ענין הערבות ההדדית

 שאלה: :קראתי בספרי על הזוהר עלון כח הזוהר שבגלל הערבות שכל ישראל ערבים זה לזה, מקבלים את השכר כנגד כולם, אולי כבודו יכול להסביר לי ענין של ערבות מה היא?

החיים והשלום וכל טוב סלה אל כבוד ידידי הרב אבישי כהן שליט"א

ב"ה, יום ה' לסדר "השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם, תשע"ב לפ"ק

אחר דרישת שלום מעכתה"ר בכל האותות והכבוד,

היות והקב"ה הזהיר אותנו על חיוב הערבות של כל ישראל ערבים זה לזה, על כן אעתיק קצת גודל חיוב הערבות שכל אחד ואחד מישראל מחויב.

יבוארו עניני ברית הערבות שקיבלנו והתחייבנו במצוות ה' "בהר סיני" להיות ערב על כל איש ואיש מבני ישראל, שכל אחד ואחד נענש מכוח חיוב הערבות כמו שכתוב (ויקרא כו, לז), "וכשלו איש באחיו" וכמבואר ברש"י שם: ומדרשו "וכשלו איש באחיו" זה נכשל בעונו של זה, שכל ישראל ערבין זה לזה, (ועיין סנהדרין דף כ"ז:).

זה מלוקט מדברי חכמינו זכרונם לברכה בש"ס בבלי וירושלמי, מדרשים זוהר הקדוש, תיקונים וספרי הראשונים, ומספרי מוסר מגדולי האחרונים זללה"ה, המקיפים כללים יסודיים ועיקריים הנוגעים לחיוב הערבות עבור הזולת, ודבריהם הקדושים חוצבים להבות אש, מלהיבים נפש האדם להזהר מאד בענין תוכחה, ערבות ומחאה כאשר יראה הרואה. תקותינו כי דבריהם הקדושים יעשו רושם בלבות הרבנים רועי ישראל, להסיר המכשלה של השוויץ באד והנבילות וטריפות מאחינו בני ישראל בכל מקום שהם, שלא יכשלו בעוונות הזולת. והתועלת הרבה להנזהר בדברים אלו למחות ביד עוברי עבירה בזה ובבא.

גודל חיוב הערבות תוכחה ומחאה שנכתב לתכלית אשר ראיתי כתוב בספר הישר לרבינו תם[1] זכרונו לברכה וזה לשונו: "וצריך לקנא לעובדי עבודה זרה המענים נפשותם והולכים באפסי ארץ ויוציאו ממונם בהבל וריק, ואם הפתאים והשוטים עובדי עבודה זרה עושים כן, על אחת כמה וכמה העובד לאדון העולם צריך לעשות כפל כפליים, עד כאן לשונו.

בְּהַר בְּחֻקוֹתַי יבוארו אם ירצה השם, החיוב הגדול המוטל על כל אחד מישראל לעורר את חבירו על גודל ענין חיוב הערבות תוכחה ומחאה, יראת שמים ואהבת שמים, כמו שכתוב (קהלת י"ב) "סוף דבר הכל נשמע את האלוקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם", (ועיין ברכות ו:), ואיתא במסכת שבת (דף לב:) אמר רב יהודה לא ברא הקב"ה את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו שנאמר (קהלת ג') "והאלוקים עשה שייראו מלפניו, וכן אמר רבי חנינא משום רבי שמעון בן יוחי אין לו להקב"ה בעולמו אלא אוצר של יראת שמים  בלבד, (ברכות לג:).

אנו רואים כי עיקר[2] עבודתינו הוא: "את מצוותיו שמור", שאדם צריך להיות תמיד עומד ומצפה שיזכה לעשות רצון הבורא ברוך הוא באמת. ורצון ה' הוא דבר אחד בלבד: "אוצר של יראת שמים". כמו שכתוב "יראת ה' היא אוצרו".

מיד שהחכם יושב ודורש דברי תוכחה ומחאה מכפר הקדוש ברוך הוא לעוונותיהם של ישראל, שנאמר "ולא תשא עליו חטא"

לו ולזרעו אחריו וגו' תחת אשר קנא לאלוקיו ויכפר על בני ישראל" (במדבר כ"ה י"ג): דרשו חז"ל ראוי' שתהא הכפרה הזו מכפרת והולכת עד סוף כל הדורות (סנהדרין פרק חלק), כותב רבינו (בעל בני יששכר מאמר חודש תשרי מאמר ד' סימן ז', ובאגרא דפרקא סי' קמ"ו) זצ"ל בשם הקדוש מהר"ש מקארלין הי"ד, שיש מדרש חז"ל, שאמר אליהו (זה פנחס) רבונו של עולם, כיון שמדתי היא שאני מקנא ולא אוכל לסבול חטא ועון, פן יהיה אבי הבן המכניס בנו לברית, בעל עבירה, ולא אוכל לסובלו. והשיב לו הקדוש ברוך הוא, אז אכפר לאבי הבן עונותיו. ואמר לו אליהו עוד, פן יהיה המוהל והעומדים שם בעלי עבירה, והשיב ד' שיכפר גם לכל העומדים שם. ולפי הדברים האלה יש לפרש הפסוק, שפנחס זה אליהו, אשר קינא לאלוקיו, הואיל והוא מקנא ולא יוכל לסבול עבירות, לכן "ויכפר על בני ישראל", יכפר ד' לכל מי שיעמוד אצל כסא של אליהו. ותבין מה שאמרו חז"ל הנ"ל שתהא הכפרה הזו מכפרת והולכת עד סוף כל הדורות.

דרך זה יש לפרש הפסוק "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" ר"ל שלא ימנע להוכיח, ששמא לא יהיו דבריו נשמעים ויגרום לחבירו שיחטא, שיעבור על הלאו "וערפכם לא תקשו עוד" (לדעת הסמ"ג המונה זה בין הלאווין) וגם המוכיח יענש על שנענש חבירו על ידו. (ר"ה ט"ז ע"ב כל המוסר דין על חבירו, ברש"י שיענש חבירו על ידו). לכן אמרו חכמינו ז"ל, כשהחכם יושב ודורש הקדוש ברוך הוא מכפר לעונותיהם של ישראל (קהלת רבתי ט' כ"א), וזהו, "הוכח תוכיח" ולא תפחד שמא לא יהיו דבריך נשמעים ויתוסף עוד חטא על חטאם, אל תפחד מזה, כי, "ולא תשא עליו חטא" לא יהיה להם ולך חטא, כי אכפר לעונותיהם תיכף בשעה שהחכם יושב ודורש. וכיון שכן נדרש בבית דין של מטה, כן מסכימים בבית דין של מעלה, עד כאן לשונו.

אנו רואים מכאן, שעל ידי שפנחס קנא לאלוקיו ומסר נפשו במחאה נגד נשיא גדול בישראל (ראה סנהדרין פרק חלק שנעשו לו הרבה ניסים), הציל את כל עם ישראל ממגיפה הנוראה, כמו שכתוב "ויכפר על בני ישראל", עד שאמרו ז"ל (סנהדרין שם), ראויה שתהא כפרה הזו הולכת ומכפרת עד סוף כל הדורות.

עוד דברי הגמרא (עבודה זרה ג, א) אומרים העכו"ם לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם שמים וארץ נוגעין בעדותן, שנאמר (ירמיה לג) "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" דאמר רבי שמעון בן לקיש מאי דכתיב "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי" וכו', אם ישראל מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתהו ובהו.

ברש"י הקדוש (מכות י"א ד"ה קפאו תהומות) שמצא (דוד המלך כשחפר יסודות לבית המקדש) חרס שמגביה קולו ואמר לו אל תטלני מכאן, שאני כבוש על התהום מיום מתן תורה שרעדה כל הארץ, עד כאן לשונו.

המהרש"א (סוכה נג, א) שלולי שקיבלו ישראל את התורה היה העולם ראוי לישטף כמו שהתנה עם מעשה בראשית, והוא העציץ שהיה כבוש ומונח על התהום בסיני, עכ"ל. וכן איתא בפסיקתא רבתי (פרק כ"א) "אמרה הארץ שמא תאמר אין ישראל מקבלים את התורה ואני חוזרת למימי כמה שהייתי", עכ"ל.

יתבאר כל הנ"ל דהנה עכשיו הגיע זמן הגאולה שלימה וצריך לתקן ולהחזיר בתשובה כל אחד ואחד מישראל. עוד ישנם גם כן הרבה נשמות בינינו החרדים שירדו מהדרך, ומבחוץ נראים צדיקים, וזו הסכנה הגדולה ביותר, כי הם למדו את התורה הקדושה בימי נעוריהם ויודעים מה אסור ומה מותר, וצריך למהר ולתקן טרם יחשיך, וכל המאורעות בזמנינו הם אזהרה מן השמים והכל מבחי' החסד העליון על דרך שאומרים בתפילה "ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה", וזו ברכת "מגן אברהם" שהוא מבחינת האהבה, ולכן גם דרישת הענין הוא להתעורר באהבה והוא על ידי גילוי פנימיות הנפש בכח התורה ועובדי ה' (כמבואר בקב הישר לעיל), ועל זה נאמר "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ", ובכל אדם מישראל טמונה נשמה ואהבת ה' והחיצוניות המקולקלת מעכבתו, והם דברי הרמב"ם (הידועים סוף פרק ב' מהלכות גירושין) וזו עבודתנו לגלותו, וכדברי הגמרא ברכות (דף י"ז): "גלוי וידוע לפניך שרצוננו[3] לעשות רצונך, ומי מעכב שאור שבעיסה" – וכל פעולתינו היא שכל אחד יחזיר את עצמו בתשובה, וגם לעזור לקרב אחרים, הוא המקרב תכלית תיקון השכינה והגאולה ומציל עצמו וכל העולם מצרות גשמיות ורוחניות[4], והן דברי הזוהר הקדוש שכותב על זה הרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו) זי"ע (דרך עץ החיים) שרבי שמעון צרח ככרוכיא (תיקון ו') וי[5] לון לבני נשא דקוב"ה אסיר עמהון בגלותא ושכינתא אסירת עמהון ואתמר בהון אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין, ופורקנא דילה דאיהי תשובה אימא עלאה איהי תליא בידיהון דחמשין תרעין דחירו עמה, לקבל חמשין זמנין דאדכר יציאת מצרים באוריתא…

כי אין איש… אם אית מאן דיתער בתיובתא [אם יש מי שיתעורר בתשובה] לתברא בית האסורין דלהון [לשבור בית אסורים שלהם], אלא איש לדרכו פנו בעסקין דלהון [בדרכים שלהם], איש לבצעו, בבצעא דהאי עלמא [איש לבצעו מקצהו, בבצע זה העולם], לירתא האי עלמא [לרשת זה העולם] … ואינון ערב רב [ואלו ערב רב], דכל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין [שכל חסד שעושים לעצמם עושים] וכו' עיין שם כל הענין.

תתורץ קושייתינו הנזכר לעיל, בתפילות שאנו מתפללים בברכת החודש "חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא", ואחר כך "חיים שאין בהם בושה וכלימה" וכו'. וצריך ביאור המשך התפילות האלו, מהי השייכות של יראת שמים ויראת חטא לבושה וכלימה?

קצת מה שכתב החפץ חיים בהקדמתו לספרו נדחי ישראל, וזה לשונו: דהנה באמת מי שיראת אלוקים נוגע בלבבו במסתרים תבכה נפשו למצב דת קדשינו אשר ירד פלאים בזמנינו[6] אשר בעונותינו הרבים להרבה אנשים הופקר דת קדשינו לגמרי ונהרסו אצלם כל עמודי הדת ויסודי התורה הקלים והחמורים אשר בעינינו נראה כהיום אשר החמורות שבחמורות ככריתות ומיתות בית דין נעשו כקלים שבקלות שאדם דש בעקביו אצל הרבה אנשים, ומה יהיה עוד בימים הבאים, ובפרט לדור אשר יולד והתגדלו והתחנכו על ברכי הורים כאלה אשר יפקירו בשאט נפש כל מצוות התורה ועיניהם לא ראו מימיהם שום סימן דת ומנהגי יהדות ולא נשתרש בלבבם מעודם קדושת דת ישראל, הלא יתבוללו לגמרי בין העכו"ם אשר שם, ולא יזכר ולא יפקד שם ישראל עוד חס ושלום, וכו', עיין שם.

זה בא מפני שאין אנו מבינים את ענין חיוב הערבות ש"כל ישראל ערבין זה בזה", ואנו צריכים ומחוייבים לעורר ולהוכיח את חבירו בכל יסודי הדת ומה נענה ליום הדין הגדול והנורא, אשר נצטרך ליתן דין וחשבון על כל צרות עם ישראל, כמו שאנו רואים בחז"ל (שבת קי"ט) אמר רבי עמרם אמר רבי חנינא לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה, עיי"ש. וכמו כן מובא שעונש דור המבול בא על שלא הוכיחו זה את זה. (עיין סנהדרין ק"ח, ועיין ילקוט כי תשא על הפסוק "וישב העם לאכול ושתו" ועיין אלשיך הקדוש פרשת צו). וכל זה היה עבור שלא היה לנו אהבת ישראל ועל ידי זה לא קיימנו מצוות התוכחה כמו שצריך[7], ואם היה לנו קצת יראת שמים היינו מרגישים את הכאב הגדול וצער השכינה על כל זה, ואיזה בושה וכלימה יהיה לנו כשיבוא יום הדין.

יקרים! האם אינכם פוחדים יותר מיום הדין הגדול והנורא, היכן שלא תוכלו יותר לתרץ תירוצים והתחמקויות ומשיכות בכתף?

 נעשה לעצמינו קצת חשבון הנפש, ונראה עד להיכן הגענו, נזכור נא, שההורים שלנו הקריבו עצמם על קידוש השם, הם הרשו שישרפו ויצלו אותם, עמלו וטרחו שלא על מנת לקבל פרס, רק בלתי לה' לבדו ופעולה כזו יעלת חן בעיני אלקים ואדם. וזאת אשר עמדה להם שכל רוחות רעות לא יכלו להזיזן ממקומן. וכאן הבן שואל פוק חזי מה בין דורות הראשונים לדורינו אנו. בדור ההוא מצאו בין קומץ יהודים לכל הפחות כמה גדולים שהשליכו נפשם ומאודם מנגד למען הרבות כבוד שמים ואילו בזמן הזה שנתפשטה שמי היהדות לארכה ולרחבה של ארצות הברית, מליוני יהודים והרבה משתוקקים להתעוררות לתשובה ועדיין לא נמצא בעוונותינו הרבים אף אחד שיהא מוכן באמת ובאמונה לעמוד על המשמר ולתקן את יסודי הדת, לשמור על תורתנו הקדושה, מאחר ומאתנו אין תובעים קרבנות, רק בקומץ קצת הננו יכולים להציל את המצב, ואנו עוד ישנים שינת חוני המעגל! ואני שואל, עד מתי נישן שינת חוני המעגל? ואני אומר, עורו ישנים משנתכם"!

פי הנ"ל אפשר גם כן להבין קישור סמיכות התורה "ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל", על פי מה שהקדמנו לעיל דברי חכמינו זכרונם לברכה במסכת ברכות (דף ל"ג ע"ב) ועתה ישראל מה ד' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו', והקשו אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא, ותירצו אין לגבי משה מילתא זוטרתא היא.

קושית המפורשים דהרי משה רבינו עליו השלום אמר לכל ישראל, ולגביהם יראה לאו מילתא זוטרתא היא, וקושיית הגמרא עדיין במקומה עומדת? ותירצו המפורשים בכוונת הגמרא דאין לגבי משה, רצה לומר לאותו הדור שהיו לגבי משה רבינו, דהיינו דור המדבר דור דיעה, אצלם יראה מילתא זוטרתא היא, על ידי שהשפיע עליהם משה רבינו עליו השלום הבחינה הגדולה של יראה[8], וזהו פירוש הסמיכות ולכל המורא "הגדול" אשר משה לעיני כל ישראל, שהשפיע משה רבינו עליו השלום על כל ישראל מורא גדול, מבחינה גדולה של יראה, ובחינה זו של יראה מרומזת בפסוק בראשית ברא אלקים כמבואר בזוהר הקדוש דאיהי ראשית ופיקודא קדמאה ועל פיקודא[9] דא אתקיים כל עלמא[10], ואתי שפיר הקישור בראשית ברא אלקים וכמו שדרשו ז"ל בשביל משה ובשביל ישראל ובשביל התורה ובשביל היראה ברא אלקים את השמים ואת הארץ ובזכות זה אתקיים עלמא, והבן.

v v v

יוצרנו והביאנו בברית הערבות במעמד כל ישראל כולם כאחד יחד להיות כל אחד ואחד מעם ישראל ערב עבור כל אחד ואחד מעם ישראל כמו שהורו לנו חכמינו ז"ל "כל ישראל ערבין זה לזה". הבורא יתברך הזהיר את כל אחד ואחד מאתנו על חומרת חיוב הערבות שנשמור ונשגיח על כל איש ואיש מישראל שלא יעבור על אחד מהציוויים שנצטוינו על ידו יתברך בתורתינו הקדושה, מפני שעל ידי קבלת הערבות נתחייבנו כל אחד ואחד מאומתינו בעונש האמור בעבירה כשהזולת עוברה, כאילו כל אחד ואחד עוברה, כמו שכתוב "וכשלו איש באחיו", ודרשו חכמינו זכרונם לברכה איש בעון אחיו. דהיינו שכל אחד ואחד יכשל ויענש בעוונו של אחיו.

זה החובה עלינו למחות ברואה עובר עבירה שיסור מדרכו הרעה וישוב אל ה' וירחמהו, וחמורה חובת המחאה שבאם לא נימחה נתחייב על כל אחת מכל מצוות התורה אשר לא תעשנה, שהשני עובר עליה, בעונשה כאילו אנו עברנו עליה, ועל ידי המחאה נפטרין מהעונש האמור בזה, ולא נישא את עוונו, ונציל נפשינו, והוא בחטאו ימות.

חיוב הערבות כל כך שבאם אין מוחין בידי עוברי עבירה חובת הערבות מביאה לידי כך שמחשיבין את כל הדמים הנשפכין בישראל שאינן באין אלא על ידי – מי שאינו מוחה, שנאמר, "ואתה בן אדם צופה נתתיך לבית ישראל ושמעת מפי דבר והזהרת אותם" וגו' ולא דברת להזהיר רשע מדרכו הרשעה לחיותו, הוא רשע בעוונו ימות ודמו מידך אבקש" (יחזקאל), לפי שכל ישראל ערבין זה בזה.

בחיוב הערבות הזהירה לנו הכתוב "וכשלו איש באחיו", וגילה לנו הבוי"ת בתורתו הקדושה שאם אינו מוחה הוא כמו שהוא בעצמו עבר עליה, והכוונה בערבות כמו שכתוב באור החיים הקדוש בפרשת כי תבא שזולת הערבות יהיו ישראל חוזרים לאחוריהם היום יפשע אחד בעבירה קלה ולמחר בעבירה חמורה, והיו נשמטים מעם ישראל מעט מעט עד שיפשע ישראל מהיות עם ה', עד שלא ישאר כלום מהאומה הישראלית, ובמה שעשאם ערבים יתנו לב לעובר עבירה אחת קלה כבחמורה ויתקיימו האומה הישראלית לעם סגולה.

יספיק לכל בעלי שכל ומדע להשמר מאוד באזהרתם, כי מי פתי יסור הנה שלא למחות, ויהיו העוונות של חבירו נקראים על שמו, וגורם לו ולעם ישראל להיות נכלה חס ושלום.

זה היה יכול להפטר על ידי מחאה קטנה שהיה מוחה בעוברי עבירה.

גם שעל ידי הערבות, אפשר לזכות לקיים את כל התרי"ג מצוות כי אילו לא היו נכנסין בברית הערבות, הרי כל מצוה שכל אחד מישראל היה מקיים – לעצמו לבד קיים ולא לחבירו, אם כן לפי זה יהיה שאותן מצוות שרק הכהנים נתחייבו בהם או רק הלוויים, או מלך וכדומה שאין שייך בכל שאר ישראל שיקיימו מצוות אלו, אם כן איך מקיימים כל ישראל תרי"ג מצוות? אך מפני הערבות שנכנסו זה על זה אם כן בזה שאחד מקיים מצוה – הוא כאילו שגם אחרים קיימו המצוה, ולכן שייך שפיר שכל ישראל יקיימו התרי"ג מצוות כולן. הרי לפניך כמה גדול כח הערבות.

הקדוש שבט מוסר (פרק ל') וזה לשון קדשו: אמנם מה שנראה לי עוד בזה, שישראל מצד נשמתם הם נפש אחת, כדרשת רבותינו ז"ל (ויק"ר ד, ו) על הפסוק (שמות א, ה): "ויהי כל נפש יצאי ירך יעקב שבעים נפש". וגם בבחינת הגוף הם אחד, שנאמר (יחזקאל לד, לא): "אדם אתם", ונראה שהכונה לומר: אתם ישראל כלכם אחד, לפי שישראל כל אחד מרגיש בצער חברו (ויק"ר שם) כאלו הצער בגופו ממש, לפי שכולם גוף אחד, אדם אחד, דלכן נמשלו ישראל לשרביט של זהב, שאם תניח קצת הימנו באש, נכוה קצה השני; כך ישראל נוגע לכל אחד צער חברו, וגם ישמח בטובו בהיותם כולם גוף אחד. וזהו הטעם דישראל ערבים זה לזה (שבועות לט, א), כל אחד נתפס על חברו, בהיותם גוף אחד; וכשם שבגוף, בהגיע נזק לאיבר אחד נתפסים שאר כל האיברים באותו כאב, כך בחטא של אחד נתפסים כולם. וכיון שכל ישראל כולם אחד מצד הנפש ומצד הגוף, (מדרש רבה) – כל מצוה שמקיים אחד מישראל, נמצא שמקיימים כולם, הרי שכל אחד ואחד מקיים מצוות המלך, ומצוות הכהנים והלויים, והלויים מצוות הכהנים, והכהנים מצוות הלויים, ועל דרך מצוות יבום וחליצה וגט.

לזה – איברי הגוף, דממה שעושה היד מגיעה תועלת לשאר כל האיברים, וכן מה שעושה הרגל וכן כל איבר ואיבר, בהיותם כולם גוף אחד. ולכן בהיות ישראל באהבה ואחוה, בלי פרוד, אז נקראים גוף אחד, ומצוה שעושה אחד נחשבת כאלו מקיימים כולם. וזהו הטעם (עוקצין ג, יב): לא מצא הקדוש-ברוך-הוא כלי מחזיק טובה לישראל אלא השלום וכו', משום שעל-ידי השלום נעשים גוף אחד, ונמצא מקיימים תרי"ג מצוות כל אחד ואחד. עד כאן לשונו.

כן מה שאפשר לצאת על ידי אחרים או זה שאחרים יכולים להוציא הוא גם כן מטעם ערבות כמבואר (ברש"י ר"ה כ"ט ע"א, רא"ש ברכות פ"ז י' כ"א, ועיין מגן אברהם אורח חיים סימן קס"ז סק"מ) והמחוייב בדבר אחד הוא בכלל הערבות לאותו דבר, על כן במצוה שאפשר להפטר ממנה על ידי אחר (כמו שכתב בר"ן פסחים פ"א לענין ברכה בעל או בלמ"ד) מחוייב הוא להוציאו ידי חובתו, ויכול להעשות שלוחו לפטור את חבירו מהמצוה (וכמו שכתב בגיטין דף ל"ז מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית דר"ל ברית המצוות והערבות, וכמו שכתב ברא"ש בברכות פרק מי שמתו סוף סימן י"ג דשליחות להוציא ידי חובתו הוא מדין ערבות), ואף במצוה המוטלת על כל אחד ואחד בעצמו ואי אפשר להפטר על ידי שליח, מכל מקום כל אחד ואחד בעשותו המצוה זוכה ומזכה את אחיו עמו להכריע את כל העולם לכף זכות.

כן צריך לכוין בעשייתה בשם כל ישראל לזכותם (וזכיה מטעם שליחות כמו שכתב בתוספות כתובות דף י"א ד"ה מטבילין, ומטעם ערבות לכל ישראל).

כל אלה דברים ידועים הם, וזיל קרי בי רב הוא, אבל כבר יעדנו בפתח דברינו, כי אין מטרת חיבורנו זה של שכר ועונש להוסיף ולחדש חדושים, ולהוסיף אזהרות וחומרות וחסידות רק העתקנו מה שכתבה התורה בענינים שהם יסודי הדת ויסוד קיום עם ישראל, ומה שקבלנו בזה מדברי חכמינו זכרונם לברכה ומדברי הפוסקים אשר מפיהם אנו חיים, וקבלתם אמת ונאמנים עלינו, ולא נזוז מדבריהם ימין ושמאל אפי' זיז כל שהוא.

ידוע שהידיעה לבד בדיני השכר והעונש הערבות מחאה ותוכחה אינה מספיקה בזה בלי לקיימה, כי העיקר הוא המעשה ולא התלמוד, והקיום בזה קשה לאדם להתגבר על היצר המתנגד לקיום כל מצוה שהיא וברוב תחבולותיו הוא ממציא ק"נ תירוצים שאין צריך לקיים המצוה ומקשה עליו ומערים מכשולים בדרכו הכל כדי שלא יקיים מצוה, ובפרט במצוה זו של מחאה ותוכחה, שגם אחרים מבני ישראל יקיימו המצוות על ידו, אינו חפץ ביותר כי כמה עמל ויגע הוא משקיע שיסורו מדרכי ה' ושלא יקיימו התורה והמצוות ואפילו מצוה אחת וכמה עמל כדי ללכוד ברשתו אדם אחד מישראל, ובזה בא אליו בפתויים, ומכניס בלבבו מורך ובושה שיתבייש מהזולת למחות ולהוכיח, על כן אספנו ולקטנו מה שנמצא בחז"ל על חומר הדין בשכר ועונש ערבות והתוצאות לכל אחד מישראל ממה שנתחייבו בערבות, ותועלת המחאה והתוכחה לו ולכל ישראל, כדי לעורר ולזרז שלא נילכד חס ושלום בעוונות הזולת, ועיקר התכלית הוא להחזירם לטוב ולמוטב, לטוב להם לכל ישראל, ולכל העולם כולו.

מלבד הידיעה באזהרות התורה הקדושה, מוטלת עלינו חובת השמירה בהם כמבואר בפסוקי התורה פעמים אין מספר, וגדר השמירה להיותם לזכרון בין עינינו ולבלתי נסיח דעתנו ממצוות התורה הקדושה ומאזהרותיה, כמו שכתבו ז"ל במשנה (אבות פ"ג ח') כל השוכח דבר אחד ממשנתו, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו שנאמר (דברים ד, ט) "רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח[11] את הדברים אשר ראוי עיניך" וגו'.

מאד נוראים המה דברי הרע"ב זכרונו לברכה במשנה שם, וזה לשונו: כל השוכח דבר אחד ממשנתו בשביל שלא חזר עלי', מעלין עליו כאילו מתחייב בנפשו, שמתוך שכחתו הוא בא להתיר את האיסור ונמצאת תקלה באה על ידו, ושגגתו עולה זדון, אי נמי כאילו מתחייב בנפשו, לפי שאותה משנה היתה משמרתו, ועכשיו ששכחה אינה משמרתו.

יום טוב בפירושו כתב וזה לשונו:"כל השוכח דבר אחד ממשנתו", לאתויי מחמת עצלות וכו'.

שמואל כתב אפי' מחמת שהוא טרוד למצוא טרף לביתו אפילו הכי מתחייב בנפשו.

דכל זה נכלל בגדר השמירה שנתחייבנו במצוות ד' וקבלנו על עצמנו "בהר סיני", כי השומר אם יסיח דעת ומעלים עין משמירת החפץ שקבל שמירתו עליו, הרי זה כפושע בשמירתו.

לזאת נתתי על לבי ללקט ציצים ופרחים מדברי חכמינו זכרונם לברכה, המפוזרים בש"ס בבלי וירושלמי זוהר הקדוש ומדרשים בענין החיוב להודיע לחבירו דיני ועניני שכר ועונש תוכחה מחאה וערבות, גם חפשתי חיפוש אחר חיפוש בספרי הראשונים וגדולי האחרונים, והעתקתי דבריהם בלי יתרון ומגרעת, ודבריהם הקדושים יכניסו אור בהיר בלב הקורא ומתבונן בהם, וילהיבו את נפש האדם להשמר מאד בענינים אלו. גם לקטנו מספרים שאינם מצויים כל כך ביד כל אדם כדי שיהיה מצוי לכל עניני שכר ועונש ערבות תוכחה ומחאה, ואין תועלת החיבור בקריאה לבד כי אפשר שלא ימצא בזה חידושים שלא ידע עד עתה, רק התועלת תהיה בחזרה על הדברים הנאמרים כאן כי יזכרו לו הדברים הנשכחים בטבע ויהיה נגד עיניו חובתו שהוא מתעלם ממנה.

המכתב הוא להזכיר תמיד על חומר הענין כדברי המקובל האלוקי החסיד הנעלה רבי משה חיים לוצאטו זכותו יגן עלינו בספרו הקדוש מסילת ישרים (בתחילת הקדמתו) וזה לשונו:

לפי רוב הפרסום השכחה רבה

הכותב, המכתב הזה לא כתבתים ללמד לרבנים ולבני האדם את אשר לא ידעו אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פירסום גדול. כי לא תמצא ברוב דברי אלא דברים שרוב בני אדם יודעים אותם ולא מסתפקים בהם כלל, אלא שכפי רוב פרסומם וכנגד מה שאמתתם גלויה לכל כך ההעלם מהם מצוי מאד והשכחה רבה", עד כאן.

נא מה שמסיים המקובל הנ"ל בסוף הקדמתו וזה לשונו: והנה כל אלה כללים צריכים פירוש גדול. ומצאתי לחכמינו זכרונם לברכה שכללו החלקים האלה בסדר וחילוק אחר יותר פרטי ומסודר לפי ההדרגתה המצטרכת בהם לקנות אותם על נכון. והוא מה שאמרו בברייתא הובאה במקומות שונים בש"ס ואחד מהם בפרק לפני אידיהן (דף כ'). זה לשונו: מכאן אמר רבי פינחס בן יאיר תורה מביאה לידי זהירות וכו'. והנה על פי הברייתא הזאת הסכמתי לחבר חיבורי זה ללמד לעצמי ולהזכיר לאחרים תנאי העבודה השלמה למדריגותיהם. ואבאר בכל אחד מהם עניניו וחלקיו או פרטיו, הדרך לקנות אותו ומה הם מפסידיו והדרך לשמור מהם. כי אקרא בו אני וכל מי שימצא בו נחת. למען נלמד ליראה את ה' אלקינו ולא תשכח ממנו חובותינו לפניו, ואשר חומריות הטבע משתדל להסיר מלבנו הקריאה וההסתכלות, יעלה על זכרוננו ויעירנו אל המצוה עלינו. וה' יהיה בכסלנו וישמור רגלנו מלכד ותתקיים בנו בקשת המשורר האהוב לאלקיו: הורני ה' דרכך אהלך באמתך יחד לבבי ליראה שמך. אמן כן יהי רצון, עד כאן לשון קדשו.

להגות ולחזור דבריהם הקדושים, תחקק בזכרונו אזהרת התורה הקדושה בענין הנורא הזה, ואם לא תמוש התורה הזאת מזכרונו, מובטח לו לאדם שלא יחטא. וכדי להקל על הקורא חלקנו כל ענין וענין לבדו, ליתן רווח להתבונן בין פרשה לפרשה.

ההקדמה בדברי המחבר ספר חובת הלבבות: וכאשר זממתי לעשות מה שהסכמתי עליו מחבור הספר הזה, ראיתי כי אין איש כמוני ראוי לחבר חבור כמוהו. ושערתי בנפשי, כי כחי קצר מחלק מחלקותיו כפי הצריך לו, מפני כבד הדבר בעיני וקצר דעתי וחלישות שכלי מהשיג הענינים, ושאינני בקי בצחות לשון… ויראתי שאטרח בדבר שיראה בו קצר כחי, ושאעבור בו את המדה הנכונה, עד שאמרתי בנפשי לשוב ממחשבתי ולהשיבה ממה שהסכימה עליו.

זמותי להסיר משא הטרח הזה מעלי ולהניח לי מחברו, שבתי וחשדתי את נפשי על בחרה במנוחה ולשכון במעון העצלה בהשקט ובבטחה, ויראתי שיהיה רצון התאוה להניח המחשבה הזאת, ושהוא הטני אל דרך המנוחה והשלוה, ולהסכים על ההנחה ולשבת במושב העצלות, וידעתי כי כמה שכלים (פירוש עניני השכל) אבדו בעבור המורא, וכמה חסרונים גרם אותם הפחד. וזכרתי דברי האומר, מן הזהירות, שלא תרבה להזהר. ואמרתי, שאם היה כל מתעסק בענין מעניני הטובה או להורות הדרך הישרה והנכונה שותק ועומד על אשר יגמר לו כל רצונו, לא היה אדם מדבר דבר אחרי הנביאים עליהם השלום אשר בחרם השם לשליחותו ואמצם בעזרתו.

היה כל מי שרוצה למלאת לו כל מדות הטובות ולא יכול להשיגן מניח מה שיזדמן לו מהן, היו כל בני-אדם רקים מן הטובות וחסרים מן החמודות, ושבים במרוצת תוחלת נכזבה, והיו שבילי הטוב שוממים ומעונות החסד נעזבים. והבינותי, כי הנפשות תאותן רבה להשיג תכלית הרע, ומתרשלות לעסוק בדרכי החסד, ומתעצלות להקדים את הטובות, והולכות תמיד בדרכי השחוק והשמחה. ואם נראה אליהן מראה-תאוה שיקרא אתהן, בודות דברי-שקר לנטות אליו, וסומכות את טענותיו להעמיד נטיתו, ולחזק אודותיו, ולחבר פרידותיו. ואם יאיר להם נר-האמת לקרא אותן, בודות דברים בטלים להמנע מנטות אליו, וטוענות עליו, ומחטיאות את שביליו, וסותרות את עניניו להפריד חבורו ולהפרד ממנו. וכל אדם אויבו בין צלעיו, אלא אם יהיה לו עזר מאלקיו, ומוכיח מזומן לנפשו, ושלטון גובר אשר יקשור אותה בחבק העבודה, ויבלמנה ברסן הצדק, ויכנה בשוט המוסר. וכאשר יחשוב לעשות טובה, אל יאחר. ואם ישיאהו לבו לדרך אחרת, יגער בו ויתגבר עליו. על כן ראיתי להכריח את נפשי לסבל טורח חבור הספר הזה, ולבאר ענינו בכל לשון שאוכל, ובכל מליצה שתזדמן לי שיובן הענין מהם… ובאלקים האחד-האמת איעזר, ועליו אבטח, וממנו אשאל להורות אותי את הדרך הישרה אשר הוא רוצה בה, ושהיא מקובלת בעיניו בדבור ובמעשה, בסתר ובגלוי. עד כאן לשונו.

שאלתי מאת ה' אותה אבקש, להיות חלקי ממזכי הרבים, לסגור השוויץ באר ולסגור השחיטה הטריפה של בשר בהמה. ואולי אבנה גם אנכי ממנה.

במכתבי זה לא הוספתי משלי כלום, והם דברי הראשונים כמלאכים ותורה יבקשו מפיהם, ודברים היוצאים מלבות קדושים, יכנסו בעזרת ה' בלבות הרבנים גזע תרשישים, והשי"ת יערה רוח טהרה ממרום לעבדו באמת.

 

v v v

סימן א'

בו יבואר האחריות המוטל על הרבנים בפרט ועל כל אחד מאחינו בני ישראל בכלל

מה היא המשמעות של הערבות, – מה הן התוצאות הנובעות מקבלת הערבות, – כך אמרו חז"ל בתורת כוהנים. על הפסוק "וכשלו איש באחיו", אינו אומר "איש באחיו" אלא "איש בעון אחיו", מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה. עד כאן לשונו (בחוקותי פ' ז').

ישראל קבלו ערבות זה על זה, דהיינו שכל אחד ואחד מעם ישראל קיבל ערבות על כל אחד ואחד מעם ישראל, פירוש הדברים:

אחד מישראל חס ושלום עובר עבירה, הרי בזה שעובר עבירה לא רק פעל ועשה העבירה לעצמו רק על ידי כך גם מי שלא עבר העבירה כלל, וגם לא חשב אפילו במחשבתו רגע קט ומעולם לא עלתה על דעתו לעבור העבירה הזו – גם כן עבר העבירה, בזה שחבירו עבר העבירה, ונחשב לו העוון עד כדי כך שנתפס בעוון זה ונענש עליה בעונש המבואר בה באותה עבירה כאילו הוא בעצמו עברה ועשאה אותה העבירה עצמה בפועל ממש.

עד כמה הוא חומר הערבות. תארו לעצמכם, אדם מישראל שכל ימי חייו עבד את השם יתברך עשרים וארבע שעות ביום, ישב בודד בפינתו, למד תורה בהתמדה ובהתלהבות עצומה, ולא סר מד' אמות של הלכה, דבק בהשם יתברך בכל רגעי היממה, קיים כל ימי חייו על האדמה את כל המצוות עשין שבתורה על פי חז"ל והלכות הכתובות בשולחן ערוך עם כל פרטיהן ודקדוקיהן שרק שייך בקיום מצוה, בכל הכוונות הפשוטות, ועל פי הסוד שבקבלה עם כל ההידורים שלא שייך כלל יותר מזה בקיום המצוות באופן יותר מועיל, נזהר בכל הלא תעשין שכתובות בתורה עם כל הסייגים והגדרים שרק שייכים, שמר את עצמו כל ימי חייו מכל נידנוד קל של עבירה, התרחק מכל חשש קל, פרש עצמו מכל הוויות שבעולם ונתעלה בעבודתו הקדושה ופרישותו עד שנעשה ממש צדיק יסוד עולם, והוא נפש נקי וצדיק מעיקרו שאפילו מחשבת עבירה לא עלתה על דעתו ומחשבתו, בוודאי נראה בעיני בני אדם שהאיש הצדיק הזה מקיים ציווי ה' ועושה רצון קונו ובוראו, השלים עצמו בכל השלימויות, שכרו בעולם הבא שלם עד אין שיעור לשלימותו, ובוודאי שאין אדם בעולם שיעלה אפילו על דעתו ומחשבתו שחס ושלום מגיע איזה עונש קל להצדיק הגמור והשלם הלזה.

צדיק גמור ונקי באמת, ועובר על כל עבירות שבתורה

מה שלמדנו בתורתינו הקדושה לא כן הם פני הדברים, ולא מחשבותי מחשבותיכם, והיינו שאפילו הוא צדיק גמור וכל כך גדול ושלם בכל זאת, אפשר שיהיה מלא עוונות, ולא סתם עוונות רק גם עוונות חמורות עד כדי כך שכל אחד ואחד יבהל וישתומם ויעמוד ויתמה, היתכן? איך בכלל שייך לומר כן ואפילו אסור שיהיה נידנוד מחשבה קלה שהצדיק המפורסם הנזכר לעיל שעבד את השם יתברך בכל ימי חייו באופן כזה יהיה לו אפילו עוון קל אחד, או אפילו נידנוד עוון מאיזה עבירה, לא שייך כלל לחשוב אפילו במחשבה קלה והרהור שכך הוא הדבר, ואליבא דאמת גם כן הדבר כך, שהאיש הזה הוא צדיק גמור בתכלית השלימות שלא שייך שלימות יותר מזה, ולא שייך שהאדם ישלים עצמו יתר מכך. אם כן הדבר באמת מתמיה והשאלה נשאלת במלוא תקפה ועוזה איך יתכן לומר שבמציאות הוא מלא עוונות, ועוד על איזה עוונות עבר, על כל העוונות שבתורה, איך זה? ואיך שייך במציאות לומר כן אחרי שהמציאות היא ההיפוך שהוא צדיק גמור ונקי שהשלים עצמו עד כדי כך?

שכן שייך ושייך שבמציאות יהיה הצדיק השלם הנזכר לעיל מלא עוונות חטאים ופשעים, והוא על ידי חיוב הערבות, כי בהיות כל אדם מישראל וגם הצדיק ערב עבור כל אחד ואחד מישראל, נמצא שאפילו אם יש רק אדם אחד מישראל והוא רק יחיד הוא מכל כלל ישראל שעובר על כל העבירות שבתורה חס ושלום אזי כל אותן העבירות העוונות החטאים והפשעים שהאדם הזה עבר נחשב כאילו הצדיק הגמור הזה עשאם ועבר על כל התורה כולה בפועל, וזה הכל מפני שקיבל התחייבות וערבות על העבריין והחוטא הזה בהיותו ישראל ורגליו עמדו על הר סיני בשעת קבלת התורה, ונכנס בברית התורה וקיומה ובברית הערבות, הרי הצדיק הגמור נתחייב עליו מכח דין ערבות, ולכן כל עבירה וחטא פשע ועוון שהוא עובר נחשב כאילו הצדיק עבר עליהם בפועל, ולזה הצדיק הוא מלא באותן העוונות החטאים ופשעים שהעבריין הזה עבר, ולכן הצדיק גם מקבל עונש על כל העבירות הנזכר לעיל.

שבמציאות שייך שהגם שלעצמו יהיה האדם צדיק גמור, ובכל זאת יהיה מלא עוונות חטאים ופשעים למרות שהצדיק בעצמו לא פעל ולא עשה ולא עלה אפילו על מחשבתו לעשות נידנוד עבירה קלה או אפילו הרהור עבירה. וזה הכל על ידי חיוב הערבות שקיבל כל אחד מישראל על עצמו להיות ערב על כל אחד ואחד מישראל, ולכן גם יתכן שבבואו לעולם העליון וידונוהו בבית דין של מעלה יחייבוהו על זה שעבר על כל התורה כולה ויענישוהו על זה, עד כדי כך שהצדיק בעצמו יעמוד משתומם ומשתאה ויתווכח בבית דין של מעלה ויטען איך זה שהבית דין מחייב אותי על כל העבירות שבתורה בו בזמן שקיימתי את כל התורה כולה ביתר שאת ויתר עז על כל דיקדוקיהן ופרטיהן על כל תג ותג ונזהרתי מכל סוג וזיק של עון והתרחקתי מן הכיעור והדומה לו, איך זה שיענישו אותי על כל עבירות שבתורה היכן הוא המשפט צדק שבית דין של מעלה שופטים שהוא בלי שום עוול.

התשובה שישיב לו הבית דין של מעלה

שבית דין של מעלה ישיבו לו היא, אתה באמת צדיק גמור ושלם שקיימת את כל התורה עם כל השייך לקיים בזה ונזהרת מכל דבר והרהור עבירה וכל ימיך בחיים עלי אדמות היית עובד ה' באמת ובאמונה שלא שייך יותר מזה, ואתה בעצמך אישית לא עברת אפילו על הרהור קל של עבירה, אבל תדע לך שאדם מישראל הלזה פלוני בן פלוני עבר על כל התורה כולה, ואתה נתחייבת בערבות עליו, לכן כל העוונות והחטאים ופשעים שעבר האדם מישראל נחשבין לך כאילו אתה עברת עליהם ואתה בעצמך עשיתם לכן אתה נענש עליהם.

זה כתב בספר חסידים אומרים בנוסח הווידוי בלשון רבים חטאנו.

כל ישראל ערבים זה לזה

בסימן תרא: כתיב (דניאל ט' ט"ו) חטאנו רשענו כלל עצמו בכלל לפי שכל ישראל ערבים זה לזה שנאמר בעכן (יהושע כ"ב כ') והוא איש אחד לא גוע בעונו לכך צריך בלשון רבים לבקש סלח לנו אבינו כי חטאנו, וכשאנו מתודים אנו אומרים על חטאים שאנו חייבים עליהם סקילה שריפה הרג וחנק ואף על פי שידע האדם שלא חטא בכך שיהא חייב אף על פי כן צריך שיתוודה כך לפי שכל ישראל ערבים זה לזה, ועוד כדי שיודה החייב שלא יתבייש להודות. עד כאן לשונו.

על ידי חיוב הערבות הוי כאילו חטא הוא בעצמו

הגם שהאדם הוא צדיק גמור ומעולם לא חטא צריך להתוודות על חטאים ופשעים שמעולם לא עלה על דעתו להרהר אפילו לחטוא בהם, והוא מפני שעל ידי חיוב הערבות הוי כאילו חטא הוא בעצמו, רק "חטאתי" בלשון יחיד אינו יכול לומר מפני שלמעשה לא עשה בידיו החטא, ולכן צריך לומר "חטאנו" שחטאו הוא על ידי אחר לזה אומר בלשון רבים.

שאתה מחייב עצמך במקום של השני לשלם חיוב ממונו שלוה ואתה היית ערב עבורו עליך לשלם, כמו כן במצוות ולאוין שבתורה נתחייבת במקומו בערבות שתשלם עבורו על העונשין שנתחייב בהן ואלו הן התוצאות הנובעות מקבלת הערבות.

כל נשמות ישראל נכנסו בברית הערבות

היו בעת שעברו בברית הערבות כמו שכתוב "אתם נצבים כולכם היום לפני ה' אלקיכם וגו' כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלקינו ואת אשר איננו פה עמנו היום". וברש"י ואף עם דורות העתידים לבוא, ע"כ. אם כן לא שייך להפטר ולומר שלא היה בברית הערבות שהרי כולם, כולל הדורות הבאים גם כן נכנסו בברית הערבות אחד על חבירו.

אפילו צדיק שלם ימצא בבית דין של מעלה טריליוני טריליונים עבירות שאי אפשר לספרם

עוד לפי מה שכתבנו בדין הערבות, דהנה חיוב הערבות נכנסו כל אחד ואחד מישראל עבור כל אחד ואחד מישראל, נמצא שכל אחד ואחד מישראל ערב על כל ישראל. ואם כן יהיה יוצא לפי זה שצדיק גמור ושלם יענש על עבירה אחת שבתורה על כל ישראל אם כולם יעברו עבירה אחת בפעם אחת יהיה לו כל העבירות של עבירה זו דהיינו שעבר כל כך הרבה פעמים העבירה הזו כמספר בני ישראל העוברים עליה. ותאר לעצמך שבאם חס ושלום חלק גדול מישראל עוברים על כל התורה כולה, הרי שמיליוני פעמים עבר על כל העבירות שבתורה, ואם זה נמשך כל הזמן חס ושלום היינו שבכל שעה ורגע הרי עוברים מיליונים פעמים על כל התורה כולה, וכעת תעשה חשבון כמה עבירות אפשר לצבור ולאסוף בחיים מבלי שהאדם בעצמו יעבור אפילו על עבירה אחת שומו שמים. אדם צדיק שלם יושב לו בפינתו ואינו יוצא מחוץ לד' אמותיו עובד ה' כראוי מקיים כל התורה כולה עוסק במצוות ובמעשים ויוצא בכל החיוביים שנתחייב בתורה בשלימות הכי גמורה. ולבסוף כשמגיע בבית של מעלה נצטברו לפניו טריליוני טריליונים של עברות שאין אפילו אפשרות לספרם.

הדוגמא דווקא באיש צדיק גמור ושלם רק שהחידוש הוא לשבר האוזן והוא גם כן במציאות הנכונה שאפילו בצדיק גמור הדבר כן, אבל הוא הדין ואותו הדבר וביותר בסתם איש ישראל, שגם כן נתחייב בחיוב הערבות עבור כל אחד מישראל.

ננקוט כהשיטה בגמרא סוטה (דף ל"ט) שכל אחד ואחד מישראל נעשה ערב על ערבותו של כל אחד ואחד מישראל, לפי זה יהיה נמצא שכל אחד מישראל על ידי זה שרק אחד מישראל עובר עבירה הרי הוא חייב כמספר בני ישראל ועובר כל כך הרבה עבירות בפעם אחת.

נשאלת השאלה האם אין שום פתרון ומוצא איך להפטר מחיוב זה? – האם שייך לומר שהתורה לא תתן שום דרך להפטר מחיוב הערבות כדי שלא יחולו כל עוונות כל בית ישראל על כל אחד ואחד מישראל?

אם מוחין אז נפטר מחיוב עונש על עבירת חבירו

ניתנת בחז"ל שאם מוחין אז נפטר מחיוב עונש על עבירת חבירו, והוא מפני שבזה שמוחה בחבירו שעובר עבירה, הרי הוא מראה בזה שאין הוא מסכים לזה שהוא עובר עבירה, ומוחה על כך וחבירו אינו שומע לו הרי הוא את נפשו הציל.

לשון ספר חסידים (אות צ"ג): כל ישראל ערבים זה לזה (שבועות לט.) שאלמלא הערבות, לא היה אדם מוחה ביד חברו על חטאיו, ולא היו נותנים לב לחקור על עושי רשעה לבערם. לכן הכניסם הקדוש ברוך הוא לערבים, כדי שיעשו גדרים וסיגים שלא יחטאו. עד כאן לשונו.

דמדבריו אנו למדים שאדרבא כל מה שנכנסנו בחיוב הערבות הוא רק כדי שיהא אדם מוחה ביד חבירו על חטאיו, נמצא ממוצא דבריו שהחיוב העיקרי הוא המחאה שנותן לב לחקור על עושי רשעה לבערם, וכדי שנמחה לכן הכניס הקדוש ברוך הוא את ישראל לערבות, לכן אם מוחים  – נסתלקה הערבות בזה.

מה שעלינו להוכיח ולברר מאחר ואמרו חכמינו זכרונם לברכה "וכשלו איש באחיו", אינו אומר "איש באחיו" אלא "איש בעון אחיו". מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה (תורת כוהנים פרשת בחוקותי פסוק ז'), ובגמרא סנהדרין (דף כ"ח) מסיק והוא שהיה בידם למחות ולא מיחו.

לפי זה דממה נפשך אם היה בידם למחות ומיחו הרי נפטרין עצמם מעוונות בית ישראל, ואם אין בידם למחות הרי באופן זה לא נכנסו בערבות עבור ישראל, רק כשהיה בידם למחות ולא מיחו, שעל ידי זה שבידם למחות ואין מוחין הרי מראין בזה ששותקין ומדשתקו ולא מיחו שמע מינה ניחא להו בזה שעוברין העבירה, לכן אז שפיר הוי כאילו הם עוברים העבירה ונתפסים בזה ונענשין על עוון חבירו.

כשבידם למחות ואין מוחין בוודאי נתפסים ונענשים על העבירה משום דהוי כאילו הוא בעצמו עבר עליה וכנזכר לעיל. ורוב בני אדם שעוברים עבירה הרבה פעמים יש בידינו למחות בידם ואין אנו מוחין. ובזה גם תלוי מי הוא שיש בידו למחות, האם כל אחד ואחד, והוא שיש מי שבידו למחות באנשי ביתו הוא נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו נתפס על אנשי עירו על כל העולם נתפס על כל העולם. וכמו שפסק הרמב"ם (פרק ו' מהלכות דעות הלכה ז') וזה לשונו:

שאפשר בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס בעון אלו, כיון שאפשר לו למחות בהם.

מה שכתב הלוחם הגדול מורנו רבי חיים סופר זצ"ל בספרו הבהיר שערי חיים (דף ו:) וזה לשונו:

מיום הדין ואוי מיום התוכחה בבוא עת מועד לכל חי, וכי יפקוד ה' על מעשי אנוש ועל פעולות אדם שיחפש וימצא כתוב:

זה חלל שבת, חסיד זה עבר על נדה, ירא אלקים זה עבר על נבלה וטרפה ושעטנז, קדוש זה עבר על אשת איש, וישתוממו כל אנשי אמונה וישאלו הלוא הצור תמים פעלו, ויענהו ה' בסערה: הלוא היה בכחך למחות באיש פלוני אלמוני רשע, מדוע לא זכרת אותו ולא פקדת עליו אשמו וכו', עד כאן לשונו. הרי שבאם אין מוחים העוון תלוי בו ומחשיבין לו בבית דין של מעלה כאילו עשאו. והוא מטעם חיוב הערבות.

כל שהשפעתו יותר מרובה מחשיבין לו יותר עוונות

כל מה שהשפעתו יותר מרובה מפני שהוא צדיק גדול ויש יותר בידו למחות ולא מיחה מחשיבין לו יותר עוונות, והיינו כפי מה שהיה בידו למחות, אך נשאלת השאלה מה הגדר של בידם למחות. אם כהיום שקיימת אפשרות להגיע לכל העולם בכל מיני אמצעים כגון על ידי עתונים, כלי תקשורת, קול קורא'ס קונטרסים שמסבירים לכאורה כפי שנהוג בזמנינו לפרסם כל מיני מוצרים וביזנעס, והנסיון מראה שזה מועיל ומביא תועלת רבה אם כן גם כשקיימת אפשרות להגיע על ידי הדואר קונטרסים עם הסברים בעניני שכר ועונש וכל עניני יהדות ולהוכיחו על עבירות של יסודי הדת כגון תפילין מזוזה מקוה טהרה כשרות ועוד, כדי לקיים בזה מצוות מחאה, אם כן כל זמן שאין אנו מקיימים יום יום מצות מחאה בדרך זו הרי אנו נתפסים בעוונם ונכללים בכל שיש בידם למחות ואינו מוחה הוא נתפס בעוון אלו כיון שאפשר לו למחות בהם כלשון הרמב"ם הנזכר לעיל.

שהחיוב מוטל על כל איש ואיש מישראל להשתדל מלבד מחאתו במקום הימצאו שיש בידו למחות ממש, רק החובה גם כן על כל אחד ואחד מישראל להשתדל ולעשות כל המאמצים להגיע במחאה ובהסבר אל כל איש ישראל הקיים בעולם על ידי הכתיבה דכתיבה כדיבור דמי, וכל זמן שלא נמחה בדרך זו הרי אנו חוזרים לכלל ערבות ונתפסים בעוונם חס ושלום כאילו אנו עברנו על כל אותן העוונות של כלל ישראל מכח וכשלו איש בעון אחיו.

ידי שישים כל מגמתו לעשות להרבות טובות לישראל קדושים לסגור את השוויץ ולתקן את השחיטה ועל ידי זה יתקרבו לאבינו שבשמים, ומי שביכלתו לעזור בכח גדול להוכיח, על ידי זה יחזיר את ישראל למוטב, יזכה לשכר הטוב הצפון לצדיקים, כמו שאמרו ז"ל: מי שמוחה לכבוד שמים אין מלאך המות שולט בו כשאר בני אדם (זוהר הקדוש חלק א' כט:) והקדוש ברוך הוא כורת עמו ברית ולזרעו אחריו כמו שעשה לפנחס (ראשית חכמה שעה"ח פי"ב בשם מהר"י אבוהב), וזוכה לחלקו של הקדוש ברוך הוא (תמיד כח.), וממשיך ברכות וטובות לעם (תמיד כח.), ויוצא מכלל ארור לכלל ברוך (ויקרא רבה כה), ניצול מכל גזירות קשות (ילקוט רות עה"כ וימת אלימלך) זוכה לבלות שנותיו בנעימים (אבות דרבי נתן פרק כ"ט) כשיש גזר דין על הכלל הוא ניצול (חומת אנך פרשת נח) וזוכה למלכות (סנהדרין קא:).

ואסיים בדברי הקדוש "מהרש"ק" זי"ע בספרו (שו"ת טוטו"ד ח"א) וזל"ק: ללמד דעת לדורות אולי יזדמן עוד מעשה כזה ידעו איך להתנהג ולקיים החכמה תחי' את בעליה בשני עולמות,

והלוואי כד שכיבנא יפוק לקדמנא זכות זה מה שביערתי הרעה הזה מן העולם" וכן יאבדו כל אויביך ד'. ועלינו יערה רוח ממרום. (דברים הללו ככתבם וכלשונם נעתקו משו"ת טוטו"ד ח"א בפתחי שערים שכתב הגאון שר התורה מהרש"ק זצ"ל אודות השוחט רע מעללים מק"ק בארדיטשוב שזכה להרחיקו ולהעבירו).

על כן סוף דבר הכל נשמע, אשרי חלקו ועמלו שיצא במלחמת קודש, ולעמוד בראש מערכת קדש זו להגן על השחיטה שתהיה כהלכתה וידרוש ויבקש להחזיר עטרת קדושת ישראל ליושנה, ושישמרו את נפשם ואת ילדיהם ממכשולים בעניני מאכלות אסורות ושלא לנגוע בבשר בהמה, וה' הטוב יהיה בעזרו לזכות את הרבים, ומגלגלים זכות ע"י זכאי, ויהא רעוא משמיא שיאריך ימים ושנים ומתוך נחת והרחבה יזכה עוד לזכות את הרבים ולהעמיד הדת על תילה, ויהי חלקי עימו, ובזכות זה תתקרב גאולתינו ופדות נפשינו בבהגוא"צ בב"א.

הכותב והחותם בדמע למען גודל המצוה

הק' שלום יהודה גראס

אבד"ק האלמין יצ"ו

בית שמש