חידושי תורה על מסכת ברכות

בעזהשי"ת

ספר

חידושי תורה על מסכת ברכות

מכ"ק אדמו"ר שליט"א מהאלמין

יוצא לאור לרגל

נישואי נכד כ"ק מר"ן אדמו"ר שליט"א

לבנו הגה"צ מוה"ר רבי יעקב ישעיה זאב שליט"א

רב ואב"ד "באר אברהם האלמין" ביתר תובב"א

הוצאת "אור יחזקאל"

עיר התורה והחסידות "בית שמש" תובב"א

חודש סיון תשס"ח לפ"ק

להרורדת חידושי מסכת ברכות: לחץ כאן: ברכות דברי תורה שס

להשיג הקונטרס אצל:
"חברה מזכי הרבים העולמי"

שע"י קהל עטרת ישעי' האלמין

בנשיאות כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א

רחוב נחל לכיש 24/8

רמת בית שמש תובב"א

054-843-6784

בעזרת השם יתברך

דבר המערכת

השיר והשבח להבוחר בשירי זמרה שהגענו לזמן הזה ללקוט שושנים, ציצים ופרחים מהני מילי מעליותא מתורתו של כ"ק מרן עט"ר אדמו"ר שליט"א, ממה שנאמרו ברב עם בשב"ק ובמועדים ורגלים, וכן בזמנים שונים, ולקטנו כעת בענייני סדר הש"ס בראשונה על מסכת ברכות, לקיים רצון צדיק, שהבטיח מרן אדמו"ר שליט"א לנכדיו, שאם יסיימו אלף דפי גפ"ת עד שמחת נישואיהם יו"ל קובץ דברי תורה על סדר הש"ס.

אמרנו להוציא הדברים לאור לרגל השמחה בבית רבינו שליט"א, בהגיע עת אפריון החתן המופלג בתוי"ש חו"ב פרי עץ חיים בנש"ק הרב אברהם שליט"א בן לבנו הרב הצדיק המפואר והמפורסם נודע לשו"ת בשער בת רבים, הגה"צ מוה"ר רבי יעקב ישעיה זאב שליט"א, רב ואב"ד "באר אברהם האלמין" בעיר התורה ביתר. עב"ג בת הגה"צ מוה"ר רבי שלום אהרן אשכנזי שליט"א, ראש ישיבת נדבורנא בעיר התורה והחסידות בני ברק. ונכדתו של כ"ק אדמו"ר מנדבורנא שליט"א, ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל.

ויהא רעווא מן קדם אבוהון דבשמיא, רבון עלם ועלמיא, שהזיווג יעלה יפה יפה, ועדי עד יהיה הבנין, ובישראל יבנה בית נאמן, וחדי ייתי ונהורא לה ימטא ובברכאן דנפישין בפרקי קידושין ויזכו לראות המשכת סגי, השושילתא דדהבא, לעטרת תפארת אבהין עילאין וקדישין, ומשמחה זו יושפע שפע ברכה והצלחה בכל בית ישראל, ולהתברך בכל מילי דמיטב, ולעורר עת דודים בבנין ציון וירושלים, בביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן.

בברכה

חברי המערכת

מבוא:

מחצרות בית ה' ומהיכל קדשו אפתח פי בשיר ורננה, להודות להשי"ת על רוב רחמיו וחסדיו עמנו בעל עת ועונה, ובפרט בעת עלוץ שמחה, אולם בחדא מחתא "נדרי לה' אשלם…". הבטחתי לנכדיי שאם ילמדו ויעסקו בעסק התורה ביגיעה עצומה ובהתמדה גדולה, ובעז"ה יסיימו 1000 דפי גמרא רש"י ותוספות עד יזכו להיכנס תחת החופה למזל טוב ובשעטומ"צ, אזי מרוב שמחה ושבח והודיה להשי"ת, גמרתי אומר שלקראת שמחת הנישואין אי"ה אוציא לאור עולם "ספר על אגדות הש"ס".

והנה כעת שתי נכדיי כבר עברו מכבר את האלף דפי גפ"ת, על כן לא נשאר בידי הברירה ועלי מוטל החוב נדרי לה' אשלם… ועלי להתחיל במלאכה ללקט, לכתוב, לבאר, לעיין, לברר, לחקור, ולדון, עניינים מסדר הש"ס, ולראשונה על מסכת ברכות כמובן, אחגור מתני ונקח קולמוסי ונתחיל בס"ד להעלות עלי גיליון מהני מילי מעליותא על סדר הש"ס מילי דחסידותא משולב ומתובל בתוכחת מוסר ואהבה מגולה, כדרכינו, לקרב אל לבבות בני ישראל לאביהן שבשמים.

הנה, בעז"ה השבוע זכינו להכניס תחת החופה למזל טוב ובשעה טובה ומוצלחת, את נכדי החתן החשוב בנש"ק פאר המעלות והמידות עשר ידות לו באורייתא וחסידותא, כש"ת אברהם בנו חביבו של בני בכורי הרב הצדיק פאמ"ק הגאון המפואר מורה וודאין מוהרה"צ רבי יעקב ישעיה זאב גראס שליט"א אב"ד ק"ק "באר אברהם האלמין" בעיר התורה ביתר.

זכות אבוה"ק ורבוה"ק תגן עלינו להיוושע באלף המגן בתשועת עולמים לזכות לכל טוב ברוח ובגשם ולכל מיני השפעות טובות לנו ולכל בית ישראל.

כצאתי מן הקודש אפרוס כפי בתפילה לקל נורא עלילה יעלה הזיווג יפ"ה יפ"ה, ויזכו לבנות בית נאמן בישראל דורות ישרים ומבורכים לתפארת אבוה"ק, וכמו שאמרנו אחר החופה: כל המשמח חתן זוכה ובונה אחת מחורבות ירושלים, ירחם המרחם אבינו אב הרחמן ויבנה לנו את חורבות ירושלים ונזכה "בורא עולם בקנין ישלים זה הבנין", ובמהרה נזכה לבניין המקווה בעגלא ובזמן קריב, אמן.

קונטרס

דברי תורה

* דף ב. *

מאמתי קורין את שמע

יש ללמוד באימה ופחד ולקבל עומ"ש ולקיים מצוות בהידור רב כרצון ה'

הנה בריש מסכת ברכות (ברכות ב, ע"א): "מאימתי קורין את שמע בערבית משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן עד סוף האשמורה הראשונה דברי ר' אליעזר, וחכמים אומרים עד חצות, רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר. מעשה שבאו בניו מבית המשתה אמרו לו לא קרינו את שמע, אמר להם אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות" וכו'.

ולכאורה הוי מעשה לסתור, שהרי כיון שפתח בהך מתני' 'מאימתי קורין את שמע' וכו', הרי שבאמת יוקשה מדוע[א] לא קראו את שמע (ואף דהמשנה הביא מעשה זו כדי להביא דברי רבן גמליאל שאמר אם לא עלה עמוד השחר חייבין וכו', אבל באמת צ"ב מדוע לא קראו באמת קריאת שמע), ואף שהיו בבית המשתה הרי היו יכולים לקרות שמע לכמה רגעים, כמו שאנו רואין בחז"ל שתנא אחד הי' נוהג שבעת שלמד ברבים שם ידיו על עיניו ואמר רק פסוק ראשון של קריאת שמע.

אך י"ל שבאמת אנו רואים כאן שכשעוסקים במצוה של שבח (הכנסת כלה) או של תנחומין כנ"ל, אשר אז פטורים ממצות קריאת שמע, וכמבואר במסכת ברכות שהמלוים פטורים מקריאת שמע, אז אסור לקרות קריאת שמע שהעוסק במצוה פטור מן המצוה (סוכה דף כ"ה ע"א), ואם הוא פטור אז הוא שאלה של הזכרת השם לבטלה, כמבואר בעבודת הקודש להחיד"א ז"ל שהעוסק במצוה[ב] פטור מן המצוה ואם בא מצוה לידו ורוצה להתפלל תפילת שמונה עשרה, שבאמת הוא פטור מן המצוה, וכיון שפטור מן המצוה והתפלל יש מקום לומר שמקבל עונש[ג] על התפילה, כי ברכתו לבטלה, ועיין במלאכת שלמה ברכות שם (בד"ה חייבין אתם לקרות) שהביא מבית יוסף אורח חיים (סימן צ"ט) שכתב דמדקתני חייבין אתם לקרות אם לא עלה עמוד השחר, אלמא דאילו עלה עמוד השחר לא היו חייבין לקרות, כלומר ואם קראו לא יצאו ידי חובתם כאילו הזידו ולא קראו ע"כ.

ומובן ממילא מדוע לא קראו את שמע, דכיון שהיו עוסקים במצוה של שמחת חתן וכלה א"כ היו פטורים מלקרות, ואם היו קוראין את שמע היו מזכירים את השם לבטלה ח"ו כדברי הב"י הנ"ל, ועל כן לא קראו את שמע, ובאמת אינו מעשה לסתור.

הר"ר זושא מהאניפאלי: מאימתי – מרוב אימה ופחד

והנה תיבת מאימת"י יש לפרשו מלשון אימה ופחד, שצריכין לקרות שמע באימה ופחד מהדר גאונו ית"ש, וכידוע העובדא של הרה"ק הרבי ר' זושא מהאניפאלי זי"ע והרה"ק הרבי ר' שמואל שמעלקא מניקלשבורג זי"ע, שהסכימו פעם ביניהם שכל אחד מהם ילמד את השני את חלק התורה שהוא יודע כבר. הרבי ר' זושא היה ידוע לבקי יותר בתורת הנסתר, והרבי ר' שמעלקא בתורת הנגלה, על כן גמרו ביניהם כי בראשונה ילמד הרבי ר' שמעלקא התחיל ללמוד המשנה הראשונה בש"ס "מאימתי קורין את שמע בערבית", ופירש "פון ווען הייבט מען אן צו לייענען קריאת שמע ביינאכט", צעק הרבי ר' זושא: מי אמר לך ש"מאימתי" פירושו "פון ווען", אני אומר ש"מאימתי" פירושו "פון פחד", מלשון אימה, כי חייבים לקרות קריאת שמע באימה ובפחד, והתחיל לרעוד ברעש ובקולות, אמר לו הרבי ר' שמעלקא אם כן למדו אתם לעצמיכם כמו שאתם רוצים, ונתבטל הדבר, ע"כ הסיפור.

ילמוד ענייני קר"ש – בכדי לקבל עליו עומ"ש במס"נ

ולדרכינו י"ל הביאור כך, מאימת"י קורין את שמע בערבית, שצריכים לקרות שמע מתוך אימת ויראת הבורא ב"ה, ומכיון שכן צריך לדעת מקודם ההלכות מתי אפשר לקרות קריאת שמע, דהרי כל ענין קריאת שמע הוא ענין קבלת מסירת נפש, ולכל מצוה צריכים מסירת נפש, ועל כן הביא אח"כ מעשה של בניו של רבן גמליאל, שלא קראו קריאת שמע, שבאמת לא קראו קר"ש כיון שהיו פטורים מהמצוה וכיון שפטורים מהמצוה אסור לקרות משם הזכרת שם שמים לבטלה, וכל זה מורה על קבלת עול מלכות שמים שלהם, שע"כ לא קראו, והמשנה הוסיף לזה מה שאמר להם אביהם "אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות", פי' כיון שעבר זמן המצוה שלכם של משתה שמחת חתן וכלה, כיון שכבר באו מבית המשתה, ע"כ אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות, אבל מה שלא קראו בשעת המשתה מובן ופשוט מאליו, כיון שיש בזה משום הזכרת שם שמים לבטלה, כיון שעוסק במצוה פטור מן המצוה.

ת"ח פטור מקר"ש דבכלל ת"ת קיום כל המצוות

ובאמת בהאי ענינא דהעוסק במצוה פטור מן המצווה, צ"ב מדוע תלמידי חכמים חייבים במצוות הלא הם עוסקים בתורה תדיר ותורתם אומנתם ואמרו חז"ל עוסק במצוה פטור מן המצוה, ובפרט לפי מה שאמרו ותלמוד תורה כנגד כולם, הרי שת"ת חשובה כנגד כל המצוות, וכיון שעוסק בתורה יפטור מחיוב קיום מצוות אחרות.

אך בזה י"ל עפי"מ שהביא בספר ישמח משה (פרשת שמות) בשם ספר בית שמואל אחרון, לבאר מ"ש בגמרא (שבת דף ל"א ע"א) מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי ואמר גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, דחפו באמת הבנין שבידו, אתא לקמיה דהלל גייריה, אמר ליה דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושא היא זיל גמור ע"כ.

הגר טען לפני שמאי הזקן – שרוצה לקים כל התרי"ג מצוות ללא שיצטרך להתגלגל שוב.

וכתב וז"ל: והנה לכאורה תמוה מאוד על הגר, מה ראה לשטות זה לומר שילמדנו כל התורה כולה כשהוא עומד על רגל אחד, גם צ"ב האיך נכלל כל התורה כולה במצות ואהבת לרעך כמוך. ופירש דהנה איתא שכל אחד מישראל צריך לקיים כל התרי"ג מצוות, ואם לא זכה לקיים הכל, מוכרח הוא שוב להתגלגל לזה העולם כדי לקיים כולם. וידוע גם כן דכל מצוה הוא מכוון כנגד אבר אחד שבגוף האדם, ומכל מצוה שהאדם מקיים נעשה מזה לבוש וחלוקא דרבנן וטלית נאה לעולם הבא בגן עדן, והיות שיש רמ"ח אברים ושס"ה גידים באדם, ע"כ ע"י שמקיים כל התרי"ג מצוות קונה ועושה לו חלוקא דרבנן לנשמתו בעולם הבא, ולכן מי שלא זכה בחייו לקיים כל תרי"ג מצוות, מוכרח הוא להתגלגל שנית לזה העולם ולקיימם כראוי. ופירשו בזה הכתוב (תהלים י"ט) תורת ה' תמימה משיבת נפש, שצריך האדם לקיים כל מצות ה' בשלימות, שתהיה תמימה ולא יחסר ממנה כלום, דאל"כ משיבת נפש, מוכרח הוא שוב להתגלגל בזה העולם עד שישלימו שנית. ואת זה לא רצה הגר שיצטרך שנית להתגלגל בזה העולם, ע"כ ביקש עצה ודרך שיוכל לתקן כל התרי"ג מצוות בפעם הזאת שהוא בעולם. והנה רגל הוא לשון פעם, כמו (במדבר כ"ב) שלש רגלים, ועל כן אמר גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, שאוכל לקיים כל התורה בפעם הזאת שאני עומד בעולם הזה ולא אצטרך שוב להתגלגל.

שמאי דחפו באמת הבניין – כיון שלא שייך לקיים כל התורה על רגל אחד בגלגול אחד.

הלל למדו על רגל אחד – ע"י התכללות בתוך כלל שיראל או ע"י לימוד התורה שבכללו קיום כל המצוות

ולכן דחפו שמאי באמת הבנין, כי איך אפשר שאדם יקיים כל המצות, הרי יש מצות שניתנו רק לכהנים או ללויים וישראלים, ויש שאינם שייכים רק בזמן שבית המקדש קיים, ואיך יתכן שיקיים הכל בעולם הזה. אולם כשבא לפני הלל, נתן לו על זה ב' עצות, חדא, מה דעלך סני לחברך לא תעביד, כלומר דע"י שכולל עצמו עם כלל ישראל ביחד ויש אהבה ואחדות בין איש לרעהו, עי"ז נחשב המצוה שמקיים הוא כאילו גם חבירו קיימו, וכן מה שמקיים חבירו נחשב כאילו הוא מקיימו ג"כ, עיי"ש.

ולפי זה יתורץ קושייתינו, דאף שמעיקרא דדינא פטור התלמיד חכם מלקיים שאר המצוות באם הוא תורתו אומנתו, דתלמוד תורה כנגד כולם, אך כיון דשלימות גופו של האדם הוא כנגד רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה, ואם לא יקיים המצוות (אף אם פטור מלקיימן מכח עוסק במצוה פטור מן המצוה) מ"מ יחסר לו משלימות נפשו, ואז יצטרך להתגלגל ח"ו עוד הפעם, ע"כ מחוייב לקיימן ואינו יכול לפטור א"ע לעולם מקיום המצוות ע"י שעוסק בתורה.

יש לבטל תורה בכדי לקיים מצוות מסוימות

ומעתה נחזור לביאור דברי התוס' בשלהי מסכת נדה הנ"ל, שכתבו כל השונה הלכות וכו' שסיימו דבריהן "בדברי שבח ותנחומין", והכוונה בזה י"ל כנ"ל, שיש להפסיק מלימוד התורה כדי לקיים מצוה הבאה לידם, כגון דברי שבח דהיינו בית המשתה וכעובדא דבניו של רבן גמליאל המובא בהתחלת הש"ס, ותנחומין היינו כעובדא דמסכת מגילה שאמר מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת, וכעובדא דמסכת בבא קמא שיצאו ל"ו אלף חלוצי כתף לפני מטתו של חזקי' מלךיהודה, ובפרט במצוה שא"א לעשות ע"י אחרים בודאי שצריך לבטל מלימודו ולקיים המצוה, כמו שנאמר ושמרתם את המצות, ודרשו רז"ל אל תקרי המצות אלא המצוות, מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה.

ושמרתם את המצווות – שלא יתחמץ המצוות שבאות לידך אל תחמיצנה

וידוע העובדא בהרה"ק ר' דוד מלעלוב זי"ע, שקודם חג הפסח בא עליו אורח אחד ולא היה לו מה לתת לו לאכול. נטל הרה"ק מלעלוב את קמח השמורה שהכין לו לפסח, נתן לאשתו הרבנית לבשל ממנו מאכל לכבוד האורח ונתן לו לאכול, באמרו: עיקר השמירה של מצה שמורה היא שלא יהיה בו חשש חמץ, והרי כתיב: ושמרתם את המצות, ואמרו חכמים מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה, ובכן הרי באה לידי מצות הכנסת אורחים, ואני מקיים כעת "ושמרתם את המצות", ועל פסח יזמין לי השי"ת שמורה אחרת, עכתודה"ק.

והדבר מבואר בספר חיי אדם, כלל ס"ח, סעיף א', וז"ל: קיימא לן אין מעבירין על המצות, רצונו לומר מצוה שתבא לידו תחילה יעשנה ולא יניחנה מפני שרוצה עכשיו לעשות אחרת ואחר כך יעשה זו, וכל שכן שיניחנה לגמרי כדי לעשות אחרת, והוא איסור מן התורה שנאמר ושמרתם את המצות קרי ביה המצות בחירק שלא תחמיץ ותיישן, וכל שכן דאסור להחמיצה בחנם ולעשותה אחר כך וזה שאמר אל תחמיצנה לזמנה, ע"כ.

ויה"ר שהקב"ה יקיים בנו שיפסיק מלימוד התורה (דאחז"ל שהקב"ה עוסק בתורה בכל יום) ויעסוק בדברי שבח ותנחומין, ויוציאנו מגלות אדום שהוא גלות הרביעי מהד' גלויות, ומגלות ישמעאל שהוא הגלות האחרון מכל הגלויות, וכמו שכתב הגה"ק רבי חיים וויטאל זי"ע בספה"ק עץ הדעת טוב על תהלים, ויען כי עתה עת צרה היא ליעקב, בפרט בארה"ק אשר בני ישמעאל מצירים את רגליהם של ישראל רח"ל, ע"כ כדאי להעתיק לשונו הזהב של הגה"ק הרח"ו זי"ע (שם קכ"ד), על פסוק שיר המעלות לולי ד' שהיה לנו וכו', וז"ל:

כבר ידעת כי הגליות אינם אלא ד', בבל ומדי ויון ואדום. אבל עוד עתידין ישראל להיות באחרית הימים בגלות ישמעאל כנזכר בפרקי ר' אליעזר ובמדרשי רז"ל, ובספר הזוהר סוף פרשת לך לך ובענין משא דומה וכו'. ושם בפרשת לך לך אמר כי ישמעאל להיותו בן אברהם ונימול נקרא פרא אדם ולא אדם גמור מפני שמל ולא פרע. אבל שאר ד' הגליות הן משולות אל החיות כנזכר בספר דניאל. והנה דוד ע"ה נתנבא ברוח הקודש במזמור זה כל מה שישראל עתידין להיות בגלות הנזכר. והנה בהיות ישראל בגליות הארבעה הם עתידין לומר לולי ד' שהיה לנו נא. כלומר עתה בד' גליות אלו היינו אובדין לגמרי כמ"ש אח"כ אזי חיים בלעונו וכו' וסרס את המקרא כאילו אמר יאמר ישראל לולי ד' שהיה לנו נא. ר"ל עתה באלו הד' מלכיות. אבל עוד יש גלות חמישי אחרון לכולם וקשה מכולם. והוא גלות ישמעאל הנקרא פרא אדם כנ"ל ואינו נמשל אל החיות. ואז יאמרו ישראל באופן אחר. והוא לולי ד' שהיה לנו בקום עלינו אדם, כי להיותו אדם לסיבת היותו בן אברהם ויש לו זכות אבות כמו שמצינו שאמר לו ישמעאל יחיה לפניך, וגם יש לו זכות המילה, כי גם לסיבה זו נקרא אדם ולכן גלותו תקיפה משאר ד' מלכיות. וכמו שאמרו רז"ל כי לכן נקרא ישמעאל על שעתידין ישראל לצעוק צעקות גדולות בימי גלותו ואז ישמעם א-ל ויענם. ולפי ששאר האומות תמיד היתה בהם ממשלה על שאר אומות, ולא כן ישמעאל שתמיד היו ערביים שוכני אהלים ומדברות ואין להם עסק עם זולתם. אלא נמשלים ללסטים היוצאים ומקפחים בני אדם וחוזרין לאהליהם וכמ"ש והוא יהיה פרא אדם ידו בכל וכו', ואחר כך עתידין למלוך על העולם ועל ישראל. לזה אמר בקום עלינו, על דרך מה שנתבאר בספר הזוהר על פסוק ויקם מלך חדש דבקדמיתא הוה שפיל מכל אומיא והשתא קם למלוכה. וביאר את אשר יאמרו אז ישראל בגלות ישמעאל שקם הערבי ההוא נביאם משפלות גדול לרום מעלות כנודע. וזה אשר יאמרו אז לולי ד' שהיה לנו בקום עלינו אדם שהוא ישמעאל, אזי חיים בלעונו וכו' כלומר אזי בזמן זה הגלות הה' הוא משונה מכל מה שעבר, כי אז חיים היו רוצים לבלוע אותנו ע"ד ותבלען השבלים וכו' ולא נודע כי באו אל קרבנה וכו' כי ח"ו בחרות אפם בנו רצונם למחות שם ישראל מתחת השמים כדמיון הדבר הבלוע שאין מציאותו נודע כלל וכאילו לא היה כנז'. וזה אמרו אזי חיים בלעונו וכו', משא"כ בד' גליות הראשונות אשר אזי המים שטפונו וכו', כי גלותם יותר קל והיינו אז דומים למי ששטפוהו המים וגופו קיים ולא נבלע לגמרי. כי אז הנחלה והכאב לא עבר אלא על נפשנו ולא על הגוף משא"כ בגלות ישמעאל אשר בלעונו חיים בהיותנו בגוף ונפש מחוברים יחד. וביאר מהו ענין ההפרש הזה ואיך תחלה לא היה הנחלה והצער אלא על נפשנו ולא לגופנו. ואמר אזי עבר על נפשנו המים הזדונים הם שאר האומות הנקראים מים הזדונים כנזכר בספר הזוהר פרשת פנחס ופרשת ויקרא בענין ניסוך המים שבחג. והנה כל כוונתם היתה להמיר דת ישראל שלא יעסקו בתורה ולא יקיימו המצות כנודע בזמני השמד ח"ו. והנה זה היא נחלה לנפשנו לא לגופנו. כי לא היתה כוונתם אלא על הנפשות לבד להוציאם מן הדת, אלא שמזה היה נמשך לנו היזק אל גופנו שהיו הורגים אותנו כשלא רצינו להמיר דתינו. וע"י כך אדרבה הב"ה היה מרחם עלינו. וז"ש ברוך ד' שלא נתננו טרף לשניהם, וכמעשה דדניאל על התפלה ודחנניה מישאל ועזריה על דלא פלחו לצלמא וכאלה רבים בצדיקים פרטיים. ואף גם בכללות ישראל לא עזבנו הוא ית' ולא נתננו טרף לשניהם והננו קיימים. יען ראה כי כוונתם להעבירנו על תורתו ומצותיו ותקנתו קלקלתו. ומה שביקשו לטרוף נפשנו ולהמיתם בסוד הרשעים בחייהם קרויין מתים לא נתננו טרף לשניהם. משא"כ בגלות ישמעאל שהם רוצים להרוג נפשות וגופות ולכלות הממון של ישראל ולבולעם חיים ולא להשאיר מהם שורש וענף. גם ירמוז על המים הזידונים הטמאים שהיו מזין כומרי אדום על ישראל והיו ממירין אותם על כרחם באונס. וז"א אזי עבר על נפשנו, כי לא העברנום אנחנו מרצוננו, ולכן כיון שאנוסים היינו ריחם ד' ית' ולא נתננו טרופים בין שניהם לעולם, כי אחר שכבר טרפו אותנו בידיהם כנזכר, אמנם לא גמרו לטרוף אותם גם בין שניהם, כי אז לא היתה לנו תקוה ח"ו. וזהו ענין האנוסים "מספרד" "ומפורטוגאל" שחזרו לדת ישראל לאלפים ולרבבות ויצאו מתחת ידם ולא נשארו גוים אבודים ביניהם ת"ל. משא"כ בגלות ישמעאל שעתידין להצר את ישראל צרות קשות ומשונות לא נראו כמותם כנ"ל בשם רז"ל שלכן נקרא שמו ישמעאל, וא"כ אנחנו לא נדע מה נעשה, ואין לנו תקוה אחרת זולתי שנבטח בשמו הגדול יתברך שיושיענו מידם, וזה שאמר עזרנו בשם ד' וכו', כלומר סיבת בטחוננו בו ית' הוא, לפי שהוא אשר עשה את השמים ואת הארץ. ונודע כי לא בראם אלא בשביל ישראל שיקיימו את התורה כמ"ש רז"ל על בראשית ברא וכו' בשביל התורה שנק' ראשית, ובשביל ישראל שנקראו ראשית, וכמ"ש אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וכו', וא"כ מוכרח הוא שיעזרנו מידם ויגאלנו גאולה שלימה העתידה במהרה בימינו כדי שיהיה קיום לשמים ולארץ כנזכר, כי אין להם קיום זולתי ע"י ישראל, עכדה"ק.

והקב"ה ינחמנו בכפליים, עוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה של זיווג י-ה בו-ה, והזיווג יעלה יפ"ה, וכמו שכתב בספה"ק זרע קודש מהרה"ק מראפשיץ זי"ע על האי דאמרי אינשי בשעת החתונה שהזיווג יעלה יפה, דהכוונה הוא, דכ' בספה"ק כי לעתיד ישתנה שם הוי' ב"ה לאותיות יהי"ה בשתי יודי"ן, והשילוב של השני שמות אדנ"י יהי"ה יעלה למספר צ"ה כמנין תיבת יפ"ה, וזהו שמברכים שזיווגם יקרב את ביאת המשיח ואז יעלה זיווג השמות כמספר יפ"ה, בב"א.

* דף ב. *

קשר בין התחלת מסכת ברכות וסיומו – שהקדימו את זמן תפילת ערבית משום עת לעשות לה' הפרו תורתיך שעמי הארץ הרי לא יבואו ב' פעמים לביהכנ"ס

יבואר תחילת מסכת ברכות "מאימתי קורין שמע בערבין" עם סיום מסכת ברכות בפסוק זה: "עת לעשות לה' הפרו תורתך, על כן אהבתי מצותיך מזהב ומפז" (קיט, קכו-קכז) איתא בחז"ל, רבי נתן אומר הפרו תורתך משום עת לעשות לה'. ואפ"ל, האיך אפשר לבן אדם בעצמו לדעת אם הוא באמת דורש לעשות כל הענינים שלו בלתי לה' לבדו, הסימן הוא כשבא הזמן לעשות לה', כשהפרו תורתך, והוא מוכן לסגור הגמרא ולעשות למען כבוד שמו יתברך, אז הוא יכול לדעת שהוא עושה בשביל השי"ת ולא בשביל עצמו, כמו שידוע מהצה"ק ר' הלל מקאלאמייע זי"ע שאמר שבשנים הצעירות חשב לסדר ספרים על כל הש"ס, אבל הגיע הזמן של עת לעשות לה', וויתר החיבורים על כל הש"ס, ובמקום לכתוב חיבורים על כל הש"ס הלך מעיר לעיר לומר מוסר.

וידוע גם מה שכתב הבני יששכר זצוק"ל בספרו על מסכת ברכות לקשר סיום מסכת ברכות לתחילתה, דמסכת ברכות מתחיל מאימתי קורין את שמע בערבין, ומסיימת עת לעשות לה' הפרו תורתך, דהנה משום העמי הארץ שאין יכולים לבוא להתפלל מנחה ומעריב שתי פעמים, הקדימו תפילת מעריב שיוכלו להתפלל תיכף אחר תפילת מנחה, ואף שלפי ההלכה הי' צריך להיות מאוחר יותר, מכל מקום משום עת לעשות לה' הפרו תורתך, וזהו ואומר עת לעשות לה' הפרו תורתך, ועל זה הביא דוגמא, מאימתי קורין את שמע בערבין, שצריכין להתפלל אחר צאת הכוכבים, ומכל מקום מצאו חז"ל היתר להקדים תפילת ערבית משום עת לעשות לה' וכנ"ל זה תודה"ק.

ובזה יובן המשך הפסוק "על כן אהבתי מצותיך מזהב ומפז", ובודאי ברצונו לקיים מצות לימוד התורה, ונפשו חשקה בתורה כמו שאמר דוד המלך ע"ה בעצמו להלן "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף", ואם כן בודאי רוצה תמיד לעסוק בתורה, ומכל מקום כשנוגע לעת לעשות לה', צריך לקיים הפרו תורתך, כי לפעמים ביטולה של תורה זהו קיומה, והמצות חשובים יותר מלימוד התורה.

עוד אפ"ל, על כן אהבתי "מצותיך" דווקא המצות שהשי"ת רוצה שאקיימם, ולא המצות שאני עושה כמו לימוד התורה או שאר מצות, שהעיקר הוא לעסוק במצוה שאין מי שמקיימם, כמו שכתב בספר חסידים שמצוה שאין מי שיעסוק בה נקראת מת מצוה[ד] והעוסק במצוה הזאת מקבל שכר נגד כל העולם, וזהו הכוונה שרבי נתן אומר הפרו תורתך משום עת לעשות לה', שעיקר לימוד התורה הוא שיביא אותו לידי מעשה (עיין ב"ק י"ז ע"א), ואם באה המצוה ואינו מקיימו[ה] אז הלימוד שלמד האיך לעשות המצוה איננו שוה כלום, מכיון שאינו מקיים מה שלמד. וזהו על כן אהבתי מצותיך, פירוש כל המצוות גם אותן שהם בבחינת מת מצוה ח"ו שאין בני אדם מקיימים אותם כ"כ, מכל מקום אהבתי אותם מזהב ומפז, ומיושב מה שאמר הלשון מצותיך דייקא, שאני מהדר אחר כל מצוות השי"ת לקיימם כראוי.

לנעוץ סופן בתחילתן, סיום המשניות, ה' יברך את עמו בשלום, עם תחילת המשניות, מאימתי קורין את שמע בערבית, מהו השייכות בין מדת השלום למצות קריאת שמע שקורין אותה בערבית.

ואפ"ל בהקדם דברי זקיני הברטנורא בביאור המשנה להנחיל אוהבי יש – יש בגימטרי' שלש מאות ועשרה, כלומר שההנאה וקורת רוח שיש לכל צדיק וצדיק בעולם הבא הוא שלש מאות ועשר פעמים כנגד כל העולם הזה.

וזקיני התוספות יום טוב מבאר אוהבי יש "בין האוסר ובין המתיר הגם ששניהם היו חולקים, הואיל וכוונתם לשם שמים, אוהבי השם הם".

והתפארת ישראל כותב לכל צדיק וצדיק היינו אפילו לצדיק שאינו גמור, שאם יעסוק בסדרי משנה וחוזר חלילה, בכלל יראי ה' הוא, הנה שכרו אתו בעולם הבא, ופעולתו לפניו גם בעולם הזה, שגם עולמו יראה בחייו.

ואפשר לפרש, דהנה ידוע גודל חשיבות מדת האחדות והשלום בין אדם לחבירו, שכל אחד מישראל יאהוב את חבירו כנפשו ממש, ואיתא בתנא דבי אליהו דאם ישראל הם בשלום ובאחדות זה עם זה, אפילו אם הם עובדי עבודה זרה ח"ו הקב"ה מוחל עוונותיהם.

ונבוא אל הביאור, דהנה באמת קשה מאוד להבין איך שייך כדבר הזה, דאע"ג שהם עובדי עבודה זרה ח"ו מ"מ הקב"ה מוחל עוונותיהם רק בגלל השלום, וכי איזה חשיבות יש להם אם עובדים עבודה זרה, הלא הוא היפוך התורה כאמרם ז"ל (מגילה י"ג ע"א) כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי, משמע דמי שמודה בעבודה זרה ח"ו הוא היפוך היהדות, וגם אחז"ל המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה כולה, וא"כ איזה חשיבות יש לאחדותם של ישראל אם הם עובדי עבודה זרה.

ואפשר לומר בביאור הענין, דהנה ידוע דישראל הם עלמא דיחודא, עולם האחדות, ועשיו ובניו הם עלמא דפירודא, תכלית הפירוד, וכמו שכתב רש"י ז"ל (בראשית מ"ו, כ"ו) כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה וגו' וז"ל, ומצאתי בויקרא רבה עשו שש נפשות היו לו והכתוב קורא אותן נפשות ביתו (בראשית ל"ו, ו') לשון רבים, לפי שהיו עובדין לאלהות הרבה, יעקב שבעים היו לו והכתוב קורא אותן נפש לפי שהיו עובדים לא-ל אחד עכ"ל.

ולפי זה מובן דאם ישראל הם באחדות זה עם זה, אז אף אם ח"ו עבדו עבודה זרה מ"מ כיון שהם באחדות סימן הוא ששייכים ליעקב וביתו שהם תכלית האחדות והשלום, וזה שנכשלו בחטא עבודה זרה הי' רק לפי שעה, אבל בעצם טבעם הם טובים וקדושים והם דבוקים בה' אחד, משא"כ אם לא היו באחדות זה עם זה, אז סימן הוא ששייכים לבית עשו ח"ו ולא לצד הקדושה של יעקב ובניו. ולכן אם הם באחדות הוא סימן אמיתי ששייכים לבית יעקב, וממילא שייך שימחול הקב"ה את עוונותיהם.

והנה על המשנה אמר ר' שמעון בן חלפתא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. מבאר התוספות יום טוב, שסוף הפסוק הוא פירוש לראשו: ה' עוז וחוזק ירצה ליתן לעמו, ומה עשה, ברכם בשלום, שכל הברכות שבעולם אינן מתקיימות אם אין שלום.

ובפי' הלכתא גבירתא לבעל תפארת ישראל, כתב בביאור לכל צדיק וצדיק אפילו צדיק שאינו גמור, אם רק עוסק בתורה בכל זמן שאפשר לו ומקיים מצוותיה, ורק לפעמים נכשל בקטנות או מתרשל ואינו נזהר לקיים מצוותיה כראוי, אף על פי כן לו יובילו המלאכים ש"י בעולם הבא, כפל כפליים מטובותיו שישפיע עליו הקב"ה גם בעולם הזה, אם רק יהיה שלום במעונו ועם חבריו, שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום.

ואפשר לפרש המשך ב' המאמרים, וגם לבאר ההמשך ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום, דהנה איתא בספה"ק ישמח משה (פרשת שמות) בשם ספר בית שמואל אחרון, לפרש מ"ש בגמרא (שבת דף ל"א ע"א) מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי ואמר גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, דחפו באמת הבנין שבידו, אתא לקמיה דהלל גייריה, אמר ליה דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושא היא זיל גמור ע"כ.

וכתב וז"ל, והנה לכאורה תמוה מאוד על הגר, מה ראה לשטות זה לומר שילמדנו כל התורה כולה כשהוא עומד על רגל אחד, גם צ"ב האיך נכלל כל התורה כולה במצות ואהבת לרעך כמוך. ופירש דהנה איתא שכל אחד מישראל צריך לקיים כל התרי"ג מצוות, ואם לא זכה לקיים הכל, מוכרח הוא שוב להתגלגל לזה העולם כדי לקיים כולם. וידוע גם כן דכל מצוה הוא מכוון כנגד אבר אחד שבגוף האדם, ומכל מצוה שהאדם מקיים נעשה מזה לבוש וחלוקא דרבנן וטלית נאה לעולם הבא בגן עדן, והיות שיש רמ"ח אברים ושס"ה גידים באדם, ע"כ ע"י שמקיים כל התרי"ג מצוות קונה ועושה לו חלוקא דרבנן לנשמתו בעולם הבא, ולכן מי שלא זכה בחייו לקיים כל תרי"ג מצוות, מוכרח הוא להתגלגל שנית לזה העולם ולקיימם כראוי. ופירשו בזה הכתוב (תהלים י"ט) תורת ה' תמימה משיבת נפש, שצריך האדם לקיים כל מצות ה' בשלימות, שתהיה תמימה ולא יחסר ממנה כלום, דאל"כ משיבת נפש, מוכרח הוא שוב להתגלגל בזה העולם עד שישלימו שנית. ואת זה לא רצה הגר שיצטרך להתגלגל שנית בזה העולם, ע"כ ביקש עצה ודרך שיוכל לתקן כל התרי"ג מצוות בפעם הזאת שהוא בעולם. והנה רגל הוא לשון פעם, כמו (במדבר כ"ב) שלש רגלים, ועל כן אמר גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, שאוכל לקיים כל התורה בפעם הזאת שאני עומד בעולם הזה ולא אצטרך שוב להתגלגל.

וע"כ כיון שיש לו אהבת ישראל ממילא נחשב לאדם כאילו קיים כל התורה כולה, דע"י אהבת ישראל נחשב לאדם כאילו קיים בפועל כל המצוות ממש, ודו"ק.

והנה התורה נקראת עוז, כמו שאמרו חז"ל (מד"ת ז, ג, ויק"ר לא, ה) אין עוז אלא תורה שנאמר ובזרוע עוזו וכו'. וזהו ה' עוז לעמו יתן, שהקב"ה נתן את התורה לכל עמו, שכולם יקיימוהו, ולכאורה איך אפשר שיקיימו את כל התורה כולה מא' עד ת' בלי שיצטרכו להתגלגל ח"ו, הלא יש כמה מצוות ששייכים רק לכהנים, או רק ללוים, או רק לישראלים, וא"כ איך אפשר לקיים כל התורה כולה. לזה נתן עצה, ה' יברך את עמו בשלום, שהקב"ה נתן לעמו ישראל את מדת השלום והאחדות, ואם יש ביניהם אחדות ואוהבים זה את זה, עי"ז נחשב להם כאילו קיימו את כל התורה כולה, אף המצוות שאין שייכים אליהם, כי ע"י האחדות נחשבים כל ישראל כגוף אחד כנ"ל, ובאופן זה ה' עוז לעמו יתן, וכנ"ל.

ועל דרך זה יש לפרש הפסוק שהביא ר' יהושע בן לוי, להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא, דהנה ראיתי בספר של ש"ב תפארת חיים שכתב בסיום משניות (עמוד רי"ב) וז"ל: ושמעתי אומרים בשם הצדיק הקדוש מוויזניץ בעל ההילולא זי"ע (בעל אהבת ישראל) שהתנצל לאחד ממקורביו שעשה חשבון הנפש בעצמו, ורעדו כל אבריו בראותו את עצמו כי מכף רגל ועד ראש אין בו מתום, אמנם באותו רגע צהלו פניו הקדושים וניחם את עצמו ואמר, הלא דברי חכז"ל שרירים וקיימים והם אמרו (אבות פ"ג מי"ג) כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו, ואני יודע בנפשי שאני אוהב את כל איש אשר בשם ישראל יכונה, וממילא גם הם אוהבים אותי כי כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם (משלי כ"ז, י"ט), וכמו שכתבו המפרשים מה שאמרה רבקה ליעקב (בראשית כ"ז מ"ג-מ"ה) קום ברח לך וגו' עד אשר תשוב חמת אחיך ממך, היינו שאם אתה לא תכעוס על אחיך וישוב חמת אחיך ממך, זה יהיה לך אות ומופת שגם אחיך לא יכעוס עליך. אמנם כן מורא יעלה על ראשי אפשר שאהבה זו היא אהבה התלויה בדבר ואינה מתקיימת, אבל אחרי שובי נחמתי שאי אפשר שתהא אהבה התלויה בדבר אם אני יודע שאין אני שום בעל דבר, כיון שאינני מחזיק את עצמי בהתנשאות, ואם כן ניחא שפיר שרוח הבריות נוחה הימני ורוח המקום נוחה הימני, עכ"ל עיי"ש.

ועפי"ז יתבאר כפל הלשון שאמר עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק, דהכוונה על צדיק כזה שאינו מסתפק במה שהוא צדיק, אלא שהוא עושה נפשות צדיקים עוד ועוד וזהו עיקר חפצו ורצונו, מחמת אהבתו לישראל, שנאמר להנחיל אוהבי יש, י"ש ראשי תיבות י'רא ש'מים, דכיון שהוא אוהב את הקב"ה (אשר קראו אוהבי) על כרחך שהוא גם אוהב את ישראל, וכדברי האהבת ישראל הנ"ל, וזהו עיקר יראת שמים שלו, וכנ"ל.

ובספרי חסידי סלונים מובא בשם הרבי ר' זושא זי"ע דבכל ערב קודם שהלך לנוח הי' אומר א גוטע נאכט באשעפער א גוטע נאכט אלע אידן, איי וועט מען פרעגן ווי קומט עס צו זושא צו רעדן אזוי א גוטע נאכט באשעפער, נאר אז מ'האט ליב די קינדער האט מען ליב דעם טאטן, ע"כ תוכן הלשון. והיינו כדברינו, דאהבת ישראל קשורה באהבת השי"ת, והא בהא תליא, וא"א לאהוב את השי"ת אם אינו אוהב את ישראל.

ובזה יש לפרש פסוקי קריאת שמע, שהוא קבלת עול מלכות שמים, אומרים תחילה שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, ואהבת את ה' אלקיך וגו', דמרומז ג"כ ענין הנ"ל, דמקודם אומרים שמע ישראל, והיינו שמראים בזה גודל אהבתינו לישראל, ורק אז יש חשיבות למה שאומרים ה' אלקינו. וזהו שמרמזים כשאומרים אח"כ ה' אחד, דאורייתא וקוב"ה וישראל חד הוא, וכמו שהשי"ת הוא אחד, כמו כן ברצונו ית' שכל ישראל יהיו כגוף אחד, ואח"כ אומרים ואהבת את ה' אלקיך וגו'.

ואפשר לבאר יותר, דהנה ידוע דקודם קריאת שמע צריכים לקבל עול מלכות שמים, וגם קודם התפילה בבוקר מובא מהאריז"ל לקבל עליו מצות ואהבת לרעך כמוך, והטעם כנ"ל, דבלי מדת השלום עם כל ישראל אי אפשר לו לקבל עליו עול מלכות שמים בשלימות.

ועל פי דברי הבית שמואל אחרון הנ"ל דע"י שאוהב את כל אחד ואחד מישראל נחשב לו כאילו קיים כל התורה כולה בעולם הזה ולא יצטרך לבוא עוד בגלגול, יובן שפיר מאמר ר' יהושע בן לוי, עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, אשר לפי הנ"ל קאי על האחדות שהוא רוצה שכל אחד מישראל יהי' צדיק ואינו מסתפק במה שהוא בעצמו צדיק, וזהו ש"י עולמות שמחזיק את עצמו שאינו רק כחצי שיש כת"ר מצוות (תרי"ג מצוות דאורייתא וז' דרבנן) כדברי המפרשים דש"י הוא חצי מכת"ר, לרמז שכל אחד ואחד מישראל צריך להחזיק את עצמו רק כחצי הא', וחצי השני של שלימותו יושלם לו ע"י חבירו, וכמו שכתב האלשיך הקדוש ז"ל בביאור מצות מחצית השקל, דהוא להורות לנו שכל אחד מישראל הוא רק כחצי ורק בצירוף עם חבירו הוא מביא שקל שלם, וזהו ג"כ ענין ש"י שהוא חצי מכת"ר, שצריך האדם לדעת דאי אפשר לו לקיים תר"ך מצוות בשלימות רק בצירוף חבירו. וזהו לכל צדיק וצדיק (שרומז לענין האחדות כנ"ל) ש"י עולמות.

ועל זה הביא ר' יהושע בן לוי הפסוק להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא, דאם קראו הכתוב אוהבי, שהוא אוהב ה', סימן הוא שהוא גם אוהב ישראל, שאם אינו אוהב את ישראל, אי אפשר לו לבוא לידי אהבת ה', וכיון שאוהב את ישראל הרי נחשב לו כאילו קיים את כל התורה כולה, וזהו להנחיל אוהבי יש, דכיון שהוא אוהב את ה' ואוהב את ישראל (דהא בהא תליא כנ"ל) ממילא יקבל ש"י עולמות לעולם הבא, ולא יצטרך לבוא עוד בגלגול, והטעם בזה, כי ואוצרותיהם אמלא, שכבר מילא את אוצר התורה ויראת שמים שלו, דאיתא בגמרא (שבת ל"א ע"א) אין לו להקב"ה בעולמו אלא אוצר של יראת שמים בלבד, שנאמר יראת ה' היא אוצרו, והוא אוצר האמיתי של האדם, וזהו ואוצרותיהם אמלא, דכיון שהי' באחדות עם כל ישראל, ע"י זה מילא אוצרות תורה ויראת שמים שלו כבר בעולם הזה, וע"כ לא יצטרך לבוא עוד בגלגול ח"ו, ושפיר יכול לקבל שכרו בעולם הבא ש"י עולמות.

וזהו הסמיכות ה' יברך את עמו בשלום, להתחלת הש"ס מאימתי קורין את שמע בערבין, דהלא קריאת שמע מורה על האחדות כנ"ל, דמקודם אומרים שמע ישראל לשון יחיד, שכל ישראל הם באחדות כאיש אחד בלב אחד, ורק אז ה' אלקינו ה' אחד, וע"י האחדות, ה' יברך את עמו בשלום, יש חשיבות לקריאת שמע שקוראים ישראל.

וזהו שאמר התנא מאימתי קורין את שמע בערבין, דהנה ידוע העובדא שהרבי ר' שמעלקא מניקלשבורג זי"ע למד משנה זו ביחד עם הרבי ר' זושא מהאניפאלי זי"ע, וכשהתחילו ללמוד מאימתי קורין את שמע, נפל אימה ופחד על הרבי ר' זושא וצעק בקול גדול – מאימתי, מתוך אימה ופחד קורין את שמע, והסיפור ידוע.

ולענינינו יש לפרש המשנה, מאימתי קורין את שמע בערבית, דערבית רומז לגלות כדאיתא במדרש (פרשת בראשית, על פסוק ולחושך קרא לילה) דהגלות דומה ללילה. וזהו מאימתי קורין את שמע בערבין, דבעת הגלות קורין ישראל קריאת שמע מתוך אימתה ופחד, דהלא אמרו חז"ל (יומא דף ט' ע"ב) דמקדש שני חרב משום עון שנאת חינם, וע"כ היות ובני ישראל יודעים דקריאת שמע הוא סוד האחדות, היפוך השנאת חינם, ע"י קוראין את שמע באימה, לאמור, מתי נזכה כבר שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ונהי' כולנו באחדות הגמור ונזכה לראות כהנים בעבודתם ובאכילת תרומה בשלימות.

וזהו כוונת הסיום משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, ודייק שם בגמרא ליתני משעת צאת הכוכבים. ולהנ"ל מובן, דעיקר קריאת שמע הוא לעורר בנו מדת האחדות, דעי"ז שוב יבנה בית המקדש במהרה בימינו ונזכה לראות כהנים בעבודתן, ולכל זה נזכה ע"י שישרה שלום בין אדם לחבירו.

ועל דרך זה באופן אחר קצת אפשר לבאר עוד מאמר ר' יהושע בן לוי עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, ודקדקנו במה שאמר לכל צדיק וצדיק. ויש לומר בביאור הענין שלעולם הבא מקבל כל צדיק וצדיק ש"י עולמות בפני עצמו, דהנה מסופר עוד על הרה"ק הרבי ר' זושא מהאניפאלי זי"ע שביקש שימציאו לו היראת שמים של הרמב"ם, נענו לו ונפל עליו פחד כזה, שכמעט בטל במציאות מרוב רעדה, עד שביקש שיסירו זאת ממנו. רואים אנו מעובדא זו, דהגם שכולם אהובים, כולם ברורים, כולם קדושים וכולם עושים באימה וביראה רצון קונם, בכל זאת כל אחד הוא עולם נפרד בפני עצמו, וכל אחד צריך לעבוד את השי"ת לפי מדרגת עצמו, ולא לפי מדרגת חבירו, וכמו שמסופר ג"כ על הרבי ר' זושא זי"ע ששאלוהו אם הי' רוצה להיות אברהם אבינו, והשיב, הלא העיקר הוא מה ירויח הקב"ה מזה, כי איזה ריוח יהי' להקב"ה מזה, הלא בין כך ובין כך יהי' רק אברהם אחד וזושא אחד, ואנו צריכים לעמול על מנת לעשות נחת רוח להבורא יתברך שמו, ואיזה ריוח יהי' להקב"ה מזה שאני אהי' אברהם ואברהם יהי' זושא.

וזהו לכל צדיק וצדיק, דהקב"ה רוצה שכולם יהיו צדיקים לפי מדרגתם, ועי"ז מובילים ש"י להקב"ה, ומדה כנגד מדה יקבלו בתורת מתן שכר ש"י עולמות, שנאמר להנחיל אוהבי יש, דכיון שאוהבים את הקב"ה, ע"כ רוצים לעבוד את השי"ת כל אחד ואחד לפי מדרגתו, ואינו הולך במעלות ובנפלאות ממנו, רק לפי מדרגתו, וזהו ואוצרותיהם אמלא, דכיון שכל אחד מצדיקים אלו עבד על זה כל ימיו למלא את אוצרו בתורה ויראת שמים, ע"כ מדה כנגד מדה הקב"ה ימלא את אוצרותיהם במתן שכר של ש"י עולמות, וכנ"ל.

ויש להוסיף עוד בביאור הכתוב להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא, עפימ"ד בקונטרס דרך חיים בשם מחותני כ"ק אדמו"ר הגה"ק מקלויזנבורג זצ"ל (פרק ו', עמוד נ"ג) וז"ל: כדבר הזה היה להם גם בהשגת חכמת התורה. אחרי רוב יגיעתם בתורה הקדושה זכו לסייעתא דשמיא, בבחינת יגעת ומצאתי, להשיג ולמצוא יתר על המדה [וראה בספר "שם הגדולים" (מערכת ספרים אות ש' שימן קלד) על רבינו שבתי כהן הנודע בעולם התורה בשם הש"ך, שהיה יודע שם המציאה, דהיינו שם קדוש לכוין בו ולמצוא הבקיאות שרוצה תיכף ומיד"] עכ"ל.

ולדעתי נראה להוסיף על זה, דהנה יש לכל אחד מישראל אוצר של תורה שניתן לו בשעת מתן תורה, דלכל אחד מישראל יש חלק בתורה שאינו שייך לחבירו, ורק שהוא באתכסיא ואינו באתגליא, ואם זוכה האדם לאהוב את השי"ת ולאהוב את ישראל, מגלים לו סתרי תורה מה ששייך לחלק נשמתו שקיבל בהר סיני שהי' עד עתה בהתכסות ממנו, וזהו להנחיל אוהבי יש, ועי"ז ואוצרותיהם אמלא, ודו"ק.

* דף ג. *

מצות תוכחה – בדרכי נועם

במסכת (ברכות ג:) דוד עד חצות לילה היה עוסק בדברי תורה מכאן ואילך בשירות ותשבחות, עוד שם, שכינור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד וכיון שהגיע חצות הלילה באה רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו, הנה במדרש אשא וכו' אמר רבי חנינא בר פפא מחשבין אנו לשמו של הקב"ה שהיינו רחוקים וקרבנו לו וכו'.

ובפירוש מהרז"ו על המדרש שם, פי' אשא לשון שירה כמ"ש שאו זמרה וכו', דעל ידי שירה וזמרה יכול אפילו הרחוק להתקרב לפני הקב"ה, וזהוא אחד מעיקרי עבודת הצדיקים כמ"ש (אותיות דר"ע אל"ף) לא ברא הקב"ה עולמו אלא בשביל שירה וזמרה, וכמבואר ברמ"א (סימן ר"צ), ואעפי"כ שירות ותשבחות מותר ומצוה לשורר זמירות ש"ק ואין בו חשש ביטול תורה, כי הזמירות לתורה יחשב, עיי"ש. וכידוע גודל מעלת הפייטנים, ומובא על ר' אליעזר הקליר שעלה לרקיע ע"י שם, ושם שמע את המלאכים המשוררים וכך עשה פיוטיו ושיריו.

ובחולין (דף צ"א:) מבואר שאין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה, שנאמר (איוב ל"ח) ברן יחד כוכבי בוקר, והדר ויריעו כל בני אלקים עיי"ש, והיינו שקודם אנו משוררים לה' הטוב כאן בעולם השפל, ואח"כ משוררים המלאכים ושרפים. וכן מובא בתנדב"א זוטא אות כ"ה.

ובמסכת (ברכות ג:) דוד עד חצות לילה היה עוסק בדברי תורה מכאן ואילך בשירות ותשבחות, עוד שם, שכינור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד וכיון שהגיע חצות הלילה באה רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו, ובשבת (דף ל:) אין השכינה שורה, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה שנאמר ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'. וכשיבא משיח צדקינו יהי' כל עבודתינו בשירה וזמרה. וכן אנו אומרים בכל יום יהללו שמו במחול בתוף ובכנור יזמרו לו, וידוע פי' הרד"ק על הכ' רוממות א-ל בגרונם וחרב פפיות בידם, דע"י רוממות א' שירה וזמרה יכול לנצח המלחמה כמו חרב פפיות, חרב של שתי פיות. וזהוא שדוד המלך עה"ש מסיים בתהלים כל הנשמה תהלל י-ה, שכל מי שיש לו נשמה, תהלל י-ה.

וזהו הפי' אשא דעי למרחוק אם רוצה להתקשר להשי"ת, יכין א"ע בהתקשרות ודביקות על ידי שירה וזמרה להשי"ת.

עוד אפ"ל "אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק", דכתיב בתורה הוכח תוכיח וכו' ולא תשא עליו חטא וכו', דאם רוצה לומר תוכחה לאחר [וזהו למרחוק חוץ ממנו] ולפועלי אתן צדק, שצריך להחזיק את המרחוק לצדיק כמ"ש בתפילת ר"ר אלימלך שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונן, ואם מחזיק אותו לצדיק אז מותר לומר לו תוכחה. והדרך לומר תוכחה שאומרים שהיות ואתה צדיק וחסיד ואנשים אחרים לומדים ההתנהגות ממך, אינו מתאים ולא יפה להתנהג ככה.

ופירוש הגמרא הנ"ל (עירובין יג:) נמנו וגמרו טוב שלא נברא היינו שמנו הלאוין והעשין ונמצאו הלאוין מרובין, א"כ קרוב להפסד יותר מלשכר. וז"ש הפסוק ולא תשא עליו חטא שהמצוה של תוכחה הוא בתנאי שלא תשא עליו חטא, שאם אין אתה יודע האיך להוכיח תעבור על יותר לאוין ועשין, כמו המצות ל"ת של "לא תשנא את אחיך בלבבך". מבואר בסה"ק שמצות ל"ת הזאת היא חמורה ביותר כי עובר על לא תשנא את אחיך בלבבך בכל רגע ורגע, ואח"כ עובר על לא תקום ולא תטור וכו', ורק מי שהוא אוהב באמת את חבירו כמ"ש ואהבת לרעך כמוך אז יכול להוכיח אותו. ובזה אפ"ל מאמר חז"ל תמה אני אם יש בדור הזה מי שיוכל להוכיח, ובגלל זה אמר הכ' אח"כ אני ד', כי ה' יודע ועד אם הוא באמת מקיים המצות עשה של כמוך.

* דף ה. *

ע"י זכירת מעמד הר סיני שכפה עליהם הר כגיגית – בחינת יזכיר לו יום המיתה, זוכים להתגבר על היצה"ר

אמרו רז"ל (ברכות ה') יזכיר לו יום המיתה, וכך מנצחים אותו, כמ"ש משכהו לבית המדרש. יבואר בהקדם מקרא קודש: "וידבר ד' אל משה במדבר סיני".

עיין בבעל הטורים שכתב וז"ל: לעיל מיני' כתיב אלה המצות וסמך לי' במדבר לומר אם אין אדם משים עצמו כמדבר אינו יכול לידע תורה ומצות, עכ"ל הטהור.

ונראה לרמז בכוונתו הטהורה עפ"י מה שכתב בספר הקדוש חובת הלבבות (פ"ח שער התשובה) וז"ל: ויש צדקה שמזקת לצדיק יותר מכל חטאות השב כשיפנה לבו מן הכניעה ודבוק בגאוה ובחונף ואהבת השבח כמ"ש אחד מן הצדיקים לתלמידיו אלו לא הי' לכם עון הייתי מפחד עליכם ממה שהוא גדול מן העון. אמרו לו ומהו גדול מן העון, אמר להם הגאוה והחונף עכ"ל. ר"ל אם אדם מתגאה במעשיו הטובים וחושב ע"ע שהוא יותר גדול מחבירו מפני שיודע יותר ללמוד, או שמתפלל כמה שעות יותר מחבירו וכו', אזי מפסיד כל מעשיו הטובים, כי תועבת ד' כל גבה לב, עיי"ש.

ואיתא בגמ' (סוכה נב.) צדיקים נדמה להם (יצר הרע) כהר עיין שם.

ואמרתי לפרש הגמרא שצדיקים נדמה להם כהר, פי' כשהיצר הרע רוצה לרמותם ולתפסם ברשתו, אז "נדמה להם כהר", פי' שחושבים אודות הר סיני, שאמרו חז"ל (שבת פ"ח ע"א) על פסוק ויתיצבו בתחתית ההר, א"ר אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית וכו', ורמז להם ה' שאם לא יקבלו את התורה אז סופם שישליך עליהם הר לכלותם ח"ו, והם חושבים על יום המיתה כמו שאמר התנא באבות (פרק ג' משנה א') ולאן אתה הולך, ואמרו רז"ל (ברכות ה') יזכיר לו יום המיתה, וכך מנצחים אותו, כמ"ש משכהו לבית המדרש.

וזהו הסמיכות במדבר סיני לאלה המצות, דע"י שזוכרים מעמד הר סיני שכפה עליהם הר כגיגית ואמר להם שאם לא יקבלו את התורה שם תהא קבורתם, עי"ז מנצחים את היצה"ר ויוכלו לקיים אלה המצות, ודו"ק.

* דף ה: *

מעשי העניו יתקבלו הרבה יותר ממעשי הבעל גאוה – אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד ושיהיה בדרך הענווה ויכוין לשם שמים

שנינו במסכת ברכות "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים" (ברכות ה' ע"ב), יבואר בהקדם מקרא קדש: "כי רוצה ה' בעמו יפאר ענוים בישועה" (קמט, ד-ה). וצ"ב מה שאמר יפאר ענוים בישועה, איך שייך ענין יפאר אצל הישועה, הלא יש לו לשמוח במה שנושע בעצם, אבל איזה התפארות להעניו שייך בזה, הלא הישועה באה מאת ה'. גם צ"ב המשך הפסוק.

ויש לפרש דהנה ידוע דע"י מדת ענוה זוכים לישועה, והטעם מובא בספרים כי מדת אי"ן אין לה קצוות, ואין להדינים מקום לחול על האדם שהוא בבחינת אין.

ואפשר לבאר הענין כי אמרו חז"ל (סוטה ד' ע"ב) כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודת כוכבים, כתיב הכא תועבת ה' כל גבה לב וכתיב התם ולא תביא תועבה אל ביתך וגו'. משא"כ עניו משרה עליו הקב"ה שכינתו כדאיתא בגמרא שם דף ה' ע"א ובנדרים דף ל"ח ע"א. גם מקרא מלא דבר הכתוב (דברים ח, יא) ורם לבבך ושכחת את ה' אקליך וגו' וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, נמצא מזה דהעניו נקרא עבדו של הקב"ה משא"כ המרים לבבו שוכח לגמרי מהשי"ת ועי"ז ממילא מנתק את הקשר שיש לו בהיותו אחד מישראל, עם הקב"ה.

וזהו כי רוצה ה' בעמו, שנקראים עמו של הקב"ה, וע"כ שהם ענוים בתכלית הענוה, וזהו שאמר יפאר ענוים בישועה, שמפאר אותם בישועתו, כי על ידי שנושעו נודע לכל שהיו ענוים ולכן זכו לישועה.

ובאופן אחר קצת יש לפרש, על פי מה שכתב בספה"ק אורחות צדיקים (שער הענוה) וזל"ק: הענוה היא מדה נחמדת ומעלה טובה וכו' כי הענוה שורש העבודה, ומעשה קטן של העניו מתקבל פני ה' ב"ה אלף ידות יותר ממעשה גדול של הגאה, וכן אמרו רבותינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים (ברכות ה' ע"ב), אבל מעשה של הגאה אינו מתקבל לפני ה' ב"ה, כי הוא תועבת נפשו, שנאמר (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב, ובעבור זה צועק ואינו נענה שנאמר (ישעיה א, טו) גם כי תרבו תפלה אינני שומע, ועושה מצוות וטורפים אותן בפניו, שנאמר מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי וכו' אבל במדת הענוה והשפלות מגיע לכל טוב, כי ולענוים יתן חן (משלי ג, לד), וכיון שיש לו חן בעיני הקב"ה צועק ונענה מיד שנאמר טרם יקראו ואני אענה וכו' עכ"ל עיי"ש.

ולפי דבריו הקדושים דהקב"ה אוהב יותר את עבודת העניו מאשר הגאוותן, מובן שפיר מה שאמר, כי רוצה ה' בעמו, הקב"ה רוצה מאוד בעבודת בני ישראל, אבל בתנאי יפאר ענוים בישועה, פירוש רק כאשר ביכלתו לפאר אותם שהם ענוים, כי רק אז עבודתם מקובלת לפני הקב"ה משא"כ אם מתגאים בעבודתם.

* דף ו. *

תפילין נקרא 'פאר' ולכן זהו המצווה הראשונה שמקבל עליו נער בן י"ג שנה שיזכור לפאר מעשיו לכבודו של הקב"ה

אמרו חז"ל במסכת ברכות (דף ו' ע"א) תפילין דמארי עלמא מאי כתיב בהו, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ עיי"ש, ובתפילין של ישראל כתיב בהו שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" ולבאר העניין נקדים דברי הזוהר הק'

איתא בזוהר חדש (בראשית, דף ח' ע"ב) וז"ל: "ר' פינחס פתח בהאי קרא: צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה, בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו. מאי חתונתו, ביומא דכשרן למעבד פיקודי אורייתא דההוא חדוותא דצדיקיא [פי' ביום שהם ראויים לקיים מצוות התורה, שזו היא שמחת הצדיקים]. ואימתי כשרן? אמר ר' יצחק, מתליתר שנין ולעילא [משלש עשרה שנה ומעלה], דההוא יומא חובתא על צדיקיא למעבד חדוותא דליבא כיומא דסליק לחופה[ו] [ביום הזה חובה על הצדיקים לעשות סעודה בשמחת לבב, כיום שנכנס לחופה], ובגין ההוא זכותא, עתיד הקב"ה לעטרא להו [ובזכות זה עתיד הקב"ה לעטר אותם] ולאעברא כרוזא קדמיהון בחדוה [ולהעביר כרוז לפניהם בשמחה] צאינה וראינה בנות ציון", עכ"ל.

ונראה לבאר קצת דברי הזוהר חדש שכתב דבגין ההוא זכותא עתיד הקב"ה לעטרא להו, וגם מהו הענין שבההוא יומא חובתא על צדיקיא למעבד חדוותא כיומא דסליק לחופה דייקא, איזה שייכות יש בין יום הבר מצוה ליום החופה, אתמהה.

ונראה לבאר הענין, דהנה אמרו חז"ל דהתפילין נקראים פאר (סוכה כ"ה ע"א, ועוד) דכתיב פארך חבוש עליך. ובפשטות, הטעם שהתפילין נקראים פאר, הוא דהנה אמרו חז"ל (ברכות דף ו' ע"א) תפילין דמארי עלמא מאי כתיב בהו, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ עיי"ש, ובתפילין של ישראל כתיב בהו שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, ונמצא דאנו מפארים ומשבחים להקב"ה בלבישת התפילין, והקב"ה כביכול בלבישת תפיליו הוא משבח אותנו ומפאר אותנו, ולכן נקראים פאר.

תפילין נקרא 'פאר' ולכן זהו המצווה הראשונה שמקבל עליו נער בן י"ג שנה שיזכור לפאר מעשיו לכבודו של הקב"ה

ועל פי זה נראה לבאר הענין דמצות תפילין היא המצוה הראשונה שמקיים בן ישראל שנכנס לעול המצוות, דבודאי טעמא מיבעי על זה מדוע דוקא תפילין היא המצוה הראשונה שמקיים בחור הבר מצוה. אך להנ"ל מובן, דכשנכנס בן ישראל לעול המצוות שעליו לקיים במשך כל ימי חייו על האדמה, צריך לדעת ולזכור דראשית כל עליו לפאר את הקב"ה ע"י קיום המצות, ולא יקיימם כמצות אנשים מלומדה.

וזהו ענין התפילין, דבהם אנו מפארים להקב"ה והקב"ה מפאר אותנו, וע"כ תפילין היא מצוה ראשונה שעל בן ישראל לקיים, כי בזה יכניס לתוך לבו ומוחו שעיקר תכלית קיום כל המצוות הוא לפאר ולרומם ולהדר להקב"ה ית"ש ויתעלה.

ובזה יש לבאר הפסוק שאומרים בקריאת שמע (והוא בדברים י"א, י"ח-י"ט), ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם וקשרתם אותם לאות על ידכם והיו לטוטפות בין עיניכם, ולמדתם אותם את בניכם וגו'. דצ"ב אומרו ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם, מה יש לו להאדם להשים על לבו[ז].

גם צ"ב ענין הקשירה שמצינו במצות תפילין, מדוע מצינו מושג של קשירה רק במצות תפילין, ולא בשאר מצוות שמוטל עלינו לקיימם.

קושר התפילין שיזכור להתקשר להקב"ה

ולהנ"ל יבואר שפיר, דבאמת לא די שקושר את התפילין על זרועו ועל ראשו בלי מחשבה לקיים המצוה, דהלא קיימא לן מצוות צריכות כוונה (ר"ה דף י"ח ע"א), אלא עיקר הקישור הוא שיקשור על לבו את הידיעה שהקב"ה מתפאר בישראל ואנו מתפארים בהקב"ה, דזהו עיקר התפילין, וזהו ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם, וקשרתם אותם לאות על ידכם והיו לטוטפות בין עיניכם, דוקא ידיעה זו ושימת הדברים על הלב ועל הנפש, את זה צריכים אנו לקשור על לוח לבינו, לזכור תמיד לאהוב את השי"ת ולירא מפניו, ואז הקב"ה יתפאר עמנו ג"כ בתפילין דמארי עלמא דכתיב בהו ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.

והנה ע"י קיום המצוות שמקבל על עצמו בן ישראל כאשר נכנס לגיל שלש עשרה שנה, נתקיים בזה הנישואין בין הקב"ה כביכול לכנסת ישראל שנעשה בשעת מתן תורה, והיינו רק אם מקיימים את המצוות כדבעי.

וזהו ביאור הענין שצריך האב לעשות סעודה ביום הבר מצוה של בנו כיום שנכנס לחופה דייקא, כי כאשר מקבל הבן על עצמו לקיים מצוות התורה מראה שרוצה ג"כ להיות לו חלק במעשה החופה והנישואין בין ישראל לאביהם שבשמים, וע"כ צריך לעשות חדוותא דליבא כיומא דסליק לחופה, כדברי הזוהר חדש הנ"ל.

ע"י שמקיים מצוות תפילין זוכה שאלוקי אברהם בעזרו

וגודל זכות מצות תפילין שעל ידה זוכה האדם לאריכות ימים ושנים ולהצלחה בכל מעשיו, רואים ממה שכתב בספה"ק נועם אלימלך (פרשת בשלח) על מה שאמרו חז"ל (ברכות דף ו' ע"ב) כל הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו, וזל"ק: "זה בלתי אפשרי שאדם יזהר בכל המצוות לקיימן בכל פרטיהן ודקדוקיהן, אלא שכשאדם נזהר במצוה אחת לעשותה בכל פרטיה ודקדוקיה התלוים בה, היא המסייעתו שהשי"ת יהיה בעזרו לקיים כל המצוות. תפילתו רומז למצות תפילין, ותפילה היא גם מלשון קשר. וזהו שאמרו חז"ל: כל הקובע מקום לתפילתו – שקובע מקום (בשורש העליון) בהתקשרותו והתדבקותו במצוות, לקיימן בכל דקדוקיהן, אפילו מצוה אחת כמו תפילין, אזי אלוקי אברהם בעזרו – שיקיים כל המצוות", עכלה"ק.

ויתבאר הענין שע"י מצות תפילין שמקיים בהידור רב זוכה שאלקי אברהם בעזרו, עפימ"ד בספר ברוך שאמר הקדמון (עמוד נ"ב) דמשום הכי יש ב' שיני"ן בקמטי העור בתפילין של ראש, וכמו כן יש ב' שיני"ן בפסוק בראשית ברא א' את השמים ואת הארץ, לומר לך שכל המניח תפילין לשם שמים נעשה שותף למקום במעשה בראשית, ע"כ.

ולפי"ז, כיון שנעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, על ידי כן ממילא זוכה שאלוקי אברהם בעזרו, דהלא שותף יש לו דעה בכל מה שעושה שותפו, ולכן אלוקי אברהם בעזרו.

* דף ו. *

גודל מצוות הנחת תפילין

הנה אמרו חז"ל במסכת ברכות (דף ו' ע"א): מנין שהתפילין עוז הם לישראל, דכתיב (תבוא כח, י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, ותניא, ר' אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש[ח].

וז"ל הלכות קטנות להרא"ש הלכות תפילין (סט"ו[ט]): מפני קיום מצות תפילין [שמניחין על הזרוע והקדקוד] ותיקונן[י], יתקיים באנשי המלחמה וטרף זרוע אף קדקוד[יא] (ברכה לג, כ), עכ"ל.

כל המניח תפילין מאריך ימים

ז"ל הש"ס מס' מנחות (דף מ"ד סע"א ואילך): ואמר ר"ל, כל המניח תפילין מאריך ימים, שנאמר (ישעי' לח, טז) ה' עליהם יחיו (אותם שנושאין עליהם שם ה' בתפילין, רש"י) ולכל בהן חיי רוחי ותחלימני והחייני

וז"ל רמב"ם (הל' תפילין ספ"ד): כל הרגיל בתפילין מאריך ימים, שנאמר ה' עליהם יחיו, עכ"ל.

ועד"ז מבואר בזהר פרשתנו (דף רס"ה ע"א) בגודל מעלת ענין הנחת תפילין (וכן בגודל מעלת מצות ציצית ומצות מזוזה). וז"ל שם: אמר רבי שמעון, בשעתא דבר נש אקדים בפלגות ליליא, וקם ואשתדל באורייתא עד דנהיר צפרא, בצפרא אנח תפילין ברישי' ותפילין ברשימא קדישא בדרועי', ואתעטף בעיטופא דמצוה, ואתי לנפקא מתרעא דביתי', אערע במזוזה רשימא דשמא קדישא בתרעא דביתי', ארבע מלאכין קדישין מזדווגן עמי', ונפקין עמי' מתרעא דביתי', ואוזפי לי'[יב] לבי כנישתא, ומכרזי קמי': הבו יקרא לדיוקנא דמלכא קדישא, הבו יקרא לברי' דמלכא, לפרצופא יקרא דמלכא[יג], רוחא קדישא שריא עלי'. אכריז ואמר (ישעי' מט, ג) ישראל אשר בך אתפאר. כדין ההוא רוחא קדישא סלקא לעילא, ואסהיד עלי' קמי מלכא קדישא. כדין פקיד מלכא עילאה למכתב קמי' כל אינון בני היכלי', כל אינון דאשתמודען קמי'. הדא הוא דכתיב (מלאכי ג, טז) ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו. מאי ולחושבי שמו, כמה דאת אמר (שמות לה, לה) וחושבי מחשבות, אינון דעבדין לשמי' אומנותא בכולא: אומנותא דתפילין בבתיהון ברצועיהון וכתיבתהון; אומנותא דציצית בחוטיהון בחוטא דתכלתא; אומנותא דמזוזה. ואילין אינון חושבי שמו. וכתיב וחושבי מחשבות. ולא עוד, אלא דקוב"ה משתבח בי' ומכריז עלי' בכולהו עלמין: חמו מה ברי' עבדית בעולמי[יד]. עכ"ל.

[ותרגומו בלה"ק: בשעה שאדם מקדים עצמו בחצות לילה וקם ועוסק בתורה עד שמאיר הבוקר, ובבוקר מניח תפילין בראשו ותפילין ברושם הקדוש בזרועו, ונתעטף בעיטוף של מצוה [טלית], ובא לצאת משער ביתו פוגש במזוזה שהיא רושם של השם הקדוש בשער ביתו, ארבעה מלאכים קדושים מתחברים עמו, ויוצאים עמו משער ביתו ומלוים אותו לבית הכנסת, ומכריזים לפניו: תנו כבוד לצורת המלך הקדוש, תנו כבוד לבן המלך, לפרצוף היקר של המלך. ורוח קדוש שורה עליו, מכריז ואומר ישראל אשר בך אתפאר. אז אותו הרוח הקדוש עולה למעלה, ומעיד עליו לפני המלך הקדוש. אז מצַוה המלך העליון לכתוב לפניו כל אלו בני היכלו, כל אלו הנודעים לפניו. זהו שכתוב ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו. מהו ולחושבי שמו, הוא כמו שאתה אומר וחושבי מחשבות, אלו שעושים לשמו אומנות בכל: אומנות התפילין, בבתים שלהם ברצועותיהם ובכתיבה שלהם; אומנות הציצית, בחוטים שלהם, בחוט התכלת; אומנות המזוזה. ואלו הם חושבי שמו, כמו שכתוב וחושבי מחשבות. ולא עוד, אלא שהקב"ה משתבח בו ומכריז עליו בכל העולמות: ראו איזו ברי' עשיתי בעולמי].

* דף ו: *

המשמח חתן זוכה לבנות מחרבות ירושלים דהרי "לא ברא הקב"ה עולמו אלא בשביל שירה וזמרה",

בגמרא ברכות (דף ו:) אמר רבי חלבו אמר רב הונא, כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות, שנאמר (ירמי' לג, יא) קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות, ואם משמחו מה שכרו אמר רבי יהושע בן לוי זוכה לתורה שניתנה בחמשה קולות שנאמר (שמות יט, טז) ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים וגו',

אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה רנה דיצה וחדוה וכו', המפרשים דקדקו דהול"ל אשר ברא חתן וכלה ששון ושמחה גילה רנה דיצה וחדוה וכו' ולמה הפסיק וכתב חתן וכלה בין הלשונות של שמחה.

ואפשר לבאר, דהנה כתב בירושלמי: "לא ברא הקב"ה עולמו אלא בשביל שירה וזמרה", לכן התחיל קודם אשר ברא ששון ושמחה, ואחר כך אמר חתן וכלה שזהו גם כן המשך לששון ושמחה שעל ידי זה בא גילה רנה וכו', ועל ידי זו השמחה נזכה למהרה ה"א ישמע בערייהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה כו' ונזכה לחמשה קולות כמבואר בגמרא ברכות (דף ו:) אמר רבי חלבו אמר רב הונא, כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות, שנאמר (ירמי' לג, יא) קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות, ואם משמחו מה שכרו אמר רבי יהושע בן לוי זוכה לתורה שניתנה בחמשה קולות שנאמר (שמות יט, טז) ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים וגו'.

וכמו שדרשו חז"ל במסכת תענית (כו:) ביום חתונתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש, וצריך ביאור הקשר ליום חתונתו לבנין בית המקדש, ומהו השייכות שחז"ל אמרו (ברכות ו') דעל ידי שמשמח את החתן זוכה שיבנה אחת מחורבות ירושלים וממילא נזכה בהמשך הזמן לבנין בית המקדש, אבל לפי הירושלמי הנ"ל שלא ברא הקב"ה עולמו אלא בשביל שירה וזמרה, ואם כן כל הענין של שמחת חתן וכלה הם שייכים לבנין בית המקדש וכל זה היא ההכנה של שירה וזמרה של "ושם נשיר שיר חדש וברננה נעלה" כמו שפי' הישמח משה בפ' בשלח שנעלה משיר למדרגת רננ"ה, ורנ"ה היא שם היא שם שמחה משותפת, ועיין שם מה שפירש על "והחיות ישוררו ושרפים ירונו", עיין שם באריכות וכן פירש בפ' אחרי על הכתוב אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנ"ה, וכמו שפרשנו לעיל שלא ברא הקב"ה עולמו אלא בשביל שירה וזמרה וכל מה שאנו שרים ומשוררים כדוגמת המלאכים והחיות בגלות הזה, כן נשורר ונזמר עד שנעורר בזה רחמי שמים, שאנו רוצים לזכות לבנין בית המקדש, ושם נשיר שיר חדש כמו שאמרו חז"ל (שמו"ר כג, ו) עתידין ישראל לומר שירה לעתיד לבא, וכמו שכ' בזוה"ק במצות שילוח הקן (עי' במסגרת השלחן שם). בב"א.

בעניין המנהג ליתן מתנות לחתן וכלה ביום חתונתם

הנה אמרו ז"ל (ברכות ו:) "שהמשמח חתן וכלה זוכה לתורה" (תענית כו:) "וכאילו הקריב תודה, וכאילו בנה אחת מחורבות ירושלים" (ברכות ו:).

ויבואר בהקדם קושיא על המנהג ליתן מתנות לחתן וכלה ביום חתונתם וצריך ביאור איך נותנים מתנות לחתן וכלה, הלא כתיב ושונא מתנות יחי' (משלי טו, כז).

ונראה לי בס"ד דהנה אמרו חז"ל הכופר בטובתו של חבירו כאילו כפר בהקב"ה (ועי' בד"ת – פ' כי תבא).

והנה אמרו ז"ל (ברכות ו:) דהמשמח חתן וכלה זוכה לתורה (תענית כו:) וכאילו הקריב תודה, וכאילו בנה אחת מחורבות ירושלים (ברכות ו:) ואם כן הלא הוא קיים ששמח חתן וכלה ולקח בעדו שכר הנ"ל, אבל השכר הזה שמקבל חזרה, אינו דומה למה שנתן, שהוא מקבל פי אלף פעמים יותר ממה שנתן, ואם כן הוא להיפך שהוא מקבל מתנות יותר, והוא גם כן רוצה לחיות ולא לקבל מתנות בחנם על כן המנהג ליתן מתנות, והמתנות כבר שוה כסף, שעל כסף עושים כבר חשבון ואינם מסתכלים על זה כמו על דבר רוחני, כמו שדרך העולם לומר אני צריך כסף מזומן (קעש) ביד, ובמצות אין לי את הכסף המזומן, ועל זה אנו מתפללים בכל יום סרנו ממצותיך וממשפטיך הטובים ולא שוה לנו, שלא הי' שוה לנו המצוה כמו הכסף. על כן נתפשט המנהג ליתן מתנות ששוה כסף, אף על פי שזה גם כן אינו חליפים בשוה שאין הכסף דומה להמצוה שקיבל, אבל לפי מה שפשוטי העם חושבים כשנותנים כסף מזומן חושבים להיפוך, שהם שילמו עוד יותר ממה שקיבלו, שכך הוא דרך העולם.

ובזה יש לפרש הגמ' כתובות (דף יז.) ר' שמואל בר רב יצחק מרקד אתלת, ופירש רש"י שלש בדין זורק אחת ומקבל אחת. א"ר זירא קא מכסיף לו סבא, עי' רש"י שמזלזל בכבוד תלמידי חכמים ונוהג קלות ראש בעצמו כי נח נפשיה איפסיק עמודא דנורא בין דידיה לכולא עלמא וגמירי דלא אפסיק עמודא דנורא אלא אי לחד בדרא אי לתרי בדרא, אמר ר' זירא אהנייה ליה שטותיה לסבא, ולכן שכששמח חתן וכלה היתה אצלו השמחה גדולה כל כך שזכה על ידי זה לג' דברים: תורה, תודה, ובנה אחת מחורבות ירושלים. ועל ידי זה שבזה עצמו בזה, נתן כבר חזרה הכרת הטוב על ג' דברים שקיבל.

עוד אפשר לבאר הענין למה רקיד על תלת, דהנה איתא ביבמות (דף ע"ט) ג' סימנים יש באומה זו רחמנים ביישנים גומלי חסדים, כי מתנהגים עם האדם למעלה כמה דפסק על נפשי', וכל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים (שבת קנא: ביצה לב:) ובמדה שמודד מודדים לו (מגילה יב:) ובזה פירשו ז"ל ונתן לך רחמים ורחמך (דברים יג) ר"ל אם תהי' בך מדת הרחמנות אז ורחמך מן השמים גם כן, וכמים הפנים אל הפנים כאמרם ז"ל (ילקוט שמות רמז רמ"ה) הדבק במדותיו מה הוא רחום אף אתה רחום וכו', על כן בבואו התנא הנ"ל לשמח חתן וכלה וראה שאין אף אחד שמרקד יפה כדי לשמחו כהוגן מפני שביישנות הוא מהג' סימנים שיש לאומה זו, אבל במקום שמצוה צריך לזרוק מדת הביישנות ועל כן רקיד אתלת כדי לקיים אמרם ז"ל, רחמנות שהי' לו רחמנות על חתן וכלה שהם גם כן ביישנים, שלא ראו אחד את השני עד היום, וכן קיום גומלי חסדים, ולפי אמרם ז"ל (ברכות ו:) שהמשמח חתן וכלה כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים, ובמדה שאדם מודד מודדין לו (מגילה יב:) חשב כך, שעל ידי הריקודים האלו ירחמו עלינו מן השמים במדה כנגד מדה ומהרה ה"א ישמע בערייהודהובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה במהרה בימינו אמן.

* דף ו. *

אאע"ה מחמת גודל מסירות נפשו ואהבתו להשי"ת לא חס על גופו ונפשו ולא על גילו המופלג, וקיים במסירות נפש ממש את מצוות בוראו

במסכת ברכות (ברכות דף ו' ע"א) "חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה". והנה לכאורה קשה מדוע לא סמך אברהם אבינו ע"ה את עצמו על מ"ש, ובפרט להמובא בספה"ק שמצוה כזאת שהיא בבחינת "מעלה עליו הכתוב", חשובה יותר שאם מעלה עליו הכתוב הרי שאין לו במצוה זו שום פני' ונגיעה עצמית כמובן.

ולצורך ביאור העניין נקדים לבאר מה דכתיב: "וירא אליו ה'" (בראשית י"ח, א') הנה בספר קהלת יצחק מבואר שעל אף שאברהם אבינו היה זקן בן צ"ט שנה, והיה טרוד במילתו שהיה ביום השמיני למילתו – בצער ובסכנה – וממילא היה יכול לפטור את עצמו מכל מצוה אחרת[טו], ובכל זאת לא עשה כן, אלא מיד כשראה את האורחים קיבלם באהבה ובזריזות, והרי זה לימוד גדול כי במצוה עוברת, ובפרט בענייני צדקה וחסד, אין להתנהג לפי הכלל "העוסק במצוה פטור מן המצוה", עכ"ל.

ואפשר להוסיף על דבריו שבאמת אפשר ללמוד מכאן שמצות הכנסת אורחים גדולה כל כך שדוחה פיקוח נפש עצמו, דאעפ"י שהיה חולה וזקן והיה בגדר סכנה של פיקוח נפש, מכל מקום החמיר אברהם אבינו על עצמו ומסר נפשו על זה, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל במורה נבוכים שקיבל אברהם אבינו חיצים ובליסטראות עיי"ש. ואם היה מוכן לקבל חיצים ובליסטראות כדי להפיץ אמונת ה', א"כ בודאי שהיה אצלו דבר קל לקיים מצות מילה, וכמו שכתב הרמב"ם. וכל כוונתו במצות הכנסת אורחים היתה לפרסם אמונת ה'.

והנה לכאורה קשה מדוע לא סמך אברהם אבינו ע"ה את עצמו על מ"ש חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה (ברכות דף ו' ע"א), ובפרט להמובא בספה"ק שמצוה כזאת שהיא בבחינת "מעלה עליו הכתוב", חשובה יותר שאם מעלה עליו הכתוב הרי שאין לו במצוה זו שום פני' ונגיעה עצמית כמובן.

ומכיון שלא סמך אאע"ה על זה, אפשר ללמוד מכאן גודל מסירת נפשו של אאע"ה לה', כי כאב לו איך אפשר לעבור ג' ימים בלי לקרב בני אדם לתורה ועבודת השם, וכמו שכותב החפץ חיים במצות ואהבת, שתאהבהו על הבריות שאדם האוהב את המלך רוצה שיהיו למלך עוד ועוד אוהבים, ומזה נוכל לראות ג"כ אהבת אאע"ה להקב"ה.

* דף ז. *

יש לקשר האברים להקב"ה שכל מעשיו יה' לשם שמים

מבואר בברכות (דף ז) עה"פ (שמות לג, כג) "וראית את אחרי" הראהו קשר של תפילין שבראש. הנה לקשר אותיות "קשר" מרומז על קשר של תפילין של הקב"ה וכן בתרגום יהונתן (שם) איתא: הראהו קשר תפלה של יד, ותפילין של ראש הוא מכוון נגד מצוות התלוין במח, ותפילין של יד מכוון נגד מצוות התלוין בלב וביד כמו שאנו אומרים בלשם יחוד. ועיין תיקו"ז (תיקון כב, סה:) וע"י מצות תפילין התלוין ביד שמרומז להנותן צדקה ביד יזהר ג"כ בהמוח מרומז שיחשוב איך לקיים מצות צדקה שיקיים המצוה כתקונה שתי ידות לקשר "האחד" שיהי' "קשר" תפילין הראה לעיניו תמונת ה' לנגד עיניו שיהי' ע"י מצות הצדקה יד על כס י-ה שיהי' כסא שלם כו',

וזהו מרומז בהפסוק ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה ושבי-ה אותיות שב-יה כי ע"י התשובה כמו שאומרים בתפלת כגוונא למהוי אחד באחד כו'.עוד אפ"ל שתי ידות מקושרות לקשר האחד, דהנה קרש אותיות "קשר" וקשר רשעים אינם מן המנין, שצריך להזהר שלא ישליט הס"א על ממונו שיתן לענים מהוגנים, ויש לרמז (ידות) הוא ר"ת של שבעה שמותיו של יצה"ר גימט' שת"י, מ'כשול, צ'פוני, ע'רל, א'בן, ט'מא, ר'ע, ש'ונא. שהם הקושרים את ידו של הנותן שלא יתן הצדקה כי אם לעניים שאינם מהוגנים.

ועוד אפ"ל (עפ"י התולדות יעקב יוסף, והזוה"ק המובא לעיל) בשמותיו של היצה"ר שפעם אומר ליתן צדקה הגונה ל-מ'כשול, היינו לאחד שמכשיל הרבים, ופעם אומר לו ליתן ל-צ'פוני שבמצפוני לבו הוא מהס"א (ורודף את הצדיקים האמיתים כנ"ל, עיי"ש).

ע'רל שמרבה לטמטם לבבות בני ישראל.

ט'מא שע"י שרודף הצדיקים האמיתים מחליש כח הקדושה מבנ"י, ומרבה טומאה.

ר'ע שעי"ז נקרא רע בעיני ה' כמו ער ואונן.

ש'ונה שע"י שרודפים הצדיקים שונה אותם הקב"ה, וזה כל כוונת היצה"ר, ומרומז בזה שבע שמותיו, כו'.

* דף ח. *

על האדם להתפלל בעת שמתרחב דעתו כלומר, אחרי נישואיו, להתפלל על השכינתא בגולתא

בגמרא (ברכות ח' ע"א) "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא זו אשה שנאמר מצא אשה מצא טוב".

י"ל ביאור הגמ' על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא זו אשה, שנאמר מצא אשה מצא טוב, דהנה אמרו רז"ל (קידושין דף כט:) ישא אדם אשה ואח"כ ילמוד תורה. וזהו הביאור בדברי רז"ל (יבמות סב:) השרוי בלא אשה שרוי בלא תורה, דאין לומדים תורה רק אחר נשואי אשה, א"כ אין לו שריות התורה קודם שנשא אשה. וע"כ אמר דהשרוי בלא אשה שרוי בלא תורה.

והנה איתא במדרש ובגמרא (ברכות ה.) אין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. וזהו שאמר הכתוב, מצא אשה, אם מצא אשה, אז מצא טוב, שמצא התורה, כי רק לאחר נשואיו יכול אדם ללמוד תורה כראוי.

יש להתפלל על הזיוג של יתפסו בו זיווגים שאינם מהוגנים

עוד י"ל בביאור הכתוב והגמרא בהקדם מה דאיתא בספה"ק דובר שלום (אות רל"ט) בשם הבעש"ט הקדוש זי"ע דכשמכריזים בת פלוני לפלוני (עי' סוטה ב.) נאספים כמה זיווגים שקרים ונאחזים בהדי האי זיווגא שיצא עליו הכרוז, ואי אפשר לפטור מהם כ"כ בנקל, ומביא שם היאך אפשר ליפטר מהם. והנה על פסוק מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה (שה"ש) פירש"י מים רבים – שונאים.

וזהו שמתפללים על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא, שכשמצא אשה יהי' רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו, שלא יפול ביד השונאים, שהם הזיווגים השקרים, רק ימצא אשה שהיא זיווגו האמיתי.

להתפלל על שכינתא בגלותא

עוד יש לפרש הכתוב על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא, ובגמרא ברכות (דף ח.) אמר ר' חנינא לעת מצוא זו אשה שנאמר מצא אשה מצא טוב. בהקדם מה דאמרו רז"ל שלשה דברים מרחיבין דעתו של אדם, דירה נאה, אשה נאה וכלים נאים. רואים מזה דהאשה מרחיבה דעתו של האדם. והנה כשאדם מרחיב דעתו ע"י האשה אז יש לו פנאי לעשות חשבון הנפש על מה ולמה בא לעולמו ומעלה על דעתו ששכינתא בגלותא, ומתפלל על גלות השכינה, שנזכה להגאל בקרוב ממש.

והנה ידוע דהשכינה נקראת זא"ת. וזהו על זאת, פי' על אודות צער וגלות השכינה כביכול, יתפלל כל חסיד אליך, ואימתי יוכל להתפלל על זה, כשיהי' לעת מצוא, כשמצא אשה מצא טוב, אז מרחיבה דעתו של האדם ויוכל ליתן דעתו להתפלל על גלות השכינה, כי יהי' לו פנאי לעשות חשבון הנפש.

* דף ח. *

שערים המצויינים – הם התנהגות בנ"א כדבעי בין אדם לחבירו ובין אדם למקום, ובכך בונים את חורבות ירושלים, ורח"ל אם לא מחריבין עבודת הצדיקים

הנה אמרו חז"ל (ברכות ח' ע"א) אמר ליה רבא לרפרם בר פפא לימא לן מר מהני מילי מעליותא דאמרת משמיה דר' חסדא במילי דבי כנישתא, אמר ליה הכי אמר רב חסדא מאי דכתיב אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב, אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, והיינו דאמר ר' חייא בר אמי משמיה דעולא מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד, ע"כ.

והמפרשים הקשו שם דלכאורה היינו הך, דהשערים המצויינים בהלכה הן הם הבתי מדרשות שעוסקים בהם בתורה ובהלכה.

והפני יהושע תמה וז"ל: לכאורה הוא תמוה דהא לאו ממילי מעליותא דבי כנישתא היא אלא גריעותא הוא, עיין שם.

וייתכן ליישב קושיית הפני יהושע, שהרי באמת מי שמקיים בין אדם לחבירו ג"כ כל מה שלומד בתורה, ואינו מסתפק רק בעצם לימודו, שפיר איכא בזה מעליותא גם למילי דבי כנישתא, שבאמת מילי מעליותא הוא מה שלומד, אך בתנאי אם הוא בבחינת שערים המצויינים בהלכה, שמקיים בין אדם לחבירו מה שלמד בתורה.

ולדרכינו יתבאר גם מה שאומרים בעת ניחום אבלים רח"ל, המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים, דהנה ידוע דע"י אהבת ישראל ואחדות ביניהם בונים בית המקדש שנחרב בעון שנאת חינם, כדאיתא בגמרא (יומא דף ט' ע"ב) אבל מקדש שני מפני מה חרב וכו', מפני שהי' בהם שנאת חינם, ואם כן ע"י אהבת ישראל מקרבים בזה את הגאולה, שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, דהלא בית המקדש נחרב רק בעון שנאת חינם.

וע"כ כאשר נפטר אדם הגדול בענקים שמצויין בין בעניינים שבין אדם לחבירו ובין ענייניםש בין אדם למקום, על כן שפיר בוכים ומתאבלים אליו ציון וירושלים, פי' שערים המצויינים בהלכה בוכים על שמעתה יחסר מי שיעסוק בתורה כמוהו, פה המתגבר בתורה, וירושלים תתן קולה בבכי על שמעתה שוב יחסר מי שהי' משלים בכל ימיו את בנין בית המקדש המקווה בב"א, שע"י מעשיו הטובים בין אדם לחבירו ואהבתו לישראל הי' בונה את בית המקדש שנחרב, והי' תמיד מוסיף עוד נדבך ועוד נדבך לבנין המקדש, וכמו שאמרו חז"ל בסוף מסכת ברכות (דף ס"ד ע"א) על פסוק וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך, אל תקרי בניך אלא בוניך, ובמסכת שבת (דף קי"ד ע"א) דתלמידי חכמים נקראים בנאים מפני שעוסקין בבניינו של עולם כל ימיהם. וכתבו המפרשים דלכאורה מדוע נקראים בנאים. ותירצו דהאמת הוא שהעולם נבנה על ידי התורה ועבודה ומעשים טובים של הצדיקים, ובית המקדש דלעתיד נבנה על ידי מצות ומעשים טובים של ישראל.

צדיקים בעבודתם בונים את ביהמ"ק

וכידוע המעשה מהרה"ק בעל דברי חיים מצאנז זי"ע שאמר פעם אחת בשולחנו הטהור שבית המקדש של מעלה כבר נגמר אלא שחסר עדיין הפרוכת, וענה לו אחד מבני עליה שאנחנו מאמינים באמונה שלימה שרבינו מסוגל להשלים הפרוכת, ולא השיבו אז דבר, אבל פעם אחרת כאשר ישב אל השלחן אמר "מהיכן אתם יודעים שלא עשיתי את הפרוכת, אלא שבא רשע גדול עם עבירה גסה שעבר וקרע אותו"[טז]. וזהו הענין שתלמידי חכמים נקראים בנאים, כיון שבונים את בית המקדש במעשיהם הטובים.

והענין מבואר בארוכה בספר הק' זרע קודש (פרשת כי תצא) על פסוק כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, בהקדם מה שאומרים בתפילת שמונה עשרה ובנה אותה בקרוב בימינו בנין עולם, דכתיב בונה ירושלים ה', ובמה בונה אותה, "בימינו" ע"י הימים שלנו, שבכל יום כשאדם עובד אותו יתברך הכל לפי מעשיו בונה את ירושלים ובית המקדש, וכן בונה אדם מישראל ע"י עבודת ה' בכל יום, עד שבית המקדש יהי' נבנה בשלימות במהרה בימינו עיי"ש.

ואם כן שפיר מובן מה שאומרים בתוך שאר אבלי ציון וירושלים, דעל אדם גדול כמותו מתאבלים ציון וירושלים, כי מעתה יחסר מי שיבנה אותם ע"י מעשיו הטובים כמו הנפטר הגדול זצ"ל.

ויתבאר ביותר עפימ"ש בספר ישמח משה (פרשת שמות) בשם ספר בית שמואל אחרון בביאור הגמרא שבת דף ל"א, ותוכן דבריו בקיצור: שע"י האחדות אין צורך לאדם להתגלגל עוד הפעם בעולם הזה, כי ע"י שהוא אוהב את כל ישראל יחשב לו כאילו קיים כל התורה כולה, כיון שנחשב על חשבונו גם מה שחבירו מקיים[יז].

ולפי דבריו דע"י האחדות אינו צריך להתגלגל, אם כן נמצא שהשלים ימיו לא רק ע"י לימוד התורה שעסק בה תמיד, אלא גם ע"י אהבת ישראל שנחשב לו עי"ז כאילו קיים כל המצוות, וכיון שלא שייך אצלו שיתגלגל ח"ו כנ"ל, א"כ שפיר הי' מקרב את הגאולה, כי כל העיכוב הגאולה הוא רק בגלל שאין באים נשמות חדשות לעולם אלא שכל הנשמות הם בגלגול, כמאמרם ז"ל בסנהדרין (דף צ"ח ע"א) אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, ובעוונותינו שרבו יצאו מה שיצאו כבר, ומטו בה משמי' דהאריז"ל דכיון שרבו העוונות צריכים להתגלגל ואין נולדים נשמות חדשות, וממילא אין האוצר ששמו גוף מתרוקן מהנשמות אלא שעדיין מלא, ועי"ז עדיין לא נושענו.

וזהו גם ענין כפל הלשון שאמר הנביא נחמו נחמו עמי, דכאשר חרב בית המקדש הי' בזה חסרון בכפלים, הן מה שלא קיימו את התורה כראוי בין אדם למקום, והן מה שהי' ביניהם שנאת חינם כנ"ל, וע"כ שפיר מנחמם בכפלים, שלא יחסרו מהם גדולי ישראל להשלים את הנחסר מהם ע"י חורבן ביהמ"ק, גדולים בתורה ובגמילות חסדים, ורק אז תהא נחמה בכפלים מן השמים.

ומובא בשם הרה"ק רבי מענדעלע מרימנוב זי"ע שאמר שעבד י"ג שנה להשריש מלבו את מדת השקר, ועוד י"ג השנה לנטוע בלבו מדת האמת. ומכל זה רואים חשיבות המדות טובות של האדם הישראלי.

* דף ח. *

פרנסת האדם תלוי בזכות אשתו – ולכן אחר הנישואין עליו לסמוך על השי"ת ולעמול בעסק התורה

נראה לפרש בהקדם מאמר חז"ל (ברכות ח.) "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא זו אשה, שנאמר מצא אשה מצא טוב".

ולפרש זאת נקדים לפרש מקרא קודש: "והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה"'. כמו כן נבאר מאמר חז"ל (סוטה ב' ע"א) אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן וקשין לזווגן כקריעת ים סוף, שקשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף. וצריך להבין, איך יעלה על הדעת ח"ו שהיה קשה לפני הקב"ה לקרוע הים, הלא הוא כל יכול.

ונראה לי שדרך העולם בעת שידוכין דואגים גם כן עבור הפרנסה במה יוכל הבעל לפרנס את ביתו. ובאמת אין זה אלא טפל, כי מאן דיהיב חיי יהיב מזוני (תענית ח'). ומי שעושה זאת עיקר בשידוכין הרי שיש לו חסרון באמונה. וגבי קריעת ים סוף היה ג"כ חסרון באמונה, כמ"ש "ויצעקו בני ישראל אל ד'", והיה חסרון באמונה, שהיה להם לקפוץ לתוך הים כמו שעשה נחשון בן עמינדב.

בכל דבר צריך קודם איתערותא דלתתא ואח"כ מלעילא כמו בקריעת ים סוף – כן בפרנסת האדם

איתא בספה"ק מאור ושמש (פרשת נח) שבכל דבר צריך להיות מקודם אתערותא דלתתא, ואם יש אתערותא דלתתא תחילה, אז יש חסדים מגולים ורחמים פשוטים, משא"כ אם יש מקודם אתערותא דלעילא, אז אין ההשפעה והרחמים בשלימות, עיי"ש.

וגבי קריעת ים סוף הרי היה ג"כ קודם אתערותא דלעילא, דהיה קצת חסרון באמונה, כמה דכתיב "דבר אל בני ישראל ויסעו", שהקב"ה נתן עזרה שיסעו ואז ויסעו, עשו אתערותא דלתתא, ממילא לא הוה רחמים וחסדים מגולים כ"כ.

ובזה נ"ל הענין שהיה קשה לפני הקב"ה כביכול לקרוע הים, שלא היה כ"כ מדת הרחמים דהרי היה קודם אתערותא דלעילא ואח"כ אתערותא דלתתא, ממילא היה קשה לפניו ית' לקרוע בלי רחמים וחסדים. והכי נמי לגבי זיווג, אם אין מאמינים שהקב"ה זן ומפרנס את כל העולם כולו אז קשה לעשות זיווג, דאין אתערותא דלתתא ע"י אמונה. והנה איתא במדרש ובגמרא ברכות (דף ה.) אין טוב אלא תורה.

ובזה נ"ל כוונת הכתוב על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא, שיתפלל בעת הזיווג שמצא אשה מצא טוב – התורה, שהעיקר אצל האשה יהיה התורה ולא דברים גשמיים, ואז מצא טוב.

והנה האשה מכונה בשם לח"ם, כדכתיב בפרשת וישב ולא ידע אתו מאומה "כי אם הלחם אשר הוא אוכל", פירש"י היא אשתו, אלא דיבר בלשון נקיה. בבעל הטורים כתב שזהו גימטריא "היא אשת"ו", ולחם נמי קרוי אשה. וזהו שאמר והיה באכלכם מלחם הארץ, שהפסוק מרמז שכשתהיה לו אשה שנקראת לח"ם, לא ישתקע רק בארציות אלא תרימו לד', שלא יבלה זמנו בדברים גשמיים, אלא תרימו תרומה לה', שירים מזמנו לד' ללמוד תורה, וזהו דוקא אם תהיה לו אשה כשירה, שעיקר רצונה שבעלה ילמוד תורה, וענינים גשמיים יהיו רק טפל אצלה. ושפיר אמרו חז"ל לעולם ישיא אדם לבנו בת תלמיד חכם, דכשרואה הבת אצל אביה שהתורה הוא העיקר והגשמיות הוא רק טפל, אז היא ג"כ יודעת להתנהג כן.

עוד נראה לפרש הגמרא (ברכות ח' ע"א): על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא, זו אשה, שנאמר מצא אשה מצא טוב.

בהקדם מאמרם ז"ל (קידושין דף כט:) ישא אדם אשה ואח"כ ילמוד תורה. וזהו הביאור בדברי רז"ל (יבמות סב:) השרוי בלא אשה שרוי בלא תורה, שאין לומדים תורה רק אחר נשואי אשה, א"כ אין התורה שורה אצלו קודם שנשא אשה. וע"כ אמר דהשרוי בלא אשה שרוי בלא תורה.

איתא במדרש ובגמרא (ברכות ה.) אין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. וזהו שאמר הכתוב, מצא אשה, אם מצא אשה, אז מצא טוב, שמצא התורה, כי רק לאחר נשואיו יכול אדם ללמוד תורה כראוי.

* דף ט: *

מבקשים 'נא' רחמים שנראה שהכל כי לעולם חסדו

אמרו חז"ל (ברכות דף ט' ע"ב) אין נא אלא לשון בקשה, ונקדים לבאר סדר הפסוקים הבאים האמורים בהלל הגדול בליל הסדר: "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. יאמר נא ישראל כי לעולם חסדו, יאמרו נא בית אהרן כי לעולם חסדו, יאמרו נא יראי ה' כי לעולם חסדו".

כל מה דעביד רחמנא לטב עביד, שאף הגבורות רחמים הם ומ"מ מבקשים שהראנו ה' חסדיך

אפשר לפרש עפ"י המובא בספה"ק לפרש מאמר הכתוב (תהלים) הראנו ד' חסדך וישעך תתן לנו, דאנו מאמינים שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד (ברכות דף ס' ע"א), וכמאמר הבעל שם טוב לפרש הפסוק כי גָבַר עלינו חסדו, דאף מה שנראה כגבורות ג"כ חסדו הוא. אך לפעמים הטובות הם מכוסים ואינם נראים לעין האדם, וע"ז צריכים להאמין דבאמת הכל חסדים. ועל זה מתפללים הראנו ה' חסדך, דאף שאנו מאמינים שהכל הוא לטובה, מ"מ רוצים אנו לראות את החסדים במו עינינו, שיתן לנו חסדים נגלים ולא חסדים נסתרים בתוך הדינים ח"ו. וזהו "הראנו ה' חסדך", ע"י שוישעך תתן לנו, שתתן לנו הישועה וממילא נראה בפירוש שהכל הי' חסדים, ע"כ.

וכן פירשו בזה מה שאומרים בברכת השחר, ותגמלנו חסדים טובים, הגומל חסדים טובים לעמו ישראל, ודקדקו בכפל הלשון, חסדים טובים, הלא ודאי שהחסדים טובים הם. וכתבו שהכוונה בזה הוא שתגמלנו חסדים כאלו שנראה בעינינו שהם טובים, וזהו הסיום הגומל חסדים טובים לעמו ישראל, עכ"ד.

ואפשר להוסיף על זה דזהו שמסיים הברכה בתיבות לעמו ישראל, וצ"ב כפל הלשון. אך י"ל דידוע מספרים דעם רומז על הפשוטי עם, וישראל נקראים הבעלי מדרגה. וזהו שאומרים הגומל חסדים טובים, שמתפללים שתגמלנו חסדים כאלו שנראה בעינינו שהם טובים, ואף שהבעלי מדרגה מאמינים דכל מה דעביד רחמנא לטב עביד, מ"מ כיון שהפשוטי עם הנקראים "עמוֹ" אינם משיגים ואינם מבינים דבר זה כ"כ, ע"כ אנו מבקשים ותגמלנו חסדים טובים, שיהיו חסדים טובים בנגלה בין לעמו בין לישראל.

וזהו שאמר הכתוב, הודו לה' כי טוב, אם מאמינים שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד, ומודים להשי"ת על זה כי טוב, יזכו לראות את החסדים בעיניהם ג"כ, ויתגלה לעיני כל כי לעולם חסדו.

מבקשים 'נא' רחמים שנראה שהכל כי לעולם חסדו

ובזה יבוארו הפסוקים שלאחריו, יאמר נא ישראל וגו' יאמרו נא בית אהרן, וצ"ב מדוע אמר בכל פעם תיבת נא. וקושיא זו יש לתרץ, עפימ"ש חז"ל (ברכות דף ט' ע"ב) אין נא אלא לשון בקשה, ועל זה מבקש יאמר נא ישראל, יאמרו נא בית אהרן, יאמרו נא יראי ה', דאף אם לפעמים אין רואים שבתוך הצרות ויסורים ל"ע טמונים החסדים, מ"מ מבקש הקב"ה כביכול מאתנו שנאמר שהכל הוא חסדים, כדי שבסוף נרגיש באמת דהכל כי לעולם חסדו.

ואפשר להוסיף עוד, דתיבת נא פירושו ג"כ עכשיו, כנודע. וזהו יאמר נא ישראל, יאמרו נא בית אהרן, יאמרו נא יראי ה' כי לעולם חסדו, דאף אם עתה ברגע זה אכתי אין רואים בחוש את החסדים הטמונים, מ"מ יאמרו כבר עתה כן, כדי שיהי' באמת כי לעולם חסדו, בב"א.

* דף י. *

האם נח הוכיח את בני דורו

ביאור האם נח הוכיח את בני דורו, בהקדם מה דאיתא בגמרא (ברכות דף י' ע"א) "הנהו בריוני דהוו בשבבותיה דרבי מאיר והוו קא מצערו ליה טובא, הוה קא בעי ר' מאיר רחמי עלויהו כי היכי דלימותו אמרה ליה ברוריא דביתהו מאי דעתך משום דכתיב (תהלים ק"ד) יתמו חטאים, מי כתיב חוטאים חטאים כתיב. ועוד שפיל לסיפיה דקרא, ורשעים עוד אינם כיון דיתמו חטאים ורשעים עוד אינם, אלא בעי רחמי עלויהו דלהדרו בתשובה ורשעים עוד אינם, בעי רחמי עליהו והדרו בתשובה, ע"כ.

האם נח הוכיח את בני דורו בכלל, או שהוכיחם רק בדברים קלים

באמת איכא פלוגתא דרבוותא בזה אם נח הוכיח את בני דורו או לא, יש אומרים שהוכיחם אבל לא נתקבלו דבריו על לבותיהם, ויש אומרים שלא הוכיחם כלל וכלל רק הלך לדרכו, וכמו שמשמע בקדושת לוי הנ"ל, ויש אומרים שהוכיחם רק על העבירות הקלות ולא החמורות[יח].

ומרן החתם סופר זצ"ל בכתביו הלך ודרך ג"כ בדרכו של הרה"ק הקדושת לוי הנ"ל, שלא היה נח מוכיח את בני דורו, וכמ"ש בחתם סופר (בפרשתן) (עמוד כ"ב) לפרש אמרם ז"ל (בראשית רבה פכ"ח ס"ט) כי נחמתי כי עשיתים ונח, שאפילו נח שנשתייר מהם לא היה כדאי, אלא שמצא חן בעיני ה'. ולכאורה ייפלא והלא הכתוב מעיד עליו נח איש צדיק תמים היה.

ומבאר מרן החתם סופר כי חטאו של נח היה על שהיה נח לשמים וגם לבריות, ובאותו הדור שהיו רשעים בעלי חמס וגזל היה מצוה להתאכזר עליהם, וזה מבואר בלשון הכתוב, אחר שאמר ב' דברים אחד לרע ואחד לטוב, היינו נחמתי כי עשיתים ונח, שגם על נח ניחם, וחזר ואמר לטוב שמצא נח חן בעיני ה', על זה מפרש עתה אלה קורותיו של נח הנזכר, איש צדיק תמים היה בדורותיו, עם אנשי דורותיו הרעים האלו היה מתנהג בצדק ותמים, וזה לא יתכן, ומשום כן נחמתי כי עשיתים ונח, ומה שמצא חן בעיני ה', הוא משום את האלקים התהלך נח, ועל זה נאמר בא אתה וכל ביתך אל התיבה כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, כי לכאורה הרבה ריווח והצלה לפני הקב"ה ולא היה צורך להסגיר נח בתוך התיבה, אלא שנח ובניו היו בעונש במה שהיו אוסרים בבית הכלא הזה בתיבה, ונצטערו בה בלי ספק, וזה בא לו על שהצטדק עם אנשי דורו הרשעים, והיינו דאמר ליה הקב"ה בא אל התיבה, ומאי טעמא לעונש הזה עליך, כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, ר"ל שהיה מצטדק עם אנשי הדור הרע הזה, עכת"ד של החתם סופר.

ובזה יתבאר הכתוב, אלה תולדות נח, וברש"י עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. והכוונה לפי הנ"ל, דהנה במשה נאמר "אלה" הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל, וזהו שאמר כאן הפסוק, "אלה" תולדות נח – עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים, שהרי עיקר תולדותיהם של צדיקים הוא "מעשים" טובים, מה שהם עושים ו"מעשים" שגם אחרים יעסקו בתורה ובעבודת השם, ואינם נסוגים אחור מלהוכיחם על זה, וזו היתה דרכו של משה רבינו ע"ה שנאמר בו "אלה" הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל, שהוכיח את ישראל שילכו בדרכי ה'.

גלגולי נשמות מדור המבול ועד דורו של לוט בעיר סדום – הכל נשמות גדולות מסוד הדעת

ובאמת ידוע מהאריז"ל שדורו של משה, אשר יצאו ממצרים, היו גלגולים מדורות הקודמים, וכמו שכתב בספה"ק שער הפסוקים (פרשת שמות) דנשמות שבדור המבול היו כולם נשמות עליונות קדושות מבחינת הדעת, ונתערבו בקליפות ע"י חטא אדם הראשון, וצריכות גלגולים רבים לצרפם וללבנם עד תום חלאתם מהם וכו'. והנה התחלת גלגולם היה בדור המבול, ולהיותם משורש המר ההוא, שיצאו ע"י השחתת זרע של אדם הראשון, לכן היו מורדים וכופרים בהשי"ת, ועיקר חטאם היה וכו' אח"כ נתגלגלו פעם ב' בדור הפלגה, וגם הם הרעו כאבותם וכו', אחר כך נתגלגלו פעם שלישית באנשי סדום, ולכן נאמר בהם ואנשי סדום רעים וחטאים לד' מאוד וכו', ואז חזרו להתגלגל פעם רביעי במצרים, בבני ישראל שהיו נולדים אז בדור הגלות ההוא, ואז התחילו ליתקן, והיו מתבררים והולכים בגלות מצרים עד שיצאו ישראל ממצרים, עכלה"ק.

ונמצא לפי דרכינו, דבזה שמשה דיבר אל כל ישראל דברי כבושין, תיקן ממילא מה שלא תיקן נח, כי בני ישראל שיצאו ממצרים היו גלגולי נשמות דור המבול, ומשה היה גלגול נשמת נח, ובזה תיקן את מה שלא הוכיח נח את בני דורו, ודו"ק.

וע"כ יתייחסו שפיר דיבוריו של משה לתקן נשמות ישראל, על חשבונו של נח כיון שנשמתם משורש אחד, וע"י שהוכיח משה את ישראל תיקן ממילא את נשמתו הקודמת שהיתה בנח.

ועפי"ז יתבאר לן ג"כ סמיכות הכתובים, שבסוף פרשת בראשית נאמר "ונח מצא חן בעיני ה'". שלכאורה איך מצא חן בעיני ה', הלא היה צריך להוכיח את בני דורו ולא הוכיחם כראוי, על זה בא הכתוב בריש בפרשתן כמתרץ ואומר "אלה" תולדות נח, שבזה שהוכיח משה את ישראל, כאמור "אלה" הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל, בזה ממילא נחשבו לתולדות נח ג"כ, וזהו גרם ממילא "צדיק תמים היה בדורותיו", שהיתה עליה גם לדורו של נח, שניתקנו כולם באותו הדור שיצא ממצרים, ע"י שמשה הוכיחם והדריכם בדרך התורה.

ומובן ממילא מדוע אמר הכתוב "בדורותיו" לשון רבים (ולא אמר בדורו). שע"י שמשה תיקן את בני דורו, תיקן בזה ג"כ את דורו של נח, ועי"ז ניתקן ג"כ דור הפלגה כדברי האריז"ל שנתגלגלו בדור אחר דור עד שיצאו מכור הברזל ממצרים.

ובזה אפשר לפרש מדרש פליאה (מובא בספר ראשית ביכורים) "ונח מצא חן בזכות אלה תולדות נח זה משה" ע"כ. וצ"ב הלא בפשטות סובב הכתוב על דורו ולא על דורו של משה.

אך לפי האמור מובן שפיר, שאף שנח בפני עצמו היה צדיק אבל כיון שלא הוכיח את אנשי דורו כראוי ע"כ מצא חן רק בזכות "אלה" תולדות נח זה משה, רק ע"י שמשה הוכיח את ישראל ב"אלה הדברים", עי"ז נתעלה גם נח ובני דורו, וכאמור למעלה.

* דף י. *

בעניין קריאת השם לאברהם בשם אברם

הקורא לאברהם אברם עובר בעשה (ברכות י"ג ע"א, ירושלמי ברכות פ"א ד"ג )

צ"ב למה עובר בעשה, ואפשר לומר – כי ה"ה של אברהם רומז לזרע כדכתיב 'הא לך זרע' ועי"ז שקורא לאברהם אברם, ועי"ז לא יכול להיות לו בנים ע"כ עובר בעשה של פ"ו כי ע"י ההא נולד לו בן (ועיין בפ' יתרו ובפרשת ראה המקור להא מס' נחלת שבעה וג"כ מס' מגן דוד עיי"ש). וזה מרומז בפסוק (בראשית ב, יט) "נפש חי' הוא שמו".

נפש חי' הוא שמו ממילא ע"י קריאת השם ממשיך המזל להאיש ולהיפך ג"כ מחסיר המזל כמבואר בבלהה ע"י ב' ההין נולד לה ג"כ בת, עי' תורה שלמה בלהה בשם המדרש ועי' באוצר החיים. ומובן ג"כ למה כ"כ חמור אם יש טעות בכתובה על שם או חודש, יום עיר וכו' שא"א לתקנו כי אם צריך לכתוב כתובה חדשה כמבואר בנחלת שבעה עי' קונטרס הכתובה.

ומובן הפסוק (בראשית מח, ט) "אשר נתן לי אלקים בזה" עי' רש"י הראה לו שטר כתובה שע"י שהכתובה היא כהלכתה, "בני הם" וכו' בני הם בגימטריא עם האותיות קי"ב מרומז לשם יב"ק א' ה' א' יעננו ביום קראנו, שאם שם הרחמים הוא במלואו אז מתקבלת התפלה.

כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וגו'.

יש לפרש בהקדם דברי הירושלמי ברכות (דף ט') שהיה פרעה כפוי טובה, "אשר לא ידע את יוסף", והלא עד היום הזה מצרים יודעין חסדו של יוסף, אלא שהיה יודע וכפה טובתו, ולבסוף כפה טובתו של הקב"ה, הא למדת שכפיית הטובה הוקשה לכפירה בעיקר, עיי"ש.

וכן מובא במכילתא בשלח (י"ז) וזהו תו"ד: ויבא עמלק כפוי טובה, ויפרע מן העם כפוי טובה (ועיין עוד ע"ז דף ה’ ע"א). ובאבות דר' נתן (א') אם עשה לך חברך טובה מעט יהא בעיניך הרבה. ובתנא דבי אליהו רבא (י"ח) איתא, כל הסועד עם חבירו אפילו פת במלח, יחזיק טובה לחבירו.

ולפי זה אפשר לפרש, כמעשה ארץ מצרים לא תעשו, שהם היו כפויי טובה, כמעשיהם לא תעשו, רק תחזיקו תודה למי שגמל לכם טובה.

בגנות מידת הכפויות טובה

ואיידי דחביבים עלינו דברי הפלא יועץ, מ"ש בענין כפיית טובה והכרת טובה, נעתיק בזה לשונו הזהב (באות כ') בד"ה כפוי טובה:

"כתיב משלם רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו. וחיובא רמיא על האדם שקיבל כל דהוא טובה מחבירו שתהא חקוקה בלבו תמיד כל הימים, שלא לגמול עמו שום רעה, ולשלם לעושה הטובה ככל הבא מידו אפילו אם עשה לו גם כן רעה, הרעה ישכח והטובה לא ישכח, כי צריך האדם שיהא בו מדעת קונו, וכתיב גם אלה תשכחנה שהוא מעשה העגל, ואנכי לא אשכחך שהוא קבלת התורה".

"וצא ולמד ממשה רבינו שלא הכה את היאור ואת העפר לפי שקבל טובה מהם, וכן אמרו רז"ל שלא נקם משה נקמת מדין לפי שנתגדל ביניהם, ואמרו רז"ל בשמות רבה כל הפותח פתח לחבירו חייב בכבודו יותר מאביו ואמו, אתה מוצא באליהו שלא החיה אבותיו כמו שהחיה את בן הצרפית, ואלישע לא החיה אבותיו כמו שהחיה את בן השונמית, אלא שמסר נפשו על אכסניא שלו, ואם כ"כ חייב להמחזיק טובה לחבירו על פת לחם, על אחת כמה וכמה אם קבל ממנו טובה הרבה, ועל אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת אם קבל ממנו טובת הנפש, כגון שלמדו חכמה, או הדריכו בדרך טובה, והפרישו מדרך רעה, שזו טובה גדולה שאין למעלה הימנה, כמה וכמה יגדל חובתו להכיר טובתו ולנהוג בו כבוד, ואם לא ינהוג בו כבוד כראוי אין לך כפוי טובה גדול מזה, וישא ביום ההוא ק"ו בעצמו כמה וכמה חייב אדם לבורא המרבה להטיב רב טוב לבית ישראל עד אין חקר כך גדלה חובותינו עד אין חקר", עכ"ל.

או יאמר עפ"י מה שכתב בתיקוני זוהר (דף כ"ב סוף עמוד א') שהערב רב כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין. הסימן מהערב רב הוא שכל כוונתם לטובת עצמם. איש יהודי שיש לו שייכות להקב"ה, כשעושה מצוה הרי כוונתו רק לשם ה' בלי שום פניות ונגיעות עצמיות, אבל מי שרחוק מהקדושה בעוה"ר כל מה שעושה עושה רק לעצמו.

על האדם להגיע לשלימות ע"י שיכוין לא רק לטובת עצמו

וכן מובא מהרה"ק מרוזין זי"ע על הפסוק (שמות כ"ב, י"ג) "וכי ישאל איש מעם רעהו", רעהו היינו הקב"ה כדאיתא במדרש רעך ורע אביך אל תעזוב זה הקב"ה, וכמו שכתב רש"י במסכת שבת (דף ל"א ע"א). וזהו "וכי ישאל איש מעם רעהו", דאם שואלים ומבקשים מהקב"ה שרוצים להקרב לעבודת הבורא, "בעליו אין עמו", שאינו מתכוון רק לטובת עצמו, "שלם ישלם", יכול להגיע לשלימות, "בעליו עמו", אבל אם כוונתו לטובת עצמו, "לא ישלם", לא יוכל להגיע לשלימות המעלות והמדות.

ומובא בספרי קדמונים (ומובא גם באור החיים הקדוש סוף פרשת נצבים) מה לי בחיים אם לא ברצון הבורא ע"כ. וזהו התכלית של היהודי בעוה"ז, שלא לחשוב אודות עצמו כלל, רק לעשות רצון הבורא יתברך.

ועפי"ז יבואר היטב הכתוב, דבארץ מצרים היו עושים הכל בשביל עצמם ולא בשביל האחרים, שהיו משעבדים את ישראל לעבודת פרך. וזהו שאמר הכתוב כמעשה ארץ מצרים לא תעשו, שעשו הכל רק לטובת עצמם, רק יעשה ג"כ בשביל אחרים, והבן.

עוד יש לומר בביאור הכתוב כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וגו', וברש"י (בשם תורת כהנים) ואותו מקום [שפתי חכמים: ר"ל מארץ גושן] שישבו בה ישראל מקולקל מן הכל. ופי' המשכיל לדוד "דמה שבא להזהיר שלא יעשו כמעשיהם של אלו היינו לפי שבמעשה מצרים כבר עשו כמותם כשנטמאו בהם ויתערבו בהם וילמדו ממעשיהם, וכמו שאמרו ז"ל גוי מקרב גוי וכו'. וצ"ב למה נתקלקלו המקומות שישבו בהם ישראל יותר, הלא ישראל מקדשין את המקום שהם יושבים בו.

וי"ל עפי"ד הגמרא עבודה זרה (דף כ"ו ע"ב) ישראל כל שכן דפקר טפי, עיין שם. וי"ל דע"כ הי' במקום שישבו בו ישראל מקולקל יותר משאר ארץ מצרים, כיון דישראל שפקר כ"ש דפקר טפי, ודו"ק.

ויש להוסיף עוד עפימ"ש בספר מהרי"ד (ד"ת מהרה"ק מהרי"ד מבעלז זצ"ל) בשם הבעש"ט הקדוש זי"ע דכשאי אפשר לבער את הסטרא אחרא מכל וכל צריכים לתת להם מקום אצל עכו"ם. ולענינינו י"ל דכיון שנתנו מקום להסטרא אחרא אצל המצריים, נתקלקלו אותן המקומות יותר, והבן.

* דף י: *

מצוות הכנסת אורחים הגדולה במצוות החסד

ובמהרש"א (ברכות דף י' ע"ב, ד"ה הרוצה) כתב: "שהכנסת אורחים היא המצוה הגדולה בגמילות חסדים". אי לכך הבאנו בעניים אלו מספר עניינים וסיפורי קודש מרבוה"ק בגדול מצוות הכנסת אורחים.

זכות הכנסת אורחים מגינה על האדם מכל רע, ואף מזכהו אם בגללה אינו מהדר במצוות כראוי

והנה מסופר עובדא נפלאה אצל הרה"ק מוה"ר חיים מקאסוב זצ"ל, שבימיו היה בכפר אחד מוכסן שקורין "ארענדאר". פעם אחת עברה דרך כפרו חבורה של חסידים ואנשי מעשה, שנסעו להרה"ק מוה"ר חיים מקאסוב זצ"ל. הם עברו דרך כפר ההוא באישון לילה ואפילה, ורצו לסור ללון בית המזיגה של הארענדאר ההוא. דפקו בביתו וביקשו לפתוח להם, אמנם בעל הבן שם אזנו כחרש, כאילו אינו שומע קול דפיקותיהם על דלתו, ולא רצה להכניסם.

החסידים התמרמרו מאוד מגודל הקור וגשם השוטף שניתך על ראשם באותו לילה, אך מה יכלו לעשות, ונסעו לדרכם הלאה.

כשבאו לקאסוב ונכנס לחדרו של הרבי לקבל שלום, שאל אותם הרה"ק מקאסוב על סדר נסיעתם, וסיפרו לו את המאורע עם אותו מוכסן. השיב להם הרבי: "סופו שיצטרך לכאן".

לא ארכו הימים, והארענדאר ההוא בא להרה"ק מקאסוב אבל וחפוי ראש: בימים ההם הוזמן אל אדון הכפר, אשר ציוה עליו שבמשך שלושה חדשים עליו לעזוב את הכפר. כל השתדלויותיו ובקשותיו לא הועילו מאומה, ועל כן בא כעת להרבי מקאסוב לבקש עצה מפיו מה לעשות וינצל מגזירת הפריץ.

אמר לו הרה"ק מקאסוב:

– תמיד היה קשה לי: ארענדאר היושב בכפר קטן, ומתפלל בלא מנין ובלא מקוה, ואינו אומר לא אמן ולא קדושה ולא ברכו, ואינו שומע קריאת התרה, היאך יצא ידי חובתו? אמנם עיקר ההיתר על זה הוא, כי גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה, ובמצות הכנסת אורחים המצויה בכפר הוא מתקן את הכל. ולכן, כל זמן שקיימת מצוה זו כראוי, זכות המצווה עמדה לך, ששום איש לא יכול להרע לך, אבל עתה, שכפי ששמעתי עליך באים אנשים אליך ואינך מאספם לתוך ביתך, אם כן, מה לך איפוא בכפר? הלא טוב לך לשבת בעיר גדולה של חכמים וסופרים, ותתפלל ערב ובוקר עם מנין, ותטבול קודם התפילה במקוה, ככל החסידים והיראים.

אמר המוכסן בבכי:

– רבי, ומהיכן יהא לי פרנסה, ליתן טרף לביתי?

אמר לו הרה"ק מקאסוב:

– אם תקבל עליך מהיום והלאה, שביתך יהא פתוח לרווחה, אז ישיבך השי"ת על כנך כבתחילה, ואין שטן ואין פגע רע.

קיבל עליו המוכסן כן, לקיים מצות הכנסת אורחים בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו, ובטלה גזירת הפריץ, ונשאר הארענדאר על כנו כבתחילה.

הרה"ק מבארדיטשוב טרח במצוות הכנסת אורחים ואף לא נתנו לעכו"ם שיקיימנו במקומו

גם ידוע העובדא, שטרם נתמנה הרה"ק מבארדיטשוב זי"ע לרב, היה סמוך על שולחן חותנו, והיה דרכו לשמש את כל האורחים הרבים שהיו מתארחים בבית חותנו, שהיה איש עשיר ומנכבדי עירו, והוא – הרה"ק מבארדיטשוב, היה טורח בעצמו עבור האורחים, להביא להם אלומות קש לשכיבה, והיה מכין להם המצעים.

פעם אחת אמר לו חותנו:

– למה לך לטרוח כל כך בעצמך, וכי לא תוכל לתת לאיזה גוי אגורת כסף שישא את חבילות הקש?

השיב לו הרה"ק מבארדיטשוב:

– וכי נכון לכבד עכו"ם במצוה רבה כזו, ועוד לשלם לו שכר בעד המצווה?

מי שאינו מכניס אורחים – מסתמן כי מר הוא

כמו כן מסופר אודות הרה"ק מרוזין זי"ע, שבימיו התגורר שוחט בעיר אחת, שהיה מחסידי הרה"ק מרוזין. לימים מתה עליו אשתו ונשא אשה אחרת, והיא לא נתנה לו להכניס אורחים לביתה.

סיפרו זאת לרבו הרה"ק מרוזין. אחר איזה זמן, כשבא השוחט אל רבו מרוזין, שאלו הרבי על השינוי שחל בהתנהגותו כלפי האורחים. השיב השוחט להרבי מרוזין:

– מה ביכולתי לעשות, הלא אשתי אינה מסכימה לכך שאכניס אורחים לתוך ביתי. כלום עלי לגרש את אשתי בשביל זה?

אמר לו הרה"ק מרוזין:

– כתיב (שמות ט"ו, כ"ג) כי מרים הם על כן קרא שמה מרה. פי' כי מרים הם, הם בעצמם אנשים מרים ואינם רוצים להכניס אורחים לביתם, ואומרים שכל זה באשמת נשותיהם, על כן קרא שמה (של אשתו) מרה, שאומר הבעל שאשתו היא מרת נפש ואין דעתה מסכמת להכניס אורחים לתוך ביתה, אך באמת מרים הם, ע"כ תוכן הסיפור.

ובאמת איתא במדרש שמואל (אבות) ובספרי החיד"א (על מסכת אבות) לבאר הסמיכות במשנה (אבות פרק א' משנה ה') "יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר, יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך, ואל תרבה שיחה עם האשה, באשתו אמרו" וכו'. וצ"ב הסמיכות בין הך מימרא "יהי ביתך פתוח לרוחה" וכו' לסיפא של המשנה, "ואל תרבה שיחה עם האשה".

ומפרשים הכוונה עפ"י מה שאמרו חז"ל (בבא מציעא דף פ"ז ע"א) "מכאן שאישה עיני' צרה באורחים". ע"כ, וכיון שאישה עיני' צרה באורחים, עדיף לו לבעל שלא ידבר עם אשתו אודות מצוה רבה זו של הכנסת אורחים. וזהו שאמר התנא, יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך, אמנם התנאי על זה הוא, "ואל תרבה שיחה עם האשה, באשתו אמרו" וכו', שלא תרבה לדבר עם אשתך אודות הכנסת אורחים, כיון שעיני' צרה באורחים, עיי"ש.

ועל דרך זה איתא מהרה"ק הרבי ר' מענדעלע מרימנוב זי"ע לבאר דברי רז"ל הנ"ל שגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה, היינו כיון שאמרו רז"ל (סוטה דף י"ז ע"א) איש ואישה שזכו שכינה ביניהן, וכיון שהאשה עיניה צרה באורחים יותר מן האיש כנ"ל, אם כן יתכן שבגלל קיום מצות הכנסת אורחים תהיה מריבה ביניהם ויגרמו לשכינה שתסתלק מהם. ועלול בעלה להימנע מהכנסת אורחים כדי למנוע סילוק השכינה מביתו, ולכן אמרו שגדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה, כלומר שכדאי לקיים מצות הכנסת אורחים אפילו כשיכניס עצמו לחשש שתסתלק השכינה ממנו, ע"כ תוכן דבריו הקדושים.

והנה הראש וראשון שהיה עוסק במצות הכנסת אורחים היה אברהם אבינו ע"ה, וכפי שמובא באורך בפסוקים שבתחילת פרשת וירא, ועיין רש"י שם על פסוק פתח האהל, לראות אם יש עובר ושב ויכניסם לביתו, כחום היום פירש רש"י הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים, ולפי שראוהו מצטער שלא היו אורחים באים הביא מלאכים עליו בדמות אנשים, ע"כ.

וזהו שכתב הרע"ב על המשנה הנ"ל באבות (פ"א מ"ב) יהי ביתך פתוח לרוחה – ומבאר הרע"ב שיהא כמו ביתו של אברהם אבינו.

ובספר החיים (לאחיו של המהר"ל מפראג זצ"ל, מאמר פרנסה וכלכלה פרק ד') כתב שצריך שיהא ביתו של אדם פתוח לרווחה לכל אורח הבא לבקש אכסנאי, כי לא נקרא בית רק על שם בואו שם, ואז הוא בית של ברכה, והוא בית רבתי שבה מתחיל התורה.

ועיין במסכת דרך ארץ זוטא (פרק ט') יהי ביתך פתוח לרוחה, כדי שלא יחסר מזונותיך, הוי זהיר בדלתי ביתך שלא יהיו נעולות בשעה שאתה מיסב באכילה ובשתייה, מפני שדלתי ביתך מביאין אותך לידי עניות. והכוונה בזה, שאם הבית הוא נעול ואין מכניסים לתוכו אורחים, בא לידי עניות ח"ו, משא"כ אם מכניס אורחים לתוכו, זוכה להניח ברכה לתוך ביתו.

ויש לומר בדרך רמז, יהי ביתך פתוח, שיהיו דלתות ביתך פתוחות לבני אדם, שיהיו אורחים סמוכים על שולחנך, ואז ממילא לרוחה, תזכה לרוחה שלא יחסר לך מאומה, בשכר מצות הכנסת אורחים אשר היא אחת מהמצוות שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא.

ובגמרא שבת דף קכ"ז הנ"ל משמע שהכנסת אורחים היא מכלל מצות גמילות חסדים, דזה לשון רש"י שם (ד"ה הני) הני נמי בהני שייכי – הכנסת אורחים וביקור חולים היינו גמילות חסדים. ובסוכה (דף מ"ט ע"ב) איתא, גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה, שהצדקה בממונו, וגמילות חסדים בין בגופו בין בממונו. צדקה לעניים, גמילות חסדים בין לעניים בין לעשירים.

הכנסת אורחים הגדול שבגמילות חסדים

ובספר אהבת חסד למרן החפץ חיים זצ"ל (ח"ג פרק א') כתב שגמילות חסדים שבגופו כולל כל הדברים שאדם מטיב לחבירו ע"י שהוא מטריח גופו לזה – רצונו לומר הכנסת אורחים, ביקור חולים, משמח חתן וכלה, הלוית המת וקבורתו וכו'. ובמהרש"א (ברכות דף י' ע"ב, ד"ה הרוצה) כתב שהכנסת אורחים היא המצוה הגדולה בגמילות חסדים. ועיין בספר יש נוחלין (זהירות צדקה והמעשר, בהג"ה אות כ"ו) שהעלה שבהכנסת אורחים עניים תרתי הוא דקעבד – צדקה וגמילות חסדים, עיין שם.

אין לומר לשם יחוד במצות הכנסת אורחים משום שגדולה מקבלת פני השכינה

ועיין בספה"ק דגל מחנה אפרים (ליקוטים ד"ה יש לומר) שכתב טעם שאין אומרים לשם יחוד על מצות הכנסת אורחים, כי גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה, ולכן אין שייך לומר לשם יחוד.

צדיקים מקיימים מצוות הכנסת אורחים בביתם ואף מחוצה לה וכן משפיעים על סובביהם

ועיין בספה"ק מאור ושמש בריש פרשתינו (ד"ה ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו') ופירש"י "לפי שהדרך גורמת לשלושה דברים – ממעטת פריה ורביה וממעטת את הממון וממעטת את השם, לכך הוצרך לשלושה ברכות הללו שהבטיחו, על הבנים ועל הממון ועל השם".

וכתב בספה"ק מאור ושמש וז"ל: "דהנה ידוע כי הצדיק כשהוא יושב בביתו מתקרבין אליו כמה בני אדם לשמוע ממנו תורה ומוסר ושידריכם לעבודת ה', ויש לפעמים אצל הצדיק אלפים נפשות שבאים אליו לשמוע ממנו תורה ומוסר, וממילא כשבאין אליו הרבה בני אדם הוא מכניס אותם בביתו להאכילם ולהשקותם, כמאמר התנא (אבות פ"א, מ"ה) יהי ביתך פתוח לרווחה, ויש לו הוצאות הרבה עליהם. אמנם כשהצדיק נוסע בדרך, אינו יכול לקרב הרבה בני אדם מכמה טעמים, וגם מטעם שאינו יכול להכניסם ולהאכילם כדרכו בביתו. נמצא כשאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם לך לך, היה מתיירא שלא יהיה ביכולתו להתנהג בדרך כמנהגו בביתו – לקיים הכנסת אורחים כאשר היה מקיים בביתו, וגם לא יתקרבו אליו הרבה בני אדם בדרך, כאשר עינינו רואות שאי אפשר לקרב בדרך כל כך כמו בביתו, וגם מחמת ההוצאות בדרך לא יוכל להכניסם כדרכו בביתו – על כן הבטיחו הקדוש ברוך הוא בהבטחות אלו, היינו ואעשך לגוי גדול, רצונו לומר שיתקרבו אליך הרבה בני אדם בדרך כמו בביתך ויותר, וגם מה שאתה מתיירא שלא תהיה יכול להכניסם ולהשקותם בדרך כמו בביתך מחמת הוצאות הדרך, על זה הבטיחו ואברכך בממון וכו', וק"ל, עכלה"ק.

ועל פי דבריו יש לפרש מאמר רז"ל על פסוק האמור בשמואל הנביא, כי שם ביתו, בכל מקום שהלך שם ביתו עמו. ויש לומר הכוונה, שבכל מקום שהלך השתדל לקיים שם מצות הכנסת אורחים כאילו הוא בביתו, וכדברי המאור ושמש שזו היתה הבטחת הקב"ה לאברהם אבינו, שיתן לו ממון גם בהיותו בדרך כדי שיוכל לקיים מצות הכנסת אורחים כראוי גם בדרך. וזהו הכוונה בכל מקום שהלך שם ביתו עמו, שהתנהג בענין מצות הכנסת אורחים כמו שהוא בביתו, ודו"ק.

הכנסת אורחים מצווה של והלכת בדרכיו שהרי הקב"ה כביכול מכניס אורחים בעולמו כל העת

והנה בספה"ק של"ה הקדוש (פרשת וירא ב"נר מצוה") שכתב וזה לשונו: "הכנסת אורחים המוזכר בפרשה זו בפירוש, הוא מצוה אע"פ שאינה מצוה פרטית מתרי"ג מצוות, מכל מקום היא בכלל מצות עשה של והלכת בדרכיו וכו', נוסף על שהיא מעלה גדולה ממעלת המדות, וזה לך האות שהאריכה התורה בסיפור הכנסת אורחים של אברהם אבינו, ורמזה לנו מענין שכרה, שכל מה שעשה בעצמו לאורחים, עשה הקב"ה בעצמו ובכבודו לבניו, ומה שעשה על ידי שליח יוקח נא וגו', עשה הקב"ה על ידי שליח, ולא תימא שהיא מדה, אלא המקיים אותה מקיים מצות עשה של והלכת בדרכיו, ויש לו שכר כמצווה ועושה ככל מצוה מן תרי"ג מצוות, וזה כי הקב"ה מכניס אורחים בכל זמן ועידן, בכל שעה ובכל עת ובכל רגע, כי אם לא היה מכניס אורחים ברגע כמימרא, היה העולם אבד, רצוני לומר כי כל העולם אורחים הם לגבי השי"ת כאורח נטה ללון, כי גרים אנחנו והוא מכניס קיומם, בהשפע שמשפיע עליהם, וכהרף עין אם לא השפיע עליהם והכניסם לקיום, אז הכל אבד, וזהו הענין שפירש הכתוב באורך מעלת הכנסת אורחים שהיתה באברהם, ושהוא גדול מהקבלת השכינה, כדאיתא במסכת שבת גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה", עכלה"ק.

וזהו מקצת שבמקצת ממה שהתמקדנו בפתח מאמרינו בדברי המהרש"א במסכת ברכות (ברכות דף י' ע"ב, ד"ה הרוצה) כתב שהכנסת אורחים היא המצוה הגדולה בגמילות חסדים.

* דף י: *

הכירה באלישע כי קדוש הוא שעבודתו לפנים – "בקרב קדושים תהלל"

הגמרא ברכות (י' ע"ב) כי איש קדוש עובר עלינו תמיד, ופריך בגמרא מנא ידעה? ולכאורה קשה מאי קשיא ליה להמקשן מנא ידעה, שהרי ראתה אותו עובד השי"ת בתורה ובתפלה לכן אמרה איש קדוש. אך האמת כי מדריגת קדוש עבודתו בקרבו ובפנימיותו ואינה ניכרת לשום איש, לכן הקשה הגמרא מנא ידעה והכירה באלישע כי קדוש הוא, הלא מדריגה טמונה היא בקרבו, וד"ל.

ד' מדריגות בעבודת ה' – ישרים, צדיקים, חסידים, קדושים.

ויבואר ביתר שאת בהקדם מ"ש הרה"ק מרוזין זי"ע (בספר עירין קדישין) בפירושו בסדר התפלה של שבת, בפי ישרים תתרומם וכו', והקשה הרה"ק מרוזין למה שינה החרוז בלשון, דאצל ישרים אמר "בפי", ואצל צדיקים אמר "ובשפתי", ואצל חסידים אמר "ובלשון", ואצל קדושים אמר "ובקרב".

אך הענין הוא כי יש ד' מדריגות גבוה מעל גבוה וכל אחד עובד להשי"ת במדריגה הגבוה מבחינות חבירו, כי יש מדריגות ישרים, וצדיקים, וחסידים, וקדושים, ומדריגת ישרים היא מדרגה קטנה שבמדריגות, לכן אמר אצל ישרים "בפי", כי עבודתו בהתגלות לעין כל והכל רואים שצועק להשי"ת.

אבל מדריגות צדיקים הם בסוד רק שפתי' נעות, כי שומעין קולו רק על שפתיו ניכר הצעקה, לכן אמר "ובשפתי צדיקים", אבל מדריגות חסידים גדולה ממדריגה זו ואין ניכר אפילו על שפתיו, לכן אמר "ובלשון חסידים", ומדריגות קדושים גבוה מעל גבוה ואין למעלה ממדריגה זו, ואפילו בלשונו אין עבודתו ניכרת רק בקרב איש ולב עמוק יהמו מעיו בקרבו לעבודת השי"ת.

ובזה יש לפרש לשון הגמרא ברכות (י' ע"ב) כי איש קדוש עובר עלינו תמיד, ופריך בגמרא מנא ידעה? ולכאורה קשה מאי קשיא ליה להמקשן מנא ידעה, שהרי ראתה אותו עובד השי"ת בתורה ובתפלה לכן אמרה איש קדוש. אך האמת כי מדריגת קדוש עבודתו בקרבו ובפנימיותו ואינה ניכרת לשום איש, לכן הקשה הגמרא מנא ידעה והכירה באלישע כי קדוש הוא, הלא מדריגה טמונה היא בקרבו, וד"ל.

ולפי דבריו הקדושים אפשר לפרש כוונת המגיד (בסדר הגדה של פסח) בדרך מוסר, שאף אם אתה במדריגת צדיקים או קדושים שאין רואים אצלם כלום רק בסוד שפתי' נעות וכו', אבל בליל הסדר צריך לראות [להראות] את עצמו בבחינת "ישרים" כנ"ל, כדי לקיים המצוה של "והגדת לבנך" וכו', ואע"פ שיש לך אורחים בבית ואתה מפחד להראות לאנשים אחרים גדלותך, אמר בעל ההגדה "חייב", כמו חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע, ואף על פי שאחרים יראו שאתה מבוסם, אבל זהו המצוה, ומה שאתה מפחד מגאוה תדע שאין עצה ואין תבונה, וזהו הדרך של מעשה המצות בפסח שיתקבלו לרצון לפניו יתברך.

* דף טז. *

על האדם לעבוד את בוראו ללא פניות אלא לעשות נחת רוח ליוצרו וקונו

בגמרא (ברכות ט"ז ע"א) על פסוק כנחלים נטיו, "למה נסמכו אהלים לנחלים לומר לך מה נחלים מעלים את האדם מטומאה לטהרה" וכו', יבואר בהקדם מקרא קודש: "לנפש לא יטמא בעמיו".

אפשר לומר הכוונה, לנפש, מי שחס על נפשו, לא יטמא, היינו: לא יתערב בעמיו, עם עניני הגשמיות שבעמיו, שלא יערב הנפש עם הגשמיות ואז לא יטמא.

עוד אפשר לפרש בהקדם מה שכתב בספר הקדוש אור צדיקים (בליקוטים) בשם הרה"ק המגיד מטשערנאביל זי"ע, וז"ל: כשלומד דברי תורה, יקשר את עצמו בו ית', ויחשוב שאינו אומר זה אלא לפני השי"ת לעשות לו נחת רוח, ואינו אומר דבר זה לפני חבירו, דמאי נפקא מיני' אם יגנה או ישבח אותו, כי הכל הוא מאתו יתברך, והשוואה הוא כלל גדול, בכל דבר שיעשה או ידבר או יחשוב או יראה או ישמע ישתדל שיהיה מזה נחת רוח להבורא יתברך, ולא יחשוב אפילו מעט לצורך עצמו, כי הכל הבל וריק, רק מחשבתו יהי' בלתי לד' לבדו, עכלה"ק.

העובד את השי"ת עם פניות נקרא טמא

והנה מי שמתגאה ועושה הכל לשם פניות כדי שישבחוהו ויפארוהו בני אדם הרי הוא בבחי' טמא רח"ל, היפוך הענוה שהוא ענין הטהרה, כמרומז בגמרא (ברכות ט"ז ע"א) על פסוק כנחלים נטיו, למה נסמכו אהלים לנחלים לומר לך מה נחלים מעלים את האדם מטומאה לטהרה וכו', והרי המים רומזים לענוה כדאיתא בגמרא (תענית ז' ע"א) שדברי תורה נמשלו למים (כמ"ש הוי כל צמא לכו למים) מה מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך וכו'. ואם הענוה הוא ענין הטהרה כמו במים, הרי הגאוה הוא בחינת הטומאה רח"ל.

ובזה יש לפרש הפסוק, לנפש לא יטמא בעמיו, כשהוא בתוך עמיו, לא יטמא את נפשו במחשבות חוץ וגאות כדי להתפאר, שישבחו אותו בני אדם או שאר פניות, רק שיעשה הכל לשם ה' בלתי לה' לבדו, ודו"ק.

ובזה יבואר היטב מ"ש רש"י על פסוק אמור אל הכהנים בני אהרן, פירש"י להזהיר גדולים על הקטנים, דלא מצינו לשון זה בשום מקום. אך באמת י"ל דרצה לרמז שמדת הגאוה (לנפש לא יטמא ע"י בעמיו כנ"ל) שייך בגדולים וגם בקטנים, כנודע דאף מי שהוא שפל באמת יכול לבוא לידי גאוה ח"ו, וע"כ הזהיר על זה בין גדולים ובין קטנים, ודו"ק.

* דף יז: *

נח לימד בתיבתו מידת הסתפקות במועט

איתא בגמרא (ברכות דף י"ז ע"ב) "כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת".לצורך ביאור דברי הגמרא נקדים מעט עניינים בפרשת נח במעשה התיבה ולאחר מכן, יתבאר היטב כמין חומר דברי הגמרא המוצגים בפתח מאמרינו.

הנה, ידוע שנח היה זן ומפרנס כל י"ב חודש בתיבה, לימד בזה לכל מי שהיה בתיבה מדת ההסתפקות במועט, כמו שהתנהג בעצמו, וראה איך שפרנסתו הוא בלי מותרות. וזהו מה שלימדם שם בתיבה, וע"כ הסמיך זה לפסוק ולוקח נפשות חכם, שרק באופן זה אפשר ליקח נפשות לתורה וחכמה, ע"י שאינם רודפים אחר המותרות ואחר הגזל.

והנה מסופר אודות הגר"א זצ"ל שהיה אוכל כל ימיו רק כזית לחם וכוס מים, ואינו דומה הלומד התורה מתוך הדחק ללומד תורה מתוך רחבות, כדאיתא בגמרא (ברכות דף י"ז ע"ב) כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת.

וזהו מ"ש במדרש שהיה זן ומפרנס כל י"ב חודש בתיבה, פי' דהנה מובא בספה"ק דגל מחנה אפרים (בפרשתינו, ובפרשת שלח) בשם זקינו הבעל שם טוב הקדוש זי"ע על פסוק צהר תעשה לתיבה, פי' תיבה מרומז על מלה, שהוא נקרא תיבה. וזהו מה שאמר צוהר תעשה לתיבה, שתראה להאיר התיבה היוצא מפיך וכו', עיי"ש[יט].

וזהו שאמר המדרש שהיה זן ומפרנס כל י"ב חודש בתיבה, פי' שעיקר פרנסתו ומגמת נפשו של נח היתה בתיבות התורה ותפילה, ובדבר זה היה זן ומפרנס לכל מי שהיה נמצא בתיבה אותן י"ב חודש, ודו"ק.

ההבדל בין צדיק לרשע אפילו בקבר

וזהו מה שהביא במדרש הפסוק הפוך רשעים ואינם זה דור המבול, פי' דכל מה שהכינו לעצמם אנשי דור המבול בעולם הזה, ואינם, לא לקחו עמהם לקבר, כי הכל הולך אחר החתום שנשאר בלי כלום, כמו שרואים שכל העשירים אומרים שעובדים בשביל בניהם שיוכלו ללמוד, וכך בניהם עובדים בשביל בניהם, אבל באמת לא נשאר מהם כלום, כנ"ל דאם הכסף אינו ממקור טהור גם הבנים אין להם קיום בתורה ומצות, וזהו הפוך רשעים דגם אחר שמתהפכים בקבר עדיין ואינם, משא"כ בית צדיקים, שבונים ביתם על דרך התורה והיראה ואינם נהנים מממון שאינו ממקור כשר, יעמוד, יש לזה קיום גם בדורותיהם אחריהם, כי גם הבנים הולכים בדרך התורה, ומובן ממילא מדוע נאמר דבר זה על נח ואנשי דור המבול.

וזהו שהביא המדרש אח"כ הפסוק ואוהל ישרים יפריח זה נח, פי' כיון שהסתפק במועט ולא נגע בממון שאינו כשר, ע"כ זכה שיפריח אהלו שהוא בניו אחריו, שילכו כולם בדרך הטוב.

צדיק – אינו נהנה מכסף ממקור לא טהור

ועד"ז יש לפרש מקראי קודש בתהלים (צ"ב, י"ג-ט"ז) צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה, שתולים בבית ה' בחצרות אלקינו יפריחו, עוד ינובון בשיבה וגו', להגיד כי ישר ה' צורי ולא עולתה בו. פי' דמי שהוא צדיק ואינו נהנה מממון שאינו ממקור טהור, זוכה שהוא בעצמו כתמר יפרח, וגם שתולים, פי' בניו ובני ביתו שהם שתוליו, הם ג"כ בבית ה' בחצרות אלקינו יפריחו, שיפריחו תמיד בתורה ויראת שמים, וכל זה הוא ע"י הבטחון בהקב"ה שהכל ממנו וממילא אינם לוקחים ממון ממקור שאינו טהור, וזה שסיים דוד המלך ע"ה, להגיד כי ישר ה' צורי ולא עולתה בו, פי' דאם יודע האדם שהקב"ה הוא טוב וישר ולא עולתה בו, ממילא מסתפק האדם במועט ודי לו במה שיש לו ואינו צריך תמיד עוד ועוד, ועי"כ זוכה לבנים טובים כנ"ל.

וע"ד הנ"ל אפשר לומר עוד בסמיכות הפסוק פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם לכאן, אלה תולדות נח וגו', דידוע שנפ"ש פי' רצון, כמו שנאמר (בראשית כ"ג, ח') וידבר אתם לאמור אם יש את נפשכם וגו', ופירש"י נפשכם – רצונכם.

וזהו מ"ש ולוקח נפשות חכם, שהחכם יודע איך ליקח את נפש"ו שהוא רצונו ולהפכו לטוב, שירצה לעבוד את השי"ת ולא ירדוף אחר חמדות ותענוגי הזמן, והוא חכם, פי' ע"ד מארז"ל (תמיד דף ל"ב ע"א) איזהו חכם הרואה את הנולד, ומובא בשם המגיד ממעזריטש זי"ע הכוונה, שרואה מראש את התולדות והפעולות שנולדים ממעשיו. וזהו ולוקח נפשות חכם, שרואה בחכמתו את התולדות של מעשיו, וע"כ משתדל להיות לוקח את נפשו רק להשי"ת, ולא לחמדות עוה"ז.

יוסף הצדיק על אף מלכותו היה מסתפק במועט

וע"ד הנ"ל שנח היה מסתפק במועט ולא הלך אחר המותרות, אפשר לבאר עוד מה שאמר המדרש נייחא בעולם הזה נייחא לעולם הבא, נייחא בעליונים נייחא בתחתונים. דהנה מובא בש"ך על התורה (שהיה אחד מגורי האריז"ל) על פסוק (בראשית נ', כ"ה) וישבע יוסף וגו' והעליתם את עצמותי מזה, ומדקדק מדוע אמר לשון עצמות"י, הלא אדרבה מצינו בגמרא דהצדיקים אין גופם כלה בקבר רק נשאר בשלימות, וא"כ מדוע אמר יוסף לשון עצמותי. ומתרץ שכיון דיוסף היה מלך ע"כ הוצרך להתנהג קצת במותרות כדי למצוא חן בעיני בני מדינתו, ע"כ אמר לשון עצמותי, דמה שהאדם נהנה ממותרות, זהו כלה ונפסד בקבר ונשאר רק עצמות, עיי"ש.

ולפי זה, כיון דנח לא התנהג במותרות רק הסתפק במועט, ע"כ נאמר עליו נייחא בעולם הזה נייחא בעולם הבא, נייחא בעליונים נייחא בתחתונים, שלא נעשה מבשרו עצמות רק נשאר בשלימות כמו שהיה בעולם הזה, ודו"ק.

ועפי"ז יל"פ מה שקרא הכתוב לנח כאן איש צדיק תמים, ובגמרא עבודה זרה הנ"ל תמים בדרכיו, וברש"י עניו ושפל רוח. ולכאורה מאי ענין ענוותנותו של נח לכאן.

על האדם להתרחק ממותרות אע"פ שרואה שצדיקים אינם נוהגים כן

אך י"ל בזה עפימ"ש בספה"ק בדברי חיים פרשת אמור (ד"ה בפסוק לנפש לא יטמא בעמיו) בתוך הדברים, וז"ל: ורק בהנהגת עולם הזה יהיה נשבר לבו ואם רואה צדיקים מתנהגים בעניני הנאת העולם בהרוחה ירחיק עצמו ממותרות ויאמר מה לי לדמות לצדיקים שלא פגמו משא"כ אני וחוטא בל יתגאה, עכלה"ק עיי"ש.

נמצא דהעניו אינו מדמה עצמו לצדיקים לעשות כמותם להתנהג בהרחבה. וזהו ענין ענותנותו של נח, תמים במעשיו עניו ושפל רוח, שכיון שהיה עניו ע"כ לא הלך אחר המותרות רק את האלוקים התהלך נח.

החושב שמרויח וזה אינו מאת ה' הרי כעובד עבודה זרה

ועפי"ז יש לפרש דברי בעל הטורים את האלוקים התהלך נח ס"ת חכ"ם, דהנה מובא בספה"ק דודאים בשדה (פרשת וילך, עמוד רפ"א) לפרש (הושע י"ד ד') ולא נאמר עוד אלקינו למעשה ידינו כי בך ירוחם יתום. וזה לשון קדשו:

"פי' כי יש בני אדם שסוברים שעושים משא ומתן או בעלי מלאכות ומרויחים הרבה ממון ואינם נותנים אל לבם כי הכל מהשי"ת רק סוברים כי כוחם ועוצם ידם עשו חיל, זה נקרא עבודה זרה שאומר שמשא ומתן זה נותן לו פרנסה, או מלאכה זו נותן לו פרנסה ושפע, עושה ח"ו אלהות לדבר זה, כי האמת צריך האדם לתלות הכל בהשגחת הבורא ב"ה, והמלאכה והמו"מ הוא שליחות הברכה והשפע מהבורא ברוך הוא. וז"ש ולא נאמר עוד אלקינו למעשה ידינו, רצונו לומר שלא נאמר עוד שח"ו מעשינו ידינו הם המו"מ ומלאכות הם ח"ו אלקינו כנ"ל, רק נתלה הכל בהשגחת השי"ת, והראיה אשר בך ירוחם יתום כי הבעל מו"מ ובעל מלאכה יכול לטעות כנ"ל, וכן מי שנותן מתנה וצדקה לחבירו יכול המקבל לטעות שזה בא מחמת שהנותן אוהב אותו, או אהב את אביו, ומחמת אהבת אביו נותן לו, אבל אם אנו רואים יתום בא לכאן ואין לו לאכול, ובא איש אחד וריחם עליו ולקח אותו לביתו ועשה עמו טובות, יש לחקור הלא אין שום טעם על מה שריחם האיש הזה על היתום, רק האמת שהבעל הרחמים יתברך נתן בלב האיש רחמנות שירחם על היתום, נמצא מוכח שטובה זו בא מהשגחת השי"ת בלי שום סיבה, כמו כן כל הסיבות אינם מועילים, רק הכל הוא מהשגחת השם יתברך", עכדה"ק.

ועפי"ז יתבאר מ"ש את האלוקים התהלך נח ס"ת חכם, שנח הבין בחכמתו שכל מה שיש לו הוא מהקב"ה, וע"כ הסתפק במועט.

וזהו ביאור דברי הגמרא שהצגנו בפתח מאמרינו (ברכות דף י"ז ע"ב) "כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת".

* דף יז. *

על האדם לדעת שאין לו על מה לעמול בעסקים גשמיים שהרי מאתו ית' וע"י אמונה זו יזכה לראות עולמו – עוה"ב בחייו – בעוה"ז.

איתא בגמרא (ברכות יז.) כי הוו מפטרי רבנן מבי רב אמי וכו'. א"ל הכי עולמך תראה בחייך" וכו' והכונה, שיזכה גם בעוה"ז מעין עוה"ב. ויבואר בהקדש מקרא קודש: "אשה כי תזריע וילדה זכר".

הנה במדרש רבה (פרשה יד סימן א'): הה"ד "אחור וקדם צרתנו" א"ר יוחנן אם זכה אדם נוחל שני עולומות, הזה והבא, הה"ד "אחור וקדם צרתנו". והקשה הצדיק הקדוש ר' ישכר דב מבעלזא ז"ל, דלפי זה היה צ"ל קדם ואחור, כי העוה"ז קודם לעוה"ב, ונראה לומר, דאיתא בגמרא (ברכות יז.) כי הוו מפטרי רבנן מבי רב אמי וכו'. א"ל הכי: עולמך תראה בחייך וכו' והכונה, שיזכה גם בעוה"ז מעין עוה"ב. וזה י"ל גם כן כוונת המדרש "אחור וקדם", "עולם הבא שנקרא אחור", יהיה בעוה"ז שנקרא קדם.

הצלחת האדם בעוה"ז תלוי בזכות התורה

ואפשר להוסיף ע"ז עולמך דע"י לימוד התורה רואה באמת עולמו של עוה"ז ועולם הבא, כדאיתא בעירובין (דף נד:) דכל הצלחת האדם בעוה"ז תלוי ע"י התורה, וכו', וג"כ בעולם הבא, כדאיתא בסוף עוקצין אמר ר' יהושע בן לוי עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולומות, שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא, ופירוש שם הברטנורא, שתענוג עולם הזא הוא אחד משלוש מאות ועשר של תענוג עולם הבא. (ועיין בחידושי על ברכות דף י"ז ).

בטל רצונך מפני רצונו – שהרי הכל מאת השי"ת

וכאומרו בטל רצונך מפני רצונך כפירוש האלשיך הקדוש שיש בזה ב' אופנים: א', שהגם שיודע שאם ילך עכשיו לעסוק בפרנסה ויהיה לו עי"ז כסף, בכל זאת הוא מבטל את רצונו מפני רצון הקב"ה ויושב ולומד תורה ע"י הדחק. ב', שהוא מבטל כל רצונו בפני רצון הקב"ה, והוא אינו אלא כגרזן ביד החוצב. דהיינו: שהוא אינו שוקל בדעתו כן או לא, אלא רצון השי"ת זהוא רצונו בלי כל מחשבה, וזה אפשר להווכח בנקל. כשיתבונן האדם, המבטל רצונו בפני השי"ת, בזולת, האדם העומל לכנס הון ועושר, ואמנם מצליח בזה וחי חיי רווחה וכבוד מדומה, ובאותו זמן הוא לומד תורה מתוך עוני ודחק וטפלי תליא בי', הרי זה לא כל כך נעים וערב לחיך וכל הסובב. אבל בסופו של דבר, בדרך כלל, ח"ו, כל העמל יורד לטמיון, אם על ידי סיבה זו או אחרת, אבל הלומד תורה מתוך הדחק, שמבטל כל ישותו לפני בוראו, סוף הכבוד לבוא, ולא יחסר לו גם הצרכים החומריים. וזה "עולמך תראה בחייך" , שלא רק שעמלך לא היתה בחנם, אלא שגם הצרכיים החיוניים לא יחסר לך כלום. כמובן, שהמדובר הוא רק בבעלי כיסים שאינם יודעים ומבינים תפקיד העשירות בעולם, אבל לא אלו היחידי סגולה שפועלים בממונם גדולות ונצורות, להגדיל ולחזק תורה, עבודה וחסד, שכרם לא יתואר וישוער, עד כדי כך שאפילו אם ה"זבולון" אינו בן תורה. על כרחך ילמדו עמו בעלמא דאתי שיבין וירגיש נועם זיו חיי נשמות.

* דף יז. *

רשע שמדבר לשה"ר יעשה תשובה בתפילה וצדקה וע"י זה יזכה שיתקבלו עבודתיו בתורה ותפילה

מבואר במסכת ברכות (יז.) "כל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא", יבואר בהקדם מקרא קודש: "זאת תהי' תורת המצורע ביום טהרתו".

במדרש זהו שאמר הכתוב (תהלים נ') ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי. וקשה דהול"ל זה יהיה או זה יעשה המצורע ביום טהרתו.

אמנם מבואר (ברכות יז.) דכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא, ואיך אפשר לדעת אם לומד לשמה או שלא לשמה?

ואפשר לומר עפ"י דברי ספה"ק נועם אלימלך דזאת קאי על השכינה דהשכינה נקראת זאת. וידוע דמצורע נקרא ע"ש מוציא רע, דהנגעים באים על עון לשון הרע. ואמר הכתוב דאחר שישוב בתשובה ויתקן את מעשיו ויפעול ע"י תשובתו ותורתו תיקון השכינה הנקראת זאת. וזהו זאת תהי' תורת המצורע, פי' שתורת המצורע תהי' זאת, שיתקן השכינה הנקראת זאת וכו', עכ"ל. ואיך אפשר לידבק בשכינה הקדושה הנקראת זאת?

לזכות לתשובה שלימה רק ע"י תשובה תפילה וצדקה

וי"ל דהנה ראיתי בספרי בעל שם טוב הק' זי"ע עה"פ בזאת יבא אהרן אל הקודש, על מה דאיתא בזוה"ק דהנה אנו אומרים בתפלת ר"ה ויוהכ"פ ותשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה, ובמחזורים שלנו נרשם מעל ג' דברים הללו צום קול ממון, שהם ג' דברים שקורעים גזר דינו של אדם. והנה כשתחשוב מספר קול צום ממון תמצא שהגימטריא של כל תיבה שוה, דהיינו צו"ם בגימטריא קל"ו, וכן קו"ל וכן ממו"ן, וכשתחברם יחד יהיו בגימטריא ת"ח כתיבת זא"ת, חושבנא דדין כחושבנא דדין. וזה ביאור הכתוב "בזאת", היינו בזכות של צום קול ממון, שביחד עולים למספר זא"ת, בזכות ג' דברים אלו המקרעים גזר דינו של אדם, יבא אהרן אל הקודש ביום הכיפורים לבקש רחמים על כלל ישראל, אתו"ד בעש"ט הק' זי"ע.

היוצא לנו מזה, שא"א ליכנס לפני ולפנים ולזכות לתשובה כי אם ע"י תשובה תפלה וצדקה כנ"ל. וזהו המשך המדרש ולרשע אמר וכו', זאת תהי' תורת המצורע שצריך לחשוב כל פעם שהוא רשע – מצורע מלא נגעים עוונות ופשעים, כדאיתא במסכת בבא בתרא (דף קסד:) אמר רב עמרם אמר רב שלש עבירות אין אדם ניצול מהם בכל יום, הרהור עבירה ועיון תפילה ולשון הרע. לשון הרע סלקא דעתך, אלא אבק לשון הרע עיי"ש. ויעסוק כל פעם בג' דברים הנ"ל ועי"ז יזכה ליום טהרתו שיהי' בטהרה כל יום. ואח"כ יעסוק בתורה כדאיתא (סוכה דף נב.) א"ר יצחק יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום שנאמר (בראשית ו') רק רע כל היום, א"ר שמעון בן לקיש (קידושין ל:) יצרו מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו שנאמר (תהלים ל"ז) צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו וכו'. תנא דבי רבי ישמעאל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח, אם ברזל הוא מתפוצץ וכו'.

וידוע שלפני לימוד התורה נחוץ מאוד ללמוד ספרי מוסר כמ"ש החת"ס על עצמו דאם אינו לומד יום אחד ספרי מוסר מרגיש שינוי גדול, וע"י לימוד המוסר ירגיש ויראה החסרונות בנפשו בתיקון המדות ויראה איך שרחוק הוא מהשכינה הקדושה, ועי"ז יכול לזכות להתקרב אל השכינה הקדושה באנפין נהירין.

ובזה יש להבין למה כתוב זאת תהיה, כי הוא סובב על ג' דברים הנ"ל צ'ום ק'ול מ'מון בגימטריא של זא"ת, ועל ידיהם יוכל לזכות להתקרב אל השכינה הקדושה, ואם עוסק בג' דברים הנ"ל תמידין כסדרן, ויודע בעצמו כי הוא מלא עוונות ופשעים, אז ידע שלומד תורה לשמה, דתכלית חכמה, תשובה ומעשים טובים (ברכות י"ז).

* דף יז. *

יצה"ר – השאור שבעיסה – מעכב את עבודת האדם שיהא בשלימות

יצר הרע הוא שאור שבעיסה (ברכות י"ז ע"א) והוא זה שמעכב את ישראל לעבוד את בוראו. יתבאר להלן כפתור ופרח העניין.

אפשר לפרש עפ"י דברי הרמב"ם (פרק ב' ה"כ מהלכות גירושין) דרצון איש ישראל לקיים המצות וחוקי התורה, ורק החומר הוא שמעכב, וע"כ כופין אותו עד שיאמר רוצה אני (בגט ובקרבן) להביאו לרצונו האמיתי, אתד"ק.

והנה התורה נקראת לחם כדאיתא בגמרא (חגיגה דף י"ד ע"א) עדה"כ לכו לחמו בלחמי. ולפי"ז אפשר לפרש דמ"ש בסדר ההגדה של פסח: הא לחמא עניא הוא לימוד זכות על כל הזמן, הא לחמא עניא, הוא מה שאנחנו עניים בתורה שנקראת לחם, ואין עני אלא בדעת, הכל הוא על ידי שכל דכפין וכו', שאנו עניים בדעת מחמת כובד הגלות, דעל ידי קושי הגלות לא היינו יכולים לשמור ולקיים את חוקי התורה והמצוות, דאם לא היינו בגלות המר והנמהר היינו עובדים את השי"ת, וזהו שמסיימים השתא עבדי, כיון שנמצא השאור שבעיסה המעכב, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום קרויים עבדים (עי' קידושין ל"ב), אבל לשנה הבאה בני חורין, כי בפנימיותינו אנו רוצים להיות טובים.

ומאוד יתכן לפרש בזה מה שאומרים מה נשתנה וכו' שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה, חמ"ץ היינו היצה"ר כנודע, שאור שבעיסה (ברכות י"ז ע"א), וזהו חמץ ומצה, שהיצה"ר מפריע לנו מלעבוד את השי"ת, אבל הלילה הזה, שקדושת הלילה הזו חופפת עלינו אין שטן ואין פגע רע, ע"כ כולו מצה, ואנו רוצים להמשיך השפעה זו לכל ימות השנה, שפנימיות רצונינו שאנו רוצים להתנהג בדרך הישר (כמ"ש הרמב"ם הנ"ל) יתגבר על השאור שבעיסה שהוא היצה"ר.

עוד אפשר לפרש, השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין, דכיון דהשתא אנו עבדים, ונתונים תחת קושי השיעבוד, ובשביל זה אין אנו יכולים לעבוד כראוי להשי"ת, וע"ז אמר שלשנה הבאה יבא משיח צדקינו, ואז נהי' בני חורין, דאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה (אבות פ"ו) וזהו לשנה הבאה בני חורין.

* דף יז. *

על האדם לראות שלא יתבייש מאבותיו

אמרו חז"ל במסכת ברכות (י"ז ע"א) "שאמורא אחד הי' מוסיף בה (על התפלה) יהי רצון וכו' שלא נבוש מאבותינו".

ובענין זה יש להוסיף עוד בביאור דברי רש"י ז"ל וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב, דהוא רמז על כל איש ישראל שצריך להשתדל שלא יבוש מאבותיו הקדושים ויזכה להתראות אתם, וכמו שאמרו חז"ל (ברכות י"ז ע"א) שאמורא אחד הי' מוסיף בה (על התפלה) יהי רצון וכו' שלא נבוש מאבותינו. וזהו מאמר רש"י ז"ל וארא אל האבות. ובפרט שהיו בו ג' עמודי העולם, תורה, עבודה וגמילות חסדים, שהיתה דרכם של כל אחד מהאבות באופן מיוחד, אברהם הי' איש החסד, יצחק עמוד העבודה ויעקב עמוד התורה, וזהו וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב, דאם האדם מקיים כראוי ג' עמודי העולם תורה עבודה וגמילות חסדים, שכל אחד מהאבות הצטיין באחת משלשתן, אז באמת נתקיים אצלו וארא אל האבות, שיוכל להתראות עם אבותיו בעצמו ג"כ, ולא רק אברהם יצחק ויעקב הכלולים בפסוק, אלא עם כל האבות דור אחר דור, שגם הם לא יתביישו אתו ח"ו, ומי שמקיים ג' עמודי העולם וכנ"ל.

* דף כ: *

דבר תורה שלא לדבר בשב"ק דברים בטלים רק לקדש באמירה בדברים שבקדושה – בחריש ובקציר עולמים

שנינו במסכת ברכות (דף כ' ע"ב)^{^[כ]} נשים חייבות בקידוש דבר תורה, כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה ע"כ. בהקדם מקרא קודש: "אם תשוב משבת רגלך וכו' והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דיבר" (ישעיה נח, יג-יד). אפשר לפרש על פי מה שכתב במצודות דוד על הפסוק, לך תהיה הארץ אשר הנחלתי ליעקב אביך כו', כי פי ה' דיבר, פירש הרד"ק וכיון שהוא דיבר יקיים דברו עכ"ל.

והנה אחר כך אנו אומרים זכור את יום השבת לקדשו, ויש שאומרים אחר כך ושמרו בני ישראל את השבת, וצריך ביאור הסמיכות בין הנהו פסקי.

ואפשר לומר הכוונה על פי מה שידוע מרז"ל (שבת דף קי"ג עמוד ב') על פסוק ממצוא חפצך ודבר דבר, שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול, עיין שם (ובמה שכתבנו לעיל על הפסקא הוא אשר דיבר לעם סגולתו שמור לקדשו מבואו ועד צאתו).

ובזה יש לפרש ענין קידוש בשבת, שכתב הרמב"ם (הלכות שבת פרק כ"ט הלכה א') מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים, שנאמר זכור את יום השבת לקדשו. כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש, וצריך לקדשו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה עכ"ל.

לא לדבר בשב"ק דברים בטלים – רק לקדש באמירה בדברים שבקדושה

ובהגהות מיימוניות (שם) ציין למה שאמרו בברכות (דף כ' ע"ב) ובשבועות (דף כ' ע"ב) נשים חייבות בקידוש דבר תורה, כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה ע"כ.

והרמז בכל זה יש לומר, שבא לרמז שאין לדבר בשבת אלא דברים שבקדושה, וזהו מצות עשה מן התורה לקדש את השבת בדברים, פירוש שידבר בשבת קודש רק דיבורי קדושה ובזה יקדש את השבת. ועל זה הביא הפסוק זכור את יום השבת לקדשו, דהרי בגמרא (ראש השנה דף כ"ז ע"א) שמור וזכור בדיבור אחד נאמרו, והכוונה בזה יש לומר, שבא לרמז דעיקר שמירת וזכירת השבת קודש הוא על ידי שמקדש את דיבורו שידבר רק דיבורים שנוגעים לאח"ד, הוא הקדוש ברוך הוא יחידו של עולם, וזהו שמור וזכור בדיבור אח"ד נאמרו.

וזהו שהביא הרמב"ם שנאמר זכור את יום השבת לקדשו, דעל כן מצות עשה לקדש את השבת בדברים, שידבר דברים שבקדושה, שנאמר זכור את יום השבת לקדשו, ופסוק זה נאמר בדיבור אח"ד עם פסוק שמור את יום השבת לקדשו, לרמז דעיקר שמירת וזכירת השבת הוא לדבר דיבור אח"ד, דיבורים של קדושה.

ועל זה סיים הרמב"ם, בכניסתו וביציאתו, פירוש שידבר רק דברים שבקדושה מכניסת השבת ועד יציאתו, ואז ממילא אינו מדבר אלא דיבורים שבקדושה כל השבת, וזהו משפיע עליו שיתנהג כן במשך כל ששת ימי המעשה.

ועל דרך זה יש לפרש מה שאומרים בליל שבת, בזמר כל מקדש שביעי וכו' עזור לשובתים בשביעי בחריש ובקציר עולמים, דהנה בספר רזין דאורייתא פירש בחריש ובקציר עולמים, פירוש שאנו מבקשים מהשם יתברך שיעזור לנו בזכות אותם שמכבדים את השבת במדת החרישה והשתיקה, כי ניכר בזה כבוד השבת, דאילו למעט בדיבור זה צריך בימי החול. ולזה מסיים ובקציר עולמים, דהיינו לקצר בדיבורים זה שייך תמיד, אך היתרון לשבת לאחוז במדת השתיקה לגמרי עכ"ל.

וזהו שמבקשים דרך תפילה, עזור לשובתים בשביעי בחריש, שהקב"ה יעזרינו כמו שעוזר להשובתים בשביעי, ואיזה עזרה אנו מבקשים מהשי"ת, בחריש, שנוכל לחרוש ולשתוק מלדבר דיבורי חול בשבת, כי אם דברים שבקדושה כאמור לעיל.

רק לקדש באמירה בדברים שבקדושה – בחריש ובקציר עולמים

וזהו גם כן מה שפתח עזור לשובתים בשביעי, שמתפללים להשי"ת שיעזור להצדיקים שעיקר שביתתן בשביעי הוא מדיבור, שאינם מדברים דיבורי חול בשבת, ועל זה סיים בחריש ובקציר עולמים, דזהו עיקר שביתתם בשבת.

ובספה"ק משנת חסידים כתב בזה"ל: ויהיה נזהר שלא לדבר כל השבת אפילו דברים הצריכים אלא בלשון הקודש אם לא שמפרש איזה דבר תורה לעם שאין מבינים יפה אלא בלשונם, ויחדש חידושים בתורה בשבת כדי שיעטרו לאביו בעולם העליון, ולא ישיח שיחה בטילה בשום לשון עכלה"ק.

וזהו שאומרים אם תשוב משבת רגלך, רגל"ך מלשון רגילות, ותיבות א'ם ת'שוב מ'שבת ראשי תיבות אמ"ת, והרמז בזה שאם תשוב משבת לדבר רק דיבורים של אמ"ת דהיינו תורה ותפילה, רגל"ך, תרגיל את עצמך לדבר גם בימות החול דיבורים של קדושה.

ועל זה אמר ממצוא חפצך ודבר דבר, שלא יהא דיבורך של חול כדיבורך של שבת, כמאמר חז"ל הנ"ל, ואם תשוב בשבת ראשי תיבות אמ"ת, שאם תרגיל את עצמך לדבר באמ"ת, יהיה שכרך והאכלתיך נחלת יעקב אביך, דמדת יעקב אבינו ע"ה היא אמת, כמאמר הכתוב תתן אמת ליעקב, ואז יהא דיבורך בבחינת כי פי ה' דיבר, שכל דבריך יהיו רק בבחינת פי ה', תורה ותפלה. וזה שאמר כי פי ה' דיבר, שכל זה יקויים בך רק אם תדבר רק דברי השי"ת, והבן.

וזהו הכוונה גם במה שאמרו חז"ל (ביצה ט"ז ע"א) וביום השביעי שבת וינפש, כיון ששבת וי אבדה נפש. ופירש בספר תורת אבות, דהנפש אובדת את הוי והצער על ידי שבת קודש, ע"כ.

אמנם לדרכינו יש לומר על פי מה שהבאנו לעיל מהבעל שם טוב הקדוש זי"ע על מה שנאמר נפשי יצאה בדברו שעל ידי דיבורי חול יוצאת הנפש של האדם, אמנם בשבת אשר מדברים דיבורי קדושה, הרי מתקיימת אצלו נשמה היתירה שניתנו לו. וזהו כיון ששבת, פירוש כאשר תצא השבת והוא אינו מדבר עוד בדיבורי קדושה כמו שהתנהג ביום השבת קודש, אז וי אבדה נפש, קאי על הנשמה יתירה, שמתקיימת אצלו על ידי דיבורים שבקדושה, וכנ"ל.

* דף כ: *

בקשה מהקב"ה שיראה את דקדוק בניו המצוות ועי"ז יסייע להם ויפתח להם אוצרותיו והשפעותיו

דרשו רז"ל (ברכות דף כ' ע"ב): אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבש"ע, כתוב בתורתך (עקב י, יז) אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד, והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב (נשא ו, כו) ישא ה' פניו אליך. אמר להם, וכי לא אשא פנים לישראל, שכתבתי להם בתורה (עקב ח, י) ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך, והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה

אפשר לומר, בהקדם מה שכתוב בסדר הגדה של פסח: 'שאינו יודע לשאול' ויש אומרים שזה קאי (גם) על כאו"א מבני ישראל, שאינם יודעים מה ואיך לשאול ולבקש מאת השי"ת. כי הרבה פעמים האדם מבקש על דבר שנראה לו שהוא טוב, ובאמת דבר זה אינו לטובתו. וכן לאידך, לפעמים חסר להאדם משהו, והוא בעצמו אינו מרגיש כלל שדבר זה חסר לו. אמנם השי"ת יודע מה שטוב לו להאדם וכו'.

והנה ידוע, אשר "אֲת" רומז לשכינה הק'. וזהו שאמר ושאינו יודע לשאול את פתח לו, פירוש, אשר עם בני ישראל (שהם בבחינת בן שאינו יודע לשאול) אומרים להשי"ת: אין אנו יודעים איך ומה לשאול. ולכן אנו מבקשים מאתו ית': את פתח לו, היינו שהוא ית' יפתח את מוחנו ולבנו, שנדע מה ואיך לבקש מאתו ית', ואזי בטח יהיו בקשתינו מאת השי"ת בדברים שהם לטובתנו, כי הוא ית' יודע מה שטוב לנו ומאתו לא תצא הרעות.

וממשיך: שנאמר והגדת לבנך. הנה "בנך" הם בני ישראל, כמ"ש (בקשר ליציאת-מצרים) בני בכורי ישראל, וכתיב בנים אתם לה' אלקיכם, והשי"ת הוא אבינו שבשמים. "והגדת" הוא לשון גיד אסיק – הגדה והמשכה.

וזהו שאנו מבקשים מאת השי"ת והגדת לבנך, פירוש, שהוא ית' יגיד וימשיך לבניו עם בני ישראל את כל מה שהם צריכים, הן מה שהם יודעים שחסר להם והם מבקשים על זה, והן מה שבנ"י אינם יודעים שהם צריכים לזה, אבל השי"ת הרי הוא יודע, ולכן "את פתח לו", שהוא ית' ימשיך לבנ"י כל מה שטוב עבורם.

וממשיך (והגדת לבנך ביום ההוא) לאמר בעבור זה עשה ה' לי, פירוש, אשר בני ישראל אומרים אל השי"ת, שמגיע להם המשכת הברכות וכו' ("עשה ה' לי"), כי כך הבטיח לנו השי"ת בתורתו, אשר "אם בחוקותי תלכו", אז "ונתתי גשמיכם בעתם", שיתן לנו השי"ת את הגשמיות ("גשמיכם") בעתו ובזמנו. וזהו "בעבור זה", מראה באצבעו ואומר זה, כאדם האומר: אבא כך כתבת בתורתך[כא].

ובפרט בעמדנו בחג הפסח, שאז מדקדקים בנ"י בחומרות רבות, יותר על מה שהם חייבים מצד הדין, וגם יותר ממה שמוטל עלינו לעשות לפנים משורת הדין. ועל כגון דא יש להמליץ מה שדרשו רז"ל (ברכות דף כ' ע"ב): אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבש"ע, כתוב בתורתך (עקב י, יז) אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד, והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב (נשא ו, כו) ישא ה' פניו אליך. אמר להם, וכי לא אשא פנים לישראל, שכתבתי להם בתורה (עקב ח, י) ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך, והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה.

בקשה מהקב"ה שיראה את דקדוק בניו המצוות ועי"ז יסייע להם ויפתח להם אוצרותיו והשפעותיו

או יאמר את פתח לו, ד"את" קאי על האדם שהוא בבחינת ביטול ותש כחו כנקבה[כב], ולכן הוא בבחינת שאינו יודע לשאול. וע"ד המובא בס' גנזי ישראל בשם הרה"ק ר' ישראל מטשורטקוב בפירוש "שאינו יודע לשאול", כלומר, כי אינו יודע באיזה זכות יבקש מאת ה' (עכ"ל). ולכן משליך הוא את כל יהבו על ה', ומבקש ומתחנן לפניו שיהי' פתח לו, שהיא ית' יפתח לו כו'.

ותפילתו ובקשתו של ה"אינו יודע לשאול" אל השי"ת היא רק תפילה ובקשה כללית, בלי פרטים, כאדם שצועק ומתחנן להשי"ת ואומר לו: הייליגער באַשעפער העלף מיר[כג]. כי הן אמנם יודע הוא שחסר לו, אמנם חסר לו כל כך, עד שאינו יודע על מה לשאול ולבקש תחילה, כי מחמת ה"עבודה קשה" דשיעבוד הגלות וטרדות הפרנסה, עי"ז בא ל"קוצר רוח", וכפירוש רש"י (בא ו, ט): כל מי שהוא מיצר, רוחו ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו. ולכן מבקש הוא שהשי"ת יפתח לו.

והנה אע"פ שהוא בטל ומבוטל בעיני עצמו ואינו יודע לשאול, מפני שאינו יודע באיזה זכות יבקש מאת השי"ת, אעפ"כ עושה הוא עד כמה שידו יד כהה מגעת[כד], ועי"ז את פתח לו, שהשי"ת פותח לו ומקבל את תפילתו ובקשתו וממלא אותה. וכדרשת רז"ל[כה] פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם.

ואדרבא, דוקא מפני זה שהוא בטל בעינו עצמו, והוא דכא ושפל רוח, לכן דוקא מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח (ישעי' נז, טו), כי דוקא מחמת ביטולו, דוקא משום זה הוא כלי לקבל את ברכותיו של הקב"ה.

* דף כז: *

יש להוכיח את האדם אבל רק ע"י אהבה – העיקר להשגיח לחיות באחדות ולא לשפוך דם חבירו רח"ל

בגמרא ברכות (דף כ"ז ע"ב) "ת"ר מעשה בתלמיד אחד שבא לפני ר' יהושע, אמר לו תפילת ערבית רשות או חובה א"ל רשות, בא לפני רבן גמליאל אמר לו תפילת ערבית רשות או חובה אמר לו חובה, אמר לו והלא רבי יהושע אמר לי רשות אמר לו המתן עד שייכנסו בעלי תריסין לבית המדרש, כשנכנסו בעלי תריסין עמד השואל ושאל תפילת ערבית רשות או חובה אמר לו רבן גמליאל חובה, אמר להם רבן גמליאל לחכמים כלום יש אדם שחולק בדבר זה אמר לו ר' יהושע לאו, אמר לו והלא משמך אמרו לי רשות אמר לו יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך, עמד ר' יהושע על רגליו ואמר אלמלא אני חי והוא מת יכול החי להכחיש את המת, עכשיו שאני חי והוא חי היאך יכול החי להכחיש את החי". הרי גודל הבושה שמגיחים עליה.

ובזה אפשר לבאר גם מקראי קודש שבפרשת דברים (א, א) אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף וגו'.

ולהלן בפסוקים, ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש באחד לחודש דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם, אחרי הכותו את סיחון מלך האמורי וגו' ואת עוג מלך הבשן וגו'.

והנה המפרשים הביאו כמה דקדוקים בפסוקים אלו:

א. הלא ידוע דכל מקום שנאמר אלה ממעט ופוסל את הראשונים, ומה פוסל הכתוב כאן באמרו אלה הדברים.

ב. גם צ"ב אמרו אל כל ישראל, והלא כל התורה דיבר משה אל כל ישראל, ומה היתה כוונת הכתוב לפרט כאן, שהדיבור נאמר לכל ישראל.

ג. אל כל ישראל, פירש"י אילו הוכיח מקצתן, היו אלה שבשוק אומרים, אתם הייתם שומעין מבן עמרם ולא השיבותם דבר וכו', אילו היינו שם היינו משיבין אותו, לכך כנסם כולם, ואמר להם הרי כולכם כאן, כל מי שיש לו תשובה ישיב, עכ"ל. והקשו המפרשים הלא בודאי משה רבינו ע"ה לא לאהבת הנצחון כנסם כולן, רק כל רצונו היה שיקבלו תוכחתו וישובו על חטאם, וכל כוונתו היתה לשם שמים, ואם כן מה הרויח במה שכנסם כולם, וממה נפשך, אם יש להם טענה צודקת וניצחת, בלאו הכי לא יקבלו תוכחתו, ואם אין בפיהם מענה להשיב, אם כן מה לו ולאמירתם, והיה יכול להוכיח גם את מקצתן ואלו שבשוק לא יערערו בלאו הכי על תוכחתו, אחרי שאין להם תשובה נכונה.

ד. במדרש רבה על פסוק אלה הדברים וגו', זה שאמר הכתוב מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון, וצ"ב שייכות פסוק זה לפרשת אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל.

ה. ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש באחד לחודש וגו', מדוע האריך הכתוב לספר לנו בדיוק באיזה זמן הוכיח משה את כל ישראל. וגם מדוע צריך להודיענו דכל תוכחתו נאמר לישראל אחרי הכותו את סיחון וגו', מאי נפקא לן מינה, ועיין רש"י ז"ל מה שכתב בזה.

ו. על פסוק ה' אלקיכם הרבה אתכם (להלן פסוק י') איתא במדרש (מובא בספה"ק ישמח משה) זה שאמר הכתוב אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך, וצ"ב שייכות מקרא זה לכאן.

ויתיישבו כל הדקדוקים בס"ד, דהנה רש"י ז"ל כתב אלה הדברים, לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז מפני כבודן של ישראל עכ"ל.

דרכו של משה רבינו ע"ה, דגם כשהוכיח את ישראל הראה להם אותות חיבה ואהבה יתירה

ואפשר לפרש עפי"מ שכתבנו למעלה מגודל מעלת מדת האחדות, דאם יש אחדות ואהבה בתוך כלל ישראל נחשב להם כאילו קיימו כל התורה כולה. ולפי זה מיושב שפיר מדוע כינס משה את כל ישראל דייקא, דכיון שרצה להוכיחם על עוונותיהם שהכעיסו לפני המקום, ע"כ הקדים להם עצה מיוחדת איך שיתכפרו להם עוונותיהם, והוא ע"י אל כל ישראל, שיהיו כולם באחדות גמור ויאהבו זה את זה כנפשם, וזהו העצה הראשונה שנתן להם איך שיתכפרו להם מה שהכעיסו לפני המקום ב"ה בכל אותן המקומות.

ומיושב דקדוק הראשון דכל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, ומה פסל ומיעט כאן, אך להנ"ל בא לרמז שמשה רצה לפסול את מה שהיו עד עתה במדבר שלא היו כל כך באחדות זה עם זה, וע"כ הי' מקום שיחטאו ח"ו כיון שלא היו באחדות, משא"כ כעת שהוא הכניס את כולם ביחד לרמז להם שעיקר התשובה הוא האחדות, לחיות בשלום זה עם זה, ע"כ אמר הכתוב לשון אלה פוסל את הראשונים, דמה שהוא מזכיר להם עוונותיהם שחטאו במקומות ההם, הוא רק מחמת שלא היו באחדות גמור כמו שהם כעת בבחינת אל כל ישראל, אבל עתה שהם באחדות יתכפרו עוונותיהם ויחשב להם כאילו קיימו את כל התורה כולה.

וזהו מה שהביא המדרש כאן פסוק מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון, דהנה מקרא מלא דיבר הכתוב (ויקרא י"ט, י"ז) הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא, וביארו המפרשים, דהמוכיח את ישראל על עוונותיהם צריך ליזהר מאוד בכבודם שלא לביישם, ורק יוכיחם על עצם העבירה אבל לא יביישם ברבים לומר כך וכך עשית, וכנודע מהרבי ר' זושא זי"ע שהי' אומר לבני אדם את כל מה שחטאו, אך הי' אומר כן על עצמו[כו], זושא פארוואס האסטו אזוי געטוען, והדברים עתיקין ואכמ"ל בזה. וזהו הוכח תוכיח את עמיתך, שכאשר תוכיח את חבירך תדע שהוא עמיתך, עמך בתורה ובמצוות, וע"כ לא תשא עליו חטא, לומר אתה חוטא ואין לי שייכות עמך, רק אדרבה, תוכיחו בדרכי נועם וימצא אצלך חן אף בעת שאתה מוכיחו על מעשיו.

וכך היתה דרכו של משה רבינו ע"ה, דגם כשהוכיח את ישראל הראה להם אותות חיבה ואהבה יתירה, וכינה אותם הכתוב ישראל שהוא מדריגה גדולה יותר מיעקב כנודע מחז"ל, דישראל אעפ"י שחטא ישראל הוא, והא ראי', שהרי הזכיר הכתוב את עוונותיהם רק ברמז בעלמא ולא בפירוש, וכל זה משום כבודן של ישראל.

ובגמרא (ברכות דף כ"ז ע"ב) ת"ר מעשה בתלמיד אחד שבא לפני ר' יהושע, אמר לו תפילת ערבית רשות או חובה א"ל רשות, בא לפני רבן גמליאל אמר לו תפילת ערבית רשות או חובה אמר לו חובה, אמר לו והלא רבי יהושע אמר לי רשות אמר לו המתן עד שייכנסו בעלי תריסין לבית המדרש, כשנכנסו בעלי תריסין עמד השואל ושאל תפילת ערבית רשות או חובה אמר לו רבן גמליאל חובה, אמר להם רבן גמליאל לחכמים כלום יש אדם שחולק בדבר זה אמר לו ר' יהושע לאו, אמר לו והלא משמך אמרו לי רשות אמר לו יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך, עמד ר' יהושע על רגליו ואמר אלמלא אני חי והוא מת יכול החי להכחיש את המת, עכשיו שאני חי והוא חי היאך יכול החי להכחיש את החי (רש"י – על כרחי אני צריך להודות שאמרתי לו רשות). הי' רבן גמליאל יושב ודורש ור' יהושע עומד על רגליו, עד שריננו כל העם ואמרו לחוצפית התורגמן (שהי' עומד ומשמיע לרבים את הדרשה מפי רבן גמליאל – רש"י): עמוד (רש"י – שתוק), ועמד. אמרו עד כמה נצערי' וניזיל? בראש השנה אשתקד ציערי', בבכורות במעשה דר' צדוק ציערי', הכי נמי צערי', תא ונעברי' (בואו ונעבירו מהנשיאות – רש"י), מאן נוקים לי', נוקמי' לר' יהושע, בעל מעשה הוא (ודבר זה הי' מצער את רבן גמליאל ביותר), נוקמי' לר' עקיבא, דלמא עניש לי' (רבן גמליאל) דלית לי' זכות אבות, אלא נוקמי' לר' אלעזר בן עזרי', שהוא חכם והוא עשיר.

חזינן ג"כ כמה גדול כוחה של בושה, שכדי לא לצער ולבייש את רבן גמליאל היו צריכים לבחון ולבדוק בי"ג נפה את מי למנות לנשיא במקומו של רבן גמליאל, וכל זה משום כבודו של רבן גמליאל.

צריך ליזהר מאוד שלא לבזות את חבירו ח"ו דאזיל סומקא ואתי חיורא

וכבר אמרתי לפרש הפסוק (דברים י"ב, כ"ג) רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר. וצ"ב מדוע צריכים חיזוק כל כך על זה שלא לאכול הדם. ואמרתי דהכוונה על דמו של חבירו, דצריך ליזהר מאוד שלא לבזות את חבירו ח"ו דאזיל סומקא ואתי חיורא, וזהו רק חזק לבלתי אכול הדם, שלא יבזה את חבירו ולא ישפוך דמו ח"ו, ואף אם רואה שחבירו חטא ח"ו לא יאמר שנפשו מלוכלכת כבר ואין לו תיקון, רק אדרבה אעפ"י שחטא ישראל הוא, וזהו סיום הכתוב ולא תאכל הנפש עם הבשר, שלא תאכל את נפשו לומר שנפשו מזוהמת כבר ואין לו תיקון, רק אדרבה, נפשו בטוב תלין, ואלא שנכשל בשעת מעשה בחטא אבל נפשו טהורה היא ואין בה סיג ופגם ח"ו.

מי ששופך דמים בעולם הזה מתגלגל במים

וזהו שאמר בפסוק שלאחריו, (שם שם כ"ה) לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים, דהנה איתא בכתבי האריז"ל (שער הגלגולים הקדמה כ"ב) וז"ל: מי ששופך דמים בעולם הזה מתגלגל במים[כז], וסימנך על הארץ תשפכנו כמים, ועונשו הוא שעומד בקילוח המים ושם המים נקלחים עליו תמיד והוא רוצה לקום ולעמוד והמים מפילים אותו בכל רגע ואין לו מנוחה כלל ותמיד הוא מתגלגל סביב במקום קילוח המים ההם, עיי"ש בדברי קדשו.

וזהו יש לומר לפי דרכינו, לא תאכלנו, פי' שלא תבזה את חבירך, דאם תביישנו ח"ו, על הארץ תשפכנו כמים, כמו שכתב האריז"ל דענשו שמתגלגל במים ח"ו וכנ"ל.

ובזה יש לפרש מאמר המשנה (אבות פ"ג) אף הוא ראה גלגולת אחת שצפה על פני המים אמר לו על דאטפת אטפוך, פי' שראה נשמה אחת שהיתה בגלגול (כן מובא בספרים) שצפה על פני המים, פי' שבייש את חבירו בחיים חיותו ועי"ז שפך את דמו כמים, ועל זה אמר לו על דאטפת אטפוך, פי' על שביישת את חבירך ע"כ נתגלגלת במים, כדברי האריז"ל.

וע"כ כשבא משה רבינו ע"ה להוכיח את ישראל, ולא רצה לביישם רק לומר להם דברי תוכחה בדרכי נועם ובדרכי שלום, הזכיר הכתוב שהיה כאן מול סוף, פי' דהתנהגות משה רבינו ע"ה בתוכחתו לישראל היתה מול (פי' נגד) המים, שראה נגד עיניו דאם מבייש את חבירו מתגלגל ח"ו במים, וע"כ הוכיח את ישראל בדרכי נועם, שלא לביישם, ולכן הזכיר עוונותיהם רק ברמז.

ועל זה שפיר הביא המדרש כאן אלה הדברים וגו' זש"ה מוכיח אדם אחרי חן ימצא, פי' דאף אחר שמוכיח את חבירו, חן ימצא, צריך שיהא לחבירו חן בעיניו, שלא יוכיחו אלא על מעשיו, כדי שישיב מחטאו, אבל לא עצם היותו בעל עבירה ח"ו. וכל זה צריך להיות אף אחרי שהוכיח כן את האדם, וזהו מוכיח אדם אחרי, פי' אף אם עומד כבר אחר התוכחה שהוכיח את חבירו, מ"מ חן ימצא, שימצא חבירו חן בעיניו.

והנה ראיתי בספר מתוק מדבש (לידידינו להבחל"ח הרה"ח ר' דוד דוב גוטער ז"ל, שהשבוע חל ג"כ יום השלשים לפטירתו, תנצב"ה) שכתב על פסוק אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל, לבאר הענין מדוע דוקא כעת דיבר משה אל כל ישראל, דכתיב אלה דבכל מקום שנאמר אלה בלא וא"ו פוסל את הראשונים, משום שדינים והלכות אין כל תלמיד ראוי וזוכה לקבל מפי רבו שלא כל אחד עומד על דעת רבו, אבל כשבאו לעבר הירדן והרגישו באוירת והארת ארץ ישראל נפתחו מעיינות החכמה, כמו שאמרו חכמז"ל (ספרי פרשת עקב) אין תורה כתורת ארץ ישראל, וממילא יכול לומר כל התורה עם כל הדינין והלכות לכל ישראל, ואפשר דזה ההמשך בעבר הירדן הואיל משה באר את כל התורה לאמור התחיל מכח הרגשת באוירת ארץ ישראל, ואפשר דזה הטעם שהיה משה רבינו רוצה כל כך ליכנס ממש לארץ ישראל, דשם היה מבאר להם את התורה ביותר והיה התיקון שלם. ואפשר דזה הכוונה ואתחנן בעת ההוא מאי הלשון דוקא בעת ההוא משום כשנכבשה ארץ סיחון ועוג ועבר הירדן והתחיל לבאר התורה אז נשתוקק ביותר ליכנס, כמו שאמר אתה החילות להראות את עבדך, דמכח הרגשת אוירת ארץ ישראל יכולין להשיג כל ישראל את חכמת התורה, לכך רצה לסיים ביאור התורה בשלימות ועי"ז יהא התיקון השלם ויהא הגאולה השלימה, עכ"ל ספר מתוק מדבש.

ונראה לבאר הענין מדוע השתוקק משה כעת ליכנס לארץ ישראל, דהנה ביארנו לעיל באריכות דמשה רבינו ע"ה רמז כאן לישראל גודל מעלת האחדות, דעל ידי שישראל הם באחדות הקב"ה מוחל עוונותיהם.

והנה ארץ ישראל מסוגלת ג"כ לעורר את ישראל שיהיו באחדות, דהנה מובא בשם הרה"ק רבי מנחם מענדל מוויטעבסק זי"ע שכתב במכתב מארץ ישראל, על פסוק (במדבר י"ד ז') טובה הארץ מאוד מאוד, דתיבות מאוד מאוד רומזים לענוה, ע"ד המשנה מאוד מאוד הוי שפל רוח, ומסוגלת ארץ ישראל להשפיע ענוה על בני אדם שלא יתגאו אחד על חבירו. וזהו טובה הארץ מאוד מאוד, עכתדה"ק.

ויש לבאר יותר, דהנה אמרו חז"ל אוירא דארץ ישראל מחכים, והחכמה באה לאדם ע"י הענוה, דכתיב והחכמה מאין תמצא, ואמרו חז"ל (פסחים ס"ו ע"ב) כל המתיהר חכמתו מסתלקת ממנו, וע"כ היות ואוירא דארץ ישראל מחכים, ממילא בא האדם מזה למדת הענוה ולאהוב את כל ישראל כנפשו.

והנה האחדות והענוה אחת הם, דמי שאינו מתגאה על חבירו ממילא הוא באחדות עמו ואוהב את חבירו כמו שאוהב את עצמו, וע"כ כתב משה רבינו ע"ה ענין האחדות כאן קודם כניסתן של ישראל לארץ ישראל, לרמז להם דשם בארץ ישראל אשר אוירא דארץ ישראל מחכים, יבואו ג"כ לאחדות אחד עם חבירו, ואז ימחול להם הקב"ה את עוונותיהם. וזהו הענין שדוקא כאן, טרם כניסתן לארץ ישראל, רמז להם משה מדת האחדות ע"י שאמר את הדברים האלה אל כל ישראל, ודו"ק.

ויש להוסיף עוד על זה, דהנה כבר כתבנו דאוירא דארץ ישראל מחכים, ואפשר לומר דחכמה זו מרמזת ג"כ לאחדות בין אדם לחבירו, דהלא אמרו חז"ל (אבות פרק ד' משנה א') איזהו חכם הלומד מכל אדם, ונמצא דבארץ ישראל אשר אוירא דילה מחכים, הכוונה בזה דשם יהי' מוכן ביותר ללמוד מכל אדם, וזהו יגביר אצלו מדת האחוה והשלום עם חבירו, דכיון שילמוד ממנו ממילא יבא לאהוב אותו כנפשו.

ויש לומר דלכן כינס משה דוקא כעת את כל ישראל, בחשבו ברוב ענוותנותו דכעת יהיו מוכנים לשמוע כבר את כל דבריו אף אם עד עתה לא שמעו בקולו, דכיון שיש עליהם כבר השפעת קדושת הארץ שעומדים ליכנס בה, בודאי יש להם כבר החכמה שהוא הלימוד מכל אדם, וכמו כן יהיו מוכנים לשמוע את דברי המוסר שישמיע להם.

* דף לב: *

חסידים – שעסוקים לטובת הזולת, תורתם משתמרת – שהם וצאצאיהם הולכים בדרך התורה

אמרו חז"ל בברכות (דף ל"ב ע"ב), מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת, הנה כל המזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו (אבות פ"ה מי"ח), וע"ז מקבל שכר גם בעוה"ז. ולכן מתחילה נקט לשון רבים (תשמעון גו' ושמרתם ועשיתם גו'), שקאי על זיכוי הרבים. ו"מצוות קלות שאדם דש בעקביו" היינו הדיבורים מעטים שעי"ז יכול להשפיע. ומקבל שכר מחמת זיכוי הרבים, וע"ז נא' "ושמר ה' אלקיך לך את הברית", לשון יחיד, כי קאי על היחיד שמזכה את הרבים.

וע"ז אמר הכתוב ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך ופרי אדמתך גו', כי מי שמזכה את הרבים, השי"ת שומר עליו ועל זרעו ועל כל אשר לו בהשגחה מיוחדת שיהיו לברכה.

ע"י שמשפיעים ברוחניות על אחרים הקב"ה מסייע – וזרעו לברכה – שצאצאיו שילכו בדרך הישר והטוב

וכמו שמובא בספר דברי אברהם (ומובא ג"כ בספר טיול בפרדס דף ל', ובספר שיח שרפי קודש מובא בשם בעל חידושי הרי"ם זי"ע), שבא פעם א' לבית רבו מרן החת"ס זצ"ל והתמרמר לפניו רבו, שע"י שהוא טרוד בקהלה גדולה, וגם בלימוד הישיבה, ולהשיב לשואל דבר, עי"ז אין לו פנאי להשגיח על בניו ויוצאי חלציו, ולתהות על קנקנ' במה שלומדי'. והשיב לו, הלא דהע"ה אמר כל היום חונן ומלוה וזרעו לברכה, ואפש"ל הכוונה [חונן ומלוה], שמלוה ונותן את כל היום שלו, דהיינו העת והזמן שלו לאחרים, ומשגיח עליהם, וזרעו מה תהא עליהם? , ע"ז אמר וזרעו לברכה, דבזכות זה אף שהוא אין לו פנאי ועת להשגיח עליהם, השי"ת ישגיח עליהם שיהיו לברכה בתורה ויר"ש. ונהנה רבו מאוד מדבריו, ואמר לו נחמתני בני נחמתני.

ואח"כ בשב"ק בסעוד' שלישי' סיפר החת"ס לתלמידיו הפי' הזה, והפליא אותו מאוד, והוסיף לפרש בזה הפסוק (משפטים כג, כו) לא תהי' משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא, כי בגמ'[כח] דרש לא תהי' משכלה ועקרה שלא תהי' עקר מן התלמידים, וכיון שיהי' לך הרבה תלמידים ולא יהי' לך פנאי להשגיח על בניך, כי תתן את ימיך רק להשגיח על אחרים, ע"ז אמר השי"ת את מספר ימיך, מה שאתה נותן לאחרים אמלא, להשגיח על בניך וב"ב שיהיו לברכה, ודפח"ח.

חסידים – שעסוקים לטובת הזולת, תורתם משתמרת – שהם וצאצאיהם הולכים בדרך התורה

ויש להמליץ ע"ז מה שאמרו חז"ל בברכות (דף ל"ב ע"ב), מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת, פי', מתוך שהם מתנהגים באופן דחסידים, היינו שדואגים לטובת הזולת והרבים, אף שעי"ז נגרם להם עצמם נזק[כט], לכן תורתם משתמרת. ויתירה מזו כדאיתא בירושלמי ברכות שם: תורתן מתברכת.

וראה זה דבר נפלא בס' חסידים (סימן קס"ח), וזל"ק: ולמה אוהב הקב"ה את האבות? מפני שכל היום וכל הלילה לא הי' לבם פונה מלהרהר אחר חפצי שמים, שנאמר (משלי כג, יז) כי אם ביראת ה' כל היום, כמו שנאמר (ויצא כח, טז) ויקץ יעקב משנתו, ואתה תקרא ויקץ יעקב ממשנתו. (וממשיך שם) ארבעה ועשרים פסוקים אברהם יצחק ויעקב בפסוק אחד על הסדר, אבל שאר פסוקים של האבות אינם על הסדר, כגון ויבוא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע אשר גר שם אברהם ויצחק (וישלח לה, כז), הרי אינו על הסדר. ולכך ארבעה ועשרים על הסדר, כי היו כל ארבע ועשרים שעות שלא הי' להם פנאי מחפצי שמים אפילו בחלום, שנאמר (תהלים קלט, יז) ולי מה יקרו רעיך, וכתיב (שם פסוק י"ח) הקיצותי ועודי עמך. עכ"ל.

גודל מעלת המזכה את הרבים בתפילין ציצית ומזוזות

והנה בגודל מעלת ענין הנחת תפילין (המבואר לעיל סעיף ג'), וכן בגודל מעלת מצות ציצית ומצות מזוזה, איתא בזוהר פ' ואתחנן (רס"ה ע"ב), וז"ל: אמר רבי שמעון, בשעתא דבר נש אקדים בפלגות ליליא, וקם ואשתדל באורייתא עד דנהיר צפרא, בצפרא אנח תפילין ברישי' ותפילין ברשימא קדישא בדרועי', ואתעטף בעיטופא דמצוה, ואתי לנפקא מתרעא דביתי', אערע במזוזה רשימא דשמא קדישא בתרעא דביתי', ארבע מלאכין קדישין מזדווגן עמי', ונפקין עמי' מתרעא דביתי', ואוזפי לי' לבי כנישתא, ומכרזי קמי': הבו יקרא לדיוקנא דמלכא קדישא, הבו יקרא לברי' דמלכא, לפרצופא יקרא דמלכא, רוחא קדישא שריא עלי'. אכריז ואמר ישראל אשר בך אתפאר. כדין ההוא רוחא קדישא סלקא לעילא, ואסהיד עלי' קמי מלכא קדישא. כדין פקיד מלכא עילאה למכתב קמי' כל אינון בני היכלי', כל אינון דאשתמודען קמי'. הדא הוא דכתיב (מלאכי ג, טז) ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו. מאי ולחושבי שמו, כמה דאת אמר (שמות לה, לה) וחושבי מחשבות, אינון דעבדין לשמי' אומנותא בכולא: אומנותא דתפילין בבתיהון ברצועיהון וכתיבתהון; אומנותא דציצית בחוטיהון בחוטא דתכלתא; אומנותא דמזוזה. ואילין אינון חושבי שמו. וכתיב וחושבי מחשבות. ולא עוד, אלא דקוב"ה משתבח בי' ומכריז עלי' בכולהו עלמין: חמו מה ברי' עבדית בעולמי. עכ"ל.

ועוד שם בזוה"ק בגודל מעלת מצות מזוזה, וז"ל: תא חזי, בעי בר נש בפיתחא דביתא לרשמא שמא קדישא, דאיהו מהימנותא דכולא. דהא בכל אתר דשמא קדישא אשתכח, זינין בישין לא משתכחי תמן, ולא יכלין לקטרגא לי' לבר נש, כמה דכתיב (תהלים צא, י) לא תאונה אליך רעה וגו'. (מזוזה אקרי) אתר דפיתחא דביתא שריא כגונא דלעילא. אתר דפיתחא דביתא עילאה שריא, מזוזה אקרי. דהוא תיקונא דביתא ופיתחא דביתא. מההיא מזוזה ערקין מארי נימוסין, מארי דדינין קמי' לא משתכחין. ולקבל דא לתתא, כד בר נש אתקין מזוזה לפיתחא דביתא, והאי שמא קדישא רשים באתווי, האי בר נש אתעטר בעיטרוי דמארי', ולא קרבין לפיתחא דביתי' זינין בישין ולא משתכחי תמן. עכ"ל.

[ותרגומו בלה"ק: בוא וראה, האדם צריך לרשום בשער ביתו את השם הקדוש, שהוא אמונת כל. כי בכל מקום שהשם הקדוש נמצא, מינים רעים אינם נמצאים שם, ואינם יכולים לקטרג על האדם, כמו שכתוב לא תאונה אליך רעה וגו'. המקום שפתח הבית שורה שם הוא כעין שלמעלה. המקום שפתח הבית העליון שורה נקרא מזוזה, שהוא תיקון הבית ופתח הבית. מאותה מזוזה בורחים בעלי חוק, ובעלי הדין אינם נמצאים לפני'. וכנגד זה למטה, כשהאדם מתקן מזוזה לפתח ביתו, וזה השם הקדוש רשום באותיותיו, הרי אותו האדם מעוטר בעטרותיו של אדונו, והמינים הרעים אינם קרבים לפתח ביתו, ואינם נמצאים שם].

ועפ"י כל הנ"ל מובן גודל ענין התפילין והמזוזה. ועכו"כ מי שלא רק שמניח תפילין בעצמו וקובע מזוזה בביתו הוא, כ"א שהוא גם מזכה בזה את הרבים, הרי גדול זכותו ביותר כו', וגדול המעַשה יותר מן העושה.

* דף לד: *

במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד – דרך לקרב בעלי התשובות

ייתכן לבאר מאמרם ז"ל (ברכות ל"ד ע"ב) במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, ובחדא מחתא נבאר לנכון סימני הסדר נאכט.

נתחיל בסדר שסידר בעל ההגדה, תיכף אחר יחץ בא מגיד, שתחילתו הוא בפיסקא "הא לחמא עניא", שבה מכריזים כל דכפין ייתי ויכול כו', שמזמינים את האורחים והעניים לבוא ולסעוד על שולחנו. ולהאמור יורמז ג"כ, יחץ מגיד, דאחר שתפרוס את הפרוסה ותתן לו חלקו לאכול, תקיים מגיד, שתוכל לדבר אליו דיבורים שבקדושה ולקרבו לעבודת השם.

ויש להוסיף עד"ז במה שאמר יחץ מגיד, עפימ"ש בספה"ק מגן אברהם להמגיד מטריסק זצ"ל, ד"מגיד" מלשון המתקה, כמו "מגדים תמתיק", שמרמז להמתקת הדינים. ולענינינו יש לפרש, יחץ, ע"י שמקרב אנשים אחרים לעבודת השם, עי"ז מגיד, ממתיק הדינים וכל הגזירות הקשות והרעות מעליו ומעל כל בני ישראל, וזהו ג"כ הרמז יחץ, ששובר בזה את הדינים וממתיקם לטובה.

וזהו ההמשך מגיד רחצה, דע"י שתגיד אליו דברים שבקדושה תוכל לרחוץ את נפשו ונשמתו מעבירות שעבר רח"ל, מוציא מצה, שתוציא ממנו החלק הרע שבו, ועי"ז מצה, שמביא את האדם לאמונה, כמו שנקרא המצה בזוה"ק בשם מיכלא דאסוותא, והכוונה בזה כמ"ש הרה"ק בעל התניא זי"ע דמיכלא דמהימנותא – בלילה הראשון, מיכלא דאסוותא – בלילה השני, שהרפואה מביאה לאמונה, שמודה להקב"ה על הרפואה, עכת"ד. וזהו ענין מיכלא דאסוותא ומיכלא דמהימנותא, דע"י שנרפא מחליו הגשמי והרוחני, ממילא בא להאמונה האמיתית.

ואחר כך בא סימן מרור, דכשמגיע לאמונה הטהורה ע"י המצה מגיע ממילא להכרה שמה שעשה מקודם הי' בחינת מרור, וכמו שכתב בהגדה של פסח בית היין לפרש מה שלוקחים חזרת למרור, לרמז על התשובה, דעל ידי התשובה מחזיר הכל לשורשו, ע"כ. וזהו ענין המרור שהוא התשובה על מעשיו הראשונים.

ואחר כך בא סימן כורך, פי' שכורך את המצה והמרור ביחד, דבגמרא (יומא פ"ו ע"ב) אמר ריש לקיש, גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות כו'. ומקשה: איני, והאמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות כו'. ומתרץ: לא קשיא, כאן מאהבה כאן מיראה.

ובספר נחל קדומים כתב החיד"א ז"ל בשם הקדוש רבינו שלמה אסתרוק ז"ל על פסוק (דברים י"ח, י"ג) כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו, ואתה לא כן נתן לך ה' אלקיך, דהכוונה הוא כי לישראל כבר נתן לך המצוות שהם עשה ולא תעשה. וז"ש ל"א כ"ן נתן לך ה"א, ל"א הם הלאוין, כ"ן הם העשין, ע"כ. והכוונה בזה עפ"י הגמרא הנ"ל דע"י תשובה מאהבה נעשות הזדונות לזכיות, א"כ ניתן להאדם כח שמהלאוין שעבר על דברי תורה הוא יכול לעשות מהן עשין, ועל כן אמר ואתה ל"א כ"ן נתן לך ה' אלקיך, שהקב"ה נתן לך הכח לעשות מהל"א כ"ן.

ובזה פירשתי כבר מאמרם ז"ל (ברכות ל"ד ע"ב) במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, דצדיקים גמורים אין להם הכח לעשות מל"א כ"ן, כיון שאין להם הלאוין דהיינו העבירות, רק לבעל תשובה ניתן כח לעשות מל"א כ"ן ע"י התשובה מאהבה, וע"כ במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.

וזהו ענין כורך מצה ומרור ביחד, פי' דע"י התשובה מאהבה ממילא מעלה את העבירות למצוות, וזהו מצה (פי' מצוות) ומרור (פי' העבירות) ביחד, דגם העבירות נתעלים למצוות ומהלאו נעשה עשה ע"י התשובה מאהבה.

והזמן לתשובה מאהבה הוא בחג הפסח, כידוע מהצדיקים בטעם שקודם יוה"כ הולכים לתשליך להשליך את העבירות לתוך הים, וקודם חג הפסח הולכים לשאוב מים שלנו. וביארו דבתשרי הוא זמן תשובה מיראה, ואז הזדונות נעשים שגגות כנ"ל מגמרא יומא, ע"כ משליכים העוונות לתוך הים או הנהר כי עיקר התשובה הוא שתהי' תשובה מאהבה, וקודם הפסח שהוא זמן תשובה מאהבה, הולכים עוה"פ לשאוב המים שלנו, כדי ליקח בחזרה את העבירות שנעשים כעת מצוות ע"י התשובה מאהבה.

ובדרך הזה יש לפרש מה שמזמינים אורחים בחג הפסח ואומרים כל דכפין ייתי ויכול, עפי"ד מרן הישמח משה זלה"ה (בפ' האזינו), אשר תשובת הרבים כוחה רב ועצום מאד, דאף בזמן שהם שבים מיראה בלבד, הקב"ה פושט ידו לקבל תשובתם כאילו היתה תשובה מאהבה, והזדונות נהפכים להם לזכיות, ומפרש בזה הכתוב ארפא משובתם אוהבם נדבה, פי' אף אם תשובתם היא בבחינת תשובה מיראה שצריכה רפואה, מ"מ כיון שהוא ברבים (משובתם) חשובה היא אצל הקב"ה כאילו הוא תשובה מאהבה, וזהו אוהבם נדבה, עכת"ד.

ולפי"ז שייך גם בדורנו דור השפל הזה לעשות תשובה מאהבה, והוא כשמתאספים יחד בליל הפסח בעל הבית והעניים, כמו שאומר כל דכפין ייתי ויכול, א"כ הוא תשובת הרבים דנחשבת לתשובה מאהבה אשר הזדונות נעשים זכיות, ע"כ שפיר כורכים המצה והמרור ביחד, לרמז דאף המרור נעשו לבחינת מצה, זכיות ממש, ע"י תשובת הרבים שעשו ע"י שהכניס בעל הבית האורחים לביתו.

וזהו ענין שולחן עורך, דע"י שמקרב להקדושה את העני ממילא יזכה לשולחן עורך, דזהו השולחן האמיתי, ע"י שמכניס האורחים על שולחנו, והרי הוא חשוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, כדברי זקיני הק' מסטרעליסק זי"ע דע"י שמקיים מצות הכנסת אורחים כראוי הרי הוא כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, וזהו שולחן עורך.

וזהו הרמז צפון, דכוונה זו טמונה וצפונה בכל סימני ההגדה, דהעיקר הוא לקרב שאר בני אדם אל הקדושה, ועל זה באים כל הסימנים כנ"ל.

וזהו ברך הלל, דבהלל אומרים בתפילת נשמת המעורר ישנים והמקיץ נרדמים, והכוונה בזה דבכל אחד מישראל יש ניצוץ קדוש הטמון בו, ולפעמים נראה כאילו נרדם הניצוץ הזה, ולזה אומרים הלל ותפילת נשמת, המעורר ישנים והמקיץ נרדמים, דגם הוא יוכל לומר שבח והודאה להשי"ת על כל הטוב אשר גמלהו שבא בלילה זה לידי הכרה שהעיקר הוא לעבוד את הבורא יתברך, וכל זה הוא ע"י שבעל הבית הכניסו לביתו ודיבר אתו כנ"ל. ואז ממילא נרצה, דאם עובד עבודה זו ממילא יהיה נרצה לפני הקב"ה.

ועד"ז יש לרמז עוד במה שאמר נרצה, עפי"מ שהביא בהגדה של פסח קוליהודה בשם הגה"ק מהרי"ד מבעלזא זצ"ל שאמר בטעם שמסיימין בסוף הסדר בתיבת נרצ"ה, כי תיבת נרצ"ה בגימטריא מש"ה (ובאמת כתב כבר גם בהגדה שמחת הרגל דנרצ"ה בגימטריא מש"ה), כלומר, שכל מה שעשינו על הסדר, הכל היא הלכה למשה מסיני, עכדה"ק.

* דף לד: *

זבולון ויששכר מי גדול?

אם זבולון תומך רק כדי חייו של יששכר

אזי יששכר גדול הימנו

אם זבולון נותן ליששכר מחצית מרווחיו

אזי זבולון גדול הימנו

חז"ל בברכות (דף ל"ד ע"ב) "א"ר יוחנן כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא למשיא בתו לת"ח ולעושה פרקמטיא לת"ח ולמהנה תלמיד חכם מנכסיו, אבל תלמידי חכמים עצמן עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכים לו", ע"כ. ויבואר העניין בהקדם דיון סוגיית יששכר זבולון, בהקדם מקראי קודש: "ואלה שמות בני ישראל גו' יששכר זבולון ובנימין".(שמות א' א')

ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו, ראובןשמעון לויויהודה. יששכר זבולון ובנימין.

צ"ב דכאן הקדים יששכר קודם זבולון, ובפרשת ויחי בברכת יעקב אבינו ע"ה לבניו הקדים זבולון קודם יששכר דכתיב (בראשית מ"ט י"ג) זבולון לחוף ימים ישכון והוא לחוף אניות וירכתו על צידון, יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים, וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה, ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד.

ובזוה"ק (בפרשת ויחי) מקשה למה הקדים זבולון ליששכר, הרי לפי סדר האחים יששכר נולד לפניו, וגם דמשה רבינו בברכותיו הקדימו כדכתיב שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך.

הקדמת זבולון ליששכר – דהרי גדול המעשה יותר מן העושה

ותירץ בזוה"ק ובילקוט שהקדים זבולון ליששכר דגדול המעשה יותר מן העושה, וכן פירש"י בפרשת וזאת הברכה דלכן הקדים זבולון ליששכר שתורתו של יששכר ע"י זבולון היתה.

יששכר גדול במעלה יותר מכל אחר

ולכאורה תמוה תי' זה, כי ממ"ש חז"ל בברכות (דף ל"ד ע"ב) א"ר יוחנן כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא למשיא בתו לת"ח ולעושה פרקמטיא לת"ח ולמהנה תלמיד חכם מנכסיו, אבל תלמידי חכמים עצמן עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכים לו, ע"כ. מפורש שמעלת יששכר הת"ח העושה הוא הרבה יותר גדול ממעלת זבולון התומכו.

וכתב החתם סופר (בפרשת ויחי) על פסוק וישם את אפרים לפני מנשה, דכוונת יעקב אבינו ע"ה בזה היתה להראות שמעלת אפרים שהוא התורה גדולה יותר ממנשה שהוא התומך תורה.

ובספר ראש דוד להחיד"א ז"ל (בפרשת קדושים) מביא דע"י תנאי גורעין משכר הלימוד אבל שכר תורה דנשים אינו גורע משכר בעליהן אלא הוא שכר בפני עצמו, ומשמע דרק ע"י תנאי גורעין ובלי תנאי אין גורעין מהשכר, וצ"ב מאי הנפק"מ.

אם זבולון תומך רק כדי חייו של יששכר

אזי יששכר גדול הימנו

ונראה לבאר הענין, בהקדם מ"ש האוהחה"ק בפרשת כי תשא (על פסוק זה יתנו) דיששכר וזבולון מה שיטול זבולון מתורתו של יששכר לא שיתנכה מחלקו של הלומד אלא שהשכר כפול דיששכר יש לו כל השכר, וזבולון ג"כ מקבל כל השכר.

אך בספה"ק חפץ ד' מהאוה"ח הק' (על מסכת ברכות) כתב דע"י תנאי מגרעין שכר הלומד וזכות תומכו, וצ"ב דלכאורה יהיה סתירה בדבריו הקדושים ממ"ש בספר אוה"ח למ"ש בספר חפץ ה'.

וי"ל דהנה הגרעק"א ביו"ד (סימן רמ"ו) מציין על מ"ש הרמ"א שם דיכול אדם להתנות עם חבירו שיעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסתו ויחלוק עמו בשכר, ובש"ך שם כתב שיחלוק עמו בשכר התורה ובשכר שירויח זה יהא בין שניהם יחד, ומציין בספר אש דת עה"ת (בפרשת וילך) ובשו"ת מהר"ם אלשאקר בשם רבינו האי גאון (סימן ק"א) שמפרשים שיש שני דרגות בשכר של יששכר וזבולון, מדרגה אחת היא שמחלק בהשכר כמו שכתב הש"ך שוה בשוה שיששכר נוטל חצי מהרוחה של זבולון, וזבולון נוטל חצי שכר מתורתו של יששכר, ומדרגה שניה הוא שאין חולק עמו בפרנסתו שוה בשוה כמו שכתב הש"ך, רק נותן לו כדי פרנסתו זה אינו מגרע משכרו של יששכר, ועל זה נאמר הפסוק אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה, דיש לו שכר גדול.

ועפי"ז מובן מ"ש האוה"ח הק', שכותב בפרשת כי תשא שהשכר שלם לכל אחד מיירי שלא התנה עמו כלום רק נותן לו כדי פרנסתו אז אינו מגרע מתורתו של יששכר דלא התנה עמו שיגרע ממילא השכר שלם לכל אחד, אבל אם התנה עמו שיהיה לו חלק מתורתו שוה בשוה אז מגרע מתורתו של יששכר.

ועפי"ד האש דת י"ל דמהגמ' ברכות שמשמע דיששכר הוא יותר גדול מזבולון, מיירי למהנה תלמיד מנכסיו, כמו המדרגה השניה שמביא האש דת, שאינו נותן לו חצי הרוחה רק נותן לו כדי פרנסתו אז יששכר הוא גדול יותר מזבולון, אבל הזוה"ק שכותב דזבולון הוא כמו יששכר ואפילו גדול יותר, דגדול המעשה יותר מן העושה, מיירי שהתנו שיחלק עמו בשכר שוה בשוה, אז הוא כמו הת"ח ממש.

ומובן ג"כ הפסוקים שהקדימו זבולון לפני יששכר, שמיירי שהתנו עמו שיחלק עמו בשכרו כמ"ש הש"ך שוה בשוה, וא"כ הוא כמו הת"ח ממש, ועל כן הקדימו דגדול המעשה יותר מן העושה.

אם זבולון נותן ליששכר מחצית מרווחיו

אזי זבולון גדול הימנו

ומובן ג"כ מה שאמרו רז"ל במס' ברכות (דף י"ז ע"א) גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מן האנשים שנאמר נשים שאננות שמענה קול בנות בוטחות האזנה אמרתי, א"ל רב לרב חייא נשים במאי זכיין באקרויי בנייהו לבי כנישתא ובאתנויי גברייהו מבי רבנן ונטרי לגברייהו עד דאתו מבי רבנן. והחיד"א מביא ביאור הגמ' דשכר של נשים גדול יותר מאנשים, דלומדי תורה זוכין לשכר רק אם לומדים לשמה, אבל מחזיקי לומדי תורה, אע"פ שהלומדים שלא לשמה מ"מ המחזיקים אם כוונתן לשמה זוכין לשכר תורה מחמת כוונתן הטובה.

ולפי דברינו מובן שגדול המעשה יותר מן העושה וג"כ אין מנכין משכר בעליהם ומנכין הוא רק בהתנה חצי על חצי, ולזכות לאשה כזו צריכים שתהיה בת ת"ח מגזע צדיקים.

ולפי דברינו הנ"ל דדוקא במתנה חצי על חצי זבולון גדול מיששכר, אבל בלא התנו רק ממציא לו כדי פרנסתו אין זבולון גדול יותר, י"ל דהנה בגמ' ברכות הנ"ל איתא שהנשים זוכין משום שמחכים לבעליהם עד דאתו מבי רבנן ומשכימין לבעליהן. וזהו יותר ממה שזבולון עושה ליששכר, דהרי זבולון רק ממציא לו כדי פרנסתו שהוא עובד ביום וממילא השכר שלם לכל אחד בשוה, אבל האשה יש לה מעלה גדולה יותר, שהרי מסורה לבעלה בכל לבה ונפשה שילמוד תורה יומם ולילה, ונמצא דחוץ מזה שיש לה שכר דגדול המעשה יותר מהעושה, יש לה ג"כ ההבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מן האנשים, ולאשה כזו יכולין לזכות אם נושא בת ת"ח, שהי' לה החינוך הזה, שראתה איך אמה עוזרת לאביה ומשחררת אותו מכל צרכי הבית ומכל שעבודי ענינים גשמיים כדי שיוכל לעסוק בתורה יומם ולילה מתוך הרחבת הדעת.

יעזור השי"ת שהחתן שהוא אוהב צדקה וחסד ות"ח בעצמו, הוא בבחינת יששכר וזבולון שניהם יחד, ויעלה הזיווג יפה יפה לבנין עדי עד ויראו דורות ישרים מבורכים ונזכה לביאת משיח צדקנו בב"א.

* דף לה. *

סעודת שבת – סעודת המלך – והכל שייך להקב"ה אפילו לאחר ברכה

בחז"ל (ברכות לה.) ר' לוי רמי כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב (תהלים קטו) השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה, לפי דברי חז"ל יוקשה מה שמשוררים בזמר בליל שב"ק:הרי ברכנו נהפך המאכל והמשקה ושייך לנו, אם כן למה אפוא אנו אומרים אכלנו את לחמו ויינו שתינו, הלא כיון שעשינו הברכה לחמנו הוא ולא לחמו של ה'.

ויבואר בהקדם: "שבענו והותרנו כדבר ה'. הזן את עולמו רוענו אבינו אכלנו את לחמו ויינו שתינו. על כן נודה לשמו ונהללו בפינו אמרנו וענינו, אין קדוש כה'". לכאורה יש לבאר דיוק הלשון – "שבענו והותרנו כדבר ה'", שבשלמא מה שכתוב "שבענו" מובן שהוא כדבר ה' כמאמר הכתוב (דברים ח, י) "ואכלת ושבעת וברכת", אבל מה שאמר "והותרנו" צ"ב כוונתו שהוא "כדבר ה'".

עוד צ"ב ההמשך להלן מה שאנו אומרים "הזן את עולמו כו', אכלנו את לחמו ויינו שתינו", הלא מבואר בחז"ל ברכות (דף לה.) כיון שעשינו הברכה הלא הכל שלנו, למה אנו אומרים אכלנו את לחמו ויינו שתינו, הלא כיון שעשינו הברכה לחמנו הוא ולא לחמו של ה', כמבואר בחז"ל (ברכות לה.) ר' לוי רמי כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב (תהלים קטו) השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה, ועיין רש"י שם "לאחר ברכה": הרי היא לבני אדם עכ"ל. (ועיי"ש בתוס' ד"ה כאן לאחר ברכה, ועיי"ע רבינו יונה שפירש כדברי התוספות עיי"ש).

ונראה על פי מה שאמרו ז"ל (ביצה טו:) אמר רבי יוחנן משום ר' אליעזר ב"ר שמעון, אמר להם הקב"ה לישראל, בני, לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי ואני פורע. ועיי"ש כל המוסיף מוסיפין לו. וצ"ב למה לנו להוסיף יותר ממה שצריך, הלא התורה חסה על ממונם של ישראל.

סעודת שבת קודש – סעודת המלך

ואפ"ל דכיון שהוא סעודת המלך, מלכו של עולם, ובסעודת המלך אין צמצום – ומעתה אם הוא מאמין באמת שהוא סעודת המלך, בוודאי מכין בלי שום צמצום, כי אצל המלך אין דבר כזה של צמצום כי כסף לא נחשב לכלום, ועל חשבון המלך יכולים להכין די והותר, כי כך הוא הסדר בבית המלך, ולהיפך שכרו הרבה מאוד לפי פעלו, וכמה יותר שיכין יקבל יותר שכר מבית המלך כידוע.

ובזה יובן הלשון "והותרנו" כדבר ה', שהבטיח לנו שהמוסיף מוסיפין לו, וואם יש צמצום אינו נקרא סעודת המלךכ נ"ל, וכמו שפירשנו לעיל ב"אתקינו סעודתא דמלכא".

היוצא לנו מזה, שהסעודה הזאת סעודת שבת נקרא סעודת המלך, שאנו מכינים סעודת המלך, וע"כ מובן מה שאנו אומרים "אכלנו את לחמו ויינו שתינו", שהוא סעודת המלך, וכלום חסר מבית המלך, והכל הולך על חשבון המלך שנשאר די והותר. וכל מה שנוסיף יוסיף לנו המלך כהנה וכהנה.

ובזה יש לפרש מה שאנו אומרים אחר כך "על כן נודה לשמו ונללו בפינו, אמרנו וענינו, אין קדוש כה'". כי אם אנו מכבדים את השבת ואנו מכינים בלי שום צמצום, כדאיתא בתנחומא (בראשית ג) דכבוד שבת עדיף מאלף תעניתים, עיי"ש, וע"י קדושת המצוה זוכים ל"על כן נודה לשמו" וכו'.

ולכן אנו אומרים אחר כך "רחם בחסדך" כו' "יבנה המקדש, על כוס יין מלא כברכת ה'", כי אם םאנו מכינים הסעודה להמלך, ואנו אוכלים בסעודת המלך, ואנו קרובים להמלך, שהמלך שמח אתנו כטוב לב המלך ביין, אפשר לבקש ולפעול מה שרוצים, וע"כ מבקשים על הגאולה "רחם בחסדך, יבנה המקדש" וכו'.

וזהו שהתחלנו "צור משלו אכלנו ברכו אמוני", דדוקא המאמינים בו יתברך שהוא יתברך ישלם הכל וזהו המעלה העליונה במדת האמונה כמ"ש בחי' הרי"ם (עה"ת, עניני שבת) "אומרים סעודתא דמהימנותא, מפני שסעודת שבת קודש מזינה את האמונה, ומכח השבת מתחזקת האמונה", כנ"ל.

ובזה מובן ג"כ מאמר חז"ל (ביצה טז.) "אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת, מצא בהמה נאה אומר: 'זו לשבת', מצא אחרת הימנה, מניח את השני' ואוכל את הראשונה, (אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים" [בוטח שתזדמן לו נאה לשבת – רש"י], ועי' מהרש"א (שם) דודאי מדת שמאי מעולה וטובה היא, אלא שזה – של הלל הזקן – מדה אחרת שיותר טובה ומועילה ממנה… דהיינו מדת הבטחון שבוטח בהקב"ה שיזמין לו הקב"ה נאה ממנה.

ועפ"י הנ"ל אפשר לבאר דברי המהרש"א, דהנה הלל בָּטַח בה' שימצא נאה הימנה, מפני שהוא הבעל הבית על כל הדברים, ובוודאי יזמין לו הכי הטוב שאפשר, מפני שהוא מתקן וקונה לכבוד המלך וכלום חסר מבית המלך כנ"ל, כמו שאנו אומרים "אכלנו את לחמו ויינו שתינו" וסעודת שבת הוא העיקר האמונה ובטחון כנ"ל.

שכל כוונתו היתה להכין סעודה יפה לסעודת המלך, שכידוע כשעושים סעודה לאדם חשוב חושבים כ"פ מה עוד אוכל לקנות ולהכין וכו'.

עוד אפ"ל מה שאנו אומרים אכלנו את לחמו כו', הלא כיון שעשינו כבר ברכה נקרא לחמנו. בהקדם מה שפירש בסידור אוצר התפלות בפיוט צור משלו אכלנו ברכו אמוני. דאיתא במדרש רבה, הקדים אברהם אבינו שמו של הקב"ה לכל עובר ושב, שהי' מכניס אורחים ולאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו, אמר להם: וכי משלי אכלתם… הודו וברכו למי שאמר והי' העולם. ועל ענין זה מיוסד הזמר, לאחר שאכלו ושתו אומר הבעל הבית להמסובים לא תברכו אותי רק ברכו אמוני לצור, למי שמשלו אכלנו כולו ולא משלי, ע"כ.

עוד אפ"ל בביאור אכלנו את לחמו, כי אם אוכלים לפני שעושים ברכה נקרא גזילה שגוזל מה', (ברכות ל"ה ע"א, רמב"ם פ"א מהל' ברכות ה"א, ועי' רש"י סנהדרין ק"ב ע"ב ד"ה אין אביו אלא הקב"ה פרש"י ואין גזילה כלפי מעלה וכלפי כנסת ישראל, אלא זו בלבד, שמונע מלברך כנסת ישראל (פי' אומה ישראלית בכללה [ר"י]) הוא גוזל להקב"ה (עי' לוח ב"ה מהשל"ה להתחיל וכבר) וכו' עיי"ש).

ואח"כ נקרא לחמנו, שלא נקרא גזילה, אבל לענין של מי שייך הלחם הזה בוודאי שייך הכל לבעל הבית שזן את העולם כולו בטובו ע"כ אנו אומרים אכלנו את לחמו ושתינו את יינו, שהכל משלו, ועל כן אנו מודים לשמו יתברך, ונהללו בפינו, ואומרים "אין קדוש כה'".

עוד אפ"ל בביאור "כדבר ה'" דהנה אמרו חז"ל (סנהדרין צ"ב.) אמר ר' אלעזר כל שאינו משייר פת על שולחנו, אינו רואה סימן ברכה לעולם. ומפרש רש"י – דצריך לשייר, דכתיב (מלכים ב', ד-מ"ז) כי כה אמר ה' "אכול והותר"… וכל זה הוא לימי השבוע, אבל בשבת קודש שהוא סעודת המלך צריכים לשייר מכל המאכלים, ובפרט שאם יבואו אורחים שצריך להיות די והותר וכו'.

עוד אפ"ל אכלנו את לחמו כו', עפ"י דברי בעש"ט עה"ת (ע"י ברכת הנהנים פתיחת הברכה, ד"ה רעבים).

עוד אפ"ל "אכלנו את לחמו" כו', עפ"י המבואר בזוה"ק כי אינו נקרא אוכל סעודת שבת ויו"ט אלא אם כן יש לו אורח וא"ל נקרא שמחת כריסו עיי"ש, וכמו שמבואר מר' מאיר מפרמישלאן כל מפרסת פרסא כו' לא תאכלו, שצריך לפרוס פרוסות גדולות (עי' הגש"פ), וע"ז אפשר לפרש אכלנו את לחמו כיון שהוא מלחם השי"ת אפשר ליתן די והותר, וכמו כן ואת יינו שתינו שאי"צ לצמצם ביינות משובחים כו'.

וע"ז יש לפרש שבענו והותרנו כדבר ה' שיהי' די והותר דהואיל ומקלי לי' אורחים, שדרכן של היראים לחפש בשבת אורחים לכבוד סעודת השי"ת ובזה מקיימים ולא יראו פני ריקם.

* דף לה: *

יש להאמין ולבטוח בהשי"ת ואזי יבטח הפרנסה וכל ענייני הארציות ולא יצטרכו לעבוד כרשב"י

מבואר בגמרא ברכות (דף לה:) הרבה עשו כר' שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידם, כר' ישמעאל ועלתה בידם כו', הרבה רצו לחקות את מעשי רשב"י ולא עלה בידם, יבואר בהקדם מקרא קודש: "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לד'"(כה, ב).

אפשר לפרש הכתוב בהקדם דברי הבעש"ט הקדוש זי"ע בפרשת כי תשא (מובא בספר בעל שם טוב עה"ת) שהארץ רומזת לארציות והחומר שבאדם עיי"ש. ובא הכתוב לרמז שכשתבואו אל הארץ ותדעו אשר אני נותן לכ"ם (לכ"ם היינו גשמיות פי' הפרנסה) שכל פרנסתכם הוא מהקב"ה, ממילא תכניעו בזה את החומר ושבתה הארץ, שלא תצטרך לעבוד על הגשמיות, כמבואר בברכות (דף לה:) הרבה עשו כר' שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידם, כר' ישמעאל ועלתה בידם וכו', היינו שרצו להיות כר' שמעון בן יוחאי ולא עשו לשם ה', אבל מי שיש לו בטחון באמת ולומד תורה במסירת נפש, כבחינת הר סיני. כמו שבהר אין כלום כך כשלומד תורה אינו מסתכל על הגשמיות, כי אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, כמו שפי' בספה"ק מאור עינים וז"ל: נודע ממדרש הנעלם שהגוף נקרא שרה לשון שררה שמטבע החומר להשתרר על זולתו, ואברהם נקרא הנשמה עכלה"ק. וצריכים להגביר כח הנשמה על הגוף.

צדיקים מסרו נפשם עבור לימוד התורה הק'

והנה אמרו רז"ל הרוצה לחיות ימית את עצמו, וכן אנו רואים שהאמוראים מסרו נפשם על לימוד התורה, כדאיתא בעירובין (דף כב.) אמר רב חסדא אמר מר עוקבא מלמד שיש לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות, שחורות כעורב במי אתה מוצאן? במי שמשכים ומעריב עליהן לבית המדרש. רבה אמר במי שמשחיר פניו עליהן כעורב. רבא אמר במי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב. כי הא דרב אדא בר מתנא הוה קאזיל לבי רב אמרה ליה דביתהו, ינוקי דידך מאי אעביד להו? אמר לה: מי שלימו קורמי באגמא. וברש"י שמשכים ומעריב, שחורות לשון שחרית, כעורב לשון ערבית. עורב אכזרי על בניו, כדכתיב (תהלים קמ"ז) לבני עורב אשר יקראו, והקב"ה מזמן להן יתושים ונכנסין לתוך פיהן, עכ"ל רש"י.

המקבל עליו עול תורה כמקבלה מסיני

וכאילו צרכיו מוכנים כבר

ובספר זאת זכרון כתב וז"ל: דהנה איתא המקבל עליו עול תורה וכו' טעמו מדכתיב חרות על הלוחות אל תקרי חרות אלא חירות, כי כשמקבל עליו עול תורה הרי הוא כמו שקבלה מסיני כידוע, ע"כ תיכף שמקבל עליו עול תורה להתמיד בלימוד כאלו פרנסתו וצורכיו בריווח עכ"ל.

ולפי דברי חז"ל הנ"ל אפשר להבין כי ע"י התורה באה החירות, שאם ילמוד לשם שמים יהי' חרות מעניני דרך ארץ ויהא לו פרנסה בריווח בנחת ובניקל.

והנה רש"י ז"ל כתב מה ענין שמיטה אצל הר סיני וכו'. ולדרכינו הנ"ל יובן שפיר שייכות שמיטה אצל הר סיני, דהר סיני רומז למסירת נפש, כמו שהי' לישראל מסירת נפש בשעת מתן תורה שפרחה נשמתן בכל דיבור ודיבור כדאיתא במסכת שבת, ולרמז שעבור לימוד וקיום התורה צריכים למסור נפשם. וזהו ענין שמיטה אצל הר סיני, שלא ירצה האדם כלום רק עסק התורה יהי' העיקר אצלו כדי שיוכל לקיימה, ואז יהא כל ימי חייו בבחינת שמיטה. שאז מלאכתן, היינו הגשמיות מתברכת, כמבואר בגמרא (ברכות לה:) דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי ע"כ נתקיימה בידן, וכידוע ממכילתא (פ' בשלח) לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, פי' בעלי הבטחון, שבוטחים בהשי"ת שיזמין פרנסתם כמו שהזמין לאנשי דור המדבר את המן, וכמו שרואים בחוש בשמיטה שהתורה הקדושה נותנת ברכה מיוחדת "וצויתי את ברכתי בשנה הששית" וגו'.

ובספר פלא יועץ (ערך ותרנות, בשם ר' צבי הירש) כתב וז"ל: "ויאמין באמונה שלימה כשהאדם עושה לשם שמים נותנין לו כל צרכיו לדבר ההוא".

ובזה יובן מש"כ רש"י ז"ל בשם תורת כהנים מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני. פי' שצריכים אנו לדקדק וללמוד מסיני ענין המסירת נפש שהיא עיקר התורה, דבלי מסירת נפש לא תתקיים התורה אצלינו.

עוד אפשר לפרש באופן הנ"ל במהלך שונה, עפי"ד הגמרא (עירובין נד:) החש בראשו יעסוק בתורה וכו' החש בכל גופו יעסוק עד ולכל בשרו מרפא עיי"ש. שע"י לימוד התורה זוכה לכל טוב, ומה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי. וזה השייכות שמיטה להר סיני, דע"י לימוד התורה שניתנה בהר סיני, ממילא תתברך שדהו ויוכל לשבות בשנת השמיטה.

* דף מ. *

מאכלי שב"ק קדושות הן, ואין לתתן לדבר טמא, כמו"כ מגינות על האדם שלא יקבל חיבוט הקבר

אמרו חז"ל (ברכות מ.) אסור לאדם לאכול קודם שיתן מאכל לבהמתו וכאן כתיב קודם לאדם", ובשבת לא נותנים משיירי המזון.

ואפ"ל בהקדם הא דאיתא דמאכל שבת אסור ליתן לאכול לדבר טמא, כי יש בו קדושת שבת ושייך רק להאדם, והוא המאכל להנשמה יתירה, כדאיתא בתענית ובפסחים דף (קי"ז) דע"י הנשמה יתירה יכול האדם לאכול יותר (ועי' ביצה דף לד: בתוס'), ומבואר בזוה"ק (פרשת תרומה) כי מהאכילות באים לידי חיבוט הקבר, וכל מה שנהנה יותר בימי החול יקבל יותר מכות ויסורים רח"ל, אבל בשבת מותר ליהנות ולמלא כרסו, כי ממאכלי שבת אין חיבוט הקבר, ומנג"ע נהפך לענ"ג ע"י שמענג את השבת. ומבואר במדרש שאם מענג את השבת הוא כמו אלף תעניתים.

ובזה יובן למה כתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וגו' ולבהמתך ולחיה אשר בארצך וגו'.לכם קודם גבי שמיטה, כי שביעית הוא בבחינת שבת כמו שהבאתי לעיל בשם המטה משה (דהשמיטה הוא כדי להשלים מה שהצמיחה האדמה במשך שש השנים) , ולכן צריך קודם לאכול בעצמו כמו בשבת.

ובאופן זה אפשר לפרש הפסוק ושבתה הארץ שבת לה', כי בשבת יש לו מנוחה שאין צריך לעצור ולסגף עצמו מאכילה וכו', רק ושבתה הארץ, שיכול לאכול ולהתענג בתענוגים וכו'. כי הוא שבת לה', כי כל המאכלים נשארים רוחניים לה', ודו"ק.

* דף מו. *

הכנסת אורחים מביא למקור הברכה

בביאור דברי הגמרא "אורח מברך" (ברכות מ"ו ע"א).

מצוות הכנסת אורחים הוא מקור הברכה, וכיוצ"ב כתב בספר תולדות יצחק (בליקוטי הש"ס) בשם הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, דאור"ח אותיות אור ח', וזהו בינה שהוא מדה השמינית[ל] מתתא לעילא, שמשם מקור כל הארות מקור כל ההשפעות וישועות, מקור כל הברכות. וזהו אורח מברך (ברכות מ"ו ע"א), ולכן אמרו רז"ל (סוטה ל"ח ע"ב) כל המברך מתברך, עכתודה"ק.

הבעל שם טוב הק' נולד בזכות מידת הכנסת אורחים של אביו רבי אליעזר

[לא] ידוע העובדא שהיה באביו של הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, הרה"צ רבי אליעזר זצ"ל, שהיה דר בכפר, והיה מכניס אורחים גדול. שליחים מיוחדים היו יוצאים בפקודתו לחזור אחרי עוברי-אורח ולהכניסם לביתו, ולאחר שהאכילם והשקם היה נותן להם גם מתנות וצידה לדרך.

התנהגותו במידת הכנסת אורחים עשה רושם גדול למעלה והחליטו להעמידו באיזה ניסיון. אמר השטן: "אני אלך ואנסנו", ואליהו הנביא אמר: "לא, כי מוטב שאני אלך". החליטו לשלוח את אליהו הנביא לשם כך.

בא אליהו הנביא ביום השבת אחר הצהרים בדמות עני עובר ושב ההולך במקלו ובתרמילו. נכנס אליו ואמר: "שבתא טבא!" ר' אליעזר לא התקצף על חוצפת העני לחלל את השבת בפניו, לא גער בו ולא בייש אותו, אלא נתן לו מיד סעודה שלישית, ובמוצאי שבת נתן לו סעודת מלוה מלכה, ולמחרת ביום הראשון נתן לו גם נדבה הגונה, ולא הזכיר לו כלל עוונו. בואו אליו מן הדרך בעצם יום השבת עם חפציו ומיטלטליו.

כשראה אליהו הנביא את התנהגותו הטובה, נתגלה אליו ואמר לו:

– דע שאנכי אליהו, ובאתי לנסותך, ובזכות שעמדת בניסיון לבלי לבייש את האורחים הבאים אליך, תזכה לבן שיאיר את עיני ישראל.

ברכתו של אליהו נתקיימה, ור' אליעזר זכה להוליד את רבינו מרן אור שבעת הימים הבעש"ט הקדוש זיע"א.

האחים הקדושים הרבי ר' אלימלך והרבי ר' ושא נולדו בזכות מידת הכנסת אורחים של הוריהם

עוד מסופר אודות אביהם של האחים הקדושים הרבי ר' אלימלך מליזענסק זי"ע ואחיו הרבי ר' זוסיא מאניפולי זי"ע, שהיה דר בכפר בבית מזיגה, והיה מכניס-אורחים גדול.

פעם אחת באה לשם חבורה שלימה של קבצנים. בעל הבית ואשתו קיבלו אותם בסבר פנים יפות, ונתנו להם לאכול ולשתות ומקום ללון. והקבצנים ביקשו מאתם שיסיקו להם המרחץ, שירחצו בו, והם מילאו בקשתם.

והיה ביניהם עני אחד, שהיה חולה ומוכה שחין מכף רגלו ועד קדקודו, ואיש מן העניים לא רצה לרחוץ אותו. חמלה עליו אשת בעל הבית, ורחצה אותו. אמר לה המצורע:

– בשכר זה אברכך שתלדי בנים כמותי.

נצטערה האשה מאוד מאוד על דבריו: בנים כהמצורע… ויהי ככלותו לדבר, נעלמו מעיניה העגלה עם הקבצנים ועם המצורע. אז הבינו כי היה להם ניסיון מד', למען זכותם בבנים קדושים. וצדיקים אמרו שהעני ההוא היה אליהו הנביא ז"ל.

רואים אנו מזה שכשמקיימים מצות הכנסת אורחים בשלימות זוכים לגילוי אליהו הנביא ז"ל, ובשני מקרים הנ"ל אף נתברכו בבנים קדושים שהאירו את עיני ישראל באור התורה והחסידות, הבעש"ט הק' זי"ע, הרבי ר' אלימלך ואחיו הרבי ר' זושא זי"ע.

הרי לנו ללמוד מזה עניין נשגב שהרי רואים מכל האמור, שע"י מצות הכנסת אורחים נתגלה בעולם כל תורת הבעל שם טוב זי"ע ותלמידי תלמידיו הרבי ר' אלימלך והרבי ר' זושא זי"ע.

ולפי"ז יתבאר מה שמובא בספה"ק דגל מחנה אפרים (פרשת וירא) וז"ל: קבלתי מאדוני זקני נ"ע זצלה"ה, על הענין פתח באכסניה של תורה, שהאורח הבא הוא המביא תורה לבעל הבית, ולפי האורח כך הוא ענין התורה שנתגלה לבעל הבית, עכדה"ק. והיינו כנ"ל, דזהו שהכניסו אבותיהם של הבעש"ט והרר"א והרר"ז אורחים, הביאו בזה תורה לבעל הבית, שנולדו להם בנים שהאירו את ישראל בתורתם וצדקתם, וכאמור.

וכבר הקפידו רבותינו הקדושים שבכל הדורות על מצוה רבה זו, והיו מעוררים את האנשים הצובאים על פתחיהם שיזהרו מאוד בקיום מצות הכנסת אורחים.

ולא זו בלבד שיש מצווה רבה אלא האורח מביא ברכה והשפעה בבית כמו שהתמקדנו בפתח מאמרינו על דברי הגמרא אורח מברך (ברכות מ"ו ע"א), שהוא מביא ברכה בבית.

* דף מט. *

בונה ירושלים בזמן שיתכנסו נדחי ישראל – הם העשרת השטים הפזורים

שנינו במסכת ברכות (מט.) "אימתי בוני ירושלים ה' בזמן שנדחי ישראל יכנס", יבואר בהקדם מקרא קודש: "בונה ירושלים ה', נדחי ישראל יכנס" (קמז, ב). לכאורה צ"ב ההמשך, דמה ענין נדחי ישראל יכנס למה שאמר מקודם בונה ירושלים ה', ועיין ברכות מט. אימתי בוני ירושלים ה' בזמן שנדחי ישראל יכנס, ואפ"ל דזה קאי על עשרת השבטים שהם רבי רבבות, וזה מ"ש מונה מספר לכוכבים וכמבואר בספר זוהר דעת (דף ס"ג) מביא מספר דרך הנשר, (ומובא ג"כ בספר שמרו משפט – שיחות דף ע"ב)

איש פלאי מעשרת השבטים הגיע לחוג חג החרות בבית הרה"ק מקאלמייא

וז"ל: כ' בס' דרך הנשר בשם הגאון ר' יצחק ראב"ד ווערבא שהה"צ ר'עקיבא יוסףשלעזינגער ז"ל (חתן הגה"ק ר' הלל מקאלאמייא זצ"ל) כתב בספרו שמרו משפט שבשנת הכת"ר לפ"ק בערב פסח בא לבית חותנו איש אחד מאזיען בשם ר' אליעזר ב"ר שמעון ממדינת טיבעט (שהוא בין יאפאן וכינע) ודבריו הי' רק בלשה"ק ובקשתו הי' מחותנו הה"ק ר' הלל זצ"ל להיות אצלו פסח בלבד, ורק בתנאי זה כי הסדר יעשה הוא בעצמו על שלחן מיוחד לו, והוא יתן לו המצות וצרכי הסדר, ונרצה לו, והי' כן, ולא אכל בליל פסח, כ"א כשיעור כזית מצה כהלכה, ושוב לא אכל כל הפסח עוד מצה, ורק אכילתו הי' מפירות ותפוחי ארץ ולוזים, ולא רצה לקבל שום מתנה, ולא שום ממון ולא צרכי נסיעה, וכו', והדברי' אשר שמעתי ממנו וראיתי אותו בחג, ואכתוב קצת אשר בזכרוני.

הסדר הי' בלהבות פלאים כל פסוק אשר אמר בקול הי' מתרגם אותו בלשונו אשר לא נודע לנו, ורק איזהו דברי זוהר ומדרשים אשר אזכיר בתוכם שמענו, התפלל בהתלהבות בקולות וברקים לערך ב' או ג' שעות ואח"כ בא לביתו וטעם רק תפוחי ארץ ביצים ופירות וכיוצא בלא בשר ומצה, ולא הי' זמן לשמוע ולדרוש ממנו, כ"א בחוה"מ וביו"ט דרשתי ממנו על מהותם ומהות תורתם, וא"ל כי הוא משולח ובא בטעם כמוס ע"פ מצוות הראשים, כאשר אביו הוא ג"כ ראש חב"ד, וביניהם הם במספר לערך צ"ו אלפים ב"י תחת דגלם, וסדר הזה עם שרי עשרה שרי חמישים שרי מאות שרי אלפים והם מקיימין המעשרות, וכל בי עשרה ביכלתם להחזיק פרנסת מנהל ת"ח היושב עה"ת ועבודה ומלמד עמהם בשבתות ומועדים בקביעות עתים לתורה לפי יכלתם, ראש הנשיאים הוא מקובל ובעל רוה"ק והוא מנהיג הדור ע"פ הוא נעשה כ"ד, צדיק מושל ביראת אלקים ולא לבד לשפוט את עדתם, כי אם כמו שכ' אצל בני יששכר יודעי בינה לעתים מה יעשו ישראל בכל הגולה, ואצלו ס' בשם האבי"ב (ר"ת אחינו בני ישראל בגולה).

והנה מה שדיבר בסוד עם מו"ח זצ"ל לא אדע, ורק אשר שמעתי וראיתי ממנו אני כותב כי שקר שנאתי, והנה האיש הזה דברתי עמו בד"ת ביו"ט והוא רצה רק בלימוד הפייט של ר"א הקליר, ובו דרש ע"ד האמת וכו' עם עמקות אשר ל"ה מוחי סובל, בשרשי הגלגולים, ועד"ז גילה לי הנשמות של דורינו, ואמר כי הראשונים מן לועזים בלע"ז המה באו בגלגול מן דור של כת ש"ץ ימ"ש, כאשר נכשלו עם חיצונים ובאו לחיצונים.

ועוד זאת הי' לי לפלא, כי בבית מו"ח היה כלב מונח תחת שלחנו תמיד ובשום אופן ל"ה כח לגרשו מן הבית, וכל הכאות בו לא הועילו, וכאשר ראה הוא כן אמר לי למה אינו מתקן את הכלב הזה, וכי לא ידע מנהו כי זה הי' רב לוע"ז ממקום פלוני ושהי' סמוך לו, אשר קללו בקללות נמרצות, ונתגלגל בכלב הזה, והיא בסוד ויקרא ל"ה נובח בשמו, כי לה ר"ת לשון הנכרים, (וכזה כ' בילקוט ראובני גם בר"ת לשון הרע). וחשבתי שאינו כדאי להזכיר זה למו"ח, אך בא היום וכו', ספרתי דברים הנ"ל למו"ח אשר אמר לי האיש הנעלמי הנ"ל, והשיב לי אני לא אדע איזה תיקון לעשות לו, והגדתי זה להנ"ל, וא"ל זה תיקונו אשר יעשה לו והגדתיו למו"ח ועשה כן, ומן אותה השעה נעלם הכלב ולא בא עוד והי' לפלא, וגם בעיני יפלא, והאיש הנ"ל ברגלו בא וברגלו הלך בבוקר אסרו חג אחר תפלת שחרית, והי' ברצוננו שיסע על מסילת הברזל כנהוג ולשלם בעדו ולא רצה לקבל שום ממון לעזר וכתב, כ"א לקיים את פקודתו אשר קבל מן הראשים שלהם, להיות פסח אצלינו לבד, ושוב לשוב לדרכו אשר פנה על דרך קאשויא, ומשם דרך פולין ורוסיא לפנות, והלכתי אני עם בני הישיבה שלי שהי' לי לערך ע' תלמודים אז, ללותו לדרכו, עד כי נעלם, ע"כ[לב].

ואעתיק ממקצת מס' האביב מהנוגע לדעת בדורנו וז"ל: ר' נתן אדלר ותלמידו ר' משה סופר מפ"ב מקובלים בנסתר, רנ"א רצה לפסול השוחטים דמן פרנקפורט דמיין. ולהכניע חותם הסט"א ששורה על שוחטים פסולים בסוד על חרבך תחי' וגו' ואלמלא השיג כל רצונו בא משיח, אך הס"ם העמיד עליו רודפים קצבים והוצרך לברוח מפ"ב ועל ר' משולם טימסניץ מפ"ב כ' נשמת שרף – ועל הנוב"י כ' עינו כעין חשמל – ועל מדינת מעהרן פיהם כ' נחתם היא עם חותמו של ס"מ ר"ל, וישמור עצמו כל בעל נפש לעבור שם (ואין לך דבר שעומד בפני התשובה). ובעיר פראג כ"ז שהי' הנוב"י בחיים ל"ה יכול הס"מ להיות שם, רק בדוחק בבחי' אורח ועכשיו מולך שם, ותחלת הקלקול יצא ע"י חזן וראה"ק וכו' – ועל בתי כנסיות אלו כ' שם כל תפלתם בהם תועבה כמו אשר מתפלל בבית הכבוד, וגרוע יותר כי שם אשר מזכירין שם.

וזה מה שאמר בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס, פי' שמכנס נדחי ישראל אלו הנשארים מעשרת השבטים כנ"ל שיבואו לירושלים ויגלו את הסוד איך נוכל לזכות לבונה ירושלים ה', וזהו ההמשך בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס.

בונה ירושלים ה' (קמז, ב'). אמרו ז"ל (ברכות מ"ט ע"א) איך יבנה ה' את ירושלים בזמן שנדחי ישראל יכנס, והכוונה בזה, ע"י שכל ישראל יחזרו בתשובה.

ואפ"ל עפ"י מה שכתבנו כבר, כי כל יהודי הוא בבחינת א"י, כמו שידוע מספרים לפרש הכתוב וראה בטוב ירושלים, דכל יהודי נקרא ירושלים על שם ירא ושלם, וגם אמרו חז"ל על פסוק (תהלים קכו, א) בשוב ה' את שיבת ציון, דישראל נקראו ציון, כמו שנאמר (ישעיה נא) ולאמור לציון עמי אתה. ועל זה אמר הכתוב בונה ירושלים ה', שהקב"ה יבנה את קומת ישראל ע"י שיעורר את כל אחד מישראל בתשובה, נדחי ישראל יכנס, שיחזרו בתשובה שלימה ואז יקובצו כל הניצוצות הקדושים שנתפזרו מישראל בהיותם בגלות בין האומות.

* דף מט: *

האכילה מגיעה אל האדם במידת הדין

התורה מגיעה אל אדם במידת הרחמים

הנה ידוע מ"ש התוס' יום טוב (ברכות פרק ז' משנה ג') בעשרה אומר נברך לאלקינו וכו', "ויש עוד שינוי בנוסחי אלו הברכות זו מזו, שבברכת הזימון תקנו אלקינו (פי' שאומרים בברכת המזון נברך לאלקינו), ובברכת התורה ה' (ברכו את ה' המבורך). אמנם זה מבואר כי "המזון הדין נותן לכלכל את ברואיו, ולפיכך תקנו זה השם שהוא מדת הדין והוראתו אלקות ואדנות, אבל התורה לא נתנה אלא בחסדו, כדאמר (ישעיה מ"ב) למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, כי איזה שורת הדין הנותנת להודיע דרכיו ומשפטיו לברואים, והרי לא עשה כן לכל עובדי כוכבים שהם גם כן ברואיו, ולפיכך תקנו בברכת תורה שם זה שהוא מדת הרחמים", עכ"ל.

וייתכן לבאר עפ"י זה דברי הכתוב בפרשת נח "את האלקי"ם התהלך נח", שנח האמין בזה שמדת הדין נותנת שצריך הקב"ה לפרנס ולכלכל את ברואיו, דהרי בראם וצריך לזונם, ועי"ז הסתפק תמיד במועט. וזהו את האלוקים התהלך נח, פי' שנח התהלך במחשבה שגם מכח מדת הדין מגיע לאדם פרנסתו, וע"כ הסתפק במועט, ולא שם ידו בממון אחרים ח"ו.

נח חי במידת ההסתפקות כיון שזכר שהכל מאת ה'

וי"ל דזהו ג"כ מה שפתח הכתוב אלה תולדות נח, שהרי לכאורה הול"ל אלה שני חיי נח וכדומה, ולמה אמר תולדות נח, אך להנ"ל י"ל שנח הסתכל תמיד על לידתו, דאחז"ל נולד בן זכר ככרו עמו, והיינו שהקב"ה קצב עבורו תיכף בעת לידתו סכום מזונותיו כמה שיהיה לו, ועי"ז בא לידי מדה זו להסתפק במועט. וע"כ אמר הכתוב לשון אלה תולדות נח, ודו"ק.

ועד"ז יש לומר עוד מ"ש תמים במעשיו עניו ושפל רוח, פי' עפימ"ש בספה"ק ברית אברם (פרשת פקודי) על פסוק ככר לאדן וז"ל: אפשר לומר על דרך רמז, ע"ד דאיתא בגמרא (שבת ל"ג ע"א) סימן לגסות עניות, כי המתגאה נכשל באשת איש, ונואף אשה חסר לחם, אבל מי שהוא עניו שהכל דשין עליו כמו על אדן של הפתח, זה יכול להיות לו ככר לחם. וזהו שאמר ככר לאדן, פי' למי ראוי שיהיה לו ככר לחם, לאדן, פי' למי שמשים עצמו כאדן הפתח שהכל דשין עליו ולא למי שמתגאה את עצמו כנ"ל. וכמו שאמר הכתוב (משלי י"ג) טוב נקלה ועבד לו ממתכב"ד ואז הוא נכשל בא"א ח"ו, ואז הוא חס"ר לח"ם כנ"ל, עכדה"ק.

ועפי"ז נבין דע"כ הזכיר הכתוב כאן שנח היה עניו ושפל רוח, דזהו גופא טעם לשבח על מה שלא הוצרך לגזול, דהרי העניו יש לו ככר לחם ואינו צריך ממון של אחרים, וכנ"ל.

ועפי"ז יתורץ שפיר מה שלכאורה צריך ביאור הרי אם השחיתו כל כך שעבדו ע"ז ועברו על איסור זנות, א"כ מדוע נחתם גזר דינם דוקא על הגזל.

אך להנ"ל דע"י הגזל באים לידי כך שהבנים הולכים ג"כ בדרכים עקלקלות רח"ל, ע"כ שפיר אמר דלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, כי זהו גרם להם אח"כ שיבואו לעבור עבירות חמורות כמו ע"ז ועריות רח"ל.

על האדם לשוב תמיד על חטאו הראשון, שזה גרר אחריו אחרים

ויתבאר עוד דהנה האדם צריך לתקן תמיד עבירה ראשונה שפגם, והוא עיקר התשובה, כמו שכתב בספה"ק דברי חיים לשבת שובה, וז"ל: "שמעתי מפי מורי הקדוש (הרה"ק ר"נ מראפשיץ זי"ע) בשם אדמ"ו מו"ה אלימלך זצ"ל, שצריך אדם לשוב בתשובה עד העבירה הראשונה שעשה מעודו, כי איך אדם מישראל יעשה עבירה, ומסתמא גרם לו עבירה אחרת, כי עבירה גוררת עבירה (אבות פ"ד מ"ב). ומסתמא עשה מקודם עבירה קלה שגרם להחמורה, אך גם הקלה אי אפשר מבלתי יבוא על איזה כשלון בשוגג, אך גם זה אי אפשר לבא לנפש הישראלי כמאמר הכתוב (ויקרא ד', ב') נפש כי תחטא, ומפורש בזוה"ק (ויקרא י"ג, ב') דהתורה הקדושה מתמיה האיך בא לנפש הקדוש לחטוא, והכלל אמר מורי ר"א ז"ל הנ"ל, דכל כך עשה תשובה גם על מה שעשה בעודו עולל מוטל על שדי אמו וטפח על דדיה, גם על זה עשה לו סיגופים, עכלה"ק.

וכן מביא שם בדברי חיים (פ' תבוא) וזל"ק: וכמו שאמרו עליו זצללה"ה שעשה תשובה ושרף ידיו על אשר ידו הכה על שדי אמו בהיותו יונק, עיי"ש.

צדיקים שבו בתשובה על חטאם במעי אמם

ובספה"ק מאור ושמש (פרשת מסעי, ד"ה וידבר ה' וגו' שש ערי מקלט) כתב וזל"ק: שמעתי מאדמו"ר הרב בוצינא קדישא איש אלקי מו"ה אלימלך זצוק"ל, שעשה תשובה על חטאת ימי הנעורים וגם על מה שחטא בהיותו בבטן אמו וציער אותה, עכלה"ק. (ועיין בספה"ק באר משה להרה"ק מקאזניץ זצ"ל, לראש חודש, דף קנ"ב ע"ג).

ועפי"ז מובן מה שלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, דהיא היתה עבירה הראשונה שעברו, וגרמה להם לעבור אח"כ עבירות חמורות אחרות, דעבירה גוררת עבירה, אך מכיון דגזל היתה עבירה הראשונה, והיא העיקר, ע"כ לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל.

ומיושב בזה מדוע גם ג' טפחים של עומק המחרישה נמוחו ונטשטשו, שכיון שגזלו אחד מחבירו, לא ביררו את הטוב מהרע ונשאר הפגם בארץ, ע"כ נתקלקלה הארץ ג"כ.

רואים אנו מפרשה זו גודל הנחיצות של מדת הסתפקות במועט, שלא ללכת אחר תאוות הלב וחמדת המותרות, רק שיקויים בנו אלה תולדות נח, שכולנו נהיה ראוים להיקרא תולדות נח, ע"י שלא נגזול ולא נחמוס ולא ניגע אחד במה ששייך לחבירו, ועי"ז יתנהגו בנינו בדרך הטוב והישר עד ביאת גוא"צ בב"א.

וזהו עפ"י מה שהצגנו בפתח מאמרינו דברי התוס' יו"ט במסכת ברכות (פרק ז' משנה ג') בעשרה אומר נברך לאלקינו וכו', "ויש עוד שינוי בנוסחי אלו הברכות זו מזו, שבברכת הזימון תקנו אלקינו (פי' שאומרים בברכת המזון נברך לאלקינו), ובברכת התורה ה' (ברכו את ה' המבורך). אמנם זה מבואר כי "המזון הדין נותן לכלכל את ברואיו, ולפיכך תקנו זה השם שהוא מדת הדין והוראתו אלקות ואדנות, אבל התורה לא נתנה אלא בחסדו, כדאמר (ישעיה מ"ב) למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, כי איזה שורת הדין הנותנת להודיע דרכיו ומשפטיו לברואים, והרי לא עשה כן לכל עובדי כוכבים שהם גם כן ברואיו, ולפיכך תקנו בברכת תורה שם זה שהוא מדת הרחמים", עכ"ל.

הרי שאכילה מגיע במידת הדין, ואולם התורה מגיעה לנו בני ישראל עם הנבחר ע"פ מידת הרחמים והחסדים.

* דף נא: *

ובחמרא טבא דביה תחדי נפשא, שכאשר מגיע לשתיית יין לכבוד שב"ק לא ידאוג על אודות גופו שיתבלבל ראשו וכדומה, כי העיקר הוא שמחת הנפש

שנינו במסכת ברכות (נ"א ע"ב): "מברך על היין ואחר כך מברך על היום".

יבואר בהקדם מה שמשוררים בזמירות בצפרא דשבתא: "אסדר לסעודתא וכו', נהורא ישרי בה בקידושא רבא, ובחמרא טבא דביה תחדי נפשא". ובזמירות המבואר כתב, אור העליון יאיר בסעודה על ידי הקידוש על יין טוב המשמח את הנפש.

אפשר לבאר על פי מה שכתבתי לפרש מה שאומרים בזמר יום זה מכובד וכו' כל איש ביינו יקדש, פירוש שהאדם מתקדש על ידי יינו, דלפי היין שהוא שותה כן זוכה להתקדש, אם היין משובח יתקדש יותר, וזהו כל איש ביינו יקדש.

ע"י שתיית היין משמח לבו וזוכר חידושו של עולם

ובחינוך (מצוה ל"א) כתב על מצות קידוש, כדי שנתעורר מתוך מעשה זה לזכור גדולת היום, ונקבע בלבבינו אמונת חידוש העולם, ועל כן נתחייבנו לעשות המעשה עם היין, לפי שטבע האדם להתעורר בו הרבה, שהוא מעורר ומשמח עכ"ל.

וידוע אימרתו של הרה"ק רבי מרדכי מנאדבורנא זי"ע שאמר שכאשר יבוא משיח צדקינו יתגלו שלשה דברים, א) שיין טאקאי הוא היין המשובח ביותר. ב) שביום ערב פסח צריכים לאכול סעודת חמץ. ג) שהנוסח שלו הוא נוסח המשובח ביותר, ע"כ.

ובילדותו חסך פעם מלחמו משך שנה שלימה כדי שיוכל לקנות יין טאקאי לכוס של אליהו, ובשכר זאת זכה שנתגלה אליו אליהו הנביא זכור לטוב, והבטיח לו כי בכל פעם שיתכבד בסנדקאות על ברית מילה, יבוא אל הברית מילה ויתגלה אליו.

וזהו ביאור שיטת בית הלל (ברכות נ"א ע"ב) מברך על היין ואחר כך מברך על היום, דלא כשיטת בית שמאי שם עיי"ש, והלכה כבית הלל, והכוונה בזה, דכפי היין שהאדם שותה בשב"ק כן הוא מקבל קדושת שבת, ועל כן מברך תחילה על היין ואחר כך מברך על היום.

וזהו ובחמרא טבא דביה תחדי נפשא, דחדות הנפש בשבת קודש תלויה בהיין שהאדם שותה, אם הוא שותה יין משובח לכבוד שבת, הרי שמראה בזה שרצונו לכבד את השבת ולענגו ולקדשו, בשכר זאת יזכה דבי תחדי נפשא, שיקוים בו נכנס יין יצא סוד, שהוא רזא דשבת, סוד השבת שישיג את סוד השבת ויזכה לענגו כראוי לשם שמים.

וזהו מרומז במה שאומרים ועטורין שבעין לה, הרמז בזה, כי יי"ן וגם סו"ד בגימטריא שבעים, ומדה כנגד מדה, בשכר שהוא מכבד את השבת ביין טוב, יזכה לעטורין שבעין לה, כי במדה שאדם מודד מודדין לו (סוטה ח:), כי יש שבעים תיבות בקידוש השבת, והוא עטרה לשכינה שהקב"ה מתעטר כולו בתשבחות הקדושים, והבן.

עוד יש לפרש מה שאומרים ובחמרא טבא דביה תחדי נפשא, וצריך ביאור דהלא בשבת קודש מצוה לענג את הגוף כמו שנאמר וקראת לשבת עונג, ומדוע אומרים ובחמרא טבא דביה תחדי נפשא.

ואפשר לומר דהנה יש אנשים רבים שקשה להם מאוד שתיית היין, כי ראשם מתבלבל על ידי היין, וזה שאומר הפייטן, ובחמרא טבא דביה תחדי נפשא, דכאשר מגיע לשתיית יין לכבוד שב"ק לא ידאוג על אודות גופו שיתבלבל ראשו וכדומה, כי העיקר הוא שמחת הנפש, וכמו שמצינו ביום טוב שאמרו חז"ל אין שמחה אלא ביין, וכמו שאמרו חז"ל (פסחים ק"ו ע"א) מצות עשה לקדש את השבת בכניסתו על ידי עשיית קידוש על היין, עיי"ש. ובמהר"ץ חיות הביא בשם הירושלמי שרבי יוחנן שתה ארבע כוסות, ועד שבועות לא היה יכול להניח תפילין.

ולכאורה יש לדקדק כיון שידע רבי יוחנן שעל ידי שתיית היין לא יוכל לכוין דעתו כראוי להניח תפילין, אם כן מדוע באמת שתה כל כך הרבה. אך להנ"ל מובן, כי העיקר הוא שמחת הנפש, ורבי יוחנן היה לו שמחת הנפש בעת שתיית היין מחמת טיב היין, ובעת עסקו במצוה זו אין לו לחשוב על מצוה אחרת שיגיע אליה לאחר מכן, כי עתה היה עוסק במצות שתיית היין שהיתה חשובה אצלו למצוה רבה, והשתוקק להגיע על ידה להשגות גבוהות, ולא השגיח אז על מה שלא יוכל להניח תפילין אחר כך, מחמת הרגשתו שהרגיש קדושת שבת ויו"ט על ידי שתיית יין המשובח.

ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל (מגילה ז' ע"ב) חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, וצריך ביאור מה שהפליגו חז"ל כל כך במעלת ההשתכרות ביום פורים.

ביום פורים ל' יום קודם פסח מתרגלים לשתות יין

ולפי האמור יש לומר, דכל זה להרגיל את האדם ביום הפורים שהוא שלשים יום קודם הפסח, דעל ידי שיתרגל בפורים לשתות יין טוב ומשובח, יוכל לקיים מצות ארבע כוסות בליל התקדש חג הפסח ביין משובח וטוב, ולא יתבלבל דעתו מהיין, ולכן הפליגו חז"ל בחיוב שתיית יין ביום פורים, וכנ"ל.

ובזה יש לפרש מה שאומרים בזמר ברוך א-ל עליון וכו', קודש הוא לכם שבת המלכה אל תוך בתיכם להניח ברכה וכו', על פי מה שכתב בספה"ק קדושת לוי לבאר על פי הכתוב (שמות לא, יד) ושמרתם את השבת כי קודש הוא לכם, דההבדל בין שבת ליום טוב, שביום טוב אמרו חז"ל (ביצה ט"ו ע"ב) חלקהו חציו לה' וחציו לכם, אבל בשבת כולו קודש לה', שגם האכילה והשתיה שהם צורכי הגוף צריכים להיות קודש לה' עכדה"ק.

קודש הוא לכ"ם – ל'ב כ'בד מ'ח – שהיין נכנס בתוך כל האברים ומלהיב את האדם לעבודתו ית'

ולדרכינו יש לומר, דהנה לכ"ם ראשי תיבות ל'ב כ'בד מ'ח, והרמז בזה דעל ידי קדושת השבת שמקדשים את האברים על ידי יין של קידוש, שהיין נרגש בכבד ואחר כך בלב ובמח, כדכתיב ויין ישמח לבב אנוש, וגם במח נרגש היין כי ראשו מתבלבל אם אינו שותה יין לשם שמים (ולכן היו כמה צדיקים שהיו יכולים לשתות הרבה יין ולא השתכרו מזה, כיון ששתו לשם שמים הרי שיעבדו את כל צרכי הגוף לעבודת השי"ת, וכמו שהיה עובדא בהרה"ק בעל בית אהרן מקארלין זצ"ל בערב יום הכיפורים ששתה הרבה יין בסעודה המפסקת, והיה שם מתנגד אחד שחשב בדעתו שבודאי לא יוכל הרבי לברך ברכת שהחיינו אחר אמירת כל נדרי, אחרי ששתה כל כך הרבה, אמנם באמת כאשר בא הרבי לבית המדרש עבד עבודת הקודש בהתלהבות נוראה, וכן בברכת שהחיינו, ואמר המתנגד לאחר מכן, שהוא מאחל לעצמו שיוכל פעם במשך כל ימי חייו לברך ברכת שהחיינו עכ"פ פעם אחת בהתלהבות כזו שהיתה לו להרבי מקארלין אז בעיו"כ).

וזהו קודש הוא לכ"ם שבת המלכה, שעל ידי שעושים קידוש על יין טוב שנכנס לתוך הכ'בד ל'ב מ'ח ר"ת לכ"ם כנ"ל, על ידי זה מרגיש מלכותו של הקב"ה בשבת קודש, וגורם לו אל תו"ך בתיכ"ם להניח ברכה, שבכל מעשיו הגשמיים ירגיש בתוכו ובפנימיות איך שהוא באמת ברכה ואפשר לעבוד את השי"ת גם בדברים הגשמיים.

* דף נג: *

בגודל זהירות עניית אמן

והנה אמרו רז"ל (ברכות דף נ"ג ע"ב) גדול העונה אמן יותר מן המברך, והטעם לזה מבואר בס' הגן ודרך משה[לג] (ליום אחד עשר – דף י"ד ע"ב), וז"ל: כי אמן בגי' צ"א, הוי"ה אדנ"י ג"כ צ"א, והמברך אינו יכול להזכיר כ"א השם אדנ"י, ושם הוי"ה במחשבתו כנ"ל, אבל מי שהוא עונה אמן מזכיר מנין ב' שמות, כנ"ל, וק"ל[לד]. עכ"ל[לה].

[ועיין בס' "ואמרו אמן" (חלק שני, אות ע' – ע' צ"ז-צח), דיש ליתן טעם לשבח על מה שאמרו חז"ל גדול העונה אמן יותר מן המברך, דיש לומר עוד טעם בפשיטות, לפי שלפעמים יתכן שהברכה עצמה תהי' מדרבנן, ועניית אמן על הברכה תהי' מדאורייתא, עיי"ש].

ובס' הגן ודרך משה להלן שם (דף ט"ו ע"א) כתב, וז"ל: כל איש מישראל ששומע הברכה מישראל מחוייב לענות אמן, אפילו שומע מאשה או מקטן[לו], עכ"ל. וממשיך שם, וז"ל: וכל איש מישראל מחוייב לומר הברכות בקול רם, כדי שישמעו בני הבית או שאר העומדים אצלו ויכולים לענות אמן[לז], עכ"ל.

ועפ"ז נמצא, דעניית אמן הוא ענין עיקרי בכל הברכות, ובפרט באמירת המאה ברכות. וכמפורש בספר הגן ודרך משה שם (דף י"ז ע"ב) בהמשך לענין חייב אדם לברך כל יום מאה ברכות, וז"ל: וכשמברך על איזה פרי או שום ברכה, מחוייב לברך בקול רם כדי שחבירו יענה אמן[לח], כנ"ל, עכ"ל.

וכידוע, דפירוש וכוונת "אמן" הוא אמת ואמונה, וכדרשת חז"ל (שבת דף קי"ט ע"ב): מאי אמן, א"ר חנינא אל מלך נאמן, ופי' רש"י שם: כך מעיד על בוראו שהוא אל מלך נאמן. וכמבואר בשו"ע (או"ח סימן קכ"ד סעיף ו'), וז"ל: ויענה אמן כו' ובכוונה שיכוין בלבו אמת הוא הברכה שבירך המברך, ואני מאמין בזה, עכ"ל[לט]. ובספר הגן ודרך משה שם כתב, וז"ל: שמילת אמן עדות הוא על הברכה שהוא אמת[מ], עכ"ל. ועד"ז כתב בס' הפנים אות מ"ד (דף כ"ב), וז"ל: העונה אמן אחר המברך הברכות, כאילו אמר: אמת ואמונה הוא השם והברכה שברך המברך ואני מאמין בה, עכ"ל.

והנה אמרו חז"ל (שבת שם) כל העונה אמן יהא שמי' רבא מברך בכל כוחו קורעין לו גזר דינו של ע' שנה[מא], ופירשו הראשונים, שבכל כוחו, היינו: בכל כח כוונתו[מב]. ובתוס' שם (ד"ה כל העונה איש"ר בכל כחו) כתבו, וז"ל: ור"י אומר, דיש בפסיקתא במעשה דר' ישמעאל בן אלישע, דקאמר התם כשישראל נכנסים לבתי כנסיות ואומרים יהא שמי' רבא מברך בקול רם מבטלים גזירות קשות, עכ"ל.

ובספר מרכבת שלמה לר' ישמעאל כהן גדול (דף ג' ע"א בסופו) מובא ענין נורא, וז"ל: אמר ר' ישמעאל שח לי ססגיא"ל שר הפנים, ידידי שב בחיקי ואגיד לך מה תהא על ישראל. וישבתי בחיקו והי' בוכה והי' דמעות יורדות מעיניו ונופלות עלי. אמרתי לו הדר זיוי מפני מה אתה בוכה? אמר לי, ידידי, בא ואכניסך ואראך מה גנוז לישראל עם הקודש. תפסני בידו והכנסני לחדרי חדרים ולגנזי גנזים ולאוצרות ונטל את הפנקסין, הראני אגדות כתובות צרות משונות זו מזו. אמרתי לו, הללו למי הן, אמר לי לישראל. אמרתי לו, יכולין ישראל לעמוד בהן? אמר לי בא למחר ואודיעך צרות משונות מאלו. למחר הכניסני לבית גנזי גנזין ולחדרי חדרים והראני צרות משונות מן הראשונות וקשות, אשר למות למות, ואשר לחרב לחרב, ואשר לרעב לרעב, ואשר לשבי לשבי. אמרתי לו, הדר זיוי כל כך חטאו ישראל? אמר לי בכל יום מתחדשות גזירות קשות מאלו, וכיון שנכנסו לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהש"ר אין אנו מניחין אותן לצאת מחדרי חדרים, עכ"ל.

וזה י"ל הרמז בפסוק: "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום", פירוש, על ידי "אתם", שהוא ר"ת "אמן, תפילין, מזוזה", עי"ז "חיים כולכם היום", כנ"ל שקורעין לו גזר דינו של ע' שנה, ומבטלים גזירות קשות, ואין מניחין לגזירות קשות לצאת מחדרי חדרים.

והוא ע"ד הידוע בפירוש הכתוב ואברהם זקן בא בימים, דסופי-תיבות "ואברהם זקן בא" הוא "אמן", היינו שע"י עניית אמן זוכין להיות "בא בימים", היינו שזוכין לאריכות ימים.

[ולהעיר גם מהא דאיתא בספר "הפנים" אות כ"ב (דף י"א ע"ב), וז"ל: איתא בספרים הקדושים, מי שנזהר מלדבר בשעת התפילה, מסוגל לאריכות ימים ושיבה טובה. "שיבה" ר"ת שתיקה יפה בשעת התפילה, עכ"ל. וכן מובא זה בשם הרמ"ק זצוק"ל. ועד"ז כתב בספר הגן ודרך משה (ליום תשיעי – דף י' ע"ב), וז"ל: באתי לעורר לבבכם הטהורים . . לגזור על השמש להזהיר העם בשעת התפילה שלא ידברו, דהיינו שיצוה להכריז שתיקה יפה בשעת התפילה, ואז שיהי' להם שיב"ה טובא שהוא ר"ת שתיקה יפה בשעת התפילה, עכ"ל.

ומובן דכן הוא במכ"ש וק"ו כאשר האדם (לא רק שנזהר מלדבר בשעת התפילה, אלא) גם עונה אמן ואמן יהש"ר כדבעי].

והנה איתא בס' "ואמרו אמן" (חלק שני אות כ"ג – ע' מ"ו), וז"ל: מצאתי בספר קדמון פי' הפסוק וצדיק באמונתו יחי', כלומר מי שהוא צדיק, כלומר שעונה צ' פעמים באמונת"ו, עניית אמן, יחי', ומשלימין לו שניו באריכות ימים ושנים טובים וארוכים וכו', עכ"ל.

ויש לקשר זה גם עם מה שהבאנו לעיל מבעל הטורים, ד"תגין על הקו"ף" שבתיבת "הדבקים" הם "רמז לק' ברכות שצריך לברך בכל יום".

דהנה מבואר בס' הגן ודרך משה הנ"ל (דף י"ג סע"ב), וז"ל: כתבו חכמי אמת, שלעתיד נשאל לכל אדם אם הי' צדיק, דהיינו אם קיים בכל יום אותיות צדי"ק, דהיינו צ אמן ד קדושות י קדישים ק ברכות, עכ"ל[מג] (ועיין שם בארוכה הסדר של כוונת צדי"ק).

וזהו הרמז בתיבת "הדבקים", דמלבד הרמז לק' ברכות שבתגין שעל הקו"ף דתיבת "הדבקים", מרומז בה גם ד' הקדושות – באות ד' שבתיבת "הדבקים", וי' הקדישים – באות י' שבתיבת "הדבקים". [וצ' אמנים כבר נכללו בק' הברכות, כנ"ל שעניית אמן הוא ענין עיקרי בברכה בכלל, ובפרט בק' הברכות].

ויש להוסיף עוד ברמז הכתוב ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום, דהיו"ם רומז ליום שכולו טוב ויום שכולו ארוך, והיינו דבזכות קיום מצוות הנ"ל הרמוזים בתיבת הדבקים, יאריכו ימים גם בעולם הבא, וינצלו מדינה של גיהנום.

ויובן זה ע"פ המובא באריכות בספר אור זרוע (הלכות שבת, סימן נ'[מד]), וזה לשון קדשו:

מעשה ברבי עקיבא שראה אדם אחד שהיה ערום ושחור כפחם, והיה טעון על ראשו מטען כעשרה טעונין, והיה רץ כמרוצת הסוס. גזר עליו רבי עקיבא והעמידו, ואמר לאותו האיש, למה אתה עושה עבודה קשה כזאת, אם עבד אתה ואדונך עושה לך כך, אני אפדה אותך מידו, ואם עני אתה, אני מעשיר אותך. אמר לו, בבקשה ממך אל תעכבני שמא ירגזו עלי אותם הממונים עלי.

אמר לו, מה זה ומה מעשיך. אמר לו, אותו האיש מת הוא, ובכל יום ויום שולחים אותי לחטוב עצים ושורפין אותי בהם. ואמר לו, בני מה היתה מלאכתך בעולם שבאת ממנו. אמר לו, גבאי המס הייתי, והייתי מראשי העם, ונושא פנים לעשירים והורג עניים. אמר לו, כלום שמעת מן הממונים עליך אם יש לך תקנה. אמר לו, בבקשה ממך על תעכבני שמא ירגזו עלי בעלי פורענות, [שמעתי] שאותו האיש אין לו תקנה, אלא שמעתי מהם דבר שאינו יכול להיות, שאלמלי היה לו לזה העני בן שהוא עומד בקהל ואומר ברכו את ה' המבורך, ועונין אחריו ברוך ה' המבורך לעולם ועד, או יאמר יתגדל ועונין אחריו יהא שמיה רבא מברך, מיד מתירין אותו האיש מן הפורענות, ואותו האיש לא הניח בן בעולם, ועזב אשתו מעוברת ואינו יודע אם תלד זכר מי מלמדו, שאין לאותו האיש אהוב בעולם.

באותה שעה קיבל עליו רבי עקיבא לילך ולחפש אם הוליד בן כדי שילמדו תורה ויעמידו לפני הציבור. אמר לו: מה שמך, אמר לו: עקיבא, ושם אנתתך? אמר לו: שושבינא, ושם קרתך? אמר לו: לודקיא. מיד נצטער רבי עקיבא צער גדול והלך ושאל עליו.

כיון שבא לאותו מקום שאל עליו, אמרו לו, ישחקו עצמותיו של אותו הרשע. שאל על אשתו, אמרו לו, ימחה זכרה מן העולם. שאל על הבן, אמרו: הרי ערל הוא, אפילו מצות מילה לא עסקנו [בו]. מיד נטלו רבי עקיבא ומלו, והושיבו לפניו ולא היה מקבל תורה, עד שישב עליו ארבעים יום בתענית. יצתה בת קול ואמרה לו, רבי עקיבא לך ולמד לו. הלך ולימדו תורה וקריאת שמע ושמונה עשרה ברכות וברכת המזון, והעמידו לפני הקהל ואמר ברכו את ה' המבורך, וענו הקהל ברוך ה' המבורך לעולם ועד, יתגדל יהא שמיה רבא. באותו שעה מיד התירו המת מן הפורענות.

מיד בא לרבי עקיבא בחלום ואמר, יהי רצון מלפני ה' שתנוח דעתך בגן עדן, שהצלת אותי מדינה של גיהנום, מיד פתח רבי עקיבא ואמר (תהלים קלה, יג) ה' שמך ה' לעולם ה' זכרך לדור ודור. וכן מצא מורי הרב רבי אלעזר מוורמישא בתנא דבי אליהו רבא[מה] דקטן האומר יתגדל מציל אביו מן הפורענות[מו], עד כאן לשונו.

ועל פי זה יבואר הכתוב, ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום, דכאשר מקיימים את המצוות הנרמזים בתיבת הדבקי"ם, היינו, כנ"ל, ד' קדושות, י' קדישים וק' ברכות, עי"ז זוכים שיהי' חיים כולכם היום, שינצלו מדינה של גיהנום ויזכו ליום שכולו טוב וליום שכולו ארוך. כי על ידי שהאדם מקיים בעצמו את החיובים הנ"ל, עי"ז גם בניו ילכו בדרכיו ויאמרו כל זה, וממילא עי"ז יהי' ברא מזכה אבא (כנ"ל אות ב' מכתב סופר עה"ת) וינצלו הוריהם בשכר זה מדינה של גיהנם ויזכו ליום שכולו טוב וליום שכולו ארוך.

ויש להוסיף בזה, דהנה אמרו חז"ל (שבת דף קי"ט ע"ב): כל העונה אמן בכל כחו, פותחין לו שערי גן עדן[מז], שנאמר (ישעי' כו, ב) פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים, אל תקרי שומר אמונים אלא שאומרים אמן[מח], עכ"ל.

[ועיין ספר שומר אמונים (ח"ב דף רמ"ז ע"ב), וז"ל: כמו שמצינו אצל האריז"ל (מובא בהקדמה לספר עמק המלך, הקדמה ג', פ' ב') שאמר לתלמידיו, שבשעה שהוא ישן בא מלאך מט"ט ומוליך נשמתו לאיזה ישיבה של מעלה שירצה, ולאיזה היכל שרוצה ליכנס וללמוד, ככה יהא לעתיד לבוא לאלו שנזהרין בעניית אמנים, שיפתחו לפניהם כל היכלין ללמוד תורה במתיבתא דלעילא, וכל תרעין יהיו פתיחין ליה, ולית דימחה בידיה, כאשר תראה מדברי הקדושים, עכ"ל].

וכיון שהאומר אמן נקרא "צדיק", וכן צדי"ק הוא נוטריקון צ' אמנים, ד' קדושות, י' קדישים וק' ברכות, לכן הנזהר בכל הנ"ל זוכה לשכר המבואר במשנה סוף עוקצין: עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, עכ"ל.

והנה מחז"ל הנ"ל, כל העונה אמן יהא שמי' רבא מברך בכל כוחו קורעין לו גזר דינו של ע' שנה, אפשר לפרשו בה' אופנים, וכדלהלן.

א. אפילו בעל הנס אינו מכיר בנסו, שבעת מעשה אינו יודע כלל שעושים לו נס, ורק אחר זמן נתגלה לו שנעשה לו נס ומהות הנס

אופן ראשון בנס בכלל, וכן גם בנס שקורעין לו גזר דינו של שבעים שנה, הוא, שהנס הוא בהסתר, היינו שגם האדם עצמו אינו יודע בהוה מגודל הנס שנעשה לו, ורק לאח"ז, כשיאריך ימים, אז נתברר לו למפרע שנעשה לו מזמן נס וקרעו לו גזר דין של שבעים שנה.

דהנה דרשו חז"ל במס' נדה (דף ל"א ע"א[מט]), וז"ל: דרש רבי יוסי הגלילי, מאי דכתיב (ישעי' יב, א) אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני, במה הכתוב מדבר, בשני בני אדם שיצאו לסחורה, ישב לו קוץ [ברגלו[נ]] לאחד מהן (ולא יכול לצאת, רש"י), התחיל מחרף ומגדף, לימים שמע שטבעה ספינתו של חבירו בים, התחיל מודה ומשבח, לכך נאמר ישוב אפך ותנחמני. והיינו דאמר רבי אלעזר, מאי דכתיב (תהלים עב, יח-יט) עושה נפלאות (גדולות[נא]) לבדו וברוך שם כבודו לעולם, אפילו בעל הנס אינו מכיר בנסו ([וזהו עושה נפלאות] לבדו, הוא לבדו יודע שהוא נס, אבל בעל הנס אינו מכירו, רש"י). עכ"ל הגמרא[נב].

ובספה"ק קב הישר (פרק ח'), מביא הסיפור הנ"ל (בשם המדרש) בנוסח אחר, וז"ל:

ובפרט בהעלותינו על לבינו השגחת הבורא יתברך, ברוך הוא, עלינו בגלותינו, אשר אין האדם מרגיש בנסים ונפלאות הנעשים לו. בתחילה נראין לו שיגיע לו איזה רעה, ואלקים חשבה לטובה אליו. וכדאיתא במדרש: שני סוחרים היו רוצים לילך יחד בספינה עם סחורה, ואחד נכנס עם סחורתו, והסוחר השני, בהליכתו, כשהיה רוצה לילך אל הספינה, נכשל באבן ונפל, ולפי שעה נעשה חיגר ברגלו, והוכרח לישאר בביתו עם סחורתו. והיה אותו סוחר בוכה ודואג על סחורתו, שלא הלך על הספינה למכרו, ולא היו ימים מועטים שבא ידיעה שנטבעה הספינה ההיא עם כל האנשים, שהיו בתוכה. התחיל אותו הסוחר ליתן שבח והודיה להקדוש ברוך הוא ואמר: אודך ה', כי אנפת בי.

וזה דרך לכל הירא וחרד לומר[נג] על כל סיבה המאורע תיבות גם זו לטובה[נד], אף שהוא לפי שעה דבר שאינו טובה, אף על פי כן ישמח בלבבו ויקבע בדעתו, שהיא לטובה ולכפרה על חטאיו ופשעיו על העבר ואזהרה והתראה על להבא. ועל פי רוב ענין זה בעצמו הוא לבסוף 'לטובתו נשבר רגל פרתו' (ירושלמי הוריות פ"ג ה"ד), ובסוף המעשה נגלה הנס למפרע. ועל זה תיקנו חכמינו, זכרונם לברכה, לומר בכל יום 'מזמור לתודה', כי בכל יום ויום אנו צריכין ליתן שבח והודיה על נסים ונפלאות שיש לנו קיום בגלות המר הזה. ועל כן באמרו מזמור זה – 'מזמור לתודה' – הוא יוצא ידי חובת הבאת תודה, כי אין האדם מרגיש בניסו בכל יום, עד כאן לשונו.

ב. נס שלעולם לא יוודע לו להאדם שנעשה לו נס, רק הקב"ה בעצמו יודע אודות הנס

אופן שני בנס בכלל, וכן גם בנס של קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה, הוא, שלעולם לא יוודע להאדם אודות גודל הנס שאירע לו. וכמו דאיתא בזוהר הקדוש (פ' בלק דף ר' ע"ב) וזה לשון קדשו:

פתח [ר' פנחס] ואמר, לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו. כמה טיבו עביד קוב"ה עם בני נשא וכמה נסין ארחיש לון בכל יומא, ולא ידע אלא איהו בלחודוי. בר נש קם בצפרא וחויא אתי לקטלא לי', ובר נש שוי רגליה על רישיה וקטיל ליה, ולא ידע ביה בר קוב"ה בלחודי, הוי, לעושה נפלאות גדולות לבדו[נה]. בר נש אזיל בארחא ולסטין מחכאין ליה למקטליה, אתא אחרא ואתייהב כופרא תחותיה והוא אשתזיב, ולא ידע טיבו דעבד ליה קודשא בריך הוא וניסא דאתרחיש ליה בר איהו (הקב"ה) בלחודוי, הוי, לעושה נפלאות גדולות לבדו, לבדו עביד וידע, ואחרא לא ידע, עכ"ל.

[פתח [ר' פנחס] ואמר, לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו. כמה טוב עושה הקב"ה עם בני אדם וכמה נסים עושה להם בכל יום, ואין יודע אלא הוא בלבדו. אדם קם בבוקר ונחש בא להרגו, והאדם שם רגלו על ראשו [בלי משים לב] והורג אותו, ואין יודע בו אלא הקב"ה לבדו. הוי, לעושה נפלאות גדולות לבדו. אדם הולך בדרך ושודדים ממתינים לו להרגו, בא אחר ונותן כופר תחתיו והוא ניצל, ואין יודע החסד שעשה עמו הקב"ה והנס שקרה לו חוץ הקב"ה לבדו. הוי, לעושה נפלאות גדולות לבדו, לבדו עושה ויודע, ואחר אינו יודע (פירוש "הסולם" כאן)]

הרי מזה שישנם נסים שאין האדם יודע בשעת מעשה שנעשה לו נס, וגם לאח"ז לעולם לא יוודע לו שנעשה לו נס, ורק הקב"ה בעצמו יודע.

ג. נס בדרך גלוי, אבל רק האדם שארעו לו הנס בעצמו יודע מזה, אבל שאר בני אדם אין יודעים מן הנס

אופן שלישי בנס בכלל, וכן גם בנס של קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה, הוא, שהוא ניצול בדרך נס גלוי, באופן כזה שגם האדם עצמו יודע שארע לו נס, אלא שהנס הוא גלוי רק להאדם עצמו שעמו נעשה הנס, אבל שאר בני אדם אין יודעים מן הנס שארע עמו.

ד. נס באופן שבתחילה הגיע להאדם איזו רעה, אבל עי"ז ניצול מהיזק גדול יותר

אופן רביעי בנס בכלל, וכן גם בנס של קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה, הוא, שבתחילה בא לו להאדם איזו רעה והיזק, אבל עי"ז הוא ניצול מהיזק גדול יותר שהי' יכול לקרות לו ח"ו.

וכמו בעובדא הנ"ל בגמרא נדה, שישב לו קוץ ברגלו, שדבר זה גרם לו כאב כפשוטו, ועוד שגרם לו שלא הי' יכול לצאת למסחר (ועד שהתחיל מחרף ומגדף[נו]), וכן בנוסח המובא לעיל מספר קב הישר, שנכשל באבן ונפל, ולפי שעה נעשה חיגר ברגלו, והוכרח לישאר בביתו עם סחורתו, והיה אותו סוחר בוכה ודואג על סחורתו, שלא הלך על הספינה למכרו. אבל ע"י היזק קטן זה[נז] נעשה לו נס, שניצול מהיזק גדול ביותר, שהרי לולי היזק זה הי' יוצא עם חבירו למסחר בספינתו שטבעה בים.

וכן הוא גם בעובדא דרבי עקיבא (ברכות דף ס' סע"ב) דהוה קאזיל באורחא, מטא לההיא מתא בעא אושפיזא לא יהבי ליה, אמר כל דעביד רחמנא לטב. אזל ובת בדברא (לן בשדה, רש"י), והוה בהדיה תרנגולא (להקיצו משנתו, רש"י) וחמרא ושרגא, אתא זיקא כבייה לשרגא, אתא שונרא אכליה לתרנגולא, אתא אריה אכליה לחמרא, אמר כל דעביד רחמנא לטב. ביה בליליא אתא גייסא שבייה למתא, אמר להו, לאו אמרי לכו כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא הכל לטוב (אילו הי' נר דלוק הי' הגייס רואה אותי, ואילו הי' החמור נוער או התרנגול קורא הי' הגייס בא ושובה אותי, רש"י). הרי שעצם הדברים שארעו לר"ע (שלא רצו אנשי העיר לארחו, שכבה הנר, שנאכלו התרנגול והחמור) לא היו דברים טובים, כ"א אדרבא דברים אלו הם היזק לו[נח]. אלא שע"י הזיקות אלו נגרם לו נס גדול.

ה. נס שהוא גלוי לעוד אנשים, ועוד לנס שגלוי לכל העולם כולו

אופן חמישי בנס בכלל, וכן גם בנס של קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה, הוא, שקורה לו נס שלא זו בלבד שהנס הוא גלוי לו לעצמו, אלא שהוא נגלה גם לעוד אנשים, ולעתים נדירות קורה לאדם נס כזה שהוא גלוי וידוע לכל העולם כולו.

זיווג האדם מורכז לפי מעשיו וכל יש להתפלל לעת מצוא – זו אשה

במסכת ברכות איתא: "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא" (תהלים ל"ב ו') "זו אשה" (ברכות דף ח' ע"א), שיקויים בו הכתוב (משלי י"ח כ"ב): "מצא אשה מצא טוב", יבואר בהקדם מקרא קודש: "אם בחקותי תלכו" וגו'. הנה בספה"ק נועם אלימלך פי' שתהיו בבחי' מהלך, יותר ממלאכים שהמה בבחינת עומד, ע"י שתחדשו חידושים בתוה"ק ותהיו עמלים בה כפירש"י, וזהו אם בחקותי תלכו, עיין שם בדבריו הקדושים.

להרה"ק השר שלום מבעלזא לא היה מנוחה נכונה כל עת שהיה ציורו עלי אדמות, וציווה לבנו מרן מהר"י שישרפו ולא ירע לו מאומה

ויל"פ קצת בסגנון אחר עפ"י דרכו בהקדם מה שמובא בספר דברי שלום שמביא שם מעשה נורא מהרה"ק ר' יהושע מבעלז זצ"ל עם ציור של אביו הקדוש רבי שלום מבעלזא זי"ע, שאחד צייר את הצורה של אביו הקדוש, האדמו"ר שר שלום זי"ע, ומעשה שהיה כך היה:

בזמן הרה"ק רבי יהושע זצ"ל האדמו"ר מבעלזא היו בחירות לבית הנבחרים לממשלה (סיים- פארלאמענט) ובא שר נכבד, גראף מגלילות בעלזא וביקש שיצוה לחסידיו ומעריציו שיבחרו אותו להנ"ל והבטיח לעשות טובות לאחב"י.

הרב הנ"ל, בידעו ומכירו מקדמת דנא שהוא אוהב ישראל, עשה כן והורה לחסידיו ועושי רצונו לבחור בגראף הנ"ל, וכן היה שנבחר. אחרי הבחרו בא לצל קורת הרב הנ"ל לתת תודה ותשואות חן עבור זה. וביקש את הרב לבוא לבקר אותו בתוך ביתו בעיר הסמוכה לבעלזא.

הרב קבע זמן לזה, ונסע להאדון וכבדו ביותרת הכבוד עד להפליא. לפני ברכת הפרידה, כשהקדוש מבעלזא הכין עצמו לחזור לביתו, אמר האדון הנ"ל, יש לי מתנה טובה וחשובה מאד לתת לרבינו כהבעת תודה, למען תעמוד אהבתנו לנצח לזכרון הידידות, ולקח את הרב בידיו והוליכו חדר לפנים מן החדר עד שעבר שבעה עשר חדרים. הרב נבהל ונשתומם לדעת מה הוא רוצה, עד שהגיע לחדר אחד יפה ומהודר, וכשפתחו ראה את הצורה של אביו הקדוש האדמו"ר רבינו שר שלום זצוקל"ה תמונה גדולה, ציור ידי אומן נפלא, ואמר האדון כי בחיים חיותו של אביו הביא ממרחקים צייר משובח ומפורסם ושלם לו הון רב כדי לעשות ציור איש הקדוש שהפליא פלאים רבים במחוז שלו. מעתה הוא יודע שזה בודאי יהיה חשוב בעיניו ונותן לו זאת למען יעמוד ימים רבים לאור קשר אהבתם.

הרב נסע הביתה ולמחרת הגיעו מרכבותיו של האדון והביאו את התמונה בלוית אנשים חשובים, והעמידו את התמונה בבית הרב במקום אשר הכין לו.

הרב התעצב והיה לו מכך עגמת נפש רב מאד כי לא ידע מה לעשות, אם יקח ויחזיק אצלו את התמונה אולי זה ירע בעיני אביו הקדוש בעולם העליון, כי לא ראה דבר כזה מעולם אצל הצדיקים, ואם יאבד את התמונה מן העולם אולי יבוא האדון הנ"ל איזה פעם להתפאר ולראות את התמונה ויתוודע שאיננה, אולי ח"ו יתכעס על אחב"י ויוכל לצמוח מזה קטטה והקפדה, ויוכל ח"ו להרע ליהודים שהיו דרים בנחלותיו, ומגודל הצער לא היה יכול לעבוד עבודתו הקדושה, והלך אנה ואנה.

אח"כ ישב ונרדם ובא אביו הקדוש בחלום והגיד לו כי לא יפחד כלל, רק תיכף ישרוף את התמונה כי רע בעיניו בעולם העליון כל זמן שיש תמונתו בזה העולם ויש לו צער מזה, על כן ימהר לשרפה. וזה סיבה מאת ד' יתברך לתת לו מנוחה נכונה בגן עדן שתגיע התמונה לידו שיוכל לסלקה מן העולם, ומבטיחו שלא יעלה על לב האדון כלל וישכח לגמרי, וכן עשה ולא זכר האדון מעולם. עד כאן הסיפור.

יש היכל מסוים שמי שיש ציורו ממנו לא יכול להיכנס שם

וכפי ששמעתי מהקדוש רבי איציקעל מפשעווארסק זי"ע שאמר שיש היכל בעולמות העליונים שאם עשו ציור מאדם אינו יכול להכנס שם, וע"כ נשאר עומד ולא הולך כי בעולם העליון ג"כ הולכים מעלה מעלה אחר הזיכוך כמובא בר"ח, עיי"ש.

וג"כ שמעתי דבר נפלא שהרה"ק בעל ה'שפת אמת' רצו לעשות ממנו תמונה, והגבאי שלו הלך כמה פעמים לפניו שלא יוכלו לצלם אותו, כשראה הרבי דבר מוזר הזה שהגבאי הולך לפניו, שאל אותו למה אתה עושה כן, ענה לו הגבאי שאחד רוצה לצלם אותו, והסביר לו את ענין התמונה, ושאל אותו הרבי איך אפשר לצייר את צורתו, הלא כל יהודי עולה ומתעלה בכל כל רגע ורגע, וברגע שלאחריו כבר אינו במדרגה שהיה מקודם, דקה לפני זה.

ומהתשובה הזאת נתחדש לי פשט נפלא, כי כך מקובל מחז"ל: "בכל יום ויום בת-קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני" (מועד קטן י"ח ב'), וכיוצא בזה: "ארבעים יום קודם יצירת הולד – בת-קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני" (סנהדרין כ"ב א'). וכעין זה אמרו במדרש (רבה ר"פ ויצא), שהחל מששת ימי המעשה הקב"ה יושב ומזווג זיווגים. ובמקום אחר בחז"ל (סוטה ב.) מובא שאין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו.

ואמרתי לתרץ, כי באמת ארבעים יום קודם יצירת הולד מכריזים בת פלוני לפלוני, אבל אז יש לכל אחד הרבה הכרזות, למשל לאחד יש 30 הכרזות, שאם החתן יתנהג כך, אז יהי' הזיווג שלו כך, וכן מכריזים בכל יום לפי התנהגותו של אותו היום, וזהו לפי מעשיו.

ובזה יובן מחז"ל הנ"ל, "בכל יום ויום בת-קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני", כי בכל יום מעשיו הם באופן אחר, שהאדם הוא הולך וברגע אחת יכול לעשות תשובה ותיכף נתהפך לגמרי לאיש אחר, שיוצא מהקליפה אל הקדושה. וע"ז אמר דהמע"ה בתהלים: "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא" (תהלים ל"ב ו') "זו אשה" (מסכת ברכות דף ח' ע"א), שיקויים בו הכתוב (משלי י"ח כ"ב): "מצא אשה מצא טוב", כי כאשר האיש זוכה לפי מעשיו כך תהיה לו אשתו "עזר" ולא "כנגדו" (יבמות ס"ג ע"א), היא תסייע בידו להגיע אל מעלה רוחנית רמה, כמו שמצינו במדרש (רבה, בראשית י"ז י"ב): "הלך זה ונשא רשעה – ועשתה אותו רשע, הלכה זאת ונשאת לרשע – ועשתה אותו צדיק, הרי שהכל מן האשה". טובה זו שמעניקים הנשואין, מגיעה אל המעלה הגבוה ביותר, בדברי רבי עקיבא (מסכת סוטה י"ז ע"א): "איש ואשה זכו – שכינה ביניהם, לא זכו – אש אוכלתן". ומפרש רש"י שכינה ביניהם שהרי חילק הקב"ה את שמו ושיכנו ביניהם: אות יו"ד באיש, ואות ה"א באשה, ואם ח"ו מסלק שמו – י"ה – מהם – נותרו אותיות "אש" ו"אש".

וכל כך למה? משום שמעשה הזיווג מוצאו שמימי, וכל ההכרזות שמכריזים בשמים, הכל תלוי במעשיו לטוב, וחלילה להיפך. וזה שאמרו במד"ר (ויקרא ח, א) שמששת ימי בראשית הקב"ה יושב ומזווג זיווגים, היינו: לפי מעשי הזוג. וזהו "קשה לפני המקום". הקושי הוא, מעשי הזוג המתהפכים מרע לטוב וחלילה להיפך, בכל רגע ורגע.

ובזה אפ"ל תלכו לשון רבים, שרומז גם על זיווגו של אדם, שילכו ביחד עם זוגתו מעלה מעלה ועי"ז יהא ראוי לפי מעשיו לאותו זיווג הגון, כי שניהם ילכו ויעלו במדרגות, וכדברי הנועם אלימלך הנ"ל דהך תיבת "תלכו" רומז לזה שהאדם הוא בבחינת הולך ממדרגה למדרגה, והבן.

* דף נד. *

כל רעה זהו טובה – שמאתו ית' לא תצא הרעות

מאמר המשנה (ברכות דף נ"ד ע"א): " חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה", ויבואר בהקדם מקרא קודש: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעון".

צ"ב שמתחיל 'ראה' לשון יחיד וגומר בלשון רבים, 'אשר תשמעון', 'נותן לפניכם', 'עקב תשמעון' לשון רבים.

לכאורה קשה, הלא מובא כבר בפרשת עקב והי' עקב תשמעון וגו' ושמר ה"א לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך, ואהבך וברכך והרבך וגו', הרי מפורש בקרא שהאדם מקבל שכר על קיום ושמירת מצוות ה', ובפרשת ק"ש כתיב ג"כ והי' אם שמוע תשמעו וכו' ונתתי מטר ארצכם וגו' ונתתי עשב בשדך לבהמתך, וא"כ למה כתב כאן עוד הפעם קיום הברכות לישראל בעד שמירת המצוות, את הברכה אשר תשמעון, והקללה אם לא תשמעון?

ואפ"ל, שהפסוק אומר כאן ראה, שהאדם יכול לראות בעצמו ולהרגיש איך שהכל תלוי בידו, ברכה או קללה, שאם יקיים המצות אז יראה את הברכה כו' ולהיפך ח"ו, דבאמת לפעמים שולח השי"ת הקללה שהוא באמת ברכה רק שהוא באתכסיא, כדי שהמלאכים לא יקטרגו עליו, מפני שהוא אינו ראוי לברכה כיון שחטא ופגם בנפשו, והשי"ת רוצה לברכו, ומחמת המלאכים המקטרגים קשה לו ית' כביכול לברכו בפירוש, כי מאתו לא תצא הרע, רק טוב, אלא שהברכה טמון בהקללה, ולפעמים טומנין את הברכה בתוך הקללה כדי שמלאכים המשטינים ומקטריגים לא יוכלו לקטרג עליו, אבל מי שהוא ראוי לברכה אין המלאכים יכולים לקטרג, כדאיתא בחז"ל שהמלאכים אינם יודעים מחשבות, וכמ"ש בגמרא (שבת דף י"ב ע"ב) השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי, עיי"ש.

ההשפעות מגיעות אל האדם לפי מעשיו, ואין רע מאתו ית' שמאתו לא תצא הרעה – אלא ע"י מעשי האדם גורם לעצמו רע ח"ו

ואפ"ל יותר בזה, שבאמת אצל השי"ת אין קללה שמאתו ית' לא תצא הרעות, ואצל השי"ת הכל טוב, כמבואר בסה"ק אגרא דכלה (בפרשת ראה, בהעלותך), ובספר בני יששכר (חודש ניסן מאמר ד'), ותוכן דבריו, דידוע דטבע וסגולת המצוה להשפיע טוב לכל העולם, וסגולת העבירה הוא בטבע להשפיע ההיפוך, ואמרו ז"ל במדרש מיום שאמר הקב"ה בסיני ראה אנכי וכו' באותה שעה מפי העליון לא תצא הרעות והטוב, אלא מאלי' הרעה בא על עושה הרעה, והטובה באה על עושה הטובה, א"כ הכל נעשה ע"י מעשי התחתונים, דכפי עשייתם הם גורמים לעצמם לטוב או ח"ו לרעה, והברכה טמונה בהקללה, רק מי שיש לו עינים לראות יכול לראות הטוב בהקללה, כפי' החוזה מלובלין זי"ע עה"פ (תהלים קיז, ב) כי גבר עלינו חסדו, שגבורות השי"ת (גבר) הם ג"כ חסדים (חסדו), אלא שאין אנו רואים אותם כי הם חסדים נעלמים שיכולים להתגלות רק ע"י הסתר בלבוש הגבורות והצמצומים. וכל ענין הקללה הוא כדי שיעשה האדם תשובה על עוונות ויתכפרו לו, ונמצא דהקללה היא טובה גדולה מאוד בשבילו, רק אצלו נראה כקללה.

ועפ"י הנ"ל פרשתי המשך הכתוב הנ"ל בתהלים כי גבר עלינו חסדו ואמת ה' לעולם הללוי"ה, פירוש, שאפילו כאשר אנו רואים גבורות (כי גבר), שהם דינים הבאים משם אלקים, אעפ"כ צריכים אנו לדעת אשר באמת הם חסדים (חסדו), ובאים משם הוי"ה, מדת הרחמים, וזהו ואמת הוי"ה, שבאמת בגבורות אלו נמצא בהעלם החסדים שמשם הוי"ה, וכמ"ש מאתו לא תצא הרעות, ולכן מסיים הכתוב לעולם הללוי"ה, כי לעולם, גם כאשר נראה לנו שהם גבורות ורעות, גם אז צריך להלל ולהודות להשי"ת, וכמאמר המשנה (ברכות דף נ"ד ע"א) חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה, כי באמת הכל לטובה, וכשמקבלים היסורים והצער באהבה, נמתקין ונעשים חסדים טובים.

ועי"ז יקויים בו מאמר החוזה, שכאשר האדם מוצא בהדינים את הטוב הגנוז בהם, עי"ז תיכף יתפרדו כל פועלי און, ואז יראה גם האדם שהכל הי' לטוב, ואשר כל ההעלמות וההסתרים היו כמשל המחיצות וכו', שאחרי שעובר את המסכים והמחיצות, אז נגלה לפניו אבינו מלכנו אב הרחמים והחסדים.

ועל פי זה יש לבאר מה שאמר הכתוב ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, וצ"ב

* דף נד: *

המאריך בתפילתו מאריכים לו ימיו ושנותיו

שנינו במסכת ברכות: "כל המאריך בתפלתו מאריכים לו ימיו ושנותיו" (ברכות נד:), בעניין גודל מעלת אמירת פרשת העקדה מובא: א. תקנו לומר את פרשת העקדה לפני התפלה (ליקוטי מהרי"ח) כדי להזכיר זכות-אבות, שבזכותם תתקבל תפלתנו, וכדי ללמוד ממסירות נפשם של אברהם ויצחק, שהכניעו את יצרם לרצון הבורא יתברך (מ"ב א, יג).

ב. באמירת פרשת העקדה יש גם סגולה להנצל ממיתה ומכל דבר רע (סדר היום).

מי שאומרה בכוונה, מתכפרים עונותיו, אם הוא שב בתשובה שלמה (א"ר בשם האריז"ל). באמירתה יש גם סגולה להנצל ממחשבות זרות (הרה"ק ר"פ מקוריץ).

המאריך בתפלתו מאריכים לו ימיו ושנותיו מובא במנהגי חת"ס: כשהיה הגה"ק בעל "חתם-סופר" זי"ע בחור צעיר, ציערוהו חבריו על שהוא מאריך בתפלתו ואומר את פרשת העקדה ואת פרשת המן וכו', באמרם שבזמן שהוא מקדיש לכך, הספיקו הם ללמוד הלכות רבות.

השיב להם ה"חתם סופר" בנועם: הרי חז"ל אומרים, שכל המאריך בתפלתו מאריכים לו ימיו ושנותיו (ברכות נד:), ואת מה שאני מפסיד כעת מלימודי על ידי תפלתי, אשלים בעזרת ה' בשנים שיתוספו לי.

* דף סא: *

על האדם לעמול בתורה ולצפות מתי יבוא לדיו ואקיימנה

בגמרא (ברכות סא:) אמר רבי עקיבא כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה מתי יבוא לידי ואקיימנו. יבואר בהקדם מקרא קודש: "אם בחקותי תלכו", ופירש"י שתהיו עמלים בתורה. פי' שילמוד ויעמול בהלכות המצוה ויצפה מתי תבוא לידו ויקיימנה, כמו רבי עקיבא בגמרא (ברכות סא:) שאמר כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה מתי יבוא לידי ואקיימנו. וכן מבואר בחרדים ובחיי אדם שאחד מתנאי המצוה הוא שיהיה ממתין ומצפה מתי תבוא לידו המצוה לקיימה דכתיב ושמרתם לעשותם, ר"ל המתינו לעשותם כמו ואביו שמר את הדבר. ועוד שיעשנו מאהבת ה' לא לשום פניה ולא לשום הנאה שבעולם, וגם שלא יעשנה כאילו הוא חייב בדבר ורוצה לפטור ממנה והיא עליו כמשא, אלא יעשנה מאהבה, שאפילו לא היה מצווה בה היה משתוקק לעשות נחת רוח להקב"ה שרצונו בזה.

צדיקים השתוקקו לקיים מצוות והמתינו לה באופן נפלא

וידוע שהרב הקדוש מבארדיטשוב זי"ע הי' מחכה ומצפה כל הלילה הראשונה של חג הסוכות לקיים מצות ד' מינים, ומתוך גודל דביקותו לקיים מצות ד' מינים שבר החלון ושתת הדם מידיו הקדושים ולא הרגיש. וכעין מה שמובא במסכת שבת על רבא ששתת דם מאצבעו בשעת לימודו ולא הרגיש בדבר כלל. וזהו עבודת הצדיקים.

וזהו ענין עמלים בתורה, שהוא עמל על הלכות המצוות ללמדם כדי לדעת איך לקיימם כשיבא הזמן, וזהו שאמר "תלכו", כמו ההליכה שהאדם הולך לאיזה מקום הוא הכנה לעיקר מטרתו שהוא להגיע למקום ההוא, כמו כן תעמלו בתורה ובלימוד קיום המצוות כדי שתדעו איך לקיימם בפועל, וק"ל.

וזהו גם ואת מצותי תשמרו, מלשון ואביו שמר את הדבר (וכמו שכתבנו למעלה ג"כ באופן אחר קצת), שתמתינו לקיים המצוה ותצפו מתי תבא לידכם ותקיימוהו.

* דף נד *

הבן שאינו יודע לשאול – מחמת שמפחד לעיין במעשיו שע"י יעיינו בדיניו

שנינו "אמר ר' יצחק המעיין בתפלתו מזכירין עונותיו", ופירש"י ז"ל, המעיין בתפלתו, אומר בלבו שיעשה בקשתו לפי שהתפלל בכונה עי"ז מזכירין עונותיו, שעל ידו מפשפשין למעלה מעשיו לומר בוטח בה בזכיותיו נראה מן הן, עכ"ל רש"י (ברכות דף נ"ד) ז"ל. ייתכן לבאר לפי זה מדוע הבן שנקרא בסדר ההגדה של פסח: "ושאינו יודע לשאול", מדוע אינו שואל אפ"ל מחמת שמפחד לשאול מטעם החז"ל האמור שנענש על זה.

ודודי הגה"צ רבי מרדכי ראטשטיין מביא ע"ז בספרו תורת חסד עה"ת, וז"ל: הרי לפניך שע"י שהוא חושב שהתפלל בכונה מזכירין ומפשפשין זכיותיו לראות מה הנה. אוי ואבוי על זה האדם שחושב כן להתפאר בלבו על תפלתו בכונה ועי"ז מפשפשין בזכיותיו מה הנה, על כן צריך אדם להתבונן בשפלות ערכו תמיד לומר מה אני מה חיי לעמוד להתפלל לפני אדון גדול ונורא ית"ש ולא לחנם תקנו הקדמונים נוסח אחר התפלה לומר ולמקללי נפשי תדום ונפשי כעפר לכל תהי', כדי שלא יבא בלבו שום התפארות, אדרבא רק שפלות וענוה ע"י תפלתו, כי מי יוכל להתפאר שיצא ידי חובתו בתפלתו נגד מלך מלכי המלכים הקב"ה, ע"כ יסמר בשר אדם תמיד איך שהבורא הוא מלא כל הארץ כבודו וישמח בלבו שזכה קצת לעבוד מלך גדול ונורא כזה אך לא שיבא בלבו גאוה ח"ו וחלילה ויחשוב תמיד שלא עבד עוד את הבורא בשלימות כל ימיו כמו שכתב בס' הקדוש תולדות אהרן (פ' שמות) על פסוק והנה הנער בוכה היינו שאוחז תמיד א"ע בבחינת נער ולא כזקן מלא חכמה רק שעדיין חסר תבונה ולא עבד הבורא ית"ש בשלימות ולא תיקן מה שפגם ולכך הוא בוכה תמיד לתקן מה שפגם כי מי שמדמה בעצמו שבא לשלימות בודאי אין לו לב נשבר ועל מה יבכה ולכך ותאמר מילדי העברים זה, ומפרש בזוה"ק ולא מקשי קדל ולכך ותחמול עליו לפתוח לו שערי חכמה והשפעה הולכות על ידו כי מי שהוא עניו הולכת השפעה על ידו לכל העולם עכ"ד הקדושים. וכאשר פירש בס' הקדוש דגל מחנה אפרים על הפסוק שבשפלנו זכר לנו וז"ל שבשפלנו זכר לנו היינו כשאדם הוא בבחינת שפלו לגבי הקב"ה אז הוא זוכה להשראת השכינה עליו כמ"ש אשכון את דכא ושפל רוח ונעשה בזה בחינת זכר שמשפיע שפע וחיים לכל העולמות וכל השפע הוא על ידו עכ"ד הקדושם ובודאי יכול אדם מי שיש לו שכל לחשוב שפלות ערכו היאך הוא מתנהג במאכלו ובשינה כדת וכראוי למה שחושב שהקב"ה רואה במעשיו תמיד והוא לא ידע להתנהג ואוכל ושותה כמצות אנשים מלומדה בלי צניעות כראוי לעשות ואם יעלה בלב אדם מחשבה כזו בודאי לבו נשבר בקרבו לקנות הצניעות והשפלות וכן יעזרה האב הרחמן לבא למדת הענוה כן יעזרנו האב הרחמן לזכות לזה המעלה, אמן. (וכבר הזכרתי מזה בספרי שערי פרנסה טובה). ע"כ לשון דודי בספרו תורת חסד הנ"ל.

אבל בפסח אנו במדריגה של פה סח, שאנו יכולים לדבר ולשאול, שואלים ודורשים.

עוד אפשר לפרש: "ושאינו יודע לשאול את פתח לו". אנו מבקשים מהשי"ת: אין אנו יודעים האיך לבקש, לכן "את" – אתה, השי"ת, פתח לנו הפה שנוכל לבקש כראוי.

וכעין זה יש לפרש, דהיודע בעצמו שאינו יודע לשאול, היינו שאינו ראוי לכך, אז "את" – השי"ת פותח לו פתח, כעין הפותח שער לדופקי בתשובה.

* דף ס: *

מבעל הרחמים לא יצא הרעות כמ"ש מפי עליון לא תצא הרעות והטוב ורק הכל טובת הבורא ית"ש

כדאיתא בגמרא ברכות (דף ס' ע"ב) אמר ר' אחא משום ר' לוי מאי קרא חסד ומשפט אשירה לך ה' אזמרה אם חסד אשירה ואם משפט אשירה. רבי שמואל בר נחמני אמר מהכא בה' אהלל דבר באלקים אהלל דבר, בה' אהלל דבר זו מדה טובה באלקים אהלל דבר זו מדת פורענות וכו'. אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר וכן תנא משמיה דרבי עקיבא לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד, כי הא דרבי עקיבא דהוה קאזיל באורחא מטא לההיא מתא בעא אושפיזא לא יהבי ליה אמר כל דעביד רחמנא לטב, אזל ובת בדברא והוה בהדיה תרנגולא וחמרא ושרגא אתא זיקא כבייה לשרגא אתא שונרא אכליה לתרנגולא אתא אריה אכליה לחמרא אמר כל דעביד רחמנא לטב, ביה בליליא אתא גייסא שבייה למתא אמר להו לאו אמרי לכו כל מה עושה הקדוש ברוך הוא הכל לטובה

ונקדים לבאר מה שמשוררים בליל שבת קודש: "צור משלו אכלנו כו', חסדו גבר עלינו ואמת ה'", יל"פ דברי הבעשטה"ק, עה"פ כי גבר עלינו חסדו, שהגבורות הם חסדים, אבל ע"י שירות ותשבחות בשבת קודש, יכולים להפוך שיהי' קודם החסד, חסדו גבר עלינו, שנראה החסד ונוכל לומר ואמת ה', כמ"ש מקודם מזון וצידה השביע לנפשינו, שאם יש פרנסה בריוח, אז רואים חסדי ה', כמ"ש בבעש"ט, הראנו ה' חסדך, שנראה החסדים.

צור משלו אכלנו וכו' חסדו גבר עלינו ואמת ה'. וצ"ב דבתהלים (קי"ז, ב') אמר דוד המלך ע"ה, "כי גבר עלינו חסדו ואמת ה' לעולם הללוי'", ושם נאמר בשינוי לשון, "כי גבר עלינו חסדו", וכאן אמר "חסדו גבר עלינו", וטעמא מיבעיא.

עוד צ"ב מה שמסיים "ואמת ה'", דמהו השייכות למ"ש מקודם "חסדו גבר עלינו". ובאמת הוא מיוסד על הפסוק בתהלים שם כי גבר עלינו חסדו ואמת ה' לעולם הללוי'ה, וגם שם צ"ב, מהו השייכות ואמת ה' למ"ש בתחילה כי גבר עלינו חסדו. ואפשר לומר דהנה בפירוש מצודת דוד תהלים שם כתב וז"ל: כי גבר, על אשר גבר חסדו עלינו והוא לעולם א-ל אמת כי קיים לנו הבטחתו ולזה הללו את ה' וחדלו מן העכו"ם. וצ"ב מה שייך "והוא לעולם א-ל אמת" למ"ש כי גבר עלינו חסדו, וגם צ"ב מ"ש "וחדלו מן העכו"ם", מהו השייכות של עכו"ם לכאן.

ויש לבאר דהנה מקרא מלא דיבר הכתוב מפי עליון לא תצא הרעות והטוב (איכה ג', ל"ח), ודבר זה מקובל מדור דור, דאף במדה"ד ח"ו טמון הטוב והחסד, וכדאיתא בגמרא (ברכות דף ס' ע"ב) אמר ר' אחא משום ר' לוי מאי קרא חסד ומשפט אשירה לך ה' אזמרה אם חסד אשירה ואם משפט אשירה. רבי שמואל בר נחמני אמר מהכא בה' אהלל דבר באלקים אהלל דבר, בה' אהלל דבר זו מדה טובה באלקים אהלל דבר זו מדת פורענות וכו'. אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר וכן תנא משמיה דרבי עקיבא לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד, כי הא דרבי עקיבא דהוה קאזיל באורחא מטא לההיא מתא בעא אושפיזא לא יהבי ליה אמר כל דעביד רחמנא לטב, אזל ובת בדברא והוה בהדיה תרנגולא וחמרא ושרגא אתא זיקא כבייה לשרגא אתא שונרא אכליה לתרנגולא אתא אריה אכליה לחמרא אמר כל דעביד רחמנא לטב, ביה בליליא אתא גייסא שבייה למתא אמר להו לאו אמרי לכו כל מה עושה הקדוש ברוך הוא הכל לטובה, ועיין תענית (כ"א ע"א).

כל מה דעביד רחמנא לטב עביד – שמאתו לא תצא הרעות

וידוע מהבעל שם טוב הק' זי"ע שפי' בזה הפסוק בתהלים קי"ז הנ"ל, כי גבר עלינו חסדו, פי' אם הוא בחי' גבורה ח"ו, "כי גבר", מ"מ "עלינו חסדו", יודעים אנו שכל זה הוא מחסדו ית', ורק שאנו מבקשים שנראה במו עינינו את החסד שבו. ובספה"ק דברי חיים האריך בכמה מקומות דשורש כל הצרות בכלל ובפרט הוא טוב אלא שהטוב מכוסה, והתפלות הם לגלות הטוב הנעלם, ונמצא שהישועה מוכנת כבר. ובפרשת ויגש (ד"ה בפסוק וכו') כתב הדברי חיים וזל"ק: "וזאת ידוע שגם בתכלית הדין הכוונה להיטיב באחריתו וזה תכלית הטובה וכו' כי כמוך (בראשית מ"ד י"ח) היינו עצמות כביכול הוא לטוב גם ההתגלות ההנהגה הוא טוב, ולכן ימתקו הדינים שלא ירדו ח"ו הרבה ורק יתגלה הטוב גם בהתגלות כמו שהוא בשורש עכ"ל (ועיין עוד שם ד"ה בפסוק וכו' ידבר).

מבעל הרחמים לא יצא הרעות כמ"ש מפי עליון לא תצא הרעות והטוב ורק הכל טובת הבורא ית"ש שרצונו להטיב לברואיו

ובפרשת שופטים (ד"ה בפסוק שופטים) כתב הדברי חיים וז"ל: וידוע באמת שמבעל הרחמים לא יצא הרעות כמ"ש מפי עליון לא תצא הרעות והטוב ורק הכל טובת הבורא ית"ש שרצונו להטיב לברואיו, וברא העולם לתיקונו וטובו וסוף שיהי' הכל טוב וכו' ורק זאת גדולה מהטובות שיהי' אדם בחירי למאוס ברע ולבחור בטוב, לזה ברא הקב"ה העולם בדרך זה שיהי' האדם בחירי וממילא אם יעשה מעשים טובים ימשיך טובת הבורא ית"ש ואם ח"ו יט מני הדרך ישיגנו הרע ממילא, אך בשורש העולם העליון הוא הדין והחסד הכל טובות, וכן לעתיד לבא כולו הטוב והמטיב שאפילו הנדמה לרע יתגלה שהוא רק טוב וכמבואר בצל"ח ברכות (ד.), ולכן מי שעשה מדות טובות מעשים טובים ותורה הוא משגיח ורואה טובות הבורא ב"ה וב"ש, ולזה נקראו חכמים עיני העדה כי המה רואים רק תכלית הטוב, ולזה כיון שהצדיק הוא בבחינה זו והוא מעין הראי' שכתוב (בראשית א', ד') וירא אלקים כי טוב, וכמו שדרשו בחגיגה (י"ב ע"א) וירא כי טוב אין טוב אלא צדיק. והנה לזה יש לצדיקים כח להפוך הכל לטוב, ולזה מי שיש לו חולה בביתו ילך לחכם שיתפלל (ב"ב קט"ז ע"א) כי החכמים שהמה בבחינת רצון וראיית הטוב שבבריאת העולם ומביא טובת הבורא ב"ה על ברואיו וממשיך מהרצון העליון הטוב שבזו הגזירה הנראה בעינינו לדין ומי שאינו בגדר זה הוא כאינו רואה, ולכן מי שהוא קרוב להצדיק על הצדיק להפוך אם אפילו נגזרה ח"ו צריך הצדיק להפוך לטובה מרצון העליון עכ"ל.

ולהלן (ד"ה עוד י"ל) כתב בזה"ל: ומבואר בספרים ונגלה לעין כל שהקב"ה עשה הכל לטובה וכו' וכעין שמבואר בצל"ח על לעתיד כולו הטוב ומטיב, ולכן מפי עליון לא תצא הרעות והטוב, כי מעליון הכל לטובה ורק בקבלת בני אדם המה הגורמים אם לקבל הטוב או שח"ו באולתם נעשה מדת הרחמים אכזרי ח"ו, אבל הקב"ה מנהיג הכל לשוב לטוב וכמבואר בספר קל"ח פתחי חכמה. וזה מרמז הכתוב (משלי י"ט, ג') אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו וכו' אך עצמות ההנהגה הוא להטיב באחריתו ולתקן העולמות כנ"ל וכו', והנה הקב"ה מסר לנו עם קדושו שנהי' בבחינה זו ולשנות במעשינו הכל לטובה, ובאמת אנשי כנסת הגדולה המה החזירו העטרה ליושנה במה שאמרו הגדול הגבור והנורא דהן הן גבורותיו והן הן נפלאותיו (עיין יומא ס"ט ע"ב) ובאו לתכלית המכוון במעשה והנהגת הבורא ית"ש ויתעלה עכ"ל.

ע"י הבטחון נתהפך הכל לטובה

ועיין בתהלים תפלה למשה (כ"ה ה', אות ב') וז"ל: ונקשר במחשבתינו דשורש הדינין כדי להטיב, ובזה מקשר הדינין לשרשן ונמחקין ע"ד נחום איש גם זו ורבי עקיבא. והנה צריך לימוד והתבוננות בו, והעד דאל"כ מאי רבותא דנחום איש גם זו ורבי עקיבא, ועפי"ז יתבאר הפסוק הנ"ל הדריכני באמיתך דייקא בנקודת האמת שלך שכל חפצך רק להטיב וכל הדינין שרשן רק הטבה, ולמדנו איך לבא באמת למדה זו כי אתה אלקי ישעי, בזה שאותך קויתי כל היום, ר"ל גם כל היום שנאמר (איכה א' י"ג) כל היום דו"ה, אותך קויתי עכ"ל. ובליקוטי אמרים לבעל התניא זי"ע (אגרת הקודש פרק י"א) האריך בענין קבלת היסורין באהבה, ובסיום דבריו כתב שע"י האמונה שבשורשו הכל טוב מהפכין מדת הדין שיהיה טוב גם בגלוי, עיי"ש. ועיין בתולדות יעקב יוסף (פרשת ויחי) בשם הבעש"ט הק' זי"ע, דע"י הבטחון נתהפך הכל לטובה. ובתהלים תפלה למשה (תהלים י"ג ו' אות ה') כתב בזה"ל: "ואני בחסדך בטחתי אז וודאי יגל לבי בישועתך, כי הישועה נמשך אחר הבטחון אף שאינו כדאי למה שמקוה, מכל מקום אם בוטח בחסדו יתברך שמו וודאי יבא מה שמקוה עכ"ל.

בסופו של דבר רואים שהכל מאת ה' היתה לטובה

ובספה"ק קדושת לוי (ויגש, ד"ה יתן זרע בא"ד) כתב בזה"ל: כי באמת הקדוש ברוך הוא חפץ חסד הוא (מיכה ז' י"ח) ואין רצונו בהשחתת העולם רק שיהיה צדיק לבקש רחמים מלפניו וכו' עכל"ק עיי"ש. ועיין בספה"ק קב הישר (פרק ח') שמביא סיפור המובא במדרש, וז"ל שם: ובפרט בהעלותינו על לבינו השגחת הבורא יתברך, ברוך הוא, עלינו בגלותינו, אשר אין האדם מרגיש בנסים ונפלאות הנעשים לו. בתחילה נראין לו שיגיע לו איזה רעה, ואלקים חשבה לטובה אליו. וכדאיתא במדרש: שני סוחרים היו רוצים לילך יחד בספינה עם סחורה, ואחד נכנס עם סחורתו, והסוחר השני, בהליכתו, כשהיה רוצה לילך אל הספינה, נכשל באבן ונפל, ולפי שעה נעשה חיגר ברגלו, והוכרח לישאר בביתו עם סחורתו. והיה אותו סוחר בוכה ודואג על סחורתו, שלא הלך על הספינה למכרו, ולא היו ימים מועטים שבא ידיעה שנטבעה הספינה ההיא עם כל האנשים, שהיו בתוכה. התחיל אותו הסוחר ליתן שבח והודיה להקדוש ברוך הוא ואמר: אודך ה', כי אנפת בי.

וזה דרך לכל הירא וחרד לומר[נט] על כל סיבה המאורע תיבות גם זו לטובה[ס], אף שהוא לפי שעה דבר שאינו טובה, אף על פי כן ישמח בלבבו ויקבע בדעתו, שהיא לטובה ולכפרה על חטאיו ופשעיו על העבר ואזהרה והתראה על להבא. ועל פי רוב ענין זה בעצמו הוא לבסוף 'לטובתו נשבר רגל פרתו' (ירושלמי הוריות פ"ג ה"ד), ובסוף המעשה נגלה הנס למפרע. ועל זה תיקנו חכמינו, זכרונם לברכה, לומר בכל יום 'מזמור לתודה', כי בכל יום ויום אנו צריכין ליתן שבח והודיה על נסים ונפלאות שיש לנו קיום בגלות המר הזה. ועל כן באמרו מזמור זה – 'מזמור לתודה' – הוא יוצא ידי חובת הבאת תודה, כי אין האדם מרגיש בניסו בכל יום, עד כאן לשונו. עכ"פ רואים אנו מכל זה איך שהאריכו בספרים הקדושים מענין זה איך שבאמת הכל לטובה, אף מה שנראה לפעמים היפך הטוב ח"ו, מ"מ הכל הוא לטובה כי מאתו ית' לא תצא הרעות.

ועפי"ז אפשר להבין מ"ש במצודת דוד הנ"ל, כי גבר, על אשר גבר חסדו עלינו והוא לעולם א-ל אמת כי קיים לנו הבטחתו, והקשינו דמאי שייך "והוא לעולם א-ל אמת" למ"ש כי גבר עלינו חסדו. אך לפימ"ש דכי גבר עלינו חסדו רומז דאף מדת הגבורה טמון בו חסד ורחמים, וצריכים להאמין דהכל הוא לטובה כי מאתו ית' לא תצא הרעות, יובן שפיר מ"ש המצודת דוד והוא לעולם א-ל אמת, דהנה בספה"ק קדושת לוי (לראש השנה) כתב לפרש מה שאומרים בתפילת מוסף לר"ה ויוה"כ ויכון בחסד כסאך ותשב עליו באמת, וז"ל: ויכון בחסד כסאך ותשב עליו באמת, כי כשהקב"ה דן את עולמו בחסד אז יש קיום וזהו באמת כי אמת הוא דבר הקיום אבל ח"ו כשהקב"ה דן כו' אז הצדיקים שבדור יש להם כח לבטל, וזהו מי מושל בי צדיק ונמצא כביכול אינו מתקיים כו', אבל כשהקב"ה דן את עולמו בחסד אז יש לו קיום ואין מי שיבטל וזהו ויכון בחסד כסאך ותשב עליו באמת, כיון שכונן בחסד כסאך אז הוא באמת, עכלה"ק. נמצא דכשהקב"ה מתנהג בחסד עם בריותיו אז נתגלה מדת אמתתו, כיון שאינו צריך להפך הגזירה ע"י הצדיקים אלא שהוא חסד מעיקרא. וזהו שכתב המצודות דוד, על אשר גבר חסדו עלינו והוא לעולם א-ל אמת כי קיים לנו הבטחתו, פי' כיון שאינו צריך להתהפך ע"י הצדיקים אלא הוא טוב מעיקרו, ע"כ הוא א-ל אמת, וכמ"ש בקדושת לוי ודו"ק.

ובזה יתפרש ג"כ השייכות בין ואמת ה' לעולם למ"ש לפני זה כי גבר עלינו חסדו, דכיון שיתגבר חסדו ית' עלינו, לא יצטרכו הצדיקים להפך הגזירה לטובה, כי היא גזירה טובה מעיקרא, וממילא ואמת ה' לעולם, שהקב"ה בבחינת אמ"ת כמ"ש הקדושת לוי ותשב עליו באמת, ודו"ק.

ומעתה נבאר מ"ש המצודות דוד וחדלו מן העכו"ם. והקשינו מהו השייכות של עכו"ם לכאן. אך י"ל בזה עפימ"ש רז"ל (ר"ה דף ד' ע"א) ומאן דעביד הכי (לעבוד שלא על מנת לקבל פרס) לאו מעליותא היא והתניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא הרי זה צדיק גמור, ומשני לא קשיא כאן בישראל כאן בעובד כוכבים. ופירש"י כאן בישראל, שלבו לשמים ואם מריעין לו בחייו אינו קורא לו תגר אלא תולה היסורין בעונו אבל עובד כוכבים אם אין מטיבין לו כגמולו קורא תגר.

ובתוס' (ד"ה בשביל שיחיו בני) הקשו והא דתנן פרק קמא דמסכת אבות (משנה ג') אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, היינו באומות העולם שתוהין על הראשונות, ע"כ. ובפסחים (דף ח' ע"ב) כתבו התוס' בד"ה שיזכה לעולם הבא הרי זה צדיק גמור וז"ל: והדתנן אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס היינו בכי האי גוונא שאם לא תבוא לו אותה הטובה שהוא מצוה תוהא ומתחרט על הצדקה שעשה אבל מי שאינו תוהא ומתחרט הרי זה צדיק גמור, עיי"ש. רואים אנו מדברי רש"י ותוס' דהעכו"ם אם אין מטיבין לו כגמולו קורא תגר, משא"כ איש הישראלי. והטעם בזה י"ל כיון שהישראל יודע שהכל הוא לטובה אף אם נראה ח"ו כמדת הדין, מ"מ יודע שמפי עליון לא תצא הרעות, ע"כ אף אם אין מטיבין לו כגמולו מקבלו באהבה ואינו קורא תגר, משא"כ העכו"ם אינו מאמין שהכל לטובה מאת השי"ת, ע"כ אם אין מטיבין לו כגמולו קורא תגר. וזהו מ"ש המצודות דוד ולזה הללו את ה' וחדלו מן העכו"ם, פי' הללו את ה' על כי גבר עלינו חסדו, דבני ישראל מהללים לה' אף על הגבורות כי יודעים ש"עלינו חסדו", ועי"ז וחדלו מן העכו"ם, אינם הולכים בזה בדרך העכו"ם שקוראים תגר על היסורים, ודו"ק.

* דף סג. *

ע"י שמשתתפים בצערו של הקב"ה זוכים לנחמה בכפליים וכופלים פרנסתו

שנינו בגמרא מסכת ברכות (דף ס"ג ע"א): "כל המשתף שם שמים בצערו כופלין לו פרנסתו וכו'"", יבואר בהקדם מקרא קודש: "נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם" (ישעי' מ').

במדרש (איכ"ר ספ"א): חטאו בכפלים דכתיב חטא חטאה ירושלים, ולקו בכפלים דכתיב כי לקחה מיד ה' כפלים וגו', ומתנחמים בכפלים דכתיב נחמו נחמו עמי וגו', וצריך להבין א) כפל הלשון נחמו נחמו, ב' פעמים, ב) מהו חטאו בכפלים.

כשאדם מצטער בצערו של הקב"ה, באותו מידה מודדין לו שלא יצטער וכן להיפך אם אינו מצטער וכו'

ואפשר לפרש בהקדם דברי ה"מדרש פנחס" מהצה"ק רבי פנחס מקאריץ זי"ע, וזל"ק: מה שאמרו בגמרא (ברכות דף ס"ג ע"א) כל המשתף שם שמים בצערו, כי כשהאדם מצטער שכינה מה אומרת וכו' (סנהדרין דף מ"ו ע"א), נמצא, כשמחשב האדם, איך אצטער ואגרום חס ושלום גם כן וכו'. וזהו שאמרו בזוהר סבא משפטים דק"ז (ע"א) דוד בדיחא דמלכא וכו' בגין לבדח"א למלכא וכו', עכ"ל.

ועפ"ז אמרתי לפרש הכוונה שצריכים לכוין בקריאת שמע "ובכל מאדך – בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו", כמבואר במשנה ברכות (דף נ"ד ע"א), כי עי"ז שאינו מקבל יסורים באהבה ויש לו צער מזה, עי"ז גורם צער להקב"ה, כי עמו אנכי בצרה כתיב (תהלים צ"א), וכתיב (ישעי' ס"ג) בכל צרתם לו צר (ועיין תענית ט"ז ע"א), וע"כ חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה (משנה ברכות שם), ומפרש להלן בגמ' (דף ס' סע"ב) לקבולינהו בשמחה.

אע"פ שנראים כגבורות מ"מ הכל חסדים ורחמים נסתרים

ועוד כפי' הרבי מלובלין זי"ע עה"פ (תהלים קיז, ב) כי גבר עלינו חסדו, שגבורות השי"ת (גבר) הם ג"כ חסדים (חסדו), אלא שאין אנו רואים אותם כי הם חסדים נעלמים שיכולים להתגלות רק ע"י הסתר בלבוש הגבורות והצמצומים.

וכמ"ש ר' ייבי בפירושו לתהלים (מזמור י"ח ומזמור ל') בביאור מחז"ל (תענית דף כ"א ע"א) גם זו לטובה, וז"ל: בשם הריב"ש שמעתי שהשם כוזו הוא אחוריים של שם הוי"ה, ושם הוי"ה הוא מדת רחמים ושם כוז"ו שהוא מדת אחוריים הוא מדת גבורה, ואותיות כ"ו מן שם כוז"ו הוא מספר של שם הוי"ה ברוך הוא. נמצא שעודף שם כוזו שהוא מדת גבורה על שם הוי"ה מדת הרחמים הם אותיות זו. לכך אמר גם ז"ו, שהוא ממדת גבורה, לטובה הוא, כלול בחסד, עכ"ל.

ועפ"י הנ"ל אפשר לבאר המשך הכתוב הנ"ל בתהלים כי גבר עלינו חסדו ואמת ה' לעולם הללויה, פירוש, שאפילו כאשר אנו רואים גבורות (כי גבר), שהם דינים הבאים משם אלקים, אעפ"כ צריכים אנו לדעת אשר באמת הם חסדים (חסדו), ובאים משם הוי"ה, מדת הרחמים, וזהו ואמת הוי"ה, שבאמת בגבורות אלו נמצא בהעלם החסדים שמשם הוי"ה, וכמ"ש מאתו לא תצא הרעות, ולכן מסיים הכתוב לעולם הללויה, כי לעולם, גם כאשר נראה לנו שהם גבורות ורעות, גם אז צריך להלל ולהודות להשי"ת, וכנ"ל במשנה חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה, כי באמת גם זו לטובה, כנ"ל, וכשמקבלים היסורים והצער באהבה, נמתקין ונעשים חסדים טובים.

ההשפעות הם רק כשהאדם מאמין בהם ומקבלם באהבה

אמנם כל הנ"ל הוא רק כאשר האדם מקבל את הגבורות והיסורים באהבה. וכסיפור הידוע ששאל הגה"ק ר' שמעלקא מניקלשבורג ז"ל את רבו הרב המגיד ממעזריטש ז"ל: איך אפשר לקיים דברי חז"ל "חייב אדם לברך על הרעהנ כשם שהוא מברך על הטובה"? והשיב לו המגיד הק', שילך לביהמ"ד, וימצא שם את תלמידו ר' זושא מאניפולי, והוא יגיד לו את פירוש המשנה.

ר' זושא הנ"ל הי' כל ימיו עני מדוכא ומצבו הי' רע ודחוק מאוד. הלך ר' שמעלקא לר' זושא, וסיפר לו, שהרבי שלחו אליו שיפרש לו את דברי המשנה.

פתח ר' זושא ואמר: תמיהה גדולה בעיני על רבנו, שצוה לשאול דוקא אותי על דבר זה, הלא שאלה זו יש לשאול לאדם שכבר עבר עליו איזה דבר רע ח"ו, אבל לי אין שום שייכות לכך, כי מעולם לא קרה לי שום דבר רע אפילו רגע אחד, ויש לי ב"ה כל טוב מיום הוולדי ועד היום, ומנין אוכל אני לדעת ענין של קבלת הרע בשמחה?

אז הבין ר' שמעלקא את ענין החיוב "לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה", שצריך אדם להיות בשמחה במידה כזו, שלא ירגיש כלל ברעה.

הראנו ה' חסדיך – תפילה על החסדים המוסתרים שיתגלו

אכן אנו מבקשים מהשי"ת שיהי' הראנו ה' חסדך וישעך תתן לנו, וכמבואר מהבעש"ט שפירוש הכתוב הוא, שאנו מבקשים שנראה את החסדים בגלוי, ולא שיהיו בבחינת "כי גבר עלינו חסדו", שהחסדים הם נסתרים ונעלמים בהגבורות.

וכידוע הסיפור מהקדוש השר שלום מבעלז זי"ע, שבאה לפניו אשה אחת וביקשה איזו ישועה שהיתה זקוקה לה. אמר לה הצדיק: העיקר הוא האמונה בה'. השיבה האשה: רבי! מקודם כתיב "ויושע", ואחר כך כתיב "ויאמינו" ("ויושע ה' ביום ההוא את ישראל גו' ויאמינו בה'"). אם תהי' לי הישועה, אין ספק שתהי' לי גם אמונה. ואמר הצדיק: מעולם לא נצחני אדם, אלא אשה זו.

ובזה אפשר לפרש הכתוב נחמו נחמו גו', ודרשו חז"ל מתנחמים בכפלים, כי כאשר יש לאדם צער אז השי"ת כביכול ג"כ בצער, וכנ"ל אשר עמו אנכי בצרה, ולכן אין לו להאדם להצטער, רק להיות בבחינה של נחמו, ועי"ז תהי' גם נחמת השי"ת, וזהו נחמו נחמו, נחמה בכפלים.

וזהו חטא חטאה ירושלים, ואיתא במדרש חטאו בכפלים, היינו שלא שמו אל לבם אשר בכל חטא שהם עושים, הנה לבד זאת שהם בעצמם חוטאים וגורמים רע לעצמם, הנה עוד זאת חטאו בכפלים בזה שהם גורמים ג"כ צער השכינה ע"י עוונותיהם, שעי"ז שכינתא בגלותא.

ועי"ז שישתף שם שמים בצערו, כפירוש הנ"ל במדרש פנחס, שלא לגרום ח"ו צער להשכינה הק' כ"א אדרבה לגרום לבדיחא דמלכא, שהוא עי"ז שאינו מרגיש בצער כלל, כסיפור הנ"ל מהר"ר זושא זי"ע, עי"ז נזכה אשר יאמר אלקיכם, שיהי' ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו, שכל אחד יראה בעצמו שגם אלקיכם, בחינת הגבורות והדינים, הכל הם רחמים וחסדים. וכמבואר בכתר שם טוב (ח"ב בסופו) בפירוש הפסוק ויאמר אלקים יהי אור, כלומר, ויאמר השי"ת מכח מדת אלקים שהוא מדת גבורה המצמצם האור, מחמת זה יהי אור כו'. וכמ"ש בפרשתנו (ד, לט) "וידעת היום גו' כי הוי"ה הוא האלקים", ומבואר בזוהר דכולא חד.

שזה יהי' ביום ההוא, כאשר עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם, בג"ע, וכל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו זה הוי' קוינו לו גו' (כמבואר בסיום מסכת תענית (ובפרש"י שם), בהמשך לביאור המשנה לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב כו', שחל בסמיכות לפ' ואתחנן), היינו שיראו בעיני בשר (באופן דמראה באצבעו ואומר זה) איך שהכל טוב וחסד (ולא רק טוב נעלם) , ובאופן דב' פעמים זה, נחמה בכפליים.

ועי"ז יקויים גם פירוש הפשוט במאמר חז"ל הנ"ל במסכת ברכות, אשר "כל המשתף שם שמים בצערו כופלין לו פרנסתו כו'", ג"כ ענין כפליים, ומביא ראי' על זה מהפסוק (איוב כ"ב) "והי' שדי בצריך וכסף תועפות לך", אשר גם משם שד"י שהוא ענין הצמצום והגבורות (שאמר לעולמו די), גם ממנו נמשך לבנ"י "כסף תועפות", פרנסה כפולה.

* דף ס: *

אצל הקב"ה אומרים על גבורות שהם רחמים וכל היום חסד אשירה

אמרו רבותינו זכרונם לברכה במסכת ברכות (ס' ע"ב): "אם חסד אשירה ואם משפט אשירה, ואמרו (ברכות נ"ד ע"א) חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה וכו'. יבואר בהקדם מקרא קודש: "לדוד מזמור חסד ומשפט אשירה לך ה' אזמרה" (קא, א) צ"ב מה שאמר חסד ומשפט יחד, הלא משפט הוא דין. גם צ"ב אומרו לשון שירה וזמרה, הלא אחת הם. עוד צ"ב תיבת לך ה', לכאורה הי' די באומרו לך אזמרה.

הבוטח בה' מרוצה מכל דבר שיהיה עמו

ואפ"ל בהקדם מה דאיתא בחובת הלבבות (שער הבטחון פ"ה) כי הבוטח באלוקים רוצה בדינו בכל עיניו (מרוצה מכל מה שה' גוזר עליו), ומודה לו על הטובה ועל הרעה, כמו שאמר איוב (א, כא): ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך, וכמו שכתוב, חסד ומשפט אשירה, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ס' ע"ב): אם חסד אשירה ואם משפט אשירה, ואמרו (ברכות נ"ד ע"א) חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה וכו'. ואיתא מהבעל שם טוב זצוק"ל עה"פ (תהלים קיז, ב) כי גבר עלינו חסדו ואמת ה' לעולם הללוי', כי אצל הקב"ה הגבורות הם ג"כ חסדים. ופירש בזה כי גבר עלינו חסדו, דרק עלינו גבורותיו יתברך הם חסדים, וזה רק שייך אצל הקב"ה עיי"ש.

ובזה אפשר לפרש הכתוב חסד – ומשפט אשירה, כי המשפט הוא ג"כ חסד, ושניהם אחת הם. אמנם זה דוקא "לך ה'" אזמרה, כי רק אצל הקב"ה שייך לזמר על הדינים כי רחמים טמונים בדינים.

עוד אפשר לפרש הלשון אשירה ואח"כ אזמרה, כמו שכתוב במדרש לא ברא הקב"ה עולמו אלא בשביל שירה וזמרה, ולזכות לבחינה הזאת שיהי' כל פעם בשמחה ובשירה ובזמרה אפשר רק ע"י מדת הבטחון כמבואר בחו"ה שם בפ"ה שההבדל השני, שהבוטח באלוקים יש לנפשו מנוחה וללבו שלוה בכל במצבים שה' גוזר עליו, מפני שהוא יודע כי הבורא עושה עמו רק את מה שהוא לטובתו בעולם הזה ובעולם הבא כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים סב, ו): אך לאלקים דומי נפשי כי ממנו תקונתי וכו' עיי"ש. וכידוע הסיפור מהר"ר זושא זי"ע על אמרם ז"ל (ברכות נד.) חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, באותה שמחה (ברכות ס:).

וכמו שאמר שלמה המלך החכם (משלי טו, טו): כל ימי עני רעים וטוב לב משתה תמיד, ועי' בפירוש המאירי ומצודת דוד "וטוב לב – השמח בחלקו ואינו מקנא באחרים". "משתה תמיד – כל ימיו נדמים לו כימי משתה ושמחה", עיי"ש.

* דף סג. *

אפשר ללמוד מוסר השכל מהמים התחתונים שנתרחקו מהשי"ת ומכל מקום רוצים להתקרב אליו לעבדו יתברך

שנינו בחז"ל במסכת ברכות (ס"ג ע"א) "כל המשתף שם שמים בצערו כופלין לו פרנסתו".

ייתכן לבאר הענין בהקדם קושיא ידועה מדוע אומרים מזמור "לדוד מזמור לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה, כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכונניה" וגו'. (תהלים כ"ד) בליל ראש השנה.

נוהגים ללכת ליד הנהר להתעורר בתשובה ע"י הנהר

ראשית נקדים מה שכתב בספר ייטב פנים (מאמר אבני זכרון אות מ"א) כתב טעם על מה שנוהגין לילך לנהר בראש השנה, שהוא כדי להתעורר בתשובה ע"י מי הנהר, וזה לשונו: "נוהגין לילך לנהר לומר תשליך במצולות ים כל וגו', נ"ל טעם הדבר להתעורר בתשובה על ידי מי הנהר, על דרך שהביא מוזלה"ה בספר תפלה למשה על תהלים פירוש הפסוק (שם קל"ז א') על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו. וקשה מה גם. ופירש הגאון מהר"ל ז"ל דאיתא במדרש (איכה רבה פ"ב י"ז) כי גדול כים שברך וגו' (איכה ב' י"ג) מי שעתיד לרפאות שברו של ים הוא ירפא לך. ויובן למה דאיתא במדרש (הובא בילקוט ראובני פרשת ויקרא) שמים התחתונים היו בוכים על שנתרחקו משמי מרום, וניחם אותם ה' שיקחו מהם לניסוך המים בחג, ומלח שהוא ממים לקרבנות. ולפי זה שברן של מים שנתרחקו מאור העליון, ורפואתן ניסוך המים ומלח. וכשחרב בית המקדש ואין עבודה, חזר השבר למקומו. והיינו כי גדול כים שברך, מי שעתיד לרפאות שברו של ים הוא ירפא לך, וכיון שחזר השבר למקומו בחורבן בית המקדש חזרה הבכיה למקומה, וכיון שבאו אל המים השיגו בכיה של מים, לכך אמר גם בכינו", עד כאן דבריו של הישמח משה.

אפשר ללמוד מוסר השכל מהמים התחתונים שנתרחקו מהשי"ת ומכל מקום רוצים להתקרב אליו לעבדו יתברך

ומוסיף על זה בספה"ק ייטב פנים וז"ל: "וכבר אמרו שזה ענין גלי הים, כי רוצים להתנשאות לשוב למעלה למקומם, ומזה יקח האדם מוסר השכל איך ישא נפשו אל ה' לדבק בו, ואיך ירד עשר מעלות יתר אחורנית להתרחק מאור של מעלה על ידי חטאיו ופשעיו, הנה העת לשוב אל ה' בכיה ודמעה תרדנה עיניו מאין הפוגות, כמו שמים התחתונים בוכים ומתנשאים לשוב למקור עליון, קל וחומר אדם שיש בו נשמת רוח חיים חלק אלקי ממעל, מהראוי לפשפש במעשיו וישוב אל ה' וירחמהו וגו'. וז"ש (תהלים קי"ט קל"ו) פלגי מים ירדו עיני, כמו שמים נפלג ונחלק מלמעלה וירדו למטה, כמו כן ירדו עיני על לא שמרו תורתיך, וזה טעם שהולכין לנהר לישא ממנו קל וחומר הנ"ל", עכ"ל הייטב פנים.

היוצא לנו מדבריו הק' שאפשר ללמוד מוסר השכל מהמים התחתונים שנתרחקו מהשי"ת ומכל מקום רוצים להתקרב אליו לעבדו יתברך, וזהו לימוד זכות עבורינו להתפלל על צרכים גשמיים ג"כ בימים הנוראים, דאף דהגשמיות הוא מרוחק לכאורה מהקדושה, מכל מקום אפשר לעבוד את השי"ת גם עם צרכים הגשמיים, ואדרבה, צריכים אותם לעבודת השם יתברך, וכדברי הרה"ק ר' מאיר מפרעמישלאן זי"ע על פסוק (תהלים קיט, קמ) צרופה אמרתך מאוד ועבדך אהבה, מאו"ד רומז לכסף, ע"ד הכתוב ובכל מאוד"ך, וכדי לקיים את מצות התורה צריכים כסף, כגון לקנות אתרוג נאה, תפילין נאים, ציצית נאה וכן בכל המצות, וזהו צרופה אמרתך מאו"ד, כיון שהתורה צרופה עם כסף שנקרא מאו"ד, על כן "ועבדך אהבה", "האט מאיר'ל ליב געלט", עכתדה"ק.

וכיוצא בזה מבאר הרה"ק הרבי ר' אלימלך זי"ע (בליקוטי שושנה שבסוף ספה"ק נועם אלימלך) מאמר הכתוב (תהלים קכ"ח, ב') יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, וארז"ל (אבות) אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, פי' כדי שיהי' "וטוב לך לעולם הבא", צריך להיות "אשריך בעולם הזה", דכדי שיזכה האדם לשכר עולם הבא צריך לקיים המצות בעולם הזה, ולזה צריכים כסף, וזהו אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא.

ובספה"ק זאת זכרון להרבי מלובלין זי"ע כתב, דהאדם, אם בעת שמתפלל להשי"ת עבור פרנסה וצורכי האדם, חושב כדי שיהי' לו כל ההצטרכות שיוכל לעבוד השי"ת, אז תקובל תפילתו ולא יוכל שום מקטרג לקטרג על זה, כיון דאינו מבקש לצרכו רק לצורך שמים.

ופירש שם עד"ז מאמר רז"ל (ברכות ס"ג ע"א) כל המשתף שם שמים בצערו כופלין לו פרנסתו, והיינו עפ"י הכוונה הנ"ל (שכופלין לו פרנסתו כיון שמשתף שם שמים בצערו, שצריך לפרנסה כדי שיוכל לעבוד את השי"ת) עכדה"ק.

ובספר שו"ת משנה שכיר (סימן קי"ז) ציין לזה מ"ש בספר חסידים (סימן ל"א) אם שואל אדם דבר שהוא שבח לבוראו כגון על לימוד תורה או דבר אחר מחפצי שמים ושופך את נפשו עליו הקב"ה שומע תפילתו אעפ"י שאין בידו מעשים טובים. ופירש המפרש תיבת שואל, דר"ל שהוא מתפלל ושואל להשי"ת דבר שהוא שבח לו, וזה כדברי רבינו הק' מלובלין זי"ע, עכ"ל עיי"ש.

ובספה"ק ליקוטי אמרים כתב לפרש מאמר המשנה (אבות פרק ב' משנה י"ג) אל תעשה תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום, רצונו לומר, שלא תתפלל בעדך כלום רק עבור השכינה שהיא בגלות. וז"ש רחמים ותחנונים לפני השכינה שנקראת מקום עיי"ש.

ובמקום אחר כתב בליקוטי אמרים דמבואר בשם כמה צדיקים כי כל התפילות שהאדם מתפלל אל יתפלל עבורו רק עבור ניצוץ נשמתו שהיה חלקו יתברך, וישראל נקראים אברים דשכינתא ומה שחסר לו הוא חסר לחלקו יתברך ומתפלל עבור השכינה, וזהו שאומרים המצא לנו בבקשתינו, שיהיה הוא יתברך נמצא באותן הבקשות, ודפח"ח.

כל מה שאדם מבקש יבקש לטובת נשמתו

ובספה"ק דודאים בשדה (להרה"ק ר' ראובן מזארנאווצע זי"ע, תלמיד הרבי ר' אלימלך זי"ע) פרשת בלק ביאר באורך דבריו של הליקוטי אמרים, וז"ל: "דרך משל כשמתפלל אדם על חיים יהיה עיקר כוונתו שיחיה כדי שיוכל לעבוד הבורא ברוך הוא ולתקן נשמתו ע"ד שפירשתי אליך ה' אקרא ואל ה' אתחנן (תהלים ל', ט') שהוא כפל, רק רצונו לומר אליך ה' אקרא ואל ה' ר"ל מה שנוגע אל ה' אתחנן, מה בצע כו' היודך עפר וכו' וק"ל, כן בהמבקש על פרנסה יחשוב שזה חסר לנשמתו שהיא אבר השכינה כי שלשה דברים מעבירים האדם על דעתו ועל דעת קונו, ואחד הוא דקדוקי עניות" (עירובין דף מ"א ע"ב).

ועל פי זה מפרש שם בדודאים בשדה מאמר הכתוב (ישעיה כ"ו, ד') השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך, שיעשה למען שמו יתברך, זה יהיה עיקר יהבך, וממילא והוא יכלכלך. וזהו גם כוונת הכתוב (תהלים נ"ה כ"ג) גול על ה' דרכיך ובטח עליו והוא יעשה ויבטחו בך יודעי שמך, פי' יודעי לשון חיבור על דרך והאדם ידע וגו' (בראשית ד', א') ר"ל שעיקר תפילתם בשביל יחוד שמך, כי לא עזבת דורשיך ה', ר"ל שדורשים בשביל שמך, ועיי"ש בדודאים בשדה שמפרש בזה עוד כמה פסוקים המדברים מענין מדת הבטחון.

מן המים התחתונים לומדים איך להתקרב להקב"ה

וזהו שאומרים בליל ראש השנה את המזמור: "לדוד מזמור לה' הארץ ומלואה", דהרי מלא כל הארץ כבודו, והכוונה שצריכים אנו לגשמיות ג"כ כדי שנוכל לקיים מצות השי"ת, ועל לזה אומרים אחר כך "כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכונניה", שהארץ נוסדה על הימים, והימים מזכירים לנו שהמים התחתונים בוכים שרצונם להתקרב לקדושה העליונה, וא"כ גם אנו רצונינו להתקרב השי"ת אף בענינים גשמיים, שלא יפריעו אותנו לעבודת השי"ת, רק אדרבה, יעזרו לנו לעבוד את השי"ת כפי רצונינו באמת.

ועל דרך זה אפשר לפרש מה שאנו אומרים בתפלות ראש השנה ויום כיפור בפי ישרים תתרומם ובשפתי צדיקים תתברך, ובלשון חסידים תתקדש ובקרב קדושים תתהלל. וכתב באבודרהם י'שרים צ'דיקים ח'סידים ק'דושים ראשי תיבות יצחק. והאות השלישית מתתרומם תתברך תתקדש תתהלל הוא רבקה, ויש אומרים שהחכם שחיבר זה היה שמו יצחק ושם אשתו רבקה, ועשהו לכבוד יצחק אבינו ורבקה אמינו כדי להזכיר לנו זכותם, עכ"ל האבודרהם.

ועד"ז יש לומר עפ"י דרכו של ההפלאה בביאור מי יעלה בהר ה' הנ"ל, דזהו ההמשך של לה' הארץ ומלואה וגו' לפסוק מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, דהנה איתא בגמרא (ברכות דף ו' ע"ב) כיון שנצרך אדם לבריות פניו משתנים ככרום, להרבה גוונין.

ופירש בספה"ק דודאים בשדה (בליקוטים) דכוונת הגמרא הוא שאינו עומד בבחינה אחת בעבודת הבורא, מחמת שנצרך לבריות לפעמים יש לו מניעה ואיזה ביטול מאיזה מעשה טוב, אבל כשיש לו פרנסה מהשם יתברך ב"ה, יכול לעמוד תמיד בבחינה אחת בלי שום חסרון.

ולדרכינו י"ל דהנמשל דהקב"ה חפץ בתשובה וכאשר בני ישראל רוצים לשוב בתשובה אז הקב"ה מקבל התשובה, אבל המקטריגים לא נחו בזה ואין מפסיקים מלקטרג אפילו רגע, ע"כ מבקשים מהקב"ה מלפניך משפטינו יצא, שאף שחטאנו לפניך, מכל מקום נהי' בבחינת מלפניך, שלא תדחה אותנו מהיכל המלך, ואז, כאשר יראו המקטרגים שאין אנו נדחים מהיכל המלך, אז יברחו המקטרגים לדרכם בפחדם שמא יבטלו אותם בני ישראל, ואז ממילא יקוים בנו עיניך תחזינה מישרים, שתראה בנו רק מישרים, כי באמת רצוננו להיות טוב ולעבוד אותך, רק היצר הרע שאור שבעיסה מעכב (ברכות י"ז ע"א), אמנם כל זה הוא רק אם אנו מלפניך, שעדיין לא נדחינו מהיכל המלך, וכנ"ל.

* דף סג. *

נכון להיקהל בשב"ק ולומר תהילים שחשוב בעוסק בנגעין ואהלות – ויכול לבטל גזירות קשות

אמרו חז"ל במסכת ברכות (ס"ג ע"א) א"ר טבי א"ר יאשיה כל המרפה עצמו מדברי תורה אין בו כח לעמוד ביום צרה שנאמר (משלי כ"ד) התרפית ביום צרה צר כחכה".

ונקדים לבאר מה שמשוררים בזמירות בליל שבת קודש: "מה ידידות וכו', ותינוק ללמדו ספר למנצח בנגינות, ולהגות באמרי שפר בכל פינות ומחנות". צ"ב הכוונה במ"ש ותינוק ללמדו ספר למנצח בנגינות, מהו השייכות בין ללמדו ספר למ"ש אח"כ למנצח בנגינות, וגם מה שסיים ולהגות באמרי שפר בכל פינות ומחנות, מהו ההמשך למ"ש מקודם ותינוק ללמדו ספר למנצח בנגינות, וגם מ"ש "בכל פינות ומחנות" צ"ב.

ואפשר לומר הכוונה, דהנה ידוע דבשב"ק נהגו ישראל להרבות באמירת תהלים, ובפרט נהגו לאסוף התינוקות בשב"ק אחה"צ שיאמרו תהלים ביחד.

ואפשר לומר הטעם בזה, דהנה אמרו חז"ל במדרש שוחר טוב שדוד המלך ע"ה התפלל שזמירותיו יהיו חשובים כעוסק בנגעים ואהלות. ויל"ד מהו הענין שביקש דוד המע"ה שתהא חשובה אמירת תהלים כעוסק בנגעים ואהלות דייקא.

האומר תהילים יכול לבטל גזירות קשות

ונראה בהקדם הידוע גודל חשיבות ספר תהלים שע"י אמירתה מבטל האדם כל גזירות רעות ומרעין בישין מעליו ומעל כל בני ביתו ומעל כל ישראל.

וכבר הבאנו במקום אחר הסיפור שמובא בספר תמימי דרך שבימי הבעל שם טוב הק' זי"ע נגזרה גזירה בשמים על מושב אחד של ישראל לכליון, וקרא אליו הבעש"ט את חבריו, הצדיקים הנסתרים ר' מרדכי ור' קהת, וטכסו עצה כיצד לבטל את הגזירה. והבעש"ט עשה עליית נשמה, וראה כי כבר נגזרה גזרה ואין להשיב.

בהילוכו בחזרה דרך ההיכלות, ראה בהיכל אחד אור גדול ביותר. התבונן וראה כי זהו היכלו של איש כפרי אחד, שהוא גומר את התהלים חמש פעמים בכל יום, ואותיות התהלים מתנוצצות בהיכל זה. נסע הבעש"ט אל הכפרי הזה, ואמר לו: – אילו היית יודע שבעולם הבא שלך תוכל להציל ישוב מישראל, היית עושה זאת? השיב הכפרי: – אם יש לי עולם הבא, אני נותנו במתנה להצלת אותו ישוב. וכן הוי, שנתבטלה הגזרה בזכות אמירת תהלים שהי' היהודי ההוא גומר את התהלים ה' פעמים בכל יום.

ובספה"ק עטרת צבי ויחי על זוה"ק (דף רמ"ט ע"א) כתב וזל"ק מרבותי קבלתי פי' הפסוק מי ימלל, היינו מי שרוצה למלל ולשבר הדינים מלשון וקטפת מלילות, אז ישמיע כל תהלתו – יקרא ספר תהלים מראש ועד סוף מבלי הפסק, ובזה ממתיק וממלל כל הדינים, וכל אחד לפי כח כונתו ועומק מחשבתו וקירות לבו והכנתו בכל אבריו וחושיו הידוע למשכילים וכו' עיי"ש, אז בודאי יהיה לבו בטוח בה' שיהיו לו לרצון אמרותיו לפני אדון כל ויומתקו מעליו כל הדינים וכל המקטרגים, ויתהפכו למליצי יושר, וישיג מבוקשיו במהרה בקרוב לכל טוב ורצון אמן ואמן עכל"ק. ובספר רשפי אש (אות קכ"א) וז"ל רבי [הה"ק רי"מ] זצוק"ל אמר מי ימלל גבורות ה' לשון מוללין מלילות, ר"ל מי ישבר ויפרר הגבורות והדינים מי שישמיע כל תהלתו, שע"י אמירת כל התהלים יוכל לבטל כל הדינים והגבורות שבעולם. ושם (באות קכ"ב) ראה שני אנשים שהיו אצל מרן הבעש"ט הק' זצוק"ל זי"ע, שלאחד מהם אמר הבעש"ט הק' שזכה למדריגה ע"י אמירת התהלים, ולאחד אמר שזכה למדריגה ע"י לימוד גפ"ת.

נכון להיקהל בשב"ק ולומר תהילים שחשוב בעוסק בנגעין ואהלות

ובזה יתבאר מ"ש רז"ל שביקש דוד שיהא חשוב אמירת תהלים כעוסק בנגעים ואהלות, דהנה ע"י שלומדים מסכת נגעים ואהלות, ניצולים מהנגעים וממיתה ח"ו שלא יצטרכו לבוא לידי שאלה במסכת אהלות, כמ"ש חז"ל (מנחות דף ק"י ע"א) כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה, כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת.

ומובא בספרים דלפי"ז אם נגזרו על האדם נגעים ח"ו יכול לבטל גזירה זו ע"י שיעסוק בתורת נגעים ואהלות. ובזה פירשו מה שנאמר (תהלים צ"ד י"ב) אשרי הגבר אשר תיסרנו י"ה ומתורתך תלמדנו, פי' אשרי הגבר שאם נגזר עליו ח"ו יסורים, יכול להפך הגזירה ולצאת חובת היסורים ע"י ומתורתך תלמדנו, ע"י שעוסק בתורת אותן יסורים, כגון נגעים, וכדומה.

האומר תהילים יכול לבטל גזירות קשות ויסורים קשים

ובזה יל"פ מ"ש חז"ל (ברכות ס"ג ע"א) א"ר טבי א"ר יאשיה כל המרפה עצמו מדברי תורה אין בו כח לעמוד ביום צרה שנאמר (משלי כ"ד) התרפית ביום צרה צר כחכה. פי' דאם לא הי' מרפה עצמו מדברי תורה הרי הי' עוסק גם בפרשת נגעים או שאר פרשיות שמדברים מעניני צער ח"ו, ובזה הי' נפטר מחיוב היסורים אם נגזר עליו ל"ע, אבל כיון שמרפה עצמו מדברי תורה אינו יוצא בזה חובת היסורים, ע"כ אין בו כח לעמוד ביום צרה ח"ו. וזהו שביקש דוד שתהא חשובה אמירת תהלים כעוסק בנגעים ואהלות, דכמו שבלימוד פרשיות נגעים ואהלות יכול לצאת בזה חיוב יסורים שנגזר עליו רח"ל ועי"ז מבטל הגזירה, כמו כן ע"י אמירת תהלים מבטלים הגזירות.

ובזה יתבאר מ"ש בליל שב"ק, ותינוק ללמדו ספר למנצח בנגינות, פי' דאמירת תהלים בשב"ק עם ילדי ישראל הוא מנהג נפוץ בישראל כנ"ל, וזהו ותינוק ללמדו ספר, דתינוק שעדיין צריכין ללמדו ספר אם רוצים ללמוד אתו, אבל למנצח בנגינות יכולים כבר לקיים עמו בשב"ק, כיון שאמירת תהלים יכולים לקיים גם הילדים, ע"כ אמר ותינוק ללמדו ספר, יש עצה בשב"ק למנצח בנגינות, ועי"ז יהא חשוב כאילו קיים ולהגות באמרי שפר בכל פינות ומחנות, דאמירת תהלים בחינת למנצח בנגינות, שהרי התהלים הוא כולו נגינה, היא בבחינת אמרי שפר, כמו שביקש דוד המע"ה שיהא חשוב כעוסק בתורה. וזהו שמסיים בכל פינות ומחנות, דבחינת ביטול הגזירה הזו שייכת בין במי שעוסק בתורה ממש, ובין במי שאינו יכול לעסוק בתורה, יש עצה לבטל הגזירות ע"י למנצח בנגינות, וזהו בכל פינות ומחנות, דבכל פינות בית המדרש יכולים לבטל גזירות רעות, יש מי שמבטל אותם ע"י למנצח בנגינות, ויש מי שמבטל אותם ע"י ולהגות באמרי שפר, ודו"ק.

* דף סג: *

הזוכר את מעמד הר סיני יהא מוכן למסור נפשו שיהא ממית עצמו באהלה של תורה

"אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה" (ברכות סג:).

הנה כל בני שיראל זוכרים את מעמד הנבחר, מעמד הר סיני, איך קבלו ישראל התורה ושמעו מפי הקב"ה בעצמו אנכי ולא יהי' לך, כדאמר בשבת (פ"ח) א"ר יהושע בן לוי כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה יצתה נשמתן של ישראל כו', ומאחר שמדיבור ראשון יצתה נשמתן דיבור שני האיך קבלו, הוריד הקב"ה טל שעתיד להחיות בו מתים והחי' אותם שנאמר (תהלים ס"ח) גשם נדבות תניף כו'.

ותכלית כל זה שיצתה נשמתם בעת קבלת התורה הי' כדי שיתבוננו ישראל בגדלות הבורא ויהיו מוכנים תמיד נפשם בעד תורתו כמו שהי' אז בחי' פסקה זוהמתם, ועי"ז יוכלו לקיים המצוות כי אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עלי' (ברכות סג:).

וזהו ענין סמיכות אלה המצות לבמדבר סיני, דאם יהי' האדם מוכן למסור נפשו להשי"ת בעד תורה הקדושה כמו שהיו ישראל אז במעמד הנבחר שזכו באמת להשיג נחיצות ענין המסי"נ בעד התורה, יזכה לקיים התורה ומצוותי', וק"ל.

* דף סד. *

דרך הבעל שם טוב לקרב את האנשים הפשוטים שכולם יחיו באחדות ובשלום

שנינו במסכת ברכות (דף ס"ד ע"א), "אל תקרי בניך אלא בוניך". אלו תלמידי חכמים שבונים את העולם.

כבר אמרתי לפרש הכתוב (תהלים ק', א'-ג) מזמור לתודה הריעו לה' כל הארץ, עבדו את ה' בשמחה וגו' דעו כי ה' הוא אלקים הוא עשנו ולו אנחנו עמו וצאן מרעיתו, וצ"ב השייכות בין מה שאמר תחילה, הריעו לה' כל הארץ, למה שסיים אח"כ דעו כי ה' הוא אלקים הוא עשנו ולו אנחנו.

גם צ"ב מה שכפל הכתוב את לשונו לומר הוא עשנו ולו אנחנו, הלא כבר אמר מקודם דעו כי ה' הוא אלקים, וא"כ מובן מאליו דהוא עשנו.

ההלכה היא לחיות בחיבה וריעות

ואפשר לומר דהנה מובא בספר רזין דאורייתא בשם מרן הבעל שם טוב הקדוש זי"ע על מה דמבואר בכתבי האר"י הק' זי"ע דתיבות ה'ריעו ל'ה' כ'ל ה'ארץ הוא ר"ת הלכ"ה. וביאר הבעש"ט ז"ל דאינם מובנים לכאורה דברי האריז"ל על מה זה ולמה השמיענו כי הריעו לה' כל הארץ הוא ר"ת הלכ"ה.

ואמר הבעש"ט הסבר על זה בטוב טעם ודעת, כי נודע דכל ענין מחלוקתם של התנאים והאמוראים היה הכל לשם שמים, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, רק זה הבין שכך הוא דרך עבדות השם יתברך והשני הבין כי הדרך הוא כך, משל למה הדבר דומה, לבוני פלטרין למלך, שבאו והתקבצו הבונים לצייר את הפלטרין, וזה אומר ככה יש לצייר את תואר הבנין וזה אומר ככה, וכל אחד ואחד מכוון לאהבתו את המלך, לעשות בנין היותר מפואר למלכו, כן הם תלמידי חכמים הנקראים בניך (ברכות דף ס"ד ע"א), ואל תקרי בניך אלא בוניך, שהם בונים עולמות בתורתם בשביל כבודו יתברך שמו, וכל אחד משער כפי אמת הבנין שבידו, ולזה אמרו חז"ל (מגילה דף כ"ח ע"ב) אל תקרי הליכות אלא הלכות, ואז אם יעשה כן כל הליכתו הוא הלכה לה', ולא למען כבודו ח"ו, ומתי יכול להיות זה, אם האדם אינו לומד בגאוה והרמת ראש ח"ו, רק בשבירת הלב, ולזה אמר הריעו בלשון שבירה, על דרך (תהלים ב', ט') תרועם בשבט ברזל, לשון שבירה, היינו שישבר בשביל השם יתברך וכבוד שמו את כל הארציות, היינו הגאוה ותאוות הכבוד וכו' עכלה"ק (בספר רזין דאורייתא) עיי"ש.

ונראה להוסיף לדברי קדשו, לפי מה שכתבנו לעיל דהענוה והאחדות אחת הם, אפשר לומר דהנה הריעו מלשון שבירה כדברי הבעל שם טוב, אך י"ל הריעו ג"כ מלשון ריעות, אהבה ואחוה ושלום וריעות, ובאמת אחד הם, דמי שלבו נשבר בקרבו אינו מתגאה על חבירו וע"כ הוא באחדות עם כל אחד מישראל.

וזהו הריעו לה' כל הארץ, שיהיו לבותיהם נשברים בבחינת הריעו, ואז ממילא יהיו ג"כ באחדות גמור כאיש אחד בלב אחד, בבחינת הריעו, דשניהם אחד הם. וע"י שהם בענוה לבבם נשבר בקרבם וצועקים את השי"ת שיעזור להם, ואז באמת יוכלו לעבדו יתברך בשמחה, וכמו שאמר בפסוק שלאחריו, עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה.

ואפשר לומר דזהו הרמז בראשי תיבות הלכה, דהנה אמרו חז"ל במדרש ילקוט הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב. ולפי זה י"ל דכדי לבטל הלכה זו של עשו שונא ליעקב, שלא יוכלו שונאי ישראל להרע להם ח"ו, צריכים ישראל לקיים הלכה זו של ה'ריעו ל'ה' כ'ל ה'ארץ, לאהוב את כל אחד מישראל כנפשו, דע"י שיש שלום ואחוה בין ישראל אחד לחבירו, לא יוכלו אומות העולם להרע להם, דהלכה זו מבטלת הלכה זו, ודו"ק.

וכבר אמרתי דיתכן שבגלל זה קירב הבעל שם טוב הק' זי"ע ביותר את אנשים הפשוטים, וידוע שכמה מגדולי דורו המתנגדים צווחו ככרוכיא על זה, דבדורות הקודמים ידעו שיש חשיבות רק ללומדי תורה והוגים בה, אמנם לא היו מכבדים את אנשים הפשוטים, ובא הבעש"ט הק' זי"ע והתחיל לקרב מאוד אנשים פשוטים[סא], והראה את גודל חשיבות אנשים הללו, ובפרט העניים ונשברי לב.

ובקונטרס דברי תורה על הגדה של פסח פירשתי מה שאומרים בליל הסדר קדש ורחץ, פי' קדש, אם האדם רוצה להתקדש לפני הקב"ה, העצה היחידה היא, "ורחץ", שירחוץ אנשים אחרים, כמו שאמר הרה"ק רבי נחמן מבאר זצ"ל, וכמובא בספר אמרי פנחס להרה"ק ר' פנחס מקאריץ זי"ע, שהבעל שם טוב הקדוש זי"ע צוה לכל חסידיו לתקן העולם. ושאל אותו הרבי מבאר, הלא יצא שכרו בהפסדו, שבשעה שהוא עוסק בתיקון נפשות יכול הוא בעצמו להכשל בכמה וכמה מכשולים, כידוע שהשטן מקטרג בדרך, וכשרוחץ את חבירו מתלכלך בעצמו. על זה ענה לו הבעש"ט זי"ע: משל למטאטא שמנקים בו הבית, בשעה שמנקה הוא מתלכלך, מה עושים? מנקים המטאטא וממשיכים לנקות הבית. כך האדם המטהר אנשים אחרים, אמנם מתלכלך באמת קצת, אבל נותנים לו כוח מן השמים[סב] שיוכל להתגבר, להטהר ולהתקדש בחזרה עוד יותר מקודם, ע"כ.

וכאמור היתה זו דרכו של הבעש"ט הקדוש זי"ע, בהכירו חשיבות כל אחד מישראל, אף אדם פשוט ביותר, והי' מלמד את תלמידיו שאף עובדא אחת או תפילה אחת של לב נשבר שבישראל אינה חוזרת ריקם.

ובספה"ק באר משה להרה"ק רבי משה אליקים בריעה מקאזניץ זי"ע (רמזי שמיני עצרת) הביא (וכן הביא בספר כתר שם טוב דף י"ז ע"ב) עובדא שהיה בימי הבעש"ט זי"ע, שפעם אחת נעצרו הגשמים, וגזרו תענית וזעקו בתפלה ובתחנונים הרבה ולא נענו, וראה הבעל שם טוב איש אחד מעמי הארץ ופשוטי עם שהיה אומר פרשת קריאת שמע, וכשהגיע לפסוק ועצר את השמים ולא יהיה מטר היה אומרו בכוונה גדולה, ובכי וזעקה הרבה, ושאל אותו הבעל שם טוב אחר כך מה היה כוונתך באמרך הפסוק הזה, והשיב לו שהיה מכוון פירוש הפסוק ועצר את השמים שהשם יתברך יעצור ויסחוט את השמים העליונים, על דרך עצירת הזיתים והענבים, ואז לא יהיה מטר כלל למעלה בשמים כי אם שירד למטה הכל לארץ, וכן (בפרשת וישב) ואסחט תרגומו ועצרית, ועל ידי תפילה וכוונה זאת נענו כל העם וירד להם הגשם לברכה, שהבורא יתברך שמו הוא הבוחן לבבות ויודע נסתרות, ורחמנא לבא בעי (סנהדרין דף ק"ו ע"ב), על כן ערבו עליו דברי האיש הזה, יען היו בגודל כוונת הלב, באמיתית ופנימיות כוונתו, וענהו בתפלתו, עכ"ל.

וידוע מ"ש בזוה"ק בראשית (דכ"ג ע"ב) וזל"ק: ואי צלותא לאו איהי שלימא כמה מלאכי חבלה רדפין אבתרה כד"א (איכה א) כל רודפיה השיגוה וגו'. ובגין דא מצלין (תהלים ע"ח) והוא רחום יכפר עון דא סמאל דאיהו נחש. ולא ישחית דא משחית והרבה להשיב אפו דא אף ולא יעיר כל חמתו דא חמה בגין דלא ירדפון בתר צלותא וכמה מלאכי חבלה תליין מנייהו שבעה ממנן אינון ותליין מנייהו שבעין ובכל רקיעא ורקיעא אנון מקטרגין ותליין מנייהו עשרה אלף רבוא.

ואי צלותא סלקא שלימא בעטופא דמצוה ותפילין על רישא ודרועא אתמר בהו (דברים כ"ח) וראו כל עמי הארץ כי שם ידו"ד נקרא עליך ויראו ממך. שם י"י אוקמוה דאיהי תפלין דרישא ומאן דחזי שם ידו"ד על רישא בצלותא דאיהו (ידו"ד) אדנ"י מיד כלהון ברחין הה"ד (תהלים צ"א) יפול מצדך אלף וגו'), עיי"ש.

ומכל מקום כל מלאכי חבלה אלו בטלים ע"י שבירת הלב אמיתית של איזה אדם מישראל, ואין נפקא מינה באיזה מדריגה הוא, אף אם הוא איש פשוט ביותר, מ"מ אין יכולים להשטין ולקטרג נגד התפילה של לב נשבר, דהלא כתיב לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה[סג].

וכן מצינו בזוה"ק בראשית שם עוד על פסוק תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו, וז"ל הזוה"ק בראשית שם[סד]

ודוד בגין גלותא אמר (שמואל ב' ז) רעב ועיף וצמא במדבר בגין דחמא שכנתא חרבה יבשה הוה נטיל צערא בגינהא לבתר דחמא דהדרין ישראל בחדוה תקין עשר מיני נגונין ובסוף כלהו אמר (תהלים ק"ב) תפלה לעני כי יעטוף (נ"א תקין י' מיני תילים ובסוף כלהו תפלה לדוד הטה יי' אזנך ענני חדא דכלהו צלותין דבגינייהו מתעטפין קדם מלכא ולא הוו עאלין עד דייעול צלותא דעני אמר תפלה לעני כי יעטוף) והיא צלותא דעטיף כל צלותין קדמה' עד דייעול צלותא דיליה ובגין דא אקדים עני לכולהו, עיי"ש.

ומובא בספרי תלמידי בעל שם טוב דכדי לנצח מלחמה צריכים לחיל רגלי וחיל הים, ואם יש רק חיל אחד, זה או זה, לעולם לא יוכלו לנצח את המלחמה דהלא אפשר שהשונא יש לו כל החיילות, וכמו כן מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא, שהקב"ה צריך לכל החיילות, והיינו שהוא אוהב את הצדיקים וגם את אנשים הפשוטים, וכמובא בשם החוזה מלובלין זי"ע שאמר הלוואי זאל דער גרעסטער צדיק האלטן ביי דעם וואס א פשוט'ער איד זאגט, ואכמ"ל בזה.

בעזהשי"ת

מפתח הענינים

לספר דברי תורה

מסכת ברכות

יוצא לאור ע"י:

עיר התורה והחסידות

בית שמש תובב"א

חודש סיון תשס"ח לפ"ק

מפתח הענינים

מבוא: ב

* דף ב. * ב

א. מאמתי קורין את שמע. ב

ב. יש ללמוד באימה ופחד ולקבל עומ"ש ולקיים מצוות בהידור רב כרצון ה' ב

ג. הר"ר זושא מהאניפאלי: מאימתי – מרוב אימה ופחד ב

ד. ת"ח פטור מקר"ש דבכלל ת"ת קיום כל המצוות ב

ה. הגר טען לפני שמאי הזקן – שרוצה לקים כל התרי"ג מצוות ללא שיצטרך להתגלגל שוב. ב

ו. שמאי דחפו באמת הבניין – כיון שלא שייך לקיים כל התורה על רגל אחד בגלגול אחד. ב

ז. הלל למדו על רגל אחד – ע"י התכללות בתוך כלל שיראל או ע"י לימוד התורה שבכללו קיום כל המצוות.. ב

ח. יש לבטל תורה בכדי לקיים מצוות מסוימות.. ב

ט. ושמרתם את המצווות – שלא יתחמץ המצוות שבאות לידך אל תחמיצנה ב

* דף ב. *. ב

י. קשר בין התחלת מסכת ברכות וסיומו – שהקדימו את זמן תפילת ערבית משום עת לעשות לה' הפרו תורתיך שעמי הארץ הרי לא יבואו ב' פעמים לביהכנ"ס ב

יא. לנעוץ סופן בתחילתן, סיום המשניות, ה' יברך את עמו בשלום, עם תחילת המשניות, מאימתי קורין את שמע בערבית, מהו השייכות בין מדת השלום למצות קריאת שמע שקורין אותה בערבית. ב

* דף ג. *. ב

יב. מצות תוכחה – בדרכי נועם. ב

* דף ה. *. ב

יג. ע"י זכירת מעמד הר סיני שכפה עליהם הר כגיגית – בחינת יזכיר לו יום המיתה, זוכים להתגבר על היצה"ר. ב

* דף ה: * ב

יד. מעשי העניו יתקבלו הרבה יותר ממעשי הבעל גאוה – אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד ושיהיה בדרך הענווה ויכוין לשם שמים. ב

* דף ו. * ב

טו. תפילין נקרא 'פאר' ולכן זהו המצווה הראשונה שמקבל עליו נער בן י"ג שנה שיזכור לפאר מעשיו לכבודו של הקב"ה. ב

טז. תפילין נקרא 'פאר' ולכן זהו המצווה הראשונה שמקבל עליו נער בן י"ג שנה שיזכור לפאר מעשיו לכבודו של הקב"ה. ב

יז. קושר התפילין שיזכור להתקשר להקב"ה. ב

יח. ע"י שמקיים מצוות תפילין זוכה שאלוקי אברהם בעזרו ב

* דף ו. * ב

יט. גודל מצוות הנחת תפילין ב

כ. כל המניח תפילין מאריך ימים. ב

* דף ו: * ב

כא. המשמח חתן זוכה לבנות מחרבות ירושלים דהרי "לא ברא הקב"ה עולמו אלא בשביל שירה וזמרה", ב

כב. בעניין המנהג ליתן מתנות לחתן וכלה ביום חתונתם ב

* דף ו. * ב

כג. אאע"ה מחמת גודל מסירות נפשו ואהבתו להשי"ת לא חס על גופו ונפשו ולא על גילו המופלג, וקיים במסירות נפש ממש את מצוות בוראו ב

* דף ז. * ב

כד. יש לקשר האברים להקב"ה שכל מעשיו יה' לשם שמים ב

* דף ח. * ב

כה. על האדם להתפלל בעת שמתרחב דעתו כלומר, אחרי נישואיו, להתפלל על השכינתא בגולתא. ב

כו. יש להתפלל על הזיוג של יתפסו בו זיווגים שאינם מהוגנים ב

כז. להתפלל על שכינתא בגלותא. ב

* דף ח. * ב

כח. שערים המצויינים – הם התנהגות בנ"א כדבעי בין אדם לחבירו ובין אדם למקום, ובכך בונים את חורבות ירושלים, ורח"ל אם לא מחריבין עבודת הצדיקים ב

כט. צדיקים בעבודתם בונים את ביהמ"ק. ב

* דף ח. * ב

ל. פרנסת האדם תלוי בזכות אשתו – ולכן אחר הנישואין עליו לסמוך על השי"ת ולעמול בעסק התורה. ב

לא. בכל דבר צריך קודם איתערותא דלתתא ואח"כ מלעילא כמו בקריעת ים סוף – כן בפרנסת האדם. ב

* דף ט: * ב

לב. מבקשים 'נא' רחמים שנראה שהכל כי לעולם חסדו ב

לג. כל מה דעביד רחמנא לטב עביד, שאף הגבורות רחמים הם ומ"מ מבקשים שהראנו ה' חסדיך. ב

לד. מבקשים 'נא' רחמים שנראה שהכל כי לעולם חסדו ב

* דף י. * ב

לה. האם נח הוכיח את בני דורו ב

לו. האם נח הוכיח את בני דורו בכלל, או שהוכיחם רק בדברים קלים ב

לז. גלגולי נשמות מדור המבול ועד דורו של לוט בעיר סדום – הכל נשמות גדולות מסוד הדעת ב

* דף י. * ב

לח. בעניין קריאת השם לאברהם בשם אברם. ב

לט. כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וגו'. ב

מ. בגנות מידת הכפויות טובה. ב

מא. על האדם להגיע לשלימות ע"י שיכוין לא רק לטובת עצמו ב

* דף י: * ב

מב. מצוות הכנסת אורחים הגדולה במצוות החסד ב

מג. זכות הכנסת אורחים מגינה על האדם מכל רע, ואף מזכהו אם בגללה אינו מהדר במצוות כראוי ב

מד. הרה"ק מבארדיטשוב טרח במצוות הכנסת אורחים ואף לא נתנו לעכו"ם שיקיימנו במקומו ב

מה. מי שאינו מכניס אורחים – מסתמן כי מר הוא. ב

מו. הכנסת אורחים הגדול שבגמילות חסדים. ב

מז. אין לומר לשם יחוד במצות הכנסת אורחים משום שגדולה מקבלת פני השכינה ב

מח. צדיקים מקיימים מצוות הכנסת אורחים בביתם ואף מחוצה לה וכן משפיעים על סובביהם ב

מט. הכנסת אורחים מצווה של והלכת בדרכיו שהרי הקב"ה כביכול מכניס אורחים בעולמו כל העת.. ב

* דף י: * ב

נ. הכירה באלישע כי קדוש הוא שעבודתו לפנים – "בקרב קדושים תהלל" ב

נא. ד' מדריגות בעבודת ה' – ישרים, צדיקים, חסידים, קדושים. ב

* דף טז. * ב

נב. על האדם לעבוד את בוראו ללא פניות אלא לעשות נחת רוח ליוצרו וקונו ב

נג. העובד את השי"ת עם פניות נקרא טמא. ב

* דף יז: * ב

נד. נח לימד בתיבתו מידת הסתפקות במועט. ב

נה. ההבדל בין צדיק לרשע אפילו בקבר. ב

נו. צדיק – אינו נהנה מכסף ממקור לא טהור. ב

נז. יוסף הצדיק על אף מלכותו היה מסתפק במועט ב

נח. על האדם להתרחק ממותרות אע"פ שרואה שצדיקים אינם נוהגים כן ב

נט. החושב שמרויח וזה אינו מאת ה' הרי כעובד עבודה זרה ב

* דף יז. * ב

ס. על האדם לדעת שאין לו על מה לעמול בעסקים גשמיים שהרי מאתו ית' וע"י אמונה זו יזכה לראות עולמו – עוה"ב בחייו – בעוה"ז. ב

סא. הצלחת האדם בעוה"ז תלוי בזכות התורה. ב

סב. בטל רצונך מפני רצונו – שהרי הכל מאת השי"ת ב

* דף יז. * ב

סג. רשע שמדבר לשה"ר יעשה תשובה בתפילה וצדקה וע"י זה יזכה שיתקבלו עבודתיו בתורה ותפילה. ב

סד. לזכות לתשובה שלימה רק ע"י תשובה תפילה וצדקה ב

* דף יז. * ב

סה. יצה"ר – השאור שבעיסה – מעכב את עבודת האדם שיהא בשלימות ב

* דף יז. * ב

סו. על האדם לראות שלא יתבייש מאבותיו ב

* דף כ: * ב

סז. דבר תורה שלא לדבר בשב"ק דברים בטלים רק לקדש באמירה בדברים שבקדושה – בחריש ובקציר עולמים. ב

סח. לא לדבר בשב"ק דברים בטלים – רק לקדש באמירה בדברים שבקדושה ב

סט. רק לקדש באמירה בדברים שבקדושה – בחריש ובקציר עולמים ב

* דף כ: * ב

ע. בקשה מהקב"ה שיראה את דקדוק בניו המצוות ועי"ז יסייע להם ויפתח להם אוצרותיו והשפעותיו ב

עא. בקשה מהקב"ה שיראה את דקדוק בניו המצוות ועי"ז יסייע להם ויפתח להם אוצרותיו והשפעותיו ב

* דף כז: * ב

עב. יש להוכיח את האדם אבל רק ע"י אהבה – העיקר להשגיח לחיות באחדות ולא לשפוך דם חבירו רח"ל. ב

עג. דרכו של משה רבינו ע"ה, דגם כשהוכיח את ישראל הראה להם אותות חיבה ואהבה יתירה ב

עד. צריך ליזהר מאוד שלא לבזות את חבירו ח"ו דאזיל סומקא ואתי חיורא ב

עה. מי ששופך דמים בעולם הזה מתגלגל במים. ב

* דף לב: * ב

עו. חסידים – שעסוקים לטובת הזולת, תורתם משתמרת – שהם וצאצאיהם הולכים בדרך התורה. ב

עז. ע"י שמשפיעים ברוחניות על אחרים הקב"ה מסייע – וזרעו לברכה – שצאצאיו שילכו בדרך הישר והטוב. ב

עח. חסידים – שעסוקים לטובת הזולת, תורתם משתמרת – שהם וצאצאיהם הולכים בדרך התורה. ב

עט. גודל מעלת המזכה את הרבים בתפילין ציצית ומזוזות ב

* דף לד: * ב

פ. במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד – דרך לקרב בעלי התשובות.. ב

* דף לד: * ב

פא. זבולון ויששכר מי גדול?. ב

פב. אם זבולון תומך רק כדי חייו של יששכר. ב

פג. אזי יששכר גדול הימנו ב

פד. אם זבולון נותן ליששכר מחצית מרווחיו ב

פה. אזי זבולון גדול הימנו ב

פו. הקדמת זבולון ליששכר – דהרי גדול המעשה יותר מן העושה ב

פז. יששכר גדול במעלה יותר מכל אחר. ב

פח. אם זבולון תומך רק כדי חייו של יששכר. ב

פט. אזי יששכר גדול הימנו ב

צ. אם זבולון נותן ליששכר מחצית מרווחיו ב

צא. אזי זבולון גדול הימנו ב

* דף לה. * ב

צב. סעודת שבת – סעודת המלך – והכל שייך להקב"ה אפילו לאחר ברכה ב

צג. סעודת שבת קודש – סעודת המלך. ב

* דף לה: * ב

צד. יש להאמין ולבטוח בהשי"ת ואזי יבטח הפרנסה וכל ענייני הארציות ולא יצטרכו לעבוד כרשב"י ב

צה. צדיקים מסרו נפשם עבור לימוד התורה הק' ב

צו. המקבל עליו עול תורה כמקבלה מסיני ב

צז. וכאילו צרכיו מוכנים כבר. ב

* דף מ. * ב

צח. מאכלי שב"ק קדושות הן, ואין לתתן לדבר טמא, כמו"כ מגינות על האדם שלא יקבל חיבוט הקבר. ב

* דף מו. * ב

צט. הכנסת אורחים מביא למקור הברכה. ב

ק. הבעל שם טוב הק' נולד בזכות מידת הכנסת אורחים של אביו רבי אליעזר ב

קא. האחים הקדושים הרבי ר' אלימלך והרבי ר' ושא נולדו בזכות מידת הכנסת אורחים של הוריהם. ב

* דף מט. * ב

קב. בונה ירושלים בזמן שיתכנסו נדחי ישראל – הם העשרת השטים הפזורים ב

קג. איש פלאי מעשרת השבטים הגיע לחוג חג החרות בבית הרה"ק מקאלמייא ב

* דף מט: * ב

קד. האכילה מגיעה אל האדם במידת הדין ב

קה. התורה מגיעה אל אדם במידת הרחמים. ב

קו. נח חי במידת ההסתפקות כיון שזכר שהכל מאת ה' ב

קז. על האדם לשוב תמיד על חטאו הראשון, שזה גרר אחריו אחרים ב

קח. צדיקים שבו בתשובה על חטאם במעי אמם. ב

* דף נא: * ב

קט. ובחמרא טבא דביה תחדי נפשא, שכאשר מגיע לשתיית יין לכבוד שב"ק לא ידאוג על אודות גופו שיתבלבל ראשו וכדומה, כי העיקר הוא שמחת הנפש ב

קי. ע"י שתיית היין משמח לבו וזוכר חידושו של עולם ב

קיא. ביום פורים ל' יום קודם פסח מתרגלים לשתות יין ב

קיב. קודש הוא לכ"ם – ל'ב כ'בד מ'ח – שהיין נכנס בתוך כל האברים ומלהיב את האדם לעבודתו ית' ב

* דף נג: * ב

קיג. בגודל זהירות עניית אמן ב

קיד. זיווג האדם מורכז לפי מעשיו וכל יש להתפלל לעת מצוא – זו אשה ב

קטו. להרה"ק השר שלום מבעלזא לא היה מנוחה נכונה כל עת שהיה ציורו עלי אדמות, וציווה לבנו מרן מהר"י שישרפו ולא ירע לו מאומה. ב

קטז. יש היכל מסוים שמי שיש ציורו ממנו לא יכול להיכנס שם ב

* דף נד. * ב

קיז. כל רעה זהו טובה – שמאתו ית' לא תצא הרעות ב

קיח. ההשפעות מגיעות אל האדם לפי מעשיו, ואין רע מאתו ית' שמאתו לא תצא הרעה – אלא ע"י מעשי האדם גורם לעצמו רע ח"ו ב

* דף נד: * ב

קיט. המאריך בתפילתו מאריכים לו ימיו ושנותיו ב

* דף סא: * ב

קכ. על האדם לעמול בתורה ולצפות מתי יבוא לדיו ואקיימנה ב

קכא. צדיקים השתוקקו לקיים מצוות והמתינו לה באופן נפלא ב

* דף נד * ב

קכב. הבן שאינו יודע לשאול – מחמת שמפחד לעיין במעשיו שע"י יעיינו בדיניו ב

* דף ס: * ב

קכג. מבעל הרחמים לא יצא הרעות כמ"ש מפי עליון לא תצא הרעות והטוב ורק הכל טובת הבורא ית"ש.. ב

קכד. כל מה דעביד רחמנא לטב עביד – שמאתו לא תצא הרעות ב

קכה. מבעל הרחמים לא יצא הרעות כמ"ש מפי עליון לא תצא הרעות והטוב ורק הכל טובת הבורא ית"ש שרצונו להטיב לברואיו ב

קכו. ע"י הבטחון נתהפך הכל לטובה. ב

קכז. בסופו של דבר רואים שהכל מאת ה' היתה לטובה ב

* דף סג. * ב

קכח. ע"י שמשתתפים בצערו של הקב"ה זוכים לנחמה בכפליים וכופלים פרנסתו ב

קכט. כשאדם מצטער בצערו של הקב"ה, באותו מידה מודדין לו שלא יצטער וכן להיפך אם אינו מצטער וכו' ב

קל. אע"פ שנראים כגבורות מ"מ הכל חסדים ורחמים נסתרים ב

קלא. ההשפעות הם רק כשהאדם מאמין בהם ומקבלם באהבה ב

קלב. הראנו ה' חסדיך – תפילה על החסדים המוסתרים שיתגלו ב

* דף ס: * ב

קלג. אצל הקב"ה אומרים על גבורות שהם רחמים וכל היום חסד אשירה ב

קלד. הבוטח בה' מרוצה מכל דבר שיהיה עמו ב

* דף סג. * ב

קלה. אפשר ללמוד מוסר השכל מהמים התחתונים שנתרחקו מהשי"ת ומכל מקום רוצים להתקרב אליו לעבדו יתברך. ב

קלו. נוהגים ללכת ליד הנהר להתעורר בתשובה ע"י הנהר ב

קלז. אפשר ללמוד מוסר השכל מהמים התחתונים שנתרחקו מהשי"ת ומכל מקום רוצים להתקרב אליו לעבדו יתברך. ב

קלח. כל מה שאדם מבקש יבקש לטובת נשמתו ב

קלט. מן המים התחתונים לומדים איך להתקרב להקב"ה ב

* דף סג. * ב

קמ. נכון להיקהל בשב"ק ולומר תהילים שחשוב בעוסק בנגעין ואהלות – ויכול לבטל גזירות קשות.. ב

קמא. האומר תהילים יכול לבטל גזירות קשות.. ב

קמב. נכון להיקהל בשב"ק ולומר תהילים שחשוב בעוסק בנגעין ואהלות ב

קמג. האומר תהילים יכול לבטל גזירות קשות ויסורים קשים ב

* דף סג: * ב

קמד. הזוכר את מעמד הר סיני יהא מוכן למסור נפשו שיהא ממית עצמו באהלה של תורה ב

* דף סד. * ב

קמה. דרך הבעל שם טוב לקרב את האנשים הפשוטים שכולם יחיו באחדות ובשלום ב

קמו. ההלכה היא לחיות בחיבה וריעות.. ב

[א]) שוב ראיתי שהקשה כן זקיני הטורי זהב (בסימן רל"ה ס"ק ג') דאיך זה עברו על דברי חכמים, והרע"ב ותפארת ישראל כתבו דמספקא להו, עיין שם.

[ב]) שם מיירי מעוסק בצרכי ציבור, שפטור להתפלל, ועיין בברכי יוסף ומחזיק ברכה סימן ק"ח, דמתעסק "בצרכי ציבור" שפטור להתפלל, ומתוך העסק עבר זמן תפילה, אין צריך להשלים בזמן תפילה שלאחריה.

[ג]) מענין עוסק במצוה פטור מן המצוה:

א. עיין בזוהר הק' פרשת בלק (אות כ"ט) רבי יצחק ורבייהודההוו אזלי באורחא, מטו לההוא אתר דכפר סכנין, דהוה תמן רב המנונא סבא, אתארחו באתתא דיליה, דהוה לה ברא חדא זעירא, וכל יומא הוה בבי ספרא, ההוא יומא סליק מבי ספרא, ואתא לביתא. חמא לון לאלין חכימין. א"ל אמיה, קריב לגבי אלין גוברין עלאין ותרווח מנייהו ברכאן. קריב לגבייהו, עד לא קריב, אהדר לאחורא. א"ל לאמיה, לא בעינא לקרבא לגבייהו, דהא יומא דא לא קרו קריאת שמע, והכי אולפי לי, כל מאן דלא קרי קריאת שמע בעונתיה, בנדוי הוא כל ההוא יומא. שמעון אינון ותווהו, ארימו ידייהו ובריכו ליה. אמרו ודאי הכי הוא, ויומא דא אשתדלנא בהדי חתן וכלה, דלא הוו לון צרכייהו, והוו מתאחרן לאזדווגא, ולא הוה ב"נ לאשתדלא עלייהו, ואנן אשתדלנו בהו, ולא קרינן קריאת שמע בעונתיה, ומאן דאתעסק במצוה פטור מן המצוה. אמרו ליה, ברי, במה ידעת, אמר להו, בריחא דלבושייכא ידענא, כד קריבנא לגבייכו. תווהו יתבו נטלו ידייהו וכריכו רפתא.

ובפירוש הסולם כתב שם וז"ל: רבי יצחק ורבייהודהוכו', ר"י ר"י היו הולכים בדרך, הגיעו לאותו מקום של כפר סכנין, שהיה שם רב המנונא סבא, ונתארחו אצל אשתו, שהיה לה בן אחד קטן, וכל יום היה בבית הספר, באותו יום עלה מבית הספר ובא לביתו, ראה אלו החכמים. אמרה לו אמרה קרב לאלו אנשים עליונים, ותקבל מהם ברכות. קרב אליהם. בעוד שהיה קרב אליהם, חזר אחוריו. אמר לאמו, איני רוצה לקרב אליהם, כי יום זה לא קרו קריאת שמע, וכך למדו לי, שכל מי שאינו קורא קריאת שמע בזמנו, הוא בנדוי כל אותו היום.

שמעו אינון ותווהו וכו': הם שמעו ותמהו, הרימו ידיהם וברכו אותו. אמרו, ודאי כך הוא, שלא קראנו קריאת שמע, שיום הזה עסקנו בחתן וכלה שלא היה להם די צרכם, והיו מתאחרים להתחבר, ולא היה איש שישתדל בשבילם, ואנו השתדלנו בשבילם, ועל כן לא קראנו קריאת שמע בזמנו. ומי שעוסק במצוה פטור מן המצוה. אמרו לו, בני, במה ידעת, אמר להם בריח מלבושיכם הכרתי, כשקרבתי אליכם. תמהו, ישבו, נטלו ידיהם ואכלו לחם, עכתו"ד הנוגע לענינינו.

ב. ובספר חיי אדם כלל כ"ח סעיף ד' כתב וז"ל: העוסק במצוה פטור מן המצוה דילפינן מדכתיב ובלכתך בדרך בלכת דידך חייב אבל דמצוה פטור, דאם לא כן לכתוב בשבת ובלכת. ודוקא שצריך לטרוח אחר האחרת כגון שלוחי מצוה בסוכות דפטורים מן הסוכה אפילו בלילה אף על פי שאינם הולכים בלילה מכל מקום אם יצטרך לטרוח אחר סוכה בלילה יתבטלו עי"ז משליחותם. וכן החופר קבר למת או המשמר המת אף על פי שאינו מתו אף על פי שנח מעט פטור מקריאת שמע ותפלה. אבל אם ימצא סוכה עשויה במלון ואין צריך לטרוח כלל חייב בסוכה וכו', עיי"ש, ואינו פטור אלא העוסק במצוה כגון בשעה שמחזיר אבידה לבעליה או שמחזר אחר אבידת חבירו שימצאנה אבל אם כבר מצא האבידה והניחה בביתו אף על פי ששומר אותה ועושה מצוה מכל מקום לא הוי עוסק במצוה, ע"כ.

ג. ובמכילתא פרשת בא איתא, הקורא בתורה פטור מן התפילין שנאמר ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך, מכאן אמרו כל המניח תפילין כאילו קורא בתורה, וכל הקורא בתורה פטור מן התפילין. והטעם בזה מפרש הר"ן בראש השנה (דף י"ז ע"א) דהוא משום עוסק במצוה פטור מן המצוה.

ד. וכן איפסק הלכתא לגבי חתן ושושביניו, וכל בני החופה פטורים מן התפילין, ולטעם אחד הוא משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה (רש"י וב"ח בסוכה דף כ"ה). וכן מובא שם (סוכה דף כ"ו) לגבי כותבי ספרים תפילין ומזוזות הם ותגריהם ותגרי תגריהם וכל העוסק במלאכת שמים, ומוכרי תכלת, פטורים מן התפילין, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה. והרמ"א בדרכי משה (שו"ע או"ח סימן ל"ח) ובשו"ע שם כתב דאם צריכים לעשות מלאכתם בשעת קריאת שמע ותפלה פטורים מקריאת שמע ותפלה ומן התפילין.

ה. ועיין זבחים דף י"ט ע"א, כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם, פטורים מן התפילין, ופירש"י שם הטעם, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה. ועיין בשיטה מקובצת ערכין דף ג' ע"א, שכתב דדוקא כשאין זמן לקיים מצות תפילין קודם העבודה, עיי"ש.

וכן הוא שיטת רב יוסף לגבי שומר אבידה, שהוא כשומר שכר וחייב בגניבה ואבידה, כי באותה הנאה שיש לו שאילו בא עני (בשעה שמתעסק בטיפול האבידה) היה פטור מליתן פרוטה לצדקה, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, הרי הוא עליה כשומר שכר (בבא קמא דף נ"ז עמוד ב'). והתוס' ורבינו חננאל בבבא מציעא (דף כ"ט ע"א) פוסקים כרב יוסף, משום שהוא עוסק במצוה ונפטר מכמה מצוות עשה כל זמן שהוא עוסק בשמירתה.

[ד] זה לשון ספר חסידים (סימן רס"א), וז"ל: אהוב לך את המצוה הדומה למת מצוה שאין לה עוסקים, כגון שתראה מצוה בזויה או תורה שאין לה עוסקים כו', אתה תלמדם ותקבל שכר גדול כנגד כולם, כי הם דוגמת מת מצוה, עכ"ל. וכעין זה כתב ג"כ שם (בסימן ק"ה), וז"ל: כל מצוה שאין לה דורש ואין מי שיבקש אותה, תדרשנה לפי שהיא כמת מצוה, ומצוה שאין לה רודפים רדוף אחרי' לעשותה כו', עכ"ל].

[ה] וכן כתבו ספרי מוסר שצריך האדם לבחור לעצמו לפחות מצוה אחת לקיימה באופן מיוחד, ויהי' זריז וזהיר בה כל ימיו, וימסור נפשו עליה, ולא יתנצל שום התנצלות לבטל המצוה ההיא ואכמ"ל (ועיין בספר טעמי המנהגים ליקוטים עמוד תקס"א).

[ו]) וכן נפסק להלכה במגן אברהם (או"ח סימן רכ"ה סק"ד) ובמשנה ברורה (שם סק"ו) עיי"ש.

[ז]) ועיין בספה"ק תפארת שלמה פרשת פנחס מה שכתב בזה.

[ח]) ובזהר פ' בראשית (דף כ"ג ע"ב) כתב, וז"ל: אי צלותא סלקא שלימא, בעטופא דמצוה ותפילין על רישא ודרעוא, אתמר בהו וראו כל עמי הארץ כי שם הוי"ה נקרא עליך ויראו ממך, שם ה' אוקמוה דאיהי תפילין דרישא, ומאן דחזי שם הוי"ה על רישא בצלותא דאיהו אדנ"י, מיד כולהון ברחין, הה"ד (תהלים צא, ז) יפול מצדך אלף וגו', עכ"ל. [ואם התפילה עולה בשלימות, שהיא בטלית של מצוה ותפילין על ראש וזרוע, אז נאמר בהם וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, שם ה' בארוהו שהוא תפילין של ראש, וכל הרואה את שם הוי"ה על הראש, בהתפילה שהיא שם אדנ"י, תיכף בורח, וז"ש יפול מצדך אלף וגו' (פירוש "הסולם" כאן)].

[ט]) כהגירסא שהובאה במעדני יו"ט שם (שינוי בהלשון – לא בתוכן הענין).

[י]) כלומר, כל מה שתקנו ג"כ חכמים, כי הש"י מסר לחכמים לתקן תקנות טובות ונכוחות בענין כל מצוה ומצוה, ולכך שפיר מתקיים גם על ידי תיקוניהם קרא דוטרף זרוע (מעדני יו"ט כאן אות פ').

[יא]) ומעיר על זה כ"ק אדמו"ר מליובאַוויטש זי"ע (בלקוטי שיחות, חלק ט' ע' 11 שוה"ג הב' להערה 57), וז"ל: שמזה מובן, אשר גם בבני גד, מה שהי' בהם "וטרף גו'" הוא מצד מצות התפילין שהיתה בידם. וכמפורש בבחיי ס"פ מטות, וז"ל: "כי היו בטוחים בגבורתם וכוחם בזכות המצוה שבידם, וכענין שדרשו רז"ל וטרף זרוע בזכות תפילין שבזרוע אף קדקוד, בזכות תפילין שבראש".

השייכות של תפילין לבני גד – יש להעיר: גד הוא אותיות ג' ד' (ראה אוה"ת [לאדמו"ר ה"צמח צדק"] ויחי שפב, ב ואילך ובהנסמן שם), ובתפילין אמרו (זח"ג רע"מ רנד, ב. וראה ג"כ שם רסב, ב): "שי"ן דתלת ראשין ושי"ן דארבע ראשין דתפילין כו'". (ולהעיר מסידור [לכ"ק אדמו"ר ר' דוב בער מליובאַוויטש] שער התפילין, שבחי' המוחין שבתפילין, בתחילה הם ג' ואח"כ נחלקים לד'. עיי"ש). עכ"ל כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע.

[יב]) לשומרו . . שלא יפגעו בו החיצונים, שהאויר מלא מהם (אור יקר להרמ"ק, כרך ט"ו ע' י"ב).

[יג]) וז"ל התיקוני זהר תיקון מ"ז (דף פ"ג ע"ב): תא חזי, כל מאן דאנח תפילין על רישיה ועל דרועיה, קלא סליק בכל יומא לכל חיון מרכבות ואופנים ושרפים ומלאכים דממנן על צלותין, הבו יקר לדיוקנא דמלכא דאיהו מאן דאנח תפילין, דעליה אתמר (בראשית א, כז) ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו, עכ"ל. [ותרגומו ללה"ק: בוא וראה, כל מי שמניח תפילין על ראשו ועל זרועו, קול עולה בכל יום לכל חיות ומרכבות ואופנים ושרפים ומלאכים הממונים על התפילות, תנו כבוד לצורה של המלך שהוא מי שמניח תפילין, שעליו למדנו (את הכתוב) ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו].

[יד]) ומסיים שם: מאן דייעול קמיה לבי כנישתא כד נפק מתרעיה ולא תפילין ברישיה וציצית בלבושיה ואומר (תהלים ה, ח) אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך, קודשא בריך הוא אמר, אן הוא מוראי, הא סהיד סהדותא דשקרא, עכ"ל. [ומי שנכנס לפניו לבית הכנסת, וכשיוצא מפתחו בלא תפילין בראשו וציצית בלבושו, ואומר אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך, אומר הקבה, איפה הוא מוראי, הרי מעיד עדות שקר (פירוש "הסולם" כאן)].

[טו] לכאורה מטעם: שהרי העוסק במצווה פטור מן המצווה.

מעניין לעניין באותו עניין מבואר בספר סידורו של שבת שאאע"ה היה ממש חולה כל שמונת ימי המילה של בנו יצחק אבינו ע"ה, ממש בחינת 'נפשי חולת אהבתך'. מרוב אהבת ודבקות במצווה, עד שהגיע לידי חולי הלב.

[טז]) כן מובא בספר משנה למלך (פרשת ויחי) להרה"ק רבי אלעזר מרישא זצ"ל, נכד הרבי ר' אלימלך זי"ע, שהי' אז בצאנז בעת שאמר הרה"ק מצאנז כדברים האלה.

[יז]) וז"ל שם על הגמרא (שבת דף ל"א ע"א) מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי ואמר גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, דחפו באמת הבנין שבידו, אתא לקמיה דהלל גייריה, אמר ליה דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושא היא זיל גמור ע"כ.

וכתב וז"ל: והנה לכאורה תמוה מאוד על הגר, מה ראה לשטות זה לומר שילמדנו כל התורה כולה כשהוא עומד על רגל אחד, גם צ"ב האיך נכלל כל התורה כולה במצות ואהבת לרעך כמוך. ופירש דהנה איתא שכל אחד מישראל צריך לקיים כל התרי"ג מצוות, ואם לא זכה לקיים הכל, מוכרח הוא שוב להתגלגל לזה העולם כדי לקיים כולם. וידוע גם כן דכל מצוה הוא מכוון כנגד אבר אחד שבגוף האדם, ומכל מצוה שהאדם מקיים נעשה מזה לבוש וחלוקא דרבנן וטלית נאה לעולם הבא בגן עדן, והיות שיש רמ"ח אברים ושס"ה גידים באדם, ע"כ ע"י שמקיים כל התרי"ג מצוות קונה ועושה לו חלוקא דרבנן לנשמתו בעולם הבא, ולכן מי שלא זכה בחייו לקיים כל תרי"ג מצוות, מוכרח הוא להתגלגל שנית לזה העולם ולקיימם כראוי. ופירשו בזה הכתוב (תהלים י"ט) תורת ה' תמימה משיבת נפש, שצריך האדם לקיים כל מצות ה' בשלימות, שתהיה תמימה ולא יחסר ממנה כלום, דאל"כ משיבת נפש, מוכרח הוא שוב להתגלגל בזה העולם עד שישלימו שנית. ואת זה לא רצה הגר שיצטרך להתגלגל שנית בזה העולם, ע"כ ביקש עצה ודרך שיוכל לתקן כל התרי"ג מצוות בפעם הזאת שהוא בעולם. והנה רגל הוא לשון פעם, כמו (במדבר כ"ב) שלש רגלים, ועל כן אמר גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, שאוכל לקיים כל התורה בפעם הזאת שאני עומד בעולם הזה ולא אצטרך שוב להתגלגל.

[יח]) הנה מסנהדרין (דף ק"ח ע"א) משמע דנח היה מוכיח את בני דורו, ואמר להם שיעשו תשובה, ואם לאו יביא הקב"ה עליהם את המבול. אמנם במדרש משמע דלא הוכיח את בני דורו.

וביפה תואר כתב דבהא מילתא פליגי ר'יהודהור' נחמי' במדרש.

ובאמת י"ל (כמו שהבאנו ג"כ בפנים) דנח הוכיחם על ע"ז, ולא על גזל, או להיפך.

ועוד י"ל שהוכיחם, אבל לא הוכיחם עפ"י השיעור שנתנו חז"ל במסכת ערכין (דף טז.) דאיתא שם פלוגתא דרב ושמואל ור' יוחנן, לרב עד כדי הכאה, לשמואל עד כדי קללה, לר' יוחנן עד כדי נזיפה. ועוד דכתיב (ויקרא יט, יז) הוכח תוכיח ואחז"ל עד מאה פעמים, ואפשר שלא הוכיח כ"כ כדי לצאת ידי חובתו.

וי"ל דהוא ענין אחד עם המ"ד שלא התפלל עליהם, ע"ד דאיתא בגמרא (ברכות דף י' ע"א) הנהו בריוני דהוו בשבבותיה דרבי מאיר והוו קא מצערו ליה טובא, הוה קא בעי ר' מאיר רחמי עלויהו כי היכי דלימותו אמרה ליה ברוריא דביתהו מאי דעתך משום דכתיב (תהלים ק"ד) יתמו חטאים, מי כתיב חוטאים חטאים כתיב. ועוד שפיל לסיפיה דקרא, ורשעים עוד אינם כיון דיתמו חטאים ורשעים עוד אינם, אלא בעי רחמי עלויהו דלהדרו בתשובה ורשעים עוד אינם, בעי רחמי עליהו והדרו בתשובה, ע"כ.

ולפי"ז י"ל דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דיתפלל עליהם שיחזרו בתשובה, ובזה ג"כ יכול לקיים חלק ממצות תוכחה, ודו"ק.

ודבר זה מצינו במשה רבינו ע"ה, שמסר נפשו בתפילה להשי"ת ואמר ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת, וכמו שהבאנו בפנים בשם האריז"ל דמשה היה נשמת נח, ובזה שאמר מחני נא תיקן את מה שנאמר אצל נח וימח את כל היקום, על שלא הוכיח נח את בני דורו, ודו"ק.

[יט] וכן איתא בספה"ק אור המאיר פרשת בשלח בשם הבעל שם טוב, ובעוד ספרי קודש.

[כ] וכן איתא במסכת שבועות (דף כ' ע"ב).

[כא]) דרכו של הרה"ק מהר"ש מבעלז זי"ע הי', לומר בכל ראש השנה לפני תקיעת שופר דברי תורה ומוסר בהתלהבות עצומה. פעם אחת התחיל הרב מבעלז לספר לפני תקיעת שופר על הנסים של יציאת מצרים, ואמר אותם הפסוקים שכתוב בהם שה' שלח את משה להוציא את ישראל ממצרים, ופרעה שאל "מי ומי ההולכים", ומשה רבינו השיב לו: "בנערינו ובזקינינו נלך בבנינו ובבנותינו בצאננו ובבקרינו", עד כי קרא פרעה אל משה ויאמר "לכו עבדו את ה' רק צאנכם ובקרכם יוצג גם טפכם ילך עמכם", ומשה השיב לו "וגם מקננו ילך עמנו לא תשאר פרסה כי ממנו נקח לעבוד את ה' אלקינו", ומיד אחרי זה אמר הרב את הברכה "לשמוע קול שופר", ותקע בשופר והתפלל מוסף כדרכו בקודש. ויהי הדבר לפלא בעיני כל החסידים, ושום איש לא הבין מה ענין פסוקים אלו בראש השנה קודם תקיעת שופר, אך בכל זאת החרישו, ולא הרהיבו בנפשם לשאול את פי קדשו לפשר הדבר.

וחסיד אחד בשם ר' אלימלך מטלוסט ז"ל הי' נוהג מדי שנה בשנה לנסוע לראש השנה לבעלז. ואחרי כן להרב הקדוש ר' מאיר מפרעמישלאן ז"ל. גם באותה שנא עשה כן. מיד אחרי ראש השנה נסע מבעלז לפרעמישלאן. ויהי כאשר דרך על מפתן חדר הצדיק ר' מאיר מפרעמישלאן. אמר לו הצדיק.

– אלימלך! אמור לפני את דברי התורה שהגיד הרב מבעלז השתא לפני התקיעות.

סיפר לו החסיד, כי הרב מבעלז קרא פסוקי הויכוח של משה רבינו עם פרעה בענין היציאה ממצרים, וכי כל האנשים ששמעו דברות קדשו השתוממו, "מה ענין שמיטה אצל הר סיני".

התחיל הצדיק ר' מאיר לשבח את התורה של הרב מבעלז, שבחכמה עמוקה בקע את כל הרקיעים, והסיר גזירות חמורות מישראל, בהראותו בדבריו הקדושים לפני השי"ת, "אבא! בתורתך הקדושה כתוב שבל תשלוט בישראל כל רעה". בראות הצדיק כי ר' אלימלך אינו מבין כלל מה הוא סח, הוסיף לאמר לו.

– אני אפרש לך כוונת הרב מבעלז. דע, כי בשנה זו הי' בראש השנה קטרוג גדול למעלה על ישראל, והיתה גזירה לא טובה, רחמנא ליצלן, על ילדי ישראל הקטנים, אבל הרב מבעלז התעצם בטענה כי הם יגדלו ויעבדו את ה'; וחפצו אחרי כן לגזור כלי' על בהמותיהם של ישראל, וגם לזה לא הסכים הרב מבעלז, "כי ממנו נקח לעבוד את ה' ", וכך המתיק הרב מבעלז הדינים באמירת הפסוקים בדרך וויכוח בין פרעה הרשע, השטן, ובין משה רבינו, צדיק הדור, עד שהעביר את רוע הגזירה גם מבהמות ישראל. ודע – הוסיף הרב מפרעמישלאן – הואיל והרב מבעלז לא כלל גם את העופות בדבריו הקדושים, תהי' בשנה זו מגיפה בעופות, שמעליהם, מעל העופות, לא נתבטלה הגזירה.

וכן הי', באותה שנה נתפשטה מחלה מתדבקת בין העופות, ובשום אדם ובהמה לא נגעה.

ועיין בספר חקל יצחק (פרשת יתרו) שכתב וז"ל: "שמעתי מה שהיה אצל הרה"ק מהר"ם זצללה"ה מפרימישלאן שאמר בשולחנו תורה לפרש איזה פסוק באופן להמשיך ישועות וברכות לישראל… והיה שם מהמסובין ת"ח אחד והיה קשה לו למה צריך הרה"ק הנ"ל לדחוק כ"כ בפירושי הפסוק, מוטב לו להניח הפסוק כפשוטו, והוא יברך את ישראל בישועות וברכות כרצונו, ואזי הרגיש הרה"ק בזה וענהו, איתא ביורה דעה (סימן ר"מ סעיף א') ראה אביו שאינו נוהג כשורה לא יאמר לו עברת על דברי תורה אלא יאמר אבא כך כתוב בתורה והוא יבין, עיי"ש. וא"כ כיון שהבורא ית"ש הוא אבינו מלכנו לא נכון לומר לו כלום, רק צריכים לפרש הברכות בתוך הפסוק שבתורה, ואחר כך לומר "אבא כך כתוב בתורה", עכ"ד.

וראה בספה"ק תפארת שלמה (פרשת מצורע) שכתב וז"ל: וכמו שידענו זה מצדיקי הדור שלפנינו שע"י תורתם המשיכו השפעות טובות ורפואה בעוה"ז, וכן הדיבור יקר של הצדיק בד"ת מרפא מיד והשי"ת שולח דברי תורה בפיו לרפאות תעלה לכל הצריך לו, כנודע זה המעשה מהרב הקדוש איש היהודי זלה"ה מפרשיסחא שהיה בעירו בית כזה אשר לא טהור ופעם גברה עליהם המחלה מאוד ר"ל, ויבואו ויצעקו אליו, אז נפל ד"ת בפיו ברמזים וגימטריאות, ואחר תומו ד"ת הלזה שאל אם הגימטריאות עולים בחשבונם, אז נתרפאו ויהי כן. וזהו שאמר הכתוב (תהלים ק"ז, כ') ישלח דברו וירפאם, ישלח דברו, להצדיק, וירפאם", עכל"ק.

ובמקום אחר (פרשת האזינו) מבאר התפארת שלמה ענין הנ"ל, עפי"ד הנועם אלימלך שכתב על מה שאנו רואים שהצדיקים המה מרפאי חולים וכדומה. ומתרץ כי ע"י לימודם בתורה ומחדשים חידושי אורייתא המה בוראים דברים חדשים, לכן אף שנגזר על האדם ח"ו איזו גזירה, המה בתורתם ועבודתם מביאים האדם הזה בעולם החדש והוא כאיש אחר, כי על אותו העולם לא נגזר כלל גזירה זו וממילא נתרפא החולה, עיי"ש.

[כב]) ע"ד דרשת רז"ל בפירוש הכתוב (ואתחנן ה, כד) ואת תדבר אלינו גו' – התשתם את כוחי כנקבה (פרש"י עה"פ).

[כג]) וכמו שהי' בגלות ושיעבוד מצרים, דאעפ"י שלא הי' בידם מצוות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר ואת ערום ועריה (מכילתא, הובא בפרש"י בא יב, ו), אעפ"כ, כשצעקו בנ"י אל השי"ת, תיכף שמע להם השי"ת ויצא להצילם, כמו שכתוב (תבוא כו, ז) "ונצעק אל ה' אלקי אבותינו וישמע ה' את קולנו וגו'", וכן כתיב (שמות ב, כג) "ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים וגו'", וכמו שהאריך בזה בעל ההגדה.

[כד]) וע"ד המסופר במדרש שהש"ר (פ"א פס' א' אות ד'. וכעין זה בקה"ר פ"א, א. – הבא בחצ"ר הוא מקה"ר שם), וז"ל: רבי חנינא [בן דוסא] . . פעם אחת ראה אנשי עירו מעלים עולות ושלמים, אמר, כולם מעלים שלמים לירושלים ואני איני מעלה כלום?! מה אעשה? מיד יצא למדברה של עירו בחורבה של עירו, ומצא שם אבן אחת, יצא וסידקה וסיתתה [ומירקה] וכרכמה (צייר בה ציורים בצבע הכרכום), אמר, הרי עלי להעלותה לירושלים (לנדבה לבדק הבית). ביקש לשכור לו פועלים, אמר להם, מעלים לי אתם את האבן הזאת לירושלים? אמרו לו, תן לנו שכרנו מאה זהובים ואנו מעלים לך את אבנך לירושלים. אמר להם, וכי מנין לי מאה זהובים או חמישים לתת לכם. [ביקש ליתן להם] ולא מצא [בידו דבר] לשעה. מיד הלכו להם. מיד זימן לו הקב"ה חמשה מלאכים בדמות בני אדם, [אמר להם, אתם מעלין לי אבן זו], אמרו לו, רבי, תן לנו חמשה סלעים ואנו מעלים אבנך לירושלים, ובלבד שתתן ידך [ואצבעך] עמנו, ונתן ידו עמהם ונמצאו עומדין בירושלים. ביקש ליתן להם שכרם ולא מצאן. בא המעשה ללשכת הגזית, אמרו לו, דומה רבנו שמלאכי השרת העלו לך את האבן לירושלים. מיד נתן לחכמים אותו השכר שהשכיר עם המלאכים, עכ"ל.

[כה]) שהש"ר פ"ה, ג. פסיקתא פס' החודש (פט"ו, ו). תנחומא באבער תולדות יח. זהר פ' אמור (דף צ"ה ע"א). זהר חדש פ' נח (דף כ"ג ע"ד).

[כו]) בספר נועם המצות מצוה רל"ט כתב, עצם התוכחה בא מחמת אהבה לכן סמכה התורה התוכחה ללא תשנא. והטעם שסמכה התוה"ק מצות תוכחה להלאו דלא תשנא את אחיך, יען כי באמת התוכחה באה רק מחמת אהבה שיאהב את חבירו, ע"כ יחמול עליו להציל את נפשו מדינו של גיהנם, אבל אם ישנא אותו לא יוכיח לו, כי מה איכפת לו אם השונא שלו יענש מן השמים.

ובספר נועם אלימלך פ' אמור כתב וזתוכ"ד, וע"ע בפ' תולדות). דרך הצדיק להוכיח עצמו תמיד בכל עת, ואומר בפני בני אדם תמיד הוא קלקול מעשיו, והוא פורט לפניהם חטאים שעשו אותם שאר בני אדם, והצדיק תולה אותם חטאים בעצמו כאלו הוא עשאם, ועי"ז הוא מכניס בלבם יראה גדולה והם שבים מעוונותיהם.

ובספר גנזי ישראל שבת תשובה (עמ' לד) וזתוכ"ד, איתא בשם הבעש"ט זי"ע, דמי שמוכיח את חבירו צריך להזהר מאד שהוא בעצמו יחזור בתשובה ויפשפש במעשיו ויוכיח לעצמו תחילה, ואז אח"כ יהיו דבריו נשמעים כדברים היוצאים מן הלב ויכנסו ללב השומעים. אבל כשח"ו המוכיח בעצמו עדיין לא נשלם ואינו תמים עוד במעשיו, אזי לא לבד שאינו עושה שום פעולה להעם השומעים תוכחתו, אלא יוכל עוד ח"ו לעורר דינים על ישראל חינם, ודבריו לא יעשו פרי.

ובספר צרור החיים (דף י' ע"ב), וזתוכ"ד, שמעתי מפי אבי זצ"ל, אשר בפני הבעש"ט פעם אחת דרש דרשן אחד ובעת הדרשה דיבר לא טוב על ישראל, ובא הרב הקדוש ר"ד מחסידי הבעש"ט ודחפו מעל הבימה, ובא הדרשן עליו בקובלנא לפני הבעש"ט, ושאל הבעש"ט להר"ד הנ"ל למה עשית כך, ואמר שדיבר סרה על ישראל. אמר הבעש"ט: כך אמר הקב"ה, מוסר ה' בני אל תמאס (משלי ג'), היינו מוסר יש לך רשות לאמר לישראל, אבל בני אל תמאס, היינו שלא תמאס את בני.

ובספר שבחי בעש"ט (עמוד קכ"ה) וזתוכ"ד, שמעתי מהרב דקהלתנו ששמע מהחסיד ר' זאב דק' אליק. פעם אחת שבת הבעש"ט בק"ק הנ"ל אצל בעל בית אחד, והוא היה פרנס החודש. בשבת במנחה הלך הבעה"ב לביהכ"נ לשמוע תוכחה מאורח אחד בעל דרשן. והמתין עליו הבעש"ט בסעודה שלישית שיבוא מביהכ"נ. ובתוך כך, שמע שהדרשן מקטרג על ישראל, ורגז הבעש"ט ואמר להגבאי שילך ויקרא להבעה"ב, וגילה הגבאי לכמה אנשים שרגז הבעש"ט על הדרשן, וראה הדרשן שהעולם נשמטין אחד אחד, ופסק מלדרוש, וביום מחר בא הדרשן להבעש"ט ונתן לו שלום. ושאל אותו מי הוא, ואמר, אני הדרשן, מפני מה רגזתם עלי. קפץ הבעש"ט ממקומו וזלגו דמעות מעיניו ואמר, אתה תדבר רע על בר ישראל, תדע, שבר ישראל ההולך כל יום ליומא דשוקא, ולעת ערב שנוגה לו מתחרד ואומר אוי לי שאעבור זמן מנחה. והולך לבית אחד ומתפלל מנחה ואינו יודע מה שמדבר, ואפילו הכי מזדעזעים שרפים ואופנים מזה.

[כז]) ובזוהר תרומה דף קע"ד כתב, כל נשמתין אתו מהאי גופא קדישא, והוא על דרך שאמז"ל בגמרא, עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, ופירש"י חדר ששמו גוף. (הגהות מהרצ"א להגאון הקדוש מדינוב זצוק"ל).

ובספר לב שמח (בראשית) פי' אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, שיש חלילה נדחים בגופים בבהמות ובעופות ובשרצים ורמשים, וע"י ישראל נתעלו. וכשיכלו הנשמות שבאותן גופים, אז יבא בן דוד. וזו הבטחה, וירדו בדגת הים ובעוף וכו'. ובכל הארץ היינו אותן הנדחים בארץ בעפר ואשפה, ובכל הרמש היינו בשרצים ורמשים, תהיו מושלים להעלות הכל. ופי' ג"כ ומוראכם וחתכם יהי' על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים בכל אשר תרמוש האדמה, היינו מה שנידח במה שתרמוש הארץ אפילו בשרצים. ובכל דגי הים, שיש מהם דגים טמאים שאין בקל להתעלות, ג"כ בידכם ניתנו להעלות הכל. כירק עשב, מה שהי' בכח אדם להעלות כמה מדרגות מצומח למדבר, נתתי לכם את כל, להעלות ולברר. מעין שפי' בהסידור על ונתתי עשב בשדך לבהמתך, יתעלה מצומח לחי, והדר ואכלת ושבעת, החי יתעלה למדבר. וזה כל שתה תחת רגליו, יש שמגולגלים בדגים ובעופות, ופעמים חלילה בעופות טמאים, כמבואר כמה מעשיות בזמן האריז"ל, וע"י הצדיקים נתקנים, אפילו עובר ארחות ימים, אותן נשמות שמשליכין אותן בכף הקלע בימים ובנהרות, גם כן "שתה תחת רגליו", להיות תקינין וברירין.

ובספר דברי שאול (שיר השירים) כתב בשם המגיד מישרים, דג' פעמים האדם מתגלגל ולא יותר, ואסמכי' אקרא דעל שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו. ועי' מהרש"א בח"א (שבת קנ"ב) דאסמכי' אקרא הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש, ע"ש. והטעם בזה, דהנה בעל עקידה (פרשת צו) מדמה חטאי אדם לכלי מתכות וכלי חרס, שיש אשר לא יתרחץ כמו כלי חרס, והנה גם כלי חרס קיי"ל דבשלש פעמים יצא הגיעול ממנו בדרבנן (ועי' עיטור ביו"ד סימן קכ"א ובחק יעקב ריש סימן תנ"א בשם הרוקח). ואם כן בשלש פעמים יוכל להתנקות, ולכך הגלגול אינו רק עד שלש פעמים.

ובספר רבינו בחיי (ברכה) כתב וז"ל, יחי ראובן ואל ימות, הזכיר יחי על חיי העוה"ב. ואל ימות, שלא ישוב משם עוד בגוף למות מיתה שני'. וזהו שתרגם אונקלוס ע"ה ומותא תניינא לא ימות. וגילה לנו בזה כי נשמות מתגלגלות לשוב בגוף, אחר שקבלו שכרם ועונשם בגן עדן או בגיהנם. וזה ידוע ומקובל, כי כשם ששמיטות העולם חוזרות ומתגלגלות, כן הנשמה אחר שקיבלה שכרה בג"ע או עונשה בגיהנם הנה היא חוזרת אחר זמן בגוף לקבל הראוי לה במדה כנגד מדה. והגלגול הזה נקרא אצל רז"ל תחיית המתים. ותמצא בירושלמי, אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון (ישעי' כ"ב), זו מיתה שני', וכן תרגום יהונתן, אם ישתבק חובא הדין לכון עד תמותון מותא תניינא.

[כח]) עיין בכורות (מ"ד ע"ב) עה"פ (עקב ז, יד) לא יהי' בך עקר ועקרה: לא יהי' בך עקר מן התלמידים.

[כט]) וכמבואר בתוס' ד"ה שורפן חסיד (נדה דף י"ז ע"א), וז"ל: ששרפת צפורן מזקת לאדם . . ולכך הוא חסיד שמחמיר לשורפן אע"ג שמזיק לו, עכ"ל.

[ל] היו שכתבו שאורח מביא ברכה לרפואה שהרי כאמור אורח זהו אור ח' ברכת רפאינו הינו הברכה השמינית בתפילת שמו"ע.

[לא] וכבר הבאנו בארוכה בקונטרס להגדה של פסח, גודל מעלת מצות הכנסת אורחים שמכניסים אורחים לתוך הבית, והסגולות להאדם בזכות שמקיים מצוה רבה זו.

והבאנו שם עובדא שהיתה באביו של הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, הרה"צ רבי אליעזר זצ"ל, שהיה דר בכפר, והיה מכניס אורחים גדול. כפי שמתבאר כאן, עיין לעיל.

[לב] ומובן דאין הכוונה כאן על עשרת השבטים המוזכרים בגמרא סנהדרין ק"י ע"ב שאין להם חלק לעולם הבא, כי שם מיירי מעשרת השבטים שסיפרו בגנות ארץ ישראל כמו שכתב רש"י שם ובדבר הזה נענשו מרגלים עיי"ש, והמשולח הזה בא מב' השבטים שלא גלו כמ"ש רש"י סנהדרין שם.

[לג]) ספר זה הוא ממחברים הקדמונים, והמג"א (סי' ר"ס) והמטה משה מביאו.

[לד]) וכן כתב בספר חסידים (סימן י"ח): גדול העונה אמן יותר מן המברך כו', המברך אינו מזכיר אלא שם אחד והעונה אמן מזכיר ב' שמות, כי אמן עולה בגימט' כשם י"ה ושם א"ד, ע"כ. וראה מקור חסד שם, ובס' המנהיג הל' תפילה.

[לה]) ועיין רש"י ברכות דף מ"ז ע"א (ד"ה עד שיכלה אמן מפי העונים), וז"ל: דאף עניית אמן מן הברכה היא, עכ"ל.

[לו]) וממשיך שם, וז"ל: ואם שומע ואינו עונה חייב מיתה. וסימן אמ"ן נוטריקון אנ"י מוס"ר נפ"ש, שכל א' מישראל מחוייב למסור נפשו על עניית אמן, עכ"ל. ועיי"ש בארוכה ב' סיפורים נפלאים בענין זה.

[לז]) ובספר חסידים (סימן רנ"ד) כתב, דהאומר בלחש ברכות התורה ושאר ברכות הוא חוטא וגוזל את המקום, שהרי לא נמצא מי שיענה אמן אלא א"כ מרים קולו בברכה.

[לח]) וממשיך שם: ואם יעשה כך, אזי אם ח"ו נגזר עליו קללה, אזי מהפך הקללה לברכה, עכ"ל, ומביא שם מכתבי האריז"ל פ' ראה, עיי"ש.

[לט]) ובמג"א שם (ס"ק י'): וזהו בברכת הודאה . . אבל בתפילה צריך שיכוין אמת היא ואני מתפלל שיאמנו דבריו כו', עכ"ל.

ומקור הדברים הוא בשל"ה (דף רנ"ג ע"ב), וז"ל: העונה אמן אחר המברך צריך לכוין: אמת ואמונה הוא השבח והברכה שבירך המברך, ואני מאמין בה . . [ובברכות הודאה] יכוין העונה: אמת הוא הברכה והודאה שבירך והודה המברך כו', ואני מודה ומאמין בזה . . [ובברכות השיר והשבח כו'] יכוין: אמת הוא הברכה והשבח שבירך המברך . . ואני מודה ומאמין שהשבחים לו יתברך הם נאים ויאים. והאמן של ברכות הנהנין יכוין העונה: אמת הוא השבח והברכה שבירך הבמרך שהוא יתברך ברא והמציא זה הפרי, עכ"ל.

ובט"ז שם (ס"ק ג'): ובברכות הבקשות על העתיד יכוין ג"כ שיהי' רצון מלפניו יתברך שיקיים דבר זה, עכ"ל.

[מ]) שלכן "אם יאמר בלחש, הוא כמו שמעלים להעיד על הדבר" (ספר הגן ודרך משה שם). ועיין ג"כ להלן שם (ליום תשעה ועשרים – דף ל"ו ע"ב), נעתק להלן אות ל"א.

[מא]) בש"ס שבת כאן: "קורעין לו גזר דינו", סתם. אבל כ"ה (של ע' שנה) בזח"ג כ, א (ברע"מ). תקו"ז בהקדמה (ד, ב). תי"ט (מ, א). זו"ח קיא, ג. רי"ף לברכות פ"ג (כא, ב). רא"ש שם (סי' יט). טור או"ח סנ"ו. שו"ע הרב שם ס"ב. ועיין ג"כ שערי זהר לשבת דף ל"ג ע"א (דף כ"ח ריש ע"א).

[מב]) כ"ה בפרש"י שם (הובא בתוס' שם). וכן פי' רבינו יונה לרי"ף שם, הובא בטור אור חיים סימן נ"ו. שו"ע הרב שם סעיף ב'. ובזהר במקומות הנ"ל: בכל כחו סתם.

ובתוס' שם (מפסיקתא, נעתק להלן) פירש "בכל כוחו" – בקול רם. וכ"ה גם בזהר ח"א (פ' נח דף ס"ב ע"ב), נעתק להלן אות ל"ו. ולהעיר ממ"ש בשל"ה הק' (הובאו דבריו בבאר היטב או"ח סימן תרמ"ג ס"ק א'), דכל אדם ירגיל עצמו לומר כל הברכות בקול רם, כי הקול מעורר הכוונה, ע"כ.

ועיין בספר הגן ודרך משה שם (דף י"ז ע"א) שמבאר מה היא הכוונה.

[מג]) ובתיקוני זהר תיקון י"ט (דף מ' ע"ב): אין צדקה אלא תפילה, צ' אמנים, ד' קדושות, ק' ברכות, ה' חמשה חומשי תורה.

[מד]) ועיין ג"כ מנורת המאור (נר א', כלל א', ח"ב פ"ה); שו"ת הריב"ש (סימן קט"ו) (ממדרש תנחומא ומס' כלה [רבתי פ"ב]) – הובאו ברמ"א יו"ד סימן שע"ו ס"ה (קרוב לתחילתו), ובביאור הגר"א וגליון מהרש"א שם. כלבו – הובא בב"י שם סו"ס שע"ו. מחזור ויטרי סדר מוצאי שבתות (סימן קמ"ד). ועוד. ועיין בארוכה סיפור כעין זה בזהר חדש רות (דף פ"ד ע"ג) – הובא בביאור הגר"א שם. ובאופן אחר – שם פ' אחרי (דף מ"ט ע"א ואילך). תנא דבי אליהו זוטא שבהערה הבאה.

[מה]) בתדא"ר לא מצאתיו לע"ע. אבל בתד"א זוטא ספי"ז מובא, בקיצור, סיפור כעין הנ"ל, אבל מסיים שם: בשעה שהוא יאמר ברכו את ה' המבורך אז יהיו מעלין אותי מדינה של גיהנם, עכ"ל.

וז"ל בתדא"ז שם: א"ר יוחנן בן זכאי, פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי אדם אחד שהוא הי' מלקט עצים, ודברתי עמו ולא החזיר לי דבר, ואח"כ הי' בא אלי, אמר לי, רבי, מת אני ולא חי, ואמרתי לו, אם מת אתה, עצים הללו למה לך, ואמר לי, רבי, האזין לי מה שאומר לך דבר אחד. כשהייתי חי, אני וחבירי היינו עוסקין בעבירה בפלטרין שלי, וכשבאנו לכאן גזרו עלינו גזר דין של שריפה, כשאני מלקט עצים שורפין את חבירי וכשהוא מלקט עצים אז שורפין אותי. ואמרתי לו, דינכם עד מתי, ואמר לי, כשבאתי לכאן הנחתי את אשתי מעוברת ויודע אני שזכר היא מעוברת, לכן בבקשה ממך, הוי זהיר בו משעה שיהי' נולד עד שיהי' בן חמש שנים הוליך אותו לבית רבו למקרא, כי בשעה שהוא יאמר ברכו את ה' המבורך אז יהיו מעלין אותי מדינה של גיהנם, עכ"ל.

ועיין בנצוצי אורות לזהר פ' נח (דף ס"ב ע"ב אות ו'), דדוקא הקדיש מסוגל להוציא אביו ואמו, ולא קדושה או תפילה או קריאה בס"ת.

[מו]) ולהעיר מספר י"ג אורות (עמוד פ"ג), שהרה"ק בעל דברי חיים מצאנז זי"ע אמר, שחיפש את אביו הרה"ק ר' ארי' לייבוש מטארניגראד זצ"ל לאחר פטירתו בגן עדן בהיכל שחשב ששם ימצאנו לפי מדריגתו, אך לא מצאהו, ולבסוף מצאו בהיכל גבוה מאוד. שאל לאביו: האיך הגעת עד כה. השיבו אביו: על ידי הקדיש הראשון שאמרת העלוני עד פה, ע"כ.

[מז]) כי הג"ע יש לו הרבה שערים ומחיצה לפנים ממחיצה, וכמ"ש (ב"ב דף ע"ה ע"א) כל צדיק וצדיק נכוה מחופתו של חבירו, ובפ' שואל (שבת דף קנ"ב סע"א) אמרו כה"ג כל צדיק וצדיק יש לו מדור לפי כבודו. ואמר, שזה העונה אמן בכל כוחו שפותחין לו כל השערים מחדרי ג"ע (חדא"ג מהרש"א כאן).

[מח]) והא' נחה במלת שומר. א"נ, דמלת שומר במקומו עומד, מלשון המתנה*, היינו שממתין בכל סוף ברכה לדקדק איזה ברכה היא לומר אמן עליה, שלא יהא אמן יתומה. ואל תקרי דקאמר לאו דוקא. וכן מצינו בכמה מקומות בתלמוד, ודו"ק (חדא"ג מהרש"א כאן).

*) עיין רש"י עה"פ: שומר, ממתין. וכן (וישב לז, יא) ואביו שמר את הדבר, וכן (עקב ז, יב) ושמר ה' אלקיך לך, עכ"ל. ובמהר"י קרא עה"פ: שומר, ממתין, כמו לא תשמור על חטאתי (איוב יד, טז), וכן ואביו שמר את הדבר. ועיין ג"כ מצודות עה"פ. ובפרש"י עה"פ ואביו שמר את הדבר: היה ממתין ומצפה מתי יבוא. וכן שומר אמונים. וכן לא תשמור על חטאתי, לא תמתין, עכ"ל. ועיין ג"כ זהר פ' קדושים (דף פ"ב ע"א). פ' יתרו (דף פ"ט ע"א).

[מט]) וכ"ה ג"כ בילקוט שמעוני ישעי' עה"פ (רמז תי"ז). יל"ש ומדרש תהלים עה"פ (תהלים קלו, ד) לעושה נפלאות גדולות לבדו.

[נ]) כ"ה גירסת רש"י. וכ"ה ג"כ ביל"ש ישעי' שם. וביל"ש תהלים (ומדרש תהלים) שם ליתא.

[נא]) כ"ה (בחצע"ג) בש"ס כאן. וביל"ש (ומדרש תהלים) שם הובא (רק) הפסוק הנ"ל בתהלים: לעושה נפלאות גדולות לבדו. ובחדא"ג מהרש"א שבהערה הבאה: לעושה נפלאות גדולות לבדו וברוך וגו'. ועיין ג"כ בזהר פ' בלק שנעתק להלן בסמוך, ובהנסמן שם הע' כ"ט.

[נב]) וז"ל חדא"ג מהרש"א שם: פי' כי אנפת בי הוא הקוץ שישב לו, כי בזאת ישוב אפך ממני שלא טבעה ספינתי כמו שטבעה לחבירו. וע"ז אמר שהתחיל אז להודות ומשבח כמ"ש אודך ה', ר"ל כאילו הייתי מיורדי הים והייתי ניצול, שהוא אחד מד' שצריכים להודות, גם עתה נצלתי ביבשה שלא ירדתי בסחורה שלי לים. ומייתי כדר"א לעושה נפלאות גדולות לבדו וברוך וגו', לפי שמתחילה הי' זה מכוסה מן האדם רק לה' לבדו, והתחיל האדם מקלל ומחרף, אמר שאחר שיתברר לו ניסו אומר בהיפך וברוך שם כבודו וגו', וק"ל. עכ"ל.

[נג]) וביסוד יוסף: שעל כל סיבה המאורע לא די באמירתו לבדו שאומר גם זו לטובה, אלא ישמח בלבו ג"כ ויקבע בדעתו כו'.

[נד]) עיין מס' תענית דף כ"א ע"א.

[נה]) עיין ג"כ יל"ש ומדרש תהלים עה"פ (תהלים קו, ב) מי ימלל גבורות ה' ועה"פ (שם קלו, ד) לעושה נפלאות גדולות לבדו.

[נו]) וכפי' חדא"ג מהרש"א הנ"ל, דהקוץ שישב לו הוא בבחי' "כי אנפת בי".

[נז]) ובל' חדא"ג המרש"א הנ"ל, "כי בזאת ישוב אפך ממני, שלא טבעה ספינתי כמו שטבעה לחבירו".

[נח]) וזהו שדייק לומר "כל דעביד רחמנא לטב עביד", היינו שהמאורעות הם בלתי טובים, אבל "כל דעביד רחמנא", גם דברים שאינם טובים, גם הם "לטב עביד", שיצא מהם טובה לאחרי זה.

ובסיפור דנחום איש גם זו (תענית דף כ"א ע"א), אף שזה שאנשי המלון רקנו את ארגזו מן האבנים טובות ומלאו אותו בעפר, הוא דבר רע (וכמ"ש שם לפנ"ז: דכולא מילתא דהוה סלקא לי' (אפילו רעה, רש"י) אמר גם זו לטובה), אעפ"כ, "למחר כי חזינהו", כשראה נחום איש גם זו שארגזו מלא עפר, "אמר גם זו לטובה", היינו שתיכף אז ראה והרגיש שהמאורע בעצמו ("גם זו") הוא דבר טוב.

[נט]) וביסוד יוסף: שעל כל סיבה המאורע לא די באמירתו לבדו שאומר גם זו לטובה, אלא ישמח בלבו ג"כ ויקבע בדעתו כו'.

[ס]) עיין מס' תענית דף כ"א ע"א.

[סא]) ושמעתי מידידי הגה"צ כ"ק אדמו"ר רבי יעקב מספינקא מבא"פ שאמר בשם זקינו הרה"ק בעל אמרי יוסף זצ"ל, שהיה שולח להתפלל לפני העמוד אנשים פשוטים שאינם יודעים הרבה, ואמר כל פעם ווי נעמט מען אזעלכע פשוט'ע אידן, ואמר שהוא מתקנא בהם, ואמר שבעשטה"ק היה אוהב מאוד את האנשים הפשוטים.

ובספר קובץ מכתבים מובא וז"ל: וברור הדבר אשר האנשים הפשוטים המצטיינים באמונתם הטהורה בתמימות אמירתם מזמורי תהלים, בהשתתפותם לשמוע שיעורי הלימודים, בהשתתפותם בועידת רעים ומקיימים מצות אהבת ישראל בחיבה ובחדוה הן המה השעשועים דגן עדן, והן המה אשר בהם האדמורי"ם יתפארו.

וכתב שם עוד וז"ל: "כ"ק מורנו הבעש"ט נ"ע הי' מקרב את האנשים פשוטים היראי אלקים ומחבבם ביותר, ושיטתו זאת היתה ידועה ומפורסמת לכל, וזאת היתה סיבה גדולה שהתרחבו מקושרי כ"ק מורנו הבעש"ט נ"ע בתוככי ההמון בזמן קצר, כידוע כמה סיפורים בזה.

אמנם גדולי התלמידים הצדיקים הגאונים לא הי' דעתם הקדושה יכולה לקבל זאת, ואף כי פעמים רבות שלחם כ"ק מורם ורבם מורנו הבעש"ט, להתלמד ענינים שונים במדת התמימות, בטחון, אמונה פשוטה, אמונת חכמים, אמונת צדיקים, אהבת ישראל והדומה, מאנשים פשוטים, בכל זה לא יכלו לקבל הנהגה זו בכלל, ובפרט אשר גם הן יעשו כן.

כנהוג אצל כ"ק מורנו הבעש"ט נ"ע, היו האורחים הבאים סועדים אצל כ"ק מורנו הבעש"ט נ"ע רק שתי סעודות מהשלש סעודות דש"ק, כי סעודה אחת מיוחדה רק בשביל התלמידים חבריא קדישא ואז לא הי' הרשות להאורחים לבוא, גם לא לעמוד מרחוק.

פעם באחד משבתות הקיץ אירע מאורע אשר הבהיל והרעיד את כל תלמידי כ"ק מורנו הבעש"ט נ"ע והחבריא קדישא.

על ש"ק ההוא באו הרבה אורחים ובהם אנשים פשוטים בעלי מוכסן, עובדי אדמה, בעלי מלאכה, סנדלרים, חייטים, נוטעי כרמים וגנות, מגדלי בהמות ועופות, וכדומה.

בשבת קודש ההוא בסעודת הלילה הראה כ"ק מורנו הבעש"ט נ"ע התקרבות גדולה להאורחים האנשים הפשוטים, להאחד נתן בכוסו מעט מיין הנשאר בכוסו מקידוש, להשני נתן הכוס המיוחד שלו אשר יקדש, לאחדים נתן פרוסת לחם מאותן הלחמים אשר בירך עליהם ברכת המוציא, ולאחדים נתן דגים ובשר מאת המונח בקערתו ועוד קירובים שונים שהפליא את כבוד קדושת החבריא קדישא למאד.

האורחים בידעם כי לסעודה השני' אין להם רשות לכנוס לכ"ק מורם ורבם מורנו הבעש"ט נ"ע להיותה הסעודה המיוחדת בשביל החבריא קדישא, הנה אחרי אכלם סעודת ש"ק התקבצו בבית הכנסת של כ"ק מורנו הבעש"ט נ"ע, ולהיותם אנשים פשוטים ביותר, שלא ידעו מאומה רק אמירת עברי חומש ותהלים, התחילו כל אחד ואחד לאמר תהלים.

המאורע הלזה הי' בשנות תקי"ג-תקט"ו, בעת אשר בין תלמידי כ"ק מורנו הבעש"ט נ"ע כבר היו הגאונים המפורסמים כמו הרב המגיד ממעזריטש והרב הגאון מפולנאה ועוד.

כשישב כ"ק מורנו הבעש"ט נ"ע לסעודה שני', סידר את כ"ק התלמידים החבריא קדישא איש איש על מקומו בסדר מסודר כרגיל אצל כ"ק מורנו הבעש"ט נ"ע, אשר הכל הי' בסדר מעולה, וכשישבו מעט זמן התחיל כ"ק מורנו הבעש"ט נ"ע לאמר תורה והחבריא קדישא מתענגים בנועם אלקי.

הסדר הי' שהיו מזמרים בשיר וניגונים שונים, וכראות החבריא קדישא אשר כ"ק מורם ורבם הבעש"ט נ"ע רוחו טובה עליו, הנה גדל שמחתם ועליצות נפשם הקדושה, בחדוה ובטוב לבב על כל הטוב והחסד אשר עשה הוי' אלקינו עמהם, וזכו להיות מתלמידי קדוש ה' מורנו הבעש"ט נ"ע.

ואחדים מהחבריא קדישא הרהרו אשר עתה הוא טוב מאד, אבל לא כן הוא כאשר מתקבצים האנשים הפשוטים, הבלתי מבינים כלל מה שכ"ק מורם ורבם מורנו הבעש"ט נ"ע אומר, והרהרו מדוע כ"ק מורם ורבם מורנו הבעש"ט נ"ע מקרב את האנשים בקירובים נעלים ונשגבים כאלו, לתת מיינו בהכוסות שלהם, ומה גם לתת את כוסו המיוחד לאחד מהאנשים הפשוטים.

עודם טרודים במחשבותיהם אלו, ראו אשר פני כ"ק מורנו הבעש"ט נ"ע נעשו רציניות, והתדבק בדביקות גדולה, ומתוך הדביקות התחיל להגיד: שלום שלום לרחוק ולקרוב, ואמרז"ל מקום שבעלי תשובה עומדים שם, צדיקים גמורים אינן עומדין שם, ודקדק הנוסחא צדיקים גמורים, וביאר כי ישנם ב' דרכים בעבודת השי"ת עבודת הצדיקים ועבודת הבעלי תשובה, ועבודתם של האנשים הפשוטים הוא בדרגא דבעלי תשובה, להיותם בהכנעה ושפלות בעצמם כעין חרטה על העבר וקבלה טובה על להבא.

כשגמר כ"ק מורנו הבעש"ט נ"ע את התורה התחילו לזמר שירים ונגונים שונים, והתלמידים מהחבריא קדישא אשר הרהרו תחלה אודות הקירוב הגדול שהראה כ"ק מורם ורבם מורנו הבעש"ט נ"ע להאורחים האנשים הפשוטים, שהוא במעלה נפלאה כעין מעלת עבודתם של בעלי תשובה על מעלת עבודת הצדיקים גמורים.

כ"ק מורנו הבעש"ט נ"ע הי' בדביקות עצומה, וכאשר גמרו לנגן פתח את עיניו הקדושים, והסתכל בפני קדש כ"ק התלמידים החבריא קדישא בהסתכלות מרובה, ואמר כי כל אחד ואחד מהחבריא קדישא יתן יד ימינו על כתפו של חברו היושב אצלו, באופן אשר כל החבריא קדישא היושבים סביב השלחן, יהיו משולבים אלו עם אלו כמו שישבו משני עברי השלחן הקדוש והטהור.

כ"ק מורנו הבעש"ט נ"ע ישב בראש השלחן, ואמר להם לנגן איזה ניגונים כשהם יושבים משולבים, וככלותם לנגן ציוה עליהם כי יעצמו עיניהם ולא יפתחום עד אשר יצוה להם, וישים את שתי ידיו הקדושים, יד ימינו על כתף התלמיד היושב מימינו, ויד שמאלו על כתף תלמידו היושב משמאלו.

לפתע פתאום שמעו כל התלמידים שיר וזמרה נעימה ועריבה בלולה עם קול תחנונים המחריד את הנפש, זה מזמר ואומר, אוי, רבונו של עולם, אמרת ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים, וזה מזמר ואומר, אוי, רבש"ע, בחנני ה' ונסני, צרפה כליותי ולבי, זה ישיר ואומר, טאטע הארציקער חנני אלקים חנני כי בך חסי' נפשי ובצל כנפיך אחסה עד יעבור הוות, וזה ישיר ואומר, אוי געוואלד זיסער פאטער אין הימל, יקום אלקים יפוצו אויביו וינוסו משנאיו מפניו, זה יצעק בקול מר ואומר, טייערער טאטע, גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרוחי' את מזבחותיך ה' צבאות מלכי ואלקי, וזה יצעק בקול תחנונים ואומר, ליבער פאטער דערבארעמדיקער טאטע, שובנו אלקי ישענו והפר כעסך מעמנו.

החבריא קדישא השומעים קול השיר והזמרה של אמירת תהלים זוחלים ורועדים, ואם כי עיניהם הקדושים עצומות, הנה דמעותיהם נגררות מעצמם, ולבם שבורה ורצוצה מקול תחנוני בעלי השיר והזמרה וכל אחד מהחבריא קדישא מתברך בלבבו כי יעזרהו השי"ת שיזכה לעבוד את ה' בכעין זה.

כ"ק מורנו הבעש"ט נ"ע הסיר את ידי קדשו מעל כתפי שנים התלמידים אשר ישבו מימינו ומשמאלו ואטם אזניהם מלשמוע עוד בקול השיר והזמרה באמירת מזמורי תהלים כבתחלה, ויצו להם כ"ק מורנו הבעש"ט נ"ע אשר יפתחו עיניהם הקדושים ואשר ינגנו כפי אשר אמר להם איזה ניגונים לנגן.

בעת ההיא ששמעתי את השיר והזמרה דאמירת מזמורי תהלים – מספר כ"ק מורנו הרב המגיד לכ"ק רבנו הזקן – הי' לי כעין שפיכת הנפש וגעגועים גדולים באהבה בתענוגים אשר כמוהו לא זכיתי עדיין עד אז והפאנטאפעל שלי היו רטובים מזיעה ודמעות של תשובה פנימית מעומקא דלבא.

כשפסק כ"ק מורנו הבעש"ט נ"ע לנגן כרגע נשתתקו כל החבריא קדישא וכ"ק מורנו הבעש"ט נ"ע הי' בדביקות גדולה משך זמן, ואחרי כן פתח עיני קדשו ויאמר: השיר והזמרה אשר שמעתם הוא השיר והזמרה של אנשים פשוטים האומרים תהלים בתמימות מקרב לב עמוק באמונה פשוטה.

ואתם תלמידי קדושי עליון הביטו וראו, ומה אנחנו שאין אנו אלא רק שפת אמת (ראה תניא פי"ג, לקו"ת ר"פ בהר, שיחת שמח"ת תר"ץ מהד"ת אות ד) כי הגוף אינו אמת, ורק הנשמה היא אמת, וגם היא אינה רק חלק מן העצם שלכן נקראת שפת אמת, בכל זה הנה גם אנחנו מכירים את האמת, מרגישים את האמת ומתרגשים מן האמת בהתפעלות עצומה, כל שכן וק"ו השם יתברך ויתעלה שהוא אמת לאמיתו, מכיר את האמת דאמירת תהלים של אנשים פשוטים.

כ"ק רבנו הזקן מספר להוד כ"ק אאזמו"ר אדמו"ר הרה"ק צמח צדק, אשר כ"ק מורו ורבו מורנו הרב המגיד אמר לו, אשר זמן רב הי' בצער גדול על אשר הרהר אז אחרי רבו, ועשה כמה תיקונים לתקן דבר זה ולא יכול להרגיע את עצמו מדוע הרהר אחרי רבו.

באחד הלילות ראה מחזה נעלה ונשגב, – מה המחזה לא סיפר אז כ"ק רבנו הזקן לכ"ק אאזמו"ר אדמו"ר הרה"ק צמח צדק, כי אם בשבוע שקודם הסתלקותו סיפר לו, – בהלכי חזרה – מספר כ"ק מורנו הרב המגיד לכ"ק רבינו הזקן – בהיכלות דגן עדן עברתי דרך היכל אחד אשר תינוקות של בית רבן יושבים ולומדים חומש, ומשה רבינו יושב בראש השולחן.

כל התינוקות אשר בהיכל ההוא למדו פרשת לך, ואחד התינוקות אמר בקול רם הכתוב ויפול אברהם על פניו ויצחק, ויאמר בלבו הלבן מאה שנים יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד, ומשה רבינו מסביר להם להילדים כי כל הפירושים (ראה בראשית רבה פמ"ז, ד.) אמת הם, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, ואם תאמרו איך אפשר הדבר אשר אברהם יהי' מסתפק במאמר השם, תדעו אשר זהו מצד הגוף ואשר גם גוף קדוש בשר הוא.

אז – מספר כ"ק רבינו הזקן לכ"ק אאזמו"ר אדמו"ר הרה"ק צמח צדק – כשמוע כ"ק מורי ורבי אשר מצד הגוף יכולים להיות כמה מחשבות והרהורים הבאים בדרך ממילא ומאליו, הנה זה הרגיע את רוחו של כ"ק מורי ורבי נ"ע.

למותר להגיד כי מאז ועד עתה הנה נשתנו הדברים, ואם כי בחסדי א-ל עליון בדורותיהם של הוד כ"ק אבותינו רבותינו הק' זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע הוסללה המסילה והתרחבה ת"ל הדרך סלולה דתורת החסידות ודרכי החסידים, אבל בזמננו זה הלא נתמעטו המוחות ונתקטנו ונתכווצו הלבבות הן בהשכלה הבנה והעמקה והן בההתעסקות בעבודה שבלב ובתיקוני המדות.

אמנם האמונה הטהורה והתמימות החביבה, הנה בחסדי א-ל עליון ובזכות הוד כ"ק אבותינו רבותינו הקדושים זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, הנה כמאז כן עתה כוחן רק להחיות בחיות פנימי בתורה, קיום המצות וקנין המדות טובות.

[סב]) וכבר פירשתי מה שמובא באבות דרבי נתן ובמדרש הנעלם על בא ליטהר מסייעין אותו, רבי נתן אומר נשמות הצדיקים מסייעין אותו עכ"ל (ועיין בשער המצוות פרשת ואתחנן). ולדרכינו יש לפרש, דנשמות הצדיקים הכוונה על נשמות בעלי תשובה שגרם להם לעשות תשובה על עוונותיהם, והם נעשו אח"כ צדיקים גמורים, והם מסייעים לצדיק זה שיוכל לעבוד את השי"ת כראוי, וכמו שביארנו לעיל מ"ש לכל צדיק וצדיק, דכל אחד מישראל נקרא צדיק, עיי"ש.

[סג]) ועיין מה שכתב הרה"ק רבי נחמן מבראסלאוו זצ"ל בליקוטי עצות, ערך עינים, (ס"ק ח') וז"ל: "על ידי לימוד זכות שהאדם מלמד על הרשע, על ידי זה האדם ניצול מרע עין של הרשע", עכ"ל.

ובערך תלמוד תורה (ס"ק ס"ט) כתב וז"ל: "להזהר שלא ידבר על שום אחד מישראל, רק אדרבה ישתדל בכל כחו למצוא זכות וטוב בכל אחד מישראל, ואפילו אם נדמה ח"ו לרשע ישתדל למצוא בו נקודות טובות ששם אינו רשע", עכ"ל.

ובערך תוכחה (ס"ק ט"ז) כתב וז"ל: "ועל ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות ויוכל להשיבו בתשובה על ידי זה", עכ"ל.

ובספה"ק פלא יועץ כתב (בערך כף זכות): "ונהי דלאדם רע אפילו עושה טוב יש לדורשו לכף חובה שעושה להראות טלפיים, מיהו זה בלב ובמחשבה, אבל לא לדבר באדם רע כי אין סניגור וכו' ועוד שלא יעורר קטרוג על עצמו ח"ו" עכלה"ק.

חזינן מדברי הפלא יועץ דאף במי שהוא בעצם אדם רע בטבעו, שיודעים כבר בבירור שהוא אדם רע, מ"מ אסור לדבר עליו לשון הרע, ואף אם קשה ללמד עליו זכות, יעשה כן רק במחשבה ולא בדיבור, והדברים מבהילים.

[סד]) דוד המלך ע"ה ראה את הגלות חרבה ויבשה היה לוקח חלק בצער השכינה – אחר שראה שישראל חוזרין בתשובה תיקן עשרה מיני תהלים – מגלה סודות נוראות בפרקי תהלים, תפלה לעני כי יעטוף, ותפלה לדוד הטה ה' אזנך ענני.

ודוד בגין גלותא אמר, רעב ועיף וצמא במדבר, בגין דחמא שכינתא חרבה יבשה הוה נטיל צערא בגינהא: ועל הגלות הזה, אמר דוד על השכינה, רעב ועיף וצמא במדבר, משום שראה אותה חרבה ויבשה היה לוקח חלק בצער השכינה. פירוש, אע"פ שבחינת דוד עצמו, הוא מחזה ולמעלה, כי הוא מבני לאה וענין גלות אדום הוא על בחינת מלכות דמלכות שמחזה ולמטה השתתף בצערה והתפלל עליה אע"פ שאינה בחינתו עצמו.

לבתר דחמא דהדרין ישראל בתשובה בחדוה תקין עשר מיני תהלים, ובסוף כלהו, אמר תפלה לדוד וגו', אחר שראה את ישראל חוזרים בתשובה בשמחה, תיקן עשרה מיני תהלים ובסוף כולם אמר תפלה לדוד הטה ה' אזנך ענני כי עני ואביון אני. (ה"ג בתק"ח) חזא דכולהו צלותין דנגונא הוו מתעטפין קדם מלכא ולא הוו עאלין עד דייעול צלותא דעני, ראה שכל התפילות שהם בניגון היו מתאחרות להתקבל לפני המלך, ולא היו נכנסות אליו עד שנכנס תפלת העני. ובגין דא צלותא דעני אקדים לכלהו, ומשום זה הקדים תפלת העני לכל התפילות פירוש, כי אחר שישראל חזרו בתשובה, והעלו מ"ן ע"י תורה ומעש"ט והחזירו את זו"ן פב"פ, כי נשלמה בנין פרצופה של הנוקבא, הנה אז תיקן דוד עשרה מיני תהלים (כמ"ש בת"ז תק' י"ג) שהם כנגד עשר ספירות דנוקבא והנה מובא לעיל שג' בחינות הן בע"ס דפרצוף הנוקבא, שהן: לאה, רחל ושפחות. ובזמן שתא אלפי שני רק לאה ורחל, שהם ט"ס שלה, יכולות להתתקן בשלימות, אבל בחינת השפחות שהיא מלכות שלה, לא תתקנה בכל השלימות רק בגמר התיקון. וע"כ נקראת המלכות הזאת בשם אחרית הימים ולפי זה נמצא שרק ט' מיני תהלים שהם כנגד לאה ורחל, תיקן בשלימות הראוי, אבל העשירית, שהיא כנגד המלכות לא היה יכול דוד יכול לתקן כראוי לה.

וזה אמרו, ובסוף כלהו אמר תפלה לדוד וגו' כי עני ואביון אני, כלומר, שבסוף כלהו, שהיא כנגד המלכות לא היה יכול לתקן אותה ולומר תהלים בניגון כראוי, וע"כ אמר תפלה בלא ניגון, ואמר שבבחינה זו הוא עני ואביון, ואינו יכול להמשיך לה שום שפע, וזהו מטעם הנ"ל, כי היא עומדת להתתקן רק בגמר התיקון, ולא מקודם לכן.

אמנם עכ"ז יש לה תיקון במקצת גם בשתא אלפי שני מטרם גמר התיקון, כמ"ש הזהר לפנינו, בסוד עטיפא דמצוה. ולא עוד, אלא מטרם שבחינה אחרונה זו מקבלת תחלת תיקונה הזה, לא יעשה שום תיקון גם בט"ס הראשונות של המלכות וזה אמרו חזא דכלהו צלותין דניגונא הוו מתעטפין קדם מלכא ולא הוו עאלין עד דייעול צלותא דעני. ראה שכל התפילות השלימות, שהם בניגון, דהיינו הט' מיני תהלים, שהם כנגד ב' בחינות הראשונות דנוקבא, לאה ורחל, אשר ראויות לקבל כל תיקוניהם גם בשתא אלפי שני, ועכ"ז הן מתאחרות מליכנס לפני המלך, ולא יכנסו לקבל תיקונם עד שבחינה ג' האחרונה, שהוא מלכות שלה הנקראת תפלה לעני תכנס מתחלה, לקבל את תחילת התיקון שלה הנ"ל בסוד עטופא דמצוה, וז"ש, הה"ד תפלה לעני כי יעטוף דעטף כל צלותין קדמאי עד דעאל צלותא דעני, וז"ש תפלה לעני כי יעטוף, שפירושו, שהעני מעטף ומאחר כל התפילות הקודמות עד שנכנס תפלתו תפלת העני יעטוף, פירושו יאיר מלשון העטופים ללבן ובגין דא צלותא דעני אקדים לכלהו, וע"כ נמצא שמקדים תפלת העני לכל התפלות, ולכן נאמר תפלה לעני כי יעטוף, משום שהוא צריך להכנס מקודם, הוא נמצא מעטף האחרים.

חידושי תורה על מסכת ברכות

השאירו תגובה. Cancel reply