העוסק במצוה פטור מן המצוה – חפץ חיים – הוספה לפרשת וירא להעוסק בצוה

הוספה לפרשת וירא להעוסק בצוה

הר המשנה

(מתוך ספר דברי תורה [1]על מסכת ברכות)

* דף ב. *

מאמתי קורין את שמע

יש ללמוד באימה ופחד ולקבל עול מלכות שמים ולקיים מצוות בהידור רב כרצון ה'

הנה בריש מסכת ברכות (ברכות ב, ע"א): "מאימתי קורין את שמע בערבית משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן עד סוף האשמורה הראשונה דברי ר' אליעזר, וחכמים אומרים עד חצות, רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר. מעשה שבאו בניו מבית המשתה אמרו לו לא קרינו את שמע, אמר להם אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות" וכו'.

ולכאורה הוי מעשה לסתור, שהרי כיון שפתח בהך מתני' 'מאימתי קורין את שמע' וכו', הרי שבאמת יוקשה מדוע[2] לא קראו את שמע (ואף דהמשנה הביא מעשה זו כדי להביא דברי רבן גמליאל שאמר אם לא עלה עמוד השחר חייבין וכו', אבל באמת צ"ב מדוע לא קראו באמת קריאת שמע), ואף שהיו בבית המשתה הרי היו יכולים לקרות שמע לכמה רגעים, כמו שאנו רואין בחז"ל שתנא אחד הי' נוהג שבעת שלמד ברבים שם ידיו על עיניו ואמר רק פסוק ראשון של קריאת שמע.

אך יש לומר, שבאמת אנו רואים כאן שכשעוסקים במצוה של שבח (הכנסת כלה) או של תנחומין כנ"ל, אשר אז פטורים ממצות קריאת שמע, וכמבואר במסכת ברכות שהמלוים פטורים מקריאת שמע, אז אסור לקרות קריאת שמע שהעוסק במצוה פטור מן המצוה (סוכה דף כ"ה ע"א), ואם הוא פטור אז הוא שאלה של הזכרת השם לבטלה, כמבואר בעבודת הקודש להחיד"א ז"ל שהעוסק במצוה[3] פטור מן המצוה ואם בא מצוה לידו ורוצה להתפלל תפילת שמונה עשרה, שבאמת הוא פטור מן המצוה, וכיון שפטור מן המצוה והתפלל יש מקום לומר שמקבל עונש[4] על התפילה, כי ברכתו לבטלה, ועיין במלאכת שלמה ברכות שם (בד"ה חייבין אתם לקרות) שהביא מבית יוסף אורח חיים (סימן צ"ט) שכתב דמדקתני חייבין אתם לקרות אם לא עלה עמוד השחר, אלמא דאילו עלה עמוד השחר לא היו חייבין לקרות, כלומר ואם קראו לא יצאו ידי חובתם כאילו הזידו ולא קראו ע"כ.

ומובן ממילא מדוע לא קראו את שמע, דכיון שהיו עוסקים במצוה של שמחת חתן וכלה אם כן היו פטורים מלקרות, ואם היו קוראין את שמע היו מזכירים את השם לבטלה ח"ו כדברי הב"י הנ"ל, ועל כן לא קראו את שמע, ובאמת אינו מעשה לסתור.

עוֹמְדִים אֲנַחְנוּ כָּעֵת לִפְנֵי חַג הַפֶּסַח בְּעִצּוּמָם שֶׁל הַהֲכָנוֹת לְקַבָּלַת יְמֵי הַפֶּסַח הַקְּדוֹשִׁים. חוֹבָה עָלֵינוּ קְצָת לְעַיֵּן וְלִלְמֹד אֵיךְ לְהָכִין אֶת עַצְמֵנוּ לַגְּאֻלָּה, וְאֵיךְ יְכוֹלִים לִזְכּוֹת לְהַגְּאוּלָה הָאֲמִתִּית? וּמַה מְעַכֵּב אֶת בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ?

בְּזוֹהַר הַקָדוֹשׁ מֻזְכָּר 172 פְּעָמִים עִנְיַן הָעֶרֶב רַב[5] כְּמִנְיַן עֵקֶב וְהֵם הַמְּעַכְּבִים אֶת הַגְּאוּלָה בִּזְמַן עִקְבְתָא דִּמְשִׁיחָא – דּוֹר הֶעָקֵב [פֵּרוּשׁ שֶׁכָּל הַנְּשָׁמוֹת הֵם מֵאוֹצָר הַנְּשָׁמוֹת הַכְּלוּלוֹת בְּאָדָם הָרִאשׁוֹן, וְהַדּוֹר הָאַחֲרוֹן הֵם מֵהַנְּשָׁמוֹת שֶׁנִּמְצָאוֹת בַּעֲקֵבוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, כְּלוֹמַר: בְּתַחְתִּית הַמַּדְרֵגָה[6]], וְכֵיצַד הֵם מְעַכְּבִים אֶת הַגְּאוּלָה. – "זֶה דַּרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ" – הֵם הָעֶרֶב רַב[7] שֶׁמַּאֲכִילִים אֶת אַחֵינוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת, [וְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת וְאֵינוֹ מוֹחֶה נִתְפַּס בְּרִשְׁתָּם, וְנֶחְשַׁב לְמַאֲכִיל טְרֵפוֹת, (שַׁבָּת נ"ד[8], רַבֵּנוּ יוֹנָה בְּשַׁעֲרֵי תְּשׁוּבָה)] וְלֹא רוֹצִים שֶׁיִּלְמְדוּ זוֹהַר הַקָּדוֹשׁ, כִּי יוֹדְעִים שֶׁאִם יִלְמְדוּ זוֹהַר הַקָּדוֹשׁ יִתְבַּטֵּל אֲחִיזָתָם וְשִׁלְטוֹנָם.

ועיין בזה באריכות ב"ספר הקנה" ד"ה ענין יראת המקום אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני, עיי"ש.

* דף ב. *

קשר בין התחלת מסכת ברכות וסיומו – שהקדימו את זמן תפילת ערבית משום עת לעשות לה' הפרו תורתיך שעמי הארץ הרי לא יבואו ב' פעמים לביהכנ"ס

יבואר תחילת מסכת ברכות "מאימתי קורין שמע בערבין" עם סיום מסכת ברכות בפסוק זה: "עת לעשות לה' הפרו תורתך, על כן אהבתי מצותיך מזהב ומפז" (קיט, קכו-קכז) איתא בחז"ל, רבי נתן אומר הפרו תורתך משום עת לעשות לה'. ואפ"ל, האיך אפשר לבן אדם בעצמו לדעת אם הוא באמת דורש לעשות כל הענינים שלו בלתי לה' לבדו, הסימן הוא כשבא הזמן לעשות לה', כשהפרו תורתך, והוא מוכן לסגור הגמרא ולעשות למען כבוד שמו יתברך, אז הוא יכול לדעת שהוא עושה בשביל השי"ת ולא בשביל עצמו, כמו שידוע מהצה"ק ר' הלל מקאלאמייע זי"ע שאמר שבשנים הצעירות חשב לסדר ספרים על כל הש"ס, אבל הגיע הזמן של עת לעשות לה', וויתר החיבורים על כל הש"ס, ובמקום לכתוב חיבורים על כל הש"ס הלך מעיר לעיר לומר מוסר.

וידוע גם מה שכתב הבני יששכר זצוק"ל בספרו על מסכת ברכות לקשר סיום מסכת ברכות לתחילתה, דמסכת ברכות מתחיל מאימתי קורין את שמע בערבין, ומסיימת עת לעשות לה' הפרו תורתך, דהנה משום העמי הארץ שאין יכולים לבוא להתפלל מנחה ומעריב שתי פעמים, הקדימו תפילת מעריב שיוכלו להתפלל תיכף אחר תפילת מנחה, ואף שלפי ההלכה הי' צריך להיות מאוחר יותר, מכל מקום משום עת לעשות לה' הפרו תורתך, וזהו ואומר עת לעשות לה' הפרו תורתך, ועל זה הביא דוגמא, מאימתי קורין את שמע בערבין, שצריכין להתפלל אחר צאת הכוכבים, ומכל מקום מצאו חז"ל היתר להקדים תפילת ערבית משום עת לעשות לה' וכנ"ל זה תודה"ק.

ובזה יובן המשך הפסוק "על כן אהבתי מצותיך מזהב ומפז", ובודאי ברצונו לקיים מצות לימוד התורה, ונפשו חשקה בתורה כמו שאמר דוד המלך ע"ה בעצמו להלן "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף", ואם כן בודאי רוצה תמיד לעסוק בתורה, ומכל מקום כשנוגע לעת לעשות לה', צריך לקיים הפרו תורתך, כי לפעמים ביטולה של תורה זהו קיומה, והמצות חשובים יותר מלימוד התורה.

עוד אפ"ל, על כן אהבתי "מצותיך" דווקא המצות שהשי"ת רוצה שאקיימם, ולא המצות שאני עושה כמו לימוד התורה או שאר מצות, שהעיקר הוא לעסוק במצוה שאין מי שמקיימם, כמו שכתב בספר חסידים שמצוה שאין מי שיעסוק בה נקראת מת מצוה[9] והעוסק במצוה הזאת מקבל שכר נגד כל העולם, וזהו הכוונה שרבי נתן אומר הפרו תורתך משום עת לעשות לה', שעיקר לימוד התורה הוא שיביא אותו לידי מעשה (עיין ב"ק י"ז ע"א), ואם באה המצוה ואינו מקיימו[10] אז הלימוד שלמד האיך לעשות המצוה איננו שוה כלום, מכיון שאינו מקיים מה שלמד. וזהו על כן אהבתי מצותיך, פירוש כל המצוות גם אותן שהם בבחינת מת מצוה ח"ו שאין בני אדם מקיימים אותם כ"כ, מכל מקום אהבתי אותם מזהב ומפז, ומיושב מה שאמר הלשון מצותיך דייקא, שאני מהדר אחר כל מצוות השי"ת לקיימם כראוי.

* דף ב. *

מאמתי קורין את שמע

יש ללמוד באימה ופחד ולקבל עומ"ש ולקיים מצוות בהידור רב כרצון ה'

ולכאורה הוי מעשה לסתור, שהרי כיון שפתח בהך מתני' 'מאימתי קורין את שמע' וכו', הרי שבאמת יוקשה מדוע[11] לא קראו את שמע (ואף דהמשנה הביא מעשה זו כדי להביא דברי רבן גמליאל שאמר אם לא עלה עמוד השחר חייבין וכו', אבל באמת צ"ב מדוע לא קראו באמת קריאת שמע), ואף שהיו בבית המשתה הרי היו יכולים לקרות שמע לכמה רגעים, כמו שאנו רואין בחז"ל שתנא אחד הי' נוהג שבעת שלמד ברבים שם ידיו על עיניו ואמר רק פסוק ראשון של קריאת שמע.

אך י"ל שבאמת אנו רואים כאן שכשעוסקים במצוה של שבח (הכנסת כלה) או של תנחומין כנ"ל, אשר אז פטורים ממצות קריאת שמע, וכמבואר במסכת ברכות שהמלוים פטורים מקריאת שמע, אז אסור לקרות קריאת שמע שהעוסק במצוה פטור מן המצוה (סוכה דף כ"ה ע"א), ואם הוא פטור אז הוא שאלה של הזכרת השם לבטלה, כמבואר בעבודת הקודש להחיד"א ז"ל שהעוסק במצוה[12] פטור מן המצוה ואם בא מצוה לידו ורוצה להתפלל תפילת שמונה עשרה, שבאמת הוא פטור מן המצוה, וכיון שפטור מן המצוה והתפלל יש מקום לומר שמקבל עונש[13] על התפילה, כי ברכתו לבטלה, ועיין במלאכת שלמה ברכות שם (בד"ה חייבין אתם לקרות) שהביא מבית יוסף אורח חיים (סימן צ"ט) שכתב דמדקתני חייבין אתם לקרות אם לא עלה עמוד השחר, אלמא דאילו עלה עמוד השחר לא היו חייבין לקרות, כלומר ואם קראו לא יצאו ידי חובתם כאילו הזידו ולא קראו ע"כ.

ומובן ממילא מדוע לא קראו את שמע, דכיון שהיו עוסקים במצוה של שמחת חתן וכלה א"כ היו פטורים מלקרות, ואם היו קוראין את שמע היו מזכירים את השם לבטלה ח"ו כדברי הב"י הנ"ל, ועל כן לא קראו את שמע, ובאמת אינו מעשה לסתור.

הר"ר זושא מהאניפאלי: מאימתי – מרוב אימה ופחד

והנה תיבת מאימת"י יש לפרשו מלשון אימה ופחד, שצריכין לקרות שמע באימה ופחד מהדר גאונו ית"ש, וכידוע העובדא של הרה"ק הרבי ר' זושא מהאניפאלי זי"ע והרה"ק הרבי ר' שמואל שמעלקא מניקלשבורג זי"ע, שהסכימו פעם ביניהם שכל אחד מהם ילמד את השני את חלק התורה שהוא יודע כבר. הרבי ר' זושא היה ידוע לבקי יותר בתורת הנסתר, והרבי ר' שמעלקא בתורת הנגלה, על כן גמרו ביניהם כי בראשונה ילמד הרבי ר' שמעלקא התחיל ללמוד המשנה הראשונה בש"ס "מאימתי קורין את שמע בערבית", ופירש "פון ווען הייבט מען אן צו לייענען קריאת שמע ביינאכט", צעק הרבי ר' זושא: מי אמר לך ש"מאימתי" פירושו "פון ווען", אני אומר ש"מאימתי" פירושו "פון פחד", מלשון אימה, כי חייבים לקרות קריאת שמע באימה ובפחד, והתחיל לרעוד ברעש ובקולות, אמר לו הרבי ר' שמעלקא אם כן למדו אתם לעצמיכם כמו שאתם רוצים, ונתבטל הדבר, ע"כ הסיפור.

ילמוד ענייני קר"ש – בכדי לקבל עליו עומ"ש במס"נ

ולדרכינו י"ל הביאור כך, מאימת"י קורין את שמע בערבית, שצריכים לקרות שמע מתוך אימת ויראת הבורא ב"ה, ומכיון שכן צריך לדעת מקודם ההלכות מתי אפשר לקרות קריאת שמע, דהרי כל ענין קריאת שמע הוא ענין קבלת מסירת נפש, ולכל מצוה צריכים מסירת נפש, ועל כן הביא אח"כ מעשה של בניו של רבן גמליאל, שלא קראו קריאת שמע, שבאמת לא קראו קר"ש כיון שהיו פטורים מהמצוה וכיון שפטורים מהמצוה אסור לקרות משם הזכרת שם שמים לבטלה, וכל זה מורה על קבלת עול מלכות שמים שלהם, שע"כ לא קראו, והמשנה הוסיף לזה מה שאמר להם אביהם "אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות", פי' כיון שעבר זמן המצוה שלכם של משתה שמחת חתן וכלה, כיון שכבר באו מבית המשתה, ע"כ אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות, אבל מה שלא קראו בשעת המשתה מובן ופשוט מאליו, כיון שיש בזה משום הזכרת שם שמים לבטלה, כיון שעוסק במצוה פטור מן המצוה.

ת"ח פטור מקר"ש דבכלל ת"ת קיום כל המצוות

ובאמת בהאי ענינא דהעוסק במצוה פטור מן המצווה, צ"ב מדוע תלמידי חכמים חייבים במצוות הלא הם עוסקים בתורה תדיר ותורתם אומנתם ואמרו חז"ל עוסק במצוה פטור מן המצוה, ובפרט לפי מה שאמרו ותלמוד תורה כנגד כולם, הרי שת"ת חשובה כנגד כל המצוות, וכיון שעוסק בתורה יפטור מחיוב קיום מצוות אחרות.

אך בזה י"ל עפי"מ שהביא בספר ישמח משה (פרשת שמות) בשם ספר בית שמואל אחרון, לבאר מ"ש בגמרא (שבת דף ל"א ע"א) מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי ואמר גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, דחפו באמת הבנין שבידו, אתא לקמיה דהלל גייריה, אמר ליה דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושא היא זיל גמור ע"כ.

הגר טען לפני שמאי הזקן – שרוצה לקים כל התרי"ג מצוות ללא שיצטרך להתגלגל שוב.

וכתב וז"ל: והנה לכאורה תמוה מאוד על הגר, מה ראה לשטות זה לומר שילמדנו כל התורה כולה כשהוא עומד על רגל אחד, גם צ"ב האיך נכלל כל התורה כולה במצות ואהבת לרעך כמוך. ופירש דהנה איתא שכל אחד מישראל צריך לקיים כל התרי"ג מצוות, ואם לא זכה לקיים הכל, מוכרח הוא שוב להתגלגל לזה העולם כדי לקיים כולם. וידוע גם כן דכל מצוה הוא מכוון כנגד אבר אחד שבגוף האדם, ומכל מצוה שהאדם מקיים נעשה מזה לבוש וחלוקא דרבנן וטלית נאה לעולם הבא בגן עדן, והיות שיש רמ"ח אברים ושס"ה גידים באדם, ע"כ ע"י שמקיים כל התרי"ג מצוות קונה ועושה לו חלוקא דרבנן לנשמתו בעולם הבא, ולכן מי שלא זכה בחייו לקיים כל תרי"ג מצוות, מוכרח הוא להתגלגל שנית לזה העולם ולקיימם כראוי. ופירשו בזה הכתוב (תהלים י"ט) תורת ה' תמימה משיבת נפש, שצריך האדם לקיים כל מצות ה' בשלימות, שתהיה תמימה ולא יחסר ממנה כלום, דאל"כ משיבת נפש, מוכרח הוא שוב להתגלגל בזה העולם עד שישלימו שנית. ואת זה לא רצה הגר שיצטרך שנית להתגלגל בזה העולם, ע"כ ביקש עצה ודרך שיוכל לתקן כל התרי"ג מצוות בפעם הזאת שהוא בעולם. והנה רגל הוא לשון פעם, כמו (במדבר כ"ב) שלש רגלים, ועל כן אמר גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, שאוכל לקיים כל התורה בפעם הזאת שאני עומד בעולם הזה ולא אצטרך שוב להתגלגל.

שמאי דחפו באמת הבניין – כיון שלא שייך לקיים כל התורה על רגל אחד בגלגול אחד.

הלל למדו על רגל אחד – ע"י התכללות בתוך כלל ישראל או ע"י לימוד התורה שבכללו קיום כל המצוות

ולכן דחפו שמאי באמת הבנין, כי איך אפשר שאדם יקיים כל המצות, הרי יש מצות שניתנו רק לכהנים או ללויים וישראלים, ויש שאינם שייכים רק בזמן שבית המקדש קיים, ואיך יתכן שיקיים הכל בעולם הזה. אולם כשבא לפני הלל, נתן לו על זה ב' עצות, חדא, מה דעלך סני לחברך לא תעביד, כלומר דע"י שכולל עצמו עם כלל ישראל ביחד ויש אהבה ואחדות בין איש לרעהו, עי"ז נחשב המצוה שמקיים הוא כאילו גם חבירו קיימו, וכן מה שמקיים חבירו נחשב כאילו הוא מקיימו ג"כ, עיי"ש.

ולפי זה יתורץ קושייתינו, דאף שמעיקרא דדינא פטור התלמיד חכם מלקיים שאר המצוות באם הוא תורתו אומנתו, דתלמוד תורה כנגד כולם, אך כיון דשלימות גופו של האדם הוא כנגד רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה, ואם לא יקיים המצוות (אף אם פטור מלקיימן מכח עוסק במצוה פטור מן המצוה) מ"מ יחסר לו משלימות נפשו, ואז יצטרך להתגלגל ח"ו עוד הפעם, ע"כ מחוייב לקיימן ואינו יכול לפטור א"ע לעולם מקיום המצוות ע"י שעוסק בתורה.

יש לבטל תורה בכדי לקיים מצוות מסוימות

ומעתה נחזור לביאור דברי התוס' בשלהי מסכת נדה הנ"ל, שכתבו כל השונה הלכות וכו' שסיימו דבריהן "בדברי שבח ותנחומין", והכוונה בזה י"ל כנ"ל, שיש להפסיק מלימוד התורה כדי לקיים מצוה הבאה לידם, כגון דברי שבח דהיינו בית המשתה וכעובדא דבניו של רבן גמליאל המובא בהתחלת הש"ס, ותנחומין היינו כעובדא דמסכת מגילה שאמר מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת, וכעובדא דמסכת בבא קמא שיצאו ל"ו אלף חלוצי כתף לפני מטתו של חזקי' מלך יהודה, ובפרט במצוה שא"א לעשות ע"י אחרים בודאי שצריך לבטל מלימודו ולקיים המצוה, כמו שנאמר ושמרתם את המצות, ודרשו רז"ל אל תקרי המצות אלא המצוות, מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה.

ושמרתם את המצוות – שלא יתחמץ המצוות שבאות לידך אל תחמיצנה

וידוע העובדא בהרה"ק ר' דוד מלעלוב זי"ע, שקודם חג הפסח בא עליו אורח אחד ולא היה לו מה לתת לו לאכול. נטל הרה"ק מלעלוב את קמח השמורה שהכין לו לפסח, נתן לאשתו הרבנית לבשל ממנו מאכל לכבוד האורח ונתן לו לאכול, באמרו: עיקר השמירה של מצה שמורה היא שלא יהיה בו חשש חמץ, והרי כתיב: ושמרתם את המצות, ואמרו חכמים מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה, ובכן הרי באה לידי מצות הכנסת אורחים, ואני מקיים כעת "ושמרתם את המצות", ועל פסח יזמין לי השי"ת שמורה אחרת, עכתודה"ק.

והדבר מבואר בספר חיי אדם, כלל ס"ח, סעיף א', וז"ל: קיימא לן אין מעבירין על המצות, רצונו לומר מצוה שתבא לידו תחילה יעשנה ולא יניחנה מפני שרוצה עכשיו לעשות אחרת ואחר כך יעשה זו, וכל שכן שיניחנה לגמרי כדי לעשות אחרת, והוא איסור מן התורה שנאמר ושמרתם את המצות קרי ביה המצות בחירק שלא תחמיץ ותיישן, וכל שכן דאסור להחמיצה בחנם ולעשותה אחר כך וזה שאמר אל תחמיצנה לזמנה, ע"כ.

ויה"ר שהקב"ה יקיים בנו שיפסיק מלימוד התורה (דאחז"ל שהקב"ה עוסק בתורה בכל יום) ויעסוק בדברי שבח ותנחומין, ויוציאנו מגלות אדום שהוא גלות הרביעי מהד' גלויות, ומגלות ישמעאל שהוא הגלות האחרון מכל הגלויות, וכמו שכתב הגה"ק רבי חיים וויטאל זי"ע בספה"ק עץ הדעת טוב על תהלים, ויען כי עתה עת צרה היא ליעקב, בפרט בארה"ק אשר בני ישמעאל מצירים את רגליהם של ישראל רח"ל, ע"כ כדאי להעתיק לשונו הזהב של הגה"ק הרח"ו זי"ע (שם קכ"ד), על פסוק שיר המעלות לולי ד' שהיה לנו וכו', וז"ל:

כבר ידעת כי הגליות אינם אלא ד', בבל ומדי ויון ואדום. אבל עוד עתידין ישראל להיות באחרית הימים בגלות ישמעאל כנזכר בפרקי ר' אליעזר ובמדרשי רז"ל, ובספר הזוהר סוף פרשת לך לך ובענין משא דומה וכו'. ושם בפרשת לך לך אמר כי ישמעאל להיותו בן אברהם ונימול נקרא פרא אדם ולא אדם גמור מפני שמל ולא פרע. אבל שאר ד' הגליות הן משולות אל החיות כנזכר בספר דניאל. והנה דוד ע"ה נתנבא ברוח הקודש במזמור זה כל מה שישראל עתידין להיות בגלות הנזכר. והנה בהיות ישראל בגליות הארבעה הם עתידין לומר לולי ד' שהיה לנו נא. כלומר עתה בד' גליות אלו היינו אובדין לגמרי כמ"ש אח"כ אזי חיים בלעונו וכו' וסרס את המקרא כאילו אמר יאמר ישראל לולי ד' שהיה לנו נא. ר"ל עתה באלו הד' מלכיות. אבל עוד יש גלות חמישי אחרון לכולם וקשה מכולם. והוא גלות ישמעאל הנקרא פרא אדם כנ"ל ואינו נמשל אל החיות. ואז יאמרו ישראל באופן אחר. והוא לולי ד' שהיה לנו בקום עלינו אדם, כי להיותו אדם לסיבת היותו בן אברהם ויש לו זכות אבות כמו שמצינו שאמר לו ישמעאל יחיה לפניך, וגם יש לו זכות המילה, כי גם לסיבה זו נקרא אדם ולכן גלותו תקיפה משאר ד' מלכיות. וכמו שאמרו רז"ל כי לכן נקרא ישמעאל על שעתידין ישראל לצעוק צעקות גדולות בימי גלותו ואז ישמעם א-ל ויענם. ולפי ששאר האומות תמיד היתה בהם ממשלה על שאר אומות, ולא כן ישמעאל שתמיד היו ערביים שוכני אהלים ומדברות ואין להם עסק עם זולתם. אלא נמשלים ללסטים היוצאים ומקפחים בני אדם וחוזרין לאהליהם וכמ"ש והוא יהיה פרא אדם ידו בכל וכו', ואחר כך עתידין למלוך על העולם ועל ישראל. לזה אמר בקום עלינו, על דרך מה שנתבאר בספר הזוהר על פסוק ויקם מלך חדש דבקדמיתא הוה שפיל מכל אומיא והשתא קם למלוכה. וביאר את אשר יאמרו אז ישראל בגלות ישמעאל שקם הערבי ההוא נביאם משפלות גדול לרום מעלות כנודע. וזה אשר יאמרו אז לולי ד' שהיה לנו בקום עלינו אדם שהוא ישמעאל, אזי חיים בלעונו וכו' כלומר אזי בזמן זה הגלות הה' הוא משונה מכל מה שעבר, כי אז חיים היו רוצים לבלוע אותנו ע"ד ותבלען השבלים וכו' ולא נודע כי באו אל קרבנה וכו' כי ח"ו בחרות אפם בנו רצונם למחות שם ישראל מתחת השמים כדמיון הדבר הבלוע שאין מציאותו נודע כלל וכאילו לא היה כנז'. וזה אמרו אזי חיים בלעונו וכו', משא"כ בד' גליות הראשונות אשר אזי המים שטפונו וכו', כי גלותם יותר קל והיינו אז דומים למי ששטפוהו המים וגופו קיים ולא נבלע לגמרי. כי אז הנחלה והכאב לא עבר אלא על נפשנו ולא על הגוף משא"כ בגלות ישמעאל אשר בלעונו חיים בהיותנו בגוף ונפש מחוברים יחד. וביאר מהו ענין ההפרש הזה ואיך תחלה לא היה הנחלה והצער אלא על נפשנו ולא לגופנו. ואמר אזי עבר על נפשנו המים הזדונים הם שאר האומות הנקראים מים הזדונים כנזכר בספר הזוהר פרשת פנחס ופרשת ויקרא בענין ניסוך המים שבחג. והנה כל כוונתם היתה להמיר דת ישראל שלא יעסקו בתורה ולא יקיימו המצות כנודע בזמני השמד ח"ו. והנה זה היא נחלה לנפשנו לא לגופנו. כי לא היתה כוונתם אלא על הנפשות לבד להוציאם מן הדת, אלא שמזה היה נמשך לנו היזק אל גופנו שהיו הורגים אותנו כשלא רצינו להמיר דתינו. וע"י כך אדרבה הב"ה היה מרחם עלינו. וז"ש ברוך ד' שלא נתננו טרף לשניהם, וכמעשה דדניאל על התפלה ודחנניה מישאל ועזריה על דלא פלחו לצלמא וכאלה רבים בצדיקים פרטיים. ואף גם בכללות ישראל לא עזבנו הוא ית' ולא נתננו טרף לשניהם והננו קיימים. יען ראה כי כוונתם להעבירנו על תורתו ומצותיו ותקנתו קלקלתו. ומה שביקשו לטרוף נפשנו ולהמיתם בסוד הרשעים בחייהם קרויין מתים לא נתננו טרף לשניהם. משא"כ בגלות ישמעאל שהם רוצים להרוג נפשות וגופות ולכלות הממון של ישראל ולבולעם חיים ולא להשאיר מהם שורש וענף. גם ירמוז על המים הזידונים הטמאים שהיו מזין כומרי אדום על ישראל והיו ממירין אותם על כרחם באונס. וז"א אזי עבר על נפשנו, כי לא העברנום אנחנו מרצוננו, ולכן כיון שאנוסים היינו ריחם ד' ית' ולא נתננו טרופים בין שניהם לעולם, כי אחר שכבר טרפו אותנו בידיהם כנזכר, אמנם לא גמרו לטרוף אותם גם בין שניהם, כי אז לא היתה לנו תקוה ח"ו. וזהו ענין האנוסים "מספרד" "ומפורטוגאל" שחזרו לדת ישראל לאלפים ולרבבות ויצאו מתחת ידם ולא נשארו גוים אבודים ביניהם ת"ל. משא"כ בגלות ישמעאל שעתידין להצר את ישראל צרות קשות ומשונות לא נראו כמותם כנ"ל בשם רז"ל שלכן נקרא שמו ישמעאל, וא"כ אנחנו לא נדע מה נעשה, ואין לנו תקוה אחרת זולתי שנבטח בשמו הגדול יתברך שיושיענו מידם, וזה שאמר עזרנו בשם ד' וכו', כלומר סיבת בטחוננו בו ית' הוא, לפי שהוא אשר עשה את השמים ואת הארץ. ונודע כי לא בראם אלא בשביל ישראל שיקיימו את התורה כמ"ש רז"ל על בראשית ברא וכו' בשביל התורה שנק' ראשית, ובשביל ישראל שנקראו ראשית, וכמ"ש אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וכו', וא"כ מוכרח הוא שיעזרנו מידם ויגאלנו גאולה שלימה העתידה במהרה בימינו כדי שיהיה קיום לשמים ולארץ כנזכר, כי אין להם קיום זולתי ע"י ישראל, עכדה"ק.

והקב"ה ינחמנו בכפליים, עוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה של זיווג י-ה בו-ה, והזיווג יעלה יפ"ה, וכמו שכתב בספה"ק זרע קודש מהרה"ק מראפשיץ זי"ע על האי דאמרי אינשי בשעת החתונה שהזיווג יעלה יפה, דהכוונה הוא, דכ' בספה"ק כי לעתיד ישתנה שם הוי' ב"ה לאותיות יהי"ה בשתי יודי"ן, והשילוב של השני שמות אדנ"י יהי"ה יעלה למספר צ"ה כמנין תיבת יפ"ה, וזהו שמברכים שזיווגם יקרב את ביאת המשיח ואז יעלה זיווג השמות כמספר יפ"ה, בב"א.

העוסק במצוה פטור מן המצוה

ובשו"ע או"ח סימן לח (סעיף ה') כותבי תפילין ומזוזות הם ותגריהם ותגרי תגריהם וכל העוסקים במלאכת שמים פטורים מהנחת תפילין כל היום זולת בשעת קריאת שמע ותפלה. הגה: ואם היו צריכים לעשות מלאכתן בשעת קריאת שמע ותפלה אז פטורין מקריאת שמע ותפלה ותפילין דכל העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת אם צריך לטרוח אחר האחרת אבל אם יכול לעשות שתיהן כאחת בלא טורח יעשה שתיהן (הגהות אשירי בשם אור זרוע ור"ן פרק הישן):
וראה במשנה ברורה שכתב פעמים על זה שהסופר העוסק במצות כתיבת פרשיות כשאין לאחד תפילין פטור מכל המצוות כולל קריאת שמע רק הפרשה הראשונה.
וראה בספר עבודת הקודש להחיד"א שפטור בתפילה אז יש על הברכות ספוק ברכה לבטלטה וכן השמות הקדושים מזכיר לבטלה.
סיפור נורא מהחפץ חיים זי"ע, שכשעסק במצוה אמר שאסור להתפלל תפילת מנחה

רבנים דורשים להתפלל מנחה

באסיפה של רבנים וראשי ישיבות בווילנא, דנו בדרכים כיצד להבטיח את המשך קיומם של הישיבות בליטא. האסיפה נתארכה עד מאוחר כשהשמש עמדה לשקוע.

אחדים מהרבנים הנוכחים, העירו למנהיגי האסיפה שהגיע הזמן להתפלל מנחה.

ה'חפץ חיים' עמד על כך שהאסיפה תימשך כרגיל, והוסיף: "מנחה הם רוצים להתפלל! אנו יושבים ודנים בכובד ראש שלא תכבה גלחת כבוד שמים והם רוצים להתפלל מנחה".

לבסוף עשו הפסקה והתפללו מנחה. לאחר התפלה העיר ר' חיים עוזר גראדזענסקי זצ"ל, ששני הצדדים צודקים. הדין הוא ש"עוסק במצוה פטור מן המצוה", כשאחד עסוק במצוה אחת הוא פטור בזמן זה לקיים מצוה אחרת. ה'חפץ חיים' אכן הי' פטור מלהתפלל מנחה כי הוא הי' עסוק ובכל עצמותו במצוה לקיים את לימוד התורה בישראל. אולם אצל אלו שדרשו להתפלל מנחה, כנראה שלא עסוקים במצוה באותה מדה של ה'חפץ חיים'.

הם היו חייבים להתפלל מנחה…

ולהבין דברי החפץ חיים נעתיק בזה מה שכתוב בספר סגולות ישראל …….

סגולת ישראל מערכת ת' אות ל"ה:

ומדי דברי בזה ראיתי בשו"ת בשמים ראש סי' י"ט בכסא דהרסנא שם, שהעתיק מכת"י אחד וז"ל: ושמעתי שהחסיד מהר"י קיצונגין ז"ל שבעת שהיה לומד ועוסק בסתרי תורה לא היה חושש לזמן תפלה ע"ש. ומדומה לי שראיתי באיזה ספר מפורסים שקרא אחריו אלא שנודע מכבר שיצא יוררין על ספר 'שו"ת בשמים ראש', [ועיין שם הגדולים למרן החיד"א ז"ל במערכת ספרים מערכת ב' בד"ה בשמים ראש, ובספר תולדות אנשי שם דף כ"ד ע"א בד"ה מדי דברי ע"ש. ובספר שדי חמד כללי הפוסקים סי' י"א אות ז' שהוא תנא ירושלמי שפיר חזי ועיניו משוטטות בכל הספרים המדברים בענין זה]. וכעת בא לידי ספר הנחמד 'רב פעלים' להגאון מהר"א ז"ל בן הגר"א ז"ל מווילנא, ומצאתי שם באות ב' בהערה שם, שהביא בשם הגאון היש"ר ז"ל בספר מצרף לחכמה שכתב וז"ל: ובספר הבהיר לרבי נחוניא בן הקנה ז"ל כתב, מאי דכתיב (חבקוק ג, א) 'תפלה לחבקוק הנביא על שגיונות', 'תפלה' 'תהלה' מבעיא ליה, אלא כל המפנה לבו מעסקי העולם ומסתכל במעשה מרכבה מקובל לפני השי"ת כאלו מתפלל כל היום, שנאמר 'תפלה לחבקוק הנביא על שגיונות', כד"א [כמה דאת אמר] (משלי ה, יט) 'באהבתה תשגה בה', ומאי ניהו מעשה מרכבה, עכ"ל. והרי הוא מבואר מקור מים חיים למה שכתב הגאון בשו"ת בשמים ראש בשם החסיד הנ"ל זי"ע. (ורְאֵה בְּסֵפֶר חָלָב יִשְׂרָאֵל כְּהִלְכָתוֹ תְּשׁוּבַת הַגָּאוֹן הַצַּדִיק מִצֶעהלֶעם זי"ע על העוסק במצוה במשגיח של חלב ישראל).

כל המפנה לבו מעסקי העולם ומתעסק ומשתדל במעשה מרכבה מקבל לפני הקדוש ברוך הוא כאלו מתפלל כל היום כלו

ויש כת שלישית שיתרחקו מן החכמה הזאת לאמרם כי קרוב אדם לטעות בדברים האלה ואפשר לו לבוא לידי חטא ולפל באחד מן הטעיות הנוגעים במקום גבוה והנה כונתם רצויה ומעשיהם אינם רצויים הן אמת צדקו באמרם כי קרוב האדם אל הטעות בדברים הנעלמים אבל עם כל זה לא יאשם וכן הוא בספר הבהיר וזה לשונו שאלו תלמידיו את רבי רחומאי מאי דכתיב תפלה לחבקוק הנביא על שגינות, תהלה מבעי ליה אלא כל המפנה לבו מעסקי העולם ומתעסק ומשתדל במעשה מרכבה מקבל לפני הקדוש ברוך הוא כאלו מתפלל כל היום כלו שנאמר תפלה, מאי שגינות, כמה דאת אמר "באהבתה תשגה תמיד" ומאי ניהו מעשה מרכבה ועוד אומר שם אמר רבי רחומאי מאי דכתיב ודרך חיים תוכחת מוסר מלמד שכל הרגיל במעשה מרכבה ובמעשה בראשית אי אפשר שלא יכשל שנאמר והמכשלה הזאת תחת ידך דברים שאין אדם יכול לעמד בהם אלא אם כן יכשל בהם והתורה אומרת תוכחת מוסר אלא באמת זוכה לדרך חיים עד כאן לשונו ובספר הזהר פרשת קדושים עין שם (גם בזהר בהר דף נד בדבור המתחיל בזמנא דידע בר נש, עין שם). (עמק המלך בהקדמה פרק שמיני)

ובגודל ענין מזכי הרבים ארשום החלום שחלמתי

החלום עם הישמח משה

אי אפשר לתאר לעצמנו כמה צרות עשו לי חסידי הסטרא אחרא, כי חסידים של אדמו"ר וודאי לא עושים כך, בימים ההם היו שולחים אלי: מכבי אש, כאילו יש לי שריפה בבית, אמבולנסים, כאילו יש חולה ל"ע בבית, וכן היו שולחים את חברה קדישא, וכן היו שולחים משטרה.

גם היו שולחים אלי משאיות מלאים מצרכים שונים כמו טיטולים וכדו', משאיות עם חזרים, מזגנים מקררים ועוד, פעם אחת הגיע משאית חזרים לביתי ואמרו לי אתה הזמנת לכתובת הזה, אמרתי לו אתה צודק רק היה פה טעות בכתובת, אתן לך 10 דאלאר, ותסע אל הכתובת שאתן לך אל יאסל אשכנזי וסנדר דייטש, וכך עשיתי עם כולם כשהייתי בבית, כשראו שהכל מגיע אליהם, הם הפסיקו.

שנה אחת בחג הפסח, נסעתי למנהטן לפגישה עם הרבה רבנים בגלל הפלות ילדים, ובאותו זמן שלא הייתי בבית, הגיע אמבולנס, ו- 2 שחורים אנשי הצלה, לקחת אותי לבית חולים, שהסאטמורים שלחו אלי, כאילו אני חולה, אבל כאמור לא הייתי בבית, והם הלכו, כשהגעתי הביתה סיפרה לי הרבנית את מה שאירע, וטענה שהיא פוחדת, ושאני בורח, קיבלתי את היסורים באהבה.

בלילה חלמתי שהישמח משה הגיע אלי לחלומי, שהיה לו רגלים דקות כמו רגלי עגל, ולידו עומד שמואל טייטלבוים עם כובע סאטמארי, כיון שלא רציתי שישמע מה שאני רוצה לדבר עם הישמח משה, הייתי צריך להמתין עד שיגמור לדבר איתו, כשגמר ניגשתי אליו, ואמרתי לו, שחסידי סאטמער ממררים לי את החיים, ועושים לי צרות גדולות, אמר לי: תדע לך, שבשמים נהנים מאוד מהעבודה שלך, ומכל מה שאתה עושה ומזכה את הרבים. והוסיף ואמר: הסתכל בספרי "ישמח משה" נביאים בדף פלוני, וה"ישמח משה" נעלם.

בבית היה לי ספר "ישמח משה", ספר ישן, שהיה ירושה מזקיני רבי וואלף מאטצן זי"ע, מצאתי את זה בארון הספרים למטה, חיפשתי ומצאתי הסיפור שהישמח משה היה בוכה הרבה מאוד על החורבן בית המקדש וגם מביא מהזוהר הקדוש גודל השכר של המזכה את הרבים.

ורבים השיב מעון – מי הוא היחסן הכי גדול בשמים?

המזכה את הרבים הוא ה"יחסן" הכי גדול בשמים

בספר "ישמח משה" על תנ"ך בהקדמה (קונטרס תהלה למשה דף יא ע"ב), וזה לשון קדשו:

מבאר בזוהר תרומה דף קכ"ח ע"ב, ההוא זכאה בעי למרדף בתר חייבא וכו' בגין דיתחשב עליה כאלו הוא ברא ליה, ודאי איהו שבחא דיסתלק ביה יקרא דקודשא בריך הוא יתיר משבחא אחרא וכו', ועל דא כתיב באהרן ורבים השיב מעון, וכתיב בריתי היתה אתו החיים והשלום. ועין שם בדף קכ"ט ע"א כמה הפליגו שם כמה גדולים זכות הצדיקים שמחזירים רשעים בתשובה.

וכן שמעתי מאדמו"ח ז"ל, אשר ספר לו מוזלל"ה, איך שפעם אחת נפגשו בעולם העליון רש"י ז"ל עם הרב הקדוש ר' איציקל מדראביטש, ושאל רש"י ז"ל [מאת] ר' איציקל, איזה זכות ומצוה יש לו לבנו הרב הקדוש ר' מיכל המגיד מישרים מזלאטשוב מה ששומע שמרעישין בכל העולמות עם בנו הרב הנ"ל. והשיב לו ר' איציקל הנ"ל, איך שלומד תורה לשמה. ולא נתקררה דעתו של רש"י ז"ל. ואמר לו עוד, שבנו הרבה לסגף את עצמו בתעניתים וסגופים, וגם בזה לא נתקררה דעתו הקדושה. ואמר לו עוד, אשר הרבה בגמילות חסד וצדקה ופזר נתן לאביונים וכדומה, ועוד לא נתקררה דעתו. שוב אמר לו שרבים השיב מעון ועשה הרבה בעלי תשובה בעולם, ובזה נחה ושקטה דעתו של רש"י ז"ל, ונחה דעתו הקדושה מה שמרעישים אתו כל הפמליא של מעלה, עד כאן.

מובן, כי מעשה כזאת לא יוכל לספר אשר עיני בשר לו, ואך לאדם אשר עיניו משוטטות בעולמות עליונים שומע ורואה מה שלא ישמע לזולתו יוכל לספר כזאת. עד כאן לשונו.

כשנסעתי לאחר מכן עם ר' יצחק אייזיק גראס [שליט"א] זצ"ל, והראיתי לו את ה"ישמח משה" הנ"ל, וסיפרתי לו את כל החלום הוא התרגש מאוד, ורצה מיד להדפיס מאוד הרבה עותקים, שהסיפור יפורסם באופן גדול, ובאמת הדפסתיו בהרבה מקומות.

סיפור החלום עם הצה"ק רבי ר' מרדכי מנדבורנא זי"ע.

הייתי אנטורפן בבחרותי 16.5 שנים, והייתי בביתו של רבי איציקל זי"ע ונתן לי לאכול והייתי שם הרבה מאוד למדתי שמחה הרשקוביץ יראי שמים וכותב גדל ואחר כך נהיה סופר לפני שנסעתי בעת נסיעתי ביקשתי שיכתוב אותיות ועל המטוס כתבתי והייתי יכול לכתוב באנטוורפן עשיתי דברים יפים לסוכה לפני סוכות קבלתי דלקת ראות והגיע סוכות ודודי אמר לי שלא אישן בסוכה אמרתי לו שאני אישן אצל ר' איציקל והוא שבר את הרגל והביאו אותו מבית החולים עם גבס והיה צריך לשכב כל היום בסוכה ושלתי אותו אם הוא מסכים ואמר לי שאישן עימו במיטה אחת ואמרתי לו שאני אוהב על הספסל אמרתי שהרבי ידע שמאוד אפחד לכן אשכב על הספסל הסכים רק עם הפעלץ וחלמיתי מר' מרדכי נדבורנה ואיני זוכר ולא נישט געהוסט גרנישט וסיפרתי לר' איציקל החלום ולרבי מקרעשניף אמר לי שכך הוא היה נראה ור' לייזער וואלף כמו ר' מרדכי הלכתי שפאצירן הוא היה לומד עם עיניים סגורות בקאנטרי הייתי משגעיח בלילה הייתי ער עם ר' ענקעלע ר' יודל ראזנבעארג ואמרו לי שהכסף עולה אמרתי לו שאנחנו שומרים על המקום אמר שאינו צריך לשומרים הלכת לר' איציקל אמר לי תבוא לבית שלי ואכן ראיתי שהוא כל הלילה למד ברכות שבת עירובין בעל פה

111 עניני לימוד הזוהר לפרשת ויחי

גודל זכות זיכוי הרבים

ומי שיקבל עליו ללמוד זוהר הקדוש, יזכה לכל הברכות שכתוב בזוה"ק פרשת תרומה ד' קכ"ח ע"ב, ההוא זכאה בעי למרדף בתר חייבא וכו' בגין דיחשב לי', כאלו הוא ברא לי', ודא איהו שבחא דיסתלק בי' יקרא דקב"ה יתיר משבחא אחרא וכו' ועל דא באהרן הכהן כתוב ורבים השיב מעון, וכתוב בריתי היתה אתו החיים והשלום, ועיי"ש בד' קכ"ט ע"א.

נלמד עכשיו לטובת נשמתו את התיקוני זוהר תיקון ל' ואת דברי הצה"ק רבי חיים וויטאל תלמיד האר"י הקדוש זיע"א

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל[14]

קוּמוּ וְהִתְעוֹרְרוּ אֶל הַשְּׁכִינָה

וְזֶה לָשׁוֹן הַמַהַרְח"וּ [רבי חיים וויטאל – תלמיד האר"י הקדוש] בְּהַקְדָּמָתוֹ לְסֵפֶר עֵץ חַיִּים: וּמָצָאתִי אוֹן לִי וַאֲנִינָה בְּקִרְבִּי וְלִבִּי דָּוַי, מִמַּאֲמָר אֶחָד הוּבָא בְּסֵפֶר הַתִּקּוּנִים תִּיקּוּן ל' (תִּיקוּנֵי זוֹהַר דַּף ע"ג:, ע"ד.), בְּלָשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ, וְזֶ"לְֹ: הַנָּתִיב הַשֵּׁנִי, וְרוּחַ אֱלֹהִי"ם מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. מַה זֶּה וְרוּחַ? אֶלָּא בְּוַדַּאי בִּזְמַן שֶׁהַשְּׁכִינָה יוֹרֶדֶת לַגָּלוּת, הָרוּחַ הַזּוֹ נוֹשֶׁבֶת עַל אוֹתָם שֶׁמִּתְעַסְּקִים בַּתּוֹרָה, מִשּׁוּם שֶׁהַשְּׁכִינָה נִמְצֵאת בֵּינֵיהֶם, וְהָרוּחַ הַזּוֹ נַעֲשֵׂית קוֹל, וְתֹאמַר כָּךְ: אוֹתָם יְשֵׁנִים שֶׁשֵּׁנָה בִנְחִירֵיהֶם, סְתוּמֵי הָעֵינַיִם וַאֲטוּמֵי הַלֵּב, קוּמוּ וְהִתְעוֹרְרוּ אֶל הַשְּׁכִינָה, שֶׁיֵּשׁ לָכֶם לֵב בְּלִי הַשְׂכֵּל לָדַעַת אוֹתָהּ, וְהִיא בֵינֵיכֶם.

הַחֶסֶד שֶׁעוֹשִׂים, עוֹשִׂים לְעַצְמָם:

וְסוֹד הַדָּבָר – קוֹל אוֹמֵר קְרָא, כְּמוֹ קְרָא נָא הֲיֵשׁ עוֹנֶךְ וְאֶל מִי מִקְּדוֹשִׁים תִּפְנֶה, וְהִיא אוֹמֶרֶת מָה אֶקְרָא, כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר, הַכֹּל הֵם כִּבְהֵמוֹת שֶׁאוֹכְלוֹת חָצִיר, וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה, כָּל הַחֶסֶד שֶׁעוֹשִׂים, עוֹשִׂים לְעַצְמָם. וַאֲפִלּוּ כָּל אֵלּוּ שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִים בַּתּוֹרָה, כָּל חֶסֶד שֶׁעוֹשִׂים – לְעַצְמָם עוֹשִׂים. בְּאוֹתוֹ זְמַן וַיִּזְכֹּר כִּי בָשָׂר הֵמָּה רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב לְעוֹלָם, וְזוֹהִי רוּחוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ.

אוֹי לָהֶם שֶׁגּוֹרְמִים עֲנִיּוּת וְחֶרֶב וּבִזָּה וְהֶרֶג וְאַבְדָן בָּעוֹלָם:

אוֹי לָהֶם מִי שֶׁגּוֹרְמִים שֶׁיֵּלֵךְ לוֹ מִן הָעוֹלָם וְלֹא יָשׁוּב לְעוֹלָם, שֶׁאֵלּוּ הֵם שֶׁעוֹשִׂים אֶת הַתּוֹרָה יַבָּשָׁה, וְלֹא רוֹצִים לְהִשְׁתַּדֵּל בְּחָכְמַת הַקַּבָּלָה, וְגוֹרְמִים שֶׁמִּסְתַּלֵּק מַעְיַן הַחָכְמָה, שֶׁהִיא י' מִמֶּנָּה, וְנִשְׁאֶרֶת ב' יְבֵשָׁה, אוֹי לָהֶם שֶׁגּוֹרְמִים עֲנִיּוּת וְחֶרֶב וּבִזָּה וְהֶרֶג וְאַבְדָן בָּעוֹלָם, וְהָרוּחַ הַזּוֹ שֶׁמִּסְתַּלֶּקֶת הִיא רוּחַ הַמָּשִׁיחַ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר, וְהִיא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְהִיא רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יהו"ה.

דוֹמִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם לְאַנְשֵׁי דּוֹר הַפְלָגָה הַבּוֹנִים מִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם

וְהַמַהַרְח"וּ מַמְשִׁיךְ לִכְתוֹב עַל פִּי דִּבְרֵי הָרַשְׁבִּ"י בְּתִקּוּן ל': וּבִפְרָט בִּזְמַנֵּנוּ זֶה בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים אֲשֶׁר הַתּוֹרָה נַעֲשֵׂית קַרְדֹּם לַחֲתֹךְ בָּהּ אֵצֶל קְצָת בַּעֲלֵי תּוֹרָה אֲשֶׁר עִסְקָם בַּתּוֹרָה עַל מְנַת לְקַבֵּל פְּרָס וְהַסְפָּקוֹת יְתֵרוֹת, וְגַם לִהְיוֹתָם מִכְּלַל רָאשֵׁי יְשִׁיבוֹת, וְדַיָנֵי סַנְהֶדְרָאוֹת – לִהְיוֹת שְׁמָם וְרֵיחָם נוֹדֵף בְּכָל הָאָרֶץ. וְדוֹמִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם לְאַנְשֵׁי דּוֹר הַפְלָגָה הַבּוֹנִים מִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם, וְעִקַּר סִבַּת מַעֲשֵׂיהֶם הִיא מַה שֶּׁכָּתַב אַחַר כָּךְ הַכָּתוּב 'וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם'! עכ"ל.

'הַכֹּל תָּלוּי בְּעֵסֶק הַחָכְמָה הַזֹּאת, וּמְנִיעָתֵנוּ מִלְּהִתְעַסֵּק בָּהּ הִיא גּוֹרֶמֶת אִחוּר וְעִכּוּב בִּנְיַן בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ!

אַחַר שֶׁרַבֵּנוּ מַהַרְח"וּ פָּתַח הַקְדָּמָתוֹ בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁ'כָּל דּוֹר שֶׁלֹּא נִבְנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו כְּאִלּוּ נֶחֱרָב בְּיָמָיו', וּבְהֶמְשֵׁךְ הַקְדָּמָתוֹ הִתְרִיעַ וְהַצְּרִיחַ מַהַרְח"וּ שֶׁ'הַכֹּל תָּלוּי בְּעֵסֶק הַחָכְמָה הַזֹּאת, וּמְנִיעָתֵנוּ מִלְּהִתְעַסֵּק בָּהּ הִיא גּוֹרֶמֶת אִחוּר וְעִכּוּב בִּנְיַן בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ!' וְעוֹד כָּתַב: 'וְכַאֲשֶׁר נָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה לַעֲסֹק מֵאַהֲבָה בַּחָכְמָה הַזֹּאת יִגָּאֲלוּ יִשְׂרָאֵל בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, אָמֵן!'

אָמַר הַצָּעִיר מֵעִיר, הַדַּל בְּאַלְפֵי – חַיִּים וִיטַאל, בֶּן לַאֲדוֹנִי אָבִי הָרַב יוֹסֵף וִיטַאל זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא: בִּהְיוֹתִי בֶּן שְׁלֹשִׁים לְכֹחַ תָּשַׁש כֹּחִי – יָשַׁבְתִּי מִשְׁתּוֹמֵם, וּמַחְשְׁבוֹתַי תְּמֵהִים. כִּי עָבַר קָצִיר, כָּלָה קַיִץ – וַאֲנַחְנוּ לֹא נוֹשַׁעְנוּ, רְפוּאָה לֹא עָלְתָה לְמַחֲלָתֵנוּ, אֵין מָזוֹר לִבְשָׂרֵנוּ, וְלֹא עָלְתָה אֲרוּכָה לְמַכָּתֵנוּ! לְחֻרְבַּן בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ, הַנֶּחֱרָב זֶה הַיּוֹם אֶלֶף וְת"ק וְד' שָׁנִים (1504 שָׁנָה לַחֻרְבָּן). אוֹי לָנוּ כִּי פָּנָה הַיּוֹם – יוֹם אֶחָד שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא אֶלֶף שָׁנִים, וְגַם נָטוּ צִלְלֵי עֶרֶב שֶׁהֵם ת"ק וְד' שָׁנִים – יוֹתֵר מֵחֲצִי הַיּוֹם הַשֵׁנִי. וְכָלוּ כָּל הַקִּצִּין, וַעֲדַיִן בֶּן דָּוִד לֹא בָּא! וְנוֹדַע אֶת אֲשֶׁר אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: כָּל דּוֹר שֶׁלֹּא נִבְנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו כְּאִלּוּ נֶחֱרָב בְּיָמָיו. וָאֶתְּנָה אֶת פָּנַי לַחֲקֹר וְלָדַעַת מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה נִּתְאָרֵךְ קִצֵּנוּ וְגָלוּתֵנוּ, וּמַדּוּעַ לֹא בָּא בֶּן יִשַׁי!

וְרַבִּי חַיִּים וִיטָאל מַמְשִׁיךְ בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: וַאֲנִינָה בְּקִרְבִּי, וְלִבִּי דָּוַי… וּמְבָאֵר בְּסֵפֶר אִילָנָא דְּחַיֵּי, לִכְאוֹרָה כַּוָּנַת מַהַרְח"וּ בְּהָנֵי מִילֵּי לוֹמַר שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמִּצַּד אֶחָד הָיָה לוֹ לִשְׂמוֹחַ בַּמֶה שֶׁאָמַר מָצָאתִי אוֹן לִי – דְּלִכְאוֹרָה מְצִיאַת סִבַּת אוֹרֵךְ הַגָּלוּת הוּא בְּדִיּוּק מַה שֶׁבִּקֵּשׁ כָּל-כָּךְ לָדַעַת, וַהֲרֵי עַכְשָׁו מָצָא לוֹ 'אוֹן' – דְּהַיְנוּ 'רְאָיָה' 'וְכֹחַ' לָמָּה אָכֵן נִתְאַרְכָה גָּלוּתֵנוּ הַמָּרָה. אָבַל דָּא עַקָא! שֶׁדַּוְקָא הִיא הַנּוֹתֶנֶת שֶׁבִּמְקוֹם שֶׁיִּשְׂמַח בִּמְצִיאוּתוֹ הַגְּדוֹלָה אַדְּרַבָּא מָצָא מַהַרְח"וּ אֲנִינָה וְשִׁבְרוֹן בְקִרְבּוֹ – מִלָשׁוֹן 'וְאָנוּ וְאָבְלוּ' (יְשַׁעְיָה ג: כו).

עַד כַּמָּה גָדוֹל הַבִּלְבּוּל בְּקֶרֶב רֹב לוֹמְדֵי הַתּוֹרָה

לָכֵן נֶאֱנַח מַהַרְח"וּ וְהִתְבַּטֵּא שֶׁאֲנִינָה בְּקִרְבִּי וְלִבִּי דָּוַי – מִשׁוּם שֶׁעַתָּה שֶׁהֵבִין בְּדִיּוּק מַה הֲסִבָּה לְאוֹרֵךְ הַגָּלוּת (דְּהַיְנוּ מִשׁוּם הִתְרַשְּׁלוּת לוֹמְדֵי הַתּוֹרָה לַעֲסֹק בְּסִתְרֵי תּוֹרָה – כְּמוֹ שֶׁיְּפָרֵשׁ הוּא עַצְמוֹ בְּהַקְדָּמָה זוּ) הִשִּׂיג מַהַרְח"וּ מִיַּד עַד כַּמָּה גָדוֹל הַבִּלְבּוּל בְּקֶרֶב רֹב לוֹמְדֵי הַתּוֹרָה – וְעַד כַּמָּה קָשֶׁה יִהְיֶה לְיַשֵּׂם וּלְהַפְנִים נְחִיצוּת לִימוּד הַקַּבָּלָה בְּקִרְבָּם! אֲבָל בָּרוּךְ הָשֵׁם – לַמְרוֹת חֻלְשָׁתוֹ הַמִּיָּדִית בְכָל זֹּאת הִתְחַזֵּק רַבֵּינוּ וְהִמְשִׁיךְ לְהוֹכִיחַ בַּעֲלִיל אֵיךְ וְלָמָּה הִתְרַשְׁלוּתֵינוּ בְּלִימוּד הַקַּבָּלָה הִיא הִיא 'סִבַּת הַסִּבּוֹת וְעִלַּת הָעִלּוֹת' לָמָּה בֶּאֶמֶת נִּתְאָרֵךְ קִצֵּנוּ וְגָלוּתֵנוּ, וּמַדּוּעַ לֹא בָּא בֶּן יִשַׁי! (אִילָנָא דְּחַיֵּי).

הַגְּבָעוֹת הֵם הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַבַּחוּרִים הַנִּקְרָאִים גְּבָעוֹת – הַגְּבָעוֹת אֵלּוּ נִתְקַלְקְלוּ לְגַמְרֵי

וּמַמְשִׁיךְ רַבִּי חַיִּים וִיטָאל זי"ע, מַה שֶׁאָמַר הַנָּבִיא יִרְמְיָהוּ (ד' כ"ד), אָמַר עוֹד (יִרְמְיָה ד כד): "וְכָל הַגְּבָעוֹת הִתְקַלְקָלוּ", כִּי הַגְּבָעוֹת הֵם הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַבַּחוּרִים הַנִּקְרָאִים גְּבָעוֹת אֵצֶל בְּחִינוֹת הֶהָרִים הַנִּזְכַּר, הִנֵּה הַגְּבָעוֹת אֵלּוּ נִתְקַלְקְלוּ לְגַמְרֵי, כִּי בִּרְאוֹת הַתַּלְמִידִים הַקְּטַנִּים אֶת הַגְּדוֹלִים הֶהָרִים הָרָמִים רוֹדְפִים יוֹמָם וָלַיְלָה אַחֲרֵי הַפְּשָׁטִים וְאֵינָם עֲסוּקִים בַּחָכְמָה הַזֹּאת וְאֵינָם יוֹדְעִים, כִּי מִיִּרְאָתָם לִכָּנֵס בָּהּ הֵם נִמְנָעִים מִלְּהִתְעַסֵּק בָּהּ כַּנִּזְכַּר, וְעַל כֵּן גְּבָעוֹת אֵלּוּ נִתְקַלְקְלוּ וְלִבָּם שֹׁרֶשׁ פּוֹרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה וְעָלְתָה בָּהֶם חֲלוּדַת טִיט וְרֶפֶשׁ לִכְפֹּר בְּחָכְמַת הָאֱמֶת, וְאוֹמְרִים שֶׁאֵין בַּתּוֹרָה אֶלָּא פְּשָׁטֶיהָ וּלְבוּשֶׁיהָ בִּלְבַד עַל דֶּרֶךְ הַנִּזְכַּר לְעֵיל בְּפָרָשַׁת בְּהַעֲלֹתְךָ, וְאֵין סָפֵק כִּי לֹא יִהְיֶה לָהֶם חֵלֶק בָּעוֹלָם הַבָּא כַּנִּזְכַּר שָׁם בַּזֹּהַר. וּכְבָר נִתְבָּאֵר לְמַעְלָה הַסִּבָּה כִּי תּוֹרַת עוֹלָם הַבָּא אֵינֶנָּהּ כִּפְשָׁטָהּ רַק עַד שָׁם עוֹסְקִים בְּרָזֵי הַתּוֹרָה וְסוֹדוֹתֶיהָ, וְזֶה שֶׁלֹּא בָּחַר בָּהּ וְלֹא טָרַח בָּעוֹלָם הַזֶּה מֵעֶרֶב שַׁבָּת לֹא יֹאכַל בְּשַׁבָּת, וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר "הִנֵּה עֲבָדַי יֹאכֵלוּ וְאַתֶּם תִּרְעָבוּ" וְגוֹ'.

מְנִיעָתֵנוּ מִלְּהִתְעַסֵּק בָּהּ גּוֹרֶמֶת אִחוּר וְעִכּוּב בִּנְיַן בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנו

וְהִנֵּה הַכָּתוּב מֵעִיד (יְשַׁעְיָה נט טז): "וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיִּשְׁתּוֹמֵם כִּי אֵין מַפְגִּיעַ", בִּלְשׁוֹן שְׁלִילָה, אוֹי לְאָזְנַיִם שֶׁכָּךְ שׁוֹמְעוֹת וְאוֹי לְעֵינַיִם שֶׁכָּךְ רוֹאוֹת, עֵדוּתוֹ יִתְבָּרַךְ עָלֵינוּ, וְאֵין לָנוּ לֵב לָדַעַת לַחֲזֹר וּלְהִתְעַסֵּק בַּחָכְמָה הַזֹּאת, לְהַחֲזִיק יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְשַׁעְיָה סג ה): "וְאַבִּיט וְאֵין עֹזֵר וְאֶשְׁתּוֹמֵם וְאֵין סוֹמֵךְ". וְהוּא בִּהְיוֹתֵנוּ עֲסוּקִים בַּחָכְמָה הַזֹּאת, כִּי עַל יָדָהּ תִּתְקָרֵב הַגְּאֻלָּה, וְכִבְיָכוֹל יְשׁוּעָתָהּ לִשְׁכִינַת עֻזּוֹ, הָיִינוּ מְמַהֲרִים לְהַצְמִיחָהּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "וַתּוֹשַׁע לִי זְרֹעִי", לִי מַמָּשׁ כִּבְיָכוֹל… כִּי הַכֹּל תָּלוּי בְּעֵסֶק הַחָכְמָה הַזֹּאת, וּמְנִיעָתֵנוּ מִלְּהִתְעַסֵּק בָּהּ הִיא גּוֹרֶמֶת אִחוּר וְעִכּוּב בִּנְיַן בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ… כִּי אֵין לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹרַת רוּחַ בְּעוֹלָמוֹ, אֶלָּא כַּאֲשֶׁר עוֹסְקִים בְּחָכְמָה זוֹ.

כְשֶׁיִּהְיֶה קָרוֹב לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֲפִלּוּ נְעָרִים עֲתִידִים לִמְצֹא נִסְתָּרוֹת הַחָכְמָה

בְּזֹהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת וַיֵּרָא (דַּף קיח.): [הַתַּרְגּוּם לִלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ]: אָמַר לָהֶם רַבִּי שִׁמְעוֹן אֵין רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּזֶה שֶׁיִּתְגַּלֶּה לָעוֹלָם כָּל כָּךְ, וּכְשֶׁיִּהְיֶה קָרוֹב לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֲפִלּוּ נְעָרִים שֶׁבָּעוֹלָם עֲתִידִים לִמְצֹא נִסְתָּרוֹת שֶׁל הַחָכְמָה וְלָדַעַת עַל יָדוֹ קִצִּים וְחֶשְׁבּוֹנוֹת, וּבְאוֹתוֹ הַזְּמַן יִתְגַּלֶּה לַכֹּל.

וּבֶאֱמֶת כְּבָר הָרַעֲיָא מְהֵימְנָא [הוּא מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה] מְצַוֶּה אוֹתָנוּ לִלְמוֹד זוֹהַר הַקָּדוֹשׁ דַּוְקָא, כִּי תּוֹרַת הָרַשְׁבִּ"י מֵאִיר עַד סוֹף הַדּוֹרוֹת, וְצָרִיךְ לִלְמוֹד ללא הֶפְסֵק וְלֹא לָתֶת מְנוּחָה לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁיִּגְאָלֵנוּ (זוֹהַר פִּנְחָס ריט.).

הסולם

גֹּדֶל מַעֲלַת לִמּוּד הַזֹּהַר

וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ בַּתִּקּוּנִים (תִּקּוּן ל' נָתִיב תִּנְיָנָא), וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: קוּמוּ וְאִתְעָרוּ לְגַבֵּי שְׁכִינְתָּא, דְּאִית לְכוֹן לִבָּא בְּלָא סֻכְלְתָנוּ לְמִנְדַּע בָּהּ, וְאִיהוּ בֵּינַיְכוּ.

[תַּרְגּוּם וּבִּיאוּר הַזֹּהַר]: קוּמוּ וְהִתְעוֹרְרוּ בִּשְׁבִיל הַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לָכֶם לֵב רֵיקָן בְּלִי בִּינָה לָדַעַת וּלְהַשִּׂיג אוֹתָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא בְּתוֹכְכֶם.

וְרָזָא דְמִלָּה קוֹל אוֹמֵר קְרָא (יְשַׁעְיָה מ ו), כְּגוֹן קְרָא נָא הֲיֵשׁ עוֹנֶךָּ וְאֶל מִי מִקְּדוֹשִׁים תִּפְנֶה (אִיּוֹב ח א), וְהִיא אָמְרַת מָה אֶקְרָא, כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר, כֹּלָּא אִינוּן כִּבְעִירָן דְּאָכְלִין חָצִיר, וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה (שם), כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִין.

[תַּרְגּוּם וּבִּיאוּר הַזֹּהַר]: וְסוֹד הַדָּבָר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְשַׁעְיָה מ) 'קוֹל אֹמַר קְרָא', שֶׁקּוֹל דּוֹפֵק בְּלִבּוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל לִקְרוֹת וּלְהִתְפַּלֵּל לַהֲרָמַת הִשְׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁהִיא כְּלָלוּת נְשָׁמוֹת שֶׁל כָּל יִשְׂרָאֵל, וּמֵבִיא רְאָיָה מֵהַכָּתוּב 'קְרָא נָא הֲיֵשׁ עוֹנֶךָּ', שֶׁקְּרִיאָה פֵּרוּשׁוֹ תְּפִלָּה, אֲבָל הַשְּׁכִינָה אוֹמֶרֶת 'מָה אֶקְרָא', (כְּלוֹמַר אֵין בָּהּ כֹּחַ לְהָרִים אֶת עַצְמִי מֵעָפָר, בִּשְׁבִיל שֶׁ'כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר', כֻּלָּם הֵמָּה כִּבְהֵמוֹת אוֹכְלֵי עֶשֶׂב וְחָצִיר, כְּלוֹמַר שֶׁעוֹשִׂים הַמִּצְווֹת בְּלִי דַּעַת כְּמוֹ בְּהֵמוֹת, 'וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה', כָּל הַחֲסָדִים שֶׁעוֹשִׂים, לְעַצְמָם הֵם עוֹשִׂים, כְּלוֹמַר שֶׁאֵין כַּוָּנָתָם בַּמִּצְווֹת שֶׁעוֹשִׂים, שֶׁתִּהְיֶינָה בִּכְדֵי לְהַשְׁפִּיעַ נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרָם אֶלָּא רַק לְתוֹעֶלֶת עַצְמָם הֵם עוֹשִׂים הַמִּצְווֹת.

וַאֲפִילוּ כָּל אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלִין בְּאוֹרַיְיתָא, כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִין.

[תַּרְגּוּם וּבִּיאוּר הַזֹּהַר]: וַאֲפִלּוּ הַטּוֹבִים שֶׁבָּהֶם, שֶׁמָּסְרוּ זְמַנָּם עַל עֵסֶק הַתּוֹרָה, לֹא עָשׂוּ זֶה, אֶלָּא לְתוֹעֶלֶת גּוּפָם עַצְמָם, בְּלִי כַּוָּנָה הָרְצוּיָה, בִּכְדֵי לְהַשְׁפִּיעַ נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרָם.

בְּהַהוּא זִמְנָא [וְכוּ'] רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב, לְעָלְמָא, וְדָא אִיהוּ רוּחָא דְמָשִׁיחַ.

[תַּרְגּוּם וּבִּיאוּר הַזֹּהַר]: בָּעֵת הַהִיא נֶאֱמַר עַל הַדּוֹר, רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב, לְהָעוֹלָם, דְּהַיְנוּ רוּחַ הַמָּשִׁיחַ, הַצָּרִיךְ לִגְאֹל אֶת יִשְׂרָאֵל מִכָּל צָרוֹתֵיהֶם עַד לַגְּאֻלָּה הַשְּׁלֵמָה לְקַיֵּם הַכָּתוּב, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת הַשֵּׁם וְגוֹ' הָרוּחַ הַזֶּה נִסְתַּלֵּק לוֹ וְהָלַךְ, וְאֵינוֹ מֵאִיר בָּעוֹלָם.

וַי לוֹן מָאן דְּגָרְמִין דְּיֵזִיל לֵיהּ מִן עָלְמָא וְלָא יְתוּב לְעָלְמָא, דְּאִלֵּין אִינוּן דְּעָבְדִין לְאוֹרַיְיתָא יַבָּשָׁה, וְלָא בָעָאן לְאִשְׁתַּדְלָא בְחָכְמָה דְקַבָּלָה.

[תַּרְגּוּם וּבִּיאוּר הַזֹּהַר]: אוֹי לָהֶם לְאוֹתָם אֲנָשִׁים הַגּוֹרְמִים שֶׁרוּחוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ יִסְתַּלֵּק וְיֵלֵךְ לוֹ מֵהָעוֹלָם וְלֹא יוּכַל לָשׁוּב לְעוֹלָם, שֶׁהֵמָּה הֵם הָעוֹשִׂים אֶת הַתּוֹרָה לִיבֵשָׁה, כְּלוֹמַר, בְּלִי מַשֶּׁהוּ לַחְלוּחִית שֶׁל שֵׂכֶל וְדַעַת, כִּי מִצְטַמְצְמִים רַק בַּחֵלֶק הַמַּעֲשִׂי שֶׁל הַתּוֹרָה, וְאֵינָם רוֹצִים לְהִשְׁתַּדֵּל וּלְהָבִין בְּחָכְמַת הַקַּבָּלָה, לֵידַע וּלְהַשְׂכִּיל בְּסוֹדוֹת הַתּוֹרָה וְטַעֲמֵי מִצְוָה.

וַי לוֹן דְּגָרְמִין עֲנִיּוּתָא וְחַרְבָּא וּבִיזָה וְהֶרֶג וְאַבְּדָן בְּעָלְמָא.

[תַּרְגּוּם וּבִּיאוּר הַזֹּהַר]: אוֹי לָהֶם, שֶׁהֵם גּוֹרְמִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם הַלָּלוּ, שֶׁיִּהְיוּ עֲנִיּוּת וְחֶרֶב וְחָמָס וּבִזָּה וַהֲרִיגוֹת וְהַשְׁמָדוֹת בָּעוֹלָם.

(הַקְדָּמַת הַ"סֻּלָּם" אוֹת ע')

כל תשוקת החפץ חיים הייתה ללימוד הקבלה

לשים פה את תמונתו של החפץ חיים המקורית

יש טוענים שהתמונה המפורסמת אינה של הח"ח

רבינו החפץ חיים זיע"א כל תשוקתו היתה לחכמת הקבלה. ואמר כי הוא אחד מחלקי תורה היותר נעלים (וכעין מאמרם "דבר גדול מעשי מרכבה"), ומרגלא בפומיה תמיד כי בלי סתרי תורה מגששים אנו באפלה, ואי אפשר לבא עד חקר אלוה בהנהגתו עם הבריאה, והיה אומר שלולי שהדור היה צריך לו היה מתמסר כולו לחכמת הקבלה. ועל פי רוב בלילה בשעה מאחרת היה מעיין בספרי הקבלה. עד שהיה בקי בעל פה בכל ספרי הקבלה (מכתבי מרן החפץ חיים זצ"ל דף י"ד אות ג' בדפוס החדש וע"ע בעמוד קע"ב).

החזיק מאד בחכמת הקבלה, אך לא התפרסם בכך. דרכו היתה תמימות ופשיטות וכמו שהשיב לשאלת הגאון המקובל האלקי בעל "הלשם" זקנו של מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל : "מדוע אינו מראה כחו בנסתר כמו בנגלה ?"; "אני כגמול עלי אמו".

כל שבת היה חוזר הזוהר על הפרשה ואמר לבחורים ללמוד זוהר על הפרשה וישמרם בחיים

כל שבת היה רבינו חוזר את הזוהר שעל הפרשה. והיה אומר לאחרים ללמוד את הזוהר של הפרשה אפילו בחורים. והיה אומר שרובו כמדרש. (מפי תלמידו הקדוש ר' שלמה בלוך זלה"ה, ספר הצדיק ר' שלמה אות מ"ו). וכן סיפר לנו אחד מתלמידיו. והוסיף שאמר רבינו הח"ח זיע"א "ספר הזוה"ק ישמור אתכם בחיים"!

הורה לבחור ללמוד ספר רזיאל המלאך להשיג גדולתו של הקב"ה

הגאון רבי שמואל קושלוויץ זצ"ל, בספר נתיבות שמואל (עה"ת ע' רנ"א), מספר שכשהיה בן ישיבה צעיר בראדין, ישן בחדרו של החפץ חיים כג' חודשים, בלילה לפני השנה ניגש אליו החפץ חיים ובידו ספר רזיאל [המלאך], ואמר לי שאהגה בו כל לילה קודם השינה, וז"ל: "בספר הזה כאשר תעיין ותהגה בו תהיה לך קצת השגה מגדלות ורוממות השי"ת, כי ראוי לכל איש ישראל שתהיה לו השגה מגדלות ה', כי באשר אנו נחשבים בחסד ה' עלינו כבנים למקום, הרי מהראוי שכל איש מישראל תהיה לו איזה השגה מגדלות אבינו שבשמים וערכו", עכ"ל הח"ח זי"ע. ומוסיף שם שרק אחרי שנים הבין את כוונת הח"ח שנער רך בשנים יהגה בספר קבלה לפני השינה, ע"כ.

חפץ חיים היה שואל: מדוע לא לומדים זוהר הקדוש בישיבות?

"הלימוד בזוהר הקדוש מביא יראת שמים!" אמר רבינו. והיה מתפלא ואומר "מדוע לא הכניסו את לימוד הזוה"ק בישיבות? הרי זה חתיכת מוסר!" (מפי השמועה).

ומסופר שפגש את הגאון הרש"ב זצ"ל והתפלא על שפשוט אצלם שאין מגלחים הזקן בישיבתו, ואמר לו הרש"ב זאת מפני שלומדים פנימיות התורה בישיבה, וזה נותן יראת שמים. ואמר לו החפץ חיים זיע"א "נו, אז צריך להכניס את לימוד פנימיות התורה בישיבות!"

דרכו לצטט למאות פעמים את זוהר הקדוש בספריו (במשנה ברורה, שמירת הלשון וכו'), ואף מביא מן ספרי המקובלים. ספריו מלאים וגדושים מן הקצה אל הקצה מספר הזוה"ק, ובהקדמת ספרו "ליקוטי הלכות" אומר לעיין בזוה"ק.

כל יהודי צריך לפעול להציל את ישראל בכל דרך צורה יכול

אמר: אמרו חז"ל כל ישראל ערבים זה לזה! כל אחד ואחד מחויב לפעול למען הצלת עם ישראל בכל תחום אפשרי.

הוראת הח"ח זיע"א: יש ללמוד זוהר בכל יום לקרב את הגאולה

"ובמיוחד" אמר "יש ללמוד בכל יום חצי שעה זוהר הקדוש בכדי לקרב הגאולה". (מפי השמועה).

ועל זה צווח ככרוכיא בספר מזכה הרבים: מה יעזור לנו אם אנחנו רוצים להגאל אבל לא פועלים בשביל לקרב את הגאולה? ומהו קירוב הגאולה? תשובה שלמה קדושה וטהרה (קדושת האדם כולל כשרות המאכלות באמת [וכידוע שיש מכשול גדול בענין זה ואפילו בהכשר "מהודר"] ההתנהגות והלבוש התרחקות מדרכי הגויים וכו'); ולימוד הזוהר הקדוש! עכ"ד.

[1] ) מאת כ"ק אדמו"ר מהאלמין רבי שלום יהודה גרוס שליט"א

[2]) שוב ראיתי שהקשה כן זקיני הטורי זהב (בסימן רל"ה ס"ק ג') דאיך זה עברו על דברי חכמים, והרע"ב ותפארת ישראל כתבו דמספקא להו, עיין שם.

[3]) שם מיירי מעוסק בצרכי ציבור, שפטור להתפלל, ועיין בברכי יוסף ומחזיק ברכה סימן ק"ח, דמתעסק "בצרכי ציבור" שפטור להתפלל, ומתוך העסק עבר זמן תפילה, אין צריך להשלים בזמן תפילה שלאחריה.

[4]) מענין עוסק במצוה פטור מן המצוה:

א. עיין בזוהר הק' פרשת בלק (אות כ"ט) רבי יצחק ורבי יהודה הוו אזלי באורחא, מטו לההוא אתר דכפר סכנין, דהוה תמן רב המנונא סבא, אתארחו באתתא דיליה, דהוה לה ברא חדא זעירא, וכל יומא הוה בבי ספרא, ההוא יומא סליק מבי ספרא, ואתא לביתא. חמא לון לאלין חכימין. א"ל אמיה, קריב לגבי אלין גוברין עלאין ותרווח מנייהו ברכאן. קריב לגבייהו, עד לא קריב, אהדר לאחורא. א"ל לאמיה, לא בעינא לקרבא לגבייהו, דהא יומא דא לא קרו קריאת שמע, והכי אולפי לי, כל מאן דלא קרי קריאת שמע בעונתיה, בנדוי הוא כל ההוא יומא. שמעון אינון ותווהו, ארימו ידייהו ובריכו ליה. אמרו ודאי הכי הוא, ויומא דא אשתדלנא בהדי חתן וכלה, דלא הוו לון צרכייהו, והוו מתאחרן לאזדווגא, ולא הוה ב"נ לאשתדלא עלייהו, ואנן אשתדלנו בהו, ולא קרינן קריאת שמע בעונתיה, ומאן דאתעסק במצוה פטור מן המצוה. אמרו ליה, ברי, במה ידעת, אמר להו, בריחא דלבושייכא ידענא, כד קריבנא לגבייכו. תווהו יתבו נטלו ידייהו וכריכו רפתא.

ובפירוש הסולם כתב שם וז"ל: רבי יצחק ורבי יהודה וכו', ר"י ר"י היו הולכים בדרך, הגיעו לאותו מקום של כפר סכנין, שהיה שם רב המנונא סבא, ונתארחו אצל אשתו, שהיה לה בן אחד קטן, וכל יום היה בבית הספר, באותו יום עלה מבית הספר ובא לביתו, ראה אלו החכמים. אמרה לו אמרה קרב לאלו אנשים עליונים, ותקבל מהם ברכות. קרב אליהם. בעוד שהיה קרב אליהם, חזר אחוריו. אמר לאמו, איני רוצה לקרב אליהם, כי יום זה לא קרו קריאת שמע, וכך למדו לי, שכל מי שאינו קורא קריאת שמע בזמנו, הוא בנדוי כל אותו היום.

שמעו אינון ותווהו וכו': הם שמעו ותמהו, הרימו ידיהם וברכו אותו. אמרו, ודאי כך הוא, שלא קראנו קריאת שמע, שיום הזה עסקנו בחתן וכלה שלא היה להם די צרכם, והיו מתאחרים להתחבר, ולא היה איש שישתדל בשבילם, ואנו השתדלנו בשבילם, ועל כן לא קראנו קריאת שמע בזמנו. ומי שעוסק במצוה פטור מן המצוה. אמרו לו, בני, במה ידעת, אמר להם בריח מלבושיכם הכרתי, כשקרבתי אליכם. תמהו, ישבו, נטלו ידיהם ואכלו לחם, עכתו"ד הנוגע לענינינו.

ב. ובספר חיי אדם כלל כ"ח סעיף ד' כתב וז"ל: העוסק במצוה פטור מן המצוה דילפינן מדכתיב ובלכתך בדרך בלכת דידך חייב אבל דמצוה פטור, דאם לא כן לכתוב בשבת ובלכת. ודוקא שצריך לטרוח אחר האחרת כגון שלוחי מצוה בסוכות דפטורים מן הסוכה אפילו בלילה אף על פי שאינם הולכים בלילה מכל מקום אם יצטרך לטרוח אחר סוכה בלילה יתבטלו עי"ז משליחותם. וכן החופר קבר למת או המשמר המת אף על פי שאינו מתו אף על פי שנח מעט פטור מקריאת שמע ותפלה. אבל אם ימצא סוכה עשויה במלון ואין צריך לטרוח כלל חייב בסוכה וכו', עיי"ש, ואינו פטור אלא העוסק במצוה כגון בשעה שמחזיר אבידה לבעליה או שמחזר אחר אבידת חבירו שימצאנה אבל אם כבר מצא האבידה והניחה בביתו אף על פי ששומר אותה ועושה מצוה מכל מקום לא הוי עוסק במצוה, ע"כ.

ג. ובמכילתא פרשת בא איתא, הקורא בתורה פטור מן התפילין שנאמר ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך, מכאן אמרו כל המניח תפילין כאילו קורא בתורה, וכל הקורא בתורה פטור מן התפילין. והטעם בזה מפרש הר"ן בראש השנה (דף י"ז ע"א) דהוא משום עוסק במצוה פטור מן המצוה.

ד. וכן איפסק הלכתא לגבי חתן ושושביניו, וכל בני החופה פטורים מן התפילין, ולטעם אחד הוא משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה (רש"י וב"ח בסוכה דף כ"ה). וכן מובא שם (סוכה דף כ"ו) לגבי כותבי ספרים תפילין ומזוזות הם ותגריהם ותגרי תגריהם וכל העוסק במלאכת שמים, ומוכרי תכלת, פטורים מן התפילין, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה. והרמ"א בדרכי משה (שו"ע או"ח סימן ל"ח) ובשו"ע שם כתב דאם צריכים לעשות מלאכתם בשעת קריאת שמע ותפלה פטורים מקריאת שמע ותפלה ומן התפילין.

ה. ועיין זבחים דף י"ט ע"א, כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם, פטורים מן התפילין, ופירש"י שם הטעם, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה. ועיין בשיטה מקובצת ערכין דף ג' ע"א, שכתב דדוקא כשאין זמן לקיים מצות תפילין קודם העבודה, עיי"ש.

וכן הוא שיטת רב יוסף לגבי שומר אבידה, שהוא כשומר שכר וחייב בגניבה ואבידה, כי באותה הנאה שיש לו שאילו בא עני (בשעה שמתעסק בטיפול האבידה) היה פטור מליתן פרוטה לצדקה, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, הרי הוא עליה כשומר שכר (בבא קמא דף נ"ז עמוד ב'). והתוס' ורבינו חננאל בבבא מציעא (דף כ"ט ע"א) פוסקים כרב יוסף, משום שהוא עוסק במצוה ונפטר מכמה מצוות עשה כל זמן שהוא עוסק בשמירתה.

[5] הָעֶרֶב רַב הֵם: הַמְחַבְּלִים הָאֲמִתִּיִּים וּמְצַעֲרִים אֶת יִשְׂרָאֵל

וּבְּתִּקּוּנֵי זֹּהַר (דַּף נ"ג:) כָּתוּב: דָּג גָּדוֹל אִיהוּ עֵרֶב רַב, דְּאִינוּן (נ"א דְּאִיהוּ) רַב הַחוֹבֵל, מָאן חוֹבֵל אֶלָּא רַב מִכָּל מַלְאֲכֵי חַבָּלָה, אִיהוּ חוֹבֵל, וְאִיהִי חַבָּלָה, עִרֶב רַב בְּנִין דְּלילית חַיָּיבָא, דִבְהוֹן חָאבוּ יִשְׂרָאֵל וַחֲבִילוּ יָת בִּשְׂרַיְיהוּ בְּאָת בְּרִית, אִינוּן רַב עֲלַיְיהוּ בְגָלוּתָא, וְאִינוּן דָּגָה לְיִשְׂרָאֵל, וּבְגִין דָּא אָמְרוּ (בַּמִּדְבָּר יא ה) זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה וְגוֹ'.

[בֵּאוּר: מְבָאֵר הַפָּסוּק (יוֹנָה ב' א'), דָּג גָּדוֹל רוֹמֵז עַל הָעֵרֶב רַב שֶׁהֵם תַּחַת מֶמְשַׁלְתּוֹ שֶׁל הַסָּמֶ"ךְ מֵ"ם, הַנִּקְרָא רַב הַחוֹבֵל שֶׁהוּא רֹאשׁ לְכָל מַלְאֲכֵי חַבָּלָה, וּבַת זוּגוֹ נִקְרֵאת חַבָּלָה, וְהָעֵרֶב רַב נִקְרָאִים בָּנִים שֶׁלָּהּ, שֶׁעַל יָדָם חָטְאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּעֵגֶל וְחָבְלוּ וְהִשְׁחִיתוּ אוֹת בְּרִיתָם, וְאֵלּוּ הָעֵרֶב רַב נַעֲשׂוּ רָאשִׁים עַל יִשְׂרָאֵל בַּגָּלוּת מִפְּנֵי שֶׁשָּׁמְעוּ לָהֶם, וְהֵם מְבִיאִים דַּאֲגוֹת לְיִשְׂרָאֵל בַּצַּעַר שֶׁמְּצַעֲרִים אוֹתָם, וְזֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (בַּמִּדְבָּר יא ה) "זָכַרְנוּ אֵת הַדָּגָה" – מִלְּשׁוֹן דְּאָגָה].

וּבְזִמְנָא דְנָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קְטִיל מִנַּיְיהוּ סַגִּיאִין, וּבְגָלוּתָא בַתְרָאָה עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְקָטְלָא לוֹן, וְדָא אִיהוּ (שְׁמוֹת ז יח) וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאוֹר מֵתָה.

[וּבַזְּמַן שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם, נֶהֶרְגוּ הַסִּיגִים – הֵם הָרְשָׁעִים שֶּׁמֵּתוּ בְּמַכַּת חֹשֶׁךְ, וְכֵן בַּגָּלוּת הָאַחֲרוֹן קֹדֶם בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַהֲרוֹג אֶת כָּל הָרְשָׁעִים שֶׁהֵם הָעֵרֶב רַב, שֶׁזֶּהוּ זְמַן הַבֵּרוּר. וְזֶה שֶׁכָּתוּב (שְׁמוֹת ז, יח), "וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְּאוֹר מֵתָה" – שֶׁאָז תָּמוּת וְתִתְבַּטֵּל הַקְּלִפָּה פְּלוֹנִית שֶׁנִּקְרֵאת דָּגָה].

רַק לְיִשְׂרָאֵל הַדְּבוּקִים בְּזוֹהַר הַקָּדוֹשׁ יִהְיֶה אוֹר בְּמוֹשְׁבוֹתָם

וַיִּבְאַשׁ הַיְאוֹר דָּא אוֹרַיְיתָא, דְאִתְּמַר בָּהּ (מִשְׁלֵי ו כג) וְתוֹרָה אוֹר, סָרְחַת לְגַבַּיְיהוּ, וְאִתְּמַר בְּיִשְׂרָאֵל (שְׁמוֹת א כב) כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאוֹרָה תַּשְׁלִיכוּהוּ, אוֹר אִיהוּ רָ"ז, הַיְאוֹרָה בַּת זוּגֵיהּ דְּהַהוּא אוֹר, דְּאִתְּמַר בָּהּ (שָׁם י כג) וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבוֹתָם.

[בֵּאוּר: וּמְבָאֵר "וַיִּבְאַשׁ הַיְאוֹר" זֶה הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁנִּקְרֵאת יְאוֹר מִלְּשׁוֹן "וְתוֹרָה אוֹר", וְזֹאת הַתּוֹרָה הָיְתָה מְבֻזֶּה בְּעֵינֵי הָעֵרֶב רַב כְּמַאֲמַר חֲזַ"ל (בְּסוֹף סוֹטָה) בְּעִקְבוֹת הַמָּשִׁיחַ… וְחָכְמַת סוֹפְרִים תִּסְרַח, וְיִרְאֵי חֵטְא יִמָּאֲסוּ, וְהָאֱמֶת תְּהֵא נֶעְדֶּרֶת.

וְכֵן בְּסַנְהֶדְרִין (צז.) תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, דּוֹר, שֶׁבֶּן דָּוִד בָּא בּוֹ, בֵּית הַוַּעַד יִהְיֶה (לִזְנוּת) (לְזוֹנוֹת), וְהַגָּלִיל יֶחֱרַב, וְהַגַּבְלָן (יִשְׁתּוֹמֵם) (יֶאֱשַׁם), וְאַנְשֵׁי (גָּלִיל) (גְּבוּל) יְסוֹבְבוּ מֵעִיר לְעִיר וְלֹא יְחֹנָנוּ, וְחָכְמַת הַסּוֹפְרִים תִּסְרַח, וְיִרְאֵי חֵטְא יִמָּאֲסוּ, וּפְנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי כֶּלֶב, וְהָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר, (יְשַׁעְיָה נט) "וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל".

אֲבָל בְּיִשְׂרָאֵל נֶאֱמַר "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאוֹרָה" וְגוֹ', כְּלוֹמַר, שֶׁאֵת כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד – יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים מָתַי שֶׁלּוֹמְדִים הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה בַּנִּגְלֶה וּבַנִּסְתָּר – כִּי אוֹ"ר בְּגִימַטְרִיָּה רָ"ז[5], שֶׁזֶּהוּ סוֹדוֹת הַתּוֹרָה, וְהַיְאוֹרָה זֶה נִגְלוֹת הַתּוֹרָה וְהֵם יָאִירוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל מוֹשְׁבוֹתָם.]

[6] ) אמרו חז"ל אדם הראשון עקבו מקהה גלגל חמה, – יש לרמז דאלו הנשמות הנמצאות בדורינו שהם מעקבו של אדם הראשון, הם אף על פי שהם בקטנותם בכל זאת בכוחם להקהות גלגל חמה – וכן לְשַׁכֵּךְ חֵמָה (כעס), וזה בכוח לימוד הזוהר הקדוש שנתגלה ונתפרסם בדור האחרון ביתר שאת, שזהו זמנו להתגלות, כמבואר בערכה של שעה.

[7] ) ובספרי תלמידי בעל שם טוב זי"ע כתבו: שלפני ביאת המשיח רוב האדמורי"ם והרבנים וראשי ישיבות יהיו מן הערב רב שיעכבו את הגאולה, ורואים את זה עין בעין, כי כבר כתבו בזוהר הקדוש כי אלו שלא רוצים ללמוד זוהר הקדוש הם מן הערב רב.

[8] ) שבת (דף נ"ד ע"ב): פרתו של רבי אלעזר בן עזריה: וחדא פרה הויא ליה והא אמר רב ואמרי לה אמר רב יהודה אמר רב תריסר אלפי עגלי הוה מעשר רבי אלעזר בן עזריה מעדריה כל שתא ושתא תנא לא שלו היתה אלא של שכינתו היתה ומתוך שלא מיחה בה נקראת על שמו רב ורבי חנינא ורבי יוחנן ורב חביבא מתנו בכוליה דסדר מועד כל כי האי זוגא חלופי רבי יוחנן ומעייל רבי יונתן כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו באנשי עירו נתפס על אנשי עירו בכל העולם כולו נתפס על כל העולם כולו אמר רב פפא והני דבי ריש גלותא נתפסו על כולי עלמא.

[9] זה לשון ספר חסידים (סימן רס"א), וז"ל: אהוב לך את המצוה הדומה למת מצוה שאין לה עוסקים, כגון שתראה מצוה בזויה או תורה שאין לה עוסקים כו', אתה תלמדם ותקבל שכר גדול כנגד כולם, כי הם דוגמת מת מצוה, עכ"ל. וכעין זה כתב ג"כ שם (בסימן ק"ה), וז"ל: כל מצוה שאין לה דורש ואין מי שיבקש אותה, תדרשנה לפי שהיא כמת מצוה, ומצוה שאין לה רודפים רדוף אחרי' לעשותה כו', עכ"ל].

[10] וכן כתבו ספרי מוסר שצריך האדם לבחור לעצמו לפחות מצוה אחת לקיימה באופן מיוחד, ויהי' זריז וזהיר בה כל ימיו, וימסור נפשו עליה, ולא יתנצל שום התנצלות לבטל המצוה ההיא ואכמ"ל (ועיין בספר טעמי המנהגים ליקוטים עמוד תקס"א).

[11]) שוב ראיתי שהקשה כן זקיני הטורי זהב (בסימן רל"ה ס"ק ג') דאיך זה עברו על דברי חכמים, והרע"ב ותפארת ישראל כתבו דמספקא להו, עיין שם.

[12]) שם מיירי מעוסק בצרכי ציבור, שפטור להתפלל, ועיין בברכי יוסף ומחזיק ברכה סימן ק"ח, דמתעסק "בצרכי ציבור" שפטור להתפלל, ומתוך העסק עבר זמן תפילה, אין צריך להשלים בזמן תפילה שלאחריה.

[13]) מענין עוסק במצוה פטור מן המצוה:

[14]) "שמע ישראל" בגימטריה 951 = ספר תורה = קדוש ישראל = "גמלתהו טוב ולא-רע כל ימי חייה". מי שלומד זוהר הקדוש שומעים את השמע ישראל והתפילות שהוא מתפלל (תיקו"ז תי' מ"ג – בראשית תמן את"ר יב"ש ודא איהו ונהר יחרב ויבש, דאפילו ישראל מתפללין ואומרים שמע ישראל, דאיהו קודשא בריך הוא אין עונה אותם וכו',), וזה ה-ת'עודת ז'הות בשמים, ראשי תיבות "ת'הלים ז'והר" שמי שלומד זוהר שומעים את התהלים, ואם לא חבל על הזמן, לא שומעים בשמים התפילות וגם השמע ישראל, (הגר"א בתיקו"ז תיקון מ"ג). וכשאין עוסקין ברזי תורה צועקים שמע ישראל, הידוע בכוונת קריאת שמע, מלכות ישראל תפארת ליחדם, [שמע רומז לשכינה-מלכות, וישראל לתפארת, וצריך ליחדם. ויש לרמז כי שמע גימטריה 410 והוא גימטריה שכינה – כה, שכינוי השכינה הוא כה, וגם הוא מספר כל אותיות הפסוק שמע ישראל, וכן גימטריה קדוש, כלומר שהשכינה היא שוכנת בתוך כל אחד ואחד מישראל, (ישעיה י"ב ו'), "כִּי גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאל", וישראל רומז לתפארת כנודע, וגם יעקב אבינו ששמו ישראל אחוז בתפארת, וזה ענין קריאת שמע ליחד תפארת ומלכות, וכנודע (בא"ח) הכוונה במילה אחד, ליחד הוי"ה ואדנות "יאהדונהי"].

יהודים יקרים, שימו לב! – היתכן: שאנו נצעק לאבינו שבשמים, ולא נענה? היתכן, שהבנים יצעקו והאב לא ישמע? האם סדרי טבע נהפכו? לא! אנו הופכים סדרי הטבע! מה הפלא שאנו עדיין בגלות? ומשיח לא בא?

עוד לפני 2000 שנה התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי זיע"א הזהיר וכתב, בתיקון מ"ג, שצעקת שמע ישראל, לא תשמע ואין קול ואין עונה, בדומה לנהר שיבשו מימיו, [בראשית, שם את"ר יב"ש וזהו נהר יחרב ויבש (שם ה'), באותן זמן שהוא יבש והיא יבשה, צווחים הבנים למטה ואומרים שמע ישראל, ואין קול ואין עונה. זהו שכתוב (משלי א, כ"ח)" אז יקראנני ולא אענה]. – מדוע זה קורה? האם האב ח"ו מתאכזר לבנים? לא! הבנים מתאכזרים לעצמם. כורתים ח"ו את הענף שעליו הם יושבים. אנו בני מלכים ומשליכים ארצה את היהלום שבכתר. מי זה היהלום? זה הזהר הקדוש, הוא פנימיות העולמות, זה מהות נשמתינו. איך יתכן שנשליך האמת ארצה? איך יתכן שניתן שהשפחה תירש את הגבירה? הערב רב, עוד מיציאת מצרים, צרים וחומסים את נשמתינו הטהורה. הזהר הוא בריח התיכון של העולמות, הכל עומד וסובב סביבה. אם בדור האחרון של הגאולה, אנו לא לומדים את הזהר הקדוש, שהוא פנימיות התורה, ובמקום כך רק לומדים חיצוניות התורה, אנו מחזקים רק את חיצוניות העולמות, במקום את פנימיותם. חיצוניות זה רק חצי, רק חצי דבר, זו הקליפה ששומרת על הפרי, ומה עם הפרי? מה עם העיקר? האם יכולים לחיות רק מהקליפות? ולא מהפרי? על דרך משל, שבכדי להחיות נפש האדם, הוא זקוק לאוכל ומיים, ומה יהיה עליו, שבמקום לקבל מזון, רק ילבישו אותו כל הזמן מכל מיני בבגדים יפים ויקרים, ויתעסקו רק בזה? זה חשוב להתלבש, הבגדים שומרים על האדם, מגנים עליו, מכבדים אותו, אבל איזה חיים יש לאדם בלי מזון לגופו? כך זהר הקדוש, הוא פשוטו כמשמעו חיים לנשמה, חיים לכל העולמות, חיים ליהודי, חיים של גאולה, רק בזכות הזהר הקדוש יצאו עם ישראל מהגלות ברחמים.

העוסק במצוה פטור מן המצוה – חפץ חיים – הוספה לפרשת וירא להעוסק בצוה

השאירו תגובה. Cancel reply

לחץ כאן