דרשה לט"ו בשבט- האדמור מהאלמין- סדר ליל ט"ו בשבט

ט"ו בשבט הוא תאריך בלוח השנה העברי אשר מציין את ראש השנה לאילנות (משנה, מסכת ראש השנה א' א'). יום זה הוא תאריך קובע לגבי כמה מצוות הקשורות בפירות האילן, כגון נטע רבעי ותרומות ומעשרות. כיום מצוין ט"ו בשבט גם כמעין חג טבע, ורבים נוהגים לציין אותו בנטיעת עצים ובעיסוק בענייני איכות הסביבה. נהוג לאכול ביום זה משבעת המינים, כולם נמנים עם גידולי ארץ ישראל, ויש הנוהגים לערוך "סדר ט"ו בשבט".

סדר ליל ט"ו בשבט

סדר ט"ו בשבט הוא מסורת שהתגבשה על ידי חכמי צפת במאה ה-17 על מנת להנחיל את אהבת הארץ ליהודי הגולה ולזרז את הגאולה. גם כיום ישנם רבים החוגגים את ט"ו בשבט בארוחה חגיגית תוך קריאת הגדה מיוחדת לחג.

בספר "חמדת ימים", שנכתב במאה ה-18 בידי מחבר אנונימי שזהותו שנויה במחלוקת ויש הסוברים שהוא מהתנועה השבתאית, מסופר על הסדר שנהגו לערוך מקובלי צפת. על-פי דבריו:

"ומנהג טוב להולכים בתמים להרבות בפירות בעצם היום הזה ולומר דברי שירות ותשבחות עליהן, … ואף כי בדברי הרב (האר"י) אין זכר לטו' בשבט … מכל מקום תיקון נפלא הוא בנגלה ובנסתר".

מחבר הספר מביא את דברי חיים ויטאל, תלמיד האר"י, שיש שלושים מיני פירות (בארץ ישראל), עשרה מהם שנאכלים קליפה ותוך, עשרה שקליפתם נאכלת ותוכם נזרק, ועשרה שתוכם נאכל וקליפתם נזרקת, ושלושים הסוגים הללו כנגד עשר הספירות הקיימות בכל אחד משלושת העולמות: עולם הבריאה, עולם היצירה ועולם העשייה. אכילה מפירות האילן מקבילה לתיקון האדם מחטא עץ הדעת ולהתקדמותו בעולמות הרוחניים, ומטרתה "להשפיע את שפע הרמוז בעץ החיים".

לפי זה נקבע סדר מיוחד לט"ו בשבט, לפיו אוכלים שלושים מיני פירות, שותים ארבע כוסות יין אדום ולבן ואומרים פסוקים מהמקורות, המבטאים את ההקבלה בין צמיחת העץ לבין שיבת העם לארצו "ונטעתים על אדמתם", בין תחיית הטבע לתחיית העם "כימי העץ כן ימי עמי", וכן יש בכך סמל לתיקון האדם, בבחינת "כי האדם עץ השדה".

סדר זה של החג נדפס גם בספר נפרד, בשם "פרי עץ הדר", וזכה לתפוצה רחבה בקהילות המזרח. עד מהרה הפך מנהג זה למנהגם של רבות מתפוצות ישראל.

בשנת ה'תרכ"ג (1863), בגיליון א' של הלבנון, העיתון העברי הראשון בארץ ישראל, נכתב על אודות ט"ו בשבט: "היום בירכנו לה' על הארץ ועל פירותיה, כן ייתן ה' לנו לשמחנו בימי הקציר, עת ישאו האיכרים ברינה אלומתיהם".

לאחר הקמת מדינת ישראל יזמו נגה הראובני, מייסד שמורת נאות קדומים, והמחנך אמנון ידין, איש התנועה הקיבוצית, "סדר ארץ ישראלי" לט"ו בשבט, המבוסס על רעיונות ציוניים ואהבת ארץ ישראל ונופיה, תוך שימוש בסמלים המופיעים בסדר המסורתי.‏[3] בסוף המאה ה-20 החלו גופים שונים, בהם: החברה למתנ"סים, הקיבוץ הדתי, משרד החינוך, קק"ל ובני עקיבא להדפיס הגדות לט"ו בשבט בדומה לרעיונם של הראובני וידין.

שליחי הסוכנות היהודית ותנועות הנוער, כמו גם רבנים-שליחים וסטודנטים לרבנות מהתנועות הליברליות שנחשפו לרעיון בארץ, הביאו את הרעיון לקהילות היהודיות בתפוצות. הגדות ט"ו בשבט חדשות נכתבו באנגלית, בצרפתית, בהולנדית, בספרדית ובשפות נוספות. חלק מן ההגדות שמרו על הערך הציוני החדש של המועד וחלק אחר בחרו להדגיש את הקשר האקולוגי של החג.

טוב לי תורת פיך

"ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן" (יד יד)

לא היה עליהם לעשות שום מצוה, כמו בשעת יציאת מצרים שהיו צריכים להקריב קרבן פסח כי אם להחריש ולדום. כי במקום שיש מסירות נפש למען השי"ת, שם אין עוד צורך במאומה. הכח הזה והזכות הזאת, גדולים הם מכל המעשים והפעולות. ('אבני נזר')

"תביאמו ותטעמו בהר נחלתך"

הה"ק רבי חיים מצאנז זצ"ל אמר: "מה טעם נבנה ביהמ"ק על הר המוריה ולא על הר סיני, שעליו נתנה התורה ומצוותיה? לפי שעל הר המוריה הושיט אדם מישראל את צוארו לשחיטה למען כבוד השי"ת ואין לך דבר גדול מזה".

פנינים לטו בשבט

מכרה יהלומים

רבי אברהם דוב מאבריטש עלה בראש חסידיו והתיישב בצפת. הרבי היה אדם המעורב בדעת עם הבריות, אולם זמן מה לאחר עלייתו לארץ, הסתגר הרבי בחדרו במשך תקופה ולא דיבר עם שום אדם. כמובן, שחסידיו התפלאו מאוד, ותהו לפשר ההסתגרות המוזרה

והנה, באחד הימים יצא הרבי לפתע מחדרו, התבונן על האדמה שסביבו ופניו נהרו. כשחזר, קרא הרבי לכול חסידיו לסעודה חגיגית בה יסביר להם את פשר הנהגתו החריגה.

כאשר התאספו כולם פתח הרבי ואמר: דעו לכם, שבעת שגרנו בחוץ לארץ, בא אלי פעם שליח מארץ ישראל וסיפר לי בהתלהבות על מעלותיה הרבות של ארצנו הקדושה. כל כך התלהב אותו שליח, עד שאמר: "רבי הקדוש, מי שיש לו עיניים לראות, רואה שבארץ ישראל כל אבן היא יהלום".

באותה שעה התלהבתי והחלטתי לעלות לארץ. והנה, כשהגעתי לכאן, נראו לי אבני הארץ כאבנים רגילות. הבנתי, שעדיין לא זכיתי להבין את מעלת הארץ. לפיכך, הסתגרתי בחדרי ועסקתי בקדושת הארץ. והיום, כשיצאתי החוצה זכיתי וראיתי שכל אבן היא יהלום.

דיני וענייני היום

* עדיף לאכול מפירות שגדלו בארץ ישראל ולברך עליהם תחילה אם הם מאותו סוג של (פירות חו"ל) עיין בן איש חי מטות ואחרונים.
* יש להקפיד במיוחד ביום זה על הברכות שמברך על הפירות שיהיו כדין, ויהיו בכוונת הלב, כיון שבהם מביא האדם ברכה לפירות האילן. (עיין ראש השנה טז ורש"י שם ד"ה שתי הלחם(
חיטה – שלווה – יישוב הדעת
הלחם המופק מהחיטה הוא המזון היסודי שלנו (בראשית רבה מח, יא).
טבעו של האדם, שיכול הוא להתרכז וללמוד, להוסיף דעת ולהתקדם מבחינה רוחנית בעיקר בשעה שהוא שבע ורגוע מבחינה גשמית, וכפי שאמרו חז"ל: "קודם שיאכל אדם וישתה, יש לו שתי לבבות. לאחר שאוכל ושותה אין לו לב אחד" (בבא בתרא יב ע"ב). 
לפיכך, אדם קונה דעת רק בשעה שהוא אוכל חיטה המביאה אותו לידי יישוב הדעת – "אין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן" (ברכות מ ע"ב). 
זו הסיבה, שלדעת רבי יהודה – עץ הדעת חיטה היה (שם). קודם חטא אדם הראשון, הייתה פרנסתו של אדם הראשון מזומנת לו מתוך יישוב הדעת, ואפילו החיטה הייתה גבוהה כאילן ויכולה הייתה להוציא לחמניות מוכנות ללא טורח. משחטא האדם ונתקלל – "בזיעת אפך תאכל לחם", הונמכה קומתה של החיטה, והיא הפכה לשיבולת שבכוחה לשאת רק גרגירים. ניטלה מהאדם מנוחת הנפש, והוטל עליו להתייגע רבות עד שיזכה ללחם ופרנסה.
אולם, באכילת הפירות בט"ו בשבט, אנו מתקנים את חטא אדם הראשון. ואף שלא מפורש הדבר, הנה זכר לו – שכן בארץ ישראל מצטרפת החיטה, שכעת היא פרי האדמה, לרשימת שבעת מיני פירות האילן שנשתבחה בהם ארץ ישראל (פרי צדיק לט"ו בשבט(.
וכך יהיה בארץ ישראל לעתיד לבוא – "עתידה ארץ ישראל שתוציא לחמניות… עתידה חיטה שתיתמר כדקל" (כתובות קיא ע"ב). או אז נזכה ליישוב הדעת אמיתי – "בזמן הגאולה, כל המעדנים מצויים כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים…" (רמב"ם סוף הלכות מלכים(.
אכילת החיטה היא הזמן להירגע. להתרכז. לאכול לאט, במנוחה ולשובע. להתענג על הברכה שה' שלח בלחמנו, ולהתפלל להגיע ליום בו יתקיים בנו – "הלוך להרגיעו ישראל".