ספר שיר
סֵפֶר
שירה וזמרה – ח"ג
שירה-וזמרה-חלק-ג-מעלת-השירה-והזמר
ניגון-אני-מאמין-בטקס-מנוקד.docx 11 באוקטובר 2016 13 kB
י'שמחו ה'לומדים ו'יגילו ה'פייטנים, בהתעוררות שמחה של מצוה ברינה וזימרה, שכידוע אמרו חז"ל אין רינה אלא תורה[א], וזימר
ה שמזמר עריצים ומכרית החוחים הסובבים השושנה העליונה, וכל שירה ושבחה[ב] מעורר הלבבות באור יקרות בהתקשרות הנשמה לשורשה העליון לעשות נחת רוח לפניו יתברך ויתעלה.
העולם נברא בשביל שירה וזמרה
כתוב במדרש: אל"ף אפתח לשון פה ופה לשון אפתח אמר הקדוש ברוך הוא אפתח לשון פה של כל בני בשר ודם כדי שיהיו מקלסין לפני בכל יום וממלכין אותי בארבע רוחות העולם שאלמלא שירה וזמרה שהם אומרים לפני בכל יום לא בראתי את עולמי. ומנין שלא ברא הקדוש ברוך הוא את העולם אלא בשביל שירה וזמרה שנאמר (תהלים צו ו) הוד והדר לפניו עוז ותפארת במקדשו הוד והדר לפניו בשמים ועוז ותפארת במקדשו בארץ שמים מכוסים הודו ותהלתו מלאה הארץ שנאמר (חבקוק ג ג) כסה שמים הודו ותהלתו מלאה הארץ ומנין שברא הקדוש ברוך הוא את השמים לענין שירה שנאמר (תהלים יט ב) השמים מספרים כבוד אל ומנין שמיום שברא הקדוש ברוך הוא את הארץ אומרת לפניו שירה שנאמר (ישעיה כד טז) מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק ואין צדיק אלא הקדוש ברוך הוא שנאמר (תהלים קמה יז) צדיק ה' בכל דרכיו ומנין שאף ימים ונהרות אומרים שירה שנאמר (שם צג ד) מקולות מים רבים ומנין שאף הרים וגבעות אומרים שירה שנאמר (שם קמח יט יג) ההרים וכל גבעות עץ פרי וכל ארזים החיה וכל בהמה רמש וצפור כנף מלכי ארץ וכל לאומים שרים וכל שופטי ארץ בחורים וגם בתולות זקנים עם נערים יהללו את שם ה’ כי נשגב שמו לבדו ומנין שכל סדרי בראשית אומרים שירה שנאמר (שם קיג ג) ממזרח שמש עד מבאו וגו' ומנין שאף אדם הראשון פתח פיו בשירה שנאמר (שם צב א ב) מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה’ ולזמר לשמך עליון טוב להודות לה’ בארץ מתוך בני אדם ולזמר לשמך עליון בשמי מרום בתוך מלאכי השרת. (בתי מדרשות חלק ב – מדרש אותיות רבי עקיבא השלם נוסח א – אות א)
ובגמרא סנהדרין צ"ד: אמר רבי חיא בר אבא, אמר רבי יוחנן: עתידין כל הנביאים כולם לומר שירה בקול אחד, שנאמר: "קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ" (ישעיהו נ"ב).
וכתב ה"פלא יועץ": ראוי להלל לה' על כל הטובה שעושה עמנו. ואף ש"אילו פינו מלא שירה כים"… לא נספיק להללו, ולו דומיה תהלה. על כל פנים בלא כלום אי אפשר, וראוי לכל אדם מעת לעת ומפקידה לפקידה להודות ולהלל את ה'. ובפרט כשמספר איזה ענין שעשה והצליח, תיכף יהיה שם שמים שגור בפיו, ויאמר שבח לא-ל יתברך כי הפליא חסדו לי ועד כה עזרני לעשות כך וכך (כפי ששם שמים שגור בפי רבים הנוהגים לומר: ברוך ה'). אפילו אם יש לו ייסורין, יש לו להלל לה' שזיכהו להיות מכלל "אשר יאהב ה' יוכיח" ושאינו מכלל משלם לשונאיו. ושלא ייסרו בייסורין יותר קשים ומרים, כי הוא רחום בדין וגובה חובתו של אדם בטובתו. ואם העדיף ה' לו טובה יותר על אחרים, ראוי לו להלל לה' המעדיף טובו עליו שלא בזכות, רק ברחמיו ובחמלתו, כי כמה טובים ממנו חסרים כל טוב. ויכנע מאוד ויקבע בלבו אמונה שלמה כי הוא הנותן לו כח לעשות חיל ומידו הכל, ולו נתכנו עלילות.
וידוע המעשה עם רבי ישראל נג'ארה זי"ע [מחבר השיר י-ה ריבון עלם ועלמיא – וכתב רבינו החיד"א זי"ע בספרו שם הגדולים, וז"ל: וכתבו משם רבינו האריז"ל אשר שירותיו חשובות בשמים] שהיה יושב ומזמר שירות ותשבחות לקל עליון ומפני החום הוריד מעילו העליון, ותיכף שלח לו האר"י הקדוש שיחזיר המעיל, דהמלאכים לאלפים ולרבבות נתקבצו לשמוע שירתו, וכאשר הֵקֵל בלבושו [לפי דרגתו], תיכף נסתלקו. לכן שיחזיר הלבוש, כדי שישוב למעלתו הראשונה..
וכבר אמרו חז"ל הקדושים [ג], ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות את חזקיהו המלך משיח, ובאה מידת הדין וקטרגה מפני שלא אמר שירה[ד], ונפסד הדבר. וכתוב בפתחי שערים, וזה לשונו: שביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח וכו' בשביל שלא אמר שירה וכו' הה"ד מכנף הארץ זמירות שמענו וגו'. וכל זה סודות נוראים [ה] ובזה תלוי כל ענין הגלות וסוד משיח בן דוד.
המהלל ומשבח לה' בעולם הזה – זוכה להלל ולשבח גם בעולם הבא
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל הָאוֹמֵר שִׁירָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, זוֹכֶה וְאוֹמְרָהּ לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ, עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה" (תהלים פ"ד). (סנהדרין צ"א).
ואמרו במדרש (ויקרא רבה כ"ז, י"ב): לעתיד לבוא כל הקורבנות בטלין, וקורבן תודה אינו בטל לעולם.
לאה הודתה לקדוש-ברוך-הוא שנתן לה בן רביעי – וקראה שמו יהודה, ומשבט יהודה נולד נעים זמירות ישראל – דוד המלך אשר הודה לה' תמיד, על הכל ובכל מאודו.
כדאמרו חז"ל: אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי: מיום שברא הקדוש-ברוך-הוא את עולמו, לא היה אדם שהודה לקדוש-ברוך-הוא, עד שבאה לֵאָה והוֹדַתוּ, שנאמר: "וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה’ עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה" (בראשית כ"ט)… רות מאי רות אמר רבי יוחנן שזכתה ויצא ממנה דוד שריוהו להקדוש ברוך הוא בשירות ותשבחות (ברכות ז' ע"ב).
אמרו בברייתא אמר רבי אליעזר הגדול: כל העוסק בפרק שירה בעולם הזה, זוכה ללמוד וללַמד, לשמור ולעשות ולקיים. ותלמודו מתקיים בידו, וניצול מיצר הרע ומפגע רע, ומחיבוט הקבר ומדינה של גיהינום, ומחבלו של משיח. ומאריך ימים וזוכה לימות המשיח ולחיי העולם הבא.
וכתב בעל באר מים חיים בספרו: (פרשת בראשית – פרק א): ועבור זה מה גדלה מאוד מעלת האדם העוסק בפרק שירה, כמו שאמר רבי אליעזר (עיין תחילת פרק שירה) כל העוסק בפרק שירה בכל יום אני מעיד עליו שהוא בן עולם הבא, וזוכה ללמוד וללמד, ותלמודו מתקיים בידו, וניצול מיצר הרע, וזוכה לימות המשיח וכו', כי כאשר יאמר האדם פרקי השירה, ויודע ומכוון בו באמיתיות לבבו להודות לאל יוצר כל שככה לו בעולמו וברא כל אלה בחכמה נפלאה, כל אחד ואחד לפי ערכו ומהותו ובחינתו אשר בשמים ממעל, ובטובו מחיה אותן תמיד בכל רגע ורגע וחונן להם דעה לכל אחד ואחד כאשר צריך אליו, ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא, ומשגיח עליהן בכבוד גדול יומם ולילה, ומשמי השמים העליונים אל ארץ התחתון שבתחתונים הביט, ואבה בהתקרבות קרוצי חומר גלומי גוש כאלה, בכדי להיטיב להם מאור פניו יתברך. ואז ימלא פיהו שיר ושבח תהלה ותפארת קדושה ומלכות לחי העולמים, המגביהי לשבת ומשפילי לראות בשמים וארץ, וכל אשר בהם, למלאות לכל אחד די חסרונם אשר יחסר להם. ואז על ידי זה נעשה ככל אשר ביארנו שכולם מתעוררים על ידי שורשם להודות ולהלל למי שעשה ויצר את כל אלה בדברי השירה אשר משבח ומפאר האדם הלזה בפרק שירה האמור, ומתקבצין ומתקרבין על ידי האדם הלז אל צור העולמים ברוך הוא וברוך שמו בכל אות נפשם ומאודם. וה' הטוב מוריק עליהם כל מיני ברכה וחיים ושלום ממקור הברכות, ונחת רוח גדול מזה לאלהינו שבשמים כי כל בריאת העולמים היה לזה שיתדבקו בו בכדי שיטיב להם כידו הגדולה. וכיון שכל הגדולה והכבוד הזה הכל נעשה על ידי האדם הלז הנה הוא זוכה לכל המעלות המבוארין כאמור.
וכתב השל"ה: אשרי האיש אשר אומר תהילים בשירה ובזמרה ובשמחה ובכוונת הלב. (אליהו רבה או"ח – סימן א).
ספר
ליקוט על
שירה וזמרה
חלק ב'
הענין הגדול של הניגון לזירוז הגאולה השלמה, וכמו שצריך לבכות לדעת איך לבכות, כמו כן צריך לנגן הניגון האמיתי, שהניגון יביא לו את הפירות הטובות שיביא את המשיח, והוא על ידי עבודת השמחה ששר ומתקשר ביחד עם רבי שמעון בר יוחאי ע"ה, וכל המלאכים והעולמות של היכל הנגינה השייכים לביאת המשיח.
יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךְ אֶת פְּנֵי הָאָדוֹן ה'. מִי זֶה פְּנֵי הָאָדוֹן ה'? זֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי
ובפרט שזה על ידי לימוד הזוהר הקדוש ומאמרי רבי שמעון בר יוחאי שמתקשרים ישר לִפְּנֵי הָאָדוֹן ה' כמו שכתוב זוהר הקדוש פרשת בא (דף ל"ח:):
בָּאוּ רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי יוֹסֵי, הִשְׁתַּטְּחוּ לְפָנָיו וְנָשְׁקוּ יָדוֹ, וּבָכוּ וְאָמְרוּ, חֲקִיקוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים מְרִימִים רֹאשׁ בִּזְכוּתְךְ. עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְרוּשָׁלַיִם לְמַטָּה כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה. עָשָׂה [רשב"י] חוֹמוֹת הָעִיר הַקְּדוֹשָׁה וּשְׁעָרֶיהָ. מִי שֶׁנִּכְנָס, לֹא נִכְנָס עַד שֶׁיִּפָּתְחוּ הַשְּׁעָרִים. מִי שֶׁעוֹלֶה, לֹא עוֹלֶה עַד שֶׁיִּתְתַּקְנוּ הַמַּדְרֵגוֹת שֶׁל הַחוֹמוֹת. מִי יָכוֹל לִפְתֹחַ אֶת שַׁעֲרֵי הָעִיר הַקְּדוֹשָׁה, וּמִי יָכוֹל לְהַתְקִין אֶת הַמַּדְרֵגוֹת שֶׁל הַחוֹמוֹת? זֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, שֶׁהוּא פּוֹתֵחַ שְׁעָרִים שֶׁל סוֹדוֹת הַחָכְמָה וְהוּא מְתַקֵּן דְּרָגוֹת עֶלְיוֹנוֹת. וְכָתוּב (דברים טז) יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךְ אֶת פְּנֵי הָאָדוֹן ה'. מִי זֶה פְּנֵי הָאָדוֹן ה'? זֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, שֶׁמִי שֶׁהוּא זָכָר מִן הַזְּכָרִים צָרִיךְ לְהֵרָאוֹת לְפָנָיו.
ובתיקוני הזוהר (תקונא תליסר דף כח:):
רוּחַ צָפוֹן הָיְתָה יוֹרֶדֶת בְּכִנּוֹר דָּוִד וְהָיָה מְנַגֵּן מֵאֵלָיו
הַחֲמִישִׁי בְּנִגּוּן, מִשּׁוּם שֶׁהַנִּגּוּן הַזֶּה עוֹלוֹת מִמֶּנּוּ כַּמָּה נְגִינוֹת, עֲלָמוֹת מִצַּד הַשְּׂמֹאל, שֶׁמִּשָּׁם רוּחַ צָפוֹן הָיְתָה יוֹרֶדֶת בְּכִנּוֹר דָּוִד וְהָיָה מְנַגֵּן מֵאֵלָיו. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וְגוֹמֵר.
ובפרט שעל ידי השמחה הגדולה בשמים שמשמחים את השכינה הקדושה השמחה הזאת זה פורצת כל הגדרים, וסגולה מיוחדת בזה לקרב הגאולה…”.
ובפרט שכל כוונתו היא רק לקרב את הגאולה מצוות מתוך שמחה אמיתית, שהשמחה הזאת מטהרת את הנפש ומכניסה תיכף להיכל התשובה שזה התכלית של ביאת המשיח…והשמחה הזאת תביא את המשיח”. [ראה באריכות בספר שירה וזמרה חלק א'].
ומי שרוצה לזכות שמשיח יאמר עליו בזכותך היגעתי יראה לנגן וללפרסם את הניגונים הקדושים האלו שבא מהיכל הרשב"י, והשמחה הגדולה הזאת מסוגלת מאוד לזירוז הגאולה.
וכל אחד יתחיל לצאת בקריאה והכרזה על הניגונים האלו, וכל הפייטנים והחזנים והזמרים יתחילו עם השירים שיעשו לבד עם שמחת הרשב"י, כדי להביא את המשיח, ובוודאי שעל ידי זה יביאו את המשיח כהרף עין”.
ובפרט בכל השמחות של עם ישראל יתמידו את שמחתם בשירה וריקודים, של הרשב"י, וכפי שכתוב בכתבי האריז"ל שבעקבתא דמשיחא – לפני ביאת המשיח יכשלו באיסור חלב שהוא עקבים, בואו ונתקן בריקוד ברגליים ובשמחת הרשב"י שהוא שמחת השכינה הקדוש ושמחת מלך המשיח, וכאשר האדם מתעורר בשמחה, הוא פועל שכל הגוף שלו כולל האברים הכי מגושמים יחושו גם הם את השמחה הפנימית בה של פנימיות התורה, ויצאו בריקוד של הרשב"י וכל המלאכים הקדושים, [ראה באריכות בספר שירה וזמרה].
שִׁירָה וְזִמְרָה – בַּר יוֹחָאִי
היכל הנגינה – קרוב אל היכל התשובה
וכעת רבי שמעון בר יוחאי מצרף אתכם להיכנס להיכל הנגינה ביחד עם היכל התשובה והיכל השמחה, כי זוהי השמחה הכי הגדולה בעולמות העליונים כמבואר בתיקוני זוהר (תיקון יג), ומי ששר את הניגונים האלה יש לו הזדמנות לכל הישועות כמו הבטחה של הרשב"י שכל השערים פתוחים ויכולים להיכנס בכל העולמות בשמים, כמבואר בזוהר פרשת תרומה (דף קכ"ח)
היכל הנגינה!!!
- היות שכבר נאמר שהיכל הנגינה קרוב לעולם התשובה, כמו שתלמידי בעל שם טוב זי"ע [הצה"ק רבי קאפיל חסיד בעל תפילה של הבעל שם טוב זיע"א – ובקרוב בע"ה נביא כאן הספר שירה וזימרה כל המקורות], אמרו למה אומרים שחזנים הם נערנים [טפשים], בגלל שהם בהיכל הנגינה והיכל הנגינה על יד היכל התשובה והם כבר כל כך קרובים ולא נכנסים שם אז הם נערנים – טיפשים, [ראה הספר שירה וזמרה].
- כשמשיח יבוא אז יהיה כל העבודה רק שירה וזימרה – ומי שלא ידע את הניגונים האלה של הגאולה מה יעשה אז?
- ובירושלמי כתוב שלא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו אלא בשביל שירה וזימרה.
- האדם דומה לכינור אם הוא שלם הרי הוא מנגן (הרמב"ם)
- אמר הקב"ה שאלמלא שירה וזמרה שהם אומרים לפני בכל יום, לא בראתי את עולמי. – ומנין שלא ברא ה' את העולם אלא בשביל שירה וזמרה? שנאמר: "הוד והדר לפניו עוז… במקדשו" (מדרש)
- לא ברא הקב"ה את עולמו אלא בשביל שירה וזמרה (ירושלמי).
- תת"ק וששת אלפים רבבות מלאכי השרת עומדים מימין כסאו וכנגדו משמאל כסאו ונהרות אש מוקפין ועוברין בניהם ושרים גדולים ממונים על כל צבא וצבא שמימין ומשמאל ומלמדין אותן לומר שירה וזמרה לפני כסא כבודו של מלך מלכי המלכים הקב"ה (בתי מדרשות חלק א – סדר רבה דבראשית אות מו).
- המלאכים תתק"ו אלפים רבבות עומדים מימין הכסא, וכנגדם עומדים משמאל הכסא, וגדוד לאין מספר וצבא לאין חקר מלמדים שירה וזמרה. ובשחקים תתרי"ח מחנות שאומרים קדוש וברוך מבקר ועד ערב. ולפניו תצ"ו אלפים אומרים קדוש ביום וברוך בלילה. כנגדו רי"א אלף רבבות מלאכי רחמים אומרים ק' ק' ק' ברוך. וכל מחנות טובלים בנהרי אש שבע פעמים, ובודקים עצמם באש שס"ה פעמים, מפני שיורדים בכל יום לשום שלום בעולם:
- אמר שמואל כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה יותר ממלאכי השרת, שהמלאכים מבקשים לומר שירה תחלה, כמו הרים של אש וגבעות של להבה, ואומר להם הקב"ה, החרישו עד שאשמע קול שירות ותושבחות ותפלות ונעים זמירות ישראל. ושמעיא"ל השר משתיקן בכל בקר וערב. דכתיב (איוב לח, ז) ברן יחד כוכבי בקר, אלו ישראל. ויריעו כל בני האלהים, אלו המלאכים, (ספר הלכות הכסא לרבי אלעזר מגרמזיא – הלכות המלאכים).
- הלל – דכתיב (תהלים קיג): הַלְלוּ עַבְדֵי ה'. כי מי שמקבל עליו עול מלכות שמים באמת, הוא מלא שירה וזמרה. לכן הלל בגימטריא שם אדני. שכל מקום שיש שם אדנותו של הקדוש ברוך הוא – יש שם הלל וזמרה, (ספר התודעה – פרק אחד עשר).
- "אומרים שהיכל הנגינה סמוך לעולם התשובה. ואני אומר שהיכל הנגינה הוא עולם התשובה". (המגיד מקוז'ניץ)
- "כי רוב טעמי תורה וסודות שירי הלוויים וסודות תיקוני הזוהר אי אפשר בלעדיה (הנגינה) – ועל ידה יכולים בני האדם למות בכל נפשם מנעימותיה ויכולים להחיות מתים ביסודות הגנוזים בתורה…" (רבי ישראל משקולוב בהקדמה לספר 'פאת השולחן' בשם הגאון מווילנא).
- שירה היא בבחינת משל ויש להבין את הנמשל (ר' משה מקוברין)
- השירה – תיק וכלי לשמחה (ר' איתמר מקונסקוילי)
- על ידי הנגינה נמתקים הדינים. (ר' נחמן מברסלב)
- "אם לא לומדים מוסר יבוא הניגון ויעורר למעט יראת שמים!" (הסטייפלר זצ"ל)
- ומבואר בספרים הקדושים, שבקהילות שונות, קודם ששת המזמורים שנאמרים עם קבלת השבת היו אומרים אף ברכה מיוחדת על הזכות לשורר ולזמר ביום השבת. וז"ל הברכה כמופיע במחזור נוסח אר"צ וניציה רפ"ז: "ברוך אשר בחר בדוד עבדו ורצה תהילתו בשירי קדשו להודות לו ולייחדו על רוב גבורותיו ופארו בשירי זמרה כל הימים ברוך אלוקי דוד ומצמיח ישועה קרובה לעמו ישראל מנחם ציון הוא בונה ברחמיו את ירושלים". וכן קיימים עוד מספר נוסחאות נוספות לברכה זו שהיתה נאמרת לפני קבלת שבת ולאחריה.
לגבי מקור שירת הזמירות בסעודות השבת, נאמר בזוהר הק' (פרשת עקב חלק ג'): "בשבת וכו' צריכין לאתערא שירה וחדוה לפתורה לגבה" (בשבת וכו' צריכים לעורר על השולחן שירה ושמחה אליה).
בספר חסידים אות תתשמ"ז כתב: "ויברך אלוקים את יום השביעי – בשירה, מכאן שמצוה לשיר ולרנן בשבת". ובמקום אחר כתב: יש לשבת בשבת באור ולרנן שבחו של מקום שנאמר מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון".
וכן בענין זה רבו המקורות באגדות חז"ל אודות המצוה שבשירת זמירות ותשבחות בסעודות השבת ואין כאן המקום להאריך בכל אלו כי רבים המה.
****************
פיוט מלפני חורבן ביתר
****************
- אך שירה זו של ימיהם היתה טרם שחוברו הזמירות והפיוטים המושרים כהיום הזה, אותם חיברו הראשונים או המקובלים ואף גדולי ומאורי החסידות.
- אך כמה פרטים מעניינים יכולים להעיד על אופי של השירה שהתרחשה בימיהם.
- תחילה עלינו לדעת כי עיקר המושג של שירה בתורתנו הק' פירושה תמליל מליצי שבנוי בצורה מסויימת ובסדר מסוים. הוי אומר (מלבד היות פרקי השירה כתובים בספר התורה אריח על גבי לבנה או בשני שורות וכדומה).
- השירה באה תמיד בכפילויות כמו שירת הים שכל פסוק בנוי משני חלקים זהים שחוזרים על עצמם: "מרכבות פרעה וחילו ירה בים – ומבחר שלישיו טובעו בים סוף" וכדומה.
- אופן נוסף של שירה בתורתנו הוא תמליל לפי סדר א"ב כמו שמצינו רבות בספר התהילים בפרק "תהילה לדוד" (אשרי) או "הללוי-ה אודה ה'" "הללוי-ה אשרי איש", תמניא אפי וכן פרק "אשת חיל" בסוף ספר משלי ועוד.
- בזמנים מאוחרים יותר נוסף פן נוסף לאופן אמירת שירה והוא התמליל בחרוזים כשכל פיסקא מסתיימת באותו איות וניקוד כזו הקודמת לה.
- ואכן בתפילות השבת מוצאים אנו תפילות שונות שחיברו אנשי כנסת הגדולה בצורת שיר. וכדוגמה, תפילת "תיכנת שבת" בשמונה עשרה של תפילת מוסף בנויה בסדר תשר"ק – ת'יכנת ש'בת ר'צית ק'רבנותיה וכו' ובנוסף היא גם בנויה בחרוזים: "…רצית קרבנותיה … עם סידורי נסכיה… כבוד ינחלו… חיים זכו וכו'". גם בתפילת שחרית מוצאים אנו את הפיוט "א-ל אדון על כל המעשים וכו'" שמיוסד ע"פ סדר א"ב וכן חלק מהקטעים בו בנויים כחרוזים.
- אט אט החלו הפייטנים והמשוררים לתת את אותותיהם והחלו לחבר פיוטים ופזמונים שונים אותם ישוררו קהל עדת ישראל במהלך סעודות השבת. לגבי הזמן והתקופה המדוייקת בהם התחיל המושג של "זמירות שבת" הקיימים בימינו, אין לכאורה מידע מדויק, אך בידינו נמצאים דברי קדשו של בעל ה"בית יעקב" זי"ע שמקשה בספרו על הזמר "צור משלו אכלנו" שכידוע מיוסד על סדר ברכת המזון (בית ראשון: הזן את עולמו – כנגד ברכת הזן, בית שני: בשיר וקול תודה – כנגד נודה לך, בית שלישי: רחם בחסדך – כנגד רחם נא ה' אלוקינו וכו', ובית רביעי: יבנה המקדש כנגד בונה ברחמיו ירושלים.) והקשה מדוע מחבר הפיוט לא הוסיף קטע נוסף כנגד ברכת "הטוב והמטיב" ומביא שם שבירר הענין וגילה שזמר זה חובר קודם חורבן העיר ביתר וטרם ניתנו אנשיה לקבורה, שעל מעשה זה נתקנה הברכה ולכך אין בית נוסף בזמר על ענין זה. וכן אי' בספר "מטה יהודה".
- מדבריהם יוצא שלפחות בזמן מרד בר כוזיבא, לפני כאלפיים שנה כבר החלו לחבר זמירות ופיוטים לסעודות השבת כדוגמת הזמר הזה שחובר לכאורה בזמן התנאים.
- (אמנם יש חולקים וסוברים שפיוט זה לא חובר בזמן התנאים אלא מאוחר יותר בזמן הראשונים ויתכן שהבית האחרון שחובר כנגד "הטוב והמטיב" נאבד מאתנו וכן יש הטוענים שהבית הרביעי הוא כנגד ברכת "הטוב והמטיב" שחוברה ביבנה ומשום כך גם המילה הראשונה בקטע זה היא "יבנה" המקדש וכו').
- שלשת הפיוטים של האר"י
*************
פיוט נוסף קדמון ביותר הוא "צמאה נפשי לאלוקים" אותו חיבר בעל ה"אבן עזרא" שהיה בתקופת הראשונים. - אגב, על ה"אבן עזרא" מסופר שהיה שר ללא ליאות במשך כל השבת וכך אף כותב באגרתו הידועה "אגרת השבת" אותה כתב לאותם קבוצות שרצו לקבל עליהם את השבת רק מבוקרו של יום השבת ולא מהלילה שלפני כן. וז"ל: "מעולם אהבתי את השבת, ובטרם בואה הייתי יוצא לקראתה וכו' וגם בצאתה הייתי משלחה בשמחה ובשירים…"
- בתקופות שלאחר מכן היו אלו בעלי הקבלה שחיברו זמירות ופיוטים לסעודות שבת. האר"י ז"ל בעצמו חיבר שלשה זמירות בארמית לשלשת סעודות השבת: "אזמר בשבחין" "אסדר לסעודתא" ו"בני היכלא".
- מבית מדרשו חיבר בעל ה"חרדים" את הזמר "ידיד נפש" ור' ישראל נאג'רה את "י-ה ריבון עלם" ועוד. מאוחר יותר המשיכו גדולי הדורות להוסיף נופך משלהם, זמירות ותשבחות ליום השבת ביניהם אף רבותינו רועי החסידות זי"ע.
- לסיום נצטט את דברי בעל ה"ישמח משה" זי"ע (פ' ברכה דף קנ"ב): "קבלה בידינו שהזמירות שנתפשטו בישראל נאמרו ברוח הקודש".
- (חלק מהמקורות: "פרדס המלך" – סדיגורה, מדור "בשירי זמרה" בעריכת ר' יוסף משה כהנא הי"ו, מאמרו של מ. ש. גשורי וכן באדיבותו של הרה"ח ר' שלמה יוסף אוביץ הי"ו – ב"ב)
יעלה יעלה / הצה"ק רבי ישראל נג'ארה זי"ע
יַעֲלָה יַעֲלָה בּוֹאִי לְגַנִּי הֵנֵץ רִמּוֹן גַּם פָּרְחָה גַּפְנִי
יָבוֹא דוֹדִי יָחִישׁ צְעָדָיו וְיֹאכַל אֶת פְּרִי מְגָדָיו
אִם יְדִידִי אָרְכוּ נְדוּדָיו אֵיךְ יְחִידָה אֵשֵׁב עַל כַּנִי
שׁוּבִי אֵלַי, אַתְּ בַּת אֲהוּבָה שׁוּבִי אַתְּ, וַאֲנִי אָשׁוּבָה
הִנֵּה עִמִּי זֹאת אוֹת כְּתוּבָה כִּי בְּתוֹכֵךְ אֶתֵּן מִשְׁכָּנִי
רֵעִי, דּוֹדִי, נַפְשִׁי פָּדִיתָ וּלְךָ רַעְיָה אוֹתִי קָנִיתָ
עַתָּה לִי בֵּין עַמִּים זֵרִיתָ וְאֵיךְ תֹּאמַר, דּוֹד, אֲהַבְתָּנִי
אֲיֻמָּתִי, לְטוֹב זֵרִיתִיךְ וְלִתְהִלָּה וּלְשֵׁם שָׂרִיתִיךְ
כִּי אַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ שִׂמְחִי, כִּי יְשׁוּעָתֵךְ אָנִי
לוּ יְהִי כִדְבָרְךָ, יְדִידִי עַתָּה מַהֵר אֱסוֹף נְדוּדִי
וּלְתוֹךְ צִיּוֹן נְחֵה גְדוּדִי וְשָׁם אַקְרִיב לָךְ אֶת קָרְבָּנִי
חִזְקִי, רַעְיָה, חִכֵּךְ כְּיֵין הַטוֹב כִּי צִיץ יִשְׁעֵךְ רַעֲנָן רָטֹב
וּלְצָרַיִךְ אֶכְרוֹת וְאֶחְטֹב וְחִישׁ אֶשְׁלַח לָךְ אֶת סְגָנִי
מדרש פיוט – "יעלה יעלה" – בתיה חורי
"יעלה יעלה בואי לגני", כך כותב ר' ישראל נאג'רה, מגדולי המשוררים של המאה ה- 16. שיר אהבה, שכמו שיר השירים מהווה משל לקשר בין הקב"ה לבין ישראל. הדוד, הרע, משוחח עם הרעיה, האהובה, היעלה.
הרעיה שוטחת בפניו את צערה: "איך יחידה אשב על כני", טוענת טענות נגדו: "עתה לי (אותי) בין עמים זרית, ואיך תאמר דוד אהבתני?!".
הדוד, מצידו, מנסה להסביר לרעיה שעשה את שעשה מכוונה טובה ומרצון טוב: "איומתי, לטוב זריתיך, ולתהילה ולשם שריתיך…".
במבט ראשון עושה רושם שאכן הפיוט משחזר את שיר השירים. מתרחש דיאלוג בין הדוד לרעיה, הוא מדבר, היא עונה. הוא מחפש אותה, היא מחפשת אותו. אבל, לשמחתנו הרבה ישנו גם שוני משמעותי מהמהלך של שיר השירים.
מגילת שיר השירים מסתיימת במילים: "ברח דודי ודמה לך לצבי או לעופר האילים על הרי בשמים". הנסיונות השבים וחוזרים להיפגש, להתאחד לא מצליחים והדוד בורח ומתרחק מהרעיה. לעומת זאת, הפיוט מסתיים בכך שהדוד מבטיח לרעיה שבקרוב מאוד הוא ישלח את "סגנו"- שליחו, שיביא אותה אליו. הרצון לאיחוד, הכמיהה, יבואו על סיפוקם.
איך קורה השוני הזה? מה יש בפיוט שאין בשיר השירים, שמאפשר את המפגש?
אם תשימו לב לתוכן המילים תראו שהדיאלוג מורכב ממעין "פינג-פונג". הדוד אומר לרעיה: "בואי לגני", והיא עונה בתגובה: "יבוא דודי", בוא אתה אלי. מי יהיה זה שיעשה את הצעד הראשון? מי יפתח את הפתח לשני? דיון זה נמצא באופן סמוי גם בדברי הדוד הפותחים את הבית השני:
המילים: "שובי אלי את בת אהובה- שובי את ואני אשובה" לקוחות מספר מלאכי, שם פונה הקב"ה לעם ישראל ואומר: "שובו אלי ואשובה אליכם". תעשו אתם את הצעד הראשון, תתקרבו אלי, ואני בתגובה אבוא לקראתכם. המדרש משחק פה עם שני פסוקים ואומר שכאשר הקב"ה אומר לכנסת ישראל: "שובו אלי ואשובה אליכם", מחזירה כנסת ישראל באותה מטבע ועונה בפסוק ממגילת איכה: "השיבנו ה' אליך ונשובה"- עשה אתה את הצעד הראשון, בוא אתה לקראתנו, פתח אתה לנו פתח, ואז גם אנחנו נשובה אליך.
כמו שציינתי כבר, הדיאלוג מסתיים בטוב- הדוד מבין שהוא והרעיה נמצאים בפער מאוד גדול ומוכן להיות זה שינוע ראשון ויאפשר את המפגש. אבל, לדעתי, אם מדייקים במילים אפשר לראות שכבר בתחילת הפיוט הדוד השתכנע. כבר בתחילת הפיוט, בשורה הראשונה, מתחיל תהליך בו הדוד מבין את הפער העצום ועשה כבר צעד לקראת, צעד שרק הולך ומתקרב.
בשורה הראשונה של הפיוט מושמות בפיו של הדוד המילים: "יעלה יעלה בואי לגני, הנץ רימון גם פרחה גפני". המילים משחקות כמובן עם הפסוק משיר השירים: "לראות הפרחה הגפן הנצו הרימונים" בשינוי אחד משמעותי מאוד. בשיר השירים הפסוק אינו מתאר את דברי הדוד לרעיה, אלא את דבריה של הרעיה ברדיפתה אחרי הדוד.
– ולמה זה כ"כ משנה?
הבעיה המהותית במגילת שיר השירים, שמפריעה לאהבתם של הדוד והרעיה, היא שהם מגיעים מעולמות שונים לחלוטין ומדברים "שפת אהבה" השונה כ"כ האחד מהשניה.
הדוד- הוא גם המלך. מגיע מהארמון. מדבר את שפת הארמון ומשתמש בדימויים מעולם המלוכה ("לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעייתי", "כמגדל דוד צאוורך בנוי לתלפיות- אלף המגן תלוי עליו כל שלטי הגיבורים"). לעומתו הרעיה- היא הנערה מעין גדי. מגיעה מהמדבר ומשפת האוהבים בעין גדי ("תחת התפוח עוררתיך", "עיניו כיונים על אפיקי מים"). לכן, כשהנערה הולכת לחפש את הדוד היא הולכת לראות "הפרחה הגפן הנצו הרימונים".
ר' ישראל נאג'רה מחליט בפיוט לצמצם את הפער. להביא את הדוד להכיר בעולמה של הנערה מעין גדי ולקחת בו חלק. הוא הופך את המלך מארמון השיש הקר להיות זה שקורא לרעיה אל הגן, הגפן והרימון שכל כך מוכרים לה. העולמות מתאחדים והאהבה הבלתי אפשרית בין המלך לבת הגן נראית קרובה יותר מתמיד.
כך בשורה אחת מצליח ר' ישראל נאג'רה לגעת בעצב הרגיש והבעייתי ביותר של המגילה, ובצעד פשוט ועדין לשנות את המצב כך שיאפשר את המפגש, שיאפשר את האהבה והחיבור.
שפתי כהן על שמות (פרק טו פסוק א)
…שאינם כפוים טובה ולא מכסים הנסים שעושה עמהם אלא מפרסמים אותם ברבים, זהו ובני ישראל ולא די פעם או שתים, אלא ויאמרו לאמר אמירה אחר אמירה, ולא הם לבד אלא לאמר לכל הדורות הבאים להודיעם ולפרסם נפלאותיו שנאמר (תהלים ק"ה, ב') שירו לו זמרו לו שיחו בכל נפלאותיו:
רד"ק על תהילים (פרק קה פסוק ב)
שירו לו זמרו לו, בפה ובכלי. שיחו בכל נפלאותיו, גם תשיחו זה לזה בכל נפלאותיו, נפלאות הארון ונפלאות אחרים שעשה עמכם:
זוהר מנוקד חלק ב (דף קצו/א)
בְּשַׁעֲתָא דְּשִׁמְשָׁא נָפִיק, בִּימָמָא, יִשְׂרָאֵל נַטְלֵי שִׁירָתָא לְתַתָּא, וְשִׁמְשָׁא לְעֵילָּא, דִּכְתִּיב, (תהלים עב) יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ. בְּשַׁעֲתָא דְּנָטִיל שִׁמְשָׁא בְּגַלְגְלוֹי, פָּתַח קַל נְעִימוּתָא, וְאָמַר שִׁירָתָא. וּמַאי שִׁירָתָא קָאַמְרֵי. (תהלים קה) הוֹדוּ לַיְיָ' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ וְגוֹ'. (תהלים קה) שִׁירוּ לוֹ זַמְּרוּ לוֹ וְגוֹ'. וְיִשְׂרָאֵל מְשַׁבְּחָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּימָמָא, עִם שִׁמְשָׁא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ, וְאַף עַל גַּב דְּהָא אוֹקִימְנָא לְהַאי קְרָא, אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, אִלְמָלֵא דִּבְנֵי עָלְמָא אֲטִימִין לִבָּא וּסְתִימִין עַיְינִין לָא יַכְלִין לְמֵיקָם מִקָּל נְעִימוּתָא דְּגַלְגָלָא דְּשִׁמְשָׁא, כַּד נָטִיל (ונפיק) וּמְשַׁבַּח קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא:
ספר ביאורי אגדות (אפיקי ים) – ערכין (דף יג ע"ב)
אמר רב יהודא כנור של מקדש וכו': מאמר זה מורה באצבע על סוד הנפלא הידוע למשכילים,ההפרש שבין עולם הזה לימות המשיח ולעולם הבא, כי עוה"ז בשית אלפי שנין דהוה עלמא, הנהגת הבריאה בז"ת שהם ו' ימי בראשית, וכמ"ש בס"ד שית אלפי שנין תליין בשיתא קדמאה, והם מסוד ז' מלכי אדום שהולכים ומתבררים בירורים מהם בכל יום, והם סוד בני אדם שנולדים ומתים שהם בירורי המלכים וכמ"ש רבינו בפי' לס"ד, והם בסוד דעת ושש קצוות. וימות המשיח הוא מלך השמיני מלך הדר-בעטרת היסוד, מילה שנתנה בשמיני, והוא בסוף אלף הששי. ולכן אמרו שכנור של ימות המשיח הוא של שמונה נימין, וכנור הזה הוא השכינה –כנסת ישראל, כמ"ש (ברכות ג ע"ב) כנור היה למעלה ממטתו של דוד וכו' ,וכמ"ש בזוהר ובתיקונים בכ"מ. ובעוה"ז השכינה מבררת מז' מלכים ומעלה אותם למעלה, והוא סוד השיר שהם הגבורות שעולים ונמתקים בסוד שיר הלויים, וזהו סוד השיר על התמיד בכל יום, כידוע שהתמיד היה בסוד הבירורים שמתבררים ועולים בכל יום למעלה, למוחא סתימאה לריח ניחוח לה' [בוצד"ק דשם סלקין דלא הוי וכו' כמ"ש בס"ד פ"א]. ובימות המשיח אז השכינה מנהגת ע"י חלק השמיני בעטרת היסוד שהוא אות ברית דילה, ולעוה"ב אז סלקא שכינה למעלה לבינה באלף השביעי יום שכולו שבת, ואז מקבלת גם מג' ראשונות שהם ג' סעודות של שבת ג' מוחין ג' אלקים וג' שביעי דויכולו ואז נשלם בסוד עשר דרגין ולכן אז הכנור של עשר נימין, וכמ"ש בנבל עשור זמרו לו שירו לו שיר חדש וכו' שאז יתחדש העולם אחר התוהו, וכמ"ש בס"ד, בש"ס פ' חלק, ובכ"מ:
ספר מגן אברהם (טריסק) – פרשת וישב
ובזה נבוא לביאור הכתוב וישראל אהב את יוסף, ישראל מרומז להשי"ת כמו שידוע שר"ת מכל העשר ספירות הקדושים בגימ' כמנין 'ישראל', היינו שהשי"ת הכולל כל העשר ספירות הקדושים ומקשר ומייחד לון אוהב מדה זו של הבית הלל מוסיף והולך שמרומז 'ביוסף' שהוא לשון הוספה, שהאדם יתנהג בדרכי עבודתו יתברך בדרך הזה בבחינת שירו לו, ונודע שיש ארבעה עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה ובכל עולם יש כל העשר ספירות הקדושים, ואיתא בזוה"ק (ח"ב צד ע"ב) בר נש כד אתיליד יהבין ליה נפש, זכה יתיר וכו', שהאדם על ידי זיכוך גופו וחומרו מתאוות הגשמיות וממדות רעות ממשיך עליו קדושת נפש רוח נשמה מעולמות העליונים, וכשמתחיל לחנך עצמו בדרכי עבודתו יתברך יהבין ליה נפש שהיא מעשר ספירות דעשיה, וכשזכה יתיר שמרבה לזכך גופו וחומרו ולקשט מדותיו יהבין ליה רוח מעשר ספירות הקדושים דיצירה, וכשזכה יתיר יהבין ליה נשמה מעשר ספירות דבריאה, וכשזכה יתיר יהבין ליה נשמה לנשמה מעשר ספירות דאצילות:- וזה וישראל, הוא השי"ת הכולל ומייחד ומקשר כל העשר ספירות שבכל הארבעה עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה, אהב את יוסף, שיהיה האדם מוסיף והולך בבחינת זכה יתיר זכה יתיר ויעלה מדרגא לדרגא עד שיזכה להמשיך עליו נשמה לנשמה מעשר ספירות דאצילות, וזה כי בן זקנים הוא לו, ותרגם אונקלוס ארי בר חכים הוא ליה, מרומז לסוד חכמה עילאה שבסוד אות יו"ד שבשם שהיא בסוד שם ע"ב שבאצילות, וכמו כן מרומז זה בבן זקנים כי זקן הוא זה שקנה חכמה (קידושין לב ע"ב), שהאדם שדרכו להיות מוסיף והולך בדרכי עבודתו יתברך כחו יפה להשיג עד החכמה העליונה, וזה הוא הסוד השמן של הנרות חנוכה כי שמן מרומז לחכמה….וככה צריך להיות התנהגות האדם שבעת שעוסק בעבודת השי"ת יהיה בבחינת מוסיף והולך בבהירות והתלהבות ויגבה לבו בדרכי ה' להמשיך עליו אורות חדשים, ואחרי עבודתו ישפיל ויכניע עצמו ולא יחשוב בלבו שעבד עבודה גדולה בבהירות וגדלות המוחין, רק ילבוש עצמו בלבוש הענוה ויחשוב בסוף האדם בבחינת מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רימה, וזה ועשה לו כתונת פסים, סוד כתנות אור בא' שמרמז לאור חדש כדברי בית הלל בבחינת שירו לו לעסוק תמיד בשירות ותשבחות, וזה פירוש מה שאיתא במשנה (שבת נא ע"ב) וכל בעלי השיר יוצאים בשיר ונמשכים בשיר, וכל בעלי השיר הם אותם שמתנהגים בדרך בית הלל בבחינת שירו לו, יוצאים בשיר שעל ידי השירות ותשבחות יוצאים ומפקיעים עצמם מכל הרעות שבעולם ומכל התאוות ומדות רעות, ונמשכים בשיר שבאמצעות השירות ותשבחות המה נמשכים להשי"ת וזוכים לדביקות הגמור בשמו יתברך, ועל ידי זה ישפיע השי"ת כל הטובות והברכות על כל ישראל בכלל ופרט ברוחניות וגשמיות בני חיי ומזוני רויחי במהרה בימינו אמן:
ספר בני יששכר – מאמרי חדשי כסלו טבת – (מאמר ג)
יח) תקנו חז"ל במצוה זו מהדרים [שבת כא ע"ב] [[משא"כ בשאר המצות], גם לא כינו אותם בשם מדקדקים או ותיקים רק מהדרים, והנראה דהנה כתב האריז"ל כל הגאולות שהיו מימות עולם הכל היה על ידי הארת מדת הוד, על כן כל הגאולות היו בצירוף אשה אשר נעשה הנס על ידה (כי הוד הוא בבחינת נוקבא איהו בנצח ואיהי בהוד), על כן גאולת מצרים התחילה להתנוצץ על ידי בתיה בת פרעה, ובסיסרא היתה דבורה (ונ"ל שגם בצאתם מגלות בבל בעת שנהרג בלטשצר נאמר בספר דניאל [ה י] אשר אשת בלטשצר יעצה אותו להביא את דניאל לפתור לו כתיבת המלאך ביה בליליא קטיל בלאשצר [שם ל]), פרס ומדי על ידי אסתר, יון על ידי יהודית כנודע, אבל הגאולה העתידה ב"ב בצאתנו מגלות אדום תהיה על ידי הארת נצח (ולהיות זה לעומת זה כתיב בהו ויז נצחם על בגדי [ישעיה סג ג], שתתבטל נצחון האומות) על כן תהיה גאולה נצחיית (וזה מה שנ"ל שעל כן כל השירות היה לשון נקבה שירה ולעתיד ב"ב אז יושר השיר הזה [ישעיה כו א] לשון זכר, הבן הדברים), והנה אחר גלות יון שוב לא נשאר בחוב עלינו רק הגלות הארוך הזה שתהיה הגאולה ב"ב על ידי הנצח, והנה כתיב הוד והדר לפניו [תהלים צו ו], הוד כפשוטו, הדר הוא נצח [הגהה – ותתבונן לפי"ז ענין נחמד מה שנמצא בגמ' [ברכות נא ע"ב], שאמרה ילתא ממהדורי מילי, ולא דבר ריק הוא, ונ"ל בהקדים דברי המשנה בספר יצירה [פ"ה] המליך אות ה' בשיחה וקשר לו כתר וכו' וצר בו טלה בעולם וניסן בשנה ורגל ימין בנפש זכר ונקבה, ודקדקנו לשם [חודש ניסן מאמר א' אות ה'] מה שייכות יש לרגל ימין בשיחה, וע"פ הנ"ל יונח, רגל ימין הוא הרומז לנצח אשר על ידו תהיה הגאולה האחרונה ב"ב בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל [ר"ה יא.], ואז תהיה עיקר השיחה בנפלאותיו, הנה ימים באים וכו' ולא יאמר עוד חי י"י אשר העלה את בני ישראל ממצרים כי אם חי י"י אשר העלה ואשר הביא וכו' [ירמיה טז יד], ותהא סיפור יציאת מצרים טפל לסיפור גאולה אחרונה [ברכות יב ע"ב], שירו לו זמרו לו שיחו בכל נפלאותיו [תהלים קה ב], אם כן בעת פעולת רגל ימין נעימות בימינך נצח אז תהיה השיחה בכל נפלאותיו בניסן יציאת מצרים טפילה וגאולה האחרונה עיקרית, ולפי מ"ש הדר הוא נצח, זהו הנרמז בדברי רז"ל ממהדורי מילי, והוא דבר נחמד, ועיין מה שכתבתי במאמרי חג הפסח, ותבין עוד שהמאמר הזה ממהדורי מילי יצא מפי אשה ילתא אשת רב נחמן, תתבונן עפ"י הדברים שכתבנו שכל הגאולות היו על ידי אשה (מבחינת הוד שמאל), ואתתא בדברא [לשון דיבור] לא שכיחא [ברכות ג ע"ב] כי אשה אין לה פה, והתובעת בפה יוצאת וכו' [אבהע"ז סי' קט"ו ס"ד], על כן השיחה תהיה מבחינת רגל ימין כשתהיה הגאולה בנצח (בחינת דכורא ימין), וזהו שרמזה האשה ילתא מה שהקפידה שלא נתנו לה מן כוס של ברכה הניתן בימין [ברכות נא.], ואמרה בלשונה ממהדורי מילי, הבן הדבר]. כנודע, על כן תקנו בגאולה הזאת מהדרים, להיות שהיתה הגאולה האחרונה שנעשית על ידי ההוד, והתחילו להמשיך בפעולת נר מצוה הזה הגאולה האחרונה שתהיה ב"ב על ידי הנצח שנקרא הדר, ונקרא המדקדק ביותר במצוה זו מהדר, שכוונתו להמשיך גאולה יתירה מכל הגאולות היינו מבחינת הדר, הבן, ועוד יתבאר אי"ה:
שפתי כהן על שמות (פרק טו פסוק א)
…שאינם כפוים טובה ולא מכסים הנסים שעושה עמהם אלא מפרסמים אותם ברבים, זהו ובני ישראל ולא די פעם או שתים, אלא ויאמרו לאמר אמירה אחר אמירה, ולא הם לבד אלא לאמר לכל הדורות הבאים להודיעם ולפרסם נפלאותיו שנאמר (תהלים ק"ה, ב') שירו לו זמרו לו שיחו בכל נפלאותיו:
רד"ק על תהילים (פרק קה פסוק ב)
שירו לו זמרו לו, בפה ובכלי. שיחו בכל נפלאותיו, גם תשיחו זה לזה בכל נפלאותיו, נפלאות הארון ונפלאות אחרים שעשה עמכם:
זוהר מנוקד חלק ב (דף קצו/א)
בְּשַׁעֲתָא דְּשִׁמְשָׁא נָפִיק, בִּימָמָא, יִשְׂרָאֵל נַטְלֵי שִׁירָתָא לְתַתָּא, וְשִׁמְשָׁא לְעֵילָּא, דִּכְתִּיב, (תהלים עב) יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ. בְּשַׁעֲתָא דְּנָטִיל שִׁמְשָׁא בְּגַלְגְלוֹי, פָּתַח קַל נְעִימוּתָא, וְאָמַר שִׁירָתָא. וּמַאי שִׁירָתָא קָאַמְרֵי. (תהלים קה) הוֹדוּ לַיְיָ' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ וְגוֹ'. (תהלים קה) שִׁירוּ לוֹ זַמְּרוּ לוֹ וְגוֹ'. וְיִשְׂרָאֵל מְשַׁבְּחָן לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּימָמָא, עִם שִׁמְשָׁא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ, וְאַף עַל גַּב דְּהָא אוֹקִימְנָא לְהַאי קְרָא, אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, אִלְמָלֵא דִּבְנֵי עָלְמָא אֲטִימִין לִבָּא וּסְתִימִין עַיְינִין לָא יַכְלִין לְמֵיקָם מִקָּל נְעִימוּתָא דְּגַלְגָלָא דְּשִׁמְשָׁא, כַּד נָטִיל (ונפיק) וּמְשַׁבַּח קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא:
ספר ביאורי אגדות (אפיקי ים) – ערכין (דף יג ע"ב)
אמר רב יהודא כנור של מקדש וכו': מאמר זה מורה באצבע על סוד הנפלא הידוע למשכילים,ההפרש שבין עולם הזה לימות המשיח ולעולם הבא, כי עוה"ז בשית אלפי שנין דהוה עלמא, הנהגת הבריאה בז"ת שהם ו' ימי בראשית, וכמ"ש בס"ד שית אלפי שנין תליין בשיתא קדמאה, והם מסוד ז' מלכי אדום שהולכים ומתבררים בירורים מהם בכל יום, והם סוד בני אדם שנולדים ומתים שהם בירורי המלכים וכמ"ש רבינו בפי' לס"ד, והם בסוד דעת ושש קצוות. וימות המשיח הוא מלך השמיני מלך הדר-בעטרת היסוד, מילה שנתנה בשמיני, והוא בסוף אלף הששי. ולכן אמרו שכנור של ימות המשיח הוא של שמונה נימין, וכנור הזה הוא השכינה –כנסת ישראל, כמ"ש (ברכות ג ע"ב) כנור היה למעלה ממטתו של דוד וכו' ,וכמ"ש בזוהר ובתיקונים בכ"מ. ובעוה"ז השכינה מבררת מז' מלכים ומעלה אותם למעלה, והוא סוד השיר שהם הגבורות שעולים ונמתקים בסוד שיר הלויים, וזהו סוד השיר על התמיד בכל יום, כידוע שהתמיד היה בסוד הבירורים שמתבררים ועולים בכל יום למעלה, למוחא סתימאה לריח ניחוח לה' [בוצד"ק דשם סלקין דלא הוי וכו' כמ"ש בס"ד פ"א]. ובימות המשיח אז השכינה מנהגת ע"י חלק השמיני בעטרת היסוד שהוא אות ברית דילה, ולעוה"ב אז סלקא שכינה למעלה לבינה באלף השביעי יום שכולו שבת, ואז מקבלת גם מג' ראשונות שהם ג' סעודות של שבת ג' מוחין ג' אלקים וג' שביעי דויכולו ואז נשלם בסוד עשר דרגין ולכן אז הכנור של עשר נימין, וכמ"ש בנבל עשור זמרו לו שירו לו שיר חדש וכו' שאז יתחדש העולם אחר התוהו, וכמ"ש בס"ד, בש"ס פ' חלק, ובכ"מ:
ספר מגן אברהם (טריסק) – פרשת וישב
ובזה נבוא לביאור הכתוב וישראל אהב את יוסף, ישראל מרומז להשי"ת כמו שידוע שר"ת מכל העשר ספירות הקדושים בגימ' כמנין 'ישראל', היינו שהשי"ת הכולל כל העשר ספירות הקדושים ומקשר ומייחד לון אוהב מדה זו של הבית הלל מוסיף והולך שמרומז 'ביוסף' שהוא לשון הוספה, שהאדם יתנהג בדרכי עבודתו יתברך בדרך הזה בבחינת שירו לו, ונודע שיש ארבעה עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה ובכל עולם יש כל העשר ספירות הקדושים, ואיתא בזוה"ק (ח"ב צד ע"ב) בר נש כד אתיליד יהבין ליה נפש, זכה יתיר וכו', שהאדם על ידי זיכוך גופו וחומרו מתאוות הגשמיות וממדות רעות ממשיך עליו קדושת נפש רוח נשמה מעולמות העליונים, וכשמתחיל לחנך עצמו בדרכי עבודתו יתברך יהבין ליה נפש שהיא מעשר ספירות דעשיה, וכשזכה יתיר שמרבה לזכך גופו וחומרו ולקשט מדותיו יהבין ליה רוח מעשר ספירות הקדושים דיצירה, וכשזכה יתיר יהבין ליה נשמה מעשר ספירות דבריאה, וכשזכה יתיר יהבין ליה נשמה לנשמה מעשר ספירות דאצילות:- וזה וישראל, הוא השי"ת הכולל ומייחד ומקשר כל העשר ספירות שבכל הארבעה עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה, אהב את יוסף, שיהיה האדם מוסיף והולך בבחינת זכה יתיר זכה יתיר ויעלה מדרגא לדרגא עד שיזכה להמשיך עליו נשמה לנשמה מעשר ספירות דאצילות, וזה כי בן זקנים הוא לו, ותרגם אונקלוס ארי בר חכים הוא ליה, מרומז לסוד חכמה עילאה שבסוד אות יו"ד שבשם שהיא בסוד שם ע"ב שבאצילות, וכמו כן מרומז זה בבן זקנים כי זקן הוא זה שקנה חכמה (קידושין לב ע"ב), שהאדם שדרכו להיות מוסיף והולך בדרכי עבודתו יתברך כחו יפה להשיג עד החכמה העליונה, וזה הוא הסוד השמן של הנרות חנוכה כי שמן מרומז לחכמה….וככה צריך להיות התנהגות האדם שבעת שעוסק בעבודת השי"ת יהיה בבחינת מוסיף והולך בבהירות והתלהבות ויגבה לבו בדרכי ה' להמשיך עליו אורות חדשים, ואחרי עבודתו ישפיל ויכניע עצמו ולא יחשוב בלבו שעבד עבודה גדולה בבהירות וגדלות המוחין, רק ילבוש עצמו בלבוש הענוה ויחשוב בסוף האדם בבחינת מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רימה, וזה ועשה לו כתונת פסים, סוד כתנות אור בא' שמרמז לאור חדש כדברי בית הלל בבחינת שירו לו לעסוק תמיד בשירות ותשבחות, וזה פירוש מה שאיתא במשנה (שבת נא ע"ב) וכל בעלי השיר יוצאים בשיר ונמשכים בשיר, וכל בעלי השיר הם אותם שמתנהגים בדרך בית הלל בבחינת שירו לו, יוצאים בשיר שעל ידי השירות ותשבחות יוצאים ומפקיעים עצמם מכל הרעות שבעולם ומכל התאוות ומדות רעות, ונמשכים בשיר שבאמצעות השירות ותשבחות המה נמשכים להשי"ת וזוכים לדביקות הגמור בשמו יתברך, ועל ידי זה ישפיע השי"ת כל הטובות והברכות על כל ישראל בכלל ופרט ברוחניות וגשמיות בני חיי ומזוני רויחי במהרה בימינו אמן:
ספר בני יששכר – מאמרי חדשי כסלו טבת – (מאמר ג)
יח) תקנו חז"ל במצוה זו מהדרים [שבת כא ע"ב] [[משא"כ בשאר המצות], גם לא כינו אותם בשם מדקדקים או ותיקים רק מהדרים, והנראה דהנה כתב האריז"ל כל הגאולות שהיו מימות עולם הכל היה על ידי הארת מדת הוד, על כן כל הגאולות היו בצירוף אשה אשר נעשה הנס על ידה (כי הוד הוא בבחינת נוקבא איהו בנצח ואיהי בהוד), על כן גאולת מצרים התחילה להתנוצץ על ידי בתיה בת פרעה, ובסיסרא היתה דבורה (ונ"ל שגם בצאתם מגלות בבל בעת שנהרג בלטשצר נאמר בספר דניאל [ה י] אשר אשת בלטשצר יעצה אותו להביא את דניאל לפתור לו כתיבת המלאך ביה בליליא קטיל בלאשצר [שם ל]), פרס ומדי על ידי אסתר, יון על ידי יהודית כנודע, אבל הגאולה העתידה ב"ב בצאתנו מגלות אדום תהיה על ידי הארת נצח (ולהיות זה לעומת זה כתיב בהו ויז נצחם על בגדי [ישעיה סג ג], שתתבטל נצחון האומות) על כן תהיה גאולה נצחיית (וזה מה שנ"ל שעל כן כל השירות היה לשון נקבה שירה ולעתיד ב"ב אז יושר השיר הזה [ישעיה כו א] לשון זכר, הבן הדברים), והנה אחר גלות יון שוב לא נשאר בחוב עלינו רק הגלות הארוך הזה שתהיה הגאולה ב"ב על ידי הנצח, והנה כתיב הוד והדר לפניו [תהלים צו ו], הוד כפשוטו, הדר הוא נצח [הגהה – ותתבונן לפי"ז ענין נחמד מה שנמצא בגמ' [ברכות נא ע"ב], שאמרה ילתא ממהדורי מילי, ולא דבר ריק הוא, ונ"ל בהקדים דברי המשנה בספר יצירה [פ"ה] המליך אות ה' בשיחה וקשר לו כתר וכו' וצר בו טלה בעולם וניסן בשנה ורגל ימין בנפש זכר ונקבה, ודקדקנו לשם [חודש ניסן מאמר א' אות ה'] מה שייכות יש לרגל ימין בשיחה, וע"פ הנ"ל יונח, רגל ימין הוא הרומז לנצח אשר על ידו תהיה הגאולה האחרונה ב"ב בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל [ר"ה יא.], ואז תהיה עיקר השיחה בנפלאותיו, הנה ימים באים וכו' ולא יאמר עוד חי י"י אשר העלה את בני ישראל ממצרים כי אם חי י"י אשר העלה ואשר הביא וכו' [ירמיה טז יד], ותהא סיפור יציאת מצרים טפל לסיפור גאולה אחרונה [ברכות יב ע"ב], שירו לו זמרו לו שיחו בכל נפלאותיו [תהלים קה ב], אם כן בעת פעולת רגל ימין נעימות בימינך נצח אז תהיה השיחה בכל נפלאותיו בניסן יציאת מצרים טפילה וגאולה האחרונה עיקרית, ולפי מ"ש הדר הוא נצח, זהו הנרמז בדברי רז"ל ממהדורי מילי, והוא דבר נחמד, ועיין מה שכתבתי במאמרי חג הפסח, ותבין עוד שהמאמר הזה ממהדורי מילי יצא מפי אשה ילתא אשת רב נחמן, תתבונן עפ"י הדברים שכתבנו שכל הגאולות היו על ידי אשה (מבחינת הוד שמאל), ואתתא בדברא [לשון דיבור] לא שכיחא [ברכות ג ע"ב] כי אשה אין לה פה, והתובעת בפה יוצאת וכו' [אבהע"ז סי' קט"ו ס"ד], על כן השיחה תהיה מבחינת רגל ימין כשתהיה הגאולה בנצח (בחינת דכורא ימין), וזהו שרמזה האשה ילתא מה שהקפידה שלא נתנו לה מן כוס של ברכה הניתן בימין [ברכות נא.], ואמרה בלשונה ממהדורי מילי, הבן הדבר]. כנודע, על כן תקנו בגאולה הזאת מהדרים, להיות שהיתה הגאולה האחרונה שנעשית על ידי ההוד, והתחילו להמשיך בפעולת נר מצוה הזה הגאולה האחרונה שתהיה ב"ב על ידי הנצח שנקרא הדר, ונקרא המדקדק ביותר במצוה זו מהדר, שכוונתו להמשיך גאולה יתירה מכל הגאולות היינו מבחינת הדר, הבן, ועוד יתבאר אי"ה:
על כן התעוררו והתחזקו לשיר ולשבח להשם יתברך, ולספר בשבח התורה והצדיקים[ו], ועל ידי כן מתעוררים היהודים, ומקרבים הגאולה ברחמים. "והעלינו לציון עירך ברינה ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם", בימינו דידן אכי"ר.
וועד מפעל הזוהר העולמי
[א] ) בְּרָכוֹת דף ו' ע"א: תַּנְיָא, אַבָּא בִּנְיָמִין אוֹמֵר, אֵין תְּפִלָּתוֹ שֶׁל אָדָם נִשְׁמַעַת, אֶלָּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, שֶׁנֶּאֱמַר, (מ"א ח) "לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה" ("אשר עבדך מתפלל לפניך בבית הזה") בִּמְקוֹם רִנָּה – שָׁם תְּהֵא תְּפִלָּה.
[ב] ) יש לאדם לומר את השירה בשמחה, כדאיתא (ערכין דף יא ע"ב) איזו היא עבודה שבשמחה ובטוב לבב, הוי אומר זו שירה, וכתב רש"י, אין אדם שר אלא מתוך שמחה וטוב לבב.
[ג] ) סַנְהֶדְרִין (צ"ד ע"א): "לְמַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ" וְגוֹ' (ישעיה ט). אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם, דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא בְּצִפּוֹרִי, מִפְּנֵי מַה כָּל מֵ"ם שֶׁבְּאֶמְצַע תֵּבָה – פְּתוּחָה, וְזוֹ סְתוּמָה? בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת חִזְקִיָּהוּ – מָשִׁיחַ, וְסַנְחֵרִיב – גּוֹג וּמָגוֹג. אָמְרָה מִדַּת הַדִּין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּמַה דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁאָמַר כַּמָּה שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת לְפָנֶיךָ, לֹא עֲשִׂיתוֹ מָשִׁיחַ, חִזְקִיָּה, שֶׁעָשִׂיתָ לוֹ כָּל הַנִּסִּים הַלָּלוּ, וְלֹא אָמַר לְפָנֶיךָ שִׁירָה, תַּעֲשֶׂה מָשִׁיחַ? לְכָךְ נִסְתַּתֵּם. מִיָּד, פָּתְחָה הָאָרֶץ וְאָמְרָה לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲנִי אוֹמַר לְפָנֶיךָ שִׁירָה תַּחַת צַדִּיק זֶה, וַעֲשֵׂהוּ מָשִׁיחַ. פָּתְחָה וְאָמְרָה שִׁירָה לְפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם כד) "מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ צְבִי לַצַּדִּיק" וְגוֹ'. אָמַר שַׂר הָעוֹלָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עֲשֵׂה צִבְיוֹנוֹ לְצַדִּיק זֶה! יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה, "רָזִי לִי, רָזִי לִי". אָמַר נָבִיא, "אוֹי לִי, אוֹי לִי", עַד מָתַי? יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה, (שם) "בֹּגְדִים בָּגָדוּ וּבֶגֶד בּוֹגְדִים בָּגָדוּ". וְאָמַר רָבָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי יִצְחָק, עַד דְּאַתּוּ בְּזוּזֵי, וּבְזוּזֵי דִּבְזוּזֵי. (שם כא) "מַשָּא דּוֹמָה אֵלַי קֹרֵא מִשֵּעִיר, שֹׁמֵר מַה מִּלַּיְלָה" וְגוֹ'. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אוֹתוֹ מַלְאָךְ, הַמְמֻנֶּה עַל הָרוּחוֹת, דּוּמָה שְׁמוֹ. נִתְקַבְּצוּ כָּל הָרוּחוֹת אֵצֶל דּוּמָה, אָמְרוּ לוֹ, "שֹׁמֵר מַה מִּלַּיְלָה, שֹׁמֵר מַה מִּלֵּיל (לא אתא בקר). אָמַר שֹׁמֵר אָתָא בֹקֶר וְגַם לָיְלָה, אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ, שֻׁבוּ אֵתָיוּ". תָּנָא מִשּׁוּם רַבִּי פְּפַיֵיס גְּנַאי הוּא לְחִזְקִיָּה וְסִיעָתוֹ שֶׁלֹּא אָמְרוּ שִׁירָה עַד שֶׁפָּתְחָה הָאָרֶץ וְאָמְרָה שִׁירָה שֶׁנֶּאֱמַר מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִירוֹת שָׁמַעְנוּ צְבִי לַצַּדִּיק וְגוֹ'.
[ד] ) בספר הליקוטים – ישעיה – (פרק לח סימן ל"ח):
מכתב לחזקיהו בחלותו ויחי מחליו: כבר ידעת מאמר רז"ל כי עד אברהם לא היתה זקנה, עד שבא אברהם והתפלל על הזקנה. כדי שיהיה הפרש בינו לבין יצחק בנו, כי קלסתר פניו היו דומות ליצחק, כדי שיאמרו אברהם הוליד את יצחק, הה"ד ואברהם זקן. ועד יעקב לא היה חולי, כי אם בפתע פתאום היה אדם מת בעיטוש, ובא יעקב והתפלל שיחלה האדם קודם שימות, ובו התחיל, דכתיב ויגד ליוסף הנה אביך חולה, ואין הגדה אלא חכמה, כמד"א ויגד לך תעלומות חכמה. ועד חזקיהו לא היה אדם שחלה ונתרפא מחוליו, ובא חזקיהו והתפלל שיתרפא מחולי, ויתנו שבח והודאה לאל כי רפא אותם. וזהו שנאמר כאן מכתב לחזקיהו, שעשאו מכתב לדורות, כדי שידעו הפלא והנס שעשה הקב"ה עמו, שיחיה מחוליו, לכן שמהו במכתב מפורסם לכל:
וכבר ידעת, כי חזקיהו היה ניצוץ משיח, כמ"ש חז"ל בסנהדרין פרק חלק, בקש הקב"ה לעשות לחזקיהו משיח ולסנחרב גוג ומגוג, וכשלא אמר שירה קטרגה עליו מדת הדין, כמו שכתוב שם, ופתחה הארץ ואמרה שירה, דכתיב מכנף הארץ זמירות שמענו, בשביל הצדיק, ז"ש צבי לצדיק, ויצאה בת קול ואמרה בוגדים בגדו וכו'. ולזה נסתמה המ' של למרב"ה המשרה וכו'. נראה מזה, שהיה ניצוץ משיח. וענין שלא אמר שירה, כתוב בדרושים באורך.
אמנם כבר ידעת, שחזקיהו היה מבחינת קין, ולכן נקרא חזקיהו וכן יחזקאל, מלשון חזוק קין, שהיה תלוי ברפיון. וקין הוא מצד הגבורות, והבל מהחסדים. ויותר מכניע הקליפות, מי שהוא מצד הגבורות. כי מסמא את עיניהם יותר מהחסדים, כנזכר בענין הבארות אשר חפר אברהם ויסתמום פלשתים פעם אחרת, עד שבא יצחק שהוא מצד הגבורות וסימא עיניהם, ושב לחפור אותם, ובאחרונה אמר כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ. וענין אלו הבארות, כתוב במקומו. נראה מכאן, כי ביצחק, בכח הגבורות סימא אותם. וכן תמצא בדרוש אמר אביי הריני כבן עזאי בשוקי טבריה, שם נזכר הכל באורך, וע"ש. והשירה באה מצד הגבורות ואילו אמר חזקיהו שירה, היה מכניע כל הקליפות ומסמא עיניהם, והיה נעשה משיח. וז"ל הדרוש שאומר כי מש"ל עולה ב"פ א"ל במלוי, כזה, אל"ף למ"ד, והם השני נהורין דנהרין לה.
וז"ס מאמרם ז"ל, בקש הקב"ה לעשות לחזקיהו משיח ולסנחרב גוג ומגוג. והוא, כי אברהם היה מהא"ל שבפנים, ולכן הרג קפ"ד אלף, כי כל בחינה מזה הא"ל, יש לו כח גדול ואורות לאין קץ, וחזקיהו אם היה אומר שירה, היה מעלה הגבורות, ואז הורג בכח השני א"ל, כפלים מאברהם, והיה מתקן העולם ונעשה הזיווג כראוי. וכשלא אמר, לא הרג המלאך כי אם נגד הא"ל הא', ושאר האומות נשארו לימות המשיח, שאז יעלו הגבורות ויתוקן הכל, ע"כ. וכל זה רמוז בפסוק של למרבה המשרה, כי מ"ם של למרבה היא סתומה, כי נסתם הקץ בעון שלא אמר שירה, כי במשר"ה רמוז אותות שירה, וחסר היו"ד, על כי חסרה השירה, שאם היה אומר שירה, היה ולשלום אין קץ, ר"ל, מ"ש למעלה כי היה הורג נגד הב' א"ל, ב"פ קפ"ד שעולה אותיות של"ם, והיה מלא זה השלום בו', ונעשה שלו"ם מלא בלי קץ. ר"ל, כי לא היה קטרוג מקץ כל בשר כי יבולע המות לנצח וכו', ובזה היה יכול להכין הה' אחרונה שרגליה יורדות מות, ולסעדה ולהעלותה למעלה, ומלך המשיח ישב על כסא דוד ועל ממלכתו:
ובהיות שלא אמר שירה, היה בוכה על זה השלום, ואמר הנה לשלום מר לי מר, עד שבסוף אמר אם שלום ואמת יהיה בימי. ובזה נתרצה, והבן. נראה מכאן שהיה ניצוץ משיח, ובראות כי הארץ אמרה שירה, כי מכנף הארץ זמירות שמענו, כדי לתת צבי לצדיק שהוא חזקיהו, וכראותה כי בגד בוגדים בגדו, שהם הבנים הבאים אחריו, כמו מנשה ואמון בהכעיסם את בוראם, אז אמר רזי לי רזי לי וכו', כי חלש כחה ותתן רזון לנפשה. וכן הוא ג"כ נחלש כחו, ואמר הנה לשלום מר לי מר, ר"ל, שראה שיצא מזה השלום והזיווג עם אשתו, ב' בנים חטאים לה' מאד, והם מנשה ו' רבשקה, ר"ת מ"ר, ועליהם היה מר לו מאד. ולכן אמר ב"פ מר לי מר, והבן. ולזה לא היה רוצה לפרות ולרבות, וראה כי הלבנה היתה הלוך וחסור מרחבעם בן שלמה, והוא היה מלך אחד עשר, וראה כי הלבנה בי"א מדריגות מימי חסרונה, ואם ח"ו תלך הלוך וחסור עד צדקיהו כמו שהיה בעונות, כי בגד בוגדים בגדו ואת עיני צדקיהו עור, ע"כ שמש וירח קדרו וככבים אספו נגהם, ויחרב הבית וילכו בגלות. ולזה היה קשה בעיניו להוליד בנים, כי היה רוצה שיעמוד הירח באור זה המועט של עשר מדריגותיה, ולא תוסיף עוד להיותה חשכה, כי לזאת הסיבה יהיה הוא משיח וסנחריב גוג ומגוג. ובהחזיקו מחשבתו בזה, ולא ידע כי מדת הדין היה מקטרג על שלא אמר שירה, ויצאת בת קול ואמרה בוגדים בגדו, ועכ"ז לעשות פרי צדיק, עד שחלה את חליו אשר ימות בו, כי א"ל ישעיהו כי מת אתה ולא תחיה, ולא יראה י"ה בארץ החיים, כי משם ינידוהו. ולא די לו שלא יהיה משיח להחיות מתים, אלא שימות ג"כ הוא בחצי ימיו. ודייק מ"ש מת אתה ח"ו, לא די זה, אלא שלא תחיה, ר"ל תחיה אחרים, והבן. וכל זה, על שנמנע לישא אשא ולמנוע הזיווג של מעלה, פרי צדיק ממנו, עד שמתוך החולי התפלל ושב אל אלהיו בחזקה, ואמר בתפלתו כי סיבת מה שלא נשא אשה, לא היה ח"ו כדי להפריד אלוף, וזיווג עליון, כי בודאי בתפילתו היה מכוין לסמוך גאולה לתפלה, דכתיב והטוב בעיניך עשיתי, ולכן הסב פניו אל הקיר, על עסקי קיר קטנה להעלותה עד מקום הי"ש, שהוא קיר גדולה:
וזהו ויבך חזקיהו בכי גדול, כי שם מקום הדמעה. ועם היות שדלתות המ"ם סתומה מלמרבה המשרה, ננעלת ונסתמת מהגאולה, עכ"ז שערי דמעה כי נמתקו בים החכמה, ולכן שמע האל תפלתו. וז"ש ראיתי את דמעתך שמעתי תפלתך, שהוא סמיכות גאולה לתפילה. והוסיף לו על ימיו ט"ו שנה, ממקום ים החכמה. ולכן נקרא חזקיהו, חז"ק י"ה. ותיקן אותו המקום שפגם, בהיות שלא לקח אשה, ועשה ששם י"ה, י' לא ישפיע על ה' ח"ו, כי האיש יש לו י', ואשה יש בה ה', ובזיווג יתחברו. ובהתקינו זה המקום, נתנו לו י"ה שנים על חייו, ואז בראותו כי נתבשר להרפא, אמר כן בודאי יעלה בית ה', ויוכל בתיקון זה לראות י"ה בארץ החיים, ששם מקומה למעלה במקום עץ החיים. ושאל אות מאת ישעיה על זה, ואמר לו ישעיהו בחר לך אם תרצה, שיהיה האות שהצל ילך עשר מעלות בנטיה א' לפנים, או יחזור השמש אחורנית עשר מעלות וכו'. וסיבת זה האות ולא אות אחר, היה כי ידוע כי שמש ומגן ה' אלהי"ם צבאות, הוא המאיר בי"ב גבולי אלכסונותיו, לכח מחנה שכינה, כל אחד משנים עשר חדש בחדשו, עד שס"ה ימים מימות החמה, איש על עבודתו ועל משאו, ובהיות שחזקיהו בימיו היתה הלבנה הולכת וחסרה, ובימיו היתה בי"א מדריגות של חסרון, ועד אחז אביו היתה בעשר מדריגות, ואחז היה סיבה להחשיכה יותר מן הראוי, באחוז דלתות בתי כנסיות ובתי מדרשות שלא ילמדו תורה, דכתיב ויהי לשון צער, בימי אחז, ואמר צור תעודה חתום תורה בלמודי ח"ו, ולכן חשך השמש בצאתו והתיש כח התורה ח"ו. ולכן במעלת מדריגתו העשירית, התיש כח התורה. ובנו חזקיהו השיבה לקדמותה. וארז"ל שבדקו מדן ועד באר שבע, ולא נמצא תינוק ותינוקת שלא היה יודע כל הלכות טומאה וטהרה בתכלית הידיעה. ונפשו חשקה בתורה, והיה ראוי להיותו משיח, לולי הקטרוג שלא אמר שירה כנז"ל. והקב"ה מדקדק עם חסידיו, לא תוהו בראה לשבת יצרה, והיה ראוי להוליד בנים, ויעשה הקב"ה מה שירצה, ואין להרהר אחר מדותיו, ועמקו מחשבותיו. ולכן חלה את חליו, ואז שב אל אלהיו בכל לבו, ונתרפא.
[ה] ) ספר פתחי שערים נתיב פרצוף נוקבא דז"א – פתח כב ענין רחם הנוקבא בסוד הגלות והמשיח: כל זמן שלא נגמר התיקון בישראל הוא זמן הגלות בסוד עיבור ברחם אימא, ואז הנוקבא והז"א דבוקים זה בזה. התיקונים שנעשים בזמן הגלות ע"י ישראל אינם גורמים לזיווג גמור, ולכן הם אינם מתגלים למטה אלא נשארים סתומים בשמים. סוד הנסירה שהוא נתינת הגבורות לנוקבא הוא העונשים שנשפעים לנוקבא שהיא כלל נשמות ישראל בזמן גלותם, כדי לתקנם ולקרב את ביאת המשיח שהוא סוד הזיווג הגמור של זו"נ פב"פ וסוד הלידה. מכיון שהתיקון עדיין לא נגמר, לכן הנוקבא צריכה לשמירה ברחם אימא שלא יולד הולד קודם זמנו. משום כך רחם אימא היא סגורה בסוד אות ם' סתומה, והוא סוד ב' הדלתות וב' הצירים שבאות זו (ד' צדדים של האות ם'). שם ברחם אימא הנוקבא מוסתרת מפני קטרוג הסט"א, והוא ג"כ סוד המשיח שנעלם ואינו מתגלה עד שיגיע זמן הלידה. אות ם' סתומה היא בסוד ב' אותיות ד'. אות ד' אחת היא סוד הדין קשה של הנוקבא הבא אליה מן הגבורות של הז"א. בזמן זה יש לסט"א אחיזה בנוקבא והוא סוד העונשים וכל התיקונים המגיעים לנוקבא בזמן הגלות. אות הד' השניה של הם' סתומה היא בסוד דין הרפה או גבורות ממותקים של אימא שהיא מכניע את הסט"א ע"י העונשים שכבר הגיעו לישראל. אותם הגבורות של אימא הם גם שומירם על ישראל בגלותם.
סוד הרחם דנוקבא ששם מצטייר הולד ע"י ב' צירים וב' דלתות בסוד ם' סתומה. הענין כמ"ש רז"ל מ"ד לסרבה המשרה וגו' למה נסתמה מ"ם כו', ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח כו' בשביל שלא אמר שירה כו' הה"ד מכנף הארץ זמירות שמענו וגו'. וכל זה סודות נוראים ובזה תלוי כל ענין הגלות וסוד משיח בן דוד.
[ו] ) כתב בחדושי אגדות חלק שלישי עמוד קצ – (על סנהדרין צ"ד ע"א). לםרבה המשרה ולשלום אין קץ וגו' א"ר תנחום דדרש בר קפרא בציפורי מפני מה כל מ"ם שבאמצע תיבה פתוחה וזו סתומה בקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשיתו משיח חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר לפניך שירה תעשה משיח לכך נסתתם מיד פתחה הארץ ואמרה לפניו רבש"ע אני אומר לפניך שירה תחת צדיק זה ועשהו משיח פתחה ואמרה שירה לפניו וכו' אמר שר העולם לפני הקב"ה רבש"ע עשה צביונו לצדיק זה יצתה בת קול ואמרה רזי לי רזי לי וכו' ואמר רבא ואי תימא רבי יצחק עד דאתו בזוזי ובזוזי דבזוזי.
למרבה המשרה וכו'. דברים אלו קשים להבין דבשביל שלא אמר שירה דחזקיה לא עשה אותו משיח דמה ענין שירה למשיח, ועוד מה ענין שאמרה הארץ שירה בשבילו. דע שהיה לחזקיה ענין שראוי להיות משיח, מפני שהיה נרדף מסנחרב, ראוי שהשם יתברך מבקש הנרדף ולהגדיל אותו. וכל דבר שהיה בגוג ומגוג היה בסנחרב, שהרי בגוג מגוג יבא על ה' ועל משיחו וכן היה סנחרב בא על ה' שהיה מחרף ומגדף, ולפיכך ראוי שיהיה נעשה יחזקי' משיח. וכאשר נעשה לו הנס היה ראוי יאמר חזקיה שירה וידוע הוא כי כל בעלי חומר הם בכח ולא בפעל כלל והדבר שהוא בלתי חמרי הוא בפעל, וכאשר נעשה נס לחזקיה והנס הוא בלתי טבעי היה ראוי שיאמר חזקיה שירה, כי השירה מורה על שהוא בפעל בשביל הנס הבלתי טבעי כי הטבע החמרי הוא בכח. וזהו ענין השירה כי השירה שפותח פיו ומוציא השבח והתהלה בפעל כאשר ראוי לזה שנעשה נס אליו שהוא בפעל מצד הנס ולא בכח ולא כן כאשר לא יאמר שירה שמורה אף שעשה הש"י אליו נס בלתי טבעי אינו בפעל רק בכח, וזהו ענין הגשם שאינו בפעל. ולפיכך אמרה מדת הדין לפני הקב"ה ומה דוד המלך שאמר לפניך כמה שירות ותשבחות אפ"ה לא עשיתו משיח, ודבר זה כי אשר נתיחד בו עולם המשיח שיהיה העולם בשלימות בפעל, וידוע כי הכח הוא חסר כאשר אינו בפעל. ולפיכך אמר מדת הדין לפני הקב"ה ומה דוד שאמר לפניך שירות ותשבחות ומה שאמר לפניך שירות ותשבחות מורה כי מדריגתו בפעל וראוי להיות משיח, כי בזמן המשיח אז יהיה העולם בשלימות והוא בפעל לגמרי. ולכך השירות אשר הם אצל דוד כולם לשון נקבה ואף שירות משה כתיב השירה הזאת, אבל לעתיד נאמר שירו לה' שיר חדש כי הזכר הוא יותר בפעל מן הנקבה שהיא חמרית, ומכ"ש חזקיה שלא אמר שירה. ואין הענין מה שלא אמר חזקיה שירה שלא רצה לומר שירה שאין הדבר כך רק כי ידעו במדריגתם ובמעלתם שאין השירה ראוי להם, ואז אמרה הארץ שהיא תאמר שירה בשביל הצדיק, ור"ל כי הארץ נתן לבני האדם והוא לצדיק ועל כל פנים כאשר היה הנס בעולם אז נחשב העולם בשלימות מצד הצדיק שהוא בעולם שנעשה לו נס זה, לכך הארץ שהיא לבני אדם אמרה שירה. ואז אמר שר העולם שיעשה אותו משיח, ודוקא שר העולם מפני כי דבר זה מצד כי העולם בשלימות. ואז אמר הקב"ה רזי לי רזי לי ר"ל כי זמן משיח נסתר ונעלם ואין עתה זמן המשיח. ומפרש מאי רזי לי רזי לי ואמר עד דאתא בזוזי ובזוזי דבזוזי, ונראה שר"ל עד שיהיו מושלים המלכיות כי תשלט מלכות בבל ויבוזו אותו מלכות פרס ותשלט מלכות פרס ויבוזו אותו מלכות יון ותשלט מלכות יון ויבוזו אותו מלכות אדום וזהו עד דאתי בזוזי ובזוזי דבזוזי.
ה וזמרה