מכתב לרבנים על השחיטה נא לפרסם בכל העולם – י"ג אב יומא דהילולא של בעל מגלה עמוקות זיע"א

י"ג אב יומא דהילולא של בעל מגלה עמוקות זיע"א

מכתב לרבנים על השחיטה יג מנחם אב מגלה עמוקות

החיים והשלום וכל טוב סלה אל כבוד הרבנים הגאונים ואדמורי"ם שליט"א, כל אחד בשמו יבורך.

אחר דרישת שלום מעכתה"ר בכל האותות והכבוד, אבוא בזה בע"ה לבאר הטעות הגדולה שאמרתם שכל השחיטות כשרות, האמנם?!

היות וידוע הסיפור של בעל מגלה עמוקות שהיה מדבר כל יום עם אליהו הנביא ז"ל, וכך כתוב על המצבה שלו: "פה נטמן איש קדוש מן הקדמונים, גילה עמוקות רזין ומטמונים, הוא שאומרים עליו שדיבר עם אליהו פנים אל פנים."

עם כל זה מעשה בעל דבר הצליח, ובזמן כהונתו של הצדיק הקדוש רבי נתן נטע שפירא זצ"ל, בעל מחבר מגלה עמוקות בעיר קראקא, במשך שנים רבות פיטמו את המטבח היהודי בבשר טריפה ונבילה, מתחת אפו ובלא ידיעתו.

הצה"ק רבי אהרן מבעלזא זי"ע אמר:

כל כוחו של הרשע הגרמני ימ"ש בא על ידי שאכלו מאכלות אסורות שהיו שוחטים קלים ומזה נולד עמלק הגרמני, והיה במדה כנגד מדה מפני שלא השחיזו הסכינים כדבעי השחיז את החרב של הבעל דבר שהוא שר של עמלק ועל ידי זה היה בכוחו לשחוט מיליוני יהודים רח"ל (ספר דרשות הגר"ש שווייצער שליט"א).

עיין עוד בספה"ק באר מים חיים פרשת חיי שרה ז"ל: מה שאין כן בבני עמנו בדורותינו היום עושים ההיפוך אשר אם יבוא אחד ובידו סכין לשחוט ויאמר כי הוא שוחט ובודק ומומחה יאמינו בכל שהוא ולא ישאול ויחקור וידרוש עליו כל כך ויאמר מן הסתם כל המצויין אצל שחיטה מומחין הם, וכמו כן אם אחד יביא יין וחלב או דג וכדומה מדברים הנמצאים בהם חשש איסור, או אם יתנו לפניו דברים הצריכים בדיקה מתולעים כמו חומץ וקטניות והדומה להם יאמר מן הסתם יהודי מוחזק בכשרות הוא ואינו חשוד להאכיל דבר שאינו ראוי לאכול. ולא כן יעשה אם יבוא אחד ללות מאתו מעות או שאר דבר חפץ לא יאמין לו כפשוטו בשום אופן עד אשר ידרוש ויחקור וישאל היטב עליו מי הוא זה ואיזה הוא ואם נאמן הוא או אינו כל כך ויצטרף כל הספיקות למען לא יתן לו ואם כבר ירצה ליתן יעמיד עליו עדים ויכתב בספר וחתום ויפחד וירעד עד כלות הזמן אולי לא ישלם לו, והכל כי זה הוא העיקר בעיניו בכל עבודתו שעובד בעולם הזה. ולזה, על זה יתן כל לבו ונפשו ועיניו שלא לבוא לידי מכשול מיראתו ופחדו, מה שאין כן במצוות ה' שלטפל נחשב בעיניו ואם לא יהיה כל כך על צד היותר טוב מה יהיה בזה כיון שלא זה הוא עיקר עבודתו

בתורה הקדושה כתוב: ואנשי קודש תהיון לי, (שמות כ"ב). על המילים ואנשי קודש תהיון לי אומר רשי הקדוש: אם אתם קדושים ופרושים מנבילות וטריפות הרי אתם שלי, ואם לאו אתם של נבוכדנצר וחבריו, הפשט הוא כך: הקדוש ברוך הוא אומר כשהיהודים יהיו קדושים, והם לא יאכלו נבילות וטריפות, אז הם יהיו שלי, וכשהם יאכלו נבילות וטריפות הם לא יהיו שלי, ועל המלים לכלב תשליכון אותו אומר רש"י: "שהכלב נכבד ממנו, הכוונה שכמישהו אוכל טריפות הוא יותר גרוע מכלב

  ובספר "מי יאכילנו בשר", ובספר "אבן מקיר תזעק" מובא מעשה נורא מהגה"ק מסאטמאר בעל דברי יואל זי"ע:

סיפור הזה סיפר הגה"צ מקאפיש זצ"ל ברבים, כשלמד בבית המדרש בסאטמאר מסכת כתובות לאנשים זקינים, מעשה שהיה כך היה:

בשעתו תפסו את ר' יצחק לעיווי ני"ו שהיה בעל מפעל גדול של בשר ונקניקים, ואגריקולטור דעפארטמענט בארה"ב תפסו אותו שהביא בשר טרף מארגנטינא, וזה היה נגד החוק, והכניסו אותו לבית הסוהר, ובקשו 150.000$ להוציא אותו.

והשליחים שלו הלכו להגה"ק מסאטמאר זי"ע, וסיפרו לו שמבקרי המדינה (אינספעקטאר"ס) תפסו במפעל שלו עכברים, וזה נגד החוק, וצריכים 150.000$ להוציא אותו.

הלאנדסבורגער רב זצ"ל, הלך להגה"ק הנ"ל לשאול אותו שאלה כזאת? האם קצב (בוטשע"ר) של בשר נאמן בלי השגחה? והאם יצחק לעיווי שהוא איש חשוב מאוד האם הוא נאמן בלי השגחה? שעל הסאלאמי שלו כתוב: "יצחק לעיווי מסאטמאר", האם זה מספיק לסמוך עליו?

הרבי ענה לו, אם אני הייתי קצב (בוטשע"ר) "מוכר בשר" לא הייתי נאמן רק עם משגיח טוב, כי הייתי מאכיל לכל ישראל רק נבילות וטריפות, ולא בשר כשר!

הלאנדסבורגער רב נחרד מאוד ושאל אותו: "איך הרבי אומר דברים כאלו"?

הרבי עונה לו! אתה מאמין בחז"ל הקדושים?

הלא זה מאמר חז"ל "כשר שבטבחים שותפו של עמלק" (קידושין פב.), ומה אתה רוצה משותף של עמלק שיתן לך בשר כשר? ואם אני שותפו, אני עושה כל מה שהוא רוצה!

וגם שמעתי מרב אחד מבני ברק תו"ב:

משגיח ראשי אצל הרב לנדא זצ"ל רב בני ברק, אחר הרבה שנים עזב ההשגחה, ופתח לו מפעל לעצמו, וביקש לו הכשר על המפעל, וענה לו הרב לנדא זצ"ל: "אם תקח משגיח תמידי, אז אתן לך הכשר", ושאל את הרב לנדא זצ"ל: "הלא אני בעצמי הייתי המשגיח הראשי שלכם כל אותן השנים וסמכתם עלי, ומדוע פתאום נאבד כל הנאמנות שלי"? ענה לו הרב לנדא זצ"ל: "עד עכשיו היית רק משגיח ולא בעל מפעל ולא היה לך שום אינטרסים של ביזנע"ס, אבל עכשיו שיש לך מפעל בעצמך, כבר אין אתה מהימן, מפני שברגע שאדם יש לו אינטרסים של ביזנע"ס, הוא לא מהימן, אפילו כגובה ארזים גובהו"!

ועכשיו נסביר מה זה אומר אם רב אומר שהכל כשר:

נספר לכם סיפור עם הצה"ק הרב מייזליש הסארוואשער רבי זיע"א:

כשהיה במיאמי ובא אליו הבעל המכשיר חיי"ל טייטלבוים ע"ה ואמר לו היות וכולם מדברים על השחיטה שלי שהכל טרף לכן אני מבקש שתבוא לראות את השחיטה שליֱ – על זה ענה לו הרבי מסארוואש זה שאתה נותן הכשר אני מאמין שזה [אגב הוא ידע שהכל טרף – רק מפני הכבוד אמר לו כך], אבל זה שאתה מבקש שאני אלך לשחיטה ולהעיד שהכל כשר! זה אני לא יכול לעשות! למה?

לפני 50 שנה הציעו לי לתת מיליון דולר כל שנה שני יהיה המכשיר, זאת אומרת כבר הפסדתי 50 מיליון דולר – ואם הייתי נותן הכשר והיה לי כסף אז כל הבנינים הגדולים במיאמי היה שלי.

אז עכשיו אתה רוצה שאני יעיד שהבשר כשר? אחרי שהסכמתי להפסיד מיליוני דולרים – והייתי יכול להיות היום ביליונר – אבל העולם הבא שלי יותר חשוב. אינני שוטה לאבד עולם הבא שלי בחינם!!!

מזה כל אחד יקח מוסר השכל, שאם מקבל סכומים גדולים כאלו אז אתה מוכר את עולם הבא שלך בשביל כסף! אבל בחינם למכור את העולם הבא, כמו שאמרו חז"ל בני למה תרשו פעמים גהינום.

ישנם כמה גדולי ישראל שנלחמים כל הכשרות 50 שנה ויצא לאור 1800 ספרים קונטרסים קול קורא'ס, האם ראיתה כל זה?

ישנם מאות אלפים אנשים שלא אוכלים בשר אחרי ששמעו מה הולך בכשרות, ועכשיו אחרי שאתה אומר להם שהכל כשר כולם אוכלים על חשבונכם.

  1  רוב אפיקורסות רח"ל מתנוצץ באדם על ידי אכילת נבילות וטריפות, (תורת משה פרשת קדושים).

2. מאכלות אסורות פוגם אפילו בשוגג, אלא שיתשנה הפגם דבמזיד תעשה נפשו שקץ, ובשוגג תטמטם נפשו ונטמאת (אור החיים הקדוש פרשת שמיני).
3. אם אתם קדושים ופרושים משקוצי נבילות וטריפות הרי אתם שלי, ואם לאו אינכם שלי (רש"י משפטים ל').
4. אין עבירה גדולה כל כך כמאכלות אסורות שמזה יצאו מדינות שלימות לתרבות רעה (שו"ת דברי חיים סימן ז').
5. כל מה שסובל האדם בעולם הזה הוא מפני שלא נזהר במאכלות אסורות (זוהר הקדוש ח"ג דף מ"ב).
6. יוצא מרשות הקדושה ונכנס לרשות הסטרא אחרא (זוהר הקדוש ח"ג דף מ"ב).
7. אוי להם ואי לנפשם כי לא יתדבקו בצרור החיים כלל ודנין אותו לאחר מיתתו כאדם מגועל, כי הקב"ה גועלו בעולם הזה ובעולם הבא (זוהר הקדוש ח"ג דף מ"א).
8. מדבק נפשו בסטארא אחרא וגועל נפשו ורוחו, ורוח הטומאה שורה עליו (זוהר הקדוש ח"ג דף מ"ב).
9. נעשה פני חיה רעה (זוהר הקדוש ח"ב דף קכ"ה).
10. נכנס בו מחשבת כפירה ומינות (רמב"ם).
11. הבנים יוצאים לתרבות רעה ח"ו (אגרא דפרקא אות קכ"ו).
12. מכניס טומאה בלבו ובנפשו של אדם (מסילת ישרים)
13. למה משיח לא בא בשנת הכת"ר? – תשובה! עבור שוחטים קלים, (דרך הנשר, שמרו משפט).
14. כל האוכל מאכלות אסורות מעכב ביאת משיח צדקינו – מי החריב את ביתינו אשר עדיין לא נבנה בימינו, והשכינה בגלות עדיין בעונינו? – מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום ? עבור שוחטים שמאכילים נבילות וטריפות (ברית מטה משה על הגדה של פסח).
15. אין לו טהרה עולמית ומאבד חלק עולם הזה ועולם הבא (יש שכר עמוד מ"ב).
16. נעשה מין ורשע (האריז"ל).
17. מליון יהודים נהרגו בשנת ת"ח עבור שוחטים קלים (קב הישר פרק קב).
18. שלשה וחצי מיליון יהודים יצאו מן הדת בגרמניה עבור שוחטים קלים (שו"ת דברי חיים).
19. הבעל שם טוב בא לעולם לתקן השחיטה (ברכת אברהם).
20. מחזה מחרידה ומזעזע: השוחט אינו שוחט עוף או במה, רק שוחט את עצמו.
21. אכילת נבילות וטריפות חמור יותר מחילול שבת קודש (חפץ חיים).
22. מובא בספר שפת אמת (והובא גם בספר שער בת רבים פרשת בא) דפעם אחת בא לפני זקיני הרה"ק בעל אוהב ישראל מאפטא זי"ע איש אחד שהי' לו בן שנתפקר ורצה להמיר דתו רח"ל, וביקש מהרב לעזור לו להפוך לבו לטוב, והשיב לו הרב אם אתה יודע שלא אכל חמץ בפסח מעת שנתפקר אז אפשר להושיעו, ואם לאו לאו. ואמר שזהו סמיכות ב' כתובים בפרשת כי תשא, אלהי מסכה לא תעשה לך את חג המצות תשמור, עכתו"ד ודפח"ח. ומצאתי סמוכין לדבריו הקדושים בזהר (ח"ב קפב.) על פסוק הנ"ל "אלהי מסכה לא תעשה לך, את חג המצות תשמור", אלהי מסכה לא תעשה לך וכתיב בתריה את חג המצות תשמור, מאי האי לגבי האי, אלא הכי אוקמוה מאן דאכיל חמץ בפסח (כאילו עביד כוכבים ומזלות למפלח לגרמיה דהא רזא הכי הוא דחמץ בפסח) כמאן דפלח לכוכבים ומזלות איהו, ע"כ.
23. וכתב בספר חסד לאברהם להרה"ק מראדאמסק זי"ע (לפסח, ד"ה ואלה) על פסוק אלהי מסכה לא תעשה לך, את חג המצות תשמור שבעת ימים תאכל מצות, כי אכילת המצה בשבעת הימים היא שמירה לכל השנה מחטא עבודה זרה, ע"כ. והחתם סופר זצ"ל כתב בתורת משה (קדושים) דרוב אפיקורסות רח"ל בא על ידי אכילת נבילות וטריפות. ובספר שלחה"ט מביא בשם האר"י הק' דכל האוכל מאכלות אסורות נעשה מין ורשע רח"ל.
24. רואים אנו מכל זה ג"כ דהמכשול במאכלות אסורות מביא את האדם לידי מינות ועבודה זרה רח"ל, והוא כדברי זקיני הרה"ק מאפטא זי"ע שאמר לאיש ההוא שאם לא אכל בנו חמץ בפסח אפשר להושיעו, כי בזה תלוי כל ענין חטא עבודה זרה, דאם אכל חמץ בפסח ח"ו אין לו הזכות ואפשריות לינצל מחטא עבודה זרה, מה שאין כן אם ניצול מאיסור חמץ.
25. התיקון להחטא  של הכשלת אלפי יהודים בנבילות וטריפות – על ידי הרב הקדוש בעל  "מגלה עמוקות" הגאון הקדוש המקובל רבי נתן נטע שפּירא זצוק"ל אב"ד קראקא – מאורע מסעיר שהתרחש בתקופת הגאון הצדיק ר' נתן נטע שפירא זצ"ל בעל "מגלה עמוקות" זצ"ל

האם אתם יודעים שבזה שאתם אומרים ומאכילים את ישראל בנבלות וטריפות אתם יכולים להביא ח"ו פצצת אטום על ישראל?

הָעֲבֵרָה הָרִאשׁוֹנָה הָיְיתָה מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת שֶׁהַנַּחַשׁ פִּתָּה אֶת חַוָּה לֶאֱכוֹל מֵעֵץ הַדַּעַת, וּמִזֶּה נִגְזַר מִיתָה בָּעוֹלָם

אמרו חז"ל, במדרש רבה (אסתר פרשה ט פסקה ב): שלהמן הרשע היו שלוש מאות שישים וחמש יועצים, כמניין ימות השנה, אך כל יועציו היו כקליפת השום, לפי עצותיה הרעות של זרש אשתו. אמרה זרש להמן בעלה: מרדכי מזרע היהודים הוא ולהורגו בדרך פשוטה, יהיה קשה לך ביותר, ולכן צריך אתה לבוא אליו בחכמה מרובה ביותר, ולחפש דרך שאף צדיק לא עמד בניסיון ובסכנת כליה כזו, משום שכל צדיק אשר עמד בסוג של סכנה וניסיון, התפלל ובכה להקב"ה ונושע, ואז בנקל מרדכי יתפלל ויזכיר את אותו צדיק שניצל מן הניסיון המסויים, ובזכותו אף הוא ינצל.

כבשן האש, אם תרצה להשליכו, חנניה משאל ועזריה ניצלו, יקרא בשמם ויושיעו ויגנו עליו; לגוב האריות, אם תשליכהו, כבר דניאל ניצל; לבית האסורים, יוסף הצדיק ניצל; אם תשליכהו למדבר אבותיו, פרו ורבו במדבר; אם תעוורו את עיניו, שמשון הגיבור כבר עבר דבר זה.

לכן, צריך לחשוב דרך חדשה להכניע את מרדכי. ישבה זרש וחשבה ימים רבים ותיכננה, איך להכחיד את מרדכי, ועימו כלל עם ישראל רח"ל, ובסוף, עלה בדעתה לתלות את מרדכי על עץ – זה דבר אשר לא נעשה לאף צדיק; עמדה ונתנה עצה להמן יותר מכל יועציו, לתלות את מרדכי על עץ.

 צריך להבין למה דווקא "עץ"?

ואפשר לפרש כפירוש הרמב"ן כי העבירה הראשונה הייתה מאכלות אסורות שהנחש פיתה את חוה לאכול מעץ הדעת, ומזה נגזר מיתה בעולם, והגימטריה של "יעשו עץ גבוה חמשים אמה[1]" = 1006 – גימטריה – נו מה אני אעשה עם נחש?

לעורר את הגזירה של העון עם הנחש "עץ" הוא "עץ הדעת", שנכשלו במאכל איסור שאסר הקב"ה לאכול מעץ הדת כמו שכתוב (בראשית פרק ב' ט"ז י"ז) וַיְצַו ה' אֶלוֹקִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת[2].

ולמה דוקא חמשים אמה?

כי מאכלות אסורות מביא את האדם להיכנס בחמשים שערי טומאה, וזה כפירה, לכפור בהקב"ה, כמו שכתוב בזוה"ק בהרבה מקומות, וכמו שגילה לנו הרמב"ם והדברי חיים זי"ע, ועוד.

והגימטריה של "עץ גבוה חמשים אמה" = 620 תרי"ג מצות ושבע מצוות דרבנן רצה לעקור על ידי שיאכיל את ישראל מאכלות אסורות, וגם גימטריה של "חובת האדם בעולמו" ובגימטריה "נשמה טהורה" שעל ידי המאכלות אסורות יטמא את הנשמה טהורה, ולא ירגיש יותר את "חובת האדם בעולמו" ובגימטריה "רשעים" שנעשה לא רק רשע אלא רשעים שמוליד על ידי זה בנים רשעים.

וכך, בכל דור, ישנו המן וישנה זרש, אשר מחפשים הרס חדש ואחר, אשר לא היה קיים עד היום, להרוס את התורה, והקב"ה מחפש מי שיהיה הפנחס שיגלה את הסודות האלו מי הם אותו ה"המן וזרש" של הדור הזה, ובמה הם מזיקים את כל הכלל ישראל,

אך אחרית דבר, מרדכי הבין תיכף את הסוד של הסעודה של אותו רשע ומה כוונתו בזה, להאכיל את ישראל מאכלות אסורות, וכמו שכתוב בזוה"ק פרשת משפטים בסעודה של נבוכדנצר הרשע שסעודתו הייתה בשר בחלב וידע שבאכילת בשר בחלב יש כוח להחריב את בית המקדש ח"ו ומפני זה רצה שחנניא מישאל ועזריה יאכלו גם בשר וחלב, והם אכלו רק זרעונים כמו שכתוב רש"י (דניאל פרק א פסוק ה) וימן – לשון הזמנה. מפת בג – הוא שם מאכל המלך בלשון כשדים ויש פותרים פת בג לחם ואין נראה כן שהרי כתיב ויהי המלצר נושא את פת בגם ונותן להם זרעונים ואין זרעונים חליפי לחם אלא חליפי תבשיל.

ובזה פירשתי דברי התוספות דגנאי הוא לצדיק, דהנה איתא בילקוט בפ' זו בפסוק זאת החי' אשר תאכלו וז"ל. ר' ברכי' בשם ר' יצחק, אריסטון גדול עתיד הקב"ה לעשות לצדיקים לעתיד לבא, וכל מי שלא אכל נבילות וטריפות בעוה"ז יזכה לאכול ממנו הה"ד חלב נבילה כו' ואכול כו'. לפיכך משה מזהיר להם לישראל ואמר להם זאת החי' ע"כ.

ואיתא (שבת קנא:) אין חיה שולטת באדם אלא אם כן נדמה לו כבהמה, שנאמר (תלים מט, יג) נמשל כבהמות נדמו, ובהזוהר הקדוש (וישב קצא.) מפרש דמה שנדמה האדם כבהמה הוא בא, על ידי שהוא פוגם את פיו במאכלות אסורות, דעל ידי כן סר צלם מעליהם, ונדמה כבהמה, ועל כן, ולזה לאשר דניאל (דניאל א, ח) לא התגאל בפתבג המלך (זוהר משפטים קכה:) דמאכלו של אותו רשע נבוכדנצר היה בשר בחלב, ודניאל לא אכל, אזי האירו פניו בדמות ופני אדם, ועל כן ולזה (דניאל ו, כג) לא שלטו בו האריות בשעה שהשליכו אותו לגוב האריות, עיין שם בזוהר הקדוש באורך.

ובזוה"ק (פ' פנחס) כתב דעניין הדבר שנדמה לבהמה, הוא בא על ידי שפוגם את עצמו ופיו במאכלות אסורות, ועל ידי זה מסתלק ממנו הצלם והדיוקן ולא תואר אדם לו רק כבהמה. ולזה דניאל שנשמר מפת בג המלך לא סר צלו ודיוקנו מעליו. ולזה לא שלטו בו אריותא יע"ש באורך מזה.

ובזה אפשר לפרש שאומרים בתפילת עלינו לשבח כו', לראות מהרה בתפארת עזך, להעביר גלולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון, (כמבואר בזוה"ק שמאכלות אסורות הוא כמו עובד עבודה זרה) לתקן עולם במלכות ש-ד-י (ר"ת שומר דלתות ישראל) מתי יהי' כשכל בני בשר יקראו בשמך, היינו האנשים שאוכלים בשר יקראו בשמך אפ"ל בהקדם מה שכתב רבי הלל מקאלאמייע זי"ע שהאוכל מאכלות אסורות אינו יכול לומר אבינו אתה כו'.

ועיין בנועם אלימלך פרשת ויגש על הפסוק ואת יהודה כו', שהאוכל מאכלים כשרים יכול לבוא לידי רוח הקודש, ועיין נועם מגדים (דף קט"ו על הפסוק סר צלם ודף שס"ב). ובזה יתורץ התוספות (שבת יג: יב( רבי ישמעאל קרא והטה עיין תוספות שמקשה ומתרץ דגנאי הוא לצדיק, ולכאורה קשה מאי גנאי? אפשר לפרש, הגנאי שדווקא על ידי מאכל איסור נאבד הרוח הקודש, וצריך ביאור? ואפשר לפרש על פי מה שכתוב בליקוטי אמרים "דאם אכל מאכל איסור הוא קשור בג' קליפות הטמאות" עיי"ש.

והגימטריה של "יעשו עץ גבוה חמשים אמה" = 1006 גם בגימטריה – "סימן טוב ומזל טוב יהא לנו ולכל ישראל" שאם יזהרו במאכלות כשרות אז יהיה "סימן טוב ומזל טוב יהא לנו ולכל ישראל".

הקב"ה ישמח את כל עם ישראל בשמחת חג הפורים זה ונזכור מעשה המן הרשע ואיך שמרדכי הציל את עם ישראל. ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר.

אָנוּ אוֹמְרִים בִּתְפִלַּת מוּסָף דְּרֹאשׁ חוֹדֶשׁ: "וְאֵין אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת חוֹבוֹתֵינוּ בְּבֵית בְּחִירָתֶךָ בַּבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו. מִפְּנֵי הַיָּד שֶׁנִּשְׁתַּלְּחָה בְּמִקְדָּשֶׁךָ" "הַיָּד" ה' שֶׁל הי"ד מְרֻמָּז עַל ה' הִלְכוֹת שְׁחִיטָה, "יָד" מְרֻמָּז עַל י"ב בְּדִיקוֹת הַסַּכִּין, וב' כִּסּוּיֻם עָפָר לְמַעְלָה וְעָפָר לְמַטָּה, (בֵּיצָה דַּף ז' ע"ב), דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב הַשּׁוֹחֵט צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן עָפָר לְמַטָּה וְעָפָר לְמַעְלָה שֶׁנֶּאֱמַר וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר עָפָר לֹא נֶאֱמַר אֶלָא בֶעָפָר מְלַמֵּד שֶׁהַשּׁוֹחֵט צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן עָפָר לְמַטֶּה וְעָפָר לְמַעְלָה, וְעַיֵּן מַטֶּה אֶפְרַיִם, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר "זִבְחֵי צֶדֶק" עַל מַה דְאִיתָא בְּמַסֶּכֶת תְּמוּרָה (דַּף ט"ז א'): שֶׁבִּימֵי אֶבְלוֹ שֶׁל מֹשֶׁה נִשְׁתַּכְּחוּ ג' אֲלָפִים הִלְכוֹת, וּשְׁחִיטָה וְנִיקוּר הֵם גַּם כֵּן מג' אֲלָפִים שְׁנִשְׁתַכְחוּ, וּמִפְּנֵי זֶה יֵשׁ בָּהֶם כָּל כָּךְ הַרְבֵּה סְפִיקֵי הֲלָכוֹת לָכֵן אָנוּ מוֹצְאִים בַּחֲזַ"ל ובשו"ת כָּל כָּךְ הַרְבֵּה שְׁאֵלוֹת בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ. לָכֵן אָמַר מִפְּנֵי הַיָּד, שֶּׁעַל יְדֵי שֶׁעָבְרוּ עַל הִלְכוֹת אֵלּוּ, נִשְׁתַלְחָה בְּמִקְדָשֶׁךָ. – וְעַל פִּי דִּבְרֵי הַסֵּפֶר "זִבְחֵי צֶדֶק" שֶׁכָּתַב, שְׁמְהַהַלָכוֹת שֶׁנִּשְׁכְּחוּ הֵם שְׁחִיטָה וְנִיקוּר, וְלָכֵן יֵשׁ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה שְׁאֵלוֹת וּתְשׁוּבוֹת עַל הֲלָכוֹת אֵלּוּ, אֶפְשָׁר לְפָרֵשׁ לָמָּה רָצוּ לַהֲרוֹג אוֹתוֹ [אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן], מִפְּנֵי שֶּׁשָּׁאֲלוּ אוֹתוֹ עַל שְׁחִיטָה וְנִיקוּר וְלֹא רָצָה לְהַתִּיר לָהֶם, עַל כֵּן רָצוּ לַהֲרוֹג אוֹתוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּבָשָׂר תַאֲוָה שֶׁבְּנֵי יִשְׂרָאֵל צָעַקוּ אֶל מֹשֶׁה מִי יַאֲכִילֶנּוּ בָּשָׂר[3] וְאַחַר כָּךְ מֵתוּ בְּמִיתָה מְשֻׁנָּה רָחַ"ל.

וּכְבָר פִּרֵשׁ הַחִידָ"א זְיָ"ע כִּי "מָחֹה אֶמְחֶ"ה" גִּימַטְרִיָּה "זֶה הָמָן" (בְּסִפְרוֹ "חַדְרֵי בָּטֶן"), וּלְפִי זֶה יֵשׁ לִרְמֹז שֶׁהָמָן רָצָה לִמְחוֹת אֶת עַם יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי הַסְּעוּדָה שֶׁלּוֹ שֶׁהֶאֱכִיל אֶת עַם יִשְׂרָאֵל מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת, וְכַיָּדוּעַ דִּבְרֵי הַזוֹהַ"ק בְּפָרָשַׁת מִשְׁפָּטִים לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ, שֶּׁנְּבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע אָכַל בָּשָׂר בְּחָלָב, כִּי יָדַע שֶׁרַק בְּכֹחַ שֶׁל בָּשָׂר בְּחָלָב בְּיַחַד נִבְרָא הַכֹּחַ לְהַחְרִיב אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ רַחְ"לִ, וְאוֹמֵר הַזוֹהַ"ק כִּי הַשֻּׁלְחָן לְבַד נַעֲשֶׂה מֶרְכָּבָה לְסִטְרָא אַחֲרָא.

אֲנַחְנוּ כָּעֵת שָׁבוּעַ לִפְנֵי חַג הַפּוּרִים וַהֲכָנָה לְקַבָּלַת יְמֵי הַפּוּרִים הַקְּדוֹשִׁים. צְרִיכִים לָדַעַת מַה מְלַמֵּד אוֹתָנוּ חַג הַפּוּרִים?

אָמְרוּ חֲזַ"ל בְּמַסֶּכֶת חֻלִּין (דַּף קלט ב'): מֹשֶׁה מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּשַׁגָּם[4] הוּא בָּשָׂר", הָמָן מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: "הֲמִן הָעֵץ", אֶסְתֵּר מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר", מָרְדְּכַי מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן דִּכְתִיב: "מָר דְּרוֹר" וּמְתַרְגְּמִינָן "מֵירָא דַּכְיָא[5]". – וּבְרַשִׁ"י פֵּרֵשׁ: בְּשַׁגַּם הוּא – בְּשַׁגַּם בְּגִימַטְרִיָּא כְּמוֹ מֹשֶׁה, וּכְתִיב שָׁם, וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה, וְכָךְ הָיוּ יְמֵי חַיֵּי מֹשֶׁה, כְּלוֹמַר עָתִיד לָבֹא בְּשַׁגַּם מֹשֶׁה, מִן הַנּוֹלָדִים וְכֵן יָמָיו: מִנַּיִן – לְמַעֲשֵׂה הָמָן: הֲמִן הָעֵץ – יִתְלֶה עַל הָעֵץ: לְמַעֲשֵׂה אֶסְתֵּר – הַסְתֵּר אַסְתִּיר, בִּימֵי אֶסְתֵּר יִהְיֶה הַסְתֵּר פָּנִים וּמְצָאוּהוּ צָרוֹת רַבּוֹת וְרָעוֹת: מִנַּיִן – לִגְדֻלַּת מָרְדְּכַי: מָר דְּרוֹר – וּקָרִי לֵיהּ רֹאשׁ לִבְשָׂמִים לַצַּדִּיקִים וְאַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה: [שֶׁהַצַּדִּיקִים נִקְרָאוּ בְּשָׂמִים וַהֲדַסִּים]. – וּבְּסֵפֶר אִמְרֵי שַי, הֵבִיא אֶת דִּבְרֵי חֲזַ"ל הַשּׁוֹאֲלִים: הָמָן מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? הֵיכָן מְרוּמָז בְּכָל הַתּוֹרָה הָעִנְיָן שֶׁל הָמָן? וְעַל כָּךְ הֵשִׁיבוּ שֶׁהוּא מְרוּמָז בְּפָסוּק "הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוְוִיתִיךָ לְבִלְתִּי אֱכֹל מִמֶּנּוּ אָכַלְתָּ". וְשׁוֹאֵל: מַה הַשַיְיכוּת שֶׁל הַפָּסוּק בְּפָרָשַׁת בְּרֵאשִׁית לְעִנְיָן שֶׁל הָמָן?. – וּמְבָאֵר: רוֹאִים לִפְעָמִים אֵיךְ שֶׁיְּהוּדִי מְאַבֵּד אֶת צֶלֶם הַאֶלוֹקוּת שֶׁלּוֹ, הוּא נִהְיָה מוּשְׁחָת עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁהוּא מוּכָן לְהַכְחִיד אֶת אֶחָיו, וּמֵהֵיכָן נוֹבֵעַ הַשְׁחָתָה כָּזוֹ אֵצֶל יְהוּדִי? זֶה קּוֹרֶה מִכָּךְ שֶּׁאֵין אוֹכְלִים כָּשֵׁר, שֶׁהוּא מְטַמְטֵם אֶת הַלֵּב, כְּפִי שֶׁהָרַמְבַּ"ם כּוֹתֵב שֶׁהָאוֹכֵל נִהְיָה דָּם, וְהַדָּם זוֹרֵם לַלֵּב וּמִטַּמְטֵם אוֹתוֹ עַד שֶׁהוּא הוֹפֵךְ אוֹתוֹ ל"הָמָּן" יְהוּדִי, כִּי הוּא אָכַל דָּבָר ש"צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֱכֹל מִמֶּנּוּ", ע"כ. וְזֶה הָיָה עֲצַת הָמָן לְהַכְשִׁילָם בְּמַאֲכָלוֹת כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לִשְׁלוֹט עֲלֵיהֶם ח"ו, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל שֶׁכָּל הַסְּעוּדוֹת הָיְיתָה בָּשָׂר בְּחָלָב וּגְבִינָה עִם בָּשָׂר[6] (וְזֶהוּ פַּתְבַג הַמֶּלֶךְ, ב"ג רָאשֵׁי תֵּבוֹת בָ'שָׂר גְ'בִינָה), כְּדֵי לִהְיוֹת שֻׁלְחָנוֹ שֻׁלְחָן הַמֶּלֶךְ רֶמֶז לְשֻׁלְחָן שַׂר הַטָּמֵא שֶׁל הַסִּטְרָא אַחֲרָא, לְהַאַחִיזוֹ לְמַעְלָה בְּסוֹד גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ[7], כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ הַזוֹהַר לְמַעְלָה וְלִגְרֹם אֲחִיזָה לַחִיצוֹנִים וּלְהַחְרִיב אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְלָזֶה מֻכְרָחִים לְתַקֵּן אֶת עִנְיַן הַמַּאֲכָלוֹת כְּדֵי לִזְכּוֹת לְבִנְיָן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בב"א. [כַּמְבֹאָר בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת מִשְׁפָּטִים (דַּף קכ"ה ע"א וע"ב). – רוֹאִים מִכָּאן שֶׁלֶּאֱכוֹל אוֹכֵל שֶׁאֵינוֹ כָּשֵׁר גּוֹרֵם לְרָעָה[8] הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר. – וְלָכֵן אוֹמְרִים אָרוּר הָמָן אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ לְאַבְּדִי כִי הוּא הֶאֱכִיל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת, וְעַל יְדֵי כָּךְ הָיָה לוֹ אֶת הַכֹּחַ לִגְזוֹר עַל הַיְהוּדִים גְזֵירוֹת קָשׁוֹת (מְגִלָּה י"ב).

לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְהוּדִים וְאַל תֹאכְלוּ וְאַל תִשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים

וְכָתוּב בַּבַּ"ח (או"ח סי' תר"ע) וזל"ק, בְּפּוּרִים הָיְתָה עִיקַר הַגְזֵירָה לְפִי שֶׁנֶּהֱנוּ מִסְּעוּדָתוֹ, עַל כֵּן נִגְזַר עֲלֵיהֶם לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד אֶת הַגּוּפִים שֶׁנֶּהֱנוּ מֵאֲכִילָה וּשְׁתִיָה שֶׁל אִיסוּר וְשִׂמְחָה וּמִשְׁתֵּה שֶׁל אִיסוּר[9], וּכְשֶׁעָשׂוּ תְּשׁוּבָה עִינּוּ נַפְשׁוֹתָם כְּמוֹ שֶׁאָמְרָה אֶסְתֵּר: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְהוּדִים וְאַל תֹאכְלוּ וְאַל תִשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים". לְפִיכָךְ קְבָעוּם לְמִשְׁתֵּה וְיוֹם טוֹב לִזְכּוֹר אֶת עִיקַר הַנֵּס. וְלָכֵן אוֹמְרִים בָּרוּךְ מָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי כִּי בִּזְכוּתוֹ הַיְהוּדִים נִצְּלוּ מִגְזֵירָתוֹ שֶׁל הָמָן, שֶׁהוּא נִזְהַר וְהִזְהִיר שֶׁיְּהוּדִים לֹא יִכָּשְׁלוּ בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת, וְלָזֶה הוּא יָשַׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ לִשְׁמוֹר שֶׁאֶסְתֵּר לֹא תֹאכַל אֹכֶל שֶׁאֵינוֹ כָּשֵׁר. וְאָמְרוּ חֲזַ"ל שֶׁאָכְלָה רַק זֵרְעוֹנִים, כְּדֵי לְהִזָּהֵר בְּמַאֲכָלוֹת. וְרַק בִּזְכוּת זֶה שֶׁשָּׁמְרוּ מִמַּאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת – נִיצְלוּ הַיְהוּדִים, וְלָכֵן קָרְאוּ לָהֶם "יְהוּדִי", שֶׁשּׁוּם אוֹכֵל שֶׁאֵינוֹ כָּשֵׁר לֹא נִכְנַס לְפִיהֶם.

הָאוֹכֵל מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת יוֹצֵא מֵרְשׁוּת הַקְּדוֹשָׁה

בְּזוֹהַר הַקָדוֹשׁ כָּתוּב (וַיִּקְרָא מא:) זֶה שֶׁאוֹכֵל מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת דָּנִים אוֹתוֹ ל120- שָׁנָה כְּאָדָם מְכוׂעָר, כִּי הַקָּבָּ"ה מַגְעִיל אוֹתוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. – עוֹד כָּתוּב שָׁם (מב.) כָּל זֶה שֶׁאָדָם סוֹבֵל בָּעוֹלָם הַבָּא כָּל זֶה בִּגְלַל שֶׁהוּא לֹא הָיָה זָהִיר בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת עַכַּ"ל, כִּי זֶה נּוֹרָא בִּכְדֵי לְהַעֲלוֹת עַל הַדַּעַת אֶת חוֹמֶר הַאִיסוּרִים שֶׁל הַמַּאֲכָלוֹת הָאֲסוּרוֹת. – עוֹד כָּתוּב שָׁם (מא:) שֶׁעַל יְדֵי אֲכִילַת הַמַּאֲכָלוֹת הָאֲסוּרוֹת צִלּוֹ נִמְשָׁךְ לְסִטְרָא אַחֲרָא רַחְמָנָא לִיצְלָן וְהוּא הוֹפֵךְ לִהְיוֹת מַגְעִיל, וְשׁוֹרֶה עָלָיו רוּחַ טוּמְאָה, וְהוּא יוֹדֵעַ שֶּׁאֵין לוֹ יוֹתֵר חֵלֶק בֶּאֱלוֹקֵי יִשְׂרָאֵל, וְאוֹי לָהֶם כִּי אַף פַּעַם לֹא יַצְלִיחוּ לְהַגִּיעַ לְחֶלְקוֹ שֶׁל הַקָּבָּ"ה חַס וְשָׁלוֹם. – עוֹד כָּתוּב שָׁם (מב.) כְּשֶׁהוּא אוֹכֵל מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת הוּא יוֹצֵא מֵרְשׁוּת הַקְּדוּשָׁה וְנִכְנַס רַחְמָנָא לִיצְלָן לִרְשׁוּת הַטוּמְאָה עַכַּ"ל, וְהַכַּוָונָה לְכָךְ הִיא שֶׁכָּל הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת שֶׁלּוֹ מוּפְנִים לְסִטְרָא אַחֲרָא כְּפִי שֶׁכָּתוּב עַל כָּךְ בַּאֲרִיכוּת בַּסְּפָרִים הַקְדוֹשִׁים.

הַגָאוֹן הַקָדוֹש רבי הילל קָאלָאמַיֶיער זי"ע מֵבִיא בְּסִפְרוֹ עֵת לַעֲשׂוֹת (ח"א שְׁאֵלָה צב מַעֲרֶכֶת מַּאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת) הַעַבֵירָה שֶׁל הַמַּאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת חָמוּר מֵאוֹד, חוּץ מִזֶּה שֶׁעוֹבְרִים עַל לֹא תַּעֲשֶׂה בְּכָל כַזַּיִת, וְחַיָיבִים בְּמַלְקוֹת, וְהוּא נִקְרָא רָשָׁע, הוּא גַּם גּוֹרֵם לְעַצְמוֹ רָעָה גְּדוֹלָה וְאָסוֹן גָּדוֹל, כִּי גּוּפוֹ מְפוּטָם בְּאִיסוּר, כִּי הָאוֹכֵל שֶׁאֵינוֹ נָקִי נוֹתֵן לוֹ אֶת הַכֹּחַ, וּבְדֶרֶךְ זוֹ נִשְׁמָתוֹ מִסְתָאֶבֶת. – וְעַבֵירָה גּוֹרֶרֶת עַבֵירָה, וּמִמֵּילָא אַחַר כָּךְ קָשָׁה לוֹ לְקַיֵּים אֶת מִצְווֹת הַיַּהֲדוּת, וְזֶה מוֹנֵעַ מִמֶּנּוּ אֶת הַדֶּרֶךְ הָאַמִיתִּית לְיִרְאָה וּלְאֶהוֹב אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּלְעָבְדוֹ בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים, וּבְכָל זֹאת הֵם מְזַלְזְלִים בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת. – יֶשְׁנָם חֲלָקִים שֶׁכָּל בֵּיתָם אֵינוֹ מִתְנַהֵל כְּלָל עַל פִּי כְּלָלֵי הַכַּשְׁרוּת, וְיֶשְׁנָם אֲחֵרִים שְׁאֶצְלָם הַבַּיִת מְנוּהָל עַל פִּי כָּל כְּלָלֵי הַכַּשְׁרוּת, אַךְ הַעַבֵירָה הִיא קַלָּה מֵאוֹד בְּעֵינֵיהֶם, וּכְשֶׁהֵם נוֹסְעִים בָּאֳנִיָּה אוֹ בְּרַכֶּבֶת הֵם מֵקִילִים לְעַצְמָם וְאוֹכְלִים מִכָּל הַבָּא לְיַד, וּמִמֵּילָא לִבָּם מִטַמְטֵם. – כְּשֶׁהֵם יַגִּיעוּ לְעֵת צָרָה וְהֵם יִצְעֲקוּ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אָז הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יִשְׁמַע לָהֶם? וְאוֹתָם אֵלּוּ הַמְּטַמְּאִים וּמְשַׁקְצִים אֶת נַפְשָׁם, כְּשֶׁהֵם מְפַטְּמִים אֶת נַפְשָׁם בַּאֲכִילַת נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת עֲלֵיהֶם אוֹמֵר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ – לֹא עַמִּי אַתֶּם אַתֶּם אֵינְכֶם שַׁיָיכִים לִי עַכַּ"ל.

שִּׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ כָּפְרוּ בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים בִּגְלַל שֶׁאָכְלוּ וְנִתְפַּטְּמוּ בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת עַד שֶׁיָּצְאוּ מֵהַדַּת וּבָא עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ וְהָרַג אֶת כֻּלָּם רח"ל

וְיָדוּעַ שֶׁעַל יְדֵי הַשּׁוֹחֲטִים הַקַּלִּים שֶׁהֶאֱכִילוּ בְּשַׂר פִּגּוּל, יָצְאוּ מִן הַדָּת לְעֵרֶךְ ג' וַחֲצִי מִילְיָאן יְהוּדִים רח"ל, כַּמְּבֹאָר בִּשְׁאֵלוֹת וּתְשׁוּבוֹת "דִּבְרֵי חַיִּים" (יוֹרֶה דֵּעָה חֵלֶק א' סִימָן ז') שֶׁאֵין עֲבֵרָה כְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת שֶׁמְּטַמְטֵם הַלֵּב הַיִּשְׂרְאֵלִי, וּבַעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים רָאִינוּ דְּעַל יְדֵי זֶה יָצְאוּ מִן הַדָּת כַּמָּה קְהִלּוֹת בְּאֶרֶץ לֹעַ"ז שֶׁאָכְלוּ וְנִתְפַּטְּמוּ בִּנְבֵילוֹת וּטְרֵפוֹת עַל יְדֵי הַשׁוֹבִי"ם הַקַּלִּים, וְגָבְרוּ עֲלֵיהֶם דֵּעוֹת זָרוֹת עַד שֶׁנֶּאֶבְדוּ מִן הַקָּהָל (עיי"ש דְּבָרָיו הַחוֹצְבִים לַהֲבוֹת אֵשׁ), וְכֵן מוּבָא בְּדֶגֶל מַחֲנֶה אֶפְרַיִם" (פָּרָשַׁת עֵקֶב מִכְתַּב מֵהָרַמְבַּ"ם זַצַ"ל) שֶׁשִּׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ כָּפְרוּ בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים בִּגְלַל שֶׁאָכְלוּ וְנִתְפַּטְּמוּ בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת עַד שֶׁיָּצְאוּ מֵהַדַּת וּבָא עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ וְהָרַג אֶת כֻּלָּם רח"ל. וְיָדוּעַ שֶׁמְעָרְמַת הַסָּמֶ"ך מ"ם שֶׁלֹּא לְפַתּוֹת כָּל יָחִיד וְיָחִיד, רַק מַעֲמִיד שׁוֹחֲטִים וְרַבָּנִים בְּכָל מָקוֹם מִסִּטְרָא דִּילֵיהּ וְעַל יְדֵי זֶה הַכֹּל בְּרִשְׁתּוֹ[10]. – הָרַמְבַּ"ם כּוֹתֵב (כְּפִי שֶׁזֶּה מוּבָא בְּסֵפֶר הַקָדוֹשׁ דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם פָּרָשַׁת עֵקֶב ד"ה "וּמַלְתֶּם" וּבְּצָפְנַת פַּעְנֵחַ פָּרָשַׁת יִתְרוֹ ס"ד ד"ה שָׁמַעְתִּי בְּשֵׁם הָרַב שֶׁלָּהֶם) שֶׁזֶּה שֶׁאֵינוֹ נִזְהָר מִמַּאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת הַשֵּׂכֶל שֶׁלּוֹ נִמְשָׁךְ לְטוּמְאָה וְהוּא מַגִּיעַ עַל יְדֵי כָּךְ חָלִילָה לִכְפִירָה רַחְמָנָא לִיצְלָן, וְהוּא אֵינוֹ מְקַבֵּל מוּסַר מֵחַכְמֵי הַדּוֹר, וְהוּא מֵבִיא עַל עַצְמוֹ אֲסוֹנוֹת עכל"ק.

דָּבָר הַזֶּה הֶחֱרִיב אֶת בֵּיתֵינוּ, וְהַשְּׁכִינָה עֲדַיִן בְּגָלוּת בַּעֲווֹנֵינוּ

אַחִים יְקָרִים – בְּעִנְיַן חוֹמַת הַכַּשְׁרוּת, כַּיָּדוּעַ לְכָל כַּמָּה קָשֶׁה הַדָּבָר לִהְיוֹת זָהִיר מִמַּאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת, וְכַמָּה חָמוּר הַאִיסוּר שֶׁל מִי שֶּׁנִּכְשַׁל בַּאֲכִילָה אֲסוּרָה, ה"י.

אָנוּ אוֹמְרִים בִּתְפִלָּה בְּכָל יוֹם אֶת שִׁירַת הַיָּם: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּרְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" – הַיָּד מְרֻמָּז: ה' הִלְכוֹת שְׁחִיטָה, יד י"ב בְּדִיקוֹת וְכִסּוּי בֶּעָפָר לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, (בֵּיצָה דַּף ז:) מְרֻמָּז שֶּׁעַל יְדֵי שֶׁיִּשְׂרָאֵל הָיוּ נִזְהָרִים בְּמִצְרַיִם שֶׁלֹּא יֹאכְלוּ טְרֵפוֹת, כְמְבוֹאָר בְּמִדְרַשׁ, נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם. – וּתְחִלַּת הַנֵּס הָיָה עַל יְדֵי מֹשֶׁה רַבֵּינוּ ע"ה, שְׁנִשְׁתַרְבְבְה יָדָה שֶׁל בַּתְיָה, זֶה מְרֻמָּז ב"הַיָּד הַגְּדוֹלָה" שֶׁהַיָּד נַעֲשֶׂה גְּדוֹלָה, וּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ לֹא נִכְשָׁל בְּמַאֲכָל אִסּוּר שֶׁאֲפִילוּ הֶחָלָב שֶׁל גּוֹיָה לֹא בָּא בְּתוֹךְ פִּיו רַק חוּץ לְפִיו וּמִפְּנֵי זֶה נִתְכַוֶה כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַחִידָ"א זְיָ"ע. וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁלֹּא נִכְשְׁלוּ יָכְלוּ לְהַגִּיעַ ל"וַיִּרְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ", כִּי אִם ח"ו נִטְמְאוּ עַל יְדֵי מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת לֹא הָיוּ יְכוֹלִים לְהַגִּיעַ לֶאֱמוּנָה כָּזֹאת. וְזֶהוּ "וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" שְׁבְקְדוּשָׁתוֹ שֶׁנִּזְהָר מִיַנְקוּתוֹ מִמַאכָל אִסּוּר, הִמְשִׁיךְ אֶת הָאֱמוּנָה עַל כְּלָל יִשְׂרָאֵל.

כָּתַב בְּסֵפֶר "בְּרִית מַטֶּה מֹשֶׁה" עַל הַגָּדָה שֶׁל פֶּסַח בְּדַף הָאַחֲרוֹן וזל"ק: וְעַכְשָׁו שֶׁאִיתְרַע חִזַּקְתֶּם רָאִינוּ לְמַפְרֵעַ שֶׁדָּבָר זֶה הֶחֱרִיב אֶת בֵּיתֵינוּ אֲשֶׁר עֲדַיִן לֹא נִבְנָה בְּיָמֵינוּ, וְהַשְּׁכִינָה בְּגָלוּת עֲדַיִן בַּעֲווֹנֵינוּ, וְכַאֲשֶׁר נִמְצָא כַּמָּה קִלְקוּלִים אֲשֶׁר אֵין לְהַעֲלוֹת עַל הַסֵּפֶר כִּי קָצַר הַיְרִיעָה מִלְּהִשְׂתָּרֵעַ, וְכוּ'. וּבִפְרָט בִּשְׁחִיטַת הַכְּבָשִׂים מֵחֲמַת צַמְרוֹ קָרוֹב הַדָּבָר לִפְשֹׁעַ וּלְקַלְקֵל וּמֵחֲמַת שֶׁיֵּשׁ לָהֶם לִשְׁחוֹט הַרְבֵּה אֵינָם מְדַקְדְּקִים כָּל כָּךְ וּמְמַהֲרִים לִשְׁחוֹט וְקָרוֹב לְוַדַּאי שֶׁמַּאֲכִילִין נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת כַּאֲשֶׁר נִתְבָּרֵר וּמִי שֶׁיִּהְיֶה מוּתְמָה בַּדָּבָר וְלוֹמַר מַה גֶּבֶר בְּגוֹבְרִין וּמַה יוֹם מִיּוֹמַיִם וְיָקֵל בַּדָּבָר הַזֶּה בְּוַדַּאי מִנְהָג אֲבוֹתֵיהֶם בְּיָדָם שֶׁשּׁוֹחֲטִים אֶת דִּבְרֵיהֶם לֵאמֹר מִי יִתֵּן לָנוּ לֶאֱכוֹל בָּשָׂר וְאַל תִּקְרֵי וַיִּשְׁטְחוּ (בַּמִּדְבָּר יא לב) אֶלָּא וַיִּשְׁחֲטוּ, שֶׁהָיָה נִתְחַיְּבוּ שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּלָיָה עַל שֶׁבִּקְּשׁוּ לֶאֱכוֹל בְּשַׂר תַּאֲוָה הַיְנוּ בְּשַׂר נְחִירָה וַאֲבוֹתֵינוּ חָטְאוּ וְאֵינָם וַאֲנַחְנוּ אִם נַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם לֹא טוֹבִים לִהְיוֹת נִלְכָּדִים בַּעֲוֹנָם ח"ו וְאוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַדִּין וְאוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַתּוֹכֵחָה: וְאֵין לָנוּ פֶּה לְדַבֵּר וּמִי יוּכַל לְהַגִּיד וּלְסַפֵּר מַה שֶׁעָבַר עָלֵינוּ עַד כֹּה שֶׁגָּרְמוּ לָנוּ הַשּׁוֹחֲטִים כַּמָּה רָעוֹת וְלֹא יָדְעוּ שֶׁשָּׁחֲטוּ לְעַצְמָם בְּסַכִּין פְּגוּמָה כְּמוֹ כֵּן יִהְיֶה מִיתָתָם בִּכְלָל נְבֵלָה וּטְרֵפָה לַכֹּל הוּא הַקְּלִפָּה רח"ל תַּשְׁלִיךְ אוֹתָם, וּמֻכְרָח לִהְיוֹת מְגֻלְגָּל בְּכֶלֶב וְכוּ' עיי"ש בַּאֲרִיכוּת גָּדוֹל.

ב) הַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ רַבִּי נָתָן אַדְלֶער זי"ע בְּמִלְחַמְתּוֹ הַגְּדוֹלָה לְהָבִיא מָשִׁיחַ

יָדוּעַ מַה שֶׁכָּתַב בְּסֵפֶר דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר שֶׁהַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ רַבִּי נָתָן אַדְלֶער[11] [ּמַה שֶׁאָמַר הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זי"ע, רְאֵה בְּסֵפֶר דֶּגֶל מַחֲנֶה אֶפְרַיִם (פָּרָשַׁת עֵקֶב), וְעוֹד בִּשְׁאָר סִפְרִי תַּלְמִידֵי הַבַּעַל שֵׁם טוֹב שֶׁכָּתְבוּ: שֶׁעִקַּר עִכּוּב בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ שֶׁאֵינוֹ בָּא הוּא בִּגְלַל הַשְּׁחִיטָה שֶׁמַּאֲכִילִים אֶת עַם יִשְׂרָאֵל בִּנְבֵילוֹת וּטְרֵפוֹת וְאִם יְתַקְּנוּ זֹאת יָבֹא תֵּכֶף וּמִיַּד מַמָּשׁ], אמר "לָמָּה מָשִׁיחַ לֹא בָּא בִּשְׁנַת הַכֶּתֶר" שֶׁהָיָה כַּיָּדוּעַ שְׁנַת הַגְּאוּלָה, שֶׁהַצַּדִּיקִים הַקְּדוֹשִׁים אָמְרוּ אָז שֶׁמָּשִׁיחַ בְּוַדַּאי יָבֹא, בִּגְלַל הַשְּׁחִיטָה שֶׁמַּאֲכִילִים אֶת יִשְׂרָאֵל בִּנְבֵילוֹת וּטְרֵפוֹת רָחַ"ל. – וְאַעֲתִיק מַה שֶׁכָּתַב שָׁם מִמִּקְצָת מִסֵּפֶר "הָאָבִי"ב" [רָאשֵׁי תֵּבוֹת אַחֵינוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹלָה] מֵהַנּוֹגֵעַ לָדַעַת בְּדוֹרֵנוּ וְז"ל: ר' נָתָן אַדְלֶער וְתַלְמִידוֹ ר' מֹשֶׁה סוֹפֵר מִפְּרֶעשְׁבּוּרְג מְקֻבָּלִים בְּנִסְתָּר, ר' נָתָן אַדְלֶער רָצָה לִפְסֹל הַשּׁוֹחֲטִים דְּפְרַאנְקְפוּרְט דְמֵיין, וּלְהַכְנִיעַ חוֹתָם הַסִּטְרָא אַחֲרָא שֶׁשּׁוֹרָה עַל שׁוֹחֲטִים פְּסוּלִים בְּסוֹד עַל חַרְבֶּךָ תִּחְיֶה וְגוֹ' וְאִלְמָלֵא הִשִּׂיג כָּל רְצוֹנוֹ בָּא מָשִׁיחַ, אַךְ הַסָּמֶ"ך מ"ם הֶעֱמִיד עָלָיו רוֹדְפִים קַצָּבִים וְהוּצְרָךְ לִבְרֹחַ. ובס' בִּרְכַּת אַבְרָהָם כָּתַב: וְזֶה הָיָה סוֹד יְרִידַת הַבַּעַל שֵׁם טוֹב הַקָּדוֹשׁ לְעָלְמָא הדֵּין וְרֶמֶז עַל זֶּה ב"זָע"ם" תִּצְעַד אר"ץ, רָאשֵׁי תֵּבוֹת: זְבִיחָה עֵרוּבִין מִקְוָאוֹת.

הַבַּעַל שֶׁם טוֹב הַקָּדוֹשׁ זְיָ"ע שׁוֹמֵעַ בִּמְתִיבְתָּא דְּרָקִיעַ ש"מִקְוֶה" שְׁ'חִיטָה וְעֵ'ירוּב הֵם יְסוֹדֵי הַדָּת שֶׁהָעוֹלָם עוֹמֵד עֲלֵיהֶם

שָׁמַעְתִּי שֶׁתַּלְמִידֵי הַרְבִּי יִשְׂרָאֵל בַּעַל שֵׁם טוֹב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הָיוּ יוֹשְׁבִים בְּיַחַד וּמִתְוַוכְּחִים אֵיזֶהוּ הַדָּבָר הָעִקָּרִי שֶׁרֹאשׁ וּמַנְהִיג הַדּוֹר צָרִיךְ לְהַשְׁגִּיחַ עָלָיו. – יֵשׁ מֵהֶם אָמְרוּ שֶׁהָעִקָּר הוּא לְהַשְׁגִּיחַ עַל הַזְּבִיחָה שֶׁיִּהְיֶה הַשׁוֹ"ב יָרֵא שָׁמַיִם, וְכֵן בְּכָל שָׁאַר עִנְיָנִים הַשַׁיְיכִים לָזֶה כִּי חַס וְשָׁלוֹם מַאֲכָלוֹת אֲסוּרִים מְטַמְטְמִים אֶת הַלֵּב. – וְיֵשׁ שֶׁאָמְרוּ עֵרוּבִין הוּא הָעִקָּר כִּי הִלְכוֹת שַׁבָּת כַּהֲרָרִים הַתְּלוּיִים בְּשַׂעֲרָה (חֲגִיגָה דַּף י' עַמּוּד א') וְהָאִסּוּר חָמוּר מְּאֹד. – וְיֵשׁ אָמְרוּ מִקְוֶה הִיא הָעִקָּר לְהַשְׁגִּיחַ שֶׁהַמִּקְוֶה תִּהְיֶה כְּשֵׁרָה בְּלִי שׂוּם חֲשַׁשׁ, כִּי אִם יְסוֹד בִּנְיָן הָאָדָם הוּא חַס וְשָׁלוֹם בְּלִי כַּשְׁרוּת קָשֶׁה לוֹ מְּאֹד לְהִתְגַּבֵּר עַל הָרַע רַחֲמָנָא לִיצְלָן. – וְאַחַר זֶה אָמַר לָהֶם מָרָן הָרַב יִשְׂרָאֵל בַּעַל שֵׁם טוֹב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בָּזֶה הַלָּשׁוֹן, תֵּיתֵי לִי כִּי בְּעֵת הַזֹּאת פִּלְפְּלוּ גַּם כֵּן בַּמְּתִיבְתָּא דְּרָקִיעַ[12] אֵיזֶה מֵהֶם עִקָּר וְאָמְרוּ כְּמַר וּכְּמַר. – וְהַסִּימָן הוּא בְּמִקְרָא (חֲבַקּוּק ג') בְּזַע"ם תִּצְעַד אָרֶץ[13] רָאשֵׁי תֵּבוֹת "זְבִיחָה[14], – "עֵרוּבִין[15], – "מִקְוֶה[16], כָּל אֵלֶּה הֵם יְסוֹד הָאָרֶץ. עַכַּ"ל. (סֵפֶר בְּרָכוֹת אַבְרָהָם פרשת וָאֶתְחַנַּן, בֵּית אַהֲרֹן בְלִיקוּטִים, וְכֵן הוּא בְּבַעַל שֵׁם טוֹב עה"ת פרשת יִתְרוֹ).

בְאוֹתוֹ הַמָּקוֹם שֶׁהָיָה הַשְׁחִיטוֹת שֶׁל הַבְּהֵמוֹת הָיָה אַחַר כָּךְ מַחֲנֵה הַהַשָׁמָדָה

וְהַדְּבָרִים מַבְהִילִים בְּיוֹתֵר, לְמִי שֶּׁמִּתְבּוֹנֵן הֵיטֵב, בְּדַפֵּי הַהִיסְטוֹרְיָה שֶׁעָבַר עַמֵּינוּ בְּעֵת מִלְחֶמֶת הַשּׁוֹאָה, שֶׁבְּאוֹתָם הַרְכָּבוֹת שֶׁהוֹבִילוּ אֶת הַבְּהֵמוֹת הֲלֹא כְּשֵׁרִים, לְהַאֲכִיל אֶת כְּלַל יִשְׂרָאֵל פִּגּוּלִים, כַּעֲבוֹר עַשְׂרוֹת שָׁנִים – הוֹבִילוּ בָּהֶם אֶת אַחֵינוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לְמַחֲנֶה הַהַשָׁמָדה 'אוֹשְׁוִויץ', וּבְאוֹתוֹ הַמָּקוֹם שֶׁהָיָה הַשְׁחִיטוֹת שֶׁל הַבְּהֵמוֹת הָיָה אַחַר כָּךְ מַחֲנֵה הַהַשָׁמָדה[17] וְכַיָּדוּעַ שֶׁעַל רְכַבוֹת הַהַשְׁמָדָה הָיָה כִּיתּוּב 'הוֹבַלֹת בְּהֵמוֹת', וְזֶה הָיָה הַכִּתּוּב מֵאוֹתָם שָׁנִים, (וְאָנוּ רוֹאִים כָּאן מַמָּשׁ מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה) ה"י.

וְהַגָּאוֹן הַצַּדִּיק הַמְקוּבָל הַמְּיֻחָד שֶׁבְּדוֹרֵנוּ פְּאֵר הַדּוֹר וַהֲדָרוֹ הָרַב עוֹבַדְיָה יוֹסֵף שְׁלִיטָ"א, ה' יַאֲרִיךְ יָמָיו בַּטּוֹב וּבַנְּעִימִים, אָמַר כִּי כָּל הָאֲנָשִׁים שְׁנִיסְפוּ בְּשׁוֹאָה הָיוּ גִּלְגּוּלִים, [עוֹד שָׁמַעְתִּי מִשְּׁמוֹ שֶׁהֵם הָיוּ מִדּוֹרוֹ שֶׁל מָרְדְּכַי הַצַּדִּיק וְאָכְלוּ שָׁם בִּסְעוּדָה לָכֵן נֶאֶסְפוּ כָּעֵת רָחַ"ל מִפְּנֵי שֶׁנֶּהֱנוּ מִסְּעוּדָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע, וְזֶה הָיָה הַתִּקּוּן שֶׁלָּהֶם (וְרַבִּים יָצְאוּ נֶגֶד דִיבּוּרוֹ שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק) וַאֲנִי הַקָּטָן אָבִיא רְאָיָה לִדְבָרָיו, שֶׁכַּיָּדוּעַ שֶׁאוֹתוֹ רָשָׁע 'הִיטְלֶר' יִמַּח שְׁמוֹ וְזִכְרוֹ, הָיָה מַקְפִּיד בְּכֹל יוֹם וְיוֹם שֶׁיַּהַרְגוּ דַוְוקָא עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר, [כָּךְ כָּתוּב בְאֶנְצִיקְלוֹפֶדְיָה – הַחֶשְׁבּוֹן בְּדִיּוּק לְפִי בָּתֵּי הַגַּז, וְכַמָּה שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ מָקוֹם בְּבָתֵּי הַגָּז הָיָה חוֹפֵר בּוֹר גָּדוֹל וְהִכְנִיס לְשָׁם לְעֵרֶךְ 1600 יְהוּדִים וְכִסָּה אוֹתָם, וְיֵשׁ כַּמָּה אֲנָשִׁים שֶׁזָּכוּ לְהִינָצֵל וּלְהִשָּׁאֵר בַּחַיִּים סִפְּרוּ אֶת זֶה] וְזֶהוּ מֵרוּמָז כְּנֶגֶד עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים שְׁקָלִים שֶּׁשָּׁקַל הַמָּן הָרָשָׁע – לְאַחַשְוֵורוֹשׁ, שֶׁגַּם אָז נִתְחַיְיבוּ כְּלָיָה מֵאוֹתוֹ סִיבָּה – שֶׁנֶּהֱנוּ מִסְּעוּדָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע, כְּמוֹ שֶׁאִיתָא בַּגְּמָרָא מְגִלָּה (יב.): "מִפְּנֵי מַה נִתְחַיְיבוּ שׂוֹנְאֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר כְּלָיָה? אָמַר לָהֶם: אִמְרוּ אַתֶּם! – אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁנֶּהֱנוּ מִסְּעוּדָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע" ע"כ. – עוֹד יָדוּעַ מֵעִנְיַן מִּשְׁפַּט נִירְנְבֶרְג שֶׁבְּדִיּוּק נִשְׁפְּטוּ וְנִתְּלוּ עֲשָׂרָה נָאצִים ימ"ש, וְהֵם כְּנֶגֶד עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן וְהֵם בְּעַצְמָם גַּם אָמְרוּ כֵּן, (ובהמשך נדבר מזה בהרחבה).

אִיתָא בַּגְּמָרָא מְגִלָּה (ז' ע"ב): "חַיָּב אָדָם לִבְסוּמֵי בְּפוּרַיָּא עַד דְּלֹא יָדַע בֵּין אָרוּר הָמָן לְבָרוּךְ מָרְדְּכַי". וְהָעִנְיָן הוּא שֶׁעַל יְדֵי שֶׁיִּשְׁתֶּה יַיִן, יִזְכֶּה לָצֵאת מִגַּשְׁמִיּוּת הַדַּעַת, וּלְהִכָּנֵס לְרוּחָנִיּוּת הַדַּעַת – הַדַּעַת הָאֲמִתִּית וְיִתְבָּאֵר לְהַלָּן.

כָּתוּב בְּסֵפֶר קַב הַיָּשָׁר (פֶּרֶק קב): בָּשָׂר בַּגִּימַטְרִיָּה מִנְיָן הַשָּׁנִים שֶׁחָיוּ הָאָבוֹת אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב בְּיַחַד עוֹלָה תק"ב בַּגִּימַטְרִיָּה בָּשָׂר[18] שֶׁהֵם בִּקְדוּשָׁה, כְּנֶגֶד הַקְּלִפָּה שֶׁכָּתוּב בְּפָסוּק (שְׁמוֹת כב ל) וּבָשָׂר בְּשָׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ, (וְעַין עֵץ חַיִּים שַׁעַר מ"ט פ"ו). – וּמֵאִידָךְ גִּיסָא "אָרוּר הָמָן" גִּימַטְרִיָּה 502–וְכֵן "בָּרוּךְ מָרְדְּכַי", גִּימַטְרִיָּה 502 בְּגִימַטְרִיָּא תק"ב, שֶׁהוּא סַךְ "בָּשָׂר", הַיְנוּ שֶׁעַל יְדֵי אֲכִילַת בָּשָׂר אֶפְשָׁר לַעֲלוֹת לַבְּחִינָה הַנִּשְׂגָּבָה שֶׁל "בָּרוּךְ מָרְדְּכַי", וְאֶפְשָׁר חָלִילָה לָרֶדֶת לִשְׁאוֹל תַּחְתִּית – "אָרוּר הָמָן". וּמִפְּנֵי זֶה אָנוּ רוֹאִים הַיּוֹם שֶׁכָּל כָּךְ הַרְבֵּה בַּחוּרִים וְאַבְרֵכִים יוֹצְאִים לְתַרְבּוּת רָעָה רח"ל, כְמְבוֹאָר בְאַגְרָא דְפִּרְקָא (אוֹת קכ"א, וְעוֹד, עי"ש). – בֵּאוּר הַדְּבָרִים שֶׁעַל יְדֵי אֲכִילַת בָּשָׂר כָּשֵׁר וּמְהֻדָּר, זוֹכִים לַעֲלוֹת מַעְלָה מַעֲלָה, וּלְתַקֵּן אֶת כָּל הַנִּצּוֹצוֹת, בְּחִינַת "בָּרוּךְ מָרְדְּכַי", וְאִם חָלִילָה אוֹכְלִים בָּשָׂר טְרֵפָה מְקַלְקְלִים הַכֹּל, עַד שֶׁמַּגִּיעִים לִבְחִינַת "אָרוּר הָמָן". – וְעַל יְדֵי שֶׁשּׁוֹתִים וּמִתְבַּסְמִים בְּיַיִן בְּיוֹם הַפּוּרִים, מְגַלִּים מִי הוּא הָאִישׁ אֲשֶׁר זוֹכֶה לֶאֱכוֹל מַאֲכָלוֹת כְּשֵׁרִים, וּמִי הוּא שֶׁחָלִילָה נִכְשָׁל בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרִים וּבְפִּיגוּלִים, בְּסוֹד "נִכְנַס יַיִן יָצָא סוֹד", כִּי לִפְעָמִים נִרְאָה עַל אָדָם מְסֻיָּם שֶׁהוּא נִזְהָר מִמַּאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת וְעַל יְדֵי שֶׁשָּׁתָה יַיִן הִבְאִישׁ רֵיחוֹ וְנוֹדַע שֶׁהוּא אֵינוֹ נִזְהָר מִמַּאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת וּמְגַאֵל אֶת נַפְשׁוֹ בְּפִּיגוּלִים. וְזֶה הָעִנְיָן שֶׁחַיָּב אָדָם לִבְסוּמֵי בְּפוּרַיָּא עַד דְּלֹא יָדַע בֵּין אָרוּר הָמָן לְבָרוּךְ מָרְדְּכַי, וְהַדְּבָרִים נִפְלָאִים[19].

הִנֵּה בְּזֹהַר הַקָּדוֹשׁ מֻזְכָּר 172 פְּעָמִים[20] שֶׁלִּפְנֵי בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ, צְרִיכִים לְהִזָּהֵר מֵהָעֶרֶב רַב וְאֵין עוֹד עִנְיַן אֶחָד שֶׁמֻּזְכָּר כָּל כָּךְ הַרְבֵּה פְּעָמִים בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, וּמִתַּלְמִידַי הַבַּעֲשְׁ"ט הַקָּדוֹשׁ יָדוּעַ שֶׁבְּעִיקְבְתָא דִּמְשִׁיחָא רוֹב הָרַבָּנִים יִהְיוּ מֵעֶרֶב רַב, ה"י. וּמִפְּנֵי זֶה בָּא מֹשֶׁה רַבֵּינוּ בְּגִלְגּוּל פַּעַם אַחַת לַחֲמִשִּׁים שָׁנָה. וְאָמְרוּ חֲזַ"ל (סַנְהֶדְרִין צ"ו ע"ב) "מִבְּנֵי בָּנָיו שֶׁל הָמָן לָמְדוּ תּוֹרָה בִּבְנֵי בְּרַק" וּבֵאֵר בְּסֵפֶר מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר: כְּמוֹ שֶׁאֶפְשָׁר לְפָרֵשׁ לִשְׁבַח, שְׁהִתְגַיְירוּ וְנִדְבְּקוּ בַּקְדוּשָׁה, גַּם אֶפְשָׁר לְפָרֵשׁ לִגְנַאי, שֶׁגַּם בְּתוֹךְ לוֹמְדֵי הַתּוֹרָה חָדְרוּ וְנִכְנְסוּ עֲמָלֵקִים, ה"י.

וּבַפְּסוּקִים (בַּמִּדְבָּר פֶּרֶק כה) "וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה וְכוּ' פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי" הַיְנוּ שֶׁפִּנְחָס מָסַר אֶת נַפְשׁוֹ עַל מְנָת לַעֲצֹר אֶת הַמַּגֵּפָה. – וּמַקְשִׁים הַמְּפָרְשִׁים מַדּוּעַ דַּוְקָא עַל יְדֵי פִּנְחָס נֶעֱצַר הַמַּגֵּפָה, וְהַבֵּאוּר בְּכָךְ הוּא שהרבש"ע רָאָה אֵיךְ שֶׁכְּלַל יִשְׂרָאֵל עוֹבֵר עֲבֵרוֹת וְכָל הַנְּשִׂיאִים שָׁתְקוּ וְלֹא מָחוּ, וּפִינְחָס מָסַר אֶת נַפְשׁוֹ בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי, זֶה גָּרַם נַחַת רוּחַ להקב"ה וְעַל יְדֵי כָּךְ עָצַר אֶת הַמַּגֵּפָה. מוּכָח מִכָּאן שֶׁיֵּשׁ מַצָּבִים בִּכְלַל יִשְׂרָאֵל שֶׁכָּל הַנְּשִׂיאִים שׁוֹתְקִים וְאֵינָם מוֹחִים, מִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ לָקוּם וְלִמְסֹר אֶת הַנֶּפֶשׁ, וּלְעוֹרֵר קוֹל זְעָקָה וּמְחָאָה עַל הַפִּירְצוֹת שֶׁיֵּשׁ בַּדּוֹר.

יָדוּעַ הַמַּעֲשֶׂה שְהַבַּעשֶׁ"ט הַקָּדוֹשׁ נָסַע לְגֶרְמַנְיָה, וְרָאָה שֶׁיֵּשׁ גְּזֵרָה נוֹרָאָה עַל הַיְהוּדִים, וְקָרָא לְתַלְמִידוֹ שֶׁיָּבוֹא בְּיַחַד עִמּוֹ לְבַטֵּל אֶת הַגְּזֵרָה, מִשּׁוּם טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד, וְרָאוּ הַגְּזֵרָה עַל הַמָּקוֹם שֶׁנִּקְרָא אוּשְׁפְצִין שֶׁשָּׂם הָיָה אַחַר כָּךְ לְמַחֲנֶה הַהַשְׁמָדָה 'אוֹשְׁוִיץ'[21]. וְכַיָּדוּעַ שֶׁעַל רַכְּבוֹת הַהַשְׁמָדָה הָיָה כִּתּוּב 'הוֹבָלַת בָּשָׂר', וְזֶה הָיָה הַכִּתּוּב מֵאוֹתָם שָׁנִים, ה"י. – וּבְסֵפֶר דְּרָשׁוֹת הַגְּרָ"ש שווייצער שְׁלִיטָ"א מֵבִיא מֵהַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ רַבִּי אַהֲרֹן מִבֶעלְזָא זְיָ"ע, שֶׁאָמַר: כָּל כוֹחוֹ שֶׁל הָרָשָׁע הַגֶּרְמָנִי יִמַּח שְׁמוֹ בָּא עַל יְדֵי שֶׁאָכְלוּ מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת שֶׁהָיוּ שׁוֹחֲטִים קַלִּים וּמִזֶּה נוֹלָד עֲמָלֵק הַגֶּרְמָנִי, וְהָיָה בְּמִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הִשְׁחִיזוּ הַסַּכִּינִים כִּדְבָעֵי, הִשְׁחִיז אֶת הַחֶרֶב שֶׁל הַבַּעַל דָּבָר, שֶׁהוּא שַׂר שֶׁל עֲמָלֵק, וְעַל יְדֵי זֶה הָיָה בְּכֹחוֹ לִשְׁחוֹט מִילְיוֹנֵי יְהוּדִים רָחַ"ל.

עוֹד מְּסוּפָר עַל הַצַּדִּיק הַנַּ"ל: שֶׁבִּשְׁנוֹת הַשּׁוֹאָה הִתְחַנְנוּ אֵלָיו כַּמָּה אֲנָשִׁים וּבִקְשׁוּ שֶׁיִּתְאַמֵּץ לְבַטֵּל אֶת הַגְּזֵרָה הַנּוֹרָאָה, וְאָמַר שֶׁכָּל הַצָּרָה בָּאָה בִּגְלַל הַשְּׁחִיטָה הַטְּרֵפָה, וְהָרָשָׁע הַגֶּרְמָנִי הוּא קְלִפַּת עֲמָלֵק בְּעַצְמוֹ[22], וּכְמוֹ שֶׁבְּמִלְחֶמֶת עֲמָלֵק כָּתוּב (שְׁמוֹת פֶּרֶק יז ט-יא) וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי. וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ משֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק. וִידֵי משֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ. וְהָיוּ שָׁם ג' צַדִּיקִים: מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וְחוּר שֶׁהִתְפַּלְּלוּ וְנִלְחֲמוּ מִלְחָמָה רוּחָנִית כָּךְ גַּם הַיּוֹם צָרִיךְ ג' צַדִּיקִים כְּדֵי לְבַטֵּל אֶת הַגְּזֵרָה, וְחִפְּשׂוּ וּמָצְאוּ רַק עוֹד אֶחָד [נֶכֶד החת"ם סוֹפֵר], וְלֹא נִמְצָא הַצַּדִּיק הַשְּׁלִישִׁי. וְלָכֵן לֹא עָלְתָה בְּיָדוֹ.

וּבְדוֹרֵנוּ אָנוּ גַּם כֵּן רָאִינוּ מַעֲשֵׂה כָּזֶה, בְּאֶחָד מֵהַהֶכְשֵׁרִים שֶׁחָשְׁבוּ שֶׁהֵם הַטּוֹבִים בְּיוֹתֵר, וְזֶהוּ הָעֵדָה הַחֲרֵדִית[23], וַאֲפִילוּ הָרַבָּנוּת אָסְרָה אֶת הָבָּשָׂר מֵאוֹתוֹ הֶכְשֵׁר וְכוּ', וּכְבוֹד ה' הַסְתֵּר דָּבָר.

וַאֲסַפֵּר עַתָּה מַעֲשֵׂה מַבְהִיל שֶׁהָיָה עִמִּי בְּעֵת שְׁהוּתִי בְּגָלוּת אַמֶרִיקָה, הָיִיתִי שָׁם אֵצֶל רוֹפֵא מֻמְחֶה, וּלְאַחַר שֶׁיָּצָאתִי מִשָּׁם הִזְמַנְתִּי מוֹנִית, וְאָמְרוּ לִי שֶׁיָּבוֹא עוֹד חֲצִי שָׁעָה, וַהֲגַם שֶׁיָּרְדוּ גְּשָׁמִים עַזִּים חָשַׁבְתִּי בְּדַעְתִּי לֵילֵךְ בָּרֶגֶל מַהֲלָךְ שֶׁל עֶשֶׂר דַּקּוֹת, וּבְאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ פָּגַשְׁתִּי יְהוּדִי, וְשׂוֹחַחְנוּ שָׁעָה וַחֲצִי בַּגֶּשֶׁם הַשּׁוֹטֵף שֶׁיָּרַד, וְסִפֵּר לִי שֶׁשְּׁלִיחִים מֵהַמְּדִינָה בָּאוּ לָרַב ביעסטרצקי מִצְּפַת זַצַ"ל, וְאָמְרוּ לוֹ שֶׁהֵם לֹא יְכוֹלִים לִתְפֹּס אֶת הַהַבְרַחוֹת שֶׁל הַבָּשָׂר, וְאוּלַי הָרַבָּנִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם חָכְמָה יוֹדְעִים אֵיךְ לַעֲשׂוֹת זֹאת, וְאָמְרוּ לוֹ שֶׁבָּשָׂר עִם חוֹתֶמֶת שֶׁל הַהֶכְשֵׁרִים הַמְהֻדָּרִים מַגִּיעִים מֵהָעַרְבִים, וְזֶה יוֹצֵר שְׁנֵי בְּעָיוֹת רְצִינִיִּים, אֶחָד שֶׁהֵם מַאֲכִילִים אֶת הַבְּהֵמוֹת אוֹכֵל שֶׁאֵינוֹ בָּרִיא וְאֵין הַשְׁגָּחָה וִויטְרַאנִית עַל הָאוֹכֵל, וְיֵשׁ בְּעָיָה עִם הַבְּרִיאוּת. וְעוֹד בְּעָיָה שֶׁהֵם אֵינָם מְשַׁלְּמִים אֶת הַמִּסִּים, וְיֵשׁ לָהֶם 300 תִּיקִים פְּלִילִים שֶׁתָּפְסוּ בָּשָׂר עִם הֶכְשֵׁר שֶׁמַּגִּיעַ מֵהָעַרְבִים, וְסִפֵּר אוֹתוֹ יְהוּדִי מְאַמֶערִיקָא שֶׁלָּקְחוּ אוֹתוֹ וְלָמְדוּ אִתּוֹ בְּמֶשֶׁךְ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים דַּרְכֵי בִּילוּש אֵיךְ לְגַלּוֹת מִי מַגְנִיב אֶת הַבָּשָׂר מֵהָעַרְבִים וְהִבְטִיחוּ לוֹ סַךְ גָּדוֹל כַּחֲצִי מִלְיוֹן דּוֹלָר תַּשְׁלוּם עֲבוּר זֶה. וּלְאַחַר מִכֵּן הִגִּיעַ לְיַד רַאמַלַה וְרָאָה שָׁם בְּאֵיזֶה מָקוֹם סוֹדִי תַּת קַרְקַעִי מִפְעָל גָּדוֹל שֶׁהָיָה שָׁם הֲמוֹן מַדַּפִים מְסוּדַרִים, כָּל מַדָּף עִם סוּג הֶכְשֵׁר שׁוֹנֶה, עִם פְּלוֹמְבּוֹת שֶׁל כָּל סוּגֵי הַהֶכְשֵׁרִים, וּפְקִידִים מְקַבְּלִים טֶלֶפוֹנִים: "אֲנַחְנוּ צְרִיכִים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת קִילוֹ בָּשָׂר עִם הֶכְשֵׁר פְּלוֹנִי", וְלוֹקְחִים בְּשַׂר פִּגּוּלִים וְשָׂמִים עֲלֵיהֶם הַפְּלוֹמְבּוֹת שֶׁל …. וּמְשַׁוְקִים אֶת זֶה, וְלָקַח עִמּוֹ כְּעֶשֶׂר שַׂקִיּוֹת, וּכְשֶׁבָּא לְהַרְאוֹת אֶת זֶה לַאַחֲרָאִיִים, נִכְנַס לַמִּשְׂרָד שֶׁלָּהֶם וְהִנִּיחַ אֶת הַשַּׂקִּיּוֹת בַּחוּץ, וְלָקַח עִמּוֹ כַּמָּה דֻּגְמָאוֹת לְהַרְאוֹת לָהֶם, וּכְשֶׁיָּצָא לָקַחַת אֶת שְׁאָר הַשַּׂקִּיּוֹת בַּחֲזָרָה רָאָה שֶׁהֵם נֶעֶלְמוּ, וְאָמַר גַּם כָּאן יֵשׁ גַּנָּבִים? וְהִגִּיעַ אֵלָיו אֶחָד מֵהָאַחֲרָאִים שֶׁל תַעשִׂיַית הַבָּשָׂר הַטָּרֵף, וְהֵרִים אֶקְדָּח קָרוֹב לְרֹאשׁוֹ וְאָמַר לוֹ, אִם אֵינְךָ עוֹזֵב אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דָּמְךָ בְּרֹאשְׁךָ, וּבָרַח לַחוּץ לְאֶרֶץ.

וּכְבָר יָדוּעַ שֶׁבָּעִתּוֹנִים כְּבָר פִּרְסְמוּ בְּעֵרֶךְ 2000 מִקְרִים אֵיךְ שֶׁתָּפְסוּ טְרֵפוֹת עִם הֶכְשֵׁרִים מְהֻדָּרִים. – וְאֶחָד שָׁאַל אוֹתִי פַּעַם לְגַבֵּי הֶכְשֵׁר שֶׁל הָרַב …, הַאִם זֶה טוֹב וּמְהֻדָּר, אָז סִפַּרְתִּי לוֹ שֶׁפַּעַם פָּגַשְׁתִּי יְהוּדִי מִבֵּית שֶׁמֶשׁ שֶׁעוֹבֵד בְּמִפְעָל גָּדוֹל שֶׁל בָּשָׂר, וְסִפֵּר לִי שֶׁבְּאוֹתוֹ מִפְעָל מַגִּיעַ קוֹנְטֵיינֶרִים שֶׁל בָּשָׂר, עִם כָּל מִינֵי הֶכְשֵׁרִים גְּלַאט וְאֵינוֹ גְּלַאט, וְגַם בָּשָׂר בְּלִי הֶכְשֵׁר וְגַם בָּשָׂר שֶׁעָבַר אֶת הַתַּאֲרִיךְ – וְגַם הַרְבֵּה פְּעָמִים הַפְרִיזֶער עַל הָאֳנִיָּה נִתְקַלְקֵל וּמִמֵּילָא הַבָּשָׂר כְּבָר מַסְרִיחַ וּכְשֶׁמַּגִּיעַ הַוְטְרִינָר לִבְדּוֹק אֶת אֵיכוּת הַבָּשָׂר, אִם הוּא מוֹצֵא בָּשָׂר מְקֻלְקָל הוּא שׁוֹפֵךְ עַל זֶה דְּיוֹ מְיֻחָד וְזוֹרֵק אֶת זֶה לָאַשְׁפָּה בַּחוּץ, וּלְאַחַר שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לוֹקְחִים בַּחֲזָרָה אֶת הַבָּשָׂר וּמְשַׁפְּרִים אֶת זֶה עִם חוֹמָרִים כִימִיִּים, וְעוֹשִׂים מִזֶּה אֹכֶל מְיֻחָד "דְלִישֶׁעס", וּמְשַׁוְקִים אֶת זֶה לְאֵיזֶה בֵּית אָבוֹת. ה"י. – וְעוֹד מַעֲשֵׂה מַבְהִיל הָיָה עִמִּי, שֶׁהָלַכְתִּי לְהֵיכָל שְׁלֹמֹה לִפְנֵי 15 שָׁנָה לִדְרוֹשׁ לָהֶם עַל כַּשְׁרוּת, וּלְאַחַר הַדְּרָשָׁה שָׁאַלְתִּי אוֹתָם כַּמָּה מְנַקְּרִים טוֹבִים (שֶׁיּוֹדְעִים הִלְכוֹת נִקּוּר בְּכָל פְּרָטֶיהָ), יֵשׁ לָכֶם, וְאָמְרוּ לִי שְׁנַיִם, וְשָׁאַלְתִּי אוֹתָם וְכַמָּה מְנַקְּרִים אַתֶּם צְרִיכִים, וְעָנוּ לִי בְּעֵרֶךְ 500, וְנִקּוּר זֶה בְּכָרֵת, ה"י.

הָרַב מוֹרִיד חֵלֶב דְּאוֹרָיְיתָא בְּהִתְנַדְּבוּת

בְּבֵית שֶׁמֶשׁ גָּר רַב שֶׁכַּיּוֹם הוּא בְּעֵרֶךְ בֶּן שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְהָיָה גָּר בְּחֵיפָה בְּעֵרֶךְ חֲמִשִּׁים שָׁנָה. לִפְנֵי חֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה בְּחֵיפָה בְּתַלְמוּד תּוֹרָה שֶׁלָּנוּ לָמַדְתִּי אֶצְלוֹ, הוּא הָיָה מֵהָרַבָּנִים הַגְּדוֹלִים בְּחֵיפָה בְּאוֹתוֹ זְמַן.

לִפְנֵי שָׁלוֹשׁ שָׁנִים, בְּעֵרֶךְ, פָּגַשְׁתִּי אוֹתוֹ בְּבֵית שֶׁמֶשׁ, שָׁאַלְתִּי לִשְׁלוֹמוֹ וְסִפַּרְתִּי לוֹ עַל הָעֲבוֹדָה שֶׁלִּי, עַל הַסְּפָרִים שֶׁאֲנִי מוֹצִיא לָאוֹר וְכַדּוֹמֶה, תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר הִגַּעְנוּ גַּם לְנוֹשֵׂא הַכַּשְׁרוּת, שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ מַה יֵשׁ לוֹ לוֹמַר עַל "נִקּוּר", וְכַךְ סִפֵּר לִי, שֶׁכְּשֶׁהָיָה רַב בְּחֵיפָה הָלַךְ כָּל שָׁבוּעַ לְכַמָּה אִטְלִיזִים וְהוֹרִיד חֵלֶב דְּאוֹרַיְתָא מֵהַבְּהֵמוֹת, אַךְ הַחֵלֶב שֶׁמִּדְּרַבָּנָן לֹא הוֹרִיד כִּי לֹא הָיָה לֹו פְּנַאי לְכָךְ, שָׁאַלְתִּי הַאִם עָשָׂה כָּךְ בְּכָל הַאִטְלִיזִים, אָמַר, לֹא. שָׁאַלְתִּי, מַה עִם שְׁאָר הַאִטְלִיזִים אָמַר לִי, מִי שֶׁיָּכוֹל וְיוֹדֵעַ נִקּוּר שֶׁיּוֹרִיד, הוּא עַצְמוֹ עָשָׂה זֹאת בְּהִתְנַדְּבוּת וְלֹא יָכַל לְהַגִּיעַ לְכֻלָּם.

אֲכִילַת חֵלֶב מֵבִיא אֶת הָאָדָם לִכְפֹּר בֶּאֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁרָאִינוּ אֵצֶל שַׁבְּתַי צְבִי יִמַּח שְׁמוֹ וְזִכְרוֹ.

וּבְנוֹסָף לָזֶה נָבִיא גְּבִיַּת עֵדוּת מִבֵּית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם – אֵיךְ שֶׁשַּׁבְּתַי צְבִי לָקַח מִנְיָן וְהֶאֱכִיל אוֹתָם חֲלֵב הַכְּלָיוֹת שֶׁהִיא אִסּוּר כָּרֵת וְעָשָׂה עַל זֶה הַבְּרָכָה בָּרוּךְ אַתָּה ד' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם מַתִּיר אִסּוּרִים, כְּמוֹ שֶׁמּוּבָא בְּסֵפֶר תּוֹרַת הַקְּנָאוֹת לְרַבֵּנוּ יַעֲקֹב מֵעֶמְדִּין זַצַ"ל וְהִיא קְבוּצַת מַאֲמָרִים וּכְּתָבִים נֶגֶד שַׁבְּתַי צְבִי וּמְתֵי סוֹדוֹ, נִדְפַּס בְּאַמְסְטֶערְדַאם תקי"ב. וְנִדְפָּס בַּדְּפוּס צִלּוּם בִּירוּשָׁלַיִם תשל"א ע"י הוֹצָאַת מְקוֹר, וז"ל:טֹפֶס קַבָּלַת עֵדוּת בִּירוּשָׁלַיִם תּוּב"ב: בְּמוֹתָב תְּלָתָא בֵּי דִּינָא כַּחֲדָא הֲוֵינָא, וְאָתָא לְקַדְמְנָא הֶחָכָם הַכּוֹלֵל מָהוֹר"ר מֹשֶׁה חָבִיב אִישׁ סְפָרַדִּי וְהֵעִיד בְּתוֹרַת עֵדוּת (בִּלְשׁוֹנוֹ), וז"ל בלה"ק: אֲנִי מֵעִיד שֶׁמְּפֻרְסָם הַדָּבָר בֵּין תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בִּירוּשָׁלַיִם וְחֶבְרוֹן, שֶׁשַּׁבְּתַי צְבִי תר"ו קֹדֶם שֶׁהֵמִיר דָּתוֹ, הֶאֱכִיל חֵלֶב כְּלָיוֹת לַעֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל, גַּם צִוָּה לָהֶם לְהַקְרִיב פֶּסַח בְּחוּץ לָאָרֶץ וְהֶאֱכִילָם כְּסֵדֶר אֲכִילַת פֶּסַח, גַּם עָשָׂה בְּרָכָה עַל אֲכִילַת חֵלֶב בְּזוֹ הַנֻּסְחָא, בָּרוּךְ אַתָּה ה' מַתִּיר אִסּוּרִים, וְגַם שָׁמַעְתִּי דָּבָר זֶה מֵאָדָם אֶחָד בַּעַל תּוֹרָה גָּדוֹל שֶׁעָשָׂה גַּם כֵּן דָּבָר זֶה וְאַחַר כָּךְ עָשָׂה תְּשׁוּבָה, גַּם שָׁמַעְתִּי שֶׁבִּשְׁנַת תכ"ה גִּילָה שַׁבְּתַי צְבִי עַל עַצְמוֹ שֶׁהוּא מְשִׁיחַ בֶּן דָּוִד…… עוֹד שָׁמַעְתִּי מֵהֶחָכָם הַכּוֹלֵל הָרַב אַבְרָהָם יִצְחָקִי אב"ד וְרַ"מַ דְּסְפַרְדִים בעיה"ק יְרוּשָׁלַיִם תּוּב"ב, שֶׁשָּׁמַע מֵרַבּוֹ הַגָּדוֹל הֶחָכָם הַכּוֹלֵל מָהוֹר"ר מֹשֶׁה גְלאַנְטִי אוֹמֵר, מִתְּחִלָּה לֹא הָיִיתִי מְבַזֶּה לְשַׁבְּתַאי צְבִי יִמַּח שְׁמוֹ וְזִכְרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיִיתִי מַאֲמִין בּוֹ, רַק אַחַר שֶׁרָאִיתִי כְּתַב יָד שֶׁל שַׁבְּתַי צְבִי יִמַּח שְׁמוֹ וְזִכְרוֹ שֶׁכָּתַב לְכָאן לָאֶחָד שֶׁהָיָה מַאֲמִין בּוֹ, וְחָתַם אֶת עַצְמוֹ אֲנִי הוי"ה אֱלֹקֵיכֶם שַׁבְּתַי צְבִי, דְּהַיְנוּ שֶׁכָּתַב שֵׁם הַקָּדוֹשׁ כִּכְתִיבָתוֹ, אַחַר זֶה אֲנִי מַחְרִים אוֹתוֹ בְּכָל יוֹם וָיוֹם.

הָרַבָּנוּת מְגַלֶּה 30 שָׁנָה אָכְלוּ בָּשָׂר מֵהָעַרְבִים

הָרַבָּנוּת מְגַלֶּה עַל אִטְלִיז בְּחֵיפָה שְׁלְעֶרֶך 30 שָׁנָה קָנוּ הַבָּשָׂר מֵהָעַרְבִים

בְּעֵרֶךְ לִפְנֵי 25 שָׁנָה הִגִּיעַ אִישׁ אֶחָד לְרַבָּנוּת וְסִפֵּר שֶׁרָאָה מַשָּׁאִית עוֹמֶדֶת בַּגְּבוּל וּמַעֲבִירָה בָּשָׂר מֵהָעַרְבִים, הוּא הִמְשִׁיךְ לַעֲקֹב אַחַר הֲנַעֲשֶׂה וְרָאָה שְׁמוֹלִיכִים אֶת הַבָּשָׂר הַנַּ"ל לְאִטְלִיז כָּשֵׁר בְּחֵיפָה. – הָרַבָּנוּת חָקְרוּ אֶת הַדָּבָר וְאָכֵן גִּילוּ כִּי כְּבָר שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה עוֹשִׂים כָּךְ, לָכֵן כָּתְבוּ בָּעִתּוֹן אֶת הַמַּעֲשֶׂה הַנּוֹרָא שֶׁהִתְגַּלְּתָה וְעַל כֻּלָּם לְהַכְשִׁיר אֶת הַכֵּלִים וְלַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. – וּלְאַחַר שֶׁגָּמַרְתִּי אֶת הַדְּרָשָׁה כִּמְעַט כֻּלָּם קִבְּלוּ עַל עַצְמָם לֹא לֶאֱכוֹל יוֹתֵר בְּשַׂר בְּהֵמָה. – וּמִי יוֹדֵעַ מַה בֶּאֱמֶת הוּא אוֹכֵל, וּמַמָּשׁ צְרִיכִים מַשְׁגִּיחִים יִרְאֵי שָׁמַיִם בֶּאֱמֶת מֵהַשְּׁחִיטָה וְעַד לְהוֹבָלַה וּבְחָנוּת עַצְמָה – וְכוּלֵּי הַאי וְאוּלַי.

רַב מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בּוֹדֵק 21 בָּתֵּי שְׁחִיטָה וְכֻלָּם נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת

לִפְנֵי 26 שָׁנִים, הָיִיתִי אֵצֶל רוֹפֵא לְפִתּוּחַ קוֹל בְּאַרְצוֹת הַבְּרִית, שָׁם פָּגַשְׁתִּי תַּלְמִיד שֶׁל ר' מֹשֶׁה פַיְינְשְׁטֵיין זַצַ"ל, ר' רְאוּבֵן פֶּרְלוֹבִיץ (עֶוֶוענְיוּ 12, רְחוֹב 43) הַתַּלְמִיד הַזֶּה הָיָה הַמְנַקֵּר בְּמוֹנְסִי. כְּדַרְכָּם שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים דִּבַּרְנוּ בְּנוֹשְׂאֵי לִמּוּד, תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר הִגַּעְנוּ לְנוֹשֵׂא הַשְּׁחִיטָה, סִפַּרְתִּי לוֹ עַל הַסְּפָרִים שֶׁהוֹצֵאתִי לְאוֹר וְאָמַר לִי "כֵּן, אֲנִי מַכִּיר טוֹב טוֹב אֶת הַסְּפָרִים הָאֵלּוּ וְהִשְׁתַּמַּשְׁתִּי עִם זֶה הַרְבֵּה", וְאָמַר לִי: תֵּדַע לְךָ שֶׁבְּאַמֶרִיקָה עוֹד לֹא נִמְצָא אִטְלִיז שֶׁהַקַּצָב שָׁם מַכִּיר וְיוֹדֵעַ הִלְכוֹת נִקּוּר. – עוֹד סִפֵּר לִי שֶׁעַכְשָׁו הוּא מַגִּיעַ מֵהַמִּקְוֶה שֶׁל רַחְמֶסְטְרִיוְוקָא וּפָגַשׁ שָׁם רַב מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁלְחוּ אוֹתוֹ הָרַבָּנִים מֵהָרַבָּנוּת לְאַמֶרִיקָה לִבְדּוֹק אֶת הַכָּבֵד שֶׁשּׁוֹלְחִים מִשָּׁם לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כִּי עַכְשָׁו נוֹדַע לָהֶם כִּי עַד עַתָּה אָכְלוּ כָּבֵד בְּלִי נִקּוּר[24]. וְאָמַר לִי שֶׁהָלַךְ עִם הָרַב לְ23 מִפְעָלִים שֶׁשּׁוֹחֲטִים שָׁם בָּשָׂר וּמִתּוֹכָם 21 הָיוּ מַמָּשׁ נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת. אָמַרְתִּי לוֹ: בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ תְּסַדֵּר לִי פְּגִישָׁה עִם אוֹתוֹ רַב! אָמַר לִי אֵין צֹרֶךְ בְּכָךְ, לֵךְ עַכְשָׁו לַמִּקְוֶה שָׁם תִּפְגֹּשׁ אוֹתוֹ, עָשִׂיתִי כָּךְ וְהָלַכְתִּי לַמִּקְוֶה, וּמִיַּד כְּשֶׁהִגַּעְתִּי לְשָׁם רָאִיתִי וְהֵבַנְתִּי מִי הוּא הָרַב שֶׁהִגִּיעַ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ: הַאַתָּה הָרַב מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מֵעִיר פְּלוֹנִי? אָמַר לִי כֵּן! נָתַתִּי לוֹ שָׁלוֹם וְהוּא הֶחְזִיר לִי שָׁלוֹם, שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ: הַאִם רָאִיתָ אֶת חִבּוּרַי שֶׁחִבַּרְתִּי עַל הַשְּׁחִיטָה שֶׁשָּׁלַחְתִּי לְעִירְךָ? אָמַר לִי: אָכֵן אֲנִי מַכִּיר אֶת כָּל הַסְּפָרִים וְלָמַדְתִּי הַרְבֵּה מִתּוֹכָם. אָמַרְתִּי לוֹ: אֲנִי רוֹצֶה לְהַמְשִׁיךְ לְדַבֵּר אִתְּךָ בַּנּוֹשֵׁא הַזֶּה, אָמַר לִי בְּסֵדֶר! נִכְנַסְנוּ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְיָשַׁבְנוּ שָׁם כְּשָׁעָה, מַמָּשׁ עַד קָרוֹב לִזְמַן הַדְלָקַת נֵרוֹת, הֱיוֹת וְהָיִיתִי קֹדֶם לָכֵן אֵצֶל רוֹפֵא לְפִתּוּחַ הַקּוֹל הָיָה בְּיָדִי מַכְשִׁיר הַקְלָטָה וְכָךְ יָכֹלְתִּי לְהַקְלִיט אֶת כָּל הַשִּׂיחָה. – וְכָךְ סִפֵּר לִי הָרַב: "הָלַכְתִּי יַחַד עִם הַגָּאוֹן טִיבוֹרְט שְׁטֶרְן שְׁלִיטָ"א, מְחַבֵּר שׁוּ"ת הַשָּׁבִי"ט, הָיִינוּ ב-23 בָּתֵּי שְׁחִיטָה וְרָאִינוּ שֶׁ-21 מֵהֶם נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת. – אָמַרְתִּי לוֹ סַפֵּר נָא לִי מַה הָיָה הַמִּכְשׁוֹל בְּכָל הַ-21 מִפְעָלִים עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁאָמַרְתָּ שֶׁהֵם נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת הַאִם כִּי שׁוֹחֵט אֶחָד שׁוֹחֵט 60 בְּהֵמוֹת בְּשָׁעָה אַחַת? אָמַר לִי מַה אִכְפַּת לִי כַּמָּה שׁוֹחֲטִים בְּשָׁעָה אַחַת, אֲנִי רָצִיתִי לִרְאוֹת חַלָפִים כְּשֵׁרִים חִפַּשְׂתִּי וְלֹא מָצָאתִי ב-21 בָּתֵּי הַשְּׁחִיטָה חַלָף אֶחָד כָּשֵׁר לִרְפוּאָה! כְּמוֹ כֵן סִפֵּר לִי: מָצָאתִי אֵיזֶה שׁוֹחֵט מֵחֲשׁוּבֵי הַקַּנָּאִים מֵחֲסִידֵי קְהִלַּת סַאטמֶר הַקְּדוֹשָׁה וְנָתַן לִי לִבְדּוֹק אֶת הַסַּכִּין, אָמַרְתִּי לוֹ: יֵשׁ כָּאן פְּגִימוֹת ! עָנָה לִי הַשּׁוֹחֵט עִם כָּל הַחֻצְפָּה: "צִיוֹנִי מְשֻׁגָּע יִמַּח שְׁמוֹ , לֵךְ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל"!!! לֹא נִבְהַלְתִּי וְעָנִיתִי לוֹ דַּוְקָא אֲנִי חָסִיד בְּרִיסְק וְאֵינִי לוֹקֵחַ כֶּסֶף מֵהַמְּדִינָה הַצִיוֹנִית אָז מַה תַּגִּיד עַכְשָׁו עַל הַחַלָף הַפָּגוּם? עָנָה לִי שׁוּב פַּעַם: " צִיוֹנִי יִמַּח שְׁמוֹ כִּי אַתָּה גָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל"!!! הִמְשַׁכְתִּי לָלֶכֶת לְשׁוֹחֵט נוֹסָף וְגַם הוּא הֵגִיב בְּאֹפֶן דּוֹמֶה. שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ מַדּוּעַ הִגַּעְתָּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דַּוְקָא עַכְשָׁו? עָנָה לִי: כָּל הַלְּשׁוֹנוֹת וְהַכְּבֵדִים אֲנַחְנוּ מְקַבְּלִים מֵאַמֶרִיקָה וְסָמַכְנוּ שֶׁזֶּה כָּשֵׁר כִּי הֵם גַּם תָּמְכוּ בָּנוּ (נָתְנוּ לָנוּ כֶּסֶף), אַךְ עַכְשָׁו שֶׁיָּצָא הַקּוֹל בָּעִיר [שֶׁהָיָה מְפֻרְסָם בָּעִתּוֹן כַּנַּ"ל] שֶׁהַכָּבֵד אֵינוֹ מְנֻקָּר שָׁלְחוּ אוֹתִי לְתַקֵּן אֶת עִנְיַן הַנִקּוּר שֶׁל הַכָּבֵד וְעַכְשָׁו שֶׁכְּבָר בָּאתִי לְתַקֵּן אֶת הַכָּבֵד בָּדַקְתִּי גַּם אֶת הַשְּׁחִיטוֹת וּמָצָאתִי שֶׁהַרְבֵּה מֵהֶם נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת.

עוֹד סִפֵּר לִי כִּי הוּא גַּם רַב וְגַם שׁוֹחֵט, וּכְשֶׁהוּא הוֹלֵךְ לִשְׁחוֹט 6 בְּהֵמוֹת, עוֹמְדִים 45 אֲנָשִׁים שׁוֹחֲטִים וּמַשְׁגִּיחִים וְכָאן שׁוֹחֲטִים 60 בְּהֵמוֹת לְשָׁעָה וְיֵשׁ רַק 4 אֲנָשִׁים: 1. שׁוֹחֵט, 2. בּוֹדֵק פְּנִים, 3. בּוֹדֵק חוּץ, 4. פְּלאָמְבִּירעֶר [הַשָּׂם אֶת הַחוֹתָמוֹת]. – יֵשׁ עוֹד הַרְבֵּה לְסַפֵּר, אַךְ אכמ"ל.

כִּי מְשַׁמֵּשׁ בַּעֲשָׂרָה לְשׁוֹנוֹת

הָרַב שָׁלוֹם רוּבִּין הָיָה רֹאשׁ וַעַד הַכַּשְׁרוּת בְּאַמֶרִיקָה מִטַּעַם מֶמְשֶׁלֶת אַמֶרִיקָה. וְהוּא שָׁלַח לִי מִכְתַּב שָׁם כּוֹתֵב כָּךְ: לְפִי כַּמּוּת הַלְּשׁוֹנוֹת שֶׁשּׁוֹלְחִים צָרִיךְ לְכָל בְּהֵמָה לִהְיוֹת 10 לְשׁוֹנוֹת, וְצֵרֵף לִי מִסְמָךְ בּוֹ רָשׁוּם כַּמּוּת הַלְּשׁוֹנוֹת שֶׁשָּׁלְחוּ. – בְּדֶרֶךְ צַחוּת אָמַר: יָדוּעַ מֵחֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה "כִּי מְשַׁמֵּשׁ בְּד' לְשׁוֹנוֹת" וְאִלּוּ בְּאַמֶרִיקָה, "קוּה"(פָּרָה) מְשַׁמֵּשׁ בַּעֲשָׂרָה לְשׁוֹנוֹת… וַאֲנִי מוֹסִיף, כָּאן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל "קוּה" מְשַׁמֵּשׁ בְּ-27 לְשׁוֹנוֹת… כְּשֶׁרוֹאִים כַּמָּה כּוֹתְבִים בָּעִתּוֹנוּת עַל הֲסָרַת הֶכְשֵׁרִים מֵחֲנֻיּוֹת שֶׁתָּפְסוּ שֶׁהַבָּשָׂר שֶׁלָּהֶם בָּא מֵהָעַרְבִים בָּשָׂר שָׁחוֹר. וּלְדַאֲבוֹנֵינוּ זֶה מַה שֶׁאֲנַחְנוּ אוֹכְלִים, הַאִם זֶה חִדּוּשׁ שֶׁכָּל יוֹם בָּאִים מִכְתָּבִים מִוַעַד הָרַבָּנִים עַל יְתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת ? רח"ל.

[1] ) הַגִּימַטְרִיָּה שֶׁל "יַעֲשׂוּ עֵץ גָּבוֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה" = 1006 גִּימַטְרִיָּה – נוּ מַה אֲנִי אֶעֱשֶׂה עִם נָחָשׁ? גִּימַטְרִיָּה – סִימָן טוֹב וּמַזָּל טוֹב יְהֵא לָנוּ וּלְכָל יִשְׂרָאֵל.

[2] ) ועוד אפשר לפרש, עץ גימטריה כסף כלומר כשיש שוחד אז המן יכול להצליח ח"ו, וכבר אמרה תורה: (שמות פרק כ"ג ח') וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים. ובזה בה המן לאחשוורוש עם שוחד ובזה רצה להפיל את ישראל עם שוחד תאוות האכילה, וזה כוונתו לתלות את מרדכי על עץ זאת אומרת לתפסו על שוחד התאווה. ובזכות שמרדכי נזהר ונשמר ממאכלות אסורות ניצל והציל את כל ישראל.

[3] ) ראה באריכות בספר "מי יאכילנו בשר".

(8) ספר תולדות יצחק (במדבר פרק י פסוק כט).

הפיכת הנונין, לומר שהעולם הפוך, שיתרו שהוא מהאומות העולם נתגייר ונעשה יהודי כשר, וכל כך עד שישראל בקשו ממנו שילך עמהם, וישראל בני אברהם יצחק ויעקב מתאוננים רע באזני יי', ומתאוים תאוה בוכים ואומרים מי יאכילנו בשר, ואף יי' חרה בעם ויך בעם מכה רבה מאד, וגם ויסעו מהר יי', והם שלש פורעניות וזה שכתוב והיית לנו לעינים והוא לענין יראת השם, שיאמרו ישראל יתרו שהוא גר ירא את יי' וכל שכן אנחנו בני אברהם יצחק ויעקב:

[4] ) יש כאן רמז: "בשגם" גימטריה משה, – הוא בשר, כלומר שהוא המהות שלו זה לתקן את ענין הבשר, כשרות המאכלים.

[5] ) שמרדכי ואסתר הן הפועלים ומשה פועל העליון, כמבואר במדרש אסתר רבה (ענף יוסף בשם הגר"א ב"ק צ"ב ע"ב).

[6] ) וְכֵן כָּתַב הַגְּרָ"א בְּיוֹ"ד סִימָן פ"ז בְּהַגָּהוֹתָיו ב' פְּעָמִים שֶׁמְּצַיֵּן עַל עִנְיַן בָּשָׂר בְּחָלָב אֶת הַזֹּהַר הַזֶּה].

[7] ) וידוע שהישמעאלים שבשכנותינו אוכלים בשר בחלב, וזה נחשב אצלהם למטעמים. ומי יודע אם לא זה מה שנותן להם את כוחם להרע רח"ל, ועל כן מוטל עלינו להתחזק מאוד בטהרת המאכלים כדי להגביר כח הקדושה "וגבר ישראל".

[8] ) וְיָדוּעַ הָעֹנֶשׁ בְּחִבּוּט הַקֶּבֶר עַל הָאוֹכֵל מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת: כָּתַב בְּסֵפֶר אוֹר צַדִּיקִים (פֶּרֶק י"ט), וְזֶה לְשׁוֹן קָדְשׁוֹ: דַּע כִּי מִי שֶׁלֹּא הָיָה מְדַקְדֵּק בְּמַאֲכָלִים בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא הָיָה נִזְהָר לְהַבְחִין בֵּין אִסּוּר לְהֶתֵּר, וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ אִסּוּר מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה אֶלָּא מֵחֲכָמֵינוּ ז"ל. עָנְשׁוֹ שֶׁלְּאַחַר מוֹתוֹ בָּא הַמְמֻנֶּה עַל חִבּוּט הַקֶּבֶר וּמַכֶּה עַל בִּטְנוֹ בְּשַׁרְבִיטוֹ שֶׁל בַּרְזֶל וְאֵשׁ, עַד שֶׁכְּרֵסוֹ נִבְקַעַת וְיוֹצֵא פַּרְשַׁנְדָּא, וְאָז מְהַפְּכִין אוֹתוֹ עַל פָּנָיו וּמַכִּים אוֹתוֹ, וְאוֹמְרִים לוֹ בְּלַע מַה שֶּׁהוֹצֵאתָ, הַשֵּׁם יִשְׁמְרֵנוּ וְיַצִּילֵנוּ מִדִּין הַקָּשֶׁה הַזֶּה וּמְדִכְוָותֵיהּ, וּבִפְרָט בְּאִסּוּר בָּשָׂר בְּחָלָב שֶׁהוּא עָוֹן חָמוּר, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.

וּכְבָר אָמַרְתִּי בַּדְּרָשָׁה מַה שָּׁמַעְתִּי בְּשֵׁם הרה"ק הָאֱלֹקִי רַבִּי אַהֲרֹן רֹקַח מִבֶּעְלְז זי"ע: כִּי כָּל כֹּחוֹ שֶׁל הָרָשָׁע הַגֶּרְמָנִי ימ"ש בָּא עַל יְדֵי שֶׁאָכְלוּ מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת שֶׁהָיוּ שׁוֹחֲטִים קַלִּים וּמִזֶּה נוֹלַד עֲמָלֵק הַגֶּרְמָנִי, וְהָיָה בְּמִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הִשְׁחִיזוּ הַסַּכִּינִים כִּדְבָעֵי, הִשְׁחִיז אֶת הַחֶרֶב שֶׁל הַבַּעַל דָּבָר שֶׁהוּא שַׂר שֶׁל עֲמָלֵק וְעַל יְדֵי זֶה הָיָה בְּכֹחוֹ לִשְׁחֹט מִילְיוֹנֵי יְהוּדִים רח"ל,

וְכֵן הִכְשִׁילוּ עַשְׂרוֹת אַלְפֵי יְהוּדִים עַשְׂרוֹת שָׁנִים בִּנְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת – בָּעִיר קְרָאקָא כְּשֶׁהָיָה הָרַב הַקָּדוֹשׁ בַּעַל "מְגַלֶּה עֲמֻקּוֹת" הַגָּאוֹן הַקָּדוֹשׁ הַמְקֻבָּל רַבִּי נָתָן נֶטַע שַׁפִּירָא זצוק"ל אַב בֵּית דִּין קְרָאקָא – מְאֹרָע מַסְעִיר שֶׁהִתְרַחֵשׁ בִּתְקוּפַת הַגָּאוֹן הַצַּדִּיק ר' נָתָן נָטַע שַׁפִּירָא זצ"ל בַּעַל "מְגַלֶּה עֲמֻקּוֹת" זצ"ל, וְהָרַב הַקָּדוֹשׁ בַּעַל "מְגַלֶּה עֲמֻקּוֹת" נָתַן תִּקּוּן גָּדוֹל לְהַבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה.

[9] ) וְכַמָּה נוֹרָאִים דִּבְרֵי הזוה"ק: א. כָּל מַה שֶּׁסּוֹבֵל הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה הוּא מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִזְהָר בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת (זֹהַר הַקָּדוֹשׁ ח"ג דַּף מ"ב). ב. יוֹצֵא מֵרְשׁוּת הַקְּדֻשָּׁה וְנִכְנָס לִרְשׁוּת הַסִּטְרָא אָחֳרָא (זֹהַר הַקָּדוֹשׁ ח"ג דַּף מ"ב). ג. אוֹי לָהֶם וְאוֹי לְנַפְשָׁם כִּי לֹא יִתְדַּבְּקוּ בִּצְרוֹר הַחַיִּים כְּלָל וְדָנִין אוֹתוֹ לְאַחַר מִיתָתוֹ כְּאָדָם מְגֹעָל, כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹעֲלוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא (זֹהַר הַקָּדוֹשׁ ח"ג דַּף מ"א). ד. מְדַבֵּק נַפְשׁוֹ בַּסִּטְרָא אָחֳרָא וְגוֹעֵל נַפְשׁוֹ וְרוּחוֹ, וְרוּחַ הַטֻּמְאָה שׁוֹרָה עָלָיו (זֹהַר הַקָּדוֹשׁ ח"ג דַּף מ"ב). ה. נַעֲשֶׂה פְּנֵי חַיָּה רָעָה (זֹהַר הַקָּדוֹשׁ ח"ב דַּף קכ"ה). ו. יוֹצֵא מֵרְשׁוּת הַקְּדֻשָּׁה וְנִכְנָס לִרְשׁוּת הַסִּטְרָא אָחֳרָא (זֹהַר הַקָּדוֹשׁ ח"ג דַּף מ"ב). ז. אוֹי לָהֶם וְאוֹי לְנַפְשָׁם כִּי לֹא יִתְדַּבְּקוּ בִּצְרוֹר הַחַיִּים כְּלָל וְדָנִין אוֹתוֹ לְאַחַר מִיתָתוֹ כְּאָדָם מְגֹעָל, כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹעֲלוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא (זֹהַר הַקָּדוֹשׁ ח"ג דַּף מ"א). ח. מְדַבֵּק נַפְשׁוֹ בַּסִּטְרָא אָחֳרָא וְגוֹעֵל נַפְשׁוֹ וְרוּחוֹ, וְרוּחַ הַטֻּמְאָה שׁוֹרָה עָלָיו (זֹהַר הַקָּדוֹשׁ ח"ג דַּף מ"ב).

[10] ) ובספר "אהבת חיים" מהצדיק חכם מנחם מנשה זי"ע פרשת שמיני הביא את דברי הצדיק הקדוש חכם יהודה פתיה זי"ע שגזירות נוראות התרגשו לבוא מחמת אכילת טריפות רח"ל.

[11] ) מהגאון הקדוש המקובל האלוקי רבי נתן אדלער כהן צדק זצ"ל אב"ד באסקאוויץ ופראנקפורט דמיין יצ"ו בעל מחבר משנת רבי נתן הגהות ופירושים על ששה סדרי משנה, וספר תורת אמת אגדה וחידושי הלכה על התורה ושאלות ותשובות על ד"ח שו"ע

[12] ) תשובה מן השמים על גודל ענין הטבילה: ובתשובות שהשיבו מן השמים לקדוש אחד מרבנן קמאי הרב החסיד רבינו יעקב הלוי ממרויש ומקרבלי זללה"ה אשר שאל על ידי התבודדות ותפלה והזכרת שמות הקדושים על ענין טבילת בעל קרי, והשיבו לו מן השמים בזה הלשון: "ועבדתם את ה' אלקיכם" הוי אומר זו תפלה, אפשר טמא ומקריב קרבן, ואם תאמר שארי טומאות, אינו דומה טומאה היוצא מאונס לטומאה היוצאת מדעת, אינה דומה טומאה הבאה מחוץ, לטומאה היוצאת מגופו, ועזרא כשתקן, ברוח הקודש ראה ותקן. הדבר הזה גורם אריכות הגלות כי אם היתה תפלת ישראל כתיקונה כבר היה נשמע תפלתם זה ימים רבים. ועל הירושלמי: דע אילו היה עמהם בבית המדרש לא מצאו ידיהם, ועוד הרי חזר בו ואמר קודם תקנת עזרא נשנית משנה זו, הדבר ה זה גורם אריכות הגלות כי אם היתה תפלת ישראל כתיקונה כבר הי' נשמע תפלתם זה ימים רבים, אך סבלות הגלות ולימוד התורה ומעשים טובים הם העומדים לישראל.

אם יטהרו שליחי ציבור בכל מקום ימהרו את ביאת הגואל

ואחר זה השיבו לו עוד בזה הלשון: שמענו מאחורי הפרגוד לטהר כל ישראל יחד אי אפשר, אך אם יטהרו שליחי ציבור בכל מקום ימהרו את ביאת הגואל, ובכל מקום מוגש לשמי ומנחה טהורה אבא אליך וברכתיך. – אחרי ראותי כל אלה שאלתי ליל ג' י"ט כסלו אם התשובה הנזכר לעיל באו אל פי מאת ה' והדברים נאצלו מרוח הקודש ויש בהם תועלת או טוב להסתירם ולהעלימם. ועל זה השיבו לו: תדע כי באמת המה דברי ה' ודברים עתיקים ועתיק יומן אמרן והיום יום בשורה וחכינו עד אור הבוקר, ואחר שעה השיבו לו עוד בזה הלשון: והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן (רצה לומר, עזרא הכהן) העומד לשרת שם ומת האיש ההוא, והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, עד כאן לשון התשובה. (שאלות ותשובות מן השמים, סימן ה', הובא ברדב"ז סוף ח"ה).

[13] ) (ספר חבקוק פרק ג' פסוק י"ב) בְּזַעַם תִּצְעַד אָרֶץ בְּאַף תָּדוּשׁ גּוֹיִם. ראה רש"י חבקוק (פרק ג' פסוק י"ב) וזה לשונו: "בזעם תצעד ארץ": – לגרש שבעה עכו"ם. ובמצודות דוד שם פירוש: תצעד ארץ – רמסת יושבי הארץ.

[14] ) ידוע דרשות הרבים הוא מעלמא דפירודא הסטרא אחרא, ורשות היחיד הוא רשות הבורא עולם סטרא דקדושה כנסת ישראל, (ראה בתיקוני זהר (דף ס"ט עמוד א'), דרשות לחם שלמה לשמחת תורה דרוש ע'), והסטרא אחרא הוא המלאך המות, הוא הסמ"ך מ"ם, ואין לו זמן לעבוד בריטעיל ונעשה חכם ונעשה האלסעילער, וכל תכסיסי מלחמה של הסמ"ך מ"ם הוא, שמעמיד שוחטים ורבנים בכל מקום מסיטרא דיליה שהבשר לא יהיה כשר, וידוע שמערמת הסמ"ך מ"ם שלא לפתות כל יחיד ויחיד, רק מעמיד שוחטים ורבנים בכל מקום מסיטרא דיליה ועל ידי זה הכל ברשתו, רח"ל. – וראה מה שכתב בעל "תולדות יעקב יוסף" (פרשת נשא בד"ה העולה) וזה לשון קדשו: עתה התחכם היצר הרע שלא יצטרך לילך ולפתות וללכוד ברשתו כל יחיד ויחיד, רק יחיד אשר רבים נכשלים בו, והוא שמעמיד שוחט בעיר מסיטרא דיליה המאכיל טריפות לרבים וכולם נלכדו ברשתו, עיי"ש. ועל ידי זה מעבירם על הדת ונעשים אפיקורסים כמו שכתוב הדברי חיים בשו"ת (יו"ד חלק א' סי' ז') כותב שעל ידי שוחטים שהיו קלים, הרבה קהילות התקלקלו בגרמניה, ועזבו את דרך היהדות רח"ל (עיין שם באריכות).

[15] ) ראה בתיקוני זהר (דף ס"ט עמוד א') וזה לשונו: בראשית יר"א שב"ת, (ובה) שבתותי תהא דחיל, יר"א תורה, יר"א ברי"ת, כמה דצריך נטירו דברית, דלא יעול ליה ברשו נוכראה, כגוונא דא צריך בר נש נטירו דשבת, דלא לאפקא מרשות היחיד ויעול ברשות הרבים, רשות היחיד איהי שכינתא, רחבו ד' ואינון יקו"ק, וגבהו עשרה יו"ד ק"א וא"ו ק"א, רשות הרבים נחש אשת זנונים, סם דאל אחר דאיהו סמא"ל, ואיהו כללא דשבעין אומין, ואיהי חללה זונה, ובעלה חלול שבת איהו, ובגין דא מאן דאפיק מרשות היחיד לרשות הרבים חייב סקילה. – ערוב איהו עמודא דאמצעיתא, וביה מטלטלין מבית לבית, דאינון שכינה עלאה ותתאה, ועלייהו אתמר את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו, דא מקדש יו"ד אות שבת, (דא ברית) דצריך לנטרא ליה בבת זוגיה, דאיהי קדושה דיליה, ברכה דיליה, דעלה אתמר ויברך אלקי"ם את יום השביעי ויקדש אותו, ויברך דא ברכה, ויקדש דא קדושה, ולגבי תרוייהו הוו נפקי קדמאי לקדמות כלה, והוו אמרי תרי זמני באי כלה באי כלה, בההוא זמנא קול חתן וקול כלה. עד כאן לשונו.

הצדיק הקדוש רבי שלמה זלמן עהרענרייך זי"ע משאמלויא (בעל שאלות ותשובות דרשות לחם שלמה): וכן יתאמץ כל אחד ואחד במסירות נפש שלא יפריעו חס ושלום העירוב שעשינו ברוך השם על צד היותר טוב, והארכתי בביאור הטובה הרבה של העירוב וכוונתו לעשות מרשות הרבים רשות היחיד הוא רשות הבורא עולם סטרא דקדושה כמבואר בספרים הקדושים, והוספתי דרש"י ז"ל כתב בפרשת וירא כי שם אלקים הוא לשון רבים, עיין שם בפסוק ויהי כאשר התעו אותי אלוקים, ושם הוי"ה ברוך הוא הוא לשון יחיד, (וחוץ מזה שם הוי"ה הוא רשות היחיד רחבו ד' אותיות גבוה עשרה במילוי יו"ד אותיות, עיין במעשה רוקח מסכת שבת), וכשעושין עירוב נעשה מרשות הרבים רשות היחיד ונתהפך מדין לרחמים, משם אלוקים להוי"ה ברוך הוא, ונמתק הדין לרחמים, וזכות זה יעמוד לנו להשמר מכל יגון וצרה, ויתרומם קרנינו בפרנסה טובה, ונזכה להושע בדבר ישועה ורחמים במהרה בימינו אמן. (דרשות לחם שלמה לשמחת תורה דרוש ע'). – ובספר הקדוש אוהב ישראל (פרשת מסעי) וזה לשון קדשו: ולזה תיקן שלמה המע"ה נטילת ידים לכל דבר שבקדושה לאכילה שהוא במקום קרבן בעת הזאת, ולשארי דברים שבקדושה ובפרט בלילה בעת השינה אז הוא עיקר זמן אחיזה להם רחמנא ליצלן בהידים שהם התפשטות הכוחות. אמנם כשנותנים על הידים מים שהם בחי' חסדים בזה מסירים אחיזתן. גם מי"ם הוא מספר ט' יודי"ן משמות הק' ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן. ועל ידי המים מחזירים ומדביקים הכוחות לשורשן הרמה בקודש. וזהו שאו ידיכם קודש (תהלים קלד, ב) היינו להעלותן לבחי' קודש וכנ"ל. וזהו גם כן סוד רום ידיהו נשא (חבקוק ג, י) כי רו"ם הוא גם כן בחי' חכמה קדישא. – ובזה נתבאר סוד נטילת ידים והוא נקרא בבחינת אבידה מדעת. כי בריאת העולמות היה על דעת זה למען יתעצם איש הישראלי כל ימיו בעבודת ה' ולעבוד אותו באמת בעודו בחיים חיותו ולהעלות אלו הכוחות ויקבל שכר נצחי על זה מהאל הטוב והמטיב בחסדו. והעירוב הוא סוד אבידה שלא מדעת. כי נשמתו של אדם הראשון נחצבה מאתר עילאה וזיהרא קדישא, וכאשר בא לידו אותו מעשה האכילה מעץ הדעת טוב ורע אז כל הנשמות נתערבו בטוב ורע כי באדם הראשון היו כלולים נשמות ישראל כולם. וכן כשהאדם הולך אחר תאוות לבו ותוקף תשוקת חומרו ובא לידי חטאים רחמנא ליצלן אז על ידי זה מערב גם כן טוב ברע חס ושלום. וזהו בבחינת אבידה שלא מדעת ע"ד (סוטה ג.) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות. גם כי לא על דעת כן ברא הבורא ברוך הוא וברוך שמו את העולם כי אם לעבדו ולבחור רק בטוב סלה ולבל יהיה שום אחיזה להחיצונים על ידי מעשה בני אדם רחמנא ליצלן כי מפשעיהם לכל חטאתם רצה לומר על ידי המחשבות רעות רצה לומר שמביאם לזה יש אחיזה להחיצונים רחמנא ליצלן בהכוחות שבאו מעולם המחשבה וצריך להעלותן למקורן ולשורשן לעולם המחשבה שהוא בסוד שם ע"ב הק' הוא הוי"ה במילוי יודי"ן.

ולזה תיקן שלמה המע"ה בחכמתו הנפלאה עירובין לשבת קודש והמוציא חוץ לעירוב הוא מוציא מרשות לרשות אחר. כי מבפנים לעירוב הוא רשות הקדושה והטוב, וחוץ להעירוב הוא רשות סט"א רחמנא ליצלן. ועל ידי העירוב יופרד ויתפרש אחיזתן לגמרי וישאר אך קודש לבד ואז אינו מעורב טוב ברע כלל כי עיקר אחיזתן נמשך מבחי' יד השמאלי בחי' גבור"ה שהוא מספר רי"ו. וסוד עירו"ב הוא ע"ב רי"ו. ועי"ז נכלל השמאל בהימין כי שם הק' ע"ב הוי"ה במילוי יודי"ן הוא מקור ושורש החסד עליון. גם רי"ו אותיות ישנו בהשם הקדוש והנורא שם ע"ב המפורש היוצא מפסוקי (שמות יד, יט כא) "ויסע ויבא ויט" והבן זה. – ואז בימי שלמה המלך עליו השלום נשאר כולו טוב וחסד מזוכך על ידי חכמתו ועבודתו הקודש ואז היתה הסיהרא קדישא במילואה וטובה ולזה אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה (דח"י ב' ט, כ) וכמבואר למעלה בפרשת פינחס. ועל ידי התיקון שעשה בזה בחכמתו והעלה הכל לשורשו לבחינת קוד"ש על ידי זה נעשה שמחה וחדוה ותענוג בכל העולמות להמשיך כל חדו וכל טיבו לכל העולמות ולהכנס"י לעילא ותתא. ולזה יצתה בת קול ואמרה בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני והבן זה. – ובספר אוהב ישראל (לחג השבועות): וזה לשון קדשו: יש לומר, כי סוד העירוב הוא סוד יחוד וקישור עלמין עילאין בעלמין תתאין בסוד יחוד הוי"ה אדנ"י. לבל יהיה אחיזה לחיצונים רחמנא ליצלן. ולזה עיר של רבים צריכה שיור. כדי שלא תשתכח תורת רה"ר. כדפירש"י. והיינו כי רה"ר הוא מקום שיש אחיזה לחיצונים רחמנא ליצלן. וסוד העירוב הוא לקשר ולייחד הקדושה. לבל יהיה אחיזה לחיצונים רחמנא ליצלן. אמנם עם כל זה צריך לישאר מקום בחוץ לעירוב לאחיזתם. ולזה צריכים שיור לעירוב. אמנם כשישנו חמשים דיורין א"צ שיור. כי הנה כל רצועה שבא"י מרמזת לארץ חפץ החיים ארץ הקדושה סוד המלוכה הק'. וכמו שיש בעלמא דבינה סוד ה' עילאה בסוד ה' אותיות מנצפ"ך. וכ"א כלול מעשר והם חמשים שערי בינה, והוא בסוד חג השבועות הזה סוד שער הנו"ן כידוע ליודעי חן. ככה ישנו חמשים שערים בסוד המלוכה הק' סוד ה' תתאה. וצריך לייחדם ולקשרם יואגדו אלה באלה. אלו הנו"ן. באלו הנו"ן. לבל יהיה אחיזת החיצונים רחמנא ליצלן בהמלוכה הק' חס ושלום רק שיהיה מלכותו בכל משלה ולסוד זה צריך שיור לעירוב כעיר חדשה שהיתה ביהודה שהיה בה נו"ן דיורין. כדי שיהיה מקום להשראת הק' של נ' שערי בינה העליונים הקדושים והבן זה, עד כאן לשונו. (וראה עוד באר מים חיים פרשת יתרו, ועיין עוד סדורו של שבת שורש ב' ענף א' בענין זה).

[16] ) ראה בספר הקדוש באר מים חיים פרשת בהעלותך (פרק ח):

צריך לטבול בערב שבת קודש לברוח מרשות הרבים אל רשות היחיד יחודו של עולם

בערב שבת קודש בעת אשר יתחיל הארת השבת קודש ואז צריך האדם לעלות אל לבו בחינת הבשת האמור להתבייש במר נפש ממעשה החול ולבוא לבחינת תשב כנזכר. בא הרחיצה במים חמין להראות אשר צריך לטבול ברשפי אש להיות אש אכלה אש של היצר הרע, וזה הוא עיקר הטבילה שאדם צריך לטבול בערב שבת קודש לברוח מרשות הרבים אל רשות היחיד יחודו של עולם באש להבה אכלה סביב. ועל כן חיוב זה הוא מדברי נביאים ופסקי חכמינו זכרונם לברכה בגפ"ת. ואך אחרי זה צריך עוד לטבול בארבעים סאה המבואר בדברי הרב האר"י ז"ל. שהם המים המטהרים מכל טומאה לטהר את הגוף מכל מיני טומאות במים שהנדה טובלת בהן. והכל רמז על טבילת הלב במי הדעת שהוא העיקר כמו שאיתא ברמב"ם ז"ל (בסוף הלכות מקואות) כאשר הארכנו בזה בחיבורנו סידורו של שבת (שורש הראשון ענף ג'). אבל טבילת החמין הוא חיוב יותר כי כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר כנאמר. ובזה הנער בא אל המלך מלכו של עולם לקבל אור קדושת ה' ועולה לבחינת קדם קדמתה למעלה מכל בחינות עולם הזה למקום התשובה הנקרא עולם הבא והוא שבת קודש הרומז ליום שכולו שבת בחינת עולם הבא. ואז הקדם מכפר ומכסה על האחור וזדונות נעשין זכויות. (באר מים חיים פרשת בהעלותך – פרק ח).

ראה עוד תיקוני זהר (דף ס' עמוד א'), רעיא מהימנא (השמטות דף רס"ד עמוד ב'), רעיא מהימנא (במדבר פרשת פנחס דף רמ"ב עמוד א'), תיקוני זהר (דף כ' עמוד א'), תיקוני זהר (דף ס"ו עמוד ב')

[17] ) הַצַּדִּיקִים הַקְּדוֹשִׁים בְּמִלְחַמְתָּם הַגְּדוֹלָה לְהַצִּיל אֶת עַם יִשְׂרָאֵל מִכְּלָיָה חַס ושלום.
הַבַּעַל שֵׁם טוֹב הַקָּדוֹשׁ רָאָה הַגְּזֵרָה הַנּוֹרָאָה שֶׁל אוֹשְׁוִיץ וְנִסָּה לְבַטְּלוֹ

מִכְתַּב שֶׁכָּתַב הַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ רַבִּי יִשְׂרָאֵל בַּעַל שֵׁם טוֹב זי"ע לַחֲבֵרוֹ הָרַב הק' מ' מָרְדְּכַי מטלוסט זי"ע

["בֶּן גילו הַצַּדִּיק נִסְתָּר" – כָּךְ כָּתַב בְּכַמָּה מִכְתָּבִים מהבעש"ט זי"ע אֵלָיו]

בָּאִגֶּרֶת הַקֹּדֶשׁ [דַּף קעב] (יג), מִכְתַּב ס' [נו' 183]: [נִדְפַּס בְּסֵפֶר "הַתָּמִים" – יָצָא לָאוֹר בְּוַארְשָׁא י"ב לַחֹדֶשׁ תַּמּוּז שְׁנַת תרצ"ו – חוֹבֶרֶת רְבִיעִית] וְזֶה לְשׁוֹנוֹ:

ב"ה, אוֹר לְיוֹם ג' ראה ת"ק טי"ת אוֹשְׁפִּיצִין,

לַחֲבֵרִי הָרַב הק' מ' מָרְדְּכַי מטלוסט

למע"ש (לְמַעַן שְׁמוֹ) תֵּכֶף לָבוֹא כִּי רוֹאֶה אֲנִי דְּבָרִים לֹא טוֹבִים עַל הַקְּהִלָּה, וְטוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד וְנַמְתִּיק סוֹד, "וְסוֹד ה' לִירֵאָיו", בִּטְחוֹנִי חָזָק שֶׁתֵּכֶף תָּבוֹא לְפֹה תִּקַּח אִתְּךָ הַכְּתָבִים הַיְּדוּעִים לְךָ מִמּוֹרֵנוּ הק' נ"ע כִּי נְחוּצִים הֵם לִי. חֲבֶרְךָ דו"ש בְּאַהֲבָה נֶאֱמָנָה. יִשְׂרָאֵל בעל שם טוב מטלוסט. עד כאן.

וכן ידוע שהאחים הקדושים רבי ר' אלימלך ורבי זושא זי"ע נדדו בגלות ממקום למקום לתקן את ישראל עד שהגיעו לאושפצין זו אושביץ, ושם הסמ"ך מ"ם לא נתנם לעבור, וחזרו חזרה. רואים מכאן עד כמה גדולה האחיזה של הסטרא אחרא בעון מאכלות אסורות, עד שגדולי הצדיקים הקדושים כדוגמת מרן הבעל שם טוב, רבי אלימלך ורבי זושא, ורבי נתן אדלער והדברי חיים מצאנז זי"ע לא עלתה בידם לתקן את הקילקול הנורא ובלי התיקון נגזרה הגזירה רח"ל וכל האבידה הנורא של יותר מששה מיליון יהודים קרתה בגלל זה, ועוד רואים בזמנינו כמה רח"ל יתומים ואלמנות וגזירות נוראות ומשונות, וכל זה בגלל החטא הנורא של מאכלות אסורות. ותודה להשם יתברך שזיכה על ידינו לעשות 400 ספרים על עניני כשרות ומאכלות אסורות, על שחיטה ניקור חלב ודם, שהם כנגד 400 מחנה עשו דקליפה כנודע. ואפשר לפרש דהא דמרדכי הצדיק לבש "שק", כדי לתקן את ענין הנ"ל,"שק" גימטריה 400 [ראה באריכות בראשית חכמה].

[18] ) והנה כתבנו לעיל, דמכח חטא אדם הראשון נעשה מן אות אל"ף אות עי"ן, וזהו בתיבות "כתנות עור", שהיה צריך להיות "אור" – באל"ף, ולכן "נרגן מפריד אלוף" (משלי טז, כח), כמבואר ענין זה בכמה ספרי מקובלים (עיין של"ה ח"א, מאמר בית דוד, דף טז.), והאבות תיקנו חטא ופגם זה על ידי שלש תפילות: שחרית, מנחה, ערבית – שהן ראשי תיבות "שמע". והנה ידוע (עיין זוהר חלק א', דף קס"ז עמוד א', ותיקוני זוהר בסופו, תיקון י', דף קמ"ז עמוד ב'), שמכח חטא אדם הראשון גברו שתי קליפות: שור וחמור, וחמור הוא קליפת ישמעאל, ושור הוא קליפת אדום, ותיבות "אדום", "ישמעאל" הן גימטריא תק"ב, כמנין השנים שהיו האבות חיים בעולם הזה, כי אברהם היה חי קע"ה שנים, יצחק – ק"פ שנים, יעקב – קמ"ז שנים, קע"ה וק"פ וקמ"ז – צרפם יחד – יהיו תק"ב שנים, כי האבות הן בקדושה נגד הקליפה. וזהו הסוד (שמות כב, ל) "ובשר בשדה טריפה[18] לא תאכלו", כי "בשר" הוא גם כן גימטריא תק"ב, וקל להבין. [ויש להוסיף דקליפת עמלק הוא נקרא "כלב" ומדתו חצוף ועז פנים, וחשב המילים "כלב עז פנים וחצוף" בגימטריה עם ד' תיבות 503 = בשר עם הכולל 503, שכאשר חס ושלום נכשלים בבשר טרף, זה כוח עמלק. ובזה נרמז גם דברי המשנה (סוף סוטה), פני הדור כפני הכלב, ולתקן זאת מוכרחים להינצל ולהזהיר את הרבים על הכשרות].

והנה זה ידוע, ש"ראשית גוים עמלק" (במדבר כד, כ), מזרע עשו הרשע, ויש לו אחיזה באל אחר, כי "עמלק" הוא גימטריא ר"מ – כמנין "אל אחר" (שמות לד, יד), שהוא גם כן גימטריא ר"מ, וכנגדו בקדושה הוא "רוח הוי'" (שופטים יא, כט). והנה כנגד שתי קליפות שור וחמור, יש בקדושה משיח בן דוד, דהוא יתגבר על הקליפה של חמור בסוד (זכריה ט, ט): "עני ורוכב על החמור", ומשיח בן יוסף איקרי "שור", כמו שאמר הכתוב (דברים לג, יז): "בכור שורו הדר לו".

והנה איתא בזוהר (עיין חלק ג' דף קכ"ד עמוד ב', וזוהר חדש רות, דף ק"א ע"ב), כי מבין שתי הקליפות הנזכרות לעיל, דהיינו מקליפות שור וחמור, יצא קליפה אחת הנקראת "צפע", כי "משורש נחש יצא צפע" (ישעיה יד, כט), ו"צפע" גימטריא "עמלק" – ר"מ, ולכן צריכין אנו לכתוב בספר תורה במי עפץ (עיין גיטין דף י"ט עמוד א') שהוא אותיות "צפע" בהיפוך אתוון, ובזה אנו מכניעין הקליפה של צפע, מה שאנו כותבין הספר תורה במי עפצין.

ונחש הוא ראשי תיבות: נחש, חמור, שור – שהן שלש קליפות הראשונות שבשבעים אומות. וקליפות "שור" "חמור" גימטריא "צרעת". ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (בראשית רבה פ"כ, ד) הני סלעין דנחש היא צרעת, ולפי שהנחש דיבר לשון הרע, נלקה בצרעת.

והנה קליפת צפו בן אליפז, בן עשו, שהשר שלו הוא סמא"ל ולילית הרשעה, עשו בקטרוגם חורבן גדול בארץ פולין וליטא כמו שכתבתי לעיל (בד"ה והנה הנעלם), ולקחו השונאים בעוונותינו הרבים הספרי תורה שנכתבים בקדושה על גבי העור מצד בשר, שהוא גימטריא תק"ב, ולא על גבי דוכסוסטוס, שהוא מצד השערות, ונכתב דוקא במי עפץ, שהוא נגד קליפת עמלק. ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (עבודה זרה דף י"ח עמוד א') בספר תורה שנשרף עם רבי חנינא בן תרדיון, אותיות פורחות והקלף לחוד נשרף. וכן בגזירות פולין היו נשרפים כמה אלפים ספרי תורה, שאותיותיהן פרחו, והקלף והעפץ נשרף. והשונאים אינם יודעים, שמכח זה אין להם שום אחיזה בקדושה, כי התורה ציותה (שמות כב, ל) "ובשר בשדה טריפה לא תאכלו" – באכילה הוא אסור, אבל מותר לכתוב על גבי עור נבילה וטריפה, ובזה היה להם אחיזה בקדושה, ואחר שנשרפו הספרי תורה – מאותו היום נתמעטו כח הקליפות הנזכרות לעיל, ויפריח כח שור וחמור שבקדושה, שיבואו תרין משיחין: משיח בן דוד ומשיח בן יוסף, והמקדש של מעלה ירד למטה.

[19] ) ועוד אפשר לפרש: חייב איניש לבסומי עד דלא, כלומר שיקיים בעצמו את הלאו דלא תגורו מפני איש, וזה אפשר על ידי יין כמו שאמרו בגמרא (בבא בתרא), פחד קשה יין מפיגו, [אפשר עוד לפרש יינה של תורה מפיגו, שזה תורת הסוד שהלומד זוה"ק מקבל יראת שמים ואומץ ועזות דקדושה], ואז, ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, שיש הנראה כמרדכי ובאמת הוא ארור המן, ויש הנראה כהמן ובאמת הוא ברוך מרדכי, ועל ידי היין לא ירא מפני איש ויאמר את האמת, (מח"ב).

[20]) 172 גימטריה – עקב לרמז שהם המציקים בזמן העקב, והם מעכבים הגאולה, ואם זוכים לי' – כלומר יראת ה' זוכים לתתן אמת ליעקב – ומגלים את כל האמת מי שייך לערב רב ומי הוא מצדיקי האמת.

[21]) וכידוע האחים הקדושים רבי אלימלך ורבי ר' זושא זי"ע הלכו וטיהרו את כל מקומות היהודים עד שהגיעו לאושוויץ, ושם נגלה עליהם השטן רח"ל ואיים עליהם שאם לא יחדלו מכאן – אז יהפוך את כל העולם לחסידים שלהם, ומזה פחדו שהחסידים שלהם יהיו שליחים של הסמ"ם מ"ם, ומי יודע מי באמת חסיד של אמת.

[22] ) ומסופר על הצדיק הקדוש המקובל האלוקי רבי סלמן מוצפי זי"ע, שהיה עושה תפילות ותיקונים ויחודים אצל קברי צדיקים כדי לבטל את הגזירה הנוראה ופעם אחת כאשר הרבה להתפלל ולכוון בקבר רחל אימנו, הראו לו מן השמים נחש בעל כמה ראשים שרצה להורגו, וכששאל את אחד המקובלים הגדולים אמר לו שהרשע ימ"ש הוא קליפה מאוד קשה,ושלא יסתכן בנפשו.

[23] ) אמרה התורה: (ויקרא פרק ד' כ"ב): אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֱלֹקָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם, ואמרו בגמרא אשר מלשון אשרי, שאשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על חטאיו ומודה ברבים על טעויותיו, לכן כל אחד צריך להתגבר על טבעו ולא יבוש מפני המלעיגים עליו, ואם נכשלו רבים בגללו יתוודה ויודה על טעותו, ושב ורפא לו. על כן אני מוכרח לומר את האמת ברבים, ואני כותב את שמם, מפני שבעבר לפני יותר מארבעים שנה הדפסתי ופרסמתי את הכשרות שלהם בתוף ספרי נפש ישעיה חלק א-ב, והספר הזה נדפס כחצי מיליון עותקים, וסמכו עלי שזה הכשר טוב, מחויב אני לומר את האמת, ולוואי ואזכה לתקן את המכשול אשר נגרם על ידי. ואני מוכן להוכיח ולהסביר לכל גדול בישראל שרוצה לתקן באמת.

נודע לי כעת, [ועוד נודע לי הרבה דברים שאין הנייר יכול לסובלם] כאשר הרב הגאון רבי דוד שווימער שליט"א רב ומו"ץ בשכונת בית ישראל בירושלים, שפירסם מכתב בחמש עמודים את המכשולים הנוראים מה שיש בהשחיטה של העדה החרדית בירושלים, ואיימו עליו להרוג אותו [וכן רצו להרוג את הגה"צ רבי משה שטרנבוך כשאמר על הכריסים שהם טריפה והיה מודעות גדולות בכל ירושלים עיה"ק, ובתוך שעתיים לא נראה אפילו מודעה אחת כי הם הורידו את זה תיכף, והכל נשלט על ידי שותפם של עמלק – ועל טריפות של הכרסים, ידוע לכל השוחטים שכבר 8 שנים יש הבעיה הזאת של נקיבת הכרסים] אם לא יכתוב מכתב חדש שהכל כשר, ולבסוף בגלל שעמד על דעתו ולא רצה בפרסומים של שקר, [והם פרסמו פרסומים שאין הדעת של ירא שמים סובלתן] העבירו אותו ממשמרתו. זאת אומרת שמשלמים לו כסף רק אם יגיד שהכל כשר!!! וכשרות כזה שייכת רק לעמלק ושותפיו כמו שהמשנה אומרת טוב שבטבחים שותפו של עמלק. (קידושין פ"ב). ומי שרוצה להבין באמת את כל הבעיות של השחיטה כיום יעיין בארבע מאות ספרים שכתבתי על הכשרות, ויתבהר הכל.

[24]) אחד מן המסמכים שיצא לאור:

מסמך 671

מַצָּב הַנִקּוּר בְּאַרְצוֹת הַבְּרִית

יְהוּדִים יְקָרִים מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ מְחַכֶּה לָנוּ שֶׁנַּחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה וְיָבוֹא אֵלֵינוּ בִּמְהֵרָה.

בֵּית דִּין צֶדֶק מִירוּשָׁלַיִם הֶחְלִיט שֶׁכָּל אֵלּוּ שֶׁרוֹצִים לְקַבֵּל סְמִיכָה עַל נִקּוּר בְּתוֹר מְנַקֵּר מֻמְחֶה שֶׁאֶפְשָׁר לִסְמֹךְ עָלָיו, עֲלֵיהֶם לַעֲמוֹד לִבְחִינָה לִפְנֵי הָרַבָּנִים הַגְּאוֹנִים הָרַב הַגָּאוֹן רַבִּי מָרְדְּכַי מַלְאֲכֵי שֶׁלִּיטָ"א וְלִפְנֵי הָרַב הַגָּאוֹן רַבִּי בָּרוּךְ מֵיְיזְלִישׁ שְׁלִיטָ"א וְאַחֲרֵי אִישׁוּרָם בַּחֲתִימַת יָדָם יִתְּנוּ הבד"צ הַסְּמִיכָה שֶׁלָּהֶם.

                יְדִידְכֶם הק' הַדַּל שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל זַלְמָן בְּרִיזְל

יַרְחוֹן תּוֹרָנִי הַלָּזֶה הוֹפִיעַ בָּעִיר סַאטְמֶער שְׁנַת תרצ"ו, בְּעֵת שֶׁשִּׁמֵּשׁ בְּרַבָּנוּת כ"ק אַדְמוֹ"ר הגה"ק רַבֵּנוּ יוֹאֵל מִסַּאטְמֶער זַצַ"ללה"ה. וְהוֹפִיעַ עַל יְדֵי הרה"ג מוֹהֲרַ"ר שְׁמוּאֵל שְׁוַוארְץ זַצַ"ל בֶּן בְּנוֹ שֶׁל הַקּוֹל אַרְיֵה זַצַ"ל, וְהָיָה בֶּן בַּיִת אֵצֶל רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ מִסאַטְמעֶר זְיָ"ע וְלֹא עָשָׂה שׁוּם דָּבָר קָטָן אוֹ גָּדוֹל בָּעִיר בִּלְתִּי הַסְכָּמַת רַבֵּנוּ זַצַ"ל

לֶקֶט שְׁנַת ו' גִּלָּיוֹן ב' ששנ"ה

לְאַפְרוּשֵׁי מֵאִיסּוּרָא סִימָן י"ט

לְהִתְוַדַּע וּלְהִגָּלוֹת לְהָעוֹמְדִים עַל הַפְּקוּדִים לְהַשְׁגִּיחַ בְּעִנְיְנֵי נִקּוּר כִּי הַשַּׁמְנוּנִית שֶׁעַל הַכָּבֵד הוּא אִסּוּר מִדִּין חֵלֶב גָּמוּר דְּמִלְבַד מַה שֶׁמְּבֹאָר בְּסִפְרֵי נִקּוּר: דִּבְאוֹתוֹ צַד שֶׁהַמָרָה תְּלוּיָה בָּהּ חֵלֶב הַדָּבוּק שָׁם הוּא חֵלֶב שֶׁל הַיֶּתֶר שְׁבְּקֵיבָה שֶׁאָסוּר, עוֹד נִשְׁרַשׁ וְנִצְמַד שָׁם מֵחֵלֶב שֶׁעַל בֵּית הַכּוֹסוֹת שֶׁהוּא הַשִּׂמְלָה שֶׁקּוֹרִין פְּרוּסָה שֶׁאָסוּר וְעָנוּשׁ כָּרֵת ר"ל, וַיַּעַן כִּי הַכּוֹתֵב דִּבֶּר עִם אֵיזֶה מַשְׁגִּיחִים וְלֹא חָלוּ וְלֹא הִרְגִּישׁוּ שֶׁיֵּשׁ שׁוּם אִסּוּר בְּשַׁמְנוּנִית הַכָּבֵד אֲפִילוּ מִטַּעַם הא' וּמִילְתָא דִּשְׁכִיחָא שֶׁהַנָּשִׁים לוֹקְחוֹת מְהַדְּקוֹת הָרֵאָה וְהַכָּבֵד מְחֻבָּר כְּמוֹת שֶׁהוּא וְלָאו כּוּלֵּי עָלְמָא דִּינֵי גְּמִירֵי, עַל כֵּן צָרִיךְ לְעוֹרֵר וּלְהַזְהִיר עַל זֶה לְהָסִיר הַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת מִקֶּרֶב יִשְׂרָאֵל. עוֹד צָרִיךְ לְהַזְהִיר עַל מַה שֶׁקָּרוֹב לְהִפָּסֵד בְּמַה שֶׁשָּׁכִיחַ שְׁבְהָרֵיאוֹת מִן הַדַּקּוֹת נִשְׁאַר שָׁם מֵהֶחָצֵר הַכָּבֵד שֶׁקּוֹרִין פְלעֶקִין וְיֵשׁ שָׁם ב' קְרוּמִים וּקְרוּם א' שְׁלְצַד הַכָּבֵד אָסוּר מִשּׁוּם חֵלֶב הַקֶּרֶב הַמֻּנָּח עָלָיו וּבְקַל יְכוֹלִין לָבוֹא לִידֵי מִכְשׁוֹל בָּזֶה, מֵחֲמַת כִּי שְׁכִיחָא מִילְּתָא וְלָאו כּוּלָּא עָלְמָא דִּינֵי גְּמִירֵי, עַל כֵּן חוֹב עַל הַמַּשְׁגִּיחִין לְקַיֵּם מאחז"ל חֲזָקָה עַל חָבֵר שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיא מִתַּחַת יָדוֹ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְתֻקָּן.

גַּם בְּעִנְיַן הַכָּבֵד הַלָּבָן הַנִּקְרָא וֵוייסֶע לֶעבֶּער שֶׁמְּבֹאָר בְּסִפְרֵי הַנִקּוּר שֶׁלֹּא לְבְשׁוּלו מֵחֲמַת חוּטֵי הַדָּם הַמְּרֻבִּין בָּהּ כִּי אִם לְנַקְרוֹ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ לִצְלוֹתוֹ דְּאִם נִשְׁאַר אֵיזֶה חוּטֵי דָּם, נוּרָא מְשְׁאָב שֹׁאֵב וְאַחַר כָּךְ מִי שֶׁרוֹצֶה לְבַשְּׁלוֹ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ, וְהִנֵּה הַרְבֵּה טַבָּחִים מוֹכְרִין זֹאת בְּשֵׁם גְראַשִׁיצְל אוֹ פְרעֶזִיל בְּלִי שׁוּם נִקּוּר וּבִלְתִּי הוֹדָעָה לְהַבְחִין בֵּין צְלִי לְבִשּׁוּל, עַל כֵּן גַּם בָּזֶה הַחִיּוּב עַל הַמַּשְׁגִּיחִים שֶׁיִּתְּנוּ עֵינֵיהֶם עֵינָא פְּקִיחָא לְהַשְׁגִּיחַ עַל זֶה.