סגולה גדולה

מ"ב מסעות לימי בין המצרים

כל הסודות האלו מרומזות בפסוק "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם"

 

להורדה:  סגולה גדולה לימי בין המצרים מב מסעות

סגולה גדולה לימי בין המצרים, [זמן שצריך למתק הדינים, ובפרט בשעה זו שהיא עת צרה ליעקב.

ידוע שכל חיי האדם בנויים על מ"ב המסעות האלו, [ראה להלן מתלמידי בעש"ט זיע"א, שכל אחד צריך לעבור בחייו מ"ב בעולם הזה], וכל סודות חיי האדם טמונים בפרשה זו, לכן כל אחד ישתדל לומר בימים אלו.

הסגולה הגדולה מובא מקדוש ישראל, מלאך ה' צבאות, שמסר את נשמתו על קידוש ה', רבנו הקדוש רבי שמשון מאוסטרופולי הי"ד אשר מביא בצורה מסויימת את המ"ב מסעות.

הסגולה הגדולה היא שבאמירה הזאת יכולים לדחות את הדין, למתק גזרות רעות וקושות ומגיפה ח"ו מעל עם ישראל בכלל, ובפרט לכל אחד שזוכה לקרוא הסגולה הזאת.

לכן כדאי בשלושת השבועות לקרוא פעם בשבוע למתק הדינים. כל אחר מישראל יקרא התיקון של רבנו הקדוש, איש האלוקי, ‏רבנו שמשון מאוסטרופולי הי"ד וכשיקראו דברים קדושים אלו "ידליקו נר לזכרו".

ובכח הרבים שיקראו בסגולה הזאת נזכה שנראה בקרוב בשוב ה' את שיבת ציון בביאת משיח בן דוד בב"א.

מתוך Vikikabballa

קפיצה אל: ניווט, חיפוש

כתבו המקובלים ז"ל כדי להנצל האדם ממקרים רעים, ובפרט מחולי המגפה, יועיל מאד אמירת המסעות, ולכן נוהגין בערב פסח ובבין המצרים כל יום ללמוד קריאה זו:

א רַעְמְסֵס. ב סֻכּוֹת. ג אֵתָם. ד פִּי הַחִירֹת. ה מָרָה. ו אֵילִמָה ז יַם סוּף. ח מִדְבַּר סִין. ט דָּפְקָה. י אָלוּשׁ. יא רְפִידִם. יב מִדְבַּר סִינַי יג קִבְרֹת הַתַּאֲוָה. יד חֲצֵרֹת. טו רִתְמָה. טז רִמֹּן פָּרֶץ. יז לִבְנָה. יח רִסָּה יט קְהֵלָתָה. כ הַר שָׁפֶר. כא חֲרָדָה. כב מַקְהֵלֹת. כג תָּחַת. כד תָּרַח כה מִתְקָה. כו חַשְׁמֹנָה. כז מֹסֵרוֹת. כח בְּנֵי יַעֲקָן. כט חֹר הַגִּדְגָּד. ל יָטְבָתָה לא עַבְרֹנָה. לב עֶצְיֹן גָּבֶר. לג קָדֵשׁ. לד הֹר הָהָר. לה צַלְמֹנָה. לו פוּנֹן לז אֹבֹת. לח עִיֵּי הָעֲבָרִים. לט דִּיבֹן גָּד. מ עַלְמֹן דִּבְלָתָיְמָה. מא הָרֵי הָעֲבָרִים. מב עַרְבֹת מוֹאָב:

כַּד נְטָלוּ יִשְֹרָאֵל מֵרַעְמְסֵס (א). לָא יַדְעוּן אִי יִנְטְלוּן לְסֻכּוֹת אוֹ לִקְהֵלָתָה אוֹ לְמֹסֵרוֹת, וּפָקִיד מַדְבְּרָנָא דְּעַמֵּיהּ דְּיִנְטְלוּן לְסֻכּוֹת

(ב). מִסֻּכּוֹת לָא יַדְעוּן אִי יִנְטְלוּן לְאֵתָם אוֹ לַחֲצֵרֹת אוֹ לְתָרַח אוֹ לְעֶצְיֹן גָּבֶר, וּפָקִיד מַדְבְּרָנָא דְּעַמֵּיהּ דְּיִנְטְלוּן לְאֵתָם.

(ג). מֵאֵתָם לָא יַדְעוּן אִי יִנְטְלוּן לְפִי הַחִירֹת אוֹ לְרִמֹּן פָּרֶץ אוֹ לְעַבְרֹנָה אוֹ לְהָרֵי הָעֲבָרִים, וּפָקִיד מַדְבְּרָנָא דְּעַמֵּיהּ דְּיִנְטְלוּן לְפִי הַחִירֹת.

(ד). מִפִּי הַחִירֹת לָא יַדְעוּן אִי יִנְטְלוּן לְמָרָה אוֹ לְתָחַת אוֹ לְעַרְבֹת מוֹאָב, וּפָקִיד מַדְבְּרָנָא דְּעַמֵּיהּ דְּיִנְטְלוּן לְמָרָה.

(ה). מִמָּרָה לָא יַדְעוּן אִי יִנְטְלוּן לְאֵילִם אוֹ לְמַקְהֵלֹת אוֹ לְעַלְמֹן דִּבְלָתָיְמָה, וּפָקִיד מַדְבְּרָנָא דְּעַמֵּיהּ דְּיִנְטְלוּן לְאֵילִם.

(ו). מֵאֵילִם לָא יַדְעוּן אִי יִנְטְלוּן לְיַם סוּף אוֹ לְחַשְׁמֹנָה אוֹ לְפוּנֹן אוֹ לְעִיֵּי הָעֲבָרִים, וּפָקִיד מַדְבְּרָנָא דְּעַמֵּיהּ דְּיִנְטְלוּן לְיַם סוּף.

(ז). מִיַּם סוּף לָא יָדְעוּ אִי יִנְטְלוּן לְמִדְבַּר סִין אוֹ לַחֲרָדָה, וּפָקִיד מַדְבְּרָנָא דְּעַמֵּיהּ דְּיִנְטְלוּן לְמִדְבַּר סִין.

(ר). מִמִּדְבַּר סִין לָא יָדְעוּ אִי יִנְטְלוּן לְדָפְקָה אוֹ לְיָטְבָתָה, וּפָקִיד מַדְבְּרָנָא דְּעַמֵּיהּ דְּיִנְטְלוּן לְדָפְקָה.

(ע). מִדָּפְקָה לָא יַדְעוּן אִי יִנְטְלוּן לְאָלוּשׁ אוֹ לְרִסָּה אוֹ לְאֹבֹת, וּפָקִיד מַדְבְּרָנָא דְּעַמֵּיהּ דְּיִנְטְלוּן לְאָלוּשׁ.

מֵאָלוּשׁ לָא יַדְעוּן אִי יִנְטְלוּן לִרְפִידִם אוֹ לְהַר שָׁפֶר אוֹ לִבְנֵי יַעֲקָן, וּפָקִיד מַדְבְּרָנָא דְּעַמֵּיהּ דְּיִנְטְלוּן לִרְפִידִם.

(ט). מֵרְפִידִם לָא יָדְעוּ אִי יִנְטְלוּן לְמִדְבַּר סִינַי אוֹ לְקִבְרֹת הַתַּאֲוָה אוֹ לְחֹר הַגִּדְגָּד, וּפָקִיד מַדְבְּרָנָא דְּעַמֵּיהּ דְּיִנְטְלוּן לְמִדְבַּר סִינַי.

(נ). מִמִּדְבַּר סִינַי לָא יָדְעוּ אִי יִנְטְלוּן לְקִבְרֹת הַתַּאֲוָה אוֹ לְחֹר הַגִּדְגָּד, וּפָקִיד מַדְבְּרָנָא דְּעַמֵּיהּ דְּיִנְטְלוּן לְקִבְרֹת הַתַּאֲוָה.

(נ). מִקִּבְרֹת הַתַּאֲוָה לָא יָדְעוּ אִי יִנְטְלוּן לַחֲצֵרֹת אוֹ לְתָרַח אוֹ לְעֶצְיֹן גָּבֶר, וּפָקִיד מַדְבְּרָנָא דְּעַמֵּיהּ דְּיִנְטְלוּן לַחֲצֵרֹת.

(ג). מֵחֲצֵרֹת נְטָלוּ לְרִתְמָה.

(ד). מֵרִתְמָה לָא יָדְעוּ אִי יִנְטְלוּן לְרִמֹּן פָּרֶץ אוֹ לְעַבְרֹנָה אוֹ לְהָרֵי הָעֲבָרִים, וּפָקִיד מַדְבְּרָנָא דְּעַמֵּיהּ דְּיִנְטְלוּן לְרִמֹּן פָּרֶץ.

(י). מֵרִמֹּן פָּרֶץ נְטָלוּ לְלִבְנָה.

(כ). מִלִּבְנָה לָא יָדְעוּ אִי יִנְטְלוּן לְרִסָּה אוֹ לְאֹבֹת, וּפָקִיד מַדְבְּרָנָא דְּעַמֵּיהּ דְּיִנְטְלוּן לְרִסָּה.

(ש). מֵרִסָּה לָא יָדְעוּ אִי יִנְטְלוּן לִקְהֵלָתָה אוֹ לְמֹסֵרוֹת, וּפָקִיד מַדְבְּרָנָא דְּעַמֵּיהּ דְּיִנְטְלוּן לִקְהֵלָתָה.

(ב). מִקְּהֵלָתָה לָא יָדְעוּ אִי יִנְטְלוּן לְהַר שָׁפֶר אוֹ לִבְנֵי יַעֲקָן, וּפָקִיד מַדְבְּרָנָא דְּעַמֵּיהּ דְּיִנְטְלוּן לְהַר שָׁפֶר.

(ט). מֵהַר שָׁפֶר נְטָלוּ לַחֲרָדָה.

(ר). וּמֵחֲרָדָה לָא יָדְעוּ אִי יִנְטְלוּן לְמַקְהֵלֹת אוֹ לְעַלְמֹן דִּבְלָתָיְמָה, וּפָקִיד מַדְבְּרָנָא דְּעַמֵּיהּ דְּיִנְטְלוּן לְמַקְהֵלֹת.

(צ). מִמַּקְהֵלֹת לָא יָדְעוּ אִי יִנְטְלוּן לְתָחַת אוֹ לְעַרְבֹת מוֹאָב, וּפָקִיד מַדְבְּרָנָא דְּעַמֵּיהּ דְּיִנְטְלוּן לְתָחַת.

(ת). מִתָּחַת לָא יָדְעוּ אִי יִנְטְלוּן לְתָרַח אוֹ לְעֶצְיֹן גָּבֶר, וּפָקִיד מַדְבְּרָנָא דְּעַמֵּיהּ דְּיִנְטְלוּן לְתָרַח. (ג). מִתָּרַח נְטָלוּ לְמִתְקָה.

(ח). מִמִּתְקָה לָא יָדְעוּ אִי יִנְטְלוּן לְחַשְׁמֹנָה אוֹ לְפוּנֹן אוֹ לְעִיֵּי הָעֲבָרִים, וּפָקִיד מַדְבְּרָנָא דְּעַמֵּיהּ דְּיִנְטְלוּן לְחַשְׁמֹנָה.

(ק). מֵחַשְׁמֹנָה נְטָלוּ לְמֹסֵרוֹת.

(ב). מִמֹּסֵרוֹת נְטָלוּ לִבְנֵי יַעֲקָן.

(ט). מִבְּנֵי יַעֲקָן נְטָלוּ לְחֹר הַגִּדְגָּד.

(ג). מֵחֹר הַגִּדְגָּד נְטָלוּ לְיָטְבָתָה.

(ע). מִיָּטְבָתָה לָא יָדְעוּ אִי יִנְטְלוּן לְעַבְרֹנָה אוֹ לְהָרֵי הָעֲבָרִים, וּפָקִיד מַדְבְּרָנָא דְּעַמֵּיהּ דְּיִנְטְלוּן לְעַבְרֹנָה.

(י). מֵעַבְרֹנָה נְטָלוּ לְעֶצְיֹן גָּבֶר.

(ג). מֵעֶצְיֹן גָּבֶר נְטָלוּ לְקָדֵשׁ.

(ל). מִקָּדֵשׁ נְטָלוּ לְהֹר הָהָר.

(פ). מֵהֹר הָהָר נְטָלוּ לְצַלְמֹנָה.

(ז). מִצַּלְמֹנָה לָא יָדְעוּ אִי יִנְטְלוּן לְפוּנֹן אוֹ לְעִיֵּי הָעֲבָרִים, וּפָקִיד מַדְבְּרָנָא דְּעַמֵּיהּ דְּיִנְטְלוּן לְפוּנֹן.

(ק). מִפּוּנֹן נְטָלוּ לְאֹבֹת.

(ש). מֵאֹבֹת נְטָלוּ לְעִיֵּי הָעֲבָרִים.

(ק). מֵעִיֵּי הָעֲבָרִים נְטָלוּ לְדִיבֹן גָּד.

(ו). מִדִּיבֹן גָּד נְטָלוּ לְעַלְמֹן דִּבְלָתָיְמָה.

(צ). מֵעַלְמֹן דִּבְלָתָיְמָה נְטָלוּ לְהָרֵי הָעֲבָרִים.

(י). וּמֵהָרֵי הָעֲבָרִים נְטָלוּ לְעַרְבֹת מוֹאָב.

(ת). בָּרוּךְ, שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ, לְעוֹלָם וָעֶד:

פרשת בראשית

וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה: (בראשית ב א-ב).

וצריך ביאור תיבת "צבאם", מדוע אמר דוקא לשון זה. גם צריך ביאור כפל הלשון, 'ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה', ואח"כ אמר עוד הפעם 'וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה', והוא תמוה.

ואפשר לבאר הכתוב על דרך הרמז, דתיבת "צבאם" אותיות "צ"א ב"ם".

א. כל אחד צריך לעבור בחייו מ"ב בעולם הזה

והביאור בזה יש לומר, דהנה ידוע מהבעל שם טוב הקדוש זי"ע דכל הנסיעות של אדם הם בבחינת "בם", ומובא בספר הק' דגל מחנה אפרים (פרשת מסעי) וז"ל: שמעתי בשם אא"ז זללה"ה כי כל המסעות היו מ"ב, והם אצל כל אדם מיום הוולדו עד שובו אל עולמו. ולהבין זה כי מיום הלידה והוצאתו מרחם אמו הוא בחינת יציאת מצרים כנודע, ואחר כך נוסע ממסע למסע עד בואו לארץ החיים העליונה וכו'. ובוודאי נכתבו המסעות בתורה להורות הדרך הישר לאיש הישראלי, לידע הדרך הישר אשר ילך בו כל ימי חייו, ליסע ממסע למסע.

וידוע שכל המסעות הם בחינות קדושים וטהורים, כמו ששמעתי מן אדוני אבי זקיני זללה"ה בשם ספר ברית מנוחה, 'קברות התאוה' הוא בחינת החכמה, כי שם קברו את העם המתאוים (במדבר יא, לד), פירוש מי שבא למדת חכמה אזי בטל ממנו כל התאוות מרוב דביקותו בו יתברך שמו, ומזה נבין לכל המסעות שבודאי הם בחינות קדושות ומעלות רמות, וכן גם כן 'תבערה' בודאי הוא בחינה קדושה, אך הם כאשר באו למקומות הללו נשתנה הדבר על ידי מעשיהם, ונהפך להם ללא טובה ר"ל וכו', וכן שאר המסעות כפשוטן, וכן ב'תבערה' כי בערה בם אש ה' (שם שם, ג), ואם היו נוסעים ובאים למסעות הנ"ל ולא ישנו אותם במעשיהם, בודאי היה מאיר להם כל מסע ומסע באור הגנוז בתוכו, ודי בזה למבין.

והוא שאמר הכתוב (שם לג, א-ב) "אלה מסעי בני ישראל וגו', ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה'", פירוש, משה כתב בתורה המסעות איך הם עומדים ברומו של עולם, מתחילת יציאת האדם מרחם אמו עד בואו לארץ החיים העליונה, כדי שידע האדם הדרך אשר ילך בה על פי ה', [אבל] 'ואלה מסעיהם למוצאיהם', היינו האיך שינו אותם במעשיהם ללא טובים, ולכך לא נאמר כאן 'על פי ה", והבן זה, וה' יורנו בדרך הישר והאמת לפניו אמן. עכלה"ק.

ובספר הק' תולדות יעקב יוסף בסופו (קו"א, דף ר"ח עמוד ד') כתב וזה לשון קדשו: עוד שמעתי בשם מורי, כשהלך בנסיעה הידוע הראה לו רבו, במקום זה היה מרומז הנסיעה שהיו נוסעין ישראל במדבר במסע זו, וכל נסיעות האדם מרומז בתורה וכו', וכן כשנשברה לו הספינה והיה בעצבות גדול, ובא רבו ותמה עליו, והראה לו באיזה עולמות הוא עכשיו, והיו שמות אהי"ה וצירופי אהי"ה וכו', ואז התחזק בלבו למתקן בשרשן כידוע לו וכו' ודפח"ח. עד כאן לשונו הק'. (וכן הביא עובדא זו שם בפרשת תרומה, עיי"ש).

ובספר נתיב מצוותיך (נתיב אמונה שביל א' אות ט') כתב בזה הלשון: ורבינו הקדוש אור החיים, אמר עליו מרן הבעל שם טוב, שנשמתו מ'רוח' דוד של אצילות, ובכל לילה שמע תורה מפי הקדוש ברך הוא, ורוב קדושתו אי אפשר לכתוב והיה מיורדי המרכבה, וגילוי נשמות, ומדרגת רוח הקודש אמת, ומרן הקדוש [הבעש"ט] היה 'נפש' דוד דאצילות, והיה רוצה שיתקשרו ביחד נפש ורוח, ויתגלה הנשמה וחיה דאצילות, ויהיה הגאולה אמיתית. ושאל אותו על ידי גיסו הקדוש ר' גרשון מקיטוב אם יהיה יכולת שיסע לירושלים ויתראה עם הקדוש פנים בפנים, והשיב, שיכתוב לו שיעיין בעת שרואה את צלם דמות תבניתו בעולמות עליונים, אם הוא רואה את כל אבריו ודיוקנו אם לא, והשיב מרן הקדוש שאינו רואה את עקביו, ואמר הקדוש שלא יטריח את עצמו כי לחנם יהיה טרחתו. ומרן לא השיג את האגרת הזה, ומסר נפשו ונסע, אף שאמרו לו מן השמים שלא יסע, מסר נפשו ונסע בימי החורף. ובחג הפסח היה בעיר סטאמבול ושם עשה נוראות ונפלאות עד שנשמע בבית הקיסר, והיה מה שהיה, והוצרך לברוח בספינה, ואמרו לו מן השמים שיחזור ולא רצה, ולקחו ממנו כל המדרגות אף תורתו ותפלתו, שלא ידע לומר ברוך בתוך הסידור, שלא הבין האותיות, ואמר מה בכך אסע עם הארץ ובור אל הצדיק אור החיים לארץ הקדושה, וקיבל הכל. עד שנשברה הספינה, ובתו הצדיקת אדל טבעה בים וצעקה אבי הרחמן היכן אתה שאתה רואה בצרתי, ומרוב צערו וצרתו וגם שנסתלקו ממנו כל המדריגות וכל הקדושה בא אליו הס"מ ימ"ש ואמר לו מה שאמר, וכשראה שצרתו צרה גדולה שבאה נפשו עד שאול, אמר שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, רבון העולמים אני חוזר לביתי, ותיכף בא אליו רבו המובהק אחיה השילוני הנביא והראה לו היכן היה וכו', וברגע הביאו בחזרה לסטאמבול, ומשם נסע תיכף לביתו. עכלה"ק.

ומובא בספר ישועות ישראל (סיפור ו'), שהרה"ק מרוזין זי"ע סיפר מענין זה וז"ל: וכן פעם אחד הלך הבעל שם טוב עם בתו היחידה על ספינה בים, ויבוא רוח גדולה וחזקה רוח סערה המפרק הרים והספינה חשבה להשבר, עד אשר הוכרח להפיל גורלות את מי ישליכו לים להקל מעל הספינה, ויפול הגורל על בתו להשליכה לים, אז בא להבעל שם טוב אחיהו השילוני הנביא אשר היה רבו, ויאמר לו הלא הוריתיך מאז את השמות אשר תזכור בעת צרה, ויען לו הבעל שם טוב כי לא הודיעו לו מן השמים מקודם את הצרה אשר תבוא עליהם. ע"כ.

ב. ענין המ"ב מסעות – הוא לתקן ניצוצות

ועיין באור החיים הקדוש פרשת מסעי (במדבר לג, א), שכתב באמצע דבריו בזה הלשון: אכן יתבאר על פי דברי אנשי אמת (זוהר ח"ב דף קנז.) שאמרו שהליכת ישראל במדבר היתה לברר ניצוצי הקדושה שאנס איש הבליעל החונה במדבר השמם, ששם קנה מקומו מקום נחש שרף ועקרב, ודרכו שם עדת ה' להוציא בולעו מפיו. והוא הטעם שהיו ישראל חונים במקום אחד שנה ובמקום אחר י"ב שעות, שהוא כפי מה שצריך לבירור הניצוצות שישנם במקום ההוא, ובירור זה אין כח בעולם שיכול עשותו זולת קדושה השלימה ובסוד שלימות מחברת הכללות ומחברת הפרטות, קדושה השלמה היא השכינה וישראל והתורה וכו'.

וכפי זה תכלית המעשה הוא, כשנוסעים היו נוסעים עמהם כל הדומה למין הקודש, לא בזמן החנייה שעדיין לא נעשה עמו דבר, והוא מה שרמז במאמר 'אלה מסעי', וכו'. ואמר הכתוב עצמו טעם עילוי מסעות אלה, לפי שהם של בני ישראל 'אשר יצאו מארץ מצרים' ונצרפו בכור הברזל שהוא ארץ מצרים כאמור, ובזה היו נשמותם ראויים לברר ניצוצי הקדושה בכל המקום אשר יבואו שמה. ועוד לצבאותם, שהיא שלימות הצבא אשר תשרה עליו השכינה, שהוא מספר ס' ריבוא וכו'. עכ"ל, עיי"ש.

ובא וראה מה שכתב בספר הק' זרע קודש (בפרשת מסעי) וז"ל: אלה מסעי בני ישראל וגו' ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה', ואלה מסעיהם למוצאיהם (במדבר לג, א-ב). הנה ענין נסיעות בני ישראל במדבר היה, כי במדבר היה מקום נחש שרף ועקרב וצמאון, כל זאת מורה על תוקף כוחות הטומאה שהיו חונים שם, והנה בלתי חיות הקדושה אי אפשר להם כלל להתקיים, רק שכן גזרה חכמתו ית' שמו שיפול חסרון בבריאה, שמארת חסר כתיב (בראשית א, יד) שלא היה מאורות בשלימות [שגנז] ית' האור, ועל ידי זה גם לכוחות ההם יש איזה חיות, כדי שאחר כך נברר מהם אותם הניצוצי קדושה והחיות שיש להם וכו'. כמו שכתוב בספרים משל לאב שבנו לא היה אצלו זה כמה שנים, ובא אצלו, תגדל שמחת אביו מאוד מאוד יותר מאילו היה בנו אצלו תמיד, כן הענין בהעלאת ניצוצי קדושה, ולית נהורא אלא מגו חשוכא, והארץ היתה תוהו [ובוהו] וחושך (בראשית א, ב), ואח"כ מחושך זה אמר אלקים יהי אור, כן היה רצונו ית'.

ולכוונה [זו] היו מסעות בני ישראל במדבר, ששם יקדשו ישראל את עצמם ויקשו מדותיהם, וע"י תוקף הקדושה בתיקון מדותיהם יכניעו ויבטלו כוחות ומדות וחיות הטומאה שלא [יהיה] להם חיות מהניצוצי קדושה, ויוציאו [בלעם] מפיהם וכו'. וזהו שנאמר כאן את מוצאיהם למסעיהם על פי ה', כמו שכתוב (ירמי' טו, יט) [ואם] תוציא יקר מזולל כפ"י תהיה, וזהו על פ"י ה'.

והנה יש ששה מדות בחינת ששה קצוות כידוע, ומדה שביעית כוללת כולם כי מדה שביעית הוא מלכות, שמי שאינו מתנהג במדותיו רק לפי הצורך לפרסם כבוד מלכותו ית' ולעבדו יתברך, אז כל המדות נכללים אצלו כאחד ואינם נפרדים, וכל מדה כלולה מחברתה. נמצא הם [ז'] פעמים ששה הם מ"ב, ובמ"ב מסעות אלו תקנו מ"ב מדותיהם בכח קדושת שם [בן] מ"ב [המרומז באנא בכח], ועי"ז בטלו כוחות הטומאה, שאת זה לעומת זה עשה אלקים, ובלעם הקריב מ"ב קרבנות לחזק אלו הכוחות הטומאה, והיה שם במ"ב מקומות אלו בכל מקום כח הטומאה אחד, ואותו כח הטומאה כש[היו] באים לאותו מקום [היתה] מפתה וגורם למדה רעה ח"ו, על דרך שפירש רש"י (במדבר לג, יח) על "ויחנו ברתמה" שנקרא כן 'על שם לשון הרע שדברו המרגלים'[1] כו', כי המקום גורם, וכן בכל מקום המסעות על דרך זה היה המקום גורם לאיזה מדה רעה ח"ו לישראל, והכניעו ובטלו ע"י שתקנו מדותיהם כנ"ל. עיין שם באורך.

אחר כך כתב שם עוד וזל"ק: והנה אמר ה' יתברך (שמות ג, י) אהיה אשר אהיה, [אהיה] עמכם בשעבוד זה ואהיה עמכם בשעבוד אחר, וכן גם כן פירושו אהיה עמכם בגלות ואהיה עמכם בעת הגאולה, על דרך (בראשית מו, ד) 'אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה'. והנה ב' פעמים אהי"ה גימטריא מ"ב כמנין מ"ב מסעות, בחינת שם מ"ב שכתוב בספרים שטוב להעלות הנשמה [למעלה] ע"י שם זה. והענין [הוא] ע"י האמונה הגדולה שהשי"ת אמר אהיה אשר אהיה, ולעתיד שיהיה הכ"א יום שבין המצרים ימים טובים והכ"א יום שיש עתה ימים טובים יהיה גימטריא ב"פ אהיה בחינת שם מ"ב כנ"ל. עכלה"ק.

על כל פנים חזינן מכל זה ענין המסעות של בני ישראל במדבר, דבכל מקום היה להם ענין נשגב אחר לתקן, וזהו היו עיקר נסיעותיהם בתוך המדבר טרם בואם לארץ.

ג. גדולת מסעות הצדיקים

ובאמת כן הוא בכל נסיעות בני אדם בכל הדורות, והצדיקים יודעים תכלית כל הנסיעות והגלויות. ועיין בספר באר משה (אש דת, בפרשת מסעי), שכתב בשם רבינו הבעל שם טוב זי"ע שלעתיד יהיה כתוב: "ויסע ישראל בן אליעזר ממקום פלוני למקום פלוני" כמו שנכתבו מסעותיהם של ישראל, וכתב שם שכך מוסרים בשם זקיני האוהב ישראל מאפטא זצוק"ל שאמר אף הוא כן, עיי"ש.

וכן אומרים בשם הרה"ק רבי ר' מענדעלע מרימנוב זי"ע, שאמר דלעתיד לבוא יהא כתוב בתורה "ויסע רבי מענדל מפריסטוק ויחנה ברימנוב".

ובספר הק' כתונת פסים [לבעל התולדות י"י זי"ע] (פרשת בהעלותך) כתב, וזל"ק: ונחזור לביאור מורי הנ"ל, כי ענין נסיעת האדם ממקום זה למקום אחר עבור פרנסתו וכיוצא, הוא משום שיש שם ניצוצות שלו וצריך להוציאן משם ולבררן וכו'. עכלה"ק. ובזה ביאר הבעל שם טוב זי"ע הפסוק (תהלים לז, כג) מד' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ, (עיין בספר כתונת פסים הנ"ל פרשת לך אות כ' כ"א כ"ב כ"ג).

ועיין עוד מ"ש באור החיים הק' פרשת יתרו (שמות י"ט סוף פסוק ה', על פסוק והייתם לי סגולה מכל העמים), וז"ל: עוד ירמוז סתר עליון, לפי מה שקדם לנו כי ענפי הקדושה נתפזרו בעולם ואין מציאות להם להתברר זולת באמצעות ישראל, וביותר באמצעות עסק התורה שהיא כאבן השואבת ניצוציה במקום שהם, ואותם נצוצי הקדושה גם להם יקרא סגולה וכו'. ואומרו כי לי כל הארץ, כאן רמז שיש לו סגולה מפוזרת בכל הארץ, וזה טעם פיזור ישראל בד' רוחות העולם, לחזר אחר הסגולה שהיא אבידתם. והנה זולת עוונם של ישראל היו יכולים השגת הדבר בלא פיזור בעולם, אלא בכח עוצם תורתם היו מולכים בכל העולם ושואבים כל בחינות הקדושות מכל מקום שהם, ובאמצעות החטא תש כוחם וצריכים לרדת שמה לברר הטוב ההוא. עכלה"ק.

ובספר הק' חובת הלבבות (בהקדמה לשער הבטחון) מובא מעשה באחד שהלך לבקש פרנסה בעיר אחרת, ופגש באיזה פילוסוף ששאל לו אם מאמין שהקב"ה מפרנס את כל העולם, וכשהשיב שמאמין שאל לו, הלא מעשיך סותרים את דבריך, שאתה הולך לבקש פרנסה בעיר אחרת. וחזר האיש לביתו.

ומובא בספר י"ג אורות (עמוד קטז-קיז) בשם הרה"ק רבי איציקל מפשעווארסק זצ"ל בשם הרה"ק בעל דברי יחזקאל משינאווע זי"ע, שאמר על דברי חובת הלבבות הנ"ל, דאם היה איש הלז לומד כתבי האריז"ל, לא היה חוזר לביתו, כי אולי צריך לנסוע למרחוק על מנת לתקן ענין אחר לגמרי.

עוד הביא שם שהרה"ק משינאווע זצ"ל היה פעם אחת במארינבאד, וכאשר ביקשו ממנו כמה נגידים שיסע עוד הפעם למארינבאד, השיב להם שכל מה שהיה צריך לתקן שם כבר תיקן.

רואים מזה גם כן דזהו ענין נסיעותיו של אדם בעוה"ז, הוא לתקן ניצוצות הקדושות, ויש לפעמים שאין צריכים לנסוע כי כבר תיקנו הכל.

ד. בשבת קודש אפשר לתקן הניצוצות בלא מסעות

ואפשר לפרש על דרך זה, דבשבת קודש שהוא יום מנוחה ואין נוסעים למקומות שונים לתקן הניצוצות, הרי שהניצוצות באים להאדם ואז אינו צריך לנסוע.

והטעם בזה י"ל על פי דברי האור החיים הקדוש בפרשת יתרו הנ"ל, שכתב דכל ענין נסיעות ישראל הוא בגלל העוונות, וזולת עונם של ישראל היו יכולים השגת הדבר בלא פיזור בעולם אלא בכח עוצם תורתם וכו' וכנ"ל, ובאמצעות החטא תש כחם וצריכים לרדת שמה לברר הטוב ההוא עכ"ל, נמצא לפי דבריו דכשנמחלים עוונות ישראל אין צריכים לנסוע ממקום למקום לתקן הניצוצות, כי הניצוצות באים אליהם.

והנה אמרו חז"ל (שבת דף קיח:) 'כל המשמר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו'. ע"כ, כיון דהשבת גורם מחילת עוונות, ממילא אין צריכים לנסוע ממקום למקום, וע"כ הוא יום מנוחה, וכמאמרם ז"ל במדרש (רש"י בראשית ב, ב; ע"פ ב"ר י, ט) "מה היה העולם חסר מנוחה, באת שבת באת מנוחה".

ועל פי זה יש לבאר הענין שנקרא השבת "זכר ליציאת מצרים", כמו שאומרים בקידוש ליל שב"ק, על פי דברי הדגל מחנה אפרים בשם הבעל שם טוב הנ"ל, ועוד ספרים הק' הנ"ל, דענין יציאת מצרים וכל המ"ב מסעות היו להוציא הניצוצות הקדושים ממקום בליעתן בטומאה, אמנם כיון דבשבת אין צריכים לכל זה, רק הניצוצים מתתקנים מאליהם בלי שיצטרכו לנסוע למקומות שונות, ע"כ השבת הוא זכר ליציאת מצרים, שהניצוצים נתתקנים מאליהם בלי שיצטרכו לנסוע.

וזהו שאומרים במנחה דשבתא "אתה אחד ושמך אחד וכו' תפארת גדולה ועטרת ישועה יום מנוחה וקדושה לעמך נתת", וצריך ביאור מדוע נסמכו שני ענינים אלו זה לזה, "מנוחה" ו"קדושה". אך להאמור יובן, דכיון שהוא יום מנוחה, ואין נוסעים ממקום למקום, ע"כ איך אפשר לתקן אז הניצוצות הקדושים ולהעלותם, ועל זה אומרים "וקדושה לעמך נתת", שהקב"ה נותן לישראל ביום השבת קודש את ניצוצות הקדושה שיתעלו מאליהם, בלי שיצטרכו לנסוע ממקום למקום כדי לתקנם.

ה. בחניית הארון תקנו הניצוצות בלא נסיעה

ובענין הנ"ל, דע"י הנסיעות שנסעו ישראל ממקום למקום העלו את ניצוצות הקדושה למקור שרשן העליון ושברו עי"ז את הקליפות, יש לבאר הפסוק (במדבר י, לה-לו) ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך, ובנוחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל, דע"י נסיעת הארון היה קימה להקדושה ועי"ז נפוצו הקליפות שהם אויביו של הקב"ה, כי ע"י הנסיעה של הארון נסעו ישראל גם כן לאותו מקום, ותיקנו שם מה שהיו צריכים לתקן.

וזהו שאמר בכתוב שלאחריו, ובנוחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל, דכשנח הארון נחו ישראל גם כן, ושמא תאמר הרי אז לא תיקנו את ניצוצות הקדושה כיון שלא נסעו ממקום למקום, ע"ז אמר הכתוב "שובה ה' רבבות אלפי ישראל", שאז ציוה הקב"ה שהניצוצות יבואו אליהם, והם יתקנו אותם במקומם, וזהו שובה ה' רבבות אלפי ישראל, ודו"ק.

ועל פי זה נבין היטב מדוע יש שם נו"ן הפוכה אחר פסוק ובנוחה, ובספרים האריכו בזה. ולדרכינו י"ל דהנו"ן רומזת להניצוצות הקדושה, דתיבת ניצוצות מתחלת בנו"ן, ולזה באה שם נו"ן הפוכה, לרמז דאף באופן הפוך יש תיקון לפעמים להניצוצות, אם לא נוסעים ממקום למקום, רק שהם נחים במקום אחד, מכל מקום כיון שיצוה הקב"ה שהניצוצות יבואו אליהם, כן יהיה. אבל בלאו הכי צריכים הם לנסוע ממקום למקום.

ו. ויכולו השמים והארץ וכל "צבאם", צבא"ם אותיות צ"א ב"ם

ומעתה נשובה לביאור מקרא קודש כאן גבי שבת קודש, ויכולו השמים והארץ וכל "צבאם", צבא"ם אותיות צ"א ב"ם, ב"ם רמז למ"ב מסעות כמו שכתב בספר זרע קודש פרשת מטות הנ"ל, ובא הכתב לרמז שבכל מקום נסיעתם (הנרמז בתיבת "בם") מתקנים ישראל את ניצוצות הקדושה, שרמוזים בתיבת "צא" שהוא גימטריא ב' שמות הקדושים הוי"ה אדנ"י, וזהו "צבאם".

וע"כ נרמז דבר זה דוקא גבי שבת קודש, דבשבת אין צריכים לנסוע, ע"כ אמר "צבאם", צ"א ב"ם, שבשבת קודש יש העלאת ניצוצות הקדושה "בם", בתוך מקומות מושבותיהם של ישראל ואין צריכים לנסוע אז, כי הוא יום מנוחה וקדושה, משא"כ בשאר ימות השבוע.

ולזה אמר הכתוב אחר כך ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, והקשינו מדוע כפל לשונו לומר ב' פעמים ענין אחד. אך להנ"ל ירמוז, דלא די שהאדם צריך לשבות אז ממלאכה ממש, אלא שהוא יום מנוחה וקדושה וצריך האדם לשבות גם מנסיעותיו (שאינה נכללת בל"ט מלאכות) שנוסע במשך ימי השבוע, וזהו "מכל מלאכתו אשר עשה", ודו"ק.

וענין צ"א יש לבאר, דהכוונה בזה שהצדיק מתקן בחינת האל"ף שרומז על אלופו של עולם יתברך, וכמו שכתב בספר מגן דוד להרידב"ז זצ"ל (באות אל"ף), דציור הא' יו"י עולה כ"ו כמנין שם המפורש שהוא שם היחוד, וכן היא לעולם בראש האחדות וציורה כולל כל עשר ספירות קדושות וכו' עיי"ש. וי"ל דזהו ענין אלופו של עולם שהוא שם יו"י שם הוי"ה ב"ה וב"ש. וזהו צ"א – שהצדיק מתקן כל זה ביום השבת קודש, וע"כ רמוז ענין זה דוקא בפסוק זה, ודו"ק.

[1])    ואמרתי להרחיב בגודל מעלת ומדרגת הצדיקים שמדברים עליהם לשון הרע וגודל שכרם, בהקדם לפרש הפסוק "אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם" (דברים לב, כו).

א.    מפרש רבינו עובדיה ספורנו, "אמרתי אפאיהם" אשאיר איזה פאה מהם, והמותר אכלה, כמו שאעשה באחרית הימים, אחרי שלא השגתי שלימותם לא במתן תורה, לא בארץ ישראל ולא בגלות, כאמרו: (יואל ג, ה) "כי בהר ציון ובירושלים תהיה פליטה כאשר אמר ה', ובשרידים אשר ה' קורא".

ב.    ועל פי זה אפשר לומר, דהנה אמרו רז"ל (עי' סנהדרין קיא.; מירימי' ג, יד) דקודם ביאת המשיח ישאר רק אחד בעיר ושנים במשפחה שיזכו לילך לקראת משיח צדקנו. וי"ל דזהו מה שכתב הספורנו אשאיר איזה פאה מהם, פי' שישארו אחד בעיר ושנים במשפחה, והביאור בזה מדוע ישארו אחד בעיר ושנים במשפחה, הלא כתיב (ש"ב יד, יד) לבלתי יודח ממנו נידח?

       ואפשר לומר על פי מה שכתב בספר הק' חובת הלבבות (שער הכניעה פ"ד) דהרבה אנשים כשבאים לעוה"ב מוצאים שם על חשבונם מצוות שלא קיימו מימיהם, וכן להיפך, מצוות שקיימו אבל אינם עולים על חשבונם. והטעם לזה, כי מצוות אלו קיבלו במתנה מאנשים שדיברו עליהם לשה"ר ורכילות, וכן להיפך, אם הוא דיבר נגד חבירו הרי חבירו נוטל ממנו כל מצוותיו וע"כ חסרים מחשבונו כל המצוות שעשה בחייו, (וכ"ה בספר חסידים, של"ה, מגיד מישרים פ' ויקהל, ועי' מהרש"א עבודה זרה דף י"ט, וישמח משה פרשת תצוה). בהעלות האדם דבר נורא זה על לבבו, רעדה ופלצות יאחזנו, איך שגרם בדיבור פיו שכל המצוות ומעשים טובים שיגע עליהם לקיימם בכל ימי חייו, ניטלו ממנו במשך כמה דקות ע"י איזה דיבורי לשה"ר נגד חבירו, וניתנו לחבירו שעליו דיבר לשה"ר. וע"כ צריך כל אחד ואחד ליזהר מאד בזה, שלא לדבר לשון הרע נגד חבירו.

ג.     וע"כ ע"י שמדברים לשון הרע על הצדיקים ותלמידי חכמים, עי"ז באים מצוות שעשו הם, על חשבונם של הצדיקים ותלמידי חכמים.

וזהו ענין אחד בעיר ושנים במשפחה, שהם לוקחים את המצוות שעשו שאר בני אדם שדיברו עליהם, ושלא יהיו ראויים ח"ו להיות נשארים לפליטה.

ד.    ובזה פירשתי מאמר הגמרא (שבת ל"ב ע"א) 'מגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב'. וצריך ביאור הלשון מגלגלין, וגם צריך ביאור מדוע באמת הוא כן, הלא סוף כל סוף לפעמים עושה החייב גם כן זכות ומדוע לא יתגלגל הזכות הזה גם כן על ידו.

אך להנ"ל י"ל דקאי על אותם שמדברים לשון הרע על הצדיקים שהם הזכאים, ועי"ז מגלגלין זכות על ידי זכות, פי' שמגלגלין את הזכות שעשה החייב, שיבא לחשבון הזכאי, אשר החייב דיבר עליו, וכמו שכתב החובת הלבבות דהמצוות שעושה המספר לשה"ר באים לחשבון הצדיק שדיבר עליו החייב. והוא על דרך אמרם ז"ל (שבת קנ"א ע"ב) 'גלגל החוזר בעולם', והבן.

ה.    ובזה יש לפרש מאמר המשנה (אבות פ"ו מ"א) 'רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו'. והמפרשים מדייקים באמרו דברים הרבה, מאי הכוונה בזה. גם צריך ביאור מה שאמר 'ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו'.

ולהנ"ל יבואר שפיר, דהלומד תורה לשמה אין לו שום פניות ונגיעות עצמיות וממילא מוכיח את בני דורו, כי אינו מתיירא מהם, משא"כ הלומד תורה שלא לשמה אינו מוכיח את בני דורו, דהלא יש לו פניות ונגיעות עצמיות ומתיירא להוכיחם פן יתלוצצו ממנו. וידוע מאמר רז"ל (כתובות ק"ה ע"ב) 'האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מתא, משום דלא מוכח להו במילי דשמיא'. וכן בדורינו, הרבנים הקלים שמקילים לבני אדם כמו שאיתא (ראה שמ"ח סימן י"ח) ומקלם יגיד להם, אוהבים אותם ואומרים עליהם שהם הרבנים שאפשר לסמוך עליהם.

ו.     וזהו 'רבי מאיר אומר כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה', פי' שבני אדם מדברים עליו ומתלוצצים ממנו כיון שמוכיח אותם שילכו בדרך הטוב, וע"כ כיון שמדברים עליו הרבה, ממילא זוכה לדברים הרבה, שבאים אליו מעשיהם הטובים של אותם בני אדם שמדברים עליו, וזהו 'זוכה לדברים הרבה'.

ולזה סיים רבי מאיר, 'ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא', פי' שכדאי עבורו, והטעם בזה, 'לו', כי כל מעשיהם של בני אדם שמדברים עליו באים לו, שעולים לחשבונו, וע"כ כדאי הוא לו, ודו"ק.

ז.    ובזה אמרתי דבר נכון בס"ד בלמדי ברבים רמב"ם הלכות טומאת צרעת (פט"ז ה"י) שכתב אריכות דברים מענין הצרעת, ואמרתי דיש לדייק מדוע האריך הרמב"ם מהלכות טומאת צרעת, שהיו נוהגים רק בזמן שבית המקדש קיים, ואינו שייך בימינו אלה.

ושם בהלכה י' האריך הרמב"ם וזה לשון קדשו: וזהו השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם, אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע, שהמספר בלשון הרע משתנות קורות ביתו, אם חזר בו יטהר הבית, אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן, אם חזר בו יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנין הבגדים שעליו, אם חזר בו יטהרו ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו, עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע. ועל ענין זה מזהיר בתורה ואומר (דברים כד, ח-ט) 'השמר בנגע הצרעת [וגו',] זכור את אשר עשה ה"א למרים בדרך', הרי הוא אומר התבוננו מה אירע למרים הנבואה שדיברה באחיה שהיתה גדולה ממנו בשנים, וגידלתו על ברכיה וסכנה לעצמו להצילו מן הים, והיא לא דיברה בגנותו אלא טעתה שהשוותו לשאר נביאים, והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו שנאמר (במדבר יב, ג) "והאיש משה עניו מאוד", ואף על פי כן מיד נענשה בצרעת, קל וחומר לבני אדם הרשעים הטפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות.

לפיכך ראוי למי שרוצה לכוין אורחותיו להתרחק מישיבתן ומלדבר עמהן, כדי שלא יתפס אדם ברשת רשעים וסכלותם, וזה דרך ישיבת הלצים הרשעים בתחילה מרבין בדברי הבאי כענין שנאמר (קהלת ה, ב) 'וקול כסיל ברוב דברים', ומתוך כך באין לספר בגנות הצדיקים כענין שנאמר (דהי"ב לו, טז) 'ויהיו מלעיבים במלאכי האלקים ובוזים דברים ומתעתעים בנביאיו', ומתוך כך באין לדבר באלקים וכופרין בעיקר כענין שנאמר (מ"ב יז, ט) 'ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על ה' אלקיהם', והרי הוא אומר (תהלים עג, ט) 'שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ', מי גרם להם לשית בשמים פיהם, לשונם שהלכה תחילה בארץ. זו היא שיחת הרשעים שגורמת להם ישיבת קרנות וישיבת כנסיות של עמי הארץ וישיבת בתי משתאות עם שותי שכר, אבל שיחת כשרי ישראל אינה אלא בדברי תורה וחכמה, לפיכך הקדוש ברוך הוא עוזר על ידן ומזכה אותן בה, שנאמר (מלאכי ג, טז) 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו'. עכלה"ק של הרמב"ם ז"ל. ואחר כך סיים סליקו להו הלכות טומאת צרעת.

ח. ואמרתי בביאור הרמב"ם הזה שהביא בסיום דבריו פסוק זה, 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע' וגו', דיש לדייק כפל הלשון, ויקשב ה' וגם וישמע, הלא שניהם ענין אחד הוא.

אך יש לפרש עפ"י מה שאמרתי כבר לבאר פסוק זה, 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע'. דטרם ביאת המשיח לא יוכלו בני אדם לדבר דיבורי קודש למען כבוד שמו ית', רק בצנעה, וכששני בני אדם מדברים ביניהם בסוד ואיש אחר רוצה לשמוע מה שמדברים, צריך לנטות אזנו היטב לשמוע מה שמדברים. וזה שאמר הכתוב 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו', שידברו כ"כ בצנעה מחמת גודל הבושה בימים ההם לדבר דיבורים שבקדושה בריש גלי, ויהיה כל כך בצנעה עד שכביכול 'ויקשב ה' וישמע', שהקב"ה כביכול יטה אזנו לשמוע מה שמדברים, להראות דבעוונותינו הרבים אין איש שם על לב דיבורים שבקדושה, ועל כן מתביישים שניהם ומדברים על זה בצנעה.

ט.    ועל כן הביא הרמב"ם מקרא זה גבי טומאת צרעת, דמקודם לזה מגנה אותן בני אדם שבאין לספר בגנות הצדיקים וכו', וממילא עי"ז יבואו מעשיהם הטובים לחשבונם של הצדיקים, וכדברי חובת הלבבות הנ"ל, ועל זה הביא הפסוק 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו', ולא יטו אזנם למה שבני אדם מדברים נגדם, ויקשב ה', פי' שהקב"ה יקשיב אם אותן בני אדם המדברים כעת לשון הרע, עסקו פעם בתורה או עשו איזה מצוה, וכעת וישמע מה שמדברים לשון הרע על הצדיקים, כדי לתת לצדיקים את המעשים טובים של הרשעים.

י.     וזהו שסיים הכתוב ויכתב בספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו, פי' דהמעשים טובים שעשו הרשעים באיזה פעם, וכעת מדברים על הצדיקים, אותם המעשים טובים יכתבו כעת לפני השי"ת על חשבון ליראי ה' ולחושבי שמו, וכדברי החובת הלבבות הנ"ל.

יא. ולזה סיים הרמב"ם במתק לשונו, 'סליקו להו הלכות טומאת צרעת', פי' דגבי הצדיקים שאין מדברים לשון הרע על בני אדם אחרים רק כל שיחת כשרי ישראל אינה אלא בדברי תורה וחכמה, להם באמת סליקו להו הלכות טומאת צרעת, שלא תבא עליהם הצרעת ח"ו, כי אינם מדברים לשון הרע על בני אדם רק כל שיחתם הוא בדברי תורה וחכמה.

יב.   ומיושב גם קושייתינו מדוע הזכיר הרמב"ם ענין טומאת צרעת שאינו נוגע לזמנינו. אך להנ"ל מיושב, דהרי הלשון הרע הוא רעה חולה שבני אדם אינם נזהרים בו בעוונותינו הרבים, וע"כ הוא נוגע לכל עת ולכל זמן, ושפיר העתיקו הרמב"ם ביד החזקה, ועוד האריך בזה.

ומענין בזיון הת"ח כתב החיד"א זצ"ל בספרו יוסף תהלות (מזמור י"ד) וז"ל: ה' השקיף על בני אדם לראות היש משכיל דורש וכו' (תהלים שם). אפשר דמתאונן על מיעוט הלימוד ועל העשירים שאין מחזיקים ביד לומדי תורה, ובזה אינם יכולים הת"ח ללמוד, דטרידי המה למצוא טרף לביתם. וזהו שאמר 'לראות היש משכיל' שעוסק בתורה, או אם ימצא עשיר מחזיק ביד הת"ח, דורש את, דורש את ה' אלקיך תירא לרבות תלמידי חכמים (פסחים דף כ"ב ע"ב), וראה 'הכל סר יחדיו', לא משכיל ולא מחזיק 'אין עושה טוב', אין מי שיעשה טוב שהיא התורה, אין מי שיעשה לתלמיד חכם שילמוד, ומשום הכי אין גם אחד שיעסוק בתורה כי אין מחזיק, ומהתימה כי 'הלא ידעו כל פועלי און', הם העשירים אשר כל טרחם שבתם וקימתם ומשאם בהבלי העוה"ז, 'אוכלי עמי', שהם הת"ח כמ"ש בפרק שני דמציעא (דף ל"ג:) 'הגד לעמי פשעם (ישעי' נח, א) אלו ת"ח'. 'אוכלי עמי אכלו לחם', כלומר יודעים שאם הת"ח אוכלים משלהם, נחשב להם כאילו אכלו לחם, שהם עצמם עסקו בתורה, ועכ"ז 'ה' לא קראו', ונמצא שכל העון הוא על שאינם מחזיקים, ומפני כך באים ח"ו גזירות רעות. וע"ז תמהים המון העם, כי יש בדור צדיק ולמה אינו נתפס לכפר, והתירוץ הוא כי הצדיק מוכיח ואין שומע, ובזה ניצול, כמ"ש ז"ל גבי נח (סנהדרין דף קח.) שהיה מוכיחם ולא שמעו תוכחתו, והם אבדו והוא ניצול, וכתיב (יחזקאל ג, כא) 'ואתה כי הזהרתו וכו' ואתה את נפשך הצלת'. וזה שאמר 'שם פחדו פחד כי אלהים בדור צדיק', פירוש כי אלהי"ם מדת הדין בגזירה רעה ח"ו בדור שיש בו צדיק, וע"ז פחדו כי מסורת בידינו שהצדיק נתפס לכפר, 'ועתה אלהי"ם' במדת הדין בדור צדיק חיילא בכולל והוא ניצול, לזה אמר 'עצת עני תבישו', העצה גם התוכחה מן העני הצדיק תבישו, ואין אתם שומעים, ולכן 'ה' מחסהו' והוא לבדו ניצול, לפי שכבר הוכיח ולא נשמע, ומאי קשיא לכו 'אלהים בדור צדיק' עכ"ל.

עוד כתב החיד"א ז"ל ביוסף תהלות (מזמור נ"ג) וז"ל: 'לראות היש משכיל דורש את' וכו', אפשר להסמיך מה שכתבתי בעניותי בדרושים, דאמרו ז"ל (שבת דף קיט:) 'לא חרבה ירושלים עד שביזו בה לתלמידי חכמים', והוינן בה הרי היה ע"ז ג"ע וש"ד, וכתבנו דאם היו מכבדים ת"ח לא היו באים לזה, דהתלמיד חכם חשוב בעיניהם והיה מוכיחם ושומעים לדבריו, אבל כיון שהת"ח בזוים שומע אין להם, ובאו לידי עבירות גדולות, ומשום הכי החמירה התורה בכבוד החכמים, וכתיב (דברים י, כ) 'את ה' אלקיך תירא' לרבות תלמידי חכמים (פסחים דף כב:) כי הוא יסוד מיסוד התורה עיי"ש באורך. וזהו שאמר 'לראות היש משכיל שדורש את' לרבות תלמידי חכמים, דאם מכבדים התלמידי חכמים ויראים מהם – היו מוכיחים, ויש מקוה לישראל לשמור התורה, עכ"ל עיי"ש.

יג .  ועל פי דרכו בקודש של החיד"א זצ"ל יש לפרש עוד המאמר את ה' אלקיך תירא לרבות תלמידי חכמים, על פי מה שהבאנו לעיל דברי החובת הלבבות דהמדבר לשון הרע על חבירו נוטל ממנו עוונותיו ונותן לו מצוותיו שעשה. ונמצא דאם מדבר על תלמידי חכמים נותן להם המצוות שעשה, משא"כ אם מתיירא מהם ואינו מדבר נגדם, נשאר עם מצוותיו שאין הולכים על חשבון הת"ח. וזהו את ה' אלקיך תירא, מתי יישארו המצוות וחפצי גבוה שקיימת על חשבונך, שתהא נקרא ירא שמים, על זה אמרו חז"ל לרבות תלמידי חכמים, אם תתיירא מן התלמידי חכמים, ממילא לא תדבר נגדם לשון הרע, וממילא ישארו המצוות שלך ברשותך, ותהיה בגדר את ה"א תירא.

ובספר מלין דרבנן (מובא בספר דרך אמונה) כתב וז"ל: אמר ליה מלך קיסר לגאון, כתוב בתלמוד (ברכות דף ד:) 'העובר על דברי חכמים חייב מיתה', והלא העובר על דברי תורה ויש כמה לאוין חייב מלקות ארבעים. וזה הדבר רחוק מן השכל שתעשו דבריכם אתם עבדי השי"ת, יותר מהעובר על דברי תורה שהיא דבר השי"ת.

שתק הגאון לפני המלך ולא ענה דבר מפני כבוד מלכות. אחר חצי שעה שאל לפני המלך זה עבד המלך העומד בחוץ לפני שער המלך, למען שלא יעבור אחד מהמון העם ויכנס להיכל המלך בלתי רשות המלך, אם בא אחד ודחפו לעבד ורצונו לעבור וליכנס בלתי רשות, מה דינו של האיש הזה שלא שמע מעבד המלך, ודחפו ורץ ליכנס להיכל המלך.

אמר לו המלך, הרשות נתונה ביד העבד להכותו בסייף ולהמיתו, מבלי שידון אותו לפני ב"ד המלך, אלא תיכף מכהו בסייף שבידו, דאי לאו הכי כולם עוברים להיכל המלך, וזה אינו מכבוד המלך שזה העבד שמו לשומר המלך, אמר הגאון כן הוא האמת. נשתומם כשעה ושאל, אם אחד מהמון העם הקל בכבוד המלך או עבר על מצותו, כיצד דינו, אם הורגים אותו תיכף ומיד או עד שידינוהו בערכאות, אמר לו עד שידינוהו בערכאות. אמר למלך נמצא עבד המלך השומר כבוד המלך כבודו גדול מכבוד המלך, שהעובר על דברי העבד הורגין אותו מיד מבלי שידינוהו בערכות, והעובר על דבר המלך אין הורגים אותו מיד עד שידינוהו בערכאות, ויתכן יפטר.

אז אמר המלך די, תשובתך תשובה נצחת, והאמת אתכם שהת"ח עושים משמרת למצות המלך – מלך מלכי המלכים, והיא התורה, אם יעברו על דברי חכמים יעברו על כל התורה ח"ו, ע"כ.

יד.   ועפ"י הנ"ל מדברי החובת הלבבות אפשר לפרש הגמרא (פסחים דף קיח.) 'כל המספר לשון הרע וכל המקבל לשון הרע וכל המעיד עדות שקר בחבירו ראוי להשליכו לכלבים שנאמר (שמות כב, ל) לכלב תשליכון אותו, וכתיב בתריה (שם כג, א) לא תשא שמע שוא'. וצריך ביאור מדוע עונשו חמור כ"כ עד כדי כך שראוי להשליכו לכלבים.

ואמרתי בזה דהנה אמרו רז"ל דהמאכיל נבילות וטריפות עונשו שהכלבים מלקקין את דמו, ומובא בירושלמי (ע"ז פ"ב ה"ג) 'מעשה בטבח בציפורי שהיה מאכיל לישראל נבילות וטריפות, פעם אחת שתה יין בערב שבת ועלה על הגג ונפל ומת, והיו הכלבים מלקקים את דמו, אתו שאלו לר' חנינא וכו' א"ל כתיב ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו, וזהו היה גוזל לכלבים ומאכיל לישראל ארפינון דמן דידהו אכלין, [והובא במדרש (ויק"ר ה, ו) ושם איתא שאירע דבר זה בערב יום הכיפורים], עיי"ש.

וא"כ יש לומר דאם הרב מוכיח את ישראל שלא יאכלו נבילות וטריפות וחלב, ואחר כך בא איש רשע ובליעל ומדבר סרה על הרב שאינו יודע מה שמדבר, נמצא דהמקבל ממנו לשון הרע זה אוכל אח"כ נבילות וטריפות וחלב ח"ו [דהרי אינו שומע בקול הרב כיון ששמע לשון הרע עליו, כמובן], ועל ידי זה מאכיל גם כן נבילות וטריפות ח"ו, וכיון שמאכיל נבילות וטריפות לאחרים עונשו שהכלבים מלקקין את דמו, וע"כ גם המקבל לשון הרע על אחרים ראוי להאכילו לכלבים, כי על ידי זה יכול לבוא לידי עון החמור להיות מאכיל נבילות וטריפות לאחרים, בעוונותינו הרבים.

טו. ואפשר להוסיף דזהו מה שהביא המדרש רבה ויקרא הנ"ל שדבר זה (המוזכר בירושלמי) אירע בערב יום הכיפורים, וטעמא מיבעיא מדוע דוקא בערב יום הכיפורים, הלא הכל בידי שמים. אך כיון דזה יכול לבוא ע"י שישמע לשון הרע מפי אחרים, או שיספר לשון הרע על אחרים, והרי אמרו חז"ל (יומא פ"ח מ"ט) דעבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר, אבל עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שיפייסו ויתרצה לו, א"כ אף אם יתכפר לו עון שבינו לשמים, אבל מה שדיבר או שמע לשון הרע על חבירו לא נתכפר לו כיון שלא פייסו, ע"כ אירע דבר זה בערב יום הכיפורים דייקא, דכיון דהאכיל את ישראל נבילות וטריפות רח"ל, א"כ החטיא את הרבים בזה והוי חטא בין אדם לחבירו גם כן.

וגודל העונש של השומע זלזול תלמיד חכם אפילו רק פעם אחת, רואים אנו במסכת בבא מציעא (דף פד:) וז"ל: רבי אלעזר [ברשב"י] בתר דנח נפשיה אוגניתיה דביתהו בעליתא [השכיבה אשתו את גופתו בעליה], יומא חד חזת תולעת דקא ריחשא מאוניה [יוצאת תולעת מאזנו] חלש דעתה, איתחזי לה בחלמא, אמר לה לא מידי הוא – יומא חד שמעי בזלותא דצורבא מרבנן ולא מחאי כדבעי לי, עיי"ש.

וא"כ אם בארזים נפלה שלהבת מה יענו איזובי קיר, דאם רבי אלעזר ברשב"י ששמע רק פעם אחת ועם כל עוצם גדולתו לא ויתרו לו, א"כ אנו מה נאמר שלא נכווה בגחלת החכמים, והרבה פעמים שומעים בני אדם שאומרים "מה הועילו החכמים שיושבים ולומדים" ["קוועטשט א באנק"], או שאומרים "מדוע הרב מתערב בענינים שאין שכלו משיג, גם לנו יש רבנים היודעים ללמוד", אבל האמת הוא שאין מבינים החילוק בין לומדים תורה לשמה ללומדים תורה שלא לשמה רק לשם גאות ופניות, שתורה לשמה יש רק אצל יחידי סגולה שבדור.

טז. ועפ"י הגמרא פסחים הנ"ל דהמספר והמקבל לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים, ויליף לה מסמיכות המקראות 'לכלב תשליכון אותו' וסמוך ליה 'לא תשא שמע שוא', אפשר לבאר על פי זה גם תחילת הפסוק שם (שמות כב, ל) ואנשי קודש תהיון לי וגו' לא תשא שמע שוא, פי' על פי דברי החובת הלבבות הנ"ל שהמספר לשון הרע על חבירו, מקבל חבירו מעשים הטובים שעשה הוא. ולזה אמר הכתוב ואנשי קודש תהיון לי, שתהיו קודש לה' ולא תאבדו את המצוות שקיימתם, ואם תשאל איך תזכו לזה, על זה אמר העצה בפסוק שלאחריו לא תשא שמע שוא, שלא תדבר לשון הרע על חבירך, וממילא לא ילכו המצוות שעשית לחשבונו של חבירך הצדיק.

יז. וזהו הענין של אחד בעיר ושנים במשפחה, פי' דהמצוות ומעשים טובים שעשו אותן שדיברו עליהם לשון הרע, ילך להצדיקים שכל שיחתם הכשרה היתה רק בתורה ויראת שמים.

יח. והנה ידוע דיש ד' מדריגות בתואר האדם, א) אדם, ב) איש, ג) גבר, ד) אנוש, ואנוש הוא הפחות מכולם. וזהו כוונת הקרא, אמרתי אפאיהם, שקודם ביאת המשיח ישאר רק פאה מהם, כדברי הספורנו הנ"ל, וזהו שכתב הספורנו והמותר אכלה, אכל"ה מלשון כלתה נפשי, כמובא בספרים דכלי' מלשון כלתה נפשי, היינו שהקב"ה באמת חושק וחומד שגם המותר ישארו לפליטה, אך היות ואינם ראוים לישאר לפליטה כיון שדיברו נגד צדיקי ה' ואוהביו, על כן המותר אכלה.

יט. וזהו שאמר הכתוב אשביתה מאנוש זכרם, שאשבית מהרשעים שאינם ראויים להיות נקראים יותר מתואר אנוש, אשבית מהם התורה והמצוות שעשו, וזהו זכרם, פי' התורה והמצוות שנשארים לזכרון אחר פטירת האדם לעולם הבא, את זה אשבית מהאנשים שהם בחינת אנוש, ואתן את זה להצדיקים אשר הרשעים דיברו נגדם, כי בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגי (סוטה דף מט.) והרשעים ידברו הרבה על הצדיקים, על כן אשביתה מאנוש זכרם, וזהו ישאר אצל הצדיקים, והם יהיו שארית הפליטה בביאת הגואל בב"א.