מה התיקון שלי?
להורדה : מה-התיקון-שלי-? מוגה-4-ב
המעונין לתרום להדפסת ספר ,
בנושא מצווה מסויימת (שהיא התיקון שלך)
נא לפנות לטל.
052-6077914
ה
מה התיקון שלי?
הקדמה:
כידוע בגלל חטאו של אדה"ר ירדה נשמתינו לעולם הזה, שהוא עולם עכור, שפל מאד, שרובו רע ומיעוטו טוב, ומכל חמשת העולמות הקיימים, אנו מצויים בעולם המרוחק ביותר עם ההסתר הגדול ביותר מהשי"ת, ודוקא כאן בתוך ההסתר המוחלט, והחושך הרוחני הגדול, ניתן לאדם המקום של הבחירה, לבחור בטוב, לבחור בחיים, קרי קיום של תורה ומצות על מנת שיזכה לקבל שכרו בעולם הבא הצפון לצדיקים.
מה תפקיד האדם?
האדם הוא נזר הבריאה, הוא נברא ביום השישי לבריאה, כשהכל מוכן מלפניו, האדם עומד במרכז הבריאה ושולט בכולה. מאחר שהאדם נברא האחרון הוא כולל בתוכו את כל כוחות הבריאה שהשתלשלו מלפניו, קרי יש לאדם התכללות של כל כוחות :הדומם, צומח וחי הקיימים בעולם. וע"כ כל פעולה של האדם יכולה להשפיע לטוב או לרע על כל טבע הבריאה והעולם כולו. ודוגמא לדבר -בדורו של נוח "ששיחת כל בשר את דרכו על הארץ", בגלל חטאים החמורים שעשה האדם בהשחתת מידותיו, הדבר פגם בכלל הבריאה ושינה את סדרי הטבע, כגון שחיות הזדווגו לא עם בני מינם) – (וזאת בגלל שהאדם פגם בחלק הבהמי שבו, ולכן גרם לפגמים שלא בדרך הטבע בכל בהמות העולם), דבר שהביא בסופו של דבר על האדם, כליה עם המבול.
האדם, הבחירה והתורה
האדם הוא ברייה היחידה שיש לה את יכולת הבחירה, כל יתר הברואים, אין להן בחירה ופועלים ע"פ אינסטינקטים.
כל ילד קטן יודע שאנו היהודים – עם קדוש, עם שמובדל מכל העמים שנבחרנו להיות עם סגולה, הקב"ה הבדיל אותנו מכל העמים וצווה אותנו: "קדושים תהיו". הקב"ה יצר את האדם מרכז הבריאה, מן העליונים ומן התחתונים: גופו- מן העפר, ונשמתו- נפח בקרבו . ככתוב:"וייצר ה' אלקים את האדם – עפר מן האדמה", וכן כתוב "ויפח באפיו נשמת חיים".
ידוע שהקב"ה, התורה וישראל חד הם, רק עם ישראל קרויים אדם, (אומות העולם אינם נקראים אדם).
מצוות "עשה" ו"לא תעשה" בתורה – כנגד שם הוי"ה
(כידוע, התורה נכתבה לפני בריאת העולם, הקב"ה הסתכל בתורה, ועל פיה ברא את העולם…
…כל התורה מורכבת מ – 613 – מצוות – שמחולקים ל – 248 מצוות עשה, ו-365 מצוות לא תעשה.
ולכן כנגד זה האדם מורכב מ-248 איברים, ו- 365 גידים.
המשמעות היא שכנגד כל מצווה "עשה" יש איבר לאדם, וכנגד כל מצוות "לא תעשה" יש גיד לאדם.
קיום התורה והמצוות מחיים את נשמת האדם, ונשמת האדם מחייה אותו ונפשו הבהמית, שמחייה את גופו החומרי.
חטא אדה"ר – והתיקון – מאבק ובחירה בין טוב לרע
כתוצאה מחטא אדה"ר, האדם ירד לעולם הגשמי הזה, בכדי לתקן את כל מה שפגם. בכדי לאפשר לאדם לזכות בשכר או בעונש ניתנה לו בחירה. (אם לא היתה בחירה- לא שייך לקבל שכר, כי אז האדם היה כמו רובוט). ולכן בכדי לזכות בשכר נצחי, הוא צריך לעמוד בנסיון, בכל רגע ורגע מחייו בעולם הזה ולבחור בטוב, קרי לקיים את התורה ומצוות. ובכדי שהניסיון יהיה אמיתי, צריך לאפשר יכולת בחירה, ולכן פנימיות האדם מורכבת משתי כוחות של טוב ורע, כמו שכותב האדמור הזקן בספר התניא שלאדם יש 2 נפשות:
- נפש אלוקית – היא הנשמה הטהורה-
- נפש בהמית – נפש שמחייה את הגוף (בהמי) החומרי עצמו
- הנפש האלקית – נמשכת לאלוקות – קרי לקיום תורה ומצוות ודקות בהשם.
- הנפש הבהמית נמשכת לחומר, חושקת בכל תאוות ותענוגי והבלי העולם הזה.
ולכן הניסיון הוא שכל זמן שהאדם חי על פני האדמה, בכל רגע נתון יהיה קיים בתוכו מאבק מתמיד בין נשמתו (טוב- ) לנפשו הבהמית. (רע) והבחירה של האדם מי יהיה השולט, נפשו האלקית, או נפשו הבהמית.
וכמו שבאדם בפנימיותו קיימים 2 כוחות בנפשו של טוב ורע, גם בעולם החיצוני יהיו קיימים 2 הכוחות, החיצוניים של הטבע של הבריאה, הגלויה, מול הכח הפנימי של ה' המחייה את כל הבריאה . לכן:
ולכן לשם הבחירה הקב"ה ברא את הטבע (בגמטריא "אלקים") שיסתיר ויעלים את נוכחותו, ואז תהיה לאדם בחירה אם להאמין למה שרואות עינו – שהטבע כביכול מנהיג את העולם, או להבדיל להאמין בתורה ובהקב"ה המסתתר מאחורי הטבע ומנהיג את העולם,
וכאמור, המאבק קיים על מנת לנסותינו, בכדי שנבחר בטוב, ובחיים (חיי נצח), ונוכל לקבל את שכרינו בעולם הבא, ואם לאו, ח"ו את עונשינו.
איך בנויים המצוות?
כל התרי"ג מצוות בנויות על פי שם הוי"ה – יהו"ה
י"ה – שס"ה (365) מצוות "לא תעשה"
ו"ה – רמ"ח (248) מצוות "עשה"
איך נוצר פגם וחולי?
כאשר אדם לא מקיים מצווה עשה – הוא יוצר פגם באחד מאבריו ופוגם בו"ה של שם הוי"ה, ואם עובר על מצוה "לא תעשה", אזי הוא פוגם בגיד הנשמתי העומד כנגדו ופוגם בי"ה של שם הוי"ה, ברגע שהפגם הוא מתמשך וגדול, אזי אותו איבר/גיד נשמתי אינו מקבל את אורו, ולכן כנגדו אותו האיבר בגוף הפיזי גם לא מקבל את חיותו ואז נוצרת מחלה. ולכן כאשר האדם חולה, עליו לפשפש במעשיו ולנסות לבדוק, באיזה מצווה כנגד אותו איבר רוחני הוא פגם שבעטיו נוצר חולי. (כידוע תלמידו של האר"י הקדוש, הרב אליעזר אזכרי כתב ספר "חרדים" בו מסודרות כל המצוות כנגד כל איבר בגוף האדם)
וידוע הסיפור של תלמידו של האר"י הקדוש [ראה קב הישר פרק…] שסיפר לרבו שכואב לו הכתף, ורבו אמר לו שבגלל שתכף לא ברך "המוציא" לאחר נטילת ידיים, נגרם לו כאב בכתף, ש"תכף" הם אותיות "כתף".
כמו כן ידוע שבקריאת שמע יש 248 מילים, שהם כנגד כל איבר בגוף האדם, וכאשר קוראים כל מילה במתינות, אז כל איבר מגופנו מקבלת את חיותו הרוחנית, ולכן ידוע שצריך להזהר "מבין הדבקים" לא לחבר שתי מילים, למילה אחת,(כאילו יש איבר אחד במקום שניים) שאז גורם לשני איברים לא לקבל את חיותם.
איך אדע מה התיקון שלי?
בדרך כלל יש לאדם תיקון הקשור למצווה שהוא מאד אוהב לעשות, שהיא מעין השליחות/או התפקיד שלו בעולם
לעומת זאת נאמר שהתיקון הוא גם מצווה שקשה לאדם לקיים, הוא מתעצל וכו.. גם שייכת לתיקון של האדם. (כי כפי הנראה מצווה שקשה לאדם לעשות הוא מצווה שבה הוא פגם בגילגול הקודם, ועכשיו יותר קשה לו לקיימה מאחר ופגם בה בגילגול הקודם).
לכן כל האדם מומלץ להתבונן, ולשאול את עצמו, איזה מצווה הוא הכי נהנה ואוהב לעשות, ומאידך, איזה מצווה היא הכי קשה לו לבצע, הוא מתעצל לבצע, והיה מעדיף להימנע ממנה, או שכלל לא עשה אותה.
איך אני יכול לעזור לעצמי בתיקון?
על ידי כך שתגרום לאחרים לקיים את אותה מצווה שקשה לך, תהיה לך זכות בשמים, כאילו אתה גם עשית המצווה עצמה ולכן כדאי לנהוג בחכמה ולזכות את הרבים, כי כך בכל רגע נתון מישהו אחר מקיים המצווה בזכותך, "ועובד" גם בשבילך, כמו ששמעתי מרב ניסים פרץ זצ"ל שאמר אתה נח, ואנשים אחרים עושים עבורך את המצוות, כמו שנאמר "תן לאחרים לעבוד בשבילך". לכן אין זכות גדולה יותר לבנאדם מאשר זיכוי הרבים
אדם עצמו הוא מוגבל, כמה מצוות הוא כבר יכול לעשות בזכות עצמו? כמה שלא יעשה זה אפסי ביחס למה שיכול לזכות את הרבים, שבזכותו אלפים יקיימו מצוות.
ולכן מפעל הזוהר העולמי יצא במבצע גדול של הדפסת ספר לכל מצווה. וכל האדם שחשקה נפשו בתיקון מצווה מסויימת, יכול לתרום את כספו להוצאת והדפסת ספר הדנה באותה מצווה, וזכות זיכוי הרבים תעמוד לזכותו לנצח. וידוע דבר הנקרא תשובת המשקל, שאם אדם פגם במצווה לא תעשה, אז אם יגרום להאחרים להימנע מעשיית המצווה, בזו הוא מתקן את הפגם שגרם. (לדוגמא אישה שהפילה ל"ע את עוברה, אזי את עוברה אין להשיב, אבל אם תגרום לנשים רבות אחרות להימנע מלהפיל, בזה הוא גורמת לתיקונה המלא).
ממעלת זיכוי הרבים:
המזכה את הרבים בתוכחה להחזירם בתשובה – הגאולה תלויה בו.
ראה עיני ספר חזיונות כתובים באצבע מיד הקדוש רבנו הרב חיים ויטל זצוק"ל בכתב יד ממש ושם נאמר דרבנו האריז"ל היה מזהירו תמיד ובחלום ידבר בו שירבה דרשיו להוכיח לעם ולהחזירם בתשובה ובזה תלויה הגאולה, ואין קץ לשכרו. (מחזיק ברכה להחיד"א, אורח-חיים, רצ, מספר הקדוש מקדש מעט).
*הגר"א מבאר שמי שעוסק בזיכוי הרבים בתוכחה נוטל את כל המצוות של המוכח עד סוף כל הדורות לחלקו.
ועידוד גדול להתאזר בעוז ולכבוש את ביישנותנו ולהוכיח לאחרים מצאנו בגר"א למשלי (פרק י"ב פסוק י"ד) וז"ל: "שלעולם יראה אדם להוכיח את חברו על דבר שעושה לא טוב (פירוש לשונו: לא רק בעבירה ממש אלא גם על דבר לא הגון, כבתוספות ד"ה כבר בברכות ל"א:) כי אם ישמע לו ויטיב את מעשיו אז כל המצוות שיעשה הם על ידו (וגדול המעשה יותר מן העושה, קל וחומר כשנכפיל ריבוי פעולות מעשה התיקון במעשי המוכח מהיום והלאה) יטול שכר כמו העושה עצמו ואם לא ישמע לו אזי יטול את הטוב ממנו כמו שכתב האר"י ז"ל והוא בסוד זכה נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן והרשע נטל חלקו בגיהנם, עכ"ל 10(ועיין בספר חסידים באריכות גדול).
ויש עוד להוסיף לפי דברי הספר חסידים שכל מצוה שאין לה דורשים ואין מקיימים אותה, נוטל שכר כנגד כל הבטלים הימנה, וכו', מקבלים את השכר לסך 15 מיליון יהודים.
גודל השכר של מזכי הרבים
אברהם אע"ה נקרא "אוהבו", מפני שמיעט בהשלמת נפשו כדי שיוכל להרבות כבוד ה' למעט את מורדיו ולהרבות עבדיו ויודעיו
* יתברך
היוצר וישתבח הבורא, אשר בחר באומה נבחרה, אוהב מצותיו ושומרי תורתו, יעקב בחר לו י-ה ישראל לסגולתו, בני ישראל עם קרובו, זרע אברהם אוהבו, כדכתיב [ישעי' מ"א] ועתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך זרע אברהם אוהבי ולמה זה חיבה יתירה נודעת לאברהם אברהם אבינו עליו השלום משאר אבות העולם שקרא אותו המקום בשם אוהבו.
אין זה רצון השם יתברך שהאדם ישלים רק את נפשו, ואת אנשי דורו ישאיר אחריו תרבות אנשים חטאים ומכעיסי ה'
בירור
ענין זה נודע לנו ממאמר השם יתברך [בראשית יח]: כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' וגו' [ידעתיו פירוש רש"י לשון חבה]. הורה בזה כי נפלאת אהבת ה' לאברהם אברהם אבינו עליו השלום על שלימד דעת את העם וקירבם לעבודתו, והיא שעמדה לו יותר מכל מעשה הטוב וזכות הנפש אשר הי' לו לעצמו, כי באמת גם לפניו היה היו יחידי סגולה אשר ידעו את ה' ודעת דרכיו יחפצו ובאהבתו ישגו תמיד. מי לנו גדול מחנוך אשר מעוצם תשוקתו ודביקתו בה', נתפרדה החבילה חברת ארבע היסודות, חדל מהיות אדם ונתעלה להיות כאחד מצבא מרום במרום העומדים את פני המלך לשרתו: [ואיננו כי לקח אותו אלקים] ולא מצינו באברהם אע"ה שנזדכך עפרוריותו כל כך – אך לא מצד פחיתות וחסרון נפשו לא הגיע אל המעלה הזו, לא, כי אם אברהם אבינו עליו השלום הי' עושה כאשר עשה חנוך להתבודד עצמו מחברת בני אדם התעלה גם הוא להיות ממלאכי א-ל, ואשר לא עשה כן, הוא כי התבונן בחכמתו כי לא באלה חפץ ה' שישלים האדם את נפשו לבד, ואת אנשי דורו ישאיר אחריו תרבות אנשים חטאים ומכעיסי ה', כמקרה אשר קרה לדורו של חנוך ודור המבול.
המעלה הנכונה שיבור לו האדם הוא להשפיע ולהטיב לזולתו תמיד למרות שעל ידי כן ממעט בהשלמת נפשו, רק להגיע לתכלית השלימות הוא להיות מן המשפיעים לזולתו
הנסיון
הזה לימד אותו כי טוב לאדם למעט בהשלמת נפשו, למען הרבות כבוד ה' למעט את מורדיו ולהרבות עבדיו ויודעיו, כי מה יתן ומה יוסיף האדם אם יוסיף מלאך אחד על אלפי רבבות מלאכי מעלה, הלא ה' בורא וממציא כהנה וכהנה חדשים לבקרים, ואם כה יעשו יחידי סגולה בכל דור ודור, ימצא אחד מני אלף קדש לה' ורוב העולם מקולקל, הארץ תשם מרעת יושביה וחפץ הבריאה תשארה מעל. ודבר זה תתחייב צורת האדם נשמת ש-די אשר בקרבו, היא חלק אלקי ממעל וטרם ירדה מן השמים לשכון בבתי חומר נגלו אליה מצפוני ה' ועיני' משוטטות בכל, ובבואה אל גוף האדם נסתמו עיני' מעפרוריות חומרו, עיר פרא אדם יולד, ומה לה לצרה הזאת לעזוב את בית אביה ותרד פלאים להסתפח ברגבי עפר מן האדמה, ומסתכנת בחברת הגוף ימים רבים עד כי ילטוש האדם את חומרו, ומי יודע אם לעת כזאת תגיע למלכות, אם תשוב לקדמותה? אם לא כי חבלים האלו יפלו לה בנעימים, וטוב לה לצמצם אורה ולמעט זיוה ימים רבים, למען תגיע אל תכלית השלימות להתדמות הצורה ליוצרה להיות מן המשפיעים לזולתה ולהאציל מאורה אל רוח השכל הסמוך לה אשר למעלה הזו לא תוכל להגיע בשמים ממעל כי אין לה שם בת זוג המקבלת השפעתה, ואיננה שם כי אם בבחינת מקבלת ומעליותא היא לה להיות בבחינת משפיע. – ויען כי לא נשלם חפץ הנפש כי אם בצירוף כלי מעשה הגוף שיהי' תנועתם כתנועתה ויתפעלו כרצונה, מעלה הנכונה שיבור לו האדם להשפיע ולהטיב לזולתה תמיד כמעשה הנפש.
חפץ הבריאה לא תושלם אם ישלים האדם
את נפשו לבדו ולא ישלים את נפש זולתו
ועל
זה הזהירנו השם יתברך: ולמדתם את בניכם: ואת בניהם ילמדון, וכדומה מצות התוכחה: הוכח תוכיח את עמיתך, כל אלו המצות מורים לנו כי לא תושלם חפץ הבריאה אם ישלים האדם את נפשו לבדו ולא ישלים את נפש זולתו.
והזהירו באבות:
והעמידו תלמידים הרבה, גם אהרן נתפאר במידה זו: אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, ויען כי הכהנים המה הנגשים להורות עם ה' כדכתיב: יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, לכן בא עליהם הציווי והאזהרה לאחוז במידת התחברות מרומז בקרא. ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן וגו', הכוונה על דרך שכתב הרמב"ם וז"ל: ולא ירבה בארוחת עמי הארץ וישיבתם ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין: והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם עד שימצא הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו, הרי זה קידש את ה', ועליו הכתוב אומר עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר עכ"ל.
חפץ הבריאה מחייב לקנות מדת הבדידות על ידי מידת ההתחברות בחברת בני אדם בסבר פנים יפות שכולם יאהבוהו ויקלסוהו ועל ידי זה יוכל ליקח נפשות בחכמתו
להטיב דרכם להשיבם אל ה'
רצונו
כי מדת הבדידות באמת תועלת גדול לזיכוך הנפש ומידה זו היא עצמיית להחכם השלם, אך חפץ הבריאה תתחייב להתלבש מידה זו ולכסותה במדת ההתחברות בחברת בני אדם בסבר פנים יפות, שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו, כי על ידי זה יוכל ליקח נפשות בחכמתו להטיב דרכם ולהשיבם אל ה': וזהו אמרו ולבש הכהן מדו בד, הכוונה כי מדתו מצד עצמו שהיא בד להיות בדוד, אותו המידה יתלבש באופן שמבחוץ לא יתרחק ולא ישתומם, אך יהיה דעתו מעורב בין הבריות, להתחבר חבורות ולכנס הבדודים, וזהו שאמר ומכנסי בד הכוונה מידת כינוס הבדודים ילבש על בשרו מבחוץ, שתהי' צהלתו בפניו לקבל כל אדם בסבר פנים יפות, יאהוב את הבריות ויקרבן לתורה, וזהו שאמר: והרים את הדשן וגו' ושמו אצל המזבח, הדשן תואר לפחותי הדעת ועובי החומר שהם בערך השלם כמו הדשן בערך העולה קדש לה', ועל ידי מידת התחברות עם הבריות אשר ילבש על בשרו מבחוץ בנקל יוכל להעלות גם פחותי הערך אל מעלה הנכונה ושמו אצל המזבח מקום מוקטר מוגש לה':
מי שאוחז במידה זו מראה אהבתו אל ה' ביתר שאת וביתר עז, כי מדרך אוהב את המלך להתאמץ ולהשתדל בכל האפשר להכניס בני אדם תחת עול מלכותו ולהרבות לו עבדים
והאוחז
במידה זו מראה אהבתו אל ה' ביתר שאת וביתר עז, כי מדרך אוהב את המלך להתאמץ ולהשתדל בכל האפשר להכניס בני אדם תחת עול מלכותו, ולהרבות לו עבדים כיד המלך, ויען כי זכה אברהם אבינו עליו השלום למידה זו טרם ציוה ה' עלי', רק משכלו ומדעתו עמד בראש כל חוצות, בנה מזבחות וקרא בשם ה', העמיד תלמידים הרבה, את הנפש אשר עשה בחרן, לכן לו יאות להקרא אוהבו של המלך יתברך שמו, זרע אברהם אוהבי, וכגמול נפשו השיב לו ה' וחלף אהבתו אל ה' הי' אהבת ה' אליו, וזהו שהודיענו יתברך שמו באמרו כי ידעתיו [אהבתיו] למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה':
גם לאלו שכבר השלימו נפשם מזכם ה' באריכות ימים לטובת זרעיהם וצאצאיהם ותלמידיהם כדי שיהנו מאורם וישלימו גם הם נפשם
עיקר
הויות האדם בעולם הזה הוא רק הכנה להגיע לחיים הנצחיים בעולם הבא, וכמו שאמרו חז"ל: התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין. והכנה זו היא כשרון מעשה המצות ושלימות הנפש. ואין שיעור להשלמה ההיא בזמן כ"א הכל תלוי בהשתדלות האדם, והיה כאשר ירים השכל את ידו, וגבר הנפש על החומר, ושבה כנעורי' בית אביה בקוצר ימים, אך אם יניח השכל את ידו וגבר החומר לעשות חיל בימי נעוריו, תצמח מזה רעה להנפש, כי צריכה להיות טרודה בעולם השפל הזה ובהבליו ימים רבים כשבעים שנה ולפעמים יותר עד שיתקן האדם את אשר עיות, ויפה כ' הרמב"ם ז"ל אשרי למי שחתמו ימיו מהרה בלי טרדת הנפש, ומעתה יפלא הלא עינינו רואות השרידים אשר ה' קורא, גם המה ינובון בשיבה, ובלי ספק כי הם השלימו נפשם בימי נעורם, ולהיכן אריכות ימים של אלו?
אמור
מעתה כי בודאי הם מצד עצמם כבר חתמו ימיהם ואריכות ימים שלהם אינו לטובת עצמם, כי כבר שלמו ימיהם מצד כשרון נפשם – רק השם יתברך מניחם עוד על האדמה לטובת זרעיהם וצאצאיהם ותלמידיהם, שיהנו מאורם וישלימו גם הם נפשם, ואין זה טלטולו טרדה להנפש, כי זכות היא לה להשפיע מאורה לזולתה.
הגם שעל ידי זה שאין פנאי להתבודד מחמת הטרדות התמידיות בלימוד התלמידים ולהיותו מעורב בין הבריאות להכניסם תחת כנפי השכינה ומעכבו להגיע למעלת הנבואה, השם יתברך משלם שכרו שלא יסתיר ממנו דבר.
אך
אברהם אבינו עליו השלום באמת לא הגיע אל מדרגת נבואה כזו של ישעיה ירמיהו ויחזקאל, כי לא היה לו פנאי להתבודד עצמו במחשבתו ולקשר נפשו במדרגת נבואה כזו לפי שהיה מוטרד תמיד בלימוד התלמידים והיה דעתו מעורב בין הבריות להכניסם תחת כנפי השכינה, ואלו היו תלמידים האלו במעלה הנכונה לא היה לימודו אותם מניעת התבודדות המחשבה, אך הם בתחילת לימודם היו במדרגה פחותה עד שהיה צריך להכניסם לאט לאט ובתחילת לימודם הרגילם לעבוד את ה' על מנת לקבל פרס, ועל שהתנונע נפשו תמיד להתעסק עם קצרי דעת כאלו לא נשאר לו פנאי להתבודד מחשבותיו לנבואה כזו, אך ה' הטוב היודע מצפוני לב ונפש, ידע את אברהם, אמר הלא זה עבדי אברהם, אם גם כי לא הגיע אל מדרגת נבואה כזו מכל מקום לא יתכן לכסות ממנו דבר, כי אין חסרון בשלימות נפשו וכל מיעוט הכנתו אל הנבואה הוא רק על ידי שהוא מטריד עצמו לכבודי ולמעני משליך נפשו מנגד וגוזל ממנה מעלת הנבואה אם כן לא יתכן שצדיק כזה יפסיד על ידי עבודתו באהבתו אותי, וזהו תואר הקרא אמר השם יתברך, המכסה אני מאברהם, היתכן שאכסה מאברהם את אשר אני עושה, הלא ידעתיו כי כל מיעוט הכנתו לנבואה הוא למען אשר יצוה את ביתו ואת בניו אחריו ושמרו דרך ה' והם עוד פחותי הערך העובדים על מנת לקבל פרס למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו, כל כך משפיל עצמו הולך ממקום גבוה אל מקום נמוך ללמוד עם קצרי דעת כאלו וכל זה הוא עושה לכבוד שמי להרבות עבדי ומיודעי – אי לזאת שכרו מאתי תצא שבכל מיעוט הכנתו לנבואה אגלה לו כל צפון ולא יסתר ממנו דבר:
חסרון הזמן שנתהווה על ידי שעוסק בהשלמת נפש הזולת ומעכבו השלמת נפשו השם יתברך נותן לו סיפוק שבזמן מועט ישיג השגות רבות ונשגבות יותר מכדי יכולת שכלו
ודבר
זה הוא מוסר השכל להשלם, אם אמר יאמר עבד העברי חשקה נפשי בה' וחפץ אני להתקרב אליו ואיך אעשה זאת למעט בלימודי מושכלות שלימות נפשי כדי להשלים נפש חבירי?
התשובה
אליו דברי חז"ל: הרבה למדתי מרבותי ויותר מחבירי ומתלמידי יותר מכולם – היפלא מה' דבר למלאות לך שלימות נפשך מה שהחסרת לכבוד שמו – אתה עשה את אשר צווך לעשות ללמוד דעת את העם, וה' יעשה את שלו עשה רצונו כרצונך והוא יעשה רצונך כרצונו למלאות נפשך מידיעת השלימות ויספיק לך זמן המועט להשיג השגות רבות ונשגבות עוד יותר מכדי יכולת שכלך.
מפני שאברהם אבינו עליו השלום זכה את הרבים, בחר ה' בזרעו אחריו ושהאומה הישראלית תצא דווקא ממנו
כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ד' וגו'
ביאור
הכתוב: כי באמת היו בזמן אברהם אבינו כמה עובדי ד', שהי' ביהמ"ד גדול של שם ועבר שהיו במדרגת נביאים, כמו שכתוב "ומלכי צדק מלך שלם", וגו' והוא כהן וגו', וידוע שזה קאי על שם. וכן מה שכתוב, ותלך לדרוש את ד', הוא הכל על ידי שם כמו שפרש"י ז"ל, וכן עבר, אמרו עליו חז"ל, שנביא גדול הי' שקרא שמו פלג, כמו שפירש רש”י ז"ל, והיו מתקבצים להם שם אנשים לעבוד לה', ואף על פי כן לא יצאה מהם אומה או אפילו משפחה שתזכה לעבוד לד', ולמה זה?
וגילתה
לנו התורה כאן טעמו של דבר, והוא, מפני שאלו כולם כל מגמתם היתה רק לעבוד את ד' בעצמם, אבל אברהם אבינו עליו השלום שהיה אוהב נאמן לד' יותר מכולם, כמו שקראו הכתוב "אברהם אוהבי" התבונן בעצמו, מה יהיה סוף הדבר, הלא האדם לא יחיה לנצח ומוכרח למות, ואם כן חס ושלום יבטל כבוד ד' מן העולם, ועל כן עמל בכל כוחו לפרסם אלקותו בעולם לעיני הכל, כמו שכתוב ויקרא שם אברם בשם ד', ונאמר, ואשביעך בד' אלקי השמים ואלוקי הארץ, ופירש"י, הרגלתי שמו בפי כל בריה, ואומר ואת הנפש אשר עשו בחרן, ותרגם אונקלוס "דשעבידו לאורייתא", וצוה לכולם לילך בדרך ד', ואף למלכים הוכיח על אשר אינם מוחים בעבדיהם שנכשלים באיסור גזל (כמו שכתוב, והוכיח אברהם את אבימלך על אדות באר המים אשר גזלו עבדי אבימלך, ולא כתיב אשר "גזלוה", להורות שאמר איני מערער על שעשו לי רעה, אלא אני מקפיד על עצם איסור גזל שהופקר אצלם) שהוא נגד דרך ד', וכל שכן שהוכיח בזה לאחרים. ובשביל שהתחזק בכל כחו לזרז לכל הנבראים שיכירו אלקותו וילכו בדרכיו, ע"כ זכהו ד' ונתן לו את יצחק, וכן אחר כך את יעקב וי"ב שבטים, כולם הלכו בדרך זה, לזרז אנשים לעבודת ד' כמו אברהם אבינו, עד שיצאה ממנו אומה שלמה עובדי ד'. וזהו שאמר הכתוב, כי ידעתיו, והיינו אהבתיו כפירש"י, מפני מה אני אוהב אותו יותר מכולם, והלא ישנם כמה עובדי ד' בביהמ"ד של שם ועבר? ומסיים הכתוב: "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ד'" מה שאין כן אחרים, הם לא היתה בהם מידה זו.
ואם
אנו מזכירים תמיד את זכותן של האבות שתגן עלינו, צריכים אנו להתנהג גם כן בדרך הזה, לזרז אחד לחברו וכל שכן לבניו לעבודת ד'. ובזה יהי' לנו זכות בזה ובבא.
בגלל שהקדוש ברוך הוא רצה שאברהם אבינו עליו השלום יתקן הנשמות כמ"ש והנפש אשר עשו בחרן לכן לא נתן הקדוש ברוך הוא פרי בטנו עד שתקן את כל הנשמות שהיה צריך לתקן
ואעשך
לגוי גדול . "כאן אי אתה זוכה לבנים" (רש"י). ולמה לא זכו האבות לבנים בימי נעוריהם? מסביר ה"כתב-סופר": משום שעליהם היה ללמד את האנושות דעת השם, ואילו היו להם בנים היו עוסקים בעיקר בחינוך בניהם ומתמסרים להם ביותר ולא היתה להם אפשרות ללמד לאחרים, לכן כבש השם את מעינם עד עת זקנה כאשר כבר העמידו תלמידים הרבה ויכלו להתמסר אחר כך גם לחינוך בניהם…
פעמים רבות האבות ניצולים וחיים
רק בזכות התולדות שעתידין לצאת מהם
ב"תכלת
מרדכי" מובא: לדעת חז"ל "לא ניצל נח אלא בגלל התולדות שהיו עתידים לצאת ממנו". וזהו שכתוב: "ונח מצא חן בעיני ה' – אלה תולדות נח", היינו: בזכות התולדות מצא חן בעיני ה'… והנה, הרמב"ן מביא בסוף פרשתנו שכל העצים כשרים למערכה חוץ מהזית והגפן, לפי שמן הזית יוצא שמן ומהגפן יוצאין – והרי זה מורה שאבות ניצלים בזכות תולדותיהם. וזהו שרמזה לו היונה בהביאה לו "עלה זית", שלא יחשוב שבזכות עצמו ניצל, אלא שניצל בזכות יוצאי ירכו. ולכן כאשר יצא נח מהתיבה נטע כרם, לפי שהכיר במעלתו הנמוכה, שלא ניצל אלא בזכות תולדותיו, דוגמת הגפן, וזה שכתוב "ויחל נח" – ומפרש רש"י (שם): "שעשה עצמו חולין – כלומר: שנודע לו שהוא במדרגה של חולין ולא בזכות עצמו הצילו ה'…
נח נקרא צדיק וזכה לשם ותואר צדיק רק מאז שהיה נוהג כאברהם אבינו עליו השלום להוכיח את בני דורו שישובו בתשובה
את
האלקים התהלך נח, "ובאברהם הוא אומר: אשר התהלכתי לפניו, אלא נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאיליו" (רש"י). והשאלה: הלא גם אצל נח נאמר להלן: "כי אותך ראיתי צדיק לפני", – ברם, (ע"פּ מעש"ת) דרכו של "אברהם" היתה לילך בין הבריות ולפרסם ביניהן את שמו של הבורא: "אשר התהלכתי לפניו" – שהיה אברהם מתהלך ומכריז בגאון על אמונה באלקים, ותמיד היה גורר בעקבותיו התגלות האלקות ואמונה, ואילו על "נח" לא נאמר "לפני האלקים" כי אם "את האלקים התהלך נח". אבל כל זה היה רק עד שעשה נח את התיבה, ואילו בשעה שעסק בעשיית התיבה הרי במשך מאה ועשרים שנה היה מכריז בפני העולם השכם והערב, כי עתיד לירד מבול על העולם, והיה מזהיר את הבריות לשוב בתשובה, ואז מכיון שכבר היה נוהג כאברהם אבינו, נאמר גם עליו: "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה".
* * *
מן השמים מראים לאדם את מה שצריך לתקן, על ידי שמגלגלין עליו סבל אעפ"י שלא מגיע לו, רק כדי שירגיש בסבלו של הזולת, וידע מה עליו
לעשות כדי לתקן ובאיזה אופן ישתדל לתקן.
כל
ימיו עסק הרב הקדוש רבי נחום מטשערנאבעל ב"פדיון-שבויים", נדד על פתחי נדיבים לאסוף כספים, וגלגל שלמונים לכיסיהם של עריצים אנשי הרשות ושבאי עמך ישראל, פדה יהודים שנפלו בשבי. יום אחד נקלע לזיטומיר, העלילו עליו הגוים עלילה שפלה ונכלא במאסר. נגלה אליו אחד הצדיקים בכלא, ואמר להרגיעו: אברהם אבינו היה מכניס אורחים גדול, טורח תמיד להנעים לאורח ומבקש לדעת מה עוד יכולים לעשות למען האורח ולא עשה, אמר לו הקדוש ברוך הוא "לך לך מארצך" כלומר: צא לדרך ותיהפך לאורח ותדע בדיוק מה חסר לך…
אף
אתה – הוסיף הלה – פודה שבויים גדול, והעניקו לך מן השמים הזדמנות לחוש איזה טעם מרגיש יהודי בשבי ובכלא אצל גויים, מה נחוץ למהר ולפדותו משוביו!…
מסיפור
זה אפשר ללמוד מוסר השכל מדוע זה יצא הקצף בדורינו שבכל בית שני נמצאים בנים כאלו שהתחילו להתדרדר ולסור מדרך ה' ויש לדאבונינו גם כאלה שכבר סרו מה' ומתורתו? הוא כדי שנרגיש הצער הגדול והאיום שיש לשכינה כביכול שבני ישראל סרים מדרך ה', ומתרחקים ממנה שאין לשער ולתאר גודל הצער והעגמת נפש בזה, כאם הבוכה על בניה הנאבדים ממנה שאי אפשר לבטא ולהמחיש הצער והכאב כדי לעורר אותנו מתרדמתינו העמוקה בראותינו איך שעם ישראל מאבד את בניו מדי יום ביומו ומדי שעה בשעה ואין אנו שמים לב לזה ולא עולה אפילו על מחשבתינו לטכס עצה איך להציל אפילו נפש אחת מישראל, לזאת באה עלינו הרעה הזאת ובאים מן השמים וטופחים על פנינו ונותנים לנו גם כן להרגיש הצער הנורא הזה כדי לעורר את לבבינו לחפש דרכים ועצות איך לצאת אל העם לבקש צאן אובדות להחזירם ולהשיבם אל חיק אמותם.
- "כל המזכה לאחרים – אותה הזכות עומדת לו ואינה סרה ממנו" (זוהר. לך לך)
- והחידוש העצום הוא, שלא רק שהיא לא סרה ממנו, והזכות הזאת תעמוד לו תמיד! אלא, כל התחזקות שתהיה למי שהוא חיזק אותו – גם הוא יקבל על כך שכר עצום!! [בלי לגרוע מהשכר של מי שהוא חיזק אותו].
- מזכה הרבים, אהוב ביותר בשמיים!
- מ"אין חפץ ה' כי אם במי שמזכה את הבריות" (חסד לאברהם)
- אומר בעל הרוקח: "אין הזכות כמזכה הרבים"
- אפילו אדם פשוט ביותר: כיוון שהוא מזכה הרבים: מעלתו עצומה בשמיים. אין מצווה אדירה יותר מזו.
- כל מלאכי הדין אינם יכולים לשלוט עליו בזה העולם..
- כל מי שאוחז ביד רשע ומשדל אותו שיעזוב דרכו הרעה עולה בשלוש מעלות שאיש אחר אינו עולה בהם,
- גורם לכוף ה'צד האחר' – הצד של יצר הרע, גורם לעליית כבוד הקב"ה וגורם לקיים כל העולם בתחתונים והעליונים.
- חז"ל אמרו משפט נפלא:
- "כל המזכה את הרבים – אין חטא בא על ידו".
- כלומר ה' עוזר לאדם שמזכה את הרבים להינצל יותר מן החטא!
- ולכן, זו עצה טובה ועצומה, למי שמאיתנו קשה להתגבר על חטא מסויים, לזכות את הרבים – וממילא הוא יזכה, שה' יהיה בעזרו, ויעזור לו להתגבר על חטאו !
- ניכנס לשבעים עולמות גנוזים שאינו נכנס לשם אדם אחר חוץ ממי שמזכה את הרבים.
- "ואלמלא ידעו בני האדם כמה תועלת וזכות זוכים בשביל הרשעים שמזכירים אותם, היו רודפים אחריהם כמו שרודף אחר החיים" (תרגום מאמר הזוהר הקדוש).
- הפסוק אומר: "אם תוציא יקר מפי זולל – כפי תהיה", ודרשו על כך רבותינו, שאדם שזוכה לחזק את הרבים, ולזכותם [ובפרט רשעים], זוכה להיות במעלה [זה אפילו מפחיד לאמר את זה] – כמו פיו של ה' יתברך !
- כביכול, הוא יגזור גזירה, וה' מקיים!!!
- מעלה מדהימה! – והכל זכות זיכוי הרבים.
- גליה: "זכות הרבים עומדת כסלע איתן! כל המזכה את הרבים, משמים עוזרים לו בכל דבר ודבר. העם כל כך זקוק היום לכל פיסת קדושה, זה כמו להציל אנשים גוועים ולהשקותם מים כדי שלא יבלו!
– הַהַבְטָחוֹת הַגְּדוֹלוֹת שֶׁל הָרַשְׁבִּ"י (בְּזֹהַר תְּרוּמָה קכ"ח:) –
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי זיע"א:
מֵעִיד אֲנִי עָלַי שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁכָּל הַמְּזַכֶּה אֶת הָרַבִּים [בַּהֲפָצַת הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ]
מִתְעַלֶּה בְּשָׁלֹשׁ מַעֲלוֹת, מַה שֶּׁאֵין כָּל אָדָם זוֹכֶה לָזֶה
- כּוֹפֶה אֶת מַלְכוּת הָרִשְׁעָה.
- עוֹשֶׂה נַחַת רוּחַ וְעִלּוּי לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.
- מַעֲמִיד אֶת כָּל הָעוֹלָם שֶׁלֹּא יֵחָרֵב, וּמַרְבֶּה שָׁלוֹם.
וְעַל זֶה מַבְטִיחַ לוֹ הָרַשְׁבִּ"י:
- זוֹכֶה לִרְאוֹת בָּנִים לְבָנָיו.
- זוֹכֶה לַעֲשִׁירוּת בָּעוֹלָם הַזֶּה.
- זוֹכֶה לְעוֹלָם הַבָּא.
- אֵין שׁוּם אֶחָד שֶׁיָּכוֹל לְהַזִּיק וּלְהָרַע לוֹ.
- נִכְנַס לִשְׁנֵים עָשָׂר שַׁעֲרֵי גַּן עֵדֶן – וְאֵין מוֹחֶה בְּיָדוֹ.
- מַשְׁפִּיעִים עָלָיו שֶׁפַע בְּרָכָה וְהַצְלָחָה לוֹ בְּכָל עִנְיָנִים לוֹ וּלְזַרְעוֹ עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת.
- הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהָרַשְׁבִּ"י מְבָרְכִים אוֹתָם בְּכָל הַבְּרָכוֹת שֶׁנִּתְבָּרֵךְ בָּהֶם אַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁגַּם הוּא קֵרֵב אֶת כוּלָּם לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
- הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹרֵא לְאַרְבַּע מַחֲנוֹת מַלְאָכִים עֶלְיוֹנִים וּמְלַוִּים אוֹתוֹ, וְנִכְנַס לְשִׁבְעִים עוֹלָמוֹת גְּנוּזִים (גִּימַטְרִיָּא "סוֹד"), שֶׁלֹּא זוֹכֶה בָּהֶם שׁוּם אָדָם אַחֵר – וּמְיֻחָדִים רַק לוֹ.
נפתח עתה חלון להיכנס לתיבת נח בהזדמנות הסטורית להיות שותף עם משה רבנו והרשב"י וכל המבזבז לכבוד הרשב"י אין הרשב"י נשאר חיייב!
ויזכה לשפע כפל כפליים.
ובזכותך ילמדו עוד ועוד יהודים זוהר הקדוש ויתקיים בנו מאמר הזוהר הקדוש "כי בספרא דא יפקון מגלותא ברחמי"
הדפס המודעות והפץ בבתי מדרשות, ישיבות, כוללים -זכור! הכל למען יתקדש כבוד השי"ת בעולם
בזכות זה שאתם מפרסמים ותולים את המודעות, אתם זוכים לכל הברכות שכתוב במסכת תמיד (דף כ"ח עמוד א').
א. שתבוא עליכם ברכות טוב
ב. שתזכו להיות במחיצת הקב"ה בעולם הבא, וכמובא שם לרבינו גרשום שמוכיח חברו לשם שמים הקב"ה גורר אותו החוצה מהגיהינום.
ג. שיהיה לכם נשיאת חן וחסד וזאת בנוסף לכל הברכות והטובות שמופיע ושמובא בזוהר הקדוש בפרשת נשא דף קכ"ח
ד. מוזכר בש"ס וברמב"ם לאלו שמזכים את הרבים שזכו ל: – "בני ברוכי, חיי ארוכי ומזוני רויחי" וכן ששכרם הוא בודאי לנצח נצחים, ואתם נהיים שותפים לעבודה של אהרון הכהן ע"הף שכתוב שרבים השיב מעוון
וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן – מִי הוּא הַיַּחְסָן הֲכִי גָּדוֹל בַּשָּׁמַיִם?
הַמְּזַכֶּה אֶת הָרַבִּים הוּא הַ"יַּחְסָן" הֲכִי גָּדוֹל בַּשָּׁמַיִם
בְּסֵפֶר "יִשְׂמַח מֹשֶׁה" עַל תַּנַ"ךְ בַּהַקְדָּמָה (קוּנְטְרֵס תְּהִלָּה לְמֹשֶׁה דַּף יא ע"ב), וְזֶה לְשׁוֹן קָדְשׁוֹ: מְבֹאָר בְּזוֹהַר תְּרוּמָה דַּף קכ"ח ע"ב, הַהוּא זַכָּאָּה בָּעַי לְמִרְדָּף בָּתַר חַיָיבָא וְכוּ' בְּגִין דְיִתְחַשֵׁב עֲלֵיה כְּאִלּוּ הוּא בָּרָא לֵיה, וַדַּאי אִיהוּ שְׁבָחָא דְיִסַתַּלֵק בֵּיה יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יַתִּיר מַשְׁבְּחָא אַחֲרָא וְכוּ', וְעַל דָּא כְּתִיב בְּאַהֲרֹן וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן, וּכְתִיב בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם. וְעַיֵּן שָׁם בְּדַף קכ"ט ע"א כַּמָּה הִפְלִיגוּ שָׁם כַּמָּה גְּדוֹלִים זְכוּת הַצַּדִּיקִים שֶׁמַּחְזִירִים רְשָׁעִים בִּתְשׁוּבָה.
וְכֵן שָׁמַעְתִּי מאדמו"ח ז"ל, אֲשֶׁר סִפֵּר לוֹ מוזלל"ה, אֵיךְ שֶׁפַּעַם אַחַת נִפְגְּשׁוּ בָּעוֹלָם הָעֶלְיוֹן רַשִׁ"י ז"ל עִם הָרַב הַקָּדוֹשׁ ר' אִיצִיקְל מִדְרָאבִיטְשׁ, וְשָׁאַל רש"י ז"ל [מֵאֵת] ר' אִיצִיקְל, אֵיזֶה זְכוּת וּמִצְוָה יֵשׁ לוֹ לִבְנוֹ הָרַב הַקָּדוֹשׁ ר' מִיכְל הַמַּגִּיד מֵישָׁרִים מִזְלָאטְשׁוֹב מַה שֶׁשּׁוֹמֵעַ שֶמַרְעִישִׁין בְּכָל הָעוֹלָמוֹת עִם בְּנוֹ הָרַב הנ"ל. וְהֵשִׁיב לוֹ ר' אִיצִיקְל הנ"ל, אֵיךְ שֶׁלּוֹמֵד תּוֹרָה לִשְׁמָהּ. וְלֹא נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ שֶׁל רש"י ז"ל. וְאָמַר לוֹ עוֹד, שֶׁבְּנוֹ הִרְבָּה לְסַגֵּף אֶת עַצְמוֹ בְּתַּעַנִיתִים וְסִגּוּפִים, וְגַם בָּזֶה לֹא נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ הַקְּדוֹשָׁה. וְאָמַר לוֹ עוֹד, אֲשֶׁר הִרְבָּה בִּגְמִילוּת חֶסֶד וּצְדָקָה וּפִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים וְכַדּוֹמֶה, וְעוֹד לֹא נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ. שׁוּב אָמַר לוֹ שֶׁרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן וְעָשָׂה הַרְבֵּה בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה בָּעוֹלָם, וּבָזֶה נָחָה וְשָׁקְטָה דַּעְתּוֹ שֶׁל רש"י ז"ל, וְנָחָה דַּעְתּוֹ הַקְּדוֹשָׁה מַה שֶׁמַּרְעִישִׁים אֹתוֹ כָּל הַפָּמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה,עַד כָּאן.
מוּבָן, כִּי מַעֲשֶׂה כָּזֹאת לֹא יוּכַל לְסַפֵּר אֲשֶׁר עֵינַי בָּשָׂר לוֹ, וְאַךְ לְאָדָם אֲשֶׁר עֵינָיו מְשׁוֹטְטוֹת בָּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים שׁוֹמֵעַ וְרוֹאֶה מַה שֶׁלֹּא יִשָּׁמַע לְזוּלָתוֹ יוּכַל לְסַפֵּר כָּזֹאת. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.
זכור! תעשה הכל למען יתקדש כבוד השי"ת בעולם
ב"ה שזכינו שיש לנו יהודים סוחריים אמיתיים שיודעים באמת לעשות ויודעים איפו להשקיע ובוודאי ובוודאי היה זכיות גדולות שעל זה הרשב"י הזמין אותם להיות שותפים איתו והם בעלי חברת "בית השקעות נדל"ן יחד", שהיה להם אפשרות להשקיע כספם ולפרסם את העסק בעיתונים, ורדיו, וכו', והם בחרו לפרסם בפרסום של הזוהר העולמי של הרשב"י לקרב את הגאולה, וביקשו מאתנו לִזְכּוֹת להתקשר לרשב"י וּלְזַכּוֹת את עם ישראל בלימוד הזוהר הקדוש.
ואמרנו להם שכל יהודי יכול לִזְכּוֹת בַּזְּכוּת הגדולה הזו, להיות חלקו קשור בשותפות עם הרשב"י ע"ה וְלִזְכּוֹת לגן עדן אמיתי גם בעולם הזה, על ידי שידפיסו דפי זוהר ובמיוחד דפים לסיום הזוהר העולמי בל"ג במירון ובכל העולם שמסיימים כל עם ישראל ביחד את כל הזוהר הקדוש
וְכָל הַיְהוּדִים אִישׁ וְאִשָּׁה יֶלֶד וְיָלְדָה לְלֹא יוֹצֵא מִן הַכְּלָל יַגִּידוּ אֶת הַדַף שֶׁל סִיּוּם הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ בְּיַחַד, בְּדַקָּה אַחַת!!! בְּלֵיל ל"ג בָּעֹמֶר בֵּין הַשָּׁעוֹת 9-12 בַּלַּיְלָה
וּבְּעֶזְרַת הַשֶׁם יִתְקַיֵּם הַבְטַחַתּ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי כִּי רק בְּלִמּוּד הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ נֵצֵא מְהַגַלוּת בְּרַחֲמִים.
כל המתעסקים במפעל הקדוש הזה כוונתם לשם שמים, והתורמים משלמים ישר לבית הדפוס, ולכן הכל במינימום עלויות. כל אחד שיש לו זכות יקח הזכות לזכות לקחת את הרשב"י לשותף שלהם בתוך העסק שלהם, להדפיס ספרים של הזוהר הקדוש לכל עם ישראל, ותרבה אהבה ואחוה והשלום ואחדות, וכדאיתא בספר הקדוש שבט מוסר (פרק לז), כתב: ובזכות שלום הקב"ה מכין כסאו של דוד שנאמר (תהילים עב, ז') "יִפְרַח בְּיָמָיו צַדִּיק וְרֹב שָׁלוֹם עַד בְּלִי יָרֵחַ", וכן בשלום מכין כסאו וכסא זרעו אחריו, עכל"ק, ותיכף יבא משיח ברחמים, אכי"ר.
כל בעל עסק צריך לדעת מה שכתוב ברבינו יונה בספר שערי תשובה (שער שלישי אות פב): לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן (דברים כ, יט). הוזהרנו בזה שלא לכרות כל עץ מאכל, גם לבנות לו מצור, כל זמן שימצא מאילני סרק די ספוקו. וכן הוזהרנו בזה שלא לפזר ממון לריק אפילו שוה פרוטה, עכ"ל.
מכאן לומדים שהבן אדם צריך לתת דין וחשבון על כל פרוטה שנותן לצדקה שיתן למקום הכי הטוב, שהצדקה שהאדם נותן שייך להקב"ה, והוא פקדון בידו, וצריכים לעשות עם הצדקה דבר הכי הטוב שיצא ריוח הכי הגדול להקב"ה, כמו בעסק, שבן אדם רוצה להרויח ומכניס את כספו בעסק, ומברר מאה פעמים ואחד מה שיביא לו יותר כסף, אך באמת כבר אמרו חז"ל ביצה (טו ע"ב): וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, הָרוֹצֶה שֶׁיִּתְקַיְּמוּ נְכָסָיו, יִטַּע בָּהֶם אַדָר, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים צג) "אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה'", עכ"ל.
ובספר בניהו לרי"ח הטוב, שם, וזל"ק: יטע בהם אדר זו מצות הצדקה הנקראת אדר שהיא רמוזה באות כ' שבזה יהיה אות כ' קבוע בנכסים ולא יתפרד מהם שיהיו נסים ודריש על אדר שהוא הצדקה דקיימא לדרי דרי כמו שאמר הכתוב [תהלים קי"א ג'] וצדקתו עומדת לעד. וידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בפסוק זה, עכ"ל.
והאם יש באיזה צדקה שבן אדם יכול להרויח כל כך הרבה בשני אגורות לעמוד, זכות גדול כזה – ואנחנו לומדים את זה שהספרים הקדושים תלמידי בעל שם טוב אומרים לנו שצריכים לשאול לצדיק קדוש מה לעשות בכסף הצדקה, וצריכים הרבה לבכות להקב"ה שיזכה לתת צדקה לצדיק אמת כמו שכתוב בהיכל הברכה מקאמרנא פרשת ואתחנן, שאם לא בוכה ומתפלל הרבה שיזכה לתת למקום קדוש, הקב"ה שולח לו רב גדול שהוא שד יהודי וכך מחזק אותו כל החיים ואחרי 120 שנה יתברר לו האמת – כמו שנספר הסיפור הנורא מהר"ר זושא זי"ע שהיה יומא דהילולא שלו ב' שבט, וזה לומדים מהפרקי דרבי אליעזר והילקוט מעם לועז שמביאים משליחות הקב"ה ששלח את מלאך מט"ט פעמים ליעקב אבינו ע"ה ואמר לו שבגלל שיעקב אע"ה לא נתן מעשר נענש בצרת עשו, בצרת רחל, דינה, ועוד, [ראה בבעל הטורים באריכות], ויעקב אבינו אמר אוי שכחתי, ותיכף הפריש מעשר כמו שכתוב "עיזים מאתים ותישים עשרים" וכו', וּשְׁלָחָם לעשו, בא עוד הפעם המלאך מט"ט בשליחותו של הקב"ה ושאל אותו, למה נתת המעשר לעשו, הלא צריכים לתת למקום קדוש?
הלך יעקב והפריש עוד הפעם מעשר ונתנו לבית המדרש שם ועבר. ושואלים המפרשים איך יעקב אבינו בחיר האבות לא ידע, ונתן הצדקה לעשו שלחם נגדו עם 400 איש עמו, וידע שהוא השטן הכי הגדול שיש? ומפרשים הספרים על פי דברי הזוהר הקדוש שכל מה שקרה ליעקב היא משום מעשה אבות סימן לבנים, שיבא זמן שיהיו כמעט כל האדמורי"ם ורבנים מהערב רב [ראה ספר הערב והמסתעף 43 חלקים] ולא יֵדְעוּ למי לתת צדקה, שהרי גם יעקב אבינו היה לו טעות, ונתן את הצדקה למקום טומאה הכי הגדולה, וכך יהיה לפני ביאת המשיח שראשי הערב יהיו רבנים גדולים כמו שכתב הדברי חיים בהשמטות לפרשת ויקהל, וכן כתוב רבנו הקדוש רבי נחמן זיע"א.
ובגלל זה אשרי מי שיהיה לו הכוח והזכות שנדפיס 400,000 אלף דפי זוהר כדי לבטל את 400 איש של עשו, שהקדושה תנצח.
ומצינו שביקש ירמי' על אנשי ענתות הכשילם בעניים שאינם מהוגנים (עיין ב"ק דף ט"ז ע"ב), וצריכים לחפש הרבה מאוד עד שמוצאים עני הגון באמת, תלמיד חכם וירא שמים שאז חשובה הצדקה שנותנים לפני הקב"ה.
וידוע הסיפור שהביא בספה"ק היכל הברכה פרשת ואתחנן (על פסוק הטיבו כל אשר דברו), מהרה"ק הרבי ר' זושא מהאניפאלי זי"ע, וז"ל:
"וסיפר לי מורי חמי הצדיק המפורסם מוהר"ר אברהם מרדכי מפינטשוב ששמע מאיש אלקים קדוש מוהר"ר ר' זוסיא מאניפאלי שסיפר לו איך בעניותו היה שמש בעיר אוסטראה, והיה דרכו להתענות שנים ושלשה ימים, ואחר כך היה הולך לבקש מאיזה בעל הבית שיתן לו על לחם להשיב נפשו. ופעם אחד אמר בלבו שזהו חסרון אמונה לילך ולבקש לחם אלא יבטח באלקיו באמונה שלימה שלא יחסר מזונו, ופעם אחד התענה שלשה ימים כדרכו ואחר התענית לא היה מי שיתן לו מעט לחם והלך והתענה עד שהיה קרוב למות, ולא היה מי שיתן לו שום דבר, והיה רעש גדול למעלה ולא היה בכל המקום מי שיזדמן לפניו זה המצוה הגדולה לקיים נפש קדוש כזה. כי לא היה אפילו אחד שיהיה ראוי לזה אף שהיו שם אנשים כשרים הרבה לא היו ראוים למצוה זאת שישלח לו השם יתברך דורון כזה כמבואר בזוהר (ויקהל דף קצ"ח ע"א), וברא לו השם יתברך שני דדין בפיו, אחד הוציא דבש ואחד הוציא חלב, ושלשה חדשים היה ניזון מזה הדבש וחלב שהיה יונק מן הדדין שבפיו, ואחר עבור שלשה חדשים בא אליו אחד ואמר לו זוסיא קח לך ששה גראשין וקנה לך לחם אזי ברגע נפסק זה הדבש וחלב, כך סיפר הצדיק בפיו למורי וחמי", עכ"ל בספר היכל הברכה.
ומסיים ההיכל הברכה: באמת צריכים להתפלל הרבה על זה שימצא עני תלמיד חכם הגון שתהא הצדקה חשובה לפני הקב"ה.
אז בשבת שאמרתי הדרשה, וכל אחד מהבית המדרש שלי יכלו לתרום 7000 ש"ח להדפיס 400,000 תיקון מ"ג, ודוקא היהודי הזה שאין לו מה לתת לילדים שלו, אחרי שהסברתי בדרשה את הזכות הגדולה מה שיכול לקנות ולזכות בשני אגורות, הרים ידיים, ואמר היום אני מביא לך הכסף, ואמרתי לו לא, אני לא לוקח כסף מבן אדם, תבוא איתי לדפוס ותיתן שמה את הכסף ישר לדפוס, וכך היה, שביום ראשון בא איתי לדפוס ושילם ישר לדפוס, ואמר לי שלוקח את הכסף מאוכל של הילדים, אז מכאן יכולים להבין איזה מסירת נפש היהודי הזה עשה, וזה מה שהקב"ה אוהב, כמו שכתוב "ויעש לו מטעמים כאשר אהב", וכבא אמרו הצדיקים על הפסוק בתהלים (קמו ג'): "אַל תִּבְטְחוּ בִנְדִיבִים בְּבֶן אָדָם שֶׁאֵין לוֹ תְשׁוּעָה". שדווקא בן אדם שאין לו מה לתת ממנו יבוא הישועה, כי הוא עניו והרשב"י אוהב את מי שהקב"ה אוהב כמו שאמר הנביא ישעיה (נז, טו) כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים:
וכדברי הגמרא בסוטה (ה.): ואת דכא ושפל רוח רב הונא ורב חסדא חד אמר אתי דכא וחד אמר אני את דכא ומסתברא כמ"ד אני את דכא שהרי הקדוש ברוך הוא הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני ולא גבה הר סיני למעלה א"ר יוסף לעולם ילמד אדם מדעת קונו שהרי הקדוש ברוך הוא הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני והניח כל אילנות טובות והשרה שכינתו בסנה, עכ"ל.
הִתְמוֹטְטוּת הַדָּת בְּעִקָּר מִפְּנֵי רִפְיוֹן הָאֱמוּנָה בְּשָׂכָר וְעֹנֶשׁ…
הֶחָפֵץ חַיִּים בַּמַּאֲמָר "צִפִּיתָ לִישׁוּעָה" (פֶּרֶק א') מֵבִיא: "הִנֵּה בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים אָנוּ רוֹאִין בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת שֶׁנִּתְמוֹטֵט הַדָּת מְאֹד מְאֹד וּמְנַתְּקִין הַבָּנִים מִיַּלְדוּתָן מִתּוֹרַת ד' מַה שֶּׁלֹּא הָיָה כֵּן בְּאֵיזֶה שָׁנִים שֶׁלְּפָנֵינוּ. וְכַאֲשֶׁר נְחַקֶּה הֵיטֵב עַל סִבַּת הָעִנְיָן יֵשׁ כַּמָּה דְּבָרִים וְעִקַּר הַסִּבָּה הוּא רִפְיוֹן הָאֱמוּנָה, שֶׁהָאֱמוּנָה בְּעוֹלַם הַנֶּצַח בְּשָׂכָר וְעֹנֶשׁ וּבְבִיאַת הַמָּשִׁיחַ וּבְכָל יִעוּדֵי הַתּוֹרָה וְהַנְּבִיאִים, הִיא נָתְנָה אֹמֶץ לְיִשְׂרָאֵל בְּכָל דּוֹר לִשָּׂא כָּל הַמְּצוּקוֹת וְהַתְּלָאוֹת וְלַעֲמֹד עֲבוּר דָּתָם בִּמְסִירַת נֶפֶשׁ הֵן בְּעַצְמָם הֵן אֶת בְּנֵיהֶם, שֶׁיָּפֶה הָיָה לְהָאָב לִרְאוֹת אֶת בְּנוֹ שָׁחוּט לְעֵינָיו עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם לְהָשִׁיב נִשְׁמָתוֹ טְהוֹרָה לֵאלֹקֵי הַשָּׁמַיִם, מִלִּרְאוֹתוֹ בְּגֶרֶם הָאֹשֶׁר אִם חָלִילָה יְסַלֵּף דַּרְכּוֹ מִדֶּרֶךְ הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה.
אָכֵן בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים כְּהַיּוֹם הִצְלִיחַ מַעֲשֵׂה שָׂטָן עַל יְדֵי שְׁלוּחָיו הָרַבִּים לְרַפּוֹת שָׁרְשֵׁי הָאֱמוּנָה מִקֶּרֶב יִשְׂרָאֵל הֵן בְּשָׂכָר וְעֹנֶשׁ הֵן בְּיִעוּדֵי הַנְּבִיאִים וְכַאֲשֶׁר רוֹאִין גֹּדֶל הַמְּצוּקוֹת וְהַתְּלָאוֹת שֶׁעוֹבְרִים עָלֵינוּ בְּכָל יוֹם מְדַמִּין בְּנַפְשָׁם שֶׁהַקָבָּ"ה הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ לְגַמְרֵי, וּמִתְיָאֲשִׁין מִן הַגְּאֻלָּה, וְאֵינָן מְחַכִּין לְמַלְכוּת שָׁמַיִם כְּלָל, וְכָל אֶחָד פּוֹנֶה לְעַצְמוֹ וּמְבַקֵּשׁ עֵצוֹת הֵן בְּהֶתֵּר הֵן בְּאִסּוּר אֵיךְ לְפַרְנֵס עַצְמוֹ וּבְנֵי בֵּיתוֹ, וְיוֹתֵר מִזֶּה שֶׁאֲפִלּוּ הַתְּמִימִים וְהַיְשָׁרִים יִרְאֵי אֶלֹוקִים בִּרְאוֹתָם גֹּדֶל הַפְּרִיקַת עֹל שֶׁנִּתְהַוָּה בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים שֶׁהוּקַל בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת עִנְיָנִים הַחֲמוּרִים שֶׁבַּחֲמוּרִים כְּגוֹן דְּבָרִים שֶׁחִיְּבָה הַתּוֹרָה עֲלֵיהֶן מִיתָה וְכָרֵת [כְּגוֹן חִלּוּל שַׁבָּת דִּכְתִיב מְחַלֲלֶיהָ מוֹת יוּמָת, וַעֲרָיוֹת דְּהַיְנוּ טְבִילַת נִדָּה, שֶׁהוּא בִּכְלַל כָּל עֲרָיוֹת כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּפָרָשָׁה אַחֲרֵי], נָפַל לִבָּן בְּקִרְבָּן וְחוֹשְׁבִין אֵיךְ נוּכַל לְקַוּוֹת בְּדוֹרֵנוּ לְרַחֲמֵי שָׁמַיִם, אַחֲרֵי שֶׁהֵפֵרוּ תּוֹרַת ד' בְּאֹפֶן נוֹרָא כָּזֶה, וְעַל יְדֵי זֶה מִמֵּילָא מִתְרַפִּין לְגַמְרֵי, אֲפִלּוּ לִרְאוֹת לְתַקֵּן אֵיזֶה אֲנָשִׁים שֶׁנּוּכַל לְהַצִּילָם מֵרֶדֶת שַׁחַת."
וְזֹאת מַטְּרַת הַמָּדוֹר "שַׁבָּת בּוֹ תָּשׁוּב": לְהַעֲמִיק בְּלֵב הַיְּהוּדִי עִנְיְנֵי שָׂכָר וְעֹנֶשׁ, לְבַל יִפֹּל חַס וְשָׁלּוֹם לִזְרוֹעוֹת הַיֵּאוּשׁ, אֶלָּא יִתְחַזֵּק בֶּאֱמוּנָה בְּשָׂכָר וְעֹנֶשׁ לָשׁוּב אֶל ד', לְיִרְאָה אוֹתוֹ וּלְאַהֲבָה אוֹתוֹ כָּל הַיָּמִים, וְיִנָּצֵל מֵרֶדֶת שַׁחַת.
כְּשֶׁמּוֹכִיחַ בָּרַבִּים שֶׁדְּבָרָיו לֹא יִשָּׁמְעוּ אֲפִלּוּ לְאֶחָד מֵהֶם
וּמַמְשִׁיךְ שָׁם הֶחָפֵץ חַיִּים בְּמַאֲמַר תּוֹכָחָה: "וְאָמְרוּ חֲזַ"ל (יְבָמוֹת ס"ה) אָמַר רַבִּי אִילְעָא מִשּׁוּם ר' אֶלְעָזָר בַּר שִׁמְעוֹן, כְּשֵׁם שֶׁמִּצְוָה עַל אָדָם לוֹמַר דָּבָר הַנִּשְׁמָע (דִּכְתִיב הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ – לְהוֹכִיחַ מִי שֶׁמְּקַבֵּל הֵימֶנּוּ רַשִׁ"י) כָּךְ מִצְוָה עַל הָאָדָם שֶׁלֹּא לוֹמַר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ נִשְׁמָע וְכוּ', הַיְנוּ בְּדָבָר שֶׁמִּדְרַבָּנָן, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל (בֵּיצָה ל') הַנַּח לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מוּטָב שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹגְגִין וְלֹא יִהְיוּ מְזִידִין, הָנֵי מִילֵי בִּדְרַבָּנָן אֲבָל מִדְּאוֹרַיְתָא לֹא. וְעַיֵּן בָּרְמָ"א (ש"ע או"ח סִימָן תר"ח סְעִיף ב')…וְשָׁמַעְתִּי מאדמ"ח שְׁלִיטָ"א, שֶׁזֶּה הַכְּלָל שַׁיָּךְ רַק כְּשֶׁמּוֹכִיחַ בְּיָחִיד, אֲבָל כְּשֶׁמּוֹכִיחַ בְּרַבִּים הַכְּלָל לֵיתָא, דִּבְרַבִּים אִי אֶפְשָׁר שֶׁדְּבָרָיו לֹא יִשָּׁמְעוּ אֲפִלּוּ לְאֶחָד מֵהֶם.
מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה – אַתָּה הִשְׁתַּדַּלְתָּ לְזַכּוֹת אֶת חֲבֶרְךָ ע"כ אֲשִׁיבְךָ וּלְפָנַי תַּעֲמֹד
וְהָעֵצָה לְזֶה, אַחֲרֵי שֶׁמִּצְוַת הַתּוֹכָחָה הִיא חִיּוּב גָּדוֹל, אֲפִלּוּ עַד מֵאָה פְּעָמִים, לָכֵן לֹא צָרִיךְ אָדָם לְהִתְרַשֵּׁל לְהוֹכִיחַ. וְזֶה צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּאֹפֶן שֶׁהַשֵּׁנִי לֹא יַרְגִּישׁ מִדְּבָרָיו שֶׁחוֹשְׁבִים אוֹתוֹ לְרָשָׁע, חַס וְשָׁלּוֹם, מִפְּנֵי שֶׁתּוֹכָחָה כָּזֹאת מְרַחֶקֶת אֶת הָאָדָם עוֹד יוֹתֵר מִן הַדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה … וּדְבָרָיו יִהְיוּ רַק בְּנַחַת וּבְדִבְרֵי נֹעַם וּכְבָר אָמַר הֶחָכָם מִכָּל אָדָם דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים (קֹהֶלֶת) וּמַעֲנֶה רַךְ יָשִׁיב חֵמָה (מִשְׁלֵי ט"ו א')… וּבַעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, רַבִּים מֵהַחֲרֵדִים לִדְבַר ד' מִתְרַשְּׁלִים לְהוֹכִיחַ בַּזְּמַן הַזֶּה עַל דְּבָרִים הַרְבֵּה, אֲבָל עַל כָּל פָּנִים צָרִיךְ אָדָם לְהַזְהִיר אֶת חֲבֵרוֹ מֵעֲווֹנוֹת שֶׁהֶחְמִיר בָּהֶם הַכָּתוּב מְאֹד וְהִגְדִּיל אֶת הֶעָווֹן. הַיְנוּ מִי שֶׁעוֹשֶׂה אֶת הֶעָווֹן בְּיָד רָמָה, וְהַתַּרְגּוּם בְּרֵישׁ גְּלֵי, שֶׁכֵּיוָן שֶׁעָשָׂה עֲבֵרָה קְטַנָּה בְּיָד רָמָה, בְּפִרְסוּם, נִכְפַּל אָז הֶעָווֹן נוֹרָא מְאֹד כְּדִכְתִיב: (בַּמִּדְבָּר ט"ו ל') וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה וְגוֹ' כִּי דְבַר ד' בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ. וּמָה אִם אָמְרוּ חֲזַ"ל שֶׁהַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל, בְּגֶשֶׁם, הוּא חָשׁוּב לִפְנֵי הַקָבָּ"ה כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה מִי שֶׁהִצִּיל נִשְׁמָתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל מֵחֵטְא, שֶׁכְּבָר אָמְרוּ חֲזַ"ל הַמַּחֲטִיא אֶת חֲבֵרוֹ גָּדוֹל חֶטְאוֹ מִן הַהוֹרְגוֹ. עַל כֵּן מִי יוּכַל לְשַׁעֵר גֹּדֶל הַמִּצְוָה שֶׁל מִי שֶׁמְּזַכֶּה אֶת חֲבֵרוֹ לַהֲשִׁיבוֹ מֵעָווֹן שֶׁהוּא בְּוַדַּאי כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא. וְאֵין לְשַׁעֵר גֹּדֶל הַמִּצְוָה וְהַשָּׂכָר שֶׁל אֵלּוּ הַמַּחֲזִירִים אֶת אֲחֵרִים לָשׁוּב בְּתוֹכַחְתָּם. וְאָמְרוּ חֲזַ"ל עַל הַפָּסוּק: אִם תָּשׁוּב וַאֲשִׁיבְךָ לְפָנַי תַּעֲמֹד (יִרְמְיָהוּ ט"ו י"ט), אִם תָּשׁוּב יִשְׂרָאֵל לְמוּטָב בְּתוֹכַחְתְּךָ, וַאֲשִׁיבְךָ אֵלַי, וּלְפָנַי תַּעֲמֹד וְעַל כֵּן אֲנַחְנוּ רוֹאִים שֶׁבְּמִצְוַת תּוֹכֵחָה צְפוּנָה עוֹד סְגֻלָּה נִפְלָאָה לְהַשִּׂיג סִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ ד" שֶׁהַקָבָּ"ה בְּעַצְמוֹ מֵשִׁיב אֶת הַמּוֹכִיחַ אֵלָיו, בִּבְחִינַת מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה. אַתָּה הִשְׁתַּדַּלְתָּ לְזַכּוֹת אֶת חֲבֶרְךָ ע"כ אֲשִׁיבְךָ וּלְפָנַי תַּעֲמֹד'" עכ"ל.
וּבְעִנְיָן זֶה נַעְתִּיק מִן הַסֵּפֶר "שָׂכָר וְעֹנֶשׁ":
אִי אֶפְשָׁר לְקַיֵּם מִצְוַת וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אִם לֹא מוֹדִיעַ לַחֲבֵרוֹ עִנְיַן שָׂכָר וְעֹנֶשׁ
כָּתַב בַּסֵּפֶר הַקָּדוֹשׁ קַב הַיָּשָׁר (פֶּרֶק ה') וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (דְּבָרִים ו, ה), אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תּוֹרַת כֹּהֲנִים, פָּרָשַׁת קְדוֹשִׁים, ד') זֶה הוּא הַפָּסוּק, שֶׁהוּא כְּלָל גָּדוֹל שֶׁבַּתּוֹרָה. וְאֵין לְךָ אַהֲבָה יוֹתֵר, כְּשֶׁרוֹאֶה הָאָדָם דָּבָר מְגֻנֶּה בְּאָחִיו יִשְׂרָאֵל, שֶׁעוֹשֶׂה אֵיזֶה חֵטְא וְעָווֹן, שֶׁצָּרִיךְ לְהוֹכִיחוֹ עַל זֶה, כִּי נִשְׁמָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל הֵן קְשׁוּרִין וּדְבוּקִין זֶה בָּזֶה. אֲבָל הַכְּלָל הוּא, שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם מִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ הַהַרְפַּתְקָאוֹת וְהַסִּבּוֹת וְהָעֳנָשִׁים שֶׁבָּאִים לְנִשְׁמַת הָאָדָם אַחַר יְצִיאַת הַנְּשָׁמָה מֵהַגּוּף, צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לַחֲבֵרוֹ, אוּלַי עַל יָדוֹ יִזְכֶּה חֲבֵרוֹ גַּם כֵּן וְיַעֲזֹב דַּרְכּוֹ הָרְשָׁעָה "וָשָׁב וְרָפָא לוֹ" (יְשַׁעְיָה ו, י).
גֹּדֶל הַשָּׂכָר לְמִי שֶׁמְּעוֹרֵר אֲחֵרִים לְיִרְאַת שָׁמַיִם
כְּתִיב (דְּבָרִים ד, י) אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן, וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י יִלְמְדוּן – יֵלְפוּן לְעַצְמָם, יְלַמֵּדוּן, יְאַלְּפוּן לַאֲחֵרִים.
וְכָתַב בַּסֵּפֶר מַעֲלַת הַמִּדּוֹת (שַׁעַר יִרְאַת שָׁמַיִם) וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: רָאוּי לְכָל יְרֵא שָׁמַיִם שֶׁלֹּא יִירָא מִן הָאֲנָשִׁים לְהוֹכִיחָם אִם יִרְאֶה אוֹתָם שֶׁנּוֹהֲגִים שֶׁלֹּא כַּשּׁוּרָה, כִּי דָּבָר זֶה נֶגֶד יִרְאַת שָׁמַיִם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר חָכָם אֶחָד (מִבְחַר הַפְּנִינִים א, ה): רָאוּי לַמַּחֲזִיק בְּחָכְמָה וּבְצֶדֶק שֶׁלֹּא יִירָא מִבְּנֵי אָדָם. וְאָמַר חָכָם אַחֵר (שָׁם א, ו): הַצַּדִּיקִים אֵינָם יְרֵאִים כִּי אִם הָאֱלֹקִים לְבַדּוֹ, אַךְ לִירָא מִפְּנֵי חֲכָמִים וְתַלְמִידֵיהֶם מִפְּנֵי מַעֲלַת הַתּוֹרָה, דָּבָר זֶה רָאוּי וְהָגוּן, וְחַיָּב אָדָם לְכַבְּדָם וְלִירָא מִפְּנֵיהֶם, שֶׁכָּךְ אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (פְּסָחִים דַּף כ"ב ע"ב) אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא, לְרַבּוֹת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים.
הַחִיּוּב לְהַדְרִיךְ אֶת בָּנַיו לְתוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם
וּבַסֵּפֶר מַרְפֵּא לָשׁוֹן (לְהַגָּאוֹן רַבִּי רְפָאֵל מֵהַאמְבּוּרְג זצ"ל, עמ' רס"ח) כָּתַב שֶׁכָּל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל מְחֻיָּב לְהַדְרִיךְ אֶת בָּנָיו לְתוֹרָה וּלְיִרְאַת ה', שֶׁיִּהְיֶה יִרְאַת ה' קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ, בִּפְרָט בַּיָּמִים הַקְּדוֹשִׁים הָאֵלֶּה שֶׁלֹּא יְעַכְּבוּ אוֹתוֹ מִלַּעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, כְּמוֹ שֶׁהֵבֵאתִי לְעֵיל בְּשֵׁם הָרַמְבָּ"ם, שֶׁהוּא אֶחָד מִן הַדְּבָרִים הַמְעַכְּבִין אֶת הַתְּשׁוּבָה, וְלָכֵן יוֹכִיחַ אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ שֶׁיָּשׁוּבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה אֲשֶׁר דַּרְכוּ בָּהּ כָּל הַשָּׁנָה, עכ"ל.
לְאַחַר מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה שׁוֹאֲלִים לָאָדָם, מַדּוּעַ לֹא הוֹכִיחַ אֶת קְרוֹבָיו, וּבִשְׁבִילָם יֵעָנֵשׁ.
וְאָמַר מָרָן הֶחָפֵץ חַיִּים זָצָ"ל (מוּבָא בַּסֵּפֶר שִׂיחוֹת הֶחָפֵץ חַיִּים, ס"ק ע') בָּזֶה הַלָּשׁוֹן: כָּל אֶחָד צָרִיךְ לְחַזֵּק וּלְהוֹכִיחַ אֶת קְרוֹבָיו וּמְיוּדָעָיו אִם הֵם רָפִין בְּקִיּוּם הַמִּצְווֹת, וְכֵן מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ קְרוֹבִים בַּאֲמֵרִיקָא הָרָפִים בְּקִיּוּם הַמִּצְווֹת, צָרִיךְ לִכְתֹּב לוֹ זֹאת: אָחִי, לֹא לְעוֹלָם אֶחְיֶה, וּלְאַחַר מֵאָה שָׁנִים כְּשֶׁאַגִּיעַ לָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן בְּוַדַּאי יִשְׁאֲלוּנִי מַדּוּעַ לֹא הוֹכַחְתִּי אֶת קְרוֹבַי, וַאֲקַבֵּל עֹנֶשׁ בִּשְׁבִילְךָ. לְפִיכָךְ אֲנִי מַזְהִיר אוֹתְךָ, עכ"ל.
וּבְאִגֶּרֶת הַמּוּסָר לְהַגָּאוֹן רַבִּי יִשְׂרָאֵל מִסָּאלַאנְט זָצָ"ל, כָּתַב בְּזֶה הַלָּשׁוֹן: לָזֹאת יָשִׂים הָאָדָם אֶל לִבּוֹ לְזַכּוֹת אֶת הָרַבִּים לְעוֹרְרָם לְהִתְבּוֹנְנוּת הַיִּרְאָה וְהַמּוּסָר, כִּי עֵינֵי הָאָדָם פְּקוּחוֹת עַל אֲחֵרִים לָדַעַת וּלְהַכִּיר חֶסְרוֹנוֹתֵיהֶם וְכִי נִצְרָכִים הֵמָּה לְמוּסָר לְמַרְבֵּה, כֵּן יַחֲזִיק בְּכָל עֹז בְּלִמּוּד הַמּוּסָר לְמַעַן יְשׁוֹטְטוּ בּוֹ רַבִּים וְתִרְבֶּה יִרְאַת ה', וּזְכוּת הָרַבִּים תִּהְיֶה תְּלוּיָה בּוֹ, וּמִמֵּילָא לְאַט לְאַט לִמּוּד הַמּוּסָר יַדְרִיכֵהוּ בִּנְתִיב הַצֶּדֶק, וְהִיא רְפוּאָה גַּשְׁמִית וְגַם רוּחָנִית, כְּמַאֲמַר חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כָּל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ.
עַל יְדֵי לִמּוּד עִנְיְנֵי שָׂכָר וְעֹנֶשׁ יַכְנִיעַ הַחֹמֶר
כָּתַב
רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ רַבִּי חַיִּים וִיטַאל זי"ע בְּסִפְרוֹ שַׁעַר הַקְּדֻשָּׁה אֲשֶׁר צָרִיךְ כָּל אָדָם לְהִתְבּוֹנֵן בְּיִרְאַת הָעֹנֶשׁ, וּסְגֻלָּה לְזֶה לִלְמֹד אֵלּוּ הָעִנְיָנִים הַמְדַבְּרִים מֵעֳנָשִׁים הַגְּדוֹלִים אֲשֶׁר מַעֲנִישִׁים בָּעוֹלָם הָעֶלְיוֹן, אֲשֶׁר אֵין קֵץ וּגְבוּל לַיִּסּוּרִים הַלָּלוּ, לְמַעַן לֵידַע כִּי אִית דִּין וְדַיָּן וְאֵין הָעוֹלָם הֶפְקֵר חָס וְשָׁלוֹם וְכֵן הִזְהִירוּ אוֹתָנוּ בְּזֶה רַבּוֹתֵינוּ תַּלְמִידֵי הַבַּעַל שֶׁם טוֹב הַקְדוֹשִׁים זי"ע בְּסִפְרֵיהֶם, וְעַל יְדֵי יְדִיעַת הַפְּרָטִים שֶׁל שָׂכָר וְעֹנֶשׁ יוּכַל לְהַכְנִיעַ הַחֹמֶר, כְּמַאֲמַר רַזַ"ל (בְּרָכוֹת דַּף ה' ע"א) אִם נִצְּחוּ מוּטָב, וְאִם לָאו יִזְכֹּר לוֹ יוֹם הַמִּיתָה, וְהוּא סְגֻלָּה גַּם כֵּן לְהַכְנָעַת כָּל הַתַּאֲווֹת וְכָל הַמִּדּוֹת רָעוֹת.
שְׁמוּאֵל הַשָּׁקוּל כְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, גַּם כֵּן פָּחַד מִיּוֹם הַמִּיתָה
בְּשַׁעַר הַקְּדֻשָּׁה לְהָרַב הַקָּדוֹשׁ רַבִּי חַיִּים וִיטַאל (חֵלֶק א' שַׁעַר ו' ד"ה וְעַתָּה נְתַקֵּן תְּרוּפָה כּוֹלֶלֶת וכו') כָּתַב:
יָשִׂים יִרְאַת ה' עַל פָּנָיו, לֹא תָּמוּשׁ מִנֶּגֶד עֵינָיו יִרְאַת יוֹם הַמִּיתָה וְהַכְנָסַת הַקֶּבֶר עַד יֵרָקֵב תּרְוָוד רֶקֶב אֶחָד, בַּהֲפֹךְ בְּשָׂרוֹ לְמַאֲכַל תּוֹלָעִים, וְדִין חִבּוּט הַקֶּבֶר, וְדִינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם, וְיוֹם הַדִּין הַגָּדוֹל לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם, כִּי אֲפִלּוּ שְׁמוּאֵל הַשָּׁקוּל כְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן (רְאֵה מדב"ר פי"ח, ח, תַּנְחוּמָא קֹרַח ה', זֹהַר בְּרֵאשִׁית דַּף כ"א ע"ב), וְעוֹד. (וּרְאֵה בְּרָכוֹת דַּף ל"א ע"ב, ר"ה דַּף כ"ה רֵישׁ ע"ב), נִתְיָרֵא מִמֶּנּוּ (רְאֵה ויק"ר פכ"ו, ז) שֶׁהָיָה שְׁמוּאֵל סָבוּר שֶׁהוּא יוֹם הַדִּין וְנִתְיָרֵא כו'. (וְעַל דֶרֶך זֶה בְּתַנְחוּמָא אֱמֹר ב')' עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.
לֹא יָמוּשׁ מֵעֵינֶיךָ יוֹם הַמִּיתָה וְיוֹם הַקֶּבֶר וְיוֹם הַדִּין
עוֹד שָׁם (בְּחֵלֶק ב' שַׁעַר ב'), וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: לְעוֹלָם אַל יָלִיזוּ מֵעֵינֶיךָ יוֹם הַמִּיתָה וְיוֹם הַקֶּבֶר וְיוֹם הַדִּין הַגָּדוֹל, כְּאִלּוּ אַתָּה רוֹאֶה אוֹתָן, וּכְאִלּוּ אַתָּה עוֹמֵד בּוֹ, וּכְאִלּוּ אַתָּה נִכְנָס לְדִין, הֲרֵי שֶׁלֹּא יַעֲלֶה עַל לִבְּךָ דִּבְרֵי הִרְהוּרִים שֶׁל חֵטְא שֶׁכָּל אֵיבָרֶיךָ מְעִידִין בְּךָ, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (אָבוֹת סוֹף פֶּרֶק ד'), עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.
"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" – כֵּיצַד נְקַיֵּם?
אוּלַי נֶאֱהַב בַּלֵּב וּבָזֶה נְסַיֵּם.
לֹא! צָרִיךְ שֶׁיּוֹכִיחַ לַחֲבֵרוֹ עָנְשׁוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא.
עַל כָּל עֲבֵרָה – הַתְּהוֹם כִּי רַבָּה.
מֵאִידָךְ, הוֹדוֹת לְמַעֲשִׂים נָאִים.
לְהִתְעַנֵּג עַל ה', הֶאָח! מַה נָּעִים.
אֲזַי יֵיטִיב לוֹ יוֹתֵר מִכֹּל.
אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מִנְּעוּרָיו יִשָּׂא עֹל.
יְאַלֵּף לַאֲחֵרִים דֶּרֶךְ.
חַיָּיו מְלֵאִים עֵרֶךְ.
יְאַלֵּף לְעַצְמוֹ הַיִּרְאָה.
"אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא"
בְּתוֹכְכֵי לִבּוֹ תָּמִיד יְסַיֵּר.
אֶת עָנְשֵׁי הַגֵּיהִנֹּם בְּשִׂכְלוֹ יְצַיֵּר:
יִסּוּרִין כְּאִיּוֹב נֶגֶד צַעַר הַמִּיתָה אֵינָם כְּטִפָּה מִן הַיָּם.
אַךְ נֶגֶד יִסּוּרֵי גֵּיהִנֹּם לֹא נִתָּן לְתָאֵר דַּיָּם.
כְּשֶׁנִּתְאַסְּפוּ תַּלְמִידֵי הַבּעשׁ"ט עַל גַּדְלוּתוֹ לְדַבֵּר.
נִגְלָה אֲלֵיהֶם בַּחֲלוֹם וְהוֹכִיחָם, אֶת אָזְנָם לְסַבֵּר:
"מַדּוּעַ אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים לְכֻלָּם הִנְּכֶם מוֹכְרִים.
וְאֶת יִרְאַת שָׁמַיִם שֶׁלִּי אֵינְכֶם זוֹכְרִים?"
כִּי יִרְאָה הִיא מִצְוָה תְּמִידִית בְּכָל רֶגַע.
עַל יָדָהּ נִשָּׁמֵר מִכָּל פֶּגַע.
נֶאֱהַב אֶת ה' ע"י הַיִּרְאָה.
זוֹהִי תַּכְלִית הַבְּרִיאָה –
"וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ"
בִּיאַת אָדָם לָעוֹלָם לְזוֹ הַמַּטָּרָה.
נַעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן הַנֶּפֶשׁ.
נָסִיר הַטִּיט וְהָרֶפֶשׁ.
נִזְכֶּה לְנַחֲלָה בָּעוֹלָם הַבָּא.
אַשְׁרֵי חֶלְקֵנוּ בָּזֶה וּבַבָּא.
נבקש כולנו יחד שבזכות הצדיקים הגדולים האלו שהרעישו עולם בצדקתם נזכה להבטחת משה רבנו ע"ה בספר הזוהר יפקון מגלותא ברחמי, והרי ידוע שרבי שמעון מעוטר ויושב בתוכינו כשלומדים זוהר הקדוש (אור החמה), ואם לומדים זוהר עם תהלים אנו זוכים שדוד המלך יושב גם כן אִתָּנוּ.
זכות גדולה לזכות את הרבים במצוה זו, להדפיסו ולחלקו בכל מקום בעולם, שכר עצום שאין כמוהו, עין לא ראתה. – הכניסו את המצוה הזאת לבתיכם על מנת לבטל את החמץ האמיתי, ולטהר את הנשמה.