בליל פסח נכנסים בז"א מוחין דקטנות א', וגדלות א', וקטנות ב', וגדלות ב'. יש מוחין מצד אבא, ומוחין מצד אימא. ובכל בחי' מהם, קטנות וגדלות. המוחין דאבא מתלבשים תוך המוחין דאמא. המוחין דאבא – המצה, בחכמה. מוחין דאימא ד' כוסות יין.

קטנות הא' הנכנס בתחילה – אלהים דמילוי יודין בנצח, ואלהים דההין בהוד, ואלהים דאלפין ביסוד, וסימנם: יה"א. אח"כ נכנס גדלות הא', הוי"ה דע"ב דיודין, בנצח. והויה דס"ג, בהוד. והוי"ה דמ"ה דאלפין, ביסוד.

אבל צריך שתדע ענין א' בבחי' היסוד, הוא מוח הדעת כנודע, כי הנה

ד' מוחין: חכמה בנצח. ובינה בהוד. וחסדים וגבורות ביסוד. החסדים והגבורות הם מוח א', הנקרא דעת, אלא שנחלק לב' עטרין אלו. ונמצא, כי ביסוד דקטנות א', אשר ביארנו שהוא אלהים דאלפין שבו, הנה יש בו ב' בחינות: כי החסדים שם אלהים דאלפין שבו, צריך לצייר אות א' של המילוי דאות הא דאלהים, שתהיה בציור יוי, כזה יו"י. אבל הגבורות שם האלהים שבהם, צריך לצייר אות הא' דמילוי הא שבו, בציור יוד, כזה א. כמבואר אצלינו, ענין ב' הציורים אלו בהרבה מקומות, וכנזכר בס"ה ובתיקונים. והטעם הוא כי יו"ד התחתונה של צורת אלף, בהיותה צורת היוד, היא זכר, כנגד החסד. ובהיותה צורת ד', היא נקבה, כנגד הגבורה כנודע. כי הד' רומזת למלכות.

ואמנם בסוד דגדלות הוא שינוי אחר, כי החסדים הם הוי"ה דמ"ה דאלפין. והגבורות הם הויה דב"ן דההין.

ואח"כ נכנס קטנות ב', והוא שם אכדט"ם, בנה"י. אבל השינוי שבהם הוא, כי שם אכדט"ם שבנצח, תכוון בו בבחי' ה' אותיותם עצמם בלבד, שהם חילוף ה' אותיות אלהים כנ"ל. ושם אכדט"ם שבהוד, תכוון בו בבחי' היותו נחלק לב' חלקים, והם: א"ם ג"ל. ר"ל: כי ב' אותיותיו הראשונים והאחרונים, שהם אותיות א"ם, אינם מתחלפות, כי כך הם עצמם בשם אלהים, ולמטה בענין ל"ג לעומר נתבאר טעם נכון, כי זה מורה כי אותיות כד"ט, נתחלפו לרחמים יותר מאותיות א"ם וע"ש. וג' אותיות אמצעיות שהם כד"ט, העולים בגימטריא ג"ל, הם מתחלפות באותיות לה"י דאלהים. ושם אכדט"ם שביסוד, תכוון בו בבחי' מספר וחשבון אותיותיו, שעולה מספרו ע"ד, כמבואר אצלינו בדרוש רפ"ח ניצוצין, ענין המדריגות של אורות עליונים, ומה הפרש יש בין האותיות בצורתם, ובין האותיות במספרם ובחשבונם וע"ש.

ביסוד יש שינוי בין החסדים ובין הגבורות כדמיון הקטנות הא', והגדלות הא', וזה עניינו. כי בשם אכדט"ם של החסד, תכוון כי עם הכולל שלו הוא בגימטריא ע"ה, והוא רומז אל ג"פ יב"ק, שהם ג' יחודים וחיבורים של הויה אלהים העולים יב"ק. וג' ההויות ההם, וג' אלהים ההם, כולם יהיו במילוי אלפין. וכאשר תמנה במספר האותיות בהיותם במילויהם, הם ס"ט אותיות, ועם כללות הו' שמות, הרי ע"ה כמנין אכדט"ם ע"ה.

ובשם אכדט"ם של הגבורות, תכוון בחשבון הפשוט בלבד, שהוא בגימטריא ע"ד. ולהיותם גבורות גרועות מן החסדים, אין אנו מוסיפין בהם הכללות, להיותו בגימטריא ע"ה, ע"ד מ"ש בחסדים, כנ"ל ששמעתי. אח"כ נכנס הגדלות הב', והוא ממש כדרך גדלות הא'.

והנה אם אלו המוחין היו נכנסין בסדר המדרגות כשאר הזמנים, ודאי שהיו נכנסין על הסדר הנזכר, והיינו מכוונים בהם, כל מדרגה ומדרגה בפני עצמה. אמנם עתה אינם נכנסים אלא ביחד. פי' הענין: כי קו הימין, שהוא מוח החכמה דאימא, נכנס יחד, בכל בחי' קטנות וגדלות א', וקטנות וגדלות ב'. וקו השמאל נכנס יחד, אח"כ בכל בחי'. וקו האמצעי נכנס אח"כ ביחד בכל בחי'.

בכוס א' תכוון אל קו ימין, מוח החכמה שבז"א מצד אמא. וקו זה נכנס ראשון לכולם, ולכן על כוס זה אומרים קידוש, כי קדש בחכמה. הראוי שיכנס הקטנות א' דחכמה, גדלות א', קטנות ב', גדלות ב'. כי בתחילה נכנסים נה"י דאמא – קטנות ב', ואחריו נכנסים חג"ת דאמא – גדלות ב'. אבל לפי שהקטנות א' דין גמור, ובו נאחזים החיצונים, כוותינו בליל פסח להשבית החמץ, אחיזת החיצונים בקטנות דאלהים, הנקרא חמץ ושאור, כי לולי היות הרחמים מתגברים בלילה הזו בתכלית, לא היו נגאלים כלל.

לכן לא נכנס קטנות א' בתחילה, אלא נכנס גדלות א', אח"כ קטנות ב', גדלות ב', ואז שנתבטלה אחיזת החיצונים, מגדלות א' וב', שהם רחמים גמורים, ואפילו קטנות ב', לא דין אלא רחמים, אלהים חיים, אין החיצונים ואלהים אחרים נאחזים שם. ואז נכנס קטנות א' אחרון, כי אז אין חשש לאחיזת הקליפות, מאור הגדול דגדלות א' וב' שנכנסו כבר.

בכוס א' – נכנס גדלות א', קטנות ב', גדלות ב' דחכמה מאמא. האמנם גדלות הא', דרכו ליכנס תמיד מאליו, כשאר לילי יו"ט ושבת, ואין צורך לכוין בו על הכוס. ולכן מה שצריך לכוין בכוונת כוס א', הוא קטנות ב' וגדלות ב'. ותכוון כי מכ"ש שכבר נכנס בתחילה גדלות הא'.

סדר כוונת כוס א': תכוון בתחילה לקטנות ב', ענין הכוס בעצמו, יד האוחזת בו בחינת מעשה. תכוון ה' אצבעות יד ימינך, שעליהם יושב הכוס, הם קטנות ב', כלים והלבושים דחג"ת דאמא, הנכנסים עתה בז"א. תכוון שנכנס גדלות א'. תכוון שכוס בגי' אלהים, קטנות ב', אמנם בתמורתו שם אכדט"ם. וה' אצבעות יד ימינך הם ה' אותיות אכדט"ם.

ה' אצבעות הם קטנות הא', הכוס הוא קטנות הב'. כם במוחין דקטנות עצמות וכלים, שהם האורות שבתוכם, הנקראים מוחין, והכלים שהם הלבושים שלהם. הכלי הוא הכוס. המוחין יין שבכוס. ג"כ שם אכדט"ם, כי יין בגי' ע', ואם תחברהו עם חמשה אצבעות האוחזים בו, עם הכולל כמנין אכדט"ם עם הכולל.

וגדלות הב', נכנס על ידי הדיבור, ועל ידי הכוונה, של ברכת הקידוש וברכת היין. ולכן תכוון בהויות שבברכות אלו, שהם הויה דע"ב דמילוי יודין, כי מילוי יודין הוא במוח החכמה כנודע. והרי ביארנו מילת קדש. אח"כ ורחץ, והוא ענין הרחיצה הא'. והנה הכוונת של הרחיצה, היא בשם של י"ה במילואו, כי שם י"ה, הוא סוד המוחין כנודע. ותכוון בי"ה במילוי ע"ב דיודין, כזה: יו"ד ה"י. וזהו כוונת הרחיצה זו של אחר הקידוש.

כרפס – אחר שנכנסו גדלות א', קטנות ב', גדלות ב' דמוח חכמה מצד אמא, בכוס יין הקידוש. חיצונים נסתלקו אחיזתם, ויכול לכנס קטנות א', אע"פ שהוא דין קשה. מילת כרפס בגי' ש"ס, שם אלהים במילוי יודין, ש'. שתמלא שין = בגי' כרפס.

והוא הקטנות א' דמוח חכמה, שבנצח דאמא. ותכוון, שגם כל שאר הקטנות א' דמוח בינה ודעת מאמא גם נכנסים יחד עם קטנות דמוח החכמה. ונמצא, כי אין שינוי רק במוח החכמה, שנכנס קטנות א' אחר גדולתו ב'. אבל במוח הבינה ודעת נכנס קטנות א' שלהם, טרם יכנסו הגדלות א' שלהם, והם נכנסים כסדרן ממש, ואין השינוי אלא במוח החכמה.

כרפס מביאים כדי שישאלו התינוקות, למה לפני לחם אוכלים ירקות? תינוקות רמז לקטנות א', תמהים, איך נכנס קטנות א', אכילת הכרפס, שלא כסדר, אחר שכבר נכנס גדלות א' וקטנות ב' וגדלות ב' בכוס של הקידוש?

מה נשתנה הלילה הזה – שבכל הלילות אין אנו מטבילין? תירוץ שעבדים היינו לפרעה. וכדי שלא ישלטו החיצונים, הוצרך להקדים כניסת הגדלות לפני קטנות הא'.

כוס ב' – מוח בינה מצד אמא, כוונות שוות לכוונות כוס א', רק כוס א' מוח חכמה דאמא, וכוס ב', מוח בינה דאמא. תכוון לפי סדר:

בקטנות א' דמוח הבינה דאמא נכנס בכרפס, עכ"ז תכוון בו, שהוא אלהים דמילוי ההין.

בגדלות א', הוא הויה במילוי ס"ג.

לקטנות ב', שהוא בחינת הכלי והלבוש של המוח דבינה, שם אכדט"ם אלא בהתחלקותו לב' חלקים. א"ם, ג"ל.

בכל שאר הפרטים, תכוון ע"ד מ"ש בכוס הא'.

תכוון אל גדלות הב', הויה במילו ס"ג.

מגיד וסיפור יציאת מצרים. שם פסח הוא פ"ה ס"ח.

רחצה. רחיצה הב' י"ה, ע"ד שברחיצה הא', אלא ששם י"ה כונה אל י"ה דהוי"ה דס"ג.

מוציא מצה: מוחין דאמא נכנסים ע"י ד' כוסות היין, לפי שהיין המשמח, הוא באמא. גם כוס בגי' אלהים, להורות על אמא, שדינים מתערין. אבל המוחין דאבא נרמזים באכילת מצה, הנקרא לחם, כי לחם בגי' ג' הויות. ההויה באבא, אלהים באמא. ב' המוחין דאבא מגדלות א', כבר נכנסו מאליהן, כענין ב' הכוסות הא'. ואמנם הקטנות הא' דאבא, לא נכנס לסיבה הנ"ל, כי אינו יכול לכנס בראשונה, לפי שהוא דינין גמורים, עד שיכנס גדלות הב'. כי כן קטנות הא' דאמא, לא נכנס עד שנכנס גדלות ב' דאימא. ונמצא, כי עתה באכילת מצה, צריך לכוין בקטנות הא' דמצד אבא, ובגדלות הב' דמצד אבא. ואמנם קטנות הב' דמצד אבא, גם הוא נכנס עתה, אבל לא קבלתי ממורי ז"ל, זולתי כוונות קטנות א', וגדלות ב'.

מצה בגי' הוי"ה דע"ב דיודין, והויה דס"ג. והם ב' מוחין חו"ב מצד אבא דגדלות ב', הנכנס קודם הקטנות הא'. ואלו ב' המצות העליונה והאמצעית. המצה התחתונה היא מוח הדעת מצד אבא דגדלות ב'.

אח"כ תכוון בקטנות א'. המצה העליונה – אלהים דיודין, חכמה דקטנות א' דאבא. המצה אמצעית – אלהים דההין, בינה. המצה התחתונה – אלהים דאלפין דעת. בגדלות הכוונה שלהם בחשבון אותיות מצה ע"ב וס"ג.

בקטנות לכוון, איך נרמזים ג' אלהים בג' המצות. כוונתם מחולקת כפי ציור אותיותיהם: כאשר יש כמה שמות וכולם שוים, ואין ביניהם חילוק ושינוי, רק באות א' מהם, א"צ לכוין, רק באותה האות לבדה, אשר נפל בה השינוי. והנה ג' אלהים הנז', כולם שוים, ואין ביניהם שנוי, אלא באות ה' בלבד, כי אות ה' זה של אלהים, בהיותה בחכמה, היא במילוי יוד: ה"י. ובהיותה בבינה, מילויה ה"ה. ובהיותה בדעת, מלויה ה"א.

ועד"ז ג"כ אנו מכונים עתה, בשנוי ג' שמות אלו של שם אלהים, בג' מיני ציורים שיש באות הה"א. ולפי שאלו האלהים, הם בחי' קטנות א', וגם שהם מבחי' מוחין דאבא, לכן אין אנו מכוונים בהם השינוי המילויין שבהם, רק בשינוי ציורי אות הה"א הפשוטה עצמה שבשם אלהים, ובבחי' ציורה, יוכר ההפרש שיש בין אלהים דחכמה, לאלהים דבינה, או דדעת. כי הנה יש זמן, שאלו האלהים אינם ממולאים, אלא פשוטים, וא"א להכיר איזהו בחכמה, ואיזהו בבינה, ואיזהו בדעת, אלא ע"י שינוי ציורים האלו כמו שנזכיר.

וזה עניינה: הנה אות ה' דאלהים דחכמה, ציורה וצורתה ד"י. ושל הבינה דו. ושל הדעת ג' ווים. כי צורת אות ה' היא ד' על ו'. אבל ו' קטנה, שאין בה ראש. ולכן לפעמים נציירה בצורת יוד, בהיותה בצד החכמה, כי ו' שבתוך ה' היא ז"א, שבהיותו תוך החכמה צורת י', טיפת מוח החכמה. ובהיותו בבינה נעשה ו', מורת העיבור שבתוכה, ו' הוא ו"ק. ובהיותו בדעת, הוא התפשטות אמא בתוך ז"א, הנקרא דעת, מוחין שבו, ומתפשטת בג' קוים שבו. לכן צורת ה' ג' ווים, והדעת קו אמצעי, שצורתו ו'.

שלשה המצות.מצה א' הויה דע"ב, מוח חכמה. לא נחלקת לב' פרוסות, כי היא כנגד החכמה, הנקרא י', אות א' שלימה. מצה ב' הויה דס"ג, מוח בינה. נחלקת לב' פרוסות, חציה לאכילת מצה, וחציה לאפיקומן, לפי שהבינה נקראת אות ה', ונחלקת לציור ב' אותיות, ד' על ו'. ולכן נפרסת לשתי פרוסות, שהם זו"ן, בהיותם תוך הבינה. כי הבינה נקראת ה', ונוקבא ד' של ה'. וז"א ו' של ה'. שבעיבור מתחברים ונעשים אות ה'. ולכן נחלקת: וחציה, שצורתה ו', מניחים לאפיקומן. וחציה, שצורתה ד', כנגד נוקבא, מחברים עם החכמה, שהיא מצה הא' השלימה, ומברכים עליהם המוציא, ואכילת מצה. המוציא כנגד השלימה, ואכילת מצה כנגד הפרוסה. הפרוסה כנגד ד' של ה', אומרים הא לחמא עניא.

בתחלה צורתה ה' של הא לחמא עניא. ואחר כך נפרסת ונעשה לחמא עניא, הפרוסה, כי אות ד' לשון ד"ל ועני. כי מה שהיתה אות ה', נעשית לחמא עניא, אות ד'. והנה בהתחברו עם המצה השלימה, שהיא אות י', נעשו שתיהם די. הפרוסה ד' והשלמה י', שהיא שלימה בי' ספירותיה. פרוסה צריכים לחבר עם השלימה, אז השלמה נקראת די.

נתבאר: הציור הב', דו במצה הב', טרם שנפרסה. והציור הא', די, נרמז בהתחברות השלימה עם הפרוסה. והציור הג', ג' ווים, נרמז במצה התחתונה, כי עמה הם ג' מצות, כמנין שלשה ווים. הרי נכנסו כל המוחין דגדלות ב' וקטנות א' דאבא בשלשה המצות.

הא לחמא עניא: ה"ת שבשם, הנקראת לחם עוני, בחסרון הלבנה, כשאין היסוד העליון מקבל שפע, נקרא עני. ה' יש שני ציורים, ד"ו ד"י. שמקבל מת"ת, שהוא ו', יצטייר בה ד"ו. וכאשר תקבל מיסוד בלי השפעה מת"ת, אז היא לחם עוני, ויצטייר ד"י. וז"ש, די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים.

ולפי שיסוד הוא כל, לכן אומרים, כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח. שהיסוד העליון, שהיה עני ורעב ללחם, ולא היה מקבל מת"ת, ייתי עתה וייכול, ויזדווג עם מלכות, בטיפה היורדת מהמוח דרך חוט השדרה, ת"ת, בדעת. וכאשר יתעורר ברית קדש לזווג, יקדמו הזווגים בפה העליון, בפה ס"ח. וזהו ייתי ויפסח.

בח"ל, אין זווג, כי אם בא"י. וז"ש, השתא הכא בלי זווג, לשנה הבאה בארעא דישראל, ויזדווג המלך עם א"י העליונה. וזהו כנגד כל דכפין ייתי וייכול, שהוא הזווג. ובא"י העליונה כאשר יהיה הזווג, יהיו הנשיקים מצד הבינה, מקום החירות. וז"ש אח"כ, השתא הכא עבדי, לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין.

מרור כורך. חרוסת. בליל פסח זווג עם רחל. ועכ"ז צריכים להמתיק הדינין שבלאה, אע"פ שאין הזווג עמה. וזה נעשה ע"י טיבול המרור בחרוסת, אשר מלת חרוסת חיבור רו"ת ס"ח. נוקבא דז"א בכללותה נקראת אדנ"י, נחלקת ל: לאה ורחל, שלא נכללות יחד. לאה כולה דינים, לפי שהיא אחוריים דאמא עילאה, לכן שם אדנ"י מתחלק בהם לב': אדנ"י בפשוטו ברחל. ובמילואו הוא בלאה, לפי שמלוי בגי' אלקי"ם, דין, לכן ניתן ללאה.

כי אדנ"י במילואו תרע"א. וכאשר תסיר פשוטו, שהוא ס"ה, מנין אדנ"י לרחל, ישאר מילויו שבגי' רו"ת, אל לאה. והם אותיות רו"ת שבחרוסת, בחינת לאה. וב' אותיות ס"ח שבחרוסת הנשארים, הם מוחין דז"א, הנקראים חיי המלך, הם שלשה שמות אהיה הויה אהיה. הכונה להמשיך החיים ממוחין דז"א ללאה, הנקראת רו"ת, כדי שיתמתקו דינים.

מרור – בגי' מו"ת, דינים המרים, שבהם נאחזים הקליפות, הנקראים מו"ת. ולמתקה ע"י המשכת החיים, שהם ס"ח. לכן צריך להרגיש טעם מר, ואם בלעו לא יצא ידי חובתו, עד שילעסנו בשיניו. כי ע"י טחינת השיניים, מתמתקים ומתדקדקים כחות הדין שבה, ע"י ל"ב שיניים.

ב' כוסות האחרות – ב' מוחין מצד אבא, חו"ג, הנקרא יחד מוח דעת. לכן אלו ב' כוסות לא מפרידים, לשתות כוס אחר ביניהם. לכן בין ג' לד' לא ישתה. כוונה לכלול ב' יחד.

כוס א' – חסדים שבדעת. קטנות א' – אלהים דמילוי אלפין. אבל צורת האלף שבמילוי אות ההא דאלהים, בצורת יו"י. וגדלות א' – הוא הויה דמ"ה דאלפין. קטנות ב' – שם אכדט"ם בגי' ע"ד. וגדלות הב' – הויה דמ"ה דאלפין.

כוס אחרון. קטנות א' אלהים דמילוי אלפין, אלא שצורת א' שבמילוי הה"א, צורת יו"ד, כזה א. וגדלות א' הויה דב"ן דההין. וקטנות ב' אכדט"ם בחשבונו ע"ד. והגדלות ב' הוי"ה דב"ן דההין. אמנם אתה תחבר ב' הכוונות יחד בכוס א'. ואח"כ תכוון שתיהם בכוס ב'. והסיבה לכלול אותם יחד זכר ונקבה. ויש חילוק בקטנות ב' בין החסדים לגבורות בשם אכדט"ם, כי זה חשבונו ע"ה, ג"פ יב"ק. וזה חשבונו ע"ד.