Sammlung_Braginsky_Megillah2
להורדה:
סגולות עצומות לחג הפורים
בפורים כל הפושט יד מקבל נותנים לו, לא רק מה שאלתך ויתן לך אלא גם מה בקשתך עוד ותעש, (האדמו"ר מקרעטשניף רחבות זי"ע),
סגולות לתענית אסתר :
- בעלות השחר בבוקר של תענית אסתר צריך לקום, ליטול ידיים, לשים כסף בקופת צדקה.
- להדליק נר אחד לאסתר המלכה ונר אחד למרדכי היהודי (נרות נשמה של 26 שעות) זוהי שעת רצון בשמים ומתפללים על מה שרוצים.
- לומר מזמור כ"ב בתהילים -"למנצח על איילת השחר …".(קב הישר)
- למה קמים בעלות השחר? היות ואסתר משולה לאיילת השחר, ומעלות השחר עד זריחת החמה אפשר לבטל גזרות עם התפילות שלנו, לאחר מכך אפשר לחזור לישון. בזמן התענית שמתחילה מעלות השחר מומלץ לתת צדקה לכל הפושט יד. לפני מנחה לתת 3 מטבעות של מטבע כסף. זכר למחצית השקל מומלץ לתת מטבעות של חצי שקל. עדיף לתת את הצדקה לעניים או לשים בקופת צדקה .
סגולות למגילת אסתר:
- את מגילת אסתר שכתובה על קלף צריך לשמוע פעם אחת בערב, ופעם אחת למחרת היום. בתחילת מגילת אסתר ישנן ברכות ואז צריך לעמוד ולבקש בקשה אחת, שאנו נהיה כלי קיבול לקבל את האורות של אסתר המלכה ומדרכי הצדיק שהקב"ה שופך מהשמים ברגעים האלו. האורות הרוחניים שיורדים מהשמים יישארו לנו עד חג פורים הבא .
- כשחוזרים הביתה לאחר קריאת המגילה חובה שתהיה מפה לבנה עם 2 נרות דולקים
כשמסיימים את הצום אוכלים סעודה חגיגית חלה, דגים ובשר. - רצוי לישון מוקדם כדי לקום לפחות ב-4 בבוקר יום למחרת, ואז קמים נוטלים ידיים, לאחר ברכת התורה קוראים שוב את מזמור כ"ב בתהילים.
- לאחר מכן מבקשים מהקב"ה שימלא משאלות ליבנו לטובה בזכות מרדכי הצדיק ואסתר המלכה.
- צריך להשתדל ולקרוא את כל ספר תהילים בשביל לחבר את החושך של הלילה עם היום החדש. כדאי לסיים את ספר תהלים עד זריחת החמה כי זוהי שעת רצון גדולה בשמים לבטל גזרות ולבקש בקשות. אחרי שמסיימים את ספר תהלים מתפללים תפילת שחרית וצריכים לשמוע שוב את מגילת אסתר ואחר כך ממשיכים את מצוות היום.
- שולחים משלוחי מנות ונותנים צדקה לכל הפושט יד. במשך פורים רצוי למחוק את זכר עמלק – לכתוב על דף "עמלק" ולמחוק כמו שבפרשת זכור מוחקים את זכר עמלק .
-
סגולות לסעודת פורים
- לפרוס מפה לבנה על השולחן ולהדליק 2 נרות חגיגיים, שולחן יהודים טהור בלי מאכלות אסורות, מבטל את שולחנו של אחשוורוש. לאחר מנחה מתחילים סעודת פורים שהיא כנגד החטא שהיהודים אכלו משולחנו של אחשוורש.
- ישלקנות חלה מהודרת ארוכה (מזכירה את העץ שתלו את המן).
- לאחר נטילת ידיים וברכת המוציא צריך לבצוע את ראש של החלה כנגד הראש של המן שרוצים לבצוע אותו.
- מומלץ שסעודת הפורים תהיה עשירה במטעמים טובים.
- לפני סעודת פורים לומר את מזמור כ"ג בתהילים להתפלל ולבקש את משאלות ליבנו.
- בתוך סעודת הפורים לומר 120 פעם "ברוך מדרכי" ו – 24 פעם "ברוכה אסתר בת אביחיל".בכך אנו מושכים עלינו את האורות של מרדכי היהודי ואסתר המלכה.
- יש לומר 70 פעמים פתח אליהו, או תיקון מג, תיקון ל' או תיקון מ"ח.
- לומר 70 פעמים למנצח בנגינות מזמור שיר, מומלץ בצורת מנורה.
- נכון להחמיר ליתן בבוקר לפני קריאת המגילה זכר למחצית השקל לצאת יד"ח השיטה שצריך לתת לפני קריאת המגילה (כ"ק אדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל).
- לכוון בברכת שהחיינו גם על מצות מתנות לאביונים משלוח מנות וסעודת פורים.
- אחר קריאת המגילה ביום מברכים הרב את ריבנו שושנת יעקב אשרי [א"א למנצח] תהלים כ"ב א-לי א-לי, תהלים ל' מזמור שיר חנוכת הבית לדוד. (עי' מגילה ד.).
- לומר כל ספר תהלים אחר התפלה ש"כל הפושט יד נותנים לו".
- אחר התפלה נותנים משלוח מנות ולומר הריני מקיים בזאת מצוות "משלוח מנות איש לרעהו.
- האמוראים החליפו סעודותיהם זה עם זה (מגילה ז:).
- מרדכי תיקן "מתנות לאביונים" עבור נשמת מרע"ה שהשתתף עמו לבטל הגזירה (קי' אלשיך אסתר, ט' כ"ב).
- להיזהר בהפרשת חלה כשמצטרפות עוגות רבות על השיש או בתוך כלי.
- טוב לעסוק בתורה לפני הסעודה לקיים מה שכתוב "ליהודים היתה אורה, אורה זו תורה" (מגילה טז:).
- ללמוד קצת הלכות פסח כדין "שלשים יום שלפני הרגל (מגילה כט:, פסחים ו., סנהדרין יב:, ע"ז ה:).
- יום י"ד נח בירך לבניו וטוב לכל ענין, והנולד בו גדול יהי' וצדיק ויאריך ימים ומסוגל הרבה ללמוד ספר דברים, וגם מסוגל הרבה ללמוד ספר חמישי שבתהלים. (סוד ה').
- הסבא קדישא הרבי מרדכי מלעכוויטש זכרונו לברכה אמר פעם בפורים, כל הפושט יד נותנים לו (ירושלמי מגילה פרק א' הלכה ד'), ועל כן כל מי שרוצה לבקש ממנו איזה דבר, יבקש עכשיו (תורת אמת, זכור שנת תר"ל דיבור המתחיל בימים, דף ע"ג ע"ד).
- והימים האלה נזכרים ונעשים שבימים האלו אנו נזכרים לפניו יתברך לטוב ונעשים כל משאלותינו (תורת אמת, זכור שנת תר"ל דיבור המתחיל בימים, דף ע"ג ע"ד).
תענית אסתר: זמנים, מנהגים וסגולות
צום תענית אסתר נקבע לזכר הצום שהונהג בימי מרדכי ואסתר כדי להינצל מגזירת המן.
צום תענית אסתר יחול השנה (2016) ביום רביעי י"ג באדר ב', הצום מתחיל עם 'עמוד השחר' בבוקרו של יום י"ג באדר ב' ומסתיים עם צאת הכוכבים באותו יום.
למה צמים
בימי המלך אחשוורוש, הסית המן האגגי את המלך לגזור על השמדת העם היהודי. לאחר סדרת מהפכים פוליטיים, המן נתלה על העץ ואסתר המלכה ביקשה מהמלך לבטל את הגזירה. אחשוורוש לא הסכים אך נתן ליהודים רשות להתגונן על נפשם. היום המיועד להשמדת העם היהודי היה י"ג באדר. לבסוף, ביום זה הרגו היהודים את אויביהם.
במגילה (פרק ד' פסוק ט"ז), מבקש מרדכי מאסתר לגשת אל המלך מיוזמתה ולבקש לבטל את אשר נגזר. היא מסכימה אמנם לגשת אליו, על אף הסכנה הצפויה לה, אך היא מבקשת מבני עמה לצום במשך שלושה ימים לפני כן וכן היא ונערותיה צמות. שכן מי שניגש אל המלך בלא שנקרא אחת דתו להמית.
הרב זמיר כהן- הלכות תענית אסתר וחג פורים
הרב אהרן ירחי בשיעור וידאו מרתק על צום תענית אסתר – צפו
סגולה בדוקה לתענית אסתר
כתוב בספר הקדוש "קב הישר": "יום תענית אסתר הוא מסוגל מאד שיתקבלו תפילותינו בזכות מרדכי ואסתר. וכל מי שצריך רחמים על איזה דבר שהוא צריך להתפלל, יקח פנאי לעצמו ביום התענית אסתר, ויאמר תחילה מזמור כ"ב בספר תהלים: "למנצח על אילת השחר", ואחר כך ישפוך שיחו לפני ה' ויבקש בקשתו, ויזכיר זכות מרדכי ואסתר, אשר בזכותם יעתר לו הקב"ה, ויפתח לו שערי רחמים, ותקובל תפילתו ברצון"
תהילים פרק כב
א לַמְנַצֵּחַ, עַל-אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר; מִזְמוֹר לְדָוִד.
ב אֵלִי אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי; רָחוֹק מִישׁוּעָתִי, דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי.
ג אֱלֹהַי–אֶקְרָא יוֹמָם, וְלֹא תַעֲנֶה; וְלַיְלָה, וְלֹא-דֻמִיָּה לִי.
ד וְאַתָּה קָדוֹשׁ– יוֹשֵׁב, תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל.
ה בְּךָ, בָּטְחוּ אֲבֹתֵינוּ; בָּטְחוּ, וַתְּפַלְּטֵמוֹ.
ו אֵלֶיךָ זָעֲקוּ וְנִמְלָטוּ; בְּךָ בָטְחוּ וְלֹא-בוֹשׁוּ.
ז וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא-אִישׁ; חֶרְפַּת אָדָם, וּבְזוּי עָם.
ח כָּל-רֹאַי, יַלְעִגוּ לִי; יַפְטִירוּ בְשָׂפָה, יָנִיעוּ רֹאשׁ.
ט גֹּל אֶל-יְהוָה יְפַלְּטֵהוּ; יַצִּילֵהוּ, כִּי חָפֵץ בּוֹ.
י כִּי-אַתָּה גֹחִי מִבָּטֶן; מַבְטִיחִי, עַל-שְׁדֵי אִמִּי.
יא עָלֶיךָ, הָשְׁלַכְתִּי מֵרָחֶם; מִבֶּטֶן אִמִּי, אֵלִי אָתָּה.
יב אַל-תִּרְחַק מִמֶּנִּי, כִּי-צָרָה קְרוֹבָה: כִּי-אֵין עוֹזֵר.
יג סְבָבוּנִי, פָּרִים רַבִּים; אַבִּירֵי בָשָׁן כִּתְּרוּנִי.
יד פָּצוּ עָלַי פִּיהֶם; אַרְיֵה, טֹרֵף וְשֹׁאֵג.
טו כַּמַּיִם נִשְׁפַּכְתִּי– וְהִתְפָּרְדוּ, כָּל-עַצְמוֹתָי:
הָיָה לִבִּי, כַּדּוֹנָג; נָמֵס, בְּתוֹךְ מֵעָי.
טז יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ, כֹּחִי, וּלְשׁוֹנִי, מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי; וְלַעֲפַר-מָוֶת תִּשְׁפְּתֵנִי.
יז כִּי סְבָבוּנִי, כְּלָבִים: עֲדַת מְרֵעִים, הִקִּיפוּנִי; כָּאֲרִי, יָדַי וְרַגְלָי.
יח אֲסַפֵּר כָּל-עַצְמוֹתָי; הֵמָּה יַבִּיטוּ, יִרְאוּ-בִי.
יט יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם; וְעַל-לְבוּשִׁי, יַפִּילוּ גוֹרָל.
כ וְאַתָּה יְהוָה, אַל-תִּרְחָק; אֱיָלוּתִי, לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה.
כא הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי; מִיַּד-כֶּלֶב, יְחִידָתִי.
כב הוֹשִׁיעֵנִי, מִפִּי אַרְיֵה; וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי.
כג אֲסַפְּרָה שִׁמְךָ לְאֶחָי; בְּתוֹךְ קָהָל אֲהַלְלֶךָּ.
כד יִרְאֵי יְהוָה, הַלְלוּהוּ– כָּל-זֶרַע יַעֲקֹב כַּבְּדוּהוּ;
וְגוּרוּ מִמֶּנּוּ, כָּל-זֶרַע יִשְׂרָאֵל.
כה כִּי לֹא-בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ, עֱנוּת עָנִי– וְלֹא-הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ;
וּבְשַׁוְּעוֹ אֵלָיו שָׁמֵעַ.
כו מֵאִתְּךָ, תְּהִלָּתִי: בְּקָהָל רָב–נְדָרַי אֲשַׁלֵּם, נֶגֶד יְרֵאָיו.
כז יֹאכְלוּ עֲנָוִים, וְיִשְׂבָּעוּ– יְהַלְלוּ יְהוָה, דֹּרְשָׁיו;
יְחִי לְבַבְכֶם לָעַד.
כח יִזְכְּרוּ, וְיָשֻׁבוּ אֶל-יְהוָה– כָּל-אַפְסֵי-אָרֶץ;
וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ, כָּל-מִשְׁפְּחוֹת גּוֹיִם.
כט כִּי לַיהוָה, הַמְּלוּכָה; וּמֹשֵׁל, בַּגּוֹיִם.
ל אָכְלוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ, כָּל-דִּשְׁנֵי-אֶרֶץ– לְפָנָיו יִכְרְעוּ, כָּל-יוֹרְדֵי עָפָר;
וְנַפְשׁוֹ, לֹא חִיָּה.
לא זֶרַע יַעַבְדֶנּוּ; יְסֻפַּר לַאדֹנָי לַדּוֹר.
לב יָבֹאוּ, וְיַגִּידוּ צִדְקָתוֹ: לְעַם נוֹלָד, כִּי עָשָׂה.
-
סדר התשובה לתענית אסתר
יבואר בו כמה עניני גלגולים שיכול להתגלגל אם לא ישוב בתשובה
| איד, כל שכן מערערע, ווייל ציגאב צי די אויבענדערמאנטע, איז דאס אויך א גורם צי פארלענגערען דען אידישען גלות[45]. |
| יתחרד |
המשכיל ויתפחד המבין בנשאו עיניו בעוד נשמתו בו לרום השמים, ובראותו ימה וקדמה נגבה וצפונה, בשיעור הרחקתם, שיעור חמש מאות שנה מן ד' קצותיו[1] – מקומות אשר עתידה לחזור ולשוב מכאן ולכאן הנפש החוטאת כעוף הפורח, ולטרוח לעלות לרום שמים ואינה יכולה, בדרכם אותה מלמעלה להכביד כנפיה להפילה ארצה.
| ואם |
היא נפש שכבדו עונותיה עליה, דוחפים אותה בכף הקלע, כזורק אבן לארבע פינות העולם, ומתהומא דארעא עד רום רקיע, ולהניחה ליפול באין סומך ואין תומך. הולכת, נעה ונדה בתוך החושך וממשמשת באפלה "צלמות ולא סדרים[2]".
| לא |
זו בלבד יראה המשכיל, כי אם יוסיף לראות בחיים חיתו בבהמות יער וחית השדה, גם בעוף השמים טהורים גם טמאים ובכל השרץ השורץ על הארץ – גופות אשר עתידה נפשו להתגלגל בתוכם אם יחטא ואשם ותמות בחטא. וידמה בחייו במחשבתו וברעיונו כאילו עתה הוא מגולגל בתוכם. ומה צער ודאגה יכול להגיע לו בהתהפך מצורת אדם לצורת הולך על ארבע או לדמות שקץ מרבה רגלים, המתגלגל עצמו בטיט ורפש ובכל צואה יתגלע. וירתע ויזדעזע וישוב לאחוריו.
| גם |
ישא עינו אל ההרים וגבעות ואבני השדה ולאבן מקיר ויחשוב, אם ישקעו נפשו בהן על חטאתיה ויהיה לאבן, ותסמר שערת בשרו בחשבו בצער הגדול הזה המגיע לנפשו.
| גם |
יסתכל בימים ונהרות בארות ומעינות, אם יתגלגל נפשו בהם להיותה נחנקת תמיד ולהיותה שטופה בקלחות ובשקתות המים בלי מנוח ומרגוע רגע. ויחרדו אבריך גם תאחז בשרך פלצות בראותך שוחה עמוקה וביב ורפש וטיט, בחושבך אם יטביעו נפשך שם אם יחייבוה חטאתיה – כמה מהקלון והבזיון והחרפה מגיע לה וכמה ירגיש מהצער. גם בראותך אנשים מוכים בשבט ברזל ובמכות משונות, גם אם תהיה נפשך בצער זה התוכל לסבול? ובחשבך כל זה בחייך יתפררו כל עצמותיך ותחזור לאחריך ולא תחטא, כי כל אלו מאורעות המגיעות לנפש החוטאת במותה בחטאה בלי תשובה.
| ואתה |
בן אדם, למה לא תחוס עיניך על נפשך הרכה והענוגה, אשר לא נסתה כף רגלה הצג על הארץ, כי בת מלך היא לתתה בידך לגדופים לעשות בה נקמות? כי מה תענה לאביה שבשמים כשיבקשנה ממך? עוד מי לך פה להשיב ומצח להרים ראש! וקודם לבוא זה למה לא תחשוב כי אין אתה והכל אתה. אין אתה – אם תמות בחטאות ואשמות. והכל אתה – אם תמות בתשובה בנפש טהורה ומנקה מכל מום, זכה וברה. וכיון שהיכולת בידך, בן אדם, להציל מצרות נפשך – למה תתרשל ליכנס בהיכל מלך ולהתעדן עצמך בגן אלהים ולהיות מושל במלאכים אשר הם ישרתונך, בהמליכך יוצרך להיות מלך בש"י עולמות שנאמר[3] "להנחיל אוהבי יש" ובש"ם עוד עולמות במתנה, שנאמר[4] "שם עולם אתן לו[5]". ולאיש אשר אלה לו לא ינום ולא יישן כי אם לרוץ בכל כוחו ולעשות לו אבר כיונה לעוף ולשכון אל המנוחה ואל הנחלה, ולא להתאוות בישיבה דירה חשוכה ומסיבה טמאה רבת המהומה היא ישיבת העולם הזה בלי תשובה.
| למה |
בן אדם לא יעלה על רוחך, שכל המאבד עצמו לדעת כי אין מקום לחוס ולרחם עליו, ואתה מאבד עצמו לדעת, כי אין מקום לחוס ולרחם עליו ואתה עצמך בידיך ביודעך דרך אשר בו תוכל לברוח להציל ממות נפשך ומכל מאורע רע אשר תוכל להגיע לה, ואתה מתרשל, ואם תאמר? הדרך הקשה! לא כן, כי אם דרך מישור שלא יתנגפו בו רגליך בלכתך בתוכו, דרך ישכון אור בלי פוקה ומכשול. דרך שאין בו שטן ופגע רע. דרך אשר הנכנס בתוכו מוצא עצמו באבר כנשרים לעוף ולשכון במקום אשר אין מלאך ושרף יכול להגיע שם, תחת כסא אדון נשמות, ה' צבאות שמו. הוא דרך תשובה שנברא ליסוד עולם[6] דרך סגולה להפך לאדם בריה חדשה אף לזקן ושבע ימים יהפכו כנולד[7], דרך תמן שובע, תמן ריוח הרבה ברגע אחד, דהשב – העונות נעשים זכיות[8], עד כאן לשון ספר שבט מוסר.
האיך הרשעים והמינים והאפיקורסים נידונים בגיהנם
| והנה |
יש רשעים שנידונין בגיהנם לדורי דורות, כמובא לעיל, וכמובא בגמרא[9], וזה לשונו: המינין והמסורות[10], והאפיקורסים שכפרו בתורה, ושכפרו בתחיית המתים, ושפירשו מדרכי צבור, ושנתנו חיתיתם בארץ חיים [ומובא (שם) בגמרא, אמר רב חסדא זה פרנס המטיל אימה יתירה על הציבור שלא לשם שמים], ושחטאו והחטיאו את הרבים, כגון ירבעם בן נבט וחביריו, יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות[11], שנאמר[12] ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וגו', גיהנם כלה והן אינן כלין שנאמר[13] וצורם לבלות שאול מזבול לו, ע"כ.
| ואינו |
ראיה אפילו רואין אחד מלובש בבגדי רבנות וזקן ונשוא פנים ופניו צוהלות מגובה ושובע, ובפנימית יכול להיות מלא רשע ומראשי בעלי גיהנם, כמובא בגמרא (שם) א"ר יצחק בר אבין, ופניהם דומין לשולי קדירה, ואמר רבא, ואינהו משפירי שפירי בני מחוזא ומקריין בני גיהנם[14], ע"כ.
| וגם |
הלוקחין רבית לא יזכו לקום בתחיית המתים, כמובא בפרקי דרבי אליעזר[15] במתים שהחיה יחזקאל בבקעת דורא שלא חיה אותו שהלוה בריבית, ומובא גם בבא מציעא[16] בשם התרגום ירושלמי, ובסוטה[17] כתבו, וזה לשונו, ומלוי בריבית מצינו באגדה שאינן חיים לעולם הבא, עד כאן לשונו.
| וגם |
הפוגמי ברית במזיד, אם לא שבו בתשובה גדולה לפני בוראם, נידונין בצואה רותחת לדרי דרין.
המחללי שבת נידונים בגיהנום לעולם
| המחללי |
שבת[18] נידונין לעולם בגיהנם. וכל הרשעים כשנידונין שם, יש להם מנוחה שלשה פעמים ביום, בכל פעם שעה ומחצה, בזכות אמירת יהא שמיה רבא שישראל עונין, וגם בשבת קודש יש להם מנוחה. לבד הפוגמי ברית במזיד, ומחללי שבתות, שאין להם מנוחה גם בשבת.
| כמובא |
בזוהר הקדוש (פרשת תרומה דף ק"נ ע"ב ואילך), וזה לשונו, אמר רבי יהודה[19], דינא דעונשי דגיהנם הא אוליפנא דאיהו למידן תמן לחייביא, על מה אתדנו בנורא דגיהנם, אלא גיהנם איהו נור דליק יממי ולילי, כגוונא דחייביא מתחממן בנורא דיצר הרע למעבר על פתגמי דאורייתא, בכל חמומא וחמומא דאינון מתחממן ביצר הרע, הכי אתוקד נורא דגיהנם.
| זמנא |
חדא[20] לא אשתכח יצר הרע בעלמא, דאעילו ליה גו גושפנקא דפרזלא בנוקבא דתהומא רבא, וכל ההוא זמנא כבה נורא דגיהנם ולא אתוקד כלל, אהדר יצר הרע לאתריה, שארו חייבי עלמא לאתחממא ביה, שארי נורא דגיהנם לאתוקדא, דהא גיהנם לא אתוקד אלא בחמימו דתוקפא דיצר הרע דחייביא, ובההוא חמימו נורא דגיהנם אתוקד יממי ולילי ולא שכיך.
| שבעה |
פתחין[21] אינון לגיהנם, ושבעה מדורין אינון תמן, שבעה זיני חייבין אינון, רע, בליעל, חוטא, רשע, משחית, לץ, יהיר, וכלהו לקבלייהו אית מדורין לגיהנם, כל חד וחד כדקא חזי ליה, וכפום ההוא דרגא דחטא ביה ההוא חייבא, הכי יהבין ליה מדורא בגיהנם.
| ובכל |
מדורא[22] ומדורא אית מלאך ממנא על ההוא אתר תחות ידא דדומה, וכמה אלף ורבוא עמיה דדיינין לון לחייביא, כל חד וחד כמה דאתחזי ליה בההוא מדורא דאיהו תמן, (ס"א אשא דגיהנם דלעילא מטי להאי גיהנם דלתתא) אשא[23] דגיהנם לתתא מטי מגו אשא דגיהנם דלעילא ומטי להאי גיהנם דלתתא), ואתוקד בההוא אתערו דחמימו דחייביא דקא מחממי גרמייהו גו יצר הרע, וכל אינון מדורין דליקין תמן.
| אתר |
אית[24] בגיהנם ודרגין תמן דאקרון צואה רותחת, ותמן איהו זוהמא דנשמתין אינון דמתלכלכן מכל זוהמא דהאי עלמא, ומתלבנן וסלקין, ואשתארת ההוא זוהמא תמן, ואינון דרגין בישין דאתקרון צואה רותחת אתמנן על ההוא זוהמא, ונורא דגיהנם שלטא בההוא זוהמא דאשתארת, ואית[25] חייבין אינון דמתלכלכן בחובייהו תדיר ולא אתלבנן מנייהו ומיתו בלא תשובה יחטאו והחטיאו אחרינן, והוו קשי קדל תדיר ולא אתברו קמי מאריהון בהאי עלמא, אלין אתדנו תמן בההוא זוהמא ובההיא צואה רותחת דלא נפקין מתמן לעלמין, אינון דמחבלין ארחייהו (פירוש ששופכים זרעם לבטלה) על ארעא, ולא חששו ליקרא דמאריהון בהאי עלמא, כל אינון אתדנו תמן לדרי דרין ולא נפקי מתמן. בשבתי[26] ובירחי ובזמני ובחגי בההוא אתר נורא אשתכך ולא אתדנו, אבל לא נפקי מתמן כשאר חייבין דאית להו נייחא.
| כל |
אינון דמחללי שבתות וזמני, ולא חיישי ליקרא דמאריהון כלל בגין למנטר לון אלא מחללי בפרהסיא, כמה דאינון לא נטרי שבתי וזמני בהאי עלמא, הכי נמי לא נטרין ליה בההוא עלמא ולית לון נייחא. אמר ר' יוסי[27] לא תימא הכי, אלא נטרי שבתי וזמני תמן בגיהנם בעל כרחייהו. אמר רבי יהודה אלין אינון עכו"ם דלא אתפקדו, דלא נטרי שבת בהאי עלמא, נטרי ליה תמן בעל כרחייהו.
| בכל |
מעלי[28] שבתא, כד יומא אתקדש כרוזין אזלין בכל אינון מדורין דגיהנם, סליקו דיני דחייביא דהא מלכא קדישא אתיא ויומא אתקדש ואיהו אגין על כולא, ומיד דינין אסתלקו, וחייביא אית לון נייחא, (וכל אינון מחללי שבתות וזמני בפרהסיא דינין סלקין מנייהו) (נ"א ואפילו עכו"ם דלא אתפקדו למיטר שבתי וזמני, תמן נטרין בעל כרחייהו), אבל נורא דגיהנם לא אשתכך מעלייהו, דלא נטרי שבת לעלמין, וכל חייבי גיהנם שאלי עלייהו, מאי שנא אלין דלית לון נייחא מכל חייבין דהכא, אינון מאריהון דדינא תייבין לון, אלין אינון חייבין דכפרו ביה בקב"ה, ועברו על אורייתא כלא, בגין דלא נטרו שבת תמן, בגין כך לית להו נייחא לעלמין.
| ואינון |
חייבין[29] כלהון נפקין מדוכתייהו ואתייהיב לון רשו למהך למחמי בהו, ומלאך חד די שמיה סנטריא"ל אזיל ואפיק להוא גופא דלהון, ועייל ליה לגיהנם לעיניהון דחייביא, וחמן ליה דסלקא תולעין, ונשמתא לית לה נייחא בנורא דגיהנם, וכל[30] אינון חייביא דתמן סחרין לההוא גופא, ומכריזי עליה, דא איהו פלניא חייבא דלא חייש ליקרא דמאריה, כפר ביה בקודשא בה וכפר בכל אורייתא כולא, ווי ליה, טב ליה דלא יתברי ולא ייתי לדינא דא ולכסופא דא, הדא הוא דכתיב (ישעי' סו, כד) ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר, כי תולעתם לא תמות מן גופא, ואשם לא תכבה מן נשמתא, והיו דראון לכל בשר, והיו די ראון עד דכל דגיהנם דתמן יימרון די ראיה דא.
| רבי |
יוסי[31] אמר, ודאי הכי הוא, בגין דשבת איהו לקבל אורייתא כלא, ואורייתא איהי אש, בגין דעברו על אש דאורייתא, הא אש דגיהנם דליק דלא שכיך מעלויהו לעלמין, עכ"ל.
| לכן |
אחי אהובי, בעוד חיות בנפשך תשוב, וזכור תזכור מה שיצטרך לעבור עליך, ותדע כי שם בעולם העליון הקדוש ברוך הוא אינו מוותר כלום.
v v v
סיפור נורא – מספר שבחי בעל שם טוב
מעשה בתלמיד חכם שנתגלגל בצפרדע חמש מאות שנים והבעל שם טוב תיקן אותו
| בכתבי |
הבעל שם טוב נדפס[32] מעשה מגלגול אחד וזה לשונו שם פעם אחת נכנס הרב הבעל שם טוב לעמקות גדול והלך בהתבוננות זה ג' ימים וג' לילות ולא ידע כלום מזה אח"ז הכיר שהוא מדבר גדול רחוק מאד ממקומו ויפלא מאד בעיניו על שנטה למדבר כזה ובודאי לא דבר ריק הוא ובתוך כך באה צפרדע גדולה עד מאד עד שכמעט לא הכיר איזה בריה היא, ושאל אותה מי אתה ויאמר כי הוא תלמיד חכם ונתגלגל בצפרדע זו.
| ויאמר |
הבעל שם טוב תלמיד חכם אתה [ובזה הדבר העלה אותו הרבה]. ותספר לו כי זה ת"ק שנים שנתגלגל בה, והגם שהרב האר"י זכרונו לברכה לחיי העולם הבא תיקן כל הנשמות, אך מגודל פשעיו הרחיקו אותו נדוד במקום שאין בני אדם מצויים בכדי שלא יתקנו אותו, ושאל לו הבעל שם טוב מה היה פשעו ויאמר כי הוא פעם אחת זלזל בנטילת ידיים שלא נטל ידיו כהוגן וקטרג עליו השטן, והשיבו לו כי אין להאשימו על עבירה אחת כי אם עבירה גוררת עבירה אם תוכל להכשילו בעבירה אחרת אזי גם זאת יחשבו לו, ונסהו בעבירה אחרת ונכשל בה ולא עמד בנסיון וכן שינה ושילש עד שכמעט עבר על כל התורה כולה והיה הפסק לדחות אותו שלא לקבל תשובתו, ועם כל זה אם היה דופק על שערי תשובה היו מקבלים אותו כידוע מאחר שיצא בת קול שובו בנים שובבים חוץ מאחר [חגיגה דף ט"ו].
| וזה |
היה עונש על חטאתו לדחותו, אבל אם היה דופק על פתחי תשובה היו מקבלין אותו כי אין לך דבר שעומד בפני תשובה והשטן הסיתו ונעשה שכור גדול עד שלא היה לו פנאי להתבונן ולשוב ועבר על כל העבירות שבעולם, ומפני שגרם החטאים היה החטא הראשון שזלזל בנטילת ידיים לכן כשמת נתגלגל בצפרדע שהיא תמיד במים ושיהיה במקום שאין בני אדם מצויים כי כאשר יעבור יהודי או שיברך איזה ברכה או יחשוב איזה מחשבה בזה יכול להוציא יקר מזולל והבעל שם טוב עשה תיקון לנשמתו והעלה אותו עד שנשאר הצפרדע מת.
מסירה
הנכנס לכלל מלשין מוכרח להתגלגל עבור זה בכלב נובח ולא מועיל לו להצילו מזה אפילו למד כל התורה כולה ושמר כל מצות ה'.
הגר"א ז"ל קבל על עצמו ענין גלות[33], ונזדמן ששכר בדרך עגלה אצל עגלון אחד ישראל, והסוס בהליכתו בדרך נזדמן שסר מן הדרך והלך על ערוגות ההולכות בצד הדרך והערוגות היו של עכו"ם ונסתכל העכו"ם מרחוק ורץ להעגלה להכות להגר"א היושב בתוכה, והיה ברצון הגר"א לענות לו, אני אינני פושע בזה, העגלון חייב בזה שלא שמר בהמתו כראוי, ונתחזק ולא ענה אותו דבר, ואמר הגר"א אחר כך שאילו ענהו דבר זה היה נכנס על ידי זה בכלל מלשין והיה מוכרח אחר כך להתגלגל עבור זה בכלב נובח ולא היה מועיל לו להצילו מזה לא תורתו ולא מצותיו.
מסירה
מיר ברענגען אראפ עטליכע מראה מקומות וועגען דעם שרעקליכען עון המר והנמהר פון מסירה, וואס איז ליידער לעצטענס אזוי פארשפרייט געווארען.
| עס |
איז שטוינענד וואונדערליך אז יונגעלייט וואס זענען געווען שטארק אפגעהיטען און ערליך, פאלען אדארך ביטער אין ענין פון מסור'ן, דעריבער ווילען מיר ציטירען די הארבקייט פון די זאך על פי הלכה, אפשר וועט כאטש איינער נתעורר ווערען, איז שוין כדאי אלעס.
| א) |
דער רמב"ם שרייבט[34] און אזוי ווערט געפסק'ט אין שלחן ערוך[35], מען טאר נישט מסור'ן קיין שום איד פאר א גוי, סיי איהם, סיי זיין געלט, אפילו ער איז א רשע און א בעל עבירות, און אפילו ער האט איהם מצער געווען[36].
| ב) |
דער וואס ער געט איבער דעם חבר פאר גוים סיי איהם סיי זיין געלט פאלירט ער זיין עולם הבא[37].
| ג) |
מען מעג הארגענען א מסור איבעראל אפילו היינטיגע צייטען, און אפילו ער האט נאכנישט גע'מסור'ט, נאר תיכף ווי ער האט געזאגט איך גיי יענעם מסור'ן אים אדער זיין געלט, ווארענט מען איהם, מסור נישט! טאמער ענפערט ער איך גיי יא מסור'ן איז א מצוה איהם צו הארגענען, און ווער עס הארגעט פריער האט זוכה געווען אין די מצוה, טאמער איז די צייט ענג צו ווארענען, דארף מען נישט ווארענען[38].
| ד) |
טייל זאגען טאמער קען מען אפהאלטען מיט א אנדערע מעטאדע ווי צ.ב.ש. אפשניידען די צינג, פארען מסור, אדער דעם מסור בלינד מאכען דארף מען דאס טוהן[39].
| ה) |
טאמער האט דער מסור שוין אפגעטוהן זיין ארבעט טאר מען איהם נישט הרג'נן, נאר טאמער ער איז מפורסם פאר די גאס אלס מסור[40], אדער ער האט שוין דריי מאל גע'מסור'ט[41] דארף מען איהם הרג'נען.
| ו) |
די ראשונים פסק'נן אלע אז א מסור מעג מען און מען דארף הרג'נן מיט די אייגענע הענט[42].
| ז) |
און מען זאל זיך נישט איינרעדען אז דאס איז בלויז א אנשיקערניש, ווייל דער רמב"ם שרייבט[43], אז אין די מערב לענדער פאסירט טאג טעגליך אז מען הארגעט א מסור, אדער מען גיט זיי איבער פאר די גוים צו הארגענען, און אזוי שרייבט אויך דער רשב"א אין א תשובה צום קעניג אז מען פירט זיך אזוי אין רוב אידישע מקומות צו הארגענען א מסור, וואס איז מפורסם.
| ח) |
עס איז מפורסם אז דער ר"י מיגאש האט באפוילען צו פארשטיינערען א מסור יום כפור וואס איז געפאלען אום שבת, פאר נעילה.
| ט) |
אין פוילן פלעגט מען אפשניידען די צינג און אויערען פון די מוסרים[44].
| מיר |
מיינעם נישט צו פסק'נן הלכות, בפרט איז דאס אפהענגיק אין דעם געזעץ פון די רעגירונג (דינא דמלכותא דינא) נאר דער המון זאל האבען א שטיקעלע בארגריף וואס דאס באדייט צו מסור'ן, א
| כדי |
צו באגרייפען די הארבקייט פון די זאך זענען מיר מעתיק דעם לשון פון שו"ע.
| י) |
וזה לשונו המחבר בשולחן ערון חושן משפט[46] "מותר להרוג המסור בכל מקום אפילו בזמן הזה, ומותר להרגו קודם שימסור, אלא כשאמר הרינו מוסר פלוני בגופו או בממונו אפילו ממון קל התיר עצמו למיתה, ומתרין בו, ואומרין לו, אל תמסור, אם העז פניו ואמר לא, כי אלא אמסרנו, מצוה להרגו, וכל הקודם להרגו זכה עכ"ל המחבר[47].
| יא) |
ובמחבר שם[48] וזה לשונו: כל המוסר הצבור ומצערן מותר למסרו ביד עכו"ם להכותו ולאסרו ולקנסו וכו' עיי"ש.
| יב) |
ובמחבר שם[49], וזה לשונו: הוצאות שעשו לבער מוסר, כל הדרים בעיר חייבים לפרוע בהם, אפילו אותם שפורעים מס במקום אחר עכ"ל המחבר שם.
| יג) |
ובסימן קס"ג שם פוסק הרמ"א[50] וזה לשונו: ועל הוצאות שהוציאו לבער מסור, כל הדרים בעיר חייבים ליתן לזה[51].
| אנו |
קוראים בקריאה נחוצה ובכל לשון של בקשה, לכל הרבנים הגאונים שליט"א, ולכל מנהלי וראשי ישיבות הקדושות ובתי חינוך, לקבוע שיעורים כסדרן בהלכות מצוות שבין אדם לחבירו, ובפרט בהלכות מסירה, לידע איך להתנהג למעשה, להדגיש שחומר איסורים אלו הם חמורים שבחמורים, ולעורר בדרשותיהם בטוב טעם ודעת על עוון חילול השם והעונש הגדול, ובפרט שזה חילול השם בפרהסיא, כידוע לכל.
| ובזכות |
שנקבל על עצמנו לתקן את עוון שנאת חנם, אשר גרם חורבן בית מקדשינו, ולקדש שם שמים ברבים בכל עסקנו – נזכה בעזרת ה' בקרוב לקידוש שם שמים הגדול על ידי גואלנו משיח צדקינו, וה' יברך את עמו בשלום.
[1]) עיין חגיגה יג, א.
[2]) איוב י, כב.
[3]) משלי ח, כא.
[4]) ישעיה נו, ה.
[5]) כדאיתא באותיות דרבי עקיבא אות י.
[6]) ז"ח רות פה, א', ועיין פסחים נד, א.
[7]) עיין ירושלמי חגיגה ב' א', זוהר נשא קכג, א.
[8]) עיין יומא פו, א'.
[9]) ראש השנה דף י"ז עמוד א'.
י) ובכלל זה אלו שמסרו חבריהם למשפט קודם שקבלו על הרשאה ורשות מבית דין כשר. להעתיק עניני מסירה111
[11]) ודוקא כשלא עשו תשובה, כמובא בתוספות (שם דיבור המתחיל קרקפתא), וזה לשונו: דשמעתין בשלא עשה תשובה, אבל עשה תשובה אמרינן ביומא (דף פ"ו ע"א, עיין לעיל מבעל שבט מוסר באריכות), דתשובה תולה ומיתה ממרקת, עכ"ל.
[12] ) עיין לעיל.
יג) ישעיה ס"ו, כ"ד.
[13]) תהלים מט, טו.
יד) פרש"י כאן: בני מחוזא, מענגים ושמנים היו. ומיקרי בני גיהנם, כך יקראו להם, ובחידושי אגדות מהרש"א כאן: דאינהו משפירי שפירי כו, עיין שם באריכות.
[16]) בתוספות דף ע' עמוד ב' דיבור המתחיל תשיך..
[17]) בתוספות דף ה' ע"א ד"ה כל אדם.
[18]) שקולה "שבת" ככל התורה כולה, והשומר שבת כאילו שומר כל התורה (זוהר הקדוש חלק ב' מז, קנא).
[19]) [פירוש הסולם – מאמר דינא דגיהנם:] אמר ר' יהודה וכו'. אמר רבי יהודה, דין עונשי הגיהנם, הרי למדנו שהוא לדון שם את הרשעים. ושואל, למה הם נדונים בדינו של גיהנם. ומשיב, אלא הגיהנם הוא אש דולק ימים ולילות כעין הרשעים המתחממים באש יצר הרע לעבור על דברי תורה, בכל חימום וחימום שהם מתחממים ביצר הרע, כך שורף בהם האש של הגיהנם.
חום הגיהנם בא מחום היצר הרע
[20]) זמנא חדא לא וכו'. פעם אחת לא נמצא היצר הרע בעולם, שהכניסו אותו תוך טבעת של ברזל (עי' יומא דף ס"ט ע"ב) בנקב של תהום הגדול. וכל עת ההוא כבה האש של הגיהנם ולא שרף כלל. חזר היצר הרע למקומו, ורשעי עולם התחילו להתחמם בו, התחיל בוער גם האש של הגיהנם. כי הגיהנם אינו שורף אלא בתוקף החום של יצר הרע של הרשעים, ובחום ההוא, האש של הגיהנם שורף ימים ולילות ואינו שוקט.
[21]) שבעה פתחים אינן וכו'. ז' פתחים הם בגיהנם. וז' מדורים יש שם. ז' מיני רשעים הם, רע, בליעל, חוטא, רשע, משחית, לץ, יהיר. וכולם יש כנגדם מדורים בגיהנם, כל אחד ואחד כראוי לו, וכפי אותה מדרגה שחטא בה הרשע, כך נותנים לו מדור בגיהנם.
[22]) ובכל מדורא ומדורא וכו'. ובכל מדור ומדור, יש מלאך ממונה על מקום ההוא, תחת ידו של דומה. וכמה אלף ורבוא מלאכים עמו הדנים את הרשעים, לכל אחד ואחד כפי שראוי לו באותו מדור שהוא שם.
[23]) אשא דגיהנם לתתא וכו'. האש של גיהנם שלמטה, באה מאש של הגיהנם של מעלה, דהיינו מנהר די נור, ובאה לגיהנם של מטה ושורף, באותו התעוררות החום של הרשעים, שמחממים עצמם ביצר הרע. וכל אלו המדורים שורפים שמה.
[24]) אתר אית בגיהנם וכו'. מקום יש בגיהנם אשר המדרגות שמה נקראות צואה רותחת. ושם הוא הזוהמא של הנשמות המטנפות מכל זוהמא של עולם הזה, ומתלבנות ועולות, ונשאר הזוהמא שם, וכל מדרגות רעות שנקראות צואה רותחת ממונות על זוהמא ההוא. ואש של גיהנם שולטת בזוהמא ההוא הנשאר.
הרשעים שהחטיאו את הרבים אינם יוצאים מהגיהנם לעולם
[25]) ואית חייבין אינון וכו'. ויש רשעים שמטנפין בעונותיהם תמיד ואינם מתלבנים מהם, ומתו בלא תשובה, וחטאו והחטיאו אחרים, והיו קשי עורף תמיד, ולא נשברו לפני אדונם בעולם הזה. אלו נדונים שם בזוהמא ההוא ובצואה ההיא הרותחת ואינם יוצאים משם לעולם. אלו שמשחיתים דרכם על הארץ, ואינם חסים על כבוד אדונם בעולם הזה, כל אלו נדונים שם לדורי דורות ואינם יוצאים משם.
[26]) בשבתי ובירחי ובזמני וכו'. בשבתות וראשי חדשים ובזמנים ובחגים, נשקט האש באותו המקום ואינם נדונים. אבל אינם יוצאים משם כשאר הרשעים שיש להם מנוחה. כל אלו המחללים שבתות וזמנים, ואינם חסים על כבוד אדונם כלל, שישמרו אותם, אלא מחללים בפרהסיא בגלוי, כמו שהם אינם שומרים שבתות וזמנים בעולם הזה, כן אין שומרים אותם בעולם ההוא ואין להם מנוחה.
רשעים המחללים שבתות אין להם מנוחה שם
[27]) אמר ר' יוסי וכו'. אר"י לא תאמר כן. אלא שומרים שבתות וזמנים שם בגיהנם, באונס. נגד רצונם. אמר ר' יהודה אלו הם עכו"ם, שלא נצטוו, ואינם שומרים שבת בעולם הזה, שומרים אותו שם באונס. אבל רשעים המחללים שבתות אין להם מנוחה שם.
אלו שאינם שומרים שבת, לעולם אין אש של הגיהנם מסתלק מהם. כי מי שאינו שומר שבת הוא כאלו עובר על התורה כולה
[28]) בכל מעלי שבתא וכו'. בכל כניסת השבת כשהיום מתקדש, הולכים כרוזים בכל אלו המדורים של הגיהנם: הסתלקו הדינים של הרשעים, כי המלך הקדוש בא והיום נתקדש, והיום מגין על הכל. ומיד הדינים מסתלקים ויש מנוחה לרשעים. אבל מאלו שאינם שומרים שבת לעולם אין אש של הגיהנם מסתלק מהם. וכל הרשעים שבגיהנם שואלים עליהם, למה נשתנו אלו מכל הרשעים שבכאן, שאין להם מנוחה. ובעלי הדין משיבים להם, אלו הם הרשעים שכפרו בהקב"ה, ועברו על התורה כולה, משום שלא שמרו שבת שם, בעוה"ז, ומי שאינו שומר שבת הוא כאלו עובר על התורה כולה, משום זה אין להם מנוחה לעולם.
[29]) ואינון חייבין כלהון וכו'. ואלו הרשעים, כולם יוצאים ממקומם, וניתנה להם רשות ללכת לראות אותם. ומלאך אחד ששמו סנטריאל, הולך ומוציא גוף ההוא שלהם, ומביאו לגיהנם לעיני הרשעים, ורואים אותו שמעלה תולעים, והנשמה שלהם שאין לה מנוחה באש של הגיהנם.
[30]) וכל אינון חייביא וכו'. וכל אלו הרשעים אשר שם מסבבים הגוף ההוא, ומכריזים עליו, זה הוא פלוני הרשע, שלא חס על כבוד אדונו, כפר בהקב"ה, וכפר בכל התורה כולה. אוי לו, טוב לו שלא הי' נברא, ולא יבוא לדין הזה ולבזיון הזה. זה שאמר, ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר. כי תולעתם לא תמות, היינו מן הגוף. ואשם לא תכבה, היינו מן הנשמה והיו די ראון, שפירושו שכל הרשעים שבגיהנם אשר שם יאמרו, די ראיה זו. כי לא יוכלו לסבול.
[31]) ר' יוסי אמר וכו'. רי"א, ודאי כך הוא, כי שבת הוא כנגד כל התורה כולה, והתורה היא אש, ומשום שעברו על אש של התורה, הרי אש של הגיהנם שורף בהם, שאינו נשקטת מעליהם לעולם.
[32]) מספר עמק המלך שער תיקוני תשובה, ובסופו של הספר יש שם שבחי האר"י זכרונו לברכה, עיין שם.
[33]) שם עולם חלק ב' בהשמטות.
[34]) פ"ט מהלכות חובל ומזיק.
[35]) חו"מ שפ"ח.
[36]) עיין שם סימן שפ"ח.
[37] שם סימן שפ"ח.
[38]) שם.
[39]) שם ברמ"א.
[40]) שו"ת הרשב"א, ב"י, וש"ך שם.
[41]) שו"ת מהר"ם ב"ב, שו"ת הרא"ש, מחבר סעיף ט"ו.
[42]) רמב"ם פ"ה מהלכות חו"מ, פסקי תוספות דע"ז סי' מ"א, סמ"ג דף קמ"ח, שו"ת מהר"ם, שו"ת הרשב"א וש"ך.
[43]) פ"ה ה' חו"מ, ה' י"א.
[44]) אמרי חיים פרשת בא.
[45]) עיין מדרש רבה, פרשת שמות, וברש"י על הכתוב אכן נודע הדבר.
[46]) סימן שפ"ח סעיף י'.
[47]) ועיי"ש בשפתי כהן ובמאירת עינים ובמפרשים באריכות.
[48]) בסעיף י"ב.
[49]) בסעיף ט"ז.
[50]) בסעיף א'.
[51]) הרא"ש בתשובה כלל ו' סעיף כ"א כ"ו וכפול לקמן סימן שפ"ח, עכ"ל הרמ"א שם.
ספר קב הישר לפורים
- עוֹד טַעַם לָמָּה שֶׁמִּתְעַנִּין בְּתַעֲנִית אֶסְתֵּר. צג
- עַל יְדֵי סְלִיחוֹת וּתְפִלּוֹת מְעוֹרְרִים זְכוּת מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר. צו
- סְגֻלָּה לוֹמַר מִזְמוֹר "לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר" בְּיוֹם תַּעֲנִית אֶסְתֵּר צו
- בֵּאוּר נִפְלָא בַּפְּסוּקִים שֶׁבִּמְגִלַּת אֶסְתֵּר. צט
- חִיּוּב זְהִירוּת שֶׁלֹּא לֶהֱנוֹת מִסְּעוּדַת עַכּוּ"ם. קא
- עוֹד טַעַם לְהִתְעַנּוֹת בְּתַעֲנִית אֶסְתֵּר. קב
- אַשְׁרֵי מִי שֶׁאֵינוֹ נֶהֱנֶה מֵאֲחֵרִים, וְכָל שֶׁכֵּן מֵהָאֻמּוֹת. קג
- הַמַּלְאָכִים שֶׁנִּקְרָאִים "חשמלי"ם", עוֹרְכִים מִלְחָמָה כְּנֶגֶד הַסִּטְרָא אַחֲרָא. קד
- תְּפִלּוֹתֵיהֶן שֶׁל מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר הוֹעִילָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל יָשׁוּבוּ מִדַּרְכָּם קה
- כְּדַאי מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר לְהַזְכִּירָם כִּי מָסְרוּ נַפְשָׁם עֲבוּר יִשְׂרָאֵל קה
- בְּכָל מוֹעֵד וּמוֹעֵד יֵשׁ קְדֻשּׁוֹת וְסוֹדוֹת נִפְלָאִים. קז
- טַעַם שֶׁמַּרְבִּים לְהַדְלִיק נֵרוֹת בְּפוּרִים. קח
- יֵשׁ לִלְמֹד מְעַט קֹדֶם סְעוּדַת פּוּרִים בַּיּוֹם. קט
- כָּל חֹדֶשׁ מֵחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה הוּא נֶגֶד צֵרוּף אֶחָד מִצֵּרוּפֵי הֲוָיָ"ה קט
- לוּלֵי לֹא הִזְכִּירָה אֶסְתֵּר שֵׁם הֲוָיָ"ה בְּרָאשֵׁי תֵבוֹת, לֹא הָיְתָה יְכוֹלָה לְנַצֵּחַ אֶת הָמָן. קי
- טַעַם לְמִנְהַג יִשְׂרָאֵל לְהַקִּישׁ בְּעֵת אֲמִירַת "הָמָן" קיא
w כִּי תָבֹא w
א. תַּעֲנִית אֶסְתֵּר הֻקְבַּע עַל סְמָךְ דְּאִיתָא בַּגְּמָרָא (מְגִילָה דַּף ב עַמּוּד א): "י"ג בַּאֲדָר זְמַן קְהִלָּה לַכֹּל הִיא", וּפֵרְשׁוּ הַמְפָרְשִׁים (רֹא"שׁ שָׁם סִימָן א. ר"ן דַּף א), שֶׁהַכֹּל מִתְכַּנְּשִׁין לְתַעֲנִית אֶסְתֵּר, וּבָאִים בְּנֵי הַכְּפָרִים לְמִנְיָן לוֹמַר הַסְּלִיחוֹת וְתַחֲנוּנִים, לְפִי שֶׁבּוֹ בַּיּוֹם נִקְהֲלוּ לַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם וְהָיוּ צְרִיכִים רַחֲמִים, עַל כֵּן הֻקְבַּע יוֹם זֶה לוֹמַר סְלִיחוֹת וְתַחֲנוּנִים. וּבְנֵי הַכְּפָרִים מְחֻיָּבִים לְהַקְדִּים וְלָבוֹא לְיוֹם הַתַּעֲנִית אֶסְתֵּר וּלְהִשְׁתַּתֵּף עִם אֲחֵיהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּאֲמִירַת סְלִיחוֹת, כִּי כֵן הַפֵּרוּשׁ שֶׁל דִּבְרֵי חֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: י"ג – זְמַן קְהִלָּה לַכֹּל הוּא, וְזֶהוּ חָבִיב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁמִּתְאַסְּפִים הַיְחִידִים לְתוֹךְ הָעֲיָרוֹת, וּ"בְרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ" (מִשְׁלֵי יד כח), שֶׁנִּקְהָלִים לוֹמַר סְלִיחוֹת בְּקָהָל, וְעַל יְדֵי תְּפִלָּה זוֹ הֵן מְעוֹרְרִים רַחֲמִים גְּדוֹלִים בַּפָּמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה.
עוֹד טַעַם לָמָּה שֶׁמִּתְעַנִּין בְּתַעֲנִית אֶסְתֵּר
ב. וְיֵשׁ עוֹד טַעַם לְתַעֲנִית אֶסְתֵּר, אֲשֶׁר גִּלָּה הַמַּגִּיד לְהָרַב בֵּית יוֹסֵף זַ"ל (מַגִּיד מֵישָׁרִים פָּרָשַׁת וַיַּקְהֵל מהדו"ק) וְהוּא, שֶׁהַשְׁגָחַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא תָּמִיד עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵן נַחֲלָתוֹ וַעֲדַת סְגֻלָּתוֹ, וְהוּא חָפֵץ לְהַצְדִּיקָם כְּדֵי לְהַנְחִילָם שָׂכָר טוֹב לָעוֹלָם הַבָּא, וּכְהַיּוֹם שֶׁמַּגִּיעַ י"ד, לִהְיוֹת יִשְׂרָאֵל שְׂמֵחִים וְשָׂשִׂים בּוֹ עַל תֹּקֶף הַנֵּס שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּהָמָן הָרָשָׁע וּבְבָנָיו וּבִשְׁאָר שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָז הִיא נִקְרֵאת "שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה", וְעַל כֵּן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל (מְגִילָה דַּף ז עַמּוּד ב): "חַיָּב אִינַשׁ לְבִסּוּמֵי בְּפוּרְיָא" [פֵּרוּשׁ: חַיָּב אָדָם לְהִשְׂתַּכֵּר בְּפוּרִים].
וְהִנֵּה יֵשׁ לָחוּשׁ, פֶּן עַל יְדֵי רִבּוּי הָאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְשִׂמְחָה בָּאִין יִשְׂרָאֵל לִידֵי חֵטְא, לָכֵן הִקְדִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַתַּעֲנִית, לְפִי שֶׁהַתַּעֲנִית הִיא סְגֻלָּה לְהִנָּצֵל עַל יְדֵי הַתַּעֲנִית מִן הַחֵטְא, וְלֹא יִהְיֶה כֹּחַ לְהַשָּׂטָן וְלִילִית לְקַטְרֵג עֲלֵיהֶם וְלַהֲבִיאָם לִידֵי חֵטְא מֵחֲמַת רִבּוּי הָאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה.
וְטוֹב לְכַוֵּן כְּשֶׁיֹּאמַר (סְלִיחוֹת לְתַעֲנִית אֶסְתֵּר): פִּזְמוֹן "בִּמְתֵי וְכוּ'", כְּשֶׁאוֹמְרִים: "שְׁמַע תְּפִלָּה וְהַעֲבֵר תִּפְלָה" וְכוּ' – צָרִיךְ לְכַוֵּן, שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לִידֵי חֵטְא וְעָווֹן, חַס וְשָׁלוֹם, עַל יְדֵי רִבּוּי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְשִׂמְחַת פּוּרִים.
ג. וְעַל יְדֵי סְלִיחוֹת וְתַחֲנוּנִים, שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים בִּכְנוּפְיָה – בָּזֶה אָנוּ מְעוֹרְרִים זְכוּת מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר, כִּי בְּמָרְדְּכַי כְּתִיב (אֶסְתֵּר יד א): "וּמָרְדְּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדְּכַי אֶת בְּגָדָיו", וְהָעִנְיָן מְבֹאָר בְּזֹהַר בְּרֵאשִׁית (תִּקּוּנִים תִּקּוּן סט עַמּוּד קיז), כִּי שְׁאָרֵי בְּנֵי אָדָם לָא יָדְעִין רַק מַה שֶּׁעֵינֵיהֶם רוֹאוֹת, שֶׁשּׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ הָמָן וַחֲבֵרָיו, מְבַקְשִׁין לַעֲקֹר בֵּיצָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְהוֹלְכִין וּמִתְגַּבְּרִין וּמִתְחַדְּשִׁין בְּכָל יוֹם וָיוֹם גְּזֵרוֹת רָעוֹת חֲדָשׁוֹת, וּמָרְדְּכַי יָדַע תֹּכֶן הַדָּבָר וּמְקוֹר כֹּחַ שֶׁל הַקְלִפּוֹת, שֶׁמִּשָּׁם יוֹצְאִים נַפְשׁוֹת הָרְשָׁעִים הָאֵלּוּ, הַחוֹטְאִים בְּנַפְשׁוֹתָם.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב, שֶׁ"מָרְדְּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה", וְהִתְבּוֹנֵן כִּי גָּבְרָה יַד הַקְּלִפָּה מֵחֲמַת הַחֲטָאִים שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר, עַד שֶׁהֻצְרַךְ מָרְדְּכַי סִגּוּף גָּדוֹל וּזְעָקָה בַּתְּפִלָּה לְהַתִּישׁ כֹּחַ הַסִּטְרָא אַחֲרָא וּלְעוֹרֵר רַחֲמִים עַל יִשְׂרָאֵל. וְכֵן כְּתִיב (אֶסְתֵּר שָׁם): "וַיִּקְרַע מָרְדְּכַי אֶת בְּגָדָיו וְיָשֶׂם שַׂק" וְגוֹ'. וְאֶסְתֵּר הַצַּדֶּקֶת אֲשֶׁר זָכְתָה לְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, יָדְעָה גַּם כֵּן תֹּכֶן הַדָּבָר הַנִּזְכָּר, וְלָכֵן כְּתִיב בָּהּ (שָׁם ה א): "וַתַּעֲמֹד אֶסְתֵּר בַּחֲצַר הַמֶּלֶךְ" וְגוֹ', וּפֵרַשׁ הַזֹּהַר (חֵלֶק ג דַּף קט עַמּוּד א): אֵין עֲמִידָה אֶלָּא תְּפִלָּה, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (תְּהִלִּים קו ל): "וַיַּעֲמֹד פִּנְחָס וַיְפַלֵּל", וְהִרְבְּתָה אֶסְתֵּר בִּתְפִלָּה, עַד שֶׁעָלְתָה תְּפִלָּתָהּ לְמַעְלָה, לְמָקוֹם קָדוֹשׁ וְנוֹרָא הַנִּקְרָא "בָּתֵּי הַחֲצֵרוֹת", וְהוּא הֶחָצֵר שֶׁלִּפְנֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁל מַעְלָה, אֲשֶׁר שָׁם מִתְנוֹצֵץ שֵׁם הֲוָיָ"ה.
וְזֶהוּ: "וַתַּעֲמֹד אֶסְתֵּר בַּחֲצַר הַמֶּלֶךְ" – מֶלֶךְ זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְלֹא כְּתִיב 'בַּחֲצַר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ'. וּכְתִיב בָּהּ (אֶסְתֵּר ה ב): "וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב", וּמָשַׁךְ עָלֶיהָ חוּט שֶׁל חֶסֶד, שֶׁהוּא בְּיַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. *[1] וְלֹא לָהּ בִּלְחוֹדַהּ אוֹשִׁיט הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שַׁרְבִיט הַזָּהָב, אֶלָּא אֲפִלּוּ דְּמִתְחַבְּרִין בַּהֲדַהּ (זֹהַר שָׁם דַּף מד עַמּוּד ב), וְלָכֵן אֲנַחְנוּ עֲדַת יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר שְׁרוּיִין בַּגּוֹלָה וְסוֹבְלִין צַעַר הַגָּלוּת לְמַעַן כְּבוֹד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִתְחַבְּרִין וּמִתְכַּנְּשִׁין בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת, שֶׁהֵן נִקְרָאִים גַּם כֵּן "חֲצַר הַמֶּלֶךְ" – מַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם.
עַל יְדֵי סְלִיחוֹת וּתְפִלּוֹת מְעוֹרְרִים זְכוּת מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר
וּבְוַדַּאי עַל יְדֵי אֲמִירַת הַסְּלִיחוֹת וְהַתְּפִלּוֹת אָנוּ מְעוֹרְרִים אֶת מָרְדְּכַי הַצַּדִּיק וְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, וּבְוַדַּאי הֵם מִתְחַבְּרִים עִמָּנוּ בְּיוֹם הַתַּעֲנִית אֶסְתֵּר, אֲשֶׁר אָנוּ מַזְכִּירִים זְכוּתָן בַּאֲמִירָה. בִּימֵי מָרְדְּכַי וַהֲדַסָּה הוֹשַׁעְתָּ בָּנֶיךָ. וְלָכֵן הַיּוֹשְׁבֵי כְּפָרִים צְרִיכִין גַּם כֵּן לִהְיוֹת בַּחֲבוּרָה קַדִּישָׁא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בְּיוֹם תַּעֲנִית אֶסְתֵּר, כִּי יוֹם זֶה הוּא מְסֻגָּל מְאֹד שֶׁיְּקֻבַּל תְּפִלָּתֵנוּ בִּזְכוּת מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר.
סְגֻלָּה לוֹמַר מִזְמוֹר "לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר" בְּיוֹם תַּעֲנִית אֶסְתֵּר
ד. וְכָל מִי שֶׁצָּרִיךְ רַחֲמִים עַל אֵיזֶה דָּבָר שֶׁהוּא צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל, יִקַּח פְּנַאי לְעַצְמוֹ בְּיוֹם הַתַּעֲנִית אֶסְתֵּר, וְיֹאמַר תְּחִלָּה מִזְמוֹר כ"ב בְּסֵפֶר תְּהִלִּים: "לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר" (יוּמָא כט עַמּוּד א שׁוֹחֵר טוֹב תְּהִלִּים כב), וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, דְּאֶסְתֵּר הָיְתָה נִקְרֵאת "אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר" – וְאַחַר כָּךְ יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ לִפְנֵי ה' וִיבַקֵּשׁ בַּקָּשָׁתוֹ, וְיַזְכִּיר זְכוּת מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר, אֲשֶׁר בִּזְכוּתָם יֵעָתֵר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְיִפְתַּח לוֹ שַׁעֲרֵי רַחֲמִים, וּתְקֻבַּל תְּפִלָּתוֹ בְּרָצוֹן.
ה. וּבִהְיוֹת שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבִרָכָה (מְגִילָה דַּף טז עַמּוּד ב), שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁבָּא הָמָן לְמָרְדְּכַי לְהַרְכִּיבוֹ עַל סוּס הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְלַעֲשׂוֹת לוֹ יְקָר, כַּאֲשֶׁר צִוָּה הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, *[2] מָצָא לְמָרְדְּכַי דְּיָתְבֵי רַבָּנָן קַמֵּיהּ וּמַחֲוֵי לְהוֹ הִלְכוֹת קְמִיצָה. וּפֵרַשׁ רַשִּׁ"י, דְּדָרַשׁ מָרְדְּכַי בְּעִנְיָנוֹ שֶׁל יוֹם, כִּי אוֹתוֹ הַיּוֹם שִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן הָיָה, שֶׁהוּא יוֹם הֲנָפַת הָעֹמֶר, אָמַר הָמָן: אֲתָא מְלֹא קֻמְצָא קִמְחָא דִּידְכוּ וְדָחֵי עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף דִּידִי. עַל כֵּן נָכוֹן לַעֲסֹק בְּעִנְיְנֵי קְמִיצָה בְּט"ז בְּנִיסָן, וְהַכֹּל הוּא כְּדֵי לְעוֹרֵר זְכוּת שֶׁל אוֹתָם הַצַּדִּיקִים.
ו. עַל כֵּן אֲהוּבַי, עֲדַת עַם קֹדֶשׁ, הַנּוֹעָדִים לִדְבַר ה' לִשְׁמֹעַ קוֹל מְגִלָּה בְּיוֹם הַמּוֹעֵד הַזֶּה, שֶׁהוּא פּוּרִים, אֲשֶׁר לֶעָתִיד כָּל הַיָּמִים טוֹבִים יִהְיוּ בְּטֵלִים, וִימֵי פּוּרִים לֹא נִבְטָלִים (שׁוֹחֵר טוֹב מִשְׁלֵי ט), צְרִיכִין אָנוּ לְהַזְכִּיר זְכוּתָן שֶׁל מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר, כִּי יוֹם תַּעֲנִית אֶסְתֵּר וְיוֹם פּוּרִים הֵם יָמִים שֶׁל רָצוֹן וְאַהֲבָה, לָכֵן טוֹב לְהִתְפַּלֵּל בְּיוֹם תַּעֲנִית אֶסְתֵּר, וְשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה יְקַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִלָּתֵנוּ, אָמֵן.
א. מִתְּחִלַּת בְּרִיאַת הָעוֹלָם רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֵין הָעוֹלָם יָכוֹל לְהִתְקַיֵּם בַּדִּין. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? שִׁתֵּף שֵׁם הָרַחֲמִים וּבָרָא אֶת הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (בְּרֵאשִׁית א א): "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" – בְּמִדַּת הַדִּין, כִּי מִדַּת אֱלֹהִי"ם הוּא דִּין, וְאַחַר כָּךְ כְּתִיב (שָׁם ב ד): "בְּיוֹם עֲשׂוֹת יהו"ה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם".
וּמָצָאתִי טַעַם הָגוּן, שֶׁכָּתַב הָרַב הַגָּאוֹן, בַּעַל הַמְחַבֵּר "תּוֹרַת חַיִּים" (מַסֶּכֶת חֻלִּין דַּף פו עַמּוּד א), הָעִנְיָן שֶׁהַצַּדִּיקִים נִתְפָּסִין בַּעֲווֹן הַדּוֹר, לְפִי שֶׁהַמִּדָּה שֶׁל דִּין הִיא רוֹצָה לְכַלּוֹת אֶת הָעוֹלָם, כְּשֶׁאֵין עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, וְהַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא בְּרַחֲמָיו מְרַחֵם עַל כָּל מַעֲשָׂיו, וְלָכֵן שִׁתֵּף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת הָרַחֲמִים, שֶׁהוּא שֵׁם הֲוָיָ"ה, עִם מִדַּת הַדִּין, אַךְ מִדַּת הַדִּין הוּא מְקַטְרֵג וּמְבַקֵּשׁ שֶׁיַּעֲשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דִּין בָּעוֹלָם, מָה עוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? נוֹתֵן לּוֹ צַדִּיק אֶחָד שֶׁהוּא שָׁקוּל כְּנֶגֶד כָּל הָעוֹלָם, וּבָזֶה הוּא מַשְׁתִּיק אֶת הַדִּין וּמַצִּיל אֶת כָּל הָעוֹלָם, אֲבָל תֵּכֶף כְּשֶׁמֵּת צַדִּיק אֶחָד, נוֹלָד בִּמְקוֹמוֹ צַדִּיק אַחֵר, בְּסוֹד (קֹהֶלֶת א ה): "וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ", עַד כָּאן דְּבָרָיו שֶׁל הַגָּאוֹן מוֹרֵנוּ הָרַב רַבִּי חַיִּים שׁוֹר זַ"ל בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, עַיֵּן שָׁם.
בֵּאוּר נִפְלָא בַּפְּסוּקִים שֶׁבִּמְגִלַּת אֶסְתֵּר
וְעַל פִּי זֶה נִרְאֶה לִי לְתָרֵץ קֻשְׁיָא גְּדוֹלָה בַּפְּסוּקִים בַּמְּגִלָּה (אֶסְתֵּר ג ה-ו): "וַיַּרְא הָמָן כִּי אֵין מָרְדְּכַי כּוֹרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ וַיִּמָּלֵא הָמָן חֵמָה וַיִּבֶז בְּעֵינָיו לִשְׁלֹחַ יָד בְּמָרְדְּכַי לְבַדּוֹ וְגוֹ' וַיְבַקֵּשׁ הָמָן לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַם מָרְדְּכָי", וְלִכְאוֹרָה קָשֶׁה, מָרְדְּכַי לְבַד לֹא רָצָה לְהִשְׁתַּחֲווֹת – וּבִקֵּשׁ הָמָן לַעֲקֹר וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים?
וְהַנִּרְאֶה לְתָרֵץ, כִּי הִנֵּה יָדוּעַ, שֶׁיִּשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוּר הָיוּ חַיָּבִים כְּלָיָה, מִפְּנֵי שֶׁהִשְׁתַּחֲווּ לַצֶּלֶם שֶׁל נְבוּכַדְנֶצַּר אוֹ מִפְּנֵי שֶׁנֶּהֱנוּ מִסְּעוּדָה שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. וְהִנֵּה הָמָן וְהַשָּׂטָן הָיוּ מְקַטְרְגִים עַל זֶה, וּמִדַּת הַדִּין הָיָה נוֹתֵן שֶׁיִּכְלוּ יִשְׂרָאֵל כֻּלָּם, חָלִילָה, וְלָכֵן הָיָה הָמָן מִתְיָרֵא שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַעֲשֶׂה כֵּן, שֶׁיִּטֹּל אֶת הַצַּדִּיק אֶחָד שֶׁהוּא שָׁקוּל כְּנֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל, וְצַדִּיק אַחֵר נוֹלָד, וְיִהְיוּ יִשְׂרָאֵל חַיִּים וְקַיָּמִין, וְלָכֵן כְּתִיב: "וַיִּבֶז בְּעֵינָיו לִשְׁלֹחַ יָד בְּמָרְדְּכַי" לְחוּד, כִּי בָּזֶה יִהְיֶה לְיִשְׂרָאֵל כַּפָּרָה בְּמִיתַת הַצַּדִּיק אֶחָד, שֶׁלְּפִי שֶׁמָּרְדְּכַי הָיָה שָׁקוּל כְּנֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל, וְלָכֵן בִּקֵּשׁ הָמָן וְהַשָּׂטָן "לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים בְּכָל מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ", וְדוֹ"ק.
ג. וְהִנֵּה לְדֵעָה שֶׁאָמְרוּ (מְגִלָּה שָׁם), שֶׁיִּשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר הָיוּ חַיָּבִים כְּלָיָה מִפְּנֵי שֶׁנֶּהֱנוּ מִסְּעוּדָתוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, *[3] דְּלֵיכָּא לְמֵימַר דְּמִשּׁוּם דְּקָאָכְלֵי מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת אִתְחַיְּבֵי, דְּהָא כְּתִיב (אֶסְתֵּר א ח): "וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת אֵין אוֹנֵס". וְהַפֵּרוּשׁ לְפִי דַּת כָּל אֶחָד וְאֶחָד הָיָה הַשְּׁתִיָּה, וְיִשְׂרָאֵל דְּאָסוּר לְהוֹ יֵין נֶסֶךְ וְיַיִן שֶׁל עַכּוּ"ם, לָא הֲוֵי מַשְׁקֵי לְהוֹ אֶלָּא מִיַּיִן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְשַׁמָּשִׁין שֶׁל יִשְׂרָאֵל הֲווֹ מוֹזְגִין לְהוֹן, וְכֵן מַאֲכָלִים דַּהֲוֵי יְהָבֵי לְהוֹן לְיִשְׂרָאֵל, הֲוֵי בִּשּׁוּל יִשְׂרָאֵל, דַּאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לָא הֲוֵי אָנֵיס לְהוֹן לְמֵיכְלֵי וּלְמִשְׁתֵּי מַאי דְּאָסוּר לְהוֹ, וּכְדִכְתִיב: "אֵין אוֹנֵס", וְעָשָׂה כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ, אֲבָל חוֹבָא דִּלְהוֹן הֲוֵי, כִּי אוֹתוֹ הָרָשָׁע כִּוֵּן בִּסְעוּדָתוֹ, שֶׁהִזְמִין יִשְׂרָאֵל כְּדֵי לְמִנְקִיט שֶׁפַע דְּנָחֵית מִלְּעֵלָּא, דְּלָא יַשְׁפִּיעַ בִּשְׁכִינְתָא אֶלָּא בְּסִטְרָא אַחֲרָא, וְלָכֵן הִזְמִין יִשְׂרָאֵל כְּדֵי לְמִנְקִיט לְהוֹ לְסִטְרָא דִּילֵיהּ, וְהוּא סוֹד הֲטָלַת זֻהֲמָא, כֵּיוָן שֶׁהַשֶּׁפַע יִהְיֶה יוֹרֵד לְיִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי הַסִּטְרָא אַחֲרָא.
וְזֶהוּ עִנְיַן הַזֻּהֲמָא שֶׁמְּטִילִין, בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, בַּקְּדֻשָּׁה בַּגָּלוּת הַמַּר הַזֶּה, עַל יְדֵי שֶׁהֵם רִאשׁוֹנָה לַיְנִיקָה, וּמְקַבְּלִין הַשֶּׁפַע עַל יְדֵיהֶם, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (אֵיכָה א ה): "הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ". וְזֶהוּ הַסּוֹד בַּגְּמָרָא (עֲבוֹדָה זָרָה ח עַמּוּד א): יִשְׂרָאֵל בְּחוּצָה לָאָרֶץ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה בְּטָהֳרָה. וְלוּלֵי שֶׁלֹּא הָיוּ יִשְׂרָאֵל נֶהֱנִין מִסְּעוּדָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָרָשָׁע, לֹא הֲוֵי אוֹתוֹ הָרָשָׁע פּוֹעֵל כְּלוּם, כִּי הַקְּדֻשָּׁה לֹא הָיְתָה מְקַבֶּלֶת שׁוּם שֶׁפַע מִסִּטְרָא אַחֲרָא, אֲבָל כֵּיוָן דַּהֲוֵי יִשְׂרָאֵל נֶהֱנִין מִסְּעוּדָתוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, הֲוֵי כְּאִלּוּ כִּבְיָכוֹל יָנְקוּ מִסִּטְרָא אַחֲרָא, *[4] וּבְהַאי סְעוּדָתָא גָּרַם לַאֲטָלָא זֻהֲמָא בְּיִשְׂרָאֵל, אַף עַל גַּב דַּהֲוֵי אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין מַאֲכָל כָּשֵׁר וּמַשְׁקִין דְּהֶתֵּרָא – אַף עַל פִּי כֵן נֶחְשַׁב לָהֶם כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִסְּעוּדָה שֶׁל סִטְרָא אַחֲרָא.
חִיּוּב זְהִירוּת שֶׁלֹּא לֶהֱנוֹת מִסְּעוּדַת עַכּוּ"ם
עַל כֵּן צְרִיכִין אָנוּ לְהִזָּהֵר כְּשֶׁעַכּוּ"ם עוֹשִׂין סְעוּדָה, שֶׁלֹּא לֵיהָנוֹת מֵאוֹתָן סְעוּדוֹת וְכַנִּזְכָּר, חוּץ אִם הָעַכּוּ"ם מְשַׁדֵּר [פֵּרוּשׁ: שׁוֹלֵחַ] לְיִשְׂרָאֵל חַיּוֹת וְעוֹפוֹת וְדָגִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם לְבֵית יִשְׂרָאֵל, הוּא מֻתָּר, אֲבָל בְּבֵיתוֹ שֶׁל עַכּוּ"ם הוּא אָסוּר לֶאֱכֹל עִמּוֹ, אַף דְּאוֹכֵל מַאֲכָל כָּשֵׁר וְשׁוֹתֶה יַיִן כָּשֵׁר, וְכָל מִי שֶׁלֹּא נִזְהָר בְּדָבָר זֶה, אֲזַי חֶטְאוֹ וְעָנְשׁוֹ גָּדוֹל מְאֹד, וְהַשְּׁכִינָה בָּכֹה תִבְכֶּה עַל אוֹתָן אֲנָשִׁים. וּרְאָיָה לַדָּבָר, שֶׁבִּשְׁבִיל עֲבֵרָה זוֹ הָיוּ כְּלַל יִשְׂרָאֵל חַיָּבִים כְּלָיָה בִּימֵי הָמָן וַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ.
ד. וְעַל כֵּן רָצָה מָרְדְּכַי לְבַדּוֹ שֶׁלֹּא לֵיהָנוֹת מִסְּעוּדָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע, כְּדֵי שֶׁבִּזְכוּתוֹ יִהְיוּ נִצּוֹלִין כְּלַל יִשְׂרָאֵל. וְאַף בִּימֵי מָרְדְּכַי רָצְתָה מִדַּת הַדִּין לִפְגֹּעַ בִּכְלַל יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּימֵי מֹשֶׁה (בַּמִּדְבָּר טז כא): "וַאֲכַלֶּה אוֹתָם כְּרָגַע", (שְׁמוֹת לב י): "וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל", וְרָצְתָה מִדַּת הַדִּין לְהַרְבּוֹת זַרְעוֹ שֶׁל מָרְדְּכַי כְּחוֹל הַיָּם, רַק מָרְדְּכַי בִּטֵּל הַגְּזֵרָה בִּתְפִלָּתוֹ, כְּמוֹ שֶׁבִּטֵּל מֹשֶׁה רַבֵּינוּ הַגְּזֵרָה בִּתְפִלָּתוֹ.
עוֹד טַעַם לְהִתְעַנּוֹת בְּתַעֲנִית אֶסְתֵּר
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב (אֶסְתֵּר ד א): "וּמָרְדְּכַי יָדַע". רָצָה לוֹמַר, שֶׁיָּדַע תֹּכֶן הַדָּבָר, שֶׁהַגְּזֵרָה בָּאָה עַל יְדֵי הַפְּגָם הַגָּדוֹל שֶׁפָּגְמוּ בַּשְּׁכִינָה עֲבוּר שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל נֶהֱנִין מִסְּעוּדָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע, וְלָכֵן (שָׁם): "וַיִּלְבַּשׁ מָרְדְּכַי שַׂק וָאֵפֶר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְּדוֹלָה וּמָרָה", "וַיִּלְבַּשׁ שַׂק" – לְכַפֵּר עַל חֵטְא זֶה וּלְהַתִּישׁ כֹּחַ שֶׁל אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ, שֶׁהָיוּ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִם עֵשָׂו הָרָשָׁע בְּבוֹאוֹ לְיַעֲקֹב אָחִיו, וְלָכֵן (בְּרֵאשִׁית לב ח): "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד" – מֵהַנֵּי ת' קְלִפּוֹת וּמַשְׁחִיתִים שֶׁהָיוּ עִם עֵשָׂו, וְלָכֵן לָבַשׁ שַׂ"ק, כִּי שַׂ"ק הוּא גֵּימַטְרִיָּא ת', כְּדֵי לְהַתִּישׁ כֹּחַ שֶׁל עֵשָׂו הָרָשָׁע, וּמָרְדְּכַי הוֹדִיעַ לְאֶסְתֵּר גֹּדֶל הַפְּגָם הַנַּעֲשָׂה בַּסְּעוּדָה שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וּמִיָּד כְּתִיב (אֶסְתֵּר ה א): "וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת" – שֶׁלָּבְשָׁה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְנָתְנָה עֵצָה לָצוּם ג' יָמִים וְג' לֵילוֹת כְּדֵי לְבַטֵּל הַזֻּהֲמָא שֶׁהִטִּיל הָמָן וַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּסְעוּדָתָן, וּבָזֶה יֻתַּשׁ כֹּחַ הַזֻּהֲמָא הַנַּעֲשִׂים עַל יְדֵי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה הַהוּא. וְעַל יְדֵי הַצּוֹם הִתִּישׁ כֹּחַ הַזֻּהֲמָא, וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הֵאִירָה כְּבָרִאשׁוֹנָה. וּמֵעַתָּה מוּבָן לְפָנֵינוּ גַּם כֵּן טַעַם לְתַעֲנִית זֶה, שֶׁהוּא תַּעֲנִית אֶסְתֵּר, שֶׁאָנוּ נוֹהֲגִין לְהִתְעַנּוֹת לְדוֹרֵי דּוֹרוֹת.
ה. עַל כֵּן, כָּל אֶחָד וְאֶחָד צָרִיךְ לְכַוֵּן בְּתַעֲנִית אֶסְתֵּר וּלְהִתְפַּלֵּל, שֶׁבְּאִם נִדְבַּק בָּנוּ בַּגָּלוּת הַמַּר, שֶׁאָנוּ מְקַבְּלִין שֶׁפַע עַל יְדֵי שֶׁלִּפְעָמִים אָנוּ אוֹכְלִים אֵצֶל אֻמּוֹת הָעוֹלָם – וְכָל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה לָזֶה, שֶׁתַּעֲמֹד לָנוּ זְכוּת מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר שֶׁתִּקְּנוּ הַתַּעֲנִית וְקָבְעוּ לְהִתְעַנּוֹת בּוֹ בְּיוֹם י"ג בַּאֲדָר כְּדֵי לְהַתִּישׁ כֹּחַ הָאֲכִילָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל אוֹכְלִין בֵּין הָאֻמּוֹת, אֲזַי זְכוּת תַּעֲנִית אֶסְתֵּר יַעֲמֹד לָנוּ לְשַׁבֵּר וּלְהַתִּישׁ וּלְהָסִיר כֹּחַ הַסִּטְרָא אַחֲרָא שֶׁרוֹצֶה לְהִדָּבֵק דַּוְקָא בַּקְּדֻשָּׁה, וְעַל יְדֵי הַתַּעֲנִית יִזְדַּכְּכוּ וִיטַהֲרוּ הַפְּגָם הַגָּדוֹל הַזֶּה.
אַשְׁרֵי מִי שֶׁאֵינוֹ נֶהֱנֶה מֵאֲחֵרִים, וְכָל שֶׁכֵּן מֵהָאֻמּוֹת
וְכָל מִי שֶׁנִּזְהָר וְאֵינוֹ רוֹצֶה לֵיהָנוֹת מִן אֲחֵרִים, וּמִכָּל שֶׁכֵּן מִן הָאֻמּוֹת – עָלָיו נֶאֱמַר (תְּהִלִּים קכח ב): "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ", "אַשְׁרֶיךָ" – בָּעוֹלָם הַזֶּה, "וְטוֹב לָךְ" – לָעוֹלָם הַבָּא (בְּרָכוֹת ח עַמּוּד א).
v v v
w נִצָּבִים w
א. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּמַסֶּכֶת מְגִלָּה (דַּף ז עַמּוּד א): "מְגִלַּת אֶסְתֵּר בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ נֶאֶמְרָה", עַל כֵּן מְבֹאָר בִּמְגִלָּה זוֹ כַּמָּה עִנְיָנִים פְּלָאִים, וְנַזְכִּיר דֶּרֶךְ כְּלָל דָּבָר אֶחָד, וְהוּא, דְּאִיתָא בַּזֹּהַר פָּרָשַׁת פְּקוּדֵי (דַּף רמט עַמּוּד ב), שֶׁיֵּשׁ חֶדֶר אֶחָד לְמַעְלָה, וְיֵשׁ לְהַחֶדֶר אַרְבָּעָה פְּתָחִים לְד' רוּחוֹת הָעוֹלָם, וַעֲשָׂרָה מְמֻנִּים לְכָל פֶּתַח וָפֶתַח, וְחַד מְמֻנֶּה עַל כֻּלָּם, ואהדיא"ל שְׁמֵיהּ, וְהוּא מַלְאָךְ אֶחָד מִן הָאוֹפַנִּים, וְהוּא אוֹפָן לִפְעֹל פְּעֻלּוֹת וּנְקָמוֹת עַל מְצֵרֵי יִשְׂרָאֵל.
הַמַּלְאָכִים שֶׁנִּקְרָאִים "חשמלי"ם", עוֹרְכִים מִלְחָמָה כְּנֶגֶד הַסִּטְרָא אַחֲרָא.
ב. וְהַהוּא אוֹפָן עִם הָאַרְבָּעִים מַלְאָכִים הַמְמֻנִּים הַנִּזְכָּרִים עוֹלִין לְמַעְלָה לְמָקוֹם אֶחָד שֶׁנִּקְרָא (מְלָכִים א יד, כח): "תָּא הָרָצִים", וְאָז עוֹלִין עִמּוֹ מַלְאָכִים הַנִּקְרָאִים "חשמלי"ם", וּמַקְדִּימִין אֶת עַצְמָן בִּמְרוּצָה וּבִזְרִיזוּת לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה עִם שָׂרֵי הָאֻמּוֹת לְנַצֵּחַ אוֹתָן וְלַעֲשׂוֹת בָּהֶן נְקָמָה, וּכְשֶׁהַחֵטְא גּוֹרֵם, חַס וְשָׁלוֹם, אֲזַי יֵשׁ רָצִים אֲחֵרִים בַּסִּטְרָא אַחֲרָא, שֶׁמַּקְדִּימִין בְּקִטְרוּגֵיהֶן לִשְׁלֹט עַל יִשְׂרָאֵל וּלְהָרַע מַזָּלָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל.
תְּפִלּוֹתֵיהֶן שֶׁל מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר הוֹעִילָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל יָשׁוּבוּ מִדַּרְכָּם
ג. וְזֶהוּ דִּכְתִיב (אֶסְתֵּר ג טו): "הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים" – מִסִּטְרָא אַחֲרָא לְעוֹרֵר גְּזֵרוֹת עַל יִשְׂרָאֵל, וְאָז (שָׁם): "וְהָעִיר שׁוּשַׁן נָבוֹכָה". וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁגָּרְמָה תְּפִלַּת מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה כְּדֵי לְהַעֲבִיר דַּעַת הָמָן, וְעָלְתָה צַעֲקָתָם לַמָּרוֹם, וַה' בְּרַחֲמָיו קִבֵּל אֶת תְּפִלַּת עַמּוֹ, וְנִתְגַּלָּה הָעֵת רָצוֹן, אָז (שָׁם ח יד): הָרָצִים רוֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ יָצְאוּ מְבֹהָלִים, רוֹצֶה לוֹמַר, אוֹתָן הַמַּלְאָכִים קַדִּישִׁים הָיוּ רָצִים לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בְּהָמָן הָרָשָׁע, וְאָז (שָׁם טו): "וְהָעִיר שׁוּשַׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה".
כְּדַאי מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר לְהַזְכִּירָם כִּי מָסְרוּ נַפְשָׁם עֲבוּר יִשְׂרָאֵל
ד. וְלָכֵן צָרִיךְ לִקְרוֹת הַמְּגִלָּה מִלָּה בְּמִלָּה, וְלֹא בִּמְהִירוּת, כִּי כָל תֵּבָה וָאוֹת – יֵשׁ בָּהֶם קְדֻשָּׁה וְסוֹדוֹת נִפְלָאִים, וּכְדַאי מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר לְהַזְכִּיר שִׁבְחָן בְּכַוָּנָה, כֵּיוָן שֶׁמָּסְרוּ נַפְשָׁם עֲבוּר יִשְׂרָאֵל בְּזַעֲקָתָן וּתְפִלָּתָן, וְאֶסְתֵּר הָיְתָה מוֹסֶרֶת נַפְשָׁהּ כְּשֶׁהָלְכָה לְגַבֵּי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, שֶׁאָמְרָה (שָׁם ד טז): "וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי". וְאִיתָא בְּמִדְרָשׁ יַלְקוּט (אֶסְתֵּר רֶמֶז תתרנו), שֶׁאֶסְתֵּר אָמְרָה מִזְמוֹר כ"ב שֶׁבְּסֵפֶר תְּהִלִּים: "אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי", וְהָעִנְיָן מְבֹאָר בְּדִבְרֵי פֶּה קָדוֹשׁ הָאֲרִ"י זַ"ל (פְּרִי עֵץ חַיִּים שַׁעַר פּוּרִים פֶּרֶק ו. שַׁעַר הַכַּוָּנוֹת דַּף קט:), וְהוּא, כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרֹב רַחֲמָיו וַחֲסָדָיו מַשְׁגִּיחַ וּמַבִּיט לְהָאִיר וּלְהַשְׁפִּיעַ שֶׁפַע קְדֻשָּׁה מִמָּרוֹם, רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, עַל יְדֵי שֵׁמוֹת הַקְּדוֹשִׁים, שֶׁכָּל שֵׁם הוּא "אֵל", וְיוֹצֵא מִן הַפָּסוּק (מִיכָה ז יח): "מִי אֵל כָּמוֹךָ", וְשֵׁם שֵׁנִי יוֹצֵא מִן הַפָּסוּק (שְׁמוֹת לד ו): "ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן", וּשְׁנֵי פְּעָמִים "אֵל" בְּמִלּוּאָם, כָּזֶה: אָלֶ"ף לָמֶ"ד – גֵּימַטְרִיָּא שׁ"ע, כִּי יֵשׁ לְמַעְלָה שׁ"ע נְהוֹרִין דִּמְאִירִין [פֵּרוּשׁ: אוֹרוֹת הַמְּאִירִים] בְּשׁ"ע עוֹלָמוֹת, וְהֵן מְאִירִין לְנִשְׁמַת הַצַּדִּיק, אֲשֶׁר עָסַק תָּמִיד בַּתּוֹרָה וּמַתְמִיד בְּלִמּוּדוֹ, וְהָיָה תָּמִיד דָּבוּק בַּתּוֹרָה הַנִּקְרֵאת "אוֹר", וּבַמִּצְוָה הַנִּקְרֵאת "נֵר", וְאֵלּוּ שְׁנֵי שֵׁמוֹת הֵן מְסֻגָּלִין לְעוֹרֵר חֶסֶד שֶׁל אֵלּוּ שׁ"ע נְהוֹרִין עַל יְדֵי עֲנִיַּת אָמֵן בְּכַוָּנָה, כִּי כָל הָעוֹנֶה אָמֵן בְּכַוָּנָה וּמְמַהֵר לָרוּץ לְבֵית הַכְּנֶסֶת בִּשְׁבִיל עֲנִיַּת אָמֵן, זוֹכֶה לְאֵלּוּ שׁ"ע נְהוֹרִין עַל יְדֵי עֲנִיַּת אָמֵן, וְכָל הַמְבַזֶּה אָמֵן, וְקַל בְּעֵינָיו עֲנִיַּת אָמֵן – מַקְדִּימִין לְנִשְׁמָתוֹ שׁ"ע קְלִפּוֹת, רַחֲמָנָא לִצְּלָן, וּמוֹלִיכִין אוֹתוֹ לְחַדְרֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת, וַעֲלֵיהֶם אָמַר הַנָּבִיא (יְשַׁעְיָה נ ט): "עָשׁ יֹאכְלֵם". וְהִנֵּה עַל אֶסְתֵּר הַצַּדֶּקֶת הָיָה מֵאִיר אוֹתָן שׁ"ע נְהוֹרִין, כִּי נִשְׁמָתָהּ הָיְתָה מִשֹּׁרֶשׁ הֶאָרָה זוֹ, אֲשֶׁר שָׁם מְאִירִים שְׁנֵי שֵׁמוֹת שֶׁל "אֵל", שֵׁם אֶחָד מֵ"ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם" וְגוֹ', וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מִפָּסוּק: "מִי אֵל כָּמוֹךָ". וּכְשֶׁהָלְכָה אֶסְתֵּר לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, הֻכְרְחָה לֵילֵךְ בֵּין שְׁתֵּי בָּתֵּי עֲבוֹדָה זָרָה, וְהָיָה שָׁם מְקוֹם קְלִפּוֹת, וְהוּסַר מִמֶּנָּה הָרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְהֶאָרָה שֶׁל שֵׁם אֶחָד, שֶׁהוּא שֵׁם שֶׁל "מִי אֵל כָּמוֹךָ", וְלֹא נִשְׁאַר בָּהּ כִּי אִם הֶאָרָה שֶׁל: "ה' ה' אֵל רַחוּם", וְעַל כֵּן צָעֲקָה: "אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי", שֶׁעַד עַכְשָׁו הָיוּ מְאִירִים שְׁנֵי שֵׁמוֹת שֶׁל "אֵל", וְעַכְשָׁו רַק שֵׁם אֶחָד.
בְּכָל מוֹעֵד וּמוֹעֵד יֵשׁ קְדֻשּׁוֹת וְסוֹדוֹת נִפְלָאִים
ה. רְאֵה בְּעֵינֶיךָ קְדֻשַּׁת הַמּוֹעֲדִים אֵלּוּ, בְּכָל מוֹעֵד וּמוֹעֵד יֵשׁ בָּהֶן קְדֻשּׁוֹת וְסוֹדוֹת נִפְלָאִים, וְצָרִיךְ אַתָּה לָדַעַת, כִּי יֵשׁ עוֹלָם חָדָשׁ לְמַעְלָה, שֶׁהוּא קָדוֹשׁ וְנוֹרָא מְאֹד, וְאֵין אוֹתוֹ הָעוֹלָם מִתְגַּלֶּה לַחוּץ מֵחֲמַת רֹב קְדֻשָּׁתוֹ, כִּי אִם פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה, וּמַתְחִיל לְהִתְגַּלּוֹת בְּהַתְחָלַת קְרִיאַת מְגִלָּה, וּמִזֶּה הָעוֹלָם הָיָה שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ שֶׁל מָרְדְּכַי הַצַּדִּיק. וּצְרִיכִין אָנוּ לְעוֹרֵר רַחֲמִים, שֶׁיִּתְגַּלֶּה הָעוֹלָם הַנִּזְכָּר לְעֵיל לַחוּץ, וְיַשְׁפִּיעַ וְיָאִיר עַל רֵישֵׁי דְּעַמָּא [פֵּרוּשׁ: רָאשֵׁי הָעָם], הַמִּתְאַסְּפִים לִשְׁמֹעַ מִקְרָא מְגִלָּה בְּלֵב טָהוֹר, בְּלֵב שֶׁל כַּוָּנָה.
וְזֶהוּ כַּוָּנַת הַבְּרָכָה: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִקְרָא מְגִלָּה" – פֵּרוּשׁ, שֶׁצִּוָּנוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בָּרוּךְ הוּא, לְעוֹרֵר כַּוָּנָה לְהוֹצִיא אוֹתָהּ הֶאָרָה גְּדוֹלָה לַחוּץ, וְזֶהוּ "עַל מִקְרָא מְגִלָּה", כְּמוֹ (בַּמִּדְבָּר י ב): "לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת". וְעַל זֶה יַעֲנֶה הַקָּהָל אָמֵן בְּכַוָּנָה גְּדוֹלָה, וּמְאֹד מְאֹד צְרִיכִין לְעוֹרֵר בִּקְרִיאַת הַמְּגִלָּה בְּשָׁעָה שֶׁמְּבָרֵךְ בְּצִבּוּר "עַל מִקְרָא מְגִלָּה", כְּשֶׁאוֹמֵר "עַל מִקְרָא", שֶׁיֻּלְבַּשׁ חֲרָדָה וְאֵימָה עַל הַמְבָרֵךְ, וְגַם עַל הַצִּבּוּר בְּשָׁמְעָם הַבְּרָכָה כְּשֶׁאוֹמֵר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר "עַל מִקְרָא מְגִלָּה" – יִפֹּל עֲלֵיהֶם חֲרָדָה וְאֵימָה וְהַכְנָעָה גְּדוֹלָה, כִּי הוּא עוֹלָם אָיֹם, גָּדוֹל וְנוֹרָא, וּמֵאוֹר הָעוֹלָם הַהוּא יָבוֹא שֶׁפַע וְנִיצוֹץ קְדֻשָּׁה וְטָהֳרָה לְהָאִיר עַל יִשְׂרָאֵל, וִיכַוֵּן כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁהוּא כְּלִי מוּכָן לְקַבֵּל הַקְּדֻשָּׁה וְהַטָּהֳרָה מִזֶּה הָעוֹלָם, וּבְאוֹתוֹ אוֹר שֶׁל רַחֲמִים יִזְכֶּה לְחַיִּים וָחֶסֶד וְשֶׁלֹּא יָבוֹא יִשְׂרָאֵל לְשׁוּם מִכְשׁוֹל, וִימַהֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רַחֲמִים עָלֵינוּ לְהוֹצִיאֵנוּ מֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה.
טַעַם שֶׁמַּרְבִּים לְהַדְלִיק נֵרוֹת בְּפוּרִים
ו. וְלָכֵן מַרְבִּין אָנוּ בְּנֵרוֹת בְּפוּרִים, שֶׁיִּהְיֶה אוֹר בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת מָלֵא בְּנֵרוֹת, וְהַכֹּל הוּא רֶמֶז עַל אוֹתוֹ אוֹר גָּדוֹל מִשׁ"ע נְהוֹרִין, וְעַל זֶה כְּתִיב (אֶסְתֵּר ח טז): "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה" וְגוֹ'. וּבְוַדַּאי כָּל הַיָּרֵא וְחָרֵד לִדְבַר ה', יִשְׂמַח וְיָגִיל בְּגִילָה וּבִרְעָדָה, כְּשֶׁשּׁוֹמֵעַ קוֹל הַבְּרָכָה "עַל מִקְרָא מְגִלָּה" כְּשֶׁיּוֹצֵא מִפִּי הַחַזָּן, עַל כֵּן חִיּוּב גָּדוֹל עָלֵינוּ לְטַהֵר אֶת עַצְמֵנוּ בְּמִקְוֶה קֹדֶם שֶׁיֵּלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה טָהוֹר לְקַבֵּל אוֹר טָהוֹר וְהַשֶּׁפַע הַטָּהוֹר, וְכָל זֶה הֶעְתַּקְתִּי מִכִּתְבֵי רַבִּי חַיִּים וִיטַאל זַ"ל (פְּרִי עֵץ חַיִּים שַׁעַר פּוּרִים פֶּרֶק ה). וְהָאוֹר הוּא דִּמְיוֹן קַבָּלַת נְשָׁמָה יְתֵרָה, לְמִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְכַוֵּן לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ כְּלִי מוּכָן לְקַבֵּל קְדֻשָּׁה הָעֶלְיוֹנָה, וּבִמְדִינוֹת פּוֹלִין רָאִיתִי מִנְהָג הָגוּן, שֶׁהֵן מַלְבִּישִׁין כְּתֹנֶת לָבָן וְנָקִי וּמִכְנָסַיִם לְבָנִים קוֹדֵם קְרִיאַת הַמְּגִלָּה וְהוֹלְכִין לְבֵית הַכְּנֶסֶת בְּבִגְדֵי שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, וּבֵין מְגִלָּה לִמְגִלָּה יִשְׂרָאֵל שְׂמֵחִין וְנוֹתְנִין שֶׁבַח וְהוֹדָיָה עַל רֶוַח וְהַצָּלָה שֶׁעָמְדָה לַיְּהוּדִים. וְצָרִיךְ לְחַלֵּק לַעֲנִיִּים אֵיזֶה דָּבָר וּלְחַלֵּק מָנוֹת לָאֶבְיוֹנִים. וְצָרִיךְ לְדַבֵּר בְּדִבְרֵי תוֹרָה, כְּמַאֲמַר חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מְגִלָּה טז עַמּוּד ב): "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה" – זוֹ הַתּוֹרָה, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (מִשְׁלֵי ו כג): "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר".
יֵשׁ לִלְמֹד מְעַט קֹדֶם סְעוּדַת פּוּרִים בַּיּוֹם
ז. וְטוֹב לָאָדָם, שֶׁיִּלְמֹד מְעַט קֹדֶם שִׂמְחַת סְעוּדַת פּוּרִים בַּיּוֹם, וְהַמְדַקְדְּקִים נוֹהֲגִים לְהִתְפַּלֵּל מִנְחָה בְּיוֹם י"ד קֹדֶם הַסְּעוּדָה, וְאַחַר כָּךְ אוֹכְלִין תַּבְשִׁיל אֶחָד וּמִתְפַּלְּלִין תְּפִלַּת מַעֲרִיב, שֶׁלֹּא לְאַחֵר יוֹתֵר עַד הַלַּיְלָה, פֶּן יְבֻסַּם וְיִהְיֶה בִּכְלָל שִׁכּוֹר שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְהִתְפַּלֵּל, וְאַחַר כָּךְ אַחַר תְּפִלַּת מַעֲרִיב, יַגִּיד לִבְנֵי בֵיתוֹ תֹּקֶף הַנֵּס שֶׁנַּעֲשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ. וְהִנֵּה אַצִּיג לְךָ עִנְיָן אֶחָד מִפֶּה קָדוֹשׁ הָאֲרִ"י זַ"ל (פְּרִי עֵץ חַיִּים פֶּרֶק ו), כִּי צְרִיכִין אָנוּ לָדַעַת מַחְשְׁבוֹת הָמָן הָרָשָׁע, צוֹרֵר הַיְּהוּדִים, אֲשֶׁר נָתַן נַפְשׁוֹ לִהְיוֹת מֵצֵר לְיִשְׂרָאֵל בְּחֹדֶשׁ אֲדָר דַּוְקָא, וְלֹא בִּשְׁאָר הֶחֳדָשִׁים שֶׁל שְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה.
כָּל חֹדֶשׁ מֵחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה הוּא נֶגֶד צֵרוּף אֶחָד מִצֵּרוּפֵי הֲוָיָ"ה
ח. דַּע כִּי יֵשׁ י"ב חֳדָשִׁים בַּשָּׁנָה, וְהֵם נֶגֶד י"ב צֵרוּפֵי שֵׁם הֲוָיָ"ה, וְעַל כָּל חֹדֶשׁ נִתְמַנֶּה צֵרוּף אֶחָד, עַד שֶׁבְּחֹדֶשׁ אֲדָר הוּא הַצֵּרוּף הָאַחֲרוֹן בְּהִפּוּךְ אָתְוָן כָּזֶה הוה"י, שֶׁהוּא סוֹד הַדִּין, וְלָכֵן כְּשֶׁהִזְכִּיר הָמָן הָרָשָׁע הַשֵּׁם הֲוָיָ"ה, הָיָה מַזְכִּירוֹ מְהֻפָּךְ, וְלָכֵן הָיָה אוֹמֵר הָמָן (אֶסְתֵּר ה יג): "וְכָל זֶ"ה אֵינֶנ"וּ שׂוֶ"ה לִ"י" – כִּי סוֹפֵי תֵבוֹת הוּא הַצֵּרוּף בְּהִפּוּךְ כָּזֶה: הוה"י, שֶׁכִּוֵּן לְעוֹרֵר דִּינִים כְּפוּלִים עַל יִשְׂרָאֵל, הָאֶחָד – שֶׁהִזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם בְּהִפּוּךְ, וְהַשֵּׁנִית – שֶׁהָיָה מַזְכִּיר הַשֵּׁם בְּסוֹפֵי תֵבוֹת, וְלֹא בְּרָאשֵׁי הַתֵּבוֹת. וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּרַחֲמָיו, אֲשֶׁר הֶאֱזִין וְשָׁמַע לִתְפִלָּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וּתְפִלַּת מָרְדְּכַי הַצַּדִּיק וּתְפִלַּת אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה הַמֻּכְתֶּרֶת בְּכֶתֶר מַלְכוּת, הָיְתָה אֶסְתֵּר בַּאֲמִירָתָהּ מְכַוֶּנֶת לַהֲפֹךְ מִדַּת הַדִּין לְרַחֲמִים, כִּי כֵן פְּעֻלַּת הַצַּדִּיקִים, שֶׁמְּהַפְּכִין מִדַּת הַדִּין לְמִדַּת הָרַחֲמִים, וְלָכֵן אָמְרָה הַשֵּׁם הָרָמוּז בְּרָאשֵׁי תֵבוֹת וּבְיֹשֶׁר וְאָמְרָה (שָׁם ד): "יָ"בוֹא הַ"מֶּלֶךְ וְ"הָמָן הַ"יּוֹם אֶל הַמִּשְׁתֶּה", כִּי בְּאוֹתָהּ סְעוּדָה הָיְתָה מְכַוֶּנֶת לְהַפִּיל אֶת הָמָן מִגְּדֻלָּתוֹ לְקַיֵּם הַפָּסוּק (מִשְׁלֵי כה כא): "אִם רָעֵב שׂוֹנַאֲךָ הַאֲכִילֵהוּ לָחֶם". וְהַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִסְכִּים עַל יָדָהּ.
לוּלֵי לֹא הִזְכִּירָה אֶסְתֵּר שֵׁם הֲוָיָ"ה בְּרָאשֵׁי תֵבוֹת, לֹא הָיְתָה יְכוֹלָה לְנַצֵּחַ אֶת הָמָן.
ט. אָמְנָם כַּוָּנַת אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה הָיְתָה לְהַמְשִׁיךְ רַחֲמִים גְּמוּרִים, וְהַשֵּׁם כִּפְשׁוּטוֹ וּבַהֲוָיָתוֹ הוּא רַחֲמִים גְּמוּרִים, כִּי לוּלֵי לֹא הִזְכִּירָה אֶסְתֵּר זֶה הַשֵּׁם בְּרָאשֵׁי תֵבוֹת, לֹא הָיְתָה יְכוֹלָה לְנַצֵּחַ אֶת הָמָן, וְלָכֵן בְּחָכְמָתָהּ הָיְתָה צְרִיכָה גַּם כֵּן קְצָת דִּין, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַדִּין נוֹקֵם בְּהָמָן, צוֹרֵר הַיְּהוּדִים, וְלָכֵן כְּתִיב (אֶסְתֵּר ז ז): "כִּי רָאָה כִּ"י כָלְתָ"ה אֵלָי"ו הָרָעָ"ה מֵאֵת הַמֶּלֶךְ", זֶהוּ מֶלֶךְ – מַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁהָיָה הַשֵּׁם בְּיֹשֶׁר בְּרַחֲמִים, שֶׁמּוֹרֶה רַחֲמִים עַל יִשְׂרָאֵל. אָמְנָם הַשֵּׁם נִרְמָז בְּסוֹפֵי תֵבוֹת, לְרַמֵּז הַדִּין הָעֶלְיוֹן שֶׁיָּבוֹא עַל הָמָן וּבָנָיו. הֲרֵי עַד הֵיכָן הָיְתָה כַּוָּנַת אוֹתוֹ הָרָשָׁע לְהָרַע לְיִשְׂרָאֵל. וְעָלָיו נִתְקַיֵּם הַכָּתוּב (תְּהִלִּים ז טז): "בּוֹר כָּרָה וַיַּחְפְּרֵהוּ", בְּרִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר טָמַן – נִלְכַּד בָּהּ. וְלָכֵן צִוְּתָה הַתּוֹרָה לִמְחוֹת שֵׁם עֲמָלֵק וְזַרְעוֹ וְזֶרַע זַרְעוֹ, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סִפְרִי דְּבָרִים כה יט. מְכִילְתָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי שְׁמוֹת יז יד), שֶׁצְּרִיכִין לִמְחֹק שֵׁם עֲמָלֵק אֲפִלּוּ מִן הָעֵצִים וְהָאֲבָנִים.
טַעַם לְמִנְהַג יִשְׂרָאֵל לְהַקִּישׁ בְּעֵת אֲמִירַת "הָמָן"
י. וְלָכֵן מִנְהָגָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל תּוֹרָה הוּא לְהַקִּישׁ הָמָן, כְּדֵי לִמְחֹק אֶת שְׁמוֹ וְשֵׁם עֲמָלֵק, וְכָל הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים כָּתְבוּ שֶׁלֹּא לְבַטֵּל הַמִּנְהָג. וְהִנֵּה שָׁמַעְתִּי בְּשֵׁם הַגָּאוֹן מוֹרֵנוּ הָרַב רַבִּי הֶעשִׁיל זַ"ל, שֶׁהָיָה נוֹהֵג כְּשֶׁהָיָה רוֹצֶה לְנַסּוֹת אֶת הַקּוּלְמוּס, הָיָה כּוֹתֵב שֵׁם עֲמָלֵק אוֹ שֵׁם הָמָן וָזֶרֶשׁ, וְאַחַר כָּךְ הָיָה מוֹחֵק אֶת שְׁמָם כְּדֵי לְקַיֵּם הַמִּצְוַת עֲשֵׂה (שְׁמוֹת יז יד. דְּבָרִים כה יט): "מָחֹה תִמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק", כִּי אֲנַחְנוּ מְחֻיָּבִים לְהִתְפַּלֵּל עַל מְחִיַּת עֲמָלֵק, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַשֵּׁם שָׁלֵם וְהַכִּסֵּא שָׁלֵם, וְאָז יִתְקַיֵּם הַמִּקְרָא (יְחֶזְקֵאל לח כג): "וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי בְּתוֹךְ הָעַמִּים", וּ"בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זְכַרְיָה יד ט), אָמֵן. מוֹרִי וְרַבִּי מוֹרֵנוּ הָרַב רַבִּי יוֹסֵף זַ"ל (יְסוֹד יוֹסֵף פֶּרֶק פ"ב).
v v v
[1] *) פֵּרוּשׁ הַזֹּהַר בְּלָשׁוֹן-קֹדֶשׁ:
וְלֹא לָהּ בִּלְבַדָּהּ הוֹשִׁיט הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב, אֶלָּא אֲפִלּוּ לְכָל הַמִּתְחַבְּרִים אִתָּהּ, וְלָכֵן אֲנַחְנוּ עֲדַת יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר נִמְצָאִים בַּגּוֹלָה וְסוֹבְלִין צַעַר הַגָּלוּת לְמַעַן כְּבוֹד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִתְחַבְּרִים וּמִתְאַסְּפִים בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת, שֶׁהֵן נִקְרָאִים גַּם כֵּן "חֲצַר הַמֶּלֶךְ" – מַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם.
[2] *) פֵּרוּשׁ בְּלָשׁוֹן-קֹדֶשׁ:
מָצָא הָמָן אֶת מָרְדְּכַי, כַּאֲשֶׁר הָיוּ יוֹשְׁבִים לְפָנָיו חֲכָמִים וְהוּא מְלַמְּדָם הִלְכוֹת קְמִיצָה. וּפֵרַשׁ רַשִּׁ"י, שֶׁדָּרַשׁ מָרְדְּכַי בְּעִנְיָנוֹ שֶׁל יוֹם, כִּי אוֹתוֹ הַיּוֹם שִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן הָיָה, שֶׁהוּא יוֹם הֲנָפַת הָעֹמֶר, אָמַר הָמָן: "בָּא מְלֹא הָעֹמֶר קֹמֶץ שֶׁלָּכֶם וְדוֹחֶה עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף שֶׁלִּי".
[3] *) פֵּרוּשׁ בְּלָשׁוֹן-קֹדֶשׁ:
שֶׁלֹּא נִתַּן לוֹמַר, שֶׁמִּשּׁוּם שֶׁאָכְלוּ מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת נִתְחַיְּבוּ, שֶׁהֲרֵי כָּתוּב: "וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת אֵין אוֹנֵס". וְהַפֵּרוּשׁ, לְפִי דַּת כָּל אֶחָד וְאֶחָד הָיְתָה הַשְּׁתִיָּה, וְיִשְׂרָאֵל שֶׁאָסוּר לָהֶם יֵין נֶסֶךְ וְיַיִן שֶׁל עַכּוּ"ם, לֹא הָיוּ מַשְׁקִים לָהֶם אֶלָּא מִיַּיִן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְשַׁמָּשִׁין שֶׁל יִשְׂרָאֵל הָיוּ מוֹזְגִים לָהֶם, וְכֵן מַאֲכָלִים שֶׁהָיוּ נוֹתְנִים לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, הָיָה בִּשּׁוּל יִשְׂרָאֵל, שֶׁאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לֹא הָיָה כּוֹפֶה עֲלֵיהֶם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת מִמַּה שֶּׁאָסוּר לָהֶם, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: "אֵין אוֹנֵס", וְעָשָׂה כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ, אֲבָל הַחֵטְא שֶׁלָּהֶם הָיָה, כִּי אוֹתוֹ הָרָשָׁע כִּוֵּן בִּסְעוּדָתוֹ, שֶׁהִזְמִין יִשְׂרָאֵל כְּדֵי לָקַחַת הַשֶּׁפַע הַיּוֹרֵד מִלְּמַעְלָה, שֶׁלֹּא יַשְׁפִּיעַ עַל הַשְּׁכִינָה, אֶלָּא עַל הַסִּטְרָא אַחֲרָא, וְלָכֵן הִזְמִין יִשְׂרָאֵל לָקַחַת אוֹתָם לַצַּד שֶׁלּוֹ. וְהוּא סוֹד הֲטָלַת זֻהֲמָא, כֵּיוָן שֶׁהַשֶּׁפַע יִהְיֶה יוֹרֵד לְיִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי הַסִּטְרָא אַחֲרָא.
[4] *) פֵּרוּשׁ בְּלָשׁוֹן-קֹדֶשׁ:
וּבְאוֹתָהּ סְעוּדָה גָּרַם לְהַטִּיל זֻהֲמָא בְּיִשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים מַאֲכָל כָּשֵׁר וּמַשְׁקִים שֶׁל הֶתֵּר – אַף עַל פִּי כֵן נֶחְשָׁב לָהֶם כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִסְּעוּדָה שֶׁל סִטְרָא אַחֲרָא.