מעשה אבות
דרשה לעלון עלי עין מספר 4
מעשה אבות עם ניקוד לעלונים ולדרשה
הַקְדָּמָה שֶׁל הַסֵּפֶר פְּסַק בֵּית דִּין
עִנְיָן הַזֶּה אֲשֶׁר לְפָנֵינוּ אֵין זֶה נוֹגֵעַ לַפְּרָט אוֹ לְצַד אֲשֶׁר בּוֹ דְרָרָא דְּמָמוֹנָא וְכַיּוֹצֵא, כִּי אִם נוֹגֵעַ לִכְלָל, בַּדָּבָר הַשָּׁוֶה לְכָל נֶפֶשׁ לַעֲשׂוֹת כְּמוֹ שֶּׁכָּתַב (מִשְׁלֵי ח, א.) שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ (מַה שֶּׁכָּתַב בַּתּוֹרָה זוֹהַר הַקָדוֹש פִּנְחָס (דף ריג, א) מוּסַר אָבִיךָ דָּא אוֹרַיְתָא,) וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ (כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל) (בְּרָכוֹת לה, ב), זוֹהַר הַקָדוֹש אַחֲרֵי (דף עד, א) אִימָּא דָּא הִיא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל דִּכְתִיב וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ, וְעַיֵּן מַה שֶּׁכָּתַב בְּתוֹרַת יְחִיאֵל (פָּרָשַׁת וַיִּשְׁלַח עַמּוּד שי"ג) מוּסַר אָבִיךָ הוּא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, וְתוֹרַת אִמֶּךָ הוּא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וְדַרְכֵי בְּנֵי אֱדֹם וְהַמִּתְחַבְּרִים עִמָּהֶם הַבְּנֵי שְׁפָחוֹת לוֹמַר, עָרוּ עַד הַיְּסוֹד לְבַטֵּל תּוֹרַת אִמֶּךָ, תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, שֶׁהִיא כְּקוֹץ בְּעֵינֵיהֶם עִם קַבָּלוֹת אֲבוֹתֵינוּ, כִּי הִיא חֹמֶר, בְּיָדְעָם כְּשֶׁתִּפּוֹל זֹאת בָּטֵל הַכֹּל {עַיֵּן שָׁם עִם נִימוּסֶיהָ) וּלְהַחְזִיק בְּקַבָּלַת אֲבוֹתֵינוּ – בְּעִנְיְנֵי הַדָּת וּמִנְהָגֶיהָ (עַיֵּן פסחים נ, ב) כְּבָר קִבְּלוּ אֲבוֹתֵיכֶם עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר שְׁמַע בְּנִי וְכוּ'. וְדַע כִּי לַעֲלוּקָה שְׁתֵּי בָּנוֹת הַב הַב (מִשְׁלֵי ל') דֶּרֶךְ לַגֵּיהִנֹּם הַנִּקְרָא עֲלוּקָה (עֲבוֹדָה זָרָה (יז, א), זוֹהַר הַקָדוֹש נָשֹׂא (קכד, א) הוּא שְׁנֵי דְּרָכִים אֶת אֲשֶׁר הוּא פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוּפוֹ אֲשֶׁר בָּאִים לַגֵּיהִנֹּם, וְיֵשׁ לָהֶם תִּקְוָה (עַיֵּן שַׁבָּת (קנב, ב)) כְּמַתְנִי' (עֵדֻיּוֹת פ"ב) י"ב חֹדֶשׁ, וְשׁוּב כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לְעוֹלָם הַבָּא (סַנְהֶדְרִין (צ, א) אַף עַל פִּי שֶּׁחָטָא יִשְׂרָאֵל הוּא (שָׁם (מד, א) וּמוּמָר לְדָבָר אחד אֵינוֹ מוּמָר לְכָל הַתּוֹרָה (חֻלִּין ד, ב), וְאֵין לְךָ דָּבָר הָעוֹמֵד בִּפְנֵי תְּשׁוּבָה (עַיֵּן יְרוּשַׁלְמִי פֵּאָה (פ"א ה"א אֵין לְכָל דָּבָר עוֹמֵד בִּפְנֵי בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה), וְזֶה כַּאֲשֶׁר הוּא חוֹטֵא לְעַצְמוֹ.
לֹא כֵּן אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת הָרַבִּים וּמַחֲזִיק יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה עַל כָזֶה נֶאֱמַר (דְּבָרִים כט, יח-יט) לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה, לֹא דַּי לוֹ אֲשֶׁר הוּא רָוֶה בְּכָל תַּאֲוַת לִבּוֹ, מוֹשֵׁךְ גַּם זוּלָתוֹ עִמּוֹ, כִּי חֶמֶד רֶשַׁע מְצוֹד (מִשְׁלֵי יב, יב), וְעַיֵּן תַּרְגּוּם שָׁם,) אָז לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ גו', כִּי מַה לְךָ לְשְׁטּוּת זֶה לִהְיוֹת חָבֵר לָאִישׁ מַשְׁחִית (עַיֵּן בְּרָכוֹת לה, ב) חָבֵר לְיָרָבְעָם בֶּן נְבָט שֶׁהִשְׁחִית אֶת יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם) וְלִהְיוֹת כְּמוֹ שֹׁרֶשׁ פּוֹרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה, אֵין אָדָם חוֹטֵא וְלֹא לוֹ (בָּבָא מְצִיעָא ה, ב) וְנֶחְשַׁב כְּמוֹ מוּמַר לְהַכְעִיס (עַיֵּן רַמְבַּ"ם פּ"ג מֵה' תְּשׁוּבָה ה"ו, וְעַיֵּן בֵּית יוֹסֵף חָדָשׁ (דַּף כז-כח) בְּגִדְרֵי מוּמָר לְהַכְעִיס וּלְתֵאָבוֹן.) כִּי הוּא מַסִּית עַל יְדֵי הַב לְצוֹדֵד זוּלָתוֹ בְּדֶרֶךְ חֲטָאִים, וְאֵין זֶה כְּמוֹ מוּמָר לְתֵאָבוֹן אֲשֶׁר לִפְעָמִים יִצְרוֹ אֲנָסּוֹ, אוֹ פַּרְנָסָתוֹ טוֹרְדַתוֹ, עִם וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וְגוֹ', וּכְמוֹ אֹנֶס רַחֲמָנָא פָּטְרֵיה (בָּבָא קַמָּא כח, ב) לֹא כֵּן עַל זוּלָתוֹ עַל יְדֵי הַב הַב בָּא אֶל שׁוּחָה עֲמוּקָה פִּי זָרוֹת (מִשְׁלֵי כב, יד) אֲשֶׁר כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן (שָׁם ב, יט וְעַיֵּן עֲבוֹדָה זָרָה יז, א) שֶׁאֵין לוֹ תְּקוּמָה כְּמוֹ (רֹאשׁ הַשָּׁנָה י"ז), מַה גַּם אֲשֶׁר חוֹתֵר לוֹ הַיְתֵרִים לְגַלּוֹת פָּנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה (אָבוֹת (פ"ג מי"א), וְעַיֵּן רַמְבַּ"ם פ"ג מַה' תְּשׁוּבָה הַלכה י"א) עַד שֶּׁנִּכְשַׁל בְּמִינוּת אוֹ צְדוֹקִית וְלִפְקוֹר בְּמִדְרַשׁ חֲכָמִים אָז אֵין לוֹ תַּקָּנָה, כִּי כָּל הָאוֹמֵר כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ אֱמֶת חוּץ תָּג א' (עַיֵּן סַנְהֶדְרִין שָׁם "חוּץ מִדִּקְדּוּק זֶה" פִירְשִ"י חֲסֵרוֹת וִיתֵירוֹת, וְעַיֵּן "דִּבְרֵי סוֹפְרִים" עֶרֶךָ הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי (הֲלָכָה ק"נ) אִי תָּגִין הֱוֵה הַלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִינַי. (ויקרא כ, טו, וְעַיֵּן תּוֹרַת כֹּהֲנִים שָׁם.) הֲרֵי זֶה מִין (סַנְהֶדְרִין צ"ט), וְלֹא נוּכַל לְהַכְחִישׁ בְּמַתְנִי' פֶּרֶק חֵלֶק (שָׁם צ') הַקּוֹרֵא בַּסְּפָרִים חִצוֹנִים וְכוּ', וְאֵין בְּיָדֵינוּ לְהַכְחִישׁ דִּבְרֵי הַשֻׁלְחָן עָרוּךְ (אוֹרַח חַיִּים סִימָן שׁ"ז) וְכֵן (יוֹרֶה דֵּעָה סִימָן רמ"ו) כִּי דְּבָרִים הַלָּלוּ אֲסוּרִים, וּמֵהֶם נִקְרָאוּ אֱלִילִים וֶאֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְכָךְ כָּתַב בַּזֹּהַר (מִשְׁפָּטִים קכ"ד), וְהֵם דַּרְכֵי עֲבוֹדָה זָרָה מִפִּי אֵלִיהו (תָּנָא דְבֵי אֵלִיָהוּ פֶּרֶק י"ז כ"ג כ"ד).
דרשה לעלון עלי עין מספר 5
וְאִם חוֹתֵר אַחֲרֵי הֶיתֶּר כַּאֲשֶׁר בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת גַּם מֵעֲבֵרָה מִצְוָה, וּלְטַהֵר שֶׁרֶץ מִן הַתּוֹרָה בק"ן טְעָמִים, סוֹף כָּל סוֹף שֶׁרֶץ טָמֵא הוּא, וְנִכְשַׁל לֹא רַק בְּעַצְמוֹ עַל יְדֵי כֵּן, כִּי אִם גַּם מַכְשִׁיל, וְזֹאת אוֹמֶרֶת הַב הַב לְהוֹסִיף לוֹ חֵטְא עַל פֶּשַׁע, וְאֵין לוֹ תְּקוּמָה מִן הָעֲלוּקָה מִן שׁוּחָה עֲמוּקָה פִּי זָרָה, וּמַה לוֹ לְשְׁטּוּת כָזֶה אִם הוּא עוֹשֶׂה כֵּן בְּעַצְמוֹ לְעַצְמוֹ בְּאוֹנֵס מֵחֲמַת מָמוֹן וְכַיּוֹצֵא, אַךְ אַחֲרָיוּת דְאַחֲרִינָא, לָמָּה לוֹ לִפְתֹּחַ פֶּתַח חַטַּאת לַאֲחֵרִים, וְכו' (וַיִּקְרָא כ, טו, וְעַיֵּן תּוֹרַת כֹּהֲנִים שָׁם) גַּם אֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ מִפְּנֵי שֶׁבָּא לְאָדָם תַּקָּלָה עַל יָדָהּ (סַנְהֶדְרִין נד, א), וְאִם הוּא בְּאוֹנֵס אוֹ בְּרָצוֹן עָבַר וְשָׁנָה וְיָצָא בְּשָׁלוֹם לְפִי דַּעְתּוֹ [כִּי מוּמִין שֶּׁבַּסֵּתֶר אֵין אָדָם יוֹדֵעַ], יוֹדֶה לַה' חַסְדּוֹ שֶׁנִּצַּל וְיִתְחָרֵט לְתַקֵּן עַצְמוֹ בְּמַה דְּאֶפְשָׁר, וְזֶה דּוֹמֶה לַאֲשֶׁר נִכְנַס בְּיַעַר מְסֻכָּן אֲשֶׁר א' מִן הָאָלֶף לֹא יָצָא מִמֶּנּוּ בְּשָׁלוֹם מִפְּנֵי הָרוֹצְחִים וְחַיּוֹת רָעוֹת אֲשֶׁר בּוֹ, וְאִם הוּא נִצָּל, לֹא יִשְׁלַח חֲבֵרוֹ בְּתוֹכוֹ, וְאֵין סוֹמְכִין עַל הַנֵּס (פְּסָחִים סד, ב) וְאַל יֹאמַר עוֹד הַב הַב לְמָסְרָם לַעֲלוּקָה הַזֹּאת, וְלֹא יְפַתּוּךָ יִצְרְךָ לְבַקֵּשׁ לְךָ זְכוּת רַבִּים בְּדֶרֶךְ זֶה, כִּי יָצָא שְׂכָרוֹ בְּהֶפְסֵדוֹ לְצוֹדֵד נַפְשׁוֹת אֲחֵרִים לַעֲלוּקָה אֲשֶׁר מִמֶּנָּה כָּל (רוֹב כְּכָל) בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְגוֹ', כִּי אִם דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ תֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ אֲשֶׁר הָלְכוּ בּוֹ זְקֵנֶיךָ, וּמָסְרוּ לָנוּ רַבּוֹתֵינוּ גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה לְהַגִּיעַ עָלָיו בְּדֶרֶךְ הַחַיִּים מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם.
וַאֲשֶׁר אֵין לוֹ כֹּחַ לִמְחוֹת רַבִּים כְּמוֹ (שַׁבָּת נ"ה) עַל כָּל פָּנִים וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶיךָ, וְלֹא תָּשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ וְגוֹ' (דְּבָרִים כב, ח) וְלִהְיוֹת כָּל אִישׁ שׂוֹרֵר בְּבֵיתוֹ (שָׁם נ"ד:) אִם חָפֵץ עוֹד לְהַעֲמִיד זַרְעוֹ בַּחַיִּים לִפְנֵי ה' אֵל עוֹלָם, עִם אֵין פֶּרֶץ וְאֵין יוֹצֵאת וְגוֹ' (תְּהִלִּים קמד, יד, וְעַיֵּן בְּרָכוֹת (יז, ב)), וְאַחֲרֵי כִּי גָּבְרוּ מַיִם הַזְּדוֹנִים עַד כִּמְעַט נִשְׁכְּחוּ דַּרְכֵי אֲבוֹת, עַל כֵּן הִדְפַּסְנוּ זֶה סֵפֶר מַעֲשֵׂה אָבוֹת לְמַעַן יִזְכְּרוּ רִאשׁוֹנוֹת, וַיֵּדְעוּ כִּי הָיָה מִי שֶׁמַּתְרֶה בָּהֶם, אוּלַי נִזְכֶּה וְנִחְיֶה וְנִרְאֶה כִּי יַגִּיעַ הַזְּמַן מִן אֲשֶׁר בְּרוּחוֹ פִּי שְׁנַיִם, וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים (מַלְאָכִי ג, כד, וְעַיֵּן שָׁם בְּרַשִׁ"י וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יְדֵי בָּנִים.) (לְהַחְזִירָם לַמּוּטָב) וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן
שאל את הרב
שאלה, אם רב אחד ביזה את הרב השני ברבים, האם מותר חזרה לבזותו מפני כבוד התורה שלו?
תשובה: בשולחן ערוך יו"ד (של"ד סעיף מב): חכם, זקן בחכמה, או אב בית דין שסרח, אין מנדין אותו בפרהסיא לעולם, אלא אם כן עשה כירבעם בן נבט וחביריו. אבל כשחטא שאר חטאות, מלקין אותו בצינעא. וכן כל ת"ח שנתחייב נידוי, אסור לב"ד לקפוץ ולנדותו במהרה, אלא בורחים ונשמטים ממנו. וחסידי החכמים היו משתבחים שלא נמנו מעולם לנדות תלמיד חכם, ואף על פי שנמנים להלקותו אם נתחייב מלקות או מכת מרדות. ואי סני שומעניה כגון שמתעסק בספרי אפיקורסין ושותה במיני זמר, או שחביריו מתביישין ממנו ושם שמים מתחלל על ידו, משמתינן ליה.
(מג) על כ"ד דברים מנדין את האדם, ואלו הן: (א) המבזה את החכם, אפילו לאחר מותו. (ב) המבזה שליח בית דין. (ג) הקורא לחבירו עבד. (ד) המזלזל בדבר אחד מדברי סופרים, וא"צ לומר מדברי תורה. (ה) מי ששלחו לו ב"ד וקבעו לו זמן, ולא בא. (ו) מי שלא קבל עליו את הדין, מנדין אותו עד שיתן. (ז) מי שיש ברשותו דבר המזיק, מנדין אותו עד שיסיר הנזק. (ח) המוכר קרקע שלו לעובד כוכבים, מנדין אותו עד שיקבל עליו כל אונס שיבא מהעובד כוכבים לישראל חבירו בעל המצר. (ט) המעיד על ישראל בערכאות של עובדי כוכבים, והוציא ממנו ממון בעדותו, שלא כדין, מנדין אותו עד שישלם. (י) טבח כהן שאינו מפריש המתנות, ונותנם לכהן אחר, מנדין אותו עד שיתן. (י"א) המחלל י"ט שני של גליות, אע"פ שהוא מנהג. (י"ב) העושה מלאכה בערב פסח אחר חצות. (י"ג) המזכיר שם שמים לבטלה, או לשבועה בדברי הבאי. (י"ד) המביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ. (ט"ו) המביא רבים לידי חילול השם. (ט"ז) המחשב שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ. (י"ז) המכשיל את העור. (י"ח) המעכב את הרבים מלעשות מצוה. (י"ט) טבח שיצתה טריפה מתחת ידו. (כ) טבח שלא הראה בדיקת סכינו לחכם. (כ"א) המקשה עצמו לדעת. (כ"ב) המגרש את אשתו ועשו בינו ובינה שותפות או משא ומתן המביאן להזקק זה לזה, כשיבואו לבית דין, מנדין אותם. (כ"ג) חכם ששמועתו רעה. (כ"ד) המנדה למי שאינו חייב נידוי: הגה – ואין צריכין לענין נידוי עדות וראיה ברורה, אלא אומד הדעת באמתות הדברים, שהתובע טוען ברי ואז אפי' אשה אפי' קטן נאמן, אם הדעת נותן שאמת הדבר (מהרי"ק שורש ק"כ).