זוהר – פרשת קדושים

זוהר דף פ ע"א

דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו וגו'. רבי אלעזר פתח (תהילים ל"ב) אל תהיו כסוס כפרד אין הבין וגו', בכמה מקומות הזהירה התורה באנשים, כמה פעמים הרימה קולה לכל הצדדים לעוררם, וכלם נרדמים בתרדמה באפיהם, אינם מסתכלים ואינם משגיחים באיזה פנים יעמדו ליום הדין העליון, כאשר יתבע מהם מלך העליון עלבונה של תורה, אשר צעקה לנגדם ולא החזירו פניהם אליה, והם כלם נפגמו בכל ולא  ידעו האמונה של מלך העליון, וי להם וי לנפשותם.. זכאים הם הצדיקים העוסקים בתורה ויודעים דרכי הקב"ה, ומקדשים עצמם בקדושת המלך, ונמצאים קדושים בכל, ובעבור זה ממשיכים רוח קדושה מלמעלה, ובניהם כלם צדיקי אמת, ונקראים בני מלכים בנים קדושים, וי להם לרשעים שכלם מחוצפים ומעשיהם מחוצפים, לפיכך נוחלים בניהם נפש מחוצפת מצד הטומאה, כמו שכתוב ונטמתם בם, הבא להטמא מטמאין לו, אל תהיו כסוס כפרד, שהם בעלי זנות על הכל, אין הבין, אל ילכו האנשים בדרך זה של אין הבין, כתוב כאן אין הבין, וכתוב שם (ישעי' ל"ו) והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה והמה רועים לא ידעו הבין, כלומר יהיו מזומנים להם אותן הנקראים עזי נפש, מפני מה, משום שלא ידעו הבין, והמה רועים, למי רועים, אלא שהם המוליכים ומנהיגים את האדם לגיהנם, לא ידעו שבעה, ככתוב (משלי ל') לעלוקה שתי בנות הב הב, לבעבור שהיו קוראים הב הב לא ידעו שבעה, כלם לדרכם פנו איש לבצעו מקצהו, הרי תושבי הגיהנם הם, וכל זה מי גרם להם, לפי שלא התקדשו בזיווגם כמו שנצרך, וע"כ כתוב קדושים תהיו כי קדוש אני ה', אמר הקב"ה מכל שאר האומות לא בקשתי להדביקם בי אלא ישראל, שכתוב ואתם הדבקים בה', אתם ולא שאר עמים, לפיכך קדושים תהיו כי קדוש אני ה'.. ר' חייא אמר בוא וראה לא נטהר אדם לעולם אלא בדברי תורה, ולפיכך דברי תורה אינם מקבלים טומאה, לפי שהיא קיימת לטהר אותן הטמאים, רפואה נמצאת בתורה, שכתוב (משלי ג') רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך, וטהרה נמצאת בתורה, שכתוב יראת ה' טהורה עומדת לעד, מהו עומדת לעד, שעומדת תמיד בטהרה ההיא ולא תסור ממנה לעולם.. והתורה נקראת קדושה, שכתבו כי קדוש אני ה', זו התורה שהיא שם הקדוש העליון, וע"כ כל העוסק בה נטהר ואחר כך נתקדש, שכתוב קדושים תהיו, קדושים היו לא כתוב אלא תהיו, תהיו ודאי, כמו שכתוב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, וכתוב אחריו אלה הדברים וגו', ולמדנו שקדושת התורה היא קדושה העולה על כל קדושות, וקדושת החכמה הנסתרת העליונה עולה על הכל[א].. א"ר יוסי זהו שכתוב והתקדשתם והייתם קדושים, אדם המקדש עצמו מלמטה מקדשים אותו מלמעלה, זהו שכתבו קדושים תהיו כי קדוש אני ה':

 להורדה זוהר- םרשת קדושים– לחץ כאן:  זוהר קדושים

זוהר דף פ"א ע"א

למד רבי אבא, פרשה זו כלל התורה היא, וחותם האמת של טבעת המלך היא, בפרשה זו נתחדשו סודות עליונים של התורה, בעשרה מאמרות וגזרות ועונשין ומצות עליונות, וכאשר הגיעו החברים לפרשה זו היו משמחים, א"ר אבא מפני מה פרשת עריות ופרשת קדושים תהיו סמוכות זו לזו, אלא כך למדנו כל מי שנשמר מאותן העריות בקדושה הוא נעשה בודאי, וכל שכן אם נתקדש בקדושת רבונו, והרי העירו החברים מתי עונתם של הכל שיתקדש האדם, בוא וראה מי שרוצה להתקדש כרצון רבונו, אל ישמש מטתו אלא אחר חצות הלילה או בחצות הלילה, שהרי בשעה ההיא נמצא הקב"ה בגן העדן וקדושה עליונה נתעוררה, ואז היא השעה להתקדש בהזיוג, וזה לשאר אנשים, אבל תלמידי חכמים הידועים דרכי התורה בחצות הלילה הוא זמנם לקום ולעסוק בתורה, להתחבר בשכינה הקדושה להלל להשם הקדוש להמלך הקדוש, בליל השבת שאז עת רצון של הכל נמצאת זיוגם ראוי להיות בשעה ההיא, להמשיך נשמות מן הרצון של הקב"ה והשכינה הקדושה, ככתוב בנים אתם לה' אלהיכם, ואלו נקראים קדושים, שכתוב קדושים תהיו כי קדוש אני ה', וכתוב והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו וגו'.. ועוד א"ר אבא כתוב (איוב כ"ג) והוא באחד ומי ישיבנו וגו', באחד, אחד הי' צריך לומר,אלא שאין הקב"ה שורה ואינו נמצא אלא באחד, במי שנתתקן בקדושה עליונה להיות אחד, אז הקב"ה שורה באחד ולא במקום אחר, ומתי נקרא האדם אחד, בזמן שהם זכר ונקבה, ונתקדש בקדושה עליונה כיון שנתכוון להתקדש, ובוא וראה בזמן שנמצא האדם בזיוג אחד זכר ונקבה ומתכון להתקדש כראוי, או הוא אדם שלם ונקרא אחד בלי פגם, לפיכך צריך האדם לשמח לאשתו באותה שעה, להזמין אותה ברצון אחד עמו, ויתכונו שניהם כאחד לדבר הזה, וכאשר שניהם כאחד אז הם בכל אחד, בנפש ובגוף, בנפש, שיתחברו זה בזו ברצון אחד, ובגוף, כמו שלמדנו שהאיש שלא נשא אשה הוא כמו חצי גוף, וכאשר מתחברים זכר ונקבה אז נעשו גוף אחד, ונמצא שהם נפש אחת וגוף אחד, ונקראים אדם אחד, אז הקב"ה שורה באחד ומפקיד רוח של קדושה באחד הזה[ב] ואלה נקראים בנים להקב"ה כמו שנאמר, ולפיכך קדושים תהיו כי קדוש אני ה', זכאים הם ישראל שלא תלה דבר זה במקום אחר אלא בו ממש, שכתוב כי קדוש אני ה', בשביל להדבק בו ולא באחר, וע"כ קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם:

 

זוהר דף פא ע"ב

איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו. הרי למדנו שפרשה זו היא כלל התורה, השוה מורא אב ואם לשמירת שבת, וא"ר יוסי הכל אחד, מי שנתירא מהם הוא שומר שבת, איש אמו ואביו, הקדים אמו לאביו ביראה, מה הטעם, כמו שביארו שהאדם אין רשות בידה כל כך כמו האב לפיכך הקדים יראה אצלה, ר' יצחק אמר מה כתבו למעלה קדושים תהיו, כשבא האדם להקדש עם אשתו ביחד, ממי הוא השבח יותר באותה הקדושה, מובן הדבר שממנה, לפיכך איש אמו ואביו תיראו, רבי יהודה אמר איש אמו ואביו תיראו, כדמיון זה כתוב ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים, ובמקום אחר הקדים שמים לארץ, אלא להראות ששניהם כאחד נעשו, אף כאן הקדים האם לאב, ובמקום אחר הקדים האב לאם להראות ששניהם כחם שוה בו, ואת שבתותי תשמרו, תלה זה בזה, שהכל יחד נשקלו במשקל אחד[ג] שכתוב ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם, וכתוב זכור את יום השבת לקדשו, אלא אחד לבחינת אב ואחד לבחי' אם[ד] כתוב כאן איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו, וכתוב שם (ויקרא כ"ה) את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, מהו מקדשי, כמשמעו, ועוד מקדשי אלו הם המקדשים עצמם בשעת הזיוג, כדמיון זה (יחזקאל ט') וממקדשי תחלו, אל תקרא ממקדשי אלא ממקודשי, מה להלן ממקודשי, אף כאן מקודשי שהם האב והאם, (דף פב.) רבי שמעון אמר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו, כתוב ואתם הדבקים בה' אלהיכם וגו', זכאים הם ישראל הדבקים בו בהקב"ה, ולפי שהם דבקים בו בהקב"ה כלם נדבקים יחד זה בזה, בוא וראה בשעה שהאדם מקדש עצמו למטה, כגון תלמידי חכמים שמקדשים עצמם משבת לשבת בזמן שזיוג העליון נמצא, שהרי בזמן ההוא רצון נמצא וברכה מזומנת, אז נדבקים כלם יחד, נפש של שבת עם הגוף שהוכן אז, וע"ז כתבו איש אמו ואביו תיראו, שהם הזדוגו יחד בגוף באותה שעה המקודשת, ואת שבתותי תשמורו, זה שבת העליון ושבת התחתון[ה] שהם מזמנים נפש בגוף הזה מן הזיוג העליון ההוא, וע"כ ואת שבתותי שתי שבתות, איש אמו ואביו תיראו, זה בשביל הגוף, ואת שבתותי תשמורו, בשביל הנפש, והכל דבוק זה בזה, אשרי חלקם של ישראל, ד"א ואת שבתותי תשמורו, כאן אזהרה לאותן הממתינים בזיוגם משבת לשבת, והרי באירנו במה שכתוב (ישעי' נ"ו) כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי, מהו סריסים, אלוהם תלמידי חכמים שמסרסים עצמם כל שאר ימים כדי ללמוד תורה, והם מחכים לזיוגם משבת לשבת, זש"כ אשר ישמרו את שבתותי, כמש"כ ואביו שמר את הדבר, ולפיכך ואת שבתותי תשמורו:

 

רועה הנאמן

זוהר דף פג ע"א

איש אמו ואביו תיראו. מצוה זו לכבד אב ואם, שצריך האדם להתירא מאביו ומאמו  ולכבד אותם, כמו שצריך האדם לכבד את הקב"ה מצד הרוח שנתן בתוכו  ולהתירא ממנו, כן צריך הוא לכבד לאביו ולאמו מצד הגוף שלו ולהתירא מהם, שהרי הם משתתפים בהקב"ה ועשו לו הגוף, והואיל שהם שותפין בהעשיה יהיו שותפין ביראה וכבוד.. שהרי בהשתתפות שלמעלה ושלמטה בא האדם לעולם,] וצריך להתירא מאותן השותפין ולכבדם כמו שנאמר, (דף פא:) ואת שבתותי, מצוה זו שקולה כזו, השוה כבוד אב ואם לכבוד השבת, להאב הקדים כבוד, וזהו שאמר הכתוב (מלאכי א') ואם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי, כבוד"י עולה במספר עשרה מאמרות ול"ב אלהים שבמעשה בראשית, ובכל מקום (משלי ג') כבוד חכמים ינחלו וכסילים מרים קלון, וביארו החכמים אין כבוד אלא תורה, לפי שמרמז על ל"ב אלהים שבהתחלת התורה, כבוד שלו אלה הם חכמי התורה, חכמים בחכמה נוחלים כבוד הזה ולא הטפשים, שעליהם נאמר וכסילים מרים קלון, ומניין שמי שאינו יודע בתורה נקרא כסיל, שכתוב וכסיל לא יבין את זאת, ואין זאת אלא תורה, שכתוב וזאת התורה אשר שם משה.. (דף פב:) ואלה הכסילים הם עמי הארץ מאחר שאינם עוסקים בזה הכבוד של התורה איך אומרים, אבינו שבשמים שמע קולנו חוס ורחם עלינו וקבל תפלתנו, הרי הוא יענה להם, ואם אב אני איה כבודי, איה המבוקש שלכם להתורה ולהמצות שלי לעשות פקודתי, כי מי שאינו יודע מצות רבונו איך יעשה אותן, מלבד מי ששומע מן החכמים ועושה, וזה הוא שקבל עליו נעשה ונשמע – ע"כ ר"מ:

 

זוהר דף פג ע"ב

אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם. למדנו שאסור לו לאדם להסתכל ביופיה של אשה, כדי שלא יבא להרהורים רעים ויהי' נמשך לדבר אחר[ו] וכך הי' רבי שמעון עושה כשהיה מתהלך בעיר והיו החברים מהלכים אחריו, כשפגע בנשים יפות השפיל עיניו ואמר להחברים אל תפנו, וכל מי שמסתכל ביופיה של אשה ביום יבא להרהר בלילה, ואם שולט בו אותו הרהור הרע הוא הוא עובר על ואלהי מסכה לא תעשו לכם[ז] ועוד אם הוא משמש באשתו בזמן ששולט בו הרהור הרע ההוא, אותן הבנים שיוליד אלהי מסכה נקראים, וע"כ כתוב אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם, (דף פד.) רבי אבא אמר אסור לו לאדם להסתכל באלילי ע"ז, ונשי העמים עכו"ם אין ליהנות מהן ואין להתרפאות בהן, שאסור לו לאדם להסתכל במקום שלא נצרך.. ובוא וראה שאסור לו לאדם להסתכל במקום שהקב"ה ממאס בו ונפשו רחוקה ממנו, שאם במה שאוהב להקב"ה אסור להסתכל בו, במה שמרחק על אחת כמה וכמה, שהרי אסור לו לאדם להסתכל בקשת, לפי שהוא מראה דמות העליון, ואסור לו לאדם להסתכל באות הברית שלו, לפי שהוא מרמז על המדה העליונה שנקראת צדיק יסוד עולם, ואסור לאדם להסתכל באצבעות הכהנים כשנושאים כפיהם, לפי ששם שורה כבוד מלך העליון, ומה במקום קדושה עליונה אסור להסתכל, במקום טמא המרוחק לא כל שכן, לפיכך אל תפנו אל האלילים, ר' יצחק אמר כאן בא להזהיר לישראל כמו בתחלה, אני ה' אלהיכם כנגד אנכי ה' אלהיך, אל תפנו אל האלילים כנגד לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, אלהי מסכה לא תעשו לכם כנגד לא תעשה לך פסל, איש אמו ואביו תיראו כנגד כבד את אביך ואת אמך, ואת שבתותי תשמורו כנגד זכור את יום השבת לקדשו, לא תשבעו בשמי לשקר כנגד לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, לא תגנבו כנגד לא תגנב, לא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו כנגד לא תענה ברעך עד שקר, מות יומת הנואף והנואפת כנגד לא תנאף, לא תעמד על דם רעך כנגד לא תרצח, [ד"א אל תפנו אל האלילים כנגד אל תחמד אשת רעך וזה נתבאר] וע"כ כלל התורה בפרשה זו, א"ר חייא מפני מה בראשונה אנכי ה' אלהיך, זכור את יום השבת, לא תשא, לא תרצח, לא תנאף, לא תגנב, בלשון יחיד, וכאן אני ה' אלהיכם, איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו, אל תפנו אל האלילים, בלשון רבים, אלא בוא וראה מן היום שישראל נמצאים בעולם לא נמצאו לפני הקב"ה בלב אחד וברצון אחד, כמו ביום ההוא שעמדו בהר סיני, ולכך נאמר הכל בלשון יחיד, ואח"כ בלשון רבים, שהרי לא נמצאו אז כל כך ברצון ההוא:

 

זוהר תצוה קפב ע"א

רבי יהודה אמר אל תפנו אל האלילים, כתוב (ישעי' ב') חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא, מקרא זה נתבאר, אבל מהו חדלו לכם מן האדם.. במה ניכר האדם לדעת מה הוא, להתקרב אליו או להתרחק ממנו, אלא בכעסו ניכר האדם ונוכל לדעת מה הוא, אם הוא נוטר נשמתו הקדושה בשעה שכעסו בא עליו, לבלתי יעקר אותה ממקומה שישרה תחתיה אל זר ההוא, זה הוא אדם כראוי, זה הוא עבד רבונו, זה הוא אדם שלם, ואם הוא אדם שאינו נוטר אז נשמתו, והוא יעקר קדושה עליונה זו ממקומה, שישרה תחתיה כח הטומאה, ודאי זה הוא אדם המורד ברבונו, ואסור להתקרב עמו ולהתחבר עמו, זה הוא טורף נפשו באפו, הוא טורף ועוקר נפשו בשביל כעסו והשרה בקרבו אל זר, וע"כ כתוב חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, שהנשמה הקדושה הזאת הוא טורף לה ומטמא אותה בשביל כעסו, שהוא מחליף הנשמה באפו, כי במ"ה נחשב הוא, עבודה זרה נחשב זה האדם, ומי שמתחבר עמו ומי שמשתתף עמו כמי שמתחבר בעבודה זרה ממש, מה הטעם, לפי שעבודה זרה ממש שורה בקרבו, ולא עוד אלא שעוקר קדושה העליונה ממקומה, ושורה תחתיה עבודה זרה אל זר, וכמו שאל זר כתוב בו אל תפנו אל האלילים, כמו כן אסור להסתכל בפניו של זה האיש, ואם תשאל כעס של תלמיד חכם מה הוא, כעס של ת"ח טוב הוא לכל הצדדים, כי למדנו שהתורה הוא אש והתורה היא מרתחת להם, שכתוב (ירמי' כ"ג) הלא כה דברי כאש נאם ה', כעס ת"ח הוא בדברי תורה, כעס ת"ח הוא ליתן כבוד לתורה, הכל לעבודת הקב"ה הוא, ובעבור זה נאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אל קנא, אבל אם הכעס בענינים אחרים אין זה לעבודת הקב"ה, ואסור להתקרב אליו, לפי שכל החטאים שעושה האדם אינו נעשה ע"ז ממש כמו בחטא הזה, ואפשר תאמר שזה רק לשעה הי' שעבר וחטא וחזר בו, לא כן כי לפי שעקר קדושת נפשו ממנו וממקומה, ואל זר הוא השחית מקום הזה, הרי הוא מתגבר בו ואין מניחו, ומטמא כל גופו מבפנים ומבחוץ, ומטמא תמיד, ואח"כ יעמל להתקדש ולהמשיך קדושה עליו, אז הלואי שיעלה בידו להתקדש, ועל זה כתוב אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם, לכם, בשביל לקלקל עצמכם:

 

זוהר דף פד ע"ב

לא תעשק את רעך ולא תגזל לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר. א"ר אלעזר לא תלין פעולת שכיר מדוע, אלא מן מקרא אחר נשמע, שכתוב ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו, לא תבא עליו השמש, הזהר שלא תהי' נאסף בשבילו מן העולם טרף שיגיע זמנך למות, ככתוב (קהלת י"ב) עד אשר לא תחשך השמש וגו', מכאן למדנו ענין אחר, מי שמשיב נפש העני, אפילו אם הגיע זמנו להסתלק מן העולם, הקב"ה משלים לנפשו ונותן לו חיים יותר, לא תלין פעולת שכיר, (דף פה.) בוא וראה מי שעושק שכר העני כאלו עושק את נפשו ונפשות בני ביתו, הוא המעיט נפשותם, והקב"ה ממעט ימיו ומגרע נפשו מעולם ההוא, שהרי כל אותן הבלים היוצאים מפי הפועל העני כל אותו היום כלם עולים לפני הקב"ה ועומדים לפניו, ואחר שנעשה לו העושק תעלה נפשו ונפשות בני ביתו ומתעטפות באותן הבלים של פיו וקובלים לפני הקב"ה, ואז אפילו אם נגזר על זה האדם כמה ימים וכמה טובות, כלם מתעקרים ומסתלקים ממנו, ולא עוד אלא שנפשו לא תעלה למעלה, וזהו שא"ר אבא הרחמן יצילנו מהם ומעלבונם, וביארו שאפילו אם הפועל הוא עשיר, ואליו הוא נושא את נפשו, משמע שאפילו כל איש כן, וכל שכן העני, וזהו שהיה רב המנונא עושה כאשר היה שכירו מסתלק מעבודתו, היה נותן לו שכרו ואמר לו קח את נפשך שהפקדת בידי, קח פקדונך, ואפילו אם אמר יהיה בידך שאני רוצה לקבץ שכרי, לא היה רוצה, אמר פקדון של גופך אין ראוי להפקידו בידי, כל שכן פקדון הנפש, שהרי פקדון הנפש אינה נתנה אלא להקב"ה, שכתוב בידך אפקיד רוחי, שאל ר' חייא אם רוצה להפקיד שכרו ביד אחר מי מותר, א"ל אפילו ביד בעל הבית אבל לאחר שנתן לו, כתיב לא תלין פעולת שכיר, וכתיב לא תבא עליו השמש, זה כבר תרצו, אבל בוא וראה אין לך יום ויום שאין שולט בו יום עליון אחר, ואם השוכר אין נותן לו נפש שלו באותו היום, הרי הוא פוגם לאותו יום העליון, ולפיכך ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש, ומה שנאמר לא תלין, הוא לפי שנפשו לא תוכל לעלות אבל נפשות העני ושל בני ביתו עולות וקובלות כמו שנתבאר:

לא תקלל חרש ולפני עור לא תתן מכשל. א"ר חייא מקרא זה כמשמעו, אבל פרשה זו כלה למדנו ממנה ענינים אחרים, וכלם תולים זה בזה, ובוא וראה מי שמקלל לחברו והוא לפניו והכלימו, כאלו שפך דמו וזה נתבאר, ומקרא זה מדבר כשאין חברו עמו והוא מקללו, דבור זה עולה, שאין לך דבור ודבור שיוצא מפי האדם שלא יהיה לו קול, וזה הקול עולה למעלה, וכמה שרי הדין מתחברים עם אותו הקול, עד שעולה ונתעורר מקום הדין שנקרא תהום רבה כמו שנתבאר, והרבה דינים נתעוררים על זה האדם, וי למי שמוציא דבור רע מפיו וזה נתבאר, ולפי עור לא תתן מכשל כמשמעו, ונדרש במי שגורם לאחר לחטוא, וכן במי שמכה לבנו גדול, וכן במי שלא הגיע להוראה ומורה, כמו שכתוב (משלי ו') כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה, וזה נתבאר, הוא עובר משום ולפני עור לא תתן מכשל, לפי שהכשיל את חברו לעולם הבא, שלמדנו מי שהולך בדרך ישר בהתורה, ומי שלומד התורה כראוי יש לו חלק טוב תמיד לעולם הבא, כי אותן דברי תורה שהוציא מפיו הולכים ומשוטטים בעולם ועולים למעלה, וכמה עליונים קדושים מתחברים באותן דברי תורה, ועולים בדרך מישור ונתעטרים בעטרה קדושה, ונטבלים בהנהר של עולם הבא הנמשך ויוצא מן העדן[ח] ונתקבלים בו ונבלעים בתוכו, ונעשה מהם נטיעת עץ עליון סביב הנהר ההוא, ואז נמשך ויוצא אור עליון ונתעטר בו באדם הזה כל היום, ומי שלומד תורה ואינו עמל בה בדרך אמת ובדרך ישר, דבור זה עולה ונוטה לכמה דרכים ואין מי שיתחבר בו, וכלם דוחים לו חוצה, והולך ומשוטט בעולם ואינו מוצא מקום, מי גרם לו זה, מה שנטה מן דרך הישר, זש"כ ולפני עור לא תתן מכשול, ולפיכך כתוב ויראת מאלהיך אני ה', ומי שתשוקתו ללמוד תורה ואינו מוצא מי שילמוד עמו, והוא באהבתו להתורה עמל בה ומגמגם בה גמגום בלי הבנה, כל דבור ודבור עולה, והקב"ה שמח בהם ומקבלם, ונוטע אותם סביב הנחל ההוא[ט] ונעשה מאותן הדבורים עצים גדולים, ונקראים ערבי נחל, זש"כ (משלי ה') באהבתה תשגה תמיד, ודוד המלך אמר הורני ה' דרכך אהלך באמתך, וכתוב ונחני בארח מישור למען שוררי, זכאים הם היודעים דרכי התורה ולומדים בה בדרך ישר, שהם נוטעים עצי חיים למעלה שכלם הם רפואה-:

 

זוהר בלק קצט ע"א

לא תעשו עול במשפט וגו' בצדק תשפט עמיתך. א"ר חזקיה אל תאמר שצדק דין תקיף הוא, שהרי כתוב צדק צדק תרדף, אלא שזה צדק אין בו ותרנות כלל, כמו כן הדן את חברו אינו צריך לעשות לו ותרנות מן הדין כלל, אלא בצדק, שלא ישגיח על אהבה, מאזני צדק בלי ותרנות לצד זה ולצד זה, למי שנותן ולמי שמקבל (דף פה:) רבי יוסי אמר הרי אמרו שפרשה זו ענינים עליונים ויקרים ישנם בה באותן מצות התורה, מקרא זה מסופו הוא מובן, שכתוב בצדק תשפט עמיתך, בוא וראה שתי מדרגות הן כאן, משפט וצדק, מאי בין זה לזה, אלא אחד רחמים ואחד דין, וזה נמתק בזה, כאשר נתעורר צדק הוא דן דין לכל בשוה, שאין בו רחמים ולא ותרנות, כשנתעורר משפט יש בו רחמים, יכול יהיה כלו במשפט, בא הכתוב ואומר בצדק תשפט עמיתך, מאי הטעם, לפי שצדק אינו דן לזה ומוחל לזה, אלא לכלם יחד במשקל אחד, כדברי הכתוב לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול, אלא כלם במשקל אחד, יכול שיהיה כל הדין בצדק בלבדו, בא הכתוב ואומר תשפט, שצריך לחברם יחד שלא  יהיה נמצא זה בלי זה, וזהו שלמות הדין, וכל כך למה, לפי שהקב"ה נמצא שם, ולפיכך נצרך שיהיה הדין בשלמות, וכמו שהוא עושה למטה, כדמיון זה ממש נעשה למעלה, ובוא וראה שהקב"ה מכין כסא הדין בשעה שהדיינים יושבים, ככתוב (תהלים ט') כונן למשפט כסאו, ומשם הוכן כסאו של הקב"ה,  ומה הוא כסאו, אלו הם צדק ומשפט, זש"כ (שם פ"ה) צדק ומשפט מכון כסאך, ומי שדן דין צריך לדון כעין כסא המלך, ואם פוגם אחד מהם כאלו פוגם לכסא המלך, ואז הקב"ה נסתלק מבין הדיינים ואינו עומד שם בשעת דונם, ומה אומר שם י"ב) עתה אקום יאמר ה' וגו', ורוח הקודש אומר (שם נ"ז) רומה על השמים אלהים:

 

זוהר נשא קכא ע"ב

לא תלך רכיל בעמך. א"ר אבא בוא וראה בשעה שהאנשים ישנים וטועמים טעם מיתה והנשמה עולה למעלה, עומדת במקום שעומדת ונבחנת על מעשיה שעשתה כל היום, וכותבים אותם על אגרת, מה הטעם, לפי שהנשמה עולה למעלה ומעידה על מעשי האדם ועל כל דבור ודבור שהוציא מפיו, וכאשר אותו הדבור שהוציא האדם מפיו הוא כראוי, דברי קדושה של תורה ותפלה, עולה ובוקע רקיעים, ועומד במקום שעומד עד שנכנס הלילה, והנשמה עולה ואוחזת לזה הדבור ומכנסת לו לפני המלך, וכאשר זה הדבור אינו כראוי, והוא דבור מדבורים הרעים מלשון הרע, זה הדבור עולה למקום שעולה, ואז נרשם זה הדבור וזה החטא על האדם, זש"כ (מיכה ז') משוכבת חיקך שמור פתחי פיך:

 

רועה הנאמן

זוהר דף פה ע"ב

לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך וגו'. מצוה זו להוכיח לזה שחטא ולהראות לו אהבה רבה שאוהב אותו, ומוכיחו כדי שלא יענש על חטאיו, שהרי בהקב"ה כתוב (משלי ג') כי את אשר יאהב ה' יוכיח, וכמו שהקב"ה עושה ומוכיח למי שאוהב אותו, כך ילמוד האדם מדרך ההוא ויוכיח לחברו, הקב"ה במה מוכיח לאדם, מוכיחו באהבה בסתר, אם שומע לו הרי טוב, ואם לא, מוכיחו בין אוהביו, אם שומע לו הרי טוב, ואם לא, מוכיחו בהתגלות לעיני כל, אם שומע לו הרי טוב, ואם לא, מניחו ואין מוכיחו, עוזב אותו שילך ויעשה כרצונו, בתחלה מודיע לו בסתר, בשביל להוכיחו ולעורר אותו שלא ידע איש מזה, וזה הוא בינו לבינו, אם מקבל התוכחה הרי טוב, ואם לא, מודיע לו בין אוהביו, בזמן שהיה כהן גדול בעולם הביא עליו נגעים שישכב במטתו, ובאו אוהביו של הקב"ה והודיעו לו שאם יש בו חטא צריך הוא לעשות תשובה ולפשפש במעשיו, אם ציית להם הרי טוב, ואם לא, מוכיחו הקב"ה בפרסום בממונו או בבניו, שהכל מתלחשים עליו ובאים אליו, אם מקבל התוכחה הרי טוב, ואם לא, עוזבו רבונו לעשות כרצונו, ואין מעוררו לעולם, כדמיון זה צריך האדם להוכיח לחברו, בתחלה בסתר, אחר כך בין אוהביו, אח"כ בפרסום, מכאן ולהלאה יעזבנו לעשות כרצונו, וע"כ כתוב הוכח תוכיח, הוכח, בסתר שלא ידוע מזה לאיש, תוכיח, בין חבריו ואוהביו, את עמיתך, בפרסום, ולכך לא כתוב בתחלה תוכיח אלא הוכח, ועוד הוכח, אם הוא אדם שיתבייש אין לומר לו ואין להוכיחו אפילו בסתר, אלא יאמר לפניו כמי שמספר בענינים אחרים, ובתוך אותן ענינים יזכיר כימי שעושה חטא ההוא ענשו כך וכך, כדי שהוא יבין מעצמו ויבדל מן החטא ההוא, וע"כ הוכח, ואם לאו תוכיח, ואח"כ את עמיתך בפרסום, מכאן ולהלאה ולא תשא עליו חטא, ד"א ולא תשא עליו חטא, שהרי כאשר האדם מוכיח לחברו ונזדמן להוכיחו בפרסום, גם אז לא יזכיר לפניו בפירוש שהוא עשה אותו החטא, כי זה אסור לו בודאי, אלא יאמר סתם, ולא יזכיר לפניו בפרסום שעשה אותו החטא, ולא ירשום עליו עונש, כי הקב"ה חס על כבוד האדם אפילו ברשעים, ע"כ ר"מ:

 

זוהר דף פו ע"א

את חקותי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים. א"ר אלעזר בוא וראה כאשר ברא הקב"ה את העולם הכין כל דבר ודבר כל אחד ואחד במקומו, ופקד עליהם חיילות עליונים, ואין לך אפילו עשב קטון בארץ שלא יהיה לו כח עליון למעלה, וכל מה שכל אחד ואחד עושה הכל הוא בתוקף כח העליון ההוא הממונה עליו למעלה, וכל הנהגותיהם נגזרין מן הדין, על פי הדין נוסעים ועל פי הדין עומדים, אין מי שיוצא מן עמדתו לחוץ, וכל הממונים מן היום שנברא העולם נפקדו להיות מושלים על כל דבר ודבר, וכלם מקבלים שפעם על ידי הנהגת אחרת עליונה שמקבלים ממנה כל אחד ואחד[י] ככתוב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה, כיון שמקבלים אותו החק נקראים כלם חקות, והחק ההוא שניתן להם מן השמים הוא בא, ואז נקראים חקות שמים, ומניין שמן השמים הם באים, שכתוב כי חק לישראל הוא[יא] ולכך כתוב את חקותי תשמרו, לפי שכל אחד ואחד ממנוה על דבר ידוע בעולם בהחק ההוא, לפיכך אסור להחליף המינים להכניס מין במין אחר, לפי שהוא עוקר לכל אח וכח ממקומותיהם ומחליש תכסיס המלך, כלאים, מהו כלאים, כמי שנותן לאחר בבית הכלא, ככתוב (ירמי' ל"ז) אל בית הכלא, כדי שלא יוכל לעשות כלום, כלאים משמעותו מניעות, שמונע לכל אותן הכחות מפעולתם, כלאים משמעותו ערבוב, שעושה ערבוביה בכחות שלמעלה ומתיש תכסיס המלך:

 

זוהר דף פו ע"ב

ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. א"ר אלעזר הרי למדנו בכל צריך האדם להראות שתהיה הפעולה כעין שלמעלה, ולעשות הפעולה כמו שנצרך, ואם הוא משנה באופן אחר ממשיך עליו לשרות בו כח אחר שלא נצרך, ובוא וראה בשעה שהאדם מראה הפעולה למטה בדרך הישר כמו שנצרך, הוא ממשיך ומוציא רוח קדוש עליון שישרה עליו, ובשעה שהוא מראה הפעולה למטה בדרך עקום שאין הוא דרך הישר, אז הוא ממשיך ומוציא רוח אחר שישרה עליו מה שלא נצרך, והוא ימשיך את האדם לצד הרע, מי ממשיך עליו רוח ההוא, הוי אור מפעולה זו שהראה בצד אחר, כתוב דרשה צמר ופשתים, דרשה, מהו דרשה, שחוקרת ודורשת על דבר צמר ופשתים מי שמחברם ביחד, ואם תשאל בציצית מפני מה מותר, זה נתבאר, אבל שם אותו הבגד הוא בתקונו בשלמות העשיה כראוי[יב] וזהו דרשה צמר ופשתים לעשות נקמה במי שמחבר אותם ביחד, אבל מתי מותר לחברם, בשעה שיש בהבגד שלמות, שכתוב ותעש בחפץ כפיה, וציצית הרי ביארנו כי שם נמצא הבגד בכלל השלמות, ואין מקלקל כלל, אבל בשעה שלא נמצא בזה שלמות, מי שבא לחברם יחד נתעורר עליו רוח שאינו נצרך, ענין זה מי יוכיח, קין והבל מוכיחים, שזה בא מצד אחד וזה בא מצד אחר, ולפיכך אין נצרך לנו לחברם ביחד, וקרבן של קין נתרחק מלפני קרבנו של הבל, וע"כ ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך, לא יעלה עליך סתם, לא יעלה עליך רוח אחר לשלט בך[יג] ונצרך לו לאדם להראות פעולה כשרה כראוי, כי בפעולה כשרה שורה עליו רוח קדוש רוח עליון להתקדש בו.. ומי שמפרדים באותו אופן כמו שאמרו שלא יהי' נמצא שוע טווי ונוז ביחד, זה האדם מרבה שלום עליו ועל כל העולם, (דף פז.) קרבנו של קין היה פשתים וקרבנו של הבל היה צמר, אין זה כזה ולא זה כזה, סוד הדבר קין כלאים היה, ערבוב שלא נצרך, צד הטומאה שאינו ממין אדם וחוה, וקרבנו מן הצד ההוא היה בא, הבל היה מאותו המין של אדם וחוה, ובמעיה של חוה נתחברו שני אלה הצדדים, ולפי שנתחברו יחד לא באה מהם תועלת לעולם ונאבדו, ועד היום הזה צד שלהם קיים, ומי שמראה את גופו בבגד שנעשה מן חבור של שעטנז נתעורר עליו כל אותן צדדים הרעים יחד ויכול להנזק, ששורה עליו רוח אחר שאינו נצרך, וישראל צריכים לעורר עליהם רוח קדוש להיות קדושים, להמצא בשלום בעולם הזה ובעולם הבא:

 

זוהר שם ע"א

וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וגו'. א"ר חייא בוא וראה שהרי העץ אין עושה פירות אלא בארץ, והארץ תוציאם ותראה אותן הפירות לעולם, והארץ אינה עושה פירות אלא מתוך כח אחר שעליה, כמו שנקבה אינה עושה תולדות אלא מתוך כח הזכר, ואותן הפירות אין מושלמים בשלמות עד שלש שנים, ולא נפקד עליהם הכח שלמעלה עד השתלמותם, לאחר השתלמותם נפקד עליהם הכח והארץ מתתקנת בהם, שהרי עד שלש שנים הארץ אינה מתתקנת בהם ואינה נמתקת עמהם, לאחר שנשתלמו ונתתקנו יחד אז היא שלמות, בוא וראה שהנקבה עד שמתעברת ג' פעמים פרי בטנה לא נשתלמו, אחר עיבורה הג' נתתקנת הנקבה בעיבור הזה ונמתקים ביחד, אז ולד הזה הוא שלמות הכל ויופי של הכל, לוי נבחר מכל השבטים שהוא שלישי לאמו שנתתקנה בו ונמתקה עמו, כמו כן פרי הארץ לאחר שיוצאים עד ג' שנים אין להם עוד הכח שלמעלה, שהרי אז נגמר הבישול שלהם, אחר ג' שנים נפקד עליהם כח העליון למעלה, ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים, מהו קדש הלולים, תשבחות לשבח לו להקב"ה, סוד הדבר שבשנה הרביעית מזדוגת שכינת עזו בהקב"ה, והלל ושמחה נמצא, שכתוב קדש הלולים, הלל ושמחה בזיוג אחד[יד] ולמדנו מי הוא שנה הרביעית, זו מדת מלכותו שהיא קיימת רביעי בהכסא[טו] והכל אחד, שהרי אז הקב"ה מזדוג בה בשכינה הקדושה, ואז היא קדש והלל קדושה נמצאת, ואז כחות הקדושים נתמנים על העולם, על כל דבר ודבר כראוי לו, מכאן ולהלאה מתברכים כלם ומותר לאכול, שהרי כלם נמצאים בשלמות שלמעלה ושלמטה, וטרם שנשלמים בכל מלמטה ומלמעלה אסור לאכול מהם, ומי שאוכל מהם הוא כמי שאין לו חלק בהקב"ה ובהשכינה הקדושה, שהרי אותן הפירות בלי רשות עליונה הקדושה נמצאים, שאינה שורה עליהם עד השתלמותם, ובלי רשות התחתונה, שהרי לא נמתק כח הארץ בהם, וזה שאוכל מהם מראה בעצמו שאין לו חלק קדוש למעלה ולמטה, ואם מברך עליהם ברכה לבטלה היא, שהרי הקב"ה עוד לא השרה כחו עליהם, ואין בהם חלק הקדוש, הרחמן יצילנו מאלה שאין משגיחים בכבוד רבונם:

 

זוהר ויקהל רטו ע"ב

לא תאכלו על הדם לא תנחשו ולא תעוננו. א"ר שמעון מקרא זה נתבאר, וסוד הדבר כל מי שאוכל בלי תפלה שאינו מתפלל על דמו קודם שיאכל, חשוב הוא כמנחש ומעונן, לפי שבלילה עולה הנשמה להביט בסוד כבוד העליון, כל אחד ואחד כפי הראוי לו, ונשאר האדם בכח ההוא שמתפשט בתוך הדם כדי שיתקיים הגוף, וע"כ הוא טועם טעם מיתה, שהרי צד הטומאה שולט על הגוף שנמצא בלי נשמה, וכאשר נתעורר האדם אע"פ שעוסק בתורה נשמתו אינה עומדת במקומה, ואינה שולטת באדם, אלא כח הדם בלבדו שנקרא נפש, אותו הכח שמתפשט בהדם תמיד, וזה נתבאר, וכאשר מתפלל האדם התפלה של עבודת רבונו, אז נתישב כח הדם במקומו, ונתגבר כח הנשמה ומתישבת על המקום ההוא, ואז נשלם האדם לפני רבונו כמו שנצרך, הנפש מתישבת למטה וסוד ענין הנשמה למעלה, וע"כ זה שמתפלל תפלתו קודם האכילה גופו קיים כמו שנצרך, ונשמתו תעלה על מקום משובה כמו שנצרך, ואם אוכל טרם שמתפלל תפלתו שאין כח הדם נתישב על מקומו, הרי הוא כמנחש ומעונן, לפי שזהו דרך הנחש להעלות לצד הטומאה ולהשפיל צד הקדושה, ומפני מה נקרא זה האיש שעמלו בצד ההוא מנחש, מפני שעמל בנחש ההוא להגביר כחו שיתחזק, וזהו כמי שעובד לאלהים אחרים, וכן זה עובד לאותו הכח של הדם, ואינו עובד להקב"ה להגביר צד הנשמה צד הקדושה, מעונן נקרא, לפי שעמלו בעון ואינו עמל בזכות, ואם תשאל הרי נמצאת נו"ן באמצע, כך הוא בודאי שהרי אין יכולים לשלוט בצד הטומאה ההוא, עד שנתערב בו ערבוב מצד הקדושה כמו חוט דק אחד, מי שרוצה לחזק השקר יערבב בו דבר אמת כדי שיתקיים שקר ההוא, וכאשר עון דבר שקר הוא, כדי שיתקיים השקר מכניסים בו דבר מאת, וזו היא נו"ן, בזה מחזקים לשקר ההוא, ומי שאינו מתפלל תפלתו לפני הקב"ה קודם שיאכל על דמו הרי הוא כמנחש ומעונן:

 

זוהר משפטים קכב ע"א

למד ר' אבא כתוב (ירמי' כ"א) דינו לבקר משפט, וכי רק לבקר ולא בכל היום, אלא לבקר, קודם שיאכלו הדיינים וקודם שישתו, שכל מי הדן דין לאחר שאכל שותה אינו דיין אמת[טז] שכתוב לא תאכלו על הדם, מהו על הדם, אזהרה לדיינים שלא יאכלו קודם שידונו הדין, שכל מי הדן דין לאחר שאכל ושתה כאלו מחייבו דמו של חברו לאחר, שהרי דמו ממש הוא נותן לאחר, זה בממון, כל שכן בדיני נפשות, שצריכים הדיינים להשמר שלא ידונו הדין אלא קודם שיאכלו וישתו, וע"ז כתוב דינו לבקר משפט, וכתוב (ירמי' ט') אני ה' עשה חסד ומשפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה':

 

זוהר דף פז ע"ב

מפני שיבה תקום והדרת פני זקן. א"ר יוסי מקרא זה יש לעיין בו, מפני שיבה סתם, זו שיבת התורה, תקום, שצריך האדם לקום מפני ספר תורה, וכך עשה רב המנונא הזקן כשהיה רואה ספר תורה עמד מלפניה ואמר מפני שיבה תקום, כמו כן צריך כל אדם לקום מלפני תלמיד חכם, לפי שהוא יקים במדות הקדושה העליונה, והוא רמז לכהן העליון, שכתוב והדרת פני זקן, הנמצא בעולם[יז] א"ר שמעון מכאן רמז לתורה שבכתב ורמז לתורה שבעל פה[יח] עוד למדנו שמקרא זה לדרשה הוא בא, מפני שיבה תקום, כמו שדרשו בזה החברים, אזהרה לכל אדם כי טרם שיתעלה בשיבה ירא לקום בקיום טוב בעולם, מפני שכך הוא יפה לו, אבל לסוף ימיו אין זה שבחו של אדם כל כך כשהוא זקן ואינו יכול לעשות רע, אלא שבח שלו בעוד הוא בתוקפו והוא איש טוב, ושלמה המלך הכריז ואמר (משלי כ') גם במעלליו יתנכר נער וגו', כדמיון זה כתוב (קהלת י"ב) וזכור את בוראך בימי בחרותיך:

 

זוהר ויקרא כד ע"ב

והתקדשתם והייתם קדושים וגו'. א"ר יצחק זכאים הם הצדיקים שיש להם חלק עליון בהקב"ה, חלק קדוש בקדושת המלך, לפי שהם מקדשים עצמם בקדושת רבונם, וכל מי שמקדש עצמו הקב"ה מקדש לו, שכתוב והתקדשתם והייתם קדושים, אדם המקדש עצמו מלמטה מקדשין לו מלמעלה, וכאשר מתקדש האדם בקדושת רבונו מנחילין לו נשמה קדושה נחלת הקב"ה ושכינת עזו, ואז הוא לנו הכל, והם נקראים בנים להקב"ה, כמו שכתוב בנים אתם לה' אלהיכם, (צו לא.) רבי יוסי אמר והתקדשתם והייתם קדושים, מי שמקדש עצמו מלמטה מקדשין לו מלמעלה, מי שמטמא עצמו מלמטה מטמאים לו מלמעלה, מקדשין לו מלמעלה זה מובן, שהרי קדושת רבונו שורה עליו, אבל מטמאים לו, מאיזה מקום, ואם תאמר מלמעלה, וכי טומאה שורה למעלה, א"ר חייא זהו שלמדנו בעשיה שלמטה נתעוררה עשיה למעלה, אם העשיה שלמטה היא בקדושה, נתעורר קדושה למעלה ובאה ושורה עליו ונתקדש בה, ואם הוא נטמא למטה, נתעורר רוח טמא למעלה ובא ושורה עליו ונטמא בו, שהרי בהעשיה תולה הדבר, שאין לך טוב ורע קדושה וטומאה שאין להם עיקר ושורש למעלה, ובהעשיה שלמטה נתעורר עשיה שלמעלה, מה שתולה בהעשיה נתעורר למעלה ע"י עשיה והפעולה נעשה, ומה שתולה בדבור נתעורר ע"י דבור, כשנגזר בדבור למטה נתעורר כן למעלה, ואם תשאל מה נתעורר בדבור, אלא כך כתוב (ישעי' נ"ח) ודבר דבר, זה הדבור מעורר דבור אחר למעלה שנקרא דבר, (הושע א') דבר ה' אשר היה, (שמואל א' ג') ודבר ה' היה יקר, בדבר ה' שמים נעשו[יט] והרי למדנו שזה הדבור עולה ובוקע רקיעים עד שנתישב במקומו, ומעורר מה שצריך לעורר, אם טוב טוב, אם רע רע, וע"ז כתוב ונשמרת מכל דבר רע:

 

סתרי תורה

זוהר ויצא קנה ע"א

והתקדשתם והייתם קדושים. למדנו שכל עניני העולם הולכים אחר מחשבה והרהור, וע"כ כתוב והתקדשתם והייתם קדושים, לפי שכל קדושות שבעולם יש להוציא ולהמשיך בהרהור טוב, מי שמטמא עצמו בהרהור רע כשבא להזדוג באשתו, ומשים רצונו ומחשבתו באשה אחרת, ומזריע זרע בהרהור אחר, זה הוא המחליף מדרגות עליונות שלמעלה, מדרגת קדושה בשביל מדרגת הטומאה, וכמו שמחשבתו עשתה חלופין למטה, אף כך עשתה חלופין למעלה, וכמו שהגוף של זה הבן הנולד נקרא בן תמורה, אף כך בהנפש בן תמורה נקרא, שהרי לא המשיך המשכה קדושה במחשבה זו, ונפש שלו נתחלפה במדרגה אחרת.. שהרי ודאי שהרצון והמחשבה ממשכת המשכה ועושה פעולה בכל מה שנצרך, וע"כ בתפלה נצרך רצון ומחשבה לכוון, וכן בכל אותן עבודות של הקב"ה הרצון והמחשבה עושה פעולה וממשיך המשכה בכל מה שנצרך, ע"כ ס"ת:

 

זוהר דף עז ע"א

ואיש אשר יקח את אחותו וגו' חסד הוא וגו'. למדנו שאחר שנסתלקו קין והבל חזר אדם לאשתו, ונתלבש ברוח אחר והוליד את שת, מכאן נתיחסו דורות הצדיקים בעולם, והרבה הקב"ה חסד בעולם, ועם כל אחר נולדה נקבה עמו שיתישב העולם כדמיון שלמעלה, והרי ביארו החברים בסודות המשנה שכתיב ואיש אשר יקח את אחותו וגו' חסד הוא, חסד הוא ודאי, ולאחר שהתחיל החסד גזעין ושרשים יצאו מלמטה למעלה ונתפשטו ענפים, אז נתגדל הענף ובא להתחבר בזיוג אחד עם העץ[כ] זה היה בתחלה, זה היה בהתיסדות העולם, לפי שכתוב (תהלים פ"ט) כי אמרתי עולם חסד יבנה, אבל מכאן ולהלאה הקרוב נתרחק, והאנשים הנמצאים באיסור זה ונכרתו לעיני בני עמם:

 

זוהר דף מט ע"ב

והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. א"ר אבא רואה אני אותן באי העולם שאין משגיחים ואין יודעים בכבוד רבונם, כתוב בהם בישראל והייתם לי קדושים וגו' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, אם הם מתרחקים איה היא קדושה שלהם, הרי הרצון שלהם נתרחק ממנו, והכתוב מכריז ואומר (תהלים ל"ב) אל תהיו כסוס כפרד אין הבין, במה נבדלים אנשים מסוס ופרד, בקדושת עצמם, להמצא שלמים ומצוינים מכל, וע"כ זיוג האנשים הוא בזמנים יודעים לכוון הרצון להתדבק בו בהקב"ה, והרי העירו החברים שבחצות הלילה נכנס הקב"ה בגן העדן להשתעשע עם הצדיקים, וכנסת ישראל משבחת להקב"ה, והיא עת רצון להתדבק בהם, חברים לומדי התורה משתתפים בה בכנסת ישראל לשבח למלך הקדוש ועוסקים בתורה, ולשאר אנשים אז עת רצון להקדש בקדושת הקב"ה[כא] ולכוון הרצון להתדבק בו, ואותן החברים לומדי התורה עונתם היא בשעה שזיוג אחר נמצא[כב] וזה היא משבת לשבת, לכוון הרצון להדבק בו בהקב"ה ובשכינת עזו, שהיא עת רצון שמתברכים כלם, עליונים ותחתונים, ואם האנשים מתרחקים מהקב"ה ומתנהגים כבהמות, איה היא קדושה שלהם להמצא קדושים, איה הן נפשות הקדושות שממשיכים מלמעלה,  ושלמה המלך מכריז ואומר (משלי י"ט) גם בלא דעת נפש לא טוב ואץ ברגלים חוטא, גם בלא דעת, מי הוא דעת, זה הקב"ה, נפש לא טוב, אותה הנפש שהם ממשיכים בזיוגם לא טוב, שהרי מן צד הטומאה נמשך עליהם נפשות שאין הן טוב, לפי שאין מכונים לבם להקב"ה, מי שמתלהב ביצר הרע בלי רצון וכונת הלב להקב"ה, הוא ממשיך נפש מצד של יצר הרע שאין היא טוב, ואץ ברגלים חוטא, מי שהוא אץ ודוחה השעה בלי רצון הקדוש, חוטא הוא, חוטא ודאי בכל, (דף פז.) זכאים הם ישראל שהקב"ה נתן להם תורת אמת, תורה של האמונה, ואוהב אותם מכל שאר עמים עכו"ם, שכתוב (מלאכי א') אהבתי אתכם אמר ה', ברוך ה' לעולם אמן ואמן: