זוהר דף קח ע"א
דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבאו אל הארץ וגו' ושבתה הארץ שבת לה'. א"ר אלעזר כל איש ישראל שנימול ויש בו רשום הקדוש יש לו מנוחה בשמטה, שהרי שלו היא אותה השמטה לשבות בה, וזאת נקראת שבת הארץ, ודאי חירות יש בה, מנוחה בה, כמו שהשבת היא מנוחת הכל, כן גם השמטה מנוחת הכל, היא מנוחת הרוח והגוף, בוא וראה ה היא מנוחת העליונים והתחתונים, לפיכך ה עליונה ה תחתונה[א] מנוחת העליונים מנוחת התחתונים, ה עליונה שבע שנים שבע פעמים, ה תחתונה שבע שנים בלבדן, זו שמטה וזו יובל, וכאשר מעיינים באותן הענינים יש להבין שהכל אחד[ב] לפיכך ושבתה הארץ שבת לה', ובשביתת הארץ ההיא צריכים גם העבדים לנוח:
להורדה זוהר הבר, לחץ כאן: זוהר- פרשת בהר
זוהר דף קח ע"ב
שש שנים תזרע שדך וגו' ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה'. והרי ביארו שכתוב (שמות כ"ג) והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך וגו', מפני מה ואכלו אביוני עמך, לפי שהעניים במקום הזה תלוים, ולפיכך הניחם לאכול, וע"כ מי שמרחם לעני הוא נותן שלום במדת מלכותו ומוסיף ברכות בעולם, ונותן שמחה וכח להמקום שנקרא צדקה[ג] להשפיע ברכות לכנסת ישראל:
זוהר דף צב ע"ב
והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש וגו'. א"ר שמעון שופר תרועה למה, אלא שופר שמשבר שלשלאות, שמשבר השליטה מכל העבדים[ד] ונצרך לתקוע בשופר שהוא פשוט ולא כפוף, להראות חירות לכל, שזה היום הוא הגורם, ובכל ענין נצרך להראות עשיה, וע"כ שופר ולא קרן, בשביל להראות איזה הוא המקום שנקרא שופר:
זוהר תצוה קפג ע"א
וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה. א"ר אלעזר וקראתם דרור בארץ, מכאן יוצא חירות לכל, ולפי שיוצא ממנו החירות התורה שיצאה ממנו נקראת חירות, וע"כ כתוב חרות על הלוחות, אל תקרא חרות אלא חירות, וזו היא התורה שנקראת חירות, שהרי מה שמוציא יום עליון הזה נקרא חירות, והוא חירות של הכל, וזה היום הוא חירות העליונה, לפי שיש חירות תחתונה וחירות עליונה, ה עליונה ה תחתונה הן חירות עליונה וחירות תחתונה[ה] שמטה ויובל כאחד הן:
זוהר דף קי ע"ב
וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וגו'. וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית וגו'. ר' יהודה פתח (תהלים ל"ז) בטח בה' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה, לעולם יהיה אדם נזהר ברבונו וידבק לבו באמונה העליונה, בשביל שיהיה שלם ברבונו, שכאשר יהיה שלם בו לא יוכלו להרע לו כל בני העולם, בוא וראה בטח בה' ועשה טוב, מהו ועשה טוב, אלא כך למדנו בפעולה שלמטה נתעוררה פעולה למעלה.. וע"כ ועשה טוב כתוב, ואין טוב אלא צדי"ק, שכתוב (ישעי' ג') אמרו צדיק כי טוב, כיון שאתם עושים טוב, ודאי טוב ההוא יתעורר[ו] ואז שכן א"רץ ורעה אמונ"ה, הכל אחד[ז] שכן ארץ, ואז שכן א"רץ ורעה אמונ"ה, הכל אחד שכן ארץ, ארץ העליונה, שהרי אין לך בעולם מי שיכול לשכן עמה, עד שיתעורר טוב ההוא אצלה, ואז שכן ארץ, תשכן עמה, תאכל פירותיה, תשתעשע אתה, ורעה אמונ"ה, זו א"רץ והכל אחד כמש"כ ואמונתך בלילות, ורעה אמונה, הוה מנהיגה ככל רצונך.. בוא וראה בני האמונה מנהיגים לה לרצונם בכל יום[ח] מי המה בני האמונה, אלה שמעוררים טו"ב ההוא אצלה[ט] ואינו חס על שלו ויודע שהרי הקב"ה יתן לו יותר, כמש"כ (משלי י"א) יש מפזר ונוסף עוד, מה הטעם, לפי שזה מעורר ברכות לנגדו, ולא יאמר אם אתן עכשיו מה אעשה למחר, אלא הקב"ה יתן לו ברכות עד בלי די כמו שנתבאר, ולפיכך וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וגו', מה כתוב וצויתי את ברכתי לכם בשנה השביעית וגו', מה כתוב וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית, ועשת את התבואה לשלש השנים, ועשת, ועשתה צריך לומר, מהו ועשת, אלא להוציא ה' שיש לה שמטה ושביתה אינה עושה מלאכה, כתוב ראו כי ה' נתן להם השבת על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים, כדמיון זה וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית וגו':
זוהר דף קיא ע"א
וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי אחיך עמך. פתח ר' יוסי ואמר (תהלים ל"ז) בטח בה' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה, אשרי חלקו של אדם שעושה טוב משלו, שהרי הוא מעורר טו"ב בכנסת ישראל[י] ובמה, בצדקה, שכאשר נתעורר צדקה הרי אז נתעורר טו"ב אצל כנסת ישראל, וע"ז כתוב (משלי י') וצדקה תציל ממות, מה הטעם, לפי שצדקה עץ חיים הוא, ונתעורר על עץ ההוא של מיתה, ולוקח אותן הנאחזים בו ומצילם מן המיתה, מי גרם לעץ חיים ההוא שיתעורר על עץ ההוא של מיתה, הוה אומר שזו היא הצדקה שהוא עושה, כביכול הוא נותן עוז למדת מלכותו למעלה, כמש"כ (תהלים ק"ו) עושה צדקה בכל עת, וכי בכל עת יכול אדם לעשות צדקה, אלא כך למדנו מהו בכל עת, כמש"כ ואל יבא בכל ע"ת אל הקודש[יא] וזה נתבאר, (וירא קד.) ר' אלעזר אמר אדם העושה צדקה עם אנשים, בזמן שהדין שורה בעולם הקב"ה זוכר לו צדקה ההיא שעשה, לפי שבכל שעה שזוכה האדם לעשות צדקה עם אנשים נכתב עליו הצדקה למעלה, ואפילו בשעה שהדין שורה עליו זוכר לו הקב"ה טוב ההוא שעשה וזכה עם אנשים, כמש"כ וצדקה תציל ממות:
זוהר ויצא קנג ע"א
רבי אבא פתח ואמר (תהלים ק"ו) אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת, בוא וראה אשרי שומרי משפט, ששומרים אמונת הקב"ה, לפי שהקב"ה הוא משפט, ונצרך לו לאדם להשמר שלא יסיר לדרך אחר, אלא שיהיה שומר משפט, לפי שהקב"ה הוא משפט וכל דרכיו משפט, עושה צדקה בכל עת, וכי בכל עת יכול האדם לעשות צדקה, אלא זה הוא מי שהולך בדרכי התורה ועושה צדקה עם אותן הנצרכים לה, שכל מי שעושה צדקה עם עני מרבה צדקה ההיא למעלה ולמטה, בוא וראה מי שעמלו בצדקה זאת הצדקה שהוא עושה עולה למעלה, ותגיע למקום ההוא של יעקב שהוא מרכבה העליונה, וממשיך ברכות למקום ההוא מן המקור של כל המעינות, ומהצדקה ההיא ממשיך ומרבה ברכות לכל אותן התחתונים, לכל המרכבות ולכל החילות, וכלם מתברכים ונתוספים האורות כראוי, לפי שכלם נקראים ע"ת[יב] וזהו שכתוב עושה צדקה בכל עת:
זוהר בהעלתך קנג ע"ב
ר' חייא פתח (תהלים קי"ב) פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד, פזר נתן לאביונים, מהו פזר, כמש"כ (משלי י"א) יש מפזר ונוסף עוד, יכול פזור סתם, לכך הוא אומר פזר נתן לאביונים, כיון שנותן לאביונים זה הפזור הוא טוב, מהו ונוסף עוד, נוסף בכל, ונוסף עוד בעושר ונוסף עוד בחיים, מקרא זה כך הי' צריך לומר יש מפזר ויוסף עוד, מהו ונוסף, אלא מקום ההוא ששורה בו מיתה הוא גורם לו שיתוסף מן החיים שלמעלה, להוסיף לו חיים, א"ר יהודה א"ר חייא הכתוב מעיד, שכל מי שנותן לעניים נתעורר עץ החיים להוסיף חיים לאותו העץ של מיתה, ואז נמצא חיים ושמחה למעלה, והאיש שגרם זה, בשעה שנצרכת לו ישועה עץ חיים ההוא קים עליו, ועץ ההוא של מיתה מגין עליו, ולפיכך כתוב ונוסף עוד[יג] צדקת"ו עומדת לעד, מהו עומדת לעד, עומדת על האדם להזמין לו קיום וחיים, כמו שהוא נתן לה חיים והיה מעורר אליה חיים[יד] כמו כן נותנים לו, ואותן שני העצים קימים עליו להצילו ולהוסיף לו חיים, קרנו תרום בכבוד, בוא וראה העולם שאמרנו היינו קרן ההוא תרום, ובמה, בכבוד שלמעלה[טו] שזה האיש גרם לחברם יחד ולהשפיע ברכות למעלה ולמטה, (ויקהל קצח.) ר' יהודה פתח (ישעי' נ"ח) הלא פרוס לרעב לחמך וגו', בוא וראה אשרי חלקו של האדם כאשר עני נקרה אליו, שזה העני מתנת הקב"ה היא ששלח לו, מי שמקבל מתנה זו בסבר פנים יפות אשרי חלקו, בוא וראה מי שחס על עני ומשיב לו נפשו, מעלה עליו הקב"ה כאלו הוא ברא את לנפשו, וע"כ אברהם שהיה מרחם על כל בני העולם, העלה עליו הקב"ה כאילו הוא בראם שכתוב אותה נפש אשר עשו בחרן, הגם שנדרש באופן אחר, הלא פרוס, מהו פרוס, לפרוס לו מפה בלחם ומזון לאכול, ד"א הלא פרוס, כמש"כ (דניאל ה') פריס פריסת, שצריך לחתוך חתיכות לחם לפניו כדי שלא יבוש, ויפרוס לפניו בעין טובה, לחמך, לחם לא כתוב אלא לחמך, זה שהוא שלך מממונך ולא של גזל ולא של עשק ולא של גנבה, שאם כן אין זה זכות, אלא אוי לו שבא להזכיר חטאיו:
זוהר מקץ ר' ע"ב
עוד פתח ר' יוסי ואמר (נחום א') אם שלמים וכן רבים וכן נגוזו ועבר ועניתיך לא אענך עוד, מקרא זה נתבאר שכאשר כל העם יש בהם שלום ואין בהם בעלי שנאה, הקב"ה מרחם עליהם והדין אין שולט בהם, ואע"פ שכלם עובדי ע"ז אם שלום ביניהם אין הדין שולט עליהם, ונתבאר שכתוב (הושע ד') חבור עצבים אפרים הנח לו, וכן נגזו ועבר, מהו וכן נגזו, וגנזו הי' צריך לומר, אלא שזה מחובר לראש המקרא שהוא שלום אף כאן ענינו שלום, ומה הוא, זו צדקה, לפי שצדקה זו היא שלום, ומי שמרבה בצדקה מרבה שלום למעלה ומרבה שלום למטה, ולפיכך כתוב וכן נגוזו ועבר, שגוזזים ממונם בצדקה, ועבר, ועברו הי' צריך לומר, מהו ועבר, אלא זה הוא הדין של רוגז, כמש"כ (ישעי' כ"ו) עד יעבור זעם, שעבר הדין מעליהם.. רבי שמעון אמר מהו ועבר, אלא בזמן שהנשמה יוצאת מעולם הזה, בכמה דינים נדונת טרם שתבא על מקומה, ואח"כ כל אותן הנשמות צריכות לעבור בזה הנהר דינור הנמשך והיוצא, ולטבול שם, ומי הוא אשר יקום שם ויעבור בלי פחד, כמש"כ (תהלים כ"ד) מי יעלה בהר ה' וגו', ונשמת הזכאי עוברת בלי פחד ויקום במקום קדשו, ומי שעמלו בצדקה בעולם הזה ונותן מממונו לצדקה, אז הוא עובר במקום ההוא ואינו מתירא, וכרוז קורא לה לאותה הנשמה ועניתיך לא אענך עוד, מי שזוכה לעבור בנהר הזה אין לו דין יותר כלל, (בשלח סא:) עני אחד עבר לפני ר' יצחק והיה בידו חצי מעה כסף, א"ל לר' יצחק השלם נא לי ולבני ולבנותי נפשותינו, א"ל ואיך אשלים נפשותיכם הרי לא נמצא אצלי אלא חצי מעה, א"ל בזה אהיה נשלם עם חצי מעה אחרת שיש אצלי, הוציאה ונתנה לו, הראו לו בחלומו שהיה עובר על שפת ים הגדול ובקשו להשליכו בתוך הים, ראה לרבי שמעון שהיה מושיט ידו לנגדו, ויבא עני ההוא והוציאו ונתנו בידי רבי שמעון וניצול, כשהעיר משנתו נפל בפיו מקרא זה (תהלים מ"א) אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה':
רועה הנאמן
זוהר דף קח ע"ב
ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ. מצוה זו לשבות בשנה השביעית, וכמו כן לשבות ביום השביעי, וגם להשמיט החובות בשביעית, וגם למנות שבע שנים שבע פעמים, ככתוב והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה, כאן הסוד שכל שביעית הוא מצד השכינה שנקראת שבע מצד של צדי"ק[טז] שהוא שביעי לבינה, והיא בת שבע מצד האם העליונה[יז] שנאמר בה (תהלים קי"ט) שבע ביום הללתיך, שבע שמות הם אבג יתץ וכו', ובהם מ"ב אותיות, כלל האותיות עם התיבות הן תשע וארבעים, האם העליונה היא שנת החמשים שנה[יח] שבה וקראתם דרור בארץ, בה תהיה השכינה שלמטה דרור פדות ושביתה לישראל[יט] שנאמר בהם והיה זרעך כעפר הארץ -:
וספרת לך שבע שבתות שנים וגו'. מצוה זו לחשוב שנת היובל, ובה המצוה לחזור לאחיזתו ביובל, שכתוב בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחזתו, כל אחד יחזור בו למדרגתו שנשמתו נאחזת משם, כמו שנתבאר בהכתוב (קהלת י"ב) והרוח תשוב אל האלהים וגו', שמיטה היינו השכינה שלמטה שהיא מן שבע שנים[כ] יובל היינו האם העליונה בינה היא לחמשים שנה, ובה נתיחסו ישראל בצאתם מן הגלות, זש"כ ואיש אל משפחתו תשובו[כא] כדמיון יציאת מצרים:
זוהר דףקט ע"א
והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש. מצוה זו לתקוע שופר תרועה ביובל, זש"כ (ישעי' י"ח) כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו, כמו שבתקיעת שופר של יובל כל העבדים יוצאים לחירות, כך בגאולה האחרונה בתקיעת שופר יתקבצו כל ישראל מארבע רוחות העולם, שהם עבדי היובל, כי בעלי התורה יש בהם עבדים על מנת לקבל פרס, ונקראים עבדי המלך והמלכה, אבל בניו של המלך הקדוש עליהם כתוב, ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי, שהם כנפי חיות המרכבה:
זוהר דף קיא ע"א
והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה וגו'. מצוה זו לעבוד בעבד כנעני, שכתוב לעולם בהם תעבודו, שהם מצד של חם מגלה עריות, שנאמר עליו ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו, מדוע עבד עבדים, אלא עבד לאותו עבד עולם[כב] שהוא עולמו של יובל -:
זוהר דף קיא ע"ב
כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם וגו'. מצוה זו לעבוד בכל מיני עבודה במקדש וחוץ למקדש בכל אותן המצות שנקראות עבודה, בתפלה ולחזור אחר מצות התורה, שהכל נקרא עבודה, כעבד העמל אצל רבונו בכל מה שנצרך, לפי שישראל קרא להם עבדים, שכתוב כי לי בני ישראל עבדים עבדיהם, מה הטעם שהם עבדים, לפי שכתבו אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, ולפיכך אח"כ בעשרת הדברות כתוב אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, לעבוד לו כעבד שעובד לרבונו שהצילו מן המיתה, שהצילו מכל רעות העולם, בשני שמות האלו נקראים ישראל להקב"ה, עבדים ובנים, עבדים שכתוב עבדיהם, בנים, שכתוב בנים אתם לה' אלהיכם, כאשר יש לאדם ידיעה בהקב"ה בדרך כלל, אז נקרא עבד, שעושה מצות רבונו, ואין לו רשות לחפש בגנזי רבונו ובנסתרות של ביתו, וכאשר יש לאדם ידיעה בהקב"ה בדרך פרט, אז נקרא בן אהובו, והוא כבן המחפש בגנזיו בכל הנסתרות שבביתו, ואע"פ שנקרא בן, בן הבכור להקב"ה, כמש"כ בני בכורי ישראל, אל יוציא עצמו מן הכלל של עבד, ויעבוד לאביו בכל העבודות שהן כבוד לאביו, וכך נצרך לכל אדם להיות כבן אצל אביו לחפש בגנזיו, לדעת הסודות של ביתו ולחקור אחריהם, וגם להיות עבד אצל אביו, וסוד הדבר שיש שתי מדרגות למעלה שצריך האדם להתעטר בהן, והן סוד האמונה והן נקשרות יחד, אחד סוד של עבד, ואחד סוד של בן[כג] וזה העבד נקרא אדון כל הארץ, בן, כמו שביארנו בני בכרי ישראל, והכל סוד אחד של האמונה, וצריך האדם להתעטר באותן המדרגות להתכלל בסוד האמונה, עבד, לעבוד בכל מיני עבודות בתפלה שנקראת עבודה, כעבד ההוא שהוא סוד עליון שאינו שוקט לעולם ועד, והוא משבח ומנגן תמיד[כד] והרי נתבאר בעבודות האחרות העליונות, שכל העבודות ועניני כל העולמות הוא עושה ועובד, ובעבור זה נקרא אדון, לפי שהוא עבד לעבוד נקרא אדון כל הארץ, ואדם שנתעטר בסוד זה להיות עבד לעבוד עבודת רבונו, הוא עולה ונתעטר להיות באותה המדרגה, ונקרא גם כן אדון, שהרי הוא מברך בכל אותן העבודות לעולם הזה ומקים לו, וע"כ נקרא אדון, אשרי חלקו של זה הבן הזוכה להתיגע להבין ולהשכיל בגנזי אביו ובכל הסודות שלביתו, כמו בן יחיד שהשליטו אביו בכל גנזיו, וזה הוא כבודו שהוא שולט על הכל, מי שעמלו בתורה להיות לו ידיעה בהקב"ה ובאותן גנזי נסתרות שלו נקרא בן להקב"ה, בכל חילות השמים אין מי שימחה בידו בכל שעה שנצרך לו ליכנס אצל אביו, אשרי חלקו בכל העולמות, ולפיכך כאשר האדם מתיגע לדעת להקב"ה בדרך פרט בסוד החכמה אז נקרא בן:
בהעבודה שהאדם עובד להקב"ה יש עבודה שצריך האדם להתכלל בשניהם, להיות עבד ובן להתעטר בו בהקב"ה, ומה היא, זו עבודת התפלה שנצרך להיות בה עבד ובן, להתכלל במדרגות עליונות האלה, לעבוד ולתקן התפלה בסוד של עבד לעבוד העבודה של תקון העולמות, ולהדבק מחשבתו בסודות החכמה להתדבק ברבונו בגנזי נסתרות העליונות כראוי, הבן מתדבק תמיד באביו בלי פרוד כלל, ואין מי שימחה בידו, העבד עובד עבודת רבונו ומתקן תקוני העולם, מי שהוא שניהם בכלל אחד בחבור אחד, זה הוא אדם שמתקן סוד כל האמונה בכלל אחד בלי פקוד כלל ומחבר הכל כאחד, זה הוא אדם שהקב"ה מכריז עליו בכל אותן חילות ומחנות של כל העולמות ובכל הרקיעים, הזהרו בפלוני הנאמן של בית המלך, שכל אוצרות רבונו בידו, זכאי הוא בעולם הזה וזכאי הוא בעולם הבא, מיום ההוא והלאה ניכר זה האיש והוא נרשם בכל העולמות, בשעה שנצרך לישועה כל החילות והמחנות מזדרזים לבוא לעזרתו, והקב"ה אינו רוצה אלא שהוא בעצמו יציל אותו, וקול נתעורר נאה הוא ליחיד להיות אצל יחיד ולהתעסק יחיד ביחיד, והסוד של שתי אלה המדרגות מצינו במקרא אחד, שכתוב (ישעי' מ"ט) ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך התפאר, ויאמר לי עבדי אתה, זה עבד, ישראל, זה בן, שכאשר הם כלל אחד אז כתוב אשר בך אתפאר, ברוך ה' לעולם אמן ואמן:
[א] כוונתו על ה' הראשונה וה' האחרונה של השם הוי"ה ב"ה שהן מרמזות על בינה ומלכות אמא עלאה ואמא תתאה שעליהן מרמז יובל ושמטה, הבינה נייחא דעלאין לפי שהשפע בא להם ממנה, והמלכות נייחא דתתאין שהשפע בא להם ממנה:
[ב] כאמה כבתה שניהן עלמא דנוקבא, אחת אם הבנים ואחת עקרת הבית:
[ג] היינו למדת המלכות שנקראת צדקה:
[ד] כי שופר מרמז על עולם הבינה מקור החירות:
[ה] חירות של המלכות היינו שבת ושמטה וחירות הבינה היינו היובל היא יותר עליונה:
[ו] כונתו על מדת היסוד צדיק שנקרא טוב כי על ידו נשפע כל טוב:
[ז] ארץ ואמונה שתיהן רמז על מדת המלכות:
[ח] פי' שגורמים שמדת המלכות תנהג העולם ברחמים כרצון יראיו, ככתוב רצון יראיו יעשה:
[ט] היינו שגורמים התקשרות צדי"ק, וצד"ק יסוד ומלכות ע"י נתינת צדקה:
[י] היינו יחוד יסוד ומלכות:
[יא] מדת המלכות נקראת ע"ת כי מספירה הזאת מתחיל הענין של עתים וזמנים:
[יב] כיון שהם נאחזים במדת המלכות דאצילות, והם למטה ממנה:
[יג] משמעותו שנתוסף לו חיים:
[יד] צדקתו רמז על מדת המלכות שנקראת צדקה, ובעבור שהוא הי' מקיים תנו עוז לאלהים לכך היא נותנת לו עוז:
[טו] כמו שהבינה נקראת שופר כן המלכות נקראת קרן, והיא תרום להזדוג עם הכבוד שלמעלה, היינו התפארת, מדכתיב על השמים כבודו, ושמים רמז על התפארת:
[טז] פי' כשהיא דבוקה וקשורה עם ספירת היסוד צדיק:
[יז] שהיא שביעית להבינה:
[יח] שיש בה נ' שערי בינה וגם השם מ"ב היוצא מר"ת התפלה אנא בכח:
[יט] שגם השכינה תפדה כמו שנדרש עה"פ ושב ה' אלהיך את שבותך, והשיב לא נאמר אלא ושב:
[כ] כנזכר לעיל שנקראת בת שבע על שמקבלת שפע מן ז' ספירות שהן מן בינה עד המלכות:
[כא] יציאת מצרים היה בכח חנו"ן ש"ב שהיא מקור החירות, ולפיכך נזכר בתורה נ' פעמים יציאת מצרים:
[כב] שאינו יכול לקבל חירות מעולם הבינה:
[כג] סוד של עבד היינו המלאך הגדול מט"ט שהשכינה מתלבשת בו לפעמים, וסוד של בן היינו מדת התפארת, והאדם צריך להתעטר באותן שתי קדושות בשעת התפלה להתפלל בכח בבחינת כל עצמותי תאמרנה, וגם לכוון הכונות שעל פי סוד:
[כד] זה המלאך הגדול מט"ט שאינו יכול לנוח מחמת אימת רבו עליו: