שמע ישראל
מבזים כל גדולי ישראל – ואין פוצה פה –
.
איפה אתם תלמידי חכמים?
האם אין אתם מפחדים מדברי חז"ל הקדושים?
א: בספר "ויוסף אברהם" (אות י"ט שם) מוסיף בזה וז"ל: ואפילו כששומע מאדם אחר שמבזה תלמיד חכם וכל שכן דיין העיר ואפילו שלא בפניו יש חיוב גדול עליו לתבוע עלבונו ולנקום בעדו, וכמו שכתוב כאן שבית דין מנדין על זה. ומצינו בגמרא (ב"מ דף פ"ד, וסנהדרין דף מ"ד ברש"י ד"ה דבעיא) שגדולי ישראל נענשו על זה דשמעו פעם אחד זילותא דת"ח ושתקו, וכל שכן אם בייש אחד לת"ח בפניו שיש חיוב עצום מאד מאד על כל השומעים לתבוע קלונו תיכף, ואם לאו ענוש יענשו מאד על זה, ואף אם יהיה זה שמבזהו מי שיהיה.
ונמצא בספר קורא הדורות מהרב ר' דוד איש ירושלים ז"ל מעשה נורא מענין זה, וז"ל כתוב בסוף מחזור האשכנזים שישראל א' איש בליעל נתקוטט עם הרב ר' יוסף בן לב ז"ל (הוא המחבר שו"ת מהר"י בן לב) בשאלונקי על ענין פסק דין שכתב נגדו, והכהו על הלחי בשוק בפני כל העם, ולא היה מי שימחה בידו, ואין דובר אליו דבר על ענין זה, מפני היות האיש הבליעל ההוא עשיר גדול, ותקיף ואלם מאד, והרב הי' שם בעת הזאת לפני חנות של בשם א' ושמו אברהם קטלאנו, קרע הרב את בגדיו ואמר בקול גדול שומו שמים על זאת, ובלילה ההוא (שנת ה' אלפים ש"ה ד' לחודש אב) נכנס הבושם בחנות כו' והאור נאחז ונתרבה הלהב, וקם שריפה גדולה ונשרפו כמו חמשת אלפים בתים מבני ישראל במשך ו' שעות, כי מן השמים נלחמו הרוחות הנושבות, ונשרפו כמו מאתיים נפשות ובתי כנסיות ובתי מדרשות הרבה וספרים אין קץ, לא נראה צרה גדולה כזאת, ואנשים היו מבריחים רכושם מהאש רחוק כמטחוי קשת בשדות, ועכ"ז הלך האש עליהם ושרפם, ואח"כ עלה הנגף בעם והיו מתים בכל יום הרבה נפשות מישראל עד שהגיעו ביום אחד שנקברו ביום ההוא שי"ד מתים כמנין השם שד"י, ומהיום ההוא והלאה הי' הנגף הולך ונתמעט עד שנעצרה המגפה עכ"ל עם הוספות מסדר הדורות מהגאון מהגאון ר' יחיאל ממינסק ז"ל.
והנה ממעשה זו התעוררות גדול יוצא לנו להזהר מאד מלשמוע עלבון ת"ח ולשתוק, אבל מכל מקום ודאי שצריך להזהר בזה משום כעס בלב, ולא יהי' רק נראה ככועס. עכ"ל, שם.
היוצא לנו מזה, שכל אלו ששומעים זילותא דתלמידי חכמים יעיינו בגמרא (ב"מ דף פ"ד, וסנהדרין דף מ"ד ברש"י ד"ה דבעיא) שגדולי ישראל נענשו ע"ז דשמעו פ"א זילותא דת"ח ושתקו, וכש"כ אם בייש א' לת"ח בפניו שיש חיוב עצום מאד מאד על כל השומעים לתבוע קלונו תיכף, ואם לאו ענוש יענשו מאד ע"ז, ואף אם יהי' זה שמבזהו מי שיהיה.
ב: בגמרא שבת קיט ע"ב: אמר רבי יהודה לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים שנאמר ויהיו מלעבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא, מאי עד לאין מרפא, אמר רב יהודה אמר רב כל המבזה תלמידי חכמים אין לו רפואה למכתו, ע"כ.
ג: וכתב בספר בניהו לרי"ח הטוב שם, כל המבזה תלמידי חכמים אין רפואה למכתו. יש להקשות מאי מרבה בתיבת כל, ונראה לי בס"ד לומר אפילו אינו מבזה בפירוש אלא ברמז, כדהוה באחד שהתפלל יום אחד שליח ציבור בבית הכנסת שהיו מתפללין בה תלמידי חכמים בשחרית, וכשהגיע למאמר תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם הרים קולו בזה ואמר תלמידי חכמים מרבים שלום בלשון תימה, וחזר ואמר תיבת בעולם מלתא באפי נפשיה, ולא משך אותה עם מילה הקודמת לה, והראה בתנועת האברים כאלו אומר וכי סלקא דעתך תלמידי חכמים מרבין שלום, לא יאמר כזאת בעולם, והרב הבין כונתו לבזות בכך ונדוהו, וזהו אין רפואה למכתו שתלמוד עליו זכות לפטרו, ונראה לי בס"ד אומרו לשון רפואה כי ידוע התורה נקראת אור, דכתיב [משלי ו' כ"ג] ותורה אור, גם התורה צריכה להיית בפה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל כי חיים למוצאהם בפה, ולפי זה אם תחבר אותיות אור עם אותיות פה יהיה צירוף רפואה, ובא לומר אפילו תורה שלומד הוא עצמו לא תהיה רפואה למכתו, ולכן כתיב בתורה [משלי ג' ח'] רפאות תהיה לשריך, ונראה לי בס"ד באומרו למכתו, כי הזוהמא של הנחש היא המכה העצומה שיש באדם, ואין אדם נטהר מן מכה זו אלא על ידי התורה, כי לכן נמשלה למים, לומר לך מה מים מעלין את האדם מטומאה לטהרה כך התורה וכו', וידוע לימוד התורה הוא באות למ"ד שגבוה מכל האותיות, ואות וא"ו רמז לתורה שבע"פ שהיא ששה סדרים, הרי אותיות לו רומזים לתורה, ועל ידי שנטהר מן הזוהמה שהיא המכה מכח לימוד התורה, על כן יכנסו אותיות לו בתוך מכה ותהיה צירוף מלוכה, ובזה פרשתי רמז הכתוב [יחזקאל ט"ז י"ג] ותיפי במאד מאד ותצלחי למלוכה, מאד מאד זו תורה שבע"פ דכתיב בה [איוב י"א ט'] ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, ולזה כפל מאד מאד מצד האורך ומצד הרוחב, ועל ידי כן תצלחי למלוכה שיכנסו אותיות לו במכה ותהיה צירוף מלוכה, אי נמי תורה שבע"פ שהיא ששים מסכתות, בזכותה יצטרף אות ס' שמספרו ששים עם אותיות מכה ויהיה צירוף סמכה, ולכן המבזה תלמידי חכמים אין תרופה למכתו, עכל"ק.
מי הם המנהיגים הרשעים של הערב רב
ד: עוד נברר מי הם המנהיגים הרשעים והפושעים שלהם כמו הרשע האפיקורס המיצר לישראל שנעשה ראש הכופרים … והמופקר האפיקורס הזה כבר עבר ומוכן עוד לעבור על כל עבירות שבתורה להכות ולרצוח אנשים, ושפיכת דמים, בזיון רבנים וגדולי התורה, ובפרט שהוא הוא אותו האיש הראש לבזות את כל מי שלא מסכים עמו בריש גלי' בכל האופנים, ואינו מפחד ממאמרי חז"ל הקדושים מה שכתבו על בזיון תלמיד חכם וגדולי הדור, (ראה להלן מה שכתבנו בזה, ושם תראו איך שכולם הם אפיקורסים גמורים ואין להם חלק לעולם הבא) ועליו רואים איך שנתקיים מאמר חז"ל "האמת נעדרת וחוצפה ייסגי" שקרן ומחוצף ובעל מחלוקת כזה עוד לא היה מימות בריאת העולם ועוד.
ונעתיק כאן קצת בענין בזיון תלמידי חכמים שהאפיקורס הזה מדקדק מאוד בזה ללמד את כל הטעראריסטין אפילו להיכנס פנימה לבית המדרש ולבזות צדיקים מזכי הרבים שליט"א בלי שום בושה וכלימה.
ה: והנה בספר "ארך אפים" (סימן א' אות ק"ב) במדת גנות הכעס ומעלת הסבלנות, וזל"ק: על ידי הכעס יבא לשנוא ולבזות תלמיד חכם אם ידברו או יעשו מה נגד רצונו, ויעבור בזה על מצוות עשה לאהוב תלמיד חכם דאתרבי מפסוק (דברים ו') "ואהבת את ד' אלקיך" את לרבות תלמיד חכם, ועל מצות עשה לירא מתלמיד חכם דאתרבי מפסוק (דברים י') "את ד' אלקיך תירא" את לרבות תלמיד חכם, וכל דאתרבי מאת דאורייתא הוא, והוא עון גדול מאד מאד כמו שאמרו חז"ל (ילקוט מלכים א' סי' ר"א) חס הקב"ה על כבודם של צדיקים יותר מכבודו, והמבזה תלמיד חכם אפי' שלא בפניו בית דין מנדין אותו ואין מתירין לו עד שירצהו, ובסנהדרין (דף צ"ט) אמרו חז"ל דאפיקורוס שאין לו חלק לעולם הבא היינו המבזה תלמיד חכם ואף המבזה חבירו בפני תלמיד חכם, ובכלל זה חשיב שם האומר הני רבנן עיי"ש.
ו: ובר"ה (דף י"ז) אמרינן דיורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות, וכל שכן המבזה תלמיד חכם בפניו ומביישו שענשו עצום ומופלג מאד מאד, וסכנה גדולה היא להקניט תלמיד חכם בשום דבור ובשום ענין, וכמו שאמרו חכמינו ז"ל באבות (פ"ב) והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה, שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב ולחישתן לחישת שרף וכל דבריהם כגחלי אש, ורבים הם בכל הדורות הנענשים במיתה ושאר עונשים על ידי זה, וכאשר אנו מעיינים בש"ס וספרי הדורות אנו מוצאים שאף חלק גדול מחכמים נענשו על ידי זה שפגעו בכבוד חכמים אחרים, ומלשון הזוה"ק (פ' וישלח) שהזכרנו למעלה משמע שאפי' צדיק שאינו חכם וחכם שאינו צדיק סכנה להקניטו (אבל ודאי עכ"פ שלא יהי' מזלזל במצות שאל"כ הרי הוא כקל שבצבור כדאיתא ביור"ד שם).
ז: וביותר יגדל העון לכל מי שמבזה הרב שבעירו, שהרי מצינו בענין מקלל שהתורה יחדה לאו לדיין כדכתיב (שמות כב) "אלקים לא תקלל", ואני חושב עוד שאפשר לומר על כל רב בעירו שהוא בכלל גם כן מה שנאמר ונשיא בעמך לא תאור, לפי מה שפירשו הפוסקים דנשיא היינו ממונה לראש מצד התורה או מצד שלטנות, שהרי לא הותנה כאן בפסוק שיהי' דוקא הנשיא מכל ישראל, והרי מצינו בפסוק שאף הראש משבט אחד נקרא נשיא, ואפי' ממשפחה אחת כדכתיב (במדבר כה) "נשיא בית אב", ולכן לפי זה יש לומר כמו כן שכל מי שהוא רב ומנהיג על איזה ק"ק מישראל שהוא נקרא בשם נשיא שם, ובפרט לפי מה שכתב בחרדים דאף כל ראש ישיבה יש עליו לאו ד"ונשיא בעמך לא תאור", לפי זה ודאי נראה שהרב שבעיר הוא בכלל זה.
ולפי זה המקללו עובר בג' לאוין כמו שנתבאר למעלה, וממקלל הרי זה בנין אב לכל עניני בזיון שדיין יש יותר איסור לבזותו משאר תלמיד חכם, וכל שכן הרב שבעיר לפי זה יש ודאי איסור כפול ומכופל לבזותו, ואף מי שהוא חכם יותר מהרב עם כל זה מחויב לזהר בכבודו ובמוראו, ואם יזלזל בכבודו מחייב נפשו חס ושלום על זה, וכמו שאתפוס לך לדוגמא ממעשיות שנמצא כתוב מענין זה, דהנה מצינו בגדול הדור הגאון הקדוש ר' אברהם גרשון ז"ל מקיטוב גיסו של מרן הבעל שם טוב ז"ל אשר כל גדולי הדור ואף המתנגדים לדרך החסידות העריצו גדולתו וקדושתו מאד כמו שתמצא בתשות נוב"י מהד"ק (אה"ע סי' ע"ג) שהגאון בעל נוב"י ז"ל כתב אליו בתוארים המיוחסים לגדול הדור.
ח: וכן בספר לוחות עדות במחלוקת גדולי ארץ בנידון הקמיעות פנו אליו להכריע בזה, וכתוב עליו שכאשר נסע לאה"ק זלזל שם פעם אחת ברב העיר בענין אשר הרב ר' אברהם גרשון ז"ל [גיסו של מרן הבעש"ט ז"ל] הי' זכאי בזה, והגיע לו מכתב מגיסו הבעש"ט ז"ל וכתב שם: ראיתי שדנו אותך בהיכל אחד ורצו לדון אותך למיתה חס ושלום מפני מה העזת פניך נגד הרב אב"ד, ורציתי לילך להיכל לטעון עבורך, וסגרו ההיכל בעדי, ולא יכולתי לכנוס שם, ואמרתי רבש"ע הוא עשה לקנאתך, ויצא קול הניחו לו כי קנאת קנאת ד' צבאות, ועם כל זה פסקו לך להיות סומא חודש אחד, וסומא חשוב כמת, ובכן מהיום והלאה לא תהי' קשה כל כך, והשיב הרב ר' אברהם גרשון ז"ל להבעש"ט ז"ל המעשה אמת, אבל תמי' לי שראית שדנין אותי קודם המעשה, כי הי' נרשם באגרת של הבעש"ט ז"ל באיזה יום נכתב, עד כאן.
ט: עוד נמצא כתוב על הה"ק ר' ליפא מחמעלניק ז"ל אשר הי' מתלמידי בעש"ט ז"ל והי' מריב עם הרב דק"ק כמעלניק אודות שאלה אחת זה אוסר וזה מתיר, וכשהי' הר"ר ליפא ז"ל על רש השנה אצל הבעש"ט ז"ל, אמר הבעש"ט בשעת אכילה, ראיתי היום דנין איזה למדן למיתה על שהעיז נגד הרב אב"ד דקהילתו, והבין הר"ר ליפא ז"ל שנגדו הוא מדבר, והתחיל לבכות, ואמר לו הבעש"ט אל תפחד, כי אני התפללתי עבורך ופטרוך מן הדין, עד כאן.
הרי לך מגדולי הדור מה הגיע אליהם על שהעיזו נגד הרב שבעירם ואף שלשם שמים נתכוונו והצדק הי' אתם, ואם כן צא וחשוב מזה מה יגיע לאדם שהוא שפל מאד נגד הרב והצדק במחלוקתו הוא עם הרב, ואם לחלק באת בין רבנים ראשונים לאחרונים הרי כבר אמרו (ר"ה דף כ"ה) יפתח בדורו כשמואל בדורו, ואמר איש קדוש בזה הלשון: אומר אני אפילו אם יהי' הרב כמרדה (שרודין בה את הפת) כל החולק עמו לא יהי' סופו טוב חס ושלום, (אבל ודאי שיש חילוק בזה מצד מי נתמנה להיות רב בעיר, ודי למבין), ועיקר הגורם לכל זה הוא הכעס, שזה תביאהו להיות חולק עמהם ומבזה אותם, ומחייב את נפשו בזה.
בזוהר שמות [פרשת המן] (דף ס"ד ע"א) בלשון הקודש:
י: רַבִּי חִיָּיא פָּתַח, (תהלים לד) חֹנֶה מַלְאַךְ ה' סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם. אַשְׁרֵי הַצַּדִּיקִים שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה בִּכְבוֹדָם יוֹתֵר עַל שֶׁלּוֹ. בֹּא רְאֵה כַּמָּה הֵם בְּנֵי הָעוֹלָם שֶׁמְּחָרְפִים וּמְגַדְּפִים לְמַעְלָה, כְּמוֹ שֶׁסַּנְחֵרִיב חֵרֵף וְגִדֵּף וְאָמַר (מלכים ב יח) מִי בְּכָל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת וְגוֹ'. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָחַל וְלֹא תָבַע מִמֶּנּוּ. כֵּיוָן שֶׁהוֹשִׁיט אֶת יָדוֹ עַל חִזְקִיָּה, מַה כָּתוּב? (שם יט) וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר וְגוֹ'.
יָרָבְעָם בֶּן נְבָט הָיָה עוֹבֵד לַעֲבוֹדָה זָרָה וּמְקַטֵּר לָהּ וְזוֹבֵחַ לָהּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא תָבַע מִמֶּנּוּ. וּכְשֶׁבָּא עִדּוֹ הַנָּבִיא וְהִתְנַבֵּא עָלָיו, וְהוֹשִׁיט יָרָבְעָם אֶת יָדוֹ כְּנֶגְדּוֹ – מַה כָּתוּב? (שם א יג) וַתִּיבַשׁ יָדוֹ וְגוֹ', וְלֹא יָכֹל לַהֲשִׁיבָהּ אֵלָיו. [ועל שעבד לעבודה זרה לא תבע אותו הקדוש ברוך הוא].
פַּרְעֹה חֵרֵף וְגִדֵּף, וְאָמַר (שמות ה) מִי ה' וְגוֹ', וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא תָבַע מִמֶּנּוּ, עַד שֶׁסֵּרַב לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּתוּב (שם ט) עוֹדְךְ מִסְתּוֹלֵל בְּעַמִּי, (שם) הִנֵּה יַד ה' הוֹיָה בְּמִקְנְךְ וְגוֹ'. וְכֵן בְּכָל מָקוֹם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תּוֹבֵעַ אֶת עֶלְבּוֹן הַצַּדִּיקִים יוֹתֵר עַל שֶׁלּוֹ, עכ"ל.