.
.
בעזרת השם יתברך
זוהר החלה
- בו יבואר: מצוות הפרשת חלה. מדוע מפרישים חלה?
- כיצד מפרישים חלה?
- שיעור חיוב הפרשת חלה.
- מצוות הפרשת חלה היא כביטול עבודה זרה.
- מצוות הפרשת חלה מחזקת את האמונה ולכן כוללת כל המצוות.
- הפרשת חלה – להודות להשם על החסד שעושה אתנו בלחם.
- מצוות הפרשת חלה ניתנה כדי שתחול בלחם ברכת השם.
- הפרשת חלה מביאה ברכה לבית ומגינה ושומרת על האישה מכל גזרות קשות ורעות.
- תפילת הפרשת חלה.
- בִּשְׁלֹשָׁה דְבָרִים הָאִשָּׁה זוֹכָה – בְּחַלָּה, וּבְנִדָּה, וּבְהַדְלָקַת הַנֵּר.
- סוֹד שֶׁל רֵאשִׁית עֲרִיסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה. זוֹ חָכְמָה עֶלְיוֹנָה שֶׁהִיא רֵאשִׁית.
- בו יבואר שעל ידי מצות הפרשת חלה זוכים להשמר ממשהו חמץ בפסח, וכן לשמור את כל התורה כולה, ולא לעבור על שום עבירות חמורות, וזוכים לישוב ארץ ישראל בנחת.
- ש'שי ב'ביתך ת'אפה ת'אפה ב'ערב ש'בת ת'אפה ב'שביל ש'בת.
- הדלקת נרות שבת – אזהרתה.
- בּוֹ יְבֹאַר סְגֻלַּת הַמִּצְווֹת וְקִיּוּמָם כָּרָאוּי.
הו"ל בחמלת ה' עלי בזכות אבותי ורבותי הקדושים
שלום יודא גראס אבדק"ק האלמין יצ"ו
יום א' דסליחות תשע"ה
ספר
זוהר החלה
להורדה: זוהר החלה
פרק א'
דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה, והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה', ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה וגו', מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה לדורותיכם. וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה אשר דיבר ה' אל משה (טו, יח-כב)
מצוות הפרשת חלה, (במדבר, פרק טו(:
"בבואכם אל הארץ.. והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה', ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה… מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה לדורותיכם."
מצוות הפרשה חלה היא אחת מ-613 המצוות שבני-ישראל הצטוו בהן, אך היא אחת משלושת המצוות המיוחדות של נשים ובנות (המצוות האחרות הן הדלקת נרות שבת וחג ודיני טהרת המשפחה).
אמנם החיוב להפריש חלה הוא על כל יהודי אך נתיחדו בזה יותר הנשים כדי לתקן את חטא עץ הדעת -כי אדם הראשון נקרא חלתו של עולם וחוה גרמה לו מיתה על כן צריכה היא לעסוק במצוות חלה לתקן את אשר פגמה – והובא בספר חמדת ימים (שבת קודש פ"ב) וז"ל: ובענין הפרשת חלה יהא זריז ונזכר להזהיר ולהזכיר לאשתו על מצות הפרשת חלה בערב שבת כי הוא גם כן מהתקונים הגדולים לחטא חוה כמו שכתוב בירושלמי, חוה כבתה נרו של אדם הראשון וגרמה לו מיתה שהוא חלתו של עולם, ולכך נתנו לה מצות נר וחלה, ולכן עיקר מצותה בערב שבת, כי בערב שבת גרמה לו מיתה. ובאותו זמן ובאותו פרק קרוב יותר לתקן החטא, שזו היא דרך התשובה באותו פרק וכו'. וטוב שיפרטו בפיהם אחר הברכה לאמר בכל לשון שהן שומעות. יהי רצון מלפניך ה' אלוקי ואלוקי אבותי שבכח סגולת הפרשת חלה יתוקן עון אם כל חי, חוה, שהביאה מיתה על אדם הראשון שהיה חלתו של עולם. ובכן בכח סגולת זכות מצות הפרשת חלה, "בלע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים" ולהניח ברכה אל בתינו. וכל איש ישראל יודיע כדברים האלה לאשתו ובני ביתו להיות זהירות וזריזות במצוה זו שלא ישכחו מלהפריש אותה בזמנה, עכ"ל.
פרק ב'
מדוע מפרישים חלה?
בזמן שבית המקדש קיים, חלק קטן מהבצק, שהוא החלה שמפרישים היה ניתן לכהנים, אותם אנשים שהקדישו את חייהם לעבודת הבורא. גם כיום, כשבית המקדש חרב, צריכים להפריש את החלה.
בנוסף למטרתה של החלה כמתנה עבור הכהן, טמון בה רעיון נפלא: כל מה שיש לנו הוא מתנה מאת האלוקים. כשאנו מכינים בצק ללחם, אנו מפרישים חלק קטן לאלוקים כהכרה במתנות שהוא מעניק לנו בחסדו.
התורה קוראת לחלה במילים "ראשית עריסותיכם", כלומר שיש להפריש את החלק הטוב ביותר שבעיסה. כך גם בחיי היומיום, למרות שבכמות מדובר בזמן קצר למדי, עלינו להקדיש את החלק הטוב ביותר – את הרגעים בהם אנו מתעוררים בבוקר – לבורא העולם.
מצוות הפרשה חלה כיום
בימים אלו, לאחר חורבן בית המקדש, בטלה טהרה מהכהנים ומכל ישראל ולפיכך לא ניתנת החלה לאכילה. אך אנו ממשיכים להפריש את החלה כדי להתיר את הלחם באכילה שכל זמן שלא מפרישים יש דין טבל על העסה ואסורה באכילה.
בחלק הבצק המופרש שורפים אותו מפני שאנו טמאי מתים וצריכים כדי להיטהר אפר פרה אדומה שזה יהיה כאשר יבוא אליהו הנביא זכור לטוב עם המשיח.
פרק ג'
כיצד מפרישים חלה
כדי להפריש חלה, על הבצק להיות: מורכב מקמח העשוי לפחות מאחד מחמשת מיני דגן – חיטה, שעורה, שיבולת שועל, כוסמין ושיפון…
בקיצור שולחן ערוך ילקוט יוסף (סימן שכט סעיף ו'): אם לש את העיסה עם אחד משבעת משקין המכשירים לקבל טומאה, שבכללם: יין, דבש] דבורים] שמן, חלב, טל, ומים, העיסה חייבת בחלה בברכה. ולכן הלש עיסה בחלב בלבד אפילו בלא מים, כיון שהחלב הוא אחד משבעה משקים, חייב להפריש חלה בברכה. אבל אם לש העיסה במי ביצים או מיץ תפוחים וכיוצא בזה, בלי מים, יפריש חלה בלא ברכה. ולכתחלה יש ליזהר שלא ללוש עיסה בביצים בלבד בלא מים. ובדיעבד אם לשו עיסה עם ביצים ואין בה מים כלל, מפרישין ממנה חלה בלי ברכה. [אוצר דינים עמ' תרצו].
(סעיף ז.) לכתחלה אין ללוש עיסה עם מי פירות שאינם משבעה משקין המכשירים לקבל טומאה, כגון מיץ תפוזים בלא מים, וכדומה. אך בדיעבד עיסה שנילושה עם מי ביצים בלבד בלא מים, או עם מי פירות שאינם מז' משקין, כמו תפוזים וכדומה, בלא מים כלל, ויש בה שיעור המחייב הפרשת חלה, יפריש חלה בלי ברכה. או שיעשו עיסה פחות מכשיעור. וטוב שיערב מעט מים בעיסה, כדי שתתחייב בחלה, והטעם שאין ללוש עיסה עם מי פירות, הוא משום שאסור לשרוף חלה טהורה, ולאוכלה גם אי אפשר, כי אנו בחזקת טמאי מתים, וטמא אסור לו לאכול תרומה. ולכן לכתחלה יש לערב אחד משבעת המשקין הנ"ל בעיסה, כדי שיוכל להפריש חלה בברכה ולשרוף אותה] אוצר דינים לאשה ולבת עמוד תרצו].
כמו-כן, הבצק צריך להיות עבה דיו ומתאים להכנת לחם, בשונה מבלילה רכה המשמשת להכנת עוגות.
שיעור חיוב הפרשת חלה
בקיצור שולחן ערוך ילקוט יוסף סימן שכד סעיף ו שיעור הקמח של העיסה שחייבת "בהפרשת חלה בברכה" הוא חמש מאות ועשרים דרהם, כמו שכתבו הרמב"ם ומרן השלחן ערוך. ושיעור הדרהם שלשה גרם, נמצא ששיעור הקמח של העיסה שחייבת "בהפרשת חלה בברכה" הוא אלף וחמש מאות וששים גרם 1560 גרם, פחות מכן פטורה מן החלה. וממדת חסידות טוב להפריש חלה בלי ברכה משיעור קילו וחצי או קילו ומאתים, דשמא הקמחים של ימינו קלים יותר. (אוצר דינים לאשה ולבת מהד' תשס"ה עמ' תרמב. הליכות עולם ח"ה עמ' רנג, יחוה דעת ח"ד סי' נה).
כשמפרישים את החלה, פותחים באמירת הברכה:
"ברוך אתה אד-ני א-לוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להפריש חלה תרומה
לאחר-מכן נוטלים חלק קטן מהבצק ואומרים "הרי זו חלה תרומה."
כאמור, יש לשרוף את החלה. ניתן לעטוף את הבצק בנייר כסף ולשרוף זאת על הכיריים או בתנור. עם זאת, בעת שריפת החלה בתנור אין להשתמש בו לאפיה או צליה.
פרק ג'
מצוות הפרשת חלה היא כביטול עבודה זרה
אמרו חכמים במדרש: "כל המקיים חלה כאילו ביטל עבודה זרה" (מדרש רבה תזריע טו).
מפרש מהרז"ו – אחד ממפרשי המדרש, שמצוות חלה היא נתינת הדבר הראשון (החלק הראשון של הבצק), לראשון – להשם, שהיה הראשון לכל הבריאה כולה. בנתינה זו אנחנו מראים על האמונה שלנו בהשם, שהוא היה הראשון לבריאה והוא ברא את כל העולם.
ואיך מבטלים את העבודה הזרה, באמונה שהכול מהשם?
אם אדם חושב מחשבות של 'כוחי ועוצם ידי', ותולה הצלחתו וקנייניו בכוח אחר של עצמו ולא בהשם יתברך, אלו מחשבות של עבודה זרה.
ולהפך, כשהוא מקיים מצוות הפרשת חלה הוא מגלה שהכול ממנו יתברך ובכך מתבטלת התחושה של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", מתבטלת העבודה הזרה, ומתגדלת האמונה שהכול מהשם (על פי פירוש עץ חיים על המדרש).
הפרשת חלה מגדילה את כבוד השם
מטרת הבריאה היא שיתגדל כבודו יתברך בעולם, כמו שנאמר: "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" (ישעיהו מג ז).
כאשר מפרישים מן הראשית של החלה, אנו מגלים את אמונתנו בכך שהשם ברא את העולם היפה והמושלם, וכל מה שמתרבה ומתהווה בעולם – ממנו יתברך. כך מתמלאת תכלית בריאת העולם שהיא להגדיל כבוד השם.
לכן אמרו חכמינו במדרש: "בזכות ג' דברים נברא העולם, בזכות חלה, ובזכות מעשרות, ובזכות בכורים" (בראשית רבא א ד), כי בשלוש מצוות אלו אנחנו מפרישים מהראשית – מההתחלה, וזה כאמור מחזק את האמונה שהכול מידו, וכך אנו ממלאים את מטרת הבריאה – הגדלת כבוד שמים.
לולי מצוות אלו לא היה האדם נותן אל לבו שהכול ממנו יתברך, ולא היה כדאי העולם להיברא.
מצוות הפרשת חלה מחזקת את האמונה ולכן כוללת כל המצוות
הגמרא במסכת מכות מבארת ששורש כל המצוות הוא אמונה (מכות כד ע"א), ומכיוון שמצווה זו של הפרשת חלה היא חיזוק האמונה, לכן היא כוללת כל תרי"ג מצוות (הגהות מיימוניות על הרמב"ם סוף הלכות חלה).
הפרשת חלה מזכירה את מקור הפרנסה, ומונעת השתדלות מיותרת
טעם נוסף להפרשת החלה הוא כדי לזכור שפרנסתנו מעם השם, והשתדלות מיותרת מצדנו לא תוסיף לנו פרנסה:
"צונו הבורא יתברך להפריש מראשית עריסותינו העשוין למאכל אדם להחיות את נפשותינו, ולתנו לשם השם לכהן איש החסד, והוא לְבַל יבוא האיש לחשוב כי המאכל מחיה את האדם וכחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה, ועל ידי כך יבטל חיי העולם עבודת השי"ת ויבא לרדוף אחרי חיי שעה להמציא מזונותיו.
על כן להסיר תועה מלב אנוש, צִוָּנוּ אלקי עולם להפריש מראשית עריסותינו לכהן איש החסד, בכדי שזכור יזכור כי עוד כל ימי עולמיו מזונותיו ביד ה', והוא ממציא לו מזונותיו על צד החסד, ובהשתדלותו לא יוסף אומץ בעושרו" (על פי אגרא דכלה פרשת בראשית בביאורי המ"ר, דף נא ע"א).
פרק ד'
הפרשת חלה – להודות להשם על החסד שעושה אתנו בלחם
נאמר בתהילים: ״נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו״ (תהלים קלו כה).
וכן נאמר: ״פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון״ (תהלים קמה טז).
ופרשו חז״ל: שהקב״ה משביע לכל יצור כפי צרכיו ורצונו (מצודת דוד שם).
הקב"ה דואג למזון של כל אחד ואחד מאתנו ועלינו להודות לו על כך דרך הברכה שאנו מברכים על האוכל, וגם דרך הפרשת החלה. ואם נעמיק בדברים נראה כמה עלינו להודות על תהליך הכנת הלחם ועל תהליך עיכולו – שניהם אינם מובנים מאליהם.
מצוות הפרשת חלה ניתנה כדי שתחול בלחם ברכת השם
בספר החינוך מובא: "לפי שחיותו של אדם במזונות ורב העולם יחיו בלחם, רצה המקום לזכותנו במצוה תמידית בלחמנו".
השם רצה לזכות אותנו במצווה תמידית על ידי הלחם שהוא המאכל התמידי שלנו.
ולמה רצה לזכותנו דווקא דרך הלחם?
כי היות שהלחם מבורך בזכות המצווה, אנו זוכים למזון גם לנפש.
"כדי שתנוח ברכה בו על ידי המצוה ונקבל בה זְכוּת בנפשנו (שיהיה בכך זכות לאדם), ונמצאת העיסה מזון לגוף ומזון לנפש" (ספר החינוך מצוה שפה).
הקדוש ברוך הוא ברוב טובו רצה שתנוח ברכה יום-יומית על האדם, והלחם הוא מאכל תמידי יום-יומי, לכך ציווה להפריש חלה מהלחם כדי שעל ידי מצווה תמידית נזכה לברכה תמידית, ויהיה הלחם מזון לא רק לגוף אלא גם לנפש (עניין זה של מזון לנפש אינו פחות חשוב, אלא אף יותר).
כך גם כותב הבן איש חי: "תפרישוה מעיסתכן, וה' ישים ברכה בבתיכן, ותאכלו בבריאות לחמכן" (חוקי הנשים מ)
בזכות הפרשת החלה, השם מניח ברכה בלחם ואנו זוכים לאכול את הלחם בבריאות.
המזון הגשמי אינו מספיק כדי להזין אותנו, כפי שלומדים ממילות הפסוק: "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים ח ג) – איננו יכולים להתקיים על הלחם לבדו, אלא על דברי השם. רק כאשר השם מכניס ברכה באוכל, יכול המזון להחיות אותנו ולתת בנו כוחות גוף ונפש.
וכדי להחיל גם בלחם את דבר השם, אנחנו מקיימים בו את מצוות הפרשת חלה.
הפרשת חלה מביאה ברכה לבית ומגינה ושומרת על האישה מכל גזרות קשות ורעות ומגינה עליה בעת לידתה, זמן הפרשת חלה היא שעת רצון מאוד בשמים יש להתפלל מעומק הלב ולבקש מבורא עולם את כל המשאלות בעת הזאת,טוב לתת צדקה לפני ההפרשה, להתפלל ולבקש בזמן נתינת הצדקה, רצוי להדליק נר לצדיק, ויש שמדליקות כמה נרות לצדיקים לפני ההפרשה, רצוי ללבוש בגדים נאים בזמן הפרשת החלה.
יש שנוהגים לשורפו על להבת הגז ובימינו נוהגים לעוטפו בנייר כסף, ואחר כך בשקית ולהשליכו בצורה מכובדת,נוטלים ידיים ללא ברכה , מכסים את הבצק במפה ומברכים בכוונה:
"הריני באה לקיים מצוות הפרשת חלה לתקן שורשה במקום עליון , לעשות רוח ליוצרנו ולעשות רצון בוראנו , ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו {אומרים פעמיים} ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להפריש חלה {תרומה}"
לוקחים חתיכה ואומרים על זאת החתיכה בכוונה: הרי זו חלה תרומה.
סגולה ללידה קלה – מצוות הפרשת חלה מקובלת כסגולה לידה קלה ובשלום. יש נשים הנוהגות להפריש חלה כמה פעמים בחודש התשיעי להריונן.
סגולה לפרנסה – נאמר בגמרא (שבת לב): "בעוון חלה אין ברכה במכונס… ואם נותנין (חלה) מתברכין". מכאן שמצוות הפרשת חלה מסוגלת היא להביא את ברכת הפרנסה לבית.
סגולה למקיימיה ועונש למבטליה
היות שחלה נחשבת כתרומה, היא נכללת בברכה המובאת בספר מלאכי ובחנוני נא בזאת..והריקותי לכם ברכה עד בלי די, גם הנביא יחזקאל מזכיר ברכות מיוחדות למקיימים מצווה זו, וְרֵאשִׁית כָּל בִּכּוּרֵי כֹל וְכָל תְּרוּמַת כֹּל מִכֹּל תְּרוּמוֹתֵיכֶם לַכֹּהֲנִים יִהְיֶה וְרֵאשִׁית עֲרִסוֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַכֹּהֵן לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ (יחזקאל מד ל(, [שיחת קודש מהאדמו"ר מליובאוויטש ו' ניסן תשל"ד; כ"ו סיון תשל"ו].
במדרש מבואר שמצוות חלה מיוחדת בכך שדוד המלך השיג כפרה על מעשיו עם אוריה החתי על ידי קיום מצווה זו (בהאי ג"ם אתכפר דוד והאי איהו שיעורא דחלה מ"ג ביצים ותוספת חומש ביצה רמיז וחמישיתו יוסף עליו" – השמטות לספר הזהר).
בתלמוד בבלי מובא שמן השמים עונשים על ביטולה על ידי שמונעים ברכה "במכונס", ומארה משתלחת בשעורים, ובעלי השדות זורעים זרע וזרים באים ונהנים מיבולם בלי תשלום לבעלים (מסכת שבת דף לב עמוד ב').
מצוות הפרשת חלה משרה ברכה בבית: בתקופת שרה אמנו, ענן היה מעל האוהל – ששם הייתה השכינה שורה ודלק נר מערב שבת לערב שבת והברכה הייתה מצויה בעיסה.
ומזה ידוע שמצוות הפרשת חלה משרה ברכה בבית.
זמן הפרשת חלה הוא זמן משמעותי וחשוב מאוד,
מצווה זו חזקה ורבת כוח להגן ולשמור.
בעיקר בזמן ההיריון כדי לזכות לשמירה בשעת הלידה.
סגולה ללידה קלה – מצוות הפרשת חלה מקובלת בעיקר כסגולה לידה קלה ובשלום. ישנן הנוהגות לעשות הפרשת חלה כמה פעמים בחודש התשיעי להריון.
להתפלל על זיווגים הגונים.
סגולה גדולה להיפקד בבנים.
הפרשת חלה מביאה ברכה לבית.
סגולה לבריאות, הצלחה ושמירה כללית.
סגולות הפרשת חלה רבות הן. מצוות הפרשת חלה מועילה לכל אדם הזקוק לישועה.
למציאת זיווג, זרע קודש בר קימא.
ראוי לציין כי עשיית מצווה גורמת להמשכת אור אשר למעלה מהמידות (ספירות חסד וגבורה).
שכן תורה ומצוות הן הרי רצונו של הקב"ה וכאשר רצון זה נמשך על ידי מצוות כגון: מצוות הפרשת חלה לשבת, הזמן מסוגל לקבלת התפילה, כלומר עשיית המצוה גורמת לעת רצון, לכן טוב להתפלל ולבקש על כל משאלות הלב לטובה ולברכה בזמן עשיית החלות והלישה.
תפילת הפרשת חלה
נהוג לומר תפילה זו בשעת הפרשת החלה:
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁמִּצְוַת הַפְרָשַׁת חַלָּה תֵּחָשֵׁב לִי כְּאִלּוּ קִיַּמְתִּיהָ בְּכָל פְּרָטֶיהָ וְדִקְדּוּקֶיהָ, וְתֵחָשֵׁב הֲרָמַת הַחַלָּה שֶׁאֲנִי מְרִימָה כְּמוֹ הַקָּרְבָּן שֶׁהֻקְרַב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְתִתְקַבֵּל בְּרָצוֹן. וּכְמוֹ בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם, הָיְתָה הַחַלָּה נְתוּנָה לְכֹהֵן וְהָיְתָה זוֹ לְכַפָּרַת עֲווֹנוֹת, כָּךְ תִּהְיֶה הַפְרָשָׁה זוֹ לְכַפָּרַת עֲווֹנוֹתַי, וְאָז אֶהְיֶה כְּאִלּוּ נוֹלַדְתִּי מֵחָדָשׁ נְקִיָּה מֵחֵטְא וְעָווֹן וְאוּכַל לְקַיֵּם מִצְוַת שַׁבַּת קֹדֶשׁ וְהַיָּמִים הַטּוֹבִים עִם בַּעְלִי (וִילָדֵינוּ), לִהְיוֹת נִזּוֹנִים מִקְּדֻשַּׁת הַיָּמִים הָאֵלֶּה. וּבִזְכוּת מִצְוַת חַלָּה יִהְיוּ יְלָדֵינוּ נִזּוֹנִים תָּמִיד מִיָּדָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרֹב רַחֲמָיו וַחֲסָדָיו וּבְרֹב אַהֲבָה. וּתְקַבֵּל מִצְוַת חַלָּה כְּאִלּוּ נָתַתִּי מַעֲשֵׂר. וּכְשֵׁם שֶׁהִנְנִי מְקַיֶּמֶת מִצְוַת חַלָּה בְּכָל לִבִּי, כָּךְ יִתְעוֹרְרוּ רַחֲמָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשָׁמְרֵנִי מִצַּעַר וּמִמַּכְאוֹבִים כָּל הַיָּמִים. אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.
תחינה נוספת בזמן הפרשת חלה:
לִכְבוֹד יְיָ יִתְבָּרַךְ וְלִכְבוֹד שַׁבַּת קֹדֶשׁ חֶמְדַּת־ יָמִים שֶׁהִנְחַלְתָּנוּ. יְהִי רָצוֹן שֶׁתְּהֵא מִצְוַת הַפְרָשַׁת־חַלָּה שְׁקוּלָה לְפָנֶיךָ כְּאִלּוּ קִיַּמְתִּי תַּרְיַ"ג מִצְווֹת שֶׁל כְּלַל יִשְׂרָאֵל. אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן
אָנָּא יוֹשֵׁב מָרוֹם , שֶׁתִּתְקַבֵּל לְפָנֶיךָ מִצְוַת הַפְרָשַׁת חַלָּה שֶׁלִּי כְּפִי שֶׁנִּתְקַבְּלוּ לְפָנֶיךָ הַקָּרְבָּנוֹת עַל הַמִּזְבֵּחַ, שֶׁלְּפָנִים הָיְתָהזוֹ מִצְוָתוֹ שֶׁל הַכֹּהֵן וּבַעֲבוּר זֶה מָחַל יְיָ לַעֲוֹנוֹת עַם יִשְׂרָאֵל . כֵּן יִמָּחֲלוּ לִי כָּל עֲוֹנוֹתַי וְאֶהֱיֶה זַכָּה וּטְהוֹרָה כְּתִינוֹק בְּהִוָּלְדוֹ
יְהִי רָצוֹן שֶׁתְּזַכֵּנִי לְכַבֵּד וּלְהוֹקִיר שַׁבָּתוֹת וּמוֹעֲדִים כְּהִלְכָתָם , שֶׁאוּכַל לְהִתְעַנֵּג עֲלֵיהֶם יַחַד עִם אִישִׁי וִילָדַי לְאֹרֶךְ יָמִים .וּבִזְכוּת מִצְוָה זוֹ שֶׁל הַפְרָשַׁת חַלָּה, מָלֵא יָדֵינוּ מִבִּרְכוֹתֶיךָ וּפַרְנְסֵנוּ מִיָּדְךָ הָרְחָבָה בְּרֹב אַהֲבָה וְרַחֲמִים. וּמִצְוָה זוֹ שֶׁלהַפְרָשַׁת־חַלָּה שֶׁעוֹשָׂה אֲנִי בְּכָל לִבִּי, תֵּחָשֵׁב לְפָנֶיךָ כְּאִלּוּ הִפְרַשְׁתִּי מַעֲשֵׂר לִכְבוֹדְךָ הַגָּדוֹל. כֵּן תִּשְׁמֹר עָלֵינוּ מִכָּל פֶּגַע וּמַכְאוֹבִים.
פרק ה'
בִּשְׁלֹשָׁה דְבָרִים הָאִשָּׁה זוֹכָה – בְּחַלָּה, וּבְנִדָּה, וּבְהַדְלָקַת הַנֵּר
בזוהר חדש מדרש רות (דף קה:): חָזַר וְאָמַר, בִּשְׁלֹשָׁה דְבָרִים הָאִשָּׁה זוֹכָה – בְּחַלָּה, וּבְנִדָּה, וּבְהַדְלָקַת הַנֵּר. וְכֻלָּם שָׁנִינוּ. (עיין שבת לא:).
סוֹד שֶׁל רֵאשִׁית עֲרִיסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה. זוֹ חָכְמָה עֶלְיוֹנָה שֶׁהִיא רֵאשִׁית
בזוהר פרשת בראשית (דף ל:): בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים – סוֹד שֶׁל רֵאשִׁית עֲרִיסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה. זוֹ חָכְמָה עֶלְיוֹנָה שֶׁהִיא רֵאשִׁית. ב' בֵּית הָעוֹלָם לִהְיוֹת מֻשְׁקֶה מֵאוֹתוֹ נָהָר שֶׁנִּכְנָס בּוֹ, סוֹד הַכָּתוּב וְנָהָר יצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן. וְנָהָר – שֶׁכּוֹנֵס אֶת הַכֹּל מֵהָעֹמֶק הָעֶלְיוֹן וְלֹא פוֹסְקִים מֵימָיו לְעוֹלָמִים לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן.
חַלָּה – שְׁכִינָה. שֶׁבְּמָקוֹם שֶׁמַּלְאָכִים אֵלֶּה שָׁם – הָאָבוֹת שָׁם. וּבְמָקוֹם שֶׁהָאָבוֹת שָׁם – שְׁכִינָה שָׁם
בזוהר פרשת שלח לך (דף קע"ד. רעיא מהימנא): רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ וְגוֹ'. מִצְוָה לוֹ לְהַפְרִישׁ חַלָּה לַכֹּהֵן. חַלָּ"ה כָּךְ חֶשְׁבּוֹנָהּ: מ"ג בֵּיצִים וְחֹמֶשׁ בֵּיצָה, אֶחָד מֵחָמֵשׁ. וְיֵשׁ חֹמֶשׁ אֶחָד מֵחֲמִשִּׁים, שֶׁהוּא ן'. וְזֶה סִימַן מָגֵ"ן, שֶׁהוּא מִיכָאֵ"ל גַּבְרִיאֵ"ל נוּרִיאֵ"ל. חַלָּה – שְׁכִינָה. שֶׁבְּמָקוֹם שֶׁמַּלְאָכִים אֵלֶּה שָׁם – הָאָבוֹת שָׁם. וּבְמָקוֹם שֶׁהָאָבוֹת שָׁם – שְׁכִינָה שָׁם. וּבָהּ וַיְחַל, בָּהּ אָנוּ מִתְפַּלְלִים. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שמות לב) וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו. (דברים ג) אֲדנָי אֱלֹהִים אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךְ. וּבָה חָלָה זְכוּת אָבוֹת, וּבָהּ תַּמָּה זְכוּת אָבוֹת לָרְשָׁעִים, שֶׁהָיוּ מְקַבְּלִים שְׂכָרָם בָּעוֹלָם הַזֶּה. שֶׁמִּצַד יָמִין שֶׁשָּׁם י', שֶׁהִיא חָכְמָה, רֵאשִׁית שֵׁם ה', שֶׁהִיא מַרְאָה זְכוּת עַל בָּנֶיהָ מִיָּמִין, שֶׁשָּׁם רמ"ח מִצְווֹת עֲשֵׂה מִצַּד אוֹת ה' אַחֲרוֹנָה, שֶׁהִיא שְׂמֹאל שֶׁל גְּבוּרָה, שֶׁשָּׁם לֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁהֵם שס"ה, שֶׁשָּׁם נִדּוֹנִים רְשָׁעִים גְּמוּרִים, תַּמָּה לָהֶם זְכוּת אָבוֹת, וּמִתְהַפֵּךְ לָהֶם שֵׁם יְהֹוָ"ה – הוה"י. וְלָמַדְנוּ מֵהָמָן הָרָשָׁע, (אסתר ה) וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שּוֶה לִי.
הַחַלָּה הִיא שְׁכִינָה, כְּלוּלָה מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים הַלָּלוּ, וּבָהּ חָטָא אָדָם הָרִאשׁוֹן
בתיקוני הזוהר (תקונא שיתסר): תִּיקּוּן שִׁשָּׁה עָשָׂר, בְּרֵאשִׁית זוֹ חַלָּה, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה, וַהֲרֵי פֵּרְשׁוּהוּ שֶׁאָדָם הָיָה חַלָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּמִנַּיִן לָנוּ שֶׁחַלָּה הִיא רֵאשִׁית? שֶׁהַכָּתוּב מוֹכִיחַ, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם תָּרִימוּ תְרוּמָה לַיהו"ה. מַה זֶּה חַלָּה? אֶלָּא שִׁבְעָה מִינִים הֵם – חִטָּה וּשְׂעוֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ, שֶׁהוּא דְבַשׁ תְּמָרִים. חִטָה הוּא הָעֵץ שֶׁמִּמֶּנּוּ אָכַל אָדָם הָרִאשׁוֹן, וְהוּא לֹא הוֹצִיא מִשָּׁם חַלָּה, וּמִשּׁוּם זֶה לֹא חָל בּוֹ ה', וְשׁוֹרָה בּוֹ ח' ט' וְגָרַם לוֹ מָוֶת. וְהַחַלָּה הִיא שְׁכִינָה, כְּלוּלָה מִשִּׁבְעַת הַמִּינִים הַלָּלוּ, וּבָהּ חָטָא אָדָם הָרִאשׁוֹן. טִפָּה זוֹ י'. עִסָּה צָרִיךְ לְהוֹצִיא מִמֶּנָּה חַלָּה, וּמִיָּד חָל עַל אוֹתָהּ טִפָּה, וְנוֹתֵן לוֹ זֶרַע כָּלוּל מִשְּׁנֵיהֶם, שֶׁהוּא ו', וְסוֹד הַדָּבָר – הֵ"א לָכֶם זֶרַע (בראשית מז כז). וּמִשּׁוּם זֶה חַלָּה הִיא וַדַּאי מִצְוָה שֶׁנִּצְטַוְּתָה לָאִשָּׁה, שֶׁבִּגְלָלָהּ מֵת אָדָם שֶׁהוּא חַלָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם, צְרִיכָה הִיא לְהַפְרִישׁ חַלָּה, וּלְהוֹצִיא אוֹתָהּ מֵעִסָּתָהּ, שֶׁהִיא טִפָּה שֶׁלָּהּ, לְהַחֲזִירָהּ עַל הָאָדָם.
סוֹד הַדָּבָר – מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה
וְהִיא כִבְּתָה אֶת נֵרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (משלי כ כז) נֵר יהו"ה נִשְׁמַת אָדָם, צְרִיכָה לְהַדְלִיק אוֹתוֹ בְּלֵיל שַׁבָּת בְּהִתְעוֹרְרוּת שַׁלְהָבוֹת שֶׁל אַהֲבָה לְבַעְלָהּ, וְסוֹד הַדָּבָר – מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה (שיר א ז), וְהִתְעוֹרְרוּת שֶׁל חֹם שֶׁל לֵיל שַׁבָּת, מֵאִשְׁתּוֹ צְרִיכָה בְּאַהֲבָה וְיִרְאָה, וְזֶהוּ אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר (ויקרא יב ב). הִיא שָׁפְכָה אֶת הַדָּמִים שֶׁל אָדָם, נִזְרָק דָּמָהּ, וְעַל כָּל זֶה צְרִיכָה לִשְׁמֹר אוֹתוֹ מִדַּם נִדָּה, וּמִשּׁוּם זֶה עַל שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ נָשִׁים זְהִירוֹת, בְּנִדָּה וּבְחַלָּה וּבְהַדְלָקַת הַנֵּר. עַד כָּאן סוֹד הַחִטָּה, שֶׁמִּשָּׁם חַלָּה, חִטָּ"ה הוּא סוֹד שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה.
חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ
בתיקוני הזוהר (תקונא שתין ותשעה – דף קט:): אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: שָׁמַעְתִּי שֶׁשְּׁלֹשֶׁת הָרִבּוּיִים הַלָּלוּ הֵם שְׁלֹשׁ הַטִּפּוֹת שֶׁנִּזְרְקוּ מֵהַמֹּחַ הַנִּסְתָּר שֶׁל כָּל הַנִּסְתָּרִים, וְאֵלּוּ הֵם שְׁלֹשָׁה גִלְגּוּלִים, וְאֵלּוּ שְׁלֹשׁ הַטִּפּוֹת, שָׁמַעְתִּי שֶׁהֵן כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ נָשִׁים שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶן חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ, שֶׁאַחַת אוֹפָה, וְאַחַת עוֹרֶכֶת, וְאַחַת מְקַטֶּפֶת, אֶל אוֹתָהּ שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ רֵאשִׁית עֲרִיסֹתֵיכֶם חַלָּה, וְזוֹ חַלָּה שֶׁל פֶּסַח שֶׁהִיא סֶגוֹלְתָּ"א, הִיא טִפָּה רִאשׁוֹנָה, וּמִמֶּנָּה נִזְרְקוּ שָׁלֹשׁ טִפּוֹת, וְהֵם שְׁלֹשָׁה יוֹדִין י' י' י' שֶׁהֵם סֶגוֹלְתָּ"א וַדַּאי, וְהֵם י' יְבָרֶכְךְ, י' יָאֵר, י' יִשָּׂא, וּבְאֵיזֶה מָקוֹם נִזְרְקוּ? בִּשְׁלֹשֶׁת הָאָבוֹת, שֶׁלְּשָׁם יָרַד אָדָם בִּשְׁלֹשָׁה גִלְגּוּלִים, וּמֵאֵיזֶה מָקוֹם נִזְרְקוּ? מֵאוֹתוֹ שֶׁיָּרַד בָּהֶם (זה יה"ו) מִצַּד הַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה.
פרק ו
בו יבואר שעל ידי מצות הפרשת חלה זוכים להשמר ממשהו חמץ בפסח, וכן לשמור את כל התורה כולה, ולא לעבור על שום עבירות חמורות, וזוכים לישוב ארץ ישראל בנחת
דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה, והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה', ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה וגו', מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה לדורותיכם. וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה אשר דיבר ה' אל משה (טו, יח-כב)
– א –
הנה בפסוקים אלו רבו הדקדוקים, ונפרט אותם אחת לאחת.
א) ברש"י על פסוק בבואכם אל הארץ, כתב וז"ל: משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה וכו' וכיון שפרט לך הכתוב באחת מהן שאינה אלא לאחר ירושה וישיבה אף כולן כן, אבל זה נאמר בה בבואכם משנכנסו בה ואכלו מלחמה נתחייבו בחלה.
ויש לדקדק בזה מדוע נתחייבו בחלה רק אחר שאכלו מלחמה, ולא מקודם לכן, והיינו מרויחים בזה דגם לחם הראשון שאכלו בארץ יהא עלי' קדושת חלה.
בזכות שתקבל עליך להפריש חלה תזכה לבוא לארץ
ב) בילקוט שמעוני על פסוק זה, משונה מצוה זו וכו' קבל עליך כשתבוא לארץ תפריש חלה ובזכות שאתה תקבל עליך תזכה לבוא לארץ.
וצ"ב מדוע דוקא בזכות קיום מצות חלה נזכה לבוא לארץ.
ג) בפסוק מראשית עריסותיכם (פסוק כ"א) פירש"י למה נאמר, לפי שנאמר ראשית עריסותיכם שומע אני ראשונה שבעיסות, תלמוד לומר מראשית, מקצתה ולא כולה.
ויש לדייק דאם כן לכתוב קרא מראשית ולא בעי ראשית, ומדוע כפל לשונו לומר בתחילה ראשית, ואח"כ כדי שלא יאמרו שהוא ראשונה שבעיסות ת"ל מראשית, מקצתה ולא כולה, לשתוק קרא מיניה ולא בעי מראשית.
ד) וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוות האלה, מדוע נאמר ענין זה בסמוך למצות חלה דייקא, ולא בסמוך למצוה אחרת.
ה) ברש"י וכי תשגו ולא תעשו וגו', בעבודת כוכבים הכתוב מדבר או אינו אלא באחת מכל המצות, תלמוד לומר את כל המצות האלה, מצוה אחת שהיא ככל המצות מה העובר על כל המצות פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים אף מצוה זו פורק בה עול ומפר ברית ומגלה פנים, ואיזו זו עבודת כוכבים.
וגם זה צ"ב, מדוע נאמרה כאן עוד הפעם המצוה שלא לעבוד עבודה זרה, הלא כמה פעמים כתיב בתורה מצוה זו.
ו) ברש"י ד"ה אשר דיבר ה' אל משה, כתב וז"ל: אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, אחת דיבר אלקים שתים זו שמעתי.
וצ"ב שייכות דבר זה לפסוק וכי תשגו ולא תעשו וגו', וכן לאיסור עבודה זרה, ולמצות חלה שנאמרה לפני כן.
– ב –
בזכות מצות חלה נינצל ממשהו חמץ
ונראה לבאר כל הדקדוקים על פי מה שכתב בספר מכתב לדוד (פרשת ראה, עמוד קנ"ב) דהנה איסור חמץ בפסח הוא אפילו במשהו, וכדאיתא בשולחן ערוך הרב (סימן תמ"ז סעיף ד') וזה לשונו, אבל חמץ בפסח אינו מתבטל אפילו באלפי אלפים. אם כן מה יעשה אדם וינצל מחשש חמור זה, לפיכך נתנה לנו תוה"ק זה לעומת זה מצות חלה שאנו מחזיקין בה אף בזמן הזה, שבזכותה נינצל ממשהו חמץ, והוא עפ"י דילפינן בילקוט פרשת שלח סמיכות עבודה זרה לחלה דכל המקיים מצות חלה כאילו ביטל עבודה זרה, ובמצה גם כן כתיב בסמיכות (שמות ל"ד, יז-יח) אלהי מסכה לא תעשה לך את חג המצות תשמור.
וכתב במכתם לדוד שם, דעל כן ילפינן (פסחים דף ל"ח עמוד א') לחם עוני דבעי משלכם מלחם דכתיב בחלה והי' באכלכם מלחם הארץ, ובספר שולחן ערוך של הרב בעל התניא (אורח חיים סימן תנ"ד סעיף א') כתב דמהא ילפינן הלכתא דמצה הראויה אינה כי אם ממינין שנתחייבו בחלה, עיי"ש באריכות. והכוונה בזה כנ"ל, דשתי המצוות חלה ומצה וחמץ שייכים זה לזה, דילפינן לחם לחם מחלה דייקא, דהא בהא תליא, עכת"ד המכתם לדוד, עיי"ש.
– ג –
הנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השנה
והנה ידוע מ"ש האריז"ל (הובא בבאר היטב הלכות פסח) דהנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השנה[1]. ואם כן, לפי דברי המכתם לדוד דעל ידי שנזהרים במצות חלה ניצולים ממשהו חמץ, נמצא דכל החטאים של כל השנה תלויים גם כן בחלה.
היום אם בקולו תשמעו
והנה אמרו רז"ל (סנהדרין דף צ"ח עמוד א') רבי יהושע בן לוי אשכח לאליהו, דהוי קיימי אפיתחא דמערתא דרבי שמעון בן יוחאי, אמר ליה: אתינא לעלמא דאתי? אמר ליה: אם ירצה אדון הזה. אמר רבי יהושע בן לוי: שנים ראיתי וקול שלשה שמעתי. אמר ליה: אימת אתי משיח? אמר ליה: זיל שייליה לדידיה. והיכא יתיב, אפיתחא דרומי. ומאי סימניה? יתיב ביני עניי סובלי חלאים, וכולן שרו ואסירי בחד זימנא, איהו שרי חד ואסיר חד. אמר: דילמא מבעינא, דלא איעכב. אזל לגביה, אמר ליה: שלום עליך רבי ומורי, אמר ליה שלום עליך בר ליואי. אמר ליה: לאימת אתי מר? אמר ליה: היום. אתא לגבי אליהו. אמר ליה: מאי אמר לך? אמר ליה: שלום עליך בר ליואי. אמר ליה: אבטחך לך ולאבוך לעלמא דאתי. אמר ליה: שקורי קא שקר בי, דאמר לי היום אתינא, ולא אתא אמר ליה: הכי אמר לך (תהלים צ"ה) היום אם בקולו תשמעו. נמצא מדברי הגמרא הנ"ל דאם יקיימו ישראל את התורה יבא משיח צדקינו תיכף ומיד לגאול אותם מהגלות.
– ד –
ועל פי זה יתורץ קושייתינו (קושיא ב') מדוע דוקא אם נקבל עלינו לקיים מצות חלה נזכה לבוא לארץ. אך להאמור יובן, דכיון שנקיים מצות חלה, ניזהר גם כן ולא ניכשל במשהו חמץ, וממילא נינצל מחטא בכל ימות השנה כמ"ש האריז"ל, ואז יקויים בנו מאמר הכתוב היום אם בקולו תשמעו, ויבא משיח צדקינו לגאלינו בב"א, על כן אמר דבשכר מצות חלה נזכה לבוא לארץ.
– ה –
ולפי"ז יתורץ גם קושיא ג', במה שכתב רש"י למה נאמר מראשית עריסותיכם, לפי שנאמר ראשית עריסותיכם שומע אני ראשונה שבעיסות, תלמוד לומר מראשית, מקצתה ולא כולה. וקשה דאם כן לכתוב קרא מראשית ולא בעי ראשית.
– ו –
ולהאמור יובן שפיר, דרצה רש"י להודיענו דבאמת חלה איננה רק ראשית עריסותיכם, אלא שהוא ראשית כל התורה כולה, כיון דחמץ תלוי בחלה וכל מצוות התורה תלויים בחמץ, כדברי האריז"ל והמכתם לדוד, על כן אמר קרא ראשית עריסותיכם, להודיע שמצות חלה הוא ראשית כל התורה, וכדי שלא נחשוב דהכוונה ראשונה שבעיסות, על כן אמר הכתוב מראשית, מקצתה ולא כולה. פי' כיון דבחלה תלוי איסור חמץ, ובחמץ תלוי קיום כל התורה, נמצא דהחלה הוא ממש מקצתה של התורה, וקיי"ל מקצת היום ככולו, וכן הוא בכל דבר, דמקצתו ככולו, ועל כן אמר מראשית, ללמדינו דאף שמצוה חלה נראית בפשטות כאחת משאר מצוות התורה, מ"מ חיבה יתירה נודעת לה כיון שקיום כל התורה תלוי בקיום מצוה זו, וכנ"ל.
– ז –
ומעתה נבוא לתרץ קושיא ד', מדוע נאמר פסוק וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוות האלה, בסמוך למצות חלה דייקא, ולא בסמוך למצוה אחרת.
אך לדברי המכתם לדוד דשמירת איסור חמץ תלוי בקיום מצות חלה, דילפינן לחם לחם, מתורץ שפיר הקושיא, דהרי כיון שנכשל באיסור חמץ אין לו ההבטחה שינצל מכל איסורים שבתורה, כמ"ש האריז"ל דרק הנזהר ממשהו חמץ זוכה לשמירה מחטא בכל ימות השנה, על כן אמר הכתוב תיכף לאחר מצות חלה וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה, ודו"ק.
– ח –
ויש להוסיף עוד בענין זה, דהנה מובא בספר שפת אמת (והובא גם בספר שער בת רבים פרשת בא) דפעם אחת בא לפני זקיני הרה"ק בעל אוהב ישראל מאפטא זי"ע איש אחד שהי' לו בן שנתפקר ורצה להמיר דתו רח"ל, וביקש מהרב לעזור לו להפוך לבו לטוב, והשיב לו הרב אם אתה יודע שלא אכל חמץ בפסח מעת שנתפקר אז אפשר להושיעו, ואם לאו, לאו. ואמר שזהו סמיכות ב' כתובים בפרשת כי תשא, אלהי מסכה לא תעשה לך את חג המצות תשמור, עכתו"ד ודפח"ח.
ומצאתי סמוכין לדבריו הקדושים בזהר (ח"ב קפב.) על פסוק הנ"ל "אלהי מסכה לא תעשה לך, את חג המצות תשמור", אלהי מסכה לא תעשה לך וכתיב בתריה את חג המצות תשמור, מאי האי לגבי האי, אלא הכי אוקמוה מאן דאכיל חמץ בפסח (כאילו עביד כוכבים ומזלות למפלח לגרמיה דהא רזא הכי הוא דחמץ בפסח) כמאן דפלח לכוכבים ומזלות איהו, ע"כ.
נמצא מכל זה דאיסור חמץ בפסח רח"ל גורם להאדם שירצה לעבוד עבודה זרה ח"ו. (ועי' מה שהארכנו בזה בקונטרס על הגדה של פסח, בפסקא חכם מה הוא אומר)
– ט –
ועל כן הזהיר הכתוב תיכף אחר מצות חלה, וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה, וברש"י בעבודת כוכבים הכתוב מדבר וכו' אף מצוה זו פורק בה עול וכו', ודקדקנו על זה מדוע נסמכה למצות חלה. אך לפי האמור דאם אין מקיימים כראוי מצות חלה יכולים ליכשל גם באיסור חמץ, והרי על ידי זה באים גם כן לעבוד עבודה זרה ח"ו, כמו שהשיב זקיני הרה"ק בעל אוהב ישראל מאפטא זי"ע לאיש הנ"ל, אם כן תלויים כל אלו זה בזה, על כן נסמכה איסור עבודה זרה למצות חלה.
– י –
וזהו שהביא רש"י ז"ל כאן, אשר דיבר ה' אל משה, אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, אחת דיבר אלקים שתים זו שמעתי, ודקדקנו מדוע כתב דבר זה כאן.
אך י"ל בזה, דהנה הרמב"ן ז"ל ועוד ראשונים כתבו דבב' דברות אלו, אנכי ולא יהיה לך, כלולים כל מצוות התורה, מצות עשין כלולים באנכי, ומצוות לא תעשין כלולים בלא יהיה לך. רואים אנו מזה דממצוה אחת יכולים להסתעף כל מצוות התורה, כי ישנם מצוות מיוחדות שמכל אחת מהם מסתעפים כמה וכמה מצוות, ולפעמים כל המצוות מסתעפים מהם, כמו חלה דחמץ תלוי בחלה, וכל המצוות תלויים בחמץ, כמ"ש לעיל מהאריז"ל ומספר מכתם לדוד.
– יא –
ועל כן הביא רש"י ז"ל דבר זה כאן, אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו, דכמו מב' דברות אלו, אנכי ולא יהיה לך, נסתעפו כל המצוות כולן כדברי הרמב"ן, כמו כן ממצות חלה מסתעפים כל המצוות, דאם נכשלים בחלה יוכשלו בחמץ, ואז יוכשלו בקיום כל המצוות, ויבואו לידי וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוות האלה.
– יב –
ועל דרך זה יש לפרש מה דארז"ל (מדרש ויקרא רבה פט"ו) כל המקיים מצות חלה כאילו ביטל עבודה זרה וכל המבטל מצות חלה כאילו קיים עבודה זרה. ולפי כל הנ"ל מובן שפיר השייכות בין חלה לעבודה זרה, כיון דאם מקיים מצות חלה יזכה לינצל ממשהו חמץ, ואז ממילא לא ירצה לעבוד עבודה זרה כדברי זקיני האוהב ישראל מאפטא, ועל כן אמרו דכל המקיים מצות חלה כאילו ביטל עבודה זרה וכל המבטל מצות חלה כאילו קיים עבודה זרה. והנה ביום טוב יש מצות שמחה, כדכתיב (דברים טז, יד) ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך וגו'. ואף דמקרא זה נאמר בחג הסוכות, מ"מ הוקשו כל המועדים זה לזה, כמו דבכמה דוכתי ילפינן ט"ו ט"ו מחג הסוכות לחג המצות.
– יג –
ועל כן כיון דבשכר שמירת מצות חלה אפשר לינצל גם כן ממשהו חמץ, אם כן יכול האדם לאכול לחמו בפסח מתוך שמחה וטוב לבב, כי אינו צריך לדאוג פן ואולי יש חשש חמץ במצות שאוכל, דהרי יש לו הבטחה מפורשת דאם יקיים מצות חלה יזהר גם כן מליכשל באיסור חמץ.
– יד –
ועל פי זה יש לפרש מה שאמרו במדרש במדבר רבה (פט"ז) אכול בשמחה לחמך זו הפרשת חלה, פי' דבחג הפסח שצריכים להיות בשמחה, איך נוכל לאכול בשמחה את המצות שנקראם לחם עוני, על זה אמר לנו עצה, זו הפרשת חלה, דאם נקיים מצות חלה כראוי, נינצל מאיסור חמץ בפסח וממילא יהיו המצות שלנו בכשרות והידור כראוי, ונוכל לאכול בשמחה את המצוה שנקראת לחם עוני.
– טו –
ועד"ז יש לבאר גם כן מה דאיתא במדרש (שיר השירים רבה פ"ד) הנך יפה רעיתי וגו', הנך יפה בחלה. ולכאורה מדוע אמר שלמה המלך ע"ה פסוק זה הנך יפה וגו' דוקא על מצות חלה (חוץ מטעם הפשוט דקאמר הנך יפה רעיתי, ומצות חלה שייכת להאשה). אך להנ"ל יש לומר דקאי על הנשמה, דעל ידי מצות חלה נזהרים ממשהו חמץ, ועל ידי זה נזהרים מליכשל גם בכל איסורים שבתורה כנ"ל מהאריז"ל, על כן אמר הנך יפה, בשכר מצות חלה.
– טז –
הצדיק לוחם מלחמת ה' לבל יאכל לרעבונו כי אם להעלות ניצוצות קדושות ושיהיה לו כח לעבוד ה'
ויש להוסיף עוד בענין מה שכל קיום המצוות תלוי' במצות חלה, דהנה בספר בינת משה (להבאר משה מקאזניץ זי"ע) כתב בפרשת שלח (בד"ה א"י והיה באכלכם מלחם הארץ כו'), לחם לשון מלחמה כדאיתא בגמרא שעת אכילה כשעת מלחמה, ונקרא בזוה"ק נהמא בקרבא. והפשוט כפשוטו כי לעת יגש האדם אל האוכל מחמת כי ירעב תאותו לאכול למלא נפשו כי ירעב אבל הצדיק לוחם גם אז מלחמת ה' לבל יאכל לרעבונו כי אם להעלות ניצוצות קדושות ושיהיה לו כח לעבוד ה' ולא יהנה מעולם הזה, וכדמצינו ברבי הק' בשעת פטירתו אמר שגלוי וידוע כו' שלא נהנה מעולם אפילו באצבע קטנה וכי לא אכל ושתה כשאר בני אדם גם בני איש, אלא שלא נהנה מעולם הזה שלא אכל להנאת עצמו כי אם הכל צורך גבוה ועל ידי זה יש שמחה גדולה לפניו ואפילו באכילתו גם פשוטי העם מקיים כמה מצוות באכילתו נטילת ידים וברכת המוציא וברכת המזון. ולכן אמר והיה באכלכם כו' שיהיה שמחה לפניו ית' באכלכם דייקא ר"ל כשיהיה לכם לאכול לא לסטרא אחרא, והטעם לזה כי מלחם הארץ שאתם לוחמים מלחמת ה' עם הארציות לבלתי המשך אחריו כי אם להעלות הכל למקומו ושרשו, ועל ידי זה תרימו תרומה לה' כנ"ל, עכדה"ק. ולפי דרכו דלח"ם הארץ מלשון מלחמה, יל"פ דזהו ענין מלחמת היצר התלוי בחלה, לפי הנ"ל דעל ידי שמקיים מצות חלה, ממילא נשמר גם ממשהו חמץ, ואז מובטח לו שלא יחטא כל השנה, ונמצא דכל מלחמת היצר הרע תלוי' במצות חלה, ודו"ק.
– יז –
ונראה לפרש עוד מ"ש רש"י ז"ל בד"ה בבואכם אל הארץ וכו' משנכנסו בה ואכלו מלחמה נתחייבו בחלה, והקשינו דצ"ב מ"ש משנכנסו בה ואכלו מלחמה. והביאור בזה אפשר לומר עפימ"ש בטור אורח חיים (סימן ר"ח) על דעת הי"א בברכת מעין שלש ונאכל מפריה ונשבע מטובה, וז"ל הטור, ואין לאמרה שאין לחמוד הארץ בשביל פריה וטובה אלא לקיים מצוות התלויות בה, ע"כ.
וכתב על זה הב"ח וז"ל: ותימה הלא קדושת הארץ הנשפע בה מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת גם בפירותיה, שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ וכו', ואמר אם תטמא את הארץ נמשכת הטומאה גם בפירותיה היונקים ממנה, וכבר נסתלקה השכינה, ועל כן ניחא שאנו מכניסים בברכה זו ונאכל מפריה וכו', כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה וכו', עכ"ל. נמצא מדברי הב"ח דעל ידי אכילת פירות הארץ בקדושה זוכים גם כן להשפעת הקדושה העליונה, ואם פוגמים בקדושת הארץ פוגמים גם בפירותיה. וי"ל דה"ה לגבי לחם הארץ, דכשאוכלים לחם הארץ בקדושה על ידי שמפרישים חלה ממילא ישפע קדושה לכל הלחם, וזהו יגרום להאדם שיתנהג גם כן בקדושה בכל הילוך החיים שלו. וזהו שכתב רש"י משנכנסו בה ואכלו מלחמו נתחייבו בחלה, פי' כיון שאכלו מלחמה בקדושה זכו ממילא להשפעת הקדושה (כדברי הב"ח לגבי פירות הארץ) ועל ידי זה ממילא יקיימו מצות חלה כראוי וישמרו גם מאיסור חמץ, וזהו יגרום להם ממילא שלא יחטאו כל השנה, כי הנזהר ממשהו חמץ אינו חוטא במשך שאר ימות השנה גם כן.
ועיין בספה"ק באר מים חיים (כאן בפרשת שלח, על פסוק דבר וגו' בבואכם וגו') שכתב וז"ל: צריך לדעת הצגת הסימן הזה אשר אני מביא אתכם שמה, על מה הוא בא. והכל יודעין כי הוא המביא אותם שמה. ויבואר עפ"י המבואר בזוהר הקדוש (לך לך צ"ה ע"ב) אשריך ארץ שמלכך בן חורין וגו', וי לעלמא דמסטרא דא ינקי וכד ישראל בגלותא ינקין כמאן דיניק מרשותא אחרא וכו' ע"כ.
וכתב הבאר מים חיים על זה, וז"ל, הראת לדעת בזה כי מכלל לאו אתה שומע הן אם וי לעלמא דמסטרא דא ינקי בשאר ארצות כמאן דיניק מרשותא אחרא ודאי אשרי לעלמא היונקים מארץ החיים ארעא קדישא שעיני ה' אלקיך בה ומלכך בן חורין דא קוב"ה. ונראה שעל כן סיים הכתוב (דברים ח) אחר שמנה שם שבחי ארץ ישראל, ארץ חטה ושעורה וגו' ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך וגו', ולכאורה אין זה כאן מקומו כי הוא מצות עשה בפני עצמו לברך אחר המזון, ומאי שיאטי' לשבחי ארץ ישראל. ואמנם כי גם זה משבחי ארץ ישראל הוא, כי בהיות ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות ופירותיה מקודשין ועומדין בהשגחת הקב"ה בעצמו כביכול אליהם, ורבתה בהם חיות הקדושה חיות הרוחניות, ממילא האוכל אותם ונהנה מניצוצי הקדושה שבהם הרי נתוסף בו על ידי זה אור הקדושה חיות אור פני מלך עליון עד שנפשו מתאוה וחומדת מעצמה לברך את ה' ולעובדו כי יונק מסטרא דקדושה מקום שליטת קב"ה כביכול בעצמו. ולזה מונה והולך בשבחי א"י ומסיים באחרון חביב ואכלת ושבעת וברכת את ה', כי מיד כאשר תאכל ותשבע מפירות הארץ ממילא וברכת את ה' כי יתוסף בך קדושה וחיות על ידי המאכל, להיות את השם הנכבד לברך ולהודות. ואכן אעפ"כ גם שם נאמר פן תאכל ותשבע ושכחת את ה' וגו' ואומר ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים ח"ו וגו', כי באמת הצדיק האוכל לשובע נפשו, נפשו דייקא ולא גופו, כי תאותו להשביע נפשו ונשמתו מחיות רוחניות הקדושה אשר במאכל ההוא ודאי שנותנת ומסיפת לו עוד קדושה על קדושה וחיות על חיות להיות ואכלת ושבעת וברכת, אבל האוכל לתאות גופו למלאות בטנו וכריסו הדברים שלבבו נמשך אליהם ואין קץ לעמלו רק מחפש עוד ביתר אולי יערב לו זה או זה למלאות תאותו מהם, ודאי כי יוגדל בזה כח היצה"ר והס"א וכל מיני הרע עד למאוד כי כל בחינת תאות הגוף שורש הרע הם וכשאדם חפץ דווקא למלאות תאותו כאשר יוכל שלא ימלא כמחז"ל (גיטין פ') סעודה שהנאתך הימנה משוך ידך הימנה, הרי נתגדל בקרבו על ידי זה שורש הרע עד מאוד ויצה"ר לא אשתכח אלא מגו מכליא ומשתיא וכו' מגו מכליא ומשתיא יצה"ר מתרבה במעוהי דב"ז כאמור בזוה"ק (תרומה קנ"ד) וכו'. רק מי שזוכה שאוכל לפני ה' הרי המאכל המגודל בארץ ישראל המקודשת מוכנת להוסיף באדם ביותר ויותר אור הקדושה להיות ואכלת ושבעת וברכת את ה' וגו'. ולזה אמר הכתוב כאן בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה, כלומר אני בעצמי המביא אתכם לשם כי שם חלקי ונחלתי שלא ניתן לתריסין רברבין כשאר ארעי שנאמר בהם אי לך ארץ וגו' כי אם אשריך ארץ שמלכך בן חורין דא קודשא בריך הוא, אז ממילא והיה באכלכם וגו' והיה לשון שמחה הוא כמחז"ל (במדבר רבה פ"ג) שמחה גדולה ועצומה אשר באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה'. פי' תיכף כאשר תאכלו מלחם הארץ יבוא לכם אורות הקדושה וחיות בעורות לתת התרוממות וגדולה לא-ל הכבוד להללו ולשרתו ולברך בשמו, והכל עבור קדושת הארץ שעיני ה"א בה, ואני בעצמי המביא אתכם שמה והיניקה הוא מרשות היחיד, לא מרשות הרבים כאמור, עכדה"ק של הבאר מים חיים.
ועיין בספרו סידורו של שבת (הדרוש התשיעי, מאמר א'), שהאריך עוד בזה בפסוק דבר אל בני ישראל בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אותכם שמה והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה' וגו'. וז"ל: ויתבאר על פי דברי הזוהר הקדוש (לך לך, דף צ"ה ע"ב) פתח ואמר אשריך ארץ שמלכך בן חורים ושריך בעת יאכלו, וכתיב אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבוקר יאכלו, הני קראי קשיין אהדדי. ולא קשיין, האי דכתיב אשריך ארץ, דא ארץ דלעילא, דשלטא על כל אינון חיין דלעילא, ובגין כך איקרי ארץ החיים, ועלה כתיב ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה תמיד, וכתיב ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה, לא תחסר כל בה, דייקא, וכל כך למה, משום דכתיב שמלכך בן חורים, דא קודשא בריך הוא וגו', אי לך ארץ שמלכך נער, האי ארץ דלתתא, דתניא כל שאר ארעי דשאר עמין עכו"ם, אתיהיבו לרברבין תריסין דממנן עלייהו ועילא מכולהו האי דכתיב ביה, נער הייתי גם זקנתי, ותאנא האי קרא שרו של עולם אמרו, ועל דא כתיב, אי לך ארץ שמלכך נער, ווי לעלמא דמסטרא דא ינקי, וכד ישראל בגלותא, ינקין כמאן דיניק מרשותא אחרא וכו', עד כאן בזוה"ק.
וכתב בסידורו של שבת, "ושורש הענין, כי הנה ידוע אשר עולם שנה נפש, כולם המה בענין אחד. להיות נמצא גם בעולם ושנה התחלקות והתפרדות אברים, כאשר בנפש, וכדומה בשנה יום ראשון בתשרי נקרא ראש השנה, שהוא בחינת הראש שבשנה, ויום הכיפורים נקרא בחינת הלב בשנה, וכאן שאר כל האברים. וכן הוא בארץ, אין מקום אחד דומה לחבירו, ומצרים הוא בחינה התחתונה שבארץ, עד שנקרא ערות הארץ, וארץ ישראל הוא המובחר שבארץ, עד שנקרא לב הארץ, שהוא כמו אבר הלב שבאדם, שהוא החשוב בכל אבריו, וכל אלה השתנות המקומות, הכל הוא לפי ערך חיות הרוחניות, שניתן בארץ מאת מקומו של עולם ב"ה, וכפי ראות האורה והחיות הקדושה, כן נשתנה שמו למעליותא".
"ולכן ארץ ישראל שהיא מקודשת מכל הארצות, שמרובה בה חיות הקדושה מאת הא-ל יותר מכל הארצות, על כן מביאין ממנה עומר וביכורים ושתי הלחם, מה שאין מביאין כן מכל הארצות, כמו ששנינו במשנה (טהרות פרק א'), כי נאה לקדוש פאר מקדושים אשר בארץ מבחינת קדושת הארץ, וזר לא יקרב להקריב את לחמה, לחם אלקיו, כי טמא טמא יקרא, מחוץ למחנה מושבו, ורבתה בה עב הגשמיות, מבחינות הקליפות והרע, ולא יקרב אל המזבח, כי קודש הוא. ועל כן, בהיות שהארץ הזאת מקודשת היא, על כן אמר הכתוב, ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה תמיד עיני ה"א בה מראשית השנה, כי מאתו לא ימנע, והשגחתו בכל, ועיניו משוטטות בכל, ואך במקום שרבתה בה בחינת הקליפות והרע, הנה כבודו לאחר לא יתן, ומסרה לשרי מעלה, בבחינת הנה אנכי שולח מלאך לפניך וגו', כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה". "ועל זה אמר הכתוב אי לך ארץ שמלכך נער, כאמור בזוהר, כי מן הסתם אם אין השגחת הקדוש ברוך הוא בעצמו עליה, ודאי שרבתה בה בחינת הרע כל כך, עד שלא יוכל להיות השגחתו עליה בשום אופן, כי אם היה איזה אופן בשום צד שיהיה עליה השגחתו יתברך, ודאי שהוא יתברך מטיב לטובים, ושורה על מקום זה וכו'. אבל לא כן ארץ הקדושה שמקודשת מכל הארצות, ורבתה בה בחינת חיות הקדושה וחיות הרוחניות, עד שיוכל הא-ל הטוב ליתן השגחתו עליה, ועל כן עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה, ודורש אותה תמיד, כי רצונו בזה, כנאמר".
"והנה וכו' מהניצוצות הקדושות והחיות הקדושה שבתוך המאכלים, באין מוחין אל האדם האוכלן, להיות מתאוה להודות לה', ולברך בשמו, ולאהבה וליראה אותו. ואך בקושי וגבורה גדולה צריך להתגבר עצמו על בחינת הקליפות והרע שבתוך גשמיות המאכל, שלא ימשוך עצמו בשום אופן אחר מילוי תאוותו והנאת כריסו, כי לא זה שלא יועיל לו לקחת קדושה לעצמו, אף גם ימשיכנו לכל בחינת הרעים, לבוא על ידי זה לעבור כל עבירות שבתורה וכו'. וכל זה הוא בארץ העמים הנאחז הרבה בבחינת הקליפות והרע, ולא כן בארץ ישראל, ארץ הקדושה, המקודשת מכל הארצות, ורבתה בה חיות הקדושה, ומעט הנאחז בה מבחינות הרעים". "ועל כן כאשר יאכל אדם מאכל בארץ ישראל, אם ישים בה מעט כוונה לכבוד ה', תיכף ומיד יתלהב לבו, ויחשק מאוד, ויתאוה להודות לה', ולברך בשמו, ולעבדו בלבב שלם, כי יתדבקו בו הרבה מניצוצי הקדושה, השוכנים בארץ הלזו, ואין צריך להתגבר הרבה על הרע, כי מעט הוא. ועל כן אמרה התורה, בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה, אני ולא אחר, כי אני בעצמי השגחתי על הארץ ההוא. זה לכם האות, שהיא מקודשת מכל הארצות, והשגחתי תמיד בה. והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה', כלומר, ממילא כאשר תאכלו מלחם הארץ הלזו, תרימו תרומה, שיתרומם אצליכם להודות לד' ולעבדו, מבחינת השגחתי מארץ הזאת, ורבות חיות הקדושה שבה", ועיין בסידורו של שבת שם עוד באריכות.
– יח –
והנה לגבי מצות אכילת מצה בזמן הזה, כתב החתם סופר (חו"מ סי' קצ"ו) וז"ל: מצות עשה של אכילת מצה משומרת בליל פסח היא יחידה נשארת לנו מכל מצות אכילה שבכל התורה אין לנו פסח ולא קדשים, לא תרומה ולא מעשר שני רק מצה אחת משנה לשנה, ואם גם היא לא תועילה בידינו בשלימות כו' הייטב בעיני ד', חלילה חלילה, עכ"ל.
– יט –
ולפי זה יש לומר כן גם בחלה, דהחלה היא המצוה המיוחדת מכל המתנות והתרומות (דהחלה נקראת תרומה כדכתיב ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה) שנוהגת עדיין בזמן הזה, ואף שנוהגת גם כן בחוץ לארץ מ"מ בחוץ לארץ נוהגת רק מדרבנן, אבל עיקר מצותה הוא בארץ ישראל, דחלת ארץ ישראל דאורייתא, אם כן כיון שהיא המצוה היחידה (כמעט) ממצוות הארץ שעדיין נוהגת בזמן הזה, יש לנהוג בה בהקפדה יתירה ולקיימה כראוי ביתר שאת וביתר עוז. ולפי דברי הסידורו של שבת שכתב ועל כן כאשר יאכל אדם מאכל בארץ ישראל, אם ישים בה מעט כוונה לכבוד ה', תיכף ומיד יתלהב לבו, ויחשק מאוד, ויתאוה להודות לה', ולברך בשמו, ולעבדו בלבב שלם, כי יתדבקו בו הרבה מניצוצי הקדושה, השוכנים בארץ הלזו, נמצא שפיר דבהפרשת החלה מהעיסה ישרור על העיסה קדושה עליונה מקדושת ארץ ישראל, וממילא מובן שפיר מדוע נזהר על ידי זה גם ממשהו חמץ, אשר זה מביאו ממילא שלא יחטא כל השנה, כי הא בהא תליא וכמובא לעיל.
– כ –
ויתירה מזו, דלפי דברי החתם סופר הנ"ל דהמצה היא המצוה היחידה שנשארה לנו, י"ל כן גם לענין חלה, ואם מקיימים מצות חלה כראוי, מראים בזה שרוצים לקיים גם שאר מצוות, כגון תרומות ומעשרות, קרבנות וכו' שאין בידינו לקיימם כעת. ועל זה שפיר אמר הכתוב בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה, דבשכר ההשתוקקות שלכם לקיים כל מצוות התלויות בארץ, תזכו ליגאל ולבוא אל הארץ בביאת גואל צדק בב"א, וכל זה על ידי שמקיימים מצות הפרשת חלה כראוי.
– כא –
ועל פי זה יש לבאר גם כן הענין שהכתוב קרא לחלה תרומה, וכבר דקדקו בזה המפורשים (ועיין בספה"ק מאור ושמש מה שתירץ בזה). ולהנ"ל דבקיום מצות חלה זוכים לבוא אל הארץ, על ידי שמראים להקב"ה שרצונינו לקיים גם שאר המצוות שאין בידינו לקיימם כעת, אם כן הרי מזה יזכו בני ישראל להרמת קרנם, על כן נקראת חלה תרומה, דבשכר מצות חלה יזכו להתרומם למעלה ראש, בביאת גוא"צ בב"א.
– כב –
ועפ"י דברי הבאר מים חיים וסידורו של שבת הנ"ל, מובן גם כן מ"ש רש"י ז"ל משנכנסו בה ואכלו מלחמה נתחייבו בחלה, פי' כיון שאכלו מלחמה ממילא נשפע עליהם שפע קודש מן השמים, על כן שפיר נתחייבו בחלה כי מצות חלה הוא מבחן הקדושה אצל האדם, אם הוא ראוי שתשרה עליו הקדושה על ידי שישמר גם כן ממשהו חמץ, וזהו שמירה לכל השנה שלא יחטא, וכנ"ל.
– כג –
ובזה יתבאר מ"ש בילקוט שמעוני (שהזכרנו בקושיא ב') ב) משונה מצוה זו וכו' קבל עליך כשתבוא לארץ תפריש חלה ובזכות שאתה תקבל עליך תזכה לבוא לארץ. פי' כיון דהחלה הוא אחת ממצות היחידות ממצות התלויות בארץ שנוהגות בזמן הזה, אם כן מראים בזה שרוצים לקיים כל מצוות התלויות בארץ, על כן שפיר אמר ובזכות שאתה תקבל עליך תזכה לבוא לארץ, כי בהפרשת חלה מראים שרוצים לקיים כל מצוות התלויות בארץ, ועל ידי זה יזכו לגאולה ולבוא לארץ ישראל.
– כד –
עוד יש לפרש באופן אחר שייכות פרשת חלה לפרשת עבודה זרה הכתובה לאחריו, דהנה בספה"ק נועם אלימלך בפרשתינו (על פסוק והיה באכלכם מלחם הארץ חלה וכו'), כתב וזל"ק: והיה באכלכם מלחם הארץ חלה כו', פי' האדם הצדיק הזה שדיברנו בו לעיל צריך להתנהג שאף כשיעסוק בדברים גשמיים באכילה ושתיה וכיוצא בו יראה שירים ממנו תרומה לה' שיביא הכל אל הקדושה, מראשית עריסותיכם כו' חלה תרימו כו', היות שבזוהר הקדוש מחמיר מאד על עון הכעס רק התלמיד חכם אשר אורייתא קמרתח ליה מותר לפעמים באיזה הכרח, וידוע שהתלמיד חכם הוא הנקרא ראשית לפי שהתורה שבו נקראת ראשית, והעיסה הוא רמז לדברים החמוצין המה השפלות ככעס או כיוצא. וזהו שאמר הכתוב כשתהיו במדרגה זו שאנו מדברים בו, אז תבואו עריסותיכם, פי' הדברים השפלים גם כן אל הקדושה הנקראת ראשית. וזו ראשית עריסותיכם חלה תרימו, פי' תשמרו מאוד שלא יהי' תמיד אצליכם הכעס חלילה כי תסברו מותרים אותם בו חלילה רק כמו חלה היא א' ממ"ח, כך לפעמים בהכרח גדול לאיזה דבר מצוה או קידוש השם, ובזה תרימו כו', עכלה"ק.
– כה –
ועפ"י דבריו יובן שפיר השייכות בין ב' הפרשיות, דהנה אמרו רז"ל כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. ועל כן כיון דכאן מדבר הפסוק מענין הכעס, דרק לתלמיד חכם הותר ענין הכעס לפעמים כי אורייתא קא מרתחת לי', או לקדש שם שמים, אבל בלאו הכי אסורה הכעס, על כן אמר ראשית עריסותיכם חלה תרימו, פי' תשמרו מאוד שלא יהי' תמיד אצליכם הכעס כדברי הנועם אלימלך, רק דוגמת החלה שהיא רק ראשית, א' ממ"ח, כמו כן לענין כעס, לפעמים רחוקות מאוד מותר להשתמש בה, לשם שמים.
– כו –
ועל כן אמר בפרשה הסמוכה, וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה וגו', וברש"י בעבודה זרה הכתוב מדבר, דאם תכעסו שלא במקום הקדושה, דהיינו במקום ובמצב שאסור לכם לכעוס, אז ממילא יהא בזה עון עבודה זרה, דכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, ושפיר מובן הסמיכות.
– כז –
עוד אפשר לפרש שייכות פרשה זו לפרשה הסמוכה שהוא וכי תשגו ולא תעשו וגו', דהנה בפרשת וכי תשגו ולא תעשו רואים אנו ענין התשובה, דמועיל תשובה על העבירות, וכדכתיב שם (פסוק כ"ד) והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה ועשו כל העדה פר בן בקר אחד לעולה לריח ניחוח לה' ומנחתו ונסכו כמשפט ושעיר עזים אחד לחטאת, הרי מזה דמועיל תשובה על העבירות.
– כח –
והנה מפרשת חלה, בבואכם אל הארץ וגו' מוכח דישראל נקראים בנים למקום, כמו שכתב בספה"ק נועם מגדים כאן, וזה לשונו: והנה הגאון ז"ל בספרו המפואר פרשת דרכים האריך למעניתו בישוב המאמר בשעה שהשליך נבוכדנאצר לחנניה מישאל ועזריה לכבשן האש אמר הקב"ה ליחזקאל לך והחיה מתים בבקעת דורא כו', דמה ענין זה לזה. והעלה הרב ז"ל דבא להוציא מלב הרשע והעוול שרצה לכופם לעבודה זרה בטענה דעבד שמכרו רבו כו', וענין התחיה יורה כי ישראל בנים למקום, דבזולת זה לא יתכן התחיה שאינה כי אם מה' לבדו. וע"ד שכתבו התוס' ז"ל (סנהדרין דף ל"ט ע"א) בהאי דכי קבריה דלא שאל האיך טימא דישראל נקראים בנים וגם זה כיוצא בו אמר דכתיב אני ה' בפתחי כו', ולא יתכן כי אם בהיותינו בבחינת בנים למקום, עד כאן דברי הרב (פרשת דרכים) ז"ל בקצרה.
וכתב על זה בנועם מגדים, דהנה בכאן דאומר בבואכם דיורה על אחר התחיה כמו שכתבנו לזה אמר ואמרת ויהי' מלשון ה' האמרת לשון חיבה, וגם זה כן, ועפ"י אמרם ז"ל במשנת חסידים חביבין ישראל כו' חבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום. וזהו אומרו דבר אל בני ישראל, ובדיבור זה ואמרת אליהם הראה להם חבה יתירה נודעת שנקראו בנים למקום כי זה יוודע איפוא מהתחי' וכו', עיי"ש עוד בנועם מגדים.
– כט –
דעל ידי החלה נכנסים אל הקדושה
והנה לפי דבריו דבפסוק בבואכם אל הארץ (דמיירי מתחיית המתים) משמע דישראל נקראים בנים למקום, אפשר לומר עוד, לפי הנ"ל שביארנו בארוכה דעל ידי החלה נכנסים אל הקדושה, כיון דהחלה הוא פתח לשמירת איסור חמץ שהיא סגולה לקיים כל התורה כדברי האריז"ל, אם כן כיון דעל ידי החלה נשמרים מכל איסור, שפיר נקראים בנים, כמו שאמרו רז"ל (קידושין ל"ו ע"א) בזמן שעושין רצונו של מקום נקראים בנים, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום נקראים עבדים. על כן שפיר הקדים דבר זה לפרשת חלה, דאם רצונם ליקרא בנים למקום, צריכים לקיים מצות חלה שהוא מפתח לשמירת כל התורה, וכאמור.
– ל –
ועפ"י הנ"ל יבואר השייכות לפרשת התשובה האמורה בפסוקים שלאחריהם, דהנה בספה"ק בני יששכר (מאמרי השבתות, מאמר ט' אות ו') כתב וזה לשונו: והנה אמרו בספרי (תנחומא האזינו ד') שהתשובה לא מהני רק לישראל ולא לאומות העולם, וכתבו קדמונינו טעם לזה (עיין בראש דוד להחיד"א ז"ל בפרשת מקץ, ובבני יששכר חודש סיון, מאמר ב', סימן ו'), להיות איפסק הלכתא (סנהדרין דף י"ט ע"ב) מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, ואם כן לא מהני תשובה על פי דיני התורה, אבל ישראל נקראים בנים אתם לד' אלקיכם והוא למו אב, ואב שמחל על כבודו כבודו מחול, על כן מהני תשובה לישראל, ועיין עוד בבני יששכר שם.
– לא –
וירשתה וישבת בה, היינו בארץ ישראל כשתירש אותה, וישבת בה, תראה שתהיה רגיל בתשובה תמיד
ולפי זה שפיר מובן השייכות, בבואכם אל הארץ וכו' שתזכו לתחיית המתים, ועל כרחך חזינן מזה שיש לכם דין בנים למקום, ועל כן אני נותן לכם מצות חלה שתהיו ראוים ליקרא בנים למקום כנ"ל, א"כ שפיר מהני לכם תשובה, על כן וכי תשגו ולא תעשו וגו', אני נותם לכם עצה של תשובה, ועשו כל העדה פר בן בקר אחד לעולה לריח ניחוח לה' ומנחתו ונסכו כמשפט ושעיר עזים אחד לחטאת, שהוא התשובה שתעשו על העבירות ויתכפרו לכם.
ויש להוסיף על זה עוד, דהנה בספה"ק בני יששכר (מאמרי השבתות מאמר ט' שם) כתב עוד יסוד גדול, וז"ל: דהנה כתיב (ויקרא י"ח, כ"ה) ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה, ופירש"י מיסודי רז"ל (תורת כהנים קדושים כ', כ"ב) משל לבן מלך שהאכילוהו דבר מאוס שאינו עומד במעיו אלא מקיאו, כך ארץ ישראל אינה מקיימת עוברי עבירה, עכ"ל. והנה אדם אין צדיק בארץ, ואם כן איך אפשר לקבל ירושת הארץ, הלא אי אפשר לאדם קרוץ מחומר לצאת ידי חובה נגד הצור תם ברוך הוא, אבל התשובה מהני בכל זמן ועידן, ואפילו אם יארע לאדם ח"ו איזה חטא ועון הנה התשובה מהני. וזהו הנרמז בתורה (דברים כו, א) וירשתה וישבת בה, היינו בארץ ישראל כשתירש אותה, וישבת בה, תראה שתהיה רגיל בתשובה תמיד, עכדה"ק.
נמצא מדבריו דעיקר הטעם שיכולים אנו לדור בארץ ישראל הוא רק מכח התשובה, כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ואם חוטאים ח"ו אז הארץ מקיאה את העוברי עבירה, ועל כן רק מטעם התשובה יכולים לדור שם.
– לב –
אין לכם מבוא ויכולת לדור בארץ ישראל אלא אם כן תעשו תדיר תשובה על העבירות, דבלאו הכי תקיא אתכם הארץ ח"ו
וזהו שפיר שייכות פסוקי פרשת חלה, בבואכם אל הארץ וגו', לפרשת תשובה שלאחרי', דאין לכם מבוא ויכולת לדור בארץ ישראל אלא אם כן תעשו תדיר תשובה על העבירות, דבלאו הכי תקיא אתכם הארץ ח"ו, ועל כן אמר בבואכם אל הארץ וגו' ותרצו לדור שם, אז תעשו תשובה תמיד על העבירות, וכי תשגו ולא תעשו וגו' ועשו כל העדה פר בן בקר וגו', והבן.
– לג –
ולכל זה יוכלו לזכות רק על ידי מצות חלה, דהרי החלה הוא שמירה שתשמרו גם מאיסור חמץ, וממילא לא תחטאו כל השנה, ואז תקראו בנים למקום, אם כן אף אם לפעמים יזדמן לכם חטא ח"ו דהלא אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, על כן אמר אח"כ וכי תשגו ולא תעשו וגו' ועשו כל העדה פר בן בקר וגו', שתועיל לכם התשובה, כיון שאתם חשובים בנים למקום, ודו"ק.
– לד –
אמר הקב"ה לאברהם אבינו, אם מקבלים בניך את השבת נכנסים לארץ ואם לאו אין נכנסין
ומאוד יונעם לן בזה סמיכות פרשיות אלו (של חלה ושל תשובה) לפרשה שלאחריהם (טו, לב-לד), ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת, ויקריבו אותו המוצאים אותו מקושש עצים אל משה ואל אהרן ואל כל העדה, ויניחו אותו במשמר כי לא פורש מה יעשה לו.
וצ"ב לשם מה מודיענו הכתוב שהיו בני ישראל במדבר, מאי נפקא לן מזה, ועיין רש"י מה שכתב בזה.
אך יש לומר דגם זה שייך לכניסתן של ישראל לארץ וגם לענין התשובה הכתובה לפניה, דהנה איתא עוד שם בספה"ק בני יששכר (מאמר השבתות הנ"ל) דהעדות לישראל שנקראים בנים הוא השבת, דהנה קיימא לן (סנהדרין דף נ"ח עמוד ב') גוי ששבת חייב מיתה, וכתבו הטעם, להיות השם יתברך קידש את השבת מבראשית ובו שבת הוא ית"ש מכל מלאכתו, ואם כן נקרא שבת שרביטו של מלך ואסור להשתמש בשרביטו של מלך, והמשתמש חייב מיתה, על כן גוי ששבת חייב מיתה, מה שאין כן ישראל ניתן להם השבת לאות ולעדות שהם בנים ויכולין שפיר להשתמש בשרביט אביהם וכו'.
ובזה מפרש בבני יששכר המדרש (בראשית רבה פרשה מ"ו) אמר הקב"ה לאברהם אבינו, אם מקבלים בניך את השבת נכנסים לארץ ואם לאו אין נכנסין, ע"כ. עפ"י הנ"ל, דהגם שארץ ישראל אינה יכולה לסבול החטאים ואדם אין צדיק בארץ וכו', אף על פי כן, כיון שמקבלין את השבת הנה הוא עדות שהם בנים ומהני להם תשובה בכל זמן ועידן, מה שאין כן אם אינן מקבלין ח"ו את השבת כניסת הארץ למה להו, הלא אם ח"ו יחטאו תקיא הארץ אותם, על כן שב"ת אותיות תש"ב דהא בהא תליא, עכדה"ק ודפח"ח.
– לה –
על ידי שמירת השבת ישראל נקראים בנים
ולפי זה מובן שפיר סמיכות הפרשיות, כיון דנוכחנו לדעת דעל ידי שמירת השבת ישראל נקראים בנים, ועל ידי זה מהני להם תשובה כי אב שמחל על כבודו כבודו מחול, ועל ידי זה יכולים ליכנס לארץ, על כן אחר שהודיענו הכתוב שיש לישראל דין בנים (כדברי הנועם מגדים בבואכם אל הארץ) ושמועיל להם תשובה, וכל זה על ידי השבת, שישראל שומרים את השבת על ידי זה יש להם דין בנים, על כן שפיר מודיענו הכתוב ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת, ויקריבו אותו המוצאים אותו אל משה ואל אהרן, והיינו שגם במדבר הי' איכפת להם מה שהוא לא שמר את השבת, כיון שהם היו שומרים שבת, ועל כן ויניחו אותו במשמר וגו', כיון שבני ישראל היו שומרים את השבת והקפידו מאוד על זה, על כן שפיר מועיל להם תשובה כדין בנים למקום, ושפיר ראויים ליכנס לארץ ישראל ולקיים שם מצות חלה, וזהו הסמיכות לפרשת חלה, ודו"ק.
יעזור לנו השי"ת שבזכות מצות חלה שבני ישראל מקיימים, ולאחרונה יש התעוררות גדול על קיום מצוה זו, דבשנים קדמוניות לא היו מדקדקים על זה כ"כ כמו היום, וב"ה איכשר דרא, אמנם צריכים לעורר על זה עוד ועוד כי בעוה"ר יש נשים ששוכחים מלקיים מצוה זו בעת אפיית העיסה, על כן נקוה שבזכות קיום מצוה זו נזכה להשפעת אור הקדושה שיחול עלינו תמיד, דהרי בחלה תלוי קיום כל התורה כנ"ל, ועל ידי זה נעשה תשובה כראוי ונזכה לבוא לארץ ישראל, ויקוים בנו בשכר זאת בבואכם אל הארץ, ואז יתגלה שיש לנו דין בנים למקום, ונזכה לקיום היעוד ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאום ה', במהרה בימינו אנס"ו.
פרק ו'
ש'שי ב'ביתך ת'אפה ת'אפה ב'ערב ש'בת ת'אפה ב'שביל ש'בת
כתב הרמ"א ז"ל באורח חיים (סימן רמ"ב) וז"ל: נוהגין ללוש כדי שיעור חלה בבית לעשות מהם לחמים לבצוע עליהם בשבת וי"ט והוא מכבוד שבת ויו"ט ואין לשנות עכ"ל הרמ"א.
עיין במגן אברהם (ס"ק ד') שנתן טעם על שיעור חלה כדי שתטול האשה חלה בערב שבת משום שאדם הראשון נברא בערב שבת וחטא על ידי חוה בערב שבת, לכן התיקון גם כן ראוי בערב שבת, וכמו אדם הראשון היה חלתו של עולם, כי העולם לא ניתקן כי אם אחר בריאת אדם הראשון, כן העיסה מתוקנת על ידי הפרשת חלה עיין שם, והאידנא מעוטא דמעוטא הם שאופם בביתם, ורובם ככולם לוקחים מן השוק, ומלבד שעושים היפך הדין, עדיין הם עושין שלא כדין שנוטלין חלה מן החלות שלוקחין מן השוק בברכה, והרבה יש לדבר מזה ולא באתי אלא להעיר.
כתב בספר אור צדיקים וזה לשונו: מצוה מן המובחר שהלחם יהא עשוי ארוך כעין וא"ו ובפרט בשבת ויו"ט לרמז על שם הוי"ה במלואו בשעת המוציא כי חתיכת המוציא הוא כעין יו"ד וה' אצבעות שבכל יד שאוחז בהם הפת הם שני ההי"ן והלחם הוא כדמות וא"ו, נמצא שמייחד שם הוי"ה בשעת ברכת המוציא עכ"ל.
ועוד כתבו אפילו מי שאוכל פת פלטר של כותי בחול על כל פנים יזהר מאד שבשבת יאכל דוקא פת של ישראל, עי' בשולחן ערוך הרב ובחיי אדם. עי' בסידור יעב"ץ שכתב שדוקא צריך לאפות ביום ו' כדי שיהי' לו פת חם בשבת דוגמת לחם הפנים עיי"ש.
ש'לא ב'תקופה ת'חוש ת'לוש ב'מים ש'בת קופה ת'כוין ב'מצות ש'בת.
רמז נפלא מה שאיתא בספר ש"ש שהמרדכי התיר ללוש במים שעברו עליהם התקופה מטעם דשומר מצוה לא ידע דבר רע עכ"ל, (רמזי שבת)
ש'כין ב'ששי ת'שחיז
(עיין משלי כ"ג ב', ובאיוב מ' ל"א)
כן פסק הרמ"א ז"ל באו"ח (סימן ר"ן ועיין שם בטו"ז וז"ל הרז"ש ז"ל בסימן הנ"ל סעיף ה'): יש ליזהר להשחיז הסכין בכל ערב שבת כי זהו מכבוד שבת שמכין עצמו לאכילה, ורמז לדבר, והכינו את אשר יביאו ובתיבת את נרמז הסכין מלשון לאתים ולמזמרות וידעת כי שלום אהלך, ודרשו החכמים זו השחזת סכין כי אם קהה הברזל ולא יוכל לחתוך אין זה שלום בית עכ"ל, (ועיין בספר קרבן שבת פרק א' סימן ז' מה שכתב בזה על פי סוד), (רמזי שבת). [הערת המו"ל שכין ען ש על פי הפסוק (משלי כ"ג, ב) וְשַׂמְתָּ שַׂכִּין בְּלֹעֶךָ אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה].
על שלשה עבירות (נדה, חלה והדלקת הנר) נשים מתות בשעתן לידתן (וילדותן):
על שלשה עבירות נשים מתות בשעת לידתן: על שאינן זהירות בנדה, בחלה ובהדלקת הנר. – נשמה שנתתי בכם קרויה נר, על עסקי נר הזהרתי אתכם. אם אתם מקיימים אותם מוטב, ואם לאו הריני נוטל נשמתכם
- ז"ל המשנה מס' שבת (דף ל"א סע"ב): על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, על שאינן זהירות בנדה, בחלה ובהדלקת הנר[2]. ובגמ' שם (דף ל"א סע"ב ואילך): אמר הקב"ה[3] . . רביעית דם נתתי בכם (רביעית דם חיי אדם תלויין בה, רש"י), על עסקי דם הזהרתי אתכם; ראשית קראתי אתכם (ראשית תבואתה (ירמי' ב, ג), רש"י), על עסקי ראשית הזהרתי אתכם (ראשית עריסותיכם (שלח טו, כ), רש"י); נשמה שנתתי בכם קרויה נר, על עסקי נר הזהרתי אתכם. אם אתם מקיימים אותם מוטב, ואם לאו הריני נוטל נשמתכם (ותאבד רביעית דמכם ויכבה נרכם ויבטל שם ראשיתכם כו', רש"י). עכ"ל.
לפי שהאשה גרמה מיתה לאדה"ר, לכן מסרו לה אלו המצוות, שהיא נענשה עליהם אם אינה זהירה בהן
- וז"ל חדא"ג מהרש"א שם (דף ל"ב ע"א): בירושלמי[4] קאמר כל הנהו אאדם הראשון, ולפי שהאשה גרמה לו המיתה, מסרו אלו המצוות לאשה שהיא נענשה עליהם אם אינן זהירות בהן כו', עכ"ל.
האדם נברא בשלש נפשות: נפש רוח ונשמה, וכנגדם ג' המצוות דנדה, חלה והדלקת הנר. אם אתם מקיימין ג' מצוות אלו מוטב, ואם לאו הריני נוטל נשמתכם
- וממשיך בחדא"ג מהרש"א שם, וז"ל: והכוונה באלו השלשה דברים על פי הירושלמי, גם על פי תלמודינו, כי האדם נברא בשלש נפשות חלוקות, שהם טבעית רוחנית שכלית, וע"פ המקובלים נפש רוח נשמה, שהנפש מתדבק ברוח, ורוח בנשמה. וז"ש רביעית דם כו' כי הדם הוא הנפש (ראה יב, כג), וראשית קראתי כו' ע"ש הרוח שניתן באדם, כמפורש בירושלמי (שבת פ"ב ה"ו[5]) אדם הראשון חלה טהורה הי' דכתיב (בראשית ב, ז) וייצר וגו' אדם עפר מן האדמה, דהיינו הרוח טהרה שניתן בו . . דהיינו שמתדבק בנשמה שלמעלה, ושוב הנפש מתדבק בהם דהיינו כחלת עיסה הטהורה הנקראת ראשית. ואמר נשמה שנתתי בכם כו' כמשמעו, ואמר אם אתם מקיימין ג' מצוות אלו שכנגד ג' נפשות אלו מוטב, ואם לאו הריני נוטל נשמתכם כו', שהיא עיקר וחלק אלוקה, וב' נפשות האחרים לא יהיו דבקים בנשמה ויהיו מוטלות לפניך, עכ"ל.
על שלשה עבירות נשים מתות בשעת לידתן
- וז"ל מדרש תנחומא (ריש פ' נח): ילמדנו רבינו על כמה עבירות נשים מתות בשעת לידתן. כן שנו רבותינו, על שלשה וכו' . . נדה . . חלה . . הדלקת הנר כו', עכ"ל.
- וכעין זה הוא במדרש תנחומא פ' מצורע (אות ט'), וז"ל: כך שנו רבותינו, על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר. למה בשעת לידתן[6], שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה[7]. עכ"ל.
- וז"ל הילקוט שמעוני ס"פ מצורע (רמז תקע"א): כך שנו רבותינו, על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה . . נדה . . חלה . . הדלקת הנר כו', עכ"ל.
- ובתיקוני זהר (תיקון ט"ז – דף ל"א ע"א): על תלת מילין אלין נשים זהירות: בנדה ובחלה ובהדלקת הנר[8].
על ג' עבירות הנ"ל ילדות (בחורות) מתות בשעת ילדותן. – ג' מצוות אלו הם כמו נדר לנשים. – אין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה
- ובהמשך הסוגיא בש"ס שבת שם (דף ל"ב סע"א): תנו רבנן על שלש עבירות (הנך דמתניתין, רש"י) נשים מתות יולדות (בשעת לידתן, רש"י). רבי אלעזר אומר נשים מתות ילדות (בחורות, ואפילו שלא בשעת לידה, רש"י), עכ"ל.
- וז"ל הירושלמי מס' שבת (פ"ב ה"ו): על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, על שאינן זהירות בנדה, בחלה ובהדלקת הנר. ובגמ' שם (ובפירוש קרבן העדה): אית תניי תני (איכא תנאי דתני) ילדות (פי' בחורות, ושונה במתני' מתות בשעת ילדותן), אית תניי תני יולדות. מאן דמר ילדות, תני בשם רבי יודה בעון הנדרים הבנים מתים[9] (ואף אלו ג' מצות לנשים כמו נדר, וכיון שהן ילדות ואין להם עדיין בנים, הלכך הן עצמן מתים. וי"מ פי' שיקשה למ"ד ילדות שתמותנה בבחרותן על חטא אחר, לכך הביא סמך מדר"י דבנים מתים בעון נדרים [של אבותיהם]), ומה טעמא: (ירמי' ב, ל) לשוא הכיתי את בניכם (על עסקי שוא, ששקרו בנדריהם דדמי לשבועה). ומאן דמר יולדות (מ"ש בשעת לידה, אלא בשעת סכנה), מיכן שאין השטן מקטרג אלא בשעת סכנה[10]. עכ"ל.
ג' עוונות בודקין בהן את הנשים היולדות (והן מקרבין את המיתה לפני זמנה): נדה, חלה והדלקת הנר
- וז"ל הש"ס שבת שם (דף ל"ב סע"א): תניא ר' יוסי אומר, שלשה בדקי מיתה נבראו[11] באשה (עוונות שבודקין אותן בהן בשעת סכנה, כרבנן דאמרי יולדות, רש"י), ואמרי לה שלשה דבקי מיתה (שמדבקין ומקרבין מיתה לפני זמנה, כר' אלעזר דתני ילדות, רש"י): נדה, וחלה והדלקת הנר. חדא כר' אלעזר וחדא כרבנן, עכ"ל.
ג' דברים שמקרבין את המיתה לפני זמנה נמסרו לאשה שתעסוק בהן ותענש עליהן: נדה, חלה והדלקת הנר
- וכ"ה בירושלמי שם (בסוף ההלכה): תני רבי יוסי אומר, ג' דיבקי מיתה הן (שמדבקין ומקרבין מיתתן לפני זמנן, כמאן דאמר לעיל דתני ילדות), ושלשתן נמסרו לאשה (שתעסוק בו ותיענש עליה), ואלו הן: מצות נדה ומצות חלה ומצות הדלקה. עכ"ל.
חוה הלבינה את פניו של אדה"ר ושפכה את דמו וגורש מג"ע, לפיכך תלקה האשה בשלשתן אם לא תקיים אותם
- ובס' המנהיג (הלכות שבת סי"ז) כתב, וז"ל: על שלש דברים נשים מתות בשעת לידתן, על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר. ובב"ר[12], אדם הראשון חלתו של עולם הי', שהוצבר עפרו מכל הארצות, בפרק נגמר הדין, והי' נרו של עולם שנאמר נר אלקים[13] נשמת אדם, והלבינה את פניו ושפכה את דמו וגורש מגן עדן, לפיכך תלקה בשלשתן אם לא תקיים אותם, עכ"ל.
פרק ח'
בּוֹ יְבֹאַר סְגֻלַּת הַמִּצְווֹת וְקִיּוּמָם כָּרָאוּי
במסכת שבת (פרק ב' משנה ו'): עַל שָׁלשׁ עֲבֵרוֹת נָשִׁים מֵתוֹת בִּשְׁעַת לֵדָתָן, עַל שֶׁאֵינָן זְהִירוֹת בַּנִּדָּה וּבַחַלָּה וּבְהַדְלָקַת הַנֵּר.
בשל"ה הקדוש יומא (פרק דרך חיים תוכחת מוסר ל'), וזל"ק, (אות קעו:) … וְכֵן הַמִּצְוֹת, אִם לֹא קִיֵּם כֻּלָּם, נָפַל מִיָּדוֹ הַשָּכָר הַמְכֻוָּן מִקִּיּוּמָם. פְּקַח עֵינֶיךָ וּרְאֵה, הַמְבַטֵּל מִצְוָה אַחַת, עַד הֵיכָן אֶפְשָׁר לְהַגִּיעַ הֶזֵּקוֹ מִצַּד בִּטּוּלָהּ. וְכֵן יֵשׁ סְגֻלּוֹת לְמִצְוֹת – דָּבָר טוֹב, וְהִפּוּכוֹ – שֶׁהוּא פֻּרְעָנֻיּוֹת, כְּעִנְיָן שֶׁשָּׁנִינוּ (אבות פ"ה מ"א) בַּעֲשָֹרָה מַאֲמָרוֹת כוּ'; שִׁבְעָה מִינֵי פֻּרְעָנֻיּוֹת כוּ' (שם שם מ"ח); בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים הַדֶּבֶר מִתְרַבֶּה כוּ' (שם שם מ"ט); עַל שָׁלשׁ עֲבֵרוֹת נָשִׁים מֵתוֹת כוּ' (שבת לא ב); בַּעֲוֹן בִּטּוּל תְּרוּמָה כוּ', בַּעֲוֹן חַלָּה כוּ' (שם לב ב). לְפִיכָךְ אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אַתָּה, שִֹים נֹכַח פָּנֶיךָ אֵלֶּה הַדְּבָרִים, וְתִזְכֶּה בָּם בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, עַד כָּאן לְשׁוֹן סֵפֶר שׁוֹשַׁן סוֹדוֹת (עכ"ל ספר חרדים בהקדמה).
(שם באות קעז): עִנְיַן מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל (שבת קיח ב) שֶׁהָיָה שׁוֹאֵל חָכָם אֶחָד לְחָכָם אַחֵר וְאָמַר לוֹ, אָבִיךָ בַּמֶּה זָהִיר טְפֵי. וְזֶה הָיָה מֵשִׁיב, שֶׁהָיָה זָהִיר בְּצִיצִית יוֹתֵר מִבִּשְׁאָר מִצְוֹת. וְזֶה הָיָה מֵשִׁיב, בִּתְפִלִּין וְכוּ'. וְצָרִיךְ לְהָבִין, לָמָּה זֶה הָיָה זָהִיר יוֹתֵר בְּמִצְוָה זוֹ מִבָּזוֹ, וְכֵן הָאַחֵר. אַךְ הָעִנְיָן, כִּי הִנֵּה הַנְּשָׁמָה הַחֲדָשָׁה, צְרִיכָה לְקַיֵּם כָּל הַתַּרְיַ"ג מִצְוֹת. אַךְ הַמְגֻלְגָּל הַיָּשָׁן, אֵין צָרִיךְ לְתַקֵּן עַתָּה, רַק אוֹתָהּ הַמִּצְוָה שֶׁהָיְתָה חֲסֵרָה מִמֶּנּוּ, לְבַד. וְלָכֵן כָּל אָמוֹרָא (וחכם) [וְאָמוֹרָא], מֵאֵלָיו הָיָה זָהִיר בְּמִצְוָה אַחַת יוֹתֵר מִכָּל שְׁאָר הַמִּצְוֹת. וְכֵן כָּל חָכָם וְחָכָם, כְּפִי מַה שֶּׁחָסֵר מִמֶּנּוּ. וְלָכֵן תָּבִין, אֵיךְ הַחֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים, זֶה הָיָה בּוֹרֵר מִדּוֹת אֵלּוּ, וְזֶה הָיָה בּוֹרֵר מִדּוֹת אֲחֵרִים, כָּל אֶחָד כְּפִי גִּלְגּוּלוֹ.
(שם קעח) כָּל מִצְוָה וּמַעֲשֶֹה טוֹב, צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּדִבּוּר, בְּמַחֲשָׁבָה וּבְמַעֲשֶֹה.
(שם קעט) הַדִּבּוּר הוּא, שֶׁיְּדַבֵּר הַמִּצְוָה בְּפִיו. קֹדֶם שֶׁיַּעֲשֶֹנָּה, יוֹצִיאֶנָּה בִּשְֹפָתָיו בַּלָּשׁוֹן אֲשֶׁר הִיא כְּתוּבָה, וְאַחַר כָּךְ יֹאמַר:
הִנְנִי מוּכָן וּמְזֻמָּן לְקַיֵּם מִצְוָה פְּלוֹנִית, לְשֵׁם יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, עַל יְדֵי הַהוּא טָמִיר וְנֶעְלָם. וִיכַוֵּן, כִּי הָאָדָם רְמַ"ח אֵבָרִים, וּבַעֲשֹוֹתוֹ הַמִּצְוָה בְּכָל כֹּחוֹ, בְּכֹחַ רְמַ"ח, בִּשְׁבִיל שְׁתֵּי בְּחִינוֹת, לְיַחֲדָם, דְּהַיְנוּ, קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, עוֹלֶה בְּיַחַד נֵ"ר, וְזֶהוּ סוֹד 'כִּי נֵר מִצְוָה':
כָּל מִי שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּאוֹתָן מִצְווֹת הַתּוֹרָה, מִסְתַּדֵּר לְפָנָיו בְּכָל מִצְוָה וּמִצְוָה נֵר אֶחָד לְהָאִיר לוֹ בְּאוֹתוֹ הָעוֹלָם
וּבַזֹּהַר (ח"ב פרשת תרומה דף קס"ו ע"א), בלשון הקודש: רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי אַבָּא הָיוּ שְׁרוּיִים בְּבֵית מְאָרְחֵיהֶם, וְקָמוּ בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה לְהִשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה. בַּת הַמְאָרֵחַ קָמָה וְהֵאִירָה לָהֶם נֵר, וְאַחַר כָּךְ עָמְדָה אַחֲרֵיהֶם לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי תוֹרָה. פָּתַח רַבִּי יוֹסֵי וְאָמַר, (משלי ו) כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר. כִּי נֵר מִצְוָה – כָּל מִי שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּאוֹתָן מִצְווֹת הַתּוֹרָה, מִסְתַּדֵּר לְפָנָיו בְּכָל מִצְוָה וּמִצְוָה נֵר אֶחָד לְהָאִיר לוֹ בְּאוֹתוֹ הָעוֹלָם. וְתוֹרָה אוֹר – מִי שֶׁמִּתְעַסֵּק בַּתּוֹרָה, זוֹכֶה לְאוֹתוֹ אוֹר עֶלְיוֹן שֶׁנִּדְלָק מִמֶּנּוּ הַנֵּר, שֶׁהֲרֵי נֵר בְּלִי אוֹר אֵינוֹ כְלוּם. אוֹר בְּלִי נֵר אַף כָּךְ לֹא יָכוֹל לְהָאִיר. נִמְצָא שֶׁכֻּלָּם צְרִיכִים זֶה אֶת זֶה. צָרִיךְ מַעֲשֶׂה לְתַקֵּן הַנֵּר, וְצָרִיךְ לִלְמֹד תּוֹרָה לְהָאִיר הַנֵּר. אַשְׁרֵי מִי שֵׁמִּתְעַסֵּק בָּהּ בָּאוֹר וּבְנֵר.
אוֹתָם שֶׁמִּתְעַסְּקִים בְּתוֹרָה וּמִצְווֹת לִשְׁמוֹ שֶׁל הַקָבָּ"ה שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, זֶה וַדַּאי נִקְשָׁר וְנִרְשָׁם בָּעַמּוּד הָאֶמְצָעִי וּשְׁכִינָתוֹ
וְסוֹד הָעִנְיָן נִתְבָּאֵר בְּפָרָשַׁת מִשְׁפָּטִים (זהר ח"ב פרשת משפטים דף קי"ט ע"א), בלשון הקודש: וְאוֹתָם שֶׁמִּתְעַסְּקִים בְּתוֹרָה וּמִצְווֹת לִשְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא כְּבֵן הַמְחֻיָּב בִּכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ, זֶה וַדַּאי נִקְשָׁר וְנִרְשָׁם בָּעַמּוּד הָאֶמְצָעִי וּשְׁכִינָתוֹ, כְּאִלּוּ בּוֹ הֵם הָיוּ אֶחָד. וּמִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תּוֹרָה בְּלִי מִצְוָה אוֹ מִצְוָה בְּלִי תוֹרָה, כִּבְיָכוֹל כְּאִלּוּ הָיוּ בוֹ בְּפֵרוּד. אֲבָל בָּזֶה וְזֶה, כְּמוֹ אִילָן שֶׁעֲנָפִים נִפְרָדִים לְיָמִין וְלִשְׂמֹאל, וְהָאִילָן הַיִּחוּד שֶׁל שְׁנֵיהֶם בָּאֶמְצַע. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ:
'בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ'
(שם קפ) וּמָצָאתִי בְּסֵּפֶר כַּנְפֵי יוֹנָה חֵלֶק ד' סִימָן י"ט: הַמִּצְוֹת הַמִּזְדַּמְּנוֹת לָאָדָם כָּל שָׁעָה, שֶׁלֹּא נִקְבְּעָה לָהֶן בְּרָכָה מְיֻחֶדֶת, כְּגוֹן צְדָקָה, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְהִדּוּר פְּנֵי זָקֵן וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן, וְכֵן פְּעֻלּוֹת הָרְשׁוּת, שֶׁאָדָם צָרִיךְ לְכַוֵּן בָּהֶן לְשֵׁם מִצְוָה, לְקַיֵּם בְּעַצְמוֹ קְרָא (משלי ג, ו) 'בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ'. בָּאֵלֶּה אָמְרוּ, כִּי טוֹב לְצָרֵף אֶל הַכַּוָּנָה וְהַמַּעֲשֶֹה, תִּקּוּן הַדִּבּוּר גַּם כֵּן, שֶׁיֹּאמַר: הֲרֵינִי עוֹשֶֹה כָּךְ, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר כָּךְ וָכָךְ. וְיֹאמַר הַפָּסוּק שֶׁבּוֹ נִצְטַוִּינוּ עַל אוֹתָהּ פְּעֻלָּה, וְהַכַּוָּנָה הַכּוֹלֶלֶת, שֶׁהִיא לַעֲבֹד אֶת ה' הִיא הַיִּחוּד עַצְמוֹ, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.
(שם קפא) וְתָמִיד תִּהְיֶה כַּוָּנָתוֹ, שֶׁעוֹשֶֹה זוֹ הַמִּצְוָה, כְּדֵי לַעֲשֹוֹת נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרֵנוּ, כִּי נַחַת רוּחַ לְפָנָיו, שֶׁאָמַר וְנַעֲשֶֹה רְצוֹנוֹ.
(שם קפב) וּבְכָל מִצְוָה שֶׁאָדָם עוֹשֶֹה, בְּאוֹתוֹ הָאֵבָר שֶׁעוֹשֶֹה, יַזְמִין אֶת הָאֵבָר הַזֶּה וְיֹאמַר, הִנְנִי עוֹשֶֹה בְּאֵבָר זֶה, מִצְוָה זוֹ. בְּהַנָּחַת תְּפִלִּין יַזְמִין הַיָּד, וְהַפֶּה יַזְמִין לְתוֹרָה וְלִתְפִלָּה וּלְדִבְרֵי שָׁלוֹם, וְהָרַגְלַיִם יַזְמִין לַהֲלֹךְ לִקְדֻשָּׁה, וְכֵן בְּכָל מִצְוָה וּמִצְוָה.
(שם קפג) הַמַּחֲשָׁבָה הִיא, כַּוָּנַת הַמִּצְוָה וְטַעְמָהּ וְסוֹדָהּ, עַד מָקוֹם שֶׁיַּד שִֹכְלוֹ מַגַּעַת.
עֲשִֹיַּת הַמִּצְוָה בְּשִֹמְחָה וּבִזְרִיזוּת, וּבְעַבְדוּת שְׁלֵמָה לַה' אֱלֹהֵינוּ יִתְבָּרַךְ
(שם קפד) וְהַמַּעֲשֶֹה הוּא, עֲשִֹיַּת הַמִּצְוָה בְּשִֹמְחָה וּבִזְרִיזוּת, וּבְעַבְדוּת שְׁלֵמָה לַה' אֱלֹהֵינוּ יִתְבָּרַךְ, אֲשֶׁר הוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים. וּכְבָר הֶאֱרִיכוּ בָּזֶה בַּזֹּהַר (ח"ג דף ח' ע"א) וּבְכָל סִפְרֵי הַמְקֻבָּלִים וּבִפְרָט הַפַּרְדֵּס, גַּם הָרַב בַּעַל עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ (ח"ב פרק מ"ד), וְרֵאשִׁית חָכְמָה (שער האהבה סוף פי"ב) הֶאֱרִיךְ עַל כֻּלָּם, זִיל קְרִי בְּהוּ.
בְזֶה הַלְּבוּשׁ, לֹא תֵּלֵךְ לְבֵית אָבִיהָ לְגַן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן, רַק מַלְבִּישִׁין אוֹתָהּ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת, שֶׁהוּא בַּתַּכְלִית הָרוּחָנִית, הַנֶּאֱרָג מִכַּוָּנַת הַמִּצְוֹת, וִידִיעַת טַעְמָן וְסוֹדָן
(שם קפה) וְדַע, כִּי 'הָאָדָם' אֵינוֹ נִקְרָא מִצַּד הַגּוּף, כִּי הַגּוּף אֵינוֹ אֶלָּא בְּשַֹר אָדָם. וְהָאָדָם הוּא הַפְּנִימִיּוּת, וְהַגּוּף הוּא הַלְּבוּשׁ, כְּמוֹ שֶּׁנֶּאֱמַר (איוב י, יא) 'עוֹר וּבָשָֹר תַּלְבִּישֵׁנִי'. וּכְשֶׁמֵת הָאָדָם וְנִפְסָד הַגּוּף שֶׁהוּא הַמַּלְבּוּשׁ, אֲזַי הַנְּשָׁמָה עֲרֻמָּה, וְנִלְבֶּשֶׁת כְּפִי מַעֲשֶֹיהָ, דְּהַיְנוּ, מִמַּעֲשֵֹה הַמִּצְוֹת נַעֲשֶֹה לְבוּשׁ רוּחָנִי, שֶׁבּוֹ מִתְלַבֶּשֶׁת הַנְּשָׁמָה, לִהְיוֹתָהּ בְּגַן עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן. וּבְזֶה הַלְּבוּשׁ, לֹא תֵּלֵךְ לְבֵית אָבִיהָ לְגַן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן, כִּי בְּעֵרֶךְ הַמַּעֲלָה הַזּוֹ, עֲדַיִן הַלְּבוּשׁ הַזֶּה הוּא גַּס. רַק מַלְבִּישִׁין אוֹתָהּ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת, שֶׁהוּא בַּתַּכְלִית הָרוּחָנִית, הַנֶּאֱרָג מִכַּוָּנַת הַמִּצְוֹת, וִידִיעַת טַעְמָן וְסוֹדָן. וְדָבָר זֶה מְבֹאָר מְאֹד בַּאֲרִיכוּת בַּזֹּהַר (ח"א דף רכ"ו ע"ב; ח"ג דף קפ"ד ע"א, ועוד) וּבְסִפְרֵי הַמְקֻבָּלִים, וּבִפְרָט בְּסֵּפֶר עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ שַׁעַר הָעֲבוֹדָה פֶּרֶק כ"ה, וּבְסֵפֶר הַפַּרְדֵּס (שער לא, שער הנשמה פרק ה-ו'), עכ"ל.
פרק ט'
נעתק מספר נפש ישעיה דף קכא – בעניני חלה
א
עיסה שנלושה במי פירות אפילו בלא שום מים, חייבת בחלה (סימן שכ׳׳ט). והרא״ש פוטר משום שאין חיוב חלה אלא בלחם, דכתיב באכלכם מלחם הארץ, לפיכך הסופגנין העשויין כספוג רכיבים רכים והדובשנים פטורים מן החלה (עי׳ טור שם). ועיין ש״ך שם סק״ט דיש להפריש בלא ברכה, או אם יש לו עיסה שלא הורמה חלתה יניח עיסה זו שנילושה במי פירות אצל עיסה שלא הורמה חלתה ויפריש חלה מעיסה שלא הורמה חלתה גם על זו שנילושה במי פירות.
ועיין פתחי תשובה שם סק״ב בשם תשובת פנים מאירות, דלעקיך הנעשה מדבש אם עיסתו עבה, חייב בחלה בברכה. ואם עיסתו רכה, פטור. ובנילוש בצוקער יפריש בלא ברכה, וכ״כ בתשובת בית אפרים חלק א״ח סימן י״א י״ב. ושלא כדין נהגו העולם שנוטלים חלה מן לעקיך בלא ברבה, עיי״ש.
ועיין קיצור ש״ע סימן ל״ה בלחם הפנים שם, שכתב בשם גאון אחד וז״ל: מחמת שכמה מפשוטי עם אינם יודעים דין זה שצריך להפריש חלה מלעקי״ך, לכן כל ירא שמים שנותנים לו לעקי׳׳ך בסעודה וכיוצא בו, יפריש מעט בלא ברכה לשם חלה וישרפנו אח״כ. אמנם בשבת אסור להפריש חלה, ועל כן בשבת לא יאכל עד שידע בודאי שהפרישו חלה. ומיהו אם יודע שיצטרך לילך למחר למקום שיתנו לו לעקי״ך, יוכל להתנות מערב שבת, ואז יוכל להפריש גם בשבת, עד כאן. וכתב על זה דבשבת לא יפריש אפילו באופן זה, דהרי יהיה בו גם כן חשש איסור טלטול מוקצה לדידן דשורפין החלה כי בודאי יוליכנה לביתו אחר כך, על כן נכון להזהיר הבעל סעודה על זה קודם שבת שיפריש חלה כדין.
יש ליזהר מללוש במי פירות שאינם משבעה משקים, אלא יערב עמהם אחד משבעה משקים, והם יין, דבש, שמן, חלב, טל, דם, מים.
וכן כתב בד״ח הדובשנין שבלילתן עבה כגון לעקי״ך חייב בחלה לכ"ע, לכן כשעושין לעקי״ך שיעור חלה צריך להפריש חלה. וכן במקום שהמנהג כשעושין חתונה או ברית מילה שולחין לו אוהביו כל אחד לעקי״ך, וכל אחד אין מפריש חלה ממנו בביתו מפני שהוא פחות מכשיעור, אחר כך כשנצטרפו יחד בכלי אצל מי שנשתלחו לו, חייבים בחלה, וצריך להפריש מהן חלה, והיינו לבצוע מכל אחד מעט בלא ברכה. והטעם כי שמא נטל אחד בביתו, בהצטרפו עם שאר עיסה שלו ויהיה מהפטור על החיוב כשיבוא בידו זה, לכן יבצע מכל אחד מעט, עיי״ש. (ועיין בהערה לסעיף תצ״ו בד״ה ועיין).
ב
העושה עיסה עבה על דעת לבשלה לעשות ממנה לאקשי״ן (אטריות) או קרעפלי״ך, או על דעת לטגנה במחבת בשמן ויש בה שיעור חלה, יפריש חלה בלא ברכה. ואם היה בדעתו בשעת לישה לאפות מעט ממנה אפילו פחות משיעור חלה, מפריש חלה בעודה בצק בברכה (ד״ח, ועיין סימן שכ״ט וש״ך שם סק״ד).
ובענין חלה שנפלה בתבשיל רותח אם יש להתיר התבשיל, עי׳ ט״ז ס״ס שכ״ג ובפרמ׳׳ג שפ״ד סי׳ צ״ב סק״י.
עיסה שנלושה בערב יו״ט אסור להפריש ממנה חלה ביו״ט, מפני שמתקנה בכך, וזה היה יכול לעשותו מאתמול, אלא אוכל ומשייר קצת ולמחר מפריש מן המשוייר חלה. אבל אסור לשייר רק כדי חלה לחוד, משום דגבי חלה כתיב ראשית, לכן בעינן שיהיו שירים ניכרים, דהיינו לאחר שהפריש חלה ישארו שירים (עיין לבוש סי׳ תק״ו ומ״א שם סק״ט ומחצית השקל שם).
ג
שכח להפריש חלה מן המצות בערב פסח, אם אין בכל עיסה שיעור בפני עצמה ולא נתחייבו בחלה רק ע״י צירוף סל, אוכל והולך ואחר כך מפריש מהנשאר בסל על מה שכבר אכל (דגול מרבבה על הפר״ח סי׳ הנזכר, ועיין מקור חיים שם סק״א ויד אפרים סי׳ תק״ו בד״ה במ״א סק״ח.
וכן כתב בספר יוסף דעת סי׳ שכ״ה דכל שנצטרפו בסל יוכל לאכול ואחר כך מפריש אחד על הכל. ואם לקח חלות מהמצות בערב פסח ומהקמח של המצות לא לקח, אמנם בשניהם היה צירוף סל קודם הפסח, כתב שם כיון שכבר הופרש חלה מהמצות ויש ספק על הקמח אם אולי הוא בא מאותה שכבר הופרשה חלה מהמצות, הוה כמו מדומע, ויוכל להפריש אף ביו״׳ט, עיי״ש.
(שם סעיף י׳). וכתב הש״ך שם סק״י אף על גב דפסק המחבר בסמוך דחייבת בחלה, מכל מקום לא ידענו מה יעשה בחלתה, כיון דלא הוכשרה לקבל טומאה, ואסור לשרוף חלה טהורה, ולאכלה גם כן אי אפשר, כיון שהיא טהורה, ואנו רובינו טמאים, ויצטרך ליתנה לכהן קטן, הלכך לכתחלה אסור ללוש רק כשיערב בהן אחד משבעה משקין כדי שיוכל לשורפה. (טעמי המנהגים עמוד קטז)
[1]) ועיין מה שהארכתי בזה בספרי "מצות מצה בשלימותה". ובחידושי בדברי תורה על הגש"פ.
[2]) עיין רש"ש כאן, וז"ל (בקיצור): בתור"ע בשם ש"ל דקדק מדוע לא תני ובנר סתם כאינך. ולענד"נ, דזה אין סברא דליהוי להו עונש מיתה בעבור שאינן נזהרות להדליק אה"נ, שהוא אינו רק מד"ס . . לכן נ"ל דהכוונה בכאן על שאינן זהירות בהדה"נ מבעו"י ומחללות אה"ש באיסור סקילה כו', עכ"ל, עיי"ש בארוכה.
[3]) עיין יפה עין כאן, וז"ל: בב"ר פי"ז ותנחומא נח ומצורע (נעתקו לעיל פ"ד סעיף ב' אות ב', ד', ה') הטעם בענין אחר, ע"ש, דשם הטעם על שנמסרו מצוות אלו לאשה, וכ"ה בירו' (נעתק לעיל שם אות א' ובחדא"ג דלהלן בסמוך). והכא על עיקר המצוות למה הם חמורות ליענש כ"כ עליהן, עכ"ל.
[4]) מס' שבת פ"ב ה"ו.
[5]) ובב"ר רפי"ד וספי"ז: שהי' גמר חלתו של עולם. ובמדרש תנחומא ר"פ נח; יל"ש ס"פ מצורע ותיקו"ז (תיקון ט"ז – דף ל"א ע"א): חלתו של עולם.
[6]) ועיין בגמ' שם עוד טעמים "מ"ש בשעת לידתן", עיי"ש.
[7]) טעם זה הובא ג"כ בירושלמי שנעתק להלן סעיף זה אות ט'. ובתנחומא ר"פ ויגש: וקראהו אסון, מכאן את למד שהיוצא לדרך השטן מקטרגו. א"ר יוסי בן חנינא, לפי ששנינו על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתם. למה בשעת לידתן, שהשטן מקטרג בשעת הסכנה, עכ"ל. וביל"ש פ' בראשית (רמז ל"א): על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, מכאן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה, עכ"ל.
[8]) ושם לפנ"ז: בגינה מת אדם, דאיהו חלתו של עולם . . איהי אטפת (דעכה) שרגא דיליה [נעתק לעיל פ"ד סעיף ב' אות ז'] . . על שפיכת דמים דאדם. ובגין דא על תלת כו'.
[9]) עיין בהגהות בעמח"ס "ברוך טעם" לש"ס בבלי כאן (נדפסו בחידושים והגהות מאת גאוני ישראל אדירי התורה כו' הנדפסים בסוף המס'), בענין "בעון נדרים בנים מתים כשהן קטנים", שמציין לתוס' ד"ה כרת – שבת דף כ"ה ע"א.
[10]) עיין ג"כ לעיל הע' קעו.
[11]) עיין רש"ש כאן, וז"ל: על מצות או עבירות אינו נופל יפה לשון בריאה. ובתוספתא הגיר' מסורין לנשים [וכ"ה הגירסא בירושלמי שלהלן בסמוך], ור"ל דמצות חמורות כאלו שהן בדקי או דבקי מיתה אפ"ה נמסרו לנשים כו', עכ"ל.
[12]) עיין בהנסמן לעיל סעיף זה הערה קעד.
[13]) כ"ה גם בירושלמי שנעתק לעיל פ"ד סעיף ב' אות א'. ועיין בהע' נג שם.
סדר הפרשת חלה
…