להורדה:
ספר
דין תורה לרבנים
ב"ה
לכבוד בית דין …
הרני מזמין לדין תורה את הרב …..
על ששאלתי אותו איזה בשר כשר ואמר לי שכל ההכשרים הם כשר, ואכלתי מכל מיני הכשרים, וכעת יצאו שני ילדים רח"ל לתרבות רעה, ושאלתי לגאון גדול וצדיק, ושאל אותי האם האכלתי אותם בשר בהמה ועוף משחיטות גדולות, ואמרתי לו בוודאי, עשיתי הכל לפי פסק הרב הזה, שאמר לי שהכל כשר, ואין מה לפקפק, והכשיל אותנו בפסק דין שאינו נכון, ומטעה את הציבור!!!
תביעה א':
אני תובע את הרב הזה בשש מיליון ש"ח, שהרג לי את הילדים שלי, וגדול המחטיאו יותר מההורגו, וכתוב בפרדס יוסף (שמות יז, יד אות [קכד]) מחה אמחה (י"ז, י"ד). עיין ספר עשרה למאה [דרוש ט דף מ"ג ע"א] דעיקר כעס על עמלק לפי המדרש [במדב"ר כ"א, ד] גדול המחטיאו יותר מהרגו שהרגו הנפש, וכל האומות לחמו רק על הגוף ועמלק בא להחטיאם שיכפרו בהשגחה ואמר שהכל מקרה, וזה שנאמר [כי תצא כ"ה, י"ח] אשר קרך עיין שם, ולכן החמירה התורה כל כך שצריך למחות [למחוק] את זכר עמלק, כי הוא ראש ועיקר לכפירה בהקב"ה, על כן הגורם להאכיל את ישראל נבילות וטריפות מעשהו כמעשה עמלק, [והוא מהעמלק'יסטים] שמחטיא ורוצח נפשות ומייצר כופרים בסיטונאות.
תביעה ב':
שהרג את נשמתי, שאני אצטרך להתגלגל בכלב[א], כמו שכתוב בספר "ברית מטה משה" (על הגדה של פסח בדף האחרון) וזל"ק: ועכשיו שאיתרע חזקתם ראינו למפרע שדבר זה החריב את ביתינו אשר עדיין לא נבנה בימינו, והשכינה בגלות עדיין בעונינו, וכאשר נמצא כמה קלקולים אשר אין להעלות על הספר כי קצר היריעה מלהשתרע, וכו'. ובפרט בשחיטת הכבשים מחמת צמרו קרוב הדבר לפשוע ולקלקל ומחמת שיש להם לשחוט הרבה אינם מדקדקים כ"כ וממהרים לשחוט וקרוב לוודאי שמאכילין נבילות וטריפות כאשר נתברר…ומי שיהיה מותמה בדבר ולומר מה גבר בגוברין ומה יום מיומים ויקל בדבר הזה בוודאי מנהג אבותיהם בידם ששוחטים את דבריהם לאמר מי יתן לנו לאכול בשר ואל תקרא וְיִשְׁטְחוּ אֶלָּא וַיִּשְׁחֲטוּ שהיה נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה על שבקשו לאכול בשר תאוה היינו בשר נחירה, ואבותינו חטאו ואינם, ואנחנו אם נעשה כמעשיהם לא טובים להיות נלכדים בעונם ח"ו, ואוי לנו מיום הדין ואוי לנו מיום התוכחה: ואין לנו פה לדבר ומי יוכל להגיד ולספר מה שעבר עלינו עד כה שגרמו לנו השוחטים כמה רעות ולא ידעו ששחטו לעצמם בסכין פגומה כמו כן יהיה מיתתם בכלל נבילה וטרפה לכל הוא הקליפה רח"ל תשליך אותם, ומוכרח להיות מגולגל בכלב וכו' עיי"ש באריכות גדול.
ומי יודע כמה גלגולים אני אצטרך לעבור על שהאכלתי את משפחתי בנבילות וטריפות – כמו שכתוב בספר הגלגולים של האר"י ז"ל (דפוס פראנקפורט דף ל"ט ע"א ד"ה והמדבר) כתוב שזה המאכיל טריפות ליהודים, מגולגל בעלי העצים, וכשהרוח נושבת ומכה עליו זהו צער גדול, וסופו של העונש שהעלה נופל על הרצפה, והצער הוא בדיוק כמו המות, זה יכול לחזור על עצמו 100 פעם ויותר, כל זה לפי כמה שנים שהוא האכיל טריפות (ועיין בנפש ישעי' ע' רי"ג, ובספרי שו"ת זבחו זבחי צדק).
ומי שאינו מדקדק באכילת ספק איסור מתגלגל בעלין של אילן ובכל פעם שהרוח מנענע הוא סובל יסורים וצער גדול מאד". ספר קב הישר – פרק מ.
כל אוכלי נבלות וטרפות ומאכילין אותן לישראל דינם בכלב – כתבי הרמ"ע מפאנו – מאמר תקוני תשובה – פרק י.
"והמאכיל נבלות נדון בעלה האילן בסוד כי תהיו כאלה נובלת עליה שהרוח בא ומטרפו זמן רב עד שלסוף נעקר ונופל והוא סוד הכרת שבו". רמ"ע מפאנו – מאמר תקוני תשובה – פרק י.
תביעה ג':
ילד אחד נהיה חולי רח"ל במחלה הידועה, והכל באשמתו, כמו שכתוב באזהרות מהרצ"א: שרוב השוחטים במדינה של יראים ושלימים מאכילין נבילות וטריפות, והם הם הגורמים חלאים רעים, וז"ל: לבי ככנור יהגה בראותי המכשלה הגדולה בעסק השוחטים ובודקים, כמעט לא נשמע כזאת בשום מדינה. והאמת אגיד אשר עיני ראו כמעט רובם ככולם האכילו נבילות וטריפות לישראל כל השומע תצילנה שתי אזניו.
פקחו נא וראו, זה כמה שנים בעונותינו הרבים מכה מהלכת במדינה זו חולאים רעים ונאמנים חולי מעים, השם יתברך ישמור שארית ישראל, ולמה לא תבינו שזה עבור שמכניסין דברים אסורים לתוך מעיהם וכו' (אזהרות מהרצ"א מדינוב זצ"ל).
והרב ה"המן" הזה אף על פי שהוא לא שוחט, ולא סוחר – אף על פי כן הוא נקרא מאכיל נבילות וטריפות כמו שכתוב בספר דעת תורה (סי' א' אות י"ב) הוא מצטט בשמו של השערי תשובה לרבינו יונה, שאם הרב המכשיר לא נזהר על השוחט כפי שצריך לשמור ולהזהר, הוא נחשב כמו מאכיל טריפות לישראל ח"ו עיי"ש, (ועי"ע שו"ת חת"ס יו"ד סי' י"ג ובספרי שו"ת זבחו זבחי צדק באורך גדול).
תביעה ד':
היות ואסור להתעסק בקבורתם של מאכילי טריפות, לכן בגללו, לא יוכלו החברה קדישא לקבור אותו ויהיה אסור ללכת ללויה אחרי מאה ועשרים שנה.
ולא די זה שאם הרב אינו כשר ומעמיד שוחט שאינו כשר אז אומרים עליו ארור המן וזה סובב על הרב המכשיר (או הרב שאומר לאכול את הבשר האינו כשר) דהרב הוא בבחינת המן שמאכיל לעם ישראל טריפות גם אסור לילך על הלויה שלו ולהתעסק בקבורתו: כמו דאיתא בטבח שהאכיל נבילות וטריפות מת במיתה משונה וכלבים לקקו דמו, כדאיתא בירושלמי וזה לשונו: מעשה בטבח בציפורין שהיה מאכיל לישראל נבילות וטריפות, פעם אחת שתה יין ערב שבת עלה לגג ונפל ומת והיו כלבים מלקקין דמו, שאלו לרבי חנינא אי מותר להעביר המת משם, אמר להם כתיב ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו, וזה היה גוזל הכלבים ומאכילן לישראל, ועל כן הניחו אותו שם, כי משלהן אוכלין (ירושלמי תרומות פ"ח ה"ג, ילקוט פרשת אמור). וכן נפסק בהגהות אשר"י שמוכר טריפות ומת בלי תשובה, אין מתעסקין בקבורתו, וזה לשונו: המוכר טריפות בחזקת כשרות ומת בלי תשובה אסור להתעסק בקבורתו (הג"ה אשר"י פרק גיד הנשה סי' ט"ז). וכן נפסק בספר שולחן ערוך של השוחטים שמלה חדשה סימן כ"ה סעיף ד' וזל"ק: ואסור להתעסק בקבורתם של מאכילי טריפות, עכ"ל.
תביעה ה':
הילדים יצאו מן הדת בגללו, כמו שכתוב מהָרַמְבַּ"ם הַקָּדוֹשׁ ז"ל בְּמִכְתָּבוֹ הַיָּדוּעַ הַנִּקְרָא "אִגֶּרֶת תֵּימָן" ומובא בְ"דֶגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם" (פָּרָשַׁת עֵקֶב מִכְתָּב מֵהָרַמְבַּ"ם זצ"ל) שֶׁשִּׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ כָּפְרוּ בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים בִּגְלַל שֶׁאָכְלוּ וְנִתְפַּטְּמוּ בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת עַד שֶׁיָּצְאוּ מֵהַדָּת וּבָא עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ וְהָרַג אֶת כֻּלָּם[ב] רח"ל.
תביעה ו':
הילדים נפטרים בשנותם הצעירים: כמו שידוע בספר כור ההיתוך: וְכֵן הִכְשִׁילוּ עַשְׂרוֹת אַלְפֵי יְהוּדִים עַשְׂרוֹת שָׁנִים בִּנְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת בָּעִיר קְרָאקָא כְּשֶׁהָיָה בַּעַל "מְגַלֶּה עֲמֻקּוֹת" הַגָּאוֹן הַקָּדוֹשׁ הַמְקֻבָּל רַבִּי נָתָן נָטֶע שַׁפִּירָא זצוק"ל אַב בֵּית דִּין קְרָאקָא, וְהָרַב הַקָּדוֹשׁ בַּעַל "מְגַלֶּה עֲמֻקּוֹת" נָתַן תִּקּוּן גָּדוֹל לְהַבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה.
תביעה ז':
כל הצרות והיסורים בגללו, וגם יצאו מדת ישראל בגללו: כמו שכתב בספר דרך הנשר שהצדיק הקדוש רבי נתן אדלער (ומה שאמר הבעל שם טוב זי"ע, ראה בספר דגל מחנה אפרים (פרשת עקב), ועוד בשאר ספרי תלמידי הבעל שם טוב שכתבו), שעיקר עיכוב ביאת המשיח שאינו בא, הוא בגלל השחיטה שמאכילים את עם ישראל בנבילות וטריפות, ואם יתקנו זאת יבא תיכף ומיד ממש, ובספר דרך הנשר מובא מהצדיק הקדוש רבי נתן אדלער, שעיקר עיכוב ביאת המשיח שאינו בא הוא בגלל השחיטה שמאכילים את עם ישראל בנבילות וטריפות ואם יתקנו זאת יבא תיכף ומיד ממש, ואעתיק מה שכתב שם ממקצת מספר "האבי"ב" [ראשי תיבות אחינו בני ישראל בגולה] מהנוגע לדעת בדורנו וז"ל: ר' נתן אדלער ותלמידו ר' משה סופר מפרעשבורג מקובלים בנסתר, ר' נתן אדלער רצה לפסול השוחטים דפראנקפורט דמיין, ולהכניע חותם הסטרא אחרא ששורה על שוחטים פסולים בסוד על חרבך תחיה וגו' ואלמלא השיג כל רצונו בא משיח, אך הסמ"ך מ"ם העמיד עליו רודפים קצבים והוצרך לברוח. וזה היה סוד ירידת הבעל שם טוב הקדוש לעלמא הדין ורמז על זה ב"זע"ם" תצעד אר"ץ, ראשי תיבות: זביחה עירובין מקוואות. וכמעט כל גרמניה יצאו מדת ישראל, מחמת השוחטים הקלים!!!
זאת אומרת שכל אב ואם שמאכילים את בניהם ובנותיהם בנבילות וטריפות אסור אפילו להתעסק בקבורתם. וכל שכן הרב הזה שאומר שהכל כשר בוודאי שאין מתעסקים בקבורתו.
ואם רוצים לדעת מה יהיה עם הרב הצדיק הזה לאחר פטירתו ובמה יגולגל אפשר לראות המעשה נורא שאירע בסלאווקיי מקצב שהיה מאכיל טריפות.
ידוע המעשה הנורא שאירע בתקופתנו לפני כארבעים שנה [היום כבר 80 שנה] בסלאוואקיי בישוב סמוך לווישניץ, שהקצב דשם היה מֻכָּר לאחד מחשובי בעלי הבתים ולבסוף נחלה במחלה מסוכנת, ואז קרא לפני גסיסתו את הדיין של הקהלה והודה לפניו שהרבה שנים מכר בשר טריפה לישראל ואמר שזה בשר כשר. ואחר כך מת. וכשהחברה קדישא התחילו לחפור הקבר נתמלא הקבר עכברים. ורצו להבריח את העכברים ולא יכלו בשום אופן. וחפרו קבר אחר וגם זה נתמלא עכברים. וזרקו לתוך הקבר קש ועצים ועשו שריפה גדולה ושמעו קולות בכי' ומרוב פחד ברחו משם החבריא קדישא, ואחר כך שוב נתמלא הקבר עכברים ובאו לפני הרב ושאלו אותו מה לעשות והשיב שישכיבו את המת כך בקבר ושמו את המת בתוך הקבר מתוך בכיות על החרפה של המת ותכף שהשכיבו אותו בתוך הקבר התנפלו עליו העכברים ואכלוהו כולו רח"ל. המעשה הזאת נתפרסמה בכל הסביבה ורבים עשו תשובה. (שמעתי גם כן המעשה הזאת מהרב קעמפלער מוכר ספרים בוויליאמסבורג שהיה נוכח שם בשעת הלוויה וראה כל הנ"ל – הסיפור גם מובא בספר נר ישראל, ובספר נפש ישעיה על מאכלות אסורות).
והנה אליהו בגימטרי' 52 – ולהבדיל כלב גם כן בגמטרי' 52 וצריך ביאור, ואפשר לפרש בהקדם מה שכתב בספר אמרי צדיקים, דברי גאונים (עמוד ה'), דאם השוחט כשר, אליהו הנביא בעיר, שוחט רע, מלאך המות בעיר, אם השוחט ירא שמים כדבעי, אז אליהו הנביא בעיר, ואם אינו כהוגן רח"ל, אז להיפך מלאך המוות בעיר, ובספר אור ישראל בפתיחה, פירש בזה דבר נפלא מה שאמרו חז"ל: כלבים שוחקין אליהו בעיר, כלבים בוכין מלאך המות בעיר, דהיינו כשהשוחט ירא שמים אז הכשרות לאכילה והטריפות להכלבים שזה מנת חלקם כמו שנאמר "לכלב תשליכון אותו", ועל כן שוחקין, ולכן הרי לך סימן שאליהו בעיר, כיון שאכילת הבשר כהוגן, אבל אם השוחט מתנהג ח"ו שלא כהוגן ומאכיל נבילות וטריפות לעם ישראל חס ושלום, אז גוזל חלק הכלבים ועל כן הם בוכין, ואז מלאך המות בעיר, חס ושלום.
ובזה פירשו הספרים: דהנה אם הבשר כשר ועם ישראל אוכלים בכשרות ובהידור רב, אזי זוכים שאומרים רק ברוך מרדכי ואליהו הנביא בעיר וכלבים צוחקים (כי היהודים לא אוכלים את הטריפות חס ושלום, והכלבים מקבלים את כל הטריפות, כאמור). ואין אנו צריכים לקלל את המן כי אין לו שום שליטה על היהודים, ואז זוכים שמרדכי היהודי משנה למלך אחשוורוש וגדול וכו' דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו. אבל אם חס ושלום הבשר אינו כשר ואוכלים טריפות, אז אנו צריכים לומר ארור המן שגם כן בגימטריה בשר, ואז הכלבים בוכים (כי היהודים אוכלים את הטריפות, במקום ליתנו להכלבים, וגוזלים מהכלבים את הטריפות ומפני זה בוכין הכלבים) ועל כן מלאך המות בעיר חס ושלום.
וידוע דהמלאך המות הוא הסמ"ך מ"ם ואין לו זמן לעבוד קימעונאי [בחנות יחידי], ונעשה חכם ונעשה סוחר סיטונאי, וכל תכסיסי מלחמה של הסמ"ך מ"ם הוא, שמעמיד שוחטים ורבנים בכל מקום מסיטרא דיליה שהבשר לא יהיה כשר, וידוע שמערמת הסמ"ך מ"ם שלא לפתות כל יחיד ויחיד, רק מעמיד שוחטים ורבנים בכל מקום מסיטרא דיליה [מהצד שלו] ועל ידי זה רח"ל הכל נופלים ברשתו.
וראה מה שכתב בעל "תולדות יעקב יוסף" (פרשת נשא בד"ה העולה) וזה לשון קדשו: עתה התחכם היצר הרע שלא יצטרך לילך ולפתות וללכוד ברשתו כל יחיד ויחיד, רק יחיד אשר רבים נכשלים בו, והוא שמעמיד שוחט בעיר מסיטרא דיליה [מהצד שלו] המאכיל טריפות לרבים, וכולם נלכדו ברשתו, עיי"ש. ועל ידי זה מעבירם על הדת ונעשים אפיקורסים כמו שכתב מרן הדברי חיים בשו"ת (יו"ד חלק א' סי' ז'): שעל ידי שוחטים שהיו קלים, הרבה קהילות התקלקלו בגרמניה, ועזבו את דרך היהדות רח"ל (עיי"ש באריכות).
וכן כתוב בתבואת שור: שהשוחט חייב להיות ירא שמים מרבים, שיראת שמים יהיה ניכרים על פניו, ואם לא אז הוא מתקלקל יותר ויותר, וממילא הוא מקלקל גם אחרים האוכלים משחיטתו, הם מתמלאים מטומאה עד שהם הופכים לאפיקורסים. ("טיול בפרדס" מערכת שחיטה של רבה של שאמלוי זצ"ל).
והעיקר תלוי בכשרות הבשר, אם הרב הוא כשר ומעמיד שוחט כשר, אז אומרים ברוך מרדכי, וזהו סובב על הרב המכשיר, דהרב הוא בבחינת מרדכי שהיה יושב בשער המלך ונזהר שלא יאכלו ישראל נבילות וטריפות, ואם הרב אינו משגיח על השוחט כראוי וסומך עצמו על חזקתו (שהחזקה הוא שהשוחטים מאכילים טריפות לישראל, כי לא נותנים להם אופן לשחוט כהוגן, וכל הסיסטעם של השחיטה אינו כשירה, ואפילו השוחט ירצה לשחוט כשר אינו יכול, כידוע להרוצים לידע), הווי הרב בכלל מאכיל טריפות לישראל וכמו שכתוב בספר "שערי תשובה לרבינו יונה" זצ"ל וזה לשון קדשו: אם הרב אינו משגיח על השו"ב כראוי וסומך עצמו על חזקתו, הוי הרב בכלל מאכיל טריפות לישראל חס ושלום ונתפס בעונו, עד כאן לשון קדשו. ואז אומרים על אותו הרב (שהוא המן והוא מן הערב רב) ארור המן דהיינו שמאכיל טריפות כהמן, ומביא חס ושלום גזירות רעות על עם ישראל כהמן כמו שכתוב בספר שו"ת מראה יחזקאל האחרון (להגאון הצדיק מהרי"ח אבדק"ק גלינא זצ"ל סימן מ"ג) וז"ל: כי בעינינו ראינו את כל הגזירות קשות ורעות המתרגשות לבא בעולם הוא בעונותינו הרבים רק למען העון הזאת עכ"ל.
וכמו שכתוב בספר "טיול בפרדס" (מערכת שחיטה של רבה של שאמלוי זצ"ל) אני בטוח שזה מה שגוזרים גזרות נגד השחיטה, בזמננו זהו רק בגלל זה שלא בדקו טוב את השוחטים, כמו שצריך, עכ"ל. ועל כן אומרים על הרב המכשיר הזה שמכשיל את ישראל בנבילות וטריפות ארור המן דהיינו שמאכיל טריפות כהמן, ועל ידי זה מביא גזירות רעות על עם ישראל כהמן חס ושלום. ולכן נקרא הרב המכשיר או הרב המתיר לישראל לאכול טריפות ואינו מוכיח להם נקרא ארור המן שהוא בא מן הערב רב, והוא המן האמיתי שמאכיל לעם ישראל חס ושלום דברים שאינו כשרים.
ואם אתה רואה שמדקדק על כשרות הבשר, אז תדע שהוא שייך לקדושה לכל הפחות כמו יהודי פשוט שיש לו רק טיפת יראת שמים. וכדי להבין קצת את ענין הכשרות נביא לדוגמה קטנה מה שכתוב בתורה הקדושה פרשת שמות (כ"ב): ואנשי קודש תהיון לי, ופירוש רש"י: אם אתם קדושים ופרושים מנבילות וטריפות הרי אתם שלי, ואם לאו אינכם שלי, הפשט הוא כך: הקב"ה אומר כשהיהודים יהיו קדושים, הם לא יאכלו נבילות וטריפות, ואז הם יהיו שלי, וכשהם יאכלו נבילות וטריפות הם לא יהיו שלי, ועל הפסוק "לכלב תשליכון אותו" אומר רש"י: שהכלב נכבד ממנו, הכוונה שמי שאוכל טריפות הוא יותר גרוע מכלב.
צריכים להבין: למה אצל אף לא תעשה, אצל שום עבירה, אינו אומר הקב"ה שאם תעשה את העבירה לא תהיה שלי, ולמה בטריפות אומר הקב"ה שאם אתם אוכלים טריפות אינכם שלי? הכוונה היא שאם אוכלים טריפות אין נחשבים עוד ליהודי.
ואפשר לפרש בהקדם דברי התוספות ששואל (חולין ה.) איך הגמרא אומרת שהקב"ה שומר את הצדיקים שחלילה לא יכשלו בדבר עבירה כשאינם יודעים על כך? הלא אנו מוצאים בגמרא (מכות ה. ושבת יב) איך ששני תנאים צדיקים עשו עבירה כשלא ידעו, ותוספות אומרים שאם הם לא יאכלו מאכלות אסורות אז בודאי שלא יכשלו בעוון מסוג כזה (טריפות) שאין יודעים עליהם כלל, אבל לא מעבירות מסוג אחר. ועוד צריך להבין מדוע העון של האוכל שאינו כשר חמור בהרבה מכל ה"לא תעשה'ס" האחרים.
ואפשר לבאר דהנה הרמ"א כותב (ביורה דעה סימן פ"א סעי' ז') חלב של מצרית (גויה) על פי ההלכה כשר (לתת "חלב אם" לילד) בדיוק כמו לתת חלב מאם יהודיה, אבל בכל זאת שלא יתנו לילדים לשתות מ"חלב אם" של גויה, כי חלב של גויה מטמטם את הלב, ומחדיר בילד טבעים רעים, והרשב"א והריטב"א ז"ל (יבמות קי"ד) כותבים שהדבר גורם טבע רע ואכזריות אצל הילד והם מאבדים את המדות היהודיות של ביישנים ורחמנים.
שְׁאֵלוֹת וּתְשׁוּבוֹת
בְּעִנְיַן כַּשְׁרוּת אֵצֶל יְלָדִים קְטַנִּים
א
מֵהֵיכָן יוֹדְעִים שֶׁגַּם אֵצֶל יְלָדִים קְטַנִּים חַיָּבִים לְהַחְמִיר עַל הַכַּשְׁרוּת – בְּדִיּוּק כְּמוֹ אֵצֶל מְבֻגָּרִים?
בְּדִיּוּק הָפוּךְ, אֵצֶל יְלָדִים קְטַנִּים חַיָּבִים לִהְיוֹת הַרְבֵּה יוֹתֵר זְהִירִים בְּעִנְיַן אֲכִילָתָם, יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר אֵצֶל מְבֻגָּרִים, כָּךְ לִמֵּד אוֹתָנוּ הַגָּאוֹן וְהַצַּדִּיק רַבָּהּ שֶׁל שַׁאפְרַאן זי"ע, כְּשֶׁהוּא הִסְבִּיר לָנוּ עַד כַּמָּה חָשׁוּב וְנָחוּץ הָעִנְיָן כְּשֶׁבּוֹנִים אֶת הַיְסוֹד שֶׁל עַצְמוֹת וְגוּף הַיֶּלֶד, שֶׁהוּא חַיָּב לִהְיוֹת בְּכַשְׁרוּת, כִּי כְּשֶׁחָלִילָה מַאֲכִילִים בְּאִסּוּר, הֲרֵי הוּא נִבְנֶה בְּאִסּוּר וְכָל הַיְסוֹד שֶׁלּוֹ אִסּוּר (ראה פ"ב אות ג'). כַּיָּדוּעַ מָסַר רַבָּהּ שֶׁל שַׁאפְרַאן נַפְשׁוֹ בְּעִנְיָן זֶה, וּמִמֵּילָא מוּבָן מַדּוּעַ כָּל תַּלְמִידָיו חַיָּבִים לִנְהֹג עַל פִּי הוֹרָאוֹתָיו, כְּמוֹ כָּל כְּלַל יִשְׂרָאֵל, כִּי הוּא הָיָה נִמְנֶה עַל טוֹבֵי מוֹרֵי הַהוֹרָאָה וּמוֹרֵי הַדֶּרֶךְ עוֹד בַּדּוֹר הַקּוֹדֵם, בְּדִיּוּק כְּפִי שֶׁהַדָּבָר נִרְאֶה בִּסְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים, וּכְפִי שֶׁיָּדוּעַ, הַצַּדִּיקִים מִן הַדּוֹר הַקּוֹדֵם אָמְרוּ עָלָיו דְּבָרִים גְּדוֹלִים.
ב
הֵיכָן הֵם הַמְּקוֹרוֹת בַּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ שֶׁהַנֵּזֶק לַגּוּף וְלַנְּשָׁמָה שֶׁל הַיֶּלֶד הוּא בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת?
אָנוּ רוֹצִים לְהַעֲתִיק כָּאן אֶת הַלָּשׁוֹן שֶׁל הָרַבָּנִים וְהַפּוֹסְקִים הַמְפֻרְסָמִים.
א. מוּבָא בַּשֻּׁלְחָן עָרוּךְ (אורח חיים סי' שמ"ג ס"א) כְּשֶׁרוֹאִים יֶלֶד קָטָן אוֹכֵל נְבֵלָה אוֹ אִסּוּרִים אֲחֵרִים, לַמְרוֹת שֶׁבֵּית דִּין אֵינוֹ מְחֻיָּב לְהַפְרִיעַ לוֹ, הָאַבָּא כֵּן מְחֻיָּב (בִּגְלַל מִצְוַת חִנּוּךְ) לִנְזֹף בּוֹ וְלִמְנֹעַ מִמֶּנּוּ אִסּוּר דְּאוֹרַיְיתָא, [וְאִם הָאַבָּא עוֹשֶׂה אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ אֵינוֹ רוֹאֶה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ, וְאֵינוֹ אוֹמֵר לַיֶּלֶד דָּבָר, אָז הַ"בֵּית דִּין" חַיָּב לִמְחוֹת לְהַזְמִין אֶת הָאַבָּא וּלְהַזְהִירוֹ עַל כָּךְ, וְאִם מְדֻבָּר בְּאִסּוּר דְּרַבָּנָן, שֶׁגַּם אָז מְחֻיָּב הָאַבָּא לִנְזֹף בַּיֶּלֶד, בְּכָל זֹאת בְּעִנְיָן זֶה אִם הָאַבָּא אֵינוֹ נוֹזֵף בַּיֶּלֶד, אֵין בֵּית הַדִּין מְחֻיָּב לְהַזְמִין אֶת הָאָב וּלְהַתְרוֹת בּוֹ (מפרשי השולחן ערוך)]. כָּל זֹאת מְדֻבָּר כְּשֶׁהַיֶּלֶד הַקָּטָן לָקַח אֶת אֹכֶל הָאִסּוּר בְּעַצְמוֹ, אֲבָל כְּשֶׁהָאַבָּא בְּעַצְמוֹ נוֹתֵן לַיֶּלֶד לֶאֱכֹל מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת, אָז אֲפִלּוּ כְּשֶׁמְּדֻבָּר רַק בְּאִסּוּר דְּרַבָּנָן (הַחֲכָמִים לוֹמְדִים זֹאת מִן הַפָּסוּק: "לֹא תֹאכְלוּם" הַכָּתוּב מְדַבֵּר בִּשְׁרָצִים וּבְדַם, וְהֵם דּוֹרְשִׁים לֹא תֹּאכְלוּם שֶׁלֹּא תַכְשִׁילוּ אֶת הַיְלָדִים בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת. כְּמוֹ כֵן כָּתוּב גַּם אֵצֶל טֻמְאַת כֹּהֲנִים "אֱמֹר וְאָמַרְתָּ" "לְהַזְהִיר גְּדוֹלִים עַל הַקְּטַנִּים", שֶׁיְּלָדִים קְטַנִּים גַּם אָסוּר לָהֶם לְהִטַּמְּאוֹת) (ע' בזה באריכות בספר שמ"ג באחרונים ובדעת תורה וכף החיים שם).
ב. הָרָמָ"א כּוֹתֵב (ביורה דעה סימן פ"א סעי' ז') חָלָב שֶׁל מִצְרִית עַל פִּי הַהֲלָכָה כָּשֵׁר (לָתֵת "חֲלַב אֵם" לַיֶּלֶד) בְּדִיּוּק כְּמוֹ לָתֵת חָלָב מֵאֵם יְהוּדִיָּה, אֲבָל בְּכָל זֹאת שֶׁלֹּא יִתְּנוּ לַיְלָדִים לִשְׁתּוֹת מֵ"חֲלַב אֵם" שֶׁל גּוֹיָה, כִּי חָלָב שֶׁל גּוֹיָה מְטַמְטֵם אֶת הַלֵּב, וּמַחְדִּיר בַּיֶּלֶד טְבָעִים רָעִים. הָרַשְׁבָּ"א וְהָרִיטְבָ"א ז"ל (יבמות קי"ד) כּוֹתְבִים שֶׁהַדָּבָר גּוֹרֵם טֶבַע רַע וְאַכְזָרִיּוּת אֵצֶל הַיֶּלֶד, וְהֵם מְאַבְּדִים אֶת הַמִּדּוֹת הַיְּהוּדִיּוֹת שֶׁל בַּיְשָׁנִים וְרַחְמָנִים.
ד. עוֹד כּוֹתֵב שָׁם הָרָמָ"א, שֶׁגַּם אִשָּׁה יְהוּדִיָּה הַנּוֹתֶנֶת "חֲלַב אֵם" אָסוּר לָהּ לֶאֱכֹל מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת. אוֹמְרִים הַמְפָרְשִׁים (ש"ך וט"ז) פְּשָׁט – שֶׁאֲפִלּוּ כְּשֶׁהָאִשָּׁה בְּסַכָּנָה חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁהִיא חַיֶּבֶת לֶאֱכֹל אִסּוּר – בִּגְלַל פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ, בְּכָל זֹאת אָסוּר לָהּ אָז לְהָנִיק אֶת הַיֶּלֶד, כִּי אֲפִלּוּ כְּשֶׁהָאִשָּׁה אוֹכֶלֶת מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת זֶה מַזִּיק לַיֶּלֶד.
ה. עוֹד כּוֹתֵב שָׁם הָרָמָ"א, שֶׁלַּמְרוֹת שֶׁאָנוּ פּוֹסְקִים (באורח חיים סימן שמ"ג, ראה לעיל בסעיף א') כְּשֶׁהַיֶּלֶד אוֹכֵל מֵעַצְמוֹ אִסּוּר שֶׁהוּא רַק אִסּוּר דְּרַבָּנָן, וְהָאַבָּא עוֹשֶׂה אֶת עַצְמוֹ שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה, אֵין הַבֵּית דִּין חַיָּב לִנְזֹף בָּאָב, זֶה רַק "לַהֲלָכָה", אַךְ בְּאִסּוּרִים אֲחֵרִים כְּמוֹ בְּעִנְיַן חִלּוּל שַׁבָּת וּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת חַיָּב הַבֵּית דִּין לִמְחוֹת בָּאָב, וּבֵית הַדִּין חַיָּב בְּכֹחַ לִמְנֹעַ מֵהַיֶּלֶד לֶאֱכֹל אֶת הַמַּאֲכָלוֹת הָאֲסוּרוֹת, וְזֹאת לַמְרוֹת שֶׁמְּדֻבָּר בְּאִסּוּר דְּרַבָּנָן בִּלְבַד, כִּי מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת יַזִּיקוּ לַיֶּלֶד בֶּעָתִיד – כָּךְ כּוֹתֵב הַפְּרִי חָדָשׁ שָׁם – כִּי מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת גּוֹרְמִים שֶׁהוּא יִהְיֶה עִם טֶבַע רַע, וְהַסּוֹף יִהְיֶה שֶׁהוּא יֵצֵא לְתַרְבּוּת רָעָה.
ו. עוֹד כּוֹתֵב שָׁם הַפְּרִי חָדָשׁ: "שֶׁלְּדַאֲבוֹנֵנוּ מֵאַחַר וְאֵינֶנּוּ יְכוֹלִים לִהְיוֹת נִזְהָרִים בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ, זוֹ הַסִבָּה מַדּוּעַ רֹב הַיְלָדִים יוֹרְדִים מִן הַדֶּרֶךְ וְעוֹזְבִים אֶת הַדָּת, וְרֹב הַיְלָדִים הוֹפְכִים לִהְיוֹת בַּעֲלֵי עַזּוּת פָּנִים שֶׁל הַדּוֹר, וְאֵין לָהֶם יִרְאַת שָׁמַיִם בְּלִבָּם, וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁאוֹמְרִים לָהֶם מוּסָר, הֵם אֵינָם יְכוֹלִים לְקַבֵּל זֹאת וְכוּ', וּמִי לָנוּ גָּדוֹל יוֹתֵר מֵ"אַחֵר" (אֶחָד מִן הַתַּנָּאִים, הָרַבִּי שֶׁל הַתַּנָּא הָאֱלוֹקִי רַבִּי מֵאִיר, שֶּׁבְּסוֹף יָמָיו יָצָא לְתַרְבּוּת רָעָה) שֶׁהַסִּבָּה לִירִידָתוֹ מִדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר הָיְתָה – כְּשֶׁאִמּוֹ הָיְתָה מְעֻבֶּרֶת הִיא עָבְרָה פַּעַם אַחַת לְיַד בֵּית עֲבוֹדָה זָרָה, וְהִיא הִתְאַהֲבָה בַּטַּעַם וְרֵיחַ שֶׁל הָעֲבוֹדָה זָרָה, וְהָרֵיחַ הַזֶּה הִתְפַּשֵּׁט בְּכָל גּוּפָהּ, וְזֶה אֲשֶׁר גָּרַם שֶׁיֵּרֵד מּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר, לָכֵן חַיָּבִים לִהְיוֹת זְהִירִים מַה שֶּׁנּוֹתְנִים לַיְלָדִים הַקְּטַנִּים לֶאֱכֹל". עַד כָּאן לְשׁוֹן הַפְּרִי חָדָשׁ (ועיין גם כן במחזיק ברכה מהחיד"א שם אות י"ד ואות נ"ג).
ז. הַגָּאוֹן וְהַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ בַּעַל הַמְחַבֵּר שֶׁל הַסֵּפֶר "בְּנֵי יִשָּׂשׂכָר" כּוֹתֵב בְּסִפְרוֹ "אַגְרָא דְפִּרְקָא" (אות קכ"ו) בִּשְׁמוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק ר' מֶענְדֶעלֶע מֵרִימָנוֹב זי"ע תֵּרוּץ עַל הַקֻּשְׁיָה הַגְּדוֹלָה, שֶׁאָנוּ רוֹאִים הַרְבֵּה יְלָדִים כְּשֶׁהֵם קְטַנִּים עֲדַיִן הֵם הוֹלְכִים לַ'חֶדֶר' וְלוֹמְדִים שָׁם בְּהִתְלַהֲבוּת רַבָּה, מִתְפַּלְּלִים בְּכַוָּנָה, וְעוֹנִים אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא, וּמִתְנַהֲגִים כְּאִלּוּ הָיוּ הַיְלָדִים הַטּוֹבִים בְּיוֹתֵר, וּכְשֶׁהֵם גְּדֵלִים הֵם הוֹפְכִים לִהְיוֹת בַּעֲלֵי מִדּוֹת רָעוֹת, וּמַפְסִיקִים לִלְמֹד וּלְהִתְפַּלֵּל, מֵהֵיכָן זֶה קוֹרֶה? מַדּוּעַ הֵם מַחְלִיפִים אֶת עוֹרָם? הֲרֵי זֶה צָרִיךְ הָיָה לִהְיוֹת הַהֵפֶךְ, שֶׁבִּזְכוּת לִמּוּד הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת שֶׁקִּיְּמוּ כְּשֶׁהָיוּ יְלָדִים קְטַנִּים, יַעֲמֹד לָהֶם כְּשֶׁיִּהְיוּ גְּדוֹלִים יוֹתֵר, כְּפִי הַכְּלָל שֶׁמִּצְוָה אַחַת גּוֹרֶרֶת אֶת הַמִּצְוָה הַשְּׁנִיָּה, וּבֵינְתַיִם מַה שֶּׁקּוֹרֶה הוּא בְּדִיּוּק הַהֵפֶךְ. – מֵשִׁיב עַל כָּךְ הַרַבִּי רַבִּי מֶענְדֶעלֶע – שֶׁהַסִּבָּה הִיא שֶׁכְּשֶׁהָיוּ הַיְלָדִים קְטַנִּים, הוֹרֵיהֶם פִּטְּמוּ אוֹתָם בְּאֹכֶל שֶׁל גֶּזֶל, אֹכֶל שֶׁקָּנוּ בְּכֶסֶף שֶׁאֵינוֹ כָּשֵׁר, וְאֵצֶל אֲחֵרִים שֶׁהַכֶּסֶף הָיָה לִכְאוֹרָה כָּשֵׁר, אַךְ קָנוּ אֹכֶל שֶׁאֵינוֹ כָּשֵׁר וְהֶאֱכִילוּ בּוֹ אֶת הַיְלָדִים, כָּךְ שֶּׁהַגּוּף וּבְשָׂרָם גָּדַל מִמַּאֲכָלִים שֶׁאֵינָם כְּשֵׁרִים, וְעַל יְדֵי זֶה נִבְרְאוּ מִדּוֹת רָעוֹת עִם תַּאֲווֹת לְכָל הַדְּבָרִים הָרָעִים (הַשֵּׁם יִשְׁמְרֵנוּ) עכ"ד.
ח. כָּךְ כּוֹתֵב גַּם הָאוֹר הַחַיִּים הַקָּדוֹשׁ (בסוף פרשת שמיני) שֶׁכָּל אֵלּוּ שֶׁאוֹכְלִים מַאֲכָלוֹת אֲסוּרִים, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, הֵם הוֹפְכִים בְּעַצְמָם לַחֲתִיכַת שֶׁרֶץ, וְזוּ כַּוָּנַת הַגְּמָרָא שֶׁעַמֵּי הָאֲרָצִים הִנָּם שְׁרָצִים וְיַלְדֵיהֶם שְׁקָצִים, כִּי בְּכָךְ שֶׁהֵם אוֹכְלִים שְׁרָצִים הֵם הוֹפְכִים בְּעַצְמָם לִשְׁרָצִים וְהַיְלָדִים הֵם יַלְדֵי הַשְּׁרָצִים. – וְעַל כָּךְ מְסַיֵּם הָאוֹר הַחַיִּים הַקָּדוֹשׁ, שֶׁכָּל זֶה כְּשֶׁאוֹכְלִים שְׁרָצִים בְּמֵזִיד, אֲבָל כְּשֶׁאוֹכְלִים בְּשׁוֹגֵג, לֹא הוֹפֵךְ אֶת הַנֶּפֶשׁ מַמָּשׁ בְּעַצְמוֹ לְשֶׁרֶץ, רַק שֶׁהוּא הוֹפֵךְ לִהְיוֹת טָמֵא וְאָטוּם, וְזֹאת אֲפִלּוּ כְּשֶׁהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל שֶׁהוּא אָכַל אִסּוּר, בִּמְיֻחָד הַיּוֹם, כְּשֶׁהָאֲוִיר דָּחוּס כָּךְ שֶׁבְּכָל הָאֲרָצוֹת כֻּלָּם בְּיַחַד, כִּמְעַט וְאֵין דָּבָר אֶחָד שֶׁיִּהְיֶה נָקִי מִתּוֹלָעִים, וְלָכֵן כָּל מִי שֶׁרוֹצֶה לִשְׁמֹר אֶת נַפְשׁוֹ שֶׁבֶּאֱמֶת יִזָּהֵר וְיִשָּׁמֵר.
ט. בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (שמות דף קכ"ח) כָּתוּב שֶׁמִּי שֶׁאוֹכֵל בָּשָׂר בְּחָלָב (חָלָב עִם בָּשָׂר בְּיַחַד) הוּא אֵינוֹ פּוֹגֵם רַק אֶת עַצְמוֹ – אֶלָּא גַּם אֶת יְלָדָיו, וְכִי לִפְגָם זֶה תִּהְיֶה הַשְׁפָּעָה לְדוֹרוֹת. – בָּזֶה אוֹמֵר פְּשָׁט בַּעַל "וַיַּגֶּד יַעֲקֹב" (עה"ת פ' ויקרא) "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם" בְּכָל מָקוֹם שֶׁכָּתוּב "אֶת" הַכַּוָּנָה לְרַבּוֹת דָּבָר נוֹסָף שֶׁכָּתוּב בַּפָּסוּק – וְהַכַּוָּנָה הִיא שֶׁגַּם אֶת הַנְּפָשׁוֹת שֶׁל הַיְלָדִים לֹא יִפְגְּמוּ.
י. עַל הַפָּסוּק (בפרשת שמיני) "שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל", דּוֹרֵשׁ הַסִּפְרָא וְרָשִׁ"י מֵבִיא וּמַסְבִּיר שֶׁהַכַּוָּנָה הִיא לְזֶה הַגּוֹרֵם שֶׁגַּם הַשֵּׁנִי יֹאכַל מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת, וְזֹאת לַמְרוֹת שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ כְּלָל לֹא אָכַל זֹאת, זֶה נֶחְשָׁב לוֹ בְּדִיּוּק כְּאִלּוּ שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ אָכַל, וְגַם הוּא עוֹבֵר עַל הַלָּאו.
יא. הַיְסוֹד וְשֹׁרֶש הָעֲבוֹדָה כּוֹתֵב (שער הבכורות פרק ד' ד"ה הגידה לי) "הַאִם אֵינוֹ רָאוּי לְאָדָם לִזְרֹק אֶת עַצְמוֹ עַל הָאֲדָמָה, לְהַכְנִיס אֲדָמָה לְפִיו, וְשֶׁדְּמָעוֹת כְּמוֹ מַיִם יִזְּלוּ מֵעֵינָיו בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה לֹא לָנוּחַ, וְזֹאת אִם הוּא יָכוֹל לְשַׁעֵר בְּנַפְשׁוֹ שֶׁאוּלַי חָלִילָה בְּחַיָּיו הוּא לֹא הָיָה נִזְהָר מַסְפִּיק בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת, שֶׁחֹמֶר הֶעָווֹן וְהָעֹנֶשׁ עַל עֲבֵרָה זוֹ יוֹתֵר חֲמוּרָה מִכָּל הָעֲבֵרוֹת שֶׁבָּעוֹלָם עַל פִּי הַזֹהַר הַקָדוֹשׁ, כִּי עַל כָּל הָעֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, אֲפִלּוּ עַל אֵלּוּ שֶׁחַיָּבִים עֲלֵיהֶן מִיתַת בֵּית דִּין, בְּכָל זֹאת לְאַחַר שֶׁהוּא קִבֵּל אֶת הָעֹנֶשׁ בַּגֵּיהִנֹּם עַל עֲבֵרָה זוֹ וְעַל עֲבֵרוֹת אֲחֵרוֹת, הוּא מַגִּיעַ בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר לְגַן עֵדֶן, וּלְכָל הַפָּחוֹת יֵשׁ לוֹ בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, אֲבָל מִי שֶׁטִּמֵּא אֶת עַצְמוֹ בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת, אֵין לוֹ חֵלֶק בֵּאלוֹקֵי יִשְׂרָאֵל וְאֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, וְהוּא נִשְׁפָּט לְדוֹרֵי דּוֹרוֹת. – וְעוֹד מָה אֲנִי יָכוֹל לִכְתֹּב וּלְדַבֵּר עַל לִבּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַאִם זֶה לֹא מַסְפִּיק הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ שֶׁצִּיַּנּוּ לְעֵיל, שֶׁצָּרִיךְ לְעוֹרֵר אֶת לֵב הָאָדָם כְּשֶׁהוּא נִזְכָּר בְּכָל אֵלּוּ שֶׁיֵּלֵךְ וְיַכֶּה עַל הַמַּזָּל הָרַע שֶׁלּוֹ אִם הוּא לֹא יְתָאֵר לְעַצְמוֹ אֶת כָּל שֶׁהִזְכַּרְנוּ כוּ'.
וְעַל כֵּן אַחִים וִידִידִים יְקָרִים, כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶת הָרֹאשׁ לְהָבִין וְלָדַעַת אֶת חֹמֶר הָאִסּוּר רַחְמָנָא לִיצְלָן, וְלֹא יִקַּח לַלֵּב לִשְׁמֹר וּלְהִזָּהֵר בִּכְדֵי לִלְמֹד לֶעָתִיד, וְלִהְיוֹת זָהִיר בְּכָל מִינֵי זְהִירוּת מֵהֶעָוֹן הַנּוֹרָא הַזֶּה, שֶׁאֲפִלּוּ אֵצֶל סְפֵק סְפֵיקָא שֶׁיֵּשׁ בָּאֹכֶל אוֹ בַּמַּשְׁקֶה הַזֶּה" עכ"ל.
יב. עוֹד הוּא כּוֹתֵב שָׁם לְהַלָּן (ד"ה ויזהר) שֶׁהָאָדָם לֹא יִזְרֹק אֵימָה יְתֵרָה עַל בְּנֵי בֵּיתוֹ, כִּי אָז אִם חָלִילָה תִּכָּשֵׁל בְּמַשֶּׁהוּ, הִיא תְּפַחֵד לְסַפֵּר אֶת הָאֱמֶת, וְאָז עָדִיף שֶׁאִם חָלִילָה מִתְעוֹרֶרֶת אֵיזוֹ שְׁאֵלָה, אִם לֹא תְּפַחֵד מִמֵּילָא תִּשְׁאַל, וְכֵן יֵשׁ לְהַסְבִּיר זֹאת בִּדְבָרִים רַכִּים וְטוֹבִים, וְכַסֵּדֶר לְהַזְהִיר שֶׁלֹּא לְחַבּוֹת אֶלָּא לְסַפֵּר וּלִשְׁאֹל עַיֵּן שָׁם, וְכָל שֶׁכֵּן הַיּוֹם, כְּשֶׁיֵּשׁ כִּמְעַט עַל כָּל מַאֲכָל כִּמְעַט סְפֵקוֹת, פְּשִׁיטָא שֶׁהִיא לֹא צְרִיכָה לִהְיוֹת הַפּוֹסֶקֶת הָאַחֲרוֹנָה בְּכָל הַשְּׁאֵלוֹת הַלָּלוּ וּלְהַחְלִיט מַה טּוֹב וּמָה אָסוּר.
יג. בַּסֵּפֶר הַקָדוֹשׁ שֻׁלְחָן הַטָּהוֹר (מאמר פתח עיניים סוף פרק ה') כָּתוּב כְּדִלְהַלָּן! כָּתוּב בִּשְׁמוֹ שֶׁל הָאֲרִ"י הַקָּדוֹשׁ שֶׁזֶּה מַה שֶּׁיּוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל הָפַךְ לִהְיוֹת צְדוֹקִי לְאַחַר שֶׁהָיָה בֶּן 80 שָׁנָה, קָרָה הַדָּבָר בִּגְלַל שֶׁאָכַל מַאֲכַל אִסּוּר. יֶשְׁנָם אֲנָשִׁים שֶׁכָּל מַעֲשֵׂיהֶם טוֹבִים, וּפִתְאוֹם הֵם הוֹפְכִים אֶת עוֹרָם וְהוֹפְכִים לִהְיוֹת מִינִים וְאֶפִּיקוֹרְסִים, וְאָז הֵם מְבֻלְבָּלִים בְּשִׂכְלָם כְּמוֹ יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל, כִּי בֶּן אָדָם שֶׁאֵינוֹ צַדִּיק וְהוּא אוֹכֵל מַאֲכָל שֶׁמְּגֻלְגָּל בּוֹ רָשָׁע גָּמוּר, אָז לֹא רַק שֶׁהוּא אֵינוֹ מְתַקֵּן כְּלָל אֶת הַמַּאֲכָל, רַק הַמַּאֲכָל הוֹפֵךְ אוֹתוֹ לִהְיוֹת רָשָׁע בְּדִיּוּק כְּפִי שֶׁהוּא כוּ', מִכָּאן אָנוּ רוֹאִים עַד כַּמָּה צָרִיךְ לִהְיוֹת זְהִירִים בְּעִנְיָן זֶה.
יד. בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ כָּתוּב (ויקרא מא:) זֶה שֶׁאוֹכֵל מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת דָּנִים אוֹתוֹ לְ-120 שָׁנָה כְּאָדָם מְכֹעָר, כִּי הַקָּבָּ"ה מַגְעִיל אוֹתוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא.
טו. עוֹד כָּתוּב שָׁם (מב.) כָּל זֶה שֶׁאָדָם סוֹבֵל בָּעוֹלָם הַבָּא, כָּל זֶה בִּגְלַל שֶׁהוּא לֹא הָיָה זָהִיר בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת עכ"ל, כִּי זֶה נּוֹרָא בִּכְדֵי לְהַעֲלוֹת עַל הַדַּעַת אֶת חֹמֶר הָאִסּוּרִים שֶׁל הַמַּאֲכָלוֹת הָאֲסוּרוֹת.
טז. עוֹד כָּתוּב שָׁם (מא:) שֶׁעַל יְדֵי אֲכִילַת הַמַּאֲכָלוֹת הָאֲסוּרוֹת צִלּוֹ נִמְשָׁךְ לְסִטְרָא אַחֲרָא רַחְמָנָא לִיצְלָן וְהוּא הוֹפֵךְ לִהְיוֹת מַגְעִיל, וְשׁוֹרָה עָלָיו רוּחַ טֻמְאָה, וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁאֵין לוֹ יוֹתֵר חֵלֶק בֵּאלוֹקֵי יִשְׂרָאֵל, וְאוֹי לָהֶם כִּי אַף פַּעַם לֹא יַצְלִיחוּ לְהַגִּיעַ לְחֶלְקוֹ שֶׁל הַקָּבָּ"ה, חַס וְשָׁלוֹם.
יז. עוֹד כָּתוּב שָׁם (מב.) כְּשֶׁהוּא אוֹכֵל מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת הוּא יוֹצֵא מֵרְשׁוּת הַקְּדֻשָּׁה וְנִכְנָס רַחְמָנָא לִיצְלָן לִרְשׁוּת הַטֻּמְאָה עכ"ל, וְהַכַּוָּנָה לְכָךְ הִיא שֶׁכָּל הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת שֶׁלּוֹ מֻפְנִים לַסִּטְרָא אַחֲרָא, כְּפִי שֶׁכָּתוּב עַל כָּךְ בַּאֲרִיכוּת בַּסְּפָרִים הַקְדוֹשִׁים.
יח. הַגָּאוֹן הַקָדוֹש ר"ה קָאלָאמַיֶיער מֵבִיא בְּסִפְרוֹ עֵת לַעֲשׂוֹת (ח"א שאלה צב מערכת מאכלות אסורות): הָעֲבֵרָה שֶׁל הַמַּאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת חָמוּר מְאֹד, חוּץ מִזֶּה שֶׁעוֹבְרִים עַל לֹא תַּעֲשֶׂה בְּכָל כַּזַּיִת, וְחַיָּבִים בְּמַלְקוֹת, וְהוּא נִקְרָא רָשָׁע, הוּא גַּם גּוֹרֵם לְעַצְמוֹ רָעָה גְּדוֹלָה וְאָסוֹן גָּדוֹל, כִּי גּוּפוֹ מְפֻטָּם בְּאִסּוּר, כִּי הָאֹכֶל שֶׁאֵינוֹ נָקִי נוֹתֵן לוֹ אֶת הַכֹּחַ, וּבְדֶרֶךְ זוֹ נִשְׁמָתוֹ מִסְתָּאֶבֶת. וַעֲבֵרָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה, וּמִמֵּילָא אַחַר כָּךְ קָשֶׁה לוֹ לְקַיֵּם אֶת מִצְווֹת הַיַּהֲדוּת, וְזֶה מוֹנֵעַ מִמֶּנּוּ אֶת הַדֶּרֶךְ הָאֲמִתִּית לְיִרְאָה וְלֶאֱהֹב אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּלְעָבְדוֹ בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים, וּבְכָל זֹאת הֵם מְזַלְזְלִים בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת. – יֶשְׁנָם חֲלָקִים שֶׁכָּל בֵּיתָם אֵינוֹ מִתְנַהֵל כְּלָל עַל פִּי כְּלָלֵי הַכַּשְׁרוּת, וְיֶשְׁנָם אֲחֵרִים שֶׁאֶצְלָם הַבַּיִת מְנֹהָל עַל פִּי כָּל כְּלָלֵי הַכַּשְׁרוּת, אַךְ הָעֲבֵרָה הִיא קַלָּה מְאֹד בְּעֵינֵיהֶם, וּכְשֶׁהֵם נוֹסְעִים בָּאֳנִיָּה אוֹ בְּרַכֶּבֶת הֵם מְקִלִּים לְעַצְמָם וְאוֹכְלִים מִכָּל הַבָּא לַיָּד, וּמִמֵּילָא לִבָּם מִטַּמְטֵם. כְּשֶׁהֵם יַגִּיעוּ לְעֵת צָרָה וְהֵם יִצְעֲקוּ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אָז הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יִשְׁמַע לָהֶם? וְאוֹתָם אֵלּוּ הַמְטַמְּאִים וּמְשַׁקְּצִים אֶת נַפְשָׁם, כְּשֶׁהֵם מְפַטְּמִים אֶת נַפְשָׁם בַּאֲכִילַת נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת עֲלֵיהֶם אוֹמֵר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ – לֹא עַמִּי אַתֶּם, אַתֶּם אֵינְכֶם שַׁיָּכִים לִי עכ"ל.
יט. הַדִּבְרֵי חַיִּים הַקָּדוֹשׁ כּוֹתֵב (יו"ד ח"א סי' ז'): אֵין עוֹד עֲבֵרָה כָּל כָּךְ חֲמוּרָה כְּמוֹ אֹכֶל שֶׁאֵינוֹ כָּשֵׁר, שֶׁזֶּה גּוֹרֵם לְטִמְטוּם הַלֵּב, וְזֶה מַה שֶּׁגָּרַם שֶׁקְּהִלּוֹת גְּדוֹלוֹת יֵרְדוּ מִדֶּרֶךְ הָאֱמֶת וְהִשְׁתַּמְּדוּ רַחְמָנָא לִיצְלָן, כָּל זֹאת כִּי אָכְלוּ מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת, וְעַל יְדֵי זֶה עָלוּ לָהֶם רַעְיוֹנוֹת לֹא טוֹבִים לָרֹאשׁ, וְתוֹךְ תְּקוּפָה קְצָרָה עָזְבוּ אֶת דֶּרֶךְ ה' (ע"ש מובא בדרכי תשובה סי' א').
כ. הָרַמְבַּ"ם כּוֹתֵב (כפי שזה מובא בספר הקדוש דגל מחנה אפרים עקב ד"ה ומלתם ובצפנת פענח פ' יתרו ס"ד ד"ה שמעתי בשם הרב שלהם) שֶׁזֶּה שֶׁאֵינוֹ נִזְהָר מִמַּאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת, הַשֵּׂכֶל שֶׁלּוֹ נִמְשָׁךְ לַטֻּמְאָה וְהוּא מַגִּיעַ עַל יְדֵי כָּךְ חָלִילָה לִכְפִירָה רַחְמָנָא לִיצְלָן, וְהוּא אֵינוֹ מְקַבֵּל מוּסָר מֵחַכְמֵי הַדּוֹר, וְהוּא מֵבִיא עַל עַצְמוֹ אֲסוֹנוֹת עכל"ק.
כא. הַחוֹבוֹת הַלְּבָבוֹת כּוֹתֵב (שער התשובה פרק ה'), שֶׁיִּתְרַחֲקוּ מִשִּׁבְעִים דְּבָרִים שֶׁהֵם מֻתָּרִים, הַמְסֻגָּלִים לְהָבִיא אֶת הָאָדָם לְאִסּוּר חָלִילָה, לְמָשָׁל דְּבָרִים שֶׁהֵם רַק סָפֵק אִסּוּר, לִפְנֵי שֶׁחַס וְשָׁלוֹם יִכָּשְׁלוּ חָלִילָה בְּדָבָר שֶׁהוּא אִסּוּר.
כב. הַשְּׁלָ"ה הַקָדוֹשׁ כּוֹתֵב (שער האותיות אות ק') בְּשֵׁם רַבּוֹ המהר"ש ז"ל, לְהִתְרַחֵק אַלְפֵי אַמּוֹת מֵחֲשַׁשׁ מַאֲכָל שֶׁל אִסּוּר, כִּי זֶה מַשְׁאִיר רֹשֶׁם עַל הַגּוּף וְזֶה נִשְׁאָר לָנֶצַח.
כג. כָּתוּב בְּדֶרֶךְ חֲסִידִים (מערכת אכילה אות כ"ב בשם אור הגנוז פ' תולדות), כְּשֶׁנִּזְהָרִים לֶאֱכֹל בִּקְדֻשָּׁה הַכֹּחַ שֶׁל הָאָדָם מִתְחַזֵּק מֵהַמַּאֲכָלִים לִלְמֹד וּלְהִתְפַּלֵּל בְּלִי מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת, אֲבָל כְּשֶׁהוּא אוֹכֵל מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת – חַס וְשָׁלוֹם מִתְגַּבֵּר כֹּחַ הַיֵּצֶר הָרַע, וְהוּא אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ בְּלִי מַחֲשָׁבָה זָרָה.
כד. הֶחָתָם סוֹפֵר הַקָּדוֹשׁ כּוֹתֵב (תורת משה פ' קדושים ד"ה המתקדשים), שֶׁרֹב הָאֶפִּיקוֹרְסוּת רַחְמָנָא לִיצְלָן שֶׁבָּא עַל הָאָדָם – בָּא הַדָּבָר מִמַּאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת.
כה. עוֹד כּוֹתֵב הֶחָתָם סוֹפֵר (חתם סופר על התורה שמיני ד"ה ולא תטמאו) שֶׁזֶּה הָאָדָם מִטַּמְטֵם מִמַּאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת אֲבָל לֹא הַנְּשָׁמָה, כִּי מֵאַחַר וְהָאָדָם אוֹכֵל מַאֲכָל אִסּוּר, הַנְּשָׁמָה מִיָּד מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ וְהוּא נִשְׁאָר בְּדִיּוּק כְּמוֹ אָדָם מֵת, כְּמוֹ רָשָׁע בְּעֵת חַיָּיו רח"ל, ע"ש.
כו. הַבַּעַל יִשְׂמַח מֹשֶׁה כּוֹתֵב (תפילה למשה על תהלים סח): כְּשֶׁמִּישֶׁהוּ אוֹכֵל מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת הוּא קָשׁוּר לַטֻּמְאָה וְהוּא אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְעַלּוֹת אֶל הַקְּדֻשָּׁה, הַטֻּמְאָה אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִפָּרֵד מִמֶּנּוּ, רַק עַל יְדֵי חִבּוּט הַקֶּבֶר אוֹ עַל יְדֵי תַּעֲנִית וּתְשׁוּבָה.
כז. בְּאוֹר צַדִּיקִים (פרק י"ט) כָּתוּב, שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ מְדַקְדֵּק בְּמַה שֶּׁהוּא אוֹכֵל בָּעוֹלָם הַזֶּה יֵשׁ לוֹ עֳנָשִׁים קָשִׁים בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם הַבָּא, וּכְפִי שֶׁהוּא מוֹנֶה שָׁם אֶת הָעֳנָשִׁים.
כח. בַּסֵּפֶר הַקָּדוֹשׁ שְׂפַת אֱמֶת שְׁמִינִי (ד"ה בפסוק) כָּתוּב בַּפָּסוּק שֶׁעַל יְדֵי אֲכִילַת מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת הַנֶּפֶשׁ שֶׁלּוֹ הוֹפֵךְ לִהְיוֹת מְשֻׁעְבֶּדֶת לַגּוּף וְהִיא הוֹפֶכֶת לִהְיוֹת גַּשְׁמִית לְגַמְרֵי עכ"ל, הַפֵּרוּשׁ הוּא שֶׁהוּא מְחֻיָּב לְהִתְמַסֵּר לְכָל תַּאֲווֹתָיו, וְהוּא אֵינוֹ יָכוֹל לִשְׁלֹט עַל עַצְמוֹ, כִּי הַגּוּף שׁוֹלֵט עָלָיו.
כט. הָרֵאשִׁית חָכְמָה כּוֹתֵב (שער הקדושה פט"ז), שֶׁהַקָּבָּ"ה כִּבְיָכוֹל הוּא מִתְקַנֵּא (נוֹקֵם) בְּעִקָּר עַל מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר בְּכָל הָעֲבֵרוֹת הָאֲחֵרוֹת, כִּי הָעֲבֵרָה הַזּוֹ מְטַמֵּאת אֶת כָּל הָאָדָם, הַגּוּף הוֹפֵךְ לִהְיוֹת חֲתִיכַת טֻמְאָה רַחְמָנָא לִיצְלָן. (כך גם מביא השל"ה בשער האותיות אות ק'.).
ל. בַּסֵּפֶר מָאוֹר וָשָׁמֶשׁ (פ' שמיני ד"ה אל תשקצו) הוּא כּוֹתֵב שֶׁמַּאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת מְטַמְטֵם אֶת הַלֵּב וְשׁוֹרָה עָלָיו רוּחַ טֻמְאָה, וַאֲפִלּוּ כְּשֶהוּא מֵקֵל רַק בְּחֻמְרָא הוּא אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשִּׂיג הַשָּׂגוֹת בַּתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁהוּא נוֹהֵג בַּחֲסִידוּת וְלוֹמֵד בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה.
לא. הֶחָפֵץ חַיִּים כּוֹתֵב בְּסִפְרוֹ נִדְּחֵי יִשְׂרָאֵל (פרק כ"ח כ"ט), שֶׁמִּכָּל עֲבֵרָה נִבְרָא מַלְאָךְ רַע, תַּאֲרוּ לְעַצְמְכֶם כַּמָּה מַלְאָכִים רָעִים בּוֹרֵא לְעַצְמוֹ הָאָדָם עַל יְדֵי אֲכִילַת מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת, כְּשֶׁבְּכָל נְגִיסָה הוּא בּוֹרֵא לְעַצְמוֹ מַלְאָךְ נוֹסָף, וְאוֹתָם הַמַּלְאָכִים הָרָעִים מַמְתִּינִים לוֹ לָרֶגַע שֶׁהוּא יָמוּת, כְּשֶׁאָז יַעֲשׂוּ לוֹ צָרוֹת וְיִסּוּרִים, וְלֹא יִתְּנוּ דַּקָּה אַחַת מְנוּחָה. – הֲרֵי אָז יִמְרְטוּ אֶת שַׂעֲרוֹת הָרֹאשׁ, עַל כָּךְ שֶׁבְּעוֹלַם הַשֶּׁקֶר נָתְנוּ לַיֵּצֶר הָרַע אֶת כָּל אֲשֶׁר חָפַץ, וְלֹא דַּי בְּכָךְ שֶׁחָטְאוּ בְּעַצְמָם, אֶלָּא שֶׁעוֹד לִגְלְגוּ עַל הַיְהוּדִים הַדָּתִיִּים אֲשֶׁר הוֹכִיחוּ עַל כָּךְ וְקָרְאוּ לָהֶם "שׁוֹטִים", כְּשֶׁחָשְׁבוּ אֶת עַצְמָם לַחֲכָמִים וּמְבִינִים. מַה יֵּצֵא לִי מִכָּל הַחָכְמָה וְהַהַשְׂכָּלָה שֶׁלִּי? יִשְׁאֲלוּ אוֹתִי, הֲרֵי חָפַרְתִּי לְעַצְמִי בּוֹר! – מִיָּד יִתְחָרְטוּ עַל כָּךְ, כָּל אֶחָד יַצְדִּיק עַל עַצְמוֹ אֶת הַדִּין, אַךְ זֶה כְּבָר יִהְיֶה מְאֻחָר, לֹא נִתָּן יִהְיֶה עוֹד לַעֲשׂוֹת דָּבָר, תְּשׁוּבָה נִתָּן לַעֲשׂוֹת רַק בַּחַיִּים, כְּפִי שֶׁיָּדוּעַ, וּכְפִי שֶׁכְּבָר צִיַּנּוּ לְעֵיל, שֶׁחוּץ מִן הָעֲבֵרָה שֶׁל הַמַּאֲכָל הָאָסוּר הֲרֵי שֶׁגַּם מְטַמְטְמִים אֶת הַנֶּפֶשׁ עַל יְדֵי מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת.
"כָּל מַה שֶּׁהָאָדָם סוֹבֵל" בָּעוֹלָם הַבָּא הוּא רַק בִּגְלַל הַפֶּה, בִּגְלַל הָעֲבֵרוֹת שֶׁהוּא עָשָׂה בַּפֶּה (כְּשֶׁהוּא אָכַל בָּהֶם טְרֵפוֹת) וְכוּ'.
הָאָדָם הָאוֹכֵל טְרֵפוֹת, כָּל גּוּפוֹ מִתְפַּטֵּם עִם כָּל מִינֵי גּוֹרְמִים לֹא טוֹבִים, וּבְגוּף שֶׁהוּא כָּל כָּךְ מְלֻכְלָךְ, לֹא יַעַזְרוּ הַזְּכֻיּוֹת הַגְּדוֹלוֹת בְּעֵת תְּחִיַּת הַמֵּתִים, כְּשֶׁאֵין צֹרֶךְ כְּלָל לְדַבֵּר עַל הַיִּסּוּרִים הַגְּדוֹלִים שֶׁיִּהְיוּ לָהֶם בַּגֵּיהִנּוֹם, וּכְּשֶׁהַמִצְווֹת יַעַבְרוּ אֶת הָעֲבֵרוֹת, וְיִזְכּוּ לָקוּם מִן הַקֶּבֶר יַחַד עִם כָּל הַיְהוּדִים – נִתָּן לְתָאֵר אֵילוּ יִסּוּרִים גְּדוֹלִים יִהְיוּ לָהֶם אָז. – יִקְּחוּ כָּל אֵיבָר וְיַפְרִידוּ אֶת כָּל אֶחָד מֵחֲבֵרוֹ, יַפְרִידוּ אֶת הַבָּשָׂר וְאֶת הָעֲצָמוֹת שֶׁהִתְפַּתְּחוּ מִמַּאַכְלֵי טְרֵפוֹת וּמֵאִסּוּרִים אֲחֵרִים, אֵילוּ יִסּוּרִים גְּדוֹלִים יִסְבְּלוּ אָז כְּלָל לֹא נִתָּן לְהַעֲלוֹת עַל הַדַּעַת, אֶת זֶה יָכוֹל לְהַרְגִּישׁ רַק אָדָם שֶׁדָּמוֹ נִקְרַשׁ וְנֶאֶלְצוּ לְנַתֵּחַ אוֹתוֹ לַחֲלָקִים לְלֹא הַרְדָּמָה, רַק אוֹתוֹ אָדָם יָכוֹל לָחוּשׁ חֵלֶק מִן הַיִּסּוּרִים שֶׁיִּהְיוּ לְאוֹתָם הָאֲנָשִׁים הָאוֹכְלִים מַאֲכָלוֹת אֲסוּרִים – אוֹתָם הַיִּסּוּרִים כְּלָל לֹא יוּכְלוּ לְסָבְלָם. – אֵצֶל אוֹכְלֵי הַטְּרֵפוֹת, הַנִּתּוּחַ יִהְיֶה חַיָּב לְהֵעָשׂוֹת עַל כָּל אֵיבָר, כָּל חֲתִיכַת בָּשָׂר אוֹ עוֹר בְּנִפְרָד (הֲרֵי הָאֹכֶל מִתְפַּשֵּׁט עַל פְּנֵי כָּל הַגּוּף כְּפִי שֶׁיָּדוּעַ), עַד שֶּׁהַגּוּף יִהְיֶה נָקִי וְרָאוּי לָקוּם בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, הַאִם יֵשׁ שִׁעוּר וְעֵרֶךְ לְאוֹתָם הַיִּסּוּרִים) שֶׁיִּהְיוּ לָהֶם בִּגְלַל זֶה? בִּגְלַל אֲכִילַת הַטְּרֵפוֹת, שֶׁבִּגְלַל אֲכִילַת אוֹתָן הַטְּרֵפוֹת הוּא מְאַבֵּד גַּם אֶת צֶלֶם הָאֱלֹקִים וְכוּ'.
לָכֵן צָרִיךְ כָּל אָדָם לִהְיוֹת מְאֹד זָהִיר שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל בְּאִסּוּרִים הַמְטַמְּאִים אֶת הַנֶּפֶשׁ וּמוֹרִידִים אֶת צֶלֶם הָאֱלֹקִים!
לָכֵן צָרִיךְ כָּל אָדָם לְהִתְגַּבֵּר בְּעִנְיָן זֶה וְלֹא יְטַמֵּא אֶת עַצְמוֹ בְּמַאֲכָלִים אֲסוּרִים. חַיָּבִים לְהִתְחַזֵּק בְּכָךְ, גַּם כְּשֶׁיֵּשׁ חֲבֵרִים שֶׁהֵם קַלִּים וְאֵינָם נִזְהָרִים כָּרָאוּי, וּבִמְיֻחָד כְּשֶׁהַלָּלוּ מְלַגְלְגִים עָלָיו, וְאוֹחֲזִים אוֹתוֹ לְטִפֵּשׁ בְּשֶׁל כָּךְ שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל טְרֵפוֹת. – הֲרֵי יָדוּעַ מַה שֶּׁהַגְּמָרָא אוֹמֶרֶת, שֶׁטּוֹב לְאָדָם שֶׁבְּכָל חַיָּיו יַחְשְׁבוּהוּ לְשׁוֹטֶה לִפְנֵי שֶׁיִּהְיֶה רָשָׁע לְרֶגַע. חַיָּבִים לָדַעַת שֶׁכְּכָל שֶׁיֵּשׁ יוֹתֵר חֶרְפָּה עַל כָּךְ שֶׁקִּיְּמוּ אֶת הַמִּצְוָה, הַשָּׂכָר גָּדוֹל יוֹתֵר וְיוֹתֵר" עכ"ל.
לב וְאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן חָבִיב נַעְתִּיק כָּאן דְּבָרִים נְעִימִים וּקְדוֹשִׁים הַמְּאִירִים כְּסַפִּירִים מֵרַבֵּינוּ הַקָדוֹשׁ שליט"א, הַכּוֹתֵב בַּסֵּפֶר הַקָדוֹשׁ דִּבְרֵי יוֹאֵל וַיִּקְרָא עַמּוּד רנ"ה (ד"ה ופוק), וְזֶה לְשׁוֹנוֹ הַקָדוֹשׁ: בֹּא וּרְאֵה עַד לְהֵיכָן הַדְּבָרִים מַגִּיעִים, עַד כַּמָּה חָמוּר הָעִנְיָן שֶׁל מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת, הֵיכָן שֶׁאָנוּ מוֹצְאִים שֶׁאֲפִלּוּ מִי שֶׁרַק טָעַם כְּשֶׁהָיָה יֶלֶד, נוֹלַד בּוֹ טֶבַע רַע כְּשֶׁהוּא גָּדוֹל, כְּפִי שֶׁמְּבֹאָר בִּתְשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א הַמּוּבָא בְּיוֹרֶה דֵעָה סי' פ"א בְּעִנְיַן גּוֹיָה הַמֵּינֶקֶת יֶלֶד יְהוּדִי כוּ'. – כָּךְ גַּם אָנוּ מוֹצְאִים אֵצֶל מֹשֶׁה רַבֵּינוּ בְּכָךְ שֶׁהוּא לֹא רָצָה לִינֹק מִגּוֹיָה, כִּי פֶּה שֶׁעָתִיד לְדַבֵּר עִם הַשְּׁכִינָה שֶׁיִּינַק דָּבָר טָמֵא? (סוטה י"א ע"ב הובא ברש"י ז"ל פרשת שמות), וכדאיתא בחומת אנך להחיד"א (שמות פרק ג' פסוק יא: אות יב). מי אנכי וכו' וזה לך האות וכו'. אפשר במה שאמרו חז"ל שטעם שמשה רבנו ע"ה נכוה בפיו שנטל הגחלת וכו', כי בתיה בתחלה נתנו למנקת מצרית ולא ינק, אך נפלה טפת חלב טמא על שפ"ת היאו"ר ושם נכוה, שעתיד לדבר עם השכינה, וצריך שיהיה נקי אף ממגע חלב טמא, עכ"ל.
אַחִים יְקָרִים – בְּעִנְיַן חוֹמַת הַכַּשְׁרוּת, כַּיָּדוּעַ לְכָל כַּמָּה קָשֶׁה הַדָּבָר לִהְיוֹת זָהִיר מִמַּאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת, וְכַמָּה חָמוּר הַאִיסוּר שֶׁל מִי שֶּׁנִּכְשַׁל בַּאֲכִילָה אֲסוּרָה, ה"י.
אָנוּ אוֹמְרִים בִּתְפִלָּה בְּכָל יוֹם אֶת שִׁירַת הַיָּם: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּרְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" – הַ'יָּ'ד מְרֻמָּז: ה' – חֲמִּשָּׁה הִלְכוֹת שְׁחִיטָה, יד – י"ב בְּדִיקוֹת הַסַּכִּין וְכִסּוּי בֶּעָפָר ב' לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, סך הכל י"ד (בֵּיצָה דַּף ז:) מְרֻמָּז שֶּׁעַל יְדֵי שֶׁיִּשְׂרָאֵל הָיוּ נִזְהָרִים בְּמִצְרַיִם שֶׁלֹּא יֹאכְלוּ טְרֵפוֹת, כְמְבוֹאָר בְּמִדְרַשׁ, נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם. – וּתְחִלַּת הַנֵּס הָיָה עַל יְדֵי מֹשֶׁה רַבֵּינוּ ע"ה, שְׁנִשְׁתַרְבְבְה יָדָה שֶׁל בַּתְיָה, זֶה מְרֻמָּז ב"הַיָּד הַגְּדוֹלָה" שֶׁהַיָּד נַעֲשֶׂה גְּדוֹלָה, וּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ לֹא נִכְשָׁל בְּמַאֲכָל אִסּוּר שֶׁאֲפִילוּ הֶחָלָב שֶׁל גּוֹיָה לֹא בָּא בְּתוֹךְ פִּיו, רַק חוּץ לְפִיו, וּמִפְּנֵי זֶה נִתְכַוֶה כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַחִידָ"א זְיָ"ע. וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁלֹּא נִכְשְׁלוּ, יָכְלוּ לְהַגִּיעַ ל"וַיִּרְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ", כִּי אִם ח"ו נִטְמְאוּ עַל יְדֵי מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת לֹא הָיוּ יְכוֹלִים לְהַגִּיעַ לֶאֱמוּנָה כָּזֹאת. וְזֶהוּ "וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" שְׁבְקְדוּשָׁתוֹ שֶׁנִּזְהָר מִיַנְקוּתוֹ מִמַאכָל אִסּוּר, הִמְשִׁיךְ אֶת הָאֱמוּנָה עַל כְּלָל יִשְׂרָאֵל.
מִכָּאן אנו למדים כִּי הוא שורש וְאַב הַטֻּמְאָה לכל נגע וצרעת המזלזל ולא נשמר במאכלות אסורות, וְזֶהוּ הַגְּרָמָא בִּנְזָקִין, וּמִכָּךְ הוּא נִמְשָׁךְ לַעֲבֵרוֹת חֲמוּרוֹת, כי עַל יְדֵי כָּךְ שֶׁהוּא אֵינוֹ נִזְהָר מִמַּאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת הוּא נלכד תחת ממשלת הסמ"ך מ"ם, וּרְאֵה כַּמָּה שֶׁחַיָּבִים לִהְיוֹת זְהִירִים שאפילו סתם יינם אסרו (הגם שלא נתנסך לעבודה זרה), ובישולי עכו"ם, מפני שלא יתרגל ויהיה לבו גס עם הגוים, כל שכן שצריך לשמור עצמו ממאכלות אסורות ויבדל מן הגוים כי עם קדוש אתה לה' עד כאן.
לג. בִּירוּשַׁלְמִי חֲגִיגָה (פ"ב ה"א) כָּתְבוּ שֶׁאַחֵר יָצָא לְתַרְבּוּת רָעָה, כִּי אִמּוֹ, בְּעֵת שֶׁהִיא הָיְתָה מְעֻבֶּרֶת, הֵרִיחָה טְרֵפוֹת כְּשֶׁעָבְרָה לְיַד בֵּית עֲבוֹדָה זָרָה (ראה או' ו).
לד. בְּהַגָּהוֹת אשר"י (מס' ע"ז פ"ב) הוּא מַזְהִיר שֶׁנָּשִׁים הַמֵּינִיקוֹת שֶׁיִּהְיוּ מְאֹד זְהִירוֹת בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת ע"ש.
לה. עוֹד מוּבָן שֶׁזֶּה שֶׁגּוֹרֵם שֶׁהֶחָבֵר יֹאכַל דְּבַר אִסּוּר, הוּא עוֹבֵר עַל לָאו מְפֹרָשׁ שֶׁל "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִּתֵּן מִכְשׁוֹל" (כַּמְבֹאָר בְּהַרְבֵּה מְקוֹמוֹת).
בִּפְרָט הַיְלָדִים הַקְּטַנִּים שֶׁהֵם בִּכְלָל לֹא אֲשֵׁמִים, הֵם רַק מְחַכִּים שֶׁאִמְּהוֹתֵיהֶם יָבִיאוּ לָהֶם אֹכֶל וְיַאֲכִילוּ אוֹתָם, הֵם רְעֵבִים, וּבְסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר הֵן מַאֲכִילוֹת אוֹתָם בְּאֹכֶל טָמֵא רַחְמָנָא לִיצְלָן, הַאִם אֵין זוֹ אַכְזָרִיּוּת? הֲרֵי זֶהוּ בְּדִיּוּק הָעִנְיָן שֶׁל "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִּתֵּן מִכְשׁוֹל".
לו. עַל כָּל פָּנִים, מִכָּל זֶה מַסְפִּיק בִּכְדֵי לְהָבִין עַד כַּמָּה חָמוּר הָאִסּוּר לָתֵת לְיֶלֶד "סִימִילַאק" אוֹ "דְזַשׁארְס" וּכְמוֹ כֵן כָּל יֶתֶר הַמַּאֲכָלִים שֶׁבְּחֶלְקָם יֵשׁ מַמָּשׁ אִסּוּרֵי נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת וְכַדּוֹמֶה, שֶׁהֵם מַמָּשׁ אִסּוּרֵי דְּאוֹרַיְיתָא, בְּחֶלְקָם יֶשְׁנָם רַק הָאִסּוּר שֶׁל בִּשּׁוּל עַכּוּ"ם, חֲלַב עַכּוּ"ם, שֶׁהֵם רַק דְּרַבָּנָן, אֲבָל אִסּוּר דְּרַבָּנָן אָסוּר גַּם כֵּן לָתֵת לִילָדִים כְּפִי שֶׁכָּתוּב לְעֵיל.
וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁהָרוֹפְאִים זוֹעֲקִים שֶׁזֶּה חָשׁוּב לַיֶּלֶד, אָסוּר לָתֵת לוֹ זֹאת, רַק אִם שׁוֹאֲלִים שְׁאֵלָה אֵצֶל רַב מֻכָּר וּמֻסְמָךְ הַמַּכִּיר וְיוֹדֵעַ אֶת הַדְּבָרִים, וּמֵבִין אֶת חֲשָׁשׁוֹת הָאִסּוּרִים שֶׁבְּתוֹצֶרֶת זוֹ.
לז. בֶּאֱמֶת לוּ רָצִינוּ לְהַעֲתִיק בְּעִנְיָן זֶה מֵהַסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים, הֲרֵי שֶׁהַנְּיָר לֹא יַסְפִּיק בִּכְדֵי לְהָכִיל אֶת כָּל זֹאת, אַךְ בְּכָל זֹאת אָנוּ מֻכְרָחִים לְצַיֵּן לְפָחוֹת אֶת דְּבָרָיו הַבּוֹעֲרִים כְּאֵשׁ שֶׁל הַסֵּפֶר "מְסִלַּת יְשָׁרִים" (פי"א), הוּא כּוֹתֵב שָׁם כָּךְ: "לְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ עוֹד חֲתִיכַת מֹחַ בְּרֹאשׁוֹ, הַהוּא חוֹשֵׁב, שֶׁמַּאֲכַל אִסּוּר הוּא בְּדִיּוּק כְּאִלּוּ הָיָה דָּבָר מֻרְעָל שֶׁהוּא סַכָּנָה לַאֲכִילָה, הַאִם בְּמַצָּב כָּזֶה הָיָה הָאָדָם לוֹקֵחַ עַל עַצְמוֹ אֶת הַסִּכּוּן וְאוֹכֵל? כְּשֶׁיֵּשׁ לְאָדָם סָפֵק כָּזֶה וְהָיָה אוֹכֵל הוּא הָיָה נֶחְשָׁב לְשׁוֹטֶה, כִּי לֶאֱכֹל אֶת הַמַּאֲכָל הַמֻּרְעָל הוּא בְּכָל זֹאת יָכוֹל לְהַרְעִיל אֶת נַפְשׁוֹ וּלְהִסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם.
אוֹתוֹ דָּבָר הוּא גַּם אֵצֶל מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת, שָׁם הֲרֵי זֶה סַם שֶׁל הַנֶּפֶשׁ, אָז אֵיךְ יִתָּכֵן שֶׁיּוּכְלוּ לֶאֱחֹז זֹאת בְּקַלּוּת, וּלְהַכְנִיס זֹאת לַפֶּה, אֲפִילוּ כְּשֶׁמְּדֻבָּר רַק בְּסָפֵק אִסּוּר, בְּדִיּוּק כְּפִי שֶׁהוּא לֹא הָיָה מַכְנִיס לְפִיו אֹכֶל שֶׁהָיָה סָפֵק אִם הוּא מֻרְעָל.
לח. רַבֵּינוּ יוֹנָה כּוֹתֵב (ריש ברכות), שֶׁסָּפֵק אִסּוּר הוּא חָמוּר בְּהַרְבֵּה מֵאִסּוּר וַדַּאי, כִּי עַל זֶה אֵין חֲרָטָה, כִּי מַרְגִּיעִים אֶת עַצְמָם שֶׁזֶּה בְּוַדַּאי כֵּן כָּשֵׁר.
לט. עַתָּה אַחִים וַאֲחָיוֹת יְקָרִים, חִשְׁבוּ לְעַצְמְכֶם מִי הוּא זֶה אֲשֶׁר יָעֵז בְּנַפְשׁוֹ לְשַׂחֵק עִם יְלָדָיו הַקְּטַנִּים? כַּמָּה כֹּחַ וְעָמָל נוֹתְנִים לְעִנְיָן זֶה, וּלְעִנְיַן הַחִנּוּךְ שֶׁל זֶה, כַּמָּה דְּמָעוֹת יְהוּדִים שׁוֹפְכִים הוֹרִים בִּכְדֵי שֶׁיִּזְכּוּ בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר לְנַחַת יְהוּדִית, וְשֶׁיִּזְכּוּ לְהָקִים דּוֹרוֹת יְשָׁרִים, וּלְבַסּוֹף הַהוֹרִים בְּעַצְמָם הַמְפַטְּמִים אֶת הַיְלָדִים בְּסַם רַחְמָנָא לִיצְלָן. – כַּמָּה צְרִיכוֹת הַיָּדַיִם לִרְעֹד עַל כָּךְ שֶׁהִכְנִיסוּ לַפֶּה שֶׁל הַיְלָדִים שֶׁלָּהֶם אֲפִלּוּ סָפֵק אִסּוּר, חַס וְשָלוֹם, הַאִם יִתָּכֵן שֶׁיְּהוּדִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם הַרְגָּשָׁה יְהוּדִית, שֶׁיַּעֲשׂוּ כַּדָּבָר הַזֶּה, לַעֲשׂוֹת מִבְּלִי לִשְׁאֹל מוֹרֵה הוֹרָאָה צַדִּיק שֶׁאֶפְשָׁר לִסְמֹךְ עָלָיו, שֶׁהוּא כְּמוֹ רוֹפֵא בְּעִנְיְנֵי נְשָׁמָה, הַאִם זֶה בֶּאֱמֶת אֵינוֹ סַם לַיְלָדִים, חַס וְשָלוֹם? בּוֹאוּ כְּבָר כֻּלָּנוּ נִזְרֹק מִיָּד מִן הַבַּיִת אֶת כָּל סַם הַנֶּפֶשׁ, בֵּין לִמְבֻגָּרִים וּבֵין לִילָדִים קְטַנִּים.
ו
הַאִם בֶּאֱמֶת הָאַבָּא-הַבַּעַל מְחֻיָּב לְבַד לְהִסְתַּכֵּל עַל הָאֹכֶל וּלְוַדֵּא טִיב הָאֹכֶל בְּטֶרֶם הוּא נִכְנָס לַבַּיִת, אוֹ שֶׁהוּא יָכוֹל לִסְמֹךְ עַל בְּנֵי בֵּיתוֹ?
הוּא חַיָּב בְּעַצְמוֹ לִבְדֹּק, כָּךְ פּוֹסֵק הַאוֹר הַחַיִּים הַקָּדוֹשׁ (פ' בראשית), כְּשֶׁהוּא מוֹסִיף וּמְצַיֵּן שֶׁזּוֹ הָיְתָה הָעֲבֵרָה שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, כְּשֶׁהוּא סָמַךְ עַל חַוָּה וְהוּא כְּלָל לֹא יָדַע שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת לוֹ מֵעֵץ הַדַּעַת, הוּא רַק סָמַךְ עַל אִשְׁתּוֹ עַל צִדְקוּתָהּ (וע' רמב"ן פ' בראשית).
נוּ!!! בּוֹאוּ וְתַּאֲרוּ לְעַצְמְכֶם, חַוָּה שֶׁנִּבְרְאָה נְקִיָּה בְּלִי שׁוּם עָווֹן, וּלְמַעֲשֶׂה הִגִּיעָה לַמַּדְרֵגָה הַנַּעֲלָה בְּיוֹתֵר שֶׁרַק יָכְלוּ לְהַשִּׂיג בְּאוֹתָם הַיָּמִים, בְּוַדַּאי שֶׁאָדָם הָרִאשׁוֹן יָכֹל לִסְמֹךְ עָלֶיהָ שֶׁהִיא תִּתֵּן לוֹ לֶאֱכֹל רַק מִמַּה שֶּׁמֻּתָּר לֶאֱכֹל, וּבְכָל זֹאת הִיא הִכְשִׁילָה אוֹתוֹ, וְהַתֵּרוּץ שֶׁלּוֹ הָיָה שֶׁהוּא סָמַךְ עָלֶיהָ, וְלֹא עָזַר לוֹ דָּבָר, וְזֶה רַק גָּרַם לוֹ מִיתָה לְכָל הַדּוֹרוֹת.
וְאִם כֵּן, מַה נֹּאמַר אֲנַחְנוּ כְּשֶׁאָנוּ נַעֲמֹד בִּפְנֵי בֵּית הַדִּין שֶׁל מַעְלָה, וְנִרְצֶה לְהַגִּיד תֵּרוּצִים, מַדּוּעַ הֶאֱכַלְנוּ אֶת הַיְלָדִים בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת, וְגָרַמְנוּ אִבּוּד נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל לְכָל הַדּוֹרוֹת, בְּוַדַּאי לֹא יְקַבְּלוּ אֶת הַתֵּרוּץ שֶׁסָּמְכוּ עַל בְּנֵי הַבַּיִת!!!
עתה ניתן להבין מדוע אצל העבירות האחרות אין הקב"ה אומר שאם תעשו את העבירה ההיא לא תהיו שלי, ואילו רק בטריפות אומרת התורה שאם תעשו את העבירה לא תהיו שלי, כי כשאוכלים טריפות הלב מטמטם ונאטם שכלו, ואז הגוף וכל האברים הופכים להיות טריפה, ואז הוא כבר אינו מסוגל לעשות שום דבר טוב, שום מצוה, ומושך אותו רק לכיון העבירות.
עוד כתוב בספרים בדרך רמז כי התורה הקדושה מרמזת לנו יסוד נורא ונפלא לדעת איך שכל אחד ואחד יכול למדוד בקלות (הסימן האמיתי) את הרבנים והצדיקים אם הם באמת צדיקים אמיתים ששייכים להקדושה בבחינת: ברוך מרדכי היהודי, ומי הם הצדיקים השייכים לערב רב שהם באמת ארור המן שצריכים להתרחק מהם כמטחוי קשת, והסימן בזה הוא כך:
ברוך מרדכי היהודי: אם הוא בבחינת ברוך מרדכי שהוא בגימטריה 502 כמנין בשר, אז הוא מעורר וצועק על האנשים לעשות תשובה ושלא יאכלו בשר, מפני שהבשר אינו כשר ואינו מנוקר כהוגן, כמו שאמרה אסתר: "לך כנוס את כל היהודים ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים" ולפיכך קבעום למשתה ויום טוב לזכור את עיקר הנס. ולכן אומרים "ברוך מרדכי היהודי" כי בזכותו היהודים ניצלו מגזירתו של המן, הוא נזהר שהיהודים לא יכשלו במאכלות אסורות, ולכן הוא ישב בשער המלך לשמור שאסתר לא תאכל אוכל שאינו כשר.
ארור המן אשר ביקש לאבדי: וכן ארור המן גימטריה בשר, כי תלוי אם הבשר כשר אז הוא ברוך מרדכי, ואם הבשר טרף, אז הוא ארור המן, ומי הם הרבנים של עקבתא דמשיחא השייכים לערב רב, והם באמת, לא רק ארור המן, אלא הם ה"המן'יסקים" האמיתיים [הבדצי"ם שנותנים הכשר על חנק העופות], וצריכים להתרחק מהם כמטחוי קשת, והסימן בזה הוא כך: שהצדיק הזה הוא יושב ולומד ומתפלל ואינו מוכיח את אנשי דורו ואינו רב את ריב ה', כמו שכתב הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק כ"ד הלכה ח', ועיין שכר ועונש פרשת נשא דף ק"ו, ועיין עוד שם) וכמו שכתוב בכתב סופר (שאלות ותשובות אבן העזר סימן מז) וז"ל: מי שיושב על כסא הרבנות לא יחוס על עצמו, רק על כבוד ה' יהיו עניניו ולבו תמיד. ולא רק שלא איכפת לו כלום אם הבשר כשר או אינו כשר, אלא גם יאמר "הבשר הזה הוא בודאי כשר, הלא יש להם ההכשר מרב הגדול הזה, או הבית דין הגדול הזה!, והכל בחזקת כשרות, על אף שיודע האמת שהרבה רבנים יצאו וצעקו שיש בעיות גדולות בהכשרות (וכל זה היה כתוב בספרים ובכל העיתונים ובקלטות) ושהרבנים אינם נאמנים כלל על פי ההלכה, ואם ישאל השואל מדוע?
התשובה לכך הוא: כי הם מקבלים מיליוני דולרים על ההכשר, והשוחד יעוור עיני חכמים, אז תדעו נאמנה כי הרב או הצדיק הזה שייך כולו להערב רב והוא ארור המן האמיתי כמו שאיתא במסכת מגילה (דף י"ב), לכן אומרים ארור המן אשר ביקש לאבדי כי הוא האכיל את בני ישראל במאכלות אסורות, ועל ידי כך היה לו את הכוח לגזור על היהודים גזירות קשות, וכמו שכתוב בב"ח (אורח חיים סימן תר"ע) וזה לשונו: בפורים היתה עיקר הגזירה לפי שנהנו מסעודתו, על כן נגזר עליהם להרוג ולאבד את הגופים שנהנו מאכילה ושתי' של איסור ושמחה ומשתה של איסור. ולכן הוא ארור המן שהוא גם כן בגימטריה 502 כמנין בשר, כדי לדעת הסימן בקל, ולזה זוכים רק בפורים אם שותים יין, נכנס יין יצא סוד שהוא ה"המן" האמיתי, וצריכים להתרחק מהם כמטחוי קשת. ואם יודעים הסוד הזה כי בשר בגמטרי' 502 יודעים תיכף ומיד מי הוא הרב הזה מסטרא דקדושה או חס ושלום מסטרא אחרא, ולכן ימי הפורים לא יתבטלו כי כל יסודי הדת תלוי בזה אם אוכלים כשר או חס ושלום דבר שאינו כשר.
תביעה ח':
כל הפרנסה שלנו הלך לאיבוד בגללו, כמו שאמרו חז"ל הטריפני לחם חוקי, וכתוב בנח, (בראשית ח' יא) "וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ[ג] וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ", שזה לשון פרנסה, אבל כאשר מאכילים טריפות אז הוא מאבד את טרף הפרנסה וּמֵהַטֶּרֶף נִהְיֶה טָרֵף, וכתב הצה"ק בליקוטי מוהר"ן (תורה ל"ז):
… וזהו: הזהרו בוורידין כרבי יהודה, כי הדם הוא הנפש שבא בגלגול, וצריך השוחט לכוין להעלות הנפש שבדם. גם עיקר חסרון הפרנסה שנתמעט בדורות הללו, אין זה אלא ע"י השוחטים שאינם מהוגנים. וזה (אבות פ"ג): אם אין תורה אין קמח. תורה היא בחינת נפש כנ"ל, ע"י זה אין קמח, הפרנסה נתמעט. ובשביל זה הַחֲלִיף נקרא מאכלת, כמו שכתוב (בראשית כ"ב): ויקח את המאכלת, כי יש שוחט הגון מאכיל ומפרנס לישראל, כי השוחט הגון הוא מלביש את הנפש שבחי במדבר, היינו בדיבור הברכה שהוא מברך, והדיבור הוא בחינת שכינה, כמו שכתוב: מלכות – פה. וזה פירוש (ישעיה ל"ד): חרב לה' מלאה דם, כי השכינה נקראת חרב לה' (כמובא בזוה"ק ובפרדס), והיא בחינת דיבור, שהוא בחינת חרב פיפיות, לשון פה, כמו שכתוב (תהלים קמ"ט): רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות וכו'. וכשהנפש באה בתוך חרב לה', בתוך הדיבור, בבחינת מיין נוקבין, אזי השכינה מזדווגת ע"י המיין נוקבין שיש לה, בבחינת: חזי במה ברא קאתינא (זוהר ויקרא דף י"ג ע"א). וזה: חרב לה' מלאה דם, מנפשות העולות בה בבחינת מיין נוקבין, וע"י הזיווג, היא מקבלת פרנסה לישראל, וזה פירוש (איכה ה'): בנפשינו נביא לחמינו מפני חרב המדבר, היינו כשהשוחט אינו הגון, ואינו מעלה את הנפש, בבחינת מיין נוקבין, וכשעומד עם החליף לשחוט את החי, הוא עומד כרוצח נפשות, והחליף שלו הוא חרב הַמִּדְבָּר, ואינו חרב לה', שהוא חרב הַמְדַבֵּר, ויש צער להנפש החי, שצועקת בקול מר, (ש"ה ה'): נפשי יצאה – כשיצאת, בשביל להכניס בדברו של הברכה, בבחינת מיין נוקבין, וכשיצאתי, בקשתיו ולא מצאתיו קראתיו ולא ענני – כי אינו שם בשעת הברכה, וחושב מחשבת פיגול. על ידי זה מצאוני השומרים הסובבים בעיר, הכוני פצעוני, נשאו את רדידי מעלי – היינו, שמעלה שהיה להנפש בבחינת חי, גם זה לקח ממנה, כי עכשיו אין לה מנוח לכף רגלה. אוי לו להשוחט הזה! אוי להנפש, שהרג את הנפש, ומסר אותה בכף אויביה, ואין להשכינה מיין נוקבין, להמשיך טרף לביתה, ועל ידי זה: בנפשינו נביא לחמינו – ביגיעה וטירחא גדולה. וזה שאמרו חז"ל (פסחים קי"ח): קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, כי ים סוף נקרע לי"ב קרעים (פרקי דר"א פ' מ"ב ובתיקון כ"א), כנגד י"ב בדיקות הסכין, שעל ידיהם קשים מזונותיו של אדם וכו'. וזה שאמרו חז"ל (ברכות נ"ה): שולחן דומה למזבח, כי שיעור פגימות החליף כשיעור פגימות המזבח (חולין י"ז ע"ב). גם "על השחיטה" גימטריא תל"ז, ו-בזעת אפיך תאכל לחם (בראשית ג') – ראשי תיבות גימטריא תל"ז (עם הארבע תיבות), לרמוז חסרון הפרנסה על ידי שוחטים שאינם מהוגנים. וזה פירוש (תהלים קי"א): טרף נתן ליריאיו, כי טרף יש לו שני משמעות: לשון טריפה, כמובא בזוהר סוף משפטים (דף קכ"א ע"ב), ולשון מזון. לרמוז, כשישראל שומרים את עצמם מטריפה, על ידי זה יש להם פרנסה. וזה פירוש (שבת ק"ד): מנצפך צופים אמרו. מנצפך הוא בחינת ורידין, בחינת רי"ו דין. וצופים, אלו נביאים, שיניקתם מבחינת כרובים, בחינת תינוקות, בחינת הבל שאין בו חטא, בחינת אוירא דארץ ישראל, ששם מקבלין רוח הקודש, כמובא בזוהר (לך לך דף פ"ה ע"א): ויקם יונה לברוח תרשישה. ואלו הצופים, היינו אלו שהם בבחינת הבל שאין בו חטא, הם נהירין ב"וורידין", רי"ו דין, במנצפך. ומעלין את הנפש בבחינת מיין נוקבין, וממשיכים שפע. והשפע מכונה בשם אֹ'מֶ'ר', כי מתחילה היא א'ור, ואח"כ נעשה מ'ים, ואח"כ ר'קיע. – וכשממתיקים את המנצפך, ועושים ממנצפך, אדני, כי מ"ריו" נעשה צורת א, ונעשה אדני. ואדני הוא דיבור, הוא השכינה, כמו שכתוב (תהלים סח): אדני שפתי תפתח, ומהבל הזה, היינו אדני, יוצא השפע, ונתחלק לכל אחד לפי בחינתו. וזה פירוש (תהלים מ"ח) אדני יתן אֹמֶר המבשרות צבא רב – לכל אחד לפי בחינתו. וזה שאמרו חז"ל (סנהדרין ק"ד ע"ב): אוכלי עמי אכלו לחם אדני לא קראו – רב אמר: אלו הדיינים, ושמואל אמר: אלו מלמדי תינוקות. מר אמר חדא, ומר אמר חדא, ולא פליגי. רב אמר אלו הדיינין – היינו רי"ו דין, שאינם מעלין את הנפש בבחינת מיין נוקבין, שאין עושין מרי"ו דין, אדני. רמז לשוחטים שאינם מהוגנים, שמקלקלים הדינים, היינו רי"ו דין, מנצפך. הדמים, שהם הנפשות, הם חמש אותיות, כנגד חמישה דמים כידוע. רמז לחמש בחינת שיש לנפש, כמו שאמרו חז"ל (ברכות י'): הני חמשה 'ברכי נפשי' כנגד מי וכו'. ושמואל אמר אלו מלמדי תינוקות – שמקלקלים את ההבל שאין בו חטא. כשדיבורו והבלו של השוחט אינו בבחינת הבל שאין בו חטא, בחינת אוירא דארץ ישראל, על ידי זה: אוכלי עמי – הפרנסה נתמעט. כי כשיש להשוחט בחינת הבל שאין בו חטא, בחינת חרב לה', בחינת צדקה דארץ ישראל, בחינת נפש, בחינת תורה כנ"ל – גם הנפש שעולה מהחי להמדבר שלו, גם כן נתעלה בבחינת מעלות אלו הנזכר, עכ"ל.
מכאן תביעה ט עד תביעה טו הוא על פי דברי החפץ חיים והזוהר הקדוש
- תביעה ט': ניתוח – בעולם האמת מנתחים ומנקים כל איבר ואיבר שנהנה מהמאכלות אסורות.
- תביעה י': עובד עבודה זרה – שהאוכל מאכלות אסורות נחשב כאילו עובד עבודה זרה.
- תביעה י"א: – האוכל מאכלות אסורות אין לו חלק באלוקי ישראל כמו שכתוב בזוהר הקדוש.
- תביעה יב: האוכל מאכלות אסורות – עָנְשׁוֹ שֶׁלְּאַחַר מוֹתוֹ בָּא הַמְמֻנֶּה עַל חִבּוּט הַקֶּבֶר וּמַכֶּה עַל בִּטְנוֹ בְּשַׁרְבִיטוֹ שֶׁל בַּרְזֶל וְאֵשׁ, עַד שֶׁכְּרֵסוֹ נִבְקַעַת וְיוֹצֵא פַּרְשַׁנְדָּא, וְאָז מְהַפְּכִין אוֹתוֹ עַל פָּנָיו וּמַכִּים אוֹתוֹ, וְאוֹמְרִים לוֹ בְּלַע מַה שֶּׁהוֹצֵאתָ, רח"ל.
- תביעה י"ג: מְטַמְּאִים אוֹתוֹ וְדָנִים אוֹתוֹ כְּאָדָם שֶׁהוּא נִתְעָב שֶׁל רִבּוֹנוֹ, נִתְעָב בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנִתְעָב בָּעוֹלָם הַבָּא.
- תביעה י"ד: אַף בְּעֵת שֶׁיִּתְגַּבְּרוּ רַחֲמֵי ה' עַל הָעוֹלָם מִכָּל מָקוֹם לֹא יִמְחֲלוּ לוֹ מִטַּעַם שֶׁהִפְקִיר אֶת רְצוֹנוֹ שֶׁל הקב"ה לְגַמְרֵי וְנַעֲשֶׂה חַלּוֹת לָעֲבֵרָה הַזּוֹ.
- תביעה ט"ו': ׁשֶעַל יְדֵי מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת מִסְתַּלֵּק הַצֶּלֶם אֱלֹהִים מִן הָאָדָם.
כתב החפץ חיים בספר נדחי ישראל פרק כ"ח, וזל"ק:
וּבֹא רְאֵה, כָּל מִי שֶׁאוֹכֵל מֵאוֹתָם מַאֲכָלִים אֲסוּרִים, נִדְבָּק בַּצַּד הָאַחֵר, וּמְתַעֵב נַפְשׁוֹ וְעַצְמוֹ, וְרוּחַ טְמֵאָה שׁוֹרָה עָלָיו, וּמַרְאֶה אֶת עַצְמוֹ שֶׁאֵין לוֹ חֵלֶק בָּאֱלוֹהַּ הָעֶלְיוֹן, וְלֹא בָּא מֵהַצַּד שֶׁלּוֹ וְלֹא נִדְבַּק בּוֹ. וְאִם יָצָא כָּךְ מֵהָעוֹלָם הַזֶּה, אוֹחֲזִים בּוֹ כָּל אוֹתָם הָאֲחוּזִים בְּצַד (שֶׁבָּא מִצַּד) הַטֻּמְאָה, וּמְטַמְּאִים אוֹתוֹ וְדָנִים אוֹתוֹ כְּאָדָם שֶׁהוּא נִתְעָב שֶׁל רִבּוֹנוֹ, נִתְעָב בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנִתְעָב בָּעוֹלָם הַבָּא.
בזוהר פרשת שמיני (דף מ"א:):
וְעַל דָּא כְּתִיב, וְנִטְמֵתֶם בָּם בְּלָא אַ', דְּלָא אִשְׁתְּכַח אַסְוָותָא לְגִעוּלֵיהּ, וְלָא נָפִיק מִמְּסָאֲבוּתֵיהּ לְעָלְמִין. וַוי לוֹן, וַוי לְנַפְשַׁיְיהוּ, דְּלָא יִתְדַבְּקוּן בִּצְרוֹרָא דְּחַיֵּי לְעָלְמִין, דְּהָא אִסְתְּאָבוּ. וַוי לְגַרְמַיְיהוּ, עָלַיְיהוּ כְּתִיב (יְשַׁעְיָה סו) כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְגוֹ', וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר. מַאי דֵּרָאוֹן. סִרְחוֹנָא. מַאן גָּרִים לֵיהּ, הַהוּא סְטָר דְּאִתְדַּבָּק בֵּיהּ.
[בלשון הקודש] וְעַל זֶה כָּתוּב וְנִטְמֵתֶם בָּם, בְּלִי א', שֶׁלֹּא נִמְצֵאת רְפוּאָה לְתוֹעַבְתּוֹ, וְלֹא יוֹצֵא מִטֻּמְאָתוֹ לְעוֹלָמִים. אוֹי לָהֶם! אוֹי לְנַפְשָׁם, שֶׁלֹּא יִדְבְּקוּ בִּצְרוֹר הַחַיִּים לְעוֹלָמִים, שֶׁהֲרֵי נִטְמְאוּ! אוֹי לְעַצְמָם! עֲלֵיהֶם כָּתוּב (יְשַׁעְיָה סו) כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְגוֹ', וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר. מַה זֶּה דֵּרָאוֹן? סִרָחוֹן. מִי גָרַם לוֹ? אוֹתוֹ הַצַּד שֶׁנִּדְבָּק בּוֹ.
רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח וְאָמַר, (קהלת ו) כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ וְגוֹ'. אִסְתַּכַּלְנָא בְּמִלֵּי דִּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, וְכֻלְּהוּ אֲחִידָן בְּחָכְמָה עִלָּאָה. כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ, הַאי קְרָא, בְּשַׁעֲתָא דְּדַיְינִין לֵיהּ (דף מ"ב ע"א) לְבַּר נָשׁ בְּהַהוּא עָלְמָא כְּתִיב, כָּל הַהוּא דִּינָא, וְכָל מַאי דְּסָבִיל בְּהַהוּא עָלְמָא, וְנָקְמִין מִנֵּיהּ נִקְמָתָא דְּעָלְמָא. לְפִיהוּ: בְּגִין פִּיהוּ, דְּלָא נָטִיר לֵיהּ, וְסָאִיב לֵיהּ לְנַפְשֵׁיהּ, וְלָא אִתְדְּבַק בְּסִטְרָא דְּחַיֵּי, בְּסִטְרָא דִּימִינָא. וְגַם הַנֶפֶשׁ לֹא תִמָלֵא, לָא תִּשְׁתְּלִים דִּינָהָא לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין. דָּבָר אַחֵר לֹא תִמָלֵא, לָא תִּשְׁתְּלִים לְסַלְּקָא לְאַתְרָהָא לְעָלְמִין, בְּגִין דְּהָא אִסְתְּאָבַת, וְאִתְדַּבְּקַת בְּסִטְרָא אָחֳרָא.
[בלשון הקודש] רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח וְאָמַר, (קהלת ו) כָּל עֲמַל אָדָם לְפִיהוּ וְגוֹ'. הִסְתַּכַּלְתִּי בְּדִבְרֵי שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, וְכֻלָּם אֲחוּזִים בְּחָכְמָה עֶלְיוֹנָה. כָּל עֲמַל אָדָם לְפִיהוּ, הַפָּסוּק הַזֶּה בְּשָׁעָה שֶׁדָּנִים אֶת הָאָדָם בְּאוֹתוֹ הָעוֹלָם כָּתוּב. כָּל אוֹתוֹ הַדִּין, וְכָל מַה שֶּׁסּוֹבֵל בְּאוֹתוֹ הָעוֹלָם, וְנוֹקְמִים מִמֶּנּוּ נִקְמַת הָעוֹלָם – לְפִיהוּ, בִּשְׁבִיל פִּיהוּ, שֶׁלֹּא שָׁמַר אוֹתוֹ, וְטִמֵּא אוֹתוֹ אֶת נַפְשׁוֹ, וְלֹא נִדְבַּק לְצַד הַחַיִּים, לְצַד הַיָּמִין. וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא, לֹא תִשְׁתַּלֵּם דִּינָהּ לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. דָּבָר אַחֵר לֹא תִמָּלֵא, לֹא תִשְׁתַּלֵּם לַעֲלוֹת לִמְקוֹמָהּ לְעוֹלָמִים, מִשּׁוּם שֶׁהֲרֵי הִיא נִטְמְאָה, וְנִדְבְּקָה לַצַּד הָאַחֵר.
כָּל מִי שֶׁנִּטְמָא בָהֶם, כְּאִלּוּ עָבַד לַעֲבוֹדָה זָרָה
רַבִּי יִצְחָק אָמַר, כָּל מַאן דְּאִסְתְּאָב בְּהוּ, כְּאִילּוּ פָּלַח לְעֲבוֹדָה זָרָה, דְּאִיהוּ (דברים יז) תּוֹעֲבַת יְיָ', וּכְתִיב לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה. מַאן דְּפָלַח לְעֲבוֹדָה זָרָה, נָפִיק מִסִּטְרָא דְּחַיֵּי, נָפִיק מֵרְשׁוּתָא קַדִּישָׁא, וְעָיִיל בִּרְשׁוּתָא אָחֳרָא. אוּף מַאן דְּאִסְתְּאָב בְּהָנֵי מֵיכְלֵי, נָפִיק מִסִּטְרָא דְּחַיֵּי, וְנָפִיק מֵרְשׁוּ קַדִּישָׁא, וְעָיִיל בִּרְשׁוּתָא אָחֳרָא. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא דְּאִסְתְּאָב בְּהַאי עָלְמָא, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. וְעַל דָּא וְנִטְמֵתֶם בָּם כְּתִיב בְּלָא א'.
[בלשון הקודש] רַבִּי יִצְחָק אָמַר, כל מִי שֶׁנִּטְמָא בָהֶם, כְּאִלּוּ עָבַד לַעֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁהִיא תּוֹעֲבַת ה', וְכָתוּב לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה. מִי שֶׁעוֹבֵד לַעֲבוֹדָה זָרָה, יוֹצֵא מִצַּד הַחַיִּים, יוֹצֵא מֵרְשׁוּת הַקְּדֻשָּׁה וְנִכְנָס לְרָשׁוּת אַחֶרֶת. אַף מִי שֶׁנִּטְמָא בַּמַּאֲכָלוֹת הַלָּלוּ, יוֹצֵא מִצַּד הַחַיִּים, וְיוֹצֵא מֵרְשׁוּת הַקְּדֻשָּׁה וְנִכְנָס לְרָשׁוּת אַחֶרֶת. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁנִּטְמָא בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, וְלָכֵן כָּתוּב וְנִטְמֵתֶם בָּם בְּלִי א'.
וּכְתִיב, וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכָל אֲשֶׁר תִּרְמוֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם לְטַמֵּא. מַאי לְטַמֵּא. לְטַמֵּא לְעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, דְּהָא אִינּוּן מִסְאֲבִין, וּמִסִּטְרָא דִּמְסָאֲבָא קָא אַתְיָין. וְכָל חַד אִתְדַּבָּק בְּאַתְרֵיהּ.
[בלשון הקודש] וְכָתוּב (ויקרא כ) וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשּתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא. מַה זֶּה לְטַמֵּא? לְטַמֵּא אֶת הָעַמִּים עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁהֲרֵי הֵם טְמֵאִים, וְהֵם בָּאִים מִצַּד הַטֻּמְאָה, וְכָל צַד נִדְבָּק בִּמְקוֹמוֹ.
וְאִיתָא בְּמִדְרַשׁ שׁוֹחֵר טוֹב, כָּל הַמַּחְלִיט עַצְמוֹ לַעֲבֵרָה אִין לוֹ מְחִילָה עוֹלָמִית, רוֹצֶה לוֹמַר, אַף בְּעֵת שֶׁיִּתְגַּבְּרוּ רַחֲמֵי ה' עַל הָעוֹלָם מִכָּל מָקוֹם לֹא יִמְחֲלוּ לוֹ מִטַּעַם שֶׁהִפְקִיר אֶת רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקֻּבָּ"ה לְגַמְרֵי וְנַעֲשֶׂה חַלּוֹת לָעֲבֵרָה הַזּוֹ.
גַּם גּוּפוֹ מִתְפַּתֵּם מֵאִסּוּר, וּבְהֶמְשֵׁךְ הַזְּמַן נַעֲשֶׂה גּוּפוֹ מָלֵא מִּשְׁקָּצִים וּרְמָשִׂים וּנְבֵלָה וּטְרֵפָה, וּמַה יָכוֹל לִהְיוֹת מִגּוּף טָמֵא כָזֶה, כִּי אֲפִילוּ אִם יִהְיוּ לוֹ זְכוּתִים גְּדוֹלִים מִשְאָרֵי מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים וְהֵם יַמְלִיצוּ טוֹב בַּעֲדוֹ שֶׁיָּקוּם לְעֵת הַתְּחִיָּה עִם שְׁאָר מֵתֵי יִשְׂרָאֵל, אַחַר כָּל הַיִּסּוּרִים וְהָעוֹנָשִים שֶּׁתְּקַבֵּל הַנֶּפֶשׁ בַּגֵּיהִנּוֹם, אֵין לְשַׁעֵר וְלַעֲרֹךְ גֹּודֶל צָרַת הַנֶּפֶשׁ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ לְאָדָם לְבַסּוֹף עַל יְדֵי זֶה, דַּהֲלֹא יָדוּעַ דְכְּשְנִתְקַלְקֵל לוֹ לְאָדָם בִּפְנִימִיּוּתוֹ, כְּגוֹן שֶּׁנִּתְהַפֵּךְ בְּאֵיזֶה מָקוֹם בְּגִידָיו הַדָּם לְלֵיחוּת, מֻכְרָח הָרוֹפֵא לַעֲשׂוֹת לוֹ [אַפֶערַאצִיאַן] (נִתּוּחַ) לְחִתּוּךְ בַּמָּקוֹם זֶה וְלִשְׁאֹב הַלֵּיחָה מִשָּׁם, וְאַחַר כָּךְ יוּכַל לַחְזֹר וּלְהֵרָפֵא, דְּאִם לֹא כָּךְ, עָלוּל לְהִתְקַלְקֵל הַדָּם יוֹתֵר וְיוֹתֵר עַד שֶׁיָּמוּת.
וְכֵן אִם נִתְהַוָּה לוֹ כָזֶה בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת אוֹ בִּשְׁלוֹשָׁה, מֻכְרָח לִסְבֹּל יִסּוּרִים שֶׁיַּחְתְּכוּ בִּשְׁנָיִם וּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת לִשְׁאֹב הַלֵּיחָה מִשָּׁם, אֲבָל אִם חַס וְשָׁלוֹם יִתְפַּשֵּׁט הַלֵּיחָה בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו וּבְגוּפוֹ בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת מֻכְרָח לָמוּת, דְּכִי יַחְתְּכוּ כָּל גּוּפוֹ?
וְכַאֲשֶׁר יַחְתְּכוּ הַאִם יוּכַל לִסְבֹּל כָּל כָּךְ יִסּוּרִים?
וְעַתָּה נִתְבּוֹנֵן בְּעִנְיָנֵנוּ, הֲלֹא יָדוּעַ מִסְפָרִים הַקְּדוֹשִׁים, שֶלְפִיכָךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָדָם, "כִּי בְּיוֹם אָכְלֶךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת", מִשּׁוּם שֶׁעַל יְדֵי אֲכִילָה שֶׁל עֵץ הַדַּעַת טוֹב וְרַע נִתְעָרֵב בּוֹ כֹּחַ הָרַע, שֶׁלֹּא יוּכַל לְהָאִיר עָלָיו אוֹר ה' שֶׁיְּחַיֶּה אוֹתוֹ לָנֶצַח וּמֻכְרָח לָמוּת, שֶׁעַל יְדֵי יְסוּרַי הַקֶּבֶר יִתְעַכֵּל כֹּחַ הָרַע הַטָּמוּן בְּתוֹכוֹ וְיִתְפָּרֵשׂ מִמֶּנּוּ וְיִזְדַכֵּך הַחֹמֶר כְּדֵי שֶׁאַחַר כָּךְ כְּשֶׁיָּקוּם בְּעֵת הַתְּחִיָּה יוּכַל לְהָאִיר עָלָיו אוֹר ה' וִיחַיֵּהוּ לָנֶצַח,
וְהוּא דֻּגְמָא מַמָּשׁ כְּמוֹ שֶׁמֻּכְרָח לִפְרֹשׁ הַלֵּיחָה מֵאֵת הָאָדָם הָחַי כְּדֵי שֶׁיִּשָּׁאֵר בְּחַיּוּתוֹ.
וְעַתָּה נִתְבּוֹנֵן בְּעִנְיָנֵנוּ, הָאִישׁ אֲשֶׁר מֵילָא גּוּפוֹ בְּחַיָּיו מִנְּבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת וְהוּא יָמוּת לְבַסּוֹף, אֲפִילוּ אִם נֹאמַר שֶׁיִּזְכֶּה לִתְחִיָּה אַחֲרֵי שֶׁיְּקַבֵּל גְמוּל עֲווֹנוֹתָיו בַּגֵּיהִנּוֹם, הֲלֹא עַל כָּל פָּנִים יִצְטָרֵךְ עוֹד תִּיקוּן אָיוֹם, [אַפֶערַאצִיֶא נוֹרָאָה] (נִתּוּחַ נּוֹרָא), שֶׁיִּצְטָרֵךְ לְהִתְעַכֵּל חֵלֶק עָפָר הָרַע הַטָּמוּן בְּכָל אֵבֶר וְאֵבֶר שֶׁבְּגוּפוֹ, וּבְכָל קְרוּם דַּק שֶׁנִּמְצְאוּ בּוֹ. כִּי הֲלֹא כְּשֶׁאָדָם אוֹכֵל, נִתְפַּשֵּׁט כֹּחַ הַמַּאֲכָל בְּכָל אֵבֶר וְאֵבֶר, מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד רֹאשׁוֹ וַאֲפִילוּ עַל קְרוּמֵי הָעַיִן וְכַדּוֹמֶה, כְּדֵי שֶׁיִּזְדַּכְּכוּ וַיִּשָּׁאֲרוּ רַק הַחֵלֶק הֶעָפָר הַנַּעֲשָׂה מִכַּשְׁרוּת, וְיוּכַל לָקוּם בְּעֵת הַתְּחִיָּה וְלִזְכּוֹת עִם עַם יִשְׂרָאֵל יָחַד, וְכַמָּה יִסּוּרִין יִסְבֹּל מִזֶּה עַד שֶׁיִּתְעַכֵּל כָּל חֶלְקֵי הָרַע הַטָּמוּן בְּכָל חֶלְקֵי הַגּוּף מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד רֹאשׁוֹ, וְיִנְהֹם בְּאַחֲרִיתוֹ עַל כָּל זֶה.
עַל יְדֵי מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת מִסְתַּלֵּק הַצֶּלֶם אֱלֹהִים מִן הָאָדָם,
כִּדְאִיתָא בְּזוֹהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת מִשְׁפָּטִים בְּסוֹפוֹ, וְעָלוּל לָבוֹא כַּמָּה מְאֹרָעוֹת עַל הָאָדָם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל הַפָּסוּק, וָאַבְדִּיל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי, אִם אֹתָם מֻבְדָּלִים מִן הָעַמִּים עוֹבְדֵי גִלּוּלִים הֲרֵי אַתֶּם שֶׁלִּי, וְאִם לָאו הֲרֵי אַתֶּם שֶׁל נְבוּכַדְנֶצַּר וַחֲבֵרָיו, דְּאַף שֶׁבְּעֵת שֶׁהוּא מִתְרַצֶּה לְהִתְעָרֵב עִם הַגּוֹיִים בְּכָל עִנְיְנֵיהֶם, נִרְאִים כְּאוֹהֲבִין אוֹתוֹ, אֲבָל כָּל זֶה רַק בַּהַתְחָלָה, אֲבָל בַּהֶמְשֵׁךְ הַזְּמַן נִסְבַּב לוֹ עַל יָדָם גּוּפָא, רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת עָלָיו, כִּי הַקָּבָּ"ה מְסַלֵּק אֶת שְׁמִירָתוֹ מִמֶּנּוּ עֲבוּר זֶה, וּכְבָר צוֹוֵחַ הַכָּתוּב וְאֹמֵר, "אִם ה' לֹא יִשְׁמֹר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר", אֲבָל הָאִישׁ הַשּׁוֹמֵר עַצְמוֹ מִמַּאֲכָלוֹת הָאֲסוּרוֹת, אַף בְּעֵת דָּחֳקוֹ, נוֹשֵׂא עַל עַצְמוֹ הַצֶּלֶם אֱלֹוקִים וְנִצּוֹל מִמְּאֹרָעוֹת רָעוֹת.
וְזֶה שֶׁהוֹעִיל לְדָנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה שֶׁנִּזְהֲרוּ מַפַּת בְּג הַמֶּלֶךְ וּמִיֵּין מִשְׁתָּיו לְהִנָּצֵל מִיַּד נְבוּכַדְנֶצַּר. וְכִדְאִיתָא בְּזוֹהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת מִשְׁפָּטִים (קכה:):
תָּאנָא, בְּמָה זָכוּ דָּנִיֵאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, דְּאִשְׁתְּזִיבוּ מֵאִינּוּן נִסְיוֹנֵי, אֶלָּא בְּגִין דְּלָא אִסְתָּאֲבוּ בְּמֵיכְלֵיהוֹן. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כְּתִיב (דָּנִיֵּאל א) וַיָּשֶׂם דָּנִיֵאל עַל לִבּוֹ אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאַל בְּפַת בַּג הַמֶּלֶךְ וְגוֹ'. וְתָאנָא בִּסְתִימָא דְּמַתְנִיתִין, מֵיכְלָא דְּהַהוּא רָשָׁע, בִּשְׂרָא בְּחָלָבָא הֲוָה וּגְבִינָה עִם בִּשְׂרָא, בַּר מֵיכְלָן אַחֲרָנִין, וְדָא סָלִיק לֵיהּ בְּפָתוֹרֵיהּ, בְּכָל יוֹמָא.
[בלשון הקודש] שָׁנִינוּ, בַּמֶּה זָכוּ דָנִיֵּאל, חֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה שֶׁנִּצְלוּ מֵאוֹתָם נִסְיוֹנוֹת? אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁלֹּא נִטְמְאוּ בְּמַאֲכָלֵיהֶם. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, כָּתוּב (דָּנִיֵּאל א) וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאַל בְּפַת בַּג הַמֶּלֶךְ וְגוֹ'. וְשָׁנִינוּ בְּסֵתֶר הַמִּשְׁנָה, מַאֲכַל אוֹתוֹ הָרָשָׁע, בָּשָׂר בְּחָלָב הָיָה וּגְבִינָה עִם בָּשָׂר, פְּרָט לְמַאֲכָלִים אֲחֵרִים, וְזֶה עָלָה לוֹ עַל שֻׁלְחָנוֹ בְּכָל יוֹם.
וְדָנִיֵאל דְּאִסְתָּמַּר מֵהַאי, כַּד רָמוּ יָתֵיהּ לְגוּבָא דְּאַרְיָיוָותָא, אִשְׁתְּלִים בְּצוּלְמָא דְּמָארֵיהּ, וְלָא שָׁנֵי (בְּרֵאשִׁית קצ"א ע"א) צוּלְמֵיהּ לְצוּלְמָא אַחֲרָא, וְעַל דָּא דַּחֲלוּ אַרְיָיוָותָא מִנֵּיהּ, וְלָא חַבְּלוּהוּ. וְהַהוּא רָשָׁע, בְּשַׁעֲתָא דְּמַלְכוּתָא אִתְעָדֵי מִנֵּיהּ, (דָּנִיֵּאל ד) וְעִם חֵיוַת בָּרָא הֲוָה מָדוֹרֵיהּ, אַעְדֵּי צוּלְמָא דְּאַנְפּוֹי מִנֵּיהּ, וּמֵהַהוּא יוֹמָא, לָא אִתְחָזֵי צוּלְמֵיהּ, צוּלְמָא דְּבַר נָשׁ. וְכָל בְּעִירָא דְּאָתֵי, אִתְחָזֵי לֵיהּ, צוּלְמָא דְּזִינֵיהּ, וְנוּקְבֵיהּ, וַהֲווּ אַתְיָין עָלֵיהּ כֻּלְּהוּ, וּבְכַמָּה זִמְנִין הֲווֹ אַכְלִין לֵיהּ חֵיוָת בָּרָא, בַּר דְּאִתְגְּזַר הַאי עוֹנְשָׁא עָלֵיהּ, בְּגִין דִּכְתִּיב, (חֲבַקּוּק אַ) וְהוּא בַּמְּלָכִים יִתְקַלָּס, בְּגִין כַּךְ, כֹּלָּא יִתְקַלְּסוּ בֵּיהּ, כָּל הַהוּא זִמְנָא.
[בלשון הקודש]וְדָנִיֵּאל שֶׁנִּשְׁמַר מִזֶּה, כְּשֶׁזְּרָקוּהוּ לְגֹב הָאֲרָיוֹת, הִשְׁתַּלֵּם בְּצֶלֶם רִבּוֹנוֹ, וְלֹא שִׁנָּה צַלְמוֹ לְצֶלֶם אַחֵר, וְלָכֵן פָּחֲדוּ מִמֶּנּוּ הָאֲרָיוֹת וְלֹא חִבְּלוּ בּוֹ. וְאוֹתוֹ רָשָׁע, בְּשָׁעָה שֶׁהָעָבְרָה מִמֶּנּוּ מַלְכוּתוֹ וּמְדוֹרוֹ הָיָה עִם חַיּוֹת הַשָּׂדֶה, הָעֳבַר מִמֶּנּוּ צֶלֶם פָּנָיו, וּמֵאוֹתוֹ יוֹם לֹא נִרְאָה צַלְמוֹ צֶלֶם שֶׁל אָדָם, וְכָל בְּהֵמָה שֶׁבָּאָה, נִרְאָה לָהּ בְּצֶלֶם שֶׁל מִינָהּ וּנְקֵבָתָהּ, וְכֻלָּם הָיוּ בָּאִים עָלָיו, וּבְכַמָּה פְעָמִים הָיוּ אוֹכְלוֹת אוֹתוֹ חַיּוֹת הַשָּׂדֶה זוּלַת נִגְזַר עָלָיו הָעֹנֶשׁ הַזֶּה, מִשּׁוּם שֶׁכָּתוּב (חֲבַקּוּק א) וְהוּא בַּמְּלָכִים יִתְקַלָּס, מִשּׁוּם כָּךְ כֻּלָּם הִתְקַלְּסוּ בוֹ כָּל אוֹתוֹ זְמַן.
תָּא חֲזִי, מַה כְּתִיב, (דָּנִיֵּאל אַ) וּלְמִקְצַת יָמִים עֲשָׂרָה נִרְאָה מַרְאֵיהֶן טוֹב מִכָּל הַיְלָדִים הָאוֹכְלִים אֶת פַּת בַּג הַמֶּלֶךְ. נִרְאָה מַרְאֵיהֶן טוֹב, דְּצוּלְמָא דְּמָארֵיהוֹן לָא אַעְדִּיאוּ מִנְּהוֹן, וּמֵאַחֲרִנֵי אַעְדִּיאוּ. מַאן גָּרִים הַאי. בְּגִין דְּלָא אִתְגַּעֲלוּ בְּגִיעוּלֵי מֵיכְלֵיהוֹן. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִּיב בְּהוּ, וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי.
[בלשון הקודש] בֹּא וּרְאֵה מַה כָּתוּב, וּמִקְצָת יָמִים עֲשָׂרָה נִרְאָה מַרְאֵיהֶם טוֹב (וְגוֹ') מִן כָּל הַיְלָדִים הָאֹכְלִים אֵת פַּת בַּג הַמֶּלֶךְ. נִרְאָה מַרְאֵיהֶם טוֹב – שֶׁצֶּלֶם רִבּוֹנָם לֹא זָז מֵהֶם, וּמֵאֲחֵרִים זָז. מִי גָרַם אֶת זֶה? מִשּׁוּם שֶׁלֹּא נִגְעֲלוּ בְּגִעוּלֵי מַאַכְלֵיהֶם. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁכָּתוּב בָּהֶם, וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי.
וְיָדוּעַ הָעֹנֶשׁ בְּחִבּוּט הַקֶּבֶר עַל הָאוֹכֵל מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת:
כָּתַב בְּסֵפֶר אוֹר צַדִּיקִים (פֶּרֶק י"ט), וְזֶה לְשׁוֹן קָדְשׁוֹ: דַּע כִּי מִי שֶׁלֹּא הָיָה מְדַקְדֵּק בְּמַאֲכָלִים בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא הָיָה נִזְהָר לְהַבְחִין בֵּין אִסּוּר לְהֶתֵּר, וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ אִסּוּר מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה אֶלָּא מֵחֲכָמֵינוּ ז"ל. עָנְשׁוֹ שֶׁלְּאַחַר מוֹתוֹ בָּא הַמְמֻנֶּה עַל חִבּוּט הַקֶּבֶר וּמַכֶּה עַל בִּטְנוֹ בְּשַׁרְבִיטוֹ שֶׁל בַּרְזֶל וְאֵשׁ, עַד שֶׁכְּרֵסוֹ נִבְקַעַת וְיוֹצֵא פַּרְשַׁנְדָּא, וְאָז מְהַפְּכִין אוֹתוֹ עַל פָּנָיו וּמַכִּים אוֹתוֹ, וְאוֹמְרִים לוֹ בְּלַע מַה שֶּׁהוֹצֵאתָ, הַשֵּׁם יִשְׁמְרֵנוּ וְיַצִּילֵנוּ מִדִּין הַקָּשֶׁה הַזֶּה וּמְדִכְוָותֵיהּ, וּבִפְרָט בְּאִסּוּר בָּשָׂר בְּחָלָב שֶׁהוּא עָוֹן חָמוּר, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.
תביעה ט"ז: שנתחייבתי ביליוני תעניות:
בספר יסוד התשובה פרק י"ח על פי כתבי האר"י ז"ל [שהדפסנו מחדש]:
על כל כזית צריך להתענות פ"ז תעניות, וכן יצום צ"א יום כמנין "מאכל", ויעלה חלקי ה – ו – י – ה, א – ד – נ – י בכל יום, ואז ישוב להיות מלא"ך מליץ.
האוכל נבילה בין באונס בין ברצון – פגם בת"ת שהוא מחשוף הלב"ן, כי נבילה עשה בישראל.
מי ששחט בסכין שיש בו פגימה – הרי פגם ז"ה ונכרת מקה"ל ה'. "קהל" – עם ג' אותיותיו בגימטריא "פגימה" ודינו "מגיפה", ומתגלגל בכלב, שהוא אוכל נבילות, או בבהמה טהורה שלא תזכה לשחיטה הגונה, רק תמסר ביד הנשחט, ויצא נבילה מתחת ידו, מדה כנגד מדה, שנאמר: "שופך דם האדם באדם [ההוא עצמו] דמו ישפך", תקונו "עוּרָה הנב"ל" – יצום פ"ז צומות כמנין "אלוקים" עם המלה, ויכוון בכל יום "לראשו כתם פ"ז" דברוך שאמר.
האוכל שאר מאכלות אסורות – יצום צ"א יום כמנין "מאכל", ויעלה חלקי ה – ו – י – ה, א – ד – נ – י בכל יום, ואז ישוב להיות מלא"ך מליץ.
תביעה י"ז: בספר הקדוש שבט מוסר פרק ל"ו:
מי ששוחט בסכין פגומה שמיתתו יהיה במגיפה,
כי "פגימה" הם אותיות "מגיפה"
ויש שוחטים ובודקים שהמה קלי הדעת ופושעים. וידוע שכל מי ששוחט בסכין פגומה שמיתתו יהיה במגיפה, כי "פגימה" הם אותיות "מגיפה" ואם אין מת עתה במגפה מתגלגל נשמתו שימות במגפה. וגם נשמתו יתגלגל בכלב, כי כל המאכיל נבלות וטרפות לישראל הוא גוזל ממה ששייך לכלבים, ועליו נאמר (שמות כ"ב) לכלב תשליכון אותו. על כן מי שנגע יראת אלוקים בלבו אל יסמוך על השחיטה של אלו השוחטים.
מי שיש לו יראת שמים לבלתי שמוע אל המנהג הרע הזה שלא תאכלו בשר הנכשר מכח מיעוך שהיתה טריפה הסירכא מצד הדין
עוד שנית בענין משמוש בסירכות למעך בה שנוהגים העולם ונתפשט הנגע בהרבה מדינות וקהילות וממעכים אפילו בנסרך שלא כסדרן שהוא טריפות הנזכר בתלמוד. ובארץ ישראל ובכל תפוצות ישראל היושבים במלכות ישמעאל, כולם מטריפין ואינן ממעכין כלל הסירכות. ועל כן מי שיש לו יראת שמים לבלתי שמוע אל המנהג הרע הזה שלא תאכלו בשר הנכשר מכח מיעוך שהיתה טריפה הסירכא מצד הדין. ולא תקנו בשר מהטבח עד שתדרשו אחר זה. … ודלא כהרבה בודקים סומכים להתיר גם בספק איסור, כיון שאינו מבצבץ, ושמא אם היה מנפח כראוי היה מבצבץ, והם מאכילים טריפות לישראל, דאם כן למה לן למעוך והמשמוש בסירכא יחתוך אותה בסכין ויראה אחר הבצבוץ, אלא ודאי דלא מהני להקל, דהבדיקה שלנו אינו אלא לחומרא. וזה מבואר וברור.
אותם שנוהגין למעך בכח ולסמוך על הבדיקה,
בודאי מאכילים טריפות לישראל
על כן ראוי ונכון להודיע זה הדין על ברור לכל השוחטים ובודקים, להסביר להם ולהבינם היטב, דמה שאנו נוהגים למעך ולמשמש, דאנו אומרים דמה שהלך על ידי מיעוך ומשמוש בנחת לא הוי סירכא אלא רירין בעלמא. אבל אם היינו יודעים בודאי דהוי סירכא, לא מהני משמוש, כי אין סירכא בלא נקב. וקרום שעלה מחמת מכה בריאה לא הוי קרום. ואף על גב שהלך הסירכא על ידי משמוש ואינו מבצבץ, מכל מקום טריפה, אלא שאנו אומרים שלא היה סירכא מעולם אלא רירין, ומכל מקום צריך בדיקה לחומרא כדלעיל.
על כן אותם שנוהגין למעך בכח ולסמוך על הבדיקה, בודאי העושים כן מאכילים טריפות לישראל.
כיון שעל הרוב מתגלגלים בהן נפשות, לכן בעת ששוחט ידאג ויצטער על הצער שמרגיש הנפש המגולגלת
כלל העולה: צריך השוחט להיות תם וישר ירא אלוקים וסר מרע ורחמן מאד. וכששוחט איזה בהמה חיה ועוף, יאמר בתחלת השחיטה התפלה של מעלה. וכיון שעל הרוב מתגלגלים בהן נפשות לכן בעת ששוחט ידאג ויצטער על הצער שמרגיש הנפש המגולגלת אם יש שם. ויראה בעצמו כאלו מה שעושה לשחוט הבהמה הוא לתועלתה להושיעה מצערה שיושבת בגוף בהמה, ואף על פי שמצערה עם השחיטה כוונתו לטוב לה, כרופא הזה שמצער לחולה בהקזות והרקות וכוונתו לרפאו מחוליו. ובהיות השוחט ירא אלוקים לבו יטהר, להבין כל זה ולתקן הנפש המגולגלת שם.
ויתפלל להקדוש ברוך הוא: יהי רצון שֶׁיֵּאָכֵל בשר זה בדבר מצוה ובברכה כדי שישתלם תיקון הנפש אם נתגלגל בתוכה. וכן תראה כי ביעקב אבינו עליו השלום כששלח מנחה לעשו שהיה עובד עבודת גלולים, חשש על הבהמות שהיה מגולגל בהם איזה נפשות, לשלחם לו, פן יקריבם לעבודת גלולים, ונמצאים נאבדים. מה עשה: וילן שם בלילה ההוא ויקח מן הבא בידו עזים מאתים וגו', הניח הבחירה ביד הבהמות שהבאות בידו מאליהם שלח לעשו, וזהו מן הבא בידו. משום דכל בהמה שיש בקרבה איזה נפש מגולגלת, אם רוצים לשולחה לדבר הרשות מפצרת שלא לילך, כי הנפש המגולגלת בקרבה מכריחה שלא תלך. ולכן יעקב אבינו עליו השלום לא הפציר ליקח בהמה בעל כרחה לשלוח, משום חשש זה, אלא ויקח מן הבא בידו מאליו עזים מאתים ותישים עשרים וגו'. ופירוש הכתוב הטעם: משום שהיה מנחה לעשו שהיה עובד עבודת גלולים, (ובחיבור על הפרשיות אשר לי הארכתי בזה).
טעם הבעל תשובה שלא יאכל בשר עד תשלום
תשובתו לבד שבתות וימים טובים
וזהו טעם הבעל תשובה שלא יאכל בשר עד תשלום תשובתו, לבד שבתות וימים טובים. משום שכיון עדיין אינו מתוקן מעונות שבידו אין בו כח לתקן לאחרים. אך בשבתות וימים טובים שמתלוה עמו קדושת הימים, ובפרט בשבתות שנוסף לו קדושת נשמה יתירה יאכל בשר, כי בכח התשובה יוכל לתקן, וזהו הרומז בפסוק בפרשת ויקרא, אם עולה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו אל פתח אהל מועד יקריב אותו לרצונו לפני ה'. כלומר, יקריב הקרבן לרצונו לפני ה' כשם שרצונו שאם יתגלגל בבהמה, השוחט אותה יכוין לתקנה ולהקריב אותה לפני ה', כך הוא יקריב אותה בכוונה שאם יש איזה נפש מגולגל בבהמה זו שיקריב לפני ה'.
ורמוז גם כן בפרשת אמור באומרו (שמות כ"ב), וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצונכם תזבחו. הכוונה, לרצונכם, שֶׁיִּמָּצֵא מתקן אם יתגלגל נפשותם בבהמה, גם כן אתם תזבחו בזו הכוונה לתקן איזה נפש אם יש בבהמה שמביאים אותם לזבוח לפני.
טוב שבטבחים שותפו של עמלק,
מה עמלק אכזר אף זה אכזר
ויתנהג עצמו ברחמנות בכל דבר יותר מכל אדם, כדי להתגבר על מזלו המחייבו להיות אכזר. ובהיותו נוהג ברחמנות אין יכולים לומר עליו (קידושין פ"ב) טוב שבטבחים שותפו של עמלק כדפירשו חז"ל, מה עמלק אכזר אף זה אכזר, שהטבעיות המורה באומנתו הוא האכזריות.
ולכן כל – כך שהוא טוב וזריז לשחוט מורה באכזרי כעמלק, אך כיון שמרגיל עצמו במדת הרחמנות, גם כשישחט יהיה כמרחם באופן שלא יהיה מקום לדמותו לעמלק.
ואם נתנבלה איזה בהמה על ידו, ידאג ויצטער מאד בינו לבין עצמו, שמא איזה עון שבידו גרם לזה, ואפשר שהיה בבהמה איזה נפש מגולגלת וקלקלה בידו, וכמה צער מגיע לאותו נפש שהרגיש וסבל צער השחיטה בלי תקון, ואדרבא איבוד לה וצער אין כמוהו. לכן ראוי לו שיצטער הרבה כשיוצא תקלה מתחת ידו, מהטעם האמור, ויפשפש במעשיו ויתפלל לפני הקב"ה על צער הנפש ההיא אם היה בבהמה זו שקלקלה.
גם יתפלל בלבו שאם יש ניצוץ קדושה שיתתקן על ידי הברכה באכלם אותה, דעיקר תיקונה עם ברכה שמברכים להקב"ה באוכלם אותה, ובפרט אם האוכלים תלמידי חכמים ויראת שמים, או בסעודות מצוה כסעודת ברית מילה וכדומה, (וכבר הזכרתי בפרקים דלעיל (עיין פרק י"ח) מעשה שהביא בעל ספר החרדים ז"ל צודק לענין זה, תראהו משם).
אם אין השוחט מכוין בכל הכוונות ותפלות אלו, נעשה שותפו של סמא"ל הרשע, שהוא המוציא נפשות האדם, והוא מוציא נפש של הבהמה, וסמא"ל טוב ממנו.
ויראה השוחט בעיני שכלו, איך מחויב בכל הכוונות ותפלות אלו, דאם לא כן נעשה שותפו של סמא"ל הרשע, שהוא המוציא נפשות האדם, והוא מוציא נפש של הבהמה, וסמא"ל טוב ממנו. משום דסמא"ל גורם לפעמים שבראותו אדם שהגיע עת פקודתו מתודה להקב"ה אף על פי שהוא מנגדו שלא יתודה, מיהו אם לא שמע לעצתו קנה עולמו על ידו. מה שאין כן השוחט, שאם אינו ירא שמים ואין בו שום אחד מהתנאים הנזכרים, גורם בוודאי באיבוד כמה נפשות מגולגלות בבהמה חיה ועוף, ונחשב לו כאלו הורג נפש (כנזכר לעיל מספר הקנה). אך בהיותו מכוין בכל הנזכר לא נקרא מוציא נפשות כי אם מתקן נפשות, ומכניסם למקומם.
וכמה מעלת השוחט שהוא ירא אלוקים וסר מרע, שמאכיל לישראל דבר טהרה, המזכך הנשמה ומשמחה בשבתות וימים טובים באוכלם בשר, כי אין שמחה אלא בבשר ויין כנודע. וזכות הרבים תלוי בו, והדבר בהפכו חס ושלום.
תביעה י"ח: כל הבעלי חיים יתבעו אותי בבית דין של מעלה
צער בעלי חיים:
הבעיה של צער בעלי חיים שבאמת היו צריכים לאסור לכל היהודים לאכול בשר עוף ובהמה כזה.
וזה לשון השמלה חדשה (סימן כד סעיף י"ז) וזה לשונו: עיקור, כיצד? כגון ששחט בסכין פגום כמבואר בסימן י"ח, [ועל זה יש כבר שיעור של הרב שלום רוט 3 שעות, ומי שמעונין לשמוע יכול לשמוע].
ובמטה אשר שם, בסכין פגום: זהו עיקור לדעת רש"י, ועיקור השני הוא לדעת בעל הלכות גדולות, והא דאינו מונה סכין פגומה בהלכות שחיטה לבעל הלכות גדולות? משום דלא הוי שחיטה כלל שאינו אלא חונק, וכו', עד כאן לשונו.
הרי אנו רואים מזה שכל השחיטות ששוחטים בסכין פגום זה לא נקרא שחיטה אלא נקרא חנק, שחונקים את העוף!!!
אז מהיום לפי דעת השולחן ערוך ניתן את השם האמיתי לרוב הבדצי"ם ששוחטים בסכין פגום, "חנק הבדצי"ם" בהכשר של הצדיק הקדוש הזה שמתיר חנק לכל הבהמות והעופות.
וזה לשון ספר החינוך:
א) בספר החינוך מצוה תנ"א וז"ל: ואומר גם כן על דרך הפשט כי מצות השחיטה הוא מאותו הטעם לפי שידוע כי מהצואר יצא דם הגוף יותר מבשאר מקומות הגוף ולכן נצטוינו לשחטו משם, טרם שנאכלהו, כי משם יצא כל דמו ולא נאכל הנפש עם הבשר.
צער בעל חיים
ועוד נאמר בטעם השחיטה מן הצואר ובסכין בדוק כדי שלא נצער בעלי החיים יותר מדאי כי התורה התירן לאדם למעלתו ליזון מהם ולכל צרכיו ולא לצערם חנם, וכבר דברו חכמים הרבה באיסור צער בעלי חיים אם הוא איסור דאורייתא והעולה לפי הדומה שאיסור דאורייתא הוא. עכ"ל.
ב) וכן מרמז הרמב"ן (בראשית א' כ"ט) וז"ל: כי התיר הגוף בחי שאינו מדבר, אחר מיתה, לא הנפש עצמה, וזה טעם השחיטה, ומה שאמר צער בעלי חיים דאורייתא, וזה ברכתינו שנברך אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַשְּׁחִיטָה, עד כאן.
זאת אומרת אם לא נזהרים על הסכין שיהיה כשר בלי שום פגימה הברכה הוא ברכה לבטלה, ועובר על צער בעלי חיים שאיסורו מן התורה.
ג) בשו"ת חת"ס (או"ח סימן נ"ד) העתיק ד' הרמב"ן והוסיף עליה "נראה מדבריו אחר שהרשה יתברך לנו לאכול בשר בעל חי, רצה שלא נתאכזר, ולרחם עליהם למעט צערם, על כן צוה לשחוט מן הצואר ומברכין אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַשְּׁחִיטָה, כאילו נאמר אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַשְּׁחִיטָה לְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת" עכ"ל.
ה) ובפרי מגדים הלכות שחיטה (בסוף הפתיחה), כתב "טעם מצוה זו הביאו האליהו רבה בשם ספר החינוך, דְּרֹב דָּם יוֹצֵא מִצַּוַּאר, כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא הַדָּם, ועוד משום צער בעלי חיים … וכן בסכין פגום אסור משום צער בעלי חיים… עכ"ל
ו) החיד"א (במחזיק ברכה סימן ח"י ס"ג) כתב דמהאי טעמא [משום צער בעלי חיים] אסור לשחוט בלי בדיקת סכין שלפניה.
ז) וכסברת החינוך דגם בעידן שחיטה למעוטי בצערא עדיף תמצא בר"ן חולין במשנה דהשוחט מן הצדדין שכתב בזה הלשון: כיון דשחיטה בסימנין היא כי שחיטה מן הצדדין וחותך מן המפרקת איכא צער בעלי חיים. עכ"ל. וכן יש לנו ספר שלם על צער בעלי חיים, ראה שם. – הרי רואים מכאן ששחיטה בסכין פגום הוא צער בעלי חיים.
תביעה י"ט: אני תובע אותו על שקילקל לי כל הדורות שלי העתידים לבוא!!!
חשבון מספר הצאצאים היוצאים מאדם אחד (בחישוב של חמש ילדים למשפחה) במשך עשר דורות (300 שנה), כשכל דור הוא שלושים שנה (בעצם כל דור הוא רק 25 שנה).
צא וחשוב, כשיהודי מעורר יהודי אחד בלבד על שמירת הכשרות ולא לאכול בשר טרף של הבדצי"ם המאכילים נבילות וטיפות חלב ודם – הוא הציל בכך 48 מיליון יהודים, שיישארו יהודים.
חשבון פשוט: (כל אחד יכול לבדוק במחשבון) חמש ילדים שכל אחד מביא חמש ילדים מגיע לאחר 11 דורות ל 48 מיליון ילדים
- 5
5
- 25
5
- 125
5
- 625
5
- 3125
5
- 15,625
5
- 78,125
5
- 390,625
5
- 1,953,125
5
- 9,765,625
5
- 48,828,125
המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא
בסוף צריכים לתקן 11.
תביעה כ': אני תובע אותו [את הרב המכשיר – המכשיל] על אשר מכין את הסכין להרוג חס ושלום שש מליון יהודים, כמו שאמרו גדולי ישראל:
כָּל כוֹחוֹ שֶׁל הָרָשָׁע הַגֶּרְמָנִי יִמַּח שְׁמוֹ בָּא עַל יְדֵי שֶׁאָכְלוּ מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת שֶׁהָיוּ שׁוֹחֲטִים קַלִּים וּמִזֶּה נוֹלָד עֲמָלֵק הַגֶּרְמָנִי
יָדוּעַ הַמַּעֲשֶׂה שְהַבַּעשֶׁ"ט הַקָּדוֹשׁ נָסַע לְגֶרְמַנְיָה, וְרָאָה שֶׁיֵּשׁ גְּזֵרָה נוֹרָאָה עַל הַיְהוּדִים, וְקָרָא לְתַלְמִידוֹ שֶׁיָּבוֹא בְּיַחַד עִמּוֹ לְבַטֵּל אֶת הַגְּזֵרָה, מִשּׁוּם טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד, וְרָאוּ הַגְּזֵרָה עַל הַמָּקוֹם שֶׁנִּקְרָא אוּשְׁפְצִין שֶׁשָּׂם הָיָה אַחַר כָּךְ לְמַחֲנֶה הַהַשְׁמָדָה 'אוֹשְׁוִיץ'[ד]. וְכַיָּדוּעַ שֶׁעַל רַכְּבוֹת הַהַשְׁמָדָה הָיָה כִּתּוּב 'הוֹבָלַת בָּשָׂר', וְזֶה הָיָה הַכִּתּוּב מֵאוֹתָם שָׁנִים, ה"י. – וּבְסֵפֶר דְּרָשׁוֹת הַגְּרָ"ש שווייצער [שְׁלִיטָ"א], זי"ע, מֵבִיא מֵהַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ רַבִּי אַהֲרֹן מִבֶעלְזָא זְיָ"ע, שֶׁאָמַר: כָּל כוֹחוֹ שֶׁל הָרָשָׁע הַגֶּרְמָנִי יִמַּח שְׁמוֹ בָּא עַל יְדֵי שֶׁאָכְלוּ מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת שֶׁהָיוּ שׁוֹחֲטִים קַלִּים וּמִזֶּה נוֹלָד עֲמָלֵק הַגֶּרְמָנִי, וְהָיָה בְּמִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הִשְׁחִיזוּ הַסַּכִּינִים כִּדְבָעֵי, הִשְׁחִיז אֶת הַחֶרֶב שֶׁל הַבַּעַל דָּבָר, שֶׁהוּא שַׂר שֶׁל עֲמָלֵק, וְעַל יְדֵי זֶה הָיָה בְּכֹחוֹ לִשְׁחוֹט מִילְיוֹנֵי יְהוּדִים רָחַ"ל.
עוֹד מְּסוּפָר עַל הַצַּדִּיק הַנַּ"ל: שֶׁבִּשְׁנוֹת הַשּׁוֹאָה הִתְחַנְנוּ אֵלָיו כַּמָּה אֲנָשִׁים וּבִקְשׁוּ שֶׁיִּתְאַמֵּץ לְבַטֵּל אֶת הַגְּזֵרָה הַנּוֹרָאָה, וְאָמַר: שֶׁכָּל הַצָּרָה בָּאָה בִּגְלַל הַשְּׁחִיטָה הַטְּרֵפָה, וְהָרָשָׁע הַגֶּרְמָנִי הוּא קְלִפַּת עֲמָלֵק בְּעַצְמוֹ[ה], וּכְמוֹ שֶׁבְּמִלְחֶמֶת עֲמָלֵק כָּתוּב (שְׁמוֹת פֶּרֶק יז ט-יא) "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי. וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ משֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק. וִידֵי משֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ". וְהָיוּ שָׁם ג' צַדִּיקִים: מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וְחוּר, שֶׁהִתְפַּלְּלוּ וְנִלְחֲמוּ מִלְחָמָה רוּחָנִית כָּךְ גַּם הַיּוֹם צָרִיךְ ג' צַדִּיקִים כְּדֵי לְבַטֵּל אֶת הַגְּזֵרָה, וְחִפְּשׂוּ וּמָצְאוּ רַק עוֹד אֶחָד [נֶכֶד החת"ם סוֹפֵר], וְלֹא נִמְצָא הַצַּדִּיק הַשְּׁלִישִׁי. וְלָכֵן לֹא עָלְתָה בְּיָדוֹ.
בְאוֹתוֹ הַמָּקוֹם שֶׁהָיָה הַשְׁחִיטוֹת שֶׁל הַבְּהֵמוֹת הָיָה אַחַר כָּךְ מַחֲנֵה הַהַשָׁמָדָה
וְהַדְּבָרִים מַבְהִילִים בְּיוֹתֵר, לְמִי שֶּׁמִּתְבּוֹנֵן הֵיטֵב, בְּדַפֵּי הַהִיסְטוֹרְיָה שֶׁעָבַר עַמֵּינוּ בְּעֵת מִלְחֶמֶת הַשּׁוֹאָה, שֶׁבְּאוֹתָם הַרְכָּבוֹת שֶׁהוֹבִילוּ אֶת הַבְּהֵמוֹת הֲלֹא כְּשֵׁרִים, לְהַאֲכִיל אֶת כְּלַל יִשְׂרָאֵל פִּגּוּלִים, כַּעֲבוֹר עַשְׂרוֹת שָׁנִים – הוֹבִילוּ בָּהֶם אֶת אַחֵינוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לְמַחֲנֶה הַהַשָׁמָדה 'אוֹשְׁוִויץ', וּבְאוֹתוֹ הַמָּקוֹם שֶׁהָיָה הַשְׁחִיטוֹת שֶׁל הַבְּהֵמוֹת הָיָה אַחַר כָּךְ מַחֲנֵה הַהַשָׁמָדה[ו] וְכַיָּדוּעַ שֶׁעַל רְכַבוֹת הַהַשְׁמָדָה הָיָה כִּיתּוּב 'הוֹבַלֹת בְּהֵמוֹת', וְזֶה הָיָה הַכִּתּוּב מֵאוֹתָם שָׁנִים, (וְאָנוּ רוֹאִים כָּאן מַמָּשׁ מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה) ה"י.
וְהַגָּאוֹן הַצַּדִּיק הַמְקוּבָל הַמְּיֻחָד שֶׁבְּדוֹרֵנוּ פְּאֵר הַדּוֹר וַהֲדָרוֹ הָרַב עוֹבַדְיָה יוֹסֵף זיע"א, אָמַר: כִּי כָּל הָאֲנָשִׁים שְׁנִיסְפוּ בְּשׁוֹאָה הָיוּ גִּלְגּוּלִים, [עוֹד שָׁמַעְתִּי מִשְּׁמוֹ שֶׁהֵם הָיוּ מִדּוֹרוֹ שֶׁל מָרְדְּכַי הַצַּדִּיק וְאָכְלוּ שָׁם בִּסְעוּדָה לָכֵן נֶאֶסְפוּ כָּעֵת רָחַ"ל מִפְּנֵי שֶׁנֶּהֱנוּ מִסְּעוּדָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע, וְזֶה הָיָה הַתִּקּוּן שֶׁלָּהֶם (וְרַבִּים יָצְאוּ נֶגֶד דִיבּוּרוֹ שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק) וַאֲנִי הַקָּטָן אָבִיא רְאָיָה לִדְבָרָיו, שֶׁכַּיָּדוּעַ שֶׁאוֹתוֹ רָשָׁע 'הִיטְלֶר' יִמַּח שְׁמוֹ וְזִכְרוֹ, הָיָה מַקְפִּיד בְּכֹל יוֹם וְיוֹם שֶׁיַּהַרְגוּ דַוְוקָא עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר, [כָּךְ כָּתוּב בְאֶנְצִיקְלוֹפֶדְיָה – הַחֶשְׁבּוֹן בְּדִיּוּק לְפִי בָּתֵּי הַגַּז, וְכַמָּה שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ מָקוֹם בְּבָתֵּי הַגָּז הָיָה חוֹפֵר בּוֹר גָּדוֹל וְהִכְנִיס לְשָׁם לְעֵרֶךְ 1600 יְהוּדִים וְכִסָּה אוֹתָם, וְיֵשׁ כַּמָּה אֲנָשִׁים שֶׁזָּכוּ לְהִינָצֵל וּלְהִשָּׁאֵר בַּחַיִּים סִפְּרוּ אֶת זֶה] וְזֶהוּ מֵרוּמָז כְּנֶגֶד עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים שְׁקָלִים שֶּׁשָּׁקַל הַמָּן הָרָשָׁע – לְאַחַשְוֵורוֹשׁ, שֶׁגַּם אָז נִתְחַיְיבוּ כְּלָיָה מֵאוֹתוֹ סִיבָּה – שֶׁנֶּהֱנוּ מִסְּעוּדָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע, כְּמוֹ שֶׁאִיתָא בַּגְּמָרָא מְגִלָּה (יב.): "מִפְּנֵי מַה נִתְחַיְיבוּ שׂוֹנְאֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר כְּלָיָה? אָמַר לָהֶם: אִמְרוּ אַתֶּם! – אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁנֶּהֱנוּ מִסְּעוּדָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע" ע"כ. – עוֹד יָדוּעַ מֵעִנְיַן מִּשְׁפַּט נִירְנְבֶרְג שֶׁבְּדִיּוּק נִשְׁפְּטוּ וְנִתְּלוּ עֲשָׂרָה נָאצִים ימ"ש, וְהֵם כְּנֶגֶד עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן וְהֵם בְּעַצְמָם גַּם אָמְרוּ כֵּן, (ובהמשך נדבר מזה בהרחבה).
אִיתָא בַּגְּמָרָא מְגִלָּה (ז' ע"ב): "חַיָּב אָדָם לִבְסוּמֵי בְּפוּרַיָּא עַד דְּלֹא יָדַע בֵּין אָרוּר הָמָן לְבָרוּךְ מָרְדְּכַי". וְהָעִנְיָן הוּא שֶׁעַל יְדֵי שֶׁיִּשְׁתֶּה יַיִן, יִזְכֶּה לָצֵאת מִגַּשְׁמִיּוּת הַדַּעַת, וּלְהִכָּנֵס לְרוּחָנִיּוּת הַדַּעַת – הַדַּעַת הָאֲמִתִּית וְיִתְבָּאֵר לְהַלָּן.
כָּתוּב בְּסֵפֶר קַב הַיָּשָׁר (פֶּרֶק קב): בָּשָׂר בַּגִּימַטְרִיָּה מִנְיָן הַשָּׁנִים שֶׁחָיוּ הָאָבוֹת אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב בְּיַחַד עוֹלָה תק"ב בַּגִּימַטְרִיָּה בָּשָׂר[ז] שֶׁהֵם בִּקְדוּשָׁה, כְּנֶגֶד הַקְּלִפָּה שֶׁכָּתוּב בְּפָסוּק (שְׁמוֹת כב ל) וּבָשָׂר בְּשָׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ, (וְעַין עֵץ חַיִּים שַׁעַר מ"ט פ"ו). – וּמֵאִידָךְ גִּיסָא "אָרוּר הָמָן" גִּימַטְרִיָּה 502–וְכֵן "בָּרוּךְ מָרְדְּכַי", גִּימַטְרִיָּה 502 בְּגִימַטְרִיָּא תק"ב, שֶׁהוּא סַךְ "בָּשָׂר", הַיְנוּ שֶׁעַל יְדֵי אֲכִילַת בָּשָׂר אֶפְשָׁר לַעֲלוֹת לַבְּחִינָה הַנִּשְׂגָּבָה שֶׁל "בָּרוּךְ מָרְדְּכַי", וְאֶפְשָׁר חָלִילָה לָרֶדֶת לִשְׁאוֹל תַּחְתִּית – "אָרוּר הָמָן". וּמִפְּנֵי זֶה אָנוּ רוֹאִים הַיּוֹם שֶׁכָּל כָּךְ הַרְבֵּה בַּחוּרִים וְאַבְרֵכִים יוֹצְאִים לְתַרְבּוּת רָעָה רח"ל, כְמְבוֹאָר בְאַגְרָא דְפִּרְקָא (אוֹת קכ"א, וְעוֹד, עי"ש). – בֵּאוּר הַדְּבָרִים שֶׁעַל יְדֵי אֲכִילַת בָּשָׂר כָּשֵׁר וּמְהֻדָּר, זוֹכִים לַעֲלוֹת מַעְלָה מַעֲלָה, וּלְתַקֵּן אֶת כָּל הַנִּצּוֹצוֹת, בְּחִינַת "בָּרוּךְ מָרְדְּכַי", וְאִם חָלִילָה אוֹכְלִים בָּשָׂר טְרֵפָה מְקַלְקְלִים הַכֹּל, עַד שֶׁמַּגִּיעִים לִבְחִינַת "אָרוּר הָמָן". – וְעַל יְדֵי שֶׁשּׁוֹתִים וּמִתְבַּסְמִים בְּיַיִן בְּיוֹם הַפּוּרִים, מְגַלִּים מִי הוּא הָאִישׁ אֲשֶׁר זוֹכֶה לֶאֱכוֹל מַאֲכָלוֹת כְּשֵׁרִים, וּמִי הוּא שֶׁחָלִילָה נִכְשָׁל בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרִים וּבְפִּיגוּלִים, בְּסוֹד "נִכְנַס יַיִן יָצָא סוֹד", כִּי לִפְעָמִים נִרְאָה עַל אָדָם מְסֻיָּם שֶׁהוּא נִזְהָר מִמַּאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת וְעַל יְדֵי שֶׁשָּׁתָה יַיִן הִבְאִישׁ רֵיחוֹ וְנוֹדַע שֶׁהוּא אֵינוֹ נִזְהָר מִמַּאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת וּמְגַאֵל אֶת נַפְשׁוֹ בְּפִּיגוּלִים. וְזֶה הָעִנְיָן שֶׁחַיָּב אָדָם לִבְסוּמֵי בְּפוּרַיָּא עַד דְּלֹא יָדַע בֵּין אָרוּר הָמָן לְבָרוּךְ מָרְדְּכַי, וְהַדְּבָרִים נִפְלָאִים[ח].
הרי רואים מכאן שכל השואה הייתה בגלל סכינים פגומים, וזה עכשיו המלחמה האחרונה לפני ביאת המשיח, והרבנים הרשעים האלו מחדדים את הסכין של הפצצה האטומית שיזרקו ח"ו על ארץ ישראל. ראו הזהרנוכם!!!
תביעה כא: אני תובע אותו על אשר גרם למשיח שימשיך לסבול צער ישראל ויתעכב מלבוא וכל הצרות והאסונות שנגרמים בגלל זה כמו שכתוב בזוהר הקדוש בתיקוני זוהר תיקון ל':
אוי להם לאותם אנשים הגורמים, שרוחו של משיח יסתלק וילך לו מהעולם, ולא יוכל לשוב לעולם, שהמה, הם העושים את התורה ליבשה, כלומר, בלי משהו לחלוחית של שכל ודעת, כי מצטמצמים רק בחלק המעשי של התורה. ואינם רוצים להשתדל ולהבין בחכמת הקבלה, לידע ולהשכיל בסודות התורה וטעמי מצוה. ווי לון דגרמין עניותא וחרבא וביזה והרג ואבדן בעלמא – אוי להם, שהם גורמים במעשיהם הללו, שיהיו עניות וחרב וחמס וביזה והריגות והשמדות בעולם.
אין המשיח נגלה, ואין ישראל נגאלים אלא על ידי מעשה התחתונים ותפלותיהם, בסוד תנו עז לאלהים
איתא בכתבי האריז"ל – שער הגלגולים (הקדמה טו:):
… לפי שהנשמה הקדושה אי אפשר לה להכרת ממקום הקדושה, כי הבורא יתברך חשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, אפילו נצוץ קטן של נשמה קדושה, וממקום קדושתו יתברך משפיע, וממשיך מזון אל אותם הנשמות שבתוך הקליפות ההם, ומאותו השפע נותנים גם הקליפות, ולכן רודפים להחטיא את האדם, כאחד הרודף וטורח אחר מזונותיו, ולא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב:
והנה כאשר נחרב בית המקדש, גלתה שכינה בין הקליפות, לפי שהנשמות שגלו ביניהם, אין בהם כח ויכולת לצאת מתוכם, כיון שנפגמו בחטאם. ועל כן שכינתו יתברך, אשר עליה נאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה, נכנסת ביניהם כדי ללקט אותם נצוצות נשמות אשר בתוכם, ומבררת אותם ומעלה אותם למקום הקדושה, ומחדשם, ומורידם בעולם הזה, בגופות האנשים. ובזה תבין היטב סוד גלות שכינה. ומיום שנחרב בית המקדש, זו מלאכתו יתברך, עד שיכלה מלאכתו ללקוט כל הנשמות שנפלו בין הקליפות של האדם הבליעל ונתערבו בו מראשו ועד רגליו, ועד שיגמר ללקט אפילו אותם שנפלו עד הרגלים, אין המשיח נגלה, ואין ישראל נגאלים. כמבואר אצלינו בזוהר בפרשת פקודי וז"ל, כד מטו רגלין ברגלין, כדין כתיב ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים. ואמנם אין השכינה מלקטת אותם, אלא על ידי מעשה התחתונים ותפלותיהם, בסוד תנו עז לאלהים. וכפי גדר מעשה התחתונים, כך גדר הוצאות הנשמות והנצוצות ההם. ואלו כל ישראל היו שבים בתשובה גמורה, היה כח בשכינתו יתברך להוציא כל הנשמות משם ברגע אחד. אבל חטאתינו מתישים כחה, וכמו שאמר הכתוב "צור ילדך תשי", וכאשר יכלו הנשמות מלצאת משם, אז גם שכינתו יתברך תצא משם, ויסתלק חיותם, וימותו הקליפות, והרשעה כלה בעשן תכלה, וזה סוד פסוק בלע המות לנצח וגו'. רוצה לומר, שהקליפות הנקראות מות, יכלו ויבולעו ברגע אחד, מסבת הסתלקות שכינתו יתברך מתוכם. וכל נצוצות נשמות אשר ביניהם כנזכר, עכ"ל.
כל זה נאמר לכל יהודי פרטי, אבל אתם רבנים שאחראים על הציבור ויודעים את האמת ולא אומרים, עליכם נאמר "אבל אנחנו אשמים על אחינו". ויתבעו אותכם על כל כזית וכזית שלא צעקתם לכל עם ישראל בקולי קולות, להסיר מכשול.
תביעה כב: אני תובע אותו על גודל הפגם של מאכלות אסורות בזה ובבא:
- רוב אפיקורסות רח"ל מתנוצץ באדם על ידי אכילת נבילות וטריפות, (תורת משה פרשת קדושים).
- מאכלות אסורות פוגם אפילו בשוגג, אלא שיתשנה הפגם דבמזיד תעשה נפשו שקץ, ובשוגג תטמטם נפשו ונטמאת (אור החיים הקדוש פרשת שמיני).
3.אם אתם קדושים ופרושים משקוצי נבילות וטריפות הרי אתם שלי, ואם לאו אינכם שלי (רש"י משפטים ל').
- אין עבירה גדולה כל כך כמאכלות אסורות שמזה יצאו מדינות שלימות לתרבות רעה (שו"ת דברי חיים סימן ז').
- כל מה שסובל האדם בעולם הזה הוא מפני שלא נזהר במאכלות אסורות (זוהר הקדוש ח"ג דף מ"ב).
- יוצא מרשות הקדושה ונכנס לרשות הסטרא אחרא (זוהר הקדוש ח"ג דף מ"ב).
- אוי להם ואי לנפשם כי לא יתדבקו בצרור החיים כלל ודנין אותו לאחר מיתתו כאדם מגועל, כי הקב"ה גועלו בעולם הזה ובעולם הבא (זוהר הקדוש ח"ג דף מ"א).
- מדבק נפשו בסטארא אחרא וגועל נפשו ורוחו, ורוח הטומאה שורה עליו (זוהר הקדוש ח"ג דף מ"ב).
- נעשה פני חיה רעה (זוהר הקדוש ח"ב דף קכ"ה).
- נכנס בו מחשבת כפירה ומינות (רמב"ם).
- הבנים יוצאים לתרבות רעה ח"ו (אגרא דפרקא אות קכ"ו).
- מכניס טומאה בלבו ובנפשו של אדם (מסילת ישרים)
- למה משיח לא בא בשנת הכת"ר?– תשובה! עבור שוחטים קלים, (דרך הנשר, שמרו משפט).
- כל האוכל מאכלות אסורות מעכב ביאת משיח צדקינו- מי החריב את ביתינו אשר עדיין לא נבנה בימינו, והשכינהבגלות עדיין בעונינו? – מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום ? עבור שוחטים שמאכילים נבילות וטריפות (בריתמטה משה על הגדה של פסח).
- אין לו טהרה עולמית ומאבד חלק עולם הזה ועולם הבא (יש שכר עמוד מ"ב).
- נעשה מין ורשע (האריז"ל).
- מליון יהודים נהרגו בשנת ת"ח עבור שוחטים קלים (קב הישר פרק קב).
- שלשה וחצי מיליון יהודים יצאו מן הדת בגרמניה עבור שוחטים קלים (שו"ת דברי חיים).
- הבעל שם טוב בא לעולם לתקן השחיטה (ברכת אברהם).
- מחזה מחרידה ומזעזע: השוחט אינו שוחט עוף או במה, רק שוחט את עצמו.
- אכילת נבילות וטריפות חמור יותר מחילול שבת קודש (חפץ חיים).
- רואים אנו מכל זה ג"כ דהמכשול במאכלות אסורות מביא את האדם לידי מינות ועבודה זרה רח"ל, והוא כדברי הרה"ק מאפטא זי"ע שאמר לאיש ההוא שאם לא אכל
בנו חמץ בפסח אפשר להושיעו, כי בזה תלוי כל ענין
חטא עבודה זרה, דאם אכל חמץ בפסח ח"ו אין לו הזכות ואפשריות לינצל מחטא
עבודה זרה, מה שאין כן אם ניצול מאיסור חמץ.
תביעה כג: אני תובע אותו על גודל האסונות וההפגמים שהכשיל אותנו על אף ששלחנו להם את הספר כור ההיתוך ויודע מה שקרה שם, והם היו שוגגים והוא הכשיל אותנו במזיד!!!
זה סיפור שקרה לפני כארבע מאות שנה בעיר איפה שה"מגלה עמוקות" היה הרב שמה [בעיר קראקא]. וזה זיעזע אז את העולם כולו, ובמיוחד את יהודי אירופה, ומעשה שהיה כך היה:
*
קצבים יראים ושלמים בעלי צדקה מאכילים בשוגג ובלי יודעין עיר שלמה של רבבות אלפי יהודים עם בשר חזיר ממש.
*
18 נקודות מהסיפור
תוכן הסיפור:
- מה שקצבים מסוגלים לעשות.
- גדולי ישראל נופלים במלכודת.
- דרך ושיטה לרמות את כלל ישראל באכילת ונבילות וטריפות.
- קצבים מחלקים צדקה ביד רחבה לכל נרשא ונצרך.
- לקצבים מקום מכובד בכל עניני הקהילה ועומדים במרכזה.
- מקום מיוחד בשמחות ובאירועים משפחתיים מוכן עבורם בכל אירוע.
- הבחורים המכובדים היפים והטובים ביותר חתניהם.
- בית החיים מתמלא בנשמות של צעירים שנקטעו בדמי ימיהם.
- אנשים צעירים משאירים אלמנות ויתומים ל"ע.
- ילדים צעירים נפטרים מן העולם ללא עת ומשאירים הורים מלאי צער.
- העיר כולה על גלגלים.
- אלפי קילוגרמים של בשר נזרקים לאפתות.
- כלים בערך של מליוני דולרים נשברים ונזרקים לזבל.
- עשרות בחורים ואברכים תלמידי חכמים עוזבים את הדרך הישר.
- מנקרים מאכילים חלב ודם לעיר שלמה ששמה קראקא במשך עשרות שנים.
- תלמידי חכמים –רבנים – דיינים – גאונים וצדיקים – ראשי ישיבות כלי קודש – סופרים – שוחטים מלמדים – בני ישיבות – חסידים ואנשי מעשה –
תינוקות של בית רבן ועשרות אלפי משפחות חשובות אוכלים נבילות וטריפות חלב ודם עשרות שנים. - בכיות ויללות עד לב השמים בכל קראקא.
- ה"מגלה עמוקות"גוזר עשרות תעניות בגלל עשרות המגיפות.
הסיפור ממבט אחר
כמה היבטים של המעשה הנורא
ההבדל בין מאנסי לקראקא – ארץ ישראל
- לקראקא היה רב אחד –במאנסי ישנם מאות רבנים.
- בקראקא היו שני קצבים –במאנסי מאות קצבים.
- בקראקא האכילות טריפה בשוגג –במאנסי במזיד.
- בקראקא זה קרה מתחת לאפו של הרב, –במאנסי הוא בהכשר ובהסכמתם של חלק מהרע-בנים.
- קראקא היתה רק עיר אחת –במאנסי ישנן מאות קהילות חרדיות, שהוא חלק גדול מכלל ישראל.
- בקראקא הקצבים חזרו בתשובה בהתעוררות הראשונה –במאנסי לאחר עשרות שנים של זעקה מרה על ידי רבנים גדולי ישראל,ואנשי המחנו"ט (ראשי-תיבות: מאכילית חלב נבילות וטריפות) עדיין עוד ישנם מאכילי חלב.
- בקראקא הקצבים חששו מאימת יום הדין הגדול והנורא –במאנסי למאכילי הטריפות לא הי' כל פחד.
- בקראקא הרבנים קרעו לבבם ובכו על חורבן בית המקדש – במאנסי לוקחים חלק גדול של הרבנים קרוב למליון דולר דמי הכשר, בכדי להתגונן נגד הרבנים המעוררים, להשתיק את הערעור, ולטשטש את המוחות היהודים התמימים ולא להרשות חלילה ליהודים שיפסיקו לאכול בשר טריפה.
- בקראקא בסך הכל במשך 40 שנה מכרו כל כך הרבה נבילות וטריפות, ובניו יורק מוכרים ביום אחד כמו כזו כפי שמכרו שם במשך כל השנים, כי בקראקא לא הי' אקספורט ביזנעס, אבל בניו יורק מפיצים אלפי טונות של בשר כל יום לכל האטליזים בכל ארצות הברית ולכל המסעות שם,לבתי המלון,למסעדות, לקעיטערערס, לבתי החולים, למטוסים אלפי טונות בשר בתוך חודש (ובפרט סאלאמיס, פרענקפורטער, נקניקיות שהם מטובלים בחלב, לשונות וכבדים ועוד.
מתי תהיה לנו הזכי' שהרבנים יצוו שהעיר הטריפה ששמה ניו יורק וארצנו הקדושה בארץ ישראל ישברו את הכלים הטרפים, ולזרוק את כל הבשר הטרף לזבל.
אנחנו מבקשים מהבית דין לשפוט אותו אחר שידע הכל ועשה הכל במזיד. למען בצע כסף!!!
עד כאן כתבנו כ"ג תביעות הזמנה לרבנים המכשירים שיבואו לדין תורה, ואם לא יבואו, יקבלו היתר ללכת לבית משפט ויעקלו הבית שלהם עם המיליוני דולרים שקיבלו לרמות את היהודים.
בבית הדין נביא אתנו בעזרת השם מומחים גדולים בכל תהליכי השחיטה מא' עד ת' וניתן להם טופס של 310 שאלות למלאות, לראות אם יש להם ידיעה קטנטונת מהנעשה בשחיטה, [התביעה היא תביעה יצוגית – על כל היהודים אני תובע], ויראו עין בעין שלא יודעים מה הולך בשחיטה בין ימינם לשמאלם, וחוץ מהכסף שאנחנו תובעים אותם גם יעבירו אותם מלהיות רבנים, כי הם שקרנים זייפנים ומכשילי הרבים.
על כן אנו מבקשים מהבית דין לשלוח להרב…. הזמנה לדין תורה:
הכותב וחותם:
יום י"ב אלול תשע"ה
אבישי בן לאה
[א]) א. ברית מטה משה. ב. כתבי הרמ"ע מפאנו – מאמר תקוני תשובה – פרק י. ג. שבט מוסר פרק ל"ו: נשמתו יתגלגל בכלב, כי כל המאכיל נבלות וטרפות לישראל הוא גוזל ממה ששייך לכלבים, ועליו נאמר (שמות כ"ב) לכלב תשליכון אותו. על כן מי שנגע יראת אלוקים בלבו אל יסמוך על השחיטה של אלו השוחטים. ד. שמלה חדשה סימן כ"ה סעיף ד' במטה אשר שם. ה. הכלבים יאכלו אותו: ירושלמי תרומות פ"ח ה"ג, ילקוט פרשת אמור. ועוד יתגלגל בשאר דברים כמבואר להלן.
[ב]) ובא וראה מה שכתב הרמב"ם ז"ל, הובא בספה"ק צפנח פענח ובספה"ק דגל מחנה אפרים (פרשת עקב), ששמע מהבעל שם טוב זי"ע, שפעם אחת שאלו אנשי מדינה אחת במכתב להרמב"ם ז"ל על תחיית המתים לומר להם מן התורה. ומה שדרשו חז"ל בגמרא מן הפסוקים, אמרו שיש לדורשם באופן אחר. ולא רצה להשיבם הוא בעצמו דבר, אך אמר לתלמידו ר' שמואל אבן תבון שהוא ישיבם.
וזה תוכן דבריו בקיצור על פי חכמת הטבע, כי מכל מיני מאכל ומשקה נעשה דם, ומהדם יורד אל הכבד, ומהכבד עולה הברירות אל הלב, ומהלב יורד המובחר והדק אל המוח, ושם שורה השכל וחיות של האדם. ומי ששומר עצמו ממאכלות המותרות והאסור והטמא, נעשו דמיו צלולין וטהורין, ויש לו לב טהור, והמוח והחיות שלו נעשה חיות טהורות להשיג אמיתית החיות שהיא אלקות של כל העולמות המחיה את כולם. ומי ששומר עצמו יותר, ומקדש את אכילתו עפ"י דרכי ד' ותורתו, נעשה מזה בנין אב, והוא השכל לכל רמ"ח איבריו ומתקדשים ומתטהרים. וכן להיפוך ח"ו, נעשה בנין אב שכל עקור ומעופש בדעות זרות, וחיות שלו נעשה בחינת מת, והוא אבי אבות הטומאה וכו', ורמ"ח איבריו נטמאים וטמא טמא יקרא לכל דבר, ונעלם ממנו אמיתת החיות שהיא אלקות של כל העולמות, ונטמא ונופל לדיעות זרות ואלהים אחרים, הם אלילים אלמים מתים וזבחי מתים יקראו להם. לכן התנאים ואמוראים ובעלי המדות וחכמי המשנה הם שמרו נפשן שלא יתגאלו בפת בג הזקן וביין משתיו, ולכן האירו שכלם והי' שורה עליהם רוח הקודש, לפרש כל מאמר סתום בדת התורה הקדושה, כי שרתה עליהם כח אלקי, אשר הוא ואורייתא כולא חד ואור נשמתם ג"כ הוא חוט המשולש אשר לא ינתק לעולם ולעולמי עולמים. אבל אנשים הללו בודאי טמאים ונטמאו דמם, ומשם לבם ומוח שלהם נטמטם במאכלות האסורות והטמאות, ולכך החיות שלהם נוטה למינות ואפיקורסות, ולא יכלו לקבל מתיקות נופת צוף דברי מאמרינו הבנוים עפ"י שכל אלקי עולם ומלך עליון. והואיל והעיזו פניהם ויצאו לחוץ, פתאום יבוא עליהם הכורת, וכרות יכרתו אותם וכל אשר להם. וכך עלתה להם, כי לא היו ימים מועטים עד אשר בא עליהם מלך גדול והרג אותם וביזז כל אשר להם, ע"כ תוכן דבריו.
[ג]) ובזוהר פרשת שלח לך (דף קס"ד ע"ב): דָּוִד מַלְכָּא, זַיִת רַעֲנָן אִקְרֵי קַמֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִּיב, (תהלים נב) וַאֲנִי כְּזַיִת רַעֲנָן בְּבֵית וְגוֹ'. עֲלֵה זַיִת, דָּא מַלְכָּא מְשִׁיחָא בְּרֵיהּ דְּדָוִד. וְדָּא אִיהוּ דְּרָמִיז יוֹנָה דָּא בְּיוֹמוֹי דְּנֹחַ, דִּכְתִּיב, (בראשית ח) וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ. הַהוּא עֲלֵה זַיִת, טָרָף וְחָטַף לִיקָרָא דִּילֵיהּ. בְּמָה. בְּפִיהָ. דְּקַיְּימָא עַל רֵישֵׁיהּ, וּמְקַבְּלָא יְקָר מֵהַאי יוֹנָה וְהַאי דִּכְתִּיב טָרָף, וְלָא טָרְפָה, (אלא) כִּדְכוּרָא דָּא, דְּעֲבַיד חֵילָא וְנָצַח. בִּמְתִיבְתָּא דִּרְקִיעַ, יוֹנָה דְּכַר הוּא, מִגּוֹ דְּאִקְרֵי יוֹנָה, כְּתִיב כְּנוּקְבָּא, וּכְתִיב כִּדְכוּרָא, בְּזִמְנָא דִּמְקַבְּלָא יְקָר (חסר) דָּא.
[בלשון הקודש] דָּוִד הַמֶּלֶךְ נִקְרָא זַיִת רַעֲנָן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּתוּב (תהלים נב) וַאֲנִי כְּזַיִת רַעֲנָן בְּבֵית וְגוֹ'. עֲלֵה זַיִת – זֶה מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ בֶּן דָּוִד. וְזֶהוּ שֶׁרָמְזָה יוֹנָה זוֹ בִּימֵי נֹחַ, שֶׁכָּתוּב (בראשית ח) וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ. אוֹתוֹ עֲלֵה זַיִת טָרַף וְנֶחְטַף לִכְבוֹדוֹ, בַּמֶּה? בְּפִיהָ. שֶׁעוֹמֶדֶת עַל רֹאשׁוֹ, וּמְקַבֵּל כָּבוֹד מִיּוֹנָה זוֹ. וּמַה שֶּׁכָּתוּב טָרָף וְלֹא טָרְפָה, (אלא) כַּזָּכָר הַזֶּה שֶׁעוֹשֶׂה חַיִל וּמְנַצֵּחַ. בִּישִׁיבַת הָרָקִיעַ יוֹנָה זָכָר הוּא. מִתּוֹךְ שֶׁנִּקְרָא יוֹנָה כָּתוּב כִּנְקֵבָה, וְכָתוּב כְּזָכָר בִּזְמַן שֶׁמְּקַבֵּל כָּבוֹד זֶה.
ויש לפרש, על דרך הדרש, שעלי זית טרף בפיה הוא רומז לגאולה, אבל רק כאשר השחיטה כשירה ואז הטרף לשון פרנסה שיש שפע קדוש מהקב"ה לכנסת ישראל, אבל ח"ו כאשר נעשה טריפה אז מעכב את השפע ויש צער להשכינה בגלותא, ומעכב המשיח, כמבואר בליקוטי מוהר"ן הנ"ל.
[ד]) וכידוע האחים הקדושים רבי אלימלך ורבי ר' זושא זי"ע הלכו וטיהרו את כל מקומות היהודים עד שהגיעו לאושוויץ, ושם נגלה עליהם השטן רח"ל ואיים עליהם שאם לא יחדלו מכאן – אז יהפוך את כל העולם לחסידים שלהם, ומזה פחדו שהחסידים שלהם יהיו שליחים של הסמ"ם מ"ם, ומי יודע מי באמת חסיד של אמת.
[ה] ) ומסופר על הצדיק הקדוש המקובל האלוקי רבי סלמן מוצפי זי"ע, שהיה עושה תפילות ותיקונים ויחודים אצל קברי צדיקים כדי לבטל את הגזירה הנוראה ופעם אחת כאשר הרבה להתפלל ולכוון בקבר רחל אימנו, הראו לו מן השמים נחש בעל כמה ראשים שרצה להורגו, וכששאל את אחד המקובלים הגדולים אמר לו שהרשע ימ"ש הוא קליפה מאוד קשה,ושלא יסתכן בנפשו.
[ו] ) הַצַּדִּיקִים הַקְּדוֹשִׁים בְּמִלְחַמְתָּם הַגְּדוֹלָה לְהַצִּיל אֶת עַם יִשְׂרָאֵל מִכְּלָיָה חַס ושלום.
הַבַּעַל שֵׁם טוֹב הַקָּדוֹשׁ רָאָה הַגְּזֵרָה הַנּוֹרָאָה שֶׁל אוֹשְׁוִיץ וְנִסָּה לְבַטְּלוֹ
מִכְתַּב שֶׁכָּתַב הַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ רַבִּי יִשְׂרָאֵל בַּעַל שֵׁם טוֹב זי"ע לַחֲבֵרוֹ הָרַב הק' מ' מָרְדְּכַי מטלוסט זי"ע
["בֶּן גילו הַצַּדִּיק נִסְתָּר" – כָּךְ כָּתַב בְּכַמָּה מִכְתָּבִים מהבעש"ט זי"ע אֵלָיו]
בָּאִגֶּרֶת הַקֹּדֶשׁ [דַּף קעב] (יג), מִכְתַּב ס' [נו' 183]: [נִדְפַּס בְּסֵפֶר "הַתָּמִים" – יָצָא לָאוֹר בְּוַארְשָׁא י"ב לַחֹדֶשׁ תַּמּוּז שְׁנַת תרצ"ו – חוֹבֶרֶת רְבִיעִית] וְזֶה לְשׁוֹנוֹ:
ב"ה, אוֹר לְיוֹם ג' ראה ת"ק טי"ת אוֹשְׁפִּיצִין,
לַחֲבֵרִי הָרַב הק' מ' מָרְדְּכַי מטלוסט
למע"ש (לְמַעַן שְׁמוֹ) תֵּכֶף לָבוֹא כִּי רוֹאֶה אֲנִי דְּבָרִים לֹא טוֹבִים עַל הַקְּהִלָּה, וְטוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד וְנַמְתִּיק סוֹד, "וְסוֹד ה' לִירֵאָיו", בִּטְחוֹנִי חָזָק שֶׁתֵּכֶף תָּבוֹא לְפֹה תִּקַּח אִתְּךָ הַכְּתָבִים הַיְּדוּעִים לְךָ מִמּוֹרֵנוּ הק' נ"ע כִּי נְחוּצִים הֵם לִי. חֲבֶרְךָ דו"ש בְּאַהֲבָה נֶאֱמָנָה. יִשְׂרָאֵל בעל שם טוב מטלוסט. עד כאן.
וכן ידוע שהאחים הקדושים רבי ר' אלימלך ורבי זושא זי"ע נדדו בגלות ממקום למקום לתקן את ישראל עד שהגיעו לאושפצין זו אושביץ, ושם הסמ"ך מ"ם לא נתנם לעבור, וחזרו חזרה. רואים מכאן עד כמה גדולה האחיזה של הסטרא אחרא בעון מאכלות אסורות, עד שגדולי הצדיקים הקדושים כדוגמת מרן הבעל שם טוב, רבי אלימלך ורבי זושא, ורבי נתן אדלער והדברי חיים מצאנז זי"ע לא עלתה בידם לתקן את הקילקול הנורא ובלי התיקון נגזרה הגזירה רח"ל וכל האבידה הנורא של יותר מששה מיליון יהודים קרתה בגלל זה, ועוד רואים בזמנינו כמה רח"ל יתומים ואלמנות וגזירות נוראות ומשונות, וכל זה בגלל החטא הנורא של מאכלות אסורות. ותודה להשם יתברך שזיכה על ידינו לעשות 400 ספרים על עניני כשרות ומאכלות אסורות, על שחיטה ניקור חלב ודם, שהם כנגד 400 מחנה עשו דקליפה כנודע. ואפשר לפרש דהא דמרדכי הצדיק לבש "שק", כדי לתקן את ענין הנ"ל,"שק" גימטריה 400 [ראה באריכות בראשית חכמה].
[ז] ) והנה כתבנו לעיל, דמכח חטא אדם הראשון נעשה מן אות אל"ף אות עי"ן, וזהו בתיבות "כתנות עור", שהיה צריך להיות "אור" – באל"ף, ולכן "נרגן מפריד אלוף" (משלי טז, כח), כמבואר ענין זה בכמה ספרי מקובלים (עיין של"ה ח"א, מאמר בית דוד, דף טז.), והאבות תיקנו חטא ופגם זה על ידי שלש תפילות: שחרית, מנחה, ערבית – שהן ראשי תיבות "שמע". והנה ידוע (עיין זוהר חלק א', דף קס"ז עמוד א', ותיקוני זוהר בסופו, תיקון י', דף קמ"ז עמוד ב'), שמכח חטא אדם הראשון גברו שתי קליפות: שור וחמור, וחמור הוא קליפת ישמעאל, ושור הוא קליפת אדום, ותיבות "אדום", "ישמעאל" הן גימטריא תק"ב, כמנין השנים שהיו האבות חיים בעולם הזה, כי אברהם היה חי קע"ה שנים, יצחק – ק"פ שנים, יעקב – קמ"ז שנים, קע"ה וק"פ וקמ"ז – צרפם יחד – יהיו תק"ב שנים, כי האבות הן בקדושה נגד הקליפה. וזהו הסוד (שמות כב, ל) "ובשר בשדה טריפה[ז] לא תאכלו", כי "בשר" הוא גם כן גימטריא תק"ב, וקל להבין. [ויש להוסיף דקליפת עמלק הוא נקרא "כלב" ומדתו חצוף ועז פנים, וחשב המילים "כלב עז פנים וחצוף" בגימטריה עם ד' תיבות 503 = בשר עם הכולל 503, שכאשר חס ושלום נכשלים בבשר טרף, זה כוח עמלק. ובזה נרמז גם דברי המשנה (סוף סוטה), פני הדור כפני הכלב, ולתקן זאת מוכרחים להינצל ולהזהיר את הרבים על הכשרות].
והנה זה ידוע, ש"ראשית גוים עמלק" (במדבר כד, כ), מזרע עשו הרשע, ויש לו אחיזה באל אחר, כי "עמלק" הוא גימטריא ר"מ – כמנין "אל אחר" (שמות לד, יד), שהוא גם כן גימטריא ר"מ, וכנגדו בקדושה הוא "רוח הוי'" (שופטים יא, כט). והנה כנגד שתי קליפות שור וחמור, יש בקדושה משיח בן דוד, דהוא יתגבר על הקליפה של חמור בסוד (זכריה ט, ט): "עני ורוכב על החמור", ומשיח בן יוסף איקרי "שור", כמו שאמר הכתוב (דברים לג, יז): "בכור שורו הדר לו".
והנה איתא בזוהר (עיין חלק ג' דף קכ"ד עמוד ב', וזוהר חדש רות, דף ק"א ע"ב), כי מבין שתי הקליפות הנזכרות לעיל, דהיינו מקליפות שור וחמור, יצא קליפה אחת הנקראת "צפע", כי "משורש נחש יצא צפע" (ישעיה יד, כט), ו"צפע" גימטריא "עמלק" – ר"מ, ולכן צריכין אנו לכתוב בספר תורה במי עפץ (עיין גיטין דף י"ט עמוד א') שהוא אותיות "צפע" בהיפוך אתוון, ובזה אנו מכניעין הקליפה של צפע, מה שאנו כותבין הספר תורה במי עפצין.
ונחש הוא ראשי תיבות: נחש, חמור, שור – שהן שלש קליפות הראשונות שבשבעים אומות. וקליפות "שור" "חמור" גימטריא "צרעת". ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (בראשית רבה פ"כ, ד) הני סלעין דנחש היא צרעת, ולפי שהנחש דיבר לשון הרע, נלקה בצרעת.
והנה קליפת צפו בן אליפז, בן עשו, שהשר שלו הוא סמא"ל ולילית הרשעה, עשו בקטרוגם חורבן גדול בארץ פולין וליטא כמו שכתבתי לעיל (בד"ה והנה הנעלם), ולקחו השונאים בעוונותינו הרבים הספרי תורה שנכתבים בקדושה על גבי העור מצד בשר, שהוא גימטריא תק"ב, ולא על גבי דוכסוסטוס, שהוא מצד השערות, ונכתב דוקא במי עפץ, שהוא נגד קליפת עמלק. ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (עבודה זרה דף י"ח עמוד א') בספר תורה שנשרף עם רבי חנינא בן תרדיון, אותיות פורחות והקלף לחוד נשרף. וכן בגזירות פולין היו נשרפים כמה אלפים ספרי תורה, שאותיותיהן פרחו, והקלף והעפץ נשרף. והשונאים אינם יודעים, שמכח זה אין להם שום אחיזה בקדושה, כי התורה ציותה (שמות כב, ל) "ובשר בשדה טריפה לא תאכלו" – באכילה הוא אסור, אבל מותר לכתוב על גבי עור נבילה וטריפה, ובזה היה להם אחיזה בקדושה, ואחר שנשרפו הספרי תורה – מאותו היום נתמעטו כח הקליפות הנזכרות לעיל, ויפריח כח שור וחמור שבקדושה, שיבואו תרין משיחין: משיח בן דוד ומשיח בן יוסף, והמקדש של מעלה ירד למטה.
[ח] ) ועוד אפשר לפרש: חייב איניש לבסומי עד דלא, כלומר שיקיים בעצמו את הלאו דלא תגורו מפני איש, וזה אפשר על ידי יין כמו שאמרו בגמרא (בבא בתרא), פחד קשה יין מפיגו, [אפשר עוד לפרש יינה של תורה מפיגו, שזה תורת הסוד שהלומד זוה"ק מקבל יראת שמים ואומץ ועזות דקדושה], ואז, ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, שיש הנראה כמרדכי ובאמת הוא ארור המן, ויש הנראה כהמן ובאמת הוא ברוך מרדכי, ועל ידי היין לא ירא מפני איש ויאמר את האמת, (מח"ב).
בס"ד
"מכון להוראה בשחיטות ובדיקות"
קונטרס
הודאת בעל דין
בקונטרס הזה יתברר בבירור גמור האמת לאמיתו, שבעוה"ר אכן אמת הוא שהיו מכשולות גדולות בענין הבשר הנמכר בחזקת "גלאט כשר למהדרין מן המהדרין", ושלא היה מנוקר כראוי, ושבאמת נכנס לפעמים חתיכות גדולות השייכות לחלקי האחוריים באיטליזי הבשר.
והתועלת שיצא מקריאת הקונטרס הזה הוא: שכל איש אשר עמדו רגליו על הר סיני, ואשר בוער בקרבו עדיין ניצוץ של יראת שמים, יפריש את עצמו ואת בני ביתו מאכילת "בשר בהמה" כזה אשר כל כשרותו אינו אלא סילוף וזיוף, וסמיית עיניים ואשר "בעלי המכשירים בעצמם מודים על אי כשרותה"
הו"ל בחמלת ה' עלי בזכות אבותי ורבותי הקדושים
שלום יודא גראס
אבדק"ק האלמין יצ"ו
שנת תשמ"ז ברוקלין נוא יארק
הקדמה
שמועה שמענו ותרגז בטנינו, לקול צללו באזנינו, מאנשים אשר לא יודעים או לא רוצים לידע את המציאות המר, המתרחש בענין החלב והדם, ויש כאלו שטוענים, שכל הפרשה הוא רק כעין מחלוקת בין שתי כיתות, וכעין מחלוקת בית שמאי ובית הלל, וישנם כאלו שאומרים בפה מלא, שאין לאנשים הפשוטים להתערב בין הרבנים, ומעולם היה כן שהללו אוסרים והללו מכשירים, אין עליו לקבל "חומרות" כל הפוסקים, והלואי שיהיו לו בנים טובים כמו הבעלי מכשירים", (אין זה ליצנות, רק בעונותינו הרבים כן שומעין משופרי דשופרי, השם ירחם!).
ואמנם הטענות הללו הם רק לאלו שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם כלל וכלל, ואינם רוצים לברר ורק הולכים בסמיית עינים אחר פיתויי שוא של הסמ"ך מ"ם וכת דיליה, האורב לנפשות נקיות וטהורות.
כי האמת הברור הוא:
שאין כאן ב' שיטות כלל, וכולם בדעה אחת הם:
- כולם יודעים ומודים:שאין שום חזקת כשרות על הבשר ההוא.
- כולם יודעים ומודים:שאכן יצא מתוך החניות הכשרות,בשר שאינו מנוקר, ונמכר בתורת כשר.
- כולם יודעים ומודים:שהרבה חניות שאין להם שום השגחה כלל.
- כולם יודעים ומודים:שאין הקצבים יודעים הלכות ניקור.
- כולם יודעים ומודים:שהיה זמן גדול שלא היה בנמצא רק שנים היודעים הלכות ניקור.
- כולם יודעים ומודים:שלפעמים נשאר אחוריים,ונמכר בתור פנים.
- כולם יודעים ומודים:שנשאר חלב דאורייתא על הבשר.
- כולם יודעים ומודים:שהביאו לפניהם בשר שנשאר עליו חלב דאורייתא.
- כולם יודעים ומודים:שהראו את הבשר עם החלב לעשרות רבנים ומנקרים.
- כולם יודעים ומודים:שלא הניחו להכניס את האיש שהביא את הבשר עם החלב בשעה שדנו על החלב.
- כולם יודעים ומודים:שבאו לדבר ולעורר את הרבנים המכשירים ולא רצו לשמוע.
- כולם יודעים ומודים:שכל התירוץ שנשמע ברחוב שהמעוררים לא רצו להראות הבשר, בשקר יסודה.
- כולם יודעים ומודים:שהתחננו אצל הקצבים שעל כל פנים יעשה תיקון על ששה שבועות.
- כולם יודעים ומודים:ששמעו בפירוש מן בעל המכשיר, שמרמים את העולם ונותנים להם בשר עם סירכות, בתורת "גלאט".
- כולם יודעים ומודים:ששמעו מן בעל מכשיר שני, שלא מניח אף אחד ליכנס לראות את השחיטה.
- כולם יודעים ומודים:שאופן החיתוך באמעריקא שונה מכפי שהיה באירופה.
- כולם יודעים ומודים:שלא היה המדובר על ענינים התלוי במנהגים.
- כולם יודעים ומודים:שאין השגחה כראוי גם על חשש נבילות וטריפות.
- כולם יודעים ומודים:שעוד בקיץ תשמ"ב יצא כרוז מהמכשירים שישנם חששות גודלות על הבשר.
- כולם יודעים ומודים:שהחלטת האסיפה הגדולה ביום ג' פרשת בראשית תשמ"ג. היה שבעונותינו הרבים ישנם חששות גדולות על הבשר, היפך ממה שפירסמו בה"דער איד".
- כולם יודעים ומודים:שההחלטה היתה ברורה שהמעוררים על הבשר צודקים בעוה"ר.
ולא כולם יודעים: מה שהתרחש מתחת להשלחן, שהחליטו כמה נערים מנוערים, שלא לציית להרבנים, והחליטו אחרת, לטשטש המוחות ולפרסם כאילו אין שום יסוד להערעור.
- ולא כולם יודעים:שלמעשה לא תקנו כלום מה שהחליטו אז הרבנים להשתדל ולנסות על כל פנים לתקן, ולמעשה לא נעשה כלום.
- ואף אחד לא יודע:איך זה הצליח כל כך מעשה בעל דבר, לטשטש כל כך את המוחות, ולהשתיק בכח גדול ואדיר, על ידי הטעראר החזק, את קולות של הרבנים שיודעים את האמת המר.
- וכולם יודעים ומודים:שבקרוב ממש נזכה לקול שופרו של משיח, ואז יתגלה לעיני הכל את האמת ואת המציאות המר, בכל הפרשה של ה"כשרות של בשר בהמה" באמעריקא.
- ויתגלה לעיני הכל:שאסור היה בהחלט לכל הדיעות ולכל השיטות לאכול בשר הזה.
- ויתגלה לעיני הכל:החילוק בין אלו שאכלו בשר בהמה לאלו שלא אכלו. והיה ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד ועד אז גם כן עם ה' חזקו ונתחזקה!!!
ואל תגעו, ואל תכניסו שום בשר בהמה לתוך ביתכם – וצא תאמר לו??
וכל זה ועוד יותר, יתברר לעיני הקורא בקונטרס דלהלן, אשר הוא רק העתקה פשוטה מתוך הטיע"פ של האסיפה הגדולה של התאחדות הרבנים שנת תשמ"ג, שהיה בפומבי לעיני הכל, ואין מי שמכחיש אותו, ועל ידי הקריאה בקונטרס הזה יתברר לך קורא חביב, מה שהרבה אינם רוצים לידע שגם אלו הרבנים שאתה סומך עליהם. גם הם אוסרים את הבשר! והמבין יבין
[1]) בצפנת פענח פ' יתרו: וחתמו על שאלה זו כמספר ע' אלף.
העתקה מספר תורת הקנאות לר' יעקב עמדין והוא קבוצת מאמרים וכתבים נגד שבתי צבי ומתי סודו – צילום הדפוס הראשון, אמשטרדם תקי"ב נדפס מחדש ע"י הוצאות מקור , ירושלים, תשל"א.
גביית עדות מבי"ד הגדול שבירושלים: האיך ששבתי צבי קודם שהמיר דתו האכיל חלב כליות לעשרה מישראל – בספר הנ"ל בדף 45 וז"ל: קבלת עדות בירושלים תוב"ב:
במותב תלתא בי דינא כחדא הוינא, ואתא לקדמנא החכם הכולל מוהר"ר משה חביב איש ספרדי והעיד בתורת עדות…וז"ל בלה"ק: אני מעיד שמפורסם הדבר בין ת"ח בירושלים וחברון, ששבתי צבי תר"ו [תפח רוחו ונשמתו] קודם שהמיר דתו, האכיל חלב כליות לעשרה מישראל, גם צוה להם להקריב פסח בחו"ל והאכילם כסדר אכילת פסח. גם עשה ברכה על אכילת חלב בזו הנוסחא: בא"ה [ברוך אתה ה'] המתיר אסורים.
וגם שמעתי דבר זה מאדם אחד בעל תורה גדול שעשה גם כן דבר זה ואחר כך עשה תשובה… עוד שמעתי מהחכם הכולל הרב אברהם יצחקי אב"ד ור"מ דספרדים בעה"ק ירושלים תוב"ב, ששמע מרבו הגדול החכם הכולל מוהר"ר משה גלאנטי אומר: מתחילה לא הייתי מבזה לש"צ [לשבתי צבי] ימש"ו [ימח שמו וזכרו], אף על פי שלא הייתי מאמין בו רק אחר שראיתי כתב יד של שבתי צבי ימש"ו שכתב לכאן לאחד שהיה מאמין בו, וחתם את עצמו אני הויה אלקיכם שבתי צבי, דהיינו שכתב שם הקדוש ככתיבתו. אחר זה אני מחרים אותו בכל יום ויום. עכ"ל, ועיי"ש עוד באריכות. ומה נוראים דברי המדרש רבה איכה – על הכתוב ויצא מבת ציון, וזה לשון קדשו: היו גדולי ישראל רואין דבר עבירה והופכים פניהם ממנו, אמר להם הקדוש ברוך הוא תבא שעה ואני עושה לכם כן, עכ"ל.
ובאבות דרבי נתן (פכ"ט) וז"ל: מפני מה מתים תלמידי חכמים בלא זמנם מפני שהם בוזים בעצמם שאינם נוקמים ונוטרים כנחש על דברי תורה ויראת שמים, עכ"ל.
ולסיום הדברים: אעתיק מה שכתוב הלוחם הגדול מוהר"ר חיים סופר זצ"ל בספרו הבהיר שערי חיים (דף ו, ע"ב), וז"ל: אוי מיום הדין ואוי מיום התוכחה בבוא עת מועד לכל חי, וכי יפקוד ד' על מעשי אנוש ועל פעולות אדם שיחופש וימצא כתוב: צדיק זה חלל שבת, חסיד זה עבר על נדה, ירא אלקים זה עבר עלנבילה וטריפה ושעטנז,
קדוש זה עבר על אשת איש,
וישתוממו כל אנשי אמונה וישאלו הלא הצור תמים פעלו, ויענהו ד' בסערה:
הלא הי' בכחך למחות באיש פלוני אלמוני רשע.
מדוע לא זכרת אותו ולא פקדת עליו אשמו וכו' עכ"ל.
ספר
הודאת בעל דין
קטעים מאסיפת 70 הרבנים
ביום ג' פרשת בראשית תשמ"ג
נעתק מטעיפ כלשונם ממש
פרק א
- העתקנו כאן רק כמה דוגמאות והרוצה לידע את שאר ההמשך יכול לשמוע את הטעיפ [הוא מפורסם].
- מובן שהי' גם וויכוחים ופלפולים בדבריהם, אבל ממה שהעתקנו יבין הקורא בעצמו כל המתרחש די והותר, [עיקר כונת ההעתקות הי' על הודאות בעל דין עצמם בענינים שאין נפק"מ הוויכוחים].
- הדיבורים הם מהרבה רבנים, ולא דברי רב אחד.
- היו שם הרבה רבנים נותני הכשר על חניות של בשר, ולפעמים הזכרנו שמותם בשם בעל מכשיר, ואין הכוונה תמיד על בעל מכשיר אחד.
- באמצע ענין לא השמטנו רק שמות אנשים וחניות ויש שם נקודות להיכר, וגם לפעמים יש נקודות כשיש איזה תיבה בלתי מובנת.
- המספרים שבאמצע הספר שאינם הערות שמלמטה הם מראי מקומות מהספר סוד הכשרות כדת של תורה ומראים את הסתירות שבדברי המששתתפים.
פרק ב
א
דאקאמענט 1
יש חניות בלי שום השגחה בין אנשי שלומינו
וכאן אני יכול לומר שאני מכיר אנשים בביהמ"ד שלי שהפכו לקצבים מבלי שמישהו אישר להם שיכולים להפוך לכאלה, ולכן לדעתי חייבים לצאת מאסיפה זו בקול קורא חריף שאסור לקנות בשר מאטליז כלשהו ללא השגחה.
ב.
הודאה א'
עד חודש אייר לא מצא מי שיכול להראות
הנני מודה בעצמי, שעד לחודש אייר לא ידעתי כלל מה זה ניקור, וכפי שכתוב שחייבים ללמוד מתוך. חייבים לדעת, לא מצאתי מי שיוכל להראות לי
הודאה ב'
לפעמים נשאר 2-3 אינצ'ים מאחוריים ויש קצבים שלא יודעים
נסעתי עמו לאיטליז של סקווער 7, ולקחנו שם "פלעיט" [1]– כך קורים לנתח הבשר, היום הציבור הרי יודע יותר – בימים ההם עדיין עוד לא ידעתי במה מדובר, ומאז הדברים התבהרו יותר בצבור, והוא הראה לי ש… שנים או שלשה אינצ'ים אפשר להגיע כשהם חתוכים, והקצבים אין יודעים מזה כלל וכלל
הודאה ג'
- כמעט א' מאתנו לא יודע מניקור עד עתה, ב) מצאתי מנקרים שלא ידעו כמה דברים
עוד דבר התברר כאן אצל האסיפה עם המנקרים[2], שסוף כל סוף הענין הוא כך, שענין הניקור הוא בשלשים השנים האחרונות – אני חושב שהסוף הרי היה, צריכים להודות בזה – שעד כה שקמה התעוררות במקצת, כמעט אף אחד מן הרבנים (רבה של טעמעשוואר, יגיד לי כבודו שמו של אחד שכן יודע), אבל בדרך כלל לא ידעו מענין הניקור, וכל המנקרים הללו הרי אף פעם לא הלכו ללמוד אצל הרבנים בכדי לקבל קבלה, ונהגו שמנקר אחד למד אצל מנקר חבירו, וממילא יכלו להתעורר בעיות שונות, וכפי שנראה לי, כפי שאני ראיתי ומצאתי מנקרים שדברים מסויימים כלל לא תפסו,
הודאה ד'
- בעצמי מצאתי מנקרים שלא ידעו מזה, ב) הלימוד לא היה תחת השגחת רבנים
העיקר נראים שני דברים, ראשית, אני מצאתי בעצמי כמה מנקרים, אני חושב שהם אחדים מן הקצבים שלא תפסו את הנושא כראוי שמשאירים קצת אחרי הטבור, אני בעצמי מצאתי כמה הם כלל לא תפסו זאת, לימדו אותם ששם צריך לנקר ושעד כאן מגיע חלק הפנים, הם כלל לא תפסו זאת. 18 וכפי שאני אומר זאת, מאחר והענין לא עבר את ההשגחה הראויה של רבנים ולא היה לימוד מספיק
הודאה ה'
היו כאלו שלא ידעו
[המדובר מן ניקור חלב דאורייתא]
אצל וֵויינְשְׁטָאק בודאי נכנס. מאה אחוז, טוב שאתם תתפלפלו על המציאות, זו עובדה (מדברים) טוב הרי אני אומר שאתם, בודאי רובא דרובא לא, אני רק רוצה להגיד שזה יכול לקרות אצל מי שאינו יודע, ממשיך הרב מְוִוינָא רוצה על זה להתפלפל שכולם יודעים (יו"ר באב"ד?) ממשיך, טוב, אז היו כאלו שלא ידעו.
הודאה ו'
היו ממנקרים שלנו שלא ידעו לנקר החלב דאורייתא מהדיקע טענדער ליין ומהכבד
והעיקר הוא מעניין באמת את זה שדיברו קודם – איני יודע איך מכנים לזאת, אינני יודע עדיין בדיוק – קורים לזה טענדערלין שמן – מדובר כן – באמת את זה שהזכירו קודם ושם בסוף לפעמים נסחב קצת חלב, שם זה באמת כן חלב דאורייתא לכל הדעות, ופלא שבספר "גבעת פנחס" הדבר לא מוזכר, אינני יודע אם בהונגריה הסדר היה שלא השתמשו באותה חתיכת בשר, למעשה ה"גבעת פנחס" לא הזכיר זאת, אני סבור שאולי באמת זו הסיבה שבאמת קרה, כאלה שהם כלל אינם יודעים מכך, אני תולה זאת בהם, כי בדרך כלל המנקרים שלנו למדו באותו ספר, אני חושב שהוא לא אומר שאת זה מותר, הוא כלל אינו מדבר מאותו חלק, זה דבר אחד 24.
ולאחר מכן, אצל הכבד, גם מצאו דברים כאלה, גם אותו הסיפור, ב"גבעת פנחס" לא מוזכר שבכבד יש להוריד את החלב, ולכן גם נמצאו כאלו שכלל לא תפסו זאת,
ח
אין אנו מקבלים אחריות על שגיאה [פי' הזנחה והתרשלות]
אני לכאורה הייתי בכל העניינים. היה לי ברור, שאת זאת שזועקים בירושלים, שם "סדר הניקור" – אני אומר זאת – את זה שמנקר תופס איזו שגיאה, זה דבר שני, לפני כן אף אחד אינו יכול לקחת אחריות, אבל בדרך כלל הסדר היום אינו טוב, לכן הייתי סבור שאין לכך מקור
הודאה ז'
ט'
ידעו בקיץ מזה שיש מנקרים שלא יודעים כמה דברים המנקרים אין להם קבלה
ואת זאם גם כן ראו, שמטעם שאין קבלה למנקרים, יתכן שישנם מנקרים שדברים מסוימים אינם יודעים, אז זה גם לא ענין שצריכים תיכף ומיד ללכת ולצעוק שזהו סוף העולם 30. מתון מתון, היה לנו תכנית, דיברו עם הנשיא כמה פעמים וסוכם שתיכף לאחר החג יישבו וידונו בעניין
י
אומרים בשם הרבנים הצועקים נגד ההתעוררות שלא יודעים ניקור
מזה נולד המכתב של התאחדותנו, שהם אמרו שאינם יודעים את מלאכת הניקור, הם אינם אומרים את דעתם על הניקור, רבה של שטראסבורג התעקש שכן יכניסו שלדעתו בגרויסווארדיין לא השתמשו בבשר שלאחר הצלע י"ב. הוא סבור שיש כן לחתוך ישר לאחר הצלע י"ב, נו, הרי מותר לו להביע את דעתו.
הודאה ח'
יא
א) הראו לרבנים בשר עם חלב דאורייתא. ב) יעצו אותו לא להביאו בפנים אל כל הרבנים. ג) חנות מפורסם בין אנשי שלומינו ואין לו השגחה ד) מצאו חלב בעוד מקומות.
עלי לציין למען האמת, מקודם היה כאן יהודי אחד שאני מכירו מההרים (קאנטרי), יהודי ליטאי, יכול להיות שזה נכון, אני לא אומר שזה לא נכון. יהודי בן תורה, הוא הביא לי מאטליז בבארא פארק חתיכה גדולה של טֶענְדֶערְלֵיין – זה לא חייב להיות? … – כן שם בסוף היה חלק מחלב הכליות, זה אמת, זה יכול להיות, לא אגיד שזה לא נכון 39.
רבותי, אספר לכם דבר מעניין יותר, אני חושב שזה לא דבר שצריך לפרסם אותו, הייתי באחד הערים, לא אצלנו כאן, נסעתי למקומות שונים וביקרתי במקומות הרבה, ראיתי שם מנקר שבקי במלאכה במשך חמשה עשרה שנה, אני עברתי שם לתומי, לא הלכתי לבדוק כי זה לא עניין אותי, מה שרציתי זה רק לשמוע מה אומרים בנושא, ומה עושים שם. אמרתי לו: תראה לי טענעדרליין שמן. אז הוא גם ידע ששם יש חלב, שם ליד הגוף. הוא טען שמורידים זאת, אך למעשה הוא השאיר כשעורה, היו שם שתי שעורות גם. אז אמרתי לו, אהובי ידידי, מדוע הנך עושה כזאת, אז הוא הוריד זאת, נו, זה הרי חשבון פשוט, שם הרבנים גם התחממו, בעל מלאכה שעושה את מלאכתו יום אחד כך ויום אחד כך, שאין לו עליו מורא של בשר ודם, הדבר יכול לקרות 40.
אני לא טוען שזה לא יכול לקרות, למעשה אני לא הלכתי לאותו העיר להדביק מודעות, אני רק הודעתי שם לרבני העיר, רבותי, כך וכך היה מעשה, ותמחלו ותסתכלו יותר טוב על מה שקורה בסביבותיכם.
אני הרי אומר, עכשיו ממש מקודם היה כאן יהודי והראה לי חתיכת בשר, ושאל אותי אם לדעתי כדאי שהוא יכניס זאת לרבנים, השבתי לו שזה לא מעניין, מאחר והולכים ממילא לעסוק כעת בנושא – יכול להיות – אני הרי לא יכול לקחת על עצמי אחריות על כך – בבארא פארק יש הרבה קצבים, ואינני יכול לקחת על עצמי אחריות ולומר שאין ביניהם כאלו המשאירים חלב. מה אוכל לומר על כך, דבר שאין על כך השגחה יכול בהחלט לקרות, שאותו אחד אינו יודע דבר, ואפילו אם הוא כן יודע, מאחר ואין שם השגחה, והוא יודע שאף אחד אינו בודק אחריו, יכול להיות, אין הכי נמי, ועל כך הרי יושבים ועל כך חושבים, רבותי, זהו בקיצור 41.
יב
א) בלי ספק יש כאלו שלא יודעים. ב) מחפשים עצה שיעשו מה שכבר כן יודעים.
ולאחר מכן קיימת השאלה מה עושים בענין. אני אומר שללא כל ספק ישנם במרחקי העיר כאלו העוסקים במלאכת הניקור, אין כוונתי כאן למנקרים אלא לקצבים שהם אינם יודעים דברים מסוימים – ישנם כאלו – לכאורה על כך קיימת עצה שיבחנו את כל אחד מהם, ולתת להם קבלה. עד כמה שהיד משגת בענין, ניתן לשמור שמה שיודע וברור שלפחות שם לא יקרו מכשולים חס וחלילה. לדעתי זו הבעיה,
יג
באו לדבר עם רב, ולא רצה לשמוע [מטעמים קלושים]
לא בשל כך, כך הוא הפשט, כי מחר כל מאן דהוא. אני רוצה לומר כאן כעת, שיאמר זאת מי שרוצה. זה קרה אצל תלמיד חכם גדול מורה הוראה בישראל, היו שם שלשה אנשים מקלי הדעת, נכנסו אליו ואמרו לו שרוצים לדבר אתו בענייני ניקור. הרב ההוא הביט עליהם, והוא ראה אחד מהם, א א א (בביטול) מובן מאליו שאתם לא הייתם אוכלים מהשחיטה או מהניקור שלו, הוא רצה להתחיל להתפלפל עמו בהלכות ניקור, שהוא יאמר שהוא רוצה, אני לא יכול לומר מי, מי הוא מה, קיצורו של דבר, קרה שנאלץ לזרוק אותם מהבית. הם רוצים, הם רוצים, במיוחד כשהמנקר אינני כלל יודע מהיכן הוא בא והיכן הוא משרת, כל זאת קרה
הודאה ט'
יד
יש חניות בלי השגחה תקנות עם ראש הקצבים
רוצים לתקן, כפי שרבה של מָאנְטִיוִועדֶא אומר שמנקר יהיה חייב לקבל סמיכה של רבנים, על כן תבוא עליו ברכה, לא ירים איש את ידו ואת רגלו, את זה אנחנו צריכים לעשות בכל תוקף ועוז, ועל זה כולנו חייבים לעמוד, כל מי שלא יהיה, אין חילוק במי מדובר אין בודקין מי הוא בעל האיטליז ולאיזה חוג הוא שייך, איטליז ללא השגחת רב יש לפסול אותו מכל וכל והבשר שלו טריפה, למה? כפי שכבר אמר הרב דְמָאנְטִיוִועדֶא, שמא ישאר כשעורה, או בגלל מי שיטפל בבשר וכלל לא יידע איך לטפל. עשינו כיום. מוכרחני להגיד לכם כאן את האמת, עשינו תקנות, אמרתי לאהרן וֵויינְשְׁטָאק ששנים ושלשה דברים הוא חייב לנקר כך, בכדי שחלילה לא ייצא מתחת ידו חלב, והוא אמר שהוא מקבל על עצמו את התקנות החדשות
הודאה י'
טו
א) רוצים לעשות תיקון על ששה שבועות, ב) במצב של היום מודה על חששות. ג) מתחננים אל הקצב.
יכול אני להגיד בשמו של וֵויינְשְׁטָאק, שהבטיח לי שישכנע את בעלי המשחטה, שכבר שם יורידו את החלב, ולמנוע בכך שיגיע בשר לא מנוקר לאיטליזים 52.
הרב מסיגעט מפסיקו: רק רגע, תסלח לי. אני הרי הייתי עם הרב מווינה, ביחד עם עוד כמה רבנים אצל וֵויינְשְׁטָאק – ובינתיים עשינו כל כך הרבה תיקונים, כגון מה שהתחייב שתוך ארבע שבועות – רבה של וינה קורא קריאת ביניים: שש שבועות – נכון, שש שבועות, אני כבר לא זוכר, נכון, הרב מְוִוינָא הצליח לשכנע אותם, שם יש מנהל ומנקר ששמו מענדל, תשמעו לי, אני הצלחתי כל כך הרבה לפעול שם, שמהמשחטה הבשר מגיע ישירות אליו, ולשם מגיעים בעלי האטליזים המזמינים אצלו את הבשר, וממילא יכול להיות 53.
רבה של וִוינָא: בשר שעדיין לא הוכשר? (הרב מסיגעט ממשיך): בודאי כמו שמובילים אותם חתיכות חתיכות, אז ממילא יש חשש שמא 54…
למה? אני שאלתי את אהרן (וֵויינְשְׁטָאק), יתכן שיקרה כך, ואז הוא השיב שזה בהחלט יכול להיות – כשהבשר חם וחותכים, קורה הרבה פעמים שהגוי – כפי שהוא מצווה לעשות – חותך מהצלע י"ג, ואז זה קשה מאוד, וממילא מגיע הטבור, וכל חלק האחוריים אינו יכול להיכנס פנימה, קורה לפעמים שהנכרי אינו חותך טוב וזה חודר פנימה, וזה מגיע אליו. מובן מאליו שבמקום יש משגיח, וכשהוא רואה שזה חתוך אז הוא מוריד זאת מעצמו. זה מגיע לאטליז – כפי שרבה של מָאנְטִיוִועדֶא אמר שהוא אינו בקי, יכול לקרות שהוא חותך כך, וזה מה שקורה, בינתיים האיש שעושה זאת אצלו הוא יהודי, וזה דבר קשה, כי זה מגיע לפנות בוקר, וחייבים שיהיו להם אנשים מיוחדים, הבשר אינו מגיע באמצע היום בשעת העבודה, הנכרי מוריד את הבשר מהמשאית, וכולם מגיעים למקום לפנות בוקר ולוקח את הבשר.
בקיצור, סידרנו עמו שבמשך כפי שהוא אומר ששה שבועות, כמדומה לי שסוכם על ארבע שבועות, והוא קיבל על עצמו להחזיק שם משגיח, שיבדוק את כל הבהמות המגיעים למקום, אם לא הגיע יחד עם הבשר גם חלק אחוריים 55.
ואז אם יש חלק כזה הוא יוריד אותו, כך שלא יוכל להיות במציאות שזה יגיע לקצב, ושיהיה איזה קצב שלא יהיה מכל העיר הקונה אצלו בשר לא יהיה אצלו חלק אחוריים. – שיהיה… עם הטבור (רבה של טַארְטִיקוב שואל – אולי אפשר לפעול אצלו מיד, מדוע צריכים לחכות על זה ששה שבועות?).
תשובה: תשמע לי – בקול גדול, הרב דוִוין! – רבותי, תאפשרו לי תחילה להגיד – אני הרי אומר לכם (רבה של טַארְטִיקוב שואל? אולי תוכל לעשות זאת?.) משיב הרב מסיגעט, טוב, טוב, רבה של וִינָה אני רואה כבר הצליח כאן, תשמע לי
רבה של וִוין מתערב: הנני אוחז כבר יותר רחוק, דיברנו עמו היום, טלפנתי אליו ואמרתי לו, שאני הולך לאסיפה, אתה הרי יודע שאני הגנתי עליך, אני התחזקתי, אמרתי לו אנחנו עומדים היום בין כסא לעשור, עוד אעשה את מה שניתן לעשות, ישנם קשיים, אני לא רוצה להגיד, אני לא רוצה לומר שזה לא טוב, הוא אמר שאני צריך להבין שהבשר שהוא מכשיר הוא מוסר למנקרים שלו, ור' מענדל מסתכל על הבשר שמוציאים לאטליזים בכל הצדדים, זה הרי אני אומר לר' אהרן – את זה אמרתי היום – תדע, אל תחפש צרות לכלל ישראל, אני מבטיח לך, שאפילו יעלה לך עוד שני אנשים – שלכאורה זה אינו אמת, – אבל טוב שיורידו גם את ה"שְׁלֵייעם", אמרתי לו שיבואו " שְׁלֵייעם" אחרים וחלב אחר, רק חוטין אתה אינך צריך לנקר,
הודאה יא
טז
א) נותנים בשר עם סירכות בתורת גלאט. ב) בעל מכשיר א' אומר שמרמים את העולם.
רבה של פאפא: בדיוק כפי שלא משתמשים בסירכות למרות שזה כשר, בשר סירכא. [פירש כמו כן לא ישתמשו בצלע י"ב]
רבה של וִוין: בבשר הסירכא יכול להיות חשש, סירכא ללא נקב אולי ישנו.
הרב מסיגעט: הלוואי, הלוואי, כמה שכבר כן משתמשים, הורידו תמיד סירכות, זוהי שחיטת גלאט ובכל זאת השתמשו בסירכות, הלא אי אפשר לומר שלא משתמשים בסירכות.
לציבור הזה אפשר לומר, שלא משתמשים בסירכות – ואז במקרה כזה לא היה לכם בשר למכור, קורה שיש בשר כזה, זה בכלל לא הולך חלק, אך קורה לפעמים 70.
הרב מנִירְבַּאטוּר (מוחה): שתמחול לי, על זה אני משיב מיד: חלילה להוציא הודעה כזו, שאנחנו חלילה משתמשים בסירכות. חס וחלילה.
הודאה י"ב
יז
הודאות א) המנקרים לא יודעים. ב) יש מקומות בלי השגחה. ג) רוב רבנים אינם בהענין.
הנני מציע לפניכם מה שכבר היו צריכים לעשות מקודם, הציעו את זה מכבר, שיש לקבוע שהקצבים שאינם יודעים ושאין להם אסמכתא בכתב שהם יודעים, יש לקבוע שהם אינם ראויים לתפקיד, ולכן צריך להתחיל ככה, שמהיום חייב כל מי שעוסק בשיווק ומכירת בשר, חייב שיהיה לו בנק בשר, ראשית היו צריכים לקבוע שהוא צריך השגחה, זהו דבר אחד, רק זה לבד אינו מספיק שיהיה לו רק השגחה, עלינו מוטלת אחריות כזו, שאנו דואגים לכך שכל מי שמטפל בבשר, שחוץ מה שיש לו השגחה הוא חייב ללכת לשם 95.
היו צריכים להקים כאן ועד של רבנים, שהם בעצמם יידעו טוב את מלאכת הניקור, בכך זה יתחיל, שיידעו ויכירו את הניקור, רבנים מֻכָּרִים, ואלו יש להם את הַסַּמְכוּת של התאחדות הרבנים, לָתֵת אֶת הַסְּמִיכָה לַקַּצָּבִים הַצְּרִיכִים לִמְכּוֹר בָּשָׂר, שֶׁלֹּא יוּכַל לִמְכּוֹר בָּשָׂר רַק מִי שֶׁיּוֹדֵעַ הֵיטֵב אֶת מְלֶאכֶת הניקור. חַיָּבִים הֲרֵי לְנַקֵּר, או אם יש לו שם מנקר שהוא נמצא שם בקביעות ובודק את כל חלקי הבשר, והמנקר יהיה מי שיהיה, ישנם מנקרים שיש להם סמכות. הרב מִקְרַאסְנֶע ז"ל היה באירופה, הוא הנהיג שם שחיטה, והוא היה זקוק למנקרים, אז ישנם כמה יהודים, שהוא לימד אותם מה שהם למדו, והוא כותב עליהם, אני מעיד עליכם שהם יודעים טוב את ההלכה ועושים טוב את המלאכה.
ישנם כאלה, הוא מכיר מִפֶּעסְט, ישנם מבית הדין של סאטמאר, ישנם שלמדו זאת, רבה של רַאחוּב היה שם 96.
הרב מפאפא מתערב: חייבים להוסיף על כל זאת. לדעתי, אני חושב, שהתאחדות הרבנים ימנה שלשה רבנים שיכניסו את עצמם לתוך ענין הלכה זו בכל פרטיה ודקדוקיה, כי לדעתי רוב הרבנים כלל אינם מכירים את הענין, גם אני בתוכם, אני אינני בקי במציאות של הענינים, וחייבים שהתאחדות הרבנים ימנה שלשה רבנים, ואולי אפילו יותר, שהם יכניסו ראשם ורובם לענין בכל פרטיה ודקדוקיה של ההלכה, ואחר כך ילכו ויבדקו את האטליזים
הרב מסיגעט מוסיף: וכל מנקר צריך לקבל מאותם שלשה רבנים שהוא למד את ההלכות ושיש לו נסיון בהלכה למעשה
הרב מפאפא: ואותם שלשה הרבנים באמת שילכו לפרקים לבדוק אם באמת שומרים על הכללים, ולאחר שאותם שלשה הרבנים יהיו ממש בקיאים בכל פרטיה ודקדוקיה ובכל האופנים, לאחר מכן, לְמַעַן הַשְׁקֵט הָרַעַשׁ יֵשְׁבוּ בְּיַחַד עִם הַמְנַקְּרִים מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֵלּוּ שֶׁעָשׂוּ אֶת הַשֵּׁם רַע, וְשֶׁיּוֹכִיחוּ לָהֶם שֶׁהַשֵּׁם רַע כְּלָל אֵינוֹ קַיָּם
הודאה יג
יח
החלטת היושב ראש באמצע האסיפה
היושב ראש, הרב מטַארְטִיקוב: הרי הולכים מאסיפה זו (הרב מְוִוינָא מפסיקו – צריכים להוציא דבר ברור) 123, ואין מסדרים את הדבר?
המשך: אסור ללכת מכאן. לדעתי, בינתיים, הרבנים אשר עדיין לא למדו, יקחו לעצמם מנקר שיודעים שהוא מכיר את האומנות… רגע, רגע, בינתים יכריזו בקול קורא שמבקשים שלא יאכלו בשר במקום שאין השגחה, כי החסרון אינו אם חנות הבשר הוא בסדר, או "מִיעֶל מַארְט", כי יש הרבה חנויות של בשר שאין להם שום השגחה (אחד שואל בקול: הרי גם המשגיח אינו בקי בדבר?).
תשובה: נו, (הרב מסיגעט: רגע, רגע, רגע, שמעו נא) 124. המשך: את שני הדברים האלה יעשו מיד, שבחנות שאין שם השגחה לא יקנו (בשר), והשאר יעשו שלשת הרבנים, אף על פי שאין יודעים עדיין (בטיב הניקור), יצרפו מנקר שידוע שהוא טוב, או שיזמינו (מנקר). אם ידחו את הדבר, לא יצא לידי מעשה. את זה אפשר לעשות מיד, ובינתים, ילמדו (ניקור). יקחו מנקר, ויקראו להקצבים, כדי לראות אם הוא בקי
הודאה יד
עד שיתקנו צריך גם כן תיקון
אבל בקשתי מכם, רצוני להסביר דבר שאני יודע כבר מאסיפות, שאת התיקון שאפשר לעשות בינתים, יש לעשותו
רב אחד צועק, שנכנס חלק אחוריים
הנשיא אמר דבר טוב ונכון, שחותכים בתוך הצלע י"ב ועוד מקודם, אפשר להיזהר ממכשולות שונות.
כאן, באמעריקא, חותכים על פי הרוב בחלק אחוריים 137.
אבל אם יחתכו מצלע י"א יצא מזה (אחד שואל: הרי ברוב פעמים חותכים בחלק אחוריים). תשובה: כן, כן, כן, שלא יהיה כן, אבל זה קורה, ואפשר להיזהר ממכשולות שונים 138.
הטרפש הוא לגמרי בפנים, הצד השני של הטרפש הוא חלב דאורייתא, וקשה מאוד לנקותו. למעשה, אצל הכלים למטה יש קרום עב, וקרום דק, ויש חלב למטה, אשר רוב פוסקים אוסרים את הבשר שם, ומדוע נהיה אנו המקילים (יש כאן קולות וצעקות מכל הצדדים, באנדרלמוסיא גדולה). הרי כלל הוא בכל הספרים, ואמר רבי שמעון במסכת שבת, שצריך לברוח מצ"ט שערי היתר, כדי שלא יכשל בשער אחד של איסור. ועם כל זאת, רבנים מופלגים בתורה וביראה ינקטו כל הקולות? כן, יש לנו היתר, יש לנו היתר
מה זה היתר? הרי צריכים אנו לנקוט בכל החומרות, לאסוף כל החומרות, אם מישהו אינו רוצה את כל החומרות, יהיה כשר, אבל לא "כשר למהדרין". כשר למהדרין צריך להיות לפי כל השיטות, כן הוא לדעתי (כאן יש וויכוח חם מאוד, בלתי ברור)
הודאה טז
כא
א)מכשולות גדולות בניקור. ב) עובדא מחנות שיש לו השגחה. ג) עצות על תיקון
יש רבנים שכבר הקדימו את עצמם, אבל אף על פי כן, צריך אני להגיד חוות דעתי, ממה שחשבתי מקודם.
נתעוררתי מדברי הרב ממָאנְטִיוִועדֶא בענין זה, ויש בזה כמה נקודות:
[1] היפך ממה שפירסמו והכחישו שלא משתמשים בחלק זה הנקרא "פלעי"ט".
[2] פי' באסיפה של ההתאחדות א' בהעלותך תשמ"ב