פצצה גרעינית ופצצת אטום ביחד – ספר דין תורה לרבנים, הודעת בעל הדין, עדות ה' נאמנה

פצצה גרעינית ופצצת אטום ביחד

להורדה:

הודאת בעל דין אינדי ( 33 עמודים)

עדות ה' נאמנה (28 עמודים)

ספר

דין תורה לרבנים

ב"ה

לכבוד בית דין …

הרני מזמין לדין תורה את הרב …..

על ששאלתי אותו איזה בשר כשר ואמר לי שכל ההכשרים הם כשר, ואכלתי מכל מיני הכשרים, וכעת יצאו שני ילדים ר"ל לתרבות רעה, ושאלתי לגאון גדול וצדיק, ושאל אותי האם האכלתי אותם בשר בהמה ועוף משחיטות גדולות, ואמרתי לו בוודאי, עשיתי הכל לפי פסק הרב הזה, שאמר לי שהכל כשר, ואין מה לפקפק, והכשיל אותנו בפסק דין שהמציא מהאצבע,

תביעה א':

אני תובע את הרב הזה בשני מיליון ש"ח שהרג לי את הילדים שלי,

תביעה ב':

שהרג את נשמתי, שאני יצטרך להתגלגל בכלב, כמו שכתוב בספר "ברית מטה משה" על הגדה של פסח בדף האחרון וזל"ק: ועכשיו שאיתרע חזקתם ראינו למפרע שדבר זה החריב את ביתינו אשר עדיין לא נבנה בימינו, והשכינה בגלות עדיין בעונינו, וכאשר נמצא כמה קלקולים אשר אין להעלות על הספר כי קצר היריעה מלהשתרע, וכו'. ובפרט בשחיטת הכבשים מחמת צמרו קרוב הדבר לפשוע ולקלקל ומחמת שיש להם לשחוט הרבה אינו מדקדקים כ"כ וממהרים לשחוט וקרוב לוודאי שמאכילין נבילות וטריפות כאשר נתברר…ומי שיהי' מותמ' בדבר ולומר מה גבר בגוברין ומה יום מיומים ויקל בדבר הזה בוודאי מנהג אבותיהם בידם ששוחטים את דבריהם לאמר מי יתן לנו לאכול בשר ואל תקרא וְיִשְׁטְחוּ אֶלָּא וַיִּשְׁחֲטוּ שהיה נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה על שבקשו לאכול בשר תאוה היינו בשר נחירה, ואבותינו חטאו ואינם, ואנחנו אם נעשה כמעשיהם לא טובים להיות נלכדים בעונם ח"ו, ואוי לנו מיום הדין ואוי לנו מיום התוכחה: ואין לנו פה לדבר ומי יוכל להגיד ולספר מה שעבר עלינו עד כה שגרמו לנו השוחטים כמה רעות ולא ידעו ששחטו לעצמם בסכין פגומה כמו כן יהיה מיתתם בכלל נבילה וטרפה לכל הוא הקליפה רח"ל תשליך אותם, ומוכרח להיות מגולגל בכלב וכו' עיי"ש באריכות גדול.

ומי יודע כמה גלגולים אני יצטרך לעבור על שהאכלתי את משפחת בנבילות וטריפות – כמו שכתוב בספר הגלגולים של האר"י ז"ל (דפוס פראנקפורט דף ל"ט ע"א ד"ה והמדבר) כתוב שזה המאכיל טריפות ליהודים מגולגל בעלי העצים, וכשהרוח נושבת ומכה עליה זהו צער גדול, וסופו של העונש שהעלה נופל על הרצפה, והצער הוא בדיוק כמו המות, זה יכול לחזור על עצמו 100 פעם ויותר, כל זה לפי כמה שנים שהוא האכיל טריפות (ועיין בנפש ישעי' ע' רי"ג, ובספרי שו"ת זבחו זבחי צדק).

ומי שאינו מדקדק באכילת ספק איסור מתגלגל בעלין של אילן ובכל פעם שהרוח מנענע הוא סובל יסורים וצער גדול מאד". ספר קב הישר – פרק מ.

כל אוכלי נבלות וטרפות ומאכילין אותן לישראל דינם בכלב – כתבי הרמ"ע מפאנו – מאמר תקוני תשובה – פרק י.

"והמאכיל נבלות נדון בעלה האילן בסוד כי תהיו כאלה נובלת עליה שהרוח בא ומטרפו זמן רב עד שלסוף נעקר ונופל והוא סוד הכרת שבו". רמ"ע מפאנו – מאמר תקוני תשובה – פרק י.

תביעה ג':

ילד אחד נהיה חולי רח"ל במחלה הידועה, והכל באשמתו, כמו שכתוב באזהרות מהרצ"א: שרוב השוחטים במדינה של יראים ושלימים מאכילין נבילות וטריפות, והם הם הגורמים חלאים רעים, וז"ל: לבי ככנור יהגה בראותי המכשלה הגדולה בעסק השוחטים ובודקים כמעט לא נשמע כזאת בשום מדינה. והאמת אגיד אשר עיני ראו כמעט רובם ככולם האכילו נבילות וטריפות לישראל כל השומע תצילנה שתי אזניו.

פקחו נא וראו זה כמה שנים בעונותינו הרבים מכה מהלכת במדינה זו חולאים רעים ונאמנים חולי מעים, השם יתברך ישמור שארית ישראל, ולמה לא תבינו שזה עבור שמכניסין דברים אסורים לתוך מעיהם וכו' (אזהרות מהרצ"א מדינוב זצ"ל).

והרב ה"המן" הזה אף על פי שהוא לא שוחט, ולא סוחר – אף על פי כן הוא נקרא מאכיל נבילות וטריפות כמו שכתוב בספר דעת תורה (סי' א' אות י"ב) הוא מצטט בשמו של השערי תשובה לרבינו יונה, שאם הרב המכשיר לא נזהר על השוחט כפי שצריך לשמור ולהזהר, הוא נחשב כמו מאכיל טריפות לישראל ח"ו עיי"ש, (ועי"ע שו"ת חת"ס יו"ד סי' י"ג ובספרי שו"ת זבחו זבחי צדק באורך גדול).

תביעה ד':

היות ואסור להתעסק בקבורתם של מאכילי טריפות, לכן בגללו, לא יוכלו החברה קדישא לקבור אותו ויהיה אסור ללכת ללויה אחרי מאה ועשרים שנה.

ולא די זה שאם הרב אינו כשר ומעמיד שוחט שאינו כשר אז אומרים עליו ארור המן וזה סובב על הרב המכשיר (או הרב שאומר לאכול את הבשר האינו כשר) דהרב הוא בבחינת המן שמאכיל לעם ישראל טריפות גם אסור לילך על הלוי' שלו ולהתעסק בקבורתו: כמו דאיתא בטבח שהאכיל נבילות וטריפות מת במיתה משונה וכלבים לקקו דמו, כדאיתא בירושלמי וזה לשונו: מעשה בטבח בציפורין שהיה מאכיל לישראל נבילות וטריפות, פעם אחת שתה יין ערב שבת עלה לגג ונפל ומת והיו כלבים מלקקין דמו, שאלו לרבי חנינא אי מותר להעביר המת משם, אמר להם כתיב ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו, וזה היה גוזל הכלבים ומאכילן לישראל, ועל כן הניחו אותו שם כי משלהן אוכלין (ירושלמי תרומות פ"ח ה"ג, ילקוט פרשת אמור). וכן נפסק בהגהות אשר"י שמוכר טריפות ומת בלי תשובה אין מתעסקין בקבורתו, וזה לשונו: המוכר טריפות בחזקת כשרות ומת בלי תשובה אסור להתעסק בקבורתו (הג"ה אשר"י פרק גיד הנשה סי' ט"ז). וכן נפסק בספר שולחן ערוך של השוחטים שמלה חדשה סימן כ"ה סעיף ד' וזל"ק: ואסור להתעסק בקבורתם של מאכילי טריפות, עכ"ל.

תביעה ה':

הילדים יצאו מן הדת בגללו, כמו שכתוב מהָרַמְבַּ"ם הַקָּדוֹשׁ ז"ל בְּמִכְתָּבוֹ הַיָּדוּעַ הַנִּקְרָא "אִגֶּרֶת תֵּימָן" ומובא בְ"דֶגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם" (פָּרָשַׁת עֵקֶב מִכְתָּב מֵהָרַמְבַּ"ם זצ"ל) שֶׁשִּׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ כָּפְרוּ בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים בִּגְלַל שֶׁאָכְלוּ וְנִתְפַּטְּמוּ בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת עַד שֶׁיָּצְאוּ מֵהַדָּת וּבָא עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ וְהָרַג אֶת כֻּלָּם[א] רח"ל.

תביעה ו':

הילדים נפטרים בשנותם הצעירים: כמו שידוע בספר כור ההיתוך: וְכֵן הִכְשִׁילוּ עַשְׂרוֹת אַלְפֵי יְהוּדִים עַשְׂרוֹת שָׁנִים בִּנְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת בָּעִיר קְרָאקָא כְּשֶׁהָיָה בַּעַל "מְגַלֶּה עֲמֻקּוֹת" הַגָּאוֹן הַקָּדוֹשׁ הַמְקֻבָּל רַבִּי נָתָן נָטֶע שַׁפִּירָא זצוק"ל אַב בֵּית דִּין קְרָאקָא, וְהָרַב הַקָּדוֹשׁ בַּעַל "מְגַלֶּה עֲמֻקּוֹת" נָתַן תִּקּוּן גָּדוֹל לְהַבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה.

תביעה ז':

כל הצרות והיסורים בגללו, וגם יצאו מדת ישראל בגללו: כמו שכתב בספר דרך הנשר שהצדיק הקדוש רבי נתן אדלער (ומה שאמר הבעל שם טוב זי"ע, ראה בספר דגל מחנה אפרים (פרשת עקב), ועוד בשאר ספרי תלמידי הבעל שם טוב שכתבו), שעיקר עיכוב ביאת המשיח שאינו בא הוא בגלל השחיטה שמאכילים את עם ישראל בנבילות וטריפות ואם יתקנו זאת יבא תיכף ומיד ממש, ובספר דרך הנשר מובא מהצדיק הקדוש רבי נתן אדלער, שעיקר עיכוב ביאת המשיח שאינו בא הוא בגלל השחיטה שמאכילים את עם ישראל בנבילות וטריפות ואם יתקנו זאת יבא תיכף ומיד ממש, ואעתיק מה שכתב שם ממקצת מספר "האבי"ב" [ראשי תיבות אחינו בני ישראל בגולה] מהנוגע לדעת בדורנו וז"ל: ר' נתן אדלער ותלמידו ר' משה סופר מפרעשבורג מקובלים בנסתר, ר' נתן אדלער רצה לפסול השוחטים דפראנקפורט דמיין, ולהכניע חותם הסטרא אחרא ששורה על שוחטים פסולים בסוד על חרבך תחי' וגו' ואלמלא השיג כל רצונו בא משיח, אך הסמ"ך מ"ם העמיד עליו רודפים קצבים והוצרך לברוח. וזה היה סוד ירידת הבעל שם טוב הקדוש לעלמא הדין ורמז על זה ב"זע"ם" תצעד אר"ץ, ראשי תיבות: זביחה עירובין מקוואות. וכמעט כל גרמניה יצאו מדת ישראל!!!

זאת אומרת שכל אב ואם שמאכילים את בניהם ובנותיהם בנבילות וטריפות אסור אפילו להתעסק בקבורתם. וכל שכן הרב הזה שאומר שהכל כשר בוודאי שאין מתעסקים בקבורתו.

ואם רוצים לדעת מה יהיה עם הרב הצדיק הזה לאחר פטירתו ובמה יגולגל אפשר לראות המעשה נורא שאירע בסלאווקיי מקצב שהיה מאכיל טריפות.

ידוע המעשה הנורא שאירע בתקופתנו לפני כארבעים שנה [היום כבר 80 שנה] בסלאוואקיי בישוב סמוך לווישניץ, שהקצב דשם היה מֻכָּר לאחד מחשובי בעלי הבתים ולבסוף נחלה במחלה מסוכנת, ואז קרא לפני גסיסתו את הדיין של הקהלה והודה לפניו שהרבה שנים מכר בשר טריפה לישראל ואמר שזה בשר כשר. ואחר כך מת. וכשהחברה קדישא התחילו לחפור הקבר נתמלא הקבר עכברים. ורצו להבריח את העכברים ולא יכלו בשום אופן. וחפרו קבר אחר וגם זה נתמלא עכברים. וזרקו לתוך הקבר קש ועצים ועשו שריפה גדולה ושמעו קולות בכי' ומרוב פחד ברחו משם החבריא קדישא, ואחר כך שוב נתמלא הקבר עכברים ובאו לפני הרב ושאלו אותו מה לעשות והשיב שישכיבו את המת כך בקבר ושמו את המת בתוך הקבר מתוך בכיות על החרפה של המת ותכף שהשכיבו אותו בתוך הקבר התנפלו עליו העכברים ואכלוהו כולו רח"ל. המעשה הזאת נתפרסמה בכל הסביבה ורבים עשו תשובה. (שמעתי גם כן המעשה הזאת מהרב קעמפלער מוכר ספרים בוויליאמסבורג שהיה נוכח שם בשעת הלוויה וראה כל הנ"ל – הסיפור גם מובא בספר נר ישראל, ובספר נפש ישעיה על מאכלות אסורות).

והנה אליהו בגימטרי' 52 – ולהבדיל כלב גם כן בגמטרי' 52 וצריך ביאור, ואפשר לפרש בהקדם מה שכתב בספר אמרי צדיקים, דברי גאונים (עמוד ה'), דאם השוחט כשר אליהו הנביא בעיר, שוחט רע מלאך המות בעיר, אם השוחט ירא שמים כדבעי, אז אליהו הנביא בעיר, ואם אינו כהוגן רח"ל, אז להיפך מלאך המוות בעיר, ובס' אור ישראל בפתיחה פירוש בזה דבר נפלא מה שאמרו חז"ל כלבים שוחקין אליהו בעיר, כלבים בוכין מלאך המות בעיר, דהיינו כשהשוחט ירא שמים אז הכשרות לאכילה והטריפות להכלבים שזה מנת חלקם כמו שנאמר "לכלב תשליכון אותו", ועל כן שוחקין, ולכן הרי לך סימן שאליהו בעיר, כיון שאכילת הבשר כהוגן, אבל אם השוחט מתנהג ח"ו שלא כהוגן ומאכיל נבילות וטריפות לעם ישראל חס ושלום, אז גוזל חלק הכלבים ועל כן הם בוכין, ואז מלאך המות בעיר, חס ושלום.

ובזה פירשו הספרים: דהנה אם הבשר כשר ועם ישראל אוכלים בכשרות ובהידור רב, אזי זוכים שאומרים רק ברוך מרדכי ואליהו הנביא בעיר וכלבים צוחקים (כי היהודים לא אוכלים את הטריפות חס ושלום, והכלבים מקבלים את כל הטריפות, כאמור). ואין אנו צריכים לקלל את המן כי אין לו שום שליטה על היהודים, ואז זוכים שמרדכי היהודי משנה למלך אחשוורוש וגדול וכו' דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו. אבל אם חס ושלום הבשר אינו כשר ואוכלים טריפות, אז אנו צריכים לומר ארור המן שגם כן בגימטרי' בשר, ואז הכלבים בוכים (כי היהודים אוכלים את הטריפות, במקום ליתנו להכלבים, וגוזלים מהכלבים את הטריפות ומפני זה בוכין הכלבים) ועל כן מלאך המות בעיר חס ושלום.

וידוע דהמלאך המות הוא הסמ"ך מ"ם ואין לו זמן לעבוד קימעונאי [בחנות יחידי], ונעשה חכם ונעשה סוחר סיטונאי, וכל תכסיסי מלחמה של הסמ"ך מ"ם הוא, שמעמיד שוחטים ורבנים בכל מקום מסיטרא דיליה שהבשר לא יהיה כשר, וידוע שמערמת הסמ"ך מ"ם שלא לפתות כל יחיד ויחיד, רק מעמיד שוחטים ורבנים בכל מקום מסיטרא דיליה [מהצד שלו] ועל ידי זה רח"ל הכל נופלים ברשתו.

וראה מה שכתב בעל "תולדות יעקב יוסף" (פרשת נשא בד"ה העולה) וזה לשון קדשו: עתה התחכם היצר הרע שלא יצטרך לילך ולפתות וללכוד ברשתו כל יחיד ויחיד, רק יחיד אשר רבים נכשלים בו, והוא שמעמיד שוחט בעיר מסיטרא דיליה [מהצד שלו] המאכיל טריפות לרבים, וכולם נלכדו ברשתו, עיי"ש. ועל ידי זה מעבירם על הדת ונעשים אפיקורסים כמו שכתב מרן הדברי חיים בשו"ת (יו"ד חלק א' סי' ז'): שעל ידי שוחטים שהיו קלים, הרבה קהילות התקלקלו בגרמניה, ועזבו את דרך היהדות רח"ל (עיי"ש באריכות).

וכן כתוב בתבואת שור: שהשוחט חייב להיות ירא שמים מרבים, שיראת שמים יהיה ניכרים על פניו, ואם לא אז הוא מתקלקל יותר ויותר, וממילא הוא מקלקל גם אחרים האוכלים משחיטתו, הם מתמלאים מטומאה עד שהם הופכים לאפיקורסים. ("טיול בפרדס" מערכת שחיטה של רבה של שאמלוי זצ"ל).

והעיקר תלוי בכשרות הבשר, אם הרב הוא כשר ומעמיד שוחט כשר, אז אומרים ברוך מרדכי, וזהו סובב על הרב המכשיר דהרב הוא בבחינת מרדכי שהיה יושב בשער המלך ונזהר שלא יאכלו ישראל נבילות וטריפות, ואם הרב אינו משגיח על השוחט כראוי וסומך עצמו על חזקתו (שהחזקה הוא שהשוחטים מאכילים טריפות לישראל, כי לא נותנים להם אופן לשחוט כהוגן, וכל הסיסטעם של השחיטה אינו כשירה, ואפילו השוחט ירצה לשחוט כשר אינו יכול, כידוע להרוצים לידע), הווי הרב בכלל מאכיל טריפות לישראל וכמו שכתוב בספר "שערי תשובה לרבינו יונה" זצ"ל וזה לשון קדשו: אם הרב אינו משגיח על השו"ב כראוי וסומך עצמו על חזקתו, הוי הרב בכלל מאכיל טריפות לישראל חס ושלום ונתפס בעונו, עד כאן לשון קדשו. ואז אומרים על אותו הרב (שהוא המן והוא מן הערב רב) ארור המן דהיינו שמאכיל טריפות כהמן, ומביא חס ושלום גזירות רעות על עם ישראל כהמן כמו שכתוב בספר שו"ת מראה יחזקאל האחרון (להגאון הצדיק מהרי"ח אבדק"ק גלינא זצ"ל סימן מ"ג) וז"ל: כי בעינינו ראינו את כל הגזירות קשות ורעות המתרגשות לבא בעולם הוא בעונותינו הרבים רק למען העון הזאת עכ"ל.

וכמו שכתוב בספר "טיול בפרדס" (מערכת שחיטה של רבה של שאמלוי זצ"ל) אני בטוח שזה מה שגוזרים גזרות נגד השחיטה, בזמננו זהו רק בגלל זה שלא בדקו טוב את השוחטים, כמו שצריך, עכ"ל. ועל כן אומרים על הרב המכשיר הזה שמכשיל את ישראל בנבילות וטריפות ארור המן דהיינו שמאכיל טריפות כהמן, ועל ידי זה מביא גזירות רעות על עם ישראל כהמן חס ושלום. ולכן נקרא הרב המכשיר או הרב המתיר לישראל לאכול טריפות ואינו מוכיח להם נקרא ארור המן שהוא בא מן הערב רב, והוא המן האמיתי שמאכיל לעם ישראל חס ושלום דברים שאינו כשרים.

ואם אתה רואה שמדקדק על כשרות הבשר אז תדע שהוא שייך לקדושה לכל הפחות כמו יהודי פשוט שיש לו רק טיפת יראת שמים. וכדי להבין קצת את ענין הכשרות נביא לדוגמה קטנה מה שכתוב בתורה הקדושה פרשת שמות (כ"ב): ואנשי קודש תהיון לי, ופירוש רש"י: אם אתם קדושים ופרושים מנבילות וטריפות הרי אתם שלי, ואם לאו אינכם שלי, הפשט הוא כך: הקב"ה אומר כשהיהודים יהיו קדושים, הם לא יאכלו נבילות וטריפות, ואז הם יהיו שלי, וכשהם יאכלו נבילות וטריפות הם לא יהיו שלי, ועל הפסוק "לכלב תשליכון אותו" אומר רש"י: שהכלב נכבד ממנו, הכוונה שמי שאוכל טריפות הוא יותר גרוע מכלב.

צריכים להבין: למה אצל אף לא תעשה, אצל שום עבירה, אינו אומר הקב"ה שאם תעשה את העבירה לא תהיה שלי, ולמה בטריפות אומר הקב"ה שאם אתם אוכלים טריפות אינכם שלי? הכוונה היא שאם אוכלים טריפות אין נחשבים עוד ליהודי.

ואפשר לפרש בהקדם דברי התוספות ששואל (חולין ה.) איך הגמרא אומרת שהקב"ה שומר את הצדיקים שחלילה לא יכשלו בדבר עבירה כשאינם יודעים על כך? הלא אנו מוצאים בגמרא (מכות ה. ושבת יב) איך ששני תנאים צדיקים עשו עבירה כשלא ידעו, ותוספות אומרים שאם הם לא יאכלו מאכלות אסורות אז בודאי שלא יכשלו בעוון מסוג כזה (טריפות) שאין יודעים עליהם כלל, אבל לא מעבירות מסוג אחר. ועוד צריך להבין מדוע העון של האוכל שאינו כשר חמור בהרבה מכל ה"לא תעשה'ס" האחרים.

ואפשר לבאר דהנה הרמ"א כותב (ביורה דעה סימן פ"א סעי' ז') חלב של מצרית (גויה) על פי ההלכה כשר (לתת "חלב אם" לילד) בדיוק כמו לתת חלב מאם יהודיה, אבל בכל זאת שלא יתנו לילדים לשתות מ"חלב אם" של גוי', כי חלב של גויה מטמטם את הלב, ומחדיר בילד טבעים רעים. והרשב"א והריטב"א ז"ל (יבמות קי"ד) כותבים שהדבר גורם טבע רע ואכזריות אצל הילד והם מאבדים את המדות היהודיות של ביישנים ורחמנים.

עוד כותב שם הרמ"א שגם אשה יהודיה הנותנת "חלב אם" אסור לה לאכול מאכלות אסורות, אומרים המפרשים (ש"ך וטו"ז) הפשט שאפילו כשהאשה בסכנה ח"ו שהיא חייבת לאכול איסור בגלל פיקוח נפש בכל זאת אסור לה אז להניק את הילד, כי כשהאשה אוכלת מאכלות אסורות זה מזיק לילד.

עוד כותב שם הרמ"א שלמרות שאנו פוסקים (באו"ח סי' שמ"ג,) כשהילד אוכל מעצמו איסור שהוא רק איסור דרבנן, והאבא עושה את עצמו שאינו רואה, אין הבית דין חייב לנזוף באב, זה רק "להלכה", אך באיסורים אחרים כמו בענין חילול שבת ומאכלות אסורות חייב הבית דין למחות באב, ובית הדין חייב בכח למנוע מהילד לאכול את המאכלות האסורות, וזאת למרות שמדובר באיסור דרבנן בלבד, כי מאכלות אסורות יזיק לילד בעתיד – כך כותב הפרי חדש שם – כי מאכלות אסורות גורם שהוא יהיה עם טבע רע, והסוף יהיה שהוא ייצא לתרבות רעה (חס ושלום).

עוד כותב שם הפרי חדש, שלדאבוננו מאחר ואיננו יכולים להיות נזהרים בענינים אלו, זו הסיבה מדוע רוב הילדים יורדים מן הדרך ועוזבים את הדת (ר"ל), ורוב הילדים הופכים להיות בעלי עזות פנים של הדור, ואין להם יראת שמים בלבם, ואפילו כשאומרים להם מוסר, הם אינם יכולים לקבל זאת וכו', ומי לנו גדול יותר מ"אחר" (אחד מן התנאים, הרבי של התנא האלוקי רבי מאיר, שבסוף ימיו יצא לתרבות רעה) שהסיבה לירידתו מדרך הישר היה כי כשאמו היתה מעוברת היא עברה פעם אחת ליד בית עבודה זרה, והיא התאווה בטעם וריח של העבודה זרה, והריח הזה התפשט בכל גופה, וזה אשר גרם לאחר שירד מדרך הישר, לכן חייבים להיות זהירים מה שנותנים לילדים הקטנים לאכול עכ"ל הפר"ח (ועיין גם כן במחזיק ברכה להחיד"א שם אות י"ד וזב"ז אות נ"ג).

עתה ניתן להבין מדוע אצל העבירות האחרות אין הקב"ה אומר שאם תעשו את העבירה ההיא לא תהיו שלי, ואילו רק בטריפות אומרת התורה שאם תעשו את העבירה לא תהיו שלי, כי כשאוכלים טריפות הלב מתטמטם, ואז הגוף וכל האברים הופכים להיות טריפה, ואז הוא כבר אינו מסוגל לעשות שום דבר טוב, שום מצוה, ומושך אותו רק לכיון העבירות.

עוד כתוב בספרים בדרך רמז כי התורה הקדושה מרמזת לנו יסוד נורא ונפלא לדעת איך שכל אחד ואחד יכול למדוד בקלות (הסימן האמיתי) את הרבנים והצדיקים אם הם באמת צדיקים אמיתים ששייכים להקדושה בבחינת: ברוך מרדכי היהודי[א], ומי הם באמת צדיקים ששייכים לערב רב[א] שהם באמת ארור המן שצריכים להתרחק מהם כמטחוי קשת, והסימן בזה הוא כך:

ברוך מרדכי היהודי: אם הוא בבחינת ברוך מרדכי שהוא בגימטרי' 502 כמנין בשר, אז הוא מעורר וצועק על האנשים לעשות תשובה ושלא יאכלו בשר, מפני שהבשר אינו כשר ואינו מנוקר כהוגן, כמו שאמרה אסתר: "לך כנוס את כל היהודים ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים" ולפיכך קבעום למשתה ויום טוב לזכור את עיקר הנס. ולכן אומרים "ברוך מרדכי היהודי" כי בזכותו היהודים ניצלו מגזירתו של המן, הוא נזהר שהיהודים לא יכשלו במאכלות אסורות, ולכן הוא ישב בשער המלך לשמור שאסתר לא תאכל אוכל שאינו כשר.

ארור המן אשר ביקש לאבדי: ומי הם הצדיקים (שנקראים בעקבתא דמשיחא צדיקים) ששייכים באמת לערב רב והם באמת לא רק ארור המן רק הם מה"המן'ס" האמיתיים, וצריכים להתרחק מהם כמטחוי קשת, והסימן בזה הוא כך: שהצדיק הזה הוא יושב ולומד ומתפלל ואינו מוכיח את אנשי דורו ואינו רב את ריב ה', (כמו שכתב הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק כ"ד הלכה ח', ועיין שכר ועונש פרשת נשא דף ק"ו, ועיין עוד שם) וכמו שכתוב בכתב סופר (שאלות ותשובות אבן העזר סימן מז) וז"ל: מי שיושב על כסא הרבנות לא יחוס על עצמו, רק על כבוד ה' יהיו עניניו ולבו תמיד. ולא רק שלא איכפת לו כלום אם הבשר כשר או אינו כשר, אלא גם יאמר "הבשר הזה הוא בודאי כשר, הלא יש להם ההכשר מרב הגדול הזה, או הבית דין הגדול הזה!, והכל בחזקת כשרות,[א] על אף שיודע האמת שהרבה רבנים יצאו וצעקו שיש בעיות גדולות בהכשרות (וכל זה היה כתוב בספרים ובכל העיתונים ובקלטות) ושהרבנים אינם נאמנים כלל על פי ההלכה, ואם ישאל השואל מדוע?

התשובה לכך הוא: כי הם מקבלים מיליוני דולרים על ההכשר, והשוחד יעוור עיני חכמים, אז תדעו נאמנה כי הרב או הצדיק הזה שייך כולו להערב רב והוא ארור המן האמיתי כמו שאיתא במסכת מגילה (דף י"ב), לכן אומרים ארור המן אשר ביקש לאבדי כי הוא האכיל את בני ישראל במאכלות אסורות, ועל ידי כך היה לו את הכוח לגזור על היהודים גזירות קשות, וכמו שכתוב בב"ח (אורח חיים סימן תר"ע) וזה לשונו: בפורים היתה עיקר הגזירה לפי שנהנו מסעודתו, על כן נגזר עליהם להרוג ולאבד את הגופים שנהנו מאכילה ושתי' של איסור ושמחה ומשתה של איסור. ולכן הוא ארור המן שהוא גם כן בגימטריה 502 כמנין בשר, כדי לדעת הסימן בקל, ולזה זוכים רק בפורים אם שותים יין, נכנס יין יצא סוד שהוא ה"המן" האמיתי, וצריכים להתרחק מהם כמטחוי קשת. ואם יודעים הסוד הזה כי בשר בגמטרי' 502 יודעים תיכף ומיד מי הוא הרב הזה מסטרא דקדושה או חס ושלום מסטרא אחרא, ולכן ימי הפורים לא יבטלו כי כל יסודי הדת תלוי בזה אם אוכלים כשר או חס ושלום דבר שאינו כשר.

תביעה ח':

כל הפרנסה שלנו הלך לאיבוד בגללו, כמו שאמרו חז"ל הטריפני לחם חוקי, וכתוב בנח, (בראשית ח' יא) וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ[ב] וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ, שזה לשון פרנסה אבל כאשר מאכילים טריפות אז הוא מאבד את טרף הפרנסה ומהטרף נהיה טרף ליקוטי מוהר"ן תורה ל"ז:

… וזהו: הזהרו בוורידין כרבי יהודה, כי הדם הוא הנפש שבא בגלגול, וצריך השוחט לכוין להעלות הנפש שבדם. גם עיקר חסרון הפרנסה שנתמעט בדורות הללו, אין זה אלא ע"י השוחטים שאינם מהוגנים. וזה (אבות פ"ג): אם אין תורה אין קמח. תורה היא בחינת נפש כנ"ל, ע"י זה אין קמח, הפרנסה נתמעט. ובשביל זה החליף נקרא מאכלת, כמו שכתוב (בראשית כ"ב): ויקח את המאכלת, כי יש שוחט הגון מאכיל ומפרנס לישראל, כי השוחט הגון הוא מלביש את הנפש שבחי במדבר, היינו בדיבור הברכה שהוא מברך, והדיבור הוא בחינת שכינה, כמו שכתוב: מלכות – פה.

וזה פירוש (ישעיה ל"ד): חרב לה' מלאה דם, כי השכינה נקראת חרב לה' (כמובא בזוה"ק ובפרדס), והיא בחינת דיבור, שהוא בחינת חרב פיפיות, לשון פה, כמו שכתוב (תהלים קמ"ט): רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות וכו'. וכשהנפש באה בתוך חרב לה', בתוך הדיבור, בבחינת מיין נוקבין, אזי השכינה מזדווגת ע"י המיין נוקבין שיש לה, בבחינת: חזי במה ברא קאתינא (זוהר ויקרא דף י"ג ע"א). וזה: חרב לה' מלאה דם, מנפשות העולות בה בבחינת מיין נוקבין, וע"י הזיווג, היא מקבלת פרנסה לישראל:

וזה פירוש (איכה ה'): בנפשינו נביא לחמינו מפני חרב המדבר, היינו כשהשוחט אינו הגון, ואינו מעלה את הנפש, בבחינת מיין נוקבין, וכשעומד עם החליף לשחוט את החי, הוא עומד כרוצח נפשות, והחליף שלו הוא חרב הַמִּדְבָּר, ואינו חרב לה', שהוא חרב הַמְדַבֵּר, ויש צער להנפש החי, שצועקת בקול מר, (ש"ה ה'): נפשי יצאה – כשיצאת, בשביל להכניס בדברו של הברכה, בבחינת מיין נוקבין, וכשיצאתי, בקשתיו ולא מצאתיו קראתיו ולא ענני – כי אינו שם בשעת הברכה, וחושב מחשבת פיגול. על ידי זה מצאוני השומרים הסובבים בעיר, הכוני פצעוני, נשאו את רדידי מעלי – היינו, שמעלה שהיה להנפש בבחינת חי, גם זה לקח ממנה, כי עכשיו אין לה מנוח לכף רגלה. אוי לו להשוחט הזה! אוי להנפש, שהרג את הנפש, ומסר אותה בכף אויביה, ואין להשכינה מיין נוקבין, להמשיך טרף לביתה, ועל ידי זה: בנפשינו נביא לחמינו – ביגיעה וטירחא גדולה:

וזה שאמרו חז"ל (פסחים קי"ח): קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, כי ים סוף נקרע לי"ב קרעים (פרקי דר"א פ' מ"ב ובתיקון כ"א), כנגד י"ב בדיקות הסכין, שעל ידיהם קשים מזונותיו של אדם וכו'. וזה שאמרו חז"ל (ברכות נ"ה): שולחן דומה למזבח, כי שיעור פגימות החליף כשיעור פגימות המזבח (חולין י"ז ע"ב). גם על השחיטה גימטריא תל"ז, ובזעת אפיך תאכל לחם (בראשית ג') – ראשי תיבות גימטריא תל"ז (עם הארבע תיבות), לרמוז חסרון הפרנסה ע"י שוחטים שאינם מהוגנים. וזה פירוש (תהלים קי"א): טרף נתן ליריאיו, כי טרף יש לו שני משמעות: לשון טריפה, כמובא בזוהר סוף משפטים (דף קכ"א ע"ב), ולשון מזון. לרמוז, כשישראל שומרים את עצמם מטריפה, על ידי זה יש להם פרנסה.

וזה פירוש (שבת ק"ד): מנצפך צופים אמרו. מנצפך הוא בחינת ורידין, בחינת רי"ו דין. וצופים, אלו נביאים, שיניקתם מבחינת כרובים, בחינת תינוקות, בחינת הבל שאין בו חטא, בחינת אוירא דארץ ישראל, ששם מקבלין רוח הקודש, כמובא בזוהר (לך לך דף פ"ה ע"א): ויקם יונה לברוח תרשישה. ואלו הצופים, היינו אלו שהם בבחינת הבל שאין בו חטא, הם נהירין ב"וורידין", רי"ו דין, במנצפך. ומעלין את הנפש בבחינת מיין נוקבין, וממשיכים שפע. והשפע מכונה בשם אֹ'מֶ'ר', כי מתחילה היא א'ור, ואח"כ נעשה מ'ים, ואח"כ ר'קיע.

וכשממתיקים את המנצפך, ועושים ממנצפך, אדני, כי מ"ריו" נעשה צורת א, ונעשה אדני. ואדני הוא דיבור, הוא השכינה, כמו שכתוב (תהלים סח): אדני שפתי תפתח, ומהבל הזה, היינו אדני, יוצא השפע, ונתחלק לכל אחד לפי בחינתו. וזה פירוש (תהלים מ"ח) אדני יתן אֹמֶר המבשרות צבא רב – לכל אחד לפי בחינתו:

וזה שאמרו חז"ל (סנהדרין ק"ד ע"ב): אוכלי עמי אכלו לחם אדני לא קראו – רב אמר: אלו הדיינים, ושמואל אמר: אלו מלמדי תינוקות. מר אמר חדא, ומר אמר חדא, ולא פליגי. רב אמר אלו הדיינין – היינו רי"ו דין, שאינם מעלין את הנפש בבחינת מיין נוקבין, שאין עושין מרי"ו דין, אדני. רמז לשוחטים שאינם מהוגנים, שמקלקלים הדינים, היינו רי"ו דין, מנצפך. הדמים, שהם הנפשות, הם חמש אותיות, כנגד חמישה דמים כידוע. רמז לחמש בחינת שיש לנפש, כמו שאמרו חז"ל (ברכות י'): הני חמשה 'ברכי נפשי' כנגד מי וכו'. ושמואל אמר אלו מלמדי תינוקות – שמקלקלים את ההבל שאין בו חטא. כשדיבורו והבלו של השוחט אינו בבחינת הבל שאין בו חטא, בחינת אוירא דארץ ישראל, על ידי זה: אוכלי עמי – הפרנסה נתמעט. כי כשיש להשוחט בחינת הבל שאין בו חטא, בחינת חרב לה', בחינת צדקה דארץ ישראל, בחינת נפש, בחינת תורה כנ"ל – גם הנפש שעולה מהחי להמדבר שלו, גם כן נתעלה בבחינת מעלות אלו הנזכר, עכ"ל.

תביעה ט': ניתוח – תביעה י': עובד עבודה זרה – תביעה י"א: אין לו חלק באלוקי ישראל – תביעה יב: לאחר מיתה המלאך מכה אותו בשרביטו:

תביעה י"ג': מְטַמְּאִים אוֹתוֹ וְדָנִים אוֹתוֹ כְּאָדָם שֶׁהוּא נִתְעָב שֶׁל רִבּוֹנוֹ, נִתְעָב בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנִתְעָב בָּעוֹלָם הַבָּא. תביעה י"ד': אַף בְּעֵת שֶׁיִּתְגַּבְּרוּ רַחֲמֵי ה' עַל הָעוֹלָם מִכָּל מָקוֹם לֹא יִמְחֲלוּ לוֹ מִטַּעַם שֶׁהִפְקִיר אֶת רְצוֹנוֹ שֶׁל הקב"ה לְגַמְרֵי וְנַעֲשֶׂה חַלּוֹת לָעֲבֵרָה הַזּוֹ. תביעה ט"ו': ׁשֶעַל יְדֵי מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת מִסְתַּלֵּק הַצֶּלֶם אֱלֹהִים מִן הָאָדָם.

וכתב החפץ חיים בספר נדחי ישראל פרק כ"ח, וזל"ק:

וּבֹא רְאֵה, כָּל מִי שֶׁאוֹכֵל מֵאוֹתָם מַאֲכָלִים אֲסוּרִים, נִדְבָּק בַּצַּד הָאַחֵר, וּמְתַעֵב נַפְשׁוֹ וְעַצְמוֹ, וְרוּחַ טְמֵאָה שׁוֹרָה עָלָיו, וּמַרְאֶה אֶת עַצְמוֹ שֶׁאֵין לוֹ חֵלֶק בָּאֱלוֹהַּ הָעֶלְיוֹן, וְלֹא בָּא מֵהַצַּד שֶׁלּוֹ וְלֹא נִדְבַּק בּוֹ. וְאִם יָצָא כָּךְ מֵהָעוֹלָם הַזֶּה, אוֹחֲזִים בּוֹ כָּל אוֹתָם הָאֲחוּזִים בְּצַד (שֶׁבָּא מִצַּד) הַטֻּמְאָה, וּמְטַמְּאִים אוֹתוֹ וְדָנִים אוֹתוֹ כְּאָדָם שֶׁהוּא נִתְעָב שֶׁל רִבּוֹנוֹ, נִתְעָב בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנִתְעָב בָּעוֹלָם הַבָּא.

וְעַל דָּא כְּתִיב, וְנִטְמֵתֶם בָּם בְּלָא אַ', דְּלָא אִשְׁתְּכַח אַסוּותָא לְגִעוּלֵיהּ, וְלָא נָפִיק מִמְּסָאֲבוּתֵיהּ לְעָלְמִין. וַוי לוֹן, וַוי לְנַפְשַׁיְיהוּ, דְּלָא יִתְדַבְּקוּן בִּצְרוֹרָא דְּחַיֵּי לְעָלְמִין, דְּהָא אִסְתְּאָבוּ. וַוי לְגַרְמַיְיהוּ, עָלַיְיהוּ כְּתִיב (יְשַׁעְיָה סו) כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְגוֹ', וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר. מַאי דֵּרָאוֹן. סִרְחוֹנָא. מַאן גָּרִים לֵיהּ, הַהוּא סְטָר דְּאִתְדַּבָּק בֵּיהּ.

וְעַל זֶה כָּתוּב וְנִטְמֵתֶם בָּם, בְּלִי א', שֶׁלֹּא נִמְצֵאת רְפוּאָה לְתוֹעַבְתּוֹ, וְלֹא יוֹצֵא מִטֻּמְאָתוֹ לְעוֹלָמִים. אוֹי לָהֶם! אוֹי לְנַפְשָׁם, שֶׁלֹּא יִדְבְּקוּ בִּצְרוֹר הַחַיִּים לְעוֹלָמִים, שֶׁהֲרֵי נִטְמְאוּ! אוֹי לְעַצְמָם! עֲלֵיהֶם כָּתוּב (יְשַׁעְיָה סו) כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְגוֹ', וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר. מַה זֶּה דֵּרָאוֹן? סִרָחוֹן. מִי גָרַם לוֹ? אוֹתוֹ הַצַּד שֶׁנִּדְבָּק בּוֹ.

רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח וְאָמַר, (קהלת ו) כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ וְגוֹ'. אִסְתַּכַּלְנָא בְּמִלֵּי דִּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, וְכֻלְּהוּ אֲחִידָן בְּחָכְמָה עִאבישי בן לאה. כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ, הַאי קְרָא, בְּשַׁעֲתָא דְּדַיְינִין לֵיהּ (דף מ"ב ע"א) לְבַּר נָשׁ בְּהַהוּא עָלְמָא כְּתִיב, כָּל הַהוּא דִּינָא, וְכָל מַאי דְּסָבִיל בְּהַהוּא עָלְמָא, וְנָקְמִין מִנֵּיהּ נִקְמָתָא דְּעָלְמָא. לְפִיהוּ: בְּגִין פִּיהוּ, דְּלָא נָטִיר לֵיהּ, וְסָאִיב לֵיהּ לְנַפְשֵׁיהּ, וְלָא אִתְדְּבַק בְּסִטְרָא דְּחַיֵּי, בְּסִטְרָא דִּימִינָא. וְגַם הַנֶפֶשׁ לֹא תִמָלֵא, לָא תִּשְׁתְּלִים דִּינָהָא לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין. דָּבָר אַחֵר לֹא תִמָלֵא, לָא תִּשְׁתְּלִים לְסַלְּקָא לְאַתְרָהָא לְעָלְמִין, בְּגִין דְּהָא אִסְתְּאָבַת, וְאִתְדַּבְּקַת בְּסִטְרָא אָחֳרָא.

רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח וְאָמַר, (קהלת ו) כָּל עֲמַל אָדָם לְפִיהוּ וְגוֹ'. הִסְתַּכַּלְתִּי בְּדִבְרֵי שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, וְכֻלָּם אֲחוּזִים בְּחָכְמָה עֶלְיוֹנָה. כָּל עֲמַל אָדָם לְפִיהוּ, הַפָּסוּק הַזֶּה בְּשָׁעָה שֶׁדָּנִים אֶת הָאָדָם בְּאוֹתוֹ הָעוֹלָם כָּתוּב. כָּל אוֹתוֹ הַדִּין, וְכָל מַה שֶּׁסּוֹבֵל בְּאוֹתוֹ הָעוֹלָם וְנוֹקְמִים מִמֶּנּוּ נִקְמַת הָעוֹלָם – לְפִיהוּ, בִּשְׁבִיל פִּיהוּ שֶׁלֹּא שָׁמַר אוֹתוֹ וְטִמֵּא אוֹתוֹ אֶת נַפְשׁוֹ, וְלֹא נִדְבַּק לְצַד הַחַיִּים לְצַד הַיָּמִין. וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא, לֹא תִשְׁתַּלֵּם דִּינָהּ לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. דָּבָר אַחֵר לֹא תִמָּלֵא, לֹא תִשְׁתַּלֵּם לַעֲלוֹת לִמְקוֹמָהּ לְעוֹלָמִים, מִשּׁוּם שֶׁהֲרֵי הִיא נִטְמְאָה וְנִדְבְּקָה לַצַּד הָאַחֵר.

רַבִּי יִצְחָק אָמַר, כָּל מַאן דְּאִסְתְּאָב בְּהוּ, כְּאִילּוּ פָּלַח לְעֲבוֹדָה זָרָה, דְּאִיהוּ (דברים יז) תּוֹעֲבַת יְיָ', וּכְתִיב לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה. מַאן דְּפָלַח לְעֲבוֹדָה זָרָה, נָפִיק מִסִּטְרָא דְּחַיֵּי, נָפִיק מֵרְשׁוּתָא קַדִּישָׁא, וְעָיִיל בִּרְשׁוּתָא אָחֳרָא. אוּף מַאן דְּאִסְתְּאָב בְּהָנֵי מֵיכְלֵי, נָפִיק מִסִּטְרָא דְּחַיֵּי, וְנָפִיק מֵרְשׁוּ קַדִּישָׁא, וְעָיִיל בִּרְשׁוּתָא אָחֳרָא. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא דְּאִסְתְּאָב בְּהַאי עָלְמָא, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. וְעַל דָּא וְנִטְמֵתֶם בָּם כְּתִיב בְּלָא א'.

כָּל מִי שֶׁנִּטְמָא בָהֶם, כְּאִלּוּ עָבַד לַעֲבוֹדָה זָרָה

רַבִּי יִצְחָק אָמַר, כל מִי שֶׁנִּטְמָא בָהֶם, כְּאִלּוּ עָבַד לַעֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁהִיא תּוֹעֲבַת ה', וְכָתוּב לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה. מִי שֶׁעוֹבֵד לַעֲבוֹדָה זָרָה, יוֹצֵא מִצַּד הַחַיִּים, יוֹצֵא מֵרְשׁוּת הַקְּדֻשָּׁה וְנִכְנָס לְרָשׁוּת אַחֶרֶת. אַף מִי שֶׁנִּטְמָא בַּמַּאֲכָלוֹת הַלָּלוּ, יוֹצֵא מִצַּד הַחַיִּים, וְיוֹצֵא מֵרְשׁוּת הַקְּדֻשָּׁה וְנִכְנָס לְרָשׁוּת אַחֶרֶת. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁנִּטְמָא בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, וְלָכֵן כָּתוּב וְנִטְמֵתֶם בָּם בְּלִי א'.

וּכְתִיב, וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכָל אֲשֶׁר תִּרְמוֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם לְטַמֵּא. מַאי לְטַמֵּא. לְטַמֵּא לְעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, דְּהָא אִינּוּן מִסְאֲבִין, וּמִסִּטְרָא דִּמְסָאֲבָא קָא אַתְיָין. וְכָל חַד אִתְדַּבָּק בְּאַתְרֵיהּ.

וְכָתוּב (ויקרא כ) וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשּתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא. מַה זֶּה לְטַמֵּא? לְטַמֵּא אֶת הָעַמִּים עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁהֲרֵי הֵם טְמֵאִים, וְהֵם בָּאִים מִצַּד הַטֻּמְאָה, וְכָל צַד נִדְבָּק בִּמְקוֹמוֹ.

וְאִיתָא בְּמִדְרַשׁ שׁוֹחֵר טוֹב, כָּל הַמַּחְלִיט עַצְמוֹ לַעֲבֵרָה אִין לוֹ מְחִילָה עוֹלָמִית, רוֹצֶה לוֹמַר, אַף בְּעֵת שֶׁיִּתְגַּבְּרוּ רַחֲמֵי ה' עַל הָעוֹלָם מִכָּל מָקוֹם לֹא יִמְחֲלוּ לוֹ מִטַּעַם שֶׁהִפְקִיר אֶת רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקֻּבָּ"ה לְגַמְרֵי וְנַעֲשֶׂה חַלּוֹת לָעֲבֵרָה הַזּוֹ.

גַּם גּוּפוֹ מִתְפַּתֵּם מֵאִסּוּר, וּבְהֶמְשֵׁךְ הַזְּמַן נַעֲשֶׂה גּוּפוֹ מָלֵא מִּשְׁקָּצִים וּרְמָשִׂים וּנְבֵלָה וּטְרֵפָה, וּמַה יָכוֹל לִהְיוֹת מִגּוּף טָמֵא כָזֶה, כִּי אֲפִילוּ אִם יִהְיוּ לוֹ זְכוּתִים גְּדוֹלִים מִשְאָרֵי מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים וְהֵם יַמְלִיצוּ טוֹב בַּעֲדוֹ שֶׁיָּקוּם לְעֵת הַתְּחִיָּה עִם שְׁאָר מֵתֵי יִשְׂרָאֵל, אַחַר כָּל הַיִּסּוּרִים וְהָעוֹנָשִים שֶּׁתְּקַבֵּל הַנֶּפֶשׁ בַּגֵּיהִנּוֹם, אֵין לְשַׁעֵר וְלַעֲרֹךְ גֹּודֶל צָרַת הַנֶּפֶשׁ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ לְאָדָם לְבַסּוֹף עַל יְדֵי זֶה, דַּהֲלֹא יָדוּעַ דְכְּשְנִתְקַלְקֵל לוֹ לְאָדָם בִּפְנִימִיּוּתוֹ, כְּגוֹן שֶּׁנִּתְהַפֵּךְ בְּאֵיזֶה מָקוֹם בְּגִידָיו הַדָּם לְלֵיחוּת, מֻכְרָח הָרוֹפֵא לַעֲשׂוֹת לוֹ [אַפֶערַאצִיאַן] (נִתּוּחַ) לְחִתּוּךְ בַּמָּקוֹם זֶה וְלִשְׁאֹב הַלֵּיחָה מִשָּׁם, וְאַחַר כָּךְ יוּכַל לַחְזֹר וּלְהֵרָפֵא, דְּאִם לֹא כָּךְ, עָלוּל לְהִתְקַלְקֵל הַדָּם יוֹתֵר וְיוֹתֵר עַד שֶׁיָּמוּת.

וְכֵן אִם נִתְהַוָּה לוֹ כָזֶה בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת אוֹ בִּשְׁלוֹשָׁה, מֻכְרָח לִסְבֹּל יִסּוּרִים שֶׁיַּחְתְּכוּ בִּשְׁנֵים וּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת לִשְׁאֹב הַלֵּיחָה מִשָּׁם, אֲבָל אִם חַס וְשָׁלוֹם יִתְפַּשֵּׁט הַלֵּיחָה בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו וּבְגוּפוֹ בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת מֻכְרָח לָמוּת, דְּכִי יַחְתְּכוּ כָּל גּוּפוֹ?

וְכַאֲשֶׁר יַחְתְּכוּ הַאִם יוּכַל לִסְבֹּל כָּל כָּךְ יִסּוּרִים?

וְעַתָּה נִתְבּוֹנֵן בְּעִנְיָנֵנוּ, הֲלֹא יָדוּעַ מְסַפְּרִים הַקְּדוֹשִׁים, שֶלְפִיכָךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָדָם, "כִּי בְּיוֹם אָכְלֶךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת", מִשּׁוּם שֶׁעַל יְדֵי אֲכִילָה שֶׁל עֵץ הַדַּעַת טוֹב וְרַע נִתְעָרֵב בּוֹ כֹּחַ הָרַע, שֶׁלֹּא יוּכַל לְהָאִיר עָלָיו אוֹר ה' שֶׁיְּחַיֶּה אוֹתוֹ לָנֶצַח וּמֻכְרָח לָמוּת, שֶׁעַל יְדֵי יְסוּרַי הַקֶּבֶר יִתְעַכֵּל כֹּחַ הָרַע הַטָּמוּן בְּתוֹכוֹ וְיִתְפָּרֵשׂ מִמֶּנּוּ וְיִזְדַכֵּך הַחֹמֶר כְּדֵי שֶׁאַחַר כָּךְ כְּשֶׁיָּקוּם בְּעֵת הַתְּחִיָּה יוּכַל לְהָאִיר עָלָיו אוֹר ה' וִיחַיֵּהוּ לָנֶצַח,

וְהוּא דֻּגְמָא מַמָּשׁ כְּמוֹ שֶׁמֻּכְרָח לְפֵרוּשׁ הַלֵּיחָה מֵאֵת הָאָדָם הָחַי כְּדֵי שֶׁיִּשָּׁאֵר בְּחַיּוּתוֹ.

וְעַתָּה נִתְבּוֹנֵן בְּעִנְיָנֵנוּ, הָאִישׁ אֲשֶׁר מֵילָא גּוּפוֹ בְּחַיָּיו מִנְּבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת וְהוּא יָמוּת לְבַסּוֹף, אֲפִילוּ אִם נֶאֱמַר שֶׁיִּזְכֶּה לִתְחִיָּה אַחֲרֵי שֶׁיְּקַבֵּל גְמוּל עֲווֹנוֹתָיו בַּגֵּיהִנּוֹם, הֲלֹא עַל כָּל פָּנִים יִצְטָרֵךְ עוֹד תִּיקוּן אָיוֹם, [אַפֶערַאצִיֶא נוֹרָאָה] (נִתּוּחַ נּוֹרָא), שֶׁיִּצְטָרֵךְ לְהִתְעַכֵּל חֵלֶק עֵפֶר הָרַע הַטָּמוּן בְּכָל אֵבֶר וְאֵבֶר שֶׁבְּגוּפוֹ, וּבְכָל קְרוּם דַּק שֶׁנִּמְצְאוּ בּוֹ. כִּי הֲלֹא כְּשֶׁאָדָם אוֹכֵל נִתְפַּשֵּׁט כֹּחַ הַמַּאֲכָל בְּכָל אֵבֶר וְאֵבֶר, מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד רֹאשׁוֹ וַאֲפִילוּ עַל קְרוּמֵי הָעַיִן וְכַדּוֹמֶה, כְּדֵי שֶׁיִּזְדַּכְּכוּ וַיִּשָּׁאֲרוּ רַק הַחֵלֶק הָעֵפֶר הַנַּעֲשָׂה מִכַּשְׁרוּת, וְיוּכַל לָקוּם בְּעֵת הַתְּחִיָּה וְלִזְכּוֹת עִם עִם יִשְׂרָאֵל יָחַד, וְכַמָּה יִסּוּרִין יִסְבֹּל מִזֶּה עַד שֶׁיִּתְעַכֵּל כָּל חֶלְקֵי הָרַע הַטָּמוּן בְּכָל חֶלְקֵי הַגּוּף מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד רֹאשׁוֹ, וְיִנְהֹם בְּאַחֲרִיתוֹ עַל כָּל זֶה.

עַל יְדֵי מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת מִסְתַּלֵּק הַצֶּלֶם אֱלֹהִים מִן הָאָדָם,

כִּדְאִיתָא בְּזוֹהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת מִשְׁפָּטִים בְּסוֹפוֹ, וְעָלוּל לָבוֹא כַּמָּה מְאֹרָעוֹת עַל הָאָדָם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל הַפָּסוּק, וָאַבְדִּיל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי, אִם אֹתָם מֻבְדָּלִים מִן הָעַמִּים עוֹבְדֵי גִלּוּלִים הֲרֵי אֹתָם שֶׁלִּי, וְאִם לָאו הֲרֵי אֹתָם שֶׁל נְבוּכַדְנֶצַּר וַחֲבֵרָיו, דְּאַף שִׁבְעַת שֶׁהוּא מִתִּרְצָה לְהִתְעָרֵב עִם הַגּוֹיִים בְּכָל עִנְיְנֵיהֶם, נִרְאִים כְּאוֹהֲבִין אוֹתוֹ, אֲבָל כָּל זֶה רַק בַּהַתְחָלָה, אֲבָל בַּהֶמְשֵׁךְ הַזְּמַן נִסְבַּב לוֹ עַל יָדָם גּוּפָא רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת עָלָיו, כִּי הַקֻּבָּ"ה מְסֻלָּק אֶת שְׁמִירָתוֹ מִמֶּנּוּ עֲבוֹר זֶה, וּכְבָר צוֹוֵחַ הַכָּתוּב וְאָמַר, "אִם הֵ' לֹא יִשְׁמֹר עִיר שָׁוְא שָׁקֵד שׁוֹמֵר", אֲבָל הָאִישׁ הַשּׁוֹמֵר עַצְמוֹ מִמַּאֲכָלוֹת הָאֲסוּרוֹת, אַף בְּעֵת דָּחֳקוֹ, נוֹשֵׂא עַל עַצְמוֹ הַצֶּלֶם אֱלֹוקִים וְנִצּוֹל מִמְּאֹרָעוֹת רָעוֹת.

וְזֶה שֶׁהוֹעִיל לְדָנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה שֶׁנִּזְהֲרוּ מַפַּת בְּג הַמֶּלֶךְ וּמִיֵּין מִשְׁתָּיו לְהִנָּצֵל מִיַּד נְבוּכַדְנֶצַּר. וְכִדְאִיתָא בְּזוֹהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת מִשְׁפָּטִים (קכה:):

תָּאנָא, בְּמָה זָכוּ דָּנִיֵאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, דְּאִשְׁתְּזִיבוּ מֵאִינּוּן נִסְיוֹנֵי, אֶלָּא בְּגִין דְּלָא אִסְתָּאֲבוּ בְּמֵיכְלֵיהוֹן. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כְּתִיב (דָּנִיֵּאל אַ) וַיָּשֶׂם דָּנִיֵאל עַל לִבּוֹ אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאַל בְּפַת בַּג הַמֶּלֶךְ וְגוֹ'. וְתָאנָא בִּסְתִימָא דְּמַתְנִיתִין, מֵיכְלָא דְּהַהוּא רָשָׁע, בִּשְׂרָא בְּחָלָבָא הֲוָה וּגְבִינָה עִם בִּשְׂרָא, בַּר מֵיכְלָן אַחֲרָנִין, וְדָא סָלִיק לֵיהּ בְּפָתוֹרֵיהּ, בְּכָל יוֹמָא.

שָׁנִינוּ, בַּמֶּה זָכוּ דָנִיֵּאל, חֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה שֶׁנִּצְלוּ מֵאוֹתָם נִסְיוֹנוֹת? אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁלֹּא נִטְמְאוּ בְּמַאֲכָלֵיהֶם. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, כָּתוּב (דָּנִיֵּאל א) וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאַל בְּפַת בַּג הַמֶּלֶךְ וְגוֹ'. וְשָׁנִינוּ בְּסֵתֶר הַמִּשְׁנָה, מַאֲכַל אוֹתוֹ הָרָשָׁע, בָּשָׂר בְּחָלָב הָיָה וּגְבִינָה עִם בָּשָׂר, פְּרָט לְמַאֲכָלִים אֲחֵרִים, וְזֶה עָלָה לוֹ עַל שֻׁלְחָנוֹ בְּכָל יוֹם.

וְדָנִיֵאל דְּאִסְתָּמַּר מֵהַאי, כַּד רָמוּ יָתֵיהּ לְגוּבָא דְּאַרְיָיוָותָא, אִשְׁתְּלִים בְּצוּלְמָא דְּמָארֵיהּ, וְלָא שָׁנֵי (בְּרֵאשִׁית קצ"א ע"א) צוּלְמֵיהּ לְצוּלְמָא אַחֲרָא, וְעַל דָּא דַּחֲלוּ אַרְיָיוָותָא מִנֵּיהּ, וְלָא חַבְּלוּהוּ. וְהַהוּא רָשָׁע, בְּשַׁעֲתָא דְּמַלְכוּתָא אִתְעָדֵי מִנֵּיהּ, (דָּנִיֵּאל דְּ) וְעִם חֵיוַת בָּרָא הֲוָה מָדוֹרֵיהּ, אַעְדֵּי צוּלְמָא דְּאַנְפּוֹי מִנֵּיהּ, וּמֵהַהוּא יוֹמָא, לָא אִתְחָזֵי צוּלְמֵיהּ, צוּלְמָא דְּבַר נָשׁ. וְכָל בְּעִירָא דְּאָתֵי, אִתְחָזֵי לֵיהּ, צוּלְמָא דְּזִינֵיהּ, וְנוּקְבֵיהּ, וַהֲווּ אַתְיָין עָלֵיהּ כֻּלְּהוּ, וּבְכַמָּה זִמְנִין הֲווֹ אַכְלִין לֵיהּ חֵיוָת בָּרָא, בַּר דְּאִתְגְּזַר הַאי עוֹנְשָׁא עָלֵיהּ, בְּגִין דִּכְתִּיב, (חֲבַקּוּק אַ) וְהוּא בַּמְּלָכִים יִתְקַלָּס, בְּגִין כַּךְ, כֹּלָּא יִתְקַלְּסוּ בֵּיהּ, כָּל הַהוּא זִמְנָא.

וְדָנִיֵּאל שֶׁנִּשְׁמַר מִזֶּה, כְּשֶׁזְּרָקוּהוּ לְגֹב הָאֲרָיוֹת, הִשְׁתַּלֵּם בְּצֶלֶם רִבּוֹנוֹ, וְלֹא שִׁנָּה צַלְמוֹ לְצֶלֶם אַחֵר, וְלָכֵן פָּחֲדוּ מִמֶּנּוּ הָאֲרָיוֹת וְלֹא חִבְּלוּ בּוֹ. וְאוֹתוֹ רָשָׁע, בְּשָׁעָה שֶׁהָעָבְרָה מִמֶּנּוּ מַלְכוּתוֹ וּמְדוֹרוֹ הָיָה עִם חַיּוֹת הַשָּׂדֶה, הָעֳבַר מִמֶּנּוּ צֶלֶם פָּנָיו, וּמֵאוֹתוֹ יוֹם לֹא נִרְאָה צַלְמוֹ צֶלֶם שֶׁל אָדָם, וְכָל בְּהֵמָה שֶׁבָּאָה, נִרְאָה לָהּ בְּצֶלֶם שֶׁל מִינָהּ וּנְקֵבָתָהּ, וְכֻלָּם הָיוּ בָּאִים עָלָיו, וּבְכַמָּה פְעָמִים הָיוּ אוֹכְלוֹת אוֹתוֹ חַיּוֹת הַשָּׂדֶה זוּלַת נִגְזַר עָלָיו הָעֹנֶשׁ הַזֶּה, מִשּׁוּם שֶׁכָּתוּב (חֲבַקּוּק א) וְהוּא בַּמְּלָכִים יִתְקַלָּס, מִשּׁוּם כָּךְ כֻּלָּם הִתְקַלְּסוּ בוֹ כָּל אוֹתוֹ זְמַן.

תָּא חֲזִי, מַה כְּתִיב, (דָּנִיֵּאל אַ) וּלְמִקְצַת יָמִים עֲשָׂרָה נִרְאָה מַרְאֵיהֶן טוֹב מִכָּל הַיְלָדִים הָאוֹכְלִים אֶת פַּת בַּג הַמֶּלֶךְ. נִרְאָה מַרְאֵיהֶן טוֹב, דְּצוּלְמָא דְּמָארֵיהוֹן לָא אַעְדִּיאוּ מִנְּהוֹן, וּמֵאַחֲרִנֵי אַעְדִּיאוּ. מַאן גָּרִים הַאי. בְּגִין דְּלָא אִתְגַּעֲלוּ בְּגִיעוּלֵי מֵיכְלֵיהוֹן. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִּיב בְּהוּ, וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי. (שֵׁמוֹת כַּד) וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל יְיָ' וְגוֹ'. וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר, (קֻלָּ"א ע"א) מַאן אָמַר. דָּא שְׁכִינְתָּא. עֲלֵהּ אֶל יְיָ', כְּמָה דִּכְתִּיב, (שֵׁמוֹת יֵט) וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וְגוֹ'. (ס"א וַיִּקְרָא אֵלָיו יְיָ') אֲמַאי כָּל דָּא, לְקַיְּימָא עִמְּהוֹן קַיָּים, בְּגִין דְּהָא אִתְפְּרָעוּ, מַה דְּלָא נָפְקוּ הָכִי מִמִּצְרַיִם, דְּאִתְגְּזָרוּ, וְלָא אִתְפְּרָעוּ, (מֵ' ע"א) וְהָכָא הָא אִתְפְּרָעוּ, וְעָאלוּ בִּבְרִית קַיָּימָא, דִּכְתִּיב, (שֵׁמוֹת טוּ) שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט. דַּיְיקָא וְשָׁם נִסָּהוּ, בְּהַאי אָת קַדִּישָׁא, דְּאִתְגַּלְיָיא בְּהוּ, וְהָכָא אִתְקַיָּים בְּהוּ, עַל יְדָא דְּמֹשֶׁה גְּזִירָה דְּקַיָּימָא, דִּכְתִּיב, וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וְגוֹ'.

בֹּא וּרְאֵה מַה כָּתוּב, וּמִקְצָת יָמִים עֲשָׂרָה נִרְאָה מַרְאֵיהֶם טוֹב (וְגוֹ') מִן כָּל הַיְלָדִים הָאֹכְלִים אֵת פַּת בַּג הַמֶּלֶךְ. נִרְאָה מַרְאֵיהֶם טוֹב – שֶׁצֶּלֶם רִבּוֹנָם לֹא זָז מֵהֶם, וּמֵאֲחֵרִים זָז. מִי גָרַם אֶת זֶה? מִשּׁוּם שֶׁלֹּא נִגְעֲלוּ בְּגִעוּלֵי מַאַכְלֵיהֶם. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁכָּתוּב בָּהֶם, וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי.

111

וְיָדוּעַ הָעֹנֶשׁ בְּחִבּוּט הַקֶּבֶר עַל הָאוֹכֵל מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת:

כָּתַב בְּסֵפֶר אוֹר צַדִּיקִים (פֶּרֶק י"ט), וְזֶה לְשׁוֹן קָדְשׁוֹ: דַּע כִּי מִי שֶׁלֹּא הָיָה מְדַקְדֵּק בְּמַאֲכָלִים בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא הָיָה נִזְהָר לְהַבְחִין בֵּין אִסּוּר לְהֶתֵּר, וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ אִסּוּר מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה אֶלָּא מֵחֲכָמֵינוּ ז"ל. עָנְשׁוֹ שֶׁלְּאַחַר מוֹתוֹ בָּא הַמְמֻנֶּה עַל חִבּוּט הַקֶּבֶר וּמַכֶּה עַל בִּטְנוֹ בְּשַׁרְבִיטוֹ שֶׁל בַּרְזֶל וְאֵשׁ, עַד שֶׁכְּרֵסוֹ נִבְקַעַת וְיוֹצֵא פַּרְשַׁנְדָּא, וְאָז מְהַפְּכִין אוֹתוֹ עַל פָּנָיו וּמַכִּים אוֹתוֹ, וְאוֹמְרִים לוֹ בְּלַע מַה שֶּׁהוֹצֵאתָ, הַשֵּׁם יִשְׁמְרֵנוּ וְיַצִּילֵנוּ מִדִּין הַקָּשֶׁה הַזֶּה וּמְדִכְוָותֵיהּ, וּבִפְרָט בְּאִסּוּר בָּשָׂר בְּחָלָב שֶׁהוּא עָוֹן חָמוּר, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.

תביעה ט"ז': שנתחייבתי ביליוני תעניות:

בספר יסוד התשובה פרק י"ח על פי כתבי האר"י ז"ל [שהדפסנו מחדש]:

על כל כזית צריך להתענות פ"ז תעניות, יצום צ"א יום כמנין "מאכל", ויעלה חלקי ה – ו – י – ה, א – ד – נ – י בכל יום, ואז ישוב להיות מלא"ך מליץ.

האוכל נבילה בין באונס בין ברצון – פגם בת"ת שהוא מחשוף הלב"ן, כי נבילה עשה בישראל.

מי ששחט בסכין שיש בו פגימה – הרי פגם ז"ה ונכרת מקה"ל ה'. "קהל" – עם ג' אותיותיו בגימטריא "פגימה" ודינו "מגיפה", ומתגלגל בכלב, שהוא אוכל נבילות או בבהמה טהורה שלא תזכה לשחיטה הגונה, רק תמסר ביד הנשחט, ויצא נבילה מתחת ידו, מדה כנגד מדה, שנאמר: "שופך דם האדם באדם ההוא עצמו דמו ישפך", תקונו "עורה הנב"ל" – יצום פ"ז צומות כמנין "אלוקים" עם המלה, ויכוון בכל יום "לראשו כתם פ"ז" דברוך שאמר.

האוכל שאר מאכלות אסורות – יצום צ"א יום כמנין "מאכל", ויעלה חלקי ה – ו – י – ה, א – ד – נ – י בכל יום, ואז ישוב להיות מלא"ך מליץ.

תביעה י"ז: בספר הקדוש שבט מוסר פרק ל"ו:

מי ששוחט בסכין פגומה שמיתתו יהיה במגיפה,
כי "פגימה" הם אותיות "מגיפה"

ויש שוחטים ובודקים שהמה קלי הדעת ופושעים. וידוע שכל מי ששוחט בסכין פגומה שמיתתו יהיה במגיפה, כי "פגימה" הם אותיות "מגיפה" ואם אין מת עתה במגפה מתגלגל נשמתו שימות במגפה. וגם נשמתו יתגלגל בכלב, כי כל המאכיל נבלות וטרפות לישראל הוא גוזל ממה ששייך לכלבים, ועליו נאמר (שמות כ"ב) לכלב תשליכון אותו. על כן מי שנגע יראת אלוקים בלבו אל יסמוך על השחיטה של אלו השוחטים.

מי שיש לו יראת שמים לבלתי שמוע אל המנהג הרע הזה שלא תאכלו בשר הנכשר מכח מיעוך שהיתה טריפה הסירכא מצד הדין

עוד שנית בענין משמוש בסירכות למעך בה שנוהגים העולם ונתפשט הנגע בהרבה מדינות וקהילות וממעבים אפילו בנסרך שלא כסדרן שהוא טריפות הנזכר בתלמוד. ובארץ ישראל ובכל תפוצות ישראל היושבים במלכות ישמעאל כלם מטריפין ואינן ממעכין כלל הסירכות. ועל כן מי שיש לו יראת שמים לבלתי שמוע אל המנהג הרע הזה שלא תאכלו בשר הנכשר מכח מיעוך שהיתה טריפה הסירכא מצד הדין. ולא תקנו בשר מהטבח עד שתדרשו אחר זה. … ודלא כהרבה בודקים סומכים להתיר גם בספק איסור, כיון שאינו מבצבץ, ושמא אם היה מנפח כראוי היה מבצבץ, והם מאכילים טריפות לישראל, דאם כן למה לן למעוך והמשמוש בסירכא יחתוך אותה בסכין ויראה אחר הבצבוץ, אלא ודאי דלא מהני להקל, דהבדיקה שלנו אינו אלא לחומרא. וזה מבואר וברור.

אותם שנוהגין למעך בכח ולסמוך על הבדיקה,
בודאי מאכילים טריפות לישראל

על כן ראוי ונכון להודיע זה הדין על ברור לכל השוחטים ובודקים, להסביר להם ולהבינם היטב, דמה שאנו נוהגים למעך ולמשמש, דאנו אומרים דמה שהלך על ידי מיעוך ומשמוש בנחת לא הוי סירכא אלא רירין בעלמא. אבל אם היינו יודעים בודאי דהוי סירכא, לא מהני משמוש, כי אין סירכא בלא נקב. וקרום שעלה מחמת מכה בריאה לא הוי קרום. ואף על גב שהלך הסירכא על ידי משמוש ואינו מבצבץ, מכל מקום טריפה, אלא שאנו אומרים שלא היה סירכא מעולם אלא רירין, ומכל מקום צריך בדיקה לחומרא כדלעיל.

על כן אותם שנוהגין למעך בכח ולסמוך על הבדיקה, בודאי העושים כן מאכילים טריפות לישראל.

כיון שעל הרוב מתגלגלים בהן נפשות, לכן בעת ששוחט ידאג ויצטער על הצער שמרגיש הנפש המגולגלת

כלל העולה: צריך השוחט להיות תם וישר ירא אלוקים וסר מרע ורחמן מאד. וכששוחט איזה בהמה חיה ועוף יאמר בתחלת השחיטה התפלה של מעלה. וכיון שעל הרוב מתגלגלים בהן נפשות לכן בעת ששוחט ידאג ויצטער על הצער שמרגיש הנפש המגולגלת אם יש שם. ויראה בעצמו כאלו מה שעושה לשחוט הבהמה הוא לתועלתה להושיעה מצערה שיושבת בגוף בהמה, ואף על פי שמצערה עם השחיטה כוונתו לטוב לה, כרופא הזה שמצער לחולה בהקזות והרקות וכוונתו לרפאו מחוליו. ובהיות השוחט ירא אלוקים לבו יטהר, לכן כל זה ולתקן הנפש המגולגלת שם.

ויתפלל להקדוש ברוך הוא: יהי רצון שיאכל בשר זה בדבר מצוה ובברכה כדי שישתלם תיקון הנפש אם נתגלגל בתוכה. וכן תראה כי ביעקב אבינו עליו השלום כששלח מנחה לעשו שהיה עובד עבודת גלולים, חשש על הבהמות שהיה מגולגל בהם איזה נפשות לשלחם לו פן יקריבם לעבודת גלולים, ונמצאים נאבדים. מה עשה: וילן שם בלילה ההוא ויקח מן הבא בידו עזים מאתים וגו', הניח הבחירה ביד הבהמות שהבאות בידו מאליהם שלח לעשו, וזהו מן הבא בידו. משום דכל בהמה שיש בקרבה איזה נפש מגולגלת, אם רוצים לשולחה לדבר הרשות מפצרת שלא לילך, כי הנפש המגולגלת בקרבה מכריחה שלא תלך. ולכן יעקב אבינו עליו השלום לא הפציר ליקח בהמה בעל כרחה לשלוח, משום חשש זה, אלא ויקח מן הבא בידו מאליו עזים מאתים ותישים עשרים וגו'. ופירוש הכתוב הטעם: משום שהיה מנחה לעשו שהיה עובד עבודת גלולים, (ובחיבור על הפרשיות אשר לי הארכתי בזה).

טעם הבעל תשובה שלא יאכל בשר עד תשלום
תשובתו לבד שבתות וימים טובים

וזהו טעם הבעל תשובה שלא יאכל בשר עד תשלום תשובתו לבד שבתות וימים טובים. משום שכיון עדיין אינו מתוקן מעונות שבידו אין בו כח לתקן לאחרים. אך בשבתות וימים טובים שמתלוה עמו קדושת הימים, ובפרט בשבתות שנוסף לו קדושת נשמה יתירה יאכל בשר, כי בכח התשובה יוכל לתקן, וזהו הרומז בפסוק בפרשת ויקרא, אם עולה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו אל פתח אהל מועד יקריב אותו לרצונו לפני ה'. כלומר, יקריב הקרבן לרצונו לפני ה' כשם שרצונו שאם יתגלגל בבהמה, השוחט אותה יכוין לתקנה ולהקריב אותה לפני ה', כך הוא יקריב אותה בכוונה שאם יש איזה נפש מגולגל בבהמה זו שיקריב לפני ה'.

ורמוז גם כן בפרשת אמור באומרו (שמות כ"ב), וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצונכם תזבחו. הכוונה, לרצונכם שימצא מתקן אם יתגלגל נפשותם בבהמה, גם כן אתם תזבחו בזו הכוונה לתקן איזה נפש אם יש בבהמה שמביאים אותם לזבוח לפני.

טוב שבטבחים שותפו של עמלק,
מה עמלק אכזר אף זה אכזר

ויתנהג עצמו ברחמנות בכל דבר יותר מכל אדם, כדי להתגבר על מזלו המחייבו להיות אכזר. ובהיותו נוהג ברחמנות אין יכולים לומר עליו (קידושין פ"ב) טוב שבטבחים שותפו של עמלק כדפירשו חז"ל, מה עמלק אכזר אף זה אכזר, שהטבעיות המורה באומנתו הוא האכזריות.

ולכן כל – כך שהוא טוב וזריז לשחוט מורה באכזרי כעמלק, אך כיון שמרגיל עצמו במדת הרחמנות, גם כשישחט יהיה כמרחם באופן שלא יהיה מקום לדמותו לעמלק.

ואם נתנבלה איזה בהמה על ידו, ידאג ויצטער מאד בינו לבין עצמו, שמא איזה עון שבידו גרם לזה, ואפשר שהיה בבהמה איזה נפש מגולגלת וקלקלה בידו, וכמה צער מגיע לאותו נפש שהרגיש וסבל צער השחיטה בלי תקון, ואדרבא איבוד לה וצער אין כמוהו. לכן ראוי לו שיצטער הרבה כשיוצא תקלה מתחת ידו, מהטעם האמור, ויפשפש במעשיו ויתפלל לפני הקב"ה על צער הנפש ההיא אם היה בבהמה זו שקלקלה.

גם יתפלל בלבו שאם יש ניצוץ קדושה שיתתקן על ידי הברכה באכלם אותה, דעיקר תיקונה עם ברכה שמברכים להקב"ה באוכלם אותה, ובפרט אם האוכלים תלמידי חכמים ויראת שמים, או בסעודות מצוה כסעודת ברית מילה וכדומה, (וכבר הזכרתי בפרקים דלעיל (עיין פרק י"ח) מעשה שהביא בעל ספר החרדים ז"ל צודק לענין זה, תראהו משם).

אם אין השוחט מכוין בכל הכוונות ותפלות אלו, נעשה שותפו של סמא"ל הרשע, שהוא המוציא נפשות האדם, והוא מוציא נפש של הבהמה, וסמא"ל טוב ממנו.

ויראה השוחט בעיני שכלו, איך מחויב בכל הכוונות ותפלות אלו, דאם לא כן נעשה שותפו של סמא"ל הרשע, שהוא המוציא נפשות האדם, והוא מוציא נפש של הבהמה, וסמא"ל טוב ממנו. משום דסמא"ל גורם לפעמים שבראותו אדם שהגיע עת פקודתו מתודה להקב"ה אף על פי שהוא מנגדו שלא יתודה, מיהו אם לא שמע לעצתו קנה עולמו על ידו. מה שאין כן השוחט, שאם אינו ירא שמים ואין בו שום אחד מהתנאים הנזכרים, גורם בוודאי באיבוד כמה נפשות מגולגלות בבהמה חיה ועוף, ונחשב לו כאלו הורג נפש (כנזכר לעיל מספר הקנה). אך בהיותו מכוין בכל הנזכר לא נקרא מוציא נפשות כי אם מתקן נפשות, ומכניסם למקומם.

וכמה מעלת השוחט שהוא ירא אלוקים וסר מרע, שמאכיל לישראל דבר טהרה, המזכך הנשמה ומשמחה בשבתות וימים טובים באוכלם בשר, כי אין שמחה אלא בבשר ויין כנודע. וזכות הרבים תלוי בו, והדבר בהפכו חס ושלום.

תביעה י"ח: כל הבעלי חיים יתבעו אותי בבית דין של מעלה

צער בעלי חיים:

הבעיה של צער בעלי חיים שבאמת היו צריכים לאסור לכל היהודים לאכול בשר עוף ובהמה כזה.

וזה לשון השמלה חדשה סימן כד סעיף י"ז וזה לשונו:

י"ז: עיקור כיצד כגון ששחט בסכין פגום כמבואר בסימן י"ח, [ועל זה יש כבר שיעור של הרב שלום רוט 3 שעות, ומי שמעונין לשמוע יכול לשמוע].

ובמטה אשר שם, בסכין פגום: זהו עיקור לדעת רש"י, ועיקור השני הוא לדעת בעל הלכות גדולות, והא דאינו מונה סכין פגומה בהלכות שחיטה לבעל הלכות גדולות? משום דלא הוי שחיטה כלל שאינו אלא חונק, וכו', עד כאן לשונו.

הרי אנו רואים מזה שכל השחיטות ששוחטים בסכין פגום זה לא נקרא שחיטה אלא נקרא חנק, שחונקים את העוף!!!

אז מהיום לפי דעת השולחן ערוך ניתן את השם האמיתי לרוב הבדצי"ם ששוחטים בסכין פגום, "חנק הבדצי"ם" בהכשר של הצדיק הקדוש הזה שמתיר חנק לכל הבהמות והעופות.

וזה לשון ספר החינוך:

א) בספר החינוך מצוה תנ"א וז"ל: ואומר גם כן על דרך הפשט כי מצות השחיטה הוא מאותו הטעם לפי שידוע כי מהצואר יצא דם הגוף יותר מבשאר מקומות הגוף ולכן נצטוינו לשחטו משם טרם שנאכלהו כי משם יצא כל דמו ולא נאכל הנפש עם הבשר.

צער בעל חיים

ועוד נאמר בטעם השחיטה מן הצואר ובסכין בדוק כדי שלא נצער בעלי החיים יותר מדאי כי התורה התירן לאדם למעלתו ליזון מהם ולכל צרכיו ולא לצערם חנם, וכבר דברו חכמים הרבה באיסור צער בעלי חיים אם הוא איסור דאורייתא והעולה לפי הדומה שאיסור דאורייתא הוא. עכ"ל.

ב) וכן מרמז הרמב"ן (בראשית א' כ"ט) וז"ל: כי התיר הגוף בחי שאינו מדבר, אחר מיתה, לא הנפש עצמה, וזה טעם השחיטה, ומה שאמר צער בעלי חיים דאורייתא, וזה ברכתינו שנברך אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַשְּׁחִיטָה, עד כאן.

זאת אומרת אם לא נזהרים על הסכין שיהיה כשר בלי שום פגימה הברכה הוא ברכה לבטלה

ג) בשו"ת חת"ס (או"ח סימן נ"ד) העתיק ד' הרמב"ן והוסיף עליה "נראה מדבריו אחר שהרשה יתברך לנו לאכול בשר בעל חי, רצה שלא נתאכזר ולרחם עליהם למעט צערם על כן צוה לשחוט מן הצואר ומברכין אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַשְּׁחִיטָה, כאילו נאמר אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַשְּׁחִיטָה לְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת" עכ"ל.

ה) ובפמ"ג ה' שחיטה (בסוף הפתיחה), כתב "טעם מצוה זו הביאו הא"ר בשם ספר החינוך דְּרֹב דָּם יוֹצֵא מִצַּוַּאר, כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא הַדָּם, ועוד משום צער בעלי חיים … וכן בסכין פגום אסור משום צער בעלי חיים… עכ"ל

ה*) החיד"א (במחזיק ברכה סימן ח"י ס"ג) כתב דמהאי טעמא [משום צער בעלי חיים] אסור לשחוט בלי בדיקת סכין שלפניה.

ו) וכסברת החינוך דגם בעידן שחיטה למעוטי בצערא עדיף תמצא בר"ן חולין במשנה דהשוחט מן הצדדין שכתב בזה הלשון: כיון דשחיטה בסימנין היא כי שחיטה מן הצדדין וחותך מן המפרקת איכא צער בעלי חיים. עכ"ל. וכן יש לנו ספר שלם על צער בעלי חיים, ראה שם.

הרי רואים מכאן ששחיטה בסכין פגום הוא צער בעלי חיים.

עד כאן כתבנו י"ח תביעות הזמנה לרבנים המכשירים שיבואו לדין תורה, ואם לא יבואו, יקבלו היתר ללכת לבית משפט ויעקלו הבית שלהם עם המיליוני דולרים שקיבלו לרמות את היהודים.

בבית משפט ניתן להם 180 בחינות ויראו עין בעין שלא יודעים מה הולך בשחיטה בין ימינם לשמאלם, וחוץ מהכסף יעברו אותם מלהיות רבנים, שקרנים ומכשילי הרבים.

על כן אנו מבקשים מהבית דין לשלוח להרב…. הזמנה לדין תורה:

הכותב וחותם: אבישי בן לאה

[א]) ובא וראה מה שכתב הרמב"ם ז"ל, הובא בספה"ק צפנח פענח ובספה"ק דגל מחנה אפרים (פרשת עקב), ששמע מהבעל שם טוב זי"ע, שפעם אחת שאלו אנשי מדינה אחת במכתב להרמב"ם ז"ל על תחיית המתים לומר להם מן התורה. ומה שדרשו חז"ל בגמרא מן הפסוקים, אמרו שיש לדורשם באופן אחר. ולא רצה להשיבם הוא בעצמו דבר, אך אמר לתלמידו ר' שמואל אבן תבון שהוא ישיבם.

וזה תוכן דבריו בקיצור על פי חכמת הטבע, כי מכל מיני מאכל ומשקה נעשה דם, ומהדם יורד אל הכבד, ומהכבד עולה הברירות אל הלב, ומהלב יורד המובחר והדק אל המוח, ושם שורה השכל וחיות של האדם. ומי ששומר עצמו ממאכלות המותרות והאסור והטמא, נעשו דמיו צלולין וטהורין, ויש לו לב טהור, והמוח והחיות שלו נעשה חיות טהורות להשיג אמיתית החיות שהיא אלקות של כל העולמות המחי' את כולם. ומי ששומר עצמו יותר, ומקדש את אכילתו עפ"י דרכי ד' ותורתו, נעשה מזה בנין אב, והוא השכל לכל רמ"ח איבריו ומתקדשים ומתטהרים. וכן להיפוך ח"ו, נעשה בנין אב שכל עקור ומעופש בדעות זרות, וחיות שלו נעשה בחינת מת, והוא אבי אבות הטומאה וכו', ורמ"ח איבריו נטמאים וטמא טמא יקרא לכל דבר, ונעלם ממנו אמיתת החיות שהיא אלקות של כל העולמות, ונטמא ונופל לדיעות זרות ואלהים אחרים, הם אלילים אלמים מתים וזבחי מתים יקראו להם. לכן התנאים ואמוראים ובעלי המדות וחכמי המשנה הם שמרו נפשן שלא יתגאלו בפת בג הזקן וביין משתיו, ולכן האירו שכלם והי' שורה עליהם רוח הקודש, לפרש כל מאמר סתום בדת התורה הקדושה, כי שרתה עליהם כח אלקי, אשר הוא ואורייתא כולא חד ואור נשמתם ג"כ הוא חוט המשולש אשר לא ינתק לעולם ולעולמי עולמים. אבל אנשים הללו בודאי טמאים ונטמאו דמם, ומשם לבם ומוח שלהם נטמטם במאכלות האסורות והטמאות, ולכך החיות שלהם נוטה למינות ואפיקורסות, ולא יכלו לקבל מתיקות נופת צוף דברי מאמרינו הבנוים עפ"י שכל אלקי עולם ומלך עליון. והואיל והעיזו פניהם ויצאו לחוץ, פתאום יבוא עליהם הכורת, וכרות יכרתו אותם וכל אשר להם. וכך עלתה להם, כי לא היו ימים מועטים עד אשר בא עליהם מלך גדול והרג אותם וביזז כל אשר להם, ע"כ תוכן דבריו.

[ב]) ובזוהר פרשת שלח לך (דף קס"ד ע"ב): דָּוִד מַלְכָּא, זַיִת רַעֲנָן אִקְרֵי קַמֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִּיב, (תהלים נב) וַאֲנִי כְּזַיִת רַעֲנָן בְּבֵית וְגוֹ'. עֲלֵה זַיִת, דָּא מַלְכָּא מְשִׁיחָא בְּרֵיהּ דְּדָוִד. וְדָּא אִיהוּ דְּרָמִיז יוֹנָה דָּא בְּיוֹמוֹי דְּנֹחַ, דִּכְתִּיב, (בראשית ח) וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ. הַהוּא עֲלֵה זַיִת, טָרָף וְחָטַף לִיקָרָא דִּילֵיהּ. בְּמָה. בְּפִיהָ. דְּקַיְּימָא עַל רֵישֵׁיהּ, וּמְקַבְּלָא יְקָר מֵהַאי יוֹנָה וְהַאי דִּכְתִּיב טָרָף, וְלָא טָרְפָה, (אלא) כִּדְכוּרָא דָּא, דְּעֲבַיד חֵילָא וְנָצַח. בִּמְתִיבְתָּא דִּרְקִיעַ, יוֹנָה דְּכַר הוּא, מִגּוֹ דְּאִקְרֵי יוֹנָה, כְּתִיב כְּנוּקְבָּא, וּכְתִיב כִּדְכוּרָא, בְּזִמְנָא דִּמְקַבְּלָא יְקָר (חסר) דָּא.

[בלשון הקודש] דָּוִד הַמֶּלֶךְ נִקְרָא זַיִת רַעֲנָן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּתוּב (תהלים נב) וַאֲנִי כְּזַיִת רַעֲנָן בְּבֵית וְגוֹ'. עֲלֵה זַיִת – זֶה מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ בֶּן דָּוִד. וְזֶהוּ שֶׁרָמְזָה יוֹנָה זוֹ בִּימֵי נֹחַ, שֶׁכָּתוּב (בראשית ח) וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ. אוֹתוֹ עֲלֵה זַיִת טָרַף וְנֶחְטַף לִכְבוֹדוֹ, בַּמֶּה? בְּפִיהָ. שֶׁעוֹמֶדֶת עַל רֹאשׁוֹ, וּמְקַבֵּל כָּבוֹד מִיּוֹנָה זוֹ. וּמַה שֶּׁכָּתוּב טָרָף וְלֹא טָרְפָה, (אלא) כַּזָּכָר הַזֶּה שֶׁעוֹשֶׂה חַיִל וּמְנַצֵּחַ. בִּישִׁיבַת הָרָקִיעַ יוֹנָה זָכָר הוּא. מִתּוֹךְ שֶׁנִּקְרָא יוֹנָה כָּתוּב כִּנְקֵבָה, וְכָתוּב כְּזָכָר בִּזְמַן שֶׁמְּקַבֵּל כָּבוֹד זֶה.

ויש לפרש, על דרך הדרש, שעלי זית טרף בפיה הוא רומז לגאולה, אבל רק כאשר השחיטה כשירה ואז הטרף לשון פרנסה שיש שפע קדוש מהקב"ה לכנסת ישראל, אבל ח"ו כאשר נעשה טריפה אז מעכב את השפע ויש צער להשכינה בגלותא, ומעכב המשיח.