פרשת תזריע- זוהר תורה

ה' מנהיג ברצונו את הטבע

"אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ", למדנו אשה מזרעת תחלה יולדת זכר. אמר רבי אחא הרי למדנו שהקדוש ברוך הוא גוזר על הטיפה ההיא אם תהיה זכר, או שתהיה נקבה, ואתה אמרת אשה מזרעת תחלה יולדת זכר[1]. אמר רבי יוסי ודאי שהקדוש ברוך הוא מבחין בין טיפת זכר ובין טיפת נקבה, ולפי שמבחין בה גוזר עליה אם תהיה זכר או נקבה[2].

הנשים הכשרות מצפות לבן זכר לזכות במצוות

ואמר רבי אחא "וְיָלְדָה זָכָר", וכיון כיון שמזרעת מיד יולדת, שכתוב "וְיָלְדָה", מקרא זה כך היה צריך לומר, אשה כי תהר ותלד זכר, מהו "כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה". אמר רבי יוסי אשה מן היום שמתעברת עד היום שיולדת[3] אין לה בפיה אלא הלידה שלה שמצפה שתלד זכר, ועל כן כתוב "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר".

על ידי הזיווג בקדושה מושכים נשמה קדושה

אמר רבי אבא… בוא וראה בשעה שהאדם בא להתקדש להזדווג באשתו בכוונה קדושה שלו, נתעורר עליו רוח קדוש הכולל זכר ונקבה, והקדוש ברוך הוא מרמז למלאך אחד הממונה על הריון של האנשים, ומוסר בידו את הרוח ההוא, ומודיע לו לאיזה מקום יפקיד אותו. זה שכתוב "וְהַלַּיְלָה אָמַר הֹרָה גָבֶר" (איוב ג, ג), הלילה אמר לאותו הממונה הורה גבר מפלוני[4] והקדוש ברוך הוא מצוה לרוח ההוא כל מה שנצרך לצוות אותו, וזה נתבאר.

עם הנשמה מתלוית צלם שעושים אב אם כפי קדושתם

אז יורד הרוח וצלם אחד עמו, אותו הצלם שעמד למעלה בדמות האיש הזה, בצלם הזה מתגדל, בצלם הזה הולך הוא בעולם הזה, זה שכתוב "אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ" (תהלים לט, ז), כל זמן שהצלם הזה נמצא אם האדם, הוא מתקיים בצלמו בעולם הזה. ושנים הם שנתחברו ביחד, ושלמה המלך מזהיר לאנשים ואומר, "עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים" (שיר השירים ב, יז), שנים.

משביעים הנשמה-תהי צדיק ולא רשע

…בוא וראה בשעה שהנשמה יורדת ליכנס בעולם הזה, יורדת לגן עדן שבארץ, ורואה כבודן של רוחות הצדיקים שעומדים שורות שורות. אחר כך הולכת לגיהנם ושם רואה הרשעים הצועקים ווי ווי, ואין מרחמים עליהם, ובכל ענין מתרים לה בהתראה. והצלם הקדוש ההוא עומד על הרוח עד שיוצא לעולם.

כאשר יוצא לעולם מזדמן אותו הצלם אליו ומשתתף עמו ומתגדל עמו, כמו שנאמר "אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ", ובאותו הצלם משתתפים ימי האדם ותלוים בו, זה שכתוב "כִּי תְמוֹל אֲנַחְנוּ וְלֹא נֵדָע כִּי צֵל יָמֵינוּ עֲלֵי אָרֶץ" (איוב ח, ט), "כִּי צֵל יָמֵינוּ" בודאי[5].

ומן היום שהאשה מתעברת עד היום שיולדת אין מבינים האנשים מעשי הקדוש ברוך הוא, כמה הם גדולים וכמה הם נפלאים, זה שכתוב "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' וגו' " (תהלים קד, כד).

אם זוכה-מזדווג באשתו משורש נשמתו

בוא וראה כל רוחות העולם כלולים מזכר ונקבה, וכאשר יוצאים זכר ונקבה יוצאים, ואחר כך נפרדים בדרכיהם, אם זוכה האדם מזדווגים אחר כך יחד, וזו היא בת זוגו, ומתחברים בזיווג אחד בכל, הרוח והגוף… ואם אינו זוכה מפרישים אותה ממנו ונתנת לאחר.

רעיא מהימנא

בהכרתת הערלה למטה-מעביר ה' את הנחש המקטרג

"וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ". מצוה זו למול לשמנה ימים. מילת הברית הקדוש סוד עליון הוא, שכתוב: "סוֹד ה' לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם" (תהלים כה, יד), למי, לאותן יראיו, אותן יראי חטא, שהרי סוד ברית הקדוש אין ראוי לגלותו מלבד להם, וסוד ברית הקדוש כבר נאמר ונתבאר בכמה מקומות.

וזה הסוד למול לשמונה ימים הוא חיוב על העולם לכל העם הקדוש[6] שכתוב: "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ", יום השמיני, זה רמז על אות הברית הקדוש שהוא שמיני לכל המדרגות[7].

ומילת זה הברית היא להעביר הערלה ההיא מלפני הברית[8], שהרי באותו הזמן שנאסף עם הקדוש להעביר ערלה זו מלפני הברית, מאסף הקדוש ברוך הוא כל פמליא שלו ונתגלה בודאי להעביר הערלה ההיא למעלה מלפני ברית היסוד הקדוש, שהרי כל המעשים שעושים ישראל למטה מעוררים פעולה למעלה, ובאותו הזמן נדחית ערלה ההיא מכל העם הקדוש למעלה[9].

ולערלה זו מכינים כלי אחד עם עפר להניח ערלה זו בתוכו, בסוד הכתוב: "וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ" (ישעיהו סה, כה), "וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (בראשית ג, יד), מכאן נראה שלא נצרך לנהוג בזיון במקום ההוא, אף על פי שמעבירים אותו מלפני הברית הזה. ומקומו כאשר נפרד מזה הברית עפר הוא, שהרי לאחר שנחש ההוא נפרד מלפני אדם, עשה לו הקדוש ברוך הוא מדורו בעפר, שכתוב: "וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ", וכיון שהקדוש ברוך הוא כאשר העבירו מלפני אדם עשה מדור הנחש בעפר שהכין לו, כן באותו הדמיון ממש, אנו צריכים בכריתת הערלה להכין לה עפר להיות בו מדורה.

הבן הנימול-כקרבן

כל אדם צריך ביום המילה להקריב בנו קרבן להקדוש ברוך הוא בשמחה ברצון הלב, להכניסו תחת כנפי השכינה, ונחשב לפני הקדוש ברוך הוא שהוא קרבן שלם להתקבל ברצון.

וקרבן זה הוא כדמיון קרבן הבהמות, זה לשמונה ימים, וזה לשמונה ימים, שכתוב: "וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה" (ויקרא כב, כז), בזה שעובר עליו שבת אחד[10], כיון שעבר עליו שבת אחד אז ירצה זה לקרבן וזה לקרבן, ולמה, לפי שנדבק ונזדמן אצל השבת ההוא שהוא סוד ברית הקדוש[11], ועל כן הכל הוא בסוד העליון. עד כאן רעיא מהימנא.

נגעים הנראים מבחוץ אינם יסורים של אהבה

"אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וגו'". אמר רבי חייא… בוא וראה "שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת" הרי כאן שלשה מינים, וכולם נקראים נגע צרעת, זהו שכתוב: "וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת", מהו נגע צרעת, כתרגומו סגירו, הסגר בכל[12], וכתוב: "וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וגו'", אבל הנגעים הנראים מבחוץ כתוב: "וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ", שהרי בודאי הנגעים הנראים מבחוץ לאנשים מצד הטומאה באים, ואין הם יסורין של אהבה. אמר רבי יוסי מנין שכך, אמר רבי חייא שכתוב: "טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת" (משלי כז, ה), אם זו התוכחת היא מאהבה נסתרת היא מאנשים.

תוכחה צריך להיות מאהבה

כדמיון הזה, מי שמוכיח לחברו באהבה, צריך להסתיר דברי תוכחתו מאנשים שלא יתבייש מהם חבירו, ואם דברי תוכחתו בפרסום לפני אנשים אין הם באהבה.

כך הקדוש ברוך הוא כשמוכיח לאדם בכל ענין מוכיחו באהבה, בתחלה מכה לו בגופו בפנים, אם חזר בו מוטב, ואם לאו, מכה לו תחת בגדיו בעורו, ואלו נקראים יסורים של אהבה, אם חזר בו מוטב, ואם לאו, מכה לו בהתגלות בפניו לפני הכל, בשביל שיסתכלו בו וידעו שהרי חוטא הוא, ואין הוא אוהבו של רבונו.

הנשמה נמשכת מהחיים העליונים

פתח איש אחד ואמר, כתוב: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז) [תרגומו לרוח ממללא]. "עָפָר מִן הָאֲדָמָה", זו עפר ארץ הקדושה שמשם נברא, והוא מקום בית המקדש. "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים", זו הנשמה הקדושה שנמשכה מאותן החיים שלמעלה. "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה", אדם נכלל בנפש קדושה מן חיה העליונה שהוציאה הארץ[13] שכתוב: "תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה" (שם א, כד), נפש של חיה עליונה ההיא…ולפי שנפש חיה זו היא קדושה עליונה, כאשר ארץ הקדושה מושכת אותה בקרבה ונכללת בה, אז היא נקראת נשמה[14].

כשהאדם זוכה-מדברת נשמתו עם ה'

…ובוא וראה בכל זמן שהאדם הולך בדרך אמת, ופיו ולשונו מדברים דיבורים קדושים תפלה ותורה, אז אותה הנשמה מתדבקת בו, אהוב רבונו הוא, והרבה שומרים ישמרוהו מכל הצדדים, נרשם הוא לטוב למעלה ולמטה, והשכינה הקדושה שורה עליו… וזה הוא העולה למעלה ומדבר לפני המלך הקדוש, נכנס בכל השערים ואין מוחה בידו, ועל כן נקרא רוח ממללא, שהרי כל שאר הנפשות אין להם רשות לדבר לפני המלך מלבד זה.

הדיבורים הרעים עולים אל הנחש

…ובזמן שהוא נלוז בדרכיו ופיו ולשונו מדברים דיבורים רעים, השכינה מסתלקת ממנו והנשמה הקדושה בורחת ממנו ואינה מתדבקת בו, ומצד נחש הרע והתקיף נתעורר רוח אחד שמשוטט והולך בעולם, ואינו שורה אלא במקום שהקדושה העליונה נסתלקה משם… ואותן דיבורים הרעים עולים למקום נחש הרע, כי הכל לשרשו נמשך, וכשהם עולים כלם מכריזים ואומרים, העלו מסביב דיבור הרע של פלוני, פנו מקום לדרכו של נחש התקיף.

הדיבור הרע מעורר רוח המצרע

…ונשמה זו עולה בבושה ובצער גדול, ואין נותנים לה מקום לדבר כמקדם… וכאשר דיבור הרע הזה עולה בדרכים ידועים ושורה לפני נחש התקיף, אז נתעוררים הרבה רוחות בעולם, ורוח אחד יוצא מן הצד ההוא ומוצא שזה האיש עוררו בדיבור רע, והרי רוח ממללא הקדוש ברח ממנו, אז שורה עליו רוח ההוא ומטמא אותו, ואז הוא נעשה מצורע, ונפגם בבשרו במראה פניו.

המניעה מדיבורים טובים-כדיבור דיבורים רעים

…ועל כן כתוב: "שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ" (משלי כא, כג), ודאי נפש הזאת שהיתה ממללא נעשית אלמת בשביל דיבור הרע… וכמו שהאדם נענש כך בשביל דיבור רע, כך ענשו דיבור טוב הבא לידו ויכול לדבר ואינו מדבר, לפי שפוגם רוח ממללא ההוא, שהיא נתתקנה לדבר למעלה ולדבר למטה, והכל בקדושה. כל שכן אם העם הולך בדרך נלוז, והוא יכול לדבר עמם ולהוכיחם, ושותק ואינו מדבר, נעכר בנגעים טמאים, כמו שכתוב: "נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב וּכְאֵבִי נֶעְכָּר" (תהלים לט, ג)…

נגע צרעת-שערי השפע סגורים

"וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן". אמר רבי יוסי נגע זה כל מראות שלו נתעוררו בהם החברים[15] והכהן היה מכיר בהם לטהר ולטמא, היה מכיר אם הם יסורים של אהבה, או שהם נמצאים באיש הזה שמאס בו רבונו ונתרחק ממנו… אמר רבי יצחק… לפי דרכיו הרעים של האדם גורם נגע בעולם, והדין שורה בעולם, וזהו נגע צרעת[16].

נגע צרעת הרי נתעוררו בו החברים, אבל צרעת כתרגומו, אמר רבי יהודה מה תרגומו, סגירו, שסוגר ואין פותח[17], וכאשר נסגר ולא נפתח נקרא נגע.

אדם-מעולה מן הכל

"נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן". אמר רבי יצחק… למדנו, בכמה מדרגות נקרא בן אדם, אדם, גבר, איש, אנוש. גדול שבכולם אדם, שכתוב: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ" (בראשית א, כז), וכתוב: "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (שם ט, ו), ולא כתוב גבר איש אנוש.

'אדם כי יקריב'-לנחת רוח

אמר רבי יהודה אם כן הרי כתוב: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'" (ויקרא א, ב), מי צריך להקריב קרבן, זה שהוא חוטא, וכתוב אדם. אמר רבי יצחק בוא וראה קיום העולם וקיום העליונים והתחתונים הוא הקרבן, נחת רוח של הקדוש ברוך הוא, ומי ראוי להקריב לפניו נחת רוח הזה, אין זה כי אם אותו האדם הנכבד מהכל.

דוקא אדם המעולה רוצה ה' לטהרו על ידי שיצטרע וישוב

אמר לו, אם כן הרי כתוב: "אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת וגו' וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן", וכתוב: "נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן", אמר לו, כי לזה רוצה הקדוש ברוך הוא לטהרו יותר מהכל, שזה שהוא במדרגה העליונה יותר אל ישב כך, ולפיכך כתוב: "בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן", ובא לא כתוב אלא והובא, שכל מי שרואה אותו נתחייב בו להקריבו לפני הכהן, לבעבור שצורה קדושה אל תשב כך, וכתוב: "וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בוֹ נָגַע בְּרֹאשׁ וגו'", "וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרָם בֶּהָרֹת וגו'", ולא כתוב בהם והובא.

אמר לו, הרי כתוב: "כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ וגו'" (שמות לב, א), "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד וגו'" (במדבר יב, ג), מפני מה לא נקרא אדם, אמר לו, לפי שנקרא עבד למלך, שכתוב: "לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה" (שם פסוק ז), משה עבדי, ואף גם זה שנקרא איש לעומת האדם שלמעלה[18].

המצורע מובא אל הכהן להעלותו לה'

רבי חזקיה אמר… בוא וראה במקום אחד כתוב אהרן הכהן, ובמקום אחר הכהן סתם, וזהו הקדוש ברוך הוא[19]. אמר רבי יצחק, והרי כתוב "נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן", אם כן גם כאן זה הקדוש ברוך הוא, אמר לו, כן, לפי שבו תולה כל טהרה וכל קדושה, אמר לו, אם כן למה כתוב והובא, והועלה היה צריך לומר, אמר לו, ככתוב: "וְהוּבָא אֶת בַּדָּיו בַּטַּבָּעֹת" (שמות כז, ז), שנכנס זה בתוך זה, אף כאן והובא, שיכניסו אותו אל הכהן שיטהר אותו להחזירו בתשובה, ואז יעלו דיבוריו לפני הקדוש ברוך הוא[20].

הצרעת שהוא דין מתבטל על ידי הכהן איש החסד

אמר רבי יצחק כך למדנו, נגע צרעת, נגע הוא דין תקיף השורה בעולם, צרעת, סגירו, כמו שנתבאר, הסגר אור העליון, הסגר שפע טוב העליון שאינו יורד לעולם, "כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם", באדם סתם[21], "וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן", זה הכהן שלמטה, שהוא נתתקן לפתוח הסגר ההוא, ולהדליק את הנרות שיהא נמצא על ידו שפע ברכות למעלה ולמטה ויברח ויסתלק נגע ההוא, ויהיה שורה אור של רחמים על הכל, ולפיכך "וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן".

הבהרות כשני עדים המעידים על טהרה

"וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרָם בֶּהָרֹת בֶּהָרֹת לְבָנֹת". אמר רבי יוסי למדנו מראות בבהרת עזה המסובבים ומסובכים כמו סל בשרבוטיו, ובמראות דנו והתפלפלו באותן הגוונים[22].

אמר רבי יצחק יש מי שלמד שלש מאות טעמי הלכות בבהרת עזה, וכולם למדתי מאבי, מלבד בהרת לבנה, שבהרת אחת יכולה להיות טמא, רק עד אחד היא לטהרה, שתי בהרות, שני עדים ובודאי טהור, מכאן ולהלאה אפילו מאה כשנים ושנים כמאה, וזה למדתי מעצמי אחר כך, שכתוב: "לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ וגו' עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים וגו' יָקוּם דָּבָר".

האודם שבצרעת-מידת הדין

וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן אדמדם. רבי חזקיה היה יושב לפני רבי שמעון ואמר, כתוב: "נֶגַע לָבָן אֲדַמְדָּם," אז הוא נגע, שהרי הלבנונית אין עומדת במראיתה[23].

פתח רבי שמעון ואמר כתיב: "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים וגו'" (ישעיהו א, יח), זכאים הם ישראל שהקדוש ברוך הוא רוצה לטהר אותם בכל, בשביל שלא יהיו נמצאים בדין לפניו, ושרי הדין אל ישלטו בהם, שהרי הכל הולך אחר מינו, אדום לאדום, ולבן ללבן, ימין לימין, ושמאל לשמאל.

דוד-טוב שבדין; עשו רע שבדין

בעשו כתוב: "וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי" (בראשית כה, כה), ועל כן היה שורה בו מינו, ואם תשאל אדמוני כתוב בעשו, והלא כתוב גם בדוד "וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי" (שמואל א' טז, יב), אלא עשו מן זוהם הזהב נעשה[24], ודוד בזוהר הזהב נדבק, בעשו כתוב בו "אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר", שהוא בזוהם ופסולת התוך הזהב יצא, ובדוד כתוב בו "עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי".

בוא וראה מה הטעם, כי גון לבן ידוע ענינו, וגון אדום ידוע ענינו, אם האדמימות בתחלה ואחר כך נראה בו לבנינות, הרי כח טהור נולד בו ומתחיל להטהר, ואם לבנונית בתחלה ואחר כך נראה בו אדמימות הרי התחיל להטמא, בזה כתוב: "וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן", שהרי נולד בו הכח של אודם להטמא. והכהן היה מכיר בכל אותן הגונים, ולפעמים כשנראה בו גון של טהרה היה צריך להסגירו, לראות אם נולד בו גון אחר טמא, ואם לא היה מטהרו, זה שכתוב: "וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן" וגו'.

'לבן אדמדם'-שאין בכח החסד לבטלו

רבי יצחק אמר, מהו "נֶגַע לָבָן אֲדַמְדָּם", נגע ממש הוא אם הלבנינות נראתה והאדמימות לא עברה, כך נשמע ממה שכתוב: "לָבָן אֲדַמְדָּם".

רבי יוסי אמר הטעם, לפי שהלבנינות אינה נראית בלבדה אלא ביחד עם האדמימות, כעין ערבוב של לבן ואדום.

רבי יצחק אמר אף על פי שהלבנינות נראית בלבדה אם האדמימות לא עברה נגע הוא[25] שכתוב: "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ" (ישעיהו א, יח). וכאשר נתלבן הכל רחמים נמצאים והדינים נעקרו.

יש חטא הפוגם בנוקבא ויש הפוגם בדכר

למד רבי אבא, כתוב נגע הוא וכתוב נגע היא, אחד לשון זכר ואחד לשון נקבה, אלא כאשר עולם בחינת נקבה נטמא בעבור חטאי התחתונים כתוב נגע היא, וכאשר עולם בחינת זכר אינו מטוהר בעבור חטאי התחתונים כתוב נגע הוא[26], והיו ניכרים אלה הענינים אצל הכהן דינים שבאו מזה העולם ודינים שבאו מזה העולם, והבין מזה איזה קרבן שצריך להקריב, שכתוב זכר תמים, וכתוב נקבה תמימה יביאנה, שהרי היה ניכר הענין מאין באו הדינים ומהיכן אותן החטאים, אם נאחזים בזה או בזה[27].

ועל זה כתוב: "זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה" (תהלים נא, יט). להוציא שאר קרבנות שאין כתוב בהם רוח נשברה, שהם שלום לעולם ושמחת העליונים והתחתונים.

למה יש לומר 'לשם יחוד'?

"וְהַבֶּגֶד כִּי יִהְיֶה בוֹ נֶגַע צָרָעַת וגו' אוֹ בִשְׁתִי אוֹ בְעֵרֶב". אמר רבי אלעזר בכל מעשיו של האדם נצרך לו שיהיו כולם לשם הקדוש. מהו לשם הקדוש, להזכיר בפיו שם הקדוש על כל מה שהוא עושה, ויאמר שהכל הוא עושה לצורך עבודת הבורא, ואז לא ישרה על מעשיו צד הטומאה, לפי שזה הצד נמצא תמיד אצל האנשים ויכול לשרות על מעשה ההוא.

ועל כן השתי או הערב היה נטמא ושרה עליו רוח טומאה, ומה אם בזה כך, מי שמפקיד חפציו לצד הטומאה, שאין ראוי, על אחת כמה וכמה, ולפיכך כתוב: "וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" (דברים כג, י).

הנגע פוגם בחסד ובגבורה

"זֹאת תּוֹרַת נֶגַע צָרַעַת בֶּגֶד הַצֶּמֶר אוֹ הַפִּשְׁתִּים וגו'". אמר רבי יוסי "בֶּגֶד הַצֶּמֶר אוֹ הַפִּשְׁתִּים" מפני מה. אמר רבי יצחק בכל שורה ובכל שולט הנגע, ויש כדמיון זה שכתוב: "דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים" (משלי לא, יג), ולפיכך שליטת נגע ההוא שיוצא ממקום עליון הזה שולט בכל בשני אופנים בצמר ובפשתים[28], ולפיכך "זֹאת תּוֹרַת נֶגַע צָרַעַת בֶּגֶד הַצֶּמֶר אוֹ הַפִּשְׁתִּים".

הגאולה העתידה תהיה יותר מגאולת מצרים

רבי אבא פתח "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" (מיכה ז,טו). עתיד הקדוש ברוך הוא להראות גאולה לבניו כאותן ימים ששלח הקדוש ברוך הוא להוציא את ישראל, והראה אותן המכות במצרים והכה אותם בשביל ישראל.

בוא וראה מה בין גאולה זו לגאולת מצרים, גאולת מצרים היתה במלך אחד ובמלכות אחת, כאן בכל מלכי העולם, ואז יכובד הקדוש ברוך הוא בכל העולם, וידעו כולם ממשלת הקדוש ברוך הוא. וכולם יוכו במכות נפלאות על אחת שתים, לפי שכולם ימאנו לשלח את ישראל, ואז יתגלה ממשלת הקדוש ברוך הוא, שכתוב: "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ" (זכריה יד, ט), ואז כולם יתנדבו בישראל להביאם להקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב: "וְהֵבִיאוּ אֶת כָּל אֲחֵיכֶם" וגו' "מִנְחָה לַה'" (ישעיהו סו, כ).

ואז יקומו האבות בשמחה לראות גאולת בניהם כמקדם, זה שכתוב: "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת", אמן כן יהי רצון. "בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן".