שאלה  אל כ"ק אדמו"ר שליט"א/

ממש נבהלתי כשקיבלתי מחברה שלי בטלפון הידיעות שכבודו כתב, איך יכול להיות שאנחנו אוכלים ממש נבילות וטריפות ואם היה אמת ח"ו, אז לא יכול להיות שכל הרבנים הגאונים והצדיקים ישתקו ויתנו לנו לאכול בשר כזה?

שאלה ותשובה מהאדמו"ר מהאלמין למה אין לסמוך על הרבנים ושחיטת הרב מחפוד –

היום יום ג בלק 2

 

 

 

/ עשרת הדברות / על חשיפת הכשרות של הרב מחפוד /

נא לפרסם בכל העולם בכל מיני פרסום להצלת עם ישראל מרבני הדא"ש ראשי תיבות ה' הלכות שחיטה ש' שחיטה ד"א דבר אחר שהבשר

להורדה: בעיר קראקא לשון הקודש

תשובה:

א. יש הקלטות ווידיאס שפרטי דבריו אינם  נכונים .

ב. מרן זצוק"ל אמר שבכל 10 עופות מתחילה פגימה – ואצל מחפוד ושאר השחיטות אין כמעט אף פעם פגימה, זאת אומרת שמתירים כל הפגימות.

ג. מרן זי"ע אמר בהקלטה מצורף כאן והזהיר את הרב אמנון יצחק וכך הזהיר גם את בניו שלא להתעסק עם מחפוד כי יש בריונים שנותנים מכות.

ד. יש הקלטה מהצדיק יעקב יוסף זי"ע שאמר שמחפוד ושוחטיו דרדעים והכל טרף ואסור לאכול מזה.

ה. כל חברי בית דין יורה דעה התפטרו בשל בעיות גדולת חמורות בכשרות והאכיל גם חמץ בפסח, ראה מצורף.

ו. יש מכתב מהצדיק יהודא שפירא שכותב שכל הכשרות נבילות וטריפות וצריך להגעיל את הכלים.

ז. יש הקלטות של עשרות שעות איך שגדולי ישראל מומחים בשחיטות מגלים במסירת נפש מה הולך בשחיטות של היום, לכל הפחות תשב ותשמע מה שכל יהודי פשוט יודע, ואיך אתה מכניס את עצמך לסכנה כזאת להאכיל את עם ישראל בנבילות וטריפות.

ח. תראו את כל המסמכים שיש נגדו, ואיך אתה יכול לאכול מאחד שיש עליו כל כך הרבה מסמכים שמראים שהכל טרף.

ט. אם אתה צריך רופא מנתח לב לאחד מהמשפחה ח"ו והיית שומע על הרופא הגדול הזה כל הרבה מסמכים שבגללו נפגעו /מתו אנשים האם היית סומך עליו? – מה להאכיל את כל המשפחה בנבילות וטריפות ואם הבשר טרף אתה עושה לבד שהילדים יעזבו את הדת רח"ל כמו שרואים היום כי כמעט אין בית אשר אין שם מת? ואתה נחשב למאכיל נבילות וטריפות שתתגלגל בכלב, ולאחר מאה ועשרים אסור להתעסק בקבורתך!!! – כן כך נפסק בשולחן ערוך יו"ר חלק א' סימן כ"ה ראה שמ"ח שם ומטא אשר שם באריכות, ובדרכי תשובה.

י. האם אתה רוצה שיהיה מי שיגיד קדיש אחר 120 שנה שלך? אז תזהר מה שאתה נותן לילדים שלך לאכול שיהיה כשר רק 100 אחוז!!!

שאלה ותשובה על חשיפת כשרות הבשר היום ב בלק תשעה

https://www.youtube.com/watch?v=jIEgcuASDuE

.

חשיפה על נאמנות הרבנים שמכשירים את הבשר, למה????

https://www.youtube.com/watch?v=K9WAXjaK3Fs

ב"ה,

חוזה שכל אחד צריך ללכת לרב שאומר ומתיר לו  לאכול בשר, ואם מתיר אז שיחתום על הנייר הזה. ואם לא חותם זה סימן מספר 1 שהבשר טרף / נא לפרסם בכל העולם/ נא לפרסם את קו הכשרות בכל אופן שאפשר כדי להציל את עם ישראל מהסכנה הנוראה שרוחף עלינו חס ושלום

מצווה מהתורה הוכח תוכיח את עמיתך, מותר ומצוה לשכפל, ומצווה להפיץ בכל דרך אפשרית כגון: אינטרנט, עיתונות, מכתבים, לוח מודעות, וכו'. שכך יזכו לראות פני משיח אמן ואמן.

הרב מחפוד לא רוצה לחתום על החוזה

אדרבה תלכו אליו שיחתום על זה!!!

וכל מי שאומר שהבשר כשר שילכו אליהם עשרות אנשים שיחתמו על החוזה הזה ואז נראה איזה גיבורים הם !!!

בנתיים אנשי הבשר החליטו לחלק מיליוני דולרים רק לעשר גדולי ישראל שתשמעו מהם שהכל כשר וישר ויאכלו ענוים וישבעו!!!

כן הם חותמים לכם שהילדים שלכם יצאו ח"ו לתרבות רעה ויעזבו את הדת כמו שכתב הרמב"ם בשבעים אלף איש שיצאו מהדת עבור שאכלו מאכלות אסורות! האם כדאי לכם שהילדים שלכם יהיה מחללי שבתות רח"ל!

מיילא הרבנים הם ערב רב שדין רוחין ולולין ומקבלים מילון דולר, אבל אתם לא קיבלתם כלום למה אתם מקריבים את ילדיכם לעבודה זרה של המולך:

כמבואר בפּירוש הרמב"ן (ויקרא כ"ח י"א), שהמולך היה עבודה זרה שהיו נותנים את הילדים לכומרים שהשליכו את הילדים לאש ונשרפו. כמו כן מי שנותן להילדים שלו לאכול נבילות וטריפות מקריב את הילדים לעבודה זרה מולך!!!

ספר

בעיר קראקא

הקדמה

גם מי ששקע בעמקי הטומאה, והוא עמוס בחטא ושרוי בתהום השפלות, יכול לפרוץ לו דרך תשובה, להטהר ולהזקק, להמריא עד שמי שמים ולהגיע למעלות קדושים וטהורים

בעל מגלה עמוקות

הגאון ר' נתן נטע שפירא נולד בשנת שמ"ה. הוא הי' נכדו של ר' נתן נטע שפירא הקודם, שכיהן ברבנות בעיר הורודנא וחיבר פירוש על הספר שערי דורא וגם פירוש על רש"י על התורה בשם "אמרי שפר".

בשנת שע"ז התחיל לכהן כרבה של קראקא, שם החזיק ישיבה גדולה ועל תלמידיו הרבים נמנה גם הגאון ר' שבתי כהן (הש"ך). בנוסף לגאונותו בנגלה היה גם מפורסם בתור גאון בתורת הקבלה, וידוע כאיש קדוש וטהור.

חידושיו על הרי"ף בשם "חדושי אנשי שם" מודפסים בכל השסי"ם. אולם הוא ידוע בעולם בעיקר בגלל ספרו "מגלה עמוקות", אשר בו הוא מפרש את הפסוק "ואתחנן" במאתיים חמשים ושתיים פנים. גם פירושו על התורה נושא את השם "מגלה עמוקות".

נתבקש לישיבה של מעלה יום ד' אב שנת שצ"ג, בהיותו רק בן ארבעים ושמונה שנים. על המצבה שלו חרות בין השאר: "הוא שאומרים עליו שדבר אתו אליהו פנים אל פנים", זי"ע.

התיקון להחטא

של הכשלת אלפי יהודים

בנבילות וטריפות

מאורע מסעיר שהתרחש בתקופת הגאון הצדיק ר' נתן נטע שפירא זצ"ל בעל "מגלה עמוקות"

יסורי יתומים

בשנת שמ"א לאלף הששי נפטר בקראקא קצב אחד והשאיר אחריו יתום קטן כבן ארבע. על יתום זה נכמרו רחמיו של אחד מדודיו, קצב גם הוא, והכניס אותו לביתו. הדוד הזה היה אדם קשה מאוד, בור וגס רוח, ונוסף לכך גם גידל בביתו עוד יתום שני. המילה "גידל" באה רק לתפארת המליצה. למעשה העמיס על כתפי היתומים הרכים את העבודות הקשות ביותר, ויחד עם זאת לא נתן להם מספיק לחם לאכול ולא בגד ללבוש ולא נעלים לרגליהם.

השכם בבוקר, בעוד בחוץ שוררת אפלה, נאלצו היתומים להנתק מהשינה המתוקה, לקום מהמיטה וללכת לאיטליז, שם הוטלו עליהם עבודות שחורות.

בחורף היה הכפור "חותך" באצבעותיהם כמו בסכינים, בעת שהם ניקו את הכלים במים קרים כקרח. אילו היו ישנים יותר ומקבלים יותר מזון, לא היה הקור גורם להם סבל כה קשה. אך הם אף פעם לא ישנו שינה מספיקה ואף פעם לא אכלו לשובע. תמיד היו סובלים מקור וחיוורים מחמת חוסר שינה וחרפת רעב.

הדודה לא היתה יותר טובה מהדוד. "קדחת" נתנה להם לאכול… וכאשר אחד מהיתומים היה נופל אין אונים מרעב ומקור, היו "מחזירים אותו לתחיה" על ידי מכות ומהלומות ומזהירים אותו לעבוד במרץ ולא להתעצל.

רעב בין עיניהם

היתומים גדלו ללא תורה ולא לימדו אותם שום דבר. הם היו רחוקים מכל זיק של יהדות: לא ידעו מהי תפלה ומה זה מנהג יהודי, ואף לא לקרות את האלף בית. כשהם הגיעו לתקופת ההתבגרות, הם התחילו להבין עד כמה עלובים חייהם ומה קשה גורלם. הרגישו את עצמם מושפלים ונחותים, מוזנחים ובודדים ללא אח וריע שיריבו את ריבם. תנאי חייהם המרים הפכו אותם למין ארחי-פרחי מסרבלים ומגושמים. הרעב הציץ תמיד מבין עיניהם כמו מעיני זאבים ביער. כולם התרחקו מהם, כי הם נראו כמו ילדי זשאָנגל: מלוכלכים ומגודלי פרע, יחפים, קרועים ובלואים.

באותם הימים היו הרשויות בקראקא גובים מס כבד מבשר כשר, כך שמחירו היה גבוה מאוד, ורק אנשים אמידים היו יכולים להרשות לעצמם את התענוג לאכול בשר בימות החול. אנשים בעלי הכנסות נמוכות היו טועמים בשר רק בשבת. כיון שמרבית הלקוחות באיטליז היו מהשכבות הגבוהות, בעלי הממון, היו שולחים להם את מנות הבשר הביתה. מלאכה זו הוטלה כמובן גם היא על כתפי היתומים. היתה להם איפוא עבודה כפולה: השכם בבוקר היו עובדים עבודת פרך כמה שעות באיטליז עצמו, ולאחר מכן החל משעה שמונה-תשע בבוקר היו יוצאים לחלוקת הבשר בבתי הנגידים.

בסיימם את עבודות-הפנים של האיטליז: להפשיט את העורות, לגרם, לחתוך ולנקר, לנקות ולשטוף  היו מעמיסים על כתפיהם הרכות סלים עם עשרות קילוגרמים של בשר ומריצים אותם למרחקים של פרסאות על פני כל העיר. אם העיזו לבקש שיתנו להם מקודם לאכול, היו הדוד והדודה מפליאים את מכותיהם בגלל "חוצפה שכזו!" ומכריחים אותם לצאת לשליחויותיהם, כשבטניהם מתכווצות מרעב.

"כאשר תביאו את הכסף מחלוקת הבשר, נלעיט לכם את הכרס באוכל"… קבעה הדודה.

לא היתה להם איפוא שום ברירה, והם נאלצו לציית.

בלילה, על משכבי הקש הצוננים היו בוכים על מר גורלם, ומרטיבים את הקש בדמעותיהם, דמעות של יתומים חסרי ישע  אך לבכיים לא היתה אוזן קשבת.

מציאה

פעם מצא אחד היתומים מטבע בעלת ערך ניכר, בתחילה רצה היתום לקנות תמורת המטבע מנה הגונה של אוכל, כדי לאכול פעם בחיים לשבעה, אך לאחר הרהור נוסף, עלה במוחו רעיון לעשות עסק כלשהו עם המטבע, וברווח שיפול בחלקו  לקנות לחם!

הוא הלך לרובע הנוצרים וקנה שם נתח גדול של בשר טרף. ולמחרת בבוקר, כאשר מסר לו הדוד את הסל עם מנות הבשר לחלוקה בין הקונים ולהביא כסף תמורתן, הוא מכר גם את נתח בשר הטרפה שלו בתור בשר כשר, וקיבל מחיר גבוה בהרבה מזה ששילם, את הכסף שהרויח הסתיר הסתר היטב, וכאשר אחיו לצרה חזר גם הוא מסיבובו בין הלקוחות, הוא לקח אותו והלך אתו לרחוב נידח, ושם קנו לחם, גבינה ובירה, ושניהם ערכו סעודה כדת…

הכסף מנין? שאל השני.

מצאתי! היתה התשובה.

והאח-לצרה לא שאל שאלות נוספות…

כעבור זמן מה קנה שוב נתח בשר טרף, שם אותו, למחרת, בין מנות הבשר הכשר  ושוב נפל בחלקו רווח ניכר אחר הצהרים התחמק שום עם עמיתו לרחוב הנידח, קנה דברי מאכל בשפע, שהספיק להם לסעודה דשנה.

היכן השגת כסף, היום? הקשה החבר היתום שוב.

גם היום נפלה לידי מציאה  בא המענה.

כך התנהל הענין כמה ימים: רכישת בשר טרף, עירבובו עם הבשר הכשר ומכירתו במחיר גבוה. צרכני הבשר היו קונים אצלם את הבשר ללא פקפוק, בהיותם בטוחים שהבשר כשר למהדרין. האיטליז של הדוד עמד תחת השגחה מעולה, ואף אחד לא העלה את החשד שעלולים להביא להם בשר ממקום אחר…

נתחי בשר הטרפה הלכו וגדלו מיום ליום, ובד בבד גדלו גם הרווחים. וכך מיום ליום יכלו שני היתומים להרשות לעצמם לבזבז יותר ויותר כסף על ארוחות יקרות ומעדנים משובחים. החבר התחיל לפקפק בקשר למקורות הכסף ויום אחד הטיח בפני מאכיל הטריפה:

"אל תפטם אותי יותר בתירוץ השקוף שאתה מוצא מציאות! קורה שמוצאים פעם, פעמיים, אך לא יום יום! עזוב אותי עם השקרים שלך  אמור לי את האמת, מנין אתה משיג את הכסף?

אך הלה החריש וסירב לגלות את האמת.

"שנינו הננו יתומים באותה מדה!" לחץ עליו החבר "לשנינו אין לא אב ולא אם, לא אח ולא אחות… שנינו שקועים באותו בוץ וגורלנו גורל אחיד, האם אינך יכול לבטוח בי?.

מאכיל הטרפות נתרכך:

הב לי את ידך בתקיעת כף שלא תספר לאף אחד ואז אגלה לך"…

השנים תקעו כף, ולאחר שהחבר נשבע לשמור על הסוד "עד עולם"  סיפר לו הלה על מעשי הנבלה אותם הוא מבצע יום יום כדי להרוויח את הכסף.

תאוות הבצע

כדי להגדיל את ה"עסק" הוא לימד את עמיתו לעכב אצלו סכומי כסף מהפדיון היומי עבור הבשר שהוא מחלק, לקנות בכסף בשר טרפה ולמכרו בתור בשר כשר במחיר גבוה יותר, ולמחרת להחזיר לדוד את הקרן, ולהמשיך לסחור בכספי הרווח, שילכו ויגדלו מיום ליום.

בהיותם בורים גמורים וחסרי חינוך לחלוטין, לא יכלו כלל להעריך את גודל הפשע שהם מבצעים. חוץ מזה היה בכך מעשה שטן כדי להכשיל יהודים מאכילי טריפה, כי ה"עסק" התקדם בצעדי ענק והתפתח והתרחב ללא מעצור. בזה אחר זה הפכו המטבחים של משפחות חרדיות לאין ספור למטבחי טריפה.

במשך שנה שלמה המשיכו שני החברים בתרמיתם הנפשעת: עירבוב בשר טריפה בתוך הבשר הכשר, וכך להגדיל את הפדיון ולשלשל את ההפרש לכיסם.

תאוות הבצע שלהם לא ידעה מעצור, ולמרות שחסכו כבר סכום הגון ע"י מעשיהם המבישים, חיפשו דרכים כיצד להגדיל את ה"עסק". הם נדברו ביניהם שאחד מהם יתחיל בכוונה תחילה לריב עם הדוד ולהחריף את החיכוכים עד כדי שהדוד יסלק אותו מהעבודה, ואז הוא ילך ויציע את עצמו לעבודה באיטליז אחר באיזור מרוחק, אפילו בשכר נמוך ביותר, ולו רק תמורת אוכל בלבד. אין דבר, זה ישתלם! כי על ידי כך תינתן להם האפשרות להפיץ את בשר הטריפה בין הלקוחות החדשים ולגרוף רווחים נוספים.

פרובוקצי'ה

אומר ועושה: היתום המבוגר יותר פתח בכוונה בשורה של פעולות פרובוקטיביות כדי לעורר את חמתו של הדוד. הוא עבד באיטיות משגעת, רטן כל הזמן ועשה "משגים" על כל צעד ושעל. כשהדוד היה מעיר לו על כך, היה עונה בחוצפה ובהתרברבות ובצפצוף ארוך… לבסוף נתמלאה הסאה, והדוד סילק אותו מהעבודה ושלח אותו "לכל הרוחות"…

הוא השאיר איפוא את כל הקונים בשביל חברו והוא עצמו הלך לקצב השני של קראקא והצליח להתקבל לעבודה אצל קצב אחר, שגם באיטליזו מכרו רק בשר כשר למהדרין…

כאן חזר מחדש התהליך המביש. כאשר שלח אותו ה"בוס" החדש לחלק כמות של כך וכך קילוגרמים בשר כשר, הוסיף משלו כמה נתחים של בשר טרפה שרכש לפני כן אצל הגוים במחיר זול, ומכר גם אותן בתור בשר כשר במחיר יקר  ואת הרווח הנקי מהפרשי המחירים היה משלשל לכיסו.

שני החברים, למרות שעבדו באיטליזים רחוקים זה מזה, המשיכו בחשאי להיות שותפים בעסקיהם השפלים. הם נשבעו זה לזה בתקיעת כף לא להעלים זה מזה אף פרוטה אחת. הם היו נפגשים לעתים קרובות, במקומות מיועדים, נסתרים מעין זרים, כדי לספור את צרורות כספיהם ולסכם את הרווחים, וכן ללבן "בעיות עסקיות": כיצד לתכנן את הענינים, והיכן להשיג בשר טריפה והאיטליז שלנו ילך וישגשג, עד שנהפוך שנינו לקצבים גדולים! אם נשקיע אותם מאמצים ואותו עמל ויגע, שאנו מבזבזים עכשיו בשביל אחרים, כדי לבנות את עצמנו  נגיע לבסוף לעושר רב!".

בהתאם לתכנית שתוכננה מראש, השאיר היתום הצעיר את הרגל באמצע הניסור, ובהכריזו שהוא עוזב את העבודה ברגע זה כדי להיות שותף עם חבירו, הסתלקו שניהם מהאיטליז.

אטליז משלהם

הם שכרו להם חנות בשביל איטליז, קנו להם עגל והביאו אותו לשחיטה בבית המטבחיים, שילמו עבור השחיטה והבדיקה המהודרת למהדרין מן המהדרין, וכן את כל ההיטלים והמסים הגבוהים, שייקרו מאוד את הבשר, ובעת ובעונה אחת שכרו מחסן במרתף של בנין באיזו סמטה נדחת באיזור מרוחק ברובע הנוצרים, מקום שם שחטו בעצמם עגל נוסף, שבשרו עלה להם בזיל הזול, ואח"כ עירבבו את שני סוגי הבשר, מכרו הכל בתור בשר כשר והרויחו כפליים.

קונים היה להם לרוב, הם המשיכו לספק בשר ללקוחות של מעבידיהם לשעבר, ואף רכשו לקוחות חדשים באיזורים המרוחקים ביותר העניקו הנחות על ימין ועל שמאל, השכילו להמציא לצרכנים השונים את החלקים המתאימים, וחילקו עצמות כתוספת חינם, וכולם היו מרוצים, אף אחד לא יכול היה להעלות את החשד הקל ביותר, שיש להם עסק עם מאכילי טריפות מהסוג הגרוע ביותר. היתכן? הרי כל כך הרבה שנים קונים אצלם בשר ואף פעם לא אירעה שום תקלה?.

הם עבדו בזהירות רבה. הקפידו להחזיק באיטליז רק כמויות בשר כאלה שיתאימו לכמות שנשחטה בשבילם בהשגחה המעולה. בכל פעם שהמשגיחים באו לערוך ביקורת, הם מצאו שהכל בסדר ללא כל דופי, את בשר הטריפה החזיקו במחסן נסתר, ומשם היו מוציאים אותו ובאין רואים משווקים ללקוחות.

העסק מתפתח

העסק הלך והתרחב משבוע לשבוע. בערבי שבתות ובערבי חג היו כבר צריכים לשחוט כמה בהמות, כי הביקוש הלך וגבר. עקרות הבית ידעו שאצל שני הקצבים החדשים אפשר לקנות את החלקים הטובים ביותר במחיר הזול ביותר. הודות למוניטין שיצאו לאיטליז שלהם הצליחו לחדור לבתים האמידים ביותר, רכושם הלך וגדל מיום ליום, הם רכשו מיבנה גדול עם רפתות וכן קנו להם דירה בשבילם. סוחרים נכבדים ופריצים מהסביבה היו מבאי ביתם ועשו אתם עסקות גדולות בראשי בקר, צאן וכבשים.

אצל הקצבים האחרים ירד הפדיון במידה ניכרת, והיו כאלה שנאלצו לסגור את עסקיהם בגללם. אף אחד לא היה יכול להתחרות בהם. הם הפכו לבעלי המקצוע המומחים ביותר בענף. קצבים ותיקים היו מצפים ביראת הכבוד למוצא פיהם. השנים התחילו להתלבש יפה ובכל ההידור. שדכנים התדפקו על פתחיהם והציעו להם את השידוכים הטובים ביותר, הם פיזרו נדבות ותרומות לצדקה ולמטרות צבוריות ביד רחבה.

בשעות הקטנות של הלילה הפכו להיות שוב "שוליות" של קצבים, בעמלם קשה, במחסן הסתר שלהם בסמטת הנוצרים, לשחוט, לפשוט את העור, לגרם, לנסר ולחתוך ולהפריד את החלקים של בשר הטריפה: בשעות הבוקר שוב עבדו באיטליז שלהם בבשר הכשר. אך אחר הצהרים, לאחר שגמרו את השיווק והחלוקה של הבשר הכשר והטרף, וכסף הפדיון הגדיש את כיסיהם, התקשטו בבגדי הפאר וצעדו על פני רחובות העיר עקב בצד אגודל ברוב הוד הדר וחשיבות …

שומרי סוד

הם חיו חיי רווקים, ללא אשה וללא ילדים, גם משרתים לא היו להם, כך שאף אחד לא ידע על מעשיהם הנפשעים, ואף צל של חשד לא נפל עליהם.

ברבות הימים נשאו להם נשים, אך גם אז השכילו בתחבולות מתוחכמות, להעלים ולהסתיר את מעשיהם הנתעבים, כך שאף נפש חיה לא ידעה על כך. אחרי החתונה ניהלו את אורח חייהם ביד רחבה כיאה לגבירים בעלי מעמד. ביתם היה פתוח לרווחה, וכל אורח חשוב שהגיע לעיר התאכסן אצלם ונהנה מידם הנדיבה.

הם התגוררו באחד הבתים היפים ביותר בקראקא. שני השותפים החזיקו דירות פאר גדולות, שתפסו בנין שלם. המשפחות גדלו נולדו להם ילדים, שפוטמו במותרות ובתפנוקים. כשהגיעו לגיל חינוך לקחו בשבילם את המלמדים והמחנכים הטובים ביותר. היה להם מספיק חדרים בשביל מורים פרטיים, ומקומות איכסון בשביל בני ישיבה ותלמידי חכמים. הם רכשו להם כלים נאים ורהיטי פאר. המזנון התמלא יותר ויותר בכלי כסף ובכלי זהב ואגרטלי יקרי ערך.

את הילדים השיאו בגיל צעיר מאוד, והתחתנו עם המשפחות המיוחסות והמכובדות ביותר, כי הכסף היה בשפע רב והם יכלו להבטיח נדוניות גדולות, וגם החזיקו את הזוגות הצעירים על שולחנם, שנים רבות אחרי החתונה, כדי שכספי הנדוניא יושקעו ב"משכנתאות" שהניבו רבית ורבית דרבית… הונם ורכושם גדלו מיום ליום. העסקים הכשרים בלבד הביאו להם הכנסה די והותר כדי לחיות חיי עושר ורוחה, ואילו העסקים השחורים השפלים הכניסו להם הון תועפות.

אחרי שנים רבות בא עליהם כחטף המשבר בעסקיהם המתועבים, הדבר התרחש באופן בלתי צפוי לגמרי.

החתן לומד

פעם חזר אחד מהשותפים מנסיעה מסחרית בעיצומו של החורף. ובהיותו עייף מהדרך וקופא מקור, נכנס בלי משים לאחד מחדרי הבית, מקום שם ישב חתנו הצעיר על יד שלחן עמוס ספרים ולמד בהתמדה. הוא השתהה בחדר כדי להתחמם ותוך כדי כך נמשך כבחבלי קסם אחרי ניגון הגמרא הערב, שהשתפך בחלל האויר, בקולו הדק והצלול של חתנו עול-הימים, בנעימה לבבית, שהקסימה אותו כל כולו.

לפתע הוא שומע מבין צלילי המנגינה, קטעי מאמרים שחתנו משנן מתוך הספרים:

"האוכל חלב או בשר טריפה חייב כרת! על עבירה זו אפשר לכפר ע"י תשובה, אך אם לא עשה תשובה הריהו נכרת מהעולם ואינו מגיע למחצית שנותיו, ברם גם מיתה אינה מעבירה את העוון כליל, והוא חייב לרדת לגהינום ולהישרף במדורים השונים כדי להיטהר מהחטא ולזכות לכפרה מלאה".

"במה דברים אמורים?" המשיך החתן "אם אכל את המאכלות האסורות בשוגג, בלי כוונה, אבל אם חטא במזיד וגם החטיא את האחרים טרפות בזדון, הרי גם התשובה אינה מועילה, אין לו חלק לעולם הבא ואינו קם בתחיית המתים. הוא נידון להיקלע בכף הקלע לנצח נצחים! גיהנום כלה והם אינם כלים"…

הרהורי חרטה

זעזוע עמוק עבר בלבו של החותן הבור והעם הארץ, מאכיל הטרפות, בהאזינו לדברים שחתנו ציטט מתוך הספרים הקדושים, הוא שקע בכורסה כשפניו סמוקים מרוב בושה, והרהורים כבדים מילאו את מוחו, הוא התחיל לתאר לעצמו מה צפוי למאכיל טריפות כמוהו כשיבוא בפני בית דין של מעלה, יורידו אותו לאלתר לשאול תחתיות כדי להיצלות לנצח באש הגיהנום. תשובה אינה קיימת בשבילו, גם לאחר ביאת המשיח, כאשר כל המתים, ואפילו הרשעים והפושעים (שכבר מירקו את עוונם) יקומו מקבריהם בתחיית המתים, אבל הוא יוסיף להיקלע ללא הרף בכף הקלע. אש הגהינום יכלה, ואילו הוא, ימשיך להיות נידון לייסורי תופת לעולמי עולמים.

אימה חשכה ירדה עליו, הוא הרגיש שמררתו נשפכת בקרבו ונפשו מרה עליו מאד, הוא קם מכורסתו בפיק ברכיים וברגליים כושלות ונכנס למעונו, כשהוא נמצא על סף התמוטטות.

אשתו כמעט הוכתה בהלם למראה דמותו השבורה והרצוצה. פני הקצב שלו, שזרחו תמיד באדמימות שופעת בריאות, היו עתה חוורים כסיד וחרושים קמטי אימה ומועקה, הוא הפיל את עצמו על הספה, עם הפנים למטה ופרץ בבכי מר, צמרמורת עברה בכל גופה לשמע בכיו. הקולות פרצו מפיו בצרימה איומה כמו מתוך גרונו של פר שחוט.

"מה קרה לך?" שאלה אשתו כשהיא רועדת מפחד, "מדוע אתה כל כך בוכה?"

אולם היא לא קיבלה כל מענה. הוא המשיך לבכות ולילל ללא הרף, נחלי דמעות זרמו מעיניו, והוא הלם בשתי אגרופיו עד שמוחו חישב להתפוצץ. הוא צעק בלי הפסק: "אוי לי ואוי לחיי!!!"

השותף מרגיע

האשה רצה לקרוא לשותף, אולי הוא יצליח להציל מפיו מה קרה, השותף בא בריצה וגם הוא נדהם למראה שותפו, השרוע על הספה, מטיח אגרופיו בראשו, ומשמיע יללות כשל חיה פצועה.

"מה אירע לך"? הפגיע בו השותף בטלטלו את כתפיו "אמור מלה!! האם מישהו שדד אותך? האם הסתבכת בעניני כספים? אל דאגה! נוכל לעמוד בכך… יש לנו מספיק"…

גם אשתו ניסתה שוב לדובב אותו בהרעיפה עליו במתק לשון דברי הרגעה מרככי לב:

"הרי לא חסר לנו שום דבר: נתברכנו ב"ה בעושר, כבוד, גדולה, וכלות לשם ולתפארת! דירת פאר עם כל המותרות שאין כמוהו בכל העיר! האנשים הנכבדים ביותר גאים להיות מבאי ביתנו, אוכלים אצלנו ומבלים אצלנו, ואף מקבלים אצלנו את התרומות הגדולות ביותר למוסדות ולמטרות צדקה… אם כן מדוע נפלת פתאום לתוך תהום כזה של יאוש ושברון לב?"

עברה שעה ארוכה עד שמאכיל הטרפות יכול להירגע ולהפסיק את בכיו, כשהרים את פניו היה קשה להכירו, הוא רמז לאשתו שתצא מהחדר, הוא רוצה להמתיק סוד עם שותפו כאשר יצאה אשתו מהחדר והוא נשאר לבדו עם חברו לפשע, פרץ מחדש בבכי תמרורים ללא הפוגות, הוא הרעיד כל גופו אחוז עוית ומתפתל בייסורים, והיה נדמה שהנה יתקוף אותו השבץ…

השותף הסתכל במחזה כשהדם קופא בעורקיו, וציפה בכליון עיניים לשמוע מילה כלשהי שתבהיר את סיבת הבכי האיום הזה.

לבסוף הצליח מאכיל הטריפות במאמצים מרובים להתגבר על התקפת היגון ולשלוט קצת על עצמו, ובגייסו את שארית כוחו, לחש לעבר שותפו:

"אנא תמוך בי, ונצא לגן… נלך הרחק הרחק, כדי שאף אחד לא יקשיב לשיחתנו"…

השניים יצאו לגן הנאה והמטופח, שהושקע בו הון רב, ואשר היה נושא לקנאה גם בין הפריצים העשירים ביותר, הם נכנסו עמוק לתוך חורשת עצים צפופים, ושם מצא מאכיל הטריפות את לשונו:

שותף לצרה

"דע לך, שותפי היקר, שהשטן הוא היצר הרע, לכד אותנו ברשתו… הוא סינוור את עינינו בתאוות הממון ועל ידי כך המיט עלינו שואה שלא ניחלץ ממנה לנצח נצחים! כי נגזר עלינו להיות לדראון לעולמי עולמים! כל כספנו וזהבנו, כל היהלומים ואבני החן, הוילות המפוארות והגנים הפורחים  לא יחלצו אותנו מצרה זו, ולא יוכלו לגרוע במאומה מהסבל האיום המצפה לנו… ויום הדין אינו רחוק! כבר עברנו כמעט את מחצית שנותינו ואין לנו כל סיכוי להאריך ימים… כי שנינו חייבים כרת! זה העונש הראשון בסדרת העונשין שיחולו על ראשינו: להיכרת מן העולם בדמי ימינו! ואם תאמר שהמוות אינו מפחיד אותך, שהרי רק פעם אחת מתים ולא פעמיים, ולא חשוב לך מתי זה קורה? אם כן ידוע תדע שרק אז, דווקא אחרי שנסתלק מן העולם, מוכנים ומזומנים בשבילנו ייסורי תופת כאלה שאי אפשר להעלותם בדמיון אנוש! אלף אלפי מיתות משונות נכונו לנו!…"

וכאן חזר בפניו על הדברים ששמע זה עתה מפי חתנו, שקרא אותם לפי תומו מתוך ספרי הקודש: כל גזר דינו של מי שמאכיל נבלות וטריפות ומחטיא את הרבים, שגם התשובה אינה מכפרת עליו ושאין לו תקנה עולמית, והוא הוסיף בקול דווי מרירות וייאוש:

"הגע בעצמך, זה שלשים שנה אנו מציפים את העיר בבשר טריפה, וכמה מאות ואלפים יהודים תמימים נכשלו על ידינו בעבירות חמורות ביותר! ראה מה גדול כוחו של השטן! עיר כמו קראקא המלאה סופרים וחכמים, צדיקים וחסידים, רבנים ואנשי מעשה, ואף אחד אינו מעלה נגדנו אף חשד קל שבקלים! כולם מבשלים ואוכלים את בשר הפיגול שאנו שוחטים לילה לילה! בני המשפחות החרדיות ביותר קונים אצלנו בשר ללא כל פקפוק, בחתונות המפוארות ביותר, בסעודות בר-מצוה, בסיומי הש"ס, ב'קידושים' של שמחת תורה, שבהם משתתפים יהודים עם שטריימלאך וקפוטות של משי וקטיפה, מעלים על השלחנות נתחי בשר הפיגול שלנו, נבלה וטרפה, חלב ודם! מה יתרון לנו מכל העושר שלנו? האם אנו אוכלים בשתי כפיות בבת אחת? האם הבטן אינה שבעה מלחם ובצלים באותה מידה שהיא שבעת מעוגות קרם ומאומצות בשר הודו? שנות חיינו המעטות חולפות כצל עובר וכענן כלה… ואז נצטרך להתייצב בפני בית דין של מעלה למסור דין וחשבון על מעשינו! ושם לא יועילו לנו שום תירוצים ושום תחבולות! מלאכי חבלה לאין ספור כבר מצפים לנו כדי לענות אותנו בגהינום, בעינויים קשים ונוראים שאין לתארם, כל הסבל והמצוקות של ילדותנו אצל הדוד, יתומים רעבים ויחפים, ייראו כגן עדן לעומת רגע אחד במדורי התופת אשר בשאול תחתי~ת!!…"

לשמע תיאורי זוועה אלה נתקף גם השותף בחרדה עמוקה. גם עליו נפלה אימה חשכה והוא לא ידע את נפשו מרוב פחד מפני העתיד האיום הצפוי לו, ואשר נראה לו ברגע זה מוחשי מאד, ושאין ממנו מנוס.

שעה ארוכה צעדו השניים, בשבילי הגן המפואר, כשראשיהם רכונים, פניהם חרושי יגון ומעיניהם מציץ היאוש, הם החרישו מרוב הלם, כשמחשבות כבדות ונוגות מתרוצצות במוחם. כל אחד ניסה לתאר לעצמו את הסערה שתתחולל במדורי השאול כשהם יובאו לשם לאחר מותם: דודים מיוחדים מלאים זפת רותחת יהיו מוסקים בשבילם, שפודים ענקיים לוהטים ייתחבו לתוך גופותיהם הטמאות, ובהם יקלעו אותם לתוך היורות הרותחות. יגמרו בדוד אחד יוכנסו לדוד שני וכן הלאה בלי סוף ובלי קץ. זעקת השבר שלהם לא יישמעו, אנקת ייסוריהם תפולנה על אזניים אטומות. כל השערים יהיו נעולים בפניהם ושועתם לא תגיע אל כסא הכבוד. כי הם הגרועים ביותר מבין עוברי העבירות. דומה שהרשע המרושע ביותר בעולם, לא ביצע במשך כל ימי חייו פשעים כל כך חמורים כפי שהם עשו. יותר משלשים שנה רצופות האכילו יום יום טרפות לעיר שלמה, בהכשילם אלפי יהודים שומרי מצוות, להיגעל בבשר תועבה ולעבור על איסורים חמורים ביותר!

מחליטים לפנות אל הרב

הם המשיכו לצעוד בדממה כשהם עושים את חשבון נפשם, בודקים ומנתחים את מעשיהם וטובעים בים של חרטה. אחרי הרהורים מרובים וחיטוים עמוקים בתוך נפשם פנימה, קרע אחד השותפים את הדממה באמרו אל חברו:

"אתה יודע מה? הבה ניכנס אל רב העיר ונגלה לפניו את כל לבנו. נתוודה לפניו וודוי מלא על כל עוונותינו ופשעינו ונספר לו על כל המעשים הנתעבים והשפלים שביצענו מאז עמדנו על דעתנו ועד היום הזה, לא נכחד ממנו מאומה! אולי בכל זאת יוכל הרב למצוא בשבילנו פתח לחזור בתשובה.

"אני מוכן לקבל על עצמי כל 'תיקון' שיוטל עלי: לחיות חיי עוני ומצוקה, לענות את נפשי בתעניות, לסבול השפלות ובושות  ובלבד להינצל מהגזר דין הנורא הצפוי לנו כשנסתלק מן העולם. כי איזה ערך יש לסבל ולבזיונות בעולם הזה לעומת ייסורי התופת האין סופיים במדורי השאול בעולם הבא? כאן בעולם הזה יש קץ לכל צרה. שום סבל אינו נמשך ללא סוף. ואילו בעולם הבא נמשך כל דבר לנצח נצחים!

"אין לנו שום עצה אחרת! אנו חייבים להפסיק מיד את העסק הנתעב, ולנסות בכל הדרכים לעשות משהו לתיקון נפשותינו…"

שני השותפים שפכו לא מעט דמעה במשך אותה שיחה של חשבון הנפש ולבסוף קיבלו את ההחלטה האיתנה, ששניהם ביחד ייכנסו באותו ערב אל הרב של קראקא, לההתוודות בפניו על הכל ולבקש ממנו להורות להם דרך לתשובה שלימה, שתכפר על חטאיהם הכבדים.

זעקת שבר

באותה תקופה, בה התרחש הפשע המביש של הפצת בשר הטריפה, ישב על כס הרבנות בקראקא הצדיק והמקובל הקדוש רבי נתן שפירא, מחבר ספר הקבלה המפורסם "מגלה עמוקות". הוא היה איש אלקים, קדוש וטהור, שכל רז לא אניס ליה. עיניו הפקוחות והצלולות חדרו כליות ולב וידעו כל מה שמתרחש בסתרי סתרים, הוא היה בקי בחכמת הפרצוף, ובהסתכלו בפני איש יכול לקרוא את מחשבותיו הנסתרות ביותר, כל הסודות והרמזים הכמוסים הכלולים באותיות התורה הקדושה, היו

גלויים וברורים בפניו.

אך במקרה זה כאילו העביר השטן דוק של ערפל על פני עיניו הטהורות של הרב, כדי שהוא לא יבחין במעשים הנוראים המתרחשים סביבו, בעיר שבה כיהן כמרא דאתרא, והוא לא חש ולא הרגיש בפשעים האיומים המבוצעים על ידי שני בעלי בתים חשובים ונכבדים, החוטאים ומחטיאים את הרבים, ומכשילים את היהודים החרדים ביותר באיסורים החמורים ביותר של נבלה, טרפה, חלב ודם.

במשך אותה העת פרצו הרבה פעמים מגפות בקראקא, פעם בין המבוגרים, שנתקפו פתאום במחלות, נפלו למשכב לימים ספורים ונסתלקו מהעולם בדמי ימיהם: ופעם בין ילדים רכים, שעוד לא הספיקו לטעום טעם החיים, וגוועו לפני זמנם.

בעל "מגלה עמוקות", הרב של העיר, היה מכריז לעתים קרובות על ימי תפלה וצום לבטל את רוע הגזרה, ואז חלה הפוגה במכת המגפה לזמן מה, אך כעבור תקופה מסויימת, היתה המגפה מתחדשת ומפילה חללים במספר רב. בית העלמין היה צר מלהכיל את הקברים החדשים לבקרים, של מבוגרים ותינוקות רכים שניספו במגפה.

בעל "מגלה עמוקות", הרועה הנאמן של צאן עדתו הרגיש בחוש, שאי שם במקום סתר לוחשת אש זרה… שחטאים נוראים מתבצעים במיסתרים, ובגללם נשפך חרון אף ה' על כל העיר. אך לגלות, מי, מה, איפה  דבר זה נבצר ממנו, השטן הפעיל את כל כוחות הטומאה כדי להעלים את הפשע מעיניו הבהירות של בעל "מגלה עמוקות".

עוד באותו לילה, בו הופיעו בפתח הבנין של בית דינו, שני הנגידים הגדולים ביותר בעיר, שני הקצבים השותפים, שבידם הרחבה הם החזיקו ותמכו במוסדות צדקה רבים, תלמודי תורה וישיבות.

"ברוכים הבאים!" קיבלו המשמשים את פניהם בכבוד רב, וחשו מיד להודיע לבעל מגלה עמוקות על בואם של שני הגבירים החשובים והנכבדים…

ללא שהיות יתירות הוכנסו תיכף שני הקצבים השותפים לתוך החדר הנאה ביותר בדירת הרב: הושיבו אותם בכורסאות פאר, והרב בעל "מגלה עמוקות" קידם את פניהם בכבוד רב כיאה לנגידים בעלי צדקה כמותם. הרבנית הביאה כיבוד והגישה אל השולחן אך האורחים לא רצו לטעום מאומה, הם לחשו לרב שהם באו לדבר אתו בענין חשוב ביותר, וביקשו להשאר אתו לבד בחדר, כי הם רוצים לגלות לו סוד גדול…

הרב ציוה מיד על כל הנוכחים לעזוב את החדר, הדלת נסגרה, ושני הקצבים נשארו לבד עם הרב.

הרב נדהם

בראש מורד ובפנים להוטים מבושה ובקול רוויי דמעות, גולל אחד מהשותפים את כל הפרשה המבישה, בהתוודותו בפני הרב שזה עשרות שנים שהם מאכילים טרפות לתושבי העיר, וכי כמעט אין בית בקראקא שמטבחו לא נטרף בבשר פיגולים.

הם סיפרו לרב את כל סיפור חייהם על כל פרטיו, את חוויותיהם הקשות של ימי ילדותם כשנשארו יתומים מאב ואם וסבלו חרפת רעב ועד שהעפילו לפסגת העושר. הם תיארו כיצד התחילו להגניב נתחי בשר טריפה קטנים לתוך השקיות של הבשר הכשר; ואיך התקדמו אח"כ והפכו לקצבים עצמאיים, שחטו עגל אחד ע"י שוחט כדת וכדין ועגל שני שחטו בעצמם במחסן סתר בסמטא נידחת, ואז עברו לשחיטת פרה אחת ואחר כך הרבה פרות, חלק כשר וחלק טריפה, ומפיצים יותר ויותר בשר פיגול ומכשילים מאות ואלפים בעבירות חמורות, וכן הם גורפים הון תועפות, וממלאים את בתיהם בכסף וזהב, קונים קרקעות ורוכשים נכס אחר נכס… והעסקים הנתעבים נמשכים ללא מעצור…

בעל מגלה עמוקות הקשיב לסיפורם כשדמו קופא בעורקיו. תחילה לא יכול להאמין למשמע אזניו, תועבה כזו לא תיתכן! אך ככל שהפרשה נגולה בפניו על כל פרטיה ודקדוקיה, נוכח לדעת שאמנם אמת נכון הדבר! נעשתה הנבלה הזאת בישראל!!!

החדר עם שני הקצבים התחיל להסתחרר לנגד עיניו, מעיו נתהפכו בקרבו וכל גופו נתכסה בזיעה קרה, ואז הליט את פניו בשתי ידיו, כשהוא רועד כולו ושיניו דא לדא נקשן… באמצו כל כוחותיו, התמלטה מפיו זעקת שבר קורעת לב:

"אוי לנו ואבוי לנפשנו! מה רבים הם האנשים הכשרים, קדושים וטהורים, תינוקות של בית רבן ועוללים ויונקים חפים מפשע שנגדע פתיל חייהם בגלל מעשים מתועבים אלה! כמה תעניות גזרתי, כמה ימי תפלה קבעתי, כמה השגחנו בשבע עיניים, בדקנו וחקרנו ודקדקנו שלא ידבק בנו שום עוון או חטא, שלא ימצא בתוכנו שורש פורה ראש ולענה, שהשי"ת יסיר מעלינו את חרון אפו והמגפה תיעצר! ומי היה יכול לחלום שהנה פשעים איומים ונוראים כאלה מתבצעים יום יום ושעה שעה ממש מתחת לאף  ואין שומע ואין רואה!!!

"מן השמים העלימו ממני את דבר התועבה! עיני כאילו כוסו בערפל סמיך, כדי שלא אראה ולא אדע".

כאשר שמעו שני השותפים את דברי הרב, שיצאו מתוך לב קרוע ומורתח, וראו כיצד הוא מתפתל ומתייסר מרוב צער ומועקה, פרצו שניהם בבכי תמרורים. גם הצדיק בעל מגלה עמוקות בכה ללא הפוגות, מבלי יכולת להשלים עם המחשבה שדבר איום כזה קרה בתקופה בה הוא מכהן כרב העיר.

לאחר שעיניהם כבר היו תפוחות מרוב בכי, ומעיין דמעותיהם כבר היה יבש, התאושש הרב ונחלץ לפעולה.

"לכו מיד הביתה" צווה על השותפים "ותשברו ותבערו את כל כלי הבשר שלכם, כי הכל טרף! אחר כך תחזרו לכאן!".

נתיצת כלי הבשר

כשהם יצאו הזעיק הרב מיד את השמשים ואת כל בני ביתו ושלח אותם לכל קצווי העיר כדי לפרסם ולהודיע, שלפי פקודת הרב יש לבער ולשבור את כל כלי הבשר, הן כלי החמץ והן כלי הפסח, מבלי להשאיר להם שריד ופליט, גם את הכלים להשריית הבשר וגם את לוחות המליחה יש לשרוף באש! שלא ישאלו למה ומדוע, אלא יעשו כפי שהרב מצווה, מבלי לחוס גם על הכלים היקרים ביותר.

למחרת בבוקר פורסמה פקודת הרב בכל בתי הכנסת ובתי המדרש ובכל השווקים היהודיים בקראקא, הוכרז גם על איסור חמור לקנות בשר מאיזה סוג שהוא, יש לאכול רק מאכלי חלב עד להודעה חדשה. דברי הרב חוזקו על ידי הטלת חרם על מי שימרה את פי הרב ויחוס על כליו.

האוכלוסיה היהודית בקראקא פתחה איפוא באותו יום במיבצע השמדת כלי הבשר; שיברו, כיתתו, שרפו והתיכו ללא רחמים. על כל צעד ושעל התגוללו ערמות של שברי כלים, ובכל רחוב ובכל פינה דלקו מדורות, ולשונות האש ליחכו כלים לאין ספור. היה זה מחזה נורא: אנשים נשים וטף עמדו וזרקו, והטיחו בארץ קערות וצלחות חרסינה יקרות ומערכות כלי אוכל שלמות, שנשברו והתנפצו לרסיסים. בדקו וחיטטו במגירות חבויות ובמטמוני סתר ושלפו משם כלים שלא השתמשו בהם מזה שנים ארוכות, ואף הם הפכו לגל של חרבים מנופצים, בכל קראקא לא נשאר אף כלי בשר אחד לרפואה.

הרב לא הסתכל בפניהם

ואז חזרו שוב שני השותפים אל הרב, בגו שחוח, בראש מורד ובפנים מלאים בושה וכלימה, כדי לשמוע מה יוטל עליהם לעשות הלאה.

הרב לא הסתכל יותר בפרצופם, בהתאם להלכה ש"אסור להסתכל בפני אדם רשע", בצדדו את פניו לעבר הקיר הוא פתח ואמר:

"אני לבד אינני מסוגל להוציא לכם פסק דין של תשובה! כי גדולה אשמתכם עד רום שמים! אני מוכרח לכנס לשם כך בית דין מיוחד של גדולי הרבנים, והם יוכלו אולי להורות לכם דרך כיצד לחזור בתשובה ולכפר על פשעיכם! בינתיים לכו הביתה  ואל תאכלו ואל תשתו אלא כדי לקיים את נפשותיכם. אל תטעמו בשר ואל תשתו יין אלא בשבת בלבד לצאת ידי חובה! עד שיתאספו גדולי הרבנים בקראקא וירכיבו את בית הדין  ואז אשלח לקרוא לכם!"

השנים יצאו מבית הרב שבורים ורצוצים, כשעיניהם כבושות בקרקע ופניהם שחורות כשולי קדרה…

בכל קראקא לא העיז אף אדם לשאול מדוע ציווה הרב לשבור את כל כלי הבשר. כולם קיימו וקיבלו את פקודת הרב במלוא המשמעות וללא כל פקפוק, הם ידעו שאם הרב מצווה לעשות כן  אין להרהר אחריו.

בעל מגלה עמוקות התחיל לשלוח מכתבי הזמנה לגדולי הרבנים, שבהם נתבקשו לבוא לקראקא במועד שנקבע מראש, כדי להתכנס יחד לדון ולפסוק בשאלה קשה ביותר.

כינוס הרבנים

בקראקא, עיר מלאה חכמים וסופרים, לא היה זה חזון בלתי נפרץ, שרבנים וגדולי תורה יתכנסו מפעם לפעם כדי לדון ולהתייעץ בעניני הכלל, כי קראקא היתה אז מרכז של תורה ויהדות. שמם של גאוני התורה מקראקא היה לשם ולתהלה בכל רחבי העולם היהודי. ורבים היו מתלמידי החכמים שנהרו לקראקא כדי לשאוב ממעיין התורה והחכמה של גאוניה וגדוליה. אך ההתכנסות הזאת, הפעם של כל כך הרבה גדולי תורה בבת אחת, ומבלי להודיע מראש במה מדובר, האם זהו ענין של גזירה קשה מצד המלכות, או בעיה מסובכת של היתר עגונה וכדומה  היתה בשביל כולם הפתעה גמורה ועוררה סקרנות רבה וניחושים שונים.

מה קרה?

ביום המיועד, כאשר כל גדולי התורה המוזמנים, כבר התכנסו בביתו של בעל מגלה עמוקות, רבה של קראקא, וכולם מתאמצים לשוא לשלות מה "הולך כאן"… שלח הרב את השמש של בית הדין לקרוא את שני הקצבים השותפים, ועד שאלה הגיעו נתבקשו הרבנים האורחים להיכנס לאולם הגדול של בית המדרש, ולתפוס שם את מקומות הישיבה שהוכנו בשבילם.

שני הקצבים השותפים הגיעו מיד כפקודת הרב, בלווית השמש של בית הדין, ולעיניהם נתגלה מחזה נורא הוד: למעלה בכותל המזרח ישבו בחצי גורן עגולה, רבנים בעלי הדרת פנים, עטורי זקנים ארוכים ופיאות מסוסלות, עם מגבעות עגולות או שטריימלים וגלימות קטיפה רחבות שרוולים וחגורות משי, כשהבאים בשנים שביניהם נשענים על מקלות עם ידיות מוזהבות או מוכספות, וכל דמותם אומרת כבוד והדר. בשעה זו עטו כולם ארשת של רצינות וצפייה דרוכה לקראת הנושא הבלתי ידוע, שעומדים להעלות לפניהם.

דין תורה

בעל "מגלה עמוקות", שבתור מרא דאתרא ישב בראש הקרואים, פנה אל שני הקצבים השותפים, כששפתיו רוטטות מהתרגשות ופניו חיוורים כסיד, וקרא אליהם בקול מעורר פלצות:

"עליכם לחזור כאן עתה בפני בית הדין הגדול על כל סיפור הזוועה כפי שסיפרתם לי".

דממה כבדה רוית אימה השתררה בבית המדרש. שני הקצבים השותפים הורידו את ראשיהם בבושה וביגון. הם לא יכלו יותר לבכות. כי לבותיהם כאילו התאבנו ומקור דמעותיהם היה יבש. בקול חלול כשל בר מינן שיצא מקברו ומבקש תיקון עבור נשמתו החוטאת, פתח אחד מהם את דבריו והשני החרה החזיק אחריו:

"מזה עשרות בשנים אנו משווקים ומפיצים בשר טרף בכל רחבי קראקא! בגלל תאוות הבצע הכשלנו את יהודי העיר בעבירות חמורות ביותר!

"היינו נוחרים בהמות ומנבלים עגלים ומוכרים את בשרם בתור כשר למהדרין מן המהדרין! בשר הטרפה שלנו מצא את דרכו בכל בית יהודי בקראקא! אין בית אשר מטבחו לא נתגעל במאכלי פיגול שסופקו על ידינו. הודות לכך הגענו לרכוש עצום. קנינו לנו בתים, ווילות הדורות הטובלות בגני נוי מטופחים להפליא, מילאנו את דירתנו בכל שכיות החמדה שנפשנו חשקה בהם: רהיטים יקרים כמו בארמונות מלכים, כלי כסף וכלי זהב, תכשיטי פז ויהלומים נוצצים. באנו בקשרי חיתון עם המשפחות המיוחסות ביותר, חילקנו גם סכומי כסף גדולים לצרכי צדקה  וכל זה בא לנו מהרווחים של הפצת בשר התועבה והכשלת אלפים ורבבות יהודים תמימים שהתפטמו במאכלות אסורות!

"עתה נפקחו עינינו לראות ונוכחנו לדעת מה עוללנו מאז ימי נעורינו ועד היום! אנו בושים מעצמנו ומלאים ייסורי חרטה. אנו יודעים שעבור חטאים כאלה לא יוצאים אף פעם מגיהינום! עד כה לא עמדנו על חומרת הפשע. אנחנו עמי הארצות ובורים: מעולם לא לימדו אותנו מאומה! מאז היותנו ילדים קטנים היינו יתומים מאב ומאם, ולא היה מי שיחנך אותנו. עתה נודע לנו כמה אנו צריכים להכות על חטא! אנו מבקשים איפוא ממעלתכם להוציא בשבילנו תשובת המשקל כדי שנוכל לכפר על עוונותינו. אנו מוכנים לקבל על עצמנו סיגופים קשים ביותר, שיבזו אותנו, שירמסו את כבודנו עד עפר  ובלבד להגיע לעולם האמת כשאנו ממורקים ומצורפים מהעבירות שבידנו…"

זעקת שבר

עוד לפני ששני הקצבים השותפים סיימו את דברי הווידוי שלהם, כבר עברה חלחלה בין שורות הרבנים, שבקושי יכלו להאמין למשמע אזניהם, ופה ושם פרצו התייפחויות של בכי ולחש רחש של תמהון ותדהמה, אך לאחר שכל הפרשה כולה נגלה בפניהם על חומרתה, הקיף היגון והכאב את כולם. חלק מהרבנים קרעו קריעה…. ירדו לשבת על הרצפה כאבלים ופתחו בנהי וקינה כמו על חורבן בית המקדש.

"שוד ושבר!" קוננו הרבנים "כל המאבד נפש אחד מישראל כאילו אבד עולם מלא!" כמה נפשות נגדעו מן העולם בטרם עת! בעון ההסתאבות במאכלי נבלה וטרפה וחלב פרצו המגפות, ועוללי ימים ותינוקות של בית רבן ניספו בה, ופתיל חייהם ניתק!!".

"האם ישנה בכלל אפשרות תשובה בשבילם?" נזרקה שאלה מפיו של אחד הרבנים.

"אין להם תקומה! אבדה תיקוותם!" קבעו רבנים אחרים בסערת רוחם.

"גם כל הארבע מיתות בית דין אינם עונש מספיק בשביל פשעים כאלה" קרא מישהו ברתיחה ובזעם עצור" שום תשובת משקל לא תוכל לצרף את נשמותיהם החוטאות, נגזר עליהם להתהפך ולהתגלגל בכף הקלע לעולמי עד!…"

שני השותפים הקצבים עמדו פיק ברכיים כשעיניהם כבושות בקרקע, ודברי הזעם של הרבנים שהוטחו כלפיהם בלהט רק ברגעים החמים של הגילוי המדהים, נחתו על ראשיהם כמהלומות עזות ופגעו בהם כמדקרות חרב. מעיהם נתהפכו בקרבם ומררתם כאילו נשפכה והרוק בפיהם היה מר כלענה.

הם הטילו את עצמם על הארץ בשארית כוחותיהם ופתחו ביללה צרחנית כשל חיה פצועה:

"רבנים קדושים! רחמו על נשמותינו! אל תחוסו על גופינו כלל וכלל! תצוו אפילו לסרוק את בשרנו במסרקות של ברזל ולזרות מלח על הפצעים ואנחנו נקבל את היסורים מבלי לפצות פה  ובלבד שנציל את נשמותינו מדראון עולם בשאול תחתיות!!"

כאשר בעל מגלה עמוקות התבונן בפניהם הזועמים של הרבנים שבקושי יכלו לשלוט ברוחם, ולאזניו הגיעו יללות הרפאים המחרידות של הקצבים השותפים, שבקעו מלבותיהם השבורים והרצוצים, נתעוררו רחמיו על שתי הנשמות האבודות, והוא פנה אל בית הדין, בקול רך ומשיב חמה, בהתאמצו לשדל את הרבנים להטות אוזן קשבת לתחנוניהם של החוטאים המבקשים לפתוח להם שערי תשובה  ולנסות בכל זאת למצוא מוצא…

אין חוטא שאין לו תקנה

"מורי ורבותי, רבנים ודיינים מומחים!" פתח הרב את דבריו "ידועים ומקובלים עלינו דברי רבותינו בעלי התלמוד ונושאי כליהם, אין חטא שאין לו תקנה! התשובה בוקעת ועולה דרך כל הרקיעים ופורצת כל השערים הנעולים! ואמרו בגמרא על מנשה מלך יהודה, אשר העמיד צלם בהיכל ה', כאשר ביקש לחזור בתשובה, נעלו המלאכים בפניו את כל השערים, כדי שתשובתו לא תתקבל  ואז גברה מדת הרחמים על מדת הדין והקב"ה כביכול עשה לו כמין מחתרת ברקיע כדי לקבלו בתשובה! ואם השי"ת ריחם על חוטא גדול כזה שהכניס פסל בבית המקדש, מדוע לא יכמרו רחמינו על שני האנשים האלה המתפלשים בעפר לרגלינו ומתחננים ומבקשים סליחה וכפרה  מדוע לא ננסה למצוא מרפה לנפשם ולחתור בשבילם דרך לתשובה?"

דבריו הנרגשים של בעל מגלה-עמוקות שיככו במקצת את סערת הרוחות והפיגו במידת מה את הריתחה והזעם שהופנו נגד השניים, כשכילו מעשי הנבלה שביצעו, בהכשילם עיר שלמה במשך שנים בעבירות חמורות ביותר. גם המראה של השניים ששכבו עתה על הרצפה בהכנעה ובהשפלה כשפניהם כבושות בקרקע ויללת היאוש שלהם ממלאת את חלל האולם, עורר בכל זאת את רגשי הרחמים שבלב חברי בית הדין והם התחילו להתלחש ביניהם ולטכס עצה כדת מה לעשות.

כמה רבנים ניגשו אל בעל מגלה-עמוקות והציעו לו שיצוה על שני הקצבים ללכת בינתים הביתה, כדי שבית הדין יוכל לדון בענין בשקט ולחפש דרך כיצד להציל את נשמותיהם מדינה של גהינום.

לאחר ששני השותפים מאכילי הטריפה עזבו את האולם, פתחו חברי בית הדין בהתייעצות קדחתניות בינם לבין עצמם, דנו והתוכחו במרץ, במאמץ לקבוע את המעשה ואת הדרך אשר לפיה ילכו ויתנהגו החוטאים כדי להגיע לתשובה שלמה ולבוא לעולם האמת כשהם מנוקים ומצורפים מעוונותיהם הכבדים.

לא בנקל הגיע בית הדין לסיכומים בקשר לדרכי התשובה. הדיונים וה"שקלא וטריא" נמשכו שעה ארוכה. המצחים הגבוהים של הרבנים נחרשו קמטים עמוקים מרוב מאמץ לצלול בים הש"ס והפוסקים, ראשונים ואחרונים, וכל המקורות שיש להם שייכות לסוגיות של חוטא ומחטיא, הכשלת הרבים, חייבי כריתות וחייבי לאוין, נבלה וטריפה, חלב ודם.

כשנתעוררו ספקות וחילוקי דעות ניגשו לעיין בספרים. עד מהרה התמלאו כל השולחנות בספרים פתוחים שהוצאו, הרבות שהקיפו את הקירות. גם הרב בעל מגלה עמוקות הביא מביתו ספרים עתיקים יקרי ערך, שמהם צידד להוכיח, שתשובה מתאימה יכולה לכפר גם על החטאים הנוראים האלה.

הדיונים והוויכוחים החריפים נתמשכו עד שעה מאוחרת בלילה, כשכולם סחוטים מרוב עייפות. החליטו להפסיק את הישיבה, ולחדש אותה למחרת בבוקר.

הרבנים חברי בית הדין סודרו למנוחת הלילה אצל הבעלי הבתים החשובים בקראקא, אם כי אלה לא ידעו כלל "מה הולך כאן" ובשל מה כל הפעילות האינטנסיבית הזו.

הרבנים חברי בית הדין הקדימו לקום בהשכמת הבוקר, התפללו, סעדו בחפזון את פת השחרית, ומיהרו לבית הכנסת הגדול כדי לחדש את הדיון שהופסק אמש, במטרה לחרוץ את כללי התשובה עבור הקצבים מאכילי הטריפות.

כך עברו כמה ימים של ישיבות ודיונים, ועדיין לא יכלו חברי בית הדין להגיע לידי החלטה אחידה בדבר דרכי התשובה עבור שני הבעלי העבירה, הרוצים למרק את עוונותיהם בעולם הזה ולהגיע זכאים לעולם הבא.

הקצבים מתכוננים לגזר דינם

בינתיים נשארו שני הקצבים השותפים סגורים בדירותיהם, קפואים ודוממים, פניהם רעים ונפולים לבלי הכר, כמעט ללא אוכל וללא שינה, רק בוכים ומקוננים, מזמן לזמן, כאשר מלאי הדמעות התחדש…

עם כל זאת, לא ידעו המוני היהודים בקראקא אף שמץ קל על מה המדובר, לשם מה התכנסו ובאו לכאן כל כך הרבה רבנים וגדולי תורה, ואיך כל זה מתקשר עם שני הקצבים השותפים, כי הרב בעל מגלה עמוקות השכיל לנהל את כל הישיבות וההתיעצויות בסודיות מוחלטת. אף איש, חוץ מחברי בית הדין, לא היה רשאי להימצא בבית הכנסת הגדול בימים אלה. האדם היחיד שנתנה לו רשות כניסה היה שמש בית הדין, והלה הוזהר באזהרה חמורה לשמור את לשונו ולא לספר לשום אדם שבעולם דבר וחצי דבר בקשר לגילוי השערוריה האיומה של האכל בשר טרפה לעיר שלמה במשך עשרות שנים על ידי שני השותפים הקצבים, העשירים ובעלי העמדה הנכבדים ביותר בעיר  עד שתגיע השעה שאפשר יהיה לפרסם את הדבר ברבים.

בני הבית של הקצבים השותפים, נשיהם וילדיהם, חתניהם וכלותיהם, לא ידעו את נפשם מרוב תדהמה. הם הפגיעו בבעליהם ובאביהם, והתחננו לפניהם:

"אבא! חותני! מה קרה? דבר! אמור מילה!"

אך לא קיבלו כל מענה…

הם התענו והתייסרו כל העת, לא סידרו את הבית, לא הציעו את המטות  אך שום דבר לא הועיל, השנים היו דוממים כאבן.

גזר הדין

לבסוף הגיע היום בו נפלה ההכרעה, נוסחת ההחלטה המוסכמת שנתקבלה ע"י בית הדין בבית הכנסת הגדול נרשמה בקולמוס של נוצת אווז על פני גליון נייר ארוך, ובה סעיפים רבים בדבר דרכי התשובה עבור שני השותפים מאכילי הטרפות.

אז שלח בעל מגלה עמוקות את השמש לקרוא לשני השותפים שיבואו להתייצב בפני הרבנים חברי בית הדין הגדול.

הרבנים כמעט שלא הכירו את שתי הבאים, שראו אותם רק לפני ימים מספר. שניהם השתנו פלאים במשך ימים ספורים אלו, כאילו החליפו צורה. פניהם היו כפני אדם הנוטה למות, חלשים ותשושים כאילו אזלה מגופם טפת דמם האחרונה… בקושי יכלו לעמוד על הרגלים…

חזותם המזעזעת של שני מבקשי התשובה אשר מקצבים גברתנים, שהדם כמעט פרץ מפניהם מרוב אונים ובריאות, הפכו תוך ימים ספורים לצל אדם, אך ורק עקב הצער ויסורי החרטה על מעשיהם בעבר, נגעו מאד ללב חברי בית הדין, ובעיני רבים נצנצו דמעות של רחמים וחמלה.

"אם הם מתייסרים ביסורי חרטה כאלה, הרי הם בעלי תשובה ממש!" קרא אחד הרבנים, שלבו נתכווץ בקרבו מרוב רגש.

"הרי מיעוט חלבם ודמם, צריך להתקבל כאילו הקריבו קרבן עולה על מזבח התשובה!" החרה החזיק אחריו רב שני בקול רווי דמעות.

הרב בעל מגלה עמוקות קם ממקומו ובבית הכנסת הושלך הס, הוא פנה אל שני הקצבים, שנשארו עומדים ליד הפתח כשעיניהם נעוצות ברצפה, ושאל אותם בקול רם:

"האם מוכנים ומזומנים אתם לקבל על עצמכם לשמור ולעשות ולקיים את כל מה שבית דין זה יטיל עליכם?"

"כן!!!" ענו שניהם כאחד בכל כוחם. "אפילו אם תצוו שיגזרו אותנו לגזרים בעודנו בחיים, נקבל את העונש באהבה! לא יצטרכו לעקוד אותנו! נשכב בשקט ונסבול את היסורים בדממה, מבלי להוציא הגה! אנחנו רק נקדים ונאמר: יהי רצון שיהא זה לכפרה על כל עוונותינו…"

השמדת הרכוש

"ובכן הקשיבו היטב!" אמר בעל מגלה עמוקות "לכו הביתה וכה תעשו: תאספו את כל החפצים של הבנים והבנות, הגרים אצלכם, את כל הריהוט, המלבושים והתכשיטים ותמסרו לכל אחד חלקו  ועליהם לעזוב מיד את הבית ולחפש להם מקומות מגורים אחרים. לעומת זאת בשביל נשיכם תשאירו את דברי הלבוש וכלי המטה  אך לא את התכשיטים! בשבילכם עצמכם אל תשאירו אפילו את המלבושים, פרט לסחבות על מנת לכסות את בשרכם, וערדליים מרופטות להגן על רגליכם. את כל הרכוש הנשאר תערימו לערימה גדולה במרכז הרחבה של חצר ביתכם ותעלו הכל באש! אל תחוסו על שום דבר: בגדים, תכשיטים, חפצי בית, רהיטים, מרכבות, מגלשי שלג, וכל דברי הערך היקרים ביותר  הכל חייב לעלות על המוקד ולהיהפך לאפר, מבלי שיישאר מהם שריד ופליט! אח"כ תמכרו את כל בעלי החיים שבמשק ביתכם ואת כל הנכסי דלא ניידי: את הסוסים, הבהמות והעופות ואת הבתים, הגנים השדות והיערות  ואת הכסף שתקבלו תמורתם תשרפו באש! אל תשתמשו בכסף אפילו למטרות צדקה, כי זה אסור בהנאה! נשיכם יתגוררו בינתיים אצל הילדים!

"ואחרי שתבצעו את כל זה בדיוק לפי ההוראות". סיים הרב את דבריו "תבואו אלי ואני אומר לכם מה לעשות הלאה!"

שני הקצבים השותפים מיהרו לרוץ הביתה ועשו את כל אשר ציוה עליהם בעל מגלה עמוקות. הם חילקו לילדיהם את החפצים וכל האביזרים שהיו שייכים להם והשאירו בשביל נשותיהם את המלבושים החיוניים ביותר וכלי מיטה מינימליים, ואת כל הרכוש הנשאר אספו לערימה גדולה ברחבת החצר, שפכו עליה נפט והציתו את האש… וכשכל הערימה הענקית הפכה למאכולת אש, שכילתה את הנכסים יקרי הערך, שהם רכשו במשך עשרות שנים, לא הרגישו שני השותפים שום עצב בלבם. להיפך, רגש של שמחה מילא את כל ישותם.

"יהי רצון שכך יישרפו וייעלמו כל עוונותינו וחטאינו" נשאו השניים תפלה בכל הלב "מוטב שרכושנו יעלה באש, ובלבד שנשמותנו ימצאו את תיקונן ויינצלו מדינה של גיהינום!".

לא במהרה בוצעה משימת החיסול וההשמדה של כל הרכוש. הנכסים היו כל כך מרובים שהדבר ארך ימים על ימים. וכאשר נסתיימה המשימה, ומכל הרכוש לא נשאר אף שריד  באו השניים שוב אל הרב בעל מגלה עמוקות והוא נתן להם הוראות נוספות בקשר לחלק הבא של דרך התשובה.

גלות של שלש שנים

"עכשיו" אמר בעל מגלה עמוקות לשני הקצבים השותפים בעלי התשובה "לאחר שהעליתם באש את כל הונכם ורכושכם והשארתם לעצמכם רק את כסותכם לבשרכם  עליכם לכתת את רגליכם ברחובות העיר ולחזר על הפתחים! תלכו מבית לבית ותבקשו נדבות! אתם חייבים להתגבר על רגש הבושה ולדפוק על כל דלת, אפילו של המכרים והקרובים ביותר, ולהושיט יד כקבצנים לכל דבר! תצרפו פרוטה לפרוטה, וכאשר יהיה בידכם מספר זהובים, תלכו אל שוק הסמרטוטים, מקום שם מוכרים דברי לבוש ישנים ומשומשים, ותקנו לכם מכנסי כותנה ישנים, כתונת טלאי על גבי טלאי, טלית קטן ישן נושן, זוג נעליים מרופטות וקרועות וכובע חרפי מקומט ומשופשף…

את הבגדים האלה תלבשו על גווכם ואילו את הבגדים שאתם לובשים כעת תשרפו גם כן באש, שכן הם שארית מהרכוש שלכם, שבא לכם ע"י הכשלת יהודים בבשר טריפה, ולכן גם הם אסורים בהנאה! במלה אחת: אסור שיישאר על גופכם אפילו חוט אחד שנקנה בכסף שהרווחתם מבשר הטריפה, תלבשו רק מה שתקנו בכספי הנדבות שאנשים טובי לב יעניקו לכם! לכו איפוא ועשו מה שאני מצוה עליכם! כאשר תבצעו את הדבר, ועל גופכם לא יישאר שום שריד ופליט מרכושכם האסור בהנאה, תחזרו שוב אלי כדי לקבל הואות נוספות בדבר צעדי התשובה הבאים.

"רבי קדוש!" קראו השניים בבת אחת "נעשה ונקיים ברצון ובשמחה בדיוק נמרץ כפי כבודו מצווה עלינו! מוטב לנו לסבול בזיונו בעולם הזה מאשר לבוא בבושת פנים לעולם האמת"…

כאשר שני הנגידים הגדולים מאתמול, נראו בסמטאות קראקא כשהם לבושים בבלויי סחבות, ומחזרים על הפתחים, עורר הדבר תדהמה והשתוממות שקשה לתארן. אם כי דמותם היתה זוועתית וחזותם השתנתה כליל, הצליחו האנשים בכל זאת לזהות אותם, והתחלחלו למראיהם.

הדבר עורר את רחמי הבריות, ורבים רצו לתת להם נדבות גדולות יותר, אך הם סירבו לקבל מטבעות גדולות יותר, אלא הקפידו לקבל מכל אחד לא יותר מפרוטה אחת.

הם לא רצו שאיסוף הנדבות בשביל מלבושיהם הדלים יעלה להם בנקל.

"אסור לנו להיות יותר מיוחסים מאשר כל קבצן זר המגיע לעיר כדי לקבץ נדבות" אמרו אחד לשני. "אם יתייחסו אלינו אחרת, הרי נפיק טובת הנאה מהעובדה, שלפני כן היה לנו מעמד של עשירים גדולים ונכבדים, עקב גריפת הון תועפות מהפצת בשר טריפה בתור בשר כשר".

ולכן זה לקח להם כמה ימים, והם נאלצו לדפוק על הרבה פתחים, לקבל פרוטה פרוטה, עד שהצליחו לקבץ סכום של כמה זהובים.

מחזה מחריד

לבסוף חזרו אל בעל מגלה עמוקות, כשהם מלובשים בחולצות בלויות ובמכנסי כותנה עבים, שלא לפי מדתם, מקומטים ומטולאים טלאי על גבי טלאי בחוטים גסים; על רגליהם נעלו מיני כפכפים מעץ עבה ומחוספס, גדולים מאד ובלתי מהוקצעים, ובלכתם הדהדו צעדיהם כשל אסירים הגוררים ברגליהם כבלים כבדים, ועל ראשם חבשו כומתות צמר עקומות, מרופטות ומלוכלכות כאילו הוצאו ישר מהזבל. וכתוספת לתלבושת מחרידה זו, היה מראה פניהם צהוב כשעווה מחוסר מזון וממיעוט שינה, והלכלוך ביצבץ מכל קמט בגלל העדר הרחצה.

כאשר בעל מגלה עמוקות התבונן על מראיהם וניסה להשוות אותם בדמיונו עם חזותם שופעת העושר והבריאות מלפני זמן קצר, בעת שהם באו אליו בפעם הראשונה  הוא כמעט התעלף… דמעות רותחות שטפו את פניו ולבו התכווץ בקרבו מרוב רחמנות על נשי בעלי התשובה המעונים.

"רבונו של עולם!" פרצה קריאה ממעמקי נפשו של הרב, בהרימו את שתי ידיו כלפי השמים "הבט נא וראה, איזה עם סגולה בחרת לך! איזה סבל ואיזה עינויים הם מוכנים לקבל על עצמם למענך, כדי לקדש את שמך בעולם הזה ולגדלך ולרוממך עד שמי מרום! דבר כזה לא תמצא אצל שום אומה ולשון, אפילו אצל הטובים והחסידים שבהם! ומה עוד אצל שני בורים גמורים שהם בעלי התשובה האלה, שלא קראו ולא שנו מעולם, ואינם יודעים בדיוק מה זאת יהדות! יתומים מאב ואם מאז ימי ילדותם, שאינם יודעים אפילו להתפלל כהלכה! והם מקדשים את שמך בזה ובבא!

להצילם מדינה של גהינום

בעל מגלה עמוקות רצה להורות להם את החלק הבא של סעיפי ההמשך בפסק דין התשובה, שהוא ע"י בית הדין הגדול, אך היה קשה לו להוציא הגה מפיו. לבו שתת דם למראה סבלם של בעלי התשובה וכל כולו היה נפעם ונרגש.

רק אחרי מאמץ רב עלה בידו להתגבר על התרגשותו, ופתח ואמר:

"להוי ידוע לכם, שכל אותה עת שגופכם מצטמק והולך מייסורי החשובה והחרטה, הרי גם אני סובל, לא פחות ממכם! אינני אוכל ואינני שותה אלא אך ורק כדי להחיות את נפשי, ואינני ישן אלא שינה ארעית לבד! אינני מפסיק לבכות ולקונן על כך, שמאורע איום ונורא כזה היה יכול לקרות בעיר, בה אני מכהן כמרא דאתרא! הייתי מאד רוצה להקל על סבלכם ולא להטיל עליכם כל כך הרבה בזיונות והשפלות! אך דווקא מפני שאני משתתף בצערכם ומפני שכל ישראל חברים, ו"אנשים אחים אנחנו", בני אברהם יצחק ויעקב, לכן עז חפצי להציל את נפשותיכם מדינה של גהינום! לפיכך אני חייב להתגבר על רגשי הרחמים המפעמים בלבי, ולצוות עליכם לעשות ולקיים את כל מה שנאמר בגזר הדין של בית הדין הגדול!".

"כשם שלרופא הכירוג, אסור להתרגש נוכח יסורי החולה בעת שהוא חותך בבשר החי",  המשיך הרב  "ועליו להחדיר את איזמלו עמוק יותר ויותר פנימה, ללא רחמים, כדי להגיע למקומות הנגועים, לקדוח ולשרש עד העצם ולפעמים אף לקטוע את העצם עצמו  כך אסור לי לחוס ולחמול על גופכם הגשמי, אלא לייסר אתכם ולענות אתכם בעינויים וכאבים קשים ומרים ביותר, ובלבד להציל את נשמותיכם מלהיצלות באש הגהינום לנצח נצחים"!

דרך התשובה

"ובכן, הקשיבו איפוא ואגידה לכם מה הם הצעדים הבאים שעליכם לעשות בדרך התשובה:

"על שניכם לעבור בכל בתי הכנסת ובכל בתי המדרש שבקראקא, בשעה שהם מלאים מתפללים, לעלות על הבימה ולהכריז בקול רם כדלהלן:

"רבותי! הננו מודיעים ומתוודים בפניכם, שאנחנו חוטאים ופושעים! עוכרי ישראל! במשך עשרות שנים הפצנו ביניכם בשר טרפה והכשלנו אתכם בעבירות חמורות ביותר! המטנו אסון עליכם ועל נשמותיכם ע"י שפיטמנו אתכם בנבלות ובחלב! מי יודע כמה מקרוביכם או ילדיכם נגדעו מן העולם בעוון זה, נכרתו בדמי ימיהם, כחייבי כריתות! אנו מודים ומתוודים על כך ברבים, ומבקשים ומתחננים לפניכם לסלוח לנו על כל מה שעוללנו לכם, ולהתפלל בעדנו אל אלוקי הרחמים שגם הוא יקבל את תשובתנו וימחול לנו על כל עוונותינו…

"אל תמהרו לרדת מהבימה". הורה להם הרב "אלא תישארו שם ותמשיכו לבכות ולקונן ולהתחנן, להכות על חטא ולתלוש את שערותיכם ולא לסגור את מעיין הדמעות, עד שיכמרו עליכם רחמי הקהל, והם יודיעו לכם שהם מוחלים לכם במחילה גמורה ושהם יתפללו עליכם שגם השי"ת יסלח לכם על חטאתיכם.

"עם סיום התפלה, לפני שהקהל יוצא מבית הכנסת, תשכיבו את עצמכם על מפתן פתח היציאה, וכל מי שיצא מבית הכנסת יצטרך לדרוך עליכם ולירוק בפניכם…

"כל אותה שעה בעת שתהיו שטוחים על הארץ וקהל היוצאים מבית הכנסת יעבור וידרוך עליכם, תגידו ווידוי כמו ביום הכפורים ותכו על לבכם ב"על חטא"!

"כך תעשו בכל בתי הכנסת בעיר, וכשתגמרו לעבור את כל בתי הכנסת ובתי המדרש, מבלי להחסיר אף בית תפלה אחד, תצאו לבית העלמין, להשתטח על קברות הצדיקים ועל קברותיהם של אלה שנפטרו זה לא כבר ושל אלו שמתו במגפות. תבקשו מחילה מהצדיקים הקדושים ושאר הנפטרים, שאולי ניספו בעוונותיכם, ותעוררו את רחמיהם שהם יתפללו בעדכם וימליצו טוב בעדכם בפני בעל הרחמים.

"לאחר כל זאת תעזבו את העיר קראקא ותלכו לערוך "גלות" לתקופה של שלש שנים. עליכם לנדוד רק ברגל, תמיד להיות נע ונד, אל תתעכבו במקום אחד יותר ממעת לעת, חוץ משבתות וחגים, תמשיכו בנדודיכם בכל מזג אוייר שהוא. אל תתעכבו לא מחמת גשם ולא מחמת ברד, לא מחמת שלג ולא מחמת רוחות סוערות. במקום בו תלונו היום אל תלונו מחר. ובכל ישוב יהודי שאליו תגיעו, תלכו, ראשית כל אל בית הכנסת, תעלו על הבימה ותחזרו על ההכרזה:

"יהודים! להוי ידוע לכם, שאנחנו פושעי ישראל! במשך עשרות שנים היינו מאכילי טרפות והכשלנו אלפים ורבבות בעברות חמורות ביותר! עתה אנו מתחרטים על כל זה ורוצים לחזור בתשובה! אנא, במטותא ממכם, התפללו בעדנו ובעד נשמותינו שנזכה לסליחה ולכפרה!'.

"במשך כל ימות השבוע בל יבוא אל פיכם שום מאכל בשרי, רק בשבתות וימים טובים יהיה מותר לכם לטעום בשר, אך רק כזית, כדי לצאת ידי חובה. לישון  תישנו רק על הארץ עם אבן למראשותיכם. במשך כל אותה תקופה, תחזרו על הפתחים כקבצנים. אך תקבלו נדבות רק כדי קיום בדוחק ובצמצום ליום אחד בלבד, ורק כדי להחזיק את הנשמה, אל תשאירו שום דבר בידכם עבור יום המחר.

"לאחר שתתנהגו בצורה כזו במשך שלש שנים, תחזרו לקראקא ברגל, ואם הקב"ה יתן לי חיים עד אז, אמשיך להורות לכם אי"ה כל צעדי התשובה הבאים! אם חס ושלום כבר לא אהיה אז בחיים, תמצאו אצל ממלא מקומי מכתב סגור וחתום שיכיל את כל ההוראות על דרך התנהגותכם בדרך התשובה בעתיד.

זיכוך הנשמה

ישר מאולם בית הדין של בעל "מגלה עמוקות" יצאו שני השותפים בעלי התשובה לעבר בתי הכנסת של העיר למלאות את פקודת הרב. תושבי העיר נדהמו ושערות ראשם סמרו לשמע וידוים של שני הקצבים העשירים, בתחילה לא האמינו למשמע אזניהם. לא קל היה להם לעכל את הידיעה המדהימה כי אכן העיר כולה הוגעלה במאכלות אסורות משך רבות בשנים. אולם וידוים של שני הקצבים, שברון לבם ובכיים הקורע לב אישר את פסקו של הרב. עתה נודע להם פשר הכרזתו של הרב ופקודתו החמורה לנתץ את כל כלי הבשר של תושבי העיר ולנפצם לרסיסים מבלי השאיר מהם שריד ופליט.

העיר כולה רעשה וגעשה. רבים מלאו את בתי הכנסיות ובתי המדרש ושפכו את לבם כמים נוכח פני ה', לכפר על עוונם שנכשלו בשגגה בעברות כה חמורות.

אוירה של תשובה רחשה בכל תושבי העיר והם קבלו עליהם להזהר במשנה זהירות בכל הבא אל פיהם, לבדוק בשבע עינים ולהתייחס ברצינות מרובה לכל השייך לכשרות. הוסיפו לכך גם שני בעלי התשובה, שעוררו את הקהל על ידי סיבובם בבתי הכנסת ווידוים הנורא, בהשכיבם עצמם על מפתן הפתח, כמדרש לכל עובר.

לאחר ששני הקצבים קיימו את פקודת הרב בכל הנוגע לעיר קראקא, ואחר שהשתטתחו על בית העלמין ובקשו סליחה ומחילה משוכני העפר, יצאו שני השותפים בעלי התשובה לדרך נדודיהם, כדי להתחיל מיד לסגף את עצמם בסבלות ה"גלות" ככפרה עבור חטאיהם. הם אפילו לא הלכו להיפרד מנשיהם וילדיהם לפני צאתם לדרכם הארוכה ורבת הסבל, מבלי לקחת אתם מאומה פרק לכסותם לעורם, עזבו מיד את עיר מולדתם, והחלו לכתת את רגליהם בדרכי נכר לא נודעות.

הם הלכו ללא מטרה וללא כיון, לא היה חשוב בשבילם מתי יגיעו למקום זה או אחר, ולא חקרו לדעת איך קוראים למקום ומה טיבו, האם זה כרך, ישוב או כפר, להיפך, הם העדיפו להיטלטל בשבילים הרחוקים ממקומות יישוב, להתגורר בשדות עזובים או ביערות. תחת כפת השמים, לשבור את רעבונם בצמחי בר ובגידולי פרא ולהשקיט את צמאונן במי מעיין  ובלבד שלא יצטרכו למתנת בשר ודם.

בהרחיקם מן העיר ובצעדם לבד על פני שדות ויערות דוממים יכלו להרהר בשקט ובאין מפריע, העובדה שמעתה יכול כל שעל אדמה לשמש להם כמקום משכב בלילה וכל אבן יכולה להיות כר למראשותיהם, פקחה את עיניהם לראות ולהבין איזה כסילים היו כל ימיהם ברדפם אחרי העושר ובהתמכרותם לתאוות הבצע במדה כזו עד כדי לעבור את העברות החמורות שבתורה. הנדידה בחיק הטבע, כאשר צרכי הקיום שלהם היו כמעט אפסיים, עוררה בהם שוב ושוב את ההכרה כמה טוב לו לאדם לחיות חיי צנע עם מצפון נקי, מאשר לשאוף לחיי מותרות ועל ידי כך להיסחף למעשים נפשעים, לחטוא ולהחטיא את האחרים.

בשאפם עידוד מהחלטתם הנחושה לקבל על עצמם יסורים באהבה, צעדו השניים בדרך לא דרך, מבלי לדעת לאן יובילום רגליהם. הם פסעו בדממה, בשפתיים חשוקות, הראשים מורדים והעיניים נעוצות בקרקע, וכל אחד שקוע במחשבותיו.

מה השעה כעת? האם קרובה שעת הערב? מה יהיה מזג האויר? האם מתקרבת סופה? האם יבוא גשם?  כל השאלות האלו לא עניינו אותם כלל. בכל פיסת קרקע, בה תדרוכנה רגליהם עם בוא השמש, שם ישארו לשכב למנוחת הלילה. וכאשר יתפוס אותם הגשם או תפגע בהם הסופה, רק אז יחפשו מחסה כדי למצוא מגן מהקור והרטיבות.

מפעם לפעם היו מחליפים ביניהם מילה או שתיים, אך אלה יצאו מפיהם בנחת ובענווה והכנעה בלתי רגילים, רחוק כרחוק מזרח ממערב מדרך דיבורם של שני סוחרים גדולים כמוהם, שרק לפני שבועות מספר ניהלו עיסקות ענק. החזרה בתשובה שהם קיבלו על עצמם בכל לבם ונפשם, הפכה אותם בבת אחת למיני יצורים שלא מעלמא הדין, שאין להם שייכות לחיי אנוש רגילים.

גלות ארוכה

כשגברה עייפותם, ורגליהם פקו מרוב הליכה, היו מטילים את עצמם על האדמה הצחיחה, בשוחה כלשהי, אחד על יד השני ושוקעים בשנת ישרים. כשהיו מתעוררים בלילה הם לא התענינו לדעת מה השעה. ומיד כשהאיר השחר היו קמים מ"משכבם" וממשיכים בדרכם.

כאשר הרעב התחיל להציק להם, היו סורקים בעיניהם את הסביבה עד שמבטם נפל על מיבנה כלשהו, וצעדו לעברו כדי לבקש שיתנו להם לקיים את נפשם. פיסת לחם יבשה וספל מים מהבאר היה מספיק בשבילם. הם סירבו לקבל חלב או תבשיל מכל מי שלא יהיה. ואם קרה שאיש מושב, מכניס אורחים, היה מפציר בהם מאד להצטרף אל שלחנו לארוחת צהרים או לסעודת הערב ולהישאר ללון אצלו על ספסל השינה במטבח  היו מצהירים בפניו בקול רווי כאב ויגון:

"יהודי יקר! להוי ידוע לך, שאנחנו עוכרי ישראל! עשרות שנים היינו מאכילים טרפות ליהודים יראים ושלמים והכשלנו אותם בעברות חמורות ביותר! אין אנו ראויים אפילו שתתנו לנו דריסת רגל בצל קורתכם! גם את פרוסת הלחם היבשה ואת המים במשורה אין לנו זכות לקבל! אך אין לנו ברירה, כי אחרת נגווע ברעב!"

ובעוד המארח טוב הלב נשאר בפה פעור מתמהון, היו סובבים על עקבם ועוזבים את המקום.

ואם אירע שבדרך הנדודים שלהם, חסרה המטרה, נקלעו לעיר או עיירה, היו פונים מיד לבית הכנסת של הקהילה ומחכים שם עד שקהל המתפללים התאסף לתפלת מנחה ומעריב. ואז היו עולים על הבימה, מבקשים שיהיה שקט, וחוזרים על ההכרזה:

"יהודים! כאן עומדים לפניכם שני פושעי ישראל שבמשך עשרות שנים הכשילו אלפים ורבבות במאכלות אסורות! אנו מתרחטים עתה על כל מה שעוללנו ומבקשים לחזור בתשובה כדי לכפר על עוונותינו! אנא יהודים רחמנים בני רחמנים, בקשו רחמים עלינו! הפילו תחנונניכם לפני רבון העולמים שתשובתנו תתקבל ברצון ולתקן את נשמותינו שלא נאבד לעד בשאול תחתיות!"…

את דבריהם היו מסיימים בבכי תמרורים, כשהם מטיחים את אגרופיהם בלבם. ועם גמר התפלה היו מטילים את עצמם על המפתן שליד פתח היציאה, ומתחננים יחד בקול קורע לבבות:

"אנא אחים יקרים, עשה עמנו חסד ותגמלו לנו טובה ותדרכו ברגליכם על גופינו ותריקו בפרצופינו, כדי למרק את חטאינו ופשעינו!…"

פה ושם נמצאו כאלה שהטילו ספק בכנות דבריהם ונטו לראות בכך מין הצגה מבוימת של נוכלים, שכל חפצם הוא לזכות לאהדת הצבור כדי להנות ממתנות יד הגונות. אך העובדה שהם סירבו בעקשנות לקבל שום נדבת כסף. ורק לעתים נדירות היו מסכימים לקבל אצל מישהו תבשיל חלבי שנשאר מאתמול, ואכלו אותה בעמידה בחצר הבית או בפתח הדירה, ומיד אח"כ הלכו ל"הכנסת אורחים", מקום שם שכבו לישון על הארץ עם אבן למראשותיהם (אם כי היו שם מטות ושמיכות בשביל עוברי אורח עניים)  שיכנעה את כולם שאין להם עסק עם אנשי מרמה, אלא עם חוזרים בתשובה באמת, המפקירים את עצמם לסבל ולעינויים על מנת לזכות למחילה ולכפרה, ואז היו הבריות מרחמים עליהם וכל אחד איחל להם שתשובתם תעלה ותגיע עד כסא הכבוד ותתקבל ברצון "כקרבן עולה וכקטורת כליל…"

רק בליל שבת ובשבת בבוקר היו נענים בחפץ לב להזמנתם של בעלי בתים להתלוות אליהם ולהיות אורחיהם לסעודת השבת. בשבת קיבלו פחות או יותר צורה אנושית, כי לקראת שבת מלכתא היו מנערים את האבק מעל בגדיהם ונעליהם ורוחצים את הפנים ואת הידים. כל שעת הסעודה היו יושבים בקצה השלחן, על חודו של כסא, ומכל המאכלים שהיו מגישים לפניהם היו רק טועמים משהו על קצה המזלג כדי לצאת ידי חובה בלבד לכבוד שבת. הם ביקשו בעיקר רק פרוסת לחם וספל מים להשקיט את רעבונם. בגמרם לאכול ולברך ברכת המזון היו חוזרים ל"הכנסת אורחים" כדי לתת מנוחה לעצמותיהם העייפות מטלטולי הדרך של כל השבוע בנדידתם המייגעת חסרת היעד.

איתנים ברוחם

כך, לפי סדר חיים זה, ללא כל שינויים, ומבלי לנסות להקל על עצמם במאומה את סאת הסבל והעינויים, עברו עליהם ימים, שבועות וחדשים. תקופת השנה התחלפו, מזג האויר השתנה, אך אצלם לא חל כל שינוי. אותם המלבושים שימשו כסות לגופם הכחוש  בין בקור ובין בחום, בין ביום ובין בלילה, בין בחול ובין בשבת.

כל מי שהסתכל בהם ראה לפניו שני עניים מרודים, מצומקים ומקומטים, גבם שחוח, ומעיניהם נשקפת ההכנעה ונמיכות הרוח של פושטי יד מימים ימימה, מעל פניהם נמחק כל זכר לאותה שביעות רצון של חיי העושר והרווחה בעבר. הם נראו כקבצנים מדורי דורות, בהבדל היחידי, שהם לא נשאו על כתפם שום תרמיל, כי לא היה להם שום דבר להכניס לתוכו.

אך על אף הסבל הקשה  הקור, הרעב וטלטולי הדרך המפרכים  נשארו איתנים ברוחם ללא חת, נאמנים להחלטתם לקבל יסורים באהבה. הם לא ניצלו שום הזדמנות לתת קצת מנוחה לגופם היגע, ביום חול, או להרשות לעצמם נגיסה טעימה או לגימה של תענוג. לעתים קרובות היו מציעים להם ארוחה דשנה ויותר מקורטוב משקה מחמם עצמות. ולא פעם עלו לנחיריהם ריחות הניחוח של תבשילי הדגים ושל צלי הבשר וכוסיות היי"ש, בעת שעמדו ליד דלת מטבח, כשידם הכחושה מושטת בבקשה לחתיכת לחם ישנה, או שארית של אוכל חלבי מאתמול או משלשום. הם היו איתנים כסלע ולא זזו כמלוא נימא מדרך התשובה כפי שהותווה לפניהם על ידי בעל מגלה עמוקות בהתאם לפסק הדין של בית הדין הגדול, רק בדרך זו יעלה בידם לכפר על חטאיהם.

עם תום הגלות

כך עברו על שני השותפים בעלי-התשובה שלש שנים תמימות. שלש שנות סבל בל יתואר. הדמויות הגבריות של שני הקצבים שופעי המרץ ובריאות היו עתה מצומקות ורזות, שבורות ורצוצות ומדוכאות עד עפר. במשך שלושת השנים הללו לא נהנו מעולם הזה אפילו הנאה קלה שבקלות. להיפך, הם ברחו כמטחוי קשת מכל דבר שעלול לגרום להם תענוג כלשהו, כדי שלא לבוא לידי נסיון. השמחה וההנאה היו רחוקים מהם כרחוק מזרח ממערב, ואף פעם לא עלה החיוך על פניהם. במקום שם ישנו היום לא ישנו מחר. תמיד היו נעים ונדים, ללא כל הפוגה. בקיץ צעדו יחפים תחת קרני השמש החמות שהכו על ראשם וליהטו על בשרם הכחוש. עקבות רגליהם נתקשו ונתחסנו ע"י כך כמו סוליות של עור. היה בכך לפחות יתרון שזה הגן עליהם בדרכם על צרורות וחודי אבנים ובבוססם בבוץ ובשלוליות מים. בחורף לא עצרו בעדם, לא גלי קור מקפיאי עצמות ולא סופות שלג כבדות ביותר, מלהמשיך בנדודיהם בדרך לא דרך, על פני שדות פתוחים, חשופים לפגעי הטבע הקשים וצפויים לסכנת מוות משלג ומקור.

לא פעם אירע שאחד מהם, זה או זה, נתקף במחלה, חום גבוה, צמרמורת, כאב ראש איומים, אפיסת כוחות, כל אוכל תתעב נפשם ויגיעו עד שערי מוות  אך גופם, שהתחסן על ידי יסורים וכאב, ורוחם העשוייה לבלי חת, סייעו להם להתגבר גם על כל המחלות, ואולי היתה זאת זכותו של בעל מגלה עמוקות שעמדה להם, שיוכלו לעבור את מבחן היסורים של שלש שנות התשובה, כדי לתקן את נפשותיהם לעולם הבא.

ברם, בינתיים נתנו האבק והזיעה את אותותיהם עמוק עמוק בעור בשרם ובקמטי פניהם. כי במשך כל שלושת השנים, אף פעם לא התרחצו כהוגן, לא הסתפרו ולא עשו את צפרניהם. שערותיהם גדלו פרע ופרצופיהם כשולי קדרה. נוסף לכל זאת היו תמיד עייפים וסחוטים, סחבו את רגליהם הכושלות, לא בכוחות עצמם, אלא בכוח הרצון העז וההחלטה הנחושה, לא להרפות מן המאמץ לבצע את משימת התשובה שהוטלה עליהם כדי לטהר אותם מפשעיהם.

רק בהתקרב החדשים האחרונים של שלש שנות התשובה, התחילו להתעניין לאן נקלעו בדרך נדידתם הארוכה ורבת התלאות, מה שם המקום בו הם נמצאים, מה המרחק ממנו ועד קראקא עיר מולדתם, וכמה זמן צריך לקחת כדי להגיע לשם ברגל. לפי זה ידעו מתי עליהם להתחיל לעשות את דרכם חזרה לקראקא, ובאיזו מהירות עליהם ללכת כדי להגיע לשם בתום שלשת השנים.

ככל שהתקרב המועד לסיום משימתם, שאפו יותר ויותר עידוד וחיזוק מהעובדה שהם מילאו אחרי תנאי התשובה, שנגזר עליהם ע"י בית הדין הגדול, בשלמות ובדייקנות, מבלי לגרוע אפילו כחוט השערה ממנת הסבל והעינויים שנקבעה בשבילם. להיפך, לעתים קרובות עוד החמירו על עצמם בהגבירם את סיגופיהם מחמת החשש שמא אינם יוצאים ידי חובתם…

כך נקפו וחלפו הימים, בדרכם חזרה  ובדיוק עם סיום שנת הנדודים השלישית הגיעו לקראקא.

חוזרים לקראקא

שתי בריות משונות, מלובשות בבלויי סחבות, שעשו רושם זוועתי כרוחות רפאים שלא מעלמא הדין, כדמויות של שני מתים שיצאו מקבריהם, לאחר שבשרם נמק מזמן, ורק שלדיהם קיבלו שוב כושר תנועה  נכנסו לקראקא ופילסו להם דרך ישר לעבר ביתו של רב העיר.

אנשים הביטו אחריהם בתדהמה, אף אחד לא זיהה אותם, כי בצאתם היו גברים נאים במיטב שנותיהם, ואילו עתה בחזרם מגלותם, נראו כזקנים, שברי כלים, מגודלי פרע, וקרעי סמרטוטים עוטפים את גופיהם אכולי הרזון.

בעל מגלה-עמוקות, אשר במשך כל שלשת השנים לא הסיח אפילו יום אחד את דעתו משני הקצבים בעלי-התשובה, בהרגישו ובהשתתפו בכל סבלותיהם ועינוייהם  חיכה באותו יום, יום השנה השלישי לצאת לנדודיהם, בצפייה דרוכה לבואם בחזרה. מאז שעות הבוקר המוקדמות עמד ליד החלון, צופה החוצה בכליון עיניים ובמתיחות רבה.

זכים וטהורים

ובראותו מרחוק את שתי הדמויות המוזרות ומעוררי הסלידה, ידע מיד שאלה הם בעלי התשובה. הוא אץ החוצה בחלוק השינה ובלי מגבעת, ורץ לקראתם כאילו היה נער עול ימים, ובפרשו את ידיו לרווחה הכריז בקול רוטט מהתרגשות:

"ברוכים הבאים, צדיקים וקדושים! בעלי תשובה זכים וטהורים!".

הוא נתן להם שלום ברוב חדוה, לחץ את ידיהם בחמימות בהריחו את ריחם בתענוג רוחני עילאי:

"הרי אתם מפיצים סביבכם ריח של גן עדן!"

הוא הכניס אותם לביתו ברוב כבוד, כשהוא מפזז ומכרכר סביבם בחיבה רבה, משמש אותם בעצמו, מביא לכבודם את הכורסאות הנאות ביותר ומבקש מהם לשבת, ותוך כדי כך הוא נופל על צווארם ומחבק אותם ולוחץ אותם אליו באהבה ובהערצה.

"אשריכם ואשרי חלקכם!" מביע הרב את רחשי לבו "הרי אתם בעלי תשובה גמורים! אפילו גדולי הצדיקים לא ינחלו בעולם הבא כבוד וגדולה כמוכם! במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד!"

הוא הביא לפניהם כיבוד מכל טוב, ובראותו את מבטי השאלה על פניהם, אם כבר מותר להם לאכול מזון משובח, הרגיע אותם בדברי עידוד ונחמה:

"אכלו, בני, אכלו! מעתה הכל כבר מותר לכם! מהיום והלאה לא תוסיפו להיות נעים ונדים בעולם ולא תענו יותר את נפשותיכם ביסורי הגלות! תוכלו להישאר לגור בקראקא יחד עם נשותיכם! ברם, יהיה אסור לכם לעסוק במסחר, אלא להתפרנס ביושר מעבודת כפיים! תוכלו להיות סבלים, חוטבי עצים, שואבי מים, שומרי לילה וכדומה, מה שיזדמן לכם! ואני יכול להבטיח לכם שעבודה לא תחסר לכם! אבקש מבעלי הבתים, תושבי העיר, שידאגו לכך שתוכלו להרויח את לחמכם, ושאף אחד לא יעלה על דל שפתיו ולא יזכיר לכם את מעשי החטא שלכם בעבר! כי חטאיכם אינם קיימים עוד! הם נשטפו ונמחקו בדם ובזיעה ובמוח עצמותיכם המעונות! לא ייזכרו ולא ייפקדו ולא יעלו על לב לעולם!"

יהודי קראקא כבר כמעט שכחו את המאורע של שני הקצבים, שהכשילו את העיר במאכלי טריפה במשך שנים רבות, ואשר בית הדין הגדול גזר עליהם להשמיד את כל רכושם ולהיות נעים ונדים בעולם. מאז עברו כבר שלש שנים והענין ירד מסדר היום.

נקיים מכל חטא ופשע

אך לפתע הכריז השמש של בית הדין בכל בתי המדרש ובתי התפלה, בפקודת הרב דמתא את ההודעה הבאה:

"מכריזים ומודיעים בזה לכל בעלי הבתים בעיר, ששני הקצבים בעלי התשובה חזרו לקראקא לאחר שלש שנות גלות וקיימו בשלימות את גזר דין התשובה שהוטל עליהם! מהיום והלאה הרי הם צדיקים גמורים ונקיים מכל חטא ופשע! הרב שליט"א מטיל איפוא חובה על כל בעלי היכולת לתמוך בהם ולעזור להם להשיג עבודה, כדי שיוכלו לפרנס את עצמם ואת נשיהם. יש לעשות את כל האפשר על מנת למצוא עיסוקים בשבילם: חטיבת עצים, העברת חבילות, שליחויות, שמירה בלילות  ולשלם להם שכר הגון!

"וכל אחד ואחד מוזהר בזה באזהרה חמורה לא להזכיר להם עוונות ראשונים ולא לפגוע בכבודם בכל צורה שהיא! אדרבה, יש להתייחס אליהם במלוא האהדה, להקל עליהם ככל האפשר ולחפש בשבילם רק עבודות נוחות, לאחר שעינו את נפשותיהם במשך שלש שנות גלותם בסיגופים קשים ביותר! כולם חייבים לדאוג לכך שלא יחסר להם פרנסה ושלא יקפחו אותם! הם, שני בעלי התשובה עצמם, שלמדו להיות נכנעים ומושפלים עד דכא, הרי לא יגיבו ולא יתקוממו נגד עול וקיפוח, לכן יש לנהוג כלפיהם במשנה זהירות שלא יפגעו בם אפילו פגיעה קלה שבקלות!".

בעל מגלה-עמוקות הלווה להם סכום כסף קטן מקופת הקהלה, שהספיק בשבילם כדי לקנות מלבושים פשוטים וזולים מאוד, אך לא קרועים, וכדי לשכור דירות ישנות בשבילם ובשביל נשיהם. הם התחייבו להחזיר את כספי ההלוואה בתשלומים קטנים, שיצליחו לחסוך פרוטות פרוטות משכר עבודתם, ובלבד שלא יהנו ממתנת בשר ודם, אלא מהכסף שיפול בחלקם מעמל כפיהם.

יהודי קראקא הוכיחו נכונות רבה לקיים את פקודת רבם הדגול. כאשר שני בעלי התשובה  העשירים המכובדים ביותר לשעבר  הופיעו בשוק, בבגדים פחותים וגסים, חגורים בחבלים של סבלים מסביב למתניהם, והתחילו לתור בעיניהם מסביב, לאן לפנות כדי להרויח כמה פרוטות עבור לחם לאכול, נמצאו מיד קופצים רבים, שהתחרו ביניהם בשפע של הצעות עבודה בשבילם:

"בואו אתי! יש לי בשבילכם עבודה!"

"לא! יותר טוב שתבואו אתי! אצלי תהיה לכם עבודה קלה יותר!"

"לכו אחרי! אצלי תקבלו שכר יומי יותר גבוה!".

"ואצלי לא תצטרכו לעבוד כלל! תמלאו רק תפקידי שמירה, ותוכלו לתת מנוח לעצמותיכם היגעות!

נדיבי הלב ממש משכו אותם בשוליהם זה לכאן וזה לכאן, ושני בעלי התשובה נתנו להם לעשות בהם כחפצם מבלי לפצות פה, כאילו היו יצורים ללא כח רצון כלל. הם לא התעניינו לדעת איזו עבודה מציעים להם ולא שאלו מה יתנו להם תמורתה, מיד עם הגיעם למקום העבודה, התחילו ללא שהיות לעבוד במלוא המרץ, מה שאחרים שעשו במשך כל היום, גמרו הם בשעה שעתיים, ודרשו עוד ועוד עבודה, ובלבד להיות בטוחים שלא יקבלו חס וחלילה תשלום שלא יהיה לו כיסוי מלא בעבודה חרוצה ויעילה.

רבים היו באים למקום עבודתם כדי לחזות בתופעה הנדירה, וללמוד מוסר השכל משני בעלי התשובה, שלמרות שנשאר מהם עור ועצמות בלבד, ידעו להפעיל את כח רצונם ולדרבן את עצמם לעבוד בלהט ובמרץ נעורים שעות על שעות ללא הפוגה. אלה שזכרו את מראה פניהם מתקופת העושר שלהם מלפני שלש שנים, כאשר הבריאות והאון שפע מכל ישותם, לא יכלו שלא להתרגש עמוקות בהסתכלם עתה על שני הסבלים, שעורם הצהיב כמו קלף מיובש ועצמות לחייהם החדות בלטו החוצה, ולא אחד הוריד דמעה מרוב רחמנות והשתתפות בצערם.

כדי לא להביא אותם במבוכה, היו האנשים מציצים בהם מבין סורגי הגדר שמסביב למבנה שבעלי התשובה עבדו שם והיו מסתלקים מהר כשהבחינו שהם מרגישם שמסתכלים בהם.

לאט לאט התאקלמו שוב בעיר, הפכו לאנשים שהצבור נזקק לשרותם והרויחו את לחמם ביושר ובנאמנות. הם מצאו להם מגורים מחוץ לעיר, כי התביישו לגור בשכנות עם יהודים, שאולי יזכירו להם עוונות ראשונים. הם גם לא רצו לגרום אי נעימות לילדיהם ולנכדיהם. מדוע יסבלו עבור עוון אבותיהם?

הכתב המפורש

ערב אחד, אחר יום של עמל מפרך, באו שני בעלי התשובה אל בעל מגלה עמוקות, כשפניהם מביע דאגה עמוקה. הם עמדו בהיסוס ליד הלדת וחיכו שהצדיק ישא את עיניו ויזמין אותם להיכנס.

"ברוכים הבאים, בני היקרים!" קרא בעל מגלה עמוקות כשהבחין בהם "אתם נראים לי מודאגים מאד… מה הסיבה? האם חסר לכם משהו? האם מישהו העליב אתכם, או גרם לכם עוול? ספרו נא לי ואעשה כל מה שביכלתי כדי לעזור לכם".

"רבינו הצדיק"! געו שניהם כאחד בבכי תמרורים "אנו מלאי פחד מיום הדין הנורא המשמש ובא! ימי הזיקנה מתקרבים והולכים, ולא רחוק היום בו יופיע מלאך המוות בעל אלף העינים ויביא אותנו בפני בית דין של מעלה, ושם יהיה עלינו למסור דין וחשבון על כל מעשינו בעולם הזה! אמנם סיגפנו את עצמנו במשך שלש שנים וקיבלנו באהבה את הסבל והעינויים של הגלות, אך מי יערב לנו שדי בכך? מי יודע אם זה מספיק כדי לכפר על הפשעים החמורים שביצענו במשך עשרות שנים? צמרמורת תוקפת אותנו כשאנו נזכרים במה שצפוי להם לרשעים בעולם הבא, ומתעורר בנו הרצון לצאת שוב לגלות ולהמשיך לסגף את עצמנו בעינויים יותר גדולים ובלבד להיות בטוחים שנוכל לתקן מה שפגמנו ברוב חטאינו ופשעינו!".

"הירגעו נא, בני, ואל תכרסמו את לבכם בהרהורי דאגה!" השתדל הרב להשקיט את בכיים "אין כל ספק בדבר שאתם כבר עתה צדיקים גמורים! אני מאחל לעצמי "לזכות" להגיע לעולם הבא כה נקי מחטא ועוון כפי שאתם תגיעו לשם לאחר מאה ועשרים, נקיים וטהורים מכל סייג ופגם! חלקכם בגן עדן יהיה למעלה מחלקם של צדיקים גמורים, כי השב בתשובה "זדונות נעשות לו כזכיות".

"אבל רבינו הקדוש והטהור, אנו בכל זאת זוחלים ורועדים, ולבנו חושש ודואג מה יהא בסופנו…" לא יכלו השניים לעצור בעד מעין דמעותיהם "אילו היינו זוכים לפחות לקבל אות או מופת או אישור בכתב, שיחזק בנו את הבטחון שאכן יש לנו חלק בעולם הבא"…

"הריני נעתר לכם גם לזאת!" השיב הרב, בראותו שאחרת לא יוכל להרגיע את רוחם "אמסור בידיכם כתב מפורש שיניח את דעתכם!".

מגילת הקלף

למרות השעה המאוחרת, התיישב בעל מגלה עמוקות ליד שלחנו, נטל לידו את נוצת האווז, טבל אותה בדיו, ורשם על הקלף את השורות הבאות:

"אני החתום מטה, רבה של קראקא ואב בית הדין הגדול שהוציא את פסק הדין נגד שני הקצבים השותפים, וגזר עליהם את תשובת המשקל החמורה, כדי לכפר על פשעיהם העצומים, ושהם קיימו אותה בשלימות לכל פרטיה ודקדוקיה.  הריני גוזר בזה, שכשם שקבענו בבית דין של מטה, כך יקיימו בבית דין של מעלה. והשנים יהיו מנוקים מכל עוון ואשמה ורשע".

כאשר סיים הרב את כתיבתו, הקריא את הכתב בפני בעלי התשובה, ושניהם הושיטו את ידיהם לקבלו מידיו. בעל מגלה עמוקות לא ידע למי מהם למסור את הכתב המפורש. לבסוף מסר אותו לידי זה, שנתעורר ראשונה ועורר את שותפו לפתוח בדרך התשובה.

רק אז חזרו השניים הביתה בלב קל יותר.

מגילת הקלף שנמסרה לידם ע"י בעל מגלה עמוקות נסכה לתוכם הרגשת בטחון במקצת וחיזקה בהם את התקוה שאכן כיפרו על חטאיהם בשלש שנות סיגופיהם, ושוב לא יענישו אותם בבית דין של מעלה בעוון הכשלת הרבים במאכלי טריפה, הם המשיכו להתנהג בהכנעה ובשפל ברך, עבדו בפרך בעבודות השחורות ביותר, שסופקו להם ע"י בעלי הבתים בעיר, והרוויחו את לחמם ביושר ובעמל כפיים.

כל ערב, אחרי העבודה, ובשבת כמעט כל היום, היו יושבים בבית המדרש של הקהילה, מקשיבים בדומיה לשיעורי תורה וסוגפים לתוכם דינים ודברי מוסר ויראת שמים שהחיו את רוחם והביאו מרפא ללבם השבור ולנפשותיהם הדואבות.

הם זרחו ממש מאושר כאשר ניתנה להם הזדמנות לעשות שרות כלשהו עבור לומדי התורה, להגיש כוס תה למגיד השיעור או למלא כל מיני שליחויות עבור תלמידי החכמים חובשי בית המדרש. אין לתאר את שמחתם כשהיו רצים לקיים איזו מצוה. הקפידו להרבות בעניית "אמן" ו"אמן יהא שמיה רבה", ועמדו על המשמר לשמוע "קדישים" וברכות ו"לחטוף" עוד ועוד "קדושות", ובייחוד בשבתות ובימים טובים.

הזיקנה קופצת

כך עברו עליהם שנות חייהם האחרונות, כשהם חיים חיי עמל קשים, וכל רגע פנוי היה קודש לעבודת הבורא.

בעלי הבתים בקראקא, שידעו על עברם של שני הקצבים השותפים, על חיי העושר שלהם משכבר הימים, ועל שנות התשובה הרבות, שעברו עליהם מתוך צער ויסורים שאין לתארם, לא ניסו אף פעם לבקש מהם שריות כלשהו בחינם, או לנהוג כלפיהם בפחיתות הכבוד. אך למרות זאת היו שני הבעלי התשובה עומדים בפני כל אחד ואחד בהכנעה, כעבד לפני רבו, והיו מסתכלים לכל אחד בעיניים, כשהם מנסים לנחש אם היה זקוק למשהו, ומיד מזדרזים למלא את מבוקשו הסמוי במירב המהירות והיעילות. למרות גילם המתקדם ועל אף עייפותם מעמלם הקשה, היו רצים כמו נערים צעירים כדי להשביע את רצון הבריות, ופניהם מביעים סיפוק בלי גבול.

ברם השנים והגיל עשו את שלהם; על אחד מהם קפצה הזיקנה במפתיע. הרגליים התחילו כושלות. הגב כפוף, הידים רועדות… כוחותיו נידלדלו והלכו, ולא היה מסוגל יותר לעסוק בעבודה פיזית. עד שיום אחד לא יכול לקום ממיטתו, ונשאר שוכב באין אונים ובאפיסת כוחות. היה נראה בעליל שהמוות מתקרב אליו בצעדי ענק. לא יארכו הימים והוא ילך בדרך כל בארץ.

היה זה הבעל תשובה השני, לא זה שקיבל את מגילת הקלף, שנכתבה בידי בעל מגלה עמוקות, ככתב אישור עבור בית דין של מעלה.

כשנודע הדבר בעיר, שאחד מבעלי התשובה חלה, באו לבקרו, בחדרו הדל, הרב וכל נכבדי העדה. החולה התרגש מאד למראה המבקרים רמי המעלה שבאו לחלוק לו כבוד, והוא פרץ בבכי, חשב הרב שהחולה בוכה מחמת הפחד מהמוות המתקרב ובא, ומאימת ההתייצבות למשפט בפני בית דין של מעלה, והוא ניחם אותו ודיבר על לבו שאל לו להיות מודאג כלל וכלל.

"הרי אתה צדיק גמור! הגעת אפילו לדרגה גבוהה מצדיק גמור!" הרגיע אותו הרב "נשמתך זכה ונקייה כזהב וכפז, ללא כל רבב קל שבקלים! כסא של זהב משובץ ביהלומים מוכן בשבילך בגן עדן! כי את כל העונש עבור חטאיך כבר קבלת די והותר בעולם הזה!".

"אך מגילת הקלף אינה נמצאת בידי אלא בידי חברי!" קונן החולה שעמד על סף המוות "אוי, מה גדול פחדי מיום הדין! אני ממש מתפתל מאימה, וכל הזמן אני רואה לנגד עיני את מלאכי החבלה הנוראים, המתקרבים אלי בשפודיהם הלוהטים, מצפים לרגע של יציאת נשמתי, כדי לתקוע אותם בגופי ולהטילני בדודי הזפת הרותחת של הגהינום!".

שוב הרעיף הרב על החולה דברי עידוד וחיזוק והסביר לו בטוב טעם ודעת, שבשמים אין זקוקים למגילת הקלף, וכי הקב"ה שהוא בוחן כליות ולב, יודע כל הנסתרות ואין דבר נעלם ממנו.

החולה האזין בדומיה לדברי הרב ושאר הנכבדים, אך הרגשתו לא השתפרה והפחד המשיך לכרסם בלבו.

בצל המוות

עברו ימים אחדים, ומצבו של החולה הורע מאד, צל המוות כבר היה פרוש על פניו. הוא שכב במטתו כשכולו פקעת אחת של צער ויסורים, וכל הזמן לא הפסיק לבכות ולקונן, מתוך הזיות וסיוטים, על מלאכי חבלה לאין ספור הממלאים את כל חלל החדר, שפודים ארוכים שלופים בידיהם, והם מחכים בחוסר סבלנות לרגע של יציאת הנשמה…

אנשי ה"חברה קדישא", שהובהלו למטתו, לא יכלו לחזות בעינויי הנפש הנוראים של הגוסס, והם שוב הזעיקו את הרב בעל מגלה עמוקות, אולי יעלה בידו להשקיט את רוחו ולסלק מעליו את סיוטי הגהינום.

"רבי"… הפליט בעל התשובה הגוסס, בסננו את המלים בקושי רב מתוך שפתיו המכחילות, כשדמעותיו זורמות ושוטפות את פניו הצהובים כדונג "רבי"… לבי מתפוצץ מאימה, ואף לרגע לא מרפה ממני הפחד שמא לא נתקבלה תשובתי בשמים! ואזי אוי ואבוי לנשמתי החוטאת  ואני אנה אני בא? הרי לעולם לא אצא מהגהינום! אהיה אבוד בכף הקלע ובעינויי התופת לנצח נצחים!…

לבו של הרב בעל מגלה עמוקות נשבר בקרבו למראה הסיוטים הקשים הפוקדים את החולה, והוא שלח לקרוא לבעל התשובה השני ופקד עליו למסור את מגילת הקלף לידי הגוסס, שיקח אותה אתו אל הקבר… ואילו על הגוסס הנוטה למות ציוה לתת תקיעת כף לשותפו ולהבטיח לו, שלאחר מותו יבוא אליו בחלום וימסור לו דיווח מלא ומפורט על כל מה שאירע לו מהרגע של יציאת נשמתו ועד שהגיע למקום מנוחתו.

שמע בעל התשובה השני בקול הרב ומסר את מגילת הקלף לידי חברו הגוסס. כתמורה לכך נתן לו הגוסס תקיעת כף, שמיד שיגיע למנוחתו, יבוא אליו בחלום וימסור לו בפרוטרוט כל מה שהתרחש אתו בעולם האמת.

רק אז נרגע בעל התשובה הנוטה למות, וכעבור יום נוסף הוציא את נשמתו מתוך שלווה מלאה, כשעל פניו נסוך חיוך רחב של קדושה ושביעות רצון כמתוך חוויה של תענוג רוחני עילאי הנשגב מהשגת אנוש…

ההלוויה נערכה ברוב עם, הרב שלח את השמש לכל בתי הכנסת להכריז על ביטול מלאכה, כל החנויות ובתי המסחר נסגרו, וכל תושבי העיר, מנעד ועד זקן, מהאיש הפשוט ועד פרנסי הצבור, נהרו להלוויה כדי לחלוק לבעל התשובה את הכבוד האחרון.

המונים הצטופפו בבית הקברות, והארון הוטמן בקבר, כשבידי הנפטר מגילת הקלף לבית דין של מעלה.

בעל מגלה עמוקות השמיע דברי הספד נרגשים בקול חוצב להבות אש, שהרטיט את הלבבות, וכל הקהל פרץ בבכי.

בדבריו גולל הרב את פרשת העינויים והסיגופים הנוראים שהנפטר קיבל על עצמו באהבה וברצון כדי לכפר על חטאיו ולטהר ולזכך את נשמתו מכל סיג ופגם.

"צאו וראו מה גדול כוחה של תשובה שהיא מגעת עד כסא הכבוד!" פנה הרב אל הנאספים". אפילו החוטא הגדול ביותר, שדומה שאין לו תקנה כלל, גם הוא יכול לעשות תשובה כל זמן שהנשמה בקרבו ולהגיע לעולם הבא נקי מכל חטא ועוון!"

והוא סיים את ההספד בהרעימו בקול אדיר, כשמבטו מופנה כלפי מעלה:

"פנו מקום! פרצו דרך! צדיק גדול מגיע עתה למנוחתו! נשמה של פז וסנפירים עולה וחוזרת למקור מחצבתה, זכה וטהורה בדיוק כפי שהיתה בעת ירידתה לעולם!"

במשך ימי השבעה בא הרב ועמו נכבדי העדה להתפלל בבית בו הוציא בעל התשובה את נשמתו, ולנחם את האלמנה והיתומים. החדר הצר וכל החצר היה צר מלהכיל את כל הבאים, והתפלות נערכו ברגש רב. לאחר התפילות למד הרב פרק משניות יחד עם כל הקהל לעילוי נשמת הנפטר, ובמשך כל היום המה המקום ממבקרים מכל העיר והסביבה שהפגינו את אהדתם והוקרתם למנוח.

השותף בחלום

בעל התשובה השני, שותפו של הנפטר, שאת מגילת הקלף שלו לקח אתו אל הקבר, חיכה בחוסר סבלנות במשך כל ימי השבעה, שחברו יבוא אליו בחלום ויספר לו כל מה שאירע לו בעולם האמת. אך  לשוא! שום איתות לא הגיע מהמת. עבר עוד שבוע ועוד שבוע. השותף היה כבר מלא דאגה וצער. לבסוף, אחרי שבועיים נוספים של צפייה מתוחה, הופיע המת בחלומו…

זה היה בלילה הראשון שאחרי השלושים. כאשר בעל התשובה שנשאר בחיים, נרדם על משכב הקש שלו, לאחר יום של עבודה מפרכת, הופיע בחלומו השותף המת. הוא ידע היטב ששותפו כבר הלך לעולמו ולא יותר בין החיים, ובדמיונו ראה אותו כדמות מעונה ורצוצה עוד יותר מכפי שהיה בעודנו בחיים. ביחוד בימים האחרונים שלפני מותו, כשתוארו היה ממש שחור משחור וכל צורתו נשתנתה ונתעקמה מרוב בכי ויללות, חרד ורועד מאימת יום הדין.

אך בהופיעו בחלום כמעט ולא הכיר את שותפו, שבילה אתו ביחד את כל שנות חייו, בתקופות של שמחה ואושר ובתקופות של יגון וכאב. כולו היה קורן אור, וכל דמותו הבהיקה באור יקרות. הוא הפיץ סביבו זיוו של קדושה וזוך, שסינוור את העינים, כנוגה השמש בצהרים עד שהיה קשה להסתכל בו. גם התכריכים שלו היו צחורות מצחור, כלובן של שלג קטיפתי בהשתקפו באור השמש שמעל, ללא כל צל או רבב, כל ישותו אמרה הוד והדר של צדיק הנהנה מזיוו השכינה בגן עדן העליון…

והקול של דמות הפלאים של מי שהיה שותפו לשעבר! קול מלטף ומעודד כצלילי פעמוני כסף! במשך שנות התשובה, הוא שכח כבר שאי פעם היה שותפו מסוגל לדבר בקול נמרץ ועירני. כל הזמן היה קולו עצוב ולאה, מחריש יותר מאשר מדבר. וגם מעט המלים שהיה מוציא מפיו פה ושם, היה להם צליל צרוד וחורק, כאילו בקעו מקברו של מת חי. ואילו עתה היה הקול צלול, מלא עדנה ומתיקות ושופע אושר ונחת רוח. רחוק כרחוק מזרח ממערב מקולו של קצב בור ועם הארץ, שקופה של שרצים  עונות ופשעים חמורים  תלויה לו מאחוריו. היה זה קולו כשל אברך משי, שעודן ונזדכך ע"י שקידה נמרצת בלימוד התורה ובחיי קדושה וטהרה.

מיהו הבעל מגלה עמוקות

"חברי האהוב"!… הגיע אליו קולו הקטיפתי והרך של הנפטר. "אצלכם בעולם השפל לא יודעים כלל מיהו הבעל מגלה עמוקות, מה גדולה מעלתו בשמים, בתוך הפמליא של מעלה, ובאיזו מידה מתחשבים שם בדעתו! כל השערים של העולמות העליונים עומדים פתוחים לפניו, והריהו שם בבחינת בן בית, יוצא ונכנס, כמו בביתו הפרטי! כולם נשמעים למוצא פיו וששים למלא את רצונו  מה שהוא גוזר הרי זה שריר וקיים!".

ואז התחיל הנפטר לספר את כל הקורות אותו מאז יציאת נשמתו:

"פחדי אמנם לא היה פחד שוא! רע ומר היה לנו ולנשמותינו לנצח נצחים, אילמלא היינו חוזרים בתשובה בעודנו בחיים, כי כאן, למעלה, אי אפשר יותר לתקן מה שקלקלו למטה!.

"ובכן הסכת איפוא ושמע, חברי היקר!

"בו ברגע שנשמתי פרחה מגופי, מיד הקיפו אותי מפנים ומאחור, מלמעלה ומלמטה כתות כתות של מלאכי חבלה, משחיתים וקליפות כחול אשר על שפת הים! מראיהם היה כל כך איום ומעורר חלחלה ופלצות, שמהפחד בלבד אפשר היה למות אלף פעמים! חלק מהם הגיעו בדמותם של זאבי טרף רעבים וחלק בדמות נחשים ארסיים ופתנים ענקיים, שהתפתלו סביב במחול שטנים מקפיא דם… ואחרים עטו עלי בדמויות זוועתיות ביותר של בריות שונות ומשונות, מין תערובת של איש הפרא וחית היער, עם פרצופים שחורים משחור ועינים לוהטות צמאות לדם, ובידיהם פגיונות שלופים, דרוכים ומוכנים לתקוע אותן בלבי ולטלטל אותי בתנופה אחת אי שם לתוך גיא צלמוות באיזו ארץ ציה ושוממה, אשר משם לא אחלץ עוד לעולם, ואהיה אבוד לנצח נצחים!…

"אך האימה החשכה שנפלה עלי היתה רק להרף עין, כי מיד ניצבו לידי ארבעה מלאכי רחמים, בדמות כרובים צחורים, שופעי עדנה ורוך לאין קץ. הם תפסו מקום, אחד למראשותי, אחד למרגלותי ושניים משני הצדדים, הם לא זזו ממני אף לרגע עד אחרי שגמרו את הטהרה. כך חסמו את הגישה בפני כל מלאכי החבלה ולא היתה להם כל שליטה עלי. הם חרקו בזעם בשיניהם וירו זיקי אש, מוכנים לקרוע אותי לגזרים, לעשות אתי כלה ולא להשאיר ממני שריד ופליט… אך ארבעת מלאכי הרחמים הקיפו אותי כבחומה בצורה, והמשחיתים לא יכלו להתקרב אלי בשום פנים.

"כשהכניסו אותי לארון כדי להובילני לבית הקברות, ניגלו לעיני עוד מלאכי מעלה, שהצטרפו לארבעת מלאכי הרחמים, וגוננו עלי לאורך כל הדרך. ולמרות שמלאכי החבלה השחורים ארבו לי כל הזמן בלהיטות עצומה, נדחפים ונדחקים לעברי במאמץ רצחני לפרוץ פרצה בחומת המגן שמסביבי ולתפסני ולטלטלני אל מעבר להרי חושך, ועל אף מספרם האין סופי  לא יכלו לנגוע בי ולעשות לי כל רע.

"כשהורידו את ארוני אל הקבר, לפני שכיסו אותי בעפר, עשו מלאכי החבלה מאמץ נועז אחרון, בהידחפם אל הארון ברוב רעש והמולה, והתעקשו דוקא לחטוף את גופי בכל מחיר. אך המלאכים הקדושים ניצבו סביבי איתנים כצור וגוננו עלי כל הזמן מבלי להסיר ממני את מבטם הרחום אף לרגע.

"גם לאחר סתימת הגולל כאשר הקבר היה כבר מכוסה לגמרי, וכל המלווים, עם הרב הקדוש שלנו, כבר עזבו את המקום וחזרו העירה, גם אז לא זזו ארבעת מלאכי הרחמים מקברי ונשארו עומדים שם, סוככים עלי בכנפיהם שלא יאונה לגופי כל רע.

בפני בית דין של מעלה

"ואז הופיעו ארבעה מלאכים אחרים, עוטים הוד והדר, כדי להביא את נשמתי בפני בית דין של מעלה.

"התרוממתי אל על וזינקתי למרומי השמים בהרגישי עצמי כל כך קל, כשאני מרחף בקלות כזו כאילו הייתי מלאך בעל שש כנפים…

עד מהרה הגעתי לתוך עולם מלא אור נגוהות, זוהר ומבריק, במדה כזו, שאתם שם למטה, בעולם הגשמי, אינכם יכולים אפילו לתאר בדמיון אפס קצהו. מיד מילאה אותי הרגשת אושר ותענוג רוחני עילאי שאין לתארה ולבטאה במלים, כל תענוגי עולם הזה במשך כל ימי חיי אנוש הם כאין וכאפס לעונת העונג של שנייה אחת בנהורא עילאה זו.

ארבעה מלאכים, השושבינים שלי, הובילו אותי לעבר ארמון רם ונשא, שכתליו עשויים כולם בדולח טהור, והעמודים והקשתות מזהב ומפז. החלונות שובצו ביהלומי ענק, שנוצצו והפיצו אור יקרות למרחקים בצבעי קשת מרהיבי עין, שנשארתי עומד נפעם ונרגש נרוב קסם. מעל השער הענקי בפתח הארמון מתנוססות המילים "מקום המשפט" חרותות באותות של אש לוהטת  וליד הכניסה רובצים אריות ונמרים שמרחרחים אחרי כל נשמה המוכנסת פנימה, ובהתאם למדת החטאים של הנשמה, הם משקיעים קולות נהמה מחרידים.

"ארבעה המלאכים נשאו אותי על כנפיהם והכניסוני למקום המשפט. כאן נתגלה לפני מחזה מרהיב עינים כזה, שלא ידעתי על מי להסתכל קודם, את גדלו של האולם אי אפשר לתפוס אפילו במבט מקצה אחד אל משנהו. נוסף לכך משובצים התקרה והרצפה באבני חן מבריקים, המפיצים סביבם קרני אור כאלה, שזיוום יכהה את עין השמש המאירה שם למטה על פני כדור הארץ…

"באמצע האולם עומד שלחן ענקי שסביבו מסובים חברי בית הדין של מעלה  כולם מלאכי אש אוכלת: בראש השולחן לוחשות מלמעלה באותית של אש המלים: "תורת משה אמת", ועל פני השלחן מונח ספר תורה פתוח, שאותיותיו בורקות כגחלי אש…

"לכאן, אל השלחן הזה, מביאים את הנשמות שהועלו זה עתה מעמק הבכא, כדי לחרוץ כאן את משפטן לשבט או לחסד.

"בעת המשפט, פותחים את הדף של הנשמה הנידונה, בספר הזכרונות העבה העשוי מקלף, וקוראים מתוכו את כל המעשים הטובים ואת כל המעשים הרעים שבעל הנשמה עשה במשך כל שנות חייו עלי אדמות, ושהוא כתב אותם במו ידיו. לכל משפט מתייצבים מלאכי רחמים ומלאכי דין, מליצי יושר ומקטרגים. הנשמה עצמה נאלמת דום בדרך כלל מרוב חרדה ופחד, ואינה מסוגלת ללמד זכות על עצמה לבד, ולהתגונן נגד דברי האשמה על עבירות וחטאים המוטחים נגדה על ידי הקטגוריה.

על פי רוב מזמינים גם עדים למשפטים אלה, בעת שחכיתי לתורי להיקרא לכס המשפט, התנהל שם משפט של נשמה אחרת, ובמהלך הדיון נקראו קירות ביתו של אותו אדם להעיד נגדו על עבירה שעשה שם בסתר, בהיותו בטוח שאף אחד אינו רואה אותו.

"פסקי דין שונים נחרצים לכל נידון ונידון. חלק נידונים לגיהנום, אך יש לקבוע גם לאיזה מדור ולכמה זמן. על אחרים גוזרים לרדת לשאול תחתית ולכף הקלע. יש גם כאלה שחותכים את דינן לרדת שוב לעלמא דלתתא ולהתגלגל בגוף של בהמה, או בצמח דומם, ולעמוד ולחכות ימים ושנים לאין קץ עד שיגיעו לידי תיקון.

"מיד עם מתן פסק הדין, כשהנשמה יוצאת חייבת בדין, ניתנת הרשות למלאכי החבלה והם חוטפים אותה ומוציאים אותה אל המקום המיועד לה. הנשמה מקוננת ומייללת, מביעה את חרטתה ומבקשת רחמים  אך בעולם העליון שוב אין מקום לחרטה ולתשובה על העבירות שהאדם עבר עליהן בימי חייו עלי אדמות".

המקטרגים במלוא הקטרוג

החלום של הקצב בעל התשובה שנשאר בחיים נמשך שעות על שעות, ושותפו הנפטר המשיך בדיווחו על מהלך הדברים באולם בית הדין של מעלה, אליו הובא כדי למסור דין וחשבון על מעשיו בעולם הזה:

"קורה גם, שנשמתו של אדם מגיעה לכאן לבנה כשלג וצחה כבדולח, ללא כל כתם או רבב, והיא יוצאת זכאית בדין, ואז נשמעה הכרזה: לגן עדן! מיד קמים מלאכי מעלה ממקומם וקוראים בקול רינה וצהלה: "אשריך וטוב לך! אשריך שזכית לחיי העולם הבא!" כתה של מלאכים קדושים עם כנפיים לבנות מקיפות את הנשמה כמין משמר של כבוד ומפנים לה דרך בהכריזם בקול חגיגי: "פנו דרך ישרו מסילה, כי צדיק בא! אמרו לצדיק טוב, כי פרי מעלליהם יאכלו!"

בכבוד ובפאר בל יתואר מובל הצדיק למקום מנוחתו בגן עדן, כל הצדיקים יוצאים לקראתו ומקבלים בשמחה גדולה ובחיבה יתירה את עמיתם החדש, השמש והירח והכוכבים מאירים את דרכו בהזרימם אלומות אור בצבעי הכסף והזהב וברק של יהלומים ואבני חן. כל המזלות וכוכבי הלכת משתחוים לפני הצדיק בהגיעו לשערי גן העדן, כל הבריאה כולה אומרת שירה ומשמיעה בקול בכל כלי הזמר: "אשרי לו ואשרי חלקו!".

"אך דברים כאלה קורים רק לעתים נדירות, בדרך כלל יוצאות נשמות חייבות בדין, ואז אוי ואבוי לה. חברי בית הדין של מעלה מטיחים בפניה דברי תוכחה ונזיפה קשים ביותר, ומרעימים עליה בקולות צעקה נזעמים, המזעזעים את כל העולמות:

"רשע! פושע ישראל! באיזו עזות מצח התמרדת נגד מצוותיו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא?! נתנו לך נשמה זכה וטהורה והזהירו אותך לשמור עליה מכל סיג ופגם ולהחזיק אותה בקדושה ובטהרה  ולבסוף טמאת אותה וזיהמת אותה בחטאיך ובתאוותיך הנפשעות! אוי לך ואוי לנפשך! בגלל הנאות שעה מדומות נמוגות כעשן, ויתרת על ש"י עולמות של חיי נצח ותענוגים רוחניים ללא גבול!!"

"לקול דברי התוכחה האלה של חברי בית הדין של מעלה, היורדים על הנידון כמהלומת פטיש, נזעקים כתות לאין ספור של מלאכי חבלה שחורים הפורצים לאולם בסערה וסופה, כרוחות ושדי שחת, עטים על הנשמה הרועדת כעלה נדף. אלפי ידיים נוחתים עליה בבת אחת והיא נסחבת באכזריות מדוכן המשפט ונדחפת בגסות החוצה, בדרכה אל הגהינום, או אל איזה גיא צלמות אי שם במרחבי שממה אין סופיים, אשר משם אין חוזרים לעולם"…

"אני עצמי" המשיך הנפטר לספר לשותפו בחלום, "נדחקתי לתוך קרן זוית, כדי שלא יראוני ושלא ירגישו בי, וכל כולי רועד מפחד ובעתה. לבי היה מר עלי מאד מאימת הדין. מי יודע איזה גזר אכזרי מצפה לי? האם הגיע לכאן אי פעם רשע כמוני אשר רוב שנות חייו עלי אדמות היה שקוע במ"ט שערי הטומאה והזוהמה, חטא והחטיא אחרים והכשיל רבבות יהודים יראים ושלמים בעבירות חמורות ביותר?! האם יהיה לי פתחון פה בפני בית דין של מעלה? התכווצתי בתוך פינתי כשאני כואב ודואב, וכל אותה שעה נצמדתי למגילת הקלף של בעל מגלה עמוקות, שהחזקתי בה בחזקה בשתי ידי בתור המיפלט היחידי והאחרון…

הנשמות מיללות

"הנשמות עברו בפני כס המשפט כבני מרון. אחת אחרי השנייה נידונו הנשמות מי לעונש חמור ומי לעונש קל יותר. אף אחת לא יצאה חפה מפשע לגמרי. והנה אני שומע את קולו של הכרוז קורא בשמי ובשם אבי… ארבעה מלאכי הרחמים הוליכו אותי בעדינות אל שלחן המשפט, ואחד המלאכים פתח את הדף שלי בספר הזכרונות הגדול…

לפתע פתאום רעדו אמות הספים מקול צעקה איומה שהדהדה בחלל האולם הענקי:

"מי הביא לכאן את הרשע המרושע הזה?! כל מדורי הגהינום לא יספיקו בשבילו!!!"

"קפאתי על מקומי מרוב בעתה ופלצות אך המלאכים השושבינים שלי, עוררו אותי מקפאונם בנגעם בי בקלילות בכנפי המשי הרכות שלהם. נזכרתי במגילת הקלף של בעל מגלה עמוקות שהיתה צמודה ללבי, והנחתי אותה במהירות על פני השלחן…

ואז נשמע שנית הקול התקיף:

איזה מין דיבורים הם אלה של בעל מגלה עמוקות? שהוא יגזור עלינו לפטור נשמה כזו מכל עונש? אין לו כל סמכות לתת לנו הוראות שנקבל את התשובה של הפושע לעיר שלמה של יהודים במשך עשרות שנים, למען בצע כסף!!!"

באורח פלא הופיעה במהירות הבזק מאי שם קבוצה גדולה של מלאכים, מליצי יושר, שפתחה ב"התקפת נגד" בתקיפות דקדושה:

"מדוע אתם עוד נטפלים לנשמה מעונה זו?! האם לא מספיקים בשבילה היסורים שסבלה בחייה?! באיזה אומץ וגבורה גילתה היא בעצמה את פשעיה ברבים והודתה עליהם ללא כל סייג בפני עם ועדה, מבלי להירתע מלהיות צפוי לבזיונות ולחרפות בלי סוף זרקה מאחרי גווה את כל חיי העושר והרווחה והשמידה במו ידיה את כל הונה ורכושה את כל אוצרות החמדה שאספה במשך כל שנות חייה, מבלי להשאיר מהם שריד ופליט! וויתרה מרצונה הטוב ובנפש חפצה על כל תענוגי העולם הזה, עברה סבל ועינויים קשים ומרים במשך שלוש שנות גלות ונדודים, קור וחום. בושות והשפלות, יסורי גוף ונפש שאין לתארם! והכל קיבלה באהבה ובהכנעה גמורה! אילו הייתם אתם מתלבשים בגופות של בני אדם ויורדים לאותו עולם לחיות חיי אנוש לא הייתם מסוגלים בשום פנים לשאת ולסבול עינויים כאלה! הייתם נשברים מיד ולא הייתם יכולים להמשיך בתיקוני התשובה! ועתה אתם רוצים גם להטיל אותה לתוך אש הגהינום?! הרב הקדוש והטהור בעל מגלה עמוקות הבטיח לה בעל פה ובכתב שהיא צורפה כבר מספיק בכור היסורים וכי כל עוונותיה ופשעיה מורקו ושוטפו בדם ובדמעות ויצאה זכה ונקייה ללא רבב יותר מצדיקים גדולים, כי במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד! ולבסוף אתם מטיחים בפניו את המלה 'רשע'!?

אך מלאכי הדין, המשטינים והמקטרגים, השיבו מלחמה שערה בצעקם בחמת זעם בקול מרעיש עולמות:

"בואו וראו את השואה שנשמה זו חוללה ברוב פשעיה!"…

ותוך שנייה הגיעו מכל הצדדים אלפים ורבבות נשמות, מייללות ובוכות ופוקעות צרה:

"הוא גרם למותנו במגפה בגלל עוונותיו!"

"אני עברתי מן העולם בדמי ימי" קוננה אחת הנשמות "מפני שרשע זה הכשיל אלפים ורבבות במאכלי טריפה!.

"היינו ילדי חדר, תינוקות של בית רבן!" יללו נשמות אחרות "לא ידענו טעם חטא! היו לנו סיכוים להיות גדולי תורה ויראה  ובגלל עוכר ישראל זה גווענו בעודנו באבנו!"

"ואנחנו היינו נשים צעירות" נשמע קול נהי ובכי תמרורים, מסמרי שערות "ילדנו ילדים בקדושה וטהרה, קוינו לגדל אותם לתורה ולחופה ולמעשים טובים, אולם בגלל עוונותיו של זה, נפחנו את נשמותינו בשעת הלידה או בתקופת הההנקה, התינוקות הרכים נשארו יתומים פעוטים ללא אהבת אם וללא טפול אמהי מסור, ועתה אין לנו מנוחה בקבר, קול בכי הפעוטים המסכנים בעריסותיהם אינו מרפה מאתנו! כצפרים המקננות על גוזליהן כן אנו מרחפות תמיד על עריסותיהם ומיטותיהם של פרי בטננו שנשארו לאנחות. וכשהם סובלים תחת יד המטפלות או בידי האמהות החורגות, אנו נשרפות ממש מרוב צער למראה הדמעות של מחמלי נפשנו חסרי הישע… בשבילנו אין צורך בגיהנום! הסבל והצער של היתומים העזובים, שאין להם מי שיגן עליהם, הם בשבילנו יותר גרועים מעינויי התופת, כבר חכינו ליום, שבו יגיע לכאן הרשע האכזר הזה, כדי לראות כיצד יתנקמו בו על צערם של עוללינו וטפינו, כיצד יתלקח באש הגיהנום! ולבסוף רוצים למחול לו ולסלוח לו על הכל! לא! בשום פנים ואופן לא!"

בעוד הנשים שופכות את מרי לבן בצווחות זעם וכעס ותובעות נקמה עבור עוללהין ויונקיהן, התחילו לפלוש לתוך אולם המשפט עדרים עדרים של בקר וצאן, עגלים וגדיים, כשהם פועים וגועים, בוכים ומקננים בלשונם האילמת, ושוטחים את טענותיהם בפני בית הדין של מעלה:

"היינו גלגולים וזקוקים לתיקון נשמותינו בעולם של מטה. יכולנו לזכות למנוחה רק על ידי זה ששוחט ירא שמים ישחוט אותנו בשחיטה כשרה ויעשה עלינו את הברכה! כל הזמן היינו מלאי חרדה שלא ניפול חלילה בידיים של גוי ונשחט שחיטה טרפה. וכשכבר זכינו שיהודי יקנה אותנו וצפינו שיובילו אותנו אל השוחט שישחוט אותנו בברכה, בסכין כשרה ללא פגימה  לקח אותנה פושע ישראל זה, הביא אותנו לתול מחסן סתר נידח, ושם קטל אותנו במהלומות קרדום על הראש, כפי שנוחרים חזירים טמאים! כל תקוותנו וצפיותינו לתיקון ולמנוחה, נופצו ונהיו לאל בידיו הגסות של מאכיל טריפות זה, ועכשיו אנו שוב נעים ונדים בעולם התוהו מבלי למצוא מנוחה!".

אשרך, בעל תשובה

"בתוך כל הרעש והמהומה הזו עמדתי כאילו לשוני ניתקה בפי, מבלי למצוא אף מלה אחת לזכותי" המשיך הנפטר לספר בחלום לשותפו הקצב. "כאשר ראה הסניגור שלי שכף המאזניים עומדת להכריע לרעתי, הוא לקח ממני את מגילת הקלף של רבינו בעל מגלה עמוקות, באמרו אלי:

"אל תירא ואל תפחד! המתן לי כאן!"

המלאך מליך היושר שלי התנשא במעוף בזק מעלה מעלה, לגבהי מרומים, ולאחר שהות קצרה חזר בלווית מחנה שלם של סניגורים, מלאכי עליון בעלי כנפי כסף צחור, שפתחו בנאומי הגנה בדברים כדרבונות:

"אמנם חטא הנידון חטאה גדולה, עוונותיו רבו משערות ראשו | זאת עובדה שאין להכחישה… אך אף אחד אינו יכול להכחיש את העובדה שהוא נשאר יתום בגיל פעוט וגדל בתנאים קשים ביותר אצל דוד קשוח ואכזר, שהעביד אותו בפרך, ולא לימד אותו לא תורה ולא חכמה, לא יהדות ולא יראת שמים. וכיון שהיה בור ועם הארץ הוא נתפס לתאוות הממון ושקע ביוון החטאת מבלי לתת דין וחשבון לעצמו עד היכן הדברים מגיעים. ועוד עובדה שאין להכחישה, שמיד כשעמד על חומרת הדברים, מיד כשנודע לו שאשמתו גדולה עד רום שמי שמיים  לא היסס אף לרגע מלהתוודות על פשעיו ברבים, להביע חרטה בלב נשבר ונדכה ולבקש דרך לתשובה! ואיזו דרך תשובה היתה זאת! איזה סבל ויסורים קשים ומרים קיבל עליו באהבה וברצון במשך שנים רבות לאחר מכן, כדי לכפר על עוונותיו! אין לתאר את העינויים הגופניים והנפשיים של שלשת שנות הגלות, בדרך הנדודים מלאת החתחתים, ברעב ובקור וכל מיני פגעים, בהשפלות ובבזיונות, בחרפות ובבושות, ובהכרזות פומביות בכל אתר ואתר: "אני הוא החוטא והפושע! אני הוא העוכר ישראל! אנא תבזו אותי! תריקו לי בפרצוף! תרמסו אותי ברגלים!' והכל מפני שנודע לו עד מה כבדה אשמתו, ובגלל ההחלטה הנחושה לעשות הכל כדי למרק את עוונתיו ולהגיע לתשובה שלמה, כפי שהבית הדין הגדול בקראקא הטיל עליו! והנה כאן מונחת לפניכם מגילת הקלף של הרבי הקדוש בעל מגלה עמוקות, הקובע ומאשר שהנידון כבר כיפר על כל חטאיו על ידי הסבל והעינויים ותיקוני התשובה בשארית שנותיו עלי אדמות! והרי דין מפורש הוא בגמרא: 'כיון שלקה הרי הוא כאחיך! ולאחר שכבר קיבל מרצונו הטוב את מנת היסורים בעולם של מטה, הרי הוא נקי עתה מכל חטא"…

נאומי הסניגוריה השאירו רושם עז, וחברי בית הדין של מעלה, התחילו מחדש לנתח את העובדות, לבדוק ולשקול שוב, והדיונים נמשכו שעה ארוכה. לבסוף נפלה ההכרעה: כשם שקבעו בבית דין של מטה כך קובעים ומאשרים בבית דין של מעלה! פסק הדין של בעל מגלה עמוקות שריר ובריר וקיים! הקצב בעל התשובה נקי מכל חטא ועוון  כתינוק שנולד!…

"בד בבד עם פסק הדין שלי הוציא בית הדין של מעלה עוד פסק דין שני" המשיך הנפטר לספר לשותפו בחלום "כל הנשמות שבגלל עוונותי הלכו לעולמם ללא עת, וכן כל הגלגולים של בעלי החיים שקטלתי אותם וע"י כך קיפחתי את חלקם בשני העולמות, יקבלו עתה את תיקונם, ושערי גם העדן ייפתחו לפניהם…

"מיד באו במעוף-בזק מחנות מחנות של מלאכים, והחילו להוביל, כל נשמה לחוד, ברוב פאר והדר בדרך לגן עדן, כל אחד למקום היכלה בהתאם למאזן מעשיה הטובים. חלק מנשמות אלו החלו בו ברגע להקרין סביבם קרני אור מבהיקים בזוהר כזה שאצלכם למטה אי אפשר לתאר דבר כזה, כל נשמה זכתה לכבוד ויקר כזה אשר עין לא ראתה כמותם.

"כשגמרו עם כל אלה, נפנו לטפל בי. העמידו אותי על דוכן גבוה כשמסביבו מלאכי מרום זוהרים כזוהר הרקיע, וכולם כאחד משמיעים בקול ומנגינה שמימית שאין דומה לה: "פלוני יצא זכאי בדין!" בקראם שמי ובשם אבי.

ואז נבקעו ונפתחו רקיעים ללא ספור ולעיני נתגלה מחזה מרהיב כזה של הוד והדר, פאר ותפארת שאין לתארו ואין להשיגו בתפיסת אנוש.

מכל הצדדים הדהדה שירת המלאכים:

"זכאי הוא! בעל תשובה גמור הוא!"

הכל אומר שירה! גם ספר התורה המונח על השלחן השתתף בשמחה, ואותיותיו הלוחשות כגחלי אש כאילו הכריזו גם הן: 'זכאי הוא! צדיק הוא!'

"מסביבי התפשט מין אור כזה, שהיה חזק אלפי מונים מאור השמש בגבורתו, ומילא אותי עונג אין קץ.

"מרגע לרגע זרמו לקראתי יותר ויותר מלאכי עליון וצדיקים זכים וטהורים שיצאו מגן העדן כדי לקבל את פני השכן החדש. ראשי כולם היו מעוטרים בעטרות משובצות יהלומים ואבני חן שנוצצו כניצוצות של אש בשלל צבעים וגוונים.

"עד מהרה הופיעו ששה מלאכי אש, שנשאו חופת פאר, שמוטותיה עשויות מעצי ארזים והפרוכת הפרושה עליהם מלמעלה  זהב טהור, ובמרכזה הזהירו המלים 'כי לה' המלוכה'. עם המלאכים נושאי החופה הגיע מחנה שלם של מנגנים ומשוררים עם כלי זמר לאין ספור. אלה היו הלוויים הקדושים, מהמקהלה של דוד המלך.

"כל הכבודה הזו נעצרה ליד הדוכן שעליו עמדתי. שוב נשאו אותי המלאכים על כנפיהם והעמידו אותי מתחת לחופת הזהב, ומיד פתחו המנגנים בזמר והמשוררים בשירה, את התענוג הרוחני העילאי שהרגשתי בהקשיבי לשירי המקהלה אין לתאר במילים, אדם חי שישמע שירה כזו עלול למות מיתת נשיקה מרוב מתיקות.

"וכך התחילו להוביל אותי ברוב פאר והדר למקום מנוחתי בגן עדן".

הנפטר המשיך לספר בחלום לשותפו בחיים לשעבר, כיצד הוכנס לבסוף לגן עדן ותיאר בפניו את הכבוד והיקר והגדולה שחילקו לו בהיכנסו לשערי גן העדן.

הכבוד הגדול ביותר שהאדם יכול לקבל במשך כל ימי חייו עלי אדמות הריהו כקליפת השום לגבי מה שהושפע עלי בשנייה אחת בגן עדן! וממי זכיתי לקבל את כל הכבוד והיקר? מצדיקים קדושים וטהורים, אשר פניהם מזהירים כזוהר הרקיע וראשיהם עטורים בכתר התורה.

"שני ישישים, שהוד פניהם הקרין אור יקרות למרחקים, צעדו לקראתי כשהם נושאים בידיהם כתר מפואר להפליא, משובץ באבני חן יקרות ביותר. ועליו התנוססו המלים "בעל תשובה גמור". את הכתר הזה נתנו על ראשי בטכס מרשים ביותר, והתחילו להוליך אותי בדרכי להיכלם של בעלי התשובה, היכל מפואר ונהדר ביותר, שאין די מלים בשפת אנוש כדי לתארו. כל הצדיקים ליוו אותי עד לשם, ובהיכנסי פנימה נפרדו ממני בקראם יחד בקול: 'אשריך שזכית לכך!"

עין לא ראתה

בכך סיים הנפטר את סיפורו על מה שהתרחש אתו מאז פטירתו ועד שזכה להגיע למקום מנוחתו בהיכלם של בעלי התשובה בגן עדן. ולפני שדמותו נמוגה בערפלי החלום, השמיע באזני שותפו לשעבר את המלים האלה:

"תמשיך כמקודם בעקשנות ובלי לאות בחיי הסבל של בעלי תשובה! שלא תעלה אף רגע בלבך את המחשבה לסטות מדרך היסורים שצעדת בה עד כה! זכור! מוטב לסבול את העינויים הקשים ביותר בכל החיים בעולם שלמטה, מאשר לסבול רגע אחד את יסורי התופץ שבגיהנום! חיי האדם עלי אדמות מגיעים פעם לקצם, ואילו בעולם הבא הנמשך הכל לעולמי עולמים! לנצח אין גבולות!

"לך אל רבינו הקדוש בעל מגלה עמוקות, ומסור לו את כל מה שסיפרתי לך. אם כי אני בטוח שהוא בוודאי יודע את כל זאת יותר טוב ממני, בכל זאת לך וספר לו! תבקש ממנו לפרסם את הסיפור הנפלא הזה בכל רחבי העולם, שיעלה את הדברים בספר ויפיץ אותו בקרב ההמונים! שכל אחד ידע, ראשית כל, עד כמה חייב האדם להתרחק מן העברה; ושנית, לאיזה מדרגות נשגבות יכול הצדיק להגיע בעולם הבא ע"י מעשיו הטובים בעולם הזה: ושלישית, כמה גדול כוחה של תשובה המגעת עד כסא הכבוד, כי במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. ולמען ידע כל אשר נשמה באפו, שמתן שכרן של מצוות אין לתאר ואין לשער.  עין לא ראתה!

בעזהש"ית

בכור ההיתוך

מאורע מסעיר מתקופת

בעל "מגלה עמוקות"

מאת

מנחם מנדל

ירושלים תשמ"ג

סדרת: בעלי תשובה א

התוכן

     פרק ראשון:      יסורי יתומים                             ט

     פרק שני:          תאות הבצע                               יג

     פרק שלישי:      הרהורי חרטה                          כב

     פרק רביעי:       זעקת שבר                               כט

     פרק חמישי:     כינוס הרבנים                           לה

     פרק שישי:        גזר הדין                                  מג

     פרק שביעי:      זיכוך הנשמה                           נה

     פרק שמיני:       זכים וטהורים                         סה

     פרק תשיעי:      הכתב המפורש                         עב

     פרק עשירי:      לפני בית דין של מעלה

     פרק אחד עשר: אשריכם, בעלי תשובה              צג