טעמים לשחיטה ובדיקת הסכין וצער בעל חיים

פרק י"ח

טעמים לשחיטה ובדיקת הסכין וצער בעל חיים

מצאתי לנכון להושיט כאן שיטות ודיעות הפוסקים המדברים בטעם איסור שחיטה בסכין פגומה בהיות שדינו שגור בפי כל אחד ששחיטתו טריפה, אבל זעירין אינון אפילו מבני תורה היודעין טעמיה הנובעת עוד מקדמונינו זצ"ל, וע"כ חשבתי לנכון להציע הדיעות כאן ותתרבה הדעת בעזה"י.

55..טעם א': 44א) בס' החינוך מצוה תנ"א וז"ל: ואומר ג"כ ע"ד הפשט כי מצות השחיטה הוא מאותו הטעם לפי שידוע כי מהצואר יצא דם הגוף יותר מבשאר מקומות הגוף ולכן נצטוינו לשחטו משם טרם שנאכלהו כי משם יצא כל דמו ולא נאכל הנפש עם הבשר.

צער בעל חיים

ועוד נאמר בטעם השחיטה מן הצואר 55ובסכין בדוק44 כדי שלא נצער בעלי החיים יותר מדאי כי התורה התירן לאדם למעלתו ליזון מהם ולכל צרכיו ולא לצערם חנם, וכבר דברו חכמים הרבה באיסור צער בעלי חיים  אם הוא איסור דאורייתא והעולה לפי הדומה שאיסור דאורייתא הוא. עכ"ל.

ב) וכן מרמז הרמב"ן בראשית א' כ"ט וז"ל: כי התיר הגוף בחי שאינו מדבר, אחר מיתה, לא הנפש עצמה, וזה טעם השחיטה, ומה שאמר צער בעלי חיים דאורייתא וזה ברכתינו שנברך אשר קבמ"ו על השחיטה. ע"כ.

ג) בשו"ת חת"ס או"ח סי' נ"ד העתיק ד' הרמב"ן והוסיף עליה "נ' מדבריו אחר שהרשה ית' לנו לאכול בשר בע"ח רצה שלא נתאכזר ולרחם עליהם למעט צערם ע"כ צוה לשחוט מן הצואר ומברכין אקב"ו על השחיטה, כאילו נאמר אשר קבמצ"ו לרחם על הבריות" עכ"ל.

ד) ובשו"ת חת"ס ח"ו סי' כ"ד אחר שהעתיק דברי החינוך כ' בזה"ל: טעם זה דהחינוך קשה לאמרו דא"כ דגים וחגבים מאי איכא למימר, ולמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת מא"ל, אע"כ אין לבנות הלכה על דברים כאלו. עכ"ל.

ה) ובפמ"ג ה' שחיטה בסוף הפתיחה תמצא כעי"ז שכ' "טעם מצוה זו הביאו הא"ר בשם ס' החינוך דרוב דם יוצא מצואר כדי שיצא הדם, ועוד משום צער בעלי חיים … וכן 55בסכין פגום 44אסור משום צער בעלי חיים … אמנם כבר כתבו שאין ליתן טעם על שום מצוה אף שבקצת ספרים נמצאים טעמים עליהן אין להשגיח עליהן. עכ"ל. וע"כ לקמן או' כב-כד.

ה*) והחיד"א (במחז"ב סי' ח"י ס"ג) כ' דמה"ט אסור לשחוט בלי בדיקת סכין שלפניה.

ו) וכסברת החינוך דגם בעידן שחיטה למעוטי בצערא עדיף תמצא בר"ן חולין במשנה דהשוחט מן הצדדין שכ' בזה"ל: כיון דשחיטה בסימנין היא כי שחיטה מן הצדדין וחותך מן המפרקת איכא צער בעלי חיים . עכ"ל.

ז) בס' הנתיבות נתיב כ"ד שביל ט' ג"כ תמה על טעם החינוך דלא מצינו שיעור לחידודו של סכין ואפילו מוליך ומביא כל היום כ"ז שחותך כשר מעיקרא דדינא וכי נאמר שזה צער בעלי חיים  פחותה מהחותך בסכין מחודדת מאד ופגומה כל שהיא עליה, ואפ"ל דהכלל ניתן על הרוב. ע"כ.

ז*) ובענין סברת החינוך ע"ע מה שהאריך בטוטו"ד בס' דבר המלך על המצות שער כ"ו פכ"ח באריכות.

ז**) בס' אמרת צרופה (פרק קי"א) חידש דלד' החינוך ודעימי' מובנים היטב דברי הש"ס בחולין יז: "אמר רב חסדא מנין לבדיקת סכין מה"ת שנאמר ושחטתם וכו', פשיטא כיון דכי נקב טריפה" עכ"ד הש"ס ויש לתמוה מאי זה קושיא ודלמא קרא משמיענו באם ירצה לוותר על בדיקה שלפני השחיטה באם ימצא טריפה ישליכנו דאינו רשאי וכמבואר בסי' ח"י בהפוסקים, אבל לדעת החינוך יתבאר הכל כמין חומר דהרי לשיטתו איסור הפגימה מטעם צער בעלי חיים וא"כ כוונת הש"ס למאי איצטריך קרא להצריך בדיקה ואפי' לפניה הלא סכין פגום ריעותו מטעם צער בעלי חיים ואם כ"כ הקפידה תורה שגם בדיעבד יאסר השחיטה מטעם זה א"כ דבר פשוט שצריך לבדוק לפניה דמה לן במה שיוותר וישליכנו בנמצא פגומה סוכ"ס הלא מצער בעל חיים ואדרבה אם ישליך הבע"ח גרע עוד יותר דנמצא שציער הבעל חיים בכדי, וז"פ.

55..טעם שני: 44י) ברש"י חולין י' ע"א ד"ה שמא בעור, "השחיטה נפגמה ונמצא שלא נשחטו הסימנים אלא נקרעו 55שהפגם קורע, 44וזבחת כתיב" עכ"ל.

יא) וכ"כ בר"ן חולין פ"ק ד"ה איתמר, "השחיטה שמא בעור הבהמה נפגמה ונמצא שלא נשחטו הסימנין אלא נקרעו שהפגם קורע, וקרא וזבחת כתיב" עכ"ל. וכ"כ בבה"ג ה' שחיטה, וכ"כ הלבוש דאינו חותך אלא קורע ונוקב.

55..טעם שלשי: 44יב) בשאלתות (פ' בהעלותך או' קכ"ה) וז"ל: ואי אית ביה פגימותא ושחיט בה איטרפא לה מ"ט כיון דההוא מורשא דפגימותא מיבזע הוא דבזע לה הויא לה דרוסה. עכ"ל. ועי' בהעמק שאלה שהסבירו מאיסור 55דרסה 44והאריך להוכיח דשני מיני דרסה איכא.

יג) ובדע"ת (סי' ח"י או' ג') רוצה לידחק ולפרש כוונת השאילתות ג"כ כדעת רש"י, ע"ש.

55..טעם רביעי: 44יד) בשמ"ח (סי' כ"ד כ) דהטעם משום עיקור, וז"ל: במדינות אלו המנהג להטריף עיקור בין במעוט קמא בין במעוט בתרא בין בקנה בין בוושט ואין לשנות. והיינו נ"ל עיקור דסכין פגום וכו' עכ"ל.

טו) בשו"ת חת"ס (יור"ד סי' ט"ו) כ' תרי טעמי לפגימה וחדא מנהון עיקור, ע"ש.

טז) בס' העמק שאלה (שאילתא קכ"ה) בזה"ל: הא מיהא דלא כהגאון תבואת שור סי' כ"ד סק"כ שכ' דהכל מודים דפגימת סכין פסול משום עיקור ואדרבה אין הדבר ברור כלל. ועי' תוס' חולין ב: ד"ה שמא, מוכח דפגימת סכין אינה עיקור. והכי נ' מלשון הרי"ף פ"א וכו' עכ"ל.

55..טעם חמישי: 44חי) משום שהייה, בשו"ת חת"ס (יור"ד ט"ו) וז"ל: אטו פגימה נאמרה למשה מסיני עיקור ושיהוי נאמר וכל שיש בסכין עכבת מקום שמעכב העברת הצפורן יהי' פגימה מגוף הסכין או פליטה מדבר אחר הנדבק בסכין הכל גורם או עיקור או שיהוי, עכ"ל.

יט) בס' הנתיבות (שם) תמה ע"ז דא"כ למה חמור פגימה לשערו בכל שהוא והלא בפגימה כ"ש עדיין ליכא שיעור שהייה כמבואר בסי' כ"ג סעי' ב', ואע"ג דאנן מחמרינן בשהייה כל שהיא כמבואר ברמ"א שם אבל הלא הפגימה אסורה מדינא דגמרא, ומדינא דגמרא איכא שיעור בשהייה, וצ"ע, עכ"ל.

55..טעם ששי: 44כ) בדע"ת סי' ח"י או' ג' כ' "דהיכא דהפגם רק במקום אחד כפי הנראה הוי רק חשש נקובת הושט קודם שנשחט רובו … ומסתימת ד' הפוסקים ל"נ כן" עכ"ל.

55..טעם שביעי: 44 כא) בס' לחם הפנים סק"ד נתן טעם לפגימה עפ"י סוד "שמעכב הנשמה אשר בו" ע"כ (מובא בכרתי סק"ה, ועמ"ש הוא ע"ז מובא בסמוך או' כ"ב).

כב) בכו"פ (ח"י סק"ה) כ' עליו בזה"ל: ושתיקותו יפה מדיבורו וח"ו ליתן טעם למצות ד' וכו' עי' בסמוך.

55..ערעור על נתינת טעם: 44כג) בס' כו"פ (כרתי סי' ח"י או' ה') "כך הוא הלכה למשה מסיני ואי"ב טעם כי בטעמים נותן מכשול בעוה"ר, כי רבים אשר אין שומעין בקול הסוד ההוא ותפוג תורה להקל בדינים הללו" עכ"ל.

כג) בשו"ת נחמד מפז יור"ד סי' ד' האריך לבאר כוונת הכו"פ וכן שאר הפוסקים שהעירו מול נותני טעם לפגימה (עי' לעיל בדברי הפמ"ג) וכ' דאין כוונתם לערער נגד כל הענין של נתינת טעם דהלא מקורו נובע עוד מהקדמונים ר' משה הדרשן הרמב"ם במורה, הרמב"ן עה"ת, חינוך, שאלתות, טעה"מ להרדב"ז, אלשיך הק' ועוד ועוד שטרחו לתת טעם למצות התורה ובהקדמה לס' דפ"ק דכן חובה על כל האדם להשלים חלקי מחשבה דיבור ומעשה אצל כל מצוה. וגם ידוע ליודעי חן כי לכל מצוה יש טעמים בנגלה ובנסתר.

ורגיל אני להמליץ תיפח רוחן של מחשבי קיצין פי' שנותנין טעם ומחשבין דבטעם זה כבר נתנו קץ לסיבת המצוה, אבל האמת יורה דרכו כי התורה שניתנה אש שחורה ע"ג אש לבנה מאין סוף ואין קץ ברוך הוא הוא סיבה להמסובב שהוא תורה"ק שיהי' כמסבב דגם לטעמי התורה אין קץ וסוף, כמ"ש לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד, ומבואר בזוה"ק אורייתא קוב"ה וישראל חד.

ומובא הרבה בהפוסקים חוב נתינת טעם לכל יחיד לפי שכלו ויש להביא ראי' מפרה אדומה ששם חקק הקב"ה שלא יתגלה טעמה, ואעפ"כ פוק חזי שר' משה הדרשן יצא לתת טעם.

אלא עיקר הכל הוא כמ"ש לעיל שלא יהין אחד לסמוך ח"ו על טעמיו ולפסוק הלכות על פיהם, רק יהיו כמו דברי אגדה דקי"ל בהו דאין למדין הלכה מדברי אגדה, וכמבואר באוה"ח פ' האזינו ע"ש, וכן בשו"ת חת"ס חיור"ד בדין סחורה במאכ"א בשם חו"י, ע"ש (אמר המו"ל: ע"ע בסמוך או' כ"ד בע"ז).

כד) בתב"ש סי' א' סק"א, דאין לשאול טעם על ההלכות של שחיטה (שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה, עיקור) דכולן הלל"מ וגזירות המלך הן, וגם כיון שיש בכל טעם מקום לטעות שיבאו להתיר היכא דלא שייך הטעם בזה ויפיק חורבא ח"ו ע"י נתינת הטעם (עכ"ל, מובא בדכ"ת סי' כ"ג סק"ה) וכ"כ בפמ"ג סי' כ"ג שפ"ד סק"ב, ובסוף פתיחה לה' שחיטה (מובא לעיל או' ה), וכ"כ בכו"פ סי' ח"י (מובא לעיל או' כ"ג) ובמנחת אהרן סי' כ"ג סק"ב, ומעשה רקח (הספרדי על הרמב"ם) ה' שחיטה פ"ג ה"ב, ושו"ת זכרון יצחק סי' ק"ז.