שאלה לכ"ק אדמו"ר שליט"א
למה כבודו מדבר נגד הסופרים והקלפים והשוחטים, האם מותר בכלל לדבר כך? הלא הוא לשון הרע?
תשובה: דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, ונעתיק סיפור נורא מהחפץ חיים זי"ע:
מעשה נורא בענין מקוה מהחפץ חיים זצ"ל – ישאלו אותי בבית דין של מעלה האם ידעת שבעיירה זו יש מקוה פסולה? אשיב כן!:
בעיירה לא הרחק מראדין נפסלה המקוה המקומית, ולאף אחד במקום לא היה איכפת לתקן את המקוה, ואז החליט החפץ חיים לנסוע לאותו עיר, וכשהגיע לשם הודיע שהוא מבקש לומר דרשה בבית הכנסת, בני העיירה ששמעו שהחפץ חיים עומד לדרוש, סגרו כולם את החנויות ובאו לבית הכנסת, ואז פתח החפץ חיים ואמר: רבותי! כשאגיע לעולם העליון ישאלו אותי מה שמך? אשיב ישראל מאיר, ישאלו אותי האם ידעת שבעיירה זו יש מקוה פסולה? אשיב כן, ואז בודאי ישאלו אותי ומה עשית?, אשיב, שנסעתי לעיירה והזהרתי את תושבי המקום, ולא רצו לשמוע בקולי, ולכן אני מבקש מכם שתמסרו לי בכתב שאני הזהרתי אתכם. לכן אני מזהיר אתכם שלא תשתמשו במקוה הזאת עד שתדעו בבירור שתקנו את המקוה.
אכילת נבילות וטריפות חמור יותר מחילול שבת קודש (חפץ חיים).
סוֹד יְרִידַת הַבַּעַל שֵׁם טוֹב הַקָּדוֹשׁ לְעָלְמָא הָדֵּין וְרֶמֶז עַל זֶּה ב"זָע"ם" תִּצְעַד אר"ץ, רָאשֵׁי תֵּבוֹת: זְבִיחָה עֵרוּבִין מִקְוָאוֹת.
הַבַּעַל שֶׁם טוֹב הַקָּדוֹשׁ זְיָ"ע שׁוֹמֵעַ בִּמְתִיבְתָּא דְּרָקִיעַ ש"מִקְוֶה" שְׁ'חִיטָה וְעֵ'ירוּב הֵם יְסוֹדֵי הַדָּת שֶׁהָעוֹלָם עוֹמֵד עֲלֵיהֶם
שָׁמַעְתִּי שֶׁתַּלְמִידֵי הַרְבִּי יִשְׂרָאֵל בַּעַל שֵׁם טוֹב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הָיוּ יוֹשְׁבִים בְּיַחַד וּמִתְוַוכְּחִים אֵיזֶהוּ הַדָּבָר הָעִקָּרִי שֶׁרֹאשׁ וּמַנְהִיג הַדּוֹר צָרִיךְ לְהַשְׁגִּיחַ עָלָיו. – יֵשׁ מֵהֶם אָמְרוּ שֶׁהָעִקָּר הוּא לְהַשְׁגִּיחַ עַל הַזְּבִיחָה שֶׁיִּהְיֶה הַשׁוֹ"ב יָרֵא שָׁמַיִם, וְכֵן בְּכָל שָׁאַר עִנְיָנִים הַשַׁיְיכִים לָזֶה כִּי חַס וְשָׁלוֹם מַאֲכָלוֹת אֲסוּרִים מְטַמְטְמִים אֶת הַלֵּב. – וְיֵשׁ שֶׁאָמְרוּ עֵרוּבִין הוּא הָעִקָּר כִּי הִלְכוֹת שַׁבָּת כַּהֲרָרִים הַתְּלוּיִים בְּשַׂעֲרָה (חֲגִיגָה דַּף י' עַמּוּד א') וְהָאִסּוּר חָמוּר מְּאֹד. – וְיֵשׁ אָמְרוּ מִקְוֶה הִיא הָעִקָּר לְהַשְׁגִּיחַ שֶׁהַמִּקְוֶה תִּהְיֶה כְּשֵׁרָה בְּלִי שׂוּם חֲשַׁשׁ, כִּי אִם יְסוֹד בִּנְיָן הָאָדָם הוּא חַס וְשָׁלוֹם בְּלִי כַּשְׁרוּת קָשֶׁה לוֹ מְּאֹד לְהִתְגַּבֵּר עַל הָרַע רַחֲמָנָא לִיצְלָן. – וְאַחַר זֶה אָמַר לָהֶם מָרָן הָרַב יִשְׂרָאֵל בַּעַל שֵׁם טוֹב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בָּזֶה הַלָּשׁוֹן, תֵּיתֵי לִי כִּי בְּעֵת הַזֹּאת פִּלְפְּלוּ גַּם כֵּן בַּמְּתִיבְתָּא דְּרָקִיעַ אֵיזֶה מֵהֶם עִקָּר וְאָמְרוּ כְּמַר וּכְּמַר. – וְהַסִּימָן הוּא בְּמִקְרָא (חֲבַקּוּק ג') בְּזַע"ם תִּצְעַד אָרֶץ רָאשֵׁי תֵּבוֹת "זְבִיחָה, – "עֵרוּבִין, – "מִקְוֶה, כָּל אֵלֶּה הֵם יְסוֹד הָאָרֶץ. עַכַּ"ל. (סֵפֶר בְּרָכוֹת אַבְרָהָם פרשת וָאֶתְחַנַּן, בֵּית אַהֲרֹן בְלִיקוּטִים, וְכֵן הוּא בְּבַעַל שֵׁם טוֹב עה"ת פרשת יִתְרוֹ).
ומובא בתבואות שור (על מסכת חולין) שהס"מ יושב על כסא של ג' רבנים, חזנים, שוחטים, ואינו צריך לעמול הרבה וכך יש לו הכל ברשותו.
ובשו"ת חתם סופר (או"ח סימן ר"ה) מבואר שמלך זקן וכסיל יושב על כסא של ג' רגלים, חזנים, שוחטים, סופרים, וזל"ק: המלך זקן וכסיל [הוא היצה"ר] יושב על כסא של ג' רגלים. רגל א' – החזנים המוליכין מחוץ למחנה תפלות כלל ישראל. רגל ב' – שוחטים המאכילים נבילות וטריפות לבני ישראל. רגל ג' – סופרים הכותבים תפילין ומזוזות פסולים, ותו לא צריך לכלום, עכל"ק.
וידוע שערמת הס"ם שלא לפתות כל יחיד ויחיד, רק מעמיד שוחטים ורבנים בכל מקום מסיטרא דיליה, ועי"ז הכל ברשתו.
וראה מה שכתב בעל תולדות יעקב יוסף (פ' נשא בד"ה העולה) וזל"ק: עתה התחכם היצה"ר שלא יצטרך לילך ולפתות וללכוד ברשתו כל יחיד ויחיד, רק יחיד אשר רבים נכשלים בו, והוא שמעמיד שוחט בעיר מסיטרא דיליה המאכיל טריפות לרבים וכולם נלכדו ברשתו עיי"ש.
וזה שאנו רואים רבנים גדולים בקהילות ישראל שמכשילים הרבים ומאכילים נבילות וטריפות בישראל, זה אינו דבר חדש, וכבר מבואר בספר "שע"ת לרבינו יונה" זצ"ל וזל"ק: אם הרב אינו משגיח על השו"ב כראוי וסומך עצמו על חזקתו הוי הרב בכלל מאכיל טריפות לישראל חס ושלום ונתפס בעונו.
וכוונת המלך הכסיל ידוע שהלא מאכלות אסורות מטמטם הלב והמוח ומכניס מחשבת מינות וכפירה ואפיקורסות וכמ"ש הרמב"ם באגרת הידוע מובא בדגמ"א פ' עקב משמו, ובפר"ח שולי בברכ"י בסי' פ"א, ובחת"ס פ' שמיני שרוב אפיקורסות בא ממאכלות אסורות.
אבל סוד כל הדברים ומטרה המרכזית הוא העברת הדת רח"ל וכמ"ש בשו"ת ד"ח ח"א יור"ד סי' ז' שעל ידי השוחטים קלים יצאו מדינות שלימות מדת ישראל ואבד זכרם.
ועיין מה מה שכתב בספר טיול בפרדס ח"א מערכת שחיטה, כי כח הציונות נתהוה גם על ידי השוחטים הקלים ובשר טמא שנתפטמו שלומי אמוני ישראל.
ועתה בואו חשבון הנכשל במאכלות אסורות מתעכב מלקיים כל התורה כולה ונענש בכפליים על ביטול כל התורה, וגם על אי זהירותו במאכלות אסורות, וכמה נואלו אלו אשר מדקדקין בקלה כבחמורה לקיים כל מצוה בהידורה ויפיה ושוכח העיקר שבאם אינו בטוח במה שנכנס לתוך פיו אז לשוא כל עמלו, וכל יגיעו לריק ח"ו.
וכמו כן לעניני מקוה שאמר הבעל שם טוב הקדוש זי"ע ששמע במתיבתא דרקיע "תֵּיתֵי לִי כִּי בְּעֵת הַזֹּאת פִּלְפְּלוּ גַּם כֵּן בַּמְּתִיבְתָּא דְּרָקִיעַ אֵיזֶה מֵהֶם עִקָּר וְאָמְרוּ כְּמַר וּכְּמַר".
ולסיום הדברים: אעתיק מה שכתב הלוחם הגדול מוהר"ר חיים סופר זצ"ל בספרו הבהיר שערי חיים דף ו, ע"ב, וז"ל: אוי מיום הדין ואוי מיום התוכחה בבוא עת מועד לכל חי, וכי יפקוד ד' על מעשי אנוש ועל פעולות אדם שיחופש וימצא כתוב: צדיק זה חלל שבת, חסיד זה עבר על נדה, ירא אלקים זה עבר על נבילה וטריפה ושעטנז, קדוש זה עבר על אשת איש, וישתוממו כל אנשי אמונה וישאלו הלא הצור תמים פעלו, ויענהו ד' בסערה: הלא הי' בכחך למחות באיש פלוני אלמוני רשע. מדוע לא זכרת אותו ולא פקדת עליו אשמו וכו' עכ"ל.
תסמרנה שערותיו ובשרו נעשה חדודין חדודין בעלותו על ליבו כי עניותא דישראל, הגזירות והמלחמות, המשיסות וההריגות "הוא בעצמו גורם לזה"
הגה"ק המקובל האלוקי רבי מנחם מענכין היילפרין זי"ע כותב בהסכמתו לספר "איפה שלימה" מהמקובל האלוקי רבי חיים שאול הכהן דוויך זי"ע, וז"ל: אדם המאמין האמיתי, תסמרנה שערותיו ובשרו נעשה חדודין חדודין בעלותו על ליבו כי עניותא דישראל, הגזירות והמלחמות, המשיסות וההריגות "הוא בעצמו גורם לזה" .. כל זה נקרא איפוא "חטאים שבין אדם לחבירו אשר גם יום הכיפורים אינו מכפר עליהם", אוי לנו מיום הדין והתוכחה… עיי"ש.
בזכות טהרת המקוה במים נזכה לביאת המשיח: אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרין, מי מטהר אתכם – אביכם שבשמים (סוף יומא), ובזכות זה יתקיים במהרה ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על הפסוק "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים (בראשית א' ב'), זו רוחו של מלך המשיח, היינו שבזכות טהרת המקוה במים נזכה לביאת המשיח, עד כאן. (הרב הקדוש החוזה מלובלין זצ"ל, ספר מעין גנים). יחד עם כלל ישראל בזכות טהרת המקוה נזכה לאריכות ימים ושנים ולקבל פני משיח צדקינו, ותחזינה עינינו בשמחה זו, בב"א.
הזוהר הקדוש מזהיר אותנו ואומר כמו שאסור לדבר לשון הרע ומי שמדבר נתפס בחלק של נחש הקדמוני כך מי שיש לו דיבורים טובים של קדושה ויכול לדבר ולא מדבר גם כן חמור כמוהו, ואם בא לידו תוכחה לישראל ושותק נֶעִכָּר בְּמַכּוֹת שֶׁל טֻמְאָה
בזוהר פרשת תזריע (מ"ו:): בֹּא רְאֵה, בְּכָל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה הַזּוֹ נִדְבֶּקֶת בָּאָדָם, אֲהוּב רִבּוֹנוֹ הוּא. כַּמָּה שׁוֹמְרִים שׁוֹמְרִים אוֹתוֹ מִכָּל הַצְּדָדִים, רָשׁוּם הוּא לְטוֹב, לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְהַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה שׁוֹרָה עָלָיו. וּבִזְמַן שֶׁהוּא מַסְטֶה אֶת דַּרְכּוֹ, הַשְּׁכִינָה מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ, וְהַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה לֹא נִדְבֶּקֶת בּוֹ. וּמִצַּד הַנָּחָשׁ הָרָע הַתַּקִּיף מִתְעוֹרֶרֶת רוּחַ אַחַת שֶׁמְּשׁוֹטֶטֶת וְהוֹלֶכֶת בָּעוֹלָם, שֶׁלֹּא שׁוֹרָה אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁהַקְּדֻשָּׁה הָעֶלְיוֹנָה הִסְתַּלְּקָה מִשָּׁם, וְאָז הָאִישׁ נִטְמָא, וְנִפְגָּם בִּבְשָׂרוֹ בְּמַרְאֵה פָנָיו בַּכֹּל. וּבֹא רְאֵה, מִשּׁוּם שֶׁנֶּפֶשׁ חַיָּה הַזּוֹ הִיא קְדוֹשָׁה עֶלְיוֹנָה, כְּשֶׁמּוֹשֶׁכֶת אוֹתָהּ הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה וְנִכְלֶלֶת בְּתוֹכָהּ, אָז קוֹרְאִים לָהּ נְשָׁמָה, וְזוֹ הִיא שֶׁעוֹלָה לְמַעְלָה וּמְדַבֶּרֶת לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, וְנִכְנֶסֶת בְּכָל הַשְּׁעָרִים, וְאֵין מוֹחֶה בְיָדָהּ, וְעַל כֵּן נִקְרֵאת רוּחַ מְמַלְּלָא, שֶׁהֲרֵי לְכָל שְׁאָר הַנְּפָשׁוֹת אֵין רְשׁוּת לְדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, פְּרָט לָזוֹ.
וְעַל כֵּן הַתּוֹרָה מַכְרִיזָה וְאוֹמֶרֶת: (תהלים לד) נְצֹר לְשׁוֹנְךְ מֵרָע וְגוֹ', וְכָתוּב (משלי כא) שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ וְגוֹ'. מִשּׁוּם שֶׁאִם שִׂפְתוֹתָיו וּלְשׁוֹנוֹ מְדַבְּרִים דְּבָרִים רָעִים, אוֹתָם הַדִּבּוּרִים עוֹלִים לְמַעְלָה, וּבְשָׁעָה שֶׁעוֹלִים, הַכֹּל מַכְרִיזִים וְאוֹמְרִים: הִסְתַּלְּקוּ מִסְּבִיב הַדִּבּוּר הָרָע שֶׁל פְּלוֹנִי! פַּנּוּ מָקוֹם לְדַרְכּוֹ שֶׁל הַנָּחָשׁ הַתַּקִּיף! אָז הַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה עוֹבֶרֶת מִמֶּנּוּ וּמִסְתַּלֶּקֶת וְלֹא יְכוֹלָה לְדַבֵּר, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לט) נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב. וְאוֹתָהּ הַנְּשָׁמָה עוֹלָה בְּבוּשָׁה, בַּצָּרָה שֶׁל הַכֹּל, וְלֹא נוֹתְנִים לָהּ מָקוֹם כְּמִקֹּדֶם. וְעַל זֶה כָּתוּב, שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ. נַפְשׁוֹ וַדַּאי. אוֹתָהּ שֶׁהָיְתָה מְדַבֶּרֶת, נֶעֶשְׂתָה מְשֻׁתֶּקֶת מִשּׁוּם הַדִּבּוּר הָרָע. וְאָז מִזְדַּמֵּן הַנָּחָשׁ, שֶׁהַכֹּל חוֹזֵר לִמְקוֹמוֹ, וּכְשֶׁאוֹתוֹ הַדִּבּוּר הָרָע עוֹלֶה בִדְרָכִים יְדוּעוֹת וְשׁוֹרֶה לִפְנֵי הַנָּחָשׁ הַתַּקִּיף, כַּמָּה רוּחוֹת מִתְעוֹרְרוֹת בָּעוֹלָם, וְרוּחַ יוֹרֶדֶת מֵהַצַּד הַהוּא, וּמוֹצֵאת אוֹתוֹ הָאִישׁ מְעוֹרֵר אוֹתוֹ בְּדִבּוּר רָע, וְהָרוּחַ הַמְמַלֶּלֶת הַקְּדוֹשָׁה הַזּוֹ עוֹבֶרֶת מִמֶּנּוּ. אָז שׁוֹרָה עָלָיו וּמְטַמֵּאת אוֹתוֹ, וְאָז הוּא סָגוּר.
כְּמוֹ שֶׁעָנְשׁוֹ שֶׁל הָאִישׁ הַזֶּה מִשּׁוּם דִּבּוּר רָע, כָּךְ עָנְשׁוֹ מִשּׁוּם דִּבּוּר טוֹב, שֶׁבָּא לְיָדוֹ וְיָכֹל לְדַבֵּר וְלֹא דִבֵּר… כָּל שֶׁכֵּן אִם הָעָם הוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ עֲקֻמָּה, וְהוּא יָכוֹל לְדַבֵּר לָהֶם וּלְהוֹכִיחַ אוֹתָם, וְשׁוֹתֵק וְלֹא מְדַבֵּר… נֶעִכָּר בְּמַכּוֹת שֶׁל טֻמְאָה.
כְּמוֹ שֶׁעָנְשׁוֹ שֶׁל הָאִישׁ הַזֶּה מִשּׁוּם דִּבּוּר רָע, כָּךְ עָנְשׁוֹ מִשּׁוּם דִּבּוּר טוֹב, שֶׁבָּא לְיָדוֹ וְיָכֹל לְדַבֵּר וְלֹא דִבֵּר. מִשּׁוּם שֶׁפָּגַם אוֹתָהּ הָרוּחַ הַמְמַלֶּלֶת, שֶׁהִיא מְתֻקֶּנֶת לְדַבֵּר לְמַעְלָה וּלְדַבֵּר לְמַטָּה, וְהַכֹּל בִּקְדֻשָּׁה. כָּל שֶׁכֵּן אִם הָעָם הוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ עֲקֻמָּה, וְהוּא יָכוֹל לְדַבֵּר לָהֶם וּלְהוֹכִיחַ אוֹתָם, וְשׁוֹתֵק וְלֹא מְדַבֵּר, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁכָּתוּב נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב וּכְאֵבִי נֶעְכָּר. (מז.), נֶעִכָּר בְּמַכּוֹת שֶׁל טֻמְאָה. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ, מַלְקֶה בָּזֶה וּמִתְפַּנֶּה מִמֶּנּוּ, שֶׁכָּתוּב (תהלים פז) פְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי. מַה זֶּה פְּנֵה אֵלַי? כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יב) וַיִּפֶן אַהֲרֹן. יָרְדוּ רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי יוֹסֵי וּנְשָׁקוּהוּ. הִתְחַבְּרוּ יַחַד כָּל אוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ. קָרָא עֲלֵיהֶם רַבִּי חִיָּיא, (משלי ד) וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם.
"עוד אמרו בפרקי דר"א (נ"ג) "כל המלשין אדם בסתר אין לו חלק לעולם הבא". ועוד אמרו חז"ל כל המקדים רגליו לדבר עבירה מקדימין לו מלאך המות, וכל המלשין על חבירו לשון הרע מיתתו באסכרה, (חסד לאברהם מעיין ה' נהר ב'), הרי ברור שהלשנה (היא לשון הרע) אסורה בהחלט.
… ברור איפוא שאין לספר על מעשה-איסור של שום אדם, כיון שאין שני עדים, והרי ברור שהוא יכחיש הכל, ונמצא שיש כאן הוצאת שם רע בלבד. ומתוך הסוגיא הנ"ל נפסקה הלכה בשו"ע: "ועד אחד לא יעיד אלא בדבר ממון שמביא לידי שבועה, או לאפרושי מאיסורא (ר"ל שע"י דבריו ימנע אחרים מלהיכשל בדבר איסור, כגון שמספר על קצב שמאכיל טריפות [שזה מותר]), אבל אם כבר נעשה האיסור לא יעיד שאינו אלא כמוציא שם רע על חבירו (חושן משפט, הלכות עדות סימן כ"ח סעיף א').
אלא שבהמשך אותה סוגיא נאמר עוד: ומותר לשנאו שנאמר … רב נחמן אמר מצוה לשונאו שנאמר "יראת ה' שונאי רע". שאל רב אחא את רב אשי, האם מותר לספר לרבו כדי שישנאהו, אמר לו – אם יודע בעצמו שנאמן הוא על רבו כשנים – יספר לו, ואם לא – אל יספר לו (פסחים קיג:). מכאן אנו למדים סוג הלשנה שלכאורה מותר. ועל טעם היתר הלשנה זאת כתב המאירי: "ואף על פי שאין ראוי להעיד בו, מותר לשונאו ולהשניאו למי שסמוך על דבריו ומאמין בו" (פסחים שם). נמצא היתר הלשנה קיים במקרה אחד בלבד, לספר לרבו א יודע שמאמין בו כמו לשנים, והמטרה כדי להשניאו עליו כדין עבריין.
אלא שה"חפץ חיים" (כלל ד' בבאר מים חיים אות ל"ב) הגביל היתר זה בחמישה תנאים:
- שיראה המעשה בעיניו דוקא.
- שהאיסור מפורסם בכל ישראל.
- שלא יגזים במאומה.
- שיכוון לתועלת שיתרחקו בני אדם ממנו עד שישוב בתשובה.
- שלא יגנהו בצינעא, ויחניף לו בפניו.
בכל הנ"ל יכול לעמוד אדם ירא ה' בכל לבו ונפשו. ולכן לא זו בלבד שאין לעודד תופעה זאת של הלשנה, אלא שחובה להתנגד לה בתוקף רב, ורק אדם שהגיע למעלה גדולה של "וכל מעשיך יהיו לשם שמים" רשאי הוא להשתמש בהיתר הנ"ל בשעת צורך גדול. ובחפץ חיים כלל ד' אות ד', שלאפרושי מאיסורא מצוה לומר. וזל"ק:
אֲבָל אִם (יג) יֵרָאֶה לָהֶן, שֶׁהַחוֹטֵא יָדַע אֶת עֶצֶּם אִסוּרוֹ וְגַם בְּמִתְכַּוֵּן עָשָׂה אֶת הַחֵטְא כְּבִיאַת עֲרָיוֹת וַאְכִילַת דְּבָרִים אֲסוּרִים וְכַיּוֹצֵּא בָּזֶה, (יד) שֶׁנִּתְפַּשֵּׁט יְדִיעַת אִסוּרָן בְּיִשְׂרָאֵל, תָּלוּי בָּזֶה, אִם הוּא אָדָם בֵּינוֹנִי בִּשְׁאָרֵי דְּבָרִים, שֶׁדַּרְכּוֹ לְהִשְׁתַּמֵּר עַל פִּי הָרֹב מֵהַחֵטְא, וּבָזֶה לֹא רָאוּהוּ שֶׁנִּכְשַׁל, רַק פַּעַם אַחַת בַּסֵתֶר, אֲסוּרִין לְגַלּוֹת אֶת חֶטְאוֹ לַאֲחֵרִים, (טו) אֲפִלּוּ שְׁלֹּא בְּפָנָיו, וְהַמְגַלֶּה אוֹתוֹ, אָשׁוֹם אָשַׁם עַל זֶה כִּי אוּלַי הַחוֹטֵא הַהוּא שָׁב מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וִיגוֹנָיו בְּרַעֲיוֹנָיו עַל זֶה הַחֵטְא וְהוּא נְשׂוּא עָוֹן לִפְנִי ה', כִּי עִקַּר הַתְּשׁוּבָה לְפִי מְרִירוּת הַלֵּב, וּכְשֶׁיְּסַפֵּר זֶה אֶת הַחֵטְא לִפְנִי הֶהָמוֹן, יִהְיֶה לְבוּז וּלְקָלוֹן בְּעֵינֵיהֶם, אַחַר אֲשֶׁר נִחַם עַל רָעָתוֹ וְנִסְלַח לוֹ עַל עֲוֹנוֹ, עַל כֵּן יֶחֱטָא וְאָשֵׁם הָאֱוִיל הַמַּזְכִּיר עֲוֹנוֹ. (טז) וַאֲפִלּוּ לְדיָּנִי הָעִיר אֵין לְגלּוֹת, וְאַף שֶׁיֵּשׁ אִתּוֹ עֵד שֵׁנִי לְהָקִים דָּבָר (דְּאִי לֹא בְּלָאו הָכִי {בלא זה} אָסוּר לְגַלּוֹת, כִּי אֲסוּרִין הַדַּיָּנִים לְהַאֲמִין לִדְבָרָיו וְיַחֲזִיקוּ אוֹתוֹ רַק לְבַעַל לָשׁוֹן הָרָע, וּכְמוֹ שֶׁנִּכְתֹּב אַחַר כָּךְ) כֵּיוָן שֶׁלֹּא יִהְיֶה תּוֹעֶלֶת מִדָּבָר זֶה, רַק צָרִיךְ לְהוֹכִיחַ אוֹתוֹ (יז) בֵּינוֹ לְבֵין עַצְּמוֹ, עַל אֲשֶׁר הִמְרָה אֶת אֱלֹהָיו בְּחֶטְאוֹ, וְשֶׁיִּרְאֶה לִגְדֹּר אֶת עַצְּמוֹ מִכָּאן וָאֵילָךְ מֵהַסִבּוֹת שֶׁהֱבִיאוּהוּ לָזֶה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא עוֹד לִידֵי חֵטְא, וְיִזָּהֵר הַמּוֹכִיחוֹ לְדַבֵּר לוֹ בְּלָשׁוֹן רַכָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא יַכְלִימֶּנּוּ, כְּדִכְתִיב: הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא (יח) וְכָל זֶה שֶׁכָּתַבְנוּ הוּא אֲפִלּוּ אִם הוּא רַק אָדָם בֵּינוֹנִי בִּשְׁאָר דְּבָרִים, וְכָל שֶׁכֵּן אִם הוּא אִישׁ תַּלְמִיד חָכָם וִירֵא חֵטְא, אַךְ עַתָּה גָּבַר יִצְּרוֹ עָלָיו, בְּוַדַּאי עָוֹן גָּדוֹל הוּא לְפַרְסֵם חֶטְאוֹ וְאָסוּר אֲפִלּוּ לְהַרְהֵר אַחֲרָיו כִּי בְּוַדַּאי עָשָׂה תְּשׁוּבָה, וְאַף אִם יִצְרוֹ נִתְחַזֵּק עָלָיו פַּעַם אַחַת, נַפְשׁוֹ מָרָה לוֹ אַחַר כָּךְ עַל זֶה וּלְבָבוֹ יָרֵא וְחָרֵד מְאֹד עַל אַשְׁמָתוֹ, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַל: אִם רָאִיתָ תַּלְמִיד חָכָם, שֶׁעָבַר עֲבֵרָה בַּלַּיְלָה אַל תְּהַרְהֵר אַחֲרָיו בַּיּוֹם, שֶׁבְּוַדַּאי עָשָׂה תְּשׁוּבָה *.
הגהה: וכל זה שכתבנו באלו הסעיפים הוא בשאין הדבר הזה מועיל לאפרושי מאסורא, אבל אם הוא (יט) מועיל לאפרושי מאסורא, כגון, שראה לאשת איש שזנתה, דמן הדין נאסרה עבור זה להבעל, אפלו ראה דבר זה ביחידי, צריך (כ) לגלות (כא) להבעל כדי להפרישו מאסור, ודוקא אם ראה בעצמו שזנתה, דמן הדין נאסרה על ידי זנות להבעל, אבל אם שמע זה מאנשים אחרים, דמן הדין לא נאסרה על ידי זה להבעל, או שאר אפנים כיוצא בזה אסור לגלות. ואפלו אם ראה בעצמו שזנתה, לא יגלה, רק אם הוא משער, (כב) שאפשר שהבעל יאמין לו כבי תרי (כשני עדים) ויפרש על ידי זה ממנה, אבל בלאו הכי אסור לו לגלות דבר זה להבעל וכל שכן לזולתו. (הגהה).
(יג) יראה להן. כל הסעיף זה נלקח מדברי רבינו יונה במאמר רטו וריח וריט עיין שם היטב וגם במאמר רכ.
(יד) שנתפשט ידיעת איסורן. ונראה דהוא הדין בעבירה שאינה מפורסמת והתרה אותו מקודם, ואף שכתב הרמבם בהלכות רוצח פרק יג והובא בחושן משפט בהלכות פריקה וטעינה בסימן רעב דעל זה כתוב בתורה כי תראה חמור שונאך, וכו' אף על פי כן נראה דעדיין הוא בכלל עמיתך לענין לשון הרע כל זמן שלא עבר על זה כמה פעמים וכדלקמן בסעיף ז'
וראיה לזה דהרי בדינא דרבינו יונה שכתבנו גם כן כתב במאמר רטו ולא נכון לגלותם זולתי לחכם צנוע וכו' רק הרחק ירחיק מחברתו וכו' ופשוט דמקורו הוא מגמרא דפסחים (בדף קיג עב) במימרא דמהו למימרא ליה לרבו למישנא ליה וכו' ואפילו הכי משמע מדברי רבינו יונה דעדיין הוא בכלל עמיתך לענין זה, וכן משמע לקמן מדבריו גם כן במאמר ריט דאפילו אם משפטו לשנות באולתו דצריך על ידי זה לגלות לשופטי העיר אפילו הכי עדיין הוא בכלל עמיתך שאסור לגלות לאחרים, וכן משמע גם כן במאמר רכ שכולו לקוח הוא מגמרא דפסחים הנל להמעיין ובודאי מותר לשנוא אותו ואפילו הכי כתב לייסר החוטא בהצנע ולא ילבינו פניו ברבים כמו שכתוב הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא, אלמא דאף דמותר לשנוא אותו על פי התורה כי תו איננו בכלל אחיך ועל זה כתיב בתורה שונאך אפילו הכי לענין להרע לו בידים דהיינו להלבינו אסור, והוא הדין לילך ולגנותו בפני אחרים אסור דלא יצא עדיין מכלל עמיתך לזה, ולא התירה התורה רק לשנוא אותו בלבד, ואם כן הוא הדין בעבירה שאינה מפורסמת והתרה אותו אף דמותר לשנאותו אף על פי כן לענין לשון הרע הדין כמו שכתבנו.
ודע דמה שנקט הרמב"ם והתרה בו ולא חזר ולא נזכר דבר זה בגמרא דפסחים הנל משום דהגמרא איירי כגון מעשה דטוביה שבא על ערוה שהיא עבירה מפורסמת והר' יונה איירי גם כן הכי כמש במאמר ריט, והרמבם רצה לכלול גם כן שאר עבירות שאינן מפורסמות שיהא מותר לשנוא אותו עבורן, לכן הוסיף שהתרה בו ולא חזר.
(טו) אפילו שלא בפניו. וכל שכן אם ביישו חס ושלום בזה בפניו בפני רבים עלול הוא מאוד להיות עבור זה בכלל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא אם באמת שב החוטא על זה במרירות לבו לפני ה'.
ודע דלענין אם אחרים סיפרו לו עבירה זו על אדם בינוני דאיירינן השתא, אם מותר להאמינם, ביררנו לקמן בכלל ז' דאפילו אם שמע משנים או יותר אין מותר לו רק לחוש ולא להחליט כיון שהוא חוץ לבית דין וממילא דאסור להיות לו שונא עבור זה, רק יהיה הדבר אצלו לעת עתה כמו חשש בעלמא, וכל שכן דאסור לו לסמוך על דבריהן לענין לילך ולספר דבר זה בפני אחרים, ובפרט שביררנו בפנים דאפילו הרואין הראשונים אין להם לגלות.
(טז) ואפילו לדייני העיר אין לגלות. שזה לשון ר' יונה במאמר ריט כי האמנם אם גזל האדם או עשק את עמיתו חייב להעיד על זה כדי שישיב הגזלה אשר גזל על פי שנים עדים, ואם אין שם זולתי עד אחד שבועה תהיה בין שניהם, אבל אם ראה כי נכשל חבירו בדבר ערוה או באחת מן העבירות אין ראוי שיעיד על זה חנם ללא תוכחת, גם כי יש אתו עד שני להקים דבר עכל משמע בהדיא מדבדיו דאפילו להדיינים אין לגלות וככ בפירוש בס' מנורת המאור עי"ש.
ומכל מקום נראה לי דעל הגילוי לבית דין אין בזה איסור כל כך רק דאין נכון לכתחלה, וטעמא רבה איכא, דבשלמא להמון אין שום תועלת בהגילוי ושמא עשה תשובה ויתבזה בעיניהם חנם וכנל, אבל לבית דין יש תועלת דבזה הוא נעשה פסול לעדות ולשבועה כיון דאייריגן בדבר המפורסם בישראל לאיסור ולא אמרינן שמא שב לענין זה כל זמן שלא נתברר וכמש בספר חות יאיר בסימן סב עי' ש, ולא מיבעי אם יש עתה שום תועלת לבן ישראל במה שהוא יפסל לעדות ולשבועה בודאי הם מחוייבים להעיד אפילו אם אותו בן ישראל אין תובע אותם וכמש בספר שער המשפט בסימן כח, אלא אפילו אם אין עתה שום תועלת לישראל מזה אפילו הכי אין איסור אם יספרו לבית דין כיון דיוכל להיות נפקא מיניה מזה למחר וליומא אוחרא במה שהבית דין ידעו שעבר על איסור שנפסל לעדות ולשבועה, והמספרים מכונים לזה. דהכלל בלשון הרע אם באמת עשה פלוני דבר עולה, תלוי בהמספר, אם מכוין לגנותו של חבירו או לתועלת היוצא מזה, וכמו שכתבנו כמה פעמים, וכן מוכח קצת מלשון הר' יונה גופא דלעיל לענין סיפור להמון במאמר רטו כתב והמגלה אותו אשם אשם עז וכו' וכאן במאמר ריט דאיירי דאף להשופטים אין לגלות לא כתב לשון זה, ואדרבה כתב ואם משפטו לשנות באולתו טוב שיגידו לשופטי העיר, משמע דאם אין משפטו, לא טוב לכתחלה אבל אין בזה אשם (והדיינים צריכין להאמין ולהחליט הדבר כדין קבלת עדות אם מעידים לפניהם בבית דין, אבל אם מספרין לפניהם חוץ לבית דין הדיינין אינן עדיפין מאנשים דעלמא ומותרים רק לחוש לבד ועל כן צריך עיון בזה אם חייבין להוכיחו ואיה נבאר במקום אחר) ועוד ראיה ממה שהובא בחמ בסימן כח סא בהגה ועד אחד לא יעיד וכו' אבל אם כבר נעשה האיסור לא יעיד דאינו כי אם כמוציא שם רע על חבירו משמע בהדיא דבשנים מותר להעיד בכל גווני, ודוחק גדול לומר דמיירי דוקא בהתרו בו, ועוד דמאי שייך בזמן הזה התראה וקבלת התראה, אלא ודאי כמו שכתבנו כיון דיש נפקא מינה בזה לאחר זמן.
(יז) בינו לבין עצמו וכו' בלשון רכה וכו'. ר' יונה במאמר רכ והרמבם בפרק ו' מהלכות דעות הלכה ח'
(יח) וכל זה וכו'. בגמרא ברכות (יט עא) ור' יונה במאמר רטו וריט עיש. ודע דכתב בספר יד הקטנה בפט מהלכות דיעות שלו בדין כד דאסור אפילו להוכיחו בינו לבין עצמו אפילו בדרך תוכחת מוסר, ויראה מפני שבודאי עשה תשובה. ולא תקשה עליו ממש בבבא מציעא (דף לא) דמצות הוכחה הוא אפילו תלמיד לרב ועוד ממש בערכין (טז עב) אר יוחנן בן נורי הרבה פעמים לקה עקיבא על ידי לפני רבן גמליאל וכו' (ואין לדחות משום דרע בגדר תלמיד היה דהלא מסיים על זה קרא והוספתי בו אהבה לקיים מה שנאמר הוכח לחכם ויאהבך משמע דבכל גווני צריך להוכיח לחכם) חדא דיל דאיירי בדיני ממונות ואמרינן שם (בברכות יט) אבל בממונא עד דמהדר למריה, ועוד יש לומר דדוקא למחר ולאחר זמן צריך להחזיק בודאי שעשה תשובה וכדמשמע לישנא אם ראית וכו' בלילה אל תהרהר אחריו ביום שבודאי עשה תשובה אבל בעת מעשה גופא בודאי חייב להוכיחו.
אמנם בעיקר הדין דהיד הקטנה צעג אם הלכה כדבריו, דנראה לענד דדין הגמרא הוא רק לענין לימוד זכות, אבל לא לפטור על ידי זה ממצות עשה דאורייתא של הוכחה, וכהאי גוונא מצאתי לענין אחר בתשובת חות יאיר הנל בסימן סב וזל שם באמצע התשובה דלא נלמד מזה לפסולי עדות רק שנשאר בפסלנותו עד שנדע שעשה תשובה ונל אפילו אם הוא תלמיד חכם דארזל אל תהרהר אחריו וכו' ואמרו קצת מפרשים דלהדרי קאי אל תהרהר שמא רל שיש ספק רק ודאי מכל מקום היינו רק לדונו לכף זכות מה שאין כן להכשירו, גם כאשר לענין ליטרא דדהבא אין לנו דין תלמיד חכם הה לדבר זה עכל. ואם כן אפשר דהוא הדין בענינינו גם כן אין אומרין דין זה כדי להקל מעצמנו ולהפטר על ידי זה ממצות עשה דהוכחה, והגמרא לא איירי במי שרוצה להוכיחו רק באיש דעלמא שמהרהר על תלמיד חכם שעומד עדיין בחטא, וצריך עיון.
(יט) מועיל לאפרושי מאיסורא. בחו"מ סימן כח סא בהגה.
(כ) לגלות. ולענין לגלות לו עם מי זינתה, תלוי בזה, אם הוא משער שאפילו אם לא יגלה לו עם מי גם כן יאמינו כבי תרי על עיקר הדבר, לא יגלה לו עם מי דמאי נפקא מיניה מזה, אם כן שם ביש בעלמא הוא דקא מפיק עליה דפלניא, אבל אם הוא רואה שאם לא יגלה לו עם מי לא יאמין לו הבעל מותר לגלות.
(כא) להבעל. ואם הבעל אינו מאמינו אסור לו לגלות שוב דבר זה לשום אדם אפילו לבית דין, תשובת נודע ביהודא מהדורא קמא חלק אוח סימן לה עיש.
(כב) שאפשר. תשובת נודע ביהודא שם. (באר מים חיים).
במסכת סנהדרין (צז.): אמר רבי יוחנן דור שבן דוד בא בו תלמידי חכמים מתמעטים והשאר עיניהם כלות ביגון ואנחה וצרות רבות וגזרות קשות מתחדשות עד שהראשונה פקודה שניה ממהרת לבא.
ת"ר שבוע שבן דוד בא בו שנה ראשונה מתקיים מקרא זה (עמוס ד, ז) והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר שניה חיצי רעב משתלחים שלישית רעב גדול ומתים אנשים ונשים וטף חסידים ואנשי מעשה ותורה משתכחת מלומדיה ברביעית שובע ואינו שובע בחמישית שובע גדול ואוכלין ושותין ושמחין ותורה חוזרת ללומדיה.
בששית קולות בשביעית מלחמות במוצאי שביעית בן דוד בא… תניא ר' יהודה אומר דור שבן דוד בא בו בית הוועד יהיה לזנות והגליל יחרב והגבלן יאשם ואנשי גבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו וחכמת הסופרים תסרח ויראי חטא ימאסו ופני הדור כפני כלב והאמת נעדרת שנאמר (ישעיהו נט, טו) ותהי האמת נעדרת (וסר מרע משתולל) מאי ותהי האמת נעדרת אמרי דבי רב מלמד שנעשית עדרים עדרים והולכת לה מאי וסר מרע משתולל אמרי דבי ר' שילא כל מי שסר מרע משתולל על הבריות אמר רבא מריש הוה אמינא ליכא קושטא בעלמא אמר לי ההוא מרבנן ורב טבות שמיה ואמרי לה רב טביומי שמיה דאי הוו יהבי ליה כל חללי דעלמא לא הוה משני בדבוריה זימנא חדא איקלעי לההוא אתרא וקושטא שמיה ולא הוו משני בדיבורייהו ולא הוה מיית איניש מהתם בלא זימניה נסיבי איתתא מינהון והוו לי תרתין בנין מינה יומא חד הוה יתבא דביתהו וקא חייפא רישה אתאי שיבבתה טרפא אדשא סבר לאו אורח ארעא אמר לה ליתא הכא שכיבו ליה תרתין בנין אתו אינשי דאתרא לקמיה אמרו ליה מאי האי אמר להו הכי הוה מעשה א"ל במטותא מינך פוק מאתרין ולא תגרי בהו מותנא בהנך אינשי.
תניא ר' נהוראי אומר דור שבן דוד בא בו נערים ילבינו פני זקנים וזקנים יעמדו לפני נערים ובת קמה באמה וכלה בחמותה ופני הדור כפני כלב ואין הבן מתבייש מאביו.
תניא ר' נחמיה אומר דור שבן דוד בא בו העזות תרבה והיוקר יעות והגפן יתן פריו והיין ביוקר ונהפכה כל המלכות למינות ואין תוכחה מסייע ליה לר' יצחק דא"ר יצחק אין בן דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות אמר רבא מאי קרא (ויקרא יג, יג) כולו הפך לבן טהור הוא ת"ר (דברים לב, לו) כי ידין ה' עמו [וגו'] כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב אין בן דוד בא עד שירבו המסורות ד"א עד שיתמעטו התלמידים ד"א עד שתכלה פרוטה מן הכיס ד"א עד שיתייאשו מן הגאולה שנאמר ואפס עצור ועזוב כביכול אין סומך ועוזר לישראל כי הא דר' זירא כי הוה משכח רבנן דמעסקי ביה אמר להו במטותא בעינא מנייכו לא תרחקוה דתנינא ג' באין בהיסח הדעת אלו הן משיח מציאה ועקרב אמר רב קטינא שית אלפי שני הוו עלמא וחד חרוב שנאמר (ישעיהו ב, יא) ונשגב ה' לבדו ביום ההוא.
(תהלים קמה כ') שׁוֹמֵר ה' אֶת כָּל אֹהֲבָיו וְאֵת כָּל הָרְשָׁעִים יַשְׁמִיד.
מעשה מזעזע מעשה מחריד.
מסופר על הצה"ק בעל הנודע ביהודה, רבי יחזקאל לנדא זצוק"ל שהיה קדש קדשים מגדולי וקדושי עם ישראל.
הנודע ביהודה היה דיין בעיר ברודי ואחר כך כיהן ברבנות בעיר פראג ועשה בה דברים גדולים. טרם הגעתו לפראג היה הנודע ביהודה מבקש תמיד צדקות מנדיבים ואנשים, לצרכי חולה או ישיבה וכדומה.
יום אחד התאספו שלשה עשירים שהיו חצופים גדולים בביתו ואמרו לו; עם תמשיך לבקש מאתנו צדקה לעניים, ליתומים, לחתונות, לאנשים מסכנים ולישיבות, אנחנו נדאג שיזרקו אותך מהעיר!!! כך אמרו שלשת החצופים. הנודע ביהודה כעס מאד ובהיותו ידוע כאדם תקיף מאד עמד כנגדם ואמר להם; אתה הראשון לא תגמור את השנה ותמות! אתה השני תפול מנכסיך עוד השנה ותהיה עני מרוד! ואתה השלישי יוולד לך בן חכם וכשיהיה בן שלש עשרה בדיוק יכפור בקדוש ברוך הוא! לאחר מכן עזב את העיר והלך להיות רבה של פראג. דברי הנודע ביהודה נתקיימו במלואם; באותה שנה העשיר הראשון מת. וכן באותה שנה העשיר השני נפל מכל נכסיו. והעשיר השלישי אשתו הרתה באותה שנה וילדה.
וכפי שאמר הנודע ביהודה הילד הזה היה חכם גדול, בגיל חמש כבר ידע את כל החומש, בגיל שבע כבר ידע גמרות רבות ומסכתות בעל פה והיה גאון עולם, וכל רואיו שבחוהו והללוהו בפני הוריו על חכמתו ומעלותיו. למרות זאת הוריו היו בוכים ימים ולילות ולא אומרים כלום. יום אחד הילד בא להוריו ושאל אותם, למה אתם בוכים? תשמחו בי, כולם משבחים אותי, אני תלמיד חכם גדול וילד טוב, מדוע אתם בוכים כל היום? תשמחו בי! והאבא אינו משיבו. כך היה הילד בכל פעם בוכה לאביו; למה אתה מתנהג איתי כך? בסוף נכנע אביו ואמר לו; דע לך כי הנודע ביהודה קלל אותך שביום שתהיה בן שלש עשרה שנה תכפור באלקים, לכן ככל שאני רואה שאתה יותר צדיק, יותר תלמיד חכם, אני יותר בצער. אמר הילד לאביו; אבא ואמא היקרים, אתם יודעים שאני חכם וילד טוב, תנו לי כסף ואני אלך רחוק מכם ואטייל בעולם, אם אני אעבור את גיל שלש עשרה ואני לא אכפור באלקים אני אחזור, אם אני אכפור באלקים לא תצטערו כשאני כופר לידכם. נתנו לו כסף לדרך בהיותו בן עשר ומיד הוא נסע לפראג לביתו של הנודע ביהודה, ולא סיפר לו מי הוא ובקש ממנו; "אני רוצה להיות תלמיד שלך". אמר לו הנודע ביהודה; "תכנס לישיבה, נראה מי אתה ומה אתה יודע"?
הילד נכנס לישיבה וכולם התפלאו ממנו ומידיעותיו ומפלפולו. הנודע ביהודה בא לישיבה לפלפל עם הילד בן העשר ומרוב גאונותו בתורה, בהיותו בן אחד עשרה שנים בלבד הנודע ביהודה אמר; "זה יהיה החתן שלי! אין אדם גאון בעולם כמו הילד הזה, אני רוצה שהוא יהיה החתן שלי"! פנה אליו ואמר; "יש לי בת מיוחדת תתארסו ומתי שתהיה בן שלש עשרה, ביום הבר מצוה נעשה דורון דרשה בשבת תתן דרשה וגם נחתן אותך עם הבת שלי". והילד כמובן הסכים. בהגיעו לכמה שבתות לפני שלש עשרה, הנודע ביהודה שלח מכתבים לכל מכיריו, לבוא לשבת של ערב החתונה כמנהג האשכנזים כולם הגיעו מקצה שמחים ונפעמים מן השדוך המדובר, בסעודה שלישית החתן אמר דרשה חזקה מאד, פלפולים חריפים וכולם נפעמו מהדרשה והנודע ביהודה היה בשמחה גדולה ביותר מאד.
והנה מספר אורחים שהיו מהעיר הקודמת שבה הנודע ביהודה קלל את האנשים וראו את הילד אמרו אנחנו מכירים את הילד! זה הילד שהנודע ביהודה קלל שבגיל שלש עשרה יכפור באלקים! מיד נודע לנודע ביהודה הדבר כי זה הילד המקולל. ויחרד חרדה גדולה עד מאד. וישאל את הילד; "מתי בדיוק ימלאו לך שלש עשרה שנה"? ויען הילד ויאמר; "בעוד שבועים ימים"! בערב יום ההולדת קרא הנודע ביהודה לכמה מתלמידיו ויאמר אליהם; "קחו את הילד והכניסוהו למקלט, וסגרוהו על ברזל ובריח ושמרו על הדלת כל הזמן ואל תתנו לאף אדם להכנס או לצאת". ביום ההולדת של הנער החל לפתע לצעוק ולקלל כלפי שמיא דברים נוראים ולהגיד דברי כפירה ומנסה לשבור את הדלת, משתולל וצועק. הנודע ביהודה הורה לא להתפעל ממעשיו ולא לעשות עמו כלום. לאחרי שעבר היום, שקטו הזעקות ושקט מצמרר הפחיד את השומרים מחשש שהחתן מת. ויפתחו את הדלת וימצאוהו יושב ובוכה בכי גדול ונורא ומתייפח; "איך אתמול קללתי את אלקי"? ויעש תשובה גדולה לאלקים ולכפרת עוונות על דבריו ומעשיו. הנודע ביהודה הודיע לרבים שזו הקללה שקלל את אביו ובאותו יום נכנסה בו הרוח רעה לכפור בכל ובשעה שקשרו אותו וסגרוהו עבר הכל ב"ה! עתה אמר הנודע ביהודה; "נעשה את החתונה ונזמין את הוריו ונעשה שמחה גדולה" ויהי כן.
המעשה עם הנודע ביהודה מלמד לדעת את המעלה של תלמידי חכמים וחומרת ביזויים, מעלת הצדקה וגמילות חסדים ומי שפוגע חס ושלום בהם עוונו גדול מאד ומי שמקיימם זכותו גדולה מאוד מאוד. (שופר).