פאות סוגיות
הרב עובדיה יוסף איסור פאה נוכרית
https://m.youtube.com/watch?v=9gbxYhdyQgk
להורדה:
דין תורה בבית דין של מעלה על צניעות ובפרט על פאה נכרית
"ה יצאו לאור עולם השבוע הזה – פרשת "קדושים תהיו"!
2 ספרים ועוד כמה בדרך – יעזור ה' שנזכה להוציאם בקרוב.
- ספר מדריך לצניעות לכ"ק האדמו"ר מהאלמין שליט"א על פאה נכרית.
- מצוות התוכחה – על שלום בית – שו"ת על חובת הבעל בצניעות אשתו
ב"ה העלות של ההדפסה יקרה –
מחפשים תורמים:
054-843-6784 – כ"ק אדמו"ר מהאלמין שליט"א
וכן לספר סוד התיקוi האחרון. –
התורמים יתברכו מאת ה' יתברך – מקור הברכה, ויהיו שמורים ומוגנים מכל רע, ובזכות זה יזכו לגאולה שלמה בקרוב. פרטית וכלילית. וכדאי זכות המצווה להוושע בכל מילי דמיטיב, ופרנסה בשפע, אם ירצה ה'.
נא להוריד ולהפיץ – ולעורר ולזעזע את העולם – להפסיק עם הטרייף ופריצות שיש ברחובות!!!
השואה מספר 2 בדרך, ובכל יום מתים אנשים, חייבים לעצור את זה, מה נענה בבית דין של מעלה????
קריאה לצניעות
ברוך השם – יש הרבה נשים שהולכות בצניעות, ויש הרבה שהסירו את הפאה האיומה…
בואו נצטרף אליהן….
בתקווה שנזכה להיות בביאת המשיח בקרוב – מהראשונים בשורה עם האמהות הקדושות והנשים הצדקניות והנביאות…
א.
צניעות זו מצווה דאורייתא
הסמ"ק מצוה נ"ז כותב שהצניעות באשה היא מצוה דאורייתא, וזה לא רק חומרא.
יסודות הבית והנהגות הצניעות של־האשה, הם הם יסודות הקדושה. ולא עוד אלא שעיקר יצירתה מבראשית, היתה בַּכַּוונה הזאת,
כמו שאמרו חז"ל על פסוק (בראשית ב', כ"ב) "וַיִּבֶן" ה' אלהים את הצֵּלָע אשר לקח מן האדם לאשה, תפס הכתוב סגנון "ויבן" אף שפישוטו הוא מלשון בניין, אבל בא בכך לרמוז שהקדוש ברוך הוא ברא אותה בבִינָה והתבוננות, בזה שלקח דוקא את אחת מצלעותיו של־אדם הראשון ולא ממקום אחר בגופו, כיון שהצלע הוא מקום צנוע, שהוא מכוסה אפילו כשהאדם אינו לָבוש. ועל כל אֵבֶר ואבר שהיה בורא בה, היה אומר, תְּהִי אשה צנועה, אשה צנועה.( כמובא בבראשית רבה פרשה י"ח אות ב', ומדרש הגדול שם דף צ', ובתנחומא וישב אות ו', ומנורת המאור פרק ק"ע: )
וכל אשה המרבה ליזהר בדרכי הצניעות, הרי זו משובחת. וכמעט כל עונש האשה בעולם הזה וזכייתה לעולם הבא, תלוי בזה כמו שכתוב בספר חסד לאלפים (מאת בעל פלא יועץ) סימן ו' סוף סעיף ד'.
וזה לשון ספר קב הישר פרק פ"א, זה כלל גדול, כל אשה שהיא צנועה במעשיה ובמחשבותיה, זכתה שיצאו ממנה נביאים וחסידים ואנשי־מעשה, והראיה מתמר. וכל אשה אשר איננה צנועה במעשיה או שיש לה מחשבות רעות וזרות, אזי יוצאי חלציה הולכים אחריה וכו'. הכל תלוי באשה, כי לפעמים יש אדם רשע ויש לו אשה צנועה, יהיו לה בנים טובים צדיקים וישרים. ולפעמים יש אדם צדיק ויש לו אשה רעה ויש לו בנים רשעים. על כן צריכה כל אשה לראות להדריך את בניה בדרך טובים וכו' ע"כ.
וכתוב בספר מעבר יבוק מאמר א' פרק ט"ו, תחילת קלקול הבנים חס ושלום, יצמח מהפקר האשה. כי עיקר הצניעות בנקיבה, ועל ידי כן יהיו הבנים צנועים, וגם הבעל יהיה על ידה צנוע ע"כ. ואם בדורות שחלפו כך, מה נאמר ומה נדבר בזמנינו שבעוונותינו הרבים הפרוץ מרובה על העומד:
מערכות המלחמה הראשיות בעולם שלנו כהיום, המתייצבות על ה' ועל משיחו, הן הכפירה בכלל, והפריצות בפרט. במלים אחרות, הגענו למצב של דור המבול ודור הפלגה ממש רחמנא ליצלן. גם העונש הגדול כמעט עומד על פתחינו, דור "מבולבל" ודור "מפולג" בעוונותינו הרבים.
על כן צריך להזדרז ולהיכנס מה שיותר מהר לתיבה. אל תיבת נח. לתוך בתי כנסיות ובתי מדרשות. לתוך הבית היהודי. כל כבודה בת מלך פנימה. כאן תפקידן המכריע של־בנות ישראל, הכשרות והצנועות, להציל את כלל ישראל לבלתי יטבעו בסחף מי המבול:
ב.
הסיבה שלא היתה שואה בארץ ישראל
לפני כשישים וחמש שנים, היתה בארץ ישראל סכנה אמיתית לכל היישוב, כשאחד המצביאים של הצורר הנאצי הגיע לשערי א"י במסגרת תכנית ההשמדה רחמנא ליצלן וכמו שהוא חיסל כל כך הרבה במקומות שונים באירופה ובעולם כך היה מדובר על היישוב בא"י וכידוע, בסוף היתה שם הצלה מעל לגדר הטבע, הצלה מיוחדת.
ואמרו אז גדולי ירושלים, שאחת הסיבות שגרמו להצלת היישוב בא"י היתה העובדה שבא"י היתה מחאה והיתה תגובה לקלקולים הנוגעים לצניעות, בעוד שבאירופה לא היתה מחאה באותה רמה.
אנשי א"י בכלל ואנשי ירושלים בפרט, היו מאד חזקים לעמוד כנגד כל פירצה, וכמעשה הידוע על הרב זוננפלד זצ"ל שכששמע פעם על פריט לבוש שהיתה לו בעיה מבחינת צניעות, רכש את כל הפריטים האלה בירושלים ושרף אותם כדי למנוע כשלונות.
לאנשי ירושלים היתה מודעות למחות על קלקולים בעניני צניעות, ואמרו גדולי ירושלים שזו הסיבה שכאן היתה הצלה מציפרוני הנאצים. כשעושים מחאה על כבוד שמו יתברך, יש בזה משום הצלת היישוב, וכמו שנאמר בחז"ל, אם יש מישהו למטה שמוחה על כבוד שמו, שדופק על השולחן ואומר "רבותי, צריך לעשות פה סדר, העסק התדרדר וחייבים להחזיר את הדבר למקומו !" כאן יש דין למטה, וזה מונע דין למעלה, שהוא דין מאד קשה רח"ל.
ג.
בנות ישראל הקדושות!
עליכן לדעת אשר כל הצרות והרעות שעברו על עם הקודש הוא בעון הפריצות. ועליכן לדעת כי בהשתפרות מעשיכן במלבושי הצניעות, אז ישתפר המצב לטובת כלל ישראל!
לכן עתה באנו בקריאה ובבקשה, מאחיותינו בנות ישראל. האם אין די בכל הצרות שסבלו עם הקודש עם ישראל? האם לא מספיק כל דם ישראל שנשפך כמים?
תיקר נא נפש שארית ישראל בעיניכן, ותנו על לבכן להתרחק ממלבושי הפריצות האסורות לנו עם ישראל,
יעלו עליכן מלבושי הצניעות. שובנה אל הטהרה והצניעות!
ובזכות זה תתברכו בתוך כלל ישראל בשנה טובה ומבורכת בכל הטוב שנת גאולה וישועה שנת קבוץ גליות, ונזכה כולנו יחד לראות בבנין ציון!
ד.
"בשל מי הרעה הזאת לנו?"
שאלו הגויים באניה. ”בשלי הסער הגדול הזה עליכם“, השיב היהודי (יונה הנביא). אין משפחה בישראל שלא פגעה בה המחלה הנוראה ל“ע? למה כל כך הרבה ייסורים? למה כל אומות העולם מאיימות על ישראל? למה רוצים לבטל את בחורינו מהתורה? כל עיוור רואה שקצו כל הקיצים. חייב כל אחד לפשפש במעשיו ולבדוק בשל מי הסער הזה לנו.
אומרת התורה הקדושה: (דברים, כג, טו) "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ ".
ה‘ אלוקינו מצווה כל אחד ואחד מאתנו להיות קדושים! ומבטיח לנו שקט ושלוה, בתנאי שיהיה מחננו קדוש ולא יראה בנו ערות דבר, אחרת מסלק הקב“ה את שכינתו.
אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: )ויקרא כו) מבטיח ה‘ את כל הטובות שבעולם, אך " וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה “ –
אז מגיעות כל הקללות, המחלות והאסונות…
חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי. חייבת כל אחת לשאול מתי יגיעו מעשיי למעשי אמותיי. האם הלכו אמותיי הקדושות בפאת קאסטם מהממת? האם הלכו בחצאית קצרה ובגרב שקופה או בבגדים צמודים?
אנו כל עם ישראל באניה אחת, ערבים זה בזה, ומבקשים ממך -אנא אל תסלקי מאתנו שכינה, הסירי מאתנו את הסער הזה. התלבשי בצניעות!
ה.
נשים יקרות!
כמה חלול ה' ישנו מנשים חרדיות המהלכות ברחובות קריה במלבושי שחץ ויהירות בסוגי פאות נכריות האסורות לכל הפוסקים – גם של ימינו, ולצדן מהלכים בעליהן לבושים שחורים ועטופים שחורים, מעוטרים בזקן ופאות.
מה יגידו אלו המתקרבות ליהדות, הניגשות ברצינות ובקפידה למצוות ה' ולמצות הצניעות בפרט ובוחלות בכל מיני התפשרויות למיניהן?
מה נענה כאשר ישאלו מה האמת ועם מי האמת? לאיזה קונפליקט הכנסנו אותם – מצד אחד הוכחנו אותם לצניעות, פחות להתראות ולהתבלט, להזהר מכל מכשול שעלול לצאת מתחת ידן בלבוש, בדבור, בהנהגה.
וכצעד ראשון לצניעות מציעים להן את דרישת התורה לכסות את הראש, פשוט לכסות את הראש כדי להצניע את שערן שלא יהיה גלוי, והנה רואות הן את הלהפך אצל אלה שמייצגות את העולם החרדי.
מחפשים אנו על מה חרון האף הגדול היום בפגועים, בתאונות, במחלות נוראות, קשיי פרנסה ועוד. האין סבה זו מספיקה – עוון חלול ה' עוון חלול הקדשה?!
ולצערנו, בהרבה מקרים הפרצות באשמת הבעלים, שזה לרצונם בדוקא, או ממחדלם ממצות התוכחה.
(לכן) אנא נשים יקרות חוסו על עצמכם ועל כלל ישראל וחזרו לדרך אימותינו הקדושות שכיסו ראשם בכיסוי ראש אמיתי ומקורי ומלבוש ארוך וצנוע כהלכה ועל ידי זה ישפיע ה' עליכם שפע ברכה והצלחה בכל מעשי ידיכם.
ויהי רצון שיתקיים בנו מאמר הכתוב בזכות נשים צדקניות
נגאלו אבותינו ממצרים ובזכותם נגאל.
ו.
נצטרך לתת דין וחשבון על הצניעות
מלב אשה אל אחותה
יבוא יום שנצטרך לתת דין וחשבון לפני בורא כל העולמים, לפני מלך מלכי המלכים.
ואז יתפוס בנו חיל ורעדה, באיזו טענה נגיע לבורא עולם, כשבורא עולם יגיד לנו, לימדו אתכן ואמרו לכן מה התכלית של בת ישראל ומה תפקידה, ושאישה צריכה להיות צנועה כמו שכתוב: "אישה היי צנועה, היי צנועה." בעיני מי רצית למצוא חן כשעמדת והתייפית ליד המראה? האם רצית למצוא חן בעיני בורא עולם?!
בשביל בורא עולם לא צריך להתייפות, בעיניו מוצאים חן רק במצוות ומעשים טובים, ועם צניעות. כשנצטרך לתת דין וחשבון, הנשמה תבכה ותתחנן אבא… אבא…אבא…אבא… תן לי עוד כמה דקות לרדת ולהיות צנועה אפילו לדקה אחת לעשות לך נחת רוח.
אבל, אחיות יקרות! כל אחת מאיתנו יודעת עמוק בלב ששם בשמים יהיה מאוחר מדי,
לא יעזרו הבכיות, לא יעזרו לה תחנונים. שם מחלקים רק שכר ועונש ופה זה המקום לחטוף. כל דקה שעוברת ולא חטפנו מצוות, הדקה ההיא לא תחזור וכל דקה שווה זהב!
אבל היצר הרע לא נותן. היצר הרע עובד ומזיע מפני שהוא יודע שהסוף שלו מגיע.
הוא היצר הרע, הוא השטן הוא המקטרג ומפתה אותנו, ומייד הוא עולה לשמיים לקטרג עלינו ומי שיש לה שכל לא נותנת להיתפס ברשתו.
כל פעולה קטנה, כל שינוי היא חושבת מה היא המטרה, למה אני מתלבשת כך?! מי הוציא את האופנה ומהי מטרתו? האם יש לו מטרה אחרת חוץ מפריצות ומשיכת עין?
אחיות יקרות ! בואו נחטוף, עכשיו הזמן לחטוף קדושה. ה"חזון איש" הקדוש אומר ש:"הטל תחייה של בת ישראל, הזיעה של בגדי הצניעות, עם עוד חתיכת בד אפשר לקבל עוד טל תחייה." אוי… שם בשמיים לא נוכל לקנות אפילו בזהב.
מי לא רוצה לקום לתחיית המתים? כתוב "בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים ובזכותם נגאל", נשים צדקניות במצרים, מרחו על פניהן – פחם, כדי שהמצרים לא יסתכלו עליהן, וכשבאו הביתה ניקו את פניהן. נשים אלו הוציאו את עם ישראל ממ"ט שערי טומאה שהרי לא הייתה טומאה גדולה יותר מזו, ומי הוציא את העם מטומאה זו? נשים צדקניות, ובזכותן עתידים להיגאל.
ז.
כל הגאולה העתידה – בידיים שלנו. אחיות יקרות!
בבתי חולים יש הרבה חולים, יש הרבה אלמנות ויתומים שבורים, יש הרבה פחד ממלחמות. כולם מחכים לנשים צדקניות שהן תתעוררנה, כי בהן תלויה הגאולה!
לא כתוב שגברים יביאו את הגאולה, כתוב שנשים צדקניות יקרבו את הגאולה.
אז בואו כולנו נתחזק ונביא את הגאולה.
בואו נרים תפילה לבורא כל העולמים שיגאל אותנו בזכות החיזוק שנשים מתחזקות בצניעות, שיוציא אותנו מהגלות המרה.
השכינה הקדושה בוכה, צועקת ומתחננת, אידישע קינדערלאך (בני ישראל) מוכן בשבילכם כל כך הרבה שכר, בורא עולם רוצה לתת לכם, אבא שלנו הוא כל כך טוב, אבל הוא מחכה לראות הקרבה מצידנו, לראות את הלב שלנו, והשכינה הקדושה כל יום בוכה, אידישע קינדערלאך (בני ישראל) תתעוררו מהשינה, תתעוררו מהשינה.
בואו נתעורר ונוציא את כל עם ישראל שעדיין נמצאים בגלות. אמן כן יהי רצון!
ח.
זעקה מרה על שבר בת עמי
על חלק מבנות ישראל שנראות כבנות מדיין, המחטיאות את הרבים,
על חצאיות קצרות ושוקיים מגולות,
על חולצות צמודות וגרביים חומות,
על פאות טמאות שלגיויות מתאימות…
ובכל יום מסתלקים הצדיקים, למנוחות המה נוסעים
ואותנו משאירים לאנחות דוויים וסחופים,
עד מתי יעקב למשיסה? החושך את העין כיסה!
זכרי את יום המיתה מכל איש,
אולי יועיל את לב האבן להרגיש.
את גודל החורבן, את חומרת האבדן,
של רגש הצניעות והקדושה, את חוסר הבושה:
מהאחד יחיד ומיוחד ה' אלוקינו ה' אחד.
ובכל יום יוצאת בת קול ואומרת:
אוי להן לבנות ישראל שלא נזהרות בצניעות,
שעולה על כל המצוות בחשיבות.
אוי להן מיום הדין.
כי הקב"ה לא מוותר אפילו על טיפין.
ומה נעים ומה טוב לנשים,
שעטרה ליושנה מחזירין…
ובלבושי מלכות מתעטרין.
אלפי נשים בכל העולם משמחות ועושות נחת למחייה את כולם.
בגדי בת מלך צנועים ברשות הרבים, שלא חלילה להכשיל בהרהורים רעים.
ומקצף (ר"ת קצר צמוד פאה) (חרון אף) יגן עד כי יבוא גואל".
שכינת עוזנו מעפר יקים,
מה טוב ומה נעים שבת אחים
ממלחמת גוג ומגוג הקרובה,
רק הצניעות יהיו לך לטובה.
וחוץ מזה לא יועילו לך כל צידקותייך (שמיה"ל, גמ"ח, שבת וכו')
אם את מחטיאה את אחייך.
ט.
בת ישראל יקרה!
יופייך נמדד בצניעותך, אנא שמרי על כבודך, אל תלכי כאחת הגויות שבושה אינן יודעות, כי את בת של מלך מלכי המלכים בורא עולמים, אנא שמרי על צניעותך, ובכך תכבדי את מעמדך.
ואמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'אין לך יפה מן הצניעות'.
האם האופנה של גויה מפריז – טובה יותר מהאופנה של שרה אמנו הצנועה והחסודה?
שמרי על צניעותך, ובכך תכבדי את עצמך.
י'
בורא עולם אוהב אותך
את ! שומרת על צניעות ? ואיך ההתנהגות ? עלייך לדעת אחות יקרה כי מלא כל הארך כבודו כשאת בחדר לבד
את לא ל ב ד ! אז איך ההתנהגות ? הנסיכה לא צועקת ברחובות נכון ? וגם לא הולכת בלבוש לא הולם את "כבודה" ? 😉
איך יראה הדור הבא ? את צריכה לגדור את עצמך בצניעות !
כי איך שאת תראי ככה ייראו הבנות שלך , איך תמנעי מהבנות שלך להגיע למצב הזה ? השאלות מהדהדות בראש אבל התשובה ידועה ..
צניעות ! הרי מי אלו האימהות שלך ? שרה רבקה רחל ולאה.. את בטח מתארת לעצמך איך הן היו לבושות ואני בטוחה שהם לא שמו פאות .
אם את צנועה דעי לך שיבוא היום שאת תרקדי עם האימהות ! המדרש אומר שלעתיד לבוא האימהות ירקדו על כל הבנות יעשו להם מעגל וירקדו מי רוצה להפסיד את המעמד הזה ?!
אומר המדרש : עתידה בת קול לפוצץ ולהכריז כל מי שיתבזה לכבוד ה' מי שלעגו לו יקום ויטול שכרו ! מי תקום שרה אמנו ? לא .. מי בזה אותה ? רחל , לאה ? בת שבע ? מי תקום ?
נשות הדור הזה יקומו כל מי שהיה לו קשה ובכל זאת ! התעקש למען ה' יתברך ! ואז הקב"ה איזה כבוד גדול "את בתי .. נסיכה שלי .. אושר שלי .. בת שלי יקרה !" ישתבח בה .. !
יש מבול של צרות ! המחלה הארורה הפריצות האיומה כל התועבות למיניהם ! את קובעת ! בידייך לשנות את המצב!
בעלך יעריך אותך יותר !
תצילי את עצמך , שמרי על צניעותך !
יא.
מעשה שהיה
היה מנהל מוסדות ספרדי שקיבל הוראה ממרן הגב עובדיה יוסף זצ"ל שהמורות בעבודה תלכנה רק עם מטפחות או כובעים.
לימים נצטרך למנהלת ממגזר מסויים שתסדר לו מספר דברים בהנהלה, אך בעייה גדולה רבצה לפניו בשעה שהודיעה לו המיועדת שעם פאה היא יוצאת אפילו רק לשפוך זבל (בעיני זה מוזר…) ועל אחת כמה וכמה שלעבודה חייבת היא פאה.
וכמעט נפטרה לדרכה. אך בחוכמתו הרבה הגיש לפניה צלחת עם סוכריות עסיסיות וריחניות למען תערב לחיכה, באיזה כשרות זו? שאלה הגברת. ענה לה המגיש אין בזה כשרות ואדרבה קניתי זאת בעיר העתיקה. (כמובן שהיתה לו כשרות מהודרת) פני הגברת התעוותו ופצחה בתמיה למה אתה מכשילני?
ענה לה מדוע זוהי הכשלה? הרי סוכריה זו כשרה בדיעבד שכן היא עשוייה מסוכר ומעצבי טעם וכו. ולדעת כו"ע (צריך לבדוק זאת) נותן טעם לפגם מותר.
בתירוצי סרק נסתה הגברת להתחמק מלאכול את הסוכריה.
אך המנהל היקר מפנה אליה שאלה רטורית שנונה, מדוע הינך חובשת פאה? שלדעת רוב פוסקי דורינו (אני לא נכנס לראשונים שקטנם עבה מכרסי ולדעת רוב הפוסקים הם אסרו) היא אסורה, הרי זה יותר גרוע מהסוכריה המדוברת.
השאלה שלי מדוע כשמרן הגרי"ש זצ"ל הורה לאיסור הפאה מחמת עבודה זרה, כולם שרפו את הפאות וכו', ועכשיו כשמרן דיבר על חוסר בצניעות בחבישת פאה ועל האיסור בדבר כולם/ן מתחמקים ומעלימים עין מהפסק? ןכי עבודה זרה קשה מגלוי עריות? הרי כנסת הגדולה ביטלו את יצר העבודה זרה ואילו את יצר העריות רק החלישו במעט (סימאו את עיניו), אך מה לעשות היצר חזק יותר מכולם,
הרב בן ציון אבא שאול זצוק"ל אסר את הפאה, וכששאלוהו מדוע אישתו חובשת פאה? ענה להם שאלתם אותי אם מותר או למה אשתי חובשת? כך נשמע מתלמידיו הנאמנים.
סיפורים וסגולות מהבבא סאלי זצוק"ל שומעים ומדברים אודותיו ונוהרים לקברו, אך לא שומעים לדבריו "שאשה שחובשת פאה נוכרית מכינה עצי הסקה…" וכששאלו על אנשי ביתו ענה גם להם יש מקום שם…
ליצר טענות רבות למה מותר אבל ברור שככל שיש יותר קדושה השכינה יותר שורה כדברי רש"י. לכן צריך לחשוב מה עדיף ומה רצון ה' באמת.
יב.
לכל בנות ישראל היקרות לובשות הפאה ולובשות המטפחות:
אכן צריך לזכור דבר אחד! יכול שאשה עם פאה תיהיה יותר צדקנית מאשה עם מטפחת ולהיפך, לא הכל מתחיל ונגמר בפאה…
אבל!
אני חייב לאמר , ואני פונה לכל בעלת פאה או מטפחת ( בת ישראל מדהימה אני בטוח)
את בטח עושה צדקות, את בטח עושה מעשים טובים, מתפללת ואוהבת את השם
אבל צריך לדעת דבר אחד בברור ואני לא מצדד בשום צד פרט לאמת.
כל בת ישראל שקורא בשעה זו את מה שאני כותב
צריכה לשאול אך ורק את עצמה בלב כנה ואמיתי
האם אני באמת באמת לא מודעת לאיך שאני נראית עם פאה בעיני הגברים?
או האם אני באמת לא יודעת איך המטפחת המפוארת ומלאת הצבעים שלי נראית?
כי תיהיי בטוחה בת ישראל טהורה, מה שאת יודעת עמוק בלב ומשתדלת להדחיק
למעלה עוד זמן לא רחוק…
(רוב הקברים מלאים באנשים שרגע לפני שמתו חשבו כמונו שיש זמן…והמוות רחוק ולי זה בטוח לא יקרה וחס וחלילה וכו…)
יראו הכל באמת שלא משתמעת לשני פנים.
אם את מספיק כנה עם עצמך , תיהיי מוכנה לרגע המפגש עם הבורא
זה שהתפללת אילו שנים ועשית למענו מצוות והתאמצת כל כך!!
כי אבא שלנו, הצדיק,.הקדוש ברוך הוא שמו וכבוד שמו
מביא בדין את כולנו בסוף………………………על כ-ל! נ-ע-ל-ם
בזכות הנשים הצדקניות נגאל כולנו בקרוב
כמאמר הכתוב
"בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ובזכות נשים צדקניות עתידין להיגאל
יג.
דברי הגר"ש שבדרוןן זצ"ל עוד מלפני עשרות שנים (ניתן לשמוע בטל 0732338800)
מורי ורבותי! אני אספר לכם סיפור אמיתי, הלואי שלא היה אמיתי וזה לא עובדה אחת, אלא כבר שמעתי כמה וכמה עובדות.
לפני אולי עשרים וחמש שנים באה לביתי אשה אחת ודיברה עם אשתי שעה שעתיים שלוש, כמדומה זה היה ארבע שעות, אני ישבתי ולמדתי, אבל חשבתי אחת מדברת כבר ארבע שעות פה, ולא נתנו לה שום דבר אכילה ולא שתיה, אמרתי לאשתי אולי תתני לבחורה הזאת קצת לשתות לאכול..
ארבע שעות, אז היא שמעה את זה ואמרה: לא, אני הולכת לביתי, אוי ואבוי! מה פירוש לביתי? היה לה בעל!, אז סוף כל סוף הבנתי שיש לה בעל…
אז למה היא נראית כמו בחורה? נו, אתם מבינים את העניין?…
כן זה צחוק! זה צחוק?! זה לא צחוק!!! רוצים להראות כבחורה! הרצון הזה טרייף! טריפה!!!
התורה אמרה "ופרע ראש האשה", בזיון! עושים לה בזיונות לסוטה, מהבזיונות שעושים לה, פורעים את ראשה,
והיא רוצה להיראות כך? ה.. האשת תלמיד חכם הזו רוצה להיראות כמו סוטה! לאו דוקא כנשואה, אלא כבחורה?!
או יותר טוב לומר אשה שהולכת פרועת ראש!
לא, זה לא פאה, זה כמו.. כמו גילוי ראש. "ופרע ראש האשה", נו?… מהדרין מן המהדרין וכו' וכו'…
טיפשה כמותך!!!,
איך יכול להיות שבזה ימצא יראת שמים?! שבזה ימצא קדושה?! איך יכול להיות?!?… אבל זה מחלוקת גדולה בכלל אם מותר לאשה ללכת ברחוב בפאה נכרית או לא, נאמר שהיא פוסקת הלכה כמו שמתירין, אבל האם כך התירו המתירין?! ללכת בפאה כאילו זה לא פאה?!…
וחוץ מזה שיש עשרים וארבעה גדולי ישראל שהם אוסרים, הסבא שלי הגאון רבי שלום מרדכי ז"ל הרב מבראז'ן הגאון הגדול פוסק (שו"ת דעת תורה או"ח סימן ע"ה סעיף ב) שאסור לדבר דברי תורה ואסור לברך ברכה כנגד פאה נכרית (כי יש לפאה דין ערוה וכתוב בתורה לא יראה בך ערות דבר) ורק אם עוצמים את העיניים יש להקל, לא יותר!
אני לא אומר פסק הלכה, תאמר כן מותר מותר מותר, אבל ככה?!
פאה נכרית שיראה לא כמו פאה, כמו בחורה?!
זה חציפות יוצאת מן הכלל!,
מי יכול להראות לי, תחפשו פסק הלכה מישהו מדורי דורות עד הדור הזה, שיביא איזה מישהו למדן שיביא לו פסק כזה שמותר ללכת בפאה נכרית להראות כמו בחורה, חוצפה!!!
והאשה הזאת עומדת בערב שבת, מדליקה נרות, וקודם הדלקת הנרות היא אומרת תפילה להקב"ה אי וי גיוואלד! היא מתפללת להקב"ה?!
הרי התפילה שלה ת-ו-ע-ב-ה!! "מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה"
אם אדם מסיר את אזנו מלשמוע אל גדולי ישראל, משמוע אל ההלכה, משמוע אל המוסר, משמוע אל ההגיון, משמוע אל דברי תורה – גם תפילתו תועבה! הקב"ה יקבל תפילה כזאת?!
בודאי לא! אבל עכשיו בעידן הזה, במגיפה השחורה רח"ל הזאת, מי יודע איזה פורענות דופק בדלת רח"ל, ואח"כ יצאו יאמרו תהלים..
איזה מן חוצפה?! הרי פשוט, מגיפה הזאת מוכרחה להיפסק. ואני מקוה להשם יתברך שאם ירצו אברכים יקחו את זה על כתפיהם, יזכו בזה את הרבים, בעזהי"ת נעשה ונצליח, ובזכות זה בודאי הקב"ה יציל אותנו ויושיענו וישמרנו ונגיע לכל טוב, ולביאת משיח צדקינו בגאולה השלימה.
: הכל עניין של כסף
דברים כואבים בעניין הכשר הפאות שמספרת פיאתנית לשעבר: הכל עניין של כסף… להבין מה זה חילול השם!נקודה שנייה היה באמת העניין הזה של הכשרות. הם(הנשים שבאו לקנות פאה) ביקשו את הכשרות והם רצו לדעת שיש כשרות, אני יכולה לומר מעניין אישי שכנראה הבורא עולם הכניס אותי לנסיון הזה, להבין עד כמה ההכשר הבד"ץ הזה זה הכשר של יצר הרע במלא מובן המילה.
כי בעל העסק שלי הוא אדם – הוא איש של שיא הבהמה שבעולם זאת אומרת זה אדם שהוא מגדיר את עצמו בתור אדם איש בהמה ממש, הוא מתעסק עם דוגמניות, עם פרוצות, עם אנשים שבכלל בכלל… זה מצחיק, עם דוגמניות עם פרוצות ועם בית יעקב… זה זה קצת מגוחך, זה גם היה עוד נקודה שהפריע לי. זאת אומרת איך הוא משווק בדיוק את הפיאות לשלשה אנשים?! זה גם הציק לי. אבל מעבר לעניין הזה הוא פשוט (הסוחר החילוני) כל הזמן נתן לי להבין מה זה חילול השם! הוא כל הזמן נתן לי להבין איך בן אדם שנמצא בעולם הבהמה רואה, רואה את החילול השם בהתגלמותו.
המשגיח פנה אליו ואמר לו תראה אתה, את העסק של הפאות האלה היוקרתיות של אירופה הכשרת! אתה רוצה להכשיר גם את העסק השני שלך?? אז הוא אמר לו בצורה הכי כנה הוא היה אדם מאוד מאוד כנה הוא היה מעולם הבהמה אבל הייתי מאוד מאוד שמחה אם הרבה אנשים בעולם החרדי היה להם את הכנות שלו. ואז הוא אמר רגע! העסק שלי הוא לא כשר!! אני מביא גם שיער מהודו, מסין מכל מקום. אז הוא אמר לו אז מה?! הכל עניין של כסף! במילים האלה… הוא (הסוחר החילוני) הרים אלי טלפון ואמר לי תראי לאיזה עולם את משתייכת?!"
פאנית לשעבר מספרת המעצב שיושב בחנות, וכל הנשים הצדקניות שבאות למעצב ורוצות פאה כמה שיותר טבעית, כמה שיותר קשורה לידי אומן כמה שיותר שטוחה כמה שיותר שיער טבעי כמה שיותר לא מתנפח… זה הציק לי אני לא גדלתי בבית חרדי ממש אני לא באתי מהרקע של הבית יעקב עם השם הכי הכי גדול זה מאוד מאוד הציק לי, זה הפריע לי זאת אומרת איך את בדיוק מנסה להצניע את עצמך כאן, זאת אומרת הם היו מורידות את הפאות, הם היו נראות זועה (סליחה שאני אומרת..) ואח"כ הם היו יוצאות (עם הפאה) והם היו נראות מליון דולר, זה הפריע לי זאת אומרת איפה כאן הצניעות?! למה בעצם אשה שהיא אמורה להראות צנועה, היא צריכה פתאום להראות מיליון דולר זה זה משהו… הם היו יוצאות כאלה זוהרות ומרגישות טוב והכל נהדר.
מעצבת פאה לשעבר מספרת הפאה שאני לובשת היא זאת שגורמת לי לכל היסורים ולכל הסבל שאני סובלת עם ביתי ועוד כל מיני דברים מסביב ואז הרגשתי מין כמו… שהקדוש ברוך הוא שם אותי פשוט על כף מאזנים כביכול מן הרגשה כזו שהוא אומר לי או שפשוט את ממשיכה לסבול או שפשוט את חייבת לקום ולעשות מעשה וכמובן להוריד את הפאה ואז אמרתי אני לא יכולה יותר להמשיך לסבול אני מרגישה שזה מה שהשם רוצה ממני פשוט להוריד את הפאה במילים אחרות הוא רוצה ממני צניעות ואז למחורת בבוקר אני זוכרת שהפאה הייתה מונחת על השידה וככה… הלב שלי ככה נצבט ואמרתי, לא אני לא מסוגלת לשים את הדבר הזה יותר על הראש, אני פשוט החלטתי אני לא רוצה יותר להמשיך לסבול ואני מפסיקה ללבוש את הפאה אזרתי את כל האומץ עם המון בכי ודמעות ביקשתי מהשם שיעזור לי לעמוד מול כל המלעיגים אני רוצה להיות בת ישראל כשרה סערה התחוללה בקרבי הרגשתי פשוט איך שהיצר הרע לא נותן לי לעשות צעד שכזה כידוע כל חומרה והתקדשות בצניעות מקבלים בעולם הבא את השכר הגבוה ביותר זאת אומרת שבעצם אח"כ כמובן זה נודע לי שאשה יכולה לקיים תורה ומצוות שיכולה להקפיד בכשרות שיכולה להקפיד בהמון דברים, אם זה ערב פסח על כל דבר, חומרה על כל דבר… אין סוף חומרות אבל את השכר הגבוה ביותר היא תקבל בעז"ה על צניעות ולכן היום אני יודעת שכמה שהיה קשה לי לעשות את הצעד הזה כי כביכול היצר הרע לא נותן הוא אומר לא עד כאן אם ברגע שאת פשוט אני נותן לך את זה אז גמרנו אין לי מה לעשות בעולם כאילו גמרתי את התפקיד שלי איתך ואם אני זוכרת את המלחמה העצומה הזאת היא איך שהיה לי וברוך השם הקדוש ברוך הוא באמת עם המון תפילה עזר לי להתגבר על זה.
"הפאה שלך פשוט מהממת!
אוהבת מחמאות? מי לא?
השאלה כמה את מוכנה לשלם בשביל זה. 1000 ש“ח, 2,000 ש“ח, אפילו 5,000 ש“ח ויותר.
אך האם היית מוותרת על חלקך לעולם הבא בשביל זה?
מה פתאום! זה כבר מחיר כבד מדי.
דעי לך שאת המחיר הכבד כבר שילמת ברגע שיצאת לרשות הרבים בפאה.
מחטיאי הרבים אין להם חלק לעולם הבא!
גם אם לא תמשיכי לקרוא את השורות הבאות, אין זה משנה את העובדה שאת מחטיאה את הרבים.
גם אם הרבי שלך פסק שמותר, וגם אם בעלך מתעקש, זה גם לא משנה את העובדה שאת מחטיאה את הרבים
. האם היית מכניסה לביתך עוף שמאות פוסקים קבעו שהוא טרף ורק כמה פוסקים בודדים קבעו שהוא כשר?
מדוע דווקא בעוון החמור של עריות והחטאת הרבים משדלנו היצר להתעלם ממאות פוסקים גדולי עולם?!
כל יציאה שלך לרשות הרבים בפאה, כל הבטה בך בוראת לך פרקליט רע – מלאך חבלה.
וכל מלאכי החבלה שנבראו ממך מחכים ליום פיקדונך להיפרע ממך!
את מסלקת שכינה מעם ישראל!
את מביאה מחלות, פיגועים ואסונות!
את גורמת לגלות השכינה!
את מעכבת את הגאולה!
כן, את!
וכל התהלים והמצוות שלך לא יעזרו לך כנגד החטאת הרבים וחילול השם.
כל התורה של בעלך הולכת לסטרא אחרא כשאת מחטיאה את הרבים בפריצותך.
גם אם כל השכונה הולכת כך אין זה משנה את הדין אצל מלך מלכי המלכים.
את יכולה להיות בטוחה שכל התירוצים שלך לא יעמדו לך ביום הדין.
לסיכום, תתעוררו! לא משנה כמה רבנים יפסקו שאסור וכמה יפסקו שמותר ומהם הגדרים…הרי במילא תמיד יהיו מחלוקות ודעות מנוגדות. הן בנושא "הפאה הנוכרית" והן בנושא צניעות הבגדים וכהנה וכהנה.
זה לא יוביל לשום מקום. הגיע הזמן לעשות חשבון נפש! כל אחת מאיתנו. כי פאה נוכרית לא עושה אותך עובדת השם נקודה.
ולכל אותן הנשים שמעטרות את ראשן המבולבל בפאות שעולות אלפי דולרים פלוס מינוס…
לכל הנשים היקרות, חס ושלום שלא תרוצנה לקנות את החזיר בהכשר וועדת הרבנים (?) שמפקחים(?) על העיתון החרדי (?), כי אם כן אתן יכולות להסתובב ברחוק בשקט. אף אחד לא יחשוד בכן שאתן נשואות, ואם תרצו, גם יציעו לכן שידוך! ..
הייתי ממליצה לא לחכות לפסח ולא ללג' בעומר, וכבר בראש השנה הקרב ובא עלינו לטובה, לעשות ביעור חמץ גם בבית (חוץ מהביעור בלב) ולבער את הפאה המיותרת ולשים על ראשה כתר מלכות
(כיסוי ראש) כיאה לבת מלך, וטוב שעה אחת קודם.
אל תפסידו את הרכבת!
המהרש"ם הכהן על התורה זי"ע כתב: שהקדוש מקאשנייב שאל את אחיו הקדוש "במה נלך לקראת משיח? כי החסידים ירקדו לפניו והוא ישאל אותם על כל המאדאס הארורים שהולכות הנשים ומדמות עצמן לנשות עכו"ם וישאל כל אחד ואחד כאיזה ערלית הולכת אשתך? ולא יוכלו לענות כלום למשיח, ואמר שכוונתו על מה שהולכות נשים בטעם עכו"ם בשייטל (פאה) ובכה על זה הרב מקאשנייב מאוד".
מסר מרב… שליט"א בכנס נשים בירושלים
מפאת כבוד הנפטרים והאלמנות הסיפור פורסם ללא שמות (השמות שמורים במערכת).
היום בימינו בעולם הישיבות, בעולם התורה לצערנו הרב יש הרבה נשים שלא מקפידות בנושא של כיסוי הראש.
כשאני התחתנתי היינו גרים בשכונה בירושלים ואחת השכנות היתה לובשת פאה לא כל כך צנועה בשכונה לא כל כך חרדית. תקופה קצרה לאחר החתונה שלה היא חלתה במחלה הידועה ולאחר מכן היא עברה ייסורים קשים ומרים ובסוף נפטרה. וקיבלו שם כל הנשים על עצמן, באותה השכונה שגרנו, כיסוי ראש.
האמת שלא הייתי מעיז להגיד את זה … לפני בערך שנתיים נפטר תלמיד חכם גדול פתאום, הייתי קשור איתו והיה כואב לי מאוד הפטירה שלו. הייתי מתפלל כל פעם לעילוי נשמתו.
יום אחד הייתי אצל מורי ורבי הרב הצדיק … שליט"א, אמר לי תשמע תלך לציון של אותו תלמיד חכם ותתפלל שמה לעילוי נשמתו. אני הגעתי לציון התפללתי ובלילה הוא בא אליי בחלום ואמר לי "תדע לך הסיבה שנפטרתי מן העולם זה בגלל שאשתי היתה לובשת פאה נכרית" – והוא אמר לי – "תשמע יש עוד תלמיד חכם אחד שעומד לקבל איזה ייסורים וגם הוא עומד ללכת מן העולם בגלל שאשתו הולכת עם פאה, וזה יהיה לך סימן תוך כמה חודשים תשמע שהוא גם חולה". לצערי הרב אותו תלמיד חכם, אכן חלה ונפטר.
מחלת הסרטן בגלל הפאה
הבית אהרן אמר “גודל התפשטות המחלה הידועה (סרטן) בעולם היא כגודל התפשטות פירצת הפיאה נכרית בעולם” (מפי הרה”ח ר’ חיים אשר לדרמן זצ”ל)
אשה שאלה את הרב הגאון בן ציון מוצפי שליט"א:
"בעלי קנה לי פאה חדשה לחג פסח,
מה עליי לברך ?"
'ברוך דיין האמת'
גודל מעלת הצניעות
רוצים אנו להרחיב את הדיבור ולהראות את גודל מעלת הצניעות וכדי להכיר את מעלת הצניעות נביא את מה שכתוב בספרים הקדושים, איך שרבי שמעון בר יוחאי בספר הזוהר כתב וגם ספרים אחרים.
קודם נביא מדרש שהשם משתוקק ורוצה להימצא בעולם, וכאן נביא איך זה נראה כשהשם נמצא בעולם הזה, ברחוב. נכתוב את זה כמו שמצאנו בכמה הזדמנויות.
איך נראה רחוב: רואים אנו רחוב מלא באנשים לא נקיים, מלא פריצות, בעלי עברות ומובן שברחוב נמצאים מחנות גדולות של קליפות ומזיקים, בגמרא ברכות כתוב שהקליפות הם כל כך הרבה, שעומדים אחד על השני בכמה קומות ואי אפשר לתאר איך שזה נראה ומה גודלו של צער הקדוש ברוך הוא כשנמצא בין המחנות, את זה אי אפשר לכתוב ושכל האדם אנו יכול לתאר זאת.
ומיד מכריזים בכל העולמות – "שהמלך בצער" וכשהמלך בצער, כל העולמות וכל הנשמות בגן עדן וכל המלאכים מכל העולמות בצער וכל העולמות רועשות.
ואז עוברת בת יהודית ברחוב כשהיא לבושה בלבוש צנוע,
ובספרים כתוב כשיהודי הולך על פי תורה הולכים איתו מחנות גדולות של מלאכי השרת וכוח גדול של קדושה וכשהקליפות רואות את גודל כוח הקדושה נופל עליהם פחד נורא ובהלה גדולה ובורחים לכל הצדדים דורכים והורגים אחד את השני.
. הקדוש ברוך הוא מביט על כל זה ושמחתו כביכול אינו נתן לתאר, שמחה עצומה של נקמה בשונאים והמצערים נשמדים. והקודש ברוך הוא עובר ברחוב עם היהודי בגאווה ככתוב בתהילים "ד' מלך גאות לבש" כשכבוד שמים נישא אז לבוש ד' גאות.
ואז בשמים מה קורה? לא ראינו זאת רק נביא מהספרים הקדושים כמו גם בספר הזוהר, ואז יוצא כרוז בשמים – "המלך בשמחה" – כל המלאכים והנשמות מביטים מטה לראות מה קורה ורואים את כל שונאי הקדוש ברוך הוא נשמדים ורואים איך שהם רצים בבהלה והנקמה גדולה לא לתאר ורואים את כוח הקדושה מנצח את הקליפות ושלהבת גדולה מסתובבת ברחובות ושולח קרניים לכל הצדדים קרני האור משמידים את הקליפות. הקדושה שוררת ברחוב השמחה בכל העולמות גדולה.
ואז נשקט בכל העולמות וכולם שומעים מה שמודיעים – "שהניצחון של הקדושה והשמחה ההיא גרמה בת יהודית, שעברה ברחוב בלבוש צנוע והשם שלה הוא פלונית בת פלונית" – וכולם רושמים את השם ואחרי מאה ועשרים שנה ששומעים את השם באים לקבל את פניה ולחלק את הכבוד שמגיע לנשמה שעשתה את השמחה הגדולה למלך ולכל העולמות והכבוד והוד והדר שנחלק לנשמה כמעט אנו יכול לתאר זאת ולכתוב את כל זה.
מה היה מגורמי השואה הנוראה!
שמעתי מפיו של המשב"ק של הרה"ק ר' שמחה בונים מאוטווצק זי"ע – בנו של הרה"ק ר' מדלי מוורקא זי"ע, אחיו של הרה"ק ר' יעקב דוד מאמשינוב זי"ע, ראש שושלת אמשינוב, – שלפני עלותו לארץ הקודש – בשנת תרמ"ז – נתאספו כל גדולי האדמורי"ם בביתו להיפרד ממנו, מצד אחד ישב הרה"ק בעל ה"שפת אמת" מגור זי"ע, ומצד שני ישב הרה"ק מאלכסנדר זי"ע, וכל החדר היה מלא בגדולי הצדיקים שבפולין, עד שלא הניחו לשום גבאי להיכנס לחדרו הקדוש מאפס מקום. ובאותם רגעים נעלים טרם עלייתו לארה"ק, נעמד ר' בונים מאוטווצק זי"ע, ואמר לכל הצדיקים המסובים שם: הנני רואה שהחלה להתפשט פריצות של לבישת 'פעל' (כעין חתיכת עור של כבש עם מעט צמר שהי' דבוק לעור, והניחו אותה בקצה המטפחת במקום שערות) דעו לכם שאם לא יעצרו פירצה זו, יבוא יום ויתחילו הנשים ללבוש ר"ל פיאות הדומות לשיער ואז יקום גוי ויחריב את העולם, וישמיד היהודים רח"ל. – כה דיבר הרה"ק, יותר מחמישים שנה לפני השואה הנוראה!- וידוע ששנים מועטות לאחר מכן היתה התדרדרות עצומה בענייני יהדות בפולין ובשאר אזורי אירופא, וגם בנושא כיסוי הראש חלה נסיגה נוראה, והסוף המר ידוע לכולם רח"ל. (מפי אחד מגדולי האדמורי"ם שליט"א שהורה לפרסם סיפור נורא זה)
כל השולחנות ערוכים לקראת ביאת המשיח
זוגתו של אחד מחשובי הציבור בעיה"ק טבריה נקטפה לאחר הרעלה לבית עולמה נ"ע, לפני שנים מועטות. לפני כמה חודשים נכנסה בתו היתומה בשעה טובה לחופה, בשבועות האחרונים ראתה הכלה את האמא ע"ה מופיעה לקראתה בחלום ברור וכה אמרה: "דעי לך ביתי כי בשמים כבר כל השולחנות ערוכים לקראת ביאת המשיח, וממש אנו נמצאים ברגעים אחרונים לקראתו, רק הבעיה שמעכבת את ביאתו היא הפאה שאת שמה על ראשך, וכן כל אותן נשים אשר שמות פאה על ראשן מעכבות שהוא לא יכול לבוא", הכלה ניסתה להתווכח עם האמא, שמא תלך בפאה צנועה מאד וקצרה, אולם האמא התעקשה ואמרה שוב ושוב: "בשמים לא אוהבים את הפאה, לא ארוכה ולא קצרה, הכל פריצות ואסור!" בבוקר קמה הכלה מבוהלת, וכמובן זרקה את הפאה, והולכת כיום כרצון הבורא. (050-4113653)
סיפור התחזקות מהאדמו"ר הבבא סאלי זיע"א :
מעשה שהיה, אחת מבנות המשפחה (של הבבא זיע"א) החלה ללבוש פאה נכרית, בעלה שהתנגד לכך בכל תוקף, העלה חרס בידו. בצר לו ניגש לרבינו (הבבא סאלי זיע"א) והתלונן על אשתו, שהחלה ללבוש פ אה נכרית. רבינו כינס את כל בנות המשפחה עם הרבנית, והחל להטיף מוסר בגדרי הצניעות, הלבוש, וחומרת גילוי הראש לאשה וכו'. בסיום דבריו אמר רבינו: "כל אשה הלובשת פאה נכרית ואפילו רק חתיכת פאה, מכינה לעצמה חומר הסקה, שבו ישרפו אותה בגיהנום, אי אפשר לרמות את הקב"ה. לדעת תורה את לא יוצאת ידי חובת כיסוי ראש, נקודה".
בצאתן מחדר רבינו, אמרה אותה אשה: נו, לא כל כך נורא, וכי כמה חומר הסקה יש בפאה נכרית, הרי השערות דולקות רק שניות אחדות ותו לא…
מעת שפלטה מילים אלו מפיה, החל ראשה של אותה אשה לכאוב כאבים עזים ביום ובלילה, ולא נמצא מזור לכאב ראשה. החלה האשה לפשפש במעשיה, ותלתה את כאב ראשה בדיבורה האוילי והשטותי. חזרה האשה יחד עם בעלה לרבינו ואמרה: "רבינו! חטאתי, עויתי, פשעתי, דברתי בלשוני דברים, אשר לא ייאמרו על דברי כבוד תורתו, והנני מבקשת סליחתך". אמר לה רבינו: אם תקבלי עליך לכסות את ראש במטפחת, בלי כל חכמות והמצאות, יחדל כאב ראשך ונסלח לך!.
חזרה האשה לכסות את ראשה במטפחת, ומיד חדל כאב ראשה!.
(ספר סידנא בבא סאלי חלק ב' עמוד ע')
נשמע סיפור זה גם מפי אחת מבנותיו של הבבא סאלי שנכחה במקום
כידוע שאנשי חברה-קדישא חווים דברים נוראים שע”פ תקנון חברה-קדישא מנועים הם מלספר מפני כבוד המתים, אך רבים המה הסיפורים הידועים לאנשים הקרובים להם מענייני שכר ועונש המתגלים באופן נורא מיד עם צאת הנשמה עד אחר הקבורה,
לפני כמה שנים אירע דבר נורא בהר המנוחות בעת קבורת אשה מכובדת פאנית שעסקה במכירת פאות וסירוקם, במעמד רבים, בני משפחה ומכרים, אשר עמדו המומים ונדהמים, סמר בשרם מפחד ורעדה מהמראה הנורא הקורה מול עיניהם, כל עצמותם רעדו וארכבותיהם דא לדא נקשן, ועד עתה אחר עבור שנה מאז, לא מש המראה מזיכרונם וסיוטי לילה חוזרים ונשנים עליהם.
אחד הנוכחים ת”ח מופלג סיפר בחיל ורעדה לכותב השורות גופא דעובדא אשר ראו עיניו ולא זר. מיד עם הורדת הגופה אל הקבר ולאחר הכיסוי מעל גבה בבלוקים כנהוג, עוד לפני שהספיקו החברה-קדישא להחזיר את תלי העפר הנערמים סביבות הקבר למלאות את החפירה ולכסות את הקבר – הנה הופיעו פתאום המון נחשים מכל הצדדים, זוועה אחזה את כל הנוכחים בראותם את כל הנחשים הזוחלים במהירות נוראה הישר אל תוך הקבר, ביניהם נחשים ענקים באורך כ-2 מטר אשר זינקו לתוך הקבר ברווחים שבין הבלוקים, צמרמורת אחזה את הנוכחים בראותם נחש ענק שנפשט עורו כשהשחיל את עצמו דרך סדק צר לתוך הקבר, מה נורא היה המעמד לראות משפט כאמור (תהלים קיט, צא) למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך ואחז”ל (נדרים מא.) שהכל נעשים שלוחים להיפרע ממנו. לא יוכל הנייר להכיל התעוררות התשובה שהייתה שם, כי אית דין ואית דיין והוא רחום יכפר עון ולא ישחית וגו’.
בהקדמה לספר “ארי שבחבורה” (להגה”ק בעל “אריה דבי עילאי”) מובא בזה הלשון: “נודע מעשה נפלא שאירע בווישניצא, אשה שהלכה בגילוי שערות ראשה שבקה חיים לכל חי, ואחד מבני החברה קדישא אשר עסק בקבורתה, נפל כיסו מלא מעות וכתבים בארונה של הנקברת ולא הרגיש בו, אחר שראה שנאבדו לו כיסו וכתביו ולא מצאם, עלה בדעתו שודאי נקברו בעת עסקו עם האשה הנקברת, והלך אל רבינו להתיר לו לפתוח את קברה להציל את הונו וכתביו הנחוצים לו, השיבו רבינו כי רק באופן זה מתיר לפתוח קברה, באם הוא ובית דינו וכל בני העיר יעמדו שמה, ולמחרתו נאספו כולם כאחד ופתחו הקבר ומצא הלה את מעותיו וכתביו, אולם למראה עיניהם חרדו ואחזתם רעדה לראות את האשה הנקברת לא מזמן, איך ששערות ראשה היו תלושים ופיה היה סתום מהשערות, ועל קרח ראשה היו תולעים רבים מסודרות באותו תואר שהיתה מסלסלת תלתלי שערה בחייה, ר”ל, רבינו הרים קולו באותו מעמד ועוררם לתשובה איך שיחרדו מיום הדין, כי מאת ה’ היתה זאת להראות לעין כל את חומר איסור פרוע רא ש באשה” (סיפור זה הובא באריכות גם בספר שולחן העזר סי’ ט’ סוף סק”ד עיין שם).
העיד אחד מחסידי ברסלב שאשתו היתה הולכת עם פאה, אך שמע פעם את הגה”צ ר’ שמואל שפירא זיע”א שהתבטא בצער ובכאב: “עדיף שהבעל יוותר על כל הקיבוץ הק’ של ראש השנה של האדמו”ר מוהר”ן מברסלב זיע”א, וילך לו להתפלל מניין חטוף בשטיבלאך במשך כל ראש השנה! ובלבד שאשתו לא תלך עם פאה נוכרית!”
באותו רגע ששמע אותו אברך דברים אלו הבין עד היכן הדברים מגיעים, וב”ה תיכף השפיע בביתו להסיר את הפאה, וזכתה זוגתו ללכת במטפחת.
ומי שקצת שמע את המסי”נ של הרב שפירא זצ”ל לקיום דברי רבו הק’ ר’ נחמן מברסלב זצוק”ל, והיאך שהיה מוכן למכור את כל העוה”ב שלו עבור שימכרו עבורו ‘תיקון הכללי’ בציון רבו הק’ (כמפורסם), ובכל זאת התבטא בכזו צורה מדהימה, אין זאת כי אם רצה להמחיש בפועל כמה פריצות וחוכא וטלולא וצער עצום נגרם לאבינו שבשמיים מכיסוי ראש בפאה, אשר למעשה כל בר דעת מבין שי איך ייתכן לכסות הראש משום צניעות בדבר אשר גורם בדיוק פעולה הפוכה,
ולא בחינם התבטא ר’ שמואל ביום הפורים, אשר בו ‘נכנס יין יצא סוד’, באותם רגעים נעלים לא שכח אותו צדיק לעורר ולזעוק בקול רעש גדול בזו הלשון:” איסטאן דעם ט-ר-י-פ-ה נ-ע-ם פ-א-ר-ו-ק-!” (=להסיר את הפאה הטריפה!).
שח בעל העובדה בעצמו (שהיה נכנס ויוצא בבית מרן הגה”ק הגר”י כדורי זצ”ל כמעט בכל יום): אירע פעם ששלוש נשים הגיעו, כל אחת מהן בנפרד, לאחד ממקורבי הרב זיע”א אשר היה נכנס תדיר לבית הרב, וביקשוהו שיבקש מהרב שיברכן, היות ומחלה קשה מקוננת בתוכן וזקוקות להרבה רחמי שמיים. הלה אכן עשה כבקשתן. והנה לאחר כמה חודשים נודע לו כי אותן שלוש נשים נסתלקו לעלמא דקשוט. אך מה שהפליא אותו ביותר היה ששלושתן נפטרו באותו היום ממש!! בהתבוננות נוספת שם לב שלשלושתן היה אותו שם!! (איננו נוקבים בשם כדי לא לגרום ח”ו לחלישות הדעת לנשים ששמן דומה). הלה, שהיה בצער גדול מכך, נכנס לקודש פנימה, ושאל בחרדה: “רבנו, מה סיבת פטירתן של שלוש נשים אלו?”, הרב השיב: “כך היתה גזירת המלך!” הלה לא הרפה ושאל שוב ושוב: “שלושתן נפטרו באותו יום ולשלושתן אותו שם. מה הסיבה לגזירות כה קשות ה”י?”, משראה הרב כי הלה לוחץ אמר: “דע לך, כי אותה מחלה קשה הנפוצה מאוד בימינו הינה יורדת לעולם בגלל חבישת ‘פאה נוכרית’ והיא מורידה לעולם את המחלה ה”י, ופעמים היא פוגעת באשיה החובשת עצמה ופעמים זה משפיע על אנשים שאין להם קשר לזה, כי כבר ירד הדבר לעולם”. והוסיף ואמר: “תראה כי בטיפולים מסוימים במחלה הזו נושר השיער-לרמז מן השמיים: שיער כנגד שיער!”, ומוסיף אותו מקורב שמרוב שהיה המום מכך שח זאת בפני הגה”צ הרי”ח סופר שליט”א אשר הזדעזע ואמר:”כך אמר הרב כדורי? נורא נוראות!”
אמר מרן רבי שלמה זלמן אויערבאך זצוק"ל: "הדבר הראשון שיעשה מלך המשיח שיתגלה הוא שיבער את הפאה הנכרית מן העולם" (מהנשים שלא יזכו לבער את הפאה לפני בואו רח"ל)
מעשה ביהודי שדיבר עם הגה"צ רבי בנימין רבינוביץ זצוק"ל, ובתוך השיחה דיבר רבי בנימין זצוק"ל בענין ביאת משיח צדקנו, ושעלינו לחטוף עכשיו כל מה שאפשר לעשות נחת רוח להש"י, כי כל הדורות וכל העולמות ממתינים על כל פעולה טובה שלנו. נענה אותו יהודי ואמר, שאם לא היו קיימים אותם רשעים הרודפים את שומרי התורה והמצוות, אזי בוודאי כבר מזמן היה המשיח צדקנו מתגלה לגאלינו. וכך האריך אותו אדם לדבר בעניין זה, שהכל נגרם על ידי אותם הרשעים שלוחמים נגד שמירת התורה והמצוות רח"ל. נאנח הגה"צ רבי בנימין זצוק"ל, ואמר בכאב רב אל אותו יהודי, "ואני אומר לך, שאם לא הפאות והפריזעט'ן של הנשים של שומרי התורה והמצוות, אזי היה משיח צדקינו ממזמן מתגלה לגאלינו. שמע לדבריי, ותפסיק להטיל ולהשליך את הדבר על הרשעים, דע לך, כי הדבר לא תלוי בהם, אלא עלינו לדעת שהדבר תלוי בנו,כי כל השתדלות שנשתדל ונפעל להסיר את הפאות ואת הפריזעט'ן, לקיים את מצות כיסוי הראש כרצון הש"י הצניעות, היא זו שתקרב את הגאולה"!
אישה יקרה, הצטרפי גם את לנשים הצדקניות שבזכותן עתידים להיגאל
קבלי על עצמך צניעות בביגוד ולבער עוד היום את הפאה הנכרית
ולכסות את ראשך במטפחת צנועה כדרך האמהות הקדושות וכבקשת הצדיקים לזכות עם ישראל ולרפואת כל חולי עמו ישראל
ואל תפסידי את הרכבת!
החוזה מלובלין סיפר: רבינו הבעש"ט היה לו פעם עלית נשמה והתלמידים עומדים סביבו ומחכים שיתעורר וישוב לעולם הזה וסיפר שראה מלאכים עומדים ובונים סיר גדול. וביקש ממלאך אחד שיסביר לו מהות הבנין. והמלאך הגביהו למעלה מן הסיר וראה שהסיר מלא ידים ורגלים. והמלאך הסביר שקרוב לימות המשיח ירדו לעולם נשמות של כפירה ופריצות כמו בדור המבול ודור הפלגה ובשבילם בונים את הסיר הזה לבשל בהסיר הידים ורגלים של אלו הכופרים והמינים והפרוצים.
קבלה מן הנביאים: "מלחמה הנוראה שבעולם, שלא היתה כמותה, תהיה ממש לפני שערי ירושלים – לא ישארו רק קדושים"
וְאֵין זֶה פֵּרוּשׁ מִסְּבָרָא, רַק קַבָּלָה מְקֻבֶּלֶת אֶצְלָם מִן הַנְּבִיאִים, שֶׁהַמִּלְחָמָה הַנּוֹרָאָה בְּיוֹתֵר שֶׁהָיְתָה בָּעוֹלָם תִּהְיֶה מַמָּשׁ לִפְנֵי שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם, בָּהּ יִתְקַבְּצוּ כָּל הָאֻמּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם אֶחָד מֵהֶן לֹא נֶעֱדַר, בְּצַד אֶחָד כָּל הָאֻמּוֹת הַמַּחְזִיקוֹת דָּת נוֹצְרִית, וּבְצַד אֶחָד כָּל הָאֻמּוֹת שֶׁאֵינָן מַאֲמִינוֹת בְּדָת זוֹ, וּמְקֻבָּל שְׁמוֹת שָׂרֵי הַצָּבָא מִכָּל צַד וְאֵיזוֹ אֻמָּה הַנּוֹצַחַת. וְעַל מִלְחָמָה זוֹ נִבֵּא בִּלְעָם בְּאוֹמְרוֹ "אוֹי מִי יִחְיֶה מִשּׂוּמוֹ אֵל", שֶׁיָּבוֹאוּ הָאֻמּוֹת שֶׁבִּשְׁמָם שֵׁם אֵל, וּבְדֶרֶךְ הַטֶּבַע אֵין מָנוֹס לְחַיִּים, וְלֹא יִשָּׁאֲרוּ שָׁם רַק קְדוֹשִׁים כְּמַלְאָכִים, וְעַל זֶה נֶאֱמַר (ישעיה ד', ג') "הַנּוֹתָר בְּצִיּוֹן וְהַנִּשְׁאָר בִּירוּשָׁלַיִם קָדוֹשׁ יֵאָמֵר לוֹ כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים בִּירוּשָׁלַיִם", וּמִי יֶעֱרַב לְנַפְשׁוֹ לִהְיוֹת מִקְּדוֹשִׁים אֵלּוּ שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ בַּחַיִּים. ("אבות על בנים" בהקדמה)
כתב רבינו יונה באגרת התשובה: "צריכה האשה שתהא צנועה ונזהרת שלא יסתכלו בה בני אדם חוץ מבעלה, שהמסתכלים בפניה או בידיה יורדין לגיהנום והיא ענושה בעונש כל אחד ואחד מהם, מפני שהחטיאה אותם ולא נהגה צניעות בעצמה ונכשלו בה" עד כאן לשונו.
וכתב בפלא יועץ (מערכת עריות) הנה באסורין אלו של קריבות דעריות, הנשים נוטלות חלק בראש והן תוסרנה ביסורין וענשים קשים ומרים בגיהני גיהנם וצעקה ואין מושיע לה, כאשר הן גרמא בנזיקין דמגרי יצר הרע באנשים, על ידי שהולכות בין האנשים ומדברות עמהם דברים יתרים. ואפלו אם נקה האיש מעוון שנלחם עם יצרו ונצל מעברה ומהרהורי עברה, האשה ההיא תשא את עוונה, ומה גם אם גרמה לכשל בה בהרהורי עברה, אוי לה אוי לנפשה.
"
מַעֲשֶׂה בְּצַדִּיק אֶחָד שֶׁהָיָה צַדִּיק גָּדוֹל מְאד
שֶׁיָּצָא מִתַּאֲוָה הַיָּדוּעַ לְגַמְרֵי לְגַמְרֵי כָּרָאוּי בִּשְׁלֵמוּת
וְעָלָה לְעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים
וְרָאָה שֶׁמֻּנָּח בְּיוֹרָה חֲתִיכוֹת בָּשָׂר וַעֲצָמוֹת
וְשָׁאַל: מַה זּאת?
וְהֵשִׁיבוּ לוֹ, שֶׁזּאת. הָיְתָה אִשָּׁה יָפָה מְאד מְאד
וְעַל כֵּן, מֵחֲמַת שֶׁהָיְתָה מְחַמֶּמֶת גּוּפָהּ לַעֲבֵרָה
עַל כֵּן מְחַמְּמִין אוֹתָהּ כָּאן
וְרָצָה לִרְאוֹתָהּ
וּמָסְרוּ לוֹ שֵׁמוֹת שֶׁתַּחֲזוֹר וְתִתְחַבֵּר כְּבַתְּחִלָּה
וְרָאָה שֶׁהָיְתָה יְפַת תּאַר גְּדוֹלָה מְאד
וּמִזֶּה רָאוּי לִרְאוֹת גְּנוּת הַתַּאֲוָה הַזּאת
אִם חוֹתְכִין אוֹתָהּ לַחֲתִיכוֹת חֲתִיכוֹת הַאִם יִהְיֶה שַׁיָּךְ הַתַּאֲוָה וְכוּ'?(שיחות שאחרי סיפורי מעשיות)
שמעתי מהריא״ז מרגליות זצ״ל, ששמע מכבוד קדושת מורו ורבו הרבי מבארנוב זצוק״ל, ששמע מכבוד קדושת אדמו״ר הרבי הצדיק הקדוש אליעזר מדז׳יקוב זצוק״ל, שהיה פעם אחת עם אביו הקדוש הרבי מראפשיץ זצוק״ל אצל החוזה מלובלין, ובשבת קודש באמצע השולחן סגר הרבי מלובלין את עיניו זמן רב והתאנח מאוד מאוד ואמר לו אביו הרבי מראפשיץ: ״אליעזר, אל תסיח דעתך עכשיו ושים לבך אל הרבי מלובלין, מה שיאמר עכשיו״.
והרבי מלובלין פתח עיניו הקדושות ובאנחות גדולות אמר :" לבעל שם טוב הקדוש, זכותו יגן עלינו, היתה פעם עלית נשמה, וכשחזר אמר להחבריא: דעו כי ראיתי בשמים, שעומדים מלאכים ובונים סיר גדול ורחב מאוד, ושאל ממלאך אחד: "מה זה הסיר הגדול והרחב הזה"? המלאך הגביהו עד למעלה מן הסיר ואמר לו:"׳מה יש בפנים?" וראה שהסיר מלא ידים ורגלים, והמלאך אמר לו:"דע כי קרוב לימות המשיח ירדו לעולם התחתון נשמות של ד ור הפלגה [מינות וכפירה] ודור המבול [פריצות של נשים שהידים,הזרועות, והרגלים מגולות], ועבורם בונה אני עתה זה הסיר לירד אותם לגיהנום. במיוחד עבור לבשל בסיר הזה אלו הידים והרגלים שלהם". וסיים החוזה מלובלין: ״הנה הבעל שם טוב הקדוש ראה זה החזיון בהעלם, ואנן רואים זאת בגלוי בחוש הראות, כיצד עתה מתחילות לירד נשמות אלו לזה העולם״. סיים ואמר: ״ה׳ ירחם עלינו ועל כל ישראל, שיוכלו לעמוד בנסיונות הגדולים והנוראים האלה בעולם.״ כן יהי רצון אמן (אוצר הסיפורים)
מזה החזיון – יזהר כל אדם לשמור את נפשות בני ביתו וכל קרוביו – שילכו בצניעות, שלא יפלו לבשלם בסיר הנורא הזה בשאול תחתיות יחדיו עם נשמות דור המבול, רחמנא ליצלן!
מעשה נורא מעונש אם ובת שלבשה בגדי פריצות
דע כי יש סוגי עוונות שענשם שתתלבש נפש הנפטר בגוף ותיענש נפשו בלבוש גופו, ולכך, לאחר שנפטר אותו חוטא, מביאים את נפשו בגוף וסובל עונשים משונים. והגוף ההוא אינו גוף כמו של אנשים החיים בעולם הזה, אלא גוף מושאל כדי להיפרע ממנו. ויובנו הדברים על פי המעשה הנורא שכתב בספר "דרכי ה'" ובספר תורת החסידים ועוד, וזה לשונו:
ואספר מעשה נורא שספר לי איש נאמן ולא נחשד לשקר. אשר היה אצל אביו או אולי אצל דודו שהיה דר באיזה ישוב ובא מן הדרך בחברת איזה אנשים ממסחרם ודרכם, ונסעו בעגלה עם סוסים, ועברו דרך השדה, ופתאום שמעו יללה וקול מר צורח בקול גדול: "יהודים, יהודים, בואו ורחמו והושיעו לנו!" ונשאו עיניהם וראו בית אחד עומד בשדה ומשם יוצא הקול, וקפצו כלם מהעגלה, כי חשבו אולי בא אליהם איזה גזלן ורצו להושיע.
האם שורפת את בתה
אבל כשנכנסו לבית, המה ראו ותמהו, כי ראו שם אשה זקנה אחת, ועל הספסל שוכבת אשה צעירה, ושם אש גדול מאד בוער בארץ, ועל האש יורה גדולה, ובתוך היורה הרבה בגדים, והיה מרתיח מאד מגודל האש, עד שהרתיחה עלה למעלה, ולא דברה זו האשה כלום עמהם, רק תחבה ידיה לתוך היורה הרותח ולקחה הבגדים שבשלו וה רתיחו שמה מתוך הרתיחה, ונתנה אותם על האשה הצעירה עד ששרפה בשרה, והיא היתה צועקת בקולות גדולות. ככה עשתה כסדר כמעט בכל רגע, והבינו שאין זה עניין אנושי, ורק מהנשמות הנדחות מעולם התוהו שזה עונשם, רחמנא ליצלן. ונפל פחד גדול ונורא עליהם, ונשמטו אחד לאחד לחוץ.
האם צועקת "רחמו, הושיעו לנו"
וכשראתה האשה הזקנה שהולכים לחוץ, יצאה אחריהם והתחילה עוד הפעם לצעוק בקולות: "רחמו, הושיעו לנו!" ומכח הפחד שנפל עליהם, שכחו שיש להם סוסים ועגלה, וברחו ורצו עד הכפר באימה גדולה, ונפלו שם לארץ ושכבו חלשים כמה שבועות, רחמנא ליצלן. ואחר כך נזכרו שאין שם בזה השדה ולא היה מעולם שום בית עומד שם.
אחר הפטירה יתהפכו האבות והאמהות לאכזרים גדולים, וידונו בניהם בכל מיני אכזריות שבעולם.
וכנראה שהצעירה היתה בתה של הזקנה, שלא גדלה אותה על דרכי הצניעות, וזה היה עונשם – שאמה בעצמה שרפה אותה. וככה יהא בתוקף עוז ביתר שאת לאלו הנשים השחוצות ולמגדלי בניהם בחציפות, ושורפות נשמות בניהם ובנותיהם בחמלה שחומלות עליהם. אבל שם לאחר הפטירה יתהפכו לאכזרים גדולים עליהם, והאבות והאמהות בעצמם ידונו בניהם בכל מיני אכזריות שבעולם. ומצווה גדולה לכל אחד לקרא זאת ולפרש ולספר זאת לנשי זמנינו, למען יכירו וידעו שיש בורא עולם ואינו מוותר כלום וכלום. עד כאן.
העיקר מה שתובעים מהאשה בשמיים זה הצניעות
אמו של הצדיק הקדוש הר’ בנימין רבינוביץ זצ”ל הגיעה בחלום לאחד הבנים בתוך השבעה ואמרה לבנה: “תדע לך שהעיקר מה שתובעים מן האשה בשמיים זה על הצניעות”. האשה הזו התלבשה בתכלית הצניעות עם שַאל על ראשה ושַאל על הכתפיים ובגדים רחבים, וזה תואם למה שכתוב בספר חסד לאלפים: “כמעט כל עונש האשה בעולם הבא וזכייתה בעולם הבא תלוי בצניעות”.
וככה מספרת אשה שחוותה מוות קליני על העונש בבית דין של מעלה על חוסר צניעות :"היצר הרע הביא כל כך הרבה מלאכי חבלה, ושאלתי: “למה יש לי כל כך הרבה מלאכי חבלה? אני לא זוכרת שעשיתי כל כך הרבה עבירות!”. ענו לי: “זה בגלל ששמעו אותך שרה וצוחקת, אפילו שזה לא היה בכוונה, ואפילו שהשירים היו בבית, אבל שמעו אותך!”. לא נזהרת מלדבר בקול ברחוב, וגם בגלל שלא הקפדת על כל מילה מיותרת, כשדברת עם אנשים זרים. ובעניין של לשון הרע ורכילות חשבתי שאיני חוטאת בזה כל כך, אבל בעולם האמת ראיתי את גודל החטא והעונש שקיבלתי, והחלטתי שאם יחזירו לי את נשמתי אז לא אדבר אפילו טוב על שום אדם בעולם, כדי שלא אגיע לידי עבירה זו.
והם באו, כל מיני סוגים של מלאכים שחורים, והם גדולים כולם כמו מתחילת העולם ועד סוף העולם. ויש קליפות שנדבקות על הנשמה של מי שלא הולכת בצניעות.
וככה בתוך הסבל החזק והנורא אני רואה הרבה מלאכים לבנים. ה’ שלח אותם ברחמיו על מנת שאני אראה גם את המצוות שלי. הם לא נכנסים יחד עם הצד הרע, והם לא יכולים לעזור לי, הם רק באים בבית דין של מעלה. וכל מלאך ומלאך אומר לי: תשמחי שעשית את המצוה הזאת ולא את העבירה הזאת, מפני שאם היית עושה את העבירה הזאת – אוי מה שהיית מקבלת.
על כל עבירה נתנו לי עונש מיוחד, שכל רגע של ייסורים שם, זה יותר מ-70 שנה של ייסורים ומחלות הכי קשות בעולם הזה. חוץ מהצער של הייסורים שלא ניתן לתאר במילים, יש צער מאוד גדול של בושה. וזה הרבה יותר מייסורים, כי זה עולם של אמת. וחוץ מהצער והפחדים מהייסורים, יש את הבושה הגדולה מכל עבירה הכי קטנה שאדם עושה. כי בשמים יודעים הכל. ומחשיבים שם כל דבר קטן לדבר גדול. ועל שום דבר לא מוותרים! ובפרט בעניין של צניעות – העונש כל כך גדול ומפחיד! וברוך השם שנזהרתי והלכתי תמיד בלבוש ארוך ורחב כמו שצריך. אבל בגלל שיש לי קול גבוה ודיברתי ברחוב ואדם אחד עבר, שמע אותי והביט בי בלי שהיה לי רצון, אבל הקליפה מהרהורי הגבר פגעה גם בנשמתי שהיא גרמה לו פגיעת הקליפה. ועל זה קיבלתי מכות נמרצות מהקליפות, והסימנים מהמכות נשארו לי גם כשחזרתי לעולם הזה.
הקליפות אינן עושות חשבון, וכולם מרביצים כפי יכולתם, וצועקים בכל מיני קולות משונים ומבהילים ומתריסים: “למה בראת אותי?!”, ואומרים כל אחד ממה הוא נברא וממי הוא נברא. וככה מלווים את האדם. וההרגשות האלה הן קשות, כי מרגישים כל רגע בעולם הבא שהוא כמו 70 שנה! וכל שעה זה אלפי שנים! וכשהחזירו לי את נשמתי, הרגשתי שחייתי אלפי שנים. עד שהתפללתי להשם על זה ובקשתי את רחמיו, כי אני כל כך צעירה ולמה אני מרגישה כאילו אני זקנה בת אלפי שנים, ובקשתי מחילה מאיתו יתברך, וברוך השם, הצער הזה כבר עבר לי. אך עד היום אני מרגישה את הקשר לעולם האמת, ואיני יכולה לשכוח כל מה שעברתי שם.
ראיתי אור גדול של השכינה הקדושה. השכינה הקדושה – זה הקדוש ברוך הוא, אבל לא רואים את ה’, לא יכולים לראות אותו, יראו אותו רק מתי שמשיח יבוא.
וכשראיתי את האור הגדול והיפה, שמעתי בכיות, בכי חזק ונורא, וראיתי איך שהשכינה בוכה. האמת שהשכינה בוכה חזק ונורא יומם ולילה, היא רוצה להביא את בית המקדש, היא מחכה לנו למצוות ומעשים טובים.
ואני שומעת את הבכי של ה’, שהוא בוכה בגלל שאני סובלת. הבכי של ה’ חזק. כואב הרבה יותר, לשמוע את הבכי של ה’, איך שה’ בוכה. אבא שלנו בוכה! בוכה בגלל העבירות שלנו!
למה לחיות בהפקרות?! למה לתת סבל כזה לה’?! למה מגיע לו?! למה אנחנו רוצים רק את התענוגות שלנו, ולא חושבים על ה’?!
נשים יקרות, בנות יקרות! פה בעולם הזה אנחנו יכולות לתקן ולמנוע הרבה גזרות. זו האמת שלנו, זו המטרה שלנו!
הריבונו של עולם שלנו, המתוק והטוב, האבא שלנו, הוא רוצה לתת לנו כל כך הרבה טוב! כתוב שאם היינו מקיימים את התורה הקדושה היינו מקבלים רק שפע וברכות!
ואיך שאני צועקת ובוכה, שמעתי צעקות של נשמה בוכה וצועקת חזק ונורא. וכמה שאני צעקתי ובכיתי חזק עם צעקות ובכיות חזקות ונוראיות, אבל הצעקות שם למעלה והבכיות שם היו כל כך חזקות, שאין דבר כזה בעולם הזה. ושאלתי למה הנשמה הזו צועקת ובוכה כל כך חזק? ואמרו לי: זו נשמה שעשתה הרבה עבירות, ובעיקר לא הלכה בצניעות. וחוץ מהסבל שהיה לה עם מלאכי החבלה, היו לה גם חיות. למעלה בשמים יש את הצד הרע של החיות. לא כמו פה, הרבה יותר! אין מספר להגיד כמה שיש, והם סוחבים אותה ממקום למקום ואוכלים אותה. והצעקות שלה היו חזקות, משהו איום ונורא. מי שהולכת עם צווארון קצת פתוח, קצת שקוף, קצת רועש, או אדום, או חס וחלילה צמוד, או מה שמושך עין או מה שאסור, מקבלים על זה כזה עונש שאי אפשר לתאר.
שמעתי עוד צעקות ובכיות של נשמה, של נשמה צועקת ובוכה, ואמרו לי: זו נשמה שעשתה הרבה עבירות בצניעות והחטיאה את הרבים. ויש לה מלאכי חבלה וחיות, ועכשיו היא בכף הקלע, בכף הקלע לוקחים את הנשמה, מטלטלים אותה ככה חזק ונורא, וזורקים אותה מתחילת העולם ועד סוף העולם. והיא נופלת, ושוב פעם לוקחים אותה וככה משחקים איתה בביזיונות. ומלאכי חבלה רצים אחריה, ועושים לה אש ושורפים אותה. מכבים את זה, ועוד פעם שורפים אותה באש. והנשמה בוכה וצועקת: “תנו לי כבר את הגיהינום! אני כבר לא יכולה לסבול את הסבל הנוראי הזה!”. לפעמים היא יכולה לסבול משך שנים עד שהיא בכלל מגיעה לבית-דין של מעלה.
ותוך כדי ההמתנה, שמעתי צעקות ובכיות חזקות ונוראיות של נשמה, כאלה צעקות שאי אפשר לסבול אותן! והם באים מתוך ההיכל של הבית דין. היו כאלו קולות מפחידים וצעקות: “אבל אני לא רציתי! לא חשבתי כך!” וענו לנשמה הזו: “לא רצית ולא חשבת, אבל העבירה הייתה ממך, ולכן העונש מגיע לך!” ורק לשמוע את הדברים האלה – זה לבד מפחיד ומבהיל.
בבית דין של מעלה מונים את העבירות שאדם עשה, ויש לו בושה גדולה מאוד מזה. שלושת השופטים, צדיקים טהורים, בבית דין של מעלה, יש להם רחמנות גדולה וצער להעניש. אבל הם חייבים לעשות את תפקידם. וזה מחריד ומזעזע! והפחד הכי גדול שבעולם הוא כאפס וכאין מפני הפחד האמיתי שיש שם! כשעוברים דרך בית דין של מעלה, יש לה’ צער גדול! כי השכינה צריכה להסתכל בכל מה שעושים לאדם, והיא בוכה עליו מרה. אבל לא ניתן לעשות דבר! שהרי האדם עצמו ברא את כל המזיקים ומלאכי החבלה השחורים עם העיניים הגדולות! ואם העבירה היא יותר גדולה, יש גם חיות מפחידות ודברים יותר גרועים, שעושים ייסורים קשים. ואם יש עבירות יותר חמורות, אז כל מכה של מלאך שחור, זה יותר מ-100 שנים של סבל וייסורים הכי קשים בעולם הזה."
:
נודע לנו על מעשה שהיה באשה אחת בשם מ"א ממשפחה חשובה, פעיה"ק בני־ברק ת"ו, שנהרגה לדאבון־לב בתאונת דרכים, ובקיצור ימים ושנים, ששבוע לפני סיום שנים־עשר חודש מיום מיתתה, באה בחלום לאחת מקרובותיה א"ס (בעיר החדשה אלעד ת"ו) ואמרה לה, מפחיד מאד איך מדקדקים בשמים על מעשי בני־אדם. אפילו על פעם אחת שהיגעתי לאיזה מקום ולא נכנסתי לשמוע את הדרשה, נענשתי. סבלתי כל השנה.
אבל כעת הכל כבר מסודר. והיתה נראית לה זוהרת באור יקרות, ולפתע־פתאום נשתנתה והופיעה לעיניה בשיער פרוע ומדובלל, והוסיפה ואמרה, על הכל אמנם מחלו לי, אך זה חוץ מדבר אחד והוא עוון הפאה הנכרית שחבשתי מנישואַי זה שמונה שנים.
ולכן גזרו עלי בית־דין של־מעלה שתרד נשמתי לעולם הזה ותיכנס למשך שמונה חדשים בגוף של־ילדה קטנה שתהיה חולה במחלה קשה ונוראה [סרטן רחמנא ליצלן. שהטיפול בזה על־ידי "הַקְרָנוֹת" הגורמות לנשירת השיער. ונמצא העונש מדה כנגד מדה]. ואחרי־כן תיפטר מן העולם, ובזה יגמר התיקון שלי. וכל האנשים והנשים ששמעו זאת נזדעזעו ונחרדו, וייראו מאד:
וכשם שנגאלו אבותינו ממצרים בזכות נשים צדקניות אמותינו, כך יהי י"י אלהינו עמנו כאשר היה עם אבותינו, אל יעזבנו ואל יטשנו.
כל האמהות הקדושות סובבו את ראשן כאחת ולא הסתכלו עליה
כי כל איש אשר בו מום לא יקרב איש עור או פסח וגו'.
חוץ מהפשט אפשר לפרש גם שעור – פירושו אדם שלא שומר על העיניים, וממילא עיניו עיוורות מלראות את האור שבתורה. ופִסח זה אדם שאיננו יציב, ואע"פ שיש לו רגליים טובות והולך ישר – הוא פסח בעבודת ה'. הוא אמנם יכול להתפלל ולהניח תפילין מצד אחד, ומצד שני לעשות עבירות. ואין לך מום גדול מזה. על זה אפשר להוסיף ולומר שזה מום קבוע, כיוון שכך האדם עושה בקביעות.
ואם תבוא ותאמר לו 'תחזור בתשובה', הוא יגיד לך 'אני יותר דתי ממך'. וזה מה שהקב"ה אומר לבני ישראל שחטאו, "הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי". מה שאין כן מום עובר, שזה אדם שיודע שהוא עובר על דברי ה', אלא שיצריו גוברים עליו. אבל יבוא יום והוא יחזור בתשובה כיוון שהוא יודע שהוא לא בסדר. ומה שאמרנו שאדם שפוגם בעיניו זה מום, יש לזה רמז בפרשת ציצית, בה נאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". אם נקח את ראשי התיבות של 'ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם' וגו' ייצא לנו כמניין מום, וכמניין פאה נכרית שגורמת לאחרים להתעוור רוחנית ולהפוך לבעלי מומין.
ומעשה באשה חרדית מאיזור ירושלים שהייתה מקפידה על קלה כבחמורה, אלא שלבשה פאה נכרית וחשבה שאין בזה איסור. והנה באחד הלילות, כשנרדמה וישנה שנת ישרים, חלמה שהיא נפטרה ועולה לשמים, ומכניסים אותה לגן עדן. היא רואה שהכל יפה – מעיינות שאין כמותם בעולם, פרחים מכל הסוגים ודברים נפלאים שאי אפשר להעלותם על הכתב. היא רואה מלא נשים עומדות בתור. הצטרפה אליהן ועמדה בהמתנה.
פתאום ראתה שיושבות שם ארבע נשים שדומות למלאך ה', והשכינה עוטפת אותן, והן אלה שמקבלות את כולן. יש כאלה שהן מקבלות אותן בחיוך ובשמחה רבה, מחבקות ומנשקות, ויש כאלה שלא זוכות לזה, אלא אותן ארבע נשים אפילו מסובבות את הפנים למולן ולא מסתכלות עליהן, מחמת שהן לא הלכו בדרכי הצניעות והטהרה.
וכראות האשה הנ"ל את כל זה, שמחה מאוד בליבה. שהרי היא כן דקדקה על קלה כבחמורה, והבינה גם שארבעת הנשים שיושבות שם הן האמהות הקדושות שלנו שרה, רבקה, רחל ולאה, וממילא יקבלו אותה כראוי. לאט לאט התור נגמר, והיא כולה מתרגשת וליבה מחסיר פעימה, ועוד רגע והנה היא עומדת מול האמהות הקדושות.
כאן ציפתה לה אכזבה נוראה מאוד, כיוון שכל האמהות הקדושות סובבו את ראשן כאחת ולא הביטו בה כלל. היא פרצה בבכי, כיוון שלא הבינה למה, וניסתה לשאול את שאלת השאלות – 'למה? הרי הייתי צנועה'. פתאום היא מתעוררת כשכולה דמעות, ואיך שהיא פתחה את העיניים – היא רואה למולה את הפאה מונחת על הכסא בחדר. היא הבינה את העניין, קיבלה על עצמה תשובה, ומאותו יום כיסתה את ראשה כראוי. ( ובחרת בחיים)
מסר חשוב מעולם האמת סיפור אמיתי השמות שונו
בליל שבת קדש, פרשת שמות, תשס”א, בשעה 3 לפנות בוקר. ואראה בחלום את אחותי שרה ע”ה – אמנם זה היה חלום אבל היא נראתה כמו בהקיץ.
היא הייתה לבושה בשמלה כהה מאד, את הראש לא ראיתי בכלל, רק את העיניים, האף והפה, את המצח וכן את הרגליים לא ראיתי.
והנה אחותי שרה ע”ה-התחילה לצעוק צעקות נוראיות: “חנה, חנה תתקני לי את השמלה". מרב פחד וחרדה התיישבתי על המיטה, וכל זה בחלום.
ואשאל אותה: “שרה, מה קרה לך? מדוע את כל כך היסטרית?" ואז היא מושיטה את ידיה והעיניים בוקעות מחוריהן והיא פותחת בצעקות איומות ומפחידות: "חנה, אמרתי, תתקני לי את שמלתי, אני כבר משתגעת, אינני יכולה יותר לסבול את הסבל הנוראי הזה, אזל כוח הסבל אין לי כח יותר, ואת שואלת אותי מדוע את כל כך היסטרית, תתקני את שמלתי ומיד כי אני סובלת נוראות.” ואז שרה ע”ה ברחה מהחדר וטרקה את הדלת.
התעוררתי עם פחד נורא והתחלתי לבכות. לחץ הדם עלה לי ל-250, קראו לרופא והוא נתן לי כדורים.
אבל כמובן שצריכים לעשות משהו לתיקון נשמתה של אחותי היקרה ע”ה.
(אני מוכרחה לציין שאחותי ע”ה הייתה גומלת חסדים ושמרה לשונה שלא לדבר רכילות ולשון הרע, הייתה עוזרת לקשי יום ופעילה בביקור חולים וכו’ וכו'(.
מייד במוצאי שבת אחרי החלום הנ”ל, התקשרתי לרב גדול שהוא פותר חלומות וסיפרתי לו את חלומי, הרב אמר לי שלפי המחזה, איך שאחותי נראתה היה לה פגם גדול בצניעות ולכן היא צריכה תיקון לנשמתה, ותשמעו את מה שהרב הנ”ל אמר לי: “לא יעזור הדלקת נרות ולא צדקה וכו’, רק דבר אחד יכול להיות לה לתועלת, לפרסם את החלום הזה ברבים בכדי שתהיה התעוררות גדולה ונשים יתחילו לשמור על הצניעות בהקפדה יתרה”. וכן עלי לציין שבחלום לא ראיתי את הראש והרגליים כי אחותי ע”ה נהגה לגרוב גרביים שקופות והראש לא היה מכוסה כמו שנהגו אמותינו הקדושות כיאה לבת ישראל כשרה, אמנם אחותי לא חבשה חס ושלום פאה נכרית אבל הכובעים והמטפחות היו בצורה שמשכה עיניים.
כל השנים ביקשתי והפצרתי בה “אנא אחותי היקרה רחמי על עצמך ולבשי כיאה והגון לבתו של אבינו זצ”ל, הרי סוף כל סוף נצטרך בבוא ימינו אחרי מאה ועשרים שנה, כולנו בלי יוצא מן הכלל לתת דין וחשבון על כל מעשינו, לאבא זצ”ל אין מנוחה בעולם האמת”.
אבל אחותי ע”ה לא רצתה להקשיב ולציית לי, ואף על פי שעברו שנתיים וחצי מפטירתה, ושנה היא הייתה חולה במחלה, לא עלינו, בכל אופן הי א עדיין סובלת בעולם האמת.
וכבר למעלה משלושה שבועות מאותו ליל שבת קודש ועדיין אינני יכולה להירגע מהמחזה הנוראי והמפחיד הזה, דמותה לא מש מנגד עיני.
ואני פונה בזאת, בקריאה נרגשת לאחיותינו היקרות בכל אתר ואתר. אנא חוסו עליכן ועלינו ועל בנינו ועל כל כלל עם ישראל ועל השכינה הקדושה, הסירו מעליכן את כל לבושי הפריצות כגון: גרביים שקופות ודקות, שמלות צרות וקצרות ושסועות, כובעים שונים ומשונים, ומטפחות שקשורות בצורה המושכת את העין, ולהסביר בנועם לאלו החובשות פיאות להסיר מעל ראשן את הפאות ולהתעטר במטפחות צנועות, כי כל האיסור לאשה נשואה לצאת בשערות מגולות לרשות הרבים, הוא משום פריצות לגברים, וכולם יודעים, שהפיאות של זמנינו הם פריצות לגברים בדיוק כמו שיער ואף יותר משיער, אין היום כלה בכל כדור הארץ שיום אחרי החתונה היא תיראה יותר צנועה מלפני החתונה, בפיאה היא הרי נראית פחות צנועה משערות עצמה.
וכל זאת אני כותבת שיהיה לעילוי נשמתה של אחותי היקרה ע”ה, שאף על פי שהיא לא חבשה פיאה חס ושלום, ועסקה בהרבה מצוות ומעשים טובים כנ”ל, ובכל זאת היא סובלת יסורים גדולים.
וגם אפשר לפרש בגלל שהיא הייתה מושלמת בשאר מעשיה, הייתה לה הזכות להופיע אלי בחלום ולבקש ממני שאעשה למענה תיקון. ומצפה לגאולה השלמה בביאת משית צדקנו במהרה בימינו אמן וכל זאת בזכות נשים צדקניות כמובא בתורתנו הקדושה.
מעשה נורא על העונש בחוסר צניעות
פעם אחת עלתה בחורה לאוטובוס ונאלצה לעמוד בזמן הנסיעה, כיון שמקומות הישיבה היו תופסים, ולידה עמד אדם חרדי וירא שמים. לאחר מספר דקות שאלה את אותו אדם: הגד לי, בבקשה, מה השעה אצלך? ענה לה הלה: לשם מה צריכה את לדעת את השעה? הרי אני רואה שאת לבושה המלבושים לא צנועים, האם כדי ללכת לקולנוע או לבלות זמנך לבטלה?
ענתה הבחורה: אספר לך מה שקורה איתי אמנם אתה רואה אותי בלי שרוולים ובבגדים לא צנועים זה נכון, אבל אני מבית מאוד דתי. אמי נפטרה לפני זמן קצר. והנה, כל לילה רואה אני בחלומי את אמי עומדת לידי ואומרת לי: "לאה, לאה, אני מבקשת ממך ללכת בצניעות וללבוש בגדים צנועים, ואם לא תשמעי בקולי, אבוא לקחת אותך אלי", והחלום חזר עצמו פעמים רבות ואני לא השתניתי מאומה, והמשכתי ללכת בבגדי פריצות.
הנה הלילה באה אלי שוב בחלום ואמרה לי: "מחר בשעה חמש בערב אני רוצה לקחת אותך אלי, עמדי ליד הקיוסק של רחוב אלנבי בתל אביב, ואבוא לקחתך". כך סיפרה הבחורה לאותו אדם, אמרה שלום וירדה מהאוטובוס.
האיש ירד באותה תחנה שהבחורה ירדה, והנה הבחורה חצתה את הכביש, ומשום מה הרמזורים באותו רגע התקלקלו, עברה מכונית ודרסה את הבחורה למות, ואז נתקיימו דברי האמא שתבוא לקחת אותה…
"אוכל זה צניעות בתי! בעוה"ב , הצניעות שלכן זה האוכל שלנו"
'היה זה בליל שבת" מספרת מ. ". הקצתי בבעתה מחלום נורא ומבהיל שנגלה לעיני. אני רואה את דודי ר' ישעיהוז"ל, יושב בפינה מוארת, פניו טובות והוא נראה שמח. ניגשתי אליו ושאלתי לשלומו, תוך כדי דיבור שאלתי 'איפה אבא שלי?'(שנפטר לפני כ-7 שנים ממחלה) הוא הצביע לעבר כוך אפל ושחור. נדהמתי. הסתכלתי וניסיתי לזהות את הפנים הרעות והמיוסרות שנגלו מולי "אבא" צעקתי בבהלה "מה זה? למה אתה נראה כך? איפה אתה?" בעיניים עצובות הוא הביט בי ואמר "אני בגיהנום, אני רוצה לאכול" רעדתי כולי ואמרתי "למה אתה צריך אוכל? בעוה"ב הרי לא אוכלים" "אוכל זה צניעות בתי! בעוה"ב , הצניעות שלכן זה האוכל שלנו ."
התעוררתי והתחלתי לבכות, עברה עלי שבת מבולבלת ישבתי וקראתי תהילים ולא נרגעתי. במוצאי שבת מיד צלצל הטלפון, על הקו אני שומעת את קולה החנוק של אחותי בוכה ומספרת לי את החלום שחלמה, באותו לילה גילינו ש 6- אחיות חלמו אותו חלום באותו לילה ויהי לפלא .
ביום ראשון ניגשנו אל הגה"צ ר' חיים קנייבסקי שליט"א והוא אמר "משפט רשעים בגיהנום שנים עשר חודש ב"ה אבא שלכן כבר הגיע לשלב האחרון בזיכוך של הנשמה ועכשיו הגיע לגיהנום! אתן חייבות להתחזק בצניעות לעילוי נשמתו . " מיד קבלנו על עצמנו התחזקות כללית בתפילות ובעיקר בצניעות. זרקנו בגדים שאינם בדיוק עפ"י כל גדרי הצניעות, את הפאות הפסקנו לחבוש ועברנו לכיסוי ראש כפי דעת כל הפוסקים . יהי רצון שזכויות אלו יעמדו בשמים לאבא היקר לנו .
שמירת גדרי הקדושה והצניעות בפרט בימות הקיץ, ומעשה עם הבן איש חי שאמר דברי נבואה על דורנו
מתוך דבריו של הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א
אנחנו בתחילת ימות הקיץ. ואיני מדבר רק לתימנים, עדה קדושה, אשרינו מה טוב חלקנו. עכשיו מתחיל הקיץ, והיצה"ר גדול. יש לנו צרות מבית ומחוץ, אויבנו שמאיימים לכלותינו, כמו בכל הדורות, רק שעכשיו יש נשק אחר, וצריכים לדעת, שאנחנו בסכנה גדולה. אבל הכל תלוי בנו. הקב"ה משתמש בהם כרצועת מרדות בעבורנו. צריכים לדעת.
הרב זליכה הי"ו, שהקב"ה ישלח לו רפואה שלימה, אביו סיפר סיפור, שהיה אצל הבן איש חי לפני פטירתו. הבן איש חי נפטר בשנת תרס"ט.
היתה משפחה אחת בעיר בגדאד, שקראו לה משפחת לניאדו. והרב הזה, שהיה צעיר בן שמונה עשרה, ר' סלימן זליכה, היה גר ליד הבן איש חי. פתאום הוא רואה את כולם נכנסים. נכנס גם הוא. הוא התיישב, ושאל אותו הבן איש חי, גם כן באת לשאול בענין המשיח? הוא לא ידע מה הוא רוצה ממנו. סתם נכנס כי היה סקרן, לא ידע על מה מדובר. אמר הבא"ח, טוב, תשב גם אתה ותשמע על מה מדברים. ואז הבא"ח אמר לאחד מהמשפחה, תחזור על השאלה שלכם. אמר, הרב יגיד לנו, האם בשנה הבאה יבוא המשיח? שאל אותו הבן איש חי, למה אתה חושב ששנה הבאה יבוא המשיח? אמר לו, כי יש פסוק בתהלים תרע לאומים ותשלחם, שנת תרע". תרע לאומים. מה זה תרע? תרועם מלשון תשבור, לאומות העולם תעשה רע. ותשלחם, תשלח את עם ישראל משם. כנראה, הוא כבר השפיע על כל המשפחה שלו, וכולם כבר חשבו בעניין של משיח, כולם מוכנים ומזומנים. הבן איש חי אמר, לא. שנה הבאה הוא לא יבוא.
למה? כי חסרים לנו סימנים. הרי כתוב במסכת סוטה מ"ט ע"ב, בעקבות משיחא חוצפא יסגא, ויוקר יאמיר, הגפן תתן פריה והיין ביוקר, ומלכות תהפך למינות ואין תוכחת, בית וועד יהיה לזנות, והגליל יחרב והגבלן ישום, ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמות סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת, נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו, ועל מה יש לנו להישען על אבינו שבשמים, יש הרבה סימנים.
וכנראה הוא אמר לו עוד סימנים, כתוב בגמרא במסכת סנהדרין דף צ"ז ע"א, שבוע שבן דוד בא בו, שנה ראשונה מתקיים מקרא זה, והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר. שניה, חיצי רעב משתלחים. שלישית, רעב גדול ומתים אנשים ונשים וטף חסידים ואנשי מעשה, ותורה משתכחת מלומדיה. ברביעית, שובע ואינו שובע. בחמישית, שובע גדול ואוכלין ושותין ושמחין, ותורה חוזרת ללומדיה. בששית, קולות. בשביעית, מלחמות. במוצאי שביעית בן דוד בא.
יש סימנים, זה לא בא פתאומי, צריך לקחת כמה שנים. ובגלל שאין עדיין את כל הסימנים לכן הוא לא יבוא.
אמרו להרב בן איש חי, טוב, שהרב יגיד לנו עוד סימן. מה שכתוב בגמרא אנחנו כבר יודעים, יש לרב עוד סימן?
ענה להם כך, חזות קשה הוגד לי, אבל לכבודכם אני אומר, לפני ביאת המשיח תלבשנה בנות ישראל חצי כסות. ובסיבתן, בחורי ישראל מתים. ה' יצילנו.
כך אמר הבן איש חי, ובזמנו לא היתה פריצות כמו שיש היום. להגיד דבר כזה, זה רק ברוח הקודש. ובעצם, מה שרצינו לומר, שצריך לחזק את נושא הצניעות. לצערינו, העניין של חצי כסות, לא מדובר על חילונים. חילונים, בעוה"ר, עליהם כבר לא מדברים.
לדוגמא, סיפר לי מישהו שהגיע לבית חולים מאיזו סיבה, ראה שבא אדם צעיר בן ארבעים, עם כאב בלב. והוא צועק וצועק. אחרי עשר דקות, רח"ל מת. לא עבר הרבה זמן, אשתו מגיעה ומתחילה לצעוק, ריבונו של עולם, מה הגזירה הזאת? צועקת, אומרת שם ה', אלד'ים. מה הגזירה הזאת? והוא אומר לי, תגיד לי, הרי הם מאמינים בני מאמינים? איך היא, עם לבוש כזה, ה' ירחם, שואלת מאיפה הגזירה? הרי זה בעוון שלכם. אתם לא עושים את רצון ה'. פירושו, חילונים לא מרגישים ולא מבינים מה רע אצלם. אם יש כבר ח"ו טענות, צריכים לדעת, בשלנו הסער הגדול הזה. דהיינו, אם משווים את לבוש הציבור החרדי כיום, ללבוּש שהיה בזמן הבן איש חי וללבוש שהיה לאמהות שלנו, מי שיעשה חשבון הלבוש של היום הוא חצי כסות. תתחילו מהראש, האמהות שלנו, כמה כיסויים היו להם על הראש? 3 כיסויים. היום מה? תעשו חשבון, היום בכל מיני הלבוש זה מצב של חצי כסות. ובעוונותינו הרבים, זה מה שגורם את כל הצרות. יש גם מכתב כזה של החפץ חיים.
שימו לב, אנחנו עכשיו בשנת תש"ע, מאה שנה אחרי, והבן איש חי בעיני קדשו אמר שבנות ישראל ילבשו חצי כסות. ואינני חושב שמדובר על אחינו החילונים, אני חושב שמדובר עלינו. בואו נשווה את הלבוש שלנו ללבוש של אמותינו. נתחיל מהראש, כמה מטפחות שמו על הראש, שלש. היום כמה שמים? נו, זה לא חצי?! גרביים, האמהות שלנו שמו גרבים שקופות? לא. שמו מכנסים תחת השמלה, עם רקמה כידוע. היום זה חצי כסות. בציבור החרדי שלנו, בעוונותינו הרבים. אין זמן להאריך בזה, אבל שנדע, אנחנו חייבים לתקן את הנושא הזה. לצערנו, יש בעלים שמאלצים את הנשים שלהם ללכת בכל מיני לבוש, ה' ירחם. אבל הזמן קצר והמלאכה מרובה. אוי ואבוי, אם ח"ו אנחנו לא נתקן את עצמנו, הקב"ה לא מוותר. הקב"ה יש לו זמן, אף אחד לא יברח ממנו. מאריך אפיה וגבי דיליה. מי שאומר שהקב"ה וותרן, יוותרו מעוהי. ח"ו, אנחנו נצטרך לשלם על הדברים האלה. [המשך הבירור בעניין זה במוצש"ק תזריע מצורע ה'תש"ע]
יה"ר שהקב"ה יזכנו, שלא ישמע שוד ושבר בגבולנו, וזכות תורת מהרי"ץ תגן עלינו. חשבתי לדבר פה הרבה דברים, ולא הספקתי, אבל בעזרת ה', נשלים בשיעור הבא בל"נ. יהי רצון שיהיו הדברים לתועלת, אמן כן יהי רצון.
כתב קב הישר (פרק פ"ב) וזה לשונו:
… וכמו שהיתה גאולה ראשונה כן תהיה גאולה אחרונה, על כן צריכין הנשים להיות צנועין יותר מן האנשים ולא ילכו אחר שרירות לבם בהליכה במלבושיהן כחוקת הערלים כמו שראיתי עכשיו בזמן קצר חדשים מקרוב באו, רבו המתפרצים שהולכין במלבושיהן כמו בנות הערלים ואין שום היכר בין יהודית לערלית וגורמין הרבה רעה בעולם, אחד שמכשילים את רוב בני אדם ליתן עיניהם בהן ובלבושיהן וקיימא לן דאסור להסתכל אפילו בבגדי צבעונים של אשה.
שנית שמטילין קנאה ושנאת האומות אשר נושאין עין בנו בשביל שהולכין בנות ישראל ביתר חשיבות משרי האומות, ואנחנו בגלות המר אשר על פי הדין ראוי לנו לילך שחורים ולהתעטף שחורים ולהתאבל על אריכות הגלות ועל חורבן בית המקדש ועל אחינו בני ישראל הנתונים בצרה ובשביה, ולא די שאין אנו מתאבלים אלא מוסיפים חטא על פשע שהולכות נטויות גרון וערום עד בית דדיהון מי יוכל לספר גודל העונש שלהם אשר המה מעכבות הגאולה בעונותינו הרבים.
… על כן צריכה כל אשה הכשירה וצנועה בישראל לראות להיות הילוכה בצניעות ולא בפריצות כדי שתהיה זוכה לצאת ממנה נביאים וחסידים, עד כאן לשונו.
ואמרו: בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים (גמרא סוטה), ובזכותן ניגאל בקרוב, ואין הדורות נגאלים אלא בזכות נשים צדקניות שיש בדור, (קב הישר,).
ומאידך ברוך השם יש הרבה נשים שקיבלו עליהם ללכת בצניעות ולהסיר את הפאה הארורה, ויש הרבה סיפורי ישועות
איזו היא בת ישראל צנועה?
מקפידה על לבוש וכיסוי ראש כהלכה. בגדים סגורים, ארוכים ורחבים בצבעים סולידיים ושקטים ובבדים אטומים ובלתי נמתחים.
מעיקר הדין יש להלביש את הילדות בצניעות כבר מגיל 3. ויש מעלה גדולה להקפיד על הצנעת הגוף של הבנות אף קודם לכן שהדבר פועל צניעות גדולה בנפשן – כך כתבו הצניעות והישועה, הריא"ז מרגליות, הבן איש חי החפץ חיים, הגר"ה מקולומייא ועוד
. לפי רוב הדעות בתולה בימינו אינה חייבת בכיסוי ראש מעיקר הדין אך חייבת )משום מנהג שהתקבל) בקליעת או באיסוף השיער באופן צנוע.
לא יוצאת מקושטת ומאופרת לרשות הרבים ושומרת את יופיה לבעלה בלבד לפי שהיא מקודשת (מובדלת) לו.
לא יוצאת מבושמת לרשות הרבים. נפסק להלכה בשולחן ערוך (אבן העזר, הלכות אישות סימן כא סעיף א) ואפילו להריח בבשמים שעליה אסור".
מקפידה שלא יישמע קול שירתה (למעט לבעלה, לילדיה ולאביה)לפי ש"קול באשה ערוה" (שלחן ערוך סימן עה, סעיף ג(
מקפידה על הלכות יחוד
לא מדברת עם גברים שלא לצורך וגם אז ממעטת ככל שניתן
לא נבדקת על ידי רופא איש זולת במצב של פיקוח נפש כשאין רופאה או במצבים חריגים המותרים על פי ההלכה.
לא יושבת בתערובת גברים ונשים. כתב ר' יהודה החסיד (בספר החסידים סימן שצג ותתשכ"ח) שבמסיבת חתונה שיושבים גברים ונשים בערבוביא, אין לברך "שהשמחה במעונו", מאחר שיש שם הרהורי עבירה.
נמנעת מלהצטלם. גם בעזרת הנשים על ידי צלמת לא ניתן לדעת מי ידפיס את התמונות ומי יחזה באלבום. וכמו שכתב רבינו הבן איש חי ("רב הברכות "לא תעשי לך תמונה". )
שומרת נגיעה ולא מרצה מעות או חפצים קטנים מיד ליד ככתוב: "יָד לְיָד, ֹלא יִּנָקֶה ּרָ ע (משלי, יא, כא) לא ינקה מדינה של גיהנם". (תלמוד בבלי, עירובין, יח(
. לא יוצאת שלא לצורך לפי ש"כל כבודה בת מלך פנימה" והיוצאת שלא לצורך נקראת יצאנית. קל וחומר לא לטיולים בקניונים או לבתי קפה.
פאה נכרית גימטריה "אסונות גדולים יכו בבני האדם"
בס"ד **** מצווה גדולה להפיץ ברבים****
ישתבח שמו לע
צניעות בת מלך ד' יתברך ציווה אותנו "הצנע לכת עם אלוקיך"
- אין ללבוש בגדים צמודים, שקופים או חשופים ח"ו
- לבשי גרבייים שחורות 70 דיינר
- אסור לאשה לשוחח עם גבר שאינו בעלה
- אין ללכת לאירועים מעורבים
- אין לשיר ליד גברים
- יש לכסות את השיער בכיסוי ראש ולא בפאה ח"ו
- אסור שבחצאית או בשמלה יהיה שסע
- אין ללבוש בגד אדום
- יש לשמור נגיעה
- אל תלכי בפאה נכרית
- מוטב לדבר בקול נמוך כדי לא למשוך תשומת לב
- יש ללבוש חולצות המכסות את המרפק
- יש ללבוש חצאית המכסה את הברך גם כשיושבים
- אין לנעול נעליים מרעישות
בת ישראל יקרה: התלבשי כמו בת מלך, כך יעריכו אותך יותר. והקב"ה יברך אותך על כל צעד וצעד שהלכת בצניעות.
צניעות האשה = סגולה לילדים תלמידי חכמים
חומרה אחת בצניעות שקולה למאה חומרות בתורה כולה. (הרב שלום שבדרון זצוק"ל).
בנות ונשים יקרות: אשה שמתלבשת בצורה המושכת את העין, לא בצורה צנועה – משיגה בדיוק את ההפך ממה שהיא רוצה להשיג – דווקא אותה – הגברים מעריכים הכי פחות
- אשה נשואה: אשה המתקשטת בפני בעלה זו מצווה "שמא תתגנה" אולם כשאשה מתקשטת ומתלבשת שלא בצניעות כשהיא יוצאת לרחוב, זו עבירה, שכן בכך היא מחטיאה עשרות גברים, ואותה אשה תיתן את הדין למעלה על כל גבר שהחטיאה.
אולם, המצב בדיוק הפוך. בבית, בפני בעלה, האשה לובשת בגדים הכי פשוטים שיש, בלי אסתטיקה כלל בלשון המעטה. לעומת זאת, כשהיא יוצאת לרחוב – שיא ההתקשטות !!!!
תחשובנה רגע, נשים יקרות – מה יחשוב הבעל? בפניי – היא אפילו לא משתדלת למצוא חן, אבל מה שחשוב לה – זה מה יגידו עליה ברחוב.
- בחורה פנויה: רק הקב"ה, מלך מלכי המלכים, מזווג זיווגים. לא תשיגי את הזיווג שלך ע"י חוסר צניעות, ע"י הופעה בולטת ומושכת. בדיוק להפך – "כל כבודה בת מלך פנימה". אם את מאמינה שהכל בידי ד' – אז תתלבשי בצורה פשוטה וצנועה, וכך תעשי נחת לבורא עולם. תראי לבורא עולם – שאת מאמינה שהכל מד', ולא בזכות האיפור וההתקשטויות.
נשים ובנות יקרות: תמיד תזכורנה שמה שחשוב הוא לא מה השכנה תגיד, אלא מה השכינה. מה בורא עולם רוצה מאיתנו? שנהיה צנועות, שנבין שכל ההתקשטויות האלה רק גורמות לעבירות ופירוק של בתים. בהתחלה זה קשה, אין ספק, מה, פתאום לקנות בגדים אחרים, לשים כיסוי ראש, חולצות ארוכות, נעליים שלא מרעישות… אבל הקב"ה יעזור לכן, "הבא להיטהר מסייעין בידו". כי "קרוב אליך מאוד הדבר בפיך ובלבבך לעשותו". תתחילו ותראו שזה קל. בזכות הצניעות – בעה"י יותר פנויות יתחתנו, יותר שלום בית אצל הנשואות… והכי חשוב: לעשות נחת למי שאמר "והיה העולם".
ישתבח ויתעלה שמו של מלך מלכי המלכים בכל העולמות. אמן
בס"ד
הכי יפה להיות צנועה …..
בוודאי פעמים רבות אמרו לך – תהיי צנועה…
אל תלבשי בגדים צמודים…
לבשי גרבייים שחורות 70 דיינר
אל תדברי עם גברים…
אל תלכי לאירועים מעורבים…
אל תשירי ליד גברים…
אל תלבשי חצאית עם שסע…
אל תלבשי בגד אדום…
אל תלכי בפאה נכרית
אל תדברי בקול גבוה…
לבשי חולצות המכסות את המרפק…
שימי כיסוי ראש…
תנסי פשוט לא לבלוט בשטח…
אל תלכי עם נעליים מרעישות…
ואת שואלת את עצמך: מה כולם רוצים ממני? …
לא צריך להחמיר כל כך
כולם לובשים בגדים צמודים
אני רק מדברת עם השכנים. מה יכול לקרות?
אני חייבת ללכת לאירוע הזה, זה אירוע משפחתי
אז למה לגברים מותר לשיר ליד נשים?
אז מה אם יש לי שסע בחצאית, זו חצאית ארוכה?
אדום זה צבע יפה
זה רק בני דודים, נו באמת? זה בסך הכל לחיצת יד מה הקשר בין צניעות לקול גבוה?
מה, בקיץ ללבוש חולצה ארוכה?
אם אשים מטפחת, אראה כמו סבתא…
אני מספיק צנועה, יש בנות שמתלבשות הרבה יותר גרוע ממני…
שהגברים לא יסתכלו
בשורות הבאות ננסה בסיעתא דשמיא לתת תשובות לסימני השאלה הללו העולים במוחך כשאומרים לך להיות צנועה: דבר ראשון שכל אישה צריכה לדעת הוא שהגבר והאישה נבראו בצורה שונה לגמרי בידי הבורא יתברך. המחשבות והראיה של הגבר שונים לחלוטין מהמחשבות ומהראיה של האישה. כשאישה יוצאת מטופחת ובולטת לרחוב, היא רוצה להרגיש טוב עם עצמה, היא אומרת לעצמה: אני חייבת להתלבש יפה, להתאפר.
לעומת זאת, גבר שרואה אישה מטופחת ברחוב, מיד פועל אצלו היצר הרע. לאישה אין אפילו מושג מה היא יכולה לגרום לגבר כשהוא רואה אישה שמתלבשת בצורה זוהרת, מושכת את העין. היא אפילו לא מבינה מה לא בסדר, אולם הגבר כשהוא רואה אותה הוא פשוט עובר על מצוות ד' יתברך "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". (מתוך קריאת שמע)
בס"ד
נשים יקרות : אשה שמתלבשת בצורה המושכת את העין, לא בצורה צנועה – משיגה בדיוק את ההפך ממה שהיא רוצה להשיג – דווקא אותה – הגברים מעריכים הכי פחות.
בחורה פנויה – עלייך לדעת:
רק הקב"ה, מלך מלכי המלכים, מזווג זיווגים. לא תשיגי את הזיווג שלך ע"י חוסר צניעות, ע"י הופעה בולטת ומושכת. הזיווג לא נקבע עפ"י זה. בדיוק להפך – "כל כבודה בת מלך פנימה". אם את מאמינה שהכל בידי ד' – אז תתלבשי בצורה פשוטה וצנועה, וכך תעשי נחת לבורא עולם. תראי לבורא עולם – שאת באמת מאמינה שהכל ממנו, ולא בזכות האיפור וההתקשטויות.
אשה נשואה – עלייך לדעת:
אשה המתקשטת בפני בעלה – זו מצווה, "שמא תתגנה עליו".
לעומת זאת – אשה המתקשטת כשהיא יוצאת לרחוב- זו עבירה. שהרי ד' יתברך ציווה אותנו: "והצנע לכת עם אלוקיך", "קדושים תהיו כי קדוש אני ".
עפ"י ההלכה: אשה צריכה להתקשט רק בפני בעלה. וברחוב – להתלבש כמו בת מלך, ללבוש בגדים מכובדים, אולם כמה שפחות למשוך תשומת לב, כמה שיותר להסתיר את עצמה.
כיום: המצב בדיוק הפוך. בבית, בפני בעלה, האשה לובשת בגדים הכי פשוטים שיש, בלי אסתטיקה כלל בלשון המעטה. לעומת זאת, כשהיא יוצאת לרחוב – שיא ההתקשטות !!!!
תחשובנה רגע, נשים יקרות – מה יחשוב הבעל? בפניי – היא אפילו לא משתדלת למצוא חן, אבל מה שחשוב לה – זה מה יגידו עליה ברחוב.
נשים ובנות יקרות: תמיד תזכורנה שמה שחשוב הוא לא מה השכנה תגיד, אלא מה השכינה. מה בורא עולם רוצה מאיתנו? שנהיה צנועות, שנבין שכל ההתקשטויות האלה רק גורמות לעבירות ופירוק של בתים. בהתחלה זה קשה, אין ספק, מה, פתאום לקנות בגדים אחרים, לשים כיסוי ראש, חולצות ארוכות, נעליים שלא מרעישות… אבל הקב"ה יעזור לכן, "הבא להיטהר מסייעין בידו". כי "קרוב אליך מאוד הדבר בפיך ובלבבך לעשותו". תתחילו ותראו שזה קל. בזכות הצניעות – יותר פנויות יתחתנו, יותר שלום בית אצל הנשואות… והכי חשוב: לעשות נחת למי שאמר "והיה העולם".
כל האיסורים של הבגדים, הלחיצות יד, האירועים המעורבים, השסע, הכיסוי ראש, השירה בפני גברים וכן הלאה, הכל בא להצניע את האישה, שלא תבלוט, הרי אם הכל בידי ד' יתברך, אז למה למשוך תשומת לב?
ישתבח ויתגדל ויתנשא ויתהלל שמו
אסור ממש ללכת עם שמלה קצרה ועם גרביים בצבע העור או עם גרבים דקות
מזה תקופה ארוכה מתפרסמת קריאתם וזעקתם של גדולי ומנהיגי הדור בדבר הפירצה הנוראה של קיצור הבגדים, ולא זו בלבד שטרם נראה לעין שינוי מהותי בתיקון הדבר, אלא כפי הנראה מוסיפים העם לקצר עוד ועוד וזעקת קדושת המחנה עולה עד לשמים. לאחר בירור מעמיק בתוך מחנה היראים דהיינו בוגרות ותלמידות בית יעקב, רואים ששורש הבעיה נעוצה בכך שכמה וכמה מראשי ומנהלי הסמינרים מנהלים כבר למעלה מעשר שנים מלחמת חורמה בבנות המגיעות לסמינר כשהם לבושות בחצאיות ארוכות המכסות את כל אורך הרגל (ולעומת זאת באלו המגיעות קצר מידי, לעיתים רבות מעלימים עין).
כאשר הוראה שכזו לא יצאה מפיו של שום גדול בישראל!!! ומשרישים בבנות את חומרת "העוון הנורא" כביכול שיש בשמלות אלו, ומכאן סלולה להן הדרך "להחמיר ולהדר" ולקצר כמה שיותר, ואולם אילו רק זאת היתה צרתנו יתכן שהיינו מחרישים.
אלא שבנוסף להוראה תמוהה זו, מצווה נוספת מצאו להם מנהיגי עולם הסמינרים, והיא גרביים בצבע הדומה לגוון הרגל, ולמרות שיש מהם כאלו היודעים לומר בחצי פה שאסור ללכת בגרביים בצבע הרגל, מ"מ רואות הבנות שבגרביים השחורות נלחמים כאילו היה זה יותר מג' עבירות חמורות גם יחד, ולעומת זאת בגרביים השקופות או הדומות לגוון הרגל כמעט ולא עושים מאומה, וכפי המצב ברחובותינו נראה שעוד מעודדים את זה ה"י.
ועל אף כי ישנן אי אלו הטוענים כביכול שהמלחמה נגד החצאיות הארוכות הינה בהוראת גדולי ישראל )על אף כי אין שום פסק, מכתב, כרוז או התבטאות שלהם על הדבר) מכל מקום דברי הטוענים כך אינם נכונים ואדרבא גדולי ישראל מדגישים פעם אחר פעם שכל המאריכה הרי זו משובחת.
ואחד מן הדברים שגרם שקשה להוכיח הציבור על זה, משום שבהרבה בתי יעקב יש תקנות של צניעות שאסור ללבוש בגדים ארוכים עד הקרסול, ואיסור זה שנעשה בשם צניעות, הוא בעצם לאסור להתלבש בצניעות, ומה שטוענים שלא רוצים להיות דומה לחוגים אחרים, הנה טענה זו אין בו ממש, שאין זה הגיוני לומר לבנות בית יעקב תהיו יותר צנועות ע"י שתהיו יותר פרוצות, והרי רוב הבנות אינן רוצות ללבוש גרביים עבות, וגם זה קשה בקיץ, וצריך לבטל גזירה זו אלא לדרוש ללכת בשמלות ארוכות עד הקרסול, או עכ"פ ללכת בשמלות קרוב לקרסוליים וללבוש גרביים עבות שאינן דומות למראה בשר.
אוי לנו שכך עלתה בימינו ואין לאל ידינו לערער אחר מנהיגותם השרירותית והתמוהה.
אני פונה בזה למורות ולמחנכות, כשם שאתם ממונים על טהרת המשפחה ועל קדושת הבית היהודי, אנא העלו נושא זה בדבריכם וכשידרשו ויצוו זה בעז"ה ייעשה.
אנא ראשית תהיינה 'נאה דורש ונאה מקיים'. ושנית, השתדלנה להכניס נושא זה לתכנית הלימודי העלינה את בנותיכן תלמידותיכן על המסלול הנכון למבחן החיים.
למדנה אותן דרכי הצניעות בחיים, צניעות בלבוש, צניעות בהתנהגות. אל נסתפק בתווית הזיהוי של התלבושת האחידה עם סמל 'בית יעקב' כדי לזהות בת משלנו.
נדאג שהתלבושת האחידה עם סמל הצניעות ילווה אותנו כל חינו ויהי זה שכרכן
ולכן ראינו לנכון ללקט למקום אחד את דבריהם של גדולים וצדיקים מדורות האחרונים האומרים שאדרבא דרך הצניעות האמיתית היא ללכת דוקא בשמלות ארוכות המכסות את כל אורך הרגל, ומי הוא זה ואיזה הוא אשר יחלוק על דבריהם.
מלבד זאת הוספנו עוד כמה ציטוטים בחומרת העוון של גרביים הדומות לגוון עור הגוף, ויהי רצון שיהיו הדברים לתועלת לכל מבקשי הצניעות באמת.
בארצנו הקדושה נשפך דם ישראל יום יום, בארץ ובגבולות, בים וביבשה, וצעקות אלמנות ויתומים קורעי לב ובוקעות שחקים. מצב זה מחייבנו חשבון נפש ממצה':"בשל מה הרעה הזאת לנו?'
מצינו בתורתנו הקדושה 'ולא יראה בך ערוות דבר ושב מאחריך'
. כלומר כי חוסר צניעות בנות ישראל גורר אחריו בהכרח כי הקב"ה מסיר ח"ו שכינתו מתוכנו וידוע, כי בהסתרת פניו יתברך מצאנו תמיד רעות רבות וצרות ר"ל. יוצא, שבנות ישראל שאינן צנועות ההולכות בלבוש המשאיר גלויים מקומות מגופן, החייבים להיות מכוסים על פי דין תורתנו הקדושה, הן הן הגורמות לעזיבת השי"ת את מחנה ישראל ולמניעת עזרתו ממנו.
ואין ספק אפוא, כי אופנת הלבוש הקצר, אשר חדרה לאחרונה גם למחננו ולאוהלינו אנו, המחטיאה את הרבים, הלא היא, אשר היתה בעוכרנו וגורמת לסילוק השכינה מתוכנו ח"ו.
על כן פונים אנו אליכן, בנות ישראל יקרות, בקריאה נרגשת: חוסו נא עליכן, על עמנו ועל ארצנו. בערו נא את הפגע המבאיש, את הפגם המחפיר מקרבנו והאריכו נא שמלותיכן למען קדושת עמנו וקדושת בנותינו. כי מאז ומתמיד הצניעות היא אשר הגנה על ספינת ישראל בעד הרוחות הסוערות למען תגיע אל חוף מבטחים.
כל איש ואשה חייבים לעורר ולהוכיח את בני משפחתם ואת כל מי שישעה לדבריהם על גודל האחריות, אשר לוקחות על עצמן אלה המהססות לעשות כנ"ל בשעה גורלית זו, כשדם ישראל ניגר ר"ל, ומשפחות שכולות נאנקות בייסוריהן.
לצערנו מוכרחים אנו לציון אמת שאימנו שרה שנירר ע"ה בייסדה את בית יעקב לא חלמה שנגיע (לכך ללבוש לא צנוע) היא נתנה לנו הכל, אך אנו לא קיבלנו הכל לקחנו את הנוח והקל.
ובמהרה יתבטלו כל הדעות המקולקלות מן העולם ונזכה להשראת שכינה ולבניין בית המקדש במהרה בימינו אמן.
דעת גדולי וצדיקי הדורות
ללבוש שמלה ארוכה
המדרש מבאר לנו באריכות את צורת התנהגותה ומלבושיה של רות, וכך מתואר שם: אינה שוחה (מתכופפת) ומלקטת אלא יושבת ומלקטת. ומבארים הראשונים שם, כדי שלא יראה מרגליה לאחריה כלום. ועוד מתאר המדרש איך שהיתה רות מאריכה את בגדיה ולא נהגה כאחרות שהיו מגביהות בגדיה, כדי שיקל עליהם ההליכה, ומזה הבין בועז שאשה גדולה לפניו. (רות רבה פ"ד,ו(
בית הדין הגדול שבירושלים: מימות עולם הלכו אמותינו בבגדים ארוכים ורחבים ובשמלות המכסות את כל הרגל לגמרי, וכך גם פרסמו בבית הדין הגדול שבירושלים בי"א אייר תרפ"ח: כל אשה ישראלית חייבת ע"פ דין התורה הקדושה ללבוש בגדי צניעות כאשר נהגו בנות ישראל הכשרות מאז ומעולם בלא שום שינוי דהיינו במלבושים ארוכים עד קצה האחרון היותר אפשר (מרן הגרי"ח זוננפלד זצוק"ל ובית דינו חתומים על המכתב(
לא ראו את הגרביים
וכך העיד על מנהג ישראל בעל השומר אמונים זצוק"ל וזה לשונו: "לא היה ניכר איזה אשה נושאת בתי שוקיים (גרביים( כי הבגדים היו ארוכים עד המנעלים )תקנות והדרכות עמ' י"ד)
בגד המצניע מכל צדדיה
הגאון בעל הבן איש חי זצוק"ל כותב בספרו חוקי הנשים (פרק י"ז) כך: "ובמציאות הננו רואים בעינינו ונעיין בדעתנו המלבושים הצנועים הוא הבגד המצניע האשה מכל צדדיה ויעטפה ויכסה מכתפיה עד עקבי רגליה".
וכן תלמידו הגאון רבי שמעון אגסי זצוק"ל בספרו אמרי שמעון (עמ' ר"ג( כותב הדרכה להנהגה הראויה בזה הלשון :" צאתה תהיה צנועה ביותר כדרך הצנועות של הדור הקודם שהיו מתעטפות בצעיף מכף רגלם ועד קודקודם".
וכתב הגר‘‘י שיכנזי שליט‘‘א בספרו ’’בני יעקב‘‘ (אה‘‘ע סי‘ כ‘‘א): ’’שמעתי שהבן איש חי נשאל בזמנו למה אין הנשים נפקדות כ‘‘כ בילדים, ואמר שכיון שמקודם היו הנשים הולכות עם שמלות עד עקבם, וכעת בשביל שקצרו השמלה מעט, גרם הדבר לעקרות או לעיכוב הילודה".
מלבושי האשה כיריעות המשכן
כאשר רוצים חז"ל לדמות את יריעות המשכן, הם מביאים כדוגמא בגדי אשה המהלכת בשוק ושפוליה (רש"י – שולי בגדיה ( מהלכין אחריה ) ארוכים ונגררים בארץ (כך היתה גם יריעת המשכן האחורית נגררת בארץ.) ( גמ' שבת צ"ח.)
מכף רגל ועד ראש
הרדב"ז כותב בספרו (שו"ת הרדב"ז חב' סי' תש"ע( שלמרות שבמציאות נשות ישראל הולכות כשהן מכוסות מכף רגל עד ראש ואין כלום במה להסתכל, עדיין קיים האיסור ללכת אחר אשה, שהרי גם בזמן התלמוד היו מכוסות לגמרי ובכל אופן גזרו חכמים שאסור ללכת אחרי אשה.
עד כפות רגליה
בספר חכמה ומוסר (מרבה של ארם צובה בקונטרס דרך הצניעות פרק ג') כותב: "ומדרכי הצניעות שיהיו בגדיו של אדם ארוכים וקל וחומר שיהיו בגדיה של האשה ארוכין… שיהיה ארוך עד כפות רגליה.
לבושי הנשים עד העקב
בספר ישראל סבא )הנהגות הגה"ק רבי ישראל אבוחצירא זצוק"ל פ' ט עמ' 88) מספר שהבבא סאלי הקפיד מאד על לבושי הנשים שתלכנה עם שמלה ארוכה שתכסה את כל גופן כולל הידיים והרגליים עד העקב ע"ש.
הגרי"ח זוננפלד ובית דינו: "כל אשה ישראלית חייבת ע"פ דין תוה"ק ללבוש בגדי צניעות כאשר נהגו בנות ישראל הכשרות מאז ומעולם בלא שום שינוי, דהיינו במלבושים ארוכים עד קצה האחרון היותר אפשר". (כרוז שהתפרסם בירושלים בי"א אייר תרפ"ח)
הגמרא במסכת שבת (צח:) : "תנא דבי רבי ישמעאל למה משכן דומה, לאשה שמהלכת בשוק ושפוליה מהלכין אחריה", ופרש"י "ושפוליה – שולי בגדיה, כך היתה יריעה של אחריו נגררת בארץ". רואים שדרך הנשים בזמן חז"ל היתה ללכת בשמלה הנגררת על הארץ ממש. והביאור בזה מובא במשנת יוסף להגר"י ליברמן שליט"א (על אגדות הש"ס עמ' קיד) " י"ל כי האשה לרוב צניעותה שלא יתראה ח"ו משהו מהמכוסה, היא עושה בגדים ארוכים מאד שנגררים לארץ, כן המשכן לרוב כבודו וקדושתו, היה צריך להיות הכל מוצנע ומוסתר בתוכו, לבלתי היותו גלוי לעין כל, ולכן היתה היריעה נגררת בארץ". וכך גם כתב החזקוני: בביאור עניין אורך היריעות דהוא נעשה "מפני כבוד שכינה" ורואים מדבריו כי הארכת המלבושים הינה הנהגת כבוד ותפארת. (שמות כו, יב(
רבי אהרון ראטה: "אשר נקרא אצלינו בשם צניעות היה עוד לפריצות גדול נחשב בימים קצת קודמים, (ובהמשך כתב שענין זה נקרא 'צניעות' רק "לפי ערך שפלות הגדול של הדור") כמו למשל בימי נעורי לא היה ניכר איזה אשה נושאת בתי שוקיים )גרביים) כי הבגדים היו ארוכין עד המנעלים) בעל השומר אמונים בספר ’’תקנות והדרכות‘‘ פרק י"א(
המגיד הירושלמי רבי בן ציון ידלר: כתב בתקנות בית החינוך שיסד לבנות (בפיקוחו של הגרי"ח זוננפלד)"המורות תהיינה מחויבות בחינוך הישן… ויהיה מלובשות במלבושי צניעות וארוכות כאמותינו הקדושות… ואם תבוא אל החדר בלבוש חצופי, אבדה את זכותה בתור מורה" ועוד נכתב שם בהמשך "…הבנות תהיינה מלובשות במלבושי צניעות וארוכות כאמותינו הצנועות" )ספר ’’בטוב ירושלים‘‘ עמ' צד(.
בעל התניא: "הבתי שוקיים (הגרביים( עצמן וכן השבכה עשויין רק לצניעות ולא לנוי כלל כי הן במקום צנוע ואין דרכן להיות בגלוי אלא לכסות עליהן למעלה בבגדיה והצעיף על השבכה". (’’שו"ע הרב‘‘ סוף סימן ש"א מהדורא בתרא( רואים בדבריו מפורש שלא היה ניתן לראות את הגרביים היות והן היו מכוסות תחת השמלה.
רבי אברהם ענתבי: "ומדרכי הצניעות שיהיו בגדיו של אדם ארוכים וכמו שאמרו (ב"ב נ"ז:), וקל וחומר שיהיו בגדיה של האשה ארוכין. וצר לי על דורות הללו שנהגו להיפך, ואפילו חלוק שעל גבי בשרם קצר הרבה וזה פריצות הרבה, וראוי לגעור בהם ולמחות בידם על זה המנהג הרע ולבטלו, ולחזור למנהגם הראשון שיהיה ארוך עד כפות רגליה" )ספר "חכמה ומוסר" – בקונטרס דרך הצניעות פ"ג(.
רבי יצחק אייזיק רוזנבוים: הנה ידוע שמטבע האנשים לא לאהוב חומרות בכל מה שקשור לקדושה וצניעות, אלא תמיד מחפשים אחר ההיתרים והקולות. והנה לפתע צצה לה חומרא חדשה שכביכול אסור ללבוש שמלות ארוכות, ואת החומרא הזו קיבלו החסידים והחשובים באהבה וברצון, והמון העם ששים ושמחים על חומרא זו ונשתנו כאן סדרי בראשית, וזו הוכחה ברורה שחומרא זו איננה מהתורה הקדושה. וכלשונו הטהור בספרו ’’הצניעות והישועה‘‘: "וזאת אומרת דחומרא זו, אינה חומרת תורתנו הקדושה נגד יצה"ר, רק היא חומרת יצה"ר נגד תורתנו הקדושה רח"ל, וממילא מי שרוצה לקיים רצון הבורא ב"ה, אסור לו להחזיק בחומרא זו, שאינה אלא קולא נוראה רח"ל )העתקנו כאן את לשון הגה"ק רבי יצחק אייזיק רוזנבוים זצ"ל מתוך ספרו ה‘‘צניעות והישועה‘‘ עמ' ר"ג בשינוי לשון מעט, למען יובנו הדברים בנקל.(
היעב"ץ: מביא את הגמרא בעירובין )ק:) בעניין זה שהתרנגול מפייס לתרנגולת ואומר לה "זביננא ליך זיגא דמטו ליך עד כרעיך" (אקנה לך מעיל שמגיע לך עד לארץ – רש‘‘י) וביאר בזה "למדנו דרך ארץ מתרנגול… דא"ל זביננא לך זיגא דמטי ליך עד כרעיך. רומז למלבוש של צניעות שכל גופה מתכסה בו" )בסידורו דף קנ"ט בפרק ו' אות ז (
רבי עמרם בלוי: "כל המושג בירושלים היה קדושה, לא היה שאלה של פריצות בימים ההם, אמי ע"ה הלכה בשמלה שהגיעה עד לארץ, כך גם היה בדור שאחרי".(משנת רבי עמרם‘‘ עמ' 261(.
רבי יצחק אבולעפיא: "וכשהן הולכין מחצר לחצר אחרת דרך רשות הרבים או לשווקים הם מתכסים מכף רגלם ועד קדקדן ועד בכלל ברדיד גדול הנקרא צעיף" (שו"ת פני יצחק ח"ו ס"ו(
המהר"ם חגיז: "המלבוש קצר הוא מלבוש מיוחד לפריצים ובעלי אגרוף והמלבוש ארוך למלכים ולכל אנשי מידות". (אלה המצות סי' תקמ"ג) וכעין זה כתב המהרי"ל: "בגדים קצרים הוא דרך ריקים,הארוכים הוא דרך חשובים". (בליקוטים( מעלות המידות: ’’ומדרכי הצניעות שיהיו בגדיו של אדם ארוכים‘‘. (המעלה התשיעית- מעלת הצניעות( ורואים מכאן שגם גברים צריכים ללכת במעילים ארוכים ולא כמו שנהוג היום בטעות.
המהרי"ד מבעלז: "שנשים לא יגלו את הגרביים כי זה בגד שנעשה לקבל הזיעה והוי כשוקיה ערומים לדברי הב"ח יו"ד סי' ש"מ ובש"ך שם ס"ק כב". (’משנת יעקב‘‘ או"ח ע"ה)
המהרש"א אלפנדרי: "זכורני בימי חורפי כמה שנים ששום אשה מנשי ישראל לא היתה יוצאת כלל לרשות הרבים, ואף בעת הדחק לילך אצל חברתה היתה מתכסית בלבוש בגד שחור כל גופה מראשה ועד רגליה" )שו"ת הסבא קדישא ח"א סי' ל"ב כ')
רבי מנשה קליין: "ולענ"ד גם את הטוב נקבל והלואי שילכו כולם בשמלות ארוכות, ואדרבא לאחר שהם ישנו ה"מאדע" ויחזרו למקורם, אנחנו בשם אלוקינו נלך ונדרוש מהנשים; אם בשעת ה"מאדע" לא היה קשה לכם ללבוש שמלות ארוכות, א"כ למה לא יעשו כן שלא בשעת ה"מאדע", והנשים הצנועות יקבלו מאיתנו, ובמקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר". )שו"ת ’’משנה הלכות‘‘ חלק י"ב סימן שט"ז(
הרבי מסלאנים: "והשמלה תהא ארוכה עד העקב דוקא, ואפילו אם יהיו בתי שוקיים)גרביים ( גבוהים אסור לילך בשמלה קצרה… ודרך אבותינו שמרנו עד כה לבלתי התערב עם רשעים וקלי הדעת. וכן כתב הרמב"ם )ה' ע"ז פי"א ה"א ( להיות מובדל מהגוים במלבושם, ואפילו אם שניהם הולכים בדרכי הצניעות מכוסים, היו מקפידים שיהיה ניכר במלבוש בין יהודי לארמאי. והיום עושים היכר אחר, שבאם הערבים הולכים בבגדים ארוכים בני ישראל הולכים בבגדים קצרים, וזהו שאמרו רז"ל)סנהדרין לט:( וכמשפטי הגוים לא עשיתם )יחזקאל ה, ז( היינו לא עשיתם כמנהגיהם הטובים רק כמנהגיהם הרעים". )’מאמר מרדכי‘‘ מכתב ל"ב( ועוד כתב: "תדעו בני שהסכנה מילדים והילדות שהולכים חשופי שוק וזרוע ושינו ממנהג אבותם, הוא יותר סכנה מכל מלחמת שבעים אומות" (’מאמר מרדכי‘‘ מכתב ל"א(
הגרר"י דידובסקי: "ולכל הפחות צריך שיהי' אורך השמלה עד עצם הקרסול והיינו בערך טפח מן הארץ [כ-8 ס"מ] ואין לקצר מזה השיעור כלל וכלל. ואין להסתכל כלל על נשים אחרות שמקצרות זה השיעור כי בעקבתא דמשיחא מצוי גם בת"ח ויראי שמים שיש להם נשים שאינן צנועות כבנות ישראל הכשירות ואין ללמוד ממנהגן כלל" ועוד כתב שם במקור הקדושה וז"ל: "וראוי לכל אחד שיזהיר הרבה על זה בביתו ויתקנו את השמלות הקצרות מזה השיעור, ומאחר דהאשה רואה את בעלה שותק בזה הרי נעשה היתר אצלה ולכן עיקר חיוב מוטל על הבעל שימנע את אשתו מלצאת בשמלה קצרה מאורך עד עצם הקרסול ולא תכשיל ח"ו לזרע קודש בני אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב והמחטיא את הרבים אין לו חלק לעוה"ב, ולכן לא דבר קטן הוא עונה בזה, ויזהר מאד מאד שיהיו כל בגדיה וכל מעשיה בצניעות".(מחניך קדוש‘‘ אות ט"ז עמ' ט' – הגרר"י דידובסקי היה גאון מופלג בתורה, אשר החפץ חיים זצ"ל הפליג מאד בשבחו ובשבח חיבוריו השונים. ובשנת תרצ"א לבקשת גדולי הדור חיבר קונטרס בדיני הצניעות וקרא שמו "מחניך קדוש")
אסור ממש ללכת עם שמלה קצרה ועם גרביים בצבע העור או עם גרבים דקות
העתק מהמודעה שנתפרסם בעיר הקודש ת״ו מהגאב״ד ובתי הדין לפני (87) שנים
פעה"ק ירושלם ת׳׳ו יום י׳׳א לחדש אייר תרפ"ח
כאשר בעוונותינו הרבים פשתה המספחת של מלבושי שחץ ופרצו גדר הצניעות סמל עמנו הקדוש מאז ומעולם, באופן מבהיל מאד ה׳ ירחם, ורבים מיראי ה׳ פונים אלינו להורות להם את הדין והדת.
והנה אם כי המפורסמות אין צריכות ראיה אך כאשר בעוונותינו הרבים רבות מבנות הארץ פרצו חומת הדת והורגלו ללכת בשמלות קצרים ובבתי יד (שרוולין) קצרין עד אשר הרבה מהמון עם נשכח מהם חומר האיסור ונעשה להם כהיתר ח״ו.
על כן הננו להודיע בזה כי כל אשה ישראלית חייבת על פי דין תורתנו הקדושה ללבוש בגדי צניעות כאשר נהגו בנות ישראל הכשרות מאז ומעולם, בלא שום שינוי, דהיינו במלבושים ארוכים עד הקצה האחרון היותר אפשר, ומצד הראש יכסו את כל בית הצואר כמנהג הצנועות ובבת ידים (שרוולין) ארוכות עד כפות הידים, וכן בשאר הבגדים חייבות לנהוג צניעות וחלילה ללבוש אנפלאות (גרבים ( מנוקבות מעשה רשת אשר הרגל יראה מתוכן. או אנפלאות. מגוון עור הגוף. כל אלה פגול הוא לנו אומה קדושה וטהורה מדור דור.
וכמו כן כל אחד מחויב לחנך את בנותיו הקטנות בצניעות וקדושה שגם הן תלבושנה בגדי צניעות ולכל הפחות שהשמלה תכסה בארכה את רוב הרגל ובתי ידים (שרוולין) שיכסו את רוב היד. ובשכר זה יקויים בנו מקרא שכתוב "והייתם לי סגולה מכל העמים וגי ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, וגוי קדוש" ונזכה לגאולה שלמה בב"א.
בד״צ לכל מקהלות האשכנזים
נאם מרדכי ליב רובין נאם ׳צחק במוהר״א ז"ל פרענקיל נאם דוב צבי קארעלנשטיין
ב׳׳ה
ראיתי הכתוב מהרה״ג הבד״צ נ״י ויאושר כחס וחילם לתקן הפרצות ובאתי על החתום המחכה לישועה קרובה
יוסף חיים זאנענפעלד
העתק מתוך החלטת ועד משמרת הצניעות שנתפרסם בשנת תרצ"ו
בעזהי״ת אור ליום ב' לסדר זאת חוקת התורה וגו' ב תמוז התרצ״ו לפ״ק פעה״ק ירושלים תובב"א
אסור מן התורה ללכת בבגדי פריצות וזה גורם סילוק שכינה ר"ל והרבה איסורי תורה עוברים ע״י הפריצות, וחיוב על הבעל והאב למנוע פריצות מתוך ביתו, ואם אין ביכלתו בעצמו יבקש מאחרים שיעזרו לו, כי הפריצות אש היא עד אבדון ר״ל, והמתנהג בצניעות קדוש יאמר לו ואשריו בזה ובבא.
אסור לומר דבר שבקדושה, היינו דברי תורה ותפלה, כנגד הערוה ולכל כמה שאמרו חז"ל דהוי ערוה, וזה אסור אפילו ביחידות בתוך ביתו ומכל שכן ברבים דאיכא תרתי.
אסור לאשה, ללכת יחף בלא גרביים.
הבתי ידים (שרוולין) בהשמלה צריך שיהא עד פיסת היד, וההולכת בזרועות מגולות ואפילו מקצת מן הזרועות מגולה הוי פריצות.
אסור לאשה לצאת בבגד שלפנים מן הצואר מגולה דזה הוי פריצות, וראוי שהבגד יקיף אף מעט מן הצואר.
אף בקטנה מבת ג' ומעלה צריך לדקדק בבגדים שיהיו הבתי ידים (השרוולין.) קרוב לפיסת היד, יוכן שיהיה מלפנים מהצואר מכוסה, ואורך השמלה בלטנה לא פחות מן עד למטה מן הארכובה והמארכת הרי זו משובחת.
אורך השמלה בבת בוגרת צריך שיהא יותר ארוך מהשמלה של בת הקטנה. ואורך השמלה של הנשואה צריך להיות יותר ארוך מהשמלה של בתולה וטוב ויפה לעשות אימרא בסוף השמלה כדי שאם תתקצר השמלה יוכלו להאריך.
אסור לאשה ללבוש בגד שהוא כמו בגדי אנשים ואפילו בבגד אחד הוא אסור מן התורה.
אין לאשה ללבוש בגד אדום.
אסור ללבוש בגד מסחורה דקה שהבשר נראה מתחתיו, ואפי׳ בתי ידים (שרוולין) מסחורה כזו גם כן אסור, וכן (גרבים) כאלה ג״כ אסור, ואין חילוק בכל זה בין אם הסחורה דקה מאד ומחמת זה נראה הבשר, או שהסחורה ארוגה נקבים דקים ומחמת זה נראה הבשר דבכל אופן אסור, (ובכלל זה שלא לקנות סחורה כזו לבגד).
אסור ללבוש בגד שמראה הבגד כמראה עור הבשר וכן גרבים כאלה גם כן אסור.
וכן אין לעשות בגדים צרים.
אין לאשה, להתעצל מלכסות עצמה כראוי, והמתעצלת בזה לעון גדול יחשב אצלה, ולכן צריכה מאד לדקדק היטב בשעת שיוצאה מפתח ביתה ולחוץ שיהא מכוסה כל בשרה כראוי.
אסור לתופרת לתפור בגדים פרוצים ועוברת משום "ולפני עור לא תתן מכשול", ואף במקום שאפשר לתפור ע״י עכו״ם מ״מ איסורא דרבנן איכא [יש איסור דרבנן] וצריכין להזהר בזה מאד.
אין לאשה לצאת לשוק כשהיא מבושמת בין שנתבשמה בגופה בין בשערה בין בבגדיה.
צניעות גדולה באשה שתצא לשוק ברדיד גדול הנקרא שאהל בלשון אשכנז. (.מוזכר ברמב״ם פי״ג מה׳ אישות וטור שולחן ערוך בכמה מקומות) וכן שתלבש על בגדיה מלמעלה סינר הנקרא פארטאך בלשון אשכנז (ומוזכר בשיטה מקובצת ב״ק פ״ב בשם הרב המאירי)
ואשרי חלקן של המוסיפות צניעות וכל המוסיף קדושה יתוסף לו אורך ימים ושנות חיים.
עד כאן
העתק מהמודעה יצאה מרבני עיר הקודש ומבתי הדינים ספרדים ואשכנזים בימי השובבים בשנת תש״ד (לפני 71 שנה) אחרי הידיעות המבהילות :מגזירת ההשמדה רח"ל ע׳י הנאצים ימ״ש.
לְכוּ וְנָשׁוּבָה אֶל ה' כִּי הוּא טָרָף וְיִרְפָּאֵנוּ יַךְ וְיַחְבְּשֵׁנוּ (הושע ו, א)
מטעם הרבנים הגאונים מורי הצדק ה׳ עליהם יחיו –
הוסכם שבימי תיקון שובבי׳׳ם ידרשו בכל בתי כנסיות ובתי מדרשות אשר בארץ הקודש על דבר תיקון פרצת גדרי הצניעות אשר לדאבוננו ירדה פלאים, ולהודיע החיוב הקדוש שמוטל על כל בר ישראל (איש ואשה) להתאמץ ולהשתתף ולהשפיע כל אחד על חבירו לעורר ולהאיר לבבם באור קדושת תורתינו הק׳ וקיום ושמירת מצותיו ולהודיע גודל קדושת עם ישראל שנבחרנו מכל עם בהיותינו גדורים מן העריות ונקי מכל תועבה, ומה גרמה לנו עוון הפריצות עד שהיינו ללעג ולקלס ולאבוד של כמה רבבות.
אוי מה היה לנו!
עתה אתם בית ישראל זכרו כי ירושלים עיר שהשכינה לא זזה מתוכה, זכרו כי אלהי ישראל שונא זימה ופריצות, הזהרו מהפריצות אם אתם חפצים בקיום עם הקודש, הזהירו לנשיכם ובנותיכם ללבוש מלבושי צניעות כי בזכות הצניעות נגאלו אבותינו ממצרים ובזכותם אנו עתידים לגאל.
הצילו צאצאיכם מכל מקומות הטמאים, בתי תיאטרונים וקולנוע המלאים זמה ופריצות ר״ל.
הרחיקו את מלבושי הפריצות, שמלות קצרות, שרוולין קצרין וכל מלבושי פריצות אשר תורתינו הקודשה אסרה אותן.
בנות ישראל הנשואות לא תלכו בפרועי הראש שלא תהיו בכלל עוברות על דת משה ויהודית.
הרחיקו התועבה החדשה, ולא תצא בת ישראל אפילו קטנה שבישראל במכנסים בלי שמלה, כי האיסור מפורש וכתוב (דברים כ׳׳ב) ״לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה כי תועבת ה׳ אלקיך כל עשה אלה״.
הגיעה השעה שנשתחרר מהפריצות הארורה, ועם זה נקרב קץ גאולתנו. נשוב אל הצניעות ונתבונן כי אנחנו עם אחד בארץ נבדלים לה' לקדושה ולטהרה כמו שכתוב (ויקרא כ׳) והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה׳ ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי.
נקיים הפסוק הנאמר על זמן ביאת משיח צדקינו (מלאכי ג׳( "אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו" וגו׳ (שם) [ונזכה ] וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו וגו' זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותם בחורב וגו׳ הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא. עד כאן
והאריכו נא שמלותיכן למען קדושת עמנו וקדושת בנותינו, כי מאז ומתמיד היתה הצניעות יסוד קיומנו וסוד הצלחתנו ובכל הדורות וכל הזמנים.
מי הם גדולי הפוסקים שאוסרים במפורש גרביים צבע רגל? הגאון הגדול רבי יוסף חיים זוננפלד זצוק״ל ובית הדין שלו וכל גדולי ירושלים יצאו בקריאת קודש חמורה ואסרו זאת, ואחריהם גדולי הדור שלנו מכל העדות והחוגים. מי חולק וסובר שמותר? אף אחד. כל גדולי הרבנים מסכימים בדעה אחת שזו פריצות ואסור. גרביים בצבע העור אסורים, ללא קשר לעובי שלהם. הבעיה היא הצבע, לא העובי.
כשהתחלה הפרצה של הבגדים הקצרים ערכו כנס גדול בירושלים באולם "טירת חן" ומרן הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זצוק"ל זעק מקירות לבו:
אם נשות אברכים הולכות בבגדים קצרים וצרים צריך לסגור את כל הכוללים, מה שוה התורה של הבעל? אם כך הולכת אשתו, כל התורה שלו הולכת לסטרא אחרא, עד כאן לשונו הקדוש
בעזרת ה' יתברך
קריאה קדושה לאחינו בית ישראל הקדושים
על ענין הנגע הנורא של הבגדים הצרים והקצרים
היות ולאחרונה רבו האסונות ורבו המחלות ובפרט אשר פרצה המחלה הנוראה והאיומה לא עלינו רח"ל, השם ירחם ויציל, ורבים חללים הפילה ובפרט בנשים צעירות, וקול דמי אחינו בית ישראל שואג וגונח ומדת הדין מתוחה מאוד רח"ל. על כן אמרנו באו חשבון, ובפרט מה ששמענו ועל זה היה דווה ונמס ליבנו, לשמוע על גודל הפרצה הנוראה בחומת הצניעות, אשר נגע הבגדים הצרים והקצרים חדר לתוך מחננו הטהור ואשר מכלה כל חלקה טובה, ובאמת איסור זה אשר מלפנים היה פשוט וברור לכל בר דעת, נפרץ עתה בעוונותינו הרבים ורבים חללים הפילה, ואוי לנו שכך עלתה בימינו.
והננו לגלות דעתנו דעת תורה
שאיסור חמור ללכת בבגדים צרים וקצרים, ובכלל זה: חצאיות ושמלות שלא מכסות את רוב ככל הרגל, דהיינו החלק המתרחב של הרגל שאחרי הברך, שהדין הוא שצריך להיות מכוסה. שהרי שוק באישה ערווה הוא, ועדיף שתכסה ממש את כל הרגל או עד הקרסול. וגם גרביים (ואפילו בצבע שחור) זה לא מועיל אם השוק לא מכוסה בחצאית או בשמלה, והעיקר הוא שתהיה החצאית או השמלה ארוכה ורחבה, שכך הלכו אימותינו הקדושות מדור דור. וגם בחולצות התפורות בצורה הדוקה או מבד נצמד כגון טריקו וכדומה, וכל מיני בגדי שסע למיניהם, שזה ממש אביזרייהו דגילוי עריות ועוברת על דת יהודית. וצריך לראות ולחנך את בנותינו כבר מגיל הרך בדרכי הצניעות, שהצניעות והקדושה זה יסוד וסוד של קיומו של עם ישראל בכל הדורות, ורק על ידי כך ה' יתברך משרה שכינתו הקדושה בתוכנו. ואנא שלא יראה ולא ימצא בבתי ישראל הקדושים וגם בחניות בגדים מסוג אלו המסלקים את השכינה מישראל ומביאים לאסונות נוראים לא עלינו שנמס כל לב לשומעם. ובזכות חיזוק גדרי הקדושה והצניעות, ה' יתברך ברחמיו המרובים והעצומים יסיר מעלינו כל המשטינים והמקטרגים ויאמר למשחית הרף ויברכנו בשובע שמחות ישועות ונחמות ובזכות נשים צדקניות נזכה לגאולה השלימה בקרוב בביאת משיח צדקינו בחסד וברחמים ובבניין בית מקדשינו ותפארתנו במהרה בימינו אמן כן יהי רצון.
הכו"ח למען קדושת וטהרת ישראל
החותמים פה עיר הקודש ירושלים תובב"א
הגה"צ הרב לוי יצחק בנדר זצוק"ל הגה"צ הרב שמואל שפירא זצוק"להגה"צ הרב בנימין זאב חשין זצוק"ל הגה"צ יחיאל מיכל דורפמן זצוק"ל נכתב בס"ד בימי הרחמים והסליחות
תשמ"ג
קול קורא – אסור ללבוש שמלה קצרה וגרביים בצבע הרגל
בעוונותינו הרבים נפרצה מאד המכשלה הנוראה של קיצור השמלות, הגרביים השקופות ובצבע הרגל והבגדים הצמודים לגוף והדבר גובל באיסורי תורה והחטאת הרבים וסילוק שכינה ממחננו ר"ל.
…על כן מחובתינו להודיע כי על פי דין תורה מחובת הנשים והבנות ללבוש מלבושים רחבים המסתירים לגמרי את צורת המקומות החייבים בכיסוי שלא יראה צורתם גם באקראי. גרביים שקופות למחצה או בגוון הדומה לצבע הרגל אסורות בלבישה משום הרהור וחובה שיסתירו לגמרי את צבע בשר הרגל.
באנו על החתום
ניסים קרליץ שריאל רוזנברג נפתלי נוסבוים יודה טשזנר חיים מאיר ואזנר משה שאול קליין יעקב מאיר שטרן שלמה זלמן אולמן עזריאל אויערבאך יוסף ליברמן אליהו א יעקובזון שמעון בעדני שלמה מחפוד בן ציון מוצפי עמרם אופמן משה מרדכי קארפ ישראל גנס חיים יחיאל רויטמן חיים צבי שפירא חיים שמרלר
חובה להקפיד ולהזהר שלא יהיו הגרביים בצבע הדומה לגוון עור האדם ומרן הגרש’’ז אויערבאך זצוק’’ל היה מדגיש שכל אשה חייבת להשמר מכל גווני העור הקיימים בעולם משום שבכולם שייך תקלה ומכשול.
אשה שיוצאת עם בגד צר ומהודק
היא חוטאת ומחטיאה את הרבים!!!
בכל פעם ופעם שאשה יוצאת עם בגד צר ומהודק בלי רצון חס ושלום להכשיל, אלא רק כדי להראות קצת "יותר", הרי שהיא חוזרת עמוסה באלפי עבירות חמורות, רחמנא ליצלן! והרי בכל פעם שאשה יוצאת לרחוב עם לבוש פרוץ כזה, היא עוברת על שש מצוות לא תעשה וחמשה עשין!!
וכן על כל גבר שהיא מכשילה היא עוברת על הלאו של "ולפני עיוור לא תיתן מכשול" (ויקרא י"ט, י"ד), והיא נענשת באותו עונש שהוא עתיד להענש בו, כמו שאומר רש"י הקדוש בפרשת מטות (במדבר ל', ט"ז) על הפסוק: "ונשא את עוונה" שהגורם תקלה לחברו הוא נכנס תחתיו לכל עונשין.
וכן אומר גם רבנו יונה זיע"א בספרו "אגרת התשובה" (אות עח): שהמסתכלים בפניה או בידיה יורדין לגיהנם, והיא ענושה בעונש כל אחד ואחד מהם, מפני שהחטיאה אותם ולא נהגה צניעות בעצמה, ונכשלו בה.
ומובא בספר "שומר אמונים" בשם צדיקים קדמונים: שכאשר יוצאת אשה לרחוב במלבוש לא צנוע, מלווים אותה רבבות חיצוניים וקליפות טמאות, רחמנא לצלן, והם נכנסים ללבותיהם של האנשים הנמצאים ברחוב, ומבלבלים אותם ומפתים אותם להסתכל עליה ולהיכשל בה.
לכן צריכה האשה לדעת, שכאשר היא יוצאת לרחוב בלבוש לא צנוע, הרי היא חוטאת ומחטיאה את הרבים, וכמו כן היא מחטיאה גם נשים ובנות אחרות הלומדות ממנה להתלבש גם כן כמוה, שכן היא מכניסה קרירות באיסור ומקילה לאחרות לעבור על האיסור, ובפרט אם היא אשה חשובה או אמא וסבתא לנכדות, שאז אחריותה גדולה פי כמה. ועל זה אמרו חז"ל (אבות פרק ה' כ"א): "ירבעם חטא והחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו, וכן אמרו (שם): "כל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה".
ולכן יש לה חלק בהתדרדרות של כל אשה ואשה, גם האשה הראשונה שלמדה ממנה, וגם השלישית שלמדה מן השניה, וכל זמן שהעניין לא יתוקן ולא תעצר המגיפה יש לה חלק בכל זה.
כמו כן יש לה גם חלק בכך, שכל ענייני הצניעות בפרט וענייני היהדות בכלל, נחלשין על ידיה, כי היא הגורמת לכך כי זו היא הדרך, שכאשר יש קרירות ואדישות בנוגע למצוה אחת, הרי שכל השאר גם כן נחלש, ולא רק אצלה אלא אצל כל בני דורה והדורות הבאים אחריה, וכל זה מאשה אחת שיצאה בבגד צר ומהודק! תיסמרנה שערות הראש מגודל האחריות שיש בזה.
(כתר הצניעות חלק ג' עמ' רנ"ט להגה"צ המקובל הרב דניאל פריש זצוקללה"ה וזיעוכי"א בעל פירוש "מתוק מדבש" על הזוהר הקדוש ושא"ס)
כשמרן ה"קהלות יעקב" זצ"ל הגיע לארץ, הקפיד על כך שבנותיו יילכו בשמלות ארוכות עד לאחר הברך, ובאותה סביבה היו נראות הילדות כמשונות בחברתם. הרבנית ע"ה שחה את לבה לפני אחיה מרן החזון איש זצ"ל, ענה לה רבינו: מה איכפת לך מה שאומרים עליהן, והרי את יודעת את האמת, שבנותיך הם הולכות כמו שצריך ללכת, ואילו אלה שאין הולכות כך, הן הן המשונות, וממילא אין מה להתחשב במה שהמשונות אומרות עליהן (מעשה איש)
העתק כמה קטעים מתוך הספר “אורחות הבית”
“עובדות, הנהגות, מאמרים ושיחות מרבן ומאורן של ישראל
הגאון האמיתי מרן רבי אלעזר מנחם מן שך זצוק”ל"
אשר נלקטו על ידי נכדו הגר”א ברגמן שליט”א (עמודים קנ-קנב) תחת הכותרת
“אסונות הדור – בגלל חוסר צניעות”
הקפדה יתירה הקפיד רבינו בעניני צניעות, הן צניעותן של בנות ישראל – והן צניעותם של העוסקים עמן, וכפי שניתן ללמוד מדברי הדרכה ומעשים רבים אשר נשתמרו בידינו בנושאים אלו.
אם נרצה לעמוד על השקפתו הטהורה של רבינו בענין הצניעות – דומה שטוב נעשה אם נפתח בדברי חיזוק נפלאים שאמר בכנס חיזוק בענין הצניעות, שיחה נדירה אשר נשתמרה בידינו, והיא מובאת כאן לראשונה. וכך אמר רבינו:
ראיתי במכתבי החפץ חיים מכתב אודות הקבלות שקיבל על עצמו בהיותו בגיל תשעים שנה, ובהן קבלות בעניין שמירת הלשון ובעניין הסתכלות. והרי זה נורא נוראות! יהודי בגיל תשעים – עדיין מתחזק ומקבל על עצמו קבלות בענייני צניעות והסתכלות! ומכאן יש לנו בודאי ללמוד לעצמנו, עד כמה הסכנה גדולה ועד כמה עלינו להישמר ולהיזהר לעצמנו!!
אינני יודע האם אופן הלבוש הנהוג היום, והצורה בה מופיעות בנות ישראל ברחוב –אסורה מדאורייתא או מדרבנן… האיסור עצמו – חמור בלי ספק, אך שבעתיים חמורה ההשפעה ההרסנית אשר עלולה להיות להופעה זו!! בת ההולכת ברחוב בלבוש שאינו צנוע – הרי היא חוטאת ומחטיאה את הרבים!!
והדרך היחידה להתמודד עם מכשול הצניעות – הינה על ידי מלחמה תמידית עם היצר הרע, וכמו שאמרו חז”ל “לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע”, והיינו שצריך האדם להיות כל ימיו – לעולם – במלחמה תמידית!! לא רק להעדיף את היצר הטוב, שתהיה לו נטיה לטוב – אלא להלחם תמיד!!
ויש לדעת עוד, כי חוסר צניעות בפרהסיא וברשות הרבים – גורר בעקבותיו חילול ה’ נורא ואיום מלבד עצם חומר עניין חוסר הצניעות כשלעצמו. נוצר היום מצב רח”ל, שאצל הערבים – להבדיל – מתנהגים יותר בצניעות מאשר אצל אחינו בני ישראל, והרי זה חילול ה’ נורא שהעם הנבחר ירוד ומחולל כבודו בין הגויים!!
אנחנו נמצאים כיום בתקופה בה יש בכל יום כל-כך הרבה אסונות רחמנא ליצלן, כמו שלא היה מעולם באף תקופה. איננו יודעים את דרכי ה’ יתברך, איננו יכולים להורות באצבע ולומר כי אסון זה – פקד את עמנו בגלל חטא זה או אחר, אולם בודאי עלינו לחשוש פן נפרעים מאיתנו מן השמים על פריצת גדרי הצניעות אשר התפתחה בימינו!
ועלינו לדעת כי הקלקול נוגע לכל אחד ואחד מאיתנו, שכן את המכה והעונש – מקבל כל אחד ואחד מן הכלל!! כאשר עושה האדם מצוה אחת – יכול הוא להכריע את עצמוואת העולם כולו לכף זכות, ומאידך על ידי עבירה אחת – יכול הוא להכריע את כל העולם לכף חובה, והרי זה כמו במלחמה – שגורלו של הכלל כולו תלוי בכל אחד מן הפרטים!!
ובודאי יכול וצריך כל אחד להתחזק בכל ענין בו נדרש חיזוק, ובפרט בנושא למענו התכנסנו כאן – נושא הצניעות…
אתה מסכן את העולם הבא שלך
ואכן, רבינו הקפיד עד מאד על ההקפדה והשמירה על גדרי הצניעות, כאשר הוא סובר כי כל עתידו הרוחני של האדם וה’עולם הבא’ שלו – עלול להפגע כתוצאה מחסרון הקפדה בנושא נכבד זה, מנהל סמינר לבעלות תשובה מספר בענין זה את הסיפור הבא:
ביום מן הימים הגיעה אלי הצעה לנהל את הסמינר האמור, באותה תקופה – כיהנתי כראש ישיבה בתל אביב, אולם מששמעתי על ההצעה החדשה והתברר לי כי אוכל להשפיע ולהועיל רבות לבנות הסמינר במסגרת עבודתי – החלטתי לעזוב את הישיבה בתל-אביב ולעבור לנהל את הסמינר, ואכן, הודעתי להנהלת הישיבה על החלטתי – ועל פי התכנית הייתי אמור להתחיל את עבודתי בסמינר מיד לאחר חג הפסח.
והנה, במוצאי שביעי של פסח – מצלצל הטלפון בביתי, ומעברו השני של הקו אני שומע את קולו של רבינו המבקש ממני להכנס אליו מיד כשאוכל… כמובן מיהרתי להתייצב בביתו, ורבינו פתח ואמר לי: “שמע נא, חוששני – שנתנו לך עצה שאינה הוגנת… אתה עוד אברך צעיר, וכאן מציעים לך להסתובב כל היום עם תלמידות ומורות? הרי אתה עלול להפסיד על ידי כך את כל העולם הבא שלך]עי”ש ההמשך באריכות דברים נוראים]
"חילול ה' נורא ואיום"
כך זעק מרן רשכבה"ג הגרא"מ זצוק"ל בכנס חיזוק שנערך בהשתתפות אלפי אברכים. "נוצר היום מצב שאצל הערבים להבדיל, הולכים יותר בצניעות מאשר אצל אחינו בני ישראל, והרי זה חילול ה' נורא, שהעם הנבחר ירוד ומחולל כבודו בין הגויים. חוסר הצניעות בפרהסיא וברשות הרבים, גורר בעקבותיו חילול ה' נורא ואיום מלבד עצם חומר עניין חוסר הצניעות כשלעצמו"
"יש לסגור את כל הכוללים"
בכנס גדולי הדור שארגן הרב הגאון רבי שמחה וולדנברג זצ”ל באולם “טירת חן” בירושלים, על נושא חוסר הצניעות בנשות האברכים, מרן הרב שך היה ראשון המדברים, בחום לבו פתח דבריו בזעקה – : “הדבר בוער בקרבי, כל קיום התורה והכוללים תלוי בזה, אם נשות האברכים לבושות כך, יש לסגור את כל הכוללים, אין שום קדושה ושום סייעתא דשמיא לתורה הזאת”) עולמות של טוהר ח”ב עמוד 395)
כשנכנסו וסיפרו להגאון בעל “אבי עזרי” מהאסון בקטיפת ארבעה נפשות אברכים קדושים וטהורים בחזרתם מהלווית הצדיק הקדוש רבי ישראל אבוחצירא ה”בבא סאלי” זצ”ל והשאלה בפיהם – : “מה הקב”ה דורש מאתנו – ? מה עלינו לתקן – ? אין אנו יודעין מה – ?” – נענה – “התשובה לשאלתכם כתובה במפורש בדברי חז”ל במסכת שבת (דף לג.): בעוון גלוי עריות צרות רבות וגזרות קשות מתחדשות, וכו’, והוסיף ואמר: בדורות עברו, היו הדברים הללו ידועים ופשוטים, כאשר באה צרה, מיד בדקו את הצניעות!! בדקו אם אין ערות דבר, שמסלקת השכינה”. (שם ח”א עמוד 97)
ויעויין בדברי בעל "העקידת יצחק" ) פ' וארא שער העשרים) וז"ל: "החטא הקטן שיסכימו עליו דעת הרבים, והדת נתנה בבתי דינהם שלא למחות בו, הנה הוא זימה ועוון פלילי וחטאת הקהל כולו ולא נתן למחילה אם לא בפורענות הקהל… ומוטב שיכרתו או ישרפו או יסקלו החטאים ההם בנפשותם משתעקר אות אחת מהתורה בהסכמת הרבים".
הפאה היא בושה הכי גדולה לעם ישראל
האשה הזאת הלובשת פאה, שורפת בנו, ואוכלת כל חלקה הטוב, ר"ל, כמו שהנביא אומר:" גם כי תרבו תפילה אינני שומע, ידכם דמים מלא"
"
חובתנו חובת השעה, כאשר באים לבלע את הקודש, כאשר השי”ת דורש מאתנו לשוב בתשובה שלמה, כולנו ממש ללא יוצא מן הכלל, וידוע שרוב הרבנים הגדולים בדורינו אסרו ללכת עם פאות, וגם הפאות שהתירו הם פאות שנראות כמו קן או קש, אז המסקנה היא, שהפאות שהנשים הולכות היום הם אסורות בהחלט באיסורים מוחלטים.
בת ישראל יקרה,
נכון שאמך הולכת בפאה, מורותייך הלכו בפאה, אפילו אשת האדמו"ר הצדקת הולכת בפאה, והרחוב החרדי מלא בפאות מכל בכל.
את אומרת לעצמך שבוודאי אם כולן הולכות כך אז יש לי על מי לסמוך
. אך זכרי, בת ישראל יקרה, חובה עלינו ללמוד בעצמנו היכן מונחת האמת ויגיע היום בו נצטרך כל אחת ואחת לעמוד מול מלך מלכי המלכים לבד ולתת את הדין.
ומה יועיל לנו לטמון את ראשנו בחול ולהימנע מהבירור אם נגלה אז שכל חיינו טעינו והנה אין דרך חזרה.
אני פונה אלייך מלבה של אשה לאשה, את כל אחת מאתנו מפתה היצר להראות את יופייה, כל אחת מאיתנו אוהבת מחמאות וכל אחת מאיתנו חוששת ממה שיאמרו עלינו.
וזה הניסיון הגדול של כל אשה בצניעות.
ניסיון שחובה עלינו לעמוד בו.
כל אחת מאתנו עומדת ערב שבת מול נרות השבת ומתפללת שבעלי לא יחשוב בשום אשה בעולם זולתי, אך מדוע אנו עושות לחברותנו את מה ששנוא עלינו, מדוע אנו מתקשטות ברשות הרבים לעיניהם של בעלים אחרים בעוד האשה הצנועה העוטה על ראשה מטפחת ובגד רחב ולעיתים אף סופגת בגין כך ביזיונות במסירות נפש כדי שבעלך היקר לא ייתן בה את עיניו.
אנו נמצאות בדור אחרון, דור מ"ט שערי טומאה בו היצר מתגבר ביותר והסתר הפנים גדול מאוד.
הרבה נשים טועות ולא יודעות ש'שער באשה ערוה' ואיסור 'פריעת ראש' הם שני דינים שונים ונפרדים זה מזה.
האיסור של פריעת הראש שהוא מדאורייתא לכולי עלמא חל רק על האשה משום פריצות דגברי.
ואילו האיסור של שער באשה ערוה שהוא מדרבנן לדעת כולם קאי על האיש שאסור בדברי תורה כנגד השער אפילו של אשתו משום הרהור ומיאוס (ש"ע הגר"ז עה'-ד'(
אמר הרה"ק רבי יששכר דב מבעלז זי"ע (קונטרס דיבורים קדושים) "כל מי שלומד בשו"ע ביראת שמים רואה היטב שאין חילוק בין שערות עצמן לפאה נכרית שנקרא שייטעל".
וכן צווחים הרבה מגדולי הדור השכם וערב ואין אוזן החפצה לשמוע את הדברים.
מכיון שמראה האשה יכול להוות מכשול חמור מאד להחטיא את הרבים, לפיכך כתב רבינו יונה באגרת התשובה וז"ל: "וצריכה האשה שתהא צנועה ונזהרת מאוד שלא יסתכלו בה בני אדם חוץ מבעלה מפני שהמסתכלים בפניה או בידיה יורדים לגיהנם והיא ענושה על כל אחד ואחד מהם מפני שהחטיאה אותם ולא נהגה צניעות בעצמה ונכשלו בה.
" ולכן גם אם היה אולי איזה שהוא צד ללמד כף זכות על "מנהג" זה של הליכה בפאה נכרית גלויה ברה"ר, אזי ודאי שזה היה שייך אך ורק באותן הפאות כגון אלו שהיו אז בזמן הגזירות לפני כמאה ושמונים שנה, שהיה ניכר היטב שהן גוף זר, אינן דומות לשער אינן מיפות את האשה, ולכן אינן מכשילות את הרבים, וגם אז זה היה רק במצב של חוסר ברירה אחרת מפני הסכנה הגדולה בגלל הגזירות של הצאר הרוסי ומתוך בחירת הרע במיעוטו.
כמו שכתב גם הגה"צ בנימין ראבינאוויטש זי"ע )בהסכמתו לספר דת משה וישראל) וז"ל: "הנה מנהג חבישת פאה נכרית ברה"ר, חדרה ונתפשטה בתוך ישראל קדושים לפני כמאה וחמישים שנה, באשמת הצאר הרוסי שגזר על ישראל לשנות לבושם ולצאת בנות ישראל פרועות ראש…על כן במצב של לית ברירה בחרו את הרע במיעוטו. גם לאחר שבטלה הגזירה נשאר המנהג מאחר שהתרגלו לזה וכך נמשך הדבר בדורות ש אחריהם עד שנשתכח מקור המשחת למנהג זה." עכ"ל.
להבדיל מהפאות של אז, הפאות שבימנו מיוצרות בכוונה על ידי היצרנים הנכרים למשוך העיניים ולנקר הלבבות של הגברים, ומיפות מאד את הנשים באותו הקישוט שנאסר על ידי תורתנו הקדושה, ועוד הרבה יותר מאשר שערותיהן הטבעיות.
ולכן הן מושכות מאד גורמות לגירוי היצרים "מכשילין אנשים ומחטיאים רבים בהרהורי עבירה שקשין מעבירה"
. וכדי להבין את חומרת העוון שיש בו החטאת הרבים נעתיק את דברי הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ג' סעיף ו' שכתב שם וז"ל: "ואלו הן שאין להן חלק לעולם הבא אלא נכרתים ואובדין ונידונים על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים המינים… ומחטיאי הרבים" עכ"ל.
ובסוף סעיף י' שם כתב הרמב"ם וז"ל: "ומחטיאי הרבים כיצד, אחד שהחטיא בדבר גדול כגון ירובעם וצדוק ובייתוס, ואחד שהחטיא בדבר קל ואפילו לבטל מצות עשה … או שהטעה אחרים." עכ"ל.
מכתב תוכחה לבת ישראל
לכבוד החבושת פאה,
אחותי היקרה, אמרו חז"ל: "אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין" , לכן כל אשה שמכסה את ראשה ולא מפנה אליה מבטים ומושכת אליה תשומת לב יתירה מאנשים ברחוב , זוכה להיות מבורכת , אשה שמוכנה לסכן את העולם הבא שלה רק כדי להיראות יפה כלפי חוץ לא רק שמפסידה את הברכה אלא שאינה יודעת מה היא מפסידה וכבר שמענו עדויות של נשים שמתו מוות קליני וסיפרו דברים מחרידים על הפאות.
דבר שחשוב לבדוק ולא כדאי לקחת סיכון בו, רוב הפיאות מגיעות מהודו ומהמזרח הרחוק שם הם עובדים עבודה זרה ומקריבים לו את השיער שלהם והפיאות של השיער הטבעי כמעט כולן מורכבות מאותו שיער שמוקרב לעבודה זרה!
הייתי רוצה שתשבי עם עצמך ותחשבי הדק היטב מה חשוב לך יותר? לעשות רצון ה' ולקיים את ההלכה? או לעשות מה שנח לך ונעים לך יותר ולהידמות לחברות שלך שלא מכבדות את פסקי גדולי הדור? ברור לך שהפאות שחברות שלך מסתובבות איתם היום הם פאות יפות שמושכות תשומת לב ואפילו את מרגישה שזה גורם לך לקנא.
מי שמזלזל בגדולי ישראל סופו שיזלזלו בו מידה כנגד מידה. אל תמכרי את העקרונות שלך והיהדות שלך בנזיד עדשים , תהיי חכמה, אל תחפשי להיות יפה , היופי נעלם עם השנים והאמת לעולם נשארת.
השיער נושר עם השנים , האמונה לעולם לא נושרת , אל תתפשרי על האמת שלך לעולם !
כמו כן אני חושב שכדאי שתעבדי קצת על היראת שמים שלך , האמונה שלך וההתבטלות שלך לתלמידי חכמים , כי אם למרות פסיקתם של גדולי הדור את עדיין מאפשרת ליצר הרע שלך לשכנע אותך ללכת עם פאה , את כנראה לא מספיק מתבטלת לדעת תורה וחבל.
אמרו חז"ל הקדושים שבזכות נשים צדקניות נגאלנו ממצרים ובזכותן אנו עתידים להיגאל. שימו לב כתוב בזכות נשים צדקניות ולא בזכות נשים מודרניות!
האם חשבת פעם באמת שמפתחות הגאולה של עם ישראל בידיים שלך? האם אינך חוששת שבגלל חוסר הצניעות שאת הולכת את זו שתהיי מעכבת את הגאולה?
האם חשבת פעם שבמקום שתבדקי את לבושייך מול המראה, תעמדי פעם אחת מול ספר הלכות צניעות ותבדקי אם כל פריט שאת לובשת תואם את ההלכה?
האם חשבת פעם לקבל על עצמך כחלק מהקבלות לקראת יום כיפור קבלה הקשורה בצניעות?
כמו למשל להפסיק ללכת עם הפאה הנוכרית המכשילה את עם ישראל, ובפרט שבתוך תוכך את יודעת שזה מכשיל, רק שאת משקרת את עצמך שכביכול יש רבנים שמתירים ויש רבניות שכך הולכות וכו', ומתעלמת מכך שהקב"ה יעמיד אותך במשפט על כל נעלם?
האם את חושבת להפסיק ללכת עם מטפחת ראש צבעונית ורעשנית המושכת את תשומת ליבם של בחורי ישראל? תפסיקי להתנחם מהשקר באומרך "ברוך ה' אני לפחות לא הולכת עם פאה נוכרית…"
בת ישראל חשבי לרגע, נסי פעם אחת באמת להפנים לליבך האם באמת עולה על דעתך שביום כיפור הקדוש, יום של סליחה וכפרה, כאשר תצומי וכל היום תשבי בבהכנ"ס ותקראי תהילים, תפילתך תתקבל בו בזמן שאת בו בזמן לובשת חציאות קצרות וגרביים שקופות או בצבע העור, בו בזמן שאת הולכת בפאה נוכרית המטעה את הבריות שזה כביכול שיערך הטבעי והם אינם יודעים שאת אשת איש ואת הגורמת להכשיל את בחורי ישראל?
בשיר השירים אומר שלמה המלך "הראיני את מראייך השמיעני את קולך…", אומר לך הקב"ה ביתי לפני שאת מתפללת אליי קודם הראיני את מראייך אם הולכת את בצניעות כבת ישראל- אח"כ השמיעני את קולך…
בת ישראל, זכרי שיום הכיפורים זהו יום של חשבון נפש ואם כן עשי חשבון נפש עם עצמך ותראי כמה את "מוסרת" את נפשך (לפני צאתך לרחובה של עיר או לעבודתך) כדי להיראות יפה ומושכת עין בפני הבריות וכמה מוחך טרוד רק לחשוב מה חושבים על לבושך ושחס ושלום תיראי מוזנחת אם לא תלבשי את הבגדים הפרוצים הנוגדים את דברי רבותינו הקדושים…
תראי כיצד את חיה כל היום בתחרות רק כדי להשתייך ולהידמות לחברה הקלוקלת שבה את חיה, האם את מוכנה לאבד את חיי הנצח ושל בעלך וילדייך רק בשביל מה שחברותייך יאמרו לך- "איך את נראית טוב.."
כיצד לא תחששי מיום הדין הגדול והנורא וכיצד לא תחששי שיום אחד תצטרכי לעמוד לפני מלך מלכי המלכים ולתת דין וחשבון על מעשייך.
נסי לדמיין כיצד את עומדת לפני מלך מלכי המלכים עם החולצה הפרוצה והחצאית הקצרה , והפאה המחטיאה את הרבים והמחשבות הלא טהורות איך רק להיראות יפה וכו' רח"ל…
כיצד לא תחששי, שיראו לך כמה הכשלת במשך כל חייך את בחורי ישראל ואבדת להם את חיי הנצח שלהם, וכמה החלשת את בנות ישראל להיראות כמותך בדיוק כמו שהן מחלישות אותך ללכת בפריצות שלא ע"פ ההלכה?…
מה תאמרי אז בתור אישה חרדית ששולחת את ילדייך לתלמודי תורה ואת בעלך ללמוד תורה, שהלכת כמו הגויות ההולכות בפריצות?
האם יועיל לך להינצל מדינה של גיהינום באומרך לקב"ה שהרבה רבניות ובנות של רבנים גדולים וקטנים היו הולכות כמוך, ושאת עוד היית צדיקה בלבושך הפרץ לעומתן.
באמת את חושבת שתשובה כזאת תועיל לך בבית דין של מעלה? שהרי הגמרא כבר הוכיחה שכולם נענשים,מספיק לראות כיצד נענשה ביתו של ר' חנינא בן תרדיון (שהיה אחד מעשרת הרוגי מלכות) שכולה הייתה צנועה ובגלל שרק הרימה מעט את עקבה לפני בחורי רומי הענישו אותה לשבת בבית בושת!
עכשיו תעשי קל וחומר לאיך שהנשים ה"חרדיות" הולכות היום.
האם את חושבת שאת מוסרת את נפשך בכך שאת שולחת את בעלך לכולל ומחכה עד לשעות הקטנות של הלילה כי הוא גם מזכה את הרבים, ומוכנה לחיות בדוחק הפרנסה ולגדל את ילדייך לבדך וכל עול הבית על כתפך, זה יפתור אותך מיום הדין ומדינה של גיהינום אם תרשי לעצמך ללכת בפריצות במודות החדשות שישנם היום במחנה "החרדי"?
האם את לא מפחדת ממה שאמר הבעל שם טוב הקדוש שהראו לו מלאכים בשמיים שבונים סיר גדול, והמלאך הגביהו למעל הסיר ואמר לו הבט פנימה וראה שם בסיר שהוא מלא בידיים ורגליים של בני אדם,אמר לו המלאך "תדע שלפני ביאת המשיח ירדו לעולם נשמות מדור הפלגה ומדור המבול (הכוונה לפריצות של נשים שידיהן ורגליהן מגולות) ועבורן בונים את הסיר הזה להניחם בגיהינום שבו יבשלו את ידיהן ורגליהן רח"ל
האם אינך חוששת לדברי הקדוש ר' אהרון ראטה שכתב בצוואתו: "בנות ישראל יקרות, בגלל שאתן מתביישות מכמה נשים טיפשיות אתן מכניסות את עצמכן בכאלו סכנות גדולות ח"ו (כוונתו שמאבדות את חיי הנצח שלהן ושל בני ביתן) מה אתן מתביישות מכאלה שנחשבות כבהמות,כפי שבהמה אינה מתביישת…"
האם את לא יודעת שבשמיים פותחים לאישה ספר הלכות צניעות ואז יראו לך שחכמים אסרו ללכת עם צוואר חשוף ואת חשפת הרבה יותר מהצוואר,ושחובה שיהיו לך בגדים רחבים ואת הלכת בבגדים צמודים,ושאסור ללכת בבגדים צבעוניים ורעשניים ואת הלכת בבגדים כאלו… וכל מה שהתירו חכמים להתקשט ולהתאפר זה רק לכבוד בעלה בבית בלבד ואת עשית הכל להפך וכו'… ומה אז תשיבי? שגם החברות שלך הלכו ככה?…
האם את בעלת תשובה שבמשך רוב חייך היית מחטיאה את בחורי ישראל בלבושך הפרוץ לעבירות הכי קשות שבתורה- "לעריות" ועד שסוף סוף חזרת בתשובה בקושי גדול, הצליחו הרבה מהחרדיות לפתותך ולקלקלך בלבוש "חרדי" פרוץ כמו הגויות ההולכות בפריצות ואם כן כיצד תתקני את עברך הקלוקל?
חשבי לרגע- פעם היית חילוניה מחטיאה את הרבים והיום את בעלת תשובה מחטיאה את הרבים- לא חבל על כל עמלך בתשובה? ואל תשכנעי את עצמך לומר "מה ההשוואה בכלל? יחסית לפעם היום אני צדיקה…"
כיצד את אשת רב או בת של רב שאתן הכי הרבה צריכות לחשוש יותר מכולם ולפחד מיום הדין הגדול והנורא,מפני שאתן מודל לחיקוי לבנות ישראל- כי ידוע שבכל ריב שיש לאישה עם בעלה תמיד האישה מביאה אתכן דוגמא לבעלה, שהלבוש הפרוץ שהיא רוצה ללבוש הוא בעצם חיקוי של הלבוש שלכן בדיוק!!!
וגם אתן הולכות כך ופעמים יותר גרוע, ואתן תמיד הראיה לבעלה שכביכול בעלה הרב מאפשר לכן ללכת ככה, והיא ובעלה אינם יודעים שיש הרבה רבנים שבתוך הבית שלהם רבים עם נשותיהם ובנותיהם שלא ילכו בלבושים הפרוצים הללו והן לא נשמעות להם כלל…
ואתן אשת הרב או בת הרב הגורמות העיקריות לכל החוסר שלום בית שיש בין בני הזוג ולכל הקלקול שיש במחנה החרדי,שנעשה כבר אדיש לכל הפריצות שיש במחנה שלנו רח"ל.
האם אינכן חוששות שעל כל חוסר שלום בית שיש בגללכן וכל אישה ההולכת בפריצות מפני שהיא מושפעת מכן,הם על צווארכם? ואלו עובדות שאנו שומעים כל יום…
האם את אישה "חרדית" ההולכת בניגוד להלכה בבגדים צבעוניים ומבריקים המושכים תשומת לב או בחציאות קצרות וגרביים שקופות או בצבע העור, וחובשת פאה העשויה משיער של נשים גויות שמתו או מטפחת ראש צבעונית ונוצצת ונעלי עקב וכו וכו"-
יכולה להעיד לפני הקב"ה ולומר לו "אבא שבשמיים אני מאותן נשים צדקניות שיביאו גאולה לעמך ישראל? " האם ראינו מאישה כזו שבנייה יצאו ת"ח גדולי הדור? האם אישה כזו יכולה לדמיין לעצמה שאחרי מותה היא תבוא בפריצות הנ"ל לפני האמהות הקדושות ותרצה לשבת לידן?
ואיך לא תפחדי מאבא שבשמיים שאמר בתורתו הקדושה "וראה בך ערוות דבר ושב מאחריך…." הקב"ה מסלק שכינתו מעם ישראל,מסיר את השגחתו מעלינו בגלל נשים כמוך…
ואמרו חז"ל הקדושים שצרות באות לעולם בגלל חוסר צניעות של בנות ישראל ובפרט לאחר שקראת את כל הנ"ל, כיצד תעיזי להמשיך לצאת כך מחר ולהכשיל את בחורי ישראל
ותמשיכי לשים פס על דברי חז"ל הקדושים אשר הזהירו נוראות על הפריצות שיש בקרב מחננו ובפרט שיראו לך ביום הדין שקראת כל הנ"ל ובכל זאת המשכת במרדך.
וכיצד תדעי שאת באמת עובדת את ה'? אם את הולכת נגד החברה וקשה לך בחברה- משמע שאת עושה רצון ה' ולא רצון החברה הקלוקלת. אבל אם את מסתדרת בחברה וקל לך אין את עובדת את ה' אלא את החברה ואת העבודה הזרה של המודות החדשות. וזהו בעצם הניסיון שלנו בדור של עקבתא דמשיחא… ואשרי מי שתזכה לעמוד בניסיון.
ולסיכום: בת ישראל, לאחר שקראת את כל הנ"ל, כיצד את מתכוונת להתעורר בכנס שאת הולכת אליו תמיד?
מה את מתכוונת לקבל עליך ביום הכיפורים הקדוש? האם את מתכוונת להמשיך ללכת עם הלבוש הפרוץ שהלכת עד היום או שתלכי כמו שאת יודעת באמת הפנימי שלך איך ה' רוצה שתלכי?
אישה הרוצה לתקן את עוונה על שהחטיאה את הרבים תתחיל ללכת בצניעות אמיתית ותפיץ מאמר זה לזיכוי הרבים לכמה שיותר נשים.
דברי עידוד וחיזוק לבת ישראל מהרה"ג בן ציון מוצפי שליט"א
שלום לכבוד הרב
אני בת 18 חוזרת בתשובה, והיצרים שלי בוערים ואני רוצה להשתולל ולצאת ויצר הרע בוער בי ויתרתי על מלללא דברים וזה קשה כל כך!! אפשר עידוד מהרב??
תשובה
דעי בת יקרה,
כי בכל פעם שאת בולמת ועוצרת את יצרך ומכניעה אותו שכרך גדול מאוד, ואת גורמת נחת רוח גדולה לאבינו שבשמים. גדולה מזו יש לך שכר גדול כאילו קיימת את כל התורה כולה, כי עלייך לראות שהעולם כולו מוטל על כף המאזניים אם לטובה או חלילה להיפך, ואם מנעת עצמך מעבירה ואפילו קלה הטית את הכף לזכות, כנזכר בדברי רבותינו התנאים במסכת קידושין מ, ב. וברגע אחד הצלת מאות אלפים ממוות, מאסון, ממלחמה וממצור. וחיי כל הניצולים נזקפים לזכותך.
ובמסכת מכות כ"ג , ב. אמר רבי שמעון בר יוחאי ישב אדם ולא עשה עבירה, נותנים לו שכר כאילו עשה מצוה. ועל אחת כמה וכמה את, בת אברהם אבינו הצדיק ושרה אמנו הקדושה והטהורה, כשאת שומרת עצמך מלחטוא, ונזהרת שלא יכשלו בך בני אדם, כמה שכרך גדול ועצום, אין מי שיוכל לתאר לנו את גודל האהבה שהשם יתברך רוחש לך, וכף הזכויות שאת עושה לעם ישראל, כי בת אחת יכולה לקלקל אלפים של בחורים, בדבר קל, במחי יד, וכל פעם שאת נמנעת מכך גדול שכרך. ראי מה היה לנו בבריאת העולם, אשה אחת היתה וחוה שמה, היא אמנו הראשונה, וחטאה וגרמה מוות על כל העולם, ועתה התיקון מסור בידכן הבנות.
ובמסכת סוטה כ"ב, א. אמר רבי יוחנן שהיה ענק וגדול בתורה וביראת השם על כל ארץ ישראל, והוא שהחזיר בתשובה את ריש לקיש ועשאו ענק בתורה ומורה הלכות והוראות בישראל. ואמר אני למדתי יראת חטא מנערה אחת, ששמעתי אותה מתפללת להשם יתברך נופלת על פניה ואומרת, "רבונו של עולם, בראת גן עדן, בראת גהינם, בראת צדיקים, בראת רשעים, יהי רצון מלפניך שאל יכשלו בי בני אדם".
השכינה הקדושה מלווה אותך בכל צעד ובכל שעל , שומרת עלייך , מתפארת בך, מתהללת בך , ואומרת ראו מה בת יש לי בעולם , צדקת , שומרת, יראת שמים , וכך נזכר בכמה מקומות בזוהר הקדוש, כי בכל יום השם יתברך מכריז ברקיע על רווק ורווקה הדרים בכרך ואינם חוטאים .כנזכר במסכת פסחים קיג, א. אמר רבי יוחנן על שלשה הקדוש ברוך הוא מכריז בכל יום על רווק או רווקה הדרים בכרך ואין חוטאים, על עני המחזיר אבידה לבעליה, ועל עשיר המפריש מעשרותיו בסתר.
דעי בת ישראל יקרה כי המפתח לחיים בעולם הזה ובעולם הבא הוא ביד האשה, כי אם שמרה על צניעותה, הרבתה קדושה וטהרה בעם ישראל ובעולם כולו, הכניעה את כוחות הרשע והטומאה, וסילקה גזירות קשות ורעות מכל העולם. אך חלילה ההיא החוטאת ומתנהגת בפריצות, גורמת אסונות כבדים לכל העולם, כי התורה הקדושה אומרת כי השם אלקיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך לפניך, והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך.
זה היה חטאם של דור חורבן בית ראשון ככתוב בספר ישעיה פרק ג פסוק ז. ויאמר השם יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומסקרות עיניים הלוך וטפוף תלכנה וברגליהם תעכסנה. ובמסכת יומא ט, ב. בכה רבי יונתן ואמר כי היו הולכות צעד ארוך וצעד קצר, ובקומה זקופה כדי למשוך את עיני הבחורים, וממלאות כוחלא בעיניהם, והיו מניחות מור וריח אפרסמון בעקביהן וכשהיו עוברות ליד בחורי ישראל מכות בעקביהן ומתיזות בושם עליהם, ומכניסות בהם יצר הרע כארס של נחש.ואחרי כן אמר הנביא ישעיה ג, כד. תחת בושם מק יהיה, שבשרם נמק, ותחת חגורה נקפה, ותחת מעשה מקשה קרחה, שנעשו קרחים קרחים. ולכן על בחוריו לא ירחם, שבגלל הדבר הזה נפלו בחורי ישראל להרג ולשבי השם יצילנו.
בתי היקרה, בידך למנוע כל האסונות הללו, ולכפר על עם ישראל, חזקי ואמצי ואל תפלי ברוחך, רבבות רבות של מחנות מלאכי עליון מצפות לך, מלוות אותך ושומרות עלייך, רק תני יד, תבקשי, תתפללי, תני מבט לשמים והכל יסתדר. זכרי את אמותינו הקדושות שרה רבקה רחל ולאה, והיו לך למשמרת עולם, והן יתפללו עלייך בשמים להצילך מיצר הרע ומעין הרע ומכל דבר רע, ותמצאי את ובנות ישראל הכשרות ברכה רווחה והצלחה בכל מעשה ידיכן תמיד.
אנא ה' בזכות התשובה של הנשים צדקניות, שמהיום ילבשו רק מטפחת, אמור לכל צרותינו די, ובטל מעלינו כל גזירות קשות ובימים אלו הראנו רק נסים ונפלאות כאשר בימי מרדכי ואסתר וכל המחשבות והגזירות יתהפכו כולם לטובה ולברכה.
נא ערה עלינו רוח ממרום ופרוש עלינו סוכת שלומך סוכת רחמים וחיים ושלום, ונהיה כולנו כאיש אחד בלב אחד לאהבתך וליראתך ולעבדך בלבב שלם, ונזכה כולנו יחד לראות בהרמת קרן התורה היראה והצניעות בקרוב בשובך לציון ברחמים, בביאת משיח צדקנו בב”א.
הָיִינוּ צְרִיכִים לְהַאֲרִיךְ יוֹתֵר בְּבֵרוּר פְּרָטֵי הָאִסּוּרִים שֶׁל מַלְבּוּשִׁים שׁוֹנִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם פְּרִיצוּת, וְגֹדֶל הַחוֹב שֶׁל מַלְבּוּשֵׁי צְנִיעוּת כְּדֵי לְבַטֵּל טַעֲנוֹת הַמִּתְפַּלְפְּלִים וּמְחַפְּשִׂים אַחַר הַהֶתֵּרִים.
אֲבָל הַוִּכּוּחִים וְהַמְצָאַת הַהֶתֵּרִים לא מַסְפִּיקוֹת הַדִּין וְהַהֲלָכָה, הֵם נוֹבְעִים שֶׁנֹּאמַר, נְבָרֵר וְנוֹכִיחַ אֶת הַפְּשָׁט הָאֲמִתִּי, וְשׁוּב לֹא יִתְוַכְּחוּ, אֶלָּא מִנְּטִיַּת הָרָצוֹן הֵם בָּאִים, כִּי אוֹתָם אֲשֶׁר חֶמְדַּת הַשִּׁפְלוּת קָבוּעַ בְּלִבָּם וְנוֹטִים אַחַר הָרְחוֹב, הֵם מְחַפְּשִׂים אַחַר הַהֶתֵּרִים, לֹא מִפְּנֵי שֶׁמְּבַקְּשִׁים הָאֱמֶת, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁרְצוֹנָם עַז לְהִשָּׁאֵר בְּמִנְהָגָם, וְגַם לְתָרֵץ עַצְמָם שֶׁכָּךְ כָּשֵׁר וְיָשָׁר, עַל כֵּן נֶאֱחָזִין בְּכָל סְבָרָא קְלוּשָׁה וַעֲקוּמָה, וְהַכֹּל אֶצְלָם בְּגֶדֶר הַהֶכְרֵחַ וְהָאֹנֶס.
וַאֲפִלּוּ בֵּין אוֹתָם שֶׁמֵּחֲמַת אֹנֶס אֵין בֵּיתָם מִתְנַהֵג בִּצְנִיעוּת, יֵשׁ מֵהֶם מִתְעַקְּשִׁים שֶׁדַּרְכָּם דֶּרֶךְ הַתּוֹרָה הִיא.
כִּי טֶבַע הָאָדָם שֶׁלֹּא יִרְצֶה לְהוֹדוֹת לְעַצְמוֹ שֶׁאֵינוֹ מִתְנַהֵג בְּדֶרֶךְ טוֹב, אֶלָּא בּוֹנֶה סְבָרָא לְכָל עֲקַלְקַלּוֹתָיו, וְנַעֲשָׂה אֶצְלוֹ שִׁיטָה כָּזֹאת, וּמִתְחַזֵּק לוֹמַר שֶׁלֹּא מִפְּנֵי עַצְלוּת אוֹ זִלְזוּל מִתְנַהֵג כָּךְ, אֶלָּא יֵשׁ לוֹ שִׁיטָה כָּזוֹ, וּמְרַמֶּה אֶת עַצְמוֹ וְגַם אֶת אֲחֵרִים, כִּי מְאֹד קָשֶׁה לְהַשְׁלִים עִם הָאֱמֶת שֶׁהַסִּבּוֹת וְהַנְּגִיעוֹת וְהָאִינְטְרֵסִים מַכְרִיחִים אוֹתוֹ.
וְאִלּוּ הָיוּ הַסִּבּוֹת וְהַנְּגִיעוֹת מִסְתַּלְּקִים מִמֶּנּוּ, אוּלַי גַּם הוּא הָיָה מֵרָאשֵׁי הַמַּחְמִירִים וְלֹא הָיָה מַחְשִׁיב סְבָרוֹתָיו וְהֶתֵּרָיו לִכְלוּם.
אֲבָל בֶּאֱמֶת שֹׁרֶשׁ הַוִּכּוּחִים לְהִשָּׁאֵר בְּמִנְהֲגֵי וְזִלְזוּלֵי הָעוֹלָם, הוּא הָרָצוֹן לָלֶכֶת בִּשְׁרִירוּת הַלֵּב, כְּפִי שֶׁהַיֵּצֶר מַבְעִירוֹ, הָעַיִן רוֹאָה עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ, נֶחְמָד וְנָעִים לְהַגּוּף הַבַּהֲמִי, וְהַלֵּב חוֹמֵד בְּלִי שׁוּם דַּעַת וּתְבוּנָה, בְּלִי לָשִׂים לֵב שֶׁאֲנַחְנוּ בָּנָיו שֶׁל מָקוֹם, גּוֹי קָדוֹשׁ, וְכָל מַה שֶּׁרוֹאִים הַיּוֹם בָּעוֹלָם אֵינוֹ שַׁיָּךְ לָנוּ, וְהוּא הֵפֶךְ מֵעֶצֶם חַיֵּינוּ, כִּי אֲנַחְנוּ דְּבוּקִים בִּמְקוֹר הַחַיִּים הָאֲמִתִּים, הוּא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וְתוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה, וּמֻבְדָּלִים אֲנַחְנוּ מִשִּׁפְלוּת הַגּוֹיִים.
אוּלַי יָדוּעַ לָהֶם אֲשֶׁר הַנִּרְאָה נֶגֶד הָעַיִן הוּא תֹּהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ, וּמוֹלִיךְ יָשָׁר אֶל הַתְּהוֹם, וַאֲשֶׁר אֲבוֹתֵינוּ וְאִמּוֹתֵינוּ מֵעוֹלָם רְחוֹקִים הָיוּ מִכָּל זֶה, כִּרְחוֹק מִזְרָח מִמַּעֲרָב בְּתַכְלִית הָרִחוּק, וְכָל הַפּוֹרֵשׁ מִדַּרְכָּם כְּפוֹרֵשׁ מִן הַחַיִּים.
יְדִיעָה זוּ אוּלַי גַּם דּוֹפֶקֶת בְּלִבָּם, וְאֵינָהּ נוֹתֶנֶת לָהֶם מְנוּחָה, אַךְ הָרָצוֹן הַחוֹמֵד לוֹחֵם נֶגְדּוֹ, וְאֵינוֹ נוֹתֵן לְהָאֱמֶת הַזֶּה לִפְעֹל פְּעֻלָּתוֹ, וַאֲפִלּוּ לְהִתְבּוֹנֵן בּוֹ אֵינוֹ מַשְׁאִיר מָקוֹם וּזְמַן.
וּכְשֶׁהוּא שׁוֹמֵעַ זֹאת בְּעַל כָּרְחוֹ, וְהָאֱמֶת הַזֶּה מַרְגִּיזוֹ, הוּא טוֹעֵן נֶגְדּוֹ וּמִתְאַמֵּץ לְהִצְטַדֵּק וּלְחַפֵּשׂ הֶתֵּר, כִּי יוֹדֵעַ הוּא בְּעַצְמוֹ וּבִפְנִימִיּוּתוֹ, שֶׁאֵין הַמְדֻבָּר כָּאן אִם זֹאת אָסוּר אוֹ מֻתָּר, אֶלָּא אִם לְהִבָּדֵל מֵחֶמְדַּת הַלֵּב, אוֹ לָלֶכֶת בִּשְׁרִירוּת הַלֵּב, וְכֵיוָן שֶׁלֹּא הִתְקוֹמֵם נֶגֶד חֶמְדַּת הַלֵּב בְּעֹז וְתַעֲצוּמוֹת, הִנֵּה הָרָצוֹן שׁוֹלֵט וְרוֹצֶה לִדְחוֹת הָאֱמֶת וּלְהִפָּטֵר מִמֶּנּוּ, אַךְ אִי אֶפְשָׁר לִדְחוֹת אֶת הָאֱמֶת הַפָּשׁוּט בְּלֹא כְּלוּם, עַל כִּן מֻכְרָח לְהִתָּלוֹת בְּאֵיזֶה הֶתֵּר וּסְבָרָה. וּכְשֶׁהַהֶתֵּר מִתְרוֹפֵף, הוּא מִתְקוֹמֵם לְהַחֲזִיקוֹ וְלַחֲזֹר עָלָיו וּלְקָבְעוֹ וּלְהַשְׁתִּיק בּוֹ אֶת קוֹל הַתְּבִיעָה שֶׁהָאֱמֶת תּוֹבֵעַ.
אֲבָל הָאֱמֶת הוּא שֶׁהוּא תָּפוּס בִּידֵי חֶמְדַּת הַלֵּב כְּשָׁבוּי, וְאֵינוֹ חָפְשִׁי לִשְׁפֹּט בַּאֲמִתִּיּוּת.
יוֹדֵעַ הוּא שֶׁהַהֲלִיכָה בְּדַרְכֵי אֲבוֹתֵינוּ הוּא הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר, וְיוֹדֵעַ הוּא שֶׁבְּכָל אֹפֶן רַשַּׁאי הוּא לְהַחְמִיר בִּצְנִיעוּת וְלֹא יִקְרֵהוּ שׁוּם עָוֹן בָּזֶה, אֲבָל אֵינוֹ יָכוֹל, כִּי נֶאֱסַר בְּמַאֲסַר רְצוֹנוֹ.
וּבָזֶה מְתֹרָץ פְּלִיאָה גְּדוֹלָה, מַה שֶּׁאָנוּ רוֹאִים שֶׁמַּחְמִירִים בְּהַרְבֵּה עִנְיָנִים לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין, לָצֵאת כָּל הַדֵּעוֹת, וַאֲפִלּוּ רַק מִנְהָג שֶׁל אֶחָד מִן הַצַּדִּיקִים וְהַגְּדוֹלִים מַחְמִירִים וְנוֹהֲגִים כְּמוֹתוֹ, אוֹ חֲשָׁשׁ קָטָן חוֹשְׁשִׁין עָלָיו לְהַחְמִיר, אוֹ דָּבָר שֶׁנִּמְצָא בְּסֵפֶר בִּלְתִּי מְפֻרְסָם, אוֹ אֵיזֶה סְגֻלָּה, מַחְמִירִים וְנוֹהֵג בּוֹ, וּבְעִנְיְנֵי הַצְּנִיעוּת שֶׁהֵם לָאוִין דְּאוֹרַיְתָא וְאִסּוּרִים מְפֹרָשִׁים, כָּל מַה שֶּׁיּוֹדְעִים וְכָל מַה שֶּׁמַּזְהִירִים אֵינוֹ דַּי.
וְהַתֵּרוּץ, כִּי בָּהֶם אֵין הַיֵּצֶר הָרָע מֵסִית, וּרְצוֹן הַלֵּב אֵינוֹ בּוֹעֵר כָּל כָּךְ, כִּי אֵינָם מֵהַנִּסְיוֹנוֹת הַמְיֻחָדִים לִזְמַנֵּנוּ.
וְאִם כֵּן, עַד שֶׁאָנוּ מְבִיאִים אִסּוּרִים וְאוֹסְרִים הַרְבֵּה, אֲשֶׁר בְּעִנְיָנִים אֲחֵרִים הָיָה דַּי בְּחֵלֶק מֵהֶם, נְדַבֵּר בִּמְקוֹם זֶה מִן הַסִּבּוֹת הָעִקָּרִיִּים הַגּוֹרְמִים הַכֹּל, אֲשֶׁר בָּהֶם צָרִיךְ לִהְיוֹת עִקַּר הַמִּלְחָמָה, וְהוּא לְתַקֵּן הָרָצוֹן וּלְהַשְׁרִישׁ יְסוֹדֵי הַיַּהֲדוּת בְּקֶרֶב הַלֵּב.
אַשְׁרֵינוּ, מַה טּוֹב חֶלְקֵנוּ וּמַה נָּעִים גּוֹרָלֵנוּ, וּמַה יָּפָה יְרֻשָּׁתֵנוּ, שֶׁהֶעֱלָנוּ הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא מִשִּׁפְלוּת הָעַמִּים וְרוֹמְמָנוּ מִן הַפְּחִיתוּת, וְטִהֵר אוֹתָנוּ מִן הַזֻּהֲמָא שֶׁהָאֻמּוֹת שְׁקוּעִים בּוֹ, וְהֶעֱלָנוּ עִלּוּי אַחַר עִלּוּי בְּכָל מִינֵי קְדֻשּׁוֹת, בְּתִתּוֹ לָנוּ תּוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה וּמִצְווֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת, וְעַל יְדֵי הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת פָּתַח לָנוּ כָּל הַשְּׁעָרִים לַעֲלוֹת מַעְלָה מַעְלָה בְּלִי גְּבוּל, הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו, וְקֵרְבָנוּ לִהְיוֹת מֵהָעוֹמְדִים לְפָנָיו.
וְהִזְהִירָנוּ שֶׁלֹּא נִתְפַּתֶּה אַחַר הַיֵּצֶר הָרָע, לְהִתְגָּעֵל עוֹד בְּאוֹתוֹ זֻהֲמָא, אֶלָּא נִהְיֶה קְדוֹשִׁים וּדְבוּקִים בּוֹ וּבַעֲבוֹדָתוֹ כָּל יְמֵי חַיֵּינוּ.
וְלֹא רַק מֵהָעֲכִירוּת הַגַּס הִפְרִישָׁנוּ, כְּגוֹן עֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וַאֲכִילַת נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת וּשְׁקָצִים וְדָם וְכוּ', אֶלָּא צִוָּה שֶׁגַּם מַעֲשֵׂינוּ הַמֻּתָּרִים יִהְיוּ קְדוֹשִׁים, וְהוּא אֲמָרוֹ: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּעֲשֵׂינוּ הַגַּשְׁמִיִּים הַמֻּתָּרִים יְכוֹלִים לִהְיוֹת כְּמִצְווֹת מַמָּשׁ.
גַּם צִוָּה שֶׁכָּל אֵיבָרֵינוּ יִהְיוּ קְדוֹשִׁים, פִּינוּ וְדִבּוּרֵנוּ יִהְיֶה קָדוֹשׁ וְנָקִי, וּרְאִיָּתֵנוּ יִהְיֶה שָׁמוּר וְנָקִי, וּשְׁמִיעָתֵנוּ יִהְיֶה נָקִי שֶׁלֹּא לִשְׁמֹעַ אֲפִלּוּ דִּבּוּרִים מְגֻנִּים אוֹ דְּבָרִים בְּטֵלִים, וְכֵן יָדֵינוּ וְרַגְלֵינוּ וְכוּ', וּמִכָּל שֶׁכֵּן מַחֲשַׁבְתֵּנוּ שֶׁבּוֹ תָּלוּי הַכֹּל, וְהוּא מִשְׁכַּן הַנְּשָׁמָה, שֶׁיִּהְיֶה טָהוֹר וְנַעֲלֶה וּמְרוֹמָם. וַאֲפִלּוּ מַלְבּוּשֵׁנוּ וּבְהֶמְתֵּנוּ וּשְׂדוֹתֵינוּ וּשְׁאָר רְכוּשֵׁנוּ קִדֵּשׁ בְּכַמָּה מִצְווֹת לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה.
גַּם קִדְּשָׁנוּ בִּזְמַנֵּי וּמוֹעֲדֵי קֹדֶשׁ, אֲשֶׁר בְּנֵי אֵל חַי מִתְעַלִּים בָּהֶם עִלּוּי אַחַר עִלּוּי בְּלִי גְּבוּל.
וְחִלֵּק בָּנוּ קְדֻשָּׁתוֹ בְּמַדְרֵגוֹת, זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה: יִשְׂרְאֵלִים, לְוִיִּים, כֹּהֲנִים, כֹּהֵן גָּדוֹל.
וְכָל אֶחָד יָכוֹל לִזְכּוֹת לְהַמַּעֲלָה הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל שֶׁכֵּתֶר תּוֹרָה גָּדוֹל מִכֶּתֶר כְּהֻנָּה וּמִכֶּתֶר מַלְכוּת, וְכֶתֶר תּוֹרָה מֻנַּחַת וְעוֹמֶדֶת וּמוּכֶנֶת לְכָל יִשְׂרָאֵל.
וְזֶה לְשׁוֹן הָרַמְבָּ"ם (סוף הלכות שמיטה ויובל):
וְלֹא שֵׁבֶט לֵוִי בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל אִישׁ וָאִישׁ מִכָּל בָּאֵי הָעוֹלָם, אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אוֹתוֹ, וְהֵבִינוֹ מַדָּעוֹ לְהִבָּדֵל לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְעָבְדוֹ, לָדַעַת אֶת ה', וְהָלַךְ יָשָׁר כְּמוֹ שֶׁעָשָׂהוּ הָאֱלֹהִים, וּפָרַק מֵעַל צַוָּארוֹ עֹל הַחֶשְׁבּוֹנוֹת הָרַבִּים אֲשֶׁר בִּקְֻשׁוּ בְּנֵי הָאָדָם, הֲרֵי זֶה נִתְקַדֵּשׁ קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים, וְיִהְיֶה ה' חֶלְקוֹ וְנַחֲלָתוֹ לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, וִיזַכֶּה לוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה דָּבָר הַמַּסְפִּיק לוֹ, כְּמוֹ שֶׁזִּכָּה לַכֹּהֲנִים לַלְּוִיִּים, הֲרֵי דָּוִד ע"ה אוֹמֵר: "ה' מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי". עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ הַקְּדוֹשָׁה.
וְאַף נָשִׁים הַבָּאִים לְהִתְקַדֵּשׁ עַל דֶּרֶךְ הַשַּׁיָּךְ אֶצְלָם עַל פִּי הַתּוֹרָה, זוֹכִים לַמַּעֲלָה הָעֶלְיוֹנָה כְּסֶרַח בַּת אָשֵׁר, שֶׁנִּכְנְסָה לְגַן עֵדֶן בְּחַיֶּיהָ, וּכְשֶׁבַע נָשִׁים נְבִיאוֹת וּשְׁאָר הַצִּדְקָנִיּוֹת הַמְפֻרְסָמוֹת.
וְזֶה לְשׁוֹן תָּנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ (פ"ט): מֵעִיד אֲנִי עָלַי אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, בֵּין יִשְׂרָאֵל, בֵּין עוֹבֵד כּוֹכָבִים, בֵּין אִישׁ, בֵּין אִשָּׁה, בֵּין עֶבֶד וּבֵין שִׁפְחָה, הַכֹּל לְפִי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁהוּא עוֹשֶׂה, כָּךְ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שׁוֹרָה עָלָיו, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.
וְכָל כָּךְ גִּדְּלָנוּ וְקִדְּשָׁנוּ הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, עַד שֶׁהֵכִין בַּעֲבוּרֵינוּ מָקוֹם הַקָּדוֹשׁ בְּעֶשֶׂר קְדֻשּׁוֹת, וְהוּא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כְּמַאֲמַר חֲזַ"ל: אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְקֻדֶּשֶׁת וְכוּ', עָרִים מֻקָּפוֹת חוֹמָה וְכוּ', עַד בֵּית קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים, וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ הִשְׁכִּין שְׁכִינָתוֹ בֵּינֵינוּ, וְכָל בָּאֵי עוֹלָם רָאוּ שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל.
וְאַף עַל פִּי שֶׁלְּעֵת עַתָּה הֶגְלָנוּ מִשָּׁם וְסִלֵּק שְׁכִינָתוֹ, הֲרֵי נִשְׁבַּע לְגָאֳלֵנוּ וּלְהַשְׁכִּין שְׁכִינָתוֹ בֵּינֵינוּ לְעוֹלָם.
וְאַף עַתָּה בִּהְיוֹתֵינוּ בַּגָּלוּת עֲדַיִן חֲבִיבוּתָהּ גַּבָּן, וְרַק כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ, ה' אֱלֹקֶיךָ מְיַסֶּרְךָ לְהֵטִיב לָנוּ בַּאַחֲרִיתֵנוּ, וְכָל מַה דְּעָבִיד רַחֲמָנָא לְטָב עָבִיד, וְלֹא עֲזָבָנוּ לְגַמְרֵי, כְּמוֹ שֶׁהִבְטִיחָנוּ: "וְאַף גַּם זֹאת בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלּוֹתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיהֶם", וְאָמְרוּ חֲזַ"ל: כָּל מָקוֹם שֶׁגָּלוּ יִשְׂרָאֵל – שְׁכִינָה עִמָּהֶם, וְיֵשׁ עֲדַיִן הַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה עַל כָּל מִי שֶׁמִּתְקַדֵּשׁ וּמִתְטַהֵר וְרָאוּי לָזֶה בְּכָל הַדּוֹרוֹת, כַּיָּדוּעַ וּמְפֻרְסָם שֶׁרוּחַ הַקֹּדֶשׁ הוֹפִיעַ אֵצֶל רַבּוֹתֵינוּ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, כָּל אֶחָד לְפִי מַדְרֵגָתוֹ.
וְהַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֵנוּ, בְּכָל מְקוֹמוֹת מוֹשְׁבוֹתֵינוּ, כְּמַאֲמַר הַכָּתוּב (דברים כג, טו): "כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְגוֹ'", וּכְפִי דִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ, גַּם הַיּוֹם – אִם מַחֲנֵנוּ קָדוֹשׁ – מִתְקַיֵּם פָּסוּק זֶה, וַה' יִתְבָּרַךְ מִתְהַלֵּךְ בֵּינֵינוּ.
וְכֵן אָמְרוּ חֲזַ"ל: שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵּינֵיהֶם, דְּהַיְנוּ שֶׁבֵּית יִשְׂרָאֵל הַמִּתְנַהֵג בִּצְנִיעוּת, נַעֲשָׂה הַבַּיִת הַהוּא מְקוֹם מִשְׁכַּן לַה' יִתְבָּרַךְ (בְּוַדַּאי הַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה הַזֹּאת אֵינוֹ בְּאוֹתוֹ מַדְרֵגָה כְּמוֹ אֵצֶל הַצַּדִּיקִים, וּמִכָּל שֶׁכֵּן כְּמוֹ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, מִכָּל מָקוֹם הַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה יֵשׁ). וְאַחַר כָּל זֹאת, מַה מְּאֹד גָּדְלָה חוֹבָתֵנוּ לְהִתְנַהֵג בִּקְדֻשָּׁה וּצְנִיעוּת גָּדוֹל, וְלַעֲמֹד בְּמַעֲלָתֵנוּ, וְלֹא לָרֶדֶת, חַס וְשָׁלוֹם, מִמַּדְרֵגָתֵנוּ, וְלִרְצוֹת בְּשִׁפְלוּת הַגּוֹיִם, חַס וְשָׁלוֹם.
נִזְכֹּר נָא תָּמִיד שֶׁאֲנַחְנוּ בָּנָיו שֶׁל מָקוֹם, בְּנֵי אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב, וְנַחֲזִיק בִּקְדֻשָּׁתֵנוּ וְלֹא נִתֵּן לְזֻהֲמַת הַמּוֹדוֹת הַמְטֹרָפִים, וּלְהַחַיִּים הַמְגֻשָּׁמִים שֶׁל קִנְאָה וְתַאֲוָה וְכָבוֹד, לָבוֹא אֶל בָּתֵּינוּ לִנְגֹּף.
וְלֹא נַשְׁגִּיחַ כְּלָל עַל צְחוֹק הַכְּסִילִים וְהַמְגֻשָּׁמִים, כִּי רַק מֵחֲמַת שֶׁהִגִּיעַ אֲלֵיהֶם הַשְׁפָּעַת הַגּוֹיִים הֵם צוֹחֲקִים (וְלֹא מֵחֲמַת דַּעַת וְהִתְעוֹרְרוּת טוֹבָה, גַּם לֹא קִבְּלוּ מֵאֲבוֹתֵיהֶם אוֹ רַבּוֹתֵיהֶם זֹאת) וְשִׁכּוֹרִים הֵם מִשִּׁכְרוּת הַזְּמַן, עַל כֵּן הַצְּנִיעוּת אֶצְלָם לְלַעַג וְלַקֶּלֶס.
הַאִם נַעֲזֹב אֶת ה' יִתְבָּרַךְ וְאֶת כָּל הַמַּעֲלוֹת שֶׁהֶעֱלָנוּ אֵלָיו, וְנֵלֵךְ אַחַר הַשִּׁכּוֹרִים חֲסֵרֵי דַעַת?!
מִי פֶּתִי יַעֲשֶׂה זֹאת לְגָרֵשׁ אֶת הַשְׁרָאַת קְדֻשַּׁת הַשְּׁכִינָה מִן הַבַּיִת עַל יְדֵי הִתְנַהֲגוּת בִּלְתִּי צָנוּעַ, וּלְהַשְׁכִּין בִּמְקוֹם זֶה אֶת הַשְׁפָּעַת הַגּוֹיִים הַמְתֹעֶבֶת, אֲשֶׁר עַל זֶה צוֹעֵק הַפָּסוּק (ירמיה ב, יג): "כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים".
הַאִם אֶת יְרֻשַּׁת אִמּוֹתֵינוּ הַנִּכְבָּד מִכָּל כָּבוֹד, וְהַיָּקָר מִכָּל יָקָר, הוּא הַצְּנִיעוּת וְהַבּוּשָׁה, הַקְּדֻשָּׁה וְהַטָּהֳרָה, הַאִם זֹאת נַחֲלִיף עַל הַחֻצְפָּה וְהַשַּׁחְצָנוּת שֶׁל דּוֹרֵנוּ?! הַאִם הַשַּׁחְצָנוּת הַזֶּה יוֹתֵר יָקָר וְנִכְבָּד?! הַאִם נַעֲזֹב אֶת שְׁמִירָתוֹ וְהַצָּלָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־ בָּרוּךְ־הוּא, בִּהְיוֹת בָּתֵּינוּ קָדוֹשׁ וְנָקִי, וְנִקַּח בִּמְקוֹמוֹ אֶת הַהִתְנַהֲגוּת הַבִּלְתִּי צָנוּעַ, שֶׁהֶזֵּקוֹ וַדַּאי בַּנֶּפֶשׁ וּבַגּוּף, וְאֶל מִי נָנוּס לְעֶזְרָה בְּעֵת צָרָה, חַס וְשָׁלוֹם, הֲלֹא עַל זֶה צוֹעֵק הַפָּסוּק (דברים לב, לז-לח): "וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ, אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם יְהִי עֲלֵיכֶם סִתְרָה", וַה' יִתְבָּרַךְ מִתְרַעֵם עַל יְדֵי יִרְמְיָה הַנָּבִיא (ירמיה ב, כז): "כִּי פָנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים וּבְעֵת רָעָתָם יֹאמְרוּ קוּמָה וְהוֹשִׁיעֵנוּ, וְאַיֵּה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לָּךְ יָקוּמוּ אִם יוֹשִׁיעוּךָ בְּעֵת רָעָתֶךָ".
הַאִם נְחַפֵּשׂ תַּחְבּוּלוֹת וַאֲמַתלָאוֹת לְהִתְקָרֵב אֶל הֵפֶךְ הַצְּנִיעוּת כָּל מַה דְּאֶפְשָׁר, וְנִשְׁתּוֹקֵק אֶל הַזֻּהֲמָא, וְלֹא נִשְׁתּוֹקֵק בִּמְקוֹם זֶה אֶל אָבִינוּ, רוֹעֵנוּ, צוּרֵנוּ וְגוֹאֲלֵנוּ, לְהִתְרַפֵּק אֶל קְדֻשָּׁתוֹ, וּלְהִתְקָרֵב לְאוֹר פָּנָיו יִתְבָּרַךְ כָּל מַה דְּאֶפְשָׁר, בִּהְיוֹתֵינוּ מִתְחַזְּקִים בִּצְנִיעוּת גְּמוּרָה כְּאִמּוֹתֵינוּ.
הַמְעַט לָנוּ הַגְּדֻלָּה וְהַכָּבוֹד שֶׁקֵּרְבָנוּ הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל בָּרוּךְ הוּא, אֲשֶׁר לִגְדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר, לִהְיוֹתֵינוּ בָּנָיו וַעֲבָדָיו, וְכִבְּדָנוּ בְּתוֹרָתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ וּמִצְווֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת, שֶׁהֵם חֲשׁוּבִים וִיקָרִים הַחֲשִׁיבוּת הָאֲמִתִּי לְאֵין חֵקֶר.
וּנְבַקֵּשׁ גְּדֻלָּה וְכָבוֹד אַחֵר, וּמַהוּ הַדָּבָר שֶׁאָנוּ רוֹצִים לְהִתְכַּבֵּד בּוֹ? הֵם הַ"שְּׁמָאטֶעס", הַבְּגָדִים הַצְּבוּעִים כָּךְ אוֹ כָּךְ, וַחֲתוּכִים כָּךְ אוֹ כָּךְ, וַעֲצֵי הָרָהִיטִים הַחֲתוּכִים וּמְצֻיָּרִים כָּךְ אוֹ כָּךְ, שֶׁבֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ הוּא אוֹתוֹ שְׁמָאטֶע, וְאוֹתוֹ חֲתִיכַת עֵץ, וְאֵין בְּעַצְמוּתוֹ שׁוּם עֵרֶךְ, וְזֶה יִהְיֶה לָנוּ לְכָבוֹד, לְהִתְכַּבֵּד בּוֹ?!
מִפְּנֵי שֶׁבְּדַעְתֵּנוּ הָעֲנִיָּה וְהַקְּטַנָּה אֵין אָנוּ מְבִינִים גֹּדֶל חֲשִׁיבוּתֵנוּ וְעֶרְכֵּנוּ הָרָם, אָנוּ רוֹצִים לְהִתְכַּבֵּד עִם הֶבֶל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל.
נִתְעוֹרֵר נָא לְהַחֲזִיק בַּצְּנִיעוּת בִּשְׁלֵמוּת, כְּדַרְכָּם שֶׁל אִמּוֹתֵינוּ, לֹא רַק לְפִי שׁוּרַת הַדִּין בְּצִמְצוּם, אֶלָּא גַּם בְּתוֹסֶפֶת מְרֻבָּה, מִתּוֹךְ הֶרְגֵּשׁ פְּנִימִי, וְאֶת הַשְׁפָּעַת הַגּוֹיִים נוֹצִיא מִבָּתֵּינוּ, לֹא יֵרָאֶה וְלֹא יִמָּצֵא בְּכָל גְּבוּלֵנוּ, צֵא טָמֵא נֹאמַר לוֹ, לֹא מִנֵּיהּ וְלֹא מִקְצָתוֹ, וְלִקְנוֹת אֶת הֶרְגֵּשׁ הַבּוּשָׁה וְהַצְּנִיעוּת בְּעֶצֶם הַנֶּפֶשׁ בְּכָל פְּנִיּוֹתָיו וְדִבּוּרָיו, לֹא רַק בַּלְּבוּשׁ בִּלְבַד, אֶלָּא גַּם בְּכָל הַהַנְהָגָה בַּבַּיִת וּבַחוּץ, וְעַל יְדֵי זֶה נַשִּׂיג אֶת קְדֻשָּׁתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא יוֹתֵר וְיוֹתֵר, וְנוֹרִישֶׁנּוּ לְבָנֵינוּ אַחֲרֵינוּ עַד עוֹלָם, אָמֵן. (משכיל אל דל חלק א' כלל א' פרט ג')
על ידי נשים צדקניות תבוא הגאלה במהרה בימינו אמן
אִיתָא בְּיַלְקוּט יִרְמְיָה (סימן ב) עַל פָּסוּק (הושע י): "גֶּפֶן בּוֹקֵק יִשְׂרָאֵל": זֶה הָיָה תְּחִלַּת הַסֵּפֶר, וְלָמָּה נִכְתַּב כָּאן? – שֶׁאֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה. וְצָרִיךְ הֶסְבֵּר, מֵאַחַר שֶׁהוּא רֹאשׁ הַסֵּפֶר, מַאי טַעֲמָא נִכְתַּב בֶּאֱמֶת כָּאן? עַל כָּרְחֲךָ שֶׁיֵּשׁ דְּבָרִים בְּגוֹ, וְנִרְאָה לַעֲנִיּוּת דַּעְתִּי אֶפְשָׁר לְיַשֵּׁב, דְּהִנֵּה הוֹשֵׁעַ אָמַר: "גַּם כִּי יִתְּנוּ בַּגּוֹיִם עַתָּה אֲקַבְּצֵם", בִּזְכוּת הַתּוֹרָה יִהְיֶה הַגְּאֻלָּה.
וְלִכְאוֹרָה קָשֶׁה, הֲרֵי דָּוִד אָמַר: "זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לְבֵית יִשְׂרָאֵל". וְאָמְרוּ בַּמִּדְרָשׁ: לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא לְבֵית יִשְׂרָאֵל – אֵין הַדּוֹרוֹת נִגְאָלִין אֶלָּא בִּזְכוּת נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת, וְאֵיךְ אָמַר הוֹשֵׁעַ בִּזְכוּת תּוֹרָה?
וּבֶאֱמֶת אֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּים, וּשְׁנֵיהֶם לְדָבָר אֶחָד נִתְכַּוְּנוּ: שֶׁכָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ דּוֹר כָּזֶה "וַיִּנְאַץ ה' מִכַּעַס בְּנוֹתָיו וְגָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן", וּמוֹצֵא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה, שֶׁהֵמָּה פָּרוֹת הַבָּשָׁן, הָאוֹמְרוֹת לַאֲדוֹנֵיהֶם: הָבִיאָה וְנִשְׁתֶּה, וְלֹא דַּי שֶׁאֵין עוֹזַרְתּוֹ לַתּוֹרָה וְלֹא טוֹרַחַת לְגַדֵּל בָּנֶיהָ לְתוֹרָה וְיִרְאָה, אֶלָּא גַּם הִטַּתּוּ בְּרֹב לִקְחָהּ לִפְרֹשׁ מִן הַתּוֹרָה וְקִיּוּם מִצְווֹתֶיהָ, עַל יְדֵי שֶׁגּוֹרֶמֶת לוֹ טְרָדוֹת שׁוֹנוֹת וּפִזּוּר הַנֶּפֶשׁ,
כִּי תַּחַת אֲשֶׁר הָיָה לוֹ לְפַזֵּר מָמוֹן, לְגַדֵּל בָּנָיו לְתוֹרָה, אוֹ לְהַחֲזִיק לוֹמְדֵי תּוֹרָה, וּמְסִיתָתוֹ לֵילֵךְ אַחַר תַּעֲנוּגֵי עוֹלָם הַזֶּה, וִיפַזֵּר מָמוֹן זֶה לְצָרְכֵי הַבַּיִת בְּעִנְיְנֵי בְּגָדִים וְתַכְשִׁיטִין, טַבָּעוֹת וְנִזְמֵי הָאַף, מַחֲלָצוֹת וְכַיּוֹצֵא בָזֶה.
וְעַל כֵּן תָּפוּג תּוֹרָה, שֶׁתּוֹרָה בְּעַצְמָהּ יָרְדָה לְסוֹף דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם, וְהֵבִינָה שֶׁהוּא רַק חֲצִי גוּף, וְצָרִיךְ לְעֵזֶר, זוֹ הָאִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֶעֱשֶׂה לוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ". זָכָה – נַעֲשָׂה לוֹ עֵזֶר, וְאִם הִיא אֵינָהּ עוֹזַרְתּוֹ וְגַם כְּנֶגְדּוֹ הִיא, לְבַטְּלוֹ וּלְמָנְעוֹ מִזֶּה, אֲזַי בְּוַדַּאי תּוֹרָה מֻנַּחַת בְּקֶרֶן זָוִית.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁיֵּשׁ נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת בַּדּוֹר, וְלִמּוּד הַתּוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם יְקָרָה אֶצְלָם, וְכָל תְּפִלּוֹתֶיהָ וּבַקָּשׁוֹתֶיהָ הִיא רַק שֶׁתִּזְכֶּה לְגַדֵּל בָּנִים שֶׁיִּהְיוּ עוֹבְדֵי ה' בֶּאֱמֶת, וְלוֹמְדֵי תּוֹרָה לִשְׁמָהּ, וְתִזְכֶּה לַעֲזֹר וּלְסַיֵּעַ לְבַעְלָהּ שֶׁיִּהְיֶה מֵחוֹבְשֵׁי בֵּית הַמִּדְרָשׁ, לְכָל הַפָּחוֹת לִקְבֹּעַ עִתִּים לַתּוֹרָה, וְהִיא תִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתוֹ, אוֹ שֶׁתִּהְיֶה הִיא מִסְתַּפֶּקֶת בְּמִעוּט וּשְׂמֵחָה בְּחֶלְקָהּ בְּכָל עִנְיְנֵי עוֹלָם הַזֶּה, וְרַק תִּתְרַצֶּה בְּהֶכְרֵחַ בְּעִנְיְנֵי הַבַּיִת, בְּעִנְיְנֵי הַבְּגָדִים, בְּעִנְיְנֵי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, וְכָל כַּוָּנָתָהּ שֶׁלֹּא לְצַעֵר לְבַעְלָהּ, ְשֶׁלֹּא יִגְדַּל דַּאֲגָתוֹ וְיָבוֹא לוֹ בִּטּוּל תּוֹרָה, חַס וְשָׁלוֹם, מִתּוֹךְ כָּךְ, אֲזַי אִם נְשֵׁי הַדּוֹר הוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ זֶה, בְּלִי סָפֵק יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר. וְיָדוּעַ, אִשָּׁה נִקְרֵאת גֶּפֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה". וּבְהוֹשֵׁעַ (ט) הַסִּיּוּם הוּא: "וַיִּהְיוּ נוֹדְדִים בַּגּוֹיִם".
וּמֵעַתָּה יֵשׁ לוֹמַר, שֶׁזֶּה כַּוָּנַת הַמִּדְרָשׁ בֶּאֱמֶת (סימן י' פסוק א') "גֶּפֶן בּוֹקֵק יִשְׂרָאֵל", הָיָה רָאוּי שֶׁיִּהְיֶה הַתְחָלַת הַסֵּפֶר, אֶלָּא שֶׁאֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר. וּמַה הוּא הַטַּעַם בֶּאֱמֶת שֶׁנִּכְתַּב כָּאן, מֵעַתָּה יֵשׁ לוֹמַר עֲבוּר כַּוָּנָה זוֹ נִכְתַּב כָּאן, שֶׁיִּהְיֶה סְמוּכִים יַחַד שְׁנֵי פְּסוּקִים אֵלּוּ "וְיִהְיוּ נוֹדְדִים בַּגּוֹיִם", "גֶּפֶן בּוֹקֵק יִשְׂרָאֵל"; שֶׁכָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ דּוֹר שֶׁנָּשִׁים הֵמָּה "גֶּפֶן בּוֹקֵק", הַיְנוּ בְּלִי רְטִיבוּת וְלַחוּת שֶׁל תּוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם, מֵעַתָּה בְּוַדַּאי לֹא יַדְרִיכוּ וִיגַדְּלוּ בָּנֶיהָ לְתוֹרָה, וְגַם לֹא יַטְרִיחוּ לְסַבֵּב שֶׁיִּלְמְדוּ בַּעֲלֵיהֶם תּוֹרָה, כִּי אֶצְלָם יוֹתֵר יָקָר מְלֹא חָפְנַיִם עָמָל וְרוּחַ תַּאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה, מִכַּף אַחַת שֶׁל תּוֹרָה וְעוֹלָם הַבָּא, וְעַל יְדֵי כֵן, חָלִילָה, תּוֹרָה תִּתְמַעֵט, לָכֵן אָמַר: "וְיִהְיוּ נוֹדְדִים בַּגּוֹיִם", וְזֶה הַטַּעַם הַסְּמִיכוּת, וְזֶה הוּא נָמֵי כַּוָּנַת הַמִּדְרָשׁ, דְּעִקַּר הַגְּאֻלָּה שֶׁתָּבוֹא בִּמְהֵרָה, הִיא רַק עֲבוּר הַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הוֹשֵׁעַ: "כִּי יִתְּנוּ בַּגּוֹיִם עַתָּה אֲקַבְּצֵם", אֲבָל אֵימָתַי יָכוֹל הַדּוֹר לִזְכּוֹת לָזֶה? – אָז דַּוְקָא כְּשֶׁיֵּשׁ נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת בַּדּוֹר. לָכֵן אָמַר דָּוִד: "זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לְבֵית יִשְׂרָאֵל", לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא לְבֵית יִשְׂרָאֵל – אֵלּוּ הַנָּשִׁים, אֵין הַדּוֹרוֹת נִגְאָלִים אֶלָּא בִּזְכוּת נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת.
– פרקי חיזוק – חִזּוּק הַצְּנִיעוּת לאדמו"ר הרה"ק בעל "שׁוֹמֵר אֱמוּנִים זיע"א
א – לבקשת ישועה – הצניעות מהתנאים הראשונים
בַּסֵּפֶר "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב" מוּבָא דַּרְכּוֹ שֶׁל הָאַדְמוֹ"ר הַקָּדוֹשׁ בַּעַל "שׁוֹמֵר אֱמוּנִים" שֶׁתָּמִיד כְּשֶׁהָיָה בָּא אֵיזֶה אִישׁ פָּשׁוּט מֵהֲמוֹן עַם בִּשְׁבִיל אֵיזֶה בַּקָּשָׁה לִרְפוּאָה וּשְׁאָר עִנְיָנִים, לֹא הָיָה פּוֹטֵר אוֹתוֹ בָּזֶה לְבַד לְבָרְכוֹ בְּבִרְכַּת רְפוּאָה, רַק שָׁאַל אוֹתוֹ עַל הַנְהָגַת הַבַּיִת, שַׁבָּת, טָהֳרַת מִשְׁפָּחָה, צְנִיעוּת וְכוּ'. וּבְלִי שִׁעוּר פְּעָמִים שֶׁפָּעַל אֶצְלָם לְשַׁנּוֹת כָּל הַנְהָגַת הַבַּיִת, וּלְאַחַר שֶׁקִּבֵּל הַבְטָחָה עַל זֶה, אָז בֵּרְכוֹ בְּבִרְכַּת רְפוּאָה וּשְׁאָר עִנְיָנִים.
בְּכָל עֵת מְצֹא הָיָה רָגִיל לוֹמַר תָּמִיד דִּבְרֵי הִתְחַזְּקוּת לַעֲבוֹדַת ה' דְּבָרִים חוֹצְבִים לַהֲבוֹת אֵשׁ, וּבִפְרָט עַל עִנְיַן צְנִיעוּת הַנָּשִׁים, אֲשֶׁר הָרוֹאֶה יִרְאֶה קְצָת מִזֶּה בָּזֶה הַחִבּוּר וּבִפְרָט בַּצַּוָּאָה הַנִּדְפֶּסֶת.
ב – עקר המבקש עכשו בשמים הוא ענין הצניעות
עוֹד שָׁם בְּשֵׁם סֵפֶר הַתַּקָּנוֹת: …וְהִנֵּה בְּחוּץ לָאָרֶץ לֹא נִצְרַךְ הַדָּבָר לְתַקֵּן תַּקָּנוֹת בְּעִנְיַן הַצְּנִיעוּת, כִּי הַנָּשִׁים שָׁם הָלְכוּ מִמֵּילָא בִּצְנִיעוּת וְכוּ'. וְכֵיוָן שֶׁעֲזָרַנִי ה' לָבוֹא לָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה וְרָאִיתִי שֶׁהַיֵּצֶר מְחַבֵּל הָעוֹלָם, וְעִקַּר אֲחִיזָתוֹ בַּנָּשִׁים, אֲשֶׁר כְּבָר הֶחֱרִיבוּ רֹב הָעוֹלָם, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, בַּחֻרְבָּן הַגַּשְׁמִי וְהָרוּחָנִי, וְרָאִיתִי לְעִנְיָן נָחוּץ יוֹתֵר מִכָּל דָּבָר לִגְדֹּר גְּדָרִים בְּעִנְיַן הַצְּנִיעוּת, כִּי מַה שֶּׁנֶּחְשָׁב אֶצְלֵנוּ הַיּוֹם לְצָנוּעַ, הָיָה אָז נֶחְשָׁב לְפָרוּץ מְאֹד, וּבָזֶה נִתְקַדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם יוֹתֵר מִכָּל הַדְּבָרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵמָּה דְּבָרִים שֶׁנִּרְאֶה לְעֵין כֹּל, וְהַיֵּצֶר נוֹתֵן כָּל כֹּחוֹ בָּזֶה עַכְשָׁו יוֹתֵר מִכָּל הַדְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם לְהַחֲטִיא יִשְׂרָאֵל בִּפְרִיצוּת וּבְעַזּוּת וַחֲצִיפוּת, רַחֲמָנָא לִצְלַן, וְכוּ'.
לָכֵן, בִּשְׁבִיל שֶׁזֶּה הָעִנְיָן מְבֻקָּשׁ עַכְשָׁיו בַּשָּׁמַיִם מְאֹד יוֹתֵר מִכָּל הַדְּבָרִים, וְהַיֵּצֶר נוֹתֵן עַל זֶה כָּל כֹּחוֹ וְחֵילוֹ – לָכֵן עַל זֶה צְרִיכִים אֲנַחְנוּ לִמְסֹר נַפְשֵׁנוּ בְּיוֹתֵר לַעֲמֹד בַּפֶּרֶץ וּלְמִגְדַּר גָּדֵר מַמָּשׁ בִּמְסִירַת נֶפֶשׁ, וּלְהַסְכִּים בֵּינֵינוּ בְּהַסְכָּמָה גְּדוֹלָה לִמְסֹר כָּל אֶחָד נַפְשׁוֹ עַל זֶה לְהַנְהִיג בֵּיתוֹ וּלְגַדֵּל בָּנָיו וּבְנוֹתָיו בִּצְנִיעוּת לְהַדְרִיכָם וּלְנַהֲלָם בְּכָל כֹּחוֹ בִּמְסִירַת נֶפֶשׁ בְּתַקָּנוֹת לְפִי כֹחֵנוּ וְיוֹתֵר מִכֹּחֵנוּ.
ג – זכה להתגלות גדולה בזכות תקנות הצניעות
שָׁמַעְתִּי מֵהָרַב הֶחָסִיד הַמְפֹאָר, מִגְּדוֹלֵי תַּלְמִידֵי כ"ק מָרָן אַדְמוֹ"ר זִי"עַ, מוה"ר ר' יִצְחָק אַיְזִיק פִינְקֶלְשְׁטֵין זַ"ל, בְּסוֹף יָמָיו שֶׁל כְּבוֹד קְדֻשַּׁת מָרָן זִי"עַ: פַּעַם אַחַת בַּבֹּקֶר אַחַר תְּפִלַּת שַׁחֲרִית צִוָּה מָרָן זִי"עַ לַתַּלְמִידִים שֶׁהָיוּ נִמְצָאִים בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ לְהִכָּנֵס אֶל בֵּיתוֹ, שֶׁהָיָה לְיַד בֵּית הַמִּדְרָשׁ. וּכְשֶׁנִּכְנְסוּ הִתְחִיל מָרָן זִי"עַ לְסַפֵּר, שֶׁבַּלַּיְלָה הֶעָבָר הָיָה לוֹ חִזָּיוֹן נוֹרָא, שֶׁרָאָה אֶת הָרַב הַקָּדוֹשׁ רַבֵּנוּ מְנַחֵם מֶענְדֶּל מֵרִימְנוֹב זִיעָ"א. וְחָשַׁב אַחַר כָּךְ לָמָּה הָיָה לוֹ הַזְּכִיָּה לָזֶה, אוּלַי מִפְּנֵי שֶׁאֶתְמוֹל כָּתַב בְּ"סֵפֶר הַתַּקָּנוֹת" תַּקָּנוֹת צְנִיעוּת הַנָּשִׁים, וְכַיָּדוּעַ שֶׁהָרַב הַקָּדוֹשׁ הַנַּ"ל הִרְעִישׁ מְאֹד עַל מַלְבּוּשֵׁי לְבוּשׁ הַנָּשִׁים שֶׁיִּהְיֶה בְּתַכְלִית הַצְּנִיעוּת בְּלִי שׁוּם פְּשָׁרוֹת, וְכֵן עַל לְבוּשֵׁי הָאֲנָשִׁים הִקְפִּיד שֶׁיִּהְיֶה בְּתַכְלִית הַקְּדֻשָּׁה.
ד – בירושלים עיר הקדש, תקון הצניעות פועל זכות לכל העולם
בְּ"סֵפֶר הַתַּקָּנוֹת" (דף טו ע"ב): הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא יַרְבֶּה אוֹתָנוּ וּגְבוּלֵנוּ, וְיִהְיֶה עִמָּנוּ וּבְעֶזְרָתֵנוּ שֶׁנּוּכַל בְּעֶזְרָתוֹ יִתְבָּרַךְ לִפְעֹל וּלְהִתְגַּדֵּר כָּל אֶחָד בִּצְנִיעוּת וּבְתַכְלִית הַצְּנִיעוּת אֲנַחְנוּ וְנָשֵׁינוּ וּבָנֵינוּ אָמֵן, כִּי בָּזֶה נִתְקַדֵּשׁ שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ וְנַעֲשֶׂה מִזֶּה יִחוּד גָּדוֹל בַּשָּׁמַיִם בְּלִי שִׁעוּר וְלִמּוּד זְכוּת עַל כָּל כְּלָלוּת יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ וְעַל כָּל הָעוֹלָם, כִּי יְרוּשָׁלַיִם נִקְרֵאת 'לֵב הָעוֹלָם', כְּדִכְתִיב (ישעיה מ, ב): "דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלַיִם", וְאִם בְּנִמְצָא צְנִיעוּת כָּאן בִּירוּשָׁלַיִם, הוּא זְכוּת לְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, וְנִשְׁפָּע מִכָּאן לְכָל הָעוֹלָם, כִּי דְּבַר ה' מִירוּשָׁלַיִם.
לָכֵן צְנִיעוּת הַבְּגָדִים עִם שְׁתֵּי הַתֵּבוֹת וְהַכּוֹלֵל, שֶׁכָּךְ הוּא סוֹד הַמִּסְפָּרִים כַּיָּדוּעַ, עוֹלֶה בְּמִסְפַּר 'שׁוֹמֵר אֱמוּנִים', לְהוֹרוֹת שֶׁעַל זֶה עוֹמֵד עִקַּר יְסוֹד חֶבְרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה, וְעַל זֶה צְרִיכִים אֲנַחְנוּ וּבָנֵינוּ וּנְשׁוֹתֵינוּ לִמְסֹר נַפְשֵׁנוּ תָּמִיד עַד בִּיאַת גּוֹאֵל צֶדֶק בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן.
ה – האשה הנזהרת מקבלת שכר כל הדור
בְּ"סֵפֶר הַתַּקָּנוֹת" (דף עח ע"א) וְזוֹ לְשׁוֹנוֹ הַקְּדוֹשָׁה: כְּמוֹ שֶׁאֲנַחְנוּ לוֹבְשִׁין בִּגְדֵי קֹדֶשׁ, כָּכָה צָרִיךְ בְּיֶתֶר שְׂאֵת לִמְסֹר נַפְשֵׁנוּ עַל לְבוּשׁ נְשׁוֹתֵינוּ, כִּי הַקְּפִידָה בַּשָּׁמַיִם יוֹתֵר עַל לְבוּשָׁם מֵעַל לְבוּשֵׁינוּ, וְכָל צָרוֹת עַל שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל, הַכֹּל בִּשְׁבִיל לְבוּשָׁם שֶׁשִּׁנּוּ.
וְהָאִשָּׁה הַנִּזְהֶרֶת עַכְשָׁו, מְקַבֶּלֶת שָׂכָר נֶגֶד כָּל הַדּוֹר. וּצְרִיכִים אֲנַחְנוּ בִּמְסִירַת נַפְשֵׁנוּ לִגְדֹּר גָּדֵר בְּעַד נְשׁוֹתֵינוּ, זֶה יַעֲמֹד לָנוּ לָעַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, כִּי זֶה הַקְּפִידָה מֵהַתַּקָּנוֹת יוֹתֵר כִּמְעַט מֵעַל הַכֹּל שֶׁלֹּא לְשַׁנּוֹת, חַס וְשָׁלוֹם, לְבוּשׁ הַנָּשִׁים.
ו – תקון תקנת גרבים שחורות, כגדר וסיג מפני הבאות
הִנֵּה כְּבוֹד קְדֻשַּׁת מָרָן אַדְמוֹ"ר זִי"עַ תִּקֵּן תַּקָּנָה חֲזָקָה, שֶׁיֵּלְכוּ הַנָּשִׁים וְהַבְּתוּלוֹת בְּגַרְבַּיִם מִצֶּבַע שָׁחוֹר עָבוֹת אוֹ כְּפוּלוֹת, שֶׁלֹּא יִהְיֶה נִרְאֶה, חַס וְשָׁלוֹם, בְּשָׂרָם כְּלָל וּכְלָל. הֲגַם שֶׁבְּשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת לֹא הָיָה הַקְּפִידָה בִּירוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן לֵילֵךְ דַּיְקָא בְּגַרְבַּיִם שְׁחֹרוֹת, אֲבָל כְּבוֹד קְדֻשַּׁת מָרָן זִ"עַ הֵבִין בְּדַעַת קָדְשׁוֹ, שֶׁאִם לֹא יַעֲשֶׂה עַל זֶה גָּדֵר וִיסוֹד חָזָק, אָז מִי יוֹדֵעַ מַה יָּכוֹל לִגְרֹם הַזְּמַן, וְאֵיזֶה מוֹדָה יָכוֹל עוֹד לִצְמֹחַ, חַס וְשָׁלוֹם, וּבְכָל פַּעַם יַעֲשׂוּ פְּשָׁרוֹת וּוִתּוּרִים.
וּמִי שֶׁעֵינֵי בָשָׂר לוֹ, יָכוֹל לִרְאוֹת בְּמוֹ עֵינָיו הַפִּקְחוּת וְהַסִּיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא שֶׁל כְּבוֹד קְדֻשַּׁת מָרָן זִי"עַ, כִּי בְּאִם לֹא הָיָה הַתַּקָּנָה הַקְּדוֹשָׁה הַלָּזֶה מִי יוֹדֵעַ לְאָן וּלְאֵיזֶה דַּרְגָּא הָיִינוּ יְכוֹלִים לְהַגִּיעַ, חַס וְשָׁלוֹם, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ רוֹאִים הַחֻרְבָּן לְעֵינֵינוּ, שֶׁנִּמְצָאִים, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, גַּם מִמִּשְׁפָּחוֹת חֲשׁוּבוֹת וִיקָרוֹת שֶׁהִתְחִילוּ לְהָקֵל בְּעִנְיָן זֶה וְהוֹלְכִים בְּרֵישׁ גָּלֵי בְּגַרְבַּיִם שֶׁנִּרְאֶה בְּשָׂרָם מִתַּחְתָּם, רַחֲמָנָא לִצְלַן, וּמַכְשִׁילִים הָרַבִּים – שֶׁאֲחֵרִים לוֹמְדִים מֵהֶם וְאֵין פּוֹצֶה פֶּה וּמְצַפְצֵף.
וּבָזֶה הַתַּקָּנָה הַקְּדוֹשָׁה נַעֲשֶׂה עַל כָּל פָּנִים הַצָּלָה פּוּרְתָא: רֵאשִׁית כֹּל, כִּי הַנָּשִׁים וְהַבְּתוּלוֹת מֵחֶבְרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה שׁוֹמְרִים עַל תַּקָּנָה קְדוֹשָׁה זוֹ בְּתֹקֶף וָעֹז בְּלִי שׁוּם זִיז כָּל שֶׁהוּא, בָּרוּךְ הַשֵּׁם. וְשֵׁנִית, שֶׁזֶּה נִשְׁפָּע מִמֵּילָא גַּם עַל שְׁאָר אַחֵינוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים, הֵן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהֵן בְּחוּץ לָאָרֶץ, שֶׁנִּמְצָאִים, בָּרוּךְ הַשֵּׁם, הַיּוֹם הַזֶּה מִשְׁפָּחוֹת רַבּוֹת שֶׁהוֹלְכִים בְּאַנְפִּילָאוֹת שְׁחֹרוֹת כִּרְצוֹן קָדְשׁוֹ שֶׁל כְּבוֹד קְדֻשַּׁת מָרָן אַדְמוֹ"ר זִי"עַ.
וּמוּבָן, שֶׁבַּתְּחִלָּה כְּשֶׁכְּבוֹד קְדֻשַּׁת מָרָן זִי"עַ הִתְחִיל לַעֲשׂוֹת פְּעֻלּוֹת וּמַאֲמַצִּים רַבִּים לְהַשְׁרִישׁ הַתַּקָּנָה הַקְּדוֹשָׁה הַלָּזוֹ, לֹא כָּל כָּךְ בְּנָקֵל עָלָה זֹאת, וְהָיָה מֻכְרָח לִפְעָמִים לָצֵאת בְּהַתְרָאוֹת וְכַדּוֹמֶה, כִּי לֹא נָשָׂא בָּזֶה פְּנֵי גָדוֹל וּפְנֵי קָטָן, יִהְיֶה מִי שֶׁיִּהְיֶה, אֲפִלּוּ מֵהַמְקֹרָבִים בְּיוֹתֵר, וּמִי שֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו הוּא וּבְנֵי בֵיתוֹ לִשְׁמֹר הַתַּקָּנוֹת וְהַגְּדָרִים בְּעִנְיְנֵי הַצְּנִיעוּת, נִבְצַר מִמֶּנּוּ הַזְּכוּת לְהִשָּׁאֵר בְּהַחֶבְרַיָּא קַדִּישָׁא, עַד שֶׁקִּבֵּל עָלָיו בְּפֵרוּשׁ לִשְׁמֹר כָּל הַתַּקָּנוֹת וְהַגְּדָרִים.
ז – הקבלה החשובה ביותר קדם תקיעת שופר
וְעַד הֵיכָן נָגַע בְּנַפְשׁוֹ וּלְבָבוֹ שֶׁל כְּבוֹד קְדֻשַּׁת מָרָן אַדְמוֹ"ר זִי"עַ שֶׁיֵּלְכוּ הַנָּשִׁים בְּהַתַּקָּנוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת וְגִדְרֵי הַצְּנִיעוּת שֶׁתִּקֵּן, תָּעִיד הָעֻבְדָּה דִּלְהַלָּן: פַּעַם אַחַת בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה שְׁנַת תש"ו, לִפְנֵי הַמַּעֲמָד הַנּוֹרָא וְהַנִּשְׂגָּב שֶׁל תְּקִיעַת שׁוֹפָר, צִוָּה כְּבוֹד קְדֻשַּׁת מָרָן זִי"עַ שֶׁיְּקָרְבוּ הַבִּימָה לְצַד הָעֶזְרַת נָשִׁים מִבֵּית מִדְרָשֵׁנוּ, וּכְבוֹד קְדֻשַּׁת מָרָן זִי"עַ הִתְחִיל לְדַבֵּר בְּמַר נַפְשׁוֹ וּבִדְמָעוֹת שָׁלִישׁ שֶׁיִּשְׁמְעוּ הַנָּשִׁים, וּבִקֵּשׁ מֵהֶם שֶׁיֵּלְכוּ וְיִשְׁמְרוּ הַתַּקָּנוֹת וְגִדְרֵי הַצְּנִיעוּת שֶׁתִּקֵּן. וּכְבוֹד קְדֻשַּׁת מָרָן זִי"עַ הוֹסִיף שֶׁאֵינוֹ הוֹלֵךְ לִתְקֹעַ בְּשׁוֹפָר, עַד שֶׁיַּבְטִיחוּ לוֹ הַנָּשִׁים בְּפֶה מָלֵא שֶׁיִּשְׁמְרוּ כָּל הַתַּקָּנוֹת וְהַגְּדָרִים שֶׁל הַצְּנִיעוּת שֶׁעָשָׂה. וְכֵן הָיָה, שֶׁכָּל הַנָּשִׁים הִבְטִיחוּ בְּפֶה מָלֵא שֶׁיֵּלְכוּ בִּלְבוּשֵׁי הַצְּנִיעוּת כְּפִי הַתַּקָּנוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת וְהַגְּדָרִים שֶׁיַּדְרִיךְ אוֹתָם כְּבוֹד קְדֻשַּׁת מָרָן זִי"עַ, וְאָז נִגַּשׁ לִתְקִיעַת שׁוֹפָר בְּשִׂמְחָה וְרֶגֶשׁ עֲצוּמִים.
ח – הלבוש לעתיד מאיר וקדוש לפי הלבוש בעולם הזה
עוֹד מֵבִיא שָׁם מִתּוֹךְ 'תַּקָּנוֹת וְהַדְרָכוֹת': וְצָרִיךְ בְּיֶתֶר שְׂאֵת לִמְסֹר נַפְשֵׁנוּ עַל לְבוּשׁ נְשׁוֹתֵינוּ, כִּי הַקְּפִידָה בַּשָּׁמַיִם יוֹתֵר עַל לְבוּשָׁם מֵעַל לְבוּשֵׁינוּ… מִי שֶׁלֹּא טָרַח בְּעֶרֶב שַׁבָּת, מַה יֹּאכַל בְּשַׁבָּת? – כָּכָה בַּלְּבוּשִׁין: מִי שֶׁמִּתְנַהֵג בִּלְבוּשׁ קֹדֶשׁ וּצְנִיעוּת וְכָכָה מַנְהִיג אֶת בְּנֵי בֵּיתוֹ, יִזְכֶּה שֶׁיִּתְעַטֵּר לֶעָתִיד בְּאוֹר לְבוּשׁ כָּתְנוֹת אוֹר עֶלְיוֹן, אֲשֶׁר גַּם מַלְאָכִים קְדוֹשִׁים לֹא יוּכְלוּ לִרְאוֹת בְּתֹאַר צוּרַת פָּנָיו.
ט – צניעות סימן לבושה, ובושה סימן לזרע ישראל
עוֹד שָׁם. אָמְרוּ רַזַ"ל (נדרים דף כ): תַּנְיָא (שמות כ' י"ז): "וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם" – זוֹ הַבּוּשָׁה, "לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ" – מְלַמֵּד שֶׁהַבּוּשָׁה מְבִיאָה לִידֵי יִרְאַת חֵטְא. מִכָּאן אָמְרוּ: סִימָן יָפֶה לָאָדָם שֶׁהוּא בַּיְשָׁן. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: כָּל הַמִּתְבַּיֵּשׁ לֹא בִּמְהֵרָה הוּא חוֹטֵא; וְכָל שֶׁאֵין לוֹ בֹּשֶׁת פָּנִים, בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא עָמְדוּ אֲבוֹתָיו עַל הַר סִינַי, עַד כָּאן לְשׁוֹן הַגְּמָרָא.
וְהִנֵּה, הֲגַם כִּי מִדַּת בּוּשָׁה וְיִרְאָה הוּא בְּחִינָה וּמַדְרֵגָה מֵעֲבוֹדַת ה', אֲבָל יֵשׁ וְנִמְצָא בְּכָל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִשְׁמָתוֹ נֶחְצְבָה מִמָּקוֹר יִשְׂרְאֵלִי מִזּוֹ הַמִּדָּה, כִּי מִדַּת יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים בַּיְשָׁנִים רַחֲמָנִים וְגוֹמְלֵי חֲסָדִים, וְהַצְּנִיעוּת הִיא תּוֹלָדָה דְּבוּשָׁה; וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בּוּשָׁה אֵין לוֹ צְנִיעוּת, כַּאֲשֶׁר פֵּרַשׁ שָׁם הָרִי"ף בְּ"עֵין יַעֲקֹב", כִּי יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים זָכוּ לָזֶה בְּמַעֲמָד קָדוֹשׁ. כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר עִמָּהֶם הַשֵּׁם, אָז נִתְמַלְּאוּ בּוּשָׁה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ לְמֹשֶׁה: "דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ", וּמִזֶּה הִשִּׂיגוּ אַחַר כָּךְ הַיִּרְאָה.
וְלָכֵן, כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בּוֹ זוֹ הַבְּחִינָה, כִּי כָּל הַנְּשָׁמוֹת הָיוּ שָׁם בְּמַתַּן תּוֹרָה, דִּכְתִיב: "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹה וַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם", וְדָרְשׁוּ בַּמִּדְרָשׁ וּבַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, כִּי כָּל הַנְּשָׁמוֹת הָעֲתִידִין לְהִבָּרְאוֹת כֻּלָּם הָיוּ אֵצֶל הַר סִינַי בְּמַתַּן תּוֹרָה. וְזֶה הַמַּאֲמָר שֶׁל מַסֶּכֶת נְדָרִים נִסְמַךְ לַמַּאֲמָר הַקָּדוּם הַמְדַבֵּר מֵעִנְיַן הַצְּנִיעוּת, וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בֹּשֶׁת פָּנִים אֵינוֹ מִזֶּרַע יִשְׂרָאֵל.
וְתַנְיָא בְּמַסֶּכֶת 'בְּרָכוֹת' (דף ח): אָמַר ר' גַּמְלִיאֵל: בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אוֹהֵב אֲנִי אֶת הַפַּרְסִיִּים: הֵם צְנוּעִין בַּאֲכִילָתָן וּצְנוּעִין בְּבֵית הַכִּסֵּא וּצְנוּעִין בְּדָבָר אַחֵר. כִּי בְּאֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים נִדְמֶה הָאָדָם לַבְּהֵמָה, וְלָכֵן שַׁיָּךְ בּוֹ עִנְיַן צְנִיעוּת. וּלְכָךְ בַּיָּמִים הַקַּדְמוֹנִים אֲפִלּוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם הַבַּעֲלֵי דַּעַת הִתְנַהֲגוּ בִּצְנִיעוּת בְּאֵלּוּ הָעִנְיָנִים.
מוּבָא בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת פֶּרֶק כָּל כִּתְבֵי (דף קיח): אָמַר רַבִּי יוֹסִי: "מִיָּמַי לֹא רָאוּ קוֹרוֹת בֵּיתִי אִמְרֵי חֲלוּקִי". לָכֵן יִזָּהֵר הָאָדָם מְאֹד שֶׁלֹּא לְגַלּוֹת עַצְמוֹ כְּלוּם, אָז יִתְקַדֵּשׁ בָּזֶה כָּל גּוּפוֹ וְיִזְכֶּה לְהִקָּרֵא צָנוּעַ, כַּמּוּבָא בִּגְמָרָא בְּרָכוֹת (דף סב). וְכָל שֶׁכֵּן אִם אִשָּׁה תְּהֵא נִזְהֶרֶת בִּצְנִיעוּת, תִּזְכֶּה לְבָנִים צַדִּיקִים, כַּיָּדוּעַ מִכַּמָּה מַעֲשִׂיּוֹת מִדִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל. וִיהִי רָצוֹן שֶׁנִּזְכֶּה לְהִתְקַדֵּשׁ בְּמִצְווֹת בּוֹרְאֵנוּ, בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ.
וְאָמְרוּ רַזַ"ל: סִימָן טוֹב לָאָדָם שֶׁהוּא בַּיְשָׁן, וְסִימָן שֶׁהוּא מִזֶּרַע יִשְׂרָאֵל. וְגַם נִצְמָח בּוֹ מִכְּלָלוּת קְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל. וְכָל שֶׁכֵּן אֵיךְ צָרִיךְ לְהַזְהִיר וּלְהַנְהִיג בְּנֵי בֵּיתוֹ שֶׁיְּהוּ צְנוּעִים, וְצָרִיךְ לָזֶה מַמָּשׁ מְסִירוּת נֶפֶשׁ, וְכָל שֶׁכֵּן הַנָּשִׁים וְהַבְּתוּלוֹת.
וְאֵין דִּבּוּרֵינוּ בְּאֵלּוּ הַחֲצוּפוֹת וְהַפְּרוּצוֹת הַהוֹלְכוֹת בְּגִלּוּי בְשָׂרָם, כִּי אִשֵּׁי הַגֵּיהִנּוֹם לֹא יַסְפִּיק לָהֶם לְאֵלּוּ הַחוֹטְאִים וּמַחֲטִיאִים. לְבַד אֵלּוּ אֲשֶׁר כְּבָר הֵמָּה כַּאֲנוּסִים וְלֹא יָדוּעַ לָהֶן הָאִסּוּר כְּלָל, אוּלַי לֹא יֻגְדַּל כָּל כָּךְ עָנְשָׁם, וְהֵמָּה כִּבְהֵמָה, כִּי דַּעְתָּם דַּעַת בְּהֵמָה לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ לֵבוֹשׁ וּלְהִכָּלֵם. וְהַקָּדוֹשׁ-
בָּרוּךְ-הוּא יְרַחֵם עַל עַמּוֹ, וּלְוַאי שֶׁיַּסְפִּיק אֵיזֶה לִמּוּד זְכוּת עַל זֶה.
י – מי שאין לו בושה, מעיד על גלגולו הקודם ומהיכן שרש נשמתו
וְדַע אָחִי, כִּי מִי שֶׁאֵין לוֹ בּוּשָׁה, סִימָן שֶׁבַּגִּלְגּוּל הַקָּדוּם נִתְגַּלְגֵּל בִּבְהֵמָה אוֹ חַיָּה. וּכְדֵי שֶׁיִּתְבָּרֵר לְךָ זֶה הָעִנְיָן, אַעְתִּיק לְךָ מֵהַסֵּפֶר הַקָּדוֹשׁ "עֵמֶק הַמֶּלֶךְ" (דף כ) שַׁעַר עוהת"ו וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: וּמוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ הָאֲרִ"י זלה"ה בּוּצִינָא קַדִּישָׁא מָסַר סִימָן לְתַלְמִידָיו שֶׁיַּכִּירוּ נְפָשׁוֹת אֵלּוּ, וְאוֹמֵר: כְּשֶׁתִּרְאוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵם עַזֵּי פָנִים וְאֵין לָהֶם בּוּשָׁה מִבְּנֵי אָדָם, תֵּדְעוּ נֶאֱמָנָה וּבְבֵרוּר, שֶׁקֹּדֶם זֶה הַפַּעַם הָיוּ בְּגִלְגּוּל בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה אוֹ עוֹף טָמֵא. כְּמוֹ שֶׁלָּהֶם אֵין בּוּשָׁה, גַּם לָהֶם אֵין בּוּשָׁה וְהֵם הוֹלְכִים אַחַר לִמּוּדָם הָרִאשׁוֹן.
וְאִם תִּשְׁאַל אָחִי: הֲלֹא אָנוּ רוֹאִים כִּי הַרְבֵּה מְאֹד מֵאַנְשֵׁי דּוֹרֵנוּ נֶאֱחָזִים בְּפַח זֶה, הַאִם נֹאמַר כִּי כֻּלָּם הָיוּ מְגֻלְגָּלִים בִּבְהֵמוֹת וְחַיּוֹת?
אֲבָל בֶּאֱמֶת זֶה לֹא יִפָּלֵא בְּעֵינֶיךָ, בְּאִם תִּרְאֶה מַה שֶּׁכָּתַב הָרַב הַקָּדוֹשׁ הָאֲזוּלַאי בְּסִפְרוֹ הַקָּדוֹשׁ "חֶסֶד לְאַבְרָהָם" (עיין משפט מעיין חמישי), וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: וְדַע , כִּי כָּל דּוֹר זֶה אוֹ רֻבָּם הָיוּ מְגֻלְגָּלִים תְּחִלָּה בִּבְהֵמוֹת וְחַיּוֹת, וְלָכֵן הֵם עַזֵּי פָּנִים וּבִלְתִּי שְׁלֵמִים, אִם לֹא הַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר ה' קוֹרֵא, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.
וְאִם הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה כָּתַב זֹאת בְּיָמָיו, שֶׁהָיָה קָרוֹב לִזְמַן הָאֲרִ"י הַקָּדוֹשׁ, וְכָל שֶׁכֵּן עַכְשָׁיו בְּעִקְּבְתָא דִמְשִׁיחָא, כִּי עַכְשָׁיו סוֹף כָּל הַגִּלְגּוּלִים. וְלָכֵן צָרִיךְ לְהִתְנַהֵג בְּבוּשָׁה וּצְנִיעוּת בְּכָל הָעִנְיָנִים, וְזֶה עִקַּר תִּקּוּן וְצֵרוּף זֶה הַדּוֹר.
וְעוֹד תֵּדַע בְּנִי: הַנִּזְהָר בִּצְנִיעוּת מַמְשִׁיךְ עָלָיו יִרְאָה וּקְדֻשָּׁה, וּלְבַד מִזֶּה הִיא סְגֻלָּה נִפְלָאָה לִשְׁמִירַת הַבְּרִית, וְהוּא בָּחוּן וּמְנֻסֶּה. וְאוֹתָם הַמִּתְנַהֲגִים בְּעַזּוּת וּבִפְרִיצוּת, סִימָן שֶׁנִּשְׁמוֹתֵיהֶם מֵעֶרֶב רַב, הֲגַם כִּי אֲבוֹתֵיהֶם צַדִּיקִים וְיִרְאֵי שָׁמַיִם, כִּי אֵין תָּלוּי זֶה בָּזֶה כְּלָל, כַּמּוּבָא בַּסֵּפֶר הַקָּדוֹשׁ "קַב הַיָּשָׁר" בְּפֶרֶג ג' לְעִנְיַן שְׁמִירַת הַפֶּה, וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: וְאִם הוּא רָגִיל בִּקְלָלוֹת אוֹ בְּדִבְרֵי רִיבוֹת, אָז תֵּדַע שֶׁנִּשְׁמָתוֹ הוּא מִסִּטְרָא אָחֳרָא, מִשֹּׁרֶשׁ נָחָשׁ וְצִפְעוֹן, וְאֵינוֹ מִגֶּזַע קָדוֹשׁ, כִּי אִם מֵעֶרֶב רַב. וְאַף שֶׁיֵּשׁ לוֹ אָב וָאֵם צְנוּעִים וַחֲסִידִים, מִכָּל מָקוֹם גִּלְגּוּל נִשְׁמָתוֹ מֵעֶרֶב רַב, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. תִּרְאֶה מִדְּבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים שֶׁאֵין הַדָּבָר תָּלוּי בַּאֲבוֹתָיו, רַק כְּפִי עֵרֶךְ מְקוֹר מַחֲצֶבֶת נַפְשׁוֹ אִם הוּא מִצַּד הַקְּדֻשָּׁה.
כִּי זֶה סִימַן זֶרַע עַם הַקֹּדֶשׁ יִשְׂרָאֵל: לְפִי מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ בּוּשָׁה מֵה' וּבוּשָׁה מִבְּנֵי אָדָם, הוּא סִימָן שֶׁמְּקוֹר מַחֲצַבְתּוֹ מִזֶּרַע עַם הַקֹּדֶשׁ יִשְׂרָאֵל; וְאִם לָאו, יֵדַע שֶׁלֹּא עָמְדוּ רַגְלֵי אֲבוֹתָיו עַל הַר סִינַי, הֲגַם שֶׁאֲבוֹתָיו הָיוּ קְדוֹשִׁים, אֲבָל 'אֲבוֹתָיו' נִקְרָא גִּלְגּוּל הַקָּדוּם שֶׁהוּא כַּוָּנָה עַל שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ, כַּאֲשֶׁר מוּבָא בְּשֵׁם הָאֲרִ"י זַ"ל, וְהוּא סִימָן שֶׁשֹּׁרֶשׁ נַפְשׁוֹ הוּא מֵעֶרֶב רַב סְדוֹם וַעֲמוֹרָה וְדֻגְמָתָן.
וְהַפּוֹגְמִים בְּמִדַּת הַבּוּשָׁה, עֲלֵיהֶם אָמַר הַקְּרָא (בירמיה ג): "וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ מֵאַנְתְּ הִכָּלֵם". כִּי כָּל מַה שֶּׁיּוֹתֵר הַחֲצִיפוּת הוּא קָרוֹב לִבְחִינַת זוֹנָה הָאֲרוּרָה, רַחֲמָנָא לִצְלַן. עַל זֶה הַזְּמַן נֶאֱמַר, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, דִּבְרֵי הַנָּבִיא יִרְמְיָה (פרק ו): "עַל מִי אֲדַבְּרָה וְאָעִידָה וְיִשְׁמָעוּ, הִנֵּה עֲרֵלָה אָזְנָם וְלֹא יוּכְלוּ לְהַקְשִׁיב, הִנֵּה דְּבַר ה' הָיָה לָהֶם לְחֶרְפָּה לֹא יַחְפְּצוּ בוֹ". בְּוַדַּאי אָמַר הַנָּבִיא זֹאת עַל מִקְצָת פּוֹרְקֵי עֹל תּוֹרָה וּמִצְווֹת שֶׁבְּיָמָיו, שֶׁהֲרֵי מִן הָעוֹלָם וּמִן קַדְמַת דְּנָא נִכְתְּרוּ יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים וְנִתְפָּאֲרוּ וְנִתְרוֹמְמוּ בְּשֶׁבַח הַצְּנִיעוּת וְהַקְּדֻשָּׁה יוֹתֵר מִכָּל אֻמִּין דְּעָלְמָא.
וּבְאֵלּוּ הַשָּׁלֹשׁ מִדּוֹת נִכְתְּרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים, שֶׁהֵמָּה בַּיְשָׁנִים, רַחֲמָנִים גּוֹמְלֵי חֲסָדִים, וְהַבּוּשָׁה הוּא הַצְּנִיעוּת, כְּמַאֲמַר רַזַ"ל (נדרים דף כ): תַּנְיָא "וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם" – זוֹ בּוּשָׁה. "לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ" – מְלַמֵּד שֶׁהַבּוּשָׁה מְבִיאָה לִידֵי יִרְאַת חֵטְא. מִכָּאן אָמְרוּ: סִימָן יָפֶה לָאָדָם שֶׁהוּא בַּיְשָׁן. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: כָּל הַמִּתְבַּיֵּשׁ, לֹא בִּמְהֵרָה הוּא חוֹטֵא; וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בֹּשֶׁת פָּנִים, בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא עָמְדוּ אֲבוֹתָיו עַל הַר סִינַי, כִּי מִי שֶׁאֵין לוֹ בּוּשָׁה נִמְשָׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ וְלִכְלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי יא): "וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה". הֲרֵי כִּי אֵין חָכְמָה רַק בַּצְּנוּעִים, מַה שֶּׁאֵין כֵּן לְהִפּוּךְ, חַס וְשָׁלוֹם, אָז נִטָּל מֵהֶם כָּל דַּעַת וְחָכְמָה, רַחֲמָנָא לִצְלַן.
יא – בעניני צניעות אין לותר בשביל "שלום בית"
עוֹד הֵבִיא שָׁם מִ"סֵּפֶר הַצַּוָּאָה": בָּנַי, הֲגַם כִּי תָּמִיד הִנְהַגְתִּי אֶתְכֶם עַל הַשָּׁלוֹם וְלֹא לְחַרְחֵר רִיב עִם שׁוּם אָדָם, חַס וְשָׁלוֹם, וְכָל שֶׁכֵּן עִם אִשְׁתּוֹ שֶׁהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם תָּדִיר לְקַבֵּל כָּל מִינֵי בִזְיוֹנוֹת וְחֵרוּפִים מֵאִשְׁתּוֹ וְלִשְׁתֹּק עַל דְּבַר כְּבוֹד ה', כִּי זֶה טוֹבָה כְּפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת לָאִישׁ לִסְבֹּל חֵרוּפֵי אִשְׁתּוֹ וּלִבְלִי לְהָשִׁיב כְּלוּם. וְעַד כַּמָּה עֲצוּמָה וְנִשְׂגָּבָה זוֹ הַטּוֹבָה, וְכַמָּה צַדִּיקִים שֶׁזָּכוּ בִּשְׁבִיל זֶה לְמַדְרֵגוֹת רַבּוֹת וּלְהַרְבֵּה מַתָּנוֹת מִן הַשָּׁמַיִם. גַּם לְכָל אִישׁ פָּשׁוּט זֶה טוֹבָה עֲצוּמָה, כְּאָמְרָם זַ"ל (עירובין דף מא ע"ב), שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה פְּנֵי הַגֵּיהִנּוֹם.
הֲגַם כִּי עַל הָאִשָּׁה בְּעַצְמָהּ הוּא רַחֲמָנוּת גְּדוֹלָה, כִּי הַרְבֵּה תִּהְיֶה צְרִיכָה לִסְבֹּל עַל זֶה עֳנָשִׁים קָשִׁים עַל שֶׁמְּצַעֶרֶת בַּעְלָהּ, אֲבָל לָאִישׁ הוּא טוֹבָה גְּדוֹלָה וַעֲצוּמָה לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ כְּחֵרֵשׁ לֹא יִשְׁמַע וְלִשְׁתֹּק וְלִסְבֹּל בְּשִׂמְחָה, וְהָעִקָּר שֶׁלֹּא לַעֲנוֹת כְּלוּם, חַס וְשָׁלוֹם, רַק לְהָשִׁיב רַכּוֹת, (משלי טו) "מַעֲנֶה רַךְ יָשִׁיב חֵמָה", וּלְהַאֲמִין בְּהַשְׁגָּחָה פְּרָטִית, כִּי כָּל אֵלּוּ הַדִּבּוּרִים הוּא מִלְּמַעְלָה עַל פְּגַם הַדִּבּוּרִים שֶׁלּוֹ, וְעוֹד שֶׁמְּרַמְּזִין לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם פְּגָמָיו אִם יֵשׁ לוֹ שֵׂכֶל לְהָבִין, וְעוֹד מִפְּנֵי חִלּוּל ה' בְּמַחֲלֹקֶת.
אֲבָל כָּל זֶה בִּמְצַעֶרֶת אוֹתוֹ בְּמִלֵּי דְּעָלְמָא. אֲבָל דָּבָר שֶׁשַּׁיָּךְ לְעִנְיַן פִּרְצַת עִנְיְנֵי פְרִיצוּת אוֹ גִּדּוּל בָּנִים וּלְהַדְרִיכָם עַל דֶּרֶךְ הַצְּנִיעוּת וְיִרְאַת שָׁמַיִם וְהַנְהָגַת הַצְּנִיעוּת שֶׁל הַיְרֵאִים הָאֲמִתִּיִּים – עַל זֶה, חַס וְשָׁלוֹם, לֹא תִהְיוּ עֲנָוִים, רַק תֵּצְאוּ בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם, כִּי כָּל אֵלּוּ הָאָבוֹת וּבַעֲלֵי רַחֲמָנִים שֶׁרוֹצִים רַק הַשָּׁלוֹם בְּעִנְיָן זֶה, רָאִינוּ בְּחוּשׁ כִּי כָּל בְּנֵיהֶם, רַחֲמָנָא לִצְלַן, יוֹצְאִים לְתַרְבּוּת רָעָה, וְאִם לֹא בְּנֵיהֶם אָז בְּנֵי בְנֵיהֶם, חַס וְשָׁלוֹם. וְאִם מָסַר נַפְשׁוֹ וְלֹא הוֹעִיל, אָז אֵין לוֹ עֹנֶשׁ מִן הַשָּׁמַיִם, כַּאֲשֶׁר כָּתַבְתִּי בַּשֻּׁלְחָן הַטָּהוֹר בְּמַאֲמַר הַצְּנִיעוּת, וְעַל פִּי רֹב בְּעֶזְרַת ה' יִתְבָּרַךְ בְּוַדַּאי יוֹעִיל וְיוֹעִיל הַרְבֵּה.
וְצָרִיךְ לַעֲשׂוֹת כָּל מִינֵי תַקִּיפוּת שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁלֹּא לָחוּס וְלַחְמֹל כְּלָל לֹא עַל אִשְׁתּוֹ וְלֹא עַל בָּנָיו רַחֲמָנוּת שֶׁל פְּתָאוּת, כִּי זֶה הָרַחֲמָנוּת הוּא מִס"ם וְכַת דִּילֵהּ, רַחֲמָנָא לִצְלַן. אוֹי עַל רַחֲמָנוּת כָּזוֹ, רַק צָרִיךְ תֵּכֶף לָצֵאת בְּכָל מִינֵי תֹקֶף עֹז וּבִמְסִירַת נֶפֶשׁ לִמְחוֹת בְּכָל הַכֹּחַ שֶׁבָּעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁרְאִיתֶם מִמֶּנִּי, בָּנַי אֲהוּבַי, וְשֶׁלֹּא לִשְׁתֹּק וְלַחֲנֹף וּלְרַחֵם בָּזֶה, חַס וְשָׁלוֹם. לְמַעַן ה' תְּרַחֲמוּ עַל נַפְשׁוֹתֵיכֶם וְעַל נַפְשׁוֹת נְשֵׁיכֶם וְעַל בְּנֵיכֶם יוֹתֵר מֵעַל הַגּוּף הַבָּזוּי, עָפָר וּמַיִם, טִפָּה סְרוּחָה, וְתִרְאוּ לָחוּס עַל כְּבוֹד שְׁמוֹ הַגָּדוֹל שֶׁלֹּא יִתְחַלֵּל, חַס וְשָׁלוֹם. וְאִם תִּתְנַהֲגוּ עַל דֶּרֶךְ הַטּוֹבָה יַעֲזֹר לָכֶם ה' לְגַדֵּל שַׁעֲשׁוּעִין קַדִּישִׁין עַל כָּל פָּנִים לְפִי עֵרֶךְ הַדּוֹר.
יב – שלום בית אמתי – כשהבית מתאים גם למדור השכינה
עוֹד שָׁם מִ"סֵּפֶר הַצַּוָּאָה" וּמִ"סֵּפֶר הַתַּקָּנוֹת": וְאִם יֵשׁ לוֹ אִשָּׁה שֶׁפּוֹרֶצֶת גִּדְרֵי הַקְּדֻשָּׁה, צָרִיךְ לִמְסֹר נַפְשׁוֹ מַמָּשׁ עַל זֶה בְּכָל מַה שֶּׁיָּכוֹל, כִּי זֶה יוֹתֵר גָּרוּעַ מֵאִם בָּא גַּזְלָן וְרוֹצֵחַ וְרוֹצֶה לְהָרְגוֹ, שֶׁבְּוַדַּאי עוֹשֶׂה כָּל מַה שֶּׁבְּכֹחוֹ לְהִנָּצֵל מִזֶּה הָרוֹצֵחַ. וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ זַ"ל, שֶׁקָּשֶׁה הַמַּחֲטִיאוֹ יוֹתֵר מֵהַהוֹרְגוֹ. וְאִשָּׁה כָּזֹאת הִיא בִּכְלַל מֵסִית וּמַדִּיחַ, אֲשֶׁר נֶאֱמַר עָלָיו בְּכַמָּה לָאוִין בַּתּוֹרָה: "וְלֹא תָחוֹס וְכוּ' וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו".
וְאִם תִּתְנַהֲגוּ כְּמַעֲשֵׂה הַפְּתָאִים שֶׁרוֹצִים לֵישֵׁב בְּהַשְׁקֵט וּמְנוּחָה וְיֹאמַר תֵּרוּץ, שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת מְרִיבוֹת וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְצַעֵר בְּנֵי בֵּיתוֹ – כִּי זֶה אֵינוֹ נִקְרָא, חַס וְשָׁלוֹם, בְּשֵׁם מַחֲלֹקֶת, רַק נִקְרָא קִדּוּשׁ הַשֵּׁם, מְסִירַת נֶפֶשׁ וְקִנְאַת ה' צְבָאוֹת. כִּי גַּם הַרְבֵּה גְּדוֹלִים מְפֻרְסָמִים אֲשֶׁר הָלְכוּ בָּזֶה הַדֶּרֶךְ שֶׁלֹּא לְצַעֵר בְּנֵי בֵּיתָם וְהָלְכוּ בְּרִפְיוֹן, גָּרְמוּ כִּי נִשְׂרְפוּ נִשְׁמוֹת בְּנֵיהֶם. וְאִם לֹא בְּנֵיהֶם, בְּנֵי בְנֵיהֶם נַעֲשׂוּ פּוֹרְקִים לְבַסּוֹף, כַּאֲשֶׁר רָאִינוּ זֹאת בְּעֵינֵינוּ בְּחוּשׁ הַרְבֵּה.
וּכְבָר רָאִינוּ אֶחָד קָדוֹשׁ בְּדוֹר אַחֲרוֹן, בּוּצִינָא קַדִּישָׁא מִצָּאנְז, אֲשֶׁר מָסַר בָּזֶה לְהַנְהִיג צְנִיעוּת בְּיִשְׂרָאֵל וּפָעַל עַל כַּמָּה דּוֹרוֹת עַל יוֹצְאֵי חֲלָצָיו וְעַל כָּל הָעוֹלָם, וְכֵן כַּמָּה צַדִּיקִים בְּדוֹרוֹ חֲבֵרָיו. וְכֵן כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מוֹסֵר נַפְשׁוֹ עַל הַנְהָגַת צְנִיעוּת קְדֻשַּׁת הַבַּיִת, אָז מְשַׁבֵּר בָּזֶה כָּל טִינָרִין תַּקִּיפִין, וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֵינוֹ מְקַפֵּחַ שְׂכָרוֹ בָּזֶה וּבָבָא, וְרַב שְׂכָרוֹ וְחֵילוֹ וּפְעֻלָּתוֹ מִן קֳדָם ה'.
אֲבָל עַכְשָׁיו, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, שֶׁיָּרַדְנוּ בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה וּבְהַשָּׂגַת הַדַּעַת, אֲטוּמִים וּסְתוּמִים, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, וְנִמְצָאִים גַּם כָּאֵלֶּה אֲשֶׁר עֲלֵיהֶם אָמַר הַנָּבִיא: (ירמיה ו): "הִנֵּה דְּבַר ה' הָיָה לָהֶם לְחֶרְפָּה לֹא יַחְפְּצוּ בוֹ", וְזֶה מִגֹּדֶל כִּסְלוּת וּפְתָאוּת שֶׁיָּרְדָה בָּעוֹלָם. וְעִקָּר שֶׁבָּעִקָּרִים הַהַתְחָלָה מִגֹּדֶל יְרִידָה זוֹ נִצְמָח מִנָּשִׁים הַשְּׁחוּצוֹת שֶׁמּוֹרְדִין עַל מִנְהַג רַבּוֹתֵינוּ וַאֲבוֹתֵינוּ וְאִמּוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים וּמוֹשְׁלִים עַל בַּעְלֵיהֶם. וְרֻבָּא דְּעָלְמָא עַכְשָׁיו נִמְשָׁכִין אַחֲרֵיהֶן כַּצֹּאן לַטֶּבַח יוּבַל.
בַּתְּחִלָּה נִמְשָׁךְ אַחַר הַיֵּצֶר בַּחֲבִילֵי תֵרוּצִין, שֶׁאֵין רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת פֵּרוּד וְכַדּוֹמֶה וְיֵשׁ לוֹ רַחֲמָנוּת, וְאַחַר כָּךְ בְּהֶמְשֵׁךְ הַזְּמַן שֶׁמַּרְגִּישׁ בְּעַצְמוֹ גֹּדֶל נְפִילָתוֹ וִירִידָתוֹ מֵהַקְּדֻשָּׁה וְגֹדֶל חֻרְבַּן הַבַּיִת בִּכְלָל וּבִפְרָט, אֲבָל אָז כְּבָר אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹשִׁיעַ כִּי אֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, וּכְבָר נִמְסָר בְּיַד הַחִיצוֹנִים, רַחֲמָנָא לִצְלַן, הוּא וְרוּחוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ. כִּי כֵּיוָן שֶׁנִּפְרַץ קְדֻשָּׁה וּצְנִיעוּת מֵהַבַּיִת, בּוֹרַחַת הַשְּׁכִינָה מִשָּׁם וְשָׁם הָרְגִיעָה הַפְּלוֹנִית וְכָל מַחֲנוֹתֶיהָ, רַחֲמָנָא לִצְלַן מֵהֶם. וְהִנֵּה הֵם אוֹמְרִים שֶׁכַּוָּנָתָם עַל שְׁלוֹם בַּיִת לְהַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה, וְהַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה בְּוַדַּאי אֵינָהּ שׁוֹרָה בְּבַיִת כָּזֶה, חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁמָּלֵא זֻהֲמָא שֶׁל פְּרִיצוּת וַחֲצִיפוּת, כִּי אֵין אָדָם הָעֶלְיוֹן דָּר עִם נָחָשׁ בִּכְפִיפָה אַחַת וְכוּ'.
וְעוֹד: "כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר", שֶׁנָּהָר רוֹמֵז לְשָׁלוֹם כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (ישעיה סו): "הִנְנִי נֹטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם". וְאָמְרוּ רַזַ"ל בִּ'בְרָכוֹת': 'הָרוֹאֶה נָהָר בַּחֲלוֹם, רָאָה שָׁלוֹם'. דְּהַיְנוּ: שֶׁשְּׁנֵיהֶם יַסְכִּימוּ אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ לְדַרְכֵי הַצְּנִיעוּת וְהַקְּדֻשָּׁה, אָז יִהְיֶה שְׁלוֹמִים דִּקְדֻשָּׁה וְנִתְקַדֵּשׁ הַבַּיִת מִנָּהָר הָעֶלְיוֹן מִגַּן עֵדֶן דִּלְעֵלָּא. מַה שֶּׁאֵין כֵּן אִם הַשָּׁלוֹם הוּא לְהֵפֶךְ הַצְּנִיעוּת, אָז הַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה מִתְאַנַּחַת וּמִצְטַעֶרֶת עַל שָׁלוֹם כָּזֶה שָׁלוֹם דִּקְלִפּוֹת. כִּי שָׁלוֹם כְּמִסְפַּר עֵשָׂו, שֶׁאוֹמֵר: אֵין לְחַרְחֵר רִיב בַּבַּיִת לַעֲשׂוֹת מַחֲלֹקֶת וּלְהַפְרִיד שָׁלוֹם בִּשְׁבִיל הַנְהָגוֹת הַצְּנִיעוּת, כִּי גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא הִתִּיר לִמְחוֹת שְׁמוֹ הַקָּדוֹשׁ בִּשְׁבִיל שָׁלוֹם. וְכַדּוֹמֶה דִּבְרֵי חֲלָקוֹת שֶׁל חֲנֻפִּים וּשְׁקָרִים שֶׁל פִּתּוּי הַיֵּצֶר, וְזֶה שָׁלוֹם שֶׁל עֵשָׂו הָרָשָׁע. עַד כָּאן.
אָמַר הַכָּתוּב (משלי א): "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ". וְלִכְאוֹרָה קָשֶׁה: לָמָּה אָמַר "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ", הֲלֹא תָּנָא (קידושין דף כט ע"א), שֶׁהָאָב מְחֻיָּב לְלַמֵּד לִבְנוֹ תּוֹרָה, דִּכְתִיב (דברים י"א): "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם", וְלָמָּה כְּתִיב "תּוֹרַת אִמֶּךָ"?
אֶלָּא הָעִנְיָן, כִּי עַל פִּי רֹב הָאָב טָרוּד בְּעִנְיָנָיו: אֶחָד בְּלִמּוּד וְאֶחָד בְּמִסְחָרוֹ וְכַדּוֹמֶה, וְאֵין לוֹ פְּנַאי לְגַדֵּל הַיְלָדִים בְּקַטְנוּתָם, כִּי זֶה תָּלוּי בָּאֵם דַּיְקָא, כְּמוֹ (יבמות דף סג ע"א) שֶׁאָמַר ר' חִיָּא: 'דַּיֵּנוּ שֶׁמְּגַדְּלוֹת בָּנֵינוּ'. וּכְשֶׁהַיֶּלֶד נִתְגַּדֵּל אָז אָבִיו מְלַמְּדוֹ חָכְמָה וּמוּסָר וְיִרְאַת ה'.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן גִּדּוּל הַבָּנִים הוּא תָּלוּי בָּאֵם דַּיְקָא, כַּאֲשֶׁר זֶה הָיָה דַּרְכֵי אִמּוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשׁוֹת וְזִקְנוֹתֵינוּ בְּדוֹר אַחַר דּוֹר עַד אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לְגַדֵּל בְּנֵיהֶם וּלְהַדְרִיכָם וּלְגַדְּלָם בֶּאֱמוּנָה פְּשׁוּטָה. וּמְלַמֶּדֶת וּמְסַפֶּרֶת לָהֶם כִּי יֵשׁ גַּן עֵדֶן וְגֵיהִנּוֹם וּמֵהַגְּאֻלָּה וּתְחִיַּת הַמֵּתִים, וּמְסַפֶּרֶת לָהֶם סִפּוּרֵי צַדִּיקִים וְצִדְקָנִיּוֹת מַה שֶּׁזָּכוּ עַל יְדֵי מַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים, וּמְסַפֶּרֶת לָהֶם מֵעָנְשֵׁי הָעֲבֵרוֹת וּנְשָׁמוֹת הַנִּדָּחוֹת וְעָנְשֵׁי הַגֵּיהִנּוֹם וּשְׂכַר הַמִּצְווֹת וְתַעֲנוּגֵי גַּן עֵדֶן, וּבָזֶה נִתְרַגֵּל וְנִתְגַּדֵּל הַתִּינוֹק. כָּכָה דַּרְכֵי אִמּוֹתֵינוּ הַצְּנוּעוֹת וְהַקְּדוֹשׁוֹת, כְּאָמְרָם ז"ל (ברכות יז ע"א): הָנֵי נָשִׁים בְּמַאי זַכְיָן (לָעוֹלָם הַבָּא)? בְּאַקְרוּיֵי בָּנַיְהוּ לְבֵי כְּנִישְׁתָא.
וְזוֹ הַתּוֹרָה וְאֵלּוּ הַדִּבּוּרִים שֶׁל הָאֵם הֵמָּה יְסוֹד קַיָּמָא קַדִּישָׁא וְאוֹר זָרוּעַ לַצַּדִּיק, זְרִיעָה שֶׁל קְדֻשָּׁה בְּזוֹ הָאֱמוּנָה הַפְּשׁוּטָה. וְזֶה מִתְנוֹצֵץ וּמִתְגַּדֵּל עַל כָּל יְמֵי חַיָּיו שֶׁל הַיֶּלֶד בְּיוֹתֵר וּבְיוֹתֵר. וְהָעִקָּר הוּא הַיְסוֹד. וְאִם הַיְסוֹד חָזָק, אָז כָּל רוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם לֹא יְזִיזוּהוּ מִמְּקוֹמוֹ. וְאֵלּוּ הַנְּטִיעוֹת נֶטַע קֹדֶשׁ מַעֲשֵׂי יָדַי לְהִתְפָּאֵר.
וְזֶה "אַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" דַּיְקָא – זוֹ הַתּוֹרָה שֶׁקִּבַּלְתָּ מִאִמְּךָ, וְזוֹ הָאֱמוּנָה הַפְּשׁוּטָה אַל תִּטֹּשׁ, וְלֹא תַחֲשֹׁב שֶׁלִּכְלוּם הוּא נֶחְשָׁב, רַק זוֹ הַתּוֹרָה הִיא עִקָּרִית וִיסוֹד חָזָק וְאַל תַּרְפֶּה מִזֶּה (עיין זוה"ק פרשת תולדות במדרש הנעלם דף קלו ע"א מימרא דר' יוחנן שם).
כִּי אֲפִלּוּ לֶחָכָם הַגָּדוֹל וּבַעַל שֵׂכֶל נִפְלָא מֻכְרָח לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עִם זֶה הַחָכְמָה שֶׁל אֱמוּנָה פְּשׁוּטָה. וְעַל זֶה אָמַר רַבִּי חֲנִינָא (חולין דף כד ע"ב): חַמִּין וְשֶׁמֶן שֶׁסָּכַתְנִי אִמִּי בְּיַלְדוּתִי הֵן עָמְדוּ לִי בְּעֵת זִקְנוּתִי עַד כָּאן. כִּי שֶׁמֶן הוּא מְשַׁח רְבוּת עִלָּאָה חָכְמָה עֶלְיוֹנָה, מְקוֹר אֱמוּנָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כַּמּוּבָא בְּדִבְרֵי רַזַ"ל (בראשית רבה פרשה י"ז סימן ז'), מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַנָּשִׁים הַשְּׁחוּצוֹת וְהַשְּׁרוּצוֹת הַמְהַפְּכִים דִּבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם, וְנָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת שֶׁבִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶם לְגַדֵּל אוֹתָם עַל דַּרְכֵי הַחֲצִיפוּת וְהַשְּׁחִיצוּת וְלָלֶכֶת בַּחֲצִיפוּת וּבְגִלּוּי בָּשָׂר, חוֹטְאוֹת וּמַחֲטִיאוֹת אֲחֵרִים וּמוֹסְרוֹת נַפְשׁוֹת בְּנֵיהֶם לִקֹּד יְקוֹד הָאֵשׁ לְלִמּוּד סִפְרֵי הַחִיצוֹנִים וְאֶפִּיקוֹרְסוּת. וְכַמָּה רַחֲמָנוּת גְּדוֹלָה עֲלֵיהֶם מִמַּה שֶּׁמְּזֻמָּן לָהֶם לָאָבוֹת וְלַבָּנִים יַחְדָּו, כִּי יָבוֹא יוֹם הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא כִּי יִפְקֹד ה' עֲוֹנָם! וְכִי תּוֹרָה חֲדָשָׁה נִתְּנָה לָנוּ, חַס וְשָׁלוֹם?
יד – חובת חנוך לצניעות עד כדי מסירות נפש
עוֹד מֵבִיא שָׁם מִן הַסֵּפֶר "שׁוֹמֵר אֱמוּנִים": וּבְעִנְיַן גִּדּוּל בָּנִים, הָעִקָּר שֶׁצָּרִיךְ לִמְסֹר נַפְשׁוֹ לְגַדְּלָם וּלְחַנְּכָם בְּדֶרֶךְ ה' בְּעוֹדָם קְטַנִּים עוֹד, וְאָז צָרִיךְ לִמְסֹר נַפְשׁוֹ בְּכָל מִינֵי מְסִירַת נֶפֶשׁ לְגַדְּלָם וּלְחַנְּכָם עַל דַּרְכֵי הַתּוֹרָה וּקְדֻשָּׁה וּצְנִיעוּת, וּלְהַרְחִיקָם מֵחֲבוּרַת רְשָׁעִים וּמִלִּלְמֹד בַּחֲדָרִים שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תַּעֲרֹבֶת עֶרֶב רַב, כִּי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אָמַר לְאַבְרָהָם: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו", וְלֹא כְּתִיב: 'כִּי יְדַעְתִּיו בִּשְׁבִיל שֶׁהִשְׁלִיךְ עַצְמוֹ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ בַּעֲבוּרִי וְרָצָה לשְׁחֹט בְּנוֹ יְחִידוֹ לְפָנַי', רַק: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו". וְהוֹרָה לָנוּ בָּזֶה ה' בְּתוֹרָתוֹ שֶׁזֶּה עִקַּר הָעֲבוֹדָה לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא הַמְבֻקָּשׁ מִן הָאָדָם שֶׁיְּגַדֵּל בָּנָיו עַל דַּרְכֵי הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה וְדַרְכֵי הַצְּנִיעוּת, כְּמוֹ שֶׁנָּהֲגוּ אֲבוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים, וּבְדַרְכֵיהֶם נֵלֵךְ וְנִסַּע עַד בִּיאַת מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן.
טו – אוי לנו מיום הדין והתוכחה
וְלָכֵן, אָחִי חֲבִיבִי, אִם תִּרְצֶה לְהַצִּיל נַפְשְׁךָ וְנֶפֶשׁ בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ, תִּמְסֹר עַל זֶה כָּל כֹּחֲךָ וְנַפְשְׁךָ עַל עִנְיְנֵי הַנְהָגוֹת הַצְּנִיעוּת, הֵן מִצַּד עַצְמוֹ וּבְיוֹתֵר וְיוֹתֵר בְּבָנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ. כִּי אֶל מִי תָּרוּץ לְעֶזְרָה, בְּאִם תִּצְטָרֵךְ לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא עַל כָּל פְּרָטֵי מַעֲשֵׂיהֶם? וְאִם תְּצַדֵּק עַצְמְךָ לִפְנֵי בֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה, שֶׁלֹּא הָיָה סִפֵּק בְּיָדְךָ לִמְחוֹת, כָּזֶה יָשִׁיבוּ לְךָ: הֲלֹא אִם נֶחֱלַשׁ, חַס וְשָׁלוֹם, אֶחָד מִבְּנֵי בֵיתְךָ, הָיִיתָ רָץ לְרוֹפְאִים וְגַם לְמֶרְחַקִּים וְגַם לִדְרֹשׁ וּלְבַקֵּשׁ תְּפִלּוֹת הַצַּדִּיקִים וּבִמְרִירוּת וּצְעָקוֹת, וְכָל שֶׁכֵּן אִם הָיִיתָ רוֹאֶה שֶׁאֶחָד מִיּוֹצְאֵי חֲלָצֶיךָ רוֹצֶה לִקְפֹּץ לְנָהָר אוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, לְאַבֵּד עַצְמוֹ, בְּוַדַּאי הָיִיתָ צוֹעֵק עָלָיו בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת לְקַבֵּץ אֲנָשִׁים לְהַצִּילוֹ, אֲפִלּוּ לְהַפְקִיר כָּל נְכָסֶיךָ. הַאִם מָסַרְתָּ כָּל כָּךְ נַפְשְׁךָ אִם רָאִיתָ בָּנֶיךָ פּוֹרְקִים עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם וּמְמִיתִים נִשְׁמוֹתֵיהֶם בְּאַרְסוֹ שֶׁל נָחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי, אֲשֶׁר חָלִילָה אֵין תְּרוּפָה לְמַכָּה כָּזוֹ בִּפְרִיצוּת וְחָכְמָה חִיצוֹנִית חָלִילָה וְכַדּוֹמֶה? וְכַמָּה פִּתְקָאוֹת נָתַתָּ לְצַדִּיקִים עַל זֶה? וְכִי מָסַרְתָּ נַפְשְׁךָ עַל זֶה?
כִּי שָׁם יִתְבָּרֵר הָאֱמֶת, אִם לֹא הָיָה בְּכֹחֲךָ לִמְחוֹת, וְגַם בְּבִזְיוֹנוֹת וְהַכָּאוֹת וְכַדּוֹמֶה וְגַם לִמְסֹר נַפְשׁךָ וְכֹחֲךָ שֶׁלֹּא תַּנִּיחַ יוֹצְאֵי חֲלָצֶיךָ לִמְרֹד בְּהַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא. וְלָכֵן עַל כָּל פָּנִים תַּעֲשֶׂה מַה שֶּׁבִּיכָלְתְּךָ, וְאוּלַי יְהֵא לְךָ בָּזֶה פִּתְחוֹן פֶּה לְיוֹם הַדִּין הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר יִתְבַּע הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא עֶלְבּוֹן הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה.
טז – על נושא הצניעות צריכים להתכונן ולעמד בפרץ ללא ותורים
וּבָזֶה נִתְקַדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם יוֹתֵר מִכָּל הַדְּבָרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵמָּה דְּבָרִים שֶׁנִּרְאִים לְעֵין כֹּל, וְהַיֵּצֶר נוֹתֵן כָּל כֹּחוֹ בָּזֶה עַכְשָׁיו יוֹתֵר מִכָּל הַדְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם לְהַחֲטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל בִּפְרִיצוּת וּבְעַזּוּת וַחֲצִיפוּת, רַחֲמָנָא לִצְלַן, שֶׁהֵמָּה עִקָּרִים הַגּוֹרְמִים לִפְגֹּם הַיְסוֹד, שֶׁזֶּה בְּעֶצֶם פְּגָם גָּדוֹל לַיְסוֹד – בִּגְדֵי הַשְּׁחִיצוּת.
וְלָכֵן עַל זֶה צְרִיכִים אֲנַחְנוּ לִמְסֹר נַפְשֵׁנוּ בְּיוֹתֵר לַעֲמֹד בַּפֶּרֶץ וּלְמִגְדַּר גָּדֵר מַמָּשׁ בִּמְסִירַת נֶפֶשׁ, לִמְסֹר כָּל אֶחָד נַפְשׁוֹ עַל זֶה לְהַנְהִיג בֵּיתוֹ וּלְגַדֵּל בָּנָיו וּבְנוֹתָיו בִּצְנִיעוּת לְהַדְרִיכָם וּלְנַהֲלָם בְּכָל כֹּחוֹ בִּמְסִירַת נֶפֶשׁ, כִּי הִיא נֶגַע הַמִּסְפַּחַת, אֲשֶׁר מַתְחֶלֶת בִּנְקֻדָּה קְטַנָּה וְהוֹלֶכֶת וּמִתְפַּשֶּׁטֶת בְּכָל הַגּוּף, חַס וְשָׁלוֹם. כִּי הַנָּשִׁים עַכְשָׁו, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, אֵינָם חֲפֵצִים בִּצְנִיעוּת וְאֵין מְבַקְשִׁים זֹאת, וְאִם אִשָּׁה מִתְנַהֶגֶת בִּצְנִיעוּת, אָז מַזְמִין לָהּ הַיֵּצֶר הַרְבֵּה נָשִׁים רְשָׁעוֹת בְּגֹדֶל קִנְאָתָם לְפַתּוֹת אוֹתָהּ וּלְקָרֵר אוֹתָהּ מִזֶּה. לָכֵן צָרִיךְ כָּל אֶחָד לִמְסֹר נַפְשׁוֹ עַל זֶה תָּמִיד שֶׁלֹּא לְהַנִּיחַ שׁוּם פִּרְצָה כָּל שֶׁהוּא.
לֹא נִירָא וְנִדְחָל מֵחֶרְפַּת אֱנוֹשׁ וּמִמְּגַדְּפֵיהֶם, כִּי מַה הֵמָּה? הֶבֶל וָרִיק! וּמַה הוּא כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נֶגֶד תְּנוּעָה אַחַת שֶׁל אֱמֶת לַעֲשׂוֹת וְלִפְעֹל נַחַת רוּחַ לְבוֹרְאֵנוּ יִתְבָּרַךְ. הֲלֹא כָּל הָעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים נִבְרְאוּ עַל יְדֵי שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת מִשְּׁמוֹ יִתְבָּרַךְ, וְעַל זֶה נִבְרָא הָאָדָם, וְזֶה תַּכְלִית בִּיאַת הַאָדָם לָזֶה הָעוֹלָם – לְקַדֵּשׁ שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ, לְרוֹמְמוֹ וּלְפָאֲרוֹ. וְכָל אֶחָד צָרִיךְ לִהְיוֹת מוּכָן וּמְזֻמָּן לִהְיוֹת קָרְבָּן כָּלִיל לְגַבֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵיהּ, לְקַדֵּשׁ שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ בַּיָּחִיד וּבָרַבִּים בְּכָל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר: הֵן עַל יָדוֹ הֵן עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו.
יז – בלי ספק שכל הצרות בדור בעון הפריצות
וְתִמְסְרוּ נַפְשְׁכֶם מְאֹד מְאֹד עַל צְנִיעוּת בְּנֵי בֵיתְכֶם, כִּי בְּלִי סָפֵק שֶׁכָּל הַצָּרוֹת הַצְּרוּרוֹת נִצְמָחִים אוֹדוֹת הַפְּרִיצוּת שֶׁבַּדּוֹר, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, וְכָל שֶׁכֵּן עַל פְּגַם הַפְּרִיצוּת וְהַפְּקִירוּת, שֶׁמַּדְרִיךְ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו לֵילֵךְ בִּלְבוּשֵׁי הֶפְקֵרוּת וְאֵין מוֹחֶה בְּיָדָם בְּכָל כֹּחוֹ. וְכָל שֶׁכֵּן אֵלּוּ שֶׁמַּנִּיחִים מֵרְצוֹנָם בְּנוֹתֵיהֶן שֶׁיֵּלְכוּ בְּבִגְדֵי הַפְּרִיצוּת וְהַשַּׁחַץ, הַמְאַבְּדִים נַפְשׁוֹת בְּנוֹתֵיהֶם, וְהַמּוֹסְרִין בְּנֵיהֶם לִלְמֹד אֶפִּיקוֹרְסוּת.
וְכָל אֵלּוּ הַמְטַמְּאִין נַפְשׁוֹתֵיהֶם בְּהֶפְקֵרוּת וּבְעַזּוּת וּבִפְגַם בְּרִית קֹדֶשׁ בִּשְׁאַט נֶפֶשׁ, חַס וְשָׁלוֹם, וְשׁוֹפְכִים זֶרַע לְבַטָּלָה בַּיָּדַיִם, חַס וְשָׁלוֹם, יִדּוֹנוּ בְּמִשְׁפָּט מַר וּמָרוּר, וְאֵין שִׁעוּר לְעָנְשָׁם, רַחֲמָנָא לִצְלַן, לְאַחַר אֲרִיכוּת יְמֵיהֶם וּשְׁנוֹתֵיהֶם. רַק הַיֵּצֶר הָרָשָׁע סוֹתֵם הָעֵינַיִם וְאוֹמֵר לוֹ לָאָדָם: 'שָׁלוֹם עָלַיִךְ נַפְשִׁי וּשְׁאוֹל בֵּית מָנוֹס לָךְ, אָכוֹל וְשָׁתֹה וְלֹא תִדְאַג עַל מָחָר מַה שֶּׁיַּעֲבֹר עָלֶיךָ', אֲזַי אוֹי לוֹ וְאוֹי לְנַפְשׁוֹ הָעֲלוּבָה.
וְהַפְּתָאִים הַלָּלוּ רוֹאִים וְשׁוֹמְעִים מִגֹּדֶל צָרוֹת צְרוּרוֹת אַחֵינוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְלִבָּם הָאֶבֶן עֲדַיִן לֹא נִתְרַכֵּךְ כְּלוּם. וְסַהֲדִי בַּמְּרוֹמִים, כִּי לֹא בָאתִי לְקַטְרֵג, חַס וְשָׁלוֹם, עַל יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים, כִּי נַפְשִׁי וְלִבִּי תָּמִיד לְהַמְלִיץ כַּמָּה מִינֵי מְלִיצוֹת עַל עַם יִשְׂרָאֵל, אֲבָל נַפְשִׁי עָלַי דָּוַי, כִּי מִי יוֹדֵעַ מַה יַּעֲבֹר עוֹד, חַס וְשָׁלוֹם, עַל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. "וּמִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת עַמִּי" (ירמיה ח).
יח – "יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך"
וְכֵן צָרִיךְ כָּל בַּר יִשְׂרָאֵל לִכְרוֹת בְּרִית עִם הַשֵּׁם וְלִכְרוֹת בְּרִית עִם בֵּיתוֹ וְזַרְעוֹ לְלַמְּדָם דֶּרֶךְ ה', שֶׁלֹּא יָסוּרוּ מֵאַחֲרָיו, חַס וְשָׁלוֹם, וּלְהוֹדִיעָם אֶת גְּבוּרָתוֹ וְכֹחוֹ וְכֹחַ מַעֲשָׂיו הַנִּפְלָאִים וּלְהַזְהִירָם עַל לְהַבָּא לִבְלִי לָסוּר מִדַּרְכֵי הַשֵּׁם הַטּוֹב, כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתֵינוּ וְרַבּוֹתֵינוּ וְדוֹרוֹת הַקְּדוֹשִׁים הָאֲנָשִׁים הַיְרֵאִים וְהַתְּמִימִים. וּבְכָל פַּעַם שֶׁמְּיַסֵּר אֶת בָּנָיו מְקַיֵּם מִצְוָה גְּדוֹלָה בָּזֶה מִפִּי הַקַּבָּלָה, שֶׁהִיא (משלי כט): "יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ", כְּמַאֲמַר רַזַ"ל (מכות ח ע"א).
וְהִנֵּה שְׁתֵּי לְשׁוֹנוֹת הַכָּתוּב מוֹרֶה שְׁנֵי עִנְיָנִים: אֶחָד שֶׁכָּתוּב "וִינִיחֶךָ", דְּהַיְנוּ (סנהדרין קד ע"א): 'בְּרָא מְזַכֶּה אַבָּא'. וְאִם חָס וְשָׁלוֹם אֵינוֹ נוֹהֵג כַּשּׁוּרָה, אָז מְקַבֵּל עֹנֶשׁ גַּם עֲבוּר מַעֲשֵׂי בָנָיו, חַס וְשָׁלוֹם. אָכֵן, אִם הוּא הִדְרִיכָם בְּדַרְכֵי ה' וְעָשָׂה אֲשֶׁר בְּכֹחוֹ לְלַמְּדָם וּלְיַסְּרָם, וְעִם כָּל זֶה לֹא אָבוּ בִדְרָכָיו הָלוֹךְ, חַס וְשָׁלוֹם, אָז אֵין הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא בָּא בִּטְרוּנְיָא עִם בְּרִיּוֹתָיו, חַס וְשָׁלוֹם (עבודה זרה דף ג ע"א), וְאֵין לוֹ עֹנֶשׁ עֲבוּר מַעֲשֵׂיהֶם, כִּי מֶה הָיָה לוֹ לַעֲשׂוֹת. וְעַל זֶה אָמַר הַכָּתוּב: "יַסֵּר בִּנְךָ", וְעַל יְדֵי זֶה "וִינִיחֶךָ", שֶׁיְּהֵא לְךָ מְנוּחָה וְלֹא תֵעָנֵשׁ עֲבוּרָם. וְאָמַר הַכָּתוּב: וְלֹא עוֹד שֶׁיְּנִיחֶךָ, אֶלָּא אֲנִי מַבְטִיחֲךָ שֶׁ"יִּתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ", שֶׁתִּזְכֶּה לְהִתְעַדֵּן בַּעֲבוּר זֶה בַּגַּן הָרָוֶה הַמּוּכָן לְעוֹבְדֵי ה' אַחַר אֲרִיכוּת יְמֵיהֶם וּשְׁנוֹתֵיהֶם לְטוֹבָה.
יט – אשה כשרה ממליכה קדשה על בעלה, ואפלו על מאכליה ותבשיליה
וְאִם יֵשׁ לָאָדָם אִשָּׁה כְּשֵׁרָה הַהוֹלֶכֶת בְּדַרְכֵי הַצְּנִיעוּת וּמְגַדֶּלֶת בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ בִּצְנִיעוּת, אָז מְקַדֶּשֶׁת בָּזֶה כָּל הַבַּיִת וּמַמְשֶׁכֶת קְדֻשָּׁה עַל כָּל הַמַּאֲכָלִים וְעַל בַּעְלָהּ. וּבָזֶה מְתֹרָץ הַמַּאֲמָר הַמּוּבָא לְעֵיל: 'דַּיֵּנוּ שֶׁמְּגַדְּלוֹת בָּנֵינוּ לַתּוֹרָה וּמַצִּילוֹת אוֹתָנוּ מִן הַחֵטְא'. וְכִי הַתַּנָּא הַקָּדוֹשׁ ר' חִיָּא שֶׁהָיָה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, מֻפְשָׁט מִן הַגַּשְׁמִיּוּת, וְכִי הֻצְרַךְ לָזֶה שֶׁאִשְׁתּוֹ תַּצִּיל אוֹתוֹ מִן הַחֵטְא וּמֵהִרְהוּרִים רָעִים? וְרַק אִשָּׁה צְנוּעָה הַמְגַדֶּלֶת בָּנֶיהָ לְדַרְכֵי תּוֹרָה, מַמְשֶׁכֶת קְדֻשָּׁה עַל הַמַּאֲכָלִים וְעַל בַּעְלָהּ וּבָנֶיהָ וּמַצֶּלֶת לְבַעְלָהּ עַל יְדֵי קְדֻשָּׁתָהּ אֲפִלּוּ מִן הַחֵטְא שֶׁהוּא שׁוֹגֵג. מַה שֶּׁאֵין כֵּן לְהֵפֶךְ, חַס וְשָׁלוֹם: מַמְשֶׁכֶת כָּל מִינֵי סִטְרִין בִּישִׁין.
כ – מחלקת בגדולי עולם על סבת עכוב הגאלה
עוֹד שָׁם בְּשֵׁם "סֵפֶר הַצַּוָּאָה": נִפְלְגוּ תְּרֵי שַׂרְפֵי מַעְלָה: חַד הַקָּדוֹשׁ ר' יֵיבָא סָבָא מֵאוֹסְטָרָה זַ"ל וְרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ ר' פִּינְחָס מִקֹּארִיץ זַ"ל.
כִּי הַקָּדוֹשׁ מִקֹּארִיץ אָמַר שֶׁסִּבַּת עִכּוּב הַגְּאֻלָּה מִפְּנֵי אֵלּוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵינָן נִזְהָרוֹת בִּצְנִיעוּת. וְהַקָּדוֹשׁ ר' יֵיבָא אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁמְּדַבְּרִים בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה. וְזֶה הַקָּדוֹשׁ הָיָה רָגִיל לִצְעֹק עַל זֶה בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת בְּכָל מְקוֹם בּוֹאוֹ בִּדְרָשׁוֹת נוֹרָאוֹת, כַּנִּרְאֶה מִסִּפְרוֹ הַקָּדוֹשׁ ר' יֵיבָא, שֶׁיִּשְׁמְרוּ וְיִזָּהֲרוּ בַּעֲנִיַּת אֲמֵנִים שֶׁלֹּא לְדַבֵּר אָז. עַד שֶׁפַּעַם אַחַת נִתְוַעֲדוּ יַחַד אֵלּוּ הַשְּׁנֵי צַדִּיקִים וְטָעֲנוּ בֵּינֵיהֶם עַל עִנְיַן עִכּוּב הַגְּאֻלָּה, וְנִגְמַר בֵּינֵיהֶם שֶׁ'נֵּיתֵי סֵפֶר וְנֶחֱזֵי' וְיִפְתְּחוּ סֵפֶר מַה שֶּׁיִּמְצְאוּ בּוֹ. וּפָתְחוּ וְהָיָה כָּתוּב בְּרֹאשׁ הַדַּף (בראשית לד): "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ", וְנִמְצָא כְּדִבְרֵי הַקָּדוֹשׁ מִקֹּארִיץ.
וְעָנָה וְאָמַר הָרַב הַקָּדוֹשׁ ר' יֵיבָא: "וְנִרְאֶה מַה שֶּׁכָּתַב עַל זֶה הַ"תַּרְגּוּם יוֹנָתָן". וּמָצְאוּ שֶׁכָּתוּב: לָא יָאֵי לְמֶהֱוֵי מִתְאַמָר בִּכְנִישְׁתְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל (תַּרְגּוּם: אֵין רָאוּי לִהְיוֹת מְדַבְּרִים בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל). וְאָמַר הָרַב הַקָּדוֹשׁ ר' יֵיבָא: "תִּרְאוּ שֶׁעִקַּר הַחִסָּרוֹן שֶׁמִּתְאַמָר בִּכְנִישְׁתְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל", וְנִמְצָא כְּדִבְרֵי שְׁנֵיהֶם.
כא – אמונה וברית הם ב' יסודות שנכתרו בהם עם ישראל
עוֹד שָׁם מִתּוֹךְ סֵפֶר "תַּקָּנוֹת וְהַדְרָכוֹת":
"מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל, כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר, כַּאֲהָלִים נָטַע ה' כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם" (במדבר כד ה- ו). וְאָמְרוּ רַזַ"ל (סנהדרין קה ע"ב), שֶׁכָּל הַבְּרָכוֹת שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע שֶׁבֵּרַךְ לְיִשְׂרָאֵל כֻּלָּם נִתְהַפְּכוּ לִקְלָלָה, רַחֲמָנָא לִצְלַן, רַק זֶה הַכָּתוּב "מַה טֹּבוּ" זֹאת הַבְּרָכָה לֹא נִתְהַפְּכָה לִקְלָלָה, רַק נִשְׁאָר לְיִשְׂרָאֵל לְדוֹרֵי דוֹרוֹת, וְעַד בִּיאַת גּוֹאֵל צֶדֶק בִּמְהֵרָה יִשָּׁאֵר לָנוּ זֶה הַיְסוֹד קַיָּמָא קַדִּישָׁא, שֶׁהוּא בְּחִינַת אֹהֶל וּמִשְׁכָּן, שֶׁבְּאֵלּוּ שְׁתֵּי בְחִינוֹת, שֶׁהֵמָּה אֹהֶל וּמִשְׁכָּן נִכְלָלִים בָּהֶם שְׁנֵי דְּבָרִים קְדוֹשִׁים וַאֲהוּבִים שֶׁנִּכְתְּרוּ בָּהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעוֹלָם, שֶׁהוּא גֶּדֶר הַצְּנִיעוּת, וְהַשֵּׁנִי הוּא כֹּחָם שֶׁבַּפֶּה.
שֶׁהֵמָּה שְׁנֵי עַמּוּדִים קְדוֹשִׁים לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵמָּה כֹּחַ הַצְּנִיעוּת וְכֹחַ בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהִתְבַּטֵּל בְּשׁוּם אֹפֶן מִיִּשְׂרָאֵל לְעוֹלָם, כִּי עֲלֵיהֶם קַיָּמָא עָלְמָא, אֲשֶׁר אֱמוּנָה וִיסוֹד הֵמָּה קִיּוּמָא דְּעָלְמָא. הַצְּנִיעוּת הוּא עִקַּר גֶּדֶר הַיְסוֹד, וְהַבָּתֵּי מִדְרָשִׁין הוּא עִקַּר גֶּדֶר הָאֱמוּנָה, וְהוּא מְרֻמָּז בְּהַאי קְרָא הַמּוּבָא לְעֵיל: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ", כִּי אֹהֶל הוּא הַמְכֻוָּן לִצְנִיעוּת, כַּאֲשֶׁר פֵּרַשׁ רַשִׁ"י זַ"ל וְהוּא דְּרָשַׁת רַזַ"ל עַל שֶׁרָאָה שֶׁאֵין פִּתְחֵיהֶן מְכֻוָּנִים זֶה לָזֶה אָמַר: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ". וְכֵן בְּשָׂרָה אִמֵּנוּ דִּכְתִיב: "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ, וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל", וּפֵרַשׁ רַשִׁ"י זַ"ל: "הִנֵּה בָאֹהֶל" – צְנוּעָה הִיא, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.
כִּי עִנְיַן הָאֹהֶל רוֹמֵז לִצְנִיעוּת, דִּכְתִיב (תהלים מה): "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה", וְכֵן כְּתִיב בְּשֹׁפְטִים אֵצֶל יָעֵל (שופטים ד): "מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ". וְהִנֵּה, הֲגַם שֶׁעִנְיַן הַצְּנִיעוּת שַׁיָּךְ הֵן אֵצֶל אֲנָשִׁים וְהֵן אֵצֶל נָשִׁים, כַּאֲשֶׁר וּבָא בְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ אֹרַח חַיִּים (סימן ד), שֶׁאָסוּר לְגַלּוֹת עַצְמוֹ
הֲגַם רֶגַע, רַק יַלְבִּישׁ עַצְמוֹ בְּעוֹדוֹ מְכֻסֶּה בְּמִכְסֶה הַמּוּכָן לוֹ, וְכֵן מוּבָא בְּ"שֻׁלְחָן עָרוּךְ" "אֹרַח חַיִּים" (סימן ג), אֵיךְ צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בִּצְנִיעוּת בֵּית הַכִּסֵּא שֶׁלֹּא לְגַלּוֹת עַצְמוֹ כְּלוּם רַק מַה שֶּׁהוּא בְּהֶכְרֵחַ גָּדוֹל. וְאָמַר הַתַּנָּא הַקָּדוֹשׁ ר' יוֹסֵי: "מִיָּמַי לֹא רָאוּ קוֹרוֹת בֵּיתִי אִמְרֵי חֲלוּקִי (שבת קיח), כִּי עִנְיַן הַצְּנִיעוּת הוּא גֶּדֶר קְדֻשַּׁת יְסוֹד, כִּי זֶה תָּלוּי בָּזֶה, וּבַהֲרִיסַת הַצְּנִיעוּת נִפְרָץ תֵּכֶף הַיְסוֹד. לָכֵן כָּל הַמַּרְבֶּה בְּגֶדֶר צְנִיעוּת מֻכְתָּר יוֹתֵר וְנִשְׁמָר מִשָּׁמַיִם בִּקְדֻשַּׁת הַיְסוֹד.
עִם כָּל זֶה, בְּיוֹתֵר וּבְיוֹתֵר עִקָּר שֶׁבָּעִקָּרִים שֶׁל הַצְּנִיעוּת שַׁיָּךְ אֵצֶל נְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים, וְלָכֵן נָקַט הַקְּרָא אֵצֶל אֹהֶל לְשׁוֹן 'יַעֲקֹב' וְאֵצֶל מִשְׁכָּן לְשׁוֹן 'יִשְׂרָאֵל'. כִּי 'יַעֲקֹב' רוֹמֵז לְנָשִׁים, כְּדִכְתִיב: "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב" – בֵּית יַעֲקֹב אֵלּוּ הַנָּשִׁים, כִּי אֵצֶל נָשִׁים שַׁיָּךְ בָּהֶם צְנִיעוּת בְּיוֹתֵר. וְאֵצֶל מִשְׁכָּן שֶׁהוּא מִשְׁכַּן שְׁכִינַת עֻזֵּנוּ, שֶׁהוּא בְּבָתֵּי מִדְרָשִׁים הַנִּקְרָאִים 'מִקְדָּשׁ מְעַט' בִּזְמַן הַחֻרְבָּן, לָכֵן כְּתִיב בָּהֶן לְשׁוֹן 'יִשְׂרָאֵל' – "מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל", שֶׁזֶּה שַׁיָּךְ יוֹתֵר לָאֲנָשִׁים מֵאִשֵּׁי יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים.
כב – מה שכרן של שומרי הקדשה והאמונה
וְנַחֲזֹר לְבֵאוּר הַכָּתוּב "מַה טֹּבוּ", שֶׁהוּא בְּרָכָה שֶׁהִנִּיחַ הַקָּדוֹשׁ־ בָּרוּךְ־הוּא מִכָּל הַבְּרָכוֹת שֶׁנֶּאֶמְרוּ בְּפָרָשַׁת 'בָּלָק' לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁיְּהֵא בְּלִי הֶפְסֵק וְקִיּוּם נִצְחִי בְּכָל הַדּוֹרוֹת. וְאָמַרְנוּ לְעֵיל, שֶׁזֶּה קָאֵי עַל צְנִיעוּת הַבַּיִת מַלְבּוּשֵׁי הַקֹּדֶשׁ וּמִצְוַת קְדֻשַּׁת הַנְהָגַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ. וְלָזֶה מַסִּיק הַכָּתוּב אַחַר זֹאת: "כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע ה' כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם", וְהוּא פֵּרוּשׁ שֶׁל הַפָּסוּק הַקּוֹדֵם. דְּהַיְנוּ: מַה יִּצְמַח לָכֶם? אֵיזֶה טוֹב וְאֵילוּ פֵּרוֹת מֵאֵלּוּ הָאֹהָלִים וּמִמִּשְׁכָּנוֹת כָּאֵלּוּ? וְאָמַר: "כִּנְחָלִים נִטָּיוּ", פֵּרַשׁ רַשִׁ"י זַ"ל, שֶׁנִּתְאָרְכוּ וְנִמְשְׁכוּ לִנְטוֹת לְמֵרָחוֹק. וְכָל זֶה הַכָּתוּב קָאֵי עַל שְׁנֵי הַפְּרָטִים דִּלְעֵיל, דְּהַיְנוּ: עַל יְדֵי קְדֻשַּׁת צְנִיעוּת הַבַּיִת, יִמְשֹׁךְ לָכֶם שֶׁפַע נְבִיעוּ דְּנִשְׁמָתָא מִצַּד הַקְּדֻשָּׁה, וְלֹא יִפְסֹק, חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁפַע נְשָׁמוֹת קְדוֹשׁוֹת לָעוֹלָם, הֲגַם שֶׁמִּתְעָרְבִים בְּנִשְׁמוֹת רִשְׁעֵי הַדּוֹר פּוֹרְקֵי עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם עֶרֶב רַב. וְכָל אֶחָד יִזְכֶּה לָזֶה לְפוּם דַּרְגָּא דִּילֵיהּ וּכְפִי מְסִירַת נַפְשׁוֹ לַה'.
וְאָמַר הַכָּתוּב אַחַר כָּךְ: "כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר", כִּי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל נִמְשְׁלָה לְגַן, כְּדִכְתִיב (שה"ש ד): "גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה", זֶה קָאֵי עַל צְנִיעוּת, שֶׁנָּעוּל בְּגֻשְׁפַּנְקָא דְּמַלְכָּא שֶׁלֹּא יִמְשֹׁל בָּהּ זָר לִילִית מִרְשַׁעַת חֲצוּפָה זוֹנָה, אָכְלָה וּמָחֲתָה וְאָמְרָה לֹא פָעַלְתִּי אָוֶן, כָּכָה דַּרְכֵיהֶם שֶׁל הַשְּׁרִיצוּת, רַחֲמָנָא לִצְלַן. וְאָמַר "כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר", שֶׁעַל יְדֵי בַּיִת כָּזֶה שֶׁהוּא בִּקְדֻשָּׁה נִתְקַדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם כְּמוֹ גַּן נָאֶה שֶׁאֵצֶל הַנָּהָר, שֶׁהַכֹּל רוֹאִים פֵּרוֹתֶיהָ הַנְּעִימִים וְהַמְּתוּקִים. מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁרָחוֹק מִן הַיִּשּׁוּב שֶׁטָּמוּן מִן הָעַיִן, אָז אֵין שׁוּם אֶחָד רוֹאֶה גִּדּוּל פֵּרוֹתֶיהָ הַיָּפִים.
כג – כנגד אהל – סמל הצניעות – בעולם הזה,
יִזְכֶּה לְאֹהֶל כְּנֶגְדּוֹ בַּקְּדֻשָּׁה בְּגַן עֵדֶן
וְעַל דֶּרֶךְ הַצְּנִיעוּת נִתְבָּאֵר עַל פִּי רַשִׁ"י זַ"ל שֶׁנִּקְרָא כָּל בֵּית הַצְּנִיעוּת בִּלְשׁוֹן 'אֹהֶל' כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשׁ רַשִׁ"י זַ"ל: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ" – רָאָה שֶׁאֵין פִּתְחֵיהֶם מְכֻוָּנִים, כִּי נֶגֶד כָּל אֹהֶל הַבַּיִת שֶׁמִּתְנַהֵג בִּקְדֻשָּׁה יֵשׁ נֶגְדּוֹ בְּגַן עֵדֶן אֹהֶל קָדוֹשׁ וְנוֹרָא לַעֲלִיּוֹת נְשָׁמָה לְעֵת הַצֹּרֶךְ שֶׁנִּצְרַךְ לוֹ לְאַחַר אֲרִיכַת יָמִים לַעֲלוֹת בַּעֲלִיּוֹת שֶׁל מַעְלָה הַמֻּכְרָח לְכָל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁזּוֹכִין לָזֶה. וִיקֻיַּם בָּהֶם מַה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב (הושע יב): "עֹד אוֹשִׁיבְךָ בָאֳהָלִים".
כד – זוכה לבנים כארזים הנכרים בחשיבותם על בני דורם
וְאָמַר לְהַלָּן: "כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם" – אֶרֶז רוֹמֵז לִגְבוּרוֹת וְכוּ', בִּזְכוּת כַּאֲהָלִים נִטָּיוּ, יִזְכּוּ שֶׁיֵּצְאוּ מִכֶּם בָּנִים כְּמוֹ אֲרָזִים שֶׁנִּכָּרִים מִכָּל אִילָנוֹת אֲחֵרִים מִפְּנֵי גָבְהָם, וְהוּא בִּנְיַן זֶרַע קֹדֶשׁ כָּל רוֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ה', שְׁתוּלִים עֲלֵי מַיִם שֶׁהוּא תּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁנִּקְרֵאת מַיִם שֶׁיִּתְגַּבְּרוּ בְּדַעַת הַתּוֹרָה.
עַד כָּאן כָּתַבְנוּ בְּקִצּוּר, כִּי אֵין שִׁעוּר וְאֵין חֵקֶר לְמִי שֶׁמַּגְדִּיר עַצְמוֹ בְּאֵלּוּ שְׁתֵּי הַקְּדֻשּׁוֹת: קְדֻשַּׁת בֵּית הַמִּדְרָשׁ וּקְדֻשַּׁת צְנִיעוּת הַבַּיִת, כִּי אָז מֻקָּף בְּכָל מִינֵי מַקִּיפִין דִּקְדֻשָּׁה: הֶקֵּף צְנִיעוּת הַבַּיִת שֶׁנִּקְרָא 'אֹהֶל פְּרָטִי' וְהֶקֵּף בֵּית הַמִּדְרָשׁ שֶׁנִּקְרָא גַּם כֵּן 'אֹהֶל' שֶׁהוּא הַמַּקִּיף הָעִקָּרִי דִּקְדֻשָּׁה. אָז יְקֻיַּם בּוֹ מַה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב: "שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ" (ישעיה מט), שֶׁיְּקֻיַּם בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ שֶׁיִּתְקַבְּצוּ לְךָ כָּל אֵלּוּ הַזְּכֻיּוֹת וְכָל מִינֵי קְדֻשּׁוֹת שֶׁל עַצְמְךָ וּזְכוּת חֲבֵרֶיךָ שֶׁנִּדַּבַּקְתָּ עִמָּהֶם וּבְנֵי בֵיתְךָ שֶׁגְּדַרְתָּם וְגִדַּלְתָּם בִּקְדֻשָּׁה וּבִצְנִיעוּת.
כה – צאי לך בעקבי הצאן
גָּלוּי וְיָדוּעַ לָכֶם זֶרַע עַם הַקֹּדֶשׁ, כִּי דַּרְכֵי אֲבוֹתֵינוּ וְאִמּוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים הָיָה עִקָּרָם הַצְּנִיעוּת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַזַ"ל עַל הַכָּתוּב בְּאַבְרָהָם אָבִינוּ ע"ה (בראשית יב): "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ", אֲשֶׁר מֵעוֹלָם לֹא רָאָה אוֹתָהּ עַד מִצְרַיִם שֶׁהָיָה עַל יְדֵי סִבָּה, הֲגַם שֶׁהָיָה קָרוֹב לְמֵאָה שָׁנָה, מִגֹּדֶל הַצְּנִיעוּת שֶׁהָיָה בָּהֶם. וְגַם אֵצֶל שָׂרָה אִמֵּנוּ כְּתִיב: "הִנֵּה בָאֹהֶל", פֵּרַשׁ רַשִׁ"י זַ"ל: צְנוּעָה הִיא. וְגַם אֵצֶל רִבְקָה אִמֵּנוּ כְּתִיב: "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ", שֶׁהָיְתָה קְדוֹשָׁה וּצְנוּעָה כְּמוֹ שָׂרָה אִמֵּנוּ, כִּי 'אֹהֶל' אַקְּרֵי צְנִיעוּת, כַּמּוּבָא לְעֵיל. וְהָאִמָּהוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת רָחֵל לֵאָה זִלְפָּה וּבִלְהָה – מִגֹּדֶל קְדֻשָּׁתָן זָכוּ לְהַעֲמִיד י"ב שִׁבְטֵי יָ־הּ קְדוֹשֵׁי עֶלְיוֹן, שְׁנֵים עָשָׂר עַמּוּדֵי עוֹלָם. וְגַם אֲבוֹתֵינוּ שֶׁבַּמִּדְב ָּר הָיוּ כֻּלָּם הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּנְשׁוֹתֵיהֶם קְדוֹשִׁים וּצְנוּעִים, וְאַחַת הָיְתָה וּפִרְסְמָהּ הַכָּתוּב. וּבִזְכוּת שֶׁלֹּא שִׁנּוּ שְׁמָם וּמַלְבּוּשֵׁיהֶם זָכוּ לָצֵאת מִמִּצְרַיִם קֹדֶם זְמַנָּם. וּמִגֹּדֶל קְדֻשָּׁתָן וּצְנִיעָתָן נִבְחֲרוּ מַרְאוֹת הַצּוֹבְאוֹת שֶׁלָּהֶם בַּכִּיּוֹר שֶׁל הַמִּשְׁכָּן.
עַל כֵּן צָרִיךְ מִי שֶׁנִּשְׁמָתוֹ מִנִּשְׁמַת יִשְׂרָאֵל, זַרְעָא דַּאֲבָהָן קַדִּישִׁין, לִמְסֹר נַפְשׁוֹ עַל מִדְרָשׁוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ וְעַל לְבוּשִׁין קַדִּישִׁין שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים. וְכָל שֶׁכֵּן וְכָל שֶׁכֵּן עַל לְבוּשֵׁי צְנִיעוּת הַבַּיִת שֶׁנָּהֲגוּ הָאִמָּהוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת, וְלֹא יַשְׁגִּיחוּ עַל הָעוֹלָם שֶׁנִּפְרְצוּ בָּזֶה, אֲשֶׁר עַל יְדֵי זֶה, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, נִמְשָׁכִים נִשְׁמוֹת עֶרֶב רַב, וּמִזֶּה נִצְמָח, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, נְפִילַת וְחֻרְבַּן וִירִידַת הָעוֹלָם בְּתַכְלִית בְּרוּחָנִי וּבְגַשְׁמִי.
ידוע שבדור שלנו ובימים אלו הניסיונות ולכים וגדלים, ובפרט לאלו אשר ברחובה של עיר מסתובבים וממש אסור ללכת ברחובות. מסופר על הגאון מוילנא זצ"ל, שכאשר היה נזקק לצאת לרחובה של עיר לצורך חשוב, היה עומד מספר רגעים מול המזוזה ומתחנן בדמעות לה' שיצילו מכל ראיה אסורה או כל דבר טמא, והיה אומר את הפסוק: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע". וזה היה בזמנו שכולן הלכו בצניעות, ומה נאמר בדורינו?
כל הצלחת האדם בחייו נמדדת ברמת קדושתו, וכל רמת קדושתו נמדדת כפי אשר שומר הוא את עיניו בקדושה.
וכל הצלחת האישה והשראת השכינה במעשה ידיה תלוי בצניעותה, שעל פי זה נקבע כל העולם הבא שלה.
ובפרט בדורנו שהניסיונות גדולים ומכפולים מכל הדורות הקודמים ואנו הקטנים נדרשים לעמוד מול ניסיונות כה כבירים, אשר גדולים מאיתנו לא נתנסו.
וכבר פסק ה'בן איש חי' זצ"ל בהלכותיו )שנה א', ואתחנן): "מי שמתגבר ביותר בדבר זה של קדושה ושמירת העיניים –
זוכה לסיעתא דשמיא מיוחדת, וברגע ההתגברות תפילתו מקובלת ביותר ויותר ונענה מיד".
וכך הוא אף שכרה של האישה המתגברת על ניסיון הצניעות הקשה בימינו.
סיפר הרב יצחק זילברשטיין שליט"א: "הגאון הגדול, ר' מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל שנפטר בשנים האחרונות, היה כידוע אחד
ממאורי הדורות שהעמיד רבבות תלמידים והיה אף רבו של ר' חיים קנייבסקי שליט"א. לילות כימים היה יושב והוגה בתורה הקדושה.
מידי שבוע היה נוהג הרב ליפקוביץ להגיע לביתה של אמו ברחוב "בעל שם טוב" והיה מבקר אותה ושואל בשלומה, אף כשכבר כיהן כראש ישיבה חשוב. כך נהג הוא פעם אחת בכל שבוע. והנה לאחר מספר שנים, החל להגיע מידי יום לבית אמו, לבקרה ולשאול בשלומה.
הרגישה אמו הצדקת בשינוי ושאלה אותו: " יהודה, בני היקר, אמור נא לי, מדוע לאחרונה מגיע הנך מידי יום לבקרני?!".
השיב לה ר' יהודה ואמר: "מפני שזוהי מצוות כיבוד הורים, שיש על הבן לבקר את אמו מידי יום לפחות, לשאול בשלומה ולעזור לה, ואף לאחר שהבן התחתן והקים את ביתו צריך הוא לכבד את הוריו".
שמחה אמו לשמוע את הדברים, אך הוסיפה לשאול: "אם כן, מדוע לא נהגת כך עד היום, אלא היית מגיע רק פעם בשבוע?".
מרן הרב יהודה ליפקוביץ השיב לאמו ואמר:
"עד היום חששתי משמירת העיניים, שלא אראה חלילה מראה שאינו צנוע בדרכי אלייך, לכן, הייתי מגיע לפחות רק פעם בשבוע. אך כעת שיש לי 'קטרק' בעיניים ואיני רואה טוב, יכול אני לקיים מצוות כיבוד הורים כראוי ולבוא ולבקר אותך מידי יום".
הגאון ר' יהודה ליפקוביץ שהיה צדיק וקדוש וכבר היה בגיל מופלג חשש מאד מראיה שאינה טובה היכולה להרוס המון.
וכדברי חז"ל: "המרצה מעות לאישה מידו לידה כדי להסתכל בה, אפילו גדול בתורה כמשה רבנו – לא ינקה מדינה של גיהנום".
מסופר על הצדיק הנסתר, הרב חכם מנחם מנשה זצ"ל, בעל ה'אהבת חיים', כי שבוע לפני שנפטר, הלך הוא לאיזה מקום בתל – אביב ובדרכו עברה לפניו אישה שהלכה בלבוש מאד לא צנוע.
חכם מנחם מנשה הצטער כל כך עד מאד, ואח"כ זעק ואמר: "ריבונו של עולם! כדאי לעזוב את העולם – ולא לראות פריצות שכזו!"
ושבוע לאחר מכן נפטר מהעולם.
כי הצדיקים הללו ידעו כמה ראיה אחת פוגמת בעולמות העליונים וכמה אסון גורמת אישה ההולכת בחוסר צניעות.
הצדיק הקדוש, ר' דניאל פריש זצ"ל, כתב בספרו 'כתר הצניעות' דברים מרגשים לדורנו:
"בנות ישראל יקרות, בגלל שאתן מתביישות מכמה נשים טיפשיות, אתן מכניסות עצמכן בכאלו סכנות גדולות. על כן, בנות יקרות, אני מבקש מכן, שלא תיקחו חלק ב'דור החדש' החשוך והמר. מדוע הינכן מתביישות מכאלה שנחשבות ממש כבהמות? כפי שבהמה אינה מתביישת
– כך גם להן אין שום בושה.
אני מבקש מכן שתרחמו על נשמותיכן היקרות, שכל נשמה של יהודי נלקחה מתחת כסא הכבוד, ממקום הגבוה אף יותר מהמלאכים
". "יהודי אחד או יהודיה אחת הנוהגים בכשרות וצניעות – עליהם עומדים מאות עולמות אשר מלאכים אינם יכולים להגיע אליהם. כיצד אפשר להשליך שכר כה גדול בעבור שטות ותאווה של כמה רגעים של ראיה לא טובה או לבוש לא צנוע….
קריאה לצניעות
ברוך השם – יש הרבה נשים שהולכות בצניעות, ויש הרבה שהסירו את הפאה האיומה…
בואו נצטרף אליהן….
בתקווה שנזכה להיות בביאת המשיח בקרוב – מהראשונים בשורה עם האמהות הקדושות והנשים הצדקניות והנביאות…
א.
צניעות זו מצווה דאורייתא
הסמ"ק מצוה נ"ז כותב שהצניעות באשה היא מצוה דאורייתא, וזה לא רק חומרא.
יסודות הבית והנהגות הצניעות של־האשה, הם הם יסודות הקדושה. ולא עוד אלא שעיקר יצירתה מבראשית, היתה בַּכַּוונה הזאת,
כמו שאמרו חז"ל על פסוק (בראשית ב', כ"ב) "וַיִּבֶן" ה' אלהים את הצֵּלָע אשר לקח מן האדם לאשה, תפס הכתוב סגנון "ויבן" אף שפישוטו הוא מלשון בניין, אבל בא בכך לרמוז שהקדוש ברוך הוא ברא אותה בבִינָה והתבוננות, בזה שלקח דוקא את אחת מצלעותיו של־אדם הראשון ולא ממקום אחר בגופו, כיון שהצלע הוא מקום צנוע, שהוא מכוסה אפילו כשהאדם אינו לָבוש. ועל כל אֵבֶר ואבר שהיה בורא בה, היה אומר, תְּהִי אשה צנועה, אשה צנועה.( כמובא בבראשית רבה פרשה י"ח אות ב', ומדרש הגדול שם דף צ', ובתנחומא וישב אות ו', ומנורת המאור פרק ק"ע: )
וכל אשה המרבה ליזהר בדרכי הצניעות, הרי זו משובחת. וכמעט כל עונש האשה בעולם הזה וזכייתה לעולם הבא, תלוי בזה כמו שכתוב בספר חסד לאלפים (מאת בעל פלא יועץ) סימן ו' סוף סעיף ד'.
וזה לשון ספר קב הישר פרק פ"א, זה כלל גדול, כל אשה שהיא צנועה במעשיה ובמחשבותיה, זכתה שיצאו ממנה נביאים וחסידים ואנשי־מעשה, והראיה מתמר. וכל אשה אשר איננה צנועה במעשיה או שיש לה מחשבות רעות וזרות, אזי יוצאי חלציה הולכים אחריה וכו'. הכל תלוי באשה, כי לפעמים יש אדם רשע ויש לו אשה צנועה, יהיו לה בנים טובים צדיקים וישרים. ולפעמים יש אדם צדיק ויש לו אשה רעה ויש לו בנים רשעים. על כן צריכה כל אשה לראות להדריך את בניה בדרך טובים וכו' ע"כ.
וכתוב בספר מעבר יבוק מאמר א' פרק ט"ו, תחילת קלקול הבנים חס ושלום, יצמח מהפקר האשה. כי עיקר הצניעות בנקיבה, ועל ידי כן יהיו הבנים צנועים, וגם הבעל יהיה על ידה צנוע ע"כ. ואם בדורות שחלפו כך, מה נאמר ומה נדבר בזמנינו שבעוונותינו הרבים הפרוץ מרובה על העומד:
מערכות המלחמה הראשיות בעולם שלנו כהיום, המתייצבות על ה' ועל משיחו, הן הכפירה בכלל, והפריצות בפרט. במלים אחרות, הגענו למצב של דור המבול ודור הפלגה ממש רחמנא ליצלן. גם העונש הגדול כמעט עומד על פתחינו, דור "מבולבל" ודור "מפולג" בעוונותינו הרבים.
על כן צריך להזדרז ולהיכנס מה שיותר מהר לתיבה. אל תיבת נח. לתוך בתי כנסיות ובתי מדרשות. לתוך הבית היהודי. כל כבודה בת מלך פנימה. כאן תפקידן המכריע של־בנות ישראל, הכשרות והצנועות, להציל את כלל ישראל לבלתי יטבעו בסחף מי המבול:
ב.
הסיבה שלא היתה שואה בארץ ישראל
לפני כשישים וחמש שנים, היתה בארץ ישראל סכנה אמיתית לכל היישוב, כשאחד המצביאים של הצורר הנאצי הגיע לשערי א"י במסגרת תכנית ההשמדה רחמנא ליצלן וכמו שהוא חיסל כל כך הרבה במקומות שונים באירופה ובעולם כך היה מדובר על היישוב בא"י וכידוע, בסוף היתה שם הצלה מעל לגדר הטבע, הצלה מיוחדת.
ואמרו אז גדולי ירושלים, שאחת הסיבות שגרמו להצלת היישוב בא"י היתה העובדה שבא"י היתה מחאה והיתה תגובה לקלקולים הנוגעים לצניעות, בעוד שבאירופה לא היתה מחאה באותה רמה.
אנשי א"י בכלל ואנשי ירושלים בפרט, היו מאד חזקים לעמוד כנגד כל פירצה, וכמעשה הידוע על הרב זוננפלד זצ"ל שכששמע פעם על פריט לבוש שהיתה לו בעיה מבחינת צניעות, רכש את כל הפריטים האלה בירושלים ושרף אותם כדי למנוע כשלונות.
לאנשי ירושלים היתה מודעות למחות על קלקולים בעניני צניעות, ואמרו גדולי ירושלים שזו הסיבה שכאן היתה הצלה מציפרוני הנאצים. כשעושים מחאה על כבוד שמו יתברך, יש בזה משום הצלת היישוב, וכמו שנאמר בחז"ל, אם יש מישהו למטה שמוחה על כבוד שמו, שדופק על השולחן ואומר "רבותי, צריך לעשות פה סדר, העסק התדרדר וחייבים להחזיר את הדבר למקומו !" כאן יש דין למטה, וזה מונע דין למעלה, שהוא דין מאד קשה רח"ל.
ג.
בנות ישראל הקדושות!
עליכן לדעת אשר כל הצרות והרעות שעברו על עם הקודש הוא בעון הפריצות. ועליכן לדעת כי בהשתפרות מעשיכן במלבושי הצניעות, אז ישתפר המצב לטובת כלל ישראל!
לכן עתה באנו בקריאה ובבקשה, מאחיותינו בנות ישראל. האם אין די בכל הצרות שסבלו עם הקודש עם ישראל? האם לא מספיק כל דם ישראל שנשפך כמים?
תיקר נא נפש שארית ישראל בעיניכן, ותנו על לבכן להתרחק ממלבושי הפריצות האסורות לנו עם ישראל,
יעלו עליכן מלבושי הצניעות. שובנה אל הטהרה והצניעות!
ובזכות זה תתברכו בתוך כלל ישראל בשנה טובה ומבורכת בכל הטוב שנת גאולה וישועה שנת קבוץ גליות, ונזכה כולנו יחד לראות בבנין ציון!
ד.
"בשל מי הרעה הזאת לנו?"
שאלו הגויים באניה. ”בשלי הסער הגדול הזה עליכם“, השיב היהודי (יונה הנביא). אין משפחה בישראל שלא פגעה בה המחלה הנוראה ל“ע? למה כל כך הרבה ייסורים? למה כל אומות העולם מאיימות על ישראל? למה רוצים לבטל את בחורינו מהתורה? כל עיוור רואה שקצו כל הקיצים. חייב כל אחד לפשפש במעשיו ולבדוק בשל מי הסער הזה לנו.
אומרת התורה הקדושה: (דברים, כג, טו) "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ ".
ה‘ אלוקינו מצווה כל אחד ואחד מאתנו להיות קדושים! ומבטיח לנו שקט ושלוה, בתנאי שיהיה מחננו קדוש ולא יראה בנו ערות דבר, אחרת מסלק הקב“ה את שכינתו.
אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: )ויקרא כו) מבטיח ה‘ את כל הטובות שבעולם, אך " וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה “ –
אז מגיעות כל הקללות, המחלות והאסונות…
חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי. חייבת כל אחת לשאול מתי יגיעו מעשיי למעשי אמותיי. האם הלכו אמותיי הקדושות בפאת קאסטם מהממת? האם הלכו בחצאית קצרה ובגרב שקופה או בבגדים צמודים?
אנו כל עם ישראל באניה אחת, ערבים זה בזה, ומבקשים ממך -אנא אל תסלקי מאתנו שכינה, הסירי מאתנו את הסער הזה. התלבשי בצניעות!
ה.
נשים יקרות!
כמה חלול ה' ישנו מנשים חרדיות המהלכות ברחובות קריה במלבושי שחץ ויהירות בסוגי פאות נכריות האסורות לכל הפוסקים – גם של ימינו, ולצדן מהלכים בעליהן לבושים שחורים ועטופים שחורים, מעוטרים בזקן ופאות.
מה יגידו אלו המתקרבות ליהדות, הניגשות ברצינות ובקפידה למצוות ה' ולמצות הצניעות בפרט ובוחלות בכל מיני התפשרויות למיניהן?
מה נענה כאשר ישאלו מה האמת ועם מי האמת? לאיזה קונפליקט הכנסנו אותם – מצד אחד הוכחנו אותם לצניעות, פחות להתראות ולהתבלט, להזהר מכל מכשול שעלול לצאת מתחת ידן בלבוש, בדבור, בהנהגה.
וכצעד ראשון לצניעות מציעים להן את דרישת התורה לכסות את הראש, פשוט לכסות את הראש כדי להצניע את שערן שלא יהיה גלוי, והנה רואות הן את הלהפך אצל אלה שמייצגות את העולם החרדי.
מחפשים אנו על מה חרון האף הגדול היום בפגועים, בתאונות, במחלות נוראות, קשיי פרנסה ועוד. האין סבה זו מספיקה – עוון חלול ה' עוון חלול הקדשה?!
ולצערנו, בהרבה מקרים הפרצות באשמת הבעלים, שזה לרצונם בדוקא, או ממחדלם ממצות התוכחה.
(לכן) אנא נשים יקרות חוסו על עצמכם ועל כלל ישראל וחזרו לדרך אימותינו הקדושות שכיסו ראשם בכיסוי ראש אמיתי ומקורי ומלבוש ארוך וצנוע כהלכה ועל ידי זה ישפיע ה' עליכם שפע ברכה והצלחה בכל מעשי ידיכם.
ויהי רצון שיתקיים בנו מאמר הכתוב בזכות נשים צדקניות
נגאלו אבותינו ממצרים ובזכותם נגאל.
ו.
נצטרך לתת דין וחשבון על הצניעות
מלב אשה אל אחותה
יבוא יום שנצטרך לתת דין וחשבון לפני בורא כל העולמים, לפני מלך מלכי המלכים.
ואז יתפוס בנו חיל ורעדה, באיזו טענה נגיע לבורא עולם, כשבורא עולם יגיד לנו, לימדו אתכן ואמרו לכן מה התכלית של בת ישראל ומה תפקידה, ושאישה צריכה להיות צנועה כמו שכתוב: "אישה היי צנועה, היי צנועה." בעיני מי רצית למצוא חן כשעמדת והתייפית ליד המראה? האם רצית למצוא חן בעיני בורא עולם?!
בשביל בורא עולם לא צריך להתייפות, בעיניו מוצאים חן רק במצוות ומעשים טובים, ועם צניעות. כשנצטרך לתת דין וחשבון, הנשמה תבכה ותתחנן אבא… אבא…אבא…אבא… תן לי עוד כמה דקות לרדת ולהיות צנועה אפילו לדקה אחת לעשות לך נחת רוח.
אבל, אחיות יקרות! כל אחת מאיתנו יודעת עמוק בלב ששם בשמים יהיה מאוחר מדי,
לא יעזרו הבכיות, לא יעזרו לה תחנונים. שם מחלקים רק שכר ועונש ופה זה המקום לחטוף. כל דקה שעוברת ולא חטפנו מצוות, הדקה ההיא לא תחזור וכל דקה שווה זהב!
אבל היצר הרע לא נותן. היצר הרע עובד ומזיע מפני שהוא יודע שהסוף שלו מגיע.
הוא היצר הרע, הוא השטן הוא המקטרג ומפתה אותנו, ומייד הוא עולה לשמיים לקטרג עלינו ומי שיש לה שכל לא נותנת להיתפס ברשתו.
כל פעולה קטנה, כל שינוי היא חושבת מה היא המטרה, למה אני מתלבשת כך?! מי הוציא את האופנה ומהי מטרתו? האם יש לו מטרה אחרת חוץ מפריצות ומשיכת עין?
אחיות יקרות ! בואו נחטוף, עכשיו הזמן לחטוף קדושה. ה"חזון איש" הקדוש אומר ש:"הטל תחייה של בת ישראל, הזיעה של בגדי הצניעות, עם עוד חתיכת בד אפשר לקבל עוד טל תחייה." אוי… שם בשמיים לא נוכל לקנות אפילו בזהב.
מי לא רוצה לקום לתחיית המתים? כתוב "בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים ובזכותם נגאל", נשים צדקניות במצרים, מרחו על פניהן – פחם, כדי שהמצרים לא יסתכלו עליהן, וכשבאו הביתה ניקו את פניהן. נשים אלו הוציאו את עם ישראל ממ"ט שערי טומאה שהרי לא הייתה טומאה גדולה יותר מזו, ומי הוציא את העם מטומאה זו? נשים צדקניות, ובזכותן עתידים להיגאל.
ז.
כל הגאולה העתידה – בידיים שלנו. אחיות יקרות!
בבתי חולים יש הרבה חולים, יש הרבה אלמנות ויתומים שבורים, יש הרבה פחד ממלחמות. כולם מחכים לנשים צדקניות שהן תתעוררנה, כי בהן תלויה הגאולה!
לא כתוב שגברים יביאו את הגאולה, כתוב שנשים צדקניות יקרבו את הגאולה.
אז בואו כולנו נתחזק ונביא את הגאולה.
בואו נרים תפילה לבורא כל העולמים שיגאל אותנו בזכות החיזוק שנשים מתחזקות בצניעות, שיוציא אותנו מהגלות המרה.
השכינה הקדושה בוכה, צועקת ומתחננת, אידישע קינדערלאך (בני ישראל) מוכן בשבילכם כל כך הרבה שכר, בורא עולם רוצה לתת לכם, אבא שלנו הוא כל כך טוב, אבל הוא מחכה לראות הקרבה מצידנו, לראות את הלב שלנו, והשכינה הקדושה כל יום בוכה, אידישע קינדערלאך (בני ישראל) תתעוררו מהשינה, תתעוררו מהשינה.
בואו נתעורר ונוציא את כל עם ישראל שעדיין נמצאים בגלות. אמן כן יהי רצון!
ח.
זעקה מרה על שבר בת עמי
על חלק מבנות ישראל שנראות כבנות מדיין, המחטיאות את הרבים,
על חצאיות קצרות ושוקיים מגולות,
על חולצות צמודות וגרביים חומות,
על פאות טמאות שלגיויות מתאימות…
ובכל יום מסתלקים הצדיקים, למנוחות המה נוסעים
ואותנו משאירים לאנחות דוויים וסחופים,
עד מתי יעקב למשיסה? החושך את העין כיסה!
זכרי את יום המיתה מכל איש,
אולי יועיל את לב האבן להרגיש.
את גודל החורבן, את חומרת האבדן,
של רגש הצניעות והקדושה, את חוסר הבושה:
מהאחד יחיד ומיוחד ה' אלוקינו ה' אחד.
ובכל יום יוצאת בת קול ואומרת:
אוי להן לבנות ישראל שלא נזהרות בצניעות,
שעולה על כל המצוות בחשיבות.
אוי להן מיום הדין.
כי הקב"ה לא מוותר אפילו על טיפין.
ומה נעים ומה טוב לנשים,
שעטרה ליושנה מחזירין…
ובלבושי מלכות מתעטרין.
אלפי נשים בכל העולם משמחות ועושות נחת למחייה את כולם.
בגדי בת מלך צנועים ברשות הרבים, שלא חלילה להכשיל בהרהורים רעים.
ומקצף (ר"ת קצר צמוד פאה) (חרון אף) יגן עד כי יבוא גואל".
שכינת עוזנו מעפר יקים,
מה טוב ומה נעים שבת אחים
ממלחמת גוג ומגוג הקרובה,
רק הצניעות יהיו לך לטובה.
וחוץ מזה לא יועילו לך כל צידקותייך (שמיה"ל, גמ"ח, שבת וכו')
אם את מחטיאה את אחייך.
ט.
בת ישראל יקרה!
יופייך נמדד בצניעותך, אנא שמרי על כבודך, אל תלכי כאחת הגויות שבושה אינן יודעות, כי את בת של מלך מלכי המלכים בורא עולמים, אנא שמרי על צניעותך, ובכך תכבדי את מעמדך.
ואמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'אין לך יפה מן הצניעות'.
האם האופנה של גויה מפריז – טובה יותר מהאופנה של שרה אמנו הצנועה והחסודה?
שמרי על צניעותך, ובכך תכבדי את עצמך.
י'
בורא עולם אוהב אותך
את ! שומרת על צניעות ? ואיך ההתנהגות ? עלייך לדעת אחות יקרה כי מלא כל הארך כבודו כשאת בחדר לבד
את לא ל ב ד ! אז איך ההתנהגות ? הנסיכה לא צועקת ברחובות נכון ? וגם לא הולכת בלבוש לא הולם את "כבודה" ? 😉
איך יראה הדור הבא ? את צריכה לגדור את עצמך בצניעות !
כי איך שאת תראי ככה ייראו הבנות שלך , איך תמנעי מהבנות שלך להגיע למצב הזה ? השאלות מהדהדות בראש אבל התשובה ידועה ..
צניעות ! הרי מי אלו האימהות שלך ? שרה רבקה רחל ולאה.. את בטח מתארת לעצמך איך הן היו לבושות ואני בטוחה שהם לא שמו פאות .
אם את צנועה דעי לך שיבוא היום שאת תרקדי עם האימהות ! המדרש אומר שלעתיד לבוא האימהות ירקדו על כל הבנות יעשו להם מעגל וירקדו מי רוצה להפסיד את המעמד הזה ?!
אומר המדרש : עתידה בת קול לפוצץ ולהכריז כל מי שיתבזה לכבוד ה' מי שלעגו לו יקום ויטול שכרו ! מי תקום שרה אמנו ? לא .. מי בזה אותה ? רחל , לאה ? בת שבע ? מי תקום ?
נשות הדור הזה יקומו כל מי שהיה לו קשה ובכל זאת ! התעקש למען ה' יתברך ! ואז הקב"ה איזה כבוד גדול "את בתי .. נסיכה שלי .. אושר שלי .. בת שלי יקרה !" ישתבח בה .. !
יש מבול של צרות ! המחלה הארורה הפריצות האיומה כל התועבות למיניהם ! את קובעת ! בידייך לשנות את המצב!
בעלך יעריך אותך יותר !
תצילי את עצמך , שמרי על צניעותך !
יא.
מעשה שהיה
היה מנהל מוסדות ספרדי שקיבל הוראה ממרן הגב עובדיה יוסף זצ"ל שהמורות בעבודה תלכנה רק עם מטפחות או כובעים.
לימים נצטרך למנהלת ממגזר מסויים שתסדר לו מספר דברים בהנהלה, אך בעייה גדולה רבצה לפניו בשעה שהודיעה לו המיועדת שעם פאה היא יוצאת אפילו רק לשפוך זבל (בעיני זה מוזר…) ועל אחת כמה וכמה שלעבודה חייבת היא פאה.
וכמעט נפטרה לדרכה. אך בחוכמתו הרבה הגיש לפניה צלחת עם סוכריות עסיסיות וריחניות למען תערב לחיכה, באיזה כשרות זו? שאלה הגברת. ענה לה המגיש אין בזה כשרות ואדרבה קניתי זאת בעיר העתיקה. (כמובן שהיתה לו כשרות מהודרת) פני הגברת התעוותו ופצחה בתמיה למה אתה מכשילני?
ענה לה מדוע זוהי הכשלה? הרי סוכריה זו כשרה בדיעבד שכן היא עשוייה מסוכר ומעצבי טעם וכו. ולדעת כו"ע (צריך לבדוק זאת) נותן טעם לפגם מותר.
בתירוצי סרק נסתה הגברת להתחמק מלאכול את הסוכריה.
אך המנהל היקר מפנה אליה שאלה רטורית שנונה, מדוע הינך חובשת פאה? שלדעת רוב פוסקי דורינו (אני לא נכנס לראשונים שקטנם עבה מכרסי ולדעת רוב הפוסקים הם אסרו) היא אסורה, הרי זה יותר גרוע מהסוכריה המדוברת.
השאלה שלי מדוע כשמרן הגרי"ש זצ"ל הורה לאיסור הפאה מחמת עבודה זרה, כולם שרפו את הפאות וכו', ועכשיו כשמרן דיבר על חוסר בצניעות בחבישת פאה ועל האיסור בדבר כולם/ן מתחמקים ומעלימים עין מהפסק? ןכי עבודה זרה קשה מגלוי עריות? הרי כנסת הגדולה ביטלו את יצר העבודה זרה ואילו את יצר העריות רק החלישו במעט (סימאו את עיניו), אך מה לעשות היצר חזק יותר מכולם,
הרב בן ציון אבא שאול זצוק"ל אסר את הפאה, וכששאלוהו מדוע אישתו חובשת פאה? ענה להם שאלתם אותי אם מותר או למה אשתי חובשת? כך נשמע מתלמידיו הנאמנים.
סיפורים וסגולות מהבבא סאלי זצוק"ל שומעים ומדברים אודותיו ונוהרים לקברו, אך לא שומעים לדבריו "שאשה שחובשת פאה נוכרית מכינה עצי הסקה…" וכששאלו על אנשי ביתו ענה גם להם יש מקום שם…
ליצר טענות רבות למה מותר אבל ברור שככל שיש יותר קדושה השכינה יותר שורה כדברי רש"י. לכן צריך לחשוב מה עדיף ומה רצון ה' באמת.
יב.
לכל בנות ישראל היקרות לובשות הפאה ולובשות המטפחות:
אכן צריך לזכור דבר אחד! יכול שאשה עם פאה תיהיה יותר צדקנית מאשה עם מטפחת ולהיפך, לא הכל מתחיל ונגמר בפאה…
אבל!
אני חייב לאמר , ואני פונה לכל בעלת פאה או מטפחת ( בת ישראל מדהימה אני בטוח)
את בטח עושה צדקות, את בטח עושה מעשים טובים, מתפללת ואוהבת את השם
אבל צריך לדעת דבר אחד בברור ואני לא מצדד בשום צד פרט לאמת.
כל בת ישראל שקורא בשעה זו את מה שאני כותב
צריכה לשאול אך ורק את עצמה בלב כנה ואמיתי
האם אני באמת באמת לא מודעת לאיך שאני נראית עם פאה בעיני הגברים?
או האם אני באמת לא יודעת איך המטפחת המפוארת ומלאת הצבעים שלי נראית?
כי תיהיי בטוחה בת ישראל טהורה, מה שאת יודעת עמוק בלב ומשתדלת להדחיק
למעלה עוד זמן לא רחוק…
(רוב הקברים מלאים באנשים שרגע לפני שמתו חשבו כמונו שיש זמן…והמוות רחוק ולי זה בטוח לא יקרה וחס וחלילה וכו…)
יראו הכל באמת שלא משתמעת לשני פנים.
אם את מספיק כנה עם עצמך , תיהיי מוכנה לרגע המפגש עם הבורא
זה שהתפללת אילו שנים ועשית למענו מצוות והתאמצת כל כך!!
כי אבא שלנו, הצדיק,.הקדוש ברוך הוא שמו וכבוד שמו
מביא בדין את כולנו בסוף………………………על כ-ל! נ-ע-ל-ם
בזכות הנשים הצדקניות נגאל כולנו בקרוב
כמאמר הכתוב
"בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ובזכות נשים צדקניות עתידין להיגאל
יג.
דברי הגר"ש שבדרוןן זצ"ל עוד מלפני עשרות שנים (ניתן לשמוע בטל 0732338800)
מורי ורבותי! אני אספר לכם סיפור אמיתי, הלואי שלא היה אמיתי וזה לא עובדה אחת, אלא כבר שמעתי כמה וכמה עובדות.
לפני אולי עשרים וחמש שנים באה לביתי אשה אחת ודיברה עם אשתי שעה שעתיים שלוש, כמדומה זה היה ארבע שעות, אני ישבתי ולמדתי, אבל חשבתי אחת מדברת כבר ארבע שעות פה, ולא נתנו לה שום דבר אכילה ולא שתיה, אמרתי לאשתי אולי תתני לבחורה הזאת קצת לשתות לאכול..
ארבע שעות, אז היא שמעה את זה ואמרה: לא, אני הולכת לביתי, אוי ואבוי! מה פירוש לביתי? היה לה בעל!, אז סוף כל סוף הבנתי שיש לה בעל…
אז למה היא נראית כמו בחורה? נו, אתם מבינים את העניין?…
כן זה צחוק! זה צחוק?! זה לא צחוק!!! רוצים להראות כבחורה! הרצון הזה טרייף! טריפה!!!
התורה אמרה "ופרע ראש האשה", בזיון! עושים לה בזיונות לסוטה, מהבזיונות שעושים לה, פורעים את ראשה,
והיא רוצה להיראות כך? ה.. האשת תלמיד חכם הזו רוצה להיראות כמו סוטה! לאו דוקא כנשואה, אלא כבחורה?!
או יותר טוב לומר אשה שהולכת פרועת ראש!
לא, זה לא פאה, זה כמו.. כמו גילוי ראש. "ופרע ראש האשה", נו?… מהדרין מן המהדרין וכו' וכו'…
טיפשה כמותך!!!,
איך יכול להיות שבזה ימצא יראת שמים?! שבזה ימצא קדושה?! איך יכול להיות?!?… אבל זה מחלוקת גדולה בכלל אם מותר לאשה ללכת ברחוב בפאה נכרית או לא, נאמר שהיא פוסקת הלכה כמו שמתירין, אבל האם כך התירו המתירין?! ללכת בפאה כאילו זה לא פאה?!…
וחוץ מזה שיש עשרים וארבעה גדולי ישראל שהם אוסרים, הסבא שלי הגאון רבי שלום מרדכי ז"ל הרב מבראז'ן הגאון הגדול פוסק (שו"ת דעת תורה או"ח סימן ע"ה סעיף ב) שאסור לדבר דברי תורה ואסור לברך ברכה כנגד פאה נכרית (כי יש לפאה דין ערוה וכתוב בתורה לא יראה בך ערות דבר) ורק אם עוצמים את העיניים יש להקל, לא יותר!
אני לא אומר פסק הלכה, תאמר כן מותר מותר מותר, אבל ככה?!
פאה נכרית שיראה לא כמו פאה, כמו בחורה?!
זה חציפות יוצאת מן הכלל!,
מי יכול להראות לי, תחפשו פסק הלכה מישהו מדורי דורות עד הדור הזה, שיביא איזה מישהו למדן שיביא לו פסק כזה שמותר ללכת בפאה נכרית להראות כמו בחורה, חוצפה!!!
והאשה הזאת עומדת בערב שבת, מדליקה נרות, וקודם הדלקת הנרות היא אומרת תפילה להקב"ה אי וי גיוואלד! היא מתפללת להקב"ה?!
הרי התפילה שלה ת-ו-ע-ב-ה!! "מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה"
אם אדם מסיר את אזנו מלשמוע אל גדולי ישראל, משמוע אל ההלכה, משמוע אל המוסר, משמוע אל ההגיון, משמוע אל דברי תורה – גם תפילתו תועבה! הקב"ה יקבל תפילה כזאת?!
בודאי לא! אבל עכשיו בעידן הזה, במגיפה השחורה רח"ל הזאת, מי יודע איזה פורענות דופק בדלת רח"ל, ואח"כ יצאו יאמרו תהלים..
איזה מן חוצפה?! הרי פשוט, מגיפה הזאת מוכרחה להיפסק. ואני מקוה להשם יתברך שאם ירצו אברכים יקחו את זה על כתפיהם, יזכו בזה את הרבים, בעזהי"ת נעשה ונצליח, ובזכות זה בודאי הקב"ה יציל אותנו ויושיענו וישמרנו ונגיע לכל טוב, ולביאת משיח צדקינו בגאולה השלימה.
: הכל עניין של כסף
דברים כואבים בעניין הכשר הפאות שמספרת פיאתנית לשעבר: הכל עניין של כסף… להבין מה זה חילול השם!נקודה שנייה היה באמת העניין הזה של הכשרות. הם(הנשים שבאו לקנות פאה) ביקשו את הכשרות והם רצו לדעת שיש כשרות, אני יכולה לומר מעניין אישי שכנראה הבורא עולם הכניס אותי לנסיון הזה, להבין עד כמה ההכשר הבד"ץ הזה זה הכשר של יצר הרע במלא מובן המילה.
כי בעל העסק שלי הוא אדם – הוא איש של שיא הבהמה שבעולם זאת אומרת זה אדם שהוא מגדיר את עצמו בתור אדם איש בהמה ממש, הוא מתעסק עם דוגמניות, עם פרוצות, עם אנשים שבכלל בכלל… זה מצחיק, עם דוגמניות עם פרוצות ועם בית יעקב… זה זה קצת מגוחך, זה גם היה עוד נקודה שהפריע לי. זאת אומרת איך הוא משווק בדיוק את הפיאות לשלשה אנשים?! זה גם הציק לי. אבל מעבר לעניין הזה הוא פשוט (הסוחר החילוני) כל הזמן נתן לי להבין מה זה חילול השם! הוא כל הזמן נתן לי להבין איך בן אדם שנמצא בעולם הבהמה רואה, רואה את החילול השם בהתגלמותו.
המשגיח פנה אליו ואמר לו תראה אתה, את העסק של הפאות האלה היוקרתיות של אירופה הכשרת! אתה רוצה להכשיר גם את העסק השני שלך?? אז הוא אמר לו בצורה הכי כנה הוא היה אדם מאוד מאוד כנה הוא היה מעולם הבהמה אבל הייתי מאוד מאוד שמחה אם הרבה אנשים בעולם החרדי היה להם את הכנות שלו. ואז הוא אמר רגע! העסק שלי הוא לא כשר!! אני מביא גם שיער מהודו, מסין מכל מקום. אז הוא אמר לו אז מה?! הכל עניין של כסף! במילים האלה… הוא (הסוחר החילוני) הרים אלי טלפון ואמר לי תראי לאיזה עולם את משתייכת?!"
פאנית לשעבר מספרת המעצב שיושב בחנות, וכל הנשים הצדקניות שבאות למעצב ורוצות פאה כמה שיותר טבעית, כמה שיותר קשורה לידי אומן כמה שיותר שטוחה כמה שיותר שיער טבעי כמה שיותר לא מתנפח… זה הציק לי אני לא גדלתי בבית חרדי ממש אני לא באתי מהרקע של הבית יעקב עם השם הכי הכי גדול זה מאוד מאוד הציק לי, זה הפריע לי זאת אומרת איך את בדיוק מנסה להצניע את עצמך כאן, זאת אומרת הם היו מורידות את הפאות, הם היו נראות זועה (סליחה שאני אומרת..) ואח"כ הם היו יוצאות (עם הפאה) והם היו נראות מליון דולר, זה הפריע לי זאת אומרת איפה כאן הצניעות?! למה בעצם אשה שהיא אמורה להראות צנועה, היא צריכה פתאום להראות מיליון דולר זה זה משהו… הם היו יוצאות כאלה זוהרות ומרגישות טוב והכל נהדר.
מעצבת פאה לשעבר מספרת הפאה שאני לובשת היא זאת שגורמת לי לכל היסורים ולכל הסבל שאני סובלת עם ביתי ועוד כל מיני דברים מסביב ואז הרגשתי מין כמו… שהקדוש ברוך הוא שם אותי פשוט על כף מאזנים כביכול מן הרגשה כזו שהוא אומר לי או שפשוט את ממשיכה לסבול או שפשוט את חייבת לקום ולעשות מעשה וכמובן להוריד את הפאה ואז אמרתי אני לא יכולה יותר להמשיך לסבול אני מרגישה שזה מה שהשם רוצה ממני פשוט להוריד את הפאה במילים אחרות הוא רוצה ממני צניעות ואז למחורת בבוקר אני זוכרת שהפאה הייתה מונחת על השידה וככה… הלב שלי ככה נצבט ואמרתי, לא אני לא מסוגלת לשים את הדבר הזה יותר על הראש, אני פשוט החלטתי אני לא רוצה יותר להמשיך לסבול ואני מפסיקה ללבוש את הפאה אזרתי את כל האומץ עם המון בכי ודמעות ביקשתי מהשם שיעזור לי לעמוד מול כל המלעיגים אני רוצה להיות בת ישראל כשרה סערה התחוללה בקרבי הרגשתי פשוט איך שהיצר הרע לא נותן לי לעשות צעד שכזה כידוע כל חומרה והתקדשות בצניעות מקבלים בעולם הבא את השכר הגבוה ביותר זאת אומרת שבעצם אח"כ כמובן זה נודע לי שאשה יכולה לקיים תורה ומצוות שיכולה להקפיד בכשרות שיכולה להקפיד בהמון דברים, אם זה ערב פסח על כל דבר, חומרה על כל דבר… אין סוף חומרות אבל את השכר הגבוה ביותר היא תקבל בעז"ה על צניעות ולכן היום אני יודעת שכמה שהיה קשה לי לעשות את הצעד הזה כי כביכול היצר הרע לא נותן הוא אומר לא עד כאן אם ברגע שאת פשוט אני נותן לך את זה אז גמרנו אין לי מה לעשות בעולם כאילו גמרתי את התפקיד שלי איתך ואם אני זוכרת את המלחמה העצומה הזאת היא איך שהיה לי וברוך השם הקדוש ברוך הוא באמת עם המון תפילה עזר לי להתגבר על זה.
"הפאה שלך פשוט מהממת!
אוהבת מחמאות? מי לא?
השאלה כמה את מוכנה לשלם בשביל זה. 1000 ש“ח, 2,000 ש“ח, אפילו 5,000 ש“ח ויותר.
אך האם היית מוותרת על חלקך לעולם הבא בשביל זה?
מה פתאום! זה כבר מחיר כבד מדי.
דעי לך שאת המחיר הכבד כבר שילמת ברגע שיצאת לרשות הרבים בפאה.
מחטיאי הרבים אין להם חלק לעולם הבא!
גם אם לא תמשיכי לקרוא את השורות הבאות, אין זה משנה את העובדה שאת מחטיאה את הרבים.
גם אם הרבי שלך פסק שמותר, וגם אם בעלך מתעקש, זה גם לא משנה את העובדה שאת מחטיאה את הרבים
. האם היית מכניסה לביתך עוף שמאות פוסקים קבעו שהוא טרף ורק כמה פוסקים בודדים קבעו שהוא כשר?
מדוע דווקא בעוון החמור של עריות והחטאת הרבים משדלנו היצר להתעלם ממאות פוסקים גדולי עולם?!
כל יציאה שלך לרשות הרבים בפאה, כל הבטה בך בוראת לך פרקליט רע – מלאך חבלה.
וכל מלאכי החבלה שנבראו ממך מחכים ליום פיקדונך להיפרע ממך!
את מסלקת שכינה מעם ישראל!
את מביאה מחלות, פיגועים ואסונות!
את גורמת לגלות השכינה!
את מעכבת את הגאולה!
כן, את!
וכל התהלים והמצוות שלך לא יעזרו לך כנגד החטאת הרבים וחילול השם.
כל התורה של בעלך הולכת לסטרא אחרא כשאת מחטיאה את הרבים בפריצותך.
גם אם כל השכונה הולכת כך אין זה משנה את הדין אצל מלך מלכי המלכים.
את יכולה להיות בטוחה שכל התירוצים שלך לא יעמדו לך ביום הדין.
לסיכום, תתעוררו! לא משנה כמה רבנים יפסקו שאסור וכמה יפסקו שמותר ומהם הגדרים…הרי במילא תמיד יהיו מחלוקות ודעות מנוגדות. הן בנושא "הפאה הנוכרית" והן בנושא צניעות הבגדים וכהנה וכהנה.
זה לא יוביל לשום מקום. הגיע הזמן לעשות חשבון נפש! כל אחת מאיתנו. כי פאה נוכרית לא עושה אותך עובדת השם נקודה.
ולכל אותן הנשים שמעטרות את ראשן המבולבל בפאות שעולות אלפי דולרים פלוס מינוס…
לכל הנשים היקרות, חס ושלום שלא תרוצנה לקנות את החזיר בהכשר וועדת הרבנים (?) שמפקחים(?) על העיתון החרדי (?), כי אם כן אתן יכולות להסתובב ברחוק בשקט. אף אחד לא יחשוד בכן שאתן נשואות, ואם תרצו, גם יציעו לכן שידוך! ..
הייתי ממליצה לא לחכות לפסח ולא ללג' בעומר, וכבר בראש השנה הקרב ובא עלינו לטובה, לעשות ביעור חמץ גם בבית (חוץ מהביעור בלב) ולבער את הפאה המיותרת ולשים על ראשה כתר מלכות
(כיסוי ראש) כיאה לבת מלך, וטוב שעה אחת קודם.
אל תפסידו את הרכבת!
המהרש"ם הכהן על התורה זי"ע כתב: שהקדוש מקאשנייב שאל את אחיו הקדוש "במה נלך לקראת משיח? כי החסידים ירקדו לפניו והוא ישאל אותם על כל המאדאס הארורים שהולכות הנשים ומדמות עצמן לנשות עכו"ם וישאל כל אחד ואחד כאיזה ערלית הולכת אשתך? ולא יוכלו לענות כלום למשיח, ואמר שכוונתו על מה שהולכות נשים בטעם עכו"ם בשייטל (פאה) ובכה על זה הרב מקאשנייב מאוד".
מסר מרב… שליט"א בכנס נשים בירושלים
מפאת כבוד הנפטרים והאלמנות הסיפור פורסם ללא שמות (השמות שמורים במערכת).
היום בימינו בעולם הישיבות, בעולם התורה לצערנו הרב יש הרבה נשים שלא מקפידות בנושא של כיסוי הראש.
כשאני התחתנתי היינו גרים בשכונה בירושלים ואחת השכנות היתה לובשת פאה לא כל כך צנועה בשכונה לא כל כך חרדית. תקופה קצרה לאחר החתונה שלה היא חלתה במחלה הידועה ולאחר מכן היא עברה ייסורים קשים ומרים ובסוף נפטרה. וקיבלו שם כל הנשים על עצמן, באותה השכונה שגרנו, כיסוי ראש.
האמת שלא הייתי מעיז להגיד את זה … לפני בערך שנתיים נפטר תלמיד חכם גדול פתאום, הייתי קשור איתו והיה כואב לי מאוד הפטירה שלו. הייתי מתפלל כל פעם לעילוי נשמתו.
יום אחד הייתי אצל מורי ורבי הרב הצדיק … שליט"א, אמר לי תשמע תלך לציון של אותו תלמיד חכם ותתפלל שמה לעילוי נשמתו. אני הגעתי לציון התפללתי ובלילה הוא בא אליי בחלום ואמר לי "תדע לך הסיבה שנפטרתי מן העולם זה בגלל שאשתי היתה לובשת פאה נכרית" – והוא אמר לי – "תשמע יש עוד תלמיד חכם אחד שעומד לקבל איזה ייסורים וגם הוא עומד ללכת מן העולם בגלל שאשתו הולכת עם פאה, וזה יהיה לך סימן תוך כמה חודשים תשמע שהוא גם חולה". לצערי הרב אותו תלמיד חכם, אכן חלה ונפטר.
מחלת הסרטן בגלל הפאה
הבית אהרן אמר “גודל התפשטות המחלה הידועה (סרטן) בעולם היא כגודל התפשטות פירצת הפיאה נכרית בעולם” (מפי הרה”ח ר’ חיים אשר לדרמן זצ”ל)
אשה שאלה את הרב הגאון בן ציון מוצפי שליט"א:
"בעלי קנה לי פאה חדשה לחג פסח,
מה עליי לברך ?"
'ברוך דיין האמת'
גודל מעלת הצניעות
רוצים אנו להרחיב את הדיבור ולהראות את גודל מעלת הצניעות וכדי להכיר את מעלת הצניעות נביא את מה שכתוב בספרים הקדושים, איך שרבי שמעון בר יוחאי בספר הזוהר כתב וגם ספרים אחרים.
קודם נביא מדרש שהשם משתוקק ורוצה להימצא בעולם, וכאן נביא איך זה נראה כשהשם נמצא בעולם הזה, ברחוב. נכתוב את זה כמו שמצאנו בכמה הזדמנויות.
איך נראה רחוב: רואים אנו רחוב מלא באנשים לא נקיים, מלא פריצות, בעלי עברות ומובן שברחוב נמצאים מחנות גדולות של קליפות ומזיקים, בגמרא ברכות כתוב שהקליפות הם כל כך הרבה, שעומדים אחד על השני בכמה קומות ואי אפשר לתאר איך שזה נראה ומה גודלו של צער הקדוש ברוך הוא כשנמצא בין המחנות, את זה אי אפשר לכתוב ושכל האדם אנו יכול לתאר זאת.
ומיד מכריזים בכל העולמות – "שהמלך בצער" וכשהמלך בצער, כל העולמות וכל הנשמות בגן עדן וכל המלאכים מכל העולמות בצער וכל העולמות רועשות.
ואז עוברת בת יהודית ברחוב כשהיא לבושה בלבוש צנוע,
ובספרים כתוב כשיהודי הולך על פי תורה הולכים איתו מחנות גדולות של מלאכי השרת וכוח גדול של קדושה וכשהקליפות רואות את גודל כוח הקדושה נופל עליהם פחד נורא ובהלה גדולה ובורחים לכל הצדדים דורכים והורגים אחד את השני.
. הקדוש ברוך הוא מביט על כל זה ושמחתו כביכול אינו נתן לתאר, שמחה עצומה של נקמה בשונאים והמצערים נשמדים. והקודש ברוך הוא עובר ברחוב עם היהודי בגאווה ככתוב בתהילים "ד' מלך גאות לבש" כשכבוד שמים נישא אז לבוש ד' גאות.
ואז בשמים מה קורה? לא ראינו זאת רק נביא מהספרים הקדושים כמו גם בספר הזוהר, ואז יוצא כרוז בשמים – "המלך בשמחה" – כל המלאכים והנשמות מביטים מטה לראות מה קורה ורואים את כל שונאי הקדוש ברוך הוא נשמדים ורואים איך שהם רצים בבהלה והנקמה גדולה לא לתאר ורואים את כוח הקדושה מנצח את הקליפות ושלהבת גדולה מסתובבת ברחובות ושולח קרניים לכל הצדדים קרני האור משמידים את הקליפות. הקדושה שוררת ברחוב השמחה בכל העולמות גדולה.
ואז נשקט בכל העולמות וכולם שומעים מה שמודיעים – "שהניצחון של הקדושה והשמחה ההיא גרמה בת יהודית, שעברה ברחוב בלבוש צנוע והשם שלה הוא פלונית בת פלונית" – וכולם רושמים את השם ואחרי מאה ועשרים שנה ששומעים את השם באים לקבל את פניה ולחלק את הכבוד שמגיע לנשמה שעשתה את השמחה הגדולה למלך ולכל העולמות והכבוד והוד והדר שנחלק לנשמה כמעט אנו יכול לתאר זאת ולכתוב את כל זה.
מה היה מגורמי השואה הנוראה!
שמעתי מפיו של המשב"ק של הרה"ק ר' שמחה בונים מאוטווצק זי"ע – בנו של הרה"ק ר' מדלי מוורקא זי"ע, אחיו של הרה"ק ר' יעקב דוד מאמשינוב זי"ע, ראש שושלת אמשינוב, – שלפני עלותו לארץ הקודש – בשנת תרמ"ז – נתאספו כל גדולי האדמורי"ם בביתו להיפרד ממנו, מצד אחד ישב הרה"ק בעל ה"שפת אמת" מגור זי"ע, ומצד שני ישב הרה"ק מאלכסנדר זי"ע, וכל החדר היה מלא בגדולי הצדיקים שבפולין, עד שלא הניחו לשום גבאי להיכנס לחדרו הקדוש מאפס מקום. ובאותם רגעים נעלים טרם עלייתו לארה"ק, נעמד ר' בונים מאוטווצק זי"ע, ואמר לכל הצדיקים המסובים שם: הנני רואה שהחלה להתפשט פריצות של לבישת 'פעל' (כעין חתיכת עור של כבש עם מעט צמר שהי' דבוק לעור, והניחו אותה בקצה המטפחת במקום שערות) דעו לכם שאם לא יעצרו פירצה זו, יבוא יום ויתחילו הנשים ללבוש ר"ל פיאות הדומות לשיער ואז יקום גוי ויחריב את העולם, וישמיד היהודים רח"ל. – כה דיבר הרה"ק, יותר מחמישים שנה לפני השואה הנוראה!- וידוע ששנים מועטות לאחר מכן היתה התדרדרות עצומה בענייני יהדות בפולין ובשאר אזורי אירופא, וגם בנושא כיסוי הראש חלה נסיגה נוראה, והסוף המר ידוע לכולם רח"ל. (מפי אחד מגדולי האדמורי"ם שליט"א שהורה לפרסם סיפור נורא זה)
כל השולחנות ערוכים לקראת ביאת המשיח
זוגתו של אחד מחשובי הציבור בעיה"ק טבריה נקטפה לאחר הרעלה לבית עולמה נ"ע, לפני שנים מועטות. לפני כמה חודשים נכנסה בתו היתומה בשעה טובה לחופה, בשבועות האחרונים ראתה הכלה את האמא ע"ה מופיעה לקראתה בחלום ברור וכה אמרה: "דעי לך ביתי כי בשמים כבר כל השולחנות ערוכים לקראת ביאת המשיח, וממש אנו נמצאים ברגעים אחרונים לקראתו, רק הבעיה שמעכבת את ביאתו היא הפאה שאת שמה על ראשך, וכן כל אותן נשים אשר שמות פאה על ראשן מעכבות שהוא לא יכול לבוא", הכלה ניסתה להתווכח עם האמא, שמא תלך בפאה צנועה מאד וקצרה, אולם האמא התעקשה ואמרה שוב ושוב: "בשמים לא אוהבים את הפאה, לא ארוכה ולא קצרה, הכל פריצות ואסור!" בבוקר קמה הכלה מבוהלת, וכמובן זרקה את הפאה, והולכת כיום כרצון הבורא. (050-4113653)
סיפור התחזקות מהאדמו"ר הבבא סאלי זיע"א :
מעשה שהיה, אחת מבנות המשפחה (של הבבא זיע"א) החלה ללבוש פאה נכרית, בעלה שהתנגד לכך בכל תוקף, העלה חרס בידו. בצר לו ניגש לרבינו (הבבא סאלי זיע"א) והתלונן על אשתו, שהחלה ללבוש פ אה נכרית. רבינו כינס את כל בנות המשפחה עם הרבנית, והחל להטיף מוסר בגדרי הצניעות, הלבוש, וחומרת גילוי הראש לאשה וכו'. בסיום דבריו אמר רבינו: "כל אשה הלובשת פאה נכרית ואפילו רק חתיכת פאה, מכינה לעצמה חומר הסקה, שבו ישרפו אותה בגיהנום, אי אפשר לרמות את הקב"ה. לדעת תורה את לא יוצאת ידי חובת כיסוי ראש, נקודה".
בצאתן מחדר רבינו, אמרה אותה אשה: נו, לא כל כך נורא, וכי כמה חומר הסקה יש בפאה נכרית, הרי השערות דולקות רק שניות אחדות ותו לא…
מעת שפלטה מילים אלו מפיה, החל ראשה של אותה אשה לכאוב כאבים עזים ביום ובלילה, ולא נמצא מזור לכאב ראשה. החלה האשה לפשפש במעשיה, ותלתה את כאב ראשה בדיבורה האוילי והשטותי. חזרה האשה יחד עם בעלה לרבינו ואמרה: "רבינו! חטאתי, עויתי, פשעתי, דברתי בלשוני דברים, אשר לא ייאמרו על דברי כבוד תורתו, והנני מבקשת סליחתך". אמר לה רבינו: אם תקבלי עליך לכסות את ראש במטפחת, בלי כל חכמות והמצאות, יחדל כאב ראשך ונסלח לך!.
חזרה האשה לכסות את ראשה במטפחת, ומיד חדל כאב ראשה!.
(ספר סידנא בבא סאלי חלק ב' עמוד ע')
נשמע סיפור זה גם מפי אחת מבנותיו של הבבא סאלי שנכחה במקום
כידוע שאנשי חברה-קדישא חווים דברים נוראים שע”פ תקנון חברה-קדישא מנועים הם מלספר מפני כבוד המתים, אך רבים המה הסיפורים הידועים לאנשים הקרובים להם מענייני שכר ועונש המתגלים באופן נורא מיד עם צאת הנשמה עד אחר הקבורה,
לפני כמה שנים אירע דבר נורא בהר המנוחות בעת קבורת אשה מכובדת פאנית שעסקה במכירת פאות וסירוקם, במעמד רבים, בני משפחה ומכרים, אשר עמדו המומים ונדהמים, סמר בשרם מפחד ורעדה מהמראה הנורא הקורה מול עיניהם, כל עצמותם רעדו וארכבותיהם דא לדא נקשן, ועד עתה אחר עבור שנה מאז, לא מש המראה מזיכרונם וסיוטי לילה חוזרים ונשנים עליהם.
אחד הנוכחים ת”ח מופלג סיפר בחיל ורעדה לכותב השורות גופא דעובדא אשר ראו עיניו ולא זר. מיד עם הורדת הגופה אל הקבר ולאחר הכיסוי מעל גבה בבלוקים כנהוג, עוד לפני שהספיקו החברה-קדישא להחזיר את תלי העפר הנערמים סביבות הקבר למלאות את החפירה ולכסות את הקבר – הנה הופיעו פתאום המון נחשים מכל הצדדים, זוועה אחזה את כל הנוכחים בראותם את כל הנחשים הזוחלים במהירות נוראה הישר אל תוך הקבר, ביניהם נחשים ענקים באורך כ-2 מטר אשר זינקו לתוך הקבר ברווחים שבין הבלוקים, צמרמורת אחזה את הנוכחים בראותם נחש ענק שנפשט עורו כשהשחיל את עצמו דרך סדק צר לתוך הקבר, מה נורא היה המעמד לראות משפט כאמור (תהלים קיט, צא) למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך ואחז”ל (נדרים מא.) שהכל נעשים שלוחים להיפרע ממנו. לא יוכל הנייר להכיל התעוררות התשובה שהייתה שם, כי אית דין ואית דיין והוא רחום יכפר עון ולא ישחית וגו’.
בהקדמה לספר “ארי שבחבורה” (להגה”ק בעל “אריה דבי עילאי”) מובא בזה הלשון: “נודע מעשה נפלא שאירע בווישניצא, אשה שהלכה בגילוי שערות ראשה שבקה חיים לכל חי, ואחד מבני החברה קדישא אשר עסק בקבורתה, נפל כיסו מלא מעות וכתבים בארונה של הנקברת ולא הרגיש בו, אחר שראה שנאבדו לו כיסו וכתביו ולא מצאם, עלה בדעתו שודאי נקברו בעת עסקו עם האשה הנקברת, והלך אל רבינו להתיר לו לפתוח את קברה להציל את הונו וכתביו הנחוצים לו, השיבו רבינו כי רק באופן זה מתיר לפתוח קברה, באם הוא ובית דינו וכל בני העיר יעמדו שמה, ולמחרתו נאספו כולם כאחד ופתחו הקבר ומצא הלה את מעותיו וכתביו, אולם למראה עיניהם חרדו ואחזתם רעדה לראות את האשה הנקברת לא מזמן, איך ששערות ראשה היו תלושים ופיה היה סתום מהשערות, ועל קרח ראשה היו תולעים רבים מסודרות באותו תואר שהיתה מסלסלת תלתלי שערה בחייה, ר”ל, רבינו הרים קולו באותו מעמד ועוררם לתשובה איך שיחרדו מיום הדין, כי מאת ה’ היתה זאת להראות לעין כל את חומר איסור פרוע רא ש באשה” (סיפור זה הובא באריכות גם בספר שולחן העזר סי’ ט’ סוף סק”ד עיין שם).
העיד אחד מחסידי ברסלב שאשתו היתה הולכת עם פאה, אך שמע פעם את הגה”צ ר’ שמואל שפירא זיע”א שהתבטא בצער ובכאב: “עדיף שהבעל יוותר על כל הקיבוץ הק’ של ראש השנה של האדמו”ר מוהר”ן מברסלב זיע”א, וילך לו להתפלל מניין חטוף בשטיבלאך במשך כל ראש השנה! ובלבד שאשתו לא תלך עם פאה נוכרית!”
באותו רגע ששמע אותו אברך דברים אלו הבין עד היכן הדברים מגיעים, וב”ה תיכף השפיע בביתו להסיר את הפאה, וזכתה זוגתו ללכת במטפחת.
ומי שקצת שמע את המסי”נ של הרב שפירא זצ”ל לקיום דברי רבו הק’ ר’ נחמן מברסלב זצוק”ל, והיאך שהיה מוכן למכור את כל העוה”ב שלו עבור שימכרו עבורו ‘תיקון הכללי’ בציון רבו הק’ (כמפורסם), ובכל זאת התבטא בכזו צורה מדהימה, אין זאת כי אם רצה להמחיש בפועל כמה פריצות וחוכא וטלולא וצער עצום נגרם לאבינו שבשמיים מכיסוי ראש בפאה, אשר למעשה כל בר דעת מבין שי איך ייתכן לכסות הראש משום צניעות בדבר אשר גורם בדיוק פעולה הפוכה,
ולא בחינם התבטא ר’ שמואל ביום הפורים, אשר בו ‘נכנס יין יצא סוד’, באותם רגעים נעלים לא שכח אותו צדיק לעורר ולזעוק בקול רעש גדול בזו הלשון:” איסטאן דעם ט-ר-י-פ-ה נ-ע-ם פ-א-ר-ו-ק-!” (=להסיר את הפאה הטריפה!).
שח בעל העובדה בעצמו (שהיה נכנס ויוצא בבית מרן הגה”ק הגר”י כדורי זצ”ל כמעט בכל יום): אירע פעם ששלוש נשים הגיעו, כל אחת מהן בנפרד, לאחד ממקורבי הרב זיע”א אשר היה נכנס תדיר לבית הרב, וביקשוהו שיבקש מהרב שיברכן, היות ומחלה קשה מקוננת בתוכן וזקוקות להרבה רחמי שמיים. הלה אכן עשה כבקשתן. והנה לאחר כמה חודשים נודע לו כי אותן שלוש נשים נסתלקו לעלמא דקשוט. אך מה שהפליא אותו ביותר היה ששלושתן נפטרו באותו היום ממש!! בהתבוננות נוספת שם לב שלשלושתן היה אותו שם!! (איננו נוקבים בשם כדי לא לגרום ח”ו לחלישות הדעת לנשים ששמן דומה). הלה, שהיה בצער גדול מכך, נכנס לקודש פנימה, ושאל בחרדה: “רבנו, מה סיבת פטירתן של שלוש נשים אלו?”, הרב השיב: “כך היתה גזירת המלך!” הלה לא הרפה ושאל שוב ושוב: “שלושתן נפטרו באותו יום ולשלושתן אותו שם. מה הסיבה לגזירות כה קשות ה”י?”, משראה הרב כי הלה לוחץ אמר: “דע לך, כי אותה מחלה קשה הנפוצה מאוד בימינו הינה יורדת לעולם בגלל חבישת ‘פאה נוכרית’ והיא מורידה לעולם את המחלה ה”י, ופעמים היא פוגעת באשיה החובשת עצמה ופעמים זה משפיע על אנשים שאין להם קשר לזה, כי כבר ירד הדבר לעולם”. והוסיף ואמר: “תראה כי בטיפולים מסוימים במחלה הזו נושר השיער-לרמז מן השמיים: שיער כנגד שיער!”, ומוסיף אותו מקורב שמרוב שהיה המום מכך שח זאת בפני הגה”צ הרי”ח סופר שליט”א אשר הזדעזע ואמר:”כך אמר הרב כדורי? נורא נוראות!”
אמר מרן רבי שלמה זלמן אויערבאך זצוק"ל: "הדבר הראשון שיעשה מלך המשיח שיתגלה הוא שיבער את הפאה הנכרית מן העולם" (מהנשים שלא יזכו לבער את הפאה לפני בואו רח"ל)
מעשה ביהודי שדיבר עם הגה"צ רבי בנימין רבינוביץ זצוק"ל, ובתוך השיחה דיבר רבי בנימין זצוק"ל בענין ביאת משיח צדקנו, ושעלינו לחטוף עכשיו כל מה שאפשר לעשות נחת רוח להש"י, כי כל הדורות וכל העולמות ממתינים על כל פעולה טובה שלנו. נענה אותו יהודי ואמר, שאם לא היו קיימים אותם רשעים הרודפים את שומרי התורה והמצוות, אזי בוודאי כבר מזמן היה המשיח צדקנו מתגלה לגאלינו. וכך האריך אותו אדם לדבר בעניין זה, שהכל נגרם על ידי אותם הרשעים שלוחמים נגד שמירת התורה והמצוות רח"ל. נאנח הגה"צ רבי בנימין זצוק"ל, ואמר בכאב רב אל אותו יהודי, "ואני אומר לך, שאם לא הפאות והפריזעט'ן של הנשים של שומרי התורה והמצוות, אזי היה משיח צדקינו ממזמן מתגלה לגאלינו. שמע לדבריי, ותפסיק להטיל ולהשליך את הדבר על הרשעים, דע לך, כי הדבר לא תלוי בהם, אלא עלינו לדעת שהדבר תלוי בנו,כי כל השתדלות שנשתדל ונפעל להסיר את הפאות ואת הפריזעט'ן, לקיים את מצות כיסוי הראש כרצון הש"י הצניעות, היא זו שתקרב את הגאולה"!
אישה יקרה, הצטרפי גם את לנשים הצדקניות שבזכותן עתידים להיגאל
קבלי על עצמך צניעות בביגוד ולבער עוד היום את הפאה הנכרית
ולכסות את ראשך במטפחת צנועה כדרך האמהות הקדושות וכבקשת הצדיקים לזכות עם ישראל ולרפואת כל חולי עמו ישראל
ואל תפסידי את הרכבת!
החוזה מלובלין סיפר: רבינו הבעש"ט היה לו פעם עלית נשמה והתלמידים עומדים סביבו ומחכים שיתעורר וישוב לעולם הזה וסיפר שראה מלאכים עומדים ובונים סיר גדול. וביקש ממלאך אחד שיסביר לו מהות הבנין. והמלאך הגביהו למעלה מן הסיר וראה שהסיר מלא ידים ורגלים. והמלאך הסביר שקרוב לימות המשיח ירדו לעולם נשמות של כפירה ופריצות כמו בדור המבול ודור הפלגה ובשבילם בונים את הסיר הזה לבשל בהסיר הידים ורגלים של אלו הכופרים והמינים והפרוצים.
קבלה מן הנביאים: "מלחמה הנוראה שבעולם, שלא היתה כמותה, תהיה ממש לפני שערי ירושלים – לא ישארו רק קדושים"
וְאֵין זֶה פֵּרוּשׁ מִסְּבָרָא, רַק קַבָּלָה מְקֻבֶּלֶת אֶצְלָם מִן הַנְּבִיאִים, שֶׁהַמִּלְחָמָה הַנּוֹרָאָה בְּיוֹתֵר שֶׁהָיְתָה בָּעוֹלָם תִּהְיֶה מַמָּשׁ לִפְנֵי שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם, בָּהּ יִתְקַבְּצוּ כָּל הָאֻמּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם אֶחָד מֵהֶן לֹא נֶעֱדַר, בְּצַד אֶחָד כָּל הָאֻמּוֹת הַמַּחְזִיקוֹת דָּת נוֹצְרִית, וּבְצַד אֶחָד כָּל הָאֻמּוֹת שֶׁאֵינָן מַאֲמִינוֹת בְּדָת זוֹ, וּמְקֻבָּל שְׁמוֹת שָׂרֵי הַצָּבָא מִכָּל צַד וְאֵיזוֹ אֻמָּה הַנּוֹצַחַת. וְעַל מִלְחָמָה זוֹ נִבֵּא בִּלְעָם בְּאוֹמְרוֹ "אוֹי מִי יִחְיֶה מִשּׂוּמוֹ אֵל", שֶׁיָּבוֹאוּ הָאֻמּוֹת שֶׁבִּשְׁמָם שֵׁם אֵל, וּבְדֶרֶךְ הַטֶּבַע אֵין מָנוֹס לְחַיִּים, וְלֹא יִשָּׁאֲרוּ שָׁם רַק קְדוֹשִׁים כְּמַלְאָכִים, וְעַל זֶה נֶאֱמַר (ישעיה ד', ג') "הַנּוֹתָר בְּצִיּוֹן וְהַנִּשְׁאָר בִּירוּשָׁלַיִם קָדוֹשׁ יֵאָמֵר לוֹ כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים בִּירוּשָׁלַיִם", וּמִי יֶעֱרַב לְנַפְשׁוֹ לִהְיוֹת מִקְּדוֹשִׁים אֵלּוּ שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ בַּחַיִּים. ("אבות על בנים" בהקדמה)
כתב רבינו יונה באגרת התשובה: "צריכה האשה שתהא צנועה ונזהרת שלא יסתכלו בה בני אדם חוץ מבעלה, שהמסתכלים בפניה או בידיה יורדין לגיהנום והיא ענושה בעונש כל אחד ואחד מהם, מפני שהחטיאה אותם ולא נהגה צניעות בעצמה ונכשלו בה" עד כאן לשונו.
וכתב בפלא יועץ (מערכת עריות) הנה באסורין אלו של קריבות דעריות, הנשים נוטלות חלק בראש והן תוסרנה ביסורין וענשים קשים ומרים בגיהני גיהנם וצעקה ואין מושיע לה, כאשר הן גרמא בנזיקין דמגרי יצר הרע באנשים, על ידי שהולכות בין האנשים ומדברות עמהם דברים יתרים. ואפלו אם נקה האיש מעוון שנלחם עם יצרו ונצל מעברה ומהרהורי עברה, האשה ההיא תשא את עוונה, ומה גם אם גרמה לכשל בה בהרהורי עברה, אוי לה אוי לנפשה.
"
מַעֲשֶׂה בְּצַדִּיק אֶחָד שֶׁהָיָה צַדִּיק גָּדוֹל מְאד
שֶׁיָּצָא מִתַּאֲוָה הַיָּדוּעַ לְגַמְרֵי לְגַמְרֵי כָּרָאוּי בִּשְׁלֵמוּת
וְעָלָה לְעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים
וְרָאָה שֶׁמֻּנָּח בְּיוֹרָה חֲתִיכוֹת בָּשָׂר וַעֲצָמוֹת
וְשָׁאַל: מַה זּאת?
וְהֵשִׁיבוּ לוֹ, שֶׁזּאת. הָיְתָה אִשָּׁה יָפָה מְאד מְאד
וְעַל כֵּן, מֵחֲמַת שֶׁהָיְתָה מְחַמֶּמֶת גּוּפָהּ לַעֲבֵרָה
עַל כֵּן מְחַמְּמִין אוֹתָהּ כָּאן
וְרָצָה לִרְאוֹתָהּ
וּמָסְרוּ לוֹ שֵׁמוֹת שֶׁתַּחֲזוֹר וְתִתְחַבֵּר כְּבַתְּחִלָּה
וְרָאָה שֶׁהָיְתָה יְפַת תּאַר גְּדוֹלָה מְאד
וּמִזֶּה רָאוּי לִרְאוֹת גְּנוּת הַתַּאֲוָה הַזּאת
אִם חוֹתְכִין אוֹתָהּ לַחֲתִיכוֹת חֲתִיכוֹת הַאִם יִהְיֶה שַׁיָּךְ הַתַּאֲוָה וְכוּ'?(שיחות שאחרי סיפורי מעשיות)
שמעתי מהריא״ז מרגליות זצ״ל, ששמע מכבוד קדושת מורו ורבו הרבי מבארנוב זצוק״ל, ששמע מכבוד קדושת אדמו״ר הרבי הצדיק הקדוש אליעזר מדז׳יקוב זצוק״ל, שהיה פעם אחת עם אביו הקדוש הרבי מראפשיץ זצוק״ל אצל החוזה מלובלין, ובשבת קודש באמצע השולחן סגר הרבי מלובלין את עיניו זמן רב והתאנח מאוד מאוד ואמר לו אביו הרבי מראפשיץ: ״אליעזר, אל תסיח דעתך עכשיו ושים לבך אל הרבי מלובלין, מה שיאמר עכשיו״.
והרבי מלובלין פתח עיניו הקדושות ובאנחות גדולות אמר :" לבעל שם טוב הקדוש, זכותו יגן עלינו, היתה פעם עלית נשמה, וכשחזר אמר להחבריא: דעו כי ראיתי בשמים, שעומדים מלאכים ובונים סיר גדול ורחב מאוד, ושאל ממלאך אחד: "מה זה הסיר הגדול והרחב הזה"? המלאך הגביהו עד למעלה מן הסיר ואמר לו:"׳מה יש בפנים?" וראה שהסיר מלא ידים ורגלים, והמלאך אמר לו:"דע כי קרוב לימות המשיח ירדו לעולם התחתון נשמות של ד ור הפלגה [מינות וכפירה] ודור המבול [פריצות של נשים שהידים,הזרועות, והרגלים מגולות], ועבורם בונה אני עתה זה הסיר לירד אותם לגיהנום. במיוחד עבור לבשל בסיר הזה אלו הידים והרגלים שלהם". וסיים החוזה מלובלין: ״הנה הבעל שם טוב הקדוש ראה זה החזיון בהעלם, ואנן רואים זאת בגלוי בחוש הראות, כיצד עתה מתחילות לירד נשמות אלו לזה העולם״. סיים ואמר: ״ה׳ ירחם עלינו ועל כל ישראל, שיוכלו לעמוד בנסיונות הגדולים והנוראים האלה בעולם.״ כן יהי רצון אמן (אוצר הסיפורים)
מזה החזיון – יזהר כל אדם לשמור את נפשות בני ביתו וכל קרוביו – שילכו בצניעות, שלא יפלו לבשלם בסיר הנורא הזה בשאול תחתיות יחדיו עם נשמות דור המבול, רחמנא ליצלן!
מעשה נורא מעונש אם ובת שלבשה בגדי פריצות
דע כי יש סוגי עוונות שענשם שתתלבש נפש הנפטר בגוף ותיענש נפשו בלבוש גופו, ולכך, לאחר שנפטר אותו חוטא, מביאים את נפשו בגוף וסובל עונשים משונים. והגוף ההוא אינו גוף כמו של אנשים החיים בעולם הזה, אלא גוף מושאל כדי להיפרע ממנו. ויובנו הדברים על פי המעשה הנורא שכתב בספר "דרכי ה'" ובספר תורת החסידים ועוד, וזה לשונו:
ואספר מעשה נורא שספר לי איש נאמן ולא נחשד לשקר. אשר היה אצל אביו או אולי אצל דודו שהיה דר באיזה ישוב ובא מן הדרך בחברת איזה אנשים ממסחרם ודרכם, ונסעו בעגלה עם סוסים, ועברו דרך השדה, ופתאום שמעו יללה וקול מר צורח בקול גדול: "יהודים, יהודים, בואו ורחמו והושיעו לנו!" ונשאו עיניהם וראו בית אחד עומד בשדה ומשם יוצא הקול, וקפצו כלם מהעגלה, כי חשבו אולי בא אליהם איזה גזלן ורצו להושיע.
האם שורפת את בתה
אבל כשנכנסו לבית, המה ראו ותמהו, כי ראו שם אשה זקנה אחת, ועל הספסל שוכבת אשה צעירה, ושם אש גדול מאד בוער בארץ, ועל האש יורה גדולה, ובתוך היורה הרבה בגדים, והיה מרתיח מאד מגודל האש, עד שהרתיחה עלה למעלה, ולא דברה זו האשה כלום עמהם, רק תחבה ידיה לתוך היורה הרותח ולקחה הבגדים שבשלו וה רתיחו שמה מתוך הרתיחה, ונתנה אותם על האשה הצעירה עד ששרפה בשרה, והיא היתה צועקת בקולות גדולות. ככה עשתה כסדר כמעט בכל רגע, והבינו שאין זה עניין אנושי, ורק מהנשמות הנדחות מעולם התוהו שזה עונשם, רחמנא ליצלן. ונפל פחד גדול ונורא עליהם, ונשמטו אחד לאחד לחוץ.
האם צועקת "רחמו, הושיעו לנו"
וכשראתה האשה הזקנה שהולכים לחוץ, יצאה אחריהם והתחילה עוד הפעם לצעוק בקולות: "רחמו, הושיעו לנו!" ומכח הפחד שנפל עליהם, שכחו שיש להם סוסים ועגלה, וברחו ורצו עד הכפר באימה גדולה, ונפלו שם לארץ ושכבו חלשים כמה שבועות, רחמנא ליצלן. ואחר כך נזכרו שאין שם בזה השדה ולא היה מעולם שום בית עומד שם.
אחר הפטירה יתהפכו האבות והאמהות לאכזרים גדולים, וידונו בניהם בכל מיני אכזריות שבעולם.
וכנראה שהצעירה היתה בתה של הזקנה, שלא גדלה אותה על דרכי הצניעות, וזה היה עונשם – שאמה בעצמה שרפה אותה. וככה יהא בתוקף עוז ביתר שאת לאלו הנשים השחוצות ולמגדלי בניהם בחציפות, ושורפות נשמות בניהם ובנותיהם בחמלה שחומלות עליהם. אבל שם לאחר הפטירה יתהפכו לאכזרים גדולים עליהם, והאבות והאמהות בעצמם ידונו בניהם בכל מיני אכזריות שבעולם. ומצווה גדולה לכל אחד לקרא זאת ולפרש ולספר זאת לנשי זמנינו, למען יכירו וידעו שיש בורא עולם ואינו מוותר כלום וכלום. עד כאן.
העיקר מה שתובעים מהאשה בשמיים זה הצניעות
אמו של הצדיק הקדוש הר’ בנימין רבינוביץ זצ”ל הגיעה בחלום לאחד הבנים בתוך השבעה ואמרה לבנה: “תדע לך שהעיקר מה שתובעים מן האשה בשמיים זה על הצניעות”. האשה הזו התלבשה בתכלית הצניעות עם שַאל על ראשה ושַאל על הכתפיים ובגדים רחבים, וזה תואם למה שכתוב בספר חסד לאלפים: “כמעט כל עונש האשה בעולם הבא וזכייתה בעולם הבא תלוי בצניעות”.
וככה מספרת אשה שחוותה מוות קליני על העונש בבית דין של מעלה על חוסר צניעות :"היצר הרע הביא כל כך הרבה מלאכי חבלה, ושאלתי: “למה יש לי כל כך הרבה מלאכי חבלה? אני לא זוכרת שעשיתי כל כך הרבה עבירות!”. ענו לי: “זה בגלל ששמעו אותך שרה וצוחקת, אפילו שזה לא היה בכוונה, ואפילו שהשירים היו בבית, אבל שמעו אותך!”. לא נזהרת מלדבר בקול ברחוב, וגם בגלל שלא הקפדת על כל מילה מיותרת, כשדברת עם אנשים זרים. ובעניין של לשון הרע ורכילות חשבתי שאיני חוטאת בזה כל כך, אבל בעולם האמת ראיתי את גודל החטא והעונש שקיבלתי, והחלטתי שאם יחזירו לי את נשמתי אז לא אדבר אפילו טוב על שום אדם בעולם, כדי שלא אגיע לידי עבירה זו.
והם באו, כל מיני סוגים של מלאכים שחורים, והם גדולים כולם כמו מתחילת העולם ועד סוף העולם. ויש קליפות שנדבקות על הנשמה של מי שלא הולכת בצניעות.
וככה בתוך הסבל החזק והנורא אני רואה הרבה מלאכים לבנים. ה’ שלח אותם ברחמיו על מנת שאני אראה גם את המצוות שלי. הם לא נכנסים יחד עם הצד הרע, והם לא יכולים לעזור לי, הם רק באים בבית דין של מעלה. וכל מלאך ומלאך אומר לי: תשמחי שעשית את המצוה הזאת ולא את העבירה הזאת, מפני שאם היית עושה את העבירה הזאת – אוי מה שהיית מקבלת.
על כל עבירה נתנו לי עונש מיוחד, שכל רגע של ייסורים שם, זה יותר מ-70 שנה של ייסורים ומחלות הכי קשות בעולם הזה. חוץ מהצער של הייסורים שלא ניתן לתאר במילים, יש צער מאוד גדול של בושה. וזה הרבה יותר מייסורים, כי זה עולם של אמת. וחוץ מהצער והפחדים מהייסורים, יש את הבושה הגדולה מכל עבירה הכי קטנה שאדם עושה. כי בשמים יודעים הכל. ומחשיבים שם כל דבר קטן לדבר גדול. ועל שום דבר לא מוותרים! ובפרט בעניין של צניעות – העונש כל כך גדול ומפחיד! וברוך השם שנזהרתי והלכתי תמיד בלבוש ארוך ורחב כמו שצריך. אבל בגלל שיש לי קול גבוה ודיברתי ברחוב ואדם אחד עבר, שמע אותי והביט בי בלי שהיה לי רצון, אבל הקליפה מהרהורי הגבר פגעה גם בנשמתי שהיא גרמה לו פגיעת הקליפה. ועל זה קיבלתי מכות נמרצות מהקליפות, והסימנים מהמכות נשארו לי גם כשחזרתי לעולם הזה.
הקליפות אינן עושות חשבון, וכולם מרביצים כפי יכולתם, וצועקים בכל מיני קולות משונים ומבהילים ומתריסים: “למה בראת אותי?!”, ואומרים כל אחד ממה הוא נברא וממי הוא נברא. וככה מלווים את האדם. וההרגשות האלה הן קשות, כי מרגישים כל רגע בעולם הבא שהוא כמו 70 שנה! וכל שעה זה אלפי שנים! וכשהחזירו לי את נשמתי, הרגשתי שחייתי אלפי שנים. עד שהתפללתי להשם על זה ובקשתי את רחמיו, כי אני כל כך צעירה ולמה אני מרגישה כאילו אני זקנה בת אלפי שנים, ובקשתי מחילה מאיתו יתברך, וברוך השם, הצער הזה כבר עבר לי. אך עד היום אני מרגישה את הקשר לעולם האמת, ואיני יכולה לשכוח כל מה שעברתי שם.
ראיתי אור גדול של השכינה הקדושה. השכינה הקדושה – זה הקדוש ברוך הוא, אבל לא רואים את ה’, לא יכולים לראות אותו, יראו אותו רק מתי שמשיח יבוא.
וכשראיתי את האור הגדול והיפה, שמעתי בכיות, בכי חזק ונורא, וראיתי איך שהשכינה בוכה. האמת שהשכינה בוכה חזק ונורא יומם ולילה, היא רוצה להביא את בית המקדש, היא מחכה לנו למצוות ומעשים טובים.
ואני שומעת את הבכי של ה’, שהוא בוכה בגלל שאני סובלת. הבכי של ה’ חזק. כואב הרבה יותר, לשמוע את הבכי של ה’, איך שה’ בוכה. אבא שלנו בוכה! בוכה בגלל העבירות שלנו!
למה לחיות בהפקרות?! למה לתת סבל כזה לה’?! למה מגיע לו?! למה אנחנו רוצים רק את התענוגות שלנו, ולא חושבים על ה’?!
נשים יקרות, בנות יקרות! פה בעולם הזה אנחנו יכולות לתקן ולמנוע הרבה גזרות. זו האמת שלנו, זו המטרה שלנו!
הריבונו של עולם שלנו, המתוק והטוב, האבא שלנו, הוא רוצה לתת לנו כל כך הרבה טוב! כתוב שאם היינו מקיימים את התורה הקדושה היינו מקבלים רק שפע וברכות!
ואיך שאני צועקת ובוכה, שמעתי צעקות של נשמה בוכה וצועקת חזק ונורא. וכמה שאני צעקתי ובכיתי חזק עם צעקות ובכיות חזקות ונוראיות, אבל הצעקות שם למעלה והבכיות שם היו כל כך חזקות, שאין דבר כזה בעולם הזה. ושאלתי למה הנשמה הזו צועקת ובוכה כל כך חזק? ואמרו לי: זו נשמה שעשתה הרבה עבירות, ובעיקר לא הלכה בצניעות. וחוץ מהסבל שהיה לה עם מלאכי החבלה, היו לה גם חיות. למעלה בשמים יש את הצד הרע של החיות. לא כמו פה, הרבה יותר! אין מספר להגיד כמה שיש, והם סוחבים אותה ממקום למקום ואוכלים אותה. והצעקות שלה היו חזקות, משהו איום ונורא. מי שהולכת עם צווארון קצת פתוח, קצת שקוף, קצת רועש, או אדום, או חס וחלילה צמוד, או מה שמושך עין או מה שאסור, מקבלים על זה כזה עונש שאי אפשר לתאר.
שמעתי עוד צעקות ובכיות של נשמה, של נשמה צועקת ובוכה, ואמרו לי: זו נשמה שעשתה הרבה עבירות בצניעות והחטיאה את הרבים. ויש לה מלאכי חבלה וחיות, ועכשיו היא בכף הקלע, בכף הקלע לוקחים את הנשמה, מטלטלים אותה ככה חזק ונורא, וזורקים אותה מתחילת העולם ועד סוף העולם. והיא נופלת, ושוב פעם לוקחים אותה וככה משחקים איתה בביזיונות. ומלאכי חבלה רצים אחריה, ועושים לה אש ושורפים אותה. מכבים את זה, ועוד פעם שורפים אותה באש. והנשמה בוכה וצועקת: “תנו לי כבר את הגיהינום! אני כבר לא יכולה לסבול את הסבל הנוראי הזה!”. לפעמים היא יכולה לסבול משך שנים עד שהיא בכלל מגיעה לבית-דין של מעלה.
ותוך כדי ההמתנה, שמעתי צעקות ובכיות חזקות ונוראיות של נשמה, כאלה צעקות שאי אפשר לסבול אותן! והם באים מתוך ההיכל של הבית דין. היו כאלו קולות מפחידים וצעקות: “אבל אני לא רציתי! לא חשבתי כך!” וענו לנשמה הזו: “לא רצית ולא חשבת, אבל העבירה הייתה ממך, ולכן העונש מגיע לך!” ורק לשמוע את הדברים האלה – זה לבד מפחיד ומבהיל.
בבית דין של מעלה מונים את העבירות שאדם עשה, ויש לו בושה גדולה מאוד מזה. שלושת השופטים, צדיקים טהורים, בבית דין של מעלה, יש להם רחמנות גדולה וצער להעניש. אבל הם חייבים לעשות את תפקידם. וזה מחריד ומזעזע! והפחד הכי גדול שבעולם הוא כאפס וכאין מפני הפחד האמיתי שיש שם! כשעוברים דרך בית דין של מעלה, יש לה’ צער גדול! כי השכינה צריכה להסתכל בכל מה שעושים לאדם, והיא בוכה עליו מרה. אבל לא ניתן לעשות דבר! שהרי האדם עצמו ברא את כל המזיקים ומלאכי החבלה השחורים עם העיניים הגדולות! ואם העבירה היא יותר גדולה, יש גם חיות מפחידות ודברים יותר גרועים, שעושים ייסורים קשים. ואם יש עבירות יותר חמורות, אז כל מכה של מלאך שחור, זה יותר מ-100 שנים של סבל וייסורים הכי קשים בעולם הזה."
:
נודע לנו על מעשה שהיה באשה אחת בשם מ"א ממשפחה חשובה, פעיה"ק בני־ברק ת"ו, שנהרגה לדאבון־לב בתאונת דרכים, ובקיצור ימים ושנים, ששבוע לפני סיום שנים־עשר חודש מיום מיתתה, באה בחלום לאחת מקרובותיה א"ס (בעיר החדשה אלעד ת"ו) ואמרה לה, מפחיד מאד איך מדקדקים בשמים על מעשי בני־אדם. אפילו על פעם אחת שהיגעתי לאיזה מקום ולא נכנסתי לשמוע את הדרשה, נענשתי. סבלתי כל השנה.
אבל כעת הכל כבר מסודר. והיתה נראית לה זוהרת באור יקרות, ולפתע־פתאום נשתנתה והופיעה לעיניה בשיער פרוע ומדובלל, והוסיפה ואמרה, על הכל אמנם מחלו לי, אך זה חוץ מדבר אחד והוא עוון הפאה הנכרית שחבשתי מנישואַי זה שמונה שנים.
ולכן גזרו עלי בית־דין של־מעלה שתרד נשמתי לעולם הזה ותיכנס למשך שמונה חדשים בגוף של־ילדה קטנה שתהיה חולה במחלה קשה ונוראה [סרטן רחמנא ליצלן. שהטיפול בזה על־ידי "הַקְרָנוֹת" הגורמות לנשירת השיער. ונמצא העונש מדה כנגד מדה]. ואחרי־כן תיפטר מן העולם, ובזה יגמר התיקון שלי. וכל האנשים והנשים ששמעו זאת נזדעזעו ונחרדו, וייראו מאד:
וכשם שנגאלו אבותינו ממצרים בזכות נשים צדקניות אמותינו, כך יהי י"י אלהינו עמנו כאשר היה עם אבותינו, אל יעזבנו ואל יטשנו.
כל האמהות הקדושות סובבו את ראשן כאחת ולא הסתכלו עליה
כי כל איש אשר בו מום לא יקרב איש עור או פסח וגו'.
חוץ מהפשט אפשר לפרש גם שעור – פירושו אדם שלא שומר על העיניים, וממילא עיניו עיוורות מלראות את האור שבתורה. ופִסח זה אדם שאיננו יציב, ואע"פ שיש לו רגליים טובות והולך ישר – הוא פסח בעבודת ה'. הוא אמנם יכול להתפלל ולהניח תפילין מצד אחד, ומצד שני לעשות עבירות. ואין לך מום גדול מזה. על זה אפשר להוסיף ולומר שזה מום קבוע, כיוון שכך האדם עושה בקביעות.
ואם תבוא ותאמר לו 'תחזור בתשובה', הוא יגיד לך 'אני יותר דתי ממך'. וזה מה שהקב"ה אומר לבני ישראל שחטאו, "הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי". מה שאין כן מום עובר, שזה אדם שיודע שהוא עובר על דברי ה', אלא שיצריו גוברים עליו. אבל יבוא יום והוא יחזור בתשובה כיוון שהוא יודע שהוא לא בסדר. ומה שאמרנו שאדם שפוגם בעיניו זה מום, יש לזה רמז בפרשת ציצית, בה נאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". אם נקח את ראשי התיבות של 'ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם' וגו' ייצא לנו כמניין מום, וכמניין פאה נכרית שגורמת לאחרים להתעוור רוחנית ולהפוך לבעלי מומין.
ומעשה באשה חרדית מאיזור ירושלים שהייתה מקפידה על קלה כבחמורה, אלא שלבשה פאה נכרית וחשבה שאין בזה איסור. והנה באחד הלילות, כשנרדמה וישנה שנת ישרים, חלמה שהיא נפטרה ועולה לשמים, ומכניסים אותה לגן עדן. היא רואה שהכל יפה – מעיינות שאין כמותם בעולם, פרחים מכל הסוגים ודברים נפלאים שאי אפשר להעלותם על הכתב. היא רואה מלא נשים עומדות בתור. הצטרפה אליהן ועמדה בהמתנה.
פתאום ראתה שיושבות שם ארבע נשים שדומות למלאך ה', והשכינה עוטפת אותן, והן אלה שמקבלות את כולן. יש כאלה שהן מקבלות אותן בחיוך ובשמחה רבה, מחבקות ומנשקות, ויש כאלה שלא זוכות לזה, אלא אותן ארבע נשים אפילו מסובבות את הפנים למולן ולא מסתכלות עליהן, מחמת שהן לא הלכו בדרכי הצניעות והטהרה.
וכראות האשה הנ"ל את כל זה, שמחה מאוד בליבה. שהרי היא כן דקדקה על קלה כבחמורה, והבינה גם שארבעת הנשים שיושבות שם הן האמהות הקדושות שלנו שרה, רבקה, רחל ולאה, וממילא יקבלו אותה כראוי. לאט לאט התור נגמר, והיא כולה מתרגשת וליבה מחסיר פעימה, ועוד רגע והנה היא עומדת מול האמהות הקדושות.
כאן ציפתה לה אכזבה נוראה מאוד, כיוון שכל האמהות הקדושות סובבו את ראשן כאחת ולא הביטו בה כלל. היא פרצה בבכי, כיוון שלא הבינה למה, וניסתה לשאול את שאלת השאלות – 'למה? הרי הייתי צנועה'. פתאום היא מתעוררת כשכולה דמעות, ואיך שהיא פתחה את העיניים – היא רואה למולה את הפאה מונחת על הכסא בחדר. היא הבינה את העניין, קיבלה על עצמה תשובה, ומאותו יום כיסתה את ראשה כראוי. ( ובחרת בחיים)
מסר חשוב מעולם האמת סיפור אמיתי השמות שונו
בליל שבת קדש, פרשת שמות, תשס”א, בשעה 3 לפנות בוקר. ואראה בחלום את אחותי שרה ע”ה – אמנם זה היה חלום אבל היא נראתה כמו בהקיץ.
היא הייתה לבושה בשמלה כהה מאד, את הראש לא ראיתי בכלל, רק את העיניים, האף והפה, את המצח וכן את הרגליים לא ראיתי.
והנה אחותי שרה ע”ה-התחילה לצעוק צעקות נוראיות: “חנה, חנה תתקני לי את השמלה". מרב פחד וחרדה התיישבתי על המיטה, וכל זה בחלום.
ואשאל אותה: “שרה, מה קרה לך? מדוע את כל כך היסטרית?" ואז היא מושיטה את ידיה והעיניים בוקעות מחוריהן והיא פותחת בצעקות איומות ומפחידות: "חנה, אמרתי, תתקני לי את שמלתי, אני כבר משתגעת, אינני יכולה יותר לסבול את הסבל הנוראי הזה, אזל כוח הסבל אין לי כח יותר, ואת שואלת אותי מדוע את כל כך היסטרית, תתקני את שמלתי ומיד כי אני סובלת נוראות.” ואז שרה ע”ה ברחה מהחדר וטרקה את הדלת.
התעוררתי עם פחד נורא והתחלתי לבכות. לחץ הדם עלה לי ל-250, קראו לרופא והוא נתן לי כדורים.
אבל כמובן שצריכים לעשות משהו לתיקון נשמתה של אחותי היקרה ע”ה.
(אני מוכרחה לציין שאחותי ע”ה הייתה גומלת חסדים ושמרה לשונה שלא לדבר רכילות ולשון הרע, הייתה עוזרת לקשי יום ופעילה בביקור חולים וכו’ וכו'(.
מייד במוצאי שבת אחרי החלום הנ”ל, התקשרתי לרב גדול שהוא פותר חלומות וסיפרתי לו את חלומי, הרב אמר לי שלפי המחזה, איך שאחותי נראתה היה לה פגם גדול בצניעות ולכן היא צריכה תיקון לנשמתה, ותשמעו את מה שהרב הנ”ל אמר לי: “לא יעזור הדלקת נרות ולא צדקה וכו’, רק דבר אחד יכול להיות לה לתועלת, לפרסם את החלום הזה ברבים בכדי שתהיה התעוררות גדולה ונשים יתחילו לשמור על הצניעות בהקפדה יתרה”. וכן עלי לציין שבחלום לא ראיתי את הראש והרגליים כי אחותי ע”ה נהגה לגרוב גרביים שקופות והראש לא היה מכוסה כמו שנהגו אמותינו הקדושות כיאה לבת ישראל כשרה, אמנם אחותי לא חבשה חס ושלום פאה נכרית אבל הכובעים והמטפחות היו בצורה שמשכה עיניים.
כל השנים ביקשתי והפצרתי בה “אנא אחותי היקרה רחמי על עצמך ולבשי כיאה והגון לבתו של אבינו זצ”ל, הרי סוף כל סוף נצטרך בבוא ימינו אחרי מאה ועשרים שנה, כולנו בלי יוצא מן הכלל לתת דין וחשבון על כל מעשינו, לאבא זצ”ל אין מנוחה בעולם האמת”.
אבל אחותי ע”ה לא רצתה להקשיב ולציית לי, ואף על פי שעברו שנתיים וחצי מפטירתה, ושנה היא הייתה חולה במחלה, לא עלינו, בכל אופן הי א עדיין סובלת בעולם האמת.
וכבר למעלה משלושה שבועות מאותו ליל שבת קודש ועדיין אינני יכולה להירגע מהמחזה הנוראי והמפחיד הזה, דמותה לא מש מנגד עיני.
ואני פונה בזאת, בקריאה נרגשת לאחיותינו היקרות בכל אתר ואתר. אנא חוסו עליכן ועלינו ועל בנינו ועל כל כלל עם ישראל ועל השכינה הקדושה, הסירו מעליכן את כל לבושי הפריצות כגון: גרביים שקופות ודקות, שמלות צרות וקצרות ושסועות, כובעים שונים ומשונים, ומטפחות שקשורות בצורה המושכת את העין, ולהסביר בנועם לאלו החובשות פיאות להסיר מעל ראשן את הפאות ולהתעטר במטפחות צנועות, כי כל האיסור לאשה נשואה לצאת בשערות מגולות לרשות הרבים, הוא משום פריצות לגברים, וכולם יודעים, שהפיאות של זמנינו הם פריצות לגברים בדיוק כמו שיער ואף יותר משיער, אין היום כלה בכל כדור הארץ שיום אחרי החתונה היא תיראה יותר צנועה מלפני החתונה, בפיאה היא הרי נראית פחות צנועה משערות עצמה.
וכל זאת אני כותבת שיהיה לעילוי נשמתה של אחותי היקרה ע”ה, שאף על פי שהיא לא חבשה פיאה חס ושלום, ועסקה בהרבה מצוות ומעשים טובים כנ”ל, ובכל זאת היא סובלת יסורים גדולים.
וגם אפשר לפרש בגלל שהיא הייתה מושלמת בשאר מעשיה, הייתה לה הזכות להופיע אלי בחלום ולבקש ממני שאעשה למענה תיקון. ומצפה לגאולה השלמה בביאת משית צדקנו במהרה בימינו אמן וכל זאת בזכות נשים צדקניות כמובא בתורתנו הקדושה.
מעשה נורא על העונש בחוסר צניעות
פעם אחת עלתה בחורה לאוטובוס ונאלצה לעמוד בזמן הנסיעה, כיון שמקומות הישיבה היו תופסים, ולידה עמד אדם חרדי וירא שמים. לאחר מספר דקות שאלה את אותו אדם: הגד לי, בבקשה, מה השעה אצלך? ענה לה הלה: לשם מה צריכה את לדעת את השעה? הרי אני רואה שאת לבושה המלבושים לא צנועים, האם כדי ללכת לקולנוע או לבלות זמנך לבטלה?
ענתה הבחורה: אספר לך מה שקורה איתי אמנם אתה רואה אותי בלי שרוולים ובבגדים לא צנועים זה נכון, אבל אני מבית מאוד דתי. אמי נפטרה לפני זמן קצר. והנה, כל לילה רואה אני בחלומי את אמי עומדת לידי ואומרת לי: "לאה, לאה, אני מבקשת ממך ללכת בצניעות וללבוש בגדים צנועים, ואם לא תשמעי בקולי, אבוא לקחת אותך אלי", והחלום חזר עצמו פעמים רבות ואני לא השתניתי מאומה, והמשכתי ללכת בבגדי פריצות.
הנה הלילה באה אלי שוב בחלום ואמרה לי: "מחר בשעה חמש בערב אני רוצה לקחת אותך אלי, עמדי ליד הקיוסק של רחוב אלנבי בתל אביב, ואבוא לקחתך". כך סיפרה הבחורה לאותו אדם, אמרה שלום וירדה מהאוטובוס.
האיש ירד באותה תחנה שהבחורה ירדה, והנה הבחורה חצתה את הכביש, ומשום מה הרמזורים באותו רגע התקלקלו, עברה מכונית ודרסה את הבחורה למות, ואז נתקיימו דברי האמא שתבוא לקחת אותה…
"אוכל זה צניעות בתי! בעוה"ב , הצניעות שלכן זה האוכל שלנו"
'היה זה בליל שבת" מספרת מ. ". הקצתי בבעתה מחלום נורא ומבהיל שנגלה לעיני. אני רואה את דודי ר' ישעיהוז"ל, יושב בפינה מוארת, פניו טובות והוא נראה שמח. ניגשתי אליו ושאלתי לשלומו, תוך כדי דיבור שאלתי 'איפה אבא שלי?'(שנפטר לפני כ-7 שנים ממחלה) הוא הצביע לעבר כוך אפל ושחור. נדהמתי. הסתכלתי וניסיתי לזהות את הפנים הרעות והמיוסרות שנגלו מולי "אבא" צעקתי בבהלה "מה זה? למה אתה נראה כך? איפה אתה?" בעיניים עצובות הוא הביט בי ואמר "אני בגיהנום, אני רוצה לאכול" רעדתי כולי ואמרתי "למה אתה צריך אוכל? בעוה"ב הרי לא אוכלים" "אוכל זה צניעות בתי! בעוה"ב , הצניעות שלכן זה האוכל שלנו ."
התעוררתי והתחלתי לבכות, עברה עלי שבת מבולבלת ישבתי וקראתי תהילים ולא נרגעתי. במוצאי שבת מיד צלצל הטלפון, על הקו אני שומעת את קולה החנוק של אחותי בוכה ומספרת לי את החלום שחלמה, באותו לילה גילינו ש 6- אחיות חלמו אותו חלום באותו לילה ויהי לפלא .
ביום ראשון ניגשנו אל הגה"צ ר' חיים קנייבסקי שליט"א והוא אמר "משפט רשעים בגיהנום שנים עשר חודש ב"ה אבא שלכן כבר הגיע לשלב האחרון בזיכוך של הנשמה ועכשיו הגיע לגיהנום! אתן חייבות להתחזק בצניעות לעילוי נשמתו . " מיד קבלנו על עצמנו התחזקות כללית בתפילות ובעיקר בצניעות. זרקנו בגדים שאינם בדיוק עפ"י כל גדרי הצניעות, את הפאות הפסקנו לחבוש ועברנו לכיסוי ראש כפי דעת כל הפוסקים . יהי רצון שזכויות אלו יעמדו בשמים לאבא היקר לנו .
שמירת גדרי הקדושה והצניעות בפרט בימות הקיץ, ומעשה עם הבן איש חי שאמר דברי נבואה על דורנו
מתוך דבריו של הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א
אנחנו בתחילת ימות הקיץ. ואיני מדבר רק לתימנים, עדה קדושה, אשרינו מה טוב חלקנו. עכשיו מתחיל הקיץ, והיצה"ר גדול. יש לנו צרות מבית ומחוץ, אויבנו שמאיימים לכלותינו, כמו בכל הדורות, רק שעכשיו יש נשק אחר, וצריכים לדעת, שאנחנו בסכנה גדולה. אבל הכל תלוי בנו. הקב"ה משתמש בהם כרצועת מרדות בעבורנו. צריכים לדעת.
הרב זליכה הי"ו, שהקב"ה ישלח לו רפואה שלימה, אביו סיפר סיפור, שהיה אצל הבן איש חי לפני פטירתו. הבן איש חי נפטר בשנת תרס"ט.
היתה משפחה אחת בעיר בגדאד, שקראו לה משפחת לניאדו. והרב הזה, שהיה צעיר בן שמונה עשרה, ר' סלימן זליכה, היה גר ליד הבן איש חי. פתאום הוא רואה את כולם נכנסים. נכנס גם הוא. הוא התיישב, ושאל אותו הבן איש חי, גם כן באת לשאול בענין המשיח? הוא לא ידע מה הוא רוצה ממנו. סתם נכנס כי היה סקרן, לא ידע על מה מדובר. אמר הבא"ח, טוב, תשב גם אתה ותשמע על מה מדברים. ואז הבא"ח אמר לאחד מהמשפחה, תחזור על השאלה שלכם. אמר, הרב יגיד לנו, האם בשנה הבאה יבוא המשיח? שאל אותו הבן איש חי, למה אתה חושב ששנה הבאה יבוא המשיח? אמר לו, כי יש פסוק בתהלים תרע לאומים ותשלחם, שנת תרע". תרע לאומים. מה זה תרע? תרועם מלשון תשבור, לאומות העולם תעשה רע. ותשלחם, תשלח את עם ישראל משם. כנראה, הוא כבר השפיע על כל המשפחה שלו, וכולם כבר חשבו בעניין של משיח, כולם מוכנים ומזומנים. הבן איש חי אמר, לא. שנה הבאה הוא לא יבוא.
למה? כי חסרים לנו סימנים. הרי כתוב במסכת סוטה מ"ט ע"ב, בעקבות משיחא חוצפא יסגא, ויוקר יאמיר, הגפן תתן פריה והיין ביוקר, ומלכות תהפך למינות ואין תוכחת, בית וועד יהיה לזנות, והגליל יחרב והגבלן ישום, ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמות סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת, נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו, ועל מה יש לנו להישען על אבינו שבשמים, יש הרבה סימנים.
וכנראה הוא אמר לו עוד סימנים, כתוב בגמרא במסכת סנהדרין דף צ"ז ע"א, שבוע שבן דוד בא בו, שנה ראשונה מתקיים מקרא זה, והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר. שניה, חיצי רעב משתלחים. שלישית, רעב גדול ומתים אנשים ונשים וטף חסידים ואנשי מעשה, ותורה משתכחת מלומדיה. ברביעית, שובע ואינו שובע. בחמישית, שובע גדול ואוכלין ושותין ושמחין, ותורה חוזרת ללומדיה. בששית, קולות. בשביעית, מלחמות. במוצאי שביעית בן דוד בא.
יש סימנים, זה לא בא פתאומי, צריך לקחת כמה שנים. ובגלל שאין עדיין את כל הסימנים לכן הוא לא יבוא.
אמרו להרב בן איש חי, טוב, שהרב יגיד לנו עוד סימן. מה שכתוב בגמרא אנחנו כבר יודעים, יש לרב עוד סימן?
ענה להם כך, חזות קשה הוגד לי, אבל לכבודכם אני אומר, לפני ביאת המשיח תלבשנה בנות ישראל חצי כסות. ובסיבתן, בחורי ישראל מתים. ה' יצילנו.
כך אמר הבן איש חי, ובזמנו לא היתה פריצות כמו שיש היום. להגיד דבר כזה, זה רק ברוח הקודש. ובעצם, מה שרצינו לומר, שצריך לחזק את נושא הצניעות. לצערינו, העניין של חצי כסות, לא מדובר על חילונים. חילונים, בעוה"ר, עליהם כבר לא מדברים.
לדוגמא, סיפר לי מישהו שהגיע לבית חולים מאיזו סיבה, ראה שבא אדם צעיר בן ארבעים, עם כאב בלב. והוא צועק וצועק. אחרי עשר דקות, רח"ל מת. לא עבר הרבה זמן, אשתו מגיעה ומתחילה לצעוק, ריבונו של עולם, מה הגזירה הזאת? צועקת, אומרת שם ה', אלד'ים. מה הגזירה הזאת? והוא אומר לי, תגיד לי, הרי הם מאמינים בני מאמינים? איך היא, עם לבוש כזה, ה' ירחם, שואלת מאיפה הגזירה? הרי זה בעוון שלכם. אתם לא עושים את רצון ה'. פירושו, חילונים לא מרגישים ולא מבינים מה רע אצלם. אם יש כבר ח"ו טענות, צריכים לדעת, בשלנו הסער הגדול הזה. דהיינו, אם משווים את לבוש הציבור החרדי כיום, ללבוּש שהיה בזמן הבן איש חי וללבוש שהיה לאמהות שלנו, מי שיעשה חשבון הלבוש של היום הוא חצי כסות. תתחילו מהראש, האמהות שלנו, כמה כיסויים היו להם על הראש? 3 כיסויים. היום מה? תעשו חשבון, היום בכל מיני הלבוש זה מצב של חצי כסות. ובעוונותינו הרבים, זה מה שגורם את כל הצרות. יש גם מכתב כזה של החפץ חיים.
שימו לב, אנחנו עכשיו בשנת תש"ע, מאה שנה אחרי, והבן איש חי בעיני קדשו אמר שבנות ישראל ילבשו חצי כסות. ואינני חושב שמדובר על אחינו החילונים, אני חושב שמדובר עלינו. בואו נשווה את הלבוש שלנו ללבוש של אמותינו. נתחיל מהראש, כמה מטפחות שמו על הראש, שלש. היום כמה שמים? נו, זה לא חצי?! גרביים, האמהות שלנו שמו גרבים שקופות? לא. שמו מכנסים תחת השמלה, עם רקמה כידוע. היום זה חצי כסות. בציבור החרדי שלנו, בעוונותינו הרבים. אין זמן להאריך בזה, אבל שנדע, אנחנו חייבים לתקן את הנושא הזה. לצערנו, יש בעלים שמאלצים את הנשים שלהם ללכת בכל מיני לבוש, ה' ירחם. אבל הזמן קצר והמלאכה מרובה. אוי ואבוי, אם ח"ו אנחנו לא נתקן את עצמנו, הקב"ה לא מוותר. הקב"ה יש לו זמן, אף אחד לא יברח ממנו. מאריך אפיה וגבי דיליה. מי שאומר שהקב"ה וותרן, יוותרו מעוהי. ח"ו, אנחנו נצטרך לשלם על הדברים האלה. [המשך הבירור בעניין זה במוצש"ק תזריע מצורע ה'תש"ע]
יה"ר שהקב"ה יזכנו, שלא ישמע שוד ושבר בגבולנו, וזכות תורת מהרי"ץ תגן עלינו. חשבתי לדבר פה הרבה דברים, ולא הספקתי, אבל בעזרת ה', נשלים בשיעור הבא בל"נ. יהי רצון שיהיו הדברים לתועלת, אמן כן יהי רצון.
כתב קב הישר (פרק פ"ב) וזה לשונו:
… וכמו שהיתה גאולה ראשונה כן תהיה גאולה אחרונה, על כן צריכין הנשים להיות צנועין יותר מן האנשים ולא ילכו אחר שרירות לבם בהליכה במלבושיהן כחוקת הערלים כמו שראיתי עכשיו בזמן קצר חדשים מקרוב באו, רבו המתפרצים שהולכין במלבושיהן כמו בנות הערלים ואין שום היכר בין יהודית לערלית וגורמין הרבה רעה בעולם, אחד שמכשילים את רוב בני אדם ליתן עיניהם בהן ובלבושיהן וקיימא לן דאסור להסתכל אפילו בבגדי צבעונים של אשה.
שנית שמטילין קנאה ושנאת האומות אשר נושאין עין בנו בשביל שהולכין בנות ישראל ביתר חשיבות משרי האומות, ואנחנו בגלות המר אשר על פי הדין ראוי לנו לילך שחורים ולהתעטף שחורים ולהתאבל על אריכות הגלות ועל חורבן בית המקדש ועל אחינו בני ישראל הנתונים בצרה ובשביה, ולא די שאין אנו מתאבלים אלא מוסיפים חטא על פשע שהולכות נטויות גרון וערום עד בית דדיהון מי יוכל לספר גודל העונש שלהם אשר המה מעכבות הגאולה בעונותינו הרבים.
… על כן צריכה כל אשה הכשירה וצנועה בישראל לראות להיות הילוכה בצניעות ולא בפריצות כדי שתהיה זוכה לצאת ממנה נביאים וחסידים, עד כאן לשונו.
ואמרו: בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים (גמרא סוטה), ובזכותן ניגאל בקרוב, ואין הדורות נגאלים אלא בזכות נשים צדקניות שיש בדור, (קב הישר,).
ומאידך ברוך השם יש הרבה נשים שקיבלו עליהם ללכת בצניעות ולהסיר את הפאה הארורה, ויש הרבה סיפורי ישועות
איזו היא בת ישראל צנועה?
מקפידה על לבוש וכיסוי ראש כהלכה. בגדים סגורים, ארוכים ורחבים בצבעים סולידיים ושקטים ובבדים אטומים ובלתי נמתחים.
מעיקר הדין יש להלביש את הילדות בצניעות כבר מגיל 3. ויש מעלה גדולה להקפיד על הצנעת הגוף של הבנות אף קודם לכן שהדבר פועל צניעות גדולה בנפשן – כך כתבו הצניעות והישועה, הריא"ז מרגליות, הבן איש חי החפץ חיים, הגר"ה מקולומייא ועוד
. לפי רוב הדעות בתולה בימינו אינה חייבת בכיסוי ראש מעיקר הדין אך חייבת )משום מנהג שהתקבל) בקליעת או באיסוף השיער באופן צנוע.
לא יוצאת מקושטת ומאופרת לרשות הרבים ושומרת את יופיה לבעלה בלבד לפי שהיא מקודשת (מובדלת) לו.
לא יוצאת מבושמת לרשות הרבים. נפסק להלכה בשולחן ערוך (אבן העזר, הלכות אישות סימן כא סעיף א) ואפילו להריח בבשמים שעליה אסור".
מקפידה שלא יישמע קול שירתה (למעט לבעלה, לילדיה ולאביה)לפי ש"קול באשה ערוה" (שלחן ערוך סימן עה, סעיף ג(
מקפידה על הלכות יחוד
לא מדברת עם גברים שלא לצורך וגם אז ממעטת ככל שניתן
לא נבדקת על ידי רופא איש זולת במצב של פיקוח נפש כשאין רופאה או במצבים חריגים המותרים על פי ההלכה.
לא יושבת בתערובת גברים ונשים. כתב ר' יהודה החסיד (בספר החסידים סימן שצג ותתשכ"ח) שבמסיבת חתונה שיושבים גברים ונשים בערבוביא, אין לברך "שהשמחה במעונו", מאחר שיש שם הרהורי עבירה.
נמנעת מלהצטלם. גם בעזרת הנשים על ידי צלמת לא ניתן לדעת מי ידפיס את התמונות ומי יחזה באלבום. וכמו שכתב רבינו הבן איש חי ("רב הברכות "לא תעשי לך תמונה". )
שומרת נגיעה ולא מרצה מעות או חפצים קטנים מיד ליד ככתוב: "יָד לְיָד, ֹלא יִּנָקֶה ּרָ ע (משלי, יא, כא) לא ינקה מדינה של גיהנם". (תלמוד בבלי, עירובין, יח(
. לא יוצאת שלא לצורך לפי ש"כל כבודה בת מלך פנימה" והיוצאת שלא לצורך נקראת יצאנית. קל וחומר לא לטיולים בקניונים או לבתי קפה.
פאה נכרית גימטריה "אסונות גדולים יכו בבני האדם"
בס"ד **** מצווה גדולה להפיץ ברבים****
ישתבח שמו לע
צניעות בת מלך ד' יתברך ציווה אותנו "הצנע לכת עם אלוקיך"
- אין ללבוש בגדים צמודים, שקופים או חשופים ח"ו
- לבשי גרבייים שחורות 70 דיינר
- אסור לאשה לשוחח עם גבר שאינו בעלה
- אין ללכת לאירועים מעורבים
- אין לשיר ליד גברים
- יש לכסות את השיער בכיסוי ראש ולא בפאה ח"ו
- אסור שבחצאית או בשמלה יהיה שסע
- אין ללבוש בגד אדום
- יש לשמור נגיעה
- אל תלכי בפאה נכרית
- מוטב לדבר בקול נמוך כדי לא למשוך תשומת לב
- יש ללבוש חולצות המכסות את המרפק
- יש ללבוש חצאית המכסה את הברך גם כשיושבים
- אין לנעול נעליים מרעישות
בת ישראל יקרה: התלבשי כמו בת מלך, כך יעריכו אותך יותר. והקב"ה יברך אותך על כל צעד וצעד שהלכת בצניעות.
צניעות האשה = סגולה לילדים תלמידי חכמים
חומרה אחת בצניעות שקולה למאה חומרות בתורה כולה. (הרב שלום שבדרון זצוק"ל).
בנות ונשים יקרות: אשה שמתלבשת בצורה המושכת את העין, לא בצורה צנועה – משיגה בדיוק את ההפך ממה שהיא רוצה להשיג – דווקא אותה – הגברים מעריכים הכי פחות
- אשה נשואה: אשה המתקשטת בפני בעלה זו מצווה "שמא תתגנה" אולם כשאשה מתקשטת ומתלבשת שלא בצניעות כשהיא יוצאת לרחוב, זו עבירה, שכן בכך היא מחטיאה עשרות גברים, ואותה אשה תיתן את הדין למעלה על כל גבר שהחטיאה.
אולם, המצב בדיוק הפוך. בבית, בפני בעלה, האשה לובשת בגדים הכי פשוטים שיש, בלי אסתטיקה כלל בלשון המעטה. לעומת זאת, כשהיא יוצאת לרחוב – שיא ההתקשטות !!!!
תחשובנה רגע, נשים יקרות – מה יחשוב הבעל? בפניי – היא אפילו לא משתדלת למצוא חן, אבל מה שחשוב לה – זה מה יגידו עליה ברחוב.
- בחורה פנויה: רק הקב"ה, מלך מלכי המלכים, מזווג זיווגים. לא תשיגי את הזיווג שלך ע"י חוסר צניעות, ע"י הופעה בולטת ומושכת. בדיוק להפך – "כל כבודה בת מלך פנימה". אם את מאמינה שהכל בידי ד' – אז תתלבשי בצורה פשוטה וצנועה, וכך תעשי נחת לבורא עולם. תראי לבורא עולם – שאת מאמינה שהכל מד', ולא בזכות האיפור וההתקשטויות.
נשים ובנות יקרות: תמיד תזכורנה שמה שחשוב הוא לא מה השכנה תגיד, אלא מה השכינה. מה בורא עולם רוצה מאיתנו? שנהיה צנועות, שנבין שכל ההתקשטויות האלה רק גורמות לעבירות ופירוק של בתים. בהתחלה זה קשה, אין ספק, מה, פתאום לקנות בגדים אחרים, לשים כיסוי ראש, חולצות ארוכות, נעליים שלא מרעישות… אבל הקב"ה יעזור לכן, "הבא להיטהר מסייעין בידו". כי "קרוב אליך מאוד הדבר בפיך ובלבבך לעשותו". תתחילו ותראו שזה קל. בזכות הצניעות – בעה"י יותר פנויות יתחתנו, יותר שלום בית אצל הנשואות… והכי חשוב: לעשות נחת למי שאמר "והיה העולם".
ישתבח ויתעלה שמו של מלך מלכי המלכים בכל העולמות. אמן
בס"ד
הכי יפה להיות צנועה …..
בוודאי פעמים רבות אמרו לך – תהיי צנועה…
אל תלבשי בגדים צמודים…
לבשי גרבייים שחורות 70 דיינר
אל תדברי עם גברים…
אל תלכי לאירועים מעורבים…
אל תשירי ליד גברים…
אל תלבשי חצאית עם שסע…
אל תלבשי בגד אדום…
אל תלכי בפאה נכרית
אל תדברי בקול גבוה…
לבשי חולצות המכסות את המרפק…
שימי כיסוי ראש…
תנסי פשוט לא לבלוט בשטח…
אל תלכי עם נעליים מרעישות…
ואת שואלת את עצמך: מה כולם רוצים ממני? …
לא צריך להחמיר כל כך
כולם לובשים בגדים צמודים
אני רק מדברת עם השכנים. מה יכול לקרות?
אני חייבת ללכת לאירוע הזה, זה אירוע משפחתי
אז למה לגברים מותר לשיר ליד נשים?
אז מה אם יש לי שסע בחצאית, זו חצאית ארוכה?
אדום זה צבע יפה
זה רק בני דודים, נו באמת? זה בסך הכל לחיצת יד מה הקשר בין צניעות לקול גבוה?
מה, בקיץ ללבוש חולצה ארוכה?
אם אשים מטפחת, אראה כמו סבתא…
אני מספיק צנועה, יש בנות שמתלבשות הרבה יותר גרוע ממני…
שהגברים לא יסתכלו
בשורות הבאות ננסה בסיעתא דשמיא לתת תשובות לסימני השאלה הללו העולים במוחך כשאומרים לך להיות צנועה: דבר ראשון שכל אישה צריכה לדעת הוא שהגבר והאישה נבראו בצורה שונה לגמרי בידי הבורא יתברך. המחשבות והראיה של הגבר שונים לחלוטין מהמחשבות ומהראיה של האישה. כשאישה יוצאת מטופחת ובולטת לרחוב, היא רוצה להרגיש טוב עם עצמה, היא אומרת לעצמה: אני חייבת להתלבש יפה, להתאפר.
לעומת זאת, גבר שרואה אישה מטופחת ברחוב, מיד פועל אצלו היצר הרע. לאישה אין אפילו מושג מה היא יכולה לגרום לגבר כשהוא רואה אישה שמתלבשת בצורה זוהרת, מושכת את העין. היא אפילו לא מבינה מה לא בסדר, אולם הגבר כשהוא רואה אותה הוא פשוט עובר על מצוות ד' יתברך "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". (מתוך קריאת שמע)
בס"ד
נשים יקרות : אשה שמתלבשת בצורה המושכת את העין, לא בצורה צנועה – משיגה בדיוק את ההפך ממה שהיא רוצה להשיג – דווקא אותה – הגברים מעריכים הכי פחות.
בחורה פנויה – עלייך לדעת:
רק הקב"ה, מלך מלכי המלכים, מזווג זיווגים. לא תשיגי את הזיווג שלך ע"י חוסר צניעות, ע"י הופעה בולטת ומושכת. הזיווג לא נקבע עפ"י זה. בדיוק להפך – "כל כבודה בת מלך פנימה". אם את מאמינה שהכל בידי ד' – אז תתלבשי בצורה פשוטה וצנועה, וכך תעשי נחת לבורא עולם. תראי לבורא עולם – שאת באמת מאמינה שהכל ממנו, ולא בזכות האיפור וההתקשטויות.
אשה נשואה – עלייך לדעת:
אשה המתקשטת בפני בעלה – זו מצווה, "שמא תתגנה עליו".
לעומת זאת – אשה המתקשטת כשהיא יוצאת לרחוב- זו עבירה. שהרי ד' יתברך ציווה אותנו: "והצנע לכת עם אלוקיך", "קדושים תהיו כי קדוש אני ".
עפ"י ההלכה: אשה צריכה להתקשט רק בפני בעלה. וברחוב – להתלבש כמו בת מלך, ללבוש בגדים מכובדים, אולם כמה שפחות למשוך תשומת לב, כמה שיותר להסתיר את עצמה.
כיום: המצב בדיוק הפוך. בבית, בפני בעלה, האשה לובשת בגדים הכי פשוטים שיש, בלי אסתטיקה כלל בלשון המעטה. לעומת זאת, כשהיא יוצאת לרחוב – שיא ההתקשטות !!!!
תחשובנה רגע, נשים יקרות – מה יחשוב הבעל? בפניי – היא אפילו לא משתדלת למצוא חן, אבל מה שחשוב לה – זה מה יגידו עליה ברחוב.
נשים ובנות יקרות: תמיד תזכורנה שמה שחשוב הוא לא מה השכנה תגיד, אלא מה השכינה. מה בורא עולם רוצה מאיתנו? שנהיה צנועות, שנבין שכל ההתקשטויות האלה רק גורמות לעבירות ופירוק של בתים. בהתחלה זה קשה, אין ספק, מה, פתאום לקנות בגדים אחרים, לשים כיסוי ראש, חולצות ארוכות, נעליים שלא מרעישות… אבל הקב"ה יעזור לכן, "הבא להיטהר מסייעין בידו". כי "קרוב אליך מאוד הדבר בפיך ובלבבך לעשותו". תתחילו ותראו שזה קל. בזכות הצניעות – יותר פנויות יתחתנו, יותר שלום בית אצל הנשואות… והכי חשוב: לעשות נחת למי שאמר "והיה העולם".
כל האיסורים של הבגדים, הלחיצות יד, האירועים המעורבים, השסע, הכיסוי ראש, השירה בפני גברים וכן הלאה, הכל בא להצניע את האישה, שלא תבלוט, הרי אם הכל בידי ד' יתברך, אז למה למשוך תשומת לב?
ישתבח ויתגדל ויתנשא ויתהלל שמו
אסור ממש ללכת עם שמלה קצרה ועם גרביים בצבע העור או עם גרבים דקות
מזה תקופה ארוכה מתפרסמת קריאתם וזעקתם של גדולי ומנהיגי הדור בדבר הפירצה הנוראה של קיצור הבגדים, ולא זו בלבד שטרם נראה לעין שינוי מהותי בתיקון הדבר, אלא כפי הנראה מוסיפים העם לקצר עוד ועוד וזעקת קדושת המחנה עולה עד לשמים. לאחר בירור מעמיק בתוך מחנה היראים דהיינו בוגרות ותלמידות בית יעקב, רואים ששורש הבעיה נעוצה בכך שכמה וכמה מראשי ומנהלי הסמינרים מנהלים כבר למעלה מעשר שנים מלחמת חורמה בבנות המגיעות לסמינר כשהם לבושות בחצאיות ארוכות המכסות את כל אורך הרגל (ולעומת זאת באלו המגיעות קצר מידי, לעיתים רבות מעלימים עין).
כאשר הוראה שכזו לא יצאה מפיו של שום גדול בישראל!!! ומשרישים בבנות את חומרת "העוון הנורא" כביכול שיש בשמלות אלו, ומכאן סלולה להן הדרך "להחמיר ולהדר" ולקצר כמה שיותר, ואולם אילו רק זאת היתה צרתנו יתכן שהיינו מחרישים.
אלא שבנוסף להוראה תמוהה זו, מצווה נוספת מצאו להם מנהיגי עולם הסמינרים, והיא גרביים בצבע הדומה לגוון הרגל, ולמרות שיש מהם כאלו היודעים לומר בחצי פה שאסור ללכת בגרביים בצבע הרגל, מ"מ רואות הבנות שבגרביים השחורות נלחמים כאילו היה זה יותר מג' עבירות חמורות גם יחד, ולעומת זאת בגרביים השקופות או הדומות לגוון הרגל כמעט ולא עושים מאומה, וכפי המצב ברחובותינו נראה שעוד מעודדים את זה ה"י.
ועל אף כי ישנן אי אלו הטוענים כביכול שהמלחמה נגד החצאיות הארוכות הינה בהוראת גדולי ישראל )על אף כי אין שום פסק, מכתב, כרוז או התבטאות שלהם על הדבר) מכל מקום דברי הטוענים כך אינם נכונים ואדרבא גדולי ישראל מדגישים פעם אחר פעם שכל המאריכה הרי זו משובחת.
ואחד מן הדברים שגרם שקשה להוכיח הציבור על זה, משום שבהרבה בתי יעקב יש תקנות של צניעות שאסור ללבוש בגדים ארוכים עד הקרסול, ואיסור זה שנעשה בשם צניעות, הוא בעצם לאסור להתלבש בצניעות, ומה שטוענים שלא רוצים להיות דומה לחוגים אחרים, הנה טענה זו אין בו ממש, שאין זה הגיוני לומר לבנות בית יעקב תהיו יותר צנועות ע"י שתהיו יותר פרוצות, והרי רוב הבנות אינן רוצות ללבוש גרביים עבות, וגם זה קשה בקיץ, וצריך לבטל גזירה זו אלא לדרוש ללכת בשמלות ארוכות עד הקרסול, או עכ"פ ללכת בשמלות קרוב לקרסוליים וללבוש גרביים עבות שאינן דומות למראה בשר.
אוי לנו שכך עלתה בימינו ואין לאל ידינו לערער אחר מנהיגותם השרירותית והתמוהה.
אני פונה בזה למורות ולמחנכות, כשם שאתם ממונים על טהרת המשפחה ועל קדושת הבית היהודי, אנא העלו נושא זה בדבריכם וכשידרשו ויצוו זה בעז"ה ייעשה.
אנא ראשית תהיינה 'נאה דורש ונאה מקיים'. ושנית, השתדלנה להכניס נושא זה לתכנית הלימודי העלינה את בנותיכן תלמידותיכן על המסלול הנכון למבחן החיים.
למדנה אותן דרכי הצניעות בחיים, צניעות בלבוש, צניעות בהתנהגות. אל נסתפק בתווית הזיהוי של התלבושת האחידה עם סמל 'בית יעקב' כדי לזהות בת משלנו.
נדאג שהתלבושת האחידה עם סמל הצניעות ילווה אותנו כל חינו ויהי זה שכרכן
ולכן ראינו לנכון ללקט למקום אחד את דבריהם של גדולים וצדיקים מדורות האחרונים האומרים שאדרבא דרך הצניעות האמיתית היא ללכת דוקא בשמלות ארוכות המכסות את כל אורך הרגל, ומי הוא זה ואיזה הוא אשר יחלוק על דבריהם.
מלבד זאת הוספנו עוד כמה ציטוטים בחומרת העוון של גרביים הדומות לגוון עור הגוף, ויהי רצון שיהיו הדברים לתועלת לכל מבקשי הצניעות באמת.
בארצנו הקדושה נשפך דם ישראל יום יום, בארץ ובגבולות, בים וביבשה, וצעקות אלמנות ויתומים קורעי לב ובוקעות שחקים. מצב זה מחייבנו חשבון נפש ממצה':"בשל מה הרעה הזאת לנו?'
מצינו בתורתנו הקדושה 'ולא יראה בך ערוות דבר ושב מאחריך'
. כלומר כי חוסר צניעות בנות ישראל גורר אחריו בהכרח כי הקב"ה מסיר ח"ו שכינתו מתוכנו וידוע, כי בהסתרת פניו יתברך מצאנו תמיד רעות רבות וצרות ר"ל. יוצא, שבנות ישראל שאינן צנועות ההולכות בלבוש המשאיר גלויים מקומות מגופן, החייבים להיות מכוסים על פי דין תורתנו הקדושה, הן הן הגורמות לעזיבת השי"ת את מחנה ישראל ולמניעת עזרתו ממנו.
ואין ספק אפוא, כי אופנת הלבוש הקצר, אשר חדרה לאחרונה גם למחננו ולאוהלינו אנו, המחטיאה את הרבים, הלא היא, אשר היתה בעוכרנו וגורמת לסילוק השכינה מתוכנו ח"ו.
על כן פונים אנו אליכן, בנות ישראל יקרות, בקריאה נרגשת: חוסו נא עליכן, על עמנו ועל ארצנו. בערו נא את הפגע המבאיש, את הפגם המחפיר מקרבנו והאריכו נא שמלותיכן למען קדושת עמנו וקדושת בנותינו. כי מאז ומתמיד הצניעות היא אשר הגנה על ספינת ישראל בעד הרוחות הסוערות למען תגיע אל חוף מבטחים.
כל איש ואשה חייבים לעורר ולהוכיח את בני משפחתם ואת כל מי שישעה לדבריהם על גודל האחריות, אשר לוקחות על עצמן אלה המהססות לעשות כנ"ל בשעה גורלית זו, כשדם ישראל ניגר ר"ל, ומשפחות שכולות נאנקות בייסוריהן.
לצערנו מוכרחים אנו לציון אמת שאימנו שרה שנירר ע"ה בייסדה את בית יעקב לא חלמה שנגיע (לכך ללבוש לא צנוע) היא נתנה לנו הכל, אך אנו לא קיבלנו הכל לקחנו את הנוח והקל.
ובמהרה יתבטלו כל הדעות המקולקלות מן העולם ונזכה להשראת שכינה ולבניין בית המקדש במהרה בימינו אמן.
דעת גדולי וצדיקי הדורות
ללבוש שמלה ארוכה
המדרש מבאר לנו באריכות את צורת התנהגותה ומלבושיה של רות, וכך מתואר שם: אינה שוחה (מתכופפת) ומלקטת אלא יושבת ומלקטת. ומבארים הראשונים שם, כדי שלא יראה מרגליה לאחריה כלום. ועוד מתאר המדרש איך שהיתה רות מאריכה את בגדיה ולא נהגה כאחרות שהיו מגביהות בגדיה, כדי שיקל עליהם ההליכה, ומזה הבין בועז שאשה גדולה לפניו. (רות רבה פ"ד,ו(
בית הדין הגדול שבירושלים: מימות עולם הלכו אמותינו בבגדים ארוכים ורחבים ובשמלות המכסות את כל הרגל לגמרי, וכך גם פרסמו בבית הדין הגדול שבירושלים בי"א אייר תרפ"ח: כל אשה ישראלית חייבת ע"פ דין התורה הקדושה ללבוש בגדי צניעות כאשר נהגו בנות ישראל הכשרות מאז ומעולם בלא שום שינוי דהיינו במלבושים ארוכים עד קצה האחרון היותר אפשר (מרן הגרי"ח זוננפלד זצוק"ל ובית דינו חתומים על המכתב(
לא ראו את הגרביים
וכך העיד על מנהג ישראל בעל השומר אמונים זצוק"ל וזה לשונו: "לא היה ניכר איזה אשה נושאת בתי שוקיים (גרביים( כי הבגדים היו ארוכים עד המנעלים )תקנות והדרכות עמ' י"ד)
בגד המצניע מכל צדדיה
הגאון בעל הבן איש חי זצוק"ל כותב בספרו חוקי הנשים (פרק י"ז) כך: "ובמציאות הננו רואים בעינינו ונעיין בדעתנו המלבושים הצנועים הוא הבגד המצניע האשה מכל צדדיה ויעטפה ויכסה מכתפיה עד עקבי רגליה".
וכן תלמידו הגאון רבי שמעון אגסי זצוק"ל בספרו אמרי שמעון (עמ' ר"ג( כותב הדרכה להנהגה הראויה בזה הלשון :" צאתה תהיה צנועה ביותר כדרך הצנועות של הדור הקודם שהיו מתעטפות בצעיף מכף רגלם ועד קודקודם".
וכתב הגר‘‘י שיכנזי שליט‘‘א בספרו ’’בני יעקב‘‘ (אה‘‘ע סי‘ כ‘‘א): ’’שמעתי שהבן איש חי נשאל בזמנו למה אין הנשים נפקדות כ‘‘כ בילדים, ואמר שכיון שמקודם היו הנשים הולכות עם שמלות עד עקבם, וכעת בשביל שקצרו השמלה מעט, גרם הדבר לעקרות או לעיכוב הילודה".
מלבושי האשה כיריעות המשכן
כאשר רוצים חז"ל לדמות את יריעות המשכן, הם מביאים כדוגמא בגדי אשה המהלכת בשוק ושפוליה (רש"י – שולי בגדיה ( מהלכין אחריה ) ארוכים ונגררים בארץ (כך היתה גם יריעת המשכן האחורית נגררת בארץ.) ( גמ' שבת צ"ח.)
מכף רגל ועד ראש
הרדב"ז כותב בספרו (שו"ת הרדב"ז חב' סי' תש"ע( שלמרות שבמציאות נשות ישראל הולכות כשהן מכוסות מכף רגל עד ראש ואין כלום במה להסתכל, עדיין קיים האיסור ללכת אחר אשה, שהרי גם בזמן התלמוד היו מכוסות לגמרי ובכל אופן גזרו חכמים שאסור ללכת אחרי אשה.
עד כפות רגליה
בספר חכמה ומוסר (מרבה של ארם צובה בקונטרס דרך הצניעות פרק ג') כותב: "ומדרכי הצניעות שיהיו בגדיו של אדם ארוכים וקל וחומר שיהיו בגדיה של האשה ארוכין… שיהיה ארוך עד כפות רגליה.
לבושי הנשים עד העקב
בספר ישראל סבא )הנהגות הגה"ק רבי ישראל אבוחצירא זצוק"ל פ' ט עמ' 88) מספר שהבבא סאלי הקפיד מאד על לבושי הנשים שתלכנה עם שמלה ארוכה שתכסה את כל גופן כולל הידיים והרגליים עד העקב ע"ש.
הגרי"ח זוננפלד ובית דינו: "כל אשה ישראלית חייבת ע"פ דין תוה"ק ללבוש בגדי צניעות כאשר נהגו בנות ישראל הכשרות מאז ומעולם בלא שום שינוי, דהיינו במלבושים ארוכים עד קצה האחרון היותר אפשר". (כרוז שהתפרסם בירושלים בי"א אייר תרפ"ח)
הגמרא במסכת שבת (צח:) : "תנא דבי רבי ישמעאל למה משכן דומה, לאשה שמהלכת בשוק ושפוליה מהלכין אחריה", ופרש"י "ושפוליה – שולי בגדיה, כך היתה יריעה של אחריו נגררת בארץ". רואים שדרך הנשים בזמן חז"ל היתה ללכת בשמלה הנגררת על הארץ ממש. והביאור בזה מובא במשנת יוסף להגר"י ליברמן שליט"א (על אגדות הש"ס עמ' קיד) " י"ל כי האשה לרוב צניעותה שלא יתראה ח"ו משהו מהמכוסה, היא עושה בגדים ארוכים מאד שנגררים לארץ, כן המשכן לרוב כבודו וקדושתו, היה צריך להיות הכל מוצנע ומוסתר בתוכו, לבלתי היותו גלוי לעין כל, ולכן היתה היריעה נגררת בארץ". וכך גם כתב החזקוני: בביאור עניין אורך היריעות דהוא נעשה "מפני כבוד שכינה" ורואים מדבריו כי הארכת המלבושים הינה הנהגת כבוד ותפארת. (שמות כו, יב(
רבי אהרון ראטה: "אשר נקרא אצלינו בשם צניעות היה עוד לפריצות גדול נחשב בימים קצת קודמים, (ובהמשך כתב שענין זה נקרא 'צניעות' רק "לפי ערך שפלות הגדול של הדור") כמו למשל בימי נעורי לא היה ניכר איזה אשה נושאת בתי שוקיים )גרביים) כי הבגדים היו ארוכין עד המנעלים) בעל השומר אמונים בספר ’’תקנות והדרכות‘‘ פרק י"א(
המגיד הירושלמי רבי בן ציון ידלר: כתב בתקנות בית החינוך שיסד לבנות (בפיקוחו של הגרי"ח זוננפלד)"המורות תהיינה מחויבות בחינוך הישן… ויהיה מלובשות במלבושי צניעות וארוכות כאמותינו הקדושות… ואם תבוא אל החדר בלבוש חצופי, אבדה את זכותה בתור מורה" ועוד נכתב שם בהמשך "…הבנות תהיינה מלובשות במלבושי צניעות וארוכות כאמותינו הצנועות" )ספר ’’בטוב ירושלים‘‘ עמ' צד(.
בעל התניא: "הבתי שוקיים (הגרביים( עצמן וכן השבכה עשויין רק לצניעות ולא לנוי כלל כי הן במקום צנוע ואין דרכן להיות בגלוי אלא לכסות עליהן למעלה בבגדיה והצעיף על השבכה". (’’שו"ע הרב‘‘ סוף סימן ש"א מהדורא בתרא( רואים בדבריו מפורש שלא היה ניתן לראות את הגרביים היות והן היו מכוסות תחת השמלה.
רבי אברהם ענתבי: "ומדרכי הצניעות שיהיו בגדיו של אדם ארוכים וכמו שאמרו (ב"ב נ"ז:), וקל וחומר שיהיו בגדיה של האשה ארוכין. וצר לי על דורות הללו שנהגו להיפך, ואפילו חלוק שעל גבי בשרם קצר הרבה וזה פריצות הרבה, וראוי לגעור בהם ולמחות בידם על זה המנהג הרע ולבטלו, ולחזור למנהגם הראשון שיהיה ארוך עד כפות רגליה" )ספר "חכמה ומוסר" – בקונטרס דרך הצניעות פ"ג(.
רבי יצחק אייזיק רוזנבוים: הנה ידוע שמטבע האנשים לא לאהוב חומרות בכל מה שקשור לקדושה וצניעות, אלא תמיד מחפשים אחר ההיתרים והקולות. והנה לפתע צצה לה חומרא חדשה שכביכול אסור ללבוש שמלות ארוכות, ואת החומרא הזו קיבלו החסידים והחשובים באהבה וברצון, והמון העם ששים ושמחים על חומרא זו ונשתנו כאן סדרי בראשית, וזו הוכחה ברורה שחומרא זו איננה מהתורה הקדושה. וכלשונו הטהור בספרו ’’הצניעות והישועה‘‘: "וזאת אומרת דחומרא זו, אינה חומרת תורתנו הקדושה נגד יצה"ר, רק היא חומרת יצה"ר נגד תורתנו הקדושה רח"ל, וממילא מי שרוצה לקיים רצון הבורא ב"ה, אסור לו להחזיק בחומרא זו, שאינה אלא קולא נוראה רח"ל )העתקנו כאן את לשון הגה"ק רבי יצחק אייזיק רוזנבוים זצ"ל מתוך ספרו ה‘‘צניעות והישועה‘‘ עמ' ר"ג בשינוי לשון מעט, למען יובנו הדברים בנקל.(
היעב"ץ: מביא את הגמרא בעירובין )ק:) בעניין זה שהתרנגול מפייס לתרנגולת ואומר לה "זביננא ליך זיגא דמטו ליך עד כרעיך" (אקנה לך מעיל שמגיע לך עד לארץ – רש‘‘י) וביאר בזה "למדנו דרך ארץ מתרנגול… דא"ל זביננא לך זיגא דמטי ליך עד כרעיך. רומז למלבוש של צניעות שכל גופה מתכסה בו" )בסידורו דף קנ"ט בפרק ו' אות ז (
רבי עמרם בלוי: "כל המושג בירושלים היה קדושה, לא היה שאלה של פריצות בימים ההם, אמי ע"ה הלכה בשמלה שהגיעה עד לארץ, כך גם היה בדור שאחרי".(משנת רבי עמרם‘‘ עמ' 261(.
רבי יצחק אבולעפיא: "וכשהן הולכין מחצר לחצר אחרת דרך רשות הרבים או לשווקים הם מתכסים מכף רגלם ועד קדקדן ועד בכלל ברדיד גדול הנקרא צעיף" (שו"ת פני יצחק ח"ו ס"ו(
המהר"ם חגיז: "המלבוש קצר הוא מלבוש מיוחד לפריצים ובעלי אגרוף והמלבוש ארוך למלכים ולכל אנשי מידות". (אלה המצות סי' תקמ"ג) וכעין זה כתב המהרי"ל: "בגדים קצרים הוא דרך ריקים,הארוכים הוא דרך חשובים". (בליקוטים( מעלות המידות: ’’ומדרכי הצניעות שיהיו בגדיו של אדם ארוכים‘‘. (המעלה התשיעית- מעלת הצניעות( ורואים מכאן שגם גברים צריכים ללכת במעילים ארוכים ולא כמו שנהוג היום בטעות.
המהרי"ד מבעלז: "שנשים לא יגלו את הגרביים כי זה בגד שנעשה לקבל הזיעה והוי כשוקיה ערומים לדברי הב"ח יו"ד סי' ש"מ ובש"ך שם ס"ק כב". (’משנת יעקב‘‘ או"ח ע"ה)
המהרש"א אלפנדרי: "זכורני בימי חורפי כמה שנים ששום אשה מנשי ישראל לא היתה יוצאת כלל לרשות הרבים, ואף בעת הדחק לילך אצל חברתה היתה מתכסית בלבוש בגד שחור כל גופה מראשה ועד רגליה" )שו"ת הסבא קדישא ח"א סי' ל"ב כ')
רבי מנשה קליין: "ולענ"ד גם את הטוב נקבל והלואי שילכו כולם בשמלות ארוכות, ואדרבא לאחר שהם ישנו ה"מאדע" ויחזרו למקורם, אנחנו בשם אלוקינו נלך ונדרוש מהנשים; אם בשעת ה"מאדע" לא היה קשה לכם ללבוש שמלות ארוכות, א"כ למה לא יעשו כן שלא בשעת ה"מאדע", והנשים הצנועות יקבלו מאיתנו, ובמקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר". )שו"ת ’’משנה הלכות‘‘ חלק י"ב סימן שט"ז(
הרבי מסלאנים: "והשמלה תהא ארוכה עד העקב דוקא, ואפילו אם יהיו בתי שוקיים)גרביים ( גבוהים אסור לילך בשמלה קצרה… ודרך אבותינו שמרנו עד כה לבלתי התערב עם רשעים וקלי הדעת. וכן כתב הרמב"ם )ה' ע"ז פי"א ה"א ( להיות מובדל מהגוים במלבושם, ואפילו אם שניהם הולכים בדרכי הצניעות מכוסים, היו מקפידים שיהיה ניכר במלבוש בין יהודי לארמאי. והיום עושים היכר אחר, שבאם הערבים הולכים בבגדים ארוכים בני ישראל הולכים בבגדים קצרים, וזהו שאמרו רז"ל)סנהדרין לט:( וכמשפטי הגוים לא עשיתם )יחזקאל ה, ז( היינו לא עשיתם כמנהגיהם הטובים רק כמנהגיהם הרעים". )’מאמר מרדכי‘‘ מכתב ל"ב( ועוד כתב: "תדעו בני שהסכנה מילדים והילדות שהולכים חשופי שוק וזרוע ושינו ממנהג אבותם, הוא יותר סכנה מכל מלחמת שבעים אומות" (’מאמר מרדכי‘‘ מכתב ל"א(
הגרר"י דידובסקי: "ולכל הפחות צריך שיהי' אורך השמלה עד עצם הקרסול והיינו בערך טפח מן הארץ [כ-8 ס"מ] ואין לקצר מזה השיעור כלל וכלל. ואין להסתכל כלל על נשים אחרות שמקצרות זה השיעור כי בעקבתא דמשיחא מצוי גם בת"ח ויראי שמים שיש להם נשים שאינן צנועות כבנות ישראל הכשירות ואין ללמוד ממנהגן כלל" ועוד כתב שם במקור הקדושה וז"ל: "וראוי לכל אחד שיזהיר הרבה על זה בביתו ויתקנו את השמלות הקצרות מזה השיעור, ומאחר דהאשה רואה את בעלה שותק בזה הרי נעשה היתר אצלה ולכן עיקר חיוב מוטל על הבעל שימנע את אשתו מלצאת בשמלה קצרה מאורך עד עצם הקרסול ולא תכשיל ח"ו לזרע קודש בני אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב והמחטיא את הרבים אין לו חלק לעוה"ב, ולכן לא דבר קטן הוא עונה בזה, ויזהר מאד מאד שיהיו כל בגדיה וכל מעשיה בצניעות".(מחניך קדוש‘‘ אות ט"ז עמ' ט' – הגרר"י דידובסקי היה גאון מופלג בתורה, אשר החפץ חיים זצ"ל הפליג מאד בשבחו ובשבח חיבוריו השונים. ובשנת תרצ"א לבקשת גדולי הדור חיבר קונטרס בדיני הצניעות וקרא שמו "מחניך קדוש")
אסור ממש ללכת עם שמלה קצרה ועם גרביים בצבע העור או עם גרבים דקות
העתק מהמודעה שנתפרסם בעיר הקודש ת״ו מהגאב״ד ובתי הדין לפני (87) שנים
פעה"ק ירושלם ת׳׳ו יום י׳׳א לחדש אייר תרפ"ח
כאשר בעוונותינו הרבים פשתה המספחת של מלבושי שחץ ופרצו גדר הצניעות סמל עמנו הקדוש מאז ומעולם, באופן מבהיל מאד ה׳ ירחם, ורבים מיראי ה׳ פונים אלינו להורות להם את הדין והדת.
והנה אם כי המפורסמות אין צריכות ראיה אך כאשר בעוונותינו הרבים רבות מבנות הארץ פרצו חומת הדת והורגלו ללכת בשמלות קצרים ובבתי יד (שרוולין) קצרין עד אשר הרבה מהמון עם נשכח מהם חומר האיסור ונעשה להם כהיתר ח״ו.
על כן הננו להודיע בזה כי כל אשה ישראלית חייבת על פי דין תורתנו הקדושה ללבוש בגדי צניעות כאשר נהגו בנות ישראל הכשרות מאז ומעולם, בלא שום שינוי, דהיינו במלבושים ארוכים עד הקצה האחרון היותר אפשר, ומצד הראש יכסו את כל בית הצואר כמנהג הצנועות ובבת ידים (שרוולין) ארוכות עד כפות הידים, וכן בשאר הבגדים חייבות לנהוג צניעות וחלילה ללבוש אנפלאות (גרבים ( מנוקבות מעשה רשת אשר הרגל יראה מתוכן. או אנפלאות. מגוון עור הגוף. כל אלה פגול הוא לנו אומה קדושה וטהורה מדור דור.
וכמו כן כל אחד מחויב לחנך את בנותיו הקטנות בצניעות וקדושה שגם הן תלבושנה בגדי צניעות ולכל הפחות שהשמלה תכסה בארכה את רוב הרגל ובתי ידים (שרוולין) שיכסו את רוב היד. ובשכר זה יקויים בנו מקרא שכתוב "והייתם לי סגולה מכל העמים וגי ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, וגוי קדוש" ונזכה לגאולה שלמה בב"א.
בד״צ לכל מקהלות האשכנזים
נאם מרדכי ליב רובין נאם ׳צחק במוהר״א ז"ל פרענקיל נאם דוב צבי קארעלנשטיין
ב׳׳ה
ראיתי הכתוב מהרה״ג הבד״צ נ״י ויאושר כחס וחילם לתקן הפרצות ובאתי על החתום המחכה לישועה קרובה
יוסף חיים זאנענפעלד
העתק מתוך החלטת ועד משמרת הצניעות שנתפרסם בשנת תרצ"ו
בעזהי״ת אור ליום ב' לסדר זאת חוקת התורה וגו' ב תמוז התרצ״ו לפ״ק פעה״ק ירושלים תובב"א
אסור מן התורה ללכת בבגדי פריצות וזה גורם סילוק שכינה ר"ל והרבה איסורי תורה עוברים ע״י הפריצות, וחיוב על הבעל והאב למנוע פריצות מתוך ביתו, ואם אין ביכלתו בעצמו יבקש מאחרים שיעזרו לו, כי הפריצות אש היא עד אבדון ר״ל, והמתנהג בצניעות קדוש יאמר לו ואשריו בזה ובבא.
אסור לומר דבר שבקדושה, היינו דברי תורה ותפלה, כנגד הערוה ולכל כמה שאמרו חז"ל דהוי ערוה, וזה אסור אפילו ביחידות בתוך ביתו ומכל שכן ברבים דאיכא תרתי.
אסור לאשה, ללכת יחף בלא גרביים.
הבתי ידים (שרוולין) בהשמלה צריך שיהא עד פיסת היד, וההולכת בזרועות מגולות ואפילו מקצת מן הזרועות מגולה הוי פריצות.
אסור לאשה לצאת בבגד שלפנים מן הצואר מגולה דזה הוי פריצות, וראוי שהבגד יקיף אף מעט מן הצואר.
אף בקטנה מבת ג' ומעלה צריך לדקדק בבגדים שיהיו הבתי ידים (השרוולין.) קרוב לפיסת היד, יוכן שיהיה מלפנים מהצואר מכוסה, ואורך השמלה בלטנה לא פחות מן עד למטה מן הארכובה והמארכת הרי זו משובחת.
אורך השמלה בבת בוגרת צריך שיהא יותר ארוך מהשמלה של בת הקטנה. ואורך השמלה של הנשואה צריך להיות יותר ארוך מהשמלה של בתולה וטוב ויפה לעשות אימרא בסוף השמלה כדי שאם תתקצר השמלה יוכלו להאריך.
אסור לאשה ללבוש בגד שהוא כמו בגדי אנשים ואפילו בבגד אחד הוא אסור מן התורה.
אין לאשה ללבוש בגד אדום.
אסור ללבוש בגד מסחורה דקה שהבשר נראה מתחתיו, ואפי׳ בתי ידים (שרוולין) מסחורה כזו גם כן אסור, וכן (גרבים) כאלה ג״כ אסור, ואין חילוק בכל זה בין אם הסחורה דקה מאד ומחמת זה נראה הבשר, או שהסחורה ארוגה נקבים דקים ומחמת זה נראה הבשר דבכל אופן אסור, (ובכלל זה שלא לקנות סחורה כזו לבגד).
אסור ללבוש בגד שמראה הבגד כמראה עור הבשר וכן גרבים כאלה גם כן אסור.
וכן אין לעשות בגדים צרים.
אין לאשה, להתעצל מלכסות עצמה כראוי, והמתעצלת בזה לעון גדול יחשב אצלה, ולכן צריכה מאד לדקדק היטב בשעת שיוצאה מפתח ביתה ולחוץ שיהא מכוסה כל בשרה כראוי.
אסור לתופרת לתפור בגדים פרוצים ועוברת משום "ולפני עור לא תתן מכשול", ואף במקום שאפשר לתפור ע״י עכו״ם מ״מ איסורא דרבנן איכא [יש איסור דרבנן] וצריכין להזהר בזה מאד.
אין לאשה לצאת לשוק כשהיא מבושמת בין שנתבשמה בגופה בין בשערה בין בבגדיה.
צניעות גדולה באשה שתצא לשוק ברדיד גדול הנקרא שאהל בלשון אשכנז. (.מוזכר ברמב״ם פי״ג מה׳ אישות וטור שולחן ערוך בכמה מקומות) וכן שתלבש על בגדיה מלמעלה סינר הנקרא פארטאך בלשון אשכנז (ומוזכר בשיטה מקובצת ב״ק פ״ב בשם הרב המאירי)
ואשרי חלקן של המוסיפות צניעות וכל המוסיף קדושה יתוסף לו אורך ימים ושנות חיים.
עד כאן
העתק מהמודעה יצאה מרבני עיר הקודש ומבתי הדינים ספרדים ואשכנזים בימי השובבים בשנת תש״ד (לפני 71 שנה) אחרי הידיעות המבהילות :מגזירת ההשמדה רח"ל ע׳י הנאצים ימ״ש.
לְכוּ וְנָשׁוּבָה אֶל ה' כִּי הוּא טָרָף וְיִרְפָּאֵנוּ יַךְ וְיַחְבְּשֵׁנוּ (הושע ו, א)
מטעם הרבנים הגאונים מורי הצדק ה׳ עליהם יחיו –
הוסכם שבימי תיקון שובבי׳׳ם ידרשו בכל בתי כנסיות ובתי מדרשות אשר בארץ הקודש על דבר תיקון פרצת גדרי הצניעות אשר לדאבוננו ירדה פלאים, ולהודיע החיוב הקדוש שמוטל על כל בר ישראל (איש ואשה) להתאמץ ולהשתתף ולהשפיע כל אחד על חבירו לעורר ולהאיר לבבם באור קדושת תורתינו הק׳ וקיום ושמירת מצותיו ולהודיע גודל קדושת עם ישראל שנבחרנו מכל עם בהיותינו גדורים מן העריות ונקי מכל תועבה, ומה גרמה לנו עוון הפריצות עד שהיינו ללעג ולקלס ולאבוד של כמה רבבות.
אוי מה היה לנו!
עתה אתם בית ישראל זכרו כי ירושלים עיר שהשכינה לא זזה מתוכה, זכרו כי אלהי ישראל שונא זימה ופריצות, הזהרו מהפריצות אם אתם חפצים בקיום עם הקודש, הזהירו לנשיכם ובנותיכם ללבוש מלבושי צניעות כי בזכות הצניעות נגאלו אבותינו ממצרים ובזכותם אנו עתידים לגאל.
הצילו צאצאיכם מכל מקומות הטמאים, בתי תיאטרונים וקולנוע המלאים זמה ופריצות ר״ל.
הרחיקו את מלבושי הפריצות, שמלות קצרות, שרוולין קצרין וכל מלבושי פריצות אשר תורתינו הקודשה אסרה אותן.
בנות ישראל הנשואות לא תלכו בפרועי הראש שלא תהיו בכלל עוברות על דת משה ויהודית.
הרחיקו התועבה החדשה, ולא תצא בת ישראל אפילו קטנה שבישראל במכנסים בלי שמלה, כי האיסור מפורש וכתוב (דברים כ׳׳ב) ״לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה כי תועבת ה׳ אלקיך כל עשה אלה״.
הגיעה השעה שנשתחרר מהפריצות הארורה, ועם זה נקרב קץ גאולתנו. נשוב אל הצניעות ונתבונן כי אנחנו עם אחד בארץ נבדלים לה' לקדושה ולטהרה כמו שכתוב (ויקרא כ׳) והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה׳ ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי.
נקיים הפסוק הנאמר על זמן ביאת משיח צדקינו (מלאכי ג׳( "אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו" וגו׳ (שם) [ונזכה ] וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו וגו' זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותם בחורב וגו׳ הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא. עד כאן
והאריכו נא שמלותיכן למען קדושת עמנו וקדושת בנותינו, כי מאז ומתמיד היתה הצניעות יסוד קיומנו וסוד הצלחתנו ובכל הדורות וכל הזמנים.
מי הם גדולי הפוסקים שאוסרים במפורש גרביים צבע רגל? הגאון הגדול רבי יוסף חיים זוננפלד זצוק״ל ובית הדין שלו וכל גדולי ירושלים יצאו בקריאת קודש חמורה ואסרו זאת, ואחריהם גדולי הדור שלנו מכל העדות והחוגים. מי חולק וסובר שמותר? אף אחד. כל גדולי הרבנים מסכימים בדעה אחת שזו פריצות ואסור. גרביים בצבע העור אסורים, ללא קשר לעובי שלהם. הבעיה היא הצבע, לא העובי.
כשהתחלה הפרצה של הבגדים הקצרים ערכו כנס גדול בירושלים באולם "טירת חן" ומרן הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זצוק"ל זעק מקירות לבו:
אם נשות אברכים הולכות בבגדים קצרים וצרים צריך לסגור את כל הכוללים, מה שוה התורה של הבעל? אם כך הולכת אשתו, כל התורה שלו הולכת לסטרא אחרא, עד כאן לשונו הקדוש
בעזרת ה' יתברך
קריאה קדושה לאחינו בית ישראל הקדושים
על ענין הנגע הנורא של הבגדים הצרים והקצרים
היות ולאחרונה רבו האסונות ורבו המחלות ובפרט אשר פרצה המחלה הנוראה והאיומה לא עלינו רח"ל, השם ירחם ויציל, ורבים חללים הפילה ובפרט בנשים צעירות, וקול דמי אחינו בית ישראל שואג וגונח ומדת הדין מתוחה מאוד רח"ל. על כן אמרנו באו חשבון, ובפרט מה ששמענו ועל זה היה דווה ונמס ליבנו, לשמוע על גודל הפרצה הנוראה בחומת הצניעות, אשר נגע הבגדים הצרים והקצרים חדר לתוך מחננו הטהור ואשר מכלה כל חלקה טובה, ובאמת איסור זה אשר מלפנים היה פשוט וברור לכל בר דעת, נפרץ עתה בעוונותינו הרבים ורבים חללים הפילה, ואוי לנו שכך עלתה בימינו.
והננו לגלות דעתנו דעת תורה
שאיסור חמור ללכת בבגדים צרים וקצרים, ובכלל זה: חצאיות ושמלות שלא מכסות את רוב ככל הרגל, דהיינו החלק המתרחב של הרגל שאחרי הברך, שהדין הוא שצריך להיות מכוסה. שהרי שוק באישה ערווה הוא, ועדיף שתכסה ממש את כל הרגל או עד הקרסול. וגם גרביים (ואפילו בצבע שחור) זה לא מועיל אם השוק לא מכוסה בחצאית או בשמלה, והעיקר הוא שתהיה החצאית או השמלה ארוכה ורחבה, שכך הלכו אימותינו הקדושות מדור דור. וגם בחולצות התפורות בצורה הדוקה או מבד נצמד כגון טריקו וכדומה, וכל מיני בגדי שסע למיניהם, שזה ממש אביזרייהו דגילוי עריות ועוברת על דת יהודית. וצריך לראות ולחנך את בנותינו כבר מגיל הרך בדרכי הצניעות, שהצניעות והקדושה זה יסוד וסוד של קיומו של עם ישראל בכל הדורות, ורק על ידי כך ה' יתברך משרה שכינתו הקדושה בתוכנו. ואנא שלא יראה ולא ימצא בבתי ישראל הקדושים וגם בחניות בגדים מסוג אלו המסלקים את השכינה מישראל ומביאים לאסונות נוראים לא עלינו שנמס כל לב לשומעם. ובזכות חיזוק גדרי הקדושה והצניעות, ה' יתברך ברחמיו המרובים והעצומים יסיר מעלינו כל המשטינים והמקטרגים ויאמר למשחית הרף ויברכנו בשובע שמחות ישועות ונחמות ובזכות נשים צדקניות נזכה לגאולה השלימה בקרוב בביאת משיח צדקינו בחסד וברחמים ובבניין בית מקדשינו ותפארתנו במהרה בימינו אמן כן יהי רצון.
הכו"ח למען קדושת וטהרת ישראל
החותמים פה עיר הקודש ירושלים תובב"א
הגה"צ הרב לוי יצחק בנדר זצוק"ל הגה"צ הרב שמואל שפירא זצוק"להגה"צ הרב בנימין זאב חשין זצוק"ל הגה"צ יחיאל מיכל דורפמן זצוק"ל נכתב בס"ד בימי הרחמים והסליחות
תשמ"ג
קול קורא – אסור ללבוש שמלה קצרה וגרביים בצבע הרגל
בעוונותינו הרבים נפרצה מאד המכשלה הנוראה של קיצור השמלות, הגרביים השקופות ובצבע הרגל והבגדים הצמודים לגוף והדבר גובל באיסורי תורה והחטאת הרבים וסילוק שכינה ממחננו ר"ל.
…על כן מחובתינו להודיע כי על פי דין תורה מחובת הנשים והבנות ללבוש מלבושים רחבים המסתירים לגמרי את צורת המקומות החייבים בכיסוי שלא יראה צורתם גם באקראי. גרביים שקופות למחצה או בגוון הדומה לצבע הרגל אסורות בלבישה משום הרהור וחובה שיסתירו לגמרי את צבע בשר הרגל.
באנו על החתום
ניסים קרליץ שריאל רוזנברג נפתלי נוסבוים יודה טשזנר חיים מאיר ואזנר משה שאול קליין יעקב מאיר שטרן שלמה זלמן אולמן עזריאל אויערבאך יוסף ליברמן אליהו א יעקובזון שמעון בעדני שלמה מחפוד בן ציון מוצפי עמרם אופמן משה מרדכי קארפ ישראל גנס חיים יחיאל רויטמן חיים צבי שפירא חיים שמרלר
חובה להקפיד ולהזהר שלא יהיו הגרביים בצבע הדומה לגוון עור האדם ומרן הגרש’’ז אויערבאך זצוק’’ל היה מדגיש שכל אשה חייבת להשמר מכל גווני העור הקיימים בעולם משום שבכולם שייך תקלה ומכשול.
אשה שיוצאת עם בגד צר ומהודק
היא חוטאת ומחטיאה את הרבים!!!
בכל פעם ופעם שאשה יוצאת עם בגד צר ומהודק בלי רצון חס ושלום להכשיל, אלא רק כדי להראות קצת "יותר", הרי שהיא חוזרת עמוסה באלפי עבירות חמורות, רחמנא ליצלן! והרי בכל פעם שאשה יוצאת לרחוב עם לבוש פרוץ כזה, היא עוברת על שש מצוות לא תעשה וחמשה עשין!!
וכן על כל גבר שהיא מכשילה היא עוברת על הלאו של "ולפני עיוור לא תיתן מכשול" (ויקרא י"ט, י"ד), והיא נענשת באותו עונש שהוא עתיד להענש בו, כמו שאומר רש"י הקדוש בפרשת מטות (במדבר ל', ט"ז) על הפסוק: "ונשא את עוונה" שהגורם תקלה לחברו הוא נכנס תחתיו לכל עונשין.
וכן אומר גם רבנו יונה זיע"א בספרו "אגרת התשובה" (אות עח): שהמסתכלים בפניה או בידיה יורדין לגיהנם, והיא ענושה בעונש כל אחד ואחד מהם, מפני שהחטיאה אותם ולא נהגה צניעות בעצמה, ונכשלו בה.
ומובא בספר "שומר אמונים" בשם צדיקים קדמונים: שכאשר יוצאת אשה לרחוב במלבוש לא צנוע, מלווים אותה רבבות חיצוניים וקליפות טמאות, רחמנא לצלן, והם נכנסים ללבותיהם של האנשים הנמצאים ברחוב, ומבלבלים אותם ומפתים אותם להסתכל עליה ולהיכשל בה.
לכן צריכה האשה לדעת, שכאשר היא יוצאת לרחוב בלבוש לא צנוע, הרי היא חוטאת ומחטיאה את הרבים, וכמו כן היא מחטיאה גם נשים ובנות אחרות הלומדות ממנה להתלבש גם כן כמוה, שכן היא מכניסה קרירות באיסור ומקילה לאחרות לעבור על האיסור, ובפרט אם היא אשה חשובה או אמא וסבתא לנכדות, שאז אחריותה גדולה פי כמה. ועל זה אמרו חז"ל (אבות פרק ה' כ"א): "ירבעם חטא והחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו, וכן אמרו (שם): "כל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה".
ולכן יש לה חלק בהתדרדרות של כל אשה ואשה, גם האשה הראשונה שלמדה ממנה, וגם השלישית שלמדה מן השניה, וכל זמן שהעניין לא יתוקן ולא תעצר המגיפה יש לה חלק בכל זה.
כמו כן יש לה גם חלק בכך, שכל ענייני הצניעות בפרט וענייני היהדות בכלל, נחלשין על ידיה, כי היא הגורמת לכך כי זו היא הדרך, שכאשר יש קרירות ואדישות בנוגע למצוה אחת, הרי שכל השאר גם כן נחלש, ולא רק אצלה אלא אצל כל בני דורה והדורות הבאים אחריה, וכל זה מאשה אחת שיצאה בבגד צר ומהודק! תיסמרנה שערות הראש מגודל האחריות שיש בזה.
(כתר הצניעות חלק ג' עמ' רנ"ט להגה"צ המקובל הרב דניאל פריש זצוקללה"ה וזיעוכי"א בעל פירוש "מתוק מדבש" על הזוהר הקדוש ושא"ס)
כשמרן ה"קהלות יעקב" זצ"ל הגיע לארץ, הקפיד על כך שבנותיו יילכו בשמלות ארוכות עד לאחר הברך, ובאותה סביבה היו נראות הילדות כמשונות בחברתם. הרבנית ע"ה שחה את לבה לפני אחיה מרן החזון איש זצ"ל, ענה לה רבינו: מה איכפת לך מה שאומרים עליהן, והרי את יודעת את האמת, שבנותיך הם הולכות כמו שצריך ללכת, ואילו אלה שאין הולכות כך, הן הן המשונות, וממילא אין מה להתחשב במה שהמשונות אומרות עליהן (מעשה איש)
העתק כמה קטעים מתוך הספר “אורחות הבית”
“עובדות, הנהגות, מאמרים ושיחות מרבן ומאורן של ישראל
הגאון האמיתי מרן רבי אלעזר מנחם מן שך זצוק”ל"
אשר נלקטו על ידי נכדו הגר”א ברגמן שליט”א (עמודים קנ-קנב) תחת הכותרת
“אסונות הדור – בגלל חוסר צניעות”
הקפדה יתירה הקפיד רבינו בעניני צניעות, הן צניעותן של בנות ישראל – והן צניעותם של העוסקים עמן, וכפי שניתן ללמוד מדברי הדרכה ומעשים רבים אשר נשתמרו בידינו בנושאים אלו.
אם נרצה לעמוד על השקפתו הטהורה של רבינו בענין הצניעות – דומה שטוב נעשה אם נפתח בדברי חיזוק נפלאים שאמר בכנס חיזוק בענין הצניעות, שיחה נדירה אשר נשתמרה בידינו, והיא מובאת כאן לראשונה. וכך אמר רבינו:
ראיתי במכתבי החפץ חיים מכתב אודות הקבלות שקיבל על עצמו בהיותו בגיל תשעים שנה, ובהן קבלות בעניין שמירת הלשון ובעניין הסתכלות. והרי זה נורא נוראות! יהודי בגיל תשעים – עדיין מתחזק ומקבל על עצמו קבלות בענייני צניעות והסתכלות! ומכאן יש לנו בודאי ללמוד לעצמנו, עד כמה הסכנה גדולה ועד כמה עלינו להישמר ולהיזהר לעצמנו!!
אינני יודע האם אופן הלבוש הנהוג היום, והצורה בה מופיעות בנות ישראל ברחוב –אסורה מדאורייתא או מדרבנן… האיסור עצמו – חמור בלי ספק, אך שבעתיים חמורה ההשפעה ההרסנית אשר עלולה להיות להופעה זו!! בת ההולכת ברחוב בלבוש שאינו צנוע – הרי היא חוטאת ומחטיאה את הרבים!!
והדרך היחידה להתמודד עם מכשול הצניעות – הינה על ידי מלחמה תמידית עם היצר הרע, וכמו שאמרו חז”ל “לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע”, והיינו שצריך האדם להיות כל ימיו – לעולם – במלחמה תמידית!! לא רק להעדיף את היצר הטוב, שתהיה לו נטיה לטוב – אלא להלחם תמיד!!
ויש לדעת עוד, כי חוסר צניעות בפרהסיא וברשות הרבים – גורר בעקבותיו חילול ה’ נורא ואיום מלבד עצם חומר עניין חוסר הצניעות כשלעצמו. נוצר היום מצב רח”ל, שאצל הערבים – להבדיל – מתנהגים יותר בצניעות מאשר אצל אחינו בני ישראל, והרי זה חילול ה’ נורא שהעם הנבחר ירוד ומחולל כבודו בין הגויים!!
אנחנו נמצאים כיום בתקופה בה יש בכל יום כל-כך הרבה אסונות רחמנא ליצלן, כמו שלא היה מעולם באף תקופה. איננו יודעים את דרכי ה’ יתברך, איננו יכולים להורות באצבע ולומר כי אסון זה – פקד את עמנו בגלל חטא זה או אחר, אולם בודאי עלינו לחשוש פן נפרעים מאיתנו מן השמים על פריצת גדרי הצניעות אשר התפתחה בימינו!
ועלינו לדעת כי הקלקול נוגע לכל אחד ואחד מאיתנו, שכן את המכה והעונש – מקבל כל אחד ואחד מן הכלל!! כאשר עושה האדם מצוה אחת – יכול הוא להכריע את עצמוואת העולם כולו לכף זכות, ומאידך על ידי עבירה אחת – יכול הוא להכריע את כל העולם לכף חובה, והרי זה כמו במלחמה – שגורלו של הכלל כולו תלוי בכל אחד מן הפרטים!!
ובודאי יכול וצריך כל אחד להתחזק בכל ענין בו נדרש חיזוק, ובפרט בנושא למענו התכנסנו כאן – נושא הצניעות…
אתה מסכן את העולם הבא שלך
ואכן, רבינו הקפיד עד מאד על ההקפדה והשמירה על גדרי הצניעות, כאשר הוא סובר כי כל עתידו הרוחני של האדם וה’עולם הבא’ שלו – עלול להפגע כתוצאה מחסרון הקפדה בנושא נכבד זה, מנהל סמינר לבעלות תשובה מספר בענין זה את הסיפור הבא:
ביום מן הימים הגיעה אלי הצעה לנהל את הסמינר האמור, באותה תקופה – כיהנתי כראש ישיבה בתל אביב, אולם מששמעתי על ההצעה החדשה והתברר לי כי אוכל להשפיע ולהועיל רבות לבנות הסמינר במסגרת עבודתי – החלטתי לעזוב את הישיבה בתל-אביב ולעבור לנהל את הסמינר, ואכן, הודעתי להנהלת הישיבה על החלטתי – ועל פי התכנית הייתי אמור להתחיל את עבודתי בסמינר מיד לאחר חג הפסח.
והנה, במוצאי שביעי של פסח – מצלצל הטלפון בביתי, ומעברו השני של הקו אני שומע את קולו של רבינו המבקש ממני להכנס אליו מיד כשאוכל… כמובן מיהרתי להתייצב בביתו, ורבינו פתח ואמר לי: “שמע נא, חוששני – שנתנו לך עצה שאינה הוגנת… אתה עוד אברך צעיר, וכאן מציעים לך להסתובב כל היום עם תלמידות ומורות? הרי אתה עלול להפסיד על ידי כך את כל העולם הבא שלך]עי”ש ההמשך באריכות דברים נוראים]
"חילול ה' נורא ואיום"
כך זעק מרן רשכבה"ג הגרא"מ זצוק"ל בכנס חיזוק שנערך בהשתתפות אלפי אברכים. "נוצר היום מצב שאצל הערבים להבדיל, הולכים יותר בצניעות מאשר אצל אחינו בני ישראל, והרי זה חילול ה' נורא, שהעם הנבחר ירוד ומחולל כבודו בין הגויים. חוסר הצניעות בפרהסיא וברשות הרבים, גורר בעקבותיו חילול ה' נורא ואיום מלבד עצם חומר עניין חוסר הצניעות כשלעצמו"
"יש לסגור את כל הכוללים"
בכנס גדולי הדור שארגן הרב הגאון רבי שמחה וולדנברג זצ”ל באולם “טירת חן” בירושלים, על נושא חוסר הצניעות בנשות האברכים, מרן הרב שך היה ראשון המדברים, בחום לבו פתח דבריו בזעקה – : “הדבר בוער בקרבי, כל קיום התורה והכוללים תלוי בזה, אם נשות האברכים לבושות כך, יש לסגור את כל הכוללים, אין שום קדושה ושום סייעתא דשמיא לתורה הזאת”) עולמות של טוהר ח”ב עמוד 395)
כשנכנסו וסיפרו להגאון בעל “אבי עזרי” מהאסון בקטיפת ארבעה נפשות אברכים קדושים וטהורים בחזרתם מהלווית הצדיק הקדוש רבי ישראל אבוחצירא ה”בבא סאלי” זצ”ל והשאלה בפיהם – : “מה הקב”ה דורש מאתנו – ? מה עלינו לתקן – ? אין אנו יודעין מה – ?” – נענה – “התשובה לשאלתכם כתובה במפורש בדברי חז”ל במסכת שבת (דף לג.): בעוון גלוי עריות צרות רבות וגזרות קשות מתחדשות, וכו’, והוסיף ואמר: בדורות עברו, היו הדברים הללו ידועים ופשוטים, כאשר באה צרה, מיד בדקו את הצניעות!! בדקו אם אין ערות דבר, שמסלקת השכינה”. (שם ח”א עמוד 97)
ויעויין בדברי בעל "העקידת יצחק" ) פ' וארא שער העשרים) וז"ל: "החטא הקטן שיסכימו עליו דעת הרבים, והדת נתנה בבתי דינהם שלא למחות בו, הנה הוא זימה ועוון פלילי וחטאת הקהל כולו ולא נתן למחילה אם לא בפורענות הקהל… ומוטב שיכרתו או ישרפו או יסקלו החטאים ההם בנפשותם משתעקר אות אחת מהתורה בהסכמת הרבים".
הפאה היא בושה הכי גדולה לעם ישראל
האשה הזאת הלובשת פאה, שורפת בנו, ואוכלת כל חלקה הטוב, ר"ל, כמו שהנביא אומר:" גם כי תרבו תפילה אינני שומע, ידכם דמים מלא"
"
חובתנו חובת השעה, כאשר באים לבלע את הקודש, כאשר השי”ת דורש מאתנו לשוב בתשובה שלמה, כולנו ממש ללא יוצא מן הכלל, וידוע שרוב הרבנים הגדולים בדורינו אסרו ללכת עם פאות, וגם הפאות שהתירו הם פאות שנראות כמו קן או קש, אז המסקנה היא, שהפאות שהנשים הולכות היום הם אסורות בהחלט באיסורים מוחלטים.
בת ישראל יקרה,
נכון שאמך הולכת בפאה, מורותייך הלכו בפאה, אפילו אשת האדמו"ר הצדקת הולכת בפאה, והרחוב החרדי מלא בפאות מכל בכל.
את אומרת לעצמך שבוודאי אם כולן הולכות כך אז יש לי על מי לסמוך
. אך זכרי, בת ישראל יקרה, חובה עלינו ללמוד בעצמנו היכן מונחת האמת ויגיע היום בו נצטרך כל אחת ואחת לעמוד מול מלך מלכי המלכים לבד ולתת את הדין.
ומה יועיל לנו לטמון את ראשנו בחול ולהימנע מהבירור אם נגלה אז שכל חיינו טעינו והנה אין דרך חזרה.
אני פונה אלייך מלבה של אשה לאשה, את כל אחת מאתנו מפתה היצר להראות את יופייה, כל אחת מאיתנו אוהבת מחמאות וכל אחת מאיתנו חוששת ממה שיאמרו עלינו.
וזה הניסיון הגדול של כל אשה בצניעות.
ניסיון שחובה עלינו לעמוד בו.
כל אחת מאתנו עומדת ערב שבת מול נרות השבת ומתפללת שבעלי לא יחשוב בשום אשה בעולם זולתי, אך מדוע אנו עושות לחברותנו את מה ששנוא עלינו, מדוע אנו מתקשטות ברשות הרבים לעיניהם של בעלים אחרים בעוד האשה הצנועה העוטה על ראשה מטפחת ובגד רחב ולעיתים אף סופגת בגין כך ביזיונות במסירות נפש כדי שבעלך היקר לא ייתן בה את עיניו.
אנו נמצאות בדור אחרון, דור מ"ט שערי טומאה בו היצר מתגבר ביותר והסתר הפנים גדול מאוד.
הרבה נשים טועות ולא יודעות ש'שער באשה ערוה' ואיסור 'פריעת ראש' הם שני דינים שונים ונפרדים זה מזה.
האיסור של פריעת הראש שהוא מדאורייתא לכולי עלמא חל רק על האשה משום פריצות דגברי.
ואילו האיסור של שער באשה ערוה שהוא מדרבנן לדעת כולם קאי על האיש שאסור בדברי תורה כנגד השער אפילו של אשתו משום הרהור ומיאוס (ש"ע הגר"ז עה'-ד'(
אמר הרה"ק רבי יששכר דב מבעלז זי"ע (קונטרס דיבורים קדושים) "כל מי שלומד בשו"ע ביראת שמים רואה היטב שאין חילוק בין שערות עצמן לפאה נכרית שנקרא שייטעל".
וכן צווחים הרבה מגדולי הדור השכם וערב ואין אוזן החפצה לשמוע את הדברים.
מכיון שמראה האשה יכול להוות מכשול חמור מאד להחטיא את הרבים, לפיכך כתב רבינו יונה באגרת התשובה וז"ל: "וצריכה האשה שתהא צנועה ונזהרת מאוד שלא יסתכלו בה בני אדם חוץ מבעלה מפני שהמסתכלים בפניה או בידיה יורדים לגיהנם והיא ענושה על כל אחד ואחד מהם מפני שהחטיאה אותם ולא נהגה צניעות בעצמה ונכשלו בה.
" ולכן גם אם היה אולי איזה שהוא צד ללמד כף זכות על "מנהג" זה של הליכה בפאה נכרית גלויה ברה"ר, אזי ודאי שזה היה שייך אך ורק באותן הפאות כגון אלו שהיו אז בזמן הגזירות לפני כמאה ושמונים שנה, שהיה ניכר היטב שהן גוף זר, אינן דומות לשער אינן מיפות את האשה, ולכן אינן מכשילות את הרבים, וגם אז זה היה רק במצב של חוסר ברירה אחרת מפני הסכנה הגדולה בגלל הגזירות של הצאר הרוסי ומתוך בחירת הרע במיעוטו.
כמו שכתב גם הגה"צ בנימין ראבינאוויטש זי"ע )בהסכמתו לספר דת משה וישראל) וז"ל: "הנה מנהג חבישת פאה נכרית ברה"ר, חדרה ונתפשטה בתוך ישראל קדושים לפני כמאה וחמישים שנה, באשמת הצאר הרוסי שגזר על ישראל לשנות לבושם ולצאת בנות ישראל פרועות ראש…על כן במצב של לית ברירה בחרו את הרע במיעוטו. גם לאחר שבטלה הגזירה נשאר המנהג מאחר שהתרגלו לזה וכך נמשך הדבר בדורות ש אחריהם עד שנשתכח מקור המשחת למנהג זה." עכ"ל.
להבדיל מהפאות של אז, הפאות שבימנו מיוצרות בכוונה על ידי היצרנים הנכרים למשוך העיניים ולנקר הלבבות של הגברים, ומיפות מאד את הנשים באותו הקישוט שנאסר על ידי תורתנו הקדושה, ועוד הרבה יותר מאשר שערותיהן הטבעיות.
ולכן הן מושכות מאד גורמות לגירוי היצרים "מכשילין אנשים ומחטיאים רבים בהרהורי עבירה שקשין מעבירה"
. וכדי להבין את חומרת העוון שיש בו החטאת הרבים נעתיק את דברי הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ג' סעיף ו' שכתב שם וז"ל: "ואלו הן שאין להן חלק לעולם הבא אלא נכרתים ואובדין ונידונים על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים המינים… ומחטיאי הרבים" עכ"ל.
ובסוף סעיף י' שם כתב הרמב"ם וז"ל: "ומחטיאי הרבים כיצד, אחד שהחטיא בדבר גדול כגון ירובעם וצדוק ובייתוס, ואחד שהחטיא בדבר קל ואפילו לבטל מצות עשה … או שהטעה אחרים." עכ"ל.
מכתב תוכחה לבת ישראל
לכבוד החבושת פאה,
אחותי היקרה, אמרו חז"ל: "אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין" , לכן כל אשה שמכסה את ראשה ולא מפנה אליה מבטים ומושכת אליה תשומת לב יתירה מאנשים ברחוב , זוכה להיות מבורכת , אשה שמוכנה לסכן את העולם הבא שלה רק כדי להיראות יפה כלפי חוץ לא רק שמפסידה את הברכה אלא שאינה יודעת מה היא מפסידה וכבר שמענו עדויות של נשים שמתו מוות קליני וסיפרו דברים מחרידים על הפאות.
דבר שחשוב לבדוק ולא כדאי לקחת סיכון בו, רוב הפיאות מגיעות מהודו ומהמזרח הרחוק שם הם עובדים עבודה זרה ומקריבים לו את השיער שלהם והפיאות של השיער הטבעי כמעט כולן מורכבות מאותו שיער שמוקרב לעבודה זרה!
הייתי רוצה שתשבי עם עצמך ותחשבי הדק היטב מה חשוב לך יותר? לעשות רצון ה' ולקיים את ההלכה? או לעשות מה שנח לך ונעים לך יותר ולהידמות לחברות שלך שלא מכבדות את פסקי גדולי הדור? ברור לך שהפאות שחברות שלך מסתובבות איתם היום הם פאות יפות שמושכות תשומת לב ואפילו את מרגישה שזה גורם לך לקנא.
מי שמזלזל בגדולי ישראל סופו שיזלזלו בו מידה כנגד מידה. אל תמכרי את העקרונות שלך והיהדות שלך בנזיד עדשים , תהיי חכמה, אל תחפשי להיות יפה , היופי נעלם עם השנים והאמת לעולם נשארת.
השיער נושר עם השנים , האמונה לעולם לא נושרת , אל תתפשרי על האמת שלך לעולם !
כמו כן אני חושב שכדאי שתעבדי קצת על היראת שמים שלך , האמונה שלך וההתבטלות שלך לתלמידי חכמים , כי אם למרות פסיקתם של גדולי הדור את עדיין מאפשרת ליצר הרע שלך לשכנע אותך ללכת עם פאה , את כנראה לא מספיק מתבטלת לדעת תורה וחבל.
אמרו חז"ל הקדושים שבזכות נשים צדקניות נגאלנו ממצרים ובזכותן אנו עתידים להיגאל. שימו לב כתוב בזכות נשים צדקניות ולא בזכות נשים מודרניות!
האם חשבת פעם באמת שמפתחות הגאולה של עם ישראל בידיים שלך? האם אינך חוששת שבגלל חוסר הצניעות שאת הולכת את זו שתהיי מעכבת את הגאולה?
האם חשבת פעם שבמקום שתבדקי את לבושייך מול המראה, תעמדי פעם אחת מול ספר הלכות צניעות ותבדקי אם כל פריט שאת לובשת תואם את ההלכה?
האם חשבת פעם לקבל על עצמך כחלק מהקבלות לקראת יום כיפור קבלה הקשורה בצניעות?
כמו למשל להפסיק ללכת עם הפאה הנוכרית המכשילה את עם ישראל, ובפרט שבתוך תוכך את יודעת שזה מכשיל, רק שאת משקרת את עצמך שכביכול יש רבנים שמתירים ויש רבניות שכך הולכות וכו', ומתעלמת מכך שהקב"ה יעמיד אותך במשפט על כל נעלם?
האם את חושבת להפסיק ללכת עם מטפחת ראש צבעונית ורעשנית המושכת את תשומת ליבם של בחורי ישראל? תפסיקי להתנחם מהשקר באומרך "ברוך ה' אני לפחות לא הולכת עם פאה נוכרית…"
בת ישראל חשבי לרגע, נסי פעם אחת באמת להפנים לליבך האם באמת עולה על דעתך שביום כיפור הקדוש, יום של סליחה וכפרה, כאשר תצומי וכל היום תשבי בבהכנ"ס ותקראי תהילים, תפילתך תתקבל בו בזמן שאת בו בזמן לובשת חציאות קצרות וגרביים שקופות או בצבע העור, בו בזמן שאת הולכת בפאה נוכרית המטעה את הבריות שזה כביכול שיערך הטבעי והם אינם יודעים שאת אשת איש ואת הגורמת להכשיל את בחורי ישראל?
בשיר השירים אומר שלמה המלך "הראיני את מראייך השמיעני את קולך…", אומר לך הקב"ה ביתי לפני שאת מתפללת אליי קודם הראיני את מראייך אם הולכת את בצניעות כבת ישראל- אח"כ השמיעני את קולך…
בת ישראל, זכרי שיום הכיפורים זהו יום של חשבון נפש ואם כן עשי חשבון נפש עם עצמך ותראי כמה את "מוסרת" את נפשך (לפני צאתך לרחובה של עיר או לעבודתך) כדי להיראות יפה ומושכת עין בפני הבריות וכמה מוחך טרוד רק לחשוב מה חושבים על לבושך ושחס ושלום תיראי מוזנחת אם לא תלבשי את הבגדים הפרוצים הנוגדים את דברי רבותינו הקדושים…
תראי כיצד את חיה כל היום בתחרות רק כדי להשתייך ולהידמות לחברה הקלוקלת שבה את חיה, האם את מוכנה לאבד את חיי הנצח ושל בעלך וילדייך רק בשביל מה שחברותייך יאמרו לך- "איך את נראית טוב.."
כיצד לא תחששי מיום הדין הגדול והנורא וכיצד לא תחששי שיום אחד תצטרכי לעמוד לפני מלך מלכי המלכים ולתת דין וחשבון על מעשייך.
נסי לדמיין כיצד את עומדת לפני מלך מלכי המלכים עם החולצה הפרוצה והחצאית הקצרה , והפאה המחטיאה את הרבים והמחשבות הלא טהורות איך רק להיראות יפה וכו' רח"ל…
כיצד לא תחששי, שיראו לך כמה הכשלת במשך כל חייך את בחורי ישראל ואבדת להם את חיי הנצח שלהם, וכמה החלשת את בנות ישראל להיראות כמותך בדיוק כמו שהן מחלישות אותך ללכת בפריצות שלא ע"פ ההלכה?…
מה תאמרי אז בתור אישה חרדית ששולחת את ילדייך לתלמודי תורה ואת בעלך ללמוד תורה, שהלכת כמו הגויות ההולכות בפריצות?
האם יועיל לך להינצל מדינה של גיהינום באומרך לקב"ה שהרבה רבניות ובנות של רבנים גדולים וקטנים היו הולכות כמוך, ושאת עוד היית צדיקה בלבושך הפרץ לעומתן.
באמת את חושבת שתשובה כזאת תועיל לך בבית דין של מעלה? שהרי הגמרא כבר הוכיחה שכולם נענשים,מספיק לראות כיצד נענשה ביתו של ר' חנינא בן תרדיון (שהיה אחד מעשרת הרוגי מלכות) שכולה הייתה צנועה ובגלל שרק הרימה מעט את עקבה לפני בחורי רומי הענישו אותה לשבת בבית בושת!
עכשיו תעשי קל וחומר לאיך שהנשים ה"חרדיות" הולכות היום.
האם את חושבת שאת מוסרת את נפשך בכך שאת שולחת את בעלך לכולל ומחכה עד לשעות הקטנות של הלילה כי הוא גם מזכה את הרבים, ומוכנה לחיות בדוחק הפרנסה ולגדל את ילדייך לבדך וכל עול הבית על כתפך, זה יפתור אותך מיום הדין ומדינה של גיהינום אם תרשי לעצמך ללכת בפריצות במודות החדשות שישנם היום במחנה "החרדי"?
האם את לא מפחדת ממה שאמר הבעל שם טוב הקדוש שהראו לו מלאכים בשמיים שבונים סיר גדול, והמלאך הגביהו למעל הסיר ואמר לו הבט פנימה וראה שם בסיר שהוא מלא בידיים ורגליים של בני אדם,אמר לו המלאך "תדע שלפני ביאת המשיח ירדו לעולם נשמות מדור הפלגה ומדור המבול (הכוונה לפריצות של נשים שידיהן ורגליהן מגולות) ועבורן בונים את הסיר הזה להניחם בגיהינום שבו יבשלו את ידיהן ורגליהן רח"ל
האם אינך חוששת לדברי הקדוש ר' אהרון ראטה שכתב בצוואתו: "בנות ישראל יקרות, בגלל שאתן מתביישות מכמה נשים טיפשיות אתן מכניסות את עצמכן בכאלו סכנות גדולות ח"ו (כוונתו שמאבדות את חיי הנצח שלהן ושל בני ביתן) מה אתן מתביישות מכאלה שנחשבות כבהמות,כפי שבהמה אינה מתביישת…"
האם את לא יודעת שבשמיים פותחים לאישה ספר הלכות צניעות ואז יראו לך שחכמים אסרו ללכת עם צוואר חשוף ואת חשפת הרבה יותר מהצוואר,ושחובה שיהיו לך בגדים רחבים ואת הלכת בבגדים צמודים,ושאסור ללכת בבגדים צבעוניים ורעשניים ואת הלכת בבגדים כאלו… וכל מה שהתירו חכמים להתקשט ולהתאפר זה רק לכבוד בעלה בבית בלבד ואת עשית הכל להפך וכו'… ומה אז תשיבי? שגם החברות שלך הלכו ככה?…
האם את בעלת תשובה שבמשך רוב חייך היית מחטיאה את בחורי ישראל בלבושך הפרוץ לעבירות הכי קשות שבתורה- "לעריות" ועד שסוף סוף חזרת בתשובה בקושי גדול, הצליחו הרבה מהחרדיות לפתותך ולקלקלך בלבוש "חרדי" פרוץ כמו הגויות ההולכות בפריצות ואם כן כיצד תתקני את עברך הקלוקל?
חשבי לרגע- פעם היית חילוניה מחטיאה את הרבים והיום את בעלת תשובה מחטיאה את הרבים- לא חבל על כל עמלך בתשובה? ואל תשכנעי את עצמך לומר "מה ההשוואה בכלל? יחסית לפעם היום אני צדיקה…"
כיצד את אשת רב או בת של רב שאתן הכי הרבה צריכות לחשוש יותר מכולם ולפחד מיום הדין הגדול והנורא,מפני שאתן מודל לחיקוי לבנות ישראל- כי ידוע שבכל ריב שיש לאישה עם בעלה תמיד האישה מביאה אתכן דוגמא לבעלה, שהלבוש הפרוץ שהיא רוצה ללבוש הוא בעצם חיקוי של הלבוש שלכן בדיוק!!!
וגם אתן הולכות כך ופעמים יותר גרוע, ואתן תמיד הראיה לבעלה שכביכול בעלה הרב מאפשר לכן ללכת ככה, והיא ובעלה אינם יודעים שיש הרבה רבנים שבתוך הבית שלהם רבים עם נשותיהם ובנותיהם שלא ילכו בלבושים הפרוצים הללו והן לא נשמעות להם כלל…
ואתן אשת הרב או בת הרב הגורמות העיקריות לכל החוסר שלום בית שיש בין בני הזוג ולכל הקלקול שיש במחנה החרדי,שנעשה כבר אדיש לכל הפריצות שיש במחנה שלנו רח"ל.
האם אינכן חוששות שעל כל חוסר שלום בית שיש בגללכן וכל אישה ההולכת בפריצות מפני שהיא מושפעת מכן,הם על צווארכם? ואלו עובדות שאנו שומעים כל יום…
האם את אישה "חרדית" ההולכת בניגוד להלכה בבגדים צבעוניים ומבריקים המושכים תשומת לב או בחציאות קצרות וגרביים שקופות או בצבע העור, וחובשת פאה העשויה משיער של נשים גויות שמתו או מטפחת ראש צבעונית ונוצצת ונעלי עקב וכו וכו"-
יכולה להעיד לפני הקב"ה ולומר לו "אבא שבשמיים אני מאותן נשים צדקניות שיביאו גאולה לעמך ישראל? " האם ראינו מאישה כזו שבנייה יצאו ת"ח גדולי הדור? האם אישה כזו יכולה לדמיין לעצמה שאחרי מותה היא תבוא בפריצות הנ"ל לפני האמהות הקדושות ותרצה לשבת לידן?
ואיך לא תפחדי מאבא שבשמיים שאמר בתורתו הקדושה "וראה בך ערוות דבר ושב מאחריך…." הקב"ה מסלק שכינתו מעם ישראל,מסיר את השגחתו מעלינו בגלל נשים כמוך…
ואמרו חז"ל הקדושים שצרות באות לעולם בגלל חוסר צניעות של בנות ישראל ובפרט לאחר שקראת את כל הנ"ל, כיצד תעיזי להמשיך לצאת כך מחר ולהכשיל את בחורי ישראל
ותמשיכי לשים פס על דברי חז"ל הקדושים אשר הזהירו נוראות על הפריצות שיש בקרב מחננו ובפרט שיראו לך ביום הדין שקראת כל הנ"ל ובכל זאת המשכת במרדך.
וכיצד תדעי שאת באמת עובדת את ה'? אם את הולכת נגד החברה וקשה לך בחברה- משמע שאת עושה רצון ה' ולא רצון החברה הקלוקלת. אבל אם את מסתדרת בחברה וקל לך אין את עובדת את ה' אלא את החברה ואת העבודה הזרה של המודות החדשות. וזהו בעצם הניסיון שלנו בדור של עקבתא דמשיחא… ואשרי מי שתזכה לעמוד בניסיון.
ולסיכום: בת ישראל, לאחר שקראת את כל הנ"ל, כיצד את מתכוונת להתעורר בכנס שאת הולכת אליו תמיד?
מה את מתכוונת לקבל עליך ביום הכיפורים הקדוש? האם את מתכוונת להמשיך ללכת עם הלבוש הפרוץ שהלכת עד היום או שתלכי כמו שאת יודעת באמת הפנימי שלך איך ה' רוצה שתלכי?
אישה הרוצה לתקן את עוונה על שהחטיאה את הרבים תתחיל ללכת בצניעות אמיתית ותפיץ מאמר זה לזיכוי הרבים לכמה שיותר נשים.
דברי עידוד וחיזוק לבת ישראל מהרה"ג בן ציון מוצפי שליט"א
שלום לכבוד הרב
אני בת 18 חוזרת בתשובה, והיצרים שלי בוערים ואני רוצה להשתולל ולצאת ויצר הרע בוער בי ויתרתי על מלללא דברים וזה קשה כל כך!! אפשר עידוד מהרב??
תשובה
דעי בת יקרה,
כי בכל פעם שאת בולמת ועוצרת את יצרך ומכניעה אותו שכרך גדול מאוד, ואת גורמת נחת רוח גדולה לאבינו שבשמים. גדולה מזו יש לך שכר גדול כאילו קיימת את כל התורה כולה, כי עלייך לראות שהעולם כולו מוטל על כף המאזניים אם לטובה או חלילה להיפך, ואם מנעת עצמך מעבירה ואפילו קלה הטית את הכף לזכות, כנזכר בדברי רבותינו התנאים במסכת קידושין מ, ב. וברגע אחד הצלת מאות אלפים ממוות, מאסון, ממלחמה וממצור. וחיי כל הניצולים נזקפים לזכותך.
ובמסכת מכות כ"ג , ב. אמר רבי שמעון בר יוחאי ישב אדם ולא עשה עבירה, נותנים לו שכר כאילו עשה מצוה. ועל אחת כמה וכמה את, בת אברהם אבינו הצדיק ושרה אמנו הקדושה והטהורה, כשאת שומרת עצמך מלחטוא, ונזהרת שלא יכשלו בך בני אדם, כמה שכרך גדול ועצום, אין מי שיוכל לתאר לנו את גודל האהבה שהשם יתברך רוחש לך, וכף הזכויות שאת עושה לעם ישראל, כי בת אחת יכולה לקלקל אלפים של בחורים, בדבר קל, במחי יד, וכל פעם שאת נמנעת מכך גדול שכרך. ראי מה היה לנו בבריאת העולם, אשה אחת היתה וחוה שמה, היא אמנו הראשונה, וחטאה וגרמה מוות על כל העולם, ועתה התיקון מסור בידכן הבנות.
ובמסכת סוטה כ"ב, א. אמר רבי יוחנן שהיה ענק וגדול בתורה וביראת השם על כל ארץ ישראל, והוא שהחזיר בתשובה את ריש לקיש ועשאו ענק בתורה ומורה הלכות והוראות בישראל. ואמר אני למדתי יראת חטא מנערה אחת, ששמעתי אותה מתפללת להשם יתברך נופלת על פניה ואומרת, "רבונו של עולם, בראת גן עדן, בראת גהינם, בראת צדיקים, בראת רשעים, יהי רצון מלפניך שאל יכשלו בי בני אדם".
השכינה הקדושה מלווה אותך בכל צעד ובכל שעל , שומרת עלייך , מתפארת בך, מתהללת בך , ואומרת ראו מה בת יש לי בעולם , צדקת , שומרת, יראת שמים , וכך נזכר בכמה מקומות בזוהר הקדוש, כי בכל יום השם יתברך מכריז ברקיע על רווק ורווקה הדרים בכרך ואינם חוטאים .כנזכר במסכת פסחים קיג, א. אמר רבי יוחנן על שלשה הקדוש ברוך הוא מכריז בכל יום על רווק או רווקה הדרים בכרך ואין חוטאים, על עני המחזיר אבידה לבעליה, ועל עשיר המפריש מעשרותיו בסתר.
דעי בת ישראל יקרה כי המפתח לחיים בעולם הזה ובעולם הבא הוא ביד האשה, כי אם שמרה על צניעותה, הרבתה קדושה וטהרה בעם ישראל ובעולם כולו, הכניעה את כוחות הרשע והטומאה, וסילקה גזירות קשות ורעות מכל העולם. אך חלילה ההיא החוטאת ומתנהגת בפריצות, גורמת אסונות כבדים לכל העולם, כי התורה הקדושה אומרת כי השם אלקיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך לפניך, והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך.
זה היה חטאם של דור חורבן בית ראשון ככתוב בספר ישעיה פרק ג פסוק ז. ויאמר השם יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומסקרות עיניים הלוך וטפוף תלכנה וברגליהם תעכסנה. ובמסכת יומא ט, ב. בכה רבי יונתן ואמר כי היו הולכות צעד ארוך וצעד קצר, ובקומה זקופה כדי למשוך את עיני הבחורים, וממלאות כוחלא בעיניהם, והיו מניחות מור וריח אפרסמון בעקביהן וכשהיו עוברות ליד בחורי ישראל מכות בעקביהן ומתיזות בושם עליהם, ומכניסות בהם יצר הרע כארס של נחש.ואחרי כן אמר הנביא ישעיה ג, כד. תחת בושם מק יהיה, שבשרם נמק, ותחת חגורה נקפה, ותחת מעשה מקשה קרחה, שנעשו קרחים קרחים. ולכן על בחוריו לא ירחם, שבגלל הדבר הזה נפלו בחורי ישראל להרג ולשבי השם יצילנו.
בתי היקרה, בידך למנוע כל האסונות הללו, ולכפר על עם ישראל, חזקי ואמצי ואל תפלי ברוחך, רבבות רבות של מחנות מלאכי עליון מצפות לך, מלוות אותך ושומרות עלייך, רק תני יד, תבקשי, תתפללי, תני מבט לשמים והכל יסתדר. זכרי את אמותינו הקדושות שרה רבקה רחל ולאה, והיו לך למשמרת עולם, והן יתפללו עלייך בשמים להצילך מיצר הרע ומעין הרע ומכל דבר רע, ותמצאי את ובנות ישראל הכשרות ברכה רווחה והצלחה בכל מעשה ידיכן תמיד.
אנא ה' בזכות התשובה של הנשים צדקניות, שמהיום ילבשו רק מטפחת, אמור לכל צרותינו די, ובטל מעלינו כל גזירות קשות ובימים אלו הראנו רק נסים ונפלאות כאשר בימי מרדכי ואסתר וכל המחשבות והגזירות יתהפכו כולם לטובה ולברכה.
נא ערה עלינו רוח ממרום ופרוש עלינו סוכת שלומך סוכת רחמים וחיים ושלום, ונהיה כולנו כאיש אחד בלב אחד לאהבתך וליראתך ולעבדך בלבב שלם, ונזכה כולנו יחד לראות בהרמת קרן התורה היראה והצניעות בקרוב בשובך לציון ברחמים, בביאת משיח צדקנו בב”א.
הָיִינוּ צְרִיכִים לְהַאֲרִיךְ יוֹתֵר בְּבֵרוּר פְּרָטֵי הָאִסּוּרִים שֶׁל מַלְבּוּשִׁים שׁוֹנִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם פְּרִיצוּת, וְגֹדֶל הַחוֹב שֶׁל מַלְבּוּשֵׁי צְנִיעוּת כְּדֵי לְבַטֵּל טַעֲנוֹת הַמִּתְפַּלְפְּלִים וּמְחַפְּשִׂים אַחַר הַהֶתֵּרִים.
אֲבָל הַוִּכּוּחִים וְהַמְצָאַת הַהֶתֵּרִים לא מַסְפִּיקוֹת הַדִּין וְהַהֲלָכָה, הֵם נוֹבְעִים שֶׁנֹּאמַר, נְבָרֵר וְנוֹכִיחַ אֶת הַפְּשָׁט הָאֲמִתִּי, וְשׁוּב לֹא יִתְוַכְּחוּ, אֶלָּא מִנְּטִיַּת הָרָצוֹן הֵם בָּאִים, כִּי אוֹתָם אֲשֶׁר חֶמְדַּת הַשִּׁפְלוּת קָבוּעַ בְּלִבָּם וְנוֹטִים אַחַר הָרְחוֹב, הֵם מְחַפְּשִׂים אַחַר הַהֶתֵּרִים, לֹא מִפְּנֵי שֶׁמְּבַקְּשִׁים הָאֱמֶת, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁרְצוֹנָם עַז לְהִשָּׁאֵר בְּמִנְהָגָם, וְגַם לְתָרֵץ עַצְמָם שֶׁכָּךְ כָּשֵׁר וְיָשָׁר, עַל כֵּן נֶאֱחָזִין בְּכָל סְבָרָא קְלוּשָׁה וַעֲקוּמָה, וְהַכֹּל אֶצְלָם בְּגֶדֶר הַהֶכְרֵחַ וְהָאֹנֶס.
וַאֲפִלּוּ בֵּין אוֹתָם שֶׁמֵּחֲמַת אֹנֶס אֵין בֵּיתָם מִתְנַהֵג בִּצְנִיעוּת, יֵשׁ מֵהֶם מִתְעַקְּשִׁים שֶׁדַּרְכָּם דֶּרֶךְ הַתּוֹרָה הִיא.
כִּי טֶבַע הָאָדָם שֶׁלֹּא יִרְצֶה לְהוֹדוֹת לְעַצְמוֹ שֶׁאֵינוֹ מִתְנַהֵג בְּדֶרֶךְ טוֹב, אֶלָּא בּוֹנֶה סְבָרָא לְכָל עֲקַלְקַלּוֹתָיו, וְנַעֲשָׂה אֶצְלוֹ שִׁיטָה כָּזֹאת, וּמִתְחַזֵּק לוֹמַר שֶׁלֹּא מִפְּנֵי עַצְלוּת אוֹ זִלְזוּל מִתְנַהֵג כָּךְ, אֶלָּא יֵשׁ לוֹ שִׁיטָה כָּזוֹ, וּמְרַמֶּה אֶת עַצְמוֹ וְגַם אֶת אֲחֵרִים, כִּי מְאֹד קָשֶׁה לְהַשְׁלִים עִם הָאֱמֶת שֶׁהַסִּבּוֹת וְהַנְּגִיעוֹת וְהָאִינְטְרֵסִים מַכְרִיחִים אוֹתוֹ.
וְאִלּוּ הָיוּ הַסִּבּוֹת וְהַנְּגִיעוֹת מִסְתַּלְּקִים מִמֶּנּוּ, אוּלַי גַּם הוּא הָיָה מֵרָאשֵׁי הַמַּחְמִירִים וְלֹא הָיָה מַחְשִׁיב סְבָרוֹתָיו וְהֶתֵּרָיו לִכְלוּם.
אֲבָל בֶּאֱמֶת שֹׁרֶשׁ הַוִּכּוּחִים לְהִשָּׁאֵר בְּמִנְהֲגֵי וְזִלְזוּלֵי הָעוֹלָם, הוּא הָרָצוֹן לָלֶכֶת בִּשְׁרִירוּת הַלֵּב, כְּפִי שֶׁהַיֵּצֶר מַבְעִירוֹ, הָעַיִן רוֹאָה עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ, נֶחְמָד וְנָעִים לְהַגּוּף הַבַּהֲמִי, וְהַלֵּב חוֹמֵד בְּלִי שׁוּם דַּעַת וּתְבוּנָה, בְּלִי לָשִׂים לֵב שֶׁאֲנַחְנוּ בָּנָיו שֶׁל מָקוֹם, גּוֹי קָדוֹשׁ, וְכָל מַה שֶּׁרוֹאִים הַיּוֹם בָּעוֹלָם אֵינוֹ שַׁיָּךְ לָנוּ, וְהוּא הֵפֶךְ מֵעֶצֶם חַיֵּינוּ, כִּי אֲנַחְנוּ דְּבוּקִים בִּמְקוֹר הַחַיִּים הָאֲמִתִּים, הוּא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וְתוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה, וּמֻבְדָּלִים אֲנַחְנוּ מִשִּׁפְלוּת הַגּוֹיִים.
אוּלַי יָדוּעַ לָהֶם אֲשֶׁר הַנִּרְאָה נֶגֶד הָעַיִן הוּא תֹּהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ, וּמוֹלִיךְ יָשָׁר אֶל הַתְּהוֹם, וַאֲשֶׁר אֲבוֹתֵינוּ וְאִמּוֹתֵינוּ מֵעוֹלָם רְחוֹקִים הָיוּ מִכָּל זֶה, כִּרְחוֹק מִזְרָח מִמַּעֲרָב בְּתַכְלִית הָרִחוּק, וְכָל הַפּוֹרֵשׁ מִדַּרְכָּם כְּפוֹרֵשׁ מִן הַחַיִּים.
יְדִיעָה זוּ אוּלַי גַּם דּוֹפֶקֶת בְּלִבָּם, וְאֵינָהּ נוֹתֶנֶת לָהֶם מְנוּחָה, אַךְ הָרָצוֹן הַחוֹמֵד לוֹחֵם נֶגְדּוֹ, וְאֵינוֹ נוֹתֵן לְהָאֱמֶת הַזֶּה לִפְעֹל פְּעֻלָּתוֹ, וַאֲפִלּוּ לְהִתְבּוֹנֵן בּוֹ אֵינוֹ מַשְׁאִיר מָקוֹם וּזְמַן.
וּכְשֶׁהוּא שׁוֹמֵעַ זֹאת בְּעַל כָּרְחוֹ, וְהָאֱמֶת הַזֶּה מַרְגִּיזוֹ, הוּא טוֹעֵן נֶגְדּוֹ וּמִתְאַמֵּץ לְהִצְטַדֵּק וּלְחַפֵּשׂ הֶתֵּר, כִּי יוֹדֵעַ הוּא בְּעַצְמוֹ וּבִפְנִימִיּוּתוֹ, שֶׁאֵין הַמְדֻבָּר כָּאן אִם זֹאת אָסוּר אוֹ מֻתָּר, אֶלָּא אִם לְהִבָּדֵל מֵחֶמְדַּת הַלֵּב, אוֹ לָלֶכֶת בִּשְׁרִירוּת הַלֵּב, וְכֵיוָן שֶׁלֹּא הִתְקוֹמֵם נֶגֶד חֶמְדַּת הַלֵּב בְּעֹז וְתַעֲצוּמוֹת, הִנֵּה הָרָצוֹן שׁוֹלֵט וְרוֹצֶה לִדְחוֹת הָאֱמֶת וּלְהִפָּטֵר מִמֶּנּוּ, אַךְ אִי אֶפְשָׁר לִדְחוֹת אֶת הָאֱמֶת הַפָּשׁוּט בְּלֹא כְּלוּם, עַל כִּן מֻכְרָח לְהִתָּלוֹת בְּאֵיזֶה הֶתֵּר וּסְבָרָה. וּכְשֶׁהַהֶתֵּר מִתְרוֹפֵף, הוּא מִתְקוֹמֵם לְהַחֲזִיקוֹ וְלַחֲזֹר עָלָיו וּלְקָבְעוֹ וּלְהַשְׁתִּיק בּוֹ אֶת קוֹל הַתְּבִיעָה שֶׁהָאֱמֶת תּוֹבֵעַ.
אֲבָל הָאֱמֶת הוּא שֶׁהוּא תָּפוּס בִּידֵי חֶמְדַּת הַלֵּב כְּשָׁבוּי, וְאֵינוֹ חָפְשִׁי לִשְׁפֹּט בַּאֲמִתִּיּוּת.
יוֹדֵעַ הוּא שֶׁהַהֲלִיכָה בְּדַרְכֵי אֲבוֹתֵינוּ הוּא הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר, וְיוֹדֵעַ הוּא שֶׁבְּכָל אֹפֶן רַשַּׁאי הוּא לְהַחְמִיר בִּצְנִיעוּת וְלֹא יִקְרֵהוּ שׁוּם עָוֹן בָּזֶה, אֲבָל אֵינוֹ יָכוֹל, כִּי נֶאֱסַר בְּמַאֲסַר רְצוֹנוֹ.
וּבָזֶה מְתֹרָץ פְּלִיאָה גְּדוֹלָה, מַה שֶּׁאָנוּ רוֹאִים שֶׁמַּחְמִירִים בְּהַרְבֵּה עִנְיָנִים לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין, לָצֵאת כָּל הַדֵּעוֹת, וַאֲפִלּוּ רַק מִנְהָג שֶׁל אֶחָד מִן הַצַּדִּיקִים וְהַגְּדוֹלִים מַחְמִירִים וְנוֹהֲגִים כְּמוֹתוֹ, אוֹ חֲשָׁשׁ קָטָן חוֹשְׁשִׁין עָלָיו לְהַחְמִיר, אוֹ דָּבָר שֶׁנִּמְצָא בְּסֵפֶר בִּלְתִּי מְפֻרְסָם, אוֹ אֵיזֶה סְגֻלָּה, מַחְמִירִים וְנוֹהֵג בּוֹ, וּבְעִנְיְנֵי הַצְּנִיעוּת שֶׁהֵם לָאוִין דְּאוֹרַיְתָא וְאִסּוּרִים מְפֹרָשִׁים, כָּל מַה שֶּׁיּוֹדְעִים וְכָל מַה שֶּׁמַּזְהִירִים אֵינוֹ דַּי.
וְהַתֵּרוּץ, כִּי בָּהֶם אֵין הַיֵּצֶר הָרָע מֵסִית, וּרְצוֹן הַלֵּב אֵינוֹ בּוֹעֵר כָּל כָּךְ, כִּי אֵינָם מֵהַנִּסְיוֹנוֹת הַמְיֻחָדִים לִזְמַנֵּנוּ.
וְאִם כֵּן, עַד שֶׁאָנוּ מְבִיאִים אִסּוּרִים וְאוֹסְרִים הַרְבֵּה, אֲשֶׁר בְּעִנְיָנִים אֲחֵרִים הָיָה דַּי בְּחֵלֶק מֵהֶם, נְדַבֵּר בִּמְקוֹם זֶה מִן הַסִּבּוֹת הָעִקָּרִיִּים הַגּוֹרְמִים הַכֹּל, אֲשֶׁר בָּהֶם צָרִיךְ לִהְיוֹת עִקַּר הַמִּלְחָמָה, וְהוּא לְתַקֵּן הָרָצוֹן וּלְהַשְׁרִישׁ יְסוֹדֵי הַיַּהֲדוּת בְּקֶרֶב הַלֵּב.
אַשְׁרֵינוּ, מַה טּוֹב חֶלְקֵנוּ וּמַה נָּעִים גּוֹרָלֵנוּ, וּמַה יָּפָה יְרֻשָּׁתֵנוּ, שֶׁהֶעֱלָנוּ הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא מִשִּׁפְלוּת הָעַמִּים וְרוֹמְמָנוּ מִן הַפְּחִיתוּת, וְטִהֵר אוֹתָנוּ מִן הַזֻּהֲמָא שֶׁהָאֻמּוֹת שְׁקוּעִים בּוֹ, וְהֶעֱלָנוּ עִלּוּי אַחַר עִלּוּי בְּכָל מִינֵי קְדֻשּׁוֹת, בְּתִתּוֹ לָנוּ תּוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה וּמִצְווֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת, וְעַל יְדֵי הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת פָּתַח לָנוּ כָּל הַשְּׁעָרִים לַעֲלוֹת מַעְלָה מַעְלָה בְּלִי גְּבוּל, הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו, וְקֵרְבָנוּ לִהְיוֹת מֵהָעוֹמְדִים לְפָנָיו.
וְהִזְהִירָנוּ שֶׁלֹּא נִתְפַּתֶּה אַחַר הַיֵּצֶר הָרָע, לְהִתְגָּעֵל עוֹד בְּאוֹתוֹ זֻהֲמָא, אֶלָּא נִהְיֶה קְדוֹשִׁים וּדְבוּקִים בּוֹ וּבַעֲבוֹדָתוֹ כָּל יְמֵי חַיֵּינוּ.
וְלֹא רַק מֵהָעֲכִירוּת הַגַּס הִפְרִישָׁנוּ, כְּגוֹן עֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וַאֲכִילַת נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת וּשְׁקָצִים וְדָם וְכוּ', אֶלָּא צִוָּה שֶׁגַּם מַעֲשֵׂינוּ הַמֻּתָּרִים יִהְיוּ קְדוֹשִׁים, וְהוּא אֲמָרוֹ: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּעֲשֵׂינוּ הַגַּשְׁמִיִּים הַמֻּתָּרִים יְכוֹלִים לִהְיוֹת כְּמִצְווֹת מַמָּשׁ.
גַּם צִוָּה שֶׁכָּל אֵיבָרֵינוּ יִהְיוּ קְדוֹשִׁים, פִּינוּ וְדִבּוּרֵנוּ יִהְיֶה קָדוֹשׁ וְנָקִי, וּרְאִיָּתֵנוּ יִהְיֶה שָׁמוּר וְנָקִי, וּשְׁמִיעָתֵנוּ יִהְיֶה נָקִי שֶׁלֹּא לִשְׁמֹעַ אֲפִלּוּ דִּבּוּרִים מְגֻנִּים אוֹ דְּבָרִים בְּטֵלִים, וְכֵן יָדֵינוּ וְרַגְלֵינוּ וְכוּ', וּמִכָּל שֶׁכֵּן מַחֲשַׁבְתֵּנוּ שֶׁבּוֹ תָּלוּי הַכֹּל, וְהוּא מִשְׁכַּן הַנְּשָׁמָה, שֶׁיִּהְיֶה טָהוֹר וְנַעֲלֶה וּמְרוֹמָם. וַאֲפִלּוּ מַלְבּוּשֵׁנוּ וּבְהֶמְתֵּנוּ וּשְׂדוֹתֵינוּ וּשְׁאָר רְכוּשֵׁנוּ קִדֵּשׁ בְּכַמָּה מִצְווֹת לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה.
גַּם קִדְּשָׁנוּ בִּזְמַנֵּי וּמוֹעֲדֵי קֹדֶשׁ, אֲשֶׁר בְּנֵי אֵל חַי מִתְעַלִּים בָּהֶם עִלּוּי אַחַר עִלּוּי בְּלִי גְּבוּל.
וְחִלֵּק בָּנוּ קְדֻשָּׁתוֹ בְּמַדְרֵגוֹת, זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה: יִשְׂרְאֵלִים, לְוִיִּים, כֹּהֲנִים, כֹּהֵן גָּדוֹל.
וְכָל אֶחָד יָכוֹל לִזְכּוֹת לְהַמַּעֲלָה הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל שֶׁכֵּתֶר תּוֹרָה גָּדוֹל מִכֶּתֶר כְּהֻנָּה וּמִכֶּתֶר מַלְכוּת, וְכֶתֶר תּוֹרָה מֻנַּחַת וְעוֹמֶדֶת וּמוּכֶנֶת לְכָל יִשְׂרָאֵל.
וְזֶה לְשׁוֹן הָרַמְבָּ"ם (סוף הלכות שמיטה ויובל):
וְלֹא שֵׁבֶט לֵוִי בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל אִישׁ וָאִישׁ מִכָּל בָּאֵי הָעוֹלָם, אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אוֹתוֹ, וְהֵבִינוֹ מַדָּעוֹ לְהִבָּדֵל לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְעָבְדוֹ, לָדַעַת אֶת ה', וְהָלַךְ יָשָׁר כְּמוֹ שֶׁעָשָׂהוּ הָאֱלֹהִים, וּפָרַק מֵעַל צַוָּארוֹ עֹל הַחֶשְׁבּוֹנוֹת הָרַבִּים אֲשֶׁר בִּקְֻשׁוּ בְּנֵי הָאָדָם, הֲרֵי זֶה נִתְקַדֵּשׁ קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים, וְיִהְיֶה ה' חֶלְקוֹ וְנַחֲלָתוֹ לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, וִיזַכֶּה לוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה דָּבָר הַמַּסְפִּיק לוֹ, כְּמוֹ שֶׁזִּכָּה לַכֹּהֲנִים לַלְּוִיִּים, הֲרֵי דָּוִד ע"ה אוֹמֵר: "ה' מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי". עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ הַקְּדוֹשָׁה.
וְאַף נָשִׁים הַבָּאִים לְהִתְקַדֵּשׁ עַל דֶּרֶךְ הַשַּׁיָּךְ אֶצְלָם עַל פִּי הַתּוֹרָה, זוֹכִים לַמַּעֲלָה הָעֶלְיוֹנָה כְּסֶרַח בַּת אָשֵׁר, שֶׁנִּכְנְסָה לְגַן עֵדֶן בְּחַיֶּיהָ, וּכְשֶׁבַע נָשִׁים נְבִיאוֹת וּשְׁאָר הַצִּדְקָנִיּוֹת הַמְפֻרְסָמוֹת.
וְזֶה לְשׁוֹן תָּנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ (פ"ט): מֵעִיד אֲנִי עָלַי אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, בֵּין יִשְׂרָאֵל, בֵּין עוֹבֵד כּוֹכָבִים, בֵּין אִישׁ, בֵּין אִשָּׁה, בֵּין עֶבֶד וּבֵין שִׁפְחָה, הַכֹּל לְפִי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁהוּא עוֹשֶׂה, כָּךְ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שׁוֹרָה עָלָיו, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.
וְכָל כָּךְ גִּדְּלָנוּ וְקִדְּשָׁנוּ הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, עַד שֶׁהֵכִין בַּעֲבוּרֵינוּ מָקוֹם הַקָּדוֹשׁ בְּעֶשֶׂר קְדֻשּׁוֹת, וְהוּא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כְּמַאֲמַר חֲזַ"ל: אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְקֻדֶּשֶׁת וְכוּ', עָרִים מֻקָּפוֹת חוֹמָה וְכוּ', עַד בֵּית קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים, וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ הִשְׁכִּין שְׁכִינָתוֹ בֵּינֵינוּ, וְכָל בָּאֵי עוֹלָם רָאוּ שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל.
וְאַף עַל פִּי שֶׁלְּעֵת עַתָּה הֶגְלָנוּ מִשָּׁם וְסִלֵּק שְׁכִינָתוֹ, הֲרֵי נִשְׁבַּע לְגָאֳלֵנוּ וּלְהַשְׁכִּין שְׁכִינָתוֹ בֵּינֵינוּ לְעוֹלָם.
וְאַף עַתָּה בִּהְיוֹתֵינוּ בַּגָּלוּת עֲדַיִן חֲבִיבוּתָהּ גַּבָּן, וְרַק כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ, ה' אֱלֹקֶיךָ מְיַסֶּרְךָ לְהֵטִיב לָנוּ בַּאַחֲרִיתֵנוּ, וְכָל מַה דְּעָבִיד רַחֲמָנָא לְטָב עָבִיד, וְלֹא עֲזָבָנוּ לְגַמְרֵי, כְּמוֹ שֶׁהִבְטִיחָנוּ: "וְאַף גַּם זֹאת בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלּוֹתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיהֶם", וְאָמְרוּ חֲזַ"ל: כָּל מָקוֹם שֶׁגָּלוּ יִשְׂרָאֵל – שְׁכִינָה עִמָּהֶם, וְיֵשׁ עֲדַיִן הַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה עַל כָּל מִי שֶׁמִּתְקַדֵּשׁ וּמִתְטַהֵר וְרָאוּי לָזֶה בְּכָל הַדּוֹרוֹת, כַּיָּדוּעַ וּמְפֻרְסָם שֶׁרוּחַ הַקֹּדֶשׁ הוֹפִיעַ אֵצֶל רַבּוֹתֵינוּ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, כָּל אֶחָד לְפִי מַדְרֵגָתוֹ.
וְהַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֵנוּ, בְּכָל מְקוֹמוֹת מוֹשְׁבוֹתֵינוּ, כְּמַאֲמַר הַכָּתוּב (דברים כג, טו): "כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְגוֹ'", וּכְפִי דִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ, גַּם הַיּוֹם – אִם מַחֲנֵנוּ קָדוֹשׁ – מִתְקַיֵּם פָּסוּק זֶה, וַה' יִתְבָּרַךְ מִתְהַלֵּךְ בֵּינֵינוּ.
וְכֵן אָמְרוּ חֲזַ"ל: שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵּינֵיהֶם, דְּהַיְנוּ שֶׁבֵּית יִשְׂרָאֵל הַמִּתְנַהֵג בִּצְנִיעוּת, נַעֲשָׂה הַבַּיִת הַהוּא מְקוֹם מִשְׁכַּן לַה' יִתְבָּרַךְ (בְּוַדַּאי הַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה הַזֹּאת אֵינוֹ בְּאוֹתוֹ מַדְרֵגָה כְּמוֹ אֵצֶל הַצַּדִּיקִים, וּמִכָּל שֶׁכֵּן כְּמוֹ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, מִכָּל מָקוֹם הַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה יֵשׁ). וְאַחַר כָּל זֹאת, מַה מְּאֹד גָּדְלָה חוֹבָתֵנוּ לְהִתְנַהֵג בִּקְדֻשָּׁה וּצְנִיעוּת גָּדוֹל, וְלַעֲמֹד בְּמַעֲלָתֵנוּ, וְלֹא לָרֶדֶת, חַס וְשָׁלוֹם, מִמַּדְרֵגָתֵנוּ, וְלִרְצוֹת בְּשִׁפְלוּת הַגּוֹיִם, חַס וְשָׁלוֹם.
נִזְכֹּר נָא תָּמִיד שֶׁאֲנַחְנוּ בָּנָיו שֶׁל מָקוֹם, בְּנֵי אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב, וְנַחֲזִיק בִּקְדֻשָּׁתֵנוּ וְלֹא נִתֵּן לְזֻהֲמַת הַמּוֹדוֹת הַמְטֹרָפִים, וּלְהַחַיִּים הַמְגֻשָּׁמִים שֶׁל קִנְאָה וְתַאֲוָה וְכָבוֹד, לָבוֹא אֶל בָּתֵּינוּ לִנְגֹּף.
וְלֹא נַשְׁגִּיחַ כְּלָל עַל צְחוֹק הַכְּסִילִים וְהַמְגֻשָּׁמִים, כִּי רַק מֵחֲמַת שֶׁהִגִּיעַ אֲלֵיהֶם הַשְׁפָּעַת הַגּוֹיִים הֵם צוֹחֲקִים (וְלֹא מֵחֲמַת דַּעַת וְהִתְעוֹרְרוּת טוֹבָה, גַּם לֹא קִבְּלוּ מֵאֲבוֹתֵיהֶם אוֹ רַבּוֹתֵיהֶם זֹאת) וְשִׁכּוֹרִים הֵם מִשִּׁכְרוּת הַזְּמַן, עַל כֵּן הַצְּנִיעוּת אֶצְלָם לְלַעַג וְלַקֶּלֶס.
הַאִם נַעֲזֹב אֶת ה' יִתְבָּרַךְ וְאֶת כָּל הַמַּעֲלוֹת שֶׁהֶעֱלָנוּ אֵלָיו, וְנֵלֵךְ אַחַר הַשִּׁכּוֹרִים חֲסֵרֵי דַעַת?!
מִי פֶּתִי יַעֲשֶׂה זֹאת לְגָרֵשׁ אֶת הַשְׁרָאַת קְדֻשַּׁת הַשְּׁכִינָה מִן הַבַּיִת עַל יְדֵי הִתְנַהֲגוּת בִּלְתִּי צָנוּעַ, וּלְהַשְׁכִּין בִּמְקוֹם זֶה אֶת הַשְׁפָּעַת הַגּוֹיִים הַמְתֹעֶבֶת, אֲשֶׁר עַל זֶה צוֹעֵק הַפָּסוּק (ירמיה ב, יג): "כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים".
הַאִם אֶת יְרֻשַּׁת אִמּוֹתֵינוּ הַנִּכְבָּד מִכָּל כָּבוֹד, וְהַיָּקָר מִכָּל יָקָר, הוּא הַצְּנִיעוּת וְהַבּוּשָׁה, הַקְּדֻשָּׁה וְהַטָּהֳרָה, הַאִם זֹאת נַחֲלִיף עַל הַחֻצְפָּה וְהַשַּׁחְצָנוּת שֶׁל דּוֹרֵנוּ?! הַאִם הַשַּׁחְצָנוּת הַזֶּה יוֹתֵר יָקָר וְנִכְבָּד?! הַאִם נַעֲזֹב אֶת שְׁמִירָתוֹ וְהַצָּלָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־ בָּרוּךְ־הוּא, בִּהְיוֹת בָּתֵּינוּ קָדוֹשׁ וְנָקִי, וְנִקַּח בִּמְקוֹמוֹ אֶת הַהִתְנַהֲגוּת הַבִּלְתִּי צָנוּעַ, שֶׁהֶזֵּקוֹ וַדַּאי בַּנֶּפֶשׁ וּבַגּוּף, וְאֶל מִי נָנוּס לְעֶזְרָה בְּעֵת צָרָה, חַס וְשָׁלוֹם, הֲלֹא עַל זֶה צוֹעֵק הַפָּסוּק (דברים לב, לז-לח): "וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ, אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם יְהִי עֲלֵיכֶם סִתְרָה", וַה' יִתְבָּרַךְ מִתְרַעֵם עַל יְדֵי יִרְמְיָה הַנָּבִיא (ירמיה ב, כז): "כִּי פָנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים וּבְעֵת רָעָתָם יֹאמְרוּ קוּמָה וְהוֹשִׁיעֵנוּ, וְאַיֵּה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לָּךְ יָקוּמוּ אִם יוֹשִׁיעוּךָ בְּעֵת רָעָתֶךָ".
הַאִם נְחַפֵּשׂ תַּחְבּוּלוֹת וַאֲמַתלָאוֹת לְהִתְקָרֵב אֶל הֵפֶךְ הַצְּנִיעוּת כָּל מַה דְּאֶפְשָׁר, וְנִשְׁתּוֹקֵק אֶל הַזֻּהֲמָא, וְלֹא נִשְׁתּוֹקֵק בִּמְקוֹם זֶה אֶל אָבִינוּ, רוֹעֵנוּ, צוּרֵנוּ וְגוֹאֲלֵנוּ, לְהִתְרַפֵּק אֶל קְדֻשָּׁתוֹ, וּלְהִתְקָרֵב לְאוֹר פָּנָיו יִתְבָּרַךְ כָּל מַה דְּאֶפְשָׁר, בִּהְיוֹתֵינוּ מִתְחַזְּקִים בִּצְנִיעוּת גְּמוּרָה כְּאִמּוֹתֵינוּ.
הַמְעַט לָנוּ הַגְּדֻלָּה וְהַכָּבוֹד שֶׁקֵּרְבָנוּ הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל בָּרוּךְ הוּא, אֲשֶׁר לִגְדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר, לִהְיוֹתֵינוּ בָּנָיו וַעֲבָדָיו, וְכִבְּדָנוּ בְּתוֹרָתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ וּמִצְווֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת, שֶׁהֵם חֲשׁוּבִים וִיקָרִים הַחֲשִׁיבוּת הָאֲמִתִּי לְאֵין חֵקֶר.
וּנְבַקֵּשׁ גְּדֻלָּה וְכָבוֹד אַחֵר, וּמַהוּ הַדָּבָר שֶׁאָנוּ רוֹצִים לְהִתְכַּבֵּד בּוֹ? הֵם הַ"שְּׁמָאטֶעס", הַבְּגָדִים הַצְּבוּעִים כָּךְ אוֹ כָּךְ, וַחֲתוּכִים כָּךְ אוֹ כָּךְ, וַעֲצֵי הָרָהִיטִים הַחֲתוּכִים וּמְצֻיָּרִים כָּךְ אוֹ כָּךְ, שֶׁבֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ הוּא אוֹתוֹ שְׁמָאטֶע, וְאוֹתוֹ חֲתִיכַת עֵץ, וְאֵין בְּעַצְמוּתוֹ שׁוּם עֵרֶךְ, וְזֶה יִהְיֶה לָנוּ לְכָבוֹד, לְהִתְכַּבֵּד בּוֹ?!
מִפְּנֵי שֶׁבְּדַעְתֵּנוּ הָעֲנִיָּה וְהַקְּטַנָּה אֵין אָנוּ מְבִינִים גֹּדֶל חֲשִׁיבוּתֵנוּ וְעֶרְכֵּנוּ הָרָם, אָנוּ רוֹצִים לְהִתְכַּבֵּד עִם הֶבֶל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל.
נִתְעוֹרֵר נָא לְהַחֲזִיק בַּצְּנִיעוּת בִּשְׁלֵמוּת, כְּדַרְכָּם שֶׁל אִמּוֹתֵינוּ, לֹא רַק לְפִי שׁוּרַת הַדִּין בְּצִמְצוּם, אֶלָּא גַּם בְּתוֹסֶפֶת מְרֻבָּה, מִתּוֹךְ הֶרְגֵּשׁ פְּנִימִי, וְאֶת הַשְׁפָּעַת הַגּוֹיִים נוֹצִיא מִבָּתֵּינוּ, לֹא יֵרָאֶה וְלֹא יִמָּצֵא בְּכָל גְּבוּלֵנוּ, צֵא טָמֵא נֹאמַר לוֹ, לֹא מִנֵּיהּ וְלֹא מִקְצָתוֹ, וְלִקְנוֹת אֶת הֶרְגֵּשׁ הַבּוּשָׁה וְהַצְּנִיעוּת בְּעֶצֶם הַנֶּפֶשׁ בְּכָל פְּנִיּוֹתָיו וְדִבּוּרָיו, לֹא רַק בַּלְּבוּשׁ בִּלְבַד, אֶלָּא גַּם בְּכָל הַהַנְהָגָה בַּבַּיִת וּבַחוּץ, וְעַל יְדֵי זֶה נַשִּׂיג אֶת קְדֻשָּׁתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא יוֹתֵר וְיוֹתֵר, וְנוֹרִישֶׁנּוּ לְבָנֵינוּ אַחֲרֵינוּ עַד עוֹלָם, אָמֵן. (משכיל אל דל חלק א' כלל א' פרט ג')
על ידי נשים צדקניות תבוא הגאלה במהרה בימינו אמן
אִיתָא בְּיַלְקוּט יִרְמְיָה (סימן ב) עַל פָּסוּק (הושע י): "גֶּפֶן בּוֹקֵק יִשְׂרָאֵל": זֶה הָיָה תְּחִלַּת הַסֵּפֶר, וְלָמָּה נִכְתַּב כָּאן? – שֶׁאֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה. וְצָרִיךְ הֶסְבֵּר, מֵאַחַר שֶׁהוּא רֹאשׁ הַסֵּפֶר, מַאי טַעֲמָא נִכְתַּב בֶּאֱמֶת כָּאן? עַל כָּרְחֲךָ שֶׁיֵּשׁ דְּבָרִים בְּגוֹ, וְנִרְאָה לַעֲנִיּוּת דַּעְתִּי אֶפְשָׁר לְיַשֵּׁב, דְּהִנֵּה הוֹשֵׁעַ אָמַר: "גַּם כִּי יִתְּנוּ בַּגּוֹיִם עַתָּה אֲקַבְּצֵם", בִּזְכוּת הַתּוֹרָה יִהְיֶה הַגְּאֻלָּה.
וְלִכְאוֹרָה קָשֶׁה, הֲרֵי דָּוִד אָמַר: "זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לְבֵית יִשְׂרָאֵל". וְאָמְרוּ בַּמִּדְרָשׁ: לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא לְבֵית יִשְׂרָאֵל – אֵין הַדּוֹרוֹת נִגְאָלִין אֶלָּא בִּזְכוּת נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת, וְאֵיךְ אָמַר הוֹשֵׁעַ בִּזְכוּת תּוֹרָה?
וּבֶאֱמֶת אֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּים, וּשְׁנֵיהֶם לְדָבָר אֶחָד נִתְכַּוְּנוּ: שֶׁכָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ דּוֹר כָּזֶה "וַיִּנְאַץ ה' מִכַּעַס בְּנוֹתָיו וְגָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן", וּמוֹצֵא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה, שֶׁהֵמָּה פָּרוֹת הַבָּשָׁן, הָאוֹמְרוֹת לַאֲדוֹנֵיהֶם: הָבִיאָה וְנִשְׁתֶּה, וְלֹא דַּי שֶׁאֵין עוֹזַרְתּוֹ לַתּוֹרָה וְלֹא טוֹרַחַת לְגַדֵּל בָּנֶיהָ לְתוֹרָה וְיִרְאָה, אֶלָּא גַּם הִטַּתּוּ בְּרֹב לִקְחָהּ לִפְרֹשׁ מִן הַתּוֹרָה וְקִיּוּם מִצְווֹתֶיהָ, עַל יְדֵי שֶׁגּוֹרֶמֶת לוֹ טְרָדוֹת שׁוֹנוֹת וּפִזּוּר הַנֶּפֶשׁ,
כִּי תַּחַת אֲשֶׁר הָיָה לוֹ לְפַזֵּר מָמוֹן, לְגַדֵּל בָּנָיו לְתוֹרָה, אוֹ לְהַחֲזִיק לוֹמְדֵי תּוֹרָה, וּמְסִיתָתוֹ לֵילֵךְ אַחַר תַּעֲנוּגֵי עוֹלָם הַזֶּה, וִיפַזֵּר מָמוֹן זֶה לְצָרְכֵי הַבַּיִת בְּעִנְיְנֵי בְּגָדִים וְתַכְשִׁיטִין, טַבָּעוֹת וְנִזְמֵי הָאַף, מַחֲלָצוֹת וְכַיּוֹצֵא בָזֶה.
וְעַל כֵּן תָּפוּג תּוֹרָה, שֶׁתּוֹרָה בְּעַצְמָהּ יָרְדָה לְסוֹף דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם, וְהֵבִינָה שֶׁהוּא רַק חֲצִי גוּף, וְצָרִיךְ לְעֵזֶר, זוֹ הָאִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֶעֱשֶׂה לוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ". זָכָה – נַעֲשָׂה לוֹ עֵזֶר, וְאִם הִיא אֵינָהּ עוֹזַרְתּוֹ וְגַם כְּנֶגְדּוֹ הִיא, לְבַטְּלוֹ וּלְמָנְעוֹ מִזֶּה, אֲזַי בְּוַדַּאי תּוֹרָה מֻנַּחַת בְּקֶרֶן זָוִית.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁיֵּשׁ נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת בַּדּוֹר, וְלִמּוּד הַתּוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם יְקָרָה אֶצְלָם, וְכָל תְּפִלּוֹתֶיהָ וּבַקָּשׁוֹתֶיהָ הִיא רַק שֶׁתִּזְכֶּה לְגַדֵּל בָּנִים שֶׁיִּהְיוּ עוֹבְדֵי ה' בֶּאֱמֶת, וְלוֹמְדֵי תּוֹרָה לִשְׁמָהּ, וְתִזְכֶּה לַעֲזֹר וּלְסַיֵּעַ לְבַעְלָהּ שֶׁיִּהְיֶה מֵחוֹבְשֵׁי בֵּית הַמִּדְרָשׁ, לְכָל הַפָּחוֹת לִקְבֹּעַ עִתִּים לַתּוֹרָה, וְהִיא תִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתוֹ, אוֹ שֶׁתִּהְיֶה הִיא מִסְתַּפֶּקֶת בְּמִעוּט וּשְׂמֵחָה בְּחֶלְקָהּ בְּכָל עִנְיְנֵי עוֹלָם הַזֶּה, וְרַק תִּתְרַצֶּה בְּהֶכְרֵחַ בְּעִנְיְנֵי הַבַּיִת, בְּעִנְיְנֵי הַבְּגָדִים, בְּעִנְיְנֵי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, וְכָל כַּוָּנָתָהּ שֶׁלֹּא לְצַעֵר לְבַעְלָהּ, ְשֶׁלֹּא יִגְדַּל דַּאֲגָתוֹ וְיָבוֹא לוֹ בִּטּוּל תּוֹרָה, חַס וְשָׁלוֹם, מִתּוֹךְ כָּךְ, אֲזַי אִם נְשֵׁי הַדּוֹר הוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ זֶה, בְּלִי סָפֵק יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר. וְיָדוּעַ, אִשָּׁה נִקְרֵאת גֶּפֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה". וּבְהוֹשֵׁעַ (ט) הַסִּיּוּם הוּא: "וַיִּהְיוּ נוֹדְדִים בַּגּוֹיִם".
וּמֵעַתָּה יֵשׁ לוֹמַר, שֶׁזֶּה כַּוָּנַת הַמִּדְרָשׁ בֶּאֱמֶת (סימן י' פסוק א') "גֶּפֶן בּוֹקֵק יִשְׂרָאֵל", הָיָה רָאוּי שֶׁיִּהְיֶה הַתְחָלַת הַסֵּפֶר, אֶלָּא שֶׁאֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר. וּמַה הוּא הַטַּעַם בֶּאֱמֶת שֶׁנִּכְתַּב כָּאן, מֵעַתָּה יֵשׁ לוֹמַר עֲבוּר כַּוָּנָה זוֹ נִכְתַּב כָּאן, שֶׁיִּהְיֶה סְמוּכִים יַחַד שְׁנֵי פְּסוּקִים אֵלּוּ "וְיִהְיוּ נוֹדְדִים בַּגּוֹיִם", "גֶּפֶן בּוֹקֵק יִשְׂרָאֵל"; שֶׁכָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ דּוֹר שֶׁנָּשִׁים הֵמָּה "גֶּפֶן בּוֹקֵק", הַיְנוּ בְּלִי רְטִיבוּת וְלַחוּת שֶׁל תּוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם, מֵעַתָּה בְּוַדַּאי לֹא יַדְרִיכוּ וִיגַדְּלוּ בָּנֶיהָ לְתוֹרָה, וְגַם לֹא יַטְרִיחוּ לְסַבֵּב שֶׁיִּלְמְדוּ בַּעֲלֵיהֶם תּוֹרָה, כִּי אֶצְלָם יוֹתֵר יָקָר מְלֹא חָפְנַיִם עָמָל וְרוּחַ תַּאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה, מִכַּף אַחַת שֶׁל תּוֹרָה וְעוֹלָם הַבָּא, וְעַל יְדֵי כֵן, חָלִילָה, תּוֹרָה תִּתְמַעֵט, לָכֵן אָמַר: "וְיִהְיוּ נוֹדְדִים בַּגּוֹיִם", וְזֶה הַטַּעַם הַסְּמִיכוּת, וְזֶה הוּא נָמֵי כַּוָּנַת הַמִּדְרָשׁ, דְּעִקַּר הַגְּאֻלָּה שֶׁתָּבוֹא בִּמְהֵרָה, הִיא רַק עֲבוּר הַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הוֹשֵׁעַ: "כִּי יִתְּנוּ בַּגּוֹיִם עַתָּה אֲקַבְּצֵם", אֲבָל אֵימָתַי יָכוֹל הַדּוֹר לִזְכּוֹת לָזֶה? – אָז דַּוְקָא כְּשֶׁיֵּשׁ נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת בַּדּוֹר. לָכֵן אָמַר דָּוִד: "זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לְבֵית יִשְׂרָאֵל", לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא לְבֵית יִשְׂרָאֵל – אֵלּוּ הַנָּשִׁים, אֵין הַדּוֹרוֹת נִגְאָלִים אֶלָּא בִּזְכוּת נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת.
– פרקי חיזוק – חִזּוּק הַצְּנִיעוּת לאדמו"ר הרה"ק בעל "שׁוֹמֵר אֱמוּנִים זיע"א
א – לבקשת ישועה – הצניעות מהתנאים הראשונים
בַּסֵּפֶר "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב" מוּבָא דַּרְכּוֹ שֶׁל הָאַדְמוֹ"ר הַקָּדוֹשׁ בַּעַל "שׁוֹמֵר אֱמוּנִים" שֶׁתָּמִיד כְּשֶׁהָיָה בָּא אֵיזֶה אִישׁ פָּשׁוּט מֵהֲמוֹן עַם בִּשְׁבִיל אֵיזֶה בַּקָּשָׁה לִרְפוּאָה וּשְׁאָר עִנְיָנִים, לֹא הָיָה פּוֹטֵר אוֹתוֹ בָּזֶה לְבַד לְבָרְכוֹ בְּבִרְכַּת רְפוּאָה, רַק שָׁאַל אוֹתוֹ עַל הַנְהָגַת הַבַּיִת, שַׁבָּת, טָהֳרַת מִשְׁפָּחָה, צְנִיעוּת וְכוּ'. וּבְלִי שִׁעוּר פְּעָמִים שֶׁפָּעַל אֶצְלָם לְשַׁנּוֹת כָּל הַנְהָגַת הַבַּיִת, וּלְאַחַר שֶׁקִּבֵּל הַבְטָחָה עַל זֶה, אָז בֵּרְכוֹ בְּבִרְכַּת רְפוּאָה וּשְׁאָר עִנְיָנִים.
בְּכָל עֵת מְצֹא הָיָה רָגִיל לוֹמַר תָּמִיד דִּבְרֵי הִתְחַזְּקוּת לַעֲבוֹדַת ה' דְּבָרִים חוֹצְבִים לַהֲבוֹת אֵשׁ, וּבִפְרָט עַל עִנְיַן צְנִיעוּת הַנָּשִׁים, אֲשֶׁר הָרוֹאֶה יִרְאֶה קְצָת מִזֶּה בָּזֶה הַחִבּוּר וּבִפְרָט בַּצַּוָּאָה הַנִּדְפֶּסֶת.
ב – עקר המבקש עכשו בשמים הוא ענין הצניעות
עוֹד שָׁם בְּשֵׁם סֵפֶר הַתַּקָּנוֹת: …וְהִנֵּה בְּחוּץ לָאָרֶץ לֹא נִצְרַךְ הַדָּבָר לְתַקֵּן תַּקָּנוֹת בְּעִנְיַן הַצְּנִיעוּת, כִּי הַנָּשִׁים שָׁם הָלְכוּ מִמֵּילָא בִּצְנִיעוּת וְכוּ'. וְכֵיוָן שֶׁעֲזָרַנִי ה' לָבוֹא לָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה וְרָאִיתִי שֶׁהַיֵּצֶר מְחַבֵּל הָעוֹלָם, וְעִקַּר אֲחִיזָתוֹ בַּנָּשִׁים, אֲשֶׁר כְּבָר הֶחֱרִיבוּ רֹב הָעוֹלָם, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, בַּחֻרְבָּן הַגַּשְׁמִי וְהָרוּחָנִי, וְרָאִיתִי לְעִנְיָן נָחוּץ יוֹתֵר מִכָּל דָּבָר לִגְדֹּר גְּדָרִים בְּעִנְיַן הַצְּנִיעוּת, כִּי מַה שֶּׁנֶּחְשָׁב אֶצְלֵנוּ הַיּוֹם לְצָנוּעַ, הָיָה אָז נֶחְשָׁב לְפָרוּץ מְאֹד, וּבָזֶה נִתְקַדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם יוֹתֵר מִכָּל הַדְּבָרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵמָּה דְּבָרִים שֶׁנִּרְאֶה לְעֵין כֹּל, וְהַיֵּצֶר נוֹתֵן כָּל כֹּחוֹ בָּזֶה עַכְשָׁו יוֹתֵר מִכָּל הַדְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם לְהַחֲטִיא יִשְׂרָאֵל בִּפְרִיצוּת וּבְעַזּוּת וַחֲצִיפוּת, רַחֲמָנָא לִצְלַן, וְכוּ'.
לָכֵן, בִּשְׁבִיל שֶׁזֶּה הָעִנְיָן מְבֻקָּשׁ עַכְשָׁיו בַּשָּׁמַיִם מְאֹד יוֹתֵר מִכָּל הַדְּבָרִים, וְהַיֵּצֶר נוֹתֵן עַל זֶה כָּל כֹּחוֹ וְחֵילוֹ – לָכֵן עַל זֶה צְרִיכִים אֲנַחְנוּ לִמְסֹר נַפְשֵׁנוּ בְּיוֹתֵר לַעֲמֹד בַּפֶּרֶץ וּלְמִגְדַּר גָּדֵר מַמָּשׁ בִּמְסִירַת נֶפֶשׁ, וּלְהַסְכִּים בֵּינֵינוּ בְּהַסְכָּמָה גְּדוֹלָה לִמְסֹר כָּל אֶחָד נַפְשׁוֹ עַל זֶה לְהַנְהִיג בֵּיתוֹ וּלְגַדֵּל בָּנָיו וּבְנוֹתָיו בִּצְנִיעוּת לְהַדְרִיכָם וּלְנַהֲלָם בְּכָל כֹּחוֹ בִּמְסִירַת נֶפֶשׁ בְּתַקָּנוֹת לְפִי כֹחֵנוּ וְיוֹתֵר מִכֹּחֵנוּ.
ג – זכה להתגלות גדולה בזכות תקנות הצניעות
שָׁמַעְתִּי מֵהָרַב הֶחָסִיד הַמְפֹאָר, מִגְּדוֹלֵי תַּלְמִידֵי כ"ק מָרָן אַדְמוֹ"ר זִי"עַ, מוה"ר ר' יִצְחָק אַיְזִיק פִינְקֶלְשְׁטֵין זַ"ל, בְּסוֹף יָמָיו שֶׁל כְּבוֹד קְדֻשַּׁת מָרָן זִי"עַ: פַּעַם אַחַת בַּבֹּקֶר אַחַר תְּפִלַּת שַׁחֲרִית צִוָּה מָרָן זִי"עַ לַתַּלְמִידִים שֶׁהָיוּ נִמְצָאִים בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ לְהִכָּנֵס אֶל בֵּיתוֹ, שֶׁהָיָה לְיַד בֵּית הַמִּדְרָשׁ. וּכְשֶׁנִּכְנְסוּ הִתְחִיל מָרָן זִי"עַ לְסַפֵּר, שֶׁבַּלַּיְלָה הֶעָבָר הָיָה לוֹ חִזָּיוֹן נוֹרָא, שֶׁרָאָה אֶת הָרַב הַקָּדוֹשׁ רַבֵּנוּ מְנַחֵם מֶענְדֶּל מֵרִימְנוֹב זִיעָ"א. וְחָשַׁב אַחַר כָּךְ לָמָּה הָיָה לוֹ הַזְּכִיָּה לָזֶה, אוּלַי מִפְּנֵי שֶׁאֶתְמוֹל כָּתַב בְּ"סֵפֶר הַתַּקָּנוֹת" תַּקָּנוֹת צְנִיעוּת הַנָּשִׁים, וְכַיָּדוּעַ שֶׁהָרַב הַקָּדוֹשׁ הַנַּ"ל הִרְעִישׁ מְאֹד עַל מַלְבּוּשֵׁי לְבוּשׁ הַנָּשִׁים שֶׁיִּהְיֶה בְּתַכְלִית הַצְּנִיעוּת בְּלִי שׁוּם פְּשָׁרוֹת, וְכֵן עַל לְבוּשֵׁי הָאֲנָשִׁים הִקְפִּיד שֶׁיִּהְיֶה בְּתַכְלִית הַקְּדֻשָּׁה.
ד – בירושלים עיר הקדש, תקון הצניעות פועל זכות לכל העולם
בְּ"סֵפֶר הַתַּקָּנוֹת" (דף טו ע"ב): הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא יַרְבֶּה אוֹתָנוּ וּגְבוּלֵנוּ, וְיִהְיֶה עִמָּנוּ וּבְעֶזְרָתֵנוּ שֶׁנּוּכַל בְּעֶזְרָתוֹ יִתְבָּרַךְ לִפְעֹל וּלְהִתְגַּדֵּר כָּל אֶחָד בִּצְנִיעוּת וּבְתַכְלִית הַצְּנִיעוּת אֲנַחְנוּ וְנָשֵׁינוּ וּבָנֵינוּ אָמֵן, כִּי בָּזֶה נִתְקַדֵּשׁ שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ וְנַעֲשֶׂה מִזֶּה יִחוּד גָּדוֹל בַּשָּׁמַיִם בְּלִי שִׁעוּר וְלִמּוּד זְכוּת עַל כָּל כְּלָלוּת יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ וְעַל כָּל הָעוֹלָם, כִּי יְרוּשָׁלַיִם נִקְרֵאת 'לֵב הָעוֹלָם', כְּדִכְתִיב (ישעיה מ, ב): "דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלַיִם", וְאִם בְּנִמְצָא צְנִיעוּת כָּאן בִּירוּשָׁלַיִם, הוּא זְכוּת לְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, וְנִשְׁפָּע מִכָּאן לְכָל הָעוֹלָם, כִּי דְּבַר ה' מִירוּשָׁלַיִם.
לָכֵן צְנִיעוּת הַבְּגָדִים עִם שְׁתֵּי הַתֵּבוֹת וְהַכּוֹלֵל, שֶׁכָּךְ הוּא סוֹד הַמִּסְפָּרִים כַּיָּדוּעַ, עוֹלֶה בְּמִסְפַּר 'שׁוֹמֵר אֱמוּנִים', לְהוֹרוֹת שֶׁעַל זֶה עוֹמֵד עִקַּר יְסוֹד חֶבְרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה, וְעַל זֶה צְרִיכִים אֲנַחְנוּ וּבָנֵינוּ וּנְשׁוֹתֵינוּ לִמְסֹר נַפְשֵׁנוּ תָּמִיד עַד בִּיאַת גּוֹאֵל צֶדֶק בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן.
ה – האשה הנזהרת מקבלת שכר כל הדור
בְּ"סֵפֶר הַתַּקָּנוֹת" (דף עח ע"א) וְזוֹ לְשׁוֹנוֹ הַקְּדוֹשָׁה: כְּמוֹ שֶׁאֲנַחְנוּ לוֹבְשִׁין בִּגְדֵי קֹדֶשׁ, כָּכָה צָרִיךְ בְּיֶתֶר שְׂאֵת לִמְסֹר נַפְשֵׁנוּ עַל לְבוּשׁ נְשׁוֹתֵינוּ, כִּי הַקְּפִידָה בַּשָּׁמַיִם יוֹתֵר עַל לְבוּשָׁם מֵעַל לְבוּשֵׁינוּ, וְכָל צָרוֹת עַל שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל, הַכֹּל בִּשְׁבִיל לְבוּשָׁם שֶׁשִּׁנּוּ.
וְהָאִשָּׁה הַנִּזְהֶרֶת עַכְשָׁו, מְקַבֶּלֶת שָׂכָר נֶגֶד כָּל הַדּוֹר. וּצְרִיכִים אֲנַחְנוּ בִּמְסִירַת נַפְשֵׁנוּ לִגְדֹּר גָּדֵר בְּעַד נְשׁוֹתֵינוּ, זֶה יַעֲמֹד לָנוּ לָעַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, כִּי זֶה הַקְּפִידָה מֵהַתַּקָּנוֹת יוֹתֵר כִּמְעַט מֵעַל הַכֹּל שֶׁלֹּא לְשַׁנּוֹת, חַס וְשָׁלוֹם, לְבוּשׁ הַנָּשִׁים.
ו – תקון תקנת גרבים שחורות, כגדר וסיג מפני הבאות
הִנֵּה כְּבוֹד קְדֻשַּׁת מָרָן אַדְמוֹ"ר זִי"עַ תִּקֵּן תַּקָּנָה חֲזָקָה, שֶׁיֵּלְכוּ הַנָּשִׁים וְהַבְּתוּלוֹת בְּגַרְבַּיִם מִצֶּבַע שָׁחוֹר עָבוֹת אוֹ כְּפוּלוֹת, שֶׁלֹּא יִהְיֶה נִרְאֶה, חַס וְשָׁלוֹם, בְּשָׂרָם כְּלָל וּכְלָל. הֲגַם שֶׁבְּשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת לֹא הָיָה הַקְּפִידָה בִּירוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן לֵילֵךְ דַּיְקָא בְּגַרְבַּיִם שְׁחֹרוֹת, אֲבָל כְּבוֹד קְדֻשַּׁת מָרָן זִ"עַ הֵבִין בְּדַעַת קָדְשׁוֹ, שֶׁאִם לֹא יַעֲשֶׂה עַל זֶה גָּדֵר וִיסוֹד חָזָק, אָז מִי יוֹדֵעַ מַה יָּכוֹל לִגְרֹם הַזְּמַן, וְאֵיזֶה מוֹדָה יָכוֹל עוֹד לִצְמֹחַ, חַס וְשָׁלוֹם, וּבְכָל פַּעַם יַעֲשׂוּ פְּשָׁרוֹת וּוִתּוּרִים.
וּמִי שֶׁעֵינֵי בָשָׂר לוֹ, יָכוֹל לִרְאוֹת בְּמוֹ עֵינָיו הַפִּקְחוּת וְהַסִּיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא שֶׁל כְּבוֹד קְדֻשַּׁת מָרָן זִי"עַ, כִּי בְּאִם לֹא הָיָה הַתַּקָּנָה הַקְּדוֹשָׁה הַלָּזֶה מִי יוֹדֵעַ לְאָן וּלְאֵיזֶה דַּרְגָּא הָיִינוּ יְכוֹלִים לְהַגִּיעַ, חַס וְשָׁלוֹם, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ רוֹאִים הַחֻרְבָּן לְעֵינֵינוּ, שֶׁנִּמְצָאִים, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, גַּם מִמִּשְׁפָּחוֹת חֲשׁוּבוֹת וִיקָרוֹת שֶׁהִתְחִילוּ לְהָקֵל בְּעִנְיָן זֶה וְהוֹלְכִים בְּרֵישׁ גָּלֵי בְּגַרְבַּיִם שֶׁנִּרְאֶה בְּשָׂרָם מִתַּחְתָּם, רַחֲמָנָא לִצְלַן, וּמַכְשִׁילִים הָרַבִּים – שֶׁאֲחֵרִים לוֹמְדִים מֵהֶם וְאֵין פּוֹצֶה פֶּה וּמְצַפְצֵף.
וּבָזֶה הַתַּקָּנָה הַקְּדוֹשָׁה נַעֲשֶׂה עַל כָּל פָּנִים הַצָּלָה פּוּרְתָא: רֵאשִׁית כֹּל, כִּי הַנָּשִׁים וְהַבְּתוּלוֹת מֵחֶבְרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה שׁוֹמְרִים עַל תַּקָּנָה קְדוֹשָׁה זוֹ בְּתֹקֶף וָעֹז בְּלִי שׁוּם זִיז כָּל שֶׁהוּא, בָּרוּךְ הַשֵּׁם. וְשֵׁנִית, שֶׁזֶּה נִשְׁפָּע מִמֵּילָא גַּם עַל שְׁאָר אַחֵינוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים, הֵן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהֵן בְּחוּץ לָאָרֶץ, שֶׁנִּמְצָאִים, בָּרוּךְ הַשֵּׁם, הַיּוֹם הַזֶּה מִשְׁפָּחוֹת רַבּוֹת שֶׁהוֹלְכִים בְּאַנְפִּילָאוֹת שְׁחֹרוֹת כִּרְצוֹן קָדְשׁוֹ שֶׁל כְּבוֹד קְדֻשַּׁת מָרָן אַדְמוֹ"ר זִי"עַ.
וּמוּבָן, שֶׁבַּתְּחִלָּה כְּשֶׁכְּבוֹד קְדֻשַּׁת מָרָן זִי"עַ הִתְחִיל לַעֲשׂוֹת פְּעֻלּוֹת וּמַאֲמַצִּים רַבִּים לְהַשְׁרִישׁ הַתַּקָּנָה הַקְּדוֹשָׁה הַלָּזוֹ, לֹא כָּל כָּךְ בְּנָקֵל עָלָה זֹאת, וְהָיָה מֻכְרָח לִפְעָמִים לָצֵאת בְּהַתְרָאוֹת וְכַדּוֹמֶה, כִּי לֹא נָשָׂא בָּזֶה פְּנֵי גָדוֹל וּפְנֵי קָטָן, יִהְיֶה מִי שֶׁיִּהְיֶה, אֲפִלּוּ מֵהַמְקֹרָבִים בְּיוֹתֵר, וּמִי שֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו הוּא וּבְנֵי בֵיתוֹ לִשְׁמֹר הַתַּקָּנוֹת וְהַגְּדָרִים בְּעִנְיְנֵי הַצְּנִיעוּת, נִבְצַר מִמֶּנּוּ הַזְּכוּת לְהִשָּׁאֵר בְּהַחֶבְרַיָּא קַדִּישָׁא, עַד שֶׁקִּבֵּל עָלָיו בְּפֵרוּשׁ לִשְׁמֹר כָּל הַתַּקָּנוֹת וְהַגְּדָרִים.
ז – הקבלה החשובה ביותר קדם תקיעת שופר
וְעַד הֵיכָן נָגַע בְּנַפְשׁוֹ וּלְבָבוֹ שֶׁל כְּבוֹד קְדֻשַּׁת מָרָן אַדְמוֹ"ר זִי"עַ שֶׁיֵּלְכוּ הַנָּשִׁים בְּהַתַּקָּנוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת וְגִדְרֵי הַצְּנִיעוּת שֶׁתִּקֵּן, תָּעִיד הָעֻבְדָּה דִּלְהַלָּן: פַּעַם אַחַת בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה שְׁנַת תש"ו, לִפְנֵי הַמַּעֲמָד הַנּוֹרָא וְהַנִּשְׂגָּב שֶׁל תְּקִיעַת שׁוֹפָר, צִוָּה כְּבוֹד קְדֻשַּׁת מָרָן זִי"עַ שֶׁיְּקָרְבוּ הַבִּימָה לְצַד הָעֶזְרַת נָשִׁים מִבֵּית מִדְרָשֵׁנוּ, וּכְבוֹד קְדֻשַּׁת מָרָן זִי"עַ הִתְחִיל לְדַבֵּר בְּמַר נַפְשׁוֹ וּבִדְמָעוֹת שָׁלִישׁ שֶׁיִּשְׁמְעוּ הַנָּשִׁים, וּבִקֵּשׁ מֵהֶם שֶׁיֵּלְכוּ וְיִשְׁמְרוּ הַתַּקָּנוֹת וְגִדְרֵי הַצְּנִיעוּת שֶׁתִּקֵּן. וּכְבוֹד קְדֻשַּׁת מָרָן זִי"עַ הוֹסִיף שֶׁאֵינוֹ הוֹלֵךְ לִתְקֹעַ בְּשׁוֹפָר, עַד שֶׁיַּבְטִיחוּ לוֹ הַנָּשִׁים בְּפֶה מָלֵא שֶׁיִּשְׁמְרוּ כָּל הַתַּקָּנוֹת וְהַגְּדָרִים שֶׁל הַצְּנִיעוּת שֶׁעָשָׂה. וְכֵן הָיָה, שֶׁכָּל הַנָּשִׁים הִבְטִיחוּ בְּפֶה מָלֵא שֶׁיֵּלְכוּ בִּלְבוּשֵׁי הַצְּנִיעוּת כְּפִי הַתַּקָּנוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת וְהַגְּדָרִים שֶׁיַּדְרִיךְ אוֹתָם כְּבוֹד קְדֻשַּׁת מָרָן זִי"עַ, וְאָז נִגַּשׁ לִתְקִיעַת שׁוֹפָר בְּשִׂמְחָה וְרֶגֶשׁ עֲצוּמִים.
ח – הלבוש לעתיד מאיר וקדוש לפי הלבוש בעולם הזה
עוֹד מֵבִיא שָׁם מִתּוֹךְ 'תַּקָּנוֹת וְהַדְרָכוֹת': וְצָרִיךְ בְּיֶתֶר שְׂאֵת לִמְסֹר נַפְשֵׁנוּ עַל לְבוּשׁ נְשׁוֹתֵינוּ, כִּי הַקְּפִידָה בַּשָּׁמַיִם יוֹתֵר עַל לְבוּשָׁם מֵעַל לְבוּשֵׁינוּ… מִי שֶׁלֹּא טָרַח בְּעֶרֶב שַׁבָּת, מַה יֹּאכַל בְּשַׁבָּת? – כָּכָה בַּלְּבוּשִׁין: מִי שֶׁמִּתְנַהֵג בִּלְבוּשׁ קֹדֶשׁ וּצְנִיעוּת וְכָכָה מַנְהִיג אֶת בְּנֵי בֵּיתוֹ, יִזְכֶּה שֶׁיִּתְעַטֵּר לֶעָתִיד בְּאוֹר לְבוּשׁ כָּתְנוֹת אוֹר עֶלְיוֹן, אֲשֶׁר גַּם מַלְאָכִים קְדוֹשִׁים לֹא יוּכְלוּ לִרְאוֹת בְּתֹאַר צוּרַת פָּנָיו.
ט – צניעות סימן לבושה, ובושה סימן לזרע ישראל
עוֹד שָׁם. אָמְרוּ רַזַ"ל (נדרים דף כ): תַּנְיָא (שמות כ' י"ז): "וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם" – זוֹ הַבּוּשָׁה, "לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ" – מְלַמֵּד שֶׁהַבּוּשָׁה מְבִיאָה לִידֵי יִרְאַת חֵטְא. מִכָּאן אָמְרוּ: סִימָן יָפֶה לָאָדָם שֶׁהוּא בַּיְשָׁן. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: כָּל הַמִּתְבַּיֵּשׁ לֹא בִּמְהֵרָה הוּא חוֹטֵא; וְכָל שֶׁאֵין לוֹ בֹּשֶׁת פָּנִים, בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא עָמְדוּ אֲבוֹתָיו עַל הַר סִינַי, עַד כָּאן לְשׁוֹן הַגְּמָרָא.
וְהִנֵּה, הֲגַם כִּי מִדַּת בּוּשָׁה וְיִרְאָה הוּא בְּחִינָה וּמַדְרֵגָה מֵעֲבוֹדַת ה', אֲבָל יֵשׁ וְנִמְצָא בְּכָל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִשְׁמָתוֹ נֶחְצְבָה מִמָּקוֹר יִשְׂרְאֵלִי מִזּוֹ הַמִּדָּה, כִּי מִדַּת יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים בַּיְשָׁנִים רַחֲמָנִים וְגוֹמְלֵי חֲסָדִים, וְהַצְּנִיעוּת הִיא תּוֹלָדָה דְּבוּשָׁה; וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בּוּשָׁה אֵין לוֹ צְנִיעוּת, כַּאֲשֶׁר פֵּרַשׁ שָׁם הָרִי"ף בְּ"עֵין יַעֲקֹב", כִּי יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים זָכוּ לָזֶה בְּמַעֲמָד קָדוֹשׁ. כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר עִמָּהֶם הַשֵּׁם, אָז נִתְמַלְּאוּ בּוּשָׁה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ לְמֹשֶׁה: "דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ", וּמִזֶּה הִשִּׂיגוּ אַחַר כָּךְ הַיִּרְאָה.
וְלָכֵן, כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בּוֹ זוֹ הַבְּחִינָה, כִּי כָּל הַנְּשָׁמוֹת הָיוּ שָׁם בְּמַתַּן תּוֹרָה, דִּכְתִיב: "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹה וַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם", וְדָרְשׁוּ בַּמִּדְרָשׁ וּבַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, כִּי כָּל הַנְּשָׁמוֹת הָעֲתִידִין לְהִבָּרְאוֹת כֻּלָּם הָיוּ אֵצֶל הַר סִינַי בְּמַתַּן תּוֹרָה. וְזֶה הַמַּאֲמָר שֶׁל מַסֶּכֶת נְדָרִים נִסְמַךְ לַמַּאֲמָר הַקָּדוּם הַמְדַבֵּר מֵעִנְיַן הַצְּנִיעוּת, וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בֹּשֶׁת פָּנִים אֵינוֹ מִזֶּרַע יִשְׂרָאֵל.
וְתַנְיָא בְּמַסֶּכֶת 'בְּרָכוֹת' (דף ח): אָמַר ר' גַּמְלִיאֵל: בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אוֹהֵב אֲנִי אֶת הַפַּרְסִיִּים: הֵם צְנוּעִין בַּאֲכִילָתָן וּצְנוּעִין בְּבֵית הַכִּסֵּא וּצְנוּעִין בְּדָבָר אַחֵר. כִּי בְּאֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים נִדְמֶה הָאָדָם לַבְּהֵמָה, וְלָכֵן שַׁיָּךְ בּוֹ עִנְיַן צְנִיעוּת. וּלְכָךְ בַּיָּמִים הַקַּדְמוֹנִים אֲפִלּוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם הַבַּעֲלֵי דַּעַת הִתְנַהֲגוּ בִּצְנִיעוּת בְּאֵלּוּ הָעִנְיָנִים.
מוּבָא בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת פֶּרֶק כָּל כִּתְבֵי (דף קיח): אָמַר רַבִּי יוֹסִי: "מִיָּמַי לֹא רָאוּ קוֹרוֹת בֵּיתִי אִמְרֵי חֲלוּקִי". לָכֵן יִזָּהֵר הָאָדָם מְאֹד שֶׁלֹּא לְגַלּוֹת עַצְמוֹ כְּלוּם, אָז יִתְקַדֵּשׁ בָּזֶה כָּל גּוּפוֹ וְיִזְכֶּה לְהִקָּרֵא צָנוּעַ, כַּמּוּבָא בִּגְמָרָא בְּרָכוֹת (דף סב). וְכָל שֶׁכֵּן אִם אִשָּׁה תְּהֵא נִזְהֶרֶת בִּצְנִיעוּת, תִּזְכֶּה לְבָנִים צַדִּיקִים, כַּיָּדוּעַ מִכַּמָּה מַעֲשִׂיּוֹת מִדִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל. וִיהִי רָצוֹן שֶׁנִּזְכֶּה לְהִתְקַדֵּשׁ בְּמִצְווֹת בּוֹרְאֵנוּ, בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ.
וְאָמְרוּ רַזַ"ל: סִימָן טוֹב לָאָדָם שֶׁהוּא בַּיְשָׁן, וְסִימָן שֶׁהוּא מִזֶּרַע יִשְׂרָאֵל. וְגַם נִצְמָח בּוֹ מִכְּלָלוּת קְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל. וְכָל שֶׁכֵּן אֵיךְ צָרִיךְ לְהַזְהִיר וּלְהַנְהִיג בְּנֵי בֵּיתוֹ שֶׁיְּהוּ צְנוּעִים, וְצָרִיךְ לָזֶה מַמָּשׁ מְסִירוּת נֶפֶשׁ, וְכָל שֶׁכֵּן הַנָּשִׁים וְהַבְּתוּלוֹת.
וְאֵין דִּבּוּרֵינוּ בְּאֵלּוּ הַחֲצוּפוֹת וְהַפְּרוּצוֹת הַהוֹלְכוֹת בְּגִלּוּי בְשָׂרָם, כִּי אִשֵּׁי הַגֵּיהִנּוֹם לֹא יַסְפִּיק לָהֶם לְאֵלּוּ הַחוֹטְאִים וּמַחֲטִיאִים. לְבַד אֵלּוּ אֲשֶׁר כְּבָר הֵמָּה כַּאֲנוּסִים וְלֹא יָדוּעַ לָהֶן הָאִסּוּר כְּלָל, אוּלַי לֹא יֻגְדַּל כָּל כָּךְ עָנְשָׁם, וְהֵמָּה כִּבְהֵמָה, כִּי דַּעְתָּם דַּעַת בְּהֵמָה לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ לֵבוֹשׁ וּלְהִכָּלֵם. וְהַקָּדוֹשׁ-
בָּרוּךְ-הוּא יְרַחֵם עַל עַמּוֹ, וּלְוַאי שֶׁיַּסְפִּיק אֵיזֶה לִמּוּד זְכוּת עַל זֶה.
י – מי שאין לו בושה, מעיד על גלגולו הקודם ומהיכן שרש נשמתו
וְדַע אָחִי, כִּי מִי שֶׁאֵין לוֹ בּוּשָׁה, סִימָן שֶׁבַּגִּלְגּוּל הַקָּדוּם נִתְגַּלְגֵּל בִּבְהֵמָה אוֹ חַיָּה. וּכְדֵי שֶׁיִּתְבָּרֵר לְךָ זֶה הָעִנְיָן, אַעְתִּיק לְךָ מֵהַסֵּפֶר הַקָּדוֹשׁ "עֵמֶק הַמֶּלֶךְ" (דף כ) שַׁעַר עוהת"ו וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: וּמוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ הָאֲרִ"י זלה"ה בּוּצִינָא קַדִּישָׁא מָסַר סִימָן לְתַלְמִידָיו שֶׁיַּכִּירוּ נְפָשׁוֹת אֵלּוּ, וְאוֹמֵר: כְּשֶׁתִּרְאוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵם עַזֵּי פָנִים וְאֵין לָהֶם בּוּשָׁה מִבְּנֵי אָדָם, תֵּדְעוּ נֶאֱמָנָה וּבְבֵרוּר, שֶׁקֹּדֶם זֶה הַפַּעַם הָיוּ בְּגִלְגּוּל בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה אוֹ עוֹף טָמֵא. כְּמוֹ שֶׁלָּהֶם אֵין בּוּשָׁה, גַּם לָהֶם אֵין בּוּשָׁה וְהֵם הוֹלְכִים אַחַר לִמּוּדָם הָרִאשׁוֹן.
וְאִם תִּשְׁאַל אָחִי: הֲלֹא אָנוּ רוֹאִים כִּי הַרְבֵּה מְאֹד מֵאַנְשֵׁי דּוֹרֵנוּ נֶאֱחָזִים בְּפַח זֶה, הַאִם נֹאמַר כִּי כֻּלָּם הָיוּ מְגֻלְגָּלִים בִּבְהֵמוֹת וְחַיּוֹת?
אֲבָל בֶּאֱמֶת זֶה לֹא יִפָּלֵא בְּעֵינֶיךָ, בְּאִם תִּרְאֶה מַה שֶּׁכָּתַב הָרַב הַקָּדוֹשׁ הָאֲזוּלַאי בְּסִפְרוֹ הַקָּדוֹשׁ "חֶסֶד לְאַבְרָהָם" (עיין משפט מעיין חמישי), וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: וְדַע , כִּי כָּל דּוֹר זֶה אוֹ רֻבָּם הָיוּ מְגֻלְגָּלִים תְּחִלָּה בִּבְהֵמוֹת וְחַיּוֹת, וְלָכֵן הֵם עַזֵּי פָּנִים וּבִלְתִּי שְׁלֵמִים, אִם לֹא הַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר ה' קוֹרֵא, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.
וְאִם הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה כָּתַב זֹאת בְּיָמָיו, שֶׁהָיָה קָרוֹב לִזְמַן הָאֲרִ"י הַקָּדוֹשׁ, וְכָל שֶׁכֵּן עַכְשָׁיו בְּעִקְּבְתָא דִמְשִׁיחָא, כִּי עַכְשָׁיו סוֹף כָּל הַגִּלְגּוּלִים. וְלָכֵן צָרִיךְ לְהִתְנַהֵג בְּבוּשָׁה וּצְנִיעוּת בְּכָל הָעִנְיָנִים, וְזֶה עִקַּר תִּקּוּן וְצֵרוּף זֶה הַדּוֹר.
וְעוֹד תֵּדַע בְּנִי: הַנִּזְהָר בִּצְנִיעוּת מַמְשִׁיךְ עָלָיו יִרְאָה וּקְדֻשָּׁה, וּלְבַד מִזֶּה הִיא סְגֻלָּה נִפְלָאָה לִשְׁמִירַת הַבְּרִית, וְהוּא בָּחוּן וּמְנֻסֶּה. וְאוֹתָם הַמִּתְנַהֲגִים בְּעַזּוּת וּבִפְרִיצוּת, סִימָן שֶׁנִּשְׁמוֹתֵיהֶם מֵעֶרֶב רַב, הֲגַם כִּי אֲבוֹתֵיהֶם צַדִּיקִים וְיִרְאֵי שָׁמַיִם, כִּי אֵין תָּלוּי זֶה בָּזֶה כְּלָל, כַּמּוּבָא בַּסֵּפֶר הַקָּדוֹשׁ "קַב הַיָּשָׁר" בְּפֶרֶג ג' לְעִנְיַן שְׁמִירַת הַפֶּה, וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: וְאִם הוּא רָגִיל בִּקְלָלוֹת אוֹ בְּדִבְרֵי רִיבוֹת, אָז תֵּדַע שֶׁנִּשְׁמָתוֹ הוּא מִסִּטְרָא אָחֳרָא, מִשֹּׁרֶשׁ נָחָשׁ וְצִפְעוֹן, וְאֵינוֹ מִגֶּזַע קָדוֹשׁ, כִּי אִם מֵעֶרֶב רַב. וְאַף שֶׁיֵּשׁ לוֹ אָב וָאֵם צְנוּעִים וַחֲסִידִים, מִכָּל מָקוֹם גִּלְגּוּל נִשְׁמָתוֹ מֵעֶרֶב רַב, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. תִּרְאֶה מִדְּבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים שֶׁאֵין הַדָּבָר תָּלוּי בַּאֲבוֹתָיו, רַק כְּפִי עֵרֶךְ מְקוֹר מַחֲצֶבֶת נַפְשׁוֹ אִם הוּא מִצַּד הַקְּדֻשָּׁה.
כִּי זֶה סִימַן זֶרַע עַם הַקֹּדֶשׁ יִשְׂרָאֵל: לְפִי מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ בּוּשָׁה מֵה' וּבוּשָׁה מִבְּנֵי אָדָם, הוּא סִימָן שֶׁמְּקוֹר מַחֲצַבְתּוֹ מִזֶּרַע עַם הַקֹּדֶשׁ יִשְׂרָאֵל; וְאִם לָאו, יֵדַע שֶׁלֹּא עָמְדוּ רַגְלֵי אֲבוֹתָיו עַל הַר סִינַי, הֲגַם שֶׁאֲבוֹתָיו הָיוּ קְדוֹשִׁים, אֲבָל 'אֲבוֹתָיו' נִקְרָא גִּלְגּוּל הַקָּדוּם שֶׁהוּא כַּוָּנָה עַל שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ, כַּאֲשֶׁר מוּבָא בְּשֵׁם הָאֲרִ"י זַ"ל, וְהוּא סִימָן שֶׁשֹּׁרֶשׁ נַפְשׁוֹ הוּא מֵעֶרֶב רַב סְדוֹם וַעֲמוֹרָה וְדֻגְמָתָן.
וְהַפּוֹגְמִים בְּמִדַּת הַבּוּשָׁה, עֲלֵיהֶם אָמַר הַקְּרָא (בירמיה ג): "וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ מֵאַנְתְּ הִכָּלֵם". כִּי כָּל מַה שֶּׁיּוֹתֵר הַחֲצִיפוּת הוּא קָרוֹב לִבְחִינַת זוֹנָה הָאֲרוּרָה, רַחֲמָנָא לִצְלַן. עַל זֶה הַזְּמַן נֶאֱמַר, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, דִּבְרֵי הַנָּבִיא יִרְמְיָה (פרק ו): "עַל מִי אֲדַבְּרָה וְאָעִידָה וְיִשְׁמָעוּ, הִנֵּה עֲרֵלָה אָזְנָם וְלֹא יוּכְלוּ לְהַקְשִׁיב, הִנֵּה דְּבַר ה' הָיָה לָהֶם לְחֶרְפָּה לֹא יַחְפְּצוּ בוֹ". בְּוַדַּאי אָמַר הַנָּבִיא זֹאת עַל מִקְצָת פּוֹרְקֵי עֹל תּוֹרָה וּמִצְווֹת שֶׁבְּיָמָיו, שֶׁהֲרֵי מִן הָעוֹלָם וּמִן קַדְמַת דְּנָא נִכְתְּרוּ יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים וְנִתְפָּאֲרוּ וְנִתְרוֹמְמוּ בְּשֶׁבַח הַצְּנִיעוּת וְהַקְּדֻשָּׁה יוֹתֵר מִכָּל אֻמִּין דְּעָלְמָא.
וּבְאֵלּוּ הַשָּׁלֹשׁ מִדּוֹת נִכְתְּרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים, שֶׁהֵמָּה בַּיְשָׁנִים, רַחֲמָנִים גּוֹמְלֵי חֲסָדִים, וְהַבּוּשָׁה הוּא הַצְּנִיעוּת, כְּמַאֲמַר רַזַ"ל (נדרים דף כ): תַּנְיָא "וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם" – זוֹ בּוּשָׁה. "לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ" – מְלַמֵּד שֶׁהַבּוּשָׁה מְבִיאָה לִידֵי יִרְאַת חֵטְא. מִכָּאן אָמְרוּ: סִימָן יָפֶה לָאָדָם שֶׁהוּא בַּיְשָׁן. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: כָּל הַמִּתְבַּיֵּשׁ, לֹא בִּמְהֵרָה הוּא חוֹטֵא; וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בֹּשֶׁת פָּנִים, בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא עָמְדוּ אֲבוֹתָיו עַל הַר סִינַי, כִּי מִי שֶׁאֵין לוֹ בּוּשָׁה נִמְשָׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ וְלִכְלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי יא): "וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה". הֲרֵי כִּי אֵין חָכְמָה רַק בַּצְּנוּעִים, מַה שֶּׁאֵין כֵּן לְהִפּוּךְ, חַס וְשָׁלוֹם, אָז נִטָּל מֵהֶם כָּל דַּעַת וְחָכְמָה, רַחֲמָנָא לִצְלַן.
יא – בעניני צניעות אין לותר בשביל "שלום בית"
עוֹד הֵבִיא שָׁם מִ"סֵּפֶר הַצַּוָּאָה": בָּנַי, הֲגַם כִּי תָּמִיד הִנְהַגְתִּי אֶתְכֶם עַל הַשָּׁלוֹם וְלֹא לְחַרְחֵר רִיב עִם שׁוּם אָדָם, חַס וְשָׁלוֹם, וְכָל שֶׁכֵּן עִם אִשְׁתּוֹ שֶׁהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם תָּדִיר לְקַבֵּל כָּל מִינֵי בִזְיוֹנוֹת וְחֵרוּפִים מֵאִשְׁתּוֹ וְלִשְׁתֹּק עַל דְּבַר כְּבוֹד ה', כִּי זֶה טוֹבָה כְּפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת לָאִישׁ לִסְבֹּל חֵרוּפֵי אִשְׁתּוֹ וּלִבְלִי לְהָשִׁיב כְּלוּם. וְעַד כַּמָּה עֲצוּמָה וְנִשְׂגָּבָה זוֹ הַטּוֹבָה, וְכַמָּה צַדִּיקִים שֶׁזָּכוּ בִּשְׁבִיל זֶה לְמַדְרֵגוֹת רַבּוֹת וּלְהַרְבֵּה מַתָּנוֹת מִן הַשָּׁמַיִם. גַּם לְכָל אִישׁ פָּשׁוּט זֶה טוֹבָה עֲצוּמָה, כְּאָמְרָם זַ"ל (עירובין דף מא ע"ב), שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה פְּנֵי הַגֵּיהִנּוֹם.
הֲגַם כִּי עַל הָאִשָּׁה בְּעַצְמָהּ הוּא רַחֲמָנוּת גְּדוֹלָה, כִּי הַרְבֵּה תִּהְיֶה צְרִיכָה לִסְבֹּל עַל זֶה עֳנָשִׁים קָשִׁים עַל שֶׁמְּצַעֶרֶת בַּעְלָהּ, אֲבָל לָאִישׁ הוּא טוֹבָה גְּדוֹלָה וַעֲצוּמָה לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ כְּחֵרֵשׁ לֹא יִשְׁמַע וְלִשְׁתֹּק וְלִסְבֹּל בְּשִׂמְחָה, וְהָעִקָּר שֶׁלֹּא לַעֲנוֹת כְּלוּם, חַס וְשָׁלוֹם, רַק לְהָשִׁיב רַכּוֹת, (משלי טו) "מַעֲנֶה רַךְ יָשִׁיב חֵמָה", וּלְהַאֲמִין בְּהַשְׁגָּחָה פְּרָטִית, כִּי כָּל אֵלּוּ הַדִּבּוּרִים הוּא מִלְּמַעְלָה עַל פְּגַם הַדִּבּוּרִים שֶׁלּוֹ, וְעוֹד שֶׁמְּרַמְּזִין לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם פְּגָמָיו אִם יֵשׁ לוֹ שֵׂכֶל לְהָבִין, וְעוֹד מִפְּנֵי חִלּוּל ה' בְּמַחֲלֹקֶת.
אֲבָל כָּל זֶה בִּמְצַעֶרֶת אוֹתוֹ בְּמִלֵּי דְּעָלְמָא. אֲבָל דָּבָר שֶׁשַּׁיָּךְ לְעִנְיַן פִּרְצַת עִנְיְנֵי פְרִיצוּת אוֹ גִּדּוּל בָּנִים וּלְהַדְרִיכָם עַל דֶּרֶךְ הַצְּנִיעוּת וְיִרְאַת שָׁמַיִם וְהַנְהָגַת הַצְּנִיעוּת שֶׁל הַיְרֵאִים הָאֲמִתִּיִּים – עַל זֶה, חַס וְשָׁלוֹם, לֹא תִהְיוּ עֲנָוִים, רַק תֵּצְאוּ בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם, כִּי כָּל אֵלּוּ הָאָבוֹת וּבַעֲלֵי רַחֲמָנִים שֶׁרוֹצִים רַק הַשָּׁלוֹם בְּעִנְיָן זֶה, רָאִינוּ בְּחוּשׁ כִּי כָּל בְּנֵיהֶם, רַחֲמָנָא לִצְלַן, יוֹצְאִים לְתַרְבּוּת רָעָה, וְאִם לֹא בְּנֵיהֶם אָז בְּנֵי בְנֵיהֶם, חַס וְשָׁלוֹם. וְאִם מָסַר נַפְשׁוֹ וְלֹא הוֹעִיל, אָז אֵין לוֹ עֹנֶשׁ מִן הַשָּׁמַיִם, כַּאֲשֶׁר כָּתַבְתִּי בַּשֻּׁלְחָן הַטָּהוֹר בְּמַאֲמַר הַצְּנִיעוּת, וְעַל פִּי רֹב בְּעֶזְרַת ה' יִתְבָּרַךְ בְּוַדַּאי יוֹעִיל וְיוֹעִיל הַרְבֵּה.
וְצָרִיךְ לַעֲשׂוֹת כָּל מִינֵי תַקִּיפוּת שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁלֹּא לָחוּס וְלַחְמֹל כְּלָל לֹא עַל אִשְׁתּוֹ וְלֹא עַל בָּנָיו רַחֲמָנוּת שֶׁל פְּתָאוּת, כִּי זֶה הָרַחֲמָנוּת הוּא מִס"ם וְכַת דִּילֵהּ, רַחֲמָנָא לִצְלַן. אוֹי עַל רַחֲמָנוּת כָּזוֹ, רַק צָרִיךְ תֵּכֶף לָצֵאת בְּכָל מִינֵי תֹקֶף עֹז וּבִמְסִירַת נֶפֶשׁ לִמְחוֹת בְּכָל הַכֹּחַ שֶׁבָּעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁרְאִיתֶם מִמֶּנִּי, בָּנַי אֲהוּבַי, וְשֶׁלֹּא לִשְׁתֹּק וְלַחֲנֹף וּלְרַחֵם בָּזֶה, חַס וְשָׁלוֹם. לְמַעַן ה' תְּרַחֲמוּ עַל נַפְשׁוֹתֵיכֶם וְעַל נַפְשׁוֹת נְשֵׁיכֶם וְעַל בְּנֵיכֶם יוֹתֵר מֵעַל הַגּוּף הַבָּזוּי, עָפָר וּמַיִם, טִפָּה סְרוּחָה, וְתִרְאוּ לָחוּס עַל כְּבוֹד שְׁמוֹ הַגָּדוֹל שֶׁלֹּא יִתְחַלֵּל, חַס וְשָׁלוֹם. וְאִם תִּתְנַהֲגוּ עַל דֶּרֶךְ הַטּוֹבָה יַעֲזֹר לָכֶם ה' לְגַדֵּל שַׁעֲשׁוּעִין קַדִּישִׁין עַל כָּל פָּנִים לְפִי עֵרֶךְ הַדּוֹר.
יב – שלום בית אמתי – כשהבית מתאים גם למדור השכינה
עוֹד שָׁם מִ"סֵּפֶר הַצַּוָּאָה" וּמִ"סֵּפֶר הַתַּקָּנוֹת": וְאִם יֵשׁ לוֹ אִשָּׁה שֶׁפּוֹרֶצֶת גִּדְרֵי הַקְּדֻשָּׁה, צָרִיךְ לִמְסֹר נַפְשׁוֹ מַמָּשׁ עַל זֶה בְּכָל מַה שֶּׁיָּכוֹל, כִּי זֶה יוֹתֵר גָּרוּעַ מֵאִם בָּא גַּזְלָן וְרוֹצֵחַ וְרוֹצֶה לְהָרְגוֹ, שֶׁבְּוַדַּאי עוֹשֶׂה כָּל מַה שֶּׁבְּכֹחוֹ לְהִנָּצֵל מִזֶּה הָרוֹצֵחַ. וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ זַ"ל, שֶׁקָּשֶׁה הַמַּחֲטִיאוֹ יוֹתֵר מֵהַהוֹרְגוֹ. וְאִשָּׁה כָּזֹאת הִיא בִּכְלַל מֵסִית וּמַדִּיחַ, אֲשֶׁר נֶאֱמַר עָלָיו בְּכַמָּה לָאוִין בַּתּוֹרָה: "וְלֹא תָחוֹס וְכוּ' וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו".
וְאִם תִּתְנַהֲגוּ כְּמַעֲשֵׂה הַפְּתָאִים שֶׁרוֹצִים לֵישֵׁב בְּהַשְׁקֵט וּמְנוּחָה וְיֹאמַר תֵּרוּץ, שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת מְרִיבוֹת וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְצַעֵר בְּנֵי בֵּיתוֹ – כִּי זֶה אֵינוֹ נִקְרָא, חַס וְשָׁלוֹם, בְּשֵׁם מַחֲלֹקֶת, רַק נִקְרָא קִדּוּשׁ הַשֵּׁם, מְסִירַת נֶפֶשׁ וְקִנְאַת ה' צְבָאוֹת. כִּי גַּם הַרְבֵּה גְּדוֹלִים מְפֻרְסָמִים אֲשֶׁר הָלְכוּ בָּזֶה הַדֶּרֶךְ שֶׁלֹּא לְצַעֵר בְּנֵי בֵּיתָם וְהָלְכוּ בְּרִפְיוֹן, גָּרְמוּ כִּי נִשְׂרְפוּ נִשְׁמוֹת בְּנֵיהֶם. וְאִם לֹא בְּנֵיהֶם, בְּנֵי בְנֵיהֶם נַעֲשׂוּ פּוֹרְקִים לְבַסּוֹף, כַּאֲשֶׁר רָאִינוּ זֹאת בְּעֵינֵינוּ בְּחוּשׁ הַרְבֵּה.
וּכְבָר רָאִינוּ אֶחָד קָדוֹשׁ בְּדוֹר אַחֲרוֹן, בּוּצִינָא קַדִּישָׁא מִצָּאנְז, אֲשֶׁר מָסַר בָּזֶה לְהַנְהִיג צְנִיעוּת בְּיִשְׂרָאֵל וּפָעַל עַל כַּמָּה דּוֹרוֹת עַל יוֹצְאֵי חֲלָצָיו וְעַל כָּל הָעוֹלָם, וְכֵן כַּמָּה צַדִּיקִים בְּדוֹרוֹ חֲבֵרָיו. וְכֵן כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מוֹסֵר נַפְשׁוֹ עַל הַנְהָגַת צְנִיעוּת קְדֻשַּׁת הַבַּיִת, אָז מְשַׁבֵּר בָּזֶה כָּל טִינָרִין תַּקִּיפִין, וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֵינוֹ מְקַפֵּחַ שְׂכָרוֹ בָּזֶה וּבָבָא, וְרַב שְׂכָרוֹ וְחֵילוֹ וּפְעֻלָּתוֹ מִן קֳדָם ה'.
אֲבָל עַכְשָׁיו, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, שֶׁיָּרַדְנוּ בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה וּבְהַשָּׂגַת הַדַּעַת, אֲטוּמִים וּסְתוּמִים, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, וְנִמְצָאִים גַּם כָּאֵלֶּה אֲשֶׁר עֲלֵיהֶם אָמַר הַנָּבִיא: (ירמיה ו): "הִנֵּה דְּבַר ה' הָיָה לָהֶם לְחֶרְפָּה לֹא יַחְפְּצוּ בוֹ", וְזֶה מִגֹּדֶל כִּסְלוּת וּפְתָאוּת שֶׁיָּרְדָה בָּעוֹלָם. וְעִקָּר שֶׁבָּעִקָּרִים הַהַתְחָלָה מִגֹּדֶל יְרִידָה זוֹ נִצְמָח מִנָּשִׁים הַשְּׁחוּצוֹת שֶׁמּוֹרְדִין עַל מִנְהַג רַבּוֹתֵינוּ וַאֲבוֹתֵינוּ וְאִמּוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים וּמוֹשְׁלִים עַל בַּעְלֵיהֶם. וְרֻבָּא דְּעָלְמָא עַכְשָׁיו נִמְשָׁכִין אַחֲרֵיהֶן כַּצֹּאן לַטֶּבַח יוּבַל.
בַּתְּחִלָּה נִמְשָׁךְ אַחַר הַיֵּצֶר בַּחֲבִילֵי תֵרוּצִין, שֶׁאֵין רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת פֵּרוּד וְכַדּוֹמֶה וְיֵשׁ לוֹ רַחֲמָנוּת, וְאַחַר כָּךְ בְּהֶמְשֵׁךְ הַזְּמַן שֶׁמַּרְגִּישׁ בְּעַצְמוֹ גֹּדֶל נְפִילָתוֹ וִירִידָתוֹ מֵהַקְּדֻשָּׁה וְגֹדֶל חֻרְבַּן הַבַּיִת בִּכְלָל וּבִפְרָט, אֲבָל אָז כְּבָר אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹשִׁיעַ כִּי אֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, וּכְבָר נִמְסָר בְּיַד הַחִיצוֹנִים, רַחֲמָנָא לִצְלַן, הוּא וְרוּחוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ. כִּי כֵּיוָן שֶׁנִּפְרַץ קְדֻשָּׁה וּצְנִיעוּת מֵהַבַּיִת, בּוֹרַחַת הַשְּׁכִינָה מִשָּׁם וְשָׁם הָרְגִיעָה הַפְּלוֹנִית וְכָל מַחֲנוֹתֶיהָ, רַחֲמָנָא לִצְלַן מֵהֶם. וְהִנֵּה הֵם אוֹמְרִים שֶׁכַּוָּנָתָם עַל שְׁלוֹם בַּיִת לְהַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה, וְהַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה בְּוַדַּאי אֵינָהּ שׁוֹרָה בְּבַיִת כָּזֶה, חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁמָּלֵא זֻהֲמָא שֶׁל פְּרִיצוּת וַחֲצִיפוּת, כִּי אֵין אָדָם הָעֶלְיוֹן דָּר עִם נָחָשׁ בִּכְפִיפָה אַחַת וְכוּ'.
וְעוֹד: "כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר", שֶׁנָּהָר רוֹמֵז לְשָׁלוֹם כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (ישעיה סו): "הִנְנִי נֹטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם". וְאָמְרוּ רַזַ"ל בִּ'בְרָכוֹת': 'הָרוֹאֶה נָהָר בַּחֲלוֹם, רָאָה שָׁלוֹם'. דְּהַיְנוּ: שֶׁשְּׁנֵיהֶם יַסְכִּימוּ אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ לְדַרְכֵי הַצְּנִיעוּת וְהַקְּדֻשָּׁה, אָז יִהְיֶה שְׁלוֹמִים דִּקְדֻשָּׁה וְנִתְקַדֵּשׁ הַבַּיִת מִנָּהָר הָעֶלְיוֹן מִגַּן עֵדֶן דִּלְעֵלָּא. מַה שֶּׁאֵין כֵּן אִם הַשָּׁלוֹם הוּא לְהֵפֶךְ הַצְּנִיעוּת, אָז הַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה מִתְאַנַּחַת וּמִצְטַעֶרֶת עַל שָׁלוֹם כָּזֶה שָׁלוֹם דִּקְלִפּוֹת. כִּי שָׁלוֹם כְּמִסְפַּר עֵשָׂו, שֶׁאוֹמֵר: אֵין לְחַרְחֵר רִיב בַּבַּיִת לַעֲשׂוֹת מַחֲלֹקֶת וּלְהַפְרִיד שָׁלוֹם בִּשְׁבִיל הַנְהָגוֹת הַצְּנִיעוּת, כִּי גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא הִתִּיר לִמְחוֹת שְׁמוֹ הַקָּדוֹשׁ בִּשְׁבִיל שָׁלוֹם. וְכַדּוֹמֶה דִּבְרֵי חֲלָקוֹת שֶׁל חֲנֻפִּים וּשְׁקָרִים שֶׁל פִּתּוּי הַיֵּצֶר, וְזֶה שָׁלוֹם שֶׁל עֵשָׂו הָרָשָׁע. עַד כָּאן.
אָמַר הַכָּתוּב (משלי א): "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ". וְלִכְאוֹרָה קָשֶׁה: לָמָּה אָמַר "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ", הֲלֹא תָּנָא (קידושין דף כט ע"א), שֶׁהָאָב מְחֻיָּב לְלַמֵּד לִבְנוֹ תּוֹרָה, דִּכְתִיב (דברים י"א): "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם", וְלָמָּה כְּתִיב "תּוֹרַת אִמֶּךָ"?
אֶלָּא הָעִנְיָן, כִּי עַל פִּי רֹב הָאָב טָרוּד בְּעִנְיָנָיו: אֶחָד בְּלִמּוּד וְאֶחָד בְּמִסְחָרוֹ וְכַדּוֹמֶה, וְאֵין לוֹ פְּנַאי לְגַדֵּל הַיְלָדִים בְּקַטְנוּתָם, כִּי זֶה תָּלוּי בָּאֵם דַּיְקָא, כְּמוֹ (יבמות דף סג ע"א) שֶׁאָמַר ר' חִיָּא: 'דַּיֵּנוּ שֶׁמְּגַדְּלוֹת בָּנֵינוּ'. וּכְשֶׁהַיֶּלֶד נִתְגַּדֵּל אָז אָבִיו מְלַמְּדוֹ חָכְמָה וּמוּסָר וְיִרְאַת ה'.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן גִּדּוּל הַבָּנִים הוּא תָּלוּי בָּאֵם דַּיְקָא, כַּאֲשֶׁר זֶה הָיָה דַּרְכֵי אִמּוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשׁוֹת וְזִקְנוֹתֵינוּ בְּדוֹר אַחַר דּוֹר עַד אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לְגַדֵּל בְּנֵיהֶם וּלְהַדְרִיכָם וּלְגַדְּלָם בֶּאֱמוּנָה פְּשׁוּטָה. וּמְלַמֶּדֶת וּמְסַפֶּרֶת לָהֶם כִּי יֵשׁ גַּן עֵדֶן וְגֵיהִנּוֹם וּמֵהַגְּאֻלָּה וּתְחִיַּת הַמֵּתִים, וּמְסַפֶּרֶת לָהֶם סִפּוּרֵי צַדִּיקִים וְצִדְקָנִיּוֹת מַה שֶּׁזָּכוּ עַל יְדֵי מַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים, וּמְסַפֶּרֶת לָהֶם מֵעָנְשֵׁי הָעֲבֵרוֹת וּנְשָׁמוֹת הַנִּדָּחוֹת וְעָנְשֵׁי הַגֵּיהִנּוֹם וּשְׂכַר הַמִּצְווֹת וְתַעֲנוּגֵי גַּן עֵדֶן, וּבָזֶה נִתְרַגֵּל וְנִתְגַּדֵּל הַתִּינוֹק. כָּכָה דַּרְכֵי אִמּוֹתֵינוּ הַצְּנוּעוֹת וְהַקְּדוֹשׁוֹת, כְּאָמְרָם ז"ל (ברכות יז ע"א): הָנֵי נָשִׁים בְּמַאי זַכְיָן (לָעוֹלָם הַבָּא)? בְּאַקְרוּיֵי בָּנַיְהוּ לְבֵי כְּנִישְׁתָא.
וְזוֹ הַתּוֹרָה וְאֵלּוּ הַדִּבּוּרִים שֶׁל הָאֵם הֵמָּה יְסוֹד קַיָּמָא קַדִּישָׁא וְאוֹר זָרוּעַ לַצַּדִּיק, זְרִיעָה שֶׁל קְדֻשָּׁה בְּזוֹ הָאֱמוּנָה הַפְּשׁוּטָה. וְזֶה מִתְנוֹצֵץ וּמִתְגַּדֵּל עַל כָּל יְמֵי חַיָּיו שֶׁל הַיֶּלֶד בְּיוֹתֵר וּבְיוֹתֵר. וְהָעִקָּר הוּא הַיְסוֹד. וְאִם הַיְסוֹד חָזָק, אָז כָּל רוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם לֹא יְזִיזוּהוּ מִמְּקוֹמוֹ. וְאֵלּוּ הַנְּטִיעוֹת נֶטַע קֹדֶשׁ מַעֲשֵׂי יָדַי לְהִתְפָּאֵר.
וְזֶה "אַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" דַּיְקָא – זוֹ הַתּוֹרָה שֶׁקִּבַּלְתָּ מִאִמְּךָ, וְזוֹ הָאֱמוּנָה הַפְּשׁוּטָה אַל תִּטֹּשׁ, וְלֹא תַחֲשֹׁב שֶׁלִּכְלוּם הוּא נֶחְשָׁב, רַק זוֹ הַתּוֹרָה הִיא עִקָּרִית וִיסוֹד חָזָק וְאַל תַּרְפֶּה מִזֶּה (עיין זוה"ק פרשת תולדות במדרש הנעלם דף קלו ע"א מימרא דר' יוחנן שם).
כִּי אֲפִלּוּ לֶחָכָם הַגָּדוֹל וּבַעַל שֵׂכֶל נִפְלָא מֻכְרָח לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עִם זֶה הַחָכְמָה שֶׁל אֱמוּנָה פְּשׁוּטָה. וְעַל זֶה אָמַר רַבִּי חֲנִינָא (חולין דף כד ע"ב): חַמִּין וְשֶׁמֶן שֶׁסָּכַתְנִי אִמִּי בְּיַלְדוּתִי הֵן עָמְדוּ לִי בְּעֵת זִקְנוּתִי עַד כָּאן. כִּי שֶׁמֶן הוּא מְשַׁח רְבוּת עִלָּאָה חָכְמָה עֶלְיוֹנָה, מְקוֹר אֱמוּנָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כַּמּוּבָא בְּדִבְרֵי רַזַ"ל (בראשית רבה פרשה י"ז סימן ז'), מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַנָּשִׁים הַשְּׁחוּצוֹת וְהַשְּׁרוּצוֹת הַמְהַפְּכִים דִּבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם, וְנָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת שֶׁבִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶם לְגַדֵּל אוֹתָם עַל דַּרְכֵי הַחֲצִיפוּת וְהַשְּׁחִיצוּת וְלָלֶכֶת בַּחֲצִיפוּת וּבְגִלּוּי בָּשָׂר, חוֹטְאוֹת וּמַחֲטִיאוֹת אֲחֵרִים וּמוֹסְרוֹת נַפְשׁוֹת בְּנֵיהֶם לִקֹּד יְקוֹד הָאֵשׁ לְלִמּוּד סִפְרֵי הַחִיצוֹנִים וְאֶפִּיקוֹרְסוּת. וְכַמָּה רַחֲמָנוּת גְּדוֹלָה עֲלֵיהֶם מִמַּה שֶּׁמְּזֻמָּן לָהֶם לָאָבוֹת וְלַבָּנִים יַחְדָּו, כִּי יָבוֹא יוֹם הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא כִּי יִפְקֹד ה' עֲוֹנָם! וְכִי תּוֹרָה חֲדָשָׁה נִתְּנָה לָנוּ, חַס וְשָׁלוֹם?
יד – חובת חנוך לצניעות עד כדי מסירות נפש
עוֹד מֵבִיא שָׁם מִן הַסֵּפֶר "שׁוֹמֵר אֱמוּנִים": וּבְעִנְיַן גִּדּוּל בָּנִים, הָעִקָּר שֶׁצָּרִיךְ לִמְסֹר נַפְשׁוֹ לְגַדְּלָם וּלְחַנְּכָם בְּדֶרֶךְ ה' בְּעוֹדָם קְטַנִּים עוֹד, וְאָז צָרִיךְ לִמְסֹר נַפְשׁוֹ בְּכָל מִינֵי מְסִירַת נֶפֶשׁ לְגַדְּלָם וּלְחַנְּכָם עַל דַּרְכֵי הַתּוֹרָה וּקְדֻשָּׁה וּצְנִיעוּת, וּלְהַרְחִיקָם מֵחֲבוּרַת רְשָׁעִים וּמִלִּלְמֹד בַּחֲדָרִים שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תַּעֲרֹבֶת עֶרֶב רַב, כִּי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אָמַר לְאַבְרָהָם: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו", וְלֹא כְּתִיב: 'כִּי יְדַעְתִּיו בִּשְׁבִיל שֶׁהִשְׁלִיךְ עַצְמוֹ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ בַּעֲבוּרִי וְרָצָה לשְׁחֹט בְּנוֹ יְחִידוֹ לְפָנַי', רַק: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו". וְהוֹרָה לָנוּ בָּזֶה ה' בְּתוֹרָתוֹ שֶׁזֶּה עִקַּר הָעֲבוֹדָה לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא הַמְבֻקָּשׁ מִן הָאָדָם שֶׁיְּגַדֵּל בָּנָיו עַל דַּרְכֵי הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה וְדַרְכֵי הַצְּנִיעוּת, כְּמוֹ שֶׁנָּהֲגוּ אֲבוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים, וּבְדַרְכֵיהֶם נֵלֵךְ וְנִסַּע עַד בִּיאַת מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן.
טו – אוי לנו מיום הדין והתוכחה
וְלָכֵן, אָחִי חֲבִיבִי, אִם תִּרְצֶה לְהַצִּיל נַפְשְׁךָ וְנֶפֶשׁ בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ, תִּמְסֹר עַל זֶה כָּל כֹּחֲךָ וְנַפְשְׁךָ עַל עִנְיְנֵי הַנְהָגוֹת הַצְּנִיעוּת, הֵן מִצַּד עַצְמוֹ וּבְיוֹתֵר וְיוֹתֵר בְּבָנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ. כִּי אֶל מִי תָּרוּץ לְעֶזְרָה, בְּאִם תִּצְטָרֵךְ לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא עַל כָּל פְּרָטֵי מַעֲשֵׂיהֶם? וְאִם תְּצַדֵּק עַצְמְךָ לִפְנֵי בֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה, שֶׁלֹּא הָיָה סִפֵּק בְּיָדְךָ לִמְחוֹת, כָּזֶה יָשִׁיבוּ לְךָ: הֲלֹא אִם נֶחֱלַשׁ, חַס וְשָׁלוֹם, אֶחָד מִבְּנֵי בֵיתְךָ, הָיִיתָ רָץ לְרוֹפְאִים וְגַם לְמֶרְחַקִּים וְגַם לִדְרֹשׁ וּלְבַקֵּשׁ תְּפִלּוֹת הַצַּדִּיקִים וּבִמְרִירוּת וּצְעָקוֹת, וְכָל שֶׁכֵּן אִם הָיִיתָ רוֹאֶה שֶׁאֶחָד מִיּוֹצְאֵי חֲלָצֶיךָ רוֹצֶה לִקְפֹּץ לְנָהָר אוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, לְאַבֵּד עַצְמוֹ, בְּוַדַּאי הָיִיתָ צוֹעֵק עָלָיו בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת לְקַבֵּץ אֲנָשִׁים לְהַצִּילוֹ, אֲפִלּוּ לְהַפְקִיר כָּל נְכָסֶיךָ. הַאִם מָסַרְתָּ כָּל כָּךְ נַפְשְׁךָ אִם רָאִיתָ בָּנֶיךָ פּוֹרְקִים עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם וּמְמִיתִים נִשְׁמוֹתֵיהֶם בְּאַרְסוֹ שֶׁל נָחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי, אֲשֶׁר חָלִילָה אֵין תְּרוּפָה לְמַכָּה כָּזוֹ בִּפְרִיצוּת וְחָכְמָה חִיצוֹנִית חָלִילָה וְכַדּוֹמֶה? וְכַמָּה פִּתְקָאוֹת נָתַתָּ לְצַדִּיקִים עַל זֶה? וְכִי מָסַרְתָּ נַפְשְׁךָ עַל זֶה?
כִּי שָׁם יִתְבָּרֵר הָאֱמֶת, אִם לֹא הָיָה בְּכֹחֲךָ לִמְחוֹת, וְגַם בְּבִזְיוֹנוֹת וְהַכָּאוֹת וְכַדּוֹמֶה וְגַם לִמְסֹר נַפְשׁךָ וְכֹחֲךָ שֶׁלֹּא תַּנִּיחַ יוֹצְאֵי חֲלָצֶיךָ לִמְרֹד בְּהַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא. וְלָכֵן עַל כָּל פָּנִים תַּעֲשֶׂה מַה שֶּׁבִּיכָלְתְּךָ, וְאוּלַי יְהֵא לְךָ בָּזֶה פִּתְחוֹן פֶּה לְיוֹם הַדִּין הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר יִתְבַּע הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא עֶלְבּוֹן הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה.
טז – על נושא הצניעות צריכים להתכונן ולעמד בפרץ ללא ותורים
וּבָזֶה נִתְקַדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם יוֹתֵר מִכָּל הַדְּבָרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵמָּה דְּבָרִים שֶׁנִּרְאִים לְעֵין כֹּל, וְהַיֵּצֶר נוֹתֵן כָּל כֹּחוֹ בָּזֶה עַכְשָׁיו יוֹתֵר מִכָּל הַדְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם לְהַחֲטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל בִּפְרִיצוּת וּבְעַזּוּת וַחֲצִיפוּת, רַחֲמָנָא לִצְלַן, שֶׁהֵמָּה עִקָּרִים הַגּוֹרְמִים לִפְגֹּם הַיְסוֹד, שֶׁזֶּה בְּעֶצֶם פְּגָם גָּדוֹל לַיְסוֹד – בִּגְדֵי הַשְּׁחִיצוּת.
וְלָכֵן עַל זֶה צְרִיכִים אֲנַחְנוּ לִמְסֹר נַפְשֵׁנוּ בְּיוֹתֵר לַעֲמֹד בַּפֶּרֶץ וּלְמִגְדַּר גָּדֵר מַמָּשׁ בִּמְסִירַת נֶפֶשׁ, לִמְסֹר כָּל אֶחָד נַפְשׁוֹ עַל זֶה לְהַנְהִיג בֵּיתוֹ וּלְגַדֵּל בָּנָיו וּבְנוֹתָיו בִּצְנִיעוּת לְהַדְרִיכָם וּלְנַהֲלָם בְּכָל כֹּחוֹ בִּמְסִירַת נֶפֶשׁ, כִּי הִיא נֶגַע הַמִּסְפַּחַת, אֲשֶׁר מַתְחֶלֶת בִּנְקֻדָּה קְטַנָּה וְהוֹלֶכֶת וּמִתְפַּשֶּׁטֶת בְּכָל הַגּוּף, חַס וְשָׁלוֹם. כִּי הַנָּשִׁים עַכְשָׁו, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, אֵינָם חֲפֵצִים בִּצְנִיעוּת וְאֵין מְבַקְשִׁים זֹאת, וְאִם אִשָּׁה מִתְנַהֶגֶת בִּצְנִיעוּת, אָז מַזְמִין לָהּ הַיֵּצֶר הַרְבֵּה נָשִׁים רְשָׁעוֹת בְּגֹדֶל קִנְאָתָם לְפַתּוֹת אוֹתָהּ וּלְקָרֵר אוֹתָהּ מִזֶּה. לָכֵן צָרִיךְ כָּל אֶחָד לִמְסֹר נַפְשׁוֹ עַל זֶה תָּמִיד שֶׁלֹּא לְהַנִּיחַ שׁוּם פִּרְצָה כָּל שֶׁהוּא.
לֹא נִירָא וְנִדְחָל מֵחֶרְפַּת אֱנוֹשׁ וּמִמְּגַדְּפֵיהֶם, כִּי מַה הֵמָּה? הֶבֶל וָרִיק! וּמַה הוּא כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נֶגֶד תְּנוּעָה אַחַת שֶׁל אֱמֶת לַעֲשׂוֹת וְלִפְעֹל נַחַת רוּחַ לְבוֹרְאֵנוּ יִתְבָּרַךְ. הֲלֹא כָּל הָעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים נִבְרְאוּ עַל יְדֵי שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת מִשְּׁמוֹ יִתְבָּרַךְ, וְעַל זֶה נִבְרָא הָאָדָם, וְזֶה תַּכְלִית בִּיאַת הַאָדָם לָזֶה הָעוֹלָם – לְקַדֵּשׁ שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ, לְרוֹמְמוֹ וּלְפָאֲרוֹ. וְכָל אֶחָד צָרִיךְ לִהְיוֹת מוּכָן וּמְזֻמָּן לִהְיוֹת קָרְבָּן כָּלִיל לְגַבֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵיהּ, לְקַדֵּשׁ שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ בַּיָּחִיד וּבָרַבִּים בְּכָל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר: הֵן עַל יָדוֹ הֵן עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו.
יז – בלי ספק שכל הצרות בדור בעון הפריצות
וְתִמְסְרוּ נַפְשְׁכֶם מְאֹד מְאֹד עַל צְנִיעוּת בְּנֵי בֵיתְכֶם, כִּי בְּלִי סָפֵק שֶׁכָּל הַצָּרוֹת הַצְּרוּרוֹת נִצְמָחִים אוֹדוֹת הַפְּרִיצוּת שֶׁבַּדּוֹר, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, וְכָל שֶׁכֵּן עַל פְּגַם הַפְּרִיצוּת וְהַפְּקִירוּת, שֶׁמַּדְרִיךְ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו לֵילֵךְ בִּלְבוּשֵׁי הֶפְקֵרוּת וְאֵין מוֹחֶה בְּיָדָם בְּכָל כֹּחוֹ. וְכָל שֶׁכֵּן אֵלּוּ שֶׁמַּנִּיחִים מֵרְצוֹנָם בְּנוֹתֵיהֶן שֶׁיֵּלְכוּ בְּבִגְדֵי הַפְּרִיצוּת וְהַשַּׁחַץ, הַמְאַבְּדִים נַפְשׁוֹת בְּנוֹתֵיהֶם, וְהַמּוֹסְרִין בְּנֵיהֶם לִלְמֹד אֶפִּיקוֹרְסוּת.
וְכָל אֵלּוּ הַמְטַמְּאִין נַפְשׁוֹתֵיהֶם בְּהֶפְקֵרוּת וּבְעַזּוּת וּבִפְגַם בְּרִית קֹדֶשׁ בִּשְׁאַט נֶפֶשׁ, חַס וְשָׁלוֹם, וְשׁוֹפְכִים זֶרַע לְבַטָּלָה בַּיָּדַיִם, חַס וְשָׁלוֹם, יִדּוֹנוּ בְּמִשְׁפָּט מַר וּמָרוּר, וְאֵין שִׁעוּר לְעָנְשָׁם, רַחֲמָנָא לִצְלַן, לְאַחַר אֲרִיכוּת יְמֵיהֶם וּשְׁנוֹתֵיהֶם. רַק הַיֵּצֶר הָרָשָׁע סוֹתֵם הָעֵינַיִם וְאוֹמֵר לוֹ לָאָדָם: 'שָׁלוֹם עָלַיִךְ נַפְשִׁי וּשְׁאוֹל בֵּית מָנוֹס לָךְ, אָכוֹל וְשָׁתֹה וְלֹא תִדְאַג עַל מָחָר מַה שֶּׁיַּעֲבֹר עָלֶיךָ', אֲזַי אוֹי לוֹ וְאוֹי לְנַפְשׁוֹ הָעֲלוּבָה.
וְהַפְּתָאִים הַלָּלוּ רוֹאִים וְשׁוֹמְעִים מִגֹּדֶל צָרוֹת צְרוּרוֹת אַחֵינוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְלִבָּם הָאֶבֶן עֲדַיִן לֹא נִתְרַכֵּךְ כְּלוּם. וְסַהֲדִי בַּמְּרוֹמִים, כִּי לֹא בָאתִי לְקַטְרֵג, חַס וְשָׁלוֹם, עַל יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים, כִּי נַפְשִׁי וְלִבִּי תָּמִיד לְהַמְלִיץ כַּמָּה מִינֵי מְלִיצוֹת עַל עַם יִשְׂרָאֵל, אֲבָל נַפְשִׁי עָלַי דָּוַי, כִּי מִי יוֹדֵעַ מַה יַּעֲבֹר עוֹד, חַס וְשָׁלוֹם, עַל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. "וּמִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת עַמִּי" (ירמיה ח).
יח – "יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך"
וְכֵן צָרִיךְ כָּל בַּר יִשְׂרָאֵל לִכְרוֹת בְּרִית עִם הַשֵּׁם וְלִכְרוֹת בְּרִית עִם בֵּיתוֹ וְזַרְעוֹ לְלַמְּדָם דֶּרֶךְ ה', שֶׁלֹּא יָסוּרוּ מֵאַחֲרָיו, חַס וְשָׁלוֹם, וּלְהוֹדִיעָם אֶת גְּבוּרָתוֹ וְכֹחוֹ וְכֹחַ מַעֲשָׂיו הַנִּפְלָאִים וּלְהַזְהִירָם עַל לְהַבָּא לִבְלִי לָסוּר מִדַּרְכֵי הַשֵּׁם הַטּוֹב, כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתֵינוּ וְרַבּוֹתֵינוּ וְדוֹרוֹת הַקְּדוֹשִׁים הָאֲנָשִׁים הַיְרֵאִים וְהַתְּמִימִים. וּבְכָל פַּעַם שֶׁמְּיַסֵּר אֶת בָּנָיו מְקַיֵּם מִצְוָה גְּדוֹלָה בָּזֶה מִפִּי הַקַּבָּלָה, שֶׁהִיא (משלי כט): "יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ", כְּמַאֲמַר רַזַ"ל (מכות ח ע"א).
וְהִנֵּה שְׁתֵּי לְשׁוֹנוֹת הַכָּתוּב מוֹרֶה שְׁנֵי עִנְיָנִים: אֶחָד שֶׁכָּתוּב "וִינִיחֶךָ", דְּהַיְנוּ (סנהדרין קד ע"א): 'בְּרָא מְזַכֶּה אַבָּא'. וְאִם חָס וְשָׁלוֹם אֵינוֹ נוֹהֵג כַּשּׁוּרָה, אָז מְקַבֵּל עֹנֶשׁ גַּם עֲבוּר מַעֲשֵׂי בָנָיו, חַס וְשָׁלוֹם. אָכֵן, אִם הוּא הִדְרִיכָם בְּדַרְכֵי ה' וְעָשָׂה אֲשֶׁר בְּכֹחוֹ לְלַמְּדָם וּלְיַסְּרָם, וְעִם כָּל זֶה לֹא אָבוּ בִדְרָכָיו הָלוֹךְ, חַס וְשָׁלוֹם, אָז אֵין הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא בָּא בִּטְרוּנְיָא עִם בְּרִיּוֹתָיו, חַס וְשָׁלוֹם (עבודה זרה דף ג ע"א), וְאֵין לוֹ עֹנֶשׁ עֲבוּר מַעֲשֵׂיהֶם, כִּי מֶה הָיָה לוֹ לַעֲשׂוֹת. וְעַל זֶה אָמַר הַכָּתוּב: "יַסֵּר בִּנְךָ", וְעַל יְדֵי זֶה "וִינִיחֶךָ", שֶׁיְּהֵא לְךָ מְנוּחָה וְלֹא תֵעָנֵשׁ עֲבוּרָם. וְאָמַר הַכָּתוּב: וְלֹא עוֹד שֶׁיְּנִיחֶךָ, אֶלָּא אֲנִי מַבְטִיחֲךָ שֶׁ"יִּתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ", שֶׁתִּזְכֶּה לְהִתְעַדֵּן בַּעֲבוּר זֶה בַּגַּן הָרָוֶה הַמּוּכָן לְעוֹבְדֵי ה' אַחַר אֲרִיכוּת יְמֵיהֶם וּשְׁנוֹתֵיהֶם לְטוֹבָה.
יט – אשה כשרה ממליכה קדשה על בעלה, ואפלו על מאכליה ותבשיליה
וְאִם יֵשׁ לָאָדָם אִשָּׁה כְּשֵׁרָה הַהוֹלֶכֶת בְּדַרְכֵי הַצְּנִיעוּת וּמְגַדֶּלֶת בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ בִּצְנִיעוּת, אָז מְקַדֶּשֶׁת בָּזֶה כָּל הַבַּיִת וּמַמְשֶׁכֶת קְדֻשָּׁה עַל כָּל הַמַּאֲכָלִים וְעַל בַּעְלָהּ. וּבָזֶה מְתֹרָץ הַמַּאֲמָר הַמּוּבָא לְעֵיל: 'דַּיֵּנוּ שֶׁמְּגַדְּלוֹת בָּנֵינוּ לַתּוֹרָה וּמַצִּילוֹת אוֹתָנוּ מִן הַחֵטְא'. וְכִי הַתַּנָּא הַקָּדוֹשׁ ר' חִיָּא שֶׁהָיָה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, מֻפְשָׁט מִן הַגַּשְׁמִיּוּת, וְכִי הֻצְרַךְ לָזֶה שֶׁאִשְׁתּוֹ תַּצִּיל אוֹתוֹ מִן הַחֵטְא וּמֵהִרְהוּרִים רָעִים? וְרַק אִשָּׁה צְנוּעָה הַמְגַדֶּלֶת בָּנֶיהָ לְדַרְכֵי תּוֹרָה, מַמְשֶׁכֶת קְדֻשָּׁה עַל הַמַּאֲכָלִים וְעַל בַּעְלָהּ וּבָנֶיהָ וּמַצֶּלֶת לְבַעְלָהּ עַל יְדֵי קְדֻשָּׁתָהּ אֲפִלּוּ מִן הַחֵטְא שֶׁהוּא שׁוֹגֵג. מַה שֶּׁאֵין כֵּן לְהֵפֶךְ, חַס וְשָׁלוֹם: מַמְשֶׁכֶת כָּל מִינֵי סִטְרִין בִּישִׁין.
כ – מחלקת בגדולי עולם על סבת עכוב הגאלה
עוֹד שָׁם בְּשֵׁם "סֵפֶר הַצַּוָּאָה": נִפְלְגוּ תְּרֵי שַׂרְפֵי מַעְלָה: חַד הַקָּדוֹשׁ ר' יֵיבָא סָבָא מֵאוֹסְטָרָה זַ"ל וְרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ ר' פִּינְחָס מִקֹּארִיץ זַ"ל.
כִּי הַקָּדוֹשׁ מִקֹּארִיץ אָמַר שֶׁסִּבַּת עִכּוּב הַגְּאֻלָּה מִפְּנֵי אֵלּוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵינָן נִזְהָרוֹת בִּצְנִיעוּת. וְהַקָּדוֹשׁ ר' יֵיבָא אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁמְּדַבְּרִים בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה. וְזֶה הַקָּדוֹשׁ הָיָה רָגִיל לִצְעֹק עַל זֶה בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת בְּכָל מְקוֹם בּוֹאוֹ בִּדְרָשׁוֹת נוֹרָאוֹת, כַּנִּרְאֶה מִסִּפְרוֹ הַקָּדוֹשׁ ר' יֵיבָא, שֶׁיִּשְׁמְרוּ וְיִזָּהֲרוּ בַּעֲנִיַּת אֲמֵנִים שֶׁלֹּא לְדַבֵּר אָז. עַד שֶׁפַּעַם אַחַת נִתְוַעֲדוּ יַחַד אֵלּוּ הַשְּׁנֵי צַדִּיקִים וְטָעֲנוּ בֵּינֵיהֶם עַל עִנְיַן עִכּוּב הַגְּאֻלָּה, וְנִגְמַר בֵּינֵיהֶם שֶׁ'נֵּיתֵי סֵפֶר וְנֶחֱזֵי' וְיִפְתְּחוּ סֵפֶר מַה שֶּׁיִּמְצְאוּ בּוֹ. וּפָתְחוּ וְהָיָה כָּתוּב בְּרֹאשׁ הַדַּף (בראשית לד): "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ", וְנִמְצָא כְּדִבְרֵי הַקָּדוֹשׁ מִקֹּארִיץ.
וְעָנָה וְאָמַר הָרַב הַקָּדוֹשׁ ר' יֵיבָא: "וְנִרְאֶה מַה שֶּׁכָּתַב עַל זֶה הַ"תַּרְגּוּם יוֹנָתָן". וּמָצְאוּ שֶׁכָּתוּב: לָא יָאֵי לְמֶהֱוֵי מִתְאַמָר בִּכְנִישְׁתְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל (תַּרְגּוּם: אֵין רָאוּי לִהְיוֹת מְדַבְּרִים בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל). וְאָמַר הָרַב הַקָּדוֹשׁ ר' יֵיבָא: "תִּרְאוּ שֶׁעִקַּר הַחִסָּרוֹן שֶׁמִּתְאַמָר בִּכְנִישְׁתְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל", וְנִמְצָא כְּדִבְרֵי שְׁנֵיהֶם.
כא – אמונה וברית הם ב' יסודות שנכתרו בהם עם ישראל
עוֹד שָׁם מִתּוֹךְ סֵפֶר "תַּקָּנוֹת וְהַדְרָכוֹת":
"מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל, כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר, כַּאֲהָלִים נָטַע ה' כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם" (במדבר כד ה- ו). וְאָמְרוּ רַזַ"ל (סנהדרין קה ע"ב), שֶׁכָּל הַבְּרָכוֹת שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע שֶׁבֵּרַךְ לְיִשְׂרָאֵל כֻּלָּם נִתְהַפְּכוּ לִקְלָלָה, רַחֲמָנָא לִצְלַן, רַק זֶה הַכָּתוּב "מַה טֹּבוּ" זֹאת הַבְּרָכָה לֹא נִתְהַפְּכָה לִקְלָלָה, רַק נִשְׁאָר לְיִשְׂרָאֵל לְדוֹרֵי דוֹרוֹת, וְעַד בִּיאַת גּוֹאֵל צֶדֶק בִּמְהֵרָה יִשָּׁאֵר לָנוּ זֶה הַיְסוֹד קַיָּמָא קַדִּישָׁא, שֶׁהוּא בְּחִינַת אֹהֶל וּמִשְׁכָּן, שֶׁבְּאֵלּוּ שְׁתֵּי בְחִינוֹת, שֶׁהֵמָּה אֹהֶל וּמִשְׁכָּן נִכְלָלִים בָּהֶם שְׁנֵי דְּבָרִים קְדוֹשִׁים וַאֲהוּבִים שֶׁנִּכְתְּרוּ בָּהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעוֹלָם, שֶׁהוּא גֶּדֶר הַצְּנִיעוּת, וְהַשֵּׁנִי הוּא כֹּחָם שֶׁבַּפֶּה.
שֶׁהֵמָּה שְׁנֵי עַמּוּדִים קְדוֹשִׁים לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵמָּה כֹּחַ הַצְּנִיעוּת וְכֹחַ בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהִתְבַּטֵּל בְּשׁוּם אֹפֶן מִיִּשְׂרָאֵל לְעוֹלָם, כִּי עֲלֵיהֶם קַיָּמָא עָלְמָא, אֲשֶׁר אֱמוּנָה וִיסוֹד הֵמָּה קִיּוּמָא דְּעָלְמָא. הַצְּנִיעוּת הוּא עִקַּר גֶּדֶר הַיְסוֹד, וְהַבָּתֵּי מִדְרָשִׁין הוּא עִקַּר גֶּדֶר הָאֱמוּנָה, וְהוּא מְרֻמָּז בְּהַאי קְרָא הַמּוּבָא לְעֵיל: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ", כִּי אֹהֶל הוּא הַמְכֻוָּן לִצְנִיעוּת, כַּאֲשֶׁר פֵּרַשׁ רַשִׁ"י זַ"ל וְהוּא דְּרָשַׁת רַזַ"ל עַל שֶׁרָאָה שֶׁאֵין פִּתְחֵיהֶן מְכֻוָּנִים זֶה לָזֶה אָמַר: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ". וְכֵן בְּשָׂרָה אִמֵּנוּ דִּכְתִיב: "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ, וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל", וּפֵרַשׁ רַשִׁ"י זַ"ל: "הִנֵּה בָאֹהֶל" – צְנוּעָה הִיא, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.
כִּי עִנְיַן הָאֹהֶל רוֹמֵז לִצְנִיעוּת, דִּכְתִיב (תהלים מה): "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה", וְכֵן כְּתִיב בְּשֹׁפְטִים אֵצֶל יָעֵל (שופטים ד): "מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ". וְהִנֵּה, הֲגַם שֶׁעִנְיַן הַצְּנִיעוּת שַׁיָּךְ הֵן אֵצֶל אֲנָשִׁים וְהֵן אֵצֶל נָשִׁים, כַּאֲשֶׁר וּבָא בְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ אֹרַח חַיִּים (סימן ד), שֶׁאָסוּר לְגַלּוֹת עַצְמוֹ
הֲגַם רֶגַע, רַק יַלְבִּישׁ עַצְמוֹ בְּעוֹדוֹ מְכֻסֶּה בְּמִכְסֶה הַמּוּכָן לוֹ, וְכֵן מוּבָא בְּ"שֻׁלְחָן עָרוּךְ" "אֹרַח חַיִּים" (סימן ג), אֵיךְ צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בִּצְנִיעוּת בֵּית הַכִּסֵּא שֶׁלֹּא לְגַלּוֹת עַצְמוֹ כְּלוּם רַק מַה שֶּׁהוּא בְּהֶכְרֵחַ גָּדוֹל. וְאָמַר הַתַּנָּא הַקָּדוֹשׁ ר' יוֹסֵי: "מִיָּמַי לֹא רָאוּ קוֹרוֹת בֵּיתִי אִמְרֵי חֲלוּקִי (שבת קיח), כִּי עִנְיַן הַצְּנִיעוּת הוּא גֶּדֶר קְדֻשַּׁת יְסוֹד, כִּי זֶה תָּלוּי בָּזֶה, וּבַהֲרִיסַת הַצְּנִיעוּת נִפְרָץ תֵּכֶף הַיְסוֹד. לָכֵן כָּל הַמַּרְבֶּה בְּגֶדֶר צְנִיעוּת מֻכְתָּר יוֹתֵר וְנִשְׁמָר מִשָּׁמַיִם בִּקְדֻשַּׁת הַיְסוֹד.
עִם כָּל זֶה, בְּיוֹתֵר וּבְיוֹתֵר עִקָּר שֶׁבָּעִקָּרִים שֶׁל הַצְּנִיעוּת שַׁיָּךְ אֵצֶל נְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים, וְלָכֵן נָקַט הַקְּרָא אֵצֶל אֹהֶל לְשׁוֹן 'יַעֲקֹב' וְאֵצֶל מִשְׁכָּן לְשׁוֹן 'יִשְׂרָאֵל'. כִּי 'יַעֲקֹב' רוֹמֵז לְנָשִׁים, כְּדִכְתִיב: "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב" – בֵּית יַעֲקֹב אֵלּוּ הַנָּשִׁים, כִּי אֵצֶל נָשִׁים שַׁיָּךְ בָּהֶם צְנִיעוּת בְּיוֹתֵר. וְאֵצֶל מִשְׁכָּן שֶׁהוּא מִשְׁכַּן שְׁכִינַת עֻזֵּנוּ, שֶׁהוּא בְּבָתֵּי מִדְרָשִׁים הַנִּקְרָאִים 'מִקְדָּשׁ מְעַט' בִּזְמַן הַחֻרְבָּן, לָכֵן כְּתִיב בָּהֶן לְשׁוֹן 'יִשְׂרָאֵל' – "מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל", שֶׁזֶּה שַׁיָּךְ יוֹתֵר לָאֲנָשִׁים מֵאִשֵּׁי יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים.
כב – מה שכרן של שומרי הקדשה והאמונה
וְנַחֲזֹר לְבֵאוּר הַכָּתוּב "מַה טֹּבוּ", שֶׁהוּא בְּרָכָה שֶׁהִנִּיחַ הַקָּדוֹשׁ־ בָּרוּךְ־הוּא מִכָּל הַבְּרָכוֹת שֶׁנֶּאֶמְרוּ בְּפָרָשַׁת 'בָּלָק' לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁיְּהֵא בְּלִי הֶפְסֵק וְקִיּוּם נִצְחִי בְּכָל הַדּוֹרוֹת. וְאָמַרְנוּ לְעֵיל, שֶׁזֶּה קָאֵי עַל צְנִיעוּת הַבַּיִת מַלְבּוּשֵׁי הַקֹּדֶשׁ וּמִצְוַת קְדֻשַּׁת הַנְהָגַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ. וְלָזֶה מַסִּיק הַכָּתוּב אַחַר זֹאת: "כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע ה' כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם", וְהוּא פֵּרוּשׁ שֶׁל הַפָּסוּק הַקּוֹדֵם. דְּהַיְנוּ: מַה יִּצְמַח לָכֶם? אֵיזֶה טוֹב וְאֵילוּ פֵּרוֹת מֵאֵלּוּ הָאֹהָלִים וּמִמִּשְׁכָּנוֹת כָּאֵלּוּ? וְאָמַר: "כִּנְחָלִים נִטָּיוּ", פֵּרַשׁ רַשִׁ"י זַ"ל, שֶׁנִּתְאָרְכוּ וְנִמְשְׁכוּ לִנְטוֹת לְמֵרָחוֹק. וְכָל זֶה הַכָּתוּב קָאֵי עַל שְׁנֵי הַפְּרָטִים דִּלְעֵיל, דְּהַיְנוּ: עַל יְדֵי קְדֻשַּׁת צְנִיעוּת הַבַּיִת, יִמְשֹׁךְ לָכֶם שֶׁפַע נְבִיעוּ דְּנִשְׁמָתָא מִצַּד הַקְּדֻשָּׁה, וְלֹא יִפְסֹק, חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁפַע נְשָׁמוֹת קְדוֹשׁוֹת לָעוֹלָם, הֲגַם שֶׁמִּתְעָרְבִים בְּנִשְׁמוֹת רִשְׁעֵי הַדּוֹר פּוֹרְקֵי עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם עֶרֶב רַב. וְכָל אֶחָד יִזְכֶּה לָזֶה לְפוּם דַּרְגָּא דִּילֵיהּ וּכְפִי מְסִירַת נַפְשׁוֹ לַה'.
וְאָמַר הַכָּתוּב אַחַר כָּךְ: "כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר", כִּי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל נִמְשְׁלָה לְגַן, כְּדִכְתִיב (שה"ש ד): "גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה", זֶה קָאֵי עַל צְנִיעוּת, שֶׁנָּעוּל בְּגֻשְׁפַּנְקָא דְּמַלְכָּא שֶׁלֹּא יִמְשֹׁל בָּהּ זָר לִילִית מִרְשַׁעַת חֲצוּפָה זוֹנָה, אָכְלָה וּמָחֲתָה וְאָמְרָה לֹא פָעַלְתִּי אָוֶן, כָּכָה דַּרְכֵיהֶם שֶׁל הַשְּׁרִיצוּת, רַחֲמָנָא לִצְלַן. וְאָמַר "כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר", שֶׁעַל יְדֵי בַּיִת כָּזֶה שֶׁהוּא בִּקְדֻשָּׁה נִתְקַדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם כְּמוֹ גַּן נָאֶה שֶׁאֵצֶל הַנָּהָר, שֶׁהַכֹּל רוֹאִים פֵּרוֹתֶיהָ הַנְּעִימִים וְהַמְּתוּקִים. מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁרָחוֹק מִן הַיִּשּׁוּב שֶׁטָּמוּן מִן הָעַיִן, אָז אֵין שׁוּם אֶחָד רוֹאֶה גִּדּוּל פֵּרוֹתֶיהָ הַיָּפִים.
כג – כנגד אהל – סמל הצניעות – בעולם הזה,
יִזְכֶּה לְאֹהֶל כְּנֶגְדּוֹ בַּקְּדֻשָּׁה בְּגַן עֵדֶן
וְעַל דֶּרֶךְ הַצְּנִיעוּת נִתְבָּאֵר עַל פִּי רַשִׁ"י זַ"ל שֶׁנִּקְרָא כָּל בֵּית הַצְּנִיעוּת בִּלְשׁוֹן 'אֹהֶל' כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשׁ רַשִׁ"י זַ"ל: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ" – רָאָה שֶׁאֵין פִּתְחֵיהֶם מְכֻוָּנִים, כִּי נֶגֶד כָּל אֹהֶל הַבַּיִת שֶׁמִּתְנַהֵג בִּקְדֻשָּׁה יֵשׁ נֶגְדּוֹ בְּגַן עֵדֶן אֹהֶל קָדוֹשׁ וְנוֹרָא לַעֲלִיּוֹת נְשָׁמָה לְעֵת הַצֹּרֶךְ שֶׁנִּצְרַךְ לוֹ לְאַחַר אֲרִיכַת יָמִים לַעֲלוֹת בַּעֲלִיּוֹת שֶׁל מַעְלָה הַמֻּכְרָח לְכָל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁזּוֹכִין לָזֶה. וִיקֻיַּם בָּהֶם מַה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב (הושע יב): "עֹד אוֹשִׁיבְךָ בָאֳהָלִים".
כד – זוכה לבנים כארזים הנכרים בחשיבותם על בני דורם
וְאָמַר לְהַלָּן: "כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם" – אֶרֶז רוֹמֵז לִגְבוּרוֹת וְכוּ', בִּזְכוּת כַּאֲהָלִים נִטָּיוּ, יִזְכּוּ שֶׁיֵּצְאוּ מִכֶּם בָּנִים כְּמוֹ אֲרָזִים שֶׁנִּכָּרִים מִכָּל אִילָנוֹת אֲחֵרִים מִפְּנֵי גָבְהָם, וְהוּא בִּנְיַן זֶרַע קֹדֶשׁ כָּל רוֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ה', שְׁתוּלִים עֲלֵי מַיִם שֶׁהוּא תּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁנִּקְרֵאת מַיִם שֶׁיִּתְגַּבְּרוּ בְּדַעַת הַתּוֹרָה.
עַד כָּאן כָּתַבְנוּ בְּקִצּוּר, כִּי אֵין שִׁעוּר וְאֵין חֵקֶר לְמִי שֶׁמַּגְדִּיר עַצְמוֹ בְּאֵלּוּ שְׁתֵּי הַקְּדֻשּׁוֹת: קְדֻשַּׁת בֵּית הַמִּדְרָשׁ וּקְדֻשַּׁת צְנִיעוּת הַבַּיִת, כִּי אָז מֻקָּף בְּכָל מִינֵי מַקִּיפִין דִּקְדֻשָּׁה: הֶקֵּף צְנִיעוּת הַבַּיִת שֶׁנִּקְרָא 'אֹהֶל פְּרָטִי' וְהֶקֵּף בֵּית הַמִּדְרָשׁ שֶׁנִּקְרָא גַּם כֵּן 'אֹהֶל' שֶׁהוּא הַמַּקִּיף הָעִקָּרִי דִּקְדֻשָּׁה. אָז יְקֻיַּם בּוֹ מַה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב: "שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ" (ישעיה מט), שֶׁיְּקֻיַּם בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ שֶׁיִּתְקַבְּצוּ לְךָ כָּל אֵלּוּ הַזְּכֻיּוֹת וְכָל מִינֵי קְדֻשּׁוֹת שֶׁל עַצְמְךָ וּזְכוּת חֲבֵרֶיךָ שֶׁנִּדַּבַּקְתָּ עִמָּהֶם וּבְנֵי בֵיתְךָ שֶׁגְּדַרְתָּם וְגִדַּלְתָּם בִּקְדֻשָּׁה וּבִצְנִיעוּת.
כה – צאי לך בעקבי הצאן
גָּלוּי וְיָדוּעַ לָכֶם זֶרַע עַם הַקֹּדֶשׁ, כִּי דַּרְכֵי אֲבוֹתֵינוּ וְאִמּוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים הָיָה עִקָּרָם הַצְּנִיעוּת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַזַ"ל עַל הַכָּתוּב בְּאַבְרָהָם אָבִינוּ ע"ה (בראשית יב): "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ", אֲשֶׁר מֵעוֹלָם לֹא רָאָה אוֹתָהּ עַד מִצְרַיִם שֶׁהָיָה עַל יְדֵי סִבָּה, הֲגַם שֶׁהָיָה קָרוֹב לְמֵאָה שָׁנָה, מִגֹּדֶל הַצְּנִיעוּת שֶׁהָיָה בָּהֶם. וְגַם אֵצֶל שָׂרָה אִמֵּנוּ כְּתִיב: "הִנֵּה בָאֹהֶל", פֵּרַשׁ רַשִׁ"י זַ"ל: צְנוּעָה הִיא. וְגַם אֵצֶל רִבְקָה אִמֵּנוּ כְּתִיב: "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ", שֶׁהָיְתָה קְדוֹשָׁה וּצְנוּעָה כְּמוֹ שָׂרָה אִמֵּנוּ, כִּי 'אֹהֶל' אַקְּרֵי צְנִיעוּת, כַּמּוּבָא לְעֵיל. וְהָאִמָּהוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת רָחֵל לֵאָה זִלְפָּה וּבִלְהָה – מִגֹּדֶל קְדֻשָּׁתָן זָכוּ לְהַעֲמִיד י"ב שִׁבְטֵי יָ־הּ קְדוֹשֵׁי עֶלְיוֹן, שְׁנֵים עָשָׂר עַמּוּדֵי עוֹלָם. וְגַם אֲבוֹתֵינוּ שֶׁבַּמִּדְב ָּר הָיוּ כֻּלָּם הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּנְשׁוֹתֵיהֶם קְדוֹשִׁים וּצְנוּעִים, וְאַחַת הָיְתָה וּפִרְסְמָהּ הַכָּתוּב. וּבִזְכוּת שֶׁלֹּא שִׁנּוּ שְׁמָם וּמַלְבּוּשֵׁיהֶם זָכוּ לָצֵאת מִמִּצְרַיִם קֹדֶם זְמַנָּם. וּמִגֹּדֶל קְדֻשָּׁתָן וּצְנִיעָתָן נִבְחֲרוּ מַרְאוֹת הַצּוֹבְאוֹת שֶׁלָּהֶם בַּכִּיּוֹר שֶׁל הַמִּשְׁכָּן.
עַל כֵּן צָרִיךְ מִי שֶׁנִּשְׁמָתוֹ מִנִּשְׁמַת יִשְׂרָאֵל, זַרְעָא דַּאֲבָהָן קַדִּישִׁין, לִמְסֹר נַפְשׁוֹ עַל מִדְרָשׁוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ וְעַל לְבוּשִׁין קַדִּישִׁין שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים. וְכָל שֶׁכֵּן וְכָל שֶׁכֵּן עַל לְבוּשֵׁי צְנִיעוּת הַבַּיִת שֶׁנָּהֲגוּ הָאִמָּהוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת, וְלֹא יַשְׁגִּיחוּ עַל הָעוֹלָם שֶׁנִּפְרְצוּ בָּזֶה, אֲשֶׁר עַל יְדֵי זֶה, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, נִמְשָׁכִים נִשְׁמוֹת עֶרֶב רַב, וּמִזֶּה נִצְמָח, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, נְפִילַת וְחֻרְבַּן וִירִידַת הָעוֹלָם בְּתַכְלִית בְּרוּחָנִי וּבְגַשְׁמִי.
ידוע שבדור שלנו ובימים אלו הניסיונות ולכים וגדלים, ובפרט לאלו אשר ברחובה של עיר מסתובבים וממש אסור ללכת ברחובות. מסופר על הגאון מוילנא זצ"ל, שכאשר היה נזקק לצאת לרחובה של עיר לצורך חשוב, היה עומד מספר רגעים מול המזוזה ומתחנן בדמעות לה' שיצילו מכל ראיה אסורה או כל דבר טמא, והיה אומר את הפסוק: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע". וזה היה בזמנו שכולן הלכו בצניעות, ומה נאמר בדורינו?
כל הצלחת האדם בחייו נמדדת ברמת קדושתו, וכל רמת קדושתו נמדדת כפי אשר שומר הוא את עיניו בקדושה.
וכל הצלחת האישה והשראת השכינה במעשה ידיה תלוי בצניעותה, שעל פי זה נקבע כל העולם הבא שלה.
ובפרט בדורנו שהניסיונות גדולים ומכפולים מכל הדורות הקודמים ואנו הקטנים נדרשים לעמוד מול ניסיונות כה כבירים, אשר גדולים מאיתנו לא נתנסו.
וכבר פסק ה'בן איש חי' זצ"ל בהלכותיו )שנה א', ואתחנן): "מי שמתגבר ביותר בדבר זה של קדושה ושמירת העיניים –
זוכה לסיעתא דשמיא מיוחדת, וברגע ההתגברות תפילתו מקובלת ביותר ויותר ונענה מיד".
וכך הוא אף שכרה של האישה המתגברת על ניסיון הצניעות הקשה בימינו.
סיפר הרב יצחק זילברשטיין שליט"א: "הגאון הגדול, ר' מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל שנפטר בשנים האחרונות, היה כידוע אחד
ממאורי הדורות שהעמיד רבבות תלמידים והיה אף רבו של ר' חיים קנייבסקי שליט"א. לילות כימים היה יושב והוגה בתורה הקדושה.
מידי שבוע היה נוהג הרב ליפקוביץ להגיע לביתה של אמו ברחוב "בעל שם טוב" והיה מבקר אותה ושואל בשלומה, אף כשכבר כיהן כראש ישיבה חשוב. כך נהג הוא פעם אחת בכל שבוע. והנה לאחר מספר שנים, החל להגיע מידי יום לבית אמו, לבקרה ולשאול בשלומה.
הרגישה אמו הצדקת בשינוי ושאלה אותו: " יהודה, בני היקר, אמור נא לי, מדוע לאחרונה מגיע הנך מידי יום לבקרני?!".
השיב לה ר' יהודה ואמר: "מפני שזוהי מצוות כיבוד הורים, שיש על הבן לבקר את אמו מידי יום לפחות, לשאול בשלומה ולעזור לה, ואף לאחר שהבן התחתן והקים את ביתו צריך הוא לכבד את הוריו".
שמחה אמו לשמוע את הדברים, אך הוסיפה לשאול: "אם כן, מדוע לא נהגת כך עד היום, אלא היית מגיע רק פעם בשבוע?".
מרן הרב יהודה ליפקוביץ השיב לאמו ואמר:
"עד היום חששתי משמירת העיניים, שלא אראה חלילה מראה שאינו צנוע בדרכי אלייך, לכן, הייתי מגיע לפחות רק פעם בשבוע. אך כעת שיש לי 'קטרק' בעיניים ואיני רואה טוב, יכול אני לקיים מצוות כיבוד הורים כראוי ולבוא ולבקר אותך מידי יום".
הגאון ר' יהודה ליפקוביץ שהיה צדיק וקדוש וכבר היה בגיל מופלג חשש מאד מראיה שאינה טובה היכולה להרוס המון.
וכדברי חז"ל: "המרצה מעות לאישה מידו לידה כדי להסתכל בה, אפילו גדול בתורה כמשה רבנו – לא ינקה מדינה של גיהנום".
מסופר על הצדיק הנסתר, הרב חכם מנחם מנשה זצ"ל, בעל ה'אהבת חיים', כי שבוע לפני שנפטר, הלך הוא לאיזה מקום בתל – אביב ובדרכו עברה לפניו אישה שהלכה בלבוש מאד לא צנוע.
חכם מנחם מנשה הצטער כל כך עד מאד, ואח"כ זעק ואמר: "ריבונו של עולם! כדאי לעזוב את העולם – ולא לראות פריצות שכזו!"
ושבוע לאחר מכן נפטר מהעולם.
כי הצדיקים הללו ידעו כמה ראיה אחת פוגמת בעולמות העליונים וכמה אסון גורמת אישה ההולכת בחוסר צניעות.
הצדיק הקדוש, ר' דניאל פריש זצ"ל, כתב בספרו 'כתר הצניעות' דברים מרגשים לדורנו:
"בנות ישראל יקרות, בגלל שאתן מתביישות מכמה נשים טיפשיות, אתן מכניסות עצמכן בכאלו סכנות גדולות. על כן, בנות יקרות, אני מבקש מכן, שלא תיקחו חלק ב'דור החדש' החשוך והמר. מדוע הינכן מתביישות מכאלה שנחשבות ממש כבהמות? כפי שבהמה אינה מתביישת
– כך גם להן אין שום בושה.
אני מבקש מכן שתרחמו על נשמותיכן היקרות, שכל נשמה של יהודי נלקחה מתחת כסא הכבוד, ממקום הגבוה אף יותר מהמלאכים
". "יהודי אחד או יהודיה אחת הנוהגים בכשרות וצניעות – עליהם עומדים מאות עולמות אשר מלאכים אינם יכולים להגיע אליהם. כיצד אפשר להשליך שכר כה גדול בעבור שטות ותאווה של כמה רגעים של ראיה לא טובה או לבוש לא צנוע….
"דעו לכן, אישה שהולכת בימינו בצניעות וכוונתה לשם שמיים – היא מגינה על חלק מן הדור ממש!. ולעתיד לבוא היא תזכה לדברים שמלאכים גדולים לא זכו לו.
ומצד שני, דעו לכן, בנות יקרות, כי כל הצרות של ישראל, באות רק בגלל הפריצות של הנשים". עכ"ל
יהי רצון שנזכה לקדושה וטהרה תמיד!.
קריאה לצניעות
ברוך השם – יש הרבה נשים שהולכות בצניעות, ויש הרבה שהסירו את הפאה האיומה…
בואו נצטרף אליהן….
בתקווה שנזכה להיות בביאת המשיח בקרוב – מהראשונים בשורה עם האמהות הקדושות והנשים הצדקניות והנביאות…
א.
צניעות זו מצווה דאורייתא
הסמ"ק מצוה נ"ז כותב שהצניעות באשה היא מצוה דאורייתא, וזה לא רק חומרא.
יסודות הבית והנהגות הצניעות של־האשה, הם הם יסודות הקדושה. ולא עוד אלא שעיקר יצירתה מבראשית, היתה בַּכַּוונה הזאת,
כמו שאמרו חז"ל על פסוק (בראשית ב', כ"ב) "וַיִּבֶן" ה' אלהים את הצֵּלָע אשר לקח מן האדם לאשה, תפס הכתוב סגנון "ויבן" אף שפישוטו הוא מלשון בניין, אבל בא בכך לרמוז שהקדוש ברוך הוא ברא אותה בבִינָה והתבוננות, בזה שלקח דוקא את אחת מצלעותיו של־אדם הראשון ולא ממקום אחר בגופו, כיון שהצלע הוא מקום צנוע, שהוא מכוסה אפילו כשהאדם אינו לָבוש. ועל כל אֵבֶר ואבר שהיה בורא בה, היה אומר, תְּהִי אשה צנועה, אשה צנועה.( כמובא בבראשית רבה פרשה י"ח אות ב', ומדרש הגדול שם דף צ', ובתנחומא וישב אות ו', ומנורת המאור פרק ק"ע: )
וכל אשה המרבה ליזהר בדרכי הצניעות, הרי זו משובחת. וכמעט כל עונש האשה בעולם הזה וזכייתה לעולם הבא, תלוי בזה כמו שכתוב בספר חסד לאלפים (מאת בעל פלא יועץ) סימן ו' סוף סעיף ד'.
וזה לשון ספר קב הישר פרק פ"א, זה כלל גדול, כל אשה שהיא צנועה במעשיה ובמחשבותיה, זכתה שיצאו ממנה נביאים וחסידים ואנשי־מעשה, והראיה מתמר. וכל אשה אשר איננה צנועה במעשיה או שיש לה מחשבות רעות וזרות, אזי יוצאי חלציה הולכים אחריה וכו'. הכל תלוי באשה, כי לפעמים יש אדם רשע ויש לו אשה צנועה, יהיו לה בנים טובים צדיקים וישרים. ולפעמים יש אדם צדיק ויש לו אשה רעה ויש לו בנים רשעים. על כן צריכה כל אשה לראות להדריך את בניה בדרך טובים וכו' ע"כ.
וכתוב בספר מעבר יבוק מאמר א' פרק ט"ו, תחילת קלקול הבנים חס ושלום, יצמח מהפקר האשה. כי עיקר הצניעות בנקיבה, ועל ידי כן יהיו הבנים צנועים, וגם הבעל יהיה על ידה צנוע ע"כ. ואם בדורות שחלפו כך, מה נאמר ומה נדבר בזמנינו שבעוונותינו הרבים הפרוץ מרובה על העומד:
מערכות המלחמה הראשיות בעולם שלנו כהיום, המתייצבות על ה' ועל משיחו, הן הכפירה בכלל, והפריצות בפרט. במלים אחרות, הגענו למצב של דור המבול ודור הפלגה ממש רחמנא ליצלן. גם העונש הגדול כמעט עומד על פתחינו, דור "מבולבל" ודור "מפולג" בעוונותינו הרבים.
על כן צריך להזדרז ולהיכנס מה שיותר מהר לתיבה. אל תיבת נח. לתוך בתי כנסיות ובתי מדרשות. לתוך הבית היהודי. כל כבודה בת מלך פנימה. כאן תפקידן המכריע של־בנות ישראל, הכשרות והצנועות, להציל את כלל ישראל לבלתי יטבעו בסחף מי המבול:
ב.
הסיבה שלא היתה שואה בארץ ישראל
לפני כשישים וחמש שנים, היתה בארץ ישראל סכנה אמיתית לכל היישוב, כשאחד המצביאים של הצורר הנאצי הגיע לשערי א"י במסגרת תכנית ההשמדה רחמנא ליצלן וכמו שהוא חיסל כל כך הרבה במקומות שונים באירופה ובעולם כך היה מדובר על היישוב בא"י וכידוע, בסוף היתה שם הצלה מעל לגדר הטבע, הצלה מיוחדת.
ואמרו אז גדולי ירושלים, שאחת הסיבות שגרמו להצלת היישוב בא"י היתה העובדה שבא"י היתה מחאה והיתה תגובה לקלקולים הנוגעים לצניעות, בעוד שבאירופה לא היתה מחאה באותה רמה.
אנשי א"י בכלל ואנשי ירושלים בפרט, היו מאד חזקים לעמוד כנגד כל פירצה, וכמעשה הידוע על הרב זוננפלד זצ"ל שכששמע פעם על פריט לבוש שהיתה לו בעיה מבחינת צניעות, רכש את כל הפריטים האלה בירושלים ושרף אותם כדי למנוע כשלונות.
לאנשי ירושלים היתה מודעות למחות על קלקולים בעניני צניעות, ואמרו גדולי ירושלים שזו הסיבה שכאן היתה הצלה מציפרוני הנאצים. כשעושים מחאה על כבוד שמו יתברך, יש בזה משום הצלת היישוב, וכמו שנאמר בחז"ל, אם יש מישהו למטה שמוחה על כבוד שמו, שדופק על השולחן ואומר "רבותי, צריך לעשות פה סדר, העסק התדרדר וחייבים להחזיר את הדבר למקומו !" כאן יש דין למטה, וזה מונע דין למעלה, שהוא דין מאד קשה רח"ל.
ג.
בנות ישראל הקדושות!
עליכן לדעת אשר כל הצרות והרעות שעברו על עם הקודש הוא בעון הפריצות. ועליכן לדעת כי בהשתפרות מעשיכן במלבושי הצניעות, אז ישתפר המצב לטובת כלל ישראל!
לכן עתה באנו בקריאה ובבקשה, מאחיותינו בנות ישראל. האם אין די בכל הצרות שסבלו עם הקודש עם ישראל? האם לא מספיק כל דם ישראל שנשפך כמים?
תיקר נא נפש שארית ישראל בעיניכן, ותנו על לבכן להתרחק ממלבושי הפריצות האסורות לנו עם ישראל,
יעלו עליכן מלבושי הצניעות. שובנה אל הטהרה והצניעות!
ובזכות זה תתברכו בתוך כלל ישראל בשנה טובה ומבורכת בכל הטוב שנת גאולה וישועה שנת קבוץ גליות, ונזכה כולנו יחד לראות בבנין ציון!
ד.
"בשל מי הרעה הזאת לנו?"
שאלו הגויים באניה. ”בשלי הסער הגדול הזה עליכם“, השיב היהודי (יונה הנביא). אין משפחה בישראל שלא פגעה בה המחלה הנוראה ל“ע? למה כל כך הרבה ייסורים? למה כל אומות העולם מאיימות על ישראל? למה רוצים לבטל את בחורינו מהתורה? כל עיוור רואה שקצו כל הקיצים. חייב כל אחד לפשפש במעשיו ולבדוק בשל מי הסער הזה לנו.
אומרת התורה הקדושה: (דברים, כג, טו) "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ ".
ה‘ אלוקינו מצווה כל אחד ואחד מאתנו להיות קדושים! ומבטיח לנו שקט ושלוה, בתנאי שיהיה מחננו קדוש ולא יראה בנו ערות דבר, אחרת מסלק הקב“ה את שכינתו.
אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: )ויקרא כו) מבטיח ה‘ את כל הטובות שבעולם, אך " וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה “ –
אז מגיעות כל הקללות, המחלות והאסונות…
חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי. חייבת כל אחת לשאול מתי יגיעו מעשיי למעשי אמותיי. האם הלכו אמותיי הקדושות בפאת קאסטם מהממת? האם הלכו בחצאית קצרה ובגרב שקופה או בבגדים צמודים?
אנו כל עם ישראל באניה אחת, ערבים זה בזה, ומבקשים ממך -אנא אל תסלקי מאתנו שכינה, הסירי מאתנו את הסער הזה. התלבשי בצניעות!
ה.
נשים יקרות!
כמה חלול ה' ישנו מנשים חרדיות המהלכות ברחובות קריה במלבושי שחץ ויהירות בסוגי פאות נכריות האסורות לכל הפוסקים – גם של ימינו, ולצדן מהלכים בעליהן לבושים שחורים ועטופים שחורים, מעוטרים בזקן ופאות.
מה יגידו אלו המתקרבות ליהדות, הניגשות ברצינות ובקפידה למצוות ה' ולמצות הצניעות בפרט ובוחלות בכל מיני התפשרויות למיניהן?
מה נענה כאשר ישאלו מה האמת ועם מי האמת? לאיזה קונפליקט הכנסנו אותם – מצד אחד הוכחנו אותם לצניעות, פחות להתראות ולהתבלט, להזהר מכל מכשול שעלול לצאת מתחת ידן בלבוש, בדבור, בהנהגה.
וכצעד ראשון לצניעות מציעים להן את דרישת התורה לכסות את הראש, פשוט לכסות את הראש כדי להצניע את שערן שלא יהיה גלוי, והנה רואות הן את הלהפך אצל אלה שמייצגות את העולם החרדי.
מחפשים אנו על מה חרון האף הגדול היום בפגועים, בתאונות, במחלות נוראות, קשיי פרנסה ועוד. האין סבה זו מספיקה – עוון חלול ה' עוון חלול הקדשה?!
ולצערנו, בהרבה מקרים הפרצות באשמת הבעלים, שזה לרצונם בדוקא, או ממחדלם ממצות התוכחה.
(לכן) אנא נשים יקרות חוסו על עצמכם ועל כלל ישראל וחזרו לדרך אימותינו הקדושות שכיסו ראשם בכיסוי ראש אמיתי ומקורי ומלבוש ארוך וצנוע כהלכה ועל ידי זה ישפיע ה' עליכם שפע ברכה והצלחה בכל מעשי ידיכם.
ויהי רצון שיתקיים בנו מאמר הכתוב בזכות נשים צדקניות
נגאלו אבותינו ממצרים ובזכותם נגאל.
ו.
נצטרך לתת דין וחשבון על הצניעות
מלב אשה אל אחותה
יבוא יום שנצטרך לתת דין וחשבון לפני בורא כל העולמים, לפני מלך מלכי המלכים.
ואז יתפוס בנו חיל ורעדה, באיזו טענה נגיע לבורא עולם, כשבורא עולם יגיד לנו, לימדו אתכן ואמרו לכן מה התכלית של בת ישראל ומה תפקידה, ושאישה צריכה להיות צנועה כמו שכתוב: "אישה היי צנועה, היי צנועה." בעיני מי רצית למצוא חן כשעמדת והתייפית ליד המראה? האם רצית למצוא חן בעיני בורא עולם?!
בשביל בורא עולם לא צריך להתייפות, בעיניו מוצאים חן רק במצוות ומעשים טובים, ועם צניעות. כשנצטרך לתת דין וחשבון, הנשמה תבכה ותתחנן אבא… אבא…אבא…אבא… תן לי עוד כמה דקות לרדת ולהיות צנועה אפילו לדקה אחת לעשות לך נחת רוח.
אבל, אחיות יקרות! כל אחת מאיתנו יודעת עמוק בלב ששם בשמים יהיה מאוחר מדי,
לא יעזרו הבכיות, לא יעזרו לה תחנונים. שם מחלקים רק שכר ועונש ופה זה המקום לחטוף. כל דקה שעוברת ולא חטפנו מצוות, הדקה ההיא לא תחזור וכל דקה שווה זהב!
אבל היצר הרע לא נותן. היצר הרע עובד ומזיע מפני שהוא יודע שהסוף שלו מגיע.
הוא היצר הרע, הוא השטן הוא המקטרג ומפתה אותנו, ומייד הוא עולה לשמיים לקטרג עלינו ומי שיש לה שכל לא נותנת להיתפס ברשתו.
כל פעולה קטנה, כל שינוי היא חושבת מה היא המטרה, למה אני מתלבשת כך?! מי הוציא את האופנה ומהי מטרתו? האם יש לו מטרה אחרת חוץ מפריצות ומשיכת עין?
אחיות יקרות ! בואו נחטוף, עכשיו הזמן לחטוף קדושה. ה"חזון איש" הקדוש אומר ש:"הטל תחייה של בת ישראל, הזיעה של בגדי הצניעות, עם עוד חתיכת בד אפשר לקבל עוד טל תחייה." אוי… שם בשמיים לא נוכל לקנות אפילו בזהב.
מי לא רוצה לקום לתחיית המתים? כתוב "בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים ובזכותם נגאל", נשים צדקניות במצרים, מרחו על פניהן – פחם, כדי שהמצרים לא יסתכלו עליהן, וכשבאו הביתה ניקו את פניהן. נשים אלו הוציאו את עם ישראל ממ"ט שערי טומאה שהרי לא הייתה טומאה גדולה יותר מזו, ומי הוציא את העם מטומאה זו? נשים צדקניות, ובזכותן עתידים להיגאל.
ז.
כל הגאולה העתידה – בידיים שלנו. אחיות יקרות!
בבתי חולים יש הרבה חולים, יש הרבה אלמנות ויתומים שבורים, יש הרבה פחד ממלחמות. כולם מחכים לנשים צדקניות שהן תתעוררנה, כי בהן תלויה הגאולה!
לא כתוב שגברים יביאו את הגאולה, כתוב שנשים צדקניות יקרבו את הגאולה.
אז בואו כולנו נתחזק ונביא את הגאולה.
בואו נרים תפילה לבורא כל העולמים שיגאל אותנו בזכות החיזוק שנשים מתחזקות בצניעות, שיוציא אותנו מהגלות המרה.
השכינה הקדושה בוכה, צועקת ומתחננת, אידישע קינדערלאך (בני ישראל) מוכן בשבילכם כל כך הרבה שכר, בורא עולם רוצה לתת לכם, אבא שלנו הוא כל כך טוב, אבל הוא מחכה לראות הקרבה מצידנו, לראות את הלב שלנו, והשכינה הקדושה כל יום בוכה, אידישע קינדערלאך (בני ישראל) תתעוררו מהשינה, תתעוררו מהשינה.
בואו נתעורר ונוציא את כל עם ישראל שעדיין נמצאים בגלות. אמן כן יהי רצון!
ח.
זעקה מרה על שבר בת עמי
על חלק מבנות ישראל שנראות כבנות מדיין, המחטיאות את הרבים,
על חצאיות קצרות ושוקיים מגולות,
על חולצות צמודות וגרביים חומות,
על פאות טמאות שלגיויות מתאימות…
ובכל יום מסתלקים הצדיקים, למנוחות המה נוסעים
ואותנו משאירים לאנחות דוויים וסחופים,
עד מתי יעקב למשיסה? החושך את העין כיסה!
זכרי את יום המיתה מכל איש,
אולי יועיל את לב האבן להרגיש.
את גודל החורבן, את חומרת האבדן,
של רגש הצניעות והקדושה, את חוסר הבושה:
מהאחד יחיד ומיוחד ה' אלוקינו ה' אחד.
ובכל יום יוצאת בת קול ואומרת:
אוי להן לבנות ישראל שלא נזהרות בצניעות,
שעולה על כל המצוות בחשיבות.
אוי להן מיום הדין.
כי הקב"ה לא מוותר אפילו על טיפין.
ומה נעים ומה טוב לנשים,
שעטרה ליושנה מחזירין…
ובלבושי מלכות מתעטרין.
אלפי נשים בכל העולם משמחות ועושות נחת למחייה את כולם.
בגדי בת מלך צנועים ברשות הרבים, שלא חלילה להכשיל בהרהורים רעים.
ומקצף (ר"ת קצר צמוד פאה) (חרון אף) יגן עד כי יבוא גואל".
שכינת עוזנו מעפר יקים,
מה טוב ומה נעים שבת אחים
ממלחמת גוג ומגוג הקרובה,
רק הצניעות יהיו לך לטובה.
וחוץ מזה לא יועילו לך כל צידקותייך (שמיה"ל, גמ"ח, שבת וכו')
אם את מחטיאה את אחייך.
ט.
בת ישראל יקרה!
יופייך נמדד בצניעותך, אנא שמרי על כבודך, אל תלכי כאחת הגויות שבושה אינן יודעות, כי את בת של מלך מלכי המלכים בורא עולמים, אנא שמרי על צניעותך, ובכך תכבדי את מעמדך.
ואמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'אין לך יפה מן הצניעות'.
האם האופנה של גויה מפריז – טובה יותר מהאופנה של שרה אמנו הצנועה והחסודה?
שמרי על צניעותך, ובכך תכבדי את עצמך.
י'
בורא עולם אוהב אותך
את ! שומרת על צניעות ? ואיך ההתנהגות ? עלייך לדעת אחות יקרה כי מלא כל הארך כבודו כשאת בחדר לבד
את לא ל ב ד ! אז איך ההתנהגות ? הנסיכה לא צועקת ברחובות נכון ? וגם לא הולכת בלבוש לא הולם את "כבודה" ? 😉
איך יראה הדור הבא ? את צריכה לגדור את עצמך בצניעות !
כי איך שאת תראי ככה ייראו הבנות שלך , איך תמנעי מהבנות שלך להגיע למצב הזה ? השאלות מהדהדות בראש אבל התשובה ידועה ..
צניעות ! הרי מי אלו האימהות שלך ? שרה רבקה רחל ולאה.. את בטח מתארת לעצמך איך הן היו לבושות ואני בטוחה שהם לא שמו פאות .
אם את צנועה דעי לך שיבוא היום שאת תרקדי עם האימהות ! המדרש אומר שלעתיד לבוא האימהות ירקדו על כל הבנות יעשו להם מעגל וירקדו מי רוצה להפסיד את המעמד הזה ?!
אומר המדרש : עתידה בת קול לפוצץ ולהכריז כל מי שיתבזה לכבוד ה' מי שלעגו לו יקום ויטול שכרו ! מי תקום שרה אמנו ? לא .. מי בזה אותה ? רחל , לאה ? בת שבע ? מי תקום ?
נשות הדור הזה יקומו כל מי שהיה לו קשה ובכל זאת ! התעקש למען ה' יתברך ! ואז הקב"ה איזה כבוד גדול "את בתי .. נסיכה שלי .. אושר שלי .. בת שלי יקרה !" ישתבח בה .. !
יש מבול של צרות ! המחלה הארורה הפריצות האיומה כל התועבות למיניהם ! את קובעת ! בידייך לשנות את המצב!
בעלך יעריך אותך יותר !
תצילי את עצמך , שמרי על צניעותך !
יא.
מעשה שהיה
היה מנהל מוסדות ספרדי שקיבל הוראה ממרן הגב עובדיה יוסף זצ"ל שהמורות בעבודה תלכנה רק עם מטפחות או כובעים.
לימים נצטרך למנהלת ממגזר מסויים שתסדר לו מספר דברים בהנהלה, אך בעייה גדולה רבצה לפניו בשעה שהודיעה לו המיועדת שעם פאה היא יוצאת אפילו רק לשפוך זבל (בעיני זה מוזר…) ועל אחת כמה וכמה שלעבודה חייבת היא פאה.
וכמעט נפטרה לדרכה. אך בחוכמתו הרבה הגיש לפניה צלחת עם סוכריות עסיסיות וריחניות למען תערב לחיכה, באיזה כשרות זו? שאלה הגברת. ענה לה המגיש אין בזה כשרות ואדרבה קניתי זאת בעיר העתיקה. (כמובן שהיתה לו כשרות מהודרת) פני הגברת התעוותו ופצחה בתמיה למה אתה מכשילני?
ענה לה מדוע זוהי הכשלה? הרי סוכריה זו כשרה בדיעבד שכן היא עשוייה מסוכר ומעצבי טעם וכו. ולדעת כו"ע (צריך לבדוק זאת) נותן טעם לפגם מותר.
בתירוצי סרק נסתה הגברת להתחמק מלאכול את הסוכריה.
אך המנהל היקר מפנה אליה שאלה רטורית שנונה, מדוע הינך חובשת פאה? שלדעת רוב פוסקי דורינו (אני לא נכנס לראשונים שקטנם עבה מכרסי ולדעת רוב הפוסקים הם אסרו) היא אסורה, הרי זה יותר גרוע מהסוכריה המדוברת.
השאלה שלי מדוע כשמרן הגרי"ש זצ"ל הורה לאיסור הפאה מחמת עבודה זרה, כולם שרפו את הפאות וכו', ועכשיו כשמרן דיבר על חוסר בצניעות בחבישת פאה ועל האיסור בדבר כולם/ן מתחמקים ומעלימים עין מהפסק? ןכי עבודה זרה קשה מגלוי עריות? הרי כנסת הגדולה ביטלו את יצר העבודה זרה ואילו את יצר העריות רק החלישו במעט (סימאו את עיניו), אך מה לעשות היצר חזק יותר מכולם,
הרב בן ציון אבא שאול זצוק"ל אסר את הפאה, וכששאלוהו מדוע אישתו חובשת פאה? ענה להם שאלתם אותי אם מותר או למה אשתי חובשת? כך נשמע מתלמידיו הנאמנים.
סיפורים וסגולות מהבבא סאלי זצוק"ל שומעים ומדברים אודותיו ונוהרים לקברו, אך לא שומעים לדבריו "שאשה שחובשת פאה נוכרית מכינה עצי הסקה…" וכששאלו על אנשי ביתו ענה גם להם יש מקום שם…
ליצר טענות רבות למה מותר אבל ברור שככל שיש יותר קדושה השכינה יותר שורה כדברי רש"י. לכן צריך לחשוב מה עדיף ומה רצון ה' באמת.
יב.
לכל בנות ישראל היקרות לובשות הפאה ולובשות המטפחות:
אכן צריך לזכור דבר אחד! יכול שאשה עם פאה תיהיה יותר צדקנית מאשה עם מטפחת ולהיפך, לא הכל מתחיל ונגמר בפאה…
אבל!
אני חייב לאמר , ואני פונה לכל בעלת פאה או מטפחת ( בת ישראל מדהימה אני בטוח)
את בטח עושה צדקות, את בטח עושה מעשים טובים, מתפללת ואוהבת את השם
אבל צריך לדעת דבר אחד בברור ואני לא מצדד בשום צד פרט לאמת.
כל בת ישראל שקורא בשעה זו את מה שאני כותב
צריכה לשאול אך ורק את עצמה בלב כנה ואמיתי
האם אני באמת באמת לא מודעת לאיך שאני נראית עם פאה בעיני הגברים?
או האם אני באמת לא יודעת איך המטפחת המפוארת ומלאת הצבעים שלי נראית?
כי תיהיי בטוחה בת ישראל טהורה, מה שאת יודעת עמוק בלב ומשתדלת להדחיק
למעלה עוד זמן לא רחוק…
(רוב הקברים מלאים באנשים שרגע לפני שמתו חשבו כמונו שיש זמן…והמוות רחוק ולי זה בטוח לא יקרה וחס וחלילה וכו…)
יראו הכל באמת שלא משתמעת לשני פנים.
אם את מספיק כנה עם עצמך , תיהיי מוכנה לרגע המפגש עם הבורא
זה שהתפללת אילו שנים ועשית למענו מצוות והתאמצת כל כך!!
כי אבא שלנו, הצדיק,.הקדוש ברוך הוא שמו וכבוד שמו
מביא בדין את כולנו בסוף………………………על כ-ל! נ-ע-ל-ם
בזכות הנשים הצדקניות נגאל כולנו בקרוב
כמאמר הכתוב
"בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ובזכות נשים צדקניות עתידין להיגאל
יג.
דברי הגר"ש שבדרוןן זצ"ל עוד מלפני עשרות שנים (ניתן לשמוע בטל 0732338800)
מורי ורבותי! אני אספר לכם סיפור אמיתי, הלואי שלא היה אמיתי וזה לא עובדה אחת, אלא כבר שמעתי כמה וכמה עובדות.
לפני אולי עשרים וחמש שנים באה לביתי אשה אחת ודיברה עם אשתי שעה שעתיים שלוש, כמדומה זה היה ארבע שעות, אני ישבתי ולמדתי, אבל חשבתי אחת מדברת כבר ארבע שעות פה, ולא נתנו לה שום דבר אכילה ולא שתיה, אמרתי לאשתי אולי תתני לבחורה הזאת קצת לשתות לאכול..
ארבע שעות, אז היא שמעה את זה ואמרה: לא, אני הולכת לביתי, אוי ואבוי! מה פירוש לביתי? היה לה בעל!, אז סוף כל סוף הבנתי שיש לה בעל…
אז למה היא נראית כמו בחורה? נו, אתם מבינים את העניין?…
כן זה צחוק! זה צחוק?! זה לא צחוק!!! רוצים להראות כבחורה! הרצון הזה טרייף! טריפה!!!
התורה אמרה "ופרע ראש האשה", בזיון! עושים לה בזיונות לסוטה, מהבזיונות שעושים לה, פורעים את ראשה,
והיא רוצה להיראות כך? ה.. האשת תלמיד חכם הזו רוצה להיראות כמו סוטה! לאו דוקא כנשואה, אלא כבחורה?!
או יותר טוב לומר אשה שהולכת פרועת ראש!
לא, זה לא פאה, זה כמו.. כמו גילוי ראש. "ופרע ראש האשה", נו?… מהדרין מן המהדרין וכו' וכו'…
טיפשה כמותך!!!,
איך יכול להיות שבזה ימצא יראת שמים?! שבזה ימצא קדושה?! איך יכול להיות?!?… אבל זה מחלוקת גדולה בכלל אם מותר לאשה ללכת ברחוב בפאה נכרית או לא, נאמר שהיא פוסקת הלכה כמו שמתירין, אבל האם כך התירו המתירין?! ללכת בפאה כאילו זה לא פאה?!…
וחוץ מזה שיש עשרים וארבעה גדולי ישראל שהם אוסרים, הסבא שלי הגאון רבי שלום מרדכי ז"ל הרב מבראז'ן הגאון הגדול פוסק (שו"ת דעת תורה או"ח סימן ע"ה סעיף ב) שאסור לדבר דברי תורה ואסור לברך ברכה כנגד פאה נכרית (כי יש לפאה דין ערוה וכתוב בתורה לא יראה בך ערות דבר) ורק אם עוצמים את העיניים יש להקל, לא יותר!
אני לא אומר פסק הלכה, תאמר כן מותר מותר מותר, אבל ככה?!
פאה נכרית שיראה לא כמו פאה, כמו בחורה?!
זה חציפות יוצאת מן הכלל!,
מי יכול להראות לי, תחפשו פסק הלכה מישהו מדורי דורות עד הדור הזה, שיביא איזה מישהו למדן שיביא לו פסק כזה שמותר ללכת בפאה נכרית להראות כמו בחורה, חוצפה!!!
והאשה הזאת עומדת בערב שבת, מדליקה נרות, וקודם הדלקת הנרות היא אומרת תפילה להקב"ה אי וי גיוואלד! היא מתפללת להקב"ה?!
הרי התפילה שלה ת-ו-ע-ב-ה!! "מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה"
אם אדם מסיר את אזנו מלשמוע אל גדולי ישראל, משמוע אל ההלכה, משמוע אל המוסר, משמוע אל ההגיון, משמוע אל דברי תורה – גם תפילתו תועבה! הקב"ה יקבל תפילה כזאת?!
בודאי לא! אבל עכשיו בעידן הזה, במגיפה השחורה רח"ל הזאת, מי יודע איזה פורענות דופק בדלת רח"ל, ואח"כ יצאו יאמרו תהלים..
איזה מן חוצפה?! הרי פשוט, מגיפה הזאת מוכרחה להיפסק. ואני מקוה להשם יתברך שאם ירצו אברכים יקחו את זה על כתפיהם, יזכו בזה את הרבים, בעזהי"ת נעשה ונצליח, ובזכות זה בודאי הקב"ה יציל אותנו ויושיענו וישמרנו ונגיע לכל טוב, ולביאת משיח צדקינו בגאולה השלימה.
: הכל עניין של כסף
דברים כואבים בעניין הכשר הפאות שמספרת פיאתנית לשעבר: הכל עניין של כסף… להבין מה זה חילול השם!נקודה שנייה היה באמת העניין הזה של הכשרות. הם(הנשים שבאו לקנות פאה) ביקשו את הכשרות והם רצו לדעת שיש כשרות, אני יכולה לומר מעניין אישי שכנראה הבורא עולם הכניס אותי לנסיון הזה, להבין עד כמה ההכשר הבד"ץ הזה זה הכשר של יצר הרע במלא מובן המילה.
כי בעל העסק שלי הוא אדם – הוא איש של שיא הבהמה שבעולם זאת אומרת זה אדם שהוא מגדיר את עצמו בתור אדם איש בהמה ממש, הוא מתעסק עם דוגמניות, עם פרוצות, עם אנשים שבכלל בכלל… זה מצחיק, עם דוגמניות עם פרוצות ועם בית יעקב… זה זה קצת מגוחך, זה גם היה עוד נקודה שהפריע לי. זאת אומרת איך הוא משווק בדיוק את הפיאות לשלשה אנשים?! זה גם הציק לי. אבל מעבר לעניין הזה הוא פשוט (הסוחר החילוני) כל הזמן נתן לי להבין מה זה חילול השם! הוא כל הזמן נתן לי להבין איך בן אדם שנמצא בעולם הבהמה רואה, רואה את החילול השם בהתגלמותו.
המשגיח פנה אליו ואמר לו תראה אתה, את העסק של הפאות האלה היוקרתיות של אירופה הכשרת! אתה רוצה להכשיר גם את העסק השני שלך?? אז הוא אמר לו בצורה הכי כנה הוא היה אדם מאוד מאוד כנה הוא היה מעולם הבהמה אבל הייתי מאוד מאוד שמחה אם הרבה אנשים בעולם החרדי היה להם את הכנות שלו. ואז הוא אמר רגע! העסק שלי הוא לא כשר!! אני מביא גם שיער מהודו, מסין מכל מקום. אז הוא אמר לו אז מה?! הכל עניין של כסף! במילים האלה… הוא (הסוחר החילוני) הרים אלי טלפון ואמר לי תראי לאיזה עולם את משתייכת?!"
פאנית לשעבר מספרת המעצב שיושב בחנות, וכל הנשים הצדקניות שבאות למעצב ורוצות פאה כמה שיותר טבעית, כמה שיותר קשורה לידי אומן כמה שיותר שטוחה כמה שיותר שיער טבעי כמה שיותר לא מתנפח… זה הציק לי אני לא גדלתי בבית חרדי ממש אני לא באתי מהרקע של הבית יעקב עם השם הכי הכי גדול זה מאוד מאוד הציק לי, זה הפריע לי זאת אומרת איך את בדיוק מנסה להצניע את עצמך כאן, זאת אומרת הם היו מורידות את הפאות, הם היו נראות זועה (סליחה שאני אומרת..) ואח"כ הם היו יוצאות (עם הפאה) והם היו נראות מליון דולר, זה הפריע לי זאת אומרת איפה כאן הצניעות?! למה בעצם אשה שהיא אמורה להראות צנועה, היא צריכה פתאום להראות מיליון דולר זה זה משהו… הם היו יוצאות כאלה זוהרות ומרגישות טוב והכל נהדר.
מעצבת פאה לשעבר מספרת הפאה שאני לובשת היא זאת שגורמת לי לכל היסורים ולכל הסבל שאני סובלת עם ביתי ועוד כל מיני דברים מסביב ואז הרגשתי מין כמו… שהקדוש ברוך הוא שם אותי פשוט על כף מאזנים כביכול מן הרגשה כזו שהוא אומר לי או שפשוט את ממשיכה לסבול או שפשוט את חייבת לקום ולעשות מעשה וכמובן להוריד את הפאה ואז אמרתי אני לא יכולה יותר להמשיך לסבול אני מרגישה שזה מה שהשם רוצה ממני פשוט להוריד את הפאה במילים אחרות הוא רוצה ממני צניעות ואז למחורת בבוקר אני זוכרת שהפאה הייתה מונחת על השידה וככה… הלב שלי ככה נצבט ואמרתי, לא אני לא מסוגלת לשים את הדבר הזה יותר על הראש, אני פשוט החלטתי אני לא רוצה יותר להמשיך לסבול ואני מפסיקה ללבוש את הפאה אזרתי את כל האומץ עם המון בכי ודמעות ביקשתי מהשם שיעזור לי לעמוד מול כל המלעיגים אני רוצה להיות בת ישראל כשרה סערה התחוללה בקרבי הרגשתי פשוט איך שהיצר הרע לא נותן לי לעשות צעד שכזה כידוע כל חומרה והתקדשות בצניעות מקבלים בעולם הבא את השכר הגבוה ביותר זאת אומרת שבעצם אח"כ כמובן זה נודע לי שאשה יכולה לקיים תורה ומצוות שיכולה להקפיד בכשרות שיכולה להקפיד בהמון דברים, אם זה ערב פסח על כל דבר, חומרה על כל דבר… אין סוף חומרות אבל את השכר הגבוה ביותר היא תקבל בעז"ה על צניעות ולכן היום אני יודעת שכמה שהיה קשה לי לעשות את הצעד הזה כי כביכול היצר הרע לא נותן הוא אומר לא עד כאן אם ברגע שאת פשוט אני נותן לך את זה אז גמרנו אין לי מה לעשות בעולם כאילו גמרתי את התפקיד שלי איתך ואם אני זוכרת את המלחמה העצומה הזאת היא איך שהיה לי וברוך השם הקדוש ברוך הוא באמת עם המון תפילה עזר לי להתגבר על זה.
"הפאה שלך פשוט מהממת!
אוהבת מחמאות? מי לא?
השאלה כמה את מוכנה לשלם בשביל זה. 1000 ש“ח, 2,000 ש“ח, אפילו 5,000 ש“ח ויותר.
אך האם היית מוותרת על חלקך לעולם הבא בשביל זה?
מה פתאום! זה כבר מחיר כבד מדי.
דעי לך שאת המחיר הכבד כבר שילמת ברגע שיצאת לרשות הרבים בפאה.
מחטיאי הרבים אין להם חלק לעולם הבא!
גם אם לא תמשיכי לקרוא את השורות הבאות, אין זה משנה את העובדה שאת מחטיאה את הרבים.
גם אם הרבי שלך פסק שמותר, וגם אם בעלך מתעקש, זה גם לא משנה את העובדה שאת מחטיאה את הרבים
. האם היית מכניסה לביתך עוף שמאות פוסקים קבעו שהוא טרף ורק כמה פוסקים בודדים קבעו שהוא כשר?
מדוע דווקא בעוון החמור של עריות והחטאת הרבים משדלנו היצר להתעלם ממאות פוסקים גדולי עולם?!
כל יציאה שלך לרשות הרבים בפאה, כל הבטה בך בוראת לך פרקליט רע – מלאך חבלה.
וכל מלאכי החבלה שנבראו ממך מחכים ליום פיקדונך להיפרע ממך!
את מסלקת שכינה מעם ישראל!
את מביאה מחלות, פיגועים ואסונות!
את גורמת לגלות השכינה!
את מעכבת את הגאולה!
כן, את!
וכל התהלים והמצוות שלך לא יעזרו לך כנגד החטאת הרבים וחילול השם.
כל התורה של בעלך הולכת לסטרא אחרא כשאת מחטיאה את הרבים בפריצותך.
גם אם כל השכונה הולכת כך אין זה משנה את הדין אצל מלך מלכי המלכים.
את יכולה להיות בטוחה שכל התירוצים שלך לא יעמדו לך ביום הדין.
לסיכום, תתעוררו! לא משנה כמה רבנים יפסקו שאסור וכמה יפסקו שמותר ומהם הגדרים…הרי במילא תמיד יהיו מחלוקות ודעות מנוגדות. הן בנושא "הפאה הנוכרית" והן בנושא צניעות הבגדים וכהנה וכהנה.
זה לא יוביל לשום מקום. הגיע הזמן לעשות חשבון נפש! כל אחת מאיתנו. כי פאה נוכרית לא עושה אותך עובדת השם נקודה.
ולכל אותן הנשים שמעטרות את ראשן המבולבל בפאות שעולות אלפי דולרים פלוס מינוס…
לכל הנשים היקרות, חס ושלום שלא תרוצנה לקנות את החזיר בהכשר וועדת הרבנים (?) שמפקחים(?) על העיתון החרדי (?), כי אם כן אתן יכולות להסתובב ברחוק בשקט. אף אחד לא יחשוד בכן שאתן נשואות, ואם תרצו, גם יציעו לכן שידוך! ..
הייתי ממליצה לא לחכות לפסח ולא ללג' בעומר, וכבר בראש השנה הקרב ובא עלינו לטובה, לעשות ביעור חמץ גם בבית (חוץ מהביעור בלב) ולבער את הפאה המיותרת ולשים על ראשה כתר מלכות
(כיסוי ראש) כיאה לבת מלך, וטוב שעה אחת קודם.
אל תפסידו את הרכבת!
המהרש"ם הכהן על התורה זי"ע כתב: שהקדוש מקאשנייב שאל את אחיו הקדוש "במה נלך לקראת משיח? כי החסידים ירקדו לפניו והוא ישאל אותם על כל המאדאס הארורים שהולכות הנשים ומדמות עצמן לנשות עכו"ם וישאל כל אחד ואחד כאיזה ערלית הולכת אשתך? ולא יוכלו לענות כלום למשיח, ואמר שכוונתו על מה שהולכות נשים בטעם עכו"ם בשייטל (פאה) ובכה על זה הרב מקאשנייב מאוד".
מסר מרב… שליט"א בכנס נשים בירושלים
מפאת כבוד הנפטרים והאלמנות הסיפור פורסם ללא שמות (השמות שמורים במערכת).
היום בימינו בעולם הישיבות, בעולם התורה לצערנו הרב יש הרבה נשים שלא מקפידות בנושא של כיסוי הראש.
כשאני התחתנתי היינו גרים בשכונה בירושלים ואחת השכנות היתה לובשת פאה לא כל כך צנועה בשכונה לא כל כך חרדית. תקופה קצרה לאחר החתונה שלה היא חלתה במחלה הידועה ולאחר מכן היא עברה ייסורים קשים ומרים ובסוף נפטרה. וקיבלו שם כל הנשים על עצמן, באותה השכונה שגרנו, כיסוי ראש.
האמת שלא הייתי מעיז להגיד את זה … לפני בערך שנתיים נפטר תלמיד חכם גדול פתאום, הייתי קשור איתו והיה כואב לי מאוד הפטירה שלו. הייתי מתפלל כל פעם לעילוי נשמתו.
יום אחד הייתי אצל מורי ורבי הרב הצדיק … שליט"א, אמר לי תשמע תלך לציון של אותו תלמיד חכם ותתפלל שמה לעילוי נשמתו. אני הגעתי לציון התפללתי ובלילה הוא בא אליי בחלום ואמר לי "תדע לך הסיבה שנפטרתי מן העולם זה בגלל שאשתי היתה לובשת פאה נכרית" – והוא אמר לי – "תשמע יש עוד תלמיד חכם אחד שעומד לקבל איזה ייסורים וגם הוא עומד ללכת מן העולם בגלל שאשתו הולכת עם פאה, וזה יהיה לך סימן תוך כמה חודשים תשמע שהוא גם חולה". לצערי הרב אותו תלמיד חכם, אכן חלה ונפטר.
מחלת הסרטן בגלל הפאה
הבית אהרן אמר “גודל התפשטות המחלה הידועה (סרטן) בעולם היא כגודל התפשטות פירצת הפיאה נכרית בעולם” (מפי הרה”ח ר’ חיים אשר לדרמן זצ”ל)
אשה שאלה את הרב הגאון בן ציון מוצפי שליט"א:
"בעלי קנה לי פאה חדשה לחג פסח,
מה עליי לברך ?"
'ברוך דיין האמת'
גודל מעלת הצניעות
רוצים אנו להרחיב את הדיבור ולהראות את גודל מעלת הצניעות וכדי להכיר את מעלת הצניעות נביא את מה שכתוב בספרים הקדושים, איך שרבי שמעון בר יוחאי בספר הזוהר כתב וגם ספרים אחרים.
קודם נביא מדרש שהשם משתוקק ורוצה להימצא בעולם, וכאן נביא איך זה נראה כשהשם נמצא בעולם הזה, ברחוב. נכתוב את זה כמו שמצאנו בכמה הזדמנויות.
איך נראה רחוב: רואים אנו רחוב מלא באנשים לא נקיים, מלא פריצות, בעלי עברות ומובן שברחוב נמצאים מחנות גדולות של קליפות ומזיקים, בגמרא ברכות כתוב שהקליפות הם כל כך הרבה, שעומדים אחד על השני בכמה קומות ואי אפשר לתאר איך שזה נראה ומה גודלו של צער הקדוש ברוך הוא כשנמצא בין המחנות, את זה אי אפשר לכתוב ושכל האדם אנו יכול לתאר זאת.
ומיד מכריזים בכל העולמות – "שהמלך בצער" וכשהמלך בצער, כל העולמות וכל הנשמות בגן עדן וכל המלאכים מכל העולמות בצער וכל העולמות רועשות.
ואז עוברת בת יהודית ברחוב כשהיא לבושה בלבוש צנוע,
ובספרים כתוב כשיהודי הולך על פי תורה הולכים איתו מחנות גדולות של מלאכי השרת וכוח גדול של קדושה וכשהקליפות רואות את גודל כוח הקדושה נופל עליהם פחד נורא ובהלה גדולה ובורחים לכל הצדדים דורכים והורגים אחד את השני.
. הקדוש ברוך הוא מביט על כל זה ושמחתו כביכול אינו נתן לתאר, שמחה עצומה של נקמה בשונאים והמצערים נשמדים. והקודש ברוך הוא עובר ברחוב עם היהודי בגאווה ככתוב בתהילים "ד' מלך גאות לבש" כשכבוד שמים נישא אז לבוש ד' גאות.
ואז בשמים מה קורה? לא ראינו זאת רק נביא מהספרים הקדושים כמו גם בספר הזוהר, ואז יוצא כרוז בשמים – "המלך בשמחה" – כל המלאכים והנשמות מביטים מטה לראות מה קורה ורואים את כל שונאי הקדוש ברוך הוא נשמדים ורואים איך שהם רצים בבהלה והנקמה גדולה לא לתאר ורואים את כוח הקדושה מנצח את הקליפות ושלהבת גדולה מסתובבת ברחובות ושולח קרניים לכל הצדדים קרני האור משמידים את הקליפות. הקדושה שוררת ברחוב השמחה בכל העולמות גדולה.
ואז נשקט בכל העולמות וכולם שומעים מה שמודיעים – "שהניצחון של הקדושה והשמחה ההיא גרמה בת יהודית, שעברה ברחוב בלבוש צנוע והשם שלה הוא פלונית בת פלונית" – וכולם רושמים את השם ואחרי מאה ועשרים שנה ששומעים את השם באים לקבל את פניה ולחלק את הכבוד שמגיע לנשמה שעשתה את השמחה הגדולה למלך ולכל העולמות והכבוד והוד והדר שנחלק לנשמה כמעט אנו יכול לתאר זאת ולכתוב את כל זה.
מה היה מגורמי השואה הנוראה!
שמעתי מפיו של המשב"ק של הרה"ק ר' שמחה בונים מאוטווצק זי"ע – בנו של הרה"ק ר' מדלי מוורקא זי"ע, אחיו של הרה"ק ר' יעקב דוד מאמשינוב זי"ע, ראש שושלת אמשינוב, – שלפני עלותו לארץ הקודש – בשנת תרמ"ז – נתאספו כל גדולי האדמורי"ם בביתו להיפרד ממנו, מצד אחד ישב הרה"ק בעל ה"שפת אמת" מגור זי"ע, ומצד שני ישב הרה"ק מאלכסנדר זי"ע, וכל החדר היה מלא בגדולי הצדיקים שבפולין, עד שלא הניחו לשום גבאי להיכנס לחדרו הקדוש מאפס מקום. ובאותם רגעים נעלים טרם עלייתו לארה"ק, נעמד ר' בונים מאוטווצק זי"ע, ואמר לכל הצדיקים המסובים שם: הנני רואה שהחלה להתפשט פריצות של לבישת 'פעל' (כעין חתיכת עור של כבש עם מעט צמר שהי' דבוק לעור, והניחו אותה בקצה המטפחת במקום שערות) דעו לכם שאם לא יעצרו פירצה זו, יבוא יום ויתחילו הנשים ללבוש ר"ל פיאות הדומות לשיער ואז יקום גוי ויחריב את העולם, וישמיד היהודים רח"ל. – כה דיבר הרה"ק, יותר מחמישים שנה לפני השואה הנוראה!- וידוע ששנים מועטות לאחר מכן היתה התדרדרות עצומה בענייני יהדות בפולין ובשאר אזורי אירופא, וגם בנושא כיסוי הראש חלה נסיגה נוראה, והסוף המר ידוע לכולם רח"ל. (מפי אחד מגדולי האדמורי"ם שליט"א שהורה לפרסם סיפור נורא זה)
כל השולחנות ערוכים לקראת ביאת המשיח
זוגתו של אחד מחשובי הציבור בעיה"ק טבריה נקטפה לאחר הרעלה לבית עולמה נ"ע, לפני שנים מועטות. לפני כמה חודשים נכנסה בתו היתומה בשעה טובה לחופה, בשבועות האחרונים ראתה הכלה את האמא ע"ה מופיעה לקראתה בחלום ברור וכה אמרה: "דעי לך ביתי כי בשמים כבר כל השולחנות ערוכים לקראת ביאת המשיח, וממש אנו נמצאים ברגעים אחרונים לקראתו, רק הבעיה שמעכבת את ביאתו היא הפאה שאת שמה על ראשך, וכן כל אותן נשים אשר שמות פאה על ראשן מעכבות שהוא לא יכול לבוא", הכלה ניסתה להתווכח עם האמא, שמא תלך בפאה צנועה מאד וקצרה, אולם האמא התעקשה ואמרה שוב ושוב: "בשמים לא אוהבים את הפאה, לא ארוכה ולא קצרה, הכל פריצות ואסור!" בבוקר קמה הכלה מבוהלת, וכמובן זרקה את הפאה, והולכת כיום כרצון הבורא. (050-4113653)
סיפור התחזקות מהאדמו"ר הבבא סאלי זיע"א :
מעשה שהיה, אחת מבנות המשפחה (של הבבא זיע"א) החלה ללבוש פאה נכרית, בעלה שהתנגד לכך בכל תוקף, העלה חרס בידו. בצר לו ניגש לרבינו (הבבא סאלי זיע"א) והתלונן על אשתו, שהחלה ללבוש פ אה נכרית. רבינו כינס את כל בנות המשפחה עם הרבנית, והחל להטיף מוסר בגדרי הצניעות, הלבוש, וחומרת גילוי הראש לאשה וכו'. בסיום דבריו אמר רבינו: "כל אשה הלובשת פאה נכרית ואפילו רק חתיכת פאה, מכינה לעצמה חומר הסקה, שבו ישרפו אותה בגיהנום, אי אפשר לרמות את הקב"ה. לדעת תורה את לא יוצאת ידי חובת כיסוי ראש, נקודה".
בצאתן מחדר רבינו, אמרה אותה אשה: נו, לא כל כך נורא, וכי כמה חומר הסקה יש בפאה נכרית, הרי השערות דולקות רק שניות אחדות ותו לא…
מעת שפלטה מילים אלו מפיה, החל ראשה של אותה אשה לכאוב כאבים עזים ביום ובלילה, ולא נמצא מזור לכאב ראשה. החלה האשה לפשפש במעשיה, ותלתה את כאב ראשה בדיבורה האוילי והשטותי. חזרה האשה יחד עם בעלה לרבינו ואמרה: "רבינו! חטאתי, עויתי, פשעתי, דברתי בלשוני דברים, אשר לא ייאמרו על דברי כבוד תורתו, והנני מבקשת סליחתך". אמר לה רבינו: אם תקבלי עליך לכסות את ראש במטפחת, בלי כל חכמות והמצאות, יחדל כאב ראשך ונסלח לך!.
חזרה האשה לכסות את ראשה במטפחת, ומיד חדל כאב ראשה!.
(ספר סידנא בבא סאלי חלק ב' עמוד ע')
נשמע סיפור זה גם מפי אחת מבנותיו של הבבא סאלי שנכחה במקום
כידוע שאנשי חברה-קדישא חווים דברים נוראים שע”פ תקנון חברה-קדישא מנועים הם מלספר מפני כבוד המתים, אך רבים המה הסיפורים הידועים לאנשים הקרובים להם מענייני שכר ועונש המתגלים באופן נורא מיד עם צאת הנשמה עד אחר הקבורה,
לפני כמה שנים אירע דבר נורא בהר המנוחות בעת קבורת אשה מכובדת פאנית שעסקה במכירת פאות וסירוקם, במעמד רבים, בני משפחה ומכרים, אשר עמדו המומים ונדהמים, סמר בשרם מפחד ורעדה מהמראה הנורא הקורה מול עיניהם, כל עצמותם רעדו וארכבותיהם דא לדא נקשן, ועד עתה אחר עבור שנה מאז, לא מש המראה מזיכרונם וסיוטי לילה חוזרים ונשנים עליהם.
אחד הנוכחים ת”ח מופלג סיפר בחיל ורעדה לכותב השורות גופא דעובדא אשר ראו עיניו ולא זר. מיד עם הורדת הגופה אל הקבר ולאחר הכיסוי מעל גבה בבלוקים כנהוג, עוד לפני שהספיקו החברה-קדישא להחזיר את תלי העפר הנערמים סביבות הקבר למלאות את החפירה ולכסות את הקבר – הנה הופיעו פתאום המון נחשים מכל הצדדים, זוועה אחזה את כל הנוכחים בראותם את כל הנחשים הזוחלים במהירות נוראה הישר אל תוך הקבר, ביניהם נחשים ענקים באורך כ-2 מטר אשר זינקו לתוך הקבר ברווחים שבין הבלוקים, צמרמורת אחזה את הנוכחים בראותם נחש ענק שנפשט עורו כשהשחיל את עצמו דרך סדק צר לתוך הקבר, מה נורא היה המעמד לראות משפט כאמור (תהלים קיט, צא) למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך ואחז”ל (נדרים מא.) שהכל נעשים שלוחים להיפרע ממנו. לא יוכל הנייר להכיל התעוררות התשובה שהייתה שם, כי אית דין ואית דיין והוא רחום יכפר עון ולא ישחית וגו’.
בהקדמה לספר “ארי שבחבורה” (להגה”ק בעל “אריה דבי עילאי”) מובא בזה הלשון: “נודע מעשה נפלא שאירע בווישניצא, אשה שהלכה בגילוי שערות ראשה שבקה חיים לכל חי, ואחד מבני החברה קדישא אשר עסק בקבורתה, נפל כיסו מלא מעות וכתבים בארונה של הנקברת ולא הרגיש בו, אחר שראה שנאבדו לו כיסו וכתביו ולא מצאם, עלה בדעתו שודאי נקברו בעת עסקו עם האשה הנקברת, והלך אל רבינו להתיר לו לפתוח את קברה להציל את הונו וכתביו הנחוצים לו, השיבו רבינו כי רק באופן זה מתיר לפתוח קברה, באם הוא ובית דינו וכל בני העיר יעמדו שמה, ולמחרתו נאספו כולם כאחד ופתחו הקבר ומצא הלה את מעותיו וכתביו, אולם למראה עיניהם חרדו ואחזתם רעדה לראות את האשה הנקברת לא מזמן, איך ששערות ראשה היו תלושים ופיה היה סתום מהשערות, ועל קרח ראשה היו תולעים רבים מסודרות באותו תואר שהיתה מסלסלת תלתלי שערה בחייה, ר”ל, רבינו הרים קולו באותו מעמד ועוררם לתשובה איך שיחרדו מיום הדין, כי מאת ה’ היתה זאת להראות לעין כל את חומר איסור פרוע רא ש באשה” (סיפור זה הובא באריכות גם בספר שולחן העזר סי’ ט’ סוף סק”ד עיין שם).
העיד אחד מחסידי ברסלב שאשתו היתה הולכת עם פאה, אך שמע פעם את הגה”צ ר’ שמואל שפירא זיע”א שהתבטא בצער ובכאב: “עדיף שהבעל יוותר על כל הקיבוץ הק’ של ראש השנה של האדמו”ר מוהר”ן מברסלב זיע”א, וילך לו להתפלל מניין חטוף בשטיבלאך במשך כל ראש השנה! ובלבד שאשתו לא תלך עם פאה נוכרית!”
באותו רגע ששמע אותו אברך דברים אלו הבין עד היכן הדברים מגיעים, וב”ה תיכף השפיע בביתו להסיר את הפאה, וזכתה זוגתו ללכת במטפחת.
ומי שקצת שמע את המסי”נ של הרב שפירא זצ”ל לקיום דברי רבו הק’ ר’ נחמן מברסלב זצוק”ל, והיאך שהיה מוכן למכור את כל העוה”ב שלו עבור שימכרו עבורו ‘תיקון הכללי’ בציון רבו הק’ (כמפורסם), ובכל זאת התבטא בכזו צורה מדהימה, אין זאת כי אם רצה להמחיש בפועל כמה פריצות וחוכא וטלולא וצער עצום נגרם לאבינו שבשמיים מכיסוי ראש בפאה, אשר למעשה כל בר דעת מבין שי איך ייתכן לכסות הראש משום צניעות בדבר אשר גורם בדיוק פעולה הפוכה,
ולא בחינם התבטא ר’ שמואל ביום הפורים, אשר בו ‘נכנס יין יצא סוד’, באותם רגעים נעלים לא שכח אותו צדיק לעורר ולזעוק בקול רעש גדול בזו הלשון:” איסטאן דעם ט-ר-י-פ-ה נ-ע-ם פ-א-ר-ו-ק-!” (=להסיר את הפאה הטריפה!).
שח בעל העובדה בעצמו (שהיה נכנס ויוצא בבית מרן הגה”ק הגר”י כדורי זצ”ל כמעט בכל יום): אירע פעם ששלוש נשים הגיעו, כל אחת מהן בנפרד, לאחד ממקורבי הרב זיע”א אשר היה נכנס תדיר לבית הרב, וביקשוהו שיבקש מהרב שיברכן, היות ומחלה קשה מקוננת בתוכן וזקוקות להרבה רחמי שמיים. הלה אכן עשה כבקשתן. והנה לאחר כמה חודשים נודע לו כי אותן שלוש נשים נסתלקו לעלמא דקשוט. אך מה שהפליא אותו ביותר היה ששלושתן נפטרו באותו היום ממש!! בהתבוננות נוספת שם לב שלשלושתן היה אותו שם!! (איננו נוקבים בשם כדי לא לגרום ח”ו לחלישות הדעת לנשים ששמן דומה). הלה, שהיה בצער גדול מכך, נכנס לקודש פנימה, ושאל בחרדה: “רבנו, מה סיבת פטירתן של שלוש נשים אלו?”, הרב השיב: “כך היתה גזירת המלך!” הלה לא הרפה ושאל שוב ושוב: “שלושתן נפטרו באותו יום ולשלושתן אותו שם. מה הסיבה לגזירות כה קשות ה”י?”, משראה הרב כי הלה לוחץ אמר: “דע לך, כי אותה מחלה קשה הנפוצה מאוד בימינו הינה יורדת לעולם בגלל חבישת ‘פאה נוכרית’ והיא מורידה לעולם את המחלה ה”י, ופעמים היא פוגעת באשיה החובשת עצמה ופעמים זה משפיע על אנשים שאין להם קשר לזה, כי כבר ירד הדבר לעולם”. והוסיף ואמר: “תראה כי בטיפולים מסוימים במחלה הזו נושר השיער-לרמז מן השמיים: שיער כנגד שיער!”, ומוסיף אותו מקורב שמרוב שהיה המום מכך שח זאת בפני הגה”צ הרי”ח סופר שליט”א אשר הזדעזע ואמר:”כך אמר הרב כדורי? נורא נוראות!”
אמר מרן רבי שלמה זלמן אויערבאך זצוק"ל: "הדבר הראשון שיעשה מלך המשיח שיתגלה הוא שיבער את הפאה הנכרית מן העולם" (מהנשים שלא יזכו לבער את הפאה לפני בואו רח"ל)
מעשה ביהודי שדיבר עם הגה"צ רבי בנימין רבינוביץ זצוק"ל, ובתוך השיחה דיבר רבי בנימין זצוק"ל בענין ביאת משיח צדקנו, ושעלינו לחטוף עכשיו כל מה שאפשר לעשות נחת רוח להש"י, כי כל הדורות וכל העולמות ממתינים על כל פעולה טובה שלנו. נענה אותו יהודי ואמר, שאם לא היו קיימים אותם רשעים הרודפים את שומרי התורה והמצוות, אזי בוודאי כבר מזמן היה המשיח צדקנו מתגלה לגאלינו. וכך האריך אותו אדם לדבר בעניין זה, שהכל נגרם על ידי אותם הרשעים שלוחמים נגד שמירת התורה והמצוות רח"ל. נאנח הגה"צ רבי בנימין זצוק"ל, ואמר בכאב רב אל אותו יהודי, "ואני אומר לך, שאם לא הפאות והפריזעט'ן של הנשים של שומרי התורה והמצוות, אזי היה משיח צדקינו ממזמן מתגלה לגאלינו. שמע לדבריי, ותפסיק להטיל ולהשליך את הדבר על הרשעים, דע לך, כי הדבר לא תלוי בהם, אלא עלינו לדעת שהדבר תלוי בנו,כי כל השתדלות שנשתדל ונפעל להסיר את הפאות ואת הפריזעט'ן, לקיים את מצות כיסוי הראש כרצון הש"י הצניעות, היא זו שתקרב את הגאולה"!
אישה יקרה, הצטרפי גם את לנשים הצדקניות שבזכותן עתידים להיגאל
קבלי על עצמך צניעות בביגוד ולבער עוד היום את הפאה הנכרית
ולכסות את ראשך במטפחת צנועה כדרך האמהות הקדושות וכבקשת הצדיקים לזכות עם ישראל ולרפואת כל חולי עמו ישראל
ואל תפסידי את הרכבת!
החוזה מלובלין סיפר: רבינו הבעש"ט היה לו פעם עלית נשמה והתלמידים עומדים סביבו ומחכים שיתעורר וישוב לעולם הזה וסיפר שראה מלאכים עומדים ובונים סיר גדול. וביקש ממלאך אחד שיסביר לו מהות הבנין. והמלאך הגביהו למעלה מן הסיר וראה שהסיר מלא ידים ורגלים. והמלאך הסביר שקרוב לימות המשיח ירדו לעולם נשמות של כפירה ופריצות כמו בדור המבול ודור הפלגה ובשבילם בונים את הסיר הזה לבשל בהסיר הידים ורגלים של אלו הכופרים והמינים והפרוצים.
קבלה מן הנביאים: "מלחמה הנוראה שבעולם, שלא היתה כמותה, תהיה ממש לפני שערי ירושלים – לא ישארו רק קדושים"
וְאֵין זֶה פֵּרוּשׁ מִסְּבָרָא, רַק קַבָּלָה מְקֻבֶּלֶת אֶצְלָם מִן הַנְּבִיאִים, שֶׁהַמִּלְחָמָה הַנּוֹרָאָה בְּיוֹתֵר שֶׁהָיְתָה בָּעוֹלָם תִּהְיֶה מַמָּשׁ לִפְנֵי שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם, בָּהּ יִתְקַבְּצוּ כָּל הָאֻמּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם אֶחָד מֵהֶן לֹא נֶעֱדַר, בְּצַד אֶחָד כָּל הָאֻמּוֹת הַמַּחְזִיקוֹת דָּת נוֹצְרִית, וּבְצַד אֶחָד כָּל הָאֻמּוֹת שֶׁאֵינָן מַאֲמִינוֹת בְּדָת זוֹ, וּמְקֻבָּל שְׁמוֹת שָׂרֵי הַצָּבָא מִכָּל צַד וְאֵיזוֹ אֻמָּה הַנּוֹצַחַת. וְעַל מִלְחָמָה זוֹ נִבֵּא בִּלְעָם בְּאוֹמְרוֹ "אוֹי מִי יִחְיֶה מִשּׂוּמוֹ אֵל", שֶׁיָּבוֹאוּ הָאֻמּוֹת שֶׁבִּשְׁמָם שֵׁם אֵל, וּבְדֶרֶךְ הַטֶּבַע אֵין מָנוֹס לְחַיִּים, וְלֹא יִשָּׁאֲרוּ שָׁם רַק קְדוֹשִׁים כְּמַלְאָכִים, וְעַל זֶה נֶאֱמַר (ישעיה ד', ג') "הַנּוֹתָר בְּצִיּוֹן וְהַנִּשְׁאָר בִּירוּשָׁלַיִם קָדוֹשׁ יֵאָמֵר לוֹ כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים בִּירוּשָׁלַיִם", וּמִי יֶעֱרַב לְנַפְשׁוֹ לִהְיוֹת מִקְּדוֹשִׁים אֵלּוּ שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ בַּחַיִּים. ("אבות על בנים" בהקדמה)
כתב רבינו יונה באגרת התשובה: "צריכה האשה שתהא צנועה ונזהרת שלא יסתכלו בה בני אדם חוץ מבעלה, שהמסתכלים בפניה או בידיה יורדין לגיהנום והיא ענושה בעונש כל אחד ואחד מהם, מפני שהחטיאה אותם ולא נהגה צניעות בעצמה ונכשלו בה" עד כאן לשונו.
וכתב בפלא יועץ (מערכת עריות) הנה באסורין אלו של קריבות דעריות, הנשים נוטלות חלק בראש והן תוסרנה ביסורין וענשים קשים ומרים בגיהני גיהנם וצעקה ואין מושיע לה, כאשר הן גרמא בנזיקין דמגרי יצר הרע באנשים, על ידי שהולכות בין האנשים ומדברות עמהם דברים יתרים. ואפלו אם נקה האיש מעוון שנלחם עם יצרו ונצל מעברה ומהרהורי עברה, האשה ההיא תשא את עוונה, ומה גם אם גרמה לכשל בה בהרהורי עברה, אוי לה אוי לנפשה.
"
מַעֲשֶׂה בְּצַדִּיק אֶחָד שֶׁהָיָה צַדִּיק גָּדוֹל מְאד
שֶׁיָּצָא מִתַּאֲוָה הַיָּדוּעַ לְגַמְרֵי לְגַמְרֵי כָּרָאוּי בִּשְׁלֵמוּת
וְעָלָה לְעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים
וְרָאָה שֶׁמֻּנָּח בְּיוֹרָה חֲתִיכוֹת בָּשָׂר וַעֲצָמוֹת
וְשָׁאַל: מַה זּאת?
וְהֵשִׁיבוּ לוֹ, שֶׁזּאת. הָיְתָה אִשָּׁה יָפָה מְאד מְאד
וְעַל כֵּן, מֵחֲמַת שֶׁהָיְתָה מְחַמֶּמֶת גּוּפָהּ לַעֲבֵרָה
עַל כֵּן מְחַמְּמִין אוֹתָהּ כָּאן
וְרָצָה לִרְאוֹתָהּ
וּמָסְרוּ לוֹ שֵׁמוֹת שֶׁתַּחֲזוֹר וְתִתְחַבֵּר כְּבַתְּחִלָּה
וְרָאָה שֶׁהָיְתָה יְפַת תּאַר גְּדוֹלָה מְאד
וּמִזֶּה רָאוּי לִרְאוֹת גְּנוּת הַתַּאֲוָה הַזּאת
אִם חוֹתְכִין אוֹתָהּ לַחֲתִיכוֹת חֲתִיכוֹת הַאִם יִהְיֶה שַׁיָּךְ הַתַּאֲוָה וְכוּ'?(שיחות שאחרי סיפורי מעשיות)
שמעתי מהריא״ז מרגליות זצ״ל, ששמע מכבוד קדושת מורו ורבו הרבי מבארנוב זצוק״ל, ששמע מכבוד קדושת אדמו״ר הרבי הצדיק הקדוש אליעזר מדז׳יקוב זצוק״ל, שהיה פעם אחת עם אביו הקדוש הרבי מראפשיץ זצוק״ל אצל החוזה מלובלין, ובשבת קודש באמצע השולחן סגר הרבי מלובלין את עיניו זמן רב והתאנח מאוד מאוד ואמר לו אביו הרבי מראפשיץ: ״אליעזר, אל תסיח דעתך עכשיו ושים לבך אל הרבי מלובלין, מה שיאמר עכשיו״.
והרבי מלובלין פתח עיניו הקדושות ובאנחות גדולות אמר :" לבעל שם טוב הקדוש, זכותו יגן עלינו, היתה פעם עלית נשמה, וכשחזר אמר להחבריא: דעו כי ראיתי בשמים, שעומדים מלאכים ובונים סיר גדול ורחב מאוד, ושאל ממלאך אחד: "מה זה הסיר הגדול והרחב הזה"? המלאך הגביהו עד למעלה מן הסיר ואמר לו:"׳מה יש בפנים?" וראה שהסיר מלא ידים ורגלים, והמלאך אמר לו:"דע כי קרוב לימות המשיח ירדו לעולם התחתון נשמות של ד ור הפלגה [מינות וכפירה] ודור המבול [פריצות של נשים שהידים,הזרועות, והרגלים מגולות], ועבורם בונה אני עתה זה הסיר לירד אותם לגיהנום. במיוחד עבור לבשל בסיר הזה אלו הידים והרגלים שלהם". וסיים החוזה מלובלין: ״הנה הבעל שם טוב הקדוש ראה זה החזיון בהעלם, ואנן רואים זאת בגלוי בחוש הראות, כיצד עתה מתחילות לירד נשמות אלו לזה העולם״. סיים ואמר: ״ה׳ ירחם עלינו ועל כל ישראל, שיוכלו לעמוד בנסיונות הגדולים והנוראים האלה בעולם.״ כן יהי רצון אמן (אוצר הסיפורים)
מזה החזיון – יזהר כל אדם לשמור את נפשות בני ביתו וכל קרוביו – שילכו בצניעות, שלא יפלו לבשלם בסיר הנורא הזה בשאול תחתיות יחדיו עם נשמות דור המבול, רחמנא ליצלן!
מעשה נורא מעונש אם ובת שלבשה בגדי פריצות
דע כי יש סוגי עוונות שענשם שתתלבש נפש הנפטר בגוף ותיענש נפשו בלבוש גופו, ולכך, לאחר שנפטר אותו חוטא, מביאים את נפשו בגוף וסובל עונשים משונים. והגוף ההוא אינו גוף כמו של אנשים החיים בעולם הזה, אלא גוף מושאל כדי להיפרע ממנו. ויובנו הדברים על פי המעשה הנורא שכתב בספר "דרכי ה'" ובספר תורת החסידים ועוד, וזה לשונו:
ואספר מעשה נורא שספר לי איש נאמן ולא נחשד לשקר. אשר היה אצל אביו או אולי אצל דודו שהיה דר באיזה ישוב ובא מן הדרך בחברת איזה אנשים ממסחרם ודרכם, ונסעו בעגלה עם סוסים, ועברו דרך השדה, ופתאום שמעו יללה וקול מר צורח בקול גדול: "יהודים, יהודים, בואו ורחמו והושיעו לנו!" ונשאו עיניהם וראו בית אחד עומד בשדה ומשם יוצא הקול, וקפצו כלם מהעגלה, כי חשבו אולי בא אליהם איזה גזלן ורצו להושיע.
האם שורפת את בתה
אבל כשנכנסו לבית, המה ראו ותמהו, כי ראו שם אשה זקנה אחת, ועל הספסל שוכבת אשה צעירה, ושם אש גדול מאד בוער בארץ, ועל האש יורה גדולה, ובתוך היורה הרבה בגדים, והיה מרתיח מאד מגודל האש, עד שהרתיחה עלה למעלה, ולא דברה זו האשה כלום עמהם, רק תחבה ידיה לתוך היורה הרותח ולקחה הבגדים שבשלו וה רתיחו שמה מתוך הרתיחה, ונתנה אותם על האשה הצעירה עד ששרפה בשרה, והיא היתה צועקת בקולות גדולות. ככה עשתה כסדר כמעט בכל רגע, והבינו שאין זה עניין אנושי, ורק מהנשמות הנדחות מעולם התוהו שזה עונשם, רחמנא ליצלן. ונפל פחד גדול ונורא עליהם, ונשמטו אחד לאחד לחוץ.
האם צועקת "רחמו, הושיעו לנו"
וכשראתה האשה הזקנה שהולכים לחוץ, יצאה אחריהם והתחילה עוד הפעם לצעוק בקולות: "רחמו, הושיעו לנו!" ומכח הפחד שנפל עליהם, שכחו שיש להם סוסים ועגלה, וברחו ורצו עד הכפר באימה גדולה, ונפלו שם לארץ ושכבו חלשים כמה שבועות, רחמנא ליצלן. ואחר כך נזכרו שאין שם בזה השדה ולא היה מעולם שום בית עומד שם.
אחר הפטירה יתהפכו האבות והאמהות לאכזרים גדולים, וידונו בניהם בכל מיני אכזריות שבעולם.
וכנראה שהצעירה היתה בתה של הזקנה, שלא גדלה אותה על דרכי הצניעות, וזה היה עונשם – שאמה בעצמה שרפה אותה. וככה יהא בתוקף עוז ביתר שאת לאלו הנשים השחוצות ולמגדלי בניהם בחציפות, ושורפות נשמות בניהם ובנותיהם בחמלה שחומלות עליהם. אבל שם לאחר הפטירה יתהפכו לאכזרים גדולים עליהם, והאבות והאמהות בעצמם ידונו בניהם בכל מיני אכזריות שבעולם. ומצווה גדולה לכל אחד לקרא זאת ולפרש ולספר זאת לנשי זמנינו, למען יכירו וידעו שיש בורא עולם ואינו מוותר כלום וכלום. עד כאן.
העיקר מה שתובעים מהאשה בשמיים זה הצניעות
אמו של הצדיק הקדוש הר’ בנימין רבינוביץ זצ”ל הגיעה בחלום לאחד הבנים בתוך השבעה ואמרה לבנה: “תדע לך שהעיקר מה שתובעים מן האשה בשמיים זה על הצניעות”. האשה הזו התלבשה בתכלית הצניעות עם שַאל על ראשה ושַאל על הכתפיים ובגדים רחבים, וזה תואם למה שכתוב בספר חסד לאלפים: “כמעט כל עונש האשה בעולם הבא וזכייתה בעולם הבא תלוי בצניעות”.
וככה מספרת אשה שחוותה מוות קליני על העונש בבית דין של מעלה על חוסר צניעות :"היצר הרע הביא כל כך הרבה מלאכי חבלה, ושאלתי: “למה יש לי כל כך הרבה מלאכי חבלה? אני לא זוכרת שעשיתי כל כך הרבה עבירות!”. ענו לי: “זה בגלל ששמעו אותך שרה וצוחקת, אפילו שזה לא היה בכוונה, ואפילו שהשירים היו בבית, אבל שמעו אותך!”. לא נזהרת מלדבר בקול ברחוב, וגם בגלל שלא הקפדת על כל מילה מיותרת, כשדברת עם אנשים זרים. ובעניין של לשון הרע ורכילות חשבתי שאיני חוטאת בזה כל כך, אבל בעולם האמת ראיתי את גודל החטא והעונש שקיבלתי, והחלטתי שאם יחזירו לי את נשמתי אז לא אדבר אפילו טוב על שום אדם בעולם, כדי שלא אגיע לידי עבירה זו.
והם באו, כל מיני סוגים של מלאכים שחורים, והם גדולים כולם כמו מתחילת העולם ועד סוף העולם. ויש קליפות שנדבקות על הנשמה של מי שלא הולכת בצניעות.
וככה בתוך הסבל החזק והנורא אני רואה הרבה מלאכים לבנים. ה’ שלח אותם ברחמיו על מנת שאני אראה גם את המצוות שלי. הם לא נכנסים יחד עם הצד הרע, והם לא יכולים לעזור לי, הם רק באים בבית דין של מעלה. וכל מלאך ומלאך אומר לי: תשמחי שעשית את המצוה הזאת ולא את העבירה הזאת, מפני שאם היית עושה את העבירה הזאת – אוי מה שהיית מקבלת.
על כל עבירה נתנו לי עונש מיוחד, שכל רגע של ייסורים שם, זה יותר מ-70 שנה של ייסורים ומחלות הכי קשות בעולם הזה. חוץ מהצער של הייסורים שלא ניתן לתאר במילים, יש צער מאוד גדול של בושה. וזה הרבה יותר מייסורים, כי זה עולם של אמת. וחוץ מהצער והפחדים מהייסורים, יש את הבושה הגדולה מכל עבירה הכי קטנה שאדם עושה. כי בשמים יודעים הכל. ומחשיבים שם כל דבר קטן לדבר גדול. ועל שום דבר לא מוותרים! ובפרט בעניין של צניעות – העונש כל כך גדול ומפחיד! וברוך השם שנזהרתי והלכתי תמיד בלבוש ארוך ורחב כמו שצריך. אבל בגלל שיש לי קול גבוה ודיברתי ברחוב ואדם אחד עבר, שמע אותי והביט בי בלי שהיה לי רצון, אבל הקליפה מהרהורי הגבר פגעה גם בנשמתי שהיא גרמה לו פגיעת הקליפה. ועל זה קיבלתי מכות נמרצות מהקליפות, והסימנים מהמכות נשארו לי גם כשחזרתי לעולם הזה.
הקליפות אינן עושות חשבון, וכולם מרביצים כפי יכולתם, וצועקים בכל מיני קולות משונים ומבהילים ומתריסים: “למה בראת אותי?!”, ואומרים כל אחד ממה הוא נברא וממי הוא נברא. וככה מלווים את האדם. וההרגשות האלה הן קשות, כי מרגישים כל רגע בעולם הבא שהוא כמו 70 שנה! וכל שעה זה אלפי שנים! וכשהחזירו לי את נשמתי, הרגשתי שחייתי אלפי שנים. עד שהתפללתי להשם על זה ובקשתי את רחמיו, כי אני כל כך צעירה ולמה אני מרגישה כאילו אני זקנה בת אלפי שנים, ובקשתי מחילה מאיתו יתברך, וברוך השם, הצער הזה כבר עבר לי. אך עד היום אני מרגישה את הקשר לעולם האמת, ואיני יכולה לשכוח כל מה שעברתי שם.
ראיתי אור גדול של השכינה הקדושה. השכינה הקדושה – זה הקדוש ברוך הוא, אבל לא רואים את ה’, לא יכולים לראות אותו, יראו אותו רק מתי שמשיח יבוא.
וכשראיתי את האור הגדול והיפה, שמעתי בכיות, בכי חזק ונורא, וראיתי איך שהשכינה בוכה. האמת שהשכינה בוכה חזק ונורא יומם ולילה, היא רוצה להביא את בית המקדש, היא מחכה לנו למצוות ומעשים טובים.
ואני שומעת את הבכי של ה’, שהוא בוכה בגלל שאני סובלת. הבכי של ה’ חזק. כואב הרבה יותר, לשמוע את הבכי של ה’, איך שה’ בוכה. אבא שלנו בוכה! בוכה בגלל העבירות שלנו!
למה לחיות בהפקרות?! למה לתת סבל כזה לה’?! למה מגיע לו?! למה אנחנו רוצים רק את התענוגות שלנו, ולא חושבים על ה’?!
נשים יקרות, בנות יקרות! פה בעולם הזה אנחנו יכולות לתקן ולמנוע הרבה גזרות. זו האמת שלנו, זו המטרה שלנו!
הריבונו של עולם שלנו, המתוק והטוב, האבא שלנו, הוא רוצה לתת לנו כל כך הרבה טוב! כתוב שאם היינו מקיימים את התורה הקדושה היינו מקבלים רק שפע וברכות!
ואיך שאני צועקת ובוכה, שמעתי צעקות של נשמה בוכה וצועקת חזק ונורא. וכמה שאני צעקתי ובכיתי חזק עם צעקות ובכיות חזקות ונוראיות, אבל הצעקות שם למעלה והבכיות שם היו כל כך חזקות, שאין דבר כזה בעולם הזה. ושאלתי למה הנשמה הזו צועקת ובוכה כל כך חזק? ואמרו לי: זו נשמה שעשתה הרבה עבירות, ובעיקר לא הלכה בצניעות. וחוץ מהסבל שהיה לה עם מלאכי החבלה, היו לה גם חיות. למעלה בשמים יש את הצד הרע של החיות. לא כמו פה, הרבה יותר! אין מספר להגיד כמה שיש, והם סוחבים אותה ממקום למקום ואוכלים אותה. והצעקות שלה היו חזקות, משהו איום ונורא. מי שהולכת עם צווארון קצת פתוח, קצת שקוף, קצת רועש, או אדום, או חס וחלילה צמוד, או מה שמושך עין או מה שאסור, מקבלים על זה כזה עונש שאי אפשר לתאר.
שמעתי עוד צעקות ובכיות של נשמה, של נשמה צועקת ובוכה, ואמרו לי: זו נשמה שעשתה הרבה עבירות בצניעות והחטיאה את הרבים. ויש לה מלאכי חבלה וחיות, ועכשיו היא בכף הקלע, בכף הקלע לוקחים את הנשמה, מטלטלים אותה ככה חזק ונורא, וזורקים אותה מתחילת העולם ועד סוף העולם. והיא נופלת, ושוב פעם לוקחים אותה וככה משחקים איתה בביזיונות. ומלאכי חבלה רצים אחריה, ועושים לה אש ושורפים אותה. מכבים את זה, ועוד פעם שורפים אותה באש. והנשמה בוכה וצועקת: “תנו לי כבר את הגיהינום! אני כבר לא יכולה לסבול את הסבל הנוראי הזה!”. לפעמים היא יכולה לסבול משך שנים עד שהיא בכלל מגיעה לבית-דין של מעלה.
ותוך כדי ההמתנה, שמעתי צעקות ובכיות חזקות ונוראיות של נשמה, כאלה צעקות שאי אפשר לסבול אותן! והם באים מתוך ההיכל של הבית דין. היו כאלו קולות מפחידים וצעקות: “אבל אני לא רציתי! לא חשבתי כך!” וענו לנשמה הזו: “לא רצית ולא חשבת, אבל העבירה הייתה ממך, ולכן העונש מגיע לך!” ורק לשמוע את הדברים האלה – זה לבד מפחיד ומבהיל.
בבית דין של מעלה מונים את העבירות שאדם עשה, ויש לו בושה גדולה מאוד מזה. שלושת השופטים, צדיקים טהורים, בבית דין של מעלה, יש להם רחמנות גדולה וצער להעניש. אבל הם חייבים לעשות את תפקידם. וזה מחריד ומזעזע! והפחד הכי גדול שבעולם הוא כאפס וכאין מפני הפחד האמיתי שיש שם! כשעוברים דרך בית דין של מעלה, יש לה’ צער גדול! כי השכינה צריכה להסתכל בכל מה שעושים לאדם, והיא בוכה עליו מרה. אבל לא ניתן לעשות דבר! שהרי האדם עצמו ברא את כל המזיקים ומלאכי החבלה השחורים עם העיניים הגדולות! ואם העבירה היא יותר גדולה, יש גם חיות מפחידות ודברים יותר גרועים, שעושים ייסורים קשים. ואם יש עבירות יותר חמורות, אז כל מכה של מלאך שחור, זה יותר מ-100 שנים של סבל וייסורים הכי קשים בעולם הזה."
:
נודע לנו על מעשה שהיה באשה אחת בשם מ"א ממשפחה חשובה, פעיה"ק בני־ברק ת"ו, שנהרגה לדאבון־לב בתאונת דרכים, ובקיצור ימים ושנים, ששבוע לפני סיום שנים־עשר חודש מיום מיתתה, באה בחלום לאחת מקרובותיה א"ס (בעיר החדשה אלעד ת"ו) ואמרה לה, מפחיד מאד איך מדקדקים בשמים על מעשי בני־אדם. אפילו על פעם אחת שהיגעתי לאיזה מקום ולא נכנסתי לשמוע את הדרשה, נענשתי. סבלתי כל השנה.
אבל כעת הכל כבר מסודר. והיתה נראית לה זוהרת באור יקרות, ולפתע־פתאום נשתנתה והופיעה לעיניה בשיער פרוע ומדובלל, והוסיפה ואמרה, על הכל אמנם מחלו לי, אך זה חוץ מדבר אחד והוא עוון הפאה הנכרית שחבשתי מנישואַי זה שמונה שנים.
ולכן גזרו עלי בית־דין של־מעלה שתרד נשמתי לעולם הזה ותיכנס למשך שמונה חדשים בגוף של־ילדה קטנה שתהיה חולה במחלה קשה ונוראה [סרטן רחמנא ליצלן. שהטיפול בזה על־ידי "הַקְרָנוֹת" הגורמות לנשירת השיער. ונמצא העונש מדה כנגד מדה]. ואחרי־כן תיפטר מן העולם, ובזה יגמר התיקון שלי. וכל האנשים והנשים ששמעו זאת נזדעזעו ונחרדו, וייראו מאד:
וכשם שנגאלו אבותינו ממצרים בזכות נשים צדקניות אמותינו, כך יהי י"י אלהינו עמנו כאשר היה עם אבותינו, אל יעזבנו ואל יטשנו.
כל האמהות הקדושות סובבו את ראשן כאחת ולא הסתכלו עליה
כי כל איש אשר בו מום לא יקרב איש עור או פסח וגו'.
חוץ מהפשט אפשר לפרש גם שעור – פירושו אדם שלא שומר על העיניים, וממילא עיניו עיוורות מלראות את האור שבתורה. ופִסח זה אדם שאיננו יציב, ואע"פ שיש לו רגליים טובות והולך ישר – הוא פסח בעבודת ה'. הוא אמנם יכול להתפלל ולהניח תפילין מצד אחד, ומצד שני לעשות עבירות. ואין לך מום גדול מזה. על זה אפשר להוסיף ולומר שזה מום קבוע, כיוון שכך האדם עושה בקביעות.
ואם תבוא ותאמר לו 'תחזור בתשובה', הוא יגיד לך 'אני יותר דתי ממך'. וזה מה שהקב"ה אומר לבני ישראל שחטאו, "הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי". מה שאין כן מום עובר, שזה אדם שיודע שהוא עובר על דברי ה', אלא שיצריו גוברים עליו. אבל יבוא יום והוא יחזור בתשובה כיוון שהוא יודע שהוא לא בסדר. ומה שאמרנו שאדם שפוגם בעיניו זה מום, יש לזה רמז בפרשת ציצית, בה נאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". אם נקח את ראשי התיבות של 'ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם' וגו' ייצא לנו כמניין מום, וכמניין פאה נכרית שגורמת לאחרים להתעוור רוחנית ולהפוך לבעלי מומין.
ומעשה באשה חרדית מאיזור ירושלים שהייתה מקפידה על קלה כבחמורה, אלא שלבשה פאה נכרית וחשבה שאין בזה איסור. והנה באחד הלילות, כשנרדמה וישנה שנת ישרים, חלמה שהיא נפטרה ועולה לשמים, ומכניסים אותה לגן עדן. היא רואה שהכל יפה – מעיינות שאין כמותם בעולם, פרחים מכל הסוגים ודברים נפלאים שאי אפשר להעלותם על הכתב. היא רואה מלא נשים עומדות בתור. הצטרפה אליהן ועמדה בהמתנה.
פתאום ראתה שיושבות שם ארבע נשים שדומות למלאך ה', והשכינה עוטפת אותן, והן אלה שמקבלות את כולן. יש כאלה שהן מקבלות אותן בחיוך ובשמחה רבה, מחבקות ומנשקות, ויש כאלה שלא זוכות לזה, אלא אותן ארבע נשים אפילו מסובבות את הפנים למולן ולא מסתכלות עליהן, מחמת שהן לא הלכו בדרכי הצניעות והטהרה.
וכראות האשה הנ"ל את כל זה, שמחה מאוד בליבה. שהרי היא כן דקדקה על קלה כבחמורה, והבינה גם שארבעת הנשים שיושבות שם הן האמהות הקדושות שלנו שרה, רבקה, רחל ולאה, וממילא יקבלו אותה כראוי. לאט לאט התור נגמר, והיא כולה מתרגשת וליבה מחסיר פעימה, ועוד רגע והנה היא עומדת מול האמהות הקדושות.
כאן ציפתה לה אכזבה נוראה מאוד, כיוון שכל האמהות הקדושות סובבו את ראשן כאחת ולא הביטו בה כלל. היא פרצה בבכי, כיוון שלא הבינה למה, וניסתה לשאול את שאלת השאלות – 'למה? הרי הייתי צנועה'. פתאום היא מתעוררת כשכולה דמעות, ואיך שהיא פתחה את העיניים – היא רואה למולה את הפאה מונחת על הכסא בחדר. היא הבינה את העניין, קיבלה על עצמה תשובה, ומאותו יום כיסתה את ראשה כראוי. ( ובחרת בחיים)
מסר חשוב מעולם האמת סיפור אמיתי השמות שונו
בליל שבת קדש, פרשת שמות, תשס”א, בשעה 3 לפנות בוקר. ואראה בחלום את אחותי שרה ע”ה – אמנם זה היה חלום אבל היא נראתה כמו בהקיץ.
היא הייתה לבושה בשמלה כהה מאד, את הראש לא ראיתי בכלל, רק את העיניים, האף והפה, את המצח וכן את הרגליים לא ראיתי.
והנה אחותי שרה ע”ה-התחילה לצעוק צעקות נוראיות: “חנה, חנה תתקני לי את השמלה". מרב פחד וחרדה התיישבתי על המיטה, וכל זה בחלום.
ואשאל אותה: “שרה, מה קרה לך? מדוע את כל כך היסטרית?" ואז היא מושיטה את ידיה והעיניים בוקעות מחוריהן והיא פותחת בצעקות איומות ומפחידות: "חנה, אמרתי, תתקני לי את שמלתי, אני כבר משתגעת, אינני יכולה יותר לסבול את הסבל הנוראי הזה, אזל כוח הסבל אין לי כח יותר, ואת שואלת אותי מדוע את כל כך היסטרית, תתקני את שמלתי ומיד כי אני סובלת נוראות.” ואז שרה ע”ה ברחה מהחדר וטרקה את הדלת.
התעוררתי עם פחד נורא והתחלתי לבכות. לחץ הדם עלה לי ל-250, קראו לרופא והוא נתן לי כדורים.
אבל כמובן שצריכים לעשות משהו לתיקון נשמתה של אחותי היקרה ע”ה.
(אני מוכרחה לציין שאחותי ע”ה הייתה גומלת חסדים ושמרה לשונה שלא לדבר רכילות ולשון הרע, הייתה עוזרת לקשי יום ופעילה בביקור חולים וכו’ וכו'(.
מייד במוצאי שבת אחרי החלום הנ”ל, התקשרתי לרב גדול שהוא פותר חלומות וסיפרתי לו את חלומי, הרב אמר לי שלפי המחזה, איך שאחותי נראתה היה לה פגם גדול בצניעות ולכן היא צריכה תיקון לנשמתה, ותשמעו את מה שהרב הנ”ל אמר לי: “לא יעזור הדלקת נרות ולא צדקה וכו’, רק דבר אחד יכול להיות לה לתועלת, לפרסם את החלום הזה ברבים בכדי שתהיה התעוררות גדולה ונשים יתחילו לשמור על הצניעות בהקפדה יתרה”. וכן עלי לציין שבחלום לא ראיתי את הראש והרגליים כי אחותי ע”ה נהגה לגרוב גרביים שקופות והראש לא היה מכוסה כמו שנהגו אמותינו הקדושות כיאה לבת ישראל כשרה, אמנם אחותי לא חבשה חס ושלום פאה נכרית אבל הכובעים והמטפחות היו בצורה שמשכה עיניים.
כל השנים ביקשתי והפצרתי בה “אנא אחותי היקרה רחמי על עצמך ולבשי כיאה והגון לבתו של אבינו זצ”ל, הרי סוף כל סוף נצטרך בבוא ימינו אחרי מאה ועשרים שנה, כולנו בלי יוצא מן הכלל לתת דין וחשבון על כל מעשינו, לאבא זצ”ל אין מנוחה בעולם האמת”.
אבל אחותי ע”ה לא רצתה להקשיב ולציית לי, ואף על פי שעברו שנתיים וחצי מפטירתה, ושנה היא הייתה חולה במחלה, לא עלינו, בכל אופן הי א עדיין סובלת בעולם האמת.
וכבר למעלה משלושה שבועות מאותו ליל שבת קודש ועדיין אינני יכולה להירגע מהמחזה הנוראי והמפחיד הזה, דמותה לא מש מנגד עיני.
ואני פונה בזאת, בקריאה נרגשת לאחיותינו היקרות בכל אתר ואתר. אנא חוסו עליכן ועלינו ועל בנינו ועל כל כלל עם ישראל ועל השכינה הקדושה, הסירו מעליכן את כל לבושי הפריצות כגון: גרביים שקופות ודקות, שמלות צרות וקצרות ושסועות, כובעים שונים ומשונים, ומטפחות שקשורות בצורה המושכת את העין, ולהסביר בנועם לאלו החובשות פיאות להסיר מעל ראשן את הפאות ולהתעטר במטפחות צנועות, כי כל האיסור לאשה נשואה לצאת בשערות מגולות לרשות הרבים, הוא משום פריצות לגברים, וכולם יודעים, שהפיאות של זמנינו הם פריצות לגברים בדיוק כמו שיער ואף יותר משיער, אין היום כלה בכל כדור הארץ שיום אחרי החתונה היא תיראה יותר צנועה מלפני החתונה, בפיאה היא הרי נראית פחות צנועה משערות עצמה.
וכל זאת אני כותבת שיהיה לעילוי נשמתה של אחותי היקרה ע”ה, שאף על פי שהיא לא חבשה פיאה חס ושלום, ועסקה בהרבה מצוות ומעשים טובים כנ”ל, ובכל זאת היא סובלת יסורים גדולים.
וגם אפשר לפרש בגלל שהיא הייתה מושלמת בשאר מעשיה, הייתה לה הזכות להופיע אלי בחלום ולבקש ממני שאעשה למענה תיקון. ומצפה לגאולה השלמה בביאת משית צדקנו במהרה בימינו אמן וכל זאת בזכות נשים צדקניות כמובא בתורתנו הקדושה.
מעשה נורא על העונש בחוסר צניעות
פעם אחת עלתה בחורה לאוטובוס ונאלצה לעמוד בזמן הנסיעה, כיון שמקומות הישיבה היו תופסים, ולידה עמד אדם חרדי וירא שמים. לאחר מספר דקות שאלה את אותו אדם: הגד לי, בבקשה, מה השעה אצלך? ענה לה הלה: לשם מה צריכה את לדעת את השעה? הרי אני רואה שאת לבושה המלבושים לא צנועים, האם כדי ללכת לקולנוע או לבלות זמנך לבטלה?
ענתה הבחורה: אספר לך מה שקורה איתי אמנם אתה רואה אותי בלי שרוולים ובבגדים לא צנועים זה נכון, אבל אני מבית מאוד דתי. אמי נפטרה לפני זמן קצר. והנה, כל לילה רואה אני בחלומי את אמי עומדת לידי ואומרת לי: "לאה, לאה, אני מבקשת ממך ללכת בצניעות וללבוש בגדים צנועים, ואם לא תשמעי בקולי, אבוא לקחת אותך אלי", והחלום חזר עצמו פעמים רבות ואני לא השתניתי מאומה, והמשכתי ללכת בבגדי פריצות.
הנה הלילה באה אלי שוב בחלום ואמרה לי: "מחר בשעה חמש בערב אני רוצה לקחת אותך אלי, עמדי ליד הקיוסק של רחוב אלנבי בתל אביב, ואבוא לקחתך". כך סיפרה הבחורה לאותו אדם, אמרה שלום וירדה מהאוטובוס.
האיש ירד באותה תחנה שהבחורה ירדה, והנה הבחורה חצתה את הכביש, ומשום מה הרמזורים באותו רגע התקלקלו, עברה מכונית ודרסה את הבחורה למות, ואז נתקיימו דברי האמא שתבוא לקחת אותה…
"אוכל זה צניעות בתי! בעוה"ב , הצניעות שלכן זה האוכל שלנו"
'היה זה בליל שבת" מספרת מ. ". הקצתי בבעתה מחלום נורא ומבהיל שנגלה לעיני. אני רואה את דודי ר' ישעיהוז"ל, יושב בפינה מוארת, פניו טובות והוא נראה שמח. ניגשתי אליו ושאלתי לשלומו, תוך כדי דיבור שאלתי 'איפה אבא שלי?'(שנפטר לפני כ-7 שנים ממחלה) הוא הצביע לעבר כוך אפל ושחור. נדהמתי. הסתכלתי וניסיתי לזהות את הפנים הרעות והמיוסרות שנגלו מולי "אבא" צעקתי בבהלה "מה זה? למה אתה נראה כך? איפה אתה?" בעיניים עצובות הוא הביט בי ואמר "אני בגיהנום, אני רוצה לאכול" רעדתי כולי ואמרתי "למה אתה צריך אוכל? בעוה"ב הרי לא אוכלים" "אוכל זה צניעות בתי! בעוה"ב , הצניעות שלכן זה האוכל שלנו ."
התעוררתי והתחלתי לבכות, עברה עלי שבת מבולבלת ישבתי וקראתי תהילים ולא נרגעתי. במוצאי שבת מיד צלצל הטלפון, על הקו אני שומעת את קולה החנוק של אחותי בוכה ומספרת לי את החלום שחלמה, באותו לילה גילינו ש 6- אחיות חלמו אותו חלום באותו לילה ויהי לפלא .
ביום ראשון ניגשנו אל הגה"צ ר' חיים קנייבסקי שליט"א והוא אמר "משפט רשעים בגיהנום שנים עשר חודש ב"ה אבא שלכן כבר הגיע לשלב האחרון בזיכוך של הנשמה ועכשיו הגיע לגיהנום! אתן חייבות להתחזק בצניעות לעילוי נשמתו . " מיד קבלנו על עצמנו התחזקות כללית בתפילות ובעיקר בצניעות. זרקנו בגדים שאינם בדיוק עפ"י כל גדרי הצניעות, את הפאות הפסקנו לחבוש ועברנו לכיסוי ראש כפי דעת כל הפוסקים . יהי רצון שזכויות אלו יעמדו בשמים לאבא היקר לנו .
שמירת גדרי הקדושה והצניעות בפרט בימות הקיץ, ומעשה עם הבן איש חי שאמר דברי נבואה על דורנו
מתוך דבריו של הגאון הרב יצחק רצאבי שליט"א
אנחנו בתחילת ימות הקיץ. ואיני מדבר רק לתימנים, עדה קדושה, אשרינו מה טוב חלקנו. עכשיו מתחיל הקיץ, והיצה"ר גדול. יש לנו צרות מבית ומחוץ, אויבנו שמאיימים לכלותינו, כמו בכל הדורות, רק שעכשיו יש נשק אחר, וצריכים לדעת, שאנחנו בסכנה גדולה. אבל הכל תלוי בנו. הקב"ה משתמש בהם כרצועת מרדות בעבורנו. צריכים לדעת.
הרב זליכה הי"ו, שהקב"ה ישלח לו רפואה שלימה, אביו סיפר סיפור, שהיה אצל הבן איש חי לפני פטירתו. הבן איש חי נפטר בשנת תרס"ט.
היתה משפחה אחת בעיר בגדאד, שקראו לה משפחת לניאדו. והרב הזה, שהיה צעיר בן שמונה עשרה, ר' סלימן זליכה, היה גר ליד הבן איש חי. פתאום הוא רואה את כולם נכנסים. נכנס גם הוא. הוא התיישב, ושאל אותו הבן איש חי, גם כן באת לשאול בענין המשיח? הוא לא ידע מה הוא רוצה ממנו. סתם נכנס כי היה סקרן, לא ידע על מה מדובר. אמר הבא"ח, טוב, תשב גם אתה ותשמע על מה מדברים. ואז הבא"ח אמר לאחד מהמשפחה, תחזור על השאלה שלכם. אמר, הרב יגיד לנו, האם בשנה הבאה יבוא המשיח? שאל אותו הבן איש חי, למה אתה חושב ששנה הבאה יבוא המשיח? אמר לו, כי יש פסוק בתהלים תרע לאומים ותשלחם, שנת תרע". תרע לאומים. מה זה תרע? תרועם מלשון תשבור, לאומות העולם תעשה רע. ותשלחם, תשלח את עם ישראל משם. כנראה, הוא כבר השפיע על כל המשפחה שלו, וכולם כבר חשבו בעניין של משיח, כולם מוכנים ומזומנים. הבן איש חי אמר, לא. שנה הבאה הוא לא יבוא.
למה? כי חסרים לנו סימנים. הרי כתוב במסכת סוטה מ"ט ע"ב, בעקבות משיחא חוצפא יסגא, ויוקר יאמיר, הגפן תתן פריה והיין ביוקר, ומלכות תהפך למינות ואין תוכחת, בית וועד יהיה לזנות, והגליל יחרב והגבלן ישום, ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמות סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת, נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו, ועל מה יש לנו להישען על אבינו שבשמים, יש הרבה סימנים.
וכנראה הוא אמר לו עוד סימנים, כתוב בגמרא במסכת סנהדרין דף צ"ז ע"א, שבוע שבן דוד בא בו, שנה ראשונה מתקיים מקרא זה, והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר. שניה, חיצי רעב משתלחים. שלישית, רעב גדול ומתים אנשים ונשים וטף חסידים ואנשי מעשה, ותורה משתכחת מלומדיה. ברביעית, שובע ואינו שובע. בחמישית, שובע גדול ואוכלין ושותין ושמחין, ותורה חוזרת ללומדיה. בששית, קולות. בשביעית, מלחמות. במוצאי שביעית בן דוד בא.
יש סימנים, זה לא בא פתאומי, צריך לקחת כמה שנים. ובגלל שאין עדיין את כל הסימנים לכן הוא לא יבוא.
אמרו להרב בן איש חי, טוב, שהרב יגיד לנו עוד סימן. מה שכתוב בגמרא אנחנו כבר יודעים, יש לרב עוד סימן?
ענה להם כך, חזות קשה הוגד לי, אבל לכבודכם אני אומר, לפני ביאת המשיח תלבשנה בנות ישראל חצי כסות. ובסיבתן, בחורי ישראל מתים. ה' יצילנו.
כך אמר הבן איש חי, ובזמנו לא היתה פריצות כמו שיש היום. להגיד דבר כזה, זה רק ברוח הקודש. ובעצם, מה שרצינו לומר, שצריך לחזק את נושא הצניעות. לצערינו, העניין של חצי כסות, לא מדובר על חילונים. חילונים, בעוה"ר, עליהם כבר לא מדברים.
לדוגמא, סיפר לי מישהו שהגיע לבית חולים מאיזו סיבה, ראה שבא אדם צעיר בן ארבעים, עם כאב בלב. והוא צועק וצועק. אחרי עשר דקות, רח"ל מת. לא עבר הרבה זמן, אשתו מגיעה ומתחילה לצעוק, ריבונו של עולם, מה הגזירה הזאת? צועקת, אומרת שם ה', אלד'ים. מה הגזירה הזאת? והוא אומר לי, תגיד לי, הרי הם מאמינים בני מאמינים? איך היא, עם לבוש כזה, ה' ירחם, שואלת מאיפה הגזירה? הרי זה בעוון שלכם. אתם לא עושים את רצון ה'. פירושו, חילונים לא מרגישים ולא מבינים מה רע אצלם. אם יש כבר ח"ו טענות, צריכים לדעת, בשלנו הסער הגדול הזה. דהיינו, אם משווים את לבוש הציבור החרדי כיום, ללבוּש שהיה בזמן הבן איש חי וללבוש שהיה לאמהות שלנו, מי שיעשה חשבון הלבוש של היום הוא חצי כסות. תתחילו מהראש, האמהות שלנו, כמה כיסויים היו להם על הראש? 3 כיסויים. היום מה? תעשו חשבון, היום בכל מיני הלבוש זה מצב של חצי כסות. ובעוונותינו הרבים, זה מה שגורם את כל הצרות. יש גם מכתב כזה של החפץ חיים.
שימו לב, אנחנו עכשיו בשנת תש"ע, מאה שנה אחרי, והבן איש חי בעיני קדשו אמר שבנות ישראל ילבשו חצי כסות. ואינני חושב שמדובר על אחינו החילונים, אני חושב שמדובר עלינו. בואו נשווה את הלבוש שלנו ללבוש של אמותינו. נתחיל מהראש, כמה מטפחות שמו על הראש, שלש. היום כמה שמים? נו, זה לא חצי?! גרביים, האמהות שלנו שמו גרבים שקופות? לא. שמו מכנסים תחת השמלה, עם רקמה כידוע. היום זה חצי כסות. בציבור החרדי שלנו, בעוונותינו הרבים. אין זמן להאריך בזה, אבל שנדע, אנחנו חייבים לתקן את הנושא הזה. לצערנו, יש בעלים שמאלצים את הנשים שלהם ללכת בכל מיני לבוש, ה' ירחם. אבל הזמן קצר והמלאכה מרובה. אוי ואבוי, אם ח"ו אנחנו לא נתקן את עצמנו, הקב"ה לא מוותר. הקב"ה יש לו זמן, אף אחד לא יברח ממנו. מאריך אפיה וגבי דיליה. מי שאומר שהקב"ה וותרן, יוותרו מעוהי. ח"ו, אנחנו נצטרך לשלם על הדברים האלה. [המשך הבירור בעניין זה במוצש"ק תזריע מצורע ה'תש"ע]
יה"ר שהקב"ה יזכנו, שלא ישמע שוד ושבר בגבולנו, וזכות תורת מהרי"ץ תגן עלינו. חשבתי לדבר פה הרבה דברים, ולא הספקתי, אבל בעזרת ה', נשלים בשיעור הבא בל"נ. יהי רצון שיהיו הדברים לתועלת, אמן כן יהי רצון.
כתב קב הישר (פרק פ"ב) וזה לשונו:
… וכמו שהיתה גאולה ראשונה כן תהיה גאולה אחרונה, על כן צריכין הנשים להיות צנועין יותר מן האנשים ולא ילכו אחר שרירות לבם בהליכה במלבושיהן כחוקת הערלים כמו שראיתי עכשיו בזמן קצר חדשים מקרוב באו, רבו המתפרצים שהולכין במלבושיהן כמו בנות הערלים ואין שום היכר בין יהודית לערלית וגורמין הרבה רעה בעולם, אחד שמכשילים את רוב בני אדם ליתן עיניהם בהן ובלבושיהן וקיימא לן דאסור להסתכל אפילו בבגדי צבעונים של אשה.
שנית שמטילין קנאה ושנאת האומות אשר נושאין עין בנו בשביל שהולכין בנות ישראל ביתר חשיבות משרי האומות, ואנחנו בגלות המר אשר על פי הדין ראוי לנו לילך שחורים ולהתעטף שחורים ולהתאבל על אריכות הגלות ועל חורבן בית המקדש ועל אחינו בני ישראל הנתונים בצרה ובשביה, ולא די שאין אנו מתאבלים אלא מוסיפים חטא על פשע שהולכות נטויות גרון וערום עד בית דדיהון מי יוכל לספר גודל העונש שלהם אשר המה מעכבות הגאולה בעונותינו הרבים.
… על כן צריכה כל אשה הכשירה וצנועה בישראל לראות להיות הילוכה בצניעות ולא בפריצות כדי שתהיה זוכה לצאת ממנה נביאים וחסידים, עד כאן לשונו.
ואמרו: בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים (גמרא סוטה), ובזכותן ניגאל בקרוב, ואין הדורות נגאלים אלא בזכות נשים צדקניות שיש בדור, (קב הישר,).
ומאידך ברוך השם יש הרבה נשים שקיבלו עליהם ללכת בצניעות ולהסיר את הפאה הארורה, ויש הרבה סיפורי ישועות
איזו היא בת ישראל צנועה?
מקפידה על לבוש וכיסוי ראש כהלכה. בגדים סגורים, ארוכים ורחבים בצבעים סולידיים ושקטים ובבדים אטומים ובלתי נמתחים.
מעיקר הדין יש להלביש את הילדות בצניעות כבר מגיל 3. ויש מעלה גדולה להקפיד על הצנעת הגוף של הבנות אף קודם לכן שהדבר פועל צניעות גדולה בנפשן – כך כתבו הצניעות והישועה, הריא"ז מרגליות, הבן איש חי החפץ חיים, הגר"ה מקולומייא ועוד
. לפי רוב הדעות בתולה בימינו אינה חייבת בכיסוי ראש מעיקר הדין אך חייבת )משום מנהג שהתקבל) בקליעת או באיסוף השיער באופן צנוע.
לא יוצאת מקושטת ומאופרת לרשות הרבים ושומרת את יופיה לבעלה בלבד לפי שהיא מקודשת (מובדלת) לו.
לא יוצאת מבושמת לרשות הרבים. נפסק להלכה בשולחן ערוך (אבן העזר, הלכות אישות סימן כא סעיף א) ואפילו להריח בבשמים שעליה אסור".
מקפידה שלא יישמע קול שירתה (למעט לבעלה, לילדיה ולאביה)לפי ש"קול באשה ערוה" (שלחן ערוך סימן עה, סעיף ג(
מקפידה על הלכות יחוד
לא מדברת עם גברים שלא לצורך וגם אז ממעטת ככל שניתן
לא נבדקת על ידי רופא איש זולת במצב של פיקוח נפש כשאין רופאה או במצבים חריגים המותרים על פי ההלכה.
לא יושבת בתערובת גברים ונשים. כתב ר' יהודה החסיד (בספר החסידים סימן שצג ותתשכ"ח) שבמסיבת חתונה שיושבים גברים ונשים בערבוביא, אין לברך "שהשמחה במעונו", מאחר שיש שם הרהורי עבירה.
נמנעת מלהצטלם. גם בעזרת הנשים על ידי צלמת לא ניתן לדעת מי ידפיס את התמונות ומי יחזה באלבום. וכמו שכתב רבינו הבן איש חי ("רב הברכות "לא תעשי לך תמונה". )
שומרת נגיעה ולא מרצה מעות או חפצים קטנים מיד ליד ככתוב: "יָד לְיָד, ֹלא יִּנָקֶה ּרָ ע (משלי, יא, כא) לא ינקה מדינה של גיהנם". (תלמוד בבלי, עירובין, יח(
. לא יוצאת שלא לצורך לפי ש"כל כבודה בת מלך פנימה" והיוצאת שלא לצורך נקראת יצאנית. קל וחומר לא לטיולים בקניונים או לבתי קפה.
פאה נכרית גימטריה "אסונות גדולים יכו בבני האדם"
בס"ד **** מצווה גדולה להפיץ ברבים****
ישתבח שמו לע
צניעות בת מלך ד' יתברך ציווה אותנו "הצנע לכת עם אלוקיך"
- אין ללבוש בגדים צמודים, שקופים או חשופים ח"ו
- לבשי גרבייים שחורות 70 דיינר
- אסור לאשה לשוחח עם גבר שאינו בעלה
- אין ללכת לאירועים מעורבים
- אין לשיר ליד גברים
- יש לכסות את השיער בכיסוי ראש ולא בפאה ח"ו
- אסור שבחצאית או בשמלה יהיה שסע
- אין ללבוש בגד אדום
- יש לשמור נגיעה
- אל תלכי בפאה נכרית
- מוטב לדבר בקול נמוך כדי לא למשוך תשומת לב
- יש ללבוש חולצות המכסות את המרפק
- יש ללבוש חצאית המכסה את הברך גם כשיושבים
- אין לנעול נעליים מרעישות
בת ישראל יקרה: התלבשי כמו בת מלך, כך יעריכו אותך יותר. והקב"ה יברך אותך על כל צעד וצעד שהלכת בצניעות.
צניעות האשה = סגולה לילדים תלמידי חכמים
חומרה אחת בצניעות שקולה למאה חומרות בתורה כולה. (הרב שלום שבדרון זצוק"ל).
בנות ונשים יקרות: אשה שמתלבשת בצורה המושכת את העין, לא בצורה צנועה – משיגה בדיוק את ההפך ממה שהיא רוצה להשיג – דווקא אותה – הגברים מעריכים הכי פחות
- אשה נשואה: אשה המתקשטת בפני בעלה זו מצווה "שמא תתגנה" אולם כשאשה מתקשטת ומתלבשת שלא בצניעות כשהיא יוצאת לרחוב, זו עבירה, שכן בכך היא מחטיאה עשרות גברים, ואותה אשה תיתן את הדין למעלה על כל גבר שהחטיאה.
אולם, המצב בדיוק הפוך. בבית, בפני בעלה, האשה לובשת בגדים הכי פשוטים שיש, בלי אסתטיקה כלל בלשון המעטה. לעומת זאת, כשהיא יוצאת לרחוב – שיא ההתקשטות !!!!
תחשובנה רגע, נשים יקרות – מה יחשוב הבעל? בפניי – היא אפילו לא משתדלת למצוא חן, אבל מה שחשוב לה – זה מה יגידו עליה ברחוב.
- בחורה פנויה: רק הקב"ה, מלך מלכי המלכים, מזווג זיווגים. לא תשיגי את הזיווג שלך ע"י חוסר צניעות, ע"י הופעה בולטת ומושכת. בדיוק להפך – "כל כבודה בת מלך פנימה". אם את מאמינה שהכל בידי ד' – אז תתלבשי בצורה פשוטה וצנועה, וכך תעשי נחת לבורא עולם. תראי לבורא עולם – שאת מאמינה שהכל מד', ולא בזכות האיפור וההתקשטויות.
נשים ובנות יקרות: תמיד תזכורנה שמה שחשוב הוא לא מה השכנה תגיד, אלא מה השכינה. מה בורא עולם רוצה מאיתנו? שנהיה צנועות, שנבין שכל ההתקשטויות האלה רק גורמות לעבירות ופירוק של בתים. בהתחלה זה קשה, אין ספק, מה, פתאום לקנות בגדים אחרים, לשים כיסוי ראש, חולצות ארוכות, נעליים שלא מרעישות… אבל הקב"ה יעזור לכן, "הבא להיטהר מסייעין בידו". כי "קרוב אליך מאוד הדבר בפיך ובלבבך לעשותו". תתחילו ותראו שזה קל. בזכות הצניעות – בעה"י יותר פנויות יתחתנו, יותר שלום בית אצל הנשואות… והכי חשוב: לעשות נחת למי שאמר "והיה העולם".
ישתבח ויתעלה שמו של מלך מלכי המלכים בכל העולמות. אמן
בס"ד
הכי יפה להיות צנועה …..
בוודאי פעמים רבות אמרו לך – תהיי צנועה…
אל תלבשי בגדים צמודים…
לבשי גרבייים שחורות 70 דיינר
אל תדברי עם גברים…
אל תלכי לאירועים מעורבים…
אל תשירי ליד גברים…
אל תלבשי חצאית עם שסע…
אל תלבשי בגד אדום…
אל תלכי בפאה נכרית
אל תדברי בקול גבוה…
לבשי חולצות המכסות את המרפק…
שימי כיסוי ראש…
תנסי פשוט לא לבלוט בשטח…
אל תלכי עם נעליים מרעישות…
ואת שואלת את עצמך: מה כולם רוצים ממני? …
לא צריך להחמיר כל כך
כולם לובשים בגדים צמודים
אני רק מדברת עם השכנים. מה יכול לקרות?
אני חייבת ללכת לאירוע הזה, זה אירוע משפחתי
אז למה לגברים מותר לשיר ליד נשים?
אז מה אם יש לי שסע בחצאית, זו חצאית ארוכה?
אדום זה צבע יפה
זה רק בני דודים, נו באמת? זה בסך הכל לחיצת יד מה הקשר בין צניעות לקול גבוה?
מה, בקיץ ללבוש חולצה ארוכה?
אם אשים מטפחת, אראה כמו סבתא…
אני מספיק צנועה, יש בנות שמתלבשות הרבה יותר גרוע ממני…
שהגברים לא יסתכלו
בשורות הבאות ננסה בסיעתא דשמיא לתת תשובות לסימני השאלה הללו העולים במוחך כשאומרים לך להיות צנועה: דבר ראשון שכל אישה צריכה לדעת הוא שהגבר והאישה נבראו בצורה שונה לגמרי בידי הבורא יתברך. המחשבות והראיה של הגבר שונים לחלוטין מהמחשבות ומהראיה של האישה. כשאישה יוצאת מטופחת ובולטת לרחוב, היא רוצה להרגיש טוב עם עצמה, היא אומרת לעצמה: אני חייבת להתלבש יפה, להתאפר.
לעומת זאת, גבר שרואה אישה מטופחת ברחוב, מיד פועל אצלו היצר הרע. לאישה אין אפילו מושג מה היא יכולה לגרום לגבר כשהוא רואה אישה שמתלבשת בצורה זוהרת, מושכת את העין. היא אפילו לא מבינה מה לא בסדר, אולם הגבר כשהוא רואה אותה הוא פשוט עובר על מצוות ד' יתברך "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". (מתוך קריאת שמע)
בס"ד
נשים יקרות : אשה שמתלבשת בצורה המושכת את העין, לא בצורה צנועה – משיגה בדיוק את ההפך ממה שהיא רוצה להשיג – דווקא אותה – הגברים מעריכים הכי פחות.
בחורה פנויה – עלייך לדעת:
רק הקב"ה, מלך מלכי המלכים, מזווג זיווגים. לא תשיגי את הזיווג שלך ע"י חוסר צניעות, ע"י הופעה בולטת ומושכת. הזיווג לא נקבע עפ"י זה. בדיוק להפך – "כל כבודה בת מלך פנימה". אם את מאמינה שהכל בידי ד' – אז תתלבשי בצורה פשוטה וצנועה, וכך תעשי נחת לבורא עולם. תראי לבורא עולם – שאת באמת מאמינה שהכל ממנו, ולא בזכות האיפור וההתקשטויות.
אשה נשואה – עלייך לדעת:
אשה המתקשטת בפני בעלה – זו מצווה, "שמא תתגנה עליו".
לעומת זאת – אשה המתקשטת כשהיא יוצאת לרחוב- זו עבירה. שהרי ד' יתברך ציווה אותנו: "והצנע לכת עם אלוקיך", "קדושים תהיו כי קדוש אני ".
עפ"י ההלכה: אשה צריכה להתקשט רק בפני בעלה. וברחוב – להתלבש כמו בת מלך, ללבוש בגדים מכובדים, אולם כמה שפחות למשוך תשומת לב, כמה שיותר להסתיר את עצמה.
כיום: המצב בדיוק הפוך. בבית, בפני בעלה, האשה לובשת בגדים הכי פשוטים שיש, בלי אסתטיקה כלל בלשון המעטה. לעומת זאת, כשהיא יוצאת לרחוב – שיא ההתקשטות !!!!
תחשובנה רגע, נשים יקרות – מה יחשוב הבעל? בפניי – היא אפילו לא משתדלת למצוא חן, אבל מה שחשוב לה – זה מה יגידו עליה ברחוב.
נשים ובנות יקרות: תמיד תזכורנה שמה שחשוב הוא לא מה השכנה תגיד, אלא מה השכינה. מה בורא עולם רוצה מאיתנו? שנהיה צנועות, שנבין שכל ההתקשטויות האלה רק גורמות לעבירות ופירוק של בתים. בהתחלה זה קשה, אין ספק, מה, פתאום לקנות בגדים אחרים, לשים כיסוי ראש, חולצות ארוכות, נעליים שלא מרעישות… אבל הקב"ה יעזור לכן, "הבא להיטהר מסייעין בידו". כי "קרוב אליך מאוד הדבר בפיך ובלבבך לעשותו". תתחילו ותראו שזה קל. בזכות הצניעות – יותר פנויות יתחתנו, יותר שלום בית אצל הנשואות… והכי חשוב: לעשות נחת למי שאמר "והיה העולם".
כל האיסורים של הבגדים, הלחיצות יד, האירועים המעורבים, השסע, הכיסוי ראש, השירה בפני גברים וכן הלאה, הכל בא להצניע את האישה, שלא תבלוט, הרי אם הכל בידי ד' יתברך, אז למה למשוך תשומת לב?
ישתבח ויתגדל ויתנשא ויתהלל שמו
אסור ממש ללכת עם שמלה קצרה ועם גרביים בצבע העור או עם גרבים דקות
מזה תקופה ארוכה מתפרסמת קריאתם וזעקתם של גדולי ומנהיגי הדור בדבר הפירצה הנוראה של קיצור הבגדים, ולא זו בלבד שטרם נראה לעין שינוי מהותי בתיקון הדבר, אלא כפי הנראה מוסיפים העם לקצר עוד ועוד וזעקת קדושת המחנה עולה עד לשמים. לאחר בירור מעמיק בתוך מחנה היראים דהיינו בוגרות ותלמידות בית יעקב, רואים ששורש הבעיה נעוצה בכך שכמה וכמה מראשי ומנהלי הסמינרים מנהלים כבר למעלה מעשר שנים מלחמת חורמה בבנות המגיעות לסמינר כשהם לבושות בחצאיות ארוכות המכסות את כל אורך הרגל (ולעומת זאת באלו המגיעות קצר מידי, לעיתים רבות מעלימים עין).
כאשר הוראה שכזו לא יצאה מפיו של שום גדול בישראל!!! ומשרישים בבנות את חומרת "העוון הנורא" כביכול שיש בשמלות אלו, ומכאן סלולה להן הדרך "להחמיר ולהדר" ולקצר כמה שיותר, ואולם אילו רק זאת היתה צרתנו יתכן שהיינו מחרישים.
אלא שבנוסף להוראה תמוהה זו, מצווה נוספת מצאו להם מנהיגי עולם הסמינרים, והיא גרביים בצבע הדומה לגוון הרגל, ולמרות שיש מהם כאלו היודעים לומר בחצי פה שאסור ללכת בגרביים בצבע הרגל, מ"מ רואות הבנות שבגרביים השחורות נלחמים כאילו היה זה יותר מג' עבירות חמורות גם יחד, ולעומת זאת בגרביים השקופות או הדומות לגוון הרגל כמעט ולא עושים מאומה, וכפי המצב ברחובותינו נראה שעוד מעודדים את זה ה"י.
ועל אף כי ישנן אי אלו הטוענים כביכול שהמלחמה נגד החצאיות הארוכות הינה בהוראת גדולי ישראל )על אף כי אין שום פסק, מכתב, כרוז או התבטאות שלהם על הדבר) מכל מקום דברי הטוענים כך אינם נכונים ואדרבא גדולי ישראל מדגישים פעם אחר פעם שכל המאריכה הרי זו משובחת.
ואחד מן הדברים שגרם שקשה להוכיח הציבור על זה, משום שבהרבה בתי יעקב יש תקנות של צניעות שאסור ללבוש בגדים ארוכים עד הקרסול, ואיסור זה שנעשה בשם צניעות, הוא בעצם לאסור להתלבש בצניעות, ומה שטוענים שלא רוצים להיות דומה לחוגים אחרים, הנה טענה זו אין בו ממש, שאין זה הגיוני לומר לבנות בית יעקב תהיו יותר צנועות ע"י שתהיו יותר פרוצות, והרי רוב הבנות אינן רוצות ללבוש גרביים עבות, וגם זה קשה בקיץ, וצריך לבטל גזירה זו אלא לדרוש ללכת בשמלות ארוכות עד הקרסול, או עכ"פ ללכת בשמלות קרוב לקרסוליים וללבוש גרביים עבות שאינן דומות למראה בשר.
אוי לנו שכך עלתה בימינו ואין לאל ידינו לערער אחר מנהיגותם השרירותית והתמוהה.
אני פונה בזה למורות ולמחנכות, כשם שאתם ממונים על טהרת המשפחה ועל קדושת הבית היהודי, אנא העלו נושא זה בדבריכם וכשידרשו ויצוו זה בעז"ה ייעשה.
אנא ראשית תהיינה 'נאה דורש ונאה מקיים'. ושנית, השתדלנה להכניס נושא זה לתכנית הלימודי העלינה את בנותיכן תלמידותיכן על המסלול הנכון למבחן החיים.
למדנה אותן דרכי הצניעות בחיים, צניעות בלבוש, צניעות בהתנהגות. אל נסתפק בתווית הזיהוי של התלבושת האחידה עם סמל 'בית יעקב' כדי לזהות בת משלנו.
נדאג שהתלבושת האחידה עם סמל הצניעות ילווה אותנו כל חינו ויהי זה שכרכן
ולכן ראינו לנכון ללקט למקום אחד את דבריהם של גדולים וצדיקים מדורות האחרונים האומרים שאדרבא דרך הצניעות האמיתית היא ללכת דוקא בשמלות ארוכות המכסות את כל אורך הרגל, ומי הוא זה ואיזה הוא אשר יחלוק על דבריהם.
מלבד זאת הוספנו עוד כמה ציטוטים בחומרת העוון של גרביים הדומות לגוון עור הגוף, ויהי רצון שיהיו הדברים לתועלת לכל מבקשי הצניעות באמת.
בארצנו הקדושה נשפך דם ישראל יום יום, בארץ ובגבולות, בים וביבשה, וצעקות אלמנות ויתומים קורעי לב ובוקעות שחקים. מצב זה מחייבנו חשבון נפש ממצה':"בשל מה הרעה הזאת לנו?'
מצינו בתורתנו הקדושה 'ולא יראה בך ערוות דבר ושב מאחריך'
. כלומר כי חוסר צניעות בנות ישראל גורר אחריו בהכרח כי הקב"ה מסיר ח"ו שכינתו מתוכנו וידוע, כי בהסתרת פניו יתברך מצאנו תמיד רעות רבות וצרות ר"ל. יוצא, שבנות ישראל שאינן צנועות ההולכות בלבוש המשאיר גלויים מקומות מגופן, החייבים להיות מכוסים על פי דין תורתנו הקדושה, הן הן הגורמות לעזיבת השי"ת את מחנה ישראל ולמניעת עזרתו ממנו.
ואין ספק אפוא, כי אופנת הלבוש הקצר, אשר חדרה לאחרונה גם למחננו ולאוהלינו אנו, המחטיאה את הרבים, הלא היא, אשר היתה בעוכרנו וגורמת לסילוק השכינה מתוכנו ח"ו.
על כן פונים אנו אליכן, בנות ישראל יקרות, בקריאה נרגשת: חוסו נא עליכן, על עמנו ועל ארצנו. בערו נא את הפגע המבאיש, את הפגם המחפיר מקרבנו והאריכו נא שמלותיכן למען קדושת עמנו וקדושת בנותינו. כי מאז ומתמיד הצניעות היא אשר הגנה על ספינת ישראל בעד הרוחות הסוערות למען תגיע אל חוף מבטחים.
כל איש ואשה חייבים לעורר ולהוכיח את בני משפחתם ואת כל מי שישעה לדבריהם על גודל האחריות, אשר לוקחות על עצמן אלה המהססות לעשות כנ"ל בשעה גורלית זו, כשדם ישראל ניגר ר"ל, ומשפחות שכולות נאנקות בייסוריהן.
לצערנו מוכרחים אנו לציון אמת שאימנו שרה שנירר ע"ה בייסדה את בית יעקב לא חלמה שנגיע (לכך ללבוש לא צנוע) היא נתנה לנו הכל, אך אנו לא קיבלנו הכל לקחנו את הנוח והקל.
ובמהרה יתבטלו כל הדעות המקולקלות מן העולם ונזכה להשראת שכינה ולבניין בית המקדש במהרה בימינו אמן.
דעת גדולי וצדיקי הדורות
ללבוש שמלה ארוכה
המדרש מבאר לנו באריכות את צורת התנהגותה ומלבושיה של רות, וכך מתואר שם: אינה שוחה (מתכופפת) ומלקטת אלא יושבת ומלקטת. ומבארים הראשונים שם, כדי שלא יראה מרגליה לאחריה כלום. ועוד מתאר המדרש איך שהיתה רות מאריכה את בגדיה ולא נהגה כאחרות שהיו מגביהות בגדיה, כדי שיקל עליהם ההליכה, ומזה הבין בועז שאשה גדולה לפניו. (רות רבה פ"ד,ו(
בית הדין הגדול שבירושלים: מימות עולם הלכו אמותינו בבגדים ארוכים ורחבים ובשמלות המכסות את כל הרגל לגמרי, וכך גם פרסמו בבית הדין הגדול שבירושלים בי"א אייר תרפ"ח: כל אשה ישראלית חייבת ע"פ דין התורה הקדושה ללבוש בגדי צניעות כאשר נהגו בנות ישראל הכשרות מאז ומעולם בלא שום שינוי דהיינו במלבושים ארוכים עד קצה האחרון היותר אפשר (מרן הגרי"ח זוננפלד זצוק"ל ובית דינו חתומים על המכתב(
לא ראו את הגרביים
וכך העיד על מנהג ישראל בעל השומר אמונים זצוק"ל וזה לשונו: "לא היה ניכר איזה אשה נושאת בתי שוקיים (גרביים( כי הבגדים היו ארוכים עד המנעלים )תקנות והדרכות עמ' י"ד)
בגד המצניע מכל צדדיה
הגאון בעל הבן איש חי זצוק"ל כותב בספרו חוקי הנשים (פרק י"ז) כך: "ובמציאות הננו רואים בעינינו ונעיין בדעתנו המלבושים הצנועים הוא הבגד המצניע האשה מכל צדדיה ויעטפה ויכסה מכתפיה עד עקבי רגליה".
וכן תלמידו הגאון רבי שמעון אגסי זצוק"ל בספרו אמרי שמעון (עמ' ר"ג( כותב הדרכה להנהגה הראויה בזה הלשון :" צאתה תהיה צנועה ביותר כדרך הצנועות של הדור הקודם שהיו מתעטפות בצעיף מכף רגלם ועד קודקודם".
וכתב הגר‘‘י שיכנזי שליט‘‘א בספרו ’’בני יעקב‘‘ (אה‘‘ע סי‘ כ‘‘א): ’’שמעתי שהבן איש חי נשאל בזמנו למה אין הנשים נפקדות כ‘‘כ בילדים, ואמר שכיון שמקודם היו הנשים הולכות עם שמלות עד עקבם, וכעת בשביל שקצרו השמלה מעט, גרם הדבר לעקרות או לעיכוב הילודה".
מלבושי האשה כיריעות המשכן
כאשר רוצים חז"ל לדמות את יריעות המשכן, הם מביאים כדוגמא בגדי אשה המהלכת בשוק ושפוליה (רש"י – שולי בגדיה ( מהלכין אחריה ) ארוכים ונגררים בארץ (כך היתה גם יריעת המשכן האחורית נגררת בארץ.) ( גמ' שבת צ"ח.)
מכף רגל ועד ראש
הרדב"ז כותב בספרו (שו"ת הרדב"ז חב' סי' תש"ע( שלמרות שבמציאות נשות ישראל הולכות כשהן מכוסות מכף רגל עד ראש ואין כלום במה להסתכל, עדיין קיים האיסור ללכת אחר אשה, שהרי גם בזמן התלמוד היו מכוסות לגמרי ובכל אופן גזרו חכמים שאסור ללכת אחרי אשה.
עד כפות רגליה
בספר חכמה ומוסר (מרבה של ארם צובה בקונטרס דרך הצניעות פרק ג') כותב: "ומדרכי הצניעות שיהיו בגדיו של אדם ארוכים וקל וחומר שיהיו בגדיה של האשה ארוכין… שיהיה ארוך עד כפות רגליה.
לבושי הנשים עד העקב
בספר ישראל סבא )הנהגות הגה"ק רבי ישראל אבוחצירא זצוק"ל פ' ט עמ' 88) מספר שהבבא סאלי הקפיד מאד על לבושי הנשים שתלכנה עם שמלה ארוכה שתכסה את כל גופן כולל הידיים והרגליים עד העקב ע"ש.
הגרי"ח זוננפלד ובית דינו: "כל אשה ישראלית חייבת ע"פ דין תוה"ק ללבוש בגדי צניעות כאשר נהגו בנות ישראל הכשרות מאז ומעולם בלא שום שינוי, דהיינו במלבושים ארוכים עד קצה האחרון היותר אפשר". (כרוז שהתפרסם בירושלים בי"א אייר תרפ"ח)
הגמרא במסכת שבת (צח:) : "תנא דבי רבי ישמעאל למה משכן דומה, לאשה שמהלכת בשוק ושפוליה מהלכין אחריה", ופרש"י "ושפוליה – שולי בגדיה, כך היתה יריעה של אחריו נגררת בארץ". רואים שדרך הנשים בזמן חז"ל היתה ללכת בשמלה הנגררת על הארץ ממש. והביאור בזה מובא במשנת יוסף להגר"י ליברמן שליט"א (על אגדות הש"ס עמ' קיד) " י"ל כי האשה לרוב צניעותה שלא יתראה ח"ו משהו מהמכוסה, היא עושה בגדים ארוכים מאד שנגררים לארץ, כן המשכן לרוב כבודו וקדושתו, היה צריך להיות הכל מוצנע ומוסתר בתוכו, לבלתי היותו גלוי לעין כל, ולכן היתה היריעה נגררת בארץ". וכך גם כתב החזקוני: בביאור עניין אורך היריעות דהוא נעשה "מפני כבוד שכינה" ורואים מדבריו כי הארכת המלבושים הינה הנהגת כבוד ותפארת. (שמות כו, יב(
רבי אהרון ראטה: "אשר נקרא אצלינו בשם צניעות היה עוד לפריצות גדול נחשב בימים קצת קודמים, (ובהמשך כתב שענין זה נקרא 'צניעות' רק "לפי ערך שפלות הגדול של הדור") כמו למשל בימי נעורי לא היה ניכר איזה אשה נושאת בתי שוקיים )גרביים) כי הבגדים היו ארוכין עד המנעלים) בעל השומר אמונים בספר ’’תקנות והדרכות‘‘ פרק י"א(
המגיד הירושלמי רבי בן ציון ידלר: כתב בתקנות בית החינוך שיסד לבנות (בפיקוחו של הגרי"ח זוננפלד)"המורות תהיינה מחויבות בחינוך הישן… ויהיה מלובשות במלבושי צניעות וארוכות כאמותינו הקדושות… ואם תבוא אל החדר בלבוש חצופי, אבדה את זכותה בתור מורה" ועוד נכתב שם בהמשך "…הבנות תהיינה מלובשות במלבושי צניעות וארוכות כאמותינו הצנועות" )ספר ’’בטוב ירושלים‘‘ עמ' צד(.
בעל התניא: "הבתי שוקיים (הגרביים( עצמן וכן השבכה עשויין רק לצניעות ולא לנוי כלל כי הן במקום צנוע ואין דרכן להיות בגלוי אלא לכסות עליהן למעלה בבגדיה והצעיף על השבכה". (’’שו"ע הרב‘‘ סוף סימן ש"א מהדורא בתרא( רואים בדבריו מפורש שלא היה ניתן לראות את הגרביים היות והן היו מכוסות תחת השמלה.
רבי אברהם ענתבי: "ומדרכי הצניעות שיהיו בגדיו של אדם ארוכים וכמו שאמרו (ב"ב נ"ז:), וקל וחומר שיהיו בגדיה של האשה ארוכין. וצר לי על דורות הללו שנהגו להיפך, ואפילו חלוק שעל גבי בשרם קצר הרבה וזה פריצות הרבה, וראוי לגעור בהם ולמחות בידם על זה המנהג הרע ולבטלו, ולחזור למנהגם הראשון שיהיה ארוך עד כפות רגליה" )ספר "חכמה ומוסר" – בקונטרס דרך הצניעות פ"ג(.
רבי יצחק אייזיק רוזנבוים: הנה ידוע שמטבע האנשים לא לאהוב חומרות בכל מה שקשור לקדושה וצניעות, אלא תמיד מחפשים אחר ההיתרים והקולות. והנה לפתע צצה לה חומרא חדשה שכביכול אסור ללבוש שמלות ארוכות, ואת החומרא הזו קיבלו החסידים והחשובים באהבה וברצון, והמון העם ששים ושמחים על חומרא זו ונשתנו כאן סדרי בראשית, וזו הוכחה ברורה שחומרא זו איננה מהתורה הקדושה. וכלשונו הטהור בספרו ’’הצניעות והישועה‘‘: "וזאת אומרת דחומרא זו, אינה חומרת תורתנו הקדושה נגד יצה"ר, רק היא חומרת יצה"ר נגד תורתנו הקדושה רח"ל, וממילא מי שרוצה לקיים רצון הבורא ב"ה, אסור לו להחזיק בחומרא זו, שאינה אלא קולא נוראה רח"ל )העתקנו כאן את לשון הגה"ק רבי יצחק אייזיק רוזנבוים זצ"ל מתוך ספרו ה‘‘צניעות והישועה‘‘ עמ' ר"ג בשינוי לשון מעט, למען יובנו הדברים בנקל.(
היעב"ץ: מביא את הגמרא בעירובין )ק:) בעניין זה שהתרנגול מפייס לתרנגולת ואומר לה "זביננא ליך זיגא דמטו ליך עד כרעיך" (אקנה לך מעיל שמגיע לך עד לארץ – רש‘‘י) וביאר בזה "למדנו דרך ארץ מתרנגול… דא"ל זביננא לך זיגא דמטי ליך עד כרעיך. רומז למלבוש של צניעות שכל גופה מתכסה בו" )בסידורו דף קנ"ט בפרק ו' אות ז (
רבי עמרם בלוי: "כל המושג בירושלים היה קדושה, לא היה שאלה של פריצות בימים ההם, אמי ע"ה הלכה בשמלה שהגיעה עד לארץ, כך גם היה בדור שאחרי".(משנת רבי עמרם‘‘ עמ' 261(.
רבי יצחק אבולעפיא: "וכשהן הולכין מחצר לחצר אחרת דרך רשות הרבים או לשווקים הם מתכסים מכף רגלם ועד קדקדן ועד בכלל ברדיד גדול הנקרא צעיף" (שו"ת פני יצחק ח"ו ס"ו(
המהר"ם חגיז: "המלבוש קצר הוא מלבוש מיוחד לפריצים ובעלי אגרוף והמלבוש ארוך למלכים ולכל אנשי מידות". (אלה המצות סי' תקמ"ג) וכעין זה כתב המהרי"ל: "בגדים קצרים הוא דרך ריקים,הארוכים הוא דרך חשובים". (בליקוטים( מעלות המידות: ’’ומדרכי הצניעות שיהיו בגדיו של אדם ארוכים‘‘. (המעלה התשיעית- מעלת הצניעות( ורואים מכאן שגם גברים צריכים ללכת במעילים ארוכים ולא כמו שנהוג היום בטעות.
המהרי"ד מבעלז: "שנשים לא יגלו את הגרביים כי זה בגד שנעשה לקבל הזיעה והוי כשוקיה ערומים לדברי הב"ח יו"ד סי' ש"מ ובש"ך שם ס"ק כב". (’משנת יעקב‘‘ או"ח ע"ה)
המהרש"א אלפנדרי: "זכורני בימי חורפי כמה שנים ששום אשה מנשי ישראל לא היתה יוצאת כלל לרשות הרבים, ואף בעת הדחק לילך אצל חברתה היתה מתכסית בלבוש בגד שחור כל גופה מראשה ועד רגליה" )שו"ת הסבא קדישא ח"א סי' ל"ב כ')
רבי מנשה קליין: "ולענ"ד גם את הטוב נקבל והלואי שילכו כולם בשמלות ארוכות, ואדרבא לאחר שהם ישנו ה"מאדע" ויחזרו למקורם, אנחנו בשם אלוקינו נלך ונדרוש מהנשים; אם בשעת ה"מאדע" לא היה קשה לכם ללבוש שמלות ארוכות, א"כ למה לא יעשו כן שלא בשעת ה"מאדע", והנשים הצנועות יקבלו מאיתנו, ובמקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר". )שו"ת ’’משנה הלכות‘‘ חלק י"ב סימן שט"ז(
הרבי מסלאנים: "והשמלה תהא ארוכה עד העקב דוקא, ואפילו אם יהיו בתי שוקיים)גרביים ( גבוהים אסור לילך בשמלה קצרה… ודרך אבותינו שמרנו עד כה לבלתי התערב עם רשעים וקלי הדעת. וכן כתב הרמב"ם )ה' ע"ז פי"א ה"א ( להיות מובדל מהגוים במלבושם, ואפילו אם שניהם הולכים בדרכי הצניעות מכוסים, היו מקפידים שיהיה ניכר במלבוש בין יהודי לארמאי. והיום עושים היכר אחר, שבאם הערבים הולכים בבגדים ארוכים בני ישראל הולכים בבגדים קצרים, וזהו שאמרו רז"ל)סנהדרין לט:( וכמשפטי הגוים לא עשיתם )יחזקאל ה, ז( היינו לא עשיתם כמנהגיהם הטובים רק כמנהגיהם הרעים". )’מאמר מרדכי‘‘ מכתב ל"ב( ועוד כתב: "תדעו בני שהסכנה מילדים והילדות שהולכים חשופי שוק וזרוע ושינו ממנהג אבותם, הוא יותר סכנה מכל מלחמת שבעים אומות" (’מאמר מרדכי‘‘ מכתב ל"א(
הגרר"י דידובסקי: "ולכל הפחות צריך שיהי' אורך השמלה עד עצם הקרסול והיינו בערך טפח מן הארץ [כ-8 ס"מ] ואין לקצר מזה השיעור כלל וכלל. ואין להסתכל כלל על נשים אחרות שמקצרות זה השיעור כי בעקבתא דמשיחא מצוי גם בת"ח ויראי שמים שיש להם נשים שאינן צנועות כבנות ישראל הכשירות ואין ללמוד ממנהגן כלל" ועוד כתב שם במקור הקדושה וז"ל: "וראוי לכל אחד שיזהיר הרבה על זה בביתו ויתקנו את השמלות הקצרות מזה השיעור, ומאחר דהאשה רואה את בעלה שותק בזה הרי נעשה היתר אצלה ולכן עיקר חיוב מוטל על הבעל שימנע את אשתו מלצאת בשמלה קצרה מאורך עד עצם הקרסול ולא תכשיל ח"ו לזרע קודש בני אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב והמחטיא את הרבים אין לו חלק לעוה"ב, ולכן לא דבר קטן הוא עונה בזה, ויזהר מאד מאד שיהיו כל בגדיה וכל מעשיה בצניעות".(מחניך קדוש‘‘ אות ט"ז עמ' ט' – הגרר"י דידובסקי היה גאון מופלג בתורה, אשר החפץ חיים זצ"ל הפליג מאד בשבחו ובשבח חיבוריו השונים. ובשנת תרצ"א לבקשת גדולי הדור חיבר קונטרס בדיני הצניעות וקרא שמו "מחניך קדוש")
אסור ממש ללכת עם שמלה קצרה ועם גרביים בצבע העור או עם גרבים דקות
העתק מהמודעה שנתפרסם בעיר הקודש ת״ו מהגאב״ד ובתי הדין לפני (87) שנים
פעה"ק ירושלם ת׳׳ו יום י׳׳א לחדש אייר תרפ"ח
כאשר בעוונותינו הרבים פשתה המספחת של מלבושי שחץ ופרצו גדר הצניעות סמל עמנו הקדוש מאז ומעולם, באופן מבהיל מאד ה׳ ירחם, ורבים מיראי ה׳ פונים אלינו להורות להם את הדין והדת.
והנה אם כי המפורסמות אין צריכות ראיה אך כאשר בעוונותינו הרבים רבות מבנות הארץ פרצו חומת הדת והורגלו ללכת בשמלות קצרים ובבתי יד (שרוולין) קצרין עד אשר הרבה מהמון עם נשכח מהם חומר האיסור ונעשה להם כהיתר ח״ו.
על כן הננו להודיע בזה כי כל אשה ישראלית חייבת על פי דין תורתנו הקדושה ללבוש בגדי צניעות כאשר נהגו בנות ישראל הכשרות מאז ומעולם, בלא שום שינוי, דהיינו במלבושים ארוכים עד הקצה האחרון היותר אפשר, ומצד הראש יכסו את כל בית הצואר כמנהג הצנועות ובבת ידים (שרוולין) ארוכות עד כפות הידים, וכן בשאר הבגדים חייבות לנהוג צניעות וחלילה ללבוש אנפלאות (גרבים ( מנוקבות מעשה רשת אשר הרגל יראה מתוכן. או אנפלאות. מגוון עור הגוף. כל אלה פגול הוא לנו אומה קדושה וטהורה מדור דור.
וכמו כן כל אחד מחויב לחנך את בנותיו הקטנות בצניעות וקדושה שגם הן תלבושנה בגדי צניעות ולכל הפחות שהשמלה תכסה בארכה את רוב הרגל ובתי ידים (שרוולין) שיכסו את רוב היד. ובשכר זה יקויים בנו מקרא שכתוב "והייתם לי סגולה מכל העמים וגי ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, וגוי קדוש" ונזכה לגאולה שלמה בב"א.
בד״צ לכל מקהלות האשכנזים
נאם מרדכי ליב רובין נאם ׳צחק במוהר״א ז"ל פרענקיל נאם דוב צבי קארעלנשטיין
ב׳׳ה
ראיתי הכתוב מהרה״ג הבד״צ נ״י ויאושר כחס וחילם לתקן הפרצות ובאתי על החתום המחכה לישועה קרובה
יוסף חיים זאנענפעלד
העתק מתוך החלטת ועד משמרת הצניעות שנתפרסם בשנת תרצ"ו
בעזהי״ת אור ליום ב' לסדר זאת חוקת התורה וגו' ב תמוז התרצ״ו לפ״ק פעה״ק ירושלים תובב"א
אסור מן התורה ללכת בבגדי פריצות וזה גורם סילוק שכינה ר"ל והרבה איסורי תורה עוברים ע״י הפריצות, וחיוב על הבעל והאב למנוע פריצות מתוך ביתו, ואם אין ביכלתו בעצמו יבקש מאחרים שיעזרו לו, כי הפריצות אש היא עד אבדון ר״ל, והמתנהג בצניעות קדוש יאמר לו ואשריו בזה ובבא.
אסור לומר דבר שבקדושה, היינו דברי תורה ותפלה, כנגד הערוה ולכל כמה שאמרו חז"ל דהוי ערוה, וזה אסור אפילו ביחידות בתוך ביתו ומכל שכן ברבים דאיכא תרתי.
אסור לאשה, ללכת יחף בלא גרביים.
הבתי ידים (שרוולין) בהשמלה צריך שיהא עד פיסת היד, וההולכת בזרועות מגולות ואפילו מקצת מן הזרועות מגולה הוי פריצות.
אסור לאשה לצאת בבגד שלפנים מן הצואר מגולה דזה הוי פריצות, וראוי שהבגד יקיף אף מעט מן הצואר.
אף בקטנה מבת ג' ומעלה צריך לדקדק בבגדים שיהיו הבתי ידים (השרוולין.) קרוב לפיסת היד, יוכן שיהיה מלפנים מהצואר מכוסה, ואורך השמלה בלטנה לא פחות מן עד למטה מן הארכובה והמארכת הרי זו משובחת.
אורך השמלה בבת בוגרת צריך שיהא יותר ארוך מהשמלה של בת הקטנה. ואורך השמלה של הנשואה צריך להיות יותר ארוך מהשמלה של בתולה וטוב ויפה לעשות אימרא בסוף השמלה כדי שאם תתקצר השמלה יוכלו להאריך.
אסור לאשה ללבוש בגד שהוא כמו בגדי אנשים ואפילו בבגד אחד הוא אסור מן התורה.
אין לאשה ללבוש בגד אדום.
אסור ללבוש בגד מסחורה דקה שהבשר נראה מתחתיו, ואפי׳ בתי ידים (שרוולין) מסחורה כזו גם כן אסור, וכן (גרבים) כאלה ג״כ אסור, ואין חילוק בכל זה בין אם הסחורה דקה מאד ומחמת זה נראה הבשר, או שהסחורה ארוגה נקבים דקים ומחמת זה נראה הבשר דבכל אופן אסור, (ובכלל זה שלא לקנות סחורה כזו לבגד).
אסור ללבוש בגד שמראה הבגד כמראה עור הבשר וכן גרבים כאלה גם כן אסור.
וכן אין לעשות בגדים צרים.
אין לאשה, להתעצל מלכסות עצמה כראוי, והמתעצלת בזה לעון גדול יחשב אצלה, ולכן צריכה מאד לדקדק היטב בשעת שיוצאה מפתח ביתה ולחוץ שיהא מכוסה כל בשרה כראוי.
אסור לתופרת לתפור בגדים פרוצים ועוברת משום "ולפני עור לא תתן מכשול", ואף במקום שאפשר לתפור ע״י עכו״ם מ״מ איסורא דרבנן איכא [יש איסור דרבנן] וצריכין להזהר בזה מאד.
אין לאשה לצאת לשוק כשהיא מבושמת בין שנתבשמה בגופה בין בשערה בין בבגדיה.
צניעות גדולה באשה שתצא לשוק ברדיד גדול הנקרא שאהל בלשון אשכנז. (.מוזכר ברמב״ם פי״ג מה׳ אישות וטור שולחן ערוך בכמה מקומות) וכן שתלבש על בגדיה מלמעלה סינר הנקרא פארטאך בלשון אשכנז (ומוזכר בשיטה מקובצת ב״ק פ״ב בשם הרב המאירי)
ואשרי חלקן של המוסיפות צניעות וכל המוסיף קדושה יתוסף לו אורך ימים ושנות חיים.
עד כאן
העתק מהמודעה יצאה מרבני עיר הקודש ומבתי הדינים ספרדים ואשכנזים בימי השובבים בשנת תש״ד (לפני 71 שנה) אחרי הידיעות המבהילות :מגזירת ההשמדה רח"ל ע׳י הנאצים ימ״ש.
לְכוּ וְנָשׁוּבָה אֶל ה' כִּי הוּא טָרָף וְיִרְפָּאֵנוּ יַךְ וְיַחְבְּשֵׁנוּ (הושע ו, א)
מטעם הרבנים הגאונים מורי הצדק ה׳ עליהם יחיו –
הוסכם שבימי תיקון שובבי׳׳ם ידרשו בכל בתי כנסיות ובתי מדרשות אשר בארץ הקודש על דבר תיקון פרצת גדרי הצניעות אשר לדאבוננו ירדה פלאים, ולהודיע החיוב הקדוש שמוטל על כל בר ישראל (איש ואשה) להתאמץ ולהשתתף ולהשפיע כל אחד על חבירו לעורר ולהאיר לבבם באור קדושת תורתינו הק׳ וקיום ושמירת מצותיו ולהודיע גודל קדושת עם ישראל שנבחרנו מכל עם בהיותינו גדורים מן העריות ונקי מכל תועבה, ומה גרמה לנו עוון הפריצות עד שהיינו ללעג ולקלס ולאבוד של כמה רבבות.
אוי מה היה לנו!
עתה אתם בית ישראל זכרו כי ירושלים עיר שהשכינה לא זזה מתוכה, זכרו כי אלהי ישראל שונא זימה ופריצות, הזהרו מהפריצות אם אתם חפצים בקיום עם הקודש, הזהירו לנשיכם ובנותיכם ללבוש מלבושי צניעות כי בזכות הצניעות נגאלו אבותינו ממצרים ובזכותם אנו עתידים לגאל.
הצילו צאצאיכם מכל מקומות הטמאים, בתי תיאטרונים וקולנוע המלאים זמה ופריצות ר״ל.
הרחיקו את מלבושי הפריצות, שמלות קצרות, שרוולין קצרין וכל מלבושי פריצות אשר תורתינו הקודשה אסרה אותן.
בנות ישראל הנשואות לא תלכו בפרועי הראש שלא תהיו בכלל עוברות על דת משה ויהודית.
הרחיקו התועבה החדשה, ולא תצא בת ישראל אפילו קטנה שבישראל במכנסים בלי שמלה, כי האיסור מפורש וכתוב (דברים כ׳׳ב) ״לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה כי תועבת ה׳ אלקיך כל עשה אלה״.
הגיעה השעה שנשתחרר מהפריצות הארורה, ועם זה נקרב קץ גאולתנו. נשוב אל הצניעות ונתבונן כי אנחנו עם אחד בארץ נבדלים לה' לקדושה ולטהרה כמו שכתוב (ויקרא כ׳) והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה׳ ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי.
נקיים הפסוק הנאמר על זמן ביאת משיח צדקינו (מלאכי ג׳( "אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו" וגו׳ (שם) [ונזכה ] וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו וגו' זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותם בחורב וגו׳ הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא. עד כאן
והאריכו נא שמלותיכן למען קדושת עמנו וקדושת בנותינו, כי מאז ומתמיד היתה הצניעות יסוד קיומנו וסוד הצלחתנו ובכל הדורות וכל הזמנים.
מי הם גדולי הפוסקים שאוסרים במפורש גרביים צבע רגל? הגאון הגדול רבי יוסף חיים זוננפלד זצוק״ל ובית הדין שלו וכל גדולי ירושלים יצאו בקריאת קודש חמורה ואסרו זאת, ואחריהם גדולי הדור שלנו מכל העדות והחוגים. מי חולק וסובר שמותר? אף אחד. כל גדולי הרבנים מסכימים בדעה אחת שזו פריצות ואסור. גרביים בצבע העור אסורים, ללא קשר לעובי שלהם. הבעיה היא הצבע, לא העובי.
כשהתחלה הפרצה של הבגדים הקצרים ערכו כנס גדול בירושלים באולם "טירת חן" ומרן הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זצוק"ל זעק מקירות לבו:
אם נשות אברכים הולכות בבגדים קצרים וצרים צריך לסגור את כל הכוללים, מה שוה התורה של הבעל? אם כך הולכת אשתו, כל התורה שלו הולכת לסטרא אחרא, עד כאן לשונו הקדוש
בעזרת ה' יתברך
קריאה קדושה לאחינו בית ישראל הקדושים
על ענין הנגע הנורא של הבגדים הצרים והקצרים
היות ולאחרונה רבו האסונות ורבו המחלות ובפרט אשר פרצה המחלה הנוראה והאיומה לא עלינו רח"ל, השם ירחם ויציל, ורבים חללים הפילה ובפרט בנשים צעירות, וקול דמי אחינו בית ישראל שואג וגונח ומדת הדין מתוחה מאוד רח"ל. על כן אמרנו באו חשבון, ובפרט מה ששמענו ועל זה היה דווה ונמס ליבנו, לשמוע על גודל הפרצה הנוראה בחומת הצניעות, אשר נגע הבגדים הצרים והקצרים חדר לתוך מחננו הטהור ואשר מכלה כל חלקה טובה, ובאמת איסור זה אשר מלפנים היה פשוט וברור לכל בר דעת, נפרץ עתה בעוונותינו הרבים ורבים חללים הפילה, ואוי לנו שכך עלתה בימינו.
והננו לגלות דעתנו דעת תורה
שאיסור חמור ללכת בבגדים צרים וקצרים, ובכלל זה: חצאיות ושמלות שלא מכסות את רוב ככל הרגל, דהיינו החלק המתרחב של הרגל שאחרי הברך, שהדין הוא שצריך להיות מכוסה. שהרי שוק באישה ערווה הוא, ועדיף שתכסה ממש את כל הרגל או עד הקרסול. וגם גרביים (ואפילו בצבע שחור) זה לא מועיל אם השוק לא מכוסה בחצאית או בשמלה, והעיקר הוא שתהיה החצאית או השמלה ארוכה ורחבה, שכך הלכו אימותינו הקדושות מדור דור. וגם בחולצות התפורות בצורה הדוקה או מבד נצמד כגון טריקו וכדומה, וכל מיני בגדי שסע למיניהם, שזה ממש אביזרייהו דגילוי עריות ועוברת על דת יהודית. וצריך לראות ולחנך את בנותינו כבר מגיל הרך בדרכי הצניעות, שהצניעות והקדושה זה יסוד וסוד של קיומו של עם ישראל בכל הדורות, ורק על ידי כך ה' יתברך משרה שכינתו הקדושה בתוכנו. ואנא שלא יראה ולא ימצא בבתי ישראל הקדושים וגם בחניות בגדים מסוג אלו המסלקים את השכינה מישראל ומביאים לאסונות נוראים לא עלינו שנמס כל לב לשומעם. ובזכות חיזוק גדרי הקדושה והצניעות, ה' יתברך ברחמיו המרובים והעצומים יסיר מעלינו כל המשטינים והמקטרגים ויאמר למשחית הרף ויברכנו בשובע שמחות ישועות ונחמות ובזכות נשים צדקניות נזכה לגאולה השלימה בקרוב בביאת משיח צדקינו בחסד וברחמים ובבניין בית מקדשינו ותפארתנו במהרה בימינו אמן כן יהי רצון.
הכו"ח למען קדושת וטהרת ישראל
החותמים פה עיר הקודש ירושלים תובב"א
הגה"צ הרב לוי יצחק בנדר זצוק"ל הגה"צ הרב שמואל שפירא זצוק"להגה"צ הרב בנימין זאב חשין זצוק"ל הגה"צ יחיאל מיכל דורפמן זצוק"ל נכתב בס"ד בימי הרחמים והסליחות
תשמ"ג
קול קורא – אסור ללבוש שמלה קצרה וגרביים בצבע הרגל
בעוונותינו הרבים נפרצה מאד המכשלה הנוראה של קיצור השמלות, הגרביים השקופות ובצבע הרגל והבגדים הצמודים לגוף והדבר גובל באיסורי תורה והחטאת הרבים וסילוק שכינה ממחננו ר"ל.
…על כן מחובתינו להודיע כי על פי דין תורה מחובת הנשים והבנות ללבוש מלבושים רחבים המסתירים לגמרי את צורת המקומות החייבים בכיסוי שלא יראה צורתם גם באקראי. גרביים שקופות למחצה או בגוון הדומה לצבע הרגל אסורות בלבישה משום הרהור וחובה שיסתירו לגמרי את צבע בשר הרגל.
באנו על החתום
ניסים קרליץ שריאל רוזנברג נפתלי נוסבוים יודה טשזנר חיים מאיר ואזנר משה שאול קליין יעקב מאיר שטרן שלמה זלמן אולמן עזריאל אויערבאך יוסף ליברמן אליהו א יעקובזון שמעון בעדני שלמה מחפוד בן ציון מוצפי עמרם אופמן משה מרדכי קארפ ישראל גנס חיים יחיאל רויטמן חיים צבי שפירא חיים שמרלר
חובה להקפיד ולהזהר שלא יהיו הגרביים בצבע הדומה לגוון עור האדם ומרן הגרש’’ז אויערבאך זצוק’’ל היה מדגיש שכל אשה חייבת להשמר מכל גווני העור הקיימים בעולם משום שבכולם שייך תקלה ומכשול.
אשה שיוצאת עם בגד צר ומהודק
היא חוטאת ומחטיאה את הרבים!!!
בכל פעם ופעם שאשה יוצאת עם בגד צר ומהודק בלי רצון חס ושלום להכשיל, אלא רק כדי להראות קצת "יותר", הרי שהיא חוזרת עמוסה באלפי עבירות חמורות, רחמנא ליצלן! והרי בכל פעם שאשה יוצאת לרחוב עם לבוש פרוץ כזה, היא עוברת על שש מצוות לא תעשה וחמשה עשין!!
וכן על כל גבר שהיא מכשילה היא עוברת על הלאו של "ולפני עיוור לא תיתן מכשול" (ויקרא י"ט, י"ד), והיא נענשת באותו עונש שהוא עתיד להענש בו, כמו שאומר רש"י הקדוש בפרשת מטות (במדבר ל', ט"ז) על הפסוק: "ונשא את עוונה" שהגורם תקלה לחברו הוא נכנס תחתיו לכל עונשין.
וכן אומר גם רבנו יונה זיע"א בספרו "אגרת התשובה" (אות עח): שהמסתכלים בפניה או בידיה יורדין לגיהנם, והיא ענושה בעונש כל אחד ואחד מהם, מפני שהחטיאה אותם ולא נהגה צניעות בעצמה, ונכשלו בה.
ומובא בספר "שומר אמונים" בשם צדיקים קדמונים: שכאשר יוצאת אשה לרחוב במלבוש לא צנוע, מלווים אותה רבבות חיצוניים וקליפות טמאות, רחמנא לצלן, והם נכנסים ללבותיהם של האנשים הנמצאים ברחוב, ומבלבלים אותם ומפתים אותם להסתכל עליה ולהיכשל בה.
לכן צריכה האשה לדעת, שכאשר היא יוצאת לרחוב בלבוש לא צנוע, הרי היא חוטאת ומחטיאה את הרבים, וכמו כן היא מחטיאה גם נשים ובנות אחרות הלומדות ממנה להתלבש גם כן כמוה, שכן היא מכניסה קרירות באיסור ומקילה לאחרות לעבור על האיסור, ובפרט אם היא אשה חשובה או אמא וסבתא לנכדות, שאז אחריותה גדולה פי כמה. ועל זה אמרו חז"ל (אבות פרק ה' כ"א): "ירבעם חטא והחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו, וכן אמרו (שם): "כל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה".
ולכן יש לה חלק בהתדרדרות של כל אשה ואשה, גם האשה הראשונה שלמדה ממנה, וגם השלישית שלמדה מן השניה, וכל זמן שהעניין לא יתוקן ולא תעצר המגיפה יש לה חלק בכל זה.
כמו כן יש לה גם חלק בכך, שכל ענייני הצניעות בפרט וענייני היהדות בכלל, נחלשין על ידיה, כי היא הגורמת לכך כי זו היא הדרך, שכאשר יש קרירות ואדישות בנוגע למצוה אחת, הרי שכל השאר גם כן נחלש, ולא רק אצלה אלא אצל כל בני דורה והדורות הבאים אחריה, וכל זה מאשה אחת שיצאה בבגד צר ומהודק! תיסמרנה שערות הראש מגודל האחריות שיש בזה.
(כתר הצניעות חלק ג' עמ' רנ"ט להגה"צ המקובל הרב דניאל פריש זצוקללה"ה וזיעוכי"א בעל פירוש "מתוק מדבש" על הזוהר הקדוש ושא"ס)
כשמרן ה"קהלות יעקב" זצ"ל הגיע לארץ, הקפיד על כך שבנותיו יילכו בשמלות ארוכות עד לאחר הברך, ובאותה סביבה היו נראות הילדות כמשונות בחברתם. הרבנית ע"ה שחה את לבה לפני אחיה מרן החזון איש זצ"ל, ענה לה רבינו: מה איכפת לך מה שאומרים עליהן, והרי את יודעת את האמת, שבנותיך הם הולכות כמו שצריך ללכת, ואילו אלה שאין הולכות כך, הן הן המשונות, וממילא אין מה להתחשב במה שהמשונות אומרות עליהן (מעשה איש)
העתק כמה קטעים מתוך הספר “אורחות הבית”
“עובדות, הנהגות, מאמרים ושיחות מרבן ומאורן של ישראל
הגאון האמיתי מרן רבי אלעזר מנחם מן שך זצוק”ל"
אשר נלקטו על ידי נכדו הגר”א ברגמן שליט”א (עמודים קנ-קנב) תחת הכותרת
“אסונות הדור – בגלל חוסר צניעות”
הקפדה יתירה הקפיד רבינו בעניני צניעות, הן צניעותן של בנות ישראל – והן צניעותם של העוסקים עמן, וכפי שניתן ללמוד מדברי הדרכה ומעשים רבים אשר נשתמרו בידינו בנושאים אלו.
אם נרצה לעמוד על השקפתו הטהורה של רבינו בענין הצניעות – דומה שטוב נעשה אם נפתח בדברי חיזוק נפלאים שאמר בכנס חיזוק בענין הצניעות, שיחה נדירה אשר נשתמרה בידינו, והיא מובאת כאן לראשונה. וכך אמר רבינו:
ראיתי במכתבי החפץ חיים מכתב אודות הקבלות שקיבל על עצמו בהיותו בגיל תשעים שנה, ובהן קבלות בעניין שמירת הלשון ובעניין הסתכלות. והרי זה נורא נוראות! יהודי בגיל תשעים – עדיין מתחזק ומקבל על עצמו קבלות בענייני צניעות והסתכלות! ומכאן יש לנו בודאי ללמוד לעצמנו, עד כמה הסכנה גדולה ועד כמה עלינו להישמר ולהיזהר לעצמנו!!
אינני יודע האם אופן הלבוש הנהוג היום, והצורה בה מופיעות בנות ישראל ברחוב –אסורה מדאורייתא או מדרבנן… האיסור עצמו – חמור בלי ספק, אך שבעתיים חמורה ההשפעה ההרסנית אשר עלולה להיות להופעה זו!! בת ההולכת ברחוב בלבוש שאינו צנוע – הרי היא חוטאת ומחטיאה את הרבים!!
והדרך היחידה להתמודד עם מכשול הצניעות – הינה על ידי מלחמה תמידית עם היצר הרע, וכמו שאמרו חז”ל “לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע”, והיינו שצריך האדם להיות כל ימיו – לעולם – במלחמה תמידית!! לא רק להעדיף את היצר הטוב, שתהיה לו נטיה לטוב – אלא להלחם תמיד!!
ויש לדעת עוד, כי חוסר צניעות בפרהסיא וברשות הרבים – גורר בעקבותיו חילול ה’ נורא ואיום מלבד עצם חומר עניין חוסר הצניעות כשלעצמו. נוצר היום מצב רח”ל, שאצל הערבים – להבדיל – מתנהגים יותר בצניעות מאשר אצל אחינו בני ישראל, והרי זה חילול ה’ נורא שהעם הנבחר ירוד ומחולל כבודו בין הגויים!!
אנחנו נמצאים כיום בתקופה בה יש בכל יום כל-כך הרבה אסונות רחמנא ליצלן, כמו שלא היה מעולם באף תקופה. איננו יודעים את דרכי ה’ יתברך, איננו יכולים להורות באצבע ולומר כי אסון זה – פקד את עמנו בגלל חטא זה או אחר, אולם בודאי עלינו לחשוש פן נפרעים מאיתנו מן השמים על פריצת גדרי הצניעות אשר התפתחה בימינו!
ועלינו לדעת כי הקלקול נוגע לכל אחד ואחד מאיתנו, שכן את המכה והעונש – מקבל כל אחד ואחד מן הכלל!! כאשר עושה האדם מצוה אחת – יכול הוא להכריע את עצמוואת העולם כולו לכף זכות, ומאידך על ידי עבירה אחת – יכול הוא להכריע את כל העולם לכף חובה, והרי זה כמו במלחמה – שגורלו של הכלל כולו תלוי בכל אחד מן הפרטים!!
ובודאי יכול וצריך כל אחד להתחזק בכל ענין בו נדרש חיזוק, ובפרט בנושא למענו התכנסנו כאן – נושא הצניעות…
אתה מסכן את העולם הבא שלך
ואכן, רבינו הקפיד עד מאד על ההקפדה והשמירה על גדרי הצניעות, כאשר הוא סובר כי כל עתידו הרוחני של האדם וה’עולם הבא’ שלו – עלול להפגע כתוצאה מחסרון הקפדה בנושא נכבד זה, מנהל סמינר לבעלות תשובה מספר בענין זה את הסיפור הבא:
ביום מן הימים הגיעה אלי הצעה לנהל את הסמינר האמור, באותה תקופה – כיהנתי כראש ישיבה בתל אביב, אולם מששמעתי על ההצעה החדשה והתברר לי כי אוכל להשפיע ולהועיל רבות לבנות הסמינר במסגרת עבודתי – החלטתי לעזוב את הישיבה בתל-אביב ולעבור לנהל את הסמינר, ואכן, הודעתי להנהלת הישיבה על החלטתי – ועל פי התכנית הייתי אמור להתחיל את עבודתי בסמינר מיד לאחר חג הפסח.
והנה, במוצאי שביעי של פסח – מצלצל הטלפון בביתי, ומעברו השני של הקו אני שומע את קולו של רבינו המבקש ממני להכנס אליו מיד כשאוכל… כמובן מיהרתי להתייצב בביתו, ורבינו פתח ואמר לי: “שמע נא, חוששני – שנתנו לך עצה שאינה הוגנת… אתה עוד אברך צעיר, וכאן מציעים לך להסתובב כל היום עם תלמידות ומורות? הרי אתה עלול להפסיד על ידי כך את כל העולם הבא שלך]עי”ש ההמשך באריכות דברים נוראים]
"חילול ה' נורא ואיום"
כך זעק מרן רשכבה"ג הגרא"מ זצוק"ל בכנס חיזוק שנערך בהשתתפות אלפי אברכים. "נוצר היום מצב שאצל הערבים להבדיל, הולכים יותר בצניעות מאשר אצל אחינו בני ישראל, והרי זה חילול ה' נורא, שהעם הנבחר ירוד ומחולל כבודו בין הגויים. חוסר הצניעות בפרהסיא וברשות הרבים, גורר בעקבותיו חילול ה' נורא ואיום מלבד עצם חומר עניין חוסר הצניעות כשלעצמו"
"יש לסגור את כל הכוללים"
בכנס גדולי הדור שארגן הרב הגאון רבי שמחה וולדנברג זצ”ל באולם “טירת חן” בירושלים, על נושא חוסר הצניעות בנשות האברכים, מרן הרב שך היה ראשון המדברים, בחום לבו פתח דבריו בזעקה – : “הדבר בוער בקרבי, כל קיום התורה והכוללים תלוי בזה, אם נשות האברכים לבושות כך, יש לסגור את כל הכוללים, אין שום קדושה ושום סייעתא דשמיא לתורה הזאת”) עולמות של טוהר ח”ב עמוד 395)
כשנכנסו וסיפרו להגאון בעל “אבי עזרי” מהאסון בקטיפת ארבעה נפשות אברכים קדושים וטהורים בחזרתם מהלווית הצדיק הקדוש רבי ישראל אבוחצירא ה”בבא סאלי” זצ”ל והשאלה בפיהם – : “מה הקב”ה דורש מאתנו – ? מה עלינו לתקן – ? אין אנו יודעין מה – ?” – נענה – “התשובה לשאלתכם כתובה במפורש בדברי חז”ל במסכת שבת (דף לג.): בעוון גלוי עריות צרות רבות וגזרות קשות מתחדשות, וכו’, והוסיף ואמר: בדורות עברו, היו הדברים הללו ידועים ופשוטים, כאשר באה צרה, מיד בדקו את הצניעות!! בדקו אם אין ערות דבר, שמסלקת השכינה”. (שם ח”א עמוד 97)
ויעויין בדברי בעל "העקידת יצחק" ) פ' וארא שער העשרים) וז"ל: "החטא הקטן שיסכימו עליו דעת הרבים, והדת נתנה בבתי דינהם שלא למחות בו, הנה הוא זימה ועוון פלילי וחטאת הקהל כולו ולא נתן למחילה אם לא בפורענות הקהל… ומוטב שיכרתו או ישרפו או יסקלו החטאים ההם בנפשותם משתעקר אות אחת מהתורה בהסכמת הרבים".
הפאה היא בושה הכי גדולה לעם ישראל
האשה הזאת הלובשת פאה, שורפת בנו, ואוכלת כל חלקה הטוב, ר"ל, כמו שהנביא אומר:" גם כי תרבו תפילה אינני שומע, ידכם דמים מלא"
"
חובתנו חובת השעה, כאשר באים לבלע את הקודש, כאשר השי”ת דורש מאתנו לשוב בתשובה שלמה, כולנו ממש ללא יוצא מן הכלל, וידוע שרוב הרבנים הגדולים בדורינו אסרו ללכת עם פאות, וגם הפאות שהתירו הם פאות שנראות כמו קן או קש, אז המסקנה היא, שהפאות שהנשים הולכות היום הם אסורות בהחלט באיסורים מוחלטים.
בת ישראל יקרה,
נכון שאמך הולכת בפאה, מורותייך הלכו בפאה, אפילו אשת האדמו"ר הצדקת הולכת בפאה, והרחוב החרדי מלא בפאות מכל בכל.
את אומרת לעצמך שבוודאי אם כולן הולכות כך אז יש לי על מי לסמוך
. אך זכרי, בת ישראל יקרה, חובה עלינו ללמוד בעצמנו היכן מונחת האמת ויגיע היום בו נצטרך כל אחת ואחת לעמוד מול מלך מלכי המלכים לבד ולתת את הדין.
ומה יועיל לנו לטמון את ראשנו בחול ולהימנע מהבירור אם נגלה אז שכל חיינו טעינו והנה אין דרך חזרה.
אני פונה אלייך מלבה של אשה לאשה, את כל אחת מאתנו מפתה היצר להראות את יופייה, כל אחת מאיתנו אוהבת מחמאות וכל אחת מאיתנו חוששת ממה שיאמרו עלינו.
וזה הניסיון הגדול של כל אשה בצניעות.
ניסיון שחובה עלינו לעמוד בו.
כל אחת מאתנו עומדת ערב שבת מול נרות השבת ומתפללת שבעלי לא יחשוב בשום אשה בעולם זולתי, אך מדוע אנו עושות לחברותנו את מה ששנוא עלינו, מדוע אנו מתקשטות ברשות הרבים לעיניהם של בעלים אחרים בעוד האשה הצנועה העוטה על ראשה מטפחת ובגד רחב ולעיתים אף סופגת בגין כך ביזיונות במסירות נפש כדי שבעלך היקר לא ייתן בה את עיניו.
אנו נמצאות בדור אחרון, דור מ"ט שערי טומאה בו היצר מתגבר ביותר והסתר הפנים גדול מאוד.
הרבה נשים טועות ולא יודעות ש'שער באשה ערוה' ואיסור 'פריעת ראש' הם שני דינים שונים ונפרדים זה מזה.
האיסור של פריעת הראש שהוא מדאורייתא לכולי עלמא חל רק על האשה משום פריצות דגברי.
ואילו האיסור של שער באשה ערוה שהוא מדרבנן לדעת כולם קאי על האיש שאסור בדברי תורה כנגד השער אפילו של אשתו משום הרהור ומיאוס (ש"ע הגר"ז עה'-ד'(
אמר הרה"ק רבי יששכר דב מבעלז זי"ע (קונטרס דיבורים קדושים) "כל מי שלומד בשו"ע ביראת שמים רואה היטב שאין חילוק בין שערות עצמן לפאה נכרית שנקרא שייטעל".
וכן צווחים הרבה מגדולי הדור השכם וערב ואין אוזן החפצה לשמוע את הדברים.
מכיון שמראה האשה יכול להוות מכשול חמור מאד להחטיא את הרבים, לפיכך כתב רבינו יונה באגרת התשובה וז"ל: "וצריכה האשה שתהא צנועה ונזהרת מאוד שלא יסתכלו בה בני אדם חוץ מבעלה מפני שהמסתכלים בפניה או בידיה יורדים לגיהנם והיא ענושה על כל אחד ואחד מהם מפני שהחטיאה אותם ולא נהגה צניעות בעצמה ונכשלו בה.
" ולכן גם אם היה אולי איזה שהוא צד ללמד כף זכות על "מנהג" זה של הליכה בפאה נכרית גלויה ברה"ר, אזי ודאי שזה היה שייך אך ורק באותן הפאות כגון אלו שהיו אז בזמן הגזירות לפני כמאה ושמונים שנה, שהיה ניכר היטב שהן גוף זר, אינן דומות לשער אינן מיפות את האשה, ולכן אינן מכשילות את הרבים, וגם אז זה היה רק במצב של חוסר ברירה אחרת מפני הסכנה הגדולה בגלל הגזירות של הצאר הרוסי ומתוך בחירת הרע במיעוטו.
כמו שכתב גם הגה"צ בנימין ראבינאוויטש זי"ע )בהסכמתו לספר דת משה וישראל) וז"ל: "הנה מנהג חבישת פאה נכרית ברה"ר, חדרה ונתפשטה בתוך ישראל קדושים לפני כמאה וחמישים שנה, באשמת הצאר הרוסי שגזר על ישראל לשנות לבושם ולצאת בנות ישראל פרועות ראש…על כן במצב של לית ברירה בחרו את הרע במיעוטו. גם לאחר שבטלה הגזירה נשאר המנהג מאחר שהתרגלו לזה וכך נמשך הדבר בדורות ש אחריהם עד שנשתכח מקור המשחת למנהג זה." עכ"ל.
להבדיל מהפאות של אז, הפאות שבימנו מיוצרות בכוונה על ידי היצרנים הנכרים למשוך העיניים ולנקר הלבבות של הגברים, ומיפות מאד את הנשים באותו הקישוט שנאסר על ידי תורתנו הקדושה, ועוד הרבה יותר מאשר שערותיהן הטבעיות.
ולכן הן מושכות מאד גורמות לגירוי היצרים "מכשילין אנשים ומחטיאים רבים בהרהורי עבירה שקשין מעבירה"
. וכדי להבין את חומרת העוון שיש בו החטאת הרבים נעתיק את דברי הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ג' סעיף ו' שכתב שם וז"ל: "ואלו הן שאין להן חלק לעולם הבא אלא נכרתים ואובדין ונידונים על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים המינים… ומחטיאי הרבים" עכ"ל.
ובסוף סעיף י' שם כתב הרמב"ם וז"ל: "ומחטיאי הרבים כיצד, אחד שהחטיא בדבר גדול כגון ירובעם וצדוק ובייתוס, ואחד שהחטיא בדבר קל ואפילו לבטל מצות עשה … או שהטעה אחרים." עכ"ל.
מכתב תוכחה לבת ישראל
לכבוד החבושת פאה,
אחותי היקרה, אמרו חז"ל: "אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין" , לכן כל אשה שמכסה את ראשה ולא מפנה אליה מבטים ומושכת אליה תשומת לב יתירה מאנשים ברחוב , זוכה להיות מבורכת , אשה שמוכנה לסכן את העולם הבא שלה רק כדי להיראות יפה כלפי חוץ לא רק שמפסידה את הברכה אלא שאינה יודעת מה היא מפסידה וכבר שמענו עדויות של נשים שמתו מוות קליני וסיפרו דברים מחרידים על הפאות.
דבר שחשוב לבדוק ולא כדאי לקחת סיכון בו, רוב הפיאות מגיעות מהודו ומהמזרח הרחוק שם הם עובדים עבודה זרה ומקריבים לו את השיער שלהם והפיאות של השיער הטבעי כמעט כולן מורכבות מאותו שיער שמוקרב לעבודה זרה!
הייתי רוצה שתשבי עם עצמך ותחשבי הדק היטב מה חשוב לך יותר? לעשות רצון ה' ולקיים את ההלכה? או לעשות מה שנח לך ונעים לך יותר ולהידמות לחברות שלך שלא מכבדות את פסקי גדולי הדור? ברור לך שהפאות שחברות שלך מסתובבות איתם היום הם פאות יפות שמושכות תשומת לב ואפילו את מרגישה שזה גורם לך לקנא.
מי שמזלזל בגדולי ישראל סופו שיזלזלו בו מידה כנגד מידה. אל תמכרי את העקרונות שלך והיהדות שלך בנזיד עדשים , תהיי חכמה, אל תחפשי להיות יפה , היופי נעלם עם השנים והאמת לעולם נשארת.
השיער נושר עם השנים , האמונה לעולם לא נושרת , אל תתפשרי על האמת שלך לעולם !
כמו כן אני חושב שכדאי שתעבדי קצת על היראת שמים שלך , האמונה שלך וההתבטלות שלך לתלמידי חכמים , כי אם למרות פסיקתם של גדולי הדור את עדיין מאפשרת ליצר הרע שלך לשכנע אותך ללכת עם פאה , את כנראה לא מספיק מתבטלת לדעת תורה וחבל.
אמרו חז"ל הקדושים שבזכות נשים צדקניות נגאלנו ממצרים ובזכותן אנו עתידים להיגאל. שימו לב כתוב בזכות נשים צדקניות ולא בזכות נשים מודרניות!
האם חשבת פעם באמת שמפתחות הגאולה של עם ישראל בידיים שלך? האם אינך חוששת שבגלל חוסר הצניעות שאת הולכת את זו שתהיי מעכבת את הגאולה?
האם חשבת פעם שבמקום שתבדקי את לבושייך מול המראה, תעמדי פעם אחת מול ספר הלכות צניעות ותבדקי אם כל פריט שאת לובשת תואם את ההלכה?
האם חשבת פעם לקבל על עצמך כחלק מהקבלות לקראת יום כיפור קבלה הקשורה בצניעות?
כמו למשל להפסיק ללכת עם הפאה הנוכרית המכשילה את עם ישראל, ובפרט שבתוך תוכך את יודעת שזה מכשיל, רק שאת משקרת את עצמך שכביכול יש רבנים שמתירים ויש רבניות שכך הולכות וכו', ומתעלמת מכך שהקב"ה יעמיד אותך במשפט על כל נעלם?
האם את חושבת להפסיק ללכת עם מטפחת ראש צבעונית ורעשנית המושכת את תשומת ליבם של בחורי ישראל? תפסיקי להתנחם מהשקר באומרך "ברוך ה' אני לפחות לא הולכת עם פאה נוכרית…"
בת ישראל חשבי לרגע, נסי פעם אחת באמת להפנים לליבך האם באמת עולה על דעתך שביום כיפור הקדוש, יום של סליחה וכפרה, כאשר תצומי וכל היום תשבי בבהכנ"ס ותקראי תהילים, תפילתך תתקבל בו בזמן שאת בו בזמן לובשת חציאות קצרות וגרביים שקופות או בצבע העור, בו בזמן שאת הולכת בפאה נוכרית המטעה את הבריות שזה כביכול שיערך הטבעי והם אינם יודעים שאת אשת איש ואת הגורמת להכשיל את בחורי ישראל?
בשיר השירים אומר שלמה המלך "הראיני את מראייך השמיעני את קולך…", אומר לך הקב"ה ביתי לפני שאת מתפללת אליי קודם הראיני את מראייך אם הולכת את בצניעות כבת ישראל- אח"כ השמיעני את קולך…
בת ישראל, זכרי שיום הכיפורים זהו יום של חשבון נפש ואם כן עשי חשבון נפש עם עצמך ותראי כמה את "מוסרת" את נפשך (לפני צאתך לרחובה של עיר או לעבודתך) כדי להיראות יפה ומושכת עין בפני הבריות וכמה מוחך טרוד רק לחשוב מה חושבים על לבושך ושחס ושלום תיראי מוזנחת אם לא תלבשי את הבגדים הפרוצים הנוגדים את דברי רבותינו הקדושים…
תראי כיצד את חיה כל היום בתחרות רק כדי להשתייך ולהידמות לחברה הקלוקלת שבה את חיה, האם את מוכנה לאבד את חיי הנצח ושל בעלך וילדייך רק בשביל מה שחברותייך יאמרו לך- "איך את נראית טוב.."
כיצד לא תחששי מיום הדין הגדול והנורא וכיצד לא תחששי שיום אחד תצטרכי לעמוד לפני מלך מלכי המלכים ולתת דין וחשבון על מעשייך.
נסי לדמיין כיצד את עומדת לפני מלך מלכי המלכים עם החולצה הפרוצה והחצאית הקצרה , והפאה המחטיאה את הרבים והמחשבות הלא טהורות איך רק להיראות יפה וכו' רח"ל…
כיצד לא תחששי, שיראו לך כמה הכשלת במשך כל חייך את בחורי ישראל ואבדת להם את חיי הנצח שלהם, וכמה החלשת את בנות ישראל להיראות כמותך בדיוק כמו שהן מחלישות אותך ללכת בפריצות שלא ע"פ ההלכה?…
מה תאמרי אז בתור אישה חרדית ששולחת את ילדייך לתלמודי תורה ואת בעלך ללמוד תורה, שהלכת כמו הגויות ההולכות בפריצות?
האם יועיל לך להינצל מדינה של גיהינום באומרך לקב"ה שהרבה רבניות ובנות של רבנים גדולים וקטנים היו הולכות כמוך, ושאת עוד היית צדיקה בלבושך הפרץ לעומתן.
באמת את חושבת שתשובה כזאת תועיל לך בבית דין של מעלה? שהרי הגמרא כבר הוכיחה שכולם נענשים,מספיק לראות כיצד נענשה ביתו של ר' חנינא בן תרדיון (שהיה אחד מעשרת הרוגי מלכות) שכולה הייתה צנועה ובגלל שרק הרימה מעט את עקבה לפני בחורי רומי הענישו אותה לשבת בבית בושת!
עכשיו תעשי קל וחומר לאיך שהנשים ה"חרדיות" הולכות היום.
האם את חושבת שאת מוסרת את נפשך בכך שאת שולחת את בעלך לכולל ומחכה עד לשעות הקטנות של הלילה כי הוא גם מזכה את הרבים, ומוכנה לחיות בדוחק הפרנסה ולגדל את ילדייך לבדך וכל עול הבית על כתפך, זה יפתור אותך מיום הדין ומדינה של גיהינום אם תרשי לעצמך ללכת בפריצות במודות החדשות שישנם היום במחנה "החרדי"?
האם את לא מפחדת ממה שאמר הבעל שם טוב הקדוש שהראו לו מלאכים בשמיים שבונים סיר גדול, והמלאך הגביהו למעל הסיר ואמר לו הבט פנימה וראה שם בסיר שהוא מלא בידיים ורגליים של בני אדם,אמר לו המלאך "תדע שלפני ביאת המשיח ירדו לעולם נשמות מדור הפלגה ומדור המבול (הכוונה לפריצות של נשים שידיהן ורגליהן מגולות) ועבורן בונים את הסיר הזה להניחם בגיהינום שבו יבשלו את ידיהן ורגליהן רח"ל
האם אינך חוששת לדברי הקדוש ר' אהרון ראטה שכתב בצוואתו: "בנות ישראל יקרות, בגלל שאתן מתביישות מכמה נשים טיפשיות אתן מכניסות את עצמכן בכאלו סכנות גדולות ח"ו (כוונתו שמאבדות את חיי הנצח שלהן ושל בני ביתן) מה אתן מתביישות מכאלה שנחשבות כבהמות,כפי שבהמה אינה מתביישת…"
האם את לא יודעת שבשמיים פותחים לאישה ספר הלכות צניעות ואז יראו לך שחכמים אסרו ללכת עם צוואר חשוף ואת חשפת הרבה יותר מהצוואר,ושחובה שיהיו לך בגדים רחבים ואת הלכת בבגדים צמודים,ושאסור ללכת בבגדים צבעוניים ורעשניים ואת הלכת בבגדים כאלו… וכל מה שהתירו חכמים להתקשט ולהתאפר זה רק לכבוד בעלה בבית בלבד ואת עשית הכל להפך וכו'… ומה אז תשיבי? שגם החברות שלך הלכו ככה?…
האם את בעלת תשובה שבמשך רוב חייך היית מחטיאה את בחורי ישראל בלבושך הפרוץ לעבירות הכי קשות שבתורה- "לעריות" ועד שסוף סוף חזרת בתשובה בקושי גדול, הצליחו הרבה מהחרדיות לפתותך ולקלקלך בלבוש "חרדי" פרוץ כמו הגויות ההולכות בפריצות ואם כן כיצד תתקני את עברך הקלוקל?
חשבי לרגע- פעם היית חילוניה מחטיאה את הרבים והיום את בעלת תשובה מחטיאה את הרבים- לא חבל על כל עמלך בתשובה? ואל תשכנעי את עצמך לומר "מה ההשוואה בכלל? יחסית לפעם היום אני צדיקה…"
כיצד את אשת רב או בת של רב שאתן הכי הרבה צריכות לחשוש יותר מכולם ולפחד מיום הדין הגדול והנורא,מפני שאתן מודל לחיקוי לבנות ישראל- כי ידוע שבכל ריב שיש לאישה עם בעלה תמיד האישה מביאה אתכן דוגמא לבעלה, שהלבוש הפרוץ שהיא רוצה ללבוש הוא בעצם חיקוי של הלבוש שלכן בדיוק!!!
וגם אתן הולכות כך ופעמים יותר גרוע, ואתן תמיד הראיה לבעלה שכביכול בעלה הרב מאפשר לכן ללכת ככה, והיא ובעלה אינם יודעים שיש הרבה רבנים שבתוך הבית שלהם רבים עם נשותיהם ובנותיהם שלא ילכו בלבושים הפרוצים הללו והן לא נשמעות להם כלל…
ואתן אשת הרב או בת הרב הגורמות העיקריות לכל החוסר שלום בית שיש בין בני הזוג ולכל הקלקול שיש במחנה החרדי,שנעשה כבר אדיש לכל הפריצות שיש במחנה שלנו רח"ל.
האם אינכן חוששות שעל כל חוסר שלום בית שיש בגללכן וכל אישה ההולכת בפריצות מפני שהיא מושפעת מכן,הם על צווארכם? ואלו עובדות שאנו שומעים כל יום…
האם את אישה "חרדית" ההולכת בניגוד להלכה בבגדים צבעוניים ומבריקים המושכים תשומת לב או בחציאות קצרות וגרביים שקופות או בצבע העור, וחובשת פאה העשויה משיער של נשים גויות שמתו או מטפחת ראש צבעונית ונוצצת ונעלי עקב וכו וכו"-
יכולה להעיד לפני הקב"ה ולומר לו "אבא שבשמיים אני מאותן נשים צדקניות שיביאו גאולה לעמך ישראל? " האם ראינו מאישה כזו שבנייה יצאו ת"ח גדולי הדור? האם אישה כזו יכולה לדמיין לעצמה שאחרי מותה היא תבוא בפריצות הנ"ל לפני האמהות הקדושות ותרצה לשבת לידן?
ואיך לא תפחדי מאבא שבשמיים שאמר בתורתו הקדושה "וראה בך ערוות דבר ושב מאחריך…." הקב"ה מסלק שכינתו מעם ישראל,מסיר את השגחתו מעלינו בגלל נשים כמוך…
ואמרו חז"ל הקדושים שצרות באות לעולם בגלל חוסר צניעות של בנות ישראל ובפרט לאחר שקראת את כל הנ"ל, כיצד תעיזי להמשיך לצאת כך מחר ולהכשיל את בחורי ישראל
ותמשיכי לשים פס על דברי חז"ל הקדושים אשר הזהירו נוראות על הפריצות שיש בקרב מחננו ובפרט שיראו לך ביום הדין שקראת כל הנ"ל ובכל זאת המשכת במרדך.
וכיצד תדעי שאת באמת עובדת את ה'? אם את הולכת נגד החברה וקשה לך בחברה- משמע שאת עושה רצון ה' ולא רצון החברה הקלוקלת. אבל אם את מסתדרת בחברה וקל לך אין את עובדת את ה' אלא את החברה ואת העבודה הזרה של המודות החדשות. וזהו בעצם הניסיון שלנו בדור של עקבתא דמשיחא… ואשרי מי שתזכה לעמוד בניסיון.
ולסיכום: בת ישראל, לאחר שקראת את כל הנ"ל, כיצד את מתכוונת להתעורר בכנס שאת הולכת אליו תמיד?
מה את מתכוונת לקבל עליך ביום הכיפורים הקדוש? האם את מתכוונת להמשיך ללכת עם הלבוש הפרוץ שהלכת עד היום או שתלכי כמו שאת יודעת באמת הפנימי שלך איך ה' רוצה שתלכי?
אישה הרוצה לתקן את עוונה על שהחטיאה את הרבים תתחיל ללכת בצניעות אמיתית ותפיץ מאמר זה לזיכוי הרבים לכמה שיותר נשים.
דברי עידוד וחיזוק לבת ישראל מהרה"ג בן ציון מוצפי שליט"א
שלום לכבוד הרב
אני בת 18 חוזרת בתשובה, והיצרים שלי בוערים ואני רוצה להשתולל ולצאת ויצר הרע בוער בי ויתרתי על מלללא דברים וזה קשה כל כך!! אפשר עידוד מהרב??
תשובה
דעי בת יקרה,
כי בכל פעם שאת בולמת ועוצרת את יצרך ומכניעה אותו שכרך גדול מאוד, ואת גורמת נחת רוח גדולה לאבינו שבשמים. גדולה מזו יש לך שכר גדול כאילו קיימת את כל התורה כולה, כי עלייך לראות שהעולם כולו מוטל על כף המאזניים אם לטובה או חלילה להיפך, ואם מנעת עצמך מעבירה ואפילו קלה הטית את הכף לזכות, כנזכר בדברי רבותינו התנאים במסכת קידושין מ, ב. וברגע אחד הצלת מאות אלפים ממוות, מאסון, ממלחמה וממצור. וחיי כל הניצולים נזקפים לזכותך.
ובמסכת מכות כ"ג , ב. אמר רבי שמעון בר יוחאי ישב אדם ולא עשה עבירה, נותנים לו שכר כאילו עשה מצוה. ועל אחת כמה וכמה את, בת אברהם אבינו הצדיק ושרה אמנו הקדושה והטהורה, כשאת שומרת עצמך מלחטוא, ונזהרת שלא יכשלו בך בני אדם, כמה שכרך גדול ועצום, אין מי שיוכל לתאר לנו את גודל האהבה שהשם יתברך רוחש לך, וכף הזכויות שאת עושה לעם ישראל, כי בת אחת יכולה לקלקל אלפים של בחורים, בדבר קל, במחי יד, וכל פעם שאת נמנעת מכך גדול שכרך. ראי מה היה לנו בבריאת העולם, אשה אחת היתה וחוה שמה, היא אמנו הראשונה, וחטאה וגרמה מוות על כל העולם, ועתה התיקון מסור בידכן הבנות.
ובמסכת סוטה כ"ב, א. אמר רבי יוחנן שהיה ענק וגדול בתורה וביראת השם על כל ארץ ישראל, והוא שהחזיר בתשובה את ריש לקיש ועשאו ענק בתורה ומורה הלכות והוראות בישראל. ואמר אני למדתי יראת חטא מנערה אחת, ששמעתי אותה מתפללת להשם יתברך נופלת על פניה ואומרת, "רבונו של עולם, בראת גן עדן, בראת גהינם, בראת צדיקים, בראת רשעים, יהי רצון מלפניך שאל יכשלו בי בני אדם".
השכינה הקדושה מלווה אותך בכל צעד ובכל שעל , שומרת עלייך , מתפארת בך, מתהללת בך , ואומרת ראו מה בת יש לי בעולם , צדקת , שומרת, יראת שמים , וכך נזכר בכמה מקומות בזוהר הקדוש, כי בכל יום השם יתברך מכריז ברקיע על רווק ורווקה הדרים בכרך ואינם חוטאים .כנזכר במסכת פסחים קיג, א. אמר רבי יוחנן על שלשה הקדוש ברוך הוא מכריז בכל יום על רווק או רווקה הדרים בכרך ואין חוטאים, על עני המחזיר אבידה לבעליה, ועל עשיר המפריש מעשרותיו בסתר.
דעי בת ישראל יקרה כי המפתח לחיים בעולם הזה ובעולם הבא הוא ביד האשה, כי אם שמרה על צניעותה, הרבתה קדושה וטהרה בעם ישראל ובעולם כולו, הכניעה את כוחות הרשע והטומאה, וסילקה גזירות קשות ורעות מכל העולם. אך חלילה ההיא החוטאת ומתנהגת בפריצות, גורמת אסונות כבדים לכל העולם, כי התורה הקדושה אומרת כי השם אלקיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך לפניך, והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך.
זה היה חטאם של דור חורבן בית ראשון ככתוב בספר ישעיה פרק ג פסוק ז. ויאמר השם יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומסקרות עיניים הלוך וטפוף תלכנה וברגליהם תעכסנה. ובמסכת יומא ט, ב. בכה רבי יונתן ואמר כי היו הולכות צעד ארוך וצעד קצר, ובקומה זקופה כדי למשוך את עיני הבחורים, וממלאות כוחלא בעיניהם, והיו מניחות מור וריח אפרסמון בעקביהן וכשהיו עוברות ליד בחורי ישראל מכות בעקביהן ומתיזות בושם עליהם, ומכניסות בהם יצר הרע כארס של נחש.ואחרי כן אמר הנביא ישעיה ג, כד. תחת בושם מק יהיה, שבשרם נמק, ותחת חגורה נקפה, ותחת מעשה מקשה קרחה, שנעשו קרחים קרחים. ולכן על בחוריו לא ירחם, שבגלל הדבר הזה נפלו בחורי ישראל להרג ולשבי השם יצילנו.
בתי היקרה, בידך למנוע כל האסונות הללו, ולכפר על עם ישראל, חזקי ואמצי ואל תפלי ברוחך, רבבות רבות של מחנות מלאכי עליון מצפות לך, מלוות אותך ושומרות עלייך, רק תני יד, תבקשי, תתפללי, תני מבט לשמים והכל יסתדר. זכרי את אמותינו הקדושות שרה רבקה רחל ולאה, והיו לך למשמרת עולם, והן יתפללו עלייך בשמים להצילך מיצר הרע ומעין הרע ומכל דבר רע, ותמצאי את ובנות ישראל הכשרות ברכה רווחה והצלחה בכל מעשה ידיכן תמיד.
אנא ה' בזכות התשובה של הנשים צדקניות, שמהיום ילבשו רק מטפחת, אמור לכל צרותינו די, ובטל מעלינו כל גזירות קשות ובימים אלו הראנו רק נסים ונפלאות כאשר בימי מרדכי ואסתר וכל המחשבות והגזירות יתהפכו כולם לטובה ולברכה.
נא ערה עלינו רוח ממרום ופרוש עלינו סוכת שלומך סוכת רחמים וחיים ושלום, ונהיה כולנו כאיש אחד בלב אחד לאהבתך וליראתך ולעבדך בלבב שלם, ונזכה כולנו יחד לראות בהרמת קרן התורה היראה והצניעות בקרוב בשובך לציון ברחמים, בביאת משיח צדקנו בב”א.
הָיִינוּ צְרִיכִים לְהַאֲרִיךְ יוֹתֵר בְּבֵרוּר פְּרָטֵי הָאִסּוּרִים שֶׁל מַלְבּוּשִׁים שׁוֹנִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם פְּרִיצוּת, וְגֹדֶל הַחוֹב שֶׁל מַלְבּוּשֵׁי צְנִיעוּת כְּדֵי לְבַטֵּל טַעֲנוֹת הַמִּתְפַּלְפְּלִים וּמְחַפְּשִׂים אַחַר הַהֶתֵּרִים.
אֲבָל הַוִּכּוּחִים וְהַמְצָאַת הַהֶתֵּרִים לא מַסְפִּיקוֹת הַדִּין וְהַהֲלָכָה, הֵם נוֹבְעִים שֶׁנֹּאמַר, נְבָרֵר וְנוֹכִיחַ אֶת הַפְּשָׁט הָאֲמִתִּי, וְשׁוּב לֹא יִתְוַכְּחוּ, אֶלָּא מִנְּטִיַּת הָרָצוֹן הֵם בָּאִים, כִּי אוֹתָם אֲשֶׁר חֶמְדַּת הַשִּׁפְלוּת קָבוּעַ בְּלִבָּם וְנוֹטִים אַחַר הָרְחוֹב, הֵם מְחַפְּשִׂים אַחַר הַהֶתֵּרִים, לֹא מִפְּנֵי שֶׁמְּבַקְּשִׁים הָאֱמֶת, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁרְצוֹנָם עַז לְהִשָּׁאֵר בְּמִנְהָגָם, וְגַם לְתָרֵץ עַצְמָם שֶׁכָּךְ כָּשֵׁר וְיָשָׁר, עַל כֵּן נֶאֱחָזִין בְּכָל סְבָרָא קְלוּשָׁה וַעֲקוּמָה, וְהַכֹּל אֶצְלָם בְּגֶדֶר הַהֶכְרֵחַ וְהָאֹנֶס.
וַאֲפִלּוּ בֵּין אוֹתָם שֶׁמֵּחֲמַת אֹנֶס אֵין בֵּיתָם מִתְנַהֵג בִּצְנִיעוּת, יֵשׁ מֵהֶם מִתְעַקְּשִׁים שֶׁדַּרְכָּם דֶּרֶךְ הַתּוֹרָה הִיא.
כִּי טֶבַע הָאָדָם שֶׁלֹּא יִרְצֶה לְהוֹדוֹת לְעַצְמוֹ שֶׁאֵינוֹ מִתְנַהֵג בְּדֶרֶךְ טוֹב, אֶלָּא בּוֹנֶה סְבָרָא לְכָל עֲקַלְקַלּוֹתָיו, וְנַעֲשָׂה אֶצְלוֹ שִׁיטָה כָּזֹאת, וּמִתְחַזֵּק לוֹמַר שֶׁלֹּא מִפְּנֵי עַצְלוּת אוֹ זִלְזוּל מִתְנַהֵג כָּךְ, אֶלָּא יֵשׁ לוֹ שִׁיטָה כָּזוֹ, וּמְרַמֶּה אֶת עַצְמוֹ וְגַם אֶת אֲחֵרִים, כִּי מְאֹד קָשֶׁה לְהַשְׁלִים עִם הָאֱמֶת שֶׁהַסִּבּוֹת וְהַנְּגִיעוֹת וְהָאִינְטְרֵסִים מַכְרִיחִים אוֹתוֹ.
וְאִלּוּ הָיוּ הַסִּבּוֹת וְהַנְּגִיעוֹת מִסְתַּלְּקִים מִמֶּנּוּ, אוּלַי גַּם הוּא הָיָה מֵרָאשֵׁי הַמַּחְמִירִים וְלֹא הָיָה מַחְשִׁיב סְבָרוֹתָיו וְהֶתֵּרָיו לִכְלוּם.
אֲבָל בֶּאֱמֶת שֹׁרֶשׁ הַוִּכּוּחִים לְהִשָּׁאֵר בְּמִנְהֲגֵי וְזִלְזוּלֵי הָעוֹלָם, הוּא הָרָצוֹן לָלֶכֶת בִּשְׁרִירוּת הַלֵּב, כְּפִי שֶׁהַיֵּצֶר מַבְעִירוֹ, הָעַיִן רוֹאָה עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ, נֶחְמָד וְנָעִים לְהַגּוּף הַבַּהֲמִי, וְהַלֵּב חוֹמֵד בְּלִי שׁוּם דַּעַת וּתְבוּנָה, בְּלִי לָשִׂים לֵב שֶׁאֲנַחְנוּ בָּנָיו שֶׁל מָקוֹם, גּוֹי קָדוֹשׁ, וְכָל מַה שֶּׁרוֹאִים הַיּוֹם בָּעוֹלָם אֵינוֹ שַׁיָּךְ לָנוּ, וְהוּא הֵפֶךְ מֵעֶצֶם חַיֵּינוּ, כִּי אֲנַחְנוּ דְּבוּקִים בִּמְקוֹר הַחַיִּים הָאֲמִתִּים, הוּא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא וְתוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה, וּמֻבְדָּלִים אֲנַחְנוּ מִשִּׁפְלוּת הַגּוֹיִים.
אוּלַי יָדוּעַ לָהֶם אֲשֶׁר הַנִּרְאָה נֶגֶד הָעַיִן הוּא תֹּהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ, וּמוֹלִיךְ יָשָׁר אֶל הַתְּהוֹם, וַאֲשֶׁר אֲבוֹתֵינוּ וְאִמּוֹתֵינוּ מֵעוֹלָם רְחוֹקִים הָיוּ מִכָּל זֶה, כִּרְחוֹק מִזְרָח מִמַּעֲרָב בְּתַכְלִית הָרִחוּק, וְכָל הַפּוֹרֵשׁ מִדַּרְכָּם כְּפוֹרֵשׁ מִן הַחַיִּים.
יְדִיעָה זוּ אוּלַי גַּם דּוֹפֶקֶת בְּלִבָּם, וְאֵינָהּ נוֹתֶנֶת לָהֶם מְנוּחָה, אַךְ הָרָצוֹן הַחוֹמֵד לוֹחֵם נֶגְדּוֹ, וְאֵינוֹ נוֹתֵן לְהָאֱמֶת הַזֶּה לִפְעֹל פְּעֻלָּתוֹ, וַאֲפִלּוּ לְהִתְבּוֹנֵן בּוֹ אֵינוֹ מַשְׁאִיר מָקוֹם וּזְמַן.
וּכְשֶׁהוּא שׁוֹמֵעַ זֹאת בְּעַל כָּרְחוֹ, וְהָאֱמֶת הַזֶּה מַרְגִּיזוֹ, הוּא טוֹעֵן נֶגְדּוֹ וּמִתְאַמֵּץ לְהִצְטַדֵּק וּלְחַפֵּשׂ הֶתֵּר, כִּי יוֹדֵעַ הוּא בְּעַצְמוֹ וּבִפְנִימִיּוּתוֹ, שֶׁאֵין הַמְדֻבָּר כָּאן אִם זֹאת אָסוּר אוֹ מֻתָּר, אֶלָּא אִם לְהִבָּדֵל מֵחֶמְדַּת הַלֵּב, אוֹ לָלֶכֶת בִּשְׁרִירוּת הַלֵּב, וְכֵיוָן שֶׁלֹּא הִתְקוֹמֵם נֶגֶד חֶמְדַּת הַלֵּב בְּעֹז וְתַעֲצוּמוֹת, הִנֵּה הָרָצוֹן שׁוֹלֵט וְרוֹצֶה לִדְחוֹת הָאֱמֶת וּלְהִפָּטֵר מִמֶּנּוּ, אַךְ אִי אֶפְשָׁר לִדְחוֹת אֶת הָאֱמֶת הַפָּשׁוּט בְּלֹא כְּלוּם, עַל כִּן מֻכְרָח לְהִתָּלוֹת בְּאֵיזֶה הֶתֵּר וּסְבָרָה. וּכְשֶׁהַהֶתֵּר מִתְרוֹפֵף, הוּא מִתְקוֹמֵם לְהַחֲזִיקוֹ וְלַחֲזֹר עָלָיו וּלְקָבְעוֹ וּלְהַשְׁתִּיק בּוֹ אֶת קוֹל הַתְּבִיעָה שֶׁהָאֱמֶת תּוֹבֵעַ.
אֲבָל הָאֱמֶת הוּא שֶׁהוּא תָּפוּס בִּידֵי חֶמְדַּת הַלֵּב כְּשָׁבוּי, וְאֵינוֹ חָפְשִׁי לִשְׁפֹּט בַּאֲמִתִּיּוּת.
יוֹדֵעַ הוּא שֶׁהַהֲלִיכָה בְּדַרְכֵי אֲבוֹתֵינוּ הוּא הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר, וְיוֹדֵעַ הוּא שֶׁבְּכָל אֹפֶן רַשַּׁאי הוּא לְהַחְמִיר בִּצְנִיעוּת וְלֹא יִקְרֵהוּ שׁוּם עָוֹן בָּזֶה, אֲבָל אֵינוֹ יָכוֹל, כִּי נֶאֱסַר בְּמַאֲסַר רְצוֹנוֹ.
וּבָזֶה מְתֹרָץ פְּלִיאָה גְּדוֹלָה, מַה שֶּׁאָנוּ רוֹאִים שֶׁמַּחְמִירִים בְּהַרְבֵּה עִנְיָנִים לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין, לָצֵאת כָּל הַדֵּעוֹת, וַאֲפִלּוּ רַק מִנְהָג שֶׁל אֶחָד מִן הַצַּדִּיקִים וְהַגְּדוֹלִים מַחְמִירִים וְנוֹהֲגִים כְּמוֹתוֹ, אוֹ חֲשָׁשׁ קָטָן חוֹשְׁשִׁין עָלָיו לְהַחְמִיר, אוֹ דָּבָר שֶׁנִּמְצָא בְּסֵפֶר בִּלְתִּי מְפֻרְסָם, אוֹ אֵיזֶה סְגֻלָּה, מַחְמִירִים וְנוֹהֵג בּוֹ, וּבְעִנְיְנֵי הַצְּנִיעוּת שֶׁהֵם לָאוִין דְּאוֹרַיְתָא וְאִסּוּרִים מְפֹרָשִׁים, כָּל מַה שֶּׁיּוֹדְעִים וְכָל מַה שֶּׁמַּזְהִירִים אֵינוֹ דַּי.
וְהַתֵּרוּץ, כִּי בָּהֶם אֵין הַיֵּצֶר הָרָע מֵסִית, וּרְצוֹן הַלֵּב אֵינוֹ בּוֹעֵר כָּל כָּךְ, כִּי אֵינָם מֵהַנִּסְיוֹנוֹת הַמְיֻחָדִים לִזְמַנֵּנוּ.
וְאִם כֵּן, עַד שֶׁאָנוּ מְבִיאִים אִסּוּרִים וְאוֹסְרִים הַרְבֵּה, אֲשֶׁר בְּעִנְיָנִים אֲחֵרִים הָיָה דַּי בְּחֵלֶק מֵהֶם, נְדַבֵּר בִּמְקוֹם זֶה מִן הַסִּבּוֹת הָעִקָּרִיִּים הַגּוֹרְמִים הַכֹּל, אֲשֶׁר בָּהֶם צָרִיךְ לִהְיוֹת עִקַּר הַמִּלְחָמָה, וְהוּא לְתַקֵּן הָרָצוֹן וּלְהַשְׁרִישׁ יְסוֹדֵי הַיַּהֲדוּת בְּקֶרֶב הַלֵּב.
אַשְׁרֵינוּ, מַה טּוֹב חֶלְקֵנוּ וּמַה נָּעִים גּוֹרָלֵנוּ, וּמַה יָּפָה יְרֻשָּׁתֵנוּ, שֶׁהֶעֱלָנוּ הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא מִשִּׁפְלוּת הָעַמִּים וְרוֹמְמָנוּ מִן הַפְּחִיתוּת, וְטִהֵר אוֹתָנוּ מִן הַזֻּהֲמָא שֶׁהָאֻמּוֹת שְׁקוּעִים בּוֹ, וְהֶעֱלָנוּ עִלּוּי אַחַר עִלּוּי בְּכָל מִינֵי קְדֻשּׁוֹת, בְּתִתּוֹ לָנוּ תּוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה וּמִצְווֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת, וְעַל יְדֵי הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת פָּתַח לָנוּ כָּל הַשְּׁעָרִים לַעֲלוֹת מַעְלָה מַעְלָה בְּלִי גְּבוּל, הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו, וְקֵרְבָנוּ לִהְיוֹת מֵהָעוֹמְדִים לְפָנָיו.
וְהִזְהִירָנוּ שֶׁלֹּא נִתְפַּתֶּה אַחַר הַיֵּצֶר הָרָע, לְהִתְגָּעֵל עוֹד בְּאוֹתוֹ זֻהֲמָא, אֶלָּא נִהְיֶה קְדוֹשִׁים וּדְבוּקִים בּוֹ וּבַעֲבוֹדָתוֹ כָּל יְמֵי חַיֵּינוּ.
וְלֹא רַק מֵהָעֲכִירוּת הַגַּס הִפְרִישָׁנוּ, כְּגוֹן עֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וַאֲכִילַת נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת וּשְׁקָצִים וְדָם וְכוּ', אֶלָּא צִוָּה שֶׁגַּם מַעֲשֵׂינוּ הַמֻּתָּרִים יִהְיוּ קְדוֹשִׁים, וְהוּא אֲמָרוֹ: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּעֲשֵׂינוּ הַגַּשְׁמִיִּים הַמֻּתָּרִים יְכוֹלִים לִהְיוֹת כְּמִצְווֹת מַמָּשׁ.
גַּם צִוָּה שֶׁכָּל אֵיבָרֵינוּ יִהְיוּ קְדוֹשִׁים, פִּינוּ וְדִבּוּרֵנוּ יִהְיֶה קָדוֹשׁ וְנָקִי, וּרְאִיָּתֵנוּ יִהְיֶה שָׁמוּר וְנָקִי, וּשְׁמִיעָתֵנוּ יִהְיֶה נָקִי שֶׁלֹּא לִשְׁמֹעַ אֲפִלּוּ דִּבּוּרִים מְגֻנִּים אוֹ דְּבָרִים בְּטֵלִים, וְכֵן יָדֵינוּ וְרַגְלֵינוּ וְכוּ', וּמִכָּל שֶׁכֵּן מַחֲשַׁבְתֵּנוּ שֶׁבּוֹ תָּלוּי הַכֹּל, וְהוּא מִשְׁכַּן הַנְּשָׁמָה, שֶׁיִּהְיֶה טָהוֹר וְנַעֲלֶה וּמְרוֹמָם. וַאֲפִלּוּ מַלְבּוּשֵׁנוּ וּבְהֶמְתֵּנוּ וּשְׂדוֹתֵינוּ וּשְׁאָר רְכוּשֵׁנוּ קִדֵּשׁ בְּכַמָּה מִצְווֹת לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה.
גַּם קִדְּשָׁנוּ בִּזְמַנֵּי וּמוֹעֲדֵי קֹדֶשׁ, אֲשֶׁר בְּנֵי אֵל חַי מִתְעַלִּים בָּהֶם עִלּוּי אַחַר עִלּוּי בְּלִי גְּבוּל.
וְחִלֵּק בָּנוּ קְדֻשָּׁתוֹ בְּמַדְרֵגוֹת, זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה: יִשְׂרְאֵלִים, לְוִיִּים, כֹּהֲנִים, כֹּהֵן גָּדוֹל.
וְכָל אֶחָד יָכוֹל לִזְכּוֹת לְהַמַּעֲלָה הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל שֶׁכֵּתֶר תּוֹרָה גָּדוֹל מִכֶּתֶר כְּהֻנָּה וּמִכֶּתֶר מַלְכוּת, וְכֶתֶר תּוֹרָה מֻנַּחַת וְעוֹמֶדֶת וּמוּכֶנֶת לְכָל יִשְׂרָאֵל.
וְזֶה לְשׁוֹן הָרַמְבָּ"ם (סוף הלכות שמיטה ויובל):
וְלֹא שֵׁבֶט לֵוִי בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל אִישׁ וָאִישׁ מִכָּל בָּאֵי הָעוֹלָם, אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אוֹתוֹ, וְהֵבִינוֹ מַדָּעוֹ לְהִבָּדֵל לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְעָבְדוֹ, לָדַעַת אֶת ה', וְהָלַךְ יָשָׁר כְּמוֹ שֶׁעָשָׂהוּ הָאֱלֹהִים, וּפָרַק מֵעַל צַוָּארוֹ עֹל הַחֶשְׁבּוֹנוֹת הָרַבִּים אֲשֶׁר בִּקְֻשׁוּ בְּנֵי הָאָדָם, הֲרֵי זֶה נִתְקַדֵּשׁ קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים, וְיִהְיֶה ה' חֶלְקוֹ וְנַחֲלָתוֹ לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, וִיזַכֶּה לוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה דָּבָר הַמַּסְפִּיק לוֹ, כְּמוֹ שֶׁזִּכָּה לַכֹּהֲנִים לַלְּוִיִּים, הֲרֵי דָּוִד ע"ה אוֹמֵר: "ה' מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי". עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ הַקְּדוֹשָׁה.
וְאַף נָשִׁים הַבָּאִים לְהִתְקַדֵּשׁ עַל דֶּרֶךְ הַשַּׁיָּךְ אֶצְלָם עַל פִּי הַתּוֹרָה, זוֹכִים לַמַּעֲלָה הָעֶלְיוֹנָה כְּסֶרַח בַּת אָשֵׁר, שֶׁנִּכְנְסָה לְגַן עֵדֶן בְּחַיֶּיהָ, וּכְשֶׁבַע נָשִׁים נְבִיאוֹת וּשְׁאָר הַצִּדְקָנִיּוֹת הַמְפֻרְסָמוֹת.
וְזֶה לְשׁוֹן תָּנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ (פ"ט): מֵעִיד אֲנִי עָלַי אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, בֵּין יִשְׂרָאֵל, בֵּין עוֹבֵד כּוֹכָבִים, בֵּין אִישׁ, בֵּין אִשָּׁה, בֵּין עֶבֶד וּבֵין שִׁפְחָה, הַכֹּל לְפִי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁהוּא עוֹשֶׂה, כָּךְ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שׁוֹרָה עָלָיו, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.
וְכָל כָּךְ גִּדְּלָנוּ וְקִדְּשָׁנוּ הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, עַד שֶׁהֵכִין בַּעֲבוּרֵינוּ מָקוֹם הַקָּדוֹשׁ בְּעֶשֶׂר קְדֻשּׁוֹת, וְהוּא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כְּמַאֲמַר חֲזַ"ל: אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְקֻדֶּשֶׁת וְכוּ', עָרִים מֻקָּפוֹת חוֹמָה וְכוּ', עַד בֵּית קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים, וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ הִשְׁכִּין שְׁכִינָתוֹ בֵּינֵינוּ, וְכָל בָּאֵי עוֹלָם רָאוּ שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל.
וְאַף עַל פִּי שֶׁלְּעֵת עַתָּה הֶגְלָנוּ מִשָּׁם וְסִלֵּק שְׁכִינָתוֹ, הֲרֵי נִשְׁבַּע לְגָאֳלֵנוּ וּלְהַשְׁכִּין שְׁכִינָתוֹ בֵּינֵינוּ לְעוֹלָם.
וְאַף עַתָּה בִּהְיוֹתֵינוּ בַּגָּלוּת עֲדַיִן חֲבִיבוּתָהּ גַּבָּן, וְרַק כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ, ה' אֱלֹקֶיךָ מְיַסֶּרְךָ לְהֵטִיב לָנוּ בַּאַחֲרִיתֵנוּ, וְכָל מַה דְּעָבִיד רַחֲמָנָא לְטָב עָבִיד, וְלֹא עֲזָבָנוּ לְגַמְרֵי, כְּמוֹ שֶׁהִבְטִיחָנוּ: "וְאַף גַּם זֹאת בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלּוֹתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיהֶם", וְאָמְרוּ חֲזַ"ל: כָּל מָקוֹם שֶׁגָּלוּ יִשְׂרָאֵל – שְׁכִינָה עִמָּהֶם, וְיֵשׁ עֲדַיִן הַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה עַל כָּל מִי שֶׁמִּתְקַדֵּשׁ וּמִתְטַהֵר וְרָאוּי לָזֶה בְּכָל הַדּוֹרוֹת, כַּיָּדוּעַ וּמְפֻרְסָם שֶׁרוּחַ הַקֹּדֶשׁ הוֹפִיעַ אֵצֶל רַבּוֹתֵינוּ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, כָּל אֶחָד לְפִי מַדְרֵגָתוֹ.
וְהַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֵנוּ, בְּכָל מְקוֹמוֹת מוֹשְׁבוֹתֵינוּ, כְּמַאֲמַר הַכָּתוּב (דברים כג, טו): "כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְגוֹ'", וּכְפִי דִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ, גַּם הַיּוֹם – אִם מַחֲנֵנוּ קָדוֹשׁ – מִתְקַיֵּם פָּסוּק זֶה, וַה' יִתְבָּרַךְ מִתְהַלֵּךְ בֵּינֵינוּ.
וְכֵן אָמְרוּ חֲזַ"ל: שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵּינֵיהֶם, דְּהַיְנוּ שֶׁבֵּית יִשְׂרָאֵל הַמִּתְנַהֵג בִּצְנִיעוּת, נַעֲשָׂה הַבַּיִת הַהוּא מְקוֹם מִשְׁכַּן לַה' יִתְבָּרַךְ (בְּוַדַּאי הַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה הַזֹּאת אֵינוֹ בְּאוֹתוֹ מַדְרֵגָה כְּמוֹ אֵצֶל הַצַּדִּיקִים, וּמִכָּל שֶׁכֵּן כְּמוֹ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, מִכָּל מָקוֹם הַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה יֵשׁ). וְאַחַר כָּל זֹאת, מַה מְּאֹד גָּדְלָה חוֹבָתֵנוּ לְהִתְנַהֵג בִּקְדֻשָּׁה וּצְנִיעוּת גָּדוֹל, וְלַעֲמֹד בְּמַעֲלָתֵנוּ, וְלֹא לָרֶדֶת, חַס וְשָׁלוֹם, מִמַּדְרֵגָתֵנוּ, וְלִרְצוֹת בְּשִׁפְלוּת הַגּוֹיִם, חַס וְשָׁלוֹם.
נִזְכֹּר נָא תָּמִיד שֶׁאֲנַחְנוּ בָּנָיו שֶׁל מָקוֹם, בְּנֵי אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב, וְנַחֲזִיק בִּקְדֻשָּׁתֵנוּ וְלֹא נִתֵּן לְזֻהֲמַת הַמּוֹדוֹת הַמְטֹרָפִים, וּלְהַחַיִּים הַמְגֻשָּׁמִים שֶׁל קִנְאָה וְתַאֲוָה וְכָבוֹד, לָבוֹא אֶל בָּתֵּינוּ לִנְגֹּף.
וְלֹא נַשְׁגִּיחַ כְּלָל עַל צְחוֹק הַכְּסִילִים וְהַמְגֻשָּׁמִים, כִּי רַק מֵחֲמַת שֶׁהִגִּיעַ אֲלֵיהֶם הַשְׁפָּעַת הַגּוֹיִים הֵם צוֹחֲקִים (וְלֹא מֵחֲמַת דַּעַת וְהִתְעוֹרְרוּת טוֹבָה, גַּם לֹא קִבְּלוּ מֵאֲבוֹתֵיהֶם אוֹ רַבּוֹתֵיהֶם זֹאת) וְשִׁכּוֹרִים הֵם מִשִּׁכְרוּת הַזְּמַן, עַל כֵּן הַצְּנִיעוּת אֶצְלָם לְלַעַג וְלַקֶּלֶס.
הַאִם נַעֲזֹב אֶת ה' יִתְבָּרַךְ וְאֶת כָּל הַמַּעֲלוֹת שֶׁהֶעֱלָנוּ אֵלָיו, וְנֵלֵךְ אַחַר הַשִּׁכּוֹרִים חֲסֵרֵי דַעַת?!
מִי פֶּתִי יַעֲשֶׂה זֹאת לְגָרֵשׁ אֶת הַשְׁרָאַת קְדֻשַּׁת הַשְּׁכִינָה מִן הַבַּיִת עַל יְדֵי הִתְנַהֲגוּת בִּלְתִּי צָנוּעַ, וּלְהַשְׁכִּין בִּמְקוֹם זֶה אֶת הַשְׁפָּעַת הַגּוֹיִים הַמְתֹעֶבֶת, אֲשֶׁר עַל זֶה צוֹעֵק הַפָּסוּק (ירמיה ב, יג): "כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים".
הַאִם אֶת יְרֻשַּׁת אִמּוֹתֵינוּ הַנִּכְבָּד מִכָּל כָּבוֹד, וְהַיָּקָר מִכָּל יָקָר, הוּא הַצְּנִיעוּת וְהַבּוּשָׁה, הַקְּדֻשָּׁה וְהַטָּהֳרָה, הַאִם זֹאת נַחֲלִיף עַל הַחֻצְפָּה וְהַשַּׁחְצָנוּת שֶׁל דּוֹרֵנוּ?! הַאִם הַשַּׁחְצָנוּת הַזֶּה יוֹתֵר יָקָר וְנִכְבָּד?! הַאִם נַעֲזֹב אֶת שְׁמִירָתוֹ וְהַצָּלָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־ בָּרוּךְ־הוּא, בִּהְיוֹת בָּתֵּינוּ קָדוֹשׁ וְנָקִי, וְנִקַּח בִּמְקוֹמוֹ אֶת הַהִתְנַהֲגוּת הַבִּלְתִּי צָנוּעַ, שֶׁהֶזֵּקוֹ וַדַּאי בַּנֶּפֶשׁ וּבַגּוּף, וְאֶל מִי נָנוּס לְעֶזְרָה בְּעֵת צָרָה, חַס וְשָׁלוֹם, הֲלֹא עַל זֶה צוֹעֵק הַפָּסוּק (דברים לב, לז-לח): "וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ, אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם יְהִי עֲלֵיכֶם סִתְרָה", וַה' יִתְבָּרַךְ מִתְרַעֵם עַל יְדֵי יִרְמְיָה הַנָּבִיא (ירמיה ב, כז): "כִּי פָנוּ אֵלַי עֹרֶף וְלֹא פָנִים וּבְעֵת רָעָתָם יֹאמְרוּ קוּמָה וְהוֹשִׁיעֵנוּ, וְאַיֵּה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לָּךְ יָקוּמוּ אִם יוֹשִׁיעוּךָ בְּעֵת רָעָתֶךָ".
הַאִם נְחַפֵּשׂ תַּחְבּוּלוֹת וַאֲמַתלָאוֹת לְהִתְקָרֵב אֶל הֵפֶךְ הַצְּנִיעוּת כָּל מַה דְּאֶפְשָׁר, וְנִשְׁתּוֹקֵק אֶל הַזֻּהֲמָא, וְלֹא נִשְׁתּוֹקֵק בִּמְקוֹם זֶה אֶל אָבִינוּ, רוֹעֵנוּ, צוּרֵנוּ וְגוֹאֲלֵנוּ, לְהִתְרַפֵּק אֶל קְדֻשָּׁתוֹ, וּלְהִתְקָרֵב לְאוֹר פָּנָיו יִתְבָּרַךְ כָּל מַה דְּאֶפְשָׁר, בִּהְיוֹתֵינוּ מִתְחַזְּקִים בִּצְנִיעוּת גְּמוּרָה כְּאִמּוֹתֵינוּ.
הַמְעַט לָנוּ הַגְּדֻלָּה וְהַכָּבוֹד שֶׁקֵּרְבָנוּ הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל בָּרוּךְ הוּא, אֲשֶׁר לִגְדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר, לִהְיוֹתֵינוּ בָּנָיו וַעֲבָדָיו, וְכִבְּדָנוּ בְּתוֹרָתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ וּמִצְווֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת, שֶׁהֵם חֲשׁוּבִים וִיקָרִים הַחֲשִׁיבוּת הָאֲמִתִּי לְאֵין חֵקֶר.
וּנְבַקֵּשׁ גְּדֻלָּה וְכָבוֹד אַחֵר, וּמַהוּ הַדָּבָר שֶׁאָנוּ רוֹצִים לְהִתְכַּבֵּד בּוֹ? הֵם הַ"שְּׁמָאטֶעס", הַבְּגָדִים הַצְּבוּעִים כָּךְ אוֹ כָּךְ, וַחֲתוּכִים כָּךְ אוֹ כָּךְ, וַעֲצֵי הָרָהִיטִים הַחֲתוּכִים וּמְצֻיָּרִים כָּךְ אוֹ כָּךְ, שֶׁבֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ הוּא אוֹתוֹ שְׁמָאטֶע, וְאוֹתוֹ חֲתִיכַת עֵץ, וְאֵין בְּעַצְמוּתוֹ שׁוּם עֵרֶךְ, וְזֶה יִהְיֶה לָנוּ לְכָבוֹד, לְהִתְכַּבֵּד בּוֹ?!
מִפְּנֵי שֶׁבְּדַעְתֵּנוּ הָעֲנִיָּה וְהַקְּטַנָּה אֵין אָנוּ מְבִינִים גֹּדֶל חֲשִׁיבוּתֵנוּ וְעֶרְכֵּנוּ הָרָם, אָנוּ רוֹצִים לְהִתְכַּבֵּד עִם הֶבֶל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל.
נִתְעוֹרֵר נָא לְהַחֲזִיק בַּצְּנִיעוּת בִּשְׁלֵמוּת, כְּדַרְכָּם שֶׁל אִמּוֹתֵינוּ, לֹא רַק לְפִי שׁוּרַת הַדִּין בְּצִמְצוּם, אֶלָּא גַּם בְּתוֹסֶפֶת מְרֻבָּה, מִתּוֹךְ הֶרְגֵּשׁ פְּנִימִי, וְאֶת הַשְׁפָּעַת הַגּוֹיִים נוֹצִיא מִבָּתֵּינוּ, לֹא יֵרָאֶה וְלֹא יִמָּצֵא בְּכָל גְּבוּלֵנוּ, צֵא טָמֵא נֹאמַר לוֹ, לֹא מִנֵּיהּ וְלֹא מִקְצָתוֹ, וְלִקְנוֹת אֶת הֶרְגֵּשׁ הַבּוּשָׁה וְהַצְּנִיעוּת בְּעֶצֶם הַנֶּפֶשׁ בְּכָל פְּנִיּוֹתָיו וְדִבּוּרָיו, לֹא רַק בַּלְּבוּשׁ בִּלְבַד, אֶלָּא גַּם בְּכָל הַהַנְהָגָה בַּבַּיִת וּבַחוּץ, וְעַל יְדֵי זֶה נַשִּׂיג אֶת קְדֻשָּׁתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא יוֹתֵר וְיוֹתֵר, וְנוֹרִישֶׁנּוּ לְבָנֵינוּ אַחֲרֵינוּ עַד עוֹלָם, אָמֵן. (משכיל אל דל חלק א' כלל א' פרט ג')
על ידי נשים צדקניות תבוא הגאלה במהרה בימינו אמן
אִיתָא בְּיַלְקוּט יִרְמְיָה (סימן ב) עַל פָּסוּק (הושע י): "גֶּפֶן בּוֹקֵק יִשְׂרָאֵל": זֶה הָיָה תְּחִלַּת הַסֵּפֶר, וְלָמָּה נִכְתַּב כָּאן? – שֶׁאֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה. וְצָרִיךְ הֶסְבֵּר, מֵאַחַר שֶׁהוּא רֹאשׁ הַסֵּפֶר, מַאי טַעֲמָא נִכְתַּב בֶּאֱמֶת כָּאן? עַל כָּרְחֲךָ שֶׁיֵּשׁ דְּבָרִים בְּגוֹ, וְנִרְאָה לַעֲנִיּוּת דַּעְתִּי אֶפְשָׁר לְיַשֵּׁב, דְּהִנֵּה הוֹשֵׁעַ אָמַר: "גַּם כִּי יִתְּנוּ בַּגּוֹיִם עַתָּה אֲקַבְּצֵם", בִּזְכוּת הַתּוֹרָה יִהְיֶה הַגְּאֻלָּה.
וְלִכְאוֹרָה קָשֶׁה, הֲרֵי דָּוִד אָמַר: "זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לְבֵית יִשְׂרָאֵל". וְאָמְרוּ בַּמִּדְרָשׁ: לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא לְבֵית יִשְׂרָאֵל – אֵין הַדּוֹרוֹת נִגְאָלִין אֶלָּא בִּזְכוּת נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת, וְאֵיךְ אָמַר הוֹשֵׁעַ בִּזְכוּת תּוֹרָה?
וּבֶאֱמֶת אֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּים, וּשְׁנֵיהֶם לְדָבָר אֶחָד נִתְכַּוְּנוּ: שֶׁכָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ דּוֹר כָּזֶה "וַיִּנְאַץ ה' מִכַּעַס בְּנוֹתָיו וְגָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן", וּמוֹצֵא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה, שֶׁהֵמָּה פָּרוֹת הַבָּשָׁן, הָאוֹמְרוֹת לַאֲדוֹנֵיהֶם: הָבִיאָה וְנִשְׁתֶּה, וְלֹא דַּי שֶׁאֵין עוֹזַרְתּוֹ לַתּוֹרָה וְלֹא טוֹרַחַת לְגַדֵּל בָּנֶיהָ לְתוֹרָה וְיִרְאָה, אֶלָּא גַּם הִטַּתּוּ בְּרֹב לִקְחָהּ לִפְרֹשׁ מִן הַתּוֹרָה וְקִיּוּם מִצְווֹתֶיהָ, עַל יְדֵי שֶׁגּוֹרֶמֶת לוֹ טְרָדוֹת שׁוֹנוֹת וּפִזּוּר הַנֶּפֶשׁ,
כִּי תַּחַת אֲשֶׁר הָיָה לוֹ לְפַזֵּר מָמוֹן, לְגַדֵּל בָּנָיו לְתוֹרָה, אוֹ לְהַחֲזִיק לוֹמְדֵי תּוֹרָה, וּמְסִיתָתוֹ לֵילֵךְ אַחַר תַּעֲנוּגֵי עוֹלָם הַזֶּה, וִיפַזֵּר מָמוֹן זֶה לְצָרְכֵי הַבַּיִת בְּעִנְיְנֵי בְּגָדִים וְתַכְשִׁיטִין, טַבָּעוֹת וְנִזְמֵי הָאַף, מַחֲלָצוֹת וְכַיּוֹצֵא בָזֶה.
וְעַל כֵּן תָּפוּג תּוֹרָה, שֶׁתּוֹרָה בְּעַצְמָהּ יָרְדָה לְסוֹף דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם, וְהֵבִינָה שֶׁהוּא רַק חֲצִי גוּף, וְצָרִיךְ לְעֵזֶר, זוֹ הָאִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֶעֱשֶׂה לוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ". זָכָה – נַעֲשָׂה לוֹ עֵזֶר, וְאִם הִיא אֵינָהּ עוֹזַרְתּוֹ וְגַם כְּנֶגְדּוֹ הִיא, לְבַטְּלוֹ וּלְמָנְעוֹ מִזֶּה, אֲזַי בְּוַדַּאי תּוֹרָה מֻנַּחַת בְּקֶרֶן זָוִית.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁיֵּשׁ נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת בַּדּוֹר, וְלִמּוּד הַתּוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם יְקָרָה אֶצְלָם, וְכָל תְּפִלּוֹתֶיהָ וּבַקָּשׁוֹתֶיהָ הִיא רַק שֶׁתִּזְכֶּה לְגַדֵּל בָּנִים שֶׁיִּהְיוּ עוֹבְדֵי ה' בֶּאֱמֶת, וְלוֹמְדֵי תּוֹרָה לִשְׁמָהּ, וְתִזְכֶּה לַעֲזֹר וּלְסַיֵּעַ לְבַעְלָהּ שֶׁיִּהְיֶה מֵחוֹבְשֵׁי בֵּית הַמִּדְרָשׁ, לְכָל הַפָּחוֹת לִקְבֹּעַ עִתִּים לַתּוֹרָה, וְהִיא תִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתוֹ, אוֹ שֶׁתִּהְיֶה הִיא מִסְתַּפֶּקֶת בְּמִעוּט וּשְׂמֵחָה בְּחֶלְקָהּ בְּכָל עִנְיְנֵי עוֹלָם הַזֶּה, וְרַק תִּתְרַצֶּה בְּהֶכְרֵחַ בְּעִנְיְנֵי הַבַּיִת, בְּעִנְיְנֵי הַבְּגָדִים, בְּעִנְיְנֵי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, וְכָל כַּוָּנָתָהּ שֶׁלֹּא לְצַעֵר לְבַעְלָהּ, ְשֶׁלֹּא יִגְדַּל דַּאֲגָתוֹ וְיָבוֹא לוֹ בִּטּוּל תּוֹרָה, חַס וְשָׁלוֹם, מִתּוֹךְ כָּךְ, אֲזַי אִם נְשֵׁי הַדּוֹר הוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ זֶה, בְּלִי סָפֵק יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר. וְיָדוּעַ, אִשָּׁה נִקְרֵאת גֶּפֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה". וּבְהוֹשֵׁעַ (ט) הַסִּיּוּם הוּא: "וַיִּהְיוּ נוֹדְדִים בַּגּוֹיִם".
וּמֵעַתָּה יֵשׁ לוֹמַר, שֶׁזֶּה כַּוָּנַת הַמִּדְרָשׁ בֶּאֱמֶת (סימן י' פסוק א') "גֶּפֶן בּוֹקֵק יִשְׂרָאֵל", הָיָה רָאוּי שֶׁיִּהְיֶה הַתְחָלַת הַסֵּפֶר, אֶלָּא שֶׁאֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר. וּמַה הוּא הַטַּעַם בֶּאֱמֶת שֶׁנִּכְתַּב כָּאן, מֵעַתָּה יֵשׁ לוֹמַר עֲבוּר כַּוָּנָה זוֹ נִכְתַּב כָּאן, שֶׁיִּהְיֶה סְמוּכִים יַחַד שְׁנֵי פְּסוּקִים אֵלּוּ "וְיִהְיוּ נוֹדְדִים בַּגּוֹיִם", "גֶּפֶן בּוֹקֵק יִשְׂרָאֵל"; שֶׁכָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ דּוֹר שֶׁנָּשִׁים הֵמָּה "גֶּפֶן בּוֹקֵק", הַיְנוּ בְּלִי רְטִיבוּת וְלַחוּת שֶׁל תּוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם, מֵעַתָּה בְּוַדַּאי לֹא יַדְרִיכוּ וִיגַדְּלוּ בָּנֶיהָ לְתוֹרָה, וְגַם לֹא יַטְרִיחוּ לְסַבֵּב שֶׁיִּלְמְדוּ בַּעֲלֵיהֶם תּוֹרָה, כִּי אֶצְלָם יוֹתֵר יָקָר מְלֹא חָפְנַיִם עָמָל וְרוּחַ תַּאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה, מִכַּף אַחַת שֶׁל תּוֹרָה וְעוֹלָם הַבָּא, וְעַל יְדֵי כֵן, חָלִילָה, תּוֹרָה תִּתְמַעֵט, לָכֵן אָמַר: "וְיִהְיוּ נוֹדְדִים בַּגּוֹיִם", וְזֶה הַטַּעַם הַסְּמִיכוּת, וְזֶה הוּא נָמֵי כַּוָּנַת הַמִּדְרָשׁ, דְּעִקַּר הַגְּאֻלָּה שֶׁתָּבוֹא בִּמְהֵרָה, הִיא רַק עֲבוּר הַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הוֹשֵׁעַ: "כִּי יִתְּנוּ בַּגּוֹיִם עַתָּה אֲקַבְּצֵם", אֲבָל אֵימָתַי יָכוֹל הַדּוֹר לִזְכּוֹת לָזֶה? – אָז דַּוְקָא כְּשֶׁיֵּשׁ נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת בַּדּוֹר. לָכֵן אָמַר דָּוִד: "זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לְבֵית יִשְׂרָאֵל", לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא לְבֵית יִשְׂרָאֵל – אֵלּוּ הַנָּשִׁים, אֵין הַדּוֹרוֹת נִגְאָלִים אֶלָּא בִּזְכוּת נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת.
– פרקי חיזוק – חִזּוּק הַצְּנִיעוּת לאדמו"ר הרה"ק בעל "שׁוֹמֵר אֱמוּנִים זיע"א
א – לבקשת ישועה – הצניעות מהתנאים הראשונים
בַּסֵּפֶר "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב" מוּבָא דַּרְכּוֹ שֶׁל הָאַדְמוֹ"ר הַקָּדוֹשׁ בַּעַל "שׁוֹמֵר אֱמוּנִים" שֶׁתָּמִיד כְּשֶׁהָיָה בָּא אֵיזֶה אִישׁ פָּשׁוּט מֵהֲמוֹן עַם בִּשְׁבִיל אֵיזֶה בַּקָּשָׁה לִרְפוּאָה וּשְׁאָר עִנְיָנִים, לֹא הָיָה פּוֹטֵר אוֹתוֹ בָּזֶה לְבַד לְבָרְכוֹ בְּבִרְכַּת רְפוּאָה, רַק שָׁאַל אוֹתוֹ עַל הַנְהָגַת הַבַּיִת, שַׁבָּת, טָהֳרַת מִשְׁפָּחָה, צְנִיעוּת וְכוּ'. וּבְלִי שִׁעוּר פְּעָמִים שֶׁפָּעַל אֶצְלָם לְשַׁנּוֹת כָּל הַנְהָגַת הַבַּיִת, וּלְאַחַר שֶׁקִּבֵּל הַבְטָחָה עַל זֶה, אָז בֵּרְכוֹ בְּבִרְכַּת רְפוּאָה וּשְׁאָר עִנְיָנִים.
בְּכָל עֵת מְצֹא הָיָה רָגִיל לוֹמַר תָּמִיד דִּבְרֵי הִתְחַזְּקוּת לַעֲבוֹדַת ה' דְּבָרִים חוֹצְבִים לַהֲבוֹת אֵשׁ, וּבִפְרָט עַל עִנְיַן צְנִיעוּת הַנָּשִׁים, אֲשֶׁר הָרוֹאֶה יִרְאֶה קְצָת מִזֶּה בָּזֶה הַחִבּוּר וּבִפְרָט בַּצַּוָּאָה הַנִּדְפֶּסֶת.
ב – עקר המבקש עכשו בשמים הוא ענין הצניעות
עוֹד שָׁם בְּשֵׁם סֵפֶר הַתַּקָּנוֹת: …וְהִנֵּה בְּחוּץ לָאָרֶץ לֹא נִצְרַךְ הַדָּבָר לְתַקֵּן תַּקָּנוֹת בְּעִנְיַן הַצְּנִיעוּת, כִּי הַנָּשִׁים שָׁם הָלְכוּ מִמֵּילָא בִּצְנִיעוּת וְכוּ'. וְכֵיוָן שֶׁעֲזָרַנִי ה' לָבוֹא לָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה וְרָאִיתִי שֶׁהַיֵּצֶר מְחַבֵּל הָעוֹלָם, וְעִקַּר אֲחִיזָתוֹ בַּנָּשִׁים, אֲשֶׁר כְּבָר הֶחֱרִיבוּ רֹב הָעוֹלָם, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, בַּחֻרְבָּן הַגַּשְׁמִי וְהָרוּחָנִי, וְרָאִיתִי לְעִנְיָן נָחוּץ יוֹתֵר מִכָּל דָּבָר לִגְדֹּר גְּדָרִים בְּעִנְיַן הַצְּנִיעוּת, כִּי מַה שֶּׁנֶּחְשָׁב אֶצְלֵנוּ הַיּוֹם לְצָנוּעַ, הָיָה אָז נֶחְשָׁב לְפָרוּץ מְאֹד, וּבָזֶה נִתְקַדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם יוֹתֵר מִכָּל הַדְּבָרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵמָּה דְּבָרִים שֶׁנִּרְאֶה לְעֵין כֹּל, וְהַיֵּצֶר נוֹתֵן כָּל כֹּחוֹ בָּזֶה עַכְשָׁו יוֹתֵר מִכָּל הַדְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם לְהַחֲטִיא יִשְׂרָאֵל בִּפְרִיצוּת וּבְעַזּוּת וַחֲצִיפוּת, רַחֲמָנָא לִצְלַן, וְכוּ'.
לָכֵן, בִּשְׁבִיל שֶׁזֶּה הָעִנְיָן מְבֻקָּשׁ עַכְשָׁיו בַּשָּׁמַיִם מְאֹד יוֹתֵר מִכָּל הַדְּבָרִים, וְהַיֵּצֶר נוֹתֵן עַל זֶה כָּל כֹּחוֹ וְחֵילוֹ – לָכֵן עַל זֶה צְרִיכִים אֲנַחְנוּ לִמְסֹר נַפְשֵׁנוּ בְּיוֹתֵר לַעֲמֹד בַּפֶּרֶץ וּלְמִגְדַּר גָּדֵר מַמָּשׁ בִּמְסִירַת נֶפֶשׁ, וּלְהַסְכִּים בֵּינֵינוּ בְּהַסְכָּמָה גְּדוֹלָה לִמְסֹר כָּל אֶחָד נַפְשׁוֹ עַל זֶה לְהַנְהִיג בֵּיתוֹ וּלְגַדֵּל בָּנָיו וּבְנוֹתָיו בִּצְנִיעוּת לְהַדְרִיכָם וּלְנַהֲלָם בְּכָל כֹּחוֹ בִּמְסִירַת נֶפֶשׁ בְּתַקָּנוֹת לְפִי כֹחֵנוּ וְיוֹתֵר מִכֹּחֵנוּ.
ג – זכה להתגלות גדולה בזכות תקנות הצניעות
שָׁמַעְתִּי מֵהָרַב הֶחָסִיד הַמְפֹאָר, מִגְּדוֹלֵי תַּלְמִידֵי כ"ק מָרָן אַדְמוֹ"ר זִי"עַ, מוה"ר ר' יִצְחָק אַיְזִיק פִינְקֶלְשְׁטֵין זַ"ל, בְּסוֹף יָמָיו שֶׁל כְּבוֹד קְדֻשַּׁת מָרָן זִי"עַ: פַּעַם אַחַת בַּבֹּקֶר אַחַר תְּפִלַּת שַׁחֲרִית צִוָּה מָרָן זִי"עַ לַתַּלְמִידִים שֶׁהָיוּ נִמְצָאִים בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ לְהִכָּנֵס אֶל בֵּיתוֹ, שֶׁהָיָה לְיַד בֵּית הַמִּדְרָשׁ. וּכְשֶׁנִּכְנְסוּ הִתְחִיל מָרָן זִי"עַ לְסַפֵּר, שֶׁבַּלַּיְלָה הֶעָבָר הָיָה לוֹ חִזָּיוֹן נוֹרָא, שֶׁרָאָה אֶת הָרַב הַקָּדוֹשׁ רַבֵּנוּ מְנַחֵם מֶענְדֶּל מֵרִימְנוֹב זִיעָ"א. וְחָשַׁב אַחַר כָּךְ לָמָּה הָיָה לוֹ הַזְּכִיָּה לָזֶה, אוּלַי מִפְּנֵי שֶׁאֶתְמוֹל כָּתַב בְּ"סֵפֶר הַתַּקָּנוֹת" תַּקָּנוֹת צְנִיעוּת הַנָּשִׁים, וְכַיָּדוּעַ שֶׁהָרַב הַקָּדוֹשׁ הַנַּ"ל הִרְעִישׁ מְאֹד עַל מַלְבּוּשֵׁי לְבוּשׁ הַנָּשִׁים שֶׁיִּהְיֶה בְּתַכְלִית הַצְּנִיעוּת בְּלִי שׁוּם פְּשָׁרוֹת, וְכֵן עַל לְבוּשֵׁי הָאֲנָשִׁים הִקְפִּיד שֶׁיִּהְיֶה בְּתַכְלִית הַקְּדֻשָּׁה.
ד – בירושלים עיר הקדש, תקון הצניעות פועל זכות לכל העולם
בְּ"סֵפֶר הַתַּקָּנוֹת" (דף טו ע"ב): הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא יַרְבֶּה אוֹתָנוּ וּגְבוּלֵנוּ, וְיִהְיֶה עִמָּנוּ וּבְעֶזְרָתֵנוּ שֶׁנּוּכַל בְּעֶזְרָתוֹ יִתְבָּרַךְ לִפְעֹל וּלְהִתְגַּדֵּר כָּל אֶחָד בִּצְנִיעוּת וּבְתַכְלִית הַצְּנִיעוּת אֲנַחְנוּ וְנָשֵׁינוּ וּבָנֵינוּ אָמֵן, כִּי בָּזֶה נִתְקַדֵּשׁ שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ וְנַעֲשֶׂה מִזֶּה יִחוּד גָּדוֹל בַּשָּׁמַיִם בְּלִי שִׁעוּר וְלִמּוּד זְכוּת עַל כָּל כְּלָלוּת יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ וְעַל כָּל הָעוֹלָם, כִּי יְרוּשָׁלַיִם נִקְרֵאת 'לֵב הָעוֹלָם', כְּדִכְתִיב (ישעיה מ, ב): "דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלַיִם", וְאִם בְּנִמְצָא צְנִיעוּת כָּאן בִּירוּשָׁלַיִם, הוּא זְכוּת לְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, וְנִשְׁפָּע מִכָּאן לְכָל הָעוֹלָם, כִּי דְּבַר ה' מִירוּשָׁלַיִם.
לָכֵן צְנִיעוּת הַבְּגָדִים עִם שְׁתֵּי הַתֵּבוֹת וְהַכּוֹלֵל, שֶׁכָּךְ הוּא סוֹד הַמִּסְפָּרִים כַּיָּדוּעַ, עוֹלֶה בְּמִסְפַּר 'שׁוֹמֵר אֱמוּנִים', לְהוֹרוֹת שֶׁעַל זֶה עוֹמֵד עִקַּר יְסוֹד חֶבְרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה, וְעַל זֶה צְרִיכִים אֲנַחְנוּ וּבָנֵינוּ וּנְשׁוֹתֵינוּ לִמְסֹר נַפְשֵׁנוּ תָּמִיד עַד בִּיאַת גּוֹאֵל צֶדֶק בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן.
ה – האשה הנזהרת מקבלת שכר כל הדור
בְּ"סֵפֶר הַתַּקָּנוֹת" (דף עח ע"א) וְזוֹ לְשׁוֹנוֹ הַקְּדוֹשָׁה: כְּמוֹ שֶׁאֲנַחְנוּ לוֹבְשִׁין בִּגְדֵי קֹדֶשׁ, כָּכָה צָרִיךְ בְּיֶתֶר שְׂאֵת לִמְסֹר נַפְשֵׁנוּ עַל לְבוּשׁ נְשׁוֹתֵינוּ, כִּי הַקְּפִידָה בַּשָּׁמַיִם יוֹתֵר עַל לְבוּשָׁם מֵעַל לְבוּשֵׁינוּ, וְכָל צָרוֹת עַל שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל, הַכֹּל בִּשְׁבִיל לְבוּשָׁם שֶׁשִּׁנּוּ.
וְהָאִשָּׁה הַנִּזְהֶרֶת עַכְשָׁו, מְקַבֶּלֶת שָׂכָר נֶגֶד כָּל הַדּוֹר. וּצְרִיכִים אֲנַחְנוּ בִּמְסִירַת נַפְשֵׁנוּ לִגְדֹּר גָּדֵר בְּעַד נְשׁוֹתֵינוּ, זֶה יַעֲמֹד לָנוּ לָעַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, כִּי זֶה הַקְּפִידָה מֵהַתַּקָּנוֹת יוֹתֵר כִּמְעַט מֵעַל הַכֹּל שֶׁלֹּא לְשַׁנּוֹת, חַס וְשָׁלוֹם, לְבוּשׁ הַנָּשִׁים.
ו – תקון תקנת גרבים שחורות, כגדר וסיג מפני הבאות
הִנֵּה כְּבוֹד קְדֻשַּׁת מָרָן אַדְמוֹ"ר זִי"עַ תִּקֵּן תַּקָּנָה חֲזָקָה, שֶׁיֵּלְכוּ הַנָּשִׁים וְהַבְּתוּלוֹת בְּגַרְבַּיִם מִצֶּבַע שָׁחוֹר עָבוֹת אוֹ כְּפוּלוֹת, שֶׁלֹּא יִהְיֶה נִרְאֶה, חַס וְשָׁלוֹם, בְּשָׂרָם כְּלָל וּכְלָל. הֲגַם שֶׁבְּשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת לֹא הָיָה הַקְּפִידָה בִּירוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן לֵילֵךְ דַּיְקָא בְּגַרְבַּיִם שְׁחֹרוֹת, אֲבָל כְּבוֹד קְדֻשַּׁת מָרָן זִ"עַ הֵבִין בְּדַעַת קָדְשׁוֹ, שֶׁאִם לֹא יַעֲשֶׂה עַל זֶה גָּדֵר וִיסוֹד חָזָק, אָז מִי יוֹדֵעַ מַה יָּכוֹל לִגְרֹם הַזְּמַן, וְאֵיזֶה מוֹדָה יָכוֹל עוֹד לִצְמֹחַ, חַס וְשָׁלוֹם, וּבְכָל פַּעַם יַעֲשׂוּ פְּשָׁרוֹת וּוִתּוּרִים.
וּמִי שֶׁעֵינֵי בָשָׂר לוֹ, יָכוֹל לִרְאוֹת בְּמוֹ עֵינָיו הַפִּקְחוּת וְהַסִּיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא שֶׁל כְּבוֹד קְדֻשַּׁת מָרָן זִי"עַ, כִּי בְּאִם לֹא הָיָה הַתַּקָּנָה הַקְּדוֹשָׁה הַלָּזֶה מִי יוֹדֵעַ לְאָן וּלְאֵיזֶה דַּרְגָּא הָיִינוּ יְכוֹלִים לְהַגִּיעַ, חַס וְשָׁלוֹם, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ רוֹאִים הַחֻרְבָּן לְעֵינֵינוּ, שֶׁנִּמְצָאִים, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, גַּם מִמִּשְׁפָּחוֹת חֲשׁוּבוֹת וִיקָרוֹת שֶׁהִתְחִילוּ לְהָקֵל בְּעִנְיָן זֶה וְהוֹלְכִים בְּרֵישׁ גָּלֵי בְּגַרְבַּיִם שֶׁנִּרְאֶה בְּשָׂרָם מִתַּחְתָּם, רַחֲמָנָא לִצְלַן, וּמַכְשִׁילִים הָרַבִּים – שֶׁאֲחֵרִים לוֹמְדִים מֵהֶם וְאֵין פּוֹצֶה פֶּה וּמְצַפְצֵף.
וּבָזֶה הַתַּקָּנָה הַקְּדוֹשָׁה נַעֲשֶׂה עַל כָּל פָּנִים הַצָּלָה פּוּרְתָא: רֵאשִׁית כֹּל, כִּי הַנָּשִׁים וְהַבְּתוּלוֹת מֵחֶבְרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה שׁוֹמְרִים עַל תַּקָּנָה קְדוֹשָׁה זוֹ בְּתֹקֶף וָעֹז בְּלִי שׁוּם זִיז כָּל שֶׁהוּא, בָּרוּךְ הַשֵּׁם. וְשֵׁנִית, שֶׁזֶּה נִשְׁפָּע מִמֵּילָא גַּם עַל שְׁאָר אַחֵינוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים, הֵן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהֵן בְּחוּץ לָאָרֶץ, שֶׁנִּמְצָאִים, בָּרוּךְ הַשֵּׁם, הַיּוֹם הַזֶּה מִשְׁפָּחוֹת רַבּוֹת שֶׁהוֹלְכִים בְּאַנְפִּילָאוֹת שְׁחֹרוֹת כִּרְצוֹן קָדְשׁוֹ שֶׁל כְּבוֹד קְדֻשַּׁת מָרָן אַדְמוֹ"ר זִי"עַ.
וּמוּבָן, שֶׁבַּתְּחִלָּה כְּשֶׁכְּבוֹד קְדֻשַּׁת מָרָן זִי"עַ הִתְחִיל לַעֲשׂוֹת פְּעֻלּוֹת וּמַאֲמַצִּים רַבִּים לְהַשְׁרִישׁ הַתַּקָּנָה הַקְּדוֹשָׁה הַלָּזוֹ, לֹא כָּל כָּךְ בְּנָקֵל עָלָה זֹאת, וְהָיָה מֻכְרָח לִפְעָמִים לָצֵאת בְּהַתְרָאוֹת וְכַדּוֹמֶה, כִּי לֹא נָשָׂא בָּזֶה פְּנֵי גָדוֹל וּפְנֵי קָטָן, יִהְיֶה מִי שֶׁיִּהְיֶה, אֲפִלּוּ מֵהַמְקֹרָבִים בְּיוֹתֵר, וּמִי שֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו הוּא וּבְנֵי בֵיתוֹ לִשְׁמֹר הַתַּקָּנוֹת וְהַגְּדָרִים בְּעִנְיְנֵי הַצְּנִיעוּת, נִבְצַר מִמֶּנּוּ הַזְּכוּת לְהִשָּׁאֵר בְּהַחֶבְרַיָּא קַדִּישָׁא, עַד שֶׁקִּבֵּל עָלָיו בְּפֵרוּשׁ לִשְׁמֹר כָּל הַתַּקָּנוֹת וְהַגְּדָרִים.
ז – הקבלה החשובה ביותר קדם תקיעת שופר
וְעַד הֵיכָן נָגַע בְּנַפְשׁוֹ וּלְבָבוֹ שֶׁל כְּבוֹד קְדֻשַּׁת מָרָן אַדְמוֹ"ר זִי"עַ שֶׁיֵּלְכוּ הַנָּשִׁים בְּהַתַּקָּנוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת וְגִדְרֵי הַצְּנִיעוּת שֶׁתִּקֵּן, תָּעִיד הָעֻבְדָּה דִּלְהַלָּן: פַּעַם אַחַת בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה שְׁנַת תש"ו, לִפְנֵי הַמַּעֲמָד הַנּוֹרָא וְהַנִּשְׂגָּב שֶׁל תְּקִיעַת שׁוֹפָר, צִוָּה כְּבוֹד קְדֻשַּׁת מָרָן זִי"עַ שֶׁיְּקָרְבוּ הַבִּימָה לְצַד הָעֶזְרַת נָשִׁים מִבֵּית מִדְרָשֵׁנוּ, וּכְבוֹד קְדֻשַּׁת מָרָן זִי"עַ הִתְחִיל לְדַבֵּר בְּמַר נַפְשׁוֹ וּבִדְמָעוֹת שָׁלִישׁ שֶׁיִּשְׁמְעוּ הַנָּשִׁים, וּבִקֵּשׁ מֵהֶם שֶׁיֵּלְכוּ וְיִשְׁמְרוּ הַתַּקָּנוֹת וְגִדְרֵי הַצְּנִיעוּת שֶׁתִּקֵּן. וּכְבוֹד קְדֻשַּׁת מָרָן זִי"עַ הוֹסִיף שֶׁאֵינוֹ הוֹלֵךְ לִתְקֹעַ בְּשׁוֹפָר, עַד שֶׁיַּבְטִיחוּ לוֹ הַנָּשִׁים בְּפֶה מָלֵא שֶׁיִּשְׁמְרוּ כָּל הַתַּקָּנוֹת וְהַגְּדָרִים שֶׁל הַצְּנִיעוּת שֶׁעָשָׂה. וְכֵן הָיָה, שֶׁכָּל הַנָּשִׁים הִבְטִיחוּ בְּפֶה מָלֵא שֶׁיֵּלְכוּ בִּלְבוּשֵׁי הַצְּנִיעוּת כְּפִי הַתַּקָּנוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת וְהַגְּדָרִים שֶׁיַּדְרִיךְ אוֹתָם כְּבוֹד קְדֻשַּׁת מָרָן זִי"עַ, וְאָז נִגַּשׁ לִתְקִיעַת שׁוֹפָר בְּשִׂמְחָה וְרֶגֶשׁ עֲצוּמִים.
ח – הלבוש לעתיד מאיר וקדוש לפי הלבוש בעולם הזה
עוֹד מֵבִיא שָׁם מִתּוֹךְ 'תַּקָּנוֹת וְהַדְרָכוֹת': וְצָרִיךְ בְּיֶתֶר שְׂאֵת לִמְסֹר נַפְשֵׁנוּ עַל לְבוּשׁ נְשׁוֹתֵינוּ, כִּי הַקְּפִידָה בַּשָּׁמַיִם יוֹתֵר עַל לְבוּשָׁם מֵעַל לְבוּשֵׁינוּ… מִי שֶׁלֹּא טָרַח בְּעֶרֶב שַׁבָּת, מַה יֹּאכַל בְּשַׁבָּת? – כָּכָה בַּלְּבוּשִׁין: מִי שֶׁמִּתְנַהֵג בִּלְבוּשׁ קֹדֶשׁ וּצְנִיעוּת וְכָכָה מַנְהִיג אֶת בְּנֵי בֵּיתוֹ, יִזְכֶּה שֶׁיִּתְעַטֵּר לֶעָתִיד בְּאוֹר לְבוּשׁ כָּתְנוֹת אוֹר עֶלְיוֹן, אֲשֶׁר גַּם מַלְאָכִים קְדוֹשִׁים לֹא יוּכְלוּ לִרְאוֹת בְּתֹאַר צוּרַת פָּנָיו.
ט – צניעות סימן לבושה, ובושה סימן לזרע ישראל
עוֹד שָׁם. אָמְרוּ רַזַ"ל (נדרים דף כ): תַּנְיָא (שמות כ' י"ז): "וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם" – זוֹ הַבּוּשָׁה, "לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ" – מְלַמֵּד שֶׁהַבּוּשָׁה מְבִיאָה לִידֵי יִרְאַת חֵטְא. מִכָּאן אָמְרוּ: סִימָן יָפֶה לָאָדָם שֶׁהוּא בַּיְשָׁן. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: כָּל הַמִּתְבַּיֵּשׁ לֹא בִּמְהֵרָה הוּא חוֹטֵא; וְכָל שֶׁאֵין לוֹ בֹּשֶׁת פָּנִים, בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא עָמְדוּ אֲבוֹתָיו עַל הַר סִינַי, עַד כָּאן לְשׁוֹן הַגְּמָרָא.
וְהִנֵּה, הֲגַם כִּי מִדַּת בּוּשָׁה וְיִרְאָה הוּא בְּחִינָה וּמַדְרֵגָה מֵעֲבוֹדַת ה', אֲבָל יֵשׁ וְנִמְצָא בְּכָל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִשְׁמָתוֹ נֶחְצְבָה מִמָּקוֹר יִשְׂרְאֵלִי מִזּוֹ הַמִּדָּה, כִּי מִדַּת יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים בַּיְשָׁנִים רַחֲמָנִים וְגוֹמְלֵי חֲסָדִים, וְהַצְּנִיעוּת הִיא תּוֹלָדָה דְּבוּשָׁה; וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בּוּשָׁה אֵין לוֹ צְנִיעוּת, כַּאֲשֶׁר פֵּרַשׁ שָׁם הָרִי"ף בְּ"עֵין יַעֲקֹב", כִּי יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים זָכוּ לָזֶה בְּמַעֲמָד קָדוֹשׁ. כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר עִמָּהֶם הַשֵּׁם, אָז נִתְמַלְּאוּ בּוּשָׁה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ לְמֹשֶׁה: "דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ", וּמִזֶּה הִשִּׂיגוּ אַחַר כָּךְ הַיִּרְאָה.
וְלָכֵן, כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בּוֹ זוֹ הַבְּחִינָה, כִּי כָּל הַנְּשָׁמוֹת הָיוּ שָׁם בְּמַתַּן תּוֹרָה, דִּכְתִיב: "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹה וַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם", וְדָרְשׁוּ בַּמִּדְרָשׁ וּבַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, כִּי כָּל הַנְּשָׁמוֹת הָעֲתִידִין לְהִבָּרְאוֹת כֻּלָּם הָיוּ אֵצֶל הַר סִינַי בְּמַתַּן תּוֹרָה. וְזֶה הַמַּאֲמָר שֶׁל מַסֶּכֶת נְדָרִים נִסְמַךְ לַמַּאֲמָר הַקָּדוּם הַמְדַבֵּר מֵעִנְיַן הַצְּנִיעוּת, וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בֹּשֶׁת פָּנִים אֵינוֹ מִזֶּרַע יִשְׂרָאֵל.
וְתַנְיָא בְּמַסֶּכֶת 'בְּרָכוֹת' (דף ח): אָמַר ר' גַּמְלִיאֵל: בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אוֹהֵב אֲנִי אֶת הַפַּרְסִיִּים: הֵם צְנוּעִין בַּאֲכִילָתָן וּצְנוּעִין בְּבֵית הַכִּסֵּא וּצְנוּעִין בְּדָבָר אַחֵר. כִּי בְּאֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים נִדְמֶה הָאָדָם לַבְּהֵמָה, וְלָכֵן שַׁיָּךְ בּוֹ עִנְיַן צְנִיעוּת. וּלְכָךְ בַּיָּמִים הַקַּדְמוֹנִים אֲפִלּוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם הַבַּעֲלֵי דַּעַת הִתְנַהֲגוּ בִּצְנִיעוּת בְּאֵלּוּ הָעִנְיָנִים.
מוּבָא בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת פֶּרֶק כָּל כִּתְבֵי (דף קיח): אָמַר רַבִּי יוֹסִי: "מִיָּמַי לֹא רָאוּ קוֹרוֹת בֵּיתִי אִמְרֵי חֲלוּקִי". לָכֵן יִזָּהֵר הָאָדָם מְאֹד שֶׁלֹּא לְגַלּוֹת עַצְמוֹ כְּלוּם, אָז יִתְקַדֵּשׁ בָּזֶה כָּל גּוּפוֹ וְיִזְכֶּה לְהִקָּרֵא צָנוּעַ, כַּמּוּבָא בִּגְמָרָא בְּרָכוֹת (דף סב). וְכָל שֶׁכֵּן אִם אִשָּׁה תְּהֵא נִזְהֶרֶת בִּצְנִיעוּת, תִּזְכֶּה לְבָנִים צַדִּיקִים, כַּיָּדוּעַ מִכַּמָּה מַעֲשִׂיּוֹת מִדִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל. וִיהִי רָצוֹן שֶׁנִּזְכֶּה לְהִתְקַדֵּשׁ בְּמִצְווֹת בּוֹרְאֵנוּ, בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ.
וְאָמְרוּ רַזַ"ל: סִימָן טוֹב לָאָדָם שֶׁהוּא בַּיְשָׁן, וְסִימָן שֶׁהוּא מִזֶּרַע יִשְׂרָאֵל. וְגַם נִצְמָח בּוֹ מִכְּלָלוּת קְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל. וְכָל שֶׁכֵּן אֵיךְ צָרִיךְ לְהַזְהִיר וּלְהַנְהִיג בְּנֵי בֵּיתוֹ שֶׁיְּהוּ צְנוּעִים, וְצָרִיךְ לָזֶה מַמָּשׁ מְסִירוּת נֶפֶשׁ, וְכָל שֶׁכֵּן הַנָּשִׁים וְהַבְּתוּלוֹת.
וְאֵין דִּבּוּרֵינוּ בְּאֵלּוּ הַחֲצוּפוֹת וְהַפְּרוּצוֹת הַהוֹלְכוֹת בְּגִלּוּי בְשָׂרָם, כִּי אִשֵּׁי הַגֵּיהִנּוֹם לֹא יַסְפִּיק לָהֶם לְאֵלּוּ הַחוֹטְאִים וּמַחֲטִיאִים. לְבַד אֵלּוּ אֲשֶׁר כְּבָר הֵמָּה כַּאֲנוּסִים וְלֹא יָדוּעַ לָהֶן הָאִסּוּר כְּלָל, אוּלַי לֹא יֻגְדַּל כָּל כָּךְ עָנְשָׁם, וְהֵמָּה כִּבְהֵמָה, כִּי דַּעְתָּם דַּעַת בְּהֵמָה לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ לֵבוֹשׁ וּלְהִכָּלֵם. וְהַקָּדוֹשׁ-
בָּרוּךְ-הוּא יְרַחֵם עַל עַמּוֹ, וּלְוַאי שֶׁיַּסְפִּיק אֵיזֶה לִמּוּד זְכוּת עַל זֶה.
י – מי שאין לו בושה, מעיד על גלגולו הקודם ומהיכן שרש נשמתו
וְדַע אָחִי, כִּי מִי שֶׁאֵין לוֹ בּוּשָׁה, סִימָן שֶׁבַּגִּלְגּוּל הַקָּדוּם נִתְגַּלְגֵּל בִּבְהֵמָה אוֹ חַיָּה. וּכְדֵי שֶׁיִּתְבָּרֵר לְךָ זֶה הָעִנְיָן, אַעְתִּיק לְךָ מֵהַסֵּפֶר הַקָּדוֹשׁ "עֵמֶק הַמֶּלֶךְ" (דף כ) שַׁעַר עוהת"ו וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: וּמוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ הָאֲרִ"י זלה"ה בּוּצִינָא קַדִּישָׁא מָסַר סִימָן לְתַלְמִידָיו שֶׁיַּכִּירוּ נְפָשׁוֹת אֵלּוּ, וְאוֹמֵר: כְּשֶׁתִּרְאוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵם עַזֵּי פָנִים וְאֵין לָהֶם בּוּשָׁה מִבְּנֵי אָדָם, תֵּדְעוּ נֶאֱמָנָה וּבְבֵרוּר, שֶׁקֹּדֶם זֶה הַפַּעַם הָיוּ בְּגִלְגּוּל בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה אוֹ עוֹף טָמֵא. כְּמוֹ שֶׁלָּהֶם אֵין בּוּשָׁה, גַּם לָהֶם אֵין בּוּשָׁה וְהֵם הוֹלְכִים אַחַר לִמּוּדָם הָרִאשׁוֹן.
וְאִם תִּשְׁאַל אָחִי: הֲלֹא אָנוּ רוֹאִים כִּי הַרְבֵּה מְאֹד מֵאַנְשֵׁי דּוֹרֵנוּ נֶאֱחָזִים בְּפַח זֶה, הַאִם נֹאמַר כִּי כֻּלָּם הָיוּ מְגֻלְגָּלִים בִּבְהֵמוֹת וְחַיּוֹת?
אֲבָל בֶּאֱמֶת זֶה לֹא יִפָּלֵא בְּעֵינֶיךָ, בְּאִם תִּרְאֶה מַה שֶּׁכָּתַב הָרַב הַקָּדוֹשׁ הָאֲזוּלַאי בְּסִפְרוֹ הַקָּדוֹשׁ "חֶסֶד לְאַבְרָהָם" (עיין משפט מעיין חמישי), וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: וְדַע , כִּי כָּל דּוֹר זֶה אוֹ רֻבָּם הָיוּ מְגֻלְגָּלִים תְּחִלָּה בִּבְהֵמוֹת וְחַיּוֹת, וְלָכֵן הֵם עַזֵּי פָּנִים וּבִלְתִּי שְׁלֵמִים, אִם לֹא הַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר ה' קוֹרֵא, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.
וְאִם הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה כָּתַב זֹאת בְּיָמָיו, שֶׁהָיָה קָרוֹב לִזְמַן הָאֲרִ"י הַקָּדוֹשׁ, וְכָל שֶׁכֵּן עַכְשָׁיו בְּעִקְּבְתָא דִמְשִׁיחָא, כִּי עַכְשָׁיו סוֹף כָּל הַגִּלְגּוּלִים. וְלָכֵן צָרִיךְ לְהִתְנַהֵג בְּבוּשָׁה וּצְנִיעוּת בְּכָל הָעִנְיָנִים, וְזֶה עִקַּר תִּקּוּן וְצֵרוּף זֶה הַדּוֹר.
וְעוֹד תֵּדַע בְּנִי: הַנִּזְהָר בִּצְנִיעוּת מַמְשִׁיךְ עָלָיו יִרְאָה וּקְדֻשָּׁה, וּלְבַד מִזֶּה הִיא סְגֻלָּה נִפְלָאָה לִשְׁמִירַת הַבְּרִית, וְהוּא בָּחוּן וּמְנֻסֶּה. וְאוֹתָם הַמִּתְנַהֲגִים בְּעַזּוּת וּבִפְרִיצוּת, סִימָן שֶׁנִּשְׁמוֹתֵיהֶם מֵעֶרֶב רַב, הֲגַם כִּי אֲבוֹתֵיהֶם צַדִּיקִים וְיִרְאֵי שָׁמַיִם, כִּי אֵין תָּלוּי זֶה בָּזֶה כְּלָל, כַּמּוּבָא בַּסֵּפֶר הַקָּדוֹשׁ "קַב הַיָּשָׁר" בְּפֶרֶג ג' לְעִנְיַן שְׁמִירַת הַפֶּה, וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: וְאִם הוּא רָגִיל בִּקְלָלוֹת אוֹ בְּדִבְרֵי רִיבוֹת, אָז תֵּדַע שֶׁנִּשְׁמָתוֹ הוּא מִסִּטְרָא אָחֳרָא, מִשֹּׁרֶשׁ נָחָשׁ וְצִפְעוֹן, וְאֵינוֹ מִגֶּזַע קָדוֹשׁ, כִּי אִם מֵעֶרֶב רַב. וְאַף שֶׁיֵּשׁ לוֹ אָב וָאֵם צְנוּעִים וַחֲסִידִים, מִכָּל מָקוֹם גִּלְגּוּל נִשְׁמָתוֹ מֵעֶרֶב רַב, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. תִּרְאֶה מִדְּבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים שֶׁאֵין הַדָּבָר תָּלוּי בַּאֲבוֹתָיו, רַק כְּפִי עֵרֶךְ מְקוֹר מַחֲצֶבֶת נַפְשׁוֹ אִם הוּא מִצַּד הַקְּדֻשָּׁה.
כִּי זֶה סִימַן זֶרַע עַם הַקֹּדֶשׁ יִשְׂרָאֵל: לְפִי מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ בּוּשָׁה מֵה' וּבוּשָׁה מִבְּנֵי אָדָם, הוּא סִימָן שֶׁמְּקוֹר מַחֲצַבְתּוֹ מִזֶּרַע עַם הַקֹּדֶשׁ יִשְׂרָאֵל; וְאִם לָאו, יֵדַע שֶׁלֹּא עָמְדוּ רַגְלֵי אֲבוֹתָיו עַל הַר סִינַי, הֲגַם שֶׁאֲבוֹתָיו הָיוּ קְדוֹשִׁים, אֲבָל 'אֲבוֹתָיו' נִקְרָא גִּלְגּוּל הַקָּדוּם שֶׁהוּא כַּוָּנָה עַל שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ, כַּאֲשֶׁר מוּבָא בְּשֵׁם הָאֲרִ"י זַ"ל, וְהוּא סִימָן שֶׁשֹּׁרֶשׁ נַפְשׁוֹ הוּא מֵעֶרֶב רַב סְדוֹם וַעֲמוֹרָה וְדֻגְמָתָן.
וְהַפּוֹגְמִים בְּמִדַּת הַבּוּשָׁה, עֲלֵיהֶם אָמַר הַקְּרָא (בירמיה ג): "וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ מֵאַנְתְּ הִכָּלֵם". כִּי כָּל מַה שֶּׁיּוֹתֵר הַחֲצִיפוּת הוּא קָרוֹב לִבְחִינַת זוֹנָה הָאֲרוּרָה, רַחֲמָנָא לִצְלַן. עַל זֶה הַזְּמַן נֶאֱמַר, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, דִּבְרֵי הַנָּבִיא יִרְמְיָה (פרק ו): "עַל מִי אֲדַבְּרָה וְאָעִידָה וְיִשְׁמָעוּ, הִנֵּה עֲרֵלָה אָזְנָם וְלֹא יוּכְלוּ לְהַקְשִׁיב, הִנֵּה דְּבַר ה' הָיָה לָהֶם לְחֶרְפָּה לֹא יַחְפְּצוּ בוֹ". בְּוַדַּאי אָמַר הַנָּבִיא זֹאת עַל מִקְצָת פּוֹרְקֵי עֹל תּוֹרָה וּמִצְווֹת שֶׁבְּיָמָיו, שֶׁהֲרֵי מִן הָעוֹלָם וּמִן קַדְמַת דְּנָא נִכְתְּרוּ יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים וְנִתְפָּאֲרוּ וְנִתְרוֹמְמוּ בְּשֶׁבַח הַצְּנִיעוּת וְהַקְּדֻשָּׁה יוֹתֵר מִכָּל אֻמִּין דְּעָלְמָא.
וּבְאֵלּוּ הַשָּׁלֹשׁ מִדּוֹת נִכְתְּרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים, שֶׁהֵמָּה בַּיְשָׁנִים, רַחֲמָנִים גּוֹמְלֵי חֲסָדִים, וְהַבּוּשָׁה הוּא הַצְּנִיעוּת, כְּמַאֲמַר רַזַ"ל (נדרים דף כ): תַּנְיָא "וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם" – זוֹ בּוּשָׁה. "לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ" – מְלַמֵּד שֶׁהַבּוּשָׁה מְבִיאָה לִידֵי יִרְאַת חֵטְא. מִכָּאן אָמְרוּ: סִימָן יָפֶה לָאָדָם שֶׁהוּא בַּיְשָׁן. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: כָּל הַמִּתְבַּיֵּשׁ, לֹא בִּמְהֵרָה הוּא חוֹטֵא; וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בֹּשֶׁת פָּנִים, בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא עָמְדוּ אֲבוֹתָיו עַל הַר סִינַי, כִּי מִי שֶׁאֵין לוֹ בּוּשָׁה נִמְשָׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ וְלִכְלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי יא): "וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה". הֲרֵי כִּי אֵין חָכְמָה רַק בַּצְּנוּעִים, מַה שֶּׁאֵין כֵּן לְהִפּוּךְ, חַס וְשָׁלוֹם, אָז נִטָּל מֵהֶם כָּל דַּעַת וְחָכְמָה, רַחֲמָנָא לִצְלַן.
יא – בעניני צניעות אין לותר בשביל "שלום בית"
עוֹד הֵבִיא שָׁם מִ"סֵּפֶר הַצַּוָּאָה": בָּנַי, הֲגַם כִּי תָּמִיד הִנְהַגְתִּי אֶתְכֶם עַל הַשָּׁלוֹם וְלֹא לְחַרְחֵר רִיב עִם שׁוּם אָדָם, חַס וְשָׁלוֹם, וְכָל שֶׁכֵּן עִם אִשְׁתּוֹ שֶׁהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם תָּדִיר לְקַבֵּל כָּל מִינֵי בִזְיוֹנוֹת וְחֵרוּפִים מֵאִשְׁתּוֹ וְלִשְׁתֹּק עַל דְּבַר כְּבוֹד ה', כִּי זֶה טוֹבָה כְּפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת לָאִישׁ לִסְבֹּל חֵרוּפֵי אִשְׁתּוֹ וּלִבְלִי לְהָשִׁיב כְּלוּם. וְעַד כַּמָּה עֲצוּמָה וְנִשְׂגָּבָה זוֹ הַטּוֹבָה, וְכַמָּה צַדִּיקִים שֶׁזָּכוּ בִּשְׁבִיל זֶה לְמַדְרֵגוֹת רַבּוֹת וּלְהַרְבֵּה מַתָּנוֹת מִן הַשָּׁמַיִם. גַּם לְכָל אִישׁ פָּשׁוּט זֶה טוֹבָה עֲצוּמָה, כְּאָמְרָם זַ"ל (עירובין דף מא ע"ב), שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה פְּנֵי הַגֵּיהִנּוֹם.
הֲגַם כִּי עַל הָאִשָּׁה בְּעַצְמָהּ הוּא רַחֲמָנוּת גְּדוֹלָה, כִּי הַרְבֵּה תִּהְיֶה צְרִיכָה לִסְבֹּל עַל זֶה עֳנָשִׁים קָשִׁים עַל שֶׁמְּצַעֶרֶת בַּעְלָהּ, אֲבָל לָאִישׁ הוּא טוֹבָה גְּדוֹלָה וַעֲצוּמָה לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ כְּחֵרֵשׁ לֹא יִשְׁמַע וְלִשְׁתֹּק וְלִסְבֹּל בְּשִׂמְחָה, וְהָעִקָּר שֶׁלֹּא לַעֲנוֹת כְּלוּם, חַס וְשָׁלוֹם, רַק לְהָשִׁיב רַכּוֹת, (משלי טו) "מַעֲנֶה רַךְ יָשִׁיב חֵמָה", וּלְהַאֲמִין בְּהַשְׁגָּחָה פְּרָטִית, כִּי כָּל אֵלּוּ הַדִּבּוּרִים הוּא מִלְּמַעְלָה עַל פְּגַם הַדִּבּוּרִים שֶׁלּוֹ, וְעוֹד שֶׁמְּרַמְּזִין לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם פְּגָמָיו אִם יֵשׁ לוֹ שֵׂכֶל לְהָבִין, וְעוֹד מִפְּנֵי חִלּוּל ה' בְּמַחֲלֹקֶת.
אֲבָל כָּל זֶה בִּמְצַעֶרֶת אוֹתוֹ בְּמִלֵּי דְּעָלְמָא. אֲבָל דָּבָר שֶׁשַּׁיָּךְ לְעִנְיַן פִּרְצַת עִנְיְנֵי פְרִיצוּת אוֹ גִּדּוּל בָּנִים וּלְהַדְרִיכָם עַל דֶּרֶךְ הַצְּנִיעוּת וְיִרְאַת שָׁמַיִם וְהַנְהָגַת הַצְּנִיעוּת שֶׁל הַיְרֵאִים הָאֲמִתִּיִּים – עַל זֶה, חַס וְשָׁלוֹם, לֹא תִהְיוּ עֲנָוִים, רַק תֵּצְאוּ בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם, כִּי כָּל אֵלּוּ הָאָבוֹת וּבַעֲלֵי רַחֲמָנִים שֶׁרוֹצִים רַק הַשָּׁלוֹם בְּעִנְיָן זֶה, רָאִינוּ בְּחוּשׁ כִּי כָּל בְּנֵיהֶם, רַחֲמָנָא לִצְלַן, יוֹצְאִים לְתַרְבּוּת רָעָה, וְאִם לֹא בְּנֵיהֶם אָז בְּנֵי בְנֵיהֶם, חַס וְשָׁלוֹם. וְאִם מָסַר נַפְשׁוֹ וְלֹא הוֹעִיל, אָז אֵין לוֹ עֹנֶשׁ מִן הַשָּׁמַיִם, כַּאֲשֶׁר כָּתַבְתִּי בַּשֻּׁלְחָן הַטָּהוֹר בְּמַאֲמַר הַצְּנִיעוּת, וְעַל פִּי רֹב בְּעֶזְרַת ה' יִתְבָּרַךְ בְּוַדַּאי יוֹעִיל וְיוֹעִיל הַרְבֵּה.
וְצָרִיךְ לַעֲשׂוֹת כָּל מִינֵי תַקִּיפוּת שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁלֹּא לָחוּס וְלַחְמֹל כְּלָל לֹא עַל אִשְׁתּוֹ וְלֹא עַל בָּנָיו רַחֲמָנוּת שֶׁל פְּתָאוּת, כִּי זֶה הָרַחֲמָנוּת הוּא מִס"ם וְכַת דִּילֵהּ, רַחֲמָנָא לִצְלַן. אוֹי עַל רַחֲמָנוּת כָּזוֹ, רַק צָרִיךְ תֵּכֶף לָצֵאת בְּכָל מִינֵי תֹקֶף עֹז וּבִמְסִירַת נֶפֶשׁ לִמְחוֹת בְּכָל הַכֹּחַ שֶׁבָּעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁרְאִיתֶם מִמֶּנִּי, בָּנַי אֲהוּבַי, וְשֶׁלֹּא לִשְׁתֹּק וְלַחֲנֹף וּלְרַחֵם בָּזֶה, חַס וְשָׁלוֹם. לְמַעַן ה' תְּרַחֲמוּ עַל נַפְשׁוֹתֵיכֶם וְעַל נַפְשׁוֹת נְשֵׁיכֶם וְעַל בְּנֵיכֶם יוֹתֵר מֵעַל הַגּוּף הַבָּזוּי, עָפָר וּמַיִם, טִפָּה סְרוּחָה, וְתִרְאוּ לָחוּס עַל כְּבוֹד שְׁמוֹ הַגָּדוֹל שֶׁלֹּא יִתְחַלֵּל, חַס וְשָׁלוֹם. וְאִם תִּתְנַהֲגוּ עַל דֶּרֶךְ הַטּוֹבָה יַעֲזֹר לָכֶם ה' לְגַדֵּל שַׁעֲשׁוּעִין קַדִּישִׁין עַל כָּל פָּנִים לְפִי עֵרֶךְ הַדּוֹר.
יב – שלום בית אמתי – כשהבית מתאים גם למדור השכינה
עוֹד שָׁם מִ"סֵּפֶר הַצַּוָּאָה" וּמִ"סֵּפֶר הַתַּקָּנוֹת": וְאִם יֵשׁ לוֹ אִשָּׁה שֶׁפּוֹרֶצֶת גִּדְרֵי הַקְּדֻשָּׁה, צָרִיךְ לִמְסֹר נַפְשׁוֹ מַמָּשׁ עַל זֶה בְּכָל מַה שֶּׁיָּכוֹל, כִּי זֶה יוֹתֵר גָּרוּעַ מֵאִם בָּא גַּזְלָן וְרוֹצֵחַ וְרוֹצֶה לְהָרְגוֹ, שֶׁבְּוַדַּאי עוֹשֶׂה כָּל מַה שֶּׁבְּכֹחוֹ לְהִנָּצֵל מִזֶּה הָרוֹצֵחַ. וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ זַ"ל, שֶׁקָּשֶׁה הַמַּחֲטִיאוֹ יוֹתֵר מֵהַהוֹרְגוֹ. וְאִשָּׁה כָּזֹאת הִיא בִּכְלַל מֵסִית וּמַדִּיחַ, אֲשֶׁר נֶאֱמַר עָלָיו בְּכַמָּה לָאוִין בַּתּוֹרָה: "וְלֹא תָחוֹס וְכוּ' וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו".
וְאִם תִּתְנַהֲגוּ כְּמַעֲשֵׂה הַפְּתָאִים שֶׁרוֹצִים לֵישֵׁב בְּהַשְׁקֵט וּמְנוּחָה וְיֹאמַר תֵּרוּץ, שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת מְרִיבוֹת וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְצַעֵר בְּנֵי בֵּיתוֹ – כִּי זֶה אֵינוֹ נִקְרָא, חַס וְשָׁלוֹם, בְּשֵׁם מַחֲלֹקֶת, רַק נִקְרָא קִדּוּשׁ הַשֵּׁם, מְסִירַת נֶפֶשׁ וְקִנְאַת ה' צְבָאוֹת. כִּי גַּם הַרְבֵּה גְּדוֹלִים מְפֻרְסָמִים אֲשֶׁר הָלְכוּ בָּזֶה הַדֶּרֶךְ שֶׁלֹּא לְצַעֵר בְּנֵי בֵּיתָם וְהָלְכוּ בְּרִפְיוֹן, גָּרְמוּ כִּי נִשְׂרְפוּ נִשְׁמוֹת בְּנֵיהֶם. וְאִם לֹא בְּנֵיהֶם, בְּנֵי בְנֵיהֶם נַעֲשׂוּ פּוֹרְקִים לְבַסּוֹף, כַּאֲשֶׁר רָאִינוּ זֹאת בְּעֵינֵינוּ בְּחוּשׁ הַרְבֵּה.
וּכְבָר רָאִינוּ אֶחָד קָדוֹשׁ בְּדוֹר אַחֲרוֹן, בּוּצִינָא קַדִּישָׁא מִצָּאנְז, אֲשֶׁר מָסַר בָּזֶה לְהַנְהִיג צְנִיעוּת בְּיִשְׂרָאֵל וּפָעַל עַל כַּמָּה דּוֹרוֹת עַל יוֹצְאֵי חֲלָצָיו וְעַל כָּל הָעוֹלָם, וְכֵן כַּמָּה צַדִּיקִים בְּדוֹרוֹ חֲבֵרָיו. וְכֵן כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מוֹסֵר נַפְשׁוֹ עַל הַנְהָגַת צְנִיעוּת קְדֻשַּׁת הַבַּיִת, אָז מְשַׁבֵּר בָּזֶה כָּל טִינָרִין תַּקִּיפִין, וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֵינוֹ מְקַפֵּחַ שְׂכָרוֹ בָּזֶה וּבָבָא, וְרַב שְׂכָרוֹ וְחֵילוֹ וּפְעֻלָּתוֹ מִן קֳדָם ה'.
אֲבָל עַכְשָׁיו, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, שֶׁיָּרַדְנוּ בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה וּבְהַשָּׂגַת הַדַּעַת, אֲטוּמִים וּסְתוּמִים, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, וְנִמְצָאִים גַּם כָּאֵלֶּה אֲשֶׁר עֲלֵיהֶם אָמַר הַנָּבִיא: (ירמיה ו): "הִנֵּה דְּבַר ה' הָיָה לָהֶם לְחֶרְפָּה לֹא יַחְפְּצוּ בוֹ", וְזֶה מִגֹּדֶל כִּסְלוּת וּפְתָאוּת שֶׁיָּרְדָה בָּעוֹלָם. וְעִקָּר שֶׁבָּעִקָּרִים הַהַתְחָלָה מִגֹּדֶל יְרִידָה זוֹ נִצְמָח מִנָּשִׁים הַשְּׁחוּצוֹת שֶׁמּוֹרְדִין עַל מִנְהַג רַבּוֹתֵינוּ וַאֲבוֹתֵינוּ וְאִמּוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים וּמוֹשְׁלִים עַל בַּעְלֵיהֶם. וְרֻבָּא דְּעָלְמָא עַכְשָׁיו נִמְשָׁכִין אַחֲרֵיהֶן כַּצֹּאן לַטֶּבַח יוּבַל.
בַּתְּחִלָּה נִמְשָׁךְ אַחַר הַיֵּצֶר בַּחֲבִילֵי תֵרוּצִין, שֶׁאֵין רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת פֵּרוּד וְכַדּוֹמֶה וְיֵשׁ לוֹ רַחֲמָנוּת, וְאַחַר כָּךְ בְּהֶמְשֵׁךְ הַזְּמַן שֶׁמַּרְגִּישׁ בְּעַצְמוֹ גֹּדֶל נְפִילָתוֹ וִירִידָתוֹ מֵהַקְּדֻשָּׁה וְגֹדֶל חֻרְבַּן הַבַּיִת בִּכְלָל וּבִפְרָט, אֲבָל אָז כְּבָר אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹשִׁיעַ כִּי אֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, וּכְבָר נִמְסָר בְּיַד הַחִיצוֹנִים, רַחֲמָנָא לִצְלַן, הוּא וְרוּחוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ. כִּי כֵּיוָן שֶׁנִּפְרַץ קְדֻשָּׁה וּצְנִיעוּת מֵהַבַּיִת, בּוֹרַחַת הַשְּׁכִינָה מִשָּׁם וְשָׁם הָרְגִיעָה הַפְּלוֹנִית וְכָל מַחֲנוֹתֶיהָ, רַחֲמָנָא לִצְלַן מֵהֶם. וְהִנֵּה הֵם אוֹמְרִים שֶׁכַּוָּנָתָם עַל שְׁלוֹם בַּיִת לְהַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה, וְהַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה בְּוַדַּאי אֵינָהּ שׁוֹרָה בְּבַיִת כָּזֶה, חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁמָּלֵא זֻהֲמָא שֶׁל פְּרִיצוּת וַחֲצִיפוּת, כִּי אֵין אָדָם הָעֶלְיוֹן דָּר עִם נָחָשׁ בִּכְפִיפָה אַחַת וְכוּ'.
וְעוֹד: "כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר", שֶׁנָּהָר רוֹמֵז לְשָׁלוֹם כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (ישעיה סו): "הִנְנִי נֹטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם". וְאָמְרוּ רַזַ"ל בִּ'בְרָכוֹת': 'הָרוֹאֶה נָהָר בַּחֲלוֹם, רָאָה שָׁלוֹם'. דְּהַיְנוּ: שֶׁשְּׁנֵיהֶם יַסְכִּימוּ אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ לְדַרְכֵי הַצְּנִיעוּת וְהַקְּדֻשָּׁה, אָז יִהְיֶה שְׁלוֹמִים דִּקְדֻשָּׁה וְנִתְקַדֵּשׁ הַבַּיִת מִנָּהָר הָעֶלְיוֹן מִגַּן עֵדֶן דִּלְעֵלָּא. מַה שֶּׁאֵין כֵּן אִם הַשָּׁלוֹם הוּא לְהֵפֶךְ הַצְּנִיעוּת, אָז הַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה מִתְאַנַּחַת וּמִצְטַעֶרֶת עַל שָׁלוֹם כָּזֶה שָׁלוֹם דִּקְלִפּוֹת. כִּי שָׁלוֹם כְּמִסְפַּר עֵשָׂו, שֶׁאוֹמֵר: אֵין לְחַרְחֵר רִיב בַּבַּיִת לַעֲשׂוֹת מַחֲלֹקֶת וּלְהַפְרִיד שָׁלוֹם בִּשְׁבִיל הַנְהָגוֹת הַצְּנִיעוּת, כִּי גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא הִתִּיר לִמְחוֹת שְׁמוֹ הַקָּדוֹשׁ בִּשְׁבִיל שָׁלוֹם. וְכַדּוֹמֶה דִּבְרֵי חֲלָקוֹת שֶׁל חֲנֻפִּים וּשְׁקָרִים שֶׁל פִּתּוּי הַיֵּצֶר, וְזֶה שָׁלוֹם שֶׁל עֵשָׂו הָרָשָׁע. עַד כָּאן.
אָמַר הַכָּתוּב (משלי א): "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ". וְלִכְאוֹרָה קָשֶׁה: לָמָּה אָמַר "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ", הֲלֹא תָּנָא (קידושין דף כט ע"א), שֶׁהָאָב מְחֻיָּב לְלַמֵּד לִבְנוֹ תּוֹרָה, דִּכְתִיב (דברים י"א): "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם", וְלָמָּה כְּתִיב "תּוֹרַת אִמֶּךָ"?
אֶלָּא הָעִנְיָן, כִּי עַל פִּי רֹב הָאָב טָרוּד בְּעִנְיָנָיו: אֶחָד בְּלִמּוּד וְאֶחָד בְּמִסְחָרוֹ וְכַדּוֹמֶה, וְאֵין לוֹ פְּנַאי לְגַדֵּל הַיְלָדִים בְּקַטְנוּתָם, כִּי זֶה תָּלוּי בָּאֵם דַּיְקָא, כְּמוֹ (יבמות דף סג ע"א) שֶׁאָמַר ר' חִיָּא: 'דַּיֵּנוּ שֶׁמְּגַדְּלוֹת בָּנֵינוּ'. וּכְשֶׁהַיֶּלֶד נִתְגַּדֵּל אָז אָבִיו מְלַמְּדוֹ חָכְמָה וּמוּסָר וְיִרְאַת ה'.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן גִּדּוּל הַבָּנִים הוּא תָּלוּי בָּאֵם דַּיְקָא, כַּאֲשֶׁר זֶה הָיָה דַּרְכֵי אִמּוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשׁוֹת וְזִקְנוֹתֵינוּ בְּדוֹר אַחַר דּוֹר עַד אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לְגַדֵּל בְּנֵיהֶם וּלְהַדְרִיכָם וּלְגַדְּלָם בֶּאֱמוּנָה פְּשׁוּטָה. וּמְלַמֶּדֶת וּמְסַפֶּרֶת לָהֶם כִּי יֵשׁ גַּן עֵדֶן וְגֵיהִנּוֹם וּמֵהַגְּאֻלָּה וּתְחִיַּת הַמֵּתִים, וּמְסַפֶּרֶת לָהֶם סִפּוּרֵי צַדִּיקִים וְצִדְקָנִיּוֹת מַה שֶּׁזָּכוּ עַל יְדֵי מַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים, וּמְסַפֶּרֶת לָהֶם מֵעָנְשֵׁי הָעֲבֵרוֹת וּנְשָׁמוֹת הַנִּדָּחוֹת וְעָנְשֵׁי הַגֵּיהִנּוֹם וּשְׂכַר הַמִּצְווֹת וְתַעֲנוּגֵי גַּן עֵדֶן, וּבָזֶה נִתְרַגֵּל וְנִתְגַּדֵּל הַתִּינוֹק. כָּכָה דַּרְכֵי אִמּוֹתֵינוּ הַצְּנוּעוֹת וְהַקְּדוֹשׁוֹת, כְּאָמְרָם ז"ל (ברכות יז ע"א): הָנֵי נָשִׁים בְּמַאי זַכְיָן (לָעוֹלָם הַבָּא)? בְּאַקְרוּיֵי בָּנַיְהוּ לְבֵי כְּנִישְׁתָא.
וְזוֹ הַתּוֹרָה וְאֵלּוּ הַדִּבּוּרִים שֶׁל הָאֵם הֵמָּה יְסוֹד קַיָּמָא קַדִּישָׁא וְאוֹר זָרוּעַ לַצַּדִּיק, זְרִיעָה שֶׁל קְדֻשָּׁה בְּזוֹ הָאֱמוּנָה הַפְּשׁוּטָה. וְזֶה מִתְנוֹצֵץ וּמִתְגַּדֵּל עַל כָּל יְמֵי חַיָּיו שֶׁל הַיֶּלֶד בְּיוֹתֵר וּבְיוֹתֵר. וְהָעִקָּר הוּא הַיְסוֹד. וְאִם הַיְסוֹד חָזָק, אָז כָּל רוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם לֹא יְזִיזוּהוּ מִמְּקוֹמוֹ. וְאֵלּוּ הַנְּטִיעוֹת נֶטַע קֹדֶשׁ מַעֲשֵׂי יָדַי לְהִתְפָּאֵר.
וְזֶה "אַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" דַּיְקָא – זוֹ הַתּוֹרָה שֶׁקִּבַּלְתָּ מִאִמְּךָ, וְזוֹ הָאֱמוּנָה הַפְּשׁוּטָה אַל תִּטֹּשׁ, וְלֹא תַחֲשֹׁב שֶׁלִּכְלוּם הוּא נֶחְשָׁב, רַק זוֹ הַתּוֹרָה הִיא עִקָּרִית וִיסוֹד חָזָק וְאַל תַּרְפֶּה מִזֶּה (עיין זוה"ק פרשת תולדות במדרש הנעלם דף קלו ע"א מימרא דר' יוחנן שם).
כִּי אֲפִלּוּ לֶחָכָם הַגָּדוֹל וּבַעַל שֵׂכֶל נִפְלָא מֻכְרָח לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עִם זֶה הַחָכְמָה שֶׁל אֱמוּנָה פְּשׁוּטָה. וְעַל זֶה אָמַר רַבִּי חֲנִינָא (חולין דף כד ע"ב): חַמִּין וְשֶׁמֶן שֶׁסָּכַתְנִי אִמִּי בְּיַלְדוּתִי הֵן עָמְדוּ לִי בְּעֵת זִקְנוּתִי עַד כָּאן. כִּי שֶׁמֶן הוּא מְשַׁח רְבוּת עִלָּאָה חָכְמָה עֶלְיוֹנָה, מְקוֹר אֱמוּנָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כַּמּוּבָא בְּדִבְרֵי רַזַ"ל (בראשית רבה פרשה י"ז סימן ז'), מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַנָּשִׁים הַשְּׁחוּצוֹת וְהַשְּׁרוּצוֹת הַמְהַפְּכִים דִּבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם, וְנָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת שֶׁבִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶם לְגַדֵּל אוֹתָם עַל דַּרְכֵי הַחֲצִיפוּת וְהַשְּׁחִיצוּת וְלָלֶכֶת בַּחֲצִיפוּת וּבְגִלּוּי בָּשָׂר, חוֹטְאוֹת וּמַחֲטִיאוֹת אֲחֵרִים וּמוֹסְרוֹת נַפְשׁוֹת בְּנֵיהֶם לִקֹּד יְקוֹד הָאֵשׁ לְלִמּוּד סִפְרֵי הַחִיצוֹנִים וְאֶפִּיקוֹרְסוּת. וְכַמָּה רַחֲמָנוּת גְּדוֹלָה עֲלֵיהֶם מִמַּה שֶּׁמְּזֻמָּן לָהֶם לָאָבוֹת וְלַבָּנִים יַחְדָּו, כִּי יָבוֹא יוֹם הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא כִּי יִפְקֹד ה' עֲוֹנָם! וְכִי תּוֹרָה חֲדָשָׁה נִתְּנָה לָנוּ, חַס וְשָׁלוֹם?
יד – חובת חנוך לצניעות עד כדי מסירות נפש
עוֹד מֵבִיא שָׁם מִן הַסֵּפֶר "שׁוֹמֵר אֱמוּנִים": וּבְעִנְיַן גִּדּוּל בָּנִים, הָעִקָּר שֶׁצָּרִיךְ לִמְסֹר נַפְשׁוֹ לְגַדְּלָם וּלְחַנְּכָם בְּדֶרֶךְ ה' בְּעוֹדָם קְטַנִּים עוֹד, וְאָז צָרִיךְ לִמְסֹר נַפְשׁוֹ בְּכָל מִינֵי מְסִירַת נֶפֶשׁ לְגַדְּלָם וּלְחַנְּכָם עַל דַּרְכֵי הַתּוֹרָה וּקְדֻשָּׁה וּצְנִיעוּת, וּלְהַרְחִיקָם מֵחֲבוּרַת רְשָׁעִים וּמִלִּלְמֹד בַּחֲדָרִים שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תַּעֲרֹבֶת עֶרֶב רַב, כִּי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אָמַר לְאַבְרָהָם: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו", וְלֹא כְּתִיב: 'כִּי יְדַעְתִּיו בִּשְׁבִיל שֶׁהִשְׁלִיךְ עַצְמוֹ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ בַּעֲבוּרִי וְרָצָה לשְׁחֹט בְּנוֹ יְחִידוֹ לְפָנַי', רַק: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו". וְהוֹרָה לָנוּ בָּזֶה ה' בְּתוֹרָתוֹ שֶׁזֶּה עִקַּר הָעֲבוֹדָה לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא הַמְבֻקָּשׁ מִן הָאָדָם שֶׁיְּגַדֵּל בָּנָיו עַל דַּרְכֵי הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה וְדַרְכֵי הַצְּנִיעוּת, כְּמוֹ שֶׁנָּהֲגוּ אֲבוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים, וּבְדַרְכֵיהֶם נֵלֵךְ וְנִסַּע עַד בִּיאַת מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן.
טו – אוי לנו מיום הדין והתוכחה
וְלָכֵן, אָחִי חֲבִיבִי, אִם תִּרְצֶה לְהַצִּיל נַפְשְׁךָ וְנֶפֶשׁ בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ, תִּמְסֹר עַל זֶה כָּל כֹּחֲךָ וְנַפְשְׁךָ עַל עִנְיְנֵי הַנְהָגוֹת הַצְּנִיעוּת, הֵן מִצַּד עַצְמוֹ וּבְיוֹתֵר וְיוֹתֵר בְּבָנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ. כִּי אֶל מִי תָּרוּץ לְעֶזְרָה, בְּאִם תִּצְטָרֵךְ לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא עַל כָּל פְּרָטֵי מַעֲשֵׂיהֶם? וְאִם תְּצַדֵּק עַצְמְךָ לִפְנֵי בֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה, שֶׁלֹּא הָיָה סִפֵּק בְּיָדְךָ לִמְחוֹת, כָּזֶה יָשִׁיבוּ לְךָ: הֲלֹא אִם נֶחֱלַשׁ, חַס וְשָׁלוֹם, אֶחָד מִבְּנֵי בֵיתְךָ, הָיִיתָ רָץ לְרוֹפְאִים וְגַם לְמֶרְחַקִּים וְגַם לִדְרֹשׁ וּלְבַקֵּשׁ תְּפִלּוֹת הַצַּדִּיקִים וּבִמְרִירוּת וּצְעָקוֹת, וְכָל שֶׁכֵּן אִם הָיִיתָ רוֹאֶה שֶׁאֶחָד מִיּוֹצְאֵי חֲלָצֶיךָ רוֹצֶה לִקְפֹּץ לְנָהָר אוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, לְאַבֵּד עַצְמוֹ, בְּוַדַּאי הָיִיתָ צוֹעֵק עָלָיו בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת לְקַבֵּץ אֲנָשִׁים לְהַצִּילוֹ, אֲפִלּוּ לְהַפְקִיר כָּל נְכָסֶיךָ. הַאִם מָסַרְתָּ כָּל כָּךְ נַפְשְׁךָ אִם רָאִיתָ בָּנֶיךָ פּוֹרְקִים עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם וּמְמִיתִים נִשְׁמוֹתֵיהֶם בְּאַרְסוֹ שֶׁל נָחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי, אֲשֶׁר חָלִילָה אֵין תְּרוּפָה לְמַכָּה כָּזוֹ בִּפְרִיצוּת וְחָכְמָה חִיצוֹנִית חָלִילָה וְכַדּוֹמֶה? וְכַמָּה פִּתְקָאוֹת נָתַתָּ לְצַדִּיקִים עַל זֶה? וְכִי מָסַרְתָּ נַפְשְׁךָ עַל זֶה?
כִּי שָׁם יִתְבָּרֵר הָאֱמֶת, אִם לֹא הָיָה בְּכֹחֲךָ לִמְחוֹת, וְגַם בְּבִזְיוֹנוֹת וְהַכָּאוֹת וְכַדּוֹמֶה וְגַם לִמְסֹר נַפְשׁךָ וְכֹחֲךָ שֶׁלֹּא תַּנִּיחַ יוֹצְאֵי חֲלָצֶיךָ לִמְרֹד בְּהַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא. וְלָכֵן עַל כָּל פָּנִים תַּעֲשֶׂה מַה שֶּׁבִּיכָלְתְּךָ, וְאוּלַי יְהֵא לְךָ בָּזֶה פִּתְחוֹן פֶּה לְיוֹם הַדִּין הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר יִתְבַּע הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא עֶלְבּוֹן הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה.
טז – על נושא הצניעות צריכים להתכונן ולעמד בפרץ ללא ותורים
וּבָזֶה נִתְקַדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם יוֹתֵר מִכָּל הַדְּבָרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵמָּה דְּבָרִים שֶׁנִּרְאִים לְעֵין כֹּל, וְהַיֵּצֶר נוֹתֵן כָּל כֹּחוֹ בָּזֶה עַכְשָׁיו יוֹתֵר מִכָּל הַדְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם לְהַחֲטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל בִּפְרִיצוּת וּבְעַזּוּת וַחֲצִיפוּת, רַחֲמָנָא לִצְלַן, שֶׁהֵמָּה עִקָּרִים הַגּוֹרְמִים לִפְגֹּם הַיְסוֹד, שֶׁזֶּה בְּעֶצֶם פְּגָם גָּדוֹל לַיְסוֹד – בִּגְדֵי הַשְּׁחִיצוּת.
וְלָכֵן עַל זֶה צְרִיכִים אֲנַחְנוּ לִמְסֹר נַפְשֵׁנוּ בְּיוֹתֵר לַעֲמֹד בַּפֶּרֶץ וּלְמִגְדַּר גָּדֵר מַמָּשׁ בִּמְסִירַת נֶפֶשׁ, לִמְסֹר כָּל אֶחָד נַפְשׁוֹ עַל זֶה לְהַנְהִיג בֵּיתוֹ וּלְגַדֵּל בָּנָיו וּבְנוֹתָיו בִּצְנִיעוּת לְהַדְרִיכָם וּלְנַהֲלָם בְּכָל כֹּחוֹ בִּמְסִירַת נֶפֶשׁ, כִּי הִיא נֶגַע הַמִּסְפַּחַת, אֲשֶׁר מַתְחֶלֶת בִּנְקֻדָּה קְטַנָּה וְהוֹלֶכֶת וּמִתְפַּשֶּׁטֶת בְּכָל הַגּוּף, חַס וְשָׁלוֹם. כִּי הַנָּשִׁים עַכְשָׁו, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, אֵינָם חֲפֵצִים בִּצְנִיעוּת וְאֵין מְבַקְשִׁים זֹאת, וְאִם אִשָּׁה מִתְנַהֶגֶת בִּצְנִיעוּת, אָז מַזְמִין לָהּ הַיֵּצֶר הַרְבֵּה נָשִׁים רְשָׁעוֹת בְּגֹדֶל קִנְאָתָם לְפַתּוֹת אוֹתָהּ וּלְקָרֵר אוֹתָהּ מִזֶּה. לָכֵן צָרִיךְ כָּל אֶחָד לִמְסֹר נַפְשׁוֹ עַל זֶה תָּמִיד שֶׁלֹּא לְהַנִּיחַ שׁוּם פִּרְצָה כָּל שֶׁהוּא.
לֹא נִירָא וְנִדְחָל מֵחֶרְפַּת אֱנוֹשׁ וּמִמְּגַדְּפֵיהֶם, כִּי מַה הֵמָּה? הֶבֶל וָרִיק! וּמַה הוּא כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נֶגֶד תְּנוּעָה אַחַת שֶׁל אֱמֶת לַעֲשׂוֹת וְלִפְעֹל נַחַת רוּחַ לְבוֹרְאֵנוּ יִתְבָּרַךְ. הֲלֹא כָּל הָעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים נִבְרְאוּ עַל יְדֵי שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת מִשְּׁמוֹ יִתְבָּרַךְ, וְעַל זֶה נִבְרָא הָאָדָם, וְזֶה תַּכְלִית בִּיאַת הַאָדָם לָזֶה הָעוֹלָם – לְקַדֵּשׁ שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ, לְרוֹמְמוֹ וּלְפָאֲרוֹ. וְכָל אֶחָד צָרִיךְ לִהְיוֹת מוּכָן וּמְזֻמָּן לִהְיוֹת קָרְבָּן כָּלִיל לְגַבֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵיהּ, לְקַדֵּשׁ שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ בַּיָּחִיד וּבָרַבִּים בְּכָל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר: הֵן עַל יָדוֹ הֵן עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו.
יז – בלי ספק שכל הצרות בדור בעון הפריצות
וְתִמְסְרוּ נַפְשְׁכֶם מְאֹד מְאֹד עַל צְנִיעוּת בְּנֵי בֵיתְכֶם, כִּי בְּלִי סָפֵק שֶׁכָּל הַצָּרוֹת הַצְּרוּרוֹת נִצְמָחִים אוֹדוֹת הַפְּרִיצוּת שֶׁבַּדּוֹר, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, וְכָל שֶׁכֵּן עַל פְּגַם הַפְּרִיצוּת וְהַפְּקִירוּת, שֶׁמַּדְרִיךְ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו לֵילֵךְ בִּלְבוּשֵׁי הֶפְקֵרוּת וְאֵין מוֹחֶה בְּיָדָם בְּכָל כֹּחוֹ. וְכָל שֶׁכֵּן אֵלּוּ שֶׁמַּנִּיחִים מֵרְצוֹנָם בְּנוֹתֵיהֶן שֶׁיֵּלְכוּ בְּבִגְדֵי הַפְּרִיצוּת וְהַשַּׁחַץ, הַמְאַבְּדִים נַפְשׁוֹת בְּנוֹתֵיהֶם, וְהַמּוֹסְרִין בְּנֵיהֶם לִלְמֹד אֶפִּיקוֹרְסוּת.
וְכָל אֵלּוּ הַמְטַמְּאִין נַפְשׁוֹתֵיהֶם בְּהֶפְקֵרוּת וּבְעַזּוּת וּבִפְגַם בְּרִית קֹדֶשׁ בִּשְׁאַט נֶפֶשׁ, חַס וְשָׁלוֹם, וְשׁוֹפְכִים זֶרַע לְבַטָּלָה בַּיָּדַיִם, חַס וְשָׁלוֹם, יִדּוֹנוּ בְּמִשְׁפָּט מַר וּמָרוּר, וְאֵין שִׁעוּר לְעָנְשָׁם, רַחֲמָנָא לִצְלַן, לְאַחַר אֲרִיכוּת יְמֵיהֶם וּשְׁנוֹתֵיהֶם. רַק הַיֵּצֶר הָרָשָׁע סוֹתֵם הָעֵינַיִם וְאוֹמֵר לוֹ לָאָדָם: 'שָׁלוֹם עָלַיִךְ נַפְשִׁי וּשְׁאוֹל בֵּית מָנוֹס לָךְ, אָכוֹל וְשָׁתֹה וְלֹא תִדְאַג עַל מָחָר מַה שֶּׁיַּעֲבֹר עָלֶיךָ', אֲזַי אוֹי לוֹ וְאוֹי לְנַפְשׁוֹ הָעֲלוּבָה.
וְהַפְּתָאִים הַלָּלוּ רוֹאִים וְשׁוֹמְעִים מִגֹּדֶל צָרוֹת צְרוּרוֹת אַחֵינוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְלִבָּם הָאֶבֶן עֲדַיִן לֹא נִתְרַכֵּךְ כְּלוּם. וְסַהֲדִי בַּמְּרוֹמִים, כִּי לֹא בָאתִי לְקַטְרֵג, חַס וְשָׁלוֹם, עַל יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים, כִּי נַפְשִׁי וְלִבִּי תָּמִיד לְהַמְלִיץ כַּמָּה מִינֵי מְלִיצוֹת עַל עַם יִשְׂרָאֵל, אֲבָל נַפְשִׁי עָלַי דָּוַי, כִּי מִי יוֹדֵעַ מַה יַּעֲבֹר עוֹד, חַס וְשָׁלוֹם, עַל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. "וּמִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת עַמִּי" (ירמיה ח).
יח – "יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך"
וְכֵן צָרִיךְ כָּל בַּר יִשְׂרָאֵל לִכְרוֹת בְּרִית עִם הַשֵּׁם וְלִכְרוֹת בְּרִית עִם בֵּיתוֹ וְזַרְעוֹ לְלַמְּדָם דֶּרֶךְ ה', שֶׁלֹּא יָסוּרוּ מֵאַחֲרָיו, חַס וְשָׁלוֹם, וּלְהוֹדִיעָם אֶת גְּבוּרָתוֹ וְכֹחוֹ וְכֹחַ מַעֲשָׂיו הַנִּפְלָאִים וּלְהַזְהִירָם עַל לְהַבָּא לִבְלִי לָסוּר מִדַּרְכֵי הַשֵּׁם הַטּוֹב, כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתֵינוּ וְרַבּוֹתֵינוּ וְדוֹרוֹת הַקְּדוֹשִׁים הָאֲנָשִׁים הַיְרֵאִים וְהַתְּמִימִים. וּבְכָל פַּעַם שֶׁמְּיַסֵּר אֶת בָּנָיו מְקַיֵּם מִצְוָה גְּדוֹלָה בָּזֶה מִפִּי הַקַּבָּלָה, שֶׁהִיא (משלי כט): "יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ", כְּמַאֲמַר רַזַ"ל (מכות ח ע"א).
וְהִנֵּה שְׁתֵּי לְשׁוֹנוֹת הַכָּתוּב מוֹרֶה שְׁנֵי עִנְיָנִים: אֶחָד שֶׁכָּתוּב "וִינִיחֶךָ", דְּהַיְנוּ (סנהדרין קד ע"א): 'בְּרָא מְזַכֶּה אַבָּא'. וְאִם חָס וְשָׁלוֹם אֵינוֹ נוֹהֵג כַּשּׁוּרָה, אָז מְקַבֵּל עֹנֶשׁ גַּם עֲבוּר מַעֲשֵׂי בָנָיו, חַס וְשָׁלוֹם. אָכֵן, אִם הוּא הִדְרִיכָם בְּדַרְכֵי ה' וְעָשָׂה אֲשֶׁר בְּכֹחוֹ לְלַמְּדָם וּלְיַסְּרָם, וְעִם כָּל זֶה לֹא אָבוּ בִדְרָכָיו הָלוֹךְ, חַס וְשָׁלוֹם, אָז אֵין הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא בָּא בִּטְרוּנְיָא עִם בְּרִיּוֹתָיו, חַס וְשָׁלוֹם (עבודה זרה דף ג ע"א), וְאֵין לוֹ עֹנֶשׁ עֲבוּר מַעֲשֵׂיהֶם, כִּי מֶה הָיָה לוֹ לַעֲשׂוֹת. וְעַל זֶה אָמַר הַכָּתוּב: "יַסֵּר בִּנְךָ", וְעַל יְדֵי זֶה "וִינִיחֶךָ", שֶׁיְּהֵא לְךָ מְנוּחָה וְלֹא תֵעָנֵשׁ עֲבוּרָם. וְאָמַר הַכָּתוּב: וְלֹא עוֹד שֶׁיְּנִיחֶךָ, אֶלָּא אֲנִי מַבְטִיחֲךָ שֶׁ"יִּתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ", שֶׁתִּזְכֶּה לְהִתְעַדֵּן בַּעֲבוּר זֶה בַּגַּן הָרָוֶה הַמּוּכָן לְעוֹבְדֵי ה' אַחַר אֲרִיכוּת יְמֵיהֶם וּשְׁנוֹתֵיהֶם לְטוֹבָה.
יט – אשה כשרה ממליכה קדשה על בעלה, ואפלו על מאכליה ותבשיליה
וְאִם יֵשׁ לָאָדָם אִשָּׁה כְּשֵׁרָה הַהוֹלֶכֶת בְּדַרְכֵי הַצְּנִיעוּת וּמְגַדֶּלֶת בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ בִּצְנִיעוּת, אָז מְקַדֶּשֶׁת בָּזֶה כָּל הַבַּיִת וּמַמְשֶׁכֶת קְדֻשָּׁה עַל כָּל הַמַּאֲכָלִים וְעַל בַּעְלָהּ. וּבָזֶה מְתֹרָץ הַמַּאֲמָר הַמּוּבָא לְעֵיל: 'דַּיֵּנוּ שֶׁמְּגַדְּלוֹת בָּנֵינוּ לַתּוֹרָה וּמַצִּילוֹת אוֹתָנוּ מִן הַחֵטְא'. וְכִי הַתַּנָּא הַקָּדוֹשׁ ר' חִיָּא שֶׁהָיָה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, מֻפְשָׁט מִן הַגַּשְׁמִיּוּת, וְכִי הֻצְרַךְ לָזֶה שֶׁאִשְׁתּוֹ תַּצִּיל אוֹתוֹ מִן הַחֵטְא וּמֵהִרְהוּרִים רָעִים? וְרַק אִשָּׁה צְנוּעָה הַמְגַדֶּלֶת בָּנֶיהָ לְדַרְכֵי תּוֹרָה, מַמְשֶׁכֶת קְדֻשָּׁה עַל הַמַּאֲכָלִים וְעַל בַּעְלָהּ וּבָנֶיהָ וּמַצֶּלֶת לְבַעְלָהּ עַל יְדֵי קְדֻשָּׁתָהּ אֲפִלּוּ מִן הַחֵטְא שֶׁהוּא שׁוֹגֵג. מַה שֶּׁאֵין כֵּן לְהֵפֶךְ, חַס וְשָׁלוֹם: מַמְשֶׁכֶת כָּל מִינֵי סִטְרִין בִּישִׁין.
כ – מחלקת בגדולי עולם על סבת עכוב הגאלה
עוֹד שָׁם בְּשֵׁם "סֵפֶר הַצַּוָּאָה": נִפְלְגוּ תְּרֵי שַׂרְפֵי מַעְלָה: חַד הַקָּדוֹשׁ ר' יֵיבָא סָבָא מֵאוֹסְטָרָה זַ"ל וְרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ ר' פִּינְחָס מִקֹּארִיץ זַ"ל.
כִּי הַקָּדוֹשׁ מִקֹּארִיץ אָמַר שֶׁסִּבַּת עִכּוּב הַגְּאֻלָּה מִפְּנֵי אֵלּוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵינָן נִזְהָרוֹת בִּצְנִיעוּת. וְהַקָּדוֹשׁ ר' יֵיבָא אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁמְּדַבְּרִים בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה. וְזֶה הַקָּדוֹשׁ הָיָה רָגִיל לִצְעֹק עַל זֶה בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת בְּכָל מְקוֹם בּוֹאוֹ בִּדְרָשׁוֹת נוֹרָאוֹת, כַּנִּרְאֶה מִסִּפְרוֹ הַקָּדוֹשׁ ר' יֵיבָא, שֶׁיִּשְׁמְרוּ וְיִזָּהֲרוּ בַּעֲנִיַּת אֲמֵנִים שֶׁלֹּא לְדַבֵּר אָז. עַד שֶׁפַּעַם אַחַת נִתְוַעֲדוּ יַחַד אֵלּוּ הַשְּׁנֵי צַדִּיקִים וְטָעֲנוּ בֵּינֵיהֶם עַל עִנְיַן עִכּוּב הַגְּאֻלָּה, וְנִגְמַר בֵּינֵיהֶם שֶׁ'נֵּיתֵי סֵפֶר וְנֶחֱזֵי' וְיִפְתְּחוּ סֵפֶר מַה שֶּׁיִּמְצְאוּ בּוֹ. וּפָתְחוּ וְהָיָה כָּתוּב בְּרֹאשׁ הַדַּף (בראשית לד): "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ", וְנִמְצָא כְּדִבְרֵי הַקָּדוֹשׁ מִקֹּארִיץ.
וְעָנָה וְאָמַר הָרַב הַקָּדוֹשׁ ר' יֵיבָא: "וְנִרְאֶה מַה שֶּׁכָּתַב עַל זֶה הַ"תַּרְגּוּם יוֹנָתָן". וּמָצְאוּ שֶׁכָּתוּב: לָא יָאֵי לְמֶהֱוֵי מִתְאַמָר בִּכְנִישְׁתְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל (תַּרְגּוּם: אֵין רָאוּי לִהְיוֹת מְדַבְּרִים בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל). וְאָמַר הָרַב הַקָּדוֹשׁ ר' יֵיבָא: "תִּרְאוּ שֶׁעִקַּר הַחִסָּרוֹן שֶׁמִּתְאַמָר בִּכְנִישְׁתְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל", וְנִמְצָא כְּדִבְרֵי שְׁנֵיהֶם.
כא – אמונה וברית הם ב' יסודות שנכתרו בהם עם ישראל
עוֹד שָׁם מִתּוֹךְ סֵפֶר "תַּקָּנוֹת וְהַדְרָכוֹת":
"מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל, כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר, כַּאֲהָלִים נָטַע ה' כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם" (במדבר כד ה- ו). וְאָמְרוּ רַזַ"ל (סנהדרין קה ע"ב), שֶׁכָּל הַבְּרָכוֹת שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע שֶׁבֵּרַךְ לְיִשְׂרָאֵל כֻּלָּם נִתְהַפְּכוּ לִקְלָלָה, רַחֲמָנָא לִצְלַן, רַק זֶה הַכָּתוּב "מַה טֹּבוּ" זֹאת הַבְּרָכָה לֹא נִתְהַפְּכָה לִקְלָלָה, רַק נִשְׁאָר לְיִשְׂרָאֵל לְדוֹרֵי דוֹרוֹת, וְעַד בִּיאַת גּוֹאֵל צֶדֶק בִּמְהֵרָה יִשָּׁאֵר לָנוּ זֶה הַיְסוֹד קַיָּמָא קַדִּישָׁא, שֶׁהוּא בְּחִינַת אֹהֶל וּמִשְׁכָּן, שֶׁבְּאֵלּוּ שְׁתֵּי בְחִינוֹת, שֶׁהֵמָּה אֹהֶל וּמִשְׁכָּן נִכְלָלִים בָּהֶם שְׁנֵי דְּבָרִים קְדוֹשִׁים וַאֲהוּבִים שֶׁנִּכְתְּרוּ בָּהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעוֹלָם, שֶׁהוּא גֶּדֶר הַצְּנִיעוּת, וְהַשֵּׁנִי הוּא כֹּחָם שֶׁבַּפֶּה.
שֶׁהֵמָּה שְׁנֵי עַמּוּדִים קְדוֹשִׁים לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵמָּה כֹּחַ הַצְּנִיעוּת וְכֹחַ בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהִתְבַּטֵּל בְּשׁוּם אֹפֶן מִיִּשְׂרָאֵל לְעוֹלָם, כִּי עֲלֵיהֶם קַיָּמָא עָלְמָא, אֲשֶׁר אֱמוּנָה וִיסוֹד הֵמָּה קִיּוּמָא דְּעָלְמָא. הַצְּנִיעוּת הוּא עִקַּר גֶּדֶר הַיְסוֹד, וְהַבָּתֵּי מִדְרָשִׁין הוּא עִקַּר גֶּדֶר הָאֱמוּנָה, וְהוּא מְרֻמָּז בְּהַאי קְרָא הַמּוּבָא לְעֵיל: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ", כִּי אֹהֶל הוּא הַמְכֻוָּן לִצְנִיעוּת, כַּאֲשֶׁר פֵּרַשׁ רַשִׁ"י זַ"ל וְהוּא דְּרָשַׁת רַזַ"ל עַל שֶׁרָאָה שֶׁאֵין פִּתְחֵיהֶן מְכֻוָּנִים זֶה לָזֶה אָמַר: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ". וְכֵן בְּשָׂרָה אִמֵּנוּ דִּכְתִיב: "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ, וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל", וּפֵרַשׁ רַשִׁ"י זַ"ל: "הִנֵּה בָאֹהֶל" – צְנוּעָה הִיא, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.
כִּי עִנְיַן הָאֹהֶל רוֹמֵז לִצְנִיעוּת, דִּכְתִיב (תהלים מה): "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה", וְכֵן כְּתִיב בְּשֹׁפְטִים אֵצֶל יָעֵל (שופטים ד): "מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ". וְהִנֵּה, הֲגַם שֶׁעִנְיַן הַצְּנִיעוּת שַׁיָּךְ הֵן אֵצֶל אֲנָשִׁים וְהֵן אֵצֶל נָשִׁים, כַּאֲשֶׁר וּבָא בְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ אֹרַח חַיִּים (סימן ד), שֶׁאָסוּר לְגַלּוֹת עַצְמוֹ
הֲגַם רֶגַע, רַק יַלְבִּישׁ עַצְמוֹ בְּעוֹדוֹ מְכֻסֶּה בְּמִכְסֶה הַמּוּכָן לוֹ, וְכֵן מוּבָא בְּ"שֻׁלְחָן עָרוּךְ" "אֹרַח חַיִּים" (סימן ג), אֵיךְ צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בִּצְנִיעוּת בֵּית הַכִּסֵּא שֶׁלֹּא לְגַלּוֹת עַצְמוֹ כְּלוּם רַק מַה שֶּׁהוּא בְּהֶכְרֵחַ גָּדוֹל. וְאָמַר הַתַּנָּא הַקָּדוֹשׁ ר' יוֹסֵי: "מִיָּמַי לֹא רָאוּ קוֹרוֹת בֵּיתִי אִמְרֵי חֲלוּקִי (שבת קיח), כִּי עִנְיַן הַצְּנִיעוּת הוּא גֶּדֶר קְדֻשַּׁת יְסוֹד, כִּי זֶה תָּלוּי בָּזֶה, וּבַהֲרִיסַת הַצְּנִיעוּת נִפְרָץ תֵּכֶף הַיְסוֹד. לָכֵן כָּל הַמַּרְבֶּה בְּגֶדֶר צְנִיעוּת מֻכְתָּר יוֹתֵר וְנִשְׁמָר מִשָּׁמַיִם בִּקְדֻשַּׁת הַיְסוֹד.
עִם כָּל זֶה, בְּיוֹתֵר וּבְיוֹתֵר עִקָּר שֶׁבָּעִקָּרִים שֶׁל הַצְּנִיעוּת שַׁיָּךְ אֵצֶל נְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים, וְלָכֵן נָקַט הַקְּרָא אֵצֶל אֹהֶל לְשׁוֹן 'יַעֲקֹב' וְאֵצֶל מִשְׁכָּן לְשׁוֹן 'יִשְׂרָאֵל'. כִּי 'יַעֲקֹב' רוֹמֵז לְנָשִׁים, כְּדִכְתִיב: "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב" – בֵּית יַעֲקֹב אֵלּוּ הַנָּשִׁים, כִּי אֵצֶל נָשִׁים שַׁיָּךְ בָּהֶם צְנִיעוּת בְּיוֹתֵר. וְאֵצֶל מִשְׁכָּן שֶׁהוּא מִשְׁכַּן שְׁכִינַת עֻזֵּנוּ, שֶׁהוּא בְּבָתֵּי מִדְרָשִׁים הַנִּקְרָאִים 'מִקְדָּשׁ מְעַט' בִּזְמַן הַחֻרְבָּן, לָכֵן כְּתִיב בָּהֶן לְשׁוֹן 'יִשְׂרָאֵל' – "מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל", שֶׁזֶּה שַׁיָּךְ יוֹתֵר לָאֲנָשִׁים מֵאִשֵּׁי יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים.
כב – מה שכרן של שומרי הקדשה והאמונה
וְנַחֲזֹר לְבֵאוּר הַכָּתוּב "מַה טֹּבוּ", שֶׁהוּא בְּרָכָה שֶׁהִנִּיחַ הַקָּדוֹשׁ־ בָּרוּךְ־הוּא מִכָּל הַבְּרָכוֹת שֶׁנֶּאֶמְרוּ בְּפָרָשַׁת 'בָּלָק' לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁיְּהֵא בְּלִי הֶפְסֵק וְקִיּוּם נִצְחִי בְּכָל הַדּוֹרוֹת. וְאָמַרְנוּ לְעֵיל, שֶׁזֶּה קָאֵי עַל צְנִיעוּת הַבַּיִת מַלְבּוּשֵׁי הַקֹּדֶשׁ וּמִצְוַת קְדֻשַּׁת הַנְהָגַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ. וְלָזֶה מַסִּיק הַכָּתוּב אַחַר זֹאת: "כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע ה' כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם", וְהוּא פֵּרוּשׁ שֶׁל הַפָּסוּק הַקּוֹדֵם. דְּהַיְנוּ: מַה יִּצְמַח לָכֶם? אֵיזֶה טוֹב וְאֵילוּ פֵּרוֹת מֵאֵלּוּ הָאֹהָלִים וּמִמִּשְׁכָּנוֹת כָּאֵלּוּ? וְאָמַר: "כִּנְחָלִים נִטָּיוּ", פֵּרַשׁ רַשִׁ"י זַ"ל, שֶׁנִּתְאָרְכוּ וְנִמְשְׁכוּ לִנְטוֹת לְמֵרָחוֹק. וְכָל זֶה הַכָּתוּב קָאֵי עַל שְׁנֵי הַפְּרָטִים דִּלְעֵיל, דְּהַיְנוּ: עַל יְדֵי קְדֻשַּׁת צְנִיעוּת הַבַּיִת, יִמְשֹׁךְ לָכֶם שֶׁפַע נְבִיעוּ דְּנִשְׁמָתָא מִצַּד הַקְּדֻשָּׁה, וְלֹא יִפְסֹק, חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁפַע נְשָׁמוֹת קְדוֹשׁוֹת לָעוֹלָם, הֲגַם שֶׁמִּתְעָרְבִים בְּנִשְׁמוֹת רִשְׁעֵי הַדּוֹר פּוֹרְקֵי עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם עֶרֶב רַב. וְכָל אֶחָד יִזְכֶּה לָזֶה לְפוּם דַּרְגָּא דִּילֵיהּ וּכְפִי מְסִירַת נַפְשׁוֹ לַה'.
וְאָמַר הַכָּתוּב אַחַר כָּךְ: "כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר", כִּי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל נִמְשְׁלָה לְגַן, כְּדִכְתִיב (שה"ש ד): "גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה", זֶה קָאֵי עַל צְנִיעוּת, שֶׁנָּעוּל בְּגֻשְׁפַּנְקָא דְּמַלְכָּא שֶׁלֹּא יִמְשֹׁל בָּהּ זָר לִילִית מִרְשַׁעַת חֲצוּפָה זוֹנָה, אָכְלָה וּמָחֲתָה וְאָמְרָה לֹא פָעַלְתִּי אָוֶן, כָּכָה דַּרְכֵיהֶם שֶׁל הַשְּׁרִיצוּת, רַחֲמָנָא לִצְלַן. וְאָמַר "כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר", שֶׁעַל יְדֵי בַּיִת כָּזֶה שֶׁהוּא בִּקְדֻשָּׁה נִתְקַדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם כְּמוֹ גַּן נָאֶה שֶׁאֵצֶל הַנָּהָר, שֶׁהַכֹּל רוֹאִים פֵּרוֹתֶיהָ הַנְּעִימִים וְהַמְּתוּקִים. מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁרָחוֹק מִן הַיִּשּׁוּב שֶׁטָּמוּן מִן הָעַיִן, אָז אֵין שׁוּם אֶחָד רוֹאֶה גִּדּוּל פֵּרוֹתֶיהָ הַיָּפִים.
כג – כנגד אהל – סמל הצניעות – בעולם הזה,
יִזְכֶּה לְאֹהֶל כְּנֶגְדּוֹ בַּקְּדֻשָּׁה בְּגַן עֵדֶן
וְעַל דֶּרֶךְ הַצְּנִיעוּת נִתְבָּאֵר עַל פִּי רַשִׁ"י זַ"ל שֶׁנִּקְרָא כָּל בֵּית הַצְּנִיעוּת בִּלְשׁוֹן 'אֹהֶל' כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשׁ רַשִׁ"י זַ"ל: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ" – רָאָה שֶׁאֵין פִּתְחֵיהֶם מְכֻוָּנִים, כִּי נֶגֶד כָּל אֹהֶל הַבַּיִת שֶׁמִּתְנַהֵג בִּקְדֻשָּׁה יֵשׁ נֶגְדּוֹ בְּגַן עֵדֶן אֹהֶל קָדוֹשׁ וְנוֹרָא לַעֲלִיּוֹת נְשָׁמָה לְעֵת הַצֹּרֶךְ שֶׁנִּצְרַךְ לוֹ לְאַחַר אֲרִיכַת יָמִים לַעֲלוֹת בַּעֲלִיּוֹת שֶׁל מַעְלָה הַמֻּכְרָח לְכָל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁזּוֹכִין לָזֶה. וִיקֻיַּם בָּהֶם מַה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב (הושע יב): "עֹד אוֹשִׁיבְךָ בָאֳהָלִים".
כד – זוכה לבנים כארזים הנכרים בחשיבותם על בני דורם
וְאָמַר לְהַלָּן: "כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם" – אֶרֶז רוֹמֵז לִגְבוּרוֹת וְכוּ', בִּזְכוּת כַּאֲהָלִים נִטָּיוּ, יִזְכּוּ שֶׁיֵּצְאוּ מִכֶּם בָּנִים כְּמוֹ אֲרָזִים שֶׁנִּכָּרִים מִכָּל אִילָנוֹת אֲחֵרִים מִפְּנֵי גָבְהָם, וְהוּא בִּנְיַן זֶרַע קֹדֶשׁ כָּל רוֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ה', שְׁתוּלִים עֲלֵי מַיִם שֶׁהוּא תּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁנִּקְרֵאת מַיִם שֶׁיִּתְגַּבְּרוּ בְּדַעַת הַתּוֹרָה.
עַד כָּאן כָּתַבְנוּ בְּקִצּוּר, כִּי אֵין שִׁעוּר וְאֵין חֵקֶר לְמִי שֶׁמַּגְדִּיר עַצְמוֹ בְּאֵלּוּ שְׁתֵּי הַקְּדֻשּׁוֹת: קְדֻשַּׁת בֵּית הַמִּדְרָשׁ וּקְדֻשַּׁת צְנִיעוּת הַבַּיִת, כִּי אָז מֻקָּף בְּכָל מִינֵי מַקִּיפִין דִּקְדֻשָּׁה: הֶקֵּף צְנִיעוּת הַבַּיִת שֶׁנִּקְרָא 'אֹהֶל פְּרָטִי' וְהֶקֵּף בֵּית הַמִּדְרָשׁ שֶׁנִּקְרָא גַּם כֵּן 'אֹהֶל' שֶׁהוּא הַמַּקִּיף הָעִקָּרִי דִּקְדֻשָּׁה. אָז יְקֻיַּם בּוֹ מַה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב: "שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ" (ישעיה מט), שֶׁיְּקֻיַּם בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ שֶׁיִּתְקַבְּצוּ לְךָ כָּל אֵלּוּ הַזְּכֻיּוֹת וְכָל מִינֵי קְדֻשּׁוֹת שֶׁל עַצְמְךָ וּזְכוּת חֲבֵרֶיךָ שֶׁנִּדַּבַּקְתָּ עִמָּהֶם וּבְנֵי בֵיתְךָ שֶׁגְּדַרְתָּם וְגִדַּלְתָּם בִּקְדֻשָּׁה וּבִצְנִיעוּת.
כה – צאי לך בעקבי הצאן
גָּלוּי וְיָדוּעַ לָכֶם זֶרַע עַם הַקֹּדֶשׁ, כִּי דַּרְכֵי אֲבוֹתֵינוּ וְאִמּוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים הָיָה עִקָּרָם הַצְּנִיעוּת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַזַ"ל עַל הַכָּתוּב בְּאַבְרָהָם אָבִינוּ ע"ה (בראשית יב): "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ", אֲשֶׁר מֵעוֹלָם לֹא רָאָה אוֹתָהּ עַד מִצְרַיִם שֶׁהָיָה עַל יְדֵי סִבָּה, הֲגַם שֶׁהָיָה קָרוֹב לְמֵאָה שָׁנָה, מִגֹּדֶל הַצְּנִיעוּת שֶׁהָיָה בָּהֶם. וְגַם אֵצֶל שָׂרָה אִמֵּנוּ כְּתִיב: "הִנֵּה בָאֹהֶל", פֵּרַשׁ רַשִׁ"י זַ"ל: צְנוּעָה הִיא. וְגַם אֵצֶל רִבְקָה אִמֵּנוּ כְּתִיב: "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ", שֶׁהָיְתָה קְדוֹשָׁה וּצְנוּעָה כְּמוֹ שָׂרָה אִמֵּנוּ, כִּי 'אֹהֶל' אַקְּרֵי צְנִיעוּת, כַּמּוּבָא לְעֵיל. וְהָאִמָּהוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת רָחֵל לֵאָה זִלְפָּה וּבִלְהָה – מִגֹּדֶל קְדֻשָּׁתָן זָכוּ לְהַעֲמִיד י"ב שִׁבְטֵי יָ־הּ קְדוֹשֵׁי עֶלְיוֹן, שְׁנֵים עָשָׂר עַמּוּדֵי עוֹלָם. וְגַם אֲבוֹתֵינוּ שֶׁבַּמִּדְב ָּר הָיוּ כֻּלָּם הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּנְשׁוֹתֵיהֶם קְדוֹשִׁים וּצְנוּעִים, וְאַחַת הָיְתָה וּפִרְסְמָהּ הַכָּתוּב. וּבִזְכוּת שֶׁלֹּא שִׁנּוּ שְׁמָם וּמַלְבּוּשֵׁיהֶם זָכוּ לָצֵאת מִמִּצְרַיִם קֹדֶם זְמַנָּם. וּמִגֹּדֶל קְדֻשָּׁתָן וּצְנִיעָתָן נִבְחֲרוּ מַרְאוֹת הַצּוֹבְאוֹת שֶׁלָּהֶם בַּכִּיּוֹר שֶׁל הַמִּשְׁכָּן.
עַל כֵּן צָרִיךְ מִי שֶׁנִּשְׁמָתוֹ מִנִּשְׁמַת יִשְׂרָאֵל, זַרְעָא דַּאֲבָהָן קַדִּישִׁין, לִמְסֹר נַפְשׁוֹ עַל מִדְרָשׁוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ וְעַל לְבוּשִׁין קַדִּישִׁין שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים. וְכָל שֶׁכֵּן וְכָל שֶׁכֵּן עַל לְבוּשֵׁי צְנִיעוּת הַבַּיִת שֶׁנָּהֲגוּ הָאִמָּהוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת, וְלֹא יַשְׁגִּיחוּ עַל הָעוֹלָם שֶׁנִּפְרְצוּ בָּזֶה, אֲשֶׁר עַל יְדֵי זֶה, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, נִמְשָׁכִים נִשְׁמוֹת עֶרֶב רַב, וּמִזֶּה נִצְמָח, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, נְפִילַת וְחֻרְבַּן וִירִידַת הָעוֹלָם בְּתַכְלִית בְּרוּחָנִי וּבְגַשְׁמִי.
ידוע שבדור שלנו ובימים אלו הניסיונות ולכים וגדלים, ובפרט לאלו אשר ברחובה של עיר מסתובבים וממש אסור ללכת ברחובות. מסופר על הגאון מוילנא זצ"ל, שכאשר היה נזקק לצאת לרחובה של עיר לצורך חשוב, היה עומד מספר רגעים מול המזוזה ומתחנן בדמעות לה' שיצילו מכל ראיה אסורה או כל דבר טמא, והיה אומר את הפסוק: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע". וזה היה בזמנו שכולן הלכו בצניעות, ומה נאמר בדורינו?
כל הצלחת האדם בחייו נמדדת ברמת קדושתו, וכל רמת קדושתו נמדדת כפי אשר שומר הוא את עיניו בקדושה.
וכל הצלחת האישה והשראת השכינה במעשה ידיה תלוי בצניעותה, שעל פי זה נקבע כל העולם הבא שלה.
ובפרט בדורנו שהניסיונות גדולים ומכפולים מכל הדורות הקודמים ואנו הקטנים נדרשים לעמוד מול ניסיונות כה כבירים, אשר גדולים מאיתנו לא נתנסו.
וכבר פסק ה'בן איש חי' זצ"ל בהלכותיו )שנה א', ואתחנן): "מי שמתגבר ביותר בדבר זה של קדושה ושמירת העיניים –
זוכה לסיעתא דשמיא מיוחדת, וברגע ההתגברות תפילתו מקובלת ביותר ויותר ונענה מיד".
וכך הוא אף שכרה של האישה המתגברת על ניסיון הצניעות הקשה בימינו.
סיפר הרב יצחק זילברשטיין שליט"א: "הגאון הגדול, ר' מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל שנפטר בשנים האחרונות, היה כידוע אחד
ממאורי הדורות שהעמיד רבבות תלמידים והיה אף רבו של ר' חיים קנייבסקי שליט"א. לילות כימים היה יושב והוגה בתורה הקדושה.
מידי שבוע היה נוהג הרב ליפקוביץ להגיע לביתה של אמו ברחוב "בעל שם טוב" והיה מבקר אותה ושואל בשלומה, אף כשכבר כיהן כראש ישיבה חשוב. כך נהג הוא פעם אחת בכל שבוע. והנה לאחר מספר שנים, החל להגיע מידי יום לבית אמו, לבקרה ולשאול בשלומה.
הרגישה אמו הצדקת בשינוי ושאלה אותו: " יהודה, בני היקר, אמור נא לי, מדוע לאחרונה מגיע הנך מידי יום לבקרני?!".
השיב לה ר' יהודה ואמר: "מפני שזוהי מצוות כיבוד הורים, שיש על הבן לבקר את אמו מידי יום לפחות, לשאול בשלומה ולעזור לה, ואף לאחר שהבן התחתן והקים את ביתו צריך הוא לכבד את הוריו".
שמחה אמו לשמוע את הדברים, אך הוסיפה לשאול: "אם כן, מדוע לא נהגת כך עד היום, אלא היית מגיע רק פעם בשבוע?".
מרן הרב יהודה ליפקוביץ השיב לאמו ואמר:
"עד היום חששתי משמירת העיניים, שלא אראה חלילה מראה שאינו צנוע בדרכי אלייך, לכן, הייתי מגיע לפחות רק פעם בשבוע. אך כעת שיש לי 'קטרק' בעיניים ואיני רואה טוב, יכול אני לקיים מצוות כיבוד הורים כראוי ולבוא ולבקר אותך מידי יום".
הגאון ר' יהודה ליפקוביץ שהיה צדיק וקדוש וכבר היה בגיל מופלג חשש מאד מראיה שאינה טובה היכולה להרוס המון.
וכדברי חז"ל: "המרצה מעות לאישה מידו לידה כדי להסתכל בה, אפילו גדול בתורה כמשה רבנו – לא ינקה מדינה של גיהנום".
מסופר על הצדיק הנסתר, הרב חכם מנחם מנשה זצ"ל, בעל ה'אהבת חיים', כי שבוע לפני שנפטר, הלך הוא לאיזה מקום בתל – אביב ובדרכו עברה לפניו אישה שהלכה בלבוש מאד לא צנוע.
חכם מנחם מנשה הצטער כל כך עד מאד, ואח"כ זעק ואמר: "ריבונו של עולם! כדאי לעזוב את העולם – ולא לראות פריצות שכזו!"
ושבוע לאחר מכן נפטר מהעולם.
כי הצדיקים הללו ידעו כמה ראיה אחת פוגמת בעולמות העליונים וכמה אסון גורמת אישה ההולכת בחוסר צניעות.
הצדיק הקדוש, ר' דניאל פריש זצ"ל, כתב בספרו 'כתר הצניעות' דברים מרגשים לדורנו:
"בנות ישראל יקרות, בגלל שאתן מתביישות מכמה נשים טיפשיות, אתן מכניסות עצמכן בכאלו סכנות גדולות. על כן, בנות יקרות, אני מבקש מכן, שלא תיקחו חלק ב'דור החדש' החשוך והמר. מדוע הינכן מתביישות מכאלה שנחשבות ממש כבהמות? כפי שבהמה אינה מתביישת
– כך גם להן אין שום בושה.
אני מבקש מכן שתרחמו על נשמותיכן היקרות, שכל נשמה של יהודי נלקחה מתחת כסא הכבוד, ממקום הגבוה אף יותר מהמלאכים
". "יהודי אחד או יהודיה אחת הנוהגים בכשרות וצניעות – עליהם עומדים מאות עולמות אשר מלאכים אינם יכולים להגיע אליהם. כיצד אפשר להשליך שכר כה גדול בעבור שטות ותאווה של כמה רגעים של ראיה לא טובה או לבוש לא צנוע….
"דעו לכן, אישה שהולכת בימינו בצניעות וכוונתה לשם שמיים – היא מגינה על חלק מן הדור ממש!. ולעתיד לבוא היא תזכה לדברים שמלאכים גדולים לא זכו לו.
ומצד שני, דעו לכן, בנות יקרות, כי כל הצרות של ישראל, באות רק בגלל הפריצות של הנשים". עכ"ל
יהי רצון שנזכה לקדושה וטהרה תמיד!.
"דעו לכן, אישה שהולכת בימינו בצניעות וכוונתה לשם שמיים – היא מגינה על חלק מן הדור ממש!. ולעתיד לבוא היא תזכה לדברים שמלאכים גדולים לא זכו לו.
ומצד שני, דעו לכן, בנות יקרות, כי כל הצרות של ישראל, באות רק בגלל הפריצות של הנשים". עכ"ל
יהי רצון שנזכה לקדושה וטהרה תמיד!.
שו"ת שלום בית
https://drive.google.com/file/d/0B2enPiHq6jHKWFdwVlR1ME9qY1RiLUVNLU5zUmIwVFpMenE0/view?usp=sharing
מדריך לצניעות על פאה נכרית – נכתב בערך לפני 50 שנה. איזה פאה היתה אז???
יש מה להשוות???
בסוף הספר – עלון סוד השואה. עמוד אחד
https://drive.google.com/open?id=0B2enPiHq6jHKNjgwcm9oSlE1Y3hIVVVqTXV4NERTZHRzbWJz&authuser=0
סוד הפאה – מצורף
וב"ה אי"ה יצא – ספר סוד התיקון האחרון חלק א' – חלק כבר נשלח ב"ה.
מצורף פה ההקדמה. והספר.
והוא דברים נחוצים לכל אחד מישראל
סוד חטא אדם הראשון וי"ב אופנים לבאר זאת.
וסוד תיקון חטא אדם הראשון, והדרך לזכות לגאולה השלמה, ימות המשיח וחיי העולם הבא.
ובו כלול התייחסות לצרות שיש בדורנו ועל השואה הנוראה- מהשקפת רבותינו זצ"ל
ובו ביאור שהחטא של אדם הראשון זה שלא רצה ללמוד חכמת הקבלה, וגם אכל מאכלות אסורות, וגם פגם ביסוד.
ובגלל זה כל הצרות.
כתב במסילת ישרים פרק יא – שהאדם צריך לחשוב על מאכלות אסורת כעל רעל, ולא יקל בהן כלל.
ובאור החיים סוף פרשת שמיני כתב – שפוגם ומטמא הנפש בין בשוגג, בין במזיד.
וכידוע שיש מכשול עצום בזה! ואפילו בבד"ץ מהדרין, לכן על פי הפלא יועץ (ערך בשר, טרף , שוחט)
אכילת בשר היא סכנה עצומה ואשרי מי שלא יאכל כלל בשר בהמה
ויאכל רק עוף, רק משחיטה קטנה מוסמכת וכשרה.
וכן כתב בשולחן הטהור לרבי אהרן ראטה זיע"א
הערות יתקבלו בשמחה.
והרחמן האמיתי יתברך ירם על כל ישראל, ונזכה לגאולה שלמה בקרוב ברחמים!
בהרמת קרן ישראל האמיתי, וכל קרני רשעי הערב רב יגדע המלך ה'. ויגלה מלכותו ויחודו לעין כל. והשכינה תשרה איתנו בבית המקדש, ונדבק בו לנצח נצחים!
ובפרט בזכות הצניעות.שצריך הרבה חיזוק.
ונזכה תמיד רק לאמת, קדושה וטהרה.