שאלות ותשובות בבית דין של מעלה-
שאלות ותשובות בית דין של מעלה הרב שאינו מאמין ה חלק לו
שאלות ותשובות על כשרות הבשר בחוץ לארץ ובארץ חלק לז ל שבט תשעה
קצת מהשאלות בדין תורה בבית דין של מעלה
חלק לז
[לפי בקשת השואל את השאלה נכתוב השם האמיתי שלו]
בית דין: למה אכלת בשר אחרי ששמעת מגדולי ישראל שהכל טרף?
אבישי בן לאה: מה פתאום הרבנים שלי אמרו לי הכל בסדר!
בית דין: כדי שהרב יאמר שכשר צריך קודם שהרב ידע מה זה בכלל שחיטה ומה זה כשר, ולא יסמוך על אחרים שסומכים על חבריהם וחברא דחברא עד שבסוף כולם סומכים על משגיח מחלל שבת, ולא יודע אפילו איך מניחים תפילין, [מדברי הגאון הרב יצחק הכהן רבין שליט"א] על זה סמכת?
אבישי בן לאה: איזה רב דיבר על זה בכלל, ומאיפה אני אדע?
בית דין: כל ההצטדקויות אינם מקובלות בבית דין של מעלה, ואתה צריך לילך לגיהנום, ולעשות לך אפראציע על כל גיד וגיד ואיבר ואיבר, כמו שראית בוודאי בספר "נדחי ישראל" להחפץ חיים זי"ע פרקים כ"ח כ"ט ובספר שאלות ותשובות מהאדמו"ר מהאלמין! – וזה הספר ששלחו לך:
ספר
שאלות ותשובות על כשרות הבשר
בחוץ לארץ ובארץ ישראל
יצא לאור על ידי וועד הכשרות דהתאחדות הקהילות בנשיאות כ"ק מרן אדמו"ר מהאלמין שליט"א
אמרו חז"ל: בכל עת יהיו בגדיך לבנים היות ואי אפשר לעשות תשובה אם לא יודעים החטא, לכן טלפנתי היום להגה"צ רבי שלום יהודה גראס אבדק"ק האלמין לשאול אותו כמה שאלות שאני מתכונן לעשות דרשה חדשה, ואני רוצה להודיע לרבים שומעי הדרשות שלי שב"ה נתרבו לעשרות אלפים מכל העולם.
וזה החלי בעזהי"ת:
כל השאלות הם ממני הק' נחום ראזנבערג.
כל התשובות מהגה"צ רבי שלום יהודה גראס אבדק"ק האלמין שליט"א.
שאלה? האם שחיטת העופות בארצות הברית ובארץ ישראל הם כשרים? [על שחיטת הבהמות ידוע לי כבר שהכל טריף גם בארץ ישראל וגם בארצות הברית – מה צריך יותר מזה שהרבנים של העדה החרדית כמו הגה"צ רבי משה שטרנבוך יצא בפלאקאטן גדולים נגד שחיטת בהמות שהכל מה ששחטו בשביל העדה טריפה מפני הכריסים – וכל אחד יודע את זה – הגה"צ רבי מאיר בראנסדורפער זצ"ל ולהבחל"ח הגה"צ יוראביץ שליט"א ועוד כמה גדולים מהעדה שיצאו נגד זה – ודיברתי עם שוחטים וסיפרו לי שהם יודעים כבר 7 שנים מזה רק לא סיפרו – וכששאלתי להרה"צ רבי מאיר בראנסדורפער זצ"ל [שליט"א] פעם, אם אפשר להאמין להשוחטים הכל מה שאומרים? ענה לי שכתוב בתשובת הרשב"א על השוחטים שקר בימינם, אינני זוכר המקור בדיוק.
עוד סיפר לי הגה"צ רבי דניאל פריש זצ"ל הסיפור עם הסירכות מה שהיה לפני יותר מ 30 שנה שגה"צ רבי מאיר בראנסדורפער זצ"ל תפס שכל הבדיקה של העדה היה יותר גרוע מהבדיקות של האוי יו בארצות הברית – [שלוקחים שטריקען – כך קוראים לסירכות גדולים] וכ"ק מרן מתולדות אהרן אמר דרשה ברבים שכל אנשי שלומו לא יאכלו בשר בהמה ואיימו עליו להרוג אותו והסיפור באריכות – עד שאמר אם כך, שמאיימים עלי שאני צריך להתיר דבר אסור, אז אעשה לי בית דין לחוד בלי העדה, והרב רבי מאיר יהיה ראש בית דין – ואז כששמעו העדה אמרו לו תעשה מה שאתה רוצה, רק אל תעשה בית דין – זאת אומרת שסדנא דארעא חד הוא (בבא קמא דף י"ב ע"ב)], וכעת אני שואל על בשר עוף, האם הוא כשר גם בארץ וגם בחוץ לארץ.
תשובה! מה שהלך בחוץ לארץ כתבתי חיבורים שלמים, וזה היה המלחמה שלי לערך 40 שנה, כתבתי לכל הרבי'ס ורבנים הגדולים הרבה מכתבים, ואין לי כוח לכתוב הכל מחדש, רק אם רק יקרא קצת מספר קול השחיטה וספר קול השוחטים, יראה ויבין על קצה המזלג מה שהולך שם בארצות הברית.
ועל ארץ ישראל אספר רק על קצה המזלג, כי באמת לא היה לי כוח להתחיל עם הקצבים בארצינו הקדושה שהם גם כן שותפים של עמלק, ראה רש"י קידושין דף פ"ב ע"א: טוב שבטבחים – ספקי טריפות באות לידו וחס על ממונו ומאכילן. והקצבים בארצנו הקדושה הם באמת צדיקים גדולים שהם מקיימים ומאמינים ברש"י הקדוש ומוכנים להרוג מי שיעמוד נגדיהם, ואכמ"ל.
עכשיו אספר לכבוד תורתו הרמה, מה שהיה לפני מלחמת יום הכיפורים בשנת תשל"ג, אז יצאתי נגד השחיטות שם בארצות הברית שהשוחטים שוחטים עם סכין פגום ושוחטים 1200 עופות לשעה, ושוחט אחד בא עם אווירון [מטוס: (אגב: לשון מטוס כתוב באדרא רבא וזוטא)] מיוחד להרוג אותי בפנסלאוועניא ששחטתי שם להרב ממארגרעטין זצ"ל, וניצלתי ממש בדרך נס, ויש על זה כמה עדים שיכולים להעיד.
החלטתי שאני נוסע לימים נוראים לארץ ישראל שלא יוכלו לתפוס אותי.
הייתי אז ביום הכיפורים בקרית אתא אצל הקרעטשנעווער רבי זצ"ל.
נתתי לשחוט הכפרה שלי לשוחט ידיד שלי שהפיץ אז בארץ ישראל את הספר שלי נפש ישעיה על כשרות המאכלים.
ובאמצע השחיטה אני שומע איך שנכנס עם הסכין למפרקת, אמרתי לו לבדוק הסכין עם כשר?
ושחט הלאה לעוד כמה אנשים, ואני שומע שבכל עוף נכנס למפרקת, לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותו, איני מבין כשאני שוחט והסכין נוגע למפרקת דוקר לי בלב, שאולי הסכין נפגם, שהסכין מאבד את חזקת כשרות, וידוע שלא קל להעמיד סכין שיש לו פגימה, [וזה שמספרים להאנשים שהסכינים שלנו טובים מאוד – זה אמת שזה טוב יותר מ70 שנים הקודמים ביוראפ – אבל זה טוב אם לא נכנסים למפרקת, וכו'.], ואני שואל אותו למה אתה נכנס כל עוף למפרקת?
ענה לי כך המנהג בארץ ישראל שכל השוחטים שוחטים כך שנכנסים למפרקת!!! [אחר כך ראיתי איך ששוחט בן 70 שנה שוחט להאדמו"ר מקרעטשנעף (רבי הערשעלע רוזנבוים זצ"ל, שגר אז בקרית אתא, ואחר כך גר בירושלים). את הכפרה שלו, ושמעתי [קנאק] קול גדול שנכנס גם כן למפרקת, אמרתי להקרעטשנעווער רבי זצ"ל, שיבדוק הסכין של השוחט, שלפי דעתי הסכין צריך להיות פגום].
שאלתי אותו למה?
ענה לי שהוא שוחט בחיפה בשחיטה גדולה, והבעל הבית היה לו הרבה עופות שנשארו אדום מדם תחת הכנפיים, וזה בא שהשוחט לא שחט הורידין לגמרי, שהשוחטים היו נזהרים לא לנגוע במפרקת, על כן שחטו כך, ואז כל עוף עלה הרבה כסף, וכשאשה באה לקנות עוף וראתה שקצת אדום תחת הכנפיים, לא רצתה לקנות, והנשים היו בודקות את העופות כמו יהלום [דיימאנט], וכך נשאר להקצב כל יום כמה מאות עופות.
על כן אמר הטבח – הקצב, "טוב שבטבחים" להשוחטים, אם אתם יכולים לשחוט עד המפרקת טוב, ואם לאו אקח שוחטים חילונים, והם יעשו מה שאני יאמר להם, וכך התחיל השחיטה הזאת והיו הרבה פגימות, [והיה בהלה גדולה בין השוחטים, כי היו שוחטים שאמרו שהכל פגום, ואמרו שהם מוכנים לשחוט אבל לא לפסוק על הסכין שהוא כשר שלפי דעתם זה פגימה – ] עד שהעמידו בודק סכינים, [והשוחט לא בדק בכלל את הסכין – זאת אומרת שראש הרשעים היה הבודק סכינים] והבודק היה צריך להבחין מה זה פגימה גדולה ומה לא נקרא פגימה גדולה, וכך ירדו מטה מטה עד שמתירים פגימות כמעט בכל ארץ ישראל.
הסיפור הזה היה בשנת תשל"ג.
ועכשיו אספר סיפור שהיה לערך בשנת תשמ"ח.
הייתי לוקח עופות אצל פרענקאל בקאנטרי על יד סאויט פאלסבורג, פעם נסעתי לשם עם עוד כמה רבנים, חלק מהם בחיים.
כשנכנסתי לשם עמד שם יהודי אחד עם סכין של שחיטה בידו, ושאל אותי אם אני יודע לבדוק סכין? (הוא לא הכיר אותי, ואני לא הכרתי אותו).
עניתי לו קצת!!!
ונתן לי סכין אחד לבדוק ואמרתי לו שהסכין יפה, ונתן לי סכין אחר ושאל אותי מה אני אומר לסכין הזה?
עניתי לו בדרך ארץ, יש משהוא!
שאל אותי מה זה המשהוא הזה, שאתה מרגיש, האם אתה היית מכשיר את זה אחר שחיטה?
עניתי לו, אני הייתי מטריף אפילו מאות עופות, ואפילו שהייתי צריך לשלם מכיסי!!!
שאל אותי איפה למדת שחיטה?
עניתי לו אצל כל ההיימישע [חרדים] שוחטים שהיו בברוקלין בשנת תשכ"ז, והיה לי מלמד רבי מרדכי פרידמאן שלמד אצל המטה אשר, ואחד שלמד אצל הלוטה בשמלה[1], ועוד שוחטים זקנים שהיו אז בני שישים ויותר לערך.
וכך למדו אותי!!!
אמר לי השוחט הזה, תשמע קוראים לי שלום ראט אני כבר שוחט 40 שנה באורוגוויי, ולמדתי שני בנים שלי שחיטה, וידעו ב"ה טוב מאוד, והעמידו סכינים יפים מאוד, ונסעו לארץ ישראל, ואני נוסע לימים טובים לארץ ישראל ומבקש שיראו לי סכין, ומראים לי סכין פגום, וזה הסכין שהראו לי, ושאלתי אותם למה אתם נותנים לי סכין פגום?
ענו לי אבא, כאן בארץ ישראל הולכים לשחוט לכתחילה עם סכין כזה!!!
צעקתי עליהם, איך יכול להיות דבר כזה שמתירים לכתחילה סכין פגום?
ענה לי, אדרבא בא איתנו ביחד להבודקים של העדה החרדית, ותשאל אותם ותראה האמת לאמיתו!
לקחתי מונית, ולקחתי איתי עוד שני רבנים שיבואו ביחד איתי, ונכנסתי לבודק סכינים ואמרתי לו אני שוחט באורוגווייא, ויש לי שאלות, ואיני רוצה להטריף בחינם, ורציתי לדעת מה פוסקים הבית דין הגדול בירושלים על הסכין הזה?
וכשאמרו לי שזה כשר לכתחילה, כמעט נפלתי חלשות, החזקתי את עצמי שלא יראו שהולך משהוא כאן!
על כן רציתי לשאול אותך, מה שאתה אומר לסכין הזה?
אמרתי לו תיכף על המקום, היות וכבודו סיפר לי כל זה, זאת אומרת, כעת הכל על אחריות שלי, שאני צריך לעשות וללחום נגד זה, ואני כבר עברתי כאן שבעה מדורי גיהנם במלחמתי נגד השוחטים שותפים של עמלק.
על כן אני רוצה שכבודו יבא איתי תיכף ומיד לכ"ק מרן אדמו"ר מקאשוי שליט"א [זצ"ל], והסכים, וכך נשים את כל האחריות על כתפיו, ויהיה לי תשובה בבית דין של מעלה, למה לא נלחמתי נגד הפירצה הזאת!!!
אמרתי לבנו של האדמו"ר מקאשוי זצ"ל שיקרא לכל הילדים הרבנים שיודעים טוב שחיטה, וגם יקליטו את כל זה, וסיפר הכל, והראה לו את הסכינים, והאדמו"ר מקאשוי אנח אנחה גדולה, אוי וויי!!!
הילדים שאלו אותו, מה היה האנחה הזאת?
ענה להם שכשאחד מהרבנים הגדולים גאב"ד העדה נפטר, בא אליו האדמו"ר מתולדות אהרן בשליחותו של כ"ק מרן האדמו"ר מסאטמאר זי"ע שהאדמו"ר מקאשוי יקח את הרבנות ולהיות גאב"ד בעדה החרדית, ועניתי להאדמו"ר מתולדות אהרן כך:
אני אונגארישער רב, ובאונגארין הרב היה בעל הבית על האנשים, אבל בירושלים הבעלי בתים הם הבעלי בית על הרב, ואומרים לו מה לעשות, על כן זה לא בשבילי.
ועכשיו ראיתי שהייתי צודק.
שאלה? זאת אומרת שהכל טריפה בארץ ישראל?
תשובה! אני לא אמרתי, ואני לא פוסק כאן כלום, רק מספר המעשה שהיה, וישנם כמה הכשרים הגה"צ הרב לנדה שליט"א, ויש גם כן עדה החרדית, ויש גם שחיטה של בעלז, ועוד, ואם יש לכם כוח תלכו לבדוק, אני מוכן ללמוד אתכם בדיקת הסכין.
שאלה? האם הלכתם לבדוק השחיטות שם?
תשובה! בקשו ממנו כמה פעמים שאלך לראות שחיטת עופות של בעלז, והייתי שם עם הגה"צ רבי שלמה יהודא שווייצער שליט"א [זצ"ל], וב"ה שמחתי מאוד שראיתי שהרב שלהם הגה"צ רבי פסח הורוויץ, והוא בודק כל הסכינים, ולא האמנתי למראה עיני שכל שוחט היה לו סכין טוב, כי הרב הנ"ל מומחה לבדיקת הסכין, ואולי יש עוד שחיטות טובות, אבל אי אפשר לסמוך רק אם רואים בעיניים.
שאלה? למה לא הלכת לעוד שחיטות?
תשובה! אין כבר כוח לזה. אם היו קוראים אותי הייתי הולך פשוט ללמוד את כל מי שרוצה ללמוד.
שאלה? האם ישנם עוד יהודים שם שמדקדקים ויודעים מה הולך?
תשובה! ישנם עוד כמה שחיטות קטנות שמדקדקים על הסכין שיהיה חד וחלק.
שאלה? מה כבודו יודע מחוץ לארץ?
תשובה! הס"מ הבעל הבית, כך מגלה לנו הבעל שם טוב זי"ע בזע"ם תצעד ארץ, זביחה עירובין מקוואות. וכך מביא המאור ושמש, שהס"מ התחכם ולא צריך ללחום עם כל בן אדם פרטי, רק לוקח את הרבנים השוחטים והסופרים ובזה שוחט כל העיר.
שאלה? האם יש לכם לספר עוד משהוא על השחיטה בארצות הברית?
תשובה! כתבתי כבר בספרים די והותר, וכשכבודו יגמור את הספרים וירצה לדעת עוד, בלי נדר אספר עוד.
שאלה? זאת אומרת שהעיקר הבעיה עם הסכינים, ומה עם השחיטה גדולה ששוחטים הרבה עופות בשעה אחת?
תשובה! זה מכת מדינה גדולה בארץ ישראל כמו בארצות הברית ששוחט נהיה למכונה, הוא עובד עבודת הפרך, ומקבל סכום קטן שאינם יכולים לחיות מזה, על כן השוחטים שוחטים בכמה מקומות ואין להם שום הרגשה, אפילו על פגימות גדולות, ושמעתי משוחטים הרבה סיפורים.
ולדוגמא אספר סיפור קטן, מאחד שבא אלי ללמוד אותו בדיקת הסכין, הוא ספרדי ירא שמים גדול, ואצליהם לא אוכלים מסתם שחיטות, הם לוקחים שוחט פרטי ירא שמים ששוחט ומנקר הכל, וכך אוכלים פעם פעמים בשנה כבש.
פעם השוחט שחט ובדק ועשה כבר הניקור, והוא חשב ליתר שאת ילך להרב מחפוד שליט"א שיבדוק את הניקור אם הכל טוב, הרב מחפוד עונה לו זה בכלל לא מנוקר!!!
הוא רק חתך לחתיכות!!!
האברך הזה שאל את השוחט מה עשית? כמעט שנכשלתי בחלב ודם, הרב מחפוד אומר שזה לא מנוקר, ואתה אומר שאתה כבר מנקר 40 שנה, ענה לו השוחט, אם תספר לאחד, אני נותן לך כדור בראש.
שאלה, האם יש גם שאלות שמכשילים את הרבים בפגימות ממש, או שכבודו מדבר מחומרות? אנחנו אנשים תמימים וישרים ומאמינים בני מאמינים, ורוצים לידע האמת!!!
תשובה!
י'תענגו ה'ישרים ו'ישמחו ה'תמימים א'שר ד'ברי נ'אמנים י'חפזון, א'ף ה'מה י'ברכו ה' בראותם תעלומות חכמה נסתרת ונשגבה מאוד, אשר היו נעלמים ונסתרים מעיני כל עד היום הזה, ובדורותינו האלו שאנחנו רואים שהתורה הקדושה ומצוותי' ויסודותי' מונחת בקרן זוית, אין דורש ואין מבקש, ונתקיים בנו מאמר הגמרא (סוטה מ"ט) אין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים, וכמבואר בספה"ק שזה יהי' חורבן הדור ההוא של עקבתא דמשיחא, שכל אחד יאמר שאין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים, וממילא לא ירצו לעשות פעלים לחזק בדקי התורה ולהחזיר עטרה ליושנה, וכל אחד יסמוך על חבירו, ועי"ז נעשה כקדירה דבי שותפי דלא קרירי ולא חמימי (עירובין דף ד'), וכל זה בא לנו כי יוצר עמל עלי חוק, הוא עול הפרנסה וגודל הטירדות שמונחים על שכמינו לכלכל את בני ביתינו המוטלים עלינו, היפוך ממה שהי' בדור הקודם שהקהילות היו מפרנסין את הרב, וכל רב שלומד תורה ושמוטל עליו לתקן את הקהילה מונח ראשו ורובו בעול הפרנסה, וזה מפריע לו לקיים מצות תוכחה כראוי, להוכיח את אנשי עדתו ושאר בני אדם להטות לבבם שילכו בדרך הטוב והישר.
אין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים, יכול להיות גם עצת היצה"ר
וזו היא הסיבה שפורקים מעליהם את עול הציבור ומטילים הכל על הקב"ה, באמרם אין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים, ונמצא דגם זה הוא מעצת היצה"ר. ובין כך ובין כך הדברים מגיעים עד כדי כך שיכולים לאכול נבילות וטריפות רח"ל במלוא מובן המלה, ואע"פ שרוב הרבנים צועקים בצעקות נוראות שהשחיטה הנהוגה כיום אינה כשרה, ועוברים על כל חמשה הלכות שחיטה בשאט נפש, ובעוה"ר ירדו עד לעומקא דתהומא רבה שעוברים בשאט נפש על חמשה הלכות שחיטה, וסומכים על היתרים רעועים של כל אחד אשר מקלו יגיד לו (עיין שולחן ערוך יורה דעה סימן י"ז), וכל ההיתר נסמך על משענת קנה רצוץ.
אפילו בין המון עם ועמי הארצים לא האכילו לבני – ביתם מה שאוכלים היום
ובעוה"ר ירדו אחורנית בימינו אלה, ועלה הכורת ונפרצו פירצות נוראות בקדושת וכשרות המאכלים, שלא עלה על לב אדם מעולם לעבור בשאט נפש על חמשה הלכות שחיטה ולסמוך על הכשירים והיתרים רעועים, שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. נלך קצת אחורנית, נסתכל בחזרה על דורינו, על החורבן האיום והנורא, עד כמה היו נזהרים בקדושת המאכלים בקהילות הקדושות באירופא שנחרבו בעוה"ר (עיין שו"ת דברי חיים יורה דעה סימן ז') ולא אתרמי אפילו בין המון עם ועמי הארצים מי שיאכל או יאכיל לבני ביתו מאכלים כאלו, והשגיחו על כשרות בכלל ובפרט על כשרות הבשר, והפרישו את עצמם מצ"ט שערי היתר כדי שלא לנגוע בשער אחד משערי איסור.
חותמת ההכשר אינה אלא להשקיט המצפון – הגם שיודעים שזה יכול להיות נבילות וטריפות
ובעוה"ר בימינו אלה רבו המתירים והמקילים והמון עם במרגוע נפשם, יספיק להם בהמצאם עליהם איזה חותמת נרשם עליו בכתב אשורית כשר למהדרין מן המהדרין ויאכלו ענוים וישבעו, ואף שלא ידעו למי החותמת ולפי הפתילים, אבל יודעים היטב שהבשר אינו כשר, ומ"מ הם סומכים על הכשר הזה, ויודעים שהמכשלה נורא ואיום, בהסתמכם על משענת קנה רצוץ של איזה הכשר בעלמא, ומשתמשים רק לכסות עינים ולהטות דעת עצמם, על אף שיודעים שהרבנים המכשירים אין יודעים בין ימינם לשמאלם, וכדי בזיון וקצף, ואם עיני שכל לך בין תבין את אשר לפניך, ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה (עי' בספר מסילת ישרים פרק י"א).
האם לונדון צריכה בדיקה?
א. והנה במבט ראשון בודאי יתמהו חלק מן הקוראים, איך זה שהולכים לכתוב על מצב השחיטה בלונדון? כל אחד חושב לעצמו, שבודאי בקבוץ יראים כ"כ גדול כפי שיש בלונדון, נמצאים שם רבנים מובהקים שוחטים המוחזקים ליראי ד', אז לשם מה כל הרעש והמולה ולגלות פצעים ישנים.
המצב לא משתפר אלא הולך ונפרץ
ב. דוקא בשל כך, אמנם חייבים להעיר את תשומת לב הצבור, שהמצב שונה בתכלית, לא רק שהמצב לא השתנה לטובה, רק אדרבא, במשך הזמן הכל הולך ומחמיר בשטח פרוץ זה של השחיטה.
אין להשוות מכשולי כשרות שאר המוצרים לחומר מכשולי השחיטה!
ג. אל תשכחו, רבותי! שהעצם המרכזי, היסודי, של כל מערכת הכשרות זו השחיטה, כל מיני מכשולים של כשרות אצל המוצרים הרגילים אין להשוותם כלל מבחינת החומרא לשחיטה, היכן שיכולות להיות ח"ו נבילות וטריפות במלוא מובן המלה.
קיום כלל ישראל תלוי בכשרות השחיטה!
ד. כידוע איסור אכילת נבילות וטריפות הוא מהאיסורים החמורים ביותר, שכל הקיום של כלל ישראל תלוי בו, כפי שהאדמו"ר הקדוש מצאנז זי"ע העיד בספרו שו"ת ד"ח סי' ז'.
רחמו על ילדיכם, ח"ו לא לאבדם!
ה. גם ידועים דברות קדשו של הגה"ק ר' הלל קאלאמייער זצ"ל (שו"ת בית הלל סי' מ"ח אות ט') וז"ל: שתדעו שהעבירה של נבילות וטריפות מאוד חמור הרבה יותר מעבירות אחרות וכו', והחכמים אומרים שהעון שבנים מתים ע"י מחלות רח"ל באים בגלל זה שאוכלים מאכלות אסורות, ולכן תרחמו על ילדיכם ואל תאבדו אותם ח"ו וכו' עכלה"ק.
עונש מאכלות אסורות כעבודה זרה – ונענשים לעולם רח"ל!
ומובא בזוהר הקדוש (פ' שמיני) שמאכלות אסורות זה ממש כאילו שהוא היה עובד עבודה זרה ונענשים לעולם רח"ל, ואף פעם אין זוכים לעוה"ב וכו'.
גם אצל השחיטות בחוגים מהודרים ביותר יכול להיות מכשולים רבים, כולל: גסות דקות ועופות.
ו. מכשולים רבים קורים בעת השחיטה, אפי' אצל השחיטות המהודרות ביותר, ללא הבדל איזה חוג שהוא, גם בשחיטת גסות וגם בשחיטת עופות.
רבנים ועסקנים יראי השם מלונדון פנו אלינו לפרסם המתרחש שם למעשה
בענין השחיטה בלונדון, פנו אלי רבנים ועסקנים ויראים מעיר הבירה לונדון לצאת בראש כל חוצות ולפרסם המתרחש שם בנוגע לכשרות הבשר.
מעולם היתה השחיטה מלאה מכשולים וקלקולים משוחטים וקצבים מושחתים
למעשה אין כל חדש תחת השמש, כאשר עיני הקורא תחזינה מישרים דמעולם היתה השחיטה מלאה מכשולים וקלקולים משוחטים קלים והקצבים המקולקלים התופסים רח"ל את כל כלל ישראל בגרונם, וכולם נמשכו אחריהם כצאן לטבח, עד שהרבנים תפסו שהאכילו טריפות רבות בשנים.
כל הרבנים יצאו נגד הצער בעלי חיים, שכוונתם לעקור כשרות השחיטה
אבל כעת אין אנו מדברים ממכשולים שמתרמים בעניני השחיטה, אנו מדברים מלעקור רח"ל כל הה' הלכות שחיטה, כאשר עיני הקורא תראינה בחיבור הזה אשר כל הרבנים יצאו נגד הצער בעלי חיים שרצו ורוצים לעקור את כל כשרות השחיטה משנים קדמוניות, ועל כן הנהיגו אנשי ה"צער בעלי חיים" השחיטה הזאת.
[אשרי חלקו, של הרב הגאון רבי שמחה בונם ליבערמאן אשר מסר נפשו שלא לעקור ה' הלכות שחיטה שהם הלכה למשה מסיני, ראה בהערה[2] אחד המודעות שיצאו נגד כדתיא עם הרב שלהם שעשה יד אחת עם חברה של "צער בעלי חיים", כידוע]הוא היחיד אשר עזר להצער בעלי חיים'ניקעס לקלקל כל כשרות השחיטה
ואחר שכל הרבנים דשם יצאו נגד השחיטה הזאת מצאו להם הצער בעלי חיים'ניקעס רב אחד גדול אשר הוא רב הראשי בלונדון הרב פאדווא שליט"א, והוא הוא היחיד אשר עזר להצער בעלי חיים'ניקעס לקלקל כל כשרות השחיטה. [ולא די זה רק על ידי שהתחיל שם להתיר לעקור על מה שכתוב בשו"ע יו"ד חלק א', הס"מ וחיילותיו התחילו מלחמה כבידה גם בא"י שרוצים להכניס שם את הפען הזה, ולגרום להאכיל נבילות וטריפות בא"י ג"כ] (כאשר תראו מה שכתב הרב פאדווא בכתב ידו עם ה"לעדער העד" שלו, וכאשר תראו במכתבים שכל הרבנים צועקים עליו, והוא בשלו).
[גודל הסיבוך והחורבן הגדול בכלליות, והסיבות שהביאו בזמן שמלאה הארץ חנף והחליפו את האמת של תורה על אינטערעסין ופארטיי אפילו בין תוך תוכיותינו, ותמורת עול מלכות שמים עול בשר ודם, ובמקום יראת העונש מתייראים מאנשי זרוע ובעלי לשון, אין תקוה שישאר אמונה ותורת אמת, רק אם באמת המבינים ימסרו את נפשם בפשטות על הכרזת האמת של תורה, כי מצב כזה הוא שעת השמד, [עיין בפנים הספר בשם ספר דמשק אליעזר], שגזרו הפאליטיקאנטען מכדתיא, לכן אחד מן העיקרים בזה הוא שיאמרו מה שיש לומר בגלוי ובראש מורם, ובפרסם שם האומר, [שצריכים לצאת בגלוי] ופרסום הענין יהיה מה שיהיה. ודבר זה מוטל על כל אחד ואחד אשר בשם ישראל יכונה, ואם אין אנו עושים זאת אלא נהי' כעין אנוסים שבשפאניע בכפל כפלים, מחוץ יראו פנים כהשלטון והרוח השורר אע"פ שיודעים או אפילו רק חוששין שהוא היפך תורה, ורק בחדרים או בין איש לרעהו יתרעמו, אז אבדה התקוה חס ושלום, וכל אחד יצטרך ליתן דין וחשבון על כל כזית וכזית שכל אחד מישראל אוכל עד סוף כל הדורות, כידוע.כל השוחטים אמרו לי שהמצב כהיום הוא שיהיו מוכרחים להאכיל טריפות על חשבון רב העיר, וביקשו ממנו ברחמים ותחנונים, מפני שכולם מפחדים שם מהרב פאדווא, ורק שוחט אחד שעשה יד אחת עם הרב פאדווא ועם הקצבים, והוא אומר שהוא יכול לשחוט ג"כ כך, והכל טוב וישר, ואלו שאינם יכולים הם בטלנים גדולים, ויקח זמן ללמדם, כידוע שהבעל דבר אינו יושב בטל ועושה את שלו, וכמו שעשה בכל הדורות, מעמיד שוחט מחסידי הס"מ וכך "שוחט" את כל אנשי העיר ברוחניות ובגשמיות, וכן עשה הס"מ בלונדון.
111
(וראה לעיל בקול קורא שיצא לאור, שמביאים שם לימוד זכות היחידי שאפשר ללמד על הרב פאדוה הוא, מפני שבודאי יש לו ולבניו איזה טובת הנאה מזה[3], שזה מאפיל הדעת הנכון מלראות ולהבחין האמת. ומטעם זה צועק "יאכלו ענוים וישבעו", ואינו שם על לבו דברי הרבנים הגאונים שזועקים מרה שלא יהפוך השחיטה לנבילות וטריפות ח"ו.
ועל מה שתמהים המוני העם איך יתכן שרבנים גדולים מובהקים יכולים להתיר דבר כזה לעקור כל ה' הלכות שחיטה מכל וכל, על זה באה התשובה, דמקרא מלא דיבר הכתוב (ויקרא ד' כ"ב) אשר נשיא יחטא, ויתיר אכילת חלב או לעבוד עבודה זרה ח"ו, ומשמע מזה דאפילו בעת ההוא היתה מציאות כזאת שהנשיא יתיר איסורים חמורים כאלו, בשוגג או במזיד, וכמו שכתב רש"י שם, קל וחומר שמתחרט על זדונותיו עי"ש.
גם מצינו שאפשר להטעות אפילו לצדיק הכי גדול[4], כמו שמצינו ביצחק אבינו ועשיו הרשע, ששאל לאביו איך מעשרין את התבן ואת המלח, וכל שכן כשיש להרב טובת הנאה מזה, הרי נעשה משוחד עי"ז וכבר לא יוכל לראות את האמת לאמתו, ולפי מה שהבאנו לעיל משו"ע יורה דעה סימן י"ח שאסור להרב כי אם לטעום מהאוכל כדי להראות להשואל שהוא כשר.
אמנם באופן כזה שנשתחד ע"י איזה טובת הנאה, אסור לו לפסוק בכלל על הלכה זו, כי בשום פנים ואופן לא יוכל לדעת באמת אם כשר או לא, דהלא השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים, כידוע הסיפור מהרה"ק מאפטא בעל אוהב ישראל זי"ע, שהיתה אצלו דין תורה בין שני צדדים, וכמה ימים שקל בדעתו להצדיק את בעל דין אחד, והיו לו ראיות על זה מש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים, ובפתע פתאום נתעורר אצלו צד שני, שהבעל דין השני צודק באמת בדין תורה זו, ועלו בדעתו עשרות טעמים וראיות על זה שהשני צודק בדין תורה זו, והיתה אצלו תימה גדולה, איך יתכן שקודם רצה להצדיק את ראובן, ופתאום עלתה בדעתו להצדיק את שמעון. בראותו כך, דחה את הוצאת הפסק ביום א' או שני ימים.
למחרתו הי' ראש חודש, והי' נוטל ידיו לסעודת ראש חודש עם אנשי שלומו, והי' לו בגד מיוחד (בעקישע) לצורך סעודת ראש חודש. וקודם שנטל ידיו לסעודת ראש חודש, לבש את האיצטלא דרבנן שהיתה מיוחדת לסעודה זו, ופתאום הרגיש שהבגד כבד מאוד, וקשה עליו ללובשו, והכניס ידו הקדושה לבית יד הבגד, וראה שמונח שם אוצר של שטרות כסף, ולא ידע מאין לו כסף זה.
כאשר עלתה על דעתו אולי הכניס בעל דין השני את הכסף לשם, קרא לו ושאלו אם הכניס כסף לבגדו, והשיב הן, ואמר אז הרה"ק מאפטא, דמכאן רואים גודל כח השוחד לעוור עיני חכמים, דאפילו אם אינו יודע כלל אודות השוחד, ואין כאן אפילו שוגג או אומר מותר, דהלא לא עלתה על דעתו כלל שמונח בבגדו כסף כזה שנתן בתוכו בעל דין השני, מ"מ יכול לעוור עיני חכמים שלא לראות את האמת, נגד מה שנתברר לו בתחילה מכל הפוסקים ראשונים ואחרונים שהלכה כבעל דין הראשון, ע"כ תוכן הסיפור[5].
כשהייתי באוסטרלייא פגשתי כמה רבנים נכבדים מא"י, ובקשו ממנו לברר כל ענין השחיטה עם הבאקס ופען, כי קבלו מכתב מאת אחד הנקרא הרב יאקאב, והוא אומר שכל הרבנים מכל העולם מסכימים עם השחיטה הזאת ולכן מבקשים שאברר להם הכל אשר לכל[6]. [ראה בהערה], לכן התחלתי לכתוב הספרים בענין הנ"ל, ולגודל הנחיצות הדפסתי תיכף ומיד אחר שגמרתי אותו כל ספר הנוגע לכשרות השחיטה בלונדון כדי להציל מה שאפשר להציל, ומה גם מפני שאחד מתנאי המצוה הוא "מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה", וראה באריכות בספר אבן מקיר תזעק, ובספר וזבחת כאשר ציויתיך ח"ב מספר אבן מקיר תזעק, (והספר הזה הוא ח"ג, מס' אבן מקיר תזעק).
סדנא דארעא חד הוא
ואעתיק קצת ממה שכתב בשו"ת דברי חיים, ובשו"ת חתם סופר, ובספר טיול בפרדס.
וז"ל שו"ת דברי חיים (יור"ד ח"א סימן ז'): "שעל ידי השוחטים קלים יצאו מדינות שלימות מדת ישראל ואבד זכרם".
ושם בשו"ת דברי חיים (יורה דעה ח"א סימן ו') כתב וזה לשונו: "ועיני ראו כמה יראי השם לומדי תורה שהיו אצל צדיקים, ולאחר שנתחנכו באומנות הלזו נהפכו לאיש אחר אשר אם לא ראיתי בעיני לא האמנתי", עכלה"ק.
ומרן החתם סופר זי"ע כתב בשו"ת חת"ס או"ח סימן ר"ה, כי המלך זקן וכסיל יושב על כסא של ג' רגלים, חזנים שוחטים וסופרים, עיין שם. (וכעין זה בספה"ק תולדות יעקב יוסף פרשת נשא, ד"ה והעולה).
ועיין בספר טיול בפרדס להגה"צ משאמלוי זצ"ל הי"ד, שכתב בחלק א' (מערכת שחיטה) כי כח הציונות נתהוה גם ע"י השוחטים הקלים ובשר טמא שנתפטמו שלומי אמוני ישראל, עיי"ש.
ר' נתן אדלער זלל"ה רצה לפסול השו"ב דפפ"ד, ולהכניע החותם של הסטרא אחרא השורה על השובי"ם הפסולים בסוד על חרבך תחי'
וזה לשונו של הגה"צ מוה"ר עקיבא יוסף שלעזינגער זצ"ל בעהמח"ס לב העברי כותב וז"ל שם: הגהצה"ק ר' נתן אדלער זלל"ה רצה לפסול השו"ב דפפ"ד, ולהכניע החותם של הסטרא אחרא השורה על השובי"ם הפסולים בסוד על חרבך תחי' וכו', ואלמלא השיג כל רצונו הי' בא משיח[7] צדקינו, אך הס"מ העמיד עליו רודפים קצבים, והוצרך לברוח מפפ"ד, ותלמידו החתם סופר רץ אחריו כמה פרסאות וכו' עכ"ל. (הובא בספר משכיל אל דל להגה"ק מוה"ר הלל מקאלאמיי זי"ע, עיין שם באריכות).
השוחטים הפכו להיות כמו מכונות
ז. השוחטים צריכים לדעת שהם עוסקים במלאכת קודש וצריכים לרעוד שחלילה לא יצא מכשול מתחת ידם, ולא להאכיל מאכלות טריפות לישראל אפי' בשוגג, שהוא חטא ועון פלילי, ובעווה"ר השוחטים הפכו להיות כמו מכונות, ועובדים על פי ציוויו של הבעל הבית, הוא מאבד את ההרגש ועוסק בעבודת הקודש, הם הופכים לפועלים פשוטים המשועבדים בגוף ונפש לבעל השור הבעל הבית, הוא זה המחלק הוראות עבודה, ובמשך הזמן השוחט הופך להיות כל כך מורגל בקלקולים עד שהוא עושה זאת בלב שלם ובנפש חפצה, אין מכריחים אותו לעשות זאת, הוא מחפש להרויח כמה דולר נוספים.
השוחט הופך להיות מכונה, אחרת פרנסתו בסכנה
ח. השוחט הופך להיות מכונה כנ"ל, הוא חייב להוציא מתחת ידו כמות גדולה, ואם לא יספיק, פרנסתו חלילה מוטלת בסכנה, כי בעל הבית מאיים עליו שיאבד את מקור מחייתו, ולכן עושה השוחט כל מאמץ להספיק יותר.
הקצב עושה יד אחת עם הרב או הקהלה – ועושים מה שרוצים
מעביד השוחט אינו הקהילה (כפי שהיה מלפנים באירופה. בהרבה מקומות אע"פ שמוסכם שהשוחט מנוי מטעם הקהלה, הקצב עושה יד אחת עם הרב או אם הקהלה וכך הם יכולים לפעול יותר אצל השוחטים. כי זה נראה כאילו יש כאן קהלה. והרב אינו עושה אודות זה כלום, כמו שאפשר לראות במכתב אחר של הרב פאדווא שאומר שאין לו שום שייכות, ורק הקהלה הם הבעלי בתים, ובמכתב השני הוא אומר שמתיר שחיטת הבאקס ורק זה מה שרוצים צער בעלי חיים'ניקעס ועל זה אין לו שום בעיות כו' עיי"ש), אלא בעל המשחטה המתייחס לשוחט כפי שהוא מתייחס לעובד פשוט, הוא קשור לעבודה בכל נפשו ומאודו.
חוץ מהבטחות לא נעשו!
ט. בשנים האחרונים שמענו דברי התעוררות שיעשו משהו נגד ההפקרות השוררת בשטח זה, אך חוץ מהבטחות, דברים ממשיים לא נעשו.
י. היות ולצבור הרחב לא ידוע מה קורה בשטח שחיטת הבשר שאנו אוכלים, מצאנו לנחוץ וראינו לעצמנו חובה לאסוף כל הפרטים ממה שבא לידינו כדי לפרט המצב בפרטות, דבר שהיו חייבים כבר לעשות מזמן (והגאון האדיר הרב רבי שמחה בונם ליבערמאן שליט"א עשה כבר בזה עבודה גדולה במסירות נפש ממש ביחד עם כל הרבנים בלונדון, אך לא נלקט הכל בשלימות [מפני הפחד] עד היום הזה.
הנה כתיב בפסוק (ויקרא יח, ה') אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ויש לדייק שאמר לשון רבים אותם, וחי בהם. ואפשר לומר ע"ד שאחז"ל המתחיל במצוה אומרים לו גמור בלי הפסק, [שכל המתחיל במצוה ואחר גומרה נקראת על שם גומרה], ובמקום אחר אמרו (עה"פ ויקם משה את המשכן), אין המצוה נקראת אלא על מי שגומרה, (רש"י עקב ח' א' בשם המדרש, ועי"ע דעת זקנים מבעלי התוספות שם, סוטה י"ג:), [ועי"ע בספורנו בד"ה כל המצוה אשר וגו' דבר נפלא מאוד], ולאידך גיסא אמרו במקום אחר המתחיל דבר הוא העיקר (פס"ז שמות טו), וצ"ב דברי חכז"ל כי נראים כסתירה.
ואפשר לומר דמקודם רוצים חז"ל לעורר אותנו להתחיל המצוה שלא לעבור על "ושמרתם את המצות", אל תקרי המצות אלא המצוות (מכילתא), ואח"כ כשכבר עשה המצוה, אומרים לו לאדם אין המצוה נקראת אלא על מי שגומרה.
וזהו שאמר הכתוב וחי בהם בלשון רבים, וכן אמר מקודם אשר יעשה אות"ם בלשון רבים, פי' שיעשה כל המצוה, בין ההתחלה ובין הגמר, שיגמור את כל המצוה ולא יספיק במה שהתחיל את המצוה, ואז יקרא על שמו, שעשה את המצוה בכל פרטיה, אשר יעשה אות"ם האדם וחי בה"ם.
דוגמא מהשחיטות והשוחטים מהעבר – ומהיום
בא וראה מה שקרה להדור הזה בעניני שחיטה, מבהיל הרעיון.
כמה שוחטים היו בעבר?
כמה שוחטים יש כהיום?
בדור העבר היה בכל עיר וכפר קטן שוחט ושחיטה ורב ות"ת, והי' פרנסה לכל אחד ואחד.
השוחט היה שוחט בהמה אחת או שלש בכל שבוע, ובעיר גדולה קצת יותר.
הרב הי' יכול להיות נוכח בעת השחיטה, השחיטה היתה שחיטה מתונה. כמובן.
מה קרה להדור הזה?
כמה שוחטים היו לאחינו בני ישראל בדור העבר?
כמה שוחטים שוחטים כהיום על מקומם של שוחטים ביוראפ?
התירוץ הוא כי בדור העבר היו לכלל ישראל יותר מחמשת אלפים שוחטים בכל העולם, כידוע. ולכולם הי' ב"ה פרנסה, והשחיטה היתה כשירה חוץ ממקומות שהרב לא הבין כלל מה שנעשה בעניני שחיטה, והיו יכולים להוביל אותם בהאף ("פירען ביי די נאז").
שוחט אחד ממלא מקום 500 שוחטים
הס"מ מעמיד שוחט בעיר מסטרא דילי' המאכיל טריפות לרבים, וכולם נלכדו ברשתו
היום השוחט ממלא מקום 500 שוחטים מיוראפ, מבהיל הרעיון. וכמו כן הרב שנותן הכשר בסיטונות נותן הכשר כמו על אלף שוחטים מיוראפ, וכך שוחטים את כל העיר בבת אחת, כמו שמובא בתולדות יעקב יוסף בפרשת נשא ד"ה והעולה, וזל"ק:
בשם חכם אחד כי אתה התחכם היצר הרע שלא יצטרך לילך לפתות וללכוד ברשתו כל יחיד ויחיד, רק יחיד אחד אשר רבים נכשלים בו, והוא שמעמיד שוחט בעיר מסטרא דילי' המאכיל טריפות לרבים וכולם נלכדו ברשתו, ע"כ.
ואפשר לבאר קצת התחכמות היצה"ר, כי ביוראפ היה לו עבודה גדולה, לילך לחמשה אלפים שוחטים לפתות אותם שיאכילו טריפות, ולא הלך לו כל כך קל. אבל כעת הוא הולך רק לשוחט אחד השוחט במקום 500 שוחטים, ועבודתו נהי' הרבה קל ביותר.
וכך התחכם היצה"ר עם הרבנים ג"כ, שהלא הוא כבר זקן ואין לו כבר כל כך הרבה כוח. מה עשה הבעל דבר, הוא תכנן עצה יותר קלה, שהוא יקח רב אחד, ועל ידו נתפסת כל העיר.
וכך הוא עושה עם הרע-בנים, הוא לוקט ברשתו רב אחד גדול, שבכוחו לעקור כל הה' הלכות שחיטה, ותפס ברשתו את כל העיר, רח"ל.
אנו רואים היום שהעיתונים מבשרים שעירק הכינה הסם המסוכן הנקרא אנטראקסס, ושמו את זה בהרבה דברים כמו בקאסמעטיקס, אלקאהאל, ציגארעטן צינדער, פערפיום, תרופות מעדעצינען, ועוד.
וכמובא ברמב"ם הלכות תענית שעל כל צרה שלא תבא, צריכים לעשות חשבון הנפש. שזה לא מקרה ח"ו. כי אחרת, הפורעניות תהי' עוד יותר חזקה וגרוע ח"ו.
וצריכים לחשוב, בבחינת מדה כנגד מדה, שאולי כל זה מפני שלא שמנו לב שהשחיטה תהי' כהוגן?
הדור הצעיר כבר אינו יודע איך נראתה השחיטה בעבר
יא. דור הולך ודור בא, היהודים מאירופה שלפני מלחמת העולם השני' זוכרים עוד איך נראתה השחיטה בעבר, אבל הדור הצעיר אינו יודע דבר, לכן הקדשנו את זמננו ומרצנו (ומסירות נפש כידוע וד"ל) לחקור את הדבר עד הסוף.
יהודים יקרים אל תתנו לרמות אתכם
יב. אנו מבינים שהדו"ח שלנו לא יוסיף כבוד, הסוחרים בצעדיהם (כידוע), כשרב כלשהו רק מזכיר את הדבר הקטן ביותר בענין המכשולים בשחיטה משתיקים אותו במהירות, בדרכים לא כשרות והוגנות, לכן כמעט ולא שומעים יותר על הנעשה במשחטות בלונדון. געוואלד!! יהודים יקרים אל תתנו שירמו אתכם, שומו שמים!!
גדולי ישראל שותקים בגלל שהם סובלים מטרור…
אנו לא שמים עוד לב שבעיר הבירה לונדון מפטמים יהודים בנבילות וטריפות, הכלל ישראל יורד לטמיון רח"ל, זה קורה בגלל שגדולי ישראל שותקים בשל העובדה שהם סובלים מטרור מכמה ….. שכוונתם רק מסחר. [ואקוה שיבא עוד הזמן ויתגלו הרבה דברים שלא נתגלה עד היום הזה].
הם יצאו ידי חובת הציבור, אבל הציבור לא הטה שכם לעזור בזה
יג. בוודאי אין צורך להאשים את הרבנים היראים שלחמו בכל כוחותיהם, כאשר תראו בפנים הספר, ולא זו לבד שלחמו במסירת נפש, רק לקחו אתם את כל גדולי ישראל, שיעזרו להם במלחמתם, וכל גדולי ישראל באו לעזרתם [רק הס"מ וחיילותיו שסתמו את כל הדרכים ללכת נגד החברה של הצער בעלי חיים] אלו יודעים ומכירים את השחיטה ושותקים מפני שהם חוששים לחייהם, במיוחד כשמשתמשים בכח של תעמולה של הקהלה כדתיא, לכן חושבים שיצאו כבר די והותר במה שיצאו אז במלחמה כבידה נגד הרב פאדוא שעמד ועומד בראש לעזור לחברה של הצער בעלי חיים, ואולי באמת הם יצאו ידי חובתם, מפני שלכל דבר צריך כוח הציבור, והציבור לא עשאו מה שהיו צריכים לעשות, דאחר שראו כל המכתבים והספר בשבילי השחיטה היו צריכים לצאת בחרב ובחנית נגד הרב פאדווא ולהנתק אחת ולתמיד ממנו ומקהלת כדתיא כמו שכתב כבר הרב ליבערמאן בספרו להרב פאדווא ובמכתבי התעוררות שצועק ובוכה לתקן הענין, ואם הציבור היו יוצאים אז במחאות גדולות לכל הפחות כמו שיצאו נגד גזירת הגיוס בנות בא"י, בוודאי שהיו יכולים לבטל את הגזירה הנוראה הזאת שעמדה לעקור הלכות שחיטה שהוא הלכה למשה מסיני.
יד. כל זה עדיין אינה סיבה מספקת בכדי שהצבור יבין ויסכים לכך, הוא אינו חייב להיכשל במאכלות אסורות, הצבור טוען תמיד הפקרות אסור שיישתק, אם באמת יש שם אי סדר, חייבים לחשוף את האמת.
טו. אנו חיים כיום בדור של חושך ואפילה שכל אחד קופץ בראש, כל מי שרוצה לעשות מסחר בנפשות אף אחד אינו מפריע לו, אדרבא הוא מקבל עוד חיזוק ועידוד מאנשים מסויימים שמקבלים בשביל זה "כסף חלוקה" האוכלים חלק כחלק בכדי לעזור לאינטרסים שלהם, לו היינו כותבים כל דבר בפרטות בכל הנעשה בתחום הכשרות, הייתם מזדעזעים, היה מוכח שאין עוד מורא שמים לרבות אצל ת"ח.
הגדולים והמנהיגים אין להם את הכוח לעמוד מול כל אלו
הגדולים והמנהיגים אין להם את הכוח לעמוד מול כל אלו, שרק ברחמי וחסדי ה' לאחר כל כך הרבה צרות הכלל ישראל עדיין לא נהרס מבחינה פיזית ומוראלית.
אם אתם פרושים משקוצי נבילות וטריפות הרי אתם שלי, ואם לאו הרי אתם של נבוכדנאצר וחביריו
כל השנים היה לנגד עיני כל בני ישראל ציווי התורה של "ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טריפה לא תאכלו", וכמבואר ברש"י שם: אם אתם פרושים משקוצי נבילות וטריפות הרי אתם שלי, ואם לאו הרי אתם של נבוכדנאצר וחביריו. והפסוק "והבדלתם בין הטמא ובין והטהור" הי' נר לישראל בכל מושבותם.
יהודי חרדי לא העיז להכניס לביתו או להשתמש בתוצרתו של קל דעת
לא הי' בכלל מושג כזה לאכול מהכשרים מכל הבא ליד, וכל המושג של הכשרים היו לו פנים אחרות ממה שאנו רגילים לו בימינו. לא ניתנו הכשרים למחללי שבתות או שאר עוברים על דת בתואנה שהמוצרים נבדקו וחסל. יהודי חרדי לא העיז להכניס לביתו או להשתמש בתוצרתו של קל דעת, והנאמנות לבעלים או מפיצים ניתנה רק לידועים כיראי ה' מאוד, ומדקדקים בקלה כבחמורה, ונתקיים מאמר חז"ל (פסחים נ:) ששמואל ראה עולם הפוך עליונים למטה, אדמורי"ם ורבנים הגדולים מוטלים בשאול תחתיות של נתינת הכשרים, לא למאכלים קלים כגון צוקר או קאווי רק הם מוכנים עבור בצע כסף להתיר אפילו נבילות וטריפות חלב ודם. וכהיום אין מן הצורך לעלות לשמים לראות מה שראה שמואל, יכולים לראות את האמת לאמיתו אפילו מי שרק מי שעיני בשר לו, שלא נטמא נפשו באכילת בשר נבילות וטריפות, שבמקום להאכילם לכלבים, נותנים את זה ליהודים יראים ושלמים שומרי תורה ומצוות, שמדקדקים על קוצו של יוד, ובכאן נופלים לידיהם של מכשירים אלו.
כשרוצה לאכול מהכשירו יספיק לו התירוץ הלא יש על זה הכשר?
והיום הרבה אנשים בעוה"ר מפוטמים כל כך שאפילו אם הרבנים המכשירים לבד יודו ויאמרו נתתי לפניכם יותר משלשים שנה נבילות וטריפות חלב ודם, רק שלא גלינו לכם האמת לאמיתו, ומהיום והלאה ניתן לכם לאכול ו"יאכלו ענווים וישבעו", לא יועיל להפסיק האוכל מאכילתו, כי הוא כבר מפוטם כל כך ולא איכפת לו כלל מה שהוא אוכל, רק שהאוכל הוא טוב ויש לו הכשר, די לו בזה, ולא איכפת לו אפילו מי הוא הבעל מכשיר. אם בעל מכשיר ירצה ללוות ממנו ממון לא יאמין לו אפילו על סכום קטן, וכשרוצה לאכול מהכשירו יספיק לו התירוץ הלא יש על זה הכשר?
ישראל קדושים הם ב"ה שחלק גדול מכלל ישראל תיכף ומיד כששמעו שהרבנים האמיתיים בארצות הברית יצאו נגד הבשר הכשר ואמרו שיש על זה חששות של חלב ואיסורי כרת ממש, הפסיקו תיכף ומיד לאכול.
הגוף שמתפטם במאכלות אסורות נהפך ממש לדבר טמא
טז. בעניני כשרות הדבר חמור בהרבה מאיסורים אחרים, כפי שהשל"ה הק' כותב שהגוף שמתפטם במאכלות אסורות נהפך ממש לדבר טמא.
כך גם מובא באגרות הרמב"ם[8] שמאכלות אסורות גורם שהדבר מביא למינות וכפירה ר"ל, ההשקפות נהפכות.
מאכלות אסורות הוא הגורם לעזות לחציפות
יז. אנו רואים בעוה"ר איך שהדור הצעיר גודל בעזות וחציפות, דבר הנראה כלא מובן ולא מתקבל. הפרי חדש כותב (יו"ד סי' פ"א) שמאכלות אסורות הוא הגורם לעזות לחציפות, והגם שהמוסד וההורים משתדלים לתת את החינוך הטוב ביותר הם אינם רואים פירות במאמציהם.
חי. גם עוררו אותנו גדולים וטובים כשטענו ושאלו מדוע אנו שותקים בענין ההפקרות בשטח השחיטה בלונדון שהוא השורש פורה ראש ולענה בכל עניני הכשרות, היתכן? ע"כ הגענו למסקנה שאכן הטענה צודקת וחייבים לעשות בענין.
יט. בזמן האחרון התרבו אסונות רח"ל גם ברוחניות וגם בגשמיות, תסמרנה שערות הראש, הנסתרות לה' אלקינו מה הגורם לכך יכול להיות, אבל הנגלות לנו ולבנינו כשאנו מתבוננים ומגיעים למסקנה שהכל קורה בשל המאכלות אסורות, כפי שכבר העידו גאונים וצדיקים הנ"ל.
כ. במשך עשר שנים (תשכ"ז – תשל"ז) נקלעתי בכל השחיטות המהודרות, ולצערי ראיתי את כל מה שתקראו בספרי "אבן מקיר תזעק" וב"קול השחיטה" וספרי "אכילת בשר הלכה למעשה", ובש"ס על שחיטות ובדיקות.
כא. במשך אותו זמן הבעתי הרבה פעמים מה שראיתי ב"עולם השחיטה" ולכן הדברים חרותים בזכרוני כאילו אני רואה אותם היום לפני.
ה"בעל דבר" שתמיד נשתתף לשחיטה לא שכח גם מדורינו
כב. על אף שמשנת תשל"ז עזבתי כליל את השחיטה, המשכתי בפיקוח על מערכת השחיטה, ולכן אחזתי קשר מתמיד עם השוחטים, בודקים, משגיחים, ובעלי האיטליזים מארה"ב וקנדה, אירופה, ארץ ישראל, היתה לי הזדמנות להיווכח שה"בעל דבר" שתמיד נשתתף לשחיטה לא שכח גם מדורינו ועוד ידו נטוי' ד' ירחם.
כג. את הקונטרס הזה כתבתי במיוחד לרבנים היראים ושלמים המפקחים על היהדות החרדית, וליהודים יראים ושלמים הרוצים לדעת את האמת למען כבוד שמים ומוכנים לוותר על חתיכת הבשר כשיווכחו האמת המר, ולא כאלו האומרים "מה איכפת לי מה נעשה שם, האם הבשר טריפה, אנו אוכלים על חשבונם של "הרב המכשיר", הללו הינם בכלל "כל באיה לא ישובון"…
כד. הבעל עקידה כותב: "אין חכם כבעל הנסיון" אין חכם כמו זה המתנשא במציאות. אימרה זו היא אמת ויציב ומקיפה את כל מכלול החיים. כל אדם המתנשא במציאות מסויים, ואין נפ"מ במה שהוא עוסק, אם הוא סופר, או מלמד, תפרן, טבח, או אופה, אם מישהו יתן לו עצה ויאמר לו שכך טוב יותר לעשות, הוא ישיב לו אתה אולי צודק בתאוריה, אך המציאות שונה, אני נתנשאתי במציאות ומכירה.
כה. הנמשל הוא, שחיטה, בדיקה, ניקור, ומליחה, מי שהיה לו ההזדמנות והתנסה בהם, ויודע מה הולך שם, כשהוא קורא את התאוריות של כל אלו הכותבים ומנסים להסביר איך צריך לפעול ולעשות שם יבין, כי אלו דברים בעלמא, אלו רצונות של ה"בעל דבר" הרוצה להכשיל את האנשים, כי רק מי שהיה שם והתנסה בעובדות, רק הוא יכול לדעת ולציין כי "גופא דעובדא הכי הוי", ואכן קורה שם כפי שציינתי בספרים הנ"ל.
מכשולות רבים המזעזעים את הצבור –
שוחט בסכין פגום, איסור חלב וכיוצא!
כו. מזמן לזמן ברוב רחמי שמים, נודעים ומתפרסמים עובדות על שוחטים, שאינם יראים את ה' ונתפסים במקומות מקולקלים ועוברים על איסורים שהם בבחינת "יהרג ואל יעבור", וגם נודע על מכשולות רבים המזעזעים את הצבור כמו שוחט ששוחט בסכין פגום, ואיסור חלב וכיוצא, בכדי להוכיח לאלו הרוצים לראות שמצב הבשר ירוד כ"כ, וכי היצר הרע כל כך חזק שם, שכל מה שמספרים חייבים להאמין.
כז. למרות שכל בן תורה הפותח ספר יודע על מה שקרה בתחום זה בעבר, ואלו מכשולות היו בעת השחיטה ולאחריה, נביא כאן כמה ציטטות של גאונים וצדיקים המעידים על המצב.
כח. בכדי להבין איך קורה ששוחטים עומדים מאחורי לחץ וטעראר ממש של הקצבים, ראה בסוף הס' בקונטרס "שמירה טובה" שהדפסתי ובס' הרידב"ז והכשרות ובס' קול השחיטה באריכות גדולה.
כט. המסקנה מכל מה שהבאתי הוא שה"בעל דבר" מתערב בכל פונקצי' של השחיטה ממש:
בגלל המשכירת הגבוה שהשוחט מקבל, עובד אפילו בעייפות נוראה!
- השוחט בגלל המשכורת הגבוהה שהוא מקבל, נמצא תמיד בלחץ ופחד מתמיד מהבעל הבית שלו הקצב, ולכן הוא שוחט במהירות רבה, הוא נאלץ לעבוד בעייפות נוראה מיד כשמגיעים לאחר נסיעה ארוכה בת שעות רבות, ומפחדים פחד מות שלא להטריף עופות.
- המשגיח אינו עושה דבר, ה"בעל דבר" מצליח להסוות את עיניו, ובכדי להסוות את עין הצבור לוקח הבעל הבית עובד פשוט ונותנים לו את התואר "משגיח" (בשחיטת הבהמות המשגיח הוא זה ששם את התויות (בלאמבעס) על הבהמות, ובעופות זה מישהו שיש לו תפקיד פעיל), ובזמן האחרון השגחה ידועה מינתה משגיח שכל תפקידו הוא רק לבדוק הסכינים.
בגלל תאוות ממון הקצב, השוחט עובד מעל לכוחותיו
- הקצב בשל רצונו לעשות מליונים רבים הוא משתדל ככל האפשר לצמצם בהוצאות, ולכן נאלצים השוחטים והבודקים לעבוד מעל לכוחותם, והם נאלצים לעשות עבודה כפולה.
ל. הבעל הבית ממנה מנהל שכל תפקידו לשמור ולפקח על מי שעובד לאט מדי, ומי שעושה יותר מדי טריפות, ובמיוחד על אלו שמנסים לעורר את השוחטים לשחוט במתינות וישוב הדעת ולבדוק יותר את הסכינים.
נסיונות השחיטה גדולות מאוד, ויעמדו עד ביאת משיח צדקינו
לא. יהודים יקרים יראים ושלמים, המבקשים להקים בית כשר בישראל תדעו שנסיונות השחיטה הן גדולות מאוד, ואלו יעמדו עד ביאת משיח צדקנו (כפי שאותו צדיק גילה להגאון הצדיק ר' הלל קאלאמייער זצוק"ל), המפתח להשתמש בבשר כשר מונח בידכם.
זה שאתם נשמעים למעוררים, וחייב הקצבים לתקן, לפחות השחיטות המהודרות
לב. דעו כי רק בזכותכם וכוחכם שאתם תמיד נשמעים למעוררים נגד בשר הבהמה ונזהרים מלאכול אותן, וכן נזהרים משחיטת העופות, שאת זאת חשים בעלי האיטליזים והקצבים בכיסם, כך הם נזכרים שהעולם אינו הפקר ואי אפשר לעשות ככל העולה על רוחם, ויחייב אותם להכניס תיקונים לפחות במקומות ששוחטים שם למען השחיטה המהודרת.
הבעל דבר מכשיל כל סיכוי לתקון!
לג. מעולם התיקון עדיין אנחנו רחוקים. חבל מאוד, שהצבור אינו תובע כי רק כך יש סיכוי שנצליח פעם לעשות סדר בתחום זה. ברם הבעל דבר מצליח לגייס את היושבים שעות במקוה, והמשוחחים בעת התפילה, והוא מכשיל כל סיכוי מפעולה של ממש.
והנה ידעתי גם ידעתי מך ערכי כי אין אני ראוי לעמוד במקום גדולים להוכיח בתוכחת מוסר, ורבים יאמרו לנפשי אין כוונתו לשם שמים אלא לכבוד עצמו הוא דורש לקנות לו שם, על כן אציג לפניך משל נכבד שראיתי בספר הקדוש אור לישרים בשם הרב מו"ה יואל מוכיח זצ"ל, דהנה מנהג ישראל תורה הוא, שנוסעים מוכיחים מעיר לעיר להוכיח את ישראל, ורבים מהמון עם טועים ואין שומעין לדבריהם, מפני שהם לוקחים ממון בשביל הדרשה, ואומרים שתוכחתם אינו אלא קרדום לחפור בה ואין כוונתם לשם שמים. ונשא עליהם משלו ויאמר, כי בעיר אחת קטנה, שלא הי' להם בתי אבני גזית כי אם בתי עצי היער והגגות מכוסים בתבן, והיו שם איש ואשה שהיו דרים בעלי' תחת הגג, פעם אחת בלילה הלכה האשה לישן ועדיין הי' בעלה ניעור והי' לו נר דלוק. וטרם יכבה הנר גם הוא הלך לישן והניח הנר דלוק, צעקה אליו אשתו אולי ח"ו יפול ניצוץ אחד מהנר ותשרף כל הבית כולו.
שמע מה שמכריזים להשגיח על הנר, שלא תבא סכנה!
עודה מדברת עמו בא שומר העיר והכריז להזהיר העם להשגיח על האש והנרות שלא תגרום לידי שריפה ח"ו. אמרה האשה לבעלה שמע נא וראה מה שהשומר מכריז להשגיח על הנר שלא יגרום לידי סכנה, והוא השיב לה, שוטה שבעולם, וכי סבורה את שבלב שלם הכריז השומר כן, הלא אני יודע שאינו מכריז אלא בשביל שהקהל נותנים לו ממון שיכריז כן, ואילו היו נותנים לו ממון שיכריז שיציתו העיר גם כן הי' מכריז, ע"כ אין אני פונה לדברו כלל, והלך לישן והניח הנר דלוק.
וכאשר פתרה כן הי', ונפל הנר על השולחן ונדלק כל הבית ונעשה שריפה גדולה, וכמעט נשרף כל העיר ובקושי גדול הציל את נפשו ונפש אשתו ולא נשאר להם כי אם גווייתם.
בשביל שהמוכיח אינו מוכיח לשם שמים אין נותנים לב לדבריו עד שבאה השריפה עליהם
ראו נא השוטה הזה, שבשביל שהשומר לא הכריז בלב שלם, לא רצה לשמוע לדבריו והניח לשרוף את ביתו באש, כך הדבר הזה שהמוכיח מזהיר את העם, שיעזבו מעשיהם הרעים, דאל"כ יפלו בגיהנם אשר שם ישרפו את גוויותיהם כמ"ש כמו שנאמר הנה יום בא בוער כתנור וגו', והשוטים ידמו בשביל שהמוכיח אינו מוכיח לשם שמים אין נותנים לב לדבריו עד שבאה השריפה עליהם, הלא אין לך שטות גדול מזה, עכת"ד ודפח"ח.
כל המזכה את הרבים אין חטא בא לידו
אי לזאת אזרתי כגיבור חלצי ושנסתי מתני ללקט ציצית ופרחים מדברי חז"ל וספרי הראשונים ומגדולי המוסר, בענין קדושת המאכלים, והזהירה והשמירה המחוייבת עפ"י תורתינו הקדושה להתרחק מכל חשש נדנוד איסור שבהם, אולי יתגלגל על ידי זכות לזכות אנשים כמוני מהמכשלה הנוראה הזאת, ויתקיים בי הבטחת רז"ל כל המזכה את הרבים אין חטא בא לידו, ואבנה גם אנכי ממנה להשמר בקדושת המאכלים וטהרתן.
והרחמן יעזור שנוכל להשמר מכל מכשול כל ימי חיינו, ולא ימוש ספר התורה מפינו ומפי זרעינו וזרע זרעינו עד עולם, ונזכה במהרה לביאת גואל צדק ברנה במהרה בימינו אמן.
אנו מקוים שספר זה יביא קידוש השם או תיקון גדול בעניני שחיטה ופועל ה' בידינו תרצה, שיתרבה אצלנו קדושה וטהרה ושיתרומם אצלנו קרן התורה וישראל עד ביאת גואל צדק במהרה דידן ברוב רחמיו וחסדיו אמן.
הכ"ד המלקט המצפה לרחמי שמים,
הק' שלום יהודה גראס
אבדק"ק האלמין יצ"ו
ברוקלין נוא יארק
אבישי בן לאה: אני מודה ועוזב ירוחם!
בית דין: אתה צריך לחזור בגלגול ולפרסם בכל העולם כדי שכל היהודים יחזרו בתשובה! וזה יהיה התיקון שלך!
[1] ) אין שטאט סיגוט איז געווען באקאנט די שוחטים ומוצי"ם ממשפחת שווארץ, הרה"צ ר' יצחק אהרן שווארץ ב"ר נחום ז"ל איז געווען שוחט ביים הייליגען ייטב לב און שפעטער ביים קדושת יו"ט ער האט ארויסגעגעבן דעם ספר אמרי בינה פון זיין שווער ר' צבי ארי' ב"ר אליעזר באש דומ"ץ סיגוט (ר' צבי ארי' באש איז אויך געווען דער שווער פון ר' שלמה לייב טאבאק בעמח"ס ערך ש"י דומ"ץ סיגוט).
צווישן די אייניקלעך פון ר' יצחק אהרן איז געווען ר' מרדכי צבי שווארץ, ער איז געבוירן אין שטאט סירטה ווי זיינע עלטערן האבן געוואונט, ער איז געפארן לערנען קיין סיגוט ווי ער איז געווארן א תלמיד פונעם קדושת יו"ט, דער קדושת יו"ט האט אים גענומען אלס א חזר-בחור פאר זיין זוהן דער שפעטערדיגער סאטמאר רבי בעל דברי יואל זצ"ל.
אין די שפעטערדיגע יארן האט ר' מרדכי צבי אנגענומען א רבנות פאסטן אין איינע פון די לאנדאנער קהילות, דערנאך אין א קליינע געגנט אין ענגלאנד פאר ער איז ארויסגעקומען קיין אמעריקא בשנת תרפ"ט ווי ער איז גערופען געווארן דורך עטליכע קהילות אין קליוולאנד, אהייאו משמש צו זיין ברבנות.
זיין אייניקל ר' יהודה לייב שווארץ הי"ו פון שיקאגו דערציילט אז זיין באבע די רביצין פון ר' מרדכי צבי האט אים געזאגט, אז עס איז אויסגעקומען נאך איין מאל נאך די קריג וואס איר מאן האט געלערנט מיט'ן סאטמארער רבי'ן זצ"ל, דאס איז געווען ווען דער רבי איז געפארן די ערשטע יארען קיין קליוולאנד צו שאפן געלט פאר זיינע צוועקן, דאן איז דער רבי מכובד געווארן צו זאגען א שיעור אין די באקאנטע טעלזער ישיבה אין קליוולאנד, ר' מרדכי צבי האט דעמאלטס באגלייט דעם רבין צו די ישיבה און ער איז געזיצן ביים שיעור די גאנצע צייט. נאך דערציילט ער פון יענעם באזוך אז דער רבי האט נישט זייער מצליח געווען מיט געלט דארט אין קליוולאנד, און ווען ער האט געהערט אז ר' מרדכי צבי ברויך געלט צו בויען א מקוה טהרה האט ער דאס גאנצע געלט אהיגעגעבן פאר די ארטיגע מקוה.
ר' מרדכי מסיגוט שו"ב בעמח"ס לוטה בשמלה פי' על ספר שמלה חדשה
ר' מרדכי צבי שווארץ ז"ל איז געווען א מחבר פון עטליכע ספרים עה"ת וספרי הגיון, די ספרים געפינען זיך אויף היברו-בוקס, עבודת תמיד, דורש טוב לעמו, דרושי חכמה ודעת, ועוד.
דער ערשטער ממשפחת שווארץ איז געווען ר' מרדכי צבי שווארץ (הראשון) פון טערצאל וועלכער איז אוועק אינגערהייט און זיין רביצין זיסל האט חתונה געהאט בזוו"ש מיטן הייליגער קאלובער צדיק ר' אייזיקל זצ"ל.
[2]) ונציעה כאן שאלות גלויות ששאלו להרב פאדווא, בקיצור ממכתבים ששלחו לו, חבל שרק התחילו ולא גמרו את העבודה, והלא אמרו חז"ל "אין המצוה נקראת אלא על מי שגומרה".
בס"ד
וועד העסקנים החרדים דקהילות החרדיות בלונדון
שאלות גלויות להרב פאדווא שליט"א
בענין השחיטה הנדרשת ע"י חברת "צער בעלי חיים"
היות והרב פאדווא כתב במכתבו שמי שרוצה להעיר בעניני השחיטה יבא אליו וישמע דבריו, ע"כ יצאנו באלו שאלות גלויות לעיני כל, אולי יודה על האמת.
א. לפי מה שסיפרו השוחטים, רואים שמה שכותב הרב פאדווא בענין השחיטה בלונדון הוא היפך האמת.
ב. איך התיר לשחוט בבאקס, בטענה שרבינו הקדוש מסאטמאר זצללה"ה ביקר בבית המטבחיים, ועל סמך זה הוא מתיר שחיטה זו, הרי ידוע שרביה"ק מסאטמאר מעולם לא ביקר בבית המטבחיים בארה"ב ולא נתן הכשר על שום בשר שהוא.
ואמרו ז"ל מילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי, וגם את זה רוצים להכחיש???
ג. כתה"ר כותב במכתבו וז"ל: ואם יש ביד מי שהוא דבר מה להעיר בזה יבא אלי ואשמע את דבריו.
ד. שאלתנו: אם אמת הדבר שכת"ר רוצה לשמוע מה יש בפי הבריות, למה כשהשובי"ם שלו אומרים וכותבים כי בשחיטה הזאת עוברים על כל הה' הלכות שחיטה, האם אין זה די להפסיק השחיטה הזאת, כשרוצים לשמוע?
ה. אם רבני כדתיא זועקים וכותבים הרבה מכתבים בכתב ידם וחותמים ומבקשים בתחנונים שלא להכניס "הבאקס הפען" לשנות משחיטה הנהוגה עד היום הזה, מפני שבשחיטה הזאת יאכילו נבילות וטריפות במלוא מובן המלה, למה אינו משים לב לזה?
האם לזאת יקרא רוצה לשמוע?
ו. כולם יודעים ומודים שאופן השחיטה בבאקס ופען הוא נבילות וטריפות, ורק כתה"ר היחידי העומד על כך בתוקף (נגד כל הרבנים והשוחטים, חוץ משו"ב אחד שלו, שותפו של עמלק) להאכיל לישראל נו"ט.
ז. אנו שואלים: עד מתי תאכילו את עם ישראל בלונדון בנבילות וטריפות???
והנה אחז"ל במשנה אבות והוי דן את כל האדם לכף זכות.
והזכות היחידי שיכולים ללמד על מעכת"ר בהיתר הזה הוא רק, שכתה"ר מקבל טובת הנאה גדולה מאוד לו ולבניו ולחתניו שזה מאפיל הדעת הנכון, לראות ולהבחין האמת. ומפני זה צועק יאכלו ענווים וישבעו, ואינו משים לב לדברי הרבנים הגאונים והצדיקים מכל העולם שכותבים לו בתחנונים שלא יהפוך השחיטה לנבילות וטריפות.
תודה לא-ל שלא אלמן ישראל, ועוד נמצאים רבנים חרדים בלונדון, שעדיין אינם משוחדים ומוחים נגד חילול שם שמים שלא להכשל באכילת איסורים, ושלא לחדש דברים חדשים, שבזה יעברו על ה' הלכות שחיטה, שהוא הלכה למשה מסיני.
איך יכולים לסמוך על רב שהוא מכשיל הרבים בנבילות וטריפות בשאט נפש במזיד?
האם זה נקרא רב?
אחבנ"י צריכים לדעת אחת ולתמיד כי לא אנשי "הצער בעלי חיים" אשמים, כלל וכלל לא. רק הרב פאדווא אשם בזה, בההיתר שהוא נותן על השחיטה הזו.
סוף דבר:
אחר שישבנו (רבנים מנהיגי קהילות ועסקנים) יומם ולילה באנו למסקנה:
- שכל איש אשר רגליו עמדו על הר סיני, ואשר בוער בקרבו עדיין ניצוץ של יראת שמים, יפריש עצמו ובני ביתו מאכילת הבשר "כדתיא" אשר כל כשרותו אינו אלא סילוף וזיוף, וסמיית עיניים, כאשר כל הרבנים חוץ מהרב פאדווא מודים וצועקים על אי כשרותה.
אין לנו ברירה אחרת, אך ורק להפרד מקהילת "כדתיא" ולעשות קהלה עצמאית
- אין לנו ברירה אחרת, אך ורק להפרד מקהילת "כדתיא" ולעשות קהלה עצמאית מרבנים ובעלי בתים החרדים לדבר ה' ותורתו הקדושה. זאת תהי' תחילת ההצלה, וזה עוד יציץ ויפרח פירות ופרי פירות, ויחיש הגו"צ בב"א.
ועד העסקנים החרדים דקהילות החרדיות בלונדון
[הערת המחבר: במה שנכתב באות ב' אודות ביקור רביה"ק מסאטמאר בבית מטבחיים ושהתיר שחיטה באופן כזה, כדאי להזכיר כאן מה שאמר מרן ז"ל בעצמו על מה שאמר ר' יוחנן בן זכאי טרם פטירתו (ברכות כ"ז ע"ב) ואיני יודע באיזו דרך מוליכין אותי. דתמוה, וכי לא ידע ריב"ז בעצמו שהוא צדיק ושמוליכין אותו לחיי העולם הבא, הלא ידע איניש בנפשי'. אלא שכוונת ריב"ז היתה שכל זמן שהי' בחיים חיותו, אם הי' שומע איזה מימרא משמי' שבאמת לא אמרה, הי' יכול להכחיש את המימרא שלא אמר כן מעולם, אולם לאחר פטירתו אפשר שיהיו כמה מסלפים שיסלפו את דבריו ויאמרו משמי' מה שלא אמר מעולם, ומכך הי' מתיירא טרם פטירתו, ולכן אמר "איני יודע באיזה דרך מוליכין אותי", פי' שתלמידיו מוליכין את דבריו לכאן ולכאן כפי הנראה להם, ומשום זה אמר כן, עכתודה"ק.ובעוה"ר ראו כן במציאות, שהיו מרמים גם את מרן מסאטמאר ואמרו בשמו אודות השחיטה שמועות שונות שלא אמרם מעולם, כדי לרמות את אחב"י הקונים בשר, שיסברו כאילו הרבי מסאטמאר או התאחדות הרבנים נותנים הכשר על הבשר של וויינשטאק, וכידוע כל זה.
דעת תורה רוח הקודש גלוי' הופיע בבית מדרשו של כ"ק מרן האדמו"ר מסאטמאר זי"ע
ובאמת הופיעה רוח הקודש בבית מדרשו של מרן הגה"ק מסאטמאר זצ"ל בעצמו, שהרגיש בדבר שיתכן שיהיו בני אדם שיאמרו גם בשמו דברים שלא אמרם מעודו, וכמו שכתב בעצמו בספר דברי יואל (פרשת ברכה, דף ר"ע) וזה לשונו: אולם הא דלא בשמים הוא ושאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה הוא יסוד ושורש כל התורה כולה, דאי לאו הכי אין כאן תורה כלל, דהרי כבר הי' לעולמים כמ"ש במסכת שבת קט"ז ע"ב… ואפשר יעשה אותות ומופתים ע"י תחבולות וכישוף ונביא ישמע אליך עשה כן, ושבתי צבי תר"ו (תיפח רוחו ונפשו) אמר שנתהפכו המצות ונעשה מעשין לאוין ומלאוין עשין, ואפילו אם לא נאמין כן בכללות התורה מ"מ אין שום מצוה שנשאר במתכונתה כל אחד יאמר חלמתי חלום שחלב זה אסור וזה מותר, וזה יאמר כך וזה כך ותפוג תורה, ע"כ כללא כייל הקב"ה שאין הנביא רשאי לחדש שום מצוה מהישנות, עכלה"ק.
(וראה בספרי מדריך לכשרות [חלק ל"ג] דברי יואל על כשרות המאכלים, שכתב כמו כן על ענין השחיטה והכשרות בארצות הברית, עיי"ש).
פוק חזי עיניו הקדושים של הרבי מסאטמאר זי"ע המאירים למרחוק, וכאשר רצה לתת משל למה שיארע באחרית הימים להחליף מצוות התורה נקט חלב. וגם בזה לא קאמר שיעמוד נביא ויאמר הותר חלב לגמרי, אלא שחלב זה אסור וחלב האחר מותר ממש כעין המאורע בימינו.
ונבאר קצת את דברי מרן הגה"ק מסאטמאר הנ"ל בפרשת ברכה, שכתב דלא בשמים הוא ושאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה והוא ושורש כל התורה כולה דאי לאו הכי אין כאן תורה כלל וכו', ונקט בלשונו דוקא חלב זה אסור וזה מותר, דכאן בארה"ב רבו המכשלות של החלב ודם, וראו בחוש איך שהכשילו את הרבנים ורימו אותם, דבאמת כמה אנשים תמהו כמה תמיהות:
בירור שגם רבנים יכולים לטעות – ורבים יכולים להכשל שמונה שאלות ותשובות בענין:
א) איך יתכן שרבנים יטעו לומר על חלב שהוא שומן כשר.
ב) ממה נפשך, אם הרב נאמן על שאר איסורי תורה, למה אינו נאמן בענין חלב.
ג) הכי צריכין לחוש למה שיש מערערין כי יש חֵלֶב, כל שאיננו בקי בענין.
ד) הכי באפשרי שחלק ניכר מכלל ישראל יכשלו באכילת איסור חמור כ"כ שעונשו בכרת.
ה) האם יש היתר למי שבקי ברוע המצב לאחוז בפלך השתיקה ולהיות בשב ואל תעשה.
ו) האם רשאין הרבנים המכשירין להעלים עיניהם מן הערעור שלא תפגם כבודם.
ז) למה באמת תצא תקלה זאת מיד גדולים ורבנים.
ח) למה יארע כזאת שציבור גדול ורחב יכשל בחלב?
ובאמת כל השאלות האלה נוגעות לשערוריית השחיטה בלאנדאן ג"כ, איך יתכן שרב גדול כמו הרב פאדוה יתיר שחיטה כזו?
וכעת נשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.
א) בנוגע לשאלתינו איך יתכן שרבנים יטעו?
– הנה דבר זה מפורש בקרא (ויקרא ד') ואם מעיני העדה נעשתה לשגגה, ופירשו חז"ל (עיין רש"י) הכוונה כי נעלם מסנהדרין שהם עיני העדה, והא לך דברי חז"ל מפורשים בהוריות הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה וכו', ומבואר שם להלן דף ג: דחייבין בית דין להביא חטאת על שגגת הוראתן.
ומבואר ברמב"ם (הלכות שגגות פרק י"ב, י"ג) דמיירי בבית דין הגדול שהוא הסנהדרין שישבו בלשכת הגזית (אשר עליהם הכתוב אומר לא תסורו מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל), ומיירי ג"כ ששגגו כולם בהוראה זו והורו להקל.
וזה לשון הרמב"ם שם: "כל דבר שחייבן על שגגתו חטאת קבועה אם שגגו בית דין הגדול בהוראה והורו להתירו ושגגו העם בהוראתן ועשו העם… ואחר כך נודע לבית דין שטעו הרי בית דין חייבין להביא קרבן חטאת על שגגתן בהוראה ואע"פ שלא עשו הן בעצמן מעשה, שאין משגיחין על מעשה בית דין כלל בין עשו בין לא עשו אלא על הוראתן בלבד", עכ"ל.
ולהלן שם (פרק י"ג הלכה א') וזה לשונו: "וכן אם הורו וידע אחד מהן שטעו ואמר להם טועין אתם ורבו עליו המתירין הרי בית דין פטורין… שנאמר ואם כל עדת ישראל ישגו, עד שישגו כל הסנהדרין" עכ"ל.
ומבואר להדיא (הוריות ב' ע"א) בגמרא דמיירי גם בהוראת חלב להיתר, וז"ל הש"ס "לאתויי הורו בית דין שחלב מותר", וברש"י על המשנה הורו בית דין "כגון שהורו שחלב או דם מותר", וברמב"ם שם (פרק י"ג הלכה ד') "הורו בית דין שחלב מן החלבים מותר ואכל וכו' ואחר כך הורו שעבודה זרה פלונית מותרת ועבד אותו עבודה זרה" עכ"ל. המעיין היטב בש"ס ורמב"ם שם יראה שעל הרוב נקטו לדוגמא הוראת חלב, עיי"ש.
ומעתה לא נשאר לנו אלא להתבונן קצת אם אצל הסנהדרין שהיו גדולי הדור ממש בתורה בחכמה ביראה ובאהבת ה' ובמדות טובות, בלי שום נגיעות, כמבואר ברמב"ם (הלכות סנהדרין פרק ב') דסנהדרין היו בעלי חכמה, נפשם שפלה, חברתם טובה, גיבורים במצוות ומדקדקים על עצמם וכובשין יצרם, לא יהא להם שום גנאי, ולא שם רע, ויהא פרקן נאה, שונאי בצע ואף ממון שלהם אינם נבהלין עליו, אוהבי האמת, שונאין החמס ובורחין מכל מיני העול, מנוקין מעון וגם ממומי הגוף.
ואחר כל אלו הי' באפשרי שתזדמן להם מכשול בהוראה להתיר חלב ולומר על כולן או מקצתן מותר, אע"ג דכתיב אלקים נצב בעדת קל, וגם ישבו בלשכת הגזית שהוא בבית המקדש אשר שם עיקר השראת השכינה מ"מ אפשר שיארע זאת, שהיו שבעים ואחד צדיקים יושבין יחד ועטרותיהן בראשיהן. ומה יענו אזובי קיר כמונו היום שרחוקין אנו מלהשיג אפילו כטפה מן הים קדושת הסנהדרין, על אחת כמה וכמה שאין מן הנמנע שיארע כזאת.
ודבר נפלא מאוד מצאתי בדברי חד מקמאי שכתב, כי אדרבה כל הגדול מחבירו יותר עלול להכשל בחטא כזה. לכן אמר הכתוב: אשר נשיא יחטא. מאחר שהוא מורגל בגדולה רבה כ"כ, שהוא מלך על כל ישראל, בודאי יבוא לכלל גאוה וזו תביאו לכלל חטא בלא שום ספק (זוהר ויקרא דף כ"ב ע"א, וש"ך, ורבינו בחיי, ותולדות יצחק, וכלי יקר).
ולפי זה מי שבא בטענה כזו עדות הוא ששכח מקרא מפורש וגמרא מפורשת.
ב) טענה שני': דאם הרב נאמן לשאר דברים לכן אין נאמן בזה.
אהובי ידידי, לא עלי תלונותיכם כי אם על תורת ד' תמימה, והאיך יאמר הקרא שמעיני העדה נעשתה לשגגה, והלא אם נאמן לכל איסורי תורה כמו שהכתוב מצווח ואומר "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך", האיך שגג בדין זה, ש"מ שאין אנו דנין היקש וגזירה שוה כזאת. ואפשר שיהי' בקי בכל התורה ויאונה מכשול של שגגה לידו.
ג) טענה שלישית: האם צריך מי שאינו בקי לחוש למה שיש מערערין?
– הנה לא נכניס עצמינו בפלפולה של תורה לברר הדבר משורת הלכה כי אין כאן מקומו והדבר סובל אריכות. אולם רצונינו לבא בדרך אחרת וקצרה. שני טענות גדולות מנוגדים לטענה זו, חדא לכל המון, והשנית ליראי ד' ואנשי מעשה.
ראשית, הלא קבעו לנו חז"ל כי גדול המחטיא יותר מן ההורג (רש"י פרשת כי תצא), ובזה הורו לנו חז"ל כי אצל ישראל הנשמות העיקר, ומחויבין ישראל למסור נפשם עבור אמונתם וקדושתם, והנשמה היא נצחית והגוף טפל, הכלי אומנות בלבד לעבוד בהן ליוצרו, והאי עלמא כפרוזדור בפני הטרקלין.
וא"כ יתבונן כל אחד בדעה נכונה אם יבואו מערערים לערער כי באכילת מאכל פלוני יסתכן גופו ויחלה קשות עד למיתה ממש, כל בר דעת יתרחק מאכילת דבר פלוני בתכלית כי מה לו לצרה אפילו מצד הספק. וכן אם יבואו מגידים ויאמרו אל תסע בדרך פלוני כי לסטים קשים הורגי נפשות על הדרך. ולעומתם יאמרו אחרים אל תדאג ועל אחריותנו תוכל לנסוע, כל בר שכל לא יכניס עצמו לספק סכנה וגם לא ישלח בנו או בנותיו ושאר קרובי משפחתו בדרך זו, וכפי כחו ועתו ירחיק גם אחרים מהליכה לשם.
ואם כן הלא כן הדבר הזה ממש בענין חלב, אכילת חלב אפילו בשוגג מטמטם הלב וכורת נפש ונשמה משורשו העליון, כמבואר בקדמונים ואחרונים (עי' אגרת הקדושה מהרמב"ן ז"ל פ"ד, ופר"ח וש"א סי' פ"א). וגם כאשר כל העם בשגגה מכניס נפשות ישראל לצד הטומאה ומעבירן מדת ישראל (עיין שו"ת דברי חיים ח"א יורה דעה סימן ז') ולעולם לא יזכה לראות אור גם לעולם הבא (כמבואר בספר יסוד ושורש העבודה פרק ז' עיין שם). ולפי זה מי פתי יסור הנה לפטם גופו בדבר שיש מערערין ואומרים כי יש בו סם המות הממית נפשו רוחו ונשמתו של אדם ומורידו עד שאול תחתי', ומי יקח נפש בניו ובנותיו ולכרות נשמתן ממקור העליון אפילו במקום ספק.
וגם בחלק הגוף הלא עונשו במזיד בכרת, ובשוגג בשגגת כרת, ומי עלה בשמים וירד להעיד כי מי ששמע ערעור על ענין ניקור החלב ואוטם אזנו באמרו מי יאכילנו בשר שנידון כשוגג, והלא סוף כל סוף מעשים שבכל יום מעידין שהגיע הזמן לפשפש במעשים אחר חטאת של עונשי כריתות בו בפרק שצעירים ואפילו ילדים נחטפים באופן פתאומי בשחר ילדותם, וכי חשיד קוב"ה דעביד דינא בלא דינא, ואין הזמן לחפש לימודי זכות על כל דבר ולנהוג בו היתר בזמן שרואין כי כל יום קללתו מרובה מחברתה. ילדים קטנים נשארים בלי אב או אם ואין עונה, בוכין מרירות והורים בוכין על ילדיהם שנחטפו טרם ידעו להבחין בין טוב לרע.
ונגד החסידים ואנשי מעשה אנו אומרים האיך מצאו קנה המדה למדוד אשר נזירות מאכילת קניידלע"ך וגעבראקס (מצה שרוי') או קניית אתרוג יקר בן כמה מאות דולר בכל ההידורים, ועלי' מהודרת לספר תורה, וטלית נאה, מוכרחין להדר אחריהם יותר מגופה של תורה שהם יסוד נשמת חיים של יהדות החרדית וקיומה כמו הרחקת אכילת בשר שיש עליהן ערעור מטעם בלתי ניקור הוגנת, וד"ל.
טענה רביעית: הכי אפשר שחלק גדול מכלל ישראל יכשלו
– התירוץ על זה הוא ברמב"ם הנ"ל (הלכות שגגות פרק י"ב הלכה א') וז"ל: בין שעשו כל ישראל שבארץ ישראל על פי בית דין שהורו, בין שעשו רוב ישראל… בין שעשו רוב השבטים וכו'. ולהלן (פרק י"ג הלכה ב') בזה הלשון: כיצד היו יושבי ארץ ישראל שש מאות אלף ואחד, והיו עושין בהוראת בית דין שלש מאות אלף ואחד… הרי בית דין חייבין עכ"ל, ולפי זה כל ישראל שש מאות אלף, והמעיין היטב בש"ס וברמב"ם יראה דה"ה עשו כלל ישראל כולו, עיין בזוהר ויקרא כ"ב א'.
טענה חמישית: האם יש היתר לרב או לאחר לשתוק באם יודע ערעור
– דבר זה מבואר היטב בש"ס (שבת נ"ד ע"א) מי שיש בידו למחות ואינו מוחה נתפס על אותו עון. וכן אמרו חז"ל (סנהדרין כ"ז ע"ב, שבועות ל"ט ע"א) ויכשלו איש בעון אחיו, מלמד שכל ישראל ערבין זה לזה. ולפי זה מי שיודע דבר ושותק נתפס על העון כאילו הוא בעצמו במו ידיו מכשיל הרבים.
ומצאתי חידוש גדול ונפלא בספר ילקוט מעם לועז (פרק י"ד) שהביא מבעל העיטור וש"ך שדרשו דין זה של כל מי שיש בידו למחות וכו' מפרשה זו שמדובר מנשיא שנכשל בחלב, ודרשו שבאמת הנשיא לא חטא רק הקהל ובשביל שלא מיחה הנשיא בהם, העון תלוי בו.
וזה לשונו שם (ויקרא פרק י"ד בסופו): ודעו שאם יש במקום גדול שיש כח בידו להוכיח ולמחות על איזה עון או עול שעושים בני דורו, והוא אינו עושה כן, ואינו רוצה לדבר ולהתערב בדבר כדי שלא ישנאו אותו הבריות, כל החטאים שעושים העיר נחשבים כחטאיו ועון כולם תלוי בו. ולכן נסמך תחילת הפרשה הזאת, אשר נשיא יחטא, עם סופה של הפרשה הקודמת חטאת הקהל הוא, לרמוז שאם יש חטא בקהל, הסיבה היא, אשר נשיא יחטא, היינו אם הוא גדול הדור ויש בידו למחות ואינו מוחה, העון תלוי בו (כ"כ בכלי יקר, בעל העיטור וש"ך).
טענה שישית: אם רשאין רבנים ושאר אנשים מסויימים להעלים עין מגודל המכשלה שלא תפגום כבודם.
עי' משאחז"ל (תורת כהנים ויקרא, ובהוריות דף י' מובא ברש"י עה"ת פרשת ויקרא עה"כ אשר נשיא יחטא) וז"ל: לשון אשרי, אשרי הדור שהנשיא שלו נתן לב להביא כפרה על שגגתו, ק"ו שמתחרט על זדונותיו.
ועיין בספה"ק ויואל משה (מאמר ג' שבועות אות קנ"ב) וז"ל: שאם עיני העדה במדה זו להתודות על השגגה אין זה אלא לשון שמחה, אשר בדורינו עכשיו בעוה"ר עדיין לא זכינו לשמחה זו.
טענה שביעית: – למה יארע תקלה לגדולים שבדור.
דבר זה כבר ביארו הספרים שזה בא מעון הדור, עיין להגה"ק בעל הפלא"ה ז"ל בספר פנים יפות פרשת ויקרא (על פסוק אשר נשיא יחטא) שכתב וזה לשונו: שסיבת חטא השוגג לכהן משיח מפני אשמת העם שגורם העלמתו, והביא שם (על פסוק אם הכהן המשיח) דברי חז"ל כד רגיז רעיא על ענא עביד לנגדא סמותא (ב"ק נ"ב ע"א). ופירש"י וז"ל: כשהמקום נפגע משונאי ישראל ממנה להם פרנסים שאינן מהוגנין.
ובנזר הקודש (בראשית רבה פרק ס' סי' י"א) תמה על מה שמצינו שם דנכשלו אמוראים במידי דאכילה (ומבואר בש"ס חולין ה' ע"ב, ובתוס' דבאכילת איסור אין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים). ותירץ בנזר הקודש דכיון שנתמעטו הדורות אע"פ שבודאי נמצא גם בדורות אחרונים בני אדם גדולים מאוד במעלה, מ"מ באשר אין דורם זכאי גם הם יורדין ממדריגתן, ע"כ.
טענה שמינית: למה יכשלו רבים בפעם אחת?
– תשובה לדבר, כי הדרך הוא בכל עבירה שאדם רואה שאחרים נכשלים בה נכשל אחריה בקל, וכל אחד גורר את חבירו. מהאי טעמא בבשר, כיון שרבים אוכלים בשר ואינם רוצים לפרוש ממנה עם כל הערעורים מפני אטימת לבם, שאר כל הקהל נגררים אחריהם. ודבר זה מבואר היטב בכלי יקר (ויקרא ד') עה"כ ואם נפש אחת תחטא, ומובא בילקוט מעם לועז ויקרא (פ' י"ד) וז"ל: שאם הוא חטא שאדם רואה אחרים שעושים אותו, הוא עלול לשגות שהדבר מותר והוא עשוי לעבור עליו, שכן יש מקום לטעות, אבל חטא שאינו רואה כלל שאחרים יעשוהו, רחוק מן הדעת שהוא יעשה. ולכן אומר שם הכתוב ואם נפש אחת תחטא. ונאמר כאן "אחת", שלא נאמר כן בכל הקרבנות דלעיל, כדי לרמוז שרק הוא חטא באותו החטא, שלא ראה חטא זה אצל אחרים, עכתו"ד עי"ש.
ועי' בשערי תשובה לרבינו יונה (שער ג' נ"ט) דיש מקום שמחוייבים להחזיק במחלוקת, וכשם שהמחלוקת הוא עון כך מניעת המחלוקת במקום שצותה התורה להחזיק במחלוקת הוא ג"כ עון, וכן כתב החרדים פרק ד' אות מ"ב ומ"ג, ומביאו בספר ויואל משה ח"ב פרק נ"ג.
וכותב שם מרן הגה"ק מסאטמאר זצ"ל בזה"ל, והרי שהחמיר יותר במי שאינו מחזיק במחלוקת על המתייצבים על דרך לא טוב ממי שהוא מחזיק במחלוקת במקום שאין צורך, אף שוודאי להחזיק במחלוקת במקום שאין צורך הוא עון פלילי ונורא מאד כי גדול השלום כנודע, מ"מ למנוע ממחלוקת על המתייצבים על דרך לא טוב גרע יותר עכ"ל.
וז"ל יעב"ץ אבות פרק ב' משנה ו', מי שאינו נכנס במחלוקת על המתיצבים על דרך לא טוב אינו חושש לעלבון קונו ואינו נכנס לגדר אנשים, עכ"ל.
[3]) היהדות בכל תפוצות ישראל היתה רגישה ביותר לאיסור והיתר. תמיד היו זהירים על כשרות הבשר. השו"ב והקצב היו תחת השגחה קפדנית של בד"ץ דהעיר, וחברי הבית דין לא עלתה על דעתם כלל לקבל איזה שכר עבור הוראותיהם, כמו דאיפסק הלכתא ביו"ד סימן י"ח "שאסור לרב המורה לקבל שום שכר כי אם לטעום כדי לברר הוראתו" ("ז"א שאסור לרב לקבל שום שכר, כי אם יקבל שום שכר על הכשרו לבו יטנו להכשיר אפילו דבר איסור. רק מותר לו לטעום מהבשר כדי שהשואל יראה שהוא ג"כ טועם מהבשר ולא יחשוב שהרב התיר לו רק מטעם הפסד מרובה או שעת הדחק, ועיין תבואות שור סימן י"ח). ובכל בתי ישראל היו נוהגים שהיו שני משגיחים שהיו בודקים סכינים להשו"ב כמבואר בשמ"ח, ובספרי וזבחת כאשר צויתיך ביארתי הענין באריכות גדול, ועיין עוד בספרי שחיטת ואכילת בשר כהלכתה, ב"ח, ובספרי שו"ת זבחו זבחי צדק).
[4]) ובענין זה שאפשר להונות את הצדיק, ידוע מה שנעשה עם פסל מיכה תחת הנהגתו של משה רבינו ודור דעה ארבעים שנה במדבר, ואעפ"כ נעלם זאת שאל ידעו אודות הפסל, וכן תחת הנהגתם של שופטים היו עובדים עבודה זרה הרבה כמבואר בשופטים, וכן תחת הנהגתו של יאשיהו המלך שהפך עולם ומלואה בביעור ע"ז בכח של מלכות, ויאשיהו הי' צדיק גדול כמו שמעיד עליו הפסוק (מלכים ודברי הימים), ואעפ"י היו ליצני הדור עושים מה שלבם חפץ שלא בידיעתו, כמו שאמרו חז"ל.
ובפרשת דברים (א', י"ג) הבו לכם אנשים חכמים ונבונים לשבטיכם ואשימם בראשיכם, ופירש"י שהם ניכרים לכם שאם בא לפני מעוטף בטליתו איני יודע מי הוא ומאיזה שבט הוא ואם הגון הוא, אבל אתם מכירין בו שאתם גדלתם אותו לכך נאמר וידועים לשבטיכם, עכ"ל.
וכתב על זה בספר דברי שלום להגה"ק מוה"ר אברהם שלום מסטראפקוב זצ"ל (בן הגה"ק משינאווע זי"ע) וזה לשונו, הנה יש להוכיח מזה גודל מעלת הצדיקים, אפילו כשיש איזה מחלוקת בין איזה צדיקים ושומעין מהם שאחד אומר על חבירו דיבורים כנגדו, ידוע שזה מחמת בעלי לשון אשר היצה"ר רוצה להפריע הצדיקים ותלמידיכם מעסק מצותם ותורתם על כן הוא מעמיד הולכי רכיל בשקרים שונים, וקלי הדעת אומרים, כיון שהרבי הוא בעל רוח הקודש, איך אפשר להטעותו, ומזה באים ח"ו לפקור באמתיות צדקת הצדיקים הקדושים האמתיים, ובאמת מי שאומר כה, שאי אפשר להטעות את הצדיק, הוא אפיקורסות, כיון שמצינו שאפילו משה רבינו ע"ה אדון הנביאים אמר וידועים לשבטיכם שאם בא לפני מעוטף בטליתו איני יודע כו' ואם הגון הוא כו' אלא ע"כ שאם בא איש צבוע לפני הצדיק ורוצה להטעותו שהוא איש כשר אפשר שהצדיק אינו יודע פנימיותו, כמו שאמר משה רבינו ע"ה איני יודע מי הוא עכ"ל.
ובפרשת וישלח (ל"ב, ט') על פסוק והי' המחנה הנשאר לפליטה וגו' פי' האבן עזרא וז"ל, כי אין הנביא יודע הנסתרות אם לא יגלה לו ה', ואלישע אמר וה' העלים ממני (מלכים ב' ד' כ"ז) עכ"ל.
הרי שמשה רבינו ואלישע הנביא לא ידעו וכן שאר הנביאים לא ידעו רק מה שהגיד להם השי"ת, אבל שאר הדברים יתכן שנעלם גם מהם ויתכן שידעו אבל אינו מוכרח ואפשר שיתעלם מהם.
ומצינו ביעקב אבינו ע"ה ולא ידע יעקב כי רחל גנבתם, אבל החסידים אומרים כי רק אצל יעקב הי' יכול להיות דבר כזה שלא ידע מה שנעשה תחת רשותו, אבל לא אצל מרן ז"ל… וכן רק את יצחק אבינו הי' אפשר לרמות, אבל החסידים אומרים כי הרבי גדול מכולם ואותו אי אפשר לרמות, ומוכרח שידע הכל ויכול הכל, וממילא ראי' ברורה שהכל הי' טוב.
ומבואר בספר מלכים שנמצאו מכשולים של כרת רח"ל תחת גדולים מדורות קדומים, כגון אסא מלך יהודה שהי' צדיק והי' לו כח של מלאכות, ואעפ"כ נאמר (מלכים א' ט"ו י"ד) והבמות לא סרו, פירש"י במות היחיד שהורגלו ליקרב עליהן לשמים משחרבה שילה עד שנבנה הבית שהיו הבמות מותרות לא סרו עתה ואע"פ שנאסרו משנבנה הבית והיו עונשים עליה כרת, עכ"ל.
וגבי יהושפט שהי' צדיק, נאמר (מלכים א' כ"ב, מ"ד) אך הבמות לא סרו עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות – וכן גבי יהואש (מלכים ב' י"ב, ג') ויעש יהואש הישר בעיני ה' וגו' רק הבמות לא סרו וגו', וכן גבי עזרי' (מלכים ב' ט"ו ג') ויעש הישר בעיני ה' רק הבמות לא סרו וגו', וכן גבי יותם שהי' צדיק מופלג (כמבואר ברש"י דברי הימים ב', כ"ז ב', ויעש הישר בעיני ה' ככל אשר עשה עזיהו אביו הטובות שעשה אביו, וזהו שאמר ר' שמעון בן יוחאי במסכת סוטה אלמלא יהי' אברהם אבינו מקבל עליו כל עוונות הדור עד לו אני הייתי מקבל חטאי הדורות מאברהם עד לי, ואם הי' יותם בן עוזיהו עמי היינו מקבלים עלינו מאברהם ועד סוף הדורות וכו' עכ"ל עיי"ש) ואעפ"כ נאמר (מלכים ב' ט"ו ל"ד) רק הבמות לא סרו וגו' – עד חזקיהו המלך שאצלו נאמר (מלכים ב' י"ח ג') הוא הסיר את הבמות.
ובימי המהרש"ל זצ"ל נמצאו מכשולים של חלב תחת הנהגתו והנהגת שאר גדולים שבימיו, כמבואר בספר ים של שלמה, ושם במסכת חולין פרק גיד הנשה סימן י"ט כתב וז"ל, אני הגבר ראיתי שרוב המנקרים שלנו אע"פ שמחמירים בענין ניקור לחתוך אפילו מההיתר ובכל זאת נמצא הרבה פעמים שמקילין בחלב, לכן נהגתי בעצמו שלא לאכול בשר מנוקר עד שיבדוק הבשר ע"י עוד מנקר עכ"ל, עי"ש.
ובכרתי (להגה"ק מוה"ר יונתן אייבעשיץ זצ"ל) כתב בסוף סימן ס"ה וזה לשונו, בזמן הזה יש להחמיר יותר שלא לסמוך על חזקת כשרות המנקר כיון דעכשיו רבו החומרות וכבד עליו הטורך ועל הרוב אינם בני תורה ואין לסמוך בניקור כי אם על בקי וירא ה' מרבים, עכ"ל.
עוד כתב וז"ל, מיום עמדי על דעתי שלמדתי הלכות ניקור להיות בקי בהן ובשמותיהן, לא סמכתי על מנקר כי אם מה שהייתי מנקר בעצמי ויגיע כפי אכלתי, עכ"ל.
ובספר צנה לדוד (להגאון מוה"ר דוד דייטש זצ"ל, מגדולי ספרי הניקור בשנת תק"ח) כתב וזה לשונו: ראיתי מנקרים חותכין בשר ואומרים זה חלב ועל חלב גמור אומרים שזה בשר, וכמה פעמים עמדו המנקרים ואומרים בחוצפה כך קבלנו וכך מנהגינו מקדם, והיינו בעיניהם כמתעתע באומרם אם אמת אתך למה אין מזהירין לנו הרבנים אשר בארץ המה חכמי הדור על זה, ואני בעניי אמרתי להם בודאי חכמי הוראות לא ידעו מזה המכשול. ועל מהנגך אני אומר דור תהפוכות המה ומנהגם לגיהנם, עכ"ל.
ובספר שו"ת בית יצחק (יורה סימן ס"ד) כתב אודות הרבנים שמשכו ידיהם מן המנקרים בשר מליתן השגחה עליהם וסומכין על המנקרים שלמדו איש מפי איש, ולפעמים גם רבי לא שנה ואם כן תלמידו מנין לידע, וגם בחלק הפנימי הכל ממשמשין בו נשים ועבדים וקטנים, ובפרט שוחטי זמנינו שלומדים דיני שחיטות ובדיקות מחדש ולקחו קבלה מהרב וענין ניקור לא ראו ולא ידעו כלום ועם כל זה לאחר שנתמנו לשו"ב עושים את עצמם למנקרים והעולם סומכין עליהם ואין מי שישגיח עליהם, והכל מפני שגם הרבנים בעלי הוראה אינם בקיאים בטוב ענין זה, על כן צריך הרב ללמוד בעצמו מקודם בטוב סדר הניקור בחלק הפנים, עכ"ל (מובא בהקדמה לספר גבעת פנחס).
ושם בספר גבעת פנחס הלכות ניקור כתב וז"ל, הרבה שנים שאני עוסק בעניני ניקור והייתי בהרבה עיירות גדולות וקטנות, וראיתי בעוה"ר שיש הרבה מכשולים ועוררתי עליהם וכולם נתנו לי טובת עין, עכ"ל.
ועיין בקונטרס דרכי חיים להר"ר רפאל ז"ל, משמש בקודש אצל מרן הקדוש בעל דברי חיים זי"ע, והקונטרס מפורסם לאמיתי (וידוע שגם הגה"ק מהרי"ד מבעלזא זי"ע הי' מעיין בו לפעמים) ובסופו מספר על מכשול בענין החָלָב תחת הנהגתו של הדברי חיים ובית דינו, אבל נחרדו תיכף לתקן המכשול.
וכבר הזהיר החפץ חיים זצ"ל בספרו דבר בעתו וזה לשונו, ומה מאוד יתמרמר על זה שבדבר תוכחה קלה הי' יכול להסתלק מכל אלו הדינים, ואל יתפתה בנפשו לומר, שבודאי לא יהי' הדין עליו לבד, כי אינו יחיד בעירו. כי לעומת זה תדע, כשנתחייב אדם בערבות גדולה לכמה עשרות אלפים דינרים, אפילו נתערבו אתו עוד כמה וכמה אנשים, מיהו כשמגיע לזמן התשלומים, אפילו אם יגיע עליו רק חלק מן הערבות, הוא עולה גם כן לסכום גדול, אשר יצר לו מאוד על ידי זה, ואף כאן בענינינו, לפי הידוע שכהיום נתרבה מאוד ענין אכילת איסורים, וכאשר תבוא לחשבון, יגיע לאלפי כזיתים של איסור, הנאכלים בשבוע אחד ובמקום אחד וכו' וכו'. וכל שכן אלו האנשים אשר יש בידם לזרז את אנשי עירם להחזיק במצוה זו של קדושת המאכלות, ולמנוע נפשות ישראל מאיסורים והתרשלו, בודאי עיקר האשמה תהי' עליהם, וכדאיתא בתנא דבי אליהו כל מי שסיפק בידו למחות ולא מיחה ולהחזיר למוטב ואינו מחזיר, כל הדמים הנשפכים אינו אלא על ידו וכו', עיי"ש.
ונסיים בדברי הגאון שר התורה מוה"ר שלמה קלוגער זצ"ל, שכתב בספרו טוב טעם ודעת חלק א' בפתחי שערים, אודות השוחט רע מעללים מק"ק בארדיטשוב שזכה להרחיקו ולהעבירו מהשחיטה, וזל"ק: "ללמד דעת לדורות אולי יזדמן עוד למעשה כזה ידעו איך להתנהג ולקיים החכמה תחי' בעליה בשני עולמות. והלואי כד שכיבנא יפוק לקדמנא זכות זה מה שביערתי הרעה הזה מן העולם, וכן יאבדו כל אויביך ה', ועלינו יערה רוח ממרום, עכ"ל.
ובודאי אם היו מכשולים תחת מלכות בית דוד כנ"ל, בזמן שצדיקים היו שולטים ולא הי' עולם של הפקר, ואם נמצאו מכשולים של חלב תחת הנהגתו של המהרש"ל ז"ל ושאר גדולים שבימיו, וכן בדורות שאחר כך תחת הנהגת גדולי עולם כמבואר לעיל, וכל ההמון חרד בלי הפקרות, למה לא יוכלו להמצא מכשולות גם בימי מרן מסאטמאר זצ"ל בלי ידיעתו בעולם של הפקר שבמדינת אמעריקע, מקום זייפנים ורמאים וקלים וריקים אשר אין לשום אדם שליטה עליהם ומי יאמר להם מה תעשה, ויכול להיות שלא ידע מרן ז"ל עם מי יש לו עסקים, וכמו שהי' זה מציאות אצל משה רבינו ע"ה.
[5]) ובמקום אחר כתבתי בזה דזהו מ"ש הכתוב בפרשת שופטים צדק צדק תרדוף, דהקשו המפרשים בכפל הלשון צדק צדק תרדוף. אך להנ"ל הכוונה, דיש ענין של צדק במזיד, ויש צדק בשוגג, דלא די שלא יקבל הרב ביודעין שוחד (שנאמר שם מקודם ולא תקח שוחד) אלא שצריך לרדוף ממש ולחפש בכל בגדיו אם נמצא שם איזה שוחד שנתן לו אחד מבעלי הדין, ואכמ"ל יותר בזה.
[6]) ואעתיק כאן רק בקיצור מה שכתבתי בספר אבן מקיר תזעק נגד המאכיל טריפות הרב יאקאב, וז"ל שם:
מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ.
לפני כמה שבועות, בחודש מנחם-אב תשנ"ה נסעתי לאוסטראַליע לאסוף כסף להכנסת כלה בשליחותו של אחד מצדיקי הדור, והבטיח לי שאצליח בדרכי. ומובא בליקוטי תורה להאריז"ל, שהנסיעות שנוסעים הם זה רק לדוגמא: לעושר שחושב שנוסע בשביל העסקים שלו, ועני שחושב שנוסע בשביל לקבץ מעות, והאמת היא, שנוסע בשביל תיקון נשמתו, כמבואר בספרי בעל שם טוב עה"ת על הפ' ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה.
כמו"כ נסעתי לשם להפגש עם הנדיב הידוע הרב החסיד מוה"ר יוסף יצחק הכהן גוטניק שליט"א, שם בבית מדרשו מצאתי את הרב ר' עמרם אדרעי עם עוד רב גדול, הרב משה נחשוני, העומד בראש מחלקת הכשרות של הרבנות הראשית בא"י, וסיפרו לי מה שעומד כעת על הפרק בענין שרוצים להביא לא"י הבשר ששוחטים שם באוסטראַליע, אבל הבעי' היא, שאחר השחיטה יורים בראש של הבהמה, ובאו לראות איך זה קורה וכו'. ודברתי אתם שעה וחצי, ובקשו ממני, שהם רוצים להפגש אתי בא"י (מפני שמהרו לנסוע לשדה התעופה לחזור לאה"ק), ולדבר אתם באריכות בעניני שחיטה העומדים על הפרק.
עוד ספרו לי אודות הלחץ הגדול שיש להם משני רבנים וקצבים ביחד מב' בתי שחיטה הגדולים וויינשטאק וחיימאביטש בחו"ל שרוצים להכניס הבשר טריפה שלהם שנשחט ע"י ה"פען באקס" ונאסר ע"י גדולי ישראל והרבנים הראשיים בא"י והרבנים בחו"ל, ואמרו לנו שאם לא נסכים להתיר להכניס הבשר הטרף שלהם, אז ננהג עם הרבנים [הציונים] בא"י, כמו שנוהגים היום שיורים באקדח בראש של הבהמה וכן הורגים אותם, כ"כ ננהג עם הרבנים שיורו עליהם "באקדח הערכאות" במדינת ישראל, ובהערכאות במדינת ישראל בוודאי יצליחו, כי בערכאות הצליחו ג"כ למכור החזיר בא"י וחזיר הוא רק לאו, ובוודאי שיסכימו להכניס נו"ט חלב ודם בהכשירם של רע-בני אמעריקא, ובפרט שיאמרו שנותנים להם הרבה כסף, וכו'.
וכאשר ביקרתי כעת באה"ק, סדרו אסיפת רבנים בירושלים עיה"ק, ודברתי אתם, ודרשתי שם בעניני כשרות בכלל, ושחיטה ובדיקות וניקור בפרט.
כאשר דברתי עם הרבנים הנ"ל, תיארתי להם את המצב באמעריקע, איך שהרבנים משוחדים הם מסוחרי הבשר ובכלל מסוחרי מזון הנקרא "כשר", ומשלמים לרבנים אלו לכה"פ מיליאן דאלאר בשנה, וכ"ש כשהם שותפים בחנות או בבית ייצור המזון, אז רוחם עולה פי כמה למעלה מזה. ואעתיק קצת מתשובתי כדי שידע הקורא קצת מה שכתבתי שם.
בס"ד. אור ליום ו' לסדר כי תבא שנת תשנ"ד לפ"ק.
פה לוד, ארץ-הקודש במטוס (עראפלאן).
אל כבוד ידידי הרה"ג רבי משה נחשוני, העומד בראש הכשרות באה"ק,
והרה"ג מוה"ר ראַבינאָוויץ, והרה"ג רבי עמרם אדרעי שליט"א
א. – אודות בקשתכם הנכונה לברר בענין השחיטה ששוחטים בארצה"ב על ידי מכונה הנקראת "פּען", ובשחיטה תלוי', ובכלל כשרות השחיטה בארצה"ב, אם היא כשירה למהדרין, או שעת הדחק והפסד מרובה, או בדיעבד, או צורך גדול, ובעל נפש לא יאכל ממנו.
ב. – היות וקיבלנו קונטרס משו"ב הנקרא י. א. יאַקאָב, שהוא שו"ב בבית השחיטה של חיימאָביץ הנקרא אינטערנעשאנאל גלאט כשר, והוא עומד תחת השגחתו של הרה"ג פוסק הדור מוהר"ר משה שטערן (שליט"א), אבד"ק דעברעצין, והשו"ב הנ"ל מתיר את ה"פּען" בזה שסומך עצמו על רבנים גדולים שכבר שבקו לן חיים, ורבנים שהם עוד חיים וקיימים וכו', ועל כל אחד כותב שהוא בעצמו ביקר בבית השחיטה וסמך ידו עליהם. ועל הגה"ק מסאַטמאַר זצ"ל כתב ג"כ לראי' שהנהיג שחיטה נפרדת של קהילת סאַטמאַר, והי' לו צוות שוחטים, ועל שולחנו הק' בסאַטמאַר הי' הבשר ששחטו כנ"ל. ועל כל רב ומורה מביא גדלותו ושהי' מומחה גדול בשחיטה. ועל כל אחד כותב שהוא רב גדול פה ושם וידיו רב לו בשחיטה וכו'. וכל השובי"ם שמביא ומכיר היו שובי"ם מלפנים באירופּה, וכל השובי"ם היראים שדיבר אתם, כולם הפליאו לומר שהשחיטה ב"פּען" היא יותר טוב ממה שהי' באירופּה.
ג. – ואנחנו הרבנים מא"י איננו מסכימים לע"ע להתיר ה"פּען" הנ"ל, אבל יש לנו לחץ גדול מהרבנים והסוחרים הנ"ל, עד כדי כך, שאמרו לנו, שאם לא ניקח מהשחיטה הזאת, יפנו לערכאות במדינת ישראל וכו', וכך בוודאי יצליחו.
ד. – ג"כ בקשו חוות דעת בענין ה"מנהג" (אותיות "גהנ"ם") שיש בכמה מקומות, ובפרט באוסטראַליע, שתיכף אחר השחיטה יורים באקדח בראש של הבהמה וכו'.
ה. – ראה עוד שם בספרי אבן מקיר תזעק נגד קונטרס "המתיר אסורים", עיי"ש.
[7]) ולחיבת הקודש אעתיק דברים הנלהבים חוצבים להבות אש שנאמרו מפי הקדוש והטהור בעל ס' ברית מטה משה (אצל פיוט חד גדיא) וז"ל אות באות:
הנה הואיל ואתא לידן ענין זה באתי להזכיר מעון הרע הזה שעדיין הבשר בין שנינו שאכלנו נבילות וטריפות עד כה שהי' גודל המכשלה הזאת בישראל שהרבה שוחטים אין להם הרגשה והרבה מהם מקילין בדבר וממהרים לבדוק, ופשיטא לאחר שחיטה אינם בודקין הסכין רק דרך העברה בעלמא בלי כוונת הלב מחמת שמוכן לפניו הרבה לשחוט ואינו בכדי שיעשה בזמן קצר והמלאכה מרובה, ופשיטא מחמת שמייעפים ומיגעים, ידיהם כבד עליהם לבדוק סכינם יפה, ושוחטים בסכין א' הרבה, עד כי חדל לספור, כי אין מספר מכל התלאות ומקרים רעים שקרו עד כה וגודל עוונותם ע"י שמחלו חכמים על כבודם והעמידו אותם על חזקתם דכל ישראל בחזקת כשרות עומדים מן הסתם (רמב"ם פ"ב מקידוש החודש ועוד) ועכשיו שאיתרע חזקתם, ראינו למפרע שדבר זה החריב את ביתינו אשר עדיין לא נבנה בימינו והשכינה בגלות עדיין בעונינו וכאשר נמצאו כמה קלקולים אשר אין להעלות על הספר כי קצר היריעה מלהשתרע.
ואם יאמר האומר אם אלו יצאו מחזקתן, כל ישראל מי עומדין בחזקת היתר מ"מ למיחש מיהא בעי מחמת שצריך להיות מתון גדול ולדקדק היטב והמלאכה כבידה עליו, כאשר מצאנו שכולם אינן מדקדקין בעבור זה, ובפרט בשחיטת הכבשים מחמת צמרן קרוב הדבר לפשוע ולקלקל, ומחמת שיש להם לשחוט הרבה אינם מדקדקין כ"ב וממהרים לשחוט, וקרוב לוודאי שמאכילין נבילות וטריפות כאשר נתברר.
ומי שיתמה בדבר ויאמר מה גבר בגוברין ומה יום מיומים ויקל בדבר הזה, בוודאי מנהג ומעשה אבותיהם בידם ששוטחים את דבריהם לאמר, מי יתן לנו לאכול בשר. אל-תקרי וישטחו אלא וישחטו שיתחייבו שונאיהם של ישראל כליה (יומא עה:) על שבקשו לאכול בשר תאוה היינו בשר נחירה ואבותינו חטאו ואינם, ואנחנו אם נעשה כמעשיהם לא טובים להיות נלכדים בעונם ח"ו.
אוי לנו מיום הדין ואוי לנו מיום התוכחה ואין לנו פה לדבר ומי יוכל להגיד ולספר מה שעבר עלינו עד כה, שגרמו לנו השוחטים כמה רעות ולא ידעו ששחטו לעצמם בסכין פגומה, כמו כן יהי' מיתתם בכלל נבילה וטריפה, לכלב הוא הקליפה רחמנא ליצלן תשליך אותם ומוכרח להיות מגולגל בכלב, ע"כ ישימו אל לבם עונש גדול הרע הזה ויחשבו שכרם כנגד העבירה ולראות שתמיד יהי' יראתו ית' על פניהם, ומה' ומישראל יהי' ג"כ נקיים (במדבר לב-כב), ולהראות סכינים לחכמים שבדורם לפני השחיטה (חולין יח. ובראשונים וטוש"ע סי' י"ח סי"ז ובהגה), ואח"כ בכל שבוע ושבוע ואז תבא עליהם ברכת טוב ויזכו לרב טוב הצפון ליראיו.
ועכשיו ת"ל שמענו שבכמה קהלות קדושות במדינת אשכנז העמידו כשרים ונאמנים בשעת שחיטה כדי לבדוק תיכף אחר השחיטה ולהראות סכינו לפני השחיטה לחכם, גם פה ק"ק ברלין ראה הרב המופלג הישיש והזקן אב"ד ור"מ נר"ו לגדור גדר לפני צאן קדשים שלא יסתאבו את נפשם ח"ו והסר המכשילה הזאת מישראל עד כי חדל לספור כי אין מספר.
ע"כ הירא וחרד מדבר ה' ויש בידו לתקן יראה שלא יתלה אשמו בראשו ואף במי שאין בידו למחות עכ"פ הרי בידו שלא לאכול בשר כי אם עפ"י תקנה הנ"ל, ואף שלא ימצא בשר לאכול אפי' בשבתות ובי"ט אל יקל בעבור זה ח"ו, דקרוב לודאי הוא שיאכל דבר איסור לפעמים. ע"כ ישים אל לבו שסופו יהי' תולע ורימה ובתכלית יהי' מרה, ע"כ אל יתבייש מפני אדם כו' ויקדש את עצמו במותר לו (יבמות ב.) ואז קדוש יאמרו לו מה קדוש לעולם קיים ויזכה בביאת ירושלים במהרה בימינו אמן סלה, עכלה"ק.
[8]) בא וראה מה שכתב הרמב"ם ז"ל, הובא בספה"ק צפנח פענח ובספה"ק דגל מחנה אפרים (פרשת עקב), ששמע מהבעל שם טוב זי"ע, שפעם אחת שאלו אנשי מדינה אחת במכתב להרמב"ם ז"ל על תחיית המתים לומר להם מן התורה. ומה שדרשו חז"ל בגמרא מן הפסוקים, אמרו שיש לדורשם באופן אחר. ולא רצה להשיבם הוא בעצמו דבר, אך אמר לתלמידו ר' שמואל אבן תבון שהוא ישיבם.
מי ששומר עצמו ממאכלות המותרות והאסור והטמא, יש לו לב טהור, והמוח והחיות שלו נעשה טהורות
וזה תוכן דבריו בקיצור על פי חכמת הטבע, כי מכל מיני מאכל ומשקה נעשה דם, ומהדם יורד אל הכבד, ומהכבד עולה הברירות אל הלב, ומהלב יורד המובחר והדק אל המוח, ושם שורה השכל וחיות של האדם. ומי ששומר עצמו ממאכלות המותרות והאסור והטמא, נעשו דמיו צלולין וטהורין, ויש לו לב טהור, והמוח והחיות שלו נעשה חיות טהורות להשיג אמיתית החיות שהיא אלקות של כל העולמות המחי' את כולם. ומי ששומר עצמו יותר, ומקדש את אכילתו עפ"י דרכי ד' ותורתו, נעשה מזה בנין אב, והוא השכל לכל רמ"ח איבריו ומתקדשים ומתטהרים.
וכן להיפוך ח"ו, נעשה בנין אב שכל עקור ומעופש בדעות זרות, וחיות שלו נעשה בחינת מת, והוא אבי אבות הטומאה וכו', ורמ"ח איבריו נטמאים וטמא טמא יקרא לכל דבר, ונעלם ממנו אמיתת החיות שהיא אלקות של כל העולמות, ונטמא ונופל לדיעות זרות ואלהים אחרים, הם אלילים אלמים מתים וזבחי מתים יקראו להם.
לכן התנאים ואמוראים ובעלי המדות וחכמי המשנה הם שמרו נפשן שלא יתגאלו בפת בג הזקן וביין משתיו, ולכן האירו שכלם והי' שורה עליהם רוח הקודש, לפרש כל מאמר סתום בדת התורה הקדושה, כי שרתה עליהם כח אלקי, אשר הוא ואורייתא כולא חד ואור נשמתם ג"כ הוא חוט המשולש אשר לא ינתק לעולם ולעולמי עולמים. אבל אנשים הללו בודאי טמאים ונטמאו דמם, ומשם לבם ומוח שלהם נטמטם במאכלות האסורות והטמאות, ולכך החיות שלהם נוטה למינות ואפיקורסות, ולא יכלו לקבל מתיקות נופת צוף דברי מאמרינו הבנוים עפ"י שכל אלקי עולם ומלך עליון. והואיל והעיזו פניהם ויצאו לחוץ, פתאום יבוא עליהם הכורת, וכרות יכרתו אותם וכל אשר להם. וכך עלתה להם, כי לא היו ימים מועטים עד אשר בא עליהם מלך גדול והרג אותם וביזז כל אשר להם, ע"כ תוכן דבריו.
מי לא יחרד וילפת ויתבונן במעשה הנוראה הזאת, עד היכן הדברים מגיעים, שהנפרץ ר"ל לטמא את נפשו במאכלות האסורות, סופו להתגלגל ולירד עד התהום, לנטות למינות ואפיקורסות ולכפור בתחיית המתים ובעיקרי האמונה, כעדותו הנאמנה של הרמב"ם ז"ל והבעש"ט הקדוש ותלמידיו הקדושים אשר מפיהם אנו חיים. ובעוה"ר בימינו אלה עלה הפורץ ונפרצו פרצות בקדושת המאכלים, ולא כימים הראשונים הימים האלה, מלפנים זאת בישראל מדור דור, כי איש ישראל ואפילו ההמונים ועמי הארץ השגיחו על טרף ביתם בפיקוח עצמי ובשבעה עינים, בעבור כי הוכנו המאכלים כולם מהחל ועד כלה לכל איש בביתו, ולא עלה על לב אדם לקנות מאכלים מן השוק מכל אשר יביאו, ולסמוך על הכשרים והיתרים רעועים מכל המינים.
שאל אביך ויגדך זקניך ויאמר לך, שעוד בדורנו לפני החורבן האיום והנורא, עד כמה היו נזהרים ונשמרים בקדושת המאכלים בקהילות הקדושות באירופה שנחרבו בעוה"ר, ולא אתרמי אפילו בין ההמונים ועמי הארץ מי שיאכל או יאכיל לבני ביתו מאכלים מן השוק, שהוכנו ונאפו ונתבשלו מחוץ לגבולי ביתו, ובלא השגחתו ופיקוחו עליהם מתחילתו ועד סופו, ובעוה"ר עכשיו רבו המקילים והמתירים ואפילו בבתי היראים והחרדים, לקנות מכל מיני המאכלים הנעשים בבתי חרושת ואפי' של עכו"ם, ולמרגוע נפשם יספיק להם בהמצאם עליהן איזה חותמת, נרשם עליו בכתב אשורית כשר, ואף שלא ידעו למי החותמת ולפי הפתילים, ורבה המכשלה בהסמכם על משענת קנה רצוץ, כאשר יתבאר בספרי נפש ישעי' על מאכלות אסורות בפרטיות, שהרבה מן ההכשרים והמכשירים האלו משתמשים רק לכסות עינים ולהטות דעת הקהל, אבל בפרטי הכנת המאכלים וסמכות כשרותן לא ידעו בין ימינם לשמאלם וכדי בזיון וקצף, ואם עיני שכל לך בין תבין את אשר לפניך ושמת סכין בלועיך אם בעל נפש אתה.
על השאלה הישנה, איך אפשר שרב גדול בתורה יבוא להתיר דברים כאלו אשר לא שמעתן אוזן מעולם, מתרץ בזוהר הקדוש ובאור החמה, כי לפני ביאת המשיח יהיו רוב הרבנים ומנהיגי ישראל מהערב רב רח"ל. (ולפי הזהר הזה אנו רואים בבירור לאיזה סוג הרב הקל הזה שייך).
והנה בפרשת בשלח כתבתי בביאור הכתוב מלחמה לה' בעמלק מדר דר, דהנה איתא בזוהר הקדוש על פסוק זה (דף ס"ז) מלחמה לה' בעמלק מדר דר, אמר ר' יהודה בכל דרא ודרא בכל דרין דאתיין לעלמא לית לך דר דלית בהו מההוא זרעא בישא וקב"ה אגח בהו קרבא, רבי יצחק אמר ועלייהו כתיב יתמו חטאים מן הארץ, עיי"ש.
עוד איתא בזוה"ק (ח"ב דף קכ:) דערב רב אינון יין דנתנסך לעכו"ם, ומנהון משומדים מינים ואפיקורסים משומדים לעבירות שבכל התורה כולה.
ובספה"ק אור החמה (פ' נשא בשם הרמ"ק) כתב וז"ל, הערב רב הם גויי הארץ נשמת החיצונים. ושם (על זוה"ק משפטים דף ק"כ ע"ב) וז"ל מלחמה לה' בעמלק שהם ערבוביא בישא שכולם נתערבו אלו באלו וזרע עמלק נתערב בהם ויש רשעי ישראל שהם נחשבים מכולם שהם פריצי ישראל מהרסיך ומחריביך ממך יצאו וכו'.
ובבני יששכר (מאמרי חודש אדר) כתב, כתות הערב רב אשר בקרבנו הם יושבים, מינים מוסרים אפיקורסים, הן המה משורש עמלק הדעת דסטרא אחרא ער"ב ר"ב גימטריא דע"ת כאשר תראה בדורות הללו אשר בעוה"ר נתרבה האפיקורסות, וגם אותן דקיימין כלי חמס על ישראל לפשוט את עורם מעליהם בעצות רעות בחוקים לא טובים וד"ל, ע"כ. ועיין בספה"ק תולדות יעקב יוסף פרשת נשא.
ובזוהר חי פרשת בראשית (דף קי"ג) כתב וז"ל, ועתה רוב הדור עם הראשים שלהם הם מערב רב, ע"כ.
ובספר דברי חיים בהשמטות לפרשת ויקהל כתב וז"ל, דלפני ביאת המשיח יהיו רוב הרבנים מהערב רב כו', וז"ל הדברי חיים שם: כי ישראל בעצמן קדושים אך הערב רב כל חסדים דעבדי לגרמייהו עבדו כנראה בעליל שהרבנים והחסידים והבעלי בתים שבדור המה בעוה"ר רובן מערב רב ורוצים לשרור על הציבור וכל מעשיהם רק לגרמייהו לקבל כבוד וממון ולכן אין להתחבר רק אם עובדים באמת שמוסרים נפשם לד' לא לקבל שום תועלת לעצמם, ע"כ עיי"ש עוד.
ונמצא מכל זה דברים נוראים, דרוב הרבנים ובעלי בתים הם של הערב רב, וצריכים ללחום נגדם במלחמה גדולה, ובעוה"ר לא די שאין נלחמים נגדם אלא הרבה אנשים יש להם קשר אתם ובונים להם בנינים ופלטרין גדולים, ונותנים להם ממון כסף רב, ויש להם שם כבוד ויקר וגדולה, והצדיקים האמיתיים המקושרים לה' יושבים בעניות ל"ע וא"א להם לפעול ולעשות לצרכי שמים כראוי, להרבות פעלים לתורה וליראת שמים.
ב"ה
מעט מהשאלות בדין תורה בבית דין של מעלה
חלק לו
הפסק דין בבית דין של מעלה
בדין תורה של נשיאי מועצות גדולי התורה, אדמורי"ם, רבנים, ראשי ישיבות, מנהיגי ישראל, ראשי עיר, משפיעים גדולים בשיעורים על הטלפון ותחנות רדיו, ומחזירי בתשובה, מנהיגי תחנות רדיו, ורבנים שלא מאמינים ולא אומרים שצריכים ללמוד זוהר הקדוש
כל אחד נידון לפי כמה אנשים ששומעים בקולו, והיה יכול להשפיע עליהם!!!
(למשל מנהיגי תחנת רדיו יש להם חצי מיליון עד מיליון אנשים ששומעים כל יום, רבנים גדולים שיש להם השפעה על חצי מיליון איש, אדמו"ר על עשרות אלפים איש, ראש ישיבה גדול שהשפעתו על 30,000 איש, ראש עיר שיש לו השפעה על כל העיר [למשל לעזור למחסנים לחלוקת הזוהר הקדוש, ולתת עזרה בחלוקת ספרי זוהר לכל העיר, יש להם הרבה תקציבים, וגם לומר לשומעי לקחו ללמוד דקה זוהר ביום, ולפי זה ידונו אותם בשמים]
הצדיק אבד ואין איש שם על לב …. נפטר והלך לעולמו
הצדיק – הגאון הצדיק, האדמו"ר, ראש ישיבה וכו' מגיעים לעולם האמת!!!
תראו איזה ברוך הבא הוא מקבל!!!
נתרכז כעת רק על שאלות שבית דין של מעלה שואלים אותו, ואם היה עושה מה שצריך היה יכול לפטור את עצמו מן הדין!
כִּדְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן (גִּיטִין ס"ז:): "בָּנַי שְׁנוּ מִדּוֹתַי" – לִמְדוּ תּוֹרָתִי, וְכֹחוֹ גָּדוֹל, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: יָכוֹלְנִי לִפְטוֹר אֶת כָּל הָעוֹלָם מִן הַדִּין. (סֻכָּה מה:). אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אָנוּ קִיּוּמֵי הָעוֹלָמוֹת. (ח"ג, קכ"ח.). והזוהר הקדוש מטהר את כל האדם מכל החטאים.
בית דין: "האם דרשותיך כללו את החוב ללמוד זוהר הקדוש דקה אחת או שתיים ושלש ביום?
נשיא מועצת גדולי התורה, הגאון הצדיק, האדמו"ר וכו': הייתי עסוק בלימוד הש"ס בבלי וירושלמי ולגמור 10 פעמים לכל הפחות לפני שאעזוב את העולם הזה, לבוא לעולם הבא עם סחורה טובה!!!
בית דין: כל זה עשית בשבילך, אבל מה עשית בשביל הצלת עם ישראל מכל הגזירות הקשות?
האם לא שמעת הסיפור עם בעל הסולם וכל הצדיקים הגדולים של הבית דין של העדה החרדית שצעקו שצריכים לבטל הגזירה האיומה שיש בשמים על ישראל, ואי אפשר לבטלו רק עם לימוד הזוהר הקדוש!!!
בית דין: האם לא ראית מה שהאדמו"ר מהאלמין פירסם את דברי הגה"ק בעל הסולם שקיבל נשמת האריז"ל בדורנו, והזהיר את הרבנים ואדמורי"ם וראשי ישיבות שצריכים לבטל את הגזירה האיומה לפני השואה, שרק בלימוד הזוהר הקדוש יכלו לבטל את הגזירה הנוראה, ולא שמו לב לדבריו, וגם אתה לא הקשבת ולא שמת לב לדבריו של בעל הסולם?
בית דין: האם לא ראית מה שמנהיג ישראל כ"ק האדמו"ר מחב"ד אחרי שהוא כבר בנה אלפי בתי חב"ד, לא נח ולא שקט, ובשיחה בת שעה וחצי דרש משני הרבנים הראשיים הגה"צ הראשל"צ רבי מרדכי אליהו והגה"צ רבי אברהם שפירא לפרסם ולעשות פלקטים בכל הארץ ללמוד זוהר הקדוש, ודחה את כל התירוצים שענו לו ?
נשיא מועצת גדולי התורה, הגאון הצדיק, האדמו"ר וכו': מה כאן בשמים לא מתחשבים עם כל המעשים הטובים שעשינו, הלא אנחנו בָּנִינוּ את כל התורה? מי היה לומד תורה אם לא אנחנו? זה נקרא עולם האמת?
בית דין: כאן בשמים זה עולם האמת, נשאל אותך שאלה פשוטה האם לא קיבלת בדואר, וביד, ובתיבת דואר [מהאדמו"ר מהאלמין מחבר של יותר מאלף ספרים על כל עניני הדת], ספר "זוהר הישועה" סוד התיקון האחרון-סוד ההתנתקות מהערב רב:
בית דין: מדוע לא אמרת ללמוד זוהר?
הרב שאינו מאמין: כי זה רק למקובלים זקנים!
בית דין: האם לא ראית את הספר אור הזוהר מאלף רבנים וכוח הזוהר חלקים א-ז ואור הזוהר עלונים 1-34 וספר מלחמות הזוהר?
בית דין: למה לא עסקת בזוהר הקדוש, ועל כל פנים בגירסא, לא ידעת שזו מעלה עליונה?
פלוני: לא ידעתי!
בית דין: עצם הענין שיכול אדם על ידי ריבוי לימודו בגירסא בזוהר להגיע לדרגות עליונות זה אינו חדש תחת השמש, וכבר הורה האר"י הקדוש זי"ע לבעל תשובה וכן לתלמידיו לגרוס 40-50 דפים כדי להגיע להשגה רוחנית, ולך תשאל אצל תלמידי המקובל האלוקי רבי מרדכי שרעבי זי"ע, שכבר היה דבר לעולמים. וכן בזמן החיד"א ועוד. ומי יודע אם לא נתפסת בדברי המהרח"ו על החכמים בדעתם, ויקשו ערפם לבלתי האמן כי יש אלקים בארץ ויראתי פן מקנאתם בשומעם גדולתו ונפלאותיו ח"ו יטילו פגם בקדשים ויאמרו מאן גבר בגוברין הלא גם בנו דבר ה'.
פלוני: מה לא ללמוד גמרא?
בית דין: בענין הקושיה שנשמע שלא ללמוד תלמוד בבלי, קודם נראה מדברך שלא היבנת כלל את הענין, שאין הכוונה שאסור ללמוד גמרא ח"ו, אלא התלונה היא על זה שעיקר העסק מבוקר ועד לילה רק בפלפולים בתלמוד בבלי ולא לומדים אליביה דהלכתא, ובאמת אם אינו יודע שולחן ערוך והלכות, נשאר עם הארץ כל ימיו ועובר על עבירות ועליו נאמר שגגת תלמוד עולה זדון, כי קודם צריך שילמד הלכות איך להיות יהודי, ועוד הזוהר בתיקוני זוהר חדש שהביא הקומרנא בהיכל הברכה אומר מפורש כי לומדי הפשט בקושיות ופלפולים הם לומדים שלא לשמה ולא איכפת להם מצער השכינה. ומה טעם ותועלת יש בלימודם. וכן הוא דברי הב"ח בסימן מ"ז, ובפרט הרמח"ל שכתב לגדולי הדור שאין צורך שיעסקו כל ימיהם רק בפלפולים (כל זה ראה באריכות בתוך המכתב וצריך שיהיה לך סבלנות ללמוד היטב להבין מה מדובר).
וכן צעקו כבר גדולי עולם המקובלים כי אי אפשר להיות חסר בחלקי התורה, והמציאות מורה שתלמוד בבלי למדו ישר והפוך מכל הכיוונים, אבל מה יהא על שאר חלקי התורה שבזה אין יד ורגל לשום יהודי בלתי ליחידי הדור. על כן צריך ללמוד הכל בשלימות. מה עוד שצריך העולם להכין עצמו ללמוד תורה של משיח, שזה פנימיות התורה.
פלוני: האם מותר לילדים קטנים?
בית דין: מה שאמרת לגבי לימוד ילדים וקטנים, דע לך כי יש כוח עצום בגירסת הזוהר בלי הבנה וזה מטהר את הנשמה, ודבר זה טוב לכל אחד גדולים וקטנים זקנים עם נערים. וגם נשים מותר להם לגרוס זוהר, כי כוח הרוחני של גירסת הזוהר נצרך לכל אחד בדור הזה כדי להינצל מטומאת היצר הרע שהוציא את שער החמישים של הקליפה, ואין לנו עצה אלא להיטהר בטהרת הזוהר, שמטהר כמו מקווה, כמו שכתב כבר הצה"ק רבי פנחס מקורי"ץ זי"ע.
הַלּוֹמֵד הַזֹּהַר אֲפִלּוּ אֵינוֹ יוֹדֵעַ וְאֵינוֹ מֵבִין מַה שֶּׁמּוֹצִיא מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְתַקֵּן דְּבָרָיו
הַלּוֹמֵד הַזֹּהַר אֲפִלּוּ אֵינוֹ יוֹדֵעַ וְאֵינוֹ מֵבִין מַה שֶּׁמּוֹצִיא מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְתַקֵּן דְּבָרָיו וְכָךְ אָמְרוּ קַמָּאֵי וְאַסְמְכוּהוּ אֶקְרָא וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה אַל תִּקְרֵי וְדִגְלוֹ אֶלָּא וְדִלּוּגוֹ.
אָמַר לוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: קוּם קְרָא וַאֲנִי אֲסַיְּעֶךָ וְתִמְצָא עַצְמְךָ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת כִּגְדוֹלֵי הַחֲכָמִים
ְעַיֵּן בְּהָרַב חִידָ"א בְּקוּנְטְרֵס טוֹב עַיִן בְּשֵׁם הָא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה וּמַעֲשֶׂה נוֹרָא כָּזֶה בִּצְפָת תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן, שֶׁהָיוּ נוֹהֲגִים שֶׁיֵּלְכוּ לִמְעָרַת רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי בְּכָל לֵיל ל"ג לָעֹמֶר כַּמָּה חֲכָמִים וִיחִידִים, וְלוֹמְדִים שָׁם כָּל סֵפֶר הַזֹּהַר וּמְחַלְּקִים אוֹתוֹ לְכָל אֶחָד מֵהַקּוֹרְאִים חֵלֶק אֶחָד. וַיְהִי הַיּוֹם שֶׁהָיָה עִמָּהֶם אִישׁ אֶחָד מְיֻחָד וְיָדוּעַ בִּפְנֵיהֶם, וְנָתְנוּ לוֹ חֵלֶק אֶחָד מֵהַזֹּהַר עִם הַקּוֹרְאִים לִקְרוֹת עִמָּהֶם, וְהוּא יוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת וְהוּא כִּבְהֵמָה בְּצוּרַת אָדָם. מֶה עָשָׂה אוֹתוֹ הָאִישׁ? קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ הָעֵת שֶׁל הַלִּמּוּד יָצָא לַחוּץ מֵהַמְּעָרָה וַיֵּלֵךְ הָלֹךְ וּבָכֹה הַרְבֵּה מְאֹד, עַד שֶׁכִּמְעַט נִסְּרוּ רִיסֵי עֵינָיו מֵהַבְּכִיָּה וְנָפְלָה עָלָיו תַּרְדֵּמָה וְיָשַׁן בִּמְקוֹמוֹ, וְאָז בָּא אֵלָיו רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, זְכוּתוֹ יָגֵן עָלֵינוּ אָמֵן, בַּחֲלוֹם, וְאָמַר לוֹ: אַל תִּירָא וְאַל תֵּחַת, עַתָּה מַה לְּךָ נִרְדָּם, קוּם קְרָא אֶל אֱלֹקֶיךָ הַחֵלֶק שֶׁעָלָה בְּגוֹרָלְךָ. הֱשִׁיבוֹ הָאִישׁ: הֲרֵי אֲנִי כִּבְהֵמָה וְאֵינִי יוֹדֵעַ כְּלָל לִקְרוֹת. אָמַר לוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: קוּם קְרָא וַאֲנִי אֲסַיְּעֶךָ וְתִמְצָא עַצְמְךָ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת כִּגְדוֹלֵי הַחֲכָמִים. וְכֵן הָיָה, וְהֵקִיץ מִשְּׁנָתוֹ וּמָצָא עַצְמוֹ יוֹדֵעַ בְּטוֹב, וְתָמְהוּ עָלָיו כָּל הָרוֹאִים אוֹתוֹ שֶׁמָּצְאוּ בּוֹ דְּבָרִים נוֹרָאִים שֶׁלֹּא יָדְעוּ בּוֹ מִקֹּדֶם. עַד כָּאן הַמַּעֲשֶׂה.
וּבָזֶה פֵּרוּשׁ אֲדוֹנִי אָבִי זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא מִשּׁוּם הָרָשָׁ"ז זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, שֶׁזֶּהוּ מַה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב תּוֹרַת הֲוָיָה תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ, דְּיָדוּעַ דְּלִמּוּד הַסּוֹד נִקְרָא תּוֹרַת הַשֵּׁם, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל פָּסוּק בְּתוֹרַת הֲוָיָה חֶפְצוֹ זֶה הַסּוֹד וּבְתוֹרָתוֹ זֶה הַפְּשָׁט וְזֶהוּ שֶׁאָמַר תּוֹרַת הֲוָיָה שֶׁהוּא תְּמִימָה כְּלוֹמַר שֶׁצָּרִיךְ לִלְמֹד אוֹתָהּ בִּשְׁלֵמוּת וְזֶה שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִלְמֹד רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי מְלַמְּדוֹ וּמֵשִׁיב נַפְשׁוֹ וְזֶהוּ שֶׁאָמַר מְשִׁיבַת נוֹטָרִיקוֹן מְ'לַמְּדוֹ תּ'וֹרָה שִׁ'מְעוֹן בֶּ'ן י'וֹחַאי וְאָמַר נֶפֶשׁ שֶׁכִּמְעַט יָצְאָה נַפְשׁוֹ וְחָזְרָה לוֹ וּבְזֶה פֵּרוּשׁ גַּם כֵּן אֲדוֹנִי אָבִי זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא שֶׁזֶּהוּ הָרֶמֶז שֶׁרָמְזוּ לְאִישׁ אֶחָד שֶׁהֶרְאוּ לוֹ בַּחֲלוֹם תֵּבַת בְּהֵמָה וְלֹא יָדַע פֵּרוּשׁוֹ וּפֵרְשׁוּ לוֹ כִּי יַעַן שֶׁמָּכַר סֵפֶר הַזֹּהַר שֶׁהָיָה לוֹ בְּבֵיתוֹ לָכֵן הֶרְאוּ לוֹ תֵּבַת בְּהֵמָה דְּרָאשֵׁי תֵּבוֹת בִּ'עַרְתִּי הַ'קֹּדֶשׁ מִ'ן הַ'בַּיִת רַחֲמָנָא לִיצְלַן וּלְפִי הָכִי יִתְפָּרֵשׁ לִרְמֹז לוֹ דְּאַף עַל גַּב שֶׁאָדָם הוּא כִּבְהֵמָה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת עִם כָּל זֶה מִשְּׁמַיָּא יִכְפְּלוּ לוֹ שְׂכָרוֹ וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּקְרֶה לוֹ כַּאֲשֶׁר קָרָה לָאִישׁ הַזֶּה אִם יֻכְשְׁרוּ מַעֲשָׂיו וְתִהְיֶה כַּוָּנָתוֹ לְטוֹבָה וְיֵשׁ רֶמֶז בַּפָּסוּק 'אָדָם וּבְהֵמָה תּוֹשִׁיעַ הֲוָיָ"ה' דְּתֵבוֹת 'תּוֹשִׁיעַ הֲוָיָ"ה' עִם הַתֵּבוֹת וּב' כּוֹלְלִים שֶׁל ב' תֵּבוֹת יַעֲלוּ כְּמִסְפַּר תֵּבוֹת 'זֹהַר תִּקּוּנִים' בְּדִקְדּוּק צַח.
(הַקְדָּמַת הַמּוֹצִיא לָאוֹר זֹהַר דְּפוּס לִיווֹרְנוֹ)
אַקְדִּים טַעַם לְשֶׁבַח לָמָּה קָרָא הָרַשְׁבִּ"י זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא לְחִבּוּר זֶה תִּקּוּנִים. בִּשְׁלֹמֹא לְסֵפֶר הַזֹּהַר מָצִינוּ טַעֲמוֹ מְפֹרָשׁ בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת נָשׂא שֶׁאָמַר רַעְיָא מְהֵימְנָא לְהָרַשְׁבִּ"י: "הַאי חִבּוּרָא דִּילָךְ דְּאִיהוּ סֵפֶר הַזֹּהַר מִן זוֹהָרָא דְּאִימָא עִלָּאָה תְּשׁוּבָה וּבְגִין דַּעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְמִטְעַם מֵאִילָנָא דְחַיֵּי, דְּבִינָה אִיהִי אִילָנָא דְחַיֵּי, דְּאִיהוּ סֵפֶר הַזֹּהַר, יִפְקוּן בֵּיהּ מִגָּלוּתָא בְּרַחֲמֵי". פֵּרוּשׁ, כִּי בִּינָה הִיא חֵרוּת וּבָהּ נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְנִקְרֵאת אִילָנָא דְחַיֵּי וּבְעָסְקָם בַּזֹּהַר שֶׁהוּא גַּם כֵּן אִילָנָא דְחַיֵּי, שֶׁעַל כֵּן נִקְרָא הַחִבּוּר עַל שֵׁם זֹהַר דְּבִינָה דְּבֵהּ נָפְּקִין עַבְדִין לְחֵירוּ גַּם הֵם יִפְקוּן לְחֵירוּ מִגָּלוּתָא.
נִקְרָא סֵפֶר הַזֹּהַר – כִּי מַזְהִירִים כָּל הַלּוֹמְדִים בּוֹ
וּבְפָרָשַׁת בְּהַעֲלוֹתְךָ: וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ אִלֵּין אִינּוּן דְּקָא מִשְׁתַּדְּלִין בְּזֹהַר דָּא, דְּאִקְרֵי סֵפֶר הַזֹּהַר. מְפֹרָשׁ שֶׁנִּקְרָא "סֵפֶר הַזֹּהַר" כִּי מַזְהִירִים כָּל הַלּוֹמְדִים בּוֹ אֲבָל "תִּקּוּנִים" מַאי טַעֲמַהּ אִם נֹאמַר לְפִי דְּבֵיהּ תַּלְיָא תִּקּוּנָא דְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין דְּמַלְאָכִין וְדִנִשְׁמָתִין וְדִשְׁכִינְתָּא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּרֵישׁ הַקְדָּמַת הַתִּקּוּנִים (דַּף א' רֵישׁ עַמּוּד ב') וְזֶה לְשׁוֹנוֹ וּרְשׁוּתָא אִתְיְהִיב לְאִלֵּין נִשְׁמָתִין דְּאִתְתַּרְכוּ מֵאַתְרַיְיהוּ בָּתַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, לְקַנְּנָא בְהַאי חִבּוּרָא, דְאִתְּמַר בָּהּ (מִשְׁלֵי כז י) כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת וְכוּ' וּבַזֹּהַר פָּרָשַׁת תְּרוּמָה בִּזְמַנָּא דְּיִשְׂרָאֵל מִשְׁתַּדְּלִין בְּאוֹרַיְתָא הַאי עֵת מְהֵימָנוּתָא מִתְתַּקֵּן בְּתִקּוּנָאָה וּמִתְקַשֶּׁטֶת וְכוּ' זֶה לֹא יַסְפִּיק כִּי אֻמָּה מִשְׁתַּדְּלִין בְּאוֹרַיְתָא בְּאֵיזֶה סֵפֶר שֶׁיִּהְיֶה וְכֵן אָמַר בְּדַף א' כַּנִּזְכַּר לְעֵיל זַכָּאָה אִיהוּ מָארֵי מְתִיבְתָּא מָארֵי מֶדְרָשׁ מָארֵי תוֹרָה, דְּגַם צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת (תְּהִלִּים פד ד), בַּיִת דְּנִשְׁמָעִין בּוֹ דִּבְרֵי תּוֹרָה וְכוּ' הֲרֵי מְפֹרָשׁ שֶׁכָּל דִּבְרֵי תּוֹרָה יֵשׁ בָּהֶם סְגֻלָּה זוֹ לְתַקֵּן לָהּ בַּיִת וּלְתַקְּנָא בְּקִישׁוּטָהָא.
וּמַה נִשְׁתַּנָּה סֵפֶר הַתִּקּוּנִים מֵהָאֲחֵרִים וְרַבֵּינוּ הַגָּדוֹל הָאֲרִ"י זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא דְּלֵי לָן חַסְפָא וּמִיָּד תּוּתַהּ אַשְׁכַּחְנָא מַרְגָּנִיתָא הַהוּא אָמַר מַה טַּעַם הָרַשְׁבִּ"י זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא מְפָרֵשׁ בְּסֵפֶר הַתִּקּוּנִים כָּל הַפְּסוּקִים וְהַתֵּבוֹת וְחִדּוּשִׁים הַכֹּל בְּמִסְפָּר קָטָן מַה שֶּׁלֹּא עָשָׂה בְּסֵפֶר הַזֹּהַר כִּי נוֹדָע כִּי חֶשְׁבּוֹן קָטָן הִיא מִסּוֹד הַקְּטַנּוֹת וְכִי קָצְרָה יָדוֹ לִבְנוֹת חִדּוּשָׁיו עַל יְסוֹד מִסְפָּר גָּדוֹל וְתֵרֵץ הוּא זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא שֶׁכַּוָּנַת הָרַשְׁבִּ"י בְּסֵפֶר הַתִּקּוּנִים הָעִקָּר לְתַקֵּן עוֹלַם הָעֲשִׂיָּה שֶׁכָּל מִסְפָּר קָטָן הוּא בַּעֲשִׂיָּה כִּי שָׁם קְלִפּוֹת תַּקִּיפִין וַעֲשִׂיָּה אֵין בָּהּ כִּי אִם מִקְרָא וְחִדּוּשֵׁי תּוֹרָה שֶׁבָּהּ כֻּלָּם בְּמִסְפָּר קָטָן לָכֵן כְּדֵי לְתַקֵּן עוֹלַם הָעֲשִׂיָּה בָּנָה יְסוֹדוֹתָיו עַל מִסְפָּר קָטָן בְּכַוָּנָה מְכֻוֶּנֶת לְזֶה עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ הָאֲרִ"י זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.
אִם כֵּן גַּם אֲנַן עֲנִינַן בַּתְרֵיהּ דְּהַיְנוּ טַעֲמָא שֶׁקָּרָא שְׁמוֹ תִּקּוּנִין הַגַּם שֶׁכָּל דִּבְרֵי תּוֹרָה מְתַקְּנִים הַשְּׁכִינָה הִנֵּה עִקַּר הַתִּקּוּן הוּא בְּעוֹלַם הָעֲשִׂיָּה שֶׁבָּהּ מְדוֹר הַקְּלִפּוֹת וְהַשְּׁכִינָה צְרִיכָה לֵירֵד לְעָמְקָם לְהַעֲלוֹת הַנִּיצוֹצוֹת וְלֶאֱסֹף נִדָּחֶיהָ אֵלֶיהָ וְאִם כֵּן צָרִיךְ כֹּחַ גָּדוֹל כְּדֵי לְתַקְּנָהּ וּלְהַעֲלוֹתָהּ מֵהָעֲשִׂיָּה שֶׁשָּׁם הַקְּלִפּוֹת תַּקִּיפִין וְאִם עָלְתָה מֵהָעֲשִׂיָּה תִּקּוּנָהּ מִן יְצִירָה נָקֵל הַרְבֵּה מֵעֲשִׂיָּה וּמִכָּל שֶׁכֵּן אִם לְתַקְּנָהּ בַּבְּרִיאָה שֶׁשָּׁם הָרַע מוּעָט וְאֵינוֹ כְּמוֹ בִּיצִירָה וַעֲשִׂיָּה וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַב בְּסֵדֶר חֹמֶר הַטֻּמְאוֹת וְאִם כֵּן יִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאֵר מִי שֶׁמַּעֲלֶה אוֹתָהּ מֵהָעֲשִׂיָּה יוֹתֵר מֵהַמַּעֲלֶה אוֹתָהּ מֵהַיְצִירָה וּבְרִיאָה וְכוּ' וּמִטַּעַם זֶה יִשְׁתַּנֶּה לְשֶׁבַח סֵפֶר זֶה לִקְרוֹת לוֹ סֵפֶר תִּקּוּנִים כִּי תִּקּוּנֵי הָעֲשִׂיָּה עִקַּר כָּל תִּקּוּנֶיהָ וְאִם לֹא תְּתֻקַּן וְתַעֲלֶה מֵהָעֲשִׂיָּה אֵיךְ יִהְיֶה תִּקּוּן יְצִירָה וּבְרִיאָה כִּי תְּחִלַּת הַכֹּל הוּא תִּקּוּן עֲשִׂיָּה וְכוּ' הִנֵּה מָצִינוּ וְעָלָה בְּיָדֵינוּ טַעַם הָגוּן לַשֵּׁם סֵפֶר הַתִּקּוּנִים שֶׁכָּל כַּוָּנַת הָרַשְׁבִּ"י לְתַקֵּן הַשְּׁכִינָה בְּעוֹלַם הָעֲשִׂיָּה כִּי מַלְכוּת מְקַנְּנָא בְּאֹפֶן שֶׁהִיא עֲשִׂיָּה. (כִּסֵּא מֶלֶךְ בַּהַקְדָּמָה)
גַּם אֶתֵּן טַעַם לְשֶׁבַח לָמָּה לֹא נִגְלוּ לָנוּ הָאֱלֹקִים בְּפֵרוּשֵׁי הָאֲרִ"י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה עַל סֵפֶר הַתִּקּוּנִים כִּי אִם בַּיָּמִים הַהֵם וּבַזְּמַן הַזֶּה וְכִי אִכְשַׁר דָּרֵי לְהַשִּׂיג מַה שֶּׁלֹּא הִשִּׂיגוּ וְלֹא גָּבְלוּ רִאשׁוֹנִים הִנֵּה מָצָאתִי תְּשׁוּבָה נִצַּחַת וּמַסְפֶּקֶת לִשְׁאֵלָה זוֹ לְקַמָּן (בְּדַף קי.) וְזֶה לְשׁוֹנוֹ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חַבְרַיָּא בְּוַדַּאי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתַּכַּם עִמָּנָא, עִלָּאִין וְתַתָּאִין לְמֶהֱוִי בְּהַאי חִבּוּרָא, זַכָּאָה דָרָא דְהַאי אִתְגַּלְיָיא בֵיהּ, דְּעָתִיד כּוּלֵי הַאי לְאִתְחַדְּשָׁא עַל יְדָא דְמֹשֶׁה בְּסוֹף יוֹמַיָּא בְדָרָא בַתְרָאָה, לְקַיְימָא קְרָא (קֹהֶלֶת א ט) מַ"ה שֶּׁ"הָיָה ה"וּא שֶׁיִּהְיֶה וְכוּ' עַד וְאִתְפַּשְׁטוּתֵיהּ הוּא בְכָל דָּרָא וְדָרָא, בְכָל צַדִּיק וְחָכָם דְּמִתְעַסֵּק בְּאוֹרַיְיתָא, עַד שִׁתִּין רִבּוֹא, לְאַשְׁלָמָא לְכֻלְּהוּ מִפְּגִימוּ דִלְהוֹן וְכוּ' עַיֵּן שָׁם דוּק בְּאִמְרֵי קָדוֹשׁ הָרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא שֶׁדְּבָרָיו אֵלֶּה מוֹרִים בְּאֶצְבַּע כִּי גָּזַר אֹמֶר שֶׁדַּוְקָא בְּסוֹף יוֹמַיָּא בְּדָרָא בַּתְרָאָה עָתִיד לְאִתְחַדְּשָׁא חִבּוּרָא דָּא וְאִם תֹּאמַר אַעִיקָּרָא דְּדִינָא פִּירְכָא לָמָּה תֵּצֵא זֹאת מִלְּפָנָיו לִהְיוֹת תּוֹרָתוֹ זֹאת חֲתוּמָה וּסְתוּמָה עַד דָּרָא בַּתְרָאָה הִנֵּה אֵלִיָּהוּ זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא נָתַן טַעַם לְהַתָּרַת קוּשְׁיָא זוֹ לְקַמָּן (דַּף יט:) וְזֶה לְשׁוֹנוֹ:
- וּלְכָךְ גָּזְרוּ אֹמֶר דְּלָא אִתְגַּלְיָא חִבּוּרָא דָּא אֶלָּא בְּסוֹף יוֹמַיָּא בְּדָרָא בַּתְרָאָה שֶׁהוּא זְמַן בְּעִתָּהּ וְאָז בִּסְגֻלַּת הַחִבּוּר וּקְרָאתֶם דְּרוֹר
"אַדְהָכִי הָא אֵלִיָּהוּ קָא נָחִית מֵעִילָא, בְכַמָּה חֲיָילִין דְּנִשְׁמָתִין, וְכַמָּה מַלְאָכַיָּא סוּחְרָנֵיהּ, וּשְׁכִינְתָּא עִלָּאָה עֲטָרָה עַל כֻּלְּהוּ וְכוּ' עַד וְכַמָּה בְּנֵי נָשָׁא לְתַתָּא יִתְפַּרְנְסוּן מֵהַאי חִבּוּרָא דִילָךְ, כַּד יִתְגַּלֵי לְתַתָּא בְּדָרָא בַּתְרָאָה בְּסוֹף יוֹמַיָּא, וּבְגִינֵיהּ (וַיִּקְרָא כה י) וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ". עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ, כִּי סְגֻלַּת תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ הַשְּׁכִינָה בִּזְמַן בְּעִתָּהּ כִּי אִם תְּעוֹרְרוּ הָאַהֲבָה קֹדֶם בְּעִתָּהּ צָרִיךְ לְמָרֵק הָעֲווֹנוֹת בְּצָרוֹת רַבּוֹת וְיֵהָרְגוּ כַּמָּה מִיִּשְׂרָאֵל וְיִתְקְטִיל מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף וּכְדֵי שֶׁלֹּא יֵהָרֵג שׁוּם אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל וְלֹא יֵהָרֵג מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף סוֹבֶלֶת הַשְּׁכִינָה צַעַר אֹרֶךְ הַגָּלוּת לְטוֹבַת בָּנֶיהָ גַּם משֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם סָבַל כַּמָּה יִסּוּרִין עַל עַצְמוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יָמוּת מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר וּבַתִּקּוּנִים בְּהַרְבֵּה מְקוֹמוֹת וּלְכָךְ גָּזְרוּ אֹמֶר דְּלָא אִתְגַּלְיָא חִבּוּרָא דָּא אֶלָּא בְּסוֹף יוֹמַיָּא בְּדָרָא בַּתְרָאָה שֶׁהוּא זְמַן בְּעִתָּהּ וְאָז בִּסְגֻלַּת הַחִבּוּר וּקְרָאתֶם דְּרוֹר וְיִהְיֶה דָּבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב וְלָאו מִשּׁוּם דְּאִכְשַׁר דָּרֵי אֶלָּא מִשּׁוּם דְּמֹשֶה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם מִתְנוֹצֵץ בְּרַבּוֹתֵינוּ הָאֲרִ"י זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְתַלְמִידָיו לְפָרֵשׁ מַאַמְרֵי חִבּוּרָא דָּא וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי לְעֵיל דְּעָתִיד לְאִתְחַדְּשָׁא עַל יָדָא דְּמֹשֶה שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל לְאַשְׁלָמָא פְּגִימוּ דִּילְהוֹן מִצַּד חֶסְרוֹן יְדִיעָתָם וְהוּא יְלַמְּדֵם וְיַעַזְרֵם וִיסַיְּעֵם לְכַוֵּן אֶל הָאֱמֶת לְסִיּוּעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ וְאַשְׁרֵי הַדּוֹר שֶׁיִּזְכֶּה לְזֶה כְּמוֹ שֶׁכָּתַב לְעֵיל הָרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי זַכָּאָה דָרָא דְהַאי רָזָא אִתְגַּלְיָיא בֵּיהּ.
וּבְכֵן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁיִּטַּע אַהֲבָתוֹ וְתוֹרָתוֹ בְּלִבֵּנוּ לִלְמֹד בְּחִבּוּר זֶה בְּלֵב שָׁלֵם וּבְחֵשֶׁק רַב כִּי הוּא מְטַהֵר הַגּוּף וּמְקַדֵּשׁ הַנְּשָׁמָה לְכָל הַלּוֹמְדוֹ בְּחֹדֶשׁ אֱלוּל אֲפִלּוּ בְּגִירְסָא בְּעָלְמָא בְּאֵין מֵבִין פֵּרוּשׁ אֲמָרָיו וְכָל שֶׁכֵּן אִם יִזְכֶּה עַד שֶׁרוּחַ הַשֵּׁם יְדַבֵּר בּוֹ לְהָבִין כַּוָּנַת הָרַשְׁבִּ"י בְּאִמְרֵי קָדוֹשׁ וּמוּעָט מִסֵּפֶר זֶה מַחֲזִיק אֶת הַמְרֻבֶּה, וּבוֹ יִזְכֶּה לִהְיוֹת מִבְּנֵי עֲלִיָּה, וְכֻלָּנוּ כְּאֶחָד נִזְכֶּה שֶׁיְּקֻיַּם בָּנוּ נְבוּאַת הָרַשְׁבִּ"י זַכָּאָה דָרָא דְהַאי רָזָא אִתְגַּלְיָיא בֵּיהּ.וּבִסְגֻלָּתוֹ וּקְרָאתֶם דּוֹר וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בֶּן דָּוִד מְשִׁיחֵנוּ.
(כִּסֵּא מֶלֶךְ בַּהַקְדָּמָה)
קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּרָא לֵיהּ לְבַר נָשׁ בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא, וְעָבִיד לֵיהּ בְּאוּמְנוּתָא סַגִּי, וְנָפַח בְּאַפּוֹי נִשְׁמְתָא דְּחַיֵּי, לְמִנְדַּע וּלְאִסְתַּכְּלָא בְּרָזִין דְּחָכְמְתָא, לְמִנְדַּע בִּיקָרָא דְּמָארֵיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (יְשַׁעְיָה מג) כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו דַּיְקָא.
וַאֲנִי תָּמַהְתִּי עַל בַּעֲלֵי הַבָּתִּים הַכְּשֵׁרִים לָמָּה יִישְׁנוּ כָּל הַלַּיְלָה וִיבַלּוּ יְמֵיהֶם בְּהֶבֶל, לָמָּה לֹא יַעַמְדוּ בְּאַשְׁמֹרֶת וְכוּ', אִם הוּא בַּר הָכִי לִלְמֹד עַל כָּל פָּנִים מִשְׁנָיוֹת לָמָּה יִמְנַע עַצְמוֹ מִזֶּה וְלוֹמַר אֵיזֶה דַּפִּין מִן הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, כִּי כָּל דִּבּוּרִים אֵלּוּ, הֵם קִשּׁוּטֵי הַנֶּפֶשׁ, חַיִּים לְנַפְשׁוֹ.
(הֵיכַל הַבְּרָכָה קָאמַארְנָא דְּבָרִים פָּסוּק י')
כָּל אוֹת וְאוֹת מֵהַזֹּהַר הוּא תִּקּוּן לַנְּשָׁמָה
סֵפֶר הַזֹּהַר מָלֵא מוּסָר, וְכָל אוֹת וְאוֹת שֶׁלּוֹ הֵם תִּקּוּנִים גְּדוֹלִים לַנְּשָׁמָה לְתַקֵּן כָּל הַגִּלְגּוּלִים.
(נוֹצֵר חֶסֶד פֶּרֶק ד' מִשְׁנָה כ')
- צָרִיךְ לִטְרֹחַ בְּפַרְדֵ"ס הַתּוֹרָה עַד הֵיכָן שֶׁיָּכוֹל לְהַשִּׂיג, וְאִם לָאו נִשְׁמָתוֹ תִּתְגַּלְגֵּל עוֹד פַּעַם
בְּעִנְיַן עֵסֶק הַתּוֹרָה עִנְיַן עִסְקוֹ בְּפַרְדֵ"ס הַתּוֹרָה שֶׁהוּא רָאשֵׁי תֵּבוֹת פְּ'שָׁט רֶ'מֶז דְּ'רוּשׁ ס'וֹד בְּכָל בְּחִינַת מֵהֶם כְּפִי אֲשֶׁר יוּכַל לְהַשִּׂיג עַד מָקוֹם שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת לִטְרֹחַ וְלַעֲשׂוֹת לוֹ רַב שֶׁיְּלַמְּדֶנּוּ, וְאִם לֹא עָשָׂה כֵּן הֲרֵי חָסֵר מִצְוָה אַחַת שֶׁל תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁהִיא גְּדוֹלָה וּשְׁקוּלָה כְּכָל הַמִּצְווֹת, וְצָרִיךְ שֶׁיִּתְגַּלְגֵּל עַד שֶׁיִּטְרַח בַּד' בְּחִינוֹת שֶׁל פַּרְדֵּ"ס כַּנִּזְכַּר.
(שַׁעַר הַמִּצְווֹת לְהָאֲרִ"י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה דַּף א')
הַשִּׁשִּׁית הִיא מִצְוָה פְּרָטִית, וְהִיא לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, וְהִיא שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְווֹת, כִּי תַּלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם, וְיֵשׁ בָּהּ ד' פֵּרוּשִׁים שֶׁסִּימָנָם פַּ'רְ'דֵ'ס' פְּ'שָׁט רֶ'מֶז דְּ'רוּשׁ ס'וֹד, וְצָרִיךְ לִטְרֹחַ וְלַעֲסֹק בְּכֻלָּם עַד מָקוֹם שֶׁיַּד שִׂכְלוֹ מַגַּעַת, וִיבַקֵּשׁ לוֹ רַב שֶׁיְּלַמְּדֵהוּ, וְאִם חָסֵר אַחַת מֵאַרְבַּעְתָּם כְּפִי הַשָּׂגָתוֹ יִתְגַּלְגֵּל עַל זֶה.
(שַׁעַר הַגִּלְגּוּלִים הַקָּדוֹשׁ י"א, דַּף י"ד.)
דַּע כִּי הָאָדָם מְחֻיָּב לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה בְּד' מַדְרֵגוֹת שֶׁסִּימָנָם פַּרְדֵ"ס פְּ'שָׁט רֶ'מֶז דְּ'רוּשׁ ס'וֹד, וְצָרִיךְ שֶׁיִּתְגַּלְגֵּל עַד שֶׁיַּשְׁלִים אוֹתָם.
- הָרַב חַיִּים וִיטַאל הָיָה צָרִיךְ לַעֲסֹק תָּמִיד בְּכָל יְכָלְתּוֹ בְּסֵפֶר הַזֹּהַר מִפְּנֵי שֶׁבְּאֶחָד מִגִּלְגּוּלָיו לֹא הֶאֱמִין בָּזֶה
אָמַר לִי רַבֵּינוּ הָאֲרִ"י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, כִּי לְסִבָּה שֶׁהָיִיתִי בְּגִלְגּוּל אֶחָד מִן הַקּוֹדְמִים בִּלְתִּי מַאֲמִין בְּחָכְמַת סֵפֶר הַזֹּהַר, שֶׁצָּרִיךְ עַתָּה שֶׁאֶעֱסֹק תָּמִיד בְּכָל יְכָלְתִּי בְּחָכְמַת סֵפֶר הַזֹּהַר, וְשֶׁזֶּה הוּא הָעִקָּר הַגָּדוֹל שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת עַתָּה בְּגִלְגּוּל זֶה. גַּם אָמַר לִי, כִּי לַסִּבָּה הַנִּזְכַּר לְעֵיל צָרִיךְ אֲנִי שֶׁלֹּא אַקְשֶׁה קֻשְׁיוֹת רַבּוֹת בַּזֹּהַר עַד אֲשֶׁר אֶלְמַד עִמּוֹ זְמַן יָדוּעַ אֶצְלוֹ, וְאַחַר כָּךְ יִהְיֶה לִי רְשׁוּת לְהַקְשׁוֹת וְלִשְׁאֹל כָּל מַה שֶּׁאֲנִי רוֹצֶה לַחֲקֹר וְלֵידַע בְּסִפְרֵי הַזֹּהַר.
(רַבֵּינוּ חַיִּים וִיטַאל זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּשַׁעַר הַגִּלְגּוּלִים דַּף מ"ט:)
- אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא אָמַר לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, שֶׁבַּדּוֹר הָאַחֲרוֹן יִתְפַּרְנְסוּן מִתּוֹרָתוֹ שֶׁתִּהְיֶה מָתוֹק לַנֶּפֶשׁ וּמַרְפֵּא לָעֶצֶם
אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא זָכוּר לְטוֹב יָרַד מִן הַשָּׁמַיִם עִם כַּמָּה חֲיָילִין נְשָׁמוֹת וְכַמָּה מַלְאָכִים וּשְׁכִינְתָּא עִלָּאָה עֲטָרָא עַל כֻּלְּהוּ, וְאָמַר לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי:
רַבִּי רַבִּי אַנְתְּ הוּא אִילָנָא דִרְבָה וּתְקִיף בְּאוֹרַיְיתָא, בְּעַנְפִין דִּילָךְ דְּאִינוּן אֵבָרִין קַדִּישִׁין, כַּמָּה עוֹפִין שַׁרְיָין תַּמָּן, דְּנִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין כְּגַוְונָא דִלְעִילָא, דְאִתְּמַר בֵּיהּ (שם ט) וּבְעַנְפוֹהִי יְדוּרָן צִפֲּרֵי שְׁמַיָּא, וְכַמָּה בְּנֵי נָשָׁא לְתַתָּא יִתְפַּרְנְסוּן מֵהַאי חִבּוּרָא דִילָךְ, כַּד יִתְגַּלֵי לְתַתָּא בְּדָרָא בַּתְרָאָה בְּסוֹף יוֹמַיָּא, וּבְגִינֵיהּ (וַיִּקְרָא כה י) וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ וְגוֹמֵר.
(תִּקּוּנֵי זֹהַר תִּקּוּן ו' בְּסוֹפוֹ)
כִּי זֶהוּ הַפַּרְנָסָה, שֶׁיָּבִינוּ וְיֵהָנוּ לְאוֹרוֹ מָתוֹק לַנֶּפֶשׁ וּמַרְפֵּא לָעֶצֶם, כִּי הַלּוֹמֵד גִּירְסָא בְּעָלְמָא הַגַּם שֶׁיֵּשׁ לוֹ שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלוֹ וּמְקַדֵּשׁ בְּטָהֳרָה נִשְׁמָתוֹ, עִם כָּל זֶה הַסְּגֻלָּה דִּבְגִינֵהּ וּקְרָאתֶם דְּרוֹר הִיא כְּשֶׁיִּתְפַּרְנְסוּן וְיִלְמְדוּ פֵּירוּשׁ הַמַּאֲמָרִים.
(כִּסֵּא מֶלֶךְ לְתִקּוּנֵי זֹהַר שָׁם)
עַל פִּי הַנִּזְכַּר לְעֵיל בְּתִקּוּנֵי זֹהַר, אֲשֶׁר הַנְּשָׁמוֹת שֶׁלְּמַעְלָה וְהָאֲנָשִׁים שֶׁלְּמַטָּה יִתְפַּרְנְסוּ עַל יְדֵי הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, עַל פִּי זֶה יְבֹאָר מַה שֶּׁכָּתַב בַּזֹּהַר (חֵלֶק ג' דַּף רל"ב.) שֶׁאָמַר הָרַעְיָא מְהֵימְנָא לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: , בּוֹצִינָא קַדִּישָׁא, אַשְׁלִים מִלּוּלֵי דְּרָזִין דְּחִבּוּרָא קַדְמָאָה, לְפָרְשָׁא לוֹן, דְּהָא כָּל מָארֵי מְתִיבְתָּאן דִּלְעֵילָּא, וּמָארֵי מְתִיבְתָּאן דִּלְתַּתָּא, כֻּלְּהוּ מְזוּמָנִין לְמִשְׁמַע מִלִּין אִלֵּין מִפּוּמָךְ, וּפִירוּשִׁין דִּילָךְ. דְּהָא חֶדְוָה וּפוּרְקָנָא, יִתְּעַר בְּהוֹן לְעֵילָּא וְתַתָּא.
- אֶפְשָׁר לְאָדָם שֶׁיִּהְיֶה בָּקִי בְּשַׁ"ס וּפוֹסְקִים וּבְאוֹתוֹ זְמַן עַם הָאָרֶץ גָּמוּר
אוֹ יֹאמַר, אֵיזֶהוּ חָכָם, כַּמְבֹאָר בְּסֵפֶר הַקָּנֶה שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּלְמֹד אָדָם שַׁ"ס וּפוֹסְקִים וְיֶחְכַּם הַרְבֵּה וְיִהְיֶה עַם הָאָרֶץ גָּמוּר, עַם נָבָל דְּקַבִּילוּ אוֹרַיְתָא שֶׁהוּא נוֹבְלוֹת חָכְמָה שֶׁלְּמַעְלָה תּוֹרָה, וְאֵינוֹ לוֹמֵד בְּרָזִין דְּאוֹרַיְתָא שֶׁהוּא חַיּוּת הַפְּנִימִי שֶׁל הַתּוֹרָה, וּמִי שֶׁהוּא לַמְדָן מֻפְלָג בָּקִי בְּכָל הַתּוֹרָה וְעוֹסֵק בְּפִלְפּוּל שֶׁל הֶבֶל שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ וְאֵינוֹ לוֹמֵד לִשְׁמָהּ לְהַשִּׂיג נֹעַם עֲרֵבוּת יְדִידוּת מְתִיקוּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר זֶה אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג אִם לֹא בְּהָסִיר מִמֶּנּוּ כָּל אוֹת הַזְּמַן וַעֲרֵבוּת הַמֻּרְגָּשׁ, וְלִלְמֹד בְּסֵפֶר הַזֹּהַר וּבְכִתְבֵי מָרָן אֱלֹקִי הָאֲרִ"י, בְּעֵץ חַיִּים וּפְרִי עֵץ חַיִּים וְשַׁעַר הַיִּחוּדִים, בִּמְתִיקוּת וְנֹעַם זִיו הַשְּׁכִינָה שֶׁזֶּה יִקָּרֵא חָכָם, אֲבָל לַמְדָן לְפַלְפֵּל בְּפִלְפּוּל שֶׁל הֶבֶל וּמְקַיֵּם הַמִּצְווֹת כַּאֲבָנִים עַל רֹאשׁוֹ, זֶה נִקְרָא נָבָל וְלֹא חָכָם דְּקַבִּילוּ אוֹרַיְתָא וְלֹא חַכִּימוּ.
וְלָכֵן בָּנַי אַחַי, אַל יֵרַע לִבְּכֶם לוֹמַר לִכְשֶׁאֶפָּנֶה מִכָּל מִדּוֹת רָעוֹת וְתַאֲווֹת רָעוֹת אֶשְׁנֶה, שֶׁמָּא לֹא תִּפָּנֶה וְתֵלֵךְ בְּבוּשָׁה וְכִסּוּפָא דְּאַנְפִּין לְעוֹלָם עֶלְיוֹן, כִּי אֵין לְךָ חַיִּים בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא אֶלָּא בְּלִמּוּד גְּמָרָא וּפוֹסְקִים עִם חָכְמַת הַזֹּהַר וְכִתְבֵי מָרָן אֱלֹקִי הָאֲרִ"י, עַל פִּי הַקְדָּמוֹת מָרָן אֱלֹקִי הָרַב יִשְׂרָאֵל בַּעַל שֵׁם טוֹב זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה, וְזֶה יֻשַּׂג לְךָ לִכְשֶׁתִּתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵי צַדִּיקִים בְּעִקְבֵי הַצֹּאן, נִדּוֹשִׁין בְּעָקֵב, וּבְעִיּוּן בְּסִפְרֵי הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל.
וְאַל תָּחוּשׁ עַל שֶׁיַּעֲבֹר עָלֶיךָ נִסְיוֹנוֹת מְרוֹרִים לִשְׁעָתָן וּמְתוּקִים אַחַר כָּךְ, וְדַבֵּק נַפְשְׁךָ תָּמִיד לְפִי הַשָּׂגָתְךָ בְּסֵפֶר הַזֹּהַר וּבְכִתְבֵי מָרָן הָאֲרִ"י מְאֹד בְּיִרְאָה וְאַהֲבָה וְהַכְנָעָה, שֶׁלֹּא תִּהְיֶה כַּוָּנָתְךָ חָלִילָה לִהְיוֹת רַב וְרַבִּי, כִּי זֶה הוּא עֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ, כִּי דַּי בְּחֶסְרוֹן הַשְּׁלֵמוּת זֶה שֶׁתַּעֲסֹק בָּהּ מִצַּד עֲרֵבוּת יְדִידוּת נְעִימוּת חֲבִיבוּת דְּבֵקוּת נֹעַם זִיו הַשְּׁכִינָה, כִּי בֶּאֱמֶת הָעִקָּר הוּא לַעֲשׂוֹת רְצוֹן בּוֹרְאוֹ וְנַחַת רוּחַ לְפָנָיו, אַף שֶׁהוּא בְּקַטְנוּת גָּמוּר, עָפָר וָאֵפֶר, אֵין מַמָּשׁ, וְיָסוּר מִמֶּנּוּ כָּל הַמַּחְשָׁבוֹת הַטּוֹרְדוֹת וִידַבֵּק נַפְשׁוֹ לְאוֹר עֶלְיוֹן אֶל עוֹלָם בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ, כְּתוֹלָע קָטָן הָרוֹחֵשׁ עַל הָאָרֶץ אַף שֶׁיִּהְיֶה לְךָ טָעוּת, אַף עַל פִּי כֵן הוּא טוֹב.
וְלָכֵן אַחַי וּבָנַי נְפָשׁוֹת יְקָרוֹת, מֵחָכְמָה סְתִימָאָה הַנִּדּוֹשִׁין בַּעֲקֵב חֲסִידֵי עֶלְיוֹן, גְּבוֹהִים וְרָמִים, תְּדַבְּקוּ נַפְשְׁכֶם בְּסֵפֶר הַזֹּהַר, תִּקּוּנִים, זֹהַר חָדָשׁ, עֵץ חַיִּים, פְּרִי עֵץ חַיִּים, מְבוֹא שְׁעָרִים, אוֹצְרוֹת חַיִּים, שַׁעֲרֵי הַיִּחוּדִים, אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף, זֹהַר רָקִיעַ, קוֹל בָּרָמָה, לִקּוּטֵי תּוֹרָה, וִיחָקְקוּ עַל לוּחַ לְבַבְכֶם וּבְהַכְנָעָה גְּדוֹלָה וּבְאַהֲבַת יִשְׂרָאֵל.
וְהַלִּמּוּד יִהְיֶה עַל כַּוָּנָה לְהַשִּׂיג עֲרֵבוּת נֹעַם זִיו הַשְּׁכִינָה וְלַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְאֵ-ל עֶלְיוֹן עַל יְדֵי לִמּוּד זֶה, וְתַשִּׂיג יוֹתֵר מִמַּלְאֲכֵי עֶלְיוֹן עַל יְדֵי הַכְנָעָה. אֲבָל אַל תְּדַמּוּ בְּנַפְשְׁכֶם חָלִילָה וְחָלִילָה שֶׁתַּשִּׂיגוּ אֵיזֶה מַהוּת בְּעִנְיָנִים נִסְתָּרִים כָּאֵלֶּה, חָלִילָה, אַף שַׂרְפֵי חַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ וּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ לֹא הִשִּׂיג מַהוּת עִנְיְנֵי הַסְּפִירוֹת, עַיֵּן בְּזֹהַר רָקִי"עַ.
וְאַל יְפַתּוּךָ, בְּנִי חֲבִיבִי, רָמֵי הַקּוֹמָה קְרוּאֵי הַשְּׁאוֹל הָאוֹמְרִים וּמְדַמִּים בְּנַפְשָׁם כִּי שָׁם בִּמְקוֹם הַנֶּאֱצָלִים הָעֶלְיוֹנִים יֵשׁ שׁוּם תְּפִיסָה בְּמַחֲשָׁבָה לְהַשִּׂיג דֶּרֶךְ יִחוּדִים וּמַהוּתָן מַרְאוֹת וּגְוָנִים, דַּע, בְּנִי, שֶׁעָבַר עַל נַפְשָׁם מַיִם הַזֵּידוֹנִים דִּבְּרוּ דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל אֲדוֹנֵי הָאֲדוֹנִים, כִּי אֵין שָׁם לֹא מַרְאֶה וְלֹא גָּוֶן וְלֹא תְּפִיסָה בְּמַחֲשָׁבָה בְּעוֹדוֹ מְלֻבָּשׁ בַּגּוּף הָאָרוּר הַזֶּה לְבוּשׁ עָכוּר בְּשֵׁם מַהוּת בְּעִנְיָנִים כָּאֵלֶּה, רוֹאֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה, מִתְגָּאֶה עַל כָּל גֵּאִים וּמַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ עַל דַּכָּא וְרוּחַ נִשְׁבְּרָה לֵב נִשְׁבָּר כְּאַיִן מַמָּשׁ.
וְאִם תֹּאמַר לָמָּה אֶלְמֹד לְיַגֵּעַ עַצְמִי אַחַר שֶׁסּוֹף כָּל סוֹף אֵינוֹ יָדוּעַ לִי שׁוּם עִנְיָן וְשׁוּם תְּפִיסָה, אַל תֹּאמַר כָּךְ, אַף שֶׁאֵינוֹ יָדוּעַ לְךָ מַהוּת, אֲבָל יָדוּעַ לְךָ מְצִיאוּתָם שֶׁיֵּשׁ מְצִיאוּת אוֹרוֹת, וּכְשֶׁאַתָּה לוֹמֵד וּמְכַוֵּן בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ, נִתְעוֹרֵר לְמַעֲשֶׂה מְצִיאוּת אֵלּוּ עִנְיָנִים, וּמִשָּׁם נִשְׁפָּע עָלֶיךָ אוֹר מָתוֹק לְהָסִיר מִמְּךָ כֹּל בְּחִינוֹת רַע, וְתָאִיר נַפְשְׁךָ בְּמַעֲלוֹת רָמוֹת בַּעֲרֵבוּת יְדִידוּת הַתּוֹרָה מְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּף, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיֶה בְּכַוָּנָה טְהוֹרָה בְּלֵב נִכְנָע לֵב אֱמֶת בְּלִי כַּוָּנוֹת בִּלְתִּי רְצוּיוֹת שֶׁל שְׁטוּתִים, וְדַי בְּזֶה.
וְזֶהוּ אֵיזֶהוּ חָכָם, וְלֹא נָבָל, הַלּוֹמֵד מִכָּל צַדִּיק, אוֹר זָרוּעַ לַצַּדִּיק סוֹדוֹת וְרָזִין דְּאוֹרַיְתָא.
א את מדרש רבה ויקרא סדר שמיני פרשה יג), וז"ל: … אשר שם הזהב אלו דברי תורה שנאמר (שם יט) הנחמדים מזהב ומפז רב, וזהב הארץ ההיא טוב מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל, ואין חכמה כחכמת ארץ ישראל, שם הבדולח ואבן השהם מקרא משנה תלמוד הלכות ואגדות…
שלמה המלך ידע ברגע אחת את כל התורה מפי הקב"ה
ועוד כתב בעמוד פח. (נתיב קפו), והביא את מדרש שיר השירים רבה וקוהלת רבה וז"ל: ויקץ שלמה והנה חלום, וכו, ויבא ירושלים וכו', ויעש משתה לכל עבדיו, ואמר רבי אלעזר מכאן שעושים סעודה לגומרה של תורה… ויש לדקדק מהיכן ראיה… ועל כן תיכף ומיד ברגע אחד נתחכם שלמה בכללות החכמה שהובטח מאת הקב"ה ונעשה חכם בה, כאילו הוא גמר כל לימודיה בשלימות מראש ועד סוף… וזהו כוונת הפסוק ויקץ שלמה כי מקודם ידיעתו החכמה אז היה כאיש נרדם, אבל כשנתחכם בחכמה נפלאה הזאת נקרא עליו כאיש ניעור משנתו…
כי בטח הצדיקים לא יהנו מסעודת הרשות אלא מסעודת מצוה, וזהוא בזכות הגיית התורה ושהם ניזונים ונהנים מזיו השכינה, אחרי השקלא והטריא של התורה וגילוי סודותיה האמיתיים להם בעולם הבא הקיים והרוחני, עכ"ל, עיי"ש.
מכאן רואים ששלמה המלך ברגע אחד ידע את כל התורה כולה עם סודותיה, ועל זה עשה סעודת סיום. וכן שעיקר הסעודה המתוקנת לצדיקים לעתיד לבא היא על לימוד סודות התורה.
ענין הפרש עסק התורה בפשטיה שהם תורת העוה"ז אשר היא הבל לפני תורתו של משיח ותורת העוה"ב
ובהקדמת המהרח"ו לעץ חיים כתב: ואין ספק כי לכאורה ישתומם האדם בראותו מ"ש לעיל בשני המאמרים דאע"ג דאית ליה עובדין טבין סגיאין מפקין ליה מכל תרעא דההוא עלמא ואתדנת בכל יומא אמנם המשכיל בדברי ריב"ז רבן של תנאים מארי משנה שראוהו בעת פטירתו שהיה בוכה והשיב שיש לפניו ב' דרכים ולא היה יודע באיזה דרך מוליכים אותו ובמס' סוכה ספרו עליו גדולות ונפלאות ואמרו עליו שלא הניח לא מקרא ולא משנה ולא תלמוד וכו' ומעשה מרכבה שיחת דקלים וכו' ועכ"ז היה מתיירא גם מצינו בר' אבהו אשר שופריה מעין שופריה דיעקב אע"ה כפי קשר נשמתו בו ואמרו בגמרא כי עליו נאמר זקן ונשוא פנים הוא הראש דא ר' אבהו שהיו נושאים פנים לדורו בעבורו בשמים והיה אומר בשעת פטירתו ואני אמרתי לריק יגעתי לתהו והבל כחי כליתי וכל בעל שכר יתמה מדברים אלה ולא יובנו זולתי במ"ש למעלה ענין הפרש עסק התורה בפשטיה שהם תורת העוה"ז אשר היא הבל לפני תורתו של משיח ותורת העוה"ב וז"ס לתהו והבל כחי כליתי. ואלו באתי להאריך בביאור כל המאמרים האלו יכלה הזמן והמה לא יכלו אכן נוכל להבין בדרך קצרה כפי הנז"ל כי שכר מצות ותורה הפשטיית היא בעוה"ז ובג"ע הארץ האמנם למיעל לעלמא עילאה אי אפשר עד שיעסוק האדם כפי יכלתו כפי אשר תשיג ידו בחכמת הזוהר ואי לא כדין מפקי ליה מכל תרעין דעלמא עילאה אע"ג דאיהי יפה במצות ובמע"ט ולכן חלק הנפש והרוח נשארים למטה בג"ע הארציי אמנם הנשמה שהיא חלקה בסודות התורה נענשת ואתוקדת לבר מהיכלין עילאין דג"ע העליון כנ"ל וז"ש האי חיותא קדישא קיימא כד נשמתא סלקה ולא אמר כד נפשה או רוחא והבן זה ולא תתבהל בראותך כמה מאמרי רז"ל חלוקים בענין זה והנה היה צריך המאמר של שיר השירים ביאור רחב אבל מי שיעסוק בחבורינו זה ובפרט בש"ח בשער הגלגולים יוכל להבין את דבריו, עכ"ל.
ולולא כי יגורתי מפני אף וחמה קנאה המתגבר עלי ימצאו באנשי דורנו חכמים בדעתם ויקשו ערפם לבלתי האמן כי יש אלקים בארץ ויראתי פן מקנאתם בשומעם גדולתו ונפלאותיו ח"ו יטילו פגם בקדשים ויאמרו מאן גבר בגוברין הלא גם בנו דבר ה'
ובהמשך שם, – זאת לוקחת ומועתקת מס' פע"ח שבדמשק מכת"י הרח"ו ז"ל בעצמו וז"ל: אמר הצעיר והזעיר הרח"ו בראותי תשוקת החרדים אל דבר ה' ראיתי לחבר הס' הזה ולהאיר עיניה' בקצת הקדמות שקבלתי ממורי זלה"ה כאשר אבאר ומהם תוכל לאחוז ולקחת מעץ חיים כאשר תראה בעז"ה דברי בנוים על הקדמו' נעלמות שנתגלו למורי זלה"ה ברוה"ק עפ"י אליהו ז"ל. והיום אביע חידות ונסים ונפלאות תמים דעים כי כמו שבכל דור ודור אלהי הראשונים ואחרונים הפליא חסדו עמנו כן היום הזה חשף את זרוע קדשו ושלח לנו עיר וקדיש מן השמים נחית הרב החסיד המקובל האלהי [כרשב"י] בדורו כמהר"י לוריא זלה"ה וממצר מצרים קראנו י"ה ועננו במרחב י"ה בארץ קדושה ורחבת ידים עיר גדולה לאלהים של חכמים ושל סופרים צפ"ת תובב"א גליל העליון כי שני שנים קודם פטירת הרב זלה"ה בא אנוס ממצרים עפ"י הדבור כי כן הוגד לו ברוה"ק כי הגיע עת פקודת רוחו להשיבה אל מקומה לאלהים אשר נתנה לו וגם זה במצרי' נצטוה עפ"י הדבור והפקיד מזער מקצת חכמתו הגדולה והנפלאה כי כן ציווהו במתיבתא דרקיע לחיות שארית בארץ והדברים עתיקים כבשים ללבושך ואז בעלותו מארץ מצרים סמך ידיו עלי והאיר עיני בקצת הקדמות אמיתיות שורשיות שמסרו לו ממתיבתא דרקיע וקוב"ה להחיות שארית בארץ ומפי אליהו ז"ל שנתגלה אליו תמיד ורשותא יהבי ליה לגלות תמיד רזין סתימין על התיקונים והזוהר שלא נתגלו מימות רשב"י ואילך ולולא כי יגורתי מפני אף וחמה קנאה המתגבר עלי ימצאו באנשי דורנו חכמים בדעתם ויקשו ערפם לבלתי האמן כי יש אלהים בארץ ויראתי פן מקנאתם בשומעם גדולתו ונפלאותיו ח"ו יטילו פגם בקדשים ויאמרו מאן גבר בגוברין הלא גם בנו דבר ה' ולולא זאת הייתי מספר מקצת דרכיו ונפלאותיו אשר עיני ראו ולא זר דברים מבוהלים לא נראו בכל הארץ מימות תנאים כרשב"י וחביריו… עכ"ל.
מי יגן עלינו אם לא קריאתינו בחכמה זאת הנפלאה והעמוקה
לשון החכם הגאון מהר"ר יעקב צמח נר"ו בהקדמה ספרו רנו ליעקב וז"ל:
עוד נ"ל כי גלוי חכמה זאת עתה בדורות גרועות הוא כדי שיהיה לו מגן עתה לאחוז בלבב שלם באבינו שבשמים כי באותן הדורות הרוב היו אנשי מעשה וחסידים והמעשים טובים היו מצילין אותן מפני המקטרגים ועתה רחוקים משורש העליון כמו השמרים בתוך החביות מי יגן עלינו אם לא קריאתינו בחכמה זאת הנפלאה והעמוקה ובפרט ע"ד שכתב הרב ז"ל שהנסתרות נעשו עתה כמו נגלות כי בדור הזה מושל הזנות ומלשינות ולה"ר ושנאה שבלב ונתפשטו הקליפות באופן שמתבייש האדם לנהוג דברי חסידות וה' יגן עלינו וימחול לעונינו אכי"ר עכ"ל. עוד העתק מל' מהרי"ץ בהקדמת ספרו וז"ל דברים הבאים בתוך הקדמות מפי דרושים אלו ודברים אלו אמת ויציב עכ"ל:
לכן נקראת תורה תמימה משיבת נפש למבין סודותיה
ובספר גליא רזא להמקובל האלוקי רבי אברהם תלמיד האריז"ל המוזכר על ידי החיד"א בשם הגדולים כבעל דברים נוראים, כתב, (עמוד רס), וז"ל: ואלו הם דברים שצער גדול בהם כדי להתיישב לשונות מן הפסוקים הללו, ולהראות לכל שלא יש בתורתינו הקדושה יתור דברים ואפילו אות אחת שאין בה תילי תילים של הלכות, ולכן נקראת תורה תמימה משיבת נפש למבין סודותיה, ולא לאותן שהוכו בסנורין ואומרים כי אין המקרא יוצא מידי פשוטו, ועושים מן הפשט עיקר, ואני אומר גם כן כי הוא אמת, שאין המקרא יוצא מבואר מדי פשוטו, ורוצה לומר שאין די הפשט לבארו כהוגן, אלא עם סודותיו ותעלומיו, ואזי משיבת נפש ליודע דעת ועיניו פקוחות… עכ"ל.
הב"ח באו"ח סימן מ"ז, (אות ב) ומ"ש דאמר רב יהודה אמר רב וכו'. רבינו מביא ראיה מרב יהודא אמר רב שהקב"ה מקפיד על לומדי תורה אפילו עוסקין בה טובא אם אינן זהירין לברך בתורה תחלה. ואיכא לתמוה טובא למה יצא כזאת מלפניו להענישם בעונש גדול ורם כזה על שלא ברכו בתורה תחלה שהוא לכאורה עבירה קלה ונראה דכונתו יתברך מעולם היתה שנהיה עוסקים בתורה כדי שתתעצם נשמתינו בעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה ולכן נתן הקב"ה תורת אמת לישראל במתנה שלא תשתכח מאתנו כדי שתתדבק נשמתינו וגופינו ברמ"ח איברים ושס"ה גידין ברמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה שבתורה ואם היו עוסקים בתורה על הכוונה הזאת היו המה מרכבה והיכל לשכינתו יתברך שהיתה השכינה ממש בקרבם כי היכל ה' המה ובקרבם ממש היתה השכינה קובעת דירתה והארץ כולה היתה מאירה מכבודו ובזה יהיה קישור לפמליא של מעלה עם פמליא של מטה והיה המשכן אחד אבל עתה שעברו חוק זה שלא עסקו בתורה כי אם לצורך הדברים הגשמיים להנאתם לידע הדינים לצורך משא ומתן גם להתגאות להראות חכמתם ולא נתכוונו להתעצם ולהתדבק בקדושת ורוחניות התורה ולהמשיך השכינה למטה בארץ כדי שתעלה נשמתם למדרגה גדולה אחרי מיתתם הנה בזה עשו פירוד שנסתלקה השכינה מן הארץ ועלתה לה למעלה והארץ נשארה בגשמיותה בלי קדושה וזה היה גורם חורבנה ואבידתה והוא אמרו מי האיש החכם וגומר על מה אבדה הארץ וגומר ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם וגומר ואמר תורתי תורת אמת אשר נתתי במתנה שלא יהיו למדין ושוכחין וגם פירשתי להם טעם כל הדברים ופירושיהם וזהו אשר נתתי לפניהם כשלחן ערוך וכו' וכמו שכתבו רבותינו ז"ל (עירובין נד ע"ב מכילתא ריש משפטים) על פסוק (שמות כא א) ואלה המשפטים
אשר תשים לפניהם וכוונתי שיתקשרו בעצם קדושת תורתי תורת אמת והשכינה תהא שורה בקרבם והמה עזבו את תורתי ולא הלכו בה פירוש תחלת ההליכה ברוחניות התורה ממדרגה למדרגה כדי שתתדבק הנשמה בעצמות קדושת התורה לא הלכו בה דהיינו לא הלכו בה לשמה בשעה שבאו לפתוח בעסק התורה ולברך לפניו יתברך ולהודות לו על נתינת התורה לעמו ישראל כדי שיהיו דבקים בקדושתה ובשכינתו יתברך והוא המכוון בברכת אשר בחר בנו על אשר קרבנו לפני הר סיני ונתן לנו תורתו הקדושה כלי חמדתו שהיה משתעשע בה בכל יום כדי שתתדבק נשמתינו בעצמות קדושת התורה ורוחניותה ולהוריד השכינה בקרבנו לא הלכו בה לעסוק בדברי תורה לשמה כי בזה נענשו שנסתלקה השכינה מן התחתונים ואז אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר כלומר נחרבה ונשארה חומרית מבלי עובר שם קדושת השכינה כי נסתלקה השכינה לגמרי מן הארץ ועלתה לה למעלה וכך היא גירסת רב אלפס (ברכות ה ע"ב) ולומדי תורתך לשמה וכזה ראוי להגיה בסדורים.
מכתב נורא מהרמח"ל הקדוש זי"ע – צריך לקבע עיקר למודו בזוהר הקדוש
קבלתי אגרת הוד כבוד תורתו… ראיתי אשר שמח כבוד תורתו כי עשיתי פרי בנגלות, וגם אני שמח תודה לא-ל, באשר יחנני ה' בכל חלקי תורתו הקדושה, כי כלה תמימה ומשיבת נפש. אך מנחש אני בגביע שלו, כונת הוד כבוד תורתו אשר לזה היה מתאוה, ולולי הייתי מניח הנסתרות ועושה עסקי בנגלות כבר היה לו לשמחה, ואני צר לי מאד היותי רחוק מאת הדרת כבוד תורתו, כי לולי הייתי קרוב אליו לא הייתי מניח מלהשתדל, כי איש כמוהו, שר וגדול בישראל, יעזוב את הטוב הפנימי, אור הבהיר, סלת הנקיה, להשביע נפשו הרמה רק בעשב השדה שהוא פשט התורה ובתמרור חיי, הקל וחומר וגזרה שוה, אשר עליו אמרו: "וימררו את חייהם בעבודה קשה" (זהר א' כז.). הלא מקרא צווח ואומר: "כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה", כל חסד דעבדין לגרמיהו עבדין (תקו"ז ל'), והשכינה הקדושה הממתנת לבניה שינהלו אותה מן הגלות, ואין מנהל לה מכל בנים ילדה. הייטב בעיני ה'? וסוף דבר: מה נמצא נחת רוח ליוצרנו ברוך הוא בכל הפלפולים הגדולים והפסקים הרבים? ואין אחד מתחזק לעמוד בסוד ה' ולגלות אור כבודו אל השכינה שנאמר בה: "וראיתיה לזכר ברית עולם": ברזין דאוריתא. לא בסתר מדבר הקדוש רשב"י (זהר ב' דף רמז: וזהר חדש על שה"ש דף ע:, מהדורת מוסד הרב קוק) על פסוק: "אם לא תדעי לך היפה בנשים" שמי שאינו יודע רזין דאוריתא אפילו אית ביה עובדין טבין וסגיאין, מפקין ליה מכל תרעי דההוא עלמא. ההסתר הסתיר הרב הקדוש האר"י זלה"ה דבריו (שער המצוות, ואתחנן) באמרו, שמי שהוא חריף יעין שעה אחת או שתים לכל היותר בהלכה, ומי שאינו חריף לא יעין בה כל עקר, אלא עקר העסק יהיה במדרשים ובאגדות ובקבלה, פנימיות התורה. אם כן למה נעזב את העקר ונאחוז את הטפל? זה הכלל: אין אדם מוצא לעתיד לבוא, אלא האור מה שהמשיך בידיעתו בעולם הזה, ומי שידע הפנימיות יהנה באור פנימי, ומי שלא השיגו לא יהנה ממנו על שום פנים. וכי יאמרו: הלא הדינים צריכים לישראל הנעזוב אותם? לא, לא נעזב אותם, אבל נקבע להם זמנים לפי שאי אפשר בלאו הכי, אך לא בהם נבלה זמננו ח"ו. הלא זה רע בעוונותינו הרבים, שרב חכמי ישראל כבר רחקו מעל האמת ומן האור הנעים, כבוד ה' אלקינו, ללכת אחרי פלפוליהם של הבל. וה' בוחן לבות הוא יודע אם לעקל אם לעקלקלות הוא, כי אינם נוטים אלא אחרי הבצע והכבוד: ומה שיביא להם מאלה ככל אות נפשם, אותו יבחרו להם. צר לי על האדם הגדול הדרת כבוד תורתו, אשר לא יעשה עקר עסקו במה שהיה ראוי לאיש אשר כמוהו, ולפי אכלו יתעדן במעדני מלך, מלכו של עולם. אני אין בכחי אלא מה שבכחי, אברך את ה' אשר יעצני ללכת בדרך האמת, והוא יתן בלב בניו את הטוב להם תמיד…" (אגרות רמח"ל אגרת פ"ח).
חובת כל ישראל לעסוק בסודות התורה כי לכך נברא כל העולם כולו וזה רצונו ית' ויתעלה שיהיו ישראל כמלאכי השי"ת [ומי שאינו עושה כן הרי הוא ח"ו כפוי טובה רח"ל ]
מה מלמדת חכמת האמת
כתיב: "אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל וגו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי" (ירמיהו ט, ב) מכאן ראיה, שהחכמה, שהקב"ה בוחר בה, היא להשכיל ולדעת בו יתברך, מה (שא"א) [שאפשר] לדעת. ולא אמר "השכל וידוע את מצותי", "את דברי", שאז היה מורה שדי לדעת המצוות, וסדר עשייתן בכל פרטיהם. אלא "השכל וידוע אותי". אם כן הוא רוצה דוקא שיתעסקו בני האדם לדעת את תפארת גדולתו. וכל שאר חכמה נאמר בה "אל יתהלל חכם בחכמתו".
הפילוסופים אומרים, שצריך ללכת אחרי החקירה והחכמות החיצוניות, לדעת מהן יקר הבורא, כי מן המצוות אין נראה כלל שום תפארת וגדולה, ולא שום חכמה. ומפני זה הלכו אחרי ההבל של חכמות האומות. אך שקר נסכם ודאי, כי התורה בפירוש צותה "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח). ואם היום והלילה משועבדים שניהם ללמוד התורה – אין עוד זמן נשאר לשאר חכמות. והרי בהדיא נאמר: "לא ימוש ספר התורה מפיך" וגו' (שם). אם כן לא זו הדרך ודאי, וחלילה לזרע קודש, להתפתות בשוא נתעה כזה.
אבל עדיין צריכין אנו למודעי – איזה הדרך נלך לראות בוראנו ית"ש. כי זה האמת, שמן המצוות לבד לא יצא זה. אין זה כי אם בתורה עצמה, החלק אשר הוא באמת מודיע גדולתו ית"ש, וסוד מעשיו הנפלאים, כי אז יודעים אותו באמת. והעיקר, כי הקב"ה הבדיל לו לעם סגולה – ישראל, דכתיב "והייתם לי סגולה מכל העמים", "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות ט ה-ו). וזה השורש הגדול, שכאן עומד סוד האמונה באמת: שבשעה שהקב"ה בחר בישראל, הבדילם לגמרי מכל גויי הארץ. ורצה לעשות אותם קדושים בקדושתו ממש. והוא הענין שאמרו רז"ל (תהלים עז, יד): "אלקים בקדש דרכך" – הוא קודש הילוכו בקדושה, דיבורו בקדושה וכו' (ירושלמי ברכות פ"ט ה"א). והיינו כי הקב"ה הוא מקור הקדושה, כל עניניו אינם אלא ענינים של קדושה. וכן כל ישראל להיות קדושים בקדושה הזאת, צריך שכל עניניהם ופעולותיהם, יהיו הכל עניני קדושה ממש. והיינו כי אין די שיהיו עניניהם ענינים גשמיים, ככל שאר האדם, אף על פי שיהיו בהן מצוות שצריך לשמור אותם. זה אינו מספיק לעשותם עם קדוש ממש, כמלאכי השרת. שהקב"ה רוצה אותם למטה, כמלאכי השרת למעלה, כי מלאכי השרת אינם על דרך זה – שיהיו פעולותיהם פעולות חומריות, אלא שקשרי מצוות רביעי עלייהו, אלא כולם קדושים וכל מעשיהם קדוש.
כן ראוי שיהיו ישראל למטה באמת. והיינו כי כמו שהקב"ה אינו פונה ביחוד אלא לישראל, כך ישראל אין להם להיות פונים אלא להקב"ה. וזהו "אני לדודי ודודי לי" (שה"ש ו, ג), "אני לדודי ועלי תשוקתו" (שה"ש ז, יא), ולהיות כל מעשיהם על דרך זה. והוא ענין "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו). ואף על פי שגם הפסוק יש לפרש אותו – שדי להיות מכוון לשם שמים, דהיינו שיאכל כדי שיחיה ויעבוד את ה', וכן על דרך זה [שאר המעשים]. אין זה עיקרו! אבל להיות כל המעשים ממש דברי קדושה, ואז ישארו ישראל מובדלים לגמרי מן כל שאר האומות, בלי סרך כלל. אלא שאר האומות – אנשים, וישראל – כמלאכי השרת.
על כן, עיקר מה שצריך האדם להיות משכיל, הוא ענין קדושתו יתברך המתפשטת בעולמו, שישראל נתקדשו בה – מה ענין הקדושה הזאת, ומה הם דרכיה, ואיך מתפשטת, ואיך מזדמנים לקראתה להתקדש בה כראוי. ומי שיראה זה, יראה באמת איך כל הבריאה כולה לא נבראת אלא בשביל זה. והיינו "בראשית – בשביל ישראל שנקראו ראשית" (ויק"ר לו, ד). ויראה בהדיא כי כל העולם לא נברא אלא לפי שנתאוה הקב"ה להשרות קדושתו על ישראל, וכמה הכנות גדולות הכין לענין זה. כי ודאי שצריך שישראל יהיו ראוים לה, ואינם ראוים לה אלא אם כן ישמרו כל התורה והמצוות בכל דקדוקיהם ופרטותיהם, ומשמרת למשמרת שלה בכל חומרותיה, כי בזה תלוי הכל.
אבל כמה דרכים הכין לזה הענין, וכמה גלגולים גדולים, בכמה חכמה עמוקה, בהיות צופה כל העתידות. ורצה לתת יצר הרע, לנסות בו בני האדם. ומפני שהיו עתידים לחטוא, זימן מתחילה כמה גלגולים גדולים, עד שבסוף הכל יתוקנו ישראל תיקון גמור. ותהיה קדושה זאת מתפשטת בהם לנצח נצחים. וזהו ענין האהבה הגדולה שבין הקב"ה וישראל. והנה מי שאינו יודע דברים אלה, נקרא שהוא הולך כעיור באפילה, כי אינו ידוע כלום על מה הוא חי, על מה מתקיים העולם, וכל שכן על מה עומד העולם כולו.
ועל זה היו צועקים חז"ל "אוי להם לבריות שרואות ואינם יודעות מה רואות, עומדות ואינם יודעות על מה עומדות" (חגיגה יב, ע"ב). כי אין זה כבודו של מקום ב"ה, ולא שבחם של ישראל. הא למה זה דומה: למלך שאוהב אחד מעבדיו, ועושה בעבורו כמה דברים גדולים בעבור אהבתו, הייטב בעיניו שלא יהיה העבד ההוא שם בלבו לכל הדברים הרבים האלה, ולא ירצה אפילו דלעת מה עשה לו. כן הדבר הזה, כי באמת, כל העולם ומלואו אינו עומד אלא על האהבה שהקב"ה אוהב את ישראל. ואם ישראל אינם שמים לב לראות דבר גדול כזה, הייטב בעיני ה'?
זהו הטעם שרשב"י צווח כל כך על זה, וקורא לעוסקים בפשט התורה, שהם ישינים בתרדמה, כי אינם פוקחים עיניהם כלל לראות באהבה שהקב"ה אוהב אותם, כאילו הם ח"ו כפויי טובה אליו. ועוד, שאינם רואים ואינם יודעים דרך הקדושה כלל, ואת הדבקות בו יתברך. והרי התורה מצוה ואומר "ובו תדבק" (דברים י, כ). ואף על פי שפירשו על המתדבק בתלמדי חכם, אבל סוף סוף אין מקרא יוצא מידי פשוטו. והאמת, שצריכים ישראל לידבק בו ממש בדביקות גמור, לדעת דרכיו המיוחדים על פי קדושתו, וללכת בהם. והנה על כן אמרו: "שיר השירים – קדש קדשים" (שה"ש רבה, סוף הפתיחה). כי הוא מיוסד ממש על זה הענין, ומפרש האהבה הזאת, וכל ההשתדלות שמשתדל הקב"ה להתדבק בקדושתו עם ישראל, שישראל צריכים להקביל כנגד זה תשוקה אליו יתברך, להתדבק דביקות ממש.
והנה זה פרי הגלות בעו"ה, ששכחו ישראל את הדרך הזה, ונשארו ישינים, משוקעים בתרדמתם, ואין שמים לבב לזאת. אבל תורה חוגרת שק על צרתה. והנה אנחנו במחשכים כמתי עולם, כעורים ממש המגששים קיר. לישרים לא נאוה ללכת בדרך הזה, אלא אדרבא לפקוח עינים עיורות, ולראות אהבת ה', ולדעת הקדושה ודרכיה, להתקדש בה ממש.
והנה כל זה ענין חכמת האמת הקדושה, כי אינה אלא ביאור ענין הקדושה הזאת, דהיינו מה שרצה האדון ית"ש להשרות על בריותיו, והסדרים שסידר לזה לכל הזמנים, פירוש – לזמן העולם הזה, שהוא זמן העבודה. וכאן נפק חלוקי סדרים: לזמן שישראל זכאים – לזמן שישראל ראוים להיות על אדמתם, ולזמן שהם צריכים להיות בגלות, לזמן שראוי להאיר להם פניו, ולזמן שראוי להסתיר. ואף-על-פי-כן, אפילו בהסתר פנים – לקיים להם הקדושה. ואחר כך – לזמן קבלת שכרם, שהוא לעתיד לבא לנצח נצחים. נמצאת כל חכמת האמת עומדת רק על ענין זה, על ענין קדושתם של ישראל, איך שהקב"ה מתדבק בהם מקדושתו, ואיך שישראל יש להם לידבק בתשוקתם ועבודתם בקדושתו ית"ש, ואיך על זה עומדים כל עניני העולם, וכל הבריאה כולה, למאז היותה ועד עולמי עד.
תנא דביה אליהו: אמר להם הקדוש ברוך לישראל: [בני, היו לפני קדושים], ואל תבהלו מיום הדין, שנאמר והייתם לי קדשים וגו' (ויקרא כ כו).
והנה יודעים אנחנו כי רק בזכות למוד תורת הזוהר יצאו ישראל מן הגלות ברחמים, וכדמפורסם מה דאיתא ברעיא מהימנא "בספרא דא יפקון מן גלותא ברחמי". ואין צריך להאריך בזה כי וודאי למוד הזוהר הוא תיקון השכינה להוציא אותה מהגלות, כדכתב הרמח"ל באגרות, כי לא כל הלימודים שווים, ודווקא לימוד הזוהר הקדוש הוא מתיקוני השכינה הקדושה, ופשוט כי כל סיום זוהר הקדוש הוא קירוב הגאולה. ולכן צריך לעורר את ליבות ישראל שיהגו וילמדו ויגרסו בספר הזוהר הקדוש לאלפים ורבבות עד אין מספר, ואין ספק כי על ידי זה יתווספו הרבה לומדים וסיומים בזוהר הקדוש, וזה יקרב את הגאולה. ולמותר להאריך בדבר הסכנה הרובץ על ארצנו הקדושה, שמכל צד יש ערבים שרוצים… וארץ אירן שמצהירה בגלוי כי רצונה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן ברגע אחד על ידי פצצת אטום, ח"ו. עד שאנו רואים שבימינו נתקיימה נבואת דוד המלך ע"ה "למה רגשו גויים" המדבר ממלחמת גוג ומגוג, ומנגד שנאת עמי הארצות לתורה ולומדיה ובלבול הערב רב המפריעים את ישראל מלידבק לאבינו שבשמים שזהו הנסיון האחרון בדור האחרון הצריך לתקן את חטאי דור המבול ודור הפלגה (כתבי האר"י), [כדאיתא בזוהר בראשית כ"ה ממין הערב רב החמישי] ואין לנו שיור אלא לימוד התורה הקדושה על כל פרד"ס חלקיה כדכתב האור החיים הקדוש בפרשת תרומה, דתורה מגנא ומצלא מהיצר, זה דוקא תורה לשמה, ואמרו רבותינו דאין לך לימוד תורה לשמה אלא לימוד הזוהר הקדוש (מהרח"ו בהקדמה לעץ חיים), ובזה מראה האדם אם כבוד ה' יתברך חשוב לו או ח"ו כל תורתו משפה ולחוץ, על כן מה יציל אותנו, מכל אויבנו ומבקשי רעתינו, אם לא לימוד הזוהר הקדוש בסיומים ועוד סיומים של הזוהר הקדוש.
וּבְּהֵיכַל הַבְּרָכָה פָּרָשַׁת עֵקֶב (ז', י"ט), כתב:
- בְּדוֹרֵנוּ מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בְּזֹהַר וְתִקּוּנִים וְכִתְבֵי הָאֲרִ"י כָּל עֵסֶק תּוֹרָתוֹ הוּא מִן הַשָּׂפָה וְלַחוּץ
בַּדּוֹר הַזֶּה הָאַחֲרוֹן, מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בְּסֵפֶר הַזֹּהַר וְתִקּוּנִים וְכִתְבֵי מָרָן הָאֲרִ"י שֶׁהֵם חַיִּים מַמָּשׁ לַנֶּפֶשׁ, בְּלוּלָה בְּמִקְרָא וּבְמִשְׁנָה וּבְתַלְמוּד וּפוֹסְקִים, יֵדַע נֶאֱמָנָה שֶׁכָּל תּוֹרָתוֹ שֶׁעוֹסֵק הוּא מִשָּׂפָה וְלַחוּץ, כְּדוֹאֵג, וְאֵין לוֹ עֵסֶק בַּחַיִּים וְהֶאָרָה לַנֶּפֶשׁ, וְהוּא כֻּלּוֹ טָעוּת וְרַמָּאוּת, וְאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה אֶלָּא לִהְיוֹת מֵאַנְשֵׁי שֵׁם, לִהְיוֹת רַב וְרֹאשׁ גְּדוֹל הַדּוֹר וּלְהִשְׂתָּרֵר עַל הַבְּרִיּוֹת, וְאֵין לוֹ חַיִּים וְלֹא חֵלֶק בַּחַיִּים…
ועיין בתיקוני זוהר חדש-ספרא תנינא:
אָמַר לְרָאשֵׁי הַיְשִׁיבָה: הֲרֵי הַשְּׁכִינָה בַּגָּלוּת, וְאֵין בָּכֶם מִי שֶׁיִּתְעוֹרֵר אֵלֶיהָ לְרַצּוֹתָהּ לְבַעְלָהּ, וְכַּמָּה בַּעֲלֵי מִדְרָשׁוֹת, צוֹוְחִים בְּכָל יוֹם וָלַיְלָה בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה בְּכַמָּה קֻשְׁיוֹת, וְצוֹוְחִים בָּהּ כְּמוֹ כְלָבִים שֶׁאוֹמְרִים הַב הַב, כְּמוֹ שֶׁהַגֵּיהִנֹּם צוֹוֵחַ הַב הַב
[בלשון הקודש]: פָּתַח וְאָמַר, זַרְקָא מַקָּף שׁוֹפָר הוֹלֵךְ סֶגּוֹלְתָּא. נָטַל שָׁלֹשׁ אֲבָנִים וְזָרַק אוֹתָן לְמַעְלָה. וּכְשֶׁזָּרַק אוֹתָן, נַעֲשׂוּ אֶבֶן אַחַת, וְאָמַר לְרָאשֵׁי הַיְשִׁיבָה: קַבְּלוּ אֲלֵיכֶם אֶת הָאֶבֶן הַזּוֹ, שֶׁהֲרֵי הַשְּׁכִינָה בַּגָּלוּת, וְאֵין בָּכֶם מִי שֶׁיִּתְעוֹרֵר אֵלֶיהָ לְרַצּוֹתָהּ לְבַעְלָהּ, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא כַּמָּה בַּעֲלֵי מִדְרָשׁוֹת, שֶׁהֵם חֲבֵרִים אֶצְלְכֶם, צוֹוְחִים בְּכָל יוֹם וָלַיְלָה בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה בְּכַמָּה קֻשְׁיוֹת, וְצוֹוְחִים בָּהּ כְּמוֹ כְלָבִים שֶׁאוֹמְרִים הַב הַב, כְּמוֹ שֶׁהַגֵּיהִנֹּם צוֹוֵחַ הַב הַב. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (משלי ל) לַעֲלֻקָּה שְׁתֵּי בָנוֹת הַב הַב.
אֵין מִי שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה לְהַעֲלוֹת בָּהּ הַשְּׁכִינָה מֵהַגָּלוּת וּלְיַחֵד אוֹתָהּ עִם בַּעְלָהּ, מִשּׁוּם שֶׁהֵם אֲטוּמֵי עֵינַיִם וּסְתוּמֵי לֵב
הַב לָנוּ עֹשֶׁר בָּעוֹלָם הַזֶּה, הַב לָנוּ עֹשֶׁר בָּעוֹלָם הַבָּא. כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּהָ, לְמֹד תּוֹרָה הַרְבֵּה, וְיִתְּנוּ לְךְ שָׂכָר הַרְבֵּה. וְאֵין מִי שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה לְהַעֲלוֹת בָּהּ הַשְּׁכִינָה מֵהַגָּלוּת וּלְיַחֵד אוֹתָהּ עִם בַּעְלָהּ, מִשּׁוּם שֶׁהֵם אֲטוּמֵי עֵינַיִם וּסְתוּמֵי לֵב. וּמִשּׁוּם זֶה יוֹצֵא קוֹל בְּכָל לַיְלָה, כְּשֶׁיּוֹרֵד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַן עֵדֶן, כְּשֶׁעוֹלוֹת הַנְּשָׁמוֹת לְפָנָיו, וְאוֹתוֹ הַקּוֹל אוֹמֵר פָּסוּק כַּכָּתוּב (ישעיה מ) קוֹל אֹמֵר קְרָא, לֵךְ וֶאֱמֹר לָהֶם שֶׁיִּשְׁתַּדְּלוּ בַּתּוֹרָה כְּדֵי לְחַבֵּר הַשְּׁכִינָה עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כְּמוֹ שֶׁדָּוִד שֶׁאָמַר (תהלים קלב) אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה'. וְהוּא הָיָה מִשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה לְחַבֵּר אֶת הָאֵם, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (משלי א) וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךְ, עִם בַּעְלָהּ. שֶׁהֲרֵי הַשְּׁכִינָה מִצַּד שֶׁל הַחֶסֶד נִקְרֵאת גְּמִילוּת חֲסָדִים. וּמִצַד הַגְּבוּרָה נִקְרֵאת עֲקֵדָה וְקָרְבָּן, וּמִצַּד הָעַמּוּד הָאֶמְצָעִי נִקְרֵאת תּוֹרָה.
שֶׁלֹּא מִשְׁתַּדְּלִים אֶלָּא לִזְבֹּחַ בָּשָׂר, וְאֵלּוּ הֵם עַמֵּי הָאָרֶץ, וְאֵלּוּ שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִים בִּגְמִילוּת חֶסֶד וּבַתּוֹרָה, לֹא מִשְׁתַּדְּלִים אֶלָּא לְעַצְמָם
וְאֵין מִי שֶׁיָּעִיר אוֹתָהּ בַּמִּדּוֹת הַלָּלוּ לְבַעְלָהּ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (ישעיה נא) אֵין מְנַהֵל לָהּ וְגוֹ'. וּמִשּׁוּם זֶה הַקּוֹל אוֹמֵר (ישעיה מ) מָה אֶקְרָא כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר. שֶׁלֹּא מִשְׁתַּדְּלִים אֶלָּא לִזְבֹּחַ בָּשָׂר, וְאֵלּוּ הֵם עַמֵּי הָאָרֶץ, וְאֵלּוּ שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִים בִּגְמִילוּת חֶסֶד וּבַתּוֹרָה, לֹא מִשְׁתַּדְּלִים אֶלָּא לְעַצְמָם, וּבִשְׁבִילָם נֶאֱמַר וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה. וְכָל אֵלּוּ שֶׁלֹּא מִשְׁתַּדְּלִים בָּהּ לִשְׁמָהּ – רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁהִיא הַשְּׁכִינָה, לֹא שׁוֹרָה עֲלֵיהֶם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (תהלים עח) וַיִּזְכֹּר כִּי בָּשָׂר הֵמָּה רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב.
וְיִשִׁ אֲחֵרִים שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִים בָּהּ לִשְׁמָהּ, שֶׁהֵם בַּעֲלֵי הַמָּגִנִּים שֶׁל בֵּית הַמִּדְרָשׁ
וְיִשִׁ שֶׁלֹּא מִשְׁתַּדְּלִים בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה לִשְׁמָהּ, וְנֶאֱמַר בָּהֶם (שמותא) וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה – זוֹ קֻשְׁיָה. בְּחֹמֶר – זֶה קַל וָחֹמֶר. וּבִלְבֵנִים – בְּלִבּוּן הַהֲלָכוֹת. שֶׁעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר וְתֹכֶן לְבֵנִים תִּתֵּנוּ. בְּכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה – זוֹ בָּרַיְתָא. אֵת כָּל עֲבדָתָם – זוֹ פִּסְקָה. אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ – פִּרְכָה. כְּשֶׁהִגִּיעוּ לְעָמְקָהּ שֶׁל הֲלָכָה, נֶאֱמַר בָּהֶם אֵין הֲלָכָה כִּפְלוֹנִי. וְיִשִׁ אֲחֵרִים שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִים בָּהּ לִשְׁמָהּ, שֶׁהֵם בַּעֲלֵי הַמָּגִנִּים שֶׁל בֵּית הַמִּדְרָשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם (במדבר יט) אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל. כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּהָ בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה, אֵין הַתּוֹרָה מִתְקַיֶּמֶת אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ עָלֶיהָ. וְאֵין מִיתָה אֶלָּא עֹנִי, שֶׁבֵּאֲרוּהָ בּוֹ פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל. וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (ישעיה כו) יִחְיוּ מֵתֶיךְ. אֵלּוּ שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם (במדבר יט) אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל. שֶׁוַּדַּאי בָּהֶם מִתְקַיֶּמֶת שְׁכִינָה, וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲיוֹתָם בּוֹ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּהָ, כָּל הַמְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה מֵעֹנִי, סוֹפוֹ לְקַיְּמָהּ מֵעֹשֶׁר וְגוֹ'. נְבֵלָתִי יְקוּמוּן, אֵלּוּ שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם (משלי ל) אִם נָבַלְתָּ בְהִתְנַשֵּׂא. וְאָמְרוּ בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה, כָּל הַמְנַבֵּל עַצְמוֹ עַל הַתּוֹרָה, לַסּוֹף מִתְנַשֵּׂא.
כָּל הָעוֹסֵק בְּטַל תּוֹרָה, טַל תּוֹרָה מְחַיֵּהוּ
הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר, אֵלּוּ שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם וְעַל הָאָרֶץ תִּישַׁן. מִשּׁוּם הַהִיא שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (קהלת ג) הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר, וַאֲפִלּוּ גַּלְגַּל חַמָּה, שֶׁבּוֹ בֵּרַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אַבְרָהָם וְהָיָה (ושמתי את) זַרְעֲךְ כַּעֲפַר הָאָרֶץ. וְזוֹ הַשְּׁכִינָה, שֶׁבִּשְׁבִילָהּ נֶאֱמַר בְּאֵלּוּ שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִים בָּהּ לִשְׁמָהּ, (דניאל יב) וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם. (ואלו שלא משתדלים בה לשמה, יהיו לחרפות לדראון עולם). כִּי טַל אֹרוֹת טַלֶּךְ (ישעיה כו), וְזֶה יו"ד ה"א וא"ו. זֶהוּ חֶשְׁבּוֹן טַ"ל תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, שֶׁהוּא ה"א, שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה הִיא בְּחֶשְׁבּוֹן ה"א, וּבִשְׁבִילָהּ בֵּאֲרוּ בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה, כָּל הָעוֹסֵק בְּטַל תּוֹרָה, טַל תּוֹרָה מְחַיֵּהוּ. וְזֶהוּ שֶׁמִּתְפַּלְלִים בּוֹ מוֹרִיד הַטַּ"ל. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר (הושע יא) לֹא אָבוֹא בְּעִיר.
וּמַרְפִּים יְדֵיהֶם מֵאֵלּוּ שֶׁעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ לַעֲשׂוֹת חֶסֶד עִמָּהֶם. אֵלּוּ לֹא יָקוּמוּ
מָשָׁל לְבַת מֶלֶךְ שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, וְלִזְמַן שֶׁבָּא אֵלֶיהָ, נִשְׁבַּע לָהּ שֶׁלֹּא נִכְנָס בַּיִּשּׁוּב. וְזֶהוּ לֹא אָבוֹא בְּעִיר. וְאִם אֵינֵךְ מַאֲמִינָה לִי, הֲרֵי לָךְ סִימָן שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא טָ"ל, שֶׁזֶּהוּ הַטַּל לְהַחֲיוֹת בּוֹ מֵתִים. (ישעיה כו) וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל, פֵּרְשׁוּהָ בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה, מִי הָרְפָאִים? אֵלּוּ שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם בְּפָסוּק אַחֵר רְפָאִים בַּל יָקֻמוּ. וְאֵלּוּ הֵם שֶׁמִּתְרַפִּים מִדִּבְרֵי תוֹרָה לַעֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנּוֹתְנִים לְעוֹבְדֵי כוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אֶת מָמוֹנָם לְהִתְגַּבֵּר בָּהֶם, וּמַרְפִּים יְדֵיהֶם מֵאֵלּוּ שֶׁעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ לַעֲשׂוֹת חֶסֶד עִמָּהֶם. אֵלּוּ לֹא יָקוּמוּ, וְהָאָרֶץ מַפִּילָה אוֹתָם, כְּאִשָּׁה מְעֻבֶּרֶת שֶׁמַּפִּילָה נְפָלִים, וְזֶהוּ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל. שֶׁהַנֵּפֶל אֵינוֹ בַּר קַיָּמָא, וְזֶהוּ שֶׁלֹּא כָלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו, שֶׁהֵם תִּשְׁעָה יַרְחֵי הַמְעֻבֶּרֶת. מִי הַמְעֻבֶּרֶת? אֶלָּא זוֹ תוֹרָה, וְהִיא הַשְּׁכִינָה, אוֹתוֹ הַיֶּלֶד שֶׁנּוֹלָד מִמֶּנָּה בַּתּוֹרָה, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן מֵאֵלּוּ שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁתִּתְפַּשֵּׁט מַלְכוּת הָרִשְׁעָה תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים עַל יִשְׂרָאֵל. בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא מָשִׁיחַ אַיִ"ן. וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי עוֹשֶׂה אוֹתוֹ יֵשׁ מֵאַיִן, בַּסְּפִירָה הַשְּׁנִיָּה שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא. בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי מוֹסִיף בּוֹ בִּינָה, וְזֶה וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה. וּמִשּׁוּם זֶה פֵּרְשׁוּהָ בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה, אֵיזֶהוּ חָכָם? הַמֵּבִין דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר. שֶׁקֹּדֶם שֶׁבָּא לָעוֹלָם מְלַמְּדִים אוֹתוֹ חָכְמָה וּבִינָה. בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי גּוֹמֵל עִמּוֹ חֶסֶד, שֶׁמַּכְנִיס לוֹ פַּרְנָסָה מִטַּבּוּר אִמּוֹ. בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי נוֹתֵן בּוֹ תֹּקֶף שֶׁל גְּבוּרָה לְהִתְגַּבֵּר עַל יֵצֶר הָרָע מִצַּד שֶׁל סמא"ל שֶׁלֹּא יִשְׁלֹט עָלָיו בְּבֶטֶן אִמּוֹ לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ נֵפֶל לַהֲרֹג הַמָּשִׁיחַ. בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי נוֹתֵן בּוֹ דַּעַת וְכֹחַ וְיפִי שֶׁל פָּנִים. בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי וְהַשְּׁמִינִי נוֹתֵן בּוֹ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מִצַּד שֶׁל נֵצַח וְהוֹד, שֶׁהֵם שְׁנֵי נְבִיאֵי אֱמֶת. וּמִשּׁוּם זֶה נִתְנַבֵּא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ עָלָיו, (ירמיה א) בְּטֶרֶם אֶצָּרְךְ בַּבֶּטֶן יְדַעְתִּיךְ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם וְגוֹ'. מִצַּד הַצַּדִּיק נוֹתֵן לוֹ אוֹת וּמוֹפֵת בַּחֹדֶשׁ הַתְּשִׁיעִי שֶׁנּוֹלָד מָהוּל, וְאוֹתוֹ הַתִּינוֹק הוּא הָעֲשִׂירִי מִצַּד הַמַּלְכוּת, הוּא הַטִּפָּה הָעֲשִׂירִית, וּמִשּׁוּם זֶה זָכָה לְתֵשַׁע הַדְּרָגוֹת הַלָּלוּ.
קָמוּ בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה וְאָמְרוּ, רוֹעֶה הַנֶּאֱמָן, טְלוּ הָאֶבֶן שֶׁלְּךְ אֵלֶיךְ, שֶׁאַתָּה הוּא שֶׁנֶּאֱמַר עָלֶיךְ (שמות ה) וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא. וּפֵרְשׁוּהָ בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה, מַה זֶּה כִּי טוֹב? שֶׁנּוֹלַד מָהוּל. וְאַתָּה הוּא כָּלוּל בְּתִשְׁעָה הֶחֳדָשִׁים הַלָּלוּ, וּמִצַּד הָעִבּוּר שֶׁלְּךְ, הַמַּלְכוּת הַקְּדוֹשָׁה נֶאֱמַר בָּהּ (דברים לג) וַיְהִי בִּישֻׁרוּן מֶלֶךְ. וְזוֹ הָאֶבֶן, טִפָּה קְדוֹשָׁה כְּלוּלָה מֵעֲשָׂרָה. אַתָּה הוּא הַזֶּרַע שֶׁנִּמְשַׁכְתָּ מִמֶּנָּה, וּבְךְ תְּלוּיָה הַגְּאֻלָּה, וְעָלֶיךְ עָתִיד לְהִבָּנוֹת בִּנְיָן וְעָלֶיךְ תָּקוּם. טֹל אוֹתָהּ אֵלֶיךְ. אָמַר לָהֶם, אֵינְכֶם יְכוֹלִים לְהִנָּצֵל. אִם נִצַּלְתֶּם מֵאֶבֶן אַחַת, אֲנִי אֶזְרֹק לָכֶם שֵׁשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם בָּרָ"א שִׁי"ת. נָטַל הַמַּקְלֵעַ כְּמוֹ מִקֹּדֶם.
אֵין מִי שֶׁיִּהְיֶה רִיב וּקְטָטָה וּמַחֲלֹקֶת לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּשְׁבִילוֹ בַּגָּלוּת.
פָּתַח וְאָמַר זַרְקָא מַקָּף שׁוֹפָר הוֹלֵךְ סֶגּוֹלְתָּא. שָׁלֹשׁ אֲבָנִים עֶלְיוֹנוֹת הֵן סֶגּוֹלְתָּא. שָׁלֹשׁ טִפּוֹת עֶלְיוֹנוֹת שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶן (איוב לג) הֶן כָּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵל פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם גָּבֶר. וְשָׁלֹשׁ טִפּוֹת תַּחְתּוֹנוֹת כְּנֶגְדָּם סֶגּוֹל, עֲלֵיהֶן נֶאֱמַר (מיכה ו) שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב ה'. מִי הֶהָרִים? אֶלָּא הִנֵּה שָׁלֹשׁ אֲבָנִים עֶלְיוֹנוֹת אֶצְלְכֶם, שֶׁהֵן סֶגּוֹלְתָּא. וּלְמִי מִכֶּם? לְרַבִּ'י וְרַ'ב וְרַבָּ'א שֶׁל הַיְשִׁיבָה הָעֶלְיוֹנָה, שֶׁכְּנֶגְדְּכֶם הָיוּ כָּל רַב מִבָּבֶל, וְרַבִּי מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְרַבָּא מִשְּׁאָר הָאֲ רָצוֹת. שָׁמְעוּ שֶׁלָּאוֹתִיּוֹת רִיב וּקְטָטָה וּמַחֲלֹקֶת בַּהֲלָכָה לְמַעְלָה, וְרַבִּ'י וְרַ'ב וְרַבָּ'א מַחֲלֹקֶת וְרִיב וּקְטָטָה בַּהֲלָכָה שֶׁלָּהֶם לְמַטָּה. וְאֵין בָּכֶם שֶׁיִּהְיֶה רִיב וּקְטָטָה וּמַחֲלֹקֶת בִּשְׁבִיל הַשְּׁכִינָה לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִדְחֹק אוֹתוֹ בְּכַמָּה קֻשְׁיוֹת עַד שֶׁיּוֹצִיא אוֹתוֹ מִן הַגָּלוּת. וְהָאֵתָנִים – אֵלּוּ הַתַּנָּאִים שֶׁל הַמִּשְׁנָה שֶׁל הַיְשִׁיבָה שֶׁלְּמַטָּה. הִנֵּה שָׁלֹשׁ אֲבָנִים אֶצְלְכֶם, שֶׁהֵם סֶגּוֹל. שֶׁשֵּׁשׁ הַנְּקֻדּוֹת הַלָּלוּ הֵם שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, וְכָל נְקֻדָּה הִיא עֶשֶׂר, וְעוֹלִים לְס' מַסֶּכְתוֹת, שֶׁעֲלֵיהֶם אָמַר שְׁלֹמֹה (שיר השירים ו) שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת. וְיֵשׁ לוֹ כַּמָּה בְּתוּלוֹת אַחֲרֶיהָ רֵעוֹתֶיהָ שֶׁל הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶן (שם) וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר. וְהַשְּׁכִינָה הִיא כֶּתֶר עַל כֻּלָּם. הַתָּג שֶׁל זַרְקָא, עָלָיו נֶאֱמַר (משלי לא) רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה. וְהִיא רִיב וּקְטָטָה וּמַחֲלֹקֶת וְקֻשְׁיָה לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל אֲחֵיכֶם. וּמוֹרֵי הַמִּשְׁנָה שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִים בַּתּוֹרָה בְּכָל יוֹם וָלַיְלָה בַּגָּלוּת, הִיא רִיב בִּשְׁבִילָם שֶׁיּוֹצִיא אוֹתָם, וְאֵין מִי שֶׁיִּהְיֶה רִיב וּקְטָטָה וּמַחֲלֹקֶת לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּשְׁבִילוֹ בַּגָּלוּת.
גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ מִ"י יִרְפָּא לָךְ, שֶׁהִיא הָאֵם הָעֶלְיוֹנָה
קָם זָקֵן אֶחָד מִבֵּינֵיהֶם וְאָמַר, רוֹעֶה הַנֶּאֱמָן, כַּמָּה חֲזָקוֹת הָאֲבָנִים שֶׁזָּרַקְתָּ, שֶׁהִזְדַּעְזְעוּ בַּעֲלֵי הַיְשִׁיבָה שֶׁלְּמַעְלָה וּמַטָּה, וַאֲפִלּוּ הַמַּלְאָכִים הָעֶלְיוֹנִים, שֶׁהֵם סוֹמְכִים אֶת שֵׁשׁ מַדְרְגוֹת הַכִּסֵּא, וְהַכִּסֵּא הִזְדַּעֲזַע. אֲבָל הֲרֵי אֵיתָן מוֹשָׁבְךְ אֵלֶיךְ, שֶׁהִיא הַשְּׁבִיעִית, הִשָּׁמֵר מִמֶּנָּה, שֶׁהֲרֵי הָאֶבֶן שֶׁזָּרַקְתָּ הֲרֵי הִיא אֶצְלְךְ, שֶׁהִיא כֶּתֶר עַל כֻּלָּם. וְשִׂים בַּסֶּלַע קִנֶּךְ, וְשֵׁשׁ אֲחֵרִים אֶצְלְךְ, מִשּׁוּם שֶׁהוּא אָמַר (יחזקאל לו) לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה. הֲרֵי שֵׁשׁ אֶצְלְךְ. כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי. הֲרֵי הַשְּׁבִיעִית אֶצְלְךְ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אַתָּה הוּא שֶׁנֶּאֱמַר בְּךְ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע, וְשִׂים בַּסֶּלַע, שֶׁהַנָּחָשׁ קִנֶּךְ לְכַפֵּר עֲוֹנְךְ. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צִוָּה אֶתְכֶם וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע, וְאַתֶּם לֹא עֲשִׂיתֶם כָּךְ. שֶׁאִם עֲשִׂיתֶם מַאֲמָרוֹ בְּדִבּוּר, הָיוּ לוֹמְדִים תּוֹרָה בְּלִי סָפֵק וּבְלִי קֻשְׁיָה וּמַחֲלֹקֶת. וּמִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר בְּךְ (במדבר כ) וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע, וְלֹא יָצְאוּ מִמֶּנּוּ אֶלָּא טִפּוֹת טִפּוֹת, כָּךְ בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה הֵם כְּמִי שֶׁמַּכֶּה בַּסֶּלַע, וְהֵם לְשׁוֹנָם. כְּפַטִישׁ יְפוֹצֵץ סֶלַע, וּפוֹסְקִים בָּהּ כַּמָּה הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת שֶׁל הֲלָכוֹת, וְלֹא יוֹצְאִים מֵהֶם אֶלָּא טִפּוֹת טִפּוֹת וְהֵן לְקוּטוֹת. וּמִשּׁוּם כָּךְ הַכֹּל תָּלוּי בְּךְ. הֲרֵי הָאֶבֶן אֶצְלְךְ וְשֵׁשׁ אֲחֵרוֹת. וּבְךְ תְּלוּיָה הַגְּאֻלָּה שֶׁל הַשְּׁכִינָה וּבָנֶיהָ, כְּדֵי שֶׁיְּתַקֵּן בְּךְ מַה שֶּׁנֶּהֱרַס בָּרִאשׁוֹנָה. וּבִשְׁבִיל הַחֲבִיבוּת שֶׁלְּךְ, שֵׁשׁ טִפּוֹת שֶׁל גִּלְגּוּל חָזְרוּ אֵלֶיךְ, שֶׁהֵם רְמוּזִים בְּרָאשֵׁי הָעֲנָפִים שֶׁלְּךְ. אוֹתָם ש' ש' שֶׁכָּפַל בָּהֶם מֹשֶׁה מֹשֶׁה. הָאֶבֶן הַשְּׁבִיעִית (איכהב) מָה אֲעִידֵךְ מָה אֲדַמֶּה לָּךְ, וְנֶאֱמַר בָּהּ הַבַּת יְרוּשָׁלַיִם. וְעָלֶיהָ אָמַר מָה אַשְׁוֶה לָּךְ. הִיא אַשְׁוֶה לָךְ בַּשִּׁבָּרוֹן שֶׁלָּךְ וַאֲנַחֲמֵךְ. שֶׁיֵּשׁ לָךְ לְהִתְנַחֵם עִמָּהּ, שֶׁדַּיּוֹ לָעֶבֶד לִהְיוֹת כְּרַבּוֹ, וְאַף עַל גַּב שֶׁיִּהְיֶה גָדוֹל הַשִּׁבָּרוֹן שֶׁלָּךְ כְּמוֹ הַיָּם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שם) כִּי גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ מִ"י יִרְפָּא לָךְ, שֶׁהִיא הָאֵם הָעֶלְיוֹנָה, הַתְּשׁוּבָה שֶׁלָּךְ בְּאֵר שֶׁלָּךְ שֶׁהִתְבַּקְּעָה, שֶׁהִיא יָם הַתּוֹרָה. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שמות יד) וַיֵּט מֹשֶׁה יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה. (עד כאן).
וּכְשֶׁהִתְגַּלָּה לְךְ עֵץ הַחַיִּים בַּדּוֹר הָאַחֲרוֹן, שֶׁאַתָּה עָתִיד לְהִתְגַּלּוֹת בֵּינֵיהֶם, – מַ'ה שֶּׁהָיָ'ה הוּ'א שֶׁיִּהְיֶ'ה, כַּמָּה נִסְיוֹנוֹת יֵשׁ לְנַסּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל?
… וּבְאוֹתוֹ הַזְּמַן וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. וּכְשֶׁהִתְגַּלָּה לְךְ עֵץ הַחַיִּים בַּדּוֹר הָאַחֲרוֹן, שֶׁאַתָּה עָתִיד לְהִתְגַּלּוֹת בֵּינֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּהָ (קהלת א) מַ'ה שֶּׁהָיָ'ה הוּ'א שֶׁיִּהְיֶ'ה, כַּמָּה נִסְיוֹנוֹת יֵשׁ לְנַסּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל? זֶהוּ שֶׁכָּתוּב שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ, אֶת מֹשֶׁה, וְהַתּוֹרָה הֶחֱזִירָה לָהֶם נִסָּיוֹן לְאוֹתָם שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִים בָּהּ וְהֵם בְּצָרוֹת רַבּוֹת. כְּמוֹ שֶׁבְּמִצְרַיִם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (שם א) כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וְזוֹ הַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן – הַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, שֶׁשְּׁתֵיהֶן הֵן פֶּה וְלָשׁוֹן, וּבָהֶם תִּהְיֶה אַתָּה כְּבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, וּלְחָכָם בְּרֶמֶז. וְאֵין מִיתָה שֶׁל בַּעַל אוֹר הַתּוֹרָה אֶלָּא עֲנִיּוּת. וּבַגְּאֻלָּה הָאַחֲרוֹנָה, תּוֹרָה תִּהְיֶה לְיִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁהַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר בְּךְ, הָרוֹעֶה הַנֶּאֱמָן, (שם) וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר. בְּסוֹ'ף פ"ו יָמִים, דַּרְגָּה שֶׁל גְּאֻלָּה, נֶאֱמַר בְּךְ וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר, שֶׁהוּא אוֹר הַתּוֹרָה, הָעַמּוּד הָאֶמְצָעִי. שְׂפָתוֹ הַשְּׁכִינָה. עכ"ל הזוהר הקדוש.
הַמְקֻבָּל הָאֱלֹקִי הַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ רַבֵּינוּ יַעֲקֹב אַבּוּחַצִירָא זצוקללה"ה (בְּסִפְרוֹ גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ דַּף קפ"ה) אוֹמֵר בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי הַקָּדוֹשׁ: דְּמִי שֶׁלֹּא לָמַד תּוֹרַת אֱמֶת שֶׁהֵם סוֹדוֹת הַתּוֹרָה טוֹב לוֹ שֶׁלֹּא נִבְרָא דִּבְלֹא זֶה אֵין אָדָם יוֹדֵעַ אֱלֹהוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְיִרְאָתוֹ וְאַהֲבָתוֹ, וַעֲבוֹדָתוֹ. והרב פתייה זי"ע אומר בשם רבי חיים וויטאל זי"ע שכתב בִּתְחִלַּת שַׁעַר הַמִּצְווֹת: וְאִם לֹא עָשָׂה כֵּן הֲרֵי חִסֵּר מִצְוָה אֶחָד שֶׁל תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁהִיא גְּדוֹלָה וּשְׁקוּלָה כְּכָל הַמִּצְווֹת וְצָרִיךְ שֶׁיִּתְגַּלְגֵּל עַד שֶׁיִּטְרַח בְּד' בְּחִינוֹת שֶׁל הַפַּרְדֵ"ס הַנִּזְכַּר. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. ועוד אמר הרב יהודה פתייה זי"ע שעוד בשעת הלויה כאשר בוכים עליו, יתכן שכבר חזר לעולם הזה בגלגול, השם ירחם.
וּמְבוֹאָר בְּתִּקּוּנֵי זֹהַר (תִּקּוּן ל' דַּף ע"ג:): אִינוּן דְּעָבְדִין לְאוֹרַיְיתָא יַבָּשָׁה, וְלָא בָעָאן לְאִשְׁתַּדְלָא בְחָכְמָה דְקַבָּלָה, דְגָרְמִין דְּאִסְתַּלַּק נְבִיעוּ דְחָכְמָה דְאִיהִי י' מִינָהּ, וְאִשְׁתְּאָרַת ב' יְבֵישָׁה, וַי לוֹן דְּגָרְמִין עֲנִיּוּתָא וְחַרְבָּא וּבִיזָה וְהֶרֶג וְאַבְּדָן בְּעָלְמָא. ונקיים דברי הרה"ק רבי חיים פלאג'י (באות א') ולא יעבור שנה מללמוד זוהר הקדוש כולו, ומה טוב אם ישלימנו ביום ל"ג בעומר, וכן הזוהר חדש, וטוב לך כל הימים, עכ"ל. על כן כל איש יהודי ילמד בכל יום חק ולא יעבור זוה"ק, ואם לומדים חצי שעה ביום יכולים לעשות סיום כל הזוה"ק שלש פעמים בשנה אחת, לקיים את דברי הפסוק (שמות ל"ד כ"ג) "שָׁלשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה'" וכמבואר בזוהר הקדוש (שמות-פרשת בא -דף ל"ח ע"א): בתרגום לשון הקודש: בָּאוּ רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי יוֹסֵי, הִשְׁתַּטְּחוּ לְפָנָיו וְנָשְׁקוּ יָדוֹ, וּבָכוּ וְאָמְרוּ, חֲקִיקוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים מְרִימִים רֹאשׁ בִּזְכוּתְךְ. עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְרוּשָׁלַיִם לְמַטָּה כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה. עָשָׂה [רשב"י] חוֹמוֹת הָעִיר הַקְּדוֹשָׁה וּשְׁעָרֶיהָ. מִי שֶׁנִּכְנָס, לֹא נִכְנָס עַד שֶׁיִּפָּתְחוּ הַשְּׁעָרִים. מִי שֶׁעוֹלֶה, לֹא עוֹלֶה עַד שֶׁיִּתְתַּקְנוּ הַמַּדְרֵגוֹת שֶׁל הַחוֹמוֹת. מִי יָכוֹל לִפְתֹחַ אֶת שַׁעֲרֵי הָעִיר הַקְּדוֹשָׁה, וּמִי יָכוֹל לְהַתְקִין אֶת הַמַּדְרֵגוֹת שֶׁל הַחוֹמוֹת? זֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, שֶׁהוּא פּוֹתֵחַ שְׁעָרִים שֶׁל סוֹדוֹת הַחָכְמָה וְהוּא מְתַקֵּן דְּרָגוֹת עֶלְיוֹנוֹת. וְכָתוּב (דברים טז) "יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךְ אֶת פְּנֵי הָאָדוֹן ה'". מִי זֶה פְּנֵי הָאָדוֹן ה'? זֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, שֶׁמִי שֶׁהוּא זָכָר מִן הַזְּכָרִים צָרִיךְ לְהֵרָאוֹת לְפָנָיו.
יש בזוהר סיפור ארוך על רשב"י שלוקח את החברים ועולים בשלום לפרדס, ויש שם הרבה דברים מופלאים. בין השאר, רשב"י שואל את המלאך הממונה, מה גורלן של הנשים הצדקניות בגן עדן? הממונה הולך לממונה שמעליו ומקבל רשות לגלות את הסוד, לכבוד רשב"י. ואז מסופר על היכלות הנשים הצדקניות בגן עדן. הנשים בגן-עדן יושבות ונהנות מזיו השכינה ועוסקות בתורה, לומדות פנימיות התורה. וצריך האדם כאן בעולם הזה שיהיה לו קשר עם הלימוד כדי שיזכו ללמוד בגן עדן.
וידוע שהאמא של ראש ישיבת פורת יוסף רבי יהודה צדקה הייתה עושה סיום על כל הזוהר בכל שנה. וכן כתוב על הרבה נשים צדקניות, ובספר סגולת פתח אליהו כתב שבזמן הבן איש חי הרבה נשים צדקניות היו אומרות פתח אליהו, שזה עיקר ותמצית תורת הסוד. ובאמת כל הענין הוא בגירסא שזה מטהר את הנשמה ומזככה, וכבר יצא קונטרס שלם על לימוד הזוהר לנשים, ובחסידות חב"ד הנשים גם לומדות פנימיות התורה וחסידות על פי הוראת אדמורי חב"ד.
- לוּ עַמִּי שׁוֹמֵעַ לִי, הָיוּ שׁוֹקְדִין כָּל יְמֵיהֶם לִלְמֹד סֵפֶר הַזֹּהַר וְהַתִּקּוּנִים, כִּתְבֵי מָרָן בָּלוּל עִם חֲסִידוּת וְהַקְדָּמוֹת שֶׁל מָרָן הָרַב רַבִּי יִשְׂרָאֵל בַּעַל שֵׁם זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְהָיוּ מְבַטְּלִין כָּל הַגְּזֵרוֹת רָעוֹת, כֵּן הַשְׁפָּעוֹת פַּשְׁטִיּוֹת, בָּנֵי חַיֵּי מְזוֹנֵי
וְהַלּוֹמֵד זָקֵן, בְּסוֹדוֹת וְרָזִין דְּאוֹרַיְתָא, רָזִין דְּעַתִּיק יוֹמִין, זָקֵן מָלֵא רַחֲמִים, דּוֹמֶה לִדְיוֹ כְּתוּבָה עַל נְיָר מָחוּק, שֶׁאֵינוֹ נֶחְקָק כָּל כָּךְ בְּמֹחוֹ וּמַחְשַׁבְתּוֹ וְיָכוֹל לִטְעוֹת בָּהֶם הַרְבֵּה, כִּי נִמְחָק חוֹזֵר כּוֹתֵב וְנִמְחָק. וְכֵן יֵשׁ הַרְבֵּה שׁוֹטִים שֶׁבּוֹרְחִים מִלִּלְמֹד רָזִין שֶׁל מָרָן הָאֲרִ"י וְסֵפֶר הַזֹּהַר אֲשֶׁר הֵם חַיֵּינוּ, וְלוּ עַמִּי שׁוֹמֵעַ לִי, בְּעִקְבוֹת מְשִׁיחָא אֲשֶׁר הָרַע וְהַמִּינוּת גּוֹבֵר, הָיוּ שׁוֹקְדִין כָּל יְמֵיהֶם לִלְמֹד סֵפֶר הַזֹּהַר וְהַתִּקּוּנִים כִּתְבֵי מָרָן בָּלוּל עִם חֲסִידוּת וְהַקְדָּמוֹת שֶׁל מָרָן הָרַב רַבִּי יִשְׂרָאֵל בַּעַל שֵׁם זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְהָיוּ מְבַטְּלִין כָּל הַגְּזֵרוֹת רָעוֹת וְהָיוּ מַמְשִׁיכִין שֶׁפַע וְאוֹר עַל כָּל הָעוֹלָמוֹת, כֵּן הַשְׁפָּעוֹת פַּשְׁטִיּוֹת, בָּנֵי חַיֵּי מְזוֹנֵי.
(רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ יִצְחָק אַיְזִיק יְחִיאֵל סַפְרִין מִקּוֹמַרְנָה, נוֹצֵר חֶסֶד, פֶּרֶק ד' מִשְׁנָה כ')
- חַיּוּת אָדָם הַיִּשְׂרְאֵלִי תָּלוּי בְּסֵפֶר הַזֹּהַר וּבְכִתְבֵי מָרָן לִלְמֹד בִּקְדֻשָּׁה וּבְשִׂמְחָה וּבְנֹעַם וּבְיִרְאָה וְאַהֲבָה כָּל אֶחָד לְפִי הַשָּׂגָתוֹ וּקְדֻשָּׁתוֹ וְכָל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים
טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב הֲוַיָּ"ה מַמָּשׁ, חַיּוּת אָדָם הַיִּשְׂרְאֵלִי תָּלוּי בְּסֵפֶר הַזֹּהַר וּבְכִתְבֵי מָרָן לִלְמֹד בִּקְדֻשָּׁה וּבְשִׂמְחָה וּבְנֹעַם וּבְיִרְאָה וְאַהֲבָה כָּל אֶחָד לְפִי הַשָּׂגָתוֹ וּקְדֻשָּׁתוֹ וְכָל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים כוּ'.
(רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ יִצְחָק אַיְזִיק יְחִיאֵל סַפְרִין מִקּוֹמַרְנָה, נוֹצֵר חֶסֶד, פֶּרֶק ד' מִשְׁנָה כ')
- רַבֵּינוּ נַחְמָן מִבְּרֶסְלֶב זְכוּתוֹ יָגֵן עָלֵינוּ אָמֵן בְּמֵרוֹן – צִוָּה שָׁם לִבְנֵי הַנְּעוּרִים לוֹמַר זֹהַר
בְּבוֹאָם לִמְעָרַת רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אֲזַי בְּנֵי הַנְּעוּרִים עָסְקוּ בִּתְפִלָּה וּבְלִמּוּד זֹהַר כַּאֲשֶׁר פָּקַד עֲלֵיהֶם הוּא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, וּמִמֶּנּוּ לֹא רָאוּ שׁוּם דָּבָר, רַק הָיָה שָׂמֵחַ עַד מְאֹד. וּבְכָל עֵת בָּא אֵצֶל הָאִישׁ שֶׁהָיָה עִמּוֹ וְאָמַר לוֹ: אַשְׁרֶיךָ וְכוּ', וּבַלַּיְלָה הָלַךְ מֵחֶדֶר לְחֶדֶר, וְהִזְהִיר אוֹתָם לוֹמַר זֹהַר וְכוּ' וְכַיּוֹצֵא, וְהוּא בְּעַצְמוֹ לֹא אָמַר כְּלוּם, רַק הָיָה הוֹלֵךְ וּמְנַגֵּן בְּעַצְמוֹ וְהָיָה בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה עַד אוֹר הַיּוֹם, וּכְשֶׁהֵאִיר הַיּוֹם עָמַד בְּטַלִּית וּתְפִלִּין וְהִתְפַּלֵּל כַּמָּה שָׁעוֹת.
(סֵפֶר שִׁבְחֵי הָרַ"ן מִבְּרֶסְלֶב אוֹת יט)
הָיָה מַתְמִיד בְּלִמּוּדוֹ מְאֹד וְלָמַד, וְלָמַד הַרְבֵּה מְאֹד שַׁ"ס וּפוֹסְקִים וְתַנַ"ךְ וְ"עֵין יַעֲקֹב", וְסִפְרֵי הַזֹּהַר וְתִקּוּנִים וְכָל כִּתְבֵי הָאֲרִ"י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, וּשְׁאָר סְפָרִים הַרְבֵּה מְאֹד וְסִפְרֵי מוּסָר הַרְבֵּה מְאֹד.
(סֵפֶר שִׁבְחֵי הָרַ"ן מִבְּרֶסְלֶב אוֹת ז)
- בְּלִמּוּד זֹהַר וְכִתְבֵי הָאֲרִ"י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, הָיָה בּוֹכֶה הַרְבֵּה עַד שֶׁזָּכָה לְהָבִין
סִפֵּר שֶׁכָּל לִמּוּדוֹ בָּא לוֹ בִּיגִיעָה גְּדוֹלָה, כִּי בִּתְחִלָּה הָיָה לוֹמֵד מִשְׁנָיוֹת, וְלֹא הָיָה מֵבִין לִמּוּדוֹ, וְהָיָה בּוֹכֶה הַרְבֵּה לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיָּאִיר עֵינָיו. וְהָיָה בּוֹכֶה וּבוֹכֶה כָּל כָּךְ עַד שֶׁזָּכָה שֶׁיּוּכַל לִלְמֹד מִשְׁנָיוֹת, וְכֵן אַחַר כָּךְ לָמַד שְׁאָר סְפָרִים וְלֹא הָיָה מֵבִין גַּם כֵּן וְהָיָה בּוֹכֶה וּבוֹכֶה גַּם כֵּן הַרְבֵּה מְאֹד עַד שֶׁזָּכָה לַהֲבִינָם. וְכֵן בְּלִמּוּד זֹהַר וְכִתְבֵי הָאֲרִ"י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הָיָה בּוֹכֶה גַּם כֵּן הַרְבֵּה עַד שֶׁזָּכָה לְהָבִין.
(סֵפֶר שִׁבְחֵי הָרַ"ן מִבְּרֶסְלֶב אוֹת ח)
- בַּדּוֹר הַזֶּה שֶׁהַמִּינוּת גּוֹבֵר צְרִיכִין לִלְמֹד עִם תִּינוֹק בֶּן תִּשְׁעָה שָׁנִים סֵפֶר הַזֹּהַר וְהַתִּקּוּנִים
וְלוּ עַמִּי שׁוֹמֵעַ לִי בַּדּוֹר הַזֶּה שֶׁהַמִּינוּת גּוֹבֵר הָיוּ לוֹמְדִין עִם תִּינוֹק בֶּן תִּשְׁעָה שָׁנִים סֵפֶר הַזֹּהַר וְהַתִּקּוּנִים לַהֲגוֹת בָּהֶם וְהָיָה יִרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ וְיִתְקַיֵּם. וְכָךְ הָיָה רוֹכֵשׁ יִרְאַת שָׁמַיִם בִּמְקוֹם חָכְמָה חִיצוֹנִית.
(רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ יִצְחָק אַיְזִיק יְחִיאֵל סַפְרִין מִקּוֹמַרְנָה, נוֹצֵר חֶסֶד, פֶּרֶק ד' מִשְׁנָה כ')
לִמּוּד סֵפֶר הַזֹּהַר נִשְׂגָּב מְאֹד, אֲפִלּוּ אִם שׁוֹגֶה בּוֹ שְׁגִיאוֹת הַרְבֵּה הוּא חָשׁוּב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְדוֹמֶה לְתִינוֹק קָטָן שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ דַּבֵּר וּמְדַבֵּר חֲצָיִין שֶׁל תֵּבוֹת בְּלַעֲגֵי שָׂפָה, וְאָבִיו וְאִמּוֹ יִצְחֲקוּ לוֹ יִשְׂמְחוּ לְקוֹלוֹ, כָּךְ יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחַק וְיִשְׂמַח אֲפִלּוּ אֵין דַּעְתּוֹ מַשֶּׂגֶת.
לִמּוּד סֵפֶר הַזֹּהַר נִשְׂגָּב מְאֹד לְטַהֵר וּלְקַדֵּשׁ הַנֶּפֶשׁ, וַאֲפִלּוּ אִי לֹא יָדַע מַאי קָאָמַר וְשׁוֹגֶה בּוֹ שְׁגִיאוֹת הַרְבֵּה הוּא חָשׁוּב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּדִכְתִיב (שִׁיר הַשִּׁירִים א, ד) וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה וְכוּ', הָא לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְתִינוֹק קָטָן שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ דַּבֵּר וּמְדַבֵּר חֲצָיִין שֶׁל תֵּבוֹת בְּלַעֲגֵי שָׂפָה, וְאָבִיו וְאִמּוֹ יִצְחֲקוּ לוֹ יִשְׂמְחוּ לְקוֹלוֹ, כָּךְ יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחַק וְיִשְׂמַח כְּשֶׁהָאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי יֵשׁ לוֹ חִבָּה בַּתּוֹרָה וְרוֹצֶה לִלְמֹד אַךְ אֵין דַּעְתּוֹ מַשֶּׂגֶת.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי בְּעַצְמוֹ אָמַר, שֶׁנְּעָרִים קְטַנִּים יִלְמְדוּ מִסּוֹד הַשֵּׁם.
- כָּל אַחֵינוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל יִקְבְּעוּ לִמּוּד בְּסֵפֶר הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ יַחַד עָשִׁיר וְאֶבְיוֹן קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא
הָבָה נְקַוֶּה כִּי בְּאֹפֶן כָּזֶה כָּל אַחֵינוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל יִקְבְּעוּ לִמּוּד בְּסֵפֶר הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ יַחַד עָשִׁיר וְאֶבְיוֹן קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא.
(הַקְדָּמַת הָרַבָּנִים לְזֹהַר דְּפוּס גֶּ'רְבָּה)
- מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים אִם יִשְׁתַּדְּלוּ לִקְבֹּעַ חֲבוּרוֹת לְלִמּוּד הַזֹּהַר בִּפְרָט לְעֵת כָּזֹאת אֲשֶׁר נִיצוֹצֵי הַגְּאֻלָּה הֵחֵלּוּ לִפְרֹחַ עָלֵינוּ לְהִשְׁתַּדֵּל בַּלִּמּוּד הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה הַמְסֻגָּל לְבִיאַת מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ
וּמַה טּוֹב וּמַה נָּעִים אִם יִשְׁתַּדְּלוּ לִקְבֹּעַ חֲבוּרוֹת לְלִמּוּד הַזֹּהַר וּבִפְרָט לְעֵת כָּזֹאת אֲשֶׁר נִיצוֹצֵי הַגְּאֻלָּה הֵחֵלּוּ לִפְרֹחַ עָלֵינוּ לְהִשְׁתַּדֵּל בַּלִּמּוּד הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה הַמְסֻגָּל לְבִיאַת מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר בְּקָדְשׁוֹ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא זָכוּר לְטוֹב לְרַעְיָא מְהֵימְנָא דִּבְהַאי סֵפֶר הַזֹּהַר יִתְפָּרְקוּן מִן גָּלוּתָא וּבֵיהּ יִפְּקוּן מִן גָּלוּתָא. וְהַשֵּׁם יָחִישׁ גְּאֻלָּתֵנוּ בְּבִיאַת מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן.
(הַקְדָּמַת הָרַבָּנִים לְזֹהַר דְּפוּס גֶּ'רְבָּה)
- כָּל יִשְׂרָאֵל מְחֻיָּבִים לִלְמֹד בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה שֶׁל רַשְׁבִּ"י, אֶחָד גָּאוֹן, אֶחָד רַב גָּדוֹל, אֶחָד חָכָם, אֶחָד הָמוֹן, אֶחָד קָטָן שֶׁהִגִּיעַ לְחִנּוּךְ
אֲשֶׁר עַל כֵּן כָּל יִשְׂרָאֵל מְחֻיָּבִים לִלְמֹד בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה שֶׁל רַשְׁבִּ"י, אֶחָד גָּאוֹן, אֶחָד רַב גָּדוֹל, אֶחָד חָכָם, אֶחָד הָמוֹן, אֶחָד קָטָן שֶׁהִגִּיעַ לְחִנּוּךְ, בְּעִתִּים מְזֻמָּנִים וּמֻכְשָׁרִים אֲשֶׁר הֵמָּה מְסֻדָּרִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל עַד מִנְחַת יוֹם הַכִּפּוּרִים נֶחְתַּם עֵת עֲקֵדַת יִצְחָק לְקָרֵב הַגְּאֻלָּה וְיִהְיוּ נִצּוֹלִים מִכָּל פְּגָעִים רָעִים.
(תִּקּוּנֵי הַזֹּהַר, כְּגַן הַיָּרָק הַקְדָּמַת הַמְחַבֵּר)
הַתּוֹרָה נִתְּנָה לִלְמֹד וּלְלַמֵּד בִּכְדֵי שֶׁכֻּלָּם יוֹדְעִים מִקְּטַנִּים עַד גְּדוֹלִים דַּעַת הַשֵּׁם, וְגַם מָצִינוּ בְּהַרְבֵּה סִפְרֵי מְקֻבָּלִים שֶׁמַּזְהִירִים עַל לִמּוּד חָכְמָה זוֹ שֶׁכָּל אָדָם חַיָּב לִלְמֹד אוֹתָהּ.
(רַבִּי יִצְחָק בֶּן צְבִי אַשְׁכְּנַזִּי, טָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ, קמ"ז)
- הַלְוַאי לֹא הָיוּ מְקִלִּין גְּדוֹלֵי הַדּוֹר בְּלִמּוּד הַחָכְמָה הַקְּדוֹשָׁה – וְהַלְּוַאי הָיוּ מְלַמְּדִין דֶּרֶךְ לְתַלְמִידֵיהֶם לַעֲסֹק בַּחָכְמָה הַלָּזוֹ
וְאוֹמֵר אֲנִי, הַלְוַאי שֶׁלֹּא הָיוּ מְקִלִּין גְּדוֹלֵי הַדּוֹר בְּלִמּוּד הַחָכְמָה הַקְּדוֹשָׁה וְהַלְוַאי הָיוּ מְלַמְּדִין דֶּרֶךְ לְתַלְמִידֵיהֶם לַעֲסֹק בַּחָכְמָה הַלָּזוֹ, אֲזַי בְּוַדַּאי לֹא הָיָה שׁוּם הֲרָמַת רֹאשׁ לַחָכְמוֹת הַחִיצוֹנִיּוּת וְהָיוּ כָּל הַחָכְמוֹת נִדְחִים מִפָּנֶיהָ כְּמוֹ שֶׁנִּדְחֶה הַחֹשֶׁךְ מִפְּנֵי הָאוֹר. אַךְ שֶׁעֲווֹנוֹתָיו גָּרְמוּ שֶׁגַּם כַּמָּה וְכַמָּה מִצַּדִּיקֵי הַדּוֹר סָגְרוּ אֶת דַּלְתֵי הַחָכְמָה בִּפְנֵי פִּרְחֵי הַכְּהֻנָּה וְאָמְרוּ שֶׁלֹּא יִלְמְדוּ עַד שֶׁיִּהְיוּ בַּעֲלֵי מַדְרֵגָה וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְהִנֵּה עֲבוּר זֶה נִשְׁאַרְנוּ עֲרֻמִּים מִן הַחָכְמָה הַקְּדוֹשָׁה וְנִתְגַּבֵּר בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים חַשְׁכוּת הַחָכְמוֹת הַחִיצוֹנִיּוֹת הַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ וּבִמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי אוֹר" וְיָאֵר לָנוּ.
(מוֹרֵנוּ הָרַב צְבִי אֱלִימֶלֶךְ מִדִּינוֹב, מַעְיַן גַּנִּים, פֶּרֶק א' אוֹת ה')
- מִי יִתֵּן שֶׁיַּתְחִילוּ לִלְמֹד עִם הַצֹּאן קְדוֹשִׁים כְּשֶׁהֵם עֲדַיִן בְּנֵי 9- 10 שָׁנִים, סֵפֶר הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, וְיִהְיֶה בְּוַדַּאי הַגְּאֻלָּה בְּקָרוֹב בְּלִי שׁוּם חֶבְלֵי מָשִׁיחַ
מִי יִתֵּן וְהָיָה שֶׁיַּתְחִילוּ לִלְמֹד עִם הַצֹּאן קְדוֹשִׁים כְּשֶׁהֵם עֲדַיִן בְּקַטְנוּתָם בֶּן ט' וְי' שָׁנִים סֵפֶר הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ… וְהָיוּ בְּוַדַּאי הַגְּאֻלָּה בְּקָרוֹב בְּלִי שׁוּם חֶבְלֵי מָשִׁיחַ.
(סֵפֶר סְגֻלַּת יִשְׂרָאֵל לְהַגָּאוֹן הַצַּדִּיק רַבִּי שַׁבְּתַי לִיפְשִׁיץ – מַעֲרֶכֶת ז' אוֹת ה')
הָיָה אוֹמֵר שֶׁמַּה שֶּׁאוֹמְרִים לֹא לְלַמֵּד יֶלֶד [זֹהַר] מְקוֹרוֹ מֵהַמַּשְׂכִּילִים רַחֲמָנָא לִצְּלָן.
הָרַב מְנַחֵם מֶנְדֶל טוּבְּיָאס בֶּן הַגָּאוֹן מוהר"ר שְׁמוּאֵל אֲבַ"ד דְקַ"ק שְׁטִפְנֶשְׁט
כ"ו תַּמּוּז התשס"ט, לִכְבוֹד הַמִּפְעָל הַקָּדוֹשׁ הַזֹּהַר הָעוֹלָמִי.
הִנְנִי מְמַהֵר לַעֲנוֹת לִהְיוֹת נִמְנֶה לִדְבַר מִצְוָה, מִפַּחַד טִרְדּוֹת שׁוֹנוֹת.
אָמְרִינַן לְפָעֳלָא טָבָא אֲיַשֵּׁר, כְּבוֹד אֲדוֹנִי אָבִי הָרַב הַמֻּבְהָק הֶחָסִיד הַקָּדוֹשׁ הָיָה מַזְהִיר הַרְבֵּה הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב עַל לִמּוּד הַקָּדוֹשׁ זֹהַר בִּשְׁנוֹת הַשְּׁמָד, בִּימֵי סְטָלִין וְתַלְמִידָיו שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקַב, נָהַג בְּקָדְשׁוֹ לְהַקְהִיל קְהִלּוֹת בָּרַבִּים וְלִדְרֹשׁ בִּפְנֵיהֶם דִּבְרֵי תּוֹרָה, וּמְצַטֵּט לָהֶם מַאֲמָרֵי זֹהַר לְטַהֵר נִשְׁמָתָם, הָיוּ נֶאֱסָפִים הַרְבֵּה יְהוּדִים בְּשַׁבְּתוֹת הַקַּיִץ וְיָשְׁבוּ כְּאַרְבַּע, אַרְבַּע וָחֵצִי שָׁעוֹת רְצוּפוֹת, לִפְעָמִים נְדִירוֹת הָיָה הַשַּׁמָּשׁ רַבִּי יִשְׂרָאֵל בֶּן רַבִּי טוֹבִיָּה עָלָיו הַשָּׁלוֹם מֵבִיא לָרַב כּוֹס מַיִם.
כְּשֶׁהָיָה מְצַטֵּט מִזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ בְּעַל פֶּה, וּבִפְנִים הָיוּ מַרְגִּישִׁים שֶׁהַחֹשֶׁךְ מִתְגָּרֵשׁ.
כְּמוֹ כֵן נָהַג בְּקָדְשׁוֹ לְהוֹשִׁיב עַל יָדוֹ יְלָדִים בְּנֵי חָמֵשׁ שֵׁשׁ שֶׁיִּשְׁמְעוּ וְיִסְתַּכְּלוּ בִּפְנִים הַסֵּפֶר הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ.
הָיָה מְצַטֵּט אֶת הַגָּאוֹן הַקָּדוֹשׁ מִשָּׂרֵי מַעְלָה רַבִּי אַיְזִיק מִקּוֹמַרְנָא זַצַ"ל שֶׁאָמַר בְּקָדְשׁוֹ: "לוּ עַמִּי שׁוֹמֵעַ לִי יִשְׂרָאֵל בִּדְרָכַי יְהַלֵּכוּ" וְגוֹ', יְלָדִים בְּנֵי שֵׁשׁ יִלְמְדוּ זֹהַר הַקָּדוֹשׁ וְיִכָּנֵס בָּהֶם יִרְאַת שָׁמַיִם.
כְּמוֹ כֵן נָהַג לִלְמֹד רֵאשִׁית חָכְמָה עִם קְטַנִּים, הָיָה אוֹמֵר שֶׁמַּה שֶּׁאוֹמְרִים לֹא לְלַמֵּד יֶלֶד [זֹהַר] מְקוֹרוֹ מֵהַמַּשְׂכִּילִים רַחֲמָנָא לִצְּלָן.
הָרַב מְנַחֵם מֶנְדֶל טוּבְּיָאס בֶּן הַגָּאוֹן מוֹרֵנוּ הָרַב רַבִּי שְׁמוּאֵל אֲבַ"ד דְקַ"ק שְׁטִפְנֶשְׁט
הרב שאינו מאמין: עשיתי טעות – תסלחו לי!
בית דין: אתה מתחייב על הריגת 6 מיליון יהודים, שאם היית אומר לכולם ללמוד זוהר הקדוש כמו שעשה האדמו"ר מהאלמין היו כל היהודים חוזרים בתשובה וניצלים והגאולה היית מגיע תיכף ומיד ברחמים.
הרב שאינו מאמין: נא לרחם עלי!
בית דין: תשאל את כל 6 מיליון יהודים אם סולחים לך! ואם היית מזכה את הרבים בלימוד הזוהר היה מתקיים בך ההבטחה של כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, ואז היו סולחים לך על כל העבירות.
הרב שאינו מאמין: מה התקנה שלי?
הבית דין ממשיך: או גהינום או שתחזור בגלגול!