ספר מאה ברכות

מאה ברכות בכוונה

הקדמה

יש מחלות       ? יש תאונות, מות פתאומי? לכל אלו יש פתרון אחד –

להורדה ספר באה ברכות: לחץ על הקישורים הבאים:

מאה ברכות

מאה ברכות חלק ב

 

מאה ברכות –  פרק א'

ע"י המניעה ממאה ברכות גלו ישראל בגלות אדום (זוהר חדש פר' חקת )

וע"י המאה ברכות הללו אנו קיימים וחיים בגלות (ס' הקנה)

וע"י המאה ברכות נצא מהגלות (הרמ"א בס' תורת העולה)

ידוע מאמר הגר"א ז"ל (עי' בסו"ס אמונה והשגחה) שכל פרשה מחומש דברים רומזת לכל מאה שבאלף השישי.

ולפי זה הנה אנחנו בפרשת וילך. וכתוב שם (לא, יז)  : "וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר-הארץ, אשר הוא בא-שמה בקרבו, ועזבני, והפר את-בריתי אשר כרתי איתו. וחרה אפי בו ביום-ההוא ועזבתים והסתרתי פניי מהם, והיה לאכול, ומצאוהו רעות רבות, וצרות; ואמר, ביום ההוא, הלוא על כי-אין אלקי בקרבי, מצאוני הרעות האלה. וכתב רבינו בעל הטורים שישנם תגין על הק' של "וקם" לומר שימאסו בק' ברכות. ואח"כ יבדקו הסיבה מדוע מסתיר פניו מהם ומצאו – ע"ל, שהוא בגי' ק', אף שמברכים מאה ברכות ( כי כן כתוב בשו"ע.) אך אין אלקי בקרבי! אין כוונת וחפץ הלב בברכות כי אם הם לטורח ולמשא כבד, אין שום קשר להשי"ת, ולכן מצאונו כל הרעות האלו.

 

אמר משה רבינו רועה ישראל ":ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך."

מה ה' שואל מאיתנו? רבותינו אמרו (מנחות מג:)  שאלו מאה ברכות שחייב אדם לברך בכל יום.

מסורת בידינו מאבותינו למשה בסיני שמשה תיקן להם לישראל שיברכו מאה ברכות (ספר המנהיג)

ויהי ברבות הימים נשתכחה הלכה זו…

ויהי בימי דוד מלך ישראל ותהי מגפה גדולה וימותו מאה בחורי ישראל  בירושלים בכל יום ויפחדו העם מאד ולא ידעו מהי הסיבה לכל זה עד שעמד דוד מלך ישראל וחקר והבין ברוח הקודש שהבעיה היא ששכחו את המאה ברכות והם  לא מספיק מודים ומשבחים על הטוב שהשי"ת מרעיף  עליהם. (ראה לבוש או"ח סי' מו)

מבואר שבימי דוד לא היו נזהרים בברכות השבח, ששורש ברכות אלה נסתעף ממה שכתוב ואכלת ושבעת וברכת, שמחוייבים לברך את ה' על אכילת מזון, ומזה למדו שגם כן שצריך לברכו על כל טובותיו וחסדיו בין הכוללים בין המיוחדים, ובאשר לא היו נזהרים בכל זה  בימי דוד נענשו על זה, ופשפשו במעשיהם ותקנו את הדבר, ונתיראו מעונש ושבו בתשובה (מלבי"ם)

עמד דוד ותיקן להם שיברכו מאה ברכות בכל יום (במדב"ר יח כא תנחומא קרח יב )

ואחר זמנו של דוד שכחום מרוב עוני ומרוב עבודת הגלות  וחזרו חכמי התלמוד ויסדום.

וכתב הב"ח שסכנת המגיפה מרחפת תמיד והמעצור לכך הן המאה ברכות.

מאה ברכות –  פרק ב'

והנה לכאורה למה לעצירת מגיפה תיקן דוד המלך דוקא מאה ברכות? למה לא מאה פרקי תהילים? או לתת לצדקה מאה פרוטות בכל יום?

דוד המלך ראה, "שמלאך המות משתולל" ר"ל, ויש עכשיו עידנא דריתחא נוראה, לעשות תשובה יסודית על כל הדברים שצריכים תיקון, זו עבודה קשה ולא בשביל יום יומיים, והרי בינתיים "יש שריפה" ונופלים חללים והזמן דוחק, צריך משהו מהיר, פעולת הצלה, זריקה ישר לתוך הלב, שתעצר המגיפה תכף ומיד.

לכן תיקן דוד המלך מאה ברכות, שהן "סגולה לפתוח שערי ברכה" ולסתום פיות המקטרגים.

והנהעיקרבריאתהאדםבעולםהואבעבורלהשיגהדבקותוהקרבה להקב"הומתןתורהנמשלבתורהפעמיםאיןספורכנשואיןובריתאהבה והריידועבחייהנשואיןשעיקרהשלוםוהאהבההםעלידיתקשורתנאהבין בניהזוג.כמהפעמיםשמענושניבניהזוגאומריםאחדלשני:"איניצריךשום דבר,רקדבראתייפה".ועיקרהשמחהבביתכשאומריםבצורהיפה"בוקר טוב",ו"תודהרבה". וכןכביכולאומרהקב"הוכפשטותהמילים: "מהה' שואל מעמך"מהאנימבקששתדברואיתייפה בכלעתובכלשעה.

שזההמובן מאהברכות לאורךכלשעותהיום תודהעלהעינים "פוקחעורים". שותהמים "תודהרבה"-"שהכלנהיהבדברו" שזוהדבקותהנאותוהטבעיבכלעתובכל שעהבמשךהחיים ועלזהכתוב:"ואתםהדבקיםבה'אלקיכםחייםכולכם היום"

והטעםשדודתקןדוקאאמירתמאהברכותכשראהשמתיםמאה מישראל. נראהשזהדומהלשניאוהביםשכועסיםזהעלזהולפעמיםכועסים

עדלהשחיתאבלאםתוכללהביאאותםעכ"פשידברויפהזהאלזה – כבר

רובהכעסשקעועכ"פודאילאלהשחיתוזהשעשהדודאמרלביתישראל

דברויפהאלהשי"ת- כפשוטו,תודהעלהלחםתודהעלהמיםמאהפעמים

ביוםמידשקעהכעס.

וגם היום שיש מגפות קשים ופיגועים נוראים וכו' השם יצילנו היינו יכולים לעצור את המלאך המשחית בעם אילו היינו רק מרגישים שכשאנו מברכים אנו מדברים עם הקב"ה, ואזי לא יכול להיות כעס כזה, אלא שפשוט לא מדברים עם השי"ת, "בשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני" (ישעיה כ"ט. י"ג.) השפתיים נעות, אבל הלב אינו חי!…

וצריך לעשות לדבר זה חיזוק תמידי.

(רבי שמשון פינקוס זצ"ל)

 

 

 

 

 

מאה ברכות –  פרק ג'

ראוי לחזק מצוה זאת של מאה ברכות לאומרם בכוונה ביראת ה' לפי שלומדים את  החיוב הפסוק שנאמר "מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך", ודרשו חז"ל אל תיקרי מה אלא מאה, וביראת ה' היינו כשמזכיר שמו כלשון הפסוק, וכמו שמבאר בחרדים החיוב לברך ביראה, ובזה ניצול מפורעניות. (הגאון ר' משה שטרנבוך שליט"א)

 

הנה נמצא רפואה גדולה לכל מחלה כדלהלן: (ובואדי שבתנאי שיאמרם בכוונה) אמר הקב"ה:

אמרתי לכם תאכלו ותשבעו ותברכו את שמי אחר כל מאכל ומשתה , ואני אסיר מקרבכם מחלה רעה , שנאמר

(שמות כג , כה)  "ועבדתם את ה׳ אלהיכם וברך את לחמך" וגו' , ועבדתם זו קרית שמע ותפלה של שחרית וערבית.

 "וברך את לחמך"  (עי' ברכות מח אל תקרי וברך אלא וברך) זו ברהמ״ז וברכת הפירות ,

ואם תעשה כן – עליך הכתוב מקיים (שם) והסירותי מחלה מקרבך . (בתי מדרשות ח״ב , מדרש אלפא ביתות מסכתא שטן)

סיפר הגאון ר' יצחק ירוחם בורודיאנסקי שליט"א  ממשפחת הגרש"ז אויערבך זצ"ל, שפעם אחת בא אליו תלמיד חכם מופלג שהיה חולה מסוכן ל"ע, ושאלוֹ איך להתחזק כדי לעורר רחמים על עצמו בעת צרתו. אמר לו הגרש"ז: "אמנם איני ראוי להגיד לאחרים, אבל אומר לך מה אני הייתי עושה אילו הייתי במצב דומה. אני הייתי מחזק את עצמי באמירת מאה ברכות, שתהא אמירת 'ברוך' כמו שצריך, ואמירת 'אתה' וכן אמירת השם כפי שצריכים לומר אם אצליח בזה, הרי זה עבורי המוסר הגדול ביותר". הגאון הוסיף וסיפר, שבשעה שאמר הגרש"ז את הדברים הנ"ל, נעשו פניו בוערות כאש.

עוד העיר שהגרש"ז היה אז בשנת חייו האחרונה, ואף על פי שהיה ידוע שבמשך כל ימי חייו שהיה מברך את כל הברכות בכוונה עצומה, ואנשים היו באים להאזין לברכותיו כגון ברכת המזון ו"אשר יצר", מכל מקום היה מוסיף חיזוק על חיזוק בזה עד סוף ימיו. כפי הנראה משום שאין שיעור למדריגות של כוונת המח והלב בזה.[1]

 

 

 

מאה ברכות –  פרק ד'

הבה ונחזק במצוה זו כדי שתעצר המגפה, והמחלות האיומות יתנם השי"ת על ראש אויבינו, ואנו נזכה לעבודת בוראנו מתוך בריאות ושלווה. ונכוין בברכות בכוונה הראויה, ובפרט בברכת אשר יצר הנפלאה. (הגר"י זילברשטיין שליט"א)

וע"י מאה ברכות שבכל יום יומתק כלל הדין. (ר' מנחם מנדל משקלוב)

דוד המלך ע"ה תיקן תקנת מאה ברכות בשעתו שהיו מתים בני אדם שלא כפי הרגיל במהלכי ההשגחה העליונה.

ואז הציל בזה את הציבור. ומצוה עלינו לפשפש במעשינו כי תביעה ציבורי מורגשת בזה.

ואין לנו אלא מה שלמדונו חז״ל במהלכי ההשגחה העליונה. מצבינו קרוב לדבריהם הללו, ומחוייבים אנו לתקן זה, אמנם בהיותם דברים שעומדים ברומו של עולם ושיגריות ההרגל וכשלונו נאחז כאן, על כן מהפכה פתאומי מן הקצה אל הקצה לא יחזיק מעומד.

הרצוי בזה הוא ליקח למשל ברכת אבות בתפלת י״ח כההתחלה ולהקבע בזה עד שיהא קנין בנפש ואז ללכת בקביעות אל  ברכה אחרת. אמנם לא להניח הבקיאות והידיעה הכללית בכללות הברכות, כי עכ״פ יתקיימו מפעם לפעם הגם בלי קביעות בנפש, ופרוטה פרוטה מצטרף לחשבון גדול (ר' ישראל אליהו ווינטרוב זצ"ל)

 

כתב רבינו הרמב"ם (בשו"ת פאר הדור סי' רסא) וזה לשונו:

ומעניין קריאת מאה הברכות או הזמירות בחיפזון ובמהירות הרי היא טעות גמורה, ומי שאינו מוכיח החזנים על זאת, חוטא, משום שכל אלה הסוגים של עבודת ה' אשר הם  (בצורת) דיבור, אין הכוונה בהם אלא שיהרהרו בהם כשיאמרום ויכוון אומרם את לבו, וידע שעם אדון כל העולם מדבר בהם, בין שיבקש ממנו או יודה לו וישבחהו או יתאר פעליו וחסדיו או יתאר נפלאותיו בברואיו ויכולתו ואלו הם הסוגים הכוללים לכל ברכה מן הברכות או זמירות או פיסוקי זמרא.

ואם הכל דיבור עמו יתעלה, כיצד מותר למהר בזה ולהסיח הדעת ממה שנאמר?!  אלא למי שאינו יודע מה הוא אומר ואינו מבינו, אלא דינו בתפלתו דין התוכי והשוטה, החוזרים על המלים שבני האדם לימדום.

וכתב משה

 

מאה ברכות –  פרק ה'

וצריך למחות באותן שמברכים ברכת המזון ושאר הברכות בלחש.

כי על ידי זה מבליעים כמה אותיות ונקודות.

וגם שוכחים לכוין פירוש המילות בכל תיבה.

שהכוונה היא עיקר גדול בכל הברכות והתפלות כידוע.

(ר' חיים ישעיה הכהן זצ"ל , ישועות חכמה בעל מסגרת השולחן)

 

הנה סלם מצב לעלות בהר ה' ולקנות טהרת הנפש, הלא הוא השקידה ללמד ספרי מוסר או לשמע, כי אז ילמד ליראה את ה'. ויהי כקרא איש ספרי מוסר, ימצא שוליו מלאים עוונות ופשעים תלי תלים, כי אשר חשב שאין בו עוון אשר חטא, ימצא כתוב בספר שהוא עוון גדול, עוון פלילי, כגון ברכות חטופות, שהן לבטלה ונהנה בלא ברכה, וכו'

אשר כל אלה עברות חמורות הרבה מאד ודשו בהן רבים ונעשו כהתר גמור, ואין איש שם על לב להיות נחם על רעתו ולעזב דרכו.

אמנם כאשר יתמיד לקרא או לשמע דברי מוסר יום ליום, יערף כמטר לקחו.

כמו שהמטר נוקב את האבן, כך דברי מוסר סוף שנוקבין את לב האבן.

הלוך ילך מעט מעט בדרך טובים, ולבבו יבין ושב ורפא לו.

. וידוע שכל ההתחלות קשות, ויקשה בעיניו ללמד או לשמע דברי מוסר, ולא יכנסו הדברים באזניו, לא חלי ולא מרגיש, אבל סוף שיכנע לבבו, ויערב לו ויבסם לו.

וידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה (ברכות מ, א) אם תשמע בישן, תשמע בחדש, ואם יפנה לבבך, שוב לא תשמע. לכן החזק במוסר אל תרף, ואם התרפית חזר בך. חזק ויאמץ לבך.

(פלא יועץ)

עד מתי ל"מלומדה" הרעה הזאת?

הוי זהיר בברכות.

וכשאתה מברך אל תעש ברכתך קבע ומשא, אלא שבח והודאה בשמחה לפני המקום.

 

מאה ברכות –  פרק ו'

 

הברכות הן עיקר עבודת האיש הישראלי בזמן הזה (ר' משה מרדכי עמרמי, דרכים למשה)

 

 

יסוד החסידות  ושורש העבודה הוא להיות זהיר בעניני הברכות כראוי וכמו שאמר ו(ב"ק ל.):  מאן דבעי למהוי חסידא יקיים מילי דברכות.

 

מעשה שהלכו בני משפחה אחת מרמת בית שמש בפסח תש"ע לקבל את פניו של הגאון רבי חיים פינחס שיינברג זצ"ל ולקבל את ברכתו.

לאחר שקיבל פניהם במאור פנים  שאלם "רצונכם לקבל את פני המשיח?" ויענו: "הן". וישאלם בשנית: "רצונכם שהמשיח יאמר לכם "שלום עליכם?" ושוב הם ענו בחיוב. ואז אמר להם: "גם אני רוצה לקבל את פניו של המשיח, רצוני שהוא יאמר לי "שלום עליכם",

אבל לא כולם יזכו לזה[2].  אלו שיזכו לזה הם אלו שאומרים את ברכותיהם כראוי, ובכדי שהאדם יברך כראוי הוא חייב לדעת היטב את הלכות ברכות."

 

אמונת ביאת המשיח הלא היא מי"ג עיקרי האמונה שיסד הנשר הגדול  רבינו הרמב"ם (עי' בפי' לריש פרק חלק) והכופר ביסוד זה ככופר בכל.  היש בנו מי שאינו חפץ ומאמין בביאתו של המשיח?

 

ובאמת לא נתאוו ישראל לימות המשיח אלא בכדי שיהיה להם פנאי וישוב לעסוק בתורה ובמצוות. (כדברי הרמב"ם בסוף הלכות מלכים עיי"ש)

ר' ישראל סלנטר היה  אומר : העולם אומרים : נו אוי מתי כבר יבוא משיח?

ואני אומר: אוי ונורא, הנה כרגע קט מתדפק המשיח על על דלתותינו, נו האם אני מוכן כבר לביאתו?"

 

 

 

 

 

מאה ברכות –  פרק ז'

 

אחד מהעבודות הגדולות שהאדם עובד את בוראו בכל יום ויום הם  הברכות.

והיא עבודה רמה ונשאה עד מאד. וכשאדם מעיין ומכוון לבו בברכותיו הרי עובד עבודה תמה ושלימה ומרוממתו ומקדשתו למעלה למעלה.

 

אמירת הברכה צריכה להיות באופן שכל החושים, כל הכוחות והמחשבות והעשתונות, הכל באשר לכל 'נמצא'  בתוך הברכה. היא אינה נאמרת בלחץ של זמן וברצון להגיע לסיומה, אינה נאמרת בפה בלבד כאשר המחשבה נתונה לנושא אחר ואפילו במעט, אלא הכל שקוע אך ורק בברכה ובכוונתה וברצון לעכל ולהפנים ולהחיות את אשר פיו ושפתיו מביעים.

 

המטרה של ברכות אינה מתקיימת רק על ידי אמירת הברכה. האדם צריך להבין את  הברכה ולמעשה לבטא את המילים עם  שימת לב  למשמעותה. זו אינה משימה פשוטה. למעשה, אמירת ברכות עם כוונה היא מאמץ לכל החיים.

"הנסיון יורה, שבקל נמשך האדם לזלזל בברכותיו, וזורק השמות הקודש מפיו בהסח הדעת, ובפרט מן הפרט בברכות הנהנין, ונמצא שהנזהר בזה שלא לברך כדרך מצות אנשים מלומדה, אלא מתוך מחשבה ורגש, ובכוונה שלימה במה שמוציא מפיו, זוכה בכך לקרבת ה׳, ולעורר בעצמו אהבתו ויראתו ולהרגיש בנוכחותו יתברך בכל שעה ורגע, ומחזק בזה אמונתו ובטחונו בו יתברך,להכיר שהכל מאתו, ואין עוד מלבדו. ולאו מילתא זוטרתי היא לברך ברכה  כתקנה, כי כל ברכה וברכה להשי״ת היא עולם ומלואו, אפילו בדרך הפשט, כ״ש וכ״ש על דרך הסוד שיש בה כוונות רבות ונוראות, כידוע ליודעי ח"ן.

פעם אחת בילדותי ראיתי ת״ח גדול וחסידא קדישא, הוא הגאון כמהר״ר רפאל ברוך טולידאנו זצ״ל, מברך ברכת בורא פרי העץ על תפוח, והרים את התפוח בשתי ידיו למעלה, ונשא פניו בוערות כלפי שמיא, ואמר את הברכה בדביקות גדול וקול מרגש, מתון כמונה מרגליות, ובדקדוק רב, והזדעזע בהזכרת שם שמים מאד, כאילו זהו הפעם הראשונה שבירך ברכה להשי״ת על פרי, ודבר זה השאיר עלי רושם עמוק עד היום.

מאה ברכות –  פרק ח'

יקח אדם מוסר השכל מאיך שמברכין על הברכות המזדמנות באופן נדיר, כמו ברכת החמה וכדומה, באיזה רעש גדול והתפעלות וחרדה מברכים אותן, ולמה לא נעשה כן בכל פעם שמברכין, ומאי שנא, הרי בכל ברכה שנברך אנו עומדים לפני המלך ית״ש, ומדברים עמו להודות ולשבח לו, אלא פשוט שהרגילות גורמתנו לזלזל בדבר, ולכן עלינו להתחדש ולהתעורר תמיד, ולהתחזק בדבר, ומכאן לנחיצות הקונטרס הזה." (הג' ר' יעקב משה הלל מתוך הסכמתו לס' מצות מאה ברכות כהלכתה)

הדברים מבהילים ממש  שלפעמים נפלטת ברכה מהפה ולא מתכוין כלל למי מברך ויש להזהר בזה מאד. ולרמב"ן "את שם ה' אלוקיך תירא" היינו כשמזכיר שמו עליו לירא ולא לזרוק ברכה. (הגאון ר' משה שטרנבוך שליט"א)

 

והנה תתבונן, אחי היקר, מה שאמרו בגמרא: (ברכות לה.) "כאן לאחר הרי היא לבני אדם" לא תחשוב כאשר ידבר האדם הברכה בפיו ובלשונו אין לבו עמו הרי היא ברכה. לא כן, אחי, כי אם אינו מתכוין בכל ליבו לברך את השם הנכבד והנורא הרי כאילו לא בירך. (ר' מרדכי זאב רוטושטיין, שערי פרנסה טובה)

מאה ברכות –  פרק ט'

דבר בעתו מה טוב לעורר את עצמנו בימינו אלה, כאשר בעוונותינו הרבים הרבה מאחינו בני ישראל צריכים רפואה שלימה על כל מיני מחלות קשות, ה' ישמרנו ויצילנו, והנה הם מחפשים בחיפוש בנרות כל מיני סגולות, כדי לצאת מצרה לרווחה ומאפילה לאור גדול להיוושע בדבר ישועה ורחמים, ובכל יום חדשים לבקרים צצים להם כל מיני סגולות. והנה הגם שאין לזלזל ח"ו בשום סגולה, אולם למה לנו לחפש סגולות חדשות להביא ממרחק לחמינו, כאשר יש לנו סגולה בדוקה מדברי חכמינו ז"ל בעלי התלמוד אשר רוח הקודש הופיע בבית מדרשם לדעת מקור כל הרעות ואיך להינצל מהם, כמו שכתב הטור (או"ח סימן מו) בשם המדרש: "דוד המלך עליו השלום תיקן מאה ברכות... כי בכל יום היו מתים מאה נפשות מישראל ולא היו יודעין על מה, עד שחקר והבין ברוח הקודש ותיקן להם לישראל מאה ברכות". וכתב ה"בית יוסף" (שם ד"ה דתניא) כי מאה ברכות בכל יום כלולות מברכות השחר, ברכות קריאת שמע, ג' תפלות שמונה עשרה בשחרית מנחה וערבית, ברכות הנהנין בשתי הסעודות שחרית וערבית. והנה מודעת זאת כמה קשה לכוון בכל מאה ברכות הכלולות מג' תפלות בכל יום, כמו ששנינו בגמרא: ) ב"ב קסד (: שלש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום, הרהור עבירה ועיון תפלה ולשון הרע". וכתבו התוספות)שם ד"ה ועיון תפלה( הכוונה בזה שאי אפשר לכוון בתפלה כראוי, כמבואר בירושלמי )ברכות יז:( כי הרבה מחכמי התלמוד התלוננו כמה קשה להם לכוון בתפלה, עד כדי כך שאחד מהם אמר: "אנא מחזיק טיבו לראשי, דכד הוה מטי מודים הוא כרע מגרמיה". כלומר אני מחזיק טובה לראשי שכאשר הוא מגיע לברכת "מודים" הוא כורע מעצמו. ]הגם שאין להבין הדברים כפשוטם לקדושים הללו, מי יתן והיינו זוכים לכוון בתפלותינו מעט מזעיר מעין כוונה אותה קדושה שהם לא התכוונו, אולם בכל זאת נלמד מכאן כמה קשה לכוון[.

והמה כבר אמרו (אברבנאל אבות פ"ב מי"ג; צדה לדרך מאמר ראשון ח"א פ"ה). תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה".

נמצא כי כאשר אנו מברכים מאה ברכות כדי לבטל מאה אנשים שמתו כל יום, ראוי לברך אותם בכוונה כדי שיחזרו אנשים אלו לחיות בגוף עם נשמה מתוך בריאות הגוף והנפש, אבל אם הברכות הם בלי כוונה כגוף בלי נשמה איככה יחברו את הגוף עם הנשמה.

 

 

מאה ברכות –  פרק י'

 

הן אמת שכבר אמרו חכמינו ז"ל)ע"ז ג.(: שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, אולם ברור שהאדם צריך לעשות כל מיני השתדלות מצדו כדי לכוון כראוי, ובפרט שיש לנו עצה נפלאה להשלים בכל יום את המאה ברכות, כמו שמצינו בשבת קודש שמשלימים את המאה ברכות בברכת הפירות. וכאשר נתבונן נראה כי זאת היא רעה גדולה תחת השמש, שהרי כמה בנקל יכול כל אדם לכוון בברכת הנהנין ובפרט בברכות שלפני האכילה והשתיה, כאשר בדרך כלל הברכה כלולה על פי רוב מתשע תיבות: ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו", "בורא פרי העץ", "בורא פרי הגפן", "בורא מיני מזונות, ובברכת "המוציא" ישנן עשר תיבות: "המוציא לחם מן הארץ".

והנה בברכות הללו אפשר לאכול סעודה שלימה בלי הגבלה, ובכל זאת מחמת תאוות האכילה מברכים את הברכות הללו במהירות הבזק, אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם, חוטפים את הברכות באותיות שבורות לקויות בחסירות ויתירות.

ואם אנו מזלזלים ח"ו לברך הברכות בלא כוונה בבחינת גוף בלא נשמה, איככה נוכל לצפות לחבר את הנשמה עם הגוף של מאה האנשים שצריכים להינצל בכל יום, וכל שכן אם במקום לבטא הברכות באותיות ברורות חוטפים אותם בתיבות ובאותיות שבורות,

האם זה פלא כי מאה האנשים שהיו צריכים להינצל כל יום בזכות ברכות הללו הם שבורים ח"ו בגוף ובנפש.

על כן הבה נקבל עלינו לחנך תחילה את עצמנו, להיות דוגמה אישית לצאצאינו לברך ברכת הנהנין בקול רם ובכוונה גדולה, להקדיש לה' עוד כמה דקות לברך ברכת המזון מתוך הספר, לדקדק בברכת "על המחיה" שעלולים לזלזל בה, ועל ידי זה נרוויח לברך מאה ברכות בכל יום בכוונה, ואין שום ספק כי בזכות זה נזכה לבטל כל מיני מיתות ומחלות, כי אז יש בכוח החכמים לבטל כוחו של הס"מ שלא יוכל להמית, ובזכות זה נזכה שירפא הקב"ה – רופא חולי כל עמו בית ישראל אמן.

מאה ברכות –  פרק יא

ואכן בעת צרה ומלחמה שאלו את מרן הרב שך זצ"ל במה יש להתחזק? ואמר להתחזק לברך ברכות הנהנין בכוונה ובפרט ברכת המזון!

 

ולכן נראה שאת הקבלה הזו נקבל לשנה הקרובה עלינו לטובה : לכוין היטב במאה ברכות. לא לזרוק את הברכה מהפה, אלא לידע לפני מי מברך ומה מברך. ולזכור שבשר ודם עפר ואפר מברך לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה.

 

כמו שכתבו בס' הקנה שבזכות הברכות אנו שורדים  בגלות וז"ל :כן אתם בני הגלות תנו לב לדעת את אלקיכם ולברכו בכל יום מאה ברכות כדי שתתברכו מהם כי ע"י הברכות הללו אנו קיימים וחיים בגלות (ס'  הקנה) ע"י מאה ברכות שבכל יום יומתק כלל הדין. (הגרמ"מ משקלוב)

 

וכתב הרמ"א ז"ל שחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום להודות על הנס שנעשה לאבינו הראשון שמזרעו יוצאה האומה הישראלית שנאמר בה (בראשית י"ב ב') "ואעשך לגוי גדול", וכל המברך מאה ברכות מודה שהוא מאותו הזרע שנולד למאה שנה ובזכותו תבוא הגאולה, אמן. (תורת העולה פ"ג)

מאה ברכות –  פרק יב

נאמר בס'  שלחן הטהור  להצדיק רבי אהרן ראטה זצ"ל מח״ס שומר אמונים שמתאר בלשון ארמית את ההוראה שהנשמה מקבלת מן השמים לפני ירידתה לעוה״ז, ואלו הן דבריו ( מתורגמים ללשון הקודש(

״דע, כי בשעה שנשמת האדם צריכה לצאת לאויר העולם, בא אליה מלאך גבריאל ואומר לה, את בת קדושה של המלך,

תדעי שתצטרכי לצאת מזה העולם העליון לרדת לעולם השפל, ולתקן שם התיקון של המלך הקדוש, ולתקן אלו המדריגות העליונות שתלויות בך.

וזאת היא עבודתך בהעולם שתלכי לשם, צריך שתדעי, בת קדושה, שתתנסי שם בכמה נסיונות, ועוד שתצטרכי להתחבר שם עם כמה מיני אש רעה שיסובבו אותך מכל צד, אחד, הגוף הרע, ושני, היצר הרע וכל חיילותיו, שמלאים כל אויר העולם,  והם יסובבו אותך ויפתוך לסור מדרך הקדושה, להתדבק בתאות טנופת של עוה״ז השפל, ותסתכני שם מאד שלא תפלי ח״ו לרשת שלהם. לכן אמסור לך בשליחות של הרבש״ע מאה מרגליות קדושות שהן מאה ברכות דלעילא, שכל חפציך לא ישוו להן. ובכן בת קדושה של המלך העליון, אם תזהרי באלו הק׳ ברכות קדושות לברך אותן כראוי, ובכוונה וברצון הלב, ביראת ואהבת אדונך, שכר טוב ושמחה רבה וברכות ואורות רבות תקבלי, עד שאי אפשר לפרוט בשפתים, וכל זה שמור לך בשכר אלו הברכות הקדושות. וצריכה את לדעת, שבזכות אלו הברכות מעליונות, יפתחו לך מאה אורות ואוצרות עליונות, וכל עולמות הקדושים העליונים יקבלו שפע ואור גדול מאלו הברכות כשהן נאמרות כראוי. ועי״ז כולם ישתדלו בעדך לסייע אותך לקרבך לעבודות אבינו הקדוש, ואף הגוף שיהיה משכנך וחברך שם, יזדכך בטהרה רבה, וכשיזדכך גופך באור הקדוש של אלו הברכות, אזי יכנע היצר הרע ויעזוב אותך מלפתותך לרדוף אחר תאות זרות, ותתקדשי ותטהרי מכל צד.

וכשיגיע זמנך לחזור לאדונך, תצטרכי ליתן חשבון על כל ברכה איך היא יצא מפיך, ואיך היא נתפרדה ממך, אם בהתעוררות של הנשמה ורוח לכוון בה דעתך ולבך. ובזה יוצאת בת קדושה לעוה״ז התחתון לעבוד ולתקן עבודת ותקנת רבונו של עולם״.

מאה ברכות –  פרק יג

 

הרי ק׳ ברכות  בכל יום שחייב אדם לברכם בכוונת  הלב  ובישוב הדעת, ובמחשבה שלימה ובשפה ברורה .

כי זכור נא דוגמא בנוהג שבעולם  אילו הוא הילווך שדה במכירת שקופהט"א ) בלשוני(  על מנת ליתן לו כ׳ כורים או ללשנה . ואם לאו יקח השדה ממך בלא תשלם לו מכל וכל ונתנה לרעך הטוב ממך   ככה זה הענין שקונך הטיל הנשמה בך לברכו ולהללו לכל הפחות מאה ברכות בכל יום ואם תחסר מהם  – ימיך יחסרו מידה כנגד מידה!

ולא לפני  הקב״ה צורך לברכותיך ולשבח בשר ודם כי יש לו שרפים וחיות ואופנים  המשוררים לו – שהגדוד אלף אלפין ורבי רבוון ולאותן גדודים אין מספר ( כדאמרינן באין דורשין )

אף כי בך בחר ה' אלהיך לעמוד לפניו ולשרתו מאהבת אבותיך אברהם יצחק ויעקב שבטחו בו והלכו בדרכיו ולא מצדקתך ומיושר לבבך אך מצדקת אבותיך בחר בזרעם אחריהם כיום הזה ומאם כל עם ולשון  ובחר לנו להלל ולשבח שמו הגדול והנכבד ב״ה וב"ש   לכך קבל עול מלכותי עליך ותן יראתו על פניך ושב לפניו באימה וברעדה ובחיל וברתת ובפחד וביראה. (ר' משה הכהן, ס' חסידים)

 

מאה ברכות –  פרק יג

 

מאי "כרום זלות לבני אדם" (תהילים יב,ח ) אלו דברים שעומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם. (ברכות ו:)

 

"ברוך ה' יום יום" (תהילים סח)- בכל יום תן לו מעין ברכותיו. (ברכות מ.)

 

הנהנה בלא ברכה, כאלו גוזל למלך רם ונשא, וכאלו מעל בקדשי שמים (ברכות לה, א). ונפש המגלגל במאכל או ניצוצות הקדושים הוא חובל, ונפשו יבשה אין כל, כי מהמאכל נזון הגוף, ומהברכה נזון הנשמה. ויש שנדמה בעיניו שמברך, ומדלג בהזכרת השם ובעקרן של תבות ואותיות באפן שיותר גרע מה שמברך, שמחלל שם ה' ודבר ה' מבזה, ואכתי נמצא נהנה בלא ברכה. מי האיש הירא את ה' בעל נפש, חרדה ילבש בבואו להנות ולברך את ה', מלך רם ונשא, על כל הטובה אשר גמלו, ויזהר וישמר לברך ברכותיו אות באות, תבה בתבה.

 

'ואם לא יקפיד עליהם ודאי אינו מאמין באמונה שלימה ונקרא משומד לתיאבון, ובכלל פורק עול יחשב, והוא מהעוברים על דברי חכמים שחייב מיתה (ברכות ד:). אכן מי שמקפיד עליהם רק ע"י שכחה לא ברך ברכה הראויה או מפני שגגת הלימוד לא בירך ברכה הראויה – לזה יש תקנה בתשובה. (ס' יוסף אומץ)

 

מאה ברכות –  פרק יד

 

השי"ת חנן לאדם דעת, ונא':"כבד את ה' מהונך" – מחונך ממה שחננך, ואמרו ז"ל 'תן לו משלו שאתה ושלך שלו', ולכן יש ליתן דעת ולכוין בברכותינו. (חרדים פרק סו)

ולכן  ראוי לכל בעל נפש לכוין בכל ברכותיו כדין וכשורה, בנחת ובדעת שלמה.  ומברכותיו של אדם ניכר אם ת"ח וירא שמים הוא אם סכל הוא בעבודתו (ברכות נ.). (סדר היום)

—————————————————————————————————————————————————————————–

ומעשה באחד הימים שלח הרב הגאון ה״בית ישראל״ זצ"ל וקרא לאחד מאנשיו לכוס תה לפנות בוקר,  וישם לפניו את כוס המשקה, והמתין לשמוע את הברכה. הלה היה כנראה רגיל לברך בשקט, ומלמל את הברכה לעצמו, פני הגאון  החווירו…

"הרי תלמיד חכם אתה וכי כך אומרים ברכה? " העיר לו הרב.

מאותו יום חל באיש שינוי, והחל להיות זהיר מאד באמירת הברכות.

 

ואם כן איפוא מובן שבשביל להיות טוב לשמים צריך לקיים מילי דברכות בכל הלב, ואין לברך בלא לב, והברכה בלא כוונה כגוף בלא נשמה. (פלא יועץ)  ומכלל הלכות ברכות – הכוונה בהן. והזהירונו רז"ל  (ברכות מז.) שלא יזרוק האדם ברכה  מפיו  (במהירות.  שדומה עליו כמשא (ואין ברצונו לברך), אלא (ומה יעשה) שחוק קבוע הוא לו. רש"י)  אלא יברך במתון ובכוונה. (הרא"ש שם)  [והובא בב"י סי' קכ"ד]

מאה ברכות –  פרק טו

 

וזהו שהוכיח אותנו הנביא ע״ה ואמר בשם ה׳ ית׳ (ישעיה מ"ג) "ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל."

והדמיון בזה לאחד בא מן הדרך ערב שבת סמוך לחשכה, ויהי הוא בא אל עירו, וירץ מהרה אל ביתו, והחפצים שהיו בידו הניח ביד הבעל עגלה לאמר: אלך לביתי ואשלח להביא זאת אלי." ויבוא אל ביתו וימהר וישלח נער אחד אל בעל העגלה להביא משם את אגודתו, והנער הלך והביא, ונכנס אל היכל הסוחר ויאמר לו: "הנה הבאתי סחורותיך" ובתוך הדברים  הוא מקנח את פניו בכנף בגדו מזיעת אפו, ומדבר דברו בקוצר רוח מאד, ויאמר אליו הסוחר:

"איה אגודתי אשר הבאת?" ויאמר הנער: "הנחתי את הכל בחדר החיצון" ויאמר אליו העשיר "הנה מה שהבאת לא שלי הבאת,  מי יודע של מי הוא?" ויאמר לו הנער: "לך נא ראה בחדר הנ״ל, ודאי שלך הוא!" ויאמר אליו העשיר:" אין מהצורך לי ללכת ולראות, כי הלא עיני רואות בך הזוהמא הגדולה. וזיעת אפך, הלא אגודתי היא אגודה קטנה וקלה, אין בה במה להזיע!"

וזהו ממש מוסר חכמה כגד קצת המתחפשים ומראים בעצמם יגיעה בעבודתם, אמר אליהם "ולא אותי קראת יעקב, -יען כי- יגעת בי ישראל, הלא בעבודה ואגודה שלי נאמר כי קרוב אליך הדבר מאד וכו', ומה זה יגעת, מדוע אתה עיף ויגע כ״כ?

(ר' יעקב קראנץ זלה"ה מדובנא, אהל יעקב[3])

 

ואם כן איפוא פלא גדול על הזורקים ומברכים בלא כוונה שדומה עליהם כמשא כבד ואינו אלא אוצר של יהלומים!

 

תקנת הברכות אינה עול על פינו וכמס שמוטל עלינו. אין זה מלמול סמלי בעלמא שנדרש על האדם להוציא בשפתיו לפני ולאחרי פעולות שהוא נוקט במשך היום.

 

מאה ברכות –  פרק טז

 

צריך ליזהר מאד לקיים מילי דברכות, לברך בדחילו ורחימו כל מה שאפשר, וביותר ברכות הנהנין. כי כשאינו מברך כראוי – המאכל מטמטם את לבו ומשכח עבודת השי"ת ומחטיאו ח"ו (אלפא ביתא להג' ר' צבי הירש) ואם אינו מברך כלל – אינו מתברך במעיו.(עוללות אפרים בשם המפרשים)

 

ורבים מבני עמנו אינם מקפידים בדינים אלו, וכמעט שנתשכחה תורה מישראל, וכמת מצוה שאין לו קוברין.

ולא בקימוט המצח והרמת הקול תליא מילתא כי אם בכונת ליבו של אדם והוצאת המילים באופן ברור מפיו.

ומאין נובע הדבר הנורא הזה שמברכים את השם הנכבד והנורא באופן הזה?

רבותינו ז"ל גילו לנו דבר זה. והי לך ב' סיבות מהסיבות הרבות שיש לדבר:

וז"ל ס' יסוד יוסף (מובאים דבריו ג"כ בס' קב הישר) כשמברך להשי"ת יברך בשפה ברורה ובהרגשת כל גופו, ולא לזרוק ח"ו ברכה מפיו במהירות. ולא כהמוני עם כשאוחזין בידים איזה דבר מאכל שצריך לברך עליו ברכת הנהנין – עיקר מגמתו על המאכל ותאב להשליך את המאכל בפיו במהירות והברכה אומר במרוצה ובמהירות בלי שום דקדוק כלל, ועונשו גדול מאוד. (כמבואר בס' חסידים סי' מו שיובא לשונו לקמן אי"ה) עכ"ל

 

ורבינו החיד"א כותב (במורה באצבע סי' ג אות צו) וז"ל : יברך על המחיה כתקנה, כי יש מברכין ברכה זו ופוחתין, מעיקרא קרי חדא ופרי תלת. וכל זה בא מעוונותינו ומטרדת הבלי עוה"ז, שהם עיקר לדעת היצה"ר, ועבודת השם אשר לכך נוצרנו – היא טפלה.

אוי לנו! הלא תראה כי הנה מאד ידקדק אנוש בקאפ"י (קפה) שלו אם הוא טוב, ואם כלי – שהוא כלי נקי ויפה, אבל הברכה חסרה ושלא כתקנה – לא אכפת! וגם בברכה שמברך כמות שהיא – רומז באצבעותיו ושוחק. אוי לאותה בושה! עכ"ל

 

האם ככה נעשים טובים לשמים? הלא כבר נאמר "בפיך ובלבבך"!

 

ולא עוד אלא דיש לרחם על נשמותינו. דהנה הגוף מדושן עונג ונהנה מגשמיות המאכל, והנשמה גם לה ניתן חלקה ונהנית מהברכות של אותו מאכל. (כ"כ הקדמונים) ואם ברכתו אינה ברכה – אין נשמתו נהנית וגוזל ממנה חלקה, ולא תהיה כהנת כפודנקית? אתמהה!

מאה ברכות –  פרק יז

 

ועל זה אומרים בסוף התפלה :"יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך וגו' ואפילו אם יברך האדם בכל יום מאה ברכות ולא יכוין בהם – אינם נחשבים למאומה! וזהו כונת רז"ל שדרשו (מנחות מג:) על "מה ה' אלוקיך שואל מעמך" (דברים י, יב) אל תקרי מה אלא מאה (עיי"ש ברשי" ובתוס') אלו מאה ברכות שחייב אדם לברך בכל יום. ובמילת "מה" חסרה ה-א', להגיד : שאם אינו מכוין בברכותיו אל האחד (שהוא השי"ת) מה הן? שאינם למאומה! (ס' החיים לר' חיים אחי המהר"ל מפראג)

לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום, כשהברכה נאמרת בשלמות אזי היא מתקיימת ופועלת.

 

 

מאה ברכות –  פרק יח

 

הגדולה שבכל המצוות והחזקה שבכל העבודות הם הברכות

(ס' מצוות זמניות)

אמרתי  אחכמה –  והיא רחוקה, אבינה –  והיא נסתרה, פליאה דעת נשגבה, איככה אדעה?

ישנו פרק בחיי היהודי "וכיצד מברכין"  שמו, ורבו בו הגירסאות ושינויי נוסחאות. מר אמר חדא ומר אמר חדא ופליגי. ופוק חזי מה עמא דבר: והנה רואות ואוזנינו שומעות את הקול קול יעקב בהעלותו על שפתיו את ברכת ה', וכאן הבן שואל: למי מברכין ולמה מברכין:

דהנה הברכה נאמרת בחפזון וביובש ובקול נמוך ובדילוגי אותיות וצירופי שמות: זה אומר בכה וזה אומר בכה –  ולב אין.

ותרתי אני בליבי ואשאלה הכזה ראוי לברך למלך יוצר כל?!

 

ומן הידוע ששערי תירוצים לא ננעלו, ותשובתם בפיהם: מר סבר: "הקב"ה שומע גם צקון לחש, ובכן אברך בלחישה ".

ומר סבר: "הלוא כבר נאמר: ודגלו עלי אהבה, ולגלגו עלי אהבה ( שהש"ר ב עיי"ש) וכיוצא.

ואמנם תלמיד אחד היה שטיהר את השרץ בק"ן טעמים.(עירובין יג:) ולא הלכה, ואין מורין כן.

הגע בעצמך הרי כבר אמר הלל:  דעלך סני לחברך לא תעביד (שבת לא וברש"י)

ואילו היה הוא מלך אדיר, והיה בא אחד ומברכו מן השפה ולחוץ, בחטף ובהבלעת מילים, הלוא  יחרה אפו?!

וא"ת הלוא בנוהג שבעולם אין חברי מקפיד באופן דיבורי אליו, אומר לך : חברותא כלפי שמי מי איכא?! (ברכות לד. ועי"ש ברש"י)

אין זה כי אם שמכניסים פיל לתוך נקב של מחט (ברכות נה:, בבא מציעא לח:) וחבל על הלשונות המסולסלות הללו הבאות לאמת את השקר[4]

וכיון שעבר אדם עבירה ושנה בה –  נעשית לו כהיתר. (מועד קטן כז.) וכיון ששילש בה- נעשית לו כמצוה.

 

מאה ברכות –  פרק יט

 

אהבתי כי ישמע ה' קולי, האמנם?

האדם מברך בכל יום – מאה ברכות, ג' אלפים בכל חודש, 36,500 בשנה, ובשבעים שנה – 2,520,00 (שני מיליון וחמש מאות עשרים אלף)

מניין הברכות רב הוא, אך מהי איכותו? האם כולן נאמרו בכוונה הראויה ושפה ברורה?

אם נקליט את עצמנו בשעה שאנו מברכים האם נשמע ברכה?  אולי מילמול מהיר של הברות.

המילמול  המהיר –  "בּוּךְ תָּה אֲדוֹלֵינו מֶלֶכוֹלָם" – אינו ברכה. ואינה ראויה להמנות במנין הברכות,  ואדרברה לחטא תחשב ח"ו (סדר היום, ובספר חסד לאלפים והבן איש חי כינוהו 'מנהג בורים') כי לא אמר את הששה תיבות של עיקר הברכה שהם: "ברוך אתה" ושם ומלכות.

ונמצא שאוכל או שותה בלא ברכה, ונקרא גזלן[5] ומועל רח"ל, שנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כידוע מהגמ' הק' ואוי לאותה בושה. (יסוד ושורש העבודה) ועי' בסי' רי"ד דמשמע שצריך לחזור ולברך, ואולי זאת תהיה ברכתו הראשונה.[6]

ואולי עובר גם משום "לא תעשון כן לה' אלקיכם" שאסור לאבד את השמות ואולי ג"כ שאין לקרותן כשם גנאי כדרך שיש לעשות לע"ז.

 

ישראל נמשלו לשור מה שור כל מה שמלחך בפיו אין בו סימן ברכה (במדבר רבה ) אף האדם כשמלחך בשפתיו את מילות הברכה זהו סימן שלא בירך.

מאה ברכות –  פרק כ

 

כשמברך בהבלעת מילים אין ברכתו נחשבת לברכה, וההעדר טוב ממציאות הרע.

והלוא הובא בדרכי משה (סי' ה) שצריך ליזהר שלא ידלג שום תיבה, כאילו מונה מעות, וכן לא יבליעם אל יוציאם כולם בשפתיו. ובמשנ"ב (סי' קע"ב סק"ז) הביא משם ס' האשכול שהמברך ברכה צריך לברך מלוא פיו ולא לגמגם.

וסימנך "את הברכה – אשר תשמעו!"

 

הלוא למשמע אוזן דאבה נפשנו!

שבמקום "ברוך אתה". אומרים "ברו כתה". או במקום "מלך העולם". אומרים מ"כעולם" או "שכול מייה, מדברו". תמורת "שהכל נהיה בדברו". או "לחמין הארץ". במקום "לחם מן הארץ". וכיוצא. שכל זה הוא מחמת מהירותם ולבם בל עמם.

עושין חליפין. או גורעין ומוסיפין.

דיש פוחתין בתיבות הברכה ועוברים על "בל תגרע" כגון בברכת "בורא פרי האדמה" אומרים רק "אדמה".

ויש מוספין ועוברים על "בל תוסיף" ואומרים על נטילת  הידים.

(וראה ברכות לח. שנחלקו בנוסח ברכת המוציא בדקדוק אות אחת. ומן כל אות נברא מלאך, מי ירצה להפסיד מלאך?)

ויש המוסיפים לכת וכגון בברכת "אשר יצר" אומרים: "ומפליא לַסוֹס". "לַסוֹס" זה איני יודע מהו. וצ"ע. (שו"ת ציץ אליעזר)

ויש לעיין עוד מי הם "ברוכי עולמים", האם הם נפש כל חי? (עי' באו"ח סי' ס"א סעי' כ- כב דיש ליתן הפסק בין מילה למילה)

אף שאם הוסיף או גרע מתיבות הברכה – יצא, מ"מ כבר הוא מוזהר ועומד. (ועי' ברש"י ברכות ד. ד"ה שכורתים :שאומרים דברים קצובים וגמורים שלא יפחתו ולא יוסיפו. וברש"י גיטין טז. שלשון כוונה הוא לא פחות ולא יותר )

וחוששני להם משינוי מטבע שטבעו חכמים בברכות ^* [7]שהמשנהו הרי זה טועה (רמב"ם פ"א ה"ז מהל' ק"ש) ולא יצא ידי חובתו (ברכות מ.) ובגיטין (ה:)  לדעת ר' מאיר הגט פסול אפילו בדיעבד

"ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין ליבו לשמים" (שלהי מנחות) לא נאמר על כגון דא.

ומביא לידי גיחוך וכל השומע יצחק לי, לשמי!

 

מאה ברכות –  פרק כא

 

ויש רבים מעמי הארץ שסוברים שמברכים. אבל ברכתם פסולה מחמת שמדלגים כמה תיבות ואתיות ושתים רעות עושים שנהנים בלא ברכה ומזכירים השם לבטלה וזה פרי המהירות אשר היא רעה חולה שאפילו שיאמר הברכה כולה כדי בזיון וקצף לברך למלך הכבוד ברכה חטופה אין זה מברך אלא מנאץ.(פלא יועץ)

 

והאנשים ההם מלבד שלא יצאו ידי חובתם באותה ברכה שלא היתה כתיקון חכמים ז"ל. והוי כאוכלים בלא ברכה ח"ו,

אלא עוד בה שיש מהם שתמורת הברכה העושים קללה בר מינן  כמו במקום "שהכל" אומרים שכול שפירוש השיכול בנים ב״מ.

ומקרא מלא דיבר הכתוב. "פגוש דוב שכול באיש", ועוד אפשר שהברכה ההיא. ספק ברכה לבטלה ח"ו כיון שאינה כתיקונם ז"ל.

והנראה שאינם יודעים מהותה וערכה של ברכה.

אם כן ראה גם ראה כמה ספיקות איסורין ח"ו נכנסו בברכה הנזכרת על שלא דקדק בה. בשביל מהירות רגע אחד לכן צריך לדקדק להוציא מפיו התיבות והאותיות כהלכתן במיתון. וברכת שהכל נהיה בדברו. היא שבח גדול ליוצרנו יתברך שמו לעד –  שהשמים וכל צבאם והארץ ומלואה כולם נתהוו בדיבורו ית׳ לבד בלי עסק ובלי טורח וידים.

ותיבות "מלך העולם", מה עצמו ראשיהם. שמעיד האדם על בוראו ית'. שהוא מלך על כל העולם כולו והדעת נותן כמה שכר קובעים לו על כך.

וברכת "המוציא לחם מן הארץ". היא ג״כ שבח גדול לבורא יתברך. שהוא המוציא הלחם שהוא מזון כל אדם. מן הארץ.

לכן צריך לומר המוציא לחם. ולהמתין ואח״כ אומר מן הארץ. שלא תבלע המם הסמוכה. ויראה כאומר "לחמין הארץ". שאין לה פירוש ושחר כלל. (שו"ע סי' קס"ז) וכן בברכות הפירות. כגון בורא פרי האדמה. ובורא פרי העץ. ושאר ברכות הנהנין הראשונות והאחרונות. וברכות המצוות.

כמה מן הצורך לברכם מלה במלה אות באות לדקדק ולכוין בהם. ולהבין פירוש הדברים. (ר' משה דויך, בן דוד )

מאה ברכות –  פרק כב

 

וכמובן השי"ת לא היה נותן לנשמה מאה ברכות לשמירה ולתיקונה בכדי שיאמרם כאחשתרנים והרצים, ולא ידע בין ימינו לשמאלו, ואין דברים בלי נשמע קולם כהלכתו, וכל שכן אם מחסר מהאותיות או התיבות, או שאמר בבהלה,  שעל ידי זה גורם לברך ברכות לבטלה ואינן צריכות ח"ו,  וכדומה, אוי לאותה בושה וכלימה, ומה יענה ליום פקודה, כאשר יקחו ממנו חשבון על כל הברכות שבירך בכל יום מימי חייו. (שלחן הטהור)

 

ואמנם מדה טובה מרובה – כל מי שמדקדק בברכתו ואומר התיבות כתקנן מצננין לו גיהנם!

כדרך שאמרו חז"ל בקריאת שמע –' כל הקורא את שמע ומדקדק באותיותיה (פירש"י לפרשן יפה בשפתיו) – מצננין לו גיהנם! (ברכות טז:)

ודקדוק אותיות נאמר ג"כ בתפלה כמ"ש בשו"ע (סי' סא סי' כ')

מאה ברכות –  פרק כג

 

הכון לקראת אלקיך ישראל (הושע ) – אמר ר' סימון התכוין לקראת אלקיך ישראל

(ירושלמי מגילה פ"א ה"י)

 

הכוונה בברכות אינה מנהג חומרה וחסידות בעלמא כמחשבת ההמון, לאו משנת חסידים היא אלא הלכה רווחת ומפורשת.

וכ"כ בטור ושולחן ערוך (סי' ה') שיכוין בברכות פירוש המילות שמוציא מפיו. ובסי' צ"ח כתב שיחשוב כאילו שכינה כנגדו (ועי' בפרישה בסי' ה' ומשמע דשייך ג"כ לכאן) ועיקר הכוונה הוא שהוא מברך לאביו שבשמים העומד נוכחו, ויבין מה שמוציא בשפתיו, ויכוין ליבו להודות ולברך (וזולת כוונה זו לא תחשב כלל לברכה, יסוד ושורש העבודה). ובהזכירו שמותיו ית' יכוין כוונה השייכת להם (ועי' בביאור הגר"א דבשם הוי"ה סגי לכוין ' אדון הכל' והביאו המשנ"ב).

 

וכ' בטוש"ע בסי' צ"ח שיחשוב כי אילו היה מדבר עם מלך בשר ודם שהיום כאן ולמחר בקבר – היה מכוין בדברים יפה – ק"ו לפני ממ"ה הקב"ה שצריך לכוין אף מחשבתו, כי לפניו ית' המחשבה היא כדיבור והוא חוקר כל המחשבות.

מאה ברכות –  פרק כד

 

כתב בחיי אדם (כלל ה') אסור לזרוק ברכה מפיו ולברך במהירות! אלא יכוין פי' המילות, ויברך בנחת.

 

וכך כתב במשנ"ב (בסי ה') כמו שאמרו חז"ל (ברכות מז.) שלא יזרוק הברכה מפיו, אלא יכוין בעת האמירה ויברך בנחת.

 

והעתיק את לשון הספר חסידים (בסי' מו) בגודל העונש עבור מי שמברך בלא כוונה וז"ל:

כשהוא נוטל ידיו או שמברך על הפירות או על המצות השגורות בפי כל האדם, יכוין לבו לברך לשם בוראו, אשר הפליא חסדו עמו ונתן לו הפירות או הלחם ליהנות מהם וצוהו על המצוה. ולא יעשה כאדם העושה דבר במנהג, ומוציא דברים מפיו בלא הגיון הלב,

ועל דבר זה חרה אף ה' ושלח ביד ישעיה ואמר:" יען כי נגש העם הזה, בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה.

 

אמר הקדוש ברוך הוא לישעיה: ראה מעשי בני כי אינו אלא לפנים ומחזיקים בי, כאדם שמחזיק ונוהג מנהג אבותיו בידו: באים בביתי ומתפללים לפני, תפלות הקבועות כמנהג אבותיהם לא בלב שלם. הם מנקים את ידיהם ומברכין על נטילת ידים ובוצעים ומברכין ברכת המוציא. שותים ומברכין כמו שהדבר שגור בפיהם. אף בעת שהן מברכין, אינן מתכונין לברכני.

לכן על כן חרה אפו ונשבע בשמו הגדול, לאבד חכמת חכמיו היודעים אותו ומברכים אותו במנהג ולא בכוונה, דכתיב בתריה "לכן הנני יוסיף כו' ואבדה חכמת חכמיו כו' לפיכך הזהירו חכמים על הדבר ואמרו עשה דברים לשם פועלם וכו' (נדרים סב.)

ועוד נאמר ע"ז  "ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו"

 

ומעשה באדם אחד שמת לפני זמנו כמה שנים לאחר שנים עשר חדש הרבה נתגלה בחלום לאחד מקרוביו שאל לו "איך אתה נוהג בעולם שאתה שם?"

אמר לו :"בכל יום דנין אותי על שלא הייתי מדקדק לברך ברכת המוציא וברכת הפירות וברכת המזון בכונת הלב  ואומרים לי להנאתך נתכונת "(י"ג אכלת).

שאלו :"והלא אין משפט לרשעים אלא שנים עשר חדשים בלבד וכבר עברו עליך יותר משנים עשר ועדין דנין אותך". אמר ליה אין דנין אותי פורעניות חזקים כמו השנים עשר ראשונים (וגי' הקב הישר בפי"ח: אין דנים אותי בגיהנם דינים חמורים, אלא דנים אותי חוץ לגינהם בדינים קלים, ואומרים הממונים שזהו הכל לטובתי , כדי שאזכה לחלק בגן עדן לכנס לשם ולטול חלקי במלואו)

עד כאן לשונו. (והובא ג"כ בב"ח בסי' קפ"ה ובחיי"א בכלל ה' ובפמ"ג שם )

 

וכן העתיק בס' קיצור שולחן ערוך וסיים : וראוי לאדם שירגיל את עצמו לומר את הברכות בקול רם כי הקול מעורר את הכוונה.

ויש ללמוד מזה עד כמה הדברים מגיעים כי בעל העובדא זו שזכה ליתן לו רשות להתגלות לקרוביו בודאי שהיה צדיק בנשמה טהורה וזכה, ואף הם דנו אותו גם לאחר י"ב חודש, ואם בארזים נפלה שלהבת אנן מה נענה אבתריהו ואשרי למי שמברך כל הברכות בכוונת הלב:

מאה ברכות –  פרק כה

 

וכ' בס' קיצור חרדים לבעל החיי אדם :אסור לברך בלחש, אלא על כל פנים ישמיע לאוזניו.

וכ"כ בפלא יועץ :.אשרי איש ירא את ה' יקבל עליו בכל תוקף וישתדל ברוב עוז ותעצומות לברך כל ברכותיו בקול רם אות באות תיבה בתיבה ברעותא בחדותא דליבא וזה כל האדם שישתדל בכל תוקף לקיים כל דבר טוב כאשר יאות וזה האות אם הוא איש טוב.

ויברך ברכותיו מלה במלה כל אחד לפי מה שהוא בכוונה שלמה כי עיקר הברכה היא כוונת הלב לא ההוצאה בשפתים ועז"א הפ' בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ולכן כל בעל נפש החפץ בעבודת אלהיו ויראתו וחרד על דברו צריך לכוין בכל ברכותיו ולא יאבד א' מהם בלא כוונה כי זה עיקר גדול ביראה וישבח לבורא עולם יתברך וישתבח. (סדר היום)

 

ואולי  יש להוכיח שברכה  בלא כוונה אינה ברכה מפועלים העושין מלאכה אצל בעל הבית, שהתירו להם חכמים [ברכות טז ע"א] לקצר בברכת המזון כדי שלא לבטל מלאכת בעל הבית, וביאר הלבוש (סי' קצא) דחשו חכמים שמא יהיה בעל הבית דוחק למלאכתו אם יאריכו בברכה ויברכו בלא כוונה, לפיכך אמרו טוב להם שיקצרו ויברכו בכוונה.

וישנה דעה (שו"ע הגר"ז סי' קפ"ז) שהנחפז ורואה שאם יברך לא יוכל לכוין מוטב לו לקצר בברכת המזון ובלבד שיכוין לבו..

ואולי אפשר ללמוד מזה  שעיקר הברכה היא הכוונה עדי כדי כך שאפשרו חכמים לקצר בברכה ובלבד שיכוונו.

מאה ברכות –  פרק כו

 

 

ונחלקו הפוסקים מה דינו אם לא כיון בברכתו : יש אומרים שלכתחילה יש לכוין, ולמצוה ולא לעיכובא, ובדיעבד אם לא כיון – יצא ואין זה הדרך לברך. (עי' משנ"ב סי' ס' סק"ז וסי' קצ"ג שעה"צ ג  וכדרך שכ' בסי' קא שבשמו"ע  באם כיון באבות אע"פ שלא כיון בכל הברכות יצא')

ויש אומרים שאפילו בדיעבד לא יצא.(שו"ע הגר"ז סי קפ"ה אות א-ב עיי"ש)

ולענין הלכה – ספק ברכות להקל בדעיבד, אבל לכתחילה צריך ליזהר מאד בכונת הברכה ובפרט בברכת המזון, כיון שיש אומרים שאפילו בדיעבד לא יצא.(שם) ולא יחזור ויברך.

ובפעם הבאה יחשוב קמעא קודם שיברך ויכוין ליבו. ואדרבה – אסור לחזור ולברך דהוי ברכה לבטלה, ועובר ב"לא תשא".

וי"א שיחזור ויברך בלא שם רק יכון את השם במחשבה.(שולחן הטהור)

ועי' להלן במה שכתבנו במי שקשה לו לכוין, כיצד יעשה.

 

דבר הברכות וכוונתן אינו אלא עניין נעים ומצוה הוא. ובזה נאמר "וגילו ברעדה". ורחמנא ליבא בעי  (סנהדרין קו:) וכל המברך ברכותיו בכוונה ימלא ליבו אושר ושמחה ותתרומם נפשו על שזכה לברך לאדון הכל. (ר' מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל)

 

מאה ברכות –  פרק כז

 

"אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן עדיו לבלום בל קרוב אליך" (תהילים לז,ט)

נעים זמירות ישראל. הגבר הוקם ע"ל (שמואל ב כג,ו) דוד המלך ע"ה שיסד ותיקן לברך בכל יום מאה ברכות הורנו דרך ישרה וציונו: "אל תהיו כסוס". (עי' ברס"ג על תהילים שכ' שכל דבריו הם או עשה או לא תעשה) אל תהיו כסוס הזה שאינו מבין ש"עדיו" היינו פיו צריכים חסימה כלשהי. אל תהיו כסוס הזה שאינו מבין ומבחין בין טוב לרע, ועל כן צריכים לבלומו ולרסנו שבריצתו לא יתקרב אליך לשוך אותך אלא – אתם תנו רסן ובלימה למהירתכם ולבהלתכם.

אל תהיו כסוס שאין בו בינה ואינו מתבונן. הרי הבינה והברכה לחי העולמים. הבינה והברכה כרוכים זה בזה.

אלא – בינו בברכה  במקום ברכה שם תהיה בינה.

הבהילות הוא המפסיד הגדול בעבודת השי"ת ובעבודת הברכות. "אל תהיו כסוס" הבהול ויוצא בדהרה "שקר הסוס לתשועה",

"על סוס לא נרכב" כי הלואי "הרצים יצאו דחופים בדבר המלך" – בדברם עם המלך בשעת הברכה ממהרים באמירתם וע"כ סמיך ליה "והעיר שושן נבוכה".

אלא – "אדם אתם" ונקרא אדם על שם חכמה יתירה שיש בו.

 

ובכדי לברך כראוי דרוש מנוחת הנפש ומתג ורסן לבלימת פיו, ונראה דכמ"ש הגר"א באיגרתו:

"ועד יום מותו צריך האדם להתייסר, ולא בתעניות וסיגופים, רק ברסן פיו ותאותיו, וזה התשובה". ולא קאי רק על דיבורים אסורים אלא אף על דברי קודש, ובעיקר ברכות ובזה צריך מתג ורסן לבלום את המהירות הרגילה ולהרגיש שבשביל ברכה יש זמן כי תוכן הזמן הוא עבודת ה'.

(כמה זמן ביממה אנו מקדישים בשביל עבודת ה'?  ברכת שהכל אורכה רק 5 שניות)                                                                  (ר' בן ציון במברגר, שערי ציון).

 

מאה ברכות –  פרק כח

 

וע"ז ניתן להמליץ: "אלה ברכב ואלה בסוסים, ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר". כיתות כיתות ישנם באמירת הברכות: יש המברכים ומחברים את תיבת הברכה והיו לאחדים ועי"ז לא נשמע כלל שם ומלכות.

"ואלה בסוסים" יש אשר במעלה יותר מהם וכן מבטאים את כל תיבות הברכה, אולם מברכים בחפזון רב.

"ואנחנו" – בשם ה' אלוקינו נזכיר, אנו אומרים ברכה כראוי "ברוך אתה ה' אלוקינו", בצורה הראויה לברך למלך השי"ת בהזכרת שמותיו.

 

אפתחה במשל פי להבין את הענין הזה: לשרים אשר באים לפני המלך לקבל טובתיו וחננם כרצונם, ואחר שיקבלו טובתיו הם משתחוים ומודים לפניו ומשבחים אותו על מתנתו. והנה בא אחד חסר דעת אל המלך ומשרתו עמו ואחר שקבל טובתיו מאת המלך לא הודה ולא שבח כלום, אלא שלח את משרתו להודות למלך על טובתיו – כן הדבר הזה.

עצם האדם אינו הגוף, הוא אינו אלא בשר האדם. האדם הוא הנשמה והשכל. והפה הוא שליח השכל לשבח ולפאר לה' יתעלה, אך בעינן  שיהא שלוחו של אדם כמותו וליכא באם מברך בפיו בלבד ולבו בל עמו. ואחר כונת הלב הן הן הדברים. (ברכות טו)

 

 

מאה ברכות –  פרק כט

 

כתב ר' אברהם דאנציג זצ"ל (בעל ה"חיי אדם"),  וז"ל:

הנה התורה והמצוה הם תלוים בשלושה דברים כמו שכתוב (דברים ל,יד) "בפיך, ובלבבך, לעשותו "  דהיינו במעשה דיבור והם נגד נפש רוח ונשמה. ובעשית מצוות גשמיות – מתקן הנפש, ובלימוד התורה וברכות – מתקן הרוח, ובכונת הדברים – מתקן הנשמה.

ישראל קדושים ובכל יום מתפללים ומברכים מאה ברכות. נחפשה דרכינו ונחקורה אם הם בשלמות:

התפלות – ידוע לכל כי נתקיים בנו כמו שכתוב (ישעיה כט,ג) "בפיו ובשפתיו כבדוני, ולבו רחק ממני". ותפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה, ואם כן  הם כולם פגרים מתים.

והגאון מורינו ר' יונתן אייבשיץ  פי' מה שאמרו ז"ל (ברכות ה:) שניים שנכנסו להתפלל וקדם אחד מהם ויצא – טורפין לו תפילתו על פניו. רצה לומר – שניים שנכנסו להתפלל – דהיינו, הפה לדבר והלב לכוין, ו'קדם אחד' היינו הפה – ויצא, ח"ו טורפין וכו'

ואני אומר עוד.: מלבד  שח"ו לא נקבל שכר הלואי שלא יהיה עונש כדין זורק ברכה מפיו".

הלב והמוח הם כלי המחשבה שבהם תלוי עיקר תיקון הנשמה, בעבור שברוב התפילות והברכות אין אנו מכוונים בהם – נחסר ממנו התיקון. ואפילו למאן דאמר מצוות אינן צריכות כוונה – היינו שקיים המצוה אבל עכ"פ ביטל מצות עשה ד"לעבדו בכל לבבכם" דקאי על כל המצות. (לשיטת הרמב"ן בספר המצות [מ"ע ה'] ע"כ.

וכתב בצידה לדרך (הביאוהו הלבוש בסי' מו והאליה רבא בסי' ה' לענין כוונה בברכות) דאע"פ שאמרו חז"ל שמצוות אינן צריכות כוונה, היינו במצות המעשיות, כמו סוכה וכיוצא בזה. אבל תפילה – עיקרה בלב ובעבור שלב האדם הומה אחר ההבל – סדרו לנו לאומרו בפה ולשמרה בלב.

הלא תראה שתקנו בסוף "יהיו לרצון אמרי פי וכו'" ואם לבו במחשבות והוא – כעוף המצפצץ – הלא יבוש לאמור ליוצרו כך.

וזה אמר אסף :"נכספה וגם כלותה נפשי לחצרות ה'", וסמיך ליה "גם צפור מצאה  בית" ואין ענין לשון זה לזה.

אלא שמרמז שאם אינו מכוון – הוי כעוף המצפצף" עכ"ל.

וכ"כ הרמב"ם בשו"ת פאר הדור (סי' רס"א) שהמברך במהירות בלא שמבין מה שאומר ויחשוב שהוא מדבר עם אדון העולם – הריהו כתוכי!

וכ"כ הכוזרי (מאמר ג ה) שתהיה הלשון מסכימה עם המחשבה, לא יוסיף עליה ולא יבטא בתפלתו על דרך המנהג והטבע כמו הזרזיר והבבא, אלא עם כל מלה מחשבה וכוונה בה.

וכך הזהיר הגאון המלבי"ם ז"ל בארצות החיים (סי' ה) שיכוין בברכותיו – שלא יהיו דבריו כצפצוף הזרזיר ההומה ובל ידע מה.

מאה ברכות –  פרק ל

 

מוּתר ויתרון האדם מן הבהמה הוא שחננו השי"ת בדעה, וכשהוא אוכל הוא מברך להקב"ה. וכשהוא שותה, הוא מברך להקב"ה. וכשהוא הולך לישון, הוא מברך להקב"ה. וכשהוא מתעורר משנתו, הוא מברך. וכל זה נובע מהכרתו בטובתיו של הקב"ה אשר מיטיב עמו בכל רגע בהרבה דרכים מה שאין כן בהמה שאינה מבחינה כלום (עפ"י תדא"ז פכ"ד) וכשמברך בלא כוונה – מה הבדל יש בין אדם לבהמה?

 

ואולי בהמה טובה הימנו דהלוא "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו" ואילו "ישראל לא ידע עמי לא יתבונן"וכיון שסדרו שלא כמצותו – נעשה כמו שסדרו הקוף[8] (יומא כט:) דעיקר מצותו בכוונה – וליכא. והברכה מלאכת מחשבת.

 

וכתב הרמב"ם ז"ל במורה נבוכים (חלק ג פרק נא( :דע שמעשה העבודות כולם כקריאת התורה והתפלה ועשות שאר המצוות אין תכלית כוונתם רק (כי אם) להתלמד ולהתעסק במצוות השי"ת ולהפנות מעסקי העולם, וכאילו אתה התעסקת בו יתעלה ובטלת מכל דבר זולתו, אבל אם תתפלל בהנעת שפתיך ופניך אל הכותל ואתה חושב במקחך וממכרך, ותקרא התורה בלשונך ולבך בבנין ביתך מבלי בחינה במה שתקראהו, וכן כל אשר תעשה מצוה תעשנה באבריך כמי שיחפור חפירה בקרקע או יחטב עצים מן היער מבלי בחינת ענין המעשה ההוא, לא מי שצוה לעשותו ולא מה תכלית כונתו, לא תחשוב שהגעת לתכלית, אבל תהיה אז קרוב ממי שנאמר בהם :קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם. (ירמיהו יב, ב)

ומכאן אתחיל להיישירך אל תכונת ההרגל והלמוד, עד שתגיע לזאת התכלית הגדולה, תחלת מה שתתחיל לעשות תפנה מחשבתך מכל דבר כשתקרא קריאת שמע ותתפלל, ולא יספיק לך מן הכוונה בקריאת שמע בפסוק ראשון ובתפלה בברכה ראשונה, וכשתרגיל על זה ויתחזק בידך שנים רבות, תתחיל אחר כך כל אשר תקרא בתורה ותשמענה, שתשים כל לבבך וכל מחשבתך להבין מה שתשמע או שתקרא, וכשיתחזק זה בידך גם כן זמן אחר, תרגיל עצמך להיות מחשבתך לעולם פנוי בכל מה שתקראהו משאר דברי הנביאים, עד הברכות כולם, תכוין בהן להבין מה שתהגה בו ולבחון ענינו, וכשיזדככו לך אלו העבודות ותהיה מחשבתך בהם בעת שתעשם נקיה מן המחשבה בדבר מעניני העולם, הזהר אחר כל מהטריד מחשבתך בצרכיך או במותר מאכלך…

מאה ברכות –  פרק לא

 

טבע האדם שההרגל שולט בו ולולא שמשימים לב – הרי הברכה נאמרת מתוך הרגל, ומה ערך יש לברכה זו? והרי לכל הפחות צריך שקודם הברכה ישיב ליבו מה הולך לומר אם שבח אם הודאה, וכן בשעת אמירת הברכה צריך ליתן לבו לתיבות שמוציא מפיו ויכוין ליבו לשבח את בוראו ולהודות לו על כל מה שמיטיב עמו, שזהו עיקר הכוונה בברכות.(ר' מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל)

 

קדם כל תפלות וברכות ומצות ולמודים צריך מתינות לחשב איך ראוי לעשותם ביראה ואהבה ושמחה רבה וכונה והכנעה וכדומה. ויתפלל תמיד להשם יתברך, שיעזרהו שלא יצא מתחת ידו שום דבר שאינו מתקן, ושיזכהו לקים כל המצות כתקונן: (אלפא ביתא של הר' צבי הירש)

 

מאה ברכות –  פרק לב

עיקר עבודת האיש הישראלי בזמן הזה הן הברכות. (ר' משה מרדכי עמרמי, דרכים למשה)

הנפש הנהו ממרומים, מורגל ומלומד בגדולתו ית'  ונתרחק משמה למקור עכור מרוחק מן החכמה העליונה ומגדולתו ית' שחזו עיניו שמה. אך ניתן לו מורה ומנהל להאיר לו חשכת הלילה – הוא השכל. לכן חובת האדם להחיות תמיד את שכלו כי זה כל האדם. והלימוד לזה::

לעשות לחוק וליסוד להתבונן בגדלות השי"ת בשכלו, ולהוסיף דעת תמיד בכל ברכה שמברך, ובתפלתו שמתפלל ובברכת המזון, לעורר וההרגש והדעת בגדולותו ית" וכן בלימוד שלומד. הכלל – כי נשלח כדי להתקרב אל השי"ת, והוא הנסיון שהקב"ה מנסהו את כל האדם.

(ר' שמחה זיסל מקלם)

ה' יודע מחשבות אדם וכל לבבות דורש היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם,

משמים השקיף על בני אדם ממכון שבתו השגיח על כל יושבי הארץ לראות היש משכיל דורש את ה'.

משחר נעורינו הורגלנו לברך ולקרות בשם ה' ואנו מברכים על כל דבר ודבר וזה טוב מאד, אמנם לא יתכן שהאדם ישאר באותו מצב ארבעים שנה ומברך כאחד התינוקות (ואפילו קטן שבישראל יודע למי מברכין (עי' ברכות מח.)

וכבר נאמר "בצלמנו כדמותינו" ופירש"י – להבין ולהשכיל. צלם אלוקים נקרא זה אשר מעשיו נעשים מתוך הבנה והשכלה, ולא בגדר מלומדה וחיקוי שאינו מן בני אנוש, אלא בגדר בעל חיים יקרא. ורק ע"י הבנה והשכלה יזכה להגיע למעלות. (הסבא מקלם)

וכמ"ש:"שכל טוב לכל עושיהם" ואזי "תהילתו עומדת לעד.".

מאה ברכות –  פרק לג

 

נאמר "אלה הדברים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" "האדם" משמע בכוונה כדאמרינן (שבועות כו.) פרט לאנוס ולזה אמר "אשר יעשה אותם האדם" – ר"ל בכוונה –  "וחי בהם" ר"ל שיש חיות בהם כי בלא כוונה כגוף בלא נשמה. כלומר שאם מברך בכוונה אזי נקרא אדם ואז יחיה.

 

כי הנה כתב במשנת חסידים כי מלבד התועלת הטבעי שיש לגוף האדם מגופניות האוכל או המשקה שנהנה הוא מעורר בכוונת ברכתו הבל פיו של הקב"ה שאמר ויהי שהוא החיות והרוחניות שבו וזן לנפשו הרוחניות מזון הראוי לה ממנו:

אבל הבלתי מברך על ההנאה או שמברך בלא כוונה גורם לאוכל ההוא להיות כגוף בלא נשמה ולפי שאין החיות שבו מתעורר לצאת אין כחו יפה לזון הנפש הרוחנית שבאדם האוכלו אלא דבר מועט והוא מתגלגל במים:

 

וע"ז התפלל דוד "לא אמות כי אחיה" – בעת אני בטל מתורה ומצוות אני מת גמור, ואף בעת שאני חי, היינו שאני עוסק בתורה ומצוות, אני מבקש שלא אמות,  שלא יהא רצוף בתוך זה מיתה, מחמת חסרון כוונה. וזה שאמר חזקיהו "חי חי הוא יודך" בעת אשר החי הוא חי אז יודך,  הוא הודיה, ולא בעת אשר החי מת, היינו בעת חסרון כוונה בעסק תורה ומצות. (ר' אברהם אחי הגר"א ז"ל)

 

והנה מן המפריעים היותר גדולים לעבודת השי"ת ולעבודת הברכות בפרט היא המדה המכלה לב ונפש  שכל השרוי בתוכה חשוב כמת ואינו בכלל אדם – העצבות. העצבות היא שער תחילת הסתת וגירוי יצר הרע הצר הצורר בקרבנו לכלותינו מעל פני האדמה. והוא מום גדול באדם וכל אשר מום בו לא יקרב אל הקודש. ובעת שהאדם עצב אינו יכול לברך כדין. (ואמנם אות הוא  שלא בירך באותו היום ברכת שלא עשני גוי בכל ליבו)

ולכן חייב אדם להשתדל בכל עוז ותעצומות לפני שבא לברך שיהא בשמחה. ומי שמברך בשמחה משפיעין לו בשמחה מלמעלה.

מאה ברכות –  פרק לד

 

ועתה ישראל דווים,  דחופים סחופים (שפלים) וטרופים ובאים עליהם יסורים (יבמות מו.) אית דבגרסייהו טרידי ואית דבשוקייהו טרידי (גיטין ו.) ולב יודע מרת נפשו (משלי יד:י ) וידעון איש נגע לבבו ( מלכים א ח : לח ) וכבר אמר מר (עירובין סד.) יכולני לפטור את כל העולם מן הדין ולומר דהא שלא כיונו בתפלתם כדין שיכורים להם, ואמר מר (ירושלמי ) מחזקינא טיבותא לרישא כד כרענא במודים.

ראיתי את הארץ והנה תוהו ובהו, ראיתי והנה אין האדם" (ירמיה ) האדם המעלה, האדם ביקר – איננו. אלא "נמשל כבהמות נדמו"

איה מקום כבודו? שאלתי.  "אדם" איכה?

 

ויש מי שאמר שיש לדונם לכף זכות שעדיין לא הגיעו למדריגת "נשמה" כמו שאמרו שברכה בלא כוונה הוא כגוף בלא נשמה

וי שיש לו נשמה אזי נקל לו לכוין.

 

ואמנם אין פוטר אותם ומדין הירהור לא יצאו דמתי שעכ"פ יכול לכוין ולא כיון עתיד ליתן דין וחשבון על כך. (פלא יועץ)

ומתי שליבו בל עמו אפשר שבזה נאמר הדין של בכל לבבך כדכתיב :"ואהבת את ה' בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" ודרשו ז"ל (ברכות פ"ט) בכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך, והוא הדין בכלל לבבך ובכל נפשך – אפילו נוטל את לבבך.(הר"מ מקאצק) דאינו יכול לברך בברכותיו (וכידוע מהראשונים שביארו מ"ש "ע"ל לבבך" שמדבר על מאה ברכות ולעיל שבכל לבבך הוא מילי דברכות) – עכ"ז יברך, ובמחשבתו יכוין לברך את ה', ויאמר שהוא מכוין ככל הכוונות שכיוונו אנשי כנסת הגדולה כשסידרו הברכות. ויתחנן מקירות ליבו לאלקיו שיעזרנו לכוין בברכותיו.

ואם יתעורר האדם ויסכים בדעתו לכוין – אז ודאי הקב"ה עוזרו כי הבא ליטהר מסייעין אותו מן השמים. (ב"ח סי' צח)

 

מאה ברכות –  פרק לה

 

והענין כי כוונת הלב לברכה איננה כל כך ביד האדם, כי שכיחים הרבה בלבולים ומחשבות המפריעים מלכוון, ובזוהר הקדש מכנה אותן המחשבות בשם נחשים ועקרבים הנושכין כל הקרב אל הקודש, וזוהי מתנה מן השמים שיהיה ביכולתו לכוון, שאחר שהאדם מתאמץ בכל יכלתו ועושה כל מה שביכלתו לסלק ממנו כל מחשבת חוץ, אז מן השמים מרחמין עליו ומכינים את לבו שיהיה ביכלתו לכוון. והנה בודאי אין נותנין מתנה מן השמים שלא תהיה בה תועלת. ואיזהו שוטה כל שמאבד מה שנותנים לו (חגיגה ה) וע"כ יכוין ליבו בברכותיו וירווח לו.

 

 

מצאתי כתוב בספר תפילות ישן

רבונו של עולם, רחם עלינו ושמרנו והצילנו מזה ברחמיך הרבים ובחסדיך העצומים. ועזרנו והושיענו וזכנו תמיד לברך ברכת הנהנין ובפרט ברכת הפרות בכוונה גדולה ועצומה. ולא נזרוק ברכה מתוך פינו חס ושלום, רק נזכה תמיד להתגבר ולהתחזק בכל עז בכל עת שנרצה לאכל איזה פרי או ליהנות מהעולם הזה איזה הנאה, לברך הברכה בכוונה גדולה כראוי, באפן שלא יזיק לנפשנו כלל כל מה שנאכל ונשתה ונהנה ממנו, רק אדרבא נזכה להשלים את נפשותינו ולהוסיף בנפשנו חיות דקדושה והארה גדולה על ידי כל דבר שנאכל ונשתה ונהנה ממנו. ותעזרנו ותושיענו שיהיו כל אכילותינו ושתיותינו וכל הנאותנו בקדושה ובטהרה גדולה לשמך לבד בלי שום הנאת הגוף כלל, ונהיה בכלל הצדיקים האוכלים לשבע נפשם דקדושה..

…ותהיה בעזרי, ותשמרני ותצילני תמיד שלא אהנה מהעולם הזה בלא ברכה. ונזכה לברך על כל דבר שנאכל ונהנה, ברכה תחלה וסוף בכוונה עצומה, בכוונה קדושה וטהורה לשמך הגדול והקדוש יתברך לעד

 

מאה ברכות –  פרק לו'

 

לקט התעוררות מדברי רבי אליעזר פאפו (בס' פלא יועץ)

ידוע שאחר כונת הלב הם הדברים, וזה כלל גדול בעבודת השם יתברך. אם במצוות התלויות בדבור הרי אמרו (אברבנאל אבות ב יג) תפלה בלא כונה כגוף בלא נשמה, ואם במצוות התלויות במעשה הרי אמרו (ברכות יג א) מצוות צריכות כונה. ובוא וראה כמה גדול כחה של כונה. עד שאמרו (נזיר כג ב) גדולה עברה לשמה ממצוה שלא לשמה, ועל זה נאמר (הושע יד י) כי ישרים דרכי ה', וצדקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם. וכמו שפרשו בש"ס (נזיר כג). ומצוה גוררת מצוה, שלפי רב הכונה ירבה היראה, האהבה והדבקות והחשק והחבה והדקדוק במצוות לעשותן בכל פרטיהן ותקוניהן ודקדוקיהן. והן אמת שחטאתינו מונעים הטוב ממנו והן הם מסכים המבדילים בינינו לבין אבינו שבשמים, עד שאין אנחנו יכולים לכון דעתנו לעבד את בוראנו עבודה שלמה עבודה תמה, כדת מה לעשות, וגם הטרדות ומקרי הזמן מבלבלים דעתנו. וכבר אמרו בש"ס (ערובין סה, א) שאמר רב ששת יכולני לפטר את כל העולם מדין תפלה, דכתיב (ישעיה נא כא) ושכרת ולא מיין, על כל  פנים עתיד לתן דין וחשבון על אשר לא השתדל ברב עז ותעצומות ואשר בכחו לעשות לא עשה לכון לפחות כפעם בפעם באיזו ברכה או באיזו תפלה או אפלו באיזו תבה ברצוא ושוב או באיזו מצוה, שהכל עולה ומצטרף לחשבון, כי זה מרחמי וחסדי האל יתברך שמו, כמו שכתבו המקבלים, שאם אדם יכון ביום אחד בברכה אחת ויום אחר בברכה אחרת, הקדוש ברוך הוא מצרפן, עד שנעשה תפלה שלמה בכונה, והיא העולה להיות עטרת תפארת בראש צדיק חי העולמים:

ומה טוב לגבר שישתדל לידע פרוש המלות בברכות שהוא מברך, ויתן לב לכון בברכות שהוא מברך, שהרי אמרו (מדרש שמואל אבות ב טו ועיין בהקדמה לסידור יעב"ץ) תפלה או ברכה בלי כונה כגוף בלא נשמה:

מאה ברכות –  פרק לז

 

ועיקר עבודת השם יתברך היא עבודה שבלב (סנהדרין קו, ב ועיי"ש ברש"י) (תענית ב א). ולכן צריך להשתדל מאד לכון בפרוש המלות על כל היוצא מפיו, תפלות, ברכות ולמודים. ומצוה גוררת מצוה, שיתעורר מתוך הדברים לעבד את בוראו עבודה שלמה, עבודה תמה, ביראה ואהבה ושמחה רבה, ומתוך כך לא יבוא להיות עובד אלקים דרך עראי כדרך הרבה בורים שבהיותם מברכים או מתפללים או לומדים נותנים בקולם קול עז לגער בשום אדם או לרמז שום דבר שרוצים, ואומרים, אי אי אי, ומשחקים. ואם יצירו בדעתם כאלו אומרים בלעז ומדברים לפני המלך בעשית אלו הגערות והרמיזות, תכסמו בושה וכדי בזיון וקצף.

וחרדה ילבש בבואו לברך את קונו אשר הזמין מזונו ושאר הנאות, מה מאד צריך לזהר לברך הברכות כתקונן אות באות תבה בתבה, ומה גם בהזכרת ה' כל עצמותיו יאחזמו רעד, כי את המלך ה' צבאות רם ונשא ישא ברכה ואם לא יזהר, חס ושלום, את ה' הוא מגדף, ואחר כונת הלב הן הדברים. לכן צריך לזהר בכל הברכות, ובפרט בברכת הנהנין, וביותר בברכת המזון שהיא דאוריתא, לא מפני שהיא ארכה תהיה חטופה, רק ערוכה כדת וכהלכה, והוא דבר שהדעת מחיבו ועין רואה בנהג שבעולם אפלו בברכת הדיוט, כל שכן וקל וחמר בבואו לברך למלך הכבוד, אוים ונורא, אשר מחסדו הגדול הרשנו לברכו ולהזכיר שמו הנכבד והנורא, ולמצוה יחשב לנו, וקובע לנו שכר וברכה על הברכה, לכן צריך לזהר לאמרה כהלכה.

וגדר לזה לומר כל הברכות בקול רם, כי הקול מעורר הכונה, וידע נכונה אם ברך, ולא יכנס בספק, ויהיה זוכה ומזכה לענות אחריו אמן, וילמדו ממנו שאינם בקיאים.

מצוה לברך את ה' ברכות הנהנין וברכות המצוות וההודאות בנחת ובקול רם ובכונה ובשמחת הלב:

מאה ברכות –  פרק לח

 

האומר תפלות וברכות בלי כונה בהיותו יודע ויכול לכון שהוא כגוף בלי נשמה אף על פי שיוצא ידי חובתו ונוטל שכר על המצוה ענוש יענש על אמרו בלי כונה כדכתיב (ישעיה כט יג) "יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אתי מצות אנשים מלמדה לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא" וגו'. רחמנא לצלן, והוי כאלו דבר דברים טובים ודברים רעים שאת הטוב יקבל ואת הרע לא יקבל:

 

המברך ברכות לבטלה או ברכות שאינם צריכות או חטופות או קטופות או נגד ערוה או במקום שאינו נקי כי דבר ה' בזה (במדבר א לא) במקום מצוה עברה היא בידו.

המגמגם בלשונו בדברי תורה ותפלות וברכות עליו הכתוב אומר (יחזקאל כ כח) ואני נתתי להם חקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם.

חובת הלבבות לכון בתפלות וברכות ולמודים ופרוש המלות, ולפני מי הוא עומד ועם מי הוא מדבר, ולמי מברך, ומה אנוש ומה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו אשר בחר בנו לעם סגלה מלך גדול ונורא. ואם יודע לכון בכונות ויחודים וזווגי מדות העליונות, אשריו ואשרי חלקו::

התפלה צריך לאמרה בנעם ובשמחה בקול רנה, ובפרט שירת הים וקריאת ההלל עקרם הוא לאמרם בקול רנה ותודה, לא כמנהג איזה מקומות שהרצים יצאו דחופים בקריאתם כקריאת עשרת בני המן, וכדי בזיון וקצף יאמר השם. שירה והלל זה, הקריבהו נא לפחתך (מלאכי א ח), הירצך או הישא פניך, וכן אמירת התפלה ושאלות ובקשות וברכות במהירות הוא גנאי גדול, אפלו אם ידבר כן איש אל רעהו, וכל שכן לפני מלך בשר ודם שבודאי יקצף על קולו ומתחיב בנפשו, שאין זה מבקש ותחנונים מדבר, ואפלו לצוות למשרתו באפן זה במהירות הוא גנאי. ויציר האדם כאלו אומר בלעז באותו אפן במהירות, ויראה ויבין גנות הדבר ויבש ויכלם.[9]

מאה ברכות –  פרק לט

 

ובכלל הזהירות, שלא יאמר הברכות ותפלות, חטופות וקטופות, דשמא אינו יוצא ידי חובה, ונמצא שהזכיר שם השם לבטלה מלבד שנשאר בלי תפלה ונהנה בלא ברכה. וחרדה ילבש בהזכירו שם שמים, כל עצמותיו יאחזמו רעד, כי כל העליונים רועשים ורועדים בהזכירם שם השם אים ונורא. ומה טוב כפעם בפעם לתן לב ועינים לראות בסדר כתר מלכות ובקדשות של תפלות יום הכפורים, למען ילמד ליראה את השם הנכבד והנורא וידע מעט כבוד השם ממקומו:

 

וידוע שבכל מצוה ומצוה, לפם צערא אגרא. כן לענין השמחה, האיש אשר הוא מר נפש מקורות הזמן, אם בעת עסקו בתורה ותפלות וברכות ומצות, ובשבת יפנה לבבו וישכח עצבו ורגזו וישמח בעושיו, יגדל שכרו יותר ויותר ממי שהוא שקט ושאנן. וידמה האיש הישראלי בשמחת עבודת השם יתברך שמו, כמי שהרויח אלף אלפים דינרי זהב שבשמחתו משכח צער פרוטה קטנה שאבדה לו, שיותר מהמה הוא שמחת עבודת השם יתברך שמו נגד כל מקרי הזמן של העולם הזה!

 

 

בעבודת התפלה בכוונה וכן בכל ברכות הנהנין וברכת המצות יבחן האדם את עצמו אם לחם בכל כחו כנגד הנפש הבהמית שבו המונעת את הכוונה הרצויה.

מאה ברכות –  פרק מ'

 

יש מי שכתב שהתפלה היא כמו איגרת שלוחה מאיתנו לאדון העולם, הקול הוא דוגמת הנייר הנכתב עליו, וחיתוך הברת האותיות הנחקקות על הקול הוא כמו צורת אותיות על הנייר. וכשהאדם מתפלל יצייר לעצמו שהוא שולח איגרת להקב"ה כי  הדיבור הוא באמת כתיבה רוחנית.

ויש להוסיף על זה שהכוונה היא החתימה ובלעדיה לא שווה כלל, כי שדי נוף הברכה בתר עיקרו – שהיא המחשבה (ע"פ  שבת ד:) כי הכל הולך אחר המחשבה.(יסוד ושורש העבודה)

 

המברך בלא כוונה למה הוא דומה? למניח הרים של חול, סיד, ולבנים.  אולם מים אין לו, וכיצד ידבקו יחדו.

 

ועוד יש להוכיח על חובת הכוונה בברכות מברכה כהנים שטעונה כוונת הלב אהבה ושמחה וכמ"ש במדרש רבה  : אמור להם, ) במדבר יא יב ( מלא, אמר להם הקב"ה לכהנים לא מפני שאמרתי לכם שתהיו מברכים את ישראל תהיו מברכים אותם באנגריא ובבהלות, אלא תהיו מברכין בכוונת הלב, כדי שתשלוט הברכה בהן, לכך נאמר" אמור להם".

ומה מי שמברך להדיוט כך קל וחומר לשכינה שיש לברך בכוונה באהבה ושמחה!

 

ואע"פ שאמרו: גדול העונה אמן יותר מהמברך. כן הוא האמת, שאמן גדול מצד עצמו, ולגדולתו אין חקר. אמנם, לכי תמצא עומק הדין, נראה בעיני, מי שהוא מברך בכוונה גדולה ועצומה, זהו יותר גדול מהעונה 'אמן'. (של"ה מסכת תמיד פרק נר מצוה)

.

איתא בברכות (סג.) שבבית המקדש היו אומרים :  "ברוך ה' אלוקי ישראל מן העולם ועד העולם"

ופירש"י : מפרש בתוספתא שתקנו מן העולם ועד העולם להודיע שאין העולם הזה לפני העולם הבא כלום, אלא כפרוזדור לפני הטרקלין, כלומר הנהיגו ברכותיו בעולם הזה כדי להיות רגילים לעולם הבא שכולו ארוך.

רצונו לומר שתברכו בעוה"ז שהוא הפרודור כדי ששתרגלו לברך בעוה"ב, כי אם לא מברכים בעןה"ז כיצד יברכו בעוה"ב?

ונראה שמקור ממדרש תהילים (קמ"ה)  : מאי דכתיב "ואברכה שמיך לעולם ועד" לא כעכשיו, אם עשה להם נסים אומרים שירה, ואם לאו אין אומרים שירה. אלא לעתיד לבוא אינם בטלים, אלא הם אומרים השירה והברכה תמיד. שנאמר, ואברכה שמך לעולם ועד. (ונראה שדורש "לעולם" – בעוה"ז "ועד" – בעוה"ב) אין לנו מלאכה, אלא לברכך ברכות חדשות. וכן הוא אומר, (שם סח, כ) ברוך ה' יום יום וגו': היינו שיברכו בכל יום ברכות חדשות.

וכן אמרו (במזמור קד) שיעשה פיהם של צדיקים כמעין הנובע לעתיד לבא שאינו פוסק מלומר שבחו של הקב"ה.

וכתב הרמב"ם בפי' המשניות (סנהדרין פ"י, אבות פ"ד מי"ז ) "שאין אחר המות שלמות ולא תוספות, אמנם ישלים האדם ויוסיף מעלה בעוה"ז"

ולכן הדרך והכוונה בהן אנו מברכים את ברכותינו בעוה"ז כן נברכם בעוה"ב, האם רצונינו שכך ייראו ברכותינו בעוה"ב? ועל ציוו :"התקן עצמך בפרוזדור"! (אבות פ"ד מט"ז)

 

כי כל מה שהאדם נכשל בו תמיד בעוה"ז כן יעשה לעוה"ב. כיצד? הרי שהיה גונב- בגיהנם יגנוב אור ושלג בעל כרחו שלא בטובתו.

וכמ"ש (סוטה ג:) כל העובר עבירה אחת בעוה"ז מלפפתו וקשורה בו ככלב והולכת לפניו ליום הדין (נ"א: ליום המיתה).  (הרמח"ל)

 

רק בעוה"ז הוא עבודת הברכות. כמ"ש "ועתה ישראל מה ה' שואל" ולא לעוה"ב. שם אינם אלא כמלאך המשבח ומברך, ובעוה"ז השפעתם עצומה בכל העולמות. (כמו שכ' האור החיים)

וכבר אמרו (הרמב"ן ז"ל) כל המקודש מחבירו חרב מחבירו. ולכאורה מכל שש מאות ועשרים מצות התורה (תרי"ג דאוריתא, וז' דרבנן) כת"ר הילומים שעל הראש, אין מצוה שאדם דש בעקביו ומזלזלים בה – כמו הברכה, ממש בולעים את המילים ולא אומרים אותם כמו שצריך, וכל שכן שחסרה הכוונה, והרי הברכה בלא כוונה אינה עולה מעלה. כי הכוונה היא כמו כנפים שבהם יכולה הברכה לעלות מעלה (זוהר)

ובאמת ובתמים אין ספק שמי שיזהר לומר כל ברכה מילה במילה, ואף עם כוונה – וזה ענין של הרגל – עליו נאמר : חיים כולכם היום.

(הגרש"ד פינקוס זצ"ל)

"בכל יום אברכך" בצורה הראויה, ואזי "ואברכה שמך לעולם ועד" – וכך אזכה לברכך בעוה"ב.

 

וכ"כ הרמ"ע מפאנו על המאה ברכות (מאמר הנפש)  ואמרו שהמתמיד בהם בעוה"ז זוכה בההיא עלמא לברך בכל יום עשר ברכות בגן כל ימי החפץ, וברכה אחת בכל יום בעדן כשיגיע זמנו לעלות אליו, והטעם היא לפי שמאריכין בנעימותן בכל עולם כראוי לו וכן במקדש היו מאריכין במטבע ברכות של תפלה ואין עונים אמן אחריהם, אלא מטבע ארוך היה להם לענות אחר ברכותיהם ששכר מצוה מצוה.

 

וכל זמן שהאדם חי ויכול לברך עוד אפילו עוד ברכה אחת בלבד בכוונה – אינו יכול לקרוא לימיו "ימים שאין לי חפץ בהם".

 

והיוצא שצריך לזהר הרבה בברכות המצות והנהנין לברך בנחת. דהיינו להפסיק בנשימה בין "ברוך"  ל"אתה" כרי שלא להבליע הא׳ של אתה שלא. יאמר "ברוחתה". ובין "ה'" ל"אלקינו " שלא יאמר "נויליינו" ובין "מלך" ל"העולם" שלא יאמר ״ "מלוחלם". וכן בין לחם למן כן שלא יאמר "לחמין הארץ" כיוצא בזה בכל הברכות.

כי אם אינו נזהר בזה אי שאינו מכוין לכל הפחות פי' המלות נמצא שאינו מברך ואינו מתפלל ואוכל ושותה כל ימיו בלי  ברכות תחלה וסוף.  וגם כל השמות של הברכות המה לבטלה כיון שהברכות אינם חשובות כלל לברכה.

וסימנך "קרוב ה' לכל קוראיו , לכל אשר יקראהו באמת" שהוא נוטריקון אותיות מילות תיבות (כלומר שיוציא האותיות ותיבות מפיו כמו שצריך ויכוין פי' המילות.)

 

וראה, נא, אחי, מדברי הזהר (פרשת וילך דף רפה, רפו) גדל מעלת הברכה, ומה שאדם גורם בברכתו: פתיחת כל המקורות, וכל השפעות, וכמה השמחה והחדוה בכל העולמות. וספר, נא, כל דבור ודבור של דברי הזהר הקדוש האלה, ותעשם עטרה לראשך – כמה שמחה נעשה בשמים מהדורון החשוב של ברכה בכוונה. כי באם הוא לא בכוונה – הוי כפסולי המקדשים, כמובא בכל הספרים, וכל שכן ברכה שעונין אחריה אמן, וכל שכן כשאומר הברכה בכוונה ורבים עונין אמן – אין שעור למתן שכרו בזה. כי על ידי ענית אמן, שהוא חותם הברכה וקדשה דילה, גורם שכל הפתחים מתפתחין לפני האי ברכה, דכל ברכה שעונין עליה אמן, זאת היא ברכה כראוי, ומפני זה בא לו, ממילא, מדה במדה – שתתקבל תפלתו מן המצרים אותו, וכל השערים יפתחו לפניו לעולם הבא.

 

ומפני זה, מה טוב ומה נעים לאלו שמברכים בכל יום הברכות בבית הכנסת, ומקפידין שיענו על ברכותיהן אמן, וכונתם לשם שמים, ולא כאלו דמתחכמין לברך בביתם הברכות. ואשרי לאדם שמברך ברכותיו בקול רם, ומרגיל בני ביתו וכל השומעין שיענו אחריו אמן כתקונה, כמו שתראה מלשון הזהר, האיך ומה שגורם אדם שמחה וחדוה בכל העולמות על ידי ברכה וענית אמן.

 

וצריך האדם לזהר בברכות לאמרם בכוונה, כי כל ברכה היא אבן טובה שאין כערכה, כמובא בזהר הקדוש (פרשת עקב).

ועוד, אם רגיל לומר הברכות בשמחה ובחיות ובכוונה, מזדכך כל גופו ממשכא דחויא בישא [כמובא בשער רוח הקדש מרבנו האר"י ז"ל (דף יא ע"א), וממשיך קדשה גדולה על נפשו, וכל שכן אם עונים אמן אחר הברכה, כמבאר שם בזהר הקדוש (פרשת עקב), כי כל ברכה שאין עונין אחריו אמן, הוי כפלג גופא.

ובספר "מדבר קדמות" לרבנו החיד"א זיע"א (אות ברכות): דוד המלך ע"ה תקן 'מאה ברכות', לפי שהיו מתים מאה אנשים מישראל בכל יום, עמד ותקן מאה ברכות ונעצרה המגפה (תנחומא פ' קרח). והמברך מאה ברכות יש לו שכר אלף זהובים. כי על כל ברכה – עשר זהובים, כמבאר בפרק "כסוי הדם", ובאמירתן נזכה לעולם הבא.

בא אחי וראה כשאדם מברך ברכה בכוונה ובשמחה הרי מקיים בזה הרבה  מצוות (עי' מזה בס' עולת תמיד לר' שמואל הומינר זלה"ה)

אשרי העם שככה לו אשרי העם שה׳ אלקיו.

 

כך צריכה להיות אמירת הברכה לפני ה' – הן ברכת השבח והן  ברכת הנהנין והמצוות – לשייך את הברכות אל האמת, כשבאים לברך  ברכה לפני ה' שהוא האמת האמיתית גם הברכה צריכה להאמר מתוך  הכרה של אמת. וללא הכרה זו הרי זה ח"ו בחינה של "כיזכו בו". ולדוגמא בברכת "שהכל נהיה בדברו". צריך לחוש את האמת שהכל  נהיה בדבר ה', כוס המים קיימת כי זה כרגע דבר ה' ורצונו יתב'.  "בדבר ה' שמים נעשו" (תהלים לג), "דברך ניצב בשמים" ותהלים  קיט, פט), כדברי חז"ל ומדרש תהלים שם]שאותו הדיבור של "ויאמר  אלוקים יהי אור" ניצב גם עכשיו כשמים ופועל ומהוה את כל העולמות  כל רגע, כמו כן גם המים שנבראו בששת ימי כראשית בדבר ה',  קיימים עכשיו לא מחמת הדיבור ההוא אלא דיבור ההוה של הקב"ה,  "דבר ה"' הוא המהוה את המים, וה פרוש הכרכה : "שהכל נהיה בדברו" – דיבור ההוה. זוהי עבודת ה' באמירת הברכות, לחוש  שהמציאות שיש עתה המים לשתיה הרי זה רצונו יתב' שבהוה. ועל זה באה הברכה והשבח והתודה. שהקב"ה דואג ככל רגע. אמירת ברכה  ללא תחושה והכרה זו יכול להתפרש ככזב ח"ו ! וכך בשאר הברכות,  כשכאים לברך ברכה לפני ה' שהוא אמיתי, צריכה הברכה להאמר  מתוך הכרה של אמת !

(ר' חיים פרידלנדר זצ"ל)

א. "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה"  (דברים י,יב  )

ואמרו רז"ל מכאן שחייב האדם לברך בכל יום מאה ברכות ( מנחות מג. וברש"י )

ומאה ברכות אלו מביאים לידי יראת שמים, וזהו מה שה' שואל מאיתנו. ובשביל זה ברא את העולם (שבת לא עי"ש)

 

ב. האדם מברך בכל יום – מאה ברכות, ג' אלפים בכל חודש, 36,500 בשנה, ובשבעים שנה – 2,520,00 (שני מיליון וחמש מאות עשרים אלף)

אם ננסה להקליט את עצמנו בשעה שאנו מברכים-  לא נשמע כלל ברכה. כי אם מילמול מהיר של הברות.

"בּוּךְ תָּה אֲדוֹלִינו מֶלֶכוֹלָם" – אין זה ברכה. (הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל וכ"כ בעל "הפלא יועץ")

 

ג. יסוד היסודות של היהדות הוא הכרת הטוב (בעלי המוסר) וכאשר נאמר "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ומכח זה יש לקיים כל  המצות.

נאמר בפרשה "וכי תזבחו זבח תודה – לרצונכם תזבחהו" כאשר רוצים להקריב קרבן תודה צריך שיבא דבר זה מרצון ולא מכפיה. כאשר  אומרים 'תודה' אומרים זאת ברצון וחפץ הלב. וכך גם בברכות צריך שתהיינה בחפץ הלב, דהריני מודה ומשבח לנותן ההטבה.

וכ' רבינו בחיי: " האדם צריך שיכוין בברכותיו בכל מאמצי כוחו".

וכך מסופר על רבנו החזו"א זלה"ה שהיה מברך בכל כוחו עד שהיו הוורידין בולטים ממצחו. ופעמים שהיה חלוש מאד ולא היה בכוחו לברך בכוונה והיה במצב פיקוח נפש היה אוכל בלא ברכה. וכן מסופר על הר' ברוך בער ועוד שהיו מברכים בכוונה עצומה כל ברכה. זצ"ל.

 

הגר׳ יחזקאל לווינשטיין זצ״ל היה מברך ברכת המזון וברכות הנהנין במתינות ובכוונה נפלאה ובקול תודה. וברכותיו היו משאירות רושם חזק של אמונה על שומעיהן, שהיו רואים איך שהוא מרגיש שמקבל מזונותיו מידו של הקב״ה.

 

ד. הכוונה בברכות אינו חומרה וחסידות בעלמא אלא הלכה מפורשת. וכ"כ בשו"ע (סי' ה') שיכוין בברכות פי' המילות.

וכ' הרמב"ם בשו"ת פאר הדור (סי' רס"א) שהמברך במהירות בלא שיבין מה שאומר ויחשוב שהוא מדבר עם אדון העולם –  הריהו כתוכי! וכ"כ הלבוש (בסי' מ"ו)  שאם בירך בלא כוונה הריהו כעוף המצפצף!

וכ' בס' זכרו תורת משה לבעל החיי אדם שאף למ"ד מצוות אין צריכות כוונה,  מ"מ ביטל מצוות "ולעבדו בכל לבבכם" (לשיטת הרמב"ן בס' המצוות (מ"ע ה'))

 

ה. ואם אמור יאמר האדם :"הכוונה בכל הברכות הוא דבר שמעל לכוחותי, כיצד דרוש ממני לכוין בכל ברכה?"

התשובה תהיה: הראיה שיכולים הכל לכוין ולברך בצורה הראויה- היא מזה שמברכים ברכת ספירת העומר, שופר, מגילה, הלל וכו' בכוונה.

ולא עוד אלא  שאם יהיה עומד לפני מלך גדול- ודאי כשמברכו יוציא המילות ברורות מפיו ביראה ואהבה ובלבו יכוין, והלא הוא מברך למלך העולם העומד נוכחו וכיצד לא יבוש לברך כזאת?

וכאשר אמרו רז"ל: מנין למברך שצריך לומר 'אתה' בשעה שמברך ת"ל "שויתי ה' לנגדי תמיד", וכל ברכה וברכה היא הזמנות לקיים זה.

ו. והעצה לזה – שיכתוב דברי התעוררות על דף וישא עמו, ויעיין בהם קודם שיברך. (כ"כ ה'חסד לאלפים')

 

כתב רבי אברהם הורביץ (אבי השל"ה) בצוואתו הנקראת יש נוחלין

ולא התפלה בלבד צריכה כוונה, אלא כל דבר שבקדושה היוצא מפיכם, צריכים אתם לכוון בכל דבר ודבר כפי ענינו. וכן בשאר מצוות אל תלכו עמהם קרי ומצות אנשים מלמדה כאדם העושה דבר מכח מנהג אבותיו בידיו, אלא תהיו עושים אותם בכוונה גדולה ועצומה. ובפרט ברכות הפירות וברכת הלחם וברכת המזון, תכוונו ביותר לברך ביותר בשמו יתברך, אשר הפליא חסדו עמנו תמיד לתת פירות ולחם להנות ממנו.

סוף דבר: כי שם ה' תקראו, הן בתפלות הן בשאר דברים שאתם צריכים לברך, כגון: ברכת השבח, או ברכת הנהנין וברכת המזון, או שאר ברכות אל תהיו מבוהלים ודחופים לעשות הברכות במהירות, אלא מעט מקודם תחשבו על מה ולמי אתם רוצים לברך, ואחר כך תאמרו המלות מלה במלה, ואז תהיה תפלתכם וברכתכם רצויה ומקבלת.

כלל גדול: הן בברכת הנהנין, הן בברכת השבח, הן בברכות המזון, שתרגילו עצמכם לומר אותם בקול רם כי הקול מעורר הכוונה. וטוב שתתפללו הכל מתוך הסדור ולא בחוץ, כי זהו גם כן התעוררות גדול להתפלל בכוונה ועיקר הכוונה כתב הסמ"ק שיחשוב בכל תיבה שאומר פרושה, וידקדק שלא ידלג תיבה אחת, כאילו מונה מעות. עד כאן לשונו, ומאד הוו זהירין וזריזין שתענו אמן כראוי על כל ברכה וברכה.

 

ולהרגיל כל אדם עצמו הן קטן הן גדול לדרך הכוונה שיהא לו הרגל שלטון ויהא לו בטבע קיים קרוב הדבר מאוד דהיינו שיסכים בדעתו וירגיל עצמו בזה ההרגל הקטן כשבא להתפלל או לברך שום ברכה בשום מקום. בראש כל דבר אל יתחיל להתפלל ולברך שום ברכה תיכף ומיד בפתע פתאום רק ירגיל עצמו לשתוק ולשהות מעט מקודם ולא יתן מקום אחיזה כלל לשום הרהור ומחשבה בעולם לבא אל לבו דאם יתן מקום לעצלה אפילו רגע אחד או לשום מחשבה והרהור בעולם הנה הוא נלכד ברשת היצה״ר והולך ומתגבר עליו. ע״כ יעשה מסקנה לתיכף ומיד בזריזות בלי עצלות היצה״ר להשליך מעליו לפי שעה טרדת מחשבותיו כמי שמשליך מעליו משא כבד אשר יכבד ממנו ויצייר ציור שכלי פנימי בעומק מחשבתו לא ציור דמיוני בדרך העברה, אילו עומד בבית המלך לפני המלך כמה היה לו חרדת לב ופחד ומורא יעלה על ראשו ולא היה נותן מקום לעצלות כלל אפילו כמלא נימא רק בקלות ברגע אחד ובזריזות גדול היה משליך מעליו כל עסקיו ומסיח דעתו מכל העניינים שבעולם ולא היה עולה על דעתו בשום צד ואופן שום ענין בעולם כי אם העסק שיש לו עם המלך. והיה נזה ר בזריזות גדול ועומד בחרדה גדולה שלא ליגע בכבודו של מלך אפילו כמלא נימא.

ואם כך הוא במלך בשר ודם שהוא בושה שחורה רמה חרס את חרסי אדמה כמוהו ומה נעשה לפני אשר בידו נפש כל חי החוקר לב ובוחן כליות יודע מחשבות אדם ותחבולותיו ושיהא זהיר וזריז לטהר מחשבותיו ולא יתן שום מקום ואחיזה לעצלות היצה״ר אפילו כמלא נימא- רק בקל ובזריזות תכף ומיד בלי שום הרהור ומחשבה בעולם ישליך מעליו טרדת מחשבותיו ויהרהר בלבו ויכוין דעתו בזריזות לעשות ענין תפלתו וברכותיו לשם שמים ויזרז עצמו לכוין בפירוש כל מלה מלה ובפרט בהזכירו השמות הקדושים.

והכלל של הכוונה הפשוטה הוא כאשר יתחיל איזה ברכה אל ימהר לומר התיבות במהירות רק יבחין בפירוש תיבותיו ויכוין ליחדו יתברך וכשיאמר ברוך אתה שהוא לשון יחיד ולשון נוכח יכוין בלבו פירוש הענין שהשם יתברך כנגדו נוכח פניו ורואה כל מעשיו

ויודע כל מחשבותיו ויצייר בשכלו שהוא כמי שעומד בפני המלך פנים בפנים והמלך רואה ומדקדק אחר כל מעשיו שעושה ואחר כל. דבור שמוציא מפיו ואז בודאי ילבש חרדה ומורא גדול ושהוא יחיד ומיוחד וכשיאמר "ה'  אלקינו "יבחין וישם ללבו שהוא היה הויה ויהיה והוא אלקינו מלך ואדון העולמות ויכוין מפנימיות לבו לברכו בשמחה על הטוב אשר הטיב לנו שזכינו שקדש וטהר אותנו במצותיו הקדושות שבהן תלויין העולמות כולם כנודע ועל ידיהם אנו נקראים קדושים ונתקדש גופינו ונשמתינו והם תכליתנו לא זולת זה כלל והוא יתברך ציונו בזו המצוה ענט״י או ציצית ותפילין ושאר כל המצות כפי המצוה שעושה ומקיים בעת ההיא.

וכן בברכת הנהנין יכוין ליחדו ולברכו יתברך כמ״ש ושהוא ברא כל הנבראים וברא והמציא זה הענין והטיב עמנו ליהנות ממנו, וכן בברכות ההודאות והנסים יכוין בברכה כמ״ש ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו ולשנותם ולשדד מערכותם שעשה נסים כו' וכן בכל ענין וענין תכוין ותן לו מעין ברכותיו ועניניו ומי שאינו מכוין כך רק

הדברים יוצאין מפיו בלי כוונת הלב זהו שאמר בס״ח בעת שמברכים אינן מכוונים לברכני בלב שלם! ועונשו גדול.

ואם ירגיל האדם עצמו זמן מועט בזה ההרגל הקטן אז נעשה לו כטבע קיים ויערב לו מכאן ואילך כי אז יראה בעיניו ובלבבו יבין ההפרש בין המתפלל והמברך דרך ארעי ואינו משים על לבו פירוש וכוונת הענין  או המתפלל והמברך והמכוין ומשים על לבו פירוש וכוונת הענין, עכ״ל ספר יש נוחלין.

כשאדם עומד ממטתו אל יעסוק שום עסק בעולם, ולא ידבר אפילו דיבור אחד, רק יפנה וירחוץ כו', ויחשוב בבורא עולם יתברך עולם יתברך במחשבה דבוקה, כי הוא אחד יחיד ומיוחד. ויחשוב כי הוא מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, איהו רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין (זהר ח"א דף י"א ע"ב). ויסתכל בשמים ובארץ, ויחשוב בלבו הפסוק (ישעיה מ, כו) 'שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה', וכי הוא יתברך ברא יש מאין המוחלט, ויחשוב 'מה רבו מעשיך ה" (תהלים קד, כד).

ויתבונן בגדולי מעשה ה' בבריאת הארץ וכל צבאיה, מדומם, וצומח, וחי, ומדבר, ובריות גדולות וחכמות נפלאות, הים הגדול וכל אשר בו, ומנוראות הלויתן, ויצר הרים וברא רוח ואש לוהט, והכל כגרגר חרדל נחשב כנגד עולם הגלגלים, וכן גלגל בערך גלגל שלמעלה הימנו, וכן כולם, וכולם נחשבים לאין נגד מלאך, ומלאך נגד מלאך גבוה מעל גבוה, לאלפים ולרבבות עד אין מספר לגדודי חייליו, וכולם היו כלא היו נגד הכסא רם ונשא, והכסא נגד כבודו, והוא סיבת כל הסיבות ועילת כל העילות ואין זולתו. ואז (תתמלא) [יתמלא] יראה לירא מפניו יתברך, ויכנס גם כן אהבה בלבו לדבק בו, ואחר המחשבה הזו יתחיל בברכה, ברוך אתה ה' כו' (של"ה שער האותיות אות אל"ף – אמת ואמונה)

והרי כמה כללים לכוונה בברכות:

מנוחת הנפש קודם הברכה והתבוננות :

א. לפני הברכה יחשוב לפני מי מברך – לפני מלך עליון גדול ונורא,  מלך מלכי המלכים הקב"ה הנמצא נוכחו ושומע כל מילה מברכתו.

(ויצייר בנפשו שהנה הוא עומד לפני מלך).

אשר ברא את השמים והארץ וכל צבאם, מלאכי עליון שרפי אש ואופנים אראלים וחשמלים (עי' מזה בפ"ב ה"ז מהל' יסדה"ת)

וכולם עובדים אותו באימה וביראה ובשמחה, "ששים ושמחים לעשות רצון קונם".

ואילו היה עומד ומברך לפני מלך בשר ודם אנוש כערכו – הלוא בוואדי שתאחזנו פלצות, ק"ו לפני המלך הכבוד.

ב. יחשוב מי מברך – בשר ודם. בריה קטנה שפלה ואפילה העומדת בדעת מעוטה. (עי' ריש פ"ב מהל' יסוה"ת)  והקב"ה בחר בו מכל צבא מעלה. ורוצה דוקא בברכתו כביכול, וישמח על אשר נפל בחלקו. (ועי' חולין צא: דיש מלאכים שמברכים אחת ליום, לשבוע, לחודש, וכו' והוא בכל יום תמיד.)

ג. : על מה ולמה מברך – (תוכן הברכה וענינה):

יחשוב בחסד הבורא ית' וחכמתו הגדולה שסידר וגילגל הדברים עד שיבוא דבר (מאכל, מצוה) זה אליו. (על דרך משל : אם מברך על תפוח- יאחזנו בידו ויתבונן בו – ויכיר חסדי הבורא וחכמתו הנפלאה ביצירת התפוח – למן הגרעין הזעיר (שהמידע שבתוכו עשוי להכיל 1000 ספרים, והוא מתוכנן בצורה כה נפלאה)  שהתפתח בפלאי פלאות עדי היותו לעץ גדול, ובו תפוחים נחמדים למראה וטובים למאכל. והכל בשבילו להתענג בו. (עי' בתוס' בברכות לז. ד"ה "בורא נפשות" וע"ע בנוס' ברכת האילנות (שם מג:) )  וכל תפוח נחתם בכתובתו של האדם שאליו  הוא ראוי להגיע.

ויציייר בדעתו את כל הדרך הזו שעבר עד הגיע הדבר לידו בצורה הזו. וע"ז מברך בורא פרי העץ. וכן בשאר הברכות.

 

 

 

 

 

 

 

 

ד. יברך מתוך הכתב או בעצימת עיניו. ה. יברך בקול רם. ו. יחשוב שזו הברכה הראשונה שיברך בחייו. ז. יחשוב על ערך הברכה שהיא שוה 10 זהובים[10].( חולין   פז. ) ח. יברך בניגון התעוררות. ט. יחשוב בשעה שמברך רק מענין הברכה ולא זולת כלל. י. יחלק הברכה לג' חלקים – בא"י, אמ"ה, שהכל נהיה בדברו. יא. נהגו גדולים לברך כל ברכותיהם מעוטרים בכובע ולבושים בחליפה.

יג. להסתכל קודם כל ברכה שמברך אפי' ברכת שהכל על מים וברכת אשר יצר וכדומה יסתכל בציצית ועי"ז יזכור לפני מי הוא מברך, כדכתיב וראיתם אותו וזכרתם וכו'  יד. כשאומר תיבת "אתה" ידגישנה וישים בליבו שהנה מברך הוא לנוכח פני ה' ממש. (ר' שלמה ברעוודה שליט"א)

ואין צורך להזכיר שאסור לעשות שום מלאכה בעודו מברך. (כמ"ש בשו"ע )

 

והכלל הכולל – יש לברך כל ברכה בכוונה ופי' המילות, בנחת ובשמחה, ובמורא בהזכרת השם.

 

ונראה שיחשוב האדם זה קודם שיברך תהייה כונתו סדורה :

" אני מברך למלך מלכי המלכים! העומד נוכחי! אני מודה ומשבח ומכיר בזה שהוא מקור הברכות והשפע ברוך אתה,  אדון הכל היה הווה ויהיה ומהווה הכל, ה' תקיף ובעל היכולות ובעל הכוחות כולם בעליונים ובתחתונים ! האלו' שלנו! ומשגיח עלינו בהשגחה פרטית!

אלקינו ומלך על כל העולם בכללות והריני מקבל עלי עול מלכותו ומוכן למסור נפשי על קידוש שמו. מלך העולם

ואני לא כפוי טובה על הדבר, אלא אני מכיר טובה עליו".

קבלה היתה לו לרבי בן ציון במברגר זצ"ל משגיח פונביז' בין קבלותיו, עליה עבד ואודותיה דיבר ברבים,  בשיחות ובוועדים, והיא -עבודת התפילה והברכות. רבי בן ציון עבד על עצמו שיהיו ברכותיו יוצאות מפנים הלב, ולכך היה מתבונן קודם כל ברכה, במנוחת הנפש, במחשבה תחילה ־ מה אני מברך ולפני מי אני מברך, ואח״כ בשעת הברכה, באומרו ״ברוך אתה״ היה חש בעצמו כעומד לפני המלך ומדבר ישיר להקב״ה. ובהזכירו שם אדנות היה תובע מעצמו לא רק כוונת המילים, אלא אף כוונת הלב, לקבל ולהרגיש אדנותו יתברך. באמירת ״מלך העולם״ היה מקבל ע״ע עול מלכות שמים ממש. וכך בסיום הברכה, פעלה בלבו מדת הכרת הטוב, הן בברכות הנהנין והן בברכת המצוות, להכיר תודה להקב״ה על חסדו הגדול שעשה עמו..

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ר' אברהם בן הגר"א מספר על אביו זצ"ל שיותר מחמשים שנה שלא ישן בלילה בנשימה אחת יותר מחצי שעה,  ואף עת היו עמודי בריאותו רופפים לא הניח תלמודו הקדוש.

ותיכף התגבר כארי ועמד באימה וביראה ורחץ ידיו.

וברך ברכת השחר בשמחה ואהבה עזה אשר לא יסופר!, ואח׳׳כ עמר על רגליו מקודם חצות עד אור הבוקר…

 

וכשמברך על כל דבר בכוונה מכיר בזה שהשי"ת אבינו האב הרחמן, נתן לו זאת ובזה יכיר חסדו הגדול ויתענג. ומזה יתחזק בעבודתו דלכך נברא האדם. ובזכות זה יזכה ליראת השי"ת, וכן לאהבתו, בזה שמודה ומכיר שהוא ר'אש ו'מקור כ'ל ב'רכות, ושפע ברכות יושפעו עליו ממקור החיים. ויזכה לתענוג האמיתי שהוא הדביקות בו ית'. (עי' מזה היטב והשבות אל לבבך בריש מסילת ישרים)

 

כל המקיים מאה ברכות בכל יום נשמתו נכנסת באלו המאה מאורות מהלך מאה פרסאות  שהם ממקום שנהר דינור ג' מאות פרסה מתפשט סביב למרכבה. ואין קץ ותכלית לאלו המאורות למעלה. והמקיים  מאה ברכות לשם מגיע ונקרא שם המקום מקום החמדה מפני שכל המאורות מתאוים להגיע עד המקום מרוב חמדת המקום ומרוב שפע זה המקום (ס' ברית מנוחה)

 

 

כל ברכה היא עבודה שלמה. ואם היינו מכוונים בכל ברכה שאנו מברכים במשך היום ולא זורקים ברכה מפינו – אי אפשר לתאר לאיזו מדרגה היינו זוכים בדביקות!

אי אפשר לתאר איך היינו מתקרבים לבורא עולם!

הברכות שאנחנו  אומרים יכולות לרומם אותנו ולקרב אותנו אליו ית׳.

 

אם היינו אומרים כל ברכה בכוונה היינו כבר קדושי עליון!.

 

אם את כל מאה הברכות שמברכים ביום היינו מברכים בכוונה וכך לכמה ימים היינו מגיעים כבר לרוח הקודש….

 

ומה רב ההפסד אם מברכים כה הרבה ברכות בלי שימת לב! הלא כמה יראת שמיים מפסידים!

וכמה שמות קדושים אומרים בלי כוונה!

(המשגיח ר' שלמה וולבה זלה"ה)

 

בא וראה גודלו וכוחו של הברכה ושבח להשי"ת עד שמציל לאביו מגיהנם ולמד גם כן על  מסירתו הגדולה של רבי עקיבא למען נפש מישראל:

אמרו חז"ל בברייתא : ר' עקיבא נפק לההוא אתרא. אשכחיה לההוא גברא דהוי דרי טונא אכתפיה, ולא הוה מצי לסגויי ביה, והוה צוח ומתאנח.  א"ל "מאי עבידתיך?"  א"ל "לא שבקנא איסורא דלא עבידנא בההיא עלמא. ועכשיו איכא נטורין עילוון ולא שבקין לי דינוח" א"ל רבי עקיבא :"שבקת ברא?" א"ל :"בחייך לא תשלין דדחילנא ממלאכי דמחו לי בפולסי דנורא ואמרין לי 'אמאי לא תיתי בפריע?! '"  א"ל :"אימא ליה דקא ניחותך" א"ל :"שבקית אתתא מעברתא."  אזל ר' עקיבא עאל לההיא מדינתא אמר להו :"בריה דפלוני היכא?" אמרו ליה :"יעקר זכרו דההוא שחיק עצמות!" א"ל :"אמאי?" אמרו ליה :"ההוא לסטים אכל אינשי ומצער בריתא, ולא עוד אלא שבא על נערה המאורסה ביום הכפורים!" אזל לביתיה אשכח אתתיה מעוברתא, נטרה עד דילדה.  אזל מהליה, לכי גדל אוקמיה בבי כנישתא לברוכי בקהלא. לימים אזל ר' עקיבא לההוא אתרא איתחזי ליה א"ל "תנוח דעתך שהנחת את דעתי ". (מס' כלה רבתי פ"ב) ומופיע במדרש בארוכה: מעשה ברבי עקיבא שהיה מהלך בדרך בבית הקברות ופגע באדם אחד שהיה ערום ושחור כפחם והיה טעון על כתפו משאוי עצים והיה רץ בהם כסוס. כשהיה רץ גזר עליו רבי עקיבא והעמידו. אמר לו, מה לאותו האיש לעשות עבודה קשה כזו;  ואם עבד אתה ואדוניך נתן עליך עול כבד אני אפדאך ממנו ואוציאך לחירות ואם אתה עני אני אעשירך. אמר לו, בבקשה ממך אל תעכבני שמא ירגזו בי הממונים עלי. אמר לו: מבני אדם אתה או מבני המזיקין אתה מה זו ומה מעשיך? אמר לו, אותו האיש מת הוא ובכל יום ויום שולחים אותו לחטוב עצים ונותנין אותו באש. אמר לו, בני מה היתה מלאכתך בעולם שבאת הימנו. אמר לו, עשיר ודיין הייתי והייתי מראשי העם והייתי נושא פנים לעשירים והורג לעניים. אמר לו, כלום שמעת מאותם הממונים עליך לפורענות זו, דבר שיש בו תקנה? א"ל, בבקשה ממך אל תעכבני שמא ירגזו עלי בעלי פורענות. שאותו האיש אין לו תקנה, אלא שמעתי מהם דבר שאינו יכול להיות. שאלמלא היה לעני זה בן, שהוא עומד בקהל ואומר, ברכו את ה' המבורך, והן עונין אחריו, אמן יהא שמיה רבא מברך, מיד מתירין אותי מן הפורענות. ואותו האיש לא הניח בן מעולם; ועזב אשתו מעוברת. ואינו יודע אם ילדה זכר; ואם ילדה זכר מי מלמדו תורה. שאין לאותו האיש אוהב בעולם. באותה שעה קבל עליו ר"ע לילך ולחפש אם ילדה לו בן זכר, כדי שילמדנו תורה ויעמוד לפני הצבור. א"ל, מה שמך? א"ל, עקיבא. ושם אשתך? שושנבוז. ושם עירך? א"ל, לודקיא. מיד נצטער רבי עקיבא צער גדול והלך ושאל עליו. כיון שבא לאותו מקום שאל עליו. אמרו לו, ישתחקו עצמותיו של אותו האיש בגיהנם! שאל על אשתו אמרו ימח שמה וזכרה מן העולם. שאל על בנו. אמרו לו, הוא ערל אפילו במצות מילה לא עסק בה. מיד לקח אותו ר' עקיבא, ומל אותו והושיבו לפניו ולא היה מקבל דברי תורה. עד שעמד עליו מ' יום בתענית. יצתה בת קול ואמרה לרבי עקיבא, על זה אתה מתענה? אמר הן. אמר לפניו, רבונו של עולם והלא לפניך ערכתי אותו! מיד פתח הקדוש ברוך הוא את לבו וקרא אל"ף בי"ת ולמד תורה והוליכו לביתו ולמדו ברכת המזון וקריאת שמע ותפלה והעמידו והתפלל בצבור לפני הקהל ואמר, ברכו את ה' המבורך. והם עונין אחריו, ברוך ה' המבורך לעולם ועד. באותה שעה התירו את המת מן הפורעניות. מיד בא לרבי עקיבא בחלום. ואמר לרבי עקיבא תנוח דעתך בגן עדן שהצלתני מדינה של גיהנם, מיד פתח רבי עקיבא ואמר (תהלים קלח ג), יי' שמך לעולם יי' זכרך לדור ודור (מדרש תנחומא). וכן מופיע בנוס' אחר :אמר רבי יוחנן בן זכאי פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי אדם אחד שהוא היה מלקט עצים ודברתי עמו ולא החזיר לי דבר ואחר כך היה בא אלי אמר לי רבי מת אני ולא חי ואמרתי לו אם מת אתה עצים הללו למה לך ואמר לי רבי האזין לי מה שאומר לך דבר אחד כשהייתי חי אני וחבירי היינו עוסקין בעבירה בפלטרין שלי וכשבאנו לכאן גזרו עלינו גזר דין של שריפה כשאני מלקט עצים שורפין את חבירי וכשהוא מלקט עצים אז שורפין אותי. ואמרתי לו דינכם עד מתי ואמר לי כשבאתי לכאן הנחתי את אשתי מעוברת ויודע אני שזכר היא מעוברת לכן בבקשה ממך הוי זהיר בו משעה שיהיה נולד עד שיהיה בן חמש שנים הוליך אותו לבית רבו למקרא כי בשעה שהוא יאמר ברכו את ה' המבורך אז יהיו מעלין אותי מדינה של גיהנם. ( תנא דבי אליהו זוטא פי"ז)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ועתיד הקב"ה להראות לכל צדיק עטרה שתיקן בתפילותיו ותהלותיו ששיבח בכוונת לבו ולשמה ובשמחת לבב.

כשהאדם מברך בכוונת הלב בברכות שטבעו חכמים הכבוד מוסיף זיו וזוהר, ולעתיד לבא יזכה לאותה אורה ועליך יזרח ה' (ישעי' ס, ב), כי הכבוד והזוהר מתרבה בברכה דכתיב (תהלים קמה, י – יב) וחסידיך יברכוכה, כבוד מלכותך יאמרו, וכבוד הדר מלכותו. (ר' אלעזר מגרמייזא ,סודי רזי)

וכתר הברכות שאומר בכוונת לבו לעתיד יעטר לצדיק. (שם, פי' רוקח לתפילה)

 

יהודי! הידעת שיש לברך כל ברכה בכוונה? (רא"ש ברכות מז. טור שו"ע סימן ה')

הידעת שאסור לברך במהירות ובלא כוונה (ברכות מז., רא"ש שם בית יוסף סי' קכ"ד חיי אדם כלל ה' משנ"ב סי' ה')

 

האדם מברך

בכל יום – מאה ברכות, ג' אלפים בכל חודש, 36,500 בשנה, ובשבעים שנה – 2,520,00 (שני מיליון וחמש מאות עשרים אלף)

מניין הברכות רב הוא, אך מהי איכותו? האם כולן נאמרו בכוונה הראויה ושפה ברורה?

אם נקליט את עצמנו בשעה שאנו מברכים האם נשמע ברכה?  אולי מילמול מהיר של הברות.

המילמול  המהיר –  "בּוּךְ תָּה אֲדוֹלִינו מֶלֶכוֹלָם" – אינו ברכה. ואינה ראויה להמנות במנין הברכות,

ואדרבה לחטא תחשב ח"ו (סדר היום, ובספר חסד לאלפים והבן איש חי כינוהו 'מנהג בורים')

ובמקום לגרום קידוש השם וריבוי כבוד שמים הרי היא מהווה חילול השם! (הגר"ח פרידלנדר זצ"ל) וענוש יענש (ס' חסידים מו)

 

תקנת הברכות אינה עול על פינו וכמס שמוטל עלינו. אין זה מלמול סמלי בעלמא שנדרש על האדם להוציא בשפתיו לפני ולאחרי פעולות שהוא נוקט במשך היום!

 

הידעת שכל ברכה עולה למעלה ונעשית כתר להשי"ת? (ראה חגיגה יג ורוקח)

הידעת שברכה בלא כוונה אין לה כח לעלות מעלה (זוה"ק)

הידעת שהמאה ברכות המה מאה מפתחות להתקרב להשי"ת? (זוה"ק)

והם דרך האור לדופקים בתשובה (אור החיים)

וברכה בכוונה חשובה ומקובלת יותר מתענית (שו"ת מעיל צדקה)

ומי שאינו מכניס לפיו מאכל בלא ברכה ראשונה ואחרונה כשמת אין התולעים שולטי בגופו! (שפתי כהן)

הידעת שכחן של המאה ברכות למנוע מגפות וצרות?

רק אלו שזהירים בברכותיהם יזכו לקבל שלום עליכם מהמשיח (הגרח"פ שיינברג זצ"ל)

וכל המברך מאה ברכות בכוונה מובטח לו שהוא בן עולם הבא (ארחות חיים)

וכל המברך באהבה ויראה ושמחה ניצול מדינה של גיהנם (החיד"א)

וזוכה לגן עדן של ורדים (הרוקח)

ומתברך ומתעשר (החינוך)

יהודי! השי"ת שואל מאיתנו יראת שמים האם מילתא זוטרתא היא? (ברכות לג:)

כן! איזו היא דרך ליראת שמים הוי אומר מאה ברכות! (ראה מנחות מג: ומהרש"א שם)

באמירת מאה ברכות בכוונה נעשה האדם ירא שמים ואינו זקוק לספרי מוסר! (הגרש"ז אויערבך זצ"ל)

ופעם אחת בא אליו תלמיד חכם מופלג שהיה חולה מסוכן ל"ע, ושאלו איך להתחזק כדי לעורר רחמים על עצמו בעת צרתו. אמר לו הגרש"ז: "אמנם איני ראוי להגיד לאחרים, אבל אומר לך מה אני הייתי עושה אילו הייתי במצב דומה.

אני הייתי מחזק את עצמי באמירת מאה ברכות, שתהא אמירת 'ברוך' כמו שצריך, ואמירת 'אתה' וכן אמירת השם כפי שצריכים לומר. אם אצליח בזה, הרי זה עבורי המוסר הגדול ביותר".

ברכות בכוונה הם הדרך לאושר ושמחה!

 

ובכן יהודי גם אתה יכול לברך בכוונה. רק בחר לך ברכה אחת בתור התחלה ועצור לחמש שניות לפני אמירתה חשוב :

ודע לפני מי אתה מברך הבורא הגדול הגבור והנורא… שנמצא מולך ממש והוא שומע כל מילה מברכתך

וזכותך הגדולה שזכית לברך את בוראך… (ישנם מלאכים שזוכים רק פעם בחיים ראה חולין צא) ואיזו ברכה תברך

ותברך בקול רם (משנ"ב סי' תרמ"ג) ובמתינות (רא"ש ברכות מז. חיי אדם ה' ומשנ"ב סי' ה) ותתרכז רק במילות הברכה

בשביל ברכה יש זמן! (כמה זמן אנו מקדישם במשך היום לעבודת השם?)

 

ובשום אופן אל תתבייש מהמלעיגים! (שו"ע סי' א) המזלזל בחבירו ושותק נלקחים ממנו זכויותיו ועוברים לחבירו (הרמ"ע מפאנו)

וכך עשה שבוע אחד ורשום לעצמך אם הצלחת בזה וקנוס עצמך על כל ברכה שנאמרה בחפזון.

ולכן צא ולמד ביאורי הברכות ומשמעותן ודרוש מעל ספר, לך אצל חכם וילמדך  (ברכות לה.) בכדי שלא תהיה כעוף המצפצף! (ראה לבוש מו)

זכור : המברכים בעוה"ז יזכו לברך לעוה"ב! האם נרצה שכך יראו ברכותינו? הדבר בידנו!

 

 

ואחרי שתסתלק מכל זה, יסיתך היצר ויאמר לך: לא יתכן שתהיה עבודתך שלמה עד שתתרחק מהגאוה לגמרי, כגון שתכסה מעשיך הטובים ולהורות הפוך ממה שהיה כבר בלבך. תתפלל קצר… (ותברך בחופזה) אך הישר הוא: להתפלל בכוונה באריכות (לברך במתינות ובכוונה)

ואם יכבדוהו על זה וישבחוהו – אין מזיק לו בשבח, אחרי שלא כוון לזה בשעת המעשה.

לכן בעת אשר תעשה מעשה הטוב, תבחין בעצמך ממי אתה מקווה הגמול, אשר מהאל – הוא שלם, אבל אם מאחרים – אינו שלם. וגם תבחין אם זה המעשה אשר תעשה לפני העולם, אם היית עושה בייחוד בחדרי חדרים בזה העניין אשר אתה עושה ברבים, ואם יתברר לך זה, אז מעשך שלם.

(אורחות צדיקים שער הגאוה)

 

 

 

 

 

 

[1] מתוך ההקדמה לס' מצות מאה ברכות כהלכתה

[2] כי הנה כתוב "והיה בכל הארץ פי שנים בה יכרתו יגועו והשלישית יותר בה" דמשמע דשני שליש מהעולם יחרב, ובמצרים רק חמישית מהיהודים נגאלו וכמ"ש "וחמושים עלו בני ישראל ממצרים".(ועי' בילקוט שם) ורבינו בחיי כ' (כד הקמח) שהגאולה האחרונה תהיה מעין הגאולה הראשונה. ובספר חסד לאברהם (מעין ג, נהר כ) כ' שמסורת קבלה בידנו שאותו יום שיבוא משיח ימצאו בא"י שבעת אלפים מבני ישראל. ודבר זה כבר אירע "והשארת בישראל שבעת אלפים כל הברכים אשר לא כרעו לבעל (מלכים א' יט)

[3] ויעויין בס' כוכב מיעקב על ההפטרות. על המשל הזה אמר ר' מנחם מנדל מקאצק זלה"ה כי הוא אחד מג' משליו אשר כיון בהם לאמת. ומובא ג"כ בס' שם משמואל, ומשם נפוץ על פני כל הארץ בציורים נרחבים איש איש כיד ה' הטובה עליו, והדברים נוקבים.

[4] החזון איש

[5] כפשוטו. ומעשה שראה מו"ר ראש הישיבה שליט"א את אחד מילדיו שהכניס מאכל לפיו בלא ברכה ויזעק אחריו "אַ גאנעב", ומני אז לא אכל בלא ברכה.

[6] בעיר "סאלי" שבמרוקו היה עשיר מופלג ועם הארץ מופלג ושמו ישועה ששפורטס, קנה האיש פרדס מערבי אחד, ובו שתי מעיינות גנים בארות מים חיים זכים ומתוקים, אך לא עברו חודשיים ימים, והמעיינות חרבו ונשקפה סכנה לפרדס כולו שיבש.

הצטער האיש, ופנה אל איש האלוקים רבינו חיים בן עטר ה"אור חיים" הקדוש זצ"ל, ושטח לפניו את צערו.

היה זה יום קיץ לוהט, ועל שולחנו של הצדיק נצבו קנקן מים וכוסות, מזג לעצמו כוס מים והגירה לגרונו בלא ברכה תחילה וסוף.

אמר הצדיק "אכן נודע הדבר", נודע סיבת התיבשות הנהרות, שכן כתוב "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה" (ישעיה י"ב. ג'.) "בששון" נותריקון ברכות שתים שהכל ובורא נפשות, או אז הבארות למעייני הישועה.

הוכיחו הצדיק על שנהנה מן העולם הזה בלא ברכה, ונחשב כמועל בקודשי שמים, וככפוי טובה למקום ברוך הוא, דרש ממנו שיקפיד לברך תחילה וסוף על כל דבר מאכל ומשקה, ויזהיר על כך גם את אחרים, קבל על עצמו, וכעבור כ"ד שעות שבו המעיינות לנבוע. (הקדמה לאוצר המכתבים ח"ב)

 

[7] דאנשי כנסת הגדולה תקנו ברכות וכו' (ברכות לג.) ומובא ברמב"ם בפ"א מהל' תפלה. והכל מיוסד ע"פ סדר העולמות ותיקוניהם  וכמ"ש בנפה"ח ש"ב  פ"ג

[8] והשי"ת שואל מאיתנו מ"ה והוא בגי' אד"ם וקראם "מה" ולא "מאה" שהם ק' דהיינו קוף.

 

[9]

[10] וכיון שהברכה שוה עשרה זהובים נראה שזהו מה שכתוב : כי טוב יום בחצרך מאלף בחרתי הסתופף בבית אלהי וגומר בתי כנסיות נקראות חצרות קדש ולפי שהאדם מחוייב לברך בכל יום מאה ברכות בב"ה ושכרן עולה אלף זהובית ליום אחד ואלו היו נותנין לאדם הברירה בין אלף זהובים מזומנים בעולם הזה לבין שכר מאה ברכות לעולם הבא פשיטא שהיה בוחר לקחת אלף זהובים ואמר המשורר שהוא אינו כן כי טוב בעיניו שכר מאה ברכות שמברכין ביום אחד בב"ה מאלף זהובים וז"ש כי טוב יום בחצרך מאלף. ,תורת חיים)

 

 

                                                                          

ברוך השם אלקי ישראל אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון וקדשנו במצותיו.

ונטע חיי עולם בתוכנו והשרה שכינתו בנו.

הבאנו בהקדמה שבכדי שיהיה האדם מקדש ה' הוא צריך לקיים את כל המצוות כולן.

ועכשיו כאשר אי אפשר לקיים את כל המצוות כולן הדרך לעשות זאת הוא על ידי אמירת מאה ברכות בכל יום שמעלתן גדולה מאד ומביאים את האדם לידי קרבת השי"ת ועיקרי התורה.      וכמו שאמרו חז"ל (ילקוט שמעוני תהילים לד) שאם בירך האדם על הפירות וממליך לבוראם כאילו קיים את כל המצות.

 

אחד מהעבודות הגדולות שהאדם עובד את בוראו בכל יום ויום הם  הברכות.

והיא עבודה רמה ונשאה עד מאד. וכשאדם מעיין ומכוון לבו בברכותיו הרי עובד עבודה תמה ושלימה ומרוממתו ומקדשתו למעלה למעלה.

 

אמירת הברכה צריכה להיות באופן שכל החושים, כל הכוחות והמחשבות והעשתונות, הכל באשר לכל 'נמצא'  בתוך הברכה. היא אינה נאמרת בלחץ של זמן וברצון להגיע לסיומה, אינה נאמרת בפה בלבד כאשר המחשבה נתונה לנושא אחר ואפילו במעט, אלא הכל שקוע אך ורק בברכה ובכוונתה וברצון לעכל ולהפנים ולהחיות את אשר פיו ושפתיו מביעים.

המטרה של ברכות אינה מתקיימת רק על ידי אמירת הברכה. האדם צריך להבין את  הברכה ולמעשה לבטא את המילים עם  שימת לב  למשמעותה. זו אינה משימה פשוטה. למעשה, אמירת ברכות עם כוונה היא מאמץ לכל החיים.

"הנסיון יורה, שבקל נמשך האדם לזלזל בברכותיו, וזורק השמות הקודש מפיו בהסח הדעת, ובפרט מן הפרט בברכות הנהנין, ונמצא שהנזהר בזה שלא לברך כדרך מצות אנשים מלומדה, אלא מתוך מחשבה ורגש, ובכוונה שלימה במה שמוציא מפיו, זוכה בכך לקרבת ה׳, ולעורר בעצמו אהבתו ויראתו ולהרגיש בנוכחותו יתברך בכל שעה ורגע, ומחזק בזה אמונתו ובטחונו בו יתברך,להכיר שהכל מאתו, ואין עוד מלבדו. ולאו מילתא זוטרתי היא לברך ברכה  כתקנה, כי כל ברכה וברכה להשי״ת היא עולם ומלואו, אפילו בדרך הפשט, כ״ש וכ״ש על דרך הסוד שיש בה כוונות רבות ונוראות, כידוע ליודעי ח"ן. (ר' יעקב משה הלל שליט"א)

 

על הפסוק "מאת אדנים למאת הככר ככר לאדן" (שמות לח:יז)  כתב רבינו יעקב בעל הטורים: כנגדם תקנו מאה ברכות בכל יום.

משה רבינו תיקן להם לישראל לברך מאה ברכות בכל יום (ספר המנהיג) כשיסדו את מאת האדנים. (רוקח)

מאה אדנים היו למשכן ומאה ברכות צריך אדם מישראל לברך בכל יום.

ואמר בעל החידושי הרי"ם כשם שאדנים היו יסודות המשכן כך גם הברכות הן יסודות הקדושה בכל אדם בישראל. אדן מלשון אדנות, על ידי הברכה מעיד האדם שה' יתברך הוא האדון על כל הבריאה. מאה ברכות הינן ממילא מאה האדנים למשכן של כל אדם בישראל.

ובאמת כבר כתוב זה בתיקוני הזוהר (קלא:) ואינון מאת אדנים למאת הככר – דנחתין למאה ברכאן (ואלה מאת אדנים למאת הככר שיורדים למאה ברכות).

וביארו הראשונים כמלאכים (ספר שערי צדק לר' יוסף בן קרינטול והריקאנטי) וזה לשונם:

מדת המלכות של השם יתברך יש לה מאה פינות, ולכל פינה ופינה בית קבול, ומכל פינה ופינה נובעת מעיינות ברכה לעולם וכו'     משם יוצא ברכה ושפע ואצילות לכל הנבראים על ידי ישראל.

 

ולפיכך תמצא באהל מועד "מאה אדנים למאת הככר ככר לאדן", ואין לך אדן בכולם שלא היה בו בית קבול לעמוד. וכו'  ולפי שהוא דרך שבו יתברך כל אחד ואחד מישראל במאה מיני ברכות ומיני שפע ואצילות צריך כל אחד מישראל לברך בכל יום מאה ברכות.

 כלומר כל ברכה וברכה יש לה מעיין ומקור ממה שמהיא נשפעת ונאצלת, ואם ח"ו יחסר לאדם אחד ממאה ברכות בכל יום הוא פוגם את כל התורה כולה ונמצא מקלקל כל הצנורות,

 

וסימנך נפש רוח ונשמה, ישראל לוי כהן.

 

והסוד "לבני לוי נתתי את כל מעשר בני ישראל לנחלה חלף עבודתם" וגומר, וכתיב "אל הלוים תדבר ואמרת להם כי תקחו את המעשר וגומר והרמותם ממנו תרומת הוי"ה מעשר מן המעשר", נמצא ישראל נותן ללוי עשרה מכל מאה, והלוי נותן לכהן אחד מכל עשר, אם אין מאה לישראל אין עשרה ללוי אם אין עשרה ללוי אין אחד לכהן ונתפרדה החבילה ואין עוד כלי להריק,

 ובדרך זה אם אין הנפש מברכת מאה ברכות בכל יום לא יגיעו מן המעשר עשרה לרוח, וכשאין הרוח מקבל עשרה לא יגיע אחד לנשמה.

והנה אנחנו חייבים בכל יום לקשור הנפש ברוח והרוח בנשמה והנשמה דבקה בהוי"ה יתברך, והסוד "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את הוי"ה אלהיך", וזהו סוד "ברכי נפשי את הוי"ה", וכתיב "כל הנשמה תהלל י"ה".

ולפיכך תמצא באהל מועד "מאת אדנים למאת הככר, ככר לאדן" שאין לך אדן שלא יהיה לו בית קיבול לקבל הברכה מן העמודים שנאמר "ווי העמודים".

כי המקיים זה יזכה בזה כי כל ברכה וברכה יש לה מקום ומעיין ממה שהיא נשפע ונאצלת.

ועל דרך זה אנו אומרים כי כל אדם שאין משלים בכל יום מאה ברכות פוגם צורתו ומקצץ בנטיעות נפשו, ואוי לו על חסרונו, ואינו נכנס בשערי צדק.

לפי שהאדנים לעמודים אינם מסודרים ואין האהל פרוסה כסדר לפיכך אין השכינה שורה על דבר פגום.

וזהו סוד אהל בל יצען ובל יסע יתידותיו לנצח, וכל חבליו בל ינתקו. (ישעיה)

 נמצא כל הגומר מאה ברכות כאילו פורס אוהל ותקעו על מאה אדנים, ואז מתברך במאה ברכות, ולפי שמאה ברכות כנגד מאה אדנים למאת ככר, וכולן נקובים נקב מפולש.

נמצא מאה חלונות של אורה

פתוחים לנגד מאה ברכות

עכ"ל

 

 

 

 

 

 

 

 

זהו יסוד הקדושה של האדם, וכפי שהבאנו שמאת הברכות הם כנגד מאת אדני המשכן וכשם שהיו יסוד המשכן כך הם יסוד משכן האדם ויסוד בנין האדם.

מפני שהמאה ברכות מביאות את האדם לידי אמונה, והיא יסוד היסודות וכפי שאמרו חז"ל (מכות כד) בא חבקוק והעמידן על אחת "וצדיק באמונותו יחיה".

כשאומרים ברכה דוגמת "שהכל נהיה בדברו" מכירים בזה שהכל נעשה היה והווה במאמרו  וכן בשאר הברכות – שהוא מקור הכל  והכל בא ממנו והוא משגיח על כל אחד ואחד לתת לו בדיוק מה שהוא צריך ומתבוננים בחסדיו העצומים של הבורא  –  כל זה מביא לקרבת אלקים, כל ברכה וברכה צריכה להביא אותו לדרגה מסויימת של אמונה.

ועל כן אומר העם באחרית הימים "ע"ל כי אין אלקי בקרבי" שלא נזהרו במאה ברכות וממילא אין מקום להשראת השכינה  ואלקי אינו בקרבי ואבדה האמונה מפיהם ח"ו.[1]

וכתב האריז"ל  (שער המצות סוף פרשת עקב)  כי צריך האדם להזהר בתכלית בברכות  הנהנין כי גוף האדם נהנה מהן ומתקדש בברכות אלו, וגורם שפע עליון באדם.

 

רבים המתאווים להשיג רוח הקודש, כלום מילתא זוטרתא היא?

בואדי נדרשים לכך גלגולי שלג רבים בחורף, וטבילות קרח שבהם צריכים לשבור גזיזא דברדא (ע"פ ברכות יח:),בימות הגשמים, או תעניות וסיגופים עצומים בימות החמה,  ולשכב על חרולים,  או אולי לאכול את עשב השדה, או  שמא תענית דיבור למ' יום?

לא הן ולא שכרן! (ברכות ה:)  אמנם  אכן כן,  מילתא זוטרתא היא!

 

כמו שכתב רבינו חיים ויטאל ז"ל : (שער רוח הקודש)

'אמר לי מורי ז"ל כי : עיקר השגת האדם אל רוח הקדש  תלויה ע"י כונת האדם וזהירות בכל ברכת הנהנין. לפי שעל ידם מתבטל כח אותם הקליפות. הנאחזות במאכלים החומריים, ומתדבקים בהם באדם האוכל אותם.

וע"י הברכות שעליהם, הנאמרות בכוונה, הוא מסיר מהם הקליפות ההם. ומזכך החומר שלו, ונעשה זך, ומוכן לקבל קדושה. והזהירני מאד בזה.'

(ואמנם בואדי שההולך בסדר הברייתא של ר' פנחס בן יאיר וכן עסק התורה הוא המביא לידי רוח הקודש כמ"ש בתנא דבי אליהו.)

 

ולמדנו  מכאן שהעצה על כל העצות להתקרב אל הקדושה ולהשריש ולעקור כל רע ופסולת מקרבו — להיית נזהר במאה ברכות שאדם מברך בכל יום לברכם כל אחד בכוונה ישרה  ומעומק לבו.

 

כי ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה אלו המאה ברכות אשר בהם תלוי כל חיותך — כי זה כל עיקר ומזון נפשך רוחך ונשמתך. רבי אהרן ראטה זצ"ל, נועם הלבבות)

 

וכך כתב במשנת חסידים כי מלבד התועלת הטבעי שיש לגוף האדם מגופניות האוכל או המשקה שנהנה הוא מעורר בכוונת ברכתו הבל פיו של הקב"ה שאמר "ויהי" שהוא החיות והרוחניות שבו וזן לנפשו הרוחניות מזון הראוי לה ממנו:

 

אבל הבלתי מברך על ההנאה או שמברך בלא כוונה גורם לאוכל ההוא להיות כגוף בלא נשמה ולפי שאין החיות שבו מתעורר לצאת אין כחו יפה לזון הנפש הרוחנית שבאדם האוכלו אלא דבר מועט והוא מתגלגל במים:^[2]

 

כלומר: מזון הנפש השכלית איננה מחומר שבמזון – רק בהברכה שמברך בלב שלם ובנפש חפיצה, זו מזון הנפש, לא זולת! רק על יד התעוררות ברכת המזון בכוונה רצויה יתעורר ניצוץ הקדושה שבמזון מבחינת חלק הנפש ומזון הנפש השכלית שבאדם. (רבינו יואל סיקריש בעל הב"ח, משיב נפש)

 

ויש לרחם על נשמותינו. שהנה הגוף מדושן עונג ונהנה מגשמיות המאכל, והנשמה גם לה ניתן חלקה ונהנית מהברכות של אותו מאכל. ואם ברכתו אינה ברכה – אין נשמתו נהנית וגוזל ממנה חלקה, ולא תהיה כהנת כפודנקית? אתמהה!

 

ע"כ ישים אל ליבו לכוין בהם היטב.

 

אחר שהתברר לנו שמאה הברכות הם יסוד משכן לבנו הרי עשינו בית קיבול, כלי, לאור השכינה שישפע בנו.

אולם תנאי גדול ישנו בכדי שהשכינה תשכון בתוכינו והוא – השמחה. כמו שאמרו חז"ל (שבת לא) אין השכינה שורה לא מתוך ולא עצבות מתוך עצלות אלא מתוך שמחה של מצוה.

וכמו שאמר דוד המלך ע"ה : ישמח לב מבקשי ה'. לב מבקשי ה' צריך שיהיה בשמחה בכדי שישכון בתוכו..

		השי"ת שמו נקרא קדוש שהוא מקור הברכה. שהברכה והקדושה דבר אחד, כי הברכה נמשכת מן הקדושה, כענין שכתוב, "שאו ידיכם קדש וברכו את ה'" (רבינו בחיי, כד הקמח שער הקדושה)
	וצריך האדם לזהר בברכות לאמרם בכוונה, כי כל ברכה היא אבן טובה שאין כערכה, כמובא בזהר הקדוש (פרשת עקב).ועוד, אם רגיל לומר הברכות בשמחה ובחיות ובכוונה, מזדכך כל גופו ממשכא דחויא בישא (הוא עור הנחש שנמשך על אדם  הראשון לאחר חטאו כמבואר בפרקי דרבי אליעזר)כמובא בשער רוח הקדש מרבנו האר"י ז"ל (דף יא ע"א)],וממשיך קדשה גדולה על נפשו, וכל שכן אם עונים אמן אחר הברכה, כמבאר שם בזהר הקדוש (פרשת עקב), כי כל ברכה שאין עונין אחריו אמן, הוי כפלג גופא.                                                     (שומר אמונים)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרק ג'  מיסודי עבודת האדם בעוה"ז

אמרו בזוהר הקדוש (פרשת לך לך) כַּד בַּעְיָא (נפשא) לְנָחֲתָּא לְהַאי עָלְמָא, אוֹמֵי לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא לְמִיטַר פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָּא וּלְמֶעְבַּד רְעוּתֵּיהּ. וּמָסַר לָהּ מְאָה מַפְּתְּחָאן דְּבִרְכָאן.

פירוש – כשהנשמה באה לרדת לעולם הזה, משביע אותה הקב"ה שתשמור מצוות התורה ושתעשה רצונו, ומוסר לה מאה מפתחות של ברכות לכל יום ויום.

ופירש בעל המגלה עמוקות : "ברוך אתה בבואך, וברוך אתה בצאתך" בביאתך לעולם מוסרין לך מאה  מפתחות של ברכות   והמלאך גבריאל מלווה את הנשמה ומוסר לה מאה ברכות לשמירה.

באת לעולם עם הברכות ותצא עם הברכות שברכת.

וזהו השאלה שה' שואל מעמך בבואך לעולם  – מאה ברכות.

והסיבה שהברכות נקראו מאה המפתחות כי הן   מאה עצות ודרכים איך להזכר בהשי"ת ולהתקרב אליו . (הרמ"ק ז"ל)

הצדיק רבי אהרן ראטה זצ"ל מח״ס שומר אמונים בספרו שלחן הטהור  מתאר בלשון ארמית את ההוראה שהנשמה מקבלת מן השמים לפני ירידתה לעוה״ז, ואלו הם דבריו  (מתורגמים ללשון הקודש(

 

״דע, כי בשעה שנשמת האדם צריכה לצאת לאויר העולם, בא אליה מלאך גבריאל ואומר לה, את בת קדושה של המלך,

תדעי שתצטרכי לצאת מזה העולם העליון לרדת לעולם השפל, ולתקן שם התיקון של המלך הקדוש, ולתקן אלו המדריגות העליונות שתלויות בך.

 

וזאת היא עבודתך בהעולם שתלכי לשם, צריך שתדעי, בת קדושה, שתתנסי שם בכמה נסיונות, ועוד שתצטרכי להתחבר שם עם כמה מיני אש רעה שיסובבו אותך מכל צד, אחד, הגוף הרע, ושני, היצר הרע וכל חיילותיו, שמלאים כל אויר העולם,  והם יסובבו אותך ויפתוך לסור מדרך הקדושה, להתדבק בתאות טנופת של עוה״ז השפל, ותסתכני שם מאד שלא תפלי ח״ו לרשת שלהם. לכן אמסור לך בשליחות של הרבש״ע מאה מרגליות קדושות שהן מאה ברכות דלעילא, שכל חפציך לא ישוו להן.

 

ובכן בת קדושה של המלך העליון, אם תזהרי באלו הק׳ ברכות קדושות לברך אותן כראוי, ובכוונה וברצון הלב, ביראת ואהבת אדונך, שכר טוב ושמחה רבה וברכות ואורות רבות תקבלי, עד שאי אפשר לפרוט בשפתים, וכל זה שמור לך בשכר אלו הברכות הקדושות.

 וצריכה את לדעת, שבזכות אלו הברכות מעליונות, יפתחו לך מאה אורות ואוצרות עליונות, וכל עולמות הקדושים העליונים יקבלו שפע ואור גדול מאלו הברכות כשהן נאמרות כראוי.

 ועי״ז כולם ישתדלו בעדך לסייע אותך לקרבך לעבודות אבינו הקדוש, ואף הגוף שיהיה משכנך וחברך שם, יזדכך בטהרה רבה, וכשיזדכך גופך באור הקדוש של אלו הברכות, אזי יכנע היצר הרע ויעזוב אותך מלפתותך לרדוף אחר תאות זרות, ותתקדשי ותטהרי מכל צד.

וכשיגיע זמנך לחזור לאדונך, תצטרכי ליתן חשבון על כל ברכה איך היא יצא מפיך, ואיך היא נתפרדה ממך, אם בהתעוררות של הנשמה ורוח לכוון בה דעתך ולבך. ובזה יוצאת בת קדושה לעוה״ז התחתון לעבוד ולתקן עבודת ותקנת רבונו של עולם״.

 

אמרו בברכות (סג.) שבבית המקדש היו אומרים :  "ברוך ה' אלוקי ישראל מן העולם ועד העולם"

 

ופירש"י : מפרש בתוספתא שתקנו מן העולם ועד העולם להודיע שאין העולם הזה לפני העולם הבא כלום, אלא כפרוזדור לפני הטרקלין, כלומר הנהיגו ברכותיו בעולם הזה כדי להיות רגילים לעולם הבא שכולו ארוך.

 

רצונו לומר שתברכו בעוה"ז שהוא הפרודור כדי ששתרגלו לברך בעוה"ב, כי אם לא מברכים בעוה"ז כיצד יברכו בעוה"ב?

 

ונראה שמקור ממדרש תהילים (קמ"ה)  : מאי דכתיב "ואברכה שמיך לעולם ועד" לא כעכשיו, אם עשה להם נסים אומרים שירה, ואם לאו אין אומרים שירה. אלא לעתיד לבוא אינם בטלים, אלא הם אומרים השירה והברכה תמיד. שנאמר, ואברכה שמך לעולם ועד. (ונראה שדורש "לעולם" – בעוה"ז "ועד" – בעוה"ב) אין לנו מלאכה, אלא לברכך ברכות חדשות. וכן הוא אומר, (שם סח, כ) ברוך ה' יום יום וגו': היינו שיברכו בכל יום ברכות חדשות.

 

וכן אמרו (במזמור קד) שיעשה פיהם של צדיקים כמעין הנובע לעתיד לבא שאינו פוסק מלומר שבחו של הקב"ה.

וכתב הרמב"ם בפי' המשניות (סנהדרין פ"י, אבות פ"ד מי"ז ) "שאין אחר המות שלמות ולא תוספות, אמנם ישלים האדם ויוסיף מעלה בעוה"ז"

 

ולכן הדרך והכוונה בהן אנו מברכים את ברכותינו בעוה"ז כן נברכם בעוה"ב, האם רצונינו שכך ייראו ברכותינו בעוה"ב? ועל ציוו :"התקן עצמך בפרוזדור"! (אבות פ"ד מט"ז)

 

כי כל מה שהאדם נכשל בו תמיד בעוה"ז כן יעשה לעוה"ב. כיצד? הרי שהיה גונב- בגיהנם יגנוב אור ושלג בעל כרחו שלא בטובתו.

וכמ"ש (סוטה ג:) כל העובר עבירה אחת בעוה"ז מלפפתו וקשורה בו ככלב והולכת לפניו ליום הדין (נ"א: ליום המיתה).  (הרמח"ל)

 

רק בעוה"ז הוא עבודת הברכות. כמ"ש "ועתה ישראל מה ה' שואל" ולא לעוה"ב. שם אינם אלא כמלאך המשבח ומברך, ובעוה"ז השפעתם עצומה בכל העולמות. (כמו שכ' האור החיים)

 

וכבר אמרו (הרמב"ן ז"ל) כל המקודש מחבירו חרב מחבירו. ולכאורה מכל שש מאות ועשרים מצות התורה (תרי"ג דאוריתא, וז' דרבנן) כת"ר הילומים שעל הראש, אין מצוה שאדם דש בעקביו ומזלזלים בה – כמו הברכה, ממש בולעים את המילים ולא אומרים אותם כמו שצריך, וכל שכן שחסרה הכוונה, והרי הברכה בלא כוונה אינה עולה מעלה. כי הכוונה היא כמו כנפים שבהם יכולה הברכה לעלות מעלה (זוהר)

ובאמת ובתמים אין ספק שמי שיזהר לומר כל ברכה מילה במילה, ואף עם כוונה – וזה ענין של הרגל – עליו נאמר : חיים כולכם היום.

(הגרש"ד פינקוס זצ"ל)

"בכל יום אברכך" בצורה הראויה, ואזי "ואברכה שמך לעולם ועד" – וכך אזכה לברכך בעוה"ב.

 

וכ"כ הרמ"ע מפאנו על המאה ברכות (מאמר הנפש)  ואמרו שהמתמיד בהם בעוה"ז זוכה בההיא עלמא לברך בכל יום עשר ברכות בגן כל ימי החפץ, וברכה אחת בכל יום בעדן כשיגיע זמנו לעלות אליו, והטעם היא לפי שמאריכין בנעימותן בכל עולם כראוי לו וכן במקדש היו מאריכין במטבע ברכות של תפלה ואין עונים אמן אחריהם, אלא מטבע ארוך היה להם לענות אחר ברכותיהם ששכר מצוה מצוה.

 

וכל זמן שהאדם חי ויכול לברך עוד אפילו עוד ברכה אחת בלבד בכוונה – אינו יכול לקרוא לימיו "ימים שאין לי חפץ בהם".

הבו לה' כבוד

 

אמרו בפרקי דרבי אליעזר (פ"ג) עד שלא נברא העולם נתייעץ הקב"ה בתורה ששמה תושיה לברוא את העולם, השיבה לו ואמרה:

"רבון העולמים אם אין צבא ואם אין מחנה למלך, על מה הוא מולך? ואם אין עם מקלסין למלך איזה הוא כבודו של מלך?

שמע אדון העולם וערב לו.

אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא

לעת נעשה בחפצו כל אזי מלך שמו נקרא

השם יתברך אדון העולם, הוא מלך בעצמו ומלך בטרם הבריאה. וברא את העולם כדי לגלות מלכותו ע"י ברואים שימליכו אותו מרצונם ואז בפי כל יקרא מלך.

כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו שנאמר "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו" ואומר :" ה' ימלוך לעולם ועד. (סוף פרק קנין תורה)

ברכו ה' מלאכיו גיבורי כח עושי דברו

(תהילים)

הבט נא השמימה וספור המלאכים אם תוכל לספור אותם. היש מספר לגדודיו?

אלף אלפים ישמשוניה ורבו רבבון (דניאל) כולם עומדים ברום עולם שמחים בצאתם וששים בבואם עושים באימה וביראה ברתת ובזיע רצון קונם.

מזיעת החיות נעשה נהר של אש שבו טובלים (שס"ה טבילות) לפני גשתם לעבודתם לשרת בקודש.

וכולם פותחים את פיהם בקדושה ובטהרה בשירה ובזמרה, ונהרי ששון נהרי גילה נהרי דיצה נהרי אהבה יוצאין ומשתפכין לפני כסא הכבוד מקול ניגון חיותיו מקול צלול כרוביו. ומברכים ומשבחים ומפארים ומעריצים ומקדישים וממליכים את שם הא' המלך הגדול הגבור והנורא מלך הכבוד קדוש הוא. ומקדישים ליוצרם בנחת רוח, בשפה ברורה ובנעימה קדושה כולם כאחד עונים ואומרים ביראה קדוש…

ובאמת שיש לכאורה לתמוה על מה שאנו אומרים בכל יום נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום, דהלא הוא גאוה יתרה לכאורה, ודומה לאחד שלבוש בבלויי סחבות, הגיד לפני המלך שמשמש לפניו כאחד מגדולי המלכות העומדים לפני כסאו. ואף בזה, האדם שנברא מן האדמה עפר ואפר, עומד ומציע לפני השם יתברך שמוכן לשמש לפניו כאחד מצבא המרום העליונים.

אבל באמת כאשר נתבונן במקרא, נראה בבירור, שעיקר בריאתו של איש ישראל הוא לעבודת ה', לעשות חוקיו ומשפטיו ולרומם ולהלל שמו יתברך, וכמו שכתוב 'עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו', והוא בבחינה זו כמו אחד מצבא המרום [שנשמתו אשר הפיח השם יתברך בו יש בה קדושה נוראה וכמו שכתוב נר ה' נשמת אדם והיא מעולם הבריאה וכמו שכתבו המקובלים] אלא שהמלאך עומד ומקדש שמו של הקב"ה במרום והוא נברא לקדש שמו ית' בארץ, וכמו דכתיב 'ונקדשתי בתוך בני ישראל'.

ומשום זה נקרא השם יתברך אלקי ישראל כמו שנקרא אלקי הצבאות, ועבור זה היתה עיקר יציאת מצרים להיות לנו לאלקים כמו שמפורש בתורה, דהיינו לייחד שמו יתברך עלינו שהוא אלקינו ואנחנו שלוחיו בעולם לעשות רצונו. וענין זה קבלנו בעת תוקף השירה, ואמרנו 'זה אלי ואנוהו אלקי אבי וארוממנהו.' (ר' ישראל מאיר הכהן "החפץ חיים", שם עולם ח"ב פ"י)

 

'וביחוד מעסק תורתנו הק׳ יש להבורא ית׳ נחת גדול וגם מה שמהללים ומשבחים אותו ומספרים תהלותיו מגיע לו ית׳ נחת גדול,

ואף שברא הבורא עולמות עליונים ושרפים וחיות ואופנים עד אין קץ ותכלית וכולם משבחים  ומפארים ומהללים את שם ית״ש כמבואר במזמור "הללו את ה׳ מן השמים" – עם כל זה ברא גם כן  את האדם התחתון בגוף הגשמי להללו ולשבחו גם כן  להשם ית' ויתעלה,

ועיקר זאת תורת האדם הוא אנחנו עם קדוש, כמאמר הכתוב "אדם אתם" ודרשו רבותינו ז"ל אתם קרוים אדם.

וזה מבואר בפסוק " :הן  לה׳ אלקיך השמים וגו' רק באבותיך חשק וגו'  ולא עוד אלא שיש להבורא ית׳ יותר שעשוע ותענוג משבחיו של אדם התחתון יותר משבחים של כל העולמות כולם." (ר' אלכסנדר זיסקינד, יסוד ושורש העבודה)

כי האדם הוא קרוץ מחומר וכולם שרפים עליונין כולם קדושים, ויש לו יצר הרע, וזהו השבח היותר נעלה שבריה כזו תפאר ותרומם למלך עולמים.

האור החיים  (במדבר פרק טז  פסוק כב) כתב שיש ב' דרגות בחפץ שיש לבורא האחד הוא שבח והלל אשר יתגו לו צבא מעלה, למעלה ממנו שבח והלל אשר יתנו לו נשמות הצדיקים מב' אוצרות החיים, אוצר אחד של נשמות שעדיין לא באו לעולם הזה שעליהם אמרו ז"ל (יבמות סב.) עד שיכלו נשמות שבגוף, ואוצר ב' של נשמות שכבר באו לעולם הזה וחזרו ונתנו באוצר החיים, וכולם נותנים שיר ושבח והודאה לבורא יתעלה שמו בסוד (משלי טז) כל פעל ה' למענהו. למעלה מהם השיר והשבח העולה מהנשמות אשר הם בעולם הזה אשר הם תוך הבשר והוא מונעם מהכיר ה' והם מתעצמים לאהוב ה' ולשבחו ולהודות למאמרו זה עליון וחשוק אצל הבורא למעלה מהכל.

 

ואמרו רבותינו ז"ל בחולין (צא:) חביבין ישראל לפני הקב"ה יותר ממלאכי השרת שישראל אומרים שירה בכל שעה ומלאכי השרת אין אומרים שירה אלא פעם אחת ביום ואמרי לה פעם אחת בשבת ואמרי לה פעם אחת בחודש ואמרי לה פעם אחת בשנה ואמרי לה פעם אחת בשבוע ואמרי לה פעם אחת ביובל ואמרי לה פעם אחת בעולם וישראל מזכירין את השם אחר שתי תיבות שנאמר שמע ישראל ה' וגו' ומלאכי השרת אין מזכירין את השם אלא לאחר ג' תיבות כדכתיב קדוש קדוש קדוש ה' צבאות ואין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה שנאמר ברן יחד כוכבי בקר והדר ויריעו כל בני אלהים.

 

'כתב ר' אברהם גלאנטי  "נפשי לה' משומרים לבוקר שומרים לבוקר" דמלאכי השרת זמן קבוע להם בבוקר לשיר כמו שכתוב "שלחני כי עלה השחר" אבל ישראל בכל עת שירצו וזה שאמר "נפשי לה'" – נפשי יותר קרוב לה' מה"שומרים לבוקר" דהיינו ממלאכי השרת, ופירש הטעם למה שהרי מלאכי השרת שומרים לבוקר דוקא מה שאין כן אני, אלא בכל עת שארצה אני מתפלל.

וזה שאמר (-תהילים לד, ב) "אברכה את ה' בכל עת תמיד תהילתו בפי, בה' תתהלל נפשי וגו'" ר"ל "אברכה את ה' בכל עת" שאני רוצה, מה שאין כן מלאכי השרת שאינם יכולים לומר רק לעיתים ידועים כגון לאשמורות, ובזה תתהלל נפשי להתפאר עליהם לומר שמעלתי יתירה עליהם דנפשי לה' קרוב יותר משומרים לבוקר.' (ר' ברכיה ברך שפירא, זרע ברך)

הכתר והכבוד לחי עולמים

ויברכו שם כבודך. ויגידו באיים צדקך.

וידרשוך עמים לא ידעוך. ויהללוך כל אפסי ארץ.

ויאמרו תמיד יגדל ידוד.

(ויזבחו לך את זבחיהם.) ויזנחו את עצביהם. ויחפרו עם פסיליהם.  ויטו שכם אחד לעבדך. וייראוך עם שמש מבקשי פניך. ויכירו כח מלכותך. וילמדו תועים בינה. וימללו את גבורתך.  וינשאוך מתנשא לכל לראש. ויסלדו בחילה פניך. ויעטרוך נזר תפארה. ויפצחו הרים רנה. ויצהלו איים במלכך. ויקבלו על מלכותך עליהם. וירוממוך בקהל עם. וישמעו רחוקים ויבואו.

כתר יתנו לך מלאכים המוני מעלה עם עמך ישראל קבוצי מטה:

 

כחות העליונים משבחים בכל יום במאה מיני שבחות וברכות, וכנגדם תקנו ישראל מאה ברכות בכל יום.

והמברך אותם נקרא גם הוא מהעליונים.[3]

 

וכשמברכם בכל יום בכוונת הלב – המלאך סנדלפון עושה אותם עטרה (עי' חגיגה יג: ותוס' ומהרש"א)  ומשביע העטרה והיא עולה ומתיישבת בראש הקב"ה[4]. וכמו שנאמר: "ברכות לראש צדיק" – צדיקו של עולם, חי העולמים.

ובזוהר אמרו שהמלאך מט"ט יורד ונוטל את המאה ברכות וקושר מהם כתרים לרבו (זוהר בראשית לז ע"ב)

 

וכן נמצא במדרש מעיין חכמה : אמרו על סנדלפון שהוא גבוה מחבירו מהלך ת"ק שנה ועליו כתוב 'והנה אופן אחד בארץ אצל החיות' זה סנדלפון שעומד אחר המרכבה וקושר כתרים לקונו.

 וכי תעלה על דעתך שמלאכי השרת יודעין היכן הקב"ה שרוי? והלא כתיב 'ברוך כבוד ה' ממקומו', במקומו לא נאמר אלא ממקומו מלמד שאין מכירין מקומו של הקב"ה, אלא משביע סנדלפון את הכתר שמכתירין מקומו של הקב"ה בקדושות ועולה הכתר מעצמו ויושב בראש אדוניו, מיד כל חיילי מרום חלים וזעים וחיות הקדש דוממות ושרפי הקדש נוהמים כאריה ועונים השרפים ואומרים: "קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו".

 

וזה פירושו קדוש בעליונים קדוש בתחתונים קדוש בכל עולמים הוי"ה הנקדש בסוד צבאות ישראל, ובשעה שמגיע הכתר לכסא הכבוד מיד גלגלי המרכבה מתגלגלים ומתרעשין אדני שרפרף וכל רקיעים כולם אוחזם חלחלה ובשעה שהכתר עובר על כסא הכבוד לישב במקומו כל חיילי מרום פוצחים פיהם ואומרים: "ברוך כבוד ה' ממקומו".

 

בא וראה שבחו של הקב"ה שבשעה שמגיע הכתר בראשו מחזיק ה' ראשו לקבל הכתר מעבדיו, וכל חיות ושרפים וגלגלי המרכבה וכסא הכבוד וחיילי מעלה וחשמלים וכרובים מתגדלים ומתחברים ומתגאים ונותנין הוד והדר וממליכים אותו כולם ואומרים בפה אחד: "ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד".

 

וזהו פירוש ה' מלך – קודם שנברא העולם; ה' מלך – משנברא העולם; ה' ימלוך לעולם ועד – לעולם הבא. ואף הקב"ה ישתבח שמו מסכים עמהם ואומר: "ימלוך ה' לעולם אלהיך ציון לדור ודור הללויה".

 

כל ברכה שאנו מברכים בכוונה עולה מעלה ונעשית כתר מלוכה בראש הקב"ה.

 

רבינו חננאל מסביר שבוואדי שאין  הכוונה שמכתיר כמו שקושר עטרה לראש גשמי ח"ו כי הוא אינו גוף ואין לו דמות הגוף, אלא הכוונה שזהו ביטוי של ההמלכה שאנו ממליכם בברכותינו.

 

כתב החפץ חיים שיתבונן בברכות שהוא מלך עולם ומברכו על כל  (ליקוטי אמרים פ"ט)

 

אי אפשר להמליך בהיסח הדעת! הרי צריכים להתכוין להמליך את המלך השי"ת עלינו!

כאשר הברכה נאמר בשלמות  ובכוונה אזי הכתר נוצץ ומבהיק וקבועים בו יהלומים!

 

מרן הסטייפלר זצ"ל  כשהיה מברך – הרגישו הנוכחים בחוש איך שהוא ממליך את השי"ת עליו, כשהיה שואג בקול "אלוקינו, מלך העולם!" הכל חשו שהוא הוא לבדו מלך העולם.

 

והבלתי זהירות בהן כראוי היא גם מאביזרייהו של חילול ה', וההפך הוא קידוש ה'. כי כל ברכה יש בה שם ומלכות. (ר' יחזקאל סרנא זצ"ל)

 

ועתיד הקב"ה להראות לכל צדיק עטרה שתיקן בתפילותיו ותהלותיו ששיבח בכוונת לבו ולשמה ובשמחת לבב.

 

כשהאדם מברך בכוונת הלב בברכות שטבעו חכמים הכבוד מוסיף זיו וזוהר, ולעתיד לבא יזכה לאותה אורה ועליך יזרח ה' (ישעי' ס, ב), כי הכבוד והזוהר מתרבה בברכה דכתיב (תהלים קמה, י – יב) וחסידיך יברכוכה, כבוד מלכותך יאמרו, וכבוד הדר מלכותו. (ר' אלעזר מגרמייזא ,סודי רזי)

 

וכתר הברכות שאומר בכוונת לבו לעתיד יעטר לצדיק. (שם, פי' רוקח לתפילה)

וכל ברכה וברכה תעטרהו, וכל אחד נכווה מחופת חבירו…

 

עתידין הצדיקים לישב ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה (ברכות יז)

זה שאמרו "עטרותיהם בראשיהם"–כלומר דעה שידעו, שבגללה זכו לחיי העולם הבא, מצויה עימהן, והיא העטרה שלהן. (רמב"ם פ"ח מהל' תשובה)

ואת הדעה הזאת ישיג ע"י הברכות שמתעוררים בעת הברכה בדעת והכרת הש"ית. וזאת עבודתנו להכירו וליראה מלפניו.

וכמו שאמרנו : התקינו ברכותיו בעוה"ז כדי שתהיו רגילין לעוה"ב.

ולפי שהרגילו את עצמם בכך בעוה"ב ישיגו את השי"ת, ויהנו מזיו שכינת עוזו.

"ועטרותיהם" דוקא, כלומר עטרות הברכות שעיטרו השכינה יהיו בראשיהם ממש (וכמו שאמרנו לעיל)

וזהו שאמר רבי יהושע בן לוי : כל האומר שירה בעוה"ז זוכה ואומר שירה לעוה"ב (סנהדרין צא:)

וכןי ש לדרוש את הפסוק שפתחנו בו  על הברכות שמלווות את האדם מבואו ועד צאתו. כשנולד אדם מברכים ברכת "הטוב והמטיב" וכנשפטר מן העולם מברכים "דיין האמת" וזהו "ברוך אתה" מברכים לשם בלשון נוכח "ברוך אתה", בבואך – לעולם, כפי שאמרו חז"ל (בבא מציעא קז) ו"ברוך אתה" בצאתך מן העולם שיברכו דיין האמת.

וכן מנהג הצדיקים להפטר מן העולם לאחר ברכה, יש מהם שנפטרו לאחר ברכת "אשר יצר" ומהם אשר נפטרו לאחר ברכת "שהכל".

רבי ישראל מרוז'ין הגדיר את הברכה שצדיקים מברכים לפני מותם כ"ברכת הנהנין", שכן נשמתו של צדיק שואפת להתדבק במקור שממנו חוצבה בבחינת "צמאה לך נפשי". וכשקמים לתחיה מברכים "ברוך בורא נפשות רבות".

	כל הברכות שתקנו לנו חז"ל (על כל הנאה שבעולם) שלפי ההשקפה הראשונה נראה שהטילו עלינו עול ומס לברך כל אלו בכל יום. אמנם בהתבוננות נגלה שכל אלו הן לחנך אותנו בדעת אלקים להתענג על ה' תמיד. שעל ידי הברכות אנו מתעוררים להכיר ולהרגיש את אושר החיים. שהשי"ת זן ומפרנס אותנו וממציא לנו את כל ההנאות שבעולם. ואינה דומה הנאתו של אדם כשהוא נהנה מן ההפקר,  למי שהוא מקבל פרס מבית המלך שהמלך בעצמו הכין לו. והמתבונן בכל מילה ומילה שבכל ברכה וברכה, רואה ומרגיש את הענין הנפלא הזה לאמיתו. הנה בברכת המזון מוצא המברך את עצמו כבן המתגעגע על אביו ומתפרק עליו בהודאות ובקשות שעל עצמו ועל כל עם ה'. בהפליגו בביטויים עשירים ונשגבים על כבוד שמים, מלכות בית דוד, ובנין ירושלים, יחד עם החיים החן והחסד שחנו השי"ת. והשותה מעט מים לצמאונו ומברך לפני שתייתו ולאחריה – מביע הוא בברכתו את רחשי לבבו שהוא המאושר שיש לו אב בשמים – השמח מהנאתו ומברכתו גם יחד, שהרי כילד שעשועים הוא, אהוב ורצוי לפניו ית' בשעה שהוא מצפצף והוגה בשפתיו: "שהכל נהיה בדברו", ו"בורא נפשות רבות". (ר' יצחק אייזיק שר)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרק ד' – תחת התפוח עוררתיך

בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו, ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי. (קהלת רבה ז)

מעשה בשני תפוחים

היה היה פרדס גדול ורחב ידים פרדס תפוחים. בו עצים רבים ותפוחים ירוקים. והנה הגיע זמנו של גרעין אחד להזרע באדמה. גרעין בגוון חום אדמדם אשר מתוכנת בחכמה נפלאה. המידע אשר בו יכול להכיל 1000 ספרים הדרכות מכוונת ומדיוקות כיצד לגדול ומתי וכמה ואיזה פירות להוציא וכו'.

והנה לאט לאט נשקע באדמה והחל לצמוח… הוא גדל וגדל לתפארת וכעבור זמן התפתח עד להיותו עץ ולאחר זמן נוסף התחילו לגדול התפוחים.

אחד התפוחים  שם  הולך וגדל לתפארת, ומחשבה מתנוצצת בו "תכלית בריאתי להרבות כבוד בוראי ובזה אקיים את מטרת בריאתי ויברכו עלי בני ישראל" הוא מחכה ומצפה  "מי יתן ויהודי יברך עלי!"

עבר יום חלפו להם יומיים והוא ממתין בסבלנות ומייחל "מי יתן ויברכו עלי"

והמחשבה התמידית בקרבו " נועדתי בכדי שיברכו עלי לאלקי ישראל"

שבועות מספר עברו "מי יתן, מי יתן" הוא זועק בלחישה.

והנה הגיע היום. והוא מרגיש יד אוחזת בו ותולשת אותו ממקומו ומניחה אותו בתוך ארגז גדול. "הנה מתקרב רגע הגאולה" חשב. הארגז הגדול מתרוממם ונוחת על המשאית.       התפוח הסתכל מסביב וראה את חבירו לענף עץ התפוחים. "גם אני רוצה שיברכו עלי" כאומר לו "ואשמח מאד שיברכו בכוונה".

הנהג מתניע והרכב נוסע לכיון חנות הירקות והפירות. "עוד מעט עוד מעט יגיע זמני, עוד רגע קט תהיה גאולתי!" הארגז מתרומם ונח על דוכן התפוחים.

בכליון עינים הוא ניצב שם מביט אל העוברים ושבים. ובוחן כל אחד מהם אולי הוא הגואל אולי הוא זה שישלים ויזכני לקיים את תכלית מציאותי בעולם?

והנה נכנס אדם עטור זקן לבן צח כשלג ויראת ה' ניכרת על פניו, הוא מושיט את ידו, וידו אוחזת בו ומגביהה אותו. האדם מהרהר :"על התפוח הנאה הזה ראוי לברך להשי"ת!" כעבור כמה רגעים הוא כבר בשקית, ובתום השעה הוא כבר נצב על השולחן.

האדם ההוא מעיין בו ובוחן אותו וקורא בהתרגשות: "רבש"ע! תסתכל איזה תפוח נפלא בראת בעולמך! איזה מראה ירוק בוהק ומפתה, החכמה הגדולה באטימותו למים, והניחוח המענג… איך אוכל להתחיל להודות לך אפילו על העץ שעליו הוא גדל, ורק לחשוב שעשית את כל זה בשבילי!"

ולאחר הקריאה הזאת הוא בירך בקול תודה ובדקדוק המילות בקול רם וברור. אט אט יוצאות מפיו בקדושה ובטהרה, המילות הקדושות שהתפוח כה קיווה לשמוע:

"ברוך" התפוח התמלא שמחה עד מאד, זהו זה עוד כמה שניות נשלמה בריאתי. "אתה" איזה התרגשות, מברכים עלי למלך הנורא. "ה'" כולו רועד בפחד "אלקינו" דומה שגם יד המברך רעדה קמעא. "מלך העולם" הנני זוכה שיקויים בי ציווי של אדון העולם, מלכי ואלקי!

"בורא" הוא יצר אותי מאין!  מגרעין קטן. וגידל ופיתח אותי עד כה! "פרי העץ" כל הווייתו אומרת שמחה. מרוב חדווה הוא כבר לא יכול להתקיים במציאות. ומרוב עליצותו החל לומר שירה ברון. ומרוב ששונו הוא כבר התבטל לגבי האור הגדול שנוצר מאמירת הברכה. ומחשבתו האחרונה היתה "ברוך המקדש שמו" ברוב גילה – "אשרי!!!" קול גדול ולא יסף.

חבירו גם הוא חיכה בשקט אך בקוצר רוח ל"מברך הגואל". והנה הוא מרגיש יד אוחזת בו, ובמהירות מניחה אותו בשקית.   "אשרי שזה יביא אותי לתיקוני!". תוך כמה דקות הוא כבר מונח על השולחן ויד תפסה אותו בחפזון ומפיו יצא איזה מילמול מהיר :"בוכתא אדולינו מלכולם בורא פריהעץ"[5] ביובש, בהבעה קפואה. "רק רגע, אינני מבין  מה נעשה פה." והנה כאבים עזים מתחילים לבעור בכל הווייתו, אוי וי! הוא לא בירך כמו שצריך!"

והנה מרגיש שהוא מתקרב לקיצו "אהה עלי!" רוח נכאה נכנסת בו, והחל ממרמר בבכי עצום, ואין עוזר : "וי לי שלא נתקיימה בי תכלית בריאתי!"  וידום…

לפחות הוא היה מוצא נחמה אם המברך היה מברך ברכה אחרונה, אך למעשה הוא שכח.

בידנו ההחלטה מה גורלו של התפוח והאם סופו יהיה כמו התפוח הראשון הוא שמא ח"ו ינוח בחלקו של המברך השני…

 

מדברי מרן המשגיח רבי שלמה וולבה זלה"ה

 

כל ברכה היא עבודה שלמה. ואם היינו מכוונים בכל ברכה שאנו מברכים במשך היום ולא זורקים ברכה מפינו – אי אפשר לתאר לאיזו מדרגה היינו זוכים בדביקות!

אי אפשר לתאר איך היינו מתקרבים לבורא עולם!

הברכות שאנחנו  אומרים יכולות לרומם אותנו ולקרב אותנו אליו ית׳.

אם היינו אומרים כל ברכה בכונה היינו כבר קדושי עליון!.

 

אם היינו מברכים בכוונה את כל מאה הברכות שמברכים ביום וכך לכמה ימים היינו מגיעים כבר לרוח הקודש .

 

ומה רב ההפסד אם מברכים כה הרבה ברכות בלי שימת לב! הלא כמה יראת שמיים מפסידים!

וכמה שמות קדושים אומרים בלי כוונה!

 

אם היינו עושים עבודה מזה לומר י' ברכות (לא מאה) – היה זה גם כן דבר גדול.

אם נעשה 'עסק' מברכה – מי יודע עד כמה היינו מתעלים על ידי זה.

עד כדי כך שחז"ל אומרים : שהמברך כאילו קיים את כל המצוות. (עי' ילקוט תהילים לד)

 

ענין כל המצוות הוא לקרב את הכלל ישראל להקב"ה.

וענין הברכות הוא אותו הדבר. מאה ברכות ממלא את כל ימו של היהודי.

מהבוקר שמברכים : "המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי" ועד הערב שמברכים: "המפיל חבלי שינה על עיני ותנומה על עפעפי"

הכל בא ללמדנו שהכל מאיתו ית' ואין דבר מעצמו.

זה משנה את כל המבט שלנו על העולם ועל החיים שלנו.

 

"טעמו וראו"- ע"י הברכות. "כי טוב ה'".

 

אם היינו מתחזקים בזה היינו חיים עולם אחר. חיינו היו חיים הרבה יותר קרובים לבורא עולם.

 

והנה אנחנו איננו מסוגלים מיד, מחר, לכוין בכל המאה ברכות.

אבל אם היינו עושים פעם קצת "עבודה" מזה, לכל הפחות עשר ברכות בכוונה…

אח"כ היינו הולכים הלאה – להתרגל בברכות בכוונה.

היה זה כפי שחז"ל אומרים : כאשר האדם מברך את הברכות – כאילו קיים את כל המצוות. דהיינו שהיה משיג את הסגולה הזאת של התקרבות להקב"ה ככל המצוות.

 

ההתחזקות בברכות והכוונה בהן יכולה לרומם אותנו בלי גבול!

 

אם היינו  מכוונים  בכל מאה  ברכות שבכל יום אי אפשר לגעת לאיזו מדרגה היינו מגיעים!

הצרה היא שאנחנו כפי שהגמרא קוראת לזה (ברכות מז.) – זורקים ברכה מפינו!

 

אנחנו מברכים  מאה ברכות בכל יום והיינו צריכים למשש אמונה בידים!

"ברוך אתה"! וכמה אלפי תפילות במשך השנה הולכות לאיבוד.  משלושים ושש אלף ברכות ואלפי תפילות  – היינו צריכים  להיות קדושי עליון !

ומה יצא מכל זה ? כלום!

האלטער  מקלם היה אומר : "א בריה מאכט פון בלאטע – גאלד, און א שליימזל מאכט פון גאלד – באלטע" . (החכם עושה מבוץ – זהב, ואילו השליימזל עושה מזהב – בוץ)

דהיינו מדבר קטן כגון ברכות הנהנין אפשר לעלות מעלה מעלה, אבל אנחנו שליימזלים ולא יוצא מזה כלום!

 

הדרך הראויה – לקבל על עצמו ברכת "הזן" בשימת לב מרובה וכן בברכת "אשר יצר".

היסוד בכל עבודה מעשית הוא : "תפסת מרובה – לא תפסת, תפסת מועט תפסת.

אם הרוצה להתחזק בברכות הנהנין יקבל על עצמו  לומר בשימת לב את כל ברכות הנהנין – לא יצליח בזה. ועלול להתייאש מכל עבודה מעשית.

אם מברכים מאה ברכות בכל יום אפשר להגיע ליראת שמים במדרגה הגדולה ביותר כדרשת חז"ל 'ואתה ישראל מה ה' שואל מעמך וכו" (מנחות מג:).אך כמובן – רק כשיודעים ומבינים מה שמדברים ומכוונים בכל ברכת "שהכל" ו"אשר יצר"  אזי יבוא האדם מאה פעמים ביום ליראת שמיים ואם היינו יודעים מה שאנו מברכים לא היינו צריכים ללמוד מוסר אבל בכדי לדעת מה שמברכים – צריכים ללמוד מוסר!(רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל)

במשך הזמן יוכל להוסיף על קבלתו הראשונה בהדרגה, החינוך המתקבל משמירת קבלה זו מתפשט ממילא על שאר הברכות.

 

תחשוב קודם ברכתך כמה וכמה איסורים גדולים פגמת בלשונך — ואת נבזה וחדל אישים, בזוי ומשוקץ כמוך האיך תוכל לישא שמו הגדול והנורא בפיך. (ר' אהרן ראטה, נועם הלבבות)

 

 

 

 

הכנות לברכה

יש נוהגין לרחוץ פיהם שחרית מפני הרירים שבתוך הפה, מפני הפה שיברך את השי"ת צריך שיהא נקי. (ס' המנהגות לר' אשר וכלבו סי' א' וכ"כ האבודרהם והביאם הב"י וכ"כ בשו"ע ס"ד סי"ז ושם: כי צריך להזכיר את השם בקדושה ובטהרה.)

ומי יתן ויהיה נקי מלכלוך רע יותר – מלשון רע, מניבול הפה, כי לא ייתכן להזכירו כי אם יהיה הפה קדוש מכל אלו.. (שם, וברבינו מנוח על רמב"ם הל' תפלה פ"ז ה"ד – ואין צריך להזכיר שצריך ג"כ לנקות פיו מלשון הרע ומניבול פה שהם הלכלוכים הגדולים.)

 

נהגו המדקדקים[6] לברך כל ברכותיהם מעוטרים בכובע (ולבושים בחליפה). בכדי שיברך באימה ויראה. (אורחות חיים לרא"ש ליום שלישי  ובביאור עלי ארח שם וכן ראוי לנהוג לכתחילה למי שאפשר לו ועכ"פ בברכת המזון שהוא מדינא דגמרא (ברכות נא. עי' במג"א סי' קפ"ג סק"ה ובאר היטב שם סקי"א ובמשנ"ב שם).

 

ואחד שקיבל על עצמו שלא לברך שום ברכה בעולם בלא כובע הגדול היינו שאינו מברך בכובע הקטן הנקרא בלשון "כיפה" מה יעשה בימי הקיץ שפעמים נוסע במכונית שלו  וכדומה ונמצא בלא כובע הגדול, והוא צמא מאוד למים האם רשאי לברך בלא כובע הגדול?

בעת הדחק יכול לברך בלא כובע גדול, אבל יותר טוב להתנות כן בשעת הקבלה. (שו"ת באר משה (ח"ג  סימן ל"ו עיי"ש) ועיין מג״א סי׳ רל״ח סק״א.)

 

1. אסור לאדם שיזרוק הברכה מפיו בלא כוונת הלב ובמהירות.

מפני שבזה מראה שהברכה דומה עליו כמשא כבד שרוצה לפורקו  ואינו מברך אלא משום שהוא חייב והרגל קבוע לו ומנהג אבותיו. (ברכות מז., רש"י רא"ש ומאירי שם רבינו יונה בס' היראה, בית יוסף סי' קכ"ד חיי אדם כלל ה' משנ"ב סי' ה')

 

ועובר בזה על מה שכתוב בתורה:" ואם  תלכו עמי קרי" (ויקרא כו, כא) שהוא אזהרה שלא לקיים את המצות בדרך ארעי.

ונאמר עוד: "בפיו ובשפתיו כבדוני וליבו רחק ממני" (ישעיה כט, יג) ואומר: "ויפתהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו, ולבם לא נכון עמו " (תהילים עח,לו-לז)

 

1. אלא יברך במתינות ובכוונה שלמה. (רא"ש ומאירי שם חיי אדם ומשנ"ב שם)

יכוין שמברך לבוראו המלך השי"ת הנמצא מולו ממש. ( כפי הוראת לשון הברכה "אתה"  בלשון נוכח. ועי' ביסוד ושורש העבודה שער האשמורות שמזהיר על זה)  ומודה על כל מה שמטיב עמו. ויחשוב על גודל חסדי השי"ת אשר הפליא חסדו עמו ונתן לו מאכל זה או צוהו על המצוה הזו. (ס' חסידים סי' מו)

 

1. ויכוין בלבו פירוש המילות שמוציא בשפתיו. (טור שו"ע סי' ה') ולא יחשוב על דבר זולת תוכן הברכה. (ס' חסידים סי' שו"ע הגר"ז)

 

1. ויוציא המילות ברורות מפיו ובניקוד הנכון, בשפה ברורה ובנעימה. (סמ"ג, הגהות מיימונות, דרכי משה סי' ה')
3. ראוי לברך בקול רם. (ראשית חכמה שער הקדושה פט"ו ס' חרדים, של"ה, אליה רבא, והביאו המשנ"ב סי' תרמג) ועל כל פנים צריך להשמיע לאוזנו מה שמוציא בשפתיו.( שו"ע סי' ר"ו סעיף ג')

 

1. וצריך ליזהר שלא ידלג שום תיבה או אות, כאילו מונה מעות – ולא יבליעים אלא יוציאם כולם בשפתיו. (דרכי משה סי' ה') וכמו שכתוב :"ימלא פי תהילתך". (משנ"ב סי' קע"ב סק"ז) ויזהר להפריד בין תיבה שהאות האחרונה שלה והאות הראשונה של התיבה שלאחריה שוות, ויעשה אתנחתא בינהם (טור שו"ע או"ח סי' ס"א סעי' כ- כב) כגון "לחם – מן הארץ (שו"ע סי' קס"ז ס"ב)[7] כמו כן אין להוסיף ולשנות מנוסח הברכה לא להוסף מילם או אותיות ולא לגרוע. (רמב"ם פ"א ה"ז מהל' ק"ש)

 

ואל יעשה כמנהג אותם אלו הממלמלים בשפתותיהם ואומרים : "בּוּךְ תָּה אֲדוֹלֵינו מֶלֶכוֹלָם" (יסוד ושורש העבודה, החיד"א, הרב חסד לאלפים סי' מו, הבן איש חי, כף החיים סי' ה') שאינו כלל ברכה (כי כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה – ברכות מ, שו"ע ריד) , ועליהם נאמר: "הבשר עודנו בין שיניהם" (תיקוני זוהר (קמ:) והביאו הגר"א כמקור לדברי השו"ע בסימן נ"א שלא יאמר הזמירות במרוצה.) ויחזור ויברך כראוי. ואין עונים אחריו אמן. (פשוט וחסד לאלפים סי' רי"ד) והוא יותר גרוע מברכה לבטלה (שם)

 

1. המברך צריך שיראה כאילו שכינה כנגדו.(כדרך שכ' בטור שו"ע סי' צח, פרישה סי' ה')

קודם הברכה ישהה מעט ויחשוב לפני מברך (ברכות כ"ח) ומה מברך. (סי' תתמ"ב)

ויברך באהבה ויראה  ושמחה רבה. (זוהר פרשת ויקהל וראשית חכמה שער הקדושה, ס' חרדים, חיי אדם)

 

1. ובהזכרת שמותיו ית' יכוין פירוש המילות.ובהזכרת שם "אדנות" יכוין שהוא אדון הכל. (מג"א שם)
2. ובהזכירו שם "אלקים, אלקינו" יכוין שהוא – תקיף, ובעל היכולת, ובעל הכחות כולם. ושליט בעליונים ותחתונים.
3. בהזכירו שם "הוי"ה" יכוין לפירוש קריאת שהוא "אדון הכל" וכן לפירוש כתיבתו שהוא "היה הווה ויהיה". . (ס' היראה לרבינו יונה, ארחות חיים, טור שו"ע סימן ה')

 

ולדעת הגר"א בביאורו (עיי"ש)[8] לפי עומק הדין בשם "הוי"ה"  שלא בשעת קריאת שמע מספיק לכוין רק "שהוא אדון כל" והביאו המשנה ברורה. ובני ספרד נוהגים כדעה הראשונה.

 

1. לכתחילה צריך להזכיר השמות ביראה ופחד, ויזדעזעו אבריו בשעה שמזכיר את השם.( הרוקח הלכות תשובה סימן כה, ארחות צדיקים שער התשובה, של"ה מסכת תמיד פרק דרך חיים, סידור האר"י ז"ל, חיי אדם סי' ה' ועיי"ש שהחמירו בזה)

אך לכל הפחות יאמרם בדרך כבוד ובכוונה, ויזכור שהוא מדבר נוכח מלך מלכי המלכים ומזכיר את שמו הנכבד והנורא.

(ויש שאמרו שדבר זה היה שייך רק לדורות שלפנינו אך בדורינו די אם נכוין כוונת השמות כי עלול לגרום לחלאים רח"ל, אף שראינו מגדולי ישראל שנהגו, כן יש לדעת שדבר זה צריך לבוא מעצמו מפנימיות מדרגת היראה של האדם ולא בתנועות ורעדות חיצונות טרם מילא ליבו ביראה באמת)[9]

 

1. ראוי שבאמירת הברכה לא דיו שיכוין פירוש המילות אלא שירגיש באמת מה שהוא אומר (וזוהי "כוונה" שיתכוון למה שאומר"). כגון שאומר ברכת בורא פרי העץ שיכוין שהשי"ת בזה הרגע ממש "בורא פרי העץ" ומקיים את מציאותו, וזה האמת כי הוא מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית וכן בשאר ברכות.
3. אסור לעשות שום מלאכה בשעת הברכה. (ירושלמי ברכות פ"ו, שו"ע סי' קצ"א סעיף ג.) ואפילו תשמיש קל אסור לעשות. (מג"א שם) ומכל מקום אם בירך כשהיה עסוק יצא.
5. אין איסור הליכה בשעת הברכה, אך לכתחילה אין ראוי לעשות כן בכדי שיברך בישוב הדעת. (רבי שלמה זלמן אויערבך)

 

נחלקו הפוסקים בדין מי שלא כיון בברכתו. יש אומרים שהכוונה היא לא לעיכוב (אף שלכתחילה יש לכוין) – ובדיעבד יצא. (עי' מהר"ל בנתיבות עולם נתיב העבודה פי"א, משנ"ב סי' ס' סק"ז וסי' קצ"ג שעה"צ ג  וכדרך שכ' בסי' קא שבשמו"ע  באם כיון באבות אע"פ שלא כיון בכל הברכות יצא')

ויש אומרים שאפילו בדיעבד לא יצא. (שו"ע הגר"ז סי קפ"ה אות א-ב עיי"ש)

ולמעשה נוקטים ספק ברכות להקל בדיעבד, אבל לכתחילה צריך ליזהר מאד בכוונת הברכה ובפרט בברכת המזון שהיא דאורייתא, כיון שיש אומרים שאפילו בדיעבד לא יצא. (שם)

 

ויש ליזהר שלא לדבר בקול רם בסביבת המברך מפני שמטריד כוונתו. (רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, ס' ותן ברכה משמו)

 

וכתב הב"ח (בסי' צח) שאם יתעורר האדם בדעתו לכוין, ודאי הקב"ה עוזרו כי הבא ליטהר מסייען אותו.

 

פרק ו' – עצות  לכוונה בברכות

והרי כמה כללים לכוונה בברכות:

ראשית כל – יש לקיים כאן "המבדיל בין קודש לחול".

מצוי מאד שעוסקים בדבר מה, ומדברים עם אחר,  ובעת הזאת הראש עסוק במסכת חולין, ואז לוקחים את המאכל ומברכים בלי לחשוב כלל,  ועל זה נאמר בשבת (ג:) : . "כי קאי רבי בהאי מסכתא לא תשייליה במסכתא אחריתא, דלמא לאו  אדעתיה, וכספתיה"

(כאשר עוסק רבי במסכת הזו אל תשאל אותו במסכת אחרת, אולי אין דעתו עליה – ויתבייש)

ולכן יש לעצור ולהפרד ממסכת חולין  לכמה שניות, ולעסוק במסכת קידושין.

לחשוב ולהתבונן : אני עכשיו  בא לומר ברכה. לפני מי אני מברך? איזה זכות גדולה שאני מברך לפניו! על מה אני מברך?  וכך לומר את הברכה.[10]

אלו הן כללי  מנוחת הנפש קודם הברכה והתבוננות הדרושה :

1. יש להמנע מן העצבות ומן הכעס שהם מפריעים גדולים לעבודת השי"ת בכלל, ולעבודת ולכוונת הברכות בפרט. (ס' ארך אפים)לימוד דף גמרא רש"י ותוספות בעיון משרה שמחה על האדם ובהירות המחשבה, ויש האומרים שמטהר את המחשבה כמו מקוה. וקודם ברכה מה טוב אם יוכל ללמוד, והיו צדיקים שטבלו קודם אכילתן.(שלחן הטהור) ותמיד ראוי לישון בלילה כפי שצריך לבריאות גופו ולצלילות דעתו ויעזור לכוונה כי ברכתא בעיא צילותא.
2. ויש האומרים "לשם יחוד" טרם כל ברכה אשר יברכו. (סי' אור הישר) ויש אשר הקדימו תפילה לפני הברכה שיהיה ביכולתם לכוין.
3. ולכן יש להיות להיות בשמחה וברוגע קודם שיבוא לברך. ואף יש שהורו שיאכל האדם מאכל שישמחו בכדי שיוכל לברך על המזון בשמחה.(פלא יועץ)
4. לפני הברכה יחשוב לפני מי מברך – (יעיין בשכלו ברוממות הבורא)
5. לפני מלך עליון גדול ונורא, מלך מלכי המלכים הקב"ה הנמצא נוכחו ושומע כל מילה מברכתו.[11]

(ויצייר בנפשו שהנה הוא עומד לפני מלך).

אשר ברא את השמים והארץ וכל צבאם, מלאכי עליון שרפי אש ואופנים אראלים וחשמלים (עי' מזה בפ"ב ה"ז מהל' יסדה"ת)

וכולם עובדים אותו באימה וביראה ובשמחה, "ששים ושמחים לעשות רצון קונם".

ואילו היה עומד ומברך לפני מלך בשר ודם אנוש כערכו –

הלוא בוואדי שתאחזנו פלצות, ק"ו לפני המלך הכבוד

1. יחשוב מי מברך – (יעיין בשכלו בשפלות הנברא)
2. בשר ודם. בריה קטנה שפלה ואפילה העומדת בדעת מעוטה. (עי' ריש פ"ב מהל' יסוה"ת) והקב"ה בחר בו מכל צבא מעלה. ורוצה דוקא בברכתו כביכול, וישמח על אשר נפל בחלקו. (ועי' חולין צא: דיש מלאכים שמברכים אחת ליום, לשבוע, לחודש, וכו' והוא בכל יום תמיד.)

ג. : על מה ולמה מברך – (תוכן הברכה וענינה):

יחשוב בחסד הבורא ית' וחכמתו הגדולה שסידר וגילגל הדברים עד שיבוא דבר (מאכל, מצוה) זה אליו. (על דרך משל : אם מברך על תפוח- יאחזנו בידו ויתבונן בו – ויכיר חסדי הבורא וחכמתו הנפלאה ביצירת התפוח – למן הגרעין הזעיר (שהמידע שבתוכו עשוי להכיל 1000 ספרים, והוא מתוכנן בצורה כה נפלאה)  שהתפתח בפלאי פלאות עדי היותו לעץ גדול, ובו תפוחים נחמדים למראה וטובים למאכל. והכל בשבילו להתענג בו. (עי' בתוס' בברכות לז. ד"ה "בורא נפשות" וע"ע בנוס' ברכת האילנות (שם מג:) )  וכל תפוח נחתם בכתובתו של האדם שאליו  הוא ראוי להגיע.

ויציייר בדעתו את כל הדרך הזו שעבר עד הגיע הדבר לידו בצורה הזו. (וכפי המעשה  שהובא בפ"ד הנקרא תחת התפוח עוררתיך)

וע"ז מברך בורא פרי העץ. וכן בשאר הברכות.

 

ויחשוב במחשבתו בשמחה עצומה "גבורות ה׳ גבורות ה׳ בזה הבריאה וחכמתו הנפלאה בזה,  איך נתהוה פרי זו או תבואה זו במאמרו ית״ש ויתעלה זכרו לעד!."

וכזה  יכוין בכל ברכת הנהנין אף בשתית המים אחר ברכת שהכל. נם בשעת אכילת הפרי הן פרי אילנות או אדמה או פת הבאה בכיסנין.

ויעלה על מחשבתו גבורות ה' וחכמתו הנפלאה של הבורא ית״ש ויתעלה בבריאה זו הפרי אילן או אדמה בטעמה המתוקה.

וביחוד בשעה שאדם רעב מאוד או צמא מאוד כאיל תערוג על אפיקי מים,  שאז בודאי נהנה מאוד מהמאכל או מהמשקה אף במשען לחם לבד ובמשען מים –  אזי יחשוב במחשבתו כוונה הנ״ל בשמחה עצומה ויכוין לתת בזה הכוונה נחת רוח ליוצרו ובוראו ית״ש ויתעלה. (יסוד ושורש העבודה)

 

ד. יברך מתוך הכתב או בעצימת עיניו.

 

ה. יברך בקול רם.(כי הקול מעוור את הכוונה. ראשית חכמה)

 

ו. יחשוב שזו הברכה הראשונה שיברך בחייו. (כי הרי בכל רגע הוא מתחדש, והברכה הזאת אינה דומה לחברתה ופועלת תיקון שלא נעשה מעולם)

1. יחשוב שזו הברכה האחרונה שיברך בימי חייו.(כי הרי רגע המות אינו ידוע)
3. יחשוב על ערך הברכה שהיא שווה 10 זהובים[12].( חולין   פז. )
5. יברך בניגון התעוררות. (והוא לא עיקר, כי הרי יכול להתעורר בקולו וליבו ריקן)
7. יחשוב בשעה שמברך רק מעניין הברכה ולא זולת כלל.
9. יחלק הברכה לג' חלקים: ברוך אתה ה' אלקינו, מלך העולם, שהכל נהיה בדברו.
11. כשאומר מילת "אתה" – ידגישנה. ויזכר בזה שמברך לפני מלכו שנמצא מולו ממש. (רבי שלמה ברעווודה שליט"א)

 

1. קודם כל ברכה שמברך אפילו ברכת שהכל על מים וברכת אשר יצר וכדומה יסתכל בציצית ול ידי זה יזכור לפני מי הוא מברך, כדכתיב וראיתם אותו וזכרתם וכו'
3. ואין צורך להזכיר שאסור לעשות שום מלאכה כלשהי אפילו קלה בעודו מברך כנזכר בירושלמי ונפסק בשו"ע.

 

והכלל הכולל – יש לברך כל ברכה בכוונה ופי' המילות, בנחת ובשמחה, ובמורא בהזכרת השם.

 

זכור  מלאכי ומשרתי עליון האיך מזכירים  שמו הגדול והקדוש באימה ובפחד גדול ובמורא —

וסגור עיניך בשעת ברכתך ותכווין כי מהקולות היוצאים מפיך במהרה, נעשה להבות שלהבות אש ואח"כ עולים למקום קדוש עצום ונורא : ותכוון כוונת השם בכל רצון לבך ונשמתך – ותגמור כל הברכה במחשבה זכה וצלולה ותכניס  בה כל כוונתך : (ר' אהרן ראטה, נועם הלבבות)

 

.ונראה שיחשוב האדם זה קודם שיברך בכדי שתהייה כוונתו סדורה (לפי ס' סוד רבינו בחיי צריך שיכון קודם התיבה ומפשטות הטוש"ע וכן משמע מהמשנ"ב שיכוין בעת האמירה, והבוחר יבחר.):

 

" אני מברך למלך מלכי המלכים! העומד נוכחי!

ברוך אתה   אני מודה ומשבח ומכיר בזה שהוא מקור הברכות והשפע

ה'      אדון הכל (היה הווה ויהיה ומהווה הכל)

אלקינו  תקיף ובעל היכולות ובעל הכוחות כולם בעליונים ובתחתונים !

האלו' שלנו! ומשגיח עלינו בהשגחה פרטית!

מלך העולם ומלך על כל העולם בכללות והריני מקבל עלי עול מלכותו

ואני לא כפוי טובה על הדבר, אלא אני מכיר טובה עליו".   (ר' בנימין יהושע זילבר זצ"ל)

 

וכשמברך על כל דבר בכוונה מכיר בזה שהשי"ת אבינו האב הרחמן, נתן לו זאת ובזה יכיר חסדו הגדול ויתענג. ומזה יתחזק בעבודתו דלכך נברא האדם.

ובזכות זה יזכה ליראת השי"ת, וכן לאהבתו, בזה שמודה ומכיר שהוא ר'אש ו'מקור כ'ל ב'רכות, ושפע ברכות יושפעו עליו ממקור החיים. ויזכה לתענוג האמיתי שהוא הדביקות בו ית'.

(עי' מזה היטב והשבות אל לבבך בריש מסילת ישרים)

דבר הברכות וכוונתן אינו אלא עניין נעים ומצוה הוא.ובזה נאמר "וגילו ברעדה". ורחמנא ליבא בעי  (סנהדרין קו:)וכל המברך ברכותיו בכוונה ימלא ליבו אושר ושמחה ותתרומם נפשו על שזכה לברך לאדון הכל. (ר' מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל)

 

 

 

 

 

 

 

 

ומתי שליבו בל עמו אפשר שבזה נאמר הדין של בכל לבבך כמו שכתוב: "ואהבת את ה' בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" ודרשו ז"ל (ברכות פ"ט) בכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך, והוא הדין בכלל לבבך ובכל נפשך – אפילו נוטל את לבבך.(הרמ"מ מקאצק)

 

כאשר רואה שאינו יכול לכוין בברכותיו[13]  – עם כל זה יברך, ובמחשבתו יכוין  שהוא עכשיו בא לברך את ה', ויאמר שהוא מכווין ככל הכוונות שכיוונו אנשי כנסת הגדולה כשסידרו הברכות. ויתחנן מקירות ליבו לאלקיו שיעזרנו לכוין בברכותיו.

מצאתי כתוב בספר תפילות ישן

רבונו של עולם, רחם עלינו ושמרנו והצילנו מזה ברחמיך הרבים ובחסדיך העצומים. ועזרנו והושיענו וזכנו תמיד לברך ברכת הנהנין ובפרט ברכת הפרות בכוונה גדולה ועצומה. ולא נזרוק ברכה מתוך פינו חס ושלום, רק נזכה תמיד להתגבר ולהתחזק בכל עז בכל עת שנרצה לאכל איזה פרי או ליהנות מהעולם הזה איזה הנאה, לברך הברכה בכוונה גדולה כראוי, באפן שלא יזיק לנפשנו כלל כל מה שנאכל ונשתה ונהנה ממנו, רק אדרבא נזכה להשלים את נפשותינו ולהוסיף בנפשנו חיות דקדושה והארה גדולה על ידי כל דבר שנאכל ונשתה ונהנה ממנו. ותעזרנו ותושיענו שיהיו כל אכילותינו ושתיותינו וכל הנאותנו בקדושה ובטהרה גדולה לשמך לבד בלי שום הנאת הגוף כלל, ונהיה בכלל הצדיקים האוכלים לשבע נפשם דקדושה..

…ותהיה בעזרי, ותשמרני ותצילני תמיד שלא אהנה מהעולם הזה בלא ברכה. ונזכה לברך על כל דבר שנאכל ונהנה, ברכה תחלה וסוף בכוונה עצומה, בכוונה קדושה וטהורה לשמך הגדול והקדוש יתברך לעד

פ"ז הנהגת הצדיקים בברכותיהם

הגר"א מוילנא

רבינו הגר"א ז"ל יותר מחמשים שנה שלא ישן בלילה בנשימה אחת יותר מחצי שעה,  ואף עת היו עמודי בריאותו רופפים לא הניח תלמודו הקדוש.  ותיכף התגבר כארי ועמד באימה וביראה ורחץ ידיו.

וברך ברכת השחר בשמחה ואהבה עזה, אשר לא יסופר!

ואח׳׳כ עמד על רגליו מקודם חצות עד אור הבוקר…

(מתוך הספד בנו רבי אברהם ז"ל)

 

רבי דוב בער ממעזריטש

 

מוה"ר דב בער ממעזריטש זצלה"ה, אמר שהעולם מזדעזעין באומרם תיבת ה', ואני מזדעזע תיכף בתיבת ברוך. (אור לשמים, נח)

 

רבי לוי יצחק מבארדיטשוב

כאשר היה רבי לוי יצחק מברך ברכה  היה כל גופו מזעזע  בפחד גדול ונורא ועצום והיה נרתע לאחריו במורא  עד שמצאו אותו בפינה השניה של החדר לאחר סיום הברכה. (שלחן הטהור)

 

רבי משה לייב מסאסוב

וזה לשונו במכתבו: (וכמובן שכל הנכתב הוא לפי דרגתו הרמה שאין לנו בה השגה, אך העתקנו בכדי להראות חשיבותה של ברכה כהלכתה) :

"אנכי השפל והנבזח בא כמשיב מפני חכבוד ומפני היראה.

מפני הכבוד אשר מי אנכי הקטן שבקטנים מעולם לא יראתי מפני אדוני חאדונים ואם לא חטאתי רק זאת שאני אומר מאה ברכות בכל יום בלא יראה ופחד אשר בעוונותי הרבים אני מכעיס להשי״ת ב״ה וב״ש מאה פעמים בכל יום אוי לי ואוי לנפשי מה שאני פוגם בכל יום בלא זה ובלא זאת אשר אם אין יראה אין כלום אזי אני מחוייב לקיים בעצמי מאוד

מאוד הוי שפל רוח בפני כל אדם.

רבי ברוך בער לייבובץ

 

ר' ברוך בער ליבוביץ זצ"ל היה מברך בכוונה עצומה כל ברכה והיה מפחד להזכיר את שם ה' ית' עד שלפעמים בני הבית היו מזרזים אותו כשהתמהמה בעשיית ההבדלה מחמת הזכרת שמים (עי' בגמ' נדרים ח: וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה אלו הם בני אדם שהן יראין להוציא שם שמים לבטלה)

ואכן מחזה נפלא היה זה לראות אותו מברך על המזון, כשהחל לברך היה מגמגם ב…ב…ב… עד שהוציא מפיו את המלה "ברוך".

החזון איש

 

וכך מסופר על רבנו החזו"א זלה"ה שהיה מברך בכל כוחו עד שהיו הוורידין בולטים ממצחו. וכן העיד רבי חיים ברים זצ"ל שראה את החזון איש בכל פעם שבירך אשר יצר נעמד ליד הקיר ופניו מוסבים אל הקיר והיה מתאמץ כל כך בברכתו עד שכל פניו נתאדמו ממאמץ בברכת השבח.

ופעמים שהיה חלוש מאד מלימודו ולא היה בכוחו לברך בכוונה שהיה דורש מאמץ גדול  ועיונו העצום בכוונת השמות היה מזיק את מוחו  ורפואתו היתה תלוי במנוחתו השלמה והיה במצב פיקוח נפש  ולכן היה אוכל בלא ברכה. [14]

 

 

ר' יעקב חיים סופר

כשהיה ר' יעקב חיים סופר זצ"ל (בעל "כף החיים") מברך ברכות הנהנין היה זהיר מאד לברך בכוונה עצומה ובהתלהבות יתירה מתוך דחילו ורחימו, עד שכל מי שזכה להיות במחיצתו באותה שעה היה מתפעל ומתרגש מברכותיו הנאמרים בשפה ברורה ובנעימה קדושה ובכוונה עצומה.

הסטייפלער

כשהיה ר' יעקב ישראל קנייבסקי  זצ"ל צריך להזכיר שם שמים אחזתו חיל ורעדה.

פעם אחת היה חלש ולקח תפוח במטרה לאכלו ואמר : " (מה אעשה) ואין בי כח להזכיר את שם השם! (ארחות רבינו)

רבי יחזקאל לווינשטיין

הגר׳ יחזקאל לווינשטיין זצ״ל היה מברך ברכת המזון וברכות הנהנין במתינות ובכוונה נפלאה ובקול תודה. וברכותיו היו משאירות רושם חזק של אמונה על שומעיהן, שהיו רואים איך שהוא מרגיש שמקבל מזונותיו מידו של הקב״ה.

ותמיד עד יומו האחרון, לא זרק ברכה מפיו והיה אומר רק בהכנה, והיה נזהר ללבוש הכובע העליון לפני הברכה, עד הברכה האחרונה בחייו.

רבי בן ציון במברגר

קבלה היתה לו לרבי בן ציון במברגר זצ"ל משגיח פונביז' בין קבלותיו, עליה עבד ואודותיה דיבר ברבים, בשיחות ובוועדים, והיא -עבודת התפילה והברכות.

רבי בן ציון עבד על עצמו שיהיו ברכותיו יוצאות מפנים הלב, ולכך היה מתבונן קודם כל ברכה, במנוחת הנפש, במחשבה תחילה ־ מה אני מברך ולפני מי אני מברך, ואח״כ בשעת הברכה, באומרו ״ברוך אתה״ היה חש בעצמו כעומד לפני המלך ומדבר ישיר להקב״ה. ובהזכירו שם אדנות היה תובע מעצמו לא רק כוונת המילים, אלא אף כוונת הלב, לקבל ולהרגיש אדנותו יתברך. באמירת ״מלך העולם״ היה מקבל ע״ע עול מלכות שמים ממש. וכך בסיום הברכה, פעלה בלבו מדת הכרת הטוב, הן בברכות הנהנין והן בברכת המצוות, להכיר תודה להקב״ה על חסדו הגדול שעשה עמו..

רבי רפאל ברוך טולידאנו

פעם אחת בילדותי ראיתי ת״ח גדול וחסידא קדישא, הוא הגאון כמהר״ר רפאל ברוך טולידאנו זצ״ל, מברך ברכת בורא פרי העץ על תפוח, והרים את התפוח בשתי ידיו למעלה, ונשא פניו בוערות כלפי שמיא, ואמר את הברכה בדביקות גדול וקול מרגש, מתון כמונה מרגליות, ובדקדוק רב, והזדעזע בהזכרת שם שמים מאד, כאילו זהו הפעם הראשונה שבירך ברכה להשי״ת על פרי, ודבר זה השאיר עלי רושם עמוק עד היום.  (ר' יעקב משה הלל שליט"א)

רבי אליהו לופיאן

מי ששמע את הגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן זצ"ל, עונה אמן בקולו הרועם היה שב מיד בתשובה שלימה. ולא רק ענית אמן, אלא כשהיה רבי אליהו לופיאן זצ"ל מברך ברכה בקול וברהיטות ובהדגשת תיבות הברכה, היה מרטט בכל גופו, ולא גופו בלבד של רבי אליהו היה מרטט, אלא לבות השומעים גם כן היו מרטטים, מקולו המרעים כארי, ומזכיר את השם בסלודין. והיה המראה, כמראה הכהן הגדול הקורא אנא השם, שהכהנים והעם העומדים בעזרה היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד

.רבי נתן מאיר וואכטפויגל

בכל פעם שהמשגיח רבי נתן מאיר זצ"ל הזכיר את השם כל גופו היה מרתת, וגם העומדים אחוריו היו יכולים לראות שעכשיו הוא מזכיר את שם השם!

כללו של דבר ענין הקדושה הוא שיהיה האדם דבק כל כך באלהיו, עד שבשום מעשה אשר יעשה לא יפרד ולא יזוז ממנו יתברך, עד שיותר יתעלו הדברים הגשמיים אשר ישמשו לאחד מתשמישיו במה שהוא משתמש בהם, ממה שיורד הוא מדביקותו ומעלתו בהתשתמשו מדברים גשמיים. ואמנם זה בהיות שכלו ודעתו קבועים תמיד בגדולתו יתברך, ורוממותו וקדושתו, עד שימצא כאילו הוא מתחבר למלאכים העליונים ממש עודהו בעולם הזה.כבר אמרתי שאין האדם יכול לעשות בזה מצדו, אלא להתעורר בדבר ולהשתדל עליו, וזה אחר שכבר ימצאו בו כל המדות הטובות שזכרנו עד הנה מתחלת הזהירות ועד יראת החטא, בזאת יבא אל הקודש ויצליח, שהרי אם הראשונות חסירות ממנו, הרי הוא כזר ובעל מום שנאמר בו וזר לא יקרב, אך אחרי הכינו את עצמו בכל הכנות אלה, אם ירבה לידבק בתוקף האהבה ועוצם היראה בהשכלת גדולתו יתברך ועוצם רוממותו, יפריד עצמו מעניני החומר מעט מעט, ובכל פעולותיו ובכל תנועותיו, יכוין לבבו אל מצפוני ההתדבקות האמיתי, עד שיערה עליו רוח ממרום וישכין הבורא יתברך את שמו עליו כמו שעושה לכל קדושיו, ואז יהיה כמלאך ה' ממש וכל מעשיו אפילו השפלים והגשמיים כקרבנות ועבודות.    (מסילת ישרים פרק כו, מידת הקדושה)

גם בשעת עשיית קידוש ראוהו מזדעזע בשעה שהזכיר את השם. ולפעמים היה צריך לחזור ולמלא שוב את הכוס. (לקט רשימות)

רבי שלמה זלמן אויערבאך

הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל כל ימי חייו שהיה מברך את כל הברכות בכוונה עצומה, ואנשים היו באים להאזין לברכותיו כגון ברכת המזון ו"אשר יצר"  פעם אחת כשבירך ברכת המזון בעת חוליו שמעו אותו חוזר ואומר שוב את כל פרק 'נודה לך' עוד טרם שהחל לומר 'ועל הכל'. וכל זאת כפי שנימק והסביר לאחר מכן שבפעם הראשונה לא אומרו בכוונה והודאה ללא כוונת הלב אינה הודאה.

רבי  אביגדור מילר

נכדו של הגאון רבי  אביגדור מילר זצ"ל  ראה אותו יושב לאכול תפוח.

לפני אמירת הברכה, הוא בחן את התפוח וקרא, "ריבונו של עולם, תסתכל על התפוח הנפלא הזה שאתה יצרת !

החוכמה באטימות למים, היופי של הצבע האדום העמוק המפתה, והניחוח המענג  שבו הוא מבושם.

איך אני יכול להתחיל להודות לך אפילו על העץ שהוא צומח עליו? ולחשוב שאתה עשית את כל זה בשבילי!"

עם האמירה הזאת,  הוא ביטא את מילות הברכה באופן ברור ומדיוק, כמי שמדבר אל המלך השי"ת  שנמצא לפניו.

הרב שך

בסוף ימיו של מרן הרב שך זצ"ל, כשהפסיק לאכל כדרך כל אדם והיה נזקק למזון דרך הוורידים, מצאו אותו ממרר בבכי. שאלו אותו על מה הוא בוכה?  ואמר: "מעתה לא אוכל לברך יותר ״שהכל נהיה בדברו״…

יהודי המברך ברכה זו, באופן שאינו ״מצות אנשים מלומדה״, ולא בתור נוסחה, שצריך לאמרה כדי לשתות את כוסו.. אלא מכניס הוא בה את כל כוונתו – וכביכול אף את כל עצמו ומהותו – לתוך תוכה של הברכה, לפנימיות הכרזתה הנשגבת ולעומק ענינה הנאדר בקודש, יהודי זה ירגיש בנעימות נפלאה ושמחה עצומה המתפשטת בבל נימי נפשו ומתנגנת על מיתרי לבו – שהרי לבו ונפשו מכירים היטב כי ברגע זה של אמירת הברכה בכל הודה ותפארתה, בו ברגע מתקיימת תכלית ברייתה והוייתה של הבריאה באופן השלם שבשלימות, ומה לו עוד לחפש בעולמו אלא להתענג על ה׳ וליהנות מזיו ההכרה כי ה׳ אלקי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה.(בשמחה ובטוב לבב)

 

 

 

 

 

 

פרק ח'-השכר והעונש באמירת הברכות

יהודי! הידעת                          שיש לברך כל ברכה בכוונה? (רא"ש ברכות מז. טור שו"ע סימן ה')

הידעת שאסור לברך במהירות ובלא כוונה (ברכות מז., רא"ש שם בית יוסף סי' קכ"ד חיי אדם כלל ה' משנ"ב סי' ה')

האדם מברך  בכל יום – מאה ברכות, ג' אלפים בכל חודש, 36,500 בשנה, ובשבעים שנה – 2,520,000 (שני מיליון וחמש מאות עשרים אלף)

מניין הברכות רב הוא, אך מהי איכותו? האם כולן נאמרו בכוונה הראויה ושפה ברורה?

אם נקליט את עצמנו בשעה שאנו מברכים האם נשמע ברכה?  אולי מילמול מהיר של הברות.

המילמול  המהיר –  "בּוּךְ תָּה אֲדוֹלִינו מֶלֶכוֹלָם" – אינו ברכה. ואינה ראויה להמנות במנין הברכות,

ואדרבה לחטא תחשב ח"ו (סדר היום, ובספר חסד לאלפים והבן איש חי כינוהו 'מנהג בורים')

ובמקום לגרום קידוש השם וריבוי כבוד שמים הרי היא מהווה חילול השם! (פלא יועץ) וענוש יענש (ס' חסידים מו)

 

תקנת הברכות אינה עול על פינו וכמס שמוטל עלינו. אין זה מלמול סמלי בעלמא שנדרש על האדם להוציא בשפתיו לפני ולאחרי פעולות שהוא נוקט במשך היום!

 

הידעת שכל ברכה עולה למעלה ונעשית כתר להשי"ת? (ראה חגיגה יג ורוקח)

הידעת שברכה בלא כוונה אין לה כח לעלות מעלה (זוה"ק)

הידעת שהמאה ברכות המה מאה מפתחות להתקרב להשי"ת? (זוה"ק)

והם דרך האור לדופקים בתשובה (אור החיים)

וברכה בכוונה חשובה ומקובלת יותר מתענית (שו"ת מעיל צדקה)

ידעת שכחן של המאה ברכות למנוע מגפות וצרות?

כל המברך  ניצול מצ"ח קללות שבמשנה תורה (רוקח)

ובזכותם אנו חיים וקיימים בגלות (ס' הקנה)

ורק אלו שזהירים בברכותיהם יזכו לקבל שלום עליכם מהמשיח (הגרח"פ שיינברג זצ"ל)

ובזכותו  של המברך מאה ברכות תבא הגאולה (הרמ"א)

וכל המברך מאה ברכות בכוונה מובטח לו שהוא בן עולם הבא (ארחות חיים)

וזוכה לגן עדן של ורדים (הרוקח)

וכל המברך באהבה ויראה ושמחה ניצול מדינה של גיהנם (החיד"א)

ולהיפך ח"ו באם מברך ללא כוונה – נידון בגיהנם. (החיד"א)

ומי שאינו מכניס לפיו מאכל בלא ברכה ראשונה ואחרונה כשמת אין התולעים שולטי בגופו! (שפתי כהן)

והמברך בכוונה ניצול מגלגול כדרך שבירך בכוונה ותיקן המתגלגל, כן יהיה הדין  . שינצל הוא שלא יתגלגל (קול ששון)

יהודי! השי"ת שואל מאיתנו יראת שמים האם מילתא זוטרתא היא? (ברכות לג:)

כן! איזו היא דרך ליראת שמים הוי אומר מאה ברכות! (ראה מנחות מג: ומהרש"א שם)

באמירת מאה ברכות בכוונה נעשה האדם ירא שמים ואינו זקוק לספרי מוסר! (הגרש"ז אויערבך זצ"ל)

ופעם אחת בא אליו תלמיד חכם מופלג שהיה חולה מסוכן ל"ע, ושאלו איך להתחזק כדי לעורר רחמים על עצמו בעת צרתו. אמר לו הגרש"ז: "אמנם איני ראוי להגיד לאחרים, אבל אומר לך מה אני הייתי עושה אילו הייתי במצב דומה.

אני הייתי מחזק את עצמי באמירת מאה ברכות, שתהא אמירת 'ברוך' כמו שצריך, ואמירת 'אתה' וכן אמירת השם כפי שצריכים לומר. אם אצליח בזה, הרי זה עבורי המוסר הגדול ביותר".

 

ברכות בכוונה הם הדרך לאושר ושמחה!

 

ובכן יהודי גם אתה יכול לברך בכוונה.

רק בחר לך ברכה אחת בתור התחלה (כי הלא הקופץ מדריגות – נופל)

ועצור לחמש שניות (ויש שעצרו כרבע דקה) לפני אמירתה חשוב :ודע

לפני מי אתה מברך הבורא הגדול הגבור והנורא… שנמצא מולך ממש והוא שומע כל מילה מברכתך

וזכותך הגדולה שזכית לברך את בוראך… (ישנם מלאכים שזוכים רק פעם בחיים ראה חולין צא) ואיזו ברכה תברך

ותברך בקול רם (משנ"ב סי' תרמ"ג) ובמתינות (רא"ש ברכות מז. חיי אדם ה' ומשנ"ב סי' ה) ותתרכז רק במילות הברכה

בשביל ברכה יש זמן! (כמה זמן אנו מקדישם במשך היום לעבודת השם?)

ואל תאמר : וכי יש לי זמן עבור זה? הדבר יקח זמן מרובה!

כי הרי המרגיל בדבר לא לוקח לו בכלל הרבה זמן.

 

ובשום אופן אל תתבייש מהמלעיגים! (שו"ע סי' א)

המזלזל בחבירו ושותק נלקחים ממנו זכויותיו ועוברים לחבירו (הרמ"ע מפאנו)

וכך עשה לתקופה  עד אשר תקנה טבע בזה.

ורשום לעצמך אם הצלחת בזה וקנוס עצמך על כל ברכה  במסגרת שקיבלת על עצמך שנאמרה בחפזון.

זכור : המברכים בעוה"ז יזכו לברך לעוה"ב! האם נרצה שכך יראו ברכותינו? הדבר בידנו!

ולכן צא ולמד ביאורי הברכות ומשמעותן ודרוש מעל ספר, לך אצל חכם וילמדך  (ברכות לה.) בכדי שלא תהיה כעוף המצפצף! (ראה לבוש מו)

 

 

 

דברי האורחות צדיקים שאל יחשוש האדם לגאוה כשמברך בכונה

"ואחרי שתסתלק מכל זה, יסיתך היצר ויאמר לך: לא יתכן שתהיה עבודתך שלמה עד שתתרחק מהגאוה לגמרי, כגון שתכסה מעשיך הטובים ולהורות הפוך ממה שהיה כבר בלבך. תתפלל קצר… (ותברך בחופזה) אך הישר הוא: להתפלל בכוונה באריכות (לברך במתינות ובכוונה)

ואם יכבדוהו על זה וישבחוהו – אין מזיק לו בשבח, אחרי שלא כוון לזה בשעת המעשה.

לכן בעת אשר תעשה מעשה הטוב, תבחין בעצמך ממי אתה מקווה הגמול, אשר מהאל – הוא שלם, אבל אם מאחרים – אינו שלם. וגם תבחין אם זה המעשה אשר תעשה לפני העולם, אם היית עושה בייחוד בחדרי חדרים בזה העניין אשר אתה עושה ברבים, ואם יתברר לך זה, אז מעשך שלם."

(אורחות צדיקים שער הגאוה)

 

[1] ואבאר דברי, הנה ידוע מאמר הגר"א ז"ל (עי' בסו"ס אמונה והשגחה) שכל פרשה מחומש דברים רומזת לכל מאה שבאלף השישי.

ולפי זה הנה אנחנו בפרשת וילך. וכתוב שם (לא, יז)  : "וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר-הארץ, אשר הוא בא-שמה בקרבו, ועזבני, והפר את-בריתי אשר כרתי איתו. וחרה אפי בו ביום-ההוא ועזבתים והסתרתי פניי מהם, והיה לאכול, ומצאוהו רעות רבות, וצרות; ואמר, ביום ההוא, הלוא על כי-אין אלקי בקרבי, מצאוני הרעות האלה. וכתב רבינו בעל הטורים שישנם תגין על הק' של "וקם" לומר שימאסו בק' ברכות. ואח"כ יבדקו הסיבה מדוע מסתיר פניו מהם ומצאו – ע"ל, שהוא בגי' ק', אף שמברכים מאה ברכות ( כי כן כתוב בשו"ע.) אך אין אלקי בקרבי! אין כוונת וחפץ הלב בברכות כי אם הם לטורח ולמשא כבד, אין שום קשר להשי"ת, ולכן מצאונו כל הרעות האלו.

 

 

[2]  אמרו עליו על רבנו האר"י זצ"ל שפעם אחת הלך עם תלמידיו הק׳ ביער עבות והעמיקו לילך הרבה עד שהגיעו למעין מים במקום רחוק מיישוב אדם ובתוך המים ראו צפרדע גדולה מאד שלא פסקה מלקרקר בקול גדול, ביקש האריז״ל להושיט לו מעט מים בכלי, אתז הכלי בידו ושקע בדביקות עצומה אמן מה כשפניו הק׳ בוערות כלפיד אש ואח״כ בירך ״שהכל נהיה בדברו״ בכוונה עצומה עד מאד. תיכף אחרי זה הבחינו התלמידים שהצפרדע פסקה מלקרקר ונותרה ללא רוח חיים, הבינו התלמידים כי דברים טמירים טמונים בכל המעשה הזה ושאלו את פי רבם לומר להם פשר הדבר.

נענה להם האריז״ל ואמר, לפני דורות הרבה היה איש ת״ח וצדיק גדול מאד, ופעם אחת  תקפו צמאון עז וכשביקש לשתות מעט מים שכח לברך עליהם ברכת ״שהכל״ ונתעורר עליו בשמים קטרוג גדול בעבור זה עד שניתנה רשות לבעל דבר להיטפל אליו, ויעש כן והצליח להביאו לידי כך שפעם אחת  שכח מלברך ברכהמ״ז אחר אכילתו ועי״כ הצליח לגודרו מעבירה לעבירה וירד מדחי אל דחי עד שהכשילו בעריות ולבסוף המיר דתו רח״ל. בבוא שעתו לעמוד לדין בשמים נפסק עליו שיתגלגל בצפרדע החיה במים כיון שחטאו הראשון שממנו נמשך היה ע״י שתיית מים, ובאם יגיע שם איש יהודי ויברך שם ברכת ״שהכל״ בכוונה יוכל להעלותו משם, אך דא עקא שנתגלגל לשהות במקום נידח כזה שרגל אדם אינה עוברת בו ולכן שהה שם זה כמה מאות שנים מבלי שיוכל אפי׳ להגיע לגיהנום ע״מ לקבל עונש על חטאיו.

וכעת ע״י ברכת ״שהכל״ שאמרתי כאן זכתה נשמתו לצאת מן הצפרדע ולבוא לגיהנום כדי שתוכל להזדכך שם עד שתהא ראויה ליכנס לגן עדן.  (מעשה דומה מסופר על הבעש"ט אך לא בברכות הנהנין כי אם בנטילת ידים)

[3] רזיאל המלאך

[4] רבינו אפרים על התורה.

[5] ומעשה שראה הגאון רבי שלום שבדרון זצ"ל אחד ממלמל בפיו את הברכה לפני אכילתו. לאחר שגמר ניגש אליו ר' שלום, והחל ממלמל כמבקש דבר מה. האדם ההוא לא הבין את דברו ושאלו "מחילה רבי, לא הבנתי את מה שאמרתם" ושוב ר' שלום מילמל באוזניו. "מחילה רבינו אם יכול הרב להגיד קצת יותר ברור". והמחזה חזר ונשנה כמה פעמים "מחילה, לא נעים לי מכבוד הרב שהרב אומר לי משהו ואיני מסוגל להבין". עד שאמר לו ר' שלום :" כך דיברת עם הקב"ה! אפשר להבין בן אדם כזה?" ואז הבין אותו אדם שכך נראת ברכתו.

 

[6] כן נהגו המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין,  הסטייפלער, רבי שלמה וולבה זלה"ה, רבי משה שמואל שפירא והיתה לו מסירות נפש מיוחדת על כך  רבי רבי נתן מאיר וואכטפויגל ועוד.

[7] והנזהר בזה אינו ניזוק בסעודה. (רבי נתן שפירא בפי' לברכת המזון, הביאהו אליה רבה סק"ד וכף החיים)

[8] אך קצת קשה מהאורחות חיים שכתב שיכון בהזכירו השם שהוא היה והווה ויהיה ולא חילק בין ק"ש לשאר הזכרות. וצ"ע

[9]כך אמר לי הרב מחבר גליונות "ליראה את השם הנכבד והנורא" בענין כוונת השמות.

[10] והיינו: שלא ייכנס בקיום המצווה בפתע פתאום, שאין דעתו עדיין מיושבת עליו יכול להתבונן במה שהוא עושה, אלא יזמין עצמו לדבר ויכין לבו במתון, עד שיכנס בהתבוננות. ואז יתבונן מה הוא הולך לעשות ולפני מי הוא הולך לעשות. שהרי בהיכנסו בעיון הזה, קל הוא שישליך מעליו הפניות החיצונות, ויקבע בלבו הכוונה האמיתית הרצויה.(מסילת ישרים פרק יז) וכבר בחנתי בעצמי כאששר עשיתי מצווה בפתאום – לא קיימתיה כראוי (חיי אדם סוף כלל סח)

[11] אמר במסכת ברכות (ז.) תניא, אמר רבי ישמעאל בן אלישע, פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות שהוא יושב על כסא רם ונשא, ואמר לי "ישמעאל בני ברכני", אמרתי לו, יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך, ויגולו רחמיך על מידותיך, ותתנהג עם בניך במידת הרחמים, ותכנס להם לפנים משורת הדין, ונענע לי בראשו. (מסכת ברכות ז:)

הנה הגמרא הנ"ל עצומה מאוד מאוד, מה שבן אדם ילוד אשה יכול להגיע לשיא הפסגה, אפילו לברך את הקב"ה, ביום המקודש ביותר לעם ישראל.

 

אבל אם אנו נעמיק יותר ונתבונן, נראה, שגם אנו יכולים להגיע לזו הדרגה, שהרי כשאנו לוקחים ביד כוס מים, או עוגיה וכדומה, לפני שאנו מברכים, נתבונן מעט את מי אנו מברכים. את מקורות? את העריה? את מובלי המים? או את טחנת הקמח? אף פעם לא חשבנו על זה, אבל הרי אנו מברכים את ה' זוכים להגיע "למעין דרגה" של רבי ישמעאל לברך את ה', והוא פלא פלאים.

 

אם כן כמה חשוב "לא לזרוק ברכה" מהפה ללא כוונה כלל רק כדי להתפטר מהברכה.

 

[12] וכיון שהברכה שוה עשרה זהובים נראה שזהו מה שכתוב : כי טוב יום בחצרך מאלף בחרתי הסתופף בבית אלהי וגומר בתי כנסיות נקראות חצרות קדש ולפי שהאדם מחוייב לברך בכל יום מאה ברכות בב"ה ושכרן עולה אלף זהובית ליום אחד ואלו היו נותנין לאדם הברירה בין אלף זהובים מזומנים בעולם הזה לבין שכר מאה ברכות לעולם הבא פשיטא שהיה בוחר לקחת אלף זהובים ואמר המשורר שהוא אינו כן כי טוב בעיניו שכר מאה ברכות שמברכין ביום אחד בב"ה מאלף זהובים וז"ש כי טוב יום בחצרך מאלף. ,תורת חיים)

[13] וכידוע מהראשונים שביארו מ"ש "ע"ל לבבך" שמדבר על מאה ברכות  והמשך חכמה שכתב שבכל לבבך הוא מילי דברכות

[14] רבים שואלים: מדוע לא היה יכול מרן בעל החזון איש זלה"ה לברך לברך בלי עיון גדול ולא יצטרך לעבור על האיסור החמור של נהנה מעוה״ז בלא ברכה אך הביאור הוא שמרן זצ״ל היה מקיים מה שכתב החיי אדם (מובא לעיל בהלכות אמירת הברכות) לומר השמות הקדושים באימה ופחד  ומרוב יראתו הגדולה מהשי"ת לא היה מסוגל להוציא שם מפיו בלי התבוננות עמוקה באימה ויראה  ולכן לא היה אפשר לו כלל לברך באופן פשוט כמנהג רוב האנשים. (מצות המאה ברכות כהלכתה)