ספר

סודות השחיטה

חלק א'

טרגדיית הכשרות בארצות הברית

עליות ומורדות בהיסטורי' ארוכה בת מאות שנים

 

למצב הכשרות מכתב התעררות מהרב שווייצער מה אנחנו אוכלים

סודות השחיטה בארצות הברית חלק א

שערוריית הכשרות בערי העולם

שחיטה בעמידה אבן מקיר תזעק שמע בני חלק ג 286 עמודים קול השחיטה עלונים

עלון כשרות

א) מצב הכשרות בתקופת הרב הכולל הג"ר יעקב יוסף זצ"ל

להקוראים שעדיין לא יודעים מי הוא זה הרב פייוול מענדעלאוויטש זצ"ל, ראוי ליתן סקירה קצרה: הרב הגאון…

מאת הרב שלום יהודה גראס

אבדק"ק האלמין יצ"ו

פרק א'

מבוא

קיבוץ הגליות ברצות הברית מאז ימיה הראשונים הביאה יחד עמה שורה ארוכה של בעיות בכל תחומי היהדות, היו שנים שבהם לא ניתן היה להכיר כי יהודים חיים בארצות הברית, רבבות מבני ישראל נאלצו לעבוד בשבתות, וממילא כל יתר תחומי החיים היהודים היו רופפים.

אך ככל שהתקצו ובאו יותר יהודים מאירופא וממדינות אחרות, במיוחד בחמישים שנים האחרונות חלה מהפכה גדולה כמעט בכל תחום, והמצב נשתנה מן הקצה אל הקצה.

אך תחום אחד נשאר פרוץ, וזאת למרות שהגיעו המוני יהודים חרדים לארצות הברית, לא הצליחו להתגבר על אותן נקודות עדינות.

וזהו תחום הכשרות:

אין זה סוד שהכסף מטהר…אימרה זו אמורה לאו דוקא אצל יהודים אמריקאים שגרו בארצות הברית לפני מאה שנה, אלא גם על דורנו כאשר ישנם בתוכנו אנשים שיצרם חזק ואין בהם הכח לגבור על אותה חולשה.

תחום זה הינו עדין ומיוחד, הכשלון הקטן ביותר, הוא כשלון של הכלל, אם חלילה "מכשירים" את הטרף פירושו הכשלת ההמונים בנבילות וטריפות, ולכן הנושא מחיים טיפול חזק ובלתי מתפשר.

בכל הדורות היו שנכשלו והכשילו בתחום הכשרות, ודורנו זה לא הצליח להתגבר על אותן היצרים האפלים.

בסידרה שאנו פותחים החל בגליון זה נכתב על אשר במשך מאה השנים האחרונות בתכום זה, עובדות ומסמיכים אותן אספנו מן מן הספרים ומן העיתונות שנדפסו במשך השנים.

אחת המטרות העיקריות בהצעת כל הני סיפורים כדי שיכירו וידעו דרי ארצה"ב בימינו הטעם למה החליטו גאוני וצדיקי זמנינו לצאת בחרב וכידון נגד אכילת בשר כלל ובכרוזא קרי בחיל שכל החס על נפשו ונפשות ביתו ירחיק עצמו וזרעו אחריו מכל מין בשר בהמה כי אש הוא עד אבדון תאכל. פוק חזי הני גדולי הדור שדרו פה בארצה"ב במאות השנים האחרונות לא מצאה ידיהם חיל להעמיד הכשרות על בסיסו, התמוטטו והכריזו כי בארצה"ב לא יכנס תיקון לעולם בענין כשרות בשר, ופוק חזי האיך דברי חז"ל אין חוזרות ריקם. קי"ל בשולחן ערוך דאכילת איסור מטמטם הלב ומוליד טבע רע וזאת אפילו בתינוקות שאין עושין ח"ו במתכוון כי אין יודעין הנעשה עמהם. ולא זו בלבד אלא אפילו אם מינקת שלהם אכלה מאכלות אסורות משפיע עליהם לרע, וע"כ תבין למה ירדו כל הדורות שלהם שאול תחתי', לא נשאר מזמן ההוא רק אחד מני אלפי אלפים והשאר נשתמדו ויצאו מתוך קהל ישראל. נשאו נשים נכריות ויתערבו בגוים ויעבדו עצביהם הכל מטעם זה.

וכי יהי' לך חידוש אם אחר כל הנ"ל יחליטו גאוני זמנינו שהרוצה להבטיח קיום לדורותיו ישליך בשר הבהמה ממנו והלאה לא יראה ולא ימצא בבית ישראל לא בתוך הבית ולא אצל שמחות ושאר הזדמנות. כלה גרש יגרש אותו ואז יראה זרע כשר ממשיכי שושילתא דדהבא לתפארת בית ישראל זרעא חייא וקיימא די לא יפסוק עד ביאת בן דוד ועד בכלל.

a a a

פרק ראשון

– א –

מצב הכשרות בתקופת הרב הכולל הג"ר יעקב יוסף זצ"ל

כבר לפני יותר ממאה שנים כאשר הגאון הצדיק רבי יעקב יאסעף זצ"ל שהיה רב הכולל הגיע לאמריקה, הוא מצא שם הזנחה גדולה בכל תחומי היהדות, בחלק הגדול זה היה ניכר בשטח הכשרות. הצבור היהודי אז היה מאוד מצומצם, והיהודים שגרו במקום לא היו בני תורה כלל.

הוא ניסה בכוחות על אנושיים להקים מערכת כשרות טובה, אבל בגלל התנאים ששררו אז הוא היה מאוד מוגבל ולא יכול בשום אופן לבנות מערכת כשרות על פי מדרגתו.

המצב נמשך כך במשך עשרות שנים, הסיבות לכך היו שונות, וביניהם העובדה שאותם הפושעי ישראל, חוטאים ומחטיאים את הרבים, שהיו בעצמם ממדריגה נחותה ביותר, עמי הארצים פשוטים הכתירו עצמם בשם "רבנים" או "ראבאייס" או בשפה האמריקאית "אישיות מכובדת" וכך הוא נהיה "רב המכשיר" וביד רחבה חילק הכשרים לכל דכפין, ברור לאחר שגם "שילמו ביד רחבה" ללא כל מאמץ.

כפי שידוע, יהדות ארצות הברית בחלקו הגדול היה מורכב אז מיהודים פשוטים שברחו מאירופה, הללו לא היו חסידים ואנשי מעשה, וזאת מאחר ואותם החסידים ואנשי מעשה שרצו לנסוע לארצות הברית התייעצו עם האדמורי"ם והרבנים שהללו הציעו להם שלא לעשות זאת.

ולכן במצב כזה נאלץ הרב הכולל הגר"י יוסף לבנות את התשתית של בנין הכשרות – מאמץ רב ודמים תרתי משמע הוא נאלץ להכניס עד שמשהו עזר לו להעמיד בשביל אלו שבאמת רצו כשרות אמיתית כמו שהיה בעבר באירופה, אבל כל מה שהוא עשה היה זה רק חלק קטן ממה שהוא היה צריך לעשות.

רשמים מאותה "היסטוריה" יכולים למצוא בשבועון "דאס אידישע ליכט" שיצא לאור בארצות הברית לפני ששים שנה על ידי החזן הנודע הרב החסיד רבי יוסף רוזנבלט ז"ל שרצה מאוד להרים את קרן התורה והיהדות, שם היכן שהוא השקיע את כל פרנסתו עד שהוא קיבל שבץ לב ונפטר מן העולם.

– ב –

הרבנים בראש האשמה

להקוראים שעדיין לא יודעים מי הוא זה הרב פייוויל מענדעלאוויטש זצ"ל, ראוי ליתן סקירה קצרה:

הרב הגאון רבי שרגא פייוויל מנדלוביץ ז"ל כותב באחד מאותן החוברות בענין אותה בעיה ברשימה תחת הכותרת "הניתוח החשוב" הוא פותח בעובדה שהוא קרא בשבוע האחרון הודעה של מספר רבנים שהתאספו והחליטו להודיע שהיות וחנויות לממכר "פילעי" תולים על המוצרים תויות "כשר" על בשר טריפה כאילו הן כשרות, הם מזהירים את הצבור שיזהרו, הם גם מזהירים את בתי החרושת לנקניק, שלא ימכרו נבילות וטריפות, והודיע כי העירו להם ש-90 אחוז מתוצרת הנקניק הינן טריפה.

ועל כך כותב בעל הרשימה:

"אני שואל את אותם רבנים, איזה יהודים הינם מזהירים: שישמרו ולא יקנו טריפות? בשביל אותם היהודים שפרקו מעל עצמם עול של יהדות ולא איכפת להם לאכול טרף?, הללו מסתפקים בכך שכתוב על חלון החנות "כשר"! לדעתי לאותם היהודים כלל לא תעזור הזהרה, לא הם ישמעו לקול האזהרה של הרבנים, והרבנים אינם זקוקים לדאוג להם "הלעיטהו לרשע וימות", והרבנים לא יהיו יותר אחראים לדבר, ולכן כשרוצים להזהיר חייבים לעשות זאת למען היהודים האחרים המחפשים רק כשר, אלא הם לא נזהרים מספיק, אבל אותם היהודים לא יכנסו בשום אופן לקנות בשר כשר במקום שהם בעצמם אינם מכירים את הקצב שהינו איש נאמן, או שתולה אצלו שלט מרב שהוא נותן השגחה על אותו חנות.

הדברים שהוא כותב בהמשך ממש מבהילים:

…עתה ניצבת בפנינו בשאלה, ממה אתם מזהירים את הצבור? הלא עליכם להזהיר נגד אותם רבנים הנותנים שלטים לאטליזים? האם אינכם יודעים שאת רוב הטרפות המופצות בארצות הברית הינם ב"הכשר" של רבנים או של כאלו המכנים את עצמם "רבנים"? ואם כן מדוע אינם מקימים קול זעקה נגדם?.

אתם פונים ומבקשים גם שבתי החרושת לנקניק שלא ימכרו חמץ, האם הינכם תובעים מ"קוזאק" יושר!!!, מדוע אינם תובעים מהרבנים שהללו לא יזרקו את ההכשרים מימין לשמאל? מדוע הינכם לא מרימים קול זעקה אחת ולתמיד ומפרסמים את שמותיהם של אותם הרבנים שהמלה "כשר" הינו אצלם כל כך זול שהינם כותבים ונותנים הכשרים על כל דבר אסור?, אתם בודאי תשיבו כי הדבר כרוך במריבות וקטטות, אבל היכן המסירות הנפש ששמר על היהדות בכל הזמנים…?

עוד כותב שם הרב מנדלוביץ ז"ל: …בשום זמן ובשום מדינה לא הגיע בקלות ענין שמירת היהדות, רק מנהיגנו הגדולים הצדיקים הגדולים הללו מסרו את נפשם וכך הצליחו לקיים את ה"ובערת הרע מקרבך" כי "כל מצוה שנתנו נפשם עליה נתקיימה בידם", אבל כאן לדאבוננו, איננו רואים מסירות נפש הקטנה ביותר של הרבנים, והאמת היא שהוא פרוץ מרובה על העומד חוץ מקבוצה קטנה של רבנים שהוא מיעוט קטן, ואולי מיעוט שבמיעוט, וכל היתר הרבנים – וביניהם רבנים גדולי תורה – אף אחד מהם אינו חוסך את עטו מלתת הכשרים כמה שרק בא להם.

כשאני קורא את אותן הכתבות עומדים לי דמעות בעינים כשאני רואה איך שההיסטוריה חוזרת על עצמה, ואיך שארץ הזהב (אמריקה "הקדושה") מסולת לעוור את עיני החכמים ולסלף את דברי הצדיקים, כוחו של "הדוד סעם" יכול בעוונותינו הרבים לסחוף לצדו את אותן היהודים עד שהם יכולים לומר על האסור מותר…

[כאן אנו נפגשים בנקודה יקרה מאד, אשר מעולם היתה נגע מספחת לעם היהדות בארצה"ב, ובעוה"ר עדיין השטן מרקד בינינו: הרבנים שצריכים להיות עיני העדה מדריכיהם ומנהיגיהם, מוליכין את הכלל ישראל שולל תחת מסוה הרבנות, וכשאנו מדגישין "רבנים" כולן בכלל! הן הפחותין וגם היראים! הא כיצד? הפחותין שבהם עושין מרבנות קרדום לחפור אחר זהב וכסף, זורקין הכשרים לכל המבקש עד שבין יום ולילה יצמחו כמן הארץ עשיריות חנויות מוכרי בשר כשרft.1למהדרין מן המהדרין לאורכה ולרוחבה של רחבי המדינה, והכל לצבור הון תועפות, והמצב הגיע עד כדי כך שהרבנים משוקעים ראשן ורובן ברדיפה אחר בצע כסף עד שאין מוכן לזוז אצבע קטנה אם לא בעד בצע כסף. זאת אומרת אין בין הרבנים ובעלי הבתים ולא כלום. הללו והללו עסקם במסחר "ביזנעס" ומסך המבדיל ביניהם שבו בפרק שהבעה"ב מסתחרים בדרך היתר הרבנים מובילין לשוק למכור את כל הקדוש לנו כמו כשרות, שבת, צניעות ושארי גופי תורה דאחר שלהוטין לגרוף הון חונפין לבעלי בתים ואין מוכיחין על שום דבר ומתקיים "כסף וזהב מטהר ממזרים" רח"ל].

עוד ממשיך ההרב מנדלוביץ ז"ל וכותב: …ומהיכן מצאו אותם הרבנים היתר לעשות מן התורה קרדום לחפור בה, ולהתמכר כל כך לכסף, לא מבקש מהם ללכת בשיטת הרמב"ם ולא לקחת כלל כסף בעבודת הרבנות. הרבנים יכולים להתפרנס היטב מההכנסות שיש להם מעריכת סידור קידושין וגיטין, בריתות, הספדים, הקמת מצבות וכדומה והם יכולים להתפרנס מזה בכבוד שיוכלו לעבוד לטובת היהדות ללא פניות, אבל כאן בארצות הברית, הרבנים אינם מוכנים לזוז ממקומם כל עוד לא שילמו להם, ואין לדבר כלל על הכשרים שאינם נותנים ללא תשלום, בכך אף אחד אינו מוכן לעשות שלא על מנת לקבל פרס, אבל ישנם רבנים שקורים להם לדבר למען תלמוד תורה, למען ישיבה, הללו מתנים מראש כמה ישלמו…

אוי לאותה בושה!

הכותב ממשיך ומנתח את המצב באותן הזמנים, הוא מביא את כוונותיהם של אותם הרבנים, הוא מבכה את העובדה שבראשם של אותם הרבנים אין כלל עולה על הדעת להרביץ תורה ויראה, ומה שכבר כן עשו בכיון זה עשו זאת רק כאלו אנשים בעלי בתים שיש להם מסירות נפש כפי שהדבר בא לידי ביטוי באותה רשימה.

– ג –

הרבנים משתחוים לעגל הזהב

…ומעט הישיבות שיש לנו כאן, עובדים בשבילם בעלי בתים ממש במסירות נפש, ולא די שאינם דוחפים את הבעלי בתים, ולא די בכך שהרבנים אינם המנהיגים שיצליחו למשוך את הבעלי בתים, קשה מאוד לבעלי בתים לעניין את הרבנים בענינים כאלו, כי לא מונח בענינים הללו תשלום כספי, כאשר מדברים עם רב שישא נאום למען ישיבה הם עונים בחצי פה ואז מבינים שצריכים לשלם. שומו שמים! איך כל דבר שקדוש בעיני הרבנים? האם אין להם כלל אידיאלים? מנהיגים הצריכים להראות דוגמא לעם, שיתמכרו כל כך לעגל הזהב? ואז מה יענו איזובי הקיר"?

בהמשך הרשימה שואל בעל המאמר: "האם אינם יודעים שבהתנהגותם הינם מבזים את כבוד הרבנות"?, הוא ממשיך ושואל האם האזנים שלהם חרשות והלב שלהם כל כך אטום שאינם מסוגלים לשמוע את הבת קול המכרזת ואומרת, אוי להם לבריות מעלבונה של תורה?"

יותר מאוחר מתלונן בעל המאמר: "אדרבה, שהרבנים יסתובבו בין העם וישמעו היטב איך שאחד מדבר לשני ומה דעתם על הרבנים, ומי אשם בכך אם לא אותם הרבנים עצמם ההופכים הכל למען ביזנעס, המודדים כל דבר גדול וקדוש על פי כמות הכסף שקיבלו, ועוד יותר האם אינם אותם הרבנים סוחרים ממולחים העוסקים במסחר המולכלך ביותר?, בעל המאמר מאריך מאוד בענין זה ומסיים, ולאחר כל זאת עוד יש טענות לרבנים מדוע אין שומעים ומזלזלים בהם!!!.

כשקוראים את אותה רשימה נשאלת השאלה האם מה שקורה היום בארצות אין המצב דומה גם בזמנינו היום?, בזמננו במשך 60 שנה למרות שכבר הגיעו לארצות הברית אלפי יהודים יראים ושלמים, חסידים ואנשי מעשה, וישנם כבר עשרות ישיבות וראשי ישיבות מרביצי תורה, צדיקים קדושי עליון חסידי ואנשי מעשה, כאלה שאינם מכורים לעגל הזהב. אדרבא, הללו מרביצי תורה וחסידות עם יראת שמים באופן מיוחד, אבל לדאבונינו בעוונותינו הרבים השליטה אינה אצלם, כי אותם אלו המכורים לכסף רצו להיות בעלי הבתים ומנהיגי עולם התורה והחסידות ומצאו דרך חדשה איך להשתלט על הכל בכח הזרוע, בטרור חזק ואוי לאותו אחד שיעמוד מנגד אותם בעלי המסחר, אותן האנשים השחורים מוכנים לקצר אחד את ימי השני לא בשם המפורש אלא פשוטו כמשמעו – על ידי שהם מוציאים את האקדח מן הכיס של הבעקישע או מתחת לשטריימעל…

הרב מנדלוביץ ז"ל מסיים את רשימתו בדברים כדלהלן:

– ד –

רבנים צבועים

כל מה שכתבתי לעיל, אינו חדש, כל הרבנים הישרים יודעים זאת, ולאחרונה ביום ראשון יצא לי לשמוע איך שרבנים אמיתיים דיברו נגד הרבנים וזעקו נגד אותו סוג של רבנים ואמרו: חייבים להוריד אחת ולתמיד את המסוה מעל פניהם, כן רבותי! זה היה יכול להיות הדבר הטוב ביותר, אבל עירוב פרשיות יש כאן, קורה תוהו ובוהו בעולם, אין יודעים מי מותר להם להיות אלו שיורידו את המסיכה מעל פני אותם הרבנים, ומי הם אותם הרבנים שמעל פניהם חייבים להוריד את המסוה, מה שקורה שיתכן מאוד שדוקא אותו אחד שעומד וזועק שיש להוריד את המסוה מעל פני אותם הרבנים, דוקא ממנו שעומד ומעמיד פנים כאילו הוא מלא יראת שמים צריכים להוריד את המסוה, איזה רב הוא מי שאומר אמת ומי הוא המעמיד פנים, מי הוא דובר אמת ומי הוא צבוע? ולכן רבותי, אם כבוד התורה חשוב ויקר לכם, אם אתם רוצים להרבות כבוד ישראל והכבוד העצמי שלכם שלדאבוננו ירד לתחתית השפלות, ואז תכניסו סדר לענין, תבררו את הפסולת מתוך האוכל, עוד פעם ועוד פעם, אל תפחדו מאף אחד ושישאר רק "ועוד בה עשיריה" אבל שיהיה "זרע קודש מצבתה" ואף אחד, שיהיה הגדול ביותר בתורה, אם הוא מחלל שם שמים, הוא חייב להישאר מחוץ למחנה, ואז כבוד התורה וממילא יחד עם זאת כבוד הרבנות יקבל את הברק הנכון ואותם היהודים שיראת השמים נוגע ללבבם ישמרו עליכם, ובכל דבר שבקדושה יסייעו בידכם ויוכלו הרבה לסייע בעניני חיזוק התורה והיהדות, מה שעתה לדאבוננו ירדה עשר מעלות אחורנית, וכבר הגיע הזמן של כי עת לחננה כי בא מועד…!

 

[נמצא דמה ששכיחים כהיום רבנים המתכבדים לדרוש בהספידא או בשאר הזדמנות ודורש בהתלהבות על שפלות הדור בו בזמן שהוא המסייע היותר גדול על ידי נתינת הכשרים לבשר מפוקפק או חלב גמור או בנתינת חיזוק לאותן מנהיגים העומדים מתחת המסחר הענקי של מכירת בשר ספק נו"ט וודאי חלב לכל המדינה. כ"ז כבר היה לעולמים במדינת הזוהר שלנו וההיסטורי' חוזרת על עצמה].

במלים אלו סיים הרב מנדלוביץ את דבריו, ועתה אני שואל אתכם רבותי: האם חסר עוד משהו שצריכים להוסיף על הנעשה בזמנינו? האם בדורנו לא עשינו את אותו דבר? החילול השם הגדול וכמו"כ העובדה שלא הרפורמים או הקונסרבטיבים נוהגים כך, אלא כאלו הרוצים להוכיח כי הינם הממשיכים החזקים והטובים ביותר מן האורטודוקסיה, ועוד כאשר מחוגם הודיעו ומחו בענין אותו איסור דאורייתא באותו עונש כרת רח"ל, שהסתובבו אצלהם במשך שלשים שנה והכשילו רבבות מישראל באכילת נבלות וטרפות ובאותו חטא חמור, ואותם ה"רע-בנים" יש להם את העוז לקום ולהעיז פנים במצח נחושה בעינים ואומרים על חֵלב שהוא לא חֵלב, בדיוק כאילו היו אומרים על יום שהוא לילה…

עד כאן ציטטנו את דבריו של הרב ר' פייוויל מנדלוביץ במה שאירע לפני ששים שנה, עתה נקפוץ קצת אחורנית ונראה מה קרה לפני מאה שנה מחוץ לניו יורק.

קיצור מפרק ראשון

בפרק ראשון הבאנו את תחילת ההסטוריית תקופת הרבנות של הרב יעקב יאזעף זצ"ל, ומאבקו למען הכשרות בארצות הברית.

רשימתו של הרב שרגא פייוויל מנדלוביץ שהתפרסם בעיתון "דאס אידישע ליכט" דאז נגד הרבנים המכשירים, כאשר הלבישו מסוה על פניהם ואיש לא ידע מי הם הרבנים והאנשים הישרים, ולמי רק מסוה על פניו.

ההתמכרות לעגל הזהב היה גם אז העבודה זרה של התקופה, המראה החיצוני כלל לא הסגיר את פנימיותו של האדם, ולדאבון אותם היהודים שרצו לאכול כשר נאלצו להתמודד גם מול אלו שלבשו שמונה בגדים וכו'.

פרק שני

– ה –

בספר "דברי אמת" חלק שני, שנדפס בשנת תרע"ב, מציין מחבר הספר הרב הגאון המפורסם רבי צבי שמעון אלבוים ז"ל הרב דק"ק "חברת משנה וגמרא" איך שהוא מצא את מצב הכשרות והיהדות בשיקאגו, המחבר כותב כדלהלן:

[על הקוראים לדעת כי בימים ההם היו שני ערים שבהם ישבה עיקר יהדות החרדית שומרי תורה ומקיימי מצוותיה והם: ניו-יארק – והשני' עיר שיקאגא, ולאור זה התיישבו בה ענקי הרוח שנתגלגלו לכאן ע"י מסבב כל הסיבות וביניהם זהרו שני הכוכבים המאירים כשמש בצהרים: הגה"צ בעל רידב"ז על הירושלמי, והשני הגאון המפורסם בעל דברי אמת שניהם חגרו מתניהם להעמיד הדת על תילה ועמדו בראש מערכת הכשרות שהם בתי המטבחיים עד שקרסו כרעו ברך לעומת הערב רב שהיו להם לאבן נגף וצור מכשול כאשר יסופר להלן].

– ו –

המצב בארצות הברית שנת תרנ"א

…באתי לכאן (לשיקגו) בשנת תרנ"א (לפני 89 שנה) מצאתי כאן חמשה רבנים מובהקים, קבלו אותי כרב בקהלה הקדושה "חברה משנה וגמרא" החברים שהיו בה היו מופלגי תורה ויראת ה' שכיבדו אותי מאוד בכל נפשם ובכל מאודם, וכבר עשרים שנה שאני נמצא שם… בשנת תרנ"ח כאשר בעלי זרוע גירשו את ר' א.י.ג. לעסער מהעיר, לאחר שהוא היה רק במשך 71 שנה, נשארתי ביחד עם הרב יוסף קאמיסארסקי ז"ל, ומוהר"א אניקסטער שהיה בדרום העיר, שם היכן שגרו קצת יהודים, בלעדינו לא היו רבנים מוסמכים, רק כמה מגידים בבתי המדרשים, אצלי הם באו לשאול כל מיני שאלות בעניני איסור והיתר וגם להישפט בין אחד לשני, לערוך פשרה, לעשות שלום בית וכדומה (גיטין קיבלתי על עצמי שלא לעשות בגלל חילוקי הדיעות בין הרבנים איך לכתוב את נוסח הגט בענין הנהרות באותן האיזורים כפי שאני נוהג עד היום), כלל לא ניתן לתאר איך שאני סבלתי במשך השנים עד שהצלחתי לארגן סדר במשחטות, הלכתי כמה פעמים בשבוע למשחטות וזאת למרות שהדבר היה כרוך בסכנת נפשות ממש, הלכתי בעצמי לאטליזים הכשרים (לשמור על הכשרות כאשר מוציאים את הדם מהורידים, וכאשר מנקרים את החלב, ובודאי שלא להכניס בשר שאינו כשר).

בכל שבת הוא הסתובב במאפיות בכדי לשמור שלא יאפו בשבת, וכל מה שעשיתי, עשיתי בחינם ללא כל תשלום, כי אף פעם לא רציתי להנות משום בית המדרש, וכשדרשתי אצלם עשיתי זאת ללא כל טובת הנאה. (גם קרה שקראו לי להגיד דרשה כשחידשו את בית הכנסת "תפארת ציון" ונשיא בית הכנסת מר הינדזיל רצה לתת לי עשרה מטבעות יקרות ולא רציתי לקחת זאת ממנו. אדרבא, אני עוד נתתי תרומה משלי, על פי יכולתי). אף פעם לא לקחתי כל תשלום מהמשחטה ולא מן השוחטים, הכל עשיתי בחנם, גם קרה כמה פעמים כאשר ניהלתי סדר של חליצה אצל יהודים עניים ומן ההוצאות שלי נתתי להכין את הנעל המיוחדת (כפי שההלכה קובעת) וכן כל הדברים האחרים הזקוקים להם… ולכן הייתי מקובל ואהוד על כל תושבי המקום, אף פעם לא מצאו אצלי דבר לא שגרתי, כך חיינו בשקט עד לשנת תרס"ב (לפני 78 שנה מ.ק.).

באותה תקופה הגיעו לעיר כמה אנשים, מחרחרי ריב ובעלי מחלוקת, אנשים רעים וחנפנים, צבועים שמבחוץ הם מעמידים פנים של יהודים יראים (ולעתים אף מראים עצמם כקנאים), שלוחים של הצד הלא טוב, שלא יכלו לסבול את הסדר הטוב שהנהגנו ביהדות בכלל ומן הכשרות בפרט, וניסו להרוס את הכל בכל מיני ערמומיות. כשהללו נוכחו לדעת שאני הוא זה העומד להם בדרך, הם החלו ללבות מחלוקת ביני לבין השוחטים.

אבל ב"ה זה לא עלה בידם, כל השוחטים מכל המשחטות בעיר עמדו לצידי ופרסמו בעיתון "קוריער" שהופיע אז בשיקגו מודעה ואשר בה נאמר:

להגיד לאדם ישרו מצאנו אנחנו השו"ב החו"מ בהפירמעס בית המטבחיים הגדולים אשר בפה שיקאגא, היינו שלשה שוחטים מבית המטבחים של "ארמור וקאמפאניע", וג' שוחטים מביהמ"ט "שווארץ – שילד ענד סולצבערגער עם קאמפ'. וג' שוחטים מביהמ"ט 'ליבבו מיקנעלל עם קאמפ', וג' שוחטים מביהמ"ט 'סוויפט עם קאמפ'. אנחנו כולנו מצאנו עלינו לחוב קדוש לפרסם ברבים, את העמל והטורח אשר עמלו הרבנים דפה שיקאגא, הם הינם הרב הגאון מו"ה שמעון צבי אלבום וה"ר הגאון מו"ה יוסף קאמירסקי שליט"א, זה כעשר שנים ללכת ולראות בבית המטבחיים שלנו ולא חסו על עמלם ועל כספם, בקיץ ובחורף הלכו כמה פעמים מדי שבוע בשבוע לראות הנעשה בביהמ"ט בעניני כשרות, וכל זה עשו בלא שום קבלת פרס, עד אשר ת"ל הפיקו זממם והציגו את כל הביהמ"ט הנ"ל על בסיס וכן ישר ונאמן, וכאשר ת"ל כל השנים הנ"ל פקודתם שמרה רוחינו ומדבריהם לא סרנו ימין ושמאל, כן קבלנו על עצמינו לימים יבאו, לשמוע אל דבריהם בכל עניני שו"ב בכל אשר צוו עלינו בעניני כשרות, כמאמר התוה"ק ועשית עפ"י הדבר כו', ולא תסור כו'.

וע"ז באנו על החותמת דבר האמת ה' בחוקותי ל"ז למב"י שנת תרס"ב פה שיקאגא.

(חתימות הרבנים ראה תצלום)

[הקורא ירגיש כי גודל הצלחת שני הגאונים לכוף הבתי מטבחיים תחת רשותם היתה על שעמלו וטרחו שלא ע"מ לקבל פרס, רק בלתי לה' לבדו ופעולה כזו יעלת חן בעיני אלקים ואדם. וזאת אשר עמדה להם שכל רוחות רעות לא יכלו להזיזן ממקומן. וכאן הבן שואל פוק חזי מה בין דורות הראשונים לדורינו אנו. בדור ההוא מצאו בין קומץ יהודים לכה"פ ב' גדולים שהשליכו נפשם ומאודם מנגד למען הרבות כבוד שמים ואילו בזה"ז שנתפשטה שמי היהדות לארכה ולרחבה של ארצה"ב, אלפים ורבבות משתוקקים לבשר נקי מכל חשש ופקפוק ועדיין לא תמצא בעוה"ר אף אחד שיהא מוכן לעמוד על המשמר לחפש ולבדוק ולחקור אחרי השוחטים ובודקים ומנקרים לראות אם עושין מלאכתן באמונה או לא].

מוהרצ"ש אלבום כותב להלן בספר (עמ' 07): "אני אף פעם לא נתתי הכשר על יין שרף לפסח, כי רוב היקבים אינם מוחזקים בחזקת כשרות, והחנויות שלהם פתוחים על פי רוב בשבת, אני אף פעם גם לא נתתי הכשר על מאפיית מצות, בגלל שלא שמרו שם את השבת, וכאן לפני כמה שנים הגיע אלי איזה אופה שרצה לשלם הון רב תמורת הכשר על מאפיית המצות והוא לא עשה זאת בשום אופן כי אצלו המאפיה פתוחה בשבת קודש.

בשנת תרס"ב התאספו האופים היהודים מהעיר, והללו התחייבו באלה ובשבועה לשמור על השבת במאפיות, ואני בעצמי הסתובבתי מדי שבת לבדוק אם הם שומרים על התחייבותם.

כל זה היה טוב עד לשנת תרס"ד, כאשר המחרחרי ריב התגברו והביאו רב שהיה מוכן לתת להם הכשרים ביד רחבה, וזאת לאחר שהניחו לו על השולחן את הכסף בסך של 005.2 דולר והתחייבו לתת עוד 000.21 דולר. אותו הרב כבר כתב הכל כפי שרצו, הן בשביל השוחטים להם הוא התחייב באלה ובשבועה שהוא אף פעם לא יעביר אותם… שלא יקבל שוחטים חדשים בלי רצונם… וכשהם ישבתו נגד הקצבים ובעלי המשחטות, הוא יהיה חייב לאסור את כל השוחטים שבעולם לשחוט שם בגלל שהם משיגי גבול… והן בשביל הבעלי בתים שלא יקשה עליהם.

זה היה מצב הכשרות אז, מצד אחד יהודים, רבנים, גאונים וצדיקים שמסרו את נפשם בענין הכשרות, ומצד שני האנשים הנמוכים ביותר כאלו שבשביל "כסף" טיהרו כל מה שיכלו מבלי שחקרו ודרשו, אבל כל זה קרה בשנים הללו לפני שמנים שנה, והיום לדאבוננו! אוי לו לדור שכך עלתה בימיו, ה' ירחם, "מכשירים" אינם מסתכלים על הכשרות (רק על הפדיון) ובעונותינו הרבים מאכילים זה עשרות בשנים חלב דאורייתא ומרשים לעצמם במצח נחושה שלא לתקן את המצב העגום, מה יענו ליום הדין ומה יענו ליום התוכחה".

a a a

עד כאן עסקנו במה שנעשה בשטח הכשרות מחוץ לניו יורק, עתה נתבונן במה שנעשה בניו יורק רבתי היכן שהתגוררו רוב מנין ובנין של היהודים המתגוררים בארצות הברית, ולכן אנו נתבונן עתה ונראה מה קרה שם, ניווכח עד כמה נאבקו היהודים היראים ושלמים באמת למען הכשרות למען שולחן יהודי ולמען שמירת השבת, ועוד בזמנים הקשים ביותר, כאשר השמירה על היהדות היה באמת בחינה של מסירות נפש, ממש היו רעבים לפיסת לחם, עד שהשיגו משרה בכדי להתפרנס ושבעל הבית יוותר על אותן כמה השעות של השבת היה זה דבר כמעט בלתי אפשרי.

הרה"ג ר' מאיר שו"ב מתאר בספרו "שמירה טובה" את הטרגדיה של הכשרות, הוא כותב שהוא היה שוחט בניו יורק שמנה עשרה שנה וחמשה חדשים ובכל הזמן אף אחד לא בא כלל לבדוק או להתעניין בשחיטה…, יותר רחוק בספרו בעמוד מ"א הוא כותב: אני כבר בן 72 שנה, זה כבר למעלה מעשר שנים שעזבתי את השחיטה, וכבר 14 שנה שלא היה לי בפה שום בשר של בהמה דקה או בהמה גסה… כי גם בשלשת השנים האחרונות שהייתי שוחט כבר לא רציתי יותר לאכול בשר, כשראיתי את התנהגות השוחטים במשחטה – גם לאחר שמסרתי על המצב לכמה בעלי בתים חשובים ועשירים של העיר – התשובה שלהם היתה זה לא מעניין אותנו, יש לנו שם (במשחטה) רבנים, שאומרים שהכל בסדר… אנחנו חייבים לסמוך עליהם, וכשניסיתי לדבר עם רב שעסק בעניני ההשגחה שטוב היה עושה לו היה עוזב את ההשגחה שם בכדי שכולם יידעו שבאותה משחטה אין כלל השגחה, וממילא האחריות לא תהיה עליו – הוא אמר לי איזו תועלת תצמח מזה, מיד כשאפרוש הם יקבלו מישהו אחר שיהיה גרוע ממני הלא השוחטים הם הבעלי בתים, את מי שהם יבחרו כרב הוא יוצג בפני הסוחרים והוא יהיה הרב המקומי והרב המכשיר, החותמת שלו תונח על כל תוצרת הבשר הנמכרת בעיר ובכפר, וממילא הוא ימונה כרב הראשי לכל האיזור, כל ההכשרים יקחו אצלו, וכמובן שלאחר מכן ייאלצו לשלם לו מחיר טוב ויד רוחצת יד, הללו יקבלו את ההכשר ביד רחבה… לאורך ימים ושנים ולאחר מכן הכל יועבר בירושה לילדים וצאצאאים… הוא מסיים שהוא יודע מהכשרים כאלה שניתנו למוצרים היכן ש"הרב" כלל לא ביקר שם בחייו, לא הוא ולא המשגיח, ובמקומות שיש כבר משגיח זקוקים שם לחמשה משגיחים לפחות.

גם מספר בענין השתלשלות הענינים שמאז היהודים בניו יורק החליטו להביא לאמריקה את הגאון והצדיק ר' יעקב יאזעף ז"ל (בשנת תרמ"ח), ונהיה הרב הכולל של ניו יורק. ר' יעקב היה תלמיד של הגאון והצדיק ר' ישראל סאלאנטער זצ"ל, מייסד תנועת המוסר, הוא גדר הרבה פירצות ותיקן הרבה תקנות, אך מאחר והשפות עם הסוחרים במשחטה היו השפות גרמנית (דויטש) ואנגלית נאלצו באין ברירה לקחת לו עוזר שיוכל לדבר בשפה שלהם עם העובדים והבעלי בתים.

באותן הזמנים היו העשירים התקיפים בעיר, ולאחר סכסוכים שהיו שם היו בעלי ה"מאה" גם בעלי ה"דעה", הללו גברו על כל התושבים וקיבלו במקום רב ד"ר, שידע היטב את השפה הגרמנית ובכלל היה לו "מענה לשון" טוב עם הסוחרים וכך הפך להיות הרב בעל הבית שלם, וזאת למרות שכל מה שקשור להוראת איסור והיתר, לא היה לו דריסת רגל הכל התנהל על פי הוראותיו של הרב הכולל הגר"י יאזעף ז"ל. שום ד"ת לא התנהל בלעדיו, הוא גם הנהיג לשים תויות (פלומבעס) על הבשר הכשר והעופות הכשרים.

הוא ניהל זאת כך במשך שנים רבות והכל התנהל כשורה, אבל הצער שהיה לו על כל מה שהוא לא יכל לתקן גבר עליו והוא חלה אנושות, והפך להיות סנילי, באותן השנים המצב השתנה לרעה והרב כלל לא ידע על הנעשה.

לאחר שהגר"י יאזעף ז"ל הוציא את נשמתו, עוזרו הפך להיות הרב הקובע, היה לו מאחוריו גב חזק, ואז כל הסוחרים היו עמו "חברים טובים" כשהיו בני עיר אחת ושוחחו באותה שפה, הם מינו אותו לרב הראשי, וכאן החלה הירידה הגדולה.

בהמשך הספר (בעמוד 44) כותב המחבר ז"ל: לאחר פטירתו של הגאון רבי יעקב יאזעף ז"ל הקימו השוחטים יוניאן (וועד עובדים מ.ק.) ולא נתנו לאף אחד לעשות דבר, הבעלי בתים נאלצו לקבל את תביעותיהם, ואז עשו השוחטים הנחות גדולות במחירים לבעלי בתים, גם לעצמם עשו חיים קלים יותר, וזאת בעוד שלפני כן קיבלו שכר שבועי, לשוחטים כלל לא עניין כמה בהמות כשרות וכמה טרפות יצאו השבוע, הרי שלאחר פטירתו של רב הכולל הונהג שרב הכולל מקבל את משכורתו רק עבור בהמות כשרות ולא בשביל טריפה… והתוצאות של ההסדר החדש מובנות מעצמן… באיזה כמות גדל מספר הכשרות אינו יודע כי לא עבדתי יחד עמם, אני עבדתי במשחטה היכן שהרה"ג ר' יעקב ווידרעוויץ ז"ל רבה של מוסקבה היה הקובע, הוא לא היה מוכן לשלם לפי מספר הכשרות, אלא לפי שכר שבועי.

באותן הזמנים שחטו 3000 בהמות לשבוע, בכל יום 600 בהמות כאשר בכל שעה שוחטים 60 שוורים בשעה אחת (פירושן של דברים שכל שחיטה ובדיקה וכל הכרוך בהכנת הבהמה, לא לקח יותר מדקה אחת לכל בהמה). ולעתים קרה גם שהספיקו בשעה אחת גם 80 בהמות, בשעה הזו היו חייבים להספיק כל מה שהשוחט צריך לעשות כולל הבדיקות, עוד בטרם שהשוחט הפסיק לבדוק כבר הספיקו העובדים הגוים להזיז את הבהמות לחתוך ולחלק כל חלק של הבהמה למקומה, אפילו כאשר רצו להחליט על בהמה שהיא טריפה, כבר לא היה שייך כלל למצוא את החלקים של אותה בהמה כי היא התערבבה עם עוד עשרות מאותן האברים של בהמות אחרות, בתוך שניות היו חותכים ומחלקים את האברים ערבבו כשרה עם טריפה ניסו לסמן את האברים בעפרון, אך כשהכניסו את האברים לחדר שטיפלו בהם שם שטפו אותם במים צוננים וחמים ללא הפסק ולא היה שייך כלל שישאר מהן זכר, וכל זה היה עוזר לו היה המשגיח בר סמכא ירא שמים ויודע ספר על מי שיכלו לסמוך – אבל לדאבוננו הבעלי בתים כלל לא חיפשו, אותם עניין דבר אחד, עבודה בזול.

כל זמן שרבה של מוסקבה ז"ל עוד היה חי, היו אצלנו במשחטה 11 שוחטים ובודקים, 5 שעסקו בהדבקת תויות (פלומבעס) 1 משגיח, בשביל כל ה17- העובדים שילמו שכר שבועי בדיוק כפי שכל אחד קיבל, אך מיד לאחר פטירתו של רבה של מוסקבה ז"ל לקחו השוחטים את אותו רב-ד"ר שהוזכר לעיל, ובכדי שלא יקימו זעקה הם מינו עוד איזה רב והקימו וועד עובדים (יוניאן), ועמו התנו שהם השוחטים הינם הבעלי בתים וכי הם מינוהו לרב, ואז היה להם קל לבצע את תכניתם האבסורדית לקחת משכורות לפי הבהמות הכשרות, כפי שרצו להנהיג זה זמן רב, בכל משחטה הם קיבלו אחד בתור מנהל ושני בתור מזכיר, אותם השנים תמיד ישבו וניהלו מו"מ עם הבעלי בתים, ולמלא הפלא החלו לקרא "נסים" ובעוד שתמיד בשחיטה היו 35 – 40 בהמות טרפות על כל מאה בהמות שחוטות הרי שעתה יש בסך הכל 18 טריפות, כל זה קרה במשך שלש השנים האחרונות שבהם עוד הייתי שוחט.

פעם אחת קרה לי שוחט מבודקי פנים ולוחש לי באוזן, שבשל הלחץ הרב והמהירות המופרזת הוא נאלץ לעתים לדלג על בדיקת הבהמות, והוא מצביע על בהמה שהוא לא הספיק לבדקה והוא חושב שצריך לקבוע אותה כטריפה, וכשהרב החל לדבר אל השוחטים והבעלי בתים מדוע נוהגים כך, השיבו לו: "אין לך מה להתערב זה לא ענינך, אנחנו יודעים בשחיטה יותר ממך, מי הביא אותך לכאן בכלל, ואם הדבר אינו מוצא חן בעיניך אתה יכול לקום וללכת, ומחר יהיה לנו רב אחר…" הרב נבהל כשהוא שמע את הדברים הללו הוא היה חיוור כסיד, אך הממונה על המקום כבר יכל לעשות את כל אשר עלה על רוחו, והיה נכנס לחדר הקירור ושם היה נוהג "להשלים" את הבהמות, הוא היה נוטל מן הטריפה חלקי אברים ומניח אותם אצל הכשרה ואיש לא יכל להגיד לו דבר.

כשראיתי זאת רצתי במהירות לרב וסיפרתי לו על כך, והרב השיב, בשבוע שוחטים כאן 3000 בהמות וגם אם יש ביניהם שנים או שלשה טריפה הרי שהם בטלים ברוב, וכשראיתי זאת החלטתי שהמקום יותר לא בשבילי ועזבתי מיד את המקום.

בחודש טבת תרפ"ג פורסם בעיתון היהודי "דאס אידישע ליכט" כתבה תחת הכותרת "עד מתי" כתב אותו הרב שרגא פייוויש מנדלוביץ, שהיה ידוע כלמדן,, ויהודי ירא שמים, וכמי שעמד בפרץ וגילה את הפצע הנורא של אכילת טריפות בעיר ניו יורק.

במאמר המערכת הבהירו וכתבו: "לדאבוננו כל מה שהוא כותב שם הכל אמת ויציב, הכשרות ירדה עד לדיוטא התחתונה, ושוררת הפקרות נוראה, סקנדל נורא ולכן נכשלים הרבה באכילת נבלות וטריפות ובמיוחד אלו אשר רוצים בכל לב לשמור שבעל שולחנם לא יעלה חלילה טריפה.

בתור פתיחה לרשימתו פותח הכותב בפסוק מירמיה (כ, ט):

"ואמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו והיה בלבי כאשר בוערת עמור בעצמותי ונלאיתי כלכל ולא אוכל – חשבתי לעצמי שכבר לא אומר יותר נבואה מאת הקב"ה, כשאחזתי עצמי ולא אמרתי את הנביאות, היה זה בתוכי כאש בוערת עד שהתעייפתי ויותר לא יכולתי לעצור בעד עצמי".

בפסוק זה מתנצל הכותב מדוע הוא כתב את הרשימה, הוא מתחיל אותה כדלהלן:

"אני מנצל את המוטו של דברי הנביא בתור הקדמה לרשימתי בענין הכשרות, כי אני יודע שכתיבתי הפעם לא תביא לי כבוד, אדרבה, אולי עוד יתנפלו עלי בזלזולים מכל הצדדים, אבל מה אני יכול לעשות, כאשר בוערת בעצמותי אש שאינה נותנת לעצמה להיחנק".

במרוץ של אותה הרשימה אני אצטט קטעים מרשימה, שממנה ניתן לראות שהוא לא חס על אף אחד, ואז נבין מדוע הוא הקדים הקדמה זו והוא כותב כדלהלן:

"בנושא הכשרות כבר דשו בה בעיתונות היהודית בזמן האחרון, ובעיקר בכל הקשור לאותן הקצבים המוכרים בשר טריפה בשר בלי הכשר או בהכשרים מסולפים, אך התעלמו מן הצד השני של המטבע מענין הטריפות הנמכרות תחת השגחתם של הרבנים או ארגונים רבניים.

העיתונות שתקה בענין בשל כבוד הרבנים או בגלל טעמים אחרים, ובכל הקשור לכבוד התורה המושפל עד עפר, וכבוד האמת שעליו דורכים ברגלים, הרי שלנו הדברים יקרים יותר, ובמקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב, ולכן אני יוצא בקול מחאה גדולה".

באורך רשימתו ניתן להיווכח על יושרו של הכותב, כאשר הוא אינו מחפש לשאת פנים בשביל אף אחד, הוא כותב חריף מאוד, וללא הבדל הוא עורך חשבון עם כולם, ושרשרת של "אני מאשים'ס" הוא יוצא נגד רבים, ובתור דוגמא נביא להלן כמה מהם:

"אני מאשים הרבה רבנים-מכשירים, שבידיעתם או בשל אי ידיעתם אך בשל התרשלותם מוכרים תחת "השגחתם" בשר נבילה וטריפה, בסיטונאות ובקמעונאות, והמוכר הינו נבל ברשות התורה.

אני מאשים אותם הרבנים המכשירים, שהרבה יהודים העירו להם והוכיחו להם בענין הטריפות, ואותם הרבנים התעלמו כליל מן הענין, אוותם החוטאים ממשיכים למכור כמה שהם רוצים.

אני מאשים הרבה רבנים, שבמקרים רבים הם אינם נוטלים חלק בעבודת ההכשרה, ובכל זאת הם יודעים מה שקורה, ובכל זאת שותקים בענין הנבילה, וכל זאת בשל ה"שמור לי ואשמור לך", או בגלל הרצון למנוע חילול ה', והם שוכחים שבמקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב.

אני מאשים את כל הרבנים הגדולים מנהלי ורועי ישראל שבגלל פירוד הלבבות ביניהם, המחלוקת אינה לשם שמים – כי שכאחד אומר אסור השני מתיר, וכשאחד אומר טמא, השני אומר טהור – ובמקום להנהיג השגחה חזקה, ובמיוחד בשוק העופות, יושבים ואין עושים דבר.

"אני מאשים שבתחומים אחרים חוץ מן הבשר הכשר, הרבנים הזניחו לגמרי את הכשרות; ולדוגמא הם התעלמו כמעט כליל מבתי המאפה לעוגות, היכן שהאופים היהודים משתמשים בבצק בשביל החלות העשויות מאבקת ביצים, היכן שיודעים בבירור שהם באים מעופות טמאים, ומיעוט שבמיעוט של אופים יהודים אינם משתמשים ב"לורד" שומן חזיר פשוטו כמשמעו.

אני מאשים את הרבנים שבגלל ההזנחה שלהם כמעט נשכח כליל הדין של חָלָב וגבינות עכו"ם. אני יודע, שעל כך ישנם הרבה התירים, אבל רק שם היכן דלא אפשר, אבל כאן שניתן לעשות בקצת מאמץ יכלו להנהיג סדר ו"מהיות טוב אל תקרא רע".

במיוחד כדאי לציין, שגורם רשמי ציין בתזכיר מיוחד שפרסם שמולקים גם חלב מבהמות טמאות, מסוסים, וכדומה. כך שהחשש של חז"ל של "ודבר (אל-קינו) יקום לעולם" אינו יכול ליפול פה או שם.

מאותם המילים ניתן לראות איך וכיצד אותו הכותב שופך את דם לבו, כואב לו על מצב הכשרות איך שהוא לקוי, ב"אני מאשים" הגדול שלו היכן שהוא מאשים את הרבנים הוא מנסה ברשימתו ללמד זכות עליהם ומאשים את הקהל היכן שניתן לראות בהמשך של הכתיבה, כפי שנצטט להלן:

"אגב ניתן לכנות את הרבנים המקומיים בכלל של "עניות מעבירה את האדם על דעתו ועל דעת קונו", ואז אותם אלה בלי יוצא מן הכלל אין להם פרנסה מן הרבנות והינם חייבים לחפש זאת מהכשרים או ממלאכות בזויות ושפלות אחרות, כך שהם יותר טרודים בפרנסות מאשר סנדלרים ותפרנים, ולכן אין להם זמן וכח להסתכל על כל עניני היהדות, וכאן נופל כל האשמה על הבעלי בתים האורטודוקסים.

אני מאשים את האורטודוקסיה שהיא יושנת שינת חוני המעגל ואינה רואה דבר ממה שנעשה מסביב, היכן שהחומות החזקים ביותר שלנו נופלים ומתמוטטים על ידי שונאינו, דבר קדשינו נרמס ברגלינו, הירושה שירשנו זה שלשת אלפים שנה כמעט ואין לה עוד זכר, והאורטודוקסיה יושנת, אבל עד מתי?

האם אינכם יודעים שמכל חומת היהדות, ששמרה אותנו עד כה כמעט ולא נשאר זכר פרט לכשרות, שבת וימים טובים כמעט ואינם נשמרים, אפילו בבתים האורטודוקסים, ועתה נהרס גם חומת הכשרות ואתם יושנים, אבל עד מתי?"

בשורות מעטות אלו ניתן לראות באיזה מצב רעוע היתה באותו זמן נראתה יהדות ארצות הברית, ובכלל מצב שהאורטודוקסיה. – בהמשך של אותה כתבה איך שהאורטודוקסיה החלה להשתקם, כאשר החלו להקים ישיבות, תלמודי תורה, כפי שנצטט להלן:

"ואף אם התחלתם לבנות בשנים האחרונות ישיבות ותלמודי תורה בכדי לחנך את ילדיכם וכן להחדיר בהם מדות טובות, אז האם אינכם יודעים שגופות שהינן מפוטמות בנבילות וטריפות, אינן יכולות להיות יהודים עם מידות טובות? האם אינכם יודעים שנבילות וטריפות מטמטמים את הלב ומסממים את הדם היהודי, ואתם יושנים, אבל עד מתי?

האם אינכם יודעים שבכל יום שהינכם הולכים בבוקר למקוה לטהר את עצמכם, לא יעזרו לכם אפילו כל מימות שבעולם, כי הינכם טובלים ולא רק ששרץ בידכם, אלא שרץ בתוככם!, וכשהינכם מתפללים ערב ובוקר, או כשהנכם לומדים שיעור, האם אינכם יודעים שהבל היוצא מפיכם הוא הבל של חטא, כי הוא מפוטם בנבילות וטריפות, ואתם יושנים – אבל עד מתי?

וכשאתם רוחצים את ידיכם על מנת לאכול לחמניה, או כשהנכם עושים קידוש ועל השולחן מונחות החלות, בשר ודגים וכל מטמעמים והינכם אומרים בכל פרוסה "לכבוד שבת", הרי שהינכם בוצע ברך ד' והינכם יושנים, אבל עד מתי?

ובודאי הינכם יודעים, שרק במעשר של הכסף, שאתם היהודים האורטודוקסים מבזבזים על תצוגות ולוקסוס, יכלו בכסף הזה לשמור על כבוד הרבנים ולבנות את חומת ישראל הפרוצה, והינכם יושנים, אבל עד מתי?

רבותי! תעשו לעצמכם קצת חשבון הנפש וראו עד להיכן חרגתם, זכרו, שההורים שלנו הקריבו עצמם על קידוש השם, הם הרשו שישרפו ויצלו אותם, והעיקר לשמור על תורתנו הקדושה, מאחר ומכם אין תובעים קרבנות, רק בקומץ אתם יכולים להציל את הסיטיאוציה, והינכם יושנים, אבל עד מתי?

יהודים! האם אינכם פוחדים יותר מיום הדין הגדול והנורא, היכן שלא תוכלו יותר לתרץ תירוצים והתחמקויות ומשיכות בכתף?

ואני שואל אתכם, עד מתי? ואני אומר, עורו ישנים משנתכם"!

בשורות אלה שופך הכותב את לבו, היכן שהוא מוכיח לצבור לאיזה דיוטה הגיעו במצב הכשרות.

לרשימתו של הר"ר פייבל מנדלוביץ ז"ל היתה תהודה רבה, והדברים החלו להתגלגל ולהזיז רבנים שזועזעו כשקראו את הדברים.

מעניין לציין, שעל רשימה זו הוסיפה מערכת ה"דאס אידישע ליכט" (שהופיעה לפני שישים שנה, ולא זו המופיעה בשנים האחרונות ושמסביבה התעוררה פרשת הדפסת חומר שכתבו כופרים ואפיקורסים. המערכת) רשימה משלה בבחינת "אלה מוסיפים על הראשונים" וכתבה כדלהלן:

"אנו מדפיסים בגליון זה רשימה תחת הכותרת "עד מתי", היכן שהכותב למדן ידוע רציני ויהודי ירא וחרד, הינו מגלה את הפצע של אכילת טריפות בעירנו.

לדאבוננו כל מה שהוא כותב אמת ויציב, הכשרות ירדה במקומנו עד לדיוטה התחתונה וההפקרות חוגגת, ורבים נכשלים באכילת נבלות וטרפות ובמיוחד אותם המשפחות השומרות על הכשרות כבבת עינה.

איננו באים בשורות אלו לפגוע חלילה בכבודם של הרבנים, ואת זאת גם לא מבקש כותב הרשימה, אנו יודעים שהאשמה אינה כולה מוטלת על הרבנים, אך הם חוד החנית בכל אשר שורר בשטח הכשרות, והצבור האורטודוקסי אינו רוצה לשמוע בקולם ולשמור על כבודם של מנהיגי הצבור האורטודוקסי, אבל דוקא בגלל זה אנו סבורים שעלינו להוכיח עד להיכן ההפקרות הובילה אותנו.

כאשר בתי הכנסת האחראים ישלמו לרבנים שכירות ראויה, ולפחות כמו שמשלמים לחזן טוב, אז במילא הם היו מחפשים רב שיהיה גדול בתורה וטוב, וממילא היה הדבר גורם לשינוי חיובי בכל הקשור ליחס לרבנים מורי הדרך, ואשר לדאבוננו כיום לרבים מהם אין אפילו סמיכה לרבנות, או שהם סתם אנשים שאינם ראויים כלל לאיצטלא של הרבנים מנהיגים דתיים.

אבל בו בזמן כשהרבנות אינה יותר מאשר רשיון שיהיה מותר לסחור בה מסחר דתי של כשרות, חופה וקידושין, יין וכדומה, העמי הארצים קופצים בראש, ואין שום מידה במה למדוד את גדלות ואחריות הרבנים, ואז כל הרוצה ליטול את השם בא ונוטל, וממילא אלו הינם תוצאת אותם הנוטלים, חומת הדת שבורה ומצב היהדות הולך ומחמיר מיום ליום".

בהמשך כותבת המערכת:

"המצב הנוכחי אסור לעבור עליו בשתיקה, חייבים לצאת עם האמת ולהעיר את המנהיגים הדתיים ואת הבעלי בתים האורטודוקסים משינתם, ובאמת להציב בפניהם את השאלה "עד מתי"?

עד מתי המצב הזה יכול להימשך בחיי האורטודוקסיה? עד מתי עוד נהיה ללעג ולקלס בעיניני ובעיני אחרים! איזו הערכה יהיה לילדינו לדת התורה, כשהם רואים את יחס הוריהם לרבנים, ומחלוקת כל כך קשה בין הרבנים!

ועד מתי אנחנו עוד נמשיך לאכול נבילות וטריפות, נרעיל את דמנו, להכחיד את נשמותינו ולשחק עוד את המשחק כאילו אנחנו דתיים, המתפללים בבתי כנסת אורטודוקסים?

השאלה הנוכחית בוערת, אנו חייבים לה תשובה, או שחלילה הדבר יגרום לחורבן וההרס הגדול ביותר, או מבפנים או מבחוץ…"

המערכת מסיימת את הנושא במלים:

"חזוק הדת חייב להיות המוטו המוביל ביהדות, ולא ניטבע בים של הפקרות ומעשי  תעתועים, ואת העבודה בענין חייבים להתחיל ככל שאפשר מהר יותר.

היהודים החשובים יותר חייבים להתייצב בראש ולהשמיע את קולם כאשר יכריזו "מי לד' אלי!" ואז הצבור לאט לאט ינהר אחריהם וממילא האוירה תהיה כשרה למהפך.

הזעקה "עד מתי"? חותך את האויר ומאיים עלינו בקטסרופה גדולה, אם הדבר לא ישמע ואם לא תבא תיכף ומיד קריאה לחיזוק הדת, הרי שלקריאה עד מתי לא יהיה עוד כל ערך.

הזעקה של "עד מתי"! אכן חתכה את האויר ועוררה את הצבור באותה תקופה באמריקה, להעלות כאן את כל ההתפתחויות דאז זה בלתי אפשרי, אך נביא להלן את מכתבו האישי של הגה"צ רבי ישראל בהגה"צ רבי משה האגער זצוק"ל רבה של ראדאוויצע, שהתגורר באותה תקופה בארצות הברית, ובמכתבו הוא כותב כדלהלן:

 

ב"ה, יום ה' לחודש ה' תרומה תרפ"ג.

כבוד העורך "דאס אידישע ליכט" שלום!

ראיתי הגליון האחרון של עיתונכם וקראתי את הרשימה "עד מתי", אני חש כי זו חובתי לאחל לעיתון החדש אריכות ימים ושנים, לך בכחך זה והושעת לעם ישראל פה בארצות הברית. כיהודה ועוד לקרא אני רוצה לספר כאן עובדה מה שאני חשתי וראיתי בעיני, וככל שאני נזכר בזה תסמרנה שערות בשרי – וכדלהלן:

בתקופה מסויימת גרתי ברחוב סטענטאן פינת קאפאלק, באותו איזור נמצא חנות לממכר בשר כשר, ובאחת השבתות ראיתי איך התאספו הרבה קצבים (מאותו איזור) כשבפיהם סיגריות, בכדי לבחור בשר לחנויות שלהם, שם יש לאותם הקצבים מודעות מהרבנים שהחנות שלהם כשר למהדרין מן המהדרין, ואני שואל אותכם עד מתי?, ואם תצליחו לעשות משהו בענין להסיר המכשלה הזאת, ישמח לבי גם אני, והיה זה שכרי.

הק' ישראל בהרב ר' משה זצ"ל האגער"

כל המכשולות הללו הינן כלליות שקרו אצל ההמונים, היו אבל גם קהילות קטנות או בינוניות בניו יורק, שניהלו לעצמם מערכת כשרות, וקהילה עם מרא דאתרא, והללו מסרו את נפשם למען השגחה חזקה ודאגו לקהילתם שיהיו להם כל המוצרים שהם זקוקים להם.

אחת מהם היתה קהילת "עדת ישראל" בניו יורק, היכן שהראב"ד היה הרב זאב וואלף מרגליות זצ"ל, חתנו של הגה"צ רבי נחום'קע מהאראדנא זצוק"ל, הלה היה מורה הוראה בהאראדנא ולאחר מכן היה הרב הכולל בבוסטון, משנת תרס"ז עד שנת תרע"ב, שאז הוא עבר להתגורר בניו יורק והיה הראב"ד בקהילה הידועה "עדת ישראל".

כפי איך שהוא ראה את מצב הכשרות בעיר, הוא החל לפעול להקמת מערכת כשרות נפרדת, היה לו בכך הצלחה גדולה וזאת בשל שסמכו עליו ההמונים היהודים האורטודוקסים. בספרו "תורת גבריאל" על התורה, בחומש ויקרא, הוא מזכיר בשמחה של מצוה, איך השי"ת סייע בידו להעביר את הענין, ובעזרת ידידו ר' משה אברמוביץ הוא מצא משחטה עם סדרים חדשים בכל הקשור לכשרות, שבדומה להם לא ניתן למצוא בכל רחבי ארצות הברית.

הוא שמר אצלו צוות גדול של יותר ממנין שוחטים שעליהם הוא כותב: "ב"ה שכל השוחטים העובדים שם הינם מופלגי תורה ויראי אלקים, אומנים בקיאים ומומחים במלאכת הקודש. הבעלי בתים של המשחטה היו היו יהודים חסידים מכל ארצות הברית, הם היו מוכנים לעשות סדרים ומנהגים חזקים ולמלאות את כל מבוקשו, כך התנהלו הדברים מאז שהקימו את המשחטה, ולמשגיח תמידי הוא מינה את בנו הרה"ג ר' מנשה מרגליות.

הוא מסיים שם: "גם כל המנהלים והמשרתים במשחטה מתייחסים בכבוד לשוחטים, ועושים הכל כפי שהללו מורים להם, ובמיוחד בכל הקשור לעניני כשרות, השוחטים היו יראי ה'". הוא כותב ואומר עליהם בדיוק מה שחז"ל אמרו על יהושפט, היכן שהללו נזהרו מאוד בעניני כשרות, הא לדבר אמת משרתיו צדיקים (חולין ד' ע"ב).

למדרגות שהללו הגיעו הינם אך ורק בזכות זה שהוא לא נתן שיוליכו אותו שולל על ידי אותם הבעלי בתים האמריקאים, הוא לא קיבל מרות מהם, רק הטיל מרות עליהם, ולא מכר את עצמו בעד כסף, וכפי שניתן לראות מכל הפרקים הקודמים בסידרת רשימות אלו שדיני ממונות "גברו" על דיני הכשרות.

a a a

פרק ב'

ההלוך יילך בעניני כשרות התנהל כך עד לשנת ת"ש, ענין הכשרות היה פרוץ בכללו, ואפי שהיו מספר קהילות שניהלו לעצמם מערכת שחיטה היתה זו שחיטה מצומצמת, הללו לא יכלו להכין מספיק בשר לכל הצבור היהודי שחיפשו בשר כשר, ובשל הפירצות שהתעוררו מזמן לזמן הרבה יהודים התנזרו כליל מלאכול בשר.

לאחר שהיטלר ימ"ש כבש את אוסטריה הרבה יהודים אורטודוקסים ברחו והיגרו לארצות הברית, הגיעו מסות של יהודים חרדים, ולדוגמא יהודים דוגמת השבע קהלות כשבראשם הגה"צ רבי לוי יצחק גרינוואלד זצ"ל רבה של צהעלים שהגיע כבר בשנת תרצ"ח לארצות הברית, ומיד איך שהוא הגיע הוא בחן את הנעשה בכל שטחי היהדות, והחל לארגן חיים יהודיים בארצות הברית, ובהתלהבות גדולה הוא קיבל על עצמו לארגן את כל הצרכים של היהודים החרדים שכבר גרו מקודם בארצות הברית ובמיוחד למען אותם ההמונים שהחלו באותה תקופה להגיע לארצות הברית.

הוא החל את עבודתו עם הכשרות, להרביץ תורה ויראה, ולהקים מקוואות וכדומה.

בשנת ת"ש בערך פתח אז רבה של צעהלים את המשחטה הראשונה שהיתה תחת השגחתו בניו יורק, המשחטה התנהלה כפי שצריך, הכל נעשה תחת פיקוחו האישי, שחטו קצת מאוד, והוא לא נתן שימהרו בעת השחיטה, בשעה שחטו בין 5 לעשרה בהמות.

הצבור החרדי התגורר קודם לכן בארצות הברית התעורר לחיים, וזאת לאחר שהרבה שנים לא יכלו לאכול בשר, עתה יכלו לאכול בשקט בשר חלק, הוא גם ניסה במסירות נפש גדולה לארגן חלב ישראל.

זה לא הגיע להם בקלות, וזאת למרות שאמצעים כספיים לא היו להם בהרחבה, אז אלו שלא שמרו התורה ("חפשיים" בלשון הזמן) זרקו עליו אבנים, לעגו עליו והפריעו לעבודתו.

הוא לא שהה לרדיפות וללעג שלעגו לו אותם שהתנכלו לעבודתו, ובמסירות נפש הרחיבו הכל והגדילו את כל הצרכים של הצבור החרדי. הקהילה שלו גדלה מאוד, בתקופה קצרה של כמה שנים כבר התפללו בבית מדרשו 500 יהודים שומרי תורה ומצוות מדקדקים בקלה כבחמורה. לאחר תקופה של כמה שנים הגיע גם לארצות הברית רבה של קלויזענבורג שפעל רבות בהרבצת תורה, היה לו גם ציבור גדול עם תלמוד תורה בערך של 700 ילדים. כך התנהל הענין תקופה ארוכה בשלום ובשלוה, איש על מקומו ואיש על דגלו, כל מי שיכל לעשות עשה, זה לא הפריע לאף אחד מה שהשני פועל ועושה, אדרבא, הם שמחו שלאחר השמחה הגדולה יש עוד מי שידאג לתורה ויהדות. לאחר מכן גם הגיע מארץ ישראל כ"ק האדמו"ר מסאטמאר זצ"ל והוסיף שורה חשובה של מוסדות למען יהדות ארצות הברית.

רבה של סאטמאר קנה לעצמו בית המדרש בדיוק ממול בית מדרשו של רבה של צעהלים, והחל לאט לאט לקרב לעצמו יהודים מן הסביבה שרצו ליהנות מעבודתו, עד שהצליח לאט לאט להקים קהילה גדולה.

אבל לדאבוננו, לאחר כמה שנים הגיעו לארצות הברית טרוריסטים אורטודוקסים מאירופה שהמשיכו במלאכה זו גם בארצות הברית, הללו התנכלו כמעט לכל יהודי ברוקלין והטילו חיתתם ומוראם על יהודי ברוקלין, הם בנו ישיבה ות"ת, ובשיטה הטרוריסטית הם הכניסו תלמידים לאותן המוסדות, ולעומת זאת כאשר הגיעו רבנים חשובים מאירופה ורצו להקים בית מדרש הם עשו כל מאמץ למנוע זאת ממנו ולא לבצע את תכניותיו ושלחו להם "יועצים" שייעצו להם שעדיף להם להתחנף לאותם טרוריסטים ולעשות כחפצם מאשר להקים מוסדות שאינן לרוח הטרוריסטים. – העצה היתה שיבואו להתפלל בסאטמאר, ובאשר לפרנסה, הבטיחו להסדיר להם "מלומדות" כשנתנו לו שם של "מגיד שיעור" ומתוך ייאוש ומצב קשה, במיוחד לאחר שנות המלחמה האיומה, נאלצו הללו לקבל את ה"עצה" כשראו בכך את ה"רע במיעוטו" ועד ששכחו והתייאשו מתכניותיהם וממעמדם.

כשהגיעו אותם האנשים היה קצת קשה "לשכנעם" להוריד פרופיל, אבל לאחר שהצליחו לטמטם כמה כלי קודש רבנים וגדולי תורה, אז יכלו כבר בקלות לשכנע את החדשים שבאו בטענה, האם הינכם גדולים יותר מפלוני שהכיר בדברך "הנכונה…"