קהלת אלמין- ספר שבח המתים – שבחייהם עסקו בתורה- והמה בעצם חיים

שבח המתים שבחיים חיותם עסקו בתורה

להורדה: ספר שבח המתים: לחץ כאן:  – ספר שבח המתים שבחיים-קהלת האלמין ערוך

קהלת (פרק ד ב) וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה:

בנוסח זמירות שבת קודש: "ואז אשמור כו' "בלי עצב." דהנה אמרו חז"ל עה"פ אגורה באהלך עולמים דכשנפטר הת"ח ואומרים דבר שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר, דהת"ח ע"י שאומרים דבר שמועה מפיו בעוה"ז הוא ג"כ לומד לאחר פטירתו וזהו נר ה' שאם האיר את נר ה' אז נשמת האדם יאיר אחר פטירתו שיהי' שפתותיו דובבות כאילו הוא בחיים וזהו בלי עצב, וזהו שאמר שלמה המלך עה"ש (קהלת ד) ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה, דלכאורה מהו השבח? אבל לפי הנ"ל מובן, דהמתים האלו שהרביצו תורה בחיים שלהם עודנה כעת בחיים כו'.

 

דרך החיים בענייני כספים

קהלת פרק ה ט) אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף וּמִי אֹהֵב בֶּהָמוֹן לֹא תְבוּאָה גַּם זֶה הָבֶל:

בפרשת נח נאמר: אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלקים התהלך נח. ויולד נח שלשה בנים וגו'. ותשחת הארץ לפני האלקים ותמלא הארץ חמס. וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. ויאמר אלקים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ, עשה לך תיבת עצי גופר וגו' וכפרת אותה מבית ומחוץ בכופר (ו, ט-יג)

הנה בפסוקים אלו רבו הדקדוקים, ונפרטם אחת אחת.

א)              צ"ב כפל הלשון נח נח ב' פעמים, ובמדרש רבה (פ"ל ה') וז"ל, אלה תולדות נח נח אתמהא, לא הוה צריך קרא למימר אלא אלה תולדות נח שם, אלא נייחא לו נייחא לעולם, נייחא לאבות נייחא לבנים, נייחא לעליונים נייחא לתחתונים, נייחא בעולם הזה נייחא לעולם הבא. וצ"ב.

ב)               אחר כך איתא שם במדרש (אות ו) אלה תולדות נח, הה"ד (משלי י"א) פרי צדיק עץ חיים, מה הן פירותיו של צדיק, מצות ומעשים טובים, ולוקח נפשות חכם, שזן ומפרנס כל י"ב חודש בתיבה וכו'.

ג)               וצ"ב מדוע דורש המדרש פסוק זה דוקא כאן.

ד)               גם צ"ב מהו השייכות בין זה שהי' זן ומפרנס כל י"ב חודש בתיבה, להפסוק ולוקח נפשות חכם.

עוד איתא שם במדרש (אות ג') אלה, אמר ר' אבהו, בכל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, ואלה מוסיף על הראשונים, כאן שנאמר אלה פסל את הראשונים, דור המבול.

ה)              וצ"ב כיון שמדבר כאן הפסוק מצדקת נח, הו"ל להביא כאן איזה פסוק של שבח, וכמו שהביא (באות א') הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד (משלי י"ב) הפוך רשעים ואינם זה דור המבול ובית צדיקים יעמוד זה נח, ואוהל ישרים יפריח זה נח, ומדוע הביא כאן ענין הפסול של דור המבול, הלא זה הי"ל להביא בפסוקים שלאח"כ, כשמדבר אודות שפלות דור המבול, ותמלא הארץ חמס וגו'.

ו)                איש צדיק תמים היה בדורותיו. ובגמרא (ע"ז דף ו' ע"א) תמים בדרכיו. ופירש"י תמים בדרכיו – עניו ושפל רוח. וצ"ב מדוע הזכיר ענוותנותו של נח דוקא כאן, ולא במקום אחר.

ז)                את האלקים התהלך נח. יש לדקדק על זה, מדוע נקט שם אלקים, שהוא שם של מדת הדין.

ח)              כתב בבעל הטורים האלקי'ם התהלך' נ'ח ס"ת חכ"ם, וזהו שנאמר ולוקח נפשות חכם. וצ"ב שייכות ענין חכמתו של נח דייקא לתיבות האלקי"ם התהלך נח.

ט)              ותשחת, פירש"י לשון ערוה ועבודת אלילים, כמו פן תשחיתון. ותמלא הארץ חמס, פירש"י גזל. כי השחית כל בשר, פירש"י אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן. קץ כל בשר, פירש"י כל מקום שאתה מוצא זנות אנדרלמוסיא באה לעולם וכו'. כי מלאה הארץ חמס, פירש"י לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל.

וצ"ב, דאם השחיתו התעיבו כל כך, שעבדו ע"ז, ועברו על איסור זנות, וגזלו, א"כ מדוע באמת נחתם גזר דינם רק על הגזל, הלא גם הני תרי הם עבירות חמורות.

י)                והנני משחיתם את הארץ, פירש"י כמו מן הארץ וכו' דבר אחר את הארץ עם הארץ, שאף ג' טפחים של עומק המחרישה נמוחו ונטשטשו.וצ"ב דאם הכוונה מן הארץ, מדוע לא כתיב באמת בקרא לשון מן הארץ, וכן קשה ללשון ב', מדוע לא כתיב עם הארץ.

יא)            עוד צ"ב לפי לשון ב', מדוע באמת הי' הפגם גדול כ"כ שאף ג' טפחים של עומק המחרישה נמוחו ונטשטשו.

ואפשר לומר בהקדם הידוע מפי סופרים וספרים שבנו דבריהם הקדושים על דברי חז"ל, בגנות בני אדם שרודפים תמיד אחר מותרות, ולא די להם במה שיש להם. ודא עקא דע"י שצריכים בכל פעם עוד ועוד, באים לחמוד במה שאינו שלהם, וזה גורם להם שילכו לגזול מאחרים רח"ל, כי אין להם שכל דכל הכסף וזהב שיש להם הוא מהקב"ה, ובלתי דברו יתברך אין לאדם כלום בעולם הזה.

והנה חמדה מתועבה זו שקולה כנגד כל עשרת הדברות, וכי האי דאיתא (בתנא דבי אליהו) לפרש הטעם דלא תחמוד הוא הלאו האחרון של עשרת הדברות, כיון דלאו זה הוא חמור מאוד ואם עובר עליו הרי הוא כעובר על כל עשרת הדברות. ונמצא דהחמדה שהאדם חומד מה שאינו שלו חמורה כאילו עובר כל עשרת הדברות.

ובוא וראה מה שכתב בספר בנין דוד (בפרשתן) בשם הרה"ק מוה"ר חיים מקאסוב זי"ע בספר בנין דוד להגה"צ מאוהעל זצ"ל הי"ד הביא בשם הרה"ק מוה"ר חיים מקאסוב זי"ע בעמח"ס תורת חיים, שאנו רואים חסידים ואנשי מעשה ובניהם סרו מדרך השי"ת, דיש לנו ב' סוגי מצות, מצות שבין אדם למקום ומצות שבין אדם לחבירו, להיות נושא ונותן באמונה שלא להנות מממון של אחרים, דאם נהנה מממון של אחרים לגזל יחשב ואזי הבנים נתפטמו מגזל המוליד טבע רע, לכן ח"ו התולדות פורקים מעליהם עול מלכות שמים עכ"ד הק'.

והביא שם שכ"כ בישמח משה בפ' בחוקותי, וקדמו בזה הגאון הרבי ר' יונתן זצ"ל, לפרש הפסוק (ישעי' י"א) וארי' כבקר יאכל תבן, דהנה איתא בספר הפליאה אשר הארי יש לו כל סימני טהרה, ואפ"ה אסר לנו השי"ת לאכלו, יען כי נתפטם מגזל ואוכל החיות טמאות אשר מולידים לו טבע רע, אבל בעת הגאולה שיהי' שלום בין החיות וגר זאב עם כבש, ולא יאכל הארי את החיות רק יאכל תבן, ממילא יהי' הארי כבקר וזאב. וזהו פירוש הכתוב, וארי' כבקר, שיהי' בעת הגאולה בהמה טהורה הראוי לאכילה כמו הבקר, והטעם, כי יאכל תבן ולא יאכל את החיות ודפח"ח.

ועפי"ז מפרש בבנין דוד הפסוק בתהלים הושיעה ד' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם, הכוונה שמבקש דוד המלך ע"ה שיעזור ה' כי גמר חסיד, כי הבנים אינם מתנהגים בדרכי התורה והיראה, והגורם לזה כי פסו אמונים מבני אדם כי אינם נושאים ונותנים באמונה ונתפטמו הבנים מדברים האסורים, עיי"ש עוד מה שהאריך בזה.

וכדברים האלו מבואר בספה"ק אגרא דפרקא (אות קכ"ו) וז"ל, אמר כבוד אדמו"ר הרב הקדוש מוה"ר מנחם מענדל (מרימנוב זצ"ל) על מה שהוא מן התימא שאנחנו רואין כמה פעמים הילדים בקטנותם הולכים לבית רבם ומתמידים בלימוד תורתם ומתפללים בכוונה ועונים איש"ר ואמן ומיישרים אורחותם, ואחר כך כמשתגדלים מתהפכים ח"ו במדות גרועות ומבטלים התורה והתפלה וכיוצא ומאין יתהוה זה, הרי התורה שלמדו בקטנותם והוא הבל שאין בו חטא היה מהראוי שתעמוד למשען להם ויוסיפו אומץ בנפשותם כי מצוה גוררת מצוה. ואמר הוא ז"ל שהוא על שאבותיהם האכילו אותם ממון גזל שסיגלו על ידי משא ומתן שאינו באמונה ונתפטמו באיסורים ושב להם לבשר מבשרם ועי"ז נולדים תאות ומדות גרועות. והביא ראי' מזפק העוף על שנהנה מן הגזל לא נתקרב לגבי המזבח כי לא לרצון יהיה, והגם שהעוף לא מצטוה הנה השי"ת שונא החמס, עכדה"ק.

ושם (באות פ"ב) הביא האגרא דפרקא מספר זהר (בראשית דף עח.) לך לך וכו' ומבית אביך שלא תשגח בביתא דאבוך, וכתב הרמ"ז ר"ל שלא יהנה כלום משל אביו שלא יחשוב לברר בירורים מבית אביו מניצוצי הקדושה הכמוסים שם לפי שעדיין לא הגיע זמנם לתקן.

וכתב האגרא דפרקא וז"ל, מזה ילמוד אדם דעת להזהר שלא להנות מאדם שאינו הגון, ובפרט המשתדלים בעצמם להשיג ממון מרע מעללים ואנשי בליעל הם המתטפשים וקונים לעצמם מדות רעות כי כח הפועל בנפעל. והאדם הרע מעללים שהסגיל המעות ההוא, הנה כח הפועל בנפעל היינו (המעות), והאיש הישר הלוקח אותו הממון ולא יוכל לברר הטוב מן הרע קונה לעצמו מדות רעות, ומשום הכי נאסר לנו מרז"ל (ב"ק קיג.) אפילו לפרוט מטבע מתיבת המוכסן, עכלה"ק.

נמצינו למדין מכל זה דאם נהנה אדם מממון של גזל או שאר איסורים, גורם בזה פגם בנפשות בניו אחריו, ודא עקא שאין הבנים מתנהגים בדרך הישר והטוב.

וזהו הי' ענין השחתת דור המבול, שרצו כל ימיהם אחר תאוות הכסף והמותרות, ועי"ז השחיתו את דרכם על הארץ, שגם הארץ נשחתה עמהם יחד, וכמ"ש באגרא דפרקא הנ"ל דע"י שנהנה מאותו הממון אינו יכול לברר הטוב מן הרע, וקונה לעצמו מדות רעות, וכיון שלא ביררו הטוב מהרע, אשר זהו עיקר עבודת האדם בעולם הזה, ע"כ אמר השי"ת והנני משחיתם את הארץ דייקא, וברש"י כמו מן הארץ, או עם הארץ, שהשחיתו ביחד עם הארץ, כיון שלא ביררו חלק הטוב מחלק הרע, ודו"ק.

ובמסכת פסחים (דף קי"ד ע"א) איתא, אכול בצל ושב בצל. ופירש הרשב"ם, אכול בצל או ירקות ותשב בצל ביתך, ואל תצטרך למכור ביתך וכו'. פחות ממיכלך וממשתיך, ותוסיף על דירתך, עיי"ש.

ועיין בשלה"ק לזקיני זצ"ל (פרשת ויגש, חלק תורה שבכתב) שמביא דברי רש"י על פסוק ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו לחם לפי הטף – לפי הצריך לכל בני ביתם, כלומר ההכרחי ולא יותר מן ההכרח כדי חייו, כי לא יבקש אדם מותרות רק כדי חייו, והיותר יחרים.

ובספר הליקוטים מהאריז"ל (תהלים סימן מ"ח) מביא מהר"ם פאפיר"ש זצ"ל על פסוק אל תירא כי יעשיר איש, שיש בני אדם שכשהם מצליחים קונים מלבושים ותכשיטים כלי כסף וכלי זהב, ואין כוונתם רק מפני הכבוד, וכאשר יכנסו בני אדם בבתיהם, יראו כמה מטלטלים כפולים וכלים מכלים שונים. ואם היו מסתפקים במה שהכרחי, ויזכרו מ"ש דוד המלך ע"ה (תהלים קי"ט) גר אנכי בארץ, וכתיב (שם ל"ט) כי גר אנכי עמך – היו עושים חסדים לעניים מרודים, להלבישם או לפרנסם, רק מקיימים הפסוק (קהלת ה') אוהב כסף לא ישבע כסף, ואחר כך (תהלים מ"ט) ועזבו לאחרים חילם, עיי"ש.

וכבר העיד בנו של החפץ חיים זצ"ל על אביו (דרכיו, נמוקיו ושיחותיו של החפץ חיים, אות נ"ד) שלא היה מרבה בהוצאות ביתו, ומנע עצמו מלהוציא הוצאות הרבה אף לקניית ספרים שאינם נחוצים לו ללימודיו באותו זמן, עיי"ש.

ובספה"ק דברי חיים פרשת תרומה (ד"ה במדרש) הביא דברי זקיני בעל של"ה הקדוש שמביא בשם הרמב"ן ז"ל דקדושים תהיו היינו בדרך כלל שלא אסרה התורה רק דברים פרטים ואולי יסבור אנוש שמה שלא אסרה תורה מותר לאכול ולשתות כל מה שלבו חפץ, ורק שלא יהי' מאיסורי תורה, ואם כן יוכל להיות ח"ו נבל ברשות התורה הקדושה, ובאמת אדרבה אסור להתהלך במותרות כמאמרם ז"ל כי מן ההיתר יסיתנו לאיסור, ולכן צריך אדם לקדש עצמו במותר לו. והנה לא הי' התורה צריכה לבאר כמה לחם יאכל אדם וכמה בשר וכדומה, כי לא כל אדם שוה ולא כל עתים שוים, ולכן הזהירה התורה קדושים תהיו דרך כלל היינו היו פרושים לקדש עצמו במותר ולא להרבות במותרות ותאוות אפילו בדברים המותרים, את"ד השל"ה הקדוש.

ועפי"ז פירש בדברי חיים שם ויקחו לי, היינו שיקחו להשי"ת שישכון ביניהם וכמו שאמרו בש"ס לעולם יראה אדם כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו, ובמה ויקחו תרומה לשון הפרשה, היינו שיפרשו עצמם ממותרות, ומפרש מה היא המותרות, ולזה גזר אומר מאת כל איש, היינו כל אחד לפי ערכו אשר ידבנו לבו, היינו מה שהלב חומד למותרות כמו נדבה שהוא דבר יותר מחיוב והלב יחמוד זה יקחו לתרומה להפרשה. ומפרש יותר הכתוב שלא בדבר תאוות אכילה וכדומה מה שהגוף נהנה, לא בזה בלבד יפרשו מהתאוות שלא יתעבה נפשם בזוהמא ח"ו, ורק אפילו בכסף וזהב גם בזה יפרשו ולא יתעסקו רק במה שצריך לההכרח, עיי"ש עוד.

והנה נח הי' צדיק תמים בדורותיו, והכוונה בזה שלא הלך אחר תאוות ותענוגי בני דורו שרדפו אחר המותרות כנ"ל, רק הסתפק במה שיש לו, ולא הי' להוט אחר הגשמיות עוד ועוד, וממילא לא הלך בדרך גזילה ח"ו כמו בני דורו.

ועפי"ז נבין שפיר מה שאמר המדרש נח נח נייחא לו נייחא לעולם, נייחא לאבות נייחא לבנים, נייחא לעליונים נייחא לתחתונים, נייחא בעולם הזה נייחא לעולם הבא. דנח הצדיק לא הוצרך לכלום, רק את האלקים התהלך נח, עיקר רצונו וחפצו היתה לעבוד את השי"ת כראוי, ולא הי' איכפת לי' אם יש לו עולם הזה או לאו, וגם לא הי' איכפת לו אם יש לו עולם הבא או לאו, כי זהו דרכם של הצדיקים, כמו שמובא בשם הרה"ק הרבי ר' אלימלך מליזענסק זי"ע שאמר, דכשיבוא לעולם העליון ויפסקו לו גיהנום, יקפוץ לתוך הגיהנום בשמחה רבה, בידעו שזהו רצונו של הקב"ה, וזהו העיקר אצלו.

וזהו ענין שנאמר אצל נח נייחא בעולם הזה נייחא לעולם הבא, דאצלו הי' נייחא מכל, בין אם יש לו ובין אם אין לו עוה"ז ועוה"ב, לא הי' איכפת לי' כלל. וע"כ הי' באמת נייחא לעליונים נייחא לתחתונים, כיון שהי' מסתפק במועט לא הי' נוגע מעולם במה שמוכן לחבירו, וע"כ הי' נייחא לכל הברואים.

וכיון שנח הסתפק במועט ממילא לא הי' מקנא בשום אדם, וכפי מה שמבואר בספה"ק ראשית חכמה ועוד ספרי קודש, דמי שאינו מקנא בשום בן אדם, אין הרימה שולטת בו לאחר מאה ועשרים שנה.

ולפיכך הדגיש המדרש אצל נח שהי' לו נייחא בעולם הזה נייחא לעולם הבא, פי' דגם כשנפטר לבית עולמו הי' לו מנוחה שלא שלטה בו רימה כיון שלא נתקנא מעולם לשום בן אדם. וזהו ג"כ נייחא בעליונים נייחא בתחתונים, דכאשר נשמתו עלתה לגנזי מרומים וגופו נטמן בקבר, הי' לו מנוחת הגוף והנפש, כיון שהרימה לא שלטה בו, וכל זה משום שנח צדיק תמים היה בדורותיו, שתמים הי' בבחינת התמימות שכל מה שנותן לו הקב"ה הוא די והותר בשבילו, ואינו צריך תמיד עוד ועוד.

ובזה נבין מה שאמר במדרש על נח אלה פוסל את הראשונים, ודקדקנו לעיל (קושיא ג') דכיון שמדבר מגנות אנשי דור המבול, הי"ל להזכיר ענין זה של אלה פוסל וכו' אצל הפסוק שמדבר מגנות דור המבול, ולא אצל שבחו של נח.

אך להנ"ל יתבאר שפיר, די"ל דקאי ג"כ על נח, דכיון שהי' תמיד פוסל את הראשונים, שכל מעשיו לא מצאו חן בעיניו (רק בעיני ה', אבל נח בענותנותו לא מצאו מעשיו חן בעיניו), ע"כ באמת הסתפק במועט והי' די לו בקב חרובין, וע"כ נקרא צדיק תמים, שהי' תמיד בתמימות ומאמין בהקב"ה דמה שנותן לו מגיע לו, ולא יותר.

וזהו שאמר הכתוב על דור המבול, כי מלאה הארץ חמס מפניהם, דכל אחד הסתכל תמיד על פניהם של חבריו, אם הם במצב טוב יותר מהם, ותמיד חמדו מה שהי' לחבריהם, וע"כ מלאה הארץ חמס, דכדי שיוכל לקבל מה שיש לחבירו ג"כ, הי' צריך לחמוס ממנו ג"כ.

ועפ"י יסוד הנפלא של האגרא דפרקא הנ"ל, והרה"ק מקאסוב שהביא בבנין דוד, דע"י הממון של אינשי דלא מעלי מוליד פגם בבנים ג"כ, מובן שפיר מדוע אמר הכתוב בלשון חמס, ולא בלשון גזל, וברש"י לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל.

וי"ל דהנה ארז"ל חמסן יהיב דמי (בבא קמא דף ס"ב ע"א), וע"י שנותן דמים הרי מוליד בהמקבל ג"כ מדות הרעות שלו, וגם בבניו, כמו שמשמע באגרא דפרקא הנ"ל, וזהו ענין החמס שנאמר אצל דור המבול, וע"כ נאמר עליהם כי מלאה הארץ חמס מפניהם, דכיון שגזלו וחמסו, אף שנתנו כסף בעד מה שקיבלו דהלא חמסן יהיב דמי, מ"מ עצם הכסף ההוא הוליד בכל בני המקבל ג"כ מדות רעות, ועי"ז נעשה הפגם בכל הדור ההוא, ודו"ק.

וע"כ נח הצדיק, שהי' מסתפק במועט ולא הלך אחר המותרות ותאוות לבו, נשתבח בפסוק זה, פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם, דעיין בפי' מהרז"ו על מדרש שם שכתב וז"ל: שעיקר תולדות ופירות של צדיקים הוא עץ חיים תורה ומעשים טובים, וזהו פרי צדיק זה נח שנקרא צדיק בתורה, ע"כ.

ולדרכינו יובן שפיר, דהלא עיקר התורה שתתקיים אצל האדם הלומד הוא שיהי' פרוש ממותרות ומתאוות עוה"ז, וכמו שכתב במדרש שמואל על משנה דאבות (פרק ו' משנה ד') פת במלח תאכל וכו', דאם רוצה ללמוד תורה צריך להסתפק במועט, דאם לא יסתפק במועט יצטרך בכל פעם עוד ועוד כסף ולא יוכל להתמיד בתורה, עיי"ש.

וע"כ כיון דנח הי' מסתפק במועט ולא הלך אחר המותרות וחמדות לבו, ע"כ נאמר עליו פסוק זה, פרי צדיק עץ חיים, דקאי על תורה ומצות כמ"ש בפירוש מוהרז"ו הנ"ל, והכוונה כנ"ל, שהי' עוסק בתורה, וכמו שפירש"י להלן על פסוק מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה וגו' עיי"ש, והיינו דכיון שלא רדף אחר המותרות, ע"כ עסק הרבה בתורה, וכיון שלא גזל מאחרים את כספם, וגם לא נהנה מאינשי דלא מעלי רק הסתפק במועט, ע"כ זכה שיקויים אצלו ולוקח נפשות חכם, שגם נפשות ביתו התנהגו בדרך הטוב והישר, כיון שלא נהנה מממון שאינו ממקור הקדושה, והי' מסתפק במועט.

וזהו ג"כ מה שרמז בעל הטורים במתק לשונו, האלקי'ם התהל'ך נ'ח ס"ת חכ"ם, ולוקח נפשות חכם. ולדרכינו יובן הכוונה, דהנה שם אלקים הוא שם הצמצום כנודע מספה"ק, דבשם זה צמצם הקב"ה את העולם בעת הבריאה, וכיון שנח התהלך במדת הצמצום, את האלקי"ם, עי"ז ממילא זכה לחכמת התורה, וזהו חכ"ם, שהי' חכם בחכמת התורה, וכל זה ע"י שצמצם עצמו ממותרות, וכנ"ל.

ויש להוסיף עוד, דכל זה בא לו מחמת בטחונו בה', דכיון ששם בטחונו בה' והי' יודע שהכל ממילא מהקב"ה, ע"כ הסתפק במועט. וזהו ג"כ הרמז במה שהביא המדרש הפסוק ולוקח נפשות חכם, הביטה וראה דראשי תיבות של לוקח נפשות חכם (בלי אות ו' של תיבת ולוקח, דהו' הוא רק אות השימוש ואינה מעיקר התיבה) הוא לנ"ח, אותיות נח"ל, שהוא ראשי תיבות של פסוק (תהלים ל"ג, כ') נפשינו חכתה לה', שהוא ענין הבטחון, דאם מקיים האדם בעצמו נפשינו חכתה לה' לא צריך כלום, וזהו ענין ל'וקח נ'פשות ח'כם נוטריקון שם נח"ל שהוא שם הבטחון, שנח שם בטחונו בה' וע"כ הסתפק במועט.

ומאוד יומתק בזה מאמר הכתוב, ויאמר ה' לנח, נוטריקון נפשינו חכתה לה', פי' הן אמת שאתה, נח, במדרגה זו של מדת הבטחון, ואינך גוזל וחומס מאחרים, אולם קץ כל בשר בא לפני, שאני מסתכל על מעשי בני דורך שהם גוזלים אחד מחבירו, ועי"ז אני רואה קץ שלהם שהוא בניהם, שגם בניהם אינם מתנהגים בדרך הישר וא"א להם שיתנהגו בדרך הישר, כיון שאבותיהם חומסים וגוזלים וממון של גזל פוגם בנפשות הבנים, וזהו קץ כל בשר בא לפני, דאלמלא הייתי יודע שבניהם אחריהם יהיו טובים וצדיקים, הייתי מציל גם את אביהם בזכות הבנים, וכדאיתא במדרש רבה סוף פרשת בראשית (כ"ט ה') א"ר סימון מצינו שהקב"ה עושה חסד עם האחרונים בזכות הראשונים, ומנין שהקב"ה עושה עם הראשונים בזכות האחרונים, ונח מצא חן בעיני ה', באיזה זכות, בזכות תולדותיו.

ויש לבאר ג"כ ע"ד הנ"ל, דכיון שהיו לו תולדות צדיקים, חזינן מזה דהוא בעצמו הסתפק ג"כ במועט ולא הי' גוזל מאחרים, וע"כ שפיר מצא חן בעיני ה', ומה שתלה לו בזכות תולדותיו, הוא מטעמא אחרינא, ואכמ"ל.

וז"ש הקב"ה לנח, קץ כל בשר בא לפני, שגם בניהם אחריהם לא ילכו בדרך הישר, ע"כ הנני משחיתם את הארץ.

וזהו ג"כ מה שאמר המדרש על נח ולוקח נפשות חכם, שזן ומפרנס כל י"ב חודש בתיבה. וצ"ב הכוונה בזה, וגם מהו השייכות של זן ומפרנס כל י"ב חודש בתיבה, למאמר הכתוב ולוקח נפשות חכם. (קושיא ג')

ולהאמור מובן שפיר, דמה שנח הי' זן ומפרנס כל י"ב חודש בתיבה, לימד בזה לכל מי שהי' בתיבה מדת ההסתפקות במועט, כמו שהתנהג בעצמו, וראה איך שפרנסתו הוא בלי מותרות. וזהו מה שלימדם שם בתיבה, וע"כ הסמיך זה לפסוק ולוקח נפשות חכם, דרק באופן זה אפשר ליקח נפשות לתורה וחכמה, ע"י שאינם רודפים אחר המותרות ואחר הגזל.

ומסופר אודות הגר"א זצ"ל שהיה אוכל כל ימיו רק כזית לחם וכוס מים, ואינו דומה הלומד התורה מתוך הדחק ללומד תורה מתוך רחבות, ואיתא בגמרא (ברכות דף י"ז ע"ב) כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת.

וזהו מ"ש במדרש שהי' זן ומפרנס כל י"ב חודש בתיבה, פי' דהנה מובא בספה"ק דגל מחנה אפרים (בפרשתינו, ובפרשת שלח) בשם זקינו הבעל שם טוב הקדוש זי"ע על פסוק צהר תעשה לתיבה, פי' תיבה מרומז על מלה, שהוא נקרא תיבה. וזהו מה שאמר צוהר תעשה לתיבה, שתראה להאיר התיבה היוצא מפיך וכו', עיי"ש. (וכן איתא בספה"ק אור המאיר פרשת בשלח בשם הבעל שם טוב, ובעוד ספרי קודש).

וזהו שאמר המדרש שהיה זן ומפרנס כל י"ב חודש בתיבה, פי' דעיקר פרנסתו ומגמת נפשו של נח היתה בתיבות התורה ותפילה, ובדבר זה הי' זן ומפרנס לכל מי שהי' נמצא בתיבה אותן י"ב חודש, ודו"ק.

וזהו מה שהביא במדרש הפסוק הפוך רשעים ואינם זה דור המבול, פי' דכל מה שהכינו לעצמם אנשי דור המבול בעולם הזה, ואינם, לא לקחו עמהם לקבר, כי הכל הולך אחר החתום שנשאר בלי כלום, כמו שרואים שכל העשירים אומרים שעובדים בשביל בניהם שיוכלו ללמוד, וכך בניהם עובדים בשביל בניהם, אבל באמת לא נשאר מהם כלום, כנ"ל דאם הכסף אינו ממקור טהור גם הבנים אין להם קיום בתורה ומצות, וזהו הפוך רשעים דגם אחר שמתהפכים בקבר עדיין ואינם, משא"כ בית צדיקים, שבונים ביתם על דרך התורה והיראה ואינם נהנים מממון שאינו ממקור כשר, יעמוד, יש לזה קיום גם בדורותיהם אחריהם, כי גם הבנים הולכים בדרך התורה, ומובן ממילא מדוע נאמר דבר זה על נח ואנשי דור המבול.

וזהו שהביא המדרש אח"כ הפסוק ואוהל ישרים יפריח זה נח, פי' כיון שהסתפק במועט ולא נגע בממון שאינו כשר, ע"כ זכה שיפריח אהלו שהוא בניו אחריו, שילכו כולם בדרך הטוב.

ועד"ז יש לפרש מקראי קודש בתהלים (צ"ב, י"ג-ט"ז) צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה, שתולים בבית ה' בחצרות אלקינו יפריחו, עוד ינובון בשיבה וגו', להגיד כי ישר ה' צורי ולא עולתה בו. פי' דמי שהוא צדיק ואינו נהנה מממון שאינו ממקור טהור, זוכה שהוא בעצמו כתמר יפרח, וגם שתולים, פי' בניו ובני ביתו שהם שתוליו, הם ג"כ בבית ה' בחצרות אלקינו יפריחו, שיפריחו תמיד בתורה ויראת שמים, וכל זה הוא ע"י הבטחון בהקב"ה שהכל ממנו וממילא אינם לוקחים ממון ממקור שאינו טהור, וזה שסיים דוד המלך ע"ה, להגיד כי ישר ה' צורי ולא עולתה בו, פי' דאם יודע האדם שהקב"ה הוא טוב וישר ולא עולתה בו, ממילא מסתפק האדם במועט ודי לו במה שיש לו ואינו צריך תמיד עוד ועוד, ועי"כ זוכה לבנים טובים כנ"ל.

וע"ד הנ"ל אפשר לומר עוד בסמיכות הפסוק פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם לכאן, אלה תולדות נח וגו', דידוע שנפ"ש פי' רצון, כמו שנאמר (בראשית כ"ג, ח') וידבר אתם לאמור אם יש את נפשכם וגו', ופירש"י נפשכם – רצונכם.

וזהו מ"ש ולוקח נפשות חכם, שהחכם יודע איך ליקח את נפש"ו שהוא רצונו ולהפכו לטוב, שירצה לעבוד את השי"ת ולא ירדוף אחר חמדות ותענוגי הזמן, והוא חכם, פי' ע"ד מארז"ל (תמיד דף ל"ב ע"א) איזהו חכם הרואה את הנולד, ומובא בשם המגיד ממעזריטש זי"ע הכוונה, שרואה מראש את התולדות והפעולות שנולדים ממעשיו. וזהו ולוקח נפשות חכם, שרואה בחכמתו את התולדות של מעשיו, וע"כ משתדל להיות לוקח את נפשו רק להשי"ת, ולא לחמדות עוה"ז.

וע"ד הנ"ל שנח הי' מסתפק במועט ולא הלך אחר המותרות, אפשר לבאר עוד מה שאמר המדרש נייחא בעולם הזה נייחא לעולם הבא, נייחא בעליונים נייחא בתחתונים. דהנה מובא בש"ך על התורה (שהי' אחד מגורי האריז"ל) על פסוק (בראשית נ', כ"ה) וישבע יוסף וגו' והעליתם את עצמותי מזה, ומדקדק מדוע אמר לשון עצמות"י, הלא אדרבה מצינו בגמרא דהצדיקים אין גופם כלה בקבר רק נשאר בשלימות, וא"כ מדוע אמר יוסף לשון עצמותי. ומתרץ דכיון דיוסף היה מלך ע"כ הוצרך להתנהג קצת במותרות כדי למצוא חן בעיני בני מדינתו, ע"כ אמר לשון עצמותי, דמה שהאדם נהנה ממותרות, זהו כלה ונפסד בקבר ונשאר רק עצמות, עיי"ש.

ולפי זה, כיון דנח לא התנהג במותרות רק הסתפק במועט, ע"כ נאמר עליו נייחא בעולם הזה נייחא בעולם הבא, נייחא בעליונים נייחא בתחתונים, שלא נעשה מבשרו עצמות רק נשאר בשלימות כמו שהי' בעולם הזה, ודו"ק.

ועפי"ז יל"פ מה שקרא הכתוב לנח כאן איש צדיק תמים, ובגמרא עבודה זרה הנ"ל תמים בדרכיו, וברש"י עניו ושפל רוח. ולכאורה מאי ענין ענוותנותו של נח לכאן.

אך י"ל בזה עפימ"ש בספה"ק בדברי חיים פרשת אמור (ד"ה בפסוק לנפש לא יטמא בעמיו) בתוך הדברים, וז"ל: ורק בהנהגת עולם הזה יהי' נשבר לבו ואם רואה צדיקים מתנהגים בעניני הנאת העולם בהרוחה ירחיק עצמו ממותרות ויאמר מה לי לדמות לצדיקים שלא פגמו משא"כ אני וחוטא בל יתגאה, עכלה"ק עיי"ש.

נמצא דהעניו אינו מדמה עצמו  לצדיקים לעשות כמותם להתנהג בהרחבה. וזהו ענין ענותנותו של נח, תמים במעשיו עניו ושפל רוח, דכיון שהי' עניו ע"כ לא הלך אחר המותרות רק את האלקים התהלך נח.

ועפי"ז יש לפרש דברי בעל הטורים את האלקים התהלך נח ס"ת חכ"ם, דהנה מובא בספה"ק דודאים בשדה (פרשת וילך, עמוד רפ"א) לפרש (הושע י"ד ד') ולא נאמר עוד אלקינו למעשה ידינו כי בך ירוחם יתום. וזה לשון קדשו:

"פי' כי יש בני אדם שסוברים שעושים משא ומתן או בעלי מלאכות ומרויחים הרבה ממון ואינם נותנים אל לבם כי הכל מהשי"ת רק סוברים כי כוחם ועוצם ידם עשו חיל, זה נקרא עבודה זרה שאומר שמשא ומתן זה נותן לו פרנסה, או מלאכה זו נותן לו פרנסה ושפע, עושה ח"ו אלהות לדבר זה, כי האמת צריך האדם לתלות הכל בהשגחת הבורא ב"ה, והמלאכה והמו"מ הוא שליחות הברכה והשפע מהבורא ברוך הוא. וז"ש ולא נאמר עוד אלקינו למעשה ידינו, רצונו לומר שלא נאמר עוד שח"ו מעשינו ידינו הם המו"מ ומלאכות הם ח"ו אלקינו כנ"ל, רק נתלה הכל בהשגחת השי"ת, והראיה אשר בך ירוחם יתום כי הבעל מו"מ ובעל מלאכה יכול לטעות כנ"ל, וכן מי שנותן מתנה וצדקה לחבירו יכול המקבל לטעות שזה בא מחמת שהנותן אוהב אותו, או אהב את אביו, ומחמת אהבת אביו נותן לו, אבל אם אנו רואים יתום בא לכאן ואין לו לאכול, ובא איש אחד וריחם עליו ולקח אותו לביתו ועשה עמו טובות, יש לחקור הלא אין שום טעם על מה שריחם האיש הזה על היתום, רק האמת שהבעל הרחמים יתברך נתן בלב האיש רחמנות שירחם על היתום, נמצא מוכח שטובה זו בא מהשגחת השי"ת בלי שום סיבה, כמו כן כל הסיבות אינם מועילים, רק הכל הוא מהשגחת השם יתברך", עכדה"ק.

ועפי"ז יתבאר מ"ש את האלקיםהתהלך נח ס"ת חכם, שנח הבין בחכמתו שכל מה שיש לו הוא מהקב"ה, וע"כ הסתפק במועט.

ויש לומר עוד במ"ש את האלקים התהלך נח, ודקדקנו מדוע אמר השם של מדת הדין, אלקי"ם.

ויתבאר בעז"ה דהנה ידוע מ"ש התוס' יום טוב (ברכות פרק ז' משנה ג') בעשרה אומר נברך לאלקינו וכו', "ויש עוד שינוי בנוסחי אלו הברכות זו מזו, דבברכת הזימון תקנו אלקינו (פי' שאומרים בברכת המזון נברך לאלקינו), ובברכת התורה ה' (ברכו את ה' המבורך). אמנם זה מבואר כי "המזון הדין נותן לכלכל את ברואיו, ולפיכך תקנו זה השם שהוא מדת הדין והוראתו אלקות ואדנות, אבל התורה לא נתנה אלא בחסדו, כדאמר (ישעיה מ"ב) למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, כי איזה שורת הדין הנותנת להודיע דרכיו ומשפטיו לברואים, והרי לא עשה כן לכל עובדי כוכבים שהם גם כן ברואיו, ולפיכך תקנו בברכת תורה שם זה שהוא מדת הרחמים", עכ"ל.

וזהו את האלקי"ם התהלך נח, דנח האמין בזה שמדת הדין נותנת שצריך הקב"ה לפרנס ולכלכל את ברואיו, דהרי בראם וצריך לזונם, ועי"ז הסתפק תמיד במועט. וזהו את האלקים התהלך נח, פי' דנח התהלך במחשבה שגם מכח מדת הדין מגיע לאדם פרנסתו, וע"כ הסתפק במועט, ולא שם ידו בממון אחרים ח"ו.

וי"ל דזהו ג"כ מה שפתח הכתוב אלה תולדות נח, דלכאורה הול"ל אלה שני חיי נח וכדומה, ולמה אמר תולדות נח, אך להנ"ל י"ל שנח הסתכל תמיד על לידתו, דאחז"ל נולד בן זכר ככרו עמו, והיינו שהקב"ה קצב עבורו תיכף בעת לידתו סכום מזונותיו כמה שיהי' לו, ועי"ז בא לידי מדה זו להסתפק במועט. וע"כ אמר הכתוב לשון אלה תולדות נח, ודו"ק.

ועד"ז יש לומר עוד מ"ש תמים במעשיו עניו ושפל רוח, פי' עפימ"ש בספה"ק ברית אברם (פרשת פקודי) על פסוק ככר לאדן וז"ל, אפשר לומר על דרך רמז, ע"ד דאיתא בגמרא (שבת ל"ג ע"א) סימן לגסות עניות, כי המתגאה נכשל באשת איש, ונואף אשה חסר לחם, אבל מי שהוא עניו שהכל דשין עליו כמו על אדן של הפתח, זה יכול להיות לו ככר לחם. וזהו שאמר ככר לאדן, פי' למי ראוי שיהיה לו ככר לחם, לאדן, פי' למי שמשים עצמו כאדן הפתח שהכל דשין עליו ולא למי שמתגאה את עצמו כנ"ל. וכמו שאמר הכתוב (משלי י"ג) טוב נקלה ועבד לו ממתכב"ד ואז הוא נכשל בא"א ח"ו, ואז הוא חס"ר לח"ם כנ"ל, עכדה"ק.

ועפי"ז נבין דע"כ הזכיר הכתוב כאן שנח הי' עניו ושפל רוח, דזהו גופא טעם לשבח על מה שלא הוצרך לגזול, דהרי העניו יש לו ככר לחם ואינו צריך ממון של אחרים, וכנ"ל.

ועפי"ז יתורץ שפיר קושיא ז', שהקשינו דאם השחיתו כל כך שעבדו ע"ז ועברו על איסור זנות, א"כ מדוע נחתם גזר דינם דוקא על הגזל.

אך להנ"ל דע"י הגזל באים לידי כך שהבנים הולכים ג"כ בדרכים עקלקלות רח"ל, ע"כ שפיר אמר דלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, כי זהו גרם להם אח"כ שיבואו לעבור עבירות חמורות כמו ע"ז ועריות רח"ל.

ויתבאר עוד דהנה האדם צריך לתקן תמיד עבירה ראשונה שפגם, והוא עיקר התשובה, כמו שכתב בספה"ק דברי חיים לשבת שובה, וז"ל: "שמעתי מפי מורי הקדוש (הרה"ק ר"נ מראפשיץ זי"ע) בשם אדמ"ו מו"ה אלימלך זצ"ל, שצריך אדם לשוב בתשובה עד העבירה הראשונה שעשה מעודו, כי איך אדם מישראל יעשה עבירה, ומסתמא גרם לו עבירה אחרת, כי עבירה גוררת עבירה (אבות פ"ד מ"ב). ומסתמא עשה מקודם עבירה קלה שגרם להחמורה, אך גם הקלה אי אפשר מבלתי יבוא על איזה כשלון בשוגג, אך גם זה אי אפשר לבא לנפש הישראלי כמאמר הכתוב (ויקרא ד', ב') נפש כי תחטא, ומפורש בזוה"ק (ויקרא י"ג, ב') דהתורה הקדושה מתמיה האיך בא לנפש הקדוש לחטוא, והכלל אמר מורי ר"א ז"ל הנ"ל, דכל כך עשה תשובה גם על מה שעשה בעודו עולל מוטל על שדי אמו וטפח על דדיה, גם על זה עשה לו סיגופים, עכלה"ק.

וכן מביא שם בדברי חיים (פ' תבוא) וזל"ק: וכמו שאמרו עליו זצללה"ה שעשה תשובה ושרף ידיו על אשר ידו הכה על שדי אמו בהיותו יונק, עיי"ש.

ובספה"ק מאור ושמש (פרשת מסעי, ד"ה וידבר ה' וגו' שש ערי מקלט) כתב וזל"ק: שמעתי מאדמו"ר הרב בוצינא קדישא איש אלקי מו"ה אלימלך זצוק"ל, שעשה תשובה על חטאת ימי הנעורים וגם על מה שחטא בהיותו בבטן אמו וציער אותה, עכלה"ק. (ועיין בספה"ק באר משה להרה"ק מקאזניץ זצ"ל, לראש חודש, דף קנ"ב ע"ג).

ועפי"ז מובן מה שלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, דהיא היתה עבירה הראשונה שעברו, וגרמה להם לעבור אח"כ עבירות חמורות אחרות, דעבירה גוררת עבירה, אך מכיון דגזל היתה עבירה הראשונה, והיא העיקר, ע"כ לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל.

ומיושב בזה מדוע גם ג' טפחים של עומק המחרישה נמוחו ונטשטשו, דכיון שגזלו אחד מחבירו, לא ביררו את הטוב מהרע ונשאר הפגם בארץ, ע"כ נתקלקלה הארץ ג"כ.

רואים אנו מפרשה זו גודל הנחיצות של מדת הסתפקות במועט, שלא ללכת אחר תאוות הלב וחמדת המותרות, רק שיקויים בנו אלה תולדות נח, שכולנו נהי' ראוים להיקרא תולדות נח, ע"י שלא נגזול ולא נחמוס ולא ניגע אחד במה ששייך לחבירו, ועי"ז יתנהגו בנינו בדרך הטוב והישר עד ביאת גוא"צ בב"א.

בחשיבות עניית אמן

קהלת פרק ט יד) עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל וְסָבַב אֹתָהּ וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים:

קהלת רבה (פרשה ט ז) ד"א עיר קטנה זה בית הכנסת, ואנשים בה מעט זה ציבור, ובא אליה מלך גדול, זה ממ"ה הקדוש ב"ה, וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים, זה כמנון ועקמון, ומצא בה איש מסכן וחכם, זה הזקן החכם או החזן, שבשעה שהזקן יושב ודורש ועונין אחריו אמן יהי שמו הגדול מבורך אפי' יש לו שטר גזירות של מאה שנה הקב"ה מוחל על כל עונותיו, ואדם לא זכר וגו', אמר הקדוש ברוך הוא אתון לא אדכרתוניה אנא מדכר ליה (ויקרא י"ט) מפני שיבה תקום וגו'.

 

– א –

עה"פ (שמות כ, א): "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמור הנה יש לדקדק בפסוק זה.

א) דפתח בתיבת וידבר שהוא לשון קשה, וסיים בתיבת לאמור שהוא לשון אמירה רכה. (עיין רש"י לעיל על פסוק כה תאמר לבית יעקב, אלו דברים רכים, ותגד לבני ישראל דברים קשים כגידים).

ב) מדוע הזכיר אלקים שהוא שם של מדת הדין. והלא אמרו רז"ל דבעת מתן תורה נגלה הקב"ה לישראל בבחינת זקן מלא רחמים, וא"כ מדוע אמר הכתוב לשון של מדת הדין, שם אלקים.

– ב –

ויש לומר דהנה בפסוק זה יש שבע תיבות וכ"ח אותיות[1]. וכמספר הזה יש בפסוק בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. וכן יש בעניית אמן בקדיש כשאומרים אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא, לרמוז שכל העונה יהש"ר בכונה ובחיתוך התיבות, כאילו הוא שותף להקב"ה במעשה בראשית, וכאילו שמע עשרת הדברות בהר סיני מפי הגבורה, עיי"ש.

ומכל זה רואים אנו גודל מעלת עניית אמן יהש"ר, שחשוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, וכאילו שמע עשרת הדברות מפי הקב"ה בהר סיני.

– ג –

וע"כ אמר הכתוב תחילה לשון אלקים, שהוא השם של מדת הדין, לרמוז דהעונה אמן נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, דארז"ל דבעת בריאת העולם עלה במחשבה לפניו ית' לברוא את העולם במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים עמד ושיתף מדת הרחמים למדת הדין. וע"כ פתח הכתוב בשם של מדת הדין, אלקים, לרמוז דע"י עניית אמן מהפכים מדת הדין למדת הרחמים, כמו שהי' בעת בריאת העולם דבתחילה עלה במחשבה לפניו ית' לברוא העולם במדת הדין ואח"כ הפך מדת הדין לרחמים, וכאמור.

– ד –

ואפשר לומר בביאור מה שמדמין עניית אמן להשומע עשרת הדברות מפי הקב"ה בעצמו, דהנה אמרו רז"ל (קהלת רבה ט', כ') בשעה שהזקן יושב ודורש ועונין אחריו אמן יהא שמו הגדול מבורך, אפילו יש לו שטר גזירות של ק' שנה הקב"ה מוחל. ובמדרש שוחר טוב (משלי ט') הגירסא: אפילו אם נחתך גזר דינם אני מוחל להם ומכפר עוונותיהם, ע"כ.

וכן אמרו ז"ל בגמרא (שבת קי"ט ע"ב) א"ר יהושע בן לוי כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כוחו קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה.

– ה –

והטעם בזה שקורעין לו גזר דינו והוא בבחינת הזקן יושב ודורש ועונין אחריו אמן, דכיון שהוא נעשה שותף למעשה בראשית, וקיימא לן שותף מה שעשה עשוי (ב"ב), ע"כ ביכלתו של העונה אמן יש"ר לקרוע גזר דין של שבעים שנה.

– ו –

וזהו נרמז כאן במה שפתח הכתוב בלשון וידבר שהוא דיבור קשה, ופתח בתיבת לאמור אמירה רכה, לרמז דע"י עניית אמן מהפכים מדת הדין למדת הרחמים, כמו שהי' בעת קבלת התורה שהקב"ה נגלה לישראל בבחינת זקן מלא רחמים, ואף שהיו קולות וברקים וענן כבד על ההר, מ"מ נתגלה להם כזקן מלא רחמים, להורות דביד האדם להפך מדת הדין למדת הרחמים, ודו"ק.

עבודת האדם עלי אדמות

(קהלת פרק ו פסוק ז) כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא:

ובמדרש קהלת רבה (פרשה א) כל הנחלים כל התורה שאדם לומד אינה אלא בלב, והים איננו מלא והלב איננו מלא לא הנפש שבעה לעולם שנא' וגם הנפש לא תמלא, תאמר שמשעה שאדם מוציא את תלמודו לאחר שוב אינה חוזרת עליו ת"ל שם הם שבים ללכת דכתיב (דברים ו') והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, מטרונה אחת שאלה את רבי יוסי בר חלפתא אמרה ליה מהו דין שנא' (דניאל ב') יהב חכמתא לחכימין לא הוה צריך קרא למימר אלא יהב חכמתא ללא חכימין ומנדעא ללא ידעי בינה, אמר לה משל אם יבאו אצלך שני בני אדם ללות ממך ממון אחד מהן עשיר ואחד מהן עני לאיזה מהן את מלוה לעשיר או לעני, אמרה לו לעשיר, אמר לה ולמה, אמרה לו שאם אבד העשיר ממוני יש לו מהיכן יפרע אבל אם איבד העני ממוני מאין יפרע לי, אמר לה, ולא ישמעו אזניך מה שאת מוציאה מפיך, אילו נתן הקב"ה חכמה לטפשים היו יושבין והוגין בה בבתי כסאות ובבתי תיאטריאות ובבתי מרחצאות אלא נתן הקב"ה חכמה לחכימין והם יושבין והוגין בה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות הוי יהיב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה.

א[2] –

נתאספנו יחד בקיבוץ כל בני המשפחה ומתפללי בית מדרשינו ביום השלושים לפטירת האדם כשר, החשוב והצנוע ר' שאול יחזקאל בן זאב ע"ה, ודבר בעתו הוא להזכיר לעת כזאת מעשיו הטובים, פעולותיו הישרים, מידותיו הנעלות, ולהעלות זכרונו לטובה, במעמד כל בני המשפחה הקרובים, ובוודאי יהיה לנחת רוח לנשמתו, וממנו ילמדו וכן יעשו להתחזק בתיקון המידות וכשרון המעשים, ויתקיים בנו מקרא שכתוב ויאמר אלי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.

איתא בגמרא (שבת דף קנ"ג ע"א) "אחים בהספידא דהתם קאימנא", שהנפטר שרוי בינינו בשעת ההספד.

אנחנו אלה פה היום כולנו חיים הכרנו את הנפטר החשוב ע"ה, וזכור לנו התנהגותו הנפלאה, זהירותו ודקדוקי מצוות שלו, איך היה אומר ברכות השחר בקול רם ודקדק שיענו אמן אחריו. ובדרך זה התנהג כל ימי חייו, מקטנותו ועד זיבולא בתרייתא, ועין בעין ראינו כל ימיו היו שלשלת אחת רצופה של עבודת ה'.

על כן הרהבתי לנפשי עוז לתאר אותו בתואר אדם כשר, כי כלפי שמיא גליא שעטרה זו הולמתו, וראוי הוא לאותה איצטלא, ולזאת במעמד זה בהתאסף כל בני המשפחה ליום השלושים לפטירתו חובה להכיר חשיבות הכינוס הזה, ולדעת כי בינינו מצויה עתה נשמתו הזכה, ולכבודה עלינו לשבת בכבוד ובדרך ארץ כראוי.

– ב –

נפתח במדרש השבוע: מעת ללדת היא עת למות, משעה שאדם נולד הוא נגזר עליו כמה שנים יחיה, אם זכה הוא משלים את שנותיו, אם לאו פוחתין לו מהם, דכתיב יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה דברי רבי עקיבא, ורבנן אמרין אם זכה מוסיפין לו על שנותיו אם לאו פוחתין לו משנותיו, עיי"ש.

– ג –

ליום השלושים סיימנו משניות מסכת עוקצין לטובת נשמתו.

לסיום הש"ס משנה, אמר ר' יהושע בן לוי עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא, אמר ר' שמעון בן חלפתא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום.

להבין שייכות המאמרים לחתימת המשנה, וגם לכל צדיק וצדיק, וגם מה שמסיים הסוף פסוק ואוצרותיהם אמלא. ועוד הרי בצדיקים עסקינן שכל מהותם הוא שלום, כי כל רצונם הוא לעשות נחת רוח להשם יתברך, ממילא מדוע לא יוכלו להיות כולם בצוותא חדא ולא בעולמות נפרדים.

המשנה נחתמת במחלוקת בית שמאי ובית הלל, חלת דבש מאימתי מיטמאת משום משקה, בית שמאי אומרים משיחרר, ובית הלל אומרים משירסק, ואיתא בגמרא סוטה, משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן, רבו מחלוקות בישראל ונעשית תורה כשתי תורות וכן (בחגיגה ג:) בעלי אסופות שיושבין אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין וכו', שמא יאמר אדם האיך אני לומד תורה מעתה, ת"ל כולם נתנו מרועה אחד, א-ל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים וכו', אלו ואלו דברי אלקים חיים, ואף אתה עשה אזנך כאפרכסת וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי אוסרין ומתירין, לזה בא בחתימת המשנה מאמר של ר' יהושע בן לוי שעתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק האוסרין והמתירין ש"י עולמות, כי אלו ואלו דברי אלקים חיים, וא"ת איך יוכל להיות שכר כולם שוה, והלא אמרו חז"ל כל אחד נכוה מחופתו של חבירו (בבא בתרא), לזה קאמר סוף הפסוק ואוצרותיהם אמלא, כאמרם ז"ל אין להקב"ה אלא אוצר של יראת שמים בלבד (שבת פרק במה מדליקין) שנאמר יראת ה' היא אוצרו.

השי"ת ברא הכל יש מאין, אבל יראת שמים זהו תלוי בעבודת הבשר ודם, ולא ביד השי"ת, ואין לו זאת. אמנם אם מבקשים סיוע ממרום אודות יראת שמים מסייעים בזה, אבל עיקר מציאות יראת שמים בורא האדם ולא השי"ת.

וזהו הכוונה, אף כי ישוו בכמות לא ישוו באיכות ואוצרותיהם של כל אחד ואחד אמלא לפי אוצר של יראת שמים שלו, לכן עשה אזנך כאפרכסת לשמוע דברי המטמאין והמטהרין, האוסרין והמתירין וקנה לך לב מבין איך לקבוע הלכה, כן פירש"י שם, וא"ת מאחר שהלכה כאחד מהם, למה לי לעמוד ולחזור דברי בית שמאי מאחר שהלכה כבית הלל, לזה ג"כ מתרץ בזה שעתיד הקב"ה להנחיל ש"י עולמות ובאותו עולם הלכה כבית שמאי, ע"ד שאמרו חז"ל שלעתיד לבוא יהיה הלכה כבית שמאי, וזהו שנחתמה המשנה במחלוקת בית שמאי ובית הלל, להראות לנו איזה מחלוקת מביאה לידי שלום? זו מחלוקת ב"ש וב"ה, שכוונו לשם שמים ולא בשביל נגיעתם. וזה שנחלקו לעולמות נפרדים, כי עבודת כל צדיק היא באופן אחר ולא ישוו אחד לשני, זהו בחינת חלוקה, אבל לא מחלוקת, פירוד.

– ד –

הסבר לשבר האוזן, מדוע לעתיד לבוא לכל צדיק וצדיק יהי' עולם אחר. מסופר שהצדיק נשגב הרבי ר' זושא מהאניפאלי זי"ע ביקש שימציאו לו היראת שמים של הרמב"ם, נענו לו ונפלה עליו פחד כזה, שכמעט בטל במציאות מרוב רעדה, עד שביקש שיסירו זאת ממנו. מזה אנו רואים שהגם שכולם אהובים, כולם ברורים,

כולם קדושים וכולם עושים באימה וביראה רצון קונם, ובכל זאת כל אחד הוא עולם נפרד בפני עצמו.

ועוד אפשר להסביר מדוע כל צדיק ימצא בעולם אחר, בהקדם דברי האוה"ח הק' (בראשית א, א), אמרו ז"ל: כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים, והטעם כי הירא דבר ה' ידבר מתוך קימת נפשו, וכיון שכן, תכיר נפש השומעת ותקבל תוכחת מוסר, ואם הדברים יצאו מהגוף, אין שייכות לנפש לשמוע. עוד מסביר האוה"ח שם כי ב' דברים ברא ה' מיוחדים בשביל היראה, שהם שכר ועונש, גיהנם וג"ע, זכה וירא מה' נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע, לא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם (בראשית א, א יד).

לפי זה כמה גדול זכות המזכה את הרבים על ידי יראת שמים שבו. מובא בשם קדושי עליון שמרדכי הצדיק בשעתו ידע טוב מאד שאם יתעסק בזיכוי הרבים לא יוכל להתעסק בלימוד התורה כראוי ויפרשו ממנו חבריו ראשי הסנהדרין. בכל זאת מסר נפשו על זה ולא הביט על שום דבר, והעיקר היה אצלו שעם ישראל ימשיך בקיום התורה והמצות, שבשביל זה נברא העולם, ולא כמה גדול הוא יהיה. וזה סוד "זכה" [זיכה] נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן, שכל המצוות ומעשים טובים שאחרים עושים על ידו, הרי זה כאילו הוא עשה והוא קיים [עיין פי' הגר"א, משלי יב, י"ד, ספר חסידים בשם האריז"ל].

– ה –

בהמדובר לעיל שהמזכה הרבים אין קץ לזכותו, נשלב דברי אלקים חיים בענין כתיבת ספר תורה שר' שאול יחזקאל ע"ה פעל הרבה בזה.

ידוע שא' מתרי"ג מצוות הוא לכתוב כל אחד מישראל ספר תורה לעצמו.

ומי שחננו ה' שיש יכולת בידו ראוי לו שלא יעבור מלקיים מצוה זו, כי אמרו בזוהר הקדוש שאפילו על מצוה אחת שיכול לקיים ואינו מקיים חוזר לבא עליה בגלגול, וקרא כתיב ארור אשר לא יקים את כל דברי התורה הזאת לעשות אותם.

הרמב"ם (הלכות ספר תורה פרק ז' הלכה א') כתב:

"מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו", שנאמר (דברים ל"א, י"ט) ועתה כתבו "לכם" את השירה, כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו, לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות, עכ"ל. והעתיקוהו הסמ"ג והרא"ש ורי"ו והרא"ה, והריקאנטי בטעמי המצות וספר חרדים, ועוד.

והשאגת ארי' (בסימן ל"ד) הקשה על הרמב"ם, שפסק שמותר לכתוב חומשין חומשין, ואם כן די לנו שיכתוב ספר דברים לחוד, עיי"ש ואכמ"ל.

וצריך ביאור הואיל ולמעשה החיוב הוא לכתוב את כל התורה כולה, מדוע השמיעה תורה חיוב זה בכתיבת השירה לחודא.

ואפשר לומר שגדר השירה – התורה, היא זו הנובעת מעומק הלב, כפי שנצטוינו, והיו הדברים האלה וגו' על לבבך דייקא, וכדאיתא במדרש (קהלת רבה א') "כל התורה שאדם לומד אינה אלא בלב."

ובספר הקדוש מאור עינים (פרשת יתרו, ד"ה וההר) ענין הב' לוחות שהוריד משה היה שהוריד לישראל לב, שיהיה להם לב לאביהם שבשמים, שלב נקרא לוח, כמו שנאמר (משלי ג', ג') כתבם על לוח לבך וכו', עי"ש. ולכן כשבא השי"ת לצוות לכתוב את התוה"ק וללמדה את בני ישראל ולשימה בפיהם, הדגישה התוה"ק שתכלית הלימוד שישעבד לבו לבוראו, שאם לא כן הרי אמרו (יומא ע"ב ע"ב) למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין (משלי י"ז, ט"ז) אלו תלמידי חכמים שעוסקין בתורה ואין בהם יראת שמים, וכמו שדרשו רז"ל (ירושלמי, ברכות פרק א' הלכה ה') אמר הקב"ה, אי יהבת לי לבך ועיניך, אנא ידע דאת לי.

– ו –

באופן אחר יש להבין:

א. למה אומר הכתוב כתבו לכם את השירה הזאת, היה די לומר כתבו את השירה הזאת וכו'.

ב. למה נכתבה המצוה הזאת דוקא בסוף דברים? (הסה"ק מדברים מזה באריכות).

ואפשר לתרץ, דמצות כתיבת ספר תורה נכתבה אחרי שכבר נכתבו כל מצוות התורה, וזה מורה על שלימות האדם, אחר שקיים כבר כל המצוות, שלא יחשוב שכבר גמר את העבודה, לכן אומרים לו לך וכתוב הס"ת, והס"ת תהא נכנסת עמך ויוצאת עמך בכל מקום ובכל עת, כמ"ש בגמרא (סנהדרין כ"א ע"ב) שהמלך כותב לו ספר תורה, נוסף על מה שכתב לעצמו, ככל ישראל – ס"ת אחת שיוצאה ונכנסת עמו, והאחת מונחת בבית גנזיו.

– ז –

ואפשר עוד לרמז בזה ש"כתבו לכם", "לכם" נוטריקון ל'ב כ'בד מ'וח, שאצל רבי שאול יחזקאל ע"ה היה הס"ת אצלו בבחינת "לכם" ממש, שהלב והכבד והמוח וכל החיות שלו היה הס"ת, וג"כ דקדק מאוד שיהיה לו כל פעם חתן תורה או חתן בראשית.

בירושלמי (פאה פרק א' הלכה א') ארטבון שלח לרבינו הקדוש מרגלית טובה, ואמר לו שלח לי דבר שווה ערך אליה, שלח לו מזוזה אחת. אמר לו, אני שלחתי לך דבר שאין ערוך לו, ואתה שלחת לי דבר ששוה פולר (מטבע קטנה). אמר לו, חפצך וחפצי לא ישוו בה, עיי"ש. הרי שספר תורה נוי הוא, וכל אוצרותיו לא ישוו לו.

אצל רבי שאול יחזקאל ז"ל הנוי הזה – הספר תורה – היה אוצר כזה שאין לו שום ערך ושווי מקביל. חשקו התגבר להמשיך בכתיבת ספרי תורה, אפילו שכבר הקדיש ארבעה ספרי תורה לבית המדרש.

כך גדל והצליח וגם עשה פרי, זכה וזיכה ר' שאול יחזקאל ז"ל על ידי הבית המדרש שלו שייסד מקום תורה ותפלה שעולים לשמים כמו שמובא בדרשות חת"ס שהזכרנו כבר בההספד.

ר' שאול יחזקאל ז"ל זכה עוד בחיים חיותו לבנות מקוה בבנין הביהמ"ד וכמעט שגמר, ולא סיים המצוה הגדולה הזאת. וכידוע גודל נחיצות הטבילה לפני התפילה, אולי מהנכון לגמור המקוה לעילוי נשמתו.

ויהיו הדברים לתועלת לבני משפחתו שישתדלו להדבק באורחותיו, ובזה תתגלגל זכות על ידכם שיהיה נחת רוח לנשמתו הטהורה, כנודע אשר נפשות המתים מחכים ומשתוקקים ומצפים למצוות ומעשים טובים שהחיים עושים בעבורם, כברא מזכה אבא (זוהר הקדוש, שמות דף רע"ג), ובוודאי ימליץ טוב בעדינו בגבהי מרומים.

א"כ כמה גדול שכרו בעולם הבא, וכל התוצאות הטובות היוצאות ממעשיו עד סוף כל הדורות הכל יחשב לו, וכל זה יכלל בחשבון המעשים ביום ה' הגדול והנורא.

ר' שאול יחזקאל ז"ל, מאז שנתייסד הביהמ"ד קבע בו עתים לתורה על ידי שיעור בכל יום ויום בחשק ובזריזות גדולה, ולא החסיר אפילו יום אחד אם רק היה באפשרותו אפילו על ידי הדחק, כי לנגד עיניו עמד הראשית חכמה יראת ה', בפשטות וענווה, שקשה למצוא כבר טיפוס יהודי בעל בית, אדם כשר כמוהו.

לא נצא ידי חובתינו ב"יקרא דשכבי", ר' שאול יחזקאל ז"ל, אם לא נזכיר כראוי וכהוגן ה"יקרא דחיי", זוגתו החשובה והנכבדה שתבדל לחיים טובים ארוכים, מרת שרה ניסל תחי' בת רחל ואליהו יצחק ז"ל, שכל מה שפעל והפעיל זה היה מכוחה וטובה. זכות כל המעשים טובים שפעלה עד עתה ושתפעול בעתיד יעמדו לה בזה ובבא, שתוכל לזכות הרבים ביתר עוז ואומץ עד ביאת הגואל צדק בקרוב ממש אמן.

כמו כן אנו מרגישים חובה בנפשינו להזכיר לשבח את הגיס והגיסתות ובני האחות, וחלק גדול ממתפללי בית המדרש, שיבדלו כולם לחיים טובים ארוכים על שעזרו לר' שאול יחזקאל ז"ל בשנותיו האחרונים בעת חליו בכל לבם ונפשם, שלא יכל ללכת והובל על כסא גלגלים. ישלם להם השי"ת כגמולם הטוב בכל מילי דמיטב כחפץ לבם.

– ח –

כבר הזכרנו מאמרם ז"ל (שבת קנ"ג ע"א) שהנפטר נמצא בעת ההספד, והיות שהרבה מאתנו לא היו בשעת ההלויה כאן, ובפרט ללוותו למנוחות בארץ ישראל, לכן אני פונה אליכם בשם כל הידידים ומכירים בבקשת מחילה אם פגענו בכבודכם הראוי, והנה אתם שלוחנו, ובקשתינו אליך הנפטר, ע"ד הקרא "שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי", אתה כעת יחד עם זקניך רבי שאול ליטשיקער בעל מגן שאול שהישמח משה העיד עליו שלמד תורה לשמה. שובו לכם לאהליכם – הנכם כולכם במקום מנוחתכם בגנזי מרומים, ואתה ג"כ כעת כבר אתם, אולם זכור אותנו עמוד פה עמדי – הנך יודע את כל תחלואינו ומכאובינו.

תעמוד נא לימיננו לעורר רחמים על כל המשפחה ועל כל החבורה ועל כל ישראל, שלא נדע עוד דבר רע ושנפקד בפקודת ישועה ורחמים.

עלינו כולנו המתאספים, הבקשה, שובו לכם לאהליכם, הנה אנו חוזרים כולנו כל אחד אל ביתו, אמנם זכרו היטב ואתה פה עמוד עמדי! ששלוחנו היה כעת אתנו, וזה אסור לנו לשכוח. ונקבל על עצמנו קבלה מעשית בכל דרכינו, ואשי ישראל יתקבלו ברחמים וברצון – וכמו שאמרו ז"ל (מנחות קי.) שהכוונה לנשמות הצדיקים שהמלאך מיכאל מקריב לפניו ית"ש – ואז ודאי תתקבל ברחמים וברצון תפלתינו ושועתינו מהקב"ה: מדת הרחמים עלינו התגלגלי ולפני קונך תחינתנו הפילי, ונזכה לתשובה שלימה ולחג כשר ושמח ברחמים ובחסדים נגלים ובא לציון גואל ב"ב אכי"ר.

 

 

התעוררות לתשובה שלימה

קהלת פרק ט ז) לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ:

– א[3] –

עה"פ כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם, מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו (אחרי טז, ל)

– א –

וצריך להבין (כמו שדקדקו המפרשים), דתחילה אמר כי ביום הזה יכפר עליכם, היינו ש"היום הזה", יום הכפורים, מכפר עלינו, וכדעת רבי בש"ס יומא (פ"ה ע"ב) דעל כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכפורים מכפר, ובלשון הידוע עיצומו של יום מכפר, ואח"כ אמר מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, היינו שאנו בעצמינו צריכים לטהר את עצמינו לפני ה'.

גם יש לבאר מה שדייק לומר כאן בלשון רבים (כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם, מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו).

– ב –

ונראה לבאר ע"פ משל (המובא בס' דרשות מהרא"ל) למלך שהי' לו בן ואהבו בחיבה יתירה, ומחמת גודל ההשפעה החמיץ, וישליכהו אביו המלך לארץ אחרת ביד שונאיו, וקבע לו יום מועד שיעריך בקשותיו. אך הי' לו משטין בארץ אחרת, הוא הממונה על שונאי הבן, ודרכו לשחד בעד בני אומתו, והי' תמיד משטין על הבן. מה עשה המלך בחכמתו שלא ישטין, קבע יום דין לדון גם בני המשטין, ואז הי' המשטין ירא פן תגדל חמת המלך על בניו, וע"כ בע"כ יענה אמן בהיות נידון בן המלך להמליץ עליו, כדי שלא יתמלא המלך חימה, וכשיבוא לשפוט בן המשטין יבער כאש חמתו.

והנמשל אלינו עם בני ישראל, דבהיותינו על אדמתנו ובית מקדשנו ותפארתנו הי' לנו כל טוב[4], ובעונינו השליך אותנו אל ארץ אחרת ביד שונאינו. וקבע לנו ביום הכסא שנעריך אליו בקשתינו לתת לנו מחי' בארץ אויבינו. ויבוא גם השטן לקטרג, כדאיתא ברעי' מהימנא פ' אמור.

לזאת עצה היעוצה, בהיות נקבע יום זה לשפוט אז גם את האומות גונדא דילי' ושרו של עשו הוא ס"מ הוא השטן. וזהו כוונת המדרש כשהוא עולה בדין עולה כדי לדון כל בני עולם. והנה אחר שנידונים אז גם בני עשו, וישראל נכנסין לדין תחילה מטעמא דגמרא מקמי דליפוש ריתחא, הנה במה שעשו נידון אח"כ, הוא ירא להשטין כי היכי דלא ליפוש ריתחא.

ולזה כאשר אנו מעוררין את הדין בשופר, אזי השטן ירא לנפשו פן תבער כאש חמתו ית' ויגדל הכעס בהיותו בא לשפוט הר עשו, הבאים לדין אחר בני ישראל, ולזאת הוא בהול וירא להשטין, וכאשר אין השטן משטין, אזי הוא ית' עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים.

ובזה מבאר שם המהרא"ל את מאמר הכתוב (תהלים פא, ד-ה) תקעו בחודש שופר בכסא ליום חגינו, שעי"ז נקבע לחג, כי אנו בטוחים לצאת זכאי בדיננו, כי כאשר אין משטין, אזי רחמיו ית' מרובים. רק האלקים עשה להאי מקטרגא שיראו מלפניו (וכדאיתא). וכאשר באין לדון האומות שהם מכת דילי' ושרו של עשו בנפשו הוא, כי אם תתמלא סאת האומות בני עשו, אזי אחת דתו להעביר השר שלהם שהוא ס"מ והוא השטן בעצמו. וזהו כי חק לישראל הוא, הם ישראל שנכנסין לדין, ואח"כ האומות. וא"כ ישמור מחסום לפיו דלא לאפושי ריתחא. עכתו"ד.

– ג –

ובזה אתי שפיר פירוש הכתוב דפתיחנא בי', דאעפ"י שאמר כי ביום הזה יכפר עליכם, שעיצומו של יום מכפר, אבל כיון שישנם מקטריגים שמקטרגים עלינו, לכן אמר עוד לפני ה', דמכיון אשר כל באי עולם עוברים אז לפניו כבני מרון (וזהו לפני ה'), לכן אז בודאי תטהרו, כי אז נסתם פי המקטריגים.

– ד –

עוד נראה לפרש ע"פ מ"ש בס' גנזי יוסף להקשות על מה שאנו אומרים (בסליחות לערב ראש השנה ובתפילת נעילה) אל תבוא במשפט עמנו, דלכאורה הוא בסתירה למה שאנו אומרים בהמשך הפיוט מלפניך משפטינו יצא.

וכתב לבאר זה, על פי מה שפירש האלשיך הקדוש מה שאמרו במס' אבות (ספ"ד) על כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון, שבשעה שדנין את האדם, מושיבין אותו קודם בין הדיינים של מעלה לשפוט איש כמוהו על מעשים כמעשה של האיש הזה עצמו, והוא יחד עם שאר הדיינים מוציא את פסק הדין. ורק לאחר מכן מעמידים אותו לדין על פי פסק דינו הוא.

ולכך אנו מבקשים מהקב"ה: אל תבוא במשפט עמנו, שלא יושיב אותנו בין הדיינים של מעלה, כי באם אנו נוציא את המשפט אז לא יצדק לפניך כל חי. אך אם מלפניך – לבד – משפטינו יצא, אז – עיניך תחזינה מישרים. עכת"ד.

וזהו שהוסיף הכתוב לומר לפני ה' תטהרו, דכאשר משפטנו מובא לפני ה', ולא לפני ב"ד של מעלה, וכנ"ל בפירוש מלפניך משפטינו יצא, אזי תטהרו.

– ה –

מורי ורבותי, אנו עומדים כעת בזמן שלפני יום הדין הנורא, ועוד מעט אנו נכנסים ליום הקדוש, שהוא היום המקודש ביותר מכל השנה, ונקרא אחת בשנה, יום שבו נחתם גזר דיננו על פי כל הדברים שעשינו בשנה שעברה, ובו נחתם מה שיעבור עלינו במשך השנה הבאה עלינו לטובה.

יום זה הוא היום הקשה ביותר מכל ימות השנה, כמבואר בחז"ל (ר"ה ט"ז ע"ב) דבינונים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים, זכו נכתבין לחיים, לא זכו נכתבין למיתה (ח"ו). כעת מבקרים מעשינו שעשינו במשך כל השנה העברה, וכן מבקרים כעת לראות איך עברו עלינו עשרת הימים שניתנו לנו לזַכות עצמנו שנהי' ראויין להכתב ולהחתם בספר החיים, ברכה ושלום ופרנסה טובה וכו'. ומי יאמר זכיתי לבי, האם עשינו די פעולות והשתדלויות בימים אלו שעבורם ראויין אנו לזכות.

אבל לעומת זאת יש לנו כעת היום היותר מאושר מכל ימות השנה. כי ביום הזה מכפרים על עוונותינו, ואנו זוכים היום להטהר מכל העוונות. ביום הזה אנו מתקרבים אל אבינו שבשמים, כי עד עתה עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם (ישעי' נט, ב), ובהסרת המנוע אנו מתקרבים אליו ית"ש.

וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בהל' תשובה (פ"ז הל' ו-ז), וז"ל: גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה . . התשובה מקרבת את הרחוקים. אמש הי' זה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד . . אמש הי' זה מובדל מה' אלקי ישראל שנאמר עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם, צועק ואינו נענה . . ועושה מצוות וטורפין אותן בפניו . . והיום הוא מודבק בשכינה שנאמר ואתם הדבקים בה' אלקיכם, צועק ונענה מיד שנאמר והי' טרם יקראו ואני אענה, ועושה מצוות ומקבלין אותן בנחת ושמחה שנאמר כי כבר רצה האלקים את מעשיך[5], ולא עוד אלא שמתאוים להם כו', עכ"ל.

נתבונן נא, כשקורה לאדם ח"ו איזה מקרה אסון במשך השנה, אז יש לו כבר הרבה זמן לטפל בהמאורעות שנתהוו לו, ומשתדל להטיב מצבו יומם ולילה. ואז כואב עליו לבו, באמרו הלא היתה לי היכולת לעכב כל זה, ולמה לא התפללתי על זה מקודם, ואלמלא הי' יודע זאת מקודם, הי' קורע עולמות לבקש רחמים ותחנונים.

אחי ורעי, תדעו שעתה הוא הזמן הזה, ויש בכוחינו כעת לנצל את הזמן היקר למנוע את האסונות רח"ל.

אנו רואים, שכאשר האדם עושה איזו עוולה וחטא נגד חוקי המדינה, הרי קל יותר לדחות ולתקן הדבר קודם שנעשה ממנו חוק ומשפט, אבל לאחרי זה עולה לו כבר הדבר בהרבה קשיים.

וכן הדבר אצלינו היום, אשר עד זמן גמירת הפתקין, יכולים אנו לתקן את הכל בתשובה תפלה וצדקה המעבירין את רוע הגזירה.

– ו –

והנה איתא בש"ס יומא (פו, ב): אמר ריש לקיש, גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות כו'. ומקשה: איני, והאמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות כו'.ומתרץ: לא קשיא, כאן מאהבה כאן מיראה.

וידועים דברי מרן הישמח משה זלה"ה (בפ' האזינו), אשר תשובת הרבים כוחה רב ועצום מאד, דאף בזמן שהם שבים מיראה בלבד, הקב"ה פושט ידו לקבל תשובתם כאילו היתה תשובה מאהבה, והזדונות נהפכים להם לזכיות, עכת"ד.

ולפי"ז שייך גם בדורנו דור השפל הזה לעשות תשובה מאהבה, והוא בזמן שישראל קדושים מתכנשין בבתי כניסיות ובתי מדרשות, אשר כל בי עשרה שכינתא שריא (סנהדרין לט, א), שאז הקב"ה מרחם עלינו וקבל תשובתינו כבחינת תשובה מאהבה.

ועל זה בא הכתוב להורות כאן באמרו כי ביום הזה יכפרעליכם לטהר אתכם, בלשון רבים, פירוש, שכאשר תצטרפו יחדיו לשוב בתשובה דרבים, שכוחה יפה כתשובה מאהבה, הנה אז (יומא פו, סע"א) גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד (וזהו לפני ה'), ואז מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו.

– ז –

והנה גם כאשר משפטינו הוא לפני ה', כנ"ל מס' גנזי יוסף שאנו מבקשים ומתחננים אשר מלפניך משפטינו יצא, אעפי"כ אין אנו יכולים להיות בטוחים אשר יהי' מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, אלא אם כן עשינו תשובה, אשר אז הקב"ה שהוא אל רחום וחנון מקבל את תשובתנו. אבל אם לא עשינו תשובה, אז מי יפתח פה לומר שהקב"ה יקבלו בתשובה.

ולכן עכ"פ עכשיו, לפני החתימה, יקבל עליו כל אחד ואחד שלא לחטוא עוד, בחרטה על העבר וקבלה טובה על להבא, ועי"ז נזכה כולנו לחתימה טובה, שנאת גאולה וישועה, בביאת גואל צדק בב"א.

בגודל אמירת פרשת הקטורת שמסוגל נגד יצר הרע

בקהלת (פרק י א) זְבוּבֵי מָוֶת יַבְאִישׁ יַבִּיעַ שֶׁמֶן רוֹקֵחַ יָקָר מֵחָכְמָה מִכָּבוֹד סִכְלוּת מְעָט. בהקדם הני מקראי קודש בפרשת בהעלותך וידבר ה' אל משה לאמור, דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות וגו' (ח, א-ב)

– א –

ובזוהר הקדוש (דף קמ"ט ע"א) תא חזי, בשעתא דכהנא אתכוון לאדלקא בוצינין לתתא, והוה קריב קטורת בוסמין, בההוא שעתא כדין בוצינין עלאין נהרין, ואתקטר כולא כחדא, וחדו וחדוותא אשתכח בכולהו עלמין, הה"ד (משלי כ"ז) שמן וקטורת ישמח לב, וע"ד בהעלותך את הנרות[6].

חזינן מזה דהנרות (ששמן) והקטורת הם ענין אחד, וכמו שיתבאר להלן.

וצ"ב לשון הזוה"ק לאדלקא בוצינין דלתתא, והוה קריב קטורת בוסמין, בההוא שעתא כדין בוצינין עלאין נהרין, מהו הענין בזה שמזכיר לתתא וגם עלאין.

עוד איתא בזוהר הקדוש פרשה זו (חלק ד' דף קנ"א עמוד א' ועמוד ב') וז"ל: תא חזי,[7] מדבחא תריסר נשיאין הוו לחנכא ליה ולאתקנא ליה. והא אוקמוה, תריסר אינון שבטין, לארבעא סטרין ארבעה דגלים, וכלהו תריסר. וכולא כגונא דלעילא, מנרתא אתמני בשבעה בוצינין לאדלקא על ידא דכהנא, וכולא כגונא דלעילא, ומנרתא על את קימא, ובנסא אתעבידתא. והא אוקמוה בעובדא דמנרתא, ומדבחא פנימאה, ומנרתא,[8] קימי כחדא לחדותא דכולא, דכתיב (משלי כז ט) שמן וקטרת ישמח לב. ואוקימנא דתרי מדבחן הוו. חד פנימאה דכולא, והאי קימא לחדותא. וחד לבר, לקרבא קרבנין. ומהאי פנימאה נפיק להאי דלבר, ומאן דחמי ויסתכל ינדע חכמתא עלאה, רזא דמלה אדנ"י ה', ועל דא לא אתקרב קטרתא אלא בשעתא דשמן אשתכח. אשכחנא בספרא דשלמה מלכא,[9] קטרת הוא לחדוה ולסלקא מותנא. מאי טעמא, בגין דדינא מהאי דלבר אשתכח, וחדותא וחדו וקשורא דנהירו, מההוא פנימאה דכל חידו ביה קימא. וכד האי אתער, כל דינא אסתלק מהאי, ולא יכיל למעבד דינא. ובגין כך קטרת קימא לבטלא מותנא. ועל דא קטרת קשירו הוא דכולא, ודא אתקריב בההוא פנימאה. זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי, עליהו כתיב (ישעיה מט, ג) ויאמר לי עבדי אתה ישראל וגו'.

– ב –

ונראה לבאר קצת דברי הזוה"ק שכתב דהקטורת הוא לשמחה, שמן וקטרת ישמח לב.

א) צ"ב מהו ענין השמחה של הקטורת.

ב) גם מה שכתב דהקטורת קשירו הוא דכולה, שהקטורת הוא קשר הכל, מאי בעי בזה, ומהו הענין בזה שהוא "קשר הכל."

ג) גם מ"ש דקטורת הוא על מזבח הפנימי ולא על מזבח החיצון, מאי בעי בזה.

ד) עוד צ"ב מ"ש זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי, מדוע אמר מימרא זו דוקא גבי ענין קטורת.

ה) גם צ"ב הסיום שמביא הזוה"ק וז"ל, עליהם כתוב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך יתפאר, מדוע מתפאר דוקא במה שהם מקריבים קטורת, ולא מצינו כלשון הזה בשאר קרבנות או בשאר מצוות.

ו) עוד צ"ב הלשון ויאמר לי עבדי אתה, מדוע נקט לשון עבד"י.

– ג –

ולבאר הכל בחדא מחתא, ובענין הקטורת בכלליותו, נקדים מה שכתבו בספרים הקדושים מענין הקטורת, שהוא סגולה בדוקה לומר פרשת הקטורת בכל יום, ועי"ז מתבטלים כל הדינים.

ובזוהר הקדוש (פרשת וירא דף ק' ע"ב) במדרש הנעלם איתא וז"ל בעידנא דיארע מותנא בבני אנשא קיימא אתגזר וכרוזא אעבר על כל חילא דשמיא דאי ייעלון בנוהי בארעא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ויימרון ברעות נפשא ולבא עניינא דקטורת בוסמין דהוו להו לישראל דיתבטל מותנא מנייהו כו', עכ"ל.

וברעיא מהימנא פרשת פנחס (דף רכ"ד ע"א) כתב וז"ל ולית דבטיל מותנא בעלמא כקטורת כו' מאן דיימא פיטום הקטורת בתר תהלה לדוד בטיל מותנא מביתא עכ"ל, עיי"ש.

ועיין בכסא מלך בהקדמה לתיקונים (דף ח' ע"ב) שכתב גם כן דמי שאומר פיטום הקטורת[10] בכוונה[11] אחר תהלה לדוד, מתיש כח הס"מ ומסיר כל חיותו ואפילו נמסר גזר דין בידולהמיתו או לאחד מבני ביתו ח"ו מבטל הגזר דין בכח פיטום הקטורת, עיי"ש.

– ד –

וכדאי להעתיק מלשון הזוהר הקדוש בפרשת ויקהל, שמאריך בענין אמירת פרשת הקטורת בכל יום, וגודל הסגולה הטמונה בזה לכל מילי דמיטב, וזה לשון קדשו:

"סימנא דא אתמסר בידנא[12] די בכל אתר דקאמרי בכוונה ורעותא דלבא עובדא דקטרת, דלא שלטא מותנא בההוא אתר ולא נתזק ולא יכלין שאר עמין לשלטאה על ההוא אתר."

"תא חזי[13] האי מאן דדינא רדיף אבתריה, אצטריך להאי קטרת ולאתבא קמי מאריה[14], דהא סיועא איהו לאסתלקא דינין מניה ובהאי ודאי מסתלקין מיניה אי הוא רגילא בהאי לאדכרא תרין זמנין ביומא, בצפרא וברמשא[15], דכתיב (שמות ל', ז') קטרת סמים בבקר בבקר, וכתיב (שם שם, ח') בין הערבים יקטירנה, ודא איהו קיומא דעלמא תדיר[16], דכתיב (שם) קטרת תמיד לפני ה' לדורותיכם, ודאי הוא קיומא דעלמא לתתא וקיומא דעלמא לעילא."

"בההוא אתר דלא אדכר בכל יומא עובדא דקטורת, דינין דלעילא שריין ביה ומותנין סגיאו ביה ועמין אחרנין שלטין עליה, בגין דכתיב (שמות ל', ח') קטורת תמיד לפני ה', תמיד איהו קיימא לפני ה' יתיר מכל פלחנין אחרנין[17]."

"חביבא איהו עובדא דקטורת[18], דהוא יקיר וחביב קמי קודשא בריך הוא, יתיר מכל פלחנין (ורעותין) ועובדין דעלמא, ואף על גב דצלותא איהי מעליא מכלא, עובדא דקטרת הוא יקיר וחביב[19] קמי קודשא בריך הוא."

"תא חזי מה בין צלותא לעובדא דקטרת, צלותא אתקינו לה באתר דקרבנין דהוו עבדי ישראל, וכל אינון קרבנין דהוי עבדין ישראל לאו אינון חשיבין כקטרת, ותו מה בין האי להאי, אלא צלותא איהו תקונא לאתקנא מה דאצטריך, קטרת עביד יתיר מתקין וקשיר קשרין ועביד נהירו יתיר מכולא, ומאן איהו, דאעבר זוהמא ואידכי משכנא וכולא אתנהיר ואתתקן ואתקשר כחדא[20]."

"ועל דא בעינן לאקדמא עובדא דקטרת לצלותא בכל יומא ויומא, לאעברא זוהמא מעלמא דאיהו תקונא דכולא בכל יומא ויומא, כגוונא דההוא קרבנא חביבא דאתרעי ביה קודשא בריך הוא. מלא דא גזרה קיימא קמי קודשא ברך הוא דכל מאן דאסתכל וקרי בכל יומא פרשתא (עובדא) דקטרת, ישתזיב מכל מילין בישין חרשין דעלמא ומכל פגעין בישין ומהרהורא בישא ומדינא בישא ומותנא, ולא יתזק כל ההוא יומא, דלא יכיל סטרא אחרא לשלטא עליה, ואצטריך דיכוון ביה."

"אמר רבי שמעון אי בני נשא הוו ידעי כמה עלאה איהו עובדא דקטרת קמי קודשא בריך הוא, הוו נטלי כל מלה ומלה מניה והוו סלקי לה עטרה על רישייהו ככתרא דדהבא, ומאן דאשתדל ביה בעי לאסתכלא בעובדא דקטורת. ואי יכוון ביה בכל יומא, אית ליה חולקא בהאי עלמא ובעלמא דאתי, ויסתלק מותנא מניה ומעלמא, וישתזיב מכל דינין דהאי עלמא מסטרין בישין ומדינא דגיהנם ומדינו דמלכא אחרא", עכ"ל הזוה"ק בפרשת ויקהל.

– ה –

והא לך תרגום ללשון הקודש מזוהר הק' פרשת ויקהל (דף צ"ח עמוד ג', דפוס קרימונא, דף רי"ח):

"סו"ד… כגון זה הקטרת, כל מי שהיה מריח באותו עשן כשהיה עולה אותו עמוד מאותו מעלה עשן היה מברר את לבו בירור לעבוד לאדונו, והיה מעביר ממנו זוהמת היצר הרע, ולא היה לו אלא לב אחד אל מול אביו שבשמים, יען הקטרת שוברת את יצר הרע בכל הצדדים, וכמו שהציץ הי' קיים על נס, כך הקטרת, כי אין לך דבר בעולם לשבור הסטרא אחרא חוץ הקטורת, בוא וראה מה כתוב "קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטורת" – מה הטעם – "כי יצא קצף מלפני ה' החל הנגף", שהרי אין מי ששובר את הסטרא אחרא חוץ מקטרת, שאין לך דבר חביב לפני הקב"ה כקטרת, היא עומדת לבטל כשופים ודברים רעים מהבית. ריח ועשן של קטרת שעושים בני אדם לאותה מעשה, והוא מבטלו, ז"ש הקטורת דבר זה גזירה קיימת מלפני הקב"ה, שכל מי שמסתכל (מתבונן) וקורא בכל יום מעשה הקטרת, ינצל מכל דברי כישוף בעולם ומכל פגעים רעים, ומהרהורים רעים וממות, ולא ינזק כל אותו היום, כי לא יוכל הסטרא אחרא לשלוט עליו. (אבל) וצריך שיכוון בה.

אמר ר' שמעון, אם היו יודעים בני אדם כמה עליון (חשוב) מעשה הקטרת לפני הקב"ה, היו נוטלים כל מילה ומילה ממנו, ומעלים אותה עטרה על ראשם בכתר זהב. ומי שמשתדל בו צריך להסתכל (להתבונן) במעשה הקטרת. ואם יכוון בה בכל יום, יש לו חלק בעולם הזה ובעולם הבא, ויסתלק המות ממנו ומהעולם, וינצל מכל דיני העוה"ז, מהכוחות הרעים, ומדין גיהנם, ומדין מלכות אחרת. באותה קטרת, כשעולה העשן בעמוד, הכהן היה רואה אותיות של סוד השם הקדוש פרוסות (נ"א פורחות) באויר ועולות למעלה באותו עמוד, אח"כ כמה מרכבות קדושות סובבות לו מכל הצדדים עד שעולה בהארה ובחדוה ומשמח למי שמשמח וקושר קשרים למעלה ולמטה ליחד הכל, וזה מבואר. וזה מכפר על יצה"ר ועל ע"ז שהיא סט"א והוא מבואר.

פתח ואמר ויעש מזבח מקטר קטרת וגו' יש להתבונן בפסוק זה, כי היו ב' מזבחות מזבח העולה ומזבח הקטרת זה בחוץ וזה בפנים, ומזבח הקטרת הוא הפנימי, מדוע נקרא מזבח הרי לא זובחים עליו זבחים, ומזבח על שם זה נקרא. אלא בגלל שמבטל וכופת לכמה צדדים רעים שלא יוכלו לשלוט ולא להיות קטיגורים, לכן נקרא מזבח. כאשר הסטרא אחרא היה רואה מעשה הקטרת עלה ונכפה וברח ולא יכל להתקרב כלל למשכן, ובגלל שלא זוכה ולא מתערב באותה חדוה שלמעלה רק הקב"ה לבדו, בגלל שחביבה כ"כ, (לכן) לא עמד אותו מזבח אלא בפנים, שהרי הוא מזבח שברכה נמצא בו, ולזה היה סתום (נסתר) מהעין. מה כתוב באהרן – ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגיפה – כפת לו למלה"מ שלא יוכל לשלוט כלל ולא לעשות דין. סימן זה נמסר בידינו, שבכל מקום שאומרים בכוונה וברצון הלב את מעשה הקטרת, לא שולט מות באותו מקום, ולא ינזק, ולא יכולים שאר העמים לשלוט על אותו מקום.

בוא וראה מה כתוב – מזבח מקטר קטרת – כיון דכתיב מזבח הקטורת מדוע נקרא מקטר קטרת? אלא בגלל שנוטלים מאותו מקום להקטיר כמו שעשה אהרן, עוד צריך המזבח להקטיר, לקדשו באותה קטרת, וכן – "מקטר קטרת." ועוד "מקטר קטרת" כתרגומו – להקטיר קטרת. בוא וראה, מי שהדין רודף אחריו צריך לקטרת זו, ולשוב לפני אדוניו, שהרי סיוע הוא לסלק הדינים ממנו, ובזה ודאי מסתלקים ממנו אם הוא רגיל להזכירה ב' פעמים ביום בבקר ובערב, שכתוב "קטורת סמים בבקר בבקר", וכתוב "בין הערבים יקטירנה." וזה הוא קיום העולם תמיד, דכתיב "קטרת תמיד לפני ה' לדורותיכם." ודאי הוא קיום העולם למטה וקיום העולם למעלה, במקום שלא מזכירים בכל יום מעשה הקטרת, דינים של מעלה שורים בו, ומיתות מרובות בו, ועמים אחרים שולטים עליו, בגלל שכתוב קטרת תמיד לפני ה', תמיד היא קיימת לפני ה' יותר מכל העבודות האחרות. חביב הוא מעשה הקטרת, שהוא יקר וחביב לפני הקב"ה יותר מכל העבודות והמעשים שבעולם. ואע"פ שהתפילה היא מעולה מהכל, מעשה הקטרת הוא יקר וחביב לפני הקב"ה. בוא וראה מה בין תפילה למעשה הקטרת. תפילה תקנו במקום הקרבנות שהיו עושים ישראל, וכל הקרבנות שהיו עושים ישראל לא היו חשובים כקטרת. ועוד מה בין זה לזה, שתפילה היא תיקון לתקן מה שנצרך, והקטרת עושה יותר – מתקנת וקושרם קשרים ועושה הארה יותר מהכל, ומי הוא שמעביר הזוהמה מהעולם ונטהר המשכן והכל הואר ונתקן ונקשר כאחד.

ולכן צריך להקדים מעשה הקטרת לתפילה בכל יום ויום, להעביר הזוהמה מהעולם, שהוא תיקון הכל, כמו אותו קרבן חביב שרצה בו הקב"ה, ע"כ התרגום ללשון הקדוש מזוה"ק פרשת ויקהל.

– ו –

וכבר נדפס סדר קטורת[21] לצרה שלא תבא ר"ל מקובל מזקיני הגה"ק מוה"ר אברהם יהושע העשיל זצוק"ל מאפטא, בעהמ"ח ספה"ק אוהב ישראל[22], עם הכוונות מוגה על פי כתבי האריז"ל, ונדפס מחדש בפקודת הגאה"ק משינאווע זצ"ל.

– ז –

ומובא בזוה"ק שקודם בא המגפה טוב להרבות בתפלה[23], ואחר שמדת הדין מתוחה לא תחסום שור בדישו, ובפרט באמירת הקטורת יכולים להנצל מכל צרה וצוקה[24].

וזה לשון זקיני השל"ה הק' זי"ע בספרו לוחות הברית:

א. "עתה באתי להזכיר קצת מסוד הקטורת, דע כי אין חביב מכל הקרבנות כמו הקטורת, והיא יותר פנימי מהקרבן שבא לכפרה שמקרב כל הכחות, אמנם הקטורת שמו מוכיח עליו שהוא מקטר ומקשר בפנימיות הענין בעצם ריח הניחוח ע"כ נעשה במזבח הפנימי. ובזוהר פ' ויקהל פירש ויעש את המזבח מקטר קטורת והלא שני מזבחות היו פנימי וחיצון וזה שהיו מקריבים קטורת היה מזבח פנימי ולא היו מקריבים עליו שום קרבן אחר א"כ למה קראוהו מזבח אלא לפי שהקטורת בו ביטל כל המקטרגים וכחות חיצונים מהעולם שלא היו יכולין לשלוט אין לך זביחה גדולה מזו. ולפי שמעשה הקטורת חביב לפניו יתברך מכל הקרבנות והתפלות, לכן נאמר בו קטורת תמיד לפני ה' לדורותיכם והוא קיום של עליונים ותחתונים."

ב. "ובקונטרסי דתלמידי האר"י ז"ל מצאתי שכ' וז"ל: ענין פטום הקטורת הרבה ענינים וסודות עמוקות יש בו וכבר בארנו עניינו שהוא אותם האורות המחיים הקליפות וכוונתם להמית את הקליפות ולהעלות הקדושה המחיה אותם למעלה, ולכן אומרים אנו אותם קודם כל התפלה בשחר וכן במנחה[25], אך בערבית שהוא לילה אין בנו כח. ולכן בזמן המגפה ח"ו נוהגין לאמרו. ולכן בזמן המגפה היה נוהג האר"י ז"ל לאמרו אחר חצות הלילה כי אז נכנעים ממשלתם, ובפרט אם יאמרו אותו עשרה אנשים ביחד (וראיתי בספרים שנוהגים לאומרו בליל ר"ה ויוהכ"פ במנין אנשים, כדי לבטל ולהמית את הקליפות[26]). ויהיו יראי ה'. ולפי שכוונתינו להעלות העולמות בכל התפלות אנו אומרים אותו כדי שלא יעלו עם העולמות, וכן בסוף תפלות השחר אנו אומרים אותו כדי שלא יינקו מן השפע היורד כו' והאריך מאד שם בקונטרס."

ג. "עוד הרבה מאמרים יש בזוהר במעלת הקטורת ובתועליות היוצאות ממנו, וכתבתי הכל באורך בחיבור שער השמים שלי" עכ"ל.

– ח –

וז"ל קדשו בסידורו שער השמים: "ענין פטום הקטורת שהם י"א הם י' ספירות העשיות[27], והנה יש י"ס הקליפות ועוד כח א' של קדושה המחיה אותם הם י"א, וע"י אלו הי"א סממני הקטורת שהם הי"ס העשייה עם כח הנקודה העליונה המחיה את כולם שהם י"א, אז נדחים הקליפות[28] ואנו מסלקים אותה נקודה אשר היתה מחיה אותם ואח"כ אנו ממיתים את הי' קליפות ולכן כיון שהקדושה והחיות שבהם מסתלק נשארו הם מתים. ולכן הקטורת מסלק מותנא כי היא ממית את המלה"מ ואין בו כח להמית", עכלה"ק.

– ט –

עוד כתב שם זקיני השל"ה זי"ע: "ענין המגפה ר"ל דע כי הכל הוא מצד הבירורין, כי הלא כל הנשמות הם מצד המלכים ומבירורין כמבואר אצלנו על כל ישראל בני מלכים, וכאשר בתוך הבירורין יש פסולת שלא הוברר זהו סם המות הממית את האדם בעת המגפה, גם זה בא כאשר אין הד' שמות של הוי"המאירים ומסתלקים הד' הוי"ה ונשארים הד' מילויים לבדם שהם מילוי של ע"ב מ"ו ושל ס"ג ל"ז ושל מ"ה י"ט ושל ב"ן כ"ו. הכל קכ"ח והד' כוללים הרי בגימטריא נג"ף ומזה בא הנגף ולכן טוב לכוין תמיד בזמן המגפה בשם שהוא נגף והוא שם קדוש ותנקדהו כפי תנועות אותיותיו שורי"ק חירי"ק ציר"י. גם טוב לכוין בפטום הקטורת בבקר ובמנחה באותה הכוונה שכתבנו בו. גם דע כי הכתוב אומר ידבק ה' בך את הדבר, והענין כי אותם הקליפות מהבירורין המכים את האדם במגפה הם הולכים תמיד דבקים עמו ומקיפין אותו מכל סביבותיו שיעור כמה אמות, ואפילו באותה השכינה שיושב שם האדם המוכה או איזה כלי או מלבוש ממנו וכל ההולך ומתדבק שם הוא מתדבק בההוא סטרא אחרא ויכול להנזק. וזהו סוד הפסוק ידבק ה' בך, משא"כ בשאר חולאים שאין דיבוק שם אך במגפה שהוא מצד הבירורין היא תמיד דבק בו בשכינתו ובמלבושיו. והנה טוב לקום בחצות הלילה אחר שתאמר הסדר שידעת ותאמר אח"כ פסוק ויאמר ה' אל משה קח לך סמים עד בד בבד יהיה, ותאמר אותו ג"פ ביושר ואח"כ ג"פ למפרע ואח"כ ג"פ האותיות למפרע וכל הנקודות מן נקודות נטף ושחלת וחלבנה ולבונה, וכשיושלמו תחזור כזה היהי דבב דב הכז הנבלו מימס הנבלחו תלחשו פטנ מימס כל חק השמ לא הוהי רמאיו. טוב הוא לכוין זו הכוונה בכל שבוע פסוק קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבונה בכל בוקר שם מצפ"ץ בניקודי תיבות אלו, ויציירוהו לפניו כשהוא עוסק בתורה. יום הא' בשבוע ינקדה בניקוד קח כולו פתח מצפץ, יום ב' בניקוד לך עד יום ששי וחלבנה. אח"כ ביום שבת בלילה ינקדהו בניקוד סמים ובבקר ניקוד לבונה במנחה ניקוד זכה. י'שימו ק'טורה ב'אפך ר"ת יב"ק, ע'ל מ'זבחך ב'רך גימ' יב"ק, קטורת עם המלה בגימטריא אהי"ה ברחמים פי' שע"י הקטורת היו ממתיקים שם ההוי"ה שהוא רחמים וחלוף מצפ"ץ במנין רחמים והיו משתפין אותה עם הדין שהוא אהי"ה דמינה דינין מתערין וכן עם שם הוי"ה בסוד יב"ק הנז' והיו ממתיקין את הדינין ומתבטלין כחם על ידי הקטורת"[29], עכ"ל הק'.

– י –

והא לך תרגום ללשון הקודש ממה שכתב בזוהר הקדוש (פרשת וירא) במדרש הנעלם, באריכות מענין חשיבות אמירת קטורת:

"יוקח נא גו' כשבא רב דימי אמר לא מצאה הנשמה תועלת לגוף אלמלא מה שרמז כאן רמז הקרבנות. בטלו הקרבנות לא בטלה התורה. מי שלא עסק בקרבנות, יעסוק בתורה ויועיל לו יותר, דא"ר יוחנן, כשפירש הקב"ה הקרבנות אמר משה רבש"ע תינח בזמן שיהיו ישראל על אדמתם, כיון שיגלו מעל אדמתם מה יעשו. א"ל משה, יעסקו בתורה ואני מוחל להם בשבילה יותר מכל הקרבנות שבעולם, שנאמר זאת התורה לעולה למנחה וגו', כלומר זאת התורה – בשביל עולה בשביל מנחה בשביל חטאת בשביל אשם."

"אמר ר' כרוספדאי מי שמזכיר בפיו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ענין הקרבנות והקרבתם, ויכוון בהם, ברית כרותה שאילו המלאכים המזכירים חובות בני האדם להבאיש להם, לא יוכלו לעשות לו כי אם טוב. ומי יוכיח – פרשה זו תוכיח, דכיון שאמר והנה שלשה אנשים נצבים עליו, מהו עליו – לעיין בדינו. כיון שראה נשמות הצדיקים כך, מה כתוב, וימהר אברהם האהלה וגו', מהו האהלה – בית המדרש, ומהו אומר – מהרי שלש סאים – ענין הקרבנות, והנשמה מתכוונת בהם, זהו שכתוב – ואל הבקר רץ אברהם, ואז נח להם ולא יכולים להבאיש להם."

"ר' פנחס פתח מהפסוק שאומר והנה החל הנגף בעם, וכתוב ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה וגו' וכתוב ותעצר המגפה. כתוב פה מהר וכתוב שם מהרי שלש סאים, מה שם קרבן להנצל, אף כאן קרבן להנצל."

"אמר ר' פנחס פעם אחת הייתי הולך בדרך ופגשתי באליהו, אמרתי לו, יאמר מר דבר המועיל לבריות, אמר לי גזירה גזר הקב"ה ונכנסו לפניו כל המלאכים הממונים להזכיר חובות בני האדם (וגזר עליהם) שבזמן שיזכירו בני האדם את הקרבנות שציוה משה, ויכוונו לבם ורצונם בהם, כולם יזכרו להם לטוב. ועוד, שבזמן שאירע מות בבני האדם, תגזר גזירה וכרוז יעבר בכל צבא השמים, שאם יכנסו בני ישראל למטה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ויאמרו ברצון הנפש וכוונת הלב את ענין הקטורת שהי' לישראל, יתבטל המות מהם."

"אמר ר' יצחק בא וראה מה כתוב – ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ותן עליה אש וגו' א"ל אהרן למה? אמר כי יצא הקצף מלפני ה' וגו'. מה כתוב – וירץ אל תוך העדה והנה החל הנגף בעם. וכתוב ויעמד בין המתים ובין החיים וגו', ולא יכל מלאך המות לשלוט ונתבטל המות."

– יא –

ובגודל חשיבות אמירת פרשת הקטורת[30], יש שכתבו שיש לדקדק לאמרו ישר והפוך, וזה לשון ספר ימלט נפשו:

ומי האיש החפץ חיים ולגמול חסד עם נפשו האומללה יכתוב כל פרשת הקטרת ישר והפוך ככתוב לפניך עם הפסוקים והשמות הללו ויקראם בכל יום בבוקר ובערב בכוונה עצומה מובטח לו שיתגבר מזלו ויצליח בכל מעשיו ולא יקראנו אסון כל ימי חייו, וכל הסגולות הללו יתקיימו בו, ותחול הברכה עליו ובמעשה ידיו, ע"כ.

– יב –

וכמה חשוב ונחוץ שיהי' לו פרשת קטורת על קלף, וכמו שכתב בספר סדר היום (עמוד י"ד) וזה לשונו: וענין הקטרת הוא ענין גדול לבטל כל נגע וכל פגע רע כמו שהביא הזוהר פרשת ויקרא וכו', החושש עליו ועל נפשו ראוי להשתדל בכל עוז בענין הזה, ולכתוב כל ענין הקטרת בקלף כשר ובכתיבה אשורית ולקרות אותו פעם אחת בבקר ובערב בכוונה גדולה ואני ערב בדבר."

ובספר כף החיים להגה"ק ר' חיים פלאג'י זצ"ל כותב וז"ל בא"ד: ובספר מעיל צדקה כתב דיכתוב פרשת הקטרת על הקלף או גויל בכתב אשורית כספר תורה ויעשה לו סגולה" וכו', עיי"ש.

– יג –

ובזה שאומר האדם פרשת הקטורת, הוא מתכוון לומר, תחשב אמירה זו כמעשה. ובאמת כתב בספר ליקוטי מהרי"ח שאין האדם מבקש שאמירתו תחשב כאילו הקטיר בפועל, כדי שאם ידלג פעם אחת על אמירת אחד מסממני הקטורת, לא יעבור על איסור "אם חיסר אחת מכל סממניה חייב מיתה" ח"ו.

– יד –

וחז"ל למדו מפסוק (שמות ל' ל"ד) ויאמר ה' אל משה קח לך סמים וגו', כמה סממנים יש בקטורת, והיינו: קח לך "סמים" הרי שנים, כי מיעוט רבים שנים. "נטף ושחלת וחלבנה" הם שלשה, ועם הקודמים – חמשה. "סמים" לרבות עוד חמשה סממנים, כמנין הסממנים שהוזכרו קודם, וביחד הם עשרה. "ולבונה" – הרי אחד עשר.

ועיין רמ"א (סימן קל"ב) דצריך לומר את סדר פיטום הקטורת במתינות ומתוך סידור, כדי שלא לדלג על אחד מסממניה, עיי"ש. ומסיבה זו מונים המדקדקים את סממני הקטורת על אצבעות יד ימין. כמו שכתב בספר כף החיים (מ"ח, ד') דבגלל חשיבות הסממנים יש שמונים אותם באצבעות יד ימינם[31], כפי סדר רמיזתם בפסוק, כי עבודת בית המקדש ביד שמאל פסולה.

וראה עוד בכף החיים (שם, שם) דאמירת סדר פיטום הקטורת בכוונה מסייעת ביד האדם לחזור בתשובה על עוונותיו.

– טו –

ויש לומר דעל כן נרמז תיכף אחר אמירת פיטום הקטורת, לומר פסוק אתה סתר לי מצר תצרני רני פלט תסובבני סלה[32] (תהלים ל"ב, ז'), דבספר אור צדיקים כתב דראשי תיבות א'תה ס'תר ל'י מ'צר הוא סמא"ל, עיי"ש. וי"ל שאומרים פסוק זה תיכף אחר פיטום הקטורת, לרמז דע"י אמירת פרשת הקטורת מבטלים כל המסטינים ומקטריגים.

– טז –

עוד יש לומר הטעם שאומרים פסוקי אתה סתר לי וגו' אחר אמירת פרשת הקטורת, דבספר עבודת הקודש (יוסף בסדר) כתב, קבלה מרבינו יהודא החסיד זצ"ל שכל האומר ג' פסוקים שסימנים אב"י[33], ביושר ולמפרע כל יום, ניצול מכל צרה, עיי"ש.

ובשולחן ערוך אורח חיים (סימן קל"ג) ובפוסקים שם, מובא באריכות מענין שחובה לומר פיטום הקטורת שלש פעמים ביום, היינו לפני תפילת שחרית כשאומרים הזמירות לאחר פרשת התמיד, וזה כנגד הקטורת שהיו מקטירים בבקר בבית המקדש אחרי ששחטו את קרבן התמיד והיו זורקים דמו על גבי המזבח, ולכן ראוי לומר תחילה פרשת התמיד ואחר כך פיטום הקטורת, כדרך שעשו בבית המקדש, ובפעם שניה אומרים פיטום הקטורת לפני תפילת המנחה כנגד קטורת של בין הערבים שהיו מקטירים לאחר שחיטת התמיד של בין הערבים.

וכתב בקיצור של"ה ועוד פוסקים, דבפעם השלישית אומרים אותו בבוקר לאחר שמסיימים תפילת שחרית, ואע"פ שכבר אמרוהו קודם התפילה, חוזרים ואומרים אותו אחר כך, לפי שהתפילה הראוי להתקבל צריכה שתיאמר בכוונה גדולה ובלי שום הרהור אחר, ובכך לא ימצאו החיצונים מקום להתדבק בה, ואם יש הרהור אחר נאחזים בו, ואז במקום תועלת מביאה התפילה נזק, שמוסיפים כח לסטרא אחרא ח"ו. אבל באמירת פיטום הקטורת בסוף התפילה יש בזה תקנה נגד זה, שהדבר מבטל כל מיני מקטרגים בתפילה, ולכן יש לאומרו אע"פ שמתעכב על ידי כך קצת בבית הכנסת, שבזה מרויח כל התפילה.

– יז –

עוד כתב בקיצור של"ה, דיש הרבה אנשים שנוהגים לומר פיטום הקטורת במוצאי שבת[34] אחר הבדלה, ויש בזה סגולה טובה לשבור הקליפות, וגם יצליח בזה בעסקיו במשך ימי השבוע הבאים עליו לטובה, דהרי כל אחד שהיה מקטיר הקטורת בבית המקדש היה מתעשר, וכמו שבירכם משה רבינו (דברים ל"ג) ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך, ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה, היינו כל שיקטיר קטורת בבית המקדש יברך ה' חילו ויעשירו, וכמו שנאריך בזה להלן.

ועיין בספר הקדוש נועם אלימלך (פרשת כי תשא, בד"ה ועשית אותה קטורת כו') שכתב וזל"ק: ר"ל קטורת הוא לשון קיטור ותימרות עשן, שהוא מרמז לענין הגשמיות כי העולמות העליונים אנו מדמין ומושלים באור והעולם הזה נרמז בעשן פי' שתראה ג"כ להמשיך השפעה על ישראל בעניני גשמיות. וזה הפי' של מעלה עשן כל שהוא, שגם עניני גשמי היה צריך לפעול בהקטרת, והם בני חיי ומזוני. וזהו ג"כ הפי' מעשה רוקח, לתקן הצטרכות עולם העשי', עיי"ש עוד.

– יח –

והנה איתא במדרש רבה (פרשת נשא ופרשת קרח) שכל תרי"ג מצות כלולות בעשרת הדברות. וכן תראו שיש תר"ך אותיות בעשרת הדברות מאנכי ועד לרעך. תרי"ג הן כנגד תרי"ג המצות, שבכל אות יש רמז למצוה. ויתר ז' האותיות הן נגד ז' ימי בראשית, לרמוז שכל העולם לא נברא אלא בזכות התורה הקדושה.

וזה לשון המדרש רבה פרשת נשא (וילנא) פ' י"ג ט"ו-ט"ז: ואומר הנחמדים מזהב וגו' מלאה קטרת, שתרי"ג מצוות בלולות בהן, וכן את מוצא תרי"ג אותיות יש מן אנכי עד אשר לרעך, כנגד תרי"ג מצוות וז' יתירות כנגד ז' ימי בראשית, ללמדך שכל העולם לא נברא אלא בזכות התורה, הוי מלאה קטרת, שכן קו"ף מתחלפת בדל"ת, א"ת ב"ש ג"ר ד"ק,[35] ועולה חשבון התיבה אחר כן למנין תרי"ג. דבר אחר מלאה קטרת, שבין כל דיבור ודיבור שהיו כתובים בלוחות פרשיותיה ודקדוקיה של תורה היו כתובים וכו' עיי"ש.

ובספר ילקוט מעם לועז (פרשת יתרו) הוסיף לזה, דבא לרמוז שאע"פ שנראה לכאורה שהקב"ה דיבר בהר סיני רק עשרת הדברות ולא יותר, אבל בעלי הדעת יודעים שכל המצות כלולות בהם. ולכן נאמר מלאה קטורת, שהקו"ף מתחלפת בדל"ת על פי א"ב של א"ת ב"ש ג"ר ד"ק. נמצא לפי זה שקטרת עולה תרי"ג שכלולות בכלל עשרת הדברות. והסימן: כתר תורה, כת"ר בגימטריא תר"ך שהם כמספר האותיות שיש בעשרת הדיברות, ללמדנו שאם אדם עוסק בתורה לשם שמים הוא זוכה ונכתר בכתר תורה, ואם ח"ו אינו עוסק לש"ש, הכתר נהפך לכרת, והתיבות של עשרת הדברות הן קע"ב. וסימנם בשמרם עק"ב רב. ועליהם נאמר ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד, שהפסוק הזה עולה תר"כ שהוא כמנין כת"ר תורה, הרומזים באותיות של עשרת הדיברות, עיי"ש.

ובמדרש תנחומא (פרשת תצוה) איתא הטעם שחביבה קטורת יותר מכל הקרבנות, לפי שכל הקרבנות שהם חטאת עולה אשם שלמים מנחה באים על איזה חטא, אבל קטורת לא היתה באה על שום חטא, אלא לשמחה, כפי שנאמר בכתוב: ושמן וקטורת ישמח לב (משלי כז), היינו שמן המנורה וקטורת משמחים הלב, שנעשו לשם שמחה. וכן היו קשורות זו בזו. בשעה שהיו מדליקים את המנורה היו מקטירים את הקטורת, כמו שנאמר ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה, ולכן היתה חשובה מאד לפני הקב"ה.

ובזוהר חדש (שיר השירים י"ב) האריך מענין המעלה הגדולה שהיתה לקטורת שהיתה תרופה מאירה לטהר הבריות מן החטא[36], שכל מי שהיה מריח בריח הקטורת בשעה שהיו מקטירים אותה על גבי המזבח, היה מתעורר לבו לתשובה שלימה[37] והיה לבו נטהר מכל הרהור רע ומטומאת היצר הרע. וכמו הציץ שהיה חרות עליו שם הקב"ה, שכל המסתכל בו היה מקבל יראה גדולה בלבו, והיה חוזר בתשובה שלימה, ולכן נקרא מזבח מקטר קטורת (שמות ל, א), אע"פ שלא הקריבו עליו שום קרבן, אלא הקטורת היתה שוברת ומכניע את הסטרא אחרא. ולכן נקרא המקום מזבח, שבו היה נזבח הסט"א.

עוד כתב בזוהר חדש שם, שהקטורת גדולה מן התפלה, שהתפלה נתקנה במקום הקרבנות, והקטורת חשובה יותר מכל הקרבנות, ונמצא שהקטורת חביבה יותר מן התפלה.

ואמרו חז"ל, אמר רבי שמעון בר יוחאי, אילו ידעו הבריות[38]כמה גדולה מעלת פטום הקטורת לפני הקב"ה היו לוקחים כל תיבה ותיבה של פטום הקטורת ומעטרים אותה ושמים אותה על הראש כעטרת של זהב. וכל האומר כל יום פטום הקטורת בשחרית ובערבית בנחת, תיבה בתיבה, שלא מדלג אפילו תיבה אחת, ומבין את מה שהוא מוציא מפיו, ניצול מכל מיני מאורעות רעים ומהרהורים רעים וממיתה רעה, ויהיה מובטח כל אותו יום שלא יגיע לו שום נזק, ויינצל מעונשי הגיהנם, ויהיה לו חלק בחיי העולם הבא. וח"ו בזמן מגפה אין רפואה טובה יותר מפטום הקטורת. וזו היתה המתנה שנתן מלאך המות למשה רבינו כשעלה לרקיע לקבל את התורה, שנעשה ידידו וגילה לו סוד זה של הקטורת שמסוגלת לעצור המגפה, כמו שאמרו רז"ל (שבת פ"ט). וכן האמירה בפה עוצרת את המגיפה.

ובזוהר הקדוש פרשת וירא הביא באריכות מעשה בחכם אחד ושמו רב אחא, שהלך לעיר אחת שנקראה טרשא ונתארח אצל בעל בית אחד. ובעיר זו פשטה מגפה קשה שבעה ימים רצופים. וכשראו בני העיר את ר' אחא כשהוא בא, אמרו זה לזה: נלך אצל החכם הזה שבא מחוץ לעיר ונראה אם יש לו תקנה לצרה זו. הלכו אצלו ואמרו לו, דע רבינו שיש בעיר מגפה זה שבעה ימים והיא הולכת ומתגברת. שמא יעשה רבינו שום עצה לפורענות זו. אמר להם: נלך לבית הכנסת ונתפלל לפני השי"ת שיעצור בעד המגפה הזאת. ובעודם הולכים לבית הכנסת הלכו ובאו אנשים וסיפרו שהמגפה הולכת ומתגברת. ופלוני ופלוני מתו ופלוני ופלוני גוססים. אמר להם רב אחא מאחר שהפורענות קשה והזמן דוחק, לא נלך להתפלל, אלא תעשו כפי שאני אצוה אתכם. בחרו מביניכם ארבעים אנשים, מן המובחרים שבכם, שאתה מכירים בהם שהם יראי שמים ואני ביניהם, ונלך לארבע רוחות העיר, עשרה אנשים לכל צד. ותאמרו מלב ונפש פטום הקטורת ופרשת הקרבנות, ובע"ה תוסר המגפה. והם הלכו ועשו כן בארבע רוחות העיר, עשרה אנשים לכל צד, ואמרו פטום הקטורת ג' פעמים. ואחרי שעשו כן אמר להם ר' אחא, הבדילו כמה אנשים מביניכם וילכו לבית ששם שוכבים חולים וגם שם יאמרו, וכשיגמרו יאמר ג' פעמים שלשה פסוקים אלו והם: ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטורת והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם, כי יצא הקצף מלפני ה' החל הנגף. ויקח אהרן כאשר דבר משה וירץ אל תוך הקהל והנה החל הנגף בעם ויתן את הקטורת ויכפר על העם. ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה. והם הלכו ועשו כדבריו, ובטלה המגפה באותו מקום ואף נתרפאו אותם שהיו קרובים למיתה. ואז שמעו בת קול האומרת למזיקים כדברים האלה: העצרו למעלה ואל תרדו למטה לעשות שום נזק בעיר הזאת, לפי שדין של מעלה אינו שולט בעיר הזאת כיון שהם ראוים שיבטל. ואחרי כל זה נרדם ר' אחא מרוב חולשה, ושמע שאומרים לו בחלומו, כשם שביטלת מן העיר את המגפה, כן תעשה להחזירם בתשובה, שזה בלי זה אינו מועיל כלום, שבהיותם אנשים רעים נגזרה עליהם גזרת המגפה. הלך רב אחא וסיפר הדברים לאנשי העיר והחזיר את אנשי העיר בתשובה שלמה, ואז שינה רב אחא שם העיר שהיתה נקראת טרשא וקרא לה מתא מחסיא, דהיינו עיר הרחמים, שריחם הקב"ה על העיר הזאת וביטל ממנה הגזרה הרעה. וזה ששינה שם העיר, כדי שהאנשים יזכרו כל שעה אותה גזרה רעה שנגזרה עליהם על מעשיהם הרעים ולא יחזרו לכיסלה עוד.

– יט –

ועל פי דברי המדרש רבה הנ"ל דהקטורת בא"ת ב"ש בגימטריא תר"כ, תרי"ג מצוות ושבע בני נח, והאומרה כאילו קיים תרי"ג מצוות דכתיב ונשלמה פרים שפתינו, יתבאר שפיר מה דאיתא בזוהר כאן בפרשת בהעלותך, שהקטורת הוא קשירא דכולא, קשר הכל, פי' שהוא קשר המקשר את כל מצוות התורה, דע"י אמירת הקטורת מתקשר האדם לכל תרי"ג מצוות, ואין שמחה כשמחת התורה והמצות, כדכתיב (תהלים י"ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב.

– כ –

ובזה יבואר ענין השמחה שהקטורת משמחת כדברי הזוהר הקדוש, ומדבחא פנימאה ומנרתא קימא כחדא לחדותא דכולא, דכתיב שמן וקטורת ישמח לב וכו' והאי קימא לחדותא, דכיון דמי שמקיים מצות קטורת (באמירה או בהקטרה כראוי בבית המקדש) חשוב כאילו קיים כל תרי"ג מצוות, הרי אין לך שמחה גדולה מזו, דפקודי ה' ישרים משמחי לב כנ"ל.

– כא –

וזהו ביאור הכתוב שמביא הזוהר הקדוש על זה, עלייהו כתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל וגו', פי' כיון דאורייתא וקודשא בריך הוא וישראל חד, ע"כ כיון שהקטורת חשיבה ככל התורה כולה, יש נחת רוח גדול לפניו יתברך כשאומרים פרשת הקטורת, ע"כ ויאמר לי עבדי אתה ישראל וגו', דבזה אתם עובדים אותי כראוי.

– כב –

ולפי הנ"ל דהקטורת מבטלת מדת הדין ועוצרת המגיפה שלא תעבור בישראל, שפיר מובן מדוע סיים הזוהר על זה פסוק "ישראל אשר בך אתפאר", דהנה ידוע מספרים הקדושים דעיקר נחת רוח לפני הקדוש ברוך הוא במה שברא עולמו הוא במה שהצדיקים מהפכים מדת הדין למדת הרחמים, (וכמובא כמה פעמים בספה"ק, וביחוד בספה"ק נועם אלימלך ובספה"ק תפארת שלמה האריכו הרבה בזה), א"כ, כשמבטלים ומהפכים מדת הדין ע"י הקטורת ומתבטלת המגיפה, אין לך נחת רוח גדול מזה לפניו יתברך, וע"כ שפיר אמר על הקטרת הקטורת "ישראל אשר בך אתפאר", שהקב"ה מתפאר בישראל שמבטלים המגיפה ומקיימים עולמו שבראה כדי להיטיב לברואיו.

– כג –

ולפי"ד המדרש שהקטורת חשיבא כקיום כל התורה כולה, יש לבאר ג"כ דזהו הענין שהקטורת עוצרת המגיפה, דהנה איתא בזוהר הקדוש דגוף האדם קומה שלימה, רמ"ח אברים ושס"ה גידים, רמ"ח אברים שבאדם הם נגד רמ"ח מצוות עשה, ושס"ה גידים הם נגד שס"ה מצוות לא תעשה, וכשאדם פוגם באיזה מצוה ח"ו, אז פוגם ח"ו באותו אבר שכנגדו וגורם בזה פגם גופני בגופו ג"כ, כידוע כל זה מספרים הקדושים.

– כד –

אמנם כיון שהקטורת חשיבה כקיום כל תרי"ג מצוות דאורייתא וז' מצוות דרבנן וכנ"ל מהמדרש, א"כ אין מקום להחולי והמגיפה שתתגבר, ע"כ נתבטל המגיפה בכח אמירת הקטורת, ודו"ק.

– כה –

ובזה יש לפרש בדרך רמז מה שארז"ל (יומא דף ל"ח) שהיו נותנים לתוך הקטורה עשב אחד שהיה נקרא מעלה עשן, שיהיה העשן מתמר ועולה כארז שלא יהי' נוטה לצד זה או זה. ועשב זה לא הכיר אותו שום אדם מלבד אותה משפחת בית אבטינס שעשו הקטורת כפי שקיבלו המסורת מידי אבותיהם, ולא היו מגלים אותו לשום אדם.

– כו –

ויש לומר הרמז במה שהי' צריך להיות מעלה עש"ן, דידוע מספר הקדוש אור המאיר, וכן בסידורו של שבת (דרוש התשיעי, מאמר א') ועוד, דעש"ן ראשי תיבות ע'ולם שנ'ה נ'פש, שצריך האדם לתקן כל בחינות עולם שנה נפש.

– כז –

ולדרכינו י"ל דזהו ענין מעלה עש"ן בקטורת, עולם – שהקטורת מבטל הדינים ושליטת הקליפות בעולם. שנה – מאריך שנותיהם של בני אדם. נפש – שהקטורת מתקן את נפשותיהם, וכנ"ל דחשיב כאילו קיים כל תרי"ג מצוות דאורייתא וז' מצוות דרבנן, ואף גם זאת דנחשב לו כאילו עשה תשובה על כל עוונותיו, כדברי הזוה"ק בפרשת ויקהל הנ"ל.

– כח –

עוד יש לומר בדרך רמז לבאר מה שהקטורת היתה צריכה להיות מעלה עש"ן, דהנה בית המקדש השני עמד ת"כ שנים, ולפי המדרש תנחומא הנ"ל דהקטורת חביבה יותר מכל הקרבנות, והנה עש"ן בגימטריא ת"כ, וזהו הרמז בקטורת שהיתה מעלה עש"ן, דיש מעלה לקטורת יותר מהקרבנות שהקריבו במשך ת"כ שנה שעמד בית המקדש השני, ודו"ק.

– כט –

ובזה יש לומר הטעם שלא היו מגלים סוד הקטורת של מעלה עשן לשום אדם, כמ"ש בגמרא יומא הנ"ל, רק למשפחת בית אבטינס, והטעם בזה, כדי שהמסטינים לא יקטרגו על זה שהקטורת מהפכת מדת הדין למדת הרחמים.

– ל –

ובזה יתבאר גם מה שאמרו חז"ל על הקטורת, ואם חיסר אחת מכל סמניה חייב מיתה (מה שלא מצינו בשאר מצוות או בקרבנות, שיהי' חייב מיתה ממש אם חיסר משהו). אך להנ"ל יובן שפיר, כיון דהקטורת הוא היפוך המיתה, שמבטלת המגיפה וכל רעות וצרות מעל ישראל, ע"כ מי שלא עשאה כראוי הרי שלא ביטל המות ח"ו מעל בני ישראל, ע"כ מדה כנגד מדה חייב מיתה.

– לא –

ובזה יתבאר הכתוב (ויקרא ט"ז, ב') דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת וגו' ולא ימות כי בענן אראה על הכפורת.[39] ופירש"י ז"ל כי בענן אראה וכו' ורבותינו דרשוהו אל יבא כי אם בענן הקטורת ביום הכיפורים, עיי"ש. והביאור בזה (וכ"כ גם במזרחי פרשת אחרי שם), דאף ביום הכיפורים שיש רשות לכהן גדול ליכנס לבית קודש הקדשים, אסור לו לבוא ביאה ריקנית. וזהו שאמר הכתוב, כי בענן אראה על הכפורת, פי' רק בשעה שיעלה ענן עשן הקטורת, כשנכנס להקטיר קטורת, שענן זה היינו ענן הקטורת, כמו שנאמר אח"כ וכסה ענן הקטורת את הכפורת. וביאור הדבר הוא כנ"ל, כיון שהקטורת מבטלת המגיפה, ואם אין שם קטורת ימות ח"ו, ע"כ אמר הכתוב ולא ימות, כי בענן אראה על הכפורת, דאם יכנס כשיש שם ענן הקטורת ממילא לא ימות כי הקטורת עוצרת המגיפה.

– לב –

ועל פי זה יש לבאר הכתוב (שמות ל, כג) ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור וגו'. ואחר כך נאמר (פסוק ל"ד) ויאמר ה' אל משה קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה וגו'. והקשה בזוהר על מה שנאמר בקטורת לך (בפסוק ל"ד), וכן הקשו המפורשים על מה שנאמר ואתה קח לך בשמים ראש.

ובספר מלא העומר תירץ, דיובן עפ"י מה דאיתא (שבת דף פ"ט ע"א) לקחת מתנות באדם, שכל מלאכי השרת נתנו לו מתנה, ואף מלאך המות מסר לו דבר שהקטורת עוצרת המגיפה. ואין ספק שזו המתנה החביבה למשה להציל נפשות לקוחים למות, שחביב לו מכל חללי דעלמא. ואם כן כל זמן שלא נעשה הקטורת אין לו תועלת במתנה, לכן אמר קח לך להנאתך ולטובתך, שבזה תציל נפשות. ואם תאמר שגם מעצמך תוכל לעשותו, ולזה אמר כי במתכונתה לא תעשו לכם, אם כן למתנה גדולה ייחשב לך, ע"כ.

– לג –

ואפשר להוסיף על דבריו, דזהו שאמר הכתוב קח לך סמים, כיון דאמירת הקטורת הוא להנאתך ולטובתך, ע"י שהיא עוצרת המגיפה, וגם משום שנחשב לך ע"י האמירה כאילו קיימת כל מצוות התורה.

– לד –

וזהו ג"כ מה שאמר הכתוב ואתה קח לך בשמים ראש, וגם כאן דקדקו המפורשים מדוע אמר תיבת לך. ולהנ"ל יובן הכוונה, דהנה אחר כך כתיב מר דרור וגו'. ויש לפרש בזה דהנה בתרגום אונקלוס כתב מר דרור, מירא דכיא, שהוא מלשון דכי וטהור. וכתב בספר באר משה (להרה"ק מוה"ר משה אליקים בריעה מקאזניץ זי"ע, בנו של המגיד מקאזניץ זי"ע) דהוא רמז שאז תתקדש ותטהר עצמך בכל מיני קדושה וטהרה ותעלה ממעלה למעלה וממדריגה למדריגה עד אין סוף, עד שתגיע לדרור וחירות העליון חירות מיצר הרע חירות ממלאך המות, כדאיתא בנועם אלימלך, ויבא לך גאולה שלימה מכל הצרות והשעבודים לגאול אותם וכל ישראל מגלות הזה לחירות רוחניות בב"א, עיי"ש.

– לה –

ולדרכינו יש לומר דהתרגום אונקלוס מרמז – מירא דכיא, דע"י אמירת פרשת הקטורת נטהר האדם מעוונותיו, ואז דרור – חירות מיצר הרע[40], כיון שנטהר מעוונותיו ע"י אמירת הקטורת, וחירות ממלאך המות, כיון דהקטורת עוצרת המגיפה, ודו"ק.

– לו –

וזהו שאמר הכתוב, ואתה קח לך, דהקטורת הוא לך – להנאתך ולטובתך, והטעם בזה כי בשמים ראש, ע"י הקטורת שאומר האדם הוא זוכה להיות למעלה ראש ברוחניות ובגשמיות, ואיך נעשה דבר זה, על זה סיים הכתוב מר דרור, חירות ממלאך המות חירות מיצר הרע, דעוצרת המגפה וגם משום שעוזרתו לעשות תשובה על עוונותיו, וגם משום שנחשב לו כאילו קיים כל מצוות התורה.

– לז –

ועל דרך זה יש לבאר מ"ש הכתוב (בפרשת כי תשא) שם על הקטורת שהוא מעשה רוקח. ובספר מלא העומר הביא מסורה על זה, ב' במסורה, הכא, ואידך זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח. וכתב על זה במלא העומר, יובל עפימ"ש הר"ש מאסטראפאליא, כי איתא בילקוט פרשת כי תצבא כזבוב נדמה להם, ודרש רשומות, ז'כרון ב'ספר ו'שים ב'אזני ר"ת זבו"ב, וע"י חטא שאול בעמלק נדחה ממלכותו ונגזר עליו מיתה, וזהו זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח שנמשח שאול, גם בהקטורת כתיב מעשה רוקח, זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח, רומז דמלאך המות מסר לו רז זה, שקטורת עוצר המגפה, וזהו זבובי מות יבאיש יביע לשון דיבור, שמן רוקח מרמז על הקטורת, שגילה לו רז הקטורת, עכ"ל.

ולפי דרכינו י"ל באופן אחר קצת, דהנה אחז"ל היצר הרע דומה לזבוב, כדאיתא בגמרא (ברכות דף ס"א ע"א) אמר רב: יצר הרע דומה לזבוב, ויושב בין שני מפתחי הלב, שנאמר (קהלת י') זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח. ולפי דברינו דע"י הקטורת מבטל כח היצר הרע, חירות מיצר הרע, מובן שפיר המסורה, מעשה רוקח, ואידך זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח, שהקטורת מבטל היצר הרע שדומה לזבוב, כדיליף לה בגמרא ברכות הנ"ל מפסוק זה.

– לח –

ועל דרך הנ"ל יש לומר עוד בביאור הפסוק ויאמר ה' אל משה קח לך סמים וגו' בד בבד יהיה, דהנה בספר אך פרי תבואה (פרשת כי תשא על פסוק הנ"ל) כתב וזה לשונו:

הנה ידוע בשם האריז"ל דבאמירת הקטורת מוציאין החיות מתוך הקליפות לתוך הקדושה[41], וידוע דהסטרא אחרא צריך להיות בפרודא והקדושה צריכה להיות באחדות, כי הם מעולם הפירוד והקדושה היא מעולם האחדות. וידוע ג"כ דלעתיד לבוא יהי' השם שלם ויהיה ב' פעמים אותיות י"ה. ובזה שמעתי בשם הרב הצדיק ממעזיבוזש זלל"ה שלכך מברכין העולם להחתן והכלה שהזיווג יעלה יפה, דהיינו שעכשיו הוא אדנ"י שעולה צ"א, ולעתיד לבוא יהי' צ"ה ויעלה יפ"ה. והנה הקטורת הוא לשון קישור, דהיינו שגורם שהקדושה תתייחד ולא יהיה בה שום מגע עכו"ם, וכמו בשם יו"ד ה"א כן ג"כ בוא"ו ה"א. וגם קטורת הוא לשון פירוד כמו שנאמר גבי אברהם אבינו (בראשית כ"ה) ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה, ופירש"י ז"ל שקשרה פתחה שלא נזדווגה לאדם מיום שפרשה מאברהם, הרי דהוא לשון פירוד. ואם כן כל זה פועל הקטורת שמייחד הקדושה ומפריד בין החיצונים. וזה בד בבד, דהיינו שהסטרא אחרא יהיה בפרודא, כמו שאמרו חז"ל (ברכות ס"ג ע"ב) על פסוק חרב אל הבדים, אלו תלמידי חכמים שעוסקים בתורה בד בבד. וג"כ יהיה דהקדושה תהי' באחדות גמור, שהאותיות שניות יהיו כראשונות, ודו"ק, עכלה"ק.

– לט –

ועל פי דברי האך פרי תבואה דאמירת הקטורת מקרבת הגאולה ויהי' שם יהי"ה במקום שם הוי' שהוא כעת, יש לומר דזהו שאמר הכתוב בד בבד יהיה, דלעתיד לבוא יהיו יחדיו י"ב שבטים, לא כמו עכשיו שגלו עשרת השבטים ונשארו רק ב', וזהו בד בבד, דב' תיבות ב"ד עולים י"ב (והב' של תיבת ב'בד הוא רק ב' השימוש לתיבת בד, כמובן), והרמז בזה דע"י אמירת קח לך סמים וגו' מקרב הגאולה, ויחזרו עשרת השבטים למקומם ויהיו יחדיו מספר בד בד, ואז ממילא יהיה, שיהא השם שלם (יהיה).

– מ –

ועפי"ז יש לומר עוד במה שהקטורת מבטלת המגיפה, כיון שאמירת הקטורת מקרבת הגאולה, ולעתיד לבוא כשיעבדו את השי"ת, לא תהא עוד מחלה בעולם, כמאמר הכתוב (שמות כג, כה) ועבדתם את ה"א וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך. וע"כ כיון שע"י אמירת הקטורת מקרב את הגאולה, ממילא תתבטל המגפה ג"כ בב"א, ודו"ק.

– מא –

ועל דרך זה יש לומר רמז בהא דבין סממני הקטורת היתה החלבנה שריחה רע, והמפרשים האריכו בזה שמרמז על פושעי ישראל שריחם רע, גם הם נתעלים ע"י הקטורת. ולדרכינו י"ל כיון דהקטורת מקרבת הגאולה, ואז יקויים הפסוק ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, וגם האנשים שהם בבחינת חלבנ"ה יתעלו לטובה, ע"כ נכנס בין סמני הקטורת גם החלבנה. ויש להוסיף ברמז הדברים דחלבנ"ה בגימטריא צ"ה, מספר אדנ"י יהי"ה, ב' השמות דלעתיד לבוא בב"א, והרמז בזה דהקטורת (שמכניסים בין סממני' גם את החלבנה) מקרבת את הגאולה שיהי' אז ב' השמות בגימטריא צ"ה, וכמו שהביא האך פרי תבואה, ודו"ק.

– מב –

ובדרך אחרת יש לפרש הכתוב הנ"ל ואתה קח לך בשמים ראש, מר דרור וגו' ותרגומו מירא דכיא. דהנה בספה"ק נועם מגדים (פרשת כי תשא שם) על פסוק זה כתב וז"ל, א"י ואתה קח לך בשמים, שתיקח לך לעצמך בחינת בשמים, שיהי' לך ריח טוב כבשמים, והוא על ידי שמירת הברית, כמו שאמרו רז"ל בברכות (דף מ"ג ע"ב) ואמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: עתידים בחורי ישראל שיתנו ריח טוב כלבנון, שנאמר: (הושע י"ד) ילכו יונקותיו ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון. והיינו ריח בשמים של בית המקדש שנקרא לבנון, עיין שם בת"י וברבינו מוהרש"א ז"ל. וזה ואתה קח לך בשמים, ואמר ראש, עי"ז תזכה להיות ראש, כי מאן דנטר ברית זוכה למלכות, יוסף בגין דנטר ברית כו', משה כו', ויהי בישורון מלך, כדאיתא בתיקוני זוהר. וגם מר דרור אדון של חירות, על דרך צדיק מושל, ומאן דנטר ברית איקרי צדיק. וכל זה יהיה לך ע"י חמש מאות שתהי' מזויין חרב על ירך תמיד בשכלך בשביל שמירת אות ברית קודש וכו', עכ"ל הנועם מגדים.[42]

ולפי דבריו יש לומר, דהנה ידוע דעל פגם הברית רח"ל צריכים לעשות תשובה עילאה[43], ולזה יכולים לזכות רק ע"י לימוד התורה במסירת נפש, וכמו שמסרו התנאים והאמוראים את נפשם בעד לימוד התורה, כדאיתא בעירובין (דף כ"ב ע"א) כי הא דרב אדא בר מתנא הוה קאזיל לבי רב, אמרה ליה דביתהו: ינוקי דידך מאי אעביד להו? אמר לה: מי שלימו קורמי באגמא, (דברים ז') ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, וכו' עיי"ש. ופירש"י ז"ל בחד לישנא ירקות, ובאידך לישנא גמי לח. ועיי"ש שאמר אח"כ שצריך לחזור לבית רבו ללמוד תורה. חזינן מזה שמסרו נפשם בעד לימוד התורה, וכן מצינו עוד כמה מדרשי רז"ל עד"ז.

וכשמתקן האדם פגם זה של פגה"ב ממילא מנוצח היצר הרע ויכול האדם לשלוט עליו כנודע, ובאמת חזינן מדברי הנועם מגדים דע"י אמירת הקטורת שהוא תשובה עילאה יכולים ג"כ לזכות לזה, שיתנו ריח טוב כלבנון, שיתוקן פגם הברית.

והנה מובא מתלמידי בעל שם טוב הקדוש זי"ע על פסוק (תהלים כ"ד, ג') מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו, פי' דלא די במה שעולים במדריגות מעלה מעלה, רק צריך לקיים ומי יקום במקום קדשו, שישאר ויעמוד על מדריגה העליונה שעלה אליה, עכ"ד.

– מג –

ועפי"ד הנ"ל דאמירת פרשת הקטורת הוא תשובה עילאה, י"ל דזהו הרמז במה שאמר הכתוב ואתה קח לך בשמים ראש, שע"י אמירת הקטורת נשאר האדם בבחינת התשובה למעלה ראש, שלא יפול ממדריגתו ח"ו עד עולם, ויתקן את כל מה שפגם.

– מד –

ובענין דאמירת הקטורת ממתקת ומבטלת הדינים, כתב בספה"ק אגרא דכלה (פרשת קרח) לפרש מה דאיתא בגמרא (יומא) אמר רבה בר בר חנה וכו' כלה שבירושלים אינה צריכה להתבשם מריח הקטורת. וקשה דהנה רבה בר בר חנה הי' כמה שנים אחר החורבן, ואם כן הי' לו לומר בלשון עבר לא היתה צריכה וכו'. וגם הוי ליה למימר כלה בירושלי"ם, מהו שבירשלי"ם. ונראה דמרמז מאי דאמרו בזוהר הקדוש דבאמירת פרשת הקטורת ממתיקים ג"כ הדינים, כמו שהיו ממתיקים בעובדא דקטורת ממש. והנה האמירה נקראת רק רי"ח קטורת וריחא מילתא היא. וז"ש כלה שבירושלי"ם, היינו הכלה העליונה, שכינת עוזינו השוכנת עדיין בירושלים ומעולם לא זזה משם, אינה צריכה להתבש"ם, ר"ל להמתיק דינים, מריח הקטורת בלבד מסתפק להמתיק הדינים, אפילו בלא עשיה, עכ"ל.

– מה –

ובזה יש לפרש מאמר הכתוב (שמות ל, א-ג) ועשית מזבח מקטר קטורת וגו' וצפית אותו זהב טהור. והקשה הרמב"ן ז"ל למה כתב מעשה מזבח כאן, הלא בפרשת תרומה שם מקומה. ובספה"ק קדושת לוי (סוף פרשת תצוה) תירץ על זה, וז"ל, והנראה כי כאן צוה הקב"ה לעשות את אהרן כהן גדול, ולעשות בו בגדי קודש בגדי כהונה, ושמא ח"ו יהיה קטרוג על זה, כאשר היה בסוף מחלוקת קרח על כהונה של אהרן, לכך צוה הקב"ה אחר שנמשח אהרן בכהונה, לעשות מזבח מקטר קטורת, ועל ידי הקטורת הוברר כי זה הוא הציווי מהקב"ה שאהרן יהיה כהן גדול (עיין במדבר ט"ז), כאשר היה באמת בסוף מחלוקת קורח בקטורת, וק"ל, עכלה"ק.

– מו –

אך לדרכינו י"ל דע"כ נתלה המזבח בקטורת דייקא, לרמז דע"י אמירת הקטורת זובחים את היצר הרע ואת מדת הדין, וכנ"ל. וזהו ועשית מזבח, איך תוכל לעשות מזבח, לזבוח את מדת הדין שלא תוכל לשלוט על ישראל ח"ו, על זה אמר מקטר קטורת, דע"י הקטרת הקטורת (או אמירתה בזמן שאין קטורת בפועל) יכולים לזבוח מדת הדין ולהמתיקה.

– מז –

ולזה רמז הכתוב שלאחריו וצפית אותו זהב טהור, דע"י אמירת הקטורת זוכים לתשובה ושיתכפרו עוונותיו, וכדברי המעשה רוקח הנ"ל ועוד, וגם זוכים להשפעות גשמיות עוה"ז. וזהו זהב, שע"י אמירת פרשת הקטורת יזכו להשפעות בגשמיות המכונים זהב, וגם טהור, שיזכו לטהר א"ע מטומאת העוונות ויחשב להם כאילו קיימו את כל מצוות התורה.

– מח –

עוד יתבארו דברי הזוה"ק בפרשתינו (בהעלותך) שכתב שהקטורת גורמת שמחה, דהנה אמרו חז"ל (יומא דף כ"ו עמוד א') דהקטורת מעשרת[44], ועל כן חדשים לבקרים באו והפיסו, דבכל פעם הי' כהן אחר עושה הקטורת, כיון שהיתה מעשרת ע"כ רצו שכל הכהנים יזכו בזה.

והנה כשנשפע עשירות לאדם יש חשש שמא יטה עי"ז מדרך הטוב, וכמו שאמר הכתוב (דברים ל"ב) וישמן ישורון ויבעט ויטוש א-לוה עשהו וגו'. אמנם איתא בספרים הקדושים דאם השפעות העושר בא מן השמים ישר לאדם, בדרך כשר וטוב, אז על זה נאמר ברכת ה' היא תעשיר ולא תוסיף עצב עמה, ואין מקום לחשש פן יהא וישמן ישורון ויבעט וכו'.

– מט –

ועל פי דרך זה שהקטורת גורמת שמחה, יש לפרש הקרא (שמות ל, כה) ועשית אותו שמן משחת קודש רוקח מרקחת מעשה רוקח שמן משחת קודש יהיה. ודקדקו בספרים מדוע כפל הכתוב תיבות שמן משחת קודש ב' פעמים.[45]

ולפי דרכינו י"ל, דשמן משחת קודש הראשון הוא כפשוטו, שהוא שמן משחת קודש, ומ"ש עוד הפעם שמן משחת קודש הוא לרמז דהשמן והקטורת מביא שמחה, וכדכתיב שמן וקטורת ישמח לב, ועל זה אמר משחת קודש, משח"ת אותיות שמח"ת, והטעם שהקטורת מביא שמחה הוא משום קודש, דהשפעת הקדושה באה מן השמים, וע"כ לא תוסיף עצב עמה, ולכן היא גורמת שמחה לאדם האומרה.

– נ –

וכדרך הזה אפ"ל ג"כ בכוונת הזוה"ק בריש הפרשה, בשעתא דכהנא אתכוון לאדלקא בוצינן לתתא, והוה קריב קטורת בוסמין, בההוא שעתא כדין בוצינין עלאין נהרין, דייק לומר ענין בוצינין לתתא, דקאי על הגוף, שמגיעים אליו כל השפעות טובות ע"י הנרות והקטורת, בההוא שעתא כדאן בוצינין עלאין נהרין, קאי על הנשמה שהוא הנר העליון, דע"י הקטורת מזדככת גם הנשמה, דהרי חשיב לו כאילו קיים כל מצוות התורה, וגם מתכפרים לו עוונותיו ע"י אמירת הקטורת, והבן.

– נא –

ובזה אמרתי מכבר לפרש הענין שאומרים הקטורת בצורת מנורה, דהנה איתא בספה"ק אור פני משה (בפרשתינו) דמנורה רמז להגוף. ולפי הנ"ל דאמירת הקטורת גורמת שפע חיים וכל טוב להאדם האומרה וגם לאנשים אחרים, ע"כ שפיר יש לאומרה בצורת מנורה, לעורר את האדם שידע שאמירת פרשת הקטורת הוא טובה להגוף שהוא מרומז במנורה.

– נב –

ועל כן כיון שהקטורת מעשרת, שהיתה נשפעת ברכת עשירות מן השמים על העושה אותה, ממילא אין מקום להיות עצב בזה, דהלא ברכת ה' היא תעשיר ולא תוסיף עצב עמה, ע"כ אמר הזוהר דהקטורת מביא שמחה, כיון שנשפע מאת הקב"ה על ידי הקטורת שפע של עשירות על האומר פרשת הקטורת ועל המקטירה בפועל, ע"כ לא תוסיף עצב עמה.

– נג –

ובטעם הדבר שקטורת מעשרת י"ל עוד בדרך רמז, כיון דהקטורת מבטלת ענין המיתה והמגיפה, והרי ארז"ל עני חשוב כמת (כמ"ש רש"י בפרשת שמות על פסוק כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך), ע"כ מבטלת גם העוני שחשובה כמיתה, ומעשרת את העושה אותה, ודו"ק.

– נד –

ויש לפרש עוד בדרך רמז מדוע קטורת מעשרת, דהנה אמרו רז"ל (עירובין דף כ"ב ע"א) כי הא דרב אדא בר מתנא הוה קאזיל לבי רב, אמרה ליה דביתהו: ינוקי דידך מאי אעביד להו? אמר לה: מי שלימו קורמי באגמא, (דברים ז') ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו, וכו' עיי"ש. ופירש"י ז"ל בחד לישנא ירקות, ובאידך לישנא גמי לח.

והביא על זה בספר ליקוטים חדשים בשם הרב ר' גרשון לאצקיר מליפאוויץ, שאמר ששמע בעצמו מפי הרב המגיד מו"ה דוב בער ממעזריטש זצ"ל, על הגמרא הנ"ל, דקשה כיון שהוא מזון שעל ידי הדחק, מה השיב לה כאילו כן הוא הסדר להתפרנס בזה, [וכי תימא שכן הוא הסדר], מה אמרה ליה ומה יום מיומים. ופירש הוא ז"ל בהקדם דברי ר' שמעון בן אלעזר (קידושין דף פ"ב ע"א) ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות ומתפרנסין שלא בצער, והלא לא נבראו אלא לשמשני ואני נבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער, אלא שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי. וזהו גם כן כוונת הכתוב (דברים יא, טו) ונתתי עשב בשדך לבהמתך, כיון שאני נותן עשב לבהמתך שלא נבראו אלא לשמשך, אם כן ודאי הדין נותן (שם) ואכלת ושבעת, דרך שביעה שלא בצער, כיון שנבראת לשמש את קונך, אך השמר מהמניעה שלא יקופח פרנסתך, וזהו (שם שם, טז) השמרו לכם פן יפתה לבבכם.

וזהו תשובה רב אדא לדביתהו שאמרה ליה ינוקי דידך מה אעביד להו, ואמר מי שלימו קורמי באגמא[46], פי' מי פסק פרנסה לבהמות, ומכל שכן שגם אני אתפרנס שלא בצער, ומה זה שיש לי צער פרנסה, על כרחך שהרעותי את מעשי, אם כן טוב וישר אעשה אם אלך לבי רב ללמוד ולתקן מעשי, ואתפרנס שלא בצער, עכלה"ק.

ולפי זה יש לומר לגבי הקטורת, דכיון דאמירת הקטורת מכפרת על עוונותיו של האדם, וגורמת לו לעשות תשובה כראוי, א"כ לא שייך לומר בזה הרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי, ע"כ שפיר קטורת מעשרת, ודו"ק.

– נה –

עוד טעם לשבח י"ל מדוע קטורת מעשרת את האדם, דהנה קטורת רומזת לענוה, עפימ"ש רז"ל (ירושלמי יומא, פרק טרף בקלפי) דאילו היו נותנים בקטורת מעט דבש, לא היה אדם עומד בפני ריחה, עד כדי כך היה ריחה נודף. אבל הטעם שלא הכניסו בה דבש היא לפי שהתורה אמרה (פרשת ויקרא) כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'.

– נו –

והטעם בזה שהי' אסור להקריב כל שאור וכל דבש לה', מובא בספר החינוך (פרשת ויקרא, ועוד) לפי שהשאור והדבש הם רמז לגאוה, שהם דברים העולים, והם מתגאים בעצמם, שגם הדבש כששמים אותו באש עולה הרבה יותר מכל המשקים, ולכן אסרם הכתוב, להודיע שהגאוה שנואה לפני הקב"ה, שכל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה, וכופר בעיקר, שלא נברא האדם אלא לעבוד לבוראו, כעבד העובד לרבו, ואם כן אין אדם יכול להתגאות, כיון שיש עליו שלטון, ולא נאה הגדולה אלא להקב"ה בלבד, שהוא פטרונו של עולם והכל משועבדים לו, דהאדם המתגאה מראה בזה שאינו מקבל עליו עולו של הקב"ה ונקרא שהוא כופר בעיקר.

– נז –

נמצא דעיקר הקטורת מה שלא היו נותנים בתוכה קורטוב של דבש היא משורש הגאוה, שלא יבא האדם מזה לגאוה, דהדבש רומז לגאוה. א"כ הרי שהקטורת היתה מביאה את האדם לידי מדת ענוה.

– נח –

ובזה יש להסביר קצת מה שאמר הרה"ק רבי מענדעלע מקאצק זצ"ל, "ולמה אין מערבין בה דבש? מפני שהתורה אמרה", פי' דאין להתחכם ולחפש לכל מצוה טעם והסבר, רק יש לקבל את הדברים כמו שהם, "מפני שהתורה אמרה."..

– נט –

ולהנ"ל יובן שפיר מדוע גבי כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה', נאמרו תיבות אלה מפני שהתורה אמרה, כיון דהשאור והדבש רומזים לגאוה, ע"כ דייקא כאן נאמר לנו מפני שהתורה אמרה, שאין להתחכם ולחפש לכל מצוה טעם והסבר, רק לקבל הדברים כמו שהם.

– ס –

והנה איתא בספה"ק צמח דוד (פרשת בחוקותי, להרה"ק רבי דוד מדינוב זי"ע, בנו של הבני יששכר זי"ע) לפרש המסורה ורודף אין, ורודף שלמונים (ישעי' א' כ"ב) ורודף קדים (הושע י"ב, ב'). יש לפרש דהמסורה מרמז דברי קדוש ד' הרב מוה"ר דוב בער זצוקללה"ה, דאיתא בחז"ל (בבא בתרא דף כ"ה ע"ב) הרוצה להחכים ידרים, והרוצה להעשיר יצפין, אם כן החכמ"ה והעוש"ר המה שני קצוות רחוקים זו מזו, והאיך יוכל האדם להשיג שניהם. ואמר הוא ז"ל שבאם האדם עושה עצמו כאינו, אז יוכל להשיג שניהם, כי מדת אי"ן כולל כל הקצוות, ע"כ דבריו הקדושים. וזהו שיש לפרש המסורה, על ידי שרודף אין, ועושה עצמו כאין, על ידי זה ורודף שלמונים, היינו עושר, ורודף קדים, היינו חכמה שהיתה מקדם, עכדה"ק.

היוצא לנו מדברי המגיד ממעזריטש ומדברי הצמח דוד, דמי שהוא עניו בתכלית הענוה מסוגל שיתעשר ג"כ, כי אין בזה סתירה לחכמת התורה, כיון דמדת אי"ן אין לה שום קצוות, וכמו שמצינו במשה רבינו ע"ה, שהיו בו ב' המעלות, שהי' עשיר וגם עניו (נדרים דף ל"ח ע"א).

– סא –

וכיון שהקטורת היתה מביאה את האדם לידי ענוה, ע"כ מובן שפיר הטעם שהקטורת מעשרת, כיון דענוה גורמת עשירות לאדם.

– סב –

וזהו גם הענין דע"י אמירת הקטורת מבטלים כל הדינים, דהנה איתא עוד בספרים הקדושים דמי שהוא בבחינת אי"ן (היינו שהוא בענוה) אין מקום למדת הדין שתחול עליו, כיון שהוא בבחינת אי"ן אין לו מקום אחיזה לחיצונים. וזהו הענין שאמירת הקטורת מבטלת כל הדינים, כיון דכשאומר פרשת הקטורת, אומר בה ג"כ הך מימרא של רבן שמעון בן גמליאל אומר אילו היה נותן בה קורטוב של דבש אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה, ולמה אין מערבין בה דבש מפני שהתורה אמרה כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'. וכשהאדם אומר מימרא זו, נזכר ממילא מחשיבות מדת הענוה, דזהו הטעם שלא היו מקריבים בה דבש, כי הדבש רומזת לגאוה וכמ"ש בספר החינוך הנ"ל. וכשאומר פרשת הקטורת בא לידי מדת הענוה, וממילא אין מקום לדינים לשלוט עליו, דעל העניו בחינת אי"ן אין הדינים שולטים, ע"כ שפיר מבטלים באמירת הקטורת את מדת הדינים ועוצרים בזה המגיפה.

– סג –

ועל דרך הנ"ל דהקטורת גורמת כל טובות עולם הזה, יש לפרש הכתוב (במדבר י"ז, י"א) קח את המחתה. וכתב האבן עזרא, דמדכתיב המחתה בה"א הידיעה, הכוונה למחתה הידועה, דהיינו המחתה שרגיל להקטיר בה קטורת תמיד, עיי"ש.

– סד –

ולדרכינו י"ל הכוונה בה"א הידועה שבתיבת המחתה (דקאי על הקטורת), דה"א רומז לעולם הזה, כדאיתא בגמרא מנחות (דף כ"ט ע"ב) על פסוק כי בי"ה ה' צור עולמים, שהעולם הזה נברא בה"א. והיות והקטורת משפיעה טובות עולם הזה על אדם האומרה, ע"כ נרמז בזה ה"א יתירה בתיבת המחתה, לרמז דע"י הקטורת נשפעים על האדם כל טובות עוה"ז שנברא בה"א.

והנה לפי הנ"ל דהקטורת משפיעה טובות על האדם בין בעולם הזה ובין בעולם הבא, נמצא דע"י אמירת הקטורת יש צירוף י"ה, דעולם הבא נברא ביו"ד ועולם הזה בה"א.

ולפי דרך זה יש לפרש בדרך רמז הפסוק (איכה א') כל רודפיה השיגוה בין המצרים[47]. ואפשר לומר דבין המצרים רומז לקטורת, שהיא מחיצה המפרדת בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה כנ"ל. וזהו מ"ש הכתוב, כל רודפיה, אותיות רודף י"ה, דהאדם הרודף אחר טובת עולם הזה והעולם הבא, ורוצה להשיגם, לזה העצה השיגוה בין המצרים, יכול להשיגם ע"י שיאמר פרשת הקטורת שהוא בבחינת בין המצרים, בין המתים ובין החיים, וכנ"ל.

והנה כבר הבאנו למעלה מספר אך פרי תבואה (פרשת כי תשא) דהקטורת מקרבת הגאולה, שיהיה שם יהי"ה ואדנ"י בצירוף יחד. ולפי זה יש לומר הרמז כל רודפיה השיגוה, איך יוכל להשיג רודף י"ה, שרודף אחר בחינת י"ה, שבמקום ו"ה (של שם הוי' כעת) יהי' י"ה, על זה סיים הכתוב בין המצרים, דע"י אמירת פרשת הקטורת שהוא בבחינת בין המצרים, בין המתים ובין החיים, יכולים להשיג את הגאולה, שיהי"ה ה' אחד ושמו אחד, בלי פירוד, ודו"ק.

– סה –

ועפ"י זה יש לפרש הפסוק (תהלים ס"ח) ואף סוררים ישכון י"ה אלקים. דהנה בגמרא שבת (דף פ"ט ע"א) איתא דמלאך המות מסר למשה רז זה שהקטורת מבטל המגיפה, וכמו שפירש רש"י ז"ל על פסוק לקחת מתנות באדם, וכתב המהרש"א בחידושי אגדות שפירש בזה הפסוק ואף סוררים, היינו אותו המלאך שהוא סורר ומורה, גם הוא בעצמו נתן הקטורת למתנה. וזה לשכון י"ה אלקים, רומז על הקטורת עיי"ש במהרש"א.

– סו –

ועל פי דרכינו הנ"ל שהקטורת הוא טובה להגוף ע"י שמבטל המגיפה, וגם להנפש ע"י שנחשב לו כאילו קיים כל מצוות התורה, וגם ע"י שעוזרו לעשות תשובה ומתכפרים עוונותיו ע"י אמירת הקטורת, י"ל דזהו הרמז ואף סוררים, פי' דמלאך המות שהוא סורר ומורה נתן הקטורת למשה (כדברי המהרש"א) לשכון "י-ה" אלקים, איך שיוכל לשכון על האדם טובת עולם הבא (הנרמז ביו"ד) וגם טובת עולם הזה (הנרמז בה"א) ע"י הקטורת.

ובספר אמרי נועם (פרשת קרח) פירש בזה כי י"ה פעמים אלקים עולה א'לף מ'אתן ת'שעין, שהוא אמ"ת, כמבואר בזוהר הקדוש בפסוק אמת מארץ תצמח, ואמ"ת הוא בחינת החיים, כמ"ש ונתתם לי אות אמת והחייתם את אבי. והנה הקטורת הוא רפואה לבטל כל תחלואי תוצאות, ועל כן נאמר שמה ולד' אד' למות תוצאות, ועיין פירש"י ז"ל שם. ולזה יש לרמז אשר ויר"ץ א"ל תו"ך הקה"ל עולה תוצאו"ת, אשר על ידי הקטורת נתבטלו, עיי"ש באמרי נועם.

– סז –

וזהו גם מה דאיתא בזוה"ק כאן (בפרשת בהעלותך) אשריהם ישראל בעולם הזה ובעולם הבא, וכן איתא בזוה"ק פרשת ויקהל (שהעתקנו לעיל) דהמכוין בה בכל יום יש לו חלק בעולם הזה ובעולם הבא, ודקדקנו על זה מדוע אמר זה דוקא גבי קטורת. אך להנ"ל מובן, כיון דאמירת פרשת הקטורת מבטלת כל הדינים וגם חשיב כאילו קיים כל תרי"ג מצוות, שפיר יש לו להאומרה חלק בעולם הזה ובעולם הבא.

– סח –

ובפשטות יש לומר עוד בטעם לשבח מדוע אמירת הקטורת חשיב כאילו קיים כל תרי"ג מצוות דאורייתא וז' מצוות דרבנן, דהנה לפי הנ"ל דהאומר פרשת הקטורת מבטל המגיפה ושאר גזירות רעות מעל ישראל, א"כ הרי יש בזה ג"כ משום קירוב הלבבות ואהבת ישראל, דהכל יכירו לו תודה על שעשה עמהם טובה במה שזיכה את הרבים באמירת פרשת הקטורת.

והנה ידוע מה שכתב בישמח משה (פרשת שמות) בשם ספר בית שמואל אחרון, לבאר מ"ש בגמרא (שבת דף ל"א ע"א) מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי ואמר גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, דחפו באמת הבנין שבידו, אתא לקמיה דהלל גייריה, אמר ליה דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושא היא זיל גמור ע"כ.

וכתב וז"ל, והנה לכאורה תמוה מאוד על הגר, מה ראה לשטות זה לומר שילמדנו כל התורה כולה כשהוא עומד על רגל אחד, גם צ"ב האיך נכלל כל התורה כולה במצות ואהבת לרעך כמוך. ופירש דהנה איתא שכל אחד מישראל צריך לקיים כל התרי"ג מצוות, ואם לא זכה לקיים הכל, מוכרח הוא שוב להתגלגל לזה העולם כדי לקיים כולם. וידוע גם כן דכל מצוה הוא מכוון כנגד אבר אחד שבגוף האדם, ומכל מצוה שהאדם מקיים נעשה מזה לבוש וחלוקא דרבנן וטלית נאה לעולם הבא בגן עדן, והיות שיש רמ"ח אברים ושס"ה גידים באדם, ע"כ ע"י שמקיים כל התרי"ג מצוות קונה ועושה לו חלוקא דרבנן לנשמתו בעולם הבא, ולכן מי שלא זכה בחייו לקיים כל תרי"ג מצוות, מוכרח הוא להתגלגל שנית לזה העולם ולקיימם כראוי. ופירשו בזה הכתוב (תהלים י"ט) תורת ה' תמימה משיבת נפש, שצריך האדם לקיים כל מצות ה' בשלימות, שתהיה תמימה ולא יחסר ממנה כלום, דאל"כ משיבת נפש, מוכרח הוא שוב להתגלגל בזה העולם עד שישלימו שנית. ואת זה לא רצה הגר שיצטרך להתגלגל שנית בזה העולם, ע"כ ביקש עצה ודרך שיוכל לתקן כל התרי"ג מצוות בפעם הזאת שהוא בעולם. והנה רגל הוא לשון פעם, כמו (במדבר כ"ב) שלש רגלים, ועל כן אמר גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, שאוכל לקיים כל התורה בפעם הזאת שאני עומד בעולם הזה ולא אצטרך שוב להתגלגל.

ולכן דחפו שמאי באמת הבנין, כי איך אפשר שאדם יקיים כל המצות, הרי יש מצות שניתנו רק לכהנים או ללויים וישראלים, ויש שאינם שייכים רק בזמן שבית המקדש קיים, ואיך יתכן שיקיים הכל בעולם הזה. אולם כשבא לפני הלל, נתן לו על זה ב' עצות, חדא, מה דעלך סני לחברך לא תעביד, כלומר דע"י שכולל עצמו עם כלל ישראל ביחד ויש אהבה ואחדות בין איש לרעהו, עי"ז נחשב המצוה שמקיים הוא כאילו גם חבירו קיימו, וכן מה שמקיים חבירו נחשב כאילו הוא מקיימו ג"כ, עיי"ש.

– סט –

וע"כ כיון שהקטורת מבטלת דינים מעל אנשים אחרים, א"כ יש לה פעולת אהבת ישראל, ממילא נחשב לאדם האומרה כאילו קיים כל התורה כולה, דע"י אהבת ישראל נחשב לאדם כאילו קיים בפועל כל המצוות ממש, ודו"ק.

– ע –

ועל פי הנ"ל יתבאר גם הכתוב בפרשת קרח (במדבר י"ז, ט"ו) ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגיפה[48]. ועיין רבינו בחיי שכתב שעמד גם בין המתים שהיו חיים ביניהם, גם עמד בין החיים שהיו מתים ביניהם, ולכן כתיב שתי פעמים בין, ולא כתיב בין המתים להחיים.

– עא –

אמנם לפי דרכינו דהקטורת גורמת טובת עולם הזה וגם עולם הבא ע"י שנחשב כאילו קיים כל תרי"ג מצוות, יתפרש הכתוב כך, ויעמוד בין המתים, שהוא טובה למתים שיזכו לחיי עולם הבא ע"י שנחשב כאילו קיימו כל תרי"ג מצוות, ובין החיים, שהוא טובה לחיים, ע"י "ותעצר המגיפה", שמבטלת המגיפה וכל מרעין בישין מעל כל עם ישראל.

– עב –

עוד יש לומר בביאור מה שאמר הכתוב ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגיפה, דכיון שחוטא ופוגם בנשמתו אז נשמתו בבחי' מתה ח"ו, דחטא הוא בחינת מיתה, וכעין שאמרו רז"ל רשעים בחייהם קרויים מתים (ברכות י"ח ע"ב). ע"כ היות והקטורת מכפרת על העוונות, ע"כ אמר הכתוב ויעמדו בין המתים ובין החיים, דהקטורת הוא כתריס בפני החטא שהוא בחינת מיתה, וגורמת לאדם שיבא לבחינת חי, ע"י שיתכפרו עוונותיו, וממילא ותעצר המגיפה.

ועיין במדרש (אלפא ביתות עמוד ק"ט) דאיתא שם, ויתן את הקטורת וגו' ויעמוד בין המתים ובין החיים, אמרתי לכם הקטירו לפני את הקטרת, כדי שתהא לכם כפרה וימנע מכם שטן ויסמא את עיניו, שנאמר ויתן את הקטורת וגו' ויעמוד בין המתים ובין החיים, ע"כ.

והיינו כאמור למעלה, דהקטורת מסמא את עיני השטן ועי"ז מתכפרים עוונות האדם[49], וזהו בחינת הקטורת שהיתה מעלה עשן כל שהוא, פי' שהיתה מסמא את עיני השטן דוגמת עשן שמסמא עיני האדם.

– עג –

ולפי מה שכתבנו למעלה דהקטורת (שלא נתערב בה קורטוב של דבש) מורה את האדם דרך הענוה, שיחזיק א"ע לאין, מובן ג"כ מה שסיים הזוה"ק (כאן בפרשת בהעלותך) דכשישראל אומרים פרשת הקטורת עליהם כתוב, ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר, והקשינו מדוע אמר הלשון "עבדי אתה." ולהנ"ל הכוונה, כיון דהקטורת מודיעה את האדם שהגאוה שנואה לפני הקב"ה, שכל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה, וכופר בעיקר, ושלא נברא האדם אלא לעבוד לבוראו, כעבד העובד לרבו, ע"כ שפיר כשמקטירים קטורת או שאומרים לפניו יתברך פרשת הקטורת, שפיר אומר הקב"ה "עבדי אתה", שיודע שאינך אלא כעבד לפני הקב"ה, ויש לך לעובדו בלבב שלם.

– עד –

ובאמת רואים אנו בפרשת קרח דלא רק אם החולה בעצמו אומר פרשת הקטורת עוצר את המגיפה, אלא אפילו אם אדם אחר אומר הקטורת, ג"כ עוצר בזה את המגיפה, כמ"ש ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגיפה.

– עה –

ועפ"י הנ"ל יש לומר עוד בביאור הכתוב ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגיפה, דאפילו אם החולה הוא בין חיים למות רח"ל, מ"מ יכול להינצל ולהתרפא ע"י סגולת אמירת פרשת הקטורת, וזהו "בין החיים ובין המתים", מ"מ "ותעצר המגיפה", ע"י שאהרן הביא את הקטורת, וכן הוא באמירת פרשת הקטורת.

– עו –

ובזה יש לפרש גם מ"ש הכתוב (במדבר י"ז, י"א) ושים קטורת והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם, פי' דע"י אמירת הקטורת הולכים במהרה המקטריגים, כי באמירת פרשת הקטורת מגרשים אותם, וכמו שסיפרתי כבר עובדא באיש אחד בעיר בני ברק יצ"ו שהי' חולה במחלה אנושה רח"ל, ובא אליו איש אחד ואמר לו לומר פרשת הקטורת כולה, וכן עשה, ומני אז ואילך הוטב מצבו עד שנתרפא בעז"ה.

וזהו ושים קטורת והולך מהרה וגו', פי' דע"י שימת הקטורת (וכן ע"י אמירת הפרשה) הולכת המגיפה מהרה והדינים מתבטלים. ועל זה אמר הכתוב אח"כ "אל העדה וכפר עליהם", דיותר טוב שיאמר פרשת הקטורת ברבים, כי ע"י אמירה בציבור[50] פועלים יותר לבטל הגזירה, וסיים הפסוק על זה "כי יצא הקצף מלפני ה' החל הנגף", ובגמרא (ראש השנה דף י"ז ע"ב) איתא דלאחר גזר דין צריכים ציבור שיתפללו לבטל את הגזר דין.

– עז –

ובזה יש לפרש הפסוק שם (בפרשת קרח, י"ז, י"ב) ויקח אהרן כאשר דיבר משה וירץ אל תוך הקהל וגו'. וצריך ביאור דבתחילה (פסוק י') אמר הרומו מתוך  העדה הזאת וגו', אמר תחילה לשון עדה, וכאן אמר לשון קהל. ועיין בזוהר הקדוש (ח"א דף ק' עמוד ב' וק"א עמוד א') שהקשה באמת מה כתיב וירץ אל תוך הקהל והנה החל הנגף בעם וכו', עיי"ש.

ויש לתרץ דעדה שייך לומר אפילו על עשרה אנשים, כדאיתא בגמרא מנין לעשרה שקרוים עדה שנאמר אלקים נצב בעדת א-ל וגו', אבל קהל משמע שהוא יותר, דהיינו קהל רב. ולזה מרמז הכתוב דבאמירת הקטורת, אם הוא בציבור, מועיל יותר, וככל שגדול הציבור שאומרים פרשת הקטורת, מועיל יותר לבטל המגיפה, ולזה אמר כאן וירץ אל תוך הקהל, לרמז שכדי לבטל המגיפה מעל ישראל, יש לומר פרשת הקטורת ברבים, בתוך קהל גדול.

– עח –

וזהו שסיים הכתוב שם, ויתן את הקטורת ויכפר על העם, אמר ג"כ עם לשון רבים, דכיון שהי' בציבור, ע"כ כיפר עליהם. ולזה מדגיש הכתוב מקודם וירץ אל תוך הקהל, דכיון שהי' תוך הקהל, ע"כ הועיל יותר מאילו הי' ביחיד.

– עט –

ובכלל רואים אנו מעובדא דאהרן שלקח קטורת כדי לבטל המגיפה, דהנה התורה הוא נצחית ועומדת לעד, וכמו שהי' אז הקרבת הקטורת חוץ למקומה וחוץ לזמנה (דזמנה ומקומה הוא ביוה"כ לפני ולפנים), מ"מ מסר אהרן את נפשו בעד כלל ישראל והקטיר קטורת אז כיון שכן ציוה לו הקב"ה, וזהו לימוד לדורותינו אלה, דיש לומר פרשת קטורת בכל יום, וכל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה [51](מנחות דף ק"י ע"א), וכמו כן באמירת פרשת הקטורת.

– פ –

סיכום מכל האמור לעיל בענין אמירת קטורת:

(א) האומרה מקיים העולם.

(ב) חביב לפני הקב"ה.

(ג) אין המות שולטת בו.

(ד) מבטל מגפה וחולאים רעים.

(ה) ינצל משיעבוד מלכיות.

(ו) הברכה מצויה במעשה ידיו.

(ז) ינצל מדינה של גיהנם.

(ח) גורם ביטול הקליפות והחיצונים.

(ט) אין הסטרא אחרא יכולה לשלוט עליו.

(י) מבטל הכשפים.

(יא) מבטלת כל מיני פגעים רעים והרהורים רעים.

(יב) להאומרה יש חלק בעולם הזה ובעולם הבא.

(יג) מסלק הדינים מעליו.

(יד) האומרה ימצא חן וחסד בעיני כל רואיו.

(טו) לא יוזק כל היום ההוא.

(טז) מסוגלת לעושר.

(יז) גורמת שמחה.

(יח) גורמת למדת הענוה ומבטלת הגאוה.

(יט) נפטר מל"ו כריתות.

(כ) חשוב לו כאילו הקריב כל הקרבנות כולם.

(כא) כאילו קיים כל התורה כולה.

(כב) הקטורת חשיבה ויקרה יותר מכל העבודות.

קודם פרשת הקטורת אומרים "אתה הוא" וכו'[52]

אתה[53] הוא ה' אלקינו שהקטירו אבותינו לפניך את קטורת הסמים[54] בזמן שבית המקדש היה קים, כאשר צוית אותם על יד משה נביאך ככתוב בתורתך:

סדר פרשת סממני הקטורת[55]

ויאמר ה' אל משה קח לך סמים[56] נטף[57] ושחלת[58] וחלבנה[59] סמים ולבונה זכה בד בבד[60] יהיה. ועשית אותה קטורת רוקח מעשה רוקח[61], ממולח[62] טהור קודש. ושחקת ממנה הדק[63], ונתתה ממנה לפני העדות[64] באהל מועד אשר אועד לך שמה[65] קדש קדשים תהיה לכם.

פסוקי מזבח מקטר קטורת[66]

והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר בהטיבו[67] את הנרות[68] יקטירנה. ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים[69] יקטירנה קטורת תמיד[70] לפני ה' לדורותיכם.

סדר פיטום הקטורת[71]

תנו רבנן[72] פטום הקטורת כיצד, שלש מאות וששים ושמונה מנים היו בה. שלש מאות וששים וחמשה כמנין ימות החמה[73]. מנה לכל יום, פרס בשחרית ופרס בין הערבים, ושלשה מנים יתרים, שמהם מכניס כהן גדול מלא חפניו ביום הכיפורים, ומחזירן למכתשת בערב יום הכפורים, ושוחקן יפה יפה כדי שתהא[74] דקה מן הדקה. ואחד עשר סמנים היו בה[75]. ואלו הן הצרי והצפורן החלבנה והלבונה, משקל שבעים שבעים מנה. מור וקציעה שבולת נרד וכרכום משקל ששה עשר ששה עשר מנה. הקושט שנים עשר קלופה שלשה קנמון תשעה. בורית כרשינה תשעה קבין, יין קפריסין סאין תלתא וקבין תלתא, ואם לא מצא יין קפריסין מביא חמר חורין עתיק. מלח סדומית רובע הקב מעלה עשן כל שהוא, רבי נתן הבבלי אומר, אף כפת הירדן כל שהוא, ואם נתן בה דבש פסלה, ואם חסר אחת[76] מכל סמניה חייב מיתה.

רבן שמעון בן גמליאל אומר, הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף, בורית כרשינה למה היא באה, כדי ליפות בה את הצפורן כדי שתהא נאה, יין קפריסין למה הוא בא, כדי לשרות בו את הצפורן כדי שתהא עזה. והלא מי רגלים יפין לה, אלא שאין מכניסין מי רגלים במקדש מפני הכבוד.

תניא רבי נתן אומר, כשהוא שוחק אומר הדק היטב, היטב הדק, מפני שהקול יפה לבשמים. פטמה לחצאין כשרה, לשליש ולרביע לא שמענו. אמר רבי יהודה, זה הכלל: אם כמדתה כשרה לחצאין, ואם חסר אחת מכל סמניה חייב מיתה.

תניא[77] בר קפרא אומר[78]: אחת לששים או לשבעים שנה היתה באה של שירים לחצאין[79]. ועוד תני בר קפרא: אילו היה נותן בה קורטוב של דבש, אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה, ולמה אין מערבין בה דבש, מפני שהתורה אמרה (ויקרא ב', י"א) כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'.

יעזור הקב"ה ונזכה לכל השפעות טובות, גשמיות עולם הזה ורוחניות קיום המצוות, בשכר אמירת פרשת הקטורת שחשובה כקיום כל התורה כולה, ולהקטרת הקטורת בפועל בבנין בית המקדש השלישי בב"א.

 

 

 

 

 

 

בגודל מעלת צדקה ללומדי תורה

עה"פ בקהלת (פרק יא א) שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם כִּי בְרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ:

ובמדרש קהלת רבה (פרשה יא) שלח לחמך על פני המים, א"ר ביבי אם בקשת לעשות צדקה עשה אותה עם עמלי תורה שאין מים האמור כאן אלא דברי תורה, שנאמר (ישעיה נ"ה) הוי כל צמא לכו למים, אמר ר' עקיבא כשהייתי בא בים ראיתי ספינה שטבעה בים, ונצטערתי על תלמיד חכם אחד שהיה בה ונטבע, וכשבאתי למדינת קפוטקיא ראיתיו שהיה יושב לפני ושואל שאלות, נמתי לו בני היאך עלית מן הים, אמר לי רבי בצלותך טרדני הגל לחבירו וחבירו לחבירו עד שהגיעוני ליבשה, אמרתי לו בני מה מעשים יש בידך, אמר כשנכנסתי לספינה פגע בי איש אחד מסכן, אמר לי זכי בי ויהבית ליה חד עיגול, אמר כמה דיהבת לי נפשי במתנך כן יתיהב לך נפשך, וקראתי עליו שלח לחמך על פני המים,

 

בהקדם הני מקראי קודש: "ואיש את קדשיו לו יהיו איש אשר יתן לכהן לו יהי' (במדבר ה', י'). וברש"י אשר יתן לכהן – מתנות הראויות לו, לו יהיה – ממון הרבה, ע"כ.  וצ"ב כפל הלשון, לו יהיו ואח"כ אמר עוד הפעם לו יהי', ומה הוסיף בשנית מה שלא אמר בתחילה.

ותחילה נקדים מה שאמרתי פעם לפרש הפסוק (שם ה', ז') והשיב את אשמו בראשו (ה, ז), דיבואר עפ"י מה שכתבו בספרי תלמידי בעש"ט (עפ"י האריז"ל) שמי שחטא בעון גזל צריך להתגלגל עוד פעם עד שישיב גזילתו מה שגזל (ועי' בספר דרך אמונה הספרדי, ערך גזל).

ובדרך זה אפשר לומר ג"כ בהקדם דברי הצפנת פענח (דף ק"ד ע"ד) שכתב בשם מורו הבעש"ט זי"ע ביאור משנה דאבות (פרק ה') ארבע מדות בנותני צדקה וכו', והקושיא מפורסמת איך הוא ארבע מדות, דמדה זו לא יתן ולא יתנו אחרים אינו מנותני צדקה. וכתב ותוכ"ד, דאם אין לו דעת להכריע איזה דרך הטוב, ילך לתלמידי חכמים שהם רופאי הנפשות וכמו שכתב הרמב"ם (פרק ב' מהלכות דעות, עיי"ש). וזהו איש איש כי תשטה אשתו, שהוא החומר והגוף, שעל ידו נטה וסטה מדרך הישר, ואינו יודע באיזה דרך יבחר וכנ"ל, אז והביא וכו' אל הכהן, שהם תלמידי חכמים רופאי הנפשות. וזהו שכתוב ולקח הכהן מים קדושים, הם דברי תורה, בכלי חרס, ר"ל להלביש במשל ומליצה, ויאמר לו תוכחת מוסר שיהיה לו רפואה על ידי מאזני שכלו הקדוש. אמנם אם יתגאה בזה הכהן שוב אין דבריו נשמעין, לכן עצה היעוצה, מן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן וגו'. היינו: שיקח הכהן מדת השפלות כעפר שבקרקע המשכן ויתן אל המים של תורה ומוסר, ודפח"ח.

היוצא מדבריו שצריך לשאול את תלמידי חכמים רופאי הנפשות שיכריעו לו דרך הטוב איך להתנהג במצות הצדקה, ועל ידו ילך בדרך הישר והרצוי להשי"ת, כי אם נותן צדקה לאדם שעפ"י חז"ל אסור לו לקבל צדקה, נקרא חוטא ח"ו, כמבואר ברבינו יונה על משלי (כב, טז): מי שנותן צדקה לעשיר הנה הוא חוטא כאשר אמרו חז"ל למען ספות הרוה את הצמאה, זה הנותן מתנה לעשיר, והנה זה חוטא ללא הנאה כי אין לו יתרון בדבר, זולת חסרון, כי העשיר יחשוב כי זה נתכבד בקחתו מתנה מידו. והשנית כי רוב אוהבי כסף צרי עין על כן לא ישלם גמולו, ואיך יחטא האדם למחסור בלא תועלת? והנה למד על הפיזור, כי הוא עון רב, ועדות היא לאדם כי הצדקה וגמילות חסדים (ההלואות) נקלות (בעיניו) ואילו ידע מה מעשה הצדקה הלא היה נותן מתנתו לעני תחת הפיזור, כי הלא עוד לא פרנסנו את כל העניים שנוכל כבר להתעסק במותרות.

ובשערי תשובה (שער ג' ס"ק פ"ב) באיסור בל תשחית, כתב: "הוזהרנו בזה שלא לפרש ממון לריק אפילו שוה פרוטה" עכ"ל. ויעקב אבינו מסר נפשו על פכים קטנים (חולין צ"א ע"א), כי ידע ערכם הרם לגבי קיום המצוות. וזהו פירוש נוסף מדוע הצדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופם (חולין שם, ובסוטה דף י"ב) כי יש הרבה מצוות שאי אפשר לקיים בגוף לבד בלי ממון לשכור פועלים, כגון לבנות מקוואות ובנינים לתלמוד תורה, והצדיק, שכל מטרת חייו היא הפצת ידיעת ה' בעולם, מחבב את ממונו יותר מעצמו, מטעם זה דממונו מאפשר לו לקיים מצוות מעשים טובים.

ומבואר בספר חסידים (סימן ס"א) דעל ידי נתינת צדקה למי שאינו הגון מקלקלים עוד יותר, וכדכתיב "טוב מלא כף נחת ממלוא חפנים עמל ורעות רוח", נחת רוח ליוצרם כי טוב מלא כף כשאדם נותן לעניים יראי ה' שירדו מנכסיהם, ממלא חפנים לעניים שאינם מהוגנים, אשר בהם עמל ורעות רוח. ולא עוד, אלא שנחשב לו לעון כשהוא נותן לפריצים, ונותן להם אתנני זנות ומקיים מורדין בהקב"ה בעולם. לפיכך יתפלל אדם להקב"ה לעולם שיזמין לו בני אדם מהוגנים."

ובמשנת חסידים הביא מגמרא בבא קמא ט"ז וסוכה מ"ט דבבני אדם שאינם מהוגנים אינו מקיים מצות צדקה כלל. וכך לשון רש"י בסוכה (שם ד"ה שמא כל הבא וכו') "תלמוד לומר מה יקר, צריך לתת לב ולטרוח ולרדוף אחריה לפי שאינה מצויה תמיד לזכות בה למהוגנים", ע"כ.

והנה אם יש ת"ח הלומדים תורה ואין להם מה לאכול, ואין מפרנסים אותם, רק נותנים הממון לשאר דברים לבנות בית המדרש נאה, יצא שכרו בהפסדו, דקיום העולם הוא רק ע"י שמחזיקים לומדי תורה, כמו שאיתא במדרש איכה, ואם אין מחזיקין ידי לומדי תורה, מביאין חורבן לעולם ח"ו. ואמרו רז"ל במס' שבת (דף פ"ח) דהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר אם ישראל מקבלין את התורה הרי טוב ואתם מתקיימים ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובואו. וכל זה תלוי ביד מחזיק לומדי תורה כמו שאיתא במדרש איכה הנ"ל דמאוד קשה להחזיק התורה בלי ממון כמו שאיתא באבות אם אין קמח אין תורה.

ובכתובות דף קי"א אמרו שאין לאדם זכיה לקום לתחיית המתים אלא אם כן מהנה תלמידי חכמים מנכסיו. ובירושלמי סוטה (פ"ד ה"ד) אמרו: "ארור אשר לא יקים… אדם שלמד ושנה ולימד אחרים וקיים את התורה ויש בידו כח להחזיק ידי העוסק בתורה ולא החזיק, הרי הוא בכלל ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת", עכ"ל. הא לך שאפילו מי שהוא בעצמו לומד בשקידה נפלאה חייב לתמוך באחרים הלומדים. והיא כל תקותינו לעולם הבא (פסחים נ"ג, עיי"ש).

וברור שמבניני עצים ואבנים לא תבוא ישועה לישראל, רק אם יהיו בני אדם חיים הלומדים תורה בתוכם. ואלו הלומדים יכולים ללמוד גם במרתף, בצריף וכו' אם יהיה להם ולבני ביתם מה לאכול. אבל לבנות בניני שיש והיכלות מרווחים, והלומדים עצמם מקבלים תמיכה חדשית מצומצמת אין זה "כבוד התורה" אלא "בזיון התורה." והני טפשאי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבא (מכות כ"ב) ואינם יודעים שהלומדים הם ספרי תורה חיים שיש לחבבם ולנשקם ולכבדם בכל מה דאפשר. ועיין נימוקי יוסף למגילה (דף ז' ע"א).

ועיין רמב"ם בפרק אחרון מהלכות איסורי המזבח (הלכה י"א), וז"ל: והוא הדין לכל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב והמטיב שיהיה מן המובחר ומן הטוב, אם בנה בית תפלה יהיה נאה מבית ישיבתו, האכיל רעב יאכיל מן הטוב והמתוק שבשולחנו, כסה ערום יכסה מן היפה שבכסותו, הקדיש דבר יקדיש מן היפה שבנכסיו, וכן הוא אומר כל חלב לה', עכ"ל.

והנה כתיב (דניאל ד') וחטאך בצדקה פרוק, דע"י נתינת צדקה פודה האדם את עצמו מחטאיו.

ועיין בספה"ק תניא, אגרת התשובה פ"ג (דף צ"ב ע"ב) לענין הצומות על החטאים כו', שכתב שם, וז"ל: כל זה באדם חזק ובריא, שאין ריבוי הצומות מזיק לו כלל לבריאות גופו, וכמו בדורות הראשונים. אבל מי שריבוי הצומות מזיק לו, שאפשר שיוכל לבוא לידי חולי או מיחוש ח"ו, כמו בדורותינו אלה, אסור לו להרבות בתעניות כו'. אלא מאי תקנתי' כדכתיב וחטאך בצדקה פרוק כו'.

ובסוף הפרק שם (דף צ"ג ריש ע"ב): ולכן נהגו עכשיו כל החרדים לדבר ה' להרבות מאד מאד בצדקה, מחמת חלישות הדור, דלא מצי לצעורי נפשם כולי האי.

וזהו כוונת הקרא: "והשיב את אשמו", אם האדם רוצה להשיב את אשמו ולפרוק א"ע מחטאיו, שהוא ע"י הצדקה, כמאה"כ וחטאך בצדקה פרוק, אז העצה לזה "בראשו", שילך להצדיק ולתלמידי חכמים רופאי נפשות (כדברי הצפנת פענח הנ"ל) שהוא בבחינת רא"ש בני ישראל, שילמדו אותו דרך התשובה, וגם באיזה אופן ולמי ליתן הצדקה, כי הם יודעים דבר זה כנ"ל, וע"י שיתן הצדקה באופן המועיל ויקיים מצות צדקה כראוי, יפרוק את חטאיו וכמאה"כ וחטאך בצדקה פרוק.

ויובן ביותר על פי מה ששמעתי מכש"ת ששמע מהרבי מליובאוויטש זי"ע שצדקה צריכים ליתן לכל אחד, אבל סכומים גדולים צריכים ליתן ליחידי סגולה. ולפרש קצת דבריו הק' י"ל, כי הרודף צדקה הקב"ה ממציא לו מעות ובני אדם מהוגנים לזכות בהם כדי לקבל עליהם שכר, ועי"ז זוכה ג"כ לבנים בעלי צדקה וחסד.

ולפי זה יתבאר לן הכתוב ואיש את קדשיו לו יהיו וגו', דארז"ל דיש ד' מדרגות, אדם, גבר, אנוש, איש, ואיש הוא מדרגה הגבוה מכולם, וכמו שמצינו במרע"ה שנקרא איש האלקים (דברים ל"ג א'), וכן בזמר בר יוחאי אומרים "איש" אלקים קדוש הוא, דאיש מלשון מעלה וחשיבות וכדאיתא במסכת יומא אישי כהן גדול וכו'. ולזה אמר הפסוק ואיש את קדשיו, דהאיש שהוא בעל המדריגה, הוא זוכה שהצדקה שנותן הוא בבחינת קדשים, כיון שיודע איך לקיים מצות צדקה כראוי ולתת לעניים מהוגנים, ועל זה סיים הפסוק אשר יתן לכהן, פי' בעל מדרגה שהוא בבחינת כה"ן, והוסיף רש"י על זה מתנות הראויות לו, דלבעל מדרגה ולעני הגון צריך ליתן מה שראוי לפי כבודו, ועל זה צריך להיות בבחינת "ואיש", לזכות באמת ליתן צדקה לעני הגון, ובאמת בניני עצים ואבנים טובות ואבני שיש יש די והותר.

ואמרתי להוסיף ע"ד הרמז דאי"ש בגימטריא בא"ו במדרג"ה גדול"ה, והרמז בזה דכיון שבא במדריגה גדולה ע"כ זוכה שמה שנותן לכהן הוא בבחינת קדשי"ו. וזהו שסיים הכתוב על זה, אי"ש אשר יתן לכהן, לכהן דייקא, לו יהי', דמה שנותן לכהן צדקה הגונה ראוי להקרא על שם הנותן, כיון שהוא צדקה ע"ד הראוי.

ויש להוסיף דזהו כפל הלשון אשר יתן לכהן לו יהי', דהנה ידוע מהמקובלים, ומקורו בליקוטי תורה להאריז"ל (פרשת ראה ובליקוטים על ישעיה), על הכתוב (ישעיה ל"ב, י"ז) והיה מעשה הצדקה שלום, כי במעשה הצדקה גורם יחוד שם הוי"ה ב"ה, כי הפרוטה היא י', וחמשה אצבעות הנותנות ה', וזרוע האדם הנותן הוא צורת ו', וחמשה אצבעות המקבלות ה', וזהו סוד והי"ה מעשה הצדקה שלום, עכדה"ק.

ועל פי זה כתב בספר נחל קדומים להחיד"א ז"ל בפרשת תרומה לפרש מה שאמרו (קהלת רבה פרק י"א ס"א) אם בקשת לעשות צדקה, עשה עם עמלי תורה. והטעם כי התלמיד חכם אינו שואל, ובעל הבית פושט ידו תחילה, ואם כן המטבע כעין י', וחמשה אבצעות הנותנות כנגד ה', וזרוע הנותן ו', וחמשה אצבעות התלמיד חכם ה', הרי נרמז שם הוי"ה ב"ה ביושר שהוא רחמים. אך כשעושה צדקה לעם הארץ הנה העני שואל, ובכן חמשה אצבעות שפשט העני את ידו הוא ה' אחרונה, ואחר כך זרוע הנותן וחמשה אצבעות ופרוטה הם וה"י, ואם כן השם מהופך שהוא דין, ולכן הצדקה לתלמיד חכם מעולה, עכ"ד (ועיין ספה"ק מבשר צדק פרשת ראה שהביא קרוב לזה בשם הבעל שם טוב הקדוש זי"ע).

וכן הביא בספה"ק שבט מוסר (פרק כ' אות ט"ז) וז"ל, התשיעי יהא אדם זהיר כשנותן פרוטה לעני, ליחד שם הגדול, כי פרוטה היא יוד של שם הוי"ה ברוך הוא, ובעל הבית הנותן פרוטה בחמש אצבעות הוא ה' ראשונה, וכשפושט ידו ליתן לעני פשיטות ידו כדמות וא"ו, והעני המקבל ממנו בחמש אצבעות הוא ה' אחרונה שבשם, ובזה נשלם השם, כן כתב האר"י זלה"ה (ספר הליקוטים פרשת ראה). ואם פתאום נזדמן לאדם עני, ופרנסתו היא מצומצמת בידו – ידע שהקדוש ברוך הוא רוצה להצילו מאיזה פורענות וכו', עכדה"ק בשבט מוסר שם.

ועד"ז נבין מה שאמר הכתוב איש אשר יתן לכהן לו יהי', דכיון שנותן לכהן זה הקב"ה כביכול ע"ד ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים, וע"י שמייחד שם הוי"ה ב"ה ע"כ בשכר זאת יקויים בו מ"ש בשבט מוסר הנ"ל דזה שנזדמן לו עני הוא מחמת שהקב"ה רוצה להצילו מאיזה פורענות, וזהו "לו יהי'", דמה שמייחד שם הוי"ה ב"ה הוא לטובתו כיון שעי"ז ינצל מן הפורענות, ודו"ק.

ובזה יתבאר לן כפל הלשון בפסוק ואיש את קדשיו לו יהיו, איש אשר יתן לכהן לו יהיה, דהנה כהן רמז להקב"ה, כדאיתא בסנהדרין (דף ל"ט ע"א) אלקיכם כהן הוא. וזהו ואיש את קדשיו לו יהיו, דאיש הישראלי שמקדיש מהונו ומפריש לצדקה, לא די שמקיים בזה מצות צדקה, אלא "אשר יתן לכהן", כיון שעושה יחוד שם הוי' ב"ה א"כ הוא נותן כביכול להקב"ה, ע"י שמייחד שם הוי"ה ב"ה במעשה הצדקה.

וזהו הרמז שכתבנו לעיל דתיבת אי"ש בגימטריא בא"ו למדרג"ה גדול"ה, דכיון שמייחדים שם הוי' ב"ה בנתינת הצדקה כשהוא כסדר שצריך להיות בצדקה, דתחילה יפשוט בעל הבית את ידו ואח"כ העני, אז מייחדים בזה שם הוי' ב"ה ועי"ז בא"ו שניהם למדרגה גדולה, ודו"ק.

וזהו הכוונה אשר יתן לכהן, שאנו נותנים להקב"ה כביכול מה שאנו מייחדים שמו יתברך בנתינת הצדקה, ע"כ מדה כנגד מדה ישלם הקב"ה בעולם הזה, לו יהיה וברש"י ממון הרבה, דכיון שגרם ייחוד שם הוי' ב"ה, עי"ז זוכה להרבות שכרו בעולם הזה ג"כ.

ועל דרך זה יש לפרש הכתוב (שמות כ"ה ב') דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. וברש"י לי לשמי. דהמפרשים הקשו מדוע אמר ויקחו ולא אמר ויתנו. אך לדברי המקובלים הנ"ל מובן, דכיון שמייחדים שם הוי' ב"ה בנתינת הצדקה, ע"כ זוכים בשכר זאת לקבל שכר תיכף ומיד, וזהו ויקחו לי תרומה, דבשכר התרומה שנותנים צדקה לנדבת המשכן יזכו ליקח ג"כ שכרם בעולם הזה, והטעם בזה כתב רש"י ז"ל לי לשמי, כיון שגרמו יחוד שם הוי' ב"ה.

ועל דרך זה נראה לבאר קצת מ"ש בספה"ק שבט מוסר (פרק ל' אות כ"ג) וז"ל: ובמעלת הצדקה כתב החסיד בעל השל"ה בשם המקובלים ז"ל, שכל מי שעושה צדקה שלא לשם שמים, יקבל שכרו מיד בעולם הזה, אבל מי שנותן לשם שמים, יקוים בו מה שדרשו רבותינו ז"ל בפסוק (משלי כ"א, כ"א) רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד וכו', עכתו"ד.

ולכאורה צ"ב מדוע מצינו באמת בצדקה מעלה זו דהנותן צדקה שלא לשם שמים יקבל שכרו מיד בעולם הזה, הלא קיימא לן (קידושין ל"ט ע"ב) שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, ומה נשתנה מצות צדקה משארי המצות.

וגם צ"ב מה שכתב השבט מוסר דכל העושה צדקה שלא לשם שמים מקבל שכרו בעולם הזה, איך יכול לקבל שכר אם המצוה נעשתה שלא לשמה, הלא אמרו רז"ל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא (ברכות י"ז ע"א).

ואפשר לומר דהנה ידוע, שעל כל מצוה שציוונו הקב"ה לעשות, אינו נותן שכרה בעולם הזה, כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא (קידושין ל"ט ע"ב)[80]  אלא שהמצוה לבדה יש בה סגולה[81] שהיא מגינה על עושה המצוה, כמו שאמרו חז"ל (סוטה כ"א ע"א) "מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא"[82], וגבי מצות מזוזה מצינו ששומרת על הבית והאדם, כמבואר ביו"ד סימן רצ"ו, וכן במצות ציצית ישנם הרבה סגולות[83], וכן בצדקה (עי' פסחים ח' ע"ב)[84]. וכן בשמירה מאכילת חמץ איתא באריז"ל (הובא בבאר היטב) דהנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השנה[85]. אבל שכר מצוה בהאי עלמא ליכא.

ולפי"ז צריך ביאור מדוע באמת בשכר מצות צדקה מקבלים שכר אף בהאי עלמא. וי"ל בזה דידוע מ"ש בספרים הטעם דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, דחיישינן שמא יקויים בו וישמן ישורון ויבעט, וע"י שיקבל שכר מצוה בעולם הזה יבעוט אח"כ בקונו ח"ו. אמנם כבר אמרו חז"ל באבות (פרק ה' משנה י"ח) כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, וא"כ מי שנותן צדקה הרי מזכה בזה את הרבים, וא"כ אין חשש שמא יבא חטא על ידו, ע"כ שפיר יכול לקבל שכר בהאי עלמא.

ובזה יתבאר שפיר מ"ש השבט מוסר דבצדקה אם נתן שלא לשם שמים מקבל שכרו בעולם הזה, דאף אם נתן שלא לשם שמים, מ"מ הרי זיכה את הרבים בעצם נתינתו, וממילא אין חטא בא על ידו וליכא למיחש פן יחטא ע"י שכר מצות צדקה בעולם הזה, ע"כ שפיר מקבל שכר בעולם הזה ג"כ בשכר מצות צדקה, ודו"ק.

אמנם זה דוקא אם נותן צדקה ראוי' לעני הגון ת"ח וירא שמים, וכמו שהבאנו לעיל מהחיד"א דאם אינו נותן באופן הראוי הרי לא ייחד שם הוי' ב"ה ואז יצא שכרו בהפסדו ח"ו.

ואיידי דאיירינן מענין שכר מצוה בהאי עלמא, יש להוסיף מה שנתחדש לי בעז"ה בענין זה, להביא ראי' מדוע אמרינן רק ביחיד דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אבל מי שמזכה את הרבים אז מקבל שכר עבודתו גם בעוה"ז, דהנה איתא ברמב"ם (הל' שמיטה ויובל פי"ג הל' י"ב), וז"ל: ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו, מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר (ברכה לג, י) יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכוח גופן, אלא הם חיל השם, שנאמר (שם פסוק י"א) ברך ה' חילו, והוא ברוך הוא זוכה להם, שנאמר (קרח יח, כ) אני חלקך ונחלתך. עכ"ל.

וממשיך שם בהלכה י"ג, וז"ל: ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלקים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קודש קדשים ויהי' ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעוה"ז דבר המספיק לו, כמו שזכה לכהנים ללוים. הרי דוד ע"ה אומר (תהלים טז, ה) ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי. עכ"ל.

ועיין רדב"ז כאן, וז"ל: ודקדקתי בדבריו [של הרמב"ם] ז"ל שכתב ויזכה לו בעוה"ז דבר המספיק לו, ולא שישליך עצמו על הציבור, עכ"ל. ועפ"ז מובן שמ"ש ברמב"ם ש"יזכה לו בעוה"ז", הוא ענין שכר מצוה בהאי עלמא, והטעם לזה הוא כנ"ל, כיון שמדובר כאן במי שהוא עומד לפני ה' לשרתו, היינו שמתעסק לזכות את הרבים ולקרבם לתורה ולמצוה כו'. ויש לפרש עוד הענין דע"י שמזכה את הרבים זוכה לקבל שכר אף בעולם הזה, עפימ"ש במעשה רוקח (פרשת כי תבא) כתב על גמרא דתענית (ב' ע"א) אמר רבי יוחנן שלשה מפתחות ביד הקב"ה: של חיים ושל גשמים ושל תחיית המתים. במערבא אמרי, אף של פרנסה וכו'. ורבי יוחנן מאי טעמא לא אמר להאי, אמר לך רבי יוחנן גשמים נמי היינו פרנסה. ויש לדקדק, דאם כן אמאי קא חשיב ליה במערבא בפני עצמו? ותו יש לדקדק קצת, האמר רבי יוחנן גופא שם בתענית (ט' ע"א) מטר בשביל יחיד דכתיב (דברים כח, יב) "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב", ופרנסה בשביל רבים דכתיב (שמות טז, ד(: "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים", ופירש"י מטר בשביל יחיד – שאם אין צריך מטר אלא לאדם אחד וכו' בא בזכותו, ופרנסה שפע טובה ומחיה אינו בא לעולם בשביל יחיד אלא בשביל רבים וכו'. הרי דרבי יוחנן גופא מחלק בין מטר לפרנסה, ואם כן אמאי לא קא חשיב להו הכא בתרתי?

ונראה ליישב, בהקדם דהמפרשים שמקשים על הא דאיתא בגמרא (מו"ק כ"ח ע"א) "בני חיי ומזונא לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא." הרי כל היעודים שבתורה (ויקרא כ"ו, ג') "אם בחקותי תלכו" והבטיחה התורה בני חיי ומזונא, דכתיב (דברים ז', י"ג): "וברך פרי בטנך ופרי אדמתך" וכו'? ומתרצים ב' תירוצים: אחד, דיש חילוק בין יחיד לרבים, דביחיד לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא [ותירוץ הב' מובא בספרים בשם הזוהר הקדוש דדוקא בחוץ לארץ, אבל בארץ ישראל כתיב (דברים יא, יב) "ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה", ותליא בזכותיה].

ואמינא אנא, דב' התירוצים הם דבר אחד, דבארץ ישראל אף בזכות יחיד נותנים לו בני חיי ומזוני, ובחו"ל דוקא בזכות הרבים, אבל ביחיד במזלא תליא מילתא, ואיתא בכמה דוכתי, שכל דבר שהוא לצורך הציבור הקב"ה עושה בעצמו, אבל לצורך יחיד מוסרו לשליח, אבל ג' מפתחות אלו לא מסרן לשליח ואף לצורך יחיד עושה בעצמו.

ובזה מבואר ומיושב, דעל מפתח של גשמים הביא ראיה מפסוק "יפתח ה' לך וכו'", ולא הביא מפסוק "ונתתי גשמיכם בעתם", ואיתא בילקוט (בחקותי תרעא, ספרי עקב מב) "ונתתי" אני ולא שליח, אלא ודאי משום דפסוק "ונתתי גשמיכם" נאמר בלשון רבים דכל הברכות והקללות שבתורת כהנים נאמר בלשון רבים, ולזה אין צריך ראיה דכל צרכי רבים נעשים ע"י הקב"ה בעצמו, ולכך מביא מפסוק "יפתח ה' לך" וכו', להורות דאפילו ליחיד "יפתח ה'" בעצמו לך.

ובזה מיושב דרבי יוחנן לא קא חשיב מפתח של פרנסה, דרבי יוחנן לטעמיה דאמר לקמן "פרנסה דוקא בשביל רבים", כמו שפירש רש"י, אבל זכות יחיד לא מהני לפרנסה לחוץ לארץ, ובשל רבים לא אצטריך לאשמועינן דכל צרכי רבים עשה הקב"ה בעצמו. אבל במערבא דייקא דשם מהני זכות יחיד גם לפרנסה כאשר בררנו, לכך שם גם "מפתח של פרנסה דיחיד" הוא ביד הקב"ה בעצמו, ע"כ.

רואים אנו מדברי המעשה רוקח, כשאדם עושה איזה דבר טוב בשביל צרכי רבים (כצדקה וכדומה) גדול שכרו ומדרגתו, כשם שהוא עשה נגד הטבע כמו כן מתנהג הקב"ה עמו למעלה מדרך הטבע ושכרו הרבה מאוד.

ויש להוסיף על זה דבאמת הוא מדה כנגד מדה, דבמדה שאדם מודד מודדין לו (סוטה ח' ע"א), ועל כן בשכר שהוא עושה בשביל צורך רבים, הקב"ה מרבה אותו שיזכה לבחינת רבים בבני חיי ומזוני רויחי, שיהי' לו שפע רב וכל טוב ברבי' סגיאה, ודו"ק.

ובדרך הזה יבואר היטב מקרא קודש שהזכרנו בריש דברינו, ואיש את קדשיו, פי' מה שהאדם מקדיש לשמים, הן בעשיית מצוה הן בממון שנותן לצדקה לצורך הרבים, עי"ז מהפך אף את המזל והטבע, כי הזכות מהפך המזל ג"כ כמו שהארכנו לעיל מזה, ויזכה "לו יהיו" שיהיו לו השפעות מרובות בבני חיי ומזוני, וינחול שני עולמות, עוה"ז ועוה"ב.

וזהו גם כוונת סיום הפסוק איש אשר יתן לכהן, מה שנותנים לכהן שהוא בחינת הצדקה, "לו יהיה", יהיה לו בשכר זאת שכר טוב מרובה בלי שיעור וגבול, אף אם מזלו מתנגד לזה, מ"מ בזכות גדול מהפך המזל כנ"ל.

וזהו הענין דבעד מצות צדקה מקבל האדם שכר אף בעולם הזה, דאף אם לפי המזל הרי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא ומזלו של אדם לקבל שכר רק בעולם הבא, מ"מ ע"י זיכוי הרבים מהפך המזל לגמרי, וע"כ שפיר יכול לקבל שכר אף בעולם הזה.

ובזה אפשר לפרש מ"ש רש"י ז"ל בפרשתינו (ה', י"ב) איש איש כי תשטה אשתו, מה כתוב למעלה מן הענין ואיש את קדשיו לו יהיו אם אתה מעכב מתנות הכהן חייך שתצטרך לבא אצלו להביא לו את הסוטה ע"כ.

ונראה לומר הביאור בזה, דהנה כבר כתבנו לעיל דע"י שנותן צדקה לכהן מקבל שכר בעולם הזה, ולעיל הבאתי כמה טעמים ע"ז. ונראה לי עוד טעם בזה, דהנה ידוע מ"ש בספר כתנות אור ובספר תורת חיים על מסכת סנהדרין, דהא דאמרינן שכר מצוה בהאי עלמא ליכא היינו דוקא במצות עשה, דכיון דאין מענישין על ביטול עשה בעוה"ז, ע"כ גם אין נותנין שכר עבורה בעוה"ז, משא"כ בעד קיום מצות לא תעשה, המונע עצמו מעבירת לא תעשה מקבל שכר בעולם הזה, כיון דבעד ביטול הלא תעשה מקבל עונש מלקות או כרת וסקילה בעולם הזה, א"כ שפיר אפשר ליתן שכר בעד קיומה ג"כ בעולם הזה, דמרובה מדה טובה ממדת פורעניות (סוטה דף ז' ע"ב, ועיין סנהדרין דף י"ז). ואמרינן במסכת קידושין (דף מ' ע"א) ישב ולא עבר עבירה מעלה עליו הכתוב כאילו עשה מצוה. וע"כ כיון דבעד ביטול הלא תעשה מקבל עונשו בעולם הזה, ע"כ צריך לקבל שכר בעד קיום המצוה ג"כ בעולם הזה.

ולפי"ז מובן מדוע מקבלים שכר עבור נתינת הצדקה והמעשר לכהן, לפימ"ש רש"י דאם אתה מעכב מתנות לכהן חייך שתצטרך לבוא אצלו להביא לו את הסוטה, א"כ מקבל עונשו בעולם הזה, ולפי"ז שפיר לקבל שכר מצוה בעולם הזה עבור קיום המצוה כנ"ל.

ועל דרך זה אמרתי לבאר מה שמצינו שניתנו לישראל מצות דם פסח ודם מילה טרם יצאו ממצרים, וכמארז"ל על פסוק ואת ערום וערי', ערום מן המצות וע"כ נתן הקב"ה לישראל ב' מצות אלו, כדי שיצאו על ידם ממצרים.

ויש לדקדק בזה דהלא קיימא לן שכר מצוה בהאי עלמא ליכא כנ"ל, וא"כ מדוע קיבלו שכרם בעולם הזה בעד קיום מצות דם פסח ודם מילה.

אך להנ"ל מובן שפיר, דבעד ביטול ב' מצות אלו, פסח ומילה, מקבל האדם עונשו ג"כ בעולם הזה דהלא עונשו כרת, א"כ שפיר יש ליתן בעדם שכר בעולם הזה, ולכן זכו ישראל לצאת ממצרים בשכר ב' מצוות אלו.

ועפי"ז מובן גם מה שארז"ל שאברהם אבינו לא הי' יכול להוליד עד שמל א"ע, וכיון שמל א"ע נעשה ראוי להוליד וזכה אח"כ להפקד בבנו יחידו יצחק אבינו ע"ה. ולכאורה גם בזה יש להקשות הלא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. אך להנ"ל מיושב, דכיון דבעד ביטול מצות מילה יש עונש בעולם הזה, דהמבטלה בכרת ח"ו, א"כ שפיר שייך ליתן שכר בעד מצות מילה בעולם הזה ג"כ, וע"כ זכה אברהם לבן בשכר מצות מילה.

ומצאתי לה סמוכין בטעם לשבח מדוע מקבלים שכר בעד מצות צדקה בעולם הזה, דהנה בספה"ק חובת הלבבות שער הבטחון (סוף פרק ד') כתב בזה הלשון: שהמעשה הטוב מתחלק לשני חלקים, יש שהוא נסתר – שאין אדם רואהו אלא הקב"ה בלבד, כגון חובת הלבבות, ומהם הניכרים באברים שאינו מכוסה מבני האדם והם המצוות הגלויות, והבורא ית"ש על מעשה נגלה באברים נותן גמול נגלה בעולם הזה ומשלם על מעשים מכוסים בשכר מכוסה, והוא הגמול בעולם הבא, ולכן תיארו המשורר בלשון הרומזת על כך, באומרו מה רב טובך אשר צפנת ליראים, פעלת לחוסים בך נגד בני אדם (תהלים ל"א כ'), וכן דרך העונש הנגלה והנסתר בדרך הגמול, והראיה לכך, שהשי"ת הבטיח לעמו גמול בעולם הזה – נגלה, על העבודה הנגלית על האברים, והוא המפורש בפרשת אם בחוקותי תלכו, וכן הבטיח להם עונש נראה ומהיר בעולם הזה, על העבירות הנראות והגלויות עכ"ל.

והכוונה בדבריו ג"כ כנ"ל, דהודיע לנו הקב"ה את השכר שנקבל גם בעולם הזה על המצוות שנעשה אותם בנגלה, ומודיע לנו את העונש שחלילה נקבל גם בעולם הזה אם לא נעשה את כל המצוות האלה. דשניהם, השכר והעונש, הולכים יחדיו, דבעד עבירות שמצינו עונשים בעולם הזה על ביטולם, נותן הקב"ה שכר מצוה בעד קיומם ג"כ בעולם הזה. וזהו הענין דבצדקה ומעשר לכהן נותן הקב"ה שכר בעולם הזה, כיון דיש עונש על ביטולה ג"כ בעולם הזה, כנ"ל מרש"י דאם אתה מעכב מעשרותיו של כהן סופך שתצטרך להביא אליו את הסוטה, א"כ יש עונש בעולם הזה בעד ביטול המצוה, ע"כ שפיר יש ג"כ שכר בעד קיומה בעוה"ז.

ויש לומר עוד טעם מדוע מקבלים שכר בעולם הזה על הצדקה והמעשר לכהן, עפימ"ש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות (פרק פרק א' משנה א') וזה לשונו: המצוות כולם נחלקים לשני חלקים, א' במצוות המיוחדות לאדם בנפשו שבינו לבין הקב"ה, כגון ציצית תפילין שבת ועכו"ם, וחלק שני במצוות התלויות בתועלת בני אדם כגון גניבה איבה ונטירה ולא לעמוד על דם רעהו, על מצוות שבין אדם למקום מקבלים שכר רק בעולם הבא, ואילו על מצוות שבין אדם לחבירו מקבלים גם שכר בעולם הזה, ותלמוד תורה שקולה כנגד כולם, כי בזה זוכים לכל, שהתלמוד מביא לידי מעשה (קידושין מ' ע"א).

ולפי"ד הרמב"ם דעל מצוות שבין אדם לחבירו מקבלים שכר בעולם הזה ג"כ, מובן ג"כ מדוע מקבלים שכר בעד מצות צדקה בעולם הזה, כיון שהוא מצוה שבין אדם לחבירו, שנותן לעני או לכהן מתנה ההגונה לו, לכן שפיר מגיע לו שכר בעולם הזה, ודו"ק.

ואגב יש לומר עוד טעם מדוע קיבל אברהם אבינו שכרו בעד מצות מילה בעולם הזה, וגם מה שיצאו ישראל ממצרים בזכות מצות מילה, דהנה ידוע מה שהקשה הרבי ר' העשיל זי"ע על מאמר חז"ל הנ"ל דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, דלכאורה הלא הקב"ה שומר תורתו (כדרשת חז"ל דמה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות, ובירושלמי על פסוק ושמרו את משמרתי), ומפורש בתורה (תצא כד, טו) ביומו תתן שכרו גו', וכן כתיב (קדושים יט, יג) לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר. ותירץ ז"ל, ע"פ מה שנפסק בשו"ע דאם שוכר פועל ע"י שליח אינו עובר בלא תלין כו'. וכיון שהקב"ה שכר את בני ישראל לקיים את המצוות על ידי שלוחו נאמן ביתו, הוא משה רבינו ע"ה, לכן לא חל על הקב"ה בנדו"ד מצות ביומו תתן שכרו ואינו עובר על לא תלין. עכת"ד.

ולפי"ז יש לומר דשאני מצות מילה משאר מצות, דבמצות מילה נצטוה אברהם אבינו ע"ה ע"י הקב"ה בעצמו, שלא ע"י שליח, ואף שנשנית משנה זו לישראל בפרשת תזריע, וביום השמיני ימול בשר ערלתו, מ"מ עיקר המצוה נאמרה כבר לאברהם אבינו ע"ה, ולא עוד אלא שהפוסקים כשהביאו לימוד על חיוב מצות מילה הביאו הפסוקים שבפרשת לך לך שנאמרו לאברהם אבינו ע"ה בפרשת לך, המול ימול וגו' (ועיין קידושין דף כ"ט ע"א מזה), א"כ עיקר מצות מילה למדים מהפסוקים שנאמרו לאברהם אבינו, ושם הוי שלא ע"י שליח אלא מפי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, ולא עוד אלא שהקב"ה בעצמו מל עמו ביחד[86], כדאיתא בחז"ל על פסוק וכרות עמו הברית, א"כ לא הוי ע"י שליח, ע"כ שפיר קיבל אברהם אע"ה שכרו בעולם הזה בעד מצות מילה, וכן ישראל יצאו ממצרים בשכר שקיבלו עליהם מצות דם מילה, ודו"ק.

ועד"ז יש לפרש מה שאומרים בברכה ראשונה שבשמו"ע אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, דכיון שהי' אלקי אברהם שציוה את אברהם בעצמו המצוה, ע"כ זכה אברהם לבן, שקיבל שכרו בהאי עלמא כיון שלא הי' ע"י שליח, ולכן ממשיכים תיכף אח"כ אלקי יצחק ואלקי יעקב[87], דהוא המשך אחד, דכיון שציוה את אברהם בעצמו ולא ע"י שליח, ע"כ זכה אברהם לקבל שכרו בעולם הזה בלידת בנו חביבו, ודו"ק.

ומענין זה אסיים במרגניתא טבא בפסוק שבפרשתינו (ז', י"ד) כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת. ונראה לבאר עפי"מ שמובא בשם צדיקים (היהודי הקדוש והרבי ר' מאיר'ל פרימישלאנער זי"ע) שאמרו בצחות לשונם – כף אחת, בכפיפה אחת שכופף האדם את עצמו ליהודי אחר, לדאוג אודותיו וליתן לו כל צרכו, עשרה זהב – שזהו שוה עשרה זהב, או בלשון אחר: "דערמיט ווערט ער א גאלדענער איד", אלה תודה"ק.

וכעין זה מובא בשם הרה"ק ר' אהרן מבעלזא זצ"ל שנסע פעם מתל אביב לירושלים, וכאשר נכנס להמונית אמר כי מכל דבר אפשר ללמוד איזה דבר טוב ומידה טובה. ומהמונית הזו לומדים מידת ענוה. כאשר נכנס להמונית, צריך האדם לכוף את ראשו קצת, והקב"ה זוקף כפופים. ואמר שזהו כוונת הכתוב "כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת", דכפיפה אחת שאדם מישראל מתכופף לפני השי"ת, שוה עשרה זהב, והיא כריח ניחוח של קטורת לפני ה', ע"כ.

ונראה לי להוסיף על דבריהם הקדושים, דתיבת כ"ף במספר קטן עולה יו"ד, רמז ליהודי, שצריך לכוף את עצמו לכל יהודי באשר הוא שם, ולראות כל אחד מעלת חברו, וכמו שכתב הרה"ק הרבי ר' אלימלך זי"ע בתפילתו, שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם.

והנה המפרשים כתבו על הפסוק (דברים ט"ו, ז') כי יהי' בך אביון וגו' לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון וגו', כי פתוח תפתח את ידך לו, ופירשו דכשנולד התינוק אז אצבעות ידיו כפופות, אבל בשעה שהאדם מת אז ידיו פתוחות. והוא להורות כי האדם בשעה שהוא רואה אויר העולם רוצה למשול על הכל, ולקבץ הכל תחת ידו, ולכן ידיו כפופות, להחזיק הכל ברשותו. אבל כשעוזב את העולם אז ידיו פתוחות, דארז"ל אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, ומשאיר הכל לאחרים. ועל זה מזהיר הכתוב, כי יהיה בך אביון לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך, להחזיק ממונך ורכוש תחת ידך, כי בסופו של דבר הרי פתוח תפתח את ידך, תעזוב את העולם בידים פתוחות, ולא ישאר כלום תחת ידך מהונך, אלא מצות ומעשים טובים בלבד, ודפח"ח.

וכתבו עוד דלזה רומז אות כ"ף בתוך אותיות אלף-בית, כי יש כ"ף כפופה ויש כ"ף פשוטה, והרמז בזה כי בתחלה נברא האדם בידים כפופות שהוא כופף את כפו לשמור הכל תחת ידו, אך עבודתו הוא שאח"כ יהיה לו כ"ף פשוטה, לקיים מה שנאמר פתוח תפתח את ידך לאחיך ע"כ.

וזהו לדרכינו הרמז במה שאמרו הצדיקים הנ"ל כף אחת – בכפיפה אחת לפני יהודי, עשרה זהב – הוא שוה עשרה זהב. ועל זה סיים הכתוב מלאה קטרת, דארז"ל (יומא דף כ"ו ע"א) קטורת מעשרת, וזהו הרמז כאן, דאם פושט ידו ליתן צדקה לעני הגון, מתעשר ג"כ כמו שארז"ל עשר בשביל שתתעשר, וזהו מלאה קטרת, דיש במצות צדקה אותה סגולה שיש בקטורת, להעשיר את הפושט ידו לעני.

ועל דרך זה נראה לבאר מה שהבאנו לעיל דבעד מצות צדקה מקבלים שכר בעולם הזה, די"ל הכוונה דאם אינו מסתפק בזה שנותן לעני, אלא שכופף את עצמו ופושט את ידו בלי שיצטרך העני לבקש ממנו, זהו כבר בבחינת לפנים משורת הדין, דצריך ליתן צדקה לעני אבל מה שהוא כופף את עצמו אל העני מחמת גודל ענוותנותו, זהו לפנים משורת הדין.

והנה ידוע מה שפירש המהרש"א על מה שאמרו ז"ל (חגיגה ה' ע"ב) כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום. ופי' המהרש"א מה שאמרו בלילה, היינו משום דבאמת שכר מצוה בהאי עלמא ליכא (קידושין ל"ט ע"ב), אבל מה שאדם עושה יותר ממה שמחויב על פי הדין יש לו שכר על זה בעולם הזה. והנה בגמרא (עירובין ס"ה ע"א) איכא לחד מאן דאמר לא איברא ליליא אלא לשינתא, ואמר רב נחמן אנן פועלי יממא אנן ולא פועלי לילות, ולכן העוסק בתורה בלילה, שהוא יותר מהדין, יש לו שכר, פי' בעולם הזה, עכתו"ד.

ולפי"ז מובן שפיר דבעד מה שכופף את עצמו ליהודי אחר יותר מהצריך, הרי קיים מצות צדקה לפנים משורת הדין, ע"כ שפיר מגיע לו שכר בעולם הזה ג"כ.

וזהו שסיים הכתוב מלאה קטורת, דבשכר שכופף את עצמו ליהודי אחר יותר מהצריך עפ"י שורת הדין, יתעשר כמו שהקטורת מעשרת, ודו"ק.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ע"י עסק התורה בימי הבחרות זוהי יסוד חזק לכל החיים

עה"פ בקהלת (פרק יא ט) שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶךָ וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ וּבְמַרְאֵי עֵינֶיךָ וְדָע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט:

– א[88] –

בהקדם הני מקראי קודש בפרשת נח: "אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלקים התהלך נח" (בראשית ו', ט').

ודקדקו בזוה"ק ובאור החיים הק' נח נח תרי זימני למה לי, הי' לו לכתוב נח איש צדיק תמים היה בדורותיו. לכן פירש"י ד"א למד שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים (ב"ר ל', ו'), ופי' בשפתי חכמים ונ"ל דרוצה לומר מדכתיב אלה תולדות נח ומפרש נח איש צדיק, ש"מ דמעשים טובים איקרי נמי תולדות, ומדנקט בתחלה איש צדיק ואח"כ ויולד נח וגו' ש"מ דמעשים טובים עיקר תולדותיהם עכ"ל.

ואפשר לפרש ענין כפל הלשון נח נח איש צדיק, דהנה איתא בפרקי אבות (פ"ו מ"א) רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו כו', ואח"כ איתא במשנה שם, אוהב את המקום אוהב את הבריות וכו'. וצ"ב הסמיכות של אוהב את המקום לאוהב את הבריות?

ואפשר לבאר כוונת המשנה, דאם רוצים לדעת אם הוא אוהב את המקום, הסימן לזה הוא אם "אוהב את הבריות", דכפי מדת אהבתו לבריות כן הוא אהבתו למקום.

וזהו ביאור הכתוב, נח איש צדיק, אם רוצים לדעת מדת צדקתו של נח, הסימן לזה הוא מה שפתח "אלה תולדות נח", שהי' נח לבריות, ועי"ז ניכרת מדת צדקתו גם למקום, וזהו שמסיים הכתוב תמים היה בדורותיו, שהי' נח לבריות בני דורו, ודו"ק.

– ב –

ועוד אפשר לפרש הכתוב אלה תולדות נח, דאם רואים תולדות, בנים שהם נוחים לבריות, סימן הוא שהוא יהי' איש צדיק, ועי"ז שילדים אחרים רואים איך שאחד מתנהג בנחת עם חבירו, ילמדו ממנו ג"כ הדרך הטוב הזה. וזהו שפירש"י עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים, דמעשים טובים עיקר תולדותיהם כנ"ל, דזהו מוליד גם אנשים אחרים שילכו בעקבותם, והבן.

– ג –

איתא בירושלמי (נדרים פ"ט ה"ד) ואהבת לרעך כמוך אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה. פי' שר"ע מלמד אותנו הדרך האמיתי שנוכל ליכנס עי"ז לכלל שמירת מצוות התורה הק', ע"י מצוה רבה זו של "ואהבת לרעך כמוך", דהרי פשוט שאם חבירו גרם לו רעה ח"ו אסור להחזיר לו רעה, דזהו בכלל הלאו של "לא תקום", רק עיקר המצוה של "ואהבת לרעך כמוך" הוא שאפילו אם יודע בבירור שחבירו יחזיר לו רעה תחת הטובה, אעפ"כ מרוב אהבתו לכל אחד מישראל שזהו המצוה היסודית שהוא כלל גדול בתורה, אעפ"כ יעשה לחבירו חסד, ואם מתנהג באופן הזה אז יודע שמקיים מצוות ה' ואינו מכוון לתועלת עצמו רק למען קיום מצוות ורצון השי"ת. וזהו כלל גדול בתורה שע"י מצוה הלזו יהי' לו מפתח ליכנס לכלל שמירת מצוות התוה"ק.

ומאוד צריכים ליזהר במצות אהבת ישראל. הרבה פעמים קורה שאחד עושה עוולה נגד חבירו, וחבירו יש לו טינא בלב עליו, ואין זה מהנכון שגורם לכמה עבירות, 1) שנאת ישראל. 2) לשון הרע על חבירו. 3) מחלוקת ועוד כמה עבירות. ע"כ הדרך הנכון הוא שילך המתבייש לחבירו ויאמר לו היתכן שעשית לי עוולה כזאת (עיין מג"א סימן קנ"ו). ומובן מאליו, דאם רוצה לשכוח מכל מה שעשה לו חבירו, ולמחול לו עלבונו, הרי זה מדת חסידות ותבא עליו ברכה.

ומגודל הפגם של חטא לשון הרע מובא בספה"ק חובת הלבבות (שער הכניעה פ"ד) דהרבה אנשים כשבאים לעוה"ב מוצאים שם על חשבונם מצוות שלא קיימו מימיהם, וכן להיפך, מצוות שקיימו אבל אינם עולים על חשבונם. והטעם לזה, כי מצוות אלו קיבלו במתנה מאנשים שדיברו עליהם לשה"ר ורכילות, וכן להיפך, אם הוא דיבר נגד חבירו הרי חבירו נוטל ממנו כל מצוותיו וע"כ חסרים מחשבונו כל המצוות שעשה בחייו (וכ"ה בספר חסידים, של"ה, מגיד מישרים פ' ויקהל, ועי' מהרש"א עבודה זרה דף י"ט, וישמח משה פרשת תצוה). בהעלות האדם דבר נורא זה על לבבו, רעדה ופלצות יאחזנו, איך שגרם בדיבור פיו שכל המצוות ומעשים טובים שיגע עליהם לקיימם בכל ימי חייו, ניטלו ממנו במשך כמה דקות ע"י איזה דיבורי לשה"ר נגד חבירו, וניתנו לחבירו שעליו דיבר לשה"ר. וע"כ צריך כל אחד ואחד ליזהר מאד בזה, שלא לדבר לשון הרע נגד חבירו.

– ד –

גודל חשיבות קיום מצות מזוזה

אנו מלמדים את בנינו לנשק המזוזה בכל ערב קודם השינה, ואומרים שד"י שהוא שמירה להבית. ונחוץ מאוד לדעת אם המזוזה היא באמת כשרה, כי בעוה"ר 97 אחוז מהמזוזות בזמנינו הם פסולים לדאבונינו. והבנים צריכים לעורר את הוריהם מענין גדול זה, כי הרבה פעמים אין יודעים ואין מרגישים בזה, שרוב המזוזות הקטנים שמוכרים כהיום בחניות הספרים וכדומה פסולים המה.

סגולת המזוזה לשמור את האדם וביתו בכל עת ועונה, כמו שנתבאר בהלכות מזוזה (דרכי משה יורה דעה סימן רפ"ז בשם מהר"ם), דכל בית שיש על פתחו מזוזה כשרה א"א לשום שד ומזיק לשלוט עליו. ע"כ צריכים ליזהר מאוד בקניית מזוזה שתהא כשרה למהדרין מן המהדרין.

לפני איזה שנים נזדמן לי לדרוש ברבים בבית המדרש בבארא פארק מענין קדושת תפילין ומזוזות.

באותה שבוע קרה מעשה נורא בארגענטינא, תאונה באוירון שהיו עליו 179 בני אדם, בגובה עשרת אלפים רגל. על האוירון היו ששה אנשים מאחבנ"י, רב אחד, משגיח אחד ועוד ארבע יהודים. א' נמצא אז על אילן, בלי שום היזק בעז"ה, א' מהם הי' ג"כ על האילן, ורגלו האחת נשברה ל"ע, שנים מהם היו על הר גבוה עם פצעים קלים, והששי נהרג אז ל"ע.

עלה אז בדעתו של אחד מהניצולים של התאונה, שאולי הששי שנהרג ל"ע לא היו לו מזוזות כשרים, וכשהלך לנחם את משפחת היהודי הששי שנלב"ע, בדק את המזוזה בחדר שהי' ישן הנהרג, ומצא בנרתיק המזוזה (מזוזה האלטער) עשרת הדברות נדפס על נייר פשוט!!! אז הבינו כולם מדוע לא ניצול היהודי הששי.

כידוע מ"ש מרן הבית יוסף זי"ע (יורה דעה סימן רצ"ו) שגבי מזוזה רואים נס גלוי, שמי שאין לו מזוזות כשרים הרי הוא ניזוק ל"ע ומי שמזוזות ביתו כשרים ניצול מכל צרה וצוקה, עיי"ש.

בעת ההוא דיווחו כל עיתוני הסביבה אודות המאורע, וכולם הוסיפו (אף הנכרים) שרואים בחוש איך שהקב"ה שומר את עמו ישראל, שאף אחד מהנכרים לא ניצול מתאונת האוירון, רק ה' אנשים מאחבנ"י, והי' קידוש השם גדול מזה.

הרבה אנשים אין יודעים ההלכות בדיוק איפה שצריכים לשים מזוזה, למשל במרפסת הנקרא פארט"ש, וכן בקלאזעט"ס וחדרים הנקראים סטארעדז"ש רו"ם שיכולים ליכנס בהם, צריכים לשאול שאלה אצל רב מורה הוראה. מפתח הבית לחצר ג"כ צריך מזוזה.

ואיתא בספה"ק ישמח משה, שבמצוות ציצית, תפילין ומזוזה צריכים לדקדק בכל פרטיהם ודקדוקיהם, וכמבואר באריכות בספרינו "מזוזת שלום."

– ה –

באבות (פרק ה' משנה כ"ו) בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה וכו', כי זמנים הללו של האדם מסוגלים ביותר ללימוד המיוחד לאותו הזמן, ימי הנערות והעליה, וצריך להשתדל ולהתאמץ ללמוד ולחזור עוה"פ ועוה"פ מה שלמדו, כדי שיהי' נשרש בקדושה תיכף בימי הילדות והבחרות, ועי"ז מכשיר הילד והבחור יסוד חזק ואמיץ לבנות עליו בנין חזק במשך כל ימי חייו, כמ"ש בקהלת (יא, ט) שמח בחור בילדותיך ויטיבך לבך בימי בחורותיך. שמח בחור, פי' אין שמחה כשמחת התורה, שע"י שילמד בשמחה את התוה"ק, מבטיח לו הכתוב ויטיבך לבך בימי בחורותיך, ועי"ז יהי' היסוד של הבנין טוב וחזק, ויהי' לו טוב כל ימי חייו, שהתורה שלומדים בימי הילדות והבחרות נקרא תורה לשמה, כמ"ש בספה"ק אגרא דפרקא, ותורה לשמה נקראת תורת אמת כמבואר במלאכי (ב', ו') "תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך אתי, ורבים השיב מעון."

ויל"פ הכתוב שע"י שלומד תורה לשמה שנקראת תורת אמת, עי"ז ממילא ועולה לא נמצא בשפתיו במשך כל ימי חייו, רק יעסוק בתורה עוד ועוד, כמאמר המשנה כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, פי' שיעסוק בתורה עוד ועוד בלי הפסק. וע"י שלומד בהתמדה וחוזר פרקים משניות ופרקים שלמים במסכת, ומדבק א"ע בתוה"ק ובדביקות השי"ת שאורייתא וקוב"ה חד הוא, נמשך לו חיות מכל תיבה שלומד, וכדכתיב בפרשתינו צוהר תעשה לתיבה (בראשית ו' ט"ז), פירש"י אבן טובה המאירה להם (והוא מבראשית רבה, לא, יא), ופי' רבותינו תלמידי הבעש"ט הק' זי"ע שכוונת הכתוב שיעשה בהירות וחיות להתיבה שתאיר באור וקדושה עליונה. אבל בתינוקות של בית רבן שלומדים תורה לשמה, אז כל תיבה שלומדים הוא אבן טובה המאירה להם, ועי"ז זוכים לדברים הרבה כנ"ל.

– ו –

בנים יקרים!!!  אתם צריכים לדעת שיסוד חיי האדם הוא כשהוא בקטנותו, כי כל הצדיקים נתקדשו כבר בצעירותם, כשהיו קטנים ביותר, וכידוע מהצה"ק ר' מרדכי'לע מנאדבורנא זי"ע כשהי' ילד בן ג' שנים והילדים שחקו אז עם טאשטיכל ע"י שאחד החזיק את הטאשטיכל ושני ילדים מב' הצדדים רצו לתפוס הטאשטיכל ובשעה שהוא נענע את הטאשטיכל אמר כל רגע "שויתי ה' לנגדי תמיד", וכל הילדים אמרו אחריו שויתי וכו', וכשהי' כבר בן שבעים שנה אמר פעם כי מיום היותו בן ג' שנים הכיר את בוראו ולא שכח אף רגע אחת מהקב"ה.

וכמו כן ראינו ושמענו אודות הרבה צדיקים שבהיותם בני י"ג שנים נבחנו על מסכתות שלימות בעל פה, וכמה מהם גמרו כבר אז את כל הש"ס, וכל זה ע"י שלמדו הרבה תורה בילדותם כשהיו קטנים, שאז לומדים תורה לשמה ויכולים לזכות בשעה לימוד התורה בקטנותם יותר ממאה שעות בגדלותם.

– ז –

איתא בחז"ל (בבא בתרא ח:) ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, "אלו מלמדי תינוקות." פירש"י מצדיקי הרבים הן שמלמדים ומחנכין אותן בדרך טובה עכ"ל. הרי שעיקר שכר הגדול הגנוז למלמדי תינוקות של בית רבן לעתיד לבוא הוא עבור מה שמחנכין ומדריכין את התלמידים בדרך הישרה.

ובשבת (קיט:) אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל פיהם של תינוקות של בית רבן. רואים אנו מזה גודל מעלת תינוקות שלא טעמו טעם חטא. וחז"ל לא ביארו איזה הבל, ומסתימת לשונם נראה כי הכל במשמע: תורה ותפלה, וכיוצא. ומצאנו בחז"ל (סנהדרין קי:) קטן מאימתי בא לעולם הבא? משעה שיאמר אמן. ובשו"ע סימן כ"ה סעיף ז' כתב המחבר, לא ישיח שיחת חולין בשעה ששליח ציבור חוזר התפילה ואם שח הוא חוטא וגדול עונו מנשוא וגוערים בו. וברמ"א שם: "וילמד בניו הקטנים שיענו אמן כי מיד שהתינוק עונה אמן יש לו חלק לעולם הבא" (מג"א ס"ק י"א). ומובא בשלה"ק וצריך שיחנכם שיעמדו באימה וביראה, ואותן שרצים ושבים בבית הכנסת מוטב שלא להביאם עכ"ל.

עוד איתא בשבת שם (קיט: ובתוספות שם) העונה אמן בכל כחו קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה (וראה תיקוני זוהר יט, מ: ועיין חלק ג' כ'. וברעיא מהימנא הגירסא "אמן יהא שמה רבה מברך" ולא "אמן" בלבד").

הרי רואים מזה שעצם אמירת אמן ויהא שמיה רבה שגבה מעלתה עד מאד שמבטל כל טנרין תקיפין ופגעים רעים וגזירות קשות רח"ל, ומשפיע השפעות טובות ומקרב קץ גאולתנו ופדות נפשנו, עד שאמרו חז"ל בסוטה (דף מט.) דעלמא קיימא אאמן יהא שמיה רבא דאגדתא, ועכשיו אנו יכולים לשער כמה גדול כחם של תינוקות של בית רבן שלא טעמו טעם חטא ומקיימין העולם בהבל פיהם כשיענו אמן יהא שמיה רבא.

ומגודל מעלת וחשיבות תינוקות של בית רבן מובא בחז"ל (מסכת כלה רבתי, ב) וז"ל: כל יום מלאך יוצא מלפני הקדוש ברוך הוא לחבל את העולם, וכיון שהקדוש ברוך הוא מסתכל בתינוקות של בית רבן מיד נהפך כעסו לרחמים.

ואיתא בזוה"ק (ח"ג רפג) בשעה שבני ישראל עונים אמן, נפתחים בשמים שערי ברכה ושמחה.

– ח –

משל מתאים מהרה"ק מאפטא זי"ע על הכסילות של הפתאים המאבדים הון יקר בביטול עניית אמן

איתא מהרה"ק מאפטא זי"ע בעל מחבר ספר אוהב ישראל על התורה פרשת עקב, על המדרש, והיה עקב תשמעון, הדא הוא דכתיב הלך ילך ובכה וגו' והיא פליאה.

ואמר הרה"ק מאפטא, עפ"י משל לאחד שהיה מחוסר פרנסה לא עלינו, ללכת ולקבץ במקומו שיתנו לו צדקה, והיה לו לבושה עד שהוכרח לעזוב ביתו ומקומו לילך למקומות שאין מכירין אותו, והלך ממקום למקום כמה וכמה שנים עד שבא למקום החוילה אשר שם הזהב כי שם הרים גדולים ומחצב הזהב וכל אבן יקרה נמצא שם, ובמדינה זו מונחים אבנים טובות הפקר בשווקים וברחובות כמו במדינותינו אבנים פשוטים שמונחים הפקר, ולכל אבן היקר משם (הם הדימאנטין וברילאנטין) אפילו הקטן שבקטנים מהם אין לה שיעור וערך כמה שוה במדינותינו.

אבל האיש הזה לא שם על לבו ולא הבין איכותם עד היכן הם יקרים, כי עלה בדעתו שהם אבנים פשוטים, רק ממה שראה בהם קצת שינוי במראיתם מהאבנים שבמקומו הוטב בעיניו ולקח אמתחת קטנה ושם מעט אבנים קטנים באמתחתו כי היה בדעתו לשוב לביתו למקומו. וגם במדינה זו הנזכרת אשר שם האבנים הטובות עושים לבגדים כפתורים מהאבנים הטובות היקרים שבהם, וגם האיש הזה כאשר נתעכב שם זמן רב עשה לו שם גם כן בגד אחד ועשו לו גם כן בגד עם כפתורים ההם, וחזר לביתו ממקום למקום עד שישוב לביתו, ותעה על הדרך איזה ימים ולא היה לו מה לאכול.

ופגע באחד והיה לו שק גדול מלא לחם רק שהיה תרמית, כי כל השק היה לחם מעופש ואינו ראויי לכלום, רק השק מלמעלה היה מכוסה בלחם יפה ולא היה ניכר לחם המעופש. ואמר האיש שיתן לו לחם לאכול כי היה רעב, ואמר לו מה תתן לי בעד כל השק לחם, אמר לו האיש אין לי כלום רק אבנים באמתחתי. וכן עשו, שהאיש הריק לו מאמתחתו האבנים הטובות ולקח בעדם השק עם הלחם המעופש.

כאשר בא לביתו יצאו לקראתו בני ביתו וילדיו והיה להם שמחה גדולה כי לא ראו אותו כל כך הרבה שנים ודימו בנפשם כי הביא להם מתנות גדולות והון רב, וכאשר ראו אצלו השק עם הלחם המעופש היה להם צער גדול וצעקו במר נפשם מה זה שהיית כך וכך שנים על הדרך והבאת לנו שק לחם מעופש שאינו ראוי לכלום.

ואחר איזה ימים, כאשר חיפשו באמתחתו מצאו עוד אבן אחת מהאבנים הטובות, שלא הריק כראוי כאשר החליף האבנים בעד הלחם המעופש, וגם ראו על בגדו הכפתורים מהאבנים הטובות שהיה תפור על הבגד, ולקחו בני ביתו האבן הטוב עם הבגד לשומו אצל סוחר גדול ומבין על אבנים טובים, ואמר להם שיתן בעדם עשרת אלפים אדומים, ושמחו שמחה גדולה כל בני ביתו. אבל האיש הזה התחיל לצעוק צעקה גדולה ומרה ותלש בשערו, אוי לי, וי לי, שהייתי במקום אבנים הטובים והיקרים ההם, והייתי יכול ליקח כמה שרציתי ולא ידעתי איך יקרים הם בכאן, ועוד הוספתי חטא על פשע שנתתי מעט האבנים הטובים שהיה באמתחתי בעד הלחם המעופש שאינו ראוי לכלום, ובכה מאד והיה לו לצער גדול רחמנא ליצלן.

והנמשל מובן. הנשמה קודם שבאה לעולם הזה בעולם העליון אוכלת נהמא דכסופא, ובאה לעולם הזה ללמוד תורה הקדושה ולעשות מצוות ומעשים טובים שתהא אוכלת בשכרה, וכל מצוה ממצוות התורה ודרבנן אין לה שיעור וערך גודל שכרה [הדא הוא דכתיב (משלי ג) יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה)] ועל זה אמרו חז"ל שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, הפירוש שאין בנמצא בכל העולם הזה לשלם שכר בעד מצוה אחת. והחכם עיניו בראשו אינו מאבד זמנו לבטל רק בתורה ומצוות ומעשים טובים ואפילו במשא ומתן הוא עושה לקיום התורה והמצוות בכל דרכיך דעהו. אבל הכסיל בחושך הולך ומאבד ימיו לבטלה ומדבר דברים בטלים כל היום, ולא די לו כל היום, אפילו בשעת התפלה ובחזרת הש"ץ השמונה עשרה אשר כל אמן שעונה אין לה שיעור וערך גודל שכרה והמדבר דברים בטלים העונש גדול מאוד.

וזהו פירוש המדרש והיה עקב תשמעון, ופירש רש"י אם המצוות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון, וכל המצוות שבידו לעשות ולא לדבר בשעת התפילה ולשמוע כל הברכה ולענות אמן, וקלים הם בידו לקיים בכל יום, ומשולים הם לאבנים טובים שמונחים הפקר ואינו רוצה לקבלם, והוסיף עוד חטא על פשע ומדבר אז דברים בטלים המכוונים ללחם המעופש (אבל עם כל זה אין ישראל שלא יעשה מצוה, כמאמר חז"ל כפלח הרמון רקתך, ולא יענה אמן איזה פעמים והם מכוונים לאבנים טובים שנמצא באמתחתו הוא גופו). וכאשר הלוך ילך מזה העולם לעת פקודתו ובכה כי שם הוא מעוות שלא יוכל לתקן רחמנא לשזבן.

ונגמור בטוב כל הפסוק, נושא משך הזרע, באם ששומע כל הברכות ועונה אמן אשר בעולם הזה נראה שהוא דבר קטן כמו הזריעה שזורעין בקרקע, אבל אחר כך בעולם העליון לעת פקודתו בא יבא ברנה נושא אלומותיו, נעשה מזה אלומות אלומות גדולים (ספר הפנים דף טו: אות לא).

– ד –

בזוה"ק פ' בראשית פי' הפסוק "ונח מצא חן בעיני ה'", א"ר יצחק וכו' נ"ח בהיפוך אתוון ח"ן, כד"א ונח מצא ח"ן בעיני ה' [פירוש נח בהיפוך האותיות הוא ח"ן, כמ"ש ונח מצא חן בעיני ה']. א"ר יוסי ח"ן היינו נ"ח.

א. וצ"ב דבסוף הפרשה בפרשת בראשית כתיב "ונח מצא חן בעיני ה'", שם הוי', וכאן בפרשת נח כתיב את האלקים התהלך נח, וידוע דשם אלקים הוא מדת הדין, ולמה לא כתיב אל הוי' התהלך נח, במדת הרחמים כמ"ש לעיל בפ' בראשית ונח מצא חן בעיני ה'?

ב. אנו אומרים בברכת המזון "ונשא ברכה מאת הוי' וצדקה מאלקי ישענו, ונמצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם." ויש לדייק למה התחיל בשם הוי' ומסיים בשם אלקים? ומן הראוי שיתחיל בשם הוי' ויסיים בשם הוי', או להיפוך, שיתחיל בשם אלקים ויסיים בשם אלקים.

ג. עוד יש לדייק, דבכל מקום ו' מוסיף על ענין ראשון (פסחים ה. ועוד), ומה מוסיף כאן אות ו' ד"ואדם"?

ונראה לתרץ כל זה בהקדם מה שאמרו חז"ל (קידושין דף מ.) אמר רבא רב אידי אסברא לי (ישעי' ג') "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו", וכי יש צדיק טוב ויש צדיק שאינו טוב, אלא טוב לשמים ולבריות זהו צדיק טוב, טוב לשמים ורע לבריות זהו צדיק שאינו טוב, עכ"ל.

היוצא לנו מהגמרא הנ"ל שמי שהוא טוב לשמים ולבריות הוא צדיק טוב.

ובזה אפשר להבין מה שאנו אומרים בברכת המזון ונמצא חן ושכל טוב בעיני אלקים "ואדם", בו' המוסיף, דהכוונה שנהי' טוב לשמים וטוב לבריות, דאם לא כן נקרא צדיק שאינו טוב כנ"ל.

ולפי זה יתורצו גם ב' קושיות הראשונות, דע"כ אמר שם של מדת אלקים, להורות דאם הצדיק הוא נח לבריות, אז אפילו שם אלקים שהוא מדת הדין ג"כ נעשה רחמים, כי הקב"ה מתנהג עם האדם מדה כנגד מדה, וכמו שהוא מתנהג ברחמים עם הבריות, כמו"כ מתנהגים אתו ברחמים.

וזהו כוונת הקרא בפרשתן, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, דלכאורה קשה למה הוצרך הכתוב לומר "בדורותיו." הלא מובן שמדבר מדורותיו של נח ולא מדורות אחרים. אלא הכוונה הוא שהיה טוב לבריות בדורותיו, שאע"פ שבני דורו היו רשעים כמאה"כ ותמלא הארץ חמס וגו' כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, אעפ"כ היה נח טוב לשמים וטוב לבריות, ועי"ז ונח מצא חן בעיני ה', שאת האלקים התהלך נח, שהי' יכול לנצח אף במדת הדין כי השי"ת מתנהג עם האדם מדה כנגד מדה.

עוד אפשר לומר בביאור מה שאומרים בברכת המזון ונמצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם, שאם רוצה האדם למצוא חן בעיני אלקים, צריך לראות "ואדם", ו' רומז על מדת היסוד (עי' זוהר ח"ג דף סו:) שהיסוד של כל המצוות הוא להיות נח לבריות, וזהו "ו' אדם", שיהא נח לבני אדם, ואז נמצא ח"ן בעיני אלקים, כמ"ש בזוה"ק הנ"ל דנ"ח אותיות ח"ן, כמ"ש למעלה ונשא ברכה מאת הוי', שיהי' הוי' הוא האלקים, שלא יהא נפק"מ לגבי' בין שם הוי' לשם אלקים, כי מדת הדין תסכים שינצח כיון שמתנהג עם בריותיו ית' ברחמים.

– ה –

במדרש רבה (פ' ה') אלה תולדות נח נח, אתמהא, לא היה צריך קרא למימר אלא אלה תולדות נח שם, אלא נייחא לו נייחא לעולם, נייחא לאבות נייחא לבנים, נייחא לעליונים, נייחא לתחתונים, נייחא בעוה"ז, נייחא לעולם הבא.

ואפשר לומר בכוונת המדרש דהנה הנביא מלאכי אמר (ב' ו') "תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון." וצ"ב השייכות בין רישא לסיפא, "תורת אמת היתה בפיהו" ל"ורבים השיב מעון."

ואפשר לומר עפ"י דברי חז"ל (ב"מ קז: ועי' סנהדרין יח. יט.) התקוששו וקושו ואמר ריש לקיש קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים, נמצא דמי שיש לו מעשים טובים יש בכחו גם להדריך אחרים כיון שאי אפשר לומר לו טול קורה מבין עיניך וכו' (ערכין טו:), ועי"ז יוכל להשיב רבים מעון שיעבדו את ה' בכל לבם ונפשם, וזהו עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים, פי' כיון שהם צדיקים ממילא יכולים להשפיע גם על אחרים שיתנהגו בדרך הישר וזהו "תולדותיהם", וכ"ז כמבואר במשנה אבות פ"ו מ"א הנ"ל רבי מאיר אומר כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה.

וזהו תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו, שמתנהג בדרך הישרה ועוסק בתורה כראוי, ממילא משפיע עי"ז גם על אחרים שרואים התנהגותו ולומדים ממנו איך להתנהג, וזהו הסיום "ורבים השיב מעון."

וזהו כוונת המדרש נח נח נייחא לו, שע"י שהוא נייחא לו שלומד תורה לשמה, "נייחא לעולם", זוכה לדברים הרבה, שדבריו יכנסו גם לאזני אנשים אחרים ויוכל להדריכם במסילה העולה בית קל, כמו שפירש בעץ יוסף "כדאי הוא לו, כלומר שנברא בשבילו", וכן הוא אומר כי זה כל האדם, ודרשו חז"ל כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה.

וזהו גם כוונת המשך המדרש, נייחא לאבות נייחא לבנים, פי' במה שהאבות מתנהגים בדרך הישר והטוב, משפיעים גם על בניהם שיתנהגו בטוב, כי רואים הם את התנהגות אביהם, וכנ"ל, ועי"ז ממילא יהי' נייחא בעולם הזה נייחא בעולם הבא, כי ע"י שבניו הולכים בדרכיו הטובים, וכל זה ע"י שראו אצלו שהוא בעצמו התנהג בדרך הטוב, עי"ז ממילא יזכה לנייחא בעולם הבא, כי ברא מזכה אבא אף לאחר מאה ועשרים שנה, כמובא בחז"ל (סנהדרין קד. עיי"ש).

יעזור השי"ת שנזכה לגדל ולחנך בנינו על דרך הסלולה לנו מדור דור, ונזכה לבני חיי ומזוני, רפואות וישועות ונראהו עין בעין בשובו אל נוהו, מתוך שמחה ונחת ותשובה שלימה, בהתגלות כבוד מלכותו בביאת משיח בן דוד במהרה דידן אמן.

 

 

 

עוד על הפסוק הנ"ל בקהלת (פרק יא ט) שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶךָ וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ וּבְמַרְאֵי עֵינֶיךָ וְדָע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט:

 

עיקר העבודה בימי הילדות והבחרות כשהאדם שלם בכחו והוא הראשית לקדש מנעוריו

– א[89] –

איתא בביצה (ט"ו ע"ב) דהתנא הקדוש רבי אליעזר אמר לתלמידיו ביום טוב פסוק (נחמי' ח') לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם (נחמי' ח') וכו'.

– ב –

עוד שם (דף ט"ז ע"א) תני רב תחליפא אחוה דרבנא חוזאה כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכיפורים (נוסח אחר ועד ראש השנה) חוץ מהוצאת שבתות והוצאת י"ט והוצאת בניו לתלמוד תורה שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו, אמר ר' אבהו מאי קראה (תהלים פ"א) תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגינו איזה חג שהחודש מתכסה בו, הוי אומר זה ראש השנה, וכתיב (תהלים שם) כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב. מאי משמע דהאי חק לישנא דמזוני הוא דכתיב (בראשית מ"ז) ואכלו את חוקם אשר נתן להם פרעה. מר זוטרא אמר מהכא (משלי ל') הטריפני לחם חקי.

א) צ"ב, למה צריך לומר לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים, הרי הי' די לומר לכו אכלו סעודת היום, כדי שיהי' להם כח לילך ללמוד ולהתפלל, כי היום הוא יום קדוש לאדונינו, ולמה אמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים, אם היום קדוש למה צריכים לאכול משמנים וממתקים, אדרבה,להיפך, אם היום קדוש לאדונינו כ"כ, צריך לצום ולהתענות, ומדוע אמר אכלו משמנים ושתו ממתקים.

ב) עוד צ"ב, מדוע אמר להם כי קדוש היום לאדונינו, מאי נפקא לן  מינה.

ג) צ"ב הענין דמזונותיו של האדם קצובים לו מראש השנה דייקא.

ד) צ"ב, לפי דברי ר' אבהו דחק הוא לישנא דמזוני, מהו השייכות בין רישא דקרא, כי חק לישראל הוא, לסיפא דקרא, משפט לאלקי יעקב.

– ג –

בתפילת שבת אומרים, כאמור לדוד ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו. וצ"ב אומרו וכל קרבי, מה בעי בזה, שכל הקרבים יברכו את שם קדשו, ומדוע דוקא בשבת אומרים פסוק זה.

– ד –

כתיב (ישעי' ס"ו) והי' מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות לפני ה'. ויש לדקדק דהכתוב כפל לשונו, מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו. גם הקשו המפרשים מדוע נקט קרא יבא כל בשר, ולא אמר יבא כל איש.

– ה –

ואפשר לפרש דהנה ידוע מספה"ק דעונש חיבוט הקבר לאדם הוא ממה שאוכל ואינו מתכוין לשם שמים, ועבור הנאה הגשמית שיש לו מהמאכל מקבל מכות בחיבוט הקבר ל"ע (ועיין בזוה"ק פרשת תרומה), ועיין בספה"ק ראשית חכמה (בשער הקדושה בשם הזוהר הקדוש) שכתב דצריך ליזהר מאוד כשאוכל שלא יאכל לשם תאוה וכו', עיי"ש.

וזה לשון ספה"ק ליקוטי אמרים תניא (פרק ח'): "ועוד זאת במאכלות אסורות שלכך נקראים בשם איסור מפני שאף מי שאכל מאכל איסור בלא הודע לשם שמים לעבוד ה' בכח אכילה ההיא וגם פעל ועשה כן וקרא והתפלל בכח אכילה ההיא, אין החיות שבה עולה ומתלבשת בתיבות התורה והתפלה כמו ההיתר מפני איסורה בידי הסטרא אחרא משלש קליפות הטמאות, ואפילו הוא איסור דרבנן שחמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה כו', ולכן גם היצר הרע וכח המתאוה לדברים האסורים הוא שד משדין נוכראין שהוא יצר הרע של אומות עובדי גילולים שנפשותיהם משלש קליפות הטמאות, מה שאין כן היצר הרע וכח המתאוה לדברים המותרים למלאות תאותו היא שד משדין יהודאין לפי שיכול לחזור לקדושה כדלעיל. אך מכל מקום קודם שחזר לקדושה הוא סטרא אחרא וקליפה, וגם אחר כך הרשימו ממנו נשאר דבוק בגוף להיות כי מכל מאכל ומשקה נעשה תיכף דם ובשר מבשרו ולכן צריך הגוף לחיבוט הקבר לנקותו ולטהרו מטומאתו שקיבל בהנאת עולם הזה ותענוגיו מטומאת קליפת נוגה ושדין יהודאין אלא אם כן מי שלא נהנה מעולם הזה כל ימיו כרבינו הקדוש. ועל דברים בטלים בהיתר כגון עם הארץ שאינו יכול ללמוד צריך לטהר נפשו מטומאה זו דקליפה זו ע"י גלגולה בכף הקלע כמ"ש בזוהר פרשת בשלח דף נ"ט וכו', עיי"ש באריכות.

ועיין בספה"ק מגיד מישרים למרן הבית יוסף זצ"ל, שכתב (בפרשת בראשית) מה שאמר לו המגיד להרב בית יוסף, ולא תאכל ולא תשתה דרך הנאה אלא כמי שכפאו שד, שאי אפשר לו לעשות בענין אחר לקיים גופו בדבר, כי יפה כוונו המסתירים עצמם בעת אכילתם כמו בעשיית צרכיהם, כי זה וזה אין לכוין בו אלא מצד ההכרח בלבד.

עוד כתב שם (בפרשת בשלח) וז"ל, וכן בכל הדברים שאדם עושה בזה העולם לקיום גופו, אם יש הנאה באותו מעשה יראה בעיניו כאילו הוא כפוי על המעשה ההוא, ובכך לא יקבל הנאה על המעשה ההוא. וזכור דברי רבי (כתובות קד.) לא נהניתי באצבע קטנה[90], לכן מכאן ואילך הזהר במעשיך שלא תעשה שום מעשה מעניני העולם הזה כי אם מה שהוא לקיומך בעולם, ואם יש במעשה ההוא שום צד הנאה אל תתכוון במעשה ההוא ובהנאתו כלל רק תדאג ותחמוד ותתאוה אלו הי' אפשר לך לעשות המעשה ההוא מבלי שיהא שום הנאה, ובעת מאכלך יהי' בעיניך כאלו חרב מונח על ראשך והגיהנם פתוח לך מתחתך, כי אם תאכל ותשתה יותר מן הראוי או אפילו באוכלך הראוי אם תתכוין ליהנות תיענש, ותחשוב ללבך כאלו אתה עומד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה אשר שכינתו חופפת עליך תמיד ומתלוה עמך, עכ"ל.

ועיין בספה"ק עבודת ישראל (פרשת שלח, ד"ה דבר אל בני ישראל בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה והי' באכלכם וגו' תרימו תרומה לה'), שכתב וז"ל: הנה הצדיק הקדוש ר' משולם זיסל מאניפאלי זצ"ל אמר, כשהאדם אוכל בתאותו לפי דמיונו שאי אפשר לחיות בלא אכילה ושתי', בודאי מן הנמנע שירים ניצוצי הקדושה שבתוך המאכל למעלה, רק אם האדם חכם ומשכיל על דבר ואומר בלבו הלא בודאי אם הבורא ב"ה רצה שנחי' בלי אכילה, בודאי הי' אפשר להתקיים כמו עתה, אלא שהבורא ב"ה רצונו להחיות נפש כל חי ע"י אכילה, ועי"ז אני מוכרח לאכול בקדושה וטהרה שאני עושה רצונו בזה, ואז יש בכח אדם להרים ניצוצי קודש לשורשם. וזה פי' הפסוק בבואכם אל הארץ, דהיינו אל הארציות, ותדעו נאמנה אשר אני מביא אתכם שמה, כי אני הבאתי אותך לזה שהרעבון והצמאון מאת השי"ת והשביעה ג"כ מאתו, אז והי' באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה' ותגביהו הני"ק למעלה, ודפח"ח.

ועפי"ז מפרש בעבודת ישראל שאר הפסוקים שם, ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה, פי' שלא יאמר האדם הנה אנכי עדיין רך בשנים ויש עת לכל חפץ כשאזקין אשוב לעבוד אותו ית' בהגבהת הני"ק, אבל עתה כתיב (קהלת יא, ט) שמח בחור בילדותך, ולזה אמר הכתוב לא כן, רק ראשית עריסותיכם תרימו תרומה, כי עיקר העבודה בימי הילדות והבחרות כשהאדם שלם בכחו והוא הראשית לקדש מנעוריו, ואמר הכתוב אחר כך מראשית עריסותיכם, ומדייק שם רש"י על לשון מראשית עיין שם, ונבאר ג"כ לפי דרכינו, דהתורה מזהירה ג"כ שלא יאמר האדם אם כן אבטל את עצמי מכל וכל עניני עולם הזה ואפי' הכרחית, זה ג"כ אינו רשאי, וכמ"ש מורינו מו' אלימלך בספר נועם אלימלך בפסוק (ויקרא כג, כב) ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך עיי"ש. וז"ש הכתוב ג"כ כאן, מראשית עריסותיכם, מקצת ולא כולו, שלא תכלה את עצמך בסיגופים יותר מדאי, רק הכל בהשכל ובמישור וידעת את ה', עכ"ל הק' בעבודת ישראל שם.

– ו –

עוד איתא בספרים הקדושים דאף דע"י המאכל שלא לשם שמים מתגברים הקליפות ל"ע, מ"מ במאכלי שבת אין להם שום אחיזה, וע"כ כתבו בספה"ק דבמאכל שאדם אוכל לכבוד שב"ק או יומא דפגרא אחר, או בסעודת מצוה, אין רימה שולטת בו במה שאכל בסעודה זו, וגם אינו נענש בעונש חיבוט הקבר בעד אכילה זו.

– ז –

ומטעם זה מובא בספה"ק דמאכל שבת אסור ליתן לאכול לדבר טמא, דכל הטעם דמאכלי שבת אין בהם אחיזה להקליפות, משום שבשבת יש לאדם נשמה יתירה, וע"כ יש קדושה יתירה במאכלי שבת, כדאיתא במסכת תענית ובפסחים (דף קי"ז), אמנם אם נותן לדבר טמא בהמה או חי' טמאה לאכול ממאכלי שבת, הרי מוציא את המאכל מהקדושה אל הטומאה ח"ו, וע"כ אסור ליתן מאכל שבת לדבר טמא.

– ח –

ועיין בתוס' ביצה (דף ל"ג ע"ב, ד"ה כי) שכתבו וז"ל: וי"ל דלעולם טעמא דמברכין אבשמים במוצאי שבת הוי משום נשמה יתירה, וביום טוב ליכא נשמה יתירה. ואם תאמר אמאי לא מברכין אבשמים כשחל יום טוב להיות במוצאי שבת, כיון דיש לו מאכלים חשובים וטובים מיישב דעתו ממילא בלא ריח בשמים.

ועיין בתוס' פסחים (דף ק"ב ע"ב, ד"ה רב) וז"ל: והכא אין מזכיר בשמים משום דשמחת יום טוב ואכילה ושתיה מועיל כמו בשמים, עיי"ש.

– ט –

והכוונה י"ל דכיון דפעולת האכילה בשבת ויום טוב אין בה אחיזה לחיצונים כלל כנ"ל, א"כ הרי יש לזה אותה פעולה כמו בשמים, דהבשמים הם משום נשמה יתירה שיש לאדם בשבת, אך כיון דגם האכילה בשבת ויום טוב יש בה קדושה יתירה כנ"ל, א"כ שפיר מובן כוונת התוס' במה שכתבו דשמחת יום טוב ואכילה ושתיה מועיל כמו בשמים.

– י –

עוד ראיה יש להביא לזה דממאכלי שבת אין חיבוט הקבר לאדם, דהרי ידוע מספה"ק על פסוק וקראת לשבת ענ"ג דמנג"ע נתהפך לענ"ג בכח פעולת ענ"ג שבת. וכיון דמנג"ע נתהפך לענ"ג, שפיר מובן הטעם שאין האדם נחבט בקבר עבור מה שאכל בשבת ויו"ט, כיון דקדושה יתירה אית בהו מכח הנשמה יתירה שיש באדם ביום שב"ק ומכח קדושת יו"ט. ומבואר במדרש שעל כל עונג שמענג את השבת מקבל שכר כמו עבור אלף תעניתים.

וע"כ היו הרבה צדיקים שדקדקו שלא אכלו סעודה רק אם הי' להם איזה סעודת מצוה, כגון סיום מסכתא וכדומה[91], והטעם בזה דרק בהמאכל שאוכלים בסעודת מצוה אין רימה שולטת בו, משא"כ בסעודה שהאדם אוכל להנאתו סתם.

וכן כתב בספר מעבר יבק (שפתי צדק פרק כ"ד) וז"ל: ואם לא נהנה מתענוגי העולם הזה אלא מסעודת מצוה, גם כן בשרו ישכון לבטח, דהואיל ולא נטל מחלק רוח מסאבא כלום, לית להו רשו עליהון כלל, וזכאה איהו מאן דלא מתהני מדיליה כלום[92], עיי"ש.

– יא –

ואפשר לומר עוד בטעם לשבח שאין האדם נענש בחיבוט הקבר בעד האכילות שאכל בשבת קודש, אף אם לא היתה כוונתו כ"כ לשמים, דהנה כתב בספה"ק קדושת לוי (פרשת בא, ד"ה או יבואר כה אמר ה' וגו'), לבאר מאמר רז"ל הנ"ל (בביצה דף ט"ז) כיון שבא שבת נותן השי"ת נשמה יתירה לישראל ובמוצאי שבת נוטלה, כמו שנאמר שבת וינפש כיון ששבת ווי אבדה נפש.

וכתב בקדושת לוי וז"ל, ראוי לדקדק מה זה שמביא ראיה מן הפסוק כיון ששבת, הלא כשיוצא שבת אבדה נפש. ונבאר על פי מאמר רבותינו ז"ל (שבת קי"ח ע"ב) שאלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלין, ובמקום אחד מבואר בגמרא אלמלי שמרו שבת ראשונה כו', והענין הוא ששבת מרמז על תשובה, כי שבת אותיות תש"ב, נמצא בשבת קודש עושים ישראל תשובה ויודעים שהתענוג שהיה להם בחול היה מדבר מאוס ומצער את עצמו כשיבא חול[93] שלא יהיה להם ח"ו עוד התענוג כמו שהי' להם בחול מקודם, וזו היא כיון שבא שבת נותן השם יתברך נשמה יתירה לישראל, היינו שיהי' להם התענוג מתורה ומצות של השם יתברך כשעושים תשובה ופוחדים כיון ששבת ויש להם הנשמה יתירה ווי אבדה נפש בחול כשיבוא כמו שהיה להם מקודם, נמצא צריך שני שבתות, שבת אחד כדי לעשות תשובה ולהבין שצריך להיות להם תענוג מעבודת השם יתברך מהתורה ומצות, ואז בשבת שני אזי יש להם התענוג אמיתי, אבל כשיצאו ממצרים הי' להם בהירות גדול שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל, נמצא אם היו שומרים שבת ראשונה והיה להם התענוג אמיתי מתורה ומצות היו נגאלין, אבל כעת שיש חומר עב צריך שבת אחד לזכך החומר ולעשות תשובה, ואחר כך שבת שני להיות התענוג מתורה ומצות של השי"ת, עיי"ש עוד בדבה"ק.

– יב –

ועפ"י דברי קדשו של הקדושת לוי מובן שפיר מדוע אין האדם נענש בחיבוט הקבר עבור מאכלים שאכל בשב"ק, דכיון דבשב"ק בא האדם למדריגה גדולה ולהכרה שמה שעשה ומה שאכל בימות החול היתה שלא כראוי, א"כ מרגיש טעם מר במה שאכל בימות החול, וכיון שאינו מרגיש טעם טוב במאכלים שאוכל ביום שב"ק מחמת מרירות לבו על חסרון עבודתו בימות החול כנ"ל, ע"כ שפיר אינו נענש בחיבוט הקבר עבור זה, ודו"ק.

– יג –

ויש לומר בדרך נכון טעם לזה שמאכלי שבת יש להם הכוח לעורר את האדם מתרדמתו הגשמי, שיראה איפה הוא עומד במשך כל ימות השבוע, דהטעם שיש קדושה גדולה כ"כ במאכלי שבת הוא עפי"מ שאמרו רז"ל מעולם לא זזה שכינה מישראל, בשבת של חול. וצ"ב הכוונה במה שאמר בשבת של חול.

וביארו בספרים הקדושים הכוונה במ"ש בשבת של חול, דהרי ארז"ל (כתובות קי"א ע"ב) כל הדר בארץ ישראל דומה למי שיש לו אלקי והדר בחוץ לארץ דומה למי שאין לו אלקי. והכוונה בזה, דבארץ ישראל יש השראת השכינה על האדם הדר בה. אמנם בחוץ לארץ, אף שאין השכינה שרוי' שם על האדם כמו בארץ ישראל, מ"מ בשבת קודש שכינה שרוי' על האדם אף בחוץ לארץ.

וזהו כוונת המאמר, מעולם לא זזה שכינה מישראל בשבת של חול, פי' דבחוץ לארץ יש השראת השכינה על האדם השומר את השבת כראוי, כמו בארץ ישראל כל השבוע.

והנה ידוע מ"ש זקיני הב"ח ז"ל בשולחן ערוך אורח חיים (סימן ר"ח) ליישב קושיית הטור ז"ל על הי"א בברכת מעין שלש, ונאכל מפריה ונשבע מטובה. וכתב הטור דאין לומר כן, שאין לחמוד הארץ בשביל פריה וטובה, אלא לקיים מצוות התלויות בה. וכתב עליו הב"ח ז"ל ותימא, הלא קדושת הארץ הנשפע בה מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת גם בפירותיה, שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ וכו', ועל כן ניחא שמכניסין בברכה זו ונאכל מפריה ונשבע מטובה, כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה, עכתדה"ק ז"ל.

נמצא דבארץ ישראל יש קדושה על המאכלים והפירות[94], והם משפיעים לטובה על האדם שאוכלם, שיקדש ויטהר א"ע ע"י אכילת הפירות והמאכלים שבא"י.

– יד –

ועפ"י הנ"ל דשבת שבחוץ לארץ חיבה יתירה נודעת לה כמו הדר בארץ ישראל במשך ששת ימי המעשה, ע"כ שפיר יש קדושה יתירה במאכלים שאוכל האדם לכבוד שב"ק אף בחוץ לארץ, וע"כ משפיעים על האדם שיעשה חשבון הנפש במה שאוכל ועושה במשך כל ימות השבוע, וכמ"ש בקדושת לוי הנ"ל, והבן כל זה.

– טו –

ועל פי זה אפשר לבאר הענין שנהגו בנות ישראל הכשרות לאפות חלות לכבוד שבת ולהפריש חלה, והוא מיוסד על מה שכתב הרמ"א ז"ל (או"ח סימן רמ"ב) הגה נוהגין ללוש כדי שיעור חלה בבית לעשות מהם לחמים לבצוע עליהם בשבת ויום טוב (סמך ממרדכי ריש מסכת ראש השנה), והוא מכבוד שבת ויום טוב ואין לשנות, ע"כ.

ולענינינו יבואר שפיר, דהנה החינוך כתב במצות חלה (מצוה שפ"ה) "משורשי המצוה (מצות חלה) לפי שחיות של אדם במזונות, ורוב העולם יחיו בלחם, רצה המקום לזכותינו במצוה תמידית בלחמנו, כדי שתנוח ברכה בו ע"י המצוה, ונקבל בה זכות בנפשינו, ונמצאת העיסה מזון לגוף ומזון לנפש", עכ"ל.

הרי לנו מדבריו דהעיסה שמפרישין ממנה חלה הוא מזון לגוף ומזון לנפש. וכיון שמאכלי שבת מקדשים ומטהרים את האדם האוכלם, ע"כ שפיר נוהגים ללוש חלה כמ"ש הרמ"א, דהחלה הוא מזון הגוף ומזון לנפש, והוא ענין אחד עם השבת, ודו"ק.

– טז –

ועיין בספה"ק פרי חיים על אבות שכתב, וטוב שיאמר בפה בדיבור הריני אוכל כדי שאהי' בריא וחזק לעבודת הבורא, וגם להוציא ניצה"ק שבזה המאכל, וכשעושה כן אז מדביק הניצוצות הקדושות אל נר"ן שבאדם, ובתורה שעוסק על השלחן יש להם עלי' גדולה, ע"כ.

ועיין בצעטיל קטן שבספה"ק נועם אלימלך, שכתב (באות ג') וזה לשון קדשו:

גם בשעת אכילה וזיווג יכוין כנ"ל, וכשיתחיל להרגיש תענוג גשמי יצייר במחשבתו כנ"ל ותיכף ומיד יאמר בפיו ובלבבו שיותר הי' לו תענוג ושמחה בעשיית מ"ע של ונקדשתי באופן הנ"ל מהרגשת תענוג גשמי הזה שהוא מהצרעת משכא דחויא וכך יאמר וראיה לדבר שיותר הי' לו תענוג ושמחה בעשיית מ"ע של ונקדשתי באופן הנ"ל שאפילו היו חוטפין אותו רוצחים באמצע אכילה וזיווג לעשות לו העינוים קשים הייתי משמח א"ע על קידוש הש"י יותר מתענוג גשמי הזה, אך יזהר שיהיה דובר אמת בלבבו ושיהי' אז בשעת מעשה תקוע על לוח לבו בתוכיות ובפנימיות הלב באמת גמור ולא ישטה א"ע להיות כגונב דעת עליונה ח"ו, ע"כ.

ובצעטיל קטן שם (אות ט"ו) כתב עוד, וזה לשון קדשו:

קודם נטילת ידים לאכילה יאמר תפלת השב של ר"י ז"ל ואחר אכילת המוציא יאמר בזה הלשון לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, אין אני אוכל להנאת גופי ח"ו רק שיהיה גופי בריא וחזק לעבודתו ית"ש, ואל יעכב שום חטא ועון והרהור רע ותענוג גשמי את היחוד קוב"ה על ידי ניצוצות קדושות של האכילה והשתיה הזה, ויכוין כשהוא אוכל דבר מה או שותה דבר מה שהטעם שהוא מרגיש בפיו בשעת לעיסה ובשעת גמיעה היא פנימיות הקדושה וניצוצות הקדושה השורה במאכל או במשקה ההוא, וע"י האכילה והטחינה בשינים והאצטומכא נברר הפנימיות מהמאכל שלא יעשה מוׁתָר להשפיע לחיצונים ואז נפשו נהנית מהפנימיות והפסולת נעשה מותרות ונדחה אל החיצונים ויקבל אז במחשבתו שתיכף ומיד כשירגיש שיצטרך לנקביו לא ישהה את הפסולת בקרבו לטמא ח"ו את מוחו ולשקץ את נפשו להשהות את הצואה והשתן בקרבו אפילו רגע אחד, וגם יצייר לפניו בשעת אכילה האותיות מאכ"ל בכתב אשורית ויהרהר שעולה צ"א כמנין הוי"ה בשילוב אדנ"י, עכלה"ק.

– יז –

והנה כבר הבאנו לעיל דבמאכלי שב"ק ויו"ט ושאר סעודות מצוה, אין הרמה שולטת על מה שאוכל האדם אף אם אין כוונתו כ"כ לשם שמים.

אמנם באמת אף במאכלי שבת קודש צריך האדם ליזהר מאוד שלא ירמה א"ע גם בזה, כי לפעמים נדמה לו שאוכל לכבוד שבת ובאמת אינו אוכל כי אם להנאת גופו, וכמו שכתב בספר א"א (פרשת משפטים) וז"ל: שמעתי מאאמו"ר ז"ל שהוכיח לאדם אחד אשר חטף לאכול איזה מאכל בשבת, ואמר שכוונתו לכבוד שבת, והוכיח לו ואמר כי כל שלא תיקן מדותיו עד שהגשמיות יהיה נמאס עליו, אז נדמה לו שאוכל לכבוד שבת, אבל באמת אינו כן, עיי"ש. חזינן מזה דלפעמים יכול האדם לדמות בעיני עצמו שאוכל לכבוד שבת או שאר סעודת מצוה, ובאמת אינו אוכל כי אם להנאת גופו.

– יח –

ועל זה יש עצה שיקיים מ"ש ויאמר בפיו הפסוק וקראת לשבת עונג[95], ואז אף אם יש לו תענוג מהאוכל, מ"מ הוא מקיים מצות עונג שבת, וע"י סעודת שבת לא תשלוט בו רימה.

ועיין בספר דרך הטובה והישרה (שער הקדושה) שכתב וזה לשונו: מורי ז"ל הרב הקדוש ממאגלניצא אמר איך יוכל אדם לישב לאכול, אם אין נבזה ונמאס לו המאכל מקודם, היצר הרע יוכל לפתות שיתענה ג' ימים כדי שיאכל אחר כך בתאוה, ויראה שלא יאכל כסוס עם הפסולת רק שיברור הטוב והחיות, ע"כ.

ועיין בספר דרך אמונה ומעשה רב שכתב וז"ל: מה שאמרו חז"ל אל יאמר אדם אי אפשי בבשר אסור, אלא יאמר אפשי בו רק אבי שבשמים גזר עלי, הצדיק צריך לומר כן, אבל הבעל תשובה צריך למאס לגמרי הרע, ויזכור מה שגרם לו התאוות, ועי"ז ישנא את הרע, ועיקר עבדות לעקור המדות הרעות, כי בעוד שהרע בקרבו פוגם במעשים טובים שלו, והעיקר לעקור מסך המבדיל, והקדושה באה ממילא וכו'. מורי אמר לי העיקר לשבור המסכים וזה הגדולה שבעבדות, אמר בשם הרב הקדוש היהודי מפשיסחא שהזהיר אפילו לאנשים פשוטים שלא יאכלו בתאוה ולהתפלל קודם אכילה שיהא לו זכות אבות שלא יפול בהתאות ולא יתגשם. אדם שאוכל שלא לשם שמים גרע מבהמה שמעלה אכילתה בזה שמעלה גרה, ואם אדם אוכל בתאוה אין עוד תקנה להמאכל, עד כאן לשונו.

אמנם באמת מובא בספה"ק ליקוטי אמרים תניא (פרק ז') דאף אם אינו מכוין כ"כ לשם שמים מ"מ עדיין יכול להיות תיקון להמאכל, וזה לשונו שם:

"אך מי שהוא בזוללי בשר וסובאי יין למלאות תאות גופו ונפשו הבהמית שהוא בחינת יסוד המים מארבע יסודות הרעים שבה, שממנו מדת התאוה, הנה ע"י זה יורד חיות הבשר והיין שבקרבו ונכלל לפי שעה ברע גמור שבשלש קליפות הטמאות וגופו נעשה להן לבוש ומרכבה לפי שעה עד אשר ישוב האדם ויחזור לעבודת ה' ולתורתו, כי לפי שהיה בשר היתר ויין כשר לכך יכולים לחזור ולעלות עמו בשובו לעבודת ה', שזהו לשון היתר ומותר, כלומר שאינו קשור ואסור בידי החיצונים שלא יוכל לחזור ולעלות לה' רק שהרשימו ממנו נשאר בגוף ועל כן צריך הגוף לחיבוט הקבר כמ"ש לקמן, מה שאין כן במאכלות אסורות וביאות אסורות שהן משלש קליפות הטמאות לגמרי הם אסורים וקשורים בידי החיצונים לעולם ואין עולים משם עד כי יבא יומם ויבולע המות לנצח כמ"ש ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, או עד שיעשה תשובה גדולה כל כך שזדונות נעשו לו כזכיות ממש שהיא תשובה מאהבה מעומקא דלבא וכו' עיי"ש.

– יט –

ועפ"י מה שהבאנו למעלה מספרים הקדושים דע"י אכילת סעודת שב"ק ויו"ט ור"ח, או שאר סעודת מצוה, אין רימה שולטת באדם מכח אכילה זו, וגם אינו נענש בחיבוט הקבר, אפשר לבאר שפיר מה שכתב בספר הקדוש ראשית חכמה (שער היראה פרק ג' אות מ"ה), וז"ל, ומה יעשה וינצל מדין הקבר, יהיה אוהב צדקות ואוהב תוכחות ואוהב גמילות חסדים ומכניס אורחים לתוך ביתו ויתפלל תפלתו בכוונה, אפילו מת בחוץ לארץ[96] אינו רואה (דין הקבר) שנאמר (יונה ב', ג') ויאמר קראתי מצרה לי וגו', עיי"ש.

ואפשר לפרש הענין מדוע המכניס אורחים לתוך ביתו אינו רואה דין הקבר, לפי מה שהבאנו לעיל דעיקר חיבוט הקבר הוא מחמת שאינו אוכל כראוי, אך אם מקיים מצות הכנסת אורחים הרי יש לסעודתו דין של סעודת מצוה, אשר בעד מה שאוכל בסעודת מצוה אינו נענש בחיבוט הקבר, ע"י קאמר שפיר דהמכניס אורחים לתוך ביתו אינו רואה בדין הקבר, כיון שיש לזה דין של סעודת מצוה אשר בזה אין נענשים בחיבוט הקבר, ודו"ק. (אך מובן מאליו שהמאכלים שנותן לאורחיו צריכים להיות בתכלית הכשרות, דאי לאו הכי יצא שכרו בהפסדו ח"ו, ולא עוד אלא שמחטיא את הרבים).

– כ –

ועל דרך זה יש לבאר הכתובים בפרשת בהעלותך (במדבר י"א, ד', ולהלן) שבני ישראל אנשי דור המדבר התאוננו על חסרון הבשר, והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר וגו', ועתה נפשינו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו, ויאמר משה אל ה' וגו' מאין לי בשר לתת לכל העם הזה כי יבכו עלי לאמור תנה לנו בשר ונאכלה וגו', ואל העם תאמר התקדשו למחר ואכלתם בשר וגו', ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים מן הים ויטוש על המחנה כדרך יום כה וכדרך יום כה וגו' ויקם העם כל היום ההוא וכל הלילה וכל יום המחרת ויאספו את השליו וגו' הבשר עודנו בין שניהם טרם יכרת ואף ה' חרה בעם ויך ה' בעם מכה רבה מאוד ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאוה כי שם קברו את העם המתאוים.

והנה המפורשים דקדקו הרבה בפסוקים אלו, דהלא בני ישראל שבאותו הדור היו דור דעה וכל כוונתם לשמים, וא"כ מדוע התאוננו על חסרון הבשר.

עוד דקדקו המפורשים במה שהתאונן משה רבינו ע"ה מאין לי בשר לתת לכל העם הזה, וכי הי' מחוסר בטחון ואמונה ח"ו שביד הקב"ה כביכול לתת בשר ככל הצורך, היד ה' תקצר ח"ו.

עוד צ"ב בכתוב ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאוה כי שם קברו את העם המתאוים, מדוע קרא שם המקום קברות התאוה, אם על שם התאוה, הי' די לקרוא שם המקום תאוה, ולא קברות התאוה.

– כא –

אך לפי מה שכתבנו למעלה יובן שפיר, דטענת בני ישראל היתה שרוצים לאכול בשר כדי להעלות את הניצוצות הקדושים הטמונים בבשר. אמנם הם חששו דאם יהי' להם בשר כפי תאותם, ויאכלו אותה לשם תאוה, אז לא די שלא יעלו את הניצוצות רק אדרבה יוסיפו עוד לעשות סרה בזה ח"ו, כי זה גרוע יותר אם אין מכוונים בעת האכילה שיהא לשם שמים, ע"כ אמרו ונפשינו יבשה אין כל, שאין לנו שום לחלוחית דקדושה אשר עי"ז נוכל לאכול בשר בקדושה ובטהרה, ע"כ רצו שמשה רבינו ע"ה יתן להם בשר, כדי שיהא להבשר דין סעודת מצוה[97],  ועי"ז ינצלו מדין הקבר.

אמנם משה רבינו ע"ה חשש שאם לא יאכלו את הבשר כראוי יהי' להם האכילה לזרא, ויענשו בחיבוט הקבר ח"ו, ע"כ אמר משה בענוותנותו מאין לי בשר לתת לכל העם הזה, פי' וכי אני במדריגה כזאת אשר הבשר שאני אתן להם יהא לו דין של סעודת מצוה שעלי' לא תשלוט הרימה באדם לאחר פטירתו, הלא אין לזה דין סעודת מצוה, ע"כ התאונן ואמר "מאין לי בשר לתת לכל העם הזה", פי' מאין לי הבחינה שיהא להבשר שאני אתן להם, דין של סעודת מצוה, ונמצא דמשה רבע"ה אמר כן מחמת ענוותנותו, ולא מחמת חסרון אמונה ח"ו.

– כב –

וע"כ אמר הקב"ה למשה, ואל העם תאמרו התקדשו למחר ואכלתם בשר, פי' אם תקדשו עצמכם כראוי אז תוכלו לאכול בשר, שלא תהא רימה שולטת בכם, משא"כ אם לא תקדשו עצמכם כראוי (ואף שרש"י פי' תיבת התקדשו מלשון הזמנה, הזמינו עצמכם לפורענות וכן הוא אומר הקדישם ליום הריגה, עיי"ש, מ"מ אפשר לומר גם לזכות, דהכוונה היא דאם תקדשו עצמכם מותר לכם לאכול בשר).

– כג –

ולזה אמר הכתוב ורוח נסע מאת ה', דאחר שירד רוח טהרה על ישראל מן השמים, לעוררם לתשובה ולעבודת השי"ת כראוי, שיוכלו לאכול בקדושה וטהרה, אז ויגז שלוים מן הים, ויקם העם כל היום ההוא וכל הלילה וגו', שרצו לזכות להקדושה שירדה מן השמים, ובאמת מי שאכל לשם שמים לא אירע לו כלום, רק מי שהי' בבחינת הבשר עודנו בין שניהם טרם יכרת, רק אצל אנשים כאלו נתקיים ואף ה' חרה בעם ויך ה' בעם מכה רבה מאוד, ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאוה כי שם קברו את העם המתאוים, פי' דמי שמתכוון בעת אכילתו רק לשם תאוה, מרגיש את העונש בתוך קברו, משא"כ מי שאוכל לשם שמים אינו נענש בקבר, ודו"ק.

– כד –

ואגב, יש לומר עוד טעם לשבח על שקראו שם המקום קברות התאוה, לרמז דאם אין אוכלים כראוי רק לשם תאוה, קוברים ח"ו את ניצוצות הקדושה הטמונים בתוך המאכלים שיפלו עוד לעומקא דתהומא רבה ולא יהא להם עלי' ח"ו, כדברי התניא קדישא הנ"ל שכתב וז"ל, אך מי שהוא בזוללי בשר וסובאי יין למלאות תאות גופו ונפשו הבהמית שהוא בחינת יסוד המים מארבע יסודות הרעים שבה שממנו מדת התאוה הנה על ידי זה יורד חיות הבשר והיין שבקרבו ונכלל לפי שעה ברע גמור שבשלש קליפות הטמאות וגופו נעשה להן לבוש ומרכבה לפי שעה עד אשר ישוב האדם ויחזור לעבודת ה' ולתורתו כי לפי שהיה בשר היתר ויין כשר לכך יכולים לחזור ולעלות עמו בשובו לעבודת ה' שזהו לשון היתר ומותר, כלומר שאינו קשור ואסור ביד החיצונים וכו' עיי"ש.

וזהו קברות התאוה, דהמתאוה לאכול בשר תאוה גורם שהניצוצות ירדו ויוקברו אצל הסטרא אחרא ח"ו, ועל כן צריך הגוף לחיבוט הקבר וכמ"ש שם בתניא.

– כה –

והנה בענין חיוב משתה ושמחה בשבת ויום טוב כתב בספר הק' תולדות יעקב יוסף (פרשת תבא) וז"ל: נראה לי להבין טעם משתה ושמחה בשבת וביום טוב, מלבד הטעם המבואר להבאים בסוד ד' תיקון ג' סעודות דשבת, וגם ביום טוב טעמו מבואר. אך נ"ל על דרך מליצה, ששמעתי ממורי (הבעל שם טוב זי"ע) משל לבן מלך שנשתלח למרחקים לכפר פחותי הערך, ובהאריך הזמן שמה הגיע כתב מאביו המלך, ורצה לשמוח בו מאוד, אך שחש מבני הכפר שילעיגו עליו באומרם מה יום מיומים, ושמחה מה זו עושה. מה עשה בן המלך, קרא לבני הכפר וקנה להם יין ושאר מיני משקים המשכרים עד ששמחו בעסק יין, והוא מצא עת לשמוח מאוד בשמחת אביו ודפח"ח.

והנמשל מובן, כי הנשמה בושה לשמוח בשבת בשמחת אביה המלך מלכי המלכים הקב"ה בהנשמה יתירה שהוא לה אגרת שלומים מאביה, מחמת הגוף שהוא כבן כפר, לכך ציותה תורה לענג הגוף בשבת ויום טוב, ואז כשהגוף שמח בשמחת הגוף אז יש פנאי לנשמה לשמוח בשמחת דביקות המלך הקב"ה ודי בזה. העולה מזה דאין מקום לגוף לשמוח בשבת ויום טוב, כי אם כדי שיהי' אז פנאי לבן המלך שהוא הנשמה לשמוח בשמחת אביה שבשמים משא"כ בלאו הכי, וזה שדקדק הש"ס בתיבות יתירות אמר לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי ואז אני פורע, ור"ל שיהי' הלואה לענג הגוף בשביל הנשמה. וז"ש לוו עלי כי יש לו חלק אלוקי, והיינו דמפרש ואמר קדשו קדושת היום, ר"ל שהנשמה תקדש א"ע בקדושת היום, והאמינו בי כי נודע שהאמונה היא דביקות הנשמה בהקב"ה, כמו ששמעתי ממורי ויאמינו בה' ובמשה וגו', ואז רשות ללוות לענג הגוף כדי לקדש הנשמה ולהאמין ולדבק בשמו ית' אז אני פורע, ומ"ש עשה שבתך חול (פסחים קי"ב) היינו כשאינו עושה בשביל בן המלך רק בשביל בן כפר לחוד, שאז נקרא שבתך של הגוף אז יעשה חול ולא יצטרך לבריות, כמו במשל שאין בן המלך פורע לבן כפר כי אם לתועלתו, וק"ל, עכ"ד הקדושים של התולדות יעקב יוסף.

– כו –

ועל פי זה יבואר לן שפיר מה שאמר הנביא ישעי', והי' מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחות לפני ה'. ודקדקנו מדוע כפל הכתוב את לשונו, מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו.

אך יבואר שפיר לפי מה שהבאנו לעיל מדברי ספה"ק עבודת ישראל פרשת שלח, שלא יאמר האדם הנה אנכי עדיין רך בשנים ויש עת לכל חפץ כשאזקין אשוב לעבוד אותו יתברך בהגבהת הניצוצות הקדושות, אבל עתה כתיב שמח בחור בילדותך, ולזה אמר הכתוב לא כן, רק ראשית עריסותיכם תרימו תרומה, כי עיקר העבודה בימי הילדות והבחרות כשהאדם שלם בכחו והוא הראשית לקדש מנעוריו, עיי"ש.

ועל כן כפל הכתוב לשונו, מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו, דלא די לאדם שיעבוד על זה בשבתות ומועדים וחדשים לעת זקנתו, אלא שצריך לעבוד עבודה גם בצעירותו, כשחושב שעדיין יש לו זמן על זה, צריך ג"כ להשתדל בזה שיבא כל בשר להשתחות לפני ה', שיאכל את הבשר לשם שמים ולא לשם תאוות והנאת גופו.

– כז –

וזהו שאמר הכתוב והיה מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחות לפני ה', דבאכילת בשר שאוכלים בחודש ושבת שפיר יש בזה בחינת להשתחות לפני ה', אף שלא אכל כ"כ לשם שמים, וכנ"ל.

– כח –

ועל פי זה מיושב ג"כ קושית המפרשים שהבאנו, מדוע נקט קרא יבא כל בשר, ולא קאמר יבא כל איש. אך להנ"ל הכוונה, דבאכילה בשבת קודש או בראש חודש, שהוא עת וזמן קדוש, שפיר יבא כל בשר להשתחוות לה', דאז יש עלי' להאכילות שהאדם אוכל בסעודתו, ולא יצטרך לקבל ע"ז עונש חיבוט הקבר ח"ו, וכנ"ל.

– כט –

ובזה יתבאר גם מה שאומרים בסעודת ראש חודש המזמור (תהלים ק"ד) ברכי נפשי את ה' ה' אלקי גדלת מאוד. כיון דמה שאוכלים בסעודת ראש חודש יש לו חשיבות בקדושה כמו מאכלי שבת, שאין בזה כח ושליטה לסטרא אחרא, ע"כ אומרים אז מזמור ברכי נפשי את ה', דאז הנפש שמחה ומברכת לה' על שזוכה להתקרב אל הקדושה אף בסעודה שאוכל האדם, ואינו פוגם בזה בנפשו.

– ל –

וזהו שאומרים אחר כך ה' אלקי גדלת מאוד, וצ"ב מדוע אמר ב' השמות, ה' אלקי. אך י"ל דידוע מספה"ק דעניני גשמיות וטבע העולם הזה רמוזים בשם אלקי"ם, דאלהי"ם בגימטריא הטב"ע. וזהו שאומרים בראש חודש, בעת שמעלים להקב"ה את הסעודה שאוכלים, ה' אלקי גדלת מאוד, דבראש חודש יש עלי' וגדולה לכל הטבע, ע"י שאוכל בקדושה ומעלה את האכילה עי"ז, גורם להעלות כל הטבע כמובן, וע"כ גדלת מאוד, ששמו של הקב"ה נתגדל ונתקדש אף בטבע העולם, ודו"ק.

– לא –

ובזה יתורץ קושייתינו הראשונה במה שאומרים בתפלת שבת, כאמור לדוד ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו, ודקדקנו מהו אומרו וכל קרבי. אך להנ"ל דבשבת יש עלי' להמאכלים שאוכלים, א"כ שפיר אומרים וכל קרבי את שם קדשו, דבשבת מתקדשים כל המאכלים שבתוך קרבי לשם שמים.

– לב –

ומתורץ גם קושייתינו מדוע אומרים פסוק זה דוקא בשבת, כיון דבשבת יש עלי' להקרבים ע"י שאוכלים בקדושה ובטהרה, וזה וכל קרבי את שם קדשו, דגם קרבי מקדשים שם הקב"ה בשבת קודש, ע"י שאוכלים את המאכלים לכבוד שבת קודש, ודו"ק.

– לג –

ועפ"י מה שהבאנו לעיל מספה"ק תולדות יעקב יוסף דלכן ציותה התורה לענג הגוף בשבת ויום טוב, דכשהגוף שמח בשמחת הגוף אז יש פנאי לנשמה לשמוח בשמחת דביקות המלך הקב"ה, יובן שפיר מה שאמר הכתוב והיה מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחות לפני ה'. דהנה אמרו חז"ל (בראשית רבה פמ"ג) אין והיה אלא לשון שמחה. והיינו דהוא שמחה להנשמה מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו, שיש לה פנאי לשמוח בשמחת דביקות המלך מלכי המלכים הקב"ה, ואיך זוכה לשמחה זו, על זה אמר הכתוב שהוא ע"י יבא כל בשר להשתחות לפני ה', ע"י שמעלים את הבשר של הגוף כשמתענג ומתעדן לכבוד שבת קודש, עי"ז יש שמחה להנשמה, וע"כ פתח הכתוב בתיבת והיה לשון שמחה, שהוא שמחה להנשמה, והעיקר הוא שמחת הנשמה, ע"כ פתח הכתוב בזה, והבן.

– לד –

וזהו ג"כ מה שאומרים בשב"ק כאמור לדוד ברכי נפשי את ה', דכדי שיוכל הנפש לברך את השי"ת ברוב שמחתו שהנשמה שמחה עם הבורא יתברך, צריך ליתן להגוף חלקו כדברי התולדות, וכל קרבי את שם קדשו, דעי"ז יש שמחה להנפש, וכנ"ל.

 

 

– לה –

ובאופן אחר יש לפרש מה שאומרים לדוד ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו, ויש לדקדק דהנה תיבת כל הוא ריבוי, כמו שאמרו חז"ל כל לרבות, א"כ מה בעי לרבות בזה שאמר וכל קרבי. וקושיא זו יש להקשות גם במה שאמר ישעי' הנביא יבא כל בשר, מאי בעי לרבות בזה שאמר כל בשר.

אך יבואר באופן אחר, דידוע מספרים הקדושים דע"י סעודות שב"ק מעלים כל האכילות של כל השבוע ג"כ, וכמו שמרומז במ"ד בזוה"ק כל ברכאין דלעילא ולתתא ביומא שביעאה תליין, פי' דהם תלוים ועומדים על עבודת האדם בשבת קודש, אם מתנהג כראוי בשבת מעלה עי"ז גם מעשיו שעשה במשך ששת ימי המעשה, וכן הוא בגשמיות, דבאכילת האדם בשב"ק מעלה את כל מה שאכל בכל ימות השבוע, כמובא כל זה בספה"ק.

– לו –

וזהו שאמר הנביא והי' מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחות לפני ה', דע"י עבודת האדם בסעודת ראש חודש ובשבת מעלה את כל הסעודות שאכל במשך כל ימות החודש והשבוע, וע"כ אמר כל בשר, שיש עלי' לכל הבשר שאכל.

– לז –

וזהו ג"כ שאומרים בשבת קודש כאמור לדוד ברכי נפשי את ה', שבש"ק נפשי יכולה לברך את ה', כי וכל קרבי את שם קדשו, שע"י אכילתי בשב"ק יש עלי' להקדושה לכל מה שירד לתוך קרבי במשך כל ימות השבוע.

– לח –

ועפי"ז יתבאר שפיר הגמרא ביצה (דף ט"ו ע"ב) שהזכרנו בתחילת הדרוש, שר' אליעזר אמר לתלמידיו לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים כי קדוש היום לאדונינו, ודקדקנו בזה מהו השייכות להך ענינא דכי קדוש היום לאדונינו עם רישא דקרא, אכלו משמנים ושתו ממתקים, וכי משום שקדוש היום לאדונינו יש להם לאכול משמנים ולשתות ממתקים, בתמיה.

ולהנ"ל מיושב שפיר, דאדרבה, כיון שהיום הוא קדוש לאדונינו, ע"כ אין צריכים לחשוש מחיבוט הקבר ח"ו ע"י האכילה ההוא, כי בסעודת מצוה וביום קדוש כשבת ויום טוב אין האדם נענש בחיבוט הקבר על אכילה ההוא, וע"כ שפיר אמר הטעם מדוע יכולים לאכול משמנים ולשתות ממתקים, מחמת כי קדוש היום לאדונינו.

– לט –

ועפ"י הנ"ל דמאכלי שבת קודש ויום טוב הם מזון הגוף ומזון הנפש, יש לומר עוד בביאור כפל הלשון, לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים כי קדוש היום לאדונינו, פי' לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים רומז על מזון הגוף, שמאכלי שב"ק ויו"ט הם מזון לגוף, כי קדוש היום לאדונינו רומז על מזון הנפש, אלוקות, דמאכלי שבת ויו"ט הם מזון לנפש, ורמוזים בו שני הבחינות של מזון – גופני ורוחני[98].

– מ –

וסמך גדול לדברינו יש להביא ממה שכתב המרדכי ז"ל בפ"א דמסכת ראש השנה (אות תש"ח), וזה לשונו: מהו להתענות בראש השנה, והישב בראש השנה אסור להתענות בין מדברי תורה, בין מדברי קבלה, בין מברייתא, בין מתלמודא. מדברי תורה מניין לפי שהוא כלול עם שאר המועדות וכתיב ביה מקרא קודש, ודרשינן בסיפרא וספרי קדשוהו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה, וכן פירש"י פרשת אמור אל הכהנים ומקרא קודש דיום כיפור בכסות נקיה ובתפלה ושל שאר ימים טובים במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ובתפילה. ועוד דראש השנה איקרי חג ככל המועדים דכתיב בכסה ליום חגינו, ואמרינן איזה חג שהחודש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה. ועוד במ"א קרי ליה חג וכתיב ושמחת בחגך וא"ר יוחנן הוקשו כל המועדות זה לזה, הא למדת ששוה לשאר יום טוב. מדברי קבלה מניין, שכן כתוב בעזרא ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו, ענין זה בראש השנה כתיב דכתיב בחודש השביעי באחד לחודש, ותלי טעמא בקדושת היום, ושונה ומשלש ולא בשמחת בנין ב"ה, ועוד שחנוכת הבית עשו כבר באדר בשנת שית למלכות דריוש, ומשמע נמי דהכי קאמר לכו אכלו משמנים שתו ממתקים חובה קאמר ולא רשות, דומיא דאל תעצבו ואל תבכו דתלי טעמא נמי בקדושת היום דכתיב כי חדות ה' היא מעוזכם, אלמא מיחה בידם, ה"ה אכילה ושתיה חובה קאמר להו ואסור להן להתענות. מן הברייתא מנין וכו' ומן התלמיד מניין דהכי תני בירושלמי וכו' אבל ישראל אינם כן לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחין זקנם ואוכלין ושותין ושמחים ויודעים בהקב"ה שיעשה להם נס, הרי מן התלמוד שאסור להתענות בראש השנה, ועוד מב' טעמים אסור להתענות, חדא שלא נקראו י' ימי תענית אלא י' ימי תשובה, והואיל ולא נקרא צום למה יש לנו לצום, ועוד דלפיכך תקנו חכמים להתענות ד' ימים לפני ראש השנה כנגד ד' ימים שמראש השנה ליום הכיפורים שאוכלים בהם, ואלו הן שני ימים של ראש השנה ושבת בינתים וערב יום כיפור, עכ"ל.

עכ"פ רואים אנו מדברי המרדכי דאדרבה משום דהוא יום קדוש לאדונינו, הוא טעמא רבה שצריכים לאכול ולשתות ביום טוב, ולדרכינו הטעם בזה, משום דהיום הוא קדוש לאדונינו ע"כ לא יזיק לו מה שהוא אוכל רק אדרבה ישפיע עליו לטובה, כי חדות ה' היא מעוזכם.

– מא –

ועל דרך הנ"ל יש לבאר עוד מאמר הנ"ל שאומרים בתפילה לשבת ויום טוב, כאמור לדוד ברכו נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו, דהנה ידוע שכל היסורים שסובלים הכל מהקליפות שנולדו ע"י תאוות עוה"ז, כמובא בספר אור הגנוז לצדיקים פ' מצורע מהבעש"ט ז"ל, וזת"ד: וכן לא ישגיח כלל על תאוות גופו שהוא צרעת משכא דחויא כו', פירוש, משל למה הדבר דומה, למצורע שנדמה לו, שעל ידי החיכוך יהנה יותר, ובאמת על ידי החיכוך מצטרע יותר, כן האדם הסובר שעל ידי תאוה גשמית יהיה לו בריאות וחיזוק הגוף, אך באמת על ידי זה מאבד גם את הגוף, שעל ידי שנפרד מהדביקות באין עליו יסורים. דלא נברא הגוף כי אם שימשך לדביקות אחר הנשמה, לעשות מחומר צורה, לא שימשיך הנשמה אחר תאוות הגוף. וזהו שאמרו בזוהר הקדוש (בתיקוני הזוהר תיקון כ"א) צרעת משכא דחויא, פירוש תאוות הגשמיות הבאים ונמשכים על ידי הנחש, הוא כמו צרעת, שעל ידי תאוות גשמיות שנפרד מדביקות השם יתברך מתגשם יותר, ובא לידי עונשים, עכת"ד.

אמנם באכילה דקדושה, כמו סעודות שבת ויום טוב, או סעודת מצוה, הבאנו כבר למעלה דאין להסטרא אחרא אחיזה ושליטה בזה.

– מב –

ולכן אומרים בתפלת שחרית לשבת ויום טוב, כאמור לדוד ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו, פי' כיון דהאכילה היא מקודשת בשבת ויו"ט ואין אחיזה בה להחיצונים כלל, ע"כ שפיר ברכי נפשי את ה', שאינו צריך לחשוש שיבואו עליו יסורים ח"ו, רק יכול לברך את ה', והטעם בזה, כי ביום שבת קודש ויום טוב וכל קרבי את שם קדשו, מתקדשים ומתעלים כל הקרבים, כיון שמאכלי שב"ק ויו"ט הם מקודשים, ע"כ כל קרבי הם קדושים, ושפיר יכול לברך את ה' כנ"ל.

– מג –

ועל דרך זה יתבאר שפיר הכתוב שהביא ר' אבהו, כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב, ודקדקנו מהו השייכות בין רישא דקרא, כי חק לישראל הוא, חק לישנא דמזונא, עם סיפא דקרא, משפט לאלקי יעקב. אך להנ"ל יובן, דלפי דברי ספר אור הגנוז בשם הבעש"ט הק' ז"ל דכל השפעות גשמיות תלויים בזה אם שהאדם משוקע בתאוות גשמיות, נמצא דאם נזהר באכילתו שתהא כראוי, נגזר עליו גזירות טובות וכל השפעות טובות עוה"ז.

וזהו כוונת הכתוב, כי חק לישראל הוא, חק לישנא דמזוני, זהו המשפט לאלקי יעקב, כי המשפט שדנים את האדם בראש השנה תלוי בזה איך יתנהג עם המזונות שלו, איך יהי' אכילתו, אם יהי' באופן הראוי או להיפך ח"ו. ומובן שפיר הקשר בין רישא דקרא לסיפא דקרא.

– מד –

ועל פי זה יובן המאמר שאמר שם לפני זה, כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה. והכוונה בזה, דהנה אמרו רז"ל (במשנה שלהי מסכת קידושין, דף פ"ב ע"א) רבי שמעון בן אלעזר אומר, ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות והן מתפרנסין שלא בצער, והלא לא נבראו אלא לשמשני ואני נבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער, אלא שהורעתי מעשי וקפחתי את פרנסתי.

וכתב בספר פנים יפות הכוונה במאמר זה, דבמאכלים שאוכל האדם טמונים ניצוצות הקדושים שמחכים לתיקון שיתקנם האדם על ידי מאכלו שיאכל כראוי ולשם שמים[99], ואם אין האדם מכוון כראוי בעת אכילתו, אז הניצוצות בורחות ממנו וע"כ קשה לו הפרנסה. וזהו הורעתי מעשי וקפחתי את פרנסתי, ע"כ.

ועל פי מובן שפיר המאמר כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה, דאם האדם מתנהג כראוי בראש השנה אז הניצוצות הקדושים שטמונים בתוך המזונות ובתוך המאכלים שחשקה נפשם להתעלות וליתקן ע"י שיאכלם אדם כשר כראוי, בוכים ומתחננים להשי"ת שיתן לאדם כשר הזה כל מזונותיו, ובתוכם יהיו גם נשמותיהם, כדי שיעלה אותם למקור שורשם ולא יצטרכו לבוא עוד בגלגול. וע"כ מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה, שאז דנים את האדם בכלל אם הוא ראוי לשנה טובה ומתוקה, ע"כ קוצבים לו אז גם מזונותיו, כי הנשמות הטמונים בתוך המאכלים מעתירים בעדו שהוא יזכה להמזונות אשר הם טמונים בהם.

ושפיר מובן מדוע דייקא בראש השנה קוצבים בשמים סכום מזונותיו של האדם, דהנה אז הוא הזמן שהקב"ה דן את החיים ואת המתים, וכמו שאמרו רז"ל דבראש השנה ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, והכוונה במ"ש ספרי מתים י"ל, דהנשמות שעדיין לא באו אל תיקונם הראוי קרויים מתי"ם בספה"ק, והיות ובר"ה דן הקב"ה כל באי עולם, היינו בין אותם שמתו כבר ובין אותם שעדיין בחיים, ע"כ מתחננים הנשמות שהם בתוך המאכלים שרוצים להזדמן אצל אדם כשר, וע"כ קצובים מזונותיו של אדם בראש השנה, ודו"ק.

– מה –

ועל זה הביא ר' אבהו הפסוק כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב, חק לישנא דמזונא, דהמזונות הוא משפט לא' יעקב, שדנין את האדם בראש השנה כמה מזונות יהיו לו במשך השנה, וכל זה תלוי איך מתנהג האדם בחק לישנא דמזונא, וכנ"ל.

– מו –

ועל דרך אחר יש לפרש מה שאומרים כאמור לדוד ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו, עפימ"ש בספה"ק יערות דבש (חלק א' דרוש א') וזה לשון קדשו: בברכת השנים יש לאדם להתפלל על מזונותיו וכו', והרב החסיד איש האלקים מהרמ"ק ז"ל החמיר שלא לתקן צרכי אכילה טרם התפלל על מזונתו, ולכך ראוי בתפלת שחרית עכ"פ לשום לב להתפלל אל ה' שיטריף לו לחם חוקו בהיתר ולא באיסור, כי אם יש נדנוד איסור במזון, מטמא כל גופו ואין מזון לנשמה וכו', ולכן יתפלל מאוד בכוונה שיהיה המזון מסטרא דדכיא טהרה, ולא ח"ו מסטרא דמסאבא, כי אם יש איסור ח"ו במאכל וכו' אז רוח הקדושה שיש בתוך המאכל מסתלק, ורוח מסאבא דאית בי' מתדבק בנפש וסורו רע בעו"ה, ועל ידי כן לרוב אחר מאכל ומשתה בא אדם לידי חטא, כי אינו נזהר בקדושת אכילה ומודבק בנפשו סטרא מסאבא וכו' ומתדבקים בו נשמות רשעים ונעשה רשע ר"ל, כמו שכתב האריז"ל על יוחנן כהן גדול שנעשה צדוקי לסוף פ' שנים וכו', וכן קרה לפעמים באיש אשר הלך למישרים, ובזקנותו יוצא לתרבות רעה רחמנא ליצלן, והוא שנדבק בו באכלו נשמת אדם רשע שהי' במאכל ההוא, ולכן תסמר שערות ראש איש הירא וחרד לדבר ה' בהגישו לאכול לחם, לבל ילכד בזו במצודה רעה ח"ו אשר יאבד עולמו בזה ובבא, ושלמה המלך צווח כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך, ומה יעשה איש וינצל מזה, הוא בהתפללו לד' על מזונו שיהי' מסטרא דדכיא, עכלה"ק של היערות דבש.

נמצא מדבריו הקדושים דהנשמה הטמונה בתוך המאכל שהאדם אוכל יכולה להשפיע על האדם הן לטיב והן לביש ח"ו, דאם הנשמה הוא נשמת צדיק משפיע על האדם לטוב, ואם הוא נשמת רשע ח"ו אז משפיע עליו לרע ח"ו.

וכעין זה כתב בספה"ק מאור ושמש (פרשת תבוא, ד"ה או יאמר והיה כי תבוא אל הארץ וגו', ובאת אל הכהן וגו'), וזה לשונו:

"ואולם באם יארע לאדם ניצוץ קדוש אשר נתקלקל הרבה, הגם כי הוא ממקום גבוה, אז באם האדם ההוא אינו אוכל המאכל אשר נתגלגל בו בקדושה ובטהרה, רק נמשך אחר תאותו, אז לא די שאין יכולת בידו להעלותו, אכן גם כן יש מקום שיתקלקל האדם ההוא, ויפול בשחיתות קלקול הניצוץ ההוא, כי יחטא ואשם באותו החטא אשר נתקלקל הניצוץ הזה. ושמעתי מהרב הקדוש האלקי האב"ד דק"ק נשחיז זצוק"ל, כי מפני זה יארע לבעלי תשובה שחוזרים לקלקולן אחר כך, מפני שאין נזהרין באכילתם לאכול בקדושה, ועל ידי כן הניצוצים המגולגלים בהמאכלים ההם, מושכים אותם אחורנית."

"וכן אירע לאבותינו, כי בבואם לארץ מלאה כל טוב, ונמשכו אחר התענוג הגופני, אז חזרו לסורן להיות עובדי עבודה זרה, לסיבת אשר נתקלקלו מהניצוצות, וזה מטעמי מצות הבאת ביכורים אל הכהן, כי האדם היורד לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, מורה כי ישנו ניצוץ קדוש מגולגל בתוך התאנה ההיא, אשר לו משפט הבכורה, להעלותו קודם. והנה כל אדם שיחזיק את עצמו אשר עוד איננו שלם בתכלית השלימות, ומהראוי להיות ירא לנפשו ליגע בפרי ההיא, כי באולי לא יהיה ביכולתו להעלות הניצוץ ההוא, ואפשר שיפסיד גם מה שבידו, על כן מן ההכרח היה שילך אל הכהן אשר יהיה בימים ההם, שהוא גדול מאחיו בחכמה, ועובד את בוראו עבודה תמה, והוא יניפנו לפני ה', ויעלה הניצוצות ההם, ועל ידי בואם לפני הכהנים והלוים, ויתן להם חלקם בתרומות ובמעשרות, ויראה גודל זריזותם בעבודתם ותוקף קדושתם, ואכילתם לפני ה' בקדושה, אז יכנע לבבו לשוב בתשובה שלימה, לבל יתמשך אחר חמדת תענוגות תבל, ואל ישיח לבבו בנועם הבלי הזמן, ועל ידי זה יהיה יכולת בידו להעלות ניצוצין המגולגלים בפירות, אשר ישאירו בביתו ויאכלם אחר כך גם כן בקדושה", עיין שם עוד.

– מז –

וזהו כאמור לדוד ברכי נפשי את ה', דדוד המלך ע"ה אמר שמברך את ה' על זה שהוא נפשי ולא נפש אחרת ח"ו של איזה רשע, והטעם בזה כי וכל קרבי את שם קדשו, שקרבי נתקדשו ונטהרו באכילה כראוי, והעליתי כל הניצוצות שהיו בתוך המאכל שאכלתי, ע"כ דייקא ברכי נפשי את ה', שהוא נפשי ולא נפשו של איזה רשע ח"ו, ודו"ק.

יעזור השי"ת שיתקיים בנו הכתוב ברכי נפשי את ה' ע"י שיהי' וכל קרבי את שם קדשו, שנאכל בקדושה ובטהרה, שבזה גורמים שמחה בעולמות עליונים ותחתונים, ונזכה לקיום היעוד יבא כל בשר להשתחות לפני ה', בעגלא ובזמן קריב בביאת גוא"צ בב"א.

 

התפקיד בעולם הזה להכנה לעולם הבא

 

עה"פ קהלת (פרק יב פסוק ה) גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסֹּפְדִים:

–א[100] –

נדיבי עמנו נאספו עם אלקי אברהם במקום הזה, ובאנו היום לגמול חסד לנפטרת השוכנת בשכונה הזאת, לגלות את האבן הראשונה, ואת כתב הדת, והשם, מהשוכנת במקום הזה.

חז"ל אמרו (ירושלמי פ"ב-ה') מותר המת בונין לו "נפש" על קברו, ופירש הרע"ב "מצבה", וקשה להבין מדוע נקראת המצבה נפש? ואפשר לומר שהטעם הוא כי כפי שכתבו המקובלים, המצבה היא תיקון לנפש, אבל מדוע היא תיקון לנפש לא גילו לנו. אבל באמת לולא המצבה במשך הימים היתה הנפטרת נשכחת בכלל, ועל ידה מתאספים הבנים והמשפחה על קברה, ובבואם שמה בראותם שאחר העבודה הקשה שעבדה כל ימי חייה לא נשאר להנפטרת בעולם הזה יותר מן הד' אמות של קברה והאבן העומד עלי', עי"ז מתעוררים המתאספים לתשובה, בבואם לידי ההבנה שאי-אפשר שזה הוא תכלית הבריאה, כמו שהמשנה ברורה (סימן קנ"ו בשער הציון סק"ג) האיר עינינו באמרו "וכדי שלא ירמה אותו היצר יתבונן אלו הי' מתחייב לזון את חבירו ולהלבישו לפי ערכו מה הי' אומר אז איזה דבר הוא הכרח" עכ"ל.

וכלל זה הוא כקילורין לעינים, כי בזה היסוד יוכל האדם לדון על כל מקום ועל כל זמן ולכל אדם לפי מה שהוא, ובלבד שלא יונה את עצמו אלא יתבונן בזה על דרך האמת. ועי"ז יכולים להחליט שהעיקר הגדול ותכלית הבריאה הוא לעשות מצוות ומעשים טובים, כי רק אותם המעשים טובים שעשה לוקח האדם עמדו, והרהורי תשובה אלה של הבנים ההולכים בדרך התורה נכתבים לטוב אבותיהם וזה הוא תיקון הנפש עליו רמזו המקובלים. וזהו שפירש זקיני הרע"ב ז"ל.

ונפש הוא זכר ומצבה, כפירוש הריב"ן בירושלמי שקלים (פ"ה) במותר המת יעשה "נפש" על קברו, נפש פירוש מצבה על קברו לזכר וכו' עיי"ש.

– ב –

איתא בפרשת וישלח "ויצב יעקב מצבה על קבורתה היא מצבת קבורת רחל עד היום." החיד"א בספרו "נחל קדומים" מביא על פסוק זה את מאמר חז"ל: "אין עושין נפשות (מצבות) לצדיקים, דבריהם הן הן זכרונן" (ירושלמי, שקלים, פ"ב, ה"ה). והוא מגיע למסקנה שמצבה צריך להקים רק לצדיקים, גאוני תורה ורבנים גדולים, ואילו על קברו של אדם פשוט אסור להקים מצבה. והחיד"א מוסיף כי כך פוסק גם הרמב"ם, וכך נפסק בשו"ת הריב"ש וב"נזר קודש." אך דין זה לא נתקבל אצלנו ואין אנו מדקדקים בו כלל וכלל. כן מקימים מצבות גם על קברותיהם של צדיקים, למרות המאמר בירושלמי.

ופירשו המפרשים על הפסוק – "היא מצבת קבורת רחל עד היום", שרחל עצמה אינה צריכה למצבה, כי אין הצדקת זקוקה למצבת אבן, ברם זוהי "מצבת קבורת רחל" – מצבת הקבר, למען ידעו בני' "עד היום" היכן הקבר מצוי, כדי להשתטח עליו ולהתפלל שם.

– ג –

איתא במעבר יבק (פכ"א בשפתי רננות) כשנותנים צדקה לחיים עבור המתים צריך להודיעם כדי שיתפללו עליהם, ובס' עצי עדן רמז ע"ז שארבע משניות אחרונות בפרק שביעי דמקואות (שידוע שמעלין את הנשמה של הנפטר ר"ת שלהן נשמה) ובמשנה ד' המתחלת נ'פ'ל' לתוכו וכו' יפריש צדקה לתיקון הנשמה הוא ר"ת "פזר "נתן "לאביונים (מובא בסידור הרב שהדפיס הרב מניקאלאייוו).

ומובא בסה"ק כי צריכים הרבה לחפש שיזכה למצוא עני הגון באמת שתהא הצדקה חשובה לפני הקב"ה כמו שמצינו שביקש ירמי' על אנשי ענתות הכשילם בעניים שאינם מהוגנים (עיין ב"ק דף ט"ז ע"ב).

וידוע שמצות צדקה הניתנת ביד היא עולה עד כסא הכבוד ומרומז בפסוק כי יד על כס י-ה (שמות יז, טז) ומעוררת "מלחמה לה' בעמלק", כי הוא עיקר המלחמה לה', דע"י הצדקה ומעשר שאנו נותנים מעוררים למעלה מלחמה לה' בעמלק מדור דור, וזהו חלקינו במחיית עמלק שעי"ז נזכה להגאולה שלמה, בב"א (ועיין מה שכתבתי באריכות בספרנו דברי תורה פרשת בשלח ובפרשת ראה בגודל זהירות בענין צדקה ומעשר שיתן לעניים מהוגנים, ועי' בספה"ק היכל הברכה[101] פרשת ואתחנן).

– ד –

והנה ביום ל"ג בעומר שנה זו כשפתחתי ללמוד ספר הזוהר על תהלים פתחתי ספר הזוהר בקפיטל ל' "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד" (ראה להלן) מצאתי שם תשובה בכת"י מכ"ק אדמו"ר מסאטמאר זצ"ל לכ"ק אדמו"ר מתולדות אהרן זצ"ל, והשאלה הוא על אחד שרוצה לשוב בתשובה על עונותיו העצומים וכו', וביקש שהאדמו"ר מסאטמאר זצ"ל יתן לו סדר תשובה, ובסוף התשובה מסיים "ומעות הפדיון צריך ליתן לצדקה חשובה, ונראה שאותן הצדקות שמותר לימכר ספר תורה לצורכן הוא חשובה[102] ביותר" וכו' עכלה"ק. (והתשובה הזאת היא לו נדפסה בשו"ת דברי יואל, ואין הספר כעת תח"י).

ומובא באו"ח סימן קנ"ג שמותר למכור ב"ה או ס"ת להספקת תלמידים (דהיינו ללמוד תורה) או להשיא יתומים, עיי"ש באריכות. ועיי"ע ביו"ד סימן רנ"ט, ובה' ס"ת סימן ע"ר עיי"ש.

– ה –

ובגודל מעלת המצוה לבנות מקדש למטה, מצאתי[103] דברי הזוה"ק ברעיא מהימנא (תהלים קפיטל ל'): פקודי למבני מקדשא לתתא כגוונא דבי מקדשא דלעילא, כד"א (שמות טו) מכון לשבתך פעלת ה', דאצטריך למבני בי מקדשא לתתא ולצלאה בגויה צלותא בכל יומא למפלח ליה לקב"ה, דהא צלותא אקרי עבודה, וההוא בי כנישתא אצטריך למבני ליה בשפירו סגיא ולאתקנא ליה בכל תקונין, דהא בי כנישתא דלתתא קיימא לקבל בי כנישתא דלעילא, בית המקדש לתתא איהו קאים כגוונא דבית המקדש דלעילא, דקאים דא לקבל דא, וההוא בי מקדשא כל תקונוי וכל פולחנוי וכל אינון מאנין ושמשין כלהו אינון כגוונא דלעילא, משכנא דקא עבד משה במדברא כלא הוה כגוונא דלעילא, בי מקדשא דבנה שלמה מלכא הוא בי נייחא כגוונא עלאה בכל אינון תקונין, למהוי בתקונא דלעילא בי נייחא ואחסנתא, הכי בי כנישתא אצטריך בכל תקוני שפירו למהוי כגוונא עלאה, למהוי בית צלותא לאתקנא תקונין בצלותא כמה דאוקמוה.

זכאה איהו מאן דאקדים לבי כנישתא בצפרא, וכל מאן דאקדים בקדמיתא אתחבר בשכינתא בחבורא חדא, תא חזי ההוא קדמאה דאשתכח בבי קדישתא זכאה חולקיה, דאיהו קיימא בדרגא דצדי"ק בהדי שכינתא, ודא איהו רזא (משלי ח) ומשחרי ימצאנני, דא סליק בסליקו עלאה, ולא עוד אלא דאשתמודע בהדיה ושאיל עלוי אי יומא חד לא אתי, כמה דאוקמינא דכתיב (ישעי' נ) מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו, וכד אתי צפרא וצבורא אשתכחו בבי כנישתא בעו לאשתכחא בשירין ותושבחן דדוד, והא אוקימנא דסדורא איהו לאתערא רחימו לעילא ותתא, לאתקנא תקונין ולאתערא חדוה, דהא בגין דא ליואי מתערי לאתערא רחימו לעילא ותתא, לאתקנא תקונין ולאתערא חדוה, דהא בגין דא ליואי מתערי לאתערא רחימו וחדוה לעילא באינון שירין ותושבחן, ומאן דמשתעי בבי כנישתא במלין דחול ווי ליה דאתחזי פרודא, ווי ליה דגרע מהימנותא, ווי ליה דלית ליה חולקא באלהא דישראל, דאחזי דהא לית אלהא ולא אשתכח תמן ולא דחיל מניה, ואנהיג קלנא בתקונא עלאה דלעילא, זכאה חולקהון דישראל דקא מתקדשי בקדושי עלאי, בגין דאיהון דבקין לעילא, דכתיב ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום.

תרגום בלשון הקודש

מצוה לבנות מקדש למטה כדמיון בית המקדש שלמעלה. כמש"כ (שמות טו) מכון לשבתך פעלת ה', שנצרך לבנות בית מקדש למטה ולהתפלל בתוכו התפלות בכל יום לעבוד לו להקב"ה, שהרי תפלה נקראת עבודה, ואותו בית הכנסת נצרך לבנותו ביופי רבה ולהתקינו בכל תקונים, שהרי בית הכנסת שלמטה עומד לעומת בית הכנסת שלמעלה. בית המקדש שלמטה הוא עומד כדמיון בית המקדש שלמעלה, וזה לעומת זה עומד, ובית המקדש ההוא כל תיקוניו וכל עבודותיו וכל אותן הכלים והמשמשים כלם הם כדמיון שלמעלה. המשכן שעשה משה במדבר הי' הכל כדמיון שלמעלה. בית המקדש שבנה שלמה המלך הוא בית מנוחה כדמיון שלמעלה בכל אותן התיקונים, להיות בתקון העליון בית מנוחה ונחלה, וכן בית הכנסת צריך להיות בכל תיקוני יופי להיות כדמיון העליון, להיות בית תפלה לתקן תיקונים בתפלה כמו שנתבאר.

זכאי הוא מי שמקדים לבית הכנסת בבקר. וכל מי שמתקדם בתחלה נתחבר עם השכינה בחבור אחד. בוא וראה זה הראשון[104] שנמצא בבית הכנסת אשרי חלקו. שהוא עומד במדרגה של צדי"ק עם השכינה. וזה הסוד (משלי ח') ומשחרי ימצאנני. זה נעלה בהתעלות עליונה. ולא עוד אלא שיש לו הכירות עמו ושואל עליו אם יום אחד לא בא, כמו שנתבאר שכתוב (ישעי' נ) מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו, וכאשר בא הבקר והצבור נמצא בבית הכנסת צריכים להמצא בשירות ותשבחות של דוד. וזה ביארנו שהן נסתדרו לעורר אהבה למעלה ולמטה, לתקן תיקונים ולעורר שמחה, שהרי לבעבור זה היו הלוים מעוררים בשיר כדי לעורר אהבה ושמחה למעלה באותן שירות ותשבחות. ומי שמספר בבית הכנסת בדברי חול אוי לו שהוא מראה התפרדות. אוי לו שמגרע האמונה. אוי לו שאין לו חלק באלקי ישראל, שהוא מראה שאין לו אלוה, ושלא נמצאת שם השכינה, ואינו ירא שמים, ומנהיג בזיון בתקון העליון שלמעלה. אשרי חלקם של ישראל שהם מתקדשים בקדושת העליונים, לפי שהם דבקים למעלה, שנאמר ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום. עכ"ל תרגום הזוהר.

– ו –

ואפ"ל דברי הזוה"ק בהקדם מה דאיתא בחז"ל (מגילה כ"ט) "ואהי' להם למקדש מעט אלו בתי כנסיות ובבתי מדרשות[105] שבבבל", וקשה למה נקראים "מקדש מעט"? וביארו המפרשים משום שבגלות נחרבים בתי הכנסת במשך הזמן, ולכן נקראים רק בבחינת מקדש מעט כבית ארעי, משא"כ בתי הכנסת שבארץ ישראל יש להם קיום עולם ולכן הם בבחינת מקדש רב[106] ודירת קבע, כמ"ש האבן עזרא על הפסוק "ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה" (פרשת וישלח) וז"ל: "להודיע כי מעלה גדולה יש לארץ ישראל[107], מי שיש לו בה חלק, חשוב הוא כחלק עולם הבא."

וביארו המפרשים דברי האבן עזרא, דלכאו' קשה הלא כתוב בפרשת וישלח שיעקב ועשו חלקו ביניהם שני העולמות, אם כן איך מותר ליעקב לקנות שדה בעולם הזה שהוא חלקו של עשו. ובדברי האבן עזרא מבואר, כי מי שקונה לו אדמה בארץ ישראל כי אלו קונה לו חלק לעולם הבא.

וזהו כוונת הזוה"ק לעיל להיות בתקון העליון בית מנוחה ונחלה שקונה לו בעולם העליון חלק לעולם הבא שיהי' לו בית מנוחה ונחלה.

תפקיד המצבה הזאת הוא כמ"ש (בפרשת ויצא) "והאבן הזאת[108] אשר שמתי מצבה יהי' בית אלוקים", כלומר, שתהי' לה קדושת בית הכנסת (בשביל המשפחה) ותפקידו – כמו בית אלוקים שמתפללים לה', כן יבואו כאן להודות על העבר ולהתפלל לה' על להבא ושלא יבואו לקבר זה בני המשפחה רק לבשר לנפטרת בשורות טובות ומשמחות.

וב"ה שהנפטרת הזאת זכתה שבני' הקימו לטובת נשמתה בארצנו הקדושה[109] בית המדרש להתפלל וללמוד תורה לתלמידים שהיא המצוה הכי חשובה שמותר למכור בשבילה ס"ת כמו שביארנו לעיל.

– ז –

איתא בפרשתנו (חוקת) "וידבר ה' אל משה לאמר, דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עליה עול" (יט, ב).

ומפרש רש"י: שתהא תמימה באדמימות, הא אם יש בה שתי שערות שחורות פסולה.

חכמינו מספרים על נכרי בשם דמא בן נתינא, שהפסיד פעם ממון רב בשביל מצוות כיבוד אב, ולשנה האחרת נתן לו השם יתברך שכרו, שנולדה לו פרה אדומה בעדרו ושילמו לו ישראל בעדה כאותו סכום כסף שהפסיד בשעתו (עיין קידושין ל"א).

ויש להבין, מה טעם קיבל את שכרו דוקא על-ידי פרה אדומה?

ברם – אומר החידושי הרי"ם ז"ל – התנהגותו של הנכרי, שהפסיד ממון כה רב בשביל כיבוד אב, עוררה בשמים קטרוג גדול על ישראל; הוכיח איפוא השם יתברך, כי בעוד שנכרי מסוגל לפזר ממון רב על מצוה אשר השכל מחייב אותה, הרי ישראל גדולים ממנו בהרבה, שהם מסוגלים לפזר את הסכומים הגדולים ביותר אפילו על מצוה כפרה אדומה, שאינה אלא חוקה ואינה כלל הגיונית…

ואשרי לה שזכתה לבנים כאלה הקשורים לאמם באמת והקימו בית המדרש לשמה ולזכרה, כמבואר בחז"ל (ב"ק ט"ז:) וכבוד עשו לו במותו (דה"ב ל"ב) מלמד שהושיבו ישיבה על קברו, ועי' ברבינו חננאל שם וז"ל: ואינו דבר גדול להושיב ישיבה בקבר אדם גדול ותפילין בראשיהן ור' נחמי' אמר שהושיבו ספר תורה על מטתו ואמרו קיים זה מה שכתוב בזה כו' עיי"ש.

וידוע הסיפור מהחתם סופר זצ"ל שיהודי אחד פנה אליו בשאלה, היות שהוא רוצה לעלות ולהשתקע בארץ ישראל ושם הוא לא יכול להתפרנס ממסחר אלא עליו להיות חקלאי ולעבוד את האדמה ועי"ז יהי' לו ביטול תורה, אם כן מה יעשה? ענה לו החתם סופר זצ"ל: זה דומה לשאלה האם מותר להניח תפילין ולהתפלל בנחת, משום שיש בזה ביטול מלימוד תורה, לכן, דע לך, כי ישוב ארץ ישראל[110] הוא מצוה כמו הנחת תפילין ותפלה.

– ח –

ועפי"ז אפ"ל המסורה בפרשת ויצא איתא "ושבתי בשלום אל בית אבי", וכן בתהלים "ושבתי בבית ה' לאורך ימים", וצריך ביאור השייכות.

ואפשר לפרש כי רק אז – ושבתי בשלום אל "בית" אבי היינו כאשר אדם הולך ל"בית" עולמו יכול להיות מרוצה ואינו מפחד מבית דין של מעלה, משום "ושבתי בבית ה' לאורך ימים", משום שביתו (בית ה' שהוקם על שמה) נהי' בית ה' ומקדש מעט לעבודת הבורא, אז – ושבתי בבית ה' לאורך ימים, שתוכל לשבת בבית ה' בלי פחד מהבית דין של מעלה, משום שהבית ה' (שלמטה, היינו ביהמ"ד שעל שמה) הוא לאורך ימים, מפני שבתי הכנסת בארץ ישראל יש להם קיום (ומגינים[111] על כל ה)עולם כמבואר לקמן.

וכן אומר דוד המלך ע"ה שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, "שִׁבְתִּי" אותיות "שַׂבְתִּי", היינו כשיהי' "שבתי בבית ה' לאורך ימים", היינו, כשיהי' "בית ה'" על שמה לאורך ימים, אז יקויים "ושבתי בשלום אל בית אבי" – שתנוח בשלום על משכבה, וכמו שהבאנו דברי הזוה"ק לעיל וז"ל: "אשרי חלקם של ישראל שהם מתקדשים בקדושת העליונים, לפי שהם דבקים למעלה, שנאמר ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום", עכ"ל. ואפ"ל שכל יום ויום הם חיים חדשים ע"י התורה והתפלה שנאמרו באותו היום שהם חיים הנצחיים, וזהו שבתי בבית ה' לאורך ימים, שהמצוות האלו הם לאורך ימים שאינם נפסקים עד עולם.

– ט –

חז"ל אמרו (אבות פ"ד): "ואל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו", אבל בשעת הקמת המצבה מותר כבר לנחם את הבנים ולומר להם – אל תבכו למת ואל תנודו לו, מפני שאתם זכיתם לאמא שעשתה כל ימי' מצוות ומעשים טובים ועתה הגיע הזמן שיתקיים בה מ"ש "אשת חיל מי ימצא וכו' תנו לה מפרי ידי'[112] ויהללוה בשערים מעשיה" (משלי, ל"א) ואין הקב"ה מקפח שכר כל ברי'. כדאיתא בגמ' מגילה כ"ט "ואהי' להם למקדש מעט אלו בתי כנסיות ובבתי מדרשות שבבבל", וקשה למה נקראים "מקדש מעט"? וביארנו לעיל משום שבגלות נחרבים בתי הכנסת במשך הזמן, ולכן נקראים רק בבחינת מקדש מעט כבית ארעי, משא"כ בתי הכנסת שבארץ ישראל יש להם קיום עולם ולכן הם בבחינת מקדש רב ודירת קבע, וכעת שבני' הקימו בשבילה בית מקדש רב בדירת קבע, דירת עולם[113] לתורה ולתפילה בא"י, אפשר להגיד עלי' מ"ש בפ' האזינו "כי אשא אל שמים ידי ואמרתי חי אנכי לעולם", ר"ל חיים הנצחיים בעוה"ב, שעי"ז נשמתה חי' והולכת למעלה למעלה בעולם העליון.

אפשר שלכן נק' האדם כל זמן שהוא חי בבחינת "הולך" כי ע"י מצוות ומעשים טובים ילך מחיל אל חיל היינו ממדרגה למדרגה, אבל היהודי צריך להשתדל שגם בעולם הבא יהי' בבחינת "הולך", כמ"ש "ונתתי לך מהלכים בין העומדים" (זכרי' ג, ז). לכן אמרו חז"ל כי בעוה"ב צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ועוסקים בתורה ונהנים מזיו השכינה (ברכות יז). כן אמרו חז"ל, אם אומרים דברי תורה או הלכה בשם תלמיד חכם, אז שפתותיו דובבות בקבר, ר"ל כאילו הי' ממשיך ללמוד גם בקבר.

וידוע דברא מזכה אבא ואמא וכן תלמיד לרבו. על כן הורים המניחים בנים ההולכים בדרכיהם הרי הם כאילו לא מתו, וכמו שאמרו חכז"ל[114] כל המניח בן כמותו כאילו לא מת, וברא בעשותו מצות ה'[115] עושה נחת רוח לאבא ואמא[116] בחייהם וגם לאחר מותם, ובשכר זה ינצלו הוריו מדינה של גיהנום ויזכו ליום שכולו טוב וליום שכולו ארוך.

ולכן אם עושים דבר טוב לשמה ולזכרה יכולה נשמתה ללכת מחיל אל חיל בעולם העליון ע"י התורה והתפלה שעולים למעלה ע"י המתפללים בבית המדרש.

– י –

מי שנפטר באופן פתאומי יש מקום לשאול: הלא קיי"ל בחושן משפט שאסור להוציא אדם מביתו באופן פתאומי, אלא צריך לתת לו זמן להתכונן ולרכוש דירה אחרת לכה"פ שלושים יום. לפי זה איך לקח ה' את הנפטרת בפתע פתאום? אך יובן בהמובא בחושן משפט אם יש לו בית אחר אז מותר להוציאו מיד. גם הנפטרת הזאת מכיון שבני' בנו לה בית המדרש לתורה ולתפלה הרי זה כאילו בנו לה בית אחר בעולם הבא, ועברה מבית גשמי לרוחני. כמ"ש "כי הולך אדם ל"בית עולמו" (קהלת יב, ה). ובזה אפשר להבין פטירתה הפתאומית. וכמ"ש לעיל בשם האבן עזרא שהקונה בית בא"י קונה לו חיי עולם הבא.

החפץ-חיים אומר: בני אדם בדרך כלל דואגים תמיד איך לחיות בתנאים יותר טובים, אבל אינם חושבים על המיתה איך למות ומה לקחת לעולם-הבא. ובאמת ספק גדול הוא האם ישיגו את החיים הטובים, אבל אין ספק, כי בודאי יגיעו למיתה ועליהם להתכונן לזה.

דבר מעניין, היא ע"ה אמרה, שיוציאו אותה מהבית הזה, היא דאגה על זה, והכינה עצמה בלימוד ספרי מוסר ותהלים וחינוך בני' שדאגה להם מאד. ובוודאי כמו שדאגה להם בחיים חיותה כן תדאוג להם הלאה לכל המשפחה, לילדים לנכדים לבריאות לפרנסה לזיווגים הגונים.

– יא –

הטעם שמקימים מצבה לנפטרת, זה לא מחמת שזכרונה לא ישכח, כי זה בלתי אפשרי, הן מטעם מעשיה הטובים שיזכירוה תמיד, והן האם מסוגל בעל נאמן לשכוח את אשתו האהובה, או הילדים האם הם ישכחו פעם את אמם המסורה והנאמנה? אלא כדי לסמן את מקום קבורתה שיתאספו הנה בני משפחתה וידידיה לשפוך תפלתם ולבקש שהנפטרת תפעול ישועות למענם. וראי' לזה כי יעקב אבינו הקים מצבה על קבר רחל ולא כדי שלא ישכח זכרה אלא כמ"ש רש"י (בפרשת ויחי) שכאשר יעברו בני ישראל על יד קברה היא תבקש רחמים עליהם כמ"ש "קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה." גם פה ביום צרה או ביום שמחה משפחתית יבואו הנה הילדים לשפוך שיח לאמם ז"ל.

ונתקיים בה קול ברמה נשמע רחל מבכה על בני' – כי ע"י הקול של התפלה בבית רחל בא"י ונשמתה עולה למעלה למעלה ואז נתעוררה – רחל, ומבכה על בני', תתפלל על בני' שיזכו לברכה והצלחה וזיווגים הגונים ולאריכות ימים ושנים טובים ושיקימו ושיראו דורות ישרים מבורכים.

ומובא בספר הריקאנטי וזל"ק: "ואותו המלאך[117] שנברא מהצדקה שנתן לארץ ישראל, הוא מוליך הנשמה בלי שום פגע רע לארץ ישראל לעלות למעלה", עכ"ל.

וגודל הזכות שזוכים ע"י שמזכים את הרבים בארץ-ישראל, מובא מבעל "מעשה רוקח" עה"ת (דף רמ"ה) וז"ל: "דבארץ ישראל אף בזכות יחיד נותנים לו בני חיי ומזוני, ובחוץ-לארץ דוקא בזכות הרבים אבל ביחיד במזלא[118] תליא מילתא, ואיתא בכמה דוכתי, שכל דבר שהוא לצורך הציבור, הקב"ה עושה בעצמו, אבל לצורך יחיד מוסרו לשליח, עכל"ק.

ואפ"ל מי שיש לו בנין ביהמ"ד בא"י שבו מתפללים ולומדים לא יצטרך לגלגול מחילות (או לבוא עוה"פ בגלגול[119]) כי שם מנוחתו כבוד, וזה הפשט באבן עזרא קונה לו חלק לעוה"ב, כי שם החלק שלו, כמו שאנו רואים שבבית החיים נודרים פרוטה לצדקה לטובת איזה נשמה וכולם רצים לקיים המצוה כמבואר בספרים. והוא בית מנוחה ונחלה כמבואר בזוה"ק לעיל.

– יב –

חז"ל תקנו לערוך תחינה ובקשה להזכיר נשמות בבכי וקול נהי בשלש רגלים בשנה שהם ימי שמחה, ואיתא "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך לפני ה' אלקיך במקום אשר יבחר בחג המצות בחג השבועות ובחג הסוכות." ואפשר לפרש דהנה בימי חיי אדם שלשה ימים יחוגג, והמה נזכרים ונעשים זכר למו בכל שנה ושנה ובכל הימים. והנה אלה שלשת הימים הם יום הולדתו של אדם, ויום שמחת כלולת חופתו ויום האסף, יום צאתו מן העולם. ולזה מרמזים הרגלים: ימי הפסח הם ראשית הולדת עמנו מאז אשר יצאנו מצרים, וזה מרמז הכתוב ויהי בשלח פרעה את העם, שמאז היינו נקראים עם. וחג השבועות הוא נגד היום של חתונתנו וכלילת חופתנו, אשר על זה אמר החכם מכל אדם בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו (שה"ש ג), ופירשו חז"ל יום חתונתו זה מתן תורה. וכן איתא בזוהר הקדוש שהעמידה לפני הר סיני וכפיפת ההר תחשב לנו כחופה, וכן נקראנו בלשון איש ואשה, וחג הסוכות הוא כנגד היום של יציאה מן העולם וכן במפרשים ובספרי מוסר יאמר שצאתנו מביתנו לסוכה הוא רמז ליום צאתנו מעולם הזה.

ואפשר לרמז בביאור הכתוב הנ"ל, דהנה אחר שגמרה לקיים שלש רגלים הנ"ל, תזכה שיתראה כל זכורך (הזֵכֶר שלה) שלש פעמים ביום בתורה ותפלה יראה זִכְרָה בעולם העליון.

ונסיים בדברי חז"ל (עירובין דף כ"א ע"ב): "דרש רבא מאי דכתיב לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים (שה"ש פ"ז) אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה 'נצא השדה' בא ואראך ת"ח שעוסקים בתורה מתוך הדחק, 'נלינה בכפרים' אל תקרי בכפרים אלא 'בכופרים' בוא ואראך אותם שהשפעת להם טובה והם כפרו בך. 'נשכימה לכרמים' אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, נראה אם 'פרחה הגפן' אלו בעלי מקרא 'פתח הסמדר' אלו בעלי משנה, 'הנצו הרמונים' אלו בעלי גמרא, 'שם אתן את דודי לך' אראך כבודי וגדלי שבח בני ובנותי."

ואפ"ל בביאור הפסוקים הנ"ל (בשה"ש) "לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים" – אמרו כנס"י לפני הקב"ה לכה אתי דודי ואראך בניך שיגעים בתורה בעבודת שדה ועוסקים בתורה מתוך הדחק (בארץ-ישראל שעוסקים בתורה מתוך הדחק), ונלינה אצל בני עשו שהשפעת להם רוב טובה וכופרים בך. וכן בפסוק יג: "נשכימה לכרמים[120] נראה אם פרחה הגפן פתח הסמדר הנצו הרמנים שם אתן את דודי לך" – שאמרה כנס"י להקב"ה נשכימה לבתי מדרשות ואראך בניך העוסקים בתורה, מתחילים במקרא שדומה לפריחת הגפן, ושונים במשנה שדומה לסמדר הקרובה לגמר בישולה, ועוסקים בתלמוד שדומה להנצת הרמונים שהוא הגמר, שם (בארץ ישראל) אראך אהבתי לך.

אנו מבקשים מהנפטרת שתהא מליצה טובה בעד בעלה וילדיהם והנכדים, שהיתה מסורה אליהם בכל מאודה, ותמליץ טוב עבורם ועבור כלל ישראל. ובודאי תפלתה לא תשוב ריקם, עד אשר נזכה כולנו לקבל פני משיח צדקנו, בב"א.

 

– ד –

בזוה"ק פ' בראשית פי' הפסוק "ונח מצא חן בעיני ה'", א"ר יצחק וכו' נ"ח בהיפוך אתוון ח"ן, כד"א ונח מצא ח"ן בעיני ה' [פירוש נח בהיפוך האותיות הוא ח"ן, כמ"ש ונח מצא חן בעיני ה']. א"ר יוסי ח"ן היינו נ"ח.

א. וצ"ב דבסוף הפרשה בפרשת בראשית כתיב "ונח מצא חן בעיני ה'", שם הוי', וכאן בפרשת נח כתיב את האלקים התהלך נח, וידוע דשם אלקים הוא מדת הדין, ולמה לא כתיב אל הוי' התהלך נח, במדת הרחמים כמ"ש לעיל בפ' בראשית ונח מצא חן בעיני ה'?

ב. אנו אומרים בברכת המזון "ונשא ברכה מאת הוי' וצדקה מאלקי ישענו, ונמצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם." ויש לדייק למה התחיל בשם הוי' ומסיים בשם אלקים? ומן הראוי שיתחיל בשם הוי' ויסיים בשם הוי', או להיפוך, שיתחיל בשם אלקים ויסיים בשם אלקים.

ג. עוד יש לדייק, דבכל מקום ו' מוסיף על ענין ראשון (פסחים ה. ועוד), ומה מוסיף כאן אות ו' ד"ואדם"?

ונראה לתרץ כל זה בהקדם מה שאמרו חז"ל (קידושין דף מ.) אמר רבא רב אידי אסברא לי (ישעי' ג') "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו", וכי יש צדיק טוב ויש צדיק שאינו טוב, אלא טוב לשמים ולבריות זהו צדיק טוב, טוב לשמים ורע לבריות זהו צדיק שאינו טוב, עכ"ל.

היוצא לנו מהגמרא הנ"ל שמי שהוא טוב לשמים ולבריות הוא צדיק טוב.

ובזה אפשר להבין מה שאנו אומרים בברכת המזון ונמצא חן ושכל טוב בעיני אלקים "ואדם", בו' המוסיף, דהכוונה שנהי' טוב לשמים וטוב לבריות, דאם לא כן נקרא צדיק שאינו טוב כנ"ל.

ולפי זה יתורצו גם ב' קושיות הראשונות, דע"כ אמר שם של מדת אלקים, להורות דאם הצדיק הוא נח לבריות, אז אפילו שם אלקים שהוא מדת הדין ג"כ נעשה רחמים, כי הקב"ה מתנהג עם האדם מדה כנגד מדה, וכמו שהוא מתנהג ברחמים עם הבריות, כמו"כ מתנהגים אתו ברחמים.

וזהו כוונת הקרא בפרשתן, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, דלכאורה קשה למה הוצרך הכתוב לומר "בדורותיו." הלא מובן שמדבר מדורותיו של נח ולא מדורות אחרים. אלא הכוונה הוא שהיה טוב לבריות בדורותיו, שאע"פ שבני דורו היו רשעים כמאה"כ ותמלא הארץ חמס וגו' כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, אעפ"כ היה נח טוב לשמים וטוב לבריות, ועי"ז ונח מצא חן בעיני ה', שאת האלקים התהלך נח, שהי' יכול לנצח אף במדת הדין כי השי"ת מתנהג עם האדם מדה כנגד מדה.

עוד אפשר לומר בביאור מה שאומרים בברכת המזון ונמצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם, שאם רוצה האדם למצוא חן בעיני אלקים, צריך לראות "ואדם", ו' רומז על מדת היסוד (עי' זוהר ח"ג דף סו:) שהיסוד של כל המצוות הוא להיות נח לבריות, וזהו "ו' אדם", שיהא נח לבני אדם, ואז נמצא ח"ן בעיני אלקים, כמ"ש בזוה"ק הנ"ל דנ"ח אותיות ח"ן, כמ"ש למעלה ונשא ברכה מאת הוי', שיהי' הוי' הוא האלקים, שלא יהא נפק"מ לגבי' בין שם הוי' לשם אלקים, כי מדת הדין תסכים שינצח כיון שמתנהג עם בריותיו ית' ברחמים.

– ה –

במדרש רבה (פ' ה') אלה תולדות נח נח, אתמהא, לא היה צריך קרא למימר אלא אלה תולדות נח שם, אלא נייחא לו נייחא לעולם, נייחא לאבות נייחא לבנים, נייחא לעליונים, נייחא לתחתונים, נייחא בעוה"ז, נייחא לעולם הבא.

ואפשר לומר בכוונת המדרש דהנה הנביא מלאכי אמר (ב' ו') "תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון." וצ"ב השייכות בין רישא לסיפא, "תורת אמת היתה בפיהו" ל"ורבים השיב מעון."

ואפשר לומר עפ"י דברי חז"ל (ב"מ קז: ועי' סנהדרין יח. יט.) התקוששו וקושו ואמר ריש לקיש קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים, נמצא דמי שיש לו מעשים טובים יש בכחו גם להדריך אחרים כיון שאי אפשר לומר לו טול קורה מבין עיניך וכו' (ערכין טו:), ועי"ז יוכל להשיב רבים מעון שיעבדו את ה' בכל לבם ונפשם, וזהו עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים, פי' כיון שהם צדיקים ממילא יכולים להשפיע גם על אחרים שיתנהגו בדרך הישר וזהו "תולדותיהם", וכ"ז כמבואר במשנה אבות פ"ו מ"א הנ"ל רבי מאיר אומר כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה.

וזהו תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו, שמתנהג בדרך הישרה ועוסק בתורה כראוי, ממילא משפיע עי"ז גם על אחרים שרואים התנהגותו ולומדים ממנו איך להתנהג, וזהו הסיום "ורבים השיב מעון."

וזהו כוונת המדרש נח נח נייחא לו, שע"י שהוא נייחא לו שלומד תורה לשמה, "נייחא לעולם", זוכה לדברים הרבה, שדבריו יכנסו גם לאזני אנשים אחרים ויוכל להדריכם במסילה העולה בית קל, כמו שפירש בעץ יוסף "כדאי הוא לו, כלומר שנברא בשבילו", וכן הוא אומר כי זה כל האדם, ודרשו חז"ל כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה.

וזהו גם כוונת המשך המדרש, נייחא לאבות נייחא לבנים, פי' במה שהאבות מתנהגים בדרך הישר והטוב, משפיעים גם על בניהם שיתנהגו בטוב, כי רואים הם את התנהגות אביהם, וכנ"ל, ועי"ז ממילא יהי' נייחא בעולם הזה נייחא בעולם הבא, כי ע"י שבניו הולכים בדרכיו הטובים, וכל זה ע"י שראו אצלו שהוא בעצמו התנהג בדרך הטוב, עי"ז ממילא יזכה לנייחא בעולם הבא, כי ברא מזכה אבא אף לאחר מאה ועשרים שנה, כמובא בחז"ל (סנהדרין קד. עיי"ש).

יעזור השי"ת שנזכה לגדל ולחנך בנינו על דרך הסלולה לנו מדור דור, ונזכה לבני חיי ומזוני, רפואות וישועות ונראהו עין בעין בשובו אל נוהו, מתוך שמחה ונחת ותשובה שלימה, בהתגלות כבוד מלכותו בביאת משיח בן דוד במהרה דידן אמן.

 

 

[1] וזה לשון המדרש רבה פרשת נשא (וילנא) פ' י"ג ט"ו-ט"ז ידיו גלילי זהב, ואומר הנחמדים מזהב וגו' מלאה קטרת, שתרי"ג מצוות בלולות בהן, וכן את מוצא תרי"ג אותיות יש מן אנכי עד אשר לרעך, כנגד תרי"ג מצוות וז' יתירות כנגד ז' ימי בראשית, ללמדך שכל העולם לא נברא אלא בזכות התורה, הוי מלאה קטרת, שכן קו"ף מתחלפת בדל"ת, א"ת ב"ש ג"ר ד"ק, ועולה חשבון התיבה אחר כן למנין תרי"ג. דבר אחר מלאה קטרת שבין כל דיבור ודיבור שהיו כתובים בלוחות פרשיותיה ודקדוקיה של תורה היו כתובים וכו' עיי"ש (ועיין בילקוט מעם לועז פ' יתרו באריכות).

 

[2]השיחה נאמרה במסגרת סיום משניות ליום השלושים של הרבני החסיד מוהר"ר שאול יחזקאלז"ל בהרבני היקר והמופלג, ירא שמים באמת ובתמים מוהר"ר זאב ז"ל בן מוהר"ר צבי גרינפעלד ע"ה נכדו של הגה"ק רבי שאול יחזקאל מליטשיק זצ"ל מח"ס מגן שאול יום השלושים של הנפטר כ"ז אדר ב' שנת תשנ"ה לפ"ק

 

[3] השיחה נאמרה בליל יום הכיפורים קודם כל נדרי.

[4])  ובני ישראל היו אז כבנים הסמוכים על שולחן אביהם המלך, כדרשת חז"ל (ברכות ג, א) אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם.

[5])  ושייך במיוחד ליום הכפורים, כמ"ש בשו"ע הרב (או"ח הל' יוהכ"פ סי' תרכ"ד ס"ט), וז"ל: ואוכלין ושמחין במוצאי יו"כ משום שהוא קצת יו"ט . . ובת קול יוצאת במוצאי יו"כ ואומרת לך אכול בשמחה [לחמך כי כבר רצה האלקים את מעשיך (קהלת ט, ז)], עכ"ל (ומקורו מרמ"א כאן ומדרש קה"ר).

[6])   ובפירוש הסולם כתב וזה לשונו: תא חזי בשעתא דכהנא וכו', בוא וראה בשעה שהכהן נתכוון להדליק נרות למטה והיה מקריב קטורת הסמים, אז באותה שעה מאירים נרות עליונים, שהם הספירות, ונקשר הכל יחד ושמחה וחדוה נמצאים בכל העולמות, זה שאמר שמן וקטרת ישמח לב. וע"כ כתוב בהעלותך את הנרות, ע"כ.

[7])   ובפירוש הסולם שם כתב וזה לשונו: "תא חזי מדבחא תריסר וכו', בוא וראה, המזבח, י"ב נשיאים היו, לחנכו ולתקנו, והרי העמידוהו, שי"ב הם השבטים לד' רוחות ד' דגלים, שבכל דגל ג' שבטים, וכולם יחד היו י"ב, והכל כעין שלמעלה, כי המזבח שלמעלה שהוא המלכות מקבלת מי"ב צירופי הוי"ה שבז"א שה"ס חו"ב תו"מ שבכל אחד ג' קוין, והם י"ב. המנורה, בשבעה נרות, נתמנתה להדליקם על ידי הכהן. והכל כעין של מעלה, כנגד ז"א המאיר לחג"ת נהי"מ דמלכות והמנורה על אות עומדת ובנס נעשית שהיתה נעשית מאליה, וכבר העמידוהו במעשה המנורה."

[8])   "ומזבח פנימאה ומנרתא וכו'. מזבח הפנימי והמנורה, עומדים יחד לשמחת הכל, שכתוב שמן וקטרת ישמח לב. ששמן הוא המנורה, דהיינו המלכות המקבלת מחכמה. וקטרת הוא המזבח הפנימי, והעמדנו כי ב' מזבחות היו. אחד פנימי של הכל, שהוא מזבח הקטרת, וזה עומד לשמחה. והוא כנגד בינה. ואחד לחוץ דהיינו מזבח החיצון, העומד להקריב קרבנות, שהוא כנגד מלכות. וממזבח הפנימי, שהיא כנגד הבינה, יוצא שפע לזה שמבחוץ, שהוא מלכות. ומי שרואה ומסתכל יודע חכמה העליונה שסוד הדבר אדנ"י הוי"ה, כי מזבח הפנימי היא הוי"ה, בינה. והחיצון אדנ"י מלכות. וע"כ לא נקרב קטרת אלא בשעה שנמצא שמן (כנ"ל אות כ"ב) שה"ס יחוד אחד חו"ב."

ועיין בזוה"ק לעיל (דף קמ"ט עמוד ב' ודף ק"נ עמוד א') וז"ל: פתח רבי יוסי ואמר, בהעלותך את הנרות, בהעלותך ממש, באדלקותך, דהא כחדא אתעביד על ידא דכהנא תרין פולחנין, דאינו קשורא חדא, ומאן אינון, שמן וקטרת, כדכתיב שמן וקטרת ישמח לב, דכתיב והקטיר עליו אהרן וגו', וכתיב ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה. מאי שנא הכא בהטיבו, ומאי שנא התם ובהעלות. אמר ר' יהודה, כולה חד מלה.

ובפירוש הסולם שם: פתח ר' יוסי ואמר, בהעלותך את הנרות. פירושו בהעלותך ממש, דהיינו בהדלקתך. כי נעשה ע"י הכהן ב' עבודות שהם קשר אחד, ומי הם, שמן וקטורת, שה"ס חו"ב, כמ"ש שמן וקטרת ישמח לב, שכתוב והקטיר עליו אהרן וגו' בהטיבו את הנרות יקטירנה, וכתוב ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה. שואל, מה השינוי שכתוב כאן בהטיבו, ומה השינוי שכתוב שם ובהעלות. אמר רבי יהודה הטבה והעלאה, הכל הוא דבר אחד, כי הטבה היא כמו הדלקה.

ועיין בגמרא יומא (דף י"ד ע"ב, ודף ט"ו ע"א) שהקטרת ונרות כחדא אזלין, כמבואר בכתוב (שמות ל' ז') בהטיבו את הנרות יקטירנה, ובין בערב ובין בבוקר היו שתי מצוות אלו זה אחר זה, עיי"ש.

ועיין בספר תכלת מרדכי להגאון מהרש"ם מברעזאן זצ"ל (פרשת תצוה, אות ח') שכתב על פסוק והקטיר עליו אהרן וגו' בהטיבו את הנרות וגו' ובהעלות אהרן את הנרות וגו', וז"ל: יש להבין מה שייכת הקטורת עם הנרות. ויש לומר דהנה ענין הקטורת שמעורב גם חלבנה, להורות לצרף עמנו פושעי ישראל כדאיתא בש"ס דכריתות ורש"י פרשת תשא, ולכן היה שוחק היטב הדק דבלח בלח יש בילה וכו' וכן לפעמים ע"י ההערכה נגד פושעי ישראל נחשבים לצדיקים, לכן ציותה התורה לכלול א"ע עמהם ולכן הקטורת עם הדלקת הנרות משולבים זה עם זה וכו'. גם יש לומר לפמ"ש במק"א לבאר מה שאמרו בשבת דף ל"א שאמר גר לשמאי גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, דחפו באמת הבנין, והלל אמר ליה מה דסני עלך לחברך לא תעבד ואידך פירושא זיל גמור, כי מהנמנע שיקיים איש אחד כל התורה כולה זולת על ידי התחברות עם כל ישראל או ע"י לימוד התורה דכל העוסק בתורת עולה וכו', וזהו שדחפו שמאי באמת הבנין ורמז לו כי כמו שבהבנין האבנים והטיט והחול והמים וצרורות קטנים ע"י החיבור נחשבו כולם, וכן ע"י אגודה עם הת"ח. וז"ש תלמידי חכמים מרבים שלום וכו' אל תקרא בניך אלא בוניך, והלל א"ל בפירוש שיקיים ואהבת לרעך כמוך, ואופן ב' זיל גמור שהוא ע"י לימוד התורה וענין הקטורת רומז על התחברות והמנורה רומז לתורה, כי נר מצוה ותורה אור, ובאמת כי גם ההתחברות אין בו תועלת זולת אם הוא בדרך התורה, כי פיזור לרשעים נאה להם ונאה לעולם, ולכן הדלקת הנרות והקטורת שניהם כאחד טובים ומשולבים זה בזה, עכ"ל.

[9])   "אשכחנא בספרא דשלמה וכו'. מצאתי בספרו של שלמה המלך, שהקטרת היא, לשמחה ולהעביר המות, מהו הטעם, הוא, משום שהדין נמצא ממזבח החיצון, שהוא מלכות. והשמחה והחדוה וקשר הוא הם ממזבח הפנימי, שכל שמחה עומדת בו, שהוא בינה. וכשזה נתעורר, דהיינו הפנימי, כל דין מסתלק מזה, מן החיצון, ואינו יכול לעשות דין. ומשום זה קטרת שה"ס הפנימי, עומדת לבטל המצות, כי כשהפנימי שה"ס בינה, מתעוררת ע"י הקטרת, אין החיצון, שהוא המלכות, יכולה לעשות דין. וע"כ קטרת הוא קשר הכל, והוא נקרב במזבח הפנימי, שכל שמחה נמצא בו. אשריהם ישראל בעולם הזה ובעולם הבא, עליהם כתוב, ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר."

[10])עיין באר היטב או"ח סימן נ' ס"ק ה', שכתב וז"ל: וכתב של"ה כשאומר איזהו מקומן או במה מדליקין או פיטום הקטורת יעשה קול ניגון דמשניות, עיי"ש.

[11])עיין מ"ש בכוונת הקטורת בשער הכוונות דף י"ג ע"א.

[12])ובספר אור יקר להרמ"ק זי"ע כתב: הענין הוא שיש בזה שלש כתות, כת אחת שאינה אומרת קטורת כלל, וכת אחת שאומרת קטורת בלי כוונה, וכת שלישית האומרים קטורת בכוונה ובתשובה. כת אחת שאינם אומרים קטורת כלל, הם נענשים שהדינים שורים עליהם וכמה מיני מיתות מתרבים בהם ועמים אחרים שולטים עליהם. כת השניה שאומרים קטורת בלא כוונה, הם נצולים מעונשים הנ"ל מהקטורת עצמו, אמנם כיון שאין אומרים אותו בכוונה אינם ניצולים מדינים אחרים. וכת שלישית האומרים קטורת בכוונה ובתשובה, הם זוכים להנצל מכל הדברים הרעים שבעולם ומכל פגעים רעים ומהרהורים רעים ומדינים קשים וממיתה ולא יוזק כל אותו היום כלל, עיי"ש.

ועפי"ז יש ליישב המנהג שיש אומרים בקדיש הוא ברחמיו יעשה שלוםעלינו, ונשאלתי על זה מאיש אחד, מהו הכוונה בזה שיש אומרים תיבת ברחמיו, מה שייך זה לקדיש. וכן הוא באמת נוסחת הרמב"ם ובסידוריהספרדים, "הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו" וגו' בכל הקדישים, וכן לאחר תפילת שמונה עשרה. ובנוסחת אשכנז ליתא, ומנהג קהלות פוליןלומר כך בקדיש דרבנן לחוד. וכתב בפי' עמק ברכה על סידור התפילה, דאפשר שמוסיפין זה עפ"י מה שאמרו ז"ל (שלהי מסכת סוטה) דעלמא קאי איהא שמיה רבא דאגדתא, לפי שמשחרב בית המקדש אין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו, להכי מזכירין מדת הרחמים, עיי"ש.

ולדרכינו כיון שע"י הקטורת מבטלים מדת הדין ומעוררים מדת הרחמים על ישראל, מובן שפיר מדוע אומרים בקדיש תיבת ברחמיו, דכיון דאמרו קודם לכן את פיטום הקטורת, (הן בקדיש שלפני הודו, והן בקדיש שלאחר התפילה) ע"כ אומרים הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו, דבזכות הקטורת מצפים אנו שיתעוררו עלינו רחמיו יתברך. וכן לפי מה שהבאנו להלן מספרים דיש לומר קטורת גם בערבית, מובן שפיר שאומרים גם בערבית הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו וכו'.

ועיין בספה"ק פלא יועץ אות ק' – קרבנות, שכתב וז"ל: ידוע כמה מאמרי רז"ל שאמרו שקריאת הקרבנות חשוב מאד לפני המקום ומעלה עליהם כאלו נבנה מקדש בימיהם וכאלו הקריבו כל הקרבנות, וכן בזוה"ק הפליגו מאד בשבח המגיע ללומד סדר מעשה הקרבנות וסדר פיטום הקטרת וכו', עין רואה גודל תועלת לימוד הקרבנות וסדר פטום הקטרת, ואשריהם ישראל כולם לומדים פרשת הקרבנות וסדר פטום הקטורת וסדר המערכה ופרק איזהו מקומן, ויש שקוראין כל פרשיות הקרבנות, אבל דא עקא דלשון הזוה"ק דייק וקאמר ויכוין בהו ושוי לביה ורעותיה בהו נראה שהקורא בלי כוונת הלב לא ישיג התועליות הנזכרים בזוה"ק, וראוי והגון להתחזק ללמד סדר הקרבנות וסדר פטום הקטורת בכוונה ורעותא דליבא לעשות נ"ר ליוצרנו המשלם שכר טוב לעושי רצונו וכו' עיי"ש.

ובספה"ק קב הישר (פרק נ"ט) כתב וזל"ק: והנה בזמן שבית המקדש היה קים, האדם היה מביא קרבן ומתודה עליו בצירוף התשובה, ואחר כך נשחט הקרבן, ונזרק דמו של הקרבן, וחלבו נקרב. זה היה תמורת גופו ואיבריו, אשר חטאו ונתחייבו מיתה וקרבן, זה היה תיקונם. ועכשיו האמירה היא במקום קרבן, כמו שאמר הכתוב ונשלמה פרים שפתינו. ועל ידי זה – כתב הרב מהר"ם הבבלי – שבאמירת פרשת הקרבנות יכוון האדם שהאותיות הכתובות לפניו הם דמיון גוף הקרבן, והנקודות המנענעות את התיבה הוא הנפש של הקרבן, ועל ידי כן יחשוב כאילו הקריב קרבן על גבי המזבח. ואל יהא קל בעיניך אמירת פרשת הקרבן בכל יום, כי בכל יום ויום בבוקר מתעורר חיצוני אחד הנקרא תולע, והוא מתחיל לקטרג על העבירות שעשו ישראל בלילה, ובהקרבת תמיד של שחרית, היו מחלישין ומתישין את כחו. ואל זה יכוון באמרו פרשת תמיד: עולת תמיד, העשויה בהר סיני (ר"ל "עולת" הוא אותיות "תולע" בהיפוך אתוון). וכל המתגאה הוא נותן כח וחיזוק לזה החיצוני, וכל ההולך בענוה, שהוא דוגמת הקרבן, כמו שאמר הכתוב לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה. בתפילתו הוא מתיש כחו, ועל זה אמר דוד המלך: ואנכי תולעת ולא איש.

והכלל – כי אמירת פרשת הקרבנות היא ענין גדול, ובפרט ענין פרשת קטורת הוא ענין גדול וחשוב מאוד, כמו שכתוב בזהר פרשת וירא רבי אחא הוי אזיל לכפר טרשא וכו'.

    לכן צריך האדם לומר גם כן פרשת קטורת וברייתא "פיטום הקטורת" בכל יום, כי הוא תועלת גדול. וכל מי שמתפלל בכוונה, תקובל תפילתו, והקדוש ברוך הוא יעשה רצונו למלאות שאלתו הטובה, אמן, עכ"ד ספה"ק קב הישר שם.

והאריז"ל בשער הכוונות (דרוש ג' מדרושי תפלת השחר (דף י"ג) כתב, כי י"א סמני הקטורת הם בחינת עשר ספירות דעשיה, והנה יש עשר ספירות דקליפה ועוד כח אחד קדוש המחיה אותם הרי הם י"א, ועל ידי הי"א סמנים אנו מסלקין משם אותו כח קדוש המחיה אותם ואחר כך אנו ממיתין את העשר קליפות. כי אחר שהקדושה והחיות מסתלק מהם לכן אז הם נשארים מתים, וזה סוד למה הקטורת מכפר על הנגף ומבטלה, והטעם הוא כי הקטורת על ידי שממית את (הקליפות על ידי זה נחלש כח המלאך המות), על ידי זה אין בו כח להמית, עיי"ש.

[13])ועל זה כתב באור יקר, דקטורת היא לשון קשר, והענין הוא כי על ידי הקטורת נעשה ג' פעולות, ראשונה היא קושרת השטן ואוסרתו וכופה אותו, שנית מתייחדת ונקשרת המלכות למעלה, שלישית היא עולה וקושרת כל הקשרים בסוד התעוררות העולה ממנה, עיי"ש.

[14])ועל מה שכתב בזוה"ק ולאתבא קמי מאריה וכו', כתב באור יקר, אם יעשה תשובה הוא סיוע לדחות הדין, אמנם בלא תשובה אוי לו שדוחה הדינים והיסורים (בעולם הזה) והכל מזומן לו לעולם הבא, עיי"ש.

[15])ובסידור צלותא דאברהם, בפירוש שירותא דצלותא, הביא שבטור אורח חיים סימן רל"ז מובא בשם רב עמרם גאון (כך נראה ממרוצת הלשון שם) לאומרה במעריב, וז"ל: וכתב עוד שבערב אחר שגומרים תפלת ערבית, נוהגין לומר פטום הקטורת שאומרים אותו זכר למקדש, וקטורת היה גם בערב, ע"כ. וכתב שם בשירותא דצלותא, דהאמנם בסדר רב עמרם גאון שלפנינו לא מצא זאת, לא בדפוס ורשה ולא של ירושלים. המנהג מובא גם במחזור ויטרי עמוד עט, בספר המנהיג בתפלת הערב אות פ"ג וכן בארחות חיים בדין תפלת ערבית אות ט' בשם יש מקומות, אבל מנהג ספרד הוא לאומרו רק בשחרית וכן במנחה, ויסודו בקבלת אריז"ל, שקבעה מקומה אחרי פרשת התמיד, כמובא בבאר היטב לשו"ע שם אות ב'.

ועיין על ענין אחד עשר סמני קטורת בעץ החיים חלק א' עמוד קס"ד, בהיכל נקודים שער המלכים פרק י', עיי"ש היטב.

ולענין קביעת מקומה: הבאר היטב שם אות ב' מביא בשם האריז"ל לומר פיטום הקטורת אחרי פרשת התמיד, וזהו מנהגנו, מנהג ספרד, וכך סודר בסידור רמ"ק, ולכן צידד בשיורי כנסת הגדולה לסימן רל"ד הכותב: נוהגין אנו לומר פטום אחרי פרשת התמיד קודם אשרי, ומנהג נכון. וכ"כ הרד"א בשם הר"י בקיצור של"ה (עמוד ע"ט ב') שמביא בשם ספר י"ח ערך תשובה סימן ע"ב, לומר אשרי קודם ואח"כ פ' התמיד ופטום הקטורת. בסדר היום, במנהגי מהר"י טירנו ובמטה משה מתחילים את הסדר באשרי, ללא הזכרת הפרשה והברייתא, בקצת סידורי אשכנז סודרה רק פרשת התמיד, וכן הציגה בעל עבודת ישראל. וראה מה שכתוב בשל"ה בסוף מסכת תענית שם (עמוד כג, א.). וראה בביאור ופירוש הברייתא: שו"ת מהרלב"ח סימן קי"ח, חידושי באר שבע לגמרא כריתות, ובספר נר תמיד על מסכת כריתות.

[16])עוד כתב באור יקר, ודא איהו קיומא דעלמא תדיר וכו', כלומר הבטחה וקיום שהבטיח הקב"ה לישראל בפירוש שאפילו בזמן שאין מקדש ומזבח, קריאתו בכוונה עולה לו, דכתיב (שמות ל', ח') קטורת תמיד לפני ה' לדורותיכם, אפילו בזמן שאין מקדש בכל דור ודור יהיה סוד הקטורת לפני ה', והטעם שעשה הקב"ה חסד זה בבני אדם מפני צורכו שהוא קיום עלמא תתאה ועלמא עילאה, ולזה קריאתו יעלה כהקטרתו, עיי"ש.

[17])הטעם בזה שהקטורת חשובה יותר מכל עבודות שבמקדש, כתב באור יקר כי ריח הקרבן מייחד אפילו כחות הנקראים אישים, כמו שנאמר (במדבר כ"ח, ב') קרבני לחמי לאישי, ואפילו החיצונים הם ניזונים מאברים ופדרים המתאכלין כל הלילה על המזבח, מה שאין כן הקטורת שהכל בקודש שהוא קשר דק שאין כחות החיצונים נקשרים בו, עיי"ש.

[18])חביבא איהו עובדא דקטרת, כתב האור יקר, משום שהקטורת קושר סוד היחוד הפנימי, ולכן לא ינתן בו חלק לכחות החיצונים, ע"כ.

[19])עובדא דקטרת הוא יקיר וחביב וכו', כתב על זה באור יקר, דהטעם שהתפילה במקום קרבן, וקריאת הקטורת במקום קטורת, וקרבן וקטורת עצמן קטורת עדיף, כדמפרש ואזיל (להלן באומרו, תא חזי מה בין צלותא לעובדא דקטרת וכו').

[20])ובאור יקר פירש מ"ש וכלא אתנהיר ואתתקן ואתקשר כחדא, ר"ל שהקטורת עושה שלשה פעולות בבת אחת, א' וכולא אתנהיר דהיינו טהרת הזוהמא, ב' ואתתקן דהיינו תיקונים אל היחוד, ג' ואתקשר דהיינו קשר המדות אחר טהרתם ותיקונם.

[21])ושם בסדר הקטורת הביא עוד ענינים המסוגלים למנוע כל מחלה ר"ל וז"ל, הא לך הנהגת השמירות אשר יעשה אותם וחי בהם לקוחה מזבח פסח, בטרם כל צריכין להזהר שיהיה הבית וכל החדרים ובפרט בתי כסאות נקיים מכל ליכלוך וטינוף וריח רע ומכל אשפה וטיט ורפש, והעיד הרופא מובהק שבעיר רומא היה דבר בשנת תרי"ז ואותן הגבירים שכיבדו ביתם ועיטרום בכל מיני יופי ולבשו עצמן בגדי תפארת כולן נצולו.

[22])וכתב תפילה לאמרה אחר אמירת סדר הקטורת, והיא מזקיני השל"ה הקדוש זי"ע. אמנם תחילה כדאי להעתיק כאן תפילה לאמרה לפני אמירת הקטורת, שנדפסה בספר שדי בשמים:

לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו ליחדא שם י"ה בו"ה ביחודא שלים על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל. הנה אנכי בא לקרות סדר פרשיות הקטורת לתקן שורשה במקום עליון, ויהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו שתהא חשובה ומקובלת ומרוצה לפניך קריאת פרשיות ופסוקים אלו שסידרו לנו חכמינו זכרונם לברכה כאלו כהן גדול עומד ומכניס אותה לפני ולפנים, וזכותה תהא מגן וצנה בעדינו ובעד כל בני ביתינו וכל משפחתינו וכל אוהבינו ורעינו ובכלל כל ישראל עמך בכל מקומות שהם, ובפרט כל אותם הנתונים בצרה ובשביה בכל מקומות שהם להצילנו מכל המקטריגים והמשטינים וזכינו לתשובה שלימה לפניך מתוך נחת והרחבת הדעת וזכנו ליראת שמים טהורה וליראת חטא ולעושר וכבוד גדול ולחן ולחסד ולרחמים בעיני אלקים ובעיני כל בני אדם וחוה ובעיני כל רואינו אקרא לאלקים עליון לא-ל גומר עלי, ה' יגמור בעדי ה' חסדך לעולם מעשה ידיך אל תרף. ויהי נועם ה' אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו.

אמיה דאברהם אבינו ע"ה אמתלאי בת כרנבו (טו"ב פעמים).

לשם ששה דברים הזבח נזבח, לשם זבח, לשם זובח, לשם השם, לשם אשים, לשם ריח, לשם ניחוח, והחטאת והאשם לשם חטא. אמר רבי יוסי, אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו כשר, שהוא תנאי בית דין שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד.

סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם, ע"כ.

    וזה לשון התפילה שתיקן זקיני השל"ה הק' זי"ע לאמרה אחר אמירת פיטום הקטורת:

רבון העולמים, גלוי וידוע לפני כסא כבודך אשר ברחמיך הרבים באנו לחלות פניך שתעצור המגיפה והמשחית מעלינו, ולא תתן המשחית לבוא אל בתינו, ורחם עלינו ועל טפינו ועל עוללינו ועל כל ישראל עמך, וקבל ברחמים וברצון את תפלתינו כענין שנאמר תכון תפלתי קטורת לפניך משאת כפי מנחת ערב, וכמו שקבלת קטורת הסמים שהקטיר לפניך אהרן הכהן כאשר החל הנגף בעם שנאמר ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה, וכן פנחס שנאמר ויעמוד פנחס ויפלל ותעצר המגפה וכן דוד שנאמר ויבן שם דוד מזבח לה' ויעל עולות ושלמים ויעתר ה' לארץ ותעצר המגפה מעל ישראל כי אתה אבינו ולך תלויות עינינו, רפאינו ה' ונרפא הושיענו ונושע כי תהלתינו אתה, שכן כתוב בתורתיך והסיר ה' ממך כל חולי וכל מדוי מצרים אשר ידעת לא ישימם בך ונתנם בכל שונאיך, לה' הישועה על עמך ברכתיך סלה, ונאמר ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה' וזרקו בני אהרן הכהנים את דמו על המזבח סביב, ויהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו שיעלה אמירת הקטורת הזאת לריח נחוח לפני כסא כבודך ויחשב כאילו כיוננו כל הכוונות הרמוזים בסממני הקטורת על דעת האר"י הקדוש זכור לטוב ועל דעת כל הצדיקים והחסידים שבכל דור ודור אמן סלה ועד, ע"כ התפילה.

[23])ועיין בספר יפה ללב שכתב וז"ל: ומיהו כל יחיד ויחיד יתפלל בינו לבין עצמו בסיום תפילתו על כל צרה שלא תבא בנוסח זה:

רבון העולמים, פדה והצל מלט הושע עמך ישראל מן הדבר ומן החרב ומן הביזה ומן השדפון ומן הירקון ומכל מיני פורעניות המתרגשות ובאות לעולם טרם נקרא ואתה תענה, ברוך אתה עוצר המגפה.

[24])ועיין מ"ש בספה"ק שער הכוונות (דף י"ג ע"א), בענין יחוד גדול דפטום הקטורת, למגפה ב"מ, מסוגל מאוד, עיי"ש.

[25])ובסידור של"ה כתב וז"ל: אמר אברהם הלוי – מצאתי בצוואת אבי זקני הגאון המחבר זצוק"ל (השל"ה הקדוש) וז"ל: הסדר של פרשת התמיד והזכרת קטורת היא מצוה רבה לומר כן בשחרית וגם במנחה, כמובא בזהר. וראה אור הישר למהר"ם פאפירש ז"ל עמוד כ"ח א'.

[26])ובספר יסוד ושורש העבודה כתב שביום הכיפורים לאחר תפילת מוסף, אף במקום שאין מנהג לומר בציבור קוה אל ה' וכו', אין כאלקינו וכו', ופיטום הקטורת וכו', יאמר אף ביחיד כמו אחר כל המוספין כדי להבריח הקליפות והחיצונים שלא יתאחזו בתפילה. ויאמר הסדר הנ"ל בשעה שהחזן מנגן היום תאמצינו, כי אחר קדיש בתרא לא יהיה לו שהות. והחכם עיניו בראשו להשתדל לראות באיזה שעה יש שהות, והעיקר לומר בכוונה, שבלתי כוונה יותר טוב ההעדר, עיי"ש.

[27])ועיין בפרי עץ חיים (כוונת הקטורת) בשם האריז"ל די"א סמני הקטורת הם עשר ניצוצות של קדושה שירדו בקליפה עם אור המקיף הרי י"א, וע"יהקטרת הקטורת אנו מעלים עשר ניצוצות הללו אל הקדושה בכל יום ויום מעט לפי ערך ההכנה וערך הקדושה ובכל יום מתבררים ניצוצין אחרים והכל בבחי' אחד עשר הללו כידוע, ע"כ. (ועיין בספה"ק באר מים חיים פרשת תצוה מ"ש בזה).

[28])ועיין בספה"ק קב הישר (פרק י"ז) שכתב וזה לשון קדשו: חלקי הטומאה הן אחד עשר, טומאת מת, טומאת שרץ, טומאת נבילה, טומאת שכבת זרע, טומאת מי חטאת, טומאת פרה אדומה כל העוסק בה, טומאת זב, טומאת זבה, טומאת נדה, טומאת יולדת, טומאת צרעת – והן מרמזין על עולמות הטומאה של חיצונים, שחיותן נשתלשל מאחת עשרה ספירות הטומאה, שכנגדן הם אחת עשר סמני הקטורת, להתיש כחם. ונמצא בהיות האדם נזהר לגדור גדר ולשמור עצמו מן הטומאה הנזכרים, הרי הוא מובדל ומופרש מכחות החיצונים, אבל אם הוא נמשך אחר הטומאה, הרי הוא מלובש ומושרש במקור הטומאה.

[29])ויש ברכה ערוכה לכל קהלות הקודש, מהכל בו, וז"ל:

"מצלין אנחנא ותבעין רחמי קדם אלהא שמיא מרי דרחמי בספר אוריתא דכתיבין ביה תלת עשר מכילן דרחמי ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה, נקה ונקה לשבים וארך אפים לשובבים השוכן בין חיות וכרובים העושה שלום בין שביבים ורביבים העונה בעת צרות ובצרות. האל הפועל גבורות העונה להולכי מדברות העונה לחבוש בבית האסורין העונה לחולה המיוסר ביסורין העונה להולכי ימים בין גלים ומשברים הקרוב לכל קוראיו המשלם שכר טוב ליראיו המרפא מכאובים המחבש לעצבים הוא ימלא רחמים טובים וקרובים להושיע להרגיע להבטיח להניח לפנות ולפדות לכונן ולחונן למלט לפלט כל קהלות הקדש וכו'. מלך ברחמיו ירחמם מלך בחסידו מעפר הצרור יקימם, ומאשפות הדלות ירומם, מלך ברחמיו יריצם מבורם ויתירם ממאסרם ויפתחם ממסגרם ויתנם לרחמיו לפני כל שוביהם ויוציא למרחב רגליהם וישיבו בשלום לבתיהם ועוד ישליון באהליהם הם ונשיהם ובניהם וכל אשר להם כו' האל המבורך יברך ברכותיהם וישלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם יושב קדם ישיבם לקדמותם ורבו כמו רבו במשכנותם ומראשיהם יטיב אחריתם וכו' ועוד כתוב והיה כאשר הייתם קללה בגוים בית יהודה ובית ישראל כן אושיע אתכם והייתם ברכה אל תיראו תחזקנה ידיכם וכל אחינו בית ישראל יהיו בכלל הברכה החיים והשלום וכן יהי רצון ונאמר אמן."

[30])עיין עוד מזה בספר שם טוב קטן שהאריך על מלת אמירת הקטורת כי רבה היא, ובספר מציל נפשות וכן בספר אחי עזר, שהאריכו בזה.

[31])ואפשר לומר דזה נרמז בקרא שמות (ל, לד) קח לך סמים וגו' בד בבד יהיה. דתיבות בד בבד עולים למספר י"ד, דהיינו שיש לספור סממני הקטורת עם אצבעות היד בשעה שאומרים אותם.

(תהלים קי"ט) נפשי בכפי תמיד, פי' הקטורת שהוא טובה גדולה לנפש האדם, יש למנות את סממני' ע"י אצבעות היד שהוא כף היד.

וכעי"ז אפשר לומר ג"כ בכוונת (איוב י"ט) מבשרי אחזה אלקי, פי' ע"י שאומר פרשת הקטורת באצבעות שעל גבי כף ידו, שהוא חלק מבשרו, יזכה ממילא לכל השפעות רוחניות וגשמיות, וזהו אחזה אלקי.

והטעם למה מונים באצבעות היד דוקא, י"ל דהנה אומרים בתפילת ונתנה תוקף וחותם יד כל אדם בו, שהאדם חותם בידו כל מעשיו שעושה בעוה"ז. וגם העבירות נעשים ע"י ידו של אדם. ע"כ יש למנות סממני הקטורת באצבעות היד, דהרי הקטורת מכפרת על עוונות האדם, כמו שהארכנו לעיל.

ועיין במדרש תלפיות ענף איברים שהביא מהקדמת ספר חסידים על רפרוף איברים, וז"ל: דע כי באבריו של אדם חקק הקב"ה כל מעשה האדם וחקריו, וברפרוף אבריו – יגיד אליו יוצרו, כל המעותד לבוא עליו דבר יספור. וכתיב אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע, ויכתב בספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו. מכאן שמונין כל פסיעות האדם, ומגיד על האדם כמה פסיעות יש לו ללכת, ותדע לך שכן הוא, שאעפ"י שאין נחש, יש סימן, ואסור לומר לאחרים פן יחזיקו בנחושים. ובזמן שמזדעזעין אבריו של אדם, הבן והשכל, ותדע דבר מתוך דבר מה שעתיד להיות עליו, בין טוב ובין רע, אם עונש ואם ריוח, וכל הנזכר דברי חסידות הם, ואין בהם משום דרכי האמורי חלילה, והבוטח בה' חסד יסובבנהו, עיי"ש.

[32])וקודם לכן אומרים פסוקים ה' צבאות עמנו משגב לנו אלקי יעקב סלה, ה' צבאות אשרי אדם בוטח בך, ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו, אתה סתר לי מצר תצרני רני פלט תסובבני סלה, וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות. הנה אמירת פסוקים אלו כשלעצמה נזכרה בירושלמי ברכות, שלא יהא זזים מתוך פיך, עיי"ש. אבל מה שסדרו בסידורים פסוקים הללו אחר אמירת הקטורת, לא נמצא טעם בזה לפי הפשט. וכתב בספר עמק ברכה על הסידור וז"ל: ואפשר משום שאמרו חכז"ל שהקטורת מעשרת, אומרים עליה פסוקי בטחון וישועה.

ועל אמירת וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים וגו' כתב בפירוש עמק ברכה הנ"ל, אפשר משום שהקטורת נמי מנחה היא, כמו שנאמר (בתהלים) תכון תפלתי קטורת לפניך משאת כפי מנחת ערב. ועוד, כיון שהזכירו תמידין והקטורת, מזכירין גם המנחה. ועיין טור (או"ח סימן מ"ח). וכן אחר התפלה שהיא במקום תמידין אומרים פסוק זה (מלאכי ג', ד').

וקביעות מקומם אחר פרשת הקטורת היא עפ"י האריז"ל (פרי עץ חיים שער עבודת הקרבנות פ"ג). ואמירת אתה סתר וגו' מביאו בעל קיצור של"ה וכן מהר"ם פאפירש. ופסוק וערבה סודר במה"ו לפני איזה מקומן, ובטור או"ח סימן מ"ח שם.

[33])1) אתה סתר לי מצר תצרני רני פלט תסובבני סלה. סלה תסובבני פלט רני תצרני מצר לי סתר אתה.

2) בטחו בה' עדי עד כי בי"ה ה' צור עולמים. עולמים צור ה' בי"ה כי עד עדי בה' בטחו.

3) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, בשלום עמו את יברך ה' יתן לעמו עוז ה'.

[34])וזה לשון ספר הקדוש ראשית חכמה (מאמר תוצאות חיים סעיף מ"ב): ושמעתי שטוב לקרוא הקטורת במוצאי שבת, כדי להעביר רוח הטומאה המתעורר במוצאי שבת, שלכך תקנו והוא רחום במוצאי שבת, כדפירשו פרשת ויקהל (דף ר"ז ע"ב).

[35])וכ"כ רש"י ז"ל בפרשת נשא (ז' כ') ד"ה מלאה קטרת, וז"ל: גימטריא של קטרת תרי"ג מצוות, ובלבד שתחליף קו"ף בדל"ת על ידי א"ת ב"ש ג"ר ד"ק. ועיין בספר ליקוטי שיחות פרשת נשא, מ"ש בזה.

[36])הקטורת מכפר על ל"ו כריתות.

וזה לשון ספר מעשה  רוקח (פרשת כי תשא אות ב'):

קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבונה זכה. ולכאורה קשה, למה לא כתבה התורה בפירוש כל י"א סמים מה הם, ואם התורה סמכה על הקבלה גם אלו הד' סמנים לא יכתבו, ונסמך הכל על הקבלה. ובודאי יש בזה רזין דרזין, וקצת מבואר בכוונת האר"י ז"ל (עיין פרי עץ חיים, שער עולם העשי', פרק ד'). אבל בדרך רמז נלע"ד שהתורה מרמזת שהקטרת מכפר על ל"ו כריתות, ולכן כשתחשוב שבעה תיבות אלו "סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבונה זכה" תמצא מכוון כמנין "מכפר ל"ו כריתות", עם שלשה כוללים, דוק ותשכח. ולכך ביארו חז"ל כל מעשה הקטרת במס' כריתות. וגם כשתחשוב קטר"ת שס"ח תמצא כמנין ה'ל"ו כריתות', שזה מכפר על זה. וידוע מהזוהר הקדוש (בהעלותך קנא, ב) ובכל הספרים שהקטרת מבטל המגפה, וכמבואר בכתובים פרשת קרח (יז, יא-יג). ולדרכינו ניחא מאוד, שבודאי כשנתרבה חייבי כריתות בעולם אז בא מגפה בעולם, לכך הקטרת מכפרת ומבטל אותה. וגם ידוע (יומא י"ד ע"ב – ט"ו ע"א) שקטורת ונרות כחדא אזלין, כמבואר בכתוב (שמות ל, ז): "בהטיבו את הנרות יקטירנה", ובין בערב ובין בבוקר היו שתי מצוות אלו זה אחר זה, לכן גם נרות עולה "כרת לו", שגם מצוה זו מכפר על ל"ו כריתות, עכלה"ק.

[37])עיין בספר מדבר קדמות להחיד"א ז"ל (מערכת ק' אות ט') שכתב וז"ל:  קרבנות אינם מכפרים אלא כשיעשו תשובה ויתודו, כמ"ש הרמב"ם בהלכות תשובה. ובזה בא אל הישו"ב הרב כתנות אור פרשת האזינו לחקירה שחקר דהקב"ה הבטיח לאברהם אבינו ע"ה דהקרבנות יכפרו. ובבית ראשון שהיו קרבנות למה נחרב. אך על פי האמור ניחא, דאמרו בילקוט ירמיה סימן ג' ארשב"ח אמר הקב"ה לירושלים על מה הבאתי כל המשפטים הללו בשביל שאמרת לא חטאתי וכו' וכיון שלא היו מתודין ולא חזרו בתשובה לא כפרו הקרבנות ונחרב הבית, עכ"ל.

[38])עיין בית יוסף סימן מ"ז שמביא בשם האגור דנשים חייבות בקריאת הקרבנות, והטעם דתפלה כנגד תמידין תקנו והרי חייבין בתפלה. וכתבו האחרונים דלפי טעם זה מחוייבות רק בקריאת קרבן תמיד, וכן כתב בשו"ע הרב, אבל בלבוש ובט"ז כתבו דחייבות בכל הקרבנות. ועל דברי האגור הקשה בשו"ת לב חיים דדוקא בתפלה הן מחוייבות משום דרחמי נינהו, אבל לא בקרבנות. עכ"פ לפי דברי הלב חיים דתפילה דרחמי נינהו מחוייבות הנשים, י"ל דגם קטורת בכלל דרחמי נינהו, דהלא מעורר רחמים על בני ישראל ובפרט על האומרה.

[39])ועיין בספר פנים יפות (פרשת אחרי, ד"ה ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך וגו') שכתב בא"ד וז"ל: והנה ענין הקטורת ביום הכיפורים מפני שאמרו חז"ל השטן בגימטריא שס"ד שאין לו רשות לישטן ביום הכיפורים, ויום הכיפורים הוא כולל כל הימים כפירש"י בתהלים ימים יוצרו ולו אחד בהם שהיא יום הכיפורים, רמז לדבר יום כפור מספרו שס"ד, והוא ענין הקטורת שהיו בו שלש מאות וששים וחמשה כמנין ימות החמה, כי ידוע שהקטורת מבטל כח השטן, וכבר כתבנו לעיל בפרשת וישלח גבי ויאבק איש עמו וגו' כי אם ישראל יהי' שמך, כי שם ישראל היא מספר יעקב ושטן שהוא מחזירו למוטב, והוא שם שני של אנא בכח קר"ע שט"ן, ורמז לדבר שאותיות קטורת הוא אותיות קודמין לאותיות ישראל, שלפני היו"ד היא ט', ולפני השי"ן הוא רי"ש, ולפני הרי"ש הוא קו"ף, ולפני האלף היא ת' כידוע, אלא שחסר הכ"ף שלפני הלמ"ד, והיא מרומז בכף שנתנו בו הקטורת, כדתנן הוציאו לו את הכף ואת המחתה, ומספר קטור"ת וכ"ף הוא תשכ"ט והיא מכווין למספר שם קר"ע שט"ן, וזהו הכוונה ביום הכיפורים שהיו"ד גורם לבטל כח השטן כנ"ל, והוא נרמז באותיות שאחר אותיות ישראל, שאחר היו"ד היא כ"ף ואחר השי"ן הוא ת', ואחר הרי"ש הוא שין, ואחר האלף הוא בית, ואחר הלמד היא מ"ם, והם אותיות שבתכם כדכתיב תשבתו שבתכם, וירמז בזה מ"ש והסר שטן מלפנינו ומאחרינו, היינו אותיות שלפני ישראל ואותיות שאחר ישראל שניהם מבטלים כח השטן, וירמז מ"ש בתהלים (קל"ט) אחור וקדם צרתנו ותשת עלי כפכה, פי' ששמת עלינו שמירה, ואותיות שקודם ישראל ואותיות שאחר ישראל, אלא שחסר הכף ונשלם בכף שבו הקטורת, וזהו ותשת עלי כפכה, עכ"ד הפנים יפות.

[40])וז"ל הגה"ק ר' יונתן אייבעשיץ זצ"ל בספרו יערות דבש (דרוש א'): אמנם קטורת הביא פניית היצר הרע לטוב, וזהו מעשה קטורת בצדיקים שעוקדים יצר הרע לטוב ונהפך הוא, וחלבנה נתן ריח טוב, ולכך כהן שלא היה צדיק תמים בקטורת נענש. וזהו כי לא נהפך יצר הרע לטוב ונקרא אש זרה. וצריך הצדיק האוחז בזה למעט המותרות, כי אם ירבה וירדוף המותרות א"א להיותו כולו טוב ונקי, כאמרם (סנהדרין כט.) כל המוסיף גורע, ולכך בלחם הפנים אמרו (יומא לט.) שהגיעו כפול, כי בזה המיעוט משובח לזוז יצר הרע לטוב, ולכך בקטורת נאמר (ויקרא ב, יא) כל שאור וכל דבש לא תקטירו, ולא היה בקטורת דבש כי הוא מותרות כשאור ודבש וכו', עיי"ש.

[41])ועפי"ז אפשר לפרש ג"כ הענין דאמירת הקטורת מעורר את האדם לתשובה, כיון דבאמירת הקטורת מוציאין החיות מתוך הקליפות לתוך הקדושה, ממילא אין מי שימנע בעד האדם שיעשה תשובה על עוונותיו, דעיקר המניעה שלא יעשה תשובה כראוי היא רק מחמת הקליפות שנאחזים באדם ע"י עוונותיו, אמנם כיון דבטלה אחיזתם ממילא בטלה המניעה, ויכול לעשות תשובה כראוי.

[42])ועיין שם בריש הפרשה שכתב עוד בנועם מגדים על פסוק ואתה קח לך בשמים ראש וגו', וז"ל: שתקח לך כבשמים ראש, מר המרירות מהיסורין שיש לך, כי עי"ז ממרקין עונותיו של אדם קל וחומר משן ועין שעבד יוצא בהן לחירות, קל וחומר ליסורין שיוצא לחירות מעון גיהנם. וזהו דרור כמו דרור דיובל, חירות. לכך תיקח את המר לך לקבלם מאהבה כבשמים ראש, וכאמרם ז"ל מה אשה לדעת. ודימהו לבשמים ראש, שרק הנשמה נהנה מריח כמו שאמרו ז"ל כן בזה טוב לנשמה להשלימה כראוי. וגם דרור מהיסורין גופייהו ע"ד מ"ש בזוה"ק בפסוק רבות כו' ר"ל כשיהיה צדיק ברבות רעות אז ומכולם יצילנו, והבן נ"ל, עכלה"ק.

ועפ"י דרכו יש לומר עוד, כיון דהקטורת גורמת טובות עוה"ז ועוה"ב, ומבטלת את המגיפה, שפיר אמר על זה שתקח לך כבשמים ראש, מר המרירות מהיסורין שיש לך, שהיסורין יומתקו ויתבטלו ע"י אמירת פרשת הקטורת, ודו"ק.

[43])עיין מזה בספה"ק ראשית חכמה (שער הקדושה פרק י"ז) שהביא מזוה"ק (ויחי ריט, ע"ב) תא חזי וכו' לית לך חובה בעלמא דלא אית ליה תשובה בר מהאי, ולית לך חייביא דלא חמאן אפי שכינתא בר מהאי, דכתיב לא יגורך רע וכו'.

וכתב על זה בראשית חכמה, דאם היות שבמאמר הזה אמר סתם דלא אית ליה תשובה, צריכין אנו לתרץ ענין זה, שהרי יש להו שאין דבר שאין לו תשובה (ירושלמי פאה, פ"א, ה"א), שהרי אפילו מנשה קבלו הקדוש ברוך הוא, אם כן מה ישתנה עון זה מהשאר. ונראה לי לתרץ שהכוונה הוא, שאין הדבר תלוי בתשובה תתאה, כשאר הפוגמים, שתחלתם בשובם הוא בתשובה תתאה, דהיינו בסור מרע, מיד הם מקובלים. וכן מדוקדק בלשונו דסמיך ליה, ולית לך חייביא דלא חמאן אפי שכינתא בר מהאי, והטעם, מפני שהחטא הזה הוא בצדיק ובשכינה כאחד כדפי', ולכן כיון שהשכינה קטיגורו, אינו מקבלו בתשובה וכו'. נמצא היות הצעקה למעלה מהתשובה תתאה לכל הפירושים, ולכך "וה' שמע", והכוונה היא שתשובתו קשה עד שיגיע לתשובה עילאה, וכן כתב החכם כהר"ר יהודה חלגואה ע"ה בספר צפנת פענח שהכוונה באמרו שאין לו תשובה, פירוש שתשובתו קשה עד מאוד, ואין מספיקין בידו לעשות תשובה, מפני שצריך סיגופים הרבה, וילאה בעל תשובה ולא יעשה מה שראוי לעשות, זהו שאין לו תשובה וכו'. וראיה שגם מוציאי ז"ל יש להם תשובה, שהרי דור המבול היו מוציאים זרעם לבטלה, ופירשו רבותינו זכרונם לברכה שנעתכב נח בעשיית התיבה כדי להכריז להם, שיחזרו ויעשו תשובה. אמרו במדרש תנחומא (פנ"ח, ה') אמר רבי הונא בשם רבי יוסי, מאה ועשרים שנה היה מתרה הקדוש ברוך הוא בדור המבול, שמא יעשו תשובה, כיון שלא עשו, אמר לנח עשה לך תיבת עצי גופר, עמד נח ונטע ארזים, עיי"ש.

עכ"פ חזינן מדברי הראשית חכמה ג"כ דצריך תשובה עלאה לפגם הברית.

ולפי דרכינו דהקטורת הוא בבחינת תשובה עלאה, הרי ע"כ דע"י אמירת הקטורת מתקנים פגם זה, ומשולב שפיר עם דברי הנועם מגדים הנ"ל.

[44])עיין בספר יערות דבש (דרוש ד') שכתב בא"ד וז"ל: אך דע כי את זה לעומת זה, במקדש היה ג"כ ששלמה נטע במקדש כל מיני אילן של זהב, ועשו פירות זהב, והיה ממנו פרנסות פרחי כהונה, כמבואר ביומא (דף כ"א ול"ט), וכן נטע בירושלים כל מיני מגדים שבעולם, והיא ג"כ שהכיר שלמה מקום התפשטות השפע של זהב לכל מדינות הקרובים ורחוקים, ונטע במקום ההוא בחכמה ידועה אילן, והיה הארץ נושא פירות זהב, כי מקום ההוא יניקות ועפרות זהב לו, וכן כשהכיר בזה מקום הולך יניקה לארץ הודו לגדל פירות הודו, נטע אילן במקום ההוא ויצא עץ עושה פרי ההוא, ועל דרך זה עשה בכל, ולכן במקדש הכהנים שעוסקים בקטורת מתעשרים, כי משם מקבלין שפע, וכן היו מופלגים בכח ובנוי, כדכתיב (איכה ד, ב) בני ציון היקרים המסולאים בפז, עיי"ש.

[45])ועיין בספר מלא העומר (פרשת כי תשא) שתירץ על זה, דאחר שאמר ומשחת בו את אהל מועד, הרי שקידוש הכלים ע"י המשיחה. והנה אמר הכתוב, שהגם כי השמן גרם קדושת הכלים, ואולם השמן הוא מקודש מעצמו, וזה ע"י אמצעות קדושת משה, לכן אמר ואתה קח לך, שע"י קדושתך תשפיע קדושה בשמן, עד שיהיה לעשות אותו שמן משחת קודש רוקח מרקחת מעשה רוקח, הגם שלא עשהו משה בעצמו, השפיע בו שפע קדושה עד ששמן משחת קודש יהיה מצד עצמו, עכ"ד עיי"ש.

[46])ואגב יש לפרש עוד מ"ש רב אדא בר מתנא מי שלימו קורמי באגמא, פי' כיון שאני אוכל מאכלים פשוטים אלו, ובכלל זה הגעתי למדריגת אמורא, ע"כ יכולים גם ילדיי לאכול ירקות אלו, כי ברצוני שגם הם יגיעו למדריגות גדולות בתורה, ואכמ"ל בזה.

[47])עיין בספה"ק עבודת ישראל ועוד, וכן הביא בספה"ק אך פרי תבואה (פרשת פנחס) בשם צדיקים, לפרש הפסוק כל רודפיה השיגוה בין המצרים, דהיינו שכל הרודף אחר הקדושה יכול להשיג אותה בין המצרים, עיי"ש.

[48])עיין בספר הק' אך פרי תבואה (קרח) שכתב על זה וזה לשונו: דהנה מבואר דהא דהקטורת עוצר המגיפה הוא לפי שהמשחית אינו מבחין בין טוב לרע, ולזה מהני הקטורת. אבל לאותן שכבר נגזר עליהן הגזירה באמת לא מהני להן הקטורת. והטעם יש לומר דהנה משה רבינו עליו השלו' אמר לקרח ועדתו הא לכם תשמיש חביב מכל והוא הקטורת החביבה מכל הקרבנות וסם המות נתון בתוכו וכו', וכל זה הוא לפי שמלכותא דרקיע כעין מלכותא דארעא. והנה להמלך יש שני מיני אוהבים, אחד שעושה מלאכתו ואחד שמייעץ עמו בעצה בעת הצורך. והנה זה היועץ צריך להיות לו עבד נאמן נפש קשורה בנפש משא"כ השני יכול להיות שאוהב א"ע יותר מהמלך. והנה אהרן הכהן היה במדה זו שנאמר בו ונחנו מה, לכן היה ראוי לקטורת שהוא מילי דחשאי. אבל אדם אחר שאינו ראוי לכך הוא מחייב ראשו למלך ולכן אמר להם הא לכם תשמיש חביב ורק שסם המות נתן בתוכו אם אינם ראוי לכך ולכן א"ל המעט מכם כי הבדיל אלקי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו לעבוד וגו' שלזה אתם ראויים אבל לא לכהונה. והנה מה שהמשחית אינו מבחין בין טוב לרע הוא משום שהוא ההולך ומשחית אבל השי"ת בעצמו הוא דן רק את הראוי. והנה הכהן שמקטיר הקטורת הוא כביכול כאילו השי"ת בעצמו הוא שמה שהוא מעבדים שנפשם קשורהבנפשו יתברך, ולכן הוא מבחין בין רע לטוב ואין רשות למשחית הכל ח"ו. ולכן נאמר ויעמוד בין המתים ובין החיים, דהנה לצדיקים גמורים בודאי אין רשות למשחית ג"כ. וכן לרשעים גמורים אינו מועיל גם הקטורת ופעולת הקטורת הוא רק לבינונים, ולכן ויעמוד בין המתים ובין החיים, והוא הבינונים דהם מת מצד אחד וחי מצד אחד ולהם מועיל הקטורת. והנה מבואר בזוהר הקדוש דהצדיק שעוצר המגיפה בקטורת צריך להחזיר העםבתשובה. והנה באמת גם היצר הרע חפץ יותר בצדקת בני אדם מרשעתם כי בצדקת הצדיק יגדל יצרו יותר, וכמו ששמעתי בשם הגאון מניקלשבורג על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע, דהיינו שחטאנו ביצר הרע שהוא חפץ ג"כ בהצדיק ולכן מסר המלאך המות למשה רבע"ה סוד זה ודו"ק, עכ"ל.

[49])כדאיתא ביומא (דף מ"ד עמוד א') תני ר' חנניא למדנו לקטורת שמכפרת, שנאמר ויתן את הקטורת ויכפר על העם, ותנא דבי ר' ישמעאל מה קטורת מכפרת על לשון הרע (כי ההוא דקרח לשון הרע הוה דכתיב (שם י"ז פסוק ו') אתם המיתם את עם ה', יבא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה חשאי, (וסתם לשון הרע בחשאי הוא.

ועפי"ז יש לבאר הענין שבאמירת הקטורת נחשב לאדם כאילו קיים כל  מצוות התורה, דהנה ידוע מ"ש החובת הלבבות (שער הכניעה פ"ד) דהרבה אנשים כשבאים לעוה"ב מוצאים שם על חשבונם מצוות שלא קיימו מימיהם, וכן להיפך, מצוות שקיימו אבל אינם עולים על חשבונם. והטעם לזה, כי מצוות אלו קיבלו במתנה מאנשים שדיברו עליהם לשה"ר ורכילות, וכן להיפך, אם הוא דיבר נגד חבירו הרי חבירו נוטל ממנו כל מצוותיו וע"כ חסרים מחשבונו כל המצוות שעשה בחייו (וכ"ה בספר חסידים, של"ה, מגיד מישרים פ' ויקהל, ועי' מהרש"א עבודה זרה דף י"ט, וישמח משה פרשת תצוה).

ולפי"ז יש לומר דע"כ חשוב להאומר פרשת הקטורת כאילו קיים כל התורה כולה, דכיון שהקטורת מכפרת על עון לשון הרע, ממילא מחזירים לו כל המצוות שקיים במשך ימי חייו.

ומענין לשון הרע עיין בספר שער בת רבים שהביא מעשה בתלמיד חכם אחד שהיה עוסק בתורה ובמצוות והיה לו שכן רשע והיה רואה התלמיד חכם, איך שזה הרשע מחלל שבת בצנעה בתוך ביתו, וכיוצא אבל לא בפרהסיא, ופעם אחד נכשל החכם בלשונו, ובמקום להוכיח אותו כעס עליו, דיבר לשון הרע על האיש הזה. לא עבר זמן רב, ומת התלמיד חכם, וכאשר בא לפני בית דין העליון לתת דין וחשבון פתחו לו הספר והראו לו כמה עבירות חמורות שעשה, איך שבשבת פלוני ישב במסעדה של גוי פלוני ואכל טרף ואחר האוכל שתה נרגילה וזה התחיל לצעוק, רבונו של עולם מעולם לא עשיתי דבר כזה. עדיין הוא צועק מראים לו איך שיום פלוני הביא את אשת איש פלונית ופלונית ביום כזה בשעה כזו, וכמו זה הרבה דברים והוא צועק רבונו של עולם הייתי לומד תורה, ואין מי שעונה לו, ומיד חטפו אותו המשחיתים רח"ל. החכם מרוב הצער חשב בדעתו שטעו בפנקס ח"ו. אחר זמן קצר מת אותו הרשע וראו בפנקס כמה שעסק בתורה כמה מצוות קיים וכיוצא, והכניסו אותו לגן עדן להתענג שם במקום אותו הת"ח, כאילו היה חולה במשך עשר שנים ובא רופא מומחה ולאחר שהעביר מחלתו פקד הרופא שיקחו אותו לבית הבראה פלוני שיתענג שם בפרדסים וישגיחו עליו וישרתו לפניו בכל מיני מאכלים טובים וכיוצא, והרשע הזה מתפלא כי מעולם לא למד תורה ולא עשה מצות כאלו, הוא גם כן חשב שטעו ח"ו אבל מרוב הפחד שתק שלא ירגישו שהוא מלא עוונות. והנה ביום שבת אחד נתנו לו להחכם ההוא שיכנס עד שער גן עדן ויראה איך שהצדיקים משתעשעים שם במנוחה, ופתאום פגש באותו הרשע שכנו ודיברו זה עם זה, הרשע אומר ומספר את גודל שמחתו ואת גודל כבודו והתענוג בדרך כבוד שנמצא שם כמו מלך, והחכם מספר לו את רוע מזלו ויסורין שיש לו. אמר לו הרשע, אין זה כי אם טעות היה להם, כל מה שאני עשיתי כתבו עליך ואני יודע כל מה שאתה עשית כתבו עלי. אמר לו החכם, ח"ו, הקב"ה צדיק וישר הוא בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו, כי כן למדתי במסכת ערכין שהמדבר לשון הרע על חבירו מחליפים עבירות שלו למצוות.

וכל שכן קרח שדיבר על משה רבינו, רבן של כל ישראל, נביא שבנביאים, ופטפט עם כמה משפחות מישראל ורימה את מאתים וחמשים הצדיקים וגרם להם מיתה משונה וידוע שדור המדבר דור דעה היה ואיך נתפשו בלשון הרע. מפה נבין כמה גדול כוחו של לשון הרע רח"ל.

ולפי זה, העצה היחידה עבור האדם לקבל בחזרה את המצוות שאבד ע"י שדיבר לשון הרע, כמאמרם ז"ל שלשה אין אדם ניצול מהם בכל יום, ואחד מהם אבק לשון הרע, ע"כ העצה לזה שיאמר פרשת הקטורת בכוונה בכל יום, ועי"ז ממילא יתכפר לו עון לשון הרע, ויקבל בחזרה את כל המצוות שעשה עד עתה ואיבד אותן ע"י שדיבר לשון הרע.

ומזה רואים אנו ג"כ גודל נחיצות אמירת פרשת הקטורת, דהוא עצה היחידה לקבל בחזרה כל המצוות שעשה.

והיות ואמרו רז"ל דאין הקב"ה בורא מכה אלא א"כ ברא לה רפואה תחילה, ע"כ נתן הקב"ה את ענין הקטורת לכפר על עון לשון הרע, דהקטורת הוא הרפואה למכה.

ועיין בספר אך פרי תבואה (פרשת קרח) שכתב בזה דברים נפלאים, וז"ל על פסוק ולא יהי' כקרח וכעדתו כאשר דיבר ד' ביד משה. וכתב רש"י ז"ל בשם המדרש רמז לחולקים על הכהונה שלוקים בצרעת כמו שלקה משה בידו וכו'. והנה צל"ד דלמה באמת ישתנה הדין. אמנם י"ל דהנה מצינו דבעון לשון הרע נגעים באים לעולם, דכמו שהוא הפריד בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו, כן צריך הוא ג"כ להיות נפרד ונבדל מבני אדם וצריך לישב בדד. וידוע דהקטורת הי' מקשר ומחבר כל העולמות, וזה לא יכול להיות רק ע"י זרעו של אהרן, ולכן אם הזר עושה זאת גורם ח"ו פירוד למעלה ולא נשלם התיקון, ולכן גם הוא נידון בצרעת כמו המדבר לשון הרע, ורק שבאמת אותן הר"נ איש שהקריבו הקטורת כוונו ג"כ לשם שמים, וכמבואר בשל"ה הקדוש, ולכך נתקדשו מחתותם, לכן הם לא נידונו בצרעת, כי הם לא רצו בהפירוד ח"ו, ולכן צותה התורה לעשות ממחתותם רקועי פחים צפוי למזבח, למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא ולא יהי' כקרח וכעדתו שודאי יכוון לעשות פירוד ח"ו, לכן יהי' נידון בצרעת ודו"ק, עכלה"ק.

ומה מאוד יונעם בזה מה שנצטווינו לומר פרשת הקטורת בכל יום בתפילת שחרית, דע"י שיאמר פרשת הקטורת ממילא יתכפר לו עון לשון הרע שדיבר ביום אתמול, ועי"ז תתקבל תפילתו כראוי, ע"י אמירת פרשת הקטורת.

וזהו הענין שנהגו כו"כ (עיין לעיל) לומר פרשת הקטורת גם אחר תפילת ערבית לפנות ערב, כדי שאם דיבר במשך היום לשון הרע על חבירו, ואבד עי"ז המצוות שקיים עד עתה, יאמר כעת פרשת הקטורת, דעי"ז יתכפר לו עון לשה"ר ושפיר תעלה נשמתו למעלה (כדאיתא בספה"ק שנשמתו של האדם עולה למרומים בכל ערב) זכה ונקי' כיון שנתכפר לו עון לשון הרע ע"י אמירת הקטורת בלילה.

[50])עיין או"ח סימן מ"ח ס"א, הגה ואומרים פרשת התמיד וי"א סדר המערכה ורבון העולמים אתה צויתנו וכו' ואם אי אפשר לאומרו בציבור יכול לאומרו בביתו ולחזור פרשת התמיד לבד עם הציבור ויכוין בפעם השניה כקורא בתורה וכו'.

ובמשנה ברורה שם כתב וז"ל: כתב המגן אברהם פרשת הקרבנות יאמר בעמידה דוגמת הקרבנות שהיה בעמידה, ועיין בש"ת בשם כמה אחרונים שחולקים על זה, ובפרי מגדים כתב דמ"מ בפרשת התמיד ראוי לעמוד שקורין בציבור בקול רם.

ובסידור היעב"ץ מביא בשם אביו הגאון בעל חכם צבי זצ"ל שהיה עומד בסדר הקרבנות דשחרית, אבל במנחה היה יושב, והטעם עפ"י סוד. ועיין עוד בשע"ת דגם מ"ש באו"ז שיקרא הקרבנות בבית הכנסת דוגמת העבודה ג"כ אינו, אך הואיל ונפיק מפומי' דר' כרוספדאי לשון בית הכנסת ובית המדרש טוב לעשות כן עיי"ש. ודברי ר' כרוספדאי הוא במדרש הנעלם בפרשת וירא, ונדפסה ג"כ בהסידורין בסדר המעמדות ליום ראשון, ועיין ליקוטי מהרי"ח (סדר הקרבנות) מ"ש בזה.

ועיין שם בסימן מ"ט שכתב המחבר בסעיף א', אע"ג דקיימא לן דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה, כל דבר שרגיל ושגור בפי הכל כגון ק"ש וברכת כהנים ופרשת התמיד וכיוצא בהן מותר. וכתב על זה במשנה ברורה, וז"ל: כתב המגן אברהם המעיין בבית יוסף יראה שיש דיעות שונות בטעם היתר אמירת אלו הדברים בעל פה, לכן יש ליזהר שלא לומר שום דבר בעל פה כי אם מה שנזכר פה בשולחן ערוך, ובתשובות חות יאיר מתיר לומר כל ספר תהלים בעל פה דכיון שהוא לעורר רחמי ד' הו"ל כתפלה. ונ"ל שיש לסמוך עליו דבלאו הכי דעת העט"ז והגר"א כהפוסקים דדוקא להוציא רבים ידי חובתן אסור, ע"כ.

[51])ועיין רש"י (ב"מ דף קי"ד ע"א) שכתב דקדשים נוהג בזמן הזה מהאי טעמא, דכל העוסק בתורת עולה וכו' מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב. ולפי"ז הרי בודאי שיש לומר פרשת הקטורת בכל יום.

[52])הנה בסידור ר"ע ובאבודרהם ובמחזור ויטרי ובטור שו"ע לא מוזכר כלל לומר סדר הקטורת אחר התמיד. אך נוסח סידורי דידן הוא ג"כ עפ"י היש נוהגין שמביא השו"ע סוף סימן א', וכן הוא בסידורי ספרד והרמ"ק ובסדר היום, וכן הוא עפ"י האריז"ל. ובליקוטי מהר"ח הביא נוסח סידור הרמ"ק אתה הוא שהקטירו אבותינו וכו' עיי"ש, אך נוסח דידן לומר הוא ה' אלקינו הוא עפ"י האריז"ל, ע"כ.

עוד כתב שם בליקוטי מהרי"ח, דהא דאומרים קודם הקטורת אתה הוא שהקטירו, ולא אומרים ג"כ קודם פרשת התמיד אתה הוא שהקריבו וכו', עיין בספר ש"צ משום דאמירת אתה הוא שהקטירו הוא לגלוי דעתינו שאנו קורין אותה בכוונה זו שתהא נחשבת האמירה למעשה, לכך גבי התמיד אין צריכין לשום הקדמה דעדיפא מיני' מפרשינן בהדיא בנוסח רבון העולמים שיהיה שיח שפתותינו וכו' כאלו הקרבנו קרבן התמיד וכו', עיי"ש.

[53])כן רשום בסידורים, לומר זה קודם פרשת הקטורת. וכן מובא פיסקא זו בטור (או"ח סימן קל"ג) כסדר הקטרת שלאחר התפלה.

ומענין אמירת הקטורת לאחר התפילה, יש לציין כאן מ"ש בספר אזור אליהו (פרשת תצוה, ד"ה ועשית מזבח מקטר קטורת) וז"ל: ועשית מזבח מקטר קטורת, המפורשים הרגישו הלא עשיית המזבח היה לו ליכתב בפרשת תרומה גבי עשיית המשכן וקודש הקדשים והארון, ולא כאן אחר גמר קדושת הכהן. ותירץ על זה (בסוף דבריו) דמזה רמז לנוסח ספרד על פי דברי האר"י ז"ל שאומרים הקטורת לאחר כל התפילה כדי להבריח הסטרא אחרא מהתפילה, כמו כן יש לומר כאן הרמז הנ"ל לאחר מעשה המשכן והמזבח ובגדי כהונה נאמר רמז זה, ע"כ. (עוד כתב שם דהקטורת מיקרי מלחמה נגד היצר הרע, עיי"ש לפי דרכו).

[54])הסמים – פי' בשמים. והכילה הקטורת י"א מיני בשמים, ולמדוה חז"ל מהפסוק הנאמר כאן.

[55])שמות ל', ל"ד-ל"ו.

[56])שנים, שמיעוט רבים שנים.

[57])נטף הוא הצרי, ונקרא כן לפי שנוטף מעצי הקטף.

[58])ושחלת הוא הצפורן (שהוא חלק ומצהיר כצפורן).

[59])וחלבנה, ריחו רע, וארז"ל שבא לרמז, לערב פושעי ישראל לתענית, וכל זאת כדי שיחזרו בתשובה ויתנו ריח טוב.

[60])משקל שוה לכולם, שמהארבעה מינים המוזכרים כאן יביא משקל שוה.

[61])כמעשה מרקחת.

[62])מעורב ובלול יפה.

[63])שיכתשנה במכתשת דק דק.

[64])על מזבח הפנימי.

[65])שכל הדיבורים שדיבר הקב"ה עם משה היו שם.

[66])שמות ל', ז'-ח'.

[67])מכאן למדו רבותינו ז"ל שהיו מטיבים את הנרות ב' פעמים, תחילה ה' נרות ואח"כ ב' נרות.

[68])בזיכי הנרות.

[69])שהיה מקטיר חצי מנה בשחרית וחצי בין הערבים.

[70])וי"ל שהפסוק מרמז דאף שלפעמים קשה להתפילה לעלות, וכדאיתא בזוה"ק על פסוק תפלה לעני כי יעטוף שא"א לתפילה לעלות כי אם ע"י בכיות שעולות למעלה כי שערי דמעות לא ננעלו, או ע"י תפילת העני, ומבאר באריכות שכמה רקיעים ואלפי אלפים מלאכים מזככים כל תפילה עד שעולה למקומה הנכון. אבל באמירת פרשת הקטורת, ובפרט בכוונה, אז הוא תמיד לפני ה' לדורותיכם, שעולה לרצון לפני ה' בלי שום עיכוב, והוא עד סוף כל הדורות, כמבואר בספר הקדוש אור יקר שהבאנו לעיל.

[71]) כריתות ו' ע"א.

[72])ובירושלמי יומא פרק ד' הנוסח: פיטום הקטורת הצרי והציפורן, אבל הנוסח שלפנינו, בשינויים, עפ"י סידור רע"ג (בסדר המעמדות), אבודרהם, מחזור ויטרי, ב"י בשם "נוסח הסידורין" ובעל "סדר היום" שכתב – "וענין הנוסח של פטימתו לא נמצא בגמרא במקום אחד, אלא מפוזר ומפורד, א"כ אין אנו הולכין אלא אחר פרט מעשיו כיצד היו עושין, ואפילו שנוסיף בה מעט, אין לחוש, ולכן נראה לי הנוסח כך וכו"; "שלש מאות וכו' שבכל יום" – נוסחת סרע"ג ואבודרהם; הנוסח הרגיל – בב"י בסידור הרמ"ק וב"סדר היום": ואחד עשר סמנים: בתורה כתובים רק נטף ושחלת וחלבנה ולבונה, ויתר הסמנים למדו רבותינו ז"ל בגמרא שם (ראה רש"י פ' תשא); בפי' "אחרית שלום" שבסידור אוצר התפלות מטעים המחבר השינוי לשון מלשון הקודש לארמית, אחר הד' סמנים הראשונים, לסימן שאינם מהסמנים העיקרים אלא ממכשירי הקטורת. מלח סדומית רובע: נוסחת הגמ' (בפ"ק דכריתות), סרע"ג, אבודרה"ם וט"ז בשם פרע"ח. רובע הקב: מחזור ויטרי, טור, סדר היום, סידורי ספרד ורמ"ק. (כל זה מובא בסידור עם פירוש עמק ברכה).

[73])נוסח סידור ר"ע ואבודרהם הוא "שלש מאות וששים וחמשה שבכל יום כמנין ימות החמה", אך נוסח סידורי דידן הוא בב"י ובסדר היום.

[74])יש אומרים כדי לקיים מצות דקה מן הדקה, והוא נוסח סידור ר"ע ואבודרהם ובסדר היום ובב"י, אך נוסח סידורי דידן הוא בגמ' ובכל בו, ועיין בספר ליקוטי מהרי"ח מה שכתב בזה.

[75])עיין מ"ש על סוד י"א סממני הקטורת, בספה"ק שע"ט פ"ב, מבוא שערים, שער הקלי' פ"א, ש"ב, ח"ג, פ"ח.

[76])עיין שע"ת סימן מ"ח שכתב בשם מהר"י סרוק לומר חסר אחד מכל סמניה, ולא אחת. ובאמת כן הוא באבודרהם, אך בגמרא ובסידור ר"ע ובטור ובסדר היום הנוסח הוא לומר ואם חיסר אחת מכל סמניה חייב מיתה.

[77])ירושלמי יומא פ"ד, ה"ה.

[78])כתב בפירוש ויעש אברהם, בשם זקינו הרה"ק מטשעכאנאוו זצ"ל, וזה לשונו: ויש לדקדק לענין מה תני לן בר קפרא זה, ומאי נפקא מינה מה שהיה יכול להיות, אחרי שהתורה אסרה דבר זה. ואמר רבינו זקיני זצ"ל, שבא להורות לנו לימוד בדרכי העבודה, שיש מתחכמים ואומרים שרוצים לעשות המצוה על צד היותר טוב, ועל ידי זה יוצאים מגבול התורה וקבלת חכמינו ז"ל. ועוברים זמן תפילה או זמן אכילת מצה, ודוגמתם מגבולות שגבלו ראשונים ז"ל. והנה הקטורת לריח היא, ומצוה להרבות בה הריח, כדתניא, כשהוא שוחק אומר הדק היטב הדק מפני שהקול יפה לבשמים. וא"כ היה השכל האנושי נותן, להרבות בה הריח על צד היותר טוב וחזק, עד שלא יוכל אדם לעמוד בפני ריחה, על ידי שיתן בה קורטוב של דבש, אבל גבול גבלה תורה. והשי"ת אינו רוצה בהמצוה רק בתוך הגבול הזה, ולא מה שהשכל האנושי מבין באיכות ההטבה, רק מה שגבלה התורה בהטבתה וכפי קבלת חכז"ל. והם קבלו שרק הריח הנתוסף על ידי הקול חפץ בה ה', ולא יותר, שהרי אסרה ליתן בה קורטוב דבש ואם נתן בה הקורטוב הזה להרבות ריחה, פסלה לגמרי. ומזה נלמד לכל המצות שלא לצאת מהגדר וגבול שגבלו ראשונים, אף אם תהיה כוונתינו לטובה ליתן לה ריח טוב וחזק ביותר. כי לא באלה חפץ ה', רק כי ניישיר דרכנו על פי רצון התורה ופירושה מדברי חכז"ל מקבלי תורת אמת, עכ"ל.

[79])לא אמנע טוב מבעליו, להביא כאן מה שכתב זקיני הגה"צ בעל דרך אמונה זצ"ל בספרו הנחמד בפרשת כי תשא, וז"ל: אמרו חז"ל בסממני הקטורת שפעם אחת לששים או לשבעים שנה היתה באה של שירים לחצאין. ונראה לומר טעם לזה, עפ"י המבואר במדרש שפעם אחת לששים או לשבעים שנה אנדרלמוסיא באה לעולם שבא דבר והורג רעים וטובים. וידוע שהקטורת מבטל מגיפה ואמרו חז"ל שירי מצוה מעכבין הפורעניות, הכוונה עפ"י מאמרם בגמרא עירובין הואיל ואתעביד בי' מצוה חדא וכו', שזה מורה על גודל חיבוב המצוה, כי מצוה גוררת מצוה, ולא יבוא לידי ביטול מן המצות, לכן מאספין שירים של הקטורת מן ששים או שבעים שנה שיוכל לכפר נגד המגפה הבא אחת לששים או לשבעים שנה ר"ל, עכ"ל.

[80] וראה מה שהארכנו בזה לעיל בפרשת ראה.

[81] ועיין בשער הפסוקים להאריז"ל פ' תצא (עה"פ ביומו תתן שכרו), וז"ל: לכל מצוה ומצוה יש סגולה פרטיית, עכ"ל, עיי"ש.

[82] ולדעת ר' יוסף שם, "מצוה בעידנא דעסיק בה" היא לא רק "מגנא", אלא גם "מצלא."

[83] עיין בארוכה בספרנו "גדולי יצחק" פרק ד', וש"נ.

[84] ועיין בארוכה בספרי "צדקת יצחק" בתחלתו.

[85] ועיין מה שהארכתי בזה בספרי "מצות מצה בשלימותה." ובחידושי בדברי תורה על הגש"פ.

 

[86] ועפי"ז נראה לפרש הענין שמצינו דאברהם נשא שפחה (זו הגר) רק קודם שנולד יצחק, ולא אח"כ, דאם רצה להוליד עוד בנים (חוץ מיצחק וישמעאל) הי' לו לישא עוד שפחות ולהוליד בנים (ואף שנשא פילגשים והוליד בנים מהם, מ"מ לא מצינו שנשא עוד שפחה חוץ מהגר, משא"כ אצל יעקב מצינו שנשא ב' שפחות). אך כעת נראה לי בזה עפימ"ש רש"י ז"ל בפרשת תולדות (כ"ה, כ"ו) ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם, וז"ל, ושפחה לא רצה לישא לפי שנתקדש בהר המוריה להיות עולה תמימה. וכתבו המפורשים הטעם בזה, דאי אפשר לומר שיצחק לא נשא שפחה משום שהיה כהן ואסור לו לישא שפחה (רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק י"ח הלכה ג'), דהלא גם אברהם היה כהן (כדאיתא בנדרים דף ל"ב ע"ב) ומ"מ נשא שפחה, משמע שהכהנים שהיו לפני אהרן לא היה להם דין זה שלא לישא שפחות. וכתבן המפורשים דכיון שנתקדש יצחק כעולה תמימה, היה מחויב לישא אשה רק מזרע קודש ולא שפחה, כי קדשים וחולין הם שני מינים, ואסור לחרוש בהם ביחד ולהרביע (עיין מכות דף כ"ב ע"א רש"י ד"ה המרביע), וכן פוסק הרמב"ם (הלכות כלאים פרק ט' הלכה י"א) החורש בשור פסולי המוקדשין או המרביע, הרי זה לוקה משום כלאים. וע"כ לא נשא יצחק שפחה, כיון שנתקדש להיות עולה תמימה הי' אסור לו לישא שפחה משום כלאים, משא"כ אברהם, עכ"ד.

ולפי"ז י"ל דאחר שמל א"ע ונתקיים אצלו מאה"כ וכרות עמו הברית, שהקב"ה ביחד כרת עמו את בריתו, א"כ נתקדש גם אברהם להיות עולה תמימה בהדבקו עם הקב"ה כביכול, ע"כ לא נשא שפחה אחר המילה, רק מקודם לכן נשא את הגר, אבל אחר המילה שנעשה תמים כמאה"כ התהלך לפני והי' תמים, ע"כ כיון שנעשה תמים הרי יש לו בזה דין כיצחק בנו, ואסור לו לישא שפחה מכאן ולהבא, ודו"ק.

[87] ועד"ז נראה לבאר מה שמצינו שמדתו של יצחק אבינו ע"ה הוא מדת הגבורה, פחד יצחק, עפימ"ש חז"ל דבשעת הבריאה רצה הקב"ה לברוא את העולם במדת הדין, וראה שאין העולם מתקיים עמד ושיתף מדת הרחמים למדת הדין. ונמצא דעיקר מדתו של הקב"ה הוא מדת הדין. וע"כ כיון שע"י מצות מילה נתן הקב"ה לאברהם שכרו בעולם הזה, ע"כ נולד לו בן יצחק שהוא מדת הפחד והגבורה, כיון שנשתתף עמו הקב"ה במצות מילה, והקב"ה מדתו העיקרית הוא מדת הגבורה כמו שמצינו בבריאת העולם, וכמו שאומרים לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת, דתפארת הוא מיזוג ושילוב ב' המדות, מדת החסד מדתו של אברהם ומדת הגבורה  מדתו של יצחק אע"ה, ודו"ק.

ובזה יש לפרש מה שאומרים בסעודה שלישית בזמר א-ל מסתתר, מרום נאדר בכח וגבורה, מוציא אורה מאין תמורה, פחד יצחק משפטינו האירה, אתה גבור לעולם ה'. פי' כיון דאברהם לא הי' לו כח למול א"ע והקב"ה עזרו למול את עצמו כנ"ל וכרות עמו הברית, ע"כ נתאזר בו קצת ממדת הגבורה שהוא עיקר מדתו של הקב"ה כנ"ל, ומזה נולד לו יצחק. וזהו מרום נאדר בכח וגבורה, דהקב"ה נאדר בכח ועזר לאברהם אע"ה בכח זה שיוכל למול א"ע ביחד עם עזרת הקב"ה, עי"ז מוציא אורה מאין תמורה, אור"ה אותיות אור ה', דאברם אינו מוליד אבל אברהם מוליד כמו שאחז"ל, וזהו אור ה', דע"י שעזר לו הקב"ה למול את עצמו עי"ז ניתוסף לו אות ה' והי' יכול להוליד מדת הגבורה פחד יצחק, וזהו פחד יצחק משפטינו האירה, כיון דאתה כביכול גרמת מדת פחד יצחק, דבאה ע"י שיתוף אברהם עם הקב"ה בקיום מצות מילה, ע"כ משפטינו האירה, צריך אתה להאיר משפטינו ולהוציאו לאור ולזכותינו, והטעם כי אתה גבור לעולם ה', ותיכף בבריאת העולם רצית לברוא אותו רק במדת הדין, אלא ששיתפת מדת הרחמים אבל באמת אתה גבור לעולם הזה, ומטעם זה נולד פחד יצחק, ולכן משפטינו האירה, ודו"ק.

 

[88] דרשה שדרש כ"ק אדמו"ר שליט"א בסעודת ר"ח לילדי תשב"ר ובחורי ישיבת זכרון יחיאל בלאָס  אַנדזשעלעס יום ג' פרשת נח, ר"ח חשון תשנ"ו לפ"ק

 

[89] דרשה ב ר"ה שחל בשבת.

[90] ועפי"ז יש לפרש מה שאמרו בגמרא שרבי הי' בא בכל ליל שב"ק לקדש עבור אשתו, וצ"ב מדוע בא בכל ליל שב"ק, וכי לא הי' לה ממי לצאת ידי חובת קידוש. אך י"ל דכיון שרבי לא נהנה אפילו באצבע קטנה, ע"כ בא גם לאחר פטירתו לקדש עבור אשתו, לרמז לאנשי ביתו דאף דבשבת קודש מותר לאכול ולשתות כדי לקיים מצות עונג שבת, מ"מ צריכים לקדש את האכילה שיהי' באופן של וקראת לשבת עונג, שבאמת יהי' להשבת עונג מזה, ולא רק הנאה גופנית להגוף, וע"כ בא מגן עדן לקדש בכל ליל שב"ק עבור אשתו, להזכירה דאם אין אוכלים לכבוד שב"ק כראוי וכיאות, נענשים ח"ו בחיבוט הקבר ע"י אכילה לשם תאוה, ודו"ק.

[91] וכדאי להעתיק קצת מ"ש בספר אורות מרדכי (תולדות הרה"ק ר' מרדכי מנאדבורנא זי"ע) (עמוד פ"א) אודות גודל עבודתו בקודש של הרה"ק מנאדבורנא באכילה, וז"ל:

רבינו היה אוכל  ושותה מעט מאוד, וזאת רק פעם אחת ביום לאחר תפילת שחרית, שהיה גומרה על פי רוב לעת ערב, וגם האוכל שאכל היה על פי רוב תפוחי אדמה שנשארו מסעודת שבת קודש או משאר סעודת מצוה, מעורבים במים ומלח. האוכל עצמו היה לפעמים במצב כזה שאחרים לא היו מסוגלים כלל לאכלו, ואף על פי כן היה רבינו נראה טוב ומראה פניו היה מצהיל כאילו אכל בשר ושתה יין, ולפעמים לא נגע רבינו כלל באוכל והיו מצטברים בחדרו אוכל של כל השבוע, ובערב שבת קודש טעם קצת ואת השאר ציוה להשליך לנהר, ולפעמים נתנו לרפואה או כסגולה לשאר ישועות.

עוד כתב שם, רבינו אמר פעם בזה הלשון: איך האב אויסגעארבעט מיין גוף אז ער זאל זיין צופרידן ווען מען לייגט אין אים אריין, און וואס מען לייגט אין אים אריין זאל ער זיין צופרידן, עיי"ש.

[92] אחר כך כתב שם עוד במעבר יבק, ומחמת חיבת הקודש נעתיק לשונו שם:

"והשומר פיו ולשונו מכל מאכל ודיבור רע, שומר מצרות נפשו, כדאמרו בסוף פרשת משפטים [קכ"ה ע"א] באיסור בשר בחלב, ואפילו לאכול אותם בשעתא חדא או בסעודה חדא אמר כי מתראה בפניו גדי מקולס לגבי עליונים, וכתות טמאים מטמאים אותו, וגורם לעורר דינים חיצונים, ואם יוליד בן באותם מ' יומין ממשיך עליו נשמה מסטרא אחרא. ועל זה בני משפחנו צוו והוזהרו מהחסידה זקנתי אם אמי מרת פיוריט"ה דמתקרייא בת שבע, אלמנת המנוח כמוהר"ר שלמה יעקב רפאל ממודינ"ה, שלא לאכול אפילו חלב ואחר כך בשר אם לא כשיעור שיש בין סעודה לסעודה, וכן נהגנו עד היום הזה, זה כתבתי לזרז בני ביתי והנלוים אליהם ממשפחתנו לבל ישנו תפקידתם, וכזה פסק בעל הלבושים [או"ח] סימן קע"ג [סעיף א']. ואמר שם בספר הזוהר [קכ"ה ע"ב] כי חנניה מישאל ועזריה צלמא דמאריהון לא אתעדי מנהון, בגין דלא אתענגו בגיעולי מיכליהון. ושים עיניך על מה שכתב ספר הזהר [שמיני מ"ב ע"ב] על פסוק [קהלת ו', ז'] כל עמל האדם לפיהו וגם הנפש לא תמלא, כי ודאי בזה כל הירא וחרד לנפשו יעשה משמרת למשמרת לבל יכנס בפיו שום דבר אסור, ויפקח עיניו מי שוחט מי בודק ומי מנקר הבשר, וכל שכן שאר איסורין המצויין, ודבר זה צריך זירוז מאוד כי מכשלה רבה היא. ואמרו בויקרא רבה פרשה י"ג [ג] אריסטוון עתיד הקב"ה לעשות לעבדיו, וכל מי שלא אכל נבילות בעולם הזה זוכה לראותו לעולם הבא, הדא הוא דכתיב [ויקרא ז, כד] וחלב נבילה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו, בשביל שתאכלו ממנו לעתיד לבא, ע"כ. וזוהי הסעודה של גן עדן שראו הנביאים, לא מתן שכר הצדיקים כדאמרו במדרש, ובמדבר רבה פרשה י"ג [ג] אמרו שהקב"ה מיסב עם הצדיקים אלו בסעודת גן עדן דכתיב [שיר השירים ד, טז] יבא דודי לגנו וגו'. עיי"ש עוד.

[93] ועפי"ז אפשר לפרש מאה"כ (דברים ה', י"ד-ט"ו) ויום השביעי שבת לה' אלקיך וגו' למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה על כן צוך ה"א לעשות את יום השבת. דהנה אמרו רז"ל (קידושין דף ל"ו ע"א) לכדתניא בנים אתם לה' אלקיכם, בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרויים בנים, אין אתם נוהגים מנהג בנים אין אתם קרוים בנים, דברי ר' יהודה, ר' מאיר אומר בין כך ובין כך קרוים בנים. ובמקום אחר ארז"ל  בזמן שעושים רצונו של מקום קרוים בנים, בני א-ל חי, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום קרויים עבדים. עכ"פ רואים מזה דאם אין עושין רצונו של מקום קרויים עבדים, (ואף לשיטת ר' מאיר דס"ל בין כך ובין כך קרויים בנים, מ"מ זהו ודאי שהעבד עושה רק לגרמי', ולא לשם קונו).

וזהו שאמה"כ שמור את יום השבת לקדשו, וע"י קדושת שבת תרגיש שמה שעשית בימות החול היה כל רצונך וחפצך לעצמך, ולא לשם שמים. וזהו וזכרת כי עבד היית במצרים, פי' דע"י שמירת שבת ואכילתך בקדושה תרגיש שבמצרים היתה לך בחינת עבד שאינו עושה לשם שמים, וזהו תכלית השבת לעורר את האדם שמה שאכל בימות השבוע היתה כוונתו רק לטובת עצמו, ולא לשם שמים, ודו"ק.

[94] ומטעם זה הבעל דבר מתגרה יותר במאכלי א"י להכשילם באכילת טבל ומעשרות, עד כדי כך שראיתי מרב אחד שכתב דרש ברבים שאחד מרבני הרבנות אמר לו, שכל הפירות הנשלחים לחו"ל אין מפרישים מהם תרומות ומעשרות רח"ל. וא"כ מי יודע עד כמה נאמנותם על כשרות לבני א"י.

[95] ועיין בספר שולחן הטהור (דף רנ"ח ע"ב) שכתב וז"ל:

והנה נהגו עלמא לומר בשבת באכילתם לכבוד שבת קודש, כמדומה ששמעתי בשם צדיק אחד האיך אפשר לשקר בשבת, והלא גם עמי הארץ יראים לשקר, כמובא בדברי רז"ל (ירושלמי דמאי פרק ד' הלכה א') ואיך אפשר לומר שאוכל לכבוד שבת, והלא הקב"ה יודע האמת שאוכל למלאות נפשו כי רעבה, והגם אלו שאינם אוכלים למלאות כריסם, אבל עכ"פ לשבר רעבונם נפשם חפצה והאיך יאמרו דבר שאינו כן, ודובר שקרים לא יכון לנגד עיניו.

ועל זה אתן לך עצה טובה, הגם שמאכלי שבת קודש גבוהים רמים ונשגבים עמוקים בסודות ואין אתנו יודע עד מה, אבל ידוע כי לכל ענין יש כוונה גם בפשטות. והנה אכילת שבת קודש לא נצטוינו בצווי בפירוש מן התורה, רק במאמר הנביא ישעי' (ישעי' נח, יג) וקראת לשבת עונג, והחכמים סמכוהו אקרא תלתא סעודתא אתלתא היום דכתיב גבי מן כמובא בריש המאמר.

והנה כוונת עונג השבת כבר ביארתי לעיל בשם סה"ק סידורו של שבת, כי בשבת הוא חדוה ותענוג מלכו של עולם, וגודל האורה והשמחה הנמשך לכל העולמות ועלייתם להקדושה עליונה, וחפץ השם ברוב רחמיו כי גם עמו הקדוש דרי מטה גם כן יתענגו בגודל התענוג ויקר תפארת עוזו, על כן צוה אותם להתענג בשבת כדי להנפש מטירחת ועמל כל ימי השבוע טירחות החומר אשר מטריד הנפש מלעשות רצון קונה, וזה הכוונה הפשוטה שיכוין בכל לעיסה שיעשה בזה רצון הקב"ה שצוה להתענג בשבת, מפני שהוא עונג ושמחה וחדוה לכל העולמות, לכן יעצתי לחביריי שלא יתנהגו כמנהג העולם, רק יאמרו בכל פעם הכתוב וקראת לשבת עונג, וגם יכול לומר הכתוב ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה', כי מכאן אסמכוהו רבנן לאכילת שבת. רק אדם כזה אשר יודע בבירור כי אינו אוכל רק לכבוד שבת, או אינו אוכל כל ימות השבוע בשר ויין רק בשבת, וכוונתו בשביל כבוד שבת, אז יכול לומר לכבוד שב"ק כמובן, אבל מי שאינו בר הכי, טוב שיאמר בכל פעם הריני רוצה לקיים מצות הבורא שהוא וקראת לשבת עונג, ואסמכוהו רבנן אקרא אכלוהו היום, עכ"ל ספר שולחן הטהור שם.

ובאמת יש להוסיף לזה עובדא שהי' אצל רבו של בעל השלחן הטהור, ה"ה הגה"ק בעל צבי לצדיק מבלאזוב זצ"ל, שפעם סעד על שלחנו הטהור בש"ק צדיק וקדוש אחד מגדולי הדור ההוא, שהי' צעיר בהרבה מהגה"ק מבלאזוב, ודרכו של הצדיק ההוא היתה לצעוק בעת אכילת מאכלי שב"ק "לכבוד שבת קודש." וכשהי' אצל הרה"ק מבלאזוב ואמר ג"כ כן, אמר הצבי לצדיק (שלא הי' יכול לסבול "פרומענישן), "אזוי? כ'האב גארנישט געוואוסט", זהו תוכן הסיפור.

וי"ל דדעת הגה"ק מבלאזוב זצ"ל היתה ג"כ כמו שכתב תלמידו בספר שלחן הטהור, דממה נפשך, מי שאינו צדיק אז הוא דובר שקרים ח"ו אם אומר שאוכל לכבוד שבת קודש, ומי שהוא צדיק אינו צריך לעורר עצמו באמירת לכבוד שבת קודש, רק די לכוין במחשבתו שאוכל לכבוד שב"ק, ודו"ק.

[96] לא מיבעיא אם דר בארץ ישראל, עיין בספר דבק מאח שכתב במערכת ארץ ישראל וז"ל: כמו צער בנפשי על זה כמה שנים שיצאתי מקודש לחוץ לארץ ולא אסתייעא מילתא לחזור לארץ הקדושה בתשובה שלימה ולשכון כבוד בארצנו, השם יזכנו, ונודע בשערים ראשונים ואחרונים מאירים ומזהירים על מעלת ארץ ישראל וקדושתה לאין ערך ותכלית הדבר בקדושו רשב"י הקדוש בזוהר הקדוש שמות דף קמ"א וז"ל, מאן דאתקבר בארעא קדישא ביום שמת לא שלטה עליו רוחא מסאבא כלל, ועי"ש דף ר"ן. ואמרו במדרש שוחר טוב אשריהם יושבי ארץ ישראל שאין להם עון לא בחייהם ולא במיתתם (אנא ה' יזכני שם תהיה קבורתי) ובמה יזכה נער את אורח"ו לארץ ישראל כי אם בתפלה לאלקינו כי ירבה לשלו"ח לארץ הקדושה, עכ"ל.

[97] וכמו שכתב רש"י בפרשת יתרו (שמות י"ח י"ג) בד"ה לפני האלקים, מכאן שהנהנה מסעודה שתלמידי חכמים מסובין בה כאילו נהנה מזיו השכינה,  עיי"ש. והטעם בזה הוא דעי"ז יש להסעודה דין סעודת מצוה, והרי זה כאילו נהנה מזיו השכינה, ולא לשם הנאת עצמו.

וקודם לזה כתב שם רש"י, ויבא אהרן וגו' ומשה היכן הלך, והלא הוא שיצא לקראתו וגרם לו את כל הכבוד הזה, אלא שהיה עומד ומשמש לפניהם. והטעם בזה ג"כ י"ל שמשה הי' עומד ומשמש לפניהם כדי שיהא לזה דין של סעודת מצוה, ע"י שהוא עומד ומשמש.

[98] ועפי"ז יבואר ג"כ כפל הלשון בפסוק (תהלים פ"א) שהבאנו בריש הדרוש, כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב, חק לישנא דמזונא וכו', והכוונה, כי חק לישראל הוא – חק לישנא דמזונא פי' מזון גשמי, משפט לאלקי יעקב – מזון הנפש. דבמאכלים של יום טוב הם מזון לגוף ומזון לנפש.

[99] וידוע מאמר הבעל שם טוב הקדוש זי"ע על פסוק (תהלים ק"ז, ה') רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף, דהטעם מדוע האדם הוא לפעמים רעבים גם צמאים, מחמת כי נפשם, פי' הנפשות שהם הניצוצות הק' הטמונות בתוך המאכלים, בהם תתעטף, הם עטופים בתוך המאכלים, והם הם שמתחננים אל האדם שיאכל את המאכל ההוא ויתקן אותם כראוי, ע"כ.

[100]דרשות להקמת מצבה ליום היארצייט של האשה החשובה מרת רחל בת ר' אליעזר ע"ה ביום ו' תמוז שנת תשנ"ח לפ"ק (נפטרה ו' תמוז עש"ק פרשת חוקת שנת תשנ"ז ידוע כי בעש"ק יום ו' תמוז שהוא יום תענית באיזה מקומות, האי שעתא עת רצון הוא לעורר רחמים בעת שנפתחים שערי חדוה בשמי מרום שבזכות היהודים המסורים נפשם על קידוש השם נזכה שיהי' סוף וקץ לכל צרותינו. ויתכן כי דוקא ביום זה שבו אירעו צרות רבות לישראל ונשפך דמם כמים, ופשטו צוארם על קדושת שמו יתברך, דבר בעתו הוא לעורר רחמי שמים ולקדש שם שמים ברבים ואז נזכה שיתגוללו רחמיו יתברך על עמו ויאמר לצרותינו די.

ובספר דבר בעתו מביא שבא"י, היום "תענית ערב שבת חוקת", ראה "דברי הימים": "בעירנו אזמיר… נהירנא מכד הוינא טליא, דהיו כמה אנשים סוחרים שהיו נזהרים שלא לצאת אפי' לשוק לעסקיהם בע"ש חוקת, ומה שהי' להם לעשות בע"ש, היו מתקנים מיום ה'… והן עוד רבים נזהרים בכל מקום ובכל זמן שלא ללכת מעיר לעיר ביום הזה, וה' שומר את עמו ישראל…

ובשנת ה'ד בעש"ק חוקת [ט' תמוז] נשרפו בצרפת כ"ד קרונות מלאים ספרי-קודש והרבנים עשו שאלת חלום לדעת מה זה ועל מה זה ועל מה זה השיבו להם: "דא גזירת אורייתא" (תרגום "זאת חוקת התורה"). מאז קבלו עליהם היחידים להתענות כל שנה בע"ש חקת, ולא קבעוהו בימי החודש, כי היום בפרשה גורם (תניא; מג"א ס"ס תק"פ). "גם בשנת ת"ח (ו' תמוז) נחרבו ב' קהילות גדולות ביום זה" (אחרו'). בשנת תר"ץ (ח' תמוז) ארעה היום השרפה הגדולה בבורשה ע"י האנטישימי דאנילה. (א"ה: ואולי הי' ג"כ בע"ש, כי היום בפרשה גורם, כמבואר לעיל).)

 

[101] )   ידוע הסיפור שהביא בספה"ק היכל הברכה פרשת ואתחנן (על פסוק הטיבו כל אשר דברו), מהרה"ק הרבי ר' זושא מהאניפאלי זי"ע,  וז"ל:

"וסיפר לי מורי חמי הצדיק המפורסם מוהר"ר אברהם מרדכי מפינטשוב ששמע מאיש אלקים קדוש מוהר"ר ר' זוסיא מאניפאלי שסיפר לו איך בעניותו היה שמש בעיר אוסטראה והיה דרכו להתענות שנים ושלשה ימים, ואחר כך היה הולך לבקש מאיזה בעל הבית שיתן לו על לחם להשיב נפשו. ופעם אחד אמר בלבו שזהו חסרון אמונה לילך ולבקש לחם אלא יבטח באלקיו באמונה שלימה שלא יחסר מזונו, ופעם אחד התענה שלשה ימים כדרכו ואחר התענית לא היה מי שיתן לו מעט לחם והלך והתענה עד שהיה קרוב למות ולא היה מי שיתן לו שום דבר, והיה רעש גדול למעלה ולא היה בכל המקום מי שיזדמן לפניו זה המצוה הגדולה לקיים נפש קדוש כזה. כי לא היה אפילו אחד שיהיה ראוי לזה אף שהיו שם אנשים כשרים הרבה לא היו ראוים למצוה זאת שישלח לו השם יתברך דורון כזה כמבואר בזוהר (ויקהל דף קצ"ח ע"א), וברא לו השם יתברך שני דדין בפיו, אחד הוציא דבש ואחד הוציא חלב, ושלשה חדשים היה ניזון מזה הדבש וחלב שהיה יונק מן הדדין שבפיו, ואחר עבור שלשה חדשים בא אליו אחד ואמר לו זוסיא קח לך ששה גראשין וקנה לך לחם אזי ברגע נפסק זה הדבש וחלב, כך סיפר הצדיק בפיו למורי וחמי", עכ"ל בספר היכל הברכה.

ועל כן צריכים להתפלל הרבה להשי"ת שימצא עני ת"ח הגון, שתהא הצדקה חשובה לפני הקב"ה.

[102])     וכאן הראו לי מן השמים מראה-מקום בעניני צדקה, באיזה מקום חשוב ביותר ליתן צדקה.

ואיתא בילקוט שמעוני (תהלים, רמז תתס"ב) מבקש אתה לראות את השכינה בעולם הזה, עסוק בתורה בארץ ישראל. והרמב"ן כתב בכמה מקומות (בפרשת חיי, פרשת אחרי ובפרשת וילך) כי הקב"ה יקרא אלקי הארץ ישראל.

ועיין עוד מה שכתב הרמב"ן (בפרשת לך) מלכי צדק הוא שם בן נח, הלך מארצו לירושלים לעבוד שם את ה' והיה להם לכהן לקל עליון.

ובפרשת ויצא כתב הרמב"ן, והיה ה' לי לאלקים איננו תנאי כדברי רש"י, אבל הוא הנדר וענינו אם אשוב אל בית אבי אעבוד השם המיוחד בארץ הנבחרת כו', ויש בענין סוד ממה שאמרו כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה.

וכתב החרדים זצ"ל וזה לשונו, כל אדם יחרד בבואו אל ארץ ישראל להיות ירא שמים כפלי כפלים ממה שהוא בחוץ לארץ, וידע כי בבית המלך הוא יושב, עכ"ל.

[103])     ראה לעיל באות ד'.

[104])     וכל-שכן זה שבנה הבית-הכנסת.

[105])     וידוע שיש יותר קדושה לבית מדרש מבית הכנסת (עי' מגילה, כ"ז) משום שבית המדרש עומד לתפלה וגם לתורה, ובית הכנסת לתפלה בלבד (ועי' שבת י', כי תפלה נקראת "חיי שעה" ותורה נקראת "חיי עולם"). וז"ש חז"ל "תפלה עשתה מחצה" (ויק"ר) – רק עולם הזה ורק יחד עם תורה שהיא חיי עוה"ב הוי בשלמות. ועי"ז יכולים לנצח את אויבנו, כמ"ש בגמרא: "השכם והערב עליהן לבית הכנסת והן כלין מאליהם" (גיטין ז').

[106])     כמבואר בחז"ל שיושבי א"י נקראים קהל, ולא יושבי חו"ל.

הנה הפליגו חז"ל  מאוד בשבחן של יושבי ארץ ישראל, עד שאמרו שהם נקראים קהל ולא יושבי חוץ לארץ כדאי' (הוריות ג, ע"א), וז"ל שם: דתניא ר' שמעון בן אלעזר אומר משמו: חטאו ששה והן רובו של קהל, או שבעה אף על פי שאינן רובו של קהל – חייבין. אמר רב אסי: ובהוראה הלך אחר רוב יושבי ארץ ישראל, שנאמר: "ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים" למה לי? שמע מינה – הני הוא דאיקרי קהל אבל הנך לא אקרי קהל.

ומצינו בחז"ל שחכםאחד מארץ ישראל כשנים שבחוץ לארץ. וז"ל הגמרא כתובות (ע"ה, ע"א) אמר אביי: חד מינייהו (מארץ ישראל) עדיף כתרי מינן (מבבל).

ויתירה מזו איתא בספר שארית יעקב (לאביו של הגאון מהרי"ט אלגאזי זצ"ל) בשם המדרש פרשת וירא, דמשמע שם שצדיק אחד בארץ ישראל שקול כנגד עשרה צדיקים שבחוצה לארץ, וזה לשונו: אולי ימצאון שם עשרה, ריב"ח ור"ח בשם ר' יוחנן אומר כאן עשרה, ובירושלים אפילו אחד היה מגין עליהם, דכתיב שוטטו בחוצות ירושלים, ע"כ.

ואמרו חז"ל בירושלמי נדרים (פ"ו ג.) חביבה כת קטנה בארץ ישראל מסנהדרין בחו"ל. – כתיב: "ואלה דברי הספר אשר שלח ירמיהו הנביא מירושלים אל יתר זקני הגולה" אמר הקדוש ברוך הוא: ביותר חביבין הן עלי זקני הגולה, חביבה עלי כת קטנה שבארץ ישראל מסנהדרין שבחוץ לארץ.

ועוד יותר מזה אמרו חז"ל (סנהדרין כ"ד, ע"א), תלמידי חכמים שבארץ ישראל מעמידין ההלכה על בוריה. וז"ל הגמרא שם: "וירא והנה באר בשדה" זו סנהדרין … "ונאספו שמה כל העדרים" אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, "והשיבו את האבן על פי הבאר", שהיו נושאים ונותנים בהלכה עד שמעמידין אותה על בוריה.

[107])    וידוע מחז"ל שאין חכמה כחכמת ארץ ישראל ואין תורה כתורת ארץ ישראל כמבואר במדרש רבה (בראשית פט"ז ז.) אין חכמה כחכמת ארץ ישראל ואין תורה כתורת ארץ ישראל."

וז"ל שם: "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והי' לארבעה ראשים" – והיה לד' נהרים אין כתיב כאן אלא לד' ראשים – אלו ד' מלכיות … "שם האחד פישון" זו בבל – על שם "ופשו פרשיו" "הוא הסובב את כל ארץ החוילה" שעלה והקיף את כל ארץ ישראל דכתיב ביה "הוחילו לאלקים כי עוד אודנו", "אשר שם הזהב" אלו דברי תורה שהן נחמדים מזהב ומפז רב, "וזהב הארץ ההיא טוב" מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל, ולא חכמה כחכמת ארץ ישראל, "שם הבדולח" וגו' – מקרא משנה תלמוד ותוספתא ואגדה.

באבות דרבי נתן (כה) כתב:רנ"א: אין לך אהבה כאהבה של תורה, ואין לך חכמה כחכמה של ארץ ישראל, ואין לך יופי כיופי של ירושלים.

וז"ל הגמרא (קידושין מ"ט ע"ב) עשרה קבין חכמה ירדו לעולם, תשעה נטלה ארץ ישראל ואחד כל העולם כולו. ופירש"י שם, חכמה, תורה ודרך ארץ.

וכל כך היתה חשובה בעיני האמוראים תורת ארץ ישראל, עד שהתפללו שתשתכח מהם תורת חוץ לארץ, כדמצינו (ב"מ דף פ"ה) ר' זירא כי סליק לארעא דישראל, יתיב מאה תעניתא דלישתכח גמרא בבלאה מיניה כי היכי דלא נטרדיה.

ובספר חסידים (סימן תתתשכ"א, דפוס ברלין) אל תתמה על תלמידי חכמים שבבבל שהיו יודעים מעשה מרכבה והיו יודעים בתורה לחוץ תנ"ך ולא היה האש מתלהטת סביבן כמו לתלמידי חכמים שבארץ ישראל, כי זכות ארץ ישראל יועיל לתורה.

והרמב"ן ז"ל בספר אמונה ובטחון (פרק ח') כתב אין תורה כתורת ארץ ישראל, שאך ארץ ישראל ראויה לתורה ואין התורה שלימה רק בארץ ישראל.

ובספר לבנת הספיר (פרשת לך לך) כתב, לך לך לתועלתך, בגין דלא אשתלים אורייתא וחכמתיה אלא בארעא קדישא.

ומבואר שם בזוה"ק פרשת לך (ח"א דף ע"ז) ויאמר ה' אל אברם לך לך, א"ר אלעזר לך לך לגרמך לאתקנא גרמך, ופירש שם בזהרי חמה, לאתתקנא גרמך, היינו תיקון נפשו ונשמתו במצוות ובמעשים טובים שיעשה בארץ ישראל.

ובאור החמה על זוהר הקדוש (ח"א דף ק"ן) בשם הרא"ג, כי בארץ ישראל יוכל להשלים האדם יותר מחוצה לארץ, כי כל המצוות שייכות בה, משא"כ בחוץ לארץ, וכעין זה איתא ברמב"ן (פרשת אחרי) עיין שם.

והמגלה עמוקות ז"ל כתב, דלפיכך רצה משה ליכנס לארץ ישראל להשיג שם השגות, לפי שארץ ישראל הוא הסולם להשגת שמות הקדושים, והכתוב אומר לכו חזו מפעלות אלקים אשר שם שמות בארץ.

[108])     עוד אפ"ל הזאת "זאת" בגימטרי' ת"ח (408) שתיבות צום קול ממון בגימטרי' ת"ח רומז ל-תשובה תפלה צדקה, שבבית המדרש יש בו ג' דברים אלו, ואז יהי' בית אלקים. כמו שפירושו בספרי בעשטה"ק זי"ע עה"פ "בזאת יבא אהרן אל הקודש", על מה דאיתא בזוה"ק דהנה אנו אומרים בתפלת ר"ה ויוהכ"פ ותשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה, ובמחזורים שלנו נרשם מעל ג' דברים הללו צום קול ממון, שהם ג' דברים שקורעים גזר דינו של אדם. והנה כשתחשוב מספר קול צום ממון תמצא שהגימטריא של כל תיבה שוה, דהיינו צו"ם בגימטריא קל"ו, וכן קו"ל וכן ממו"ן, וכשתחברם יחד יהיו בגימטריא ת"ח כתיבת זא"ת, חושבנא דדין כחושבנא דדין. וזה ביאור הכתוב "בזאת", היינו בזכות של צום קול ממון, שביחד עולים למספר זא"ת, בזכות ג' דברים אלו המקרעים גזר דינו של אדם, יבא אהרן אל הקודש ביום הכיפורים לבקש רחמים על כלל ישראל, את"ד בעשטה"ק זי"ע. היוצא לנו מזה, שא"א ליכנס לפני ולפנים ולזכות לתשובה כי אם ע"י תשובה תפלה וצדקה כנ"ל, כמו כן בבית המדרש שעוסקים בג' דברים הנ"ל ווזהו הרמז שהמצבה הזאת יהי' בית אלקים, כנ"ל.

[109])     ובחתם סופר על התורה (פרשת בחוקותי, דף פ"ח) כתב וזה לשונו: שהרי אמרו חז"ל (ב"ב דף ע"ה ע"ב) שאין עולין לה אלא המזומנין לה, וקרא כתיב (ישעי' נ"ב) לא יוסיף יבוא בך עוד ערל וטמא, ומי יהיה המעכבם מליכנס, הלא לא מצינו שיהיה שם להט החרב המתהפכת, אם כן עוצם קדושת הארץ היא בעצמה לא תניח לעבור שם את שאינו ראוי וכו', נמצא כי קדושתו גדלה מקדושת גן עדן, ע"כ.

[110])    ובפרשת נשא (דף י"ח) כתב החתם סופר, שכשישראל בארץ ישראל, נשמותיהם מדובקים באבותינו הקדושים, ואחר כך בארץ הקדושה, עיין שם.

[111])    בספר טוב הארץ (דף י"ד ע"ב) כתב, הצדיקים בהיותם בארץ ישראל יוכלו להגין על כל המקומות, והטעם כי ארץ ישראל הוא כמו הלב הנותן חיות וקיום לכל האיברים כולם. אמנם צדיקי חוץ לארץ לא יועילו אלא למקומם לבד, כי הם כמו חיות האבר הפנימי הפרטי שלא יועיל רק לעצמו, עכ"ל.

[112])     שע"י הפירות – הילדים; ויהללו בשערים – הכוונה לשערי שמים שהתפילות נכנסים שם; מעשי' – מכריזים שזה מעשי ידי'.

[113])     כתב הרב חמדת ירושלים (דף ל"ב) אע"פ שהתורה והתפלה הם הדברים העומדים ברומו של עולם עם כל זה אינו דומה לימוד תורה שבחוץ-לארץ לארץ-ישראל כמ"ש חז"ל עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ-ישראל ובתי כנסיות ובתי מדרשות שבירושלים ת"ו נאהבים וחביבין לפני המקום ב"ה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות שבכל העולם.

ובילקוט תהלים (סימן פ"ז) וז"ל: אוהב ה' שערי ציון, בכל מדינה ומדינה יש למלך פלטין אחד, לאיזה הוא אוהב מכלם לפלטין שהוא בתוך מדינתו, א"ל הקב"ה מחבב אני בתי כנסיות ובתי מדרשות, ולמי אני מחבב יותר מהם שערי ציון שהיא פלטין שלי, וידוע שכל תפלות וברכות של כל ישראל שבארץ ישראל ובחוץ-לארץ עולים ובאים לנקודת ציון בית קדשי הקדשים ומשם מתחברים ועולים לרקיע.

[114])    עיין ב"ב (דף קט"ז ע"א): דוד שהניח בן כמותו נאמרה בו שכיבה, יואב שלא הניח בן כמותו נאמרה בו מיתה, עכ"ל, עיי"ש בארוכה, ובחדא"ג מהרש"א שם.

ועיין ב"ר (פמ"ט, ה), וז"ל: כל מי שיש לו בן יגע בתורה כאילו לא מת כו', עכ"ל. וכ"ה בתנחומא באבער תולדות א'. פס"ז עה"פ (וירא יח, יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט גו'.

[115])    עיין סנהדרין דף ק"ד ע"א. זהר פ' וירא (דף קט"ו סע"א). תוספת לזהר ח"ב (דף רע"ג ריש ע"ב). פ' אחרי (דף נ"ז רע"א). ז"ח פ' יתרו (דף ל"ה ריש ע"ד). קונטרס "חסדי עולם" (להר"ר ראובן מרגליות) שבסוף ס' חסידים (הוצאת הנ"ל) לסימן תר"ה (ע' תקצ"א ואילך).

[116])     וראיתי מעשה נפלא, ומעשה שהי' כל הי':

במדינת ליטא בדורות הראשונים הי' אדמו"ר אחד מפורסם בחסידות ושמו רבי זונדיל החסיד, ובאותם הזמנים הי' קשה מאד לנסוע מעיר לעיר מפני שלא הי' לא מסילת ברזל ולא כבישים, אלא הנסיעה היתה ע"י שיירת עגלות ובדרכים מסוכנות, והשיירה היתה יוצאת רק פעם בשבוע. נתפרסמה השמועה כי רבי זונדיל מגדל יתומים ומלמד אותם תורה, שמע בחור אחד יתום מאביו שלבו חשקה בתורה ולא הי' מי שילמד אותו. אמר לאמו שהוא רוצה ללכת אצל האדמו"ר הזה. מובן שאמו לא רצתה. סוף-כל-סוף פייס אותה, ומפני עניותו הלך רגלי עד שהגיע אצל הרבי הנ"ל וישב שם במשך חדשים ונהי' כאחד מבני ביתו.

כל חצי שנה הי' הולך לבקר את אמו, בעת מועדים וחגים, כגון בפסח ובסוכות. לאחר שנתיים בעת חזרתו מביתו אל הרבי טעה בדרכו ונכנס למדבר שמם ולא ידע אפוא הוא נמצא, בינתיים ירד הערב והי' מפחד מלסטים וגם מהחיות, והי' בוכה ומתפלל אל ה', ופתאום ראה מרחוק איזה פלטין אחד יפה ותיכף רץ בשמחה רבה אל המקום עד שהגיע לדלת, ופתאום נזדעזע וחזר אחורנית.

והנה יצא קול מהפלטין וקרא: אפרים, אפרים בא הנה, כששמע הבחור שקוראים לו לא הי' לו ברירה אחרת וניגש ליד הדלת, והסתכל בפנים הפלטין וראה שם אולם גדול, ובתוכו שולחן ארוך כפי גודל המקום ומסביב לשולחן יושבים זקנים וישישים וכל אחד ואחד דומה למלאך ה' צבאות ובאמצע השולחן הי' יושב הזקן שבכולם ואמר לו: בני אולי אתה רוצה לראות את רבך רבי זונדיל החסיד?

והבחור מרוב הפחד נתפס לשונו ונרעדו ברכיו ולא יכול לעמוד, ופתאום שמע קול קורא רבי זונדיל רבי זונדיל בא הנה, וראה הבחור, שרבי זונדיל בא מעוטף בטלית ומוכתר בתפילין כמו שהוא מכירו והוציא הזקן את ר' זונדיל החוצה, ושם ע"י הדלת היו שני כלבים שחורים והזקן רמז לכלבים, ומיד התנפלו הכלבים על רבי זונדיל החסיד וקרעו אותו לגזרים.

כשראה תלמידו כך נפל ונתעלף ולא ידע למה זה. בא אחד מהזקנים והשיב נשמתו, אמר לו בני אולי לא ראית טוב, ואתה רוצה לראות את רבך שוב? עוד פעם קרא רבי זונדיל רבי זונדיל, והנה אפרים רואה שרבו בא מעוטף בטלית ומוכתר בתפילין, ושוב רמזו לכלבים והתנפלו על רבי זונדיל והרגו אותו כבראשונה במיתה משונה שעשו כל גופו לגזרים. שוב תלמידו נפל ומת בו במקום, שוב החזירו את רוחו ונשמתו של הבחור והכניסו אותו בתוך האולם.

שאל ממנו הזקן הישיש מה למדת ממנו, ועל איזה מצוה אתה מחזיק יותר מכולם, והבחור מרוב פחדו אינו משיב. פתחו התיק שלו וראו רשום בתוך התיק שהבחור אפרים תלמידו של רבי זונדיל מדקדק במצות ציצית* יותר ויותר. אז אמרו לו תוציא הטלית קטן שלך ונראה אם זה כשר, והוא עומד כמת לפניהם ולא הי' מזיז לא רגל ולא יד, אז הוציאו הטלית קטן שעליו ומצאוהו שפסול, אמרו לו זהו המצוה שחביב עליו? תיכף הוציאו אותו החוצה רמזו לכלבים והתנפלו עליו והוציאו לו את שתי העינים של הבחור וקרעו לו את שתי רגליו ונפל כמת ארצה בוכה וצועק אמא אמא אבא אבא, תרחמו עלי, וכיוצא תפלות של בכי. פתאום בא אחד מהישישים וספר בידו ואמר לו אם אתה לא מקיים וראיתם אותו למה לך עינים?

*) בספר קדושת לוי (על פרקי אבות) כתב, ידוע שיש צדיקים אשר המה צריכים לעבור על הגזרים גזרי עצים ואש הגיהנם, כדי להעלות משם נשמתן של רשעים שיש להם איזה שייכות בשורש נשמת הצדיק, ומדי עברו מתדבקים בו בהצדיק ומצפצפין ועולין. והוא ענין מאמר רז"ל שיהי' לכל אחד מישראל שני אלפים ות"ת עבדים מאומות העולם, והוא כי ע"י קיום מצות ציצית כתיקונה, יעלו עם הצדיק המקיימה שני אלפים ות"ת ניצוצות הקדושות מעמקי הקליפות.

ובספר מדרש תלפיות (אות כ') כתב בשם הרב הגדול המקובל האלקי כמהור"ר אברהם היכיני זצ"ל שיקח הציציות בידו וישים אותם נגד לבו ויעכבם שם עד שיאמר "ותורתך ודברך ישים על לבו" וינשק אותם משום דישי"ם בר"ת "יהי "שם "ה' "מבורך שהוא השם הוי"ה הרמוז בכל ציצית, דשמונה חוטים שזורים הם י"ו וחמשה קשרים כפולים הרי עשרה עולה כ"ו כשם הוי"ה. ועי' באה"ט סי' נ"ט סק"ג.

עוד כתב שם (באות כ') טעם שמנשקין הציצית ב'לעד קיימת', כי "לעד" עולה ק"ד כמספר הציצית שעולים ק"ד, כי ארבע פעמים שמונה עולה ל"ב וכל ל"ב חוטים הם שזורים, ב' פעמים ל"ב עולה ס"ד, וחמשה קשרים כפולים בכל ציצית שהם עשרה קשרים בכל ציצית עולים ארבעים, מ' וס"ד עולה ק"ד, באופן שתיבת לעד עולה מנין הציצית.

ובספר רפאל המלאך (אות צ') מביא שמצית ציצית יש בה סגולה גדולה לכמה ענינים ושקולה כתרי"ג מצות, ומצלת האדם מן החטא, ומשמרתו מכל רע, וכמו מזוזה לבית כן ציצית לגוף. כי היא הנותנת לאדם את הכח של אור מקיף, אבל זאת רעה חולי שאף אחד מאלף אינו מקיים מצות ציצית כראוי, כי מלבד זה שחסר מצות תכלת, אבל גם מצות לבן אינו מקיים, כי כמה דקדוקי דינים יש במצות ציצית כמבואר בשלחן ערוך, וצריך לזכור העיקר שצריך להיות גדיל הציצית נוטף על הכנף, והדין מבואר היטב בסידור הרב הרז"ש זצוקללה"ה איך לעשות עצה על ידי התקשרות חוט של תפירה שהציצית יהיו נוטפין תמיד על הכנף. ועוד יש עצה טובה יותר קלה דהיינו שימשוך את הגדיל אל הנקב ויעשה חוט תפירה שנקרא "פעקילקא" על הגדיל סמוך אל הנקב. ובכן יהי' הגדיל תמיד תחת חוט התפירה ולא יזוז משם, ולא לחנם אמרו במסכת שבת, כל הזהיר במצות ציצית זוכה ומשמשין לו ב' אלפים ות"ת עבדים. וכבר נשאלתי מאת משכיל אחד, הלא כמעט כל היהודים בערך עשרת מיליאן לובשים ציצית ומאין יהיו כל כך עבדים בעולם, אבל האמת הוא שצריך לבקש אחד בעיר ושנים במשפחה אשר יהי' זהיר במצות ציצית שיקיים המצוה כראוי בכל פרטי' ודקדוקי', ואנכי רוצה לזכות את הרבים בעצתי, וכל השומע לי יענם לו, עכ"ל.

ובספר "טעמי המנהגים" דף תקסט מביא בשם הצדיק הקדוש מוהר"ר יעקב יצחק מלובלין זצוק"ל, סגולה לחולה, להסתכל על הציצית, ע"כ.

כעבור איזה רגעים בא רבי זונדיל ואמר לו בני אל תבכה ולא תצטער, תדע כי כל מה שראית אמת הדבר ולא חלום. תיכף ריפא לו את העינים והרגלים ואמר לו בני לאחר שאתה הלכת לביתך מיתתי היתה פתאומית ודנין אותי כמו שאתה ראית, ולא תחשוב שמצאו בי שום עולה ח"ו, אלא כל העונש הזה בא לי עבור יתומה אחת שנתנה לי כסף לשמור, ועכשיו היא רוצה להתחתן, ובאה אצל אשתי ודורשת הכסף, ואשתי אינה יודעת אפוא מונח הכסף. ועל כל דמעה של היתומה דנים אותי באופן כזה, לכן גלגלו עלי רחמים מן השמים שתבוא אתה הנה כדי שתציל את נפשי מהצער הזה.

ואתה בני, תקום תיכף תלך לביתי ותחפור תחת מטתי מצד הראש ותמצא שם בתוך כלי אחד הכסף של היתומה ותתן לה.

אמר לו התלמיד, רבי אפוא אני נמצא, אמר לו הנה אתה נמצא קרוב לעיר, פתח עיניו וראה חומת העיר, תיכף רץ לבית הרבי וראה את היתומה בוכה ודורשת כספה, תיכף נכנס לבית הרבי והוציא את הכסף שלה ומסר בידה, ובלילה בא הרבי בחלום ואמר לו תנוח נפשך בגורל הצדיקים לאחר אריכות ימים ע"כ המעשה.

וכאן אנו רואים שגודל הזכות של ברא מזכה אבא [ואמא] ותלמיד מזכה לרבו, וממילא ההורים המניחים בנים ההולכים בדרכיהם כאילו לא מתו. ולכן אם עושים דבר טוב לשמה ולזכרה יכולה להיות נשמתה הולכת מחיל אל חיל בעולם העליון ע"י התורה והתפלה שעולים למעלה ע"י העומדים ומתפללים בבית המדרש.

[117])     ידוע מה שאמרו חז"ל שאינם דומים מלאכים שבארץ ישראל ששומרים את האדם בארץ ישראל, למלאכי חוצה לארץ (עיין תנחומא בפרשת וישב).

ובפני דוד להחיד"א זצ"ל (פרשת חיי) הביא בשם זקינו הרב בעמח"ס חסד לאברהם זצ"ל, וזה לשונו, כי ישראל שבארץ ישראל יש לו כ' אלפים מלאכים מימינו וב' אלפים משמאלו, כמנין כ"ב אותיות, והם מלאכים קדושים כמו שורש נשמתם שהיא קדושה עכ"ל.

[118])     ובענין שאין מזל לישראל בארץ ישראל מבואר בספר יערות דבש (חלק ב', דרוש י"ד, ד"ה אבל הענין), כי בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא רק במזלא תליא כפי מערכת השמים במזל תולדה וכדומה, אבל בארץ ישראל ולישראל לא כן הוא, וזהו שאמרו (שבת קנ"ו ע"א) אין מזל לישראל. ולכך נאמר בתורה בשכר מצוה (דברים י"א, כ"א) למען ירבו ימיכם, אף כי תלוי במזל, רק זהו בארץ ישראל, ולכך דייק הכתוב (שם) על האדמה, ולכך שאל איכא סבי בבבל (ברכות ח' ע"א) תמה דאז תלוי במזל, והמזל שונא לישראל, כמ"ש כי לפי המזל אין אברהם ושרה ראוים להוליד, וכל תולדותיהם לפי המזל לאבד ולעקר ח"ו קאי. והשיב דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא, כי על ידי שריית שכינה שם מקבלים מעלת טיב ארץ ישראל, וגם הוא בחינת אין מזל לישראל, עכלה"ק.

ובספר ילקוט הגרשוני כתב, שגם ר' חנינא מודה דבארץ ישראל, דכתיב בה "אשר אשר ה' אלוקיך דורש אותה", הכל תלוי בזכות ולא במזל, והבטחות ויעודי התורה נאמרו בזמן שבני ישראל שרויים על אדמתם.

ובענין גודל מעלת סגולת ארץ ישראל להוליד בנים מבואר בספה"ק ישמח משה (פרשת ויחי, דף קי"ד) וז"ל: שורש המחצב אין ראוי למציאות עפ"י הטבע, ולכך התרופה לזה היא ארץ ישראל, עיני ה' אלוקיך בה, ואין המזל שולט שם, וכן הוא בכל איש הישראלי, כי מצד המזל אינם פרים ורבים, ובחוץ לארץ צריך איזה זכות, עכלה"ק.

[119])     ובספר עטרת אליהו מביא רמז הפסוקים לגלגול על המובא במסורה: "א. והוא כחתן יוצא מחופתו. ב. והוא אשה בבתולי' יקח. ג. והוא לקברות יובל. ד. והוא רחום יכפר עוון. ה. והוא יפדה את ישראל מכל עוונותיו. ופירשו המפרשים שהכוונה היא כך, אם רואים שחתן יוצא מחופתו, שנפטרים צעירים לפני חופתם רח"ל, והוא הדין אשה בבתולי' יקח, שנלקחת ונפטרת בצעירותה, אל תפתח פיך ותדבר סרה נגד ה', אלא דע לך, כי הוא לקברות יובל, "קברות" לשון רבים, דע את סוד הגלגול, כי הי' האיש הזה או האשה הזאת בעולם, ונקברו, ושוב באו לעולם לתקן ונקברו שוב לבית עולמם, ועל ידי כן, ה' מכפר עוונותיהם בתשובה, ומשלים נשמתם, והוא יפדה את ישראל מכל עוונותיו על ידי הגלגול, ולא ידח ממנו נדח." (ועי' מדרש תלפיות ערך גלגול, ובדברי תורה פרשת קרח ובפרשת דברים באריכות.)

וראיתי ממרן הראשל"צ הגר"ע יוסף שליט"א, שמבאר קצת בעניני גלגולי נשמות, שאם הנפטר מת בגיל צעיר, יתכן מאד שהוא בא בגלגול בעולם הזה להשלים את מה שהחסיר בגלגול קודם, ולאחר שהספיק בגלגול זה להשלים ולתקן את עצמו, חוזר לכור מחצבתו.

וכן מצינו לגבי איוב, שהקב"ה העיד עליו שהוא איש תם וישר ירא אלקים וסר מרע, ועכ"ז סבל יסורים קשים ומרים, וכתבו בספרים הקדושים (בשם האר"י ז"ל) שאיוב הי' גלגול של תרח, שאף על פי שתרח בסוף ימיו חזר בתשובה, וכמו שאמר הקב"ה לאברהם: "ואתה תבוא אל אבותיך בשלום", עם כל זה כיון שתרח החטיא את אחרים בפסלים וע"ז, ותשובתו לא היתה מושלמת, ע"כ איוב תיקן זאת ע"י שבא בגלגול תרח, ותיקן את אשר עיוות בראשונה.

ומסופר על האדמו"ר רמ"מ מקוצק, שהי' לו תלמיד בשם ר' נחום זאב שהי' אב"ד ביאלה, ולו הי' בן מיוחד ושמו אברהם, והבן הי' בעל כשרון עצום, ובגיל י"ג ידע את כל הש"ס. והנה פעם אחת לקחו אביו לרבי מקוצק, והרבי נתפעל מאד מהבן, וביקש מאביו שישמור וישגיח עליו, כי הי' בדעתו לקחתו כחתן.

לאחר נשואיו בגיל י"ז חלה מאד והרופאים התייאשו ממנו. אביו נסע לרבי מקוצק ובכה בדמעות שיתפלל להחלמת בנו, והזכיר לו שהרבי עצמו התפעל מהבן וכו'. נזף בו הרבי ואמר לו, וכי אני נתפעלתי מבנך ואמרתי שהוא בקי הש"ס וכו', דע לך שהוא לא בקי אפילו בחצי הש"ס…

ר' מרדכי יצא מבית הרבי בצער רב ובבכי', וכשהגיע לביתו ראה שהילד הבריא לחלוטין. לאחר כמה ימים סיפר האבא לבנו שהרבי בתחילה התפעל ואמר שהוא למדן ובקי, ואחר כך אמר שהוא לא בקי. חייך הבן ואמר, דע לך אבא שבזכותו אני חי… כי מסופר בירושלמי (פאה פ"א ה"א), שאמו של ר' טרפון ירדה לטייל לתוך חצרה בשבת, נפסק הסנדל שברגלי', ולא יכלו להביא לה סנדל אחר בגלל איסור הוצאה בשבת. מה עשה ר' טרפון בנה? הלך והניח שתי ידיו תחת כפות רגלי', והיתה מהלכת עליהן עד שהגיע למטתה.

והנה פעם אחת חלה ר' טרפון, ונכנסו חכמים לבקרו. אמרה להם אמו התפללו על טרפון בני, שהוא נוהג בי כבוד יותר מדי. אמרו לה מה עשה לך, סיפרה להם אותו המעשה. אמרו לה אפילו עושה כן אלף פעמים עדיין לחצי כבוד שאמרה התורה לא הגיע.

יש להבין – אומר הבן לאביו – מדוע חכמים אמרו על ר' טרפון שלא הגיע לכיבוד אב ואם שאמרה תורה, והרי בזמן מחלתו צריך לעורר עליו רחמים? אלא רבנו האר"י אומר, שאם רואים אדם שהוא זהיר במצוה מיוחדת, סימן שהמצוה הזאת היתה חסירה לו בגלגול קודם ועתה הוא משלים את תיקונו, (וזהו שאמרו בתלמוד (שבת קיח), אבוך במאי זהיר טפי, כיון שבא לעולם כדי לתקן).

והנה ראו חכמים שר' טרפון זהיר בכיבוד אב ואם, ופחדו שגמר את תיקונו, ולכן אמרו שלא השלים עדיין את תיקונו. וכך גם אמר לך הרבי מקוצק – ממשיך בנו ואומר לו – שעדיין אני לא יודע אפילו חצי ש"ס, כדי שאמשיך לחיות וכו'. ע"כ.

[120])     "כרמים" כינוי לבית המדרש, כמו כרם ביבנה (שבת קל"ח ע"ב).

 

הורידו למחשב ולימדו ב"אוצר הזוהר הקדוש" בלחיצת כפתור

אוצר הזוהר1 |   ספר הזוהר הקדוש  |  פתח אליהו  |   תיקון מ"ח בראשית תמן   |    תיקון מ"ג

אוצר חכמת הזוהר 2  -104 ספרים |  ספרא  דצניעותא  |    תיקוני הזוהר |    אדרא רבא |    אדרא זוטא

| אוצר חכמת הזוהר 3 105-144   |  הערב רב וכל המסתעף |    עלוני "אור הזוהר"

| זוהר "חוק לישראל" | ספר " שכר ועונש"