ספר זוהר בן דוד
על שם מאמר חז"ל אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, והוא מדריך הצלה לדור האחרון לבל יתפתו לשגיונות הערב רב וחבורתם, ויזכו לקדושת ישראל אמיתית להקים בית נאמן בישראל בטהרה ובקדושה, בעתו ובזמנו, ויזכו לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצות.
להורדת ספר זוהר בן דוד- ספר הזווגים:
זוהר בן דוד אינדי +תוכן כניינים+pdf,
כתובת מפעל הזוהר
הַקְדָּמָה לְסֵפֶר זֹהַר בֶּן דָּוִד
יַ'זְהִירוּ הַ'לּוֹמְדִים וְ'יָגִילוּ הַ'חֲכָמִים בַּחִבּוּר הַנִּפְלָא זֹהַר בֶּן דָּוִד הַמְּלַמֵּד אֶת יִשְׂרָאֵל דֶרֶךְ אֲמִתִּית לִזְכּוֹת עַל יָדָהּ לְכָל טוּב בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא וְיִזְכֶּה שֶׁיִּהְיֶה לִמּוּדוֹ תּוֹרָה לִשְׁמָהּ לְהַעֲלוֹת תּוֹרָה לְשׁוֹרְשָׁה, בְּחִבּוּר כָּל לִמּוּד הַפַּרְדֵּ"ס יַחְדָּיו, שֶׁעַל זֶה הוּשְׁבְּעוּ כָּל נִשְׁמוֹת הַיְהוּדִים טֶרֶם בּוֹאָם לָעוֹלָם, כְּדִבְרֵי הַזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ (פָּרָשַׁת תְּרוּמָה דַּף קס"א:):
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹרֵא לִמְמֻנֶּה אֶחָד, וְאוֹמֵר לוֹ: לֵךְ תָּבִיא לִי רוּחוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי
וּבְשָׁעָה שֶׁמְּזֻמָּנִים לָרֶדֶת לָעוֹלָם הַזֶּה, קוֹרֵא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִמְמֻנֶּה אֶחָד שֶׁמִּנָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּרְשׁוּתוֹ אֶת כָּל הַנְּשָׁמוֹת הָעֲתִידוֹת לָרֶדֶת לָעוֹלָם הַזֶּה, וְאוֹמֵר לוֹ: לֵךְ תָּבִיא לִי רוּחוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּאָה אוֹתָהּ נְשָׁמָה מְלֻבֶּשֶׁת בִּדְמוּת שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה, וְאוֹתוֹ מְמֻנֶּה מַרְאֶה אוֹתָהּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךָ הוּא אוֹמֵר לָהּ וּמַשְׁבִּיעַ אוֹתָהּ, שֶׁכְּשֶׁתֵּרֵד לָעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁתִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה לָדַעַת אוֹתוֹ וְלָדַעַת אֶת סוֹד הָאֱמוּנָה. שֶׁכָּל מִי שֶׁהָיָה בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא הִשְׁתַּדֵּל לָדַעַת אוֹתוֹ – טוֹב לוֹ שֶׁלֹּא יִבָּרֵא. מִשּׁוּם כָּךְ נִרְאָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, לָדַעַת אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה, וּלְהִשְׁתַּדֵּל בַּקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ- הוּא בְּסוֹד הָאֱמוּנָה.
זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (דְּבָרִים ד) אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת. הָרְאֵיתָ עַל יְדֵי אוֹתוֹ הַמְמֻנֶּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. לָדַעַת – לָדַעַת וּלְהִסְתַּכֵּל בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּסוֹד הָאֱמוּנָה וּבְסוֹד הַתּוֹרָה. וְכָל מִי שֶׁהָיָה בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא הִשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה לְהַכִּירוֹ, טוֹב לוֹ שֶׁלֹּא נִבְרָא, שֶׁהֲרֵי בִּשְׁבִיל זֶה הֱבִיאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָאָדָם לָעוֹלָם הַזֶּה.
לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים. זֶהוּ הַכְּלָל שֶׁל כָּל סוֹד הָאֱמוּנָה
לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים. זֶהוּ הַכְּלָל שֶׁל כָּל סוֹד הָאֱמוּנָה, (כלל) שֶׁל כָּל הַתּוֹרָה, כְּלָל שֶׁלְּמַעְלָה וּמַטָּה. וְסוֹד זֶה הוּא הַכְּלָל שֶׁל כָּל סוֹד הָאֱמוּנָה, וְכָךְ זֶה וַדַּאי. הַכְּלָל שֶׁל כָּל הַתּוֹרָה זֶהוּ סוֹד הַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, וְזֶהוּ סוֹד הַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וְהַכֹּל אֶחָד, הַכְּלָל שֶׁל סוֹד הָאֱמוּנָה, בִּשְׁבִיל שֶׁהוּא שֵׁם מָלֵא, שֶׁהוּא סוֹד הָאֱמוּנָה, וּמִיהוּ? ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. ה' אֶחָד – שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד. זֶהוּ יִחוּד אֶחָד. וּשְׁמוֹ אֶחָד, בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד – הֲרֵי יִחוּד אַחֵר לִהְיוֹת שְׁמוֹ אֶחָד. וְסוֹד זֶה – ה' הוּא הָאֱלֹהִים, זֶה כָּתוּב כְּשֶׁהֵם בְּיִחוּד אֶחָד[א].
מִי שֶׁלּוֹמֵד רַק פְּשָׁט עָלָיו אָמַר הָרַשְׁבִּ"י טוֹב לוֹ שֶׁלֹּא יִבָּרֵא
כְּלוֹמַר שֶׁעִקָּר בִּיאַת הָאָדָם לָעוֹלָם הִיא לִלְמֹד אֶת הַתּוֹרָה וּבִפְרָט תּוֹרַת הַסּוֹד, לִמּוּד הַזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ, וּמִי שֶׁלּוֹמֵד רַק פְּשָׁט עָלָיו אָמַר הָרַשְׁבִּ"י טוֹב לוֹ שֶׁלֹּא יִבָּרֵא, כִּי הוּא מַחֲרִיב הָעוֹלָמוֹת וּמְעַכֵּב הַשֶּׁפַע מִיִּשְׂרָאֵל, וּמְבַטֵּל אֶת בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ, (תִּקּוּנֵי זוֹהַר תִּקּוּן ל') וְזֶה לָשׁוֹן הַזּוֹהַר בְּתִקּוּן מ"ג: וְהָכִי מָאן דְּגָרִים דְּאִסְתַּלַּק קַבָּלָה וְחָכְמָתָא מֵאוֹרַיְיתָא דִבְעַל פֶּה וּמֵאוֹרַיְיתָא דְבִכְתָב – וּכְמוֹ כֵּן [כְּמוֹ שֶׁכָּתַב לְמַעְלָה בְּתִקּוּן מ"ב עַל מַאן דְפָּגִים בְּאוֹת בְּרִית, וּרְאֵה גַּם תִּקּוּן י"ד דַּף ל.], גַּם מִי שֶׁגּוֹרֵם שֶׁתִּסְתַּלֵּק הַקַּבָּלָה וְהַחָכְמָה הַפְּנִימִית מִן הַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה וּמִן הַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, בְּאָמְרוֹ אֵין צָרִיךְ לִלְמֹד אֶלָּא פְּשָׁט, וְגָרִים דְּלָא יִשְׁתַּדְלוּן בְּהוֹן – וְגוֹרֵם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יִתְעַסְּקוּ בְּחָכְמַת הַקַּבָּלָה, וְאָמְרִין דְּלָא אִית אֶלָּא פְּשָׁט בְּאוֹרָיְיתָא וּבְתַּלְמוּדָא – וְאוֹמְרִים שֶּׁאֵין בַּתּוֹרָה וּבַתַּלְמוּד אֶלָּא פְּשָׁט הַתּוֹרָה, וּמַכְחִישִׁים אֶת פְּנִימִיּוּת וְסִתְרֵי תּוֹרָה [וְעַיֵּן זוֹהַר רָעֲיָא מְהֵימְנָא (פ' פִּנְחָס רנ"ד.) דְּאָמַר דְּמָארֵי קַבָּלָה הֵם מָארֵי דְּתַלְמוּד וּבְזוֹהַר (שֵׁם דַּף רמד ע"ב) כָּתַב דְּכָל חַכְמֵי הַתַּלְמוּד הָאֲמוֹרָאִים כָּתְבוּ הַתַּלְמוּד ע"ד הַסּוֹד,
וְעֵין חֻקֵּי חַיִּים שֶׁמֵּבִיא וז"ל וְהִנֵּה בִּמְדִינַת פּוֹלִין וּסְבִיבוֹתֶיהָ כָּל בֶּן תּוֹרָה אוֹמֵר בְּכָל יוֹם דַּף אֶחָד אוֹ ב' בְּזוֹהַר, אַף שֶּׁאֵין מְבִינִים, מִכָּל מָקוֹם הַלָּשׁוֹן זוֹהַר הַקָּדוֹשׁ מְקַדֵּשׁ וּמוֹעִיל מְאֹד, כָּךְ כָּתְבוּ בַּסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים, וְהֵם יוֹדְעִים כָּל הַנַּ"ל אַךְ שֶׁיֵּשׁ כַּמָּה מְקוֹמוֹת שֶּׁאֵין נוֹהֲגִין כֵּן וְאוֹמְרִים שֶּׁאֵין רְאוּיִם לְכָךְ וִירֵאִים לְנַפְשָׁם כִּי יַזִּיק לָהֶם שֶׁיֵּצְאוּ חַס וְחָלִילָה מִדַּעְתָּם, וְהוּא טָעוּת גָּדוֹל כִּי מֵעוֹלָם לֹא נִשְׁמַע זֶה וְאַדְרַבָּה יוֹתֵר מַזִּיק הַקּוֹרֵא בְּסֵפֶר חִיצוֹנִים כַּאֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְמַעְלָה,
וְצָרִיךְ לֵידַע שֶׁכָּל מַה שֶׁאָמְרוּ בְּש"ס גְּזֵרַת הַכָּתוּב הַיְנוּ לְמִי שֶׁלֹּא בָּא בְּסוֹד ה' אֲבָל עַל פִּי חָכְמַת הָאֱמֶת יֵשׁ לְכָל מִצְוָה טְעָמִים מְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְלֹא קָרְאָה הַתּוֹרָה חֻקִּים רַק לְעֶרְכֵּנוּ הַקָּטָן.
עַל כֵּן עֵצָה טוֹבָה לְכָל הַיָּרֵא שֶׁיִּקַּח לְעַצְמוֹ סֵפֶר הַזּוֹהַר, וּכְבָר כָּתַבְתִּי כִּי בִּזְמַנֵּינוּ שֶׁרֹב הָעוֹלָם הֵם קְטַנֵּי אֲמָנָה וְצָרִיךְ הַבֶּן תּוֹרָה לִיזָּהֵר מְאֹד שֶׁלֹּא יִתָּפֵס עִמָּהֶם עַל יְדֵי הִתְחַבְּרוּת כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ"ם בְּה' דֵּעוֹת וְאֵין רְפוּאָה לָזֶה, רַק לְעַיֵּן בְּכָל יוֹם בְּסֵפֶר מוּסָר כְּגוֹן ראשית חכמה וְסֵפֶר הַיָּשָׁר לְרַבֵּנוּ תָּם וְסֵפֶר הַשֵּׁבֶט מוּסַר וְסֵפֶר מְסִלַּת יְשָׁרִים, מֵהַגָּאוֹן ר' מֹשֶׁה חַיִּים לָאצַאטוֹ וְסֵפֶר בְּאֵר מַיִם חַיִּים עַל הַתּוֹרָה הוּא עוֹלֶה עַל כוּלָּם.
רַק בְּלִמּוּד תּוֹרָה לִשְׁמָהּ מַעֲלִים הַתּוֹרָה לְמַעְלָה וּמוֹרִידִים הַשֶּׁפַע לְעוֹלָם הַזֶּה
וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הַבְּאֵר מַיִם חַיִּים שֶׁרַק בְּלִמּוּד תּוֹרָה לִשְׁמָהּ מַעֲלִים הַתּוֹרָה לְמַעְלָה וּמוֹרִידִים הַשֶּׁפַע לְעוֹלָם הַזֶּה, וְאִם אֵין עֲלִיָּה, מֵאַיִן יִהְיֶה הַשְׁפָּעוֹת לְמַטָּה, וְרַק לוֹמְדֵי תּוֹרַת הָרַשְׁבִּ"י הֵם לוֹמְדֵי תּוֹרָה לִשְׁמָהּ (חֶסֶד לְאַבְרָהָם), וּמִי שֶׁלּוֹמֵד סִתְרֵי תּוֹרָה מְקַיֵּם אֶת הָעוֹלָם, וּמְזָרֵז אֶת בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ בְּרַחֲמִים (בִּיאוּר הַגְרָ"א דַּף צ"ב:, וְכִסֵּא מֶלֶךְ). וּבְפֵרוּשׁ בְּאֵר לַחַי רוֹאִי עַל תִּקּוּן מ' מְבֹאָר אִלּוּ הָיִינוּ זוֹכִים לְלֻחוֹת רִאשׁוֹנוֹת הָיִינוּ לוֹמְדִים רַק תּוֹרַת הַסּוֹד כִּי זֶה תּוֹרַת גַּן עֵדֶן, וּלְאַחַר שֶׁנִּשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת אָז נִשְׁאַר הַתִּקּוּן הַזֶּה לְדוֹר הָאַחֲרוֹן שֶׁל מָשִׁיחַ, עכת"ד, וּבְסֵפֶר סוֹד הַתִּקּוּן (דַּף ל:), כּוֹתֵב: דִּכְמוֹ דְּאָז נִשְׁתַּבְּרוּ לוּחוֹת רִאשׁוֹנוֹת בְּסִבַּת הָעֶרֶב רַב, כְּמוֹ כֵּן מַ'ה שֶׁ'הָיָה ה'וּא[ב] שֶׁיִּהְיֶה, וְהָעֶרֶב רַב הֵם אֵלּוּ שֶׁלֹּא נוֹתְנִים לְיִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים לִלְמֹד תּוֹרַת הַסּוֹד, הַמְּיֻחָד לְדוֹר הַתִּקּוּן דּוֹר הַגְּאוּלָה, וְרוֹצִים לְהַמְשִׁיךְ אֶת קִלְקוּלָם שֶּׁגָּרַם שְׁבִירַת הַלּוּחוֹת גַּם עַתָּה, וְהֵם אוֹתָם שֶׁאָמַר עֲלֵיהֶם הַזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ (ח"ב בְּשַׁלַּח דַּף ס"ב ע"ב):
עַד שֶׁלֹּא נָתַן הקב"ה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, הִבְחִין בֵּין אוֹתָם בְּנֵי הָאֱמוּנָה לְבֵין אוֹתָם רְשָׁעִים שֶׁאֵינָם בְּנֵי אֱמוּנָה
תַּרְגּוּם הזוהר לִלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ: רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, בֹּא רְאֵה, עַד שֶׁלֹּא נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, הִבְחִין בֵּין אוֹתָם בְּנֵי הָאֱמוּנָה לְבֵין אוֹתָם רְשָׁעִים שֶׁאֵינָם בְּנֵי אֱמוּנָה וְלֹא עוֹמְדִים בַּתּוֹרָה. וּבַמָּה הִבְחִין בָּהֶם? בַּמָּן, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר אֲנַסֶּנּוּ. וְכָל אוֹתָם שֶׁנִּמְצְאוּ שֶׁהֵם בְּנֵי הָאֱמוּנָה, רָשַׁם אוֹתָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרֹשֶׁם שֶׁל כֶּתֶר הַחֶסֶ"ד, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ, וְעַל זֶה לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ. וְכָל אוֹתָם שֶׁלֹּא נִמְצְאוּ בְּנֵי אֱמוּנָה, הֶעֱבִיר מֵהֶם הַכֶּתֶר הָעֶלְיוֹן הַזֶּה, וְהַמָּן הִכְרִיז וְאָמַר, וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר. וְעִם כָּל זֶה, לֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר.
מַה זֶּה שָׁטוּ? שְׁטוּת הָיוּ לוֹקְחִים לְעַצְמָם
תַּרְגּוּם לִלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ: וְאוֹתָם שֶׁלֹּא נִמְצְאוּ בְּנֵי אֱמוּנָה, מַה כָּתוּב בָּהֶם? (בַּמִּדְבָּר יב) שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ. מַה זֶּה שָׁטוּ? שְׁטוּת הָיוּ לוֹקְחִים לְעַצְמָם, מִשּׁוּם שֶׁלֹּא הָיוּ בְּנֵי אֱמוּנָה. מַה כָּתוּב בָּהֶם? וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וְגוֹ'. מִי הִטְרִיחַ אוֹתָם לְכָל זֶה? אֶלָּא שֶׁהֵם לֹא הָיוּ בְּנֵי אֱמוּנָה. כְּמוֹ זֶה אוֹתָם שֶׁלֹּא מַאֲמִינִים בַּקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא, לֹא רוֹצִים לְהִסְתַּכֵּל בִּדְרָכָיו, וְהֵם רוֹצִים לְהַטְרִיחַ אֶת עַצְמָם כָּל יוֹם אַחַר מָזוֹן יוֹם וָלַיְלָה, אוּלַי לֹא יַעֲלֶה בְיָדָם פַּת לֶחֶם. מִי גָרַם לָהֶם אֶת זֶה? מִשּׁוּם שֶׁאֵינָם בְּנֵי אֱמוּנָה. אַף כָּאן, שָׁטוּ וְלָקְטוּ – שָׁטוּ בַּשְּׁטוּת שֶׁל עַצְמָם, וְרוֹצִים לְהַטְרִיחַ עָלָיו. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם. אַחַר כָּל הַטִּרְחָה הַזּוֹ לֹא עָלָה בִידֵיהֶם, אֶלָּא שֶׁכָּתוּב וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן, וְלֹא יוֹתֵר. מִי גָרַם לָהֶם אֶת זֶה? מִשּׁוּם שֶׁלֹּא הָיוּ בְּנֵי אֱמוּנָה, עכ"ל הַזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ, שֵׁם. – וְהֵם עֲדַיִן אוֹחֲזִים בִּשְׁטוּתָם, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא עָמְדוּ רַגְלֵיהֶם עַל הַר סִינָי כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּזֹהַר בְּהַעֲלֹתְךָ (דַּף קנב.) וְזֶה לְשׁוֹנוֹ:
"אִינוּן דְּקַיְימוּ בְּטוּרָא דְּסִינַי", וְלֹא נָעוּ וְעָמְדוּ מֵרָחוֹק, אֶלָּא עָמְדוּ בְּטוּרָא דְּסִינַי מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, לָכֵן הֵם זוֹכִים לְחָכְמַת הָאֱמֶת
חַכִּימִין עַבְדֵי דְּמַלְכָּא עִלָּאָה, אִינּוּן דְּקַיְימוּ בְּטוּרָא דְּסִינַי, לָא מִסְתַּכְּלֵי אֶלָּא בְּנִשְׁמְתָא, דְּאִיהִי עִקָּרָא דְּכֹלָּא אוֹרַיְיתָא מַמָּשׁ וְכוּ' עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.
תרגום: [וְנִכְתַּב בְּצִדוֹ, אָמַר מַּעְתִּיק: מַשְׁמָע אוֹתָם שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים סוֹדוֹת הַתּוֹרָה לֹא עָמְדוּ עַל הַר סִינַי]. וּלְזִמְנָא דְאָתֵי, זְמִינִין לְאִסְתַּכְּלָא בְּנִשְׁמְתָא דְנִשְׁמְתָא דְאוֹרַיְיתָא. וּמַמְשִׁיךְ וְאוֹמֵר הַגָה"צ הָרַב פְּתַיָּה זי"ע: וְנִרְאֶה לִי בְּבֵאוּר כַּוָּנָתוֹ כִּי בִּתְחִלָּה כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל לִקְרַאת הָאֱלֹקִים הָיוּ מִתְיַצְּבִים בְּתַחְתִּית הָהָר וְאַחַר כָּךְ נֶאֱמַר: "וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק", כִּי הָיוּ יְרֵאִים פֶּן תֹּאכְלֵם הָאֵשׁ הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת וְיָמוּתוּ. וְהָיָה מִקְצָת מֵהָעָם שֶׁהָיוּ שָׂשִׂים וּשְׂמֵחִים לִקְרַאת הַשְּׁכִינָה וְלֹא רָצוּ לָזוּז מִמְּקוֹמָם הָרִאשׁוֹן לַעֲמֹד מֵרָחוֹק אֲפִילוּ אִם יָמוּתוּ מַמָּשׁ, וַעֲלֵיהֶם הוּא מַה שֶּׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַנִּזְכַּר "אִינּוּן דְּקַיְימוּ בְּטוּרָא דְּסִינַי", כְּלוֹמַר וְלֹא נָעוּ וְעָמְדוּ מֵרָחוֹק אֶלָּא עָמְדוּ בְּטוּרָא דְּסִינַי מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, וְלָכֵן הֵם זוֹכִים לְחָכְמַת הָאֱמֶת. וְאוֹתָן הַנְּשָׁמוֹת אֲשֶׁר נָעוּ עִם הָעָם וְעָמְדוּ מֵרָחוֹק, כֵּן הֵם עוֹשִׂים גַּם עַתָּה שֶׁנָּסִים וְעוֹמְדִים מֵרָחוֹק לְחָכְמַת הָאֱמֶת, מִיִּרְאָתָם פֶּן תֹּאכְלֵם הָאֵשׁ הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת.
אוֹרוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן מֵאוֹרוֹ שֶׁל הקב"ה הָיָה, שֶׁהוּא אוֹר הַחַיִּים
כִּי לוּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת הֵם עֵץ הַחַיִּים וְחֵי לְעוֹלָם וְזֶהוּ לִמּוּד תּוֹרַת הַסּוֹד הזוה"ק שֶׁנִּתָּן לָנוּ עַל יְדֵי הָרַשְׁבִּ"י ע"ה, וְזֶהוּ סוֹד תּוֹרָה בְּטָהֳרָתָהּ בִּבְחִינַת "לֹא יְגֻרְךָ רָע" (תהלים ה, ה), כִּי הַכֹּל טָהוֹר וְלֹא שַּׁיָּךְ בּוֹ עֵץ הַדַּעַת טוֹב וְרַע, מַה שֶּׁנַּעֲשָׂה בְּלוּחוֹת שְׁנִיּוֹת, אֶלָּא הַכֹּל גִּלּוּי אֱלֹקוּת אוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים, כַּמְּבֹאָר בְּסֵפֶר הַמְפֹאָר – לְרַבִּי שְׁלֵמָה מוֹלְכוֹ ז"ל, כָּתַב: וּכְשֶׁנִבְרָא אָדָם הָרִאשׁוֹן הָיָה אוֹרוֹ גָּדוֹל מִכָּל אוֹר הַנִּבְרָאִים. שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ הָיָה מִתְבַּיֵּשׁ מִפָּנָיו, לְפִי שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ מֵאִיר בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְאוֹרוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן מֵאוֹרוֹ שֶׁל הקב"ה הָיָה, שֶׁהוּא אוֹר הַחַיִּים. וּכְשֶׁחָטָא אָדָם נִטְּלָה מִמֶּנּוּ אוֹתוֹ מַעְלָה וּמַדְרֵגָה. וּבִזְמַן הַגְּאוּלָה יִמְחֹל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָטְאוּ שֶׁל אָדָם בִּזְכוּת הַגּוֹאֵל. וְאָז הַנְּשָׁמוֹת תִּהְיֶינָה מְאִירוֹת בְּאוֹר הַחַיִּים וּטְהוֹרוֹת וּנְקִיּוֹת מֵהַנֶּזֶק שֶׁקִּבְּלוּ בְּחֶבְרַת הַגּוּף אֲשֶׁר בּוֹ. וְרוּחַ וְנֶפֶשׁ שֶׁהֵם עֵץ הַדַּעַת טוֹב וְרַע שֶׁבְּסִבָּתָם הַנְּשָׁמוֹת הִטּוּ מִן הַדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר, וְעַד שֶׁתִּהְיוּ כָּל הַנְּשָׁמוֹת שְׁלֵמוֹת, יִתְעַכֵּב וְיִתְאַחֵר מִלָּבֹא מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד. כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל, אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּכְלוּ כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁבְּגוּף, פֵּרוּשׁ עַד שֶׁתִּהְיוּ תְּמִימוֹת נְקִיּוֹת וּשְׁלֵמוֹת, וְאָז יָאִיר לָנוּ הָאוֹר הַגָּדוֹל שֶׁהוּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלֹא הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב "לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר" (ישעיהו ס, יט) וּכְתִיב "וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה וכו'" (שם ל, כו), וכתיב "כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים"אוֹר שֶׁנִּבְרָא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית.
לֶעָתִיד לָבוֹא "הַקָּטָן יִהְיֶה לְאֶלֶף"
וּבְסֵפֶר מְגַלֶּה עֲמֻקוֹת עַל הַתּוֹרָה – (פָּרָשַׁת דְּבָרִים), כָּתַב: שֶּׁמַּקְדִּים רְפוּאָה לְמַכֵּה בְּלֵיל טֵית בְּאָב שֶׁהוּא קֹדֶם לְחֻרְבַּן הַבַּיִת, כִּי הַמִּקְדָּשׁ נִשְׂרֹף בְּיוֹם י' כמ"ש ר' יוֹחָנָן (תַּעֲנִית כט), אִילּוּ הָיִיתִי בְּאוֹתוֹ דּוֹר הֲוֵי קָבְעִינָהּ בָּעֲשִׂירִי, שֶׁבּוֹ נִשְׂרַף הַהֵיכָל, וְהַקֵּבָ"ה קֹדֶם שֶׁנִּשְׂרַף בֵּית הַמִּקְדָּשׁ עָסַק (בִּגְאֻלָּה) [בִּגְאֻלַּת] יִשְׂרָאֵל, וְהָיָה מְטַיֵּל עִם אַבְרָהָם אֲרֻכּוֹת וּקְצָרוֹת, שֶׁהֵן הֵן ב' גְּאוּלוֹת כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה" (ישעיהו ס, כב) שֶּׁקָּשֶׁה אִיפְּכָא מִבַּעֲיָא לֵיהּ? זָכוּ אֲחִישֶׁנָּה, לֹא זָכוּ בְּעִתָּהּ, רי"ל אַשְׁכְּנַזִּי מְפָרֵשׁ, שֶׁצָּרִיךְ לְהוֹצִיא כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁבְּגוּף, וְאִם כֵּן אֵיךְ יָכוֹל לִהְיוֹת אֲחִישֶׁנָּה? אֲבָל הַתֵּרוּץ, שֶׁכָּל נְשָׁמוֹת יָבוֹאוּ יַחַד, שֶׁ"הַקָּטָן יִהְיֶה לְאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם" שֶׁכָּל הַנְּשָׁמוֹת יִהְיוּ בְּיַחַד, וְאִם כֵּן יִהְיֶה בְּעִתָּהּ וְאַחִישֶׁנָה, זֶה שֶׁהָיָה מְטַיֵּל עִמּוֹ אֲרֻכּוֹת וּקְצָרוֹת, שֶּׁהֶרְאָה לוֹ ב' גְּאוּלוֹת שֶׁיִּהְיוּ קְצָרוֹת אַף אֲרֻכּוֹת, וַאֲנִי מְפָרֵשׁ עַל הַצָּרוֹת, כִּי אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיָּבוֹאוּ כָּל הַצָּרוֹת וְיִסּוּרִין שֶׁגָּזַר הקב"ה, וְכִימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם אֶרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת, שהקב"ה שָׁלַח הַרְבֵּה צָרוֹת תְּכוּפוֹת וּסְמוּכוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאוֹבָיו", וְכֵן לֶעָתִיד לָבוֹא "הַקָּטָן יִהְיֶה לְאֶלֶף" שֶׁיִּהְיֶה קָטָן יַעֲקֹב, וְאֶלֶף צָרוֹת יַגִּיעוּ לוֹ, וְאִם כֵּן הוּא בְּעִתָּהּ וְאַחִישֶׁנָה, לָכֵן אָמְרוּ רז"ל (סַנְהֶדְרִין צ"ח) אִם רָאִיתָ דּוֹר שֶׁצָּרוֹת רַבּוֹת בָּאִים חַכֵּה לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שָׁם נט) "כִּי יָבוֹא כַנָּהָר צָר אָז רוּחַ ה' נֹסְסָה בוֹ וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל", וכו'.
כַּאֲשֶׁר הָאָדָם הַהוּא חוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה, אָז חוֹזְרוֹת הַנְּשָׁמוֹת הָהֵם, אֶל אוֹצַר הַקְּדוֹשָׁה
וּבַשַּׁעַר הַפְּסוּקִים – (יְשַׁעְיָה סִימָן נ"ט), כָּתַב הַמַהַרְח"וּ דִּבְרֵי הָאֲרִיזַ"ל: וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וגו': ארז"ל אֵין בֶּן דָּוִד בָּא, שֶׁהוּא הַגּוֹאֵל, עַד שֶׁיִּכְלוּ לְהִתְתַּקֵן כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁבְּגוּף. וְלָכֵן רָאשֵׁי תֵּבוֹת, 'גּוֹאֵל 'וּלְשָׁבֵי 'פֶּשַׁע, הוּא גּוּף, לְרַמֵּז, כִּי לֹא יָבֹא בְּצִיּוֹן הַגּוֹאֵל, עַד שֶׁיִּכְלוּ כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁבְּגוּף, וִיְתוּקְנוּ, "וַיִּהְיוּ שָׁבֵי פֶּשַׁע": [הַגָּהָה אָמַר שְׁמוּאֵל] (בְּנוֹ שֶׁל המרח"ו) נִרְאָה לַעֲנִיּוּת דַּעְתִּי, כִּי שָׁבֵי פֶּשַׁע, יִרְמֹז, לְהַחְזִיר וּלְצָרֵף הָאוֹתִיּוֹת מִפֶּשַׁע, הַגּוֹרֵם לְחֶסְרוֹן הַשֶּׁפַע מִן הָעוֹלָם, לָאוֹתִיּוֹת שֶׁפַע]. – גַּם רָאשֵׁי תֵּבוֹת 'בְּיַעֲקֹב 'נְאֻם 'ידו"ד 'וַאֲנִי, הוּא בָּנָי"ו, לִרְמֹז, כִּי הִנֵּה הָאָדָם הַמּוֹצִיא שִׁכְבַת זֶרַע לְבַטָּלָה, מוֹסֵר טִפּוֹת זַרְעוֹ שֶׁהֵם בָּנָיו, אֶל הַקְּלִפּוֹת הַחִיצוֹנִים כַּנּוֹדָע. וְכַאֲשֶׁר הָאָדָם הַהוּא חוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה, אָז חוֹזְרוֹת הַנְּשָׁמוֹת הָהֵם, אֶל אוֹצַר הַקְּדוֹשָׁה, הַנִּקְרָא גּוּף, וְכָל זְמַן שֶׁאֵינָם חוֹזְרוֹת, הַמָּשִׁיחַ מִתְעַכֵּב. וְזֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב, וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל, כַּאֲשֶׁר יָשׁוּבוּ מִן הַפֶּשַׁע, שֶׁהוּא טִפַּת זֶרַע לְבַטָּלָה שֶׁהֵם בָּנָיו, וְיַחֲזִירוּם אֶל הַגּוּף הַנִּזְכָּר.
"הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם וגו'": הִנֵּה אֵין בֶּן דָּוִד בָּא, עַד שֶׁיִּכְלוּ כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁבְּגוּף, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי לְעֵיל בְּפָסוּק, "וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל". גַּם נוֹדַע, כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יָשׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה, יָבֹא מִיַּד הַגּוֹאֵל, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב, "הַיּוֹם אִם בְּקוֹלוֹ תִשְׁמָעוּ" (תְּהִלִּים צ"ד, ו') וְאִם אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּכְלוּ כָּל הַנְּשָׁמוֹת, אֵיךְ יִתְקַיֵּם זֶה וְזֶה. לָזֶה אָמַר הַכָּתוּב, "הַקָּטֹן יִהְיֶה לְאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם", וְיוֹלִידוּ נְשָׁמוֹת לְאָיִן מִסְפָּר, וְיִכְלוּ לָצֵאת כָּל הַנְּשָׁמוֹת, כִּיּוּן שֶּׁשָּׁבוּ בִּתְשׁוּבָה, כַּנִּזְכָּר בְּפָסוּק שֶׁלְּפָנָיו, שֶׁהוּא, "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים", וַהֲרֵי נִתְקַיְּמוּ שְׁתֵּיהֶם וְכוּ'. וְנִמְצָא כִּי הַגְּאוּלָה בָּאָה בְּעִתָּהּ, לְפִי שֶׁכְּבָר יָצָאוּ כָּל הַנְּשָׁמוֹת. וְהוּא אֲחִישֶׁנָּה, כִּי עַל יְדֵי הַתְּשׁוּבָה, אַקְדִּים זְמַן הַגְּאוּלָה, וְאֶעֱשֶׂה נֵס גָּדוֹל כָזֶה, שֶׁהַקָּטָן יִהְיֶה לְאֶלֶף, וַהֲרֵי הוּא בְּעִתָּהּ וְאַחִישֶׁנָה, עכ"ל.
"כִּי לֹא יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח"
וְהַגָּאוֹן רַבִּי יַעֲקֹב מִלִּיסָא (בַּעַל הַנְתִיבוֹת), בְּפֵרוּשׁוֹ צְרוֹר הַמּוֹר עַל שִׁיר הַשִּׁירִים, כָּתַב דְּכָל הַצָּרוֹת שֶׁיֵּשׁ לְיִשְׂרָאֵל בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַגָּלֻיּוֹת הֵם לְמַעַן סִבָּה אַחַת "כִּי לֹא יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח" וְעַל יְדֵי זִכּוּךְ הַיִּסּוּרִים מִתְבָּרְרִים כָּל הַנִּיצוֹצוֹת הַקְּדוֹשִׁים כַּנּוֹדָע (לְךָ נָא רָאָה דִּבְרֵי הָאֲרִיזַ"ל בְּעִנְיָן גָּלוּת מִצְרַיִם וְכָל עֲבוֹדַת הַפֶּרֶךְ שֶׁהָיְתָה לָהֶם).
כֹּחוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ הַמְצֻפֶּה שִׁילֹה, הוּא בְּחִינַת שֶׁיִּתְעַסְּקוּ יִשְׂרָאֵל בְּיֵינָהּ שֶׁל תּוֹרָה
מִכָּל הָאָמוּר לְעֵיל, נִרְאֶה וּמִתְבָּאֵר בְּיוֹתֵר דִּבְרֵי הָאוֹר הַחַיִּים הַקָּדוֹשׁ עַל הַפָּסוּק (בְּרֵאשִׁית פֶּרֶק מט יא) "אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה וְלַשּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם עֲנָבִים סוּתֹה", כִּבֵּס בַּיַּיִן וגו' – יִתְבָּאֵר עַל דֶּרֶךְ אוֹמְרָם ז"ל (בְּזוֹהַר חָדָשׁ פ' בְּרֵאשִׁית) כִּי גָּלוּת ד' שֶׁבּוֹ יִגָּלֶה הַגּוֹאֵל הֶעָצוּם, צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה בְּיַד יִשְׂרָאֵל מִצְוַת עֵסֶק הַתּוֹרָה, וְזוּלַת זֶה יִתְעַכֵּב מִבּוֹא, וְלָזֶה רָמַז בְּאוֹמְרוֹ כִּבֵּס וגו', פֵּרוּשׁ כִּי כֹּחוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ הַמְצֻפֶּה שִׁילֹה שְׁמוֹ הוּא בְּחִינַת עֵסֶק הַתּוֹרָה שֶׁיִּתְעַסְּקוּ יִשְׂרָאֵל בְּיֵינָהּ שֶׁל תּוֹרָה, וְעַיֵּן מַה שֶׁפֵּרַשְׁתִּי (שהש"ר ב) בְּפָסוּק "הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיַּיִן", (וְשָׁם כָּתַב שֶׁיַּיִן רוֹמֵז לְד' חֶלְקֵי הַתּוֹרָה, וּבְרַשִׁ"י עַל פָּסוּק זֶה בַּגְּמָרָא כָּתַב, יַיִן גִּימַטְרִיָּה סוֹד, כַּוָּנָתוֹ שֶׁרוֹמֵז לְלִמּוּד הַסּוֹד), וְאָמַר כִּי בְּאֶמְצָעוּתָהּ יִהְיֶה לְבוּשׁוֹ שֶׁהוּא כִּנּוּי לַמַּלְכוּת, נָכוֹן אֵלָיו לְלוֹבְשׁוֹ, – וְאוֹמְרוֹ "וּבְדַם עֲנָבִים וגו'" – נִתְכַּוֵּן לוֹמַר כִּי אִם יַגִּיעַ זְמַן הַגְּאוּלָה וְלֹא יִמְצָא יַיִן, פֵּרוּשׁ שֶּׁאֵין בָּנוּ תּוֹרָה, תִּהְיֶה הַגְּאוּלָה בְּאֶמְצָעוּת עֹל וְתוֹקֵף הַגָּלוּת אֲשֶׁר יְצִירוּן הָאֻמּוֹת לְיִשְׂרָאֵל, כְּאוֹמְרָם ז"ל (סַנְהֶדְרִין צז:) כִּי כְּשֶׁיַּגִּיעַ קֵץ הַנָּחָתָם וְלֹא יִהְיֶה בְּיִשְׂרָאֵל זְכוּת לְגוֹאַלָם יַעֲמִיד לָהֶם מֶלֶךְ קָשֶׁה כְּהָמָן וְכוּ', וְהוּא אוֹמְרוֹ וּבְדַם עֲנָבִים, כִּי בְּאֶמְצָעוּת הַיִּסּוּרִין יִזְדַּכְּכוּ הַנְּפָשׁוֹת, וְיִתְבָּרְרוּ נִיצוֹצֵי הַקְדוּשָׁה, כְּדֶרֶךְ שֶׁיִתְבָּרְרוּ בְּאֶמְצָעוּת בְּחִינַת הַתּוֹרָה, אֶלָּא שֶׁזּוֹ מְלַאכְתּוֹ נָאֶה וְזוֹ מְלַאכְתּוֹ בִּלְתִּי נָאֶה, עכ"ל.
הָרַשְׁבִּ"י וְרַבִּי אֶלְעָזָר נִצְּלוּ מִגְּזֵרַת מִיתַת עֲשָׂרָה הֲרוּגֵי מַלְכוּת עַל יְדֵי שֶׁהִשְׁקִיעוּ עַצְמָם בַּתּוֹרָה בְּגִלּוּי הַסּוֹד
זֹאת אוֹמֶרֶת שֶּׁאֵין לָנוּ שׁוּם עֵצָה לְהִנָּצֵל מִיִּסּוּרֵי עִקְבְתָא דִּמְשִׁיחָא וְלַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה תְּשׁוּבָה פְּנִימִית תְּשׁוּבָה עִילָּאָה, אַךְ וְרַק בְּלִמּוּד הַזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ הַמְּתַקֵּן וּמְזַכֵּךְ הַנְּשָׁמָה מִבִּפְנִים (עַיֵּן תִּקּוּנֵי זוֹהַר תִּקּוּן מ"ג כִּי אִם מַתְחִילִים לִלְמֹד מְתַקְּנִים אֶת כָּל הַשָּׁנִים הַקּוֹדְמוֹת) וּמֵכִין אוֹתָנוּ לִקְרַאת הַגְּאוּלָה הַשְּׁלֵמָה, וּכְדִבְרֵי הָרַמְחַ"ל הַקָּדוֹשׁ, בְּאִגַּרְתּוֹ הַמְּפֻרְסֶמֶת בְּעִנְיַן "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת" וגו', שֶׁאַךְ וְרַק עַל יְדֵי לִמּוּד הַזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ בִּרְצִיפוּת בַּחֲבוּרוֹת קְדוֹשׁוֹת בְּכָל קְהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל יִנָּצְלוּ מֵהַגְּזֵרוֹת וּמֵהַיִסוּרִים וְיִזְכּוּ לְחַיֵּי נֶצַח, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר הָאֲרִיזַ"ל (הֱבִיאוֹ מהרצ"א מִדִּינוֹב זי"ע) שהרשב"י וְרַבִּי אֶלְעָזָר נִצְּלוּ מִגְּזֵרַת מִיתַת עֲשָׂרָה הֲרוּגֵי מַלְכוּת עַל יְדֵי שֶׁהִשְׁקִיעוּ עַצְמָם בַּתּוֹרָה בְּגִלּוּי הַסּוֹד, וְהֶעֱלוּ מ"ן וְנִחַת רוּחַ להקב"ה בְּיוֹתֵר.
גִּלּוּי חָכְמָה זֹאת עַתָּה, הוּא כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ מָגֵן לֶאֱחֹז בְּלֵבָב שָׁלֵם בְּאָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם
וְהוּא שֶּׁנִּשְׁאַר לָנוּ צִנְצֶנֶת הַמָּן לְהַצִּילֵנוּ בַּדּוֹר הָאַחֲרוֹן, כַּאֲשֶׁר הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ, וְדוֹר הַמַּבּוּל וְדוֹר הַהַפְלָגָה חוֹזְרִים בְּגִלְגּוּל בָּזֶה הַזְּמַן כַּנּוֹדָע מֵהָאֲרִ"י הַחַ"י וְהַבַּעַל שֵׁם טוֹב זי"ע, (רְאֵה סִפְרִי הָעֶרֶב רַב וְכָל הַמִּסְתַּעֵף י"ז חֲלָקִים), הַדָּבָר הַיָּחִיד הֲיָכוֹל לְהַצִּילֵנוּ הוּא לִמּוּד הַזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ, כְּדִבְרֵי תַּלְמִידֵי הָאֲרִ"י ז"ל: וְזֶה לְשׁוֹן הֶחָכָם הַגָּאוֹן מוֹרֵינוּ הָרַב רַבִּי יַעֲקֹב צֶמַח נְר"וּ [זי"ע] (בַּהַקְדָּמָה לְסִפְרוֹ רָנּוּ לְיַעֲקֹב): עוֹד נִרְאֶה לִי, כִּי גִּלּוּי חָכְמָה זֹאת עַתָּה בְּדוֹרוֹת גְּרוּעוֹת, הוּא כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ מָגֵן עַתָּה לֶאֱחֹז בְּלֵבָב שָׁלֵם בְּאָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, כִּי בְּאוֹתָן הַדּוֹרוֹת, הָרֹב הָיוּ אַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה וַחֲסִידִים, וְהַמַּעֲשִׂים טוֹבִים הָיוּ מַצִּילִין אוֹתָן מִפְּנֵי הַמְקַטְרְגִים, וְעַתָּה רְחוֹקִים מִשֹּׁרֶשׁ הָעֶלְיוֹן, כְּמוֹ הַשְּׁמָרִים בְּתוֹךְ הֶחָבִיּוֹת, מִי יָגֵן עָלֵינוּ אִם לֹא קְרִיאָתֵנוּ בְּחָכְמָה זֹאת הַנִּפְלָאָה וְהָעֲמֻקָּה, וּבִפְרָט עַל דֶּרֶךְ שֶׁכָּתַב הָרַב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, שֶׁהַנִּסְתָּרוֹת נַעֲשׂוּ עַתָּה כְּמוֹ נִגְלוֹת, כִּי בַּדּוֹר הַזֶּה מוֹשֵׁל הַזְּנוּת וּמַלְשִׁינוּת וְלָשׁוֹן הָרָע וְשִׂנְאָה שֶׁבַּלֵּב וְנִתְפַּשְּׁטוּ הַקְּלִפּוֹת, בְּאֹפֶן שֶׁמִּתְבַּיֵּשׁ הָאָדָם לִנְהֹג דִּבְרֵי חֲסִידוּת, וְהַשֵּׁם יָגֵן עָלֵינוּ וְיִמְחֹל לַעֲווֹנֵנוּ, אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.
הַגְּאוּלָה הָעֲתִידָה לֹא יִהְיֶה עַד שֶׁיִּזְכּוּ לְתוֹסֶפֶת הַקְּדוֹשָׁה הַזּוֹ
וּכְאוֹר לַעֵינַיִם בֵּאוּרוֹ שֶׁל הַשְׁלָ"ה הַקָּדוֹשׁ שֶׁכָּתַב עַל כָּךְ "הִנֵּה מְבֹאָר מִכָּאן שֶׁחִבּוּר הַזֹּהַר הָיָה עָתִיד לִהְיוֹת גָּנוּז וְכוּ' עַד שֶׁיָּבוֹא הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּסוֹף הַיָּמִים שֶׁאָז יִּתְגַּלֶּה לַּתַּחְתּוֹנִים וּבִזְכוּת הָעוֹסְקִים יָבוֹא מָשִׁיחַ כִּי אָז תִּמָּלֵא הָאָרֶץ דֵּעָה בְּסִבָּתוֹ אֲשֶׁר זֶה תִּהְיֶה סִבָּה קְרוֹבָה לְבִיאָתוֹ וְזֶה שֶׁאָמַר וּבְגִנָהּ "וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחוּזָתוֹ וְכוּ' כְּדֵי שֶׁבִּזְכוּת זֶה יִגָּאֲלוּ יִשְׂרָאֵל, כְּשֵׁם שֶׁלֹּא נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם עַד שֶּׁהֻצְרַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְקַדְּשָׁם בְּדָם הַפֶּסַח וּבְדַם הַמִּילָה כֵּן הַגְּאוּלָה הָעֲתִידָה לֹא יִהְיֶה הַגְּאוּלָה עַד שֶׁיִּזְכּוּ לְתוֹסֶפֶת הַקְּדוֹשָׁה הַזּוֹ וְהוּא רָצוֹן הָאֵל יִתְבָּרַךְ וְאַשְׁרֵי הַזּוֹכֶה בָּהּ" (עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת מַאֲמַר רִאשׁוֹן, שְׁנֵי לוּחוֹת הַבְּרִית)
עַל כֵּן הִתְקַבְּצוּ כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאַחְדוּת וּבְשִׂמְחָה וְאָחֲזוּ בָּאִילָן הַחַיִּים לִלְמוֹד הַזוֹהַר הַקָּדוֹשׁ "בְּסִפְרָא דָּא יִפְקוּן מִן גָּלוּתָא בְּרַחֲמֵי", וְכַאֲשֶׁר יִלְמְדוּ וְיַעַסְקוּ כֻּלָּם בַּתּוֹרָה, תֵּכֶף תָּבוֹא הַגְּאֻלָּה בְּכֹחַ הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה. וּבְזֹהַר רַעֲיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת נָשֹׂא (דַּף קכ"ד, עַמּוּד ב') אָמְרוּ: דְּבְגִינֵיה "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ", וּבִזְכוּתֵיה יִתְקַיֵּם "ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר".
הָרוֹצֶה לְזַכּוֹת לְאָרֵחַ אֶת הָרַשְׁבִּ"י בְּבֵיתוֹ יִלְמֹד זוֹהַר הַקָּדוֹשׁ – הָרַשְׁבִּ"י זְיָ"ע יוֹשֵׁב אִתָּנוּ בְּלוֹמְדֵינוּ תּוֹרָתוֹ
כָּתַב הַמְקֻבָּל הַקָּדוֹשׁ רַבִּי אַבְרָהָם אֲזוּלַאי זְיָעָאָ זְקֵנוֹ שֶׁל הַחִידָ"א, בְּשֵׁם הַמְּקֻבָּל הָרַב אַבְרָהָם גְלאַנְטִי זְיָ"ע, בְּסִפְרוֹ "אוֹר הַחַמָה" עַל הָ"אִדְּרָא דְמַשְׁכְּנָא" (שֶׁבְּפָרָשַׁת מִשְׁפָּטִים דַּף קכ"ג ע"ב), וְזֶה לְשׁוֹן קָדְשׁוֹ:אֲפִילוּ עוֹד הַיּוֹם אַחַר שֶׁנִּפְטַר רַשְׁבִּ"י מִבֵּינֵינוּ, כָּל זְמַן שֶׁאָנוּ עוֹסְקִים בְּדִבְרֵי הָאִדְּרָא, "אִתְעַטַר" בָּא רַבִּי שִׁמְעוֹן מְעֻטָּר כְּמֶלֶךְ בַּעַטְרוֹתָיו בְּרֹאשׁ, וְיֹשֵׁב בְּגַוָון, עכל"ק.
וְאֵין שׁוּם סָפֵק כַּאֲשֶׁר יְבַקֵּשׁ כָּל בַּקָּשָׁה שֶׁהוּא, בִּזְכוּת הַלִּמּוּד בְּזוֹהַ"ק, יִּזְכֶּה שֶׁתִּתְקַבֵּל תְּפִלָּתוֹ. כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר בְּכִתְבֵי הָאֲרִ"י מוּבָא (שַׁעַר הַפְּסוּקִים – סֵפֶר שִׁיר הַשִּׁירִים): "הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִינִי": רָאשֵׁי תֵּבוֹת חַ'בֵירִים מַ'קְשִׁיבִים לְ'קוֹלֵך הַ'שְׁמִיעִנִי, הוּא "חֶמְלָה", כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ בְּזוֹהַר בְּפָרָשַׁת שְׁמוֹת, עַל פָּסוּק וְהִנֵּה נַעַר בּוֹכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וְגוֹ', וְהָבֵן זֶה.
בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא (פָּרָשַׁת נָשׂא דַּף קכ"ד:) וְהַמַשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ בְּהַאי חִבּוּרָא דִּילָךְ דְּאִיהוּ סֵפֶר הַזֹּהַר, מִן זוֹהֲרָא דְּאִימָא עִלָּאָה תְּשׁוּבָה. בְּאִלֵּין לָא צָּרִיךְ נִסָּיוֹן, וּבְגִין דַּעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְמִטְעַם מֵאִילָנָא דְחַיֵּי, דְּאִיהוּ הַאי סֵפֶר הַזֹּהַר, יִפְקוּן בֵּיהּ מִן גָּלוּתָא בְּרַחֲמֵי. וְיִתְקַיֵּים בְּהוֹן, (דְּבָרִים לב) יְיָ בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.
"כְּדַאי הוּא רַבִּי שִׁמְעוֹן לִסְמֹךְ עָלָיו בִּשְׁעַת הַדְּחָק", שֶׁבִּזְכוּת שֶׁלּוֹמְדִים בְּסִפְרוֹ שֶׁל הַתַּנָּא הָאֱלֹקִי רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי זְכוּתוֹ יָגֵן עָלֵינוּ אָמֵן, נִוָּשַׁע בְּכָל הַנִּצְרָךְ לָנוּ.
"כְּדַאי הוּא רַבִּי שִׁמְעוֹן לִסְמֹךְ עָלָיו בִּשְׁעַת הַדְּחָק", – הַדְּחָ"ק נוֹטְרִיקוֹן: הַ'הוֹגִים דְּ'בָרָיו חֹק, כְּלוֹמַר, שֶׁלּוֹמְדֵי הַזוֹהַר הַקָּדוֹשׁ תּוֹרָתוֹ שֶׁל הָרַשְׁבִּ"י זְיָ"ע חֹק וְלֹא יַעֲבוֹר דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ, בְּוַודְאַי יְכוֹלִים לְהִשָּׁעֵן עָלָיו שֶׁיְּלַמֵּד עֲלֵיהֶם זְכוּת בַּשָּׁמַיִם, וְיִנָּצְלוּ בִּזְכוּתוֹ.
מִי זוֹכֶה לָגַעַת בְּמַקְּלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ
כְּשָׁנָה קֹדֶם פְּטִירַת רַבֵּנוּ זיע"א, בִּקַּרְתִּי אֵצֶל רַבֵּנוּ וְשָׁאַלְתִּי לְפִיו מַה הוּא הַדָּבָר שֶׁיֵּשׁ בְּכֹחוֹ לְקָרֵב אֶת הַגְּאוּלָה יוֹתֵר מִכָּל, סִפֵּר לִי שֶׁבִּישִׁיבַת "פּוֹרַת יוֹסֵף" הָיָה גַּבַּאי גָּדוֹל בְּמַעֲשִׂים בְּשֵׁם ר' נִסִּים נַחוּם, אֲשֶׁר הָיָה חֲסִידָא קַדִּישָׁא וּפְּרִישָׁא, תַּלְמִידָם שֶׁל ר' אֶפְרָיִם הַכֹּהֵן וְהַשָׂדֶ"ה (ר' שָׁאוּל דְוִויק כֹּהֵן), וְהָיָה עוֹשֶׂה צוֹמוֹת וְתַעֲנִיּוֹת וְלוֹמֵד קַבָּלָה, וּבִזְמַן הַמִּלְחָמָה הָיָה דּוֹאֵג שֶׁיִּלְמְדוּ בְּכָל מָקוֹם וּמָקוֹם בְּסֵפֶר הַזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ, כְּדֵי לְקָרֵב אֶת הַגְּאוּלָה, וְעַל יְדֵי זֶה בִּטֵּל גְּזֵרוֹת רַבּוֹת מֵעַל עַם יִשְׂרָאֵל.
וְסִפַּרְתִּי לוֹ מַה שֶּׁשָּׁמַעְנוּ מִמּוֹרֵנוּ ר' מָרְדְּכַי שַׁרְעַבִּי זצוק"ל שֶׁיּוֹם אֶחָד רָאָה אֶת ר' נִסִּים נַחוּם בַּחֲלוֹם וּבְיָדוֹ מַטֶּה, וּכְשֶׁשְּׁאָלוֹ מַה עִנְיַן הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ, אָמַר לוֹ שֶׁזֶּהוּ הַמַּטֶּה שֶׁל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, וּכְשֶׁיָּבוֹא מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ יֵשׁ לוֹ אֶת הַזְּכוּת לָתֶת בְּיָדוֹ אֶת הַמַּטֶּה. וּכְשֶׁשְּׁאָלוֹ לָמָּה זָכָה לָזֶה, אָמַר לוֹ שֶׁזֶּה בִּזְכוּת שֶׁדָּאַג שֶׁרַבִּים יַעַסְקוּ בְּסֵפֶר הַזּוֹהַר וּבְתוֹרַת הַקַּבָּלָה, וְאָמַר רַבֵּנוּ זצוק"ל דְּגַם בַּכּוֹלְלִים שֶׁל אַבְרֵכִים חַיָּבִים לְהִתְעַסֵּק בְּכָל יוֹם בַּלִּמּוּד הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה, וְלִמּוּד זֶה יְתַקֵּן אוֹתָם וְיַדְרִיךְ אוֹתָם בַּדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה, וִיקָרְבוּ בְּכָךְ אֶת הַגְּאוּלָה, כְּמוֹ כֵּן צְרִיכִים בְּכָל בֵּית כְּנֶסֶת וּבֵית מִדְרָשׁ לִלְמֹד בְּסֵפֶר הַזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ: "וּבְגִין דָּא יִפְקוּן מִן גָּלוּתָא בְּרַחֲמֵי"[ג], אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.
"בִּזְכוּתְךָ הִגַּעְתִּי!, לְךָ יֵשׁ חֵלֶק בִּגְאֻלַּת הָעָם!"
הִתְבַּטֵּא פַּעַם צַדִּיק וְאָמַר: בְּבוֹא מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, עַם יִשְׂרָאֵל נִקְבְּצוּ וּבָאוּ לָךְ, וּפְלֵיטַת הָעָם שָׂשִׂים וּשְׂמֵחִים, בְּעֵת הַזֹּאת יִתְבּוֹנֵן מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ בְּעֵינָיו הַטְּהוֹרוֹת יִבָּחֵן כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי מַעֲשָׂיו, לְפֶתַע יָרִים יָדוֹ וְיַרְאֶה בְּאֶצְבָּעוֹ, כֻּלָּם יָרִימוּ עֵינֵיהֶם בִּפְלִיאָה וְיַבִּיטוּ בַּמַּחֲזֶה, אָז יַשְׁמִיעַ מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ אֶת קוֹלוֹ וְיֹאמַר, בְּהַפְנוֹתוֹ אֶצְבַּע עַל יְהוּדִי מְסֻיָּם: "בִּזְכוּתְךָ הִגַּעְתִּי!, לְךָ יֵשׁ חֵלֶק בִּגְאֻלַּת הָעָם!". כָּךְ יַרְאֶה עַל כָּל יְהוּדִי וִיהוּדִי שֶׁפָּעַל לְמַעַן בִּיאָתוֹ.
הַלְוַאי שֶׁנִּזְכֶּה לִהְיוֹת מִן הַזּוֹכִים הַמְּאֻשָּׁרִים, שֶׁהַמָּשִׁיחַ בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ יָעִיד עָלֵינוּ – "בִּזְכוּתְךָ הִגַּעְתִּי".
עַל כֵּן, יְהוּדִים יְקָרִים, תְּנוּ לִמּוּד לְשֵׁם שָׁמַיִם, הַקְרִיבוּ מִדַּקוֹתֵיכֶם לְמַעַן הַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה, לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרֵנוּ, לִגְרֹם לִפְדּוֹת נַפְשֵׁנוּ, וְנֵלֵךְ כֻּלָּנוּ כְּאֶחָד יַחַד לְקַבֵּל אֶת אוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ בב"א.
וְכֻלָּנוּ כְּאֶחָד נִזְכֶּה שֶׁיְּקֻיָּם בָּנוּ נְבוּאַת הָרַשְׁבִּ"י "זַכָּאָה דָּרָא דְּהַאי אִתְגַלְיָא בֵּיהּ וּבִסְגוּלָתוֹ "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר" וֶתֶחֱזֶנָה עֵינֵינוּ, בֶּן דָּוִד מְשִׁיחֵנוּ מֶלֶךְ בְּיוֹפְיוֹ יָבוֹא וְיִגְאָלֵנוּ, בְּ"עוֹז" וְהָדָר אֱלֹקֵינוּ, וּבִשְׂכַר זֹאת אֵ-ל חֵי חֶלְקֵינוּ, וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' צוּרֵנוּ מָגִינֵינוּ, יְגַלֶּה כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ עָלֵינוּ, וְאָז יִשְׂמַח לִבֵּנוּ, וְתָגֵל נַפְשֵׁנוּ, בִּישׁוּעַת מְלָכֵינוּ, אכי"ר.
TvU
ספר זוהר בן דוד
בו יבואר מי מעכב את הגאולה, ובמה תלוי ביאת המשיח?
פרק א:
זמן התגברות יצר הרע על האדם
אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם: וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים: (בראשית לו, ב-ג).
צ"ב הטעם שהוצרך לכתוב שניו של יוסף.
עוד צ"ב מאמר הכתוב "הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן".
הקב"ה מצפה לאדם וכו'
| ונקדים בזה דברי האור החיים הקדוש זי"ע, וזל"ק: עוד ירצה על דרך אומרם בגמ'(קידושין כט:)האי דעדיפנא מחבראי דנסיבנא בשיתסר וכו', הרי כי בשיתסר לא יתגבר החומר ויצר הרע על האדם כמו בשיבסר, והוא מה שהוצרך הכתוב להודיע כי יוסף היה בן שבע עשרה שנה כי באמצעות הגעת הזמן היה בו צד תגבורת אנושית להתגרות באחיו ולהביא דבתם רעה וגו', ועיין בסמוך, עכ"ל. |
ונקדים בזה, במסכת קידושין (כט:)כי אתא, חזייה דלא פריס סודרא: כשבא (רב המנונא), ראה (רב הונא) שהוא לא מכסה ראשו. דלא נסיבנא: כי לא נשאתי אשה. אהדרינהו לאפיה מיניה: הסב ממנו את פניו (סיבב את הראש, הפסיק להסתכל עליו),חזי, דלא חזית להו לאפי עד דנסבת: ראה, לא תראה את פני עד שתשא אשה. האי דעדיפנא מחבראי: אני עדיף מחבריי כי… שיתסר: שש-עשרה; ארביסר: ארבע-עשרה; תמני סרי: שמונה-עשרה. הוה אמינא: הייתי אומר. אדידך על צווארי דבריך: כל עוד ידך על הצוואר של בנך (= כל עוד יש לך סמכות ומרות עליו).
וצ"ב למה לא רצה להסתכל, האם בגלל שלא נשא אשה הוא רשע? כאמרם ז"ל שאסור להסתכל בפני רשע?
בסדר הדורות(חלק תנאים ואמוראים אות י'): איתא בנדה ובקדושין (כ"ט ב'), כיון שהגיע לכ' שנה ולא נשא אומר הקב"ה תיפח עצמותיו וכל ימיו בהרהורי עבירה. ואיתא שם – בקידושין א"ר חסדא לרב המנונא לא תחזי – אפאי עד דנסבת. וכתב בחדושי אגדות(שם)דאסור להסתכל בפני רשע, ואחר דלא נשא אשה מחשיבו לרשע לפי שכל ימיו בהרהור עבירה, לכך אמר לא תחזי אפאי עכ"ל. הרי אנו רואים בגלל דלא נשא אשה מחשיבו לרשע לפי שכל ימיו בהרהור עבירה.
זה שאינו מקיים פריה ורביה וממעט הדמות מהעצמות, במדה זו תיפח עצמותיו במהרש"א קידושין (כט:):הקב"ה מצפה לאדם וכו' כיון שהגיע לכ' שנין ולא נשא אומר תיפח עצמותיו כו'. אמר שהקב"ה מצפה כו' כדאמרינן ביבמות כל שאינו מקיים פריה ורביה כאילו ממעט הדמות ואמר תיפח עצמותיו לפי שג' שותפין באדם ומאביו נבראו העצמות כדאמרינן במס' נדה וזה שאינו מקיים פריה ורביה וממעט הדמות מהעצמות, במדה זו תיפח עצמותיו, עכ"ל. והביאור בזה: תיפח עצמותיו פירוש: שהכח הפנימי שעליו להשלים עצמו נפוח ממנו ואזל לו.
פרק ב:
מי מונע ומשמיד את עם ישראל? – כאשר הוא בלא אשה אינו נשמר מן החטא
אמרו חז"ל אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, והקב"ה מחכה עליו
ונראה לי לבאר את המהרש"א, וז"ל: כאילו ממעט הדמות ואמר תיפח עצמותיו: פירוש, שמפסיד מעם ישראל נשמות שצריכים לבוא לעולם, וזוהי השמדת עם ישראל, ומעכב את הגאולה, כי אמרו חז"ל אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, והקב"ה מחכה עליו, כי נשמה שראובן צריך להביא, אין שמעון יכול להביא.
עוד אפשר לבאר מה שכתוב באור החיים הקדוש, מה שאמר: כי באמצעות הגעת הזמן היה בו צד תגבורת אנושית להתגרות באחיו ולהביא דבתם רעה, בהקדם דברי הנתיבות עולם (למהר"ל – נתיב הפרישות פרק ב'): דבר שהוא מרחיק מן האדם הקדושה כאשר הוא בלא אשה שאז אין נשמר מן החטא. וכמו שאמרו ז"ל בפרק קמא דקידושין (כ"ט, ב') משתבח ליה רב חסדא לרב הונא בדרב המנונא דאדם גדול הוא אמר ליה, כשיבא לידך הביאהו לידי, כי אתא חזייה דלא פריס סודרא, אמר ליה מאי טעמא לא פריסת סודרא, אמר ליה דלא נסיבנא, והדרינהו לאפיה מיניה, אמר ליה חזי דלא חזית לי לאפאי עד דנסבת, רב הונא לטעמיה דאמר בן כ' שנה ולא נשא אשה כל ימיו בעבירה, בעבירה סלקא דעתך? אלא אימא בהרהורי עבירה.
עדיפנא מחבראי דנסיבנא בשיתסר
אמר רבא וכן תנא דבי רבי ישמעאל עד כ' שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיון שהגיע כ' ולא נשא, אומר תיפח עצמותיו של אותו האיש, אמר רב חסדא האי דעדיפנא מחבראי דנסיבנא בשיתסר ואי הוי נסיבנא בארביסר הוה אמינא לשטן גירא בעיניך. וביאור זה, כי האדם כל זמן שקומתו הולך וגדל דהיינו עד כ' שנה, כי מן כ' שנה ואילך אינו גדל עוד, וכל זמן שגדל אין יצרו גדול כל כך אצלו, כי מותרי המזון באים אל הגידול לגדל גופו, ולפיכך אין ש"ז לקטנים מפני שאין כאן מותרי טבע כלל. אבל כאשר כבר גדול ואין מותרי טבע בא אל גידול גופו, לכך באים המותרות אל הש"ז, ולפיכך מן כ' שנה ואילך כאשר לא ישא כל ימיו בהרהורי עבירה מפני שכבר הוקבע בו המחשבה וההרהור לדבר רע, אבל אם נשא אשה קודם לא הוקבע בו יצר הרע. ואמר רב חסדא האי דעדיפנא מחבראי דנסיבנא בשיתסר, פירוש, אחר שהיה בן ט"ז והיינו בשנת י"ז, ולא רצה להמתין עד תחלת י"ח שהוא הזמן שראוי לישא כמו שבארנו בפרקים, כי אין ראוי להמתין עד הזמן שיהיה היצר הרע שולט בו. ואי נסיבנא בן י"ד שהרי בן י"ג ויום אחד הוא איש ועד כלות השנה אין שולט בו יצר הרע כלל, אז אמרתי לשטן גירא בעיניך, שהיה שולט על היצר שלא היה מושל בו יצר הרע מעולם. אבל כאשר כבר שולט יצר הרע באדם, קשה לסלקו, כדאיתא בפרק החליל (סוכה נ"ב, א') אמר רבי אבא, היצר הרע בתחלה דומה לחוט של חבל, ולבסוף דומה כעבותות העגלה, שנאמר הוי מושכי העון בחבלי שוא וכעבות העגלה חטאה, וכמו שהתבאר במקומו, ולפיכך יצר הרע שכבר נשתרש קשה להסיר, עכ"ל הרי שכל שעה שאינו נושא אשה עובר בעשה והקב"ה אומר עליו תיפח עצמותיו והרי הוא כל ימיו בהרהור עבירה.
חיוב המצוה היא מהתחלת שנת השמונה עשרה עד שנת העשרים
בספר הזכרונות (מצות פריה ורביה מצוה א'): מאימתי יתחייב במצוה זו, משנעשו לו שבע עשרה שלימות בהתחלת שנת השמונה עשרה עד שנת העשרים, וכיון שעברו עליו עשרים ולא נשא, הרי כל שעה שאינו נושא עובר בעשה והקב"ה אומר עליו תיפח עצמותיו והרי הוא כל ימיו בהרהור עבירה. והמקדים לישא בן שלוש עשרה בהתחלת שנת ארבע עשרה מצוה מן המובחר שניצול מהרהורים (קידושין כ"ט:).
ובסנהדרין (ע"ו:) אמרינן המשיא בניו סמוך לפירקן עליו הכתוב אומר (איוב ה', כ"ד): ופקדת נוך ולא תחטא. והיינו בהיותם בן שלוש עשרה, אבל קודם לא ישא דהוי כבעילת זנות דאין קידושין לקטן. ויש אומרים דסמוך לפירקן שהיינו שנה או חצי קודם שלוש עשרה גם כן איכא מצוה ולא הוי כבעילת זנות כשאביו משיאו. אבל המשיא אשה לבנו קטן שאין סמוך לפרקו עליו הכתוב אומר (דברים כ"ט, י"ח) "למען ספות הרוה את הצמאה וגו'" מפני שהיא צמאה לתשמיש ותזנה עליו. אם לא כשגם היא קטנה אז שפיר דמי לדבר זה אף קודם שלוש עשרה. ויש לסמוך על זה בשעת הדחק כגון שיש לחוש לגזירת המלכות כמו שאירע כן כמה פעמים או כהאי גוונא משום דוחק מעות.
פרק ג:
הרוצה ללמוד תורה בטהרה מתי ישא אשה
הרב אמר "עכשיו חתונה", והבחור היה אז בן י"ז שנה
כתב בספר מצהלות חתנים(לר' יצחק אוהב ציון; עמ' כ') שאף מרן הקהלות יעקב אמר להשיא הבנים והבנות בגיל צעיר, וכשנכנס אל הקודש פנימה לפני הגר"ח קנייבסקי שליט"א עם בחור אחד ליתן לו ספר שחיבר בחור אחד ואחר שעיין בספר, אמר הרב "עכשיו חתונה", והבחור היה אז בן י"ז שנה.
אם הוא לומד טוב – שיתחתן
ועוד אמר הגה"צ רבי חיים קנייבסקי שליט"א, שדודו החזו"א רצה שהוא יינשא בגיל י"ז וחצי, ושבדרך כלל הוא מייעץ שאם הבן אינו לומד כל כך טוב – שילמד עוד קצת לפני חתונתו, אבל אם הוא לומד טוב – שיתחתן, כיון שילמד טוב אף אחרי הנשואין.
גם הלומד תורה לא יאחר מעשרים שנה
והחזון איש (אה"ע קמח – חי' לקידושין כט, ב) כתב, דגם הלומד תורה לא יאחר מעשרים שנה, ולאחר כ' לא אפשר, דהרי הוא כל ימיו בהרהור, וכן כתב בשו"ת פאת שדך (א, קמט, י) שאמר לו החזו"א שמי יוכל לומר בזמן הזה שאין יצרו מתגבר עליו.
היוצא לנו מדברי האור החיים הקדוש זי"ע, הרי כי בשיתסר לא יתגבר החומר ויצר הרע על האדם כמו בשיבסר, והוא מה שהוצרך הכתוב להודיע כי יוסף היה בן שבע עשרה שנה כי באמצעות הגעת הזמן היה בו צד תגבורת אנושית להתגרות באחיו ולהביא דבתם רעה וגו', ועיין בסמוך, עכ"ל.
פרק ד:
יוסף נקרא גואל, ובזכות עצמותיו נגאלו
ועכשיו נבאר מה שאמר הכתוב "וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו", מה הנפק"מ בזה.ואפ"ל, דהנה מובא בזוהר מעשה אבות סימן לבנים, והנה כל ענין הגאולה היה תלויה ביוסף הצדיק כמו שכתוב בזוהר הקדוש🙁 ויחי דף רכב )אמר הקב"ה אי יוסף אסתלק מהכא, גלותא לא אתקיים
בחינת יוסף נקרא גואל, ובזכות עצמותיו נגאלו
בספר הקדוש תפארת שלמה (פרשת בשלח), וז"ל: ויקח משה את עצמות יוסף עמו. הנה בספר יהושע (כד, לב) כתיב "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם". בגמ' (סוטה יג, ב) הקשו קראי אהדדי, דהא כתיב "ויקח משה את עצמות יוסף עמו". והכא כתיב אשר העלו בנ"י וגו' ע"ש. עוד תמהו הראשונים ז"ל, למה לא צוה יוסף את בניו שישאוהו ליקבר בא"י מיד, כמו שצוה יעקב אבינו ע"ה. הנ"ל לרמז בזה כוונת יוסף לתועלת בנ"י שע"י כח קדושת עצמותיו של יוסף הצדיק שנשארו עמהם במצרים, הנה זה שזכו בנ"י לגאולה. כי זהו בחינת יוסף שנקרא גואל, כידוע ליודעי חן, ובזכות עצמותיו נגאלו. וכעין זה מצינו בזוהר (ויחי דף רכב) אמר הקב"ה אי יוסף אסתלק מהכא, גלותא לא אתקיים עיי"ש.
הצדיקים אף לאחר פטירתם הם משפיעים כל טוב לבני ישראל
וזה שכתוב (בראשית נ, כה) פקוד יפקוד אלהים אתכם, פירוש, הפקידה מהגאולה אשר יפקוד אתכם יהיה על ידי עצמותי. וזה (שם) והעליתם את עצמותי מזה אתכם שהם יסבבו את הגאולה לכם, ולהעלות אתכם להשפיע לכם כל טוב לעולם. כי כן הוא גדול כח קדושת הבלא דגרמי של הצדיקים אף לאחר פטירתם הם משפיעים כל טוב לבני ישראל ושפתותיהם דובבות בקבר. וזה שאמרו חכז"ל (אבות ב, ז) קנה שם טוב קנה לעצמו קנה לו דברי תורה, קנ"ה גימטריא יוסף עם הכולל, [ביאור יוסף גימטריא 156 קנה בגימטריא 155 עם הכולל 156] לרמז על ידי קדושת יסוד יוסף, קנה לעצמו, פירוש, שגם עצמותיו הם משפיעים כל טוב, והוא קנה לו דברי תורה, שנעשה כמעיין המתגבר. ועל דרך זה הוא שאמרו חכז"ל (זוהר ג, טז) צריך זכויותיו חקוקים על עצמותיו וכן להיפך.
בזכות עצמות יוסף נגאלו אבותינו ממצרים
כי ענין עצמות רומז לבחינת יסוד, לכן אמרו (קדושין כט, ב) מי שלא נשא אשה מבן עשרים שנה ולמעלה תיפח עצמותיו. אבל בהתיקון כתיב (ישעיה נח, יא) ועצמותיך יחליץ. הנה לכך כתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו. כי משה רבינו ע"ה היה יודע את כל אשר נעשה בשביל העצמות האלה שגרם להם הגאולה, כמו שכתוב (שמות יג, יט) כי השבע השביע את בני ישראל, לשון שְׂבִיעָה להשפיעם כל טוב, לכן לקחם עמו בכל המסעות של בני ישראל כנ"ל. ומה שנאמר בספר יהושע ואת עצמות יוסף אשר העלו בנ"י, הכי פירושו שהם העלו בנ"י ממצרים, כי בזכותם נגאלו כנ"ל. [ביאור שהעצמות יוסף הם אלו שבזכותם עלו בני ישראל ממצרים].
העצמות האלו הם בכוחם וקדושתם לעולמי עד
וכן הגאולה העתידה במהרה בימינו יהיה גם כן על ידי הצדיק יסוד עולם (כמ"ש בדרוש פורים בפסוק בישעיה נו, ד, ח) כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וגו' עוד אקבץ עליו לנקבציו (עיי"ש). וזה שמסיים שם הפסוק קברו בשכם וגו' ויהיו לבני יוסף לנחלה. לכאורה היה צריך לומר ויהי לבני יוסף לנחלה שזה קאי על חלקת השדה שהיא לבני יוסף לנחלה. אך לפי הנ"ל, שזהו מוסב על העצמות הקדושים שאמר בתחלת הפסוק, ואמר שהעצמות האלו הם בכוחם וקדושתם גם לעולמי עד להשפיע לבניהם אחריהם נחל"ה נח"ל ה'. וזה מודיע הכתוב כי כל מי שיש בו בחינת יוסף הנה עצמותיו יהיו לבניו ולכל בני ישראל נחלה להשפיעם כל טוב סלה, עכל"ק.
הרי אנו רואים שכל הענין שיוסף הצדיק היה צריך לירד למצרים היה כדי שבזכותו יצאו ישראל מהגלות.
ועל פי זה יש לרמז הכתוב "הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן", כי כי כמו שמשה רבנו היה רועה צאן יתרו ואמר לו הקב"ה אתה תהיה רועי צאני, וכמו כן יוסף הצדיק שבזכותו תלוי כל הגאולה כנ"ל בזוה"ק, לכן היה רועה צאן.
*
פרק ה:
מי מפסיד את העולם הבא שלו?
בראשית (לח ז) וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה וַיְמִתֵהוּ יְהֹוָה: (ח) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן וגו', (י) וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ.
צריך ביאור למה הקב"ה הרג אותם?
צָרִיךְ הָאָדָם שֶׁלֹּא לְהַפְסִיק אֶת הַנָּהָר וְהַמָּקוֹר שֶׁלּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה.:
ויתבאר על פי דברי הזוהר הקדוש פרשת וישב (דף קפו:): אמר רבי שמעון: בֹּא רְאֵה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה אֶת הָאָדָם כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה, (בצלם אלקים) הַכֹּל הוּא בְּחָכְמָה, וְאֵין לְךְ אֵיבָר וְאֵיבָר בָּאָדָם שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּחָכְמָה עֶלְיוֹנָה. שֶׁהֲרֵי כֵּיוָן שֶׁנִּתְקַן כָּל הַגּוּף בְּאֵיבָרָיו כָּרָאוּי, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִשְׁתַּתֵּף [התחזק] עִמּוֹ וְהִכְנִיס בּוֹ נְשָׁמָה קְדוֹשָׁה כְּדֵי לְלַמֵּד אֶת הָאָדָם לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי הַתּוֹרָה וְלִשְׁמֹר מִצְווֹתָיו, כְּדֵי שֶׁאָדָם יִתְתַּקֵּן כָּרָאוּי. [ומשום זה] [ובעוד] שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נְשָׁמָה קְדוֹשָׁה, צָרִיךְ לָאָדָם לְהַגְדִּיל אֶת דְּמוּת הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן בָּעוֹלָם. [פירוש להוליד בנים בצלם אלוקים] וְסוֹד זֶה, שֶׁהֲרֵי אוֹתוֹ הַנָּהָר שֶׁשּׁוֹפֵעַ וְיוֹצֵא לֹא פוֹסְקִים מֵימָיו לְעוֹלָמִים, וְעַל זֶה צָרִיךְ לָאָדָם שֶׁלֹּא יַפְסִיק אֶת הַנָּהָר וְהַמָּקוֹר שֶׁלּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה. [נה"ר רמז לברית הקדש שחתום בבשרו, שהוא דוגמא של אותו הנה"ר הסוד של צדיק שמתחבר עם צד"ק יחד למעלה, משום כך צריך אדם למטה להתחבר עם אשתו בקדשה כדי שיתחזק באותו העולם,] וְכָל זְמַן שֶׁאָדָם לֹא יַצְלִיחַ [להוליד בנים] בָּעוֹלָם הַזֶּה [ס"א ועל כן צריך לאדם שלא יפסיק את הנהר והמקור שלו בעולם הזה, ואם לא] הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹקֵר אוֹתוֹ וְנוֹטֵעַ אוֹתוֹ בְּכַמָּה פְעָמִים כְּמוֹ מִקֹּדֶם. [פירוש שצריך להתגלגל אפילו כמה פעמים,ראה אור הזוהר, האריז"ל, המהרח"ו]
מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ – זֶה הַמָּקוֹם שֶׁל אוֹתוֹ הַנָּהָר שֶׁשּׁוֹפֵעַ וְיוֹצֵא, שֶׁמִּשָּׁם יוֹצֵאת הַנְּשָׁמָה וּמְאִירָה
בֹּא רְאֵה מַה כָּתוּב, (ישעיה מא כה) "הַעִירוֹתִי מִצָּפוֹן וַיַּאת", הַעִירוֹתִי – זוֹ הַהִתְעוֹרְרוּת שֶׁל הַזִּוּוּג שֶׁל הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהִיא הִתְעוֹרְרוּת מִצַּד הַצָּפוֹן. וַיַּאת – זוֹ הִיא הַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁבָּאָה מִלְמַעְלָה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵחַ אוֹתָהּ מִלְמַעְלָה, בָּאָה לָעוֹלָם הַזֶּה וְנִכְנֶסֶת לְתוֹךְ בְּנֵי אָדָם, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ – זֶה הַמָּקוֹם שֶׁל אוֹתוֹ הַנָּהָר שֶׁשּׁוֹפֵעַ וְיוֹצֵא, שֶׁמִּשָּׁם יוֹצֵאת הַנְּשָׁמָה וּמְאִירָה. וְיָבֹא סְגָנִים [כמו חמר] – אֵלּוּ הֵם חֵילוֹת הָעוֹלָם שֶׁבָּאִים מִשּׁוּם [בתוך] אוֹתָהּ הַהִתְעוֹרְרוּת שֶׁל הַנְּשָׁמוֹת. כְּמוֹ חֹמֶר – כְּמוֹ שֶׁמִּתְעוֹרֵר אָדָם בַּגּוּף. שֶׁהֲרֵי מִשּׁוּם זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה זִוּוּגִים וּמַטִּיל נְשָׁמוֹת בָּעוֹלָם, וְנִמְצֵאת חֲבֵרוּת לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְהַמָּקוֹר שֶׁל הַכֹּל הוּא [ס"א יהיה] בָּרוּךְ. וּמִשּׁוּם כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה אֶת הָאָדָם, כְּדֵי לְהִשְׁתַּדֵּל בִּדְרָכָיו, וְלֹא יַפְסִיק אֶת מְקוֹרוֹ וּמַעְיָנוֹ לְעוֹלָמִים.
פגם מי שלא רצה לישא אשה ולהשתדל בפריה ורביה
וְכָל מִי שֶׁמַּפְסִיק מְקוֹרוֹ [מלמטה ומיבש אותו, כביכול גורם להפסק למעלה,] אז (איוב יד יא) אָזָלְוִ מַיִם מִנִי יַם וְנָהָרָ יֶחֱרַב וְיָבֵש, והואיל ובן אדם הוקם למטה כדוגמא שלמעלה, מי שמקורו ימיש מעשות פרות, כמו זה שלא רצה לישא אישה, או שנשא אותה והשתדל ולא יכל, אלו ששני הפכים הם זה מזה, (או אותו) שימיש מעשות פרות, אין לו תקנה לעולם, (קהלת א טו) מְעֻוָת לֹא יוּכַל לְתַקֵן, משום שלא רצה לישא אשה ולהשתדל בפריה ורביה, ואותו שהשתדל ונשא אשה ולא יכל, זה מתקן בגואלו שקרוב לו, שהוא אחיו של אותו מת בלי בנים]. כְּשֶׁיּוֹצֵא מִן הָעוֹלָם הַזֶּה, אוֹתוֹ הָאִישׁ לֹא נִכְנָס לַפַּרְגּוֹד וְלֹא נוֹטֵל חֵלֶק בָּעוֹלָם הַהוּא [ונשמתו לא נכללת במקום שכל הנשמות נכללו, ונגזרת דמותו משם, זהו שכתוב וְנִכְרְתָה הַנֶפֶש הַהִיא מִלְפָנַי, הואיל וכך הוא, בורא לו הקדוש ברוך הוא גואל שיגאלנו מיד המשחיתים, וזה אחיו שקרוב אליו, שנאמר (דברים כה ה) כִּי יֵשְבּו אַחִים יַחְדָו וגו', וכתוב (בראשית לד ח) בֹא אֶל אֵשֶת אָחִיךָ וְּיַבֵם אֹתֹה וגו', משום שנשמתו לא נכנסת לפני הקדוש ברוך הוא, אלא היא עומדת בחוץ, משום שלא זכה להאיר בעולם הזה בגוף ההוא, מי שלא זוכה במקום הזה, ילך למקום אחר ויזכה בו, כמו כן עץ שדולק ואורו לא עולה, יכו אותו ויעלה בו אור ויאיר, עץ הוא אדם, שכתוב (דברים כ יט) כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּדֶה, רוצה לומר, שהאדם כשהוא בעולם הזה והולך ותאב ואוכל ושותה ומזדוג עם אשה ולא זוכה לבנים, זהו עץ שדולק ואורו לא עולה, כלומר, נשמתו לא זוכה באותו הגוף להיות מוארת, אלא היא בחשכה],
סוֹד הַנְּשָׁמָה שֶׁבָּאָה לְהִתְתַּקֵּן כְּמוֹ מִקֹּדֶם
בֹּא רְאֵה, כָּתוּב (ישעיה מה) לֹא תֹהוּ בְּרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ, שֶׁמִּשּׁוּם כָּךְ עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָאָדָם כָּרָאוּי, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה חֶסֶד עִם הָעוֹלָם בּא רְאֵה מַה כָּתוּב, (בראשית כה) וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה. סוֹד הַנְּשָׁמָה שֶׁבָּאָה לְהִתְתַּקֵּן כְּמוֹ מִקֹּדֶם. בֹּא רְאֵה בְּאוֹתוֹ הַגּוּף מַה כָּתוּב, (ישעיה נג י) וַה' חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי אִם תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים וְחֵפֶץ ה' בְּיָדוֹ יִצְלָח. וַה' חָפֵץ דַּכְּאוֹ, בַּפָּסוּק הַזֶּה יֵשׁ לְהִסְתַּכֵּל, לָמָּה חָפֵץ? כְּדֵי שֶׁיִּטְהַר. אִם תָּשִׂים אָשָׁם – הָיָה צָרִיךְ לִהְיוֹת אִם יָשִׂים אָשָׁם! מַה זֶּה אִם תָּשִׂים? אֶלָּא עַל הַנְּשָׁמָה חוֹזֵר הַדָּבָר. אִם הַנְּשָׁמָה הַהִיא רוֹצָה לְהִתְתַּקֵּן כָּרָאוּי – יִרְאֶה זֶרַע, מִשּׁוּם שֶׁאוֹתָהּ הַנְּשָׁמָה הוֹלֶכֶת וּמְשׁוֹטֶטֶת וּמְזֻמֶּנֶת לְהִכָּנֵס לְאוֹתוֹ הַזֶּרַע שֶׁהִתְעַסֵּק בָּהּ הָאָדָם בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה, וְאָז יַאֲרִיךְ יָמִים, וְחֵפֶץ ה' – זוֹ הַתּוֹרָה – בְּיָדוֹ יִצְלָח.
בְּכָל דָּבָר וְדָבָר בַּתּוֹרָה יֵשׁ בּוֹ סוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים קְדוֹשִׁים וְכֻלָּם נִתְּנוּ לְיִשְׂרָאֵל
בֹּא רְאֵה, אַף עַל גַּב שֶׁאָדָם מִשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה יוֹמָם וָלַיְלָה וּמְקוֹרוֹ וּמַעְיָנוֹ עוֹמֵד בּוֹ לְחִנָּם, אֵין לוֹ מָקוֹם לְהִכָּנֵס לַפַּרְגּוֹד. וַהֲרֵי נֶאֱמַר שֶׁבְּאֵר הַמַּיִם, אִם לֹא נִכְנָס בָּהּ אוֹתוֹ הַמָּקוֹר וְהַמַּעְיָן, אֵינָהּ בְּאֵר, שֶׁהַבְּאֵר וְהַמָּקוֹר הֵם יַחַד וְהֵם סוֹד אֶחָד, וּבֵאַרְנוּ כָּתוּב (תהלים קכז ב) שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם מְאַחֲרֵי שֶׁבֶת אֹכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא – שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם – אֵלּוּ הֵם הַיְחִידִים שֶׁנִּמְצָאִים, שֶׁאֵינָם זָכָר וּנְקֵבָה כָּרָאוּי, וּמַקְדִּימִים בַּבֹּקֶר לַעֲבוֹדָתָם כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ד ח) יֵשׁ אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי וְגוֹ', וְאֵין קֵץ לְכָל עֲמָלוֹ. מְאַחֲרֵי שֶׁבֶת – מְאַחֲרִים הַמְּנוּחָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר כִּי בוֹ שָׁבַת, (בראשית ב ג)מִשּׁוּם שֶׁהָאִשָּׁה אֶל הָאָדָם הִיא נַחַת וַדַּאי אֶצְלוֹ. אֹכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים, מַה זֶּה לֶחֶם הָעֲצָבִים? שֶׁכַּאֲשֶׁר לָאָדָם יֵשׁ בָּנִים, אוֹתוֹ הַלֶּחֶם שֶׁאוֹכֵל, אוֹכֵל אוֹתוֹ בְּשִׂמְחָה וּבִרְצוֹן הַלֵּב. וְזֶה שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים, אוֹתוֹ לֶחֶם שֶׁאוֹכֵל הוּא לֶחֶם שֶׁל עֶצֶב, וְאֵלּוּ הֵם אֹכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים וַדַּאי.
יֵשׁ אֶחָד – זֶהוּ אָדָם שֶׁהוּא יְחִידִי בָּעוֹלָם, בְּלִי זִוּוּג
כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא, מַה זֶּה יִתֵּן לִידִידוֹ? זֶהוּ שֶׁמְּקוֹרוֹ מְבֹרָךְ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן לוֹ שֵׁנָה בָּעוֹלָם הַהוּא, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג) וְשָׁכַבְתָּ וְעָרְבָה שְׁנָתֶךְ, מִשּׁוּם שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֵלֶק בָּעוֹלָם הַבָּא, כְּדֵי שֶׁאוֹתוֹ הָאִישׁ יִשְׁכַּב וְיֵהָנֶה בָּעוֹלָם הַבָּא הַהוּא כָּרָאוּי. יִשִׁ אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי וְגוֹ', יֵשׁ אֶחָד – זֶהוּ אָדָם שֶׁהוּא יְחִידִי בָּעוֹלָם, לֹא יְחִידִי כָּרָאוּי, אֶלָּא שֶׁהוּא בְּלִי זִוּוּג. וְאֵין שֵׁנִי – שֶׁאֵין עִמּוֹ סֶמֶךְ. גַּם בֵּן – שֶׁיָּקִים שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל לֹא הִשְׁאִיר. וָאָח אֵין לוֹ – שֶׁיָּבִיא אוֹתוֹ לְתִקּוּן.
עיקרו של חיים בעולם הבא הוא
איתא בזוהר פרשת שלח לך (דף קנח.) זה רע בכל אשר נעשה תחת השמש כי מקרה אחד לכל וגו'(קהלת ט), אמר רב חגי מהו זה רע, זה הוא מי שמוציא זרע לבטלה ומשחית דרכו, לפי שזה אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו עליו, ולא יהיה לו חלק בעולם הבא, זהו שכתוב (תהלים ה') כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, ועל כן אמר זה רע, שלא יהיה לו מדור למעלה, כי 'מקרה' אחד לכל וגם לב בני האדם מלא רע והוללות בלבבם בחייהם, שטות נשרש בלבבם, הם מחוסרי אמונה[ד] ואין להם חלק בהקדוש ברוך הוא ובאותן בני האמונה, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, זהו שכתוב ואחריו אל המתים[ה], בוא וראה הקדוש ברוך הוא הזהיר לבני העולם ואמר (דברים ל') ובחרת בחיים למען תחיה וגו', עיקרו של חיים בעולם הבא הוא, ואותן הרשעים מחוסרי אמונה מה הם אומרים, כי מי אשר יבחר אל כל החיים יש בטחון, כל החיים בעולם הזה הוא, ומסורת בידם כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת, וכיון שאומרים כך, איך יהיה להם חיים בעולם ההוא, ועל כן זה רע ודאי, שלא ידורו אצל מלך העליון ולא יהיה להם חלק בו.
בעולם הזה הצדיקים יודעים שעתידים ליתן את הדין
זוהר חדש – מדרש רות, כי החיים יודעים שימותו והמתים אינם יודעים מאומה (קהלת ט), אמר רבי פרחיה הרי אמרו שאפילו הרשעים יודעים בעולם ההוא, יודעים בצער שלהם ויודעים בכבוד הצדיקים ובדינם של הרשעים, אם כן מהו והמתים אינם יודעים מאומה, אלא זהו בעולם הזה כתוב, הצדיקים נקראים חיים, שמסתכלים ויודעים שימותו ושעתידים ליתן את הדין, שיש דין ויש דיין, כמו שכתוב והחי יתן אל לבו, אבל הרשעים נקראים מתים, שאין יודעים ואין משגיחים ואין מסתכלים בעניני עולם הבא, שהוא עולם של חיי הנשמות והרוחות, אלא מסתכלים במעשים של עולם הזה שהוא עולם הגוף, ולפיכך נקראים מתים, שאין הם מן בני החיים.
פרק ו:
מִי נֶּחְשָׁב לוֹ כְּאִלּוּ הֶחֱזִיר הָעוֹלָם לְתֹהוּ וָבהוּ, וְגוֹרֵם עֹנִי בָּעוֹלָם וְאֹרֶךְ הַגָּלוּת.
בתיקוני זוהר (תיקון מ"ג דף פב.): בלשון הקודש: בְּרֵאשִׁית, שָׁם אֲתַ"ר יָבֵ"שׁ, וְזֶהוּ נָהָר יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ, בְּאוֹתוֹ זְמַן שֶׁהוּא יָבֵשׁ וְהִיא יְבֵשָׁה, צוֹוְחִים הַבָּנִים לְמַטָּה בְּיִחוּד וְאוֹמְרִים שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, וְאֵין קוֹל וְאֵין עוֹנֶה. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה.
וְכָךָ מִי שֶׁגּוֹרֵם שֶׁתִּסְתַּלֵּק קַבָּלָה וְחָכְמָה מִתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה וּמִתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, וְגוֹרֵם שֶׁלֹּא יִשְׁתַּדְּלוּ בָהֶן, וְאוֹמְרִים שֶׁאֵין אֶלָּא פְשָׁט בַּתּוֹרָה וּבַתַּלְמוּד, בְּוַדַּאי כְּאִלּוּ הוּא יְסַלֵּק אֶת הַמַּעְיָן מֵאוֹתוֹ נָהָר וּמֵאוֹתוֹ גַן. אוֹי לוֹ, טוֹב שֶׁלֹּא נִבְרָא בָעוֹלָם וְלֹא יִלְמַד אוֹתָהּ תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, שֶׁנֶּחְשָׁב לוֹ כְּאִלּוּ הֶחֱזִיר הָעוֹלָם לְתֹהוּ וָבהוּ, וְגוֹרֵם עֹנִי בָּעוֹלָם וְאֹרֶךְ הַגָּלוּת.
אִם אָדָם יַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה חוֹזֵר ומוֹרִיד אֶת הַמַּעְיָן שֶׁהִסְתַּלֵּק
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִי"ם תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא וְכוּ', אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אַבָּא, וַהֲרֵי קָרָא לוֹ יַבָּשָׁה, מֵאֵיפֹה תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ? אָמַר לוֹ: בְּנִי, כָּךְ לִמֵּד תְּשׁוּבָה לְכָל בְּנֵי הָעוֹלָם, שֶׁאִם אָדָם יַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה, מוֹרִיד לָהּ הַמַּעְיָן שֶׁהִסְתַּלֵּק, וּמַה שֶּׁהָיְתָה יַבָּשָׁה קוֹרֵא לָהּ אֶרֶץ, וְלַנָּהָר שֶׁהָיָה חָרֵב וְיָבֵשׁ קָרָא לוֹ מִקְוֵה הַמַּיִם וְיַמִּים, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיִּקְרָא אֱלֹהִי"ם לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים. בְּאוֹתוֹ זְמַן שֶׁנִּקְרֵאת אֶרֶץ, מַה כָּתוּב בּוֹ? וַיֹּאמֶר אֱלֹהִי"ם תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ, לְהוֹצִיא זְרָעִים וּפֵרוֹת שֶׁהֵן נְשָׁמוֹת, כָּל אֶחָד לְמִינֵהוּ, אֵלּוּ הַנְּשָׁמוֹת שֶׁנִּגְזְרוּ מִכִּסֵּא כְבוֹדוֹ, וְאֵלּוּ רוּחוֹת שֶׁנִּגְזְרוּ מִמַּלְאָכִים, וְאֵלּוּ הַנְּפָשׁוֹת שֶׁנִּגְזְרוּ מֵהָאוֹפַנִּים, כָּל אֶחָד הוֹצִיא לְמִינֵהוּ אֶת כָּל אֶחָד כָּרָאוּי. עֵץ פְּרִי – זֶה תַלְמִיד חָכָם, עֹשֶׂה פְּרִי – זוֹ בַּת זוּגוֹ, לְכָל אֶחָד כָּרָאוּי, (כל אחד הוציא למינו).
מִי שֶׁפּוֹגֵם לְמַטָּה פּוֹגֵם לְמַעְלָה
וְעוֹד, עֵץ פְּרִי – זֶה הָעַמּוּד הָאֶמְצָעִי, עֹשֶׂה פְּרִי – זֶה צַדִּיק, אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ – זוֹ הַשְּׁכִינָה, שֶׁכָּל הַזְּרָעִים נִכְלָלִים בָּהּ, וְכָאן הַמִּצְוָה שֶׁל פִּרְיָה וְרִבְיָה, לַעֲשׂוֹת פֵּרוֹת וּזְרָעִים, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ, וּמִי שֶׁמִּתְבַּטֵּל מִפִּרְיָה וְרִבְיָה, כְּאִלּוּ הֶחֱזִיר אֶת אוֹתָהּ אֶרֶץ יַבָּשָׁה, וּמוֹנֵעַ מִמֶּנָּה בְּרָכוֹת, כָּל אֶחָד לְפִי דַרְגָּתוֹ, מִי שֶׁפּוֹגֵם לְמַטָּה פּוֹגֵם לְמַעְלָה אֶת הַמָּקוֹם שֶׁנִּגְזְרָה נִשְׁמָתוֹ.
פרק ז:
ממתי יש חיוב לישא אשה?
שאלות ותשובות בנוגע לשידוכים
שמעתי שכתה"ר יצא חריף נגד הבחורים שמתחתנים ב25-29 שנה? מה המקור למלחמה הזאת?
נצטט מאמרי חז"ל על ענין זמן הנישואין
מתי צריך להינשא?
- בן שמונה עשרה לחופה. (אבות פרק ה' משנה כא).
- בן שמונה עשרה לחופה בן עשרים לרדוף, כלומר, שאם לא נשא עד כאן, יהא רודף לישא, ולא ימתין עוד בשום פנים, שלא ישתקע בהרהורים רעים. (מדרש שמואל).
- כי יקח איש אשה חדשה (דברים כד, ה) סופי תיבות החישה רמז למהר כשהגיע לפרקו, וכמ"ש (קדושין כט:) האי דעדיפנא מחבראי וכו'. (נחל קדומים להרחיד"א)
- דכיון שהוא מאחינו בני ישראל הספרדים, אשר מנהגם מנהג טוב ונכון במאוד, להתחתן בגיל שסמוך לשמונה עשרה… והלואי שגם האשכנזים היו מתרגלים לנשואין בגיל הכי רך, וכדברי רב חסדא (קדושין כט:), וכבר עבר גיל זה, עליו להתענין בזה, כמובן באופן המתאים על פי הוראת תורתנו הקדושה בדרכי צניעות וכו'. (מתוך מכתב האדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל, שערי הלכה ומנהג).מנין שצריך להינשא בן י"ח?
- ויקח יהודה אשה לער בכורו (בראשית לח, ו) מכאן שחייב אדם להשיא את בניו סמוך לפרקן, וכל המשיא את בניו סמוך לפרקן עליו הכתוב אומר (איוב ה, כד) ופקדת נוך ולא תחטא. (מדרש הבאור כתב יד וראה יבמות סב.).
- בן שמונה עשרה לחופה, די"ח פעמים כתיב אדם מבראשית עד כי מאיש לוקחה זאת (בראשית ב, כג), [וצ"ל דאיש נמי מן המנין, תויו"ט]. (רש"י).
- בן שמונה עשרה לחופה, י"ט פעמים כתוב אדם מן ויאמר אלקים נעשה אדם (בראשית א, כו), עד ויבן אלקים את הצלע (שם ב, כב) חד לגופיה, פשו להו י"ח לדרשא. (רבינו עובדיה מברטנורא).
- וחפים (בראשית מו, כא), דבזמן דאתפרש מיניה הוה בר תמניסר שנין וחזי לכילת הילולא, [שבזמן שנפרד יוסף ממנו, היה בן שמונה עשרה וראוי לחופה] (תרגום יונתן).
- לא טוב היות האדם לבדו (בראשית ב, יח) יש לרמז בכאן, מה שאמרו חז"ל בן י"ח לחופה, כי טו"ב בגימטריא י"ז, והיינו לא טוב היות האדם, רצונו לומר שאין האדם נשאר תמיד כבן טו"ב שנה, שיוכל להיות לבדו, אלא אעשה לו עזר כנגדו, ומשמע מזה, כי דוקא בשנות הי"ז האדם עדיין לבדו, אבל יותר מזה דהיינו כשהוא בן י"ח, כבר צריך לישא אשה. (לבוש אה"ע סי' א).
- בואי כלה (בזמר לכה דודי), יש לרמז בזה המשנה (אבות ה, כו) בן שמונה עשרה לחופה, דהיינו "בואי כלה", כשנכנס לבן י"ט שנה, הגימטריא של "בואי", אז הזמן של בואי כלה. (קרא משה, ערך נישואין).
- אנחנו לא נדע מאין הוציאו חז"ל, שמן התורה עד שנת י"ח לא חל עליו החיוב של פרו ורבו למה נשתנה המצוה זו מכל מצות התורה שחיובן מבן י"ג ואילך? נראה, שלמדו דבר זה מיוסף, שהיה בן שבע עשרה שנה בעת שמכרו אותו ועוד לא נישא, ולהשיאו אשה הוא מן המצות המוטלות על האב, ואם כן קשה למה לא השיא יעקב אשה ליוסף וכו' [עיין שם שהאריך בזה], על כן למדו חז"ל מזה, שאין חיוב מן התורה להשיא אשה לבנו עד שנת י"ח. (דרך פיקודיך, מ"ע א).
- והוא אשה בבתוליה (ויקרא כא, יג) "והוא" עולה י"ח, רמז בן י"ח שנה לחופה, וכן, "והוא" כחתן יוצא מחופתו (תהלים יט, ו', – בעל הטורים).
- והוא אשה בבתוליה יקח, והוא גימטריא י"ח, דבן י"ח לחופה, הכי דרשו דורשי רשומות, ויען כי ראיתי מי שכתב שזה היה בזמנם שהיו בריאים וחזקים, אבל עתה יכולים להמתין עוד, ומזה נמשך דגם משז"ל (קדושין כט:) על בן כ' שלא נשא דכל ימיו בעבירה, הקדוש ברוך הוא אומר תיפח עצמותיו וכו', ולפי סברתו ישתנה הזמן עוד כמה שנים, ואני ההדיוט אומר, שאין לסמוך על זה, דתורה חתומה נתנה בש"ס ופוסקים, ואין להורות קולות בדבר שחיי עולם הבא תלוי בזה, ואכמ"ל, ואפשר דלרמז זה, מלבד כי והוא גימטריא י"ח, עוד נרמז בסופי תיבות: אשה בבתוליה יקח, גימטריא ח"י, ובא הרמז פעם ב' בסוף תיבות, לרמוז, דגם באחרית הימים בגלות החיל הזה לא נשתנה הזמן, דהגם דעתה הגוף חלש, מכל מקום עתה הזקין היצר הרע ונתחזק בתוקף גדול, ויש טעם למנין זה, כי יסוד נקרא חי, ולכן בן י"ח לחופה, ועוד לנו ציצים ופרחים בזה בס"ד. (נחל קדומים להרחיד"א, פרשת אמור)
- האם גדולי הדור מצוים להינשא בגיל מוקדם?
- במה שכתבת אודות סידור כולל לאברכי ישיבה, לישב באהלה של תורה גם לאחרי חתונתם, ומנהג הישיבות מלפנים שהיו מתחתנים בגיל די מבוגר, מבן שלשים ומעלה. כבר צווחו קמאי [ראה ים של שלמה קידושין פרק א' סימן נז], על נוהג זה דאיחור החתונה בדור יתום, וכמבואר בראשונים ובאחרונים, ועיין גם כן בהלכות תלמוד תורה לרבנו הזקן (פ"ג), על דבר לימוד תורה בטהרה דווקא, ומעולם לא נהגו בישיבות חב"ד לאחר הנשואין לגיל האמור חס וחלילה. (מתוך מכתב האדמו"ר מליובאויטש זצ"ל, שידוכים ונישואין).
- שמעתי מהרב… שבנו ביקש ממנו להתחתן, והוא השיב לו עוד מוקדם מדי, אתה צריך ללמוד עוד, כמה שנים בישיבה, לאחר כמה ימים נכנס למרן ר"י הרב שטיינמאן שליט"א, וסיפר לו שאביו לא נותן לו להתחתן. כשהרב… נכנס למרן ר"י הרב שטיינמאן, אמר לו מרן ר"י הרב שטיינמאן שליט"א, שמעתי עליך לשון הרע, שאתה לא נותן לבן שלך להתחתן, שאל אותו הרב… האם הנכדים של הרב כן מתחתנים מוקדם? השיב לו הרב שטיינמאן שליט"א אני מורה לכולם להתחתן מוקדם, רק לצערי יש נכדים שלא שומעים בקולי. (מב"ב).
- מסופר, כשבא בעל ההפלאה לפראנקפורט דמיין וראה שם בחורי ישיבה זקנים, מיד אמר שתתבטל שם התורה.
- והגאון בעל ישועות יעקב ז"ל, כתב כן להגאון בעל חתם סופר ז"ל, שהדרך הזה בישיבה לא יהיה לו קיום, ובימים הראשונים בימי התנאים למדו תורה בטהרה, שנשאו אשה בימי נעורים, ועל ידי כן כבר היה גירא בעינא דשטנא (קדושין ל.) ואחר כך הלכו לישיבה. (לב העברי חלק ב')
- כשביקרתי בפעם הראשונה בארץ ישראל, נכנסתי לבקר את הרב מפרשבורג רבי עקיבא סופר זצ"ל, ובתוך הדברים ספרתי לו מה ששמעתי בשם דודי זקיני הקדוש [הדברי יחזקאל] משינאווא זצ"ל, אודות גדולת קדושתו של החתם סופר, שדודי זקיני דיבר פעם בדברי תוכחה על שהבחורים מאחרים לישא אשה, ונענה אחד מהשומעים ואמר שגם בישיבתו של החתם סופר היו בחורים מבוגרים, ונענה דודי זקיני ואמר, החתם סופר האיר באור קדושתו לאכסניית הבחורים, שבחור לא היה מסוגל לבוא לידי עבירה. (האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל, שעור חומש ורש"י פרשת שלח- מצא טוב).
- פעם אחת שאל אותו [את החתם סופר זצ"ל] בנו דודי הגאון מהר"ש מקראקא זצ"ל, אבי, מדוע המתנת הרבה מלישא אשה ולא חששת על דברי חז"ל, בן שמונה עשרה לחופה, והשיב לו, ידעתי בני ידעתי, תאמין לי הרבה דם שפכתי עבור זה כדי להחליש את גופי, להקים רתיחת הבחרות לדממה, בכל חודש הייתי מקיז לי דם למען החלש כוחי, וקול דמי אביך צועקים, עתה אני מרגיש חולשה מזה. (חוט המשולש).
- פעם אמר האדמו"ר מסאטמאר זצ"ל שמאז שהתחילו להשיא בגיל יותר מבוגר נתקלקלו יסודות הקדושה והטהרה אצל כלל ישראל. (קונטרס שמחת בית סאטמאר, תשס"ג)
- פעם אמר כ"ק אדמו"ר בעל דברי יואל מסאטמאר זי"ע, לאחד מגדולי ראשי הישיבות הליטאים באמעריקא, שנהגו להתחתן מאוחר, דכאשר מאריכים בשמונה עשרה – אזי מפסידים את הקדושה, [כוונתו, כמו שהמתפלל שמונה עשרה באריכות מפסיד ולא אומר קדושה, כן על דרך המליצה, המאריך זמנו מלהתחתן שהוא בן ח"י לחופה, והוא מאריך ומאחר כי חושב להרבות בלימוד התורה, יצא שכרו בהפסדו, כי מפסיד את הקדושה, ודי למבין.]
- להקהלות יעקב זצ"ל הגיע בחור אחד שאביו רצה שישא אשה קודם שיגיע לכ' שנה, וביקש ברכה, השיב לו רבנו אביך רוצה ואתה אינך רוצה?, והלא זו גמרא מפורשת בקידושין. והוסיף מרן זצ"ל מה שנאמר בגמרא כיון שהגיע עשרים שנה ולא נשא אשה כל ימיו בהרהור עבירה, זה דוקא אם לא השתדל ולא עשה את המוטל עליו, אבל אם השתדל ולא הצליח, עליו לא נאמרו דברים הללו. (תולדות יעקב, קונטרס ההוספות).דרכי הצדיקים בזיווגים!
- איך לומדים תורה בטהרה?
- פרק ח:
- וצפית אותו זהב טהור (שמות כה, יא) ומפני מה נאמר בו וצפית אותו זהב טהור, מפני שהתורה נתונה בתוכו, והרוצה ללמוד תורה ילמוד בטהרה, והרוצה ללמוד תורה בטהרה, ישא אשה ואחר כך ילמוד תורה. (מדרש חסרות ויתרות).
- יראת ה' טהורה עומדת לעד (תהלים יט, י) אמר רבי חנינא זה הלומד תורה בטהרה, מאי היא, נושא אשה ואחר כך לומד תורה. (יומא עב:).
- ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי (מלאכי א, י') בכל מקום סלקא דעתך, אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בכל מקום, מעלה אני עליהן כאילו מקטירין ומגישין לשמי, ומנחה טהורה (שם) זה הלומד תורה בטהרה, נושא אשה ואחר כך לומד תורה. (מנחות קי.).
- כותב… אשר מדברים אתו אודות שידוך, אבל נפשו חשקה בתורה ורוצה לנסוע לישיבה במקום אחר ללמוד שם כמה זמן ולא להשתדך עד אז, ושואל דעתי בזה. והנה על פי המבואר בהלכות תלמוד תורה לרבנו הזקן (פ"ג הלכה א-ב) ובפרט לפי מנהג ירושלים עיר הקודש תבנה ותכונן שבטח גם משפחתו נוהגת בזה, אין נראה שידחה התענינות בעניני שידוכין, ובכגון דא המנהג תורה היא, אלא שמובן שצריך לומר הצעה כזו, שיסכימו בלב שלם שגם לאחרי החתונה ילמוד במנוחה, והרי כמה וכמה משתדכים באופן כזה וגם מצליחים לאחר זה, ומה שאמר, אינו דומה לימוד של בלתי נשוי ללימוד של נשוי, יעוין שם בהלכות תלמוד תורה, והעיקר על פי הידוע מהחוש, צריך עיון אם החילוק הוא למעליותא או לגריעותא, אלא שבכמה מקומות משנים, מפני שנשתרש המנהג הגרוע, שתיכף לאחרי החתונה מושקעים ראשם ורובם בעניני העולם מסחר וכיוצא בו, וכיון שבירושלים תבנה ותכונן נשתמר המנהג הישר מקדם, ללמוד אחרי החתונה, עד שכפשוטו מתקבל הדבר גם בעזרת נשים, מובן שאין כדאי שהוא יפרוץ הגדר חס וחלילה. (מתוך מכתב האדמו"ר מליובאויטש זצ"ל, שידוכים ונישואין.).
- פעם דיברתי עם מרן החזון איש זצ"ל, על מה שאמרו לומד תורה ואחר כך נושא אשה, והפוסקים וכן השולחן ערוך כתבו תנאי שלא יהא מתגבר יצרו עליו, ואמר לי, ווער קען דאס זאגן היינטיגע צייטן אז אין יצרו מתגבר עליו, [מי יכול לומר כן בזמנינו כיום, שאין יצרו מתגבר עליו]. (שו"ת פאת שדך, חלק ב').
- כשהייתי בן י"ז שנה רצה החזון איש זצ"ל שאנשא, וסבר שמי שילמד אחר כך עדיף שינשא מה שיותר מוקדם. (הגר"ח קנייבסקי שליט"א, מעשה איש ח"ה).
- האם מוטל על אבא להשתדל להשיא את בניו בעודם צעירים?
- והודעתם לבניך ולבני בניך (דברים ד, ט), אימתי אתה זכאי לראות את בני בניך, בזמן שאתה משיא בניך הקטנים. (מכילתא משפטים).
- ובהגיעו לח"י, מוטל על אביו בחיוב גמור לבקש לו אשה להכניסו לחופה, והזכיר התנא ענין חופה משום שענין חופה הוא היחוד שבין איש ואשתו, ורמז בזה כי אין כוונת הענין הזה כל כך משום פריה ורביה, כי עדיין לא הגיע לפרק כ' שמוטל עליו הענין בחיוב, כמו שכתוב (קידושין כט:) תפח רוחו וכו', אבל עיקר הענין להצילו מן החטא וכו'.
- מפני מה המצוה הזאת מוטלת על האב לעשות, משום שעיקר המצוה של פריה ורביה, היא כדי להשאיר אחריו ברכה, ויהיה קיום המין, ודור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת (קהלת א, ד) ונעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, וכל זמן שהבן והבת עצים יבשים לא יעשו פרי לא יועיל כלום בתקנתו, אבל יעשה הוא הבא מידו, להשיא אשה לבן ואיש לבת, וה' ימלא חסרונם ויתן להם פרים בעתם, נגמרה הענין בשלמות. (סדר היום, פירוש משנת בן חמש למקרא).
- כל בכור אדם בבניך תפדה (שמות יג, יג) וכו', מכאן אמרו מן התורה חייב אדם למול את בנו וכו', ולהשיאו אשה, [ובירושלמי פ"א דקידושין הלכה ז' מבואר דאינו אלא למצוה, וקראי אסמכתא בעלמא]. (מכילתא פרשת בא פרשה יח).
- החיוב להשיאו אשה כתב הראב"ן (דף קמט:) והמצוה היא שיעסוק בזיווגו ויתן לו ממונו, כדאמרינן (ירמיה כט, ו) קחו לבניכם נשים, וכמה אתה נותן לבנך (קידושין ט: ועוד) ובסמ"ג (מצות עשה קסב) כתב, שהצריך ליטול צדקה להשיא בנותיו, ואינו נוטל, הרי הוא שופך דמים.
- ומבואר בשם הבעל שם טוב הקדוש, שאמר על דרך הגמרא, (פסחים קיג א) בתך בגרה שחרר עבדך ותן לה, שצריך לשחרר מעבדותו להקדוש ברוך הוא ולעסוק בצרכי חופתה, ולקבץ ממון וליתן לה, (משלי הבעש"ט – דוד זריצקי).
- סיפר הרב החסיד ר' דוד מרדכי מייזלס נ"י מנהל גשמי דישיבת סאטמאר אחד נכנס לשאול את האדמו"ר מסאטמאר זצ"ל, היות ויש לו בן מבוגר וקשה לו מאוד למצוא לו זווג הגון לכן שאלתו עד כמה חייב הוא להשתדל בזה כדי לצאת ידי חובת האב להשיאו אשה, ענהו האדמו"ר, שמחובותו לדבר עם שדכן לכל הפחות פעם בשבוע. (קונטרס שמחת בית סאטמאר, תשס"ג).מהו החיסרון של אדם שלא נשוי?
- שְׁכִינָה אֵינָהּ שׁוֹרָה עָלָיו מִשּׁוּם שֶׁהוּא פָּגוּם, וְנִקְרָא בַּעַל מוּם
- פרק ט:
- זוהר הקדוש פרשת ויקרא (דף ה:): בֹּא רְאֵה, אָדָם כִּי יַקְרִיב, לְהוֹצִיא אֶת מִי שֶׁלֹּא נִשָּׂא, שֶׁהֲרֵי קָרְבָּנוֹ אֵינוֹ קָרְבָּן, וּבְרָכוֹת לֹא נִמְצָאוֹת אֶצְלוֹ (על ידו), לֹא לְמַעְלָה וְלֹא לְמַטָּה. מִמַּשְׁמָע שֶׁכָּתוּב אָדָם כִּי יַקְרִיב, שׁוֹנֶה כָּאן, שֶׁאֵינוֹ אָדָם, וְאֵינוֹ בִּכְלָל שֶׁל אָדָם, וּשְׁכִינָה אֵינָהּ שׁוֹרָה עָלָיו מִשּׁוּם שֶׁהוּא פָּגוּם, וְנִקְרָא בַּעַל מוּם, וּבַעַל מוּם מְרֻחָק מִן הַכֹּל, כָּל שֶׁכֵּן לַמִּזְבֵּחַ לְהַקְרִיב קָרְבָּן. וְנָדָב וַאֲבִיהוּא מוֹכִיחִים, שֶׁכָּתוּב (ויקרא י) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה'. וּמִשּׁוּם כָּךְ כָּתוּב, אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'. אָדָם שֶׁנִּמְצְאוּ זָכָר וּנְקֵבָה, זֶה רָאוּי לְהַקְרִיב אֶת הַקָּרְבָּן הַזֶּה וְלֹא אַחֵר.
- בזוהר הקדוש פרשת אחרי (דף נז:): רַבִּי אֶלְעָזָר שָׁאַל אֶת אָבִיו וְאָמַר לוֹ, וַהֲרֵי שְׁנַיִם הֵם וּשְׁנַיִם הָיוּ, לָמָּה לֹא נִמְצְאוּ שְׁנַיִם? [מה שנתגלגלו נדב ואביהו באיש אחד פנחס, ולא בשני בני אדם]. אָמַר לוֹ, שְׁנֵי חֲצָאֵי גוּף הָיוּ, שֶׁהֲרֵי לֹא נִשְּׂאוּ, וּמִשּׁוּם כָּךְ הֵם נִכְלְלוּ בְאֶחָד, שֶׁכָּתוּב (שמות ו, כה) וַתֵּלֶד לוֹ אֶת פִּינְחָס אֵלֶּה רָאשֵׁי וְגוֹ'. [ומשום שהיו שני חצאי גוף שהרי לא נשאו נשים, ולכן נכללו בגוף אחד].
- בכתבי האר"י ז"ל שער המצוות פרשת בראשית: [א] כתיב ויברך אותם אלהים ויאמר פרו ורבו. מצוה פריה ורביה [ב] ארז"ל (בקדושין דף כ"ט) עד עשרים שנה הקב"ה יושב ומצפה לאדם כו' [ג] כיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אומר לו תפח עצמותיו [ד] וענין אומרו עצמותיו ולא גופו או רוחו וכיוצא הטעם הוא [ה] כי תחלת בנין הנקבה היתה מן הצלע של אדה"ר והאיש הנושא אשה משלים עצמותיו ומוצא אבידתו ומי שאינו נושא אשה נמצאו עצמותיו חסרים ומתפזרים ואינם מתקבצים יחד כמי שנופח העפר ומפזרו לכל רוח, עכ"ל.
- עוד אפשר לבאר הגמרא "על בן כ' שלא נשא דכל ימיו בעבירה, הקדוש ברוך הוא אומר תיפח עצמותיו", על פי דברי "הבן איש חי" בספרו בניהו בן יהוידע (שם):ומה שאמר הקללה בלשון תיפח, ולא אמר ישחקו עצמותיו, או ישרפו עצמותיו, נ"ל בס"ד, כי במצות פריה ורביה נשלם אותיות השם ברוך הוא, איש ואשה כנגד י"ה, ובן הזכר אשר יולידו כנגד וא"ו, והבת כנגד ה"א אחרונה, ולזה אמר [משלי י"ח כ"ב] "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'", דייקא, נמצא במצות פריה ורביה נשלמים ד' תוארים שהם אב אם בן בת, (498) ומספרם תיפח, לכן זה שלא נשא להשלים ד' תוארים אלו, מקללו תיפח עצמותיו.לאלו שחז"ל קיללו אותם משלמים מיליון ש"ח?וישא אשה קודם שילמד תורה כדי שילמוד אחר כך תורה בטהרה. במה דברים אמורים לעשיר שכשישא לא יטרד במזונותיו, אבל בעני שאם ישא יטרד במזונות ילמוד קודם כל התורה כולה עד שיהיה בקי בהן ובטעמיהם ובדקדוקיהם בדרך קצרה ואחר כך ישא אשה. ואפילו עברו עליו עשרים ועדיין אינו בקי בכל התורה ונפשו חשקה בתורה וירא שמא יטרד רשאי להדחות מצות פריה ורביה בשביל מצות תלמוד תורה. ובלבד שלא יהיה יצרו מתגבר עליו, אבל אם יצרו מתגבר עליו עד שנמצא שאין לבו פנוי מהרהורים, ישא אשה תחילה, ואחר כך ילמוד תורה בטהרה כפי יכולתו.פרק י:אם זה באמת כל כך חשוב למה לא ינשא כבר בגיל י"ג?
- האם הוא חיוב דאורייתא
- הרי שכל שעה שאינו נושא עובר בעשה והקב"ה אומר עליו תיפח עצמותיו, והרי הוא כל ימיו בהרהור עבירה, וישא אשה קודם שילמד תורה כדי שילמוד אחר כך תורה בטהרה.
- ובהיות הבחור בן ט"ו שנה ונכנס בתוך י"ו, הדם מתגבר עליו תאוות היצר הרע וחמדותיו, לכן צריך להחלישו בהיותו עוסק בתורה הנקרא תושיה (סנהדרין כו:), וכו'.
- ועם כל זה לא נמנע התנא מלהזכיר שיניח עסק התורה וישא אשה, משום דאין אפוטרופוס לעריות יצר הרע, והוא אויב ואורב להפילו במקום שלא יוכל לקום וכו', לכן הזכיר לנו התנא, בן י"ח לחופה, אם מן טעם זה, אם משום לא תהו בראה לשבת יצרה (ישעי' מה, יח), ושניהם כאחד טובים, ואינו דומה תורה מאדם שלם לתורה מאדם פגום, כמו שאמרנו כל השרוי בלא אשה וכו', ועם כל זה לא שמו עליו העול מקודם, כדי שיהיה עוסק לפחות ג' שנים בגמ', פנוי בלא אשה בלא עסק בלא טרדה, ויועיל לו הרבה על היסוד שיש לו בנוי ממקרא וממשנה. (סדר היום, פירוש משנת בן חמש למקרא)
- אף על גב דכל המצות חייב לקיים מיד כשנעשה בן י"ג, מכל מקום מצוה זו קבלו חכמינו ז"ל שבן י"ח לחופה, מאחר שצריך ללמוד קודם שישא אשה, והתחלת למוד גמרא הוא מבן ט"ו ואילך. (חלקת מחוקק סי' א' סק"ב)
- כשהגאון רבי בצלאל הכהן מוילנא זצ"ל (בעל מחבר הערות מראה כהן על הש"ס) היה בן י"א שנים בלבד, כבר היה בקי בסדר מועד ונשים, אשר למד בעומק העיון עם אביו הגאון רבי ישראל משה זצ"ל, ומחמת שהמחותן אבי הכלה לחץ על אביו שיקדים זמן הנישואין, כי היה מתיירא שמא יקדמנו אחר וכו', הוצרך להשיאו בקטנותו. ואז אמר בדרך הלצה ליישב קושיית הבית יוסף (יו"ד סי' רסה) בשם האבודרהם על הנוסח שתיקנו חז"ל לומר בעת המילה, כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים, דלכאורה היה לו להקדים מעשים טובים קודם לחופה, דהא מעשים טובים מתחיל משנת י"ג כשמגיע לעול המצוות, ואילו חופה אינה אלא מבן י"ח שנים, אמנם יש לומר הכוונה בדרך הלצה, דהברכה היא, שיזכה האב שהבן יתחכם כל כך הרבה בתורה ובחכמה, עד שירבו עליו הרבה קופצים לקחתו לחתן עבור בתם, ועל ידי זה יצטרך להכניסו לחופה עוד קודם שיגיע לגיל של מעשים טובים. (בנין שלמה).מהו ההגדרה האם בתחלת השנה או בסוף השנה?
- אמר הרב המגיד [מקאזניץ] ע"ה, בן י"ח לחופה, דהיינו בהתחלת שנת י"ח, וכן יש לומר נמי בעשרים שנה, דהיינו תיכף בהתחלת שנת עשרים, [וכך כתב המגיד משנה (פט"ו מאישות הלכה ב'), דהיינו בתחלת י"ח, ובב"ח סי' א' הגיה דצ"ל בתחלת שנת י"ט עיי"ש]. (משמרת איתמר, פרשת אמור).
- שאלתי את החזון איש זצ"ל, מה שכתוב (קדושין כט:) בן עשרים ולא נשא אשה וכו', אם פירושו תחילת העשרים או סוף עשרים, והשיב, סוף עשרים. (הגרש"ד מונק, שו"ת פאת שדך)
- המהר"א מבעלזא זצ"ל אמר על הא דאיתא בגמרא (קידושין כט:) תנא דבי רבי ישמעאל, עד כ' שנה יושב הקדוש ברוך הוא ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיון שהגיע כ' ולא נשא אומר הקדוש ברוך הוא תיפח עצמותיו, שאין חשש זה כשכבר התארס. (מתוך כתבי הגה"צ מבילגורייא זצ"ל, עזר מקודש בעלזא)
- האם גם בזמנינו צריך להנשא בגיל י"ח?
- פעם אמר החזון איש לבן ישיבה, צריך אתה לעשות שידוך בן י"ח לחופה, כשיצא אותו בן ישיבה מחדרו, שאל רב אחד את החזו"א יתכן שמה שנאמר בן י"ח לחופה, במה דברים אמורים בזמניהם, אבל בזמנינו בחור בגיל זה עדיין "אינו בוגר דיו", השיב לו החזו"א אם כדבריך, אז גם מה שאמרו "בן י"ג למצוות", תאמר שזה רק היה בזמניהם, אבל בזמנינו עדיין "אינו בוגר דיו", ולא כן הוא, אם חז"ל קבעו זמן, קביעות זמן הוא. (מעשה איש ח"ב).
- האדמו"ר מקלויזנבורג זי"ע צידד דהחיוב מדאורייתא לישא אישה הוא בן כ', אלא שחז"ל הקדימו לחייב מבן י"ח, וכשהוא לומד תורה [בטהרה] רשאי להתאחר עד בן כ', שהוא דאורייתא, (שו"ת דברי יציב אבן העזר סימן ט'), [היוצא מכך שגם מי ששקוע בלימודו אסור להתאחר יותר מבן כ' שאז הוא חיוב דאורייתא].מה יקרה אם לא ינשא בגיל י"ח?
- העצי חיים זצ"ל מסיגעט אמר פעם בברית מילה, החיים של יהודי דומים לרכבת שנוסעת, יש תחנות ויש לוח זמנים שבו כתוב אימתי מגיעה הרכבת בכל התחנות, ומי שלא הגיע בזמן לתחנה איחר את הרכבת, כמו כן חז"ל קבעו לוח זמנים, בן חמש למשנה בן עשר וכו', בן שמונה עשרה לחופה, וצריך לעמוד בלוח הזמנים גם כשמדובר בתורה ובחופה. (עולמו של אבא)האם יכול להתאחר עבור בת תלמוד חכם?
- אחד שאל את הקהלות יעקב זצ"ל, ע"ד דאמרו (פסחים מט.) לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם עד מתי מותר לו להתאחר ולהשתדל בזה, וענהו, שאין לנו היום בכלל דין תלמיד חכם, וכן כתבו הפוסקים, על מה דאמר בירושלמי דהמבזה תלמיד חכם חייב ליטרא וכו', והוא הדין לגבי דידן וצריך לבדוק היטב במשפחה, דזה מורה אם היא מחונכת. ושוב הוסיף דאפילו הכימשמע שיש להשתהות בשביל זה, דהא איתא שם, לא מצא בת תלמיד חכם ישא וכו', וסיים, שאינו בעל הוראה, ויש לשאול זה לבעל הוראה. (קובץ מבקשי תורה)הבעל שם טוב הקדוש היה מזהיר מאוד, את כל אלה שהיו באים לחסות בצלו, שישיאו את ילדיהם כשיגיעו לגיל שמונה עשרה, ולא ישהו יותר על זמן זה, והיה מבטיח לכל מי שינהג כך, חיי בני ומזוני רויחי. (באר יעקב חיים על קשו"ע)אין אנו יודעין ערכן של מצוות, ולכן הננו מפגרים בזריזותן בלי הערת הלב, אבל חז"ל התיחסו ליוקר השעה באופן חמור. (קובץ אגרות חזון איש, חלק ב' איגרת קלז)החזון איש זצ"ל אמר, מה שאומרים שאחרי החתונה אין עלייה בלימוד המסובב נעשה סיבה והסיבה מסובב, אמרו שאחרי החתונה אי אפשר ללמוד, ואם כן אחרו את החתונה, התוצאה בחור נשבר מבחינה פסיכולוגית, וגם אחרי החתונה אינו מסוגל כבר ללמוד. (מרשימות הגר"ש ברזם זצ"ל, מעשה איש ח"ב)
- יב. לא כל הרוצה ליטול את השם…
- יא. גלגל החוזר
- ט. אין אתה יודע מתן שכרן של מצוות
- ז. חיי בני ומזוני רויחי
- רצוני להעירך, כי מן המשנה ומן הגמ' להקדים הפרק, ובי"ח שנה יש חיוב, וכן נהגו דורות הרבה, ויש מאחרין מפני עסק התורה, אבל אין דרך זו רק ליחידים, ולכן אם יזדמן לך ענין, הנותן אפשרות לקבוע על התורה בעתיד הקרוב, אל תזניחהו, ועל העתיד הרחוק, אין ראוי לחקור, שנאמר (דברים יח, יג) תמים תהיה. (קובץ אגרות חזון איש, חלק ב' אגרת קלה).
- החזון איש זצ"ל שאל בחור אחד שכבר הגיע לפרקו, מדוע אינו עוסק בשידוכים ענהו הלה שהוא כבן עזאי שנפשו חשקה בתורה, החזירו החזון איש בצחות, וכאביי ורבא אינו טוב?! (שישו ושמחו)
- טו. סיבה או התחמקות
- במענה על מכתבו… בו כותב אודות בנו… שמציעים לו נכבדות אבל כפי כתבו אינו רוצה להתענין בנוגע שידוך, בטענה שרוצה להקדיש עוד איזה זמן ללימוד התורה, מבלי שיהיה ריחיים על צוארו וכו'.
- והנה מובן שאין להכריח את מי שהוא, לקבל הצעה מסוימה בהנוגע לשידוכין, ומאידך גיסא, יש מקום לומר שטענת בנו האמורה, היא מפני שההצעה שמציעים לו לפי דעת בנו, אינן מתאימות, ובאם יציעו לו דבר המתאים תשתנה גם השקפת בנו על כללות הדבר. (מתוך מכתב האדמו"ר מליובאויטש זצ"ל, שערי הלכה ומנהג)
- יח. מתנה על מה שכתוב בתורה
- מעשה ובא אחד מגדולי המשגיחים להחזון איש זצ"ל, שביקש ממנו שרוצה לפתוח ישיבה לבחורים מצויינים, שישבו ויעסקו בתורה במנוחה וללא כל טירדות, ושיחתמו לו שעד גיל כ"ד לא יתעסקו בשידוכים… השיב לו החזון איש, שהבחורים רשאים לחתום, אבל יכולים גם שלא לקיים את מה שהם חותמים, כי הוי מתנה על מה שכתוב בתורה!!!
- יט. פוסחים על שתי הסעיפים
- בהיות האדמו"ר מסאטמאר זצ"ל בעיר ווייצען, והיו שם הרבה בחורים מבוגרים שלא למדו בישיבה, אמר בדרשותו, הנה בגמ' קדושין (כט:) נחלקו אם ישא אשה ואחר כך ילמוד תורה או ילמוד ואחר כך ישא, אבל אין מי שסובר שלא ילמוד ולא ישא. (קונטרס שמחת בית סאטמאר, תשס"ג)
- כא. המאריך בשמונה עשרה מפסיד הקדושה
- הבית ישראל זצ"ל פגש בבחור רווק למעלה מעשרים שנה, שאלו למה אינו מקיים בן י"ח לחופה, השיב לו, רבי, אני מתפלל שמונה עשרה ארוכה, אמר לו הבית ישראל, כשמתפללים שמונה עשרה ארוכה, מאחרים את הקדושה… (בית ומנוחה)אמר הרב "עכשיו חתונה", והבחור היה אז בן י"ז שנהועוד אמר הגה"צ רבי חיים קנייבסקי שליט"א, שהחזו"א (דודו) רצה שהוא יינשא בגיל י"ז וחצי, ושבדרך כלל הוא מייעץ שאם הבן אינו לומד כל כך טוב – שילמד עוד קצת לפני חתונתו, אבל אם הוא לומד טוב – שיתחתן, כיון שילמד טוב אף אחרי הנשואין. כה אמר הנביא: 'כי עזה עזובה תהיה ואשקלון לשממה אשדוד בצהרים יגרשוה ועקרון תעקר' (תרי עשר, צפניה ב, ד). ומה הטעם? בואו וראו מה דרשו חז"ל במדרש על פסוק זה! 'עזה' מלשון עז, רוצה לומר, הנושא אשה שקרוביה עזים וחזקים, וכונתו להתקרב בהם, לסוף יסתלקו ממנו, וגם הוא יסתלק מן האשה, שנאמר: 'עזובה תהיה'. 'ואשקלון' מלשון שקלים, רוצה לומר, הנושא אשה לשם ממון, סופו בא לידי עוני, שנאמר: (לשממה תהיה) ['ואשקלון לשממה']. 'אשדוד' מלשון 'אש דודים', רוצה לומר, הנושא אשה לשם חשק סופו שבע ממנה וקץ בה ומגרשה בחצי ימיו, שנאמר: 'בצהרים יגרשוה'… על כן יברח אדם מלהזדוג עם נשים כאלו וישים כונתו לשם שמים ויסיעוהו מן השמים, עכ"ל (מנורת המאור ח"ב פ"ד). זוהר פרשת בראשית (דף כה:): וּמֵאֵלֶּה שֶׁנִּשְׁאֲרוּ מֵהֶם בְּגָלוּת רְבִיעִית, הֵם רָאשִׁים בְּקִיּוּם רַב, וְהֵם מַעֲמִידִים עַל יִשְׂרָאֵל כְּלֵי חָמָס, וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (שם ו) כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם. אֵלֶּה אוֹתָם עֲמָלֵקִים, וְנֶאֱמַר בּוֹ (ישעיה סג) מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה וְגוֹ'. וְהוֹצִיא אוֹתָהּ מִשָּׁם בְּכֹחַ שֶׁל ו' וְהֵבִיא אוֹתָהּ עִמּוֹ. מִיָּד שָׁרְתָה עָלָיו י"ה וְנִשְׁלְמָה הַשְּׁבוּעָה, [שנאמר] (שמות יז) כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' וְגוֹ'. מַה זֶּה מִדֹּר דֹּר? זֶה מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (קהלת א) דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא. וַהֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ שֶׁאֵין דּוֹר פָּחוֹת מִשִּׁשִּׁים רִבּוֹא, וְזֶה מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ שֶׁאִשָּׁה אַחַת יָלְדָה שִׁשִּׁים רִבּוֹא בְּכֶרֶס אַחַת. וַחֲמִשָּׁה מִינִים הֵם בְּעֵרֶב רַב, וְהֵם: נְ'פִילִים גִּ'בּוֹרִים עֲ'נָקִים רְ'פָאִים עֲ'מָלֵקִים. וּבִגְלָלָם נָפְלָה ה' קְטַנָּה מִמְּקוֹמָהּ… וּמֵאֵלֶּה שֶׁנִּשְׁאֲרוּ מֵהֶם בְּגָלוּת רְבִיעִית, הֵם רָאשִׁים בְּקִיּוּם רַב, וְהֵם מַעֲמִידִים עַל יִשְׂרָאֵל כְּלֵי חָמָס, וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (בראשית ו) כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם. אֵלֶּה אוֹתָם עֲמָלֵקִים… בּוֹנִים בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּמִדְרָשׁוֹת, וְשָׂמִים בָּהֶם סֵפֶר תּוֹרָה וַעֲטָרָה עַל רֹאשׁוֹ, וְלֹא לְשֵׁם ה', אֶלָּא לַעֲשׂוֹת לָהֶם שֵׁםהַגִּבּוֹרִים – מִין שְׁלִישִׁי, עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (בראשית ז) הֵמָּה הַגִּבּרִים וְגוֹ' אַנְשֵׁי הַשֵּׁם, וְהֵם מִצַּד אֵלֶּה שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם (שם יא) הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וְגוֹ' וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם. וּבּוֹנִים בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּמִדְרָשׁוֹת, וְשָׂמִים בָּהֶם סֵפֶר תּוֹרָה וַעֲטָרָה עַל רֹאשׁוֹ, וְלֹא לְשֵׁם ה', אֶלָּא לַעֲשׂוֹת לָהֶם שֵׁם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם. וְצַד אַחֵר מִתְגַּבְּרִים עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וְגוֹזְלִים אוֹתָם וּמִתְבַּטֶּלֶת הָעֲבוֹדָה, וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (שם ז') וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ.הָרְפָאִים – מִין רְבִיעִי, אִם יִרְאוּ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּדחַק, מִתְרַפִּים מֵהֶם, וְיֵשׁ לָהֶם רְשׁוּת לְהַצִּילָם וְלֹא רוֹצִים. וּמִתְרַפִּים מֵהַתּוֹרָה וּמֵאֵלֶּה שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִים בָּהּ לַעֲשׂוֹת טוֹב עִם עוֹבְדֵי כוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (ישעיה כו) רְפָאִים בַּל יָקֻמוּ. בִּזְמַן שֶׁתָּבֹא פְקִידָה לְיִשְׂרָאֵל, נֶאֱמָר בָּהֶם (שם) וַתְּאַבֵּד כָּל זֵכֶר לָמוֹ. אֵלֶּה אוֹתָם שֶׁמַּחֲזִירִים אֶת הָעוֹלָם לְתֹהוּ וָבהוּ. (ראה תיקון מ"ג) – מִיָּד כְּשֶׁיָּבא הָאוֹר, שֶׁהוּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יִמָּחוּ מִן הָעוֹלָם וְיֹאבֵדוּהָעָנָקִים – מִין חֲמִישִׁי, שֶׁהֵם מְזַלְזְלִים לְאוֹתָם שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם (משלי א') וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךְ, וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (דברים ב') רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף הֵם כַּעֲנָקִים. שְׁקוּלִים זֶה לָזֶה. אֵלֶּה אוֹתָם שֶׁמַּחֲזִירִים אֶת הָעוֹלָם לְתֹהוּ וָבהוּ. וְסוֹד הַדָּבָר, [שבגללם] נֶחֱרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, שֶׁהִיא עִקַּר וְיִשּׁוּב הָעוֹלָם. מִיָּד כְּשֶׁיָּבא הָאוֹר, שֶׁהוּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יִמָּחוּ מִן הָעוֹלָם וְיֹאבֵדוּ. אֲבָל הַגְּאֻלָּה אֵינָהּ תְּלוּיָה אֶלָּא בָּעֲמָלֵק עַד שֶׁיִּמָּחֶה, שֶׁבּוֹ הַשְּׁבוּעָה, וַהֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ. בַּיּוֹם שֶׁיִּמָּחוּ אֵלֶּה יִתְחַדֵּשׁ הָעוֹ