ספר יסוד התבונה

להרודת ספר יסוד התשובה: בקובץ. pdf לחץ כאן:  יסוד התשובה אינדי+תוכן עניינים

  להרודת ספר מעולפת ספירים (בקובץ pdf):   מעולפת ספירים אינדי+הוספות+מפתח

הקדמת המוציאים לאור

מפעל הזוהר העולמי

'סוד 'יראה 'תיקון 'שלם על ידי דרכי התשובה אשר תשובה קדמה לעולם מבראשית, שכידוע מהאר"י הקדוש זי"ע שבדורינו כולם הם נשמות מגולגלות ובעלי תשובה, [ראה בספרנו שכר ועונש ו' כרכים] ונחוץ חיבור זה מאוד בערבי עקבתא דמשיחא.

ספר קדוש זה נדפס למעלה ממאתיים שנה על ידי צדיק קדוש שהדפיס בעילום שם, כמו שידוע הספר ראשית חכמה גם כן נדפס בעילום שם, וכן הרבה צדיקים שפחדו לגלות שמותיהם. הרה"ק שר המסכים כתב, וז"ל: @06ויש למקרא לקרות כל יום דרכי התשובה, למחות אבן התועים אשר מאסו הבונים, ויבא תחנונים שהשם ברחמיו יהא עוזר לו לפתוח לו שערי אמונים, להבין אמרי בינה לעשות מלאכת שמים כוונים, וכו'. @07

@06ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה@07 לברך על המוגמר להביאו לדפוס הספר הקדוש "@06יסוד התשובה@07", מלאכת הקודש הלזו אשר לא נראה ולא נשמע כבושם הזה מעולם כי אין תמורה ואין ערך ליקר תפארת גדולת קדושת ספר הנפלא והנורא הזה, שנלקט מספרים שהם מצדיקים הקדושים שהם היו בבחינת קדשי הקדשים זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן.

@06הוספות המוציא לאור:

@07פתחנו את הראשי תיבות, הגהות, בדפוס חדש ומהודר, והוספנו מקורות ותוספות מראה מקומות, כותרות, וסידרנו המפתחות לפני כל פרק וחילקנום לאותיות, כמו כן הוספנו תרגום הזוהר, והדגשות במקומות הנחוצות, והערות והוספות נחוצות להבנת העניין, דבר השוה לכל נפש.

כמו כן הוספנו מסכת חיבוט הקבר, @06נעתק מספר שכר ועונש@07 (חלק א'): מובא בספר הקדוש @06ראשית חכמה@07 (שער היראה פרק י"ב) ובספר @06חסד לאברהם@07 (מעין חמישי נהר א' ב' ג' ד'), וסביב לו ביאור מספר @06חסד לאברהם@07 הנ"ל.

@06השיר והשבח לחי העולמים@07, שהגיענו לעת הזאת, להגיש לציבור שוחרי ואוהבי תורה, אוצר בלום מלא כל טוב, מאות מאמרי חכמינו זכרונם לברכה וספרי קודש שנלקטו ליקוטי בתר ליקוטי, דיבורים קדושים ונפלאים, התעוררות בענין התשובה ואמונה בשכר ועונש ועניני יראת שמים שאין איש שם על לב לעבדה ולשמרה, והעלינו את המאמרים האלו על ספר למען יעמדו ימים רבים, ולמען יאירו לדורות הבאים את אורחותיהם.

ובאמת גם מי שהוא תלמיד חכם ולמדן גדול ומתמיד בלימודו, מכל מקום לא נמצא בו שיעשה תשובה בכל יום, ועל ידי זה יגיע ליראת שמים ואהבת השם כראוי באמת, ושיהיה דבוק באמת בהשם יתברך ובעבודתו, או שיתקן אפילו מדה אחת בשלימות על פי התורה.

וכמה פעמים רואים למדן שעוסק בתורה יומם ולילה ומתמיד בה בתשוקה רבה, והולך מחיל אל חיל מתורה לתפלה ומתפלה לתורה בהתלהבות, ומכל מקום לא זכה להארת התורה והעבודה האמיתית, כי לפעמים מרוב למדנותו של התלמיד חכם קל בעיניו לבטל אנשים אחרים ואינו משים אל לבו עיקר העבודה שהוא ענוה ויראת ה', ולכאורה מאין בא לו זאת, הלא הוא למדן ועובד ה', ונראה שחפצו לקיים את התורה, והרי וודאי למד ויודע עונש וגנות כל עושה אלה. אך התשובה על זה הוא משום שמסתפק בידיעתו וזכרונו על דברים אלו רק בכלל הלימוד, ואינו עוסק בפרטיות להזכיר עצמו תמיד ולעורר נפשו ונשמתו על ענין התשובה ולעסוק בספרי מוסר, ולהתבונן על יראת שמים האמיתית ועל תיקון המדות.

לכן אף שלמד תורה הרבה עם כל זה לא נחקקו הדברים בלבו לזכור וליזהר בהם תמיד. ולכן נתפשטה הגאוה ונתמעט האמת, כי כל אשר יתמיד האדם בפשט ופלפול התורה, בלי התעסקות בעבודות תשובה על העבירות שעל ידי זה יגיע ליראת שמים ותיקון המדות, ודאי יש בו גאוה ומדות פחותות יותר משאר אדם, כי מרוב לימודו לבו מתנשא עליו, ועל ידי זה בא לידי קלקול יותר מלתיקון.

ומשנה שלימה שנינו (אבות פרק ו') רבי מאיר אומר, כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו', @06אוהב את המקום, אוהב את הבריות וכו', ומלבשתו ענוה ויראה, ומכשרתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן, ומרחקו מן החטא ומקרבתו לידי זכות וכו', והוה צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו@07.

רואים מזה שלימוד התורה כשהיא לשמה מביאה את האדם לידי אהבת ויראת השם יתברך ולכל מעלות ומדות טובות, אבל הרי צריך להיות לשמה. ובכלל לימוד התורה לשמה הוא שיביא הלימוד לידי מעשה בעניני המדות והמעשים על ידי עבודות הפרטיות, ואז גם הלימוד בעצמו מזכך את האדם ומקדשו ומסייעו הרבה לתקן המדות. אבל אם עוסק בלימוד גרידא בלי עבודה פרטית על יראת שמים ותיקון המדות, לא יבוא למעלות אלו, ואף אם יתעורר לפעמים ליראת שמים ותיקון המדות, אחר כך יתקרר מזה וישכח מכל אלה. ולכן צריך תמיד התעוררות חדש ליראה ולאהבה את השם יתברך ולתקן המדות, שהוא יסוד כל עבודת האדם בעולם הזה.

וידוע מה שאמר רבן של ישראל @06החתם סופר@07 זכותו יגן עלינו, שכאשר נזדמן לו יום אחד שאינו עוסק בספרי מוסר, הוא מתקרר מעבודת השם יתברך. וכן ידוע מהגאון הקדוש רבי @06הלל מקאלאמיי@07 זכר צדיק לברכה שאמר על עצמו: "@06השבט מוסר עשה אותי ליהודי@07". הוא היה אומר, מי שאינו עוסק בספרי מוסר אינו יכול להיות יהודי.

וידוע שהצדיק הקדוש @06רבי ר' אלימלך מליזענסק בעל נועם אלימלך@07 זכותו יגן עלינו היה שגור בפיו הספר הקדוש @06קב הישר@07 ולמד וחזר עליו עד ק"ב פעמים כמנין שם הספר ופרקיו.

וכן האדמו"ר הגאון הקדוש @06השר – שלום מבעלזא@07 זכותו יגן עלינו סיפר על עצמו שלמד את הספר הקדוש @06"קב הישר" ק"ב פעמים@07 (-כמנין ק"ב), והעיד כי היראת-שמים שלו שאב מדברי כיבושין של ספר-קדוש זה.

וכן כתב הגאון הקדוש רבי @06חיים פלאג'י @07זצוק"ל כותב: יצוה כל אחד לבניו ללמוד בספר קב הישר ועוד.

@06גם הוא בעצמו גמר הספר בשיעורו בספרי מוסר במוצאי שבת.

@07וכן הגאון הקדוש בעל @06החיד"א @07זצוק"ל מזכיר רבות בספריו את דברי המחבר, ממליץ עליו כספר מעורר ליראת-ה' והיה מצוי על שולחנו בעתות רצון.

ובספר פתגמין קדישין הביא בשם הרב הקדוש @06רבי אהרן מזיטומיר@07 זכר צדיק לברכה בעל מחבר ספר תולדות אהרן, שאמר בזה הלשון: ועיקר שלא ישכח אפילו רגע אחת מעבדות השם יתברך, ויעשה לעצמו סימנים בביתו שיזכיר לו יראת השם כל אחד ואחד לפי שכלו, וכן שיזכור להנצל מגאוה וכעס ושקר ושאר עבירות ולא יסמוך על עצמו, עיין שם.

וגלל כן לקחנו על שכמנו להדפיס ולסדר ספר זה על ענייני תשובה ואמונה בשכר ועונש, ועובדות הקשורים בעולם של הרוח והנשמה, תיקון הנשמות בעולם הזה, עניני יראת שמים, והכל למטרה אחת – לחזק את התשובה והאמונה בבורא העולם יתברך ויתעלה.

וידוע מכתב ההתעוררות מכתבי הגאון הצדיק המפורסם רבי @06שלמה בלאך@07 זכר צדיק לברכה, שהיה תלמיד החפץ חיים זכר צדיק לברכה, שכתב בשם הגר"א זכותו יגן עלינו (וכן כתב הגר"א בעצמו במכתבו הידוע שכתב לזוגתו ולמשפחתו מארץ ישראל), וזה לשונו:

במדרש רבה (בראשית פרשה כ') ד' תשוקות הן וכו', ואמר הגר"א זצוק"ל יש עוד תשוקה אשר אין בכח איש לצייר ולשער חָזְקָה וְגָדְלָה בעת שמוליכין את האדם מביתו לקברו ואז תפקחנה כל חושיו ורואה מה שלא יכול לראות בימי חיותו, ומראין לו עונשי הגיהנם ותענוגי הגן עדן, @06ורואה איך כילה ימיו בהבל, וכל כספו וזהבו אשר עמל עליהם הם לצנינים ולחוחים בעיניו, כי בעבורם קנה לנפשו עונשי הגיהנם, וגם הפסיד תענוגי הגן עדן, ויתבונן אז בשכלו הזך כמה תענוגי גן עדן הפסיד בעולם הזה, כי יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, @07וכמה שעות היה בכל ימי חייו אשר הלכו בבטלה, אשר כל שעה ושעה היה יכול להרויח גן עדן בתענוגים נפלאים אשר עין לא ראתה, ומחמת גודל התשוקה אשר הוא רוצה להתעדן שם והוא אינו יכול להכנס שם מחמת שהוא מלוכלך בצוֹאַת עונותיו, הוא מרוצה להענש בגיהנם בענשים קשים ומרים רק שיבוא אחר כך לתענוגי הגן עדן, ואין בכח אדם לצייר גודל שבירת לבו וחרטתו, ואם יהיה לאדם בעולם הזה אחד מאלף אלפים חלק מהצער שיש לו שם בעולם הבא, היה מוכרח למות מחמת שלא היה יכול לסבול גודל הצער, רק בעולם הבא נותן לו הקדוש ברוך הוא כח שיוכל לסבול זה הצער, ואז גודל תשוקתו שיתן לו רשות לחזור לביתו ולעסוק בתורה ועבודה כל ימי חייו, וממרט שערות ראשו וקורע את בשרו ואומר אוי לי איך החלפתי עולם בתענוגים נצחיים על עולם חושך, והצער הזה קשה לו מכל יסורי גיהנם, עד כאן לשונו.

@02טעם למה פתח הרמ"א זכרונו לברכה חיבורו על שולחן ערוך, בעניני יראת שמים ובענין קיום שויתי ה' לנגד תמיד.

א. רבינו הרמ"א זכר צדיק לברכה פתח הגהותיו על השלחן ערוך (רמ"א שולחן ערוך אורח חיים סימן א' סעיף א'), בשם המורה נבוכים (חלק ג' פרק כ"ב), בזה הלשון:

שויתי ה' לנגדי תמיד *, הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלקים, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועתו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דיבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדיבורו במושב המלך, כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקדוש ברוך הוא אשר מלוא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה', מיד יגיע אליו היראה@06*@07 וההכנעה בפחד השם יתברך ובשתו ממנו תמיד.

ג. וכתב שם @06הבאר היטב@07 (סעיף קטן ג') בשם @06האר"י@07 זכרונו לברכה: שויתי ה', שיצייר שם הוי' תמיד נגד עיניו כזה ה', וזהו סוד שויתי ה' לנגדי תמיד, @06וזה תועלת גדול לענין היראה@07, עד כאן לשונו.

ד. @06ובמשנה ברורה@07 (שולחן ערוך סימן ח', סעיף קטן ז') כתב בזה הלשון: ונכון שיכסה ראשו בטלית, שכיסוי זה מכניע לב האדם ומביאו לידי יראת שמים, עד כאן.

ה. ובספר הקדוש @06פרי עץ חיים@07 (שער רוח הקודש, דף נ"ז עמוד א') כתב: טוב לאדם שיצייר אותיות שם הוי' תמיד בציורם לנגד עיניו, ודבר זה גורם להביא בלב האדם יראתו יתברך וגם לזכך הנפש, וזה שאמר דוד המלך לה' שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט.

ו. ידוע מהצה"ק האדמו"ר הזקן מחב"ד בעל שולחן ערוך הרב [בעל התניא], והגר"א ומהחפץ חיים והחזון איש זי"ע, שספר הזוהר הוא ספר מוסר הכי הגדול ומטהר את הנשמה ומסיר את טמטום המוח, וכן סגולה להינצל מגאווה להרבות בלימוד הזוהר הקדוש ובדוק ומנוסה, ראה באריכות בספר אור הזוהר מאלף צדיקי הדור שעוררו שכל איש ישראל ילמד זוהר הקדוש, לתקן את נשמתו ולתקן את כלל ישראל לאוקמא שכינתא מעפרא ולעילוי שכינת עוזינו שתבא הגאולה השלימה ברחמים אמן.

ונעתיק מכתב הבד"ץ וגאוני ישראל לפני למעלה מ-90 שנה:

@02תִּקּוּן לַגְּאֻלָּה הָאֲמִתִּית מִטַּעַם הָרַבָּנִים הַגְּאוֹנִים מָארֵי דְּאַרְעָא קַדִּישָׁא בִּשְׁנַת תרפ"א לפ"ק:

יָדוּעַ לַכֹּל כִּי סֵפֶר הַזֹּהַר שֶׁל הַתַּנָּא הָאֱלֹהִי, אוֹר הָעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים, הַנֶּאֱמַר עָלָיו: זֶה הָאִישׁ מַרְעִישׁ הָאָרֶץ מַרְגִּיז מַמְלָכוֹת, וּבַגְּמָרָא אָמְרוּ, דִּילִידָה אִימֵּיהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן תֵּילִיד וְאִי לֹא לֹא תֵּילִיד (מַכּוֹת י"ז:) הוּא עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ, @06הָרַשְׁבִּ"י @07זְכוּתוֹ יָגֵן עָלֵינוּ אָמֵן, אֲשֶׁר תּוֹרָתוֹ בּוֹקַעַת לְאַלְפֵי אֲלָפִים וְרִבְבֵי רִבְבוֹת עוֹלָמוֹת, וְעוֹבֶרֶת בֵּין שְׂרָפִים וְאוֹפַנִּים וְחַשְׁמַלִּים וְחַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ, מְקוֹם נַהֲרֵי אֵשׁ אוֹכֶלֶת אֵשׁ עַד קוֹל דְּמָמָה דַּקָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, @06וְשָׂמֵחַ בָּהּ וּבוֹנֶה בָּהּ עוֹלָמוֹת חֲדָשִׁים וּמְרַחֵם עַל עָלְמָא.

@07פּוּק חֲזֵי מַה שֶּׁכָּתַב הַגָּאוֹן חִידָ"א זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא:

@06 לִמּוּד הַזֹּהַר מְרוֹמָם עַל כָּל לִמּוּד אֲפִלּוּ דְּלָא יָדַע מַאי קָאָמַר.

@07וְהָרַב "כִּסֵּא מֶלֶךְ" (פֵּרוּשׁ עַל תִּקּוּן מ"ג) אָמַר: @06לִמּוּד הַזֹּהַר בְּגִירְסָא בּוֹנֶה עוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים.

@07עוֹד אָמַר אֵלִיָּהוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה לְרַבִּי שִׁמְעוֹן: @06 בְּהַאי סֵפֶר הַזֹּהַר יִתְפָּרְקוּן מִן גָּלוּתָא כַּד אִתְגַּלְיָא בְּדָרָא בַּתְרָאָה. @07עוֹד בְּדַף קכ"ד: לְשׁוֹן משֶׁה רַבֵּינוּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן. וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ בְּהַאי חִבּוּרָא דִּילָךְ דְּאִיהוּ סֵפֶר הַזֹּהַר בְּאִילֵּין לֹא צָרִיךְ נִסָּיוֹן – רָצָה לוֹמַר: @06כִּי הַלּוֹמֵד בְּסֵפֶר הַזֹּהַר לֹא יִסְבֹּל חֶבְלֵי מָשִׁיחַ. @07וּבְגִין דְּיִשְׂרָאֵל עֲתִידִין לְמִטְעַם מֵאִילָנָא דְחַיֵּי דָּא הוּא סֵפֶר הַזֹּהַר יִפְקוּן בֵּיהּ מִגָּלוּתָא בְּרַחֲמֵי.

עוֹד בְּהַקְדָּמַת הַתִּקּוּנִים: @06"וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ" וְגוֹ' וְהַמַּשְׂכִּילִים אִלֵּין רַבִּי שִׁמְעוֹן וְחַבְרַיָּיא, יַזְהִירוּ כַּד אִתְכַּנְשׁוּ לְמֶעֱבַד הַאי חִבּוּרָא, רְשׁוּתָא אִתְיְהִיב לְהוֹן וּלְאֵלִיָּהוּ עִמְּהוֹן וּלְכָל נִשְׁמָתִין דִּמְתִיבְתָּאן לְנַחֲתָא בֵּינַיְיהוּ וּלְכָל מַלְאָכַיָּא בְּאִתְכַּסְיָא וּבְאֹרַח שֵׂכֶל. וְעִלַּת עַל כֹּלָּא יְהִיב רְשׁוּ לְכָל שְׁמָהָן קַדִּישִׁין וּלְכָל הֲוַיָּין וּלְכָל כִּנּוּיִין לְגַלָּאָה לוֹן רָזִין טְמִירִין כָּל שֵׁם בְּדַרְגָּא דִילֵיהּ, וּרְשׁוּתָא יְהִיב לַעֲשַׂר סְפִירָן לְגַלָּאָה לוֹן רָזִין טְמִירִין דְּלָא אִתְיְהִיב רְשׁוּ לְגַלָּאָה לוֹן עַד דְּיֵיתֵי דָרָא דְמַלְכָּא מְשִׁיחָא.

@07הַמּוּרָם מִן הָאָמוּר כִּי: @06הַגְּאֻלָּה תְּלוּיָה בְּלִמּוּד הַזֹּהַר, ע"כ.

@07וְעַתָּה נִכְתֹּב מַה גּוֹרֵם בָּעוֹלָם בִּטּוּל לִמּוּד הַזֹּהַר, וְנִקַּח אוֹתוֹ מִדִּבְרֵי הָרַב הַגָּדוֹל הַמְקֻבָּל הָאֱלֹהִי רַבִּי חַיִּים וִיטַאל זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, תַּלְמִיד הָרַב הָאֲרִ"י זְכוּתוֹ יָגֵן עָלֵינוּ אָמֵן, הַכָּתוּב בְּהַקְדָּמַת שַׁעַר הַהַקְדָּמוֹת, וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: אֲנִי הַצָּעִיר בָּעִיר, הַדַּל בְּאַלְפֵי חַיִּים, וִיטַאל בֶּן לַאֲדוֹנִי אָבִי הָרַב יוֹסֵף וִיטַאל זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, בִּהְיוֹתִי בֶּן שְׁלֹשִׁים לְכֹחַ תָּשַׁשׁ כֹּחִי וְיָשַׁבְתִּי מִשְׁתּוֹמֵם וּמַחְשְׁבוֹתַי תְּמֵהִים, כִּי עָבַר קָצִיר, כָּלָה קַיִץ, וַאֲנַחְנוּ לֹא נוֹשַׁעְנוּ, תְּרוּפָה לֹא עָלְתָה לְמַחֲלָתֵנוּ, אֵין מָזוֹר לִבְשָׂרֵנוּ וְלֹא עָלְתָה אֲרוּכָה לְמַכָּתֵנוּ וּלְחֻרְבַּן בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ, אוֹי לָנוּ כִּי פָּנָה הַיּוֹם וְגַם נָטוּ צִלְלֵי עֶרֶב, וְכָלוּ כָּל הַקִּצִּים וַעֲדַיִן בֶּן דָּוִד לֹא בָּא. וָאֶתְּנָה אֶת פָּנַי לַחֲקֹר וְלָדַעַת מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה נִתְאָרֵךְ קִצֵּנוּ וְגָלוּתֵנוּ וּמַדּוּעַ לֹא בָּא בֶּן יִשַׁי?

וּמָצָאתִי אָוֶן לִי וַאֲנִינָה בְּקִרְבִּי וְלִבִּי דָּוַי, מִמַּאֲמָר אֶחָד הוּבָא בְּסֵפֶר הַתִּקּוּנִים תִּקּוּן ל' וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: תַּנִּינָא כְּתִיב וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת וְכוּ' וְהִיא אוֹמֶרֶת מָה אֶקְרָא וְכוּ' בְּהַהוּא זִמְנָא וַיִּזְכּוֹר כִּי בָשָׂר הֵמָּה רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב (תְּהִלִּים עח לט) לְעָלְמָא, @06וְדָא אִיהוּ רוּחָא דְמָשִׁיחַ, וַי לוֹן מָאן דְּגָרְמִין דְּיֵזִיל לֵיהּ מִן עָלְמָא וְלָא יְתוּב לְעָלְמָא, דְּאִלֵּין אִינוּן דְּעָבְדִין לְאוֹרַיְיתָא יַבָּשָׁה, וְלָא בָעָאן לְאִשְׁתַּדְלָא בְחָכְמָה דְקַבָּלָה @07(רוֹצֶה לוֹמַר לִמּוּד הַזֹּהַר), דְגָרְמִין דְּאִסְתַּלַּק נְבִיעוּ דְחָכְמָה דְאִיהִי י' מִינָהּ, וְאִשְׁתְּאָרַת ב' יְבֵישָׁה, וַי לוֹן @06דְּגָרְמִין עֲנִיּוּתָא וְחַרְבָּא וּבִיזָה וְהֶרֶג וְאַבְּדָן בְּעָלְמָא, וְהַאי רוּחַ דְּאִסְתַּלַּק אִיהוּ רוּחַ דְמָּשִׁיחַ כְּמָה דְאִתְּמַר, וְאִיהוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְאִיהוּ רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת הַשֵּׁם @07(יְשַׁעְיָה יא ב).עַד כָּאן.

@02יִלְמְדוּ הַזֹּהַר וְהַתִּקּוּנִים אֶלֶף פְּעָמִים בְּסוֹד הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה

הֲרֵי כִּי לִמּוּד הַזֹּהַר הוּא מְעוֹרֵר הָרַחֲמִים וְנִשְׁמָתוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, וְיִתְגַּלֶּה וְיִבָּנֶה הַמִּקְדָּשׁ וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכֹּן לָבֶטַח, @06וְהַלּוֹמֵד בּוֹ בָּטוּחַ שֶׁלֹּא יִסְבֹּל צַעַר חֶבְלֵי מָשִׁיחַ, @07אֲשֶׁר עַל כֵּן אֲנַחְנוּ חַכְמֵי וְרַבָּנֵי עִיר הַקֹּדֶשׁ יְרוּשָׁלַיִם תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן, וּבָתֵּי דִּינִים, נִתְעוֹרַרְנוּ לְיַסֵּד לִמּוּד הַזֹּהַר בָּאָרֶץ וּבְחוּץ לָאָרֶץ בִּכְדֵי לִגְמֹר הַסֵּפֶר הַזֹּהַר, וְיִהְיֶה הַסִּיּוּם בְּכ"ה אֱלוּל הַבָּא עָלֵינוּ לְטוֹבָה, יוֹם בְּרִיאַת הָעוֹלָם, @06וְיִלְמְדוּ הַזֹּהַר וְהַתִּקּוּנִים אֶלֶף פְּעָמִים בְּסוֹד הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה.

וְלָכֵן אֲנַחְנוּ קוֹרְאִים לָכֶם, אַחֵינוּ חֲכָמִים רַבָּנִים, סוֹחֲרִים, בַּעֲלֵי בָּתִּים, בַּעֲלֵי מְלָאכוֹת, חִזְקוּ וְאִמְצוּ לָקַחַת חֵלֶק עִמָּנוּ, וְהַחַלָּשׁ יֹאמַר גִּבּוֹר אֲנִי. זְכוּ וְהִתְחַבְּרוּ בַּחֶבְרָה הַזֹּאת, וְכָל אֶחָד יַחְטֹף חֵלֶק מֵהַזֹּהַר, וּבִשְׁעַת הַפְּנַאי וּבֵין הַדְּבֵקִים יִלְמֹד אֵיזֶה עָלִין כְּפִי הַסֵּדֶר אֲשֶׁר יִתְּנוּ לָכֶם הַגַּבָּאִים וְהַמְנַהֲלִים בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּץ לָאָרֶץ. אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, דְּעוּ מִי מְטַהֵר אֶתְכֶם, אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, דְּעוּ, כָּל מִלָּה וּמִלָּה נַעֲשֵׂית אֶלֶף אֲלָפִין וְרִבֵּי רִבְבוֹן עוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים בַּשָּׁמַיִם, @07כַּנִּזְכַּר בְּהַקְדָּמַת אוֹר הַחַמָּה.

@06כָּל חָבֵר יִלְמֹד זֹהַר שָׁלֵם עַד כ"ה אֱלוּל אוֹ חֶצְיוֹ אוֹ רִבְעוֹ, וּלְזַוֵּג כָּל סִיּוּם שָׁלֵם עַל ג' אוֹ ד' חֲבֵרִים בִּכְדֵי לָדַעַת כַּמָּה סִיּוּמִים יֵשׁ בְּכָל עִיר וְעִיר לְהַשְׁלִים אֶלֶף פְּעָמִים, וּכְבָר מִנִּינוּ חֶבְרַת מְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים לְהִשְׁתַּדֵּל בְּזֶה

@07וְאַתֶּם, אַחֵינוּ, גַּבָּאֵי וּמְנַהֲלֵי עַם קֹדֶשׁ בָּאָרֶץ וּבְחוּץ לָאָרֶץ, אֲשֶׁר עֲלֵיכֶם נֶאֱמַר "וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד", עִמְדוּ וַעֲשׂוּ מִשְׁמָרוֹת מִשְׁמָרוֹת וְסֵדֶר לְכָל חָבֵר וְחָבֵר כְּפִי כֹּחוֹ, @06בְּאֹפֶן כִּי כָּל חָבֵר יִלְמֹד זֹהַר שָׁלֵם עַד כ"ה אֱלוּל אוֹ חֶצְיוֹ אוֹ רִבְעוֹ, וּלְזַוֵּג כָּל סִיּוּם שָׁלֵם עַל ג' אוֹ ד' חֲבֵרִים בִּכְדֵי לָדַעַת כַּמָּה סִיּוּמִים יֵשׁ בְּכָל עִיר וְעִיר לְהַשְׁלִים אֶלֶף פְּעָמִים. וּכְבָר מִנִּינוּ חֶבְרַת מְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים לְהִשְׁתַּדֵּל בְּזֶה.

וּבָרוּר כִּי גַּם אַנְשֵׁי חוּץ לָאָרֶץ יַעֲלֶה הַלִּמּוּד שֶׁלָּהֶם עִם אַנְשֵׁי עִיר הַקֹּדֶשׁ בִּמְסִלַּת בֵּית קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים בְּסוֹד כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה, וְנִכָּנֵס לְשָׁנָה חֲדָשָׁה שְׁנַת גְּאֻלָּה וִישׁוּעָה בְּרַחֲמִים עַל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְעַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, @07וְאַחַר הַסִּיּוּם אִם יִצְטָרֵךְ עוֹד נַחֲזֹר עוֹד פַּעַם סֵדֶר שֵׁנִי וּזְכוּת הַתַּנָּא הָרַשְׁבִּ"י זְכוּתוֹ יָגֵן עָלֵינוּ אָמֵן, יָגֵן עָלֵינוּ וְיָגֵן עֲלֵיכֶם וְאַתֶּם שָׁלוֹם.

@02מוֹדָעָה חֲדָשָׁה מִטַּעַם רַבָּנִים הַגְּאוֹנִים מָארֵי דְּאַרְעָא קַדִּישָׁא לִשְׁקֹד עַל לִמּוּד הַזֹּהַר לִגְמֹר בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ אֶלֶף סִיּוּמִים, וּכְפִי הָרְשִׁימוֹת אֲשֶׁר קִבַּלְנוּ לֹא נִגְמַר רַק לְעֵרֶךְ שֵׁשׁ מֵאוֹת סִיּוּמִים

כְּבָר יָדוּעַ לִכְבוֹדָם מַעֲלַת לִמּוּד הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, אֲשֶׁר הוּא מְבַטֵּל כָּל מִינֵי פֻּרְעָנֻיּוֹת וּגְזֵרוֹת קָשׁוֹת וְרָעוֹת וּמוֹתָנָא וְחַרְבָּא וּבִזָּה מֵעָלְמָא, וְהַשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה כְּבָר עוֹרַרְנוּ עַם יִשְׂרָאֵל @06"תִּקּוּן לַגְּאֻלָּה הָאֲמִתִּית" מִטַּעַם רַבָּנִים הַגְּאוֹנִים מָארֵי דְּאַרְעָא קַדִּישָׁא הַנִּזְכַּר לְעֵיל, לִשְׁקֹד עַל לִמּוּד הַזֹּהַר לִגְמֹר בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ אֶלֶף סִיּוּמִים, וּכְפִי הָרְשִׁימוֹת אֲשֶׁר קִבַּלְנוּ, לֹא נִגְמַר רַק לְעֵרֶךְ שֵׁשׁ מֵאוֹת סִיּוּמִים.

עַל כֵּן אֲנַחְנוּ, רַבָּנֵי וּגְאוֹנֵי אֶרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, מְבַקְּשִׁים מִכָּל בַּר יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדוֹ מַשֶּׂגֶת, לִלְמֹד עוֹד פַּעַם בִּכְדֵי גְּמֹר הָאֶלֶף סִיּוּמִים בְּכ"ה אֱלוּל הַבָּא עָלֵינוּ לְטוֹבָה כְּפִי שִׁעוּר הָרִאשׁוֹן יוֹתֵר אוֹ פָּחוֹת, עִם בְּנֵי חֶבְרָתוֹ שֶׁל אֶשְׁתָּקַד, סִיּוּם זֹהַר אֶחָד לְעִלּוּי מַזַּל עַם יִשְׂרָאֵל, וּלְבַטֵּל כָּל הַצָּרִים אוֹתָם עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וְיָפֵר עֲצַת אוֹיְבֵינוּ וִיקַלְקֵל מַחְשְׁבוֹתָם, וְלֹא תַּעֲשֶׂינָה יְדֵיהֶם תּוּשִׁיָּה, וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכֹּן לָבֶטַח וְנִרְאֶה בְּנֶחָמַת צִיּוֹן, אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן. @07יְרוּשָׁלַיִם תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן. א' לְחֹדֶשׁ אִיָּר שְׁנַת תפא"ר לִפְרָט קָטָן.

@02 קֹדֶם הַלִּמּוּד יֹאמַר:

הֲרֵי אֲנַחְנוּ לוֹמְדִים בְּסֵפֶר הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ לְעִלּוּי שְׁכִינַת עֻזֵּנוּ, וּלְהָרִים קֶרֶן מַזַּל יִשְׂרָאֵל, וְלִסְתֹּם פִּי כָּל הַצָּרִים אוֹתָנוּ עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וּלְהַחֲזִיר הָעֲטָרָה לְיָשְׁנָהּ, וְיֹאמַר דַּי לְצָרוֹתֵינוּ וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכֹּן לָבֶטַח, אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.

@02 דִּבְרֵי הַגָּאוֹן כְּבוֹד מוֹרֵינוּ הָרַב רַבִּי יִצְחָק יְרוּחָם דִּיסְקִין שְׁלִיטָ"א

עֶזְרִי מֵעִם הַשֵּׁם עוֹשֶׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן.

כְּבָר אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁתַּלְמוּד תּוֹרָה הִיא שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְווֹת. אַשְׁרֵי הַזּוֹכֶה לִהְיוֹת עֲמָלוֹ בַּתּוֹרָה הֵן בַּנִּגְלֶה הֵן בַּנִּסְתָּר, בְּסֵפֶר זֹהַר הַקָּדוֹשׁ וְהַתִּקּוּנִים.

@06וּכְדַאי הוּא רַשְׁבִּ"י, הַתַּנָּא הָאֱלֹקִי זְכוּתוֹ יָגֵן עָלֵינוּ אָמֵן, לִפְטֹר אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִן הַדִּין וּלְקָרֵב אֶת הַגְּאֻלָּה, @07וְעֵינֵינוּ תֶּחֱזֶינָה בְּהִגָּלוּת נִגְלוֹת אוֹר הַשֵּׁם וּמָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת הַשֵּׁם בְּבִיאַת גּוֹאֵל צֶדֶק, וְיִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע בַּהַשֵּׁם תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים בַּעֲגָלָא וּבְקָרוֹב.

@02נְאוּם יִצְחָק יְרוּחָם בְּהַגָּאוֹן הֶחָסִיד מוֹרֵינוּ הָרַב רַבִּי משֶׁה יְהוֹשֻׁעַ יְהוּדָא לֵיבּ זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה דִּיסְקִין

מַסְכִּים אֲנִי לְכָל הַמְדֻבָּר לְמַעְלָה, וּמְבַקֵּשׁ מֵאַחֵינוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל מָקוֹם לְהַתְמִיד בַּלִּמּוּד הַקָּדוֹשׁ הַנִּזְכַּר וּבַסֵּדֶר הַנִּזְכַּר, וּזְכוּת הַתַּנָּא הַקָּדוֹשׁ רַשְׁבִּ"י זְכוּתוֹ יָגֵן עָלֵינוּ אָמֵן וְתוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה יָגֵן עָלֵינוּ לִזְכּוֹת לִרְאוֹת בִּגְאֻלַּת יִשְׂרָאֵל בְּרַחֲמִים בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַנָּבִיא "גַּם כִּי יִתְנוּ בַגּוֹיִם עַתָּה אֲקַבְּצֵם".

וּבָאנוּ עַל הֶחָתוּם יוֹם פֶּסַח שֵׁנִי תרפ"א בֹּא ס"ט יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּ"ה לִפְרָט קָטָן

@02הַצְּבִי יַעֲקֹב מֵאִיר ס"ט (סְּפָרַדִּי טָהוֹר) רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן וְרֹאשׁ הָרַבָּנִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

 

יתן ה' שימצא ספר זה חן ושכל טוב בעיני ציבור היראים את דבר ה' שאליו הספר מופנה בעיקר, ושבשבילו כל מאמץ כדאי ומשתלם, ויאירו דברי הספר את עיניהם של ישראל בכל מקום שהם לדבוק ולילך בדרכי הצדיקים המובאים בהספר לזכות וליאור באור פני מלך חיים, וזכותם של הצדיקים הנזכרים לעיל יגינו עלינו ועל כל בני ביתנו, להשלים משאלין דלבאי ולבא דכל עם ישראל לטב ולחיין ולשלם אמן כן יהי רצון.

יהי רצון שיערה ה' עלינו רוח טהרה ונזכה לטהר לבבנו לעבוד ליוצרנו בכל כוחנו ובכל נפשנו ובכל מאודנו עד שישלח לנו משיחנו ויקבץ נדחנו במהרה בימינו אמן.

יצא לאור על ידי @06מפעל הזוהר העולמי@07 בהוצאה מחודשת ז"ך אלול תשע"ד לפ"ק.

 

 

 

@06

@02@07
הקדמת הרה"צ המביא לבית הדפוס

כשמו כן הוא, כולל בקצור ספרי מוסר וכל עניני תקנת תשובה על כל חטא פרטי, וביחוד תקון קרי שהוא ברית המעור ותקון ברית הלשון, שהם חטאים המצויים ושכיחים בעולם הזה אצל רוב העם. כל תקוני תשובה הללו מלוקט ומבוקר מכל הפוסקים ומספר "@06עמק המלך@07" וספר "@06ויחל משה@07" ומשאר שאלות ותשובות ומתוך ספרים הנחמדים שלא הובאו ב"@06ראשית חכמה@07" ו@06בשל"ה@07 ובשאר המחברים ה"ה הרב רבינו @06משה אלשיך@07 ומכתבי קודש אחד קדוש המדבר האחרון בזמן והראשון במעלה ה"ה האלוקי המפורסם נורא מאוד מהור"ר @06יצחק לוריא@07 זלה"ה ומספר "@06חסד לאברהם@07" המבוארים כל מיני תשובה וכל עניני תקוני תשובה, והתועלות היוצאות מזה הספר רבות הן.

@06המעלה האחת@07 היא גדולה למעלה להעיר לבות בני אדם לעלות למעלה במעלה עולה ונפלאה – מעלות התשובה – המבוארת @06בתורה ובנביאים ובכתובים ובש"ס ובמדרשים ובזוהר חדש ובתיקונים@07, ומי לנו גדול מהרב ה"@06בית יוסף@07" שהזהירו המגיד, שיהיה לו שיעור מיוחד בכל יום בספרי מוסר. אכן בזוהר ואתחנן מבואר להדיא @06דאף בהגיע זמן הקץ אינם נגאלים אלא בצרוף התשובה@07, וכן הוא בהקדמת תקוני הזוהר במענה אליהו הנביא ע"ה לרשב"י זלה"ה.

@06המעלה השניה@07 היא לשואל ולדורש אל המורה, להורות לו דרך תשובה ודרך החיים, שלא יצטרך הרב המורה לצדקה לחפש בספרים המפוזרים בהם תקוני תשובה על כל חטא פרטי, אחד הנה ואחד הנה, ובפרט שלא כל אדם זוכה שיהיו אלו הספרים מצויים בידו.

@06המעלה השלישית@07 היא לבעל תורה העושה דבר עבירה ומתבייש בה להודיע נגעי מכאוביו למורה. יפרש כפיו אל הספר הזה הנרשם מעל"ד [מעבר לדף] וימצא לנפשו מזור ותרף, וכדי לזכות את הרבים אסף ולקט וברר זעירא דמן חברייא החבור הלזה מכל הספרים הנזכרים לעיל מעל"ד ורובו אסף וקבץ מספר @06"קנה חכמה"@07, ומחמת טעמו ונימוקו עמו לא רצה לישא שמו על שפתיו.

 

 

@02מפתחות

@06פרק א'@07 – בו יבואר הענין, שהתורה והתפילה אינם רצויים כי אם אחר התשובה, ולא די שאינם רצויים אלא שנענש עליהם, על התורה ועל התפילה ועל המעשים טובים שעשה קודם התשובה, כי נתן כח אל החיצונים כמבואר ב"רעיא מהימנא" ובכתבי האר"י זלה"ה וב"חסד לאברהם", ובו יתבאר, שראשית התשובה שידע מה שחטא, וביאור מה שאמר הכתוב: "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה אל ה'" – בב' לשונות: "חפוש וחיקור", וביאור מה שאמר רבא: "אם רואה אדם שיסורים באים עליו יפשפש במעשיו".

@06 פרק ג'@07 – בו יתבאר סדר פשפוש מעשיו, כגון: תענית עשרת ימי תשובה וערב ראש חודש וד' צומות ושאר תעניות. תעניות הללו נקראות בפי חכמינו – רופאי הנפש – "תענית שקודם התשובה", כדי שביום התענית יפשפש במעשיו ויתן אל ליבו לשוב מעבירותיו שבידו, כי אם הוא אוכל ושותה יגבה ליבו ולא יאבה לחפש דרכיו, כי הוא צדיק וישר בעיניו, אך ביום שמענה נפשו, נחלש כוחו של יצר הרע ומתגבר כח השכלי, ויתן אל ליבו לשוב בתשובה, ולא כרוב העולם שסוברים, שעל ידי התענית של עשרת ימי תשובה וכמה הפסקות בלי שום קיום דרכי התשובה שיתבאר – ימחול לו כל העבירות של כל השנה ביום כפור, זה לא יעלה על הדעת, וכן כמה באורים נחמדים מהרב ר' משה אלשיך, על מה שדרשו חז"ל בפסוק – "וכפר מאשר חטא על הנפש", ועל הפסוק: "הראינו את מראיך", ויתבאר שם, שהתעניות הן כמו קרבן, ואיך יתנהג ביום התענית, וענין הצדקה ביום התענית.

@06פרק ד' @07– בו יתבאר דברי המעוררים אל התשובה, עד היכן מגיע פגם החוטא בכל העולמות של מעלה ולכל הנבראים של מטה, דהיינו: בעולם הזה שתחת גלגל, ואיך הוא גורם להביא רעות גדולות על גופו ועל נשמתו ועל בניו ועל אחרים, וגורם אריכת הגלות ושפיכת דמי חסידים ומיתת צדיקים, שנתפסים בעוון הדור, הלא יצעקו אל ה' עליו, שהביא עליהם רעות גדולות, ויתבאר עוד שם ביאור נחמד מהרב ר' משה אלשיך על הפסוק: "והפילו השופט והכהו לפניו".

@06פרק ה'@07 – בו יתבאר טעמים נכונים מהרב ר' משה אלשיך, איך שייך לומר, שהאדם על ידי חטאיו יוכל לפגום בנפשו ורוחו ונשמתו, ומכל שכן איך שייך לומר, שפוגם למעלה, ואיך הוא מושך כח הטומאה בפנימיות נשמתו ובחיצוניותו, וכח הטומאה קונה חיונות על ידי הקדושה שיצאה ממנו, ותבין ותשכיל, שדינה של גהינם הוא בהכרח לחוטא ללבן נשמתו ולטהרה, ובו יתבאר, שקודם שמכניס הנשמה לגהינם מפשיטים ממנה מלבושי מחלצות והזכות אשר עליו, ובו מבואר מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה – הרהור עבירה קשה מעבירה.

@06פרק ו'@07 – בו יתבאר מה עיקר התשובה, ואיך יוכל לתקן, מה שפגם על ידי התשובה, ומבואר שם ב' פעולות טובות הצריכים אל התשובה, שעל ידם יוכל לגרש כח הטומאה בהטיל בו הס"א בפנימיותו ובחיצוניותו, כי כבלעו כן פלטו, ולכן צריך לעשות ב' פעולות טובות, ואז ישיב את הכח הקדוש שיצא ממנו אל מקומו הראשון, פעולה א' היא על ידי החרטה ועזיבת החטא והוידוי בבכיה – על ידה הוא מגרש כח הטומאה אשר בפנימיותו על ידי חטאיו, ובו מבואר הדברים המביאים לידי בכיה.

@06פרק ז'@07 – בו יתבאר הפעולה השניה הצריכה אל התשובה, שעל ידה יוכל לתקן ולהסיר המשחיתים אשר עליו מבחוץ, והם הבגדים הצואים אשר נמשכו עליו על ידי חטאיו בחיצוניותו, ולפעולה זו יש ב' תקנות: תקנה א' – מה שכתוב בגמרא, שצריך שיעשה מצוות באותן איברים שחטא בהם, ואז על ידי זה יבראו מלאכים קדושים והמה יגרשו את המשחיתים, כשיבואו לשרות באיברים רוחניים של נשמתו, וכן הוא במדרש על הפסוק: "בתחבולות תעשה לך מלחמה" – אם עשית חבילות של עבירות עשה חבילות של מצוות כנגדן: עיניים רמות – "והיו לטוטפות בין עיניך", לשון שקר – "ולמדתם אותם את בניכם…" וזה שאמר: "בתחבולות" רצונו לומר "בחבילות" של מצוות, שיהיו מלאכים קדושים נלחמים עם אותם משחיתים לגרש אותם מעליו, ובו יתבאר דברים נחמדים מהרב ר' משה אלשיך על הפסוק: "אל תעמוד בכל הככר", ועל הפסוק: "דרכי ציון אבילות", ועל הפסוק: "נירו לכם ניר ואל תזרעו אל הקוצים".

@06פרק ח'@07 – בו יתבאר תקנה ב' לגרש המשחיתים אשר עליו מבחוץ. הוא מה שכתוב בגמרא: אמר ריב"ל: "כל השומר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו", ובו מבואר הפירוש של הפסוק: "אך את שבתותי תשמורו…"

@06פרק ט'@07 – בו יתבאר, שיטבול עצמו קודם וידוי, ובו יתבאר למה אין טהרה אלא במים, ובו מבואר שצריך הבעל תשובה להיות שומע חרפתו ואינו משיב, וצריך בעל תשובה, שישיב את האחרים גם כן לעבודת השם יתברך.

@06פרק י'@07 – בו יתבאר לאיזה ענין הם תעניתים והסגופים השייכים לכל עוון. כמו שאמר הרוקח וכתבי האר"י זלה"ה, מאחר שקיים דברים העקריים של תשובה, לגרש את כח הטומאה מפנימיותו ומחיצוניותו, כנזכר בפרקים הקודמים, ובו יתבאר שעסק התורה לשמה פועל כמו התענית והסגופים, דהיינו – אחר שקיים ב' דברים העיקריים הנזכרים, ומדובר דווקא בתלמיד חכם, שאם יתענה יותש כוחו ויבא לבטל מלימודו, אבל מי שיודע בנפשו, שאם יתענה לא יבטל מלימודו חייב להתענות.

@06פרק י"א@07 – בו יתבאר, שאם חטא אדם בחטא אחד אפילו מאה פעמים וקיים דרכי תשובה כמו שכתוב, וגרש כח הטומאה מפנימיותו ומחיצוניותו, אין צריך לקיים הסגופים והתעניתים המסודרים לאותו חטא יותר מג' פעמים, ולא כמו שכתב השל"ה לעשות סגופים ותעניות על כמה פעמים שנהנה מעבירה, ומביא ראיה מהרמב"ם, ולא כמו שאמר ב"תשובת חוט השני" (סי' מ"ז), שדי בשני פעמים, ויתבאר עוד, שיש להקל לבעל תשובה, שאם חטא באבר אחד כמה חטאים ועבירות חלוקות קלות וחמורות, אם יקיים הסגופים והתעניות המסודרים למה שחטא בחמור שבהם באותו אבר, אין צריך לקיים סגופים ותעניות המסודרים לקלים שבהם באותו אבר, ויתבאר עוד, אף על פי שקיים ב' הדברים האלה, שהם דרכי תשובה, אין הזוהמא מתמרקת ממנו לגמרי עד יום הכיפורים, ויתבאר עוד, שעיקר התשובה הוא קודם שיבואו ימי הזקנה, והתשובה הגרועה והפחותה מכולם היא, מי שלא נתחרט כל ימיו רק מתודה ומתחרט קודם מותו, וביאור מהרב ר' משה אלשיך על הפסוק: "עד מתי עצל תשכב".

@06פרק י"ב@07 – בו יתבאר החיוב לצדיקים להודיע לפחותים מערכם הדינים והעונשים שאחר המות, כמו שכתוב בזוהר וירא, ויתבאר בו, שהצדיקים מתים בלא צער על ידי השכינה ולא על ידי מלאך המוות, הכבוד אשר חולקים להם אחר מותם, ושקרוביהם באים לקראתם, וכמה באורים נחמדים מהרב ר' משה אלשיך.

@06פרק י"ג@07 – בו יתבאר מהצער הגדול שסובל הרשע במותו מהדינים שדנים אותו אחר מותו, ולמה אינו מבואר בתורה עונש לחוטאים אחר המוות, ומה ענין הכרת ועונש כף הקלע, ולמה אינו נותן חשבון על עוונותיו קודם מותו, והחילוק בין המיתה בארץ ישראל למיתה בחוץ לארץ, והדינים אשר לו, כשמוליכין אותו אל הקבר, ושיש חיות רעות השומרים, שלא להניחו לגן עדן, אלא נשמות טהורות מניחין לגן עדן, וביאור מהרב ר' משה אלשיך על הפסוק: "ופנית בבקר והלכת לאהליך…"

@06פרק י"ד@07 – בו יתבאר דין הד' הוא דינא דקברא, ומה ענין חבוט הקבר, ומה יעשה וינצל מדין הקבר, ויש רשעים שכל כך קבלו הזוהמא, עד שנגזר עליהם כף הקלע ושיהיו נע ונד בארץ, אשר הגהינם אינו אלא אחד משש מאות מן הצער של כף הקלע.

@06פרק ט"ו@07 – בו יתבאר מהו דינא דגהינם, ולמה אין מבואר בפסוקים עונש גהינם, ושהקדוש ברוך הוא שולח נשמות צדיקים לגהינם לעלות משם אותן שהרהרו בתשובה קודם מותם, מי היורדים ואינם עולים, ונותן טעם למה ז' מדורי גהינם, וביאור נחמד מהרב ר' משה אלשיך על הפסוק: "תשיתמו כתנור אש", וביאור נחמד וטעם הגון למה לא נזכר עונש גהינם בין יעודים רעים הנאמרים בתורה לחוטאים.

@06פרק ט"ז@07 – בו יתבאר עונש הגלגול, ומה ענין הגלגול, ושהוא מר יותר מגהינם, ובשביל איזה דבר מגולגל האדם, וכמה פעמים היא הגלגול, ובשביל איזה חטאים הוא בא בגלגול בהמה, חיה ועוף.

@06פרק י"ז@07 – בו יתבאר הסגופים למוציא זרע לבטלה בידיים, ומה הם העונשים לחטא זה, ומהו גודל הפגם, שמוליד על ידי כך בנים זרים והם מענישים אותו, כשמוליכים אותו מביתו לקבר, אם לא שב בתשובה, וביאור מה שכתוב בזוהר, דאין לחטא זה תשובה, ועל ידי אלו דברים יבוא האדם להיות רואה, כדי שיזהר בהם שלא יכשלו בהם, ותקון התשובה ומעשה הסגופים לרואה קרי, וגודל חטא הזנות ועונשים וסגופים לבא על אשת איש ומשכב זכור, והבא על ערוה מחייבי כריתות, והבא על בהמה, והבא על נכריות, ועל הפנויה שלא טבלה לנדתה, ועל אשתו נדה, ועל הפנויה שטבלה לנדתה, וביאור מהרב ר' משה אלשיך מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שהראה הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו, עליו השלום, גהינם ומלכויות וברור מלכויות, להציל מדינה של גהינם, ובלי ספק שלא מן הגהינם ההוא כעת הצילנו, כי כל חוטא אינו נקי אלא מן הגהינם העתיד.

@06פרק י"ח@07 – בו יתבאר: הד' כתות שאינן רואות פני השכינה, גודל החטא של המשחקים ב"קארטין" אף בימי חנוכה ופורים, מה נקרא לשון הרע, גודל עוון שבועת שקר ושוא, מהי השבועה, ושאפילו באמת אסור להשבע, עונש מועל בחרם, גודל איסור הזכרת שם שמים לבטלה בכל לשון ובכל כנוי, דיני נדרים, ושאין להתיר הנדר של מצוה, אלא אם כן רואים שהוא אנוס גדול, כיצד יתנהג הרוצה להתענות והוא חלש, המתנהג לאסור בדברים המותרים כיצד יעשה שלא יהא כנדר, ובו יתבאר התשובה והסגופים והתענית לשאר פרטי חטאיו, ממה שאינו בברית הלשון ובברית המעור: תשובה לעובר על דת יהודית ועובד עבודה זרה, תשובה למחלל שבת, תשובה לרוצח, תשובה לאשה השוכבת על בנה והמיתו בשינה, תשובה למכה חבירו או צערו בממון או באונאת דברים, תשובה לכותבי קמיעות, תשובה לאוכל נבילה או טריפה בין באונס בין ברצון או ששחט בסכין פגומה, תשובה למכה אשתו, תשובה למגביה ידו על חבירו, תשובה לגונב או לגוזל ממון מישראל, תשובה ללוקח ריבית מישראל, תשובה למסיג גבול רעהו בכל מקום ובכל ענין, תשובה לשותה יין נסך – והוא סתם יין של עובד כוכבים ומזלות, תשובה לאוכל בשר אחר גבינה קשה או להיפך, תשובה לאוכל בלא נטילת ידיים, תשובה לאבל ששמש בימי אבלו, תשובה ותקנה להנצל מכרת א'.

 

@02
ספר

יסוד התשובה

פרק א'

@06בו יבואר: א. שהתורה והתפילה אינם רצויים כי אם אחר התשובה@07: ולא די שאינם רצויים אלא שנענש עליהם, על התורה ועל התפילה ועל המעשים טובים שעשה קודם התשובה, כי נתן כח אל החיצונים כמבואר ב"רעיא מהימנא" ובכתבי האר"י זלה"ה וב"חסד לאברהם", @06ב. @07בו יתבאר, שראשית התשובה שידע מה שחטא, וביאור מה שאמר הכתוב: "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה אל ה’“ – בב' לשונות: "חפוש וחיקור", וביאור מה שאמר רבא: "אם רואה אדם שיסורים באים עליו יפשפש במעשיו".

@02מי שהוא מלא סרחון צואת עוונותיו אין תורתו נחת רוח לבוראו

צריך תשובה תחילה קודם תורה ותפילה, כי אם לא שב כראוי אין תורתו רצויה ומקובלת לפני הקדוש ברוך הוא, כמו שאמר הכתוב: "ולרשע אמר אלוקים מה לך לספר חוקי", וכתב ה"@06ראשית חכמה@07" (פ"ב משער התשובה) וזה לשונו: ולזה כיוון ר' יהודה בר אלעאי באומרו: אשרי מי שעמלו בתורה ועשה נחת רוח ליוצרו – פירוש, שהעוסק בה מנוקה מחטא ועוון, שאז המלך משתעשע בו ובתורתו, אבל מי שהוא מלא סרחון צואת עוונותיו אין תורתו נחת רוח לבוראו. הטעם הוא, כי בעסק התורה האדם ממשיך השכינה עליו, ובהיותו נקי מחטא מצאה השכינה כסא ומושב שבו תשב ותנוח, כאדם היושב בכסא המתוקן כראוי, שהכסא ההוא נחת רוח לו – כן התורה הנקיה היא כסא מתוקן לשכינה שתשרה בו, אבל בהיות האדם מלוכלך בכתמי עוונותיו אין התורה שורה בו, כי אין בו כסא לשרות, לא התורה ולא השכינה, כי כל קוץ מכאוב וממאיר ליושב על הכסא, לכן קודם כל ירחץ צואת עוונותיו בתשובה כראוי, ורק לאחר מכן יעסוק בתורה, ויקח דמיון מהדין הפשוט בגמרא: במקום שיש ריח רע אסור לעסוק שם בתורה ובתפילה, וכידוע, שהעוונות נקראו "צואה", כמו שכתוב: "אם רחץ ה' את צואת בנות ציון", ולכן כל הקדושים העליונים מתרחקים ממנו אף בעוסקו בתורה.

ומצינו שלא עמדה תורה לדואג ולאחיתופל, כי שניהם – אין להם חלק לעולם הבא, אף על פי שהיו דורשים כמה מאות הלכות במגדל פורח באויר, ועיקר התשובה מביא לידי תורה ומעשים, עד כאן לשונו.

@02כל המעשים שאדם עושה והוא רשע מוסיף כח בקליפה והוא נענש על לימודו

יותר מכך אמרו, איתא @06בר"מ וכן בכתבי האר"י@07 זלה"ה ובחה"ל: כל המעשים שהאדם עושה והתורה שהוא לומד והוא רשע, לא די שאינו מוסיף כח ואומץ בקדושה, אלא אף גם מוסיף כח בקליפה, ונענש על לימודו[א], כי מאחר שהרשע נמצא תוך הקליפה הוא משפיע אל הקליפה, וגם אם לא שב כראוי אין תפילתו רצויה, וכמו שכתוב בגמרא: אמר אביי בתעניתא עד פלגי יומא מעיינו במילי דמתא ומפלגי דיומא ריבעא דיומא קרי ומפטרי ורבעיא דיומא בעי רחמי ואיפך אנא לא ס"ד וכו'. גם כתב בספר "חרדים" בשם ר' סעדיה גאון: בשביל ז' דברים אין תפילת האדם נשמעת ואחד מהם, אשר גברו עוונותיו ולא עשה תשובה שנאמר: "עוונותיכם מבדילים ביניכם".

@02קצת דברים המביאים אל התשובה, ושלא ינצל מהדין הגדול והנורא כי אם על ידי תשובה

וקודם שנבאר דרכי התשובה איכותה ומהותה נביא תחילה מעט מן הדברים המביאים אל התשובה.

בספרי מביא ז' דברים ואחת מהם, שידע רוע מעשיו וחטאיו, וידע שלא ינצל מדין הגדול והנורא, כי אם על ידי תשובה, כמו שכתוב: "כי אחרי שובי נחמתי ואחרי הודעי ספקתי על ירך", דאם לא כן שמא יחשוב שמה שעשה אינו חטא, וכן אמר ירמיה, עליו השלום: "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה אל ה’“ – הרי מבואר, שקודם שיעשה תשובה צריך תחילה פשפוש מעשים וחקירה עליהם, כדי שידע על מה יעשה תשובה, ומה שאמרו ב' לשונות: "חפוש וחקור", נקדים מה שאמר רבא בגמרא: אם ראה אדם שיסורים באים עליו – יפשפש במעשיו. משמע, שהקדוש ברוך הוא שולח יסורים לחוטא, כדי שיעשה תשובה, וכן אמרו בגמרא: אין יסורים בלא עוון, וכן הוא בזוהר, מה שאמרו: או הודע אליו חטאתו או ידע מבעי' ליה, אלא קודשא בריך הוא פקיד ליה לאודעי לבר נש חובה דחב בדינא, כמו שאמרו: "הודע ירושלים את תעבותיה", וקשה הלא כתוב: "ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו" – פרש רש"י, דמשלם טובה לרשעים בעולם הזה להאבידו מעולם הבא, ועל כן מתרץ, דהפסוק מיירי בחטאים הידועים לו ואין צריך פשפוש. הגמרא והזוהר מיירי בחטאים, שהוא דש אותם בעקביו ואין מחזיק אותם כחטא, כי אם אחר פשפוש, לזה שולח הקדוש ברוך הוא יסורים, כדי שיפשפש במעשיו, וגם יש לומר דהפסוק מיירי שאם שלח עליו יסורים, אף על פי כן אינו מפשפש במעשיו, כמו שכתב הזוהר ז"ל: "כי את אשר יאהב ה' יוכיח" – קודשא בריך הוא אוכח ליה לבר נש ברחימא אי יקבל יאות ואי לאו שארי ולא אוכח לה וישבוק ליה ויעביד רעותיה, ובענין דש בעקביו כתב השל"ה, שיש ב' סוגים: האחד מה שאמרו, עבר עבירה ושנה בה נעשה לו כהיתר, כגון: לשון הרע ואבק גזל וריבית ורבות כהנה וכהנה, אף על פי שידע מחומר איסורם, מה שאין כן אותם שהם מסוג הב', מחמת חסרון ידיעה מצוה זו או חומר עבירה זו. הנה אותם שהם מסוג א' ימצא בחפוש קל, כי יודע מחומר איסורם, מה שאין כן אותם שהם מסוג ב' צריך חקירה עליהם על ידי לימוד התורה לידע מחומר איסורם. זה שאמרו תחילה "נחפשה דרכינו" – רצונו לומר, מה שדרכנו בעקבינו והורגלנו בהם והם מסוג הא', ואם לא ימצא בחפוש קל אזי "ונחקורה" – על ידי חקור רב לידע אותם החטאים ולמצוא אותם, ואחר כך "ונשובה אל ה’“ – ולהתחרט עליהם, ואלה הם דברי הגמרא: אמר רבא: אם רואה אדם, שיסורים באים עליו, והם על כרחך בשביל אותם החטאים שאדם דש בעקביו – יפשפש במעשיו, דהיינו – באותם חטאים שהוא רגיל בהם, אף על פי שיודע מחומר איסורם. פשפש ומצא יעשה תשובה; פשפש ולא מצא – יתלה מה שלא מצא בביטול תורה, רצונו לומר – על שלא למד ואינו יודע מחומר איסורם וצריך ללמוד ולחקור עליהם, וכאשר יתודע לו יעשה עליהם תשובה, ואם תלה ולא מצא גם אחר החקור על ידי הלימוד, אז בידוע שהם יסורים של אהבה.

@02פרק ב'

@06בו יבואר סדר פשפוש מעשיו: @07א. שלא יניח אף חטא אחד, שלא ישוב עליו, ושאל יתיאש מן התשובה, אף אם רבו חטאיו, וכאשר יתגבר יום אחד על יצרו הקדוש ברוך הוא יעזרהו. ב. ואיך יתנהג בהעלותו ליבו אל התשובה. ג. וביאורים נחמדים מהרב @06רבי משה אלשיך @07על הפסוק: "ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ", ועל הפסוק: "כי תצא למלחמה על אויביך".

@02צריך ליתן דין על כל אחד ואחד שדש בעקביו

עתה נבאר: סדר הפשפוש הוא כך, שיפשפש שמא עבר על איזה דבר המבואר בפסוקי תורה או בגמרא ומבוארים המה, איזה מלתא דחסידתא המבואר בספרי יראה, והיה ספק בידו לעשות ולא עשה, כמו שכתב בספר "@06תנא דבי אליהו@07": חייב אדם לומר, מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי – אברהם, יצחק ויעקב, שלא קנו עולם הזה ועולם הבא וימות המשיח אלא בשביל תורה ומעשים טובים, וכן הוא במדרש ויקרא: משל לעירני שנשא בת מלכים, אף על פי שמאכילה כל מעדני מלאכים אינו יוצא ידי חובתו, לפי שהיא בת מלכים; כך כל מה שיפעל האדם עם נפשו אינו יוצא ידי חובתו, לפי שהיא מלמעלה, הרי מבואר שהוא חייב ועתיד ליתן את הדין על מה שלא שמר ועשה כל מה שהיה בידו יכולת לעשות, ומה שלא הטילו הפוסקים על כל איש מישראל לקיים כל דקדוקי מצוות הכתובים בספרי מוסר ויראה, לפי שאין רוב הציבור יכולים לקיימם, אבל מי שיכול לקיים ואינו מקיים – הקולר תלוי בצוארו לעשות ולקיים, ואינו רשאי לפרוק העול מעל צוארו, וזה לשון השל"ה:

יש אנשים שסוברים שאינו נקרא "בעל תשובה" אלא מי שכפר בעיקר או שהרג את הנפש או שבא על הערוה וכיוצא בו. דע, כי טעות היא בידם, ואינם יודעים שצריך ליתן דין וחשבון על כל אחד ואחד שהוא דש בעקביו.

@02צריך לחפש אפילו בדעות הרעות שיש לו ולשוב מהם

אלה הם דברי הרמב"ם זלה"ה, וזה לשונו: ואל תאמר, שאין לחפש בדרכיו כי אם מעבירות שיש בהם מעשה, כגון: גזל או גניבה וזנות או כיוצא בו, אלא צריך לחפש אפילו בדעות הרעות שיש לו ולשוב מהם. דהיינו: מן הכעס והאיבה והשנאה והקנאה ומרדיפות מאכלים וכיוצא בהם – מהכל צריך לשוב, ואלו הם קשים יותר מעבירות שיש בהם מעשה, שבזמן שהאדם רגיל באלו קשה לפרוש מהם, מאחר שנשתקע בהם ודש בהם לעשות, ועל זה נאמר: "יעזוב רשע דרכו", עד כאן.

@02ישוב אפילו מספק עבירה

בנוסף לכך, יש הרבה עבירות שאדם דש בהם: נקימה, נטירה, קללה בשם, הזכרת שם שמים לבטלה, חמדה ותאוות נשים, צחוק, הרחקת הכעס שהוא קל זר, גבהות הלב, חטאת נעורים, הסתכלות בנשים, דברים בטלים, שיחת חולין בשבת, הליכה בלא תורה ובלא דרך ארץ, תפילה בלא כוונה ורבות כאלה. העיקר מהדברים המעכבים את התשובה הם: הרכילות והלשון הרע, בעל חימה, בעל מחשבה רעה והמתחבר לרשע, וישוב אפילו מספק עבירה, וקבלה היא בידינו, שעונש הספק גדול יותר מעונש הודאי, משום שעל הודאי אדם משים על ליבו ודואג ומתחרט וחוזר בתשובה, אבל על הספק אינו מתחרט כל כך, כי סבור בליבו: לא חטאתי, עד כאן.

@02יפשפש בעסק מצוה, שמא לא עשה לשמה

אלה הם גם דברי "@06יש נוחלין@07" בהג"ה והוסיף לומר ז"ל: גם יפשפש בעסק מצוה, שמא לא עשה לשמה, ושמא לא עשה איזה דבר קדושה כהוגן, כאשר עינינו רואות, שהרבה מצוות אינם נעשים כהוגן, כגון: הנחת תפילין, שרוב העולם נכשלים בהם, ואינם מניחים על השער אלא על המצח, וכשאינו עושה כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה, אפילו דקדוק אחד – לא עשה המצוה כתקון, כי חז"ל פרשו הכל לפי קבלתם האמיתית וכפי חכמתם הקדושה והחכמה הנפלאה בחכמת אלוקים אשר בקרבם, שהיו יודעים, שבכל דקדוק ודקדוק ובכל ענין שהזהירו וצוו עליו, אפילו הוא דבר קל וקטן מאוד, כפי הנראה, אבל לפי האמת תלויים בו קיום העולמות; אם מקיימים או חס ושלום חרבנם אם עוברם, לכן יעיין בכל המצוות, שמא לא קיים אותם כדין או שמא עשה המצוה שלא לשמה, ואפילו הוא צדיק תמים בכל מעשיו, אל יעמיד עצמו על חזקתו, שאינו יוצא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו, כי אדרבה: כל הגדול מחבירו יצרו גדול יותר ומבקש להכשילו, והוא צריך שימור יותר וזרוז וזהירות, מפני שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, כמו שאמר הכתוב: "וסביביו נשערה מאוד" – כי כפי גודל קדושת נשמתו ומעלותיו העליונות, אם יחטא אפילו כחוט השערה, נחשב לו כעבותות העגלה, שכל מה שהנשמה יותר פנימית ועליונה, חטאו עושה יותר רושם למעלה ושגגתו עולה זדון, לכן החכם, החסיד, צריך פשפוש יותר במעשיו, שלא ימצא אחריו מאומה. אם פשפש ולא מצא מכל אלה – יפשפש פן ואולי התרשל באהבה ויראת ה' כל היום בכמה מילי דחסידותא וכדבעי למעבד לא עביד, כי בודאי כל מי שיכול לילך מחיל אל חיל בתורה ובחסידות, עד שמגיע למעלות המדרגות של חסידים גמורים והוא מתעצל ואינו עושה כן, אינו יוצא ידי חובה וחייב בדיני שמים, כמו שאמרו ב"תנא דבי אליהו" – חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי – אברהם, יצחק ויעקב עליהם השלום, עד כאן.

@02השמר לך בשובך בתשובה שלא תשאיר שום עוון שלא תתקן אותו

והאלשיך כתב על הפסוק: "ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ" ז"ל – השמר לך בשובך בתשובה שלא תשאיר שום עוון שלא תתקן אותו, כי אם יד תשאיר לך בחיצונים, שלא תשוב ממנו, דע, כי עבירה גוררת עבירה, וצריך אתה לדעת, שאם מפשפש במעשיו אחר יסורים צריך שיהיה על פי מה שאמר האלשיך בפרשת שמיני בביאור הפסוק: "ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" – והוא כי חסד קל, שמביא יסורים על האדם דוגמת החטאים שעשה, דהיינו: באיזה אבר שחטא מביא יסורים על אותו אבר, וכן סך ממון שחטא הוא נלקה כפי אותו סך, שעל ידי זה יפשפש במעשיו וימצא מאשר חטא על הנפש ושב ורפא לו, עד כאן לשונו.

@02הדרך הטוב והישר שיעורר האדם את עצמו אל התשובה עד שלא יבואו עליו יסורים

אמנם הדרך הטוב והישר שיעורר האדם את עצמו אל התשובה, עד שלא יבואו עליו יסורים, כמו שכתב האלשיך בספר תהילים :"אל תהיו כסוס כפרד אין הבין וגו'", עיין שם, וביותר אם השפעתו ברווח והוא יודע מומי נפשו ידאג, שמא הקדוש ברוך הוא מאכילו מזכויותיו בעולם הזה כדי להאבידו, חס ושלום, מעולם הבא, ויקבל על עצמו ענויי נפש ויסורים, ואם אחר שהתחיל להשיב רואה שיסורים באים עליו בגופו או בממונו אל יקוץ בם לומר, האם זה שכר התשובה, כי טרם שובי על חטאי הייתי שלם בגופי ובממוני וכאשר נעשיתי שלם בתורתי חסרתי כל אלה. אדרבה, יתן שמחה בלבו, שזה מורה שהקדוש ברוך הוא מקבל תשובתו, כי זה דרכו יתברך, כמו שהרופא אינו נותן רפואה לחולה, עד אשר יחפוץ החולה להרפא לנקות רפאות חולת גופו ולהחלימו; כן הוא יתברך לא ימרק חלאת חולי הנפש עד יתחיל לשוב, ואחר שפשפש ומצא – יעשה עליהם תשובה, כפי אשר יבואר לפנינו, והוא מצות עשה, כמו שכתב כמה פעמים בתורה בפרשת נשא: "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו' והתודו על חטאתם", ובפרשת ואתחנן: "בצר לך ומצאוך… ושבת עד ה' אלוקיך".

@02אל יאמר האדם חטאי הם רבים עד אין מספר איך אפשר שיהיה לי כפרה ויתייאש מן התשובה

וזה לשון ה"ברית אברהם": אל יאמר האדם חטאי הם רבים עד אין מספר, איך אפשר שיהיה לי כפרה ויתייאש מן התשובה, וכמו שאמרו ישראל: "כי פשעינו אתנו ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה", כי מי שליבו נוקפו ואין תשובתו שלימה אומר כן, אלא יחשוב בדעתו, כי הוא יתברך רב חסד ורב סליחות, כמו שאמר הנביא: "חי אני נאום ה' כי לא אחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכיו וחיה שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תחטאו בית ישראל", וכמו שכתוב: "הלא אם תיטיב שאת", ותרגום אונקלוס פרש: אם תוטיב עובדך ישתבוק לך ואם לא תוטיב עובדך ליום דינא חטאך יהא נטיר, וכבר ידעת כי אנשי נינוה ואחאב ומנשה כי הגדילו לעשות רע וקבל אותם הקדוש ברוך הוא, ואמרו חכמינו זכרונם לברכה: "שובה ישראל עד ה' אלוקיך" – אפילו כפרת בעיקר, ומה שאמרו בגמרא ר"ה ג' כתות לי"ה פושעי ישראל: בגופן יורדין לגהינם ונדונין בה י"ב חודש, גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת רגלי הצדיקים, אבל פושעי עכו"ם בגופן והמינים והמוסרים והאפיקורסים, שכפרו בתורה ובתחיית המתים, ושפרשו מדרכי ציבור, ושנתנו חתיתם בארץ החיים, והוא פרנס המטיל אימה יתירה על הציבור שלא לשם שמים, ושחטאו ושהחטיאו את הרבים, כגון: ירבעם וחביריו – יורדין לגהינם ונידונין לדורי דורות. גהינם כלה והם אינם כלים, וכתבו התוספות כל זה מיירי בדלא עשו תשובה באחרונה, אבל אם עשו תשובה באחרונה אין מזכירין לו שום דבר מרשעו, שנאמר: "ורשעת הרשעים לא יכשלו בה ביום שובו מרשעו", ואפילו אותן כ"ד דברים המעכבים את התשובה אינם מונעים אותם, אלא אם עשו תשובה, הרי זה משובח, ונקרא "בעל תשובה" גמור, ויש לו עולם הבא, עד כאן.

 

@02שורש גדול אל התשובה – יחשוב בליבו דרכיו ויפשפש במעשיו כפי כוחו

כתב בעל "באר מים חיים": שורש גדול אל התשובה ביום טהרתו בהתנדב אדם רוחו ולבו להיות עבד לבוראו. בהקיצו יחשוב בליבו דרכיו ויפשפש במעשיו כפי כוחו, אף פסיעה אחת עד זמן האוכל, ואם יעבור ויכשל באיזה חטא, יקנוס עצמו לצדקה כפי כוחו והשגת ידו, ויתודה מיד על הדבר, והוידוי הזה ירחיקנו מכל עוון, כי אם יבוא לידי עבירה יתרחק ממנה, כי יאמר: איך אעשה הרעה הגדולה הזאת להתודות עליהם ואהיה כטובל ושרץ בידו. הגיע עת האוכל ופשפש ולא מצא, יהא מודה ומשבח לבורא ברוך הוא שעזרו וזיכהו להיות בתשובה כמה שעות בעולם, וכאשר עשה מהבוקר ועד חצות, כן יעשה עד אכילת הערב, וקודם האכילה יתודה, אחר כך ירגיל עצמו עד זמן השכיבה ככה יעשה עד חודש או שנה מיום תחילת תשובתו, עד שיהא קבוע ומוחזק בעבודת הבורא לנהוג כל הימים, עד כאן.

@02"כי תצא למלחמה על אויביך" – הם יצרך וסיעתו

כן פרש הרב ר' משה אלשיך בפרשת שופטים: "כי תצא למלחמה על אויביך" – הם יצרך וסיעתו. "לא תירא מהם" – אל תתיאש מן התשובה כי בבואך ליטהר "ה' אלוקיך עמך", ואמר להם: "שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה וגו’“ – ורצונו לומר, רק יום תתגבר על יצרך ואחר כך ה' עמך, לכן אל ירך לבבכם, וזה שאמרו: "כי ה' אלוקיכם ההולך עמכם להלחם על אוביכם להושיע אתכם".

@02צריך שיהא זריז וזהיר מאוד לבל יחטא עוד

כתב @06הרב רבינו יונה@07, וצריך השב ליתן אל לבו, שכאשר התחיל בתשובה הוא כאשה הסופרת שבעה נקיים, שכל דם שתראה בז' ימי ליבונה סותרת וצריכה לחזור ולמנות ז' נקיים, כן אם בעל תשובה יחזור למעשיו, הרי אבד כל מה שעשה והתענה, ולכן צריך שיהא זריז וזהיר מאוד לבל יחטא עוד, ואם יזדמן בשוגג איזה חטא יתודה עליו בבכיה ודמעה לקיים מה שכתוב: "וחטאתי נגדי תמיד" – כמו דוד המלך, עליו השלום, שעל חטא אחד היה כל ימיו בתענית, ואפילו שלא היה אלא רק חטאת נעורים, כמו שכתוב: "חטאת נעורי ופשעי אל תזכור" – מכלל שנזכרים הם מצינו בזוהר שלח, שענשו התינוק בגן עדן, עד כאן.

@02פרק ג'

@06בו יבואר: סדר פשפוש מעשיו@07: א. כגון: תענית עשרת ימי תשובה וערב ראש חודש וד' צומות ושאר תעניות. ב. תעניות הללו נקראות בפי חכמינו – רופאי הנפש – ג. "תענית שקודם התשובה", כדי שביום התענית יפשפש במעשיו ויתן אל ליבו לשוב מעבירותיו שבידו, כי אם הוא אוכל ושותה יגבה ליבו ולא יאבה לחפש דרכיו, כי הוא צדיק וישר בעיניו, אך ביום שמענה נפשו, נחלש כוחו של יצר הרע ומתגבר כח השכלי. ד. ויתן אל ליבו לשוב בתשובה, ולא כרוב העולם שסוברים, שעל ידי התענית של עשרת ימי תשובה וכמה הפסקות בלי שום קיום דרכי התשובה שיתבאר – מחול לו כל העבירות של כל השנה ביום כפור, זה לא יעלה על הדעת. ה. וכן כמה ביאורים נחמדים מהרב ר' משה אלשיך, על מה שדרשו חז"ל בפסוק – "וכפר מאשר חטא על הנפש", ועל הפסוק: "הראינו את מראיך". ו. ויתבאר שם, שהתעניות הן כמו קרבן, ואיך יתנהג ביום התענית, וענין הצדקה ביום התענית.

@02ספק עבירה צריך יותר חפוש מעבירה

כדי שיוכל האדם לפשפש במעשיו צריך הוא את התענית והתבודדות, להכניע לבו ולהתחרט על חטאיו באותו יום, כי אם הוא אוכל ושותה ועוסק בעסקיו, יגבה ליבו ולא יאבה לחפש דרכיו, כי הרי הוא צדיק וישר בעיניו, אך ביום שמענה נפשו, נחלש כוחו של היצר הרע ומתגבר כח השכלי, כי כשזה קם זה נופל, כמו שכתוב בגמרא בתעניתא עד פלגא דיומא כו', ואם אינו מפשפש במעשיו ביום התענית, לא די שאינו פועל כלום בתענית שלו, אלא אף גם מקבל עונש על שצער ועינה עצמו חינם, כמו שאמר הרב ר' @06משה אלשיך@07 על הפסוק: "וכפר מאשר חטא על הנפש", ואמרו חז"ל: על שצער עצמו מן היין, ואמר ר' אליעזר הקפר – ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא "חוטא", השרוי בתענית מכל וכל על אחת כמה וכמה, וכתב הוא זלה"ה: הפסוק מדבר בנזיר, שלא נשמר מהטומאה ובטל ימי ספירות נזרו, דאז מוכח שלא היה צדיק בימי נזרו, דאילו לא חטא וגם הרהרוריו היו בטהרה ונקיות, היה הקדוש ברוך הוא מרחיקו שלא יטמא, כמו שכתוב: "רגלי חסידיו ישמור", ואמרו חז"ל: אפילו בהמתן של צדיקים – אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידם, וזהו ענין הקל וחומר, ומה זה שלא פרש וכו', רצונו לומר, שלא פרש עצמו שלא לצורך רק מן היין נקרא "חוטא" – זה שצער עצמו מכל וכל ואינו מתחרט על חטאיו ביום תעניתו על אחת כמה וכמה, ש"חוטא על הנפש" יקרא, וגם מביא הוא זלל"ה משל נאה על זה, והוא כמו הרופא, שהרעיב את החולה לידע חליו למזורו, ולא ירצה אחר כך לעיין חוליו – לא ירפא, אות אשר בודאי חינם הרעיבו ועינהו נפש. כן הדבר הזה ממש, כי התענית הוא להכניע לבו ולחפש בשכלו איזה חטא בא על ידו, ואם אינו מפשפש במעשיו, אז חינם צער עצמו והתענה, ועתיד ליתן דין על שצער עצמו חינם, וזהו הטעם – על פי רוב – לכל ימי התענית, כגון: בימי סליחות ובעשרת ימי תשובה, כמו שכתוב בש"ע סי' תר"ג וזה לשונו:

@02טעם התענית בעשרת ימי תשובה

יש לכל אדם לחפש ולפשפש במעשיו בעשרת ימי תשובה ולשוב מהם, וספק עבירה צריך יותר חיפוש מעבירה ודאי, כי יותר מתחרט כשיודע שעשה משאינו יודע, ולכן אשם תלוי צריך להביא דבר יותר ביוקר מאשם ודאי ומן החטאת, עד כאן.

הרי מבואר, שתענית עשרת ימי תשובה הם לפשפש מעשיו ולהתחרט עליהם, ולקבל עליו לעזוב אותם עזיבה גמורה, ועל מה שחטא לשעבר – יקבל עליו לקיים כל דרכי התשובה שיתבארו לפנינו בפרקים הבאים אף לאחרים, ואז על ידי הרהור תשובה נעשה צדיק גמור, כי הקדוש ברוך הוא מצרף מחשבה טובה למעשה, וכמו שאמרו בגמרא: המקדש את האשה ואמר לה, על מנת שאני צדיק גמור, אפילו הוא רשע גמור הרי זו מקודשת, שמא הרהר בתשובה ונעשה צדיק גמור ברגע אחד ומוחלין לו עוונותיו כיום כפורים.

@02טעם התענית שמתענים בערב ראש חודש

זהו התענית דערב ראש חודש שנוהגין להתענות, כי ראש חודש זמן כפרה, ולא יעלה על הדעת, שיכופר לאדם איזה חטא והוא עודנו מחזיק בטומאתו ואינו עוזב את חטאיו עזיבה גמורה, לכן מתענה בערב ראש חודש לפשפש במעשיו ולהתחרט עליהם, ויעזוב אותם עזיבה גמורה, ואז ראש חודש מכפר עוון כפרה.

@02תענית חלום – טעמו

גם ענין תענית חלום כתב בספר "חרדים" סימן רכ"ו וזה לשונו: דע והבן, שאמרו חז"ל: יפה תענית לחלום כאש לנעורת, לא אמרו – אלא לעושה תשובה עם התענית, לפי שמראין לו חלום, כדי שיפשפש במעשיו, כי התענית במקום חטאת, מה קרבן אינו מועיל בלא תשובה, אף תענית חלום אינו מועיל בלא תשובה, והתשובה היא לפשפש במעשיו ולהתחרט עליהם.

@02ענין ד' צומות

ענין ד' צומות – כתב הרמב"ם וזה לשונו: מה שאנו מתענים על החורבן שכבר עבר אינו כי אם ליתן אל ליבנו, כי גם מעשינו עתה כמעשיהם אז – ונצומה, בל יבוא עלינו כאשר בא עליהם.

@02ענין תענית חתן ביום חופתו

אותו הדבר בתענית חתן ביום חופתו, כי באותו יום נמחלו לו עוונותיו, וזה לא יעלה על דעת, שיהיה איזה מחילה בלא עזיבת חטא, לכן מתענה באותו יום לפשפש במעשיו ולהתחרט עליהם.

@02תענית שמת בו אביו ואמו

כן גם התענית ביום שמת בו אביו או אמו, כדי שהבן יפשפש במעשיו באותו יום ויתחרט עליהם, ועל ידי זה יזכו אביו ואמו, שיעלו אותם לגן עדן למדריגה העליונה, כמו שאמר האר"י זלה"ה, שה"קדיש" שאומרים יתומים כל י"ב חודש הוא, כדי להעלות את אביהם מגהינם לגן עדן, וביום שמת בו אביו ואמו – להעלותם בגן עדן עצמו למדריגה היותר עליונה.

בזוהר פרשת בחוקותי מבואר שפעולה זו, דהיינו: להעלותם למדריגה המעולה, הוא על ידי מעשה הבן – אם הוא זכאי – כמו שאמר, וזה לשונו: ואי האי ברא אזיל באורח מישור ותקון עובדוי ודאי אוקר ליה בהאי עלמא לגבי בר נש ואוקיר ליה בעלמא דאתי לגבי קודשא בריך הוא וקודשא בריך הוא חייס עליה ואותיב ליה כורסייא דיקרא וכו', לכן צריך הבן להרבות אותו היום במצוות ובמעשים טובים בכל מה דאפשר, ויפשפש במעשיו שעשה עד כה, ויתחרט עליהם, ובזה הוא מקיים מצות כיבוד אב ואם.

בשם הזוהר משמע, שהבן מחויב לכבד אביו ואמו במותם יותר מבחייהם, ופשפוש מעשיו אי אפשר בלא תענית. זה שאמר: ביום שמת בו אביו ואמו איתרע מזלו של הבן והוא, כי באותו יום בודקים מעשיו ומזכירין עוונותיו. אם הוא זכאי מעלין את אביו ליותר מעלה, ואם הוא חוטא מורידין אותו ממדריגתו, כמו שאמר: ואי האי ברא אזל בדרך תקלה ודאי מבזין אבוהי וקלנה הוא ואיהו ודאי עביד קלנה. לפי זה ראוי ונכון, כשחל יום שמת בו אביו ואמו בשבת, שיתענה בערב שבת או ביום ה' שלפניו, ויפשפש במעשיו ויתחרט עליהם, ולא כמו שכתוב בש"ע סימן תקס"ח שיתענה ביום א', כי מה יועיל התענית והפשפוש מעשיו לאביו, שכבר עבר זמן דין אביו בשבת שעבר.

@02ענין תענית ציבור על כל צרה שלא תבוא

זהו גם כן התענית שגוזרין הציבור על כל צרה שלא תבוא, כמו שכתוב בגמרא: אמר אביי בתעניתא עד פלגא דיומא מעיינא במילי דמתא וכו', הרי זה מבואר, שענין התענית הוא ראשית אל התשובה לענין פשפוש מעשיו.

כתב הרב ר' משה אלשיך: זה שאמר הכתוב: "הראיני את מראיך" – רצה לומר, @06תחילה תקן מעשיך @07ויהיה צלם אלוקים על פניך כמו שהיית קודם שחטאת, @06ואחר כך: "השמיעני את קולך" – בתפילה ובתחנונים@07, "כי קולך ערב" – לפני הקדוש ברוך הוא כאשר "ומראיך נאוה". מה שאין כן, כשמתפלל לפני הקדוש ברוך הוא בלי תיקון מעשיו, אז לא פעל כלום, אף גם יבקר את פנקסו ויתעוררו המקטרגים יותר מקודם, והאריך האלשיך בזה לתרץ כמה פסוקים בתורה ובנביאים ובכתובים ולקצר אני צריך, ובפרק י' יתבאר מהו ענין התעניות השייכים אל התשובה אחר שקיים דרכי תשובה, ובסמוך יתבאר מה שאמרתי: התענית דומה לקרבן, וב"ראשית חכמה" פ"ד מהלכות תשובה כתב, שענין התענית הוא הכנעה, כמו שכתב: "זבחי אלוקים רוח נשברה" – לשבר החיצונים על ידי שבירות הלב, דלא יתגאה ולא יתענג בתענוגים דעלמא. מובא בזוהר פנחס וזה לשונו: ר' אבא פתח: "זבחי אלוקים רוח נשברה" – כד אתי בר נש לאסתאבא בחובי אמשיך עליה רוח מסאבא מסטרא אחרא ואתגאי על בר נש, [תרגום: רַבִּי אַבָּא פָּתַח, (תהלים נא) זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה וְגוֹ'. פָּסוּק זֶה פֵּרְשׁוּהוּ, שֶׁרְצוֹן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֵין רְצוֹנוֹ בְּקָרְבָּן שֶׁל אָדָם עַל חֲטָאָיו, אֶלָּא רוּחַ נִשְׁבָּרָה. וּבְנֵי אָדָם לֹא יוֹדְעִים מָה אוֹמְרִים. וְכָךְ שָׁמַעְנוּ מֵהַמְּנוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁכַּאֲשֶׁר בָּא אָדָם לְהִטַּמֵּא בַּחֲטָאָיו, מַמְשִׁיךְ עָלָיו רוּחַ מִצַּד הַטֻּמְאָה, וּמִתְגָּאֶה עַל הָאָדָם וְשׁוֹלֵט עָלָיו לְכָל רְצוֹנוֹ. וְאוֹתוֹ צַד הַטֻּמְאָה מִתְגַּבֵּר בְּכֹחוֹ וּמִתְחַזֵּק, וְשׁוֹלֵט עָלָיו שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנוֹ. בָּא אָדָם וְשׁוֹלֵט עָלָיו לְהִטַּהֵר – מְטַהֲרִים אוֹתוֹ.] וב"רעיא מהימנא" פרק הנזכר, איתא שהיצר הרע דאיהו חושך בהחוטא הוא מתגבר על יצר טוב שאיהו אור, והוא בבית האסורים כענן המכסה את השמש, ונעשה מחיצה בינו לבין אביו שבשמים, וכאשר מתגבר החטא – מתגבר הקליפה ומעבה את המחיצה ונעשה כמחיצה של ברזל, על דרך שנאמר: "הוי מושכי עוון בחבלי שוא וכעבותות העגלה חטאה", ואין תקנה עד שיסור הקליפה בצום ובבכי ובמספד, שחלבו ודמו שהם עיקר כל אבריו מתמעטין ומסתגפין לברר האור מן החושך, וביותר צריכים תלמידי חכמים להתענות, כי אין הנשמה מאירה עד שיכניע הגוף וכוחותיו, ועל ידי התענית מגביר כח הנשמה ומחליש כח החומר ותענוגיו, ואין מספיק לו הלימוד תורה לכפרת עוונו, שמי שחטא – אפילו תלמיד חכם – אין תורתו רצויה, וראיה מר"ל, שהיה יושב והיה עוסק בצום ובתפילה ובצדקה, עד כאן לשונו.

ומה שאמר האלשיך הקדוש בפרק י', שלימוד התורה מספיק כמו התענית, היא באותו תענית אחרי שקיים דרכי תשובה, כמבואר להלן, להתיך הזוהמא, אבל בתענית שקודם התשובה – לפשפוש מעשים, כגון: ערב ראש חודש ועשרת ימי תשובה וכיוצא בזה, החיוב הוא גם כן על בעל התורה, אף על פי שיתבטל על ידי זה מלמודו.

@02בלי הכנעת הלב ופשפוש מעשים לא יבוא לידי תשובה

כי אם לא ידע מה הם חטאיו, בלי הכנעת הלב מפשפוש מעשים לא יגיע לידי תשובה, כי הוא צדיק וישר בעיניו לעולם, עיין בש"ע א"ח במ"א ריש סי' תקע"א, ועוד ב"ראשית חכמה" בשם כמה מאמרי זוהר, שהתענית הוא ממש כמו קרבן, וכתיב: "להקריב לי חלב ודם", וכן בקטורת היו סממנים אדומים ולבנים, נגד זה – אדם מקריב חלבו ודמו ומתכפר לו, וזה נקרא "מזבח כפרה", והיינו דאמר ר"א: גלוי וידוע לפניך וכו', כי הוו יתיב בתעניתא, וסוף דבריו הם: ולכן ביום התענית יזהר מכל חטא ועוון, שלא יהא קרבנו נדחה, ודברים הפוסלים בקרבן – אחד מהם הוא המחשבה, ולכן פוסל בתענית הרהורי עבירה ושאר דברים כמו פיגול, והעיקר עזיבת החטא, שלא יהא כטובל ושרץ בידו.

מובא בירושלמי וזה לשונו: "נשא לבבינו אל כפיים" – מהו "נשא"? – אלא נשוה ליבינו אל כף ידינו, מה יד לא יהא טובל ושרץ בידו, כן הלב צריך שיהא נקי ממחשבת עבירה, כמו שאמר: "יעזוב רשע דרכו ואיש אוון מחשבותיו".

@02סוד התענית – כמו הקרבן שאינו מועיל בלא תשובה

זה לשון ספר חסידים: סוד התענית הוא כמו הקרבן, שאינו מועיל בלא תשובה, אף תענית כן. בכתבי האר"י זלה"ה יש סוד גדול בזה למה הוא כמו קרבן, עיין שם, ונראה דזה מיירי בתענית, שהוא אחר שקיים כל דרכי תשובה, כמו שאמר או אפילו לא קיים אלא פשפש במעשיו וקבל עליו בלב שלם לקיים כל דרכי תשובה, והוי ליה כאילו קיים, דעל ידי הרהורו הטוב נעשה צדיק גמור ברגע אחד, דאם לא כן הוי "זבח רשעים תועבה", כמו שהביא בזבחים דף ז': אמר רבא – עולה דורן הוא ה"ד אי דליכא תשובה "זבח רשעים תועבה" ואי דאיכא תשובה, והתניא עבר אדם על מצות עשה ועשה תשובה לא זז עד שמוחלין לו אלא ש"מ דורן הוא.

@02אדם שהרבה לחטוא לא יעשה סגופים עד אשר יתחזק לבו בחרטה גמורה

כן כתב@06 רבינו יונה @07וזה לשונו: אדם שהרבה לחטוא לא יעשה סגופים עד אשר יתחזק לבו בחרטה גמורה, וגומר בלבו לעזוב את חטאיו עד יום מותו, ועבר עליו עידן ועידנין והוא בטהרה גמורה ודמעה על לחייו, אז יקריב קרבן תענית בבושת פניו ובהכנעת ליבו, משל למי שהמרה את פני המלך, לא ישלח לו דורון, כי יטריפהו בפניו, אלא עד שיפול לפניו ארצה בדמעה, ואחר כך ישלח לו דורון. גם מה שאמרו שהתענית היא "מזבח כפרה" – זה שייך לומר על השוגג שהיא מכפרת כחטאת או על ביטול מצות עשה או על הרהור הלב, אבל מצות לא תעשה גמור, ומכל שכן אם עבר על כריתות ומיתות בית דין, לא יעלה על הדעת, שתהא התענית לבד מכפרת לו, ויהא מזבח כפרה, אלא צריך לקיים כל דרכי תשובה, כמו שכתוב בפרקים הבאים.

@02התעניות הם כדי שעל ידם יבואו בני אדם לפשפוש מעשים

התענית שלפני התשובה הוא פשפוש מעשים להכניע הלב ושל אחר התשובה – להתיך זוהמא, והתענית שאחר כך הוא כמו קרבן דורון. היוצא מן הדברים האלה, שהתעניות שתקנו חז"ל, הם כדי שעל ידם יבואו בני אדם לפשפוש מעשים, ולא כאותם טפשים וכמה המונים שסברו, שעל ידי הצומות של עשרת ימי תשובה לבד – בלי שום קיום דרכי תשובה – ימחלו להם כל העבירות של כל השנה ביום הכפורים, זה לא יעלה על הדעת שום בר דעת.

@02לא שק ולא תענית גורם, אלא תשובה ומעשים טובים גורמים

אמר המעתיק והמאסף שיש עוד להביא ראיות ברורות על זה, כדי להוציא מליבן של צדיקים בעיניהם מחמת תעניתם, ואזכיר קצת מהם. הלא גמרא ערוכה היא במסכת תענית, איתא שם שהיה הזקן דורש ברבים ביום התענית ואמר: "אחינו, לא שק ולא תענית גורם, אלא תשובה ומעשים טובים גורמים", שכן מצינו באנשי ננוה, שלא נאמר בהם: 'וירא אלוקים את שקם ואת תעניתם', אלא "וירא את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה", עד כאן לשונו.

ומדקאמר לא שק ולא תענית גורם מכלל דתענית לא מיקרי עיקר תשובה, ומצינו גם כן בירמיה בפסוק, איך שהנביא היה מוכיח את המלך יהוקים, ואמר לו: "הלא אביך אכל ושתה ועשה משפט וצדקה אז טוב לו", שהתמיה מפורסמת בזו התוכחה, מי שמע כזאת, שהמוכיח את האדם בדבר אכילה ושתיה, שהיה לו לאכול ולשתות?! ובפרט למלך יהוקים, שספרו חז"ל דפרק חלק בגנות מעשים רעים, והרמב"ם פ"ג מהלכות תשובה מנה ליהוקים בין אלו שאין להם חלק לעולם הבא, לפי שעשה עבירות ביד רמה ובפרהסיא, לכן כתב שם הרד"ק, שיש אומרים, שיהוקים היה מתענה תמיד וסבור שהתענית יהיה תשלום למעשיו הרעים, לפיכך אמר לו הנביא: "אביך הצדיק אכל ושתה וגומר", עד כאן.

@02התענית אינו עיקר

אפשר שלזה רמז הנביא בתוכחתו "שובו בנים שובבים" – דלכאורה היא תמוהא, מדוע מכנה אותם בלשון "שובבים" ולא בשום גנאי אחר, אלא לרמוז להם הוא בא על "תענית שובבי"ם", שהם מתענים וסוברים, שהוא עיקר התשובה, ואמר להם, שיעשו תשובה, כי התענית אינו עיקר, ומכאן תוכחת מגולה לאותם אנשים המתחסדים בעיני הבריות, ובוחן ליבות אלוקים צדיק, שמתנהגים בחסידות, ולהם כנפות ככנפי חסידים, ומתענין הפסקות גדולות ומשבת לשבת, וטובלים עצמם במקוואות, אבל לא עלתה להם טהרה בכל מימות עולם, כי הם ככלי חרס ואינם תוכם כברם. ככלוב מלא עוף – כן תוכם מלא מרמות ותוך תחת לשונם עמל ואון בגאוה ובוז, לכן כל מי שבקי בהם ובשמותם ובמעשיהם ראוי לפרסם ולספר בגנותם, ואין בזה לא משום רכילות ולא משום לשון הרע, ואדרבה מצוה בזה קעביד דמצוה לשמוע דברי חכמים.

@02מפרסמין את החניפין מפני חילול השם

איתא בברייתא מסכת יומא וזה לשונו: מפרסמין את החניפין מפני חילול השם, ופירש רש"י, שהם רשעים ומראין עצמן צדיקים, אם יש מי שמכיר במעשיו – מצוה לפרסמו מפני חילול השם, מפני שבני האדם ילמדו ממעשיו, שיהיו סבורים שהוא צדיק, ועוד כשיבוא עליו פורענות יאמרו: מה הואיל לצדיק זה זכותו, עד כאן לשונו. בילקוט מבואר יותר, איך שהכתוב היה מפרסם את דואג האדומי, אף שהיה תלמיד חכם וגדול הדור וראש הסנהדרין, כמו שכתב "אביר הרואים", ומהראוי היה לו לדבר בצבועים האלה, אך אמרתי אשמרה דרכי לפי מחסום וגו'.

@02השרוי בתענית יהא דואג ואונן

כתב הרמב"ם: השרוי בתענית – בין שהיה מתענה על צרתו או על חלומו, בין שהיה מתענה עם הציבור על צרתם – הרי זה לא ינהוג עידונין בעצמו, ולא יקל ראשו, ולא יהא שמח וטוב לב, אלא יהא דואג ואונן, כמו שאמר: "מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו".

@02כל יום התענית יהא בתשובה ותפילה וצדקה ותלמוד תורה כנגד כולם

כן אומר @06השל"ה@07: התענית הוא מעין עולם הבא, שאין בו לא אכילה ולא שתיה ונהנין מזיו השכינה; כן צריך ביום התענית להיות דבק בו יתברך שמו כל היום: בתשובה ותפילה וצדקה ותלמוד תורה כנגד כולם, ושיהא סור מרע להרחיק מעליו כל נדנוד עבירה וכל מידה מגונה, ובפרט מהכעס שהוא פגם גדול בעולם.

זה לשון@06 ה"ראשית חכמה"@07: ואם יכעוס ביום התענית מוטב לו שלא יתענה, ויהא שבע וטוב לב, שלא יתקוטט עם הבריות, וכתב: "הן לריב ומצה תצומו", ואף אם יהיה לו איזה משא ומתן, שיהיה באמונה ובנחת ויחזור לדביקותו.

@02יתן ממונו לצדקה ביום התענית

כן ממשיך@06 ה"ראשית חכמה"@07: ויזהר מכ"ד דברים המעכבים את התשובה, ובפרט – באלו הד' הנמצאים ברוב בני אדם והם: רכילות ולשון הרע ובעל חימה ובעל מחשבה רעה, דהיינו: להיות בטל מדברי תורה ומדרך ארץ, כי כל מדה מאלו יש לה סגולה לסלק כח הנשמה הקדושה ולהשרות בו רוח טומאה.

זה לשון "@06עמק ברכה@07": ויתן ממונו לצדקה ביום התענית לקיים מה שנאמר: "ואהבת… בכל מאודך", ויתן לעניים מה שהיה לו לאכול באותו יום, שאם לא יעשה כן נראה שלא עשה לשם שמים, אלא רק כדי להרוויח בתענית מיעוט פיזור, וזה שאמר דוד המלך, עליו השלום, לבנו שלמה: "ואני בעניי הכינותי לבית ה' ככרים זהב מאה אלף וגו'", ומקשה הגמרא בירושלמי: מאי "בעניי"? אם היה הסך גדול הזה בידו אזי עשיר היה, ותרץ: מאי "בעניי" – בעינוי שהיה מתענה ומקדיש סעודותיו לשם שמים, וסעודתו היתה גדולה מאוד כי היה מלך. זה שאמר הכתוב: "הלא פרוס לרעב לחמך" – רצונו לומר, הלחם שלך, שהיה מגיע לחלקך, עד כאן לשונו.

בגמרא: כל תענית שמלינין בו צדקה כאילו שופך דמים, ואמרו הקדמונים אותיות תענית @06ת"ת עני,@07 וזה שאמר: אגרא דתעניתא צדקתא.

@02פרק ד'

@06בו יבואר דברים המעוררים אל התשובה@07: @06א. @07עד היכן מגיע פגם החוטא בכל העולמות של מעלה ולכל הנבראים של מטה, דהיינו: בעולם הזה שתחת גלגל. @06ב.@07 ואיך הוא גורם להביא רעות גדולות על גופו ועל נשמתו ועל בניו ועל אחרים. @06ג.@07 וגורם אריכת הגלות ושפיכת דמי חסידים ומיתת צדיקים, שנתפסים בעוון הדור, הלא יצעקו אל ה' עליו, שהביא עליהם רעות גדולות. @06ד. @07ויתבאר עוד שם ביאור נחמד מהרב ר' משה אלשיך על הפסוק: "והפילו השופט והכהו לפניו".

@02קודם שיבאר דרכי תשובה אחר שפשפש ומצא, נביא קצת דברים המעוררין את האדם לתשובה

ראוי לכל איש שיחוס על עצמו, שהרי אפילו בעלי חיים בורחין מן האש ומן המים במקום שיראו סיבת מיתתם

זה לשון ה"ראשית חכמה" (בהקדמה לשער התשובה): והנה כאשר יתן האדם אל ליבו ענין הפגם, שפגם בכל העולמות אם בגופו אם בנפשו ורוחו ונשמתו, זוהי סיבה גדולה שיעשה תשובה ויתחרט חרטה גמורה, כאשר ידע בברור גנות מעשהו, מלבד עונשו בעולם הזה ובעולם הבא, שיש עבירות שיש בהם כרת, ולפעמים הוא אומר "הכרת תכרת", והוא שיכרות הגוף מהעולם הזה והנשמה מהעולם הבא, וראוי לכל איש שיחוס על עצמו, שהרי אפילו בעלי חיים בורחין מן האש ומן המים במקום שיראו סיבת מיתתם, ואיך לא יחוס האדם על עצמו, ששם לו יתברך יתרון על בעלי חיים – השכל, ובפרט לישראל עם סגולתו, שהבדילנו על ידי התורה מהאומות, שראוי שלא יפול בשחת עמוקה, מקום אשר לא יוכל לצאת, והרי הוא מותרה ועומד עפ"י התורה והנביאים והחכמים, שהיה בהם רוח הקודש והודיעו לנו ענין גן עדן וגהינם,

@02טוב שיפול לפני השופט של מטה, משיפילוהו ויכוהו בית דין של מעלה

כתב הרב ר' @06משה אלשיך@07 בענין המלקות, וזה לשונו: "והפילו השופט והכהו לפניו" – כי טוב לו שיפול לפני השופט של מטה, משיפילוהו ויכוהו בית דין של מעלה, פן יוסף להכותו על אלה מכה רבה על ידי בית דין של מעלה בגהינם, ולא עוד אלא שמרויח הבושה, וזה שאמר: "ונקלה אחיך לעיניך" – ולא לפני בית דין של מעלה, כמו שכתוב בזוהר, כשגוזרין עונש על עוון האיש מכריזין עליו בבית דין של מעלה לפני השם יתברך ולפני כל הנשמות לאין מספר, באופן שקשה עליו הבושה והכלימה ההוא יותר מכל העונשים, עד כאן לשונו.

@02צריך לעשות תשובה, שפגם בכל העולמות

הנה מה שכתב ב"@06ראשית חכמה@07", שיתן אל ליבו ענין הפגם שפגם בכל העולמות. בפ"ב ממשיל ענין זה לסילון מים המקלח מן המעיין, והמים ההם הולכין להשקות גנות ופרדסים ושדות וכרמים, ובא אחד בשטותו, והוליך את זה המים אל האשפה לריק, מקום אשר אין בו תועלת. ודאי שבעל המים יכעס עליו: א' שבטל להשקות גנותיו הטובים, והב' שקלקל הצנור ושוברו, והנמשל הוא חמור מהמשל, כי החוטא – מלבד שהוא קלקל את צנורי השפע מלבוא אל מקום הראוי להם – מוליכן אל המקום, שהכעיס המלך ה' צבקות, והוא זה שמוציא הקדושה אל הטומאה, מקום שהוא ראוי שיהא חרב ויבש, והוא משקה אותו ומרוה אותו. ימצא ענין זה בפרט – הבא על הנכרית והבא על העריות והמוציא זרע לבטלה, וכמוהו בפגם הלשון, שפגם בברית הלשון חמור יותר מברית המעור, וצריך לעשות תשובה לתקן צנורות הנשברים ולהחזיר השפע אל מקומה, לכל מקום ומקום שהיה בו פגם, וזהו פירוש של "תשובה" – שמשיב המדרגות והתקונים על מכונם הראשון, כמשיב סילון אל מקומו, עד כאן לשונו.

@02פשפש מעשיך ותראה כל המקומות אשר פגמת

מובא על הפסוק: "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה אל ה'", כתב הגלאנטי בבאורו וזה לשונו: וצריך האדם שיתבונן תמיד עד כמה מגיע פגם ועלבון עוונותיו, ואז כמה יתאונן ויבכה וידאג על חטאיו, וזה שאמר: "נחפשה דרכינו" – הם הדרכים העולים מן הארץ עדי מקום גבוה רשות היחיד, יחודו של עולם, "ונחקורה" – חקירה אחר חיפוש, פשפש מעשיך ותראה כל המקומות אשר פגמת, ואחר כך "ונשובה אל ה’", שאם לא תדע כמה פגמת, לא תהיה תשובתך שלימה, והנה ראשונה דע, שמגיע עליו רעה גדולה על ידי עצמו, כמו שאמר: "חטאים תרדוף רעה" – ביסורים ובמיתות בנים קטנים, שהם חשובים כגופו, גם לאחרים, כמו שכתוב: "וחוטא א' יאבד טובה הרבה" – כגון: שהעולם בכף מאזניים בשוה והוא מכריע לחוב, אוי לו שהכריע את עצמו ואת האחרים לכף חובה! גם גורם: אריכות הגלות ושפיכות דם חסידים וגזירות רעות ומיתות צדיקים שנתפסים בעוון הדור, כל זה גורם החטא. הלא יצעקו אל ה' עליו, שהביא עליהם רעה גדולה, והעלבון הגדול גם לבעלי חיים, שעל ידו נעצר השמים ואין דשא, גם לשרי נהרות ומעיינות ודשאים וצמחים מגיע העלבון, כי הנהר יחרב וייבש, מעין נרפש ומקור נשחת, ובכן אין דשאים ואין צמחים, ונמצא שליטתם בארץ להכות לעשב ולומר לו: "גדל" – הכל בטל, כמו שאמר: בגינאי נהרא שאמר ר' פנחס בן יאיר, ואם לאו גוזרני עליך, שלא יעברו בך מים לעולם. נמצא שעלבון הוא לו, שיחרב וייבש, הרי פגם ועלבון דרך כלל לעשיית גשמיות, גם לעשיית רוחניות: "שמש וירח קדרו וכוכבים אספו נוגהם", וכמו שאמר במעשה קרח: שמש ירח עמד זבולה וכו', ולא עוד אלא שבכל יום ויום מכים אותו וכו', גם לשבעה כוכבי לכת המנהיגים וממונים על העולם בחסד וברחמים – בחטאי בני אדם מחלישים כוחם, ואין מנהיג העולם, כי אם בעלי דינים. גם למלאכים השוכנים באוירי' ושברקיע מגיע העלבון והפגם שבכל אויר ואויר ובכל רקיע ורקיע. כמה מלאכים ממונים לקבל תפילתן של ישראל, כדאיתא בוזהר בארוכה בפרשת ויקהל.

@02כי יחטא ואשם אין תפילתו נכנסת ולא נשמעת

ואתה בן אדם, הביטה וראה את חרפתך ובשתך, שכמה מחנות קדושים התקין לך ה' אלוקיך להנאתך ולטובתך, ואין להם מלאכה אחרת כי אם לעטר ולנשק תפילתך, והיה כי יחטא ואשם, אין תפילתו נכנסת ולא נשמעת, ונמצאו בטלים ממלאכתם אשר הם עושים, ואין לך עלבון גדול מזה, ולא זו בלבד אלא גם בעולם היצירה, עולם המלאכים, בפתח ההיכל "לבנת הספיר", ששם מלאך טהריא"ל, העומד לקבל תפילת היחיד – אם היא הגונה – מכניסה לפני המלך לדורון, ואם לאו – דחין לה לבר, גם למעלה מפתח זה יש שערי דמעה, וכשעולות תפילות בדמעות, מזומן אופן אחד, שנוטל אותה התפילה בדמעות, ונרשמים בהאי פיתחא, וכשאדם חוטא כל הכתות הללו הם בטילין ממלאכתם. גם חיה אחת נקראת בשם "בזק" – מתקן כל התפילות המעכבת בחד רקיע, עד שבא סנדלפו"ן, שנוטל וקושר בראש צדיק.

גם חשמ"ל, ששמו או"ר פניא"ל, שבהיכל עצם השמים, מגיע עלבון החוטא, דכד אסגיאו זכאין החשמ"ל הזה מאיר ומנהיר במיני מאורות, כמנין חשמ"ל, וסימן "באור פני מלך חיים", וכד אסגיאו חייבין אתחשיך ומאפיל, ואז כל העולם כולו בדין, הביטה וראה את חרפתך גם לד' אופנים שבהיכל נגה, כשהנשמה חוטאת נוטלים דינה מהיכל הזכות ויוצאים חוץ להיכל ממקום קדושתה להלקותה, וכן כשעלו הד' אופנים מנדין לאדם המוציא דבר נבלה מפיו, ומכריזין: "פלוני מנודה הוא", תזדהרין בפלניא נזופה הוא היא להם עלבון גדול, כמו שאמר ריב"ל: לא נמנתי לנדות שום אדם, ושר' פלוני היה נוהג בעצמו נדוי קודם, ואחר כך היה מנדה למי שהיה חייב נדוי, ולא עוד אלא שגם כתות קדושים רצים ממלאכתם לחוץ ולהגן על ישראל משאר עמים ולהלחם עמם, והם רצים לקראת רצים אחדים דסטרא אחרא, למהר איזה גזירה על שונאינו ישראל.

והנה הכח שיש לאלו רצים הקדושים לרוץ ולהגין על ישראל הם: התורה ועצות התחתונים, העושים בהליכה ובריצת רגליים, כגון: למהוי רהיט לפרקים וכיוצא בו, וכשאדם רץ ברגלים וחוטא מחליש כח אותם רצים. נמצא רגליים דסטרא אחרא קודמים, ונמצא זה החוטא אבד טובה הרבה.

@02גם למלאכים המלווים לאדם מגיע עלבון גדול, כשאדם חוטא מתאבלים עליו

גם למלאכים המלווים לאדם מגיע עלבון גדול, כשאדם חוטא מתאבלים עליו, כדאיתא בסבא משפטים, גם לע"ב בסנהדרין, שבהיכל הזכות, אם אדם חוטא, במקום שהיה ראוי להיות הטייתם לטובה יהיה הטייתם לרעה, וגם עונש לצדיק לא טוב, ועלבון הוא להם לעשות באופן שיעשו להנהגות הדין, גם בהיכל אהבה גם בהיכל רצון וכו'. גם בהיכל קודש הקדשים וכו', ולא זו בלבד אלא גם בעולם הבריאה סוד כסא הכבוד מגיע הפגם שהנשמות חצובות משם, וכד אסגיאו חייבין בעלמא אינה נמשכת משם, ועוד שהפגם הנעשה בעוונות פוגם בשורש נשמתו של החוטא, והוא בכסא שאינו שלם, כמו שאמר בתקוני': וכורסא דיליה פגימא בחובא דישראל. גם אל מלכות מגיע עלבון, כמו שאמר: "ובפשעכם שלחה אמכם", ולא זו בלבד גם אל יסוד וכו', גם אל נצח והוד וכו', גם אל הת"ת וכו', גם אל הגבורה וכו', גם אל החסד וכו', גם אל ג' הראשונות וכו', גם אל התורה.

ראה בן אדם עד היכן מגיע עלבונך. @06מה לך נרדם? קום משנתך!@07 דרכים הללו שפגמת, ותחקרם בדרישה וחקירה, @06ושוב עד ה' אלוקיך@07, עד מקום שפגמת, @06כי משם תוריד מים טהורים ותטהר כל הכתמים@07, וזה תשובה, עד כאן לשונו בביאור פרק הנזכר.

כל הדברים האלה הם דברי הזוהר נשא רל"ד, זה לשונו: וכל מאן דעבד על פקודא אורייתא, כביכול פגם לעילא פגם לתתא פגם לגרמיה פגם לכל עלמין מתל לאינון מפרשי ימא דשעין בארבא קם חד שטייא בעי לנקבא וכו' [תרגום: וְכָל מִי שֶׁעוֹבֵר עַל מִצְווֹת הַתּוֹרָה, כִּבְיָכוֹל פּוֹגֵם לְמַעְלָה, פּוֹגֵם לְמַטָּה, פּוֹגֵם אֶת עַצְמוֹ, פּוֹגֵם בְּכָל הָעוֹלָמוֹת. מָשָׁל לְאוֹתָם סַפָּנִים שֶׁבַּיָּם שֶׁשָּׁטִים בָּאֳנִיָּה, קָם שׁוֹטֶה אֶחָד בֵּינֵיהֶם וְרָצָה לַעֲשׂוֹת חוֹר בַּסְּפִינָה וכו'].

@02פרק ה'

@06בו יבואר טעמים נכונים מהרב רבי משה אלשיך@07: @06א. @07איך שייך לומר, שהאדם על ידי חטאיו יוכל לפגום בנפשו ורוחו ונשמתו, ומכל שכן איך שייך לומר, שפוגם למעלה. @06ב. @07ואיך הוא מושך כח הטומאה בפנימיות נשמתו ובחיצוניותו, וכח הטומאה קונה חיונות על ידי הקדושה שיצאה ממנו. @06ג. @07ותבין ותשכיל, שדינה של גהינם הוא בהכרח לחוטא ללבן נשמתו ולטהרה. @06ד. @07ובו יתבאר, שקודם שמכניס הנשמה לגהינם מפשיטים ממנה מלבושי מחלצות והזכות אשר עליו. @06ה. @07ובו מבואר מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה – הרהור עבירה קשה מעבירה.

@02לבאר הדבר, איך שייך לומר שהאדם בחטאו יוכל לפגום במידות עליונות.

נבאר תחילה איך יוכל לפגום בנפשו ברוחו ונשמתו ומזה תבין גם כן ותשכיל, איך הוא פוגם במדות עליונות, שהזכרנו למעלה, ותבין ותשכיל, שדינו של גהינם הוא לחוטא בהכרח, ללבן נשמתו ולטהרה על ידי אישו של גהינם, ואז יתעורר ליבו, ויתלהב לתקן חטאיו על ידי תשובה, טרם יבואו הימים אשר לא יועיל החרטה, ויוכרח לסבול צער גדול בגהינם יום ולילה לא ישבות, עד אשר יטהר.

@02ענין גלות ישראל בכל העולם לברר ולהעלות נצוצי הקדושה שנפלו לתוך הקליפות בחטא אדם הראשון

הנה אקדים לך, מה שאמר הרב ר' @06משה אלשיך@07 בחבוריו הקדושים, וזה לשונו: ודע שנשמת אדם היא מלמעלה, מתחת כסא הכבוד, ואין דבר רוחני נערי ממקומו לגמרי, ומה שהוא נכנס באדם הוא מאשר מתפשט משורשי עליון כחוט משך ממנה, ולפי זה אם לא יחטא אדם או אף אם יחטא ויעשה תשובה, הוא דבוק בשורשו, וזה שאמר משה רבינו, עליו השלום, על דור שכולו זכאי – "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם", ובאשר שכל מצוה יש לה שורש קדושה למעלה, כל אחת לפי בחינתה, וכאשר יעשה אותה האדם מעורר על ידי שורש נשמתו מקורה ושורשה של אותה מצוה, וירבה אותה וידבק בשרשה של נפשו של האדם ההוא, ומשפיע אור שפע של מעלה מאותם שורשי המצוות ותשתלשל באורות גן עדן להיות בהם הנפשות הקדושות, והשתלשל עד חלק נפשו אשר בו עד לארץ, ויקנה התפשטות קדושה, ומה גם כל עצמו ובשרו לפי ערכו, ובהשמר מעבור מצוות ל"ח שומר כל אורות הקדושה אשר בגן המתייחסות אל נפשו מלערב זר, הוא כח הטומאה. אמנם כשהאדם הוא החוטא, אז על ידי הזוהמא אשר בו, מחטא אדם הראשון, כמו שהאריך האר"י זלה"ה בספר ה"גלגולים" – שהענין גלות ישראל בכל העולם לברר ולהעלות נצוצי הקדושה שנפלו לתוך הקליפות בחטא אדם הראשון, והענין הוא כאשר ברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון ברר הטוב מהרע, והם הנשמות הטובות כלל באדם הראשון, וכמו כן ברא אדם בליעל והוא הס"מ והיה כולל בו את הרע, כמו שאמר: "כי גם את זה לעומת זה עשה אלוקים", וכשחטא אדם הראשון כל הנשמות הטובות שהיו כלולים בו התערבבו הטוב עם הרע, כי נמשך עליו כח הטומאה מהס"מ והרע שהיה כלול בו, ואתלבשו הנשמות הטובות הנאחזים באברי אדם הראשון עם של בליעל. כל אבר תוך אבר כמוהו: ראש לתוך ראש וכו' עד רגליו ברגליו, לכן נגזר שישתעבדו בישראל ע' אומות להוציא משם נצוצי קדושה בכל אומה ואומה, עיין שם, שהאריך שעל ידי זה הוא מורכב מטוב ורע, ורע מעורר הרע בשורשו, ומדבק בנפשו, ומפסקות בין צנור קדושת חלק נפשו לקונו, וזה שאמר הכתוב: "כי אם עוונותיכם מבדילים ביניכם לבין אלוקיכם", וזה שאמר: כל העובר עבירה אחת קונה לו פרקליט אחד, כי מוסיף כח הטומאה האחוזה בנפש החוטא, ואותו חלק הטומאה המתיחסת אל העוון ההוא קונה חיונות על ידי קדושה שיצאה ממנו על ידי חטאו, ונעשה כבריה חדשה, ובכל חטא הוא מגביר את כח הטומאה ומעבה המחיצה כמחיצה של ברזל, והן הם המיסרים את האדם בגהינם, כשמת בלא תשובה, והוא מכניס את הנשמה עם אותן כוחות הטומאה אשר בא לגהינם לכלות כל החלאה ההוא, ועינינו הוא כנר ישן הניתן בכבשן עד כלות השמן הנדבק בפנימיותו ובחיצוניותו, וזה ענין צערא של גהינם, אבל בנשמה עצמה, שהיא חלק אלוק ממעל, אין אור של גהינם שולט בה, רצונו לומר, כי אין בה זוהמא, הוא כח הטומאה הנדבק, וכמו שכתוב: חצי כלים והם אינם כלים, אלא אם כן הוא מאותם היורדים ואינם עולים, כי נדבק בהם כוחות הטומאה כל כך, שאי אפשר להסיר אותם על ידי אישו של גהינם.

ודברי הרב @06אלשיך@07 הם דברי @06הזוהר נשא@07 רכ"ב וז"ל: זכאה בר נש דזכי באורייתא למיזל ולאתדבקא באורחוי, דכד בר נש אזיל באורחא דאורייתא ממשיך עליה רוח קדישא עילאה, כמד"א עד יערה עלינו רוח ממרום, וכד בר נש סטי אורחא ממשיך עליה רוח אחרא מסטרא אחרא דהוא מסטרא דמסאבא דאתער נוקבא דתהומא רבא דתמן מדורין דרוחין בישין דאזקי לבני נשא דאיקרין נזקי עלמין.

תרגום הזוהר: אַשְׁרֵי הָאִישׁ שֶׁזּוֹכֶה בַּתּוֹרָה לָלֶכֶת וּלְהִתְדַּבֵּק בִּדְרָכָיו. שֶׁכְּשֶׁאָדָם הוֹלֵךְ בְּדַרְכֵי הַתּוֹרָה, מוֹשֵׁךְ עָלָיו רוּחַ קְדוֹשָׁה עֶלְיוֹנָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לב) עַד יֵעָרֶה עָלֵינוּ רוּחַ מִמָּרוֹם. וּכְשֶׁאָדָם סוֹטֶה בִּדְרָכָיו, מוֹשֵׁךְ עָלָיו רוּחַ אַחֶרֶת מִצַּד אַחֵר, שֶׁהוּא צַד טֻמְאָה, וְצַד הַטֻּמְאָה מִתְעוֹרֵר מִצַּד נֶקֶב תְּהוֹם רַבָּה, שֶׁשָּׁם מְדוֹרֵי רוּחוֹת רָעוֹת שֶׁמַּזִּיקִים לָאֲנָשִׁים שֶׁנִּקְרָאִים מַזִּיקֵי הָעוֹלָם.

 

@02אחרי צאת נפשו מהגוף מפשיטין ממנה מלבוש זכויות ומלבישין אותה בגדים צואים

גם דע, קודם שמכניסין אותו לגהינם מפשיטין ממנו מלבש מחלצותו והזכויות אשר עליו, כמו שכתב הרב @06ר' משה אלשיך והזוהר@07 על הפסוק בהושע שאמר הנביא: "פן אפשיטנה ערומה והצגתי' כיום הולדה" – שאחרי צאת נפשו מהגוף מפשיטין ממנה מלבוש זכויות ומלבישין אותה בגדים צואים, ואחר כך מחזירין אותה אל מקומה ומלבישין אותה לבוש זכויות שיש לה, ומתענגת בהם הנשמה בגן עדן.

@02איך יעלה הטמא עם הטהור?

הרי נתבאר לך היאך אדם פוגם על ידי חטאו בשורש נפשו ורוחו ונשמתו, ושהתשובה היא בהכרח להצילה מדינה של גהינם, ואי אפשר לו להיות מאושר על ידי מעשיו הטובים, אף אם יש מלאכים לאלפים ורבבות אשר ברא על ידי מעשיו – המצוות ועסק תורתו, אשר הם יקבלו פניו בלכתו מן העולם, כענין תלמיד חכם, שלא היה בו שום חטא שגרם ביוש לתלמיד חכם אחד מאחרים על ידו ולא הניחוהו לגן עדן, עד שסבל דין ועמד מ' יום חוצה, ודנוהו שעתא ופלגא בגהינם, והטעם הוא כי על ידי מצוות שהוא עושה, עולה למעלה עד לפניו י"ת, וכענין ר' לוי, שלא היו מכניסין אותו לגן עדן בישיבה של מעלה, שלא נהג כבוד בר' אפס, והטעם הוא גם כן, כי על ידי מצוות שהוא עושה עולה לפניו י"ת, ואיך יעלה הטמא עם הטהור?

@02פוגם במידות עליונות, על ידי חוט המשוך משורש נשמתו למה שבאדם

בזה יתבאר לך גם כן, איך הוא פוגם במידות עליונות, והוא: כי על ידי חוט המשוך משורש נשמתו למה שבאדם, על כן יכול האדם לפגום במקום שהשורש תלוי בו, והנה מה שאמר הרב @06ר' משה אלשיך@07 זלה"ה, שאותו כח הטומאה קונה חיונות על ידי קדושה שיצאה ממנו. כעין זה הם גם דברי ה"ראשית חכמה", והוסיף לומר שמושך כח הטומאה בשני מקומות בפנימיותו של נשמתו ובחיצוניותו; בפנימות – כמו שכתוב במדרש על הפסוק שאמר דוד: "תחטאינו באזוב ואטהר…" – מכאן אמרו, שכל העובר עבירה, כאילו נטמא בטמא נפש, ואין מזין עליו אלא באזוב, שנאמר: "תחטאינו באזוב", וכן דוד נטמא בעוון שהוא חלל בנפש, כמו שאמר: "ליבי חלל בקרבי".

@02החוטא – מסתלקת ממנו רוח קדושה ושורה עליו רוח דמסאבא במקום קדושה

זה לשון ה"ראשית חכמה": הטעם שהוא קרא "חלל בנפש", הוא זה מי שנהרג הוא נקרא "חלל", שהוא על שנסתלק ממנו הדם שהוא הנפש, והוא חלל בלי חיות הדם שהיה בו. כן כפי כניסת כח הטומאה מסטרא אחרא בנשמה הקדושה נשאר אותו מקום חלל בלי רוחניות הקדושה, וכמו שמת הוא טמא, מפני שנסתלק ממנו אור נשמה קדושה ושורה עליו רוח דמסאבא מסטרא אחרא, ועל כן הוא אבי אבות הטומאה; כך החוטא – מסתלקת ממנו רוח קדושה ושורה עליו רוח דמסאבא במקום קדושה, וזה שאמר: "רשעים בחייהם קרויים מתים" – בפנימיותו ובחיצוניותו, כמו שכתוב בגמרא: כל העושה עבירה אחת בעולם הזה – מלפפת והולכת לפניו ליום הדין, וכתב ה@06"ראשית חכמה"@07: ענין מלפפתו הוא, מפני שעובר עבירה קונה לו קטגוור אחד, וכל קטיגור יש לו שעור קומה שלימה מרמ"ח איברים, ואותו קטיגור מלפפת ונעשה לבוש לנשמתו להכניסו לגהינם, עד יעכל האכור והחושך ההוא שבנשמה, וזה ענין בגדים צואים שמלבישין את הנשמה להכניסה לגהינם וכו'.

@02מפני מה מועיל חטאת על שוגג?

הטעם שממשיך כח הטומאה בפנימיותו ובחיצוניותו נראה, על פי מה שאמר הרב @06האלשיך פרשת ויקרא@07, ותוכן דבריו הם: מה שמועיל חטאת על שוגג הוא, מפני שחטא בגוף לבדו, כגון: שחשב על החלב שהוא שומן ואכלו, שמחשבתו מחולקת ממנו, וכן אם חטא במחשבה לבד בלא גוף, בהרהור הלב, שהוא על ידי נשמה לבד מועיל גם כן קרבן עולה, ועל שחטא מחשבה – הוא על ידי מחשבה, הוא יותר גדול, לכן עולה כולה כליל, ובחטאת לא היה קרב, כי אם החלב והדם, ונראה לי, שזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: קשה הרהורי עבירה מעבירה, ורצונם לומר: מעבירה שהוא בלא הרהור, דהיינו: שוגג, שהוא בגוף לבד וב@06"ציוני" פרשת נצבים@07 נתן טעם לזה, לפי שהמחשבה באדם מעלה גדולה מכח השכל, וכשהוא חוטא במחבר מדותיו הוא חטא גדול יותר, כי אין אשמת המשתמש בעבד סכל כאשמת המשתמש בבן חורין חכם, עד כאן לשונו.

אבל אם חטא בגוף ובנפש, שאז כח הטומאה גדול מאוד, לכן אין כח על ידי חרטה, וידוי וסמיכת היד על קרבנו – להסיר כח הטומאה מעליו ולהמשיכו בבעל חי, וצריך תשובה ומלקיות ויום כפורים, לכפר עליו, עד כאן לשונו.

בזה יתבאר כי על חטא מזיד שהוא על ידי שניהם, מה שחטא על ידי הנשמה – ממשיך כח הטומאה בפנימיותו, ועל ידי חטא הגוף ממשיך כח הטומאה בחיצוניותו.

@02פרק ו'

@06בו יבואר מה עיקר התשובה, ואיך יוכל לתקן@07: @06א. @07מה שפגם על ידי התשובה, ומבואר שם ב' פעולות טובות הצריכים אל התשובה, שעל ידם יוכל לגרש כח הטומאה בהטיל בו הסטרא אחרא בפנימיותו ובחיצוניותו, כי כבלעו כן פלטו, ולכן צריך לעשות ב' פעולות טובות, ואז ישיב את הכח הקדוש שיצא ממנו אל מקומו הראשון. @06ב. @07פעולה א' היא על ידי החרטה ועזיבת החטא והוידוי בבכיה – על ידה הוא מגרש כח הטומאה אשר בפנימיותו על ידי חטאיו. @06ג.@07 ובו מבואר הדברים המביאים לידי בכיה.

@02ה"עולם" טועים וחושבים, שתכלית התשובה היא הצום והתפילה, אך עיקר התשובה אינם מקיימים

אחר שבארנו מהו ענין החטא, נבאר מהו ענין התשובה, ואיך יוכל לתקן מה שפגם על ידי התשובה, כי עינינו רואות שרוב ה"עולם" בעולם הזה טועים וחושבים, שתכלית התשובה היא הצום והתפילה והצעקה והצדקה וספור הוידוי: "אשמנו" ו"על חטא", וכאשר על לבו מכה סבור, שעל ידי זה יצא מן המבוכה, ואמירת "סליחות" ופיוטים – כשהם מנגנים בניגונים – זהו הסליחה והכפרה לעוונות, והתברך בלבבו לאמר: "שלום יהיה לי, כי התעניתי והתודיתי". אך עיקר התשובה – אשר יתבאר לפנינו – אינם מקיימים, ואלה הדברים הם רק מכשירי אוכל נפש ורוח ונשמה, אחר שקיים העיקר, והם – עזיבת החטא ושאר דברים אשר יתבארו לפנינו, ועל כן אנו אומרים ב"סליחות": "לך ה' הצדקה… נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה" ובסיום ה"סליחות" אנו אומרים: "ואנחנו לא נדע מה לעשות" – ורצונו לומר, מאחר שקבלנו עלינו כל דרכי התשובה, אין אנו יודעים מה לעשות עוד, על כן – עליך עינינו, שתזכור רחמיך וחסדיך, ותמחול ותסלח לכל עוונותינו, והנה אותם שאין מקבלים עליהם לעזוב את החטאים ולקיים כל דרכי התשובה, גם לא עשו עדיין כלום במעשה, רק שאמרו ה"סליחות" והוידויין, אם כן איך ימלאו פיהם לאמר: "ואנחנו לא נדע מה נעשה", ועדיין לא עשו כלום, מה שיש להם לעשות, רק אמירת "סליחות"?

@02ב' פעולות טובות הצריכים אל התשובה

קודם כל חל עלינו חובת הביאור לבאר ב' פעולות טובות הצריכים אל התשובה, כדי שעל ידיהם יוכל לגרש כח הטומאה, שהוטל בו הסטרא אחרא בפנימיותו ובחיצוניותו, כי כבולעו כך פולטו, ולכן צריך לעשות ב' פעולות טובות, ואז תשיב כח קדושה אל מקומה הראשון.

@02פעולה א' היא חרטה ועזיבת החטא

פעולה א' היא חרטה ועזיבת החטא, כי החרטה היא מהלב, וזהו מה שאמר מן הנשמה, כמו שכתב ה"ראשית חכמה", ועל ידי זה ממשיך ניצוץ שכינה בתוכה, כמו שכתב בזוהר ויקהל: כל נדיב ליבו יביאה בשעתה דבר נש שוי רעותא לגבי פולחנא דמאריה ההוא רעותא טבא על שייפא גופא ואינין משכין עלייהו זיהרא דשכינתיה תא חזי מה כתיב? כל נדיב לבו יביאה מאן דאתער לביה ימשוך לה לשכינתא לגביה. [פָּתַח וְאָמַר, קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ וְגוֹ'. בֹּא וּרְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם שָׂם רְצוֹנוֹ לַעֲבוֹדַת רִבּוֹנוֹ, אוֹתוֹ רָצוֹן עוֹלֶה בָּרִאשׁוֹנָה עַל הַלֵּב, שֶׁהוּא קִיּוּם וִיסוֹד שֶׁל כָּל הַגּוּף. אַחַר כָּךְ עוֹלֶה אוֹתוֹ רָצוֹן טוֹב עַל כָּל אֶבְרֵי הַגּוּף, וּרְצוֹנָם שֶׁל כָּל אֶבְרֵי הַגּוּף וּרְצוֹן הַלֵּב מִתְחַבְּרִים כְּאֶחָד, וְהֵם מוֹשְׁכִים עֲלֵיהֶם אֶת זֹהַר הַשְּׁכִינָה לָדוּר עִמָּהֶם, וְאוֹתוֹ אָדָם הִנּוֹ חֶלְקוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה. מֵאִתְּכֶם הָיְתָה הַמְשָׁכָה לְקַבֵּל עֲלֵיכֶם אוֹתָהּ תְּרוּמָה לִהְיוֹת חֵלֶק לַה'.]ועל ידי זה מגרש כח הטומאה אשר בפנימיותו על ידי חטאו, כמו שכתב בזוהר: דהא כל מאן דאשתכח ביה צדק כל רוחא ומזיקי על מא ערקן מניה, וצריך להתודות גם בפיו על חטאו, וזהו כתוב מפורש בתורה, כמו שנאמר: "איש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם והתודו… "ומה שלא סגי בחרטת הלב לחוד, הטעם כמו שכתב בזוהר בכמה מקומות, דהרהור הלב לא עביד מידי, וטעם הדבר הנ"ל, כי אף על פי שהקדוש ברוך הוא מצרף מחשבה טובה למעשה, לא יוכל האדם לפעול שום פעולה טובה על ידי מחשבתו, אלא אם כן מוציא המחשבה בפיו כי דיו לעבד להיות כרבו.

@02צריך גם וידוי בפה

כן כתב הרב ר' משה אלשיך כמה פעמים. תוכן דבריו הם, כי אף שהקדוש ברוך הוא יודע, מה יהיה האדם צדיק או רשע, היכולת ביד האדם להטות בחירתו לכל צד שירצה. מה שאין כן דיבור של הקדוש ברוך הוא עושה רושם, ואז האדם אינו יכול להטות הבחירה, כמו שאמר: "כי אם דברי אשר יצא מפי לא ישוב ריקם כי אם עשה אשר חפצתי…" זה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: קודם יצירת הולד גוזר השם יתברך: טיפה זו מה תהיה? חכם או טפש, גבור או חלש, עני או עשיר, ואילו צדיק ורשע לא קאמר הורו באצבע דתליא באמירה, וזה שנאמר: "מפי עליון לא תצא הרעה והטובה" – עיין שם שהאריך, ולפי זה היאך יעלה על הדעת, שמחשבת האדם יעשה איזו פעולה טובה, דהיינו: לגרש כח הטומאה מפנימיותו בלי דיבור, לכן צריך גם וידוי בפה.

@02מסגולת הוידוי הוא לסלק ממנו כל המקטרגים

לוידוי סגולה נוספת לסלק ממנו כל המקטרגים, ואין דינו מסור אלא ביד הקדוש ברוך הוא, כי יאמר הקדוש ברוך הוא למקטרג: "מה תאמר לי יותר ממה שהוא עצמו אומר ומתודה ומפרש חטאיו?" והקדוש ברוך הוא בעצמו מרחם עליו ומוחל לו, שנאמר: "ומודה ועוזב ירוחם".

אכן כך כתב בזוהר פרשת פנחס וזה לשונו: וע"ד אצטרך לבר נש לפרט חוביו דכל שייפין ושייפין וכל דעביד בפרט הדא הוא דכתיב (תהלים לב) "חטאתי אודיעך" וגו’ ולבתר "ואתה נשאתי עוון חטאתי סלה" מנלן ממשה וכו' מ"ט מאן דפריש חוביה בית דין בדילין מניה בגין דבר נש קריב לגרמיה ולא אתדן על פומה תו לא שבק למקטרגא לאלפא עליה חובי מומי דבר נש, וקודשא בריך הוא מחיל ליה, הה"ד: "ומודה ועוזב ירוחם".

תרגום הזוהר: וְעַל זֶה צָרִיךְ לָנוּ לְפָרֵט הָעֲבֵרוֹת שֶׁל כָּל אֵיבָר וְאֵיבָר, וְכָל מַה שֶּׁעוֹשֶׂה בִּפְרָט. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (תהלים לב) חַטָּאתִי אוֹדִיעֲךְ וְגוֹ'. וּלְבַסּוֹף – וְאַתָּה נָשָׂאתָ עֲוֹן חַטָּאתִי סֶלָה. מִנַּיִן לָנוּ? מִמֹּשֶׁה, שֶׁכָּתוּב (שמות לב) אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה וְגוֹ'… מָה הַטַּעַם? מִי שֶׁמְּפָרֵשׁ חוֹבוֹתָיו, בֵּית דִּין מִתְרַחֲקִים מִמֶּנּוּ, מִשּׁוּם שֶׁבֶּן אָדָם קָרוֹב לְעַצְמוֹ וְלֹא נִדּוֹן עַל פִּיו.

בזוהר פרשת בא (דף מ"א.) כתב, וזה לשונו: כיון דמקטרא חמי דא לית ליה פטרא דפומא עליה כדין אתפרש מניה מכל וכל אי תב בתשובתא יאות ואי לאו הא מקטרא אשתכח ואמר פלניא דאתי לקמך בתוקפא דאפין בעיט במאריה חוביה כך וכך וע"ז יאות לאזדהרא בכל הני כדין אשתכח עבדא מהימנא קמי קודשא בריך הוא, וצריך שיהא בתום לבבו לקבל עליו שלא ישוב עוד לאותם חטאים לעולם, שלא יתקיים בו מה שאמרו: "ויפתהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו…"

תרגום הזוהר: [כְּמוֹ זֶה מִי שֶׁמְּדַבֵּר וּמְפָרֵט חֲטָאָיו עַל כָּל מַה שֶּׁעָשָׂה, אִם תֹּאמַר לְשֵׁם מָה צָרִיךְ? אֶלָּא הַמְקַטְרֵג עוֹמֵד תָּמִיד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּדֵי לְדַבֵּר וְלִתְבּעַ חֲטָאֵי בְּנֵי אָדָם וּלְבַקֵּשׁ עֲלֵיהֶם דִּין. כֵּיוָן שֶׁמַּקְדִּים אָדָם וּמְפָרֵט אֶת חֲטָאָיו כָּל אֶחָד וְאֶחָד, אֵינוֹ מַשְׁאִיר פִּתְחוֹן פֶּה לְאוֹתוֹ מְקַטְרֵג, וְלֹא יָכוֹל לְבַקֵּשׁ עָלָיו דִּין, שֶׁהֲרֵי תָּמִיד תּוֹבֵעַ דִּין בַּתְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ מְדַבֵּר וּמְקַטְרֵג שֶׁפְּלוֹנִי עָשָׂה כָּךְ. וְלָכֵן צָרִיךְ לָאָדָם לְהַקְדִּים וּלְפָרֵט חֲטָאָיו].

@02מי שמתודה ולא נשבר ליבו בקרבו עונשו גדול

זה לשון השל"ה: מי שמתודה ולא נשבר ליבו בקרבו עונשו גדול, כי נראה שמתפאר, חס ושלום, במה שעשה, כאילו אומר: "מי אדון לי?"

@02זה שאמר: "על חטא שחטאנו לפניך בוידוי פה" – רצונו לומר, שהיה הוידוי רק בפה ולא בלב.

בספר "חרדים" כתוב, וזה לשונו: הוידוי נקרא קרבן, וכמו שאמר: "ונשלמה פרים שפתינו", ואיתא בגמרא קרבן בלא תשובה נקרא "זבח רשעים תועבה", כן הוידוי שאם לא יסכים בליבו, שלעולם לא ישוב עוד לכסלה, נקרא "תועבה", ויקטרגו עליו בשמים לפני הקדוש ברוך הוא לומר: "הרי פלוני שהתודה חזר לסורו הראשון". כן פרש על מה שאמרו: "והתודו את עוונם ואת עוון אבותיו במעלם" – רצונו לומר, בעוד מעלם בם, שלא הסכימו לעזוב את החטא לגמרי והם מוכנים לחטוא ולשוב לכסלה, לפיכך ה' כועס עליהם ביותר ואמר: "אף אני אלך עמהם בקרי".

@02אין השכינה שורה על האדם אלא אם כן הוא נמצא שלם בקיום התרי"ג מצוות

גם יזהר שלא ישאר אצלו אפילו חטא אחד, כמו שאמר הרב ר' @06משה אלשיך:@07 "ויד תהיה לך מחוץ למחנה וגו’“ – הבאתיו בפרק ב', ולפי מה שאמר, שפעולת הוידוי להמשיך עליו זיהרא דשכינתא ועל ידי זה יגרש כח הטומאה מפנימיותו, ואין השכינה שורה על האדם אלא על האדם השלם בכל התרי"ג מצוות, שכל אשר בו מום לא יקרב, ולפי זה אם נשאר בו איזה חטא לא יוכל להמשיך עליו זיהרא דשכינתא, אם כן לא פעל כלום בוידוי, ובהיות כי אי אפשר להתודות על כל מה שחטא בפרטיות, כי רובם נשכחו ממנו, אמרו ב999 בלק, שיתודה ויתחרט על הידועים לו, ועל אותן שאינן ידועים לו יתודה דרך כלל, כמו שאמר: "ובמראות נגעים לכל מראה עיני הכהן", וכן בבדיקת חמץ – בחור שבין אדם לחבירו בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטל בליבו ודיו.

@02כל ישראל ערבים זה לזה

וכתב האר"י זלה"ה: וצריך שיאמר פרטי הוידוי כולם, אף מה שלא היה בו, ולכך נתקן בלשון רבים לומר: "חטאנו" ולא אמר: 'חטאתי', והטעם הוא: כי כל ישראל גוף אחד וכל אחד מישראל הוא אבר פרטי, וזהו ערבות, שאנחנו ערבים זה בזה אם יחטאו, וכאשר חבירו עושה איזה חטא כאילו עשאה הוא, ולכן יאמר בלשון רבים, אף אם מתודה בביתו יחידי; ורצונו לומר, כי כל מי שעשה חטא, כאילו עשאוהו ב' – אני והוא מזה, חטאנו אותו חטא מחמת ערבות.

@02כל השערים ננעלו חוץ משערי דמעה

עיקר התשובה היא הבכיה והדמעה בוידוי, כמו שאמרו: כל השערים ננעלו חוץ משערי דמעה, ובזוהר ויחי (דף רכגמובא, וזה לשונו: כל ברנש דאושיד דמעין קמי קודשא בריך הוא, אף על גבדאתגזר עליו עונשא איתקרע ולא יכיל שלטאה ביה, מנלן מלאה. וּבֹא וּרְאֵה כָּל אָדָם שֶׁשּׁוֹפֵךְ דְּמָעוֹת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַף עַל גַּב שֶׁנִּגְזַר עָלָיו עֹנֶשׁ – הוּא יִקָּרַע, וְלֹא יוּכַל אוֹתוֹ עֹנֶשׁ לִשְׁלֹט בּוֹ. מִנַּיִן לָנוּ. מִלֵּאָה, שֶׁהֲרֵי נִגְזַר עַל לֵאָה לִהְיוֹת חֶלְקוֹ שֶׁל עֵשָׂו, הִיא בְּבַקָּשָׁתָהּ הִקְדִּימָה לְיַעֲקֹב וְלֹא נִתְּנָה לְעֵשָׂו.

בפרשת שמות (דף יב:) כתב, זה לשונו: אמר ר' יהודה כל מילין דעלמא תליין בתשובה ובצלותא דצלי בר נש, וכמו שאמרו: מאן דאושיד דמעין בצלותא דלית לך תרעין דלא אעלין אינון דמעין. תלמיד חכם, מה כתיב? "ותפתח ותראהו… והנה נער בוכה ותחמול עליו", עיין שם, האי מאן דצלי צלותא ובכי וצעק, עד דלא יכול למרחש בשפתא האי צלותא שלימה הוא לעולם לא הדרה ריקנא. [תרגום: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, כָּל דִּבְרֵי הָעוֹלָם תְּלוּיִים בִּתְשׁוּבָה וּבִתְפִלָּה שֶׁמִּתְפַּלֵּל אָדָם לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא, וְכָל שֶׁכֵּן מִי שֶׁשּׁוֹפֵךְ דְּמָעוֹת בִּתְפִלָּתוֹ, שֶׁאֵין לְךְ שַׁעַר שֶׁלֹּא נִכְנָסִים אוֹתָן דְּמָעוֹת. מַה כָּתוּב? וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד.]

גם מובא ב"ראשית חכמה", שפעולת הבכיה היא למחוק כח הטומאה אשר עליו והם המקטרגים, כמו שכתוב: "מחה חטאי בדמעתי", ולכך ראוי להעביר הדמעות על פניו ועל מצחו, כי שם נרשמו עוונות, כמו שכתב בזוהר, שהחוטא יאמר: ובכינא קמי קודשא בריך הוא על ההוא חובא ומאינון דמע' אסחינא אנפאי.

@02יעביר הדמעה על ידו

@06בכתבי האר"י@07 זלל"ה כתב: שיעביר הדמעה על ידו, שנאמר: "וביד כל אדם יחתום", ויכוון לרחוץ הפגם והחושך שבפניו, על ידי המים שמוריד מעיניו, כמו שפגם העליון נרחץ על ידי מימי הנהר עליון, כך למטה ירחוץ החושך שבו, על ידי המים שיורדים מעיניו, כי שערי דמעה לא ננעלו, עד כאן לשונו. אך אם אינו יכול לבכות יתודה בקול בכיה, כמו שאמר: "שמע ה' קול בכיי", ועיין בספר "כבוד חכמים", שהאריך על פי סוד בסגולת הוידוי והדיבור המביא לידי בכי.

@02העוונות הרשומות על הנפש הם מכות ונגעים וצריכים רפואה

כתב @06ה"ראשית חכמה"@07 פ"ה משער התשובה, כשיתן בליבו אילו בשוגג הרג את בנו יחידו החביב לו, ונודע לו אחר כך או במזיד ונתחרט על זה אחר כך – איך היה מתמרמר ובוכה עליו, כמו שעשה יעקב אבינו, עליו השלום, שלבש שק ונתאבל על יוסף כ"ב שנים, על שהיה גורם למיתתו ששולחו אל אחיו, ואילו היו אומרים לו: עשה כך וכך ותחיה, בודאי היה עושה, כן ראוי לבכות ולהתמרמר על חטאיו, ויהיה אבל כל ימיו, על שהמית נפשו היקרה, ויאמר בבכיתו: @06"נפשי, נפשי, איך המיתך בידי בת היקרה?! איך עקרתיך ממקום החיים והקדושה למקום המוות והטומאה איך לא חסתי עליך?!"@07 ובפרט אם יש בידו עוון זרע לבטלה שהמית בניו, ודאי ראוי לאבילות מרובה, וישתדל לשוב ולהתפלל, ולהשליך מעליו כל חטאיו ופשעיו, ולהיות זהיר וזריז בעבודת אלוקים, וכאשר יחשוב מ"ש בשער הי', שעוון הוא חלל בנפש, יתמרמר בנפשו בחושבו כמה מכות הכה בנפשו והמיתה, וידמה אם היה בו כמה מכות חרב: סומא מעיניו וקטוע מידיו וחגר ברגליו ושאר גופו מלא פצעים וחבורות, כמה ראוי שיבכה, כי יבכה על מכות שבנפשו, שהרי הוא עוור מעיניו ואינו רואה מה שראוי לראות, ואין אזניו שומעות מה שראוי לשמוע, וזה שאמרו רבותינו: "רשעים בחייהם קרויים מתים", כי הנשמה שבהם כמתה ואינה פועלת בגופה פעולת רוחניות, וזה שאמרו בזוהר כמה פעמים: וי לון לבני נשא דאינין אטימא לבא סתימן עיינן אטימן אודנן וכיוצא. נמצא שהעוונות הרשומות על הנפש הם מכות ונגעים וצריכים רפואה, וזה שאמר: "חנני ה' רפאה נפשי כי חטאתי לך", @06וטוב לכוון בזה בברכת רפאינו" – על תחלואי נפש@07, גם יבכה בחושבו במיתתו, ונפשו תראה לפני הקדושים בכמה מומין, כמה ישיגהו מן הכלימה והבושה, עד כאן לשונו.

@02פרק ז'

@06בו יבואר הפעולה השניה הצריכה אל התשובה@07: @06א. @07שעל ידה יוכל לתקן ולהסיר המשחיתים אשר עליו מבחוץ, והם הבגדים הצואים אשר נמשכו עליו על ידי חטאיו בחיצוניותו, ולפעולה זו יש ב' תקנות: @06ב. @07תקנה א' – מה שכתוב בגמרא, שצריך שיעשה מצוות באותן איברים שחטא בהם, ואז על ידי זה יבראו מלאכים קדושים והמה יגרשו את המשחיתים, כשיבואו לשרות באיברים רוחניים של נשמתו, וכן הוא במדרש על הפסוק: "בתחבולות תעשה לך מלחמה" – אם עשית חבילות של עבירות עשה חבילות של מצוות כנגדן: @06ג. @07עיניים רמות – "והיו לטוטפות בין עיניך". @06ד. @07לשון שקר – "ולמדתם אותם את בניכם" וזה שאמר: "בתחבולות" רצונו לומר "בחבילות" של מצוות, שיהיו מלאכים קדושים נלחמים עם אותם משחיתים לגרש אותם מעליו. @06ה. @07ובו יתבאר דברים נחמדים מהרב ר' משה אלשיך על הפסוק: "אל תעמוד בכל הככר", ועל הפסוק: "דרכי ציון אבילות", ועל הפסוק: "נירו לכם ניר ואל תזרעו אל הקוצים".

@02פעולה ב' הצריכה אל התשובה לגרש המשחיתים אשר השרה עליו מבחוץ

ועתה נבאר פעולה ב' הצריכה אל התשובה, שעל ידה יוכל לתקן, להסיר מעליו המשחיתים, והם הבגדים הצואים, אשר נמשכו עליו על ידי חטאו בחיצוניותו, ובזמן שבית המקדש קיים היו מלקין אותו מלקות ל"ט הכאות על פי בית דין סמוכין, והם נגד ל"ט אותיות שבשם א – ה – י – ה במילואיו ומילי דמילוי כזה אל"ף – ה"ה – יו"ד – ה"ה -אל"ף – למ"ד – פ"א – ה"ה – ה"ה – יו"ד – וי"ו – דל"ת – ה"ה – ה"ה, שבכל הכאה והכאה היה ממשיך עליו קדושה מאות אחת של ל"ט אותיות הנזכרות. אותה הקדושה היתה משרשת חלק אחד מאותו כח הטומאה אשר עליו מבחוץ, שהם משורש אותן ל"ט קללות, שנתקללו אדם וחוה ונחש וארץ, ואפילו חייבי כריתות שלקו – נפטרו מידי כריתתן, ומשחרב בית המקדש, ואין לנו בית דין סמוכין, ואין בידינו להסיר כח הטומאה, אשר השרה על ידי חטאו בחיצוניותה של נשמה, על ידי מלקות, מצאו חכמי התלמוד שתי תקנות איך לגרש המשחיתים אשר השרה עליו מבחוץ, וזה שאמרו בגמרא: היכי דמי בעל תשובה, כגון: שבא עבירה לידו פעם אחת וב' ופירש ממנה. מחוי ר' יהודא באותו מקום ובאותה אשה, והוא על פי מה שאמרו בקדושין: ישב אדם ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה, ומיירי כגון: שבא עבירה לידו ונצל ממנו, ופרש רש"י: שכפה יצרו ולא עבר אין מצוה יתירה מזו.

@02אם בא עבירה לידו ופירש ממנו ב' פעמים עשה ב' מצוות

לפי זה אם בא עבירה לידו ופירש ממנו ב' פעמים עשה ב' מצוות, ובמשנת ר"א ב"י אומר: כל העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד, ופרשו המפרשים, שבורא מלאך אחד, ו"פרקליט" הוא ב' תבות והוא ש"פורק הליט", שהוא לשון ארור פורח מעליו, כי תרגום של "ארור" הוא "ליט", כי העובר עבירה משרה עליו הארור, שהוא המשחית, עד כאן לשונו.

אמנם חכמי התלמוד לא רצו להחליט הדבר, שהוא על ידי מלאך אחד, שברא על ידי מצוה אחת – שיוכל לגרש אותו המשחית, שכבר ברא והשריש בו וכוחו גדול – שיש בו אותו הכח הקדושה שיצאה ממנו על ידי אותו חטא, מה שאמרנו למעלה, ועל כן צריך לתקון בחצות, והוא על ידי שתבא עבירה לידו ב' פעמים ויפרוש ממנה, אז הוא בורא ב' מלאכים קדושים, ואז הם גוברים ב' על אחד, וכמו שכתוב בגמרא: מחוי ר' יהודא באותו מקום, כי שם שורה המשחית שברא באותו חטא.

@02המשחית הוא לעולם חנייתו במקום שנברא

כך אמר הרב ר' @06משה אלשיך@07, שעל כן אמרו המלאכים אל לוט: "אל תעמוד בכל הככר" – שלא יתאחז בך אותו כח הטומאה שבראת שם על ידי החטא, כי באותו ככר חטא, כמו שכתוב: "ויבחר לו לוט את כל הככר…" וכמו שפרש רש"י: והמשחית הוא לעולם חנייתו במקום שנברא, ולוט היה מתירא, שלא יתאחזו בו גם בדרך עברו בו, ולכן אמר: "ואנוכי לא אוכל להמלט ההרה פן תדבקנו הרעה", והוא משחית אשר בראתי שם, אף שלא אתעכב בו.

@02המלאכים אשר בראו על הדרכים היו מתאבלים שם

מבאר הרב ר' משה אלשיך בפרוש "דרכי ציון אבלות", שהמלאכים אשר בראו על הדרכים, כשהיו עולים לרגל, היו שורים שם על אותן דרכים והיו מתאבלים שם, ולכן מחוי ר' יהודא – באותו מקום שחטא, כי שם שורה המשחית, ומשם ידיחוהו המלאכים, כאשר יבואו לשרות באותו מקום שכפה יצרו.

@02אם עשית חבילה של עבירות, עשה כנגדן חבילות של מצוות

אלה הם גם דברי המדרש פרשת אחרי מות על הפסוק: "בתחבולות תעשה לך מלחמה" – אם עשית חבילה של עבירות, עשה כנגדן חבילות של מצוות: עיניים רמות – "והיו לטוטפות בין עיניך". לשון שקר – "ולמדתם אותם את בניכם". ידים שופכות דם נקי – "וקשרתם לאות על ידיך". חושב מחשבות עוון – "והיו הדברים האלה על לבבך", וחשב שם הרבה, אשר, לכאורה, דבר זה תמוה, הלא כתב: "ולא יקח שוחד", ואמרו במדרש "שוחר טוב": זה מעשה מצוות, אך אם הוא מתחרט על עוונותיו בלב שלם ועוזב עזיבה גמורה לעולם, ועל ידי זה גרש כח הטומאה מפנימיותו, ורוצה גם כן לגרש המשחיתים, והם כח הטומאה אשר עליו מבחוץ, צריך שיעשה מצוות באיברים שחטא בהם, ואז על ידי זה יבראו מלאכים קדושים, והם יגרשו המשחיתים, כשיבואו לשרות באיברים רוחניים של נשמתו. זה שאמר: "בתחבולות" – רצונו לומר – "בחבילות" של מצוות "תעשה לך מלחמה", שיהיו המלאכים הקדושים נלחמים עם אותן המשחיתים לגרש אותם מעליו.

@02צריך השב – תחילה לבער קוצי עוונותיו, ואחר כך יעשה מצוות

הרי מבואר דברי המדרש ע"פ הגמרא, והן הם דברי הרמב"ם, שעיקר התשובה הם ב' דברים הנזכרים והם: תחילה חרטה ווידוי, ואחר כך מה שכתוב בגמרא ה"ד בעל תשובה, כגון: שבא עבירה לידו באותה אשה ובאותו מקום ופירש ממנה בודאי עזב החטא לעולם, וזהו תשובה גמורה, וזה שאמר: "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו" – לפי פרוש הרמב"ם שאמר: כי המצוה הזאת קאי על התשובה הנזכרת, כמו שאמר: "ושבת עד ה' אלוקיך וגו’“, וזה שאמר: "בפיך" – זהו וידוי שבפה, "ובלבבך" – זהו חרטה שבלב, כי תרווייהו צריכה כמו שאמר למעלה, ואחר כך "לעשותו" – היינו, חבילות של מצוות כנגד עבירות, מה שאין כן אם יהפוך הדברים ויקיים תחילה חבילות של מצוות ואחר כך חרטה ווידוי, לא עשה כלום, כמו שכתב ריש פרק א' בשם האר"י זלה"ה, שמעשים טובים שעשו בעוד רשע וכו', וכן הוא בחס"ל, וזה שאמר ירמיה ז': "כה אמר ה' לאיש יהודה וירושלים נירו לכם ניר ואל תזרעו אל הקוצים" – פרש הרב ר' משה אלשיך, שבא להורות הדרך אשר ילכו בם בעלי תשובה, לבל יעשו כנמהרי לב המשימים כל מגמתם אל מצוות מעשיות, וקצת אשמתם תחובים בעצמותיהם, כי המה כטובלים ושרץ בידם, אלא צריך השב – תחילה לבער קוצי עוונותיו, ואחר כך יעשה מצוות, אשר בהם יקדש כל עצמותיו בקדושת מצוה כל אבר ואבר, למען תחת הסרפד יעלה הדס, עד כאן לשונו.

@02מרפא תחילה פנימיות המכה, ואחר מרפא חיצוניותה

כן כתב הרב @06רבינו יונה@07 זלה"ה, וזה לשונו: והנה תשובה נקראת "רפואת הנפש", כמו שאמר: "רפאה נפשי כי חטאתי לך", וכן "ארפא משובותיכם", והנה מי שיש לו מכה, אז הרופא אינו מרפא תחילה חיצוניות המכה, כי הוא רק לפי שעה ואחר כך בימים מועטים תחזור המכה, אלא מרפא תחילה פנימיות המכה ומבטל שורשה, ואחר מרפא חיצוניותה ואז מתרפאת המכה, כדי שלא תחזור המכה להתחדש בשנית, וכן יריעה המטונפת לא ידבק בה צבע, עד שירחצינה היטיב ותהיה נקיה, רק אז תקבל הצבע, כן חולי הנפש, כשנדיח ממנה חלאי המחשבה רעה והתאוה הנגעלת, אז תדבק בה כח התשובה, כמו הבגד הרחוץ, עד כאן.

@02פרק ח'

@06בו יבואר תקנה ב' לגרש המשחיתים אשר עליו מבחוץ@07: @06א. @07הוא מה שכתוב בגמרא: אמר ריב"ל: "כל השומר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו". @06ב. @07ובו מבואר הפירוש של הפסוק: "אך את שבתותי תשמורו".

@02"כל השומר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו"

תקנה לגרש המשחיתים אשר עליו מבחוץ הוא מה שכתב בגמרא אריב"ל: "כל השומר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו",

והאריך בזה הרב בעל "@06קנה חכמה@07" בספרו (דף ח' ובדף כ"ח), שזה מיירי ברשע הרוצה לעשות תשובה ומתחרט על חטאיו וגרש כח הטומאה מפנימיותו, כמו שאמרו, שעל ידי שמירת שבת יגרש כח הטומאה גם מחיצוניותו, רצונו לומר פשיטא, אם כח הטומאה גדול עליו כל כך משאר עבירות, שבודאי קדושת שבתות – אם שומר כהלכתו – יגרש אותה, ואפילו עבודה זרה, שכח הטומאה אשר עליו גדול עד מאוד, ועל ידי נצוץ קדושה מהשכינה, שזוכה על ידי שמירת שבת כהלכתו, כי מי יוכל לזכור פרטי עוונותיו באיברים פרטיים, שיעשה מצוות באותן איברים, או מי שחטא בעבודה זרה או שחטא בדברים, שהם כעין עבודה זרה, כגון: כעס וגאוה והעלמות עין מן הצדקה ומחליף בדיבורו ושיחת חולין בשבת ושאר חילול שבת[ב] ולשון הרע, שהוא גדול מעבודה זרה, ושפיכות דמים וגלוי עריות, אשר אם ירצה לקיים חבילות של מצוות, יהיה צריך לקיים כל תרי"ג מצוות במעשה וזה אי אפשר, כי יש תרי"ג מצוות, שתלויות בארץ ובכהנים ובבני אדם פרטיים, אלא אם כן על ידי שמירת שבת, שהוא כאילו קיים כל התורה כולה, כמו שכתב הרב בעל "קנה חכמה" בספרו (דף ח' בשער שבת פרק ו'): אף גם פעולה אחת אי אפשר לגרש הטומאה, אלא על ידי שמירת שבת כהלכתה, והוא כי פעולה הא' היא להמשיך בו נצוץ שכינה על ידי הרהורי תשובה.

@02אין השראת שכינה אלא אם מושלם בכל תרי"ג מצוות

בשער שבת פרק א' כתב הרב המחבר, שאין השראת שכינה אלא על ידי נשמה דאצילות ומושלם בכל תרי"ג מצוות, וזה שאי אפשר להיות כמ"ש, ולכן על ידי הרהורי תשובה בערב שבת קודש ואמירת "ויכולו" – יהיה מושלם בכל רמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה, ועל ידי תפילה מבעוד יום זוכה להשראת השכינה, ולכן אז יאמרו לו המלאכים: "וסר עוונך וחטאתך תכופר" – מפנימיותו, כמו שהאריך בזה בשער שבת פרק ד' עיין שם.

@02מה שאי אפשר לקיים – יתוקן על ידי שמירת שבת כהלכתו

בשער התשובה לרבינו יונה (פ"ו) תמצא לרוות צמאונך מה שיש להקשות, כי הרב המחבר האריך שם מאוד ולקצר אני צריך. הרי נתבאר שעיקר התשובה היא החרטה ועזיבת החטא לגמרי ועשיית חבילות של מצוות, והיא על ידי שמירת שבת כהלכתו, וירא שמים יוצא ידי שניהם, מה שאפשר לקיים מצוות באותם איברים שחטא בהם – יקיים, ומה שאי אפשר לקיים – יתוקן על ידי שמירת שבת כהלכתו, ובזה יתבאר, מה שאמר בפרשת תשא: "אך את שבתותי תשמורו" – והוא ע"פ מ"ש @06בתנא דבי אליהו הובא ילקוט תשא,@07 ותוכן הדברים הם, שכל ישראל התענו מראש חודש אלול ועד יום כפור – מ' יום, ויום אחרון, שכולם גזרו תענית ולנו בתענית, ולמחרת השכימו ועלו להר סיני, והיו בוכים לקראת משה, ומשה היה בוכה לקראתם, עד שעלתה בכייתם וצעקתם לפני הקדוש ברוך הוא, ונתגלגלו רחמיו וקבל אותם בתשובה וכו' וכו', ומחל להם חטא העגל, ונצטוו על מעשה משכן, והנה על ידי בכייתם וחרטה שלהם נתגרשו כח טומאתם מפנימיותם, וכדי לגרש כח טומאתם מחיצוניותם – על ידי חבילות של מצוות, וחטא שלהם היה עבודה זרה, שהוא ככופר בכל התורה כולה אמר להם: "אך את שבתותי תשמורו", וכן עשה משה למחרת יום הכיפורים, כשהזהירם על מלאכת המשכן להראות להם שנמחל להם חטא העגל, הזהירם תיכף על שמירת שבת מטעם הנזכר.

@02פרק ט'

@06בו יבואר, שיטבול עצמו קודם וידוי@07: @06א. @07ובו יתבאר למה אין טהרה אלא במים. @06ב.@07 ובו מבואר שצריך הבעל תשובה להיות שומע חרפתו ואינו משיב. @06ג.@07 וצריך בעל תשובה, שישיב את האחרים גם כן לעבודת השם יתברך.

@02טבילה לשם תשובה

וזה לשון "ברית אברהם": וראוי לטבול עצמו קודם וידוי לשם תשובה, וסמך לטבילה זו מה שאמר הירושלמי: מעשה בריבה אחת, שנשבתה בין הגויים, וכשפדאוה @06הטבילוה, על שהאכילוה איסורים@07, הא קמן, מי שנאנס לעבירה צריך טבילה, ומכ"ש מי שחטא ברצון, קודם הטבילה יתקן המעוות, ואחר כך יתבודד בינו לבין עצמו, ויבקש רחמים מהקל יתברך שמו, שיעזרהו אל התשובה, וירבה בבכי, ויספיד ויאמר: @06"אוי לי! שעשיתי חטא פלוני, אוי לי! כמה נתחייבתי למלכו של עולם!"@07

כמו שמובא ב"ראשית חכמה" פ"ב משער התשובה, נתן טעם לטבילה זו, כי כאשר האדם חוטא שורה עליו דיוקן הרע, וכפי חטאו כן יתלבש בו, ולכן בשובו צריך לפשוט מעליו רוח הטומאה הזה ולעזוב אותו עזיבה עולמית, וטוב לו שיכנס למקוה להפשיט מעליו הטומאה הזו[ג].

כן כתוב בספר חסידים: ונקיש לזה טבילת הגר, כי כדי שיכנס לקדושה, אם לא טבל לא עשה דבר. כן הענין אל הרשע שיצא לחוץ, כדי שיכנס לקדושה, אחר שמקבל עליו, שלא ישוב עוד אל עוונו – יטבול, ולא יהא כשרץ בידו.

@02אין טהרה אלא במים

בספר חסד לאברהם נתן טעם לדבר, למה אין טהרה אלא במים, והוא כי הרוח, כמו שכתוב: "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", ורוח אין בטבעו לכנוס אל המים, וכשנכנס אל המים נשלף ממנו מעט מעט, ולכן אמרו חז"ל: צריך שיהא כל גופו במים, ואם ישאר אפילו ראש שער אחד מגופו, לא נטהר, כי שם נאחזת הטומאה וחוזרת לשרות בגופו, ועל דרך הסוד: המים רומזים לחסד, כי שם סוד טהרה מהפגם, כמו שכתוב: "בחסד ואמת יכופר עוון" – כי מימי חסד נשפעים הם, עיין שם וכו', ועיין בשעה"ת שהאריך שם מספרים הקדמונים לענין טבילה.

@02ראוי לבעל תשובה להיות נוהג בעצמו נזיפה

עוד כתב ה"ראשית חכמה", שראוי לבעל תשובה להיות נוהג בעצמו נזיפה לפחות שעה אחת ביום, כמו שמצינו בדוד המלך, עליו השלום, שנאמר: "ודוד היה עולה במעלה הזיתים עולה ובוכה וראש לו חפוי והוא הולך וחזק", ואמר בזוהר: נזיף הוי גרמיה לקבלא עונשא ועמיה הוי רחיק מיניה ד' אמות, זכאה עבדא דהכי פלח למאריה לאשתמודע בחוביה לאתבא מיניה בתיובתא שלימתא.

@02צריך בעל תשובה להיות שומע חרפתו ואינו משיב

גם צריך לבעל תשובה להיות שומע חרפתו ואינו משיב, כענין דוד המלך, עליו השלום, וזה לשונו: תא חזי יתיר הוי ליה מה דעביד ליה שמעי בן גרא מכל עקתין דהוי ליה עד האי יומא ולא אתיב דוד מלה לקבלא דהכי הוי יאית ליה ובדא אתכפרו חוביה וכו', והאי דעביד ליה שמעי בן גרא למיתיב בתיובתא שלימתא ותביר ליה בתבירא סגיא ואושיד דמעין סגיא מגו לבא קמי קודשא בריך הוא, וע"ד אמר: "כי ה' אמר לו קלל", דהא מאתר עילאה נחתי לי מילה, עד כאן לשונו.

הרי מבואר שאותו המחרפו הוא שליח מלמעלה לחרפו, וצריך לקבל עליו את הדין בסבר פנים יפות, כי הנה דוד לא היו בו אותו החרופים, שאמר לו שמעי בן גרא, ואף על פי כן שתק, מכל שכן מי שחטא והרבה לפשוע, שאפשר שיש בו כל מה שאמרו עליו, ובפרט נגד מה שפגם בעולם העליון.

@02המעלה בכל התשובות למרק החטאים והזדונות והפשעים, הוא סבילות העלבונים והחרופים והגדופים

בספר @06"קול בוכים"@07 על הפסוק: "יתן למכהו לחי ישבע בחרפה", זה לשונו: בשם @06מהר"ם קורדוויירא@07, שהיה אומר, שהמעלה בכל התשובות למרק החטאים והזדונות והפשעים, הוא סבילות העלבונים והחרופים והגדופים, והוא מעולה יותר מכל מלקיות וסגופי תענית שבעולם, כי אם יסגף עצמו לבד יחליש כח ויבטל מדברי תורה, למאן דלא אפשר ליה, ונקרא "חוטא", וכן במלקיות וכיוצא בו, אמנם במדה זו תאכל ותשתה ותעבוד את ה', והעוונות והפשעים מתכפרים, ומבינתך חדל. הגע עצמך, אם יאמרו לך: "תרצה, שיבוא לך הפסד ממון או נפילת בתים?" תשיב: "לא", ואם יאמרו לך: "תרצה לקבל עליך מיתת בנים?" תשיב: "חס ושלום, אלא אתה ה' תשמרם", ואם יאמרו לך: "יככה ה' בשחפת או בקדחת בקרירי או בחמימי?" מיד ירוץ ליבך ותאמר: "רחמנא לצלן!" כן אם יאמרו לך על המיתה ועל הגהינם ועל הגלגולים הרעים, על הכל תשיב: "חס ושלום!" אם כן תאמר לי: @06במה תתקן בחייך מה שפגמת במידות העליונים ובמעלות הרמות, כפי מחצוב נשמתך מיום היותך על האדמה?@07 והזקן והכסיל רודף אחריך עד החרמה, ומכל עבירה נעשה קטיגור – יורד ומסטין, עולה ומקטרג – לכן זאת העצה היעוצה, @06שתהיה שמח בלבך@07 @06בחורפך @07אם יחרפוך בני אדם, ויהיה בעיניך כאילו אכלת ושבעת, עד כאן לשונו.

@02דרכן של בעלי תשובה להיות שפלים וענוים ביותר

זה לשון ה"ראשית חכמה" פ"ה מהלכות תשובה: דרכן של בעלי תשובה להיות שפלים וענוים ביותר, אם חרפו אותם הכסילים במעשיהם, ואומרים לו: אתמול עשית כך וכך, לא ירגיש, אלא יהיה מהשומעים חרפתם ואינם משיבים, ויהיה שמח, ויהא יודע, שהוא זכות לו, עד כאן דבריו. בסוף דבריו, כי ההכנעה והשפלות נאה לבעלי תשובה, לפי שהחטא בא מגבהות הלב, כמו שכתוב: "ורם לבבך ושכחת וגו'", וצריך בעל תשובה, שישפיל קומתו ורום עיניו וילך שחות, עד כאן לשונו.

@02צריך בעל תשובה לשבור תאות ליבו ולהיות מופרש מהתענוגים

גם צריך בעל תשובה לשבור תאות ליבו ולהיות מופרש מהתענוגים, ויקדש עצמו במותר לו, ולא יאכל רק לשובע נפשו וקיום גופו, כמו שכתוב: "פן אשבע ואמרתי מי ה'", וכן "ורם לבבך ושכחת".

כתב עוד: זה הכלל, שצריך בעל תשובה להיות לעולם ירא וחרד מהדין, וצריך לקיים אפילו בשבתות וימים טובים "שוב יום אחד לפני מיתתך", ולא יהא נמשך מאוד אחר תענוגין, כדי שלא יחזור לסורו, ויהיה ככלב שב על קיאו וכסיל שונה באולתו, כמו שארע לכמה שחזרו לסורם, מחמת רוב האכילה ושתיה, רק יהיה הכל במישור ובמשפט.

@02צריך בעל תשובה שישיב גם אחרים לעבודת הבורא יתברך

כתב בספר "ברית אברהם", וזה לשונו: צריך בעל תשובה שישיב גם אחרים לעבודת הבורא יתברך, כמו שאמר: "אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו", ונאמר: "התקששו וקשו" – קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים, וקל וחומר שלא יחניף ויאמר לרע טוב, ותרחיק עצמך מיושבי קרנות – המדברים שיחות חולין ודברים בטלים, וירחיק מכל דבר שקר ומכל צד ליצנות ומאבק לשון הרע וכו'.

@02פרק י'

@06בו יבואר לאיזה ענין הם תעניתים והסגופים השייכים לכל עוון: @07א. כמו שאמר הרוקח וכתבי האר"י זלה"ה, מאחר שקיים דברים העקריים של תשובה, לגרש את כח הטומאה מפנימיותו ומחיצוניותו, כנזכר בפרקים הקודמים @06ב.@07 ובו יתבאר שעסק התורה לשמה פועל כמו התענית והסגופים, דהיינו – אחר שקיים ב' דברים העיקריים הנזכרים @06ג.@07 ומדובר דווקא בתלמיד חכם, שאם יתענה יותש כוחו ויבא לבטל מלימודו, אבל מי שיודע בנפשו, שאם יתענה לא יבטל מלימודו חייב להתענות.

@02התענית והסגופין הם להתיך הזוהמא הנשאר בו בבית ובחוץ

ואחר שבארנו ב' דברים עיקריים אל התשובה: לגרש כח הטומאה מפנימיותו ומחיצוניותו, צריכים אנו לבארם לאיזה ענין הם התענית והסגופין השייכים לכל עוון, כמו שכתב הרוקח ובכתבי האר"י זלה"ה, והמה מסודרים בפרקים שלפנינו, ונצטווינו עליהם בדברי נביאים, כמו שכתוב: "ושובו עדי בצום ובכי ומספד", והם להתיך הזוהמא הנשאר בו בבית ובחוץ, כמו שאמרו המקובלים, שכל דבר רוחני הן מהקדושה הן מהטומאה, אף על פי שמסתלק, נשאר ממנו רושם ונצוץ במקום שהיה, ועל ידי התענית יסתלקו אותם רשומים, שנשארו בפנימיות, כמו שאמר השל"ה בשם ר"מ דיליאין, שהזוהמא שבתוך האדם היא נהנית מאכילה ושתיה, ועל ידי התענית מגרש אותה, כמו שאמר במדרש, כשיצאו בני ישראל ממצרים, היה אותו מנוול ביניהם ונשאר במעשיהם. אמר ר' אבא לא בעי קודשא בריך הוא למיהב נהמא קדישא לישראל עד דאפיק זוהמא מנהון ובמה בתעניתא הה"ד, "ויענך וירעיבך" וגו', להורות כי בתחילה הרבה להם תענית, כי אין הזוהמא יוצאת מהאדם כי אם על ידי תענית וענויי הנפש, עד כאן לשונו.

@02על ידי בכי ומספד ועל ידי שק ואפר וטבילות מגרשים גם כן הזוהמא הנשאר בפנימיותו

גם על ידי בכי ומספד, שהם באים מתוך לבבו מגרשים גם כן הזוהמא הנשאר בפנימיותו, ועל ידי שק ואפר וטבילות. גם מה שכתוב ב"תקוני תשובה" לכמה חטאים: גלגול שלג ולישב במים קרים בימי החורף ולפני הנמלים בימי הקיץ, ושאר סגופים הנאמרים שם להתיך הזוהמא, שנשאר בחיצוניותו, וקדמונים הקדושים היו יודעים ברוב חכמתם והשגתם, איזה חטא חמור יותר והיה בו הרבה מכח הטומאה, ואז אף על פי שנסתלק מפנימיותו ומחיצוניותו, נשאר בו הרבה זוהמא, ולכן סדרו לאותו חטא יותר סגופים ותעניות מאותן החטאים, שלא היה בו כח טומאה גדול כמוהו.

@02כן מצינו באדם הראשון שסבל סגופים ותענית

כן מצינו באדם הראשון, אף שהרהר בתשובה בערב שבת קודש ויצא בדימוס, פירוש: ברחמים, ונעשה צדיק גמור ושומר שבת כהלכתו וזוכה להשראת השכינה וממנו נתפשט העולם, כמו שכתב בזה בעל "קנה חכמה" בספריו הקדושים, אף על פי כן סבל אחר כך סגופים ותענית, כמו שאמרו בפרקי דרבי אליעזר: ובא' בשבת נכנס אדם במי גיחון העליון והתענה שבע שבתות שנים, עד שנעשה גופו ככברה, אמר אדם הראשון לפני הקדוש ברוך הוא: "רבונו של עולם! העבר, נא, חטאתי מעלי", מה עשה הקדוש ברוך הוא? פשט יד ימינו והעביר חטאתו מעליו וקבל תשובתו ואמר: "נשאתי עוון חטאתך סלה", והנה מה שהתענה היה להתיך הזוהמא, שנשאר בפנימיותו, ומה שנכנס במי גיחון העליון ונעשה כמין כברה היה להתיך הזוהמא, שנשאר בחיצוניותו.

@02אין התענית והסגופים תשובה, אלא אחר שקיים דרכי תשובה

האריך עוד הנזכר בראיות עצומות, שאין התענית והסגופים תשובה, אלא אחר שקיים דרכי תשובה, וגרש כח הטומאה מפנימיותו ומחיצוניותו, יוכל לתקן אותו על ידי התענית והסגופים המסודרים לאותו חטא, לכל חטא וחטא, כמו שאמרנו בעז"ה להתיך הזוהמא, שנשאר בו; הגדול לפי גודלו והקטן לפי קטנו, אבל אם לא גרש כח הטומאה מפנימיותו ומחיצוניותו על ידי חרטה גמורה ועזיבת חטא לגמרי ועל ידי שמירת שבת כהלכתו, אז אפילו אם יתענה תעניות הרבה בלי שעור ובלי ערך לא יתכפרו על ידי זה כלום מעוונותיו, ולעיל פרק ג' כתבתי מענין התענית שלפני התשובה, עיין שם.

@02התענית והסגופים הם להתיך הרושם אשר נשאר בו אחר שגרש כח הטומאה מפנימיותו ומחיצוניותו

הנה כמה מהמחברים כתבו שהסגופים והתענית נקראו "תשובת הכתוב", רצונו לומר, כפי שנתחייבו מן התורה מיתת בית דין או מלקיות צריך סגופים, שהם קשים כמו מיתה. לפי זה היה ראוי להיות הסגופים שוה לכל חייבי מלקיות או לכל חייבי מיתות בית דין.

בשל"ה כתב, שהסגופים והתעניות הם "תשובת המשקל", והוא שיש לשקול צערו נגד הנאתו מהעבירה, על כל פנים שנהנה מהעבירה, ועינינו רואות שהם מסודרים לפי המשקול, כי מי האיש אשר יוכל לשקול שהנאת אשת איש היא ח' פעמים יותר מן הפנויה, שלכן באשת איש יתענה שכ"ה יום, ובפנויה, שטבלה לנדתה – מ' יום, ובנדה – ס"ט יום, ומי שקל, שהנאת נכריות ובהמה שווים, אשר בב' אלה יתענה רי"ו יום, והכותב ב' אותיות בשבת יתענה מ"ד יום, @06ואוכל טריפות צ"א יום@07, ועל כן התענית והסגופים הם להתיך הזוהמא כמו שכתבנו, והרושם אשר נשאר בו אחר שגרש כח הטומאה מפנימיותו ומחיצוניותו, הכל כמו שאמרנו.

@02כל המעשים טובים שהאדם עושה והתורה שהוא לומד והוא רשע לא די שאינו מוסיף כח ואומץ בקדושה, אלא אף גם מוסיף כח בקליפה

בזוהר נשא (דף קכב.) מבאר סדר התשובה, וזה לשונו: תשובה דעבדין בני נשא כולהון טבין אבל לא כל אפים שוין, אית בר נש דאיהו רשע גמור כל יומוי והוא עבר כמה פקודים דל"ת, ומתחרט עליהון, ולבתר לא עביד לא טב ולא ביש להאי ודאי ימחו ליה הקדוש ברוך הוא, אבל לא זכי לתשובה עילאה, ואית בר נש לבתר דיתיב מחטאין ומתכפר לו איהו אזיל בדרך מצות ומתעסק בכל כוחו בדחילו ורחימו דקודשא בריך הוא דאיהו זכו לתשובה תתאה, ואית בר נש לבתר דמתחרט מחוביה ויעבד תשובה ויתעסק באורייתא בדחילו ורחימו ולא על מנת לקבל פרס וכו',

תרגום:@06 כַּמָּה מִינִים הִיא הַתְּשׁוּבָה שֶׁעוֹשִׂים בְּנֵי אָדָם? כֻּלָּם טוֹבִים, אֲבָל לֹא כָּל הַפָּנִים שָׁוִים. יֵשׁ אָדָם שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר כָּל יָמָיו, וְהוּא עוֹבֵר עַל כַּמָּה מִצְווֹת לֹא תַעֲשֶׂה, וּמִתְחָרֵט וּמוֹדֶה עֲלֵיהֶם, וְאַחַר כָּךְ לֹא עוֹשֶׂה לֹא טוֹב וְלֹא רַע – לָזֶה בְּוַדַּאי יִמְחֹל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲבָל לֹא יִזְכֶּה לִתְשׁוּבָה עֶלְיוֹנָה. יֵשׁ אָדָם שֶׁלְּאַחַר שֶׁיָּשׁוּב מֵחֲטָאָיו וּמִתְכַּפֵּר לוֹ, הוּא הוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ מִצְוָה וּמִתְעַסֵּק בְּכָל כֹּחוֹ בְּיִרְאָה וְאַהֲבַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – זֶה זוֹכֶה לִתְשׁוּבָה תַחְתּוֹנָה שֶׁנִּקְרֵאת ה', וְזוֹ הִיא תְּשׁוּבָה תַחְתּוֹנָה, וְיִשִׁ אָדָם שֶׁלְּאַחַר שֶׁהִתְחָרֵט עַל חֲטָאָיו וְעָשָׂה תְשׁוּבָה, וְיִתְעַסֵּק בַּתּוֹרָה בְּיִרְאָה וְאַהֲבַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְלֹא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס.

@07 הרי מבואר בדבריו סדר התשובה, כמו שאמר, והוא – תחילה חרטה ווידוי ואחר כך קיום מצוות, ובמקום פעולת התענית, שהוא להתיך הזוהמא, הוא עסק התורה, שהוא כמו פעולת התענית, והרב הנזכר הביא ראיה מדברי הרב ר' משה אלשיך, מה שאמר פרשת ויקרא, שענין התענית והתורה דין אחד להם, להתיך הזוהמא הנשאר בו, ולכן הם באים באחרונה, אחר שקיים ב' דברים הראשונים, וגרש כח הטומאה מפנימיותו ומחיצוניותו, כמו שאמרנו, אבל כל זמן שלא קיים ב' דברים אלו לא עשה כלום, לא בתענית ולא בעסק התורה, כמו שאמרנו פ"א, שלא עמדה תורה לדואג ולאחיתופל, כי שניהם – אין להם חלק לעולם הבא, ואף על פי שהיו דורשים כמה הלכות במגדל הפורח באויר, ובר"מ ובכתבי האר"י זלה"ה: כל המעשים טובים שהאדם עושה והתורה שהוא לומד והוא רשע לא די שאינו מוסיף כח ואומץ בקדושה, אלא אף גם מוסיף כח בקליפה, וזש"ה [סיפור על זה]: "ולרשע אמר אלוקים מה לך לספר חוקי", ונענש על לימודו, כי מאחר שהרשע נמצא תוך קליפה, הוא משפיע בהכרח, אמנם זה מיירי בתלמיד חכם במה שיתענה יחלוש כוחו ויבטל מלימודו, וכמו שכתב בגמרא: תלמיד חכם – אינו רשאי לישב בתענית, מפני שיבטל ממלאכת שמים, ופירש רש"י, שחלוש הוא ואינו יכול ללמוד, אבל אם יודע בעצמו, שאם יתענה לא יבטל מלימודו, אם הוא ירא שמים – יוכל לצאת ידי שניהם, והא ראיה ריש לקיש אחר ששב ביה עוסק כל ימיו בתענית,

@02בעל תורה שאינו יכול להתענות, יטרח לעשות כל מצוה ומצוה ולזכות את הרבים

וזה לשון ספר "תוצאות חיים": מצאתי כתוב כל בעל תורה שאינו יכול להתענות, ילמוד כפלים ממה שהיה רגיל ללמוד, ויעשה חסד ואמת, כמו שאמר: "באמת וחסד יכופר עוון", ויטרח לעשות כל מצוה ומצוה, ולזכות את הרבים, ולגמול חסד עם בני אדם, ויתפלל בכוונה ובהכנעה ובמרירת הלב ובבקשת מחילה על כל פשעיו, וימנע עצמו משחוק ומטיול ומדברים בטלים ומשמוע דברי עולם הזה, וכן ימנע עצמו מכל הנאה, ויצער עצמו מהשיעור, מכיון שיוכל לסבול עם עסק התורה והמצוות, וישתדל לעולם, שיהא מחשבתו ולבו לעולם לאלוקים, ויתענה לפחות יום אחד בשבוע, ובאותו יום ימנע עצמו מכל חפציו ומכל דבריו שבעולם, וישב בדד וידום, ולהיות במרה ובשברון לב זמן רב, ויבכה ויתודה על החורבן בשברון לב ובהרבות בתפילה ובתחנונים, וכן יעשה כל הימים, עד שימצא חן בעיני השם יתברך, וכשיתנהג כן יהיה מאותן שנאמר עליהם: "לא יאונה לצדיק כל אוון", ובזה יבחן האדם אם נתקבלה תשובתו אם לאו, כי אם יקרה לו עוד עוונות ומקריים, בודאי עדיין לא נשברה הקליפה; אמנם בהיותו מושרש בקדושה, מצוה גוררת מצוה, ולא יבוא לידי חטא כלל, עד כאן לשונו.

@02אם נכשל אדם בעבירה, מה יעשה ויחיה?

מה שאמרנו ילמוד כפליים ממה שהיה רגיל, הם מדברי המדרש קדושים, וזה לשונו: רב הונא אמר – אם נכשל אדם בעבירה ונתחייב מיתה בידי שמים, מה יעשה ויחיה? אם היה רגיל לקרות דף א' יקרא ב' דפים, ואם היה רגיל לשנות פ' א' יקרא – ב' פרקים, עד כאן לשונו.

והטעם שצריך ללמוד כפליים נראה על פי מה שאמרנו, שהרשע מוסיף כח בקליפה בלמודו, וגורם שפע קדושה לחיצונים, ועשה עבירה בלימודו, ומכל עבירה נעשה קטגור אחד, ולפי זה צריך ליטול מהם אותו השפע, שהשפיע לקליפה, וצריך ב' מלאכים, שיגרשו את הקטיגור האחד, ויחזיר שפע קדושה למקומה אל הקדושה, ומה שאמרנו יתענה לפחות יום אחד בשבוע, לפי מה שכתב הרב הנזכר בספריו הקדושים, שצריך כל ערב שבת לפשפש במעשיו, שיהא ראוי להשראת השכינה, ולכן דרך אנשי מעשה להתענות בערב שבת, וכדי שלא יבוא לשבת, כשהוא מעונה, יקיים מה שאמר: "טועמיה חיים זכו", וצריך שיהא דעתו להתנהג כן בשעת התענית, כמו שאמרנו מתענין לשעות, ויתפלל מנחה אחר כך בציבור בלא עלינו, אם אי אפשר לו להתפלל ביום קודם שיטעום.

@02פרק י"א

@06בו יבואר, שאם חטא אדם בחטא אחד אפילו מאה פעמים וקיים דרכי תשובה@07 @06כמו שכתוב, וגרש כח הטומאה מפנימיותו ומחיצוניותו@07: @06א. @07אין צריך לקיים הסגופים והתעניתים המסודרים לאותו חטא יותר מג' פעמים, ולא כמו שכתב השל"ה לעשות סגופים ותעניות על כמה פעמים שנהנה מעבירה, ומביא ראיה מהרמב"ם. @06ב.@07 ולא כמו שאמר ב"תשובת חוט השני" (סי' מ"ז), שדי בשני פעמים. @06ג.@07 ויתבאר עוד, שיש להקל לבעל תשובה, שאם חטא באבר אחד כמה חטאים ועבירות חלוקות קלות וחמורות, אם יקיים הסגופים והתעניות המסודרים למה שחטא בחמור שבהם באותו אבר, אין צריך לקיים סגופים ותעניות המסודרים לקלים שבהם באותו אבר. @06ד.@07 ויתבאר עוד, אף על פי שקיים ב' הדברים האלה, שהם דרכי תשובה. @06ה.@07 אין הזוהמא מתמרקת ממנו לגמרי עד יום הכיפורים. @06ו.@07 ויתבאר עוד, שעיקר התשובה הוא קודם שיבואו ימי הזקנה, והתשובה הגרועה והפחותה מכולם היא, מי שלא נתחרט כל ימיו רק מתודה ומתחרט קודם מותו. @06ז.@07 וביאור מהרב ר' משה אלשיך על הפסוק: "עד מתי עצל תשכב".

@02אם חטא בחטא אחד אפילו מאה פעמים, וקיים דרכי תשובה, אינו צריך לקיים הסגופים והתענית יותר מג' פעמים

ודע, שאם חטא בחטא אחד אפילו מאה פעמים, וקיים דרכי תשובה, וגרש כח הטומאה מפנימיותו ומחיצוניותו, אינו צריך לקיים הסגופים והתענית הנזכר המסודרים לאותו חטא יותר מג' פעמים, והוא מזוהר נח (דף עג ע"ב), וזה לשונו: "כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד" (תהלים נא) – תא חזי כיון דחב בר נש חדא קמי קודשא בריך הוא עבד רשימא, חב ביה זמנא תנינא איתקף האי רשימו יתיר, וכד חב ביה זימנא תלתאי, אז אתפשיט ההוא סתמא מסטרא לסטרא כדין כתיב: (ירמיה ב) "נכתם עוונך לפני", עד כאן לשונו. תרגום: כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד. בֹּא רְאֵה, כֵּיוָן שֶׁחָטָא אָדָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פַּעַם אַחַת – עוֹשֶׂה רֹשֶׁם. וּכְשֶׁחָטָא בּוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה – מִתְחַזֵּק יוֹתֵר אוֹתוֹ הָרֹשֶׁם. חָטָא בּוֹ פַּעַם שְׁלִישִׁית – מִתְפַּשֵּׁט אוֹתוֹ הַכֶּתֶם מִצַּד זֶה לְצַד זֶה, וְאָז כָּתוּב נִכְתָּם עֲוֹנֵךְ לְפָנַי.

לפי זה אם יחטא בזה החטא ובזה האבר יותר מג' פעמים אינו יכול עוד להמשיך כח הטומאה בפנימיותו, כי אין מקום יותר מהכיל, גם אינו יכול לעשות בחיצוניות יותר מג' משחיתים.

@02על ידי וידוי בלב שלם, יכול לגרש כח הטומאה, שנכנס בו בג' פעמים

בפ"ה כתבנו בשם ה"ראשית חכמה": שחיות המשחיתים שבחיצוניות היא הקדושה שיצאה ממנו, מפנימיותו, והיא לו לנשמה, ולפי זה אם חטא בזה החטא ג' פעמים ובזה האבר, והטומאה בו מסטרא לסטרא, וכאשר יחטא עוד בזה החטא, אף שממשיך כן עוד כח הטומאה על ידי אותו החטא, אינו יכול להעשות עוד בריה חדשה, כי מה יהיה לו לנשמה שיחיה ממנה, רק אותו כח הטומאה שהמשיך עליו בג' פעמים הראשונות יתחזקו ויתעבו יותר, ולכן כשמת בלא תשובה, צריך ליבון בגהינם על כל פעם ופעם שחטא, לכלות כל חלאת זוהמא מפנימיותו ומחיצוניותו, וענינו כנר ישן שכתבנו לעיל פ"ה, ולפי מה שאמרנו, שעל ידי וידוי בלב שלם יכול לגרש כח הטומאה אחד, שהכניס בפנימיות, ואז על ידי וידוי בלב שלם, יכול לגרש כח הטומאה, שנכנס בו בג' פעמים, והוא מסטרא לסטרא.

@02טעם שהנהיגו קדמונים ביום הסליחות לומר "אשמנו" ג' פעמים

יש לומר מטעם זה הנהיגו קדמונים ביום הסליחות לומר "אשמנו" ג' פעמים, לגרש בזה כל כוחות הטומאה שנכנס בו מאבר לאבר על ידי חטאיו, שחטא בג' פעמים באותם איברים, וזהו מפנימיותו, ולכן על ידי מצוות או שמירת שבת כהלכתו יכול לגרש כל אותן המשחיתים, הג' שבחיצוניותו, על ידי אותו החטא, אף שהם גסים ועבים ביותר, ולפי זה לא נשאר בו יותר מג' רשומים מג' כוחות הטומאה שהיה בו, ומג' משחיתים שהיו עליו, ואם בכך התענית והסגופים שסדרו קדמונים, זכרונם לברכה, יכול לגרש רושם שבו מחטא פעם אחת, אם כן על ידי תענית וסיגוף באותו הסך ג' פעמים יכול לגרש כל ג' רשומים שנשארו בו ואין צריך יותר.

@02המשחיתים אשר עליו מבחוץ יכול לעשותם גסים ועבים יותר לפי רוב חטאיו

דברים אלו הם מבוארים בפסוק: "הוי מושכי עוון בחבלי שוא וכעבותות העגלה חטאה" – אמרו זכרונם לברכה, בתחילה דומה החטא לחוט, ואחר כך – לחבל, ואחר כך – כעבותות העגלה, וצריך באור, למה דומה לחבל ולעבותות? גם: ב"חטא" אמר "עבותות", וב"עוון" – "חבל", והענין הוא: כי נודע שהטומאה, שהיא בפנימיות החוטא, נקרא "עוון", ושבחיצוניות נקרא "חטא", והנה אף על פי שכתבנו, שמה שחטא יותר מג' פעמים באותו החטא, הוא מגביר אותם כוחות הטומאה, שהכניס בו בג' פעמים הראשונות שחטא, אמנם אותן התגברויות אינן דומות זו לזו, כי מה שבפנים אינו יכול לעשות אותו יותר עב, וגם כי אין מקום להכיל בו יותר, רק מגביר ומחזק אותו ונותן בו כח גדול, אבל המשחיתים אשר עליו מבחוץ יכול לעשותם גם גסים ועבים יותר לפי רוב חטאיו, וזהו "מושכי עוון" – לשון משיכה.

@02אינו יכול להמשיך עליו יותר מג' כוחות הטומאה בפנימיותו, רק הוא מחזק ומגביר אותם בכח חזק

זהו גם כן לשון הזוהר: במה שכתב ממשיך עליו רוח אחרא מסטרא אחרא, ועל שאינו יכול להמשיך עליו יותר מג' פעמים, לכן אמר אצל "עוון" – "בחבלי שוא", כמו שאמר רש"י על הפסוק: "כי יעקב חבל נחלתו" – אין חבל פחות מג', וכן הוא בגמרא דסוכה: וכמה חבילה? שלושה, וזהו שאמרו במתק לשונם: "אם עשית חבילות של עבירות?" ולא אמרו "אם עשית עבירות הרבה" – להורות שאינו יכול להמשיך עליו על ידי חטאיו בכל אחד מאבריו יותר מג' כוחות הטומאה בפנימיותו, רק בכל פעם שחטא עוד בזה החטא הוא מחזק ומגביר אותם בכח חזק, כמו שאמרנו, ועל שהמשחיתים שהמשיך עליו מבחוץ, והם הנקראים בלשון "חטא", יכול לעשותם יותר גסים ועבים כפי רוב חטאיו, על כן אמר "וכעבותות העגלה חטאה", וגדולה מזו יש עוד להקל על בעל תשובה, אם חטא באבר אחד כמה עבירות חלוקות, קלות וחמורות, כגון: שחטא בברית המעור – באשת איש ובנכריות ובנדה ובמוציא שכבת זרע לבטלה ורבות כהנה בביאות אסורות, שהם בלאו ובכריתות ומיתות בית דין, וכן אם חטא בברית הלשון – בלשון הרע וברכילות ובליצנות ובשקרים ובשיחות חולין בשבת ובבית הכנסת ובדברים בטלים, וכן אם חטא בגרונו, שאכל חלב ודם, שהוא מחייבי כריתות וטריפות שהוא בלאו וכיוצא בזה, נראה שאם אחר החרטה ועזיבת החטא וקיום חבילות של מצוות ושמירת שבת כהלכתו, יקיים הסגופים ותענית המסודרים למה שחטא בחמור שבהם באותו אבר, ואם חטא פעם אחת בחמורה בהם, וכמה פעמים – בקלים, באותו אבר, יקיים הסגופים על החמור פעם אחת ובפעם השניה על הקלים, דהיינו: על החמור שבקלים ב"פ וידוי, אבל עבירות שחטא באיברים פרטיים, צריך לקיים סגופים ותענית לכל חטא שבכל אבר ג' פעמים, דהיינו: בחמורות שבאותו אבר, ובתשובת חוט השני תשובה מ"ז גם כן נסתפק בזה.

@02מי שחטא בחטא אחד מאה פעמים

ונראה לי, שאם נאמר, מי שחטא בחטא אחד מאה פעמים, יעשה מסדרי תשובה מאה פעמים, אם כן נעלת דלת בפני בעלי תשובה, שחטא זמן רב ולא יספיק לו כל ימי חייו, ואם נאמר שיעשה רק פעם אחת הוא דבר המתנגד אל השכל, שיהיה משפט אחד למי שחטא מאה פעמים, וסוף דבריהם הם: מי שקיים דרכי תשובה והסגופים ב' פעמים, כמו שאמרנו בסדרי תשובה ודיו מההיא, דאמר רב הונא כיון שעבר אדם עבירה ושנה נעשה לו כהיתר, ולמדנו מזה שעיקר החטא הוא בב' פעמים הראשונות, ואחר כך נעשה לו כהיתר גמור. נמצא שדומה קצת לשוגג ואינו ראוי להחמיר עליו כל כך על שאר פעמים כמו בב' פעמים הראשונות, עד כאן לשונו בקצור, וגם דבריו קשה להולמם: א במה שכתב ואין ראוי להחמיר וכו', אם כן עדיין אין סוף וקצבה לדבר עד כמה תכבד העבודה. ב איך משמע מדברי רב הונא שאמר אחר ב' פעמים הראשונות יהיה כשוגג? לכן הנכון כמו שאמרנו, ואם לבך נוקף למי שחטא בלי מספר לחטא אחד, שיהא די בג' פעמים סגופים ותענית, תצרף לדברים אלה, מה שאמר בעל "חוט השני", שמקל ביותר ובכלל מאתיים מנה.

@02איך שהציע את דבריו אלה לפני כבוד הרבנים והגאונים דמדינת ליטא ולפני שאר הרבנים גדולי ישראל

כתב הרב בעל "@06קנה חכמה@07" בספריו הקדושים ה"ה בספרי כ"ח וס' ד"ח, איך שהציע את דבריו אלה לפני כבוד הרבנים והגאונים דמדינת ליטא ולפני שאר הרבנים גדולי ישראל והסכימו לדבריו, ומה שאמר השל"ה, לעשות סגופים ותענית על כל פעם שנהנה מהעבירה, והביא ראיה מדברי הרמב"ם: הבא על כל אחד מכל עריות, ביאות הרבה, חייב כרת או מתות בית דין על כל ביאה וביאה, וכן על השוגג חייב חטאת על כל ביאה וביאה, ולכן צריך לעשות תשובה על כל פעם שחטא, אבל לא מצינו לא בתורה ולא בנביאים ולא בגמרא ולא בדברי הרמב"ם, שהתשובה היא סגופים ותענית, לומר שיסגף עצמו כל כך פעמים כמספר הפעמים שחטא, אך זאת מצאנו שהתשובה היא עזיבת חטא והחרטה ווידוי וקיום חבילות של מצוות, וזה לא שייך לומר, שמי שחטא ק' פעמים איזה חטא, שיתחרט עליו ק' פעמים, וגם לא מצינו שיתחייב לעשות חבילות של מצוות ק' פעמים, והתענית והסגופים הם אינם עיקרי התשובה רק להתיך הזוהמא, כמו שאמרנו, ולפי זה כאשר מצאנו בעזרת השם דרך נכונה בראיות מוכחות להתיך הזוהמא על ידי סגופים ותענית, פחות ממספר שחטא די, ואין צריך יותר.

@02אפילו על ידי הרהור תשובה בלב שלם נקרא צדיק גמור

גם אם התשובה היא תענית וסגופים, ועל כל פעם שחטא צריך לסגף כדברי השל"ה, לפי זה – אם אחד נשתקע בחטא, יהיה צריך להתענות כל ימיו, והרי אמרו: בעל תשובה נעשה כבריה חדשה, ולפי זה לא יהיה בריה חדשה עד שימות, גם הוא, זכרונו לברכה, כתב, שאפילו עשה תשובה ביום לפני מותו נקרא בעל תשובה, ועל כן צריך לומר, התשובה היא כמו שאמרנו, והסגופים והתענית הם להתיך הזוהמא שנשארה בו אחר שקיים דרכי התשובה, וגדולה מזו אמרו בגמרא, שאפילו על ידי הרהור תשובה בלב שלם נקרא צדיק גמור, כמו שאמר: המקדש את האשה ואמר לה, על מנת שאני צדיק, אפילו היה רשע גמור, הרי זו מקודשת, שמא הרהר בתשובה בלב שלם ונעשה צדיק גמור ברגע אחד, אף שאין מעלתו כמו שמקיים דרכי התשובה במלואה, כמו שאמרנו לפנינו, וא"ת לפי מה שכתבתי פ"ז, שפעולת חבילות של מצוות ופעולת המלקיות, שהיה בזמן בית דין שווים הם, אם כן קשה במה שאמר הרמב"ם בחטא ביאות הרבה באחת מן העריות, שהיו מלקין אותו על כל ביאה וביאה, למה לא היה יכולים לגרש המשחיתים על ידי ג' מלקיות ועל ידי ג' חבילות של מצוות, שיכול לגרש כל המשחיתים, אף שהם עבים וגסים ביותר, כמו שאמרנו. הענין הוא כך, כי אף על פי שפעולתם שוה, להסיר כח הטומאה שבחיצוניותו מעט מעט, שהיה עליו על ידי ל"ט הכאות בכוונה, כמו שאמרנו בפ"ב הנזכר, וכן הוא בענין חטאת, שבכל פעם שהיה סומך ידו על ראש קרבנו, היה נשלף ממנו כח הטומאה שהיה עליו מעט מעט, כמו שאמרנו בפ"ה.

@02אין הזוהמא מתמרקת ממנו לגמרי עד יום כיפור

כן הוא בענין הגהינם אם לא עשה תשובה שצריך ליבון על כל פעם שחטא ונתעבה ונתחזק ביותר, אבל פעולת חבילות של מצוות הוא, אשר בורא ב' מלאכים קדושים להשראת שכינה עליו בתגבורת, ואז הם מסתלקים מעצמן, אף שהם גסים ועבים, כמו שאמר בזוהר, על מה שאמרו: הוי בונה ביתו בלא צדק (ירמיה כב), דהא בכל אתר דאשתכח ביה צדק כל רוחין וכל מזיקי עלמא ערקין ולא משתכחי קמיה, תרגום: הוֹי בֹּנֶה בֵיתוֹ בְּלֹא צֶדֶק, שֶׁהֲרֵי בְּכָל מָקוֹם שֶׁנִּמְצָא בּוֹ צֶדֶק, כָּל הָרוּחוֹת וְכָל מַזִּיקֵי הָעוֹלָם בּוֹרְחִים מִמֶּנּוּ, וְלֹא נִמְצָאִים לְפָנָיו.

אמנם אף על פי שקיים ג' דברים אלה, שהם דרכי התשובה, אין הזוהמא מתמרקת ממנו לגמרי עד יום כיפור, שעל ידי קדושת עצומו של יום מתבטל הזוהמא לגמרי, וכמו שאמר בד' חלוקי כפרה שהיה ר' יהודא דורש וכו', עבר אדם על לא תעשה ועשה תשובה תולה ויום הכפורים מכפר, וזה שאמר בספר "@06עשרה מאמרות@07", דבחייבי לאוין שעשה תשובה ומת קודם יום כפור, אין לו להמלט מכל העונש הראוי לאותו חטא עד יום כפור, ומשמעות שם שמקילין בעונשו, והוא מטעם שכתבנו, שאין הזוהמא מתמרקת לגמרי, אף אחר סגופים ותענית עד יום כפור.

@02אם עשה תשובה ומת קודם יום כפור, אין נמלט מעונשו של גהינם עד יום כפור

הרי מבואר מכל אלה, שאם האדם ירצה להיות נקי מחטאיו ולא להענש בגהינם צריך לזה ב' דברים, והם: א חרטה והוידוי בתום לבבו, ויקבל עליו, שלא ישוב ויחטא בשום חטא שבעולם, כמו שאמרו פ"ו, ועל ידי זה מגרש הטומאה מפנימיותו של נשמתו. ב לקיים חבילות של מצוות נגד עבירות שעשה, וזה על פי רוב אי אפשר אלא על ידי שמירת שבת כהלכתו, ועל ידי זה מגרש המשחיתים אשר ברא והמשיכם בחיצוניות של נשמתו. ג לקיים הסגופים והתענית המסודרים לכל עוון, כמו שאמרנו, ועל ידי זה מגרש הזוהמא והרושם אשר נשארו בו, ואף שמקיים ג' אלה אין לו כפרה גמורה עד יום הכפורים, ולפי זה אם עשה תשובה ומת קודם יום כפור, אין נמלט מעונשו של גהינם עד יום כפור, אבל מקילין בעונשו, כמו שאמרנו, ואם קיים ב' דברים הראשונים ולא קיים הסגופים והתעניות, צריך ליבון בגהינם להסיר ממנו הרשומים שנשארו בו אחר שגרש את גוף כח הטומאה, ואם לא קיים רק אחד מהם, הוידוי והחרטה, ולא קיים חבילות של מצוות נגד חטאיו או שמירת שבת כהלכתו, וזה המתהוה על פי רוב באותן המתודים קודם מותם בתום לבבם, צריך ליבון יותר בגהינם, אבל הוידוי מועיל, שלאחר שקבל דינו עולה מהגהינם ומקבל שכר המצוות שעשה, כמו שאמרנו, אבל אם מת ברשעו ולא קיים אף האחד ומת בלא וידוי בלב שלם, יצטרך עוד ליבון יותר בגהינם, לבער כוחות הטומאה שבפנימיותו, ואף על פי כן אם יש בידו זכויות ומעשים טובים עולה אחר כך מן הגהינם, כמו שאמרנו בגמרא תחילה: "משלם לאיש כמעשהו", ואחר כך "ולך ה' החסד", ויבוא עם זכויותיו לגן עדן, ואם אין בידו זכויות ומעשים טובים, ומת בלא וידוי בפה ובלב שלם להתחרט על מעשיו, כתב ב"מנורת המאור": זה אפיקורס גמור, ואינו מאמין ביום הדין, ומשחית גופו ונפשו להכעיס, ונידון לדורי דורות או אף שיש בידו זכויות ומעשים טובים, והוא מאותן שאמרו בגמרא, שיורדין ואינם עולים, והם: הבא על אשת איש והמלבין פני חברו ברבים והמכנה שם רע לחברו, וכן מה שאמרו בר"ה פושעי ישראל בגופן, והם – קרקפתא דלא מונח תפילין שנדונין י"ב חודש בגהינם, ולאחר י"ב חודש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת רגלי הצדיקים, והמינין והמוסרים והאפקורסים ושפרשו מדרכי הציבור ושנתנו חיתתם בארץ החיים, והוא פרנס המטיל אימה על הציבור, שלא לשם שמים, ושחטאו ושהחטיאו את הרבים, וכגון אותם המנוין במשנת חלק, ושם בגמרא: יורדין לגהינם ואינם עולים לדורי דורות, שנאמר: ויצאו וראו וגו', גהינם כלה והם אינם כלים, וחבירו נוטל חלקו בגן עדן, ואנשים כאלה צריכים יותר לזרז נפשם ולתקן מעשיהם, טרם יבואו הימים אשר לא יועיל החרטה.

@02התשובה המעולה הוא תיכף למעשה

בזמן התשובה כתב @06הרב הגדול ר' יצחק אבוהב בספר "מנורת המאור@07": התשובה המעולה הוא תיכף למעשה.

ב"ראשית חכמה" פ"ו משער התשובה כ' ז"ל, מה שכתב, שהיחיד אם שב בתשובה בעשרת ימי תשובה מוחלין לו, לא שב בינתיים, אפילו הביא כל אילי נביות אין מוחלין לו, זהו דווקא שאינו חוזר בתשובה ביום החטא עצמו, אבל אם עשה תשובה ביום החטא עצמו, אז תשובתו מרוצה ומקובלת, כמו בעשרת ימי תשובה, ותוכן דבריו הם.

מאמרי זוהר קרח (קעח.), וזה לשונו: בכל לילה קודם שכיבה בעי למעבד חושבנא מעובדוי דעביד כל האי יומא וכו', ואינון איקרי מרא דחושבנא וכו'. תרגום: בְּכָל לַיְלָה וְלַיְלָה טֶרֶם יִשְׁכַּב וְטֶרֶם יִישַׁן, צָרִיךְ אָדָם לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן מִמַּעֲשָׂיו שֶׁעָשָׂה כָּל אוֹתוֹ יוֹם, וְיָשׁוּב מֵהֶם וִיבַקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים. מָה הַטַּעַם בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה? מִשּׁוּם שֶׁבְּאוֹתָהּ שָׁעָה עֵץ הַמָּוֶת שׁוֹרֶה בָעוֹלָם, וְכָל בְּנֵי הָעוֹלָם טוֹעֲמִים טַעַם הַמָּוֶת, וְצָרִיךְ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן מַעֲשָׂיו וְיוֹדֶה עֲלֵיהֶם, מִשּׁוּם שֶׁאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁל הַמָּוֶת, וְאֵלֶּה נִקְרָאִים בַּעֲלֵי חֶשְׁבּוֹן.ופעולת החשבון הזה הוא, כי כאשר ימצא איזה חטאים אשר עבר, ויתחרט עליהם בלב שלם, ויתודה עליהם, ויקבל עליו, שלא לשוב עוד לאותו חטא, אז נשמתו בעלותה למעלה, לא תהיה ידו כותבת על הפנקס הפתוח, ואז יתכפר מיד, כשעבר על מצות עשה. אבל אם התשובה לא תהיה באותו יום וכבר נכתב על הפנקס, אז אף אם יעשה תשובה אינו נמלט מעונש הראוי לאותו החטא עד יום הכפורים, רק מקילין קצת בעונשו, כמו שאמרנו, ואם לא שב באותו יום, אז ישוב כאשר יתעורר עליהם תיכף, כמו שכתב ה"ראשית חכמה", כי אינו דומה השב מיד לשב אחר זמן, כי כפי התרחקו מאביו שבשמים ומהקדושה – ירבה עליו הכעס, ויכבד עליו המשא, ויהיה קשה להפריד מעליו הקליפה, כי אם בטורח גדול.

@02הסר מעליך נגעי עסקיך, ואז כשתפנה תשנה ותשמור כל מוצא שפתיך כאשר עם לבבך – זאת עצת היצר הרע

כתב הרב ר' משה אלשיך, זהו שאמר הכתוב: "עד מתי עצל תשכב" – כי יש אנשים שנותנים לבם בימי הבלם לא א' ולא ב' לשוב בתשובה, ויתחנן אל ה' בעת ההיא, וירבה אמריו, ויפליא נדרים, ויקבל על עצמו לפרוש מיום ההוא והלאה מהבלי העולם הזה ומתאוותו, ויתנהג בחסידות, ויעמיס עליו עול תורה ומצוות כל היום, והנה עוד בחמימות לבו לעשות כן, והנה לקראתו יצר סמוך בלשון רכה כמעלה ארוכה יש בהו עד דכא באמור אליו: "הטבת לראות, ועשה זאת איפא, בני, כאשר עם לבבך, אך איעצך, בני, וטוב לך, כי תעסיק ימים או עשור כפליים בעסקך, והרף מכל מוצא שפתיך לנדרך, עד הסר מעליך נגעי עסקיך, ואז כשתפנה תשנה ותשמור כל מוצא שפתיך כאשר עם לבבך". הן זאת עצת היצר הרע, כי יצודנו למדחיפות, כי כל ישעו וכל חפצו, בל יאחז צדיק דרכו עד יעבור שעת חימום ויתקרר דעתו ויפתה וגם יוכל, כי פתי יאמן, ויאמר: טוב הדבר לטפל בעסקי עד יום יקל עלי, ואפנה ואשנה ואעבוד את ה' לבדו, וכאשר יום או יומיים יעמוד, תתקרר דעתו מחמימותו בעצלותו עד יסורו מלבבו, והיה כלא היה, וכה משפטו כל הימים בכל עת אשר יעיר משנתו לשוב אל ה', שאור שבעיסה ישיאנו עצה יאחוז בעצלותם, יפול תרדמה עד ימות בלא חכמה, אך החרד על דבר ה' מיד בהקיצו מתרדמות אוולתו יחזיק ולא ירפה, וירחוץ ויטהר מכל עוון ומכל חטא אשר נטמא בו, ויתגבר כארי לעשות רצון אביו שבשמים, ויעשה ויצליח, וזה מה שאמר על המתעצל אחר התעוררו לשוב – "עד מתי עצל תשכב" – אינו אומר 'עד מתי תישן', כי ידעתי כי התעוררת משנתך ונתת לב לשוב, אך תלונותי, למה אתה שוכב על מטת עצלותך ולא תקום מיד קל כנשר, טרם יפתוך מחטיאך ויתקרר דעתך, עד תשוב ותישן כאשר בתחילה, עד כאן לשונו, עיין שם.

@02יפשפש במעשיו בערב שבת

לקצר אני צריך, ועל כל פנים יפשפש במעשיו בערב שבת, כמו שהאריך בעל ה"קנה חכמה" בספרים הקדושים, וכך הוא במדרש הובא בספר "ברית אברהם".

כ"כ ה"ראשית חכמה" וזה לשונו: ראוי שביום השישי יתבודד קצת היום, ויפשפש במעשיו שעשה בששת ימים, כדי שישוב בתשובה, ולפחות על ידי הרהורי תשובה, ויהיה בזה הכנה שתשרה בו תוספת נשמה, כדי שיוכל אחר כך לשוב במעשה, עד כאן לשונו, ועל כן יתענה בערב שבת, כדי שעל ידי תענית יוכל לפשפש במעשיו, כמו שאמרנו לעיל פרק ג', שבלי תענית לא יוכל האדם לבוא לידי פשפוש, ומצינו גם כן שמנהג קדמון היה, שאנשי מעשה נהגו להתענות בערב שבת, כדאיתא בירושלמי: ר' אבן הוי ציים בכל ערב שבת, וכן בגמרא ערובין: דאיבעיא להו הני בי רב דיתבא בתעניתא במעלי שבתא מהו לאש ומי וכו', והפוסקים כתבו בטור א"ח בש"ע סי' רמ"ט, דהטעם הוא כדי שיאכלו בשבת לתאבון, והרב הנזכר הוכיח בראיות עצומות, שהטעם של התענית, הוא כדי שיוכל לבוא לידי פשפוש מעשים, וזהו גם כן טעם התענית של עשרת ימי תשובה וערב ראש חודש וחתן ביום חופתו כנזכר בפרק ג', ואם לא שב בתשובה בערב שבת, ישוב בערב ראש חודש גם כן כנזכר בפרק ג', ואם לא שב בכל אלה לא יתרשל בראש חודש אלול לשוב, כנודע ומפורסם הראיות והרמזים, שראש חודש אלול הוא מסוגל ביותר לתשובה, אמנם אם התרשל ולא שב גם בראש חודש אלול, וכתבו חוביה בחודש הנזכר באשא אוכמא ע"ג אשא חיוורא הקדוש ברוך הוא חפץ חסד הוא ומקבלו בתשובה עד יום הכפורים.

זה לשון הזוהר: אמור אינון עיני ה' דלית לון חושבנא אזלי ומשטטי בכל עלמא וחמאן עובדוי דכל בני עלמא ובר"ה הם סהדי קמיה מלכא והשטן תבע דינא פלוני עבד כך וכך והא הכא סהדי וכותבין באשא אוכמא ע"ג אשא חיוורא וכדין מלכא אחמיץ דינא עד זימנא ידיע דהוא יה"כ דילמא בין כך וכך יהדרון בתשובה שלימתא אז הדרין פיתקון וקרעין ואם לאו פיקיד מלכא למחתם פתקא ותלינן ליה עד יומא בתראה דעצרת דהוא יומא תמינאה דחג ואי עביד תשובה שלימתא מתקרעין או מתעכבין ואם לאו פתקין נפקא מבי מלכא ואתמסרין בידא דסנטירא וכד אתמסרין בידוי ודאי דינא אתעבד פתקין לא מהדרין לבי מלכא. ועיקר התשובה היא קודם שיבואו ימי הזקנה, כמו שנאמר: "זכור את בוראך בימי בחרותך", עד שאתה מוצא ומצוי לך, "עד שלא יבואו ימי הרעה" – אלו ימי הזקנה.

תרגום: אַחַר כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַזְמִין לִפְנֵי הָאָדָם אֶת יוֹם הַכִּפּוּרִים, יוֹם הַתְּשׁוּבָה. אִם שָׁב מֵחֲטָאָיו – טוֹב. אִם לֹא – מְצַוֶּה הַמֶּלֶךְ לַחְתֹּם פְּתָקִים. אוֹי כִּי הַתְּשׁוּבָה רוֹצָה לְהִסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ. אִם זָכָה בִּתְשׁוּבָה וְלֹא שְׁלֵמָה כָּרָאוּי – תּוֹלִים לוֹ עַד אוֹתוֹ יוֹם אַחֲרוֹן שֶׁל עֲצֶרֶת, שֶׁהוּא שְׁמִינִי לֶחָג. אִם עָשָׂה תְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לִפְנֵי רִבּוֹנוֹ – נִקְרָעִים. וְאִם לֹא זוֹכֶה – אוֹתָם פְּתָקִים יוֹצְאִים מִבֵּית הַמֶּלֶךְ וְנִמְסָרִים בִּידֵי מַלְאַךְ הַדִּין, וְהַדִּין נַעֲשֶׂה, וּפְתָקִים יוֹתֵר לֹא חוֹזְרִים עוֹד לְבֵית הַמֶּלֶךְ.

 

@02אשרי מי שהוא איש ועושה תשובה בבחרותו

זה לשון הזוהר: "מפני שיבה תקום" – מפני שיבה דילך לאהדרא בתיובתא בבחרותו קדם דיזקין בך יצר הרע, והטעם הוא שם, כי כמו הקליפה הדקה באגוז, כאשר האגוז לח היא נפרשת מן המוח בנקל ובזימנא דאיהו יבשה קשה לבר נש לאעברא, וכן הוא בגמרא: "אשרי איש ירא את ה'" – אשרי מי שהוא איש ועושה תשובה בבחרותו, אמנם השב בימי זקנותו אמרו גם כן בגמרא: ריב"ל אומר – אשרי מי שהוא מתגבר כאיש, פירש רש"י: אפילו זקן ועשה תשובה ומתגבר כאיש, שהוא בחור – אשריו. בגמרא סוכה: יש שהיו אומרים, אשרי זקנתינו שכפרה ילדותינו, הרי מבואר, שגם זה מעלה טובה לו, אף על פי שאותן שהיו אומרים, אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנתינו, היו יותר מעולים ומשובחים, והתשובה הגרועה והפחותה מכולם היא, מי שלא נתחרט כל ימיו, רק מתודה ומתחרט קודם מותו, כי הוא אינו מועיל, רק שלא יאבד לדורי דורות בגהינם, ויעלה מן הגהינם אחר שיקבל עונשו.

@02על ידי הרהור תשובה בלא וידוי פה, אינו יכול לברוא מלאך קדוש

זה לשון הזוהר: אית מנהון דמצפצפין וסלקין ומאן אינון אינון חייבא דחשיבי בלבייהו תשובה ומיתו ולא יכלו למעבד לון אילון אתדנין תמן בגהינם ולבתר מצפצפין וסלקין חמי כמה רחמנותא עביד הקדוש ברוך הוא עם בריוהי דאפילו הוא חייבא יתיר והרהר בתשובה ולא יכול ומית בודאי מקבל עונשא דאזיל בלא תשובה ולבתר האי רעותא דשוי למעבד תשובה לא אעדי מקמי הקדוש ברוך הוא וכו' והאי רעותא נחית מקמי קודשא בריך הוא בגהינם ומטי להאי אתר דהאי חייבא. פירש אותו מלאך קדוש שברא על ידי הרהור תשובה וגם התודה בפיו, אבל על ידי הרהור תשובה בלא וידוי פה, אינו יכול לברוא מלאך קדוש, כמו שאמר פ"י וגם אין הוידוי הזה מועיל אלא אם כן מקבל עליו בכל הוידויים כשיקום מחוליו, שלא ישוב עוד לדרכיו הראשונים. עולמות כדין מצפצפא האי נשמתא וסלקא מגו מדורא דשאול ולית רעותא טבא דתאבד קמי מלכא בג"כ זכאה איהו מאן דמהרהר הרהורין טבין לגבי מאריה אף על גבדלא יכול הקדוש ברוך הוא סליק ליה רעותיה.

@02למה קורא "צפצפא" לתשובה?

ב@06"עמק המלך" @07מבאר למה קורא "צפצפא" לתשובה, והוא כי לפני המיתה אין בו כח לדבר ומצפצף הוידוי, גם זה לצדקה יחשב לו, להוציאו מהגהינם לאחר י"ב חודש, וזהו "ונקה", אבל "לא ינקה" – תוך י"ב חודש, דכתיב: "והוא רחום וגו'", הרי זה הערה גדולה להביאם לבקר את החולה, לזרזו הוידוי והחרטה בעוד החולה בדעתו, שיוכל להרהר בתשובה, ויזכיר לפניו, שיתן דעתו על כל פרטי עוונותיו שחטא בין בגופו, בין בממונו, במחשבה או במעשה, בינו לבין המקום או בין הבריות או בהתרשלות בתורה ובמצוות, ויתחרט חרטה גדולה בלב נשבר ונדכה על כל מה שחטא בימיו, ומה שאפשר לו לתקן יתקן, ומה שאי אפשר לו לתקן, יקבל על עצמו לתקן כשיהיה בכוחו, והנה בשעה אחת מקיים נפש בישראל, ולפעמים גם קיום הגוף, כי המלאך ממליץ עליו טוב, וינצל ממלאך המוות הקשה, וגואלו ממוות ופודהו משחת וגורם לו החטאת.

@02אשרי משכיל אל דא הוא שכיב מרע

זה לשון @06זוהר בראשית@07: אשרי משכיל אל דל דא הוא שכיב מרע לאתבא ליה מחוביה גבי קודשא בריך הוא, וזהו מצוה ממצות גמילות חסדים, וידבר תנחומיו על לבו ודברים, שהתישב דעתו של החולה, ויאמר לו: בזכות שאתה שב בתשובה ומתודה בכל לבבך, תהיה חי ואם, חס ושלום, תמות תהיה נקי מכל חטאתיך לפני ה', ויהיה לך חלק לעולם הבא בגן עדן בין הצדיקים. תרגום: אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל – זֶהוּ שְׁכִיב מְרַע לְרַפְּאוֹ מֵחֶטְאוֹ אֵצֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

@02בנה אב לכל המתים שטעינין וידוי

בגמרא דנדרים, אמר רשב"ל: מנין לביקור חולים מן התורה? – שנאמר: "ופקודת כל אדם יפקד עליהם וגו'",

@06ובפרק במה מדליקין:@07 ת"ר מי שחלה ונטה למות, אומרים לו: התודה! שכן דרך כל המומתין – מתודים,

ובפרק נגמר הדין, כל המתודין יש להם חלק לעולם הבא, שכן מצינו בעכן וכו',

ובספרי: ר' נתן אמר, "ואשמה הנפש ההיא והתודה" – זה בנה אב לכל המתים שטעינין וידוי, וגם הוא תוכחת מגולה לכל האנשים נמהרי הלב, קרובי החולי והנשים רחמניות, וכשמעם אשר באו לבקר חולה ופתוח יפתח לו שערי תשובה ומעורר אותו להתודות. יקומו כלביא לעומתו ויתמרמרו בחמת כוחם להלחם בו, באמרם אליו, מי בקש זאת מידכם, כי בשמעו כדברים האלה יתפעל ויתעלף, ולא יעצור כח להתחזק וימות לשחת, ודמו בראשך, וידבר על לב החולי: הראית את המשוגע הזה? בא לבעתך ולהחריבך כאילו קרבה עת פקודתך, ואתה בריא כאולם, אל תחוש, כי אתה תקום ותעמוד, ובין כך ובין כך יכבד עליו חליו ולא יוכל להתודות וילך לבית עולמו בלא וידוי, חס ושלום.

@02פרק י"ב

@06בו יבואר א. @07החיוב לצדיקים להודיע לפחותים מערכם הדינים והעונשים שאחר המות, כמו שכתוב בזוהר וירא. @06ב.@07 ויתבאר בו, שהצדיקים מתים בלא צער על ידי השכינה ולא על ידי מלאך המוות, הכבוד אשר חולקים להם אחר מותם, ושקרוביהם באים לקראתם. @06ג.@07 וכמה ביאורים נחמדים מהרב ר' משה אלשיך.

@02כשישמעו העונשים, יחזרו בתשובה מפני יראת העונש

כדי לעורר הלבבות לתשובה, אביא קצת @06מאמרי הזוהר@07, הובא גם כן ב@06"ראשית חכמה"@07, ואוסיף עליו מספר @06"חסד לאברהם"@07 ומספר @06"עמק המלך"@07 @06ומכתבי האר"י@07 זלה"ה ומדברי ר' @06משה אלשיך@07, המדברים ממיתת הצדיק ומצער מיתה, וגהינם שסובל הרשע במותו, מה שלא נזכר ב"@06ראשית חכמה@07" ובשאר ספרים, ואם יטעון הטוען – הלא היראה מחמת עונש לא נקרא יראת ה' – כמו שאמר, זו אינה טענה, כמו שאמר ה"ראשית חכמה", שמה שכתב, הרשב"י עליו השלום, בספר הזוהר, כמה היכולת הטומאה, שישמעו העונשים ויחזרו בתשובה מפני יראת העונש, ומתוך שלא לשמה בא לשמה, לקיים היראה לשמה, ועוד טעם אחר, עיין שם "ראשית חכמה" שער היראה פי"ד, על כן גם אנחנו נביא על הספר פרטי דינין ועונשים בקיצור, ודבר זה מוטל על היראים והחרדים על דבר ה', להודיע גם להפחותים מערכם אותן הדינים והעונשים, כמו שאמר @06בזוהר וירא@07: אמר רב חסדא: אין הקדוש ברוך הוא עושה דין ברשעים, עד שנמלך בצדיקים, בנשמתן הה"ד מנשמת אלוק' יאבדו.

@02הנשמה דנה את הרשעים

@06בזוהר פרשת לך לך@07 וזה לשונו: "וכשהן אובדין אין אובדין אלא מאותו דין, שהנשמה דנה את הרשעים, והנה "ערסיאל" – שר של גהינם, עומד לפני נשמת הצדיקים, שלא יתפלל לפני הקדוש ברוך הוא על הרשעים, ושיתנם ברשותו להורידם לבאר שחת, שנאמר וכו', אמר ר' יהודא: באותה שעה, הנשמה – מה אומרת? הרימותי ידי אל קל עליון בשבועה, שלא להתפלל, ולא אקח לאותן הרשעים שהייתי מכריז לפניהם באותו עולם והוכחתים לחזור בתשובה, ופרשתי להם כל משפטי גהינם ולא שמעו לי, ואם אקח מכל אשר לך, לך הם וברשותך הם. תרגום: אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה מִשְׁפָּט בָּרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַבָּא, עַד שֶׁנִּמְלָךְ בְּנִשְׁמָתָם שֶׁל צַדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ד) מִנִּשְׁמַת אֱלוֹהַּ יֹאבֵדוּ. וּכְשֶׁהֵם אוֹבְדִים, אֵין אוֹבְדִים אֶלָּא מֵאוֹתוֹ הַדִּין, שֶׁהַנְּשָׁמָה דָּנָה לָרְשָׁעִים.

 

זה לשון@06 הזוהר@07 (דף רכ"ד): מ"ש: "וירדוף עד דן" – רדיף אבתרייהו ואודע לן דינא דהאי עלמא ועונשו דגהינם ולא יהיב דמיכא בעיטייהו ביממא ובליליא עד דאוכיח לון לאנון חייבין ואותיב לון בתיובתא קמי קודשא בריך הוא וכו'. תרגום: וַיִּרְדֹּף עַד דָּן. רוֹדֵף אַחֲרֵיהֶם וּמוֹדִיעַ לָהֶם אֶת דִּין הָעוֹלָם הַהוּא וְעֹנֶשׁ הַגֵּיהִנֹּם, וְלֹא נוֹתֵן שֵׁנָה לְעֵינוֹ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה עַד שֶׁמּוֹכִיחַ אוֹתָם אֶת אוֹתָם הָרְשָׁעִים, וּמֵשִׁיב אוֹתָם בִּתְשׁוּבָה לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא. מַה כָּתוּב? וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ. הֵשִׁיב אוֹתָם בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה כָּרָאוּי.

@02כשבא לעורר על התשובה צריך שיפרוש עונשי עולם הבא ועונשי גהינם, ועל ידי זה יבוא לידי יראה ואל התשובה

הרי מבואר, כשבא לעורר על התשובה צריך שיפרוש עונשי עולם הבא ועונשי גהינם, ועל ידי זה יבוא לידי יראה ואל התשובה,

וזה לשון @06הזוהר נשא@07 (דף קכז.): ובכמה בי דינא עבד בר נש כד נפיק רוחא מן גופא וחד דינה כד עובדוי ומילין אזלא קמי' וכרוזא מכריז עליה וחד דינא כד עייל לקבריה וחד דינא דתועלתא וחד דינא ברוחא אזיל ושחט בעלמא ולא אשכח אתר עד דישתלימו עובדוי ודא הוא ושבעה עידונין יחלפין עליה בגין כך בעי בר נש כדי ישתכח בהאי עלמא לדחלא ממאריה ולאסתכלא בכל יומא ויומא מעובדוי ויתיב מנייהו קמיה מאריה כך איסתכל דוד מלכא ואינון דינן דבר נש כד איסתלק מהאי עלמא, אקדים ואמר: "ברכו נפשי את ה'", עד דלא יפוק מהאי עלמא השתא דאנת אשתכחת עם גופא "וכל קרבי את שם קודשו" אינון שייפא דמשתתפא ברוחא השתא דאשתכחת עמהון אקדומו לברכא שמא קדישא דלא נמטי זימנא דלא תוכל לברכא ולאודעה ליה. @06תרגום:@07וְכַמָּה בָּתֵּי דִינִים עוֹבֵר הָאִישׁ כְּשֶׁיּוֹצֵא מֵהָעוֹלָם הַזֶּה? אֶחָד – אוֹתוֹ דִּין עֶלְיוֹן שֶׁאָמַרְנוּ כְּשֶׁיּוֹצֵאת הָרוּחַ מֵהַגּוּף. וְאֶחָד דִּין, כְּשֶׁמַּעֲשָׂיו וּדְבָרָיו הוֹלְכִים לְפָנָיו וְהַכָּרוֹזִיםמַכְרִיזִים עָלָיו. וְאֶחָד דִּין כְּשֶׁנִּכְנָס לַקֶּבֶר. וְאֶחָד דִּין הַקֶּבֶר. וְאֶחָד דִּין הַתּוֹלַעַת. וְאֶחָד דִּין הַגֵּיהִנֹּם. וְאֶחָד דִּין הָרוּחַ שֶׁהוֹלֶכֶת וּמְשׁוֹטֶטֶת בָּעוֹלָם וְלֹא מוֹצֵאת מָקוֹם עַד שֶׁיִּשְׁתַּלְּמוּ מַעֲשָׂיו. וַדַּאי שִׁבְעָה עִדָּנִים יַחְלְפוּ עָלָיו. בִּגְלַל זֶה צָרִיךְ הָאָדָם כְּשֶׁהוּא נִמְצָא בָּעוֹלָם הַזֶּה לִירָא מֵרִבּוֹנוֹ וּלְהִסְתַּכֵּל בְּכָל יוֹם וָיוֹם בְּמַעֲשָׂיו, וְיָשׁוּב מֵהֶם לִפְנֵי רִבּוֹנוֹ. כְּשֶׁהִסְתַּכֵּל דָּוִד הַמֶּלֶךְ בְּאוֹתָם דִּינֵי הָאָדָם כְּשֶׁמִּסְתַּלֵּק מֵהָעוֹלָם הַזֶּה, הִקְדִּים וְאָמַר, (תהלים קג) בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה', עַד שֶׁלֹּא תֵצֵא מֵהָעוֹלָם, כָּעֵת שֶׁאַתְּ נִמְצֵאת עִם הַגּוּף. וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ, אַתֶּם הָאֵיבָרִים שֶׁמִּשְׁתַּתְּפִים בָּרוּחַ, כָּעֵת שֶׁהִיא נִמְצֵאת אִתְּכֶם, הַקְדִּימוּ לְבָרֵךְ אֶת הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעַ זְמַן שֶׁלֹּא תוּכְלוּ לְבָרְכוֹ וּלְהוֹדוֹת עֲלֵיכֶם.

 

@02הדין האחד לאדם הוא המיתה

הרי מבואר, שהדין האחד לאדם הוא המיתה, @06וב"חסד לאברהם"@07 איתא, שהעונש הזה קשה מאוד, וקצר הוא, כי נעשה לזמן מועט כפי עונג עבירה שהיא בשעה קלה, וקודם שנדבר במיתת הצדיקים ובמיתת הרשעים, נדבר תחילה, דרך כלל, מענין המיתה שהיא בהכרח אף לצדיקים, שלא חטאו בעולם, כמו שנאמר: ד' מתו בעטיו של נחש, והוא בהכרח בחטאו של אדם הראשון, וכענין מה שאמרנו בפרק ה' בשם @06האר"י זלה"ה@07, כי כשברא אדם הראשון כלל בו כל הטוב והם ס' רבוא נפשות קדושות, וכמו כן ברא אדם בליעל, כמו שכתוב: "גם את זה לעומת זה", והוא סטרא אחרא שהיו כלולים בו כל הרע, וכשחטא נמשך עליו כח הטומאה מהסטרא אחרא והרע שהיה כלול בו, וזה סוד יצר הרע שבאדם, והוא אותה קליפה הנמשכת מזוהמת נחש, ולכן יצר הרע יש בו כח להנהיג את האדם ולהנטותו למקום שהוא רוצה, וזה סוד מה שכתוב: כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, והוא כמו שהיה באדם הראשון רמ"ח אברים שהיו תלויים בו כל הנשמות הטובות, וכשחטא אדם הראשון, ואכל מעץ הדעת טוב ורע, ונתערבבו יחד, נתלבשו אותן הנשמות הטובות הנאחזות באברי אדם הראשון עם אותו של בליעל כל אבר תוך אבר כמוהו. כיצד? ראש תוך ראש וכו' עד רגלין ברגלין, נמצא – הנשמה הניתלת באבר הגבוה של הקדושה מתלבשת בתוך אבר אחר כמוהו בקליפה, ולכן כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, כי הרע המלבישו גם כן גדול, וזה שאמרו, אנשים גדולים שחטאו בחטאים גדולים ועצומים כירבעם ואחאב ומנשה וכיוצא בהם, והנה אותה הזוהמא הנדבקת בו ובכל הנשמות, אי אפשר להפריד אותה כי אם על ידי מיתה, אף על פי שכל הזוהמות והקליפות שממשיך עליו על ידי חטאו יכול להפריד מעליו על ידי תשובה, וגם אדם הראשון עשה תשובה ונתקבלה תשובתו, אמנם זוהמא זו לא תסור על ידי תשובה כי אם על ידי מיתה, כי היא מושרשת ודבוקה עם שורש נשמת האדם, וכמעט שנעשה הכל כמו עיסה אחת שמעורבת בה הקמח והמים, ואי אפשר לה להפריד כי אם על ידי קבורה, המתאכל הבשר ונרקב הרע תוך העפר, ונחש עפר לחמו, רצונו לומר: זוהמת הנחש תהיה ממותקת על ידי עפר וקבורה שהוא לחם לנחש, והטוב ישאר, והוא עתיד להיות בגוף זך ובהיר, כמו שהיה באדם הראשון קודם שחטא.

@02במתן תורה פסקה הזוהמא, וכשחטאו בעגל, חזרה הזוהמא

הנה במתן תורה פסקה הזוהמא ולא היו צריכים למיתה, וכשחטאו בעגל, חזרה הזוהמא, ונתערבו טוב ברע, וחזרו למיתה כבתחילה, וזה שאמר: "חרות על הלוחות" – חירות מן המלכויות ומן מלאך המות, כי אין המלכויות ומלאך המות שולטין בישראל אלא לסיבת הרע, שהוא חלק הסטרא אחרא, שנתערב באדם הראשון, עד כאן לשונו.

אלה הם דברי @06מדרש הנעלם זוהר וירא @07(דף קיח (:וזה לשונו: האי אומנא דאפיק כספא ממקורא דארעא מאי עביד בקדמיתא מעייל ליה בנורא דליק עד דנפיק מני' כל הזוהמא דארעא יהא אשתארת כספא, אבל לא כספא שלימתא בלא ערבוביא לבתר מאי עביד העייל ליה בנורא כד בקדמיתא ונפיק מיניה וכו' כמד"א הני סיגים מכסף וכדין הוא כספא שלימה בלא ערבוביא וכך הקדוש ברוך הוא מעייל ליה האי גופא בארעא עד דאיתרקב כולא ונפיק מיניה האי זוהמא בישא ואשתאר ההוא תרווד רקיב ואתבני האי גופא מניה, עד כאן הוא גופא ולא שלים לבתר בההוא יומא רבא דכתיב וה' ביום אחד יודע לה' לא יום ולא לילה ממטמרון כולהו כבקדמיתא מן קדם דחילו תקיף דקודשא בריך הוא הה"ד ובאו במערות ובמחילת עפר וגו', ונפיק נשמתא ומתאכל ההוא תרווד רקב ואשתאר גופא דאתפני תמן כנהורא דשמשא וכזיהרא דרקיע, דכתיב: "והמשכילים יזהירו כזוהר רקיע וגו'", וכדין כספא שלים גופא שלימא בלא ערבוביא אחרא, עד כאן לשונו. תרגום: הָאֻמָּן הַזֶּה שֶׁמּוֹצִיא כֶסֶף מִמְּקוֹר הָאָרֶץ, מָה עוֹשֶׂה. בַּתְּחִלָּה? מַכְנִיסאוֹתוֹ לְאֵשׁ דּוֹלֶקֶת עַד שֶׁמּוֹצִיא מִמֶּנּוּ אֶת כָּל הַזֻּהֲמָה שֶׁל הָאָרֶץ, וַהֲרֵי נִשְׁאָר כֶּסֶף, אֲבָל לֹא כֶּסֶף שָׁלֵם. אַחַר כָּךְ מָה עוֹשֶׂה? מַכְנִיס אוֹתוֹ בָּאֵשׁ כְּבַתְּחִלָּה וּמוֹצִיא מִמֶּנּוּ סִיגִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כה) הָגוֹ סִיגִים מִכֶּסֶף וְגוֹ', וְאָז הוּא כֶּסֶף שָׁלֵם לְלֹא עִרְבּוּבְיָה. כָּךָ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְנִיס אֶת הַגּוּף הַזֶּה תַּחַת הָאָרֶץ, עַד שֶׁכֻּלּוֹ נִרְקָב וְיָצְאָה מִמֶּנּוּ כָּל הַזֻּהֲמָה הָרָעָה, וְנִשְׁאָר אוֹתוֹ תַּרְוַד רֶקֶב וְנִבְנֶה מִמֶּנּוּ הַגּוּף, וְעַד עַכְשָׁו הוּא גוּף לֹא שָׁלֵם. אַחַר אוֹתוֹ יוֹם הַגָּדוֹל, שֶׁכָּתוּב (זכריה יד) וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַה' לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה, מֻסְתָּרִים כֻּלָּם בֶּעָפָר כְּמוֹ בַּתְּחִלָּה מִלִּפְנֵי פַּחַד וְהַחֹזֶק שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (ישעיה ב) וּבָאוּ בִּמְעָרוֹת צֻרִים וּבִמְחִלּוֹת עָפָר מִפְּנֵי פַּחַד ה' וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ וְגוֹ'. וְיָצָא נִשְׁמָתָם וּמִתְעַכֵּל אוֹתוֹ תַּרְוַד רֶקֶב, וְנִשְׁאָר גּוּף שֶׁנִּבְנָה שָׁם [האור] שֶׁלּוֹ כְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ וּכְזהַר הָרָקִיעַ, שֶׁכָּתוּב (דניאל יב) וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזהַר הָרָקִיעַ וְגוֹ', וְאָז כֶּסֶף שָׁלֵם, גּוּף שָׁלֵם בְּלִי עִרְבּוּבְיָה אַחֶרֶת.

@02אפילו הצדיקים לא יבצר מהם לפחות שעה אחת קודם תחיית המתים לשוב לעפרו

הרב @06רבי משה אלשיך@07 כתב גם כן כעין זה בפרשת בראשית על הפסוק: "ויעש אלוקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם" – בתורתו של ר' מאיר היה כתב "כתנות @06א@07ור" – באל"ף, המכוון בדבריו, כי האדם הוא הנפש, כמו שאמר: "על בשר אדם לא יוסך" – יורה כי הבשר הוא של אדם ולא אדם, והגוף הוא המלביש, ובתחילה היה גופו אור זך מעשת אלוקים כלוחות, וזה שאמר: "כתנות @06א@07ור" – כמלאך ה', שמתלבש בבואו לעולם מלבוש דק וזך, ולכן היה תפוח עקבו מכהה גלגל חמה, ואחר כך כשחטאו, "וילבישם כתנות @06ע@07ור" – בעי"ן, כמונו היום, ואי אפשר לזכך החומר ולבוא לראשיתו, עד יתמרק ויעשה בריה חדשה על ידי טל העליון על כן הוכרחה המיתה כללות, שאפילו הצדיקים לא יבצר מהם לפחות שעה אחת קודם תחיית המתים לשוב לעפרו, כי בחיים בלתי אפשרי.

@02מיתת צדיקים היא בלא צער

הנה מיתת צדיקים היא בלא צער, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה במס' חיבוט הקבר פ"ד, הובא ב"ראשית חכמה" שער היראה (פי"ב): אמר ר' יוסי: בא וראה, מה בין בהמה לאדם? בהמה – כמה יסורין סובלת בעולם, שוחטין אותה ואין עליה דין, אבל כמה יסורין אדם סובל בעולם הזה ולאחר מיתה, אם הוא צדיק גמור פוטרין אותו מן הדין, ואם רשע גמור, דנין אותו בדינין חמורים. אמרו: בשעה שהאדם נפטר מן העולם, לא די שנבהל ממלאך המות שכולו מלא עיניים וחרבו שלופה בידו, אלא שואל אותו: "כלום עסקת בתורה ובגמילות חסדים? והמלכת לקונך שחרית וערבית? והמלכת את חבריך בנחת רוח?" אם יש בו דברים הללו זורק אותה טיפה לתוך פיו, ויוצאת נשמתו בלא צער כמשוך נימא מחלבא, ואם אין בו דברים הללו, יוצאת נשמתו מגופו כגרירת קוצים מהצמר, וכשבא מלאך המות אל צדיק, אומר לו: קונך שלחני אליך, ואומר לו שעה זו ואי אפשר לעברה, אלא ששמעתי מאחורי הפרגוד שהקדוש ברוך הוא מתקן לך מדור בגן עדן, עד כאן לשונו.

גדולה מזו אמרו @06בזוהר חיי שרה@07 (קלא ע"ב) וזה לשונו: מאן דאשתדל באורייתא, אף דמית לא מית על ידי ההוא חייא בישא, אלא אתדביק בשכינתא ואזיל לחיי עלמא. תרגום: וְעַל כֵּן, כָּל מִי שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה, אֵין יָכוֹל לִשְׁלֹט עָלָיו הַנָּחָשׁ הָרָע הַהוּא שֶׁהֶחְשִׁיךְ אֶת הָעוֹלָם.. אֶלָּא נִדְבַּק בַּשְּׁכִינָה וְהָלַךְ לְחַיֵּי עוֹלָם.

 

@02בשעת סלוקם של צדיקים, הקדוש ברוך הוא מראה להם שכרם

גדולה מזו אמרו @06במדרש חיי שרה @07וזה לשונו: כתיב "עוז והדר לבושה" – כל מתן שכרן של צדיקים מתוקן להם לעתיד לבוא, ומראה להם הקדוש ברוך הוא, עד שהן בעולם הזה, מתן שכרן העתיד ליתן להם לעתיד לבוא, "ונפשם שביעה" והם ישנים, שנאמר: "כי עתה שכבתי ואשקוט", הרי בשעת סלוקם של צדיקים, הקדוש ברוך הוא מראה להם שכרם כד דמיך ר' אבוה וכו'.

@02המיתה היא תקון לצדיק, שעל ידה זוכה להתלבש בלבוש רוחני

הרב @06ר' משה אלשיך@07 דקדק ואמר: "נפשם שביעה" – רצונו לומר, מהתענוג העצום אשר זכו אליו והם ישנים, רצונו לומר: מתים בנשיקה, רצונו לומר: בלי צער, שנאמר: "כי עתה שכבתי ואשקוט", והוא כנוי למיתה, ישנתי ואז ינוח לי, שיהא מתתי כישן בלי צער אז ינוח, וזה לשונו: ראוי שתדע כי המות לישראל הוא חסד עליון לתיקון נפשם וכו', עיין שם פרק ו' שער האהבה, והביא @06זוהר תרומה@07 וזה לשונו: "והנה טוב מאוד", "טוב" – זה מלאך חיים, "מאוד" – הוא מלאך המות, שהוא יותר טוב, דעצית פקדא דמאריה,וכתב שכוונת הזוהר הוא, כאשר חטא אדם הראשון נתלבש בו בגוף החומר העב אשר מונע הנפש להסתכל ברוחניותו העליונות, ועל ידי מיתה פושט הלבוש הזה ומתלבש בלבוש רוחני ממעשה התורה והמצוות שעוסק בעולם הזה, ועל ידי זה יזכה להסתכל ולהתעדן באור החיים העליונים, ועיין לעיל פ"ה מה שכתבנו בענין אלו המלבושים, נמצא המיתה היא תקון לצדיק, שעל ידה זוכה להתלבש בלבוש רוחני, ולרשע שמפחד מהמיתה ישוב בתשובה.

@02ענין המיתה, שלא יושפע חיים לנפש ורוח התחתונים

כתב עוד, שענין המיתה הוא, כי הנשמה היא של חוט של שלהביות הנמשכים מלמעלה למטה, ואינם חיים אלא משרשם הנשפע בהם לעולם, וכיון שהקדוש ברוך הוא רוצה לסלק סיוע מהנפש ורוח התחתונים מסלק שורש הפשור עמו, שלא יושפע חיים לנפש ורוח התחתונים, ומיד האדם מת, כמו שאמר, ששואב הרוח ההוא ומאספו אליו, כן הרוח והנפש נאספים למקורם,

והביא ראיה לדבריו @06מזוהר ויחי@07: אמר ר' יהודא זכאין אינון צדיקיא כד בעי קודשא בריך הוא לאתבא רוחא ליה כו' עיין שם.

@02הלומד לשמה – מת על ידי נשיקה

@06בזוהר וישלח: @07הלומד לשמה – מת על ידי נשיקה, פירש, שמתגלה אליו השכינה, וכאשר הנשמה רואה אותה, מרוב דביקתה וחיבתה אליה, כי משם ירדה לעולם הזה, מנחת הגוף והלכה לה אחרי השכינה, ובזה מסתלק מהגוף בלא צער.

@02לא נפטר האדם מהעולם עד שיראה את השכינה

עוד ממיתת צדיקים @06בזוהר וירא@07, שלא נפטר האדם מהעולם עד שיראה את השכינה, הה"ד "כי לא יראני האדם וחי", ובאים עם השכינה ג' מלאכים לקבל נשמתו, שנאמר: "וירא אליו… וירא והנה שלושה אנשים", ובגמרא: אמר ר' אליעזר, בשעה שהצדיק נפטר מהעולם ג' כתות מלאכי השרת יוצאים לקראתו: אחת אומרת: "יבוא בשלום", ואחת אומרת: "הולך נכחו", ואחת אומרת: "ינוחו על משכבותם", ו@06בזוהר בראשית@07: תרין מלאכים נפקין בכל נשמתא ואי זכי אינין נטרין ליה, כמו שאמר: (תהלים צא) "כי מלאכיו יצוה לך וכו'", ואי לא זכי אינון וקטרגא עליהו, תרגום: כַּמָּה יוֹצְאִים עִם כָּל נְשָׁמָה וּנְשָׁמָה שְׁנַיִם, אֶחָד מִיָּמִין וְאֶחָד מִשְּׂמֹאל. אִם הוּא זוֹכֶה – הֵם שׁוֹמְרִים אוֹתוֹ, שֶׁכָּתוּב כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ. וְאִם לֹא – הֵם מְקַטְרְגִים עָלָיו. @06ובזוהר משפטים@07 וזה לשונו: "לעם נכרי לא ימשול למכרה" – עליבתא איהו נשמתא דכד נפקי מעלמא ובר נש אסטי אורחא בהדה היא בעית לסלקה לעינא גו משריין קדישא מתעדתין לה לאתחברה בהדה היא בעית לסלקה לעינא גו משריין קדישא מתעדתין לה לאתחברה בהדה, ולמיעל לה לגן עדן. לא זכתה כמה משריין נוכראין מתעדתין באורחא דגהינם, ואינון משריין נוכראין דמלאכי חבלה זמינן למעבד בה נוקמין, אתי קרא ואוכח "לעם נכרי לא ימשול למכרה" אילון מלאכי חבלה. תרגום: לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ. עֲלוּבָה הִיא הַנְּשָׁמָה, שֶׁכַּאֲשֶׁר יוֹצֵאת מִן הָעוֹלָם וּבֶן אָדָם מַסְטֶה דַרְכּוֹ עִמָּהּ, הִיא רוֹצָה לַעֲלוֹת לְמַעְלָה לְתוֹךְ הַמַּחֲנוֹת הַקְּדוֹשִׁים, מִשּׁוּם שֶׁהַמַּחֲנוֹת הַקְּדוֹשִׁים עוֹמְדִים בְּאוֹתָהּ דֶּרֶךְ שֶׁל גַּן עֵדֶן, וּמַחֲנוֹת נָכְרִיִּים עוֹמְדִים בְּאוֹתָהּ דֶּרֶךְ שֶׁל הַגֵּיהִנֹּם.

 

זָכְתָה הַנְּשָׁמָה, וְאוֹתָהּ שְׁמִירָה וּפְרִישַׂת לְבוּשׁ הַנִּכְבָּד עָלֶיהָ. כַּמָּה מַחֲנוֹת קְדוֹשִׁים מְעֻתָּדִים לָהּ לְהִתְחַבֵּר עִמָּהּ וּלְהַכְנִיס אוֹתָהּ לְגַן עֵדֶן. לֹא זָכְתָה – כַּמָּה מַחֲנוֹת נָכְרִיִּים מְזֻמָּנִים לְהַכְנִיס אוֹתָהּ בְּדֶרֶךְ הַגֵּיהִנָּם, וְאוֹתָם מַחֲנוֹת שֶׁל מַלְאֲכֵי חַבָּלָה מְזֻמָּנִים לַעֲשׂוֹת בָּהּ נְקָמוֹת. בָּא הַכָּתוּב וּמוֹכִיחַ, לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ – אֵלּוּ מַלְאֲכֵי חַבָּלָה. בְּבִגְדוֹ בָהּ – אוֹתָהּ שְׁמִירָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לָהּ שְׁמִירָה שֶׁלֹּא יִשְׁלֹט בָּה עַם נָכְרִי בְּאוֹתָהּ הַפְּרִיסָה שֶׁשּׁוֹמֶרֶת עָלֶיהָ.

 

@02הקרובים והנאהבים בחיים גם במותם לא נפרדו לקבל את קרוביהם עמהם במחיצתם

דע, שלא המלאכים משרתי עליון לבד יוצאין לקראת נשמתו של צדיק, אלא אף גם נשמת הצדיקים שכבר מתו, הקרובים והנאהבים בחיים גם במותם לא נפרדו לקבל את קרוביהם עמהם במחיצתם ולהתענג בחברתם, כמו שאמרו בגמרא: אמר רב חייא בר אדא, אמר רב יהודא בר שאול, בשעה שהצדיק נפטר מן העולם מ"ה אומרים לפני הקדוש ברוך הוא: "רבונו של עולם! צדיק בא". אומר הקדוש ברוך הוא: "יבואו צדיקים ויצאו לקראתו" – "יבואו שלום וינוחו על משכבותם".

@06בזוהר ויחי@07: הנא בשעתא דבר נש מית אתיהב ליה רשותא למחמי וחמי קריבו וחברך דההוא עלמא סלקין ואשתמודע להו וכולהו גליפון בדיוקניהון כמה דהוי בהאי עלמא, אי זכאה האי בר נש כולהון חדאין קמיה ומקדמין ליה שלום, ואי לא הוי זכאה לא אשתמודועו לגביה אלא מאינון חייבא דנהורין ליה בגהינם בכל יומא וכולהו עצבין ופתחי בוי ובסיימו בוי וסליק עינוהי וחמי לון כשלהובא דאסתלק בנורא, אף הוא פתח בוי תנא בשעתא דנפיק נשמתא מבר נש אזלי קרובי וחברוי דהאי עלמא סלקין עם נשמתא וכו'.

תרגום: לָמַדְנוּ, בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם מֵת, נִתְּנָה לוֹ רְשׁוּת לִרְאוֹת, וְרוֹאֶה אֶצְלוֹ קְרוֹבָיו וַחֲבֵרָיו מֵאוֹתוֹ הָעוֹלָם, וְנוֹדָע לָהֶם, וְכֻלָּם חֲקוּקִים בִּדְמֻיּוֹתֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁהָיוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה. אִם צַדִּיק אוֹתוֹ הָאִישׁ, כֻּלָּם שְׂמֵחִים לְפָנָיו וּמַקְדִּימִים לוֹ שָׁלוֹם. וְאִם אֵינוֹ צַדִּיק, לֹא נוֹדָעִים אֵלָיו. פְּרָט לְאוֹתָם הָרְשָׁעִים שֶׁטּוֹרְדִים אוֹתָם בְּכָל יוֹם בַּגֵּיהִנֹּם, וְכֻלָּם עֲצוּבִים וּפוֹתְחִים בְּוַי וּמְסַיְּמִים בְּוַי, וּמֵרִים עֵינָיו וְרוֹאֶה אוֹתָם כְּמוֹ גֵץ שֶׁעוֹלֶה מֵהָאֵשׁ. אַף כָּךְ הוּא פּוֹתֵחַ וַי. לָמַדְנוּ, בְּשָׁעָה שֶׁיּוֹצֵאת נִשְׁמַת הָאָדָם, הוֹלְכִים כָּל קְרוֹבָיו וַחֲבֵרָיו שֶׁבְּאוֹתוֹ עוֹלָם עִם נִשְׁמתוֹ, וּמַרְאִים לוֹ מְקוֹם הָעִדּוּן וּמְקוֹם הָעֹנֶשׁ.

 

@02החוטא לא יוכל לבוא אל מקומו

הרב ר' משה אלשיך כתב בביאור, מה שאמר: "ויאסף אל עמיו" – רצונו לומר, שהלך למקומו לגן עדן עם קרוביו ובני מדינתו, אשר באו לקבל פניו, ולא עכבו שום עוון, מה שאין כן החוטא – אף שיש לו הרבה זכויות ומעט מזעיר עוונות לא יוכל לבוא אל מקומו, עד כאן לשונו.

@02בשעת פטירת הצדיק – חוזרים ומתחדשים מעשיו

בספר "קול בוכים": בשעת פטירת הצדיק – מתעוררין כל מעשיו, שעשה בעולם הזה, וכל התורה שעסק בה וכל היחודים שיחד בעולם הזה בתורתו ובמעשיו – כולם חוזרים ומתחדשים, והוא בסוד מה שאמר ב@06זוהר ויחי@07 בהילולא רבה דר"ש תהא מתקן פתורא שנאמר לר' יצחק, כי בודאי הוא הלולא רבה.

כן איתא במדרש רות: כשנפטר ר' חסדאי הלך ר' יוסי בריה, ומצאתי כתוב בדברי המגיד שהיה לגאון הב"י ובת תמן בבי קברא ההוא לילא שמע סגי חדוון דכיתות כיתות דמתכנפ' והוי אומרין ניזל לחדוותא דאורייתא דר' חסדאי, ומצאתי כתוב בדברי המגיד שהיה לב"י, שהבטיחו המגיד שידרוש בגן עדן ז' ימים, וסימן אמר לו: "משתה שבעת ימים בחצר גינת ביתן המלך", והימים שיראה לו גודל מעשיו לכל הנשמות בגן עדן יהיה ק"פ יום. סימן מסר לו "בהראותו את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו ימים רבים שמונים ומאת יום", מלבד הבטחות נפלאות י"ד ליבושין דיקר וכו' זכאה חולקיה, עד כאן לשונו.

@02פרק י"ג

@06בו יבואר מהצער הגדול שסובל הרשע במותו מהדינים שדנים אותו אחר מותו@07: @06א. @07ולמה אינו מבואר בתורה עונש לחוטאים אחר המוות. @06ב.@07 ומה ענין הכרת ועונש כף הקלע. @06ג.@07 ולמה אינו נותן חשבון על עוונותיו קודם מותו. @06ד.@07 והחילוק בין המיתה בארץ ישראל למיתה בחוץ לארץ, והדינים אשר לו, כשמוליכין אותו אל הקבר, ושיש חיות רעות השומרים, שלא להניחו לגן עדן, אלא נשמות טהורות מניחין לגן עדן. @06ה.@07 וביאור מהרב ר' משה אלשיך על הפסוק: "ופנית בבקר והלכת לאהליך".

@02הכרת הוא העונש המגיע לנשמה לאחר ההפרדה מן הגוף

ועתה נבאר מהצער הגדול שסובל הרשע במותו ומהדינין שדנין אותו אחר מותו, ונביא תחילה, מה שאמר ב@06ספר "נשמת חיים"@07, להשיב לאומר, שאין מבואר בתורת עונש החטא אחר המות, והאריך בזה, ונביא קצתם האחד, מה שאמר כמה פרשיות בתורה עונש כרת, כגון: האוכל חמץ בפסח והאוכל חלב וכיוצא, ועל כרחך, שהעונש הוא לאחר המיתה, דאין לומר שיכרת וימות האוכלם, דהחוש מכחיש זה דהוא אינו סם מסמי המות, ואין לומר, שפרושו שימות בימי עלומיו ובחצי ימיו, אם כן במה יענש עובר עליהם בימי זקנותו? ואין לומר, שעונש כרת יבוא לזרע החוטא, הרי כבר כתוב: "לא ימותו אבות על בנים", וגם השכל אינו נותן שאיש עובר עבירה ימות זקן ושבע ימים והעונש יגיע לבניו, ועל כרחך תפרש, שהכרת הוא העונש המגיע לנשמה לאחר ההפרדה מן הגוף, כמו שאמר הרמב"ם פ"ח מהלכות תשובה, שאינו זוכה לחיי עולם הבא, כמו שכתוב "הכרת תכרת" – פירש: "הכרת" – מהעולם הזה. "תכרת" – מהעולם הבא, ורצונו לומר: אותה הנפש שפרשה מהגוף בעולם הזה נכרתת גם מעולם הבא, וכן ראי' ממ"ש: "השמר לך ושמור את נפשך מאוד" – רצונו לומר: "לך" – שלא תאבד גופך בעולם הזה, "ושמור נפשך" – שלא תכרת מעולם הבא, וכן הוא אומר: "אל תשקצו את נפשותיכם" – והלא אומות העולם אוכלים ובריאים וחזקים, ועל כן צריך לפרש שמשקץ נשמתו, וכן הוא אומר: "מי אשר חטא לי אמחנו מספרי", ובדניאל וספרין פתוחין "כל הנמצא בספר", וכן "ויכתוב בספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו", וכן "שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך", "ועל ספרך כולם יכתבו", ובנין אב לכולם, "ימחו מספר חיים, ועם צדיקים אל יכתבו", ודברי אביגיל: "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלוקיך ואת נפש אויביך יקלענה בכף הקלע".

@02עונש רשעים – עונש כף הקלע

בגמרא שבת: תניא ר"א א' נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כנפי השכינה, שנאמר: "והיתה נפש אדוני צרורה וגו'", ושל רשעים דוממות והולכות, שנאמר: "ואת נפש אויביך וגו'", רצונו לומר, שאין עונש רשעים העדר ראית פני השכינה לבד, כי אם גם עונש כף הקלע, והוא, כי אין מניחים לה לעלות אל מקום חוצבה, ולמטה אין לה גוף לשכון, והיא נע ונד, שמתנועעות בלי שום מנוחה, עד שמניחים אותה באיזה גוף אם בהמה ואם איש.

כן ביחזקאל נאמר: "והרשע ישוב וגו' חיה יחיה ולא ימות", עד כאן לשון @06ספר "נשמת חיים"@07.

@02הנשמה והרוח אין נפרדים זה מזה ולא שייך בהם כרת

בכתבי האר"י זלה"ה ענין הכרת הוא, כי האדם יש בו @06רוח נפש ונשמה,@07 והנשמה מקבלת משפע עליון ראשונה, והיא מעלת העיקר לעצמה, והתמצית נותנה אל הרוח, שהוא לבוש הנשמה, וכן הרוח אל הנפש, והנפש נותנת דהתמצית אל הגוף, ואחר המוות לעולם הנשמה נקשרת ברוח, ואיש מאחיו לא יפרדו, ואם האדם זוכה גם הנפש מקבלת מאור הנשמה, והרוח ממקור העליון הנמשך לנשמה ורוח, מלבד הנמשך לה ממקום הנשפע אל הנפש, וזה שאמר: "והשביע בצחצחות נפשך" – צח חד, צחות תרין, והוא, שגם הנפש נוטלת מן הצח המגיע אליו ומן הצחות של הנשמה והרוח, ומפני שהם לא יפרדו לעולם, לכן כוללם בתיבה אחת, וכולם ממשיכים אל העצמות שבקבר, שהעצמות מתחברים עצם אל עצם, והנפש נכנסת בתוכם בעודו בקבר. זה שאמר: "ועצמותיך יחליץ" – מלשון חלוצי צבא, והיינו, סדר כלי זיין, שהוא זה על גבי זה, אבל אם לא זכה, שעבר על כריתות, הנה הגוף נכרת שאין הנשמה שורה בו, גם הנפש נכרתת ומתפרדת מן הנשמה והרוח, וזה שאמר: "ונכרתה הנפש ההיא" – אבל הנשמה והרוח אין נפרדים זה מזה ולא שייך בהם כרת, כי אין פגם נוגע בהם לעולם, עד כאן לשונו.

וכעין זה כתב@06 בבחיי פרשת אחרי מות, @07שהכריתות הם על ג' חלקים, יש כרת לגוף לבד, ויש כרת לנפש לבדה, ויש – לגוף ולנפש, והוא לפי זכות האדם הנכרת, עד כאן לשונו.

@02אדם מת באים אליו ד' מלאכים, אחד ממלאכי השרת לכתוב זכיותיו ואחד ממלאכי השרת לכתוב חובותיו ואחד סופר ואחד שממונה עמו ואומר לו קום הגיע קיצך

ועיין בספר @06חסד לאברהם@07 (עין משפט נהר פ"ו) שהאריך בזה, לבאר ענין הכרת באריכות, והנה מהצער הגדול שיש לרשע במותו, כתבנו למעלה (פי"ב בשם מסכת חיבוט הקבר) שנשמתו יוצאה מגופו כגרירת קוצים מהצמר, ובפרק א' דמסכת חיבוט הקבר, זה לשונו: אדם מת באים אליו ד' מלאכים, @06אחד' @07ממלאכי השרת לכתוב זכיותיו, @06ואחד' @07ממלאכי השרת לכתוב חובותיו, ו@06אחד @07סופר, @06ואחד@07 שממונה עמו ואומר לו קום הגיע קיצך, אמר לו עדיין לא הגיע קיצי, מיד פותח עיניו ורואה מלאך ארכו מסוף עולם ועד סופו, ומכף רגלו ועד קדקדו מלא עינים, לבושו אש כסותו אש וסכין בידו וטיפה של מרה תלוים בו, ממנה מסריח ממנה פניו מוריקות, ואינו מת עד שרואה הקדוש ברוך הוא בעצמו, שנאמר (שמות לג כ) כי לא יראני האדם וחי, בחייהם אינם רואים אבל רואים במיתתם, שנאמר (תהלים כב ל) לפניו יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה, מיד מעיד על עצמו, ועל כל מה שעשה בעולם הזה והקדוש ברוך הוא חותם, אם הוא צדיק מוסר נפשו לבעליו ומקבל המיתה בסבר פנים יפות ונדבק אל הקדושה, ואם רשע גמור הוא מקשה ערפו, ומגביר יצרו ויצאת נשמתו ממנו בחזקה, ואינו נדבק בשכינה אלא ביצר הרע, מכאן אמרו רבותינו זכרונם לברכה אפילו בשעת פטירתו של אדם רשע, יצרו מתגבר עליו, ראב"י אומר כשם שמקשה ערפו בעולם הזה, כך מקשה ערפו בעולם הבא, בשעה שעומד לדין, שנאמר (תהלים קיב י) רשע יראה וכעס, בשעת פטירתו של צדיק, מהו אומר הצדיק אבד וגו' ובשעת פטירתו של רשע, מהו אומר ובליעל כקוץ מנד, ובספר @06חסד לאברהם@07 מה שנותן חשבון על עונותיו קודם מותו, הוא כי יש מיתה קלה כמשחיל נימא מחלבא, ויש קשה כגרירת קוצים מהצמר, והוא מענישו כפי מה שנדבק בעבירה, לכן נותן חשבון לפני מותו, כי שם המלאך המות כדי שיגבה החוב שלו, על פי רשות שמרשים לו מלמעלה, שיגבה כעין המיתה, שיעור צער מה שנהנה מיצר הרע, כך יחדדנה וישחיזנה ויעבירם על האדם, ויגבה חובו, בעת פרידתו נפש מהגוף.

@02ג' מינין הם בסוד מיתה האחד המתים על ידי מלאך המות, שהוא שוחט בסכין פגימה אוגרת ומסוכסכת והוא נבילה, אמנם המתים בארץ ישראל הם על ידי מלאך הקדוש והטהור, על ידי סכין בדוק בחרב של הקדוש ברוך הוא, ועמי הארץ הנשחטים כבהמה

וכתב עוד ג' מינין הם בסוד מיתה, @06האחד@07 המתים על ידי מלאך המות, שהוא שוחט בסכין פגימה אוגרת ומסוכסכת והוא נבילה, ואז הוא טמא אשר כל החיצונים שולטין בו, @06אמנם המתים בארץ ישראל הם על ידי מלאך הקדוש והטהור,@07 על ידי סכין בדוק בחרב של הקדוש ברוך הוא, והם עמי הארץ הנשחטים כבהמה, על ידי סכין ושחיטתו כשרה, כי הסכין הוא הקליפה טהורה, המפריד הנפש מהגוף על ידי מלאך הקדוש והטהור, ועל ידי צער מיתה הם מתכפרין, בסוד (דברים לב מג) וכפר אדמתו עמו, אמנם מיתתו היא על ידי מלאך כשר, שיורד ועולה ונוטל רשות, יורד ונוטל נשמה, כמו נחש אבל לא נחש ממש, וכל זה הוא בארץ ישראל מה שאין כן בחוץ לארץ מיתתם היא על ידי מלאך המות, שהוא כמו נחש ממש, ואם ירצה @06עם הארץ להינצל מסכין פגום, יחזיק לומדי@07 תורהכמו שכתוב בזוהר רעיא מהימנא (פרשת צו) וזה לשונו תלמידי חכמים לית לון מדילהון מזונא, ואי עם הארץ סביל ליה בממוניה ואתנייהו גביה כפום רעותה, רצה לומר שמקבל דבריו יתקיים ביה (תהלים לו ז) אדם ובהמה תושיע ה', יושיע ליה משוד וגזילה, יושיע ליה ממלאך המות, דלא שליט ביה ולא ישחוט ליה בסכין פגומה, דאיתמר בה (שמות כב ל) לכלב תשליכון אותו הוא ס"מ, @06תרגום הזוהר: @07וְאִם עַם הָאָרֶץ סוֹבֵל אוֹתוֹ בְּמָמוֹנוֹ וְנוֹהֵג בּוֹ כְּפִי רְצוֹנוֹ לְשַׁמֵּשׁ אוֹתוֹ וּלְהִתְנַהֵג בַּמִּצְווֹת כְּפִי רְצוֹנוֹ, יִתְקַיֵּם בּוֹ – אָדָם וּבְהֵמָה תּוֹשִׁיעַ ה'. יוֹשִׁיעַ אוֹתוֹ מִשּׁוֹד וּמִגְּזֵלָה, יוֹשִׁיעַ אוֹתוֹ מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת שֶׁלֹּא יִשְׁלֹט עָלָיו וְיִשְׁחַט אוֹתוֹ בְּסַכִּינוֹ הַפְּגוּמָה. וְכָל מִי שֶׁנִּשְׁחַט בְּסַכִּין פְּגוּמָה, הוּא נְבֵלָה, שֶׁנֶּאֱמַר בּו לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ, שֶׁהוּא סָמָאֵ"ל. וְהַנֶּפֶשׁ שֶׁל תַּלְמִיד חָכָם נִקְרֵאת שַׁבָּת הַמַּלְכָּה, נֶפֶשׁ יְתֵרָה שֶׁל שַׁבָּת, וְהָעֹנֶג שֶׁלָּהּ נִשְׁמַת חַיִּים וְרוּחַ שִׂכְלִי. וְהֵם נְשָׁמָה יְתֵרָה. ע"כ.

@06אמנם תלמידי חכמים העוסקים בתורת ה' שהוא עץ חיים אין צריכים להמיתה על ידי שום אחד מהסכינים אלו רק על יד אסיפה@07 והוא שהשכינה מתגלת אליו עם סיעת צדיקים שבגן עדן, והוא בעצמו נגוע על ידי שום אחד מגשמת החומר, והוא נאסף על עמיו עם השכינה, ואותה האסיפה לכבוד השם מתרת אותו, עיין שם, והם דברי רעיא מהימנא בזוהר סוף שמיני, וכתב עוד שיש ג' מלאכים הממונים על המיתה, עיין שם (עיין משפט נהר י"ח).

@02כַּמָּה יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לְהִסְתַּכֵּל וְלָדַעַת בַּעֲבוֹדַת רִבּוֹנוֹ בֶּן אָדָם הוֹלֵךְ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְחוֹשֵׁב שֶׁשֶּׁלּוֹ הוּא תָּמִיד וְיִשָּׁאֵר בְּתוֹכוֹ לְדוֹרֵי דוֹרוֹת. עַד שֶׁהוּא הוֹלֵךְ בָּעוֹלָם, נוֹתְנִים אוֹתוֹ בְּקוֹלָר אִם נִמְצָא לוֹ סָנֵגוֹר – הֲרֵי נִצּוֹל מֵהַדִּין

עוד מענין מיתה בזוהר (נשא דף קכ"ו) ז"ל: רבי אבא פתח לדוד ברכי נפשי את ה', כמה אית ליה לבר נש, לאסתכלא ולמנדע בפולחניה דמאריה וכו', תא חזי בר נש אזיל בהאי עלמא, וחשיב דדליה היא תדיר, וישתאר בגוה לדרי דרין, עד דהוא אזיל בהאי עלמא, יהבין יתיה בקולריה, רצה לומר שנעשה חולי, עד דהוא יתיב דיינין ליה בקינפון רצה לומר מקום משפט, אשתכח ליה סנגוריא, אישתזיב מן דינא, הדא הוא דכתיב (איוב לג כג) אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף וגו', מאן הוא סנגוריא, אילין עובדין דכשרין דקיימין עליה דבר נש, בשעתא דאצטריך ליה, ואי לא אשתכח סנגוראי, הא אתחייב מן דינא, לאסתלקא מעלמא בההוא שעתא כד איהו יתיב בקולריה דמלכא, עד דאיהו זקיף עינוהי, חמי דאתון לגביה תרין דכתבין קמיה, כל מאי דעביד בהאי עלמא, וכל מאן דאפיק מן פומא, ויהיב דינא על כולא, וכתבין קמיה, הדא הוא דכתיב (עמוס ד יג) כי הנה יצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו וגו', והוא אודי עלייהו, מאי טעמא, בגין דהאי עובדא דהוא עביד סלקא לעילא וקיימא עליייהו לאסהדא ביה, וכולהו נחתין ארשימו עלייהו קמיה, ולא מתאבדין עד שעתא דאתדן בהו בהאי עלמא וכו'. תרגום הזוהר: רַבִּי אַבָּא פָּתַח, (תהלים קג) לְדָוִד בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה' וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ. כַּמָּה יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לְהִסְתַּכֵּל וְלָדַעַת בַּעֲבוֹדַת רִבּוֹנוֹ וכו' בֹּא רְאֵה, בֶּן אָדָם הוֹלֵךְ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְחוֹשֵׁב שֶׁשֶּׁלּוֹ הוּא תָּמִיד וְיִשָּׁאֵר בְּתוֹכוֹ לְדוֹרֵי דוֹרוֹת. עַד שֶׁהוּא הוֹלֵךְ בָּעוֹלָם, נוֹתְנִים אוֹתוֹ בְּקוֹלָר. עַד שֶׁהוּא יוֹשֵׁב, דָּנִים אוֹתוֹ בְּמוֹשַׁב הַדַּיָּנִים עִם שְׁאָר בְּנֵי הַדִּין. אִם נִמְצָא לוֹ סָנֵגוֹר – הֲרֵי נִצּוֹל מֵהַדִּין. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (איוב לג) אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ וַיְחֻנֶּנּוּ וַיֹּאמֶר וְגוֹ'. מִי הוּא הַסָּנֵגוֹר? אֵלֶּה מַעֲשִׂים כְּשֵׁרִים שֶׁעוֹמְדִים עַל הָאָדָם בְּשָׁעָה שֶׁמִּצְטָרֵךְ לָהֶם. וְאִם לֹא יִמָּצֵא עָלָיו סָנֵגוֹר – הֲרֵי הִתְחַיֵּב מֵהַדִּין לְהִסְתַּלֵּק מֵהָעוֹלָם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה כְּשֶׁשּׁוֹכֵב בְּקוֹלַר הַמֶּלֶךְ, עַד שֶׁמֵּרִים עֵינָיו, רוֹאֶה שֶׁבָּאִים אֵלָיו שְׁנַיִם שֶׁכּוֹתְבִים לְפָנָיו כָּל מַה שֶּׁעָשָׂה בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְכָל מַה שֶּׁהוֹצִיא מִפִּיו, וְנוֹתֵן דִּין (חשבון) עַל הַכֹּל וְכוֹתְבִים לְפָנָיו. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (עמוס ד) כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ וְגוֹ'. @06וְהוּא מוֹדֶה עֲלֵיהֶם@07. מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה שֶׁעָשָׂה, עוֹלֶה וְעוֹמֵד עָלָיו לְהָעִיד בּוֹ, וְעוֹמְדִים לְהָעִיד עָלָיו, וְכֻלָּם יוֹרְדִים וְנִרְשָׁמִים לְפָנָיו וְעוֹמְדִים לְפָנָיו, וְלֹא עוֹבְרִים מִמֶּנּוּ עַד שָׁעָה שֶׁנִּדּוֹן בָּהֶם בְּאוֹתוֹ עוֹלָם. בּא רְאֵה, כָּל אוֹתָם דְּבָרִים שֶׁעָשָׂה בֶּן אָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, כֻּלָּם זְמִינִים וְעוֹמְדִים לְהָעִיד בּוֹ, וְלֹא נֶאֶבְדוּ מִמֶּנּוּ. @06וּבְשָׁעָה שֶׁמּוֹצִיאִים אוֹתוֹ לַקֶּבֶר, כֻּלָּם מִזְדַּמְּנִים וְהוֹלְכִים לְפָנָיו. וּשְׁלֹשָׁה כָרוֹזִים מַכְרִיזִים., אֶחָד לְפָנָיו, וְאֶחָד מִימִינוֹ, וְאֶחָד מִשְּׂמֹאלוֹ, וְאוֹמְרִים: זֶה פְּלוֹנִי שֶׁמָּרַד בְּרִבּוֹנוֹ, מָרַד@07 @06לְמַעְלָה, מָרַד לְמַטָּה, מָרַד בַּתּוֹרָה, מָרַד בְּמִצְווֹתָיו. רְאוּ מַעֲשָׂיו! רְאוּ דְבָרָיו! טוֹב לוֹ שֶׁלֹּא נִבְרָא@07! עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַקֶּבֶר, כָּל הַמֵּתִים רוֹגְזִים עָלָיו מִמְּקוֹמָם וְאוֹמְרִים: אוֹי אוֹי שֶׁזֶּה נִקְבָּר בְּתוֹכֵנוּ! מַעֲשָׂיו וּדְבָרָיו מַקְדִּימִים וְנִכְנָסִים לַקֶּבֶר, וְעוֹמְדִים עַל אוֹתוֹ גּוּף, וְרוּחוֹ הוֹלֶכֶת וְשָׁטָה וּמִתְאַבֶּלֶת עַל הַגּוּף. כֵּיוָן שֶׁהָאָדָם נִטְמָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, דּוּמָ"ה מַקְדִּים וְיוֹצֵא תַּחַת יָדָיו שְׁלֹשָׁה בָּתֵּי דִינִים שֶׁמְּמֻנִּים עַל דִּין הַקֶּבֶר, וּשְׁלֹשָׁה שַׁרְבִיטֵי אֵשׁ בִּידֵיהֶם, וְדָנִים רוּחַ וָנֶפֶשׁ כְּאֶחָד. אוֹי עַל אוֹתוֹ הַדִּין! אוֹי עַל מַעֲשָׂיו!

 

@06בשעתא דאיהו תפיס@07 בקולריה דמלכא, ואתדן דינא ואירשם דלא אשתכח סנגוריא עליה, סנטורא דמלכא נחית וקאים קמיה לרגלוי, וחד סייפא שניא בידיה, וזקיף בר נש עינוהו, וחמי דכתלי דביתא מתלהטין באשא דזיוא מניה, אדהכי חמי ליה קמיה, מלא עיינין, לבושא דלהיט קמיה דבר נש, הכי הוא ודאי, ואי תימא, הא כתיב (תהלים קד) עושה מלאכיו רוחות, האיך יכול לאחזאה בארעא, מלה דא אוקמוה, וכיון דנחית אתלבש בגופא, למאן דאתחזי בהאי לבושא, דאתלביש בה, ושאר בני נשא, לא חמאן ליה, כיון דחמי ליה, אזדעזע רוחא וגופא, וליבא לא שביק, בגין דאיהו מלכא בכל גופא ורוחא, אזיל בכל שייפא ושייפא, ואשתאל מניה, כבר נש דאשתאל מחבירה למיהך לאתר אחרא, כדין הוא אמרוי, על כל מה דעביד, ולא מהניא ליה, אלא אי אקדים אסוותא בתשובה,עד דלא מטי האי שעתא.

@06כדין דחיל בר נש ובעי לאתטמרא@07 ולא יכיל, כיון דחמי דלא יכיל, פתח עינוהי ואסתכל ביה בעיינין פקיחין, כדין הוא מסר גרמיה ונפשיה, והאי שעתא הוא עידן דדינא רבא, דבר נש אתדן ביה בהאי עלמא, ועם כל דא רוחא אזלא ושאיט בכל שייפין ואזדעזע בכל סטרין, וכל שייפא ושייפא, כולהו אזדעזען כד מטו רוחא לכל שייפא ושייפא, ואשתאל מיניה נפיק ונפיל זיעה על ההוא שייפא, ורוחא אסתלק מיניה, ומיד מת ההוא שייפא, וכן בכולהו, עד מטוי רוחא למיפק, דהא אשתאל גופא, כדין שכינתא קיימי עליה, ומיד פרח מן גופא, זכאה חולקיה דמאן דאתדבק בה, וי למאן דארחיק מניה ולא אתדבק בה עכ"ל,

@06בְּשָׁעָה שֶׁהוּא תָּפוּס בְּקוֹלַר@07 הַמֶּלֶךְ וְנִדּוֹן דִּינוֹ וְנִשְׁלָם, שֶׁלֹּא נִמְצָא עָלָיו סָנֵגוֹר, וְשׁוֹטֵר הַמֶּלֶךְ נוֹחֵת, וְעוֹמֵד לְפָנָיו לְרַגְלָיו, וְחֶרֶב שְׁנוּנָה אַחַת בְּיָדוֹ. מֵרִים הָאִישׁ אֶת עֵינָיו, וְרוֹאֶה כָּתְלֵי הַבַּיִת לוֹהֲטִים בְּאֵשׁ (הזיו) מִמֶּנּוּ. וּבֵין כָּךְ רוֹאֶה אוֹתוֹ לְפָנָיו כֻּלּוֹ מָלֵא עֵינַיִם, לְבוּשׁוֹ אֵשׁ לוֹהֵט לִפְנֵי הָאָדָם. כָּךְ הוּא וַדַּאי, שֶׁהֲרֵי כַּמָּה בְּנֵי אָדָם רָאוּ מַלְאָךְ בַּשּׁוּק וְעָמְדוּ לְפָנָיו, וּשְׁאָר בְּנֵי אָדָם לֹא רָאוּ אוֹתוֹ. וְאִם תֹּאמַר, הֲרֵי כָּתוּב (תהלים קד) עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת וְגוֹ', אֵיךְ יָכוֹל לְהֵרָאוֹת בָּאָרֶץ? אֶלָּא דָּבָר זֶה כָּךְ בֵּאֲרוּהוּ: שֶׁכֵּיוָן שֶׁיּוֹרֵד מַלְאָךְ לָאָרֶץ, מִתְלַבֵּשׁ בְּגוּף, וְנִרְאֶה לְמִי שֶׁנִּרְאֶה בְּאוֹתוֹ לְבוּשׁ שֶׁהוּא לָבוּשׁ בּוֹ. וְאִם לֹא, לֹא יָכוֹל הָעוֹלָם לְסָבְלוֹ וּלְהֵרָאוֹת בּוֹ. כָּל שֶׁכֵּן וְכָל שֶׁכֵּן זֶה שֶׁכָּל בְּנֵי הָעוֹלָם צְרִיכִים אוֹתוֹ. שָׁלֹש טִפּוֹת בְּחַרְבּוֹ, וַהֲרֵי בֵּאֲרוּהוּ הַחֲבֵרִים. כֵּיוָן שֶׁרוֹאֵהוּ, מִזְדַּעֲזֵעַ כָּל גּוּפוֹ וְרוּחוֹ, וְלִבּוֹ לֹא שׁוֹכֵךְ, מִשּׁוּם שֶׁהוּא הַמֶּלֶךְ שֶׁל כָּל הַגּוּף. וְרוּחוֹ הוֹלֶכֶת בְּכָל אֵיבְרֵי הַגּוּף, וְנִפְרֶדֶת מֵהֶם, כְּמוֹ בֶּן אָדָם שֶׁנִּפְרָד מֵחֲבֵרוֹ לָלֶכֶת לְמָקוֹם אַחֵר. אָז הוּא אוֹמֵר אוֹי עַל מַה שֶּׁעָשָׂה – וְלֹא עוֹזֵר לוֹ, אֶלָּא אִם הִקְדִּים רְפוּאַת הַתְּשׁוּבָה עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעָה אוֹתָהּ שָׁעָה.

@06

פּוֹחֵד אוֹתוֹ הָאִישׁ וְרוֹצֶה לְהִסְתַּתֵּר@07 וְלֹא יָכוֹל. כֵּיוָן שֶׁרוֹאֶה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל, הוּא פּוֹתֵחַ עֵינָיו, וְיֵשׁ לוֹ לְהִסְתַּכֵּל בּוֹ, וּמִסְתַּכֵּל בּוֹ בְּעֵינַיִם פְּקוּחוֹת. וְאָז הוּא מוֹסֵר עַצְמוֹ וְנַפְשׁוֹ. וְאוֹתָהּ שָׁעָה הוּא זְמַן דִּין הַגָּדוֹל שֶׁהָאָדָם נִדּוֹן בּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאָז הָרוּחַ הוֹלֶכֶת בְּכָל הָאֵיבָרִים שֶׁל הַגּוּף וְנִפְרֶדֶת מֵהֶם, וּמְשׁוֹטֶטֶת בְּכָל הָאֵיבָרִים וּמִזְדַּעֲזַעַת לְכָל הַצְּדָדִים, וְכָל אֵיבְרֵי הַגּוּף כֻּלָּם מִזְדַּעְזְעִים. כְּשֶׁמַּגִּיעָה הָרוּחַ לְכָל אֵיבָר וְאֵיבָר וְנִפְרֶדֶת מִמֶּנּוּ, נוֹפֶלֶת זֵיעָה עַל אוֹתוֹ אֵיבָר, וְהָרוּחַ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ, וּמִיָּד מֵת אוֹתוֹ אֵיבָר, וְכֵן בְּכֻלָּם. כֵּיוָן שֶׁמַּגִּיעָה הָרוּחַ לָצֵאת, שֶׁהֲרֵי נִפְרְדָה מִכָּל הַגּוּף, אָז הַשְּׁכִינָה עוֹמֶדֶת עָלָיו, וּמִיָּד פּוֹרַחַת מֵהַגּוּף. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל מִי שֶׁנִּדְבָּק בָּהּ! אוֹי לְאוֹתָם רְשָׁעִים שֶׁרְחוֹקִים מִמֶּנָּה וְלֹא מִתְדַּבְּקִים בָּהּ! @06וְכַמָּה בָּתֵּי דִינִים עוֹבֵר הָאִישׁ כְּשֶׁיּוֹצֵא מֵהָעוֹלָם הַזֶּה? אֶחָד – אוֹתוֹ דִּין עֶלְיוֹן שֶׁאָמַרְנוּ כְּשֶׁיּוֹצֵאת הָרוּחַ מֵהַגּוּף. וְאֶחָד דִּין, כְּשֶׁמַּעֲשָׂיו וּדְבָרָיו הוֹלְכִים לְפָנָיו וְהַכָּרוֹזִים מַכְרִיזִים עָלָיו. וְאֶחָד דִּין כְּשֶׁנִּכְנָס לַקֶּבֶר. וְאֶחָד דִּין הַקֶּבֶר. וְאֶחָד דִּין הַתּוֹלַעַת. וְאֶחָד דִּין הַגֵּיהִנֹּם. וְאֶחָד דִּין הָרוּחַ שֶׁהוֹלֶכֶת וּמְשׁוֹטֶטֶת בָּעוֹלָם וְלֹא מוֹצֵאת מָקוֹם עַד שֶׁיִּשְׁתַּלְּמוּ מַעֲשָׂיו.@07 וַדַּאי שִׁבְעָה עִדָּנִים יַחְלְפוּ עָלָיו. בִּגְלַל זֶה צָרִיךְ הָאָדָם כְּשֶׁהוּא נִמְצָא בָּעוֹלָם הַזֶּה לִירָא מֵרִבּוֹנוֹ וּלְהִסְתַּכֵּל בְּכָל יוֹם וָיוֹם בְּמַעֲשָׂיו, וְיָשׁוּב מֵהֶם לִפְנֵי רִבּוֹנוֹ. ע"כ.

 

 

והנה מאי שנא סנטירא דמלכא קאים קמיה דרגלוהי, ובגמ' עבודה זרה (כ:) בשעת פטירתו של אדם, מלאך המות עומד מראשותיו של חולה, וחרבו שלופה בידו וכו', ובגמרא דשבת אמרו (יב:) הנכנס לבקר את החולה לא ישב וכו', מפני שהשכינה מראשותיו של חולה, @06ואם השכינה@07 @06מראשותיו מי נתן מלאך המות לשם, והלא כתוב @07(תהלים ה ה)@06 לא יגורך רע, ובספר נשמת חיים@07 מבאר הדבר על פי מאמר @06זוהר רעיא מהימנא פנחס@07: והוא שהעולם נחלק לג' חלקים, לרשע גמור מלאך המות מתוח עליו מראשו ועד רגליו, לבינונים מלאך המות מרגליו ושכינה לראשו, לצדיקים שכינה אסחר ליה לכל גופו, כמו שכתוב (שם מא ד) ה' יסעדנו על ערש דוי, וזהו לצדיקים בשעת חליים, אבל בשעת פטירתו שהוא הרגע המבדלת בין החיים למיתה, אז השכינה שהיא למעלה על ראשו מסתלקת ממנו, שישלט עליו מלאך המות, ויתרון הצדיק מן הרשע שנשמתו יוצאה בלי צער כמשחיל נימא מחלבא, ומראה להם שכרם, גם זוכה ורואה פני השכינה, כמו שכתוב (שמואל ב, א כג) בחייהם אינם רואים אבל רואים במיתתם, וכעין מאמר זה @06בזוהר@07 בפסוק ויראו האנשים כי הובאו בית יוסף, וזה לשונו: ר' יוסי אמר וי לבני נשא דלא ידעין ולא אסתכלין באורחא דאורייתא, וי לון בשעתא דייתי הקדוש ברוך הוא למתבע דינא מנייהו, ויקום גופא ונפשא למיהב חושבנא מכל עובדיהון, עד דלא יתפרשון רוחא מן גופא, וההוא יומא הוא יומא דדינא, אבא דספרא פתחין ומאריהון דדינא קיימן, בגין דבהאי זימנא קימא נחש לנשכא ליה, וכל שייפין מתרגשין לגביה, ונשמתא אזלא מן גופא, ואזלא ושייטא ולא ידעה לאן אורחא תהך, ולאן אתר סלקין לה, וי להאי יומא בדינא, ורוגזיה ונאיצו דהאי יומא, בגין כך בעי בר נש לארגזא יצריה בכל יומא, ולאכרזא קמיה ההוא יומא דיקום בדינא, דהא עיילין ליה תחות ארעא, לאתדבקה, ונשמתה אתפרשית מינה, ותנן (ברכות) לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, וישתדל אבתריה, אי אזיל יאות, ואי לא אזיל ישתדל באורייתא, דהא לית מיליה לתברא יצר הרע אלא אורייתא, אי אזיל מוטב, ואי לא אזיל ידכר ליה יומא דמותא, בגין לתברה ליה עד כאן לשונו. @06תרגום הזוהר: @07וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף. רַבִּי יוֹסֵי אָמַר, אוֹי לָהֶם לִבְנֵי הָאָדָם שֶׁאֵין יוֹדְעִים וְאֵין מִסְתַּכְּלִים בְּדַרְכֵי הַתּוֹרָה. אוֹי לָהֶם בְּשָׁעָה שֶׁיָּבֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתְבֹּעַ אוֹתָם עַל דִּין מַעֲשֵׂיהֶם, וְיָקוּם הַגּוּף וְהַנֶּפֶשׁ לָתֵת חֶשְׁבּוֹן עַל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם בְּטֶרֶם יִפָּרְדוּ הַנֶּפֶשׁ מִן הַגּוּף. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם הוּא יוֹם הַדִּין, הַיּוֹם שֶׁסְּפָרִים פְּתוּחִים וּבַעֲלֵי הַדִּין עוֹמְדִים, מִשּׁוּם שֶׁבְּאוֹתוֹ הַזְּמַן עוֹמֵד הַנָּחָשׁ בְּקִיּוּמוֹ לִנְשֹׁךְ אוֹתוֹ, וְכָל הָאֵיבָרִים מִתְרַגְּשִׁים אֶצְלוֹ, וְהַנְּשָׁמָה נִפְרֶדֶת מִן הַגּוּף וְהוֹלֶכֶת וּמְשׁוֹטֶטֶת, וְאֵין יוֹדַעַת לְאֵיזוֹ דֶרֶךְ תֵּלֵךְ וּלְאֵיזֶה מָקוֹם מַעֲלִים אוֹתָהּ. אוֹי לְאוֹתוֹ הַיּוֹם! הַיּוֹם שֶׁל רֹגֶז וּנְאָצָה אוֹתוֹ הַיּוֹם. מִשּׁוּם כָּךְ צָרִיךְ לָאָדָם לְהַרְגִּיז אֶת יִצְרוֹ כָּל יוֹם, לְהַזְכִּיר לְפָנָיו אוֹתוֹ יוֹם שֶׁיַּעֲמֹד בְּדִין הַמֶּלֶךְ, שֶׁמַּכְנִיסִים אוֹתוֹ תַּחַת הָאָרֶץ לְהֵרָקֵב, וְהַנְּשָׁמָה נִפְרֶדֶת מִמֶּנּוּ. וְשָׁנִינוּ, לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר הָרָע וְיִשְׁתַּדֵּל אַחֲרָיו. אִם הוֹלֵךְ מִמֶּנּוּ – יָפֶה, וְאִם לָאו – יִשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה, שֶׁהִנֵּה אֵין לְךְ דָּבָר לִשְׁבֹּר אֶת הַיֵּצֶר הָרָע אֶלָּא הַתּוֹרָה. אִם הוֹלֵךְ – מוּטָב, וְאִם לֹא – יַזְכִּיר לוֹ אֶת יוֹם הַמָּוֶת, כְּדֵי לִשְׁבֹּר אוֹתוֹ.

 

@06ובזוהר@07 לך לך (עט.): זה לשונו וכדין קיימן תלת שלוחין וחשבין יומא וחובין והוא אודי על כולה בפומא וחתים עליה הדא הוא דכתיב וביד כל אדם יחתום למידן ליה בהאי עלמא על קדמאי ועל בתראי על חדת ועל עתיקי לא אתנשי חד מנייהו הדא הוא דכתיב לדעת את כל אנשי מעשייהו וכל אינון עובדין דעביד בגופא ורוחא הכי נמי יהיב חושבנא בגופא ורוחא עד כאן לשונו. תרגום הזוהר: וְאָז עוֹמְדִים עָלָיו שְׁלֹשָׁה שְׁלִיחִים וּמְחַשְּׁבִים יָמָיו וַחֲטָאָיו וְכָל מַה שֶּׁעָשָׂה בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְהוּא מוֹדֶה עַל הַכֹּל בְּפִיו, וְאַחַר כָּךְ הוּא חוֹתֵם עָלָיו בְּיָדוֹ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב בְּיַד כָּל אָדָם יַחְתּוֹם. וּבְיָדוֹ כֻּלָּם חֲתוּמִים לָדוּן אוֹתוֹ [באותו ד"א בזה] הָעוֹלָם עַל הָרִאשׁוֹנִים וְעַל הָאַחֲרוֹנִים, עַל חֲדָשִׁים וְעַל יְשָׁנִים, לֹא נִשְׁכָּח אֶחָד מֵהֶם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב לָדַעַת כָּל אַנְשֵׁי מַעֲשֵׂהוּ. וְכָל אוֹתָם הַמַּעֲשִׂים שֶׁעָשָׂה בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּגוּף וְרוּחַ, כָּךְ גַּם נוֹתֵן חֶשְׁבּוֹן בְּגוּף וְרוּחַ בְּטֶרֶם יָצָא מִן הָעוֹלָם.

עוד איתא @06זוהר@07 (נשא קכו:): ובשעתא דמפקי ליה לקבריה, כל מילין דעביד מתעתדין קמיה, ולא מתאבדין עד שעתא דאתדן בהוא, בהאי עלמא ותלת כרוזין מכרזי קמיה, חד קמיה, וחד מימינא, וחד משמאלא, ואמרי דא פלניא דמריד במאריה, מריד לעילא, מריד לתתא, מריד באורייתא, מריד בפיקדוהי, חָמוּ עוֹבָדוֹי, חמי מלוי, טב ליה דלא אתברא.

@06עד דמטי@07 לקבריה, כולהו מתין אתרגזו מדוכתיהן, ואמרו וי דדא אתקבר, בגוון עובדוי ומילין אקדמיה ועיילין לקברי, וקיימין עליה דההוא גופא, ורוחא אזלא ושאיט ומתאבלא על גופא, כיון דבר נש אתטמר בבי קברא, דומה קדים ונפיק, ותלתא בי דינא די ממנן על דינא דקברא, ותלת שרביטין דאשא בידייהו, ודנין רוחא וגופא בחדא, וי על האי דינא וי על עובדוי, עד כאן לשונו,

@06תרגום הזוהר@07: וּבְשָׁעָה שֶׁמּוֹצִיאִים אוֹתוֹ לַקֶּבֶר, כֻּלָּם מִזְדַּמְּנִים וְהוֹלְכִים לְפָנָיו. וּשְׁלֹשָׁה כָרוֹזִים מַכְרִיזִים, אֶחָד לְפָנָיו, וְאֶחָד מִימִינוֹ, וְאֶחָד מִשְּׂמֹאלוֹ, וְאוֹמְרִים: זֶה פְּלוֹנִי שֶׁמָּרַד בְּרִבּוֹנוֹ., מָרַד לְמַעְלָה, מָרַד לְמַטָּה, מָרַד בַּתּוֹרָה, מָרַד בְּמִצְווֹתָיו. רְאוּ מַעֲשָׂיו! רְאוּ דְבָרָיו! טוֹב לוֹ שֶׁלֹּא נִבְרָא!

@06עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַקֶּבֶר@07, כָּל הַמֵּתִים רוֹגְזִים עָלָיו מִמְּקוֹמָם וְאוֹמְרִים: אוֹי אוֹי שֶׁזֶּה נִקְבָּר בְּתוֹכֵנוּ! מַעֲשָׂיו וּדְבָרָיו מַקְדִּימִים וְנִכְנָסִים לַקֶּבֶר, וְעוֹמְדִים עַל אוֹתוֹ גּוּף, וְרוּחוֹ הוֹלֶכֶת וְשָׁטָה וּמִתְאַבֶּלֶת עַל הַגּוּף. כֵּיוָן שֶׁהָאָדָם נִטְמָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, דּוּמָ"ה מַקְדִּים וְיוֹצֵא תַּחַת יָדָיו שְׁלֹשָׁה בָּתֵּי דִינִים שֶׁמְּמֻנִּים עַל דִּין הַקֶּבֶר, וּשְׁלֹשָׁה שַׁרְבִיטֵי אֵשׁ בִּידֵיהֶם, וְדָנִים רוּחַ וָנֶפֶשׁ כְּאֶחָד. אוֹי עַל אוֹתוֹ הַדִּין! אוֹי עַל מַעֲשָׂיו! בְּשָׁעָה שֶׁהוּא תָּפוּס בְּקוֹלַר הַמֶּלֶךְ וְנִדּוֹן דִּינוֹ וְנִשְׁלָם, שֶׁלֹּא נִמְצָא עָלָיו סָנֵגוֹר, וְשׁוֹטֵר הַמֶּלֶךְ נוֹחֵת, וְעוֹמֵד לְפָנָיו לְרַגְלָיו, וְחֶרֶב שְׁנוּנָה אַחַת בְּיָדוֹ. מֵרִים הָאִישׁ אֶת עֵינָיו, וְרוֹאֶה כָּתְלֵי הַבַּיִת לוֹהֲטִים בְּאֵשׁ (הזיו) מִמֶּנּוּ. וּבֵין כָּךְ רוֹאֶה אוֹתוֹ לְפָנָיו כֻּלּוֹ מָלֵא עֵינַיִם, לְבוּשׁוֹ אֵשׁ לוֹהֵט לִפְנֵי הָאָדָם. כָּךְ הוּא וַדַּאי, שֶׁהֲרֵי כַּמָּה בְּנֵי אָדָם רָאוּ מַלְאָךְ בַּשּׁוּק וְעָמְדוּ לְפָנָיו, וּשְׁאָר בְּנֵי אָדָם לֹא רָאוּ אוֹתוֹ.

 

@06ובפרק י"ז כתבנו@07 שאותן המשחיתים שהוליד בעולם על ידי קרי, הן הם מצערין אותו כשמוליכין אותו לבית הקברות, ובפרק הנושא (כתובות ק"ד ע"א) אמר רבי אלעזר בשעה שרשע נאבד מן העולם, ג' כיתות של מלאכי חבלה יוצאים לקראתו, אחת אומרת אין שלום אמר ה' לרשעים (ישעיה מח כב), ואחת אומרת לו למעצבה תשכבון (שם נ יא), ואחת אומרת לו לך שכוב את הערלים, ובמרגניתא דרבי מאיר זה לשונו: בשעה שנפטר אדם המלאך הממונה על הדין, עומד כנגדו ואומר לו, אוי על זה הגוף שיצא מן העולם ריקם מלא עונות, מביט ברגליו ואומר להם אוי להם לרגלים שלא הלכו ביושר, אוי לידים וכו', אוי למעיים שנהנו מן הגזל, אוי לעינים וכו', אשרי מי שיראתו על פניו, אשר נשמר מעוניו אשרי מי שהוא עניו, אשרי המשבחים אותו המוניו, אשרי מי שמטה אזנו לשמוע דברי תורה בכל יום, @06התורה עומדת לפני האדם בשעה שעוסק במשנתו ואומרת לו ה' עמך גיבור החיל@07, אני באתי ללמדך על כן יצאתי לקראתך ולשחר פניך, אשריך אם תזכירני, אשריך אם בלבך תצפנינו, אשריך אם תקיימני, אשריך אם תשמע לי בכל יום, בי היה זממיך וכו', כי תעבוד אלוקים באהבה, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, עיין שער הגלגולים @06האר"י זלה"ה@07: הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי (תהלים כ"ב כא), @06דע כי ביציאת נשמה מזה העולם ורוצה לעלות אל אדוניו הנה יש שם מקום חושך ואפילה מהלך ג' ימים@07, ועל זה נאמר (תהלים פד ז) עוברי בעמק הבכא, והנה יש שם חיות רעות השומרים את הדרך, לפי שיש שם דרך ישר העולה למעלה אל ירושלים של מעלה, המכוון נגד ירושלים של מטה, שכל הטהרות עולות דרך שם, ויש דרך אחרת ההולכות דרך גיהנם, והיא מתחלקת אלפים דרכים, ובמקום שנפרדו שני הדרכים, יש כל מיני חיות על דרך שיש בעולם הזה אריות וכלבים ושועלים ושומרים, אלו הב' דרכים שלא להניח לעלות למעלה, אלא נשמות טהורות, ולחטוף אחרות ולהוליכם בגיהנם, לקבל עונשים, והנה הכלב הוא שומר, כי אפילו כשהוא ישן מרגיש כל עובר ושב, מה שאין כן שאר חיות, לכן שמים הכלב לשמור בבית ה', בעדרי הצאן, ולכן גם למעלה אותן שהם כדמות כלבים הם שומרים, וכשרואין ומרגישין שבאה איזה נשמה הם צועקים, ובאים החיות וחוטפים הנשמות, אם הוא ראויים להם, וזה שאמרה אסתר המלכה שהיא הנשמה, הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי (תהלים כב), ואחר כך 'הושיעני מפי אריה', ואם הוא כשירה הקדוש ברוך הוא מסתיר אותה מהכלבים, ומעלה אותם למעלה, ואם הוא להיפך, הוא מסתיר פניו ממנה, ורואים אותה הכלבים, עד כאן לשונו.

ודברים אלו הם @06בזוהר@07 (מדרש הנעלם רות): @06אמר רבי פרטא כד מטינא להאי פרדס @07לאמצעי חמינא תרין ארחן ומשריין דסטרא דא ומסטרא דא, אמרת מאי היא אמרי לי מהכי מתפרשין אורחין מאן דאזיל לגן עדן ומאן דאזיל לגיהנם, מאן דאזיל לגן עדן אילין אזלין בהדה ומקדמי ליה שלום ומאן דאזיל לגיהנם נטלין ליה ומעיל לגיהנם, והרב @06רבי משה אלשיך@07 פירש גם כן כעין זה, בפסוק (דברים טז ז) ופנית בבוקר והלכת לאוהליך, רצונו לומר שתזהר מעשיך, שכאשר תצא מהחושך מעולם הזה, ותפנה אור בוקר שהוא השכינה הבאה להקבילך, שתלך לאוהליך, והוא מדור שלך שבגן עדן בלי שום עיכוב בנתיים, @06כי אף אם יהיה צדיק גדול, ויש לו הרבה מצות בלי שיעור, ולא עשה תשובה על חטאיו, אף שהם מועטים, בערך זכיותיו, נהפך לאבל מחולו, כי יראה כל אורות זכיותיו, ירחקו ממנו, וחושך אשמותיו יגרשו לו, לאמר לך אבל שאולה, עד תברר ותלבן חלאת חטאך@07, בשנה או חצי או כמשלוש חדשים, ואז משלך יתנו לך כל אורות זכיותיך, השמורים אליך, הלא צער גדול הוא בלי שיעור, שלא יהנה מזכיותיו עד זמן ועידן, ומי גרם לו זה, אם לא כי עודנו פה לא שת לבו לעשות תשובה שלימה, ולתקן את אשר עוות, ולטהר בלי השאיר לו כל חלאת עון ופשע וחטאה, כי אז ישמח ויגיל בצאתו הלוך ילך עם אור השכינה הבאה להקביל אותו, עד המדור שלו בגן עדן, ואשרי אשר יזכה לכך, וזהו שכתוב 'ופנית בבוקר והלכת לאוהליך' עד כאן לשונו, (ועיין לקמן פרק יד).

@02פרק יד

@06בו יבואר דין הד' הוא דינא דקברא@07. @06א.@07 ומה ענין חבוט הקבר. @06ב.@07 ומה יעשה וינצל מדין הקבר. @06ג. @07ויש רשעים שכל כך קבלו הזוהמא, עד שנגזר עליהם כף הקלע ושיהיו נע ונד בארץ, אשר הגהינם אינו אלא אחד משש מאות מן הצער של כף הקלע.

הובא @06בראשית חכמה@07 שער היראה (פרק י"ב) ועתה נדבר בדין הרביעי, שהוא דינא דקבריה, בפרק ב' במסכת חיבוט הקבר, זה לשונו: שאלו את ר"א כיצד דין הקבר, אמר להם כיון שנפטר מהעולם בא מלאך המות ויושב על קברו ומכה אותו בידו, ואומר לו קום הגידה לי שמך, אומר לו גלוי לפני מי שאמר והיה העולם שאיני יודע, מה שמי מיד מכניס רוח ונשמה בגופו ומעמידו ומחייבו בדין, אמר רבי יהושע בן לוי חיצי אש ושלשלת של ברזל בידו, ומכהו בידו, פעם אחת אבריו מתפרקים, שניה עצמותיו מתפרקים, ובאים מלאכי השרת ומלקטים אותם ומעמידים אותו על רגליו, פעם ג' מבקשים ממנו דין ודנין אותו במכות, מכהו בב' עיניו על שלא ראה ואמר, ומאזניו על מה שלא שמע ואמר, ומשפתו על שדיבר תפלות, ומלשונו על שהעיד עדות שקר, ומרגליו על שהקדים רגליו לדבר עבירה, ומכאן אמרו חכמינו זכרונם לברכה כל המקדים רגליו לדבר עבירה, מקדימין לו מלאך המות, וכל המלשין על חבירו בלשון הרע, מיתתו באסכרה, פרק ג' במסכת חיבוט הקבר אמר ר"י משום ר"א קשה הדין שהקדוש ברוך הוא דן את האדם בקבר יותר מדין גיהנם, דין גיהנם מכ' שנים ולמעלה, אבל דין הקבר אפילו צדיקים נידונין בו, אפילו גמולי חלב אפילו יונקי שדים נידונין בה, אבל אמרו חכמינו זכרונם לברכה (כתובות קי"א ע"א) הדר בארץ ישראל, ומת בערב שבת, אינו רואה דין הקבר, ומה יעשה וינצל מדין הקבר, יהיה אוהב צדקות ואוהב תוכחות, וגמילות חסדים, ומכניס אורחים תוך ביתו, ומתפלל תפלתו בכוונה, אפילו מת בחוץ לארץ, אין רואה דין חיבוט הקבר, שנאמר (יונה ב ג) קראתי מצרה לי וגומר, בן עזאי אומר ג' דינין הם ושלשתן קשה זה מזה ושלשתן לפני הקדוש ברוך הוא, רבי עקיבא אמר וכי שלשתן לפני הקדוש ברוך הוא אלא דין קבר דנין אותו ודין גיהנם לבדו דנין אותו ודין שמים לפני הקדוש ברוך הוא אם אין עליו דין פוטרין אותו מיד ואם לאו דנין אותו דין ארוך עד כאן לשונו.

@02מאיזה גיל נידון בדין גיהנם

ובספר @06חסד לאברהם@07 מקשה מאי שנא למעלה בשם פרק ג' דמסכת חיבוט הקבר, שדין גיהנם מעשרים שנה ולמעלה, @06ובזוהר @07(בלק) נראה שיש דין גיהנם אף פחות מכ' שנה, ותירץ שיש ב' מיני גיהנם והעליון הוא גיהנם של נשמה שהוא קשה מאוד, ועל זה נאמר שאין נידון בו אלא מך' שנה, שהוא נידון עליון, אמנם יש גיהנם שהוא לרוח ונפש ובזה נידון אפילו קטן לפי שכלו, ומה שכתב המת בארץ ישראל בערב שבת, אפשר או זה, או זה קאמ, באחד מהם בספק, ויש לומר בארץ ישראל מפני קדושתו מתלוה אליו קדושת היום, ובשניהם יחד ניצול, דאז אין כוח בחיצונים לשלוט בו עד כאן לשונו עיין שם עין משפט נ"ב.

@06ובכתבי האר"י זכרונו@07 לחיי העולם הבא: ענין חיבוט הקבר הוא, כי כל הנשמות היו כלולות באדם הראשון קודם החטא, וכאשר חטא נפלו ממנו אל הקליפות, וזו הקליפה מלבישתו ומלפפתו תמיד כל ימיו, ונעשה לו לבוש, וזה שכתוב (ישעיה נט ב) כי עונותיכם מבדילים ביניכם וגו', כי הם מלבישים את הנשמה מכל צדדין, ואין מניחים הארה עליונה למשך בה, וזהו סוד זוהמה שהטילה נחש בחוה ואדם, וזרעם אחריהם, ואין שינצל ממנה, ואפילו הד' שלא היה בהם חטא, ועם כל זה מתו בעטיו של נחש, ואי אפשר להסירה כי אם על ידי מיתה, כמו שכתבתי כי אחר שנקבר בארץ, אז תיכף ומיד באים המלאכים, והם משפילים קרקע הארץ, דהיינו קבר ומעמיקים אותו בארץ בגובה קומת האדם, כמו שכתוב במדרש, ומחזירים נשמתו בו כדרך שהיה בחיים, כי אותה הקליפה קשורה עם הנשמה והגוף, לכן מחברים אותה ביחד, ואוחזים המלאכים באותו אדם, כי אם מהקצהו שלו, ומנערים אותו וחובטים אותו במלקות של ברזל, כמו שמנער אדם כסותו, וחובטים להסיר עפר ממנו, וכן הם עושים עד שהתפרד אותה הקליפה ממנו, אמנם הצדיקים אשר זכו ועשו מצות וסבלו יסורים, ועסקו בתורה שמתשת כחו של אדם, עד שתמצא שכשיבוא ליחבט בקבר, אין צריך רק דבר מועט להפרידה, כי אי אפשר בחיים להפרידה לגמרי, ולכן @06אין איש שינצל מחיבוט הקבר, אם לא על ידי מצות המסוגלים לזה, ואמר לי מורי@07 זכרונו לחיי העולם הבא, @06בשם גדול אחד,@07 ששמע מפיו, כי @06כל הנקבר בערב שבת אחר ה' שעות ביום אינו רואה חיבוט הקבר, כי קדושת שבת מפרידה ממנו בלי צער,@07 וזהו סוד יום הששי ה' יתירה, @06ובעמק המלך@07 זה לשונו: ענין חבטות אלה הם, כדי שיהא כוח אל הגיהנם לשאוב לתוכו כל הזוהמא, ואז יזדכך נפש הרשע, כי גיהנם הוא כמו ספוג השואב אליו כל הזוהמא, וכל הזומהא נופלות למדור התחתון, הנקרא אבדון, ושם הם דרגין, הנקרא צואה רותחות, שנאמר עליו לא תאמר לו, והנה על ידי הכאות האלה, הזוהמא נפרדת ממנו, והיא רכה עד שיש כוח בגיהנם להוציא, ויש רשעים שכל כך קבל הזוהמא, עד שאין כוח בגיהנם ובחיבוט הקבר להוציא זוהמתן, עד שנגזר עליהם כף הקלע, שיהא נע ונד בארץ, כמו שכתב @06זוהר חדש@07 פרשת תצא: וזה לשונו: ועוד אינון חייביא דשאטין באווירא, עד דמדכי חוביה וכו', אשר הגיהנם אינו אלא אחד משישים כאותו צער של כף הקלע, ויש להם בית דין של ג' מלאכי חבלה, הטורדין אותו בשלשלאות של ברזל אש, ושנים אוחזים בו ומכים אותו, ואחד צועק, ומכריז לפניו, ככה יעשה לאיש שהרבה ממזרים בישראל, או שעשה עבירה פלוני, ואין לך בית רובע בחללו של עולם, שאין בו כמה אלפים ריבוא מזיקים, השומעים מצות, וכרוז המלך מלכו של עולם, ומכין אותו עד שיתפקקו כל חוליותיו, אברי הנפש החוטאת, זה מורט וזה שורש וזה חורק ופורק רחמנא לשיזבן, עד כלות זמן הקצוב עליו מן השמים, ותמיד מצפה מתי יקבלו אותו בגיהנם שאין דינו אלא י"ב חודש, והטעם שהקדוש ברוך הוא מטריד לטהר הרשעים האלה, כי על כל פנים ניצוץ קדושה בם, אלא שהרע גברה עליהם, ומפני שאין ביכולת בחיבוט הקבר להסיר הזוהמא, הנדבקת בנפשם קשה וחזקה עד מאוד, לכן צריכה תחלת להיות נידונית בעונשים קשים ומרים, כאלה עד שינתק כל הזוהמא ממנו, ואחר כך יש כח בגיהנם לנתק הזוהמא ממנו, ולשאוב בתוכו, ויש כח ברשעים לקבל פורענותם, כי הנשמה חלק אלוקי ממעל, ניצוץ קדושה וכתיב נופח באפיו נשמת חיים, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (קידושין ל:) כל הנופח מעצמותו נופח, וכתיב (דברים לב ט) כי חלק ה' עמו, ואחר שיזדכך נפש הרשעים, סופם להמנות עם הצדיקים, שנאמר (ישעיה ס כא) ועמך כולם צדיקים, רצונו לומר, סופם להיות צדיקים לעולם ירשו ארץ החיים, אחר מירק עונות מפני שהם נצר מטעי וגו' עד כאן לשונו.

@06פרק ה'@07 @06דמסכת חיבוט@07 @06הקבר:@07 בשעת הדין אמר הקדוש ברוך הוא לאדם, טורח גדול היה לי עליך משיצרתיך במעי אמך, ולא היית נפש, וכשיצאת לאויר העולם, תקנתי לך מזונות, והצלתיך מן היסורים, כלום עסקת בתורה ובגמילות חסדים, לפני, אם יש בו כל הדברים הללו, פוטרין אותו מהדין, פירוש המשפטים מדין חיבוט הקבר, ואם לאו מיסרין אותו, אותו למ"ח נגד ה' חומשי תורה,@06 אחד@07 מונה @06ואחד@07 מכה, כדרך שמונה המכה, בבית דין,@06 הג'@07 מוציא אור מגופו, ככבשן שאור יוצא מתוכו, כך מהאדם עצמו יוצא אור להתלהב בו, @06הד'@07 מביא עשבים רעים מרים וחמוצים מההרים, שאם גזל את חבירו, אומר לו דק דק בשיניך, לפי שאכלת בשיניך, @06הה'@07 מכה אביו ואמו, ואומר להם מפני מה לא הכתים את בניכם ללמוד תורה ומעשים טובים, כדי שיפרשו ממעשים הרעים, ומיד נותנים לו רשות להכות אביו ואמו, עם היות שנפרדו זה כמה שנים, ונחו מדינים, עתה דינם מתחדש על משפט הבן, ואם קרא ולא קיים, מלקים אותו בפניהם, והם מצטערין בצערו, עד כאן לשון המפרשים.

@06ובחסד לאברהם בשם ספרים@07 ישנים ודע, כי עונש חיבוט הקבר אין בא, אלא בשביל ששמח בזמן שאין ראוי לשמוח, ואין שמחה אלא בבשר ויין, וכל הימים המותרים בנפילת אפים אינם ימי שמחה, לכך אסורים בבשר ויין, וזהו שכתוב חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, והימים האסורים בנפילת אפים הם נקראים ימי שמחה, ומותר לשמוח בהם בבשר ויין, אמנם הם נחלקים לג' חלקים יום מתן תורה וערב יום הכיפורים, ופורים, @06באלו הג' חובה גמורה לשמוח בבשר ויין ובשאר ימות השנה ביום שיש בו מוסף מצוה לשמוח בבשר ויין@07, וביום שאין בו מוסף רק שאסור בנפילת אפים אין מצוה לשמוח בבשר ויין רק רשות, ולכן בזמן הגלות המר אשר בית המקדש בחורבנו ואין שמחה למעלה אין ראוי לשמוח למטה כי דיו לעבד להיות כרבו כי אם על ידי אכילת ביצה קודם אכילה זכר לחורבן עיין שם שנתן טעם לזה, @06ואם קנה בשר לשבת ונותר מותר, אכן אם לא קנה לשבת ונותר ואוכלים בחול ביום המותר בנפילת אפים נענש על זה בחיבוט הקבר@07 והביא ראיה מגמרא ומהזוהר.

@02פרק טו

@06בו יבואר מהו דינא דגהינם: א. @07ולמה אין מבואר בפסוקים עונש גהינם. @06ב.@07 ושהקדוש ברוך הוא שולח נשמות צדיקים לגהינם לעלות משם אותן שהרהרו בתשובה קודם מותם. @06ג.@07 מי היורדים ואינם עולים. @06ד.@07 ונותן טעם למה ז' מדורי גהינם. @06ה.@07 וביאור נחמד מהרב ר' משה אלשיך על הפסוק: "תשיתמו כתנור אש". @06ו.@07 וביאור נחמד וטעם הגון למה לא נזכר עונש גהינם בין יעודים רעים הנאמרים בתורה לחוטאים.

@02הרשעים מדמים שאין מקום בגיהנם ואינם יודעים שכל מה שחוטאים נתבצר הגיהנם יותר עמוק

@06ועתה נבאר מהו דינא דגיהנם@07: והנה דין הגיהנם גילה לנו ישעיה הנביא, במה שכתוב (ישעיה ל לג) כי ערוך מאתמול תפתה גם הוא למלך, הוכן, העמיק, הרחיב מדורתה אש ועצים הרבה, וגו', וגם מה שכתב (שם לא ט) אשר אור לו בציון ותנור בירושלים, ובמדרש (פסיקתא רבתי מא) העמיק הרחיב, אמר רבי פנחס ורבי חוניא, לפי שהרשעים אומרין כמה ריבואות גיהנם, מאתים ריבוא, ג' מאות ריבוא, כמה רשעים בכל דור ודור, אמר הקדוש ברוך הוא כל מה שאתם רבים בעולם, כך הוא מתפתה בכל יום ויום ומתרחבת ומעמקת, שנאמר כי ערוך מאתמול תפתה וגו' עד כאן לשונו.

והוא @06נמשך מנהר דינור@07 כמו שמפורש @06בחגיגה@07 (חגיגה י"ג ע"ב) הנה סערת ה' יוצאה (ירמיה כג יט), זה נהר דינור, מהיכא נפיק רבי ירמיה בר אבא אמר מזיעתן של חיות, ולהיכן שפך, אמר רבי חלקיה בר טוביה על ראש רשעים בגיהנם, שנאמר (שם) הנה סערת ה' יוצאה וסער ומתגלגל על ראש רשעים יחול, @06ובזוהר תרומה@07 (ק"נ ע"ב) אמר רבי יהודא דינא דעונשא דגיהנם, הא אולפנא, דאיהו למידן תמן חייבא, ואיהו נור דליק יומא ולילא, כגונא דחייבא מתחממין ביצר הרע, למעבר על פתגמא אורייתא, בכל חמימא וחמימי, דאינון מתחממין ביצר הרע, הכי איתוקד בנורא דגיהנם, זימנא חדא לא אשתכח יצר הרע בעלמא, דאעילו ליה בגושפנקא דפרזלא בנוקבא דתהומא רבא, כל האי זמנא, כבא נורא דגיהנם, אהדר יצר הרע לאתריה, שרי חייבא עלמא לאתחממא ביה, שרי נורא דגיהנם לאיתוקדא וכו' עיין שם@06, וכפום האי דרגא דחטא ביה חייבא הכי יהבנא ליה מדורא דגיהנם, ובכל מדורא ומדורא אית מלאך ממנא על האי אתר תחות ידיה דדומה, וכמה אלפים רבוא עמיה דדיינא ליה, לחייבא כל חד וחד כמה דאתחזי לון בהאי מדורא דאינון תמן,@07 עד כאן לשונו. תרגום הזוהר:אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, דִּין שֶׁל עָנְשֵׁי הַגֵּיהִנֹּם, הֲרֵי לָמַדְנוּ שֶׁהוּא לָדוּן שָׁם אֶת הָרְשָׁעִים. עַל מַה נִּדּוֹנִים בְּאֵשׁ הַגֵּיהִנֹּם? אֶלָּא גֵּיהִנֹּם הִיא אֵשׁ דּוֹלֶקֶת יָמִים וְלֵילוֹת, כְּמוֹ שֶׁהָרְשָׁעִים מִתְחַמְּמִים בָּאֵשׁ שֶׁל יֵצֶר הָרָע לַעֲבֹר עַל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. בְּכָל חִמּוּם וְחִמּוּם שֶׁהֵם מִתְחַמְּמִים בַּיֵּצֶר הָרָע, כָּךְ בּוֹעֶרֶת אֵשׁ הַגֵּיהִנֹּם. פַּעַם אַחַת לֹא נִמְצָא יֵצֶר הָרָע בָּעוֹלָם, שֶׁהִכְנִיסוּ אוֹתוֹ לְתוֹךְ חוֹתַם בַּרְזֶל בְּנֶקֶב תְּהוֹם רַבָּה, וְכָל אוֹתוֹ זְמַן כָּבְתָה אֵשׁ הַגֵּיהִנֹּם וְלֹא בָעֲרָה כְּלָל. חָזַר יֵצֶר הָרָע לִמְקוֹמוֹ – הִתְחִילוּ רִשְׁעֵי הָעוֹלָם לְהִתְחַמֵּם בּוֹ, וְהִתְחִילָה אֵשׁ הַגֵּיהִנֹּם לִבְעֹר, שֶׁהֲרֵי הַגֵּיהִנֹּם לֹא בוֹעֵר אֶלָּא בַּחֹם שֶׁל תֹּקֶף הַיֵּצֶר הָרָע שֶׁל הָרְשָׁעִים. וּבְאוֹתוֹ הַחֹם אֵשׁ הַגֵּיהִנֹּם בּוֹעֶרֶת יָמִים וְלֵילוֹת וְלֹא שׁוֹכֶכֶת. ..@06וּבְכָל מָדוֹר וּמָדוֹר יֵשׁ מַלְאָךְ מְמֻנֶּה עַל אוֹתוֹ מָקוֹם תַּחַת יָדוֹ שֶׁל דּוּמָה, וְכַמָּה אֶלֶף וְרִבּוֹא עִמּוֹ שֶׁדָּנִים אֶת הָרְשָׁעִים, כָּל אֶחָד וְאֶחָד כָּרָאוּי לוֹ בְּאוֹתוֹ מָדוֹר שֶׁהוּא שָׁם@07. (אש הגיהגם שלמעלה מגיעה לגיהגם שלמטה) אֵשׁ הַגֵּיהִנֹּם לְמַטָּה מַגִּיעָה מִתּוֹךְ אֵשׁ הַגֵּיהִנֹּם שֶׁלְּמַעְלָה, וּמַגִּיעָה לַגֵּיהִנֹּם הַזֶּה שֶׁלְּמַטָּה, וּבוֹעֶרֶת בְּאוֹתָהּ הִתְעוֹרְרוּת הַחֹם שֶׁל הָרְשָׁעִים, שֶׁמְּחַמְּמִים אֶת עַצְמָם תּוֹךְ יֵצֶר הָרָע, וְכָל אוֹתָם מְדוֹרִים דּוֹלְקִים שָׁם. ע"כ

 

ומבואר שם בזוהר שיש גיהנם למעלה ולמטה, וגיהנם שלמטה היא בארץ, כמו שכתוב בגמרא (עירובין י"ט.), אמר רבי ירמיה אמר ר"א ג' פתחין יש לו לגיהנם, אחד בים, ואחד ביבשה, ומייתי לכל אחד מקרא, בספר חסד לאברהם, הנפש נידונית בגיהנם הארצי והרוח נידון בגיהנם רוחני, ויש עליון אל הנשמה, ובזה יתישב לך מה שתמצא, כמה מעשיות שפגעו בנפשות הנידונין בגיהנם, כמו שכתוב במדרש הנעלם (פרשת אחרי מות) בענין הקצב @06אביו של רבי שמעון הפיקולי@07, שהיה מלקט עצים לשרוף אותו, מענין זה נראה שהוא דיני נפשות, המת המתגלית לעיני רואה, ודנין דין גשמי, @06ובספר חסידים @07סימן רס"ט, @06מעשה@07 שראה אחד את איש במדבר והלבנה וכו', ועוד כמה מעשיות מפורסמות, ועד היום יש ארץ אשר שער הגיהנם פתוח אליו, וקולם כים יהמה, ועשנו כעשן הכבשן, וזה מקום הגיהנם הגשמי, עד כאן לשונו.

@06הובא בראשית חכמה@07 שער היראה (פרק י"ג) מסכת גיהנם כתיב, ולפני זעמו מי יעמוד ומי יקום מפני חרון אפו, רבי זעירא ולעלוקה שתי בנות הב הב (משלי ל טו), אמר רבי אליעזר ד' כיתות של מלאכים, עומדים על פתחו של גיהנם, ואומרים הב הב, – אייתי אייתי, ולמה נקרא שמו גיהנם, שקול נהמתו הולך מסוף העולם ועד סופו, ולמה נקרא שמו תפתה, שהכל נכנסים בו בפיתוי של יצר הרע, פ"א רבי יוחנן פתח, עוברי בעמק הבכה מעין ישיתיהו גם ברכות יעטה מורה (תהלים פד ז), מלמד שהרשע מתודה, ואומר אני פלוני בן פלוני עברתי על עבירה פלונית, במקום פלוני, ובפני פלוני, ביום פלוני ובמעמד פלוני, @06ג' שיעורים@07 @06יש בגיהנם@07 וכו', כמו שכתבתי למעלה @06ה' מיני אש יש בגיהנם@07 אש אוכלה ושותה, שותה ואינו אוכלת, אוכלת ואינו שותה, לא אוכלת ולא שותה, ויש אש אוכלת, אם יש בה גחלים כהרים, ויש בה גחלים כגבעות, ויש בה גחלים כים המלח, יש בה גחלים כאבנים גדולות, יש בה נהרות של זפת וגפרית, מושין ורותחין רחמי', גזר דינו של אדם מלאכי חבלה דוחפין אותו על פניו, ואחרים מקבלים אותו מהם, ודוחפין אותו לפני אור של גיהנם, ופוערת פיו ובולעתו, שנאמר (ישעיה ה יד) לכן הרחיבה שאול נפשה, ופערה פיה לבלי חוק, וירד הדרה והמונה, וכל זה למי שאין בידו מצוה אחת, שמכריע אותו לכף זכות, אבל מי שיש בידו תורה ומעשים טובים ויסורים רבים, באים עליו ניצול מדינה של גיהנם, שנאמר (תהלים כג) גם כי אלך בגיא צלמות, לא אירא רע כי אתה עמדי, שבטך ומשענתך המה ינחמוני, שבטך אלו יסורים, ומשענתך זו תורה.

@06פרק ב'@07 רבי יוחנן פתח (איוב יא כ), ועיני רשעים תכלנה, ומנוס אבד מנהם, ותקותם מפח נפש, גוף שאינו כלה, ונשמתו יוצאה באש, שאינו נכבה, ועליהם הכתוב נאמר (ישעיה סו כד) כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה.

אמר רבי יהושע בן לוי פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ומצאנו אליהו הנביא זכרונו לחיי העולם הבא, אמר לי רצונך שאעמודך על שאר הגיהנם, אמרתי לו הן, הראני בני אדם שתלויים בידיהם, ובני אדם שתלויים בלשונם, ובני אדם שתלויים ברגליהם, והראני נשים שתלויים בדדיהן, @06והראני בני אדם שתלוים בעיניהם, ובני אדם שמאכילה אותם את בשרם, ובני אדם שמאכילה אותם גחלי רתמים, ובני אדם יושבים חיים ותולעים אוכלים אותם, אמר לי אלו שכתוב עליהם, ותולעתם לא תמות, והראני בני אדם שמאכילים אותם חול דק, על כן ושיניהם נשברות@07, והקדוש ברוך הוא אומר להם רשעים כשאכלתם הגזל, היה מתוק בפיכם, ועתה אין בכם כח לאכול, לקיים מה שנאמר (תהלים ג ח), שני רשעים שברת, והראני בני אדם שמשליכים אותם מאש לשלג, ומשלג לאש, כרועה זה שרועה צאן מהר להר, ועליהם הכתוב אומר (תהלים מט טו) כצאן לשאול שתו מות, ירעם וירדו בם ישרים לבוקר, וצורם לבלות שאול מזבול לו, אמר רבי יוחנן כל מלאך ומלאך ממונה ליפרע עונש עבירה אחד, זה בא ודן אות והולך לו, וכן הב' וכן הג', וכן כולם, עד שמשלימין את העבירות שבידו, @06משל למה הדבר דומה@07 לבן אדם שהיה לו בעלי חובות הרבה, והוליכהו אצל המלך, אמר להם המלך מה אעשה לכם, לכו וחלקוהו ביניכם, באותו שעה נפשו נמסרת לגיהנם למלאכים אכזריים ומחלקים אותו ביניהם.

@06פרק ג'@07 תניא ג' יורדין ואינם עולים, הבא על אשת איש, והמלבין פני חבירו ברבים, והנשבע בשם ה' לשקר, ויש אומרים אף המתכבד בקלון חבירו, והמסכסך בין איש לאשתו להביא מריבה ביניהם, בכל ערב שבת מוליכין אותו בני שני הרים של שלג, ומניחים אותו שם, ובמוצאי שבת מחזירים אותו למקומו, ומלאך יוצא ודוחק אותם למקומם לגיהנם, ומשם נוטלים שלג ונותנים בין תחת שיחיהם, כדי לצנן עצמן בימות החול, והקדוש ברוך הוא אומר להם רשעים, אוי לכם שאף בגיהנם גוזלין, שנאמר (איוב כד יט) ציה גם חום יגזלו מימי שלג, שאול חטאו, כלומר אף בשאול חטאו.

@06פרק ד'@07 @06כל י"ב חודש נעשים עפר@07, והרוח מפזרתן תחת רגלי הצדיקים, דכתיב (מלאכי ג כא) ועסותם רשעים כי יהיה עפר (אפר) תחת כפות רגליכם, ואחר כך נשמתן חוזרות בהם, והם יוצאים מגיהנם, ופניהם שחורות כשולי קדירה, והם מצדיקים עליהם את הדין, ואומרים יפה גזרת עלינו, יפה דנתנו, לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים, כהיום הזה, ושבעה מדורות בגיהנם, ובכל מדור ומדור יש בו ששת אלפים בתים, ובכל בית ובית יש בו ששת אלפים חלונות, ובכל חלון וחלון יש בו ששת אלפים כדי מרה, וכולם מזומנים לסופרים ודיינין, ועל אותה שעה, אמר שלמה עליו השלום (משלי ה יא) 'ונהמת באחריתך', ואחד מהם אינו נמלט, אלא אם כן יש בו תורה ומעשים טובים, אחר כל זאת הקדוש ברוך הוא מרחם על בריותיו, שנאמר (ישעיה נז טז) כי לעולם אריב ולא לנצח אקצוף, כי רוח מלפני יעטוף, ונשמות אני עשיתי, עד כאן.

 

 

@02ענין הגהינם הוא לעכל הזוהמא

כתיב בספר "חסד לאברהם": ענין הגהינם הוא, כי על ידי החטא גורר את כח הטומאה אל הנשמה מהקליפה, כמו שאמר פ"ה, ובאשו של גהינם מתעכל כח הטומאה ההוא וחוזר אל שורשה, ונשארה הנשמה טהורה לחזור אל שורשה אשר ממנה חוצבה.

וכן כתוב בספר "@06עשרה מאמרות"@07 בענין הרוח ונפש, שירדו לגהינם תחתון, והוא לעכל זוהמתן כשרוף אש את החלודה הנדבקת לכסף צרוף, והכסף עצמו אינו נשרף ואינו חסר, כי אין בו פסולת, אבל הוא בוער כאש, כן חלק הנפש והרוח – הם ככסף צרוף, והזוהמא היא החלודה הנדבקת בהם, וצריך לשרוף אותו בגהינם, אבל מהם לא יתחסר כלום, וזה שאמר: אפילו פושעי ישראל בגופן אין אור של גהינם שולט בהם, רצונו לומר: להאבידם, חלילה, כי אף על פי שחטא – ישראל הוא, אבל יש לו צער שנשרף באש, אבל דיוקן של נשמה אינו נטפל לגהינם, אם לא שתרד שם להעלות את הזולת, וגם יהיה לה מירוק בשביל איזה מחשבה רעה, וגורמת לה תיקון, ונכבד הרבה, עד כאן.

@02כל אדם מחויב לעבור דרך הגהינם

בספר @06"עמק המלך"@07 ז"ל: הגהינם מקיף את הגן עדן, וכל אדם מחויב לעבור דרך שם, והטעם הוא, כי אין צדיק בארץ שלא יחטא בהרהורי עבירה, ועל כן מורידין אותו בשאול, והוא רואה אריות ודובים של אש הטורדים את הרשעים, ויש לו מורא ופחד ואימה, ומהרהר בעצמו, דגם אותו ידונו כן ולא יעלה לגן עדן, וזה ההרהור מכפר על הרהורי עבירה – מדה כנגד מדה. זה שנאמר: "מוריד שאול ויעל" – רצונו לומר: מוריד הצדיקים שהרהרו בעבירה, וכדי שלא לביישם גוזר עליהם להעלות אותם משם, שהרהרו בתשובה קודם מותם. זה שאמר "ויעל" – רצונו לומר, שמעלה את הרשע, שהרהר בתשובה, ודברים אלה הם דברי הזוהר וגם זוהר חדש ועיין לעיל פי"א @06ובכתבי האר"י@07 זלה"ה, שנשמת הצדיקים, שעוברים דרך הגהינם, הוא להעלות משם ניצוץ קדושה, שנפלו לשם וכו', וזה שאמר: "עוברי בעמק הבכא" – הוא הגהינם. רצונו לומר: הצדיקים עוברים שם, ואז "מעין ישיתהו" – כי כמו המעין מעלה ממטה למעלה, כן הצדיקים מעלים משם ניצוצי קדושה ממטה למעלה, והוא כי דירת הקליפה שם בגהינם, וכשיצא נשמת הצדיק מהגוף, אז הוא בלי לבוש הגשמי, אז לחיצוני אחיזה בנשמה ההיא, והיא נכנסת בתוכם ומשברת הקליפה ומלקטת הניצוצין, הכל לפי כח של אותו צדיק שמת, ומעלה אז יותר ממה שמעלה בחייו, מה שאין כן הרשע הקליפות אוחזין בו, וזה שאמר: גדולים הצדיקים במיתתם יותר מבחייהם, עד כאן לשונו.

@02ז' שמות יש לגהינם נגד ז' מיני רשעים

בגמרא: אריב"ל ז' שמות יש לגהינם, ואלו הם: שאול, אבדון, באר שחת, בור שאון, טיט היון, צלמות, ארץ תחתית וכו', ומייתי לכל א' מקרא,

וב@06זוהר תרומה@07, שהוא נגד ז' מיני רשעים, ואלו הם: רע, בליעל, חוטא, רשע, משחית, לץ, יהיר.

וב@06"חסד לאברהם"@07 כתב, שהוא כי האדם חוטא בז' מדרגות, יצר הרע בז' שמות, והם: רע, טמא, שטן, שונא, אבן מכשול, ערל, צפוני, וכפי מה שנמשך אחר היצר הרע, כן נכנס באותו מדור, וכפי מה שהמדור מוציא באדם זוהמא של יצר הרע, כך שולט בו, ולפיכך נכנס במדור, המתייחס אל חלק היצר הרע הנמשך אחריו.

@02השאול – חציו אש וחציו ברד

כתב בשם ברייתא דמעשה בראשית, שהאש של גהינם הוא אחד משישים מאש של צלמות, וכן כולם כאחד, הם אחד משישים מאש שלפניו, והשאול – בו חציו אש וחציו ברד, והרשעים שבתוכם יוצאים מתוך האש, לוחץ אותם הברד, וכשיוצאים מהברד זורקים אותם באש, והמלאכים הממונים עליהם משמר את נשמתן בגופן, שנאמר: "כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה".

@02הנשרפים בגהינם חוזרים ומתחדשים כבתחילה, כדי שיהיו עוד למאכלת אש

עוד שם בברייתא: ז' גהינם ברא הקדוש ברוך הוא, ובכל גהינם וגהינם ז' מדורים, ובכל מדור ומדור יש בו ז' נהרות של אש וז' נהרות של ברד וכו', וכל רשע ורשע עובר בהם ונשרף במקום, ואחד ממלאכי חבלה ממונה עליו, וחוזר ומחיה אותו ומעמידו על רגליו, ומודיע לו כל מעשיו המקולקלים, ואומרים לו: "אתם לא יראתם מאש של גהינם ומדינה של אבדון, ועברתם על התורה ועל המצוות, שניתן לכם בסיני באש, אף עכשיו עבור לפנינו באש ובנהר ברד וכו'", ובבחינת כמו שכתוב: "ישובו רשעים לשאולה", ולא אמר "ירדו", לרמוז על היסורים שאין להם קץ, מאחר שנשרפים בגהינם חוזרים ומתחדשים כבתחילה, כדי שיהיו עוד למאכלת אש, וכן חוזר חלילה.

הרב @06ר' משה אלשיך @07זלה"ה כתב גם כן כעין זה על הפסוק: "תשיתמו כתנור אש" – רצונו לומר, שלא יתמו באש מיד ותעובר צורתם, כי אם שסובל יקוד אש יום יום והוא קיים, כן יתן בהם יתברך שמו כח לסבול שריפת אש והם נשרפים וקיימים.

@02יטעום הנפש כפי שעור הפעמים שטעם בעבירה

ב"חסד לאברהם" הטעם הוא, כי לפעמים חטא פעמים הרבה חטא אחד, ולכן ממיתן וחוזר ומחיה אותם, כדי שיטעום הנפש כפי שעור הפעמים שטעם בעבירה, ומי שחטא בעבירות הרבה, מוליכין אותו מחור זה אל חור אחר, ומסדק זה אל סדק אחר, ואין שום דבר לבטלה, כי הם לטהרת אדם ולטובתו, כי אין המזוהם יכול לבוא לבית המלך, כמו מצורע, כי אם אחר כלות הימים והזמן של טהרתו, ומאריך בספרו כדברים האלה מאוד, וסוף דבריו, מיני טהרות הם ג':

@02מיני טהרות הם ג' והיותר טוב שבכולם היא התשובה

@06א.@07 היא התשובה וכיוצא בזה. @06ב. הגהינם והמיתה. ג. עונש הגלגול@07. כל אחד קשה מחבירו, והיותר טוב שבכולם היא התשובה, כי כמו שהגביר כח הטומאה במעשיו, כן הוא יכול לבטל כוחה במעשיו. מדה כנגד מדה ממש – האש, שהבעיר בעבירותיו, והעוון, שגרם פגם בנפש, נתקן בגהינם, והפוגם ברוח ונשמה – נתקן בגלגול, ויש שצריך תיקון בגלגול ובגהינם, אמנם התשובה מתקן הכל.

@02טעם מדוע נקרא ה"גהינם" כך?

בספר@06 "נשמת חיים"@07 נתן טעם לזה, למה בגהינם ז' מדורים? – להפרע מרשעים וכו', כנגד שבעה גופי עבירות, ונגד ז' עונשי עבירות בעולם הזה: ד' מיתות בית דין, גם; מלקיות, מיתה בידי שמים וכרת – הרי ז', ומה שנקרא בלשון חז"ל "גהינם" הוא, כי מקום היה סמוך לירושלים, והיה נקרא "גיא בן הנס" אשר שם היה משליכים את הטומאה והנבילות, והיה שם תמיד אש לשרוף אותם, ולכן על דרך משל נקרא מקום משפט רשעים "גהינם", כמקום שהיו שורפים את הנבילות והטומאה.

@02האש שבגהינם, אינו כמו אש בעולם הזה כלל

כתב עוד @06בשם הרמב"ן,@07 שהאש שבגהינם, השורפת נפשות, אינו כמו אש בעולם הזה כלל, אלא אש דקה מזאת, וכמו שהנשמות הם בתכלית דקות, כך ברא הקדוש ברוך הוא אש דקה מן הדקה, שהוא תופס דברים דקים להעניש ולכלות בהם נפשות חוטאות, וכתב, שלא כל העבירות שוות, יש שמשפטם י"ב חודש בגהינם, ויש שנידונין לעד ולעולמי עולמים, עד כאן.

@02תשובה לשואל, למה לא הזכיר עונש גהינם בין יעודים הרעים הנאמרים בתורה

שמעתי בשם @06ר' משה אלמושנונו@07 ביאור על פרוש הפסוק: "כי אין במות זכרך בשאול מי יודה לך" – זה הפסוק תשובה ותרוץ לשואל, למה לא הזכיר עונש גהינם בין יעודים הרעים הנאמרים בתורה לחטאים? על זה מתרץ הכתוב, כי צער מות נראה לעין כל, ואף על פי כן הרשעים אינם משגיחים, מכל שכן שלא ישגיחו הרשעים בעונש גהינם, אף אם יהיה כתוב בתורה, כי זה שלא ראה – לא יאמין, וזה שאמר הפסוק: "כי אין במות זכרך" – רצונו לומר, על ידי המות אין זוכרין אותך, מכל שכן שלא ישגיחו על ידי "שאול" – הוא עונש גהינם, כי מה שלא ראה לא יודע, וזה שאמר: "בשאול וכו'".

@02פרק ט"ז

@06בו יבואר עונש הגלגול. א. @07ומה ענין הגלגול. @06ב.@07 ושהוא מר יותר מגהינם. @06ג.@07 ובשביל איזה דבר מגולגל האדם. @06ד.@07 וכמה פעמים היא הגלגול. @06ה.@07 ובשביל איזה חטאים הוא בא בגלגול בהמה, חיה ועוף.

@02צריך לירא מעונש הגלגול, שהוא מר מאוד לנשמה יותר מדיני גהינם

ואחר שנבאר דיני עונש גהינם, נבאר קצת מעונש גלגולים, וזה לשון ה"ראשית חכמה": וצריך לירא מעונש הגלגול, שהוא מר מאוד לנשמה יותר מדיני גהינם, וכתב מורי זלה"ה, שהוא משל לאדם שהלך בסחורה מהלך כמה שנים, כסבור שירוויח בה, ובהגיע לשם אמרו לו: הסחורה שבידך אינו כלום במקום הזה. כמה צער יגיע לאדם הזה על מיעוט חכמתו, שלא חקר ודרש איזו סחורה יביא לשם שירויח בעדה, והנמשל מובן מאליו, ובפרט כמה נשמות יש בדורינו על פי רוב הם מגולגלים, ובאו לתקן עתה מה שלא תקנו בתחילה, ואפשר שימות ולא יתקן מה שצריך, נמצא כל יגעו בעולם הזה הוא הבל, וצריך לחזור שלישית ורביעית לתקן, ועונשו גדול על מה שלא תקן בתחילה, כמו שאמר @06בזוהר פנחס @07אר"ש האי בר נש דנטיל נשמתא דגלגול ולא זכי דיתקן ביה כאילו משקר בקושטא דמלכא, ואנא קרינא עליה האי קרא או מצא אבידה וכחש בה ונשבע על שקר טב דלא אתברו. תרגום:אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אָדָם זֶה שֶׁנּוֹטֵל גִּלְגּוּל הַנְּשָׁמָה וְלֹא זָכָה לְהִתְתַּקֵּן בּוֹ, כְּאִלּוּ מְשַׁקֵּר בֶּאֱמֶת הַמֶּלֶךְ, וַאֲנִי קוֹרֵא עָלָיו פָּסוּק זֶה, (ויקרא ה) אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר. וְכִחֶשׁ בָּהּ, טוֹב לוֹ שֶׁלֹּא נִבְרָא.

@02מי שהקדוש ברוך הוא שולח עליו יסורים, והוא מקבל עליו בעין יפה, לא יצטרך לבוא בגלגול

@06בזוהר משפטים@07 מבואר, מי שהקדוש ברוך הוא שולח עליו יסורים, והוא מקבל עליו בעין יפה, לא יצטרך לבוא בגלגול, וזה לשונו: מאן דהוי זמין לאהדרא בגילגולא למסבל עונשא בהאי עלמא על מה דעביד לא אהדר ליה להאי עלמא, ומה עביד ליה קריב לבי דינא במתיבתא דרקיע, ודיינין ליה ומסרין ליה לבי מלקויתא וארשי' ליה קודשא בריך הוא למהוי תחות שלטונתא עד זמן ידיע ולבתר פריק ליה, וענין הגלגול נתבאר בתקונים בענין קין, וזה לשונו: בהאי זימנא דחמי דחובא דא באתר עילאה הוי תליא הרהור בתשובה, ואמר: "גדול עווני מנשוא הן גרשת וגו'", הכי אתרמיז גילגולא דרשיעא דאתמר בהון, ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאים וגו' ודא הוא גרשתי אותי היו' דא גילגולא קדמאה והייתי נע דא גילגולא תניינא, ונד דא גילגולא תליתאי, ודא רזא על שלושה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנה אי תב בתיובתא בתלת גילגולין שפיר ואי לאו כתיב ועל ארבעה לא אשיבנה לא אהדר ליה בגופא אחרא אלא יד ליד לא ינקה רע, עד כאן לשונו, @06תרגום:@07 בְּאוֹתוֹ זְמַן שֶׁרָאָה שֶׁהַחֵטְא הַזֶּה הָיָה תָלוּי בְּמָקוֹם עֶלְיוֹן, הִרְהֵר בִּתְשׁוּבָה, וְאָמַר גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא, הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךְ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְכוּ'. כָּאן נִרְמָז גִּלְגּוּל הָרְשָׁעִים שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם וּבְכֵן רָאִיתִי רְשָׁעִים קְבֻרִים וָבָאוּ וְכוּ'. וְזֶהוּ הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם – זֶה גִלְגּוּל רִאשׁוֹן, וְהָיִיתִי נָע – זֶה גִלְגּוּל שֵׁנִי, וָנָד – זֶה גִלְגּוּל שְׁלִישִׁי, וְזֶהוּ סוֹד עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, אִם שָׁבבִּתְשׁוּבָה בִּשְׁלֹשָׁה גִלְגּוּלִים – יָפֶה, וְאִם לֹא – כָּתוּב בּוֹ וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ, לֹא מַחֲזִיר אוֹתוֹ בְּגוּף אַחֵר, אֶלָּא יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רָע. ומה שאמר דאתמר בהון ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו, פירש @06בכתבי האר"י@07 זלה"ה, וכן פרש @06ר' משה אלשיך@07 זלה"ה שאמר, שהע"ה על אותם שאינם חוקרים על מה חזרו ובאו לזה העולם בגלגולים. זה שאמר ממקום קדוש יהלכו, כדי לתקן מה שכבר פגמו, וישתכחו בעיר – היא הגוף, עיר קטנה, אשר כן עשו – רצונו לומר: החטאים שעושים היום כן עשו מקדם, כשהיו בעולם הזה, ולא באו לזה העולם אלא לתקן מעשיהם, גם זה הבל, עד כאן לשונו, ובכמה מקומות מפרשים: צדיק וטוב לו – צדיק בן צדיק. פרש – אם היה כבר צדיק ובא בגלגול לקיים עוד מצוות ומקיימם, נקרא צדיק בן צדיק וטוב לו, ומה שאמרו: צדיק ורע לו – צדיק בן רשע, פרש – אם היה בתחילה רשע, יבוא בגלגול ויתקן מעשיו הראשונים ומתקנם, אז רע לו, שהקדוש ברוך הוא מיסרו על חטאיו שחטא בגלגול הראשון, ומה שאמרו רשע וטוב, זה רשע בן צדיק, פרוש, אם היה בתחילה צדיק ובא בגלגול לעשות עוד מצוות ונעשה רשע, אז טוב לו, כשמשלמים לו זכויותיו שעשה, וכשהיה בעולם הזה תחילה רשע ונעשה גם כן רשע, אז רשע ורע לו.

@02לידע על איזה עבירה בא בגלגול

עיין בספר "@06ראשית חכמה@07" דף ל"ב ובספר "@06עמק המלך@07" בביאור מה שאמרו, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו, זה לשונו: אם ירצה אדם לידע על איזו עבירה בא בגלגול ומשמש בשכלו על איזו עבירה חושק משאר עבירות בידוע הוא, שהיה קודם זה הפעם, א"כ בזה עול' וחטא בזה החטא, ובא בגלגול לתקן זה החטא, ואותו כח הטומאה נתחזקה בקרבו וקנתה שביתה אצלו, ועדיין מלפפת ומבקש לימודו הראשון, ואין לו מנוחה מגרוי יצר הרע, וצריך להתגבר נגד יצרו, עד כאן לשונו.

@02העיבור שנכנסת בו נשמה אחרת בתוכו

זה לשון @06האר"י זלה"ה@07 בשער הגלגולים פ"ד, והנה ענין הוא, שבצאת הולד ממעי אמו, נכנסת שם הנשמה בגוף ההוא וסובלת צער והיסורים הבאים על אותו הגוף מיום הולדו עד שימות, ואינה ברשותה לצאת עד יום המיתה, אך העיבור הוא באשר כבר הנשמה באדם והוא גדול, ואז נכנסת בו נשמה אחרת בתוכו, ודומה האדם לאשה המעוברת, שיש לה ולד אחר במעיה, ולכן נקרא "עיבור", ואינה מתעברת באדם אלא אם כן הוא על כל הפחות בן י"ג שנה, דאז הוא חייב במצוות, ובא לסייעו ולהדריכו במצוות התורה, והיא אינה חסרה דבר, ואז היא אינה סובלת יסורין וצער הגוף כלל, כיון שאינה חסרה דבר, ולא באה לצורך עצמה, וגם היא עומדת בבחירתה, אם האדם מטיב מעשיו, וכל שהוא מרבה להיטיב מתקשרת יותר עמו, ואם הוא מריע מעשיו מסתלקת ממנו והולכה לה, ולפעמים היא מתעברת לצורך עצמה, להשלים חסרונה, והיא מתפשטת בגוף האדם כמו נשמתו ממש וסובלת בצער ויסוריו של הגוף ההוא כמו נשמתו, והיא יושבת שם עד שתקיים המצוה שהיא חסרה, ואחר כך מסתלקת והולכת לה.

@02המגולגלים לזכות אחריה להישיר את בני האדם ולא לצורך עצמם אלו מובטחים שלא יחטאו כלל

אם הוא מגולגל לתקן מעשיו זהו קרוב לחטוא, ומי שבא לתקן המצוה שבא לידו אלא נתעצל לרדוף אחריה, כגון: שלא קנה שדה לקיים לקט, שכחה, פאה – זה יותר קרוב לחטוא, והמגולגלים לזכות אחריה להישיר את בני האדם ולא לצורך עצמם – אלו מובטחים שלא יחטאו כלל, ועיקר כיון שבאו לצורך אחרים, הקדוש ברוך הוא שומרם שלא יחטאו, והמגולגל בשביל חסרון המצוות מתגלגל כמה פעמים, עד שישלם תרי"ג מצוות וכל מה שצריך להשלים לחלקו, וזה שאמר: "ועושה חסד לאלפים לאוהביו ולשומרי מצוותיו" – רצונו לומר, אף שיהא מוכרח לגלגולים לאלפים, אבל אפשר שיתקנו בפחות מזה.

@02אם נתגלגל שלושה פעמים ולא התחיל לתקן מעשיו, אז אין לו תקנה ואין מתגלגל יותר

אמנם צריך בכל גלגול וגלגול להוסיף תיקון על העבר, ואחר כך כשיקום בתחית המתים, כל אותן הגופות שנתגלגל בהם, כל גוף יקח חלקו באותו ניצוץ, כמו המצוות שהשלים באותו הגוף, והמתגלגל בסיבת עבירות, מתגלגל רק ג' פעמים חוץ פעם אחת, וזה שאמר: "הן קל יפעל פעמיים ושלש עם גבר", רצונו לומר – עם פעם אחת שנקרא "גבר", וזה שאמר: "פוקד עוון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשונאי", כשאוחזין מעשי אבותיהם, רצונו לומר – דעדיין מעשיהם דהראשונים בידיהם קיימים, כי הגלגול האחד נקרא אב, והשני נקרא בן, ואם נתגלגל שלושה פעמים ולא התחיל לתקן מעשיו, אז אין לו תקנה ואין מתגלגל יותר, ועליו נאמר: "ונכרתה הנפש ההיא", ואם בפעם האחת חטא באותן שגופן כלה ואין לו תחיית המתים, אז כיון שאותו הגוף כלה, הנה ההוא ניצוץ לבד מתגלגל בגוף השני ויקום לתחיית המתים עם כל חלקי הניצוץ ההוא, והגוף האחד אבד, והטעם שבחר הקדוש ברוך הוא לצדיקים ולתלמידי חכמים גלגולים רבים יותר מעונש גהינם, כי על ידי הגלגולים הם מרויחים, כי בכל פעם מוסיפים מצוות וזכויות, נמצא הגלגולים הם לטובה, מה שאין כן בגהינם.

@02איחור הגאולה כל כך, לפי שצריך גלגולים אין סוף, עד שכל ניצוץ ישלים כל התרי"ג מצוות

אמנם לרשעים יותר טוב הגהינם מלבוא בגלגולים, כי אדרבא בכל פעם יוסיפו על חטאיהם, ולא תהיה להם תקומה, ולכן נכנסים בגהינם תיכף אחר ג' גלגולים, אם לא התחילו לתקן, וממרקים עוונותיהם בגהינם, ובזה הבן, כי יש כמה צדיקים שהיה קשה להם למות, כמו משה רבינו עליו השלום, כי לא קיים כל המצוות התלויים בארץ ובנין בית המקדש, כדי שלא יחזור לבוא בגלגול, כי הוא מוכרח, אך הצדיקים שהשלימו כל הצורך להם, הם שמחים במיתתם, כמו שנאמר בדניאל: "ואתה תנוח לך לקץ הימין", כי לא היה צריך להתגלגל, ובזה תבין איחור הגאולה כל כך, לפי שצריך גלגולים אין סוף, עד שכל ניצוץ ישלים כל התרי"ג מצוות וכל הבחירה הנזכרת.

@02בני אדם, שאינם יודעים על מה באו לעולם ומה חסר מהם, צריכים לקיים הכל

בזה יתבאר מה שהובא בגמרא: שאל ר' פלוני לר' פלוני – אבוך במאי הוי זהיר טפי? אמר לו: בציצית, וקשה; הרי חז"ל אמרו: הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, אך שהם היו חכמים והיו יודעים מה שחסר מהם, ולכן אותן המצוות, שהיו מקיימים בגלגולים קודמים, לא היו כל כך נזהרים בהם, דאם לא כן אין לדבר סוף, וכיון שכבר עשו איזו מצוה באיזה גלגול אין צריך לעשותה, אך אין זה אלא במצוות חובות הגוף, כגון: סוכה ולולב וקריאת שמע ותפילין ותפילה וכיוצא בו, צריך לעשותם בכל הגלגולים, אמנם שאר בני אדם, שאינם יודעים על מה באו לעולם ומה חסר מהם, צריכים לקיים הכל, ולכן הזהירו: הוי זהיר וכו'. עוד שם בכתבי האר"י ז"ל: כל המצוות שהיכולת באדם לעשותן צריך לרדוף אחריהן ולקיימן, כגון: לקנות שדה ולקיים: מעשרות, לקט, שכחה ופאה וכו', ואם לא קיים, מוכרח הוא להתגלגל ולקיים, על כל פנים.

@02למה הוצרכו ימות המשיח קודם עולם הבא, שהנשמה לבדה אין לה קיום המצוות התלויות בארץ

המגולגל להשלים איזו מצוה שחסר ממנו הוא יותר רחוק לחטוא, מן שבא לתקן פגמי העבירות והמצוות, שאין בידם לקיימן, כגון: פדיון הבן ויבום וחליצה – אין צורך לגלגול ממש, אלא מספיק לו עיבור באיזה אדם, שיהיה משורש המתיחס אליו יותר, וכשבא לידי אותו האדם המצוה יקיימנה ויסתלק אחר כך משם, אמנם המצוות התלויות בבנין בית המקדש צריכין להתגלגל בביאת משיחנו, במהרה בימינו, ואז יתקיימו כל אותן המצוות, ובזה תבין למה הוצרכו ימות המשיח קודם עולם הבא, שהוא אלף השביעי, שהוא עיקר התענוג, והוא שהנשמה לבדה אין לה קיום המצוות התלויות בארץ, וזה שאמר ישמעאל בן אלישא, שהטה את הנר בשבת, לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמינה, עד כאן לשונו.

@02צריך האדם לקיים כל התרי"ג מצוות במעשה ובמחשבה ובדיבור

אין זה מה שאמר הרב @06ר' משה אלשיך@07, שחייב כל אדם ויכול לקיים התרי"ג מצוות בכל יום, דהיינו: אם מקבל עליו לקיים כל שבא לידו מן המצוות עשה ויקיימם, ויזהר במצוות לא תעשה, וכן על ידי שמירת שבת כהלכתו, כי ז"ל האר"י זלה"ה, שצריך האדם לקיים כל התרי"ג מצוות במעשה ובמחשבה ובדיבור, וענין הדיבור נרמז במה שאמר: "זאת התורה לעולה וגו'", ואר"ל: כל העוסק בתורת עולה וכו', ואם חסר איזה ניצוץ נשמה, אפילו בטל א' מג' אלו, שהם דיבור מעשה מחשבה, מוכרח הוא להתגלגל, עד שיקיים את כולם, עד כאן לשונו.

לפי זה בימות המשיח יקיימו כולם במעשה, מה שקיים עתה במחשבה, כי אי אפשר לקיים כולם במעשה.

@02גהינם הוא גרירת המאוס והבאוש לבד וגן עדן הוא רפואות המכות והחבורות

ב@06"חסד לאברהם"@07 ז"ל: ודע כי לא כל הנשמות יתגלגלו, ולא כל הנשמות יכנסו לגן עדן, כי יש כמה שפגמיהם יתוקנו בגהינם, ואחר כך תכנסנה לגן עדן, ויש נשמה שתכנס לגהינם ותצטרך לבוא בגלגול אחר כך ולא תכנס לגן עדן, והטעם – שיש בידה פגם, שאין כח בגהינם לצרפו אלא צרופו בגלגול, על ידי עוני וחלש וטפש וכיוצא, שנגזר עליה קודם ביאה, והטעם שאין טהרתה בגהינם, והוא כי הפגם בנשמה כעין בשר המת המאוס בחי, שהרופא גוררו ומעמידו על בשר החי, והבשר המאוס הזה, שהוא פגם הנשמה, אין גרירתה מן הנשמה אלא על ידי גהינם, וכפי שעור שנהנתה מהעבירה יהיה שעור עמידתה בגהינם, עד ששם יגבה בעל חוב את חובו, וכשתצא מן הגהינם תצא כולה מלאה פצעים וחבורות מבשר המאוס שנפל ממנה, ונשאר מקום הפגם גומה, דרך משל. הנה כאשר תשאר הנשמה ברמ"ח אברים שבביאה שלה קיימת, תכנס לגן עדן, ושם יזריח הקדוש ברוך הוא אור שמש העליון, ומשם תתרפא הנשמה בגן עדן התחתון, ואפילו בשעת רפואתה סובלות שם צער בתוך גן עדן, כנזכר בעובדא דהאי ינוקא, ויהיה המשל בזה ממש אל נגעי בני אדם, ואל מחץ מכותם, שגהינם הוא גרירת המאוס והבאוש לבד וגן עדן הוא רפואות המכות והחבורות.

@02טעם הגלגולים של עבירה, מפני שאין הגהינם מתקן אותן

הנה נודע דבגשמי אין חסרון אבר מעלה ארוכה כלל, כיצד? – אם יחסר יד או זרוע או עין או לשון או נחיר – אין לו תקנה ברפואה, ולזה הנשמה שגדילה אשמתה עד לשמים, עד שנפגם או נחסר אבר עד שעור, שאין לו תקנה אלא לעקור האבר ההוא, מחמת שהוא מאוס או באוש ב' אברים או ג' אברים, אי אפשר לתקן בגהינם, שהרי יחסר האבר ההוא מכל וכל, והשמש לא תרפא – מחוסר אבר כלל, ולזה יצטרך, שיקבל עונשי גהינם, ולא יגמור שם אלא יצא באבריו, וכדי לגמור תקונו מתגלגלים בעולם הזה, ואז תתוקן הנשמה בכל אבריה, וזהו טעם הגלגולים של עבירה, מפני שאין הגהינם מתקן אותן, וזה שאמר, שאין כל עבירות נתקנים בגהינם, אלא שיש עבירות שתקונם בגלגולים, נוסף על עונש גהינם, ולהתגלגל מכל זוהמתא מיד בלי גהינם, גם כן יראה, שיגבר הרע מאוד אלו נדונות בגהינם, שיקל הרע ואחר כך מתגלגלת להוסיף הטוב ולהתרפאות ביסורין ותוכחת על עוון, וכן כתוב בתקונים, אמרי רבנן להתרפאות ממסאב' נחית לה בגלגולא, עד כאן לשונו.

@02צריך לירא מן הגלגול, כי הקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה

כעין זה הם דברי "ראשית חכמה" שע"ה פי"ג וסוף דבריו, שצריך לירא מן הגלגול, כי הקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, ומביא בשם התקונים, שכל אבר שלא נתקן כראוי חוזר לבוא בגלגול, אפילו קול ודיבור שלא הוציאם כראוי, בדחילו ורחימו להיותה שם שלם, חוזר לבוא בגלגול. לזה כל איש יחרד חרדה גדולה על זאת, ולדקדק במעשים וישלים לקונו נפשו כראוי, כדי שלא יטריח עוד לקונו, עד כאן לשונו.

@02עוד שם, שחיטה כשרה וכוונת הברכה ואכילת הבשר

עוד שם, שאין הקדוש ברוך הוא מגלגל נפש הרשע יותר מג' פעמים בצורת אדם, ובפעם הד' הוא בצורת בהמה טהורה, וע"ד נס היה הקדוש ברוך הוא מזמין להמביא קרבן בהמה זו, ועל ידי שחיטתה מקבל עונשו ומתכפר לו, ובעליות עשן מהקרבן – הנפש עולה למעלה וחוזרת לשלמותה, וזה שאמר: "אדם ובהמה תושיע ה'", ובזמן הזה על ידי שחיטה כשרה וכוונת הברכה ואכילת הבשר.

@02ד' כתות שאין רואים פני שכינה – מגולגלים בחיות

על חטא עבודה זרה ושפיכת דמים, אם מת בלא תשובה, מתגלגל בבהמה טמאה: על גלוי עריות – בגמל, על עבודה זרה – בשפן, על שפיכת דמים – בחזיר, ופעם ב' – בטהורה, ועל רכילות ועל לשון הרע, אף שהוא קשה מכולם, אף על פי כן, מתגלגל בבהמה טהורה, ומייתי לכ"א מקרא.

ב"ראשית חכמה" בשם מקובלים כתב, שהם ד' כתות שאין רואים פני שכינה – מגולגלים בחיות טמאות: שפן, ארנבת, גמל, חזיר, עיין שם.

ובספר "עמק המלך" דף ט"ו וזה לשונו: ואחר שהיה בגלגול בהמה, נכנסת שנית בגוף אדם, ואם יוצדק שוב, אינו נכנס פעם אחרת, ואם אלו יגולגלו פעם שלישית, זה שאמר: "פעם ושלוש עם גבר", ואם, חס ושלום, לא יוצדק באלו הג' פעמים, שוב אין לו תקנה, זהו "הכרת תכרת הנפש ההיא מלפני ה'", עד כאן לשונו.

@02 בני אדם, שהם עזי פנים היו בגלגול בהמה חיה ועוף טמא

@06בכתבי האר"י@07 זלה"ה כתב, כשתראה בני אדם, שהם עזי פנים, ואין להם בושה מבני אדם, אז תדע, שקודם זה הגלגול, היה בגלגול בהמה חיה ועוף טמא, וכמו שאין להם בושה, כן גם להם אין בושה, והם הולכים אחר לימודם הא', עד כאן לשונו.

@02אם מתגלגל בבהמה חיה ועוף יש לה הרגשה, איך היא מקבלת עונשה, כן המגולגל בדומם וצומח

בספר @06"החרדים" בשם מקובלים, @07וזה לשונו: דע, שאף על פי כשמתגלגל אדם בצורת אדם אינו יודע מגלגול הראשון, אמנם אם מתגלגל בבהמה חיה ועוף, יודע מגלגול ראשון ומצטער מאוד, איך ירד מצורת אדם לצורת בהמה, כענין נבוכדנצר הרשע, שבעודו בחיים חיותו הורידוהו מכסאו והשליכוהו אל השדה, והיה הולך על ארבע כבהמה, ונדמה לכל – בהמה כצורת בהמה, יען שלח לשונו ודבר נגד עליון, אחר כך, בכלות הזמן אשר קצף עליו, חזר והודיעו שהוא אלוקים, כדכתיב: "ולקצת יומיא אנא נבוכדנצר עינא לשמיא נטלית ומודעי עלי יתיב וגו'", כן המגולגל בדומם וצומח. אל תחשוב, שנפש האדם נעשית אז בלתי מרגשת כדומם וצומח, כי אם יש לה הרגשה, איך היא מקבלת עונשה.

@02צער גדול מאוד סובלת בהיותה תחילה בגוף הבהמה

בספר "עמק המלך" ובשאר ספרים הובא כמה מעשיות שעל פי ספרי הרוחות. מצער גדול מאוד אשר בהיותה תחילה בגוף הבהמה. א' שהיא רבוצה, ולא בקומה זקופה כאדם. ב' שהיא מלאת זוהמא, וריחה רע, ומאוסה לפני נפש האדם. ג' שמאכלה אינה מאכל אדם, וג' מלאכי חבלה הולכים לפניה ומענישים אותה ומכים אותה ומכריזין לפניה: "ככה יעשה אשר הרבה ממזרים בישראל" או עבירה פלונית שעשה. א' הולך מימינו, וא' הולך משמאלו, וא' עומד ומכה אותו מכות מרדות ומרות.

@02מכריזים עונשו ועוונו בכל אותו זמן שגזר אותו העונש

רוח ספר, שהוא זה לו כ"ה שנים, שהוא נע ונד בארץ, ושאין לו תקנה, עד שימותו הממזרים שהוא הוליד, שאלו אותו: והלא אמרו חכמינו זכרונם לברכה "משפט רשעים בגהינם י"ב חודש?!" השיב, שפרושו הוא, שאחר שסבל כל העונשים חוץ לגהינם מכניסין אותו לגהינם ועומדים שם י"ב חודש.

בכתבי האר"י זלה"ה: דע לך, שאין הא' מהמתגלגלים שום אדם, שנענש בבית דין של מעלה, שאין לפניו כרוז, שמכריזים עונשו ועוונו בכל אותו זמן שגזר אותו העונש או אותו הגלגול, ואינו נפרד ממנו, עד שישלים עונשו. גם רובם, יש לפניהם בית דין אחד, שדנין אותו בכל עת ומשנים אותו מעונש זה לעונש אחר כפי הדין הראוי לו, עד כאן לשונו.

@02ראוי להזהר בברכה כששותה מים מן המעיין

בשער הגלגולים להאר"י זלה"ה: תדע, כי אין לך בור ומקוה מים ונהר ומעין, שאין בו כמה וכמה מגולגלים לאין קץ ומספר, לכן אין ראוי לאדם להניח פיו אל הסילון, רק בידיו, כי יוכל אחד מהם להתגלגל בו, כי כמו שבא לצדיק נשמות צדיקים ומתעברים בו לסייעו בחייו, כן לפעמים על ידי איזה חטא או על ידי איזה מקרה רע מתעבר בו נשמת רשע ומסייע להחטיאו, וכמה פעמים היה מורי זלה"ה ממתין לשתות מהמעיין, עד שהיה מגרש אותו הרוח למקומו, ולכן ראוי להזהר בברכה כששותה מים מן המעיין וכיוצא, אפילו כששותה בידיו, והלואי שיוכל להנצל, אמנם אחר שהביאו המים אל הבית, אין שום חשש, אך אם בכל זאת ישפוך מעט לארץ קודם שישתה, אפילו בהיותו בביתו, ר"ל מכל פגעים רעים, עד כאן לשונו.

@02במה מתגלגלים?

עוד שם, השופך דמים – מתגלגל במים, וסימנך – "על הארץ תשפכנו כמים", ותמיד הולך ומתגלגל במים ואין לו מנוחה, ואילו הוי ידעינן בני עלמא בצערא הדין הוי בכיין תדיר, ועיקר צערו במקום אשר המים מקלחין ונופלים עליו הקילוח ומפילו ומגלגלו שם, גם מי שחטא בחטא שחייבין עליו חנק – הוא נענש במים ונחנק שם בכל עת, והבא על אשת איש – מתגלגל ברחיים טוחנות על ידי מים בסוד תטחן אחר אשתו, ושם נידונין שניהם – איש ואשה, והמדבר לשון הרע וכיוצא בו – נתגלגל באבן דומם, שנאמר: "ויהי לאבן", כי הוא היה גלגול בלעם, שלא היה כוחו אלא בפיו, והמאכיל נבילות וטריפות – יתגלגל בעלי אילן, והרוח בא ומגלגלו, והוא צער גדול, וסוף עונשו, כשנופל העלה ההוא לארץ, כי אז נחשב לו למיתה ממש, בעת שנכרתת ונעקרת מן העולם, וזה סוד "והעלה נבל" – רצונו לומר, מי שמאכיל טריפות, יתגלגל בעלה נובלת, ולפעמים חוזר עד כמה פעמים, ומי שלא נטל ידיו כתיקון חז"ל – מתגלגל גם כן במים[ד]. גם מי שלא מקפיד לברך ברכות הנהנין – נידון בעונש זה במים, ומי שנהג באכזריות עם עניים בענין גביית מיסים, שפשט גלימא מעל כתפיהם ומשכבותיהם מתחת גופן, ואכזריות כדומה – לזה דינו – בעורב אכזרי, ומי שמסר ממון ישראל ביד עכו"ם על ידי מלשינות – דינו בכלב נובח, שנאמר: "ויקרא לה נובח בשמו" – @06"לה" @07ראשי תיבות @06ל@07שון @06ה@07רע, יבוא מלשון הנובח בלשונו בכלב הנובח, אדם שהיה פרנס על הציבור ומתגאה עליהם – מתגלגל בדיבורה, שהיא גם כן גאותנית גם דברנית, ולכן המדבר דבר שלא כהוגן מתגלגל גם כן בדיבורה. המשמש מטתו לאור הנר – דינו בשעיר עיזים, עד כאן לשונו.

@02פרק י"ז

@06בו יבואר הסגופים למוציא זרע לבטלה בידיים: א. @07מה הם העונשים לחטא זה. @06ב.@07 מהו גודל הפגם, שמוליד על ידי כך בנים זרים והם מענישים אותו, כשמוליכים אותו מביתו לקבר, אם לא שב בתשובה. @06ג.@07 וביאור מה שכתוב בזוהר, דאין לחטא זה תשובה, ועל ידי אלו דברים יבוא האדם להיות רואה, כדי שיזהר בהם שלא יכשלו בהם. @06ד.@07 ותיקון התשובה ומעשה הסגופים לרואה קרי. @06ה.@07 וגודל חטא הזנות ועונשים וסגופים לבא על אשת איש ומשכב זכור. @06ו.@07 והבא על ערוה מחייבי כריתות. @06ז.@07 והבא על בהמה, @06ח.@07 והבא על נכריות, ועל הפנויה שלא טבלה לנדתה, ועל אשתו נדה, ועל הפנויה שטבלה לנדתה. @06ט.@07 וביאור מהרב ר' משה אלשיך מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שהראה הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו, עליו השלום, גהינם ומלכויות וברור מלכויות, להציל מדינה של גהינם, ובלי ספק שלא מן הגהינם ההוא כעת הצילנו, כי כל חוטא אינו נקי אלא מן הגהינם העתיד.

@02התשובה היותר חמורה היא יותר חמורה

עתה נבאר הסגופים והתענית השייכים לכל חטא בפרטות, אחר שקיים כל דרכי תשובה, כפי מה שאמר, והם מועתקים בספר @06"תורת האשם"@07 וספר @06"עמק המלך"@07 והם תשובת ה"רוקח", שכל דבריו הם דברי קבלה – דהיינו, שהם מקובלים איש מפי איש מדורות הראשונים וגם מתקוני תשובה האר"י זלה"ה וז"ל בחבוריו הנזכרים: שהתשובה היותר חמורה היא יותר חמורה, ועל כל פנים לא יבעט בדברי הממעט, ובפרוש כתבנו, שהם בהכרח לבעלי תשובה, להתיך הזוהמא שנשארה אחר שגרש גוף ועיקר כח הטומאה מפנימיותו ומחיצוניותו, על פי דיני וסדר התשובה, מה שאמרנו בפרקים שישי ושביעי.

@06הראשונה@07 – להתחרט על חטאיו בלב שלם ולהתודות עליהם, ולהחליט בדעתו שלא ישוב לחטוא באותו חטא לעולם.

@06השניה@07 – שיקבל עליו שיהא שומר שבת כהלכתו, להזהר שלא יבוא בשום ענין לחילול שבת, והעיקר שלא לדבר שיחות חולין כי אם מה שהוא בהכרח.

@02בזה יתוקן גם מה שפגם במדות עליונות

אף אם חטא באיזה חטא אפילו מאה פעמים, אין צריך לקיים סגופים ותעניות רק ג' פעמים, מה שאין כן אם לא קיים תחילה כזאת, אז אף אם יתענה תעניות הרבה בלי שעור לא יתכפר לו אפילו אחד מחטאיו באותו התענית, כמו שאמר מלתא בטעמא לעיל פ"י, ובזה יתוקן גם מה שפגם במדות עליונות, והקדמונים זכרונם לברכה ידעו בחכמתם ובתבונתם על ידי איזה חטא היה הפגם יותר גדול, ואז היה נשאר בו יותר זוהמא אחר שקיים דרכי התשובה, שם סידרו יותר סגופים ותענית, ומה שאמרו המחברים הקדמונים, שענין הסגופים ותענית הם תשובת הכתוב והמשקל. דהיינו אותם הטעמים בראיות וסברות נכוחות פי"א ותוכן הכוונות מאותם הסגופים, שהם על פי סוד, משכנו ידינו להעלות אותו על ספר, כי הם דברים שכיסם כבשנו של עולם, והרוצה לידע אותם ימצאם בכתבי האר"י זלה"ה ובספרים הנזכרים.

@02הרוצה שתהא תשובתו שלימה בלב ונפש, לא יתרשל בבקשת ספרים הצריכים לרפואת נפשו

הרוצה שתהא תשובתו שלימה בלב ונפש, לא יתרשל בבקשת ספרים הצריכים לרפואת נפשו, כמו שאינו מתרשל החולה לבקש רפואה שירפאהו רפואת גופו, רק אצל כמה חטאים העלינו על הספר קצת גודל פגמי אותו החטא וגודל עונשו, כי הוא החיוב לעורר התשובה, שיפרש להם עונשי העולם הבא ועונשי הגהינם, כמו שאמר בזוהר לך לך, ועל ידי זה יתלהב לבו ונפשו אל התשובה, לתקן מה שפגם במדות עליונות ובשורש שלו, ואל יחוש לסבול הסגופים והתענית, ויכוף את יצרו הרע לפרוש מעבירות, כמו החולה שסבל מכאוביו וחוליו, וסותר תאותו, ועוזב מאכלים טובים ומתוקים, ושותה משקים מרים, כדי שלא ימות מחוליו, כי אין חולי כחולי העבירות, ובשובו מהן מתרפא, כמו שאמר: "שובו בנים שובבים ארפא משובתיכם הסולח לכל עווניכי הרופא לכל תחלואיכי". בתחילה נדבר בברית המעור, וצריך אתה לדעת שתענית ב' ימים וב' לילות רצופים הם כמו כ"ז ימים, ותענית ג' ימים וג' לילות רצופים הם כמו מ' יום.

@02טעם תעניות ג' ימים וג' לילות רצופים

@06בכתבי האר"י@07 זלה"ה נתן טעם לזה על פי הסוד, ותוכן דבריו הם, כי בשם ע"ב, שהוא יו"ד – ה"א – וי"ו – ה"י, יש בו ד' יודי"ן, והד' יודי"ן הם המקום של השם, ובתעניות ג' ימים וג' לילות רצופים, שהם ע"ב שעות, נתקנו כל הד' יודי"ן, לכן הם עולים למ' יום, והמתענה ב' ימים וב' לילות שהם מ"ח שעות, ואז, בל"ה שעות נתקנו יו"ד – ה"י כולו, ובו ב' יודי"ן, ובי"ג שעות הנותרות בו' שעות נתקן ו' של וי"ו, ובז' שעות נתקן ז' חלקים של היו"ד, אשר במלוי הוי"ו, ועל אשר לא נתקן בתענית רק ב' יודי"ן במ"ח שעות וז' חלקים של היו"ד הג', לכן עולה אותו התעניות לכ"ז יום.

זה לשון @06ה"תקונים" @07(דף ס"ה ע"ב): מאן דנטיר ברית מילה דאיהו חותמא דיליה זז מות מניה דאיהו שטן יצר הרע טמא צפוני מלאך המות לא יתקרב לגביה ולא ימות על ידו, ומאן דמשקר בברית, משקר בחותמא דמלכא דאיהי רשום ביה שד"י מלבר, ה – ו – י – ה מלגאו, מנא לן מהאי קרא "@06מ@07י @06י@07עלה @06ל@07נו @06ה@07שמימה" – ראשי תיבות "מילה" וסופי תיבות ה – ו – י – ה, ובודאי מאן דמשקר בברית אסתלק מיניה ה – ו – י – ה ושד"י, ושרו עליה שטן דאיהו אל אחר חויא שרי באתרא דה – ו – י – ה מלגאו וסם המות שרי באתרא דשקי מלבר ודא הוא דאמר קרא: "את מקדש ה' טמא", אי לא תב בתיובתא וסביל ליה כמה יסורים לאעברה ההוא חויא מתמן וסם המות דיליה דאיהי צרעת ממארת בכמה מרעין ומכתשין עד דלא אשתאר ביה בישרא דאיהי עפרא ורזא דמלה ועפר אחר יקח וטח את הבית בגין דנחש עפר לחמו עד דאתפרש מהאי בשרא לאתזנא מיניה ועני חשוב כמת וכו' ואי תב בתיובתא, נחית עליה סם חיים דאיהי שכינתא, ואסיא ליה ממיתא דעניותא כמד"א: "והשיבו וחיו", בזימנין דאינון עניים אקרין מתים ובגינייהו איתמר "והשיבו וחיו", ולית עניותא כעניותא דאורייתא דמאן דלית ביה אורייתא איקרי מת ואסוותא דיליה מאי היא בהאי עלמא, אורייתא דאתמר ביה עץ חיים היא וגו', והיא אסוותא לכל מרעין כד"א: "רפאות תהי לשריך".

@02תעניות ג' ימים וג' לילות רצופים

הרי מבואר גודל פגם הברית דרך כלל, ושאם ירצה לשוב בתשובה, צריך לסבול יסורים קשים להעביר אותו הטומאה והזוהמא מעליו.

לפי מה שכתבתי בפרק עשירי הם אינם מועילים, רק אחר שקיים דרכי התשובה, לגרש גוף הטומאה מפנימיותו ומחיצוניותו, ועל ידי הסגופים יוכל להתיך גם הזוהמא שנשארה בו.

@02אין לך חטא שמטמא האדם יותר מהמוציא זרע לבטלה בידיים

נדבר תחילה מעונש המוציא זרע לבטלה בידיים, כי בזוהר וישב אמרו: אין לך חטא שמטמא האדם יותר מזה, וזה לשונו: תא חזי בכל אינון חובין דאסתאב בהו בר נש יתיר בעלמא הדין ובעלמא דאתי, מאן דאושיד זרעא ברקנא למגנא בידיה ואסתאב ביה כמד"א: (תהלים ה) "כי לא קל חפץ רשע אתה לא יגורך רע", בגין דא לא אעיל לפרגודא ולא חמי סבר אפי עתיק יומין זכאה חולקיה דדחיל ממאריה ויהא נטיר מאורחא בישא ואדכי גרמיה,

תרגום: וּבֹא וּרְאֵה, בְּכָל אוֹתָם הַחֲטָאִים שֶׁנִּטְמָא בָהֶם הָאָדָם יוֹתֵר בָּעוֹלָם הַזֶּה, זֶהוּ חֵטְא שֶׁנִּטְמָא בוֹ אָדָם יוֹתֵר בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא – מִי שֶׁשּׁוֹפֵךְ זַרְעוֹ לָרִיק וּמוֹצִיא זֶרַע לְחִנָּם בַּיָּד אוֹ בָרֶגֶל וְנִטְמָא בּוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךְ רָע. בִּגְלַל זֶה לֹא נִכְנָס לַמְּחִצָּה וְלֹא רוֹאֶה תֹּאַר פָּנָיו שֶׁל עַתִּיק יוֹמִין, כְּמוֹ שֶׁלָּמַדְנוּ, כָּתוּב כָּאן לֹא יְגֻרְךְ רָע, ..וּמִשּׁוּם כָּךְ כָּתוּב (ישעיה א) יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל הָאִישׁ שֶׁיָּרֵאמֵרִבּוֹנוֹ וְיִהְיֶה שָׁמוּר מִדֶּרֶךְ רָעָה, וִיטַהֵר עַצְמוֹ לְהִשְׁתַּדֵּל בְּיִרְאַת רִבּוֹנוֹ.] ובגמרא אמרו, שהוא חייב מיתה וכאילו שופך דמים וכאילו עובד עבודה זרה ואין לו חלק לעולם הבא, וכל המקשה עצמו לדעת ה"ז ממזר, ומייתי לכל אחד מקרא בזוהר, בניו מתים כשהם קטנים.

@02מכאן עד סוף המאמר במשפט ובצדק. נכנס כבר אחר מדרש תלפיות ?

"שוחטים ילדים", שזה שוחט בניו ממש

וב"@06ראשית חכמה@07" כתב: הטעם הוא שהטיפה, שיצאה לבטלה, כיון שלא בא אל הנקיבה, מיד החיצוניות מזומנת ולוקחת חימום הרע ההוא, נמצא שיש ביד החיצונים כל אותן הנשמות הראויות לבוא באותן הטיפות, וכאשר נשא אשה ולא עשה תשובה כראוי, החיצוניות מזמנת שם אותן הנשמות הטהורות העשוקות בידיה ובניו מתים כשהם קטנים בתוקפא דאמהן, כמ"ש בסבא, ובהיותו מצטער על מיתות בניו מתכפר על שהיה חייב מיתה לשמים, שהרי גם הוא מת במקצת, ובלבד שיעשה תשובה מכאן ואילך, ועל עוון זה נאמר: "גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים", ועליו נאמר: "שוחטים ילדים", שזה שוחט בניו ממש, ולכך אינו רואה פני השכינה אלא אם יעשה תשובה כראוי, ואף על פי שנאמר: "לא ימותו בנים על אבות",@06 כתב@07 @06ר' משה אלשיך@07: הענין הזה המתים בקטנות הוא על מעשיו הראשונים, שעושים בגלגול האחד, והקדוש ברוך הוא יודע אשר יבחר האיש במעשיו, ומאז שנולד לו זה הבן, זרק בו נשמה העתידה למות בעת יעוות מעשיו, וידאג עליו ויכופר לו, באופן שיציאת ב' כוונות אל הפועל במשפט ובצדק.

@02הבנים שהוליד על ידי זרע לבטלה מענישים את אביהם בעת פטירתו מן העולם

אמרו @06בשם המקובלים@07, שאלו הבנים שהוליד על ידי זרע לבטלה שהוציא לרצון או על ידי קרי הם מענישים את אביהם בעת פטירתו מן העולם, כשמוליכים אותו לבית הקברות, אם לא חזר בתשובה לפנימיותו, והם סובבים את מטתו, ובוכים ומיללים עליו, כי במותו אין להם גם כן מנוחה ומקום לשרות, ומצערים אותו הרבה עם שאר רוחות הפורחים באויר, ולכך תקנו להעמיד המטה ג' פעמים, שבכל פעם מבריחות אותם, כי אז אין להם יכולת ליגע בו, כי עיקר ענין הוא לפרוח דווקא באויר אנא ואנא, ואין להם עך מה שיסמוכו, @06ולכך הזהיר האר"י הקדוש את תלמידיו המקובלים@07, שבהם מתגרה הטומאה ביותר, כי בחכמה זו הורגים את החיצונים, ולכן הם מתקנאים בלומדים, וצוה שלא ילכו לבית הקברות בזמן שאין שם מת, כי עיקר שכינתו שם, ואפשר שידבקו בם חס ושלום, ויעברו בם ויחטיאם, והלואי שלא ידבקו בהולך לדבר מצוה, ובפרט מי שיודע שחטא בקרי, מוציא מין את מינו ואינו חוצץ, לכך כמה חכמים מהראשונים היו נותנים חרם על בניהם, גם על אלו שהולידו בהוצאת זרע לבטלה, ועל ידי זה בהכרח להם להסתלק מעליהם, עד כאן לשונו.

@02נידון בגהינם לדורי דורות במדור שנקרא צואה רותחת

יצא לנו מזה, שכל מה שאפשר למהר בהולכת המת על הקבר ימהרו, ומזה הטעם תקן יהושע, שמת מצוה קנה מקומו, @06ובזוהר תרומה@07 אמרו, שנידון בגהינם לדורי דורות במדור שנקרא צואה רותחת, וכן אותם, שחטאו והחטיאו את הרבים – אין מניחים להם לצאת מגהינם אפילו בשבתות וימים טובים כשאר דאית לון נייחא.

@06בזוהר נח@07, שלא יקומו בתחיית המתים, ולא יהיה להם חלק לעולם הבא, ובכתבי האר"י זלה"ה כתב, שגורם אריכת הגלות.

הרי מבואר קצת עונש המוציא זרע לבטלה בידים.

@02עד היכן מגיע קדושת ישראל לבין אביהם שבשמים

קודם שנבאר תקוני תשובה לפגמי הברית והסגופים השייכים לכל אחד ואחד מהחטאים הנזכרים, נעורר לב האדם מה שכתוב @06בספר "סדר היום"@07 וזה לשונו: מה שאמר במסכת נדה: אמר עולא ישב לו קוץ בכריסו, פרש רש"י: הוא מקום למטה אצל הערוה, וצריך למשמש שם כדי להוציאו. תבקע כריסו, ולא יעשה רשע שעה אחת לפני המקום, וה לשונו: אוי לאזניים, שכך שומעות, ולעיניים, שכך רואות, עד היכן מגיע קדושת ישראל לבין אביהם שבשמים, והרואה והשומע זה, איך לא יהיה נזוף כל הימים, כי כמה וכמה פעמים עבר על זה, ומי זה הוא אשר נקי מזה, ויכול כל האדם להקרא רשע מרושע לפני המקום בפה מלא, כיון שעבר על זה כמה פעמים,

ואין צריך לומר, אם הושיט ידו למטה לחכך עצמו, ומן החיכוך בא לידי חימום, ומן החימום בא לידי שז"ל,

ואין צריך לומר אם הושיט ידו לרצונו בלי סיבה גורמת,

ואין צריך לומר אם הקשה עצמו לדעת,

ואין צריך לומר אם הוציא בידו זרע לבטלה בכוונה למלאות תאוותו, שהוא שנוי ומרוחק לפני המקום, ואינו זוכה לראות פני השכינה, כמו שאמר "לא יגורך רע", ואין רע אלא העושה מעשה רע, כזה שהוא רע לשמים ורע לבריות, משחית למעלה ומשחית למטה, פוגם למעלה ופוגם למטה, אוי לו ואוי לנפשו! אוי לרוע מזלו!

@02נח לו, שנהפכה שליתו על פניו ולא יצא לאויר העולם.

נח לו, שיכרתו ידיו, ולא היה עושה מעשה רע כזה. מה כפרה יש לו? כמעט ננעלו ממנו שערי תשובה, ובפרט אם התמיד עצמו בזה ימים ושנים, עד שהורגל בזה, גדול עוונו מנשוא, הם המביאים חרון אף בעולם, הם המביאים מגיפות ומיתות בעולם, ובפרט אם לא הרוה צמאונו בזה, עד שבא על זכר או על ערוה, כי הוא עוון פלילי לפני ה'.

– כיצד ירום ראשו?

– כיצד יאכל וישתה?

– כיצד ילבש בגדים נאים? הרי הבגדים הצואים אשר עליו, בהם לכלך נפשו ורוחו ונשמתו, עד שהרחיקוהו מלפני אדון כל הארץ, וטנף נשמתו היקרה.

– כיצד ישמח ויגל?

– כיצד ימלא שחוק פיו?

@02אין דבר העומד בפני התשובה

ודאי אין לו תקנה, אלא ילבש שחורים ויענה בצום נפשו יום אחר יום, עד שהוא עצמו יראה שהוא נכנע ונשבר ונעכל חלבו ודמו ונתמעט תאותו והנאתו, ולא ישוב אל הנאצות האלה, וילבש שק, וישב על העפר, וילקה בכל יום, עד ישקיף ה' וירא מן השמים, כי חנון ורחום הוא ה' אלוקינו ומרבה להיטיב ולא חפץ במות המת, כי אם בשובו מדרכו וחיה, וימינו פשוטה לקבל שבים הבאים לשוב בכל לב ומתחרטים על עוונותיהם בלב מר ונאנח עד העפר, ולא ישוב עוד לכסלה, ואין דבר העומד בפני התשובה, עד כאן.

הנה קודם שנבאר הסגופים והתענית ודרכי התשובה השייכים לחטא הגדול הזה, יש להקשות; הרי אמרו בזוהר – אמר ר' יהודא: לית לך חובא בעלמא דלית ליה תשובה בר מהאי, ולית לך חובא דלא חמאן אפי שכינתא בר מהאי, ואי לית ליה תשובה, מה יועילו הסגופים והתענית? כי הם רק להתיך הזוהמא הנשארת בו, אחר שגרש כח הטומאה על ידי התשובה.

לבאר זאת אנו צריכים, למה לא יועיל תשובה לחטא זה? הלא אין דבר שיעמוד בפני התשובה, שהרי אפילו מנשה, שהעמיד צלם בהיכל, קבלו הקדוש ברוך הוא בתשובה, וכן דור המבול, שהשחיתו דרכם בזרע לבטלה, הטריח הקדוש ברוך הוא לנח בבנין התיבה ק"ך שנים, כדי שיעשו תשובה.

ה"@06ראשית חכמה" והשל"ה@07 הביאו ב' תרוצים על זה, ותוכן דבריהם הם, שתשובתו קשה לעשות על כל פעם ופעם, ועל כל חימום וחימום נפרעים ממנו מחדש, עד שיעכל כל הרע שנדבק בו, אבל אין דבר שיעמוד בפני התשובה, עיין שם, והם שנויים דחוקים, ואין סוף לדבר.

@02בחטא הזה אינו יכול לגרש כח הטומאה אלא על ידי שמירת שבת כהלכתו בכל האופנים בדיבור ובמעשה ובמחשבה

אמנם לפי מה שכתבנו בפי"א, שעיקר התשובה המבוארת בגמרא היא החרטה בלב שלם ועזיבת החטא ואחר כך קיום חבילות של מצוות או שמירת שבת כהלכתו, והתענית והסגופים הם להתיך הזוהמא, ואף שחטא אחד מאה פעמים, אין צריך לסגופים רק ג' פעמים לאותו החטא, כמו שסדרו הקדמונים לא יוגרע חטא זה מכל החטאים, אמנם בדבר זה יש חילוק בין חטא זה לשאר חטאים, אחר שגרש כח הטומאה מפנימיותו על ידי החרטה ועזיבת החטא, יכול לגרש הטומאה, והם המשחיתים אשר בחיצוניותו, על ידי חבילות של מצוות, דהיינו, שיעשה מצוות באותו אבר שחטא או על ידי שמירת שבת כהלכתו, כמו שאמרנו בפרקים הקודמים, ובחטא הזה אינו יכול לגרש כח הטומאה אלא על ידי שמירת שבת כהלכתו בכל האופנים בדיבור ובמעשה ובמחשבה, כי אין סברא לומר שישא אשה ויקיים באותו אבר מצות עונה, גם כי החוטא בברית פגם בכל אבריו, כמו שאמר ה"ראשית חכמה" בביאור מה שאמר בזוהר: מאן דמחביל אורחיה סאיב גרמי, וזה לשונו: כי על ידי כח ההרתחה ההיא מעורר כח הטומאה על כל אבריו, כי אי אפשר לטיפת זרע לצאת אלא על ידי חימום אבריו. נמצאו כל אבריו נטמאים, וזה דומה בקצת לעוון הכעס וכו', ואי אפשר לקיים חבילות מצוות בכל אבריו אלא על ידי קיום שמירת שבת כהלכתו, שהוא כמקיים כל התרי"ג מצוות, והוא תקון לפגם הברית,

כמו שאמר @06זוהר יתרו@07 (דף צב.): "זכור את יום השבת לקדשו", רזא דא איהו רזא דברית קדישא ובגין דהאי ברית קיימין כל מקורין דשייפ' גופ' ואיהו כליל כולא כגוונא דא שבת איהו כליל דכל אורייתא כל רזין דאורייתא ביה תליין וקיומא דשבת קיומא דאורייתא כולה. תרגום: זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ, זֶהוּ סוֹד שֶׁל הַבְּרִית הַקָּדוֹשׁ. וּמִשּׁוּם שֶׁבִּבְרִית זוֹ עוֹמְדִים כָּל הַמְּקוֹרוֹת שֶׁל אֵיבְרֵי הַגּוּף וְהוּא כְּלַל הַכֹּל, כְּמוֹ זֶה שַׁבָּת הִיא כְּלָל שֶׁל הַתּוֹרָה, וְכָל סוֹדוֹת הַתּוֹרָה תְּלוּיִים בָּהּ, וְקִיּוּם שֶׁל הַשַּׁבָּת כְּמוֹקִיּוּם שֶׁל כָּל הַתּוֹרָה. מִי שֶׁשּׁוֹמֵר שַׁבָּת כְּאִלּוּ שָׁמַר אֶת כָּל הַתּוֹרָה.

 

ובתיקונים ז"ל: מאן דחב באות שבת ובאות תפילין ובאות יום טוב ובאות ברית מילה כאילו אעקר ליה להאי ו' מאתריה, ואהדר ליה להאי ו' מאתריה, ואהדר עלמא לתוהו ובוהו, עד כאן לשונו.

@02אינו יכול לגרש כח הטומאה שעל הממזר

אם פגם, אלה ד' הנזכרים שווים, אם כן על ידי קיום אחד מאלה ד', יתוקן מה שפגם בג' אלה הנקראים אותות: @06א.@07 חרטה @06ב.@07 עזיבת החטא. @06ג.@07 הוא עיקר – שמירת שבת כהלכתו, שהוא תיקון לכל החטאים כללא דאורייתא, ומה שאמר בזוהר, דלית ליה תשובה, יתבאר על פי מה שכתוב במשנה חגיגה: ר' שמעון בן מנסיא אומר, איזהו מעוות אשר לא יוכל לתקון? – זה הבא על ערוה והוליד ממנה ממזר, א"ת בגונב וגוזל יכול הוא להחזיר ולתקן, ובגמרא שם הוליד אין לא הוליד לא, והטעם הוא, כי התשובה אינו מועילה רק לגרש כח הטומאה אשר המשיך עליו בעצמו, אבל אינו יכול לגרש כח הטומאה שעל הממזר, ואם מת הממזר וכלה מן העולם, יש לו תשובה לגרש כח הטומאה מעצמו כמו בכל החטאים.

@02אין לו תקנה בתשובה, עד שימית גם אותן המזיקים

@06בכתבי האר"י זלה"ה כתב@07: ודע, כי אין עבירה בכל התורה כולה, שמוליד מזיקים, כמו המוציא זרע לבטלה או ראה קרי אף לאונסו, כי כמו שהוא משמש זכר בלא נקיבה, נמשך גם למעלה הטיפה של אותו הנשמה לחוץ בקליפת נגה, ואז מתלבש בה כח מזיק א' מן אשת זנוני' והוא נעשה גוף אל אותה נשמה, ונמצא שהחזיר הטוב אל הרע, ולפי זה מה שאמרו בזוהר: דלית ליה תשובה, פירוש כי הוליד מזיקים, ואין לו תקנה בתשובה לחוד, עד שימית גם אותן המזיקים, והם אותן הגופין הנעשים לאותן הנשמות, כדי שיברחו אותן הנשמות למקומם.

@02"קריאת שמע" היא החרב ההורגת מזיקים

@06בכתבי האר"י זלה"ה@07 כתב, שיוכל להמיתם על ידי קריאת שמע שעל המטה, אם היא בכוונה, כפי אשר מסודר להאר"י זלה"ה, וזה לשונו: והנה ה"קריאת שמע" היא החרב ההורגת אותם, ועל מיני מזיקים נאמר: "וחרב פפיות בידם לעשות נקמה בגויים…" ומה שאמר, אדם יוכל להרוג כל לילה אלף וקכ"ה, כנזכר זוהר בלק על הפסוק: "לא ישכב עד יאכל טרף", ויש אדם שיוכל להמית דבר יום ביומו, כמספר הימים אשר חטא, כן צריך לתקן, והנה ב"קריאת שמע" רמ"ח תיבות, עם מה שאומר "קל מלך נאמן", והוא רומז להרוג בהם המזיקים, וזה שאמר: "לא ישכב עד יאכל טרף" – כי בהריגת אותם המזיקים, אז טורפים אותן הנשמות הבאים מסוד טרף, שהוא ע"ב רי"ו סוד רפ"ח ניצוצין, ומחזיר אותן למקומותיהם, וזה סוד – "טרף ליראיו", כי אותן הטיפות שטרפו, חוזרים וטורפים אותן מידי החיצונים, וזה שאמר: "יפול מצדך אלף ורבבה מימיניך אליך לא יגש", ורצונו לומר, כאשר יפלו אותן הגופות של החיצונים וימותו, ולא יוכלו עוד ליגש אל אותן הטיפות והנשמות אשר הם נמשכים ממך לחזור לקחתם ולהתלבש בהם, עד כאן לשונו.

@02כדי להמית המזיקים שהוליד יאמר תפילה זו

הרי הפעולה הא', שיוכל להמית המזיקים שהוליד, והפעולה הב' מה שאמר האר"י זלה"ה: אחר שיאמר "וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ" – יאמר:

"יהי רצון מלפניך ה' אלוקי ואלוקי אבותי שכל טיפה וטיפה קרי שיצאה ממני במקום מצוה בין ברצון בין בשוגג בין במזיד, שתחזירם למקום קדושה בכח הגדול בשם היוצא בפסוק: 'חיל בלע ויקאנו', והטוב בעיניך עשה ברוך אתה ה' מקבץ נדחי עמו ישראל".

השם הוא חב"ו א' משמות ע"ב, ויכוון שהנשמות העשוקות בקליפות יפלטו ויחזרו אל הקדושה, והפעולה היא על ידי מ' יום של תענית של שובבי"ם.

@02הטעם למנהג ישראל להתענות שובבי"ם

זה לשון @06האר"י זלה"ה בתקוני תשובה@07: וכבר ידעת מנהג ישראל להתענות מ' יום מפרשת שמות עד פרשת משפטים, והסימן בראש הפרשיות "שובו בנים @06שובבים@07", ועיקר התענית מהם לא נתקנו, רק מפני הקרי הנקרא שוחטי ילדים, וימים אלו מסוגלים להתענות בהם יותר מכל השנה, והוא כי מה שהיו בגלות מצרים בחומר ובלבנים שאלו היו סוד אות הטיפות של קרי של ק"ל שנה, שהוליד אדם הראשון שידין ורוחין ונתקנו בגלות מצרים, ולכן בזמן הפרשיות ההם יש סגולה לקבל תשובה, המתענה על הקרי אות מ' יום, ולכן הם מתחילין מפרשת שמות, שאז התחיל השעבוד, ומסיים בפרשת משפטים, כי לא נגמרו להתירו עד פרשת "כי תקנה עבד עברי", ויכוון כי פגם בד' יודי"ן שבשם יו"ד – ה"י – וי"ו – ה"י ובכל יום ויום להעלות חלק א', ומי אשר פגם והשליך בעוונו השפע מן היודי"ן ומסר אותה הקדושה תוך הקליפה, על ידי כן יעלו משם וישארו הקליפות מתות, וזהו סוד: "שובו בנים שובבים" – ועתה שובו בנים שובבים הנזכרים מתוך הקליפות, ושובו אל הקדושה, עד כאן לשונו.

@02טוב להתענות אותן התעניות בימי השובבי"ם

הרי מבואר איך ובמה יכול להמית המזיקים שהוליד, ואז יועיל תשובה לתקן מה שפגם בה"ן שבפנימיותו ובחיצוניותו, ועל פי כתבי האר"י זלה"ה צריך להתענות פ"ד יום, והזריז יעשה כולם בג' הפסקות מב' ימים פשוטים אחריהם – הרי פ"ד, ולפי הפחות יתענה כפי תשובת הרוקח, והוא ארבעים, אך בלתי רצופים, וישב כל אותם מ' יום במים קרים בימות החורף, כדי צליית ביצה וגמיעה, ואותם מ' יום לא יאכל בשר ולא ישתה יין, מלבד שבתות וימים טובים, ולא ירחץ כל אותם הימים רק ראשו מעט פעמים ושלוש כל אותם מ' יום, ולפי מה שאמר, אפילו חטא חטא אחד מאה פעמים דרכי התשובה כמו שאמרנו, אין צריך לאותם הסגופים רק ג' פעמים כמו שכתבנו פי"א, אם כן יתענה ט' הפסקות ועוד ט' ימים פשוטים, וטוב להתענות אותן התעניות בימי השובבי"ם, גם יקיים מה שכתוב דרך כלל תיקונים השייכים לפגם הברית בפ' זה, וכל זה דברנו במוציא זרע לבטלה בידיים, כמו שאמר: מאן דאושיד זרע בריקניא למגנא בידים ואסתאב גרמי'.

@02"ונשמרת מכל דבר רע" – הדבר המביא לידי טומאה הוא ההסתכלות בנשים

כתב ה"ראשית חכמה" הקרי שהוא אחר שז"ל הוא גם כן פגם בברית, ודומה קצת למוציא זרע לבטלה בידים, והטעם הוא משום דכתיב: "ונשמרת מכל דבר רע", ואמרו חז"ל, שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי קרי בלילה, והדבר המביא לידי טומאה הוא ההסתכלות בנשים, כמו שאמרו חז"ל: עינא וליבא תרי סרסורי דעבירה הם, העין רואה והלב חומד והאיברים גומרים, ועל זה נצטווינו מן תורה ב' פעמים, וכן על כל דבר המביא לידי הרהור, כגון: מגע ושיחה עם האשה.

@06א.@07 מה שאמר: "ונשמרת מכל דבר רע" – שלא יסתכל באשה יפה אפילו פנויה, ובאשת איש – אפילו מכוערת, ולא בבגדי צבע אשה אפילו שטוחים על הכותל במכיר בעליהם, ולא בבהמה ועוף בשעה שנזקקים זה לזה, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה: אפילו הוא מלא עיניים כמלאך המות יעצים עיניו ולא יסתכל.

ב. מה שאמר: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם".

בספר @06"עמוד הגולה"@07 בחשבו שס"ה לא תעשה, שלא לתור אחר עיניים שנאמר: "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", ודרשו רבותינו זכרונם לברכה: שלא יסתכל בנשים לשם זנות, ואף על גבדבע"א מפיק הסתכלות בנשים מקרא ד"ונשמרת מכל דבר רע" ההוא אין הסתכלות לשם זנות, רק שנהנה בהסתכלות, מטעם זה אסרו רבותינו זכרונם לברכה לימנות ולהרצות מעות לידה, וכל דבר שיכול לבוא לידי זנות בנשים אסור, וכן הוא בספר החינוך, ואין לוקים עליו, לפי שאין דבר זה מסוים שנוכל להתרות עליו העובר, כי האדם בנוי בענין שאי אפשר לו שלא יראה בעיניו, ולפעמים רואה יותר מן הראוי לו, עד כאן לשונו.

@06ג.@07 מה שאמר: "אל תפנו אל האלילים" – הוא אזהרה, שלא להסתכל בנשים, כמבואר בזוהר, ומהו נקרא הסתכלות? – אמרו בגמרא: אמר רב ששת, מפני מה מנו תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים? – לומר לך, כל המסתכל באצבע קטנה שבאשה כאילו מסתכל במקום התורפה, ועונשו מבואר בזוהר, שיש ממונא על זה לאסתאה ליה ולאסתכלא ולעיינו במה דלא איצטרך ליה בכמה זנונים ובכמה ניאופין האי קאים על קבריה דאתדן האי גופא ותביר ליה עיינין, בגין דאיהו רווח ליה, כד איהו בהאי עלמא ודיליה אינון ובהאי אתר אתדן נשמתא עד דאעלת לון להאי אתר דאיקרי בור, וכמה וכמה נחשים אית ביה דכולהו עקצי ליה להאי נשמתא, ואחדא לה ודיינה לה.

@02איסור מגע אשה

איסור מגע אשה, ז"ל@06 ס' הגן@07: ואסור ליגע אשה והיא א"א בידה ובפניה ובכל אבריה מן התורה, שנאמר: "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו", והלכה ברורה היא שהקירבה הזאת היא הנגיעה אבר מאבריה כדי להנות מן המגע, והיא מעבירות חמורות שבתורה.

מבואר בסנהדרין, כי ראוי לאדם שיהרג אל יעבר ע"ז וז"ש שהע"ה: "ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היה מצודים וחרמים לבה אסורים ידיה טוב לפני אלוקים להמלט ממנה".

@02מרבה שיחה עם אשה גורם רעה לעצמו

זה לשון @06השל"ה:@07 כל מה שאסר באשתו נדה, כמו שאמר לא יאכל עמה, וכן הנגיעה, אסור באשת איש, מק"ו מנדה שמותרת ביחוד אסורה בזה אשת איש, שאסורה ביחוד, לא כמו שאמר, אבל הושטת כלי מותר, לפי שאין לבו גס בה, ועיין @06בשל"ה @07שקורא תגר על אותן שהולכין במחול עם הנשים, דאפילו המרצה מעות לידה דבעבידתא קא טריד נאמר עליו: יד ליד לא ינקה רע, חס ושלום, כשמשי' יד ליד ממש, ולשם שמחה מסתכל בפניה או בידה או בבגדה בפנים שוחקות וגם משיח עמה, ואפילו היא פנויה איוב אמר: "ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה", ובפרט כי רובם הם נדות ומטמא עצמו במגעה, גם קורא תגר על מנהג גרוע, שהחתן יושב אצל הכלה קודם החופה ומחבק ומנשק אותה אפילו היא עדיין קטנה, מכל מקום החתן בתוקף אהבתו, יצרו מתגבר ובא לידי קרי, ועל כל פנים לידי קשוי, ואמרו חז"ל: המביא עצמו לידי קשוי יהא בנדוי, עיין שם שהאריך בזה, ואיסור דיבור עם נשים אמרו במשנה כ"ז, שאדם מרבה שיחה עם אשה גורם רעה לעצמו, רצונו לומר, שממשיך עליו הלילות הנקראת רעה, ומטמא אותו בקרי וביטל מדברי תורה, כי קודם שבטלו הטבילות היה אסור בדברי תורה, וסופו יורד לגהינם, לעכל הרע הנדבק בו, ומהו רבוי שיחה עם אשה, תבין ממעשה דר"י עם ברירה, ומכאן ידין ירא שמים למעט בדיבור עם אשה, ובפרט עם אשתו נדה, וכן על ידי הסתכלות בה מושך עליו רוח הטומאה שבה.

במסכת דרך ארץ: אל תרבה שיחה עם אשה, שכל שיחה של אשה אינו אלא ניאופין, ותחילת הזנות – שיחה, ומתוך השיחה בא לידי שחוק, ומתוך השחוק בא לידי קלות ראש, ואחר כך לידי זנות.

@02כשם שצריך האדם לפרוש מגוף העבירה, כך צריך לפרוש ממחשבותיה

במשנה: "שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה", וזה לשון@06 ה"ראשית חכמה" בשם הראב"ד@07, כשם שצריך האדם לפרוש מגוף העבירה, כך צריך לפרוש ממחשבותיה, שלא יהרהר עבירה בלבו, ואם באה לו מחשבה, צריך לאנוס עצמו ולהוציאה מלבו, וכל שכן שלא יכוון לגמור אותה בליבו, וזה שנאמר: "והתקדשתם" – במעשה, "והייתם קדושים" – במחשבה, וזה שאמר: "כי קדוש אני" – כמו שאני קדוש במעשה ובמחשבה, כך תהיו אתם קדושים. הא למדת, שאין אדם נקרא "קדוש", עד שיקדש עצמו במעשה ובמחשבה, ודע, כי לא יכול האדם לבוא אל החמדה הזאת, עד שיקדש עצמו במותר לו ויגדור עצמו מן הדברים המרגילין לעבירה, וכמו שאמר: כל המכניס ידו למטה מן הטבור – תקצץ, וכן: כל האוחז באמה ומשתין, כאילו הביא מבול לעולם וכו', כי דרכו של יצר הרע, משיאו להשביע נפשו ולמלא תאוותו במותר לו, ואחר כך כאשר לא תמצא ידו במותר, יסיתנו אל איסור קל ואחר כך אל החמור ממנו, עד שיכפור במי שאמר והיה העולם, שאין דין ולא דיין ולא גן עדן ולא גהינם ולא עולם אחר, על כן צריך לעמוד על נפשו להלחם עם תאוותו, שיהיה לו מעלה על הבהמה, שאין לה מעצור מכל אשר משיג תאוותה, עד כאן לשונו.

@02אחורי ארי ולא אחורי אשה

בספר @06"רכב אליהו"@07 ז"ל, שפתוי יצר הרע הוא, שאומר לו: הלא אינך עושה רעה בהסתכלות, כי אין כוונתך לזון עיניך, אלא להכיר האשה הזאת, וכיוצא בזה מורה יצר הרע, לכן יעשה אדם גדר וסייג לעצמו, ויחשוב שהרי גבור שבגבורים – שמשון, חסיד שבחסידים – דוד, חכם שבחכמים – שלמה, נכשלו באשה, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה: אחורי ארי ולא אחורי אשה, ויתן אל ליבו הלא היא חמת מלא צואה ופי מלא דם, והמסתכל בה עושה עצמו אלוקי מסכה ומכניס רוח הטומאה בקרבו, עד כאן לשונו.

@02כל הכובש עינו מן העריות זוכה ורואה פני השכינה

אמרו חז"ל: כל הכובש עינו מן העריות זוכה ורואה פני השכינה, שנאמר: "ועוצם עיניו מראות ברע… מלך ביופיו תחזנה מישרים" – ודי בהערות אלה שישתדל אדם לישא אשה בבחרותו ולהשיא בניו קודם שיבואו לידי חטא הגדול הזה, כמו שאמר רב חסדא: ואי הוי נסיבנא בארביסר הוי אמינא לשטנא גירוי בעינוי, וביותר צריך הכתוב לזרז למי ששהה עשרים שנה ולא נישא, שכל ימיו בהרהורי תשובה, שיעשה סייגים וגדרים לעצמו, שלא יבוא לידי הרהור רע, שלא יהא, חס ושלום, בכלל קרקפתא דלא מנח תפילין כמו שנאמר בש"ע א"ח ס' ל"ח סי' ד', וזה לשונו: המניח תפילין צריך להזהר בהרהור תאוות אשה, וכתב רמ"א בהג"ה בשם הכל בו, ואם אי אפשר לו בלא הרהורים, מוטב שלא להניחם, עד כאן לשונו.

@02הדבר דומה למי שנופח להבעיר הפחם

הרי מבוארים הדברים המביאים את האדם לידי הרהור, ועל זה נאמר: "ונשמרת מכל דבר רע", שלא יבוא לידי קרי, והרב @06ר' משה אלשיך@07 זלה"ה כתב בישעיה (סי' נ"ד) בביאורו על הפסוק: "הן אנוכי בראתי חרש נופח באש פחם וגו'", והאריך מאוד שם בביאורו במתיקת לשונו הזהב, ולקצר אני צריך, ואביא רק הצריך לענין וז"ל שם באמצע דבריו, למה הדבר דומה? – למי שנופח להבעיר הפחם, כי אם אין שם אש אין נפיחותו עושה כלום, אך בהיות האש ופחם והתחילה האש ותבער בפחם, אז הנופח מגדיל המדורה, כך היצר הרע נופח באיבריך להחטיאך, ואם לא היה מוצא אש בפחם לא היה הפתוי עושה רושם כלל, אך הוא נופח באש פחם, כי כבר אתה באיבריך הנמשלים לתת אש, שהתחלת בעצמך לחטוא פעמים ושלוש, ועל כן אחר כך בנפיחה קטנה תעשה מדורה גדולה, באופן כי האשם הוא עליך, באשר שיצר הרע היה כהולך ואת' עשיתו בעולם הבא, עד כאן לשונו, עיין שם שהאריך ותמצא נחת.

בספר "חסידים" (סי' תתשל"ח), זה לשונו: ושאין להקשות כיון שעוורו עיניו של יצר הרע של תאווה כדאמרינן ביומא ובסנהדרין, ואהני דלא ליגרי באינש לקרובותיו, אם כן למה לא יתיחד אינש בקרובותיו, וההיא דע"ז בנה קטן ובנה גדול, איך היה להם יצר הרע, אלא תלוי בראיות עיניו ואינו שולט תחילה וכו' כשנהנה, המלך מסיתו עוד וכו', עיין שם, עד כאן לשונו.

@02על כל מחשבה ודיבור ומעשה נברא מלאך

בפרוש המפרש ספר "חסידים", זה לשונו: אם נהנה בראיות עין, על כל מחשבה ודיבור ומעשה נברא מלאך, לפי ענינו ולפי מעשיו, אם טוב ואם רע, כדאיתא לעיל ס' ע"ח, ואותו המלאך מכריעו ומסיתו עוד מאחר שנהנה, כי המלאך מכריע לכף חובה ומחטיאו על פי רגילותו וכו', עיין שם. במקום אחר בספר "חסידים" נכתב בזה הלשון: ומי שהוא ירא שמים בכל לב, שירא מבוראו להרהר דבר רע כשהוא ער, גם בחלומו לא יבוא לו לעולם דבר רע, עד כאן לשונו.

@02יפנה מחשבתו לדברי תורה

העיקר, כשיעלה על לב האדם איזה טינא והרהור לדבר עבירה, כמו שאמרו חז"ל: שיצרו מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו או שהרהור בא לו מאליו בפתע פתאום בפגעו באשה שלא בכוונה, וטמא ראש מחשבתו, וכבר דרשו רבותינו זכרונם לברכה על הפסוק: "טוב מראה עינים מהלך נפש" – פירושו, טוב מראה עינים באשה יותר מגופה של מעשה. אזי תכף ומיד בזה הרגע צריך לדחוק, לאנוס עצמו ולהסיח דעתו ממנה, ויפנה מחשבתו לדברי תורה, כמו שאמר הרמב"ם והביאו הבית יוסף בש"ע אה"ע (סי' כ"ג סי' ג') וזה לשונו: אסור לאדם להיות מקשה עצמו לדעת ולהביא עצמו לידי הרהור, אלא אם יבוא לאדם איזה הרהור יסיע עצמו מדברי הבאי לדברי תורה, שהיא אילת אהבים ויעלת חן, בסעיף ז' זה לשונו: חסידים הראשונים וגדולי חכמים, התפאר אחד מהם – שלא הסתכל במילתו, ומהם מי שיתפאר – שלא התבונן מעולם בצורת אשתו, מפני שלבם היה פנוי מדברי הבאי לדברי אמת שהם אוחזין לבב הקדושים, עד כאן לשונו.

@02שלא יעבוד השם ולזולתו אלא לו לבדו

אכן כל ירא שמים יזהר, שיהא בקי לפחות בסימן ר"מ שו"ע או"ח, ובש"ע אבן העזר מסימן ק' עד סימן ק"ו, ואשרי מי שזוכה לבוא אל המדריגה שכתב @06הרמב"ן בפרשת עקב בפרק כ"א@07: "שמור תשמרון את כל המצוה הזאת וגו' ולדבקה בו" וזה לשונו: הכוונה להזהיר שלא יעבוד השם ולזולתו אלא לו לבדו, ויעבוד בלבו ובמעשיו, ויתכן שיוכלו להדביקה לו? – מה שתהיה זוכר השם ואהבתו תמיד, לא תפרד מחשבתך ממנו בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, עד שיהא דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו ולבו אינו עמהם, אבל הוא לפני ה', ויתכן באנשי המעלה הזאת, שתהיה נפשם צרורים בצרור החיים, כי הם בעצמן מעיין לשכינה, כאשר רמז בעל הספר, וכבר הוזכרתי מזה בפ' עריות וכו', עד כאן לשונו.

כעין זה הם גם דברי השל"ה על הפסוק: "ואתפללה אל קל השמים ואומר אל המלך אם על המלך טוב וגו'" (נחמיה ב'), שפרושו – אף אם דיבר נחמיה עם המלך, שמשמע שהיה מבקש ממלך בשר ודם, מכל מקןם התפילה היתה אל קל השמים, שהוא המלך האמיתי.

@02הגורמים שיטמאוהו בקרי

@06הב'@07 פגם הלשון – מד' כתות שאינן רואות פני שכינה, גורם שיטמאוהו בקרי, כמו שכתב @06זוהר נח @07(דף עו.), וזה לשונו: "ולא יראה בך ערות דבר" – דכד הני חייבא עלמא דגעלי ומסאבי נפשייהו וגרמייהו במלה דלהון דנפקי מפומייהו איהו ערות דבר. "והיה מחניך קדוש" (דברים כג) – אילון אינון שייפא גופא וכו', תרגום הזוהר: וְהָיָה מַחֲנֶיךְ קָדוֹשׁ. מַה זֶּה קָדוֹשׁ? קְדוֹשִׁים הָיָה צָרִיךְ לִהְיוֹת! אֶלָּא מַחֲנֶיךְ קָדוֹשׁ – אֵלּוּ אֵיבְרֵי הַגּוּף שֶׁהַגּוּף מִתְחַבֵּר וְנִתְקָן בָּהֶם. וְלָכֵן וְהָיָה מַחֲנֶיךְ קָדוֹשׁ. וְלֹא יִרְאֶה בְךְ עֶרְוַת דָּבָר.

והטעם ב"@06ראשית חכמה",@07 כי ברית הלשון הוא מכוון נגד ברית המעור, ואם לא נזהר בברית הלשון, אז אף שיטהר בברית המעור לא יעלה לו, ואף על פי כן יטמאוהו בקרי, וזה שאמר: "נצור לשונך מרע", שלא תבוא לידי שז"ל הנקרא "רע".

@06הג'@07 – מי שמצוות הם בידו ארעי, וזה שאמר: "אם תלכו עמי בקרי" – רצונו לומר, שתעשה המצוה במקרה, אף אני אלך עמכם בחמת קרי. ה"ה אמרו בזוהר המוסר סודות התורה לאנשים שאינם מהוגנים הוא בסיבת שינה ותענוג כל הלילה.

@06הד'@07 – מה שאמר, המברך ברכה לבטלה, שהוא כמוציא שז"ל.

@06הה'@07 – מי שאינו לומד קודם השכיבה, כמו שאמר: כל המשביע עצמו בדברי תורה ולן – אין מבשרין אותו בשורות רעות, שנאמר: "ושבע ילין בל יפקוד רע".

בס’“@06יסוד יוסף"@07 מביא עוד דברים המביאים לידי קרי: המסתכל בצורת ע"ז, והפוגם באזניו לשמוע דברים בטלים, גם מתוך רבוי אכילה ושתיה, ועם כל זה הזהירנו במה שכתוב: "ונשמרת מכל דבר רע", ולפי מה שכתב ב"ראשית חכמה", שהקרי דומה קצת בעיניו כמוציא שז"ל הוא על שלא שמר עצמו בדברים הנזכרים.

@02הרואה קרי יפשפש במעשיו

אם כן הרוצה לעשות תשובה על הקרי אין לו תקנה אחרת אלא דווקא על ידי שמירת שבת כהלכתו וחרטה ווידוים ויתכפר, אף אם בא בקרי, שלא על ידי הרהור אלא על ידי פגם באחד מברית הלשון או בשאר דברים הנזכרים. אמנם בענין התענית והסגופים, הרואה קרי יפשפש במעשיו על ידי מה באה לו הסיבה הזו, וכפי החטא שימצא שעבר, יקיים הסגופים השייכים לאותו חטא, כגון: לשון הרע או ליצנות או נדר ולא שלם וכו', ואם פשפש ולא מצא שום דבר חטא, שיכול לומר על ידי זה בא לי הקרי, ויודע בבירור שבא לו לאונסו, כגון: התלמידים אומרים לו לר', שמא מתוך טורח הדרך ראה ר' קרי או מתוך שאר דברים וכיוצא בזה, זה אין צריך לא לתשובה ולא לתענית וסגופים, כי כל אונס רחמנא פטריה, אך על כל פנים נטמא והוליד מזיקים, והנה על דרך שנטמא צריך טבילה במ' סאה להסיר כח הטומאה הנדבק בו.

@02על ידי הטבילה תחזור נשמתו למקומה

@06זה לשון הזוהר@07: בגין דבעל קרי אתי מסטרא דרוח מסאבא בעי לאסחאה מניה, @06וב"ראשית חכמה" הטעם בשם הזוהר@07, כי מי שהוא טמא – נשמתו מסתלקת ממנו, ועל ידי הטבילה תחזור נשמתו למקומה, ואם אי אפשר לו בטבילה ישתדל להטיל עליו ט' קבין מים, ואם גם זה אי אפשר ירחוץ מקום הטינוף, כי לא יהא אלא כצואה הנדבקת בבשרו או בחלוקו, שאסור להתפלל עד שיסיר הצואה מעליו, ועל מה שהוליד מזיקים ימיתם על ידי קריאת שמע שעל המטה בכוונה, ועל ידי תפילה קטנה המסודרת בתפילת "תקע בשופר", ועל ידי תענית שובבי"ם כמו שכתבנו, אך מי שלבו נוקפו שמא עבר על "ונשמרת מכל דבר רע", ולא נזהר מאותם דברים אשר על ידיהם טמאוהו בקרי, יחמיר על עצמו בקצת תעניות וסגופים כפי כוחו, ובזה יהיה לו לזכרון וגדר, שמאז והלאה יזהר שלא יכשל עוד באותם הדברים המביאים לידי קרי, וכן ראיתי נוהגים כמה גדולי ישראל יראי שמים אנשי מעשה, ועל כל פנים יזהר לקיים אותם הדברים שהם תקוני הברית, כמו שכתב ה"ראשית חכמה":

@02תקוני הברית

1. שיהא למודו תמיד משניות.

2. לסרס עצמו מזווג מליל שבת לליל שבת.

3. להחזיר בני אדם בתשובה נגד מה שפגם והוציא זרע לחוץ, וכל טיפת זרע היא נשמה העשוקה ביד החיצונים – ישתדל להוציאה משם ולהכניסה פנימה, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום: "אלמדה פושעים דרכיך".

4. יזהר בתקון חצות בחצות לילה או מחצות ואילך.

5. להוריד דמעות בתפילתו.

6. יזהר בנתינת צדקה לשמה, כי בחטאו נסתלקו החסדים למעלה, ועל ידי הצדקה ממשיך החסדים להמתיק הדינים.

7. להיות משכים ולהיות ראשון בבית הכנסת, ועל כל פנים מעשרת הראשונים.

8. להיות אוהב שלום ורודף שלום, ובכלל זה להיות שומע חרפתו ואינו משיב.

9. יזהר שלא יכשל באחד מד' דברים אלו שאינם רואים פני השכינה.

@02ובכל אלה האריך ה"ראשית חכמה" ונתן טעם לדבריו.

@06ובכתבי האר"י@07 זלה"ה, שיחמם עצמו בלישת המצות ובעריכתן עד שיזוע.

@06ובספר "יסוד יוסף"@07 כתב כמה תקונים:

1. להיות סנדק למול על ברכיו.

2. לעלות לספר תורה על כל פנים פעם אחת בחודש.

3. לומר "בריך שמיה" בנוסח ק"ל תיבות.

4. להרבות נרות בשבת.

5. ללמוד קודם השכיבה משניות או אגדה.

6. לכבד ולאהוב לומדי תורה.

7. להתפלל בכוונה ובבכיה.

ולכל אלה נתן טעם לשבח נגד פגם העבירה.

@02עוד כמה מצוות המסוגלים לתקון זה

@06בתקוני תשובה של הר"א הלוי@07 מביא כמה מצוות המסוגלים לתקון זה, וזה לשונו: @06הרב ר' אברהם הלוי בתקוני שבת שלו המוציא@07 מרשות היחיד לרשות הרבים בשבת, הוא המוציא שפע וברכה ממדת מלכות ללילית הרשעה ודומה חטאו למוציא שז"ל, שהוא חייב מיתה לשמים, כמו ער ואונן, אוי לנפשו, כי גמל אותה רעה שבעת יציאת נשמתו מקבלת אותה לילית הרשעה ומורידה אותה, ואחר כך תגלגל נפשו בבהמות טמאות, לפיכך צריך למהר ולתקן בכל כוחו כמה מצוות מסוגלות לזה:

1. ליתן צדקה לעניים ולכוון פנימי וחיצון, פנימי – שהצדקה מרבההשפע והטובה במלכות, והוא הוציא זרע לחוץ ועשה היפך, וחיצון – הוא שהמית נפשות יחיה נפשות, וכל שכן שיעשה צדקה עם בניו וקרוביו, כדי ללמדם להדריכם ביראת ה'. הוא שהרג בני בעולם הזה ובעולם הבא יחיה אותם בעולם הזה ובעולם הבא ללמדם מעשה הטוב.

2. יצער עצמו בתענית וכיוצא בו – הוא חטא מתוך עידון ונקרא "רשע", יסגף עצמו בתענית עד שיקיים בו צפד עורו ע"ע ויבש החומר, שהוא מצד הקליפה מדה כנגד מדה, הוא חימם עצמו לדבר עבירה יקרר עצמו בטבילות.

3. יעסוק בעונג שבת, כי הוציא סוד שבת לחוץ והניח המלכות על ידו אין כל שהוא יסוד היסודות, לפיכך יענג עצמו בשבת, ובפרט בסעודת הלילה.

4. היסוד אחז בכל המדות ובהוציא זרע לבטלה – יעסוק בענוה נגד כתר, ובסתרי תורה נגד חכמה, ובתשובה נגד בינה, ובגמילות חסדים נגד חסד, ותגבר על יצרו נגד גבורה, ואהבת אמת נגד ת"ת, וברדיפת אחר המצוות נגד נצח, ובהבאת שלום בין אדם לחבירו נגד יסוד, ובהכנסת כלה ובשמחה נגד מלכות, ואז יתוקן.

5. הוא שפזר זרע לחיצונים – יפזר צדקה לבעלי תורה ולעניים, עד כאן לשונו.

@02חטא הזנות גדול מאוד

חטא הזנות גדול מאוד, כמו שאמר במדרש נשא: "ומוציא אני מר ממות את האשה" – אוי לה לעבירה שעוברים עליה עשרת הדברות וכו', ובדור המבול אמרו: על הכל הקדוש ברוך הוא מאריך אף חוץ מזנות, שנאמר: "ויראו בני אלוקים…" מה כתוב אחריו? – "ויאמר ה' אמחה את האדם".

@02עיקר החורבן והגלות היא על זנות, ועל הניאוף נחתם עליהם גזר דינם

עיקר החורבן והגלות היא על זנות, כמו שאמר @06במדרש נשא@07, וזה לשונו: אף על פי שעברו ישראל על כל המצוות, שנאמר: "כחשו בה'" – כפרו בהקדוש ברוך הוא, ואף על פי כן היה מאריך אפו, ועל הניאוף נחתם עליהם גזר דינם, שנאמר: סוסים מזויינים – היה משכים איש אל אשת רעהו יצהלו. מה כתיב אחריו? – "העל אלה לא אפקוד בם נאום ה'", אמר הקדוש ברוך הוא: על הכל אני כובש, ועל הזנות אני כועס, וכן בסדום היה לוט כל הלילה מבקש רחמים, כיון שאמרו: הוציאם אלינו ונדעה אותם לתשמיש, מיד אמר לו: עוד מי לך פה? ללמד לך עליהם סנגוריא.

@02מאן דמחבר באינת' אחרא כאילו משקר ביה בהקדוש ברוך הוא

@06בזוהר שמיני @07(דף מה.): מאן דמחבר באינת' אחרא כאילו משקר ביה בהקדוש ברוך הוא, וקודשא בריך הוא לא יהיב ליה תשובה וכו', וכל שכן אי אטרח ליה להקדוש ברוך הוא למעבד דיוקנא דממזר באנת' אחרא וכו', מאן דחמיד לאנתו דחבריה ולאתדבקא בה אתפגם הוא לעלמין וכו'. תרגום הזוהר:מִי שֶׁנִּדְבָּק בְּאִשָּׁה לֵהָנוֹת מִמֶּנָּה, וְאַף עַל גַּב שֶׁהִיא פְּנוּיָה, וְנֶהֱנֶה מִמֶּנָּה בְּלֹא בְרָכָה, כְּאִלּוּ גּוֹזֵל אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאֶת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. .. וּמָה עַל פְּנוּיָה כָּךְ – מִי שֶׁנִּדְבָּק בְּאִשְׁתּוֹ שֶׁל אַחֵר, שֶׁעוֹמֵד כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה, בְּזִוּוּג שֶׁל שֶׁבַע בְּרָכוֹת, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. .. שֶׁפּוֹגֵם הַדְּמוּת וְהַתִּקּוּן שֶׁל מַעְלָה. כָּל שֶׁכֵּן מִי שֶׁחוֹמֵד אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ לְהִדָּבֵק

אלה הם גם דברי הבריתא חגיגה: ר"ש בן מנסיא אומר – הבא על אשת איש ואסרה על בעלה נטרד מן העולם והלך לו. פרש רש"י: אין לו תשובה, לפי שעשה דבר שאין לו רפואה, ודברי המשנה שם: ר"ש בן מנסיא אומר – איזהו "מעוות אשר לו יוכל לתקון"? – זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר, ושם בגמרא: אם לא הוליד ממזר מן הערוה, וכן אם לא אסרה על בעלה, שבא עליה באונס – מועיל תשובה, ועונשי הזנות הרבה.

@02עונשי הזנות

מה שאמרו בגמרא שלושה יורדים לגהינם ואינם עולים וחד מינייהו הבא על אשת איש,

וכן @06במדרש הנעלם וירא@07, זה לשונו: אמר ר' יעקב – הרשעים קלקלו ברית מילה שלהם וחילול שבתות ומועדים, ושכפרו בתחיית המתים ודומה להם, יורדים לגהינם למטה ונידונין שם, ושוב אינן עולים, אבל יקומו ליום הדין ויקומו לתחיית המתים, ועליהם נאמר: "ורבים מישני עפר יקוצו לחיי עולם ואלה לחרפות וגו' והיו דראון לכל בשר" – מאי דראון? – שהכל יאמרו די בראייתם.

במדרש: כי נופת תטופנה שפתי זונה. בני, הזהר מאשה זונה, שלא תטעה אותך בשפתותיה, ושלא תטעה אותך אחר קולה, ואחריתה מרה כלענה חדה כחרב פפיות. אמר לו: מה החרב אוכל מב' צדיה, כך היא מאבדת חייו של אדם בעולם הזה ובעולם הבא, ואף על פי שנידונין ביסורים בעולם הזה אינו יכול להציל מדינה של גהינם.

@02נבאר סגופים לכל אחד ואחד – הבא על אשת איש

@06בזוהר בראשית@07 אחד מן חמשה מיני ערב רב, דהיינו – נשמת ישראל "נפילים", דאפילו גרמייהו לזנות ובג"ד אפיל לו הקדוש ברוך הוא מן עלמא דאתי דלא יהא לון חילקא תמן, ונבאר סגופים לכל אחד ואחד. הבא על אשת איש בביאה או בהעראה, בין כדרכה בין שלא כדרכה, והרי הוא אוסרה על בעלה, כיון שנתרצה, וחייב עליה מיתות בית דין, לכן יסבול צער כמותה וישב בשלג וקרח שעה אחת בכל יום בימי החורף פעם אחת או ב' או ג' פעמים בימות הגשמים במים קרים עד צוארו, כל פעם שעה אחת, ובימות החמה ישב בגוף ערום לפני זבובים או דיבורים או שאר יסורים קשים כמוהם, ויתודה בכל יום בבכי ואנחה, ושנה תמימה לא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא יאכל לחם חם, וקל וחומר, שלא יאכל שום מאכל חם, ויש אומרים, שלא יאכל שום מאכל חם, לבד לחם שהוא מותר, ולא ירחוץ כי אם מעט בערב יום טוב, ולא יראה שום שחוק נשים או בתולות, אך יוכל לשמוע ברכת חתנים, ולא יעדן עצמו בשום תענוג, וילקה בכל יום, ויישן על הארץ על דף אחד בלי כר וכסת, רק בשבת ויום טוב ישכב על תבן וקש וכר אחד תחת ראשו, כי יסור ממנו רוח הגסה שבאה ממנו התאוה, וחיי צער יחיה, וילבש שק על בשרו מעל צוארו עד הירכיים, ולא יסתכל בנשים ובתכשיטיהן, אף על פי שאינם עליהם, ולא ישמע קול נגונים, ולא ידבר עם הנשים כלל ולא ברמז ולא ברמיזא, ולא יקרוץ בעיניו, ולא ירמוז באצבעותיו, אפילו באשתו נדה כל זמן שלא טבלה, ולא יתיחד עמה בשום ייחוד, וקל וחומר שלא יתיחד עם שום ערוה, ולא יהא עסקיו עם הנשים כלל, וכולי האי, ואולי אולי יחנן ה' צבקות.

צריך להתענות שכ"ה [325] צומות, ויכול להשלים אלו הצומות בי"ב הפסקות מב' ימים וב' לילות שעולה שכ"ד יום, ועוד יום א' עליהם, שעולה שכ"ה. יתן אפר על ראשו במקום הנחת תפילין כשאינם עליו, גם בכל מאכליו בסוף כל סעודה המפסקת ובתחילת הסעודה שלאחר התענית, וכל זה אם בא עליה ברצונה, אבל אם אנסה שלא אסרה על בעלה, הרי זה כשאר עריות מחייבי כריתות שאפרש בסמוך, והבא על הערוה מחייבי כריתות ישב בקרח כשעור צליית ביצה וגמיעה. כל יום לא פחות משלושים יום ואין צריך יותר מן מ' יום, ויתענה על כל פנים מ' יום רצופים, ויתודה בכל יום, וישכב על הארץ, ויסיר ממנו כל הנאה, ולא יתענג בשחוק וטיול ובכל מיני הנאה כל מ' יום.

@02הרובע זכר

הרובע זכר – אמרו בתקונים עונש משכב זכר הוא, להתגלגל בחיות טמאות: בשפן וארנבת, שהם שוכבים ונשכבים, מאי תקנתיה יצום רג"ל יום כמנין זכור וכמנין רג"ל, והזריז ישלים זה בט' הפסקות של ב' ימים וב' לילות, והנה ט' פעמים כל זה הם רמ"ג גימטריא "@06רגלי@07 עמדה במישור".

בכתבי האר"י זלה"ה, שיתענה אותן בימות החורף בעת השלג, ויטבול בשלג או באיזה מקום שנפשר השלג ט' פעמים באיזה יום שירצה ביום התענית, ויגלגל עצמו בשלג פעם אחת, ויחזור ויקום ויעשה כן ט' פעמים, ועודנו בתוך השלג יאמר בה: "השלג בצלמון בפרש שד"י מלכים".

@02הבא על נכריות

הבא על נכריות פגם שלו גדול מאוד, כי עבר על נשג"ז.

@06זה לשון התקונים@07: מאן דאעל ברית קודש דיליה ברשו נכראה כאילו עקר אילנא דחיי ואנח ליה ברשו אחרא דאיהו מרא וטחול וכו', ובכמה מקומות בזוהר: כאילו משקר בשמא קדישא, אם לא בחילא דתיובתא תדיר וכו'.

זה לשונו: "אותי עזבו" – הוא מאן דמשקר באות רשימא קדישא ועייל ליה ברשו אחרא דאיקרי בורות נשברים, דההוא אומה דעלמא עכו"ם, וי למאן דמשקר בשמא קדישא ועונשו גדול:

1. מה שכתב במדרש: ר' יוחנן בשם ר' לוי – בני אדם שנוהגים היתר בעולם הזה בשפחות, הקדוש ברוך הוא תולה אותן בראשיהם בקדקדיהם לעולם הבא, שנאמר: "ימחוץ ראש אויביו קדקוד שער מתהלך באשמיו", כל עמא יימרין ייזל האי גברא בחוביה.

2. מה שאמר בגמרא: אמר ר' יוחנן – כל העושה עבירה בעולם הזה מלפפתו והולכת לפניו ביום הדין, שנאמר: "ילפפתו אורחת דרכם וגו'" – ר"א קשורה בו ככלב, וב"ראשית חכמה" פרש, שלא לבד יעשה לבוש טמא לנשמתו, אלא שתדבק הטומאה בנפשו עצמה וחלק מנפשו בתוך הטומאה וחלק עבירה שמקנה בנפשו הוא הולך עמו בעולם הזה, וזהו לשכב אצלה בעולם הזה, וחלק מנפשו שנשאר בה הוא להיות עמה בעולם הבא, ונמצא פרט פגם הזה לשוכב עם הנכריות בענין הפסוק במעשה דיוסף, והטעם כי על ידי שכיבתו שד"י רוחא בגוה, שהוא חלק נפשו, ולכן מוכרח להיות עמה בעולם הבא.

3. מה שכתב האר"י זלה"ה, שיתגלגל בכלב, וזהו קשורה בו ככלב, וזה שאמר ביוסף: "ענו בכבל רגלו" – בגין דאתפגמית מחשבתו ונפיק מיני י' טיפון דאיזרוקו למגנא, ועל שלא בא עליה לא הוצרך להתגלגל בכלב, ו"כבל" תמורת אותיות "כלב", ותקונו להתגלגל ז' פעמים או ט' פעמים בשלג, כמו שאמר: "והשלג יושבת אצל" – ותרגום: שגל כלבתא לא יצטרך לגלגול כלבתא.

4. מה שכתב שכל יורדי גהינם אתי אברהם ומקבל להו ומסיק להו. פרש, שמעלה אותן מגהינם, חוץ מהבא על נכריות דנמשכה ערלתו ולא מכירו שהוא יהודי ודומה לו שלא נימול, ופרש @06הרב ר' משה אלשיך@07 זלה"ה שהוא, כי יתגלגל נפשו בילד שימות קודם מילה, כי את בת ערלים שכב וטמא מילתו, ויורד לגהינם לעתיד לבוא, ולא יזכה לחיי המקווים, וזה שאמר: "כל בואיה לא ישובון ולא ישיגו אורחת חיים", עיין שם שהאריך במשלי.

@02לעתיד לבוא אברהם יושב בפתח גהינם ואינו מניח אדם מהול לכנוס לתוכה

גם צריך אתה לדעת מה שאמר @06הרב ר' משה אלשיך@07 זלה"ה בענין מה שכתוב, שהראה הקדוש ברוך הוא לאברהם גהינם ומלכות ובירור מלכות כדי להצילם מגהינם ר"ל. הנה אין מן הספק, שלא מן גהינם של עת ההוא הצילנו, כי כל חוטא אין נקי אלא מאשר לעתיד, כי לעלוקה היא הגהינם, שתי בנות לעלוקה הזאת, שיש לה ב' פיות בב' קצותיה, כן יש שאול עתה, ויש גהינם לעתיד, היא אבדון שאשו לא תכבה, וזה שאמר @06במדרש וירא@07: אמר ר' לוי – לעתיד לבוא אברהם יושב בפתח גהינם ואינו מניח אדם מהול לכנוס לתוכה.

@02הסגופים השייכים לחטא זה

הסגופים השייכים לחטא זה, אחר שקיים דרכי תשובה, כמו שאמרנו בפרקים הקודמים – צריך לצום רי"ו צומות, ואם ירצה יעשה שמונה הפסקות מב' ימים וב' לילות רצופים, שהם כמנין רי"ו בדקדוק, ולכל הפחות יתענה ג' ימים וג' לילות ג' פעמים בכל שנה פעם אחת, ולא יאכל בשר ולא ישתה יין, ולא ירחוץ לפחות מ' יום, עד ישוב השם יתברך מחרון אף, ואם, חס ושלום, לאחר התשובה יחזור לסורו, יחמיר עליו יותר ויותר, ובימות החמה ילך במקום נמלים הרבה, וישב ביניהם ערום, ובימות החורף ישבור הקרח וישב במים עד החוטם, ואם עוד, חס ושלום, יחזור לסורו יחמיר על עצמו כהנה וכהנה.

@02הבא על בהמה או על עוף וכדו'

הבא על בהמה או על עוף או על כל מין ומין חוץ ממין אדם, צריך רי"ו תענית, גם כן הבא על הפנויה שלא טבלה לנדתה או על אשתו נדה חייב עליה כרת.

@06בזוהר שמות@07 (דף ג ע"ב): מאן דשכיב בנדה לית מסאבה תקיף בעלמא בר ממסאבא דנדה, דמסאבי דנדה קשיא מכל מסאבי דעלמא דאיסתאיב איהו, וכל מאן דאיקרב בהדה מסתאב עמיה בכל אתר דאזלין שכינתא דחיין מקמיה ולא עוף אלא דגרמין מרעין בישין על גרמייהו ועל זרעה בישא דאוליד, דכיון דקריב בר נש לנדה האי מסאבא דליג עלייהו, דכתיב: "ותהי נדתה עליו", ואסתאב בכל שייפין דיליה זרעא דאוליד בהאי שעתא משכי עליה רוח מסאבא וכל יומי יהא במסאבא דהא בנינא ויסודא דיליה במסאבא רב ותקיף מכל מסאבי דעלמא, עד כאן לשונו. @06תרגום הזוהר@07: שְׁלשָה הֵם שֶׁדּוֹחִים שְׁכִינָה מִן הָעוֹלָם וְגוֹרְמִים שֶׁדִּיּוּרוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא יִהְיֶה בָּעוֹלָם וּבְנֵי אָדָם צוֹוְחִים וְלֹא נִשְׁמָע קוֹלָם, וְאֵלֶּה הֵם: מִי שֶׁשּׁוֹכֵב עִם נִדָּה, מִשּׁוּם שֶׁאֵין טֻמְאָה חֲזָקָה בָּעוֹלָם חוּץ מִטֻּמְאַת הַנִּדָּה, @06וְטֻמְאַת הַנִּדָּה קָשָׁה מִכָּל טֻמְאָה בָּעוֹלָם@07. הוּא נִטְמָא, וְכָל הַמִּתְקָרְבִים אֵלָיו נִטְמָאִים עִמּוֹ. בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוֹלְכִים, נִדְחֵית שְׁכִינָה מִלִּפְנֵיהֶם. וְלֹא עוֹד, @06אֶלָּא שֶׁגּוֹרֵם צָרוֹת רָעוֹת עַל עַצְמוֹ וְעַל אוֹתוֹ זֶרַע שֶׁיּוֹלִיד@07. שֶׁכֵּיוָן שֶׁיִּקְרַב אָדָם לְנִדָּה, אוֹתָהּ טֻמְאָה קוֹפֶצֶת עָלָיו וְנִשְׁאֶרֶת בְּכָל אֵיבָרָיו, אוֹתוֹ זֶרַע שֶׁיּוֹלִיד בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, (טמאים) מוֹשְׁכִים עָלָיו רוּחַ טֻמְאָה, וְכָל יָמָיו יִהְיֶה בְטֻמְאָה, שֶׁהֲרֵי הַבִּנְיָן וְהַיְסוֹד שֶׁלּוֹ הוּא בְּטֻמְאָה רַבָּה וְתַקִּיפָה מִכָּל טֻמְאָה שֶׁבָּעוֹלָם, שֶׁמִּיָּד שֶׁקָּרֵב אָדָם לְנִדָּה, אוֹתָהּ טֻמְאָה קוֹפֶצֶת עָלָיו, שֶׁכָּתוּב (ויקרא ט) וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו.

 

@02לא פרש מאשתו סמוך לוסתה

אם שכח ולא פרש מאשתו סמוך לוסתה ואירעהו אונס מחמת פשיעותא – תקונו להתענות נ"ט צומות כמנין "נדה", אך אם זלזל בכוונה בשעתא דוסת, וכל שכן במזיד בזה יותר מהשעור, צריך להתענות פ"ב צומות, דהיינו, שיעשה ג' הפסקות מב' ימים וב' לילות, ועוד יום א' אחריהם הרי פ"ב, וילקה לפחות ב' מלקיות ביום טבילה – שני ושישי או ביום אכילת הפסקה לפניה ולאחריה, וירבה בסגופים כפי כוחו, ועל כל פנים לפחות יתענה מ' יום רצופים, וילקה ויתודה בכל יום פעמים ושלוש, ולא יאכל בשר, ולא ישתה יין ולא כל דבר חם לבד משבתות וימים טובים, ולא ירחץ כל אותן ימים, ואם לא בעלה רק חבק ונשק אשתו נדה או הבא על בשרה ונהנה ממנה בקרוב בשר – יתענה מ' יום, ואם בא על הפנויה נדה בתולה או אלמנה, בין כדרכה בין שלא כדרכה, אם כן הוא חייב כרת על שבעל נדה, גם על שהיא מקבלת זרע מן אנשים הרבה, ולא נודע ממי נתעברה, נמצא האב נושא בתו, והאח נושא אחותו, ועל זה נאמר: "ומלאה הארץ זמה". תקונו הוא, שלא יסתכל בפני נשים, ואין צריך לומר במקום שדרכן להתכסות, ועל אחת כמה וכמה בין שדיה או במקום התורפה, חס ושלום, ואפילו באשתו לא יסתכל כל זמן שלא טבלה, ולא יראה שחוק נשים ולא בתולות, ולא ירחץ, ולא יאכל מאכל חם מכל דבר המביא לידי תאוה לפחות שנה או ב' שנים, ויתענה פ"ב צומות כנזכר, ולכל הפחות יתענה מ' יום, ולא יאכל בשר בליל שלפני התענית ולאחר התענית, וישכב בקושי על הארץ או על דף ביום ובלילה, כפי הנאתו שנהנה ממנה, וילקה בהצנע, ויתודה בכל יום ג' פעמים בבכי ובדמעה, ולפום צערא אגרא, ואם לא בא עליה רק חבקה או נשקה – יתענה בה"ב, וירחק מפתח ביתה.

@02הבא על הפנויה שטבלה לנדתה

הבא על הפנויה שטבלה לנדתה – אמרו עליו @06בזוהר תזריע (דף מה ע"א),@07 וזה לשונו: תמן תנינא, כל הנהנה מעולם הזה בלא ברכה גוזל להקדוש ברוך הוא וכו', דא הוא בר נש דא דאיתדבק באנתו למהנה מנה, ואף על גבדאיהו פנויה ואהני מנה בלא ברכה פרש בלא ברכת ארוסין ושבע ברכות, כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא, ומה הבא על הפנויה כך, מאן דאתדבק באנתו אחרא אעכ"ו חבר לאיש משחית, מאן הוא איש משחית דא ירבעם, ואומר אין פשע דהא היא פנויה ואמאי אסור בגין דגוזל לאביו ואמו והוא חבר לאיש משחית דפגים דיוקנא דלעילא, עד כאן לשונו. תרגום הזוהר: כָּל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְרָכָה, כְּאִלּוּ גּוֹזֵל אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאֶת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּתוּב גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְגוֹ'. כָּל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה, כְּלָל זֶה הוּא הָאִשָּׁה. מִי שֶׁנִּדְבָּק בְּאִשָּׁה לֵהָנוֹת מִמֶּנָּה, וְאַף עַל גַּב שֶׁהִיא פְּנוּיָה, וְנֶהֱנֶה מִמֶּנָּה בְּלֹא בְרָכָה, כְּאִלּוּ גּוֹזֵל אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאֶת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁהַזִּוּוּג שֶׁלָּהֶם הוּא בְּשֶׁבַע בְּרָכוֹת. וּמָה עַל פְּנוּיָה כָּךְ – מִי שֶׁנִּדְבָּק בְּאִשְׁתּוֹ שֶׁל אַחֵר, שֶׁעוֹמֵד כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה, בְּזִוּוּג שֶׁל שֶׁבַע בְּרָכוֹת, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה עד כאן. וזה צריך סגופים ותענית, על שעבר לא תעשה שבתורה, מה שנאמר: "לא תהיה קדישה מבנות ישראל", ויתענה מ' יום או ג' ימים וג' לילות.

בפרק י"א כתבנו, שאם חטא אדם באבר אחד כמה חטאים חלוקות, כגון: בנכריות ובמוציא שכבת זרע לבטלה וכיוצא בזה, וקיים דרכי תשובה כמו שאמרנו, אם יקיים הסגופים המסודרים לחמור שבהם אין צריך לקיים הסגופים השייכים לחטא הקל ממנו באותו אבר, ובלבד שקודם התענית צריך עזיבת חטא וקיום חבילות של מצוות, ומה טוב אם יוכל לקיים מה שכתב בגמרא: הכי דמי בעל תשובה, כגון שבא עבירה לידו פעם אחת וב', ופרש ממנה, מחוי ר"י – באותו אשה ובאותו מקום ובאותו מעשה, כמו שאמר באריכות בפרקים הקודמים הסגופים השייכים לחטא ברית הלשון.

@02פרק י"ח

@06בו יבואר הד' כתות שאינן רואות פני השכינה@07: @06א. @07גודל החטא של המשחקים ב"קארטין" אף בימי חנוכה ופורים. @06ב.@07 מה נקרא לשון הרע, גודל עוון שבועת שקר ושוא, מהי השבועה, ושאפילו באמת אסור להשבע, עונש מועל בחרם. @06ג.@07 גודל איסור הזכרת שם שמים לבטלה בכל לשון ובכל כנוי. @06ד.@07 דיני נדרים, ושאין להתיר הנדר של מצוה, אלא אם כן רואים שהוא אנוס גדול. @06ה.@07 כיצד יתנהג הרוצה להתענות והוא חלש, המתנהג לאסור בדברים המותרים כיצד יעשה שלא יהא כנדר. @06ו.@07 ובו יתבאר התשובה והסגופים והתענית לשאר פרטי חטאיו, ממה שאינו בברית הלשון ובברית המעור: @06ז. @07תשובה לעובר על דת יהודית ועובד עבודה זרה, תשובה למחלל שבת, תשובה לרוצח, תשובה לאשה השוכבת על בנה והמיתו בשינה, תשובה למכה חבירו או צערו בממון או באונאת דברים, @06תשובה לכותבי קמיעות, תשובה לאוכל נבילה או טריפה בין באונס בין ברצון או ששחט בסכין פגומה, תשובה למכה אשתו, תשובה למגביה ידו על חבירו, תשובה לגונב או לגוזל ממון מישראל, תשובה ללוקח ריבית מישראל, תשובה למסיג גבול רעהו בכל מקום ובכל ענין,@07 תשובה לשותה יין נסך – והוא סתם יין של עובד כוכבים ומזלות, תשובה לאוכל בשר אחר גבינה קשה או להיפך, תשובה לאוכל בלא נטילת ידיים, תשובה לאבל ששמש בימי אבלו, תשובה ותקנה להנצל מכרת א'.

@02הסגופים השייכים לחוטאים בברית הלשון

ועתה נבאר הסגופים השייכים לחוטאים בברית הלשון, והם הד' כתות שאינם רואים פני השכינה: כת לצים, כת חנפים, כת שקרנים, כת מספרי לשון הרע, ועוברי נדרים ושבועות ושאר פגמי הלשון, ב"ראשית חכמה" כתב הטעם, כי הם פוגמים בד' אותיות ה – ו – י – ה ובד' אותיות א – ד – נ – י.

בשם המקובלים: החוטאים בד' אלה יהיו מגולגלים בד' חיות טמאות אלה, והם: ארנבת, שפן, גמל, חזיר. כל אחד בחיה המתיחסת לו, וכנגד אלו יש ד' קליפות למעלה להעלות מעשה החוטא ולהענישו בגהינם.

@02עונש הלץ

הנה @06עונש הלץ@07, מלבד מה שכתוב, שאינו רואה פני השכינה, אמרו בגמרא: אר"א – כל המתלוצץ, יסורים באים עליו, שנאמר וכו', א"ר קטינא: כל המתלוצץ גורם כליה לעולם, שנאמר וכו', ולפי דברי משנה: היושב בטל מדברי תורה ואינו עוסק בשום עסק לא במלאכה ולא במשא ומתן נקרא "לץ", כמו שנאמר: שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים, שנאמר וכו'.

@02היושב בטל הרי זה מתלוצץ

ב"ראשית חכמה", בשם @06החסיד ר' יהודא@07, כי הראיה מסוף הפסוק במה שכתוב: "כי אם בתורת ה' חפצו", לכן לא ישב במושב לצים, שאין בו תורת ה', והוא כי אין ליצנות גדולה מזו, ממי שאמרו לו מנה אדומים שעה אחת, וכל מה שתוכל למנות באותו שעה יהא שלך, והוא יושב ובטל, הרי זה מתלוצץ מן המתנה הזאת ומבזה אותה, כן הדבר הזה – המבטל דברי תורה, אחר שיודע גודל השכר של תלמוד תורה, אם כן הוא כמו לץ ממש, ומכל שכן העוסק בשיחה בטלה שנקרא "לץ", ועובר גם בעשה, כמו שאמר: "ודברת בם" – ולא בדברים בטלים. אמר רבא: השח שיחות חולין עובר בעשה. רב אחא בר יעקב אמר: עובר בלאו וכו', וביותר צריכים להזהיר בעלי תורה בדברים בטלים, כמו שאמר במדרש: אם נכנס ללב דברי ליצנות יוצא כנגדו תלמוד תורה, מכל שכן אותן המתלוצצים מן הבריות, שמעותדים לכל עונשים הנזכרים, וכן המשחקים בקוביאו"ת וקארטי"ן ושאר מיני שחוק, אף שלא להרויח מעות, שנקרא "מושב לצים" גמור, כמו שכתב בגמרא.

@02ההולך לאצטדי"ן הרי זה מושב ליצים

ההולך לאצטדי"ן וכו' הרי זה מושב ליצים, ולא די שחוטאין בעצמן אלא שמחטיאין, כי דבר זה נעשה בשנים, לפי זה חטא הרבים תלוי בו, ואין מספיקין בידו לעשות תשובה, כמו שכתב בירבעם.

@02המדברים דברים בטלים ככופר בעיקר

ב"ראשית חכמה" קורא תגר על אותן, שהתירו לעצמן מיני שחוק בקוביאו"ת באמרם, שהוא מחדד השכל, מה שאמר @06ר' יונה בשער היראה@07: המדברים דברים בטלים ככופר בעיקר, שאינו מאמין שמלא כל הארץ כבודו, כי המאמין שהוא לפני הקדוש ברוך הוא לא יעשה דבר נגד רצונו, וקשה בעיני דבר זה מכל העבירות, כי שאר עבירות – אם יחטא פתאום ויצרו הטעיהו, שלא שם יראת ה' נגדו – אין עונשו גדול כל כך, אבל שבזדון לבו יושב שעה אחת או שתיים ולפעמים כל היום ולא יזכור ה' נגדו לומר בלבו לפני מי אני עומד ומשחק ומכעיס אותו ולא אבוש מגדולתו ואל אפחד מדינו, הוא עובר על מה שכתוב: "השמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך", וא"ת זוכר את ה' ואף על פי כן עומד ומשחק, הרי זה במזיד עומד ומבזה את ה' ואת תורתו, שאומר בלבו אין הקדוש ברוך הוא מעניש כת ליצנים, והוא כופר בדברי חז"ל, והוא צדוקי, ודומה לאותן שהיו עובדים עבודה זרה בסתר, ואמרו: "עזב ה' את הארץ" ואין רואה אותן, ואלו עובדים עבודה זרה בגלוי ואין מוחה בידם, ואם על הכועס אחרו, שאין השכינה חשוב כנגדו, כל שכן על כת זו, ואמרו: מוטב שיוציא לעז על בניו ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום, וכל שכן משחקים שעושים עצמן רשעים לפני המקום יותר מכמה שעות ואפשר כל היום.

@02המשחקים בקוביאו"ת בימי המועדים

וביותר גדול עוונו מנשוא המשחקים בקוביאו"ת בימי המועדים שהם ימי הדין, כמו שאמר בפסח על התבואה וכו', ואפשר שחוטא זה יכריע את העולם לכף חובה, כמו שכתוב: לעולם יראה אדם את עצמו ואת כל העולם כאילו חציו זכאי וחציו חייב וכו', ואז אותן עניים שיצטערו או ימותו ברעב ובצמא כולם תלויים בו, ולכן ראוי להרחיק מכל מיני שחוק בין בחול בין במועדים, כי העולם והאדם נדונין לעולם, וענין זה גורם יסורים וכלייה לעולם, חס ושלום, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, עד כאן לשונו.

דברים האלה הם תוכחת מגולה למנהג המכוער בכמה מדינות ששוחקים בקארטי"ן בחנוכה ובפורים, שנקבעים להודות ולהלל להקדוש ברוך הוא על הניסים והתשועות שעשה לנו בימים ההם, ולא להיות, חס ושלום, ככופר בעיקר באותן הימים יותר מבשאר ימים, והמנהג הרע הזה יצא, על כי זה כמה דורות שלפנינו אשר הראשים ופרנסי הקהילות אסרו שחוק זה בחרם, כי על ידי זה בטלו הרבה מלעסוק בישובו של עולם, ושאר טעמים שהיו להם וחששו, פן מרוב הרגל לא יוכלו להתאפק ויעברו, חס ושלום, על החרם בסתר, והיה תנאי מפורש, שהימים הנזכרים אינם בכלל החרם, ובזה ישקטו יצרם הרע, אבל הם לעולם מעותדים לכל העונשים אשר כת ליצנים מעונשים בהם כמו המשחקים בשאר ימות השנה.

@02עונש החנפים

@06כת חנפים@07 – עונש החנפים, מלבד עונש שאינם רואים פני השכינה, אמרו בגמרא: אמר ר"א – כל אדם שיש בו חנופה נופל בגהינם, שנאמר וכו', ואר"א – כל המחניף לחבירו לסוף נופל בידו, וכל עדה שיש בה חנופה נמאסת כנדה, ארשב"ל – בשביל חנופה שחנפו עדתו לקרח על עסק לגימא א' חרק עליהם שר של גהינם שיניו.

בגמרא פסחים כתב: ג' הקדוש ברוך הוא שונאם ואחד מהם – המדבר אחד בפה ואחד בלב, וכל אדם שיש בו חנופה מביא חרון אף לעולם ותפילתו נמאסת וכו',

ובגמרא סוטה: בשביל שהחניפו לאגריפס המלך, נתחייבו שונאים של ישראל כלייה, ואף על פי שהיה מלך ועניו וירא שמים, כל שכן מי שמחניף לרשעים, קשה חנופה כעבודה זרה ושפיכות דמים. בעוון החנפין הגשמים נעצרים, ובעוון החנופה נידון לעד ולעולמי עולמים, ולכולם מייתי קרא.

@02החונף נקרא המדבר אחד בפה ואחד בלב

כתב ה"ראשית חכמה": החונף נקרא המדבר אחד בפה ואחד בלב, ובמדרש: "ורשעים מלאו רע" – זה המדבר אחד בפה ואחד בלב, והקדוש ברוך הוא קורא אותו "תועבה", שנאמר: "תועבת ה' שפתי שקר".

@02החניפים נחלקו לג' כתות

ב"@06מנורת המאור@07" ז"ל: החניפים נחלקו לג' כתות:

1. המחניפים לבני אדם, כדי שימצאו חן בעיניהם ואינם מוכיחים אותן על מעשיהם הרעים, אלא אומרים להם כדין עשיתם.

2. הוא יותר מגונה, והם החנפים לאלמים, כדי שיעשו ראשים על הציבור, ולעשירים כדי שיהנו מהם, ויסירו בטחונם מעל הקדוש ברוך הוא, ועליהם נאמר: "ארור הגבר אשר יבטח באדם".

3. מחניפים בדברי תורה, מראים עצמם שהם עניים ושוקדים על בתי כנסיות, וכוונתם היא לעלות לגדולה ולסלק נפשם מן המס, ומראים חסידות על פניהם ולבם מלא תוך ומרמה, עד כאן לשונו.

@02עוד חנף רע

יש עוד חנף רע והוא, המדבר עם חבירו דברים מתוקים, כדי שיאמר לו חבירו מה שבליבו, ואחר אשר האמין לו וסומך עליו הולך עמו ברמאות, וזה שאמר: "כי חנם מזורה הרשת בעיני בעל כנף והם לדמם יארובו וגו'", והגרוע שבכולם – המחניף לחבירו כדי להחטיאו, כגון: שמחזיק לסייעו במחלוקת שיש לו עם חבירו, אף על פי שהוא יודע שהדין עמו.

בספר "@06חובת הלבבות@07" חשיב לחונף – העושה מצוה ומכוון, שיכבדהו בני אדם, כגון: המתפלל בציבור ובעלי חזנים בפיוטים ובנגונים חדשים, למצוא חן בעיני בני אדם, וכתב עוד שם – העושה בשביל כבוד בני אדם ומיראתם, אינו עובד לבורא אלא לבני אדם, וכמה מדות גרועות בו יותר מעבודה זרה, עיין שם.

הרוצה להנצל מהחניפות ירחיק עצמו מן הכבוד ומן ההנאה וכו', וזהו ענין תקלת חכמי הדור, כי הם רודפים להנות מן העם, על כן מחניפים להם ואין מוכיחים אותם וכו'.

@02אסור לכבד הרשעים

מה שכתוב בגמרא מותר להחניף רשעים בעולם הזה, @06כתב ב"מנורת מאור"@07: אין פרושו שישבח לו מדות הרעות שיש בו, אלא פירוש שאפילו אסור לכבד הרשעים, לפי שהם שונאי ה', וכתיב: "נבזה בעיניו נמאס". אמרו הרשעים – שידם תקיפה והשעה משחקת להם – מותר לכבדם מיראתם אבל לא מאהבתם, @06ובפרקי ר"א@07 ע"ע יעקב אבינו שהחניף לעשו, מכאן אמרו: מותר להחניף רשעים בעולם הזה, וסימנך מאהבה מחניפין את הרשעים בעולם הזה, אבל מי שיכולת בידו ומוחה ונוקם נקמת ה' מהרשעים בעולם הזה הקדוש ברוך הוא כורת עמו ברית ולזרעו אחריו, כמו שעשה לפנחס.

@02עונש השקרנים

@06כת שקרנים@07 – ז"ל @06ה"מנורת המאור":@07 אין צריך לומר, אם הוא משחית בשקריו וגוזל וחומס ועושק שכר שכיר, שזה עובר על מה שאמרו: "לא תכחשו" ו"לא תשקרו" ו"לא תלין", וכן המעיד עדות שקר עובר על "לא תענה", וכן אם הוא בעל תרמיות ובעל אונאה במשא ובמתן ובשותפות, כתיב: "לא תונו", וכן אם אין מזיק אותו מיד, אלא מכוון שיבטח בו ולא ישמור ממנו וניזק מזה אחר כך, כמו שכתוב: "בפיו שלום ידברו את רעהו ובקרבו ישים ארבו", וכן המסבב בשקריו טובה, שעתיד לבוא לחבירו, שיקחנה לעצמו, כגון: שרואה שחבירו רוצה לקנות סחורה בזול, ומסבב אותו, שלא יקנה ויקחנה לעצמו, שכל אלה הם אנשי מרמה, אלא אף אם מספר דברים, שמשמע שמחליף מקצתם בלא תועלת לו, ולא הפסיד לחבירו ולא לאחרים עונשו גדול מאוד, וכן המשבח במעלות שאין בו, כגון: האומר שהוא מיוחס ושהיו אבותיו גדולי הדור ומאריך בזה, עיין שם.

@02לא גלו ישראל אלא בעוון השקר

@06בגמרא: @07כל המחליף דיבורו כאילו עובד עבודה זרה, שנאמר: "והייתי בעיניו כמתעתע", ואמרו רבותינו זכרונם לברכה: רוחו של נבות לא זכה למדרגה עליונה, על שרצה לדבר כזבים, ולא גלו ישראל אלא בעוון השקר, כמו שכתוב: "למדו לשונם דבר שקר", ובתקונים: כל זמן שישראל משקרים בתורת אמת, אז כתיב: "ותשלך אמת ארצה", ושקרא שלטא בעלמא, ואז הוא שיקרא ס"מ, ובזמנא דאמת שלטא בעלמא אתעבר שקרא בעלמא ודא הוא ס"מ ובאמת נברא העולם נמצא האומר: שקר מחריב העולם.

@02יש לישראל לאחוז במדת האמת

@06זה לשון ה"ראשית חכמה"@07: ועתה בעוונותינו, באריכת הגלות יותר מדי, שיש לישראל לאחוז במדה של הקדוש ברוך הוא, דהיינו: בחותמו שהוא אמת, ולקדש עצמם אף במותר להם, ושלא לשקר לא לישראל ולא לנכרי, ולא להטעותו בשום ענין, כמו שאמר: "שארית ישראל לא יעשו עוולה", ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית, וכתיב: "וזרעתם לי בארץ" – אדם זרע כור אחד, כדי שימצא כמה כורים, כך זרע הקדוש ברוך הוא את ישראל בין האומות, כדי שיתווספו עליהם גרים, ואם יתנהגו ישראל ברמאות מי ידבק בהם.

@02עונש מספרי לשון הרע

@06כת מספרי לשון הרע@07 – גודל החטא אמרו בגמרא, שהוא גדול מעבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים, אשר בכל אחד מהם יהרג ואל יעבור, ומייתי ראיה מהפסוקים, וכתב @06החסיד ר' יעב"ץ@07 זלה"ה: אל תחשוב, שזה אמרו על צד הגוזמא כל אחד על היסוד האמיתי, כי המספר לשון הרע על חבירו בשמעו את קול צעדיו ישחוק ובעברו מעל פניו יחזור לקלקולו, ולא ירא מהקדוש ברוך הוא אשר מלא כל הארץ כבודו, עיניו צופות רעים וטובים, הרי עבודה זרה. גלוי עריות – כי הוא כמו אשה המנאפת ופתחה את פיה ואמרה לא פעלתי עוון. שפיכות דמים – אין צריך ביאור כי הוא יסודו, וכל שכן אם ילבין פניו ברבים, @06ובתנחומא@07 ד"א: "חיים ומות ביד הלשון" – זה לשון הרע, שאין אדם מוציא בפיו, עד שהוא כופר בעיקר, שנאמר: "אמרו לשונינו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו".

@02המספר לשון הרע עובר בלאו ועשה

במדרש אמר ריב"ל ה' תורת נאמרה בפרשת מצורע ללמדך, שכל האומר לשון הרע עובר על חמישה חומשי תורה, ו@06זה לשון מהרי"ל@07: המספר לשון הרע עובר בלאו ועשה, דכתיב: "השמר בנגע הצרעת" – רצונו לומר, השמר מנגע צרעת – השמר מלשון הרע שהוא מביא לידי צרעת, וכמו שאמר: "השמר" – הוא לאו, ומה שאמר "זכור" – הוא עשה, כמו "זכור את אשר עשה לך עמלק", ועונשו מלבד שאמרו שאין רואה פני שכינה, אמרו בפרקי ר"א: כל המלשין אדם בסתר אין לו חלק לעולם הבא, שנאמר: "מלשני בסתר רעהו וגו'", ובגמרא: ד' הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא, והם: דואג ואחיתופל וכו'.

@02מתחייב נפשו למות

במדרש אתה מוצא, שמפני דיבור פיהם נדחפו לגהינם, ו@06בתנחומא@07 זה לשונו: ואם עסק אדם בלשון הרע, מתחייב נפשו למות, שקשה לשון הרע משפיכות דמים, שזה הורג נפש אחת וזה הורג ג': האומרו, המקבל והנאמר עליו, שהרי דואג וכו', ובמדרש: "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו" – אל תקרא "צרות" אלא "צרעת".

@02"טמא טמא יקרא" – ראוי לסקלו ולהשליכו לכלבים

ב"ראשית חכמה" כתב: שהנגע צרעת נדבק בנפשו בעלותה למעלה, וכל הקדושים בדילין ממנו ומכריזין על הנפש, שהיא טמאה, כמו שנאמר: "טמא טמא יקרא" – לאחר פטירתו מהעולם הזה.

בגמרא: כל המספר לשון הרע ראוי לסקלו, אבל כתיב הכא: "אותו אצמית", וכתיב: צמתו בבור חיי', עוד בגמרא: א"ר ששת – כל המספר לשון הרע והמקבל לשון הרע, וכל המעיד עדות שקר בחבירו, ראוי להשליכו לכלבים, שנאמר: "לכלב תשליכון אותו", וכתיב בהדי': "לא תשא שמע שוא", וקרי ביה "לא ישיא", ועונש זה הוא גם כן על המקבל, כפי פשוטו של כתוב "לא תשא", שקאי על המקבל.

בפ' י"ג בסופו כתבנו @06בשם האר"י@07 זלה"ה מה הם כלבים, עיין שם, ובמכילתא: "מדבר שקר תרחק" – אזהרה למקבל לשון הרע, ובגמרא: על שקבל דוד המלך עליו השלום לשון הרע מפי ציבא, נחלקו מלכות בית דוד, והטעם הוא כי הוא עוזר לו לרעה, כי אם יראה המגיד פני השומע הם זועפים יחדל דבריו, אבל אם יראה השומע מודה לו, לא יחשוך משקריו והלשון הרע שלו, שנצטוינו מהתורה, שלא לדברו ולא לקבלו.

@02ו' חלקים בלשון הרע

כתב @06האר"י זלה"ה@07 בשער התשובה, שהם ו' חלקים:

1. המדבר בגנות חבירו, אף על פי שהוא אמת, שאם אומר שקר הוא מוציא שם רע.

המדבר בגנות חבירו כוונתו היא לבזותו ולהבאיש ריחו, והוא לשון הרע גמור, כגון: אם היה בעל תשובה, והוא מספר עליו עוונות ראשונים שלא בפניו או בפניו, יש לו עונש גדול, כי על ידי תשובה נעשין לו עבירות זכויות ואין ראוי לביישו, ועוד אם ישמעו אחרים שהוא מביישו, ימנעו אחרים מלעשות תשובה, ונמצא נועל דלת לפני בעלי התשובה, ואם הוא תלמיד חכם אז ודאי עשה תשובה, כמו שכתוב בגמרא ובתקונים, שעל זה נאמר: "לא תלין נבלתו על העץ" – רצונו לומר, נבילות עוון אשר עשה על עץ החיים, כי ודאי עשה תשובה, ובפרט אם הוא עד אחד, כי המעיד על חבירו יחידי מכין אותו מכות מרדות, ואם מדבר בפניו ומלבין פניו הוא שופך דמים, ויורד לגהינם ואינו עולה, אבל בעסקי ממון, כגון: גזל ואונאה, יכול לספר הדברים, כי עד אחד מחייב שבועה, וכן אדם, שהוא יודע שהוא רשע גמור, מותר לפרסמו ולספר בגנותו ולהבאיש בעל העבירות בפני בני אדם, למען תגעל נפש השומעים מעשיו הרעים, ואם תראה אדם שיש לשפוט עניניו לצד חובה ולצד זכות; אם הוא ירא שמים, ואף אם הוא מהבינונים הנזהרים מחטאים ופעמים יכשלו בם, יש לך גם כן לדונו ולהכריעו לכף זכות, והוא מה שכתוב: "בצדק תשפוט את עמיתך", ואם האיש ההוא רוב מעשיו לרוע ואין יראת אלוקים בקרבו, תכריע מעשיו ועניניו לכף חוב, וכן לא ידבר לשון הרע דרך רמיזות.

2. הולך רכיל – הוזהרנו בזה מה שכתוב: "לא תלך רכיל בעמך" – והוא מלשון רוכל המחזר בעיירות, כך הוא מוליך דברים מזה לזה: כך דבר פלוני, ומביא שנאה ביניהם, ובכלל זה – המגלה סוד חבירו, כמו שאמר: "הולך רכיל מגלה סוד", הרי מבואר, שהמגלה סוד נקרא "הולך רכיל וכו'", ובגמרא: מנין לאומר דבר לחבירו, שהוא בבל יאמר, שהוא ממילא בבל יאמר, שנאמר: "וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר".

3. אבק לשון הרע – המרבה לספר בשבחו של חבירו, שמתוך שבחו יבוא לידי גנותו, @06ופרש הרב ר' יונה@07, שהוא המדבר בפני שונאו, כי הוא יכחישוהו, ואין מי שימחה בידו, וזהו שאמרו: "מתוך שבחו יבוא לידי גנותו", אבל אדם כשר, שהוא מפורסם בחסידות, מותר לספר בשבחו, אף במעמד שונאו, כי ידעו הכל שהוא שונאו, ובכלל זה מה שאמרו בגיורא ה"ד לישנא בישא דאמר היכי משתכח נורא אלא בבי פלניא דאיכא בישרא וכוורי, ובכלל זה המתאכסן בבית חבירו ומיטיב עמו והוא משבחו בפני הבריות, אשר על ידי זה יתלקטו עליו אנשים, ויפסיד ממונו באורחים רבים וריקם, וכן אם ילוה לעני דינר, אין לעני לשבחו, כי שמא אין דעתו משתווה עם כל אחד, ויבוא לידי הפסד, כי שמא לא יפרעו לו כראוי, גם בכלל אבק לשון הרע, האומר: שתקו מפלוני, איני רוצה לומר מה שאני יודע מפלוני.

4. הוא שדרכו להתלונן ולהתרעם על חבירו ומוציא תלונות מלבו, ואומר: פלוני שאמר כך – היתה כוונתו לחרף אותו, ומראה עצמו שהוא עשוק מבני אדם, וזה שאמר: "דברי נרגן כמתלהמים".

5. נבלות פה – בגמרא: כל המנבל פיו ומוציא דבר מגונה מפיו, אפילו נחתם גזר דינו של שבעים שנה לטובה נהפך עליו לרעה, ועוד בגמרא: בעוון נבלות פה צרות רבות באות, וגזרות קשות מתחדשות בעולם, ובחורי שונאי ישראל מתים, ויתומים ואלמנות צועקים ואינם נענים וכו'. ר"א: אף השומע ושותק וכו'.

@06בזוהר פקודי @07מבואר, שאין תפילתו נשמעת מ' יום ומנדין אותו למעלה, ואז שמירת קונו מסתלקת ממנו, ואין נשמתו עולה למעלה.

6. מה שכתוב בגמרא: אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עקם הכתוב וכו'.

7. שלא לכנות שם רע לחבירו, והוא מן היורדים לגהינם ואינם עולים.

@06בזוהר משפטים@07 זה לשונו: תאנא ישראל איקרו קודש, ואסור ליה לאינש למקרי בחבריה בשמא דגנאי ולא לכנאה ליה שמא לחבריה ועונשא סגי, כמו שאמר במילין אחריו. אמר רב חייא אמר רב חזקיה: כל מאן דאקרי לחבריה רשע נחתין לגהינם לעלמין בר אינון חציפי דאורייתא, דשרי ליה לבר נש למקרי ליה רשע ע"ל. תרגום הזוהר: שָׁנִינוּ, יִשְׂרָאֵל נִקְרְאוּ קֹדֶשׁ, וּמִשּׁוּם שֶׁהֵם קֹדֶשׁ אָסוּר לְאָדָם לִקְרֹא לַחֲבֵרוֹ בְּשֵׁם גְּנַאי וְלֹא לְכַנּוֹת שֵׁם לַחֲבֵרוֹ, וְעָנְשׁוֹ גָּדוֹל, וְכָל שֶׁכֵּן בִּדְבָרִים אֲחֵרִים. שָׁנִינוּ, כָּתוּב (תהלים לד) נְצֹר לְשׁוֹנְךְ מֵרָע וְגוֹ'. מַהוּ מֵרָע? שֶׁבִּגְלַל לָשׁוֹן הָרָע מַחֲלוֹת יוֹרְדוֹת לָעוֹלָם. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, כָּל מִי שֶׁקּוֹרֵא לַחֲבֵרוֹ בְּשֵׁם שֶׁאֵין בּוֹ וּמְגַנֶּה אוֹתוֹ, נִתְפָּס בְּמַה שֶּׁאֵין בּוֹ. שֶׁאָמַר רַבִּי חִיָּא אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה, כָּל מִי שֶׁקּוֹרֵא לַחֲבֵרוֹ רָשָׁע, מוֹרִידִים אוֹתוֹ לַגֵּיהִנֹּם, וְיוֹרְדִים לוֹ לִלְחָיָיו, פְּרָט לְאוֹתָם חֲצוּפִים שֶׁל הַתּוֹרָה שֶׁמֻּתָּר לָאָדָם לִקְרֹא לָהֶם רָשָׁע.

 

@02להזהר שלא לקלל בשם

עוד ב"@06ראשית חכמה@07": דברים הפוגמים ברית הלשון והם מענין לשון הרע, להזהר שלא לקלל בשם, אף שלא הזכיר את השם אלא בלע"ז אסור ועובר בלאו, ואסור להוציא קללה מפיו, אף שלא בכוונה, כי ברית כרותה לשפתיים, כמו שאמר כמה פעמים בגמרא: הוי כשגגה היוצא מלפני השליט ונח נפשיה.

@06זה לשון הזוהר וישלח:@07 קללת חנם לא תבא, ואקמוהו לו ביום, ועל דא תנינין לא יפתח אינש פימיה לשטנא, בגין דנטיל להאי מילה ומקטרג בה לעילא ותתא, כל שכן מלה דחכם או מלה דצדיקייא. גם יזהר שלא יקלל למי שאינו שומע, כמו שאמר: "לא תקלל חרש" – תרגומו: דלא תלוט מאן דלא שמע.

@06זה לשון זוהר קדושים@07 (דף פ"ה:): מאן דלייט חבריה הוא קמיה ואכסיף ליה כאילו אושיד דמא, ודא קרא חבריה עמיה ולייט ליה ולית לך מלה ומלה דנפיק מפומא דלא אית ליה קלא, והאי קלא סליק לעילא וכנ"ל ואתער אתר דתהומא עמי' וכמה מתערין עליה דהאי בר נש ווי ליה להאי דאפיק מנה בישא מפומא, עד כאן לשונו. @06תרגום הזוהר@07: רַבִּי חִיָּיא פָּתַח וְאָמַר פָּסוּק אַחֲרָיו, לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר וְגוֹ'. פָּסוּק זֶה כְּמַשְׁמָעוֹ, אֲבָל מִפָּרָשָׁה זוֹ כֻּלָּהּ לָמַדְנוּ מִמֶּנָּה דְּבָרִים אֲחֵרִים, וְכֻלָּם תְּלוּיִים זֶה בָּזֶה. בֹּא רְאֵה, מִי שֶׁמְּקַלֵּל אֶת חֲבֵרוֹ, וְהוּא לְפָנָיו, וּמְבַיֵּשׁ אוֹתוֹ, כְּאִלּוּ שָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ, וַהֲרֵי בֵּאַרְנוּ. וּפָסוּק זֶה כְּשֶׁאֵין חֲבֵרוֹ עִמּוֹ, וְהוּא קִלֵּל אוֹתוֹ, אוֹתוֹ הַדִּבּוּר עוֹלֶה. שֶׁאֵין לְךְ דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיּוֹצֵא מִפִּיו שֶׁאֵין לוֹ קוֹל. אוֹתוֹ קוֹל עוֹלֶה לְמַעְלָה, וְכַמָּה מַלְאֲכֵי חַבָּלָהמִתְחַבְּרִים לְאוֹתוֹ הַקּוֹל, עַד שֶׁעוֹלֶה וּמֵעִיר אֶת הַתְּהוֹם הַגָּדוֹל, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּהָ, וְכַמָּה הֵםשֶׁמִּתְעוֹרְרִים עַל הָאָדָם. אוֹי לְמִי שֶׁמּוֹצִיא דָּבָר רַע מִפִּיו, וַהֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ.

 

@02אל יפתח אדם פיו לשטן

המקלל את עצמו בכעס – @06אמרו בזוהר@07: שיש כתות הנקראים אוררי יום, ואלו לוקחים אותה קללה שקלל את עצמו ומקיימין אותה, חס ושלום, והוא משלושה שגורמים רעה לעצמם, כמו שנאמר בזוהר, על כיוצא בזה אמרו רבותינו זכרונם לברכה: אל יפתח אדם פיו לשטן.

@02"ושם אלוקים אחרים לא תזכירו"

כן ראוי שלא לקלל את אשתו, שהרי הזכר פלגא דגופא, ואם מקלל אותה הוא מקלל את עצמו, וכתב שאזהרה לכל אלה מה שכתוב: "ושם אלוקים אחרים לא תזכירו", כי כל פגמי הלשון הוא מצד החיצונים, שהוא אלוקים אחרים, וכן אמר דוד: "נצור לשונך מרע" – רצונו לומר, מכל הדברים שיש בהן תפיסה לרעה שהוא סמ"ך מ"ם, ובכתבי האר"י: אסור להזכיר שם ס"מ בפיו, ובפרט בלילה שאז ממשלתו. כל המזכיר שמו או מענין זה, כגון בלע"ז "טייויל" או רוח, כמו שהוא שגור בפומא דאינשא, כי בזה הוא מגביר כוחו עליו ועל אחרים, חס ושלום, ועבר על מה שכתוב "ושם אלוקים אחרים לא תזכירו", כי בכמה מקומות עובדים להם.

@02גודל עוון שבועת שוא ושקר

מגודל עוון שבועת שוא ושקר ז"ל @06תנחומא@07: כל המועל בשבועה כאילו כופר בהקדוש ברוך הוא ואין לו מחילה לעולם, שנאמר: "כי לא ינקה עוון", וכן @06כתב הרמב"ם@07 ז"ל: אף על פי שעל שבועת שקר מביאין קרבן, אין מכפר לו עוון השבועה כולה, שנאמר: "כי לא ינקה ה'" – אין לזה נקיון בדין שמים, עד שיתפרע ממנו על השם הגדול שחילל, לפיכך צריך האדם להזהר בדבר זה יותר מכל עבירות ועוון מן החמורה, אף על פי שאין בהן לא כרת ולא מיתת בית דין, יש בו חילול השם הקודש, עד כאן לשונו.

@02הנשבע לשקר מכחיש אמונת השם יתברך

החומרא הוא כמו שכתב ה@06"מנורת המאור"@07, שרצונו לומר, כי כמו שהשם יתברך אמת, כן דבריהם הן עבר הן עתיד, והנשבע לשקר מכחיש אמונת השם יתברך, ואם ראוים שלא נכתב עונש מפורש באזהרת עשרת הדברות רק בעבודה זרה ובלא תשא, ואכן התקינו רבותינו זכרונם לברכה, שבבית דין חומר השבועה להנשבע, שיבינהו ואולי ירא ויסתלק מן השבועה.

במשנה: חיה רעה באה לעולם על שבועת שוא ועל חילול השם, הקיש שבועת שוא לחילול השם.

@06בספרי@07: "לא תשבעו בשמי לשקר" – מה תלמוד לומר? לפי שנאמר: "לא תשא את שם ה' אלוקיך לשוא", יכול אין חייבין אלא על שם המיוחד בלבד, מנין לרבות כל הכנוין? – תלמוד לומר: "בשמי" – כל שם שיש לי "וחללת את שם", מלמד ששבועת שוא הוא חילול השם, ומהו שבועת שוא עיין בש"ע י"ד (מסימן רל"ה עד סי' רנ"ו), ועיין @06באבן עזרא בפרשת יתרו ובפרשת כי תשא.@07

@02העובר על החרם הוא כמו העובר על השבועה

העובר על החרם הוא כמו העובר על השבועה, @06כמו שאמר בפרקי דרבי אליעזר@07, ר"ע אומר: הוא השבועה והוא החרם, וכל שהוא מפיר את השבועה כאילו מפר את החרם, והמפר את החרם מפר את השבועה, וכל איש היודע דבר ואינו מגיד, החרם בא עליו ומלקה את עצמו ואת בניו. ראה לך כח החרם מיהושע, שהחרים את יריחו, וגם ראה כח החרם מן השבטים, שקנאו על זנות של שבט בנימין דפלגש בגבעה והחרימן, שיהיו כל למגדול ועד קטן, שנאמר: "כי היתה שבועה גדולה", וכי נשבעו ישראל? – אלא להודיעך שהחרם הוא השבועה.

@02כָּל אֵלּוּ שֶׁחָטְאוּ אוֹתָם חֲטָאִים שֶׁצְּרִיכִים אֶת הַנְּזִיפָה, עֲשָׂרָה כָּרוֹזִים יוֹצְאִים בְּכָל יוֹם

@06בזוהר פקודי@07 (דף רמט:) ז"ל: כל אינון דחבו אינון חובי דבעינן לנופא עשרין כרוזין נפקין בכל יומא ומכרזי בכל אינון רקיעין, ובכל אינון משריין וחיילין אזדהרו בפלניא דאיהו נזיפא איהו חובא פלוני עבד עד דחב קמי מארי' רחמנא לשיזבן, כד חב מההיא חובא מתכנפין אילון ארבעין משריין ליה וכדין אכריזו פלניא שרי נזיפה מכאן והלאה צלותי' אעלה ועד דלא תב נזיף הוא לעילא ותתא ונטירו דמאריא אתעדו מניה, ואפילו בליליא נשמתו נזיפא דסתמין לה לכל תרעי שמיא ולא סלקא לה ולמעלה מינה אמר שאין מקבלים תפילתה מ' יום.

@06תרגום הזוהר: @07כָּל אֵלּוּ שֶׁחָטְאוּ אוֹתָם חֲטָאִים שֶׁצְּרִיכִים אֶת הַנְּזִיפָה, עֲשָׂרָה כָּרוֹזִים יוֹצְאִים בְּכָל יוֹם וּמַכְרִיזִים בְּכָל אוֹתָם הָרְקִיעִים וּבְכָל אוֹתָם חֲיָלוֹת וּמַחֲנוֹת: הִזָּהֲרוּ בִּפְלוֹנִי שֶׁהוּא נָזוּף! הוּא נָזוּף עַל חֵטְא פְּלוֹנִי שֶׁעָשָׂה, עַד שֶׁשָּׁב לִפְנֵי רִבּוֹנוֹ, הָרַחֲמָן יַצִּילֵנוּ. כְּשֶׁשָּׁב מֵאוֹתוֹ הַחֵטְא, מִתְכַּנְסִים כָּל הָאַרְבָּעִים הַלָּלוּ וּמַתִּירִים אוֹתוֹ, וְאָז מַכְרִיזִים עָלָיו: מִפְּלוֹנִי הֻתְּרָה הַנְּזִיפָה! מִכָּאן וָהָלְאָה הַתְּפִלָּה נִכְנֶסֶת. וְטֶרֶם שֶׁשָּׁב, הוּא נָזוּף לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וּשְׁמִירַת רִבּוֹנוֹ מוּסֶרֶת מִמֶּנּוּ. וַאֲפִלּוּ בַּלַּיְלָה נִשְׁמָתוֹ נְזוּפָה, שֶׁסּוֹתְמִים לָהּ אֶת כָּל שַׁעֲרֵי הַשָּׁמַיִם וְלֹא עוֹלָה, וְדוֹחִים אוֹתָהּ הַחוּצָה,עכ"ל.

לכן צריך האדם להזהר שלא יכשל באותן כ"ד איברים שחייבין עליהם נידוי, ומבוארים בש"ע י"ד סימן של"ה, ואם חטא בהם צריך שישיב עליהם, שיהא תפלתו עולה למעלה.

@06זה לשון ה"ראשית חכמה"@07 ואחד מכ"ד דברים הוא: @06המקשה עצמו לדעת, ודבר זה הוא מצוי בין הבחורים עד שלא נשא אשה.

@02@07המברך ברכה שאינה צריכה

על כן צריך כל בעל תשובה לקבל עליו נזיפא וישב בקרקע כמנודה ובעטיפא, כמו שעשה דוד המלך עליו השלום, ואפילו באמת אסור לשבע, כמו שאמר במדרש: "איש כי ידור נדר וגו'" – אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: לא תהיו סבורים שמותר לכם לשבע אפילו באמת, אין אתם רשאין לשבע, אלא אם כן יהיה בך כל המדות "את ה' אלוקיך תירא" – שתהא כאותן שנקראו יראי אלוקים: אברהם, איוב, יוסף וגו', "ואותו תעבודו" – אם אתה מפנה עצמך לתורה ולעסוק במצוות, ואין לך עבודה אחרת. "ובו תדבק" – יכול אדם לדבק וכו'? – אם יש לך כל המדות האלו רשאי אתה לשבע ואם לאו אין אתה רשאי לשבע, ומעשה בינאי המלך וכו', ומה בשמו תשבע אתי לאפוקי, שלא לשבע בשם אלוקים אחרים כשמחוייב שבועת בית דין. גדולה מזו אמרו חז"ל בריש תמורה, שאפילו להזכיר שם שמים לבטלה אסור, שנאמר: "את ה' אלוקיך תירא", וכן המברך ברכה שאינה צריכה, הרי זה כנושא לשוא והוא כנשבע לשוא, ועובר על "לא תשא", ואסור לענות אחריו אמן, וכן הוא בש"ע א"ח סי' רל"ט, עיין באחרונים ועש"ע י"ד סי' של"ד.

@02אף במקום שמותר להזכיר את השם או הכנוי צריך באימה וביראה ובידים נקיות ובמקום נקי

הרי מבואר גודל איסור שבועה אפילו באמת וגודל איסור שם שמים לבטלה, ואיסור זה הוא בכל לשון ובכל כינוי, זולת בתפילה ותהילים וברכת הנהנין, שמותר להזכיר השם, ובלימודו – גם בזה "את ה' אלוקיך תירא" – להזכיר לבטלה, כגון: אלו המזמרים עם החזן בחזרת התפילה וכיוצא בזה, ואף במקום שמותר להזכיר את השם או הכנוי צריך באימה וביראה ובידים נקיות ובמקום נקי, ואם אינו יודע אם המקום נקי, אם לא יזכור את שם השם, כמו שאמר: "כי דבר ה' בזה" – זה המזכיר דברי תורה במבואות המטונפות, עד כאן לשון @06של"ה בשם הרמב"@07ן זלה"ה.

@02המזכירים שם שמים ללא צורך

@06זה לשון האר"י זלה"ה@07: ואין לך מצוה גדולה כהמזדעזע בהזכרת השם, כמו שאמר: "ומפני שמי ניחת הוא", @06ובהגהת הספר "יש נוחלין"@07 על המזכירים שם שמים ללא צורך, זה לשונו: אוי להם מיום הדין ומיום התוכחה, כי המלאכים משרתי עליון אינן מזכירין את השם אף בשירתם ובזמרן, כי אם בחרדה ובמורא גדול בקדושה ובטהרה, ועושין מקודם שס"ה טבילות בנהרי אש ולהבה, והאנשים הרעים בענין זה – המזכירים שם כבוד מלכותו שס"ה פעמים בלא טבילה אחת – אויה להם לרוע הרגלם! מוטב להם שנהפכה שליתם על פניהם, אוי לאזנים שכך שומעות, כי עבירה זו יותר גרועה וחמורה מכל העבירות, ולכן כשאמר הקדוש ברוך הוא "לא תשא" נזדעזעו שמים וארץ, ואמרו המקובלים: כי בכל עת שאדם נשבע לשוא ולשקר, מרעיש העולם ומקללין אותו בבית דין שלמעלה, ובכלל עונש זה המזכיר שם שמים בקללותיו לשום אדם, בין שהוא בן ברית ובין שאינו בן ברית, ו@06בגמרא תמורה:@07 א"ר חנינא בשם ר"י בר עילאי – מאי דכתיב: "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה" – אלו בני אדם שהם יראים להזכיר שם שמים לבטלה.

@02דיני נדרים

ז"ל שו"ע יור"ד (סי' ר"ג): אל תהיה רגיל בנדרים, וכל הנודר אף על פי שמקיימו נקרא רשע וחוטא. הנודר – כאילו בונה במה בשעת איסור במות, והמקיימו פירוש, שאינו שואל על נדרו, כאילו הקריב עליהם קרבן וחייב משום שחוטי חוץ, שטוב יותר שישאל על נדרו, והם בשאר נדרים, אבל נדרי הקודש – מצוה לקיימו, ולא ישאל עליהם אלא בדוחק. צריך ליזהר שלא ידור שום דבר, ואפילו צדקה אין טוב לידור, אלא אם יש בידו ויתן מיד, ואם לאו – לא ידור עד שיהיה לו, ואם פוסקים צדקה וצריך לפסוק עמהם, יאמר בלי נדר ובלי שבועה, ובעת צרה מותר לנדור. האומר: אשנה פרק זה וירא שמא יתרשל בדבר, וכן מי שירא שמא תקפנו יצרו ויעבור איזה מצוה ממצוות לא תעשה או יתרשל לקיים מצוות עשה, מצוה לישבע ולנדור, כדי לזרז עצמו, וכן מי שנודר נדרים כדי לכוון דרכיו, הרי זה משובח, כגון: שהיה זולל ואסר עליו הבשר שנה או שנתיים או שהיה שוגה ביין ואסר על עצמו היין לזמן מרובה וכיוצא בזה – בנדרים אלו כיוצא בהם אמרו חז"ל: נדרים סייג לפרישות, ואף על פי שהם עבירה לא ירבה אדם בנדרי איסור להרגיל עצמו בהם, אלא יפרוש מהם בלא נדר, עד כאן לשון ש"ע.

בסי' רי"ד ז"ל: הרוצה לנהוג עצמו דברים המותרים לאיסור לסייג לפרישות, יאמר בתחילת הנהגה, שאינו מקבל עליו כן בנדר, גם יאמר, שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם ההוא או ב' פעמים שירצה ולא לעולם, ואם לא אמר כן, הוי כאילו קבל עליו וכן בנדר, וצריך התרה ואסור להתיר לו אלא אם כן הוא אינו יכול לקיים אותה הפרישות, מחמת שאינו בריא, ויפתח בחרטה, שמתחרט שנהג כן לשם נדר, עד כאן לשונו, ויתר דיני נדרים עיין בש"ע י"ד מסי ר"ג הנ"ל עד סי' רי"ד.

עונשי נודר לדבר מצוות ואינו משלם או משהה נדריו הם רבים במדרשים. @06זה לשון ה"ראשית חכמה"@07: הנודר לעשות מצוה באמירתו בורא מלאך, אבל לא יגמור הוויתו עד שיתקיים המצוה, ואם אינו משלם נדרו, המלאך ההוא תלוי ועומד וצער הוא לו, עד שיגמור מעשה המצוה ההוא, עד כאן לשונו.

@02הסגופים והתעניות השייכים לפרטי חטאי החוטאים בברית הלשון

אלה הם הסגופים והתעניות השייכים לפרטי חטאי החוטאים בברית הלשון:

@06הליצנות@07 – תיקונו לצום, ויתענה ק"ך יום כמנין "לץ", כי פגם בק"ך צרופי אלוקים, וימתיק דין אחד וצרוף אחד בכל יום.

המשחק בקובי"א או בקארטי"ן – יתענה מ' יום.

@06החניפות@07 – תיקונו לצום לפחות מ' יום, וילקה בכל יום, ולא יתחבר לחנפים וגאים.

@06לשון הרע ורכילות@07 – יצום ס"ה יום, לתקן מה שפגם בשם א – ד – נ – י, ויבקש מחילה מאותם אשר דבר עליהם, וילקה בכל יום, ויתודה כל ימיו, וישוב בתשובה שלימה, ויהיו כל ימיו במצוות ובעסק שלום בין איש לאשתו ובין כל אדם.

@06המנבל פיו@07 – יתענה לכל הפחות חצי שנה בה"ב, וישוב מדרכו הרעה, ויחשוב בלבו, שלא נברא פיו כי אם לדבר בו חפץ שמים.

@06המכנה שם לחבירו@07 – יבקש מחילה ממנו בפני רבים, וילקה ויתענה מ' יום ולפחות ל' יום, ויתודה בכל יום בהכנעה ואולי יכופר עוונו.

@06המלשין על חבירו ונלקה בממון על ידו@07 – הוי כאילו המית אותו ואת אשתו ובניו התלויים בו, יפרע לו מה שהפסידו, ויבקש ממנו מחילה בפני ג' אנשים, וילקה ויתענה יותר משנתים ימים, ויתודה כל ימיו כאילו הרגו אותו ואשתו ובניו, ואם אין לו במה לשלם – ירבה עליו רעים, ויבקש ממנו מחילה בג' אנשים, ויקבל עליו לפרוע כשתשיג ידו לו או ליורשיו, ויתענה ש"א תעניות כמנין "אלוקים", במילואו יודי"ן עולה ש"א עם הכולל, כי בעוונו הגביר שולטנות אלוקים אחרים, ופגם בשם אלוקים קדושים.

@06המקניט את חבירו, אפילו בדברים@07 – יביא ג' שורות בני אדם, ויבקש ממנו מחילה ג' פעמים, ויתענה לפחות שלושים יום, ואל יהא המוחל אכזרי, ואם אין מוחל לו, עליו נאמר: "פדה נפשו מרדת שחת", אבל אם הקניט והוציא עליו שם רע – אין לו מחילה עולמית, אלא אם כן יתענה מ' יום, וילקה ויתודה בינו לבין עצמו, ויצטער כל ימיו, ולא יוסיף עוד, ואם מת וכן המדבר על שוכני עפר – מוליך עשרה על קברו, ויאמר: "חטאתי לה' אלוקי ישראל, ולפלוני זה שהקטנתי אותו", ודווקא שלא ביזהו ברבים, והיה די לו מתחילה בפיוס, ועיין ש"ע הלכות י"כ.

@06המלבין פני חבירו ברבים@07 – יתענה מ' יום, וילקה בכל יום, ויתודה כל ימיו, וצריך לבקש ממנו מחילה, ויגלגל עצמו בחרולים [שקורין קראפוו"ה בלע"ז], וסימן לדבר כסוי פניו חרולים, כי כסה פני חבירו, מחמת שנתבייש דאזיל סומק' ואתי חיורא, חרולים גימ' רצ"ה עם הכולל, שהוא עולה אלוקים במלוי הה"ין.

@06המבזה אביו ואמו או מקללם@07 – יתענה ס' יום, ובספרים אחרים מצאתי בחטא כיבוד אב ואם – יתענה מ"ה צומות, ובמקלל – יתענה קס"ט יום כמנין "קללה" וד' אותיות.

@06הנשבע לשוא ולשקר או שעבר על החרם@07 – יתענה ל"ז צומות כמנין "הבל" לתקן הבל פיו, ויזהר אחר כך שלא לישבע אפילו באמת, ואז הוצרך זה השוא להשבע נגד ב"ח יתענה אותו יום בכל שנה, ויזהר שלא יוציא שם שמים לבטלה מפיו בכל לשון, ויזדעזעו אבריו כשיוצא השם מפיו, וינהוג בכמה חומרות השייכין לבעלי תשובה, ויש לו ללקות כמה פעמים כל ימיו, ויתודה ימים רבים, ויזהר בברכה לבטלה, ואם אמר – יאמר אחריו: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

@06הרגיל לדבר שיחת חולין בבית הכנסת@07, אפילו שלא בשעת התפילה – יתענה מ' יום בין רצופים ובין מופלגים, וילקה בהצנע לכת בכל יום, ומכאן ואילך ישב במורא גדול, ויתפלל בבכי, ולא ידבר בבית הכנסת דברי חול.

@06העובר על דת יהודית ועובד עבודה זרה@07 – הנה הוא פוגם בשכינה, שהוא אלוקים קדושים, וזה השם במילוי יודי"ן עם הכולל בגימטריא "אש" ודינו בא"ש לו נופח, ותיקונו להתענות ש"א צומות כמנין "אש", להעלות בכל יום חלקי השם הזה מרשות אחרים לאלוקים קדושים, ושב ורפא לו, והזריז ישלים כל זה בי"א הפסקות, שעולה רצ"ז וד' ימים פשוטים אחריהן ס"ה ש"א ימים, ויסיר מעליו המלבושים הנאים, ויתאבל ויבכה ויצטער כל ימי חייו, וישפיל רוחו וגאוותו, ויתודה ג' פעמים בכל יום, ולא יאכל בשר ולא ישתה יין רק בשבת ויום טוב, ולא ירחץ כלל, ולא יחוף ראשו רק פעם א' או ב' בחודש, ולא ילך לשחוק ולנשואין רק לשבע ברכות בלבד, ולא ישב אצל עובדי עבודה זרה, אפילו במקום שמדברים דברי תורה ומצוות, ויתרחק מפתח ביתם, ולא יהנה מהם, ומיד שישוב צריך טבילה במקוה, ויסבול צער ויסורים כנגד חטאיו, כי כפר בעיקר וחילל שבתות, ועבר כריתות ומיתת בית דין, ועבר על כל התורה כולה, לכן צריך יסורים גדולים וצער קשה, ואם יחרפהו אדם אל ישיב לו, רק ישתוק ויהפך כל מחשבותיו לטובה.

@06המחלל את השבת@07 – כתב ב"@06שבלי הלקט@07", כי ר' אברהם ור' יעקב אחיו באו לעיר בליל שבת כשיצאו מבית הכנסת, ולא נתנו להם הקהל שלום, ולא הניחם הקהל שחרית ליכנס לבית הכנסת, כדי שלא יקחו אחרים, חס ושלום, מהם, כי מסתמא היו בני תורה, ובאחד בשבת גזרו עליהם צום ז' שבועות, דהיינו: נ' ימים רצופים חוץ משבתות וימים טובים וראש חודש, וכדי להשלים נ' ימי המעשה בצומות ובמלקיות, כי המחלל שבת חייב כרת, ואמרו זכרונם לברכה: מת בנ' – מת בכרת, על כן נתנו להם נ' צומות ונ' מלקיות כנגד נ' שנה של כרת, ואחר כך גזרו עליהם בי"ב חדשי השנה ג' ימים בכל חודש בה"ב שהם ל"ו ימים, נגד ל"ו כריתות שבתורה, ועוד גזרו עליהם לתת מהונם לפדיון נפשם לקופה של צדקה, על כן הרוצח ילך בגולה שלושה שנים, וילקה בכל עיר ועיר, ויאמר: "רוצח אני", וישכיב עצמו לפני פתח בית הכנסת, ויעברו עליו כל העוברים ושבים, אך לא ידרכו אותו, לא יאכל בשר, ולא ישתה יין, ולא יגלח שער ראשו וזקנו, ולא יכבס בגדיו, ולא ירחץ גופו, כל זה שלוש שנים, רק יחוף ראשו פעם אחת בחודש, ויקשור ידו אשר רצח בו וזרועו בברזל בצאורו, וילך יחף, ויבכה על רציחתו, ויתענה בכל יום גלותו, ואם יחרפהו אדם ישתוק, ואותן ג' שנים לא ילך בטיול ובשחוק, ויכבד אשתו מאוד, והוא הדא יכבד לכל אדם הגון, ועוד יתענה נוסף על הג' שנים אלו עוד שנה אחת בה"ב, ויתודה עוד אחר כך כל ימיו, וביאור זה כתב, שאם בא לצאת ידי שמים, ישלם דמיו ליורשים, עד כאן.

אשה השוכבת על בנה והמיתה אותו בשינה – תתענה שנה תמימה, ולא תאכל בערב בשר, ולא תשתה יין לבד משבתות וימים טובים חנוכה ופורים, כי אותן הימים לא תתענה כלל, רק תאכל ותשתה בשר ויין, אבל תמנה מספר הימים של השבתות וימים טובים ותשלים אותן, עד שתתענה שס"ה יום, ואחר כך תתענה עוד בה"ב כמה פעמים כפי כוחה, ובימי עבורה ומניקותה לא תתענה כלל, ותהא זהירה כל ימיה שלא תשכב לבנה אצלה, ויש להחמיר עליהן שהן חשובות כמזידות ולא כשוגגות. (תשובת מהר"ם רוטנברג)

המכה את חבירו או צערו בין בממון בין באונאת דברים – אין לו כפרה עד שירצהו.

@06הכותב קמיעות@07 וכן אזכרות שמות שבספרי הקודש שלא בכוונה – יתענה מ"ה צומות לפיוס שם מ"ה, שהוא פני אד"ם.

@06האוכל נבילה בין באונס בין ברצון@07 – פגם בת"ת שהוא מחשוף הלב"ן, כי נבילה עשה בישראל.

@06מי ששחט בסכין שיש בו פגימה@07 – הרי פגם ז"ה ונכרת מקה"ל ה'. "קהל" – עם ג' אותיותיו בגימטריא "פגימה" ודינו "מגיפה", ומתגלגל בכלב, שהוא אוכל נבילות או בבהמה טהורה שלא תזכה לשחיטה הגונה, רק תמסר ביד הנשחט, ויצא נבילה מתחת ידו, מדה כנגד מדה, שנאמר: "שופך דם האדם באדם ההוא עצמו דמו ישפך", תקונו "עורה הנב"ל" – יצום פ"ז צומות כמנין "אלוקים" עם המלה, ויכוון בכל יום "לראשו כתם פ"ז" דברוך שאמר.

@06האוכל שאר מאכלות אסורות@07[ה] – יצום צ"א יום כמנין "מאכל", ויעלה חלקי ה – ו – י – ה, א – ד – נ – י בכל יום, ואז ישוב להיות מלא"ך מליץ.

@06המכה את אשתו@07 – אין רשות לכל אדם להכות את אשתו, וראוי לקונסו ולייסרו אם הוא רגיל בכך, אך אם הכה אותה פעם אחת, על שתשובה לו דבר גנאי אין לחייבו בפעם אחת, וכן יזהר מאונאתה, שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה לבוא לפני השם יתברך.

@06המגביה ידו על חבירו נקרא רשע @07– ויבקש ממנו מחילה ויתכפר לו, וטוב שיתן לו גם כן ממון שימחול לו.

@06הגונב או הגוזל ממון מישראל@07 – יש גניבת דעת וגניבת ממון, ופגם שניהם בקו האמצעי, דהיינו ת"ת, שהוא אמת ויסו"ד שהוא נאמן, והנה "גניבה" בגי' שבעים, ו"יסוד" בגי' שבעים, תקונו להתענות ע' צומות לפייס הת"ת והיסו"ד, ולכל הפחות יתענה מ' יום, וילקה על לאו שעבר, ויש לו לפרוע לו או ליורשיו, כל מה שגנב או גזל ויותר ממנו יתן לו, כי הפסידו מן הרווח, ויבקש ממנו מחילה, ויתודה בכל יום, ויזהר מלקבל פקדונות, ולא ירגיל ללכת על ממון חבירו, ויתרחק מממון שאינו שלו, ויתן צדקות יותר משאר בני אדם, ויעשה גמילות חסדים בגופו ובממונו, ויתן משלו לעמילי תורה וליראי שמים.

@06הלוקח ריבית מישראל@07 – יש מחמירין יותר, דהא עבר על כמה וכמה לאוין, לכך ילקה ויתודה לכל הפחות שנה תמימה, ואחר כך יתודה כל ימיו בבכי ובשברון לב, ולא ליקח ריבית אפילו מן הגוי לכל הפחות שנה תמימה, בין ריבית קציצה ובין אבק ריבית, ואם אפשר לו להתפרנס, שלא יקח ריבית כל ימיו אפילו מגוי, מה טוב חלקו.

@06המסיג גבול רעהו בכל ענין@07 – ילקה וישיב לו בכפליים, ויהא זהיר מליקח עוד מחייתו של חבירו בשום ענין, ואם אדם יוסיף על המקח שחבירו עומד עליו ליקח זה הדבר, לא ניתן למחול ונקרא "רשע", ואין גזלן כמוהו, וראוי להוכיחו ולנדותו על כך, עד כי יתוקן עיוותו בתשובה.

@06אם שתה יין נסך@07 – יצום ע"ג צומות כמניין "יין" וג' אותיותיו, ויתקן השם של ס"מ ועשר אותיותיו ששם בבינ"ה סוד היין המשומר בחכמ"ה שהוא בגימטריא ע"ג סוד ע"ב והכולל, ויכוון בכל יום בחלקי ב' שמות הללו או יכוון בע' ימים הראשונים לז' יודי"ן אשר בשני השמות, שימתיקו שם א – ד – נ – י ואותיותיו והמילה שהוא עם כולן שבעים, וביום ע"א לע"ב לבדו וביום ע"ב לע"ג לבדו וביום ע"ג לשניהם יחד.

@06להסיר הגאווה@07 – תכוון בשם "י – ה", כי "גיאות" בגימטריא "י – ה" גם מילוי של שם י – ה בההי"ן כזה יו"ד י"ה אותיות המלוי שהם ו – ד – ה הם כמנין "גאוה", וזהו סוד "אשירה לה' כי גאה גאה", הם שני פעמים גאוה, אחד הוא בשם י"ה הפשוט, ואחד הוא באותיות המלוי דההי"ן הנזכר לעיל, כי כל גאוה שרשה בשם י"ה העליונים הגבוהים בשם "ה' מלך גאות לבש", וכשאדם מתגאה גורם שהקליפות שאין להם אחיזה רק בששה קצוות שהם ו – ה מן שםה – ו – י – ה לבד כנודע, ועל ידי הגאוה של אדם מתגאים כן הקליפות ה"ו יונקים מן מילוי ב' אותיות ראשונים י"ה וזהו סוד "והדוה בנדתה", כי אחיזת החיצונים הוא בב' אותיות ו – ה מן "הדוה", ועתה אוחזים גם כן במילוי שם י"ה דההי"ן, שהם אותיות וד"ה, והם אותיות דו"ה כמנין "גאוה", וזהו "והדו-ה", כי בו נרמז ב' אותיות ומלוי שם ה – ו – י – השהוא דו"ה גם כן, ואין החיצונים שולטים, אלא במילוי י"ה דההי"ן, שהוא תחתון משאר המלואים דאלפי"ן ודיודי"ן.

@06נחזור לענינינו: כי תיקון הגאוה@07 הוא לכוון בשם י"ה מילוי ההי"ן, יו"ד – ה"א, שבו סוד הגאוה, כנזכר לעיל, בב' בחינות בפשוט ומילוי, ותכוון להסיר הגאוה זו מן הקליפות שאתה גרמת, ולהחזירה אל השם יתברך בעל הגאוה האמיתית, כי לא יאתה אלא לו, כי "ה' מלך גאות לבש", ותכוון להחזירה על ידי שתמלא שם י"ה במילוי ההי"ן, ותכוון כי שם י"ה הוא בתקוני קדמאה של הדיקנא, כמבואר על הפסוק: "מן המיצר קראתי י – ה", ומילוי דההי"ן כנזכר שגם הוא עולה גאוה, תכוון אותו לז"א בתקונא של הדיקנא דיליה.

@06"ענוה"@07 בגימטריא סמא"ל – לרמוז כי מי שיש בו ענוה אין סמא"ל שולט בו, ואינו יכול לקטרג עליו, ולכך בא מזמור "לדוד ה' לא גבה ליבי ולא רמו עיני" במזמור קל"א, לרמוז על מי שאין בו גאוה אין סמא"ל, העולה קל"א, שולט עליו.

@06תקנה להנצל מכרת אחד@07 – מסורת בידינו, שהעומד ממטתו בעלות השחר או קודם אליו מעט, ולא יישן כל היום וכל הלילה שלאחריו, רק אוכל מעט כדי שביעה ומקיים ז"ה אל"י נוטריקון "זה השולחן אשר לפני ה'", ויושב ועוסק בתורה ובמצוה, עד שיעלה עמוד השחר, ניצול מכרת אחד, והיינו הא' דבפ' השותפין "אשבעה בהקיץ את תמונתך" – אלו תלמידי חכמים שמנדדין שינה מעיניהם בעולם הזה, והקדוש ברוך הוא משביעם מזיו שכינה לעולם הבא, אלמא פליטי להו מכרת דכתיב: "באור פני מלך חיים", עד כאן לשונו.

 

 

@02תם ונשלם שבח לקל בורא עולם

מסכת חיבוט הקבר

 

@06נעתק מספר שכר ועונש@07 (חלק א'): מובא בספר הקדוש @06ראשית חכמה@07 (שער היראה פרק י"ב) ובספר @06חסד לאברהם@07 (מעין חמישי נהר א' ב' ג' ד'), וסביב לו ביאור מספר @06חסד לאברהם@07 הנ"ל.

@02מסכת חיבוט הקבר

פרק ראשון

@06כיצד

@07אדם מת, באים אליו ארבע[ו] מלאכים, אחד ממלאכי השרת, ואחד ממלאכי המות, ואחד[ז] סופר, ואחד ממונה עמו, ואומר לו קום הגיע קצך, והוא[ח] אומר להם, עדיין לא הגיע קיצי, מיד פותח את עיניו ורואה מלאך ארכו[ט] מסוף העולם ועד סופו, מכף רגלו ועד קדקדו מלא עינים, לבושו[י] אש, כסותו אש, כלו אש, וסכין בידו, וטפה של מרה תלויה בו, ממנה מת, ממנה מסריח, ממנה פניו מוריקות, ואינו[יא] מת עד שרואה הקדוש ברוך הוא בעצמו, שנאמר (שמות לג, כ) כי לא יראני האדם וחי, בחייהם אינם רואים אבל רואים הם במיתתם, שנאמר (תהילים כב, ל) לפניו יכרעו כל יורדי עפר וגו'. מיד מעיד[יב] על עצמו כל מה שעשה בעולם הזה, והוא מעיד והקדוש ברוך הוא חותם, אם[יג] צדיק הוא מוסר נפשו לבעליו, ואם רשע[יד] גמור הוא מקשה ערפו ומגביר יצרו. מכאן אמרו רז"ל, אפילו בשעת פטירתו של אדם רשע יצרו מתגבר עליו, רבי אליעזר בן יעקב אומר כשם[טו] שמקשה ערפו בעולם הזה כך מקשה ערפו בשעת פטירתו שעומד בדין, שנאמר (תהילים קיב, י) רשע יראה וכעס וגו', בשעת[טז] פטירתו של צדיק מהו אומר (ישעי' נז, א) הצדיק אבד וגו', ובשעת[יז] פטירתו של רשע מהו אומר (שמואל ב' כג, ו) ובליעל[יח] כקוץ מונד וגו'.

@02פרק שני

@06שאלו

@07את רבי אליעזר, כיצד דין הקבר, אמר להם, בזמן שאדם נפטר מן העולם, בא לו מלאך המות ויושב[יט] על קברו, ומכה[כ] אותו ואומר לו קום[כא] הגידה לי שמך, אמר לו, גלוי[כב] וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאיני יודע שמי, מיד[כג] מכניס רוחו ונשמתו בגופו ומעמידו[כד] ומחייבו בדין. אמר רבי יהושע בן לוי חצי[כה] אש ושלשלאות של ברזל בידו, [מכה אותו] פעם אחד איבריו[כו] מתפרקין, פעם שני[כז] עצמותיו מתפרקין, ובאין מלאכי השרת ומלקטין אותן ומעמידין אותן, ומכה אותו פעם[כח] שלישית, ומבקשין[כט] ממנו דין, ודנין[ל] אותו בכל מדה ומדה, יום א' ויום ב' כך דנין אותו, יום ג' דנין אותו במכות, ומכהו מב' עיניו מפני שלא ראה ואמר, ומאזניו מפני שלא שמע ואמר, ומשפתיו מפני שהוציא בשפתיו דברי תפלות, ומלשונו מפני שהעיד עדות שקר, ומרגליו מפני שהקדים ברגל לדבר עבירה, מכאן אמרו רז"ל כל המקדים רגליו לדבר עבירה מקדימין לו מלאך המות, וכל המלשין על חבירו מיתתו באסכרה.

@02פרק שלישי

@06אמר

@07רבי מאיר משום רבי אליעזר, קשה[לא] יום הדין שהקדוש ברוך הוא דן את האדם בקבר יותר מדין של גיהנם, דין[לב] של גיהנם מעשרים שנה ולמעלה, אבל דין הקבר אפילו הצדיקים נידונין בו, אפילו גמולי חלב, אפילו יונקי שדים נידונין בו, (נ"א אפילו נפלים נידונים בה), אבל אמרו רז"ל הדר[לג] בארץ ישראל ומת בערב שבת אינו רואה דין הקבר, ומה[לד] יעשה וינצל מדין הקבר, יהיה אוהב[לה] צדקות, ואוהב[לו] תוכחות, ואוהב[לז] גמילות חסדים, ומכניס אורחים[לח] לתוך ביתו, ויתפלל[לט] תפילתו בכונה, אפילו מת בחוץ לארץ אינו רואה, שנאמר[מ] (יונה ב, ג) ויאמר קראתי מצרה לי אל ה' וגו', בן עזאי אומר שלושה[מא] דינים הם ושלשתם לפני הקדוש ברוך הוא הם, רבי עקיבא אומר וכי שלשתם לפני הקדוש ברוך הוא הם, והלא דין קבר לבדו דנין אותו, ודין גיהנם לבדו דנין אותו, ודין שמים לפני הקדוש ברוך הוא הוא, אם אין עליו דין פוטרין אותו מיד, ואם לאו דנין אותו דין ארוך.

@02פרק רביעי

@06אמר

@07רבי יוסי, בא וראה כמה בין בהמה לאדם, בהמה[מב] כמה יסורין סובלת בעולם, שוחטין אותה ומפשיטין אותה ואין עליה דין, אבל אדם[מג] כמה יסורין סובל בעולם הזה, ולאחר מיתתו, אם צדיק גמור הוא פוטרין אותו מן הדין, ואם רשע גמור הוא דנין אותו בדינין חמורין. אמרו בשעה שאדם נפטר מן העולם, לא[מד] די שהוא נבהל ממלאך המות שכלו מלא עינים וחרבו שלופה בידו, אלא שואל לו כלום עסקת בתורה[מה], ובגמילות[מו] חסדים, והמלכת[מז] לקונך שחרית וערבית, והמלכת[מח] את חבירך בנחת רוח, אם יש[מט] בו דברים הללו זורק אותה טפה לתוך פיו ויוצאת נשמתו בלא צער כמושך נימא מחלב, ואם[נ] אין בו דברים הללו יוצאת נשמתו מגופו כגרירת קוצים מן הצמר. וכשבא מלאך המות אומר לו צדיק קונך שלחני אליך, מיד מתחנן[נא] לו, אומר לו, שעה זו אי אפשר לעברה, אלא ששמעתי מאחורי הפרגוד שהקדוש ברוך הוא מתקן לך מדור בגן עדן.

@02פרק חמישי

@06בשעת

@07הדין[נב] אומר הקדוש ברוך הוא לאדם, טורח[נג] גדול היה לי עליך משיצרתיך במעי אמך ולא היית נפל, וכשיצאת[נד] לאויר העולם תקנתי לך מזונות, והצלתיך מן היסורין, כלום עסקת בתורה, ועשית גמילות חסד לפני, אם[נה] יש בו כל הדברים הללו פוטרין אותו מיד מן הדין, ואם לאו מוסרין[נו] אותו לחמשה מלאכי חבלה, כנגד[נז] חמשה חומשי תורה הם, אחד[נח] מונה ואחד מכה כדרך שמונה ומכה בבית דין, השלישי מוציא אויר[נט] מגופו ככבשן שהאור יוצא מתוכו, הרביעי[ס] מביא עשבים רעים ומרים וחמוצים מן ההרים, שאם[סא] גזל את חבירו אומר דקדק בשיניך לפי שאכלת גזל בשיניך, החמישי[סב] מכה את אביו ואת אמו ואומר[סג] להם, מפני מה לא הדרכתם את בניכם ללמוד תורה ומעשים טובים, כדי שיעשה מצות ומעשים טובים ויפרש[סד] ממעשים הרעים, ומיד[סה] כותבין לו רשות להכות אביו ואמו, ואם קרא ולא קיים מלקין אותו בפניהם, עד כאן.

@02האדם החוטא ממשיך קליפה וזוהמת הנחש כפי ערך חטאו, על ידי התשובה יכול לדחות מעליו הזוהמא ההיא שנדבקה בו על ידי חטאתיו אפילו אם הם חטאים גדולים

@06מובא

@07בספר שער הגלגולים (הקדמה כ"ג), וזה לשונו, ודע כי כל החטאים והעונות שחוטא האדם בפני עצמו, זולת מה שחטא אדם הראשון, ודאי הוא דהאדם ממשיך עליו קליפה וזוהמת הנחש כפי ערך חטאו. האמנם הכל תלוי בתשובת האדם, כי על ידי התשובה יכול לדחות מעליו הזוהמא ההיא שנדבקה בו על ידי חטאתיו אפילו אם הם חטאים גדולים, אבל הזהמא והקליפה שנדבקה בכל הנשמות כאשר חטא אדם הראשון אינו תלוי בתשובה, ומוכרח הוא למות ואחר כך יתוקן הפגם ההוא על ידי המיתה. ואף על פי שהקדוש ברוך הוא קבל גם תשובת אדם הראשון ונתכפר לו עונו, עם כל זה הזוהמא והקליפה שנדבק בו כשחטא לא הוסר ונפרד ממנו, אלא אחר המיתה. וטעם הדבר הוא, לפי שחטאו של אדם היה גדול עד מאד, מכמה סיבות אין מקום לבאורם וכו'. והנה האיש החוטא ממשיך עליו סטרא אחרא הנקרא מות, ולכן אין הקליפה ההיא נפרדת מן האדם אלא אחר המיתה, כי אז נקבר האדם ובשרו מתעכל בעפר ונפרד ממנו הקליפה שנדבקה בו בזוהמת הנחש שהטיל בחוה ובאדם.

@06ובזה

@07תבין ענין חיבוט הקבר, וזה ענינו, והוא כי אחר מיתת האדם ואחרי קבורתו בעפר הארץ, אז תיכף באים ד' מלאכים ומשפילים קרקע הקבר ומעמיקים אותו למטה, ונשאר חלל בקבר כשיעור קומת האדם הנקבר שם, כנזכר במאמר פרקי חבוט הקבר, ועיין שם, ואז מחזירים נפשו בגופו כמו בחייו, והטעם הוא, לפי שהקליפה היא דבוקה עדיין וקשורה עם הנפש ועם הגוף ואיננה נפרדת מהם, ולכן צריך שיחזור נפשו בגופו ביחד, ואז המלאכים הנזכרים אוחזים בו כל אחד מקצה, ומנערים אותו וחובטים אותו במקלות של אש, כדרך שאוחזים בטלית בשתי קצוותיה ומנערים אותה מן האבק הנדבק בה, עד שנפרדה מהם הקליפה ההיא לגמרי, ולכן נקרא חיבוט הקבר, כאדם שחובט טליתו ומנערה, ועל כן צריך להעמיק הקבר כדי שיהיה מקום חלל לנערו ולחבטו.

@02כל תענוג בעולם הזה מוסיף לו יסורים בחיבוט הקבר

@06ואמנם

@07לא כל האנשים שווים, כי הצדיקים אשר בחייהם נתרחקו מן היצר הרע והיו מכניעים עצמם וחובטים עצמם ביסורין הבאים עליהם, וגם על ידי התורה והמצות שמתישים כוחו של אדם, עד שנמצא כשהגיע זמנם ליפטר מן העולם ולקבל חבוט הקבר אין צריכים צער גדול כי בחבטה כל שהיא מספיק להם להפרידה מהם, מה שאין כן ברשעים שאדרבה על ידי תענוגיהם בעולם הזה הם מקשרים ומחזקים יותר את הקליפה בגופם ונפשם.

@02על ידי כמה מצות סגוליות יכולים להיפטר מחיבוט הקבר

@06ונמצא

@07כי זהו סוד למה אין אדם ניצול מחבוט הקבר, כנזכר בפרקי חבוט הקבר, וכמו שביארנו לעיל באותם שמתו בעטיו של נחש שאין להם תקנה להפרידה זולת על ידי מיתה וחיבוט הקבר, זולתי אותם הנזכרים שם בפרקי חבוט הקבר על ידי איזה מצוה הסגולית לזה הדבר, אבל כל שאר בני אדם כולם צריכים חבוט הקבר, אלא שיש הפרש בין חיבוט רב למעט כנזכר, וכל אחד ואחד הוא סובל עונשו כפי מדריגת קליפתו, וכפי עוצם דביקותה. ואמנם אפילו אותם הניצולים מחבוט הקבר כנזכר, הנה אותם המצות הסגוליות לזה כנזכר, הם מפרידות את הקליפות מהם בלי צער אחר. ושמעתי ממורי ז"ל כי כל הנקבר בערב שבת אחר חמש שעות ביום ושעה חמישית בכלל, אינו רואה חבוט הקבר, כי קדושת השבת מפריד ממנו הקליפה בלי צער חבוט הקבר. וזהו סוד יום הששי בהא יתירה, כי משעה חמישית של יום הששי ולמעלה כבר קדושת שבת מאירה אז, עד כאן לשונו.

@06ואחר

@07כך כשנפטר מזה, אז מתחיל דין חדש נורא ועצום שהוא צער רימה ותולעה, אשר אמרו רז"ל (ברכות דף י"ח ע"ב, שבת דף י"ג ע"ב, דף קנ"ב ע"א) אמר רבי יצחק קשה רימה למת כמחט בבשר החי, ולא גזמו חס ושלום בדבריהם חס להזכיר.

@06והצדיקים

@07ובעלי תשובה אינו נעשה מגופם רימה ותולעה, רק גופם נתעכל בקל ובנחת ובמהרה, כי זה מעלה כל שממהר להתעכל הבשר, תקדם הנפש לעלות למקום מנוחתה[סו].

@06ואם

@07לא יזכה נעשה מבשרו רימה ותולעה, ומתקבצין עליו המונים המונים מכל מיני נחשים ועקרבים ושרצים ורימה ותולעה ונושכין ועוקצין אותו, והוא שוכב ורואה ומרגיש גודל צערו הנורא אשר מי יכול לשער, למשל תצייר לפניך מי ששוכב במיטה ובאים חס ושלום למאות אלפי אנשים במחטים וידקרו אותו, וכל שכן זמן וזמנים טובא שנה או שנתים או יותר.

@02הרימה ותולעה בעצמם נולדים מהחטאים והעונות שלו כל רימה ותולעה הכל במספר ובמפקד לפי חטאיו

@06כי

@07הרימה ותולעה בעצמם נולדים מהחטאים והעונות שלו, כאשר תראה (בבא מציעא דף פ"ד ע"ב) במעשה ברבי אלעזר בן רבי שמעון שראתה אשתו כי תולעת רוחשת תחת אזנו ונבהלה מזה, ואמר לה אל תפחד, רק פעם אחת שמעתי זלותא דצורבא מרבנן ולא מחיתי כראוי לי[סז], בעבור זה בא לי זה הצער, ומזה החטא נברא זה התולעת. הגם שיכול להיות שהיה זאת כמה זמן אחר הסתלקותו, כדמשמע שם מהגמרא, אבל הצדיקים כל מה שמעלים אותם מדרגא לדרגא מדקדקים אתם ביותר אפילו בדקות שבדקות[סח].

@06וכן

@07תדע, כי אפילו מחט בבשר החי אינו שוה כשדוקרים בעין או במוח או בלב או בבשר עב וכדומה, כי אפילו הדקירות האלו גם כן אינם שוות רק לפי החטא, כי כל רימה ותולעה הכל במספר ובמפקד לפי חטאיו.

@06כל

@07זה הם יסורי הגוף עם התלבשות הבלי דגרמי שבו, שמקבל הגוף העונש עד שישוב עפר ואפר, עד לעתיד ליאמר ה' (ישעי' כו, יט) "הקיצו ורננו שוכני עפר", במהרה בימינו אמן.

@06והנה

@07יש מעשים טובים המגינים על האדם, אשר על ידם ניצול האדם מצער חיבוט הקבר, ומצער רימה ותולעה, כדאיתא בפרק ג' ממסכת חיבוט הקבר המובא לעיל (פרק ח'), והיו צדיקים קדושי ארץ שלא חזרו לעפר, והמה חיים וקיימים בקברם, כמו שמצינו (שבת דף קנ"ב ע"ב) אצל רבי אחאי בר יאשיה, ובמדרש רבה (קהלת פרשה י"א) ובזוה"ק (חלק ג' דף ע"א ע"א) ברבי אלעזר בן רבי שמעון, וביתר צדיקים קדושי ארץ, שחפרו אחר כמה מאות שנים בקברם ומצאו אותם כמו שהמה חיים, ואלו יש להם גם כן שיעור עד כמה וכמה, ואיזה צדיק, ואיזה מעשים טובים, והיודע נסתרות יודע.

 

 

 

 

 

*) @06א.@07 עיין בראשית חכמה שער האהבה (סוף פרק א'), ובשער הקדושה שם (פרק י').

@02הוכיח לבני אדם שאינם מקיימין שויתי ה', גם בעסקיו בסחורה ומשא ומתן

@06 ב. @07ועיין בספר הקדוש @06תולדות יעקב יוסף פרשת וירא בשם הרב הקדוש רבי נחמן קאסאווער@07 זכר צדיק לברכה שהוכיח לבני אדם שאינם מקיימין שויתי ה' וכו', גם בעסקיו בסחורה ומשא ומתן, וכי תימא איך אפשר זה, והא בהיותו בבית הכנסת ומתפלל אפשר לו לחשוב בכל מיני סחורה ומשא ומתן, הוא הדין איפכא נמי אפשר עד כאן.

@06 ג. @07ובתהלים תפלה למשה (תהלים י"ז) כתב דהגם שנודע שבנהמא דכסופא מתבייש למחמי אפין כמבואר @06בזוהר הקדוש@07, אמנם @06מי שמקיים בו שויתי ה' לנגדי תמיד אז גם בעת קיבול שכרו זוכה ורואה אפין באפין מדה כנגד מדה@07, עיין שם.

@06 ד. הבעל שם טוב@07 זכר צדיק לברכה פירש הפסוק @06אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון, היינו שאם רגע אחד אינו חושב כי שם ה' לנגדו@07, @06אז נחשב אצלו זה לעון @07מחמת שהורגל לקיים שויתי ה' לנגדי תמיד.

@06 ה. בשערי תשובה@07(סוף סימן תרצ"ז) הביא בשם @06הברכי יוסף שהרמ"א@07 זכרונו לברכה בחכמה יסד @06חתימה מעין פתיחה, שני תמידין כסדרן, הוא פתח בראש הגהותיו שויתי ה' לנגדי תמיד, וחתם וטוב לב משתה תמיד@07, עיין שם.

@02החושב בשם הוי' ברוך הוא בגדולתו יבא לו שמחה על ידי זה

@06 ו. ובראשית חכמה@07 שער האהבה פרק י' כתב דבר נפלא על זה, דהחושב בשם הוי' ב"ה בגדולתו יבא לו שמחה על ידי זה. והביא ראיה לזה ממה שאמר הכתוב שויתי ה' לנגדי תמיד, ואחר כך כתיב לכן שמח לבי וגו' עד כאן דבריו.

@06 ז. @07ושם בשער הענוה פרק ו' כתב, כי @06מי שחשוב בהקדוש ברוך הוא דרך עראי אין יראתו קנויה בלבו@07.

@02השוכח את הקדוש ברוך הוא עובר בלא תעשה כל רגע

@06ח.@07 @06ורבינו יונה@07 זכרונו לברכה כתב שהשוכח את הקדוש ברוך הוא עובר בלא תעשה כל רגע, כמו שנאמר השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך. גם כתבו @06שמצות עשה מן התורה שיהיה האדם דבוק תמיד במחשבתו בהקדוש ברוך הוא@07, וכמו שכתוב ולדבקה בו. וכן כתב בייטב פנים לשלש עשרה מדות אות א' כתב: @06כי השוכח את ה' רגע אחד עובר בלא תעשה.

@02@07מצות עשה מן התורה לזכור את ה' תמיד

@06 ט. @07ועיין @06בספר החינוך בהקדמה וברמב"ן@07 על התורה על פסוק את ה' אלקיך תירא וכו' ובו תדבק, ועיין בחרדים ובחיי אדם כלל א', שמצות עשה מן התורה לזכור את ה' תמיד, על דרך שויתי ה' לנגדי תמיד, וכמו שכתוב וזכרת את ה' אלקיך וגו', כמו שכתב @06בספר המצוות ובסמ"ג עשין ד' ובחינוך@07 סימן תל"ד, @06שהמצות עשה של את ה' אלקיך תירא נוהגת בכל כעת ובכל רגע ובכל מקום.@07

@06 י. @07בספר @06בארת המים@07 פרשת ואתחנן על הפסוק לא יהיה בך אל זר, כתב בשם הרב הקדוש @06רבי צבי הירש מרימנוב@07 זכר צדיק לברכה, הפסוק ירמוז לנו בזה @06לקיים שויתי ה' לנגדי תמיד, ובאם לאו נקרא זר ונכרי עמך@07, כמו הבא רק לימים רחוקים ועתים ידועים, עד כאן.

@06*)א@07.@06 @07ועיין בספר הקדוש @06עבודת ישראל@07 במתניתין דאבות, וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, שכתב וזה לשונו: @06יש כמה פתאים בעולם שאין משגיחים את בניהם ביראת ה' ועבודתו בימי הבחרות ומניחים לבניהם לעשות כל הרעות שבעולם, @07ועיקר מגמתם הוא רק בענין לימודם שיהיו למדנים ואומרים שלעת זקנתם ועמדם על דעתם יחזיקו אז ביראת ה' ועבודתו, והם עניי הדעת חסרי לב כי מה תועלת יבא להם בלימודם כי אף אם יזקינו ישגו באולתם ובעונם רחמנא ליצלן, עד כאן לשונו.

@06ב.@07 ובספר @06נוצר חסד מהגאון הקדוש מקאמארנא@07 זכר צדיק לברכה (פרק ג') על המשנה כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו כתב וזה לשונו: תמיד מנעוריו בהיותו ילד יקדים יראת חטאו לפי השגחתו לחכמתו דלא הוה כמו @06איזה שוטים שאין מחנכין את הילד ביראה ואומרים שזה יהיה לו זמן בעת שיתגדל אז יתפלל ויענה אמן, אלא מחנכין הילד עיקר ביראה שיטול ידיו תיכף בעת ניעור משנתו ויאמר עמו ברכות ושבחים לפי שניו ויטול ידיו לאכילה ויברך כל הברכות במתון ויענה אמן, ואחר כך מחנכין אותו שיתפלל מלה במלה ויחנכו בדרך ארץ@07 כו', ואז בודאי חכמתו שישיג הן מקרא או משנה או גמרא ופוסקים יתקיים בידו, אבל אם מקדים חכמתו כדרך איזה שוטים שואמרים יהיה יכול ללמוד ויהיה חכם ודברים אלו של יראה יהיה לו עוד זמן כשיתגדל, אז זה וזה לא מתקיים בידו וכו', עד כאן לשונו.

@06ג.@07 ואמרו חכמינו זכרונם לברכה בפרק חלק (סנהדרין דף ק"י ע"ב) תנא משום רבי מאיר, בשעה שיאמר אמן שנאמר (ישעיה כ"ו) פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים, אל תקרי שומר אמונים אלא שאומר אמן, מאי אמן, אמר רבי חנינא א-ל מלך נאמן. וברש"י שם ד"ה מאי אמן, כתב וזה לשונו" כשעונין על ברכה וברכה אמן, האיך משמע @06קבלת יראת שמים. @07ושם ברש"י ד"ה א-ל מלך נאמן, כתב וזה לשונו: בנוטריקון @06שמאמין עליו הקדוש@07 ברוך הוא.

@06ד.@07 @06ובקיצור שלחן ערוך@07 סימן קס"ה כתב, ידקדק לבחור מלמד שהוא ירא שמים למען ירגיל את התינוק מנעוריו ביראת שמים.

[א]) כתב בספר @06כף החיים@07 לרבי @06חיים פלאג'י@07 זי"ע, (סימן א' אות ג'), @06קודם עשיית המצוה יקרא במאמרי הזוהר הקדוש המדברים מאותה מצוה@07, עכ"ל. ובספר אור הרשב"י (להגה"צ המקובל רבי בנייהו יששכר שמואלי שליט"א), וז"ל: ועוד אומר לך חביבי, @06אפילו רשע גמור טוב שיגרוס בזוהר הקדוש, כי המאור שבא מחזירו למוטב ומעשים ראינו איך שאמרנו לכמה אנשים טובים ומוצלחים שבעונות לא הלכו בדרך ה', שיעסקו בזוהר הקדוש וב"ה עתה חזרו למוטב והם שמחים מאוד בתורה הקדושה@07 עכ"ל.

@02[ב]) השבת בישראל כהלכתה

          I.          עונש המחלל קדושת השבת מש"ס, ומדרשים, זוה"ק, והפוסקים

א) רשב"י כד הוה חמי לאימי משתעיא סגין בשובתא הוה אמר לה אימא שובתא היום (ירושלמי שבת ט"ו, ג).

ב) נשים מתות ילדות בעון שמכבסות צואת בניהם בשבת (שבת ל"ב).

ג) בעון חילול שבת חיה רעה רבה, ובהמה כלה, ובני אדם מתמעטין (שבת ל"ג.).

ד) אין הדליקה מצויה אלא במקום שיש חילול שבת (שבת קי"ט:).

ה) לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחיללו בה את השבת (שם).

ו) מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בתשובה חוץ מן המומר, והמנסך יין, והמחלל שבת בפרהסיא, אלמא ע"ז ושבת כי הדדי נינהו (עירובין ס"ט:).

ז) שבת חמירא ולא אתי לזלזולי בה (ביצה ל"ו.).

ח) בעיין שם לא היו מתענין מפני כבוד השבת קו"ח בשבת עצמה (תענית כ"ז:).

ט) יכול יהא כבוד אב ואם דוחה שבת, ת"ל איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו (יבמות ה:).

י) ליראה את ד' אלקיך כל הימים אלו שבתות וי"ט (יבמות צ"ג).

יא) המטיל אימה יתירה בתוך ביתו סוף בא לחילול שבת (גיטין ו:).

יב) בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסיהון, דסיירי נכסייהו בשבתא, ודקבעי סעודתייהו בשבתא בעידן בי מדרשא (גיטין ל"ה:).

יג) נהר סמבטיון מוכיח על שמירת השבת (סנהדרין ס"ה:).

יד) חסידים הראשונים לא היו משמ אלא בד בשבת שלא יבאו נשותיהן לידי חילול שבת (נדה ל"ח.).

טו) כל מי שאינו משמר את השבת אצלכם [בעוה"ז] ברצונו כאן הוא משמר אותו בעל כרחו (ב"ר י"א י).

טז) אם יבאו עכו"ם ויאמרו לכם למה אתם עושים את יום השבת, אמרו להם ראו שאין המן יורד בשבת (שמו"ר כ"ה ט"ו).

יז) אמר המן אם אתה מבקש לעקור אותם [ישראל] עקור את השבת ובטל אותה ואח"כ אתה מכלה אותם (אסתר רבה ז).

יח) טור שמעון חרב משום שהיו משחקין בכדור בשבת (איכ"ר ב ג).

יט) חילול שבת אחד מג עונות שמגלגלין בהם על עושיהן את כל העונות (מדרש תנאים דברים ה).

כ) לא חרבה ירושלים עד שהעלימו עיניהם מן השבת (מדרש תנאים דברים ה).

כא) המחלל שבתות אע"פ שיש בידו תורה ומע"ט אין לו חלק לעוה"ב (אדר"נ פכ"ו).

כב) אם חללתם השבת מעלה אני עליכם כאילו חללתם כל המצות (מד"ר שמות פכ"ה).

כג) המחלל את השבת מעיד לפני מי שאמר והיה העולם שלא ברא עולמו בששה ימים ולא נח בשביעי (מכילתא פרשת יתרו).

כד) המחלל השבת מאכילין אותו גחלי רתמים (פענח רזא).

כה) עונש המחלל כפול (מדרש תהלים מ"ז צ"ב).

כו) ישראל שלא שמר שבת בעוה"ז אין לו מנוחה לעולם, וממונה אחד מוציא גופו ומכניס אותו לגיהנם לעין הרשעים, ונשמתו אין לו מנוחה באור גיהנם, וכשיוצא שבת אותו ממונה מחזיר הגוף למקומו ונזוקים כ"א לעצמו (מדרש מובא במעבר יבק, שפתי רננות סימן ל"ט).

כז) ע"י חילול שבת נתפזרנו בגלות (תדבא"ר פ' כ"ו).

כח) מעשה באחד שרכב על סוס בשבת והביאוהו לב"ד וסקלוהו, לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך (יבמות צ' סנהדרין מ"ו).

כט) כ"ז שאדם מכבד אביו ואמו אין חטא של חילול שבת ולא שאר שום חטא בא על ידו (תדבא"ר כ"ו).

ל) מעשה באדם אחד שהי"ל פרה וחורשת בכל יום וכשהגיע יום השבת מניח אותה, לימים ירד אותו הצדיק מנכסיו והוצרך למכור השור לעכו"ם, וכשהגיע יום השבת לא רצה השור לחרוש כמנהגו גם אחר שהכהו העכו"ם מכות רבות ורעות מקודם, בא לו העכו"ם לישראל המוכר שיטול את שורו, מיד הבין הצדיק ולחש לתוך אזן השור שמעכשיו הוא ברשות העכו"ם וחובה עליו לעשות מלאכת בעה"ב גם בשבת ומיד עמד מוכן לעשות מלאכתו, העכו"ם חשש שמא מעשי כשפים ולא הניח הצדיק עד שהגיד לו כל המאורע, כיון ששמע העכו"ם כך נבהל ונזדעזע ונשא ק"ו בעצמו ואמר, מה זאת שאין לה לא דעת ולא תבונה הכירה את בוראה, ואני שבראני הקב"ה בצלמו ובדמותו ונתן לי דעה ובינה לא יהיה ראוי לי להכיר את בוראי, מיד חזר ליר"ש וזכה ללמוד תורה ונקרא ר' חנינא בן תורתא (פסיקתא דר"כ פכ"ד, מדרש עשה"ד).

לא) מתוך שלא מיחה ר' אלעזר בן עזרי על חילול שבת הנעשה ע"י בהמתו של שכינתו נקרא על שמו, והושחרו שיניו מפני התעניות (שבת נ"ד, ביצה כ"ג, וירושלמי שם).

לב) המחלל את השבת אין לו מחילה לעולם (מדרש תנאים דברים ה).

לג) המחלל את השבת כעושה כל רע (שם).

לד) בעוה"ז אדם הולך ללקוט תאנים בשבת אין התאנה אומרת כלום, אבל לעת"ל אם אדם הולך ללקוט תאנה בשבת היא צווחת ואומרת שבת היום (מדרש שוח"ט תהלים ע"ג).

לה) חד דוכתא אית בגיהנם לאלין דקא מחללי שבתא (זוה"ק הקדמה י"ד).

לו) כל המחלל שבת בזדון אין לו הרמת ראש עד שיעשה תשובה (אותיות דר"ע, אותיות קטנות א).

לז) המחלל שבת אע"פ שיש בידו תורה ומעש"ט אין לו חלק לעולם הבא (אדר"נ פכ"ו).

להלן מספר זוה"ק:

א) אם אדם מבעיר אש בשבת הקב"ה אומר אני כביתי האש שלא יתוקד ואתם מוקדים אותו אתם תתוקדין בגיהנם (תיקוני זוהר תיקון כ"ד, ס"ט:).

ב) אם מקיים מצות שבת הוא בצלמנו ואם לאו אין לו חלק בזרע ישראל (שם תיקון מ"ז פ"ג:).

ג) אם אין ישראל שומרים השבת נאמר בהם "שלח תשלח" שני גירושין (תיקוני זוהר תיקון ו' כ"א:).

ד) כל אלו שמחללים שבתות ומועדים בפרהסיא ואינם חוששין לכבוד בוראם, כמו שלא שמרו את השבת בזה העולם, כך אינם שומרים אותו בעולם ההוא, ואין להם מנוחה בגיהנם, ר' יהודא אומר שומרים אותו שם בעל כרחך (ח"ב ק"נ:).

ה) אלו הרשעים שלא שמרו את השבת לעולם אין אש הגיהנם שוכך מהם, וכל הרשעים שבגיהנם שואלין עליהם מה נשתנו אלו, מלאכי הדין משיבים להם אלו הם רשעים שכפרו בהקב"ה ועברו על התורה כולה בשביל שלא שמרו את השבת, והרשעים כולם יוצאים ממקומם לראות בהם, ומלאך אחד מכניס גופותיהם של אותם מחללי שבת לתוך הגיהנם לעיניהם של שאר הרשעים ורואים שתולעתם לא תמות ואשם לא תכבה, וכל הרשעים מסבבין אותו ומכריזין זה הוא פלוני הרשע שלא חשש לכבוד בוראו כפר בהקב"ה ובכל התורה, אוי לוי, טוב היה לו שלא נברא, ושלא יבא לדין זה ולבושה זאת (ח"ב קנ"א).

ו) כמו שאדם מקבל את הנר"ן היתרים בעיין שם בסבר פנים בעונג ובשמחה, כך מקבלים בעולם ההוא את הנר"ן שלו כשיוצא מן העולם (תיקוני זוהר תיקון ו' כ"ג:).

ז) השבת מכובד מכל שאר המועדים (ח"ב פ"ח).

ח) רוח שנקרא נגע ממונה על כל השולחנות שלא סדרו אותם בשבת בתענוגים כראוי (ח"ב רס"א:).

ט) מי שיש לו יכולת לעשות ענג שבת ואינו עושה נהפך לו ענג לנגע צרעת (תיקוני זוהר תיקון כ"א, נ"ח, וח"ג רע"ג).

י) עמלק בא על ישראל על שלא שמרו את השבת (זוה"ח בשלח ל"ז:).

יא) הגורע עונג שבת כאילו גוזל את השכינה (תיקוני זוהר תיקון רא, נ"ט:).

יב) המוציא בשבת מרה"י לרה"ר גרים לשכינתא למהוי תהו ובהו חשך ותהום (תק"ז תיקון ל' ע"ג:).

יג) מאן דמחלל שבת אינו משומר מהקב"ה (תק"ז בהקדמה י"ב.).

יד) המשקר בשבת כאילו משקר בכל התורה (ח"ב צ.).

טו) אלו שאין עושים תוספות לשבת ויום טוב אם הוא חכם חכמתו מסתלקת, ואם הוא עשיר עשרו מסתלק ממנו, והברכה נמנעת ממנו (תיקוני זוהר תיקון י"ט, ל"ח.).

טז) המתענה בשבת ראוי לקללה ועונש, אלא כיון שיושב בתענית לתעניתו קורעין לו גזר דינו (ח"ב ר"ז.).

יז) אוי לו לאדם שאינו משלים את הסעודות בשבת (ח"ב פ"ח:).

יח) כל האמונה בסעודת שבת מצוי (ח"ג רפ"ח:).

יט) הגורע מסעודת שבת עונשו גדול (ח"ב פ"ח.).

כ) הגורע חד סעודה בשבת מיתחזי פגימותא לעילא ומראה עצמו דלאו מבני היכלא דמלכא הוא, דלאו מזרעתא קדישא הוא ניהבין עליה חומרא דתלת מלין דינא דגיהנם (ח"ב פ"ח:).

כא) כששלחנו לא נסדר בתענוגים כראוי דוחים אותו אל הסט"א (ח"ב רנ"ב.).

כב) כיון שיוצא השבת כחות הסט"א יוצאין בחפזון ומשוטטים בעולם ורוצים לשלוט על עם ישראל, ולכך תקנו שיר של פגעים, וכיון שהם רואים את ישראל בתפלה ואומרים שיר זה ומבדילין בתפלה ומבדילין על הכוס הם פורחים מהם והולכים אל המדבר (ח"א י"ד:).

כג) כיון שיוצא השבת כל כחות הסט"א משוטטים והולכים בעולם ואש הגיהנם מתחיל ללהט (ח"א מ"ח.).

כד) בשעה שישראל אומרים ויהי נועם במוצאי שבת כל הרשעים שבגיהנם אומרים אשריכם ישראל (ח"ב רז.).

כה) שבת שמא דקוב"ה כמבואר בזוה"ק שמות פ"ח. ועד כאן אסור להזכירו במקום שאסור לדבר ד"ת, וידעתי ממדקדקים במעשיהם שנזהרו להזכיר שם שבת ללא צורך (בני יששכר מאמר א אות א).

כו) בס רוח חיים (להרמח"פ זצ"ל) סימן פ"ד דלפמ"ש הרב חסל"א דלפי הזוה"ק הנ"ל גם שבת אין לומר במקום מטונף, לפי"ז צ"ל שב"א במקום שב"ת, ואי"ה מעתה אהיה נזהר גם בשם שבת לומר שבא בל"נ, עכ"ל (שד"ח פאה"ש כללים מערכת א סימן ק).

כז) על ג' עבירות נשים מתות בשעת לידתן וכו' ועל שאין זהירות בהדלקת הנר (שבת ל"א:).

כח) השבת וע"ז כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל מצות שבתורה, והשבת היא האות שבין הקב"ה ובינינו לעולם לפיכך כל העובר על שאר המצות הרי הוא בכלל רשעי ישראל אבל המחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד ע"ז כנכרי לכל דבריהם (רמב"ם הלכות שבת פ"ז הט"ו).

 

[ג]) כתב כף החיים לרבי חיים פלאג'י זי"ע (סימן כז אות ט'), וזל"ק: ואשריו לאדם דאינו מניח את בנו שילך לבית המרחץ ואפילו בערב שבת הוא לבדו, עד שיתמלא זקנו… דלפעמים יצא שכרו בהפסדו, ובכל פניות שהוא פונה הבן יהיה האב עין השגחתו עליו, ולא יעשה העלמת עין ממנו, עד שיתגדל ויתקדש… עד שיהא ראוי לסמוך עליו, עד שיאמרו, @06אשרי שזה ילד אשרי שזה גידל@07, עכל"ק.

ונעתיק כאן פסק הבד"ץ מזאת חנוכה תשע"ד:

@02בד"ץ בקשו צדק: ע"ש הפסוק: "בַּקְּשׁוּ אֶת ה' כָּל עַנְוֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר מִשְׁפָּטוֹ פָּעָלוּ בַּקְּשׁוּ צֶדֶק בַּקְּשׁוּ עֲנָוָה אוּלַי תִּסָּתְרוּ בְּיוֹם אַף ה'" {צפניה ב' ג'}

חברי הבד"ץ: הרה"ג רבי שלום יהודה גראס שליט"א גאב"ד

הרה"ג רבי שלמה יהודה שווייצער שליט"א אב"ד דרכי נועם ראב"ד

הרה"ג מאיר חיים שילה דומ"ץ

ב"ה, בית שמש, יום ב' טבת זאת חנוכה התשע"ד.

@02אזהרה חמורה!!!

היות וידוע על מכשולות חמורות מאוד, שלצערינו ישנם שפלים טמאים המטמאים [גלגולים של דור המבול, (כידוע מהבעל שם טוב הקדוש)] את הילדים הטהורים באיסורים חמורים ונוראים בעת שהולכים לטבול במקוה, וכמו שנאמר על פרה אדומה ש"@06מטהרת את הטמאים ומטמאה את הטהורים@07", כך המקוה מטהר את הטמאים, אך, לדאבונינו קורה מכשולות נוראות ואיומות במקוואות, @06והטהורים יוצאים טמאים@07 ח"ו, ובפרט @06שלא מלמדים את הילדים והנערים שצריך שמירת עינים במקווה וגם כי יזקין לא יסור ממנה@07 רח"ל, @06על כן אנו אוסרים באיסור חמור לשלוח ילדים למקוה@07 [מה גם שאינם צריכים טהרה כלל כי טהורים הם], עד גיל בר מצוה, וגם אם הולך עם אביו, [@06שאסור על פי שו"ע@07 (אבן העזר סימן כ"ג סעיף ו') @06ללכת אב עם בנו, ועוד אסרו בגמרא לרחוץ עם אביו ואחיו ובעל אמו ובעל אחותו @07(אגודה)], או אחראי אחר, אין בזה פתרון לשמירת העינים וכל המסתעף.

ואל יאמר האדם שלום עלי נפשי, כי גם עליהם נאמר (משלי פרק יח ט) "גַּם מִתְרַפֶּה בִמְלַאכְתּוֹ אָח הוּא לְבַעַל מַשְׁחִית", והיינו שמרפה ידי העוסקים ואין מחזק אותם, (וברש"י שם) גם מתרפה במלאכתו – פורש מן התורה והוא תלמיד חכם, לבעל משחית – לשטן, עכ"ל. כלומר שהגם שהוא תלמיד חכם כיון שפורש מצווי התורה – ובכלל זה "הוכח תוכיח את עמיתך" – חבר הוא לשטן.

ובמלבי"ם (שם – חלק באור הענין) @06גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית@07 – מי שהוטל עליו לעשות מלאכה למלכות, ואחד בנה את הבנין והשחיתו, ואחד ישב ולא בנה כלל, @06עונש שניהם שוה@07, כי בין כך וכך לא בנו הבנין המוטל עליהם, והמתרפה ולא עשה הוא אח ודומה עם בעל המלאכה (ר"ל שעשאה) והשחית, וכן אין הבדל בין מי שעשה מצות ועשה עבירה שמכבה מצוה והשחית, ובין היושב ואינו עושה כלל לא מצוה ולא עבירה, ששניהם לא עשו את המוטל עליהם, ויל"פ שנמשך למטה מגדול עז שם ה', שם ה' הוא המגדל אשר בונים בני אדם, וזה מלאכתם המוטל עליהם להגדיל שם ה' ולבנות מקדשו, ויש בונה ומשחית ויש בלתי בונה כלל, ושניהם ענשם שוה, וזה ג"כ תשובה על צדיק ורע לו הנזכר למעלה, עכ"ל.

ובהעמק דבר (דברים פרק כא פסוק ה), כתב: "ונגשו הכהנים בני לוי", כבר ביארנו פשט זה היחס שהמה כהנים תלמיד חכם דוקא, וביאר הכתוב השייכות להכהנים ת"ח לאותו ענין. שני טעמים. א' "כי בם בחר" וגו' על כן ברכתם ברכה ותפלתם תפלה. ב' "ועל פיהם יהיה כל ריב", שבין אדם לחבירו, "וכל נגע". עונשי שמים. היינו שהכהנים שומרים תורה כל מילי דמתא עלייהו רמיא. כדאי' במועד קטן (דף ו.) @06צורבא מרבנן דאיכא במתא כל מילי דמתא עליה רמיא@07. וא"כ @06כל מקרה שבא בעיר שאינו מצוי כ"כ עליהם חל העונש@07 וכדאי' במכות (די"א א') שהיה להם להתפלל [עיי"ש עובדא דריב"ל]. וה"נ ביאר המקרא דכל ריב שלא ניטש טרם התגלע לרע @06וכל נגע בידי שמים שבא בעיר. הוא על פיהם שלא השגיחו להסירו על פי פיוס בני אדם וע"י תפלה@07.@06 ודומה כאלו על פיהם נעשה הריב והנגע, כיון שעליו הוא מוטל לדאוג על זה, והוא התרפה@07. וזהו דברי שלמה במשלי י"ח "דברי נרגן כמתלהמים והם ירדו חדרי בטן גם איש מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית". פירוש, האיש שמלאכתו להסיר דברי נרגן והוא התרפה. אח הוא להנרגן המשחית. משום זה עתה כשאירע אותה סיבה על הכהנים הלוים להתעסק… עכ"ל. – ובהעמק דבר (שמות פרק יג פסוק יג) … @06דזה כלל גדול שמי שראוי להיות במעלה והוא מתרפה מזה, גרוע הוא ממי שאינו ראוי לכך. והרי הוא חבר לאיש משחית@07… וכן בת"ח כתיב שם, "ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני". וכדאיתא ביומא דל"ח שגורם גלות לו ולבניו… עכ"ל.

וידוע שבשנים קדמוניות לא הלכו ילדים קטנים עד גיל בר מצוה למקוה. (ולא יכלו ללכת אפילו אם רצו שהמעיינות היו קפואים, והיה בכלל סכנה ללכת), ולצערינו בדורינו, במקום הקדוש הזה נכנס השטן במקוה, ושוחטים את הילדים בעבירות של דור המבול, והילדים סובלים כל חייהם ממשבר נפשי, ועולה הון תועפות להוריהם לרפאות אותם, אם בכלל, ויש מהם היוצאים לגמרי מן הדת רח"ל. וגם אם מצליחים להקים בית מתפרק רח"ל, ודי למבין בזאת. @06וגם למעלה מגיל בר מצוה, צריכים מאוד שמירה מעולה, להזהיר ולהיזהר שיהיה השגחה מעולה@07, "@06כי לתקוני שדרתיך ולא לעיוותי@07", וגם צריך להתקין מעגל סגור,כדי שיהיה לכל הפחות "@06מירתת@07", ואם אין השגחה מעולה ומעגל סגור, אסור להם בהחלט לילך למקוה, אפילו אחר הבר מצוה. והשי"ת יגדור פרצותינו ויאמר למלאך המשחית הרף, ולמזהיר ולנזהר שלומים תן כמי נהר.

ומקום אתנו להביא את דברי הזוה"ק בפרשת שמות (דף ג' ע"ב), המדבר מחומרת קדושתם של ישראל והחוב המוטל על גדולי הדור לעמוד על גביהם, וזל"ק: [בלה"ק]: וְשָׁנִינוּ שֶׁאֵין קִנְאָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חוּץ מִקִּנְאָה שֶׁל בְּרִית קֹדֶשׁ, שֶׁהִיא בְּרִית שֶׁל הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ וְסוֹד הָאֱמוּנָה. מַה כָּתוּב? (במדבר כה) וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב. מִיָּד – וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל. רָאשֵׁי הָעָם שֶׁיּוֹדְעִים וְלֹא מוֹחִים בִּידֵיהֶם, נֶעֱנָשִׁים בַּתְּחִלָּה, שֶׁכָּתוּב קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ. רַבִּי אַבָּא אָמַר, מַה זֶּה נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ? נֶגֶד הַבְּרִית שֶׁנִּקְרֵאת שֶׁמֶשׁ, וְעָלֶיהָ נֶאֱמַר (תהלים פד) @06כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה' אֱלֹהִים. שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן – זוֹ בְּרִית קֹדֶשׁ. מַה שֶּׁמֶשׁ זוֹרֵחַ וּמֵאִיר לָעוֹלָם, אַף כָּךְ בְּרִית קֹדֶשׁ זוֹרֵחַ וּמֵאִיר אֶת גּוּף הָאָדָם. מָגֵן – מַה מָּגֵן הוּא כְּדֵי לְהָגֵן עַל הָאָדָם@07, אַף כָּךְ בְּרִית קֹדֶשׁ מְגִנָּה עַל הָאָדָם, וּמִי שֶׁשּׁוֹמֵר אוֹתָהּ, אֵין נֶזֶק בָּעוֹלָם שֶׁיּוּכַל לִקְרַב אֵלָיו, וְזֶהוּ נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ.  – @06רָאשֵׁי הָעָם יִתָּפְסוּ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר בְּחֵטְא זֶה, אִם יוֹדְעִים וְלֹא מְקַנְּאִים לוֹ@07, מִשּׁוּם שֶׁחוֹבָה זוֹ עֲלֵיהֶם לְקַנֵּא לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּבְּרִית הַזֹאת, מִי שֶׁמַּכְנִיס קְדֻשָּׁה זוֹ לְרָשׁוּת אַחֶרֶת, עָלָיו כָּתוּב (שמות כ) לֹא יִהְיֶה לְךְ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךְ אֵל קַנָּא. וְהַכֹּל קִנְאָה אַחַת. וְלָכֵן נִדְחֵית שְׁכִינָה מִלְּפָנָיו. מִי שֶׁמְּשַׁקֵּר בִּבְרִית קֹדֶשׁ שֶׁחֲתוּמָה בִּבְשַׂר הָאָדָם, כְּאִלּוּ מְשַׁקֵּר בְּשֵׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. מִי שֶׁמְּשַׁקֵּר בְּחוֹתַם הַמֶּלֶךְ, מְשַׁקֵּר בַּמֶּלֶךְ, וְאֵין לוֹ חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל @06אִם לֹא בְּכֹחַ תְּשׁוּבָה מַתְמֶדֶת@07.

ובזכות קדושתן וטהרתן של ישראל, בקדושת המקוה ושמירת הברית, נזכה ל"@06ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב@07",שבזאת תלוי כל גאולתינו וביאת משיח בן דוד, ואין לך דבר העומד בפני התשובה, ועיקר התיקון הוא בשמירת היסוד בקדושה ובטהרה, כמובא בכתבי האר"י ז"ל, וכמבואר באור צדיקים ובזוהר חי (פרשת נח ופ' ויחי) ואין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, ונזכה בקרוב ממש לביאת גוא"צ בב"א.

וע"ז באעה"ח בד"ץ "@06בקשו צד@07@06ק@07" יום הנ"ל

@02הרב שלמה יודא שווייצער אב"ד קהל דרכי נועם

@02הק' שלום יהודה גראס אבדק"ק האלמין

@02מאיר חיים שילה מו"ץ

 

 

@02[ד]מוסר והלכות נטילת ידים [המלב"ד]

השכר הגדול לנזהר בנטילת ידים לסעודה כהלכתה, והעונש הקשה למי שאינו נוטל ידיו לסעודה כהלכה

א.        מי שאינו נזהר ליטול ידיו כשצריך, ואיך שצריך, יורד מנכסיו וכאילו נכרת מזה העולם לתקופה זו[ד].

ב.         מי שאינו נוטל ידיו כמו שצריך – סימן רע הוא לו, השי"ת לא ימחול לו על כך[ד] ונקרא אפיקורס[ד].

ג.           בשמים מוציאים אותו מכלל ישראל ולא יזכה לחלק לעולם הבא לאחר מותו[ד].

ד.         לאחר מותו יתגלגל במים[ד] יש אומרים שנהיה צפרדע[ד], אם היו יודעים איזה צער זה להתגלגל במים לא היו מפסיקים לבכות[ד].

ה.        השי"ת לא יצילו מצרה רח"ל ואם יבואו עליו גזלנים לא תהיה עליו שמירה מן השמים והם יוכלו לשדוד ממנו את כל רכושו[ד]. לכן בזמן שגניבות הן מעשה של יום יום ומצוי מאוד שאנשים – אין להם פרנסה התפקיד של כל יהודי להתחזק בנטילת ידים ולעורר את אשתו וילדיו על כך[ד]. העבירה שלהם על חשבונו וגם העונש מפני שיכל ללמדם[ד].

ו.           מי שאינו נוטל ידיו כהלכה מביא עוני לעולם. הצרות והיסורים שהעניים סובלים הוא אשם בכך, ולכן לאחר מותו לא תהיה לו מנוחה, בדיוק כמו רוצח ששופך דם מפני שבגללו כבר מתו הרבה אביונים[ד].

ז.          טומאה שורה על ידיו לכן נוטלים ידים לפני הסעודה כדי להסיר את הטומאה, ומי שאינו נזהר בזה – הלחם שאוכל טמא והוא מדבק בסטרא אחרא רח"ל ועל ידי כך נהיה עני ונכרת מזה העולם[ד].

ח.        @06כל העונשים שנזכרו לעיל נאמרו גם על אלו שאינם נוטלים ידיהם כראוי וכנדרש מפאת עצלות[ד].

@02@07השכר הגדול בעולם הזה – לנוטלים ידיהם כראוי -סגולה לעשירות ולאריכות ימים

א.        מי שנוטל ידיו עם הרבה מים זוכה לעשירות[ד]. מי שאינו זוכה לעשירות זה מפני שעבירות אחרות מעכבות[ד]. בכל זאת יהיה רגוע שהעושר שמור לו לעולם הבא ששם התענוג הוא אמיתי ולעשירות אין שעור וגבול[ד] ויזכה גם ליראת שמים[ד].

@02הלכות והכנות לנטילת ידיים:

א.        בכל חלק ממצות נטילת ידיים מונחים סודות[ד] נעלים: הנטילה, הכלי, שפשוף הידיים, ניגוב הידיים, הברכה וכו', לכן יהיה נזהר בכל אחד מהם[ד].

ב.         לפני הנטילה יבדוק את ידיו אם אין עליהם חציצה[ד] כדי שלא תהי' לו חציצה – שאלה על הצפרניים יגזור אותם בכל ערב שבת קודש[ד], גם את העורות ליד הצפרניים[ד].

ג.           ישתמש בספל שאין עליו שום חור או סדק אפילו יותר למעלה, וכן ספל שיוכל להכיל הרבה מים ופתחו רחב.

ד.         יכין מגבת עוד לפני שנוטל ידיו שיוכל מיד לנגב בה ידיו וכן לחם ומלח על השולחן. (וסכין – לחלה)

ה.        ינגב היטיב ידיו ויגביה שרווליו עד המקום ששם נוטלים כדי שיטול ידיו ברווח כפי השעור.

ו.           כשהספל כבר מלא במים ינגב את שתי הידיות של הספל.[ד]

ז.          יטול ידיו הכי קרוב לשולחן שאוכל[ד] ויזהר שיהיה לכל הפחות באותו בית.

ח.        לפני הנטילה יבקש על פרנסה [באיזה לשון שירצה] (או יאמר את המזמור: "מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר" וגו'[ד]).

@02סדר הנטילה:

א.        יקח הכלי עם מים ביד ימין ויעבירו ליד שמאל, יטול יד ימין שלש פעמים, לאחר מכן יקח את הכלי ליד ימין ויטול את יד שמאל שלש פעמים.

ב.         צריך לפסק אצבעותיו ולכופף מעט את קצה האצבעות למעלה ולשפוך המים מקצות האצבעות כשמזיז הספל באיטיות עד סוף ידיו[ד], כדי שהמים יגיעו לכל המקומות: בקצה האצבעות, בין האצבעות, על כף היד ועל סוף היד, לכן יטול ידיו עם הרבה מים כדי שיגיע לכל המקומות.

ג.           לאחר הנטילה ישפשף היטיב יד אחת בשניה ויברך "על נטילת ידיים" (על פי קבלה צריך להרים ידיו)

ד.         לאחר מכן ינגב היטיב ידיו עד שמרגיש שיבש בכל המקומות, ביותר צריך להזהר בין האצבעות בקצה ובסוף היד.

ה.        לא ינגב ידיו במגבת רטובה[ד] ולא בבגדיו[ד].

ו.           יברך וינגב ידיו הכי קרוב למקום ששם מברך המוציא ואוכל[ד].

ז.          מתחילת הנטילה ועד שאוכל "המוציא" אסור לדבר[ד], אבל "אמן" מותר לו לענות אם שומע ברכה כשכבר נטל שתי ידיו[ד].

ח.        אסור לעשות ברכה "על נטילת ידים" רק אם רוצה לאכול לפחות 2 אונץ לחם (אחד ושליש מפרוסת לחם רגיל) עד ארבע דקות חצי מזה והחצי השני עד עוד ארבע דקות[ד].

@02עוד דינים חשובים:

א.        אם אחד יוצא באמצע הסעודה לזמן ארוך יותר צריך שוב ליטול ידיו בלי ברכה כשחוזר[ד].

ב.         אם נוגע במקומות המכוסים בשעת הסעודה או מגרד ראשו יטול שוב ידיו בלי ברכה, עד אז אסור לו לבלוע הלחם[ד].

ג.           אם הולך לבית הכסא באמצע האוכל יטול עוד הפעם ידיו כשחוזר[ד].

על

כן יש להזהר מאוד בענין נטילת ידים, הן בנטילת ידים לסעודה והן בנטילת ידים להטהר מטומאה – כגון: בקימה בבוקר, היוצא ממרחץ, הנוגע במקום מכוסה וכדומה, כי הוא יסוד גדול לטהרה, כמו שכתוב בשלחן ערוך אורח חיים[ד] אם אינו נוטל ידיו אם תלמיד חכם הוא שוכח תלמודו, אם אינו תלמיד חכם יוצא מדעתו, וכתב האלי' רבה[ד] דרצה לומר שנכנס בו רוח שטות ועל ידי זה בא לעבור עבירות רח"ל, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה[ד] אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, דהיינו שהיצר הרע שולט עליו להכשילו בעבירה ואינו מרגיש כלל שעובר עבירה, מפני שיש בו רוח שטות, ואחר כך יצטרך לסבול את עונשי ויסורי גיהנם רח"ל עד שיתמרקו עוונותיו, על כן צריכים ללמוד הלכות נטילת ידים בעיון גדול.

@02ג' מאות חומרות בנטילת ידים לאכילה

ידוע

כי הרה"ק ר"ר @06שמעלקע מניקלשבורג@07 זי"ע @06דקדק כל כך בנטילת ידיים לסעודה עד שהיו לו ג' מאות חומרות בנטילת ידים@07. ומובא בספר אורחות חיים[ד] מהרה"ק ר' @06נחמן כהנא מספינקא@07 ז"ל חתן הרה"ק בעל @06אמרי יוסף מספינקא@07 זי"ע, שמעתי מכ"ק אדמו"ח זי"ע אשר שמע מפיו הקדוש של מרן אדמו"ר בעל @06דברי חיים מסאנץ@07 אשר רבינו הקדוש רבי ר' @06שמעלקע מניקלשבורג@07 היה לו שלוש מאות חומרות בנטילת ידים לאכילה, וחשב גם אחד מהם מים ששאבו עכו"ם.

ומעשה ממרן @06החזון איש@07 זי"ע, שבשמחה שהיו ציבור גדול, הביט מהצד ואמר, @06שמכל אלו שנטלו ידיים אולי רק אחד נטל כהלכה@07, (ע"כ), וזאת מפני שרבו דקדוקיה, ועל כן כל איש הירא את ה' ילמד היטב את הלכות נטילת ידיים, ויתיעץ עם תלמיד חכם מורה הוראה, כדי שיזכה לקיים את המצוה כהלכתה בשלימות.

 

[ה]) וְכַמָּה נוֹרָאִים דִּבְרֵי הזוה"ק: א. כָּל מַה שֶּׁסּוֹבֵל הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה הוּא מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִזְהָר בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת (זֹהַר הַקָּדוֹשׁ ח"ג דַּף מ"ב). ב. יוֹצֵא מֵרְשׁוּת הַקְּדֻשָּׁה וְנִכְנָס לִרְשׁוּת הַסִּטְרָא אָחֳרָא (זֹהַר הַקָּדוֹשׁ ח"ג דַּף מ"ב). ג. אוֹי לָהֶם וְאוֹי לְנַפְשָׁם כִּי לֹא יִתְדַּבְּקוּ בִּצְרוֹר הַחַיִּים כְּלָל וְדָנִין אוֹתוֹ לְאַחַר מִיתָתוֹ כְּאָדָם מְגֹעָל, כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹעֲלוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא (זֹהַר הַקָּדוֹשׁ ח"ג דַּף מ"א). ד. מְדַבֵּק נַפְשׁוֹ בַּסִּטְרָא אָחֳרָא וְגוֹעֵל נַפְשׁוֹ וְרוּחוֹ, וְרוּחַ הַטֻּמְאָה שׁוֹרָה עָלָיו (זֹהַר הַקָּדוֹשׁ ח"ג דַּף מ"ב). ה. נַעֲשֶׂה פְּנֵי חַיָּה רָעָה (זֹהַר הַקָּדוֹשׁ ח"ב דַּף קכ"ה). ו. כָּל מַה שֶּׁסּוֹבֵל הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה הוּא מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִזְהָר בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת (זֹהַר הַקָּדוֹשׁ ח"ג דַּף מ"ב). ז. יוֹצֵא מֵרְשׁוּת הַקְּדֻשָּׁה וְנִכְנָס לִרְשׁוּת הַסִּטְרָא אָחֳרָא (זֹהַר הַקָּדוֹשׁ ח"ג דַּף מ"ב). ח. אוֹי לָהֶם וְאוֹי לְנַפְשָׁם כִּי לֹא יִתְדַּבְּקוּ בִּצְרוֹר הַחַיִּים כְּלָל וְדָנִין אוֹתוֹ לְאַחַר מִיתָתוֹ כְּאָדָם מְגֹעָל, כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹעֲלוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא (זֹהַר הַקָּדוֹשׁ ח"ג דַּף מ"א). ט. מְדַבֵּק נַפְשׁוֹ בַּסִּטְרָא אָחֳרָא וְגוֹעֵל נַפְשׁוֹ וְרוּחוֹ, וְרוּחַ הַטֻּמְאָה שׁוֹרָה עָלָיו (זֹהַר הַקָּדוֹשׁ ח"ג דַּף מ"ב). י. נַעֲשֶׂה פְּנֵי חַיָּה רָעָה (זֹהַר הַקָּדוֹשׁ ח"ב דַּף קכ"ה).

וְהֶעָווֹן שֶׁל מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת מְעַכֵּב בִּנְיַן בֵּית קָדְשֵׁנוּ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר הָאָבִיב מֵהַנּוֹגֵעַ לָדַעַת בְּדוֹרֵנוּ וְז"ל: ר' נָתָן אַדְלֶר וְתַלְמִידוֹ ר' משֶׁה סוֹפֵר מִפְּרֶעשְׁבּוּרְג מְקֻבָּלִים בַּנִּסְתָּר, ר' נָתָן אַדְלֶר רָצָה לִפְסֹל הַשּׁוֹחֲטִים דִּפְרַנְקְפוּרְט דְּמַיְן, וּלְהַכְנִיעַ חוֹתַם הַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁשּׁוֹרֶה עַל שׁוֹחֲטִים פְּסוּלִים בְּסוֹד עַל חַרְבְּךָ תִּחְיֶה וְגוֹ' וְאִלְמָלֵא הִשִּׂיג כָּל רְצוֹנוֹ בָּא מָשִׁיחַ, אַךְ הס"ם הֶעֱמִיד עָלָיו רוֹדְפִים קַצָּבִים וְהֻצְרַךְ לִבְרֹחַ וְתַלְמִידוֹ החת"ס רָץ אַחֲרָיו י' פַּרְסָאוֹת. [וְזֶה הָיָה סוֹד יְרִידַת הַבַּעַל שֵׁם טוֹב הַקָּדוֹשׁ לְעָלְמָא הַדֵּין וְרָמַז עַל זֶה בְּ"זַעַ"ם" תִּצְעַד אָרֶץ, רָאשֵׁי תֵּבוֹת זְ'בִיחָה עֵ'ירוּבִין מִ'קְוָאוֹת].

וּכְדֵי לְהָבִין קְצָת בְּיֶתֶר בֵּאוּר, מִי הֶחֱרִיב אֶת בֵּיתֵנוּ אֲשֶׁר עֲדַיִן לֹא נִבְנָה בְּיָמֵינוּ, וְהַשְּׁכִינָה בְּגָלוּת עֲדַיִן בַּעֲווֹנֵנוּ? וּמַדּוּעַ לֹא בָּא בֶּן יִשַׁי גַּם תְּמוֹל גַּם הַיּוֹם? רְאֵה בַּסֵּפֶר "בְּרִית מַטֵּה משֶׁה" עַל הַגָּדָה שֶׁל פֶּסַח בַּדַּף הָאַחֲרוֹן [נִדְפַּס לִפְנֵי ד' מְאוֹת שָׁנָה] וְזֶה לְשׁוֹן קָדְשׁוֹ: וְעַכְשָׁו שֶׁאִיתְרַע חֶזְקָתָם רָאִינוּ לְמַפְרֵעַ שֶׁדָּבָר זֶה הֶחֱרִיב אֶת בֵּיתֵנוּ אֲשֶׁר עֲדַיִן לֹא נִבְנָה בְּיָמֵינוּ, וְהַשְּׁכִינָה בְּגָלוּת עֲדַיִן בַּעֲווֹנֵנוּ. וְכַאֲשֶׁר נִמְצָא כַּמָּה קִלְקוּלִים אֲשֶׁר אֵין לְהַעֲלוֹת עַל הַסֵּפֶר כִּי קָצָר הַיְרִיעָה מִלְּהִשְׁתָרֵעַ, וְכוּ'. וּבִפְרָט בִּשְׁחִיטַת הַכְּבָשִׂים מֵחֲמַת צִמְרוֹ קָרוֹב הַדָּבָר לִפְשֹׁעַ וּלְקַלְקֵל וּמֵחֲמַת שֶׁיֵּשׁ לָהֶם לִשְׁחֹט הַרְבֵּה אֵינוֹ מְדַקְדְּקִים כָּל כָּךְ, וּמְמַהֲרִים לִשְׁחֹט, וְקָרוֹב לְוַדַּאי שֶׁמַּאֲכִילִין נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת כַּאֲשֶׁר נִתְבָּרֵר… וּמִי שֶׁיִּהְיֶה מוּתְּמַה בַּדָּבָר וְלוֹמַר מַה גֶּבֶר בְּגוּבְרִין וּמַה יּוֹם מִיּוֹמַיִם וְיָקֵל בַּדָּבָר הַזֶּה בְּוַדַּאי מִנְהַג אֲבוֹתֵיהֶם בְּיָדָם שֶׁשּׁוֹחֲטִים אֶת דִּבְרֵיהֶם לֵאמֹר מִי יִתֵּן לָנוּ לֶאֱכֹל בָּשָׂר וְאַל תִּקְרִי וַיִּשְׁטְחוּ אֶלָּא וַיִּשְׁחֲטוּ שֶׁנִתְחַיְּבוּ שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּלָיָה עַל שֶׁבִּקְּשׁוּ לֶאֱכֹל בְּשַׂר תַּאֲוָה הַיְנוּ בְּשַׂר נְחִירָה וַאֲבוֹתֵינוּ חָטְאוּ וְאֵינָם, וַאֲנַחְנוּ אִם נַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם לֹא טוֹבִים לִהְיוֹת נִלְכָּדִים בַּעֲווֹנָם חַס וְשָׁלוֹם, וְאוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַדִּין וְאוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַתּוֹכֵחָה: וְאֵין לָנוּ פֶּה לְדַבֵּר, וּמִי יוּכַל לְהַגִּיד וּלְסַפֵּר מַה שֶּׁעָבַר עָלֵינוּ עַד כֹּה שֶׁגָּרְמוּ לָנוּ הַשּׁוֹחֲטִים כַּמָּה רָעוֹת, וְלֹא יָדְעוּ שֶׁשָּׁחֲטוּ לְעַצְמָם בְּסַכִּין פְּגוּמָה, כְּמוֹ כֵן יִהְיֶה מִיתָתָם בִּכְלַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה לַכֹּל הוּא הַקְּלִפָּה רח"ל תַּשְׁלִיךְ אוֹתָם, וּמֻכְרָח לִהְיוֹת מְגֻלְגָּל בְּכֶלֶב וְכוּ' עיי"ש בַּאֲרִיכוּת גָּדוֹל.

וְיָדוּעַ שֶׁעַל יְדֵי בְּשַׂר פִּגּוּל יָצְאוּ מִן הַדָּת לְעֵרֶךְ ג' וָחֵצִי מִילְיָאן יְהוּדִים רח"ל, כַּמְבֹאָר בשו"ת דִּבְרֵי חַיִּים" (יו"ד ח"א סִימָן ז') שֶׁאֵין עֲבֵרָה כְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת שֶׁמְּטַמְטֵם הַלֵּב הַיִּשְׂרְאֵלִי, וּבַעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים רָאִינוּ עַל יְדֵי זֶה יָצְאוּ מִן הַדָּת כַּמָּה קְהִלּוֹת בֶּאֶרֶץ לוֹעֵ"ז שֶׁאָכְלוּ וְנִתְפַּטְּמוּ בִּנְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת עַל יְדֵי הַשׁוֹבִי"ם הַקַּלִּים, וְגָבְרוּ עֲלֵיהֶם דֵּעוֹת זָרוֹת עַד שֶׁנֶּאֶבְדוּ מִן הַקָּהָל (עיי"ש דְּבָרָיו הַחוֹצְבִים לַהֲבוֹת אֵשׁ).

וּבְ"דֶגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם" (פָּרָשַׁת עֵקֶב מִכְתָּב מֵהָרַמְבָּ"ם זצ"ל) שֶׁשִּׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ כָּפְרוּ בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים בִּגְלַל שֶׁאָכְלוּ וְנִתְפַּטְּמוּ בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת עַד שֶׁיָּצְאוּ מֵהַדָּת וּבָא עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ וְהָרַג אֶת כֻּלָּם רח"ל.

וְיָדוּעַ דְּהָעֹנֶשׁ בְּחִבּוּט הַקֶּבֶר עַל הָאוֹכֵל מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת: כָּתַב בְּסֵפֶר אוֹר צַדִּיקִים (פֶּרֶק י"ט), וְזֶה לְשׁוֹן קָדְשׁוֹ: דַּע כִּי מִי שֶׁלֹּא הָיָה מְדַקְדֵּק בְּמַאֲכָלִים בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא הָיָה נִזְהָר לְהַבְחִין בֵּין אִסּוּר לְהֶתֵּר, וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ אִסּוּר מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה אֶלָּא מֵחֲכָמֵינוּ ז"ל. עָנְשׁוֹ שֶׁלְּאַחַר מוֹתוֹ בָּא הַמְמֻנֶּה עַל חִבּוּר הַקֶּבֶר וּמַכֶּה עַל בִּטְנוֹ בְּשַׁרְבִיטוֹ שֶׁל בַּרְזֶל וְאֵשׁ, עַד שֶׁכְּרֵסוֹ נִבְקַעַת וְיוֹצֵא פַּרְשַׁנְדָּא, וְאָז מְהַפְּכִין אוֹתוֹ עַל פָּנָיו וּמַכִּים אוֹתוֹ, וְאוֹמְרִים לוֹ בְּלַע מַה שֶּׁהוֹצֵאתָ, הַשֵּׁם יִשְׁמְרֵנוּ וְיַצִּילֵנוּ מִדִּין הַקָּשֶׁה הַזֶּה וּמְדִכְווֹתֵיהּ, וּבִפְרָט בְּאִסּוּר בָּשָׂר בְּחָלָב שֶׁהוּא עָוֹן חָמוּר, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.

וּכְבָר אָמַר בַּדְּרָשָׁה [הגר"ש שווייצער שליט"א] מַה שָּׁמַעְתִּי בְּשֵׁם הרה"ק הָאֱלֹקִי רַבִּי אַהֲרֹן רֹקַח מִבֶּעְלְז זי"ע: כִּי כָּל כֹּחוֹ שֶׁל הָרָשָׁע הַגֶּרְמָנִי ימ"ש בָּא עַל יְדֵי שֶׁאָכְלוּ מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת שֶׁהָיוּ שׁוֹחֲטִים קַלִּים וּמִזֶּה נוֹלַד עֲמָלֵק הַגֶּרְמָנִי, וְהָיָה בְּמִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הִשְׁחִיזוּ הַסַּכִּינִים כִּדְבָעֵי, הִשְׁחִיז אֶת הַחֶרֶב שֶׁל הַבַּעַל דָּבָר שֶׁהוּא שַׂר שֶׁל עֲמָלֵק וְעַל יְדֵי זֶה הָיָה בְּכֹחוֹ לִשְׁחֹט מִילְיוֹנֵי יְהוּדִים רח"ל,

[ו]) @06וטעם אלו המלאכים@07. פשוט שהוא כדי לכתוב טובה ורעה, לכך הם ד' כנגד ד' אותיות של שם, ונגד המרכבה, הטוב מן הימין לכתוב זכיות, והרע מן השמאל לכתוב חובות.

[ז]) @06ואחד סופר ואחד ממונה@07. כנגד התפארת ומלכות.

[ח]) @06והוא אומר עדיין לא הגיע קצי@07. כי הוא מקשה את לבו ורשע אינו חוזר בתשובה.

[ט]) @06ארכו מסוף וכו'@07. יש לו שליטה בכל הנמצאות ובכולם הוא מחטיא, ויש לו עינים להשגיח ולדעת שיעור החטא כמה, וכמה להעניש ברצון היוצר בדקדוק.

[י]) @06לבושו וכסותו בדין אש@07. וקודם זה הוא בא אליו להחטיאו בכמה פיתויים בכל ענייני העולם, עתה מראה הדין בכולם.

[יא]) @06ואינו מת עד שרואה לקונו וגו'@07. שאין מענישין אותו עד שיראה לקונו ויבין למי חטא, ומה גרם בחטאו, ויצדיק עליו את הדין.

[יב]) @06הוא מעיד על החטא והקדוש ברוך הוא חותם על העונש@07. וזהו פתקא שביד מלאך המות להענישו כדי רשעתו.

[יג]) @06אם צדיק הוא מוסר עצמו למיתה@07. ומקבל בסבר פנים יפות ונדבקת בקדושה.

[יד]) @06רשע מקשה@07. ויוצאת בחזקה ואינה נדבקת בשכינה, לדעת תנא קמא ביצר הרע, ולדעת רבי אליעזר בן יעקב אינו מצד יצר הרע אלא מצד עצמו, והוא מדה שנותנין בו שיעשה כך.

[טו]) וזה שכתוב @06כשם וגו' בשעת פטירתו וגו'@07. זה שלא בבחירה כדי שיענש, (ורבי אליעזר בן יעקב) [ותנא קמא] סבירא ליה בבחירה, או בהיפך, סוף דבר איכא בינייהו או בבחירה או מרצון ולא מסתיימא, או אפשר כולו בבחירה, ותנא קמא שעת פטירה, ורבי אליעזר בן יעקב קאמר שעת העמדה בדין.

[טז]) @06בשעת פטירתו של צדיק מהו אומר הצדיק אבד@07. בשעת אבידתו הוא צדיק, והוא נח מיד שנאמר יבא שלום.

[יז]) @06ובשעת פטירתו של רשע@07. הוא ממש רשע בשעת פטירה.

[יח]) @06ובליעל כקוץ@07. בעת יציאת נשמה הוא כקוץ דהיינו כפיטורי בפי ושט כצמר מן הקוצים.

[יט]) @06ויושב על קברו@07. כדי להאהיל עליו אהל לעשות מחיצה בינו ובין שאר המתים, ושם מגביל לו מקום שיזקיק לצרכי דינו, כי אין הדבר תלוי אלא במקום, לכך מלאך עושה לו מקום, והיינו יושב על קברו, ואין העפר שעליו מעלין ולא מורידין, שיש כח לכל זה, והטעם שהיסודות אלו עם היותם מגשמיים סובלים כל הנשפע עליהם.

[כ]) @06ומכה אותו בידו@07. דרך לעג ובזיון, ועוד על ידי הכאה זה נותן לו כח הדבור ומחזיר נפשו אליו, וכן דקדק אחר כך שאמר ומכניס רוחו ונשמתו, ונפשו לא נזכר מפני שהיא עמו בקבר, ובהכאה זו מכניסה בו.

[כא]) @06קום הגידה לי שמך@07. מפני שפנקס עונותיו כתובין בידו וכתובים על שם פלוני, ולזה כדי שיצדיק הדין עליו אומר קום הגידה לי שמך, כדי שתראה פתקא שבידי שהיא כתובה על שמך מרשות עליון, וגזר דינו על האדם, ובראו ביצר הרע וצוהו על המצות, והנהגה כולה על ידו, ובשליחתו בא לשאול על שמו לדעת הבורא.

[כב]) לכך משיבו @06גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאיני יודע מה שמי@07. והיינו ושם רשעים ירקב, והענין שהשם הוא ענין נוגע אל האדם מקיבוץ חלקיו, וכאשר השם הטוב מורה על קיבוץ אותם החלקים לטובה כך שם הרע מורה על קיבוץ אותן החלקים לרעה, והעד בגמרא עובדא דכידור, והצדיקים ז"ל אותה הבחינה הידוע שהיא שמם, עומדת קיימת מציאות קיבוץ חלקיו לברכה להתברך למעלה, כענין ועצמותיך יחליץ, גם חלק השם המורה על קיבוץ חלקיו יתקיים להתברך, והרשע חלקיו נפרדין, שאין לו שובע צחצחות, ולא חליצת עצמות, ולא שאר חלקים אלא ירקב, כעין שאוחז רקב בעצמות כך יאחז בשאר חלקים ובשם קבוצם, ולזה אינו יודע שמו שאינו נאחז בו אותם אותיות הקדושות, כי פרחו ממנו ונפרדו ואחזום רקבון ולא ישאר בו חלק בהם.

[כג]) @06מיד מכניס רוחו ונשמתו בגופו@07. כדי שיתקבצו חלקיו יחד לדין כענין שחטאו יחד, ועל ידי כך יזכור שמו אחר שחזרה הנשמה אליו, ואפשר הוא ששמו הוא מעשיו ולבושו, שהשם מורה על הפעולה והלבוש כנזכר במעין זה נהר ו', והוא אומר שאינו יודע שמו, שהוא כאבן דומם ופוטר עצמו מהדין על ידי טענה זו, ולזה מחזיר רוחו ונשמתו כאותו משל החיגר והסומא שאמרו רז"ל.

[כד]) @06מעמידו ומחייבו בדין@07. שהוא מודה על פשעיו ועל עונשו ועל הגזירה הכתובה עליו לכולהו פירושא.

[כה]) @06חצי אש ושלשלאות להלקותו@07. מפני שהאש שולט בנשמה והכאב בגוף, הנשמה נכוית והגוף מתפרק ושניהם יחד טועמין טעם מיתה וצער ריסוק איברים וניתוחם.

[כו]) @06אבריו מתפרקין@07. אינם נאחזים בגידים.

[כז]) @06שנייה עצמותיו מתפרקים@07. ונופל אברים אברים, וזהו עונש שהרתיח אבריו לעבירה, ותחלה אבריו מפני שחמם בשרו, ועצמותיו מפני שהרגיל גופו, ואפשר שהאברים לנגד הנפש ונפשו עליו תאבל, עצמותיו לנגד הרוח.

[כח]) @06פעם שלישית@07. לנגד הנשמה שקלקלו שלשתם, ואלו השלשה הכאות כוללת על הכל.

[כט]) אחר כך @06מבקשים ממנו דין@07. למדת עונש הגזל ודינו, והוא משבעל דינו עומד כנגדו, (נוסח אחרינא והוא משיב על דינו).

[ל]) ואחר כך @06דנין אותו מכל מדה@07. שחטא ועבר מענישין אותו במכות וריסוק וניתוח איברים, והיינו שני ימים שעדיין הגוף קיים וחזק, ואחר שכלה הגוף ונופל דנין אותו בדרך אחרת שיבא כל בעל דין ויקח את שלו מידו, העינים יבואו סרסורו שהחטיאו ויקח את שלו, וכן כל כח וכח המחטיא אותו יבא אל הקבר ויגבה חלקו, שממש השטן המחטיאו הוא הבא שם ליטול חלק האבר שהרויח בהיותו מפתה אותו, מכאן אמרו לחבירו בחייו ולהקדוש ברוך הוא (נוסח אחרינא ולקברו) לאחר מותו.

[לא]) @06קשה יום הדין שהקדוש ברוך הוא וכו'@07. פירוש מה שאנו רואין שדין זה אפילו על הקטנים, יצא לנו מזה שבמשמעותו קשה מאד מן הגבורה הקשה, שהרי אינה פוטרת שום אדם כל שכן שלא ישאר חלק ולא יוותר דבר, ויום הדין דקאמר כל מציאות דינו קאמר, אפילו מה שמלאכי חבלה דנין אותו, וכשמביא ראיה אינו מביא מן הצד הזה שזה אינו בקטנים, אלא מפני שבכלל דין קבר נכנס דין בשר רימה ותולעה שהיא שוה לכל, לכך מביא ממנו ראיה לשאר הדינים, וכן דייק לשניה דקאמר ברישא קשה יום הדין שהקדוש ברוך הוא דן את האדם בקבר מורה על כל מציאות הדין שאדם נידון כלל ופרט, ואחר כן אמר אבל דין קבר סתם אפילו הצדיקים וגו'. וזה הדין אינו אלא דין רקב בשר שאינו ניצול ממנו אלא מעט מזעיר, אמנם קשה מאי גמולי מחלב ומאי יונקי שדים ואפילו נפלים ממש, ואפשר שענין נפשו עליו תאבל לא שייך בנפלים שלא הוחזקה להם נפש, די להם במיתה עצמה שמתו.

[לב]) ומה שאמר @06דין גיהנם מעשרים שנה ולמעלה@07. בזוהר מההוא עובדא דפרשת בלק (ובזהר שלנו הוא פרשת שלח דף קס"ז ע"א ודףק ע"א סוף ע"א) נראה שתינוקות יש להם דין גיהנם, שאמר שם שהיו הכרובים תופסים בו, ואפשר לפרש שהתפיסה היתה שלא יכנוס עד שיהיה נדון דין קבר, אמנם האמת הוא שיש שני מיני גיהנם, והעליון הוא גיהנם לנשמה, והוא קשה מאד כאשר יתבאר, ועל זה אמר שאין נדון בו אלא מעשרים שנה ולמעלה, מפני שהוא נדון בדין עליון ואין דנים שם אלא מבן עשרים ולמעלה, אמנם יש גיהנם אל הרוח ואל הנפש ויש לו גבול, והאדם נדון בו אפילו קטן לפי שכלו ושניו כאשר יתבאר בסיעתא דשמיא.

[לג]) @06הדר בארץ ישראל ומת בערב שבת@07. אפשר דאו או קאמר או האי או האי כל אחד מהם מספקת, וזה הפירוש אינו דאם כן בטלת דין קבר בארץ ישראל מכל וכל וזה אינו, אלא דוקא בארץ ישראל מפני קדושתה, וילוה אל ענין זה קדושת היום, כשיהיו שניהם יחד ניצול כיון שקידש היום בארץ ישראל אין כח לחיצונים, אמנם אם לא קידש היום או שהוא בחוץ לארץ החיצונות מתגברות ושולטות ודנה את האדם בחיובו, ואם תאמר אם מת בערב שבת ובארץ ישראל סוף סוף מעשיו הרעים במה יתוקנו, אם נאמר שזכות ארץ ישראל מעכב מיניה, מה נאמר בערב שבת שאינו בזכות, אם לא שנאמר שהקדוש ברוך הוא גרם לו שימות כדי שיהיה ניצול מפני שאינו חייב, ועדיין קשה אם זה פטור אם כן אפילו לא ימות בערב שבת יהיה ניצול, ויש לומר כאותו מעשה דאיתא בזוהר מאותו תינוק שתפסוהו הכרובים ונכנס לגן עדן שלא מן הדין, וקאמר התם אפילו הכי לא אתפס אלא בצערא סגי כאשר אבאר לקמן בסיעתא דשמיא, הנה מה שמשכיח מצד אחד מתקן מצד קל יותר בענין שאין ויתור כלל, אלא דרכים קלים ברחמים על ידי זכות.

{ובספר יסוד התשובה פי"ד כתב וז"ל: (מפרק ג' במסכת חיבוט הקבר), ועיי"ע ר"ח שער היראה פי"ב באריכות), אמר ר"י משום ר"א, קשה הדין שהקב"ה דן את האדם בקבר יותר מדין גיהנם. דין גיהנם מכ' שנה ולמעלה. אבל דין הקבר אפילו צדיקים נידונין בו, אפי' גמולי חלב, אפי' יונקי שדים נידונין בו. אבל אמרו חז"ל, הדר בא"י ומת בע"ש, אינו רואה דין הקבר, ומה יעשה וינצל מדין הקבר, יהי' אוהב צדקות, ואוהב תוכחות וגמ"ח, ומכניס אורחים תוך ביתו, ומתפלל תפלתו בכוונה, אפי' מת בחוץ לארץ, אינו רואה דין חיבוט הקבר.

ובשם האריז"ל כתב, ששמע מחכם גדול, שכל @06הנקבר ביום ששי אחר ה' שעות ביום והשעה החמישית בכלל, אינו רואה חיבוט הקבר@07, כי קדושת השבת מפרידה ממנו בלי צער. וזה סוד יום הששי ה' יתירה, כי מאז ולמעלה הוא ערב שבת ממש.

בספר תולדות יעקב יוסף בקונטרס אחרון כתב וזה לשונו, @06רז"ל חשבו דברים שהעושה אותן ניצול מחיבוט הקבר, וחד מהם אם מת בערב שבת@07 וכו'. והקשה מורי הא כוונת רז"ל להשמיענו איך לעשות תקנה להנצל מחיבוט הקבר, משא"כ בזה שימות בערב שבת אין זה בידו לעשות. וביאר שהוא מוסר גדול שימות בערב שבת, ר"ל לפנות את עצמו מכל עסקי עוה"ז כאילו מת כדי לעשות הכנה לשבת, ובזה ניצול מחיבוט הקבר.}

[לד]) @06ומה יעשה וינצל@07. מפני שאין צדיק וגו'. לכך יתקן שבעה מדות.

[לה]) מצד התפארת @06אוהב צדקות@07. שכן התפארת אוהב צדק עליון וצדק תחתון.

[לו]) ומצד הגבורה @06אוהב תוכחות@07.

[לז]) מצד החסד @06אוהב גמילות חסדים@07. לא שיעשה לבד אלא שיאהב לעשות ויעשו אחרים ויעשה מאהבה.

[לח]) @06ומכניס אורחים@07. נצח והוד אורחים כיסוד שהוא אורח לתוך ביתו מלכות.

[לט]) @06ויתפלל וגו'@07. נגד היסוד עם המלכות בתפארת שזהו כוונת התפלה.

[מ]) @06שנאמר קראתי וגו'@07. קראו עסק בדין הקבר בטן שאול וקאמר אלו הענינים, וקאמר תוכחות בהתעטף עלי נפשי ביסורין וגו'. וקאמר תפלה תבא אליך תפלתי, וקאמר גמילות חסדים בהפך חסדם יעזובו מכלל לאו אתה שומע הן, וקאמר אוהב צדקות בקול תודה אזבחה לך, וקאמר הכנסת אורחים אשר נדרתי דהיינו לויתן לצדיקים אכסנאים ברכתי (איוב מ) יחצוהו בין כנענים, ושאר הכתובים מפרשים דין חיבוט הקבר, מפני שהדג הוא הקבר ויונה הגוף כנזכר בזוהר וכמו שנתבאר לקמן בזהר בפני עצמו בסייעתא דשמיא.

[מא]) @06שלשה דינים@07. כדמפרש רבי עקיבא דין קבר, ודין גיהנם לנפש או לרוח ודין שמים לנשמה בהיכלות שהוא דין ארוך כאשר יתבאר בסיעתא דשמיא. וזה מה שרציתי לבאר.

[מב]) @06בהמה כמה יסורין וגו'@07. ירצה אינה סובלת יסורין לא על מזונה ולא על מלבוש ולא בחלאים רק בשחיטה, ואחר כך בהפשטה גם כשמפשיטין אותה אחר מיתה אינה סובלת דבר, נמצאו כל דיניה רק שחיטה או מיתה.

[מג]) @06והאדם סובל בחיים כמה יסורין@07. כנודע, ואחר המות נכנס בחשבון אפילו הצדיק, והרשע אחר החשבון נכנס בדינים קשים.

[מד]) @06לא די שנבהל@07. והיה ראוי להספיק לו על עונשו אל חשבונו עם קונו, והוא ימהר ויחיש מעשיהו, אלא שמתעכב עמו בדברים והוא נענש באותו הבהלה בהתעכב.

[מה]) @06ובתורה@07. תפארת.

[מו]) @06גמילות חסדים@07. חסד.

[מז]) @06המלכת את קונך@07. היינו מצד המלכות ובחסד ובגבורה.

[מח]) @06המלכת את חבירך@07. לשון עצה, מצד המלכות.

[מט]) @06ואפילו שיש בו דברים הללו@07. אינו ניצול מן המות אלא זורק וכו'.

[נ]) @06ואם אין בו@07. הרי עונש לעת יציאת נפש לבד.

[נא]) @06מתחנן לו@07. שירפה ממנו, ומשיב מלאך המות שעה זו אי אפשר לעברה, אבל נותן לו תנחומין בשכר הטוב, והיינו אלא שמעתי שאתה נכנס אל מקום המנוחה, וזה מה שרציתי לבאר.

[נב]) @06בשעת הדין אומר לו הקדוש ברוך הוא@07. טענה בדינו לחייבו ממש.

[נג]) @06טורח גדול היה לי@07. שמא תאמר שלא עשית עבודה מפני טורח, כבר הקדמתיך בטורח זה אני, וזהו אמרו טורח גדול היה לי עליך, והנה כשהקדוש ברוך הוא בורא צדיק אינו טורח לפניו, אמנם כשהוא בורא רשע מקטרגת מדת הדין, ועושה לפנים משורת הדין, ועושה לאדם שני ענינים, האחד הוא עסק בריאתו, ולהצילו מכל המקטרגים כדפרישית, השני אחר היצירה לגמול לו חסד, והיינו אומר משיצרתיך וגו'.

[נד]) @06וכשיצא לאויר העולם וגו'@07. גמלתיך חסד והזמנתי לך מזון, היה לך לעשות שניהם, כנגד היצירה שיצרתיך היה לך לעסוק בתורה, שהעוסק בתורה בונה עולמות, כנזכר, וכנגד המזון שגמלתיך חסד היה לך לעשות גמילות חסדים, ומפני שדרך אלו לעשות אותם לשם איזה פנייה, לזה אמר לפני ירצה לשמי, ועוד לפני שאני גמלתיך ואתה לא גמלתני אם כן הרבה העזת פניך לפני, וטעם לשני ענינים אלו מפני שעל שניהם העולם עומד, תורה ועבודה וגמילות חסדים, בטלה העבודה נשארו השנים, והם סוד התפארת תורה, והחסד כמשמעו להגביר ימין על השמאל, להמתיק הגבורה בין שני מדות אלו.

[נה])@06אם יש בו דברים הללו פוטרין אותו מיד@07. נראה שאפילו יהיה חוטא בדברים אחרים, וזה דוחק שיקח הקדוש ברוך הוא שוחד של מצות, ויש לומר שמדין זה דין הקבר יוכל להנצל, אמנם עדיין לפניו דין רימה ותולעה שינקה עונותיו על ידם, אמנם כשיש בו שנים אלו אין די קבר שולט בו, ואפשר שמי שיש לו שנים אלו אין חטא בא על ידו.

[נו]) @06מוסרין אותו לחמשה מלאכי חבלה@07. כדי לגבות ממנו שלשה ענינים, אחד ביטול תורה מצד התפארת, השני גמילות חסדים מצד החסד, השלישי משאר עונות מצד הגבורה.

[נז]) @06כנגד חמשה חומשי תורה@07. מפני שראשית מדון הוא התורה, וכמו שהם חמשה קדושות, כך הם בהיפך חמשה חיצונים, ומהם אצולים חמשה כוחות אלו לדון יחד והם הנגדיים.

[נח])@06אחד מכה,@07 מגבורה. @06ואחד מונה@07, שלא להוסיף, מצד החסד.

[נט]) @06ואחד מצד הגוף האמצעי מוציא אור מגופו מכבשן שהאור יוצא ממנו@07. כך מהאדם עצמו יוצא האור להתלהב בו, ופירוש זה הראו לאלה"י הרמ"ק בחלום, אמנם הלשון מורה שהמלאך מוציאו אותו מגופו אל האדם הכבשן וגו'.

[ס]) @06הרביעי מביא עשבים וגו'@07. נראה שאם לא גזל אינו עושה זה, ואינו אלא על ידי אותם הכאות גופו מתחלש, וזה מחזיקו בהם כדי שיוכל לסבול כל הכאות והשריפה.

[סא]) @06ואם גזל אומר לו דקדק@07. ונענש אגב אורחיה בזה, וזה מצד המדה אחרונה של נצח והוד שמצדה הם מרים וחמוצים, מרים מן הימין, וחמוצים מן השמאל, או בהיפך.

[סב]) @06החמישי מכה את אביו ואת אמו@07. היינו מצד היסוד שהולידוהו והיינו נגד שלשה עליונות.

[סג]) ואומר@06 להם מפני מה לא הדרכתם וגו' שיעשה מצות ומעשים טובים@07. מצד התפארת והמלכות.

[סד]) @06ויפרוש ממעשים רעים@07. מס"ס ולילי' החיצונים.

[סה]) @06מיד נותנים לו רשות@07. מפני שהולידו בן כזה. אם כן הולידו אותו מן החוץ וראוי להכותם, או ירצה כותבין הד' או הבית דין עליון אל החמישי רשות שיכה גם את אביו ואת אמו עם היות שנפטרו זה כמה שנים ונחו מדינם כותבין לו רשות שיכה אותם ודינם מתחדש על רשעת הבן, וזה נראה לי עיקר, זה הוא כשלא הדריכוהו לא בתורה ולא במעשים טובים, אבל אם הדריכוהו בתורה ולא קיים לא יכה אותם אלא יכה את הבן בפניהם והם מצטערים בצערו, לפי זה למדנו ממה שקדם בחיבוט הקבר בהכאות אש ואכילת דברים מרים וחמוצים שלשה מיני דינים, הכאות כמספר לאוין שעבר, האש כמו שהרתיח עצמו בעבירה, האכילה כנגד האכילת גזל ושאינו שלו וכיוצא, וזה מה שרציתי לבאר.

[סו]) מובא בזהר (תרומה דף קנ"א ע"א), וזה לשונו: ועל דא כמה טב לון, בין לצדיקי בין לחייבי, למהוי גופא דלהון דביק בארעא ולאתעכלא גו עפרא לזמן קריב, ולא למהוי בקיומא כל ההוא זמנא סגי, בגין לאתדנא גופא ונפשא ורוחא תדיר (בכל יומא), דהא לית לך כל צדיק וצדיק בעלמא דלית לי' דינא דקברא, בגין דההוא מלאך דממנא על קברי קאים על גופא ודן לי' בכל יומא ויומא, אם לצדיקים כך לחייבים על אחת כמה וכמה, ובזמנא דגופא אתעכל ואתבלי בעפרא הא דינא אשתכך מכלא, בר מאינון חסידי קיימין דעלמא דאינון אתחזון לסלקא נשמתהון לההוא אתר עלאה דאתחזי לון וזעירין אינון בעלמא, עד כאן לשונו.

[סז]) מהר"י בר לב ובספר "ויוסף אברהם" אות י"ט שם מוסיף בזה וז"ל:

ואפי' כששומע מאדם אחר שמבזה תלמיד וכל שכן דיין העיר ואפילו שלא בפניו יש חיוב גדול עליו לתבוע עלבונו ולנקום בעדו, וכמו שכתב כאן שבית דין מנדין על זה.

ומצינו בגמרא (ב"מ דף פ"ד, וסנהדרין דף מ"ד ברש"י ד"ה דבעיא) שגדולי ישראל נענשו על זה דשמעו פעם אחת זילותא דתלמיד חכם ושתקו, וכל שכן אם בייש אחד לתלמיד בפניו שיש חיוב עצום מאד מאד על כל השומעים לתבוע קלונו תיכף, ואם לאו ענוש יענשו מאד על זה, ואף אם יהי' זה שמבזהו מי שיהי'.

ונמצא בס' קורא הדורות מהרב ר' דוד איש ירושלים זכרונם לברכה מעשה נורא מענין זה, וזה לשונו: כתוב בסוף מחזור האשכנזים שישראל אחד איש בליעל נתקוטט עם הרב ר' יוסף בן לב זכרונו לברכה (הוא המחבר שו"ת מהר"י בן לב) בשאלונקי על ענין פסק דין שכתב נגדו, והכהו על הלחי בשוק בפני כל העם, ולא הי' מי שימחה בידו, ואין דובר אליו דבר על ענין זה, מפני היות האיש הבליעל ההוא עשיר גדול, ותקיף ואלם מאד, והרב הי' שם בעת הזאת לפני חנות של בשם אחד ושמו אברהם קטלאנו, קרע הרב את בגדיו ואמר בקול גדול שומו שמים על זאת, ובלילה ההוא (שנת ה' אלפים ש"ה ד' לחודש אב) נכנס הבושם בחנות כו' והאור נאחז ונתרבה הלהב, וקם שריפה גדולה ונשרפו כמו חמשת אלפים בתים מבני ישראל במשך ו' שעות, כי מן השמים נלחמו הרוחות הנושבות, ונשרפו כמו מאתיים נפשות ובתי כנסיות ובתי מדרשות הרבה וספרים אין קץ, לא נראה צרה גדולה כזאת, ואנשים היו מבריחים רכושם מהאש רחוק כמטחוי קשת בשדות, ועל כל זה הלך האש עליהם ושרפם, ואחר כך עלה הנגף בעם והיו מתים בכל יום הרבה נפשות מישראל עד שהגיעו ביום אחד שנקברו ביום ההוא שי"ד מתים כמנין השם שד"י, ומהיום ההוא והלאה הי' הנגף הולך ונתמעט עד שנעצרה המגפה עכ"ל עם הוספות מסדר הדורות מהגאון מהגאון ר' יחיאל ממינסק ז"ל.

והנה ממעשה זו התעוררות גדול יוצא לנו לזהר מאד מלשמוע עלבון תלמיד חכם ולשתוק, אבל מכל מקום ודאי שצריך לזהר בזה משום כעס בלב ולא יהי' רק נראה ככועס. עכ"ל, שם.

[סח]) ראה פרי עץ חיים שער התפילין (פרק י'). שער הגלגולים (הקדמה כ"ב). שער הכוונות ענין סעודת שחרית של שבת בסופו.

הורידו למחשב ולימדו ב"אוצר הזוהר הקדוש" בלחיצת כפתור

אוצר הזוהר1 |   ספר הזוהר הקדוש  |  פתח אליהו  |   תיקון מ"ח בראשית תמן   |    תיקון מ"ג

אוצר חכמת הזוהר 2  -104 ספרים |  ספרא  דצניעותא  |    תיקוני הזוהר |    אדרא רבא |    אדרא זוטא

| אוצר חכמת הזוהר 3 105-144   |  הערב רב וכל המסתעף |    עלוני "אור הזוהר"

| זוהר "חוק לישראל" | ספר " שכר ועונש"