זוהר תורה שיר השירים עם הקדמות-מהתנא האלוקי רשב"י וחבריא קדישא בלשון הקודש

זוהר תורה שיר השירים:

להורדה זוהר תורה שיר השירים: לחץ על הקישור הבא:

זוהר השירים כל הספר גמור עם הקדמות ג שופטים

 

 

 

.

.

זוהר תורה [חלק ז] על שיר השירים

מהתנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי וחבריא קדישא בלשון הקודש

כל אחד יוכל להבין בקלות דברי הזוהר הקדוש

הוא פירוש הזהר הקדוש על שיר השירים להתנא האלוקי רבי שמעון בן יוחאי ז"ל. – מסודר על כל פסוק הפירושים והענינים השייכים לו, נלקטו ונקבצו ונסדרו במקומם דברי הזוהר הקדוש בלשון הקודש. ועל ידי זה יוכלו כל באי שער הזוהר תורה לכנוס ולטייל בפרדס הזוהר הקדוש,  ויתקיים מה שאמר אליהו הנביא לבר יוחאי שספר הזהר יתגליא לתתאי בסוף יומיא ובגיניה ושבתם איש לאחוזתו.

וכדי  להקל יותר על המעיין הצגתי פירוש זיו הזוהר כמו בזוה"ק שעל התורה

מאת הגאון הצדיק המקובלרבי יהודה יודל ראזענבערג זצוק"לבמוה"ר ישראל יצחק זצ"ל

 

יצא לאור על ידי מפעל הזוהר העולמי

סניף בת ים רח' בר יהודה 50 טל: 052-765-1911

סיון תשע"ד

ספר

דברי הרשב"י

מבוא לספר זוהר שלש קדושות

ובו:

קריאה קדושה מהעולמות העליונים שהתנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי מסר לרבי יוחנן באנון זצ"ל

כפי אשר סיפר לשלשה עדים והקלטנו אותו, [ויש סרט מכל ההקלטה], מה שהרשב"י אמר לו.

 

בשער

סיפורו המופלא של הצדיק רבי יוחנן באנון זצ"ל – שלמד עם הרשב"י בישיבה של מעלה – רשמים מעולם האמת: המוות קליני, שטר פטירה, ומה שראה ומה שהגידו לו בשמים.

רבי יוחנן באנון זצ"ל נולד בשנת תש"כ גדל בסביבה המרוחקת מהיהדות. לפני כעשר שנים הוא עבד במשטרת ישראל ביחידה של הלוחמה נגד סמים, והפך לקצין, וחזר בתשובה באורח פלאי. (וכפי שהוא עצמו מספר לקמן).

רבי יוחנן ביקש להתקרב לה', וביקש עצה מרבו (הרב ניסים פרץ זצ"ל), כיצד להתקדם בדרך ה', ורבו הציע לו לקרוא "לגרוס" הרבה זוהר, כך התמיד שנים רבות רבי יוחנן בקריאה בזוהר, למרות שלא הבין מאומה.

השוטר לשעבר לאחר זמן, הרגיש צער גדול שאינו מבין כלל הזוהר, ואינו מתקדם כביכול, עד שמתוך צער אמיתי, התפלל ימים כלילות ובכה מרות מעומק ליבו לזכות להבנה של הזוהר, ואז ברבות הימים, התקבלו תפילותיו וארע בחייו נס מופלא גדול ונורא כך שזכה בן לילה (ללמוד בישיבתו של הרשב"י ) לדעת בעל פה ולהבין את כל הזוהר הקדוש על פי תורת הסוד. – לכל הדעות זה דבר מופלא וניסי, שתלמיד חכם בדרך הטבע, צריך להתייגע כל חייו, יום וליל יגיעות עצומות ונוראות, ואם בכלל, כדי להתקרב לגובה הרוחני שזכה רבי יוחנן זצ"ל.

 

מסרים שקיבל על תפקידו בעולם, בהפצת הזוהר הקדוש, ובחשיבות הקריאה של כל יהודי/ה 2 דקות זוהר ביום

בתוך 10 שנים אחרי החזיון, התעלה רבי יוחנן זצ"ל למדרגות רוחניות אדירות ועליונות בלימוד הזוהר ותורת הקבלה, דבר שסחף אחריו תלמידים רבים בלימוד הזוהר הקדוש. לאחר שרבו נפטר (לפני כשנה) חלה רבי יוחנן זצ"ל במחלה קשה, מלפני מספר חודשים, [ערב ראש השנה תשע"ג], ומת מוות קליני, התעורר וסיפר מה קרה "בישיבה של מעלה" בהיותו בין שמים לארץ, ועל המסרים שקיבל על תפקידו בעולם, בהפצת הזוהר הקדוש, ובחשיבות הקריאה של כל יהודי/ה דקה זוהר ביום, לפחות.

תיאור החלום של הרב יוחנן באנון

האדמו"ר שואל:

רציתי לשאול את כבודו, כבודו אמר לי שהגיע לשמים לישיבת הרשב"י ובכיתם שלא ידעתם כלום, היית בעל תשובה?

רבי יוחנן: הייתי שוטר במשמר הגבול:

רשב"י עם ישראל לא הולך בדרך הנכונה

רבי יוחנן: (בישיבה של מעלה) ראיתי את רשב"י עצוב, עצוב מאד, שאלתי אותו, רבינו מה?

אמר לי (רשב"י) : עם ישראל לא הולך בדרך הנכונה. ושאלתי: מה הדרך הנכונה?

אמר לי (רשב"י) אני השארתי לכם ירושה, ירושה של ממון, כסף, וזהב, ואתם לא משתמשים בה…

רבי אליעזר הגדול הקפיד על רבי עקיבא ואמר לו: בחייךשלא תגמור חייך טוב, יסרקו אותך במסרקות של ברזל.

למה?

למה לא באת לשמוע, תורה מפי?[1]

אמר לו: אבל אני שומע,

אמר לו: זה לא מספיק לשמוע, צריך להשמיע!

האדמו"ר: לאחרים

 

רבי יוחנן: אמר, התחיל לבכות רבי עקיבא ואמר, "אוי לאור החמה שרבי אלעזר הולך.. ויקרע, את אור החמה". רבי אליעזר הולך ואור החמה כהה, אוי לך לחמה, אוי לך לשמש שהאור שלך נמוך מאורו של רבי אליעזר, מתורתו של רבי אליעזר,… הקפיד עליו.

תראה, .. אנחנו הדור של עקבתא דמשיחא, אנחנו צריכים למשוך האור הגדול הזה, שהוא רק אור של נשמות אדירות, נשמות המדריכות, הנשמות שבאו לעולם הזה, "כל הרעיה מהימנא" אתם התנאים הקדושים אתם חושבים שאתם תיבנו לעצמכם בתי היכלות? ובתי מדרשות, וקלונסאות של זהב? ומכוניות ווולבו, ואתם תחיו בעושר ואושר? מה אתם חושבים לעצמכם? שבשביל זה באתם לעולם? אתם באתם לעולם הזה, כי אתם התנאים הקדושים שבאתם לתקן את העולם, באתם לתקן את מה שרבי שמעון בר יוחאי לא הצליח לתקן.

רשב"י בא לתקן את הדור האחרון

איך יכול להיות? רשב"י 12 שנה במערה? הרי דינו של אדם שנה [י"ב חודש] בגיהינום! איך יכול להיות שרשב"י 13 שנה?

אמר לו רשב"י: אתה לא באת לתקן את הדור שלך, אלא באת לתקן את הדור האחרון!

אמר לו: אז הייתי מתקן אז זה עכשיו!

אמר לו: לא, אז העת לא הגיע. העת תגיע שיגיעו כל הנשמות וכל הגופים בעת ההיא, וכשיגיעו כל הנשמות וכל הגופים בעת ההיא והתחברו, אז תוכל לחבר כמו שמשה רבינו חיבר את כל הנשמות והגופים של יוצאי מצרים, כך אתה רבי שמעון בר יוחאי תחבר את הנשמות והגופים של הדור האחרון. הדור האחרון יצטרך לך! החיבור של ספר הזהר, אדרא , אדרה זוטא, אדרא רבה, אדרה דמשכנא, ספרא דצניעותא,

האדמו"ר" הדפסנו את כל הדברים האלה.

רבי יוחנן: מה… פתח אליהו? זה הכי חשוב!

אדמו"ר: הבאתי לכם פתח אליהו,

כולם התעוררו לאור הזוהר הקדוש לחבר אותו באחדות מושלמת כי אחדות הזאת היא אחדות רק של עם ישראל

רבי יוחנן: אלו הספרים האלה.. תתעסקו בהם, ובעקבותם זאת תתעורר רוח חדשה בעם ישראל, נשים, גברים, ילדים וטף, כולם יתעוררו לאור הזהר הקדוש, לחבר אותו באחדות משולמת, כי האחדות הזאת היא אחדות רק של עם ישראל! אין אף עם ולשון שיכולים להתמודד עם שמות קודש ושמות הוי"ה הקדושים, כמו שעם ישראל יכול לחבר.

סיפרתי פעם לאדמו"ר, שאת החיבור בין קמח למים, אי אפשר לחבר ואי אפשר לנתק, שתקח קמח ומים, ותחבר אותם יחד, אתה לא יכול להפריד אותם יותר, אי אפשר להפריד אותם… תנסה להפריד קמח ומים.

 

אחרי ששמענו ממנו את ההקפדה של רבי אליעזר הגדול על רבי עקיבה זי"ע התחלנו לחקור כל הענין הזה מה שכתוב על זה בספרים, והנה מה שמצאנו את דברי הגאון רבי דוד לוריא שהוא נין ונכד להגאון המהרש"ל זי"ע, גאון עצום בכל חלקי התורה, בנגלה ובנסתר, מוציא לאור כתבי הגרבי אליעזר על חלק הנסתרות, בעל מחבר ששה עשר ספרים, נפש דוד על הזוהר הקדוש, וביאור על הפרקי דרבי אליעזר, חיבר ארבעה קונטרסים בשבח ובגדלות רבי אליעזר בן הורקנוס הוא רבי אליעזר הגדול. א. עמק הברכה. ב. שם האחד הוא אליעזר. ג. בית צדיק, ועוד, ד. קונטרס מבוא לפרקי דרבי אליעזר.

כתב, שרבי יוחנן בן זכאי, מסר בעיקר את תורת הנסתר לתלמידו רבי אליעזר בן הורקנוס, ורבי אליעזר בן הורקנוס מסר את עיקר תורתו לרבי עקיבא, ורבי עקיבא מסר את עיקר תורתו לרבי שמעון בן יוחאי.

וז"ל: ולא זו בלבד במשנה הוא אבי המשנה, אלא אף בסתרי המרכבה הוא רבי אליעזר יסוד הקבלה… ונמצאנו למדין, שאף דברי קבלתו של רבי שמעון בזוהר ותיקונים, יסודם מקבלתו של רבי אליעזר… וגדולי המקובלים הראשונים ז"ל, שלא נגלה בימיהם ספר הזוהר, היו משתמשים באור מאמרי פרקי דרבי אליעזר, במקום הזוהר…

וביום פטירתו שבאו לבקרו תלמידיו ובראשם רבי עקיבא, הקפיד מאוד עליהם שלא באו ללמוד קודם לפניו, ובאותה העת לימד את רבי עקיבא סתרי תורה עמוקים, כמובא בזוהר פרשת וירא (דף צ"ח ע"א), והיה מאיר תורתו כיום שניתנה התורה בסיני.

עוד קודם לכך, רבי אליעזר הזהיר בפרקי אבות יהיה כבוד חבירכם חביב עליך כשלך, וחזר והזהיר את רבי עקיבא קודם פטירתו וצווה על זה הזהרו בכבוד חבירכם כדאיתא בפרק ד' דברכות, (כ"ח ע"ב), שצפה ברוח הקודש שעתידין 24 אלף תלמידי רבי עקיבא למות, על שלא נהגו כבוד זה לזה. – וכבר כתב על זה בספר סוד ה' דלומדי הסוד אין קנאה ותחרות ביניהם כדאיתא באידרא דאמר הרשב"י "אנן בחביבותא תליא", ועוד מובא בזוהר הקדוש האי דאמרו חז"ל שכל אחד נכווה מחופתו של חבירו אינו שייך בלומדי תורת הסוד אלא כולם יושבים יחדיו באהבה ושמחה גדולה ביניהם, ולפי זה מובן מדוע צווה את רבי עקיבא הזהרו בכבוד חבירכם מפני שלא למד מספיק מרבו את תורת הסוד ולא למדה לרבים, לכן היה חשש גדול שיכשלו בזה כמו שצפה ברוח הקודש עכ"ל.

מכל זה רואים, שהתנאים הגדולים שהם היו להבות אש מסובבים בגוף גשמי, שלא מוזכר כמעט בגמרא שהיו לומדים קבלה, אבל אף על פי כן רואים שמלבד שהיו עוסקים בתורת הנגלה, כל קדושתם נבעה מתורת הנסתר, שהיו עסוקים ולומדים תנא מפי תנא, עד למשה רבנו את תורת הנסתר, ומובן שבימיהם אז, זה היה צריך להיות בהסתר גדול, שהרי רצונו של ה' שלא יתגלה אז, רק לצדיקי ה', אבל בימינו שרואים בפירוש שהזוהר נתגלה לנו, כי נועד במיוחד לדור אחרון להאיר את חשכת הגלות להצילנו מהערב רב, כדאיתא במהרח"ו ורבי יעקב צמח גורי האריז"ל, ועוד כידוע כתוב בזוהר שבאחרית הימים אפילו ילדים קטנים ידעו נסתרות, וכך למדונו אבות החסידות והקבלה. וברור ומובן שאנו ממשיכים את דרכם של התנאים הקדושים והטהורים, שעל פיהם אנו חיים ועל פיהם מושתת כל חיינו, על פיהם צריכים אנו גם ללמוד את חכמת הקבלה והזוהר הקדוש.

וכל הזוהר הקדוש מלא בכל שמות התנאים הקדושים כגון: ר' יהודה, ר' יוסי, ר' חייא, ר' אבא, ר' יצחק, ר' שמעון, ר' אלעזר, ועוד ועוד, וכן כתוב בזוהר הקדוש שכל מארי מתניתין ומארי תלמודא סידרו את תורה שבעל פה על פי הסוד, ואין צריך להאריך בזה.

ובאמת אלו רבי עקיבא היה לומד אצל רבי אליעזר יותר את סודות התורה ומלמדם לתמידיו, היה ניצל מגזירת מלכות הרשעה [וגם היו ניצלים 24 אלף תלמידיו מגזירת המיתה], כדאיתא על רשב"י ורבי אלעזר בנו שניצלו ממיתה על שהטמינו עצמם במערה, וגילו סתרי תורה, שהם מעלים מ"ן יותר ממיתה על קידוש השם [כמובא במהרצ"א מדינוב בשם האריז"ל – הובא בהקדמה הנפלאה על הזוהר עם לשון הקודש שבהוצאת הגה"צ המקובל רבי בנייהו יששכר שמואלי שליט"א]. – ועתה מובן דברי הרשב"י לרבי עקיבא, בזמן שהיה בבית האסורים, שביקש שילמדו תורה, (פסחים קי"ב), [ואפשר דעל תורת הנסתר אמר לו, ועל ידי זה היה ניצל], ולזה כאשר אמר לו שאינו יכול, אמר לו הרשב"י דמוסרני ליוחאי אבא ומוסרך למלכות, הכוונה היא למידת מלכות שיצטרך למסור עצמו למיתה על קידוש ה', כי אין דרך להינצל, אלא על ידי גלוי סתרי תורה. [ועתה מובן דברי המהרח"ו (בהקדמה לעץ חיים) שאמר, שבהרבה מקומות בש"ס אין שום הבנה אלא אם כן נפרש על פי תורת הסוד, (וכן כתב הגר"א זי"ע) וגם כאן איך שייך להגיד שהרשב"י יהיה מוסר ח"ו, אלא וודאי שהכוונה למידת מלכות העליונה כדפירשנו].

מכל זה רואים את חובתנו בלימוד הזוהר הקדוש, לעסוק כל היום וכמה שיכולים ללמוד תורת הנסתר ביתר שאת וביתר עוז, ללמוד וללמד לשמור ולעשות.

זה הדבר שבו תלוי כל גאולתינו ופדות נפשינו

כולנו "יחד שבטי ישראל" לומדי ומלמדי הזוהר הקדוש, תורת רבי שמעון בר יוחאי ע"ה, בבית ה' היכלא דרשב"י, אשר לא זזה משם השכינה מעולם, כי בכל מקום ששם לומדים ומתקשרים לנשמת הרשב"י הקדוש בא ומתעטר בגוון ונמצא אתנו ממש. אשרינו שזוכים אנו להיות מחוברים להרשב"י הקדוש וללמוד וללמד את כל הזוהר הקדוש, כי זהו הדבר שבו תלוי כל גאולתינו ופדות נפשינו לקרב את הגאולה ולהביא את המשיח, וזכות הזוהר הקדוש מגן ומציל את עם ישראל מכל מני מרעין בישין.

אין לנו כוח בירור ניצוצי הקדושה כמו כוח לימוד הזוה"ק

ואין לנו כוח בירור ניצוצי הקדושה כמו כוח לימוד הזוה"ק, כמובא בהקדמה לזוהר הקדוש עם לשון הקודש בהוצאת היכלא דרשב"י בנשיאות ראש ישיבת המקובלים נהר שלום המקובל הרב שמואלי שליט"א, ומובא שם דברי האריז"ל, שגם הרשב"י ורבי אלעזר בנו היו בכלל עשרה הרוגי מלוכה, והראיה לזה שברח מפני הקיסר שרצה להורגו, והלך הוא ורבי אלעזר בנו להמערה, והיו צריכים הרשב"י ובנו לעשות התיקון במסירות נפשם להריגה כמו רבי עקיבא רבו של רשב"י, ולהעביר הסיגים והקמשונים וחרולים מן השדה אשר ברכו ה'.

ואמר הרשב"י "אני יכול למצוא דרך משובחת וטובה לברר ניצוצי הקדושה מתוך הקליפות ולהורדת השפע מהעולמות העליונים לעולמות התחתונים, הרבה יותר חזקה מאשר מסירות נפש גופנית להריגה על קידוש השם [של רבו רבי עקיבא], וזאת על ידי מסירת נפש בתכלית הגדולה ביותר לתורה הקדושה שאטרח מאוד מאוד על לימוד התורה עם פרישות מהבלי ותענוגי עוה"ז, ואגלה סודות התורה ככל האפשר, ואפרש לכולם תכלית הבריאה כולה, ואכנס בגנזי המלך העליון כבן שנכנס בגנזי אביו, ואגלה אורות העליונים, ועל ידי האור הגדול הזה אבריח החושך הגדול מן העולם, ואבטל כל הקליפות והדינים מן הקדושה". ועל ידי מסירת נפשו לסודות התורה, וכן על ידי גילוי סודות התורה זכה להכניע הקליפות ולבטל גזירות להמשיך לעולם חיים שלום וחירות… כי כל הכוח הגדול הזה צריך אותו דוקא לדור הזה האחרון דור של ביאת המשיח, (מהרצ"א מדינוב), ע"כ.

 

רבי עקיבא היה חבוש בבית האסורים עשרים שנה

ובמדרש שיר השירים מהגניזה [י"ל ע"י הרב יוסף חיים ורטהימר, הוצאת 'כתב יד וספר' ירושלים תשנ"ה], עמוד י"ח, על הפסוק (א ג) 'לריח שמניך טובים וכו", נאמר: 'השביעי [מעשרה הרוגי מלכות] רבי עקיבא, שהיה חבוש בבית האסורים עשרים שנה, והיו מביאים קולמוסים של קנים, ונותנים בין ציפורניו, ומרתיחין צרורות באש, ומניחין תחת שחיו, ואמרו לו הנח מה שבידך, ובכל כך היה מוסיף להם תוכחות, ומה היה אומר להם, 'כמוהם יהיו עושיהם'. וכל דבר שהיו צריכין לו היו שולחים ושואלין לו בבית האסורים [ראה פסחים קיב: יבמות קח: סנהדרין יב. עירובין כא: ירושלמי יבמות פי"ב ה"ה]. לסוף עשרים שנה ששהה בבית אסורים יצא ליהרג, והיה עונת ק"ש וכו". ובגמרא (ברכות סא:) מתארת את הוצאתו להורג של ר"ע – 'בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן, אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך – אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו. היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד'.

3333333333333333333333333333333333333333333333333333333333333333333333333333333333

רבי עקיבא נפטר ביום הכיפורים – ולא ידעו תלמידיו, עד שאליהו הנביא בא להודיע

וכותב ה'בן יהוידע', שתלמידיו לא אמרו לו דברים אלו ביום שנפטר, כי נשמתו יצאה ב'אחד' ואיך השיב להם, אלא בכל יום לפני הוצאתו להורג היו סורקים את בשרו, והוא היה מקבל עול מלכות שמים, ובאותם ימים דברו איתו תלמידיו. אבל ביום שבו נפטר, שהוא יום הכיפורים, לא היו איתו תלמידיו, כמסופר במדרש משלי (פ"ט סי' ב) שאליהו הנביא בא להודיע לרבי יהושע הגרסי על מותו של רבי עקיבא].

אמר להן רבי אליעזר הגדול, תמיה אני אם ימותו מיתת עצמן, אמר לו רבי עקיבא שלי מהו, אמר לו שלך קשה משלהן

ובספר "סוד ה'" הביא את ספר "שירי מצוה", להגה"צ רבי בנימין אליהו מזאלשין על צוואת רבי אליעזר הגדול להורקנוס בנו, (המובא בספר שבט מוסר פרק ט"ז), שביאר שכל דברי רבי אליעזר הגדול היו עמוקים על פי הסוד, ומה שאיתא בגמרא סנהדרין (דף סח.), וז"ל: והתניא כשחלה ר' אליעזר נכנסו ר' עקיבא וחביריו לבקרו… אמר להן למה באתם, אמרו לו ללמוד תורה באנו, אמר להן ועד עכשיו למה לא באתם, אמרו לו לא היה לנו פנאי, אמר להן תמיה אני, אם ימותו מיתת עצמן, אמר לו רבי עקיבא שלי מהו [כלומר באיזה מיתה ימות], אמר לו שלך קשה משלהן… אמר להן הוא טהור, ויצאה נשמתו בטהרה, עיי"ש.

אם היה רבי עקיבא לומד סתרי תורה אצל רבי אליעזר הגדול, והיה מלמדם לכ"ד אלף תלמידיו, אז היו כולם באחדות אמיתי, ולא היו מתים, ולא הייתה הגזירה

מובן שכל הקפידה היית מפני שלא למד ולימד את תורת רבו רבי אליעזר שהייתה על פי הסוד, ועל כן קיבל עונש חמור כזה, שרבי עקיבא היה יכול לקבל את כל תורת הסוד וללמד את בני ישראל. וכן כתב הגה"ק מהרצ"א מדינוב בהוספותיו לספר סור מרע ועשה טוב, וזת"ד: ואין לנו כוח בירור ניצוצי הקדושה כמו כוח לימוד הזוה"ק, ומובא בשם האריז"ל, שגם הרשב"י ורבי אלעזר בנו היו בכלל עשרה הרוגי מלוכה, והראיה לזה שברח מפני הקיסר שרצה להורגו, והלך הוא ורבי אלעזר בנו להמערה, והיו צריכים הרשב"י ובנו לעשות התיקון במסירות נפשם להריגה כמו רבי עקיבא רבו של רשב"י, ולהעביר הסיגים והקמשונים וחרולים מן השדה אשר ברכו ה'. ומסיים שם (בספר סוד ה') שאם רבי עקיבא היה לומד סתרי תורה אצל רבי אליעזר הגדול, והיה מלמדם לכ"ד אלף תלמידיו, אז היו כולם באחדות אמיתי, ולא היו מתים, (וגם היו ניצלים מגזירת עשרה הרוגי מלכות – כמו רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר שניצלו), כי בין לומדי תורת הסוד אין, לא שנאה, ולא קנאה, ולא תחרות, אלא כולם באהבה ואחדות גמור, כמו שאמר הרשב"י בזוהר (פרשת נשא – דף קכ"ח ע"א): חַדֵּי רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, (חבקוק ג) ה' שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךָ יָרֵאתִי. (אמר) (קכ"ח ע"ב) הָתָם יֵאוֹת הֲוָה לְמֶהֱוִי דָּחִיל. אֲנָן בַּחֲבִיבוּתָא תַּלְיָיא מִלְּתָא, דִּכְתִּיב, (דברים ו) וְאָהַבְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ, וּכְתִיב (דברים ז) מֵאַהֲבַת יְיָ אֶתְכֶם, וּכְתִיב (מלאכי א) אָהַבְתִּי אֶתְכֶם וְגוֹ'.

ובלשון הקודש: שָׂמַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, (חבקוק ג) ה' שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךְ יָרֵאתִי. שָׁם רָאוּי לִהְיוֹת יָרֵא. אָנוּ בַּחֲבִיבוּת תָּלוּי הַדָּבָר, שֶׁכָּתוּב (דברים ו) וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךְ, וְכָתוּב (שם ז) מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם, וְכָתוּב (מלאכי א) אָהַבְתִּי אֶתְכֶם וְגוֹ'.

אם אינך מלמדני תצטרך למות על קידוש ה', כי אי אפשר לעשות התיקון אלא על ידי לימוד תורת הסוד

ובגמרא פסחים (דף קיב.): חמשה דברים צוה רבי עקיבא את רבי שמעון בן יוחי כשהיה חבוש בבית האסורין, אמר [רשב"י] לו [לרבי עקיבא] רבי למדני תורה, אמר איני מלמדך, אמר לו אם אין אתה מלמדני אני אומר ליוחי אבא ומוסרך למלכות, אמר לו בני יותר ממה שהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק, אמר לו ומי בסכנה, והלא עגל בסכנה, אמר לו אם בקשת ליחנק היתלה באילן גדול, עכ"ל. ורואים שרבי עקיבא חשש ללמדו כשהיה עשרים שנה בבית האסורים, ועל זה אמר לו רבי שמעון אם אין אתה מלמדני אני אומר ליוחי אבא ומוסרך למלכות, יש לבאר על על פי כתבי האריז"ל שאין הכוונה למלכות כאן מלכות הרשעה, אלא למדת מלכות שבמיתה על קידוש השם נקרא, שנמסר למידת מלכות העליונה, וזה כוונתו שאם אינך מלמדני תצטרך למות על קידוש ה', כי אי אפשר לעשות התיקון אלא על ידי לימוד תורת הסוד, (סוד ה'). – מהסיפור הזה אנחנו לומדים, כי אם רבי עקיבא היה לומד אצלו סודות התורה, היה יכול להינצל מלהיות בעשרה הרוגי מלכות, כמו רבי שמעון בר יוחאי ע"ה, וזה מה שאמר לו רבי אליעזר תמה אני וכו', כי לימוד תורת הסוד יותר גבוה מליהרג על קידוש ה', כי כל תורת הסוד הוא שיחיו ולא ימותו, לא רק הוא, אלא מכפר ומציל את כל ישראל, כמו שכתב בזוהר הקדוש: עוֹד אָמַר אֵלִיָּהוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה לְרַבִּי שִׁמְעוֹן: בְּהַאי סֵפֶר הַזֹּהַר יִתְפָּרְקוּן מִן גָּלוּתָא כַּד אִתְגַּלְיָא בְּדָרָא בַּתְרָאָה. עוֹד בְּדַף קכ"ד: לְשׁוֹן משֶׁה רַבֵּינוּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן. וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ בְּהַאי חִבּוּרָא דִּילָךְ דְּאִיהוּ סֵפֶר הַזֹּהַר בְּאִילֵּין לֹא צָרִיךְ נִסָּיוֹן – רָצָה לוֹמַר: כִּי הַלּוֹמֵד בְּסֵפֶר הַזֹּהַר לֹא יִסְבֹּל חֶבְלֵי מָשִׁיחַ וּבְגִין דְּיִשְׂרָאֵל עֲתִידִין לְמִטְעַם מֵאִילָנָא דְחַיֵּי דָּא הוּא סֵפֶר הַזֹּהַר יִפְקוּן בֵּיהּ מִגָּלוּתָא בְּרַחֲמֵי.

ועל כן לא מספיק ללמוד לעצמו, אלא צריך לזכות את הרבים וללמד ולהשמיע לכל ישראל! כי תורת הסוד נועדה להתגלות וללמד את הרבים בדור האחרון למען הכינו את העולם לקראת תורתו של משיח והגאולה שלימה, וכמבואר בשל"ה הקדוש.

כל הגאולה תלויה בעסק החכמה הזאת

ובספר דגל מחנה אפרים (פרשת שמיני) כתב, וז"ל: וזהו דרש דרש משה, היינו כשיתגלה (כי בכל דור ודור יש בחינת משה, ואיתא דרבי שמעון בן יוחאי היה בחינת משה), וידרוש מה שדרש כבר משה, היינו רבי שמעון בן יוחאי, ספר הזוהר, אז והנה שורף, הינו שיתבטלו כל הקליפות וממילא יהיה הגאולה שיבנה במהרה בימינו אמן סלה ועד. וגם על ידי החיבור ההוא יהיה בטול הקליפות וקלות הגלות והשבתת הקטרוגים(חסד לאברהם מעין ראשון נהר כ"ד).הכל תלוי בעסק החכמה הזאת, ומניעתנו מלהתעסק בה היא גורמת אחור ועכוב בנין בית מקדשנו ותפארתנו(הקדמת הרב חיים ויטאל לעץ חיים).

על כן, יהודים יקרים, תנו לימוד לשם שמים, הקריבו מדקותיכם למען השכינה הקדושה, לעשות נחת רוח ליוצרינו, לגרום לפדות נפשנו, ונלך כולנו כאחד יחד לקבל את אור פני מלך המשיח במהרה בימינו אמן.

11111111111111111111111111111111111111111111

מחידושי הגאון המקובל

מוהר"ר דוד לוריא זיע"א

קונטרס עמק הברכה

רבי אליעזר מלמד לבנו ולרבי עקיבא סודות התורה

וכן בזוהר ריש פרשת וירא במדרש הנעלם (צח.) אמרו דאותיב לימיניה הורקנוס בריה, והוי מגלי ליה עמיקתא ומסתרתא כו', קיבל מיניה קפ"ט רזין עילאין כו', אמר ליה רבי עקיבא אוליף לי אורייתא, ופתח רבי אליעזר במרכבה כו', ואוליף ליה שלש מאות הלכות פסוקות בבהרת עזה, ורי"ו טעמי דפסוקי שיר השירים כו'. הרי שלמדו ממנו הרבה תורה באותה שעה [ואם היה מוחרם, אף לבנו הורקנוס היה אסור לו לשנות, אף על פי שלענין לישב בד' אמות כתבו הפוסקים דבניו ובני ביתו מותרין], ועוד אמרו שם (צט.) א"ר יצחק כל יומוי דרבי אליעזר הוי נהירא שמעתתא מפומוי כיומא דאתיהיבת בטורא דסיני כו', ומלשון כל יומוי משמע שלא היה נמנע מללמד כל ימיו אלא שלא נכנס לבית המדרש ולא לימד תורה ברבים משברכוהו, כמו שיתבאר לקמן אות י"ט בס"ד.

(מהקטע הנזכר רואים שרבי אליעזר לימד לבנו הורקנוס ולתלמידו רבי עקיבא סודות התורה ורזין עלאין).

 

היה מלמד לתלמידיו גם לאחר שברכוהו

ובפרק ד' דברכות (כח:) כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו ואמרו לו רבינו, למדנו אורחות חיים כו', ומשמע באבות דרבי נתן (פרק י"ט משנה ד'), שזה היה חולי שמת בה רבי אליעזר, דקתני עלה הא דאמר רבי אלעזר בן עזריה חמשה דברים למדנו ממנו בשעת מיתה שהבאתי לעיל בסמוך, ואף על פי כן בקשו ממנו שילמדם.

 

בקונטרס שם האחד אליעזר:

 

רבי אליעזר נשמת ראובן בן יעקב

ואמרו על רבי אליעזר שם האחד המיוחד, כי הוא נתייחד בין גדולי התנאים הראשונים, להיות יסוד תורה שבעל פה יסוד המשנה ויסוד הקבלה כמו שיתבאר לקמן אי"ה, וגדלוהו בשם טוב לקרותו בשם רבי אליעזר הגדול, אף כי לא נמצא עוד תנא אחר שנקרא רבי אליעזר ביו"ד סתם, בכדי שיהיה צריך להזכירו לסימנא מהם בשם הגדול [כי רבי אליעזר בן יעקב, ורבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי שנקראו ביו"ד לא נזכרו בשום מקום בסתם, רק בשם אבותיהם גם כן], אלא שפירשו הטעם בדרוש הרוגי אמונה (הנדפס סוף ספר הכוונות), וכן הגר"א בפירוש ההיכלות שמפני שהיה בו נשמת ראובן כמו שכתבו בזוהר חדש (ע"ב. סוף איכה), בר חד דאיהו ראובן וכו', על דיהב עיטא למירמי לבירא אתפיס איהו בבירא, ואשתזיב ודא איהו רבי אליעזר הגדול כד תפשוהו למינות ויהבוהו בבירא ואשתזיב נשמתא דראובן, עד כאן.

והיינו עובדא דפ"ק דע"ז (טו:, ותוספתא סוף פ"ב דחולין, וקוהלת רבא פ"א פ"ט) ברבי אליעזר הגדול שנתפס למינות וניצול [ודלא כעמק המלך שער עולם התוהו פס"ז שהביא הנוסחא רבי אליעזר בן פרטא, כד תפשוהו למינות ופירשה, שהוא עובדא דרבי אליעזר בן פרטא (שם ט"ז:) ונוסחא משובשת נזדמנה לו], ולכן נקרא גדול, על שם ראובן הבכור גדול אחים. [והדברים מכוונים למה שכתוב במגלה עמוקות (אופן ע"ב) שרבי אליעזר נשמתו בחסד, ועליו רמז משה, "את גדלך" שהראהו הקב"ה נשמת רבי אליעזר עיין שם, והוא נשמת ראובן כמו שכתוב בזוהר ויצא (קנ"ג:) ופרשת ויחי (רל"ה:) ועי' בלק"ת ויצא, ובפירוש הגר"א לספרא דצניעותא פ"ק (ט"ז ד') בארוכה, וזהו לשון הגדול, לרמוז שהוא ממדת הגדולה].

 

תיקן גם את חטא ראובן עם בלהה

ויש לבאר, שלבד חטא מכירת יוסף של ראובן דארמי לבירא שתיקן רבי אליעזר במה שנתפס, הנה תיקן רבי אליעזר גם כן חטא ראובן בבלהה [דהכי סבירא ליה לרבי אליעזר (סוף פ"ו דשבת נו:) ובבראשית רבא דראובן חטא], והוא כמו שכתוב באבות דרבי נתן פרק ט"ז, אל תתמה על יוסף הצדיק (שעמד בנסיון אשת אדוניו) שהרי מעשה דרבי צדוק גדול ממנו כו', ואל תתמה על רבי צדוק שהרי מעשה דרבי עקיבא גדול הימנו כו', ואל תתמה על רבי עקיבא שהרי מעשה רבי אליעזר גדול הימנו שגידל את בת אחותו י"ג שנה עמו במטה [אולי חשב שמא יש בביתו מאנשים שאינם מהוגנים, וכעובדא דההוא חסיד בפרק מפנין (קכ"ז:) שאמר שמא תלמיד שאינו בדוק כו',] עד שבאו לה סימנין וקידשה עד כאן, הרי ששנו כאן באבות דרבי נתן נסיון זה דרבי אליעזר שכבש יצרו י"ג שנה שהיתה עמו במטה לנסיון הגדול שבגדולים משל יוסף, ונתכוון לתקן בזה, פחז כמים של ראובן, ובירושלמי דיבמות (פרק י"ג הלכה ב') אמרו, שאמו דחקה אותו שישאנה, אולי היה באמו ניצוץ בלהה (אשת יעקב אבינו שהיא כאמו) והמתין כל כך לישאנה עד שדחקה אמו שישאנה בהיתר.

 

הוא הפותח והוא הסוגר את ש"ס המשניות – עיקר תורה שבעל פה מסור לנו מרבי אליעזר בן הורקנוס

והן הן עיקרי מקבלי ומסדרי תורה שבעל פה לפנינו, ועל כן תנא בספרי (שופטים פסקא קפ"ח), "לא תסיג גבול עולם", שלא תחליף דברי רבי אליעזר לדברי רבי יהושע כו', ובאבות דרבי נתן (פ"ג) לשקוד על דלתי תורתי, חובה לאדם שישמש ג' תלמידי חכמים כגון רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי עקיבא, ורבי אליעזר גדול מכולן אף מרבי יהושע לענין זה, וסימן לדבר שרבי אליעזר נזכר במשנה קרוב לכפליים פעמים נגד רבי יהושע, ולא עוד אלא שהוא הפותח תחלה במשנת ברכות, ואף להך לישנא בש"ס דברכות דרישא סתמא היא, ולא רבי אליעזר היא, מכל מקום בא זכרו ראשונה לשאר כל התנאים [וכל מקום אח"כ שכתב בספר יוחסין זה לשבחו, שהוא הראשון שנזכר שמו במשנה], ונראה שגם הוא הסוגר, שחתם רבי מסכת עוקצין במשנה דכוורת דבורים שנחלקו בה רבי אליעזר וחכמים אע"פ שכבר נשנית בשביעית, אך ורק בכדי לחתום המשנה בדבריו ושמו של רבי אליעזר, ואגבן הוא שהובא מלתיה דבית שמאי ובית הלל בדבש, מאימתי מטמא משום משקה, אגב כוורת דבורים דקתני [וגם בכלל הא דב"ש אפשר הוי גם רבי אליעזר דשמותי הוא סובר כב"ש, ועיין בב"ב (פ'.) בזה], וזה שאצלנו מסיים המשנה בדברי רבי שמעון בן חלפתא ורבי יהושע בן לוי, כבר כתבו המפרשים, שהוא הוספה בכדי לסיים בדבר טוב [ועיין מה שכתבתי בהגהותיי לבמ"ר פי"ג], ולא עוד אלא שעיקר תורתו של רבי עקיבא שאליביה נסדרו כלהו תורה שבעל פה כדאיתא בסנהדרין (פ"ו.) וכלהו אליבא דרבי עקיבא, עיקר תורתו מרבי אליעזר [אע"פ שלמד גם אצל רבי יהושע, מכל מקום מצאנו ביותר בש"ס שמפלפל רבי עקיבא עם רבי אליעזר רבו ממה שנמצאהו עם רבי יהושע],

רבי אליעזר נשמת ראובן לימד את רבי עקיבא שהוא נשמת יששכר – לפי שראובן גרם להוליד את יששכר ששבטו למדו תורה

ויש לכוין הדבר לפי מה שביארנו לעיל שהוא נשמת ראובן, שלכן רבי עקיבא שהוא נשמת יששכר, האיר בתורתו על ידי רבי אליעזר, כמו כל עיקר לידת יששכר בסיבת ראובן שהוא מצא הדודאים, ונתן השם ללאה אמו בשכרן, את יששכר, ואף מדרשי התורה [שהוא מכילתא ספרא וספרי כמ"ש רש"י בכמה מקומות] מסוים בדברי רבי אליעזר בספרי, ואפשר גם תחלתו דהיינו המכילתא באותה מכילתא שסודרה מתלמידי רבי עקיבא דהיינו מכילתא דרשב"י שהביא הרמב"ן בפירוש התורה בכמה מקומות וש"מ, היתה ההתחלה גם כן בדברי רבי אליעזר [והמכילתא שלנו הוא דרבי ישמעאל שלא קיבל מרבי אליעזר אלא מרבי נחוניא בן הקנה (ומה שאמרו קצת שרבי ישמעאל קיבל מרבי עקיבא, אינו נכון, וכבר השיג היוחסין על זה), לכן אינה מתחלת בדברי רבי אליעזר]. ולהורות דכל הני שאליבא דרבי עקיבא, מיצוי מדותיו של רבי אליעזר הן שקיבלם רבי עקיבא ממנו, וחזר ושנאן לתלמידיו.

יסוד תורת הקבלה הוא מרבי אליעזר בן הורקנוס – וכל דבריו מכוונים כדברי הזוה"ק ודברי האריז"ל

ולא זו בלבד במשנה הוא אבי המשנה, אלא אף בסתרי המרכבה הוא רבי אליעזר יסוד הקבלה, ומצאתי בהקדמת ספר ברית מנוחה שכתב שרבי יוחנן בן זכאי ויונתן בן עוזיאל מסרו סודות התורה לרבי אליעזר, ובזוהר תולדות (קמה.) אמרו דרבי יוחנן בן זכאי הוי אמר שלש מאות הלכות פסוקות ברזא דחכמתא עילאה, בפסוק "ושם אשתו מהיטבאל" ולא גלי לון אלא לרבי אליעזר דהוי עמיה [ועיין לקמן אות ה' בהגהה בזה]. הרי אף על פי שהיה ריב"ז משבח לרבי אלעזר בן עזריא במעין המתגבר מכל תלמידיו, בכל זאת סתרי תורה אלו מסרן לרבי אליעזר בן הורקנוס [ואף בההיא דחגיגה (י"ד ע"ב) שרצה רבי אלעזר בן ערך, במרכבה לפני ריב"ז, מצאתי בפרש"י ריש קהלת שהראה גורס בה רבי אליעזר בן הורקנוס עיי"ש], והוא מטעם שכתבתי לעיל דריב"ז צפה ברוח הקודש שביד רבי אליעזר בן הורקנוס בור סיד שאין מאבד טפה, הוא שיתקיים למודו, וממנו תצא תורה לישראל, ומרבי אלעזר בן עזריא תשכח, ויחזירוהו חבריו לו [ואפשר אם לא היה מוסרן רק לרבי אלעזר בן ערך, אז אחר כך כששכח לימודו, אף אם היו חבריו מבקשין רחמים דליהדר תלמודיה, לא הוי הדר ליה סתרי תורה אלו שהיו נעלמין מחבריו. ולטעם זה יתיישב, אף לפי מה שכתוב בזוהר חדש בראשית במדרש הנעלם (ט' א.) דהני שלש מאות הלכות מסר לרבי אלעזר בן ערך ורבי אליעזר בן הורקנוס דהוי עסקי עמיה במרכבה, כי אף שמסר לרבי אלעזר בן ערך, הוצרך למסור לרבי אליעזר  בן הורקנוס בכדי שאחר זה כשישכח רבי אלעזר בן עזריא ימסרם לו רבי אליעזר בן הורקנוס][2] ורבי אליעזר הוא שמסרה לרבי עקיבא, ורבי עקיבא לרבי שמעון וחביריו [ובהקדמת ברית מנוחה שם כתוב רבי עקיבא לרבי יהודה הנשיא, ומרבי יהודה הנשיא בא ליד רבי שמעון וטעות סופר הוא, וצריך לומר להיפוך רבי עקיבא לרבי שמעון ןמרבי שמעון בא ליד רבי יהודה הנשיא], ונמצינו למדין, שאף דברי קבלתו של רבי שמעון בזוהר ותיקונין, יסודן מקבלתו של רבי אליעזר, וקרובין דבריהן להיות שוין ברמזיהן במקומות הרבה, וגדולי המקובלים הראשונים ז"ל שלא נגלה בימיהם ספר הזוהר כמו הרמב"ן ותלמידיו, ורבינו בחיי, ורבי טודרוס הלוי באוצר הכבוד, היו משתמשין לאור מאמרי הפרקי רבי אליעזר במקום הזוהר, ואף הריקאנטי והר"מ בן גבאי, בעל עה"ק, שכבר נגלה בימיהן ספר הזוהר, בכל זאת בהיותן שותי מימי רבותיהן הרמב"ן ותלמידיו, לא זזו ידן מלחבב דברי הפרקי רבי אליעזר להביאן תמיד יחד עם ספר הזוהר, ולכן טרחתי במעט ידיעתי לרמוז ולעורר המעיין במקומות הרבה, איך שעניני הפרקי רבי אליעזר מכוונין בענינים אלו עם דברי הזוהר, ואף לפי עניית דעתי עם דברי האר"י ותלמידיו, ומי שחננו ה' דעת קדושים, יוסף לקח בזה למצוא גנזי אוצרות חכמה בקרבו.

רק בזמן הברייתא נתודע להם גדולתו של רבי אליעזר – שהגדיל על כל תלמידי רבי יוחנן בן זכאי

ולפי הטעם שכתבתי על קריאתו בשם רבי אליעזר הגדול, על שהגדיל על כל תלמידי ריב"ז, והגדיל לעשות להרביץ ולהעמיד תורה בישראל על ידי תלמידיו, בזה יתכן מה שלא נזכר בשם זה רבי אליעזר הגדול בשום מקום במשניות [רק בשלהי סוטה, אשר אינו מעיקר המשנה כמו שכתוב בתוספות יום טוב שם עיי"ש, אלא שבמשנה בירושלמי ישנו גם כן] רק בברייתות, כי במשנה שעיקרה נסדרה בימי התנאים הראשונים רבי עקיבא ותלמידיו, אפשר עדיין לא נתברר זה כל כך עד ימי סידור הברייתות, שאז ראו כל מעשה תקפו וגבורתו, שראו שרבי פתח וחתם בו המשניות, ושכל המשנה מדברי רבי אליעזר ותלמידיו ותלמידי תלמידיו, אז גדלוהו בשם טוב הגדול.

… ואפשר ששלש מאות הלכות פסוקות אלו, הן הן משורש שלש מאות הלכות פסוקות שהזכירו בזוהר תולדות (קמ"ה ע"ב), דהוי רבי יוחנן בן זכאי אמר ברזא דחכמתא עילאה בפסוק "ושם אשתו מהיטבאל" וגומר, ולא גלי לון אלא לרבי אליעזר, וכן הוא בזוהר בראשית-פרשת וירא (דף צט ע"א):

לִמֵּד בְּבַהֶרֶת עַזָּה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת, וְלִמֵּד אוֹתוֹ מָאתַיִם וְשִׁשָּׁה עָשָּׂר טְעָמִים שֶׁל פְּסוּקֵי שִׁיר הַשִּׁירִים

וְאוֹלִיף בְּבַהֶרֶת עַזָּה תְּלַת מְאָה הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת, וְאוֹלִיף לֵיהּ רי"ו טְעָמִים דִּפְסוּקֵי דְּשִׁיר הַשִּׁירִים. והֲווּ עֵינוֹי דְּרַבִּי עֲקִיבָא נַחֲתִין מַיָא. וְאִתְחַזַּר אֶשָׁא כְּקַדְמִיתָא. כַּד מָטָא לְהַאי פְּסוּקָא (שיר השירים ב) סַמְכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי, לָא יָכִיל לְמִסְבַּל רַבִּי עֲקִיבָא וְאָרִים קָלֵיהּ בִּבְכִיָּיתָא וְגָעֵי וְלָא הֲוָה מְמַלֵּל מִדְחִילוּ דִּשְׁכִינְתָּא דְּהֲוַת תַּמָּן.

 

לשון הקודש: וְלִמֵּד בְּבַהֶרֶת עַזָּה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת, וְלִמֵּד אוֹתוֹ מָאתַיִם וְשִׁשָּׁה עָשָּׂר טְעָמִים שֶׁל פְּסוּקֵי שִׁיר הַשִּׁירִים, וְהָיוּ עֵינֵי רַבִּי עֲקִיבָא זוֹלְגוֹת דְּמָעוֹת, וְחָזְרָה הָאֵשׁ כְּבַתְּחִלָּה. כְּשֶׁהִגִּיעַ לְפָסוּק (שיר ב) סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי, לֹא יָכֹל רַבִּי עֲקִיבָא לִסְבֹּל, וְהֵרִים קוֹלוֹ בִּבְכִיָּה. וְהֵרִים קוֹלוֹ וְלֹא הָיָה מְדַבֵּר מִיִּרְאַת הַשְּׁכִינָה שֶׁהָיְתָה שָׁם.

הוֹרָה לוֹ כָּל עֲמֻקּוֹת וְסוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים שֶׁהָיוּ בְּשִׁיר הַשִּׁירִים – יָצָא רַבִּי עֲקִיבָא וּבָכָה, וְנָבְעוּ עֵינָיו מַיִם, וְהָיָה אוֹמֵר, וַי רַבִּי! וַי רַבִּי! שֶׁהָעוֹלָם נִשְׁאָר יָתוֹם מִמְּךְ

אוֹרֵי לֵיהּ כָּל עָמִיקְתָּא וְרָזִין עִלָּאִין דְּהֲוָה בֵּיהּ בְּשִׁיר הַשִּׁירִים. וְאוֹמֵי לֵיהּ אוֹמָאָה דְּלָא לִישְׁתַּמֵּשׁ בְּשׁוּם חַד פָּסוּק מִנֵּיהּ כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיחָרֵיב עָלְמָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִינֵיהּ. ולָא בָּעֵי קַמֵּיהּ דְּיִשְׁתַּמְּשׁוּן בֵּיהּ (דף צט ע"א) בְּרִיָיתֵי מִסְגִיאוּת קְדוּשָׁתָא דְּאִית בֵּיהּ. לְבָתַר נָפִיק רַבִּי עֲקִיבָא וְגָעֵי וְנָבְעִין עֵינוֹי מַיָא, וְהֲוָה אָמַר, וַוי רַבִּי, וַוי רַבִּי, דְּאִשְׁתָּאַר עָלְמָא יָתוֹם מִנָּךְ. עָאלוּ כָּל שְׁאָר חַכִּימַיָא גַּבֵּיהּ וְשָׁאֲלוּ לֵיהּ וְאָתִיב לְהוֹן.

לשון הקודש: הוֹרָה לוֹ כָּל עֲמֻקּוֹת וְסוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים שֶׁהָיוּ בְּשִׁיר הַשִּׁירִים, וְהִשְׁבִּיעוֹ שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא יִשְׁתַּמֵּשׁ בְּשׁוּם פָּסוּק מִמֶּנּוּ, כְּדֵי שֶׁהַקָּבָּ"ה לֹא יַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם בִּגְלָלוֹ, וְלֹא רוֹצֶה לְפָנָיו שֶׁהַבְּרִיּוֹת יִשְׁתַּמְּשׁוּ בוֹ מֵרֹב הַקְּדֻשָּׁה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ. אַחַר יָצָא רַבִּי עֲקִיבָא וּבָכָה, וְנָבְעוּ עֵינָיו מַיִם, וְהָיָה אוֹמֵר, וַי רַבִּי! וַי רַבִּי! שֶׁהָעוֹלָם נִשְׁאָר יָתוֹם מִמְּךְ. נִכְנְסוּ אֵלָיו כָּל שְׁאָר הַחֲכָמִים, וְשָׁאֲלוּ אוֹתוֹ, וְהֵשִׁיב לָהֶם.

 

כָּל יְמֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָיְתָה הַשְּׁמוּעָה מְאִירָה מִפִּיו כַּיּוֹם שֶׁנִּתְּנָה בְּהַר סִינַי

הֲוָה דָּחִיק לֵיהּ (שעתא) לְרַבִּי אֱלִיעֶזְר, אַפִּיק תְּרֵי דְרוֹעוֹי ושַׁוִּינוּן עַל לִבֵּיהּ. פָּתַח וְאָמַר, אִי עָלְמָא עָלְמָא עִלָּאָה, חָזְרַת לְאָעֳלָא וּלְאִגְנָזָא מִן תַּתָּאָה כָּל נְהִירוּ וּבוּצִּינָא. וַוי לְכוֹן תְּרֵי דְּרָעֵי וַוי לְכוֹן תְּרֵי תּוֹרוֹת דְּיִשְׁתַּכְּחוּן יוֹמָא דֵין מִן עָלְמָא. דְּאָמַר רַבִּי יִצְּחָק כָּל יוֹמוֹי דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הֲוָה נְהִירָא שְׁמַעְתָּא מִפּוּמֵיהּ כְּיוֹמָא דְּאִתְיְהִיבַת בְּטוּרָא דְסִינַי.

לשון הקודש: הָיְתָה דְחוּקָה לוֹ [השעה] לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. הוֹצִיא שְׁתֵּי זְרוֹעוֹתָיו וְשָׂם אוֹתָם עַל לִבּוֹ. פָּתַח וְאָמַר, אוֹי הָעוֹלָם, הָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן חוֹזֵר לְהִתְכַּנֵּס וּלְהִגָּנֵז מִן הַתַּחְתּוֹן כָּל אוֹר וּמָאוֹר. אוֹי לָכֶם שְׁתֵּי זְרוֹעוֹת, אוֹי לָכֶם שְׁתֵּי תוֹרוֹת שֶׁיִּהְיוּ נִשְׁכָּחִים הַיּוֹם הַזֶּה מִן הָעוֹלָם. שֶׁאָמַר רַבִּי יִצְחָק, כָּל יְמֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָיְתָה הַשְּׁמוּעָה מְאִירָה מִפִּיו כַּיּוֹם שֶׁנִּתְּנָה בְּהַר סִינַי.

 

שֶׁאִלּוּ יִהְיוּ כָּל בְּנֵי אֱנוֹשׁ שֶׁל הָעוֹלָם סוֹפְרִים, לֹא יוּכְלוּ לִכְתֹּב, וְלֹא חָסְרוּ תַלְמִידַי מֵחָכְמָתִי

אָמַר אוֹרַיְיתָא (סברית גמרא) גְּמָרִית וְחָכְמְתָא סְבָרִית וְשִׁמּוּשָׁא עֲבָדִית. דְּאִלּוּ יְהוֹן כָּל בְּנֵי אֵינָשָׁא דְּעָלְמָא סוֹפְרִים לָא יָכְלִין לְמִכְתַּב וְלָא חַסְרֵי תַּלְמִידַי מֵחָכְמָתִי אֶלָּא כְּכוֹחְלָא בְּעֵינָא ואֲנָא מֵרַבּוֹתַי אֶלָּא כְּמַאן דְּשָׁתֵי בְּיַמָּא. וְלָא הֲוָה, אֶלָּא לְמִיתַּן טִיבוּתָא לְרַבּוֹהִי יַתִּיר מִנֵּיהּ.

לשון הקודש: אָמַר, תּוֹרָה [למדתי וגמרא] הֵבַנְתִּי וְחָכְמָה לָמַדְתִּי וְשִׁמּוּשׁ עָשִׂיתִי, שֶׁאִלּוּ יִהְיוּ כָּל בְּנֵי אֱנוֹשׁ שֶׁל הָעוֹלָם סוֹפְרִים, לֹא יוּכְלוּ לִכְתֹּב, וְלֹא חָסְרוּ תַלְמִידַי מֵחָכְמָתִי אֶלָּא כְּמִכְחוֹל בְּעַיִן, וַאֲנִי מֵרַבּוֹתַי אֶלָּא כְּמִי שֶׁשּׁוֹתֶה בַּיָּם. וְלֹא הָיָה אֶלָּא לְהַחֲזִיק טוֹבָה לְרַבּוֹתָיו יוֹתֵר מִמֶּנּוּ.

 

שָׁמַיִם שָׁמַיִם, אִמְרוּ לַשֶּׁמֶשׁ וְלַלְּבָנָה, שֶׁהָאוֹר שֶׁהָיָה מֵאִיר יוֹתֵר מֵהֶם הֲרֵי נֶחְשַׁךְ

והֲווּ שָׁאֲלִין מִנֵּיהּ בְּהַהוּא סַנְדְּלָא דְּיִבּוּם עַד דְּנָפַק נִשְׁמָתֵיהּ וְאָמַר טָהוֹר. וְלָא הֲוָה תַּמָּן רַבִּי עֲקִיבָא. כַּד נָפַק שַׁבַּתָּא אַשְׁכְּחֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא דְּמִית, בָּזַע מָאנֵיהּ וגָרִיר כָּל בִּשְׂרֵיהּ וְדָמָא נָחִית וְנָגִיד עַל דִּיוּקְנֵיהּ. הֲוָה צָּוח וּבְכֵי, נָפַק לְבָרָא וְאָמַר, שְׁמַיָא שְׁמַיָא, אָמְרוּ וּלְסִיהֲרָא לְשִׁמְשָׁא דִּנְהִירוּתָא דְּהֲוַת נְהִיר יַתִּיר מִנְהוֹן הָא אִתְחַשַּׁךְ.

..222222222222222222222222222222222222222222222222222222222222

לשון הקודש: וְהָיוּ שׁוֹאֲלִים מִמֶּנּוּ בְּאוֹתוֹ סַנְדָּל שֶׁל יִבּוּם, עַד שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתוֹ וְאָמַר טָהוֹר. וְלֹא הָיָה שָׁם רַבִּי עֲקִיבָא. כְּשֶׁיָּצְאָה הַשַּׁבָּת, מָצָא אוֹתוֹ רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁמֵּת. קָרַע בִּגְדּוֹ וְשָׂרַט כָּל בְּשָׂרוֹ, וְדָם יָרַד וְנִמְשַׁךְ עַל זְקָנוֹ. הָיָה צוֹוֵחַ וּבוֹכֶה. יָצָא הַחוּצָה וְאָמַר: שָׁמַיִם שָׁמַיִם, אִמְרוּ לַשֶּׁמֶשׁ וְלַלְּבָנָה, שֶׁהָאוֹר שֶׁהָיָה מֵאִיר יוֹתֵר מֵהֶם הֲרֵי נֶחְשַׁךְ.

בְּשָׁעָה שֶׁנִּשְׁמַת הַצַּדִּיק רוֹצָה לָצֵאת – שְׂמֵחָה, וְהַצַּדִּיק בָּטוּחַ בְּמִיתָתוֹ כְּדֵי לְקַבֵּל שְׂכָרוֹ

(דף צט ע"ב) אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּשָׁעָה שֶׁנִּשְׁמַת הַצַּדִּיק רוֹצָּה לָצֵּאת שְׂמֵחָה וְהַצַּדִּיק בָּטוּחַ בְּמִיתָתוֹ כְּדֵי לְקַבֵּל שְׂכָרוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם. בְּשִׂמְחָה, לְקַבֵּל פְּנֵיהֶם. מֵאֵי זֶה מָקוֹם, מִפֶּתַח הָאֹהֶל כְּדְקָא אֲמָרָן. וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָּה לְגַבֵּי שְׁכִינָה.

לשון הקודש: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, בְּשָׁעָה שֶׁנִּשְׁמַת הַצַּדִּיק רוֹצָה לָצֵאת – שְׂמֵחָה, וְהַצַּדִּיק בָּטוּחַ בְּמִיתָתוֹ כְּדֵי לְקַבֵּל שְׂכָרוֹ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם, בְּשִׂמְחָה לְקַבֵּל פְּנֵיהֶם. מֵאֵיזֶה מָקוֹם? מִפֶּתַח הָאֹהֶל, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה – אֶל הַשְּׁכִינָה.

מכאן רואים שרבי עקיבא הוא שקיבל סודות שיר השירים מרבי אליעזר.

ובענין הפלגת גדולת חכמתו ומעשיו כתב היוחסין וז"ל: ורבה מלספור חכמתו ומדותיו שאם היו השמים גוילים וכל עצי הלבנון קולמסים ומי הים דיו לא יספיקו לחכמתו עכ"ל.

למד בכל דבר כמה מאות הלכות

בסוף פרק ז' דסנהדרין (שם) שאמר רבי אליעזר בשעת פטירתו, אוי לכם שתי זרועותי שהן כשני ספרי תורה שנגללין [ובזוהר וירא במדרש הנעלם (צט.) הלשון: וי לכון תרין דרועי וי לכון תרין תורות דישתכחון יומא דין כו', משמע שרצונו לומר תורה שבכתב ותורה שבעל פה, וללשון הש"ס כשני ספרי תורה וכן באבות דרבי נתן (פרק כ"ה) כב' [שני] ספרי תורה לא משמע כן] [3] ובאדר"ן שם ושיר השירים שם שאמר: אם יהיו כל הימים דיו ואגמים קולמסין ושמים וארץ מגילות וכל בני אדם לבלרין, אין מספיקין לכתוב תורה שלמדתי, ואני לא חסרתיה (ופירוש בהגהותיי שם בס"ד שרצונו לומר שתלמידיו לא חסרוה ממנו שלא למדו כי אם מעט, וכעין מה שאמרו בסנהדרין ואדר"ן וזוהר שם שאמר לא חסרוני תלמידי אלא כמכחול בשפופרת), אלא כאדם שמטביל זכרות מכחול בים (ועיין במסכת סופרים פרק ט"ו ובילקוט בראשית סוף רמז כ') שכן אמר ריב"ז, ולא עוד אלא שאני שונה שלש מאות הלכות בבהרת עזה, ולא היה אדם ששאלני בהם מעולם, ובאדר"ן שם ובמדרש הנעלם שם (צ"ח:) אמרו, שבשעת פטירתו לימדם להם, ואמר שֵם, ואזל אשא, ואוליף בבהרת עזה שלש מאות הלכות פסוקות [הגה"ה ואפשר ש' הלכות פסוקות אלו, הן הן משרש הלכות פסוקות שהזכירו בזוהר תולדות (קמ"ה:) דהוי רבי יוחנן בן זכאי אמר ברזא דחכמתא עילאה בפסוק "ושם אשתו מהיטבאל" וגו' ולא גלי לון אלא לר"א, וכ"ה בז"ח בראשית (ט' א') (ושם אי' דגלי לון לר"א ולר"א בן ערך), דלשון הלכות פסוקות משמע דתלי בהון הלכות פסקא דדינא, והיינו כי שרשי הדינין שמהן שרש הנגעים, הוא מת"ק דמיתו: ע"כ הגה"ה.] ולא עוד אלא שאני שונה ש' הלכות וא"ל ג' אלפים הלכות בנטיעת קשואין:

 

ידע שיחת חיות ועופות ורזי חכמת הקבלה

ובזוהר חדש בראשית (ט' ד') שגילה רבי אליעזר לרבי עקיבא שיחת מלאכי השרת שיחת כוכבים ומזלות, וידיעת חלוני חמה בעתותיו וזמניו (שהיה ר"א בקי בהן וכמ"ש בס"ד בהצעה שלפני פ"ו מפרקי דרבי אליעזר בשם הכוזרי שהיה כתובין לפניו בפרקי דרבי אליעזר) שיחת דקלים ועופות שיחת הרוחות ידיעות תקופות ועבוריהן [ובסוף פרק ב' דסוכה (כח.) חושב מדברים אלו בריב"ז, וממנו נראה שקיבלן רבי אליעזר, וכמו שכתוב לעיל שסודות התורה מסר ריב"ז לרבי אליעזר], ומדדרש הנעלם (שם) ואוליף ליה (לר"ע) רי"ו טעמי דפסוקי שיר השירים, והוו עינוי דר"ע נחתין מיא כו' כד מטא להאי פסוקא סמכוני באשישות וגו' לא יכיל רבי עקיבא למסבל וארים קלי' בבכייתא וגעי ולא הוי ממלל מדחילו דשכינתא דהוות תמן אורי ליה כו' רזין עילאין דהוי בשה"ש ואומי ליה אומאה דלא לשתמש בשום פסק מיניה כי היכי דלא ליחרוב קב"ה עלמא בגיניה, ולא בעי קוב"ה דישתמשון ביה ברייתא מסגיאות קדושתא דאית ביה, וזה שאמר ר"ע במתניתין (ספ"ג דידים) ח"ו לא נחלק אדם מישראל על שה"ש שלא יטמא את הידים שאין כהע"כ כדאי כיום שניתן בו שיר השירים שכל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קדשים, שרבי עקיבא הוא שקיבל סודות שיר השירים מרבי אליעזר.

 

היה ראוי לרוח הקודש – ודברי היו כנבואה

ובענין הפלגת צדקתו. ראיתי להביא מה שכתב בירושלמי שלהי סוטה שכשנכנסו לעלייה ביבנה יצתה בת קול ואמרה להם, יש ביניכם שנים שראוין לרוח הקודש, ושמואל הקטן אחד מהם, ונתנו עיניהם ברבי אליעזר בן הורקנוס (שהוא השני), וזה שאמר בספרי פרשת שופטים (פסקא קע"ג), כשהיה רבי אליעזר מגיע לפסוק זה היה אומר, חבל עלינו, מה מי שמדבק כו', המדבק בשכינה דין הוא שתשרה עליו רוח הקודש, ומי גרם עונותיכם היו מבדילים וגו', [ובסנהדרין פ"ח (ס"ה:) גרסינן בברייתא זו ר"ע במקום רבי אליעזר דידע רבי אליעזר בנפשיה (מן הבת קול הזה) שהיה ראוי לרוח הקודש (של נבואה) ועון הדור נמנע ממנו, וזה שאמר חבל עלינו כו', ובכל זה אף שבעון הדור לא שרתה עליו רוח הקודש, מכל מקום מצאנו בו כעין נבואה, שכל היוצא מפיו היה מתקיים כיוצא מפי נביא, בפרק ו' דפסחים (ס"ט.) שאמר לרבי עקיבא בשחיטה השבתני בשחיטה תהא מיתתו, וכן בסוף פרק ח' דסנהדרין (ס"ח.) שאמר תמה אני על חכמי הדור אם ימותו מיתת עצמן על שלא באו לשמשני, ולרבי עקיבא אמר שלך קשה משלהן, [ובזוהר חדש בראשית (ט') שאמר לרבי עקיבא מוכן תהיה לריח ניחוח, והוא רמז שיהיה מעשרה הרוגי אמונה, שהיה גופן ריח ניחוח של קרבן, וכמו שאמרו בזוהר פקודי בהיכלות (רנ"ד:) וגופא דלהון כו' ברזא דקורבנא כו'], ועיין באבות דרבי נתן פכ"ה: ובפ"ו דעירובין (ס"ג.) שאמר על יהודא בן גוריא תלמידו, שהורה הלכה בפניו, תמהני אם יוצא זה שנתו, ולא הוציא שנתו, ואף שאמרו שם שאמרה לו אימא שלום אשתו, וכי נביא אתה, והשיב לה, כך מקובלני כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה, מכל מקום זה שמת בתוך שנתו הוא מפני דיבורו של רבי אליעזר, כי חייבי מיתה בידי שמים אין דינן למות תוך שנתן דוקא, ואף בכרת אינו מת מיד, וכדמוכח מדברי התוספות פ"ב דשבת (כה.) ד"ה כרת, וריש יבמות (ב.) ד"ה אשת איש, ובכריתות (ז.) ד"ה דחנקתיה. וכל שכן במיתה בידי שמים.

ובריש חגיגה (ג.) אמר לר"י בן דורמסקית יוסי, פשוט ידך וקבל עיניך וכו', יחזרו עיני יוסי למקומן וחזרו, ולא תימא הני שיש לומר שהיה משום דיבורו, וכעין "ותגזר אומר ויקם לך", אלא מצאנו בסוף פ"ג דמגילה (כה:) שאמר צא ובדוק בתועבת אמך, ובדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול, שהרי זה לשעבר דבר הנמצא בהן כבר, ואי אפשר לומר שנתהווה על פי דבורו של רבי אליעזר עכשיו, אלא הרי היא כנבואה.

ידע זמן הקץ

ובזוהר חדש בראשית (ט"ז ג') נראה שצפה ברוח הקודש זמן הקץ, ואמר לרבי עקיבא וי דלא ימטא בר נש כו', אלפא שתיתאה ולא באשלמותיה [ואולי הוא לטעמיה בפרק י' דסנהדרין (צ"ט) דימות המשיח מ' שנה,] ובריש פרק י"ט דשבת (ק"ל) עיר אחת היתה בארץ ישראל שהיו עושין כרבי אליעזר והיו מתים בזמנם, ופעם אחת גזרו גזרה על המילה, ועל אותה העיר לא גזרה, ובסוף פרק ג' דתענית

111111111111111111111111

(כ"ה:) כשהתפלל על הגשמים ולא נענה, והתפלל רבי עקיבא ונענה, והוו מרנני רבנן, יצתה בת קול לכבודו [מיהו מצינו כיוצא בזה גם בפרק ז' דבבבא מציעא (פ"ה.) לכבודו של ר' יוסי בנו של רבי אלעזר ברבי שמעון] ואמרה, לא שזה גדול מזה, אלא זה מעביר כו', ובזוהר שמות (ט"ו.) דאחזיאו ליה בחלמא, אל תתפלל בעד העם הזה כו', וכשהתפלל י"ב טורי אפרסמונא דכיא עייל ההיא דלבש חושנא ואפודא, ובעי מקב"ה דליחוס על עלמא כו'.

 

/צפה ברוה"ק מה שיהיה עם תלמידי רבי עקיבא

ובפרק ד' דברכות (כח:) כשחלה ונכנסו תלמידיו לבקרו, אמר להם הזהרו בכבוד חביריכם, הערותי לעיל אות ז' בהגה"ה לפי גירסא שלנו באבות "יהי כבוד חבירך חביב" כו', למה הוצרך לחזור ולצוות על זה קודם פטירתו, ויש לומר שעיקר כלל תלמידיו אלו היה רבי עקיבא, ואליו הוא שרמז בזה ביום פטירתו שצפה ברוה"ק שעתידין תלמידי רבי עקיבא כ"ד אלף, למות על שלא נהגו כבוד זה בזה, כדאיתא ביבמות פ"ו (סב:) ולזה הקדים רבי אליעזר לצוותו על כן, שיזהיר לתלמידיו על זה.

 

/הערת המוציא לאור:

רבי עקיבא בכה והצטער על כל סודות התורה שיגנזו ויסתלקו מן העולם

 

[ובזוהר פרשת וירא מדרש הנעלם (דף צ"ח:), בפירוש מתוק מדבש שם בעמוד תמ"ז, כתב: וזה לשונו: מה שכעס רבי אליעזר על החכמים וקיללם על שלא באו ללמוד תורה אצלו, הטעם הוא לפי שרבי אליעזר קיבל הרבה תורה מרבותיו, כמו שאמר הרבה תורה למדתי מרבותי, והיה רוצה למסור את כל מה שקיבל מהם, להחכמים הבאים אחריו, אבל לפי שברכוהו במעשה דתנור של עכנאי (ב"מ נט:), לכן לא באו החכמים ללמוד אצלו, וגם רבי עקיבא ענהו כן להשתמט ממנו בתשובה אחרת, והיה רבי אליעזר מצטער מאוד על כבוד התורה, לפי שעל ידי מיתתו יהיה נעדר ובטל מן העולם כל דברי תורה שלמד מרבותיו, לכן כעס על החכמים שבאו עתה לבקרו שעכשיו אין לו זמן למסור כל תורתו, ורבי עקיבא בכה והצטער על כל סודות התורה שיגנזו ויסתלקו מן העולם, לכן ביקש ממנו שיגלה לו לכל הפחות עתה מה שיכול, וכן היה שגילה לו סודות נוראים כמבואר בזוהר כאן. (העתקנו לעיל)]

 

/רבי אליעזר הגדול בתורת הנסתר

בזוהר חדש (איכה י"ג:) מובא כי רבי אליעזר היה גלגול של ראובן בכור ישראל, ומסיבה זו, גזירת עשרת הרוגי מלכות שעל פי תורת הקבלה נגזרה על עשרת החכמים בשל היותם שקולים כנגד עשרת השבטים שהשליכו את יוסף לבור, לא חלה על רבי אליעזר, שלא היה שותף במכירת יוסף אלא רק ציווה להשליך את יוסף לבור, ועל כן השליכו את רבי אליעזר לבור אך העלו אותו לאחר מכן ולא הרגו אותו.

בספר בני יששכר (מאמר חודש תשרי מאמר י"ב) מובא, כי מכיוון שראובן היה זה שעסק תמיד בתשובה על חטאו שבלבל את יצועי אביו, ראוי לפסוק כמותו בכל הנוגע לתשובה, ומכיוון שרבי אליעזר פוסק ש"עידי מסירה כרתי" (בניגוד לרבי מאיר הפוסק עידי חתימה כרתי), ובחודש תשרי ישנן שלושה זמני תשובה; ראש השנה – זמן הכתיבה, יום כיפור – זמן החתימה, והושענא רבה שהוא זמן מסירת הפתקים לשלוחים, יש לפסוק כמותו שזמן התשובה קיים עד הושענא רבה, ועד אז ניתן לחזור בתשובה ולשנות את גזר הדין. הוא מקשר דברים אלו, לסיבה שמכוחה התפלל משה רבינו, שרבי אליעזר יצא מחלציו כמובא בפסיקתא בשם רבי אחא.

/הַגְּאֻלָּה הָעֲתִידָה לֹא תִּהְיֶה עַד שֶׁיִּזְכּוּ לְתוֹסֶפֶת הַקְּדֻשָּׁה הַזּוֹ

ואיתא בתנא דבי אליהו: אמר להם הקדוש ברוך לישראל: [בני, היו לפני קדושים], ואל תבהלו מיום הדין, שנאמר והייתם לי קדשים וגו' (ויקרא כ כו). מדברי אליהו הנביא זכור לטוב, לומדים שרק על ידי שיהיו ישראל קדושים יזכו להינצל מיום הדין וכאן בדברי הרמח"ל הקדוש זי"ע למדנו שעם ישראל יהיו קדושים רק על ידי לימוד הזוהר הקדוש,

וכן מְבֹאָר בַּשְּׁלָ"ה, עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת, מַאֲמָר רִאשׁוֹן, שֶׁהַחִבּוּר מֵהַזֹּהַר הָיָה עָתִיד לִהְיוֹת גָּנוּז וְכוּ' עַד שֶׁיָּבוֹא הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּסוֹף הַיָּמִים שֶׁאָז יִתְגַּלֶּה לַתַּחְתּוֹנִים, וּבִזְכוּת הָעוֹסְקִים יָבוֹא מָשִׁיחַ, כִּי אָז תִּמָּלֵא הָאָרֶץ דֵּעָה בְּסִבָּתוֹ, אֲשֶׁר זוֹ תִּהְיֶה סִבָּה קְרוֹבָה לְבִיאָתוֹ. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר וּבְגִינֵיהּ וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְכוּ', כְּדֵי שֶׁבִּזְכוּתוֹ יִגָּאֲלוּ יִשְׂרָאֵל, כְּשֵׁם שֶׁלֹּא נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם עַד שֶׁהֻצְרַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְקַדְּשָׁם בְּדַם פֶּסַח וּבְדַם מִילָה, כֵּן גְּאֻלָּה הָעֲתִידָה לֹא תִּהְיֶה הַגְּאֻלָּה עַד שֶׁיִּזְכּוּ לְתוֹסֶפֶת הַקְּדֻשָּׁה הַזּוֹ, וְהוּא רְצוֹן הָאֵל יִתְבָּרַךְ, וְאַשְׁרֵי הַזּוֹכֶה בָּהּ.

/קֹדֶם בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ תִּתְגַּבֵּר מִינוּת וְאֶפִּיקוֹרְסוּת רַחֲמָנָא לִיצְלַן בָּעוֹלָם

בַּסֵּפֶר אוֹר יְשָׁרִים מֵירָא דַּכְיָא שֶׁכָּתַב: קֹדֶם בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ תִּתְגַּבֵּר מִינוּת וְאֶפִּיקוֹרְסוּת רַחֲמָנָא לִיצְלַן בָּעוֹלָם. הָעֵצָה לְזֶה לְהִזָּהֵר בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הַלָּלוּ, הָאֶחָד לֵאמֹר בְּכָל יוֹם זֹהַר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מֵבִין מַה שֶּׁאוֹמֵר, /////////כִּי אֲמִירַת זֹהַר מְסֻגֶּלֶת לְטָהֳרַת הַלֵּב.

/כָּל הָעוֹסֵק בְּסֵפֶר זֶה מְקָרֵב הַגְּאֻלָּה

וּמוֹסִיף לְבָאֵר בְּמִקְדַּשׁ מֶלֶךְ לְתִקּוּנֵי זֹהַר, ///////שֶׁכָּל הָעוֹסֵק בְּסֵפֶר זֶה מְקָרֵב הַגְּאֻלָּה וְעוֹשֶׂה נַחַת רוּחַ גָּדוֹל לְיוֹצְרוֹ,//// כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: כְּאִלּוּ פְּדָאַנִי אֲנִי וּבָנַי מִן הַגָּלוּת כוּ'. כִּי כָּךְ גָּזַר הַבּוֹרֵא שֶׁלֹּא יִתְגַּלֶּה וְיִהְיֶה גָּנוּז עַד סוֹף יוֹמַיָּא דִּבְגִינֵהּ יָבוֹא דְּרוֹר,

//////////כִּי סְגֻלָּה זוֹ בּוֹ וְלֹא בְּזוּלָתוֹ.

ה. בִּרְאוֹת רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי בְּרוּחַ קָדְשׁוֹ עִנְיָן זֶה, צִוָּה לְרַבִּי אַבָּא לִכְתֹּב סֵפֶר הַזֹּהַר בְּדֶרֶךְ הֶעְלֵם לִהְיוֹתוֹ מֻצְנָע לְמִשְׁמֶרֶת עַד דָּרָא בַּתְרָא קְרִיב לְיוֹמֵיה מַלְכָּא מְשִׁיחָא, ////////כְּדֵי שֶׁבִּזְכוּת הַמִּתְעַסְּקִים בּוֹ תִּצְמַח הַגְּאֻלָּה בְּיָמֵינוּ בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם/////// כַּנִּזְכַּר בְּפָרָשַׁת וַיְחִי (דַף רי"ז), עַל דָּא כְּתִיב: קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֵן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן כוּ' לְמִשְׁמֶרֶת, לְאַצְנָעוּתָא, וְהָבֵן זֶה מְאֹד. (הָרַב חַיִּים וִיטַאל זלה"ה בְּהַקְדָּמָתוֹ לְשַׁעַר הַהַקְדָּמוֹת).

וּלְשׁוֹן דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם פָּרָשַׁת שְׁמִינִי: וְזֶהוּ דָּרֹשׁ דָּרַשׁ משֶׁה, הַיְנוּ כְּשֶׁיִּתְגַּלֶּה (כִּי בְּכָל דּוֹר וְדוֹר יֵשׁ בְּחִינַת משֶׁה, וְאִיתָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי הָיָה בְּחִינַת משֶׁה), וְיִדְרֹשׁ מַה שֶּׁדָּרַשׁ כְּבָר משֶׁה, //////////הַיְנוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, סֵפֶר הַזֹּהַר, אָז וְהִנֵּה שֹׂרַף, הַיְנוּ שֶׁיִּתְבַּטְּלוּ כָּל הַקְּלִפּוֹת וּמִמֵּילָא יִהְיֶה הַגְּאֻלָּה//////////// שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן סֶלָה וָעֶד.

//////////וְגַם עַל יְדֵי הַחִבּוּר הַהוּא יִהְיֶה בִּטּוּל הַקְּלִפּוֹת וְקַלּוּת הַגָּלוּת וְהַשְׁבָּתַת הַקִּטְרוּגִים/////////// (חֶסֶד לְאַבְרָהָם מַעְיָן רִאשׁוֹן נָהָר כ"ד).

הַכֹּל תָּלוּי בְּעֵסֶק הַחָכְמָה הַזֹּאת, //////וּמְנִיעָתֵנוּ מִלְּהִתְעַסֵּק בָּהּ הִיא גּוֹרֶמֶת אִחוּר וְעִכּוּב בִּנְיַן בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ/////(הַקְדָּמַת הָרַב חַיִּים וִיטַאל לְעֵץ חַיִּים).

/////////////ובפרט בימים קשים אלו העוברים על כלל ישראל השם יצילנו ואין איש יודע מה יולד יום, ורבים שואלים ומבקשים עצה ותושיה במה לעורר רחמי שמים ולבטל כל גזירות קשות רח"ל, אין לנו עצה אלא להידבק בלימוד הזוהר הקדוש וכדאי רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק.

/הערב גרמו גרמו שנפלה השכינה בדלות

וכתב בספר באר יצחק: נמצא ערב רב שעבדו את העגל, גרמו שנפלו ונשתברו תרין לוחין דאורייתא שהיו על דרך הסוד, //////////////וניתן להם תרין לוחין אחרנין דאורייתא, על ידי לבושין על דרך הפשט, והיינו, כי התורה שהיא על דרך הסוד הוא באצילות, ואין שם שום לבוש וקליפה כנודע, אבל התורה שהוא על דרך הפשוט הוא בבריאה יצירה עשיה ויש שם לבוש וקליפה, ועל כן יש שם קושיות שהם סוד הקליפות שהם גורמים שאינם מבינים את האמת, וצריך להקשות כדי לשבר הקליפה, ולתרץ ולהעמיד על האמת, שהוא סוד העלות הניצוצות מקליפות,///////////// מה שאין כן התורה שהוא על דרך הסוד שהוא באצילות, אין שום קושיה שם מחמת הקליפה, והכל הוא אמת, ולכן על ידי ערב רב צריך ללמוד התורה על ידי הלבושין, ////////ועל כן שייך שמה הקושיות והתירוצים כדי לבוא על האמת, וצריך להבין ולהשכיל, להבין אמיתת הדבר,////// וזהו "המר שד"י לי" שהם סוד ערב רב ////כנ"ל, בעבודה קשה ובחומר, וקל וחומר,///// כי הם גרמו שנפלה השכינה בדלות, כדי לברר ניצוצות מהקליפות, //////ועל ידי כן  גרמו נמי שצריך ללמוד התורה על ידי לבושין ואז צריך הקושיות ולהבין דבר על אמיתה, עיין בספר חסד לאברהם נהר כ"ח, (באר יצחק על תיקוני זוהר בשם אור ישראל).//////

 

 

/אִם יַחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה כָּרָאוּי רָאשֵׁי הָעֵדָהבִּזְכוּתָם תִּתְכַּנֵּס כָּל הַגָּלוּת

אִיתָא בְזוֹהַר חָדָשׁ (פָּרָשַׁת נֹחַ דף ל' ע"א): בלשון הקודש: אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, אִם כֵּן, אֵיךְ יִהְיֶה זֶה לְעוֹרֵר אֶת כֻּלָּם כְּאֶחָד בִּתְשׁוּבָה? מִי שֶׁהוּא בְּסוֹפֵי הַשָּׁמַיִם וּמִי שֶׁהוּא בְּסוֹפֵי הָאָרֶץ, אֵיךְ יִתְחַבְּרוּ כְּאֶחָד לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה?

אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלִיעֱזֶר: חַיֶּיךָ, ///שֶׁאִם יַחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה רָאשֵׁי בֵּית הַכְּנֶסֶת, [שֶׁאִם יַחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה כָּרָאוּי רָאשֵׁי הָעֵדָה] אוֹ בֵּית כְּנֶסֶת אֶחָד [אוֹ עֵדָה אַחַת], בִּזְכוּתָם תִּתְכַּנֵּס כָּל הַגָּלוּת, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִסְתַּכֵּל תָּמִיד מָתַי יַחְזְרוּ וְיַעֲשֶׂה לָהֶם טוֹב, שֶׁכָּתוּב (ישעיה ל) וְלָכֵן יְחַכֶּה ה' לַחֲנַנְכֶם, מְחַכֶּה תָמִיד אֵימָתַי יַחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה.////

////אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, יָבֹא זֶה כְּזֶה שֶׁאָמַר רַבִּי פִּנְחָס, שֶׁכָּתוּב וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד. לֹא נֶאֱמַר וְלֹא יָסַף שׁוּב אֵלֶיהָ, אֶלָּא הִיא לֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו. מִכְּלַל שֶׁהוּא מְזֻמָּן וּמְחַכֶּה אֵימָתַי תָּשׁוּב.////////

וכן מובא בספר תנא דבי אליהו (זוטא פרק י"ד), וז"ל: אין ישראל נגאלים לא מתוך הצער ולא מתוך השיעבוד ולא מתוך הטלטול ולא מתוך הטירוף ולא מתוך הדוחק ולא מתוך שאין להם מזונות, /////אלא מתוך עשרה בני אדם שהן יושבין זה אצל זה, ויהיה כל אחד מהם קורא ושונה עם חבירו וקולם נשמע,//// וכו', עכ"ל.

רואים מדברי הזוה"ק שהכל תלוי בראשי כנישתא כלומר בראשי העם, כי מצווים ומופקדים לדאוג לעם ישראל, אבל באמת אין מי שיכול לפטור את עצמו, עַל כֵּן מוּטָל עָלֵינוּ לְקַבֵּץ שִׁיעוּרִים בְּרַבִּים בְּלִימוּד זוֹהַר הַקָּדוֹשׁ, שֶּׁעַל יָדוֹ מִּתְקַיֶימֶת הַהַבְטָחָה שֶׁיַּחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה מֵאַהֲבָה, וּמִמֶּנּוּ מְקַבְּלִים יִרְאַת שָׁמַיִם טְהוֹרָה, וּבוֹ כּוֹלְלִים לִּימּוּד כָּל חֶלְקֵי הַפַּרְדֵ"ס, וּבוֹ וְלֹא בְּזוּלָתוֹ נִתְנָה לָנוּ הַהַבְטָחָה בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא (זוֹהַר נָשֹׂא קכ"ד:), "וְהַמַּשְׂכִּילִים יָבִינוּ" (דָּנִיֵּאל י"ב י') מִסִּטְרָא דְבִינָה דְּאִיהוּ אִילָנָא דְּחַיֵּי, בְגִינֵייהוּ אִתְּמַר (שָׁם פָּסוּק ג') /////////"וְהַמַשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ" בְּהַאי חִבּוּרָא דִּילָךְ דְּאִיהוּ סֵפֶר הַזֹּהַר, מִן זוֹהֲרָא דְּאִימָא עִלָּאָה, תְּשׁוּבָה, בְּאִלֵּין לָא צָּרִיךְ נִסָּיוֹן,/////////// וּבְגִין דַּעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְמִטְעַם מֵאִילָנָא דְחַיֵּי, דְּאִיהוּ הַאי סֵפֶר הַזֹּהַר, /////////יִפְקוּן בֵּיהּ מִן גָּלוּתָא בְּרַחֲמֵי, וְיִתְקַיֵּים בְּהוֹן, (דְּבָרִים לב) ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר.//////

 

1111111111111111111111111111

 

ספר

זוהר שלש קדושות

 

הקדמה לספר זוהר שיר השירים בלשון הקודש מספר "זוהר תורה"

 

י'שתבח ה'בורא ו'יתפאר ה'יוצר אשר הביאנו עד הלום, וזיכנו  להוציא לאורה תורה נעלמה הוא זוהר הקדוש על שיר השירים שהדפיס בזמנו הגה"צ רבי יודל רוזנבערג זי"ע בלשון הקודש, שמקובלני שהיה למהרח"ו ספר הזוהר בלשון הקודש.

 

/הַמְדַבְּרִים בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ – דִין שֶׁלְּמַעְלָה לֹא יָכֹל לִשְׁלֹט בָּהֶם

וכדאיתא בזוהר הקדוש פרשת נח (דף ע"ו:), בלשון הקודש:  רְאֵה מַה כָּתוּב, ////הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם. מִשּׁוּם שֶׁהֵם בְּלֵב אֶחָד וּבְרָצוֹן אֶחָד וּמְדַבְּרִים בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ.//// וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת, וְאֵין מִי שֶׁיִּמְנַע מַעֲשֵׂיהֶם… ////וּמַה מִשּׁוּם שֶׁהָיוּ בְּרָצוֹן וְלֵב אֶחָד וּמְדַבְּרִים בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ כָּתוּב לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת, וְדִין שֶׁלְּמַעְלָה לֹא יָכֹל לִשְׁלֹט בָּהֶם – אָנוּ אוֹ הַחֲבֵרִים שֶׁמִּתְעַסְּקִים בַּתּוֹרָה, וְאָנוּ בְּלֵב אֶחָד וְרָצוֹן אֶחָד, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. ////

 

/הַשְּׁכִינָה מִתְחַבֶּרֶת עִם לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ – בְּנֵייִשְׂרָאֵל הֵם לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וַדַּאי

////ובזוהר (פרשת תרומה -דף קכ"ט ע"ב): בלשון הקודש: אֲבָל דִּבְרֵי לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה אֵינָם

אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה, כִּי הַשְּׁכִינָה מִתְחַבֶּרֶת עִם לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ,//// וּלְכָל קְדֻשָּׁה שֶׁהַשְּׁכִינָה בָּאָה, אֵין זֶה אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה, שֶׁכָּתוּב (ויקרא כב) וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ'. ////בְּנֵייִשְׂרָאֵל הֵם לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וַדַּאי, וְלֹא שְׁאָר עַמִּים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם לָשׁוֹן אַחֶרֶת.///

 

//////////ומהר"ח פלאג'י זי"ע כתב שסגולת לשון הקודש שיהיה עזר וסיוע וכל חילי שמיא יודעים לשון הקודש בלבד, ובספר יערות דבש לרבי יונתן אייבשיץ זי"ע (ח"ב דף ח"י), וז"ל: "הביטו נא וראו כמה גדולה מעלת לשון הקודש והיא המקרבת הישועה והגאולה… ובכל דיבור ואות צירופי שמות וסגולת אמת, וע"ז נאמר החיים והמות ביד הלשון", עכ"ל.////

/זוהר מעולפת ספירים

//וכבר לפני למעלה משלש מאות חמישים שנה בשנת ה'ת"כ/// ליקט והדפיס הרב המובהק הפוסק הגאון האמיתי החסיד ועניו כמוהר"ר ///רבי שלמה אלגאזי[4]  [ד] זי"ע  //////[אשר בעל כנסת הגדולה רבי חיים בנבנשתי התכתב עמו בפסקי הלכה והפליג רבות בשבחו וז"ל : והדת  נתנה מפום ממלל רברבן פה קדוש הרב המובהק הפוסק המלך שלמה נר"ו/////

להדגיש ר"ת…………………. ואת המילה פירוש

 (נ'טרה ר'חמנא ו'פרקה – פירוש: ישמרהו השם ויפדהו), ////////עין ראתה ותאשרהו נפלאות מתורתו וכו', נאום: נקשר בעבותות אהבתו ידתו, חיים????? בכמה"ר ???ישראל בנבנשת??? זלה"ה], ???????זוהר מתורגם ללשון הקודש בחלוקה לפי סדר הענינים ללימוד יומי לסיים במשך 30 יום, וקראו בשם מעולפת ספירים, ומבואר ממעשיו של החיד"א זי"ע שכתב ביומנו כי למד ספר מעולפת ספירים מתחילתו ועד סופו,?????? ובשנת תקמ"ו הודפס בשלישית וקיבל המביא לבית הדפוס הסכמה מהגאון רבי דוד טעביל זי"ע בעל נחלת דוד.????????

?זוהר תהלים "תמים יחדיו"

מודגש חוץ מבעיקר ומספר

ובשנת תקצ"ג נדפס ספר זוהר תהלים בלשון הקודש מחולק לשלושים יום

[בעיה"ק צפת],

 אשר צדיק קדמון ליקט אותו בצמוד לתהלים כדי שכל אחד ילמד זוהר ותהלים יחדיו, כבר מקודם בשנת שנ"ב ושם מחברו הרב ישראל ז"ל ועליו הסכימו שבעה גאונים והמחבר קראו בשם תמים יחדיו יען כי בו התאחדו יחד הנגלה והנסתר, אשר הודפס מחדש על ידי הרב גרשון מרגליות זצ"ל.

 

ומספר

הרב מרגליות שכאשר התגלגל הדבר שהתארח בעל קדושת לוי הצה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע [(ה'ת"ק, – כ"ה בתשרי ה'תק"ע)] אצלו ובחפשו בארגז הספרים הגיע לידו ספר זוהר התהלים "תמים יחדיו", גילה מצפוניו כי מאוד יערב לו בתיתי אותו אליו, וכן רצונו [של הצדיק מבארדיטשוב -] להדפיסו תיכף בחזרתו לביתו ולזכות את הרבים כוונתו, והרב רבי גרשון מרגליות הנ"ל הוכרח להבטיחו שהוא בעצמו יתנהו לבית הדפוס, והנה אחר כמה וכמה שנים נתקיים הדבר, והרב רבי גרשון מרגליות הנ"ל הדפיסו בצפת עם פירוש מצודות בשנת תקצ"ג, ואחר נדפס עוד הפעם בלבוב בשנת תרי"א עם פירוש רש"י בהסכמת גאוני לבוב זצ"ל, עכ"ל.

 

?תהלים עם פירוש הזוהר השלם

1111111111111111111111111

   עוד יצא לאור ///תהלים עם פירוש הזוהר השלם//// [בלשון הקודש] ועם פירוש רש"י נאסף ונסדר על ידי הרב הצדיק רבי משה גילערנטר, אבד"ק מארד, ונדפס בפיעטרקוב בשנת תרס"ה, ואשר זכה להסכמות הגאונים וצדיקי הדור, ואשר מציינים בהסכמתם את דברי המאסף בהקדמתו לספר שזו אינה מהדורא ראשונה אלא מורחבת ומשופרת וכו'.

ומה לנו יותר מדברי הירושלמי תנא בשם ר"מ (אומר) כל מי שקבוע בארץ ישראל ומדבר בלשון הקודש ואוכל פירותיו בטהרה וקורא ק"ש בבוקר ובערב יהא מבושר שבן עולם הבא הוא (שקלים ט:, וכן שבת פ"א ה"ג).

ובספר פלא יועץ (ערך לע"ז), כתב שהמדבר בלשון הקודש קונה קדושה, עכ"ל. וכולנו מתפללים בתפילת נשמת כל חי "ובקרב קדושים תתהלל" ואמרו חז"ל (שיה"ש רבה), כל השירים קודש ושיר השירים קודש קדשים, כי זה העיקר והתכלית שיגיעו עם ישראל לקדושה עליונה כמו שנאמר "ואתם תהיו ממלכת כהנים וגוי קדוש". ובוודאי שכל הלומד זוהר הקדוש מטהר ומתקדש, ועל כן בא כאן בשלשה קדושות כמו שאומרת הגמרא (שבת דף פח:):[ה]……. [5]

דרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא בריך רחמנא דיהב אוריאן תליתאי לעם תליתאי על ידי תליתאי ביום תליתאי בירחא תליתאי, עכ"ל.

//ואפשר לבאר על פי דברי הרשב"י (זֹהַר חֵלֶק ג דַּף קכ"ז ע"ב:): תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן לְחַבְרַיָּיא, עַד אֵימַת נֵיתִיב בְּקִיוּמָא דְּחַד סַמְכָא. [עַד מָתַי נֵשֵׁב וְלֹא נְגַלֶּה אֶת סוֹדוֹת הַתּוֹרָה, שֶׁעַל זֶה כָּתוּב] כְּתִיב (תְּהִלִּים קיט)עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ. יוֹמִין זְעִירִין, וּמָארֵי דְּחוֹבָא דָּחִיק. [הַיָּמִים קְצָרִים וְהַיֵּצֶר הָרַע מַפְרִיעַ לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה] כָּרוֹזָא קָארֵי כָּל יוֹמָא, וּמְחַצְדֵּי חַקְלָא זְעִירִין אִינּוּן. [הַכְּרוּז מַכְרִיז כָּל יוֹם אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה, וְהַצַּדִּיקִים מְעַטִּים הֵם] וְאִינְהוּ בְּשׁוּלֵי(נ"א: בְּשׁוּרֵי)כַּרְמָא. לָא אַשְׁגְּחָן, וְלָא יַדְעִין, לְאָן אֲתָר אָזְלִין כְּמָה דְּיָאוּת. [וְגַם הֵם עֲדַיִן בִּתְחִלַּת הַכֶּרֶם, כְּלוֹמַר שֶׁלֹּא יוֹדְעִים אֵיךְ לִלְמֹד אֶת סוֹדוֹת הַתּוֹרָה].///

0000000000

ופירשו המקובלים שחד סמכא הכוונה היא עמוד אחד, של הספירות, ואנחנו צריכים לשלב ולעשות עמוד שלישי, כלומר, כמו שיש חכמה בינה, השלישי זה דעת, וכן חסד גבורה האמצאי השלישי זה תפארת, וכן נצח הוד, האמצאי השלישי זה יסוד, כי על עמוד האמצעי עומד תיקון העולם, והוא ראשי תיבות "דת"י" [ד'עת ת'פארת י'סוד], ועל כן צריכים להתקדש בקדושה משולשת, כמו שאומרים ג' פעמים קדוש. ואנו מצווים להתדבק בה' יתברך "והלכת בדרכיו". וכתב הבן איש חי שהאדם צריך להיות קדוש במחשבה, קדוש בדיבור, וקדוש במעשה.

וכאן כללנו שלשה קדושות, קדושת שיר השירים, קדושת הזוהר הקדוש, וקדושת לשון הקודש. ובוודאי על ידי זה יתרבה הקדושה בעם ישראל גוי קדוש, ובכך נחיש הגאולה ברחמים בב"א כי"ר.

/כאן מקום להביא את דברי הרמח"ל הקדוש זי"ע מחובת ישראל להגיע לקדושה הזו /על ידי לימוד הזוהר הקדוש: (מספר שערי הרמח"ל):

//חובת כל ישראל לעסוק בסודות התורה כי לכך נברא כל העולם כולו וזה רצונו  יתברך ויתעלה שיהיו ישראל כמלאכי השי"ת [ומי שאינו עושה כן הרי הוא ח"ו כפוי טובה רח"ל]//

/מה מלמדת חכמת האמת

כתיב: "אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל וגו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי" (ירמיהו ט, ב) מכאן ראיה, שהחכמה, שהקב"ה בוחר בה, היא להשכיל ולדעת בו יתברך, מה (שא"א) [שאפשר] לדעת. ולא אמר "השכל וידוע את מצותי", "את דברי", שאז היה מורה שדי לדעת המצוות, וסדר עשייתן בכל פרטיהם. אלא "השכל וידוע אותי". אם כן הוא רוצה דוקא שיתעסקו בני האדם לדעת את תפארת גדולתו. וכל שאר חכמה נאמר בה "אל  יתהלל חכם בחכמתו".

הפילוסופים אומרים, שצריך ללכת אחרי החקירה והחכמות החיצוניות, לדעת מהן יקר הבורא, כי מן המצוות אין נראה כלל שום תפארת וגדולה, ולא שום חכמה. ומפני זה הלכו אחרי ההבל של חכמות האומות. אך שקר נסכם ודאי, כי התורה בפירוש צותה "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח). ואם היום והלילה משועבדים שניהם ללמוד התורה – אין עוד זמן נשאר לשאר חכמות. והרי בהדיא נאמר: "לא ימוש ספר התורה מפיך" וגו' (שם). אם כן לא זו הדרך ודאי, וחלילה לזרע קודש, להתפתות בשוא נתעה כזה.

אבל עדיין צריכין אנו למודעי – איזה הדרך נלך לראות בוראנו ית"ש. כי זה האמת, שמן המצוות לבד לא יצא זה. אין זה כי אם בתורה עצמה, החלק אשר הוא באמת מודיע גדולתו ית"ש, וסוד מעשיו הנפלאים, כי אז יודעים אותו באמת. והעיקר, כי הקב"ה הבדיל לו לעם סגולה – ישראל, דכתיב "והייתם לי סגולה מכל העמים", "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות ט ה-ו). וזה השורש הגדול, שכאן עומד סוד האמונה באמת: שבשעה שהקב"ה בחר בישראל, הבדילם לגמרי מכל גויי הארץ. ורצה לעשות אותם קדושים בקדושתו ממש. והוא הענין שאמרו רז"ל (תהלים עז, יד): "אלקים בקדש דרכך" – הוא קודש הילוכו בקדושה, דיבורו בקדושה וכו' (ירושלמי ברכות פ"ט ה"א). והיינו כי הקב"ה הוא מקור הקדושה, כל עניניו אינם אלא ענינים של קדושה. וכן כל ישראל להיות קדושים בקדושה הזאת, צריך שכל עניניהם ופעולותיהם, יהיו הכל עניני קדושה ממש. והיינו כי אין די שיהיו עניניהם ענינים גשמיים, ככל שאר האדם, אף על פי שיהיו בהן מצוות שצריך לשמור אותם. זה אינו מספיק לעשותם עם קדוש ממש, כמלאכי השרת. שהקב"ה רוצה אותם למטה, כמלאכי השרת למעלה, כי מלאכי השרת אינם על דרך זה – שיהיו פעולותיהם פעולות חומריות, אלא שקשרי מצוות רביעי עלייהו, אלא כולם קדושים וכל מעשיהם קדוש.

כן ראוי שיהיו ישראל למטה באמת. והיינו כי כמו שהקב"ה אינו פונה ביחוד אלא לישראל, כך ישראל אין להם להיות פונים אלא להקב"ה. וזהו "אני לדודי ודודי לי" (שה"ש ו, ג), "אני לדודי ועלי תשוקתו" (שה"ש ז, יא), ולהיות כל מעשיהם על דרך זה. והוא ענין "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו). ואף על פי שגם הפסוק יש לפרש אותו – שדי להיות מכוון לשם שמים, דהיינו שיאכל כדי שיחיה ויעבוד את ה', וכן על דרך זה [שאר המעשים]. אין זה עיקרו! אבל להיות כל המעשים ממש דברי קדושה, ואז ישארו ישראל מובדלים לגמרי מן כל שאר האומות, בלי סרך כלל. אלא שאר האומות – אנשים, וישראל – כמלאכי השרת.

על כן, עיקר מה שצריך האדם להיות משכיל, הוא ענין קדושתו יתברך המתפשטת בעולמו, שישראל נתקדשו בה – מה ענין הקדושה הזאת, ומה הם דרכיה, ואיך מתפשטת, ואיך מזדמנים לקראתה להתקדש בה כראוי. ומי שיראה זה, יראה באמת איך כל הבריאה כולה לא נבראת אלא בשביל זה. והיינו "בראשית – בשביל ישראל שנקראו ראשית" (ויק"ר לו, ד). ויראה בהדיא כי כל העולם לא נברא אלא לפי שנתאוה הקב"ה להשרות קדושתו על ישראל, וכמה הכנות גדולות הכין לענין זה. כי ודאי שצריך שישראל יהיו ראוים לה, ואינם ראוים לה אלא אם כן ישמרו כל התורה והמצוות בכל דקדוקיהם ופרטותיהם, ומשמרת למשמרת שלה בכל חומרותיה, כי בזה תלוי הכל.

אבל כמה דרכים הכין לזה הענין, וכמה גלגולים גדולים, בכמה חכמה עמוקה, בהיות צופה כל העתידות. ורצה לתת יצר הרע, לנסות בו בני האדם. ומפני שהיו עתידים לחטוא, זימן מתחילה כמה גלגולים גדולים, עד שבסוף הכל יתוקנו ישראל תיקון גמור. ותהיה קדושה זאת מתפשטת בהם לנצח נצחים. וזהו ענין האהבה הגדולה שבין הקב"ה וישראל. והנה מי שאינו יודע דברים אלה, נקרא שהוא הולך כעיור באפילה, כי אינו ידוע כלום על מה הוא חי, על מה מתקיים העולם, וכל שכן על מה עומד העולם כולו.

ועל זה היו צועקים חז"ל "אוי להם לבריות שרואות ואינם יודעות מה רואות, עומדות ואינם יודעות על מה עומדות" (חגיגה יב, ע"ב). כי אין זה כבודו של מקום ב"ה, ולא שבחם של ישראל. הא למה זה דומה: למלך שאוהב אחד מעבדיו, ועושה בעבורו כמה דברים גדולים בעבור אהבתו, הייטב בעיניו שלא יהיה העבד ההוא שם בלבו לכל הדברים הרבים האלה, ולא ירצה אפילו דלעת מה עשה לו. כן הדבר הזה, כי באמת, כל העולם ומלואו אינו עומד אלא על האהבה שהקב"ה אוהב את ישראל. ואם ישראל אינם שמים לב לראות דבר גדול כזה, הייטב בעיני ה'?

זהו הטעם שרשב"י צווח כל כך על זה, וקורא לעוסקים בפשט התורה, שהם ישינים בתרדמה, כי אינם פוקחים עיניהם כלל לראות באהבה שהקב"ה אוהב אותם, כאילו הם ח"ו כפויי טובה אליו. ועוד, שאינם רואים ואינם יודעים דרך הקדושה כלל, ואת הדבקות בו יתברך. והרי התורה מצוה ואומר "ובו תדבק" (דברים י,כ). ואף על פי שפירשו על המתדבק בתלמדי חכם, אבל סוף סוף אין מקרא יוצא מידי פשוטו. והאמת, שצריכים ישראל לידבק בו ממש בדביקות גמור, לדעת דרכיו המיוחדים על פי קדושתו, וללכת בהם. והנה על כן אמרו: "שיר השירים – קדש קדשים" (שה"ש רבה, סוף הפתיחה). כי הוא מיוסד ממש על זה הענין, ומפרש האהבה הזאת, וכל ההשתדלות שמשתדל הקב"ה להתדבק בקדושתו עם ישראל, שישראל צריכים להקביל כנגד זה תשוקה אליו יתברך, להתדבק דביקות ממש.

והנה זה פרי הגלות בעו"ה, ששכחו ישראל את הדרך הזה, ונשארו ישינים, משוקעים בתרדמתם, ואין שמים לבב לזאת. אבל תורה חוגרת שק על צרתה. והנה אנחנו במחשכים כמתי עולם, כעורים ממש המגששים קיר. לישרים לא נאוה ללכת בדרך הזה, אלא אדרבא לפקוח עינים עיורות, ולראות אהבת ה', ולדעת הקדושה ודרכיה, להתקדש בה ממש.

והנה כל זה ענין חכמת האמת הקדושה, כי אינה אלא ביאור ענין הקדושה הזאת, דהיינו מה שרצה האדון ית"ש להשרות על בריותיו, והסדרים שסידר לזה לכל הזמנים, פירוש – לזמן העולם הזה, שהוא זמן העבודה. וכאן נפק חלוקי סדרים: לזמן שישראל זכאים – לזמן שישראל ראוים להיות על אדמתם, ולזמן שהם צריכים להיות בגלות, לזמן שראוי להאיר להם פניו, ולזמן שראוי להסתיר. ואף-על-פי-כן, אפילו בהסתר פנים – לקיים להם הקדושה. ואחר כך – לזמן קבלת שכרם, שהוא לעתיד לבא לנצח נצחים. נמצאת כל חכמת האמת עומדת רק על ענין זה, על ענין קדושתם של ישראל, איך שהקב"ה מתדבק בהם מקדושתו, ואיך שישראל יש להם לידבק בתשוקתם ועבודתם בקדושתו ית"ש, ואיך על זה עומדים כל עניני העולם, וכל הבריאה כולה, למאז היותה ועד עולמי עד, עכ"ל.

ובתנא דבי אליהו: אמר להם הקדוש ברוך לישראל: [בני, היו לפני קדושים], ואל תבהלו מיום הדין, שנאמר והייתם לי קדשים וגו' (ויקרא כ כו). זוהי הבטחה של הקדוש ברוך הוא שמגלה לנו אליהו הנביא זכור לטוב, שאם ישראל יהיו קדושים אין מפחדים מיום הדין.

וְיֵשׁ לָנוּ עֵצָה אַחַת יְעוּצָה "לִּימּוּד תּוֹרָה לִשְׁמָהּ"[6] [ו] <>, וְלִמּוּד הַזוֹהַ"ק בְּשִׂמְחָה, אֲשֶׁר בְּכֹחוֹ לַעֲצֹר כָּל פֻּרְעָנוּת וּלְהַשְׁפִּיעַ כָּל הַבְּרָכוֹת בְּרוּחָנִיּוּת וּבְגַשְׁמִיּוּת, וְכַיָּדוּעַ תַּקָּנַת הָרַמְחַ"ל זי"ע לְלִמּוּד הַזוֹהַ"ק בִּרְצִיפוּת – שֶּׁמַּצִּיל מִן הַפֻּרְעָנוּת – וּמֵבִיא הַגְּאוּלָה (עַיֵין סֵפֶר אוֹר הַזוֹהַר פ"ה, וְכֵן הוּבָא בְּסֵפֶר "תּוֹרָתוֹ מָגֵן לָנוּ").

לֶהֱוֵי יָדוּעַ שֶׁכָּל הַמְסַיְּמִים אֶת סֵפֶר הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ בִּבְחִינַת "כְּנִישְׁתָא חֲדָא" (זוֹהַ"ק) הֵם בִּבְחִינַת "אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים (שִׁיר הַשִּׁירִים ד, ד), – עֲלֵיהֶם תָּלוּי וְעוֹמֵד הַצָּלַת כְּלַל יִשְׂרָאֵל, "כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים" וְהֵם שׁוֹלְטִים עַל הַגְּבוּרוֹת וּמְמַתְקִים אוֹתָם, וּמִיַּד בָּאָה הַגְּאוּלָה בב"א.

וּלְפִי זֶה מִתְבָּאֵר הֵיטֵב מַאֲמָר הָרַשְׁבִּ"י "יָכוֹל אֲנִי לִפְטוֹר אֶת הָעוֹלָם כּוּלוֹ מִן הַדִּין". – עַל כֵּן פְּנוּ בְּבַקָּשָׁה לְרָאשֵׁי הַיְּשִׁיבוֹת וּלְרָאשֵׁי הַכּוֹלְלִים, לְהַרְשׁוֹת לָּכֶם לְהַקְדִּישׁ שְׁנֵים עָשָׂר דַּקּוֹת בְּהַתְחָלַת כָּל סֵדֶר לְלִמּוּד הַזוֹהַ"ק בְּשִׂמְחָה, וּבְוַדַּאי יַסְכִּימוּ עִמָּכֶם, כְּמוֹ שֶׁכְּבָר נוֹדַע הַמְּצִיאוּת בְּהַרְבֵּה יְשִׁיבוֹת וְכּוֹלְלִים שֶׁכָּךְ עָשׂוּ. וְכַיָּדוּעַ דְּכָל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה כְּדֵי שֶׁיַּצְלִיחַ צָרִיךְ קוֹדֶם אִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא (עַיֵין זוֹהַ"ק פָּרָשַׁת לֶךְ לְּךָ דַּף ע"ז:). וְכָל הַמַּעֲלוֹת הָאַדִּירוֹת שֶׁנֶּאֶמְרוּ בְּמַעֲלַת הַלִימוּד וְהַקְּרִיאָה בְּזוֹהַ"ק הֵם גַּם בְּמִי שֶׁאֵינוֹ מֵבִין כְּלָל אֶת אֲשֶׁר הוּא קוֹרֵא – כְּמָשָׁל הַהוֹלֵך אֶל הָרוֹפֵא, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָבִין בִּרְפוּאָה כְּדֵי לְהִתְרַפֵּא, כֵּן הַלּוֹמֵד בְּזוֹהַ"ק הֲגַם שֶׁאֵינוֹ מֵבִין עֶצֶם הַלִימוּד כּוֹחוֹ גָּדוֹל וְעָצוּם "וּבוֹנֶה בַּשָּׁמַיִם עֲלִיּוֹתָיו", ועתה שזכינו לקדושה משולשת הוא זוהר הקדוש על שיר השירים הקדוש ולשון הקודש שאפשר להבין ולהתחבר לשכינה הקדושה בוודאי שפוטר מעליו ומכל הסובבים אותנו כל מרעין בישין ומזיקין ומחבלים, ומשפיע שפע קדושה ורחמים וטהרה עליונה כנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, וְעַל יְדֵי כֵּן נִגָּאֵל בִּמְהֵרָה בְּקָרוֹב, כִּי עֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשַׁע – יַעֲקֹב אָבִינוּ ע"ה נִקְרָא אָב שֶׁל שִׁבְעִים נֶפֶשׁ, וְשִׁבְעִים גִּימַטְרִיָּה סוֹד – דְעַ"י לִּימּוּד הַתּוֹרָה – שֶׁהִיא מִדָּתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ ע"ה, וּבִפְרָט זוֹהַ"ק – שֶׁכְּנֶגֶד סוֹ"ד, וּבָזֶה נִקְרָא אַב שֶׁל שִׁבְעִים נֶפֶשׁ, נִנָּצֵל מִשִּׁבְעִים אֻמּוֹת הָעוֹלָם – וְעוֹד כַּיָּדוּעַ יַעֲקוֹב בְּמִלּוּי אוֹתִיּוֹת כָזֶה: יו"ד עי"ן קו"ף וי"ו בי"ת, גִּימַטְרִיָּה 770 – שׁמשנת תש"ע – נפתח הצינור השפע האלוקי ללמוד את הזוהר הקדוש בלשון הקודש והוא בבחינת גילוי שכינה, וּמִמֶּנָּה – מִכֹּחַ סְגֻלַּת לִּימּוּד הַסּוֹד המחובר בשלש קדושות יִוָּשַׁע תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים.- זִכְרוּ! בְּיָדֵנוּ הַדָּבָר! – "הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה", וְהֶחָלָשׁ יֹאמַר גִּבּוֹר אָנִי, וְיִתְקַיֵים בָּנוּ הַפָּסוּק "הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה" (יְשַׁעְיָה ס, כב) בב"א.

 

 

 

הקדמות לספר מעולפת ספירים

לקוטים מספר הזוהר על דרך הפשט וחלקתיו לג' עמודים

?הקדמת המסדר:? אמר הקטן, זה הקונטרס הלא הוא כמוס עמדי מימי ילדותי אשר סדרתיו להדריך את עצמי ולאשר בגילי, הגם הלום ראיתי אחרי כי אם נתן הספר אל אשר לא ידע ספר לאמר קרא ואמר אקרא כי זה כל האדם ידעו את ה' למקטנם ועד גדולם מפלאות תמים דעים, וקראתיו מעולפת ספירים, להיות הדברים ספיריים לקוטים מספר הזוהר על דרך הפשט וחלקתיו לג' עמודים, תורה, עבודה, גמילות חסדים. בם ידע האדם מעלת ה' יתברך והמלאכים והאבות והצדיקים וטעמי המצות ומעלת השבת ויום טוב ועניני הנפש שכרה וענשה ומה יעשה בה בעת הפטירה לבעבור יוסר האדם ומעלת גן עדן וגיהנם ועולם הבא ותשובה וכמה רמזים. וחלקתיו לשלשים ימי החודש על סדר תפוחי זהב [תפוחי זהב הוא קיצור ספר ראשית חכמה שגם מחברו חלקו לשלושים יום] ולא היה בדעתי להוציאו (בו מלאכה היא) עד שקם התייר הגדול עוסק במצות החכם השלם במהר"ר שלמה ן' עזרא נר"ו לזכות הרבים ונתן בלב החברים גבירים אבירים כבירים אנשי חיל יראי אלהים חברי הבקיאות של ק"ק פינטו יע"א להדפיסו גם המה קמו ונתעודדו ונדבה רוחם כיד ה' הטובה עליהם והמה מבני עליה. חברותא כלפי שמיא המציאו לכסף מוצא על כל מוצא פי ה' עליהם יהיו. כה מעתיר דל על דל:

?שלמה אלגאזי:

חמדה גנוזה מרגלית טובה ספר הנותן אמרי שפר?

?הקדמה לכבוד המסדר: זה היום שקויתי מצאתי ראיתי חמדה גנוזה מרגלית טובה ספר הנותן אמרי שפר, קטן הכמות ורב האיכות, הנמצא בבית גנזי הרב המובהק המסדר יצ"ו מונח בקרן זוית לסבה כי קצור קצרה ידו ולא יכול להעלותו על מזבח הדפוס כי הכסף נכסף בימי שלמה ומאומה בידו כי תם הכסף וכלי זהב ושמלות זהבים מעביר ולבני"ם להדפסת שאר ספריו הנחמדים ואין הקומץ משביע, ולסבה זו עדין לא נגמר ספר שמע שלמה ואני בראותי התועלת הנמשך לכל עם בני ישראל ובפרט למהדרין מן המהדרין השבים אל ה' בכל לבב חצני נערתי ופני כחלמיש שמתי ועם אלופי ומיודעי חברים מקשיבים לקולי דברתי ה"ה יחידי סגולה מהחברה הקדושה הנזכרת וענותם תרבני שהקדימו עשיה לשמיעה ונתנו לכסף מוצא בתורת הלואה כל הצורך להדפסת הספר המפואר הזה וכונתם רצויה שהיה לזכות בו את הרבים, זכות הרבים תלוי בם ישלם ה' פעלם בבני חיי ומזוני ויזכו לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, אמן כן יהי רצון. נאם המתאבק בעפר רגלי החכמים ושותה בצמא את דבריהם קטינא וזעירא:

?שלמה בכמהר"ר משה ן' עזרה זלה"ה:

?אור הספר הקדוש מעולפת ספירים מאמרי פניני זהב הזוהר הקדוש

?הקדמת המביא לבית הדפוס: יתברך האל ויתגדל הודו, אשר בעוצם רחמנותו הגביר מאד חסדו, ועוד נטויה ידו, לעומת אנוש כערכי, להספיקי כל עת צרכי, גם כי באופן אהלך יגיה חשכי, להיות מעודי בעוד לא אוכל להכריע על ברך, לעת אכיר קטנות עבודתי המחויב מאתי אליו יתברך, הלא תקצר רוחי, ומאוד מרי שיחי, ולבי בקרבי הלא תכלם ותבוש, בראותי אותי ערום מבלי לבוש, ולולא רוח מבינתי יענני, כי עזרתו תסוב תנחמני, הלא לבי בקרבי המס ימס, כמו שבלול תמס, ואולם זאת אשיב אל לבי, אף רוחי בקרבי, אפיץ על תבל ומלואה, תוכחת מוסר כי מלאה צבאה, היא כבודי ומרים ראשי, תנחומיה ישעשעו נפשי, היות בהביטי בה כל עת וזמן, לבי בה' מאוד נאמן, גם את בני זולתי המה יביטו יראו בו, ותבא כמים בקרבו, ותדבק נפשו בה' אלהיה, ושבה אל בית אביה כנעוריה, ולכן עתה חסדי ה' אגידה ואספרה, אשר במתג ורסן השגחתו יובילני דרך ישרה, יגביר לעד כחי, והעיר מצפון רוחי, להפיץ ענן אור הספר הקדוש מעולפת ספירים הנלקט מאמרי פניני זהב הזוהר הקדוש הזורח לישרים, בגבורות ישע ימין הגאון האמיתי מוה' שלמה אלגאזי ז"ל, אשר אמרתו כטל תזל, ודבריו במשפט יכלכל, עוטה אור אמרות טהורות אלה כשלמה לעומת כל, למען כולם יוכלו לגשת אל דלתותם, מפאת קלות לשונם וצחות דברותם, והאוחזים בסנסני מוסריו חוקיו ומשפטיו, הלא יכירו כי גדול הדר כבוד הודו עלי מביטיו, ללמדו להועיל מדריכו בדרך ילך, בירכתי צפון קרית מלך:

עוד תשאיני, רוח רעיוני כי יאות להדביק אליו מכתב הרמב"ן לבנו ז"ל, אשר מוסריו ירגישו מאוד לבב רואיו ישלח דברו וימסם על שפתי מלך קסם, ואתם אחי בני אל חי, נא הסתפחו בנחלת הספר, הנותן אמרי שפר, ושאו כל איש בחיקו, ויצא כנוגה צדקו, כבור ידיו לנגד עיניו, ותורהו נוראות ימיניו, הכ"ד נפש תשתוחח לעומת היכל קודש ה', כי בכל מקום אשר אשא עיני ידריכני בנתיב מצותיו, ויתן בלב עמו וצאן מרעיתו לתאו מטעמות הספר ללקט אורותיו, והיה סוד אלוהי עלי אהלם, ינטלם וינשאם עד עולם,

?הק' אברהם בן מהור"ר יהודה ליב ז"ל

עד כאן הקדמות א. של המחבר הרב שלמה אלגאזי. ב. המתנדב להדפיס בימי הרב אלגאזי. ג. המביא לדפוס אחרי שנים.

 

ספר

 הזהר הקדוש

חלק שביעי

מאת התנא רבי שמעון בר יוחאי וחבריא קדישא

בו שלשה ספרים נפתחים

שיר השירים משלי וקהלת

נקבצו ובאו בזה כעמיר גורנה כל המאמרים שיש להם שייכות לשלשה ספרים האלה מן הזהר הגדול שעל התורה, ומן תיקוני זהר ומן הזהר חדש ומן מדרש הנעלם. הכל בצד אחד לשון הזהר – ולעומתו העתקה בלשון הקודש שורה לעומת שורה, למען תהיה ביכולת לכל בר אוריין לכנוס לטייל בפרדס הזוהר הקדוש שעל ידי זה תתקרב הגאולה. וסגולה המיוחדת של לימוד אותן ג' הספרים נזכר בתיקוני זהר תיקון י"ג, וזה לשונו: "אמר רבי שמעון – בההוא זמנא דיהון תרין שמהן כחדא, יתער ברתא דמלכא בשיר השירים משלי וקהלת, דאינון שלשת אלפים משל, תלת יודי"ן דאינון תלת טפין דמוחא דנחתין מן יו"ד. ולאן אתמשכו? לגבי צדי"ק."

ודי בזה למבין שיבין סגולת לימוד ג' ספרים האלה.

וכדי להקל יתר על המעיין הצגתי פירוש 'זיו הזהר' כמו בזוהר הקדוש שעל התורה.

כל זה הכינותי בעזרת השם יתברך, אני הקטן והצעיר יהודה יודל ראזענבערג

בן מהו"ר ישראל יצחק ז"ל, מגזע ר' יהודה חסיד ז"ל.

מלפנים רב בווארשא לאדז מדינת פולין, אחר כך רב אב בית דין בערי טוראנטא ומאנטריאל מדינת קאנאדא. מחבר הספרים: 'זהר תורה'. 'ידות נדרים'. 'רפאל המלאך'. 'ילקוט אליהו הנביא'. 'קריאה הקדושה'. 'מקוה יהודה'. 'עטרת תפארת'. ועוד ספרים בכתובים.

בילגורייא – נדפס בדפוס המשובח של האחים וויינבערג – בשנת תר"צ לפ"ק

מהדורה חדשה

נדפסה בשנת חמשת אלפים שבע מאות עשרים ושבע לבריאת העולם – הוצאת עם עולם בע"מ – ירושלים עיה"ק ת"ו

 

הקדמה כללית לשלשת הספרים

י'שמחו

ה'לומדים ו'יגילו

ה'חכמים אשר דעתם נהור יבינו לשאב בקרבם רוח חכמת האמת להבין ולהשכיל אור דברי תורתנו הקדושה על פי פרדס, בראותם זיו האור הגדול מן כוכב הזוהר הקדוש המזהיר כזהר הרקיע ומפיץ אורו על פני תבל אשר יזרח עתה לפניכם, הלא הוא קובץ כל מאמרי הזוהר הקדוש אשר על שלשת הספרים, קדושה המשולשת: שיר השירים – משלי – וקהלת, המפוזרים בזהר הגדול ובזהר חדש שעל התורה ובזהר חדש המיוחד לאותן השלושה ספרים וגם מאמרי מדרש הנעלם, הכל עם העתקה בלשון הקודש שורה לעומת שורה עם פירוש זיו הזהר שחברתי על דרך מפרשים הקדמונים מקובלים המפורסמים על פי קבלת הרמ"ק זצ"ל, אשר כל איש בעל מוח יוכל להבין לפי ערכו ולפי מדרגתו. ובלי תפוגה נראה בעליל שקרוב להתקיים דברי רשב"י כפי שאמר אליו אליהו הנביא אשר בעיקבתא דמשיחא תתפשט לימוד הזוהר הקדוש בעולם, כמו שתוכיח על זה העובדא שלי שהוצאתי לאור הזוהר הקדוש שעל התורה בהעתקת לשון הקודש חמשת אלף ספרים, ובמשך שתי שנים נמכרה כל ההדפסה, ומזה נראה גם כן שקרוב הדבר להתקיים הפסוק: 'ומלאה הארץ דעה את השם וגו.', כי כל הזוהר הקדוש מיוסד להפיץ דעה את השם, ואך לימוד הזוהר הקדוש היא התרופה האחת המיוחדת ללחום לעומת ההפקרות של אפיקורסות הנפרצה מאד בימים האלה, כדברי חז"ל ש'בעיקבתא דמשיחא חוצפא יסגי', והאפיקורסות תתגבר בכח גדול בכח קליפת עמלק, ואך בכח לימוד הזוהר הקדוש יש בכחנו לקיים 'מחה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים'.

ויש לדקדק מדוע כתוב 'מתחת השמים'? שהיה לו לומר 'מעל הארץ', כי הלא אין עמלק עוף יעופף תחת השמים. אבל הענין הוא מפני שקליפת עמלק היא לקרר מן האמונה הקדושה בבורא עולם יחיד והשגחתו הפרטית, והוא מכניס אפיקורסות שלא להאמין אלא במה שנמצא תחת השמים, והיינו רק מה שאפשר להשיג בחמשה החושים של האדם. ולפיכך עמל"ק בגימטריא ספ"ק ובגימטריא ר"ם – כי ראשית מלחמתו להכניס ספק בלב ישראל אם יש בורא עולם יחיד, ככתוב 'היש השם בקרבנו אם אין', מיד 'ויבא עמלק וגו'. ועוד זאת שאף אם יש בורא עולם בא עמלק להלחם באפיקורסות של 'רם', ככתוב: 'רם על כל גוים השם' ואינו משגיח בארץ. וכח שליטתו (של עמלק) ללחום עם ישראל הוא בשביל המעטת תלמוד תורה, כמו שדרשו על הפסוק 'וילחם עם ישראל ברפידים' – בשביל שרפו ידיהם מן התורה. ולפיכך מובן שכאשר ישראל מתחזקים בתלמוד תורה ובפרט בלימוד הזוהר הקדוש אז נפקחו עיני האדם לראות ולהבין עמקי תורתנו הקדושה וסודות האמונה הטהורה כי 'רם השם' – ומכל מקום 'ושפל יראה', כי מלא כל הארץ כבודו ועיניו משוטטות בכל הארץ ומלכותו בכל משלה, שבשבילה כתוב 'ואתה מחיה את כלם'. ואף גם כל מביני מדע חוקרים ומשכילים אם אך לב טהור להם יזהירו המשכילים כזהר הרקיע בעיונם בלימודי הזוהר הקדוש כי ימצאו בו ענינים נסתרים הכוללים כל חכמות שבעולם. ובכן, כל מה שיתפשט יותר בעולם לימוד הזוהר הקדוש יתקרב הדבר שיתקיים הפסוק 'ומלאה הארץ דעה את השם', וזהו שאמר אליהו הנביא שביאת המשיח תלויה בהתפשטות לימודי הזוהר הקדוש, שכאשר יהיה 'וכל בניך לימודי השם' אז יהיה 'ורב שלום בניך' – כי המשיח משתוקק לבוא אל עם הספר בעלי תורה וחכמה ולא לעמי הארצים אנשי עמלק שאינם מאמינים אלא במה שתחת השמים.

וכדי להבין סגולת קדושה המשולשת של אלה שלשת הספרים של שלמה המלך שיר השירים – משלי – קהלת, אביא כאן איזה מאמרי הזוהר הקדוש המדברים מזה:

/בתיקוני זהר תיקון י"ג איתא:

אמר רבי שמעון – בההוא זמנא דיהון תרין שמהן כחדא יתער ברתא דמלכא בשיר השירים – משלי – וקהלת דאינון שלשת אלפים משל תלת יודי"ן, דאינון תלת טפין דמוחא דנחתין מן יו"ד. ולאן אתמשכו? לגבי צדיק, ע"כ. ויש לומר כונתו – שכאשר תגיע העת של הגאולה ושני השמות הוי"ה אדנ"י יזדוגו כחדא, אז יתער ברתא דמלכא, היינו כנסת ישראל על ידי לימוד שלשת הספרים שיר השירים – משלי – וקהלת הנקראים 'שלשת אלפים משל', יתער כח להמשיך ממקום היותר גבוה שפע קדושה היותר גדולה הנרמזת בג' יודי"ן שהן ג' טפין דמוחא דנחתין מן יו"ד, פירוש מן עולם החכמה, ואתמשכו לגבי צדי"ק, היינו ספירת היסו"ד, וממנו למלכו"ת, וממנה לעולם הזה. וזאת השפע אין היא שפע  של גשמיות אלא קדושה רוחנית של חכמה בינה ודעת, שיתקיים הכתוב 'ומלאה הארץ דעה את השם וגו' על ידי שיושפע לעולם הזה השפע של שלושה טפין דמוחא, דהיינו הארת חכמה בינה ודעת שנקראין ג' יודי"ן, כי אות יו"ד רומז על אור החכמה, וגם בינה וגם דעת חכמות הן. ומאמר הזה של תיקוני זהר מתאים עם דברי הזוהר הקדוש שאמר ששלושת הספרים שיר השירים – משלי – וקהלת הם כנגד חכמה תבונה ודעת, ובמקום אחר אומר שהם כנגד חסד גבורה תפארת. ואין זה סתירה – כיון שחסד גבורה תפארת הן תולדות חכמה בינה ודעת. ואלו הם שני מאמרי הזוהר הקדוש המדברים מסגולת אותן שלשת הספרים:

/ בזוהר הקדוש פרשת אחרי מות – דף ס"ד ע"א איתא:

אמר רבי שמעון – בא וראה ג' ספרים של חכמה הוציא שלמה המלך לעולם, וכולם בחכמה העליונה. שיר השירים כנגד חכמ"ה, קהלת כנגד תבונ"ה, משלי כנגד דע"ה, כנגד שלשת אלה עשה שלמה ג' ספרים האלה.

/ובזוהר הקדוש פרשת בא – דף לח ע"ב איתא:

אמר רבי שמעון – שלמה המלך עשה ג' ספרים שיר השירים קהלת משלי. שיר השירים כנגד חסד, קהלת כנגד דין, משלי כנגד רחמים, בשביל להשלים החכמה. והוא עשה כל מה שעשה בשביל להראות חכמה לעומת מדרגות העליונות.

/ובזוהר הקדוש פרשת שמות – דף י ע"ב איתא:

א"ר אלעזר – שלמה המלך עשה ספר קהלת והעמידו על שבעה הבלים שהעולם עומד עליהם, שהם יסודי העולם, כנגד שבעה הרקיעים: וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, וערבות. וכנגדם אמר: 'הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים הכל הבל'.

מכל זה נוכל לראות ולהבין עמקי הסודות וגודל המוסר והחסידות הגנוזים וכמוסים באותן שלושה ספרים. וספר שיר השירים עולה על כולם, ומי יוכל לשער גודל הקדושה והסודות הצפונים בו. ולכך אמרו שאמר רבי עקיבא: לא היה העולם כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל – שכל הכתובים קודש ושיר השירים קדש קדשים! וכך אמר גם רבי אלעזר בן עזריה: כל הכתובים קודש ושיר השירים קדש קדשים, שכולו יראת שמים וקבול עול מלכותו.

/ובמדרש הנעלם בזוהר פרשת ויצא – דף צח ע"ב מביא:

תנו רבנן – כשחלה רבי אליעזר הגדול נכנסו חכמי הדור לבקרו והיה ביניהם רבי עקיבא. בכה רבי עקיבא ואמר לו: רבי, אוליף לי אורייתא. פתח רבי אליעזר פיו במעשה מרכבה ולימד לרבי עקיבא רי"ו (מאתים ושש עשרה) טעמים בפסוקי שיר השירים. כשהגיע לפסוק 'סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני' לא יכל עוד רבי עקיבא לסבול. הרים קולו בבכי וגעה, ולא יכול לדבר מאימת השכינה שהיתה שם. ולאחר שלמדו כל הסודות של שיר השירים השביעו שלא ישתמש בשום פסוק ממנו, שלא יחריב הקב"ה את העולם – כי אין רצונו שישתמשו בו אנשים מפני גודל קדושתו.

/ובזוהר הקדוש פרשת תרומה – דף קמד ע"א איתא:

אמר רבי יוסי – תושבחתא דשירתא דא איהו כללא דכל אורייתא, כלל מעשה בראשית, כלל סוד האבות, כלל גלות מצרים ויציאת ישראל ממצרים והשירה שעל הים, כלל עשרת הדברות ומעמד הר סיני והליכת ישראל במדבר עד שנכנסו לארץ ועד שנבנה בית המקדש. וביום שנתגלה שיר השירים בו ביום ירדה השכינה לארץ. בקיצור – מה שהיה, מה שהוא, ומה שעתיד להיות אחר תחיית המתים עד היום השביעי כאשר יהיה שבת להשם הכל הוא בשיר השירים. ולכך למדנו – כל מי שאומר פסוק של שיר השירים בבית המשתה, התורה חוגרת שק ואומרת לפני הקב"ה 'צחוק עשו לי בניך בבית המשתה', ע"כ (בלשון הקודש).

וכנראה צרה זו היא צרה ישנה. וגם אז לא חסרו פושעים אפיקורסים החורצים לשונם ככלבים לדבר עתק בגאוה ובוז על תורתנו הקדושה – הן תורה שבכתב והן תורה שבעל פה. עפרא לפי הרשעים המשוגעים באומרם על שיר השירים ששלמה המלך ניהל אהבה עם רועה נערה ששמה 'שולמית', ושעל זה נתיסד שיר השירים דברי אהבה ועגבים. אוי לאזנים שכך שומעות! אבל אוי ואבוי לשפתי כסילים פושעים ואפיקורסים שכך נובחות! רוצה אני לשאול לאותן אפיקורסים המשכילים ומסקלים – הלא בעל כרחכם מוכרחים הם להודות ששלמה המלך היה בקי בדקדוק לשון הקודש, ואם כן אדרבא יאמרו נא הפירוש תיכף בפסוק ראשון 'ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין'. מדוע התחיל בלשון נסתר ומסיים בלשון נוכח? מדוע 'פיהו' ולא 'פיו'? מדוע 'לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ' ולא 'לְרֵיחַ שְׁמָנַיִךְ'? וכן הלאה והלאה – שכל מי שיש לו מוח בקדקדו ובפיו לשון אדם ולא לשון כלב, הוא רואה בעינים פקוחות שבכל פסוק ופסוק של שיר השירים יש גנזי נסתרות סודות נוראים מן זיווג העולמות של חכמה ובינה הנקראים 'אבא ואמא', ומן זיווג העולמות של תפארת ומלכות שנקראים 'ברא וברתא', 'חתן וכלה', 'קודשא בריך הוא ושכינתא קדישתא'. וכל הפסוקים של שיר השירים מדברים מהשתוקקות של אהבה רבה ואהבת עולם בענין שני הזיווגים האלו שנעשים ונתקנים על ידי עבודת ישראל בתורה ותפלה ומצות, ובפרט בעבודת בית המקדש בקרבנות ושמן וקטרת ישמח לב.

/סדר כתיבת השלושה ספרים: עוד מהראוי לדבר כאן בענין ההסתדרות של שלושה ספרים האלה – מי בראש ומי בסוף? והנה ראיתי בענין זה שבע דעות חלוקות – במדרש רבה ארבע דעות, בגמרא שתי דעות, ובזוהר הקדוש דעה שביעית. ואלו הן: במדרש רבה ריש שיר השירים שואל איזה מהן כתב שלמה תחלה? רבי חייא רבה אליביה שתי דעות שונות – דעה ראשונה: משלי שיר השירים קהלת. דעה שניה: משלי קהלת שיר השירים. רבי  יונתן אמר שיר השירים משלי קהלת. רבי ינאי אמר הכל מודים שקהלת בסוף אמרה. ובמסכת בבא בתרא (דף יד:) מביא סידרן של כתובים – רות ספר תהלים איוב משלי קהלת ושיר השירים. ופירש רש"י: משלי קהלת שניהם ספרי חכמה, שיר השירים נראה בעיני שאמרו לעת זקנתו, עכ"ל. ועוד שם בגמרא (דף טו.): חזקיה וסיעתו כתבו ישעיה משלי שיר השירים וקהלת. עד כאן שש דעות. ובזוהר הקדוש בשני המקומות שהבאתי לעיל דברי רשב"י נראה דעה שביעית בסדר חדש – שיר השירים קהלת משלי, כסדר השלושה ספירות חב"ד או חג"ת. מכל אלו שבע דעות יש לראות שיש ארבע דעות שקהלת בסוף אמרה, הלא הן: א) חזקיה וסיעתו ב) דעה הראשונה אליבא דרבי חייא רבה ג) רבי יונתן ד) רבי ינאי. ויש שתי דעות ששיר השירים אמר לבסוף, והן: א) ברייתא דמסכת בבא בתרא בענין סידרן של כתובים ב) דעה השניה אליבא דרבי חייא רבה. ולכן מאד היה קשה לי לבחור איך לסדר בדפוס פירוש הזוהר הקדוש שעל שלושה ספרים האלו. וראיתי בסידור התנ"ך הנמצא בינינו סדר עקלתון – תהלים משלי איוב שיר השירים רות איכה קהלת. ולא אוכל להבין על איזה יסוד ומשום איזה טעם נסתדרו כך, שזה דלא כמאן! [אמר המגיה: צ"ע! דסדר התנ"ך הוא בעצם הדעה הראשונה שהביא ממדרש רבה – משלי שיר השירים קהלת]

והנה לאחר העיון נראה לי דכפי המובא בזוהר הקדוש שביום שהוקם המקדש נתגלה בעולם הזה שיר השירים, משמע בודאי ששיר השירים אמר שלמה לאחר שהוקם המקדש בתחלת שנות מלכותו, והיינו כרבי יונתן. ולכאורה יפלא על רבי ינאי באמרו הכל מודים שקהלת בסוף אמרה. איך הכל מודים? הלא אנו רואים שמחולקים בזה! ואולי אפשר ליישב דרבי ינאי סובר שמחולקים רק בהסתדרות איך לסדרם בכתובים, אבל לגבי איך שאמרם – הכל מודים שקהלת בסוף אמרה. אבל קושיא גדולה יש להקשות על פירוש רשי ז"ל בגמרא שהבאתי לעיל במה שכתב וז"ל: נראה בעיני ששיר השירים אמרו לעת זקנתו – עכ"ל. והרי זה היפך מפשיטותו של רבי ינאי ולהיפך מחזקיה וסיעתו. ומה גם דרש"י בעצמו מביא בהתחלת פירושו לשיר השירים דברי רבי עקיבא ששיר השירים קודש קדשים ושלא היה העולם כדאי כיום שניתן בו שיר השירים. ומעתה, האם שכח רש"י ז"ל הפסוק 'ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו וגו'? ואולי אפשר להעמיס בדברי רש"י ז"ל שבאמת גם רש"י סובר דקהלת בסוף אמרה, ומה שפירש רש"י כך הוא רק על מה שמובא בגמרא סדר הכתובים משלי קהלת ושיר השירים. על זה אמר נראה בעיני שאמרו לעת זקנתו – והוא משום שהיה קשה לו מדוע סדרו בכתובים שיר השירים לבסוף? והלא מסתבר שאמרו בעת שהיה שלמה במדרגה היותר גבוה והיינו לאחר שהוקם המקדש. ועל זה מתרץ – נראה בעיני שאמרו לעת זקנתו. כונתו למה שאמרו חז"ל: איזהו זקן? זה שקנה חכמה. והיינו שבאמת אמרו לאחר שנבנה בית המקדש, שאז היה במדרגה היותר גבוה, ואז נקרא 'לעת זקנותו' כיון שאז קנה החכמה לאחר החלום שלו, ורק אז היה ראוי לומר שיר השירים שהוא קודש קדשים, ולא לעת זקנת שלמה בשנים – כיון שאז לא היה במדרגה גבוה כל כך. ומה שמסדר בגמרא בסדר הכתובים שיר השירים לבסוף הוא משום דמעלין בקדש לפיכך סדרו שיר השירים שהוא קדש קדשים לבסוף, כך נ"ל ליישב דעת רשי ז"ל.

מכל הלין גמרתי בדעתי לסדר שלושת הספרים כעין פשר והכרעה – דכיון שיש רוב דעות שקהלת בסוף אמרה, ומסתבר יותר ששיר השירים אמרו לעת שקנה החכמה אחר שהוקם המקדש בשנים הראשונות של מלכותו, לפיכך סדרתי כרבי יונתן שיר השירים משלי וקהלת. גם אין זה סתירה כל כך לדברי הזוהר הקדוש שזכר שיר השירים קהלת משלי, כיון שטעמו של הזוהר הקדוש הוא שהם כנגד חסד גבורה ותפארת, (אם כן שיר השירים כנגד חסד), קהלת (כנגד) גבורה, ומשלי (כנגד) תפארת. (לכן שיר השירים סדרנו ראשון דהוא כנגד חסד), וכיון שידוע שגבורה היא דין ותפארת הוא רחמים, על כן מהראוי להקדים רחמים לרוגז (ומשום הכי הקדמנו משלי לקהלת). ועוד כי הלא הלא גם רשב"י עצמו בתיקוני הזהר שהבאתי לעיל סידר כרבי יונתן באמרו: שיתער ברתא דמלכא בשיר השירים משלי וקהלת.

/הקדמה ואזהרה לנכנס לטייל בפרדס.

ויען כי שיר השירים הוא מקור חכמת הקבלה וכולו תוארים של זכר ונקבה, ותפארת אברי הגוף עם דברי אהבה ועניני הזדווגות ונשיקות של אב ואם, בן ובת או חתן וכלה, ויכול הקורא לחשוב ח"ו שיש למעלה ענינים גשמיים כאלה, לכן אמרתי כי נחוץ להעתיק כאן מעט מן המעט כטיפה מן הים מה שהזהירו בזה רשב"י וחבריא הקדושה וכל חכמי הקבלה. וזה לשון האריז"ל בריש ספר 'כנפי יונה': דע שדוקא כדי להבין ניתן לנו רשות לעשות משל באברי גופנו כמו שכתוב 'ומבשרי אחזה אלוה'. אבל אתה, חכם וטהר רעיונך לדעת כי למעלה אין שום דבר גשמי חלילה, ומן קודם האצילות אין לנו רשות לעסוק בו ולא לדמות צורה ודמיון כלל, רק כדי לשכך את האוזן אנו צריכין לדבר דרך משל, והחכם יבין מדעתו כי אין שם שום מציאות ציור ח"ו. אמנם מעשר ספירות ולמטה אפשר לדבר דרך משל ודמיון וציור, עכ"ל. ודע כי חכמי הזוהר הקדוש והאריז"ל הוכרחו להשתמש בתוארים וכינויים ממאורעות הגופות כדי לבאר סודות נפלאים אשר אין דרך ואופן לבארם כי אם באלו הכינויים ומשלים גופניים. וכדי להבין ניתן לנו רשות לעשות משל בענינים גופניים, כי תמונת האדם עשויה מסודרת בחכמה נפלאה בצלם העליונים, והעליונים הם על דרך אורות השמות. דרך משל, השם ע"ב דאבא (הוא שם יוד-הי-ויו-הי) עושה אור כתבנית פרצוף זכר, וכן כל השמות. והשמות הם שמזדווגים ומתחברים ומשפיעים האורות זה לזה, ושמות הספירות הם על שם אורות השמות שיש בתוכם. והכל רוחניות גמור, כי אינם אורות כאור הנר והשמש שהם אור גשמי נרגש בחוש הראות שבעיני בשר, אבל הם כחות רוחניים היותר זך וצח. וכיון שהאור הגשמי הוא היותר זך והיקר שבמוחשים הגופניים הורשנו להשתמש בו למשל ודמיון בעלמא על כחות הרוחניים העליונים אשר בשמי מרומים, שהם כחות אלהיות שהאציל האין סוף כדי להנהיג על ידם נבראים התחתונים. ועוד בספרי קבלה הקדמונים כמה אזהרות על זה שלא לתאר ולא לייחס תוארי הגשם אל הספירות. ובאדרא רבה כתב על זה: 'ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה'. ומה שנמצא כינוי זכר ונקבה, זיווג, ונשיקין וכדומה – תדע כי ענין שם זכר היא המדה המשפעת, ושם נקבה תקרא מדה המקבלת השפע. וסוד הזיווג המיוחס לספירות הוא חיבור ודיבוק הזכר המשפיע עם הנקבה המקבלת, וענינו הוא המתקת גבורות הנקבה בחסדים של הזכר. והשתתפות של מדת הרחמים עם מדת הדין בבריאת העולם הוא עצמו סוד הזיווג. וסוד הנשיקין היינו דבקות רוחא ברוחא (של) רוחניות הספירות זה עם זו. וסוד העיבור הוא שהשפע הדק מן הדק שהספירה שהיא בבחינת נקבה מקבלת מהזכר נתתקן בה ונצטייר בציור רוחני יותר מובלטת. כי בעוד השפע בהספירה של בחינת זכר הוא בדקות גדול, ומוסר אותה אל הנקבה להתבשל ולהתתקן בה, להיותה ראויה למציאות והתגלות בפועל על ידי השתלשלות כזו יותר ויותר למטה מטה.

וזה לשון 'הפרדס' (לרמ"ק) בשער הכנוים סוף פרק ראשון: צריך לדעת שמה שנזכר בזוהר הקדוש ובספרי המקובלים 'אבא ואמא', 'ברא וברתא' או 'חתן וכלה', אין הכוונה ח"ו שיש שם אב ואם, או בן ובת – כי זו כפירה ח"ו! אלא הכוונה כי כמו שמציאות ההולדה באה על ידי חיבור זכר ונקבה שעל ידי זה נתהוה הולד, כן הדבר בספירות. ועל ידי חיבור חכמה ובינה והשפעת החכמה בבינה היא סיבת כל האצילות. כי בחכמה ההויות דקין בתכלית, כמו שהבן הוא בהעלם במוח האב, ועל ידי התפשטות השפע של החכמה בבינה נתגלמו ונצטיירו ציור יותר נגלה. לפיכך נקרא החכמה 'אב', והבינה שהיא כמו הנקבה אשר תקבל בקרבה כל הציורים הנשפעים מן החכמה, ויצויר בה ציור יותר נגלה להאציל ממנה האצילות, לזה היא תקרא 'אם' אל האצילות, והאצילות יקרא בשם 'בנים' אליהם. וכן מפני זה נקראים תפארת ומלכות 'בן ובת' 'חתן וכלה', והבינה 'אם' או 'חמות', והחכמה 'אב' או 'חמיה'. כיון שהתפארת והמלכות נאצלים מן החכמה והבינה, ובמציאות אצילותם הפשוט אין להם זיווג יחד, ואין להם היחוד אלא אחר תיקונה וזיונה וקישוטה, שהסיבה לזה היא עבודת ישראל בתורה ותפלה וקיום התרי"ג מצות, ולפיכך מצד אותה הבחינה הפשוטה יקראו התפארת ומלכות 'בן ובת', והחכמה והבינה 'אב ואם'. ובהיותם מתיחדים בסוד עטרות שמתעטרים, כדכתיב: 'צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה וגו.' יקראו בכינוי 'חתן וכלה' 'איש ואשתו', ויקראו אז הבינה 'חמות', והחכמה 'חמיה'. ויש בענין אותה ההזדווגות כמה וכמה בחינות ומדרגות. ועל דרך זה יקיש המעיין לכל עניני ההזדווגות הנזכרים בחכמת הקבלה – עכ"ל.

וזה לשון בעל 'ספר האורה': דע כי אמיתת עצם הבורא יתברך אינה משוגת לזולתו, ואין בכל המוני מעלה יודעים מקומו כל שכן אמיתת עצמותו. מה הם אומרים? 'ברוך כבוד ה' ממקומו' – בכל מקום שהוא. ואם בעליונים כן, בתחתונים על אחת כמה וכמה! ואותן הענינים שאנו קוראים בתורה כגון 'יד' או 'רגל', 'אוזן', 'עין', וכל כיוצא בהם – דע והאמן כי כל אותן הענינים אף על פי שהם מורים ומעידים על גדולתו ואמיתו, אין כל בריה יכולה לדעת ולהתבונן מהות אותו הדבר הנקרא 'יד' או 'רגל' או 'עין' או 'אוזן' וכיוצא. ואל יעלה בדעתך כי 'עין' כצורת עין ממש, או 'יד' כצורת יד ממש, או 'רגל' כצורת רגל ממש. אבל הם ענינים פנימיים באמיתות מציאות השם יתברך, והם המקור שהשפע יוצא מהם לכל הנמצאים. אבל אין שם מהות כמהות יד, ולא תבנית כתבנית יד – כמו שאמר הכתוב: 'ואל מי תדמיוני ואשוה'. ודע והבן שאין בינו ובינינו דמיון מצד העצם והתבנית, אלא שצורת האברים אשר בנו הן עשויים בדמיון סימנים לענינים פנימיים סתומים עליונים שאין הדעת יכול לדעתם אלא כדמיון זכרון – כמו שכותב 'ראובן בן יעקב', שאין אלו האותיות צורתו ועצמותו של ראובן בן יעקב, אלא לזכרון וסימן כנגד אותו עצם והתבנית הידוע שנקרא ראובן בן יעקב. ולפי שהשם יתברך רצה לזכותנו ברא בגוף האדם צורת האברים בדמיון וסימן למעשה מרכבה, כדי שאם יזכה האדם לטהר אבר מאבריו יהיה אותו האבר כדמיון כסא לאותו דבר עליון הפנימי הנקרא בשם זה. וזהו הסוד שאמרו חז"ל 'האבות הן הן המרכבה'. וזהו הסוד שחכמת הקבלה תיחס שבע הספירות שהן המדות 'חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד ומלכות' לשבעת הצדיקים שנקראים שבעת הרועים – 'אברהם יצחק יעקב משה אהרן יוסף דוד', וכן כעין זה לפי ערך מדרגתם הם צדיקי האמת שבכל דור ודור – עכ"ל.

כל אותה השקפה קטנה הוכרחתי להביא כאן ביותר בשביל שיר השירים המדבר כולו על דרך משל בתוארים גשמיים, והוא קודש קדשים – הכל מוסב על הספירות ועולמות העליונים שהם כולם רוחניים. והם בבחינת זכרים ונקבות זה משפיע לזו, ומקבלין דין מן דין במדרגות שאין להם שיעור ומספר. לכן צריך המעיין לזכור כל זה ולהזהר לבל יפול חלילה בטעות.

ואף גם זאת ידעתי ושמעתי הקושיות והשאלות של איש הירא ורך הלבב לאמר: 'למה יכנס האדם בענינים האלה 'פן יהרסו אל ה' לראות וגו.', הלא מוטב להסתפק בפשטיות התורה בלבד?' לפיכך אביא כאן תשובות המקובלים הקדמונים צדיקים ויסודי עולם אשר כתבו בענין זה. וזה לשונם: דע כי חיוב ידיעתו יתברך מוטל על כל תלמיד חכם שיש בו דעת להכיר את בוראו כמו שכתוב 'דע את אלהי אביך ועבדהו'. וזהו שאמר בזוהר חדש שעל שיר השירים (בדף יח ע"א), וזה לשונו: חכמתין דאצטריך בר נש למנדע – חד למנדע ולאסתכלא ברזא דמאריה. וחד למנדע ליה לגופיה – לאשתמודע מאן איהו ואיך אתברי ומאן אתי ולאן יהך, ותיקונא דגופא היאך אתתקן, והאיך איהו זמין למיקם בדינא קמי מלכא דכולא. וחד למנדע ולאסתכלא ברזין דנשמתין – מאי היא האי נפש דביה, מאן אתיא ועל מאי אתיא בהאי גופא דטיפה סרוחה. וחד למנדע ולאסתכלא בהאי עלמא דאיהו ביה – על מאי אתתקן. ולבתר ברזין עלאין דעלמא דלעילא לאשתמודע למאריה. וכל דא יסתכל בר נש מגו רזין דאורייתא – עכ"ל.

/מעלת הלומד סתרי תורה:

בזוהר הקדוש פרשת תרומה (דף קע"ח) כתב וזה לשונו: בעלמא דאתי יזכה למיקם במחיצת חסידים אף על גב דלא קרי כל צורכיה, כיון דזכה לאשגחא ידיעת מאריה ואיכוון ביה כדקא יאות – עכ"ל. ובזוהר פרשת פקודי (דף רמ"ז) כתב וזה לשונו: וכדין שאלין לה ברזא דחכמתא דמאריה וכו'. דלית לך אגרא בההוא עלמא כאינון דמשתדלי בחכמתא לאסתכלא ביקרא דמאריהון, ולית שיעורא לאגרא דאינון דידעי חכמתא ביקרא דמאריהון וכו' – עכ"ל. כי רק על ידי חכמת הקבלה יש לנו יכולת להבין סוד האחדות, וענין ההנהגה האלוהית והשגחתו הפרטית, ועל מה מרמזים האברים והכנוים הכתובים בתורה, ואיך יתיחסו אל הבורא יתברך, והשתלשלות הספירות מהאין סוף ברוך הוא והתיחדם בהזדווגות על ידי תורה ותפלה ומצות – כי התרי"ג מצות הן כנגד תרי"ג אברים וגידים של האדם ביושר צלם האלהים. ועל ידי חכמת הקבלה יבין מדרגות הנשמות והמלאכים וגן עדן וגיהנם, וענין כח הסטרא אחרא ואחיזת הקליפות ויניקתן מן הקדושה, וענין בירור ניצוצי הקדושה מהם. בקיצור – כי רק על ידי סודות התורה יכול האדם להשיג תכלית שלימותו וימצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם.

וזה לשון בעל 'חסד לאברהם': דע, שעיקר כוונת רשב"י בחבור ספר הזהר כי ראה להשכינה בגלות באפס שפע באין תומך ואין עוזר, ורצה ליחדה עם התפארת יחוד מועט על ידי חבור ספר הזהר במה שהיה הוא עם חבריו עוסקים בסודות התורה, שזה גורם לייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה על ידי הסוד שהוא ר"ז דהיינו או"ר (בגמטריא). וגם כן על ידי חבור ספר הזהר ולימודו הוא ביטול הקליפות וקלות הגלות, והשבתת קיטרוגם של המקטרגים הלוחמים בכל עת ובכל שעה נגד השם יתברך ונגד שכינתו הקדושה ונגד בניה – שהם עם ישראל הנתונים בגלות בין האומות עכו"ם, הנקראים 'חיוון בישין ודובין דאכלין ענא שהם ישראל' ככתוב: 'ואתן צאני צאן מרעיתי וגו'. ועסק התורה הוא הקלע והחרב והרומח של ישראל – וביותר העסק בסודות התורה – להצילם מכל רע. וספר הזהר עתיד להתפרסם ולהתפשט בימי מלכא משיחא, וכל אותם שיזכו אליו יזכו לגאולה בעזרת השם יתברך, ובו בטחנו שנהיה בכלל הזוכים לגאולה השלמה במהרה בימינו אמן. כן יהי רצון!

/תפלה זו תיקנה איש האלהים הרמ"ק זצ"ל לאומרה קודם לימוד הזוהר הקדוש:

יושב המרומים ומשגיח התחתונים, אלוה לכל הנאצלים יחיד מיוחד, אדון דחיל נאמן ידין, מאציל כל נאצל, בורא כל נברא, יוצר כל נוצר, עושה כל נעשה – מי יגיע להשיג אחד מאלפי אלפים ורבי רבבות גודל מעלות נפלאות מעשיך, כל שכן גודל יצירותיך, ומי יחשוב לדעת אחד מאלפי אלפים ורבי רבבות סתרי סודות הצפונים בבריאתך, כל שכן וקל וחומר שאין ביכולתנו להשיג קצת מן הקצת וחלק מן החלק של אלף אלפי אלפים ורבי רבבות מן אצילותך, שאדון אחד יחיד ומיוחד מתייחד עמהם יחוד גמור. לכן אב הרחמן סלח ומחל והעבר על כל חטאותי ועונותי ופשעי שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך מיום היותי על האדמה עד היום הזה. שכל רמ"ח אברי ושס"ה גידי, ונפשי, ורוחי, ונשמתי כצאן בלי רועה תעינו ופגמנו את אשר לא נוכל לתקן, אם לא בשפע הרב הבא מלמעלה מרום מעלת סדר הצינורות לתקן הפגם שגרמנו. ויהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שתזכך נפשי, רוחי, ונשמתי שאהיה ראוי והגון לעורר מיין תתאין על ידי לימוד ספר הזוהר הקדוש. גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך! [יכוון. גב"ת לי"מ עט"ת יה"ו ננ"ר יפ"ת ול"ך אא"ו] וזכני לאור באור תורתך, ואבינה נועם רזי סודותיה – ללמוד, וללמד, לשמור, ולעשות, ולקיים. ויהי נעם אדני אלהינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי!

 

 

[1]) רבי יוחנן באנון התחיל לדבר, [והיות וקיבל זריקות אחרי הניתוך הקשה ולא יכל להחזיק את המוח ודיבר בקיצור] וזה מה שהיבנתי ממנו, שכל הקפידא על רבי עקיבא היה בגלל שלא למד אצלו תורת הסוד, כי כל דברי תורתו של רבי אליעזר הגדול היו על פי הסוד, כדאיתא בספר "שירי מצוה" להגה"צ רבי בנימין אליהו מזאלשין (בדפוס פיעטרקוב בשנת תרס"ו גימטריה "שירי המצוה") על צוואת רבי אליעזר הגדול להורקנוס בנו, (המובא בספר שבט מוסר פרק ט"ז), ועל כן קיבל עונש חמור כזה, שרבי עקיבא היה יכול לקבל את כל תורת הסוד וללמד את בני ישראל. וכן כתב הגה"ק מהרצ"א מדינוב בהוספותיו לספר סור מרע ועשה טוב, וזת"ד: ואין לנו כוח בירור ניצוצי הקדושה כמו כוח לימוד הזוה"ק, ומובא בשם האריז"ל, שגם הרשב"י ורבי אלעזר בנו היו בכלל עשרה הרוגי מלוכה, והראיה לזה שברח מפני הקיסר שרצה להורגו, והלך הוא ורבי אלעזר בנו להמערה, והיו צריכים הרשב"י ובנו לעשות התיקון במסירות נפשם להריגה כמו רבי עקיבא רבו של רשב"י, ולהעביר הסיגים והקמשונים וחרולים מן השדה אשר ברכו ה'. ואמר הרשב"י "אני יכול למצוא דרך משובחת וטובה לברר ניצוצי הקדושה מתוך הקליפות ולהורדת השפע מהעולמות העליונים לעולמות התחתונים, הרבה יותר חזקה מאשר מסירות נפש גופנית להריגה על קידוש השם [של רבו רבי עקיבא], וזאת על ידי מסירת נפש בתכלית הגדולה ביותר לתורה הקדושה שאטרח מאוד מאוד על לימוד התורה עם פרישות מהבלי ותענוגי עוה"ז, ואגלה סודות התורה ככל האפשר, ואפרש לכולם תכלית הבריאה כולה, ואכנס בגנזי המלך העליון כבן שנכנס בגנזי אביו, ואגלה אורות העליונים, ועל ידי האור הגדול הזה אבריח החושך הגדול מן העולם, ואבטל כל הקליפות והדינים מן הקדושה". ועל ידי מסירת נפשו לסודות התורה, וכן על ידי גילוי סודות התורה זכה להכניע הקליפות ולבטל גזירות להמשיך לעולם חיים שלום וחירות… כי כל הכוח הגדול הזה צריך אותו דוקא לדור הזה האחרון דור של ביאת המשיח, (מהרצ"א מדינוב).- [מהסיפור הזה אנחנו לומדים, כי אם רבי עקיבא היה לומד אצלו סודות התורה, היה יכול להינצל מלהיות בעשרה הרוגי מלכות, כמו רבי שמעון בר יוחאי ע"ה, וזה מה שאמר לו רבי אליעזר תמה אני וכו', כי לימוד תורת הסוד יותר גבוה מליהרג על קידוש ה', כי כל תורת הסוד הוא שיחיו ולא ימותו, לא רק הוא אלא מכפר ומציל את כל ישראל, כמו שכתב בזוהר הקדוש: עוֹד אָמַר אֵלִיָּהוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה לְרַבִּי שִׁמְעוֹן: בְּהַאי סֵפֶר הַזֹּהַר יִתְפָּרְקוּן מִן גָּלוּתָא כַּד אִתְגַּלְיָא בְּדָרָא בַּתְרָאָה. עוֹד בְּדַף קכ"ד: לְשׁוֹן משֶׁה רַבֵּינוּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן. וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ בְּהַאי חִבּוּרָא דִּילָךְ דְּאִיהוּ סֵפֶר הַזֹּהַר בְּאִילֵּין לֹא צָרִיךְ נִסָּיוֹן – רָצָה לוֹמַר: כִּי הַלּוֹמֵד בְּסֵפֶר הַזֹּהַר לֹא יִסְבֹּל חֶבְלֵי מָשִׁיחַ וּבְגִין דְּיִשְׂרָאֵל עֲתִידִין לְמִטְעַם מֵאִילָנָא דְחַיֵּי דָּא הוּא סֵפֶר הַזֹּהַר יִפְקוּן בֵּיהּ מִגָּלוּתָא בְּרַחֲמֵי. ועל כן אמר רבי יוחנן באנון אמר לו: זה לא מספיק לשמוע, צריך להשמיע! כי תורת הסוד נועדה להתגלות וללמד את הרבים בדור האחרון למען הכינו את העולם לקראת תורתו של משיח והגאולה שלימה.

[ראה בסנהדרין (דף סח.), וז"ל: והתניא כשחלה ר' אליעזר נכנסו ר' עקיבא וחביריו לבקרו, הוא יושב בקינוף שלו, והן יושבין בטרקלין שלו, ואותו היום ערב שבת היה, ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפליו, גער בו [רבי אליעזר] ויצא בנזיפה, אמר להן [בנו] לחביריו כמדומה אני שדעתו של אבא נטרפה, אמר להן [רבי אליעזר] דעתו ודעת אמו נטרפה, היאך מניחין איסור סקילה ועוסקין באיסור שבות, כיון שראו חכמים שדעתו מיושבת עליו, נכנסו וישבו לפניו מרחוק ד' אמות, [כי רבי אליעזר שמותי[1] הוא (בבא מציעא נט)], אמר להן למה באתם, אמרו לו ללמוד תורה באנו, אמר להן ועד עכשיו למה לא באתם, אמרו לו לא היה לנו פנאי, אמר להן תמיה אני אם ימותו מיתת עצמן, אמר לו רבי עקיבא שלי מהו [כלומר באיזה מיתה ימות], אמר לו שלך קשה משלהן, נטל שתי זרועותיו והניחן על לבו, אמר אוי לכם שתי זרועותיי שהן כשתי ספרי תורה שנגללין, הרבה תורה למדתי, והרבה תורה לימדתי, הרבה תורה למדתי, ולא חסרתי מרבותי אפילו ככלב המלקק מן הים, הרבה תורה לימדתי ולא חסרוני תלמידי אלא כמכחול בשפופרת, ולא עוד אלא שאני שונה שלש מאות הלכות בבהרת עזה, ולא היה אדם ששואלני בהן דבר מעולם, ולא עוד אלא שאני שונה שלש מאות הלכות, ואמרי לה שלשת אלפים הלכות בנטיעת קשואין ולא היה אדם שואלני בהן דבר מעולם, חוץ מעקיבא בן יוסף, פעם אחת אני והוא מהלכין היינו בדרך, אמר לי רבי למדני בנטיעת קשואין, אמרתי דבר אחד נתמלאה כל השדה קשואין, אמר לי רבי למדתני נטיעתן, למדני עקירתן, אמרתי דבר אחד נתקבצו כולן למקום אחד, אמרו לו הכדור והאמוס והקמיע וצרור המרגליות ומשקולת קטנה מהו, אמר להן הן טמאין, וטהרתן במה שהן, מנעל שעל גבי האמוס מהו, אמר להן הוא טהור, ויצאה נשמתו בטהרה, עמד רבי יהושע על רגליו ואמר הותר הנדר, הותר הנדר, למוצאי שבת פגע בו רבי עקיבא מן קיסרי ללוד היה מכה בבשרו עד שדמו שותת לארץ, פתח עליו בשורה ואמר (מלכים ב ב-יב) אבי אבי רכב ישראל ופרשיו, הרבה מעות יש לי, ואין לי שולחני להרצותן, אלמא מרבי אליעזר גמרה, גמרה מרבי אליעזר ולא סברה, הדר גמרה מרבי יהושע, ואסברה ניהליה, היכי עביד הכי, והאנן תנן העושה מעשה חייב להתלמד שאני דאמר מר {דברים יח-ט} לא תלמד לעשות לעשות אי אתה למד אבל אתה למד להבין ולהורות.

וברש"י שם: והא. מילתא דלקיטת קשואין: ר"ע מר' יהושע גמר לה. בתמיה: קינוף. ארבעה עמודים וכילה פרוסה עליהם כדאמרי' בסוכה (דף י.): לחלוץ תפיליו. של אביו דקסבר שבת לאו זמן תפילין הוא, ואסור להניחן שמא יצא בהן לרשות הרבים: שדעתו של אבא נטרפה. וקרוב הוא למות שאילו היתה דעתו מיושבת היה חולץ תפיליו: איסור סקילה. הדלקת הנר והטמנת חמין ועוסקין בדבר שאינו אלא איסור שבות דמניח תפילין בשבת אין כאן איסור מלאכה ואפילו יצא לרשות הרבים דהא דרך מלבוש הוא ותכשיטין הוא לו בחול: ברחוק ארבע אמות. מפני הנדוי שברכוהו במחלוקת תנורו של עכנאי בבבא מציעא (דף נט:): שלו מהו. במה תהא מיתתו: שלך קשה משלהן. מפני שלבך פתוח כאולם ואילו שמשתני היית למד תורה הרבה: נטל. רבי אליעזר שתי זרועותיו: שנגללין. כשגוללין ספר תורה והכתב מכוסה, כך תתעלם ותתכסה תורה שבלבי כשאמות לפי שלא שמשוני ולמדו ממני: ולא חסרתי מרבותי ככלב המלקק מן הים. לפי חכמתם שהיתה גדולה אין למודי עולה לחסרם ולקבל מהם חכמה אלא מעט ככלב המלקק מן הים, וכן תלמידי לא חסרוני ולא קבלו מחכמתי לחסר את יתרון חכמתי מהם אפי' כמו שמחסר המכחול בשפופרת בטבול אחד: ולא חסרתי. כלומר לא חסרתים מחכמתם ממה שהיו מתחילה גדולים יותר ממני וגם עתה גדולים הם ממני לפי שלא למדתי מחכמתם כי אם מעט מהם: שפופרת. קנה שנותנין בה כחול קיסם של עץ או של כסף שתוחבין מכחול בתוכו ומטבלו בכחול ומוציאו: בבהרת עזה. בהלכות מראות נגעים: בנטיעת קשואים. הלכות מיני כשפים שעל ידיהם נתמלא כל השדה קשואים: אמרו לו הכדור והאימוס וכו'. כדור פלוט"ה מחופה עור ומלאה מתוכו צמר של איל בדוחק, וכן אימוס שלהם של עור היה כעין מנעל, וממולא מתוכו שער ופיו תפור ובו היו עושין המנעלים כמו שעושין הרצענין שלנו בדפוס של עץ: הקמיע. של עור וממולא מתוכו ותלאהו בצואר לנוי: משקולת קטנה. כעין אונקיא שעושין מעופרת ומחפין אותה בעור כדי שלא תחסר אבל משקולת גדולה אין דרכה. לחפותה בעור: וצרור המרגלית. תופרין המרגלית בעור ותולין אותו בצואר בהמה לרפואה: מהו. לפי שנחלקו באלו רבי אליעזר וחכמים בסדר טהרות (כלים פכ"נ) וחכמים אומרים אינן מקבלין טומאה לפי שכלי עור אין מקבל טומאה אלא אם כן יש לו בית קיבול דהא איתקש לשק והני הואיל וקבולן נעשית למלאותן מלוי בתוכו עולמית לא שמיה קבול ורבי אליעזר אומר מקבל טומאה דבית קיבול העשוי למלאות שמיה קבול ועוד נחלקו בכדור ובאימוס שנקרעו ונראה חלל שלהם דמודו רבנן דמקבלי טומאה דהא איכא בית קיבול ופליגי לענין טבילה שחכ"א מה שבתוכו חוצץ ור' אליעזר אומר מה שבתוכו אינו חוצץ דכולי חד כלי הוא ובשעת פטירתו היו רוצין לידע אם חזר בו ושאלוהו מה אתה אומר באותן שני המחלוקות אמר להם טמאים אפילו שלמים והטומאה נוגעת מבחוץ: וטהרתן במה שהן. כלומר אם נקרעו שחכמים מודים שמקבלין טומאה וחלוקין עלי לומר שהמלוי חוצץ ועומד אני בדברי שהמלוי אינו חוצץ שמטבילן כמות שהן: מנעל שעל גבי אימוס מהו. שאף בו נחלקו בתוספתא דטהרות חכמים אומרין הואיל ואינו מחוסר מלאכה הצריכה אומן שהדיוט יכול לסלקו מעל האימוס כבר שם כלי עליו וטמא ור"א מטהר שעדיין לא נגמרה מלאכתו: הותר הנדר. שברכוהו: בין קסרי ללוד. שהיו נושאין את מטתו מקסרי ללוד: פתח עליו בשורה. שהיו עושין שורה סביבות המטה להספד: הרבה מעות יש לי. להחליף: ואין לי שולחני להרצותן. כלומר הרבה שאלות יש לי לשאול ואין למי לשאול: היכי עביד. רבי אליעזר הכי שעשה מעשה בנטיעת קשואין: להתלמד. בהם ר"ע הוא דעבד ר' אליעזר:

ובמסכת ברכות (דף סא:): תנו רבנן פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה… עד שתפסוהו לרבי עקיבא וחבשוהו בבית האסורים… בשעה שהוציאו את ר' עקיבא להריגה זמן ק"ש היה והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן, אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו, היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד יצתה ב'ת קול ואמרה אשריך ר"ע שיצאה נשמתך באחד. – ברש"י שם: בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים, אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן, אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך: אפילו נוטל את נשמתך אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד יצתה בת קול ואמרה אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא זו תורה וזו שכרה! ממתים ידך ה' ממתים וגו' אמר להם חלקם בחיים, יצתה בת קול ואמרה אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא.

 

] [2] הגהה: ויש לפרש שזהו שאמרו באדר"ן (פרק י"ד) שאמר ריב"ז על רבי אליעזר ב' משלים, בור סיד שאינו מאבד טפה, וקנקן זפותה שמשמרת את יינה, שמשל הבור עם המים הוא על נגלות התורה, שנמשלה למים להשקות לכל צמא בגלוי לכל, ומשל היין על נסתרות התורה כמו שאמר הגר"א בפירש התורה ובמשלי בכמה מקומות שנמשלו ליין שהוא סתום וכנוס בענביו, ואינו מתגלה אלא על ידי דריכה להפרישו מקליפותיו החרצנים וזגים, ורמז ריב"ז ששניהם לא נתקיימו אלא ברבי אליעזר על מכונם.

[3] הגהה: וזה שאמרו עליו שלהי סוטה, משמת רבי אליעזר נגנז ספר תורה עיי"ש בפרש"י, ובפרק חלק (ק"א.) שאמרו עליו תלמידיו כשחלה, אפשר ספר תורה שרוי בצער ולא נבכה, ובריש שיר השירים שאמר רבי יהושע על האבן שהיה יושב עליו רבי אליעזר בבית המדרש, האבן הזאת דומה להר סיני [והוא כמו שאמר בפרקי רבי אליעזר פרק ב' עליו ריב"ז, שיכול לומר דברי תורה יותר ממה שקיבלו מסיני, וזה שכתוב במדרש הנעלם וירא [שם] כל יומוי  דרבי אליעזר הוי שמעתא נהירא מפומיה כיומא דאתיהיבת מטורא דסיני], וזה שישב עליו דומה לארון הברית, [ועיקר הענין מכוין למה שכתוב בספר סוד הגלגולים שנשמתו ביסוד דאבא או דז"א, עיי"ש].

[4]) אביו: ר' אברהם. – מוריו: ר' יוסף ששון, ר' מאיר די בוטון.

נולד בשנת ה'ש"ע בבורסה (טורקיה). בגיל 25 עלה לארץ ישראל והתגורר בירושלים. בשנת ה'ת"ו לערך חזר לטורקיה, ייסד ישיבה

באיזמיר וכיהן כרב הקהילה.

נלחם בתוקף נגד תנועת שבתאי צבי עד שנאלץ לברוח ובשנת ה'ת"ל חזר לירושלים ולמד בישיבת "בית יעקב".

בשנת ה'תל"ג מונה לאב בית דין בירושלים ונודע כפועל ישועות.

בשנת ה'תמ"ג לערך השיב את נשמתו ליוצרה.

מספריו: א. אהבת עולם: מוסר. ב. גופי הלכות. ג. הליכות א-לי. ד.  זקנת שלמה. ה. יבין שמועה. ו. לחם סתרים. ז. מעולפת ספירים. ח. רצוף אהבה. ט. שמע שלמה. י. תאוה לעינים.

 

[5]) וביאר בספר נר תמיד באריכות, וזת"ד: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי", "דרש אותו הגלילי לפני רב חיסדא, "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי" ברוך אלוקנו שנתן לנו תורה משולשת" – אומר רש"י הקדוש: "משולשת – תורה נביאים כתובים". היסוד הוא: משולש. "תורה משולשת לעם משולש" – כוהנים, לווים וישראלים – "ע"י המשולש" – משה רבינו שהוא שלישי לבטן אימו, אחרי מרים ואהרן – וכתוב בתורה: "הֱיוּ נְכנִים לִשְׁלשֶׁת יָמִים" – זוהי פרישות "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי" – הוא חודש סיון. אומר הגלילי לרב חיסדא: הקב"ה נתן לנו את התורה הקדושה בסימן שלוש. ומה זה השלוש הזה?

מוסיף ה"בן יהוידע" (מסכת שבת פח) פירוש נוסף למשולש: "תורה משולשת" – מצוות, חוקים ומשפטים – "עם משולש" – עם שיצא משלושת האבות – "ועם ישראל מבורכים בברכה משולשת" – ברכת הכהנים שיש בה 3 פסוקים שכל אחד מהם: 3, 5, ו-7, יחד 15 תיבות, כמספר י"ק (=שכינה), וזה גם כנגד ט"ו שנים שהיו ג' האבות יחד בעולם – אברהם אבינו נפטר כאשר יעקב היה בן 15) "וע"י המשולש" – משה רבינו שהיו חייו משולשים, ז"א, היו שלוש תקופות בחיי משה רבינו: מ' שנה במצרים, מ' שנה במדין, מ' שנה אחרי יציאת מצרים, במדבר. מ' זה מספר יצירתי – 40 יום ליצירת הולד. וגם שמו של משה הוא משולש – אומר ה"בן יהוידע": משה זה 3 אותיות שיחד זה 3 פעמים חזק, (משה בגימטריא=345, הגימטריא של "חזק" זה 115, 3 פעמים "חזק"=משה, ולכן כשאנחנו מסיימים את החומש, או את התורה אנחנו אומרים: חזק חזק ונתחזק, יש קהילות שאומרים 3 פעמים חזק ואין לנו חיזוק אלא בתורת משה, כי משה זה 3 פעמים "חזק".

התורה הקדושה ניתנה ביום השבת שקדושה ב-3 סעודות, ואתם חושבים ששלוש סעודות של שבת זה, עוד סעודה ועוד סעודה ועוד אכילה?! לא! זה שלוש סעודות שהאר"י הקדוש כתב "אַתְקִינוּ סְעוּדָתָא דְמַלְכָּא" ודווקא הסעודה החשובה ביותר, רעוה דרעוין, היא הסעודה שאוכלים בה מעט, והיא סעודה שלישית. אומר ה"בן איש חי": "וביום התליתא" – יום שבת שיש בו קדושה של שלוש סעודות, שאנחנו מקדשים את האוכל, את החומר בשלושת סעודות וכניסתו בשלוש" – היום הקדוש, המשולש – שבת, אנחנו מקבלים אותו בשילוש והם: נר, שולחן וקידוש! מהו הסוד בשלוש, "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי"? הסוד הוא שקבלת התורה תלויה במספר שלוש, התורה היא נצחית, השבת היא נצחית ואומרים חז"ל: החוט המשולש לא במהרה ינתק" – את החוט המשולש, את התורה הקדושה, אי אפשר לנתק, רבים רצו לעקור את התורה מישראל ולא הצליחו, כי יש בה את הסגולה של שלוש ועל זה כל אומר בברכת כהנים, הכל, כל הברכות, בשלוש. אנחנו אומרים בכניסת השבת: "שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם" – שלוש פעמים, ברכת כהנים – היא ברכה משולשת, יהודי מברך את השני והוא משלש את ברכתו, מדוע? כי יסוד התורה בעם ישראל הוא בחודש השלישי, על כל המשמעויות. סגולת התורה היא בחודש השלישי.

[6]) תּוֹרַת הַסּוֹד הוּא תּוֹרָה לִשְׁמָהּ, (אוֹר יִצְחָק פ"א). וּכְמוֹ שְׁאָמַר הַמַּגִּיד לְמָרָן הַבֵּית יוֹסֵף: אִם תִּקְבַּע עִתִּים בְּחָכְמַת הַקַּבָּלָה, אֶפְתַּח לִבְּךָ בָּהּ דְתַדְבֵּיק רָזִין סְתִימִין דְּלָא יָדַע יַתְהוֹן בַּר נָשׁ. (מַגִּיד מֵישָׁרִים פָּרָשַׁת בֹּא) – וַוי לְעָלְמָא דְּאִנּוּן אַטִּימִין לִבָּא וּסְתִימִין עַיְינִין דְּלָא מִסְתַּכְּלִין בְּרָזֵי דְאוֹרַיְיתָא. (זֹהַר חֵלֶק א' דַּף כ"ח.) – אִינוּן דְּעָבְדִין לְאוֹרַיְיתָא יַבָּשָׁה, וְלָא בָעָאן לְאִשְׁתַּדְלָא בְחָכְמָה דְקַבָּלָה, דְגָרְמִין דְּאִסְתַּלַּק נְבִיעוּ דְחָכְמָה דְאִיהִי י' מִינָהּ, וְאִשְׁתְּאָרַת ב' יְבֵישָׁה, וַי לוֹן דְּגָרְמִין עֲנִיּוּתָא וְחַרְבָּא וּבִיזָה וְהֶרֶג וְאַבְּדָן בְּעָלְמָא. (תיק"ז תי' ל').

 

להמשך קריאה: לחץ כאן:   זוהר השירים כל הספר גמור עם הקדמות ג שופטים