ספר זוהר תורה- פרשת קדושים

ספר זוהר  תורה- פרשת קדושים

זהר קדושים

זוהר תורה פרשת בחוקותי – בלי כותרות

זוהר תורה קדושים אנדי

זוהר תורה תזריעאנדי

ספר זוהר תורה

פרשת קדושים

[זהר] חלק ג דף פ עמוד א

התורה תלמד לאדם איך יתקדש

"דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ וגו'". רבי אלעזר פתח, "אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין וגו'" (תהלים לב, ט), בכמה מקומות הזהירה התורה בבני אדם, כמה פעמים הרימה קולה לכל הצדדים לעוררם, וכלם נרדמים בתרדמה בחורי עיניהם, אינם מסתכלים ואינם משגיחים באיזה פנים יעמדו ליום הדין העליון, כאשר יתבע מהם מלך עליון עלבונה של תורה, אשר צעקה לנגדם ולא החזירו פניהם אליה, והם כולם נפגמו בכל, ולא  ידעו אמונת מלך עליון, וי להם וי לנפשותם…

זכאים הם הצדיקים העוסקים בתורה ויודעים דרכי הקדוש ברוך הוא, ומקדשים עצמם בקדושת המלך, ונמצאים קדושים בכל, ובעבור זה ממשיכים רוח קדושה מלמעלה, ובניהם כלם צדיקי אמת, ונקראים בני מלכים, בנים קדושים.

וי להם לרשעים שכלם חצופים ומעשיהם חצופים, לפיכך נוחלים בניהם נפש חצופה מצד הטומאה, כמו שכתוב "וְנִטְמֵתֶם בָּם" (ויקרא יא, מג), הבא ליטמא מטמאין לו.

יש להזהר בזיווג שלא יוליכוהו לגיהנם

"אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד", שהם בעלי זנות על הכל, "אֵין הָבִין". אל ילכו האנשים בדרך זה של "אֵין הָבִין", כתוב כאן "אֵין הָבִין", וכתוב שם  "וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה וְהֵמָּה רֹעִים לֹא יָדְעוּ הָבִין" (ישעיהו נו, יא), כלומר יהיו מזומנים להם אותן הנקראים "עזי נפש", מפני מה, משום ש"לֹא יָדְעוּ הָבִין". "וְהֵמָּה רֹעִים", את מי רועים, אלא שהם מוליכים ומנהיגים את האדם לגיהנם. "לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה", ככתוב "לַעֲלוּקָה שְׁתֵּי בָנוֹת הַב הַב" (משלי ל, טו), לבעבור שהיו קוראים "הַב הַב". "לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה, כֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ", הרי תושבי הגיהנם הם.

וכל זה מי גרם להם, לפי שלא התקדשו בזיווגם כמו שנצרך, ועל כן כתוב "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'", אמר הקדוש ברוך הוא מכל שאר האומות לא בקשתי להדביקם בי אלא ישראל, שכתוב "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה'" (דברים ד, ד), אתם ולא שאר עמים, לפיכך "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'"…

התורה תקדש את האדם בזיווגו

ר' חייא אמר, בוא וראה לא נטהר אדם לעולם אלא בדברי תורה, ולפיכך דברי תורה אינם מקבלים טומאה, לפי שהיא קיימת לטהר אותן הטמאים. רפואה נמצאת בתורה, שכתוב "רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ" (משלי ג, ח), וטהרה נמצאת בתורה, שכתוב "יִרְאַת ה' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד" (תהלים יט, י). מהו "עוֹמֶדֶת לָעַד", שעומדת תמיד בטהרה ההיא ולא תסור ממנה לעולם…

והתורה נקראת קדוּשָׁה, שכתוב "כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'", זו התורה שהיא שם הקדוש העליון. ועל כן כל העוסק בה נטהר ואחר כך נתקדש, שכתוב "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ", 'קדושים היו' לא כתוב אלא "תִּהְיוּ", "תִּהְיוּ" ודאי… כמו שכתוב "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו), וכתוב אחריו "אֵלֶּה הַדְּבָרִים וגו'".

ולמדנו שקדושת התורה היא קדושה העולה על כל קדושות, וקדושת החכמה הנסתרת העליונה עולה על הכל[א]…

אמר רבי יוסי, זהו שכתוב "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים" (ויקרא יא, מד), אדם המקדש עצמו מלמטה מקדשים אותו מלמעלה, זהו שכתוב "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'":

[זהר] חלק ג דף פא עמוד א

למד רבי אבא, פרשה זו כלל התורה היא, וחותם האמת של טבעת המלך היא. בפרשה זו נתחדשו סודות עליונים של התורה, בעשרה מאמרות, וגזרות ועונשין ומצות עליונות. וכאשר הגיעו החברים לפרשה זו היו משמחים.

הפרוש מעניני עריות- קדוש

אמר רבי אבא, מפני מה פרשת עריות ופרשת קדושים תהיו סמוכות זו לזו, אלא כך למדנו כל מי שנשמר מאותן העריות בקדושה הוא נעשה בודאי, וכל שכן אם נתקדש בקדושת רבונו, והרי העירו החברים מתי עונתם של הכל שיתקדש האדם.

חצות ליל חול עת זיווג, ולתלמיד חכם עת קימה

בוא וראה, מי שרוצה להתקדש ברצון רבונו, אל ישמש מטתו אלא אחר חצות הלילה או בחצות הלילה, שהרי בשעה ההיא נמצא הקדוש ברוך הוא בגן העדן, וקדושה עליונה מתעוררת, ואז היא השעה להתקדש בזיווג.

וזה לשאר אנשים, אבל תלמידי חכמים היודעים דרכי התורה, בחצות הלילה זמנם לקום ולעסוק בתורה, להתחבר בשכינה הקדושה, להלל לשם הקדוש, למלך הקדוש.

זמן זיווג תלמיד חכם בחצות ליל שבת

בליל השבת, שאז עת רצון של הכל נמצאת, זיווגם ראוי להיות בשעה ההיא, להמשיך נשמות מן הרצון של הקדוש ברוך הוא והשכינה הקדושה, ככתוב "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם" (דברים יד, א). ואלו נקראים קדושים, שכתוב "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'", וכתוב "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וגו'" (תהלים א, ג)…

השכינה שורה ביחוד איש ואשה

ועוד אמר רבי אבא, כתוב "וְהוּא בְאֶחָד וּמִי יְשִׁיבֶנּוּ וגו'" (איוב כג, יג), "בְאֶחָד", אחד היה צריך לומר, אלא שאין הקדוש ברוך הוא שורה ואינו נמצא אלא באחד, במי שנתתקן בקדושה עליונה להיות אחד, אז הקדוש ברוך הוא שורה באחד, ולא במקום אחר.

ומתי נקרא האדם אחד, בזמן שהם זכר ונקבה, והתקדש בקדושה עליונה, כיון שהתכוון להתקדש.

איש ואשה – נפשם וגופם אחד

ובוא וראה, בזמן שנמצא האדם בזיווג אחד זכר ונקבה, ומתכוון להתקדש כראוי, או הוא אדם שלם, ונקרא אחד בלי פגם. לפיכך צריך האדם לשמח לאשתו באותה שעה, להזמין אותה ברצון אחד עמו, ויתכוונו שניהם כאחד לדבר הזה. וכאשר שניהם כאחד אז הם בכל אחד, בנפש ובגוף. בנפש, שיתחברו זה בזו ברצון אחד, ובגוף, כמו שלמדנו שאיש שלא נשא אשה הוא כמו חצי גוף, וכאשר מתחברים זכר ונקבה אז נעשו גוף אחד, ונמצא שהם נפש אחת וגוף אחד, ונקראים אדם אחד. אז הקדוש ברוך הוא שורה בָּאֶחָד, ומפקיד רוח של קדושה בָּאֶחָד הזה[ב], ואלה נקראים בנים להקדוש ברוך הוא כמו שנאמר. ולפיכך "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'".

זכאים הם ישראל שלא תלה דבר זה במקום אחר אלא בו ממש, שכתוב "כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'", בשביל להדבק בו ולא באחר, ועל כן "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם":

[זהר] חלק ג דף פא עמוד ב

המכבד אביו ואמו זוכה לשמירת שבת

"אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ". הרי למדנו שפרשה זו כלל התורה היא, השוה מורא אב ואם לשמירת שבת, ואמר רבי יוסי, הכל אחד, מי שֶׁמִתְיָרֵא מהם הוא שומר שבת.

צריך לירא גם מן האם שאין בה כח

"אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו", הקדים אמו לאביו ביראה. מה הטעם, כמו שביארו שהָאֵם אין רשות [כֹּחַ] בידה כל כך כמו האב, לפיכך הקדים יראה אצלה.

השבח בהתקדשות האשה הוא יותר

ר' יצחק אמר, מה כתוב למעלה, "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ", כשבא האדם להתקדש עם אשתו ביחד, ממי הוא השבח יותר באותה הקדושה, מובן הדבר שממנה, לפיכך "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ".

שמים וארץ הם בחינת זכר ונקבה

רבי יהודה אמר, "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ". כדמיון זה כתוב "בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" (בראשית ב, ד), ובמקום אחר הקדים שמים לארץ, אלא להראות ששניהם כאחד נעשו. אף כאן הקדים האם לאב, ובמקום אחר הקדים האב לאם להראות ששניהם כחם שוה בו.

שתי בחינות בשבת – זכר ונקבה

"וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ", תלה זה בזה, שהכל יחד נשקלו במשקל אחד^[ג], שכתוב "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִיא לָכֶם" (שמות לא, יד), וכתוב "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ, ז), אלא אחד לבחינת אב ואחד לבחינת אם[ד].

יש לכבד הוריו שהתקדשו בעת זיווגם

כתוב כאן "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ", וכתוב שם "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ", מהו "מִקְדָּשִׁי", כמשמעו. ועוד, "מִקְדָּשִׁי" אלו הם המקדשים עצמם בשעת הזיווג. כדמיון זה, "וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ" (יחזקאל ט, ו), אל תקרא "ממקדשי" אלא 'ממקודשי', מה להלן ממקודשי, אף כאן מקודשי שהם האב והאם.

[זהר] חלק ג דף פב עמוד א

רבי שמעון אמר, "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ". כתוב "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם וגו'" (דברים ד, ד), זכאים הם ישראל הדבקים בו בהקדוש ברוך הוא, ולפי שהם דבקים בו בהקדוש ברוך הוא כלם נדבקים יחד זה בזה.

קדושת השבת באה באדם מזיווג הוריו בשבת

בוא וראה, בשעה שהאדם מקדש עצמו למטה, כגון תלמידי חכמים שמקדשים עצמם משבת לשבת בזמן שזיווג העליון נמצא, שהרי בזמן ההוא רצון נמצא וברכה מזומנת, אז נדבקים כלם יחד, נפש של שבת עם הגוף שהוכן אז.

ועל זה כתוב "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ", שהם הזדווגו יחד בגוף באותה שעה המקודשת, "וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ", זה שבת העליון ושבת התחתון[ה], שהם מזמנים נפש בגוף הזה מן הזיווג העליון ההוא, ועל כן "וְאֶת שַׁבְּתֹתַי" שתי שבתות. …"אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ", זה בשביל הגוף, "וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ", בשביל הנפש, והכל דבוק זה בזה. אשרי חלקם של ישראל.

תלמיד חכם ממתין בזיווגו עד שבת

דבר אחר "וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ", כאן אזהרה לאותן הממתינים בזיווגם משבת לשבת, והרי בארנו במה שכתוב "כֹה אָמַר ה' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי" (ישעיהו נו, ד), מהו "סָרִיסִים", אלו הם תלמידי חכמים שמסרסים עצמם כל שאר ימים כדי ללמוד תורה, והם מחכים לזיווגם משבת לשבת, זהו שכתוב "אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי", כמה שכתוב "וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר", ולפיכך "וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ":

[רעיא מהימנא] חלק ג דף פג עמוד א

כיבוד אב ואם על חלקם שנתנו בו

"אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ". מצוה זו לכבד אב ואם, שצריך האדם לְהִתְיָרֵא מאביו ומאמו  ולכבד אותם, כמו שצריך האדם לכבד את הקדוש ברוך הוא מצד הרוח שנתן בתוכו ולהתירא ממנו, כן צריך הוא לכבד לאביו ולאמו מצד הגוף שלו ולהתירא מהם, שהרי הם משתתפים בהקדוש ברוך הוא ועשו לו הגוף, והואיל והם שותפין בעשיה, יהיו שותפין ביראה וכבוד… שהרי בשותפות שלמעלה ושלמטה בא האדם לעולם, וצריך לְהִתְיָרֵא מאותן השותפין ולכבדם.

[רעיא מהימנא חלק ג דף פא עמוד ב]

"וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ", מצוה זוּ שקולה כְּזוּ, השוה כבוד אב ואם לכבוד השבת.

כבוד בבחינת חכמה – אבא

הקדים כבוד לָאָב, והוא שאמר הכתוב "וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי" (מלאכי א, ו), 'כְבוֹדִי' עולה במספר עשרה מאמרות ושלשים ושנים [פעמים] אלהים ש[מוזכרים]במעשה בראשית, ובכל מקום, "כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן" (משלי ג, לה), וביארו החכמים אין "כָּבוֹד" אלא תורה, לפי שמרמז על שלשים ושנים [פעמים] אלהים ש[מוזכרים]בהתחלת התורה.

הכבוד שלו אלה הם חכמי התורה. חכמים בחכמה נוחלים כבוד הזה ולא הטפשים, שעליהם נאמר "וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן". ומניין שמי שאינו יודע בתורה נקרא כסיל, שכתוב "וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת" (תהלים צב, ז), ואין "זֹאת" אלא תורה, שכתוב "וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה" (דברים ד, מד)…

[רעיא מהימנא חלק ג דף פב עמוד ב]

בבקשת החכמה ושמיעה לחכמים אפשר לומר אבינו מלכנו

ואלה הכסילים הם עמי הארץ, מאחר שאינם עוסקים בזה הכבוד של התורה, ואיך אומרים, 'אבינו שבשמים, שמע קולנו, חוס ורחם עלינו וקבל תפלתנו', הרי הוא יענה להם, "וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי" (מלאכי א, ו), איה ההשתדלות שלכם לתורה ולמצות שלי לעשות פקודותי, כי מי שאינו יודע מצות רבונו איך יעשה אותן, מלבד מי ששומע מן החכמים ועושה, וזה הוא שקבל עליו "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז): [עד כאן רעיא מהימנא]

[זהר] חלק ג דף פג עמוד ב

הסתכלות בעבירה כמוה כעבודה זרה

"אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם". למדנו שאסור לו לאדם להסתכל ביופיה של אשה, כדי שלא יבא להרהורים רעים, ויהיה נמשך לדבר אחר[ו].

וכך היה רבי שמעון עושה כשהיה מהלך בעיר והיו החברים מהלכים אחריו, כשפגע בנשים יפות השפיל עיניו, ואמר להחברים "אַל תִּפְנוּ".

וכל מי שמסתכל ביופיה של אשה ביום, יבא להרהר בלילה, ואם שולט בו אותו הרהור הרע, הוא עובר על "וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם"[ז].

ועוד, אם הוא משמש באשתו בזמן ששולט בו הרהור הרע ההוא, אותן הבנים שיוליד 'אלהי מסכה' נקראים, ועל כן כתוב "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם".

[זהר] חלק ג דף פד עמוד א

במה שה' מואס אין אף להסתכל

רבי אבא אמר, אסור לו לאדם להסתכל באלילי עבודה זרה (ובנשי העמים), ואין ליהנות מהן ואין להתרפאות בהן, שאסור לו לאדם להסתכל במקום שלא נצרך…

ובוא וראה שאסור לו לאדם להסתכל במקום שהקדוש ברוך הוא ממאס בו ונפשו רחוקה ממנו, שאם בְּמַה שאוהב הקדוש ברוך הוא אסור להסתכל בו, בְּמַה שמרחק על אחת כמה וכמה. שהרי אסור לו לאדם להסתכל בקשת, לפי שהוא מראה דמות העליון, ואסור לו לאדם להסתכל באות הברית שלו, לפי שהוא מרמז על המדה העליונה הנקראת צדיק יסוד עולם, ואסור לאדם להסתכל באצבעות הכהנים כשנושאים כפיהם, לפי ששם שורה כבוד מלך העליון. ומה במקום קדושה עליונה אסור להסתכל, במקום טמא המרוחק לא כל שכן, לפיכך "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם".

בפרשה זו רמוזים עשרת הדברות

ר' יצחק אמר, כאן בא להזהיר לישראל כמו בתחלה, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם כנגד "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" (שמות כ, ב). "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם" כנגד "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שם). "אלהי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם" כנגד "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל" (שם פסוק ג'). "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ" כנגד "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (שם פסוק יא). "וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ" כנגד "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שם פסוק ז'). "לא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר" כנגד "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא" (שם פסוק ו'). "לֹא תִּגְנֹבוּ" כנגד "לֹא תִגְנֹב" (שם פסוק יב). "לא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ" כנגד "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר" (שם). "מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת" כנגד "לֹא תִנְאָף" (שם). "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" כנגד "לֹא תִרְצָח" (שם), [דבר אחר "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם" כנגד אל "תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ" (שם פסוק יג) וזה נתבאר,] ועל כן כלל התורה בפרשה זו.

מתן תורה בלשון יחיד לסיבת האחדות

אמר רבי חייא, מפני מה בראשונה "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ", "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת", "לֹא תִשָּׂא", "לֹא תִרְצָח", "לֹא תִנְאָף", "לֹא תִגְנֹב", בלשון יחיד, וכאן "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם", "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ", "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם", בלשון רבים. אלא בוא וראה, מן היום שישראל נמצאים בעולם לא נמצאו לפני הקדוש ברוך הוא בלב אחד וברצון אחד, כמו ביום ההוא שעמדו בהר סיני, ולכך נאמר הכל בלשון יחיד, ואחר כך בלשון רבים, שהרי לא נמצאו אז כל כך ברצון ההוא:

[זהר] תצוה חלק ב דף קפב עמוד א

בכעס האדם אפשר שישרה בו אל זר

"אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם". רבי יהודה אמר, כתוב "חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא". מקרא זה נתבאר, אבל מהו ""חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם""… בְּמַה ניכר האדם לדעת מה הוא, להתקרב אליו או להתרחק ממנו. בכעסו ניכר האדם, ונוכל לדעת מה הוא, אם הוא שומר נשמתו הקדושה בשעה שכעסו בא עליו, לבלתי יעקור אותה ממקומה שישרה תחתיה אל זר, זה הוא אדם כראוי, זה הוא עבד רבונו, זה הוא אדם שלם. ואם הוא אדם שאינו שומר אז נשמתו, והוא עוקר קדושה עליונה זו ממקומה, שישרה תחתיה כח הטומאה, ודאי זה הוא אדם המורד ברבונו, ואסור להתקרב עמו ולהתחבר עמו. זה הוא טורף נפשו באפו, הוא טורף ועוקר נפשו בשביל כעסו והשרה בקרבו אל זר.

ועל כן כתוב "חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ", שהנשמה הקדושה הזאת הוא טורף לה ומטמא אותה בשביל כעסו, שהוא מחליף הנשמה באפו.

"כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא", עבודה זרה נחשב זה האדם, ומי שמתחבר עמו ומי שמשתתף עמו כמי שמתחבר בעבודה זרה ממש. מה הטעם, לפי שעבודה זרה ממש שורה בקרבו. ולא עוד, אלא שעוקר קדושה העליונה ממקומה, ושורה תחתיה עבודה זרה אל זר. וכמו שאל זר כתוב בו "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם", כמו כן אסור להסתכל בפניו של זה.

כעס תלמיד חכם הוא בקדושה

ואם תשאל, כעס של תלמיד חכם מה הוא, כעס של תלמיד חכם טוב הוא לכל הצדדים, כי למדנו שהתורה הוא אש, והתורה היא מרתחת לו, שכתוב "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה'" (ירמיהו כג, כט). כעס תלמיד חכם הוא בדברי תורה, כעס תלמיד חכם הוא ליתן כבוד לתורה, הכל הוא לעבודת הקדוש ברוך הוא, ובעבור זה נאמר "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא" (דברים ד, כד).

נזק הכעס קשה לתקן

אבל אם הכעס בענינים אחרים, אין זה לעבודת הקדוש ברוך הוא, ואסור להתקרב אליו, לפי שבכל החטאים שעושה האדם אינו נעשה עבודה זרה ממש כמו בחטא הזה. ואפשר תאמר שזה רק לשעה שעבר וחטא היה וחזר לו, לא כן, כי לפי שעקר קדושת נפשו ממנו וממקומה, ואל זר השחית מקום הזה, הרי הוא מתגבר בו ואין מניחו, ומטמא כל גופו מבפנים ומבחוץ, ומטמא תמיד, ואחר כך יעמול להתקדש ולהמשיך קדושה עליו, אז הלואי שיעלה בידו להתקדש… ועל זה כתוב "אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ" (שמות לד, יז), "לָךְ", בשביל לקלקל עצמך:

[זהר] חלק ג דף פד עמוד ב

"לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל, לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר". אמר רבי אלעזר, "לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר" מדוע.

המלין שכר שכיר סכנה לו

אלא מן מקרא אחר נשמע, שכתוב "בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ, כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ" (דברים כד, טו). "לא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ", הזהר שלא תהיה נאסף בשבילו מן העולם טרף שיגיע זמנך למות, ככתוב "עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וגו'" (קהלת יב, ב).

המשיב נפש עני זוכה לחיים

מכאן למדנו ענין אחר. מי שמשיב נפש העני, אפילו [דף פה עמוד א] אם הגיע זמנו להסתלק מן העולם, הקדוש ברוך הוא משלים לנפשו ונותן לו חיים יותר.

על עשק העני יתמעטו ימיו

"לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר". בוא וראה, מי שעושק שכר העני, כאלו עושק את נפשו ונפשות בני ביתו. הוא המעיט נפשותם, והקדוש ברוך הוא ממעט ימיו ומגרע נפשו מהעולם ההוא. שהרי כל אותן הבלים היוצאים מפי הפועל העני כל אותו היום, כולם עולים לפני הקדוש ברוך הוא ועומדים לפניו, ואחר שנעשה לו העושק, עולָה נפשו ונפשות בני ביתו ומתעטפות באותן ההבלים של פיו, וקובלים לפני הקדוש ברוך הוא, ואז אפילו אם נגזר על זה האדם כמה ימים וכמה טובות, כלם מתעקרים ומסתלקים ממנו. ולא עוד, אלא שנפשו לא תעלה למעלה, וזהו שאמר רבי אבא הרחמן יצילנו מהם ומעלבונם. וביארו שאפילו אם הפועל הוא עשיר, "וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ" (דברים כד, טו), משמע שאפילו כל איש כן, וכל שכן העני.

שכר שכיר כפקדון הנפש

וזהו שהיה רב המנונא עושה כאשר היה שכירו מסתלק מעבודתו, היה נותן לו שכרו, ואמר לו קח את נפשך שהפקדת בידי, קח פקדונך. ואפילו אם אמר יהיה בידך שאני רוצה לקבץ שכרי, לא היה רוצה. אמר פקדון של גופך אין ראוי להפקידו בידי, כל שכן פקדון הנפש, שהרי פקדון הנפש אינה נתנה אלא להקדוש ברוך הוא, שכתוב "בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי" (תהלים לא, ו).

שאל ר' חייא, אם רוצה להפקיד שכרו ביד אחר האם מותר. אמר לו, אפילו ביד בעל הבית אבל לאחר שנתן לו.

גם יום עשק שכר השכיר נפגם

כתיב "לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר", וכתיב "לא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ", זה כבר תרצו. אבל בוא וראה, אין לך יום ויום שאין שולט בו יום עליון אחר, ואם השוכר אין נותן לו נפש שלו באותו היום, הרי הוא פוגם לאותו יום העליון, ולפיכך "בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ". ומה שנאמר "לֹא תָלִין", הוא לפי שנפשו לא תוכל לעלות אבל נפשות העני ושל בני ביתו עולות וקובלות כמו שנתבאר:

[זהר חלק ג דף פה עמוד א]

לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל. אמר רבי חייא, מקרא זה כמשמעו, אבל פרשה זו כולה למדנו ממנה ענינים אחרים, וכלם תלויים זה בזה.

מדת הדין נאחזת בַּקללה

ובוא וראה, מי שמקלל לחברו, והוא לפניו והכלימו, כאלו שפך דמו, וזה נתבאר. ומקרא זה מדבר כשאין חברו עמו והוא מקללו, דבור זה עולה, שאין לך דבור ודבור שיוצא מפי האדם שלא יהיה לו קול, וזה הקול עולה למעלה, וכמה שרי הדין מתחברים עם אותו הקול, עד שעולה ונתעורר מקום הדין שנקרא תהום רבה כמו שנתבאר, והרבה דינים נתעוררים על זה האדם. וי למי שמוציא דבור רע מפיו, וזה נתבאר.

"וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" כמשמעו, ונדרש במי שגורם לאחר לחטוא, וכן במי שמכה לבנו גדול.

הלא ראוי ומורה מונע תלמידו מללמוד כָּאמת

וכן במי שלא הגיע להוראה ומורה, כמו שכתוב "כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ" (משלי ז, כו), וזה נתבאר. הוא עובר משום "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל", לפי שהכשיל את חברו לעולם הבא.

תורת אמת נעשית אור עליון

שלמדנו, מי שהולך בדרך ישר בהתורה, ומי שלומד התורה כראוי, יש לו חלק טוב תמיד לעולם הבא. כי אותן דברי תורה שהוציא מפיו הולכים ושטים בעולם ועולים למעלה, וכמה עליונים קדושים מתחברים באותן דברי תורה, ועולים בדרך מישור ונתעטרים בעטרה קדושה, וטובלים בנהר של עולם הבא[ח] הנמשך ויוצא מן העדן, ומתקבלים בו ונבלעים בתוכו, ונעשה מהם נטיעת עץ עליון סביב הנהר ההוא, ואז נמשך ויוצא אור עליון ומתעטר בו באדם הזה כל היום.

תורה שלא באמת נדחית

ומי שלומד תורה ואינו עמל בה בדרך אמת ובדרך ישר, דבור זה עולה ונוטה לכמה דרכים ואין מי שיתחבר בו, וכלם דוחים לו חוצה, והולך ומשוטט בעולם ואינו מוצא מקום. מי גרם לו זה, מי שהטהו מדרך הישר. זהו שכתוב "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל", ולפיכך כתוב וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'.

תורה בתשוקה אף שאינה אמת מתקבלת

ומי שתשוקתו ללמוד תורה ואינו מוצא מי שילמוד עמו, והוא באהבתו להתורה עמל בה ומגמגם בה גמגום בלי הבנה, כל דבור ודבור עולה, והקדוש ברוך הוא שמח בהם ומקבלם, ונוטע אותם סביב הנחל ההוא[ט], ונעשה מאותן הדבורים עצים גדולים, ונקראים ערבי נחל. זהו שכתוב "בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד" (משלי ה, יט).

ודוד המלך אמר, "הוֹרֵנִי ה' דַּרְכֶּךָ אֲהַלֵּךְ בַּאֲמִתֶּךָ" (תהלים פו, יא), וכתוב "וּנְחֵנִי בְּאֹרַח מִישׁוֹר לְמַעַן שׁוֹרְרָי" (שם כז, יא). זכאים הם היודעים דרכי התורה ולומדים בה בדרך ישר, שהם נוטעים עצי חיים למעלה שכולם הם רפואה:

[זהר] פרשת בלק חלק ג דף קצט עמוד א

צדק – דין בלי נגיעות

"לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט" וגו' "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ". אמר רבי חזקיה… איך תאמר שצדק דין תקיף הוא, הרי כתוב "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" (דברים טז, כ). אלא שצדק אין בו ותרנות כלל, כמו כן, הדן את חברו אינו ראוי לעשות לו ותרנות מן הדין כלל, אלא בצדק, שלא ישגיח על אהבה. "מֹאזְנֵי צֶדֶק" בלי ותרנות לצד זה ולצד זה, למי שנותן ולמי שמקבל.

[זהר] חלק ג דף פה עמוד ב

הדיין אוחז במדת צדק ומערב בו רחמים

רבי יוסי אמר, הרי אמרו שפרשה זו ענינים עליונים ויקרים ישנם בה באותן מצות התורה. מקרא זה מסופו הוא מובן, שכתוב "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ", בוא וראה שתי מדרגות הן כאן, משפט וצדק. מאי בין זה לזה, אלא אחד רחמים ואחד דין, וזה נמתק בזה.

כאשר נתעורר צדק הוא דן דין לכל בשוה, שאין בו רחמים ולא ותרנות. כשנתעורר משפט יש בו רחמים. יכול יהיה כלו במשפט, בא הכתוב ואומר "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ". מאי הטעם, לפי שצדק אינו דן לזה ומוחל לזה, אלא לכלם יחד במשקל אחד, כדברי הכתוב "לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל", אלא כלם במשקל אחד. יכול שיהיה כל הדין בצדק בלבדו, בא הכתוב ואומר "תִּשְׁפֹּט", שצריך לחברם יחד שלא  יהיה נמצא זה בלי זה, וזהו שלמות הדין.

וכל כך למה, לפי שהקדוש ברוך הוא נמצא שם, ולפיכך נצרך שיהיה הדין בשלמות, וכמו שהוא עושה למטה, כדמיון זה ממש נעשה למעלה.

כסאו של ה' – צדק ומשפט

ובוא וראה, הקדוש ברוך הוא מכין כסא הדין בשעה שהדיינים יושבים, ככתוב "כּוֹנֵן לַמִּשְׁפָּט כִּסְאוֹ" (תהלים ט, ח), ומשם הוכן כסאו של הקדוש ברוך הוא. ומה הוא כסאו, אלו הם צדק ומשפט, זהו שכתוב "צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ" (שם פט, טו). ומי שדן דין צריך לדון כעין כסא המלך, ואם פוגם אחד מהם כאלו פוגם לכסא המלך, ואז הקדוש ברוך הוא נסתלק מבין הדיינים ואינו עומד שם בשעת דונם, ומה אומר "עַתָּה אָקוּם יֹאמַר ה' וגו'" (ישעיהו לג, י), ורוח הקודש אומר "רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱלֹהִים" (תהלים נז, ו):

[זהר] פרשת נשא חלק ג דף קכא עמוד ב

הנשמה מעידה בלילה על דיבורי האדם הטובים והפגומים

"לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ". אמר רבי אבא, בוא וראה בשעה שהאנשים ישנים וטועמים טעם מיתה, והנשמה עולה למעלה, עומדת במקום שעומדת, ונבחנת על מעשיה שעשתה כל היום, וכותבים אותם על אגרת. מה הטעם, לפי שהנשמה עולה למעלה, ומעידה על מעשי האדם, ועל כל דבור ודבור שהוציא מפיו.

וכאשר אותו הדבור שהוציא האדם מפיו הוא כראוי, דברי קדושה של תורה ותפלה, עולה ובוקע רקיעים, ועומד במקום שעומד, עד שנכנס הלילה, והנשמה עולה ואוחזת לזה הדבור ומכנסת לו לפני המלך.

וכאשר זה הדבור אינו כראוי, והוא דבור מדבורים הרעים, מלשון הרע, זה הדבור עולה למקום שעולה, ואז נרשם זה הדבור וזה החטא על האדם. זהו שכתוב "מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמֹר פִּתְחֵי פִיךָ" (מיכה ז, ה):

[רעיא מהימנא] חלק ג דף פה עמוד ב

יש להוכיח את חברו כמו שה' מוכיח

"לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וגו'". מצוה זו להוכיח לזה שחטא, להראות לו אהבה רבה שאוהב אותו, ומוכיחו כדי שלא יענש על חטאיו. שהרי בהקדוש ברוך הוא כתוב "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ" (משלי ג, יב), וכמו שהקדוש ברוך הוא עושה ומוכיח למי שאוהב אותו, כך ילמוד האדם מדרך ההוא ויוכיח לחברו.

ה' מוכיח בתחילה בסתר שלא יתבייש

הקדוש ברוך הוא במה מוכיח לאדם, מוכיחו באהבה בסתר. אם שומע לו הרי טוב, ואם לא, מוכיחו בין אוהביו. אם שומע לו הרי טוב, ואם לא, מוכיחו בגלוי לעיני כל. אם שומע לו הרי טוב, ואם לא, מניחו ואין מוכיחו, עוזב אותו שילך ויעשה כרצונו.

בתחלה מודיע לו בסתר, בשביל להוכיחו ולעורר אותו שלא ידע איש מזה, וזה הוא בינו לבינו. אם מקבל התוכחה הרי טוב, ואם לא, מודיע לו בין אוהביו. בזמן שהיה כהן גדול בעולם, הביא עליו נגעים שישכב במטתו, ובאו אוהביו של הקדוש ברוך הוא, והודיעו לו שאם יש בו חטא צריך הוא לעשות תשובה ולפשפש במעשיו. אם ציית להם הרי טוב, ואם לא, מוכיחו הקדוש ברוך הוא בפרסום בממונו או בבניו, שהכל מתלחשים עליו ובאים אליו. אם מקבל התוכחה הרי טוב, ואם לא, עוזבו רבונו לעשות כרצונו, ואין מעוררו לעולם.

המוכיח מתוך אהבה מוכיח תחילה בסתר

כדמיון זה צריך האדם להוכיח לחברו. בתחלה בסתר, אחר כך בין אוהביו, אחר כך בפרסום, מכאן ולהלאה יעזבנו לעשות כרצונו.

ועל כן כתוב "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ", "הוֹכֵחַ", בסתר שלא יִוָדַע מזה לְאיש. "תּוֹכִיחַ", בין חבריו ואוהביו. "אֶת עֲמִיתֶךָ", בפרסום. ולכך לא כתוב בתחלה "תּוֹכִיחַ" אלא "הוֹכֵחַ".

לאדם שיתבייש יש להוכיח יותר בדרך כבוד

ועוד, "הוֹכֵחַ", אם הוא אדם שיתבייש, אין לומר לו ואין להוכיחו אפילו בסתר, אלא יאמר לפניו כמי שמספר בענינים אחרים, ובתוך אותן ענינים יזכיר שמי שעושה חטא ההוא ענשו כך וכך, כדי שהוא יבין מעצמו ויבדל מן החטא ההוא. ועל כן "הוֹכֵחַ", ואם לאו "תּוֹכִיחַ", ואחר כך "אֶת עֲמִיתֶךָ" בפרסום, מכאן ולהלאה "וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא".

אף כשמוכיח בפרסום אין לומר ברבים שעבר

דבר אחר "וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא", שהרי כאשר האדם מוכיח לחברו ונזדמן להוכיחו בפרסום, גם אז לא יזכיר לפניו בפירוש שהוא עשה אותו החטא, כי זה אסור לו בודאי, אלא יאמר סתם, ולא יזכיר לפניו בפרסום שעשה אותו החטא, ולא ירשום עליו עונש, כי הקדוש ברוך הוא חס על כבוד האדם אפילו ברשעים. [עד כאן רעיא מהימנא]:

[זהר] חלק ג דף פו עמוד א

לכל דבר יש שר מיוחד למעלה

"אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ, בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם, שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם" (ויקרא יט, יט). אמר רבי אלעזר, בוא וראה, כאשר ברא הקדוש ברוך הוא את העולם, הכין כל דבר ודבר כל אחד ואחד במקומו, ופקד עליהם חיילות עליונים, ואין לך אפילו עשב קטון בארץ שלא יהיה לו כח עליון למעלה, וכל מה שכל אחד ואחד עושה, הכל הוא בתוקף כח העליון ההוא הממונה עליו למעלה, וכל הנהגותיהם נגזרין מן הדין, על פי הדין נוסעים ועל פי הדין עומדים, אין מי שיוצא מן עמדתו לחוץ.

השרים מקבלים כוחם ממדת המלכות

וכל הממונים, מן היום שנברא העולם נפקדו להיות מושלים על כל דבר ודבר, וכלם מקבלים שִׁפְעָם על ידי הנהגה אחרת עליונה שמקבלים ממנה כל אחד ואחד[י], ככתוב "וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרֹתֶיהָ" (משלי לא, טו).

מדת המלכות מקבלת ממדת התפארת

כיון שמקבלים אותו החֹק, נקראים כלם חקות. והחק ההוא שניתן להם, מן השמים הוא בא, ואז נקראים "חֻקּוֹת שָׁמַיִם" (ירמיהו לג, כה), ומניין שמן השמים הם באים, שכתוב "כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא" (תהלים פא, ה)[יא].

בכלאים מתערב ונחלש כח השרים

ולכך כתוב "אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ", לפי שכל אחד ואחד ממונה על דבר ידוע בעולם בַּחֹק ההוא, לפיכך אסור להחליף המינים להכניס מין במין אחר, לפי שהוא עוקר לכל כח וכח ממקומם, ומחליש תכסיס המלך.

"כִּלְאַיִם", מהו "כִּלְאַיִם", כמי שנותן אַחֵר בבית הכלא, ככתוב "אֶל בֵּית הַכֶּלֶא" (ירמיהו לז, יח), כדי שלא יוכל לעשות כלום. "כִּלְאַיִם" משמעותו מניעות, שמונע לכל אותן הכחות מפעולתם. "כִּלְאַיִם" משמעותו ערבוב, שעושה ערבוביה בכחות שלמעלה, ומתיש תכסיס המלך:

[זהר] חלק ג דף פו עמוד ב

וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ. אמר רבי אלעזר, הרי למדנו, בַּכֹּל צריך האדם להראות שתהיה הפעולה כעין שלמעלה, ולעשות הפעולה כמו שנצרך. ואם הוא משנה באופן אחר, ממשיך עליו לשרות בו כח אחר שלא נצרך.

לפי פעולותיו מושך האדם עליו מלמעלה

ובוא וראה, בשעה שהאדם מראה הפעולה למטה בדרך הישר כמו שנצרך, הוא ממשיך ומוציא רוח קדוש עליון שישרה עליו. ובשעה שהוא מראה הפעולה למטה בדרך עקום שאין הוא דרך הישר, אז הוא ממשיך ומוציא רוח אחר שישרה עליו מה שלא נצרך, והוא ימשיך את האדם לצד הרע. מי ממשיך עליו רוח ההוא, הוי אומר פעולה זו שהראה בצד אחר.

כלאי הבגד סתם הם פגם ובציצית הם שלמות

כתוב "דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים" (משלי לא, יג), "דָּרְשָׁה", מהו "דָּרְשָׁה", שחוקרת ודורשת על דבר צמר ופשתים מי שמחברם ביחד. ואם תשאל בציצית מפני מה מותר, זה נתבאר, אבל שם אותו הבגד הוא בתקונו בשלמות העשיה כראוי[יב].

וזהו "דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים", לעשות נקמה במי שמחבר אותם ביחד. אבל מתי מותר לחברם, בשעה שיש בהבגד שלמות, שכתוב "וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ", וציצית הרי ביארנו כי שם נמצא הבגד בכלל השלמות, ואין מקלקל כלל. אבל בשעה שלא נמצא בזה שלמות, מי שבא לחברם יחד נתעורר עליו רוח שאינו נצרך.

כלאים הוא ענין קין והבל

ענין זה מי יוכיח, קין והבל מוכיחים, שזה בא מצד אחד וזה בא מצד אחר, ולפיכך אין נצרך לנו לחברם ביחד, וקרבן של קין נתרחק מלפני קרבנו של הבל.

ועל כן "וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ", "לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ" סתם, "לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ" רוח אחר לשלט בך[יג].

ונצרך לו לאדם להראות פעולה כשרה כראוי, כי בפעולה כשרה שורה עליו רוח קדוש, רוח עליון, להתקדש בו… ומי שמפרדם באותו אופן כמו שאמרו, שלא יהיה נמצא שוע טווי ונוז ביחד, זה האדם מרבה שלום עליו ועל כל העולם.

[זהר חלק ג דף פז עמוד א]

קרבנו של קין היה פשתים, וקרבנו של הבל היה צמר, אין זה כזה ולא זה כזה. סוד הדבר קין כלאים היה, ערבוב שלא נצרך, צד הטומאה שאינו ממין אדם וחוה, וקרבנו מן הצד ההוא היה בא. הבל היה מאותו המין של אדם וחוה. ובמעיה של חוה נתחברו שני אלה הצדדים, ולפי שנתחברו יחד לא באה מהם תועלת לעולם ונאבדו. ועד היום הזה צד שלהם קיים, ומי שמראה את גופו בבגד שנעשה מן חבור של שעטנז, מעורר עליו כל אותן צדדים הרעים יחד, ויכול להנזק, ששורה עליו רוח אחר שאינו נצרך. וישראל צריכים לעורר עליהם רוח קדוש להיות קדושים, להמצא בשלום בעולם הזה ובעולם הבא:

[זהר] חלק ג דף פז עמוד א

אחר שלש שנים מקבלים הפירות כוחם הראוי

"וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וגו'" (ויקרא יט, כג). אמר רבי חייא, בוא וראה שהרי העץ אין עושה פירות אלא בארץ, והארץ תוציאם ותראה אותן הפירות לעולם. והארץ אינה עושה פירות אלא מתוך כח אחר שעליה, כמו שנקבה אינה עושה תולדות אלא מתוך כח הזכר.

ואותן הפירות אין מושלמים בשלמות עד שלש שנים, ולא נפקד עליהם הכח שלמעלה עד השתלמותם, לאחר השתלמותם, נפקד עליהם הכח, והארץ מתתקנת בהם. שהרי עד שלש שנים הארץ אינה מתתקנת בהם ואינה נמתקת עמהם, לאחר שנשתלמו ונתתקנו יחד, אז היא שלמות.

לוי נבחר מהשבטים להיותו שלישי לבטן

בוא וראה, שהנקבה עד שמתעברת שלש פעמים פרי בטנה לא נשתלמו. אחר עיבורה השלישי, נתתקנת הנקבה בעיבור הזה ונמתקים ביחד, אז ולד הזה הוא שלמות הכל ויופי של הכל. לוי נבחר מכל השבטים, שהוא שלישי לאמו שנתתקנה בו ונמתקה עמו.

כמו כן פרי הארץ, לאחר שיוצאים עד שלש שנים אין להם עוד הכח שלמעלה, שהרי אז נגמר הבישול שלהם. אחר שלש שנים, נפקד עליהם כח העליון למעלה.

בשנה הרביעית נמצא היחוד

"וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים" (ויקרא יט, כד), מהו "קֹדֶשׁ הִלּוּלִים", תשבחות לשבח לו להקדוש ברוך הוא. סוד הדבר שבשנה הרביעית מזדוֶגת שכינת עוזו בהקדוש ברוך הוא, והלל ושמחה נמצא, שכתוב "קֹדֶשׁ הִלּוּלִים", הלל ושמחה בזיווג אחד[יד]. ולמדנו, מי הוא שנה הרביעית, זו מדת מלכותו שהיא רגל רביעי בכסא[טו]. והכל אחד, שהרי אז הקדוש ברוך הוא מזדוֵג בה בשכינה הקדושה, ואז היא קדש, והילול קדוש נמצא.

ואז כחות הקדושים מתמנים על העולם, על כל דבר ודבר כראוי לו. מכאן ולהלאה מתברכים כלם ומותר לאכול, שהרי כלם נמצאים בשלמות שלמעלה ושלמטה.

רק הגדלים מהשנה הרביעית שורה עליהם הקדושה

וטרם שנשלמים בכל מלמטה ומלמעלה, אסור לאכול מהם, ומי שאוכל מהם הוא כמי שאין לו חלק בהקדוש ברוך הוא ובשכינה הקדושה, שהרי אותן הפירות בלי רשות עליונה הקדושה נמצאים, שאינה שורה עליהם עד השתלמותם, ובלי רשות התחתונה, שהרי לא נמתק כח הארץ בהם, וזה שאוכל מהם מראה בעצמו שאין לו חלק קדוש למעלה ולמטה. ואם מברך עליהם ברכה לבטלה היא, שהרי הקדוש ברוך הוא עוד לא השרה כחו עליהם, ואין בהם חלק הקדוש, הרחמן יצילנו מאלה שאין משגיחים בכבוד רבונם:

[זהר] פרשת ויקהל חלק ב דף רטו עמוד ב

כשהנשמה עולה בלילה שורה טומאה על הגוף

"לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם, לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ" (ויקרא יט, כו). אמר רבי שמעון, מקרא זה נתבאר, וסוד הדבר, כל מי שאוכל בלי תפלה, שאינו מתפלל על דמו קודם שיאכל, חשוב הוא כמנחש ומעונן. לפי שבלילה עולה הנשמה להביט בסוד כבוד העליון, כל אחד ואחד כפי הראוי לו, ונשאר [גוף] האדם בכח ההוא שמתפשט בתוך הדם כדי שיתקיים הגוף, ועל כן הוא טועם טעם מיתה, שהרי צד הטומאה שולט על הגוף שנמצא בלי נשמה.

אין הנשמה חוזרת לגמרי עד שיתפלל

וכאשר נתעורר האדם, אף על פי שעוסק בתורה, נשמתו אינה עומדת במקומה, ואינה שולטת באדם, אלא כח הדם בלבדו שנקרא נפש, אותו הכח שמתפשט בדם תמיד, וזה נתבאר.

וכאשר מתפלל האדם התפלה של עבודת רבונו, אז מתיַשֵׁב כח הדם במקומו, ומתגבר כח הנשמה ומתישבת על המקום ההוא. ואז נשלם האדם לפני רבונו כמו שנצרך, הנפש מתישבת למטה וסוד ענין הנשמה למעלה.

כשאוכל אחר התפילה מחזק גופו כשכבר קדוש

ועל כן, זה שמתפלל תפלתו קודם האכילה, גופו קיים כמו שנצרך, ונשמתו תעלה על מקום מושבה כמו שנצרך. ואם אוכל טרם שמתפלל תפלתו, שאין כח הדם נתישב על מקומו, הרי הוא כמנחש ומעונן, לפי שזהו דרך המנחש להעלות לצד הטומאה ולהשפיל צד הקדושה.

האוכל קודם התפילה מחזק גופו כשעדיין אינו קדוש

ומפני מה נקרא זה האיש שעמלו בצד ההוא מנחש, מפני שעמל בנחש ההוא להגביר כחו שיתחזק, וזהו כמי שעובד לאלהים אחרים, וכן זה עובד לאותו הכח של הדם, ואינו עובד להקדוש ברוך הוא, להגביר צד הנשמה, צד הקדושה.

מעונן נקרא, לפי שעמלו בעון ואינו עמל בזכות. ואם תשאל הרי נמצאת נ באמצע, כך הוא בודאי, שהרי אין יכולים לשלוט בצד הטומאה ההוא, עד שנתערב בו ערבוב מצד הקדושה כמו חוט דק אחד. מי שרוצה לחזק השקר, יערבב בו דבר אמת, כדי שיתקיים שקר ההוא. ועל כן, עון דבר שקר הוא, כדי שיתקיים השקר, מכניסים בו דבר אמת, וזו היא נ, בזה מחזקים לשקר ההוא. ומי שאינו מתפלל תפלתו לפני הקדוש ברוך הוא קודם שיאכל על דמו, הרי הוא כמנחש ומעונן:

[זהר] פרשת משפטים חלק ב דף קכב עמוד א

אין לדון אלא קודם שיאכל

למד ר' אבא, כתוב "דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט" (ירמיהו כא, יב). וכי רק לַבֹּקֶר ולא בכל היום, אלא לַבֹּקֶר, קודם שיאכלו הדיינים וקודם שישתו. שכל מי שדן דין לאחר שאכל ושתה, אינו דיין אמת[טז]. שכתוב "לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם", מהו "עַל הַדָּם", אזהרה לדיינים שלא יאכלו קודם שידונו הדין, שכל מי שדן דין לאחר שאכל ושתה, כאלו חייב דמו של חברו לאחר, שהרי דמו ממש הוא נותן לאחר. זה בממון, כל שכן בדיני נפשות, שצריכים הדיינים להשמר שלא ידונו הדין אלא קודם שיאכלו וישתו. ועל זה כתוב "דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט", וכתוב "אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ, כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה'" (ירמיהו ט, כג):

[זהר] חלק ג דף פז עמוד ב

יש  לכבד התורה ולומדיה

"מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן" (ויקרא יט, לב). אמר רבי יוסי, מקרא זה יש לעיין בו. "מִפְּנֵי שֵׂיבָה" סתם, זו שֵיבת התורה. "תָּקוּם", שצריך האדם לקום מפני ספר תורה, וכך עשה רב המנונא הזקן כשהיה רואה ספר תורה עמד מלפניה ואמר "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם".

כמו כן צריך כל אדם לקום מלפני תלמיד חכם, לפי שהוא עומד במדות הקדושה העליונה, והוא רמז לכהן העליון, שכתוב "וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן" הנמצא בעולם[יז].

אמר רבי שמעון, מכאן רמז לתורה שבכתב ורמז לתורה שבעל פה[יח].

יש להתחזק בעבודה בימי הנעורים

עוד למדנו שמקרא זה לדרשה הוא בא. "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם", כמו שדרשו בזה החברים, אזהרה לכל אדם, כי טרם שיתעלה בשיבה, יראה לקום בקיום טוב בעולם, מפני שכך הוא יפה לו. אבל לסוף ימיו, אין זה שבחו של אדם כל כך כשהוא זקן ואינו יכול לעשות רע. אלא שבח שלו בעוד הוא בתוקפו והוא איש טוב, ושלמה המלך הכריז ואמר "גַּם בְּמַעֲלָלָיו יִתְנַכֶּר נָעַר וגו'" (משלי כ, יא), כדמיון זה כתוב "וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ" (קהלת יב, א):

[זהר] פרשת ויקרא חלק ג דף כד עמוד ב

המתקדש גם בניו קדושים וקרויים בנים לה'

"וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים וגו'" (ויקרא יא, מד). אמר רבי יצחק, זכאים הם הצדיקים שיש להם חלק עליון בהקדוש ברוך הוא, חלק קדוש בקדושת המלך, לפי שהם מקדשים עצמם בקדושת רבונם, וכל מי שמקדש עצמו, הקדוש ברוך הוא מקדש לו, שכתוב "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים", אדם המקדש עצמו מלמטה מקדשין לו מלמעלה. וכאשר מתקדש האדם בקדושת רבונו, מנחילין לו נשמה קדושה, נחלת הקדוש ברוך הוא ושכינת עוזו, ואז יורש הכל, והם נקראים בנים להקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם" (דברים יד, א):

[זהר] פרשת צו חלק ג דף לא עמוד א

רבי יוסי אמר, וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, מי שמקדש עצמו מלמטה מקדשין לו מלמעלה, מי שמטמא עצמו מלמטה מטמאים לו מלמעלה. מקדשין לו מלמעלה זה מובן, שהרי קדושת רבונו שורה עליו, אבל מטמאים לו, מאיזה מקום, ואם תאמר מלמעלה, וכי טומאה שורה למעלה.

לפי מעשיו כך שורה עליו מלמעלה

אמר רבי חייא, זהו שלמדנו בעשיה שלמטה מתעורר המעשה למעלה. אם העשיה שלמטה היא בקדושה, מתעורר קדושה למעלה, ובאה ושורה עליו ונתקדש בה, ואם הוא נטמא למטה, מתעורר רוח טמא למעלה, ובא ושורה עליו ונטמא בו, שהרי בעשיה תלוי הדבר.

שאין לך טוב ורע, קדושה וטומאה, שאין להם עיקר ושורש למעלה, ובעשיה שלמטה מתעורר המעשה שלמעלה. מה שתלוי בעשיה, מתעורר למעלה על ידי עשיה, והפעולה נעשה, ומה שתולה בדבור, מתעורר על ידי דבור, כשנגזר בדבור למטה מתעורר כן למעלה.

גם כפי דיבוריו כך שורה עליו

ואם תשאל מה נתעורר בדבור. אלא כך כתוב "וְדַבֵּר דָּבָר" (ישעיהו נח, יג), זה הדבור מעורר דבור אחר למעלה שנקרא "דבר", "דְּבַר ה' אֲשֶׁר הָיָה", "וּדְבַר ה' הָיָה יָקָר" (שמואל א' ג, א), "בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ" (תהלים לג, ו)[יט]. והרי למדנו שזה הדבור עולה ובוקע רקיעים עד שמתישב במקומו, ומעורר מה שצריך לעורר, אם טוב טוב, אם רע רע, ועל זה כתוב "וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" (דברים כג, י):

 [סתרי תורה] פרשת ויצא חלק א דף קנה עמוד א

במחשבה טובה ממשיך קדושה

"וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים". למדנו, שכל עניני העולם הולכים אחר מחשבה והרהור, ועל כן כתוב "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים", לפי שכל קדושות שבעולם יש להוציא ולהמשיך בהרהור טוב.

בהרהור לא טוב בזיווג, הבן קרוי בן תמורה

מי שמטמא עצמו בהרהור רע כשבא להזדַוֵג באשתו, ומשים רצונו ומחשבתו באשה אחרת, ומזריע זרע בהרהור אחר, זה הוא המחליף מדרגות עליונות שלמעלה, מדרגת קדושה בשביל מדרגת הטומאה. וכמו שמחשבתו עשתה חלופין למטה, אף כך עשתה חלופין למעלה. וכמו שהגוף של זה הבן הנולד נקרא בן תמורה, אף כך בנפש, בן תמורה נקרא, שהרי לא המשיך המשכה קדושה במחשבה זו, ונפש שלו נתחלפה במדרגה אחרת…

בכוונת התפילה מושך ההמשכה

שהרי ודאי שהרצון והמחשבה ממשכת המשכה ועושה פעולה בכל מה שנצרך, ועל כן, בתפלה נצרך רצון ומחשבה לכוון. וכן בכל אותן עבודות של הקדוש ברוך הוא, הרצון והמחשבה עושה פעולה וממשיך המשכה בכל מה שנצרך. [עד כאן סתרי תורה]:

[זהר] פרשת אחרי חלק ג דף עז עמוד א

שת שהִזְדַוֵג בנקבתו היה בחסד הבורא

"וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ וגו' חֶסֶד הוּא וגו'" (ויקרא כ, יז). למדנו שאחר שנסתלקו קין והבל חזר אדם לאשתו, ונתלבש ברוח אחר והוליד את שת, מכאן נתיחסו דורות הצדיקים בעולם. והרבה הקדוש ברוך הוא חסד בעולם, ועם כל אחר נולדה נקבה עמו שיתישב העולם כדמיון שלמעלה. והרי ביארו החברים בסודות המשנה שכתיב "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ" וגו' "חֶסֶד הוּא", חסד הוא ודאי. ולאחר שהתחיל החסד, גזעים ושרשים יצאו מלמטה למעלה ונתפשטו ענפים, אז נתגדל הענף ובא להתחבר בזיווג אחד עם העץ[כ].

זה היה בתחלה, זה היה בהתיסדות העולם, לפי שכתוב "כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהלים פט, ג), אבל מכאן ולהלאה הקרוב נתרחק, והאנשים הנמצאים באיסור זה "וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם":

[זהר] פרשת תזריע, חלק ג דף מט עמוד ב

בהתקרבות לה' מתקדשים

"וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה', וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי". אמר רבי אבא, רואה אני אותן באי העולם שאין משגיחים ואין יודעים בכבוד רבונם. כתוב בהם בישראל, "וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים" וגו', "וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי", אם הם מתרחקים, איה היא הקדושה שלהם, הרי הרצון שלהם התרחק ממנו.

והכתוב מכריז ואומר, "אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין" (תהלים לב, ט), במה נבדלים אנשים מסוס ופרד, בקדושת עצמם, להמצא שלמים ומצוינים מכל.

הזיווג בחצות – כדי להדבק בה'

ועל כן זיווג האנשים הוא בזמנים ידועים, לכוון הרצון להתדבק בו בהקדוש ברוך הוא. והרי העירו החברים שבחצות הלילה נכנס הקדוש ברוך הוא בגן העדן להשתעשע עם הצדיקים, וכנסת ישראל משבחת להקדוש ברוך הוא, והיא עת רצון להתדבק בהם. חברים לומדי התורה, משתתפים בה בכנסת ישראל לשבח למלך הקדוש, ועוסקים בתורה. לשאר אנשים, אז עת רצון להתקדש בקדושת הקדוש ברוך הוא[כא], ולכוון הרצון להתדבק בו. ואותן החברים לומדי התורה עונתם היא בשעה שזיווג אחר נמצא[כב], והוא משבת לשבת, לכוון הרצון להדבק בו בהקדוש ברוך הוא ובשכינת עזו, שהיא עת רצון שמתברכים כלם, עליונים ותחתונים.

הממהר זיווגו קודם חצות ממשיך נפש לא טוב

ואם האנשים מתרחקים מהקדוש ברוך הוא ומתנהגים כבהמות, איה היא הקדושה שלהם להמצא קדושים, איה הן נפשות הקדושות שממשיכים מלמעלה,  ושלמה המלך מכריז ואומר, "גַּם בְּלֹא דַעַת, נֶפֶשׁ לֹא טוֹב, וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא" (משלי יט, ב), "גַּם בְּלֹא דַעַת", מי הוא "דַעַת", זה הקדוש ברוך הוא, "נֶפֶשׁ לֹא טוֹב", אותה הנפש שהם ממשיכים בזיווגם "לֹא טוֹב", שהרי מן צד הטומאה נמשך עליהם נפשות שאין הן טוב, לפי שאין מכונים לבם להקדוש ברוך הוא.

מי שמתלהב ביצר הרע בלי רצון וכונת הלב להקדוש ברוך הוא, הוא ממשיך נפש מצד של יצר הרע שאין היא טוב, זהו שכתוב "גַּם בְּלֹא דַעַת, נֶפֶשׁ לֹא טוֹב".

"וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא", מי שהוא אץ ודוחה השעה בלי רצון קדוש, חוטא הוא, חוטא ודאי בכל.

[זהר] חלק ג דף פז עמוד א

זכאים הם ישראל, שהקדוש ברוך הוא נתן להם תורת אמת, תורה של אמונה, ואוהב אותם מכל שאר עמים, שכתוב "אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה'" (מלאכי א, ב). "בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן":

---