זוהר תהלים פרק קי"ט עם הוספות ספרי קבלה

    זוהר תהלים פרק קי"ט עם הוספות ספרי קבלה

פרק קי"ט תהילים#

למי שרוצה שיתקיים בידו מצוה

זוהר תהלים פרק קיט עם הוספות ספרי קבלה

$אשר תמימי דרך. (קיט-א, א'): [שימוש תהלים לפרק קיט-א] לרתת הגוף לחוש עליו פעמים. ולמי שירצה לעשות מצוה שתתקיים בידו.

הַתּוֹרָה הוּא כָּל הַחַיִּים וְכָל טוֹב

$אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ וגו' (קיט, א): [זוהר בראשית חיי שרה (דף קלב.) זוהר תורה] אשרי תמימי דרך ההלכים בתורת ה'. אמר רבי אלעזר כמה הם אנשים שוטים שאין יודעים ואין משגיחים לעסוק בתורה, לפי שהתורה כל חיים וכל חירות וכל טוב היא בעולם הזה ובעולם הבא, חיים הם בעולם הזה שזוכים לימים שלמים בעולם הזה, כמש"כ (שמות כג) את מספר ימיך אמלא, ולימים ארוכים בעולם הבא[1] לפי שהם חיים שלמים, הם חיים של שמחה, חיות בלי עצבות, חיות שהם חיים, חירות בעולם הזה חפשי מהכל, מי שעמלו בתורה אין יכולים לשלוט עליו כל העמים שבעולם, ואם תשאל הלא היה דור של שמד, אבל גזרה זו היתה מלמעלה כגון רבי עקיבא וחבריו, וכך עלתה במחשבה, חירות ממלאך המות שאינו יכול לשלוט עליו, וכך הוא בודאי, שהרי אם אדם הראשון היה מתדבק בעץ החיים שהיא התורה, לא היה גורם מיתה לו ולכל העולם, ולפיכך כאשר נתן הקב"ה את התורה לישראל מה כתוב בה חרות על הלוחות, וזה נתבאר, ואלמלא שישראל לא חטאו ועזבו עץ החיים, לא היו גורמים מיתה לעולם כמקדם, והקב"ה אמר (תהלים פב) אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם, השחיתם עצמכם, אכן כאדם תמותון וגו', וע"כ כל מי שעמלו בתורה אין יכול לשלוט עליו נחש הרע ההוא שהחשיך את העולם, אמר רבי ייסא אם כן משה למה מת, א"ל ודאי מת אבל לא שלט בו אני אומר, לא מת על ידי מלאך המות ולא נטמא בו, לא מת בודאי אלא התדבק בהשכינה והלך לחיי עולם, וזה חי נקרא כמו שביארנו שכתוב (שמואל ב' כג) ובניהו בן יהוידע בן איש חי וגו', וע"כ כל מי שמתיגע בתורה חירות יש לו מהכל בעולם הזה משעבוד של שאר עמים עכו"ם, חירות בעולם הבא שלא יתבעו ממנו דין כלל בעולם ההוא.

#

לשכחה

$במה יזכה נער, (קיט-ב, ט'): [שימוש תהלים לפרק קיט-ב] לשכחה, עוד לפתיחת הלב סב ביעא בשלותה וקלוף יתה וכתו עליו, במה יזכה נער עד לא אשכח דברך. ותורה צוה לנו משה מורשה וכו'. לא ימוש ספר התורה וכו'. ושם שלו פניא"ל. שובניא"ל. מופיא"ל. פתח לבי בתורתך וכל מה שאני לומד אהיה זוכר, ותעשה זה בעת מנחה בתענית יום ה' ויאכל הביצה בבת אחת. עוד יאמר מיד במה יזכה נער עד למדני חקיך ג"פ.

מֵהַמָּן הַזֶּה עֲתִידִים הַצַּדִּיקִים לֶאֱכֹל לָעוֹלָם הַבָּא

$בְּכָל לִבִּי דְּרַשְׁתִּיךְ, (קיט-ב, י) [זוהר שמות, פרשת המן (דף ס"ג:)] שָׁנָה רַבִּי אֶלְעָזָר, מֵהַמָּן הַזֶּה עֲתִידִים הַצַּדִּיקִים לֶאֱכֹל לָעוֹלָם הַבָּא. וְאִם תֹּאמַר כְּמוֹ זֶה? לֹא! אֶלָּא יוֹתֵר. שֶׁלֹּא הָיָה כָּךְ לְעוֹלָמִים. מַהוּ? כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ שֶׁכָּתוּב (תהלים כז) לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ, וְכָתוּב (ישעיה סב) עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךְ וְגוֹ'. רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת. רַבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח, (תהלים קל) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךְ ה'. שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, סָתַם וְלֹא פֵרַשׁ מִי אֲמָרוֹ. אֶלָּא שִׁיר הַמַּעֲלוֹת שֶׁעֲתִידִים לוֹמַר כָּל בְּנֵי הָעוֹלָם, שֶׁעָתִיד הַשִּׁיר הַזֶּה לְהֵאָמֵר אוֹתוֹ לְדוֹרוֹת עוֹלָם. וּמַהוּ מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךְ? כָּךְ שָׁנִינוּ, כָּל מִי שֶׁמִּתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ בַּקָּשָׁתוֹ וּלְהִתְפַּלֵּל מֵעֹמֶק הַלֵּב כְּדֵי שֶׁיִּמָּצֵא לִבּוֹ שָׁלֵם עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וִיכַוֵּן לֵב וְרָצוֹן. וְהַאִם דָּוִד אָמַר כָּךְ, וַהֲרֵי כָּתוּב בְּכָל לִבִּי דְּרַשְׁתִּיךְ, (תהלים קיט)  וּפָסוּק זֶה מַסְפִּיק? מַה צָּרִיךְ מִמַּעֲמַקִּים? אֶלָּא כָּךְ שָׁנִינוּ, כָּל אָדָם שֶׁמְּבַקֵּשׁ בַּקָּשָׁתוֹ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, צָרִיךְ לְכַוֵּן דַּעְתּוֹ (לבו) וּרְצוֹנוֹ מֵעִקָּר שֶׁל כָּל הָעִקָּרִים לִמְשֹׁךְ בְּרָכוֹת מֵעֹמֶק הַבְּאֵר (של הכל), כְּדֵי שֶׁיַּשְׁפִּיעַ בְּרָכוֹת מֵהַמַּעְיָן שֶׁל הַכֹּל, וּמַהוּ? אוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ וְנִמְצָא מִמֶּנּוּ אוֹתוֹ נָהָר, שֶׁכָּתוּב (בראשיתב) וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן, וְכָתוּב (תהלים מו) נָהָר פְּלָגָיו יְשַׂמְּחוּ עִיר אֱלֹהִים. וְזֶה נִקְרָא מִמַּעֲמַקִּים. עֹמֶק הַכֹּל, עֹמֶק הַבְּאֵר שֶׁמַּעְיָנוֹת יוֹצְאִים וְשׁוֹפְעִים לְבָרֵךְ אֶת הַכֹּל, וְזוֹהִי הָרֵאשִׁית לִמְשֹׁךְ בְּרָכוֹת מִמַּעְלָה לְמַטָּה.

#

לחשישת עין ימנית

$גמול, וגו' (קיט-ג, יז): [שימוש תהלים לפרק קיט-ג] לחשישת עין ימין לחוש עליו ז"פ.

כַּמָּה טִפְּשִׁים הָאֲנָשִׁים שֶׁלֹּא יוֹדְעִים וְלֹא מִסְתַּכְּלִים לְהִשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה מִשּׁוּם שֶׁהַתּוֹרָה כָּל הַחַיִּים וְכָל הַחֵרוּת וְכָל הַטּוֹב בָּעוֹה"ז וּבָעוֹהַ"בּ

$גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךְ (קיט יח) [זוהר ח"א פרשת חיי שרה (דף קלא:)] רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח וְאָמַר, (תהלים קיט) גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךְ. כַּמָּה טִפְּשִׁים הָאֲנָשִׁים שֶׁלֹּא יוֹדְעִים וְלֹא מִסְתַּכְּלִים לְהִשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה, מִשּׁוּם שֶׁהַתּוֹרָה כָּל הַחַיִּים וְכָל הַחֵרוּת וְכָל הַטּוֹב בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. [החרות ההיא של העולם הזה ושל הבא היא] [נ"א: החרות ההיא של העולם הבא היא החיים בעולם הזה] הַחַיִּים הֵם בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁיִּזְכּוּ לְיָמִים שְׁלֵמִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג) אֶת מִסְפַּר יָמֶיךְ אֲמַלֵּא. וּלְיָמִים אֲרֻכִּים בָּעוֹלָם הַבָּא, מִשּׁוּם שֶׁהֵם חַיִּים שְׁלֵמִים, הֵם חַיִּים שֶׁל שִׂמְחָה, חַיִּים בְּלִי עַצְבוּת, חַיִּים שֶׁהֵם חַיִּים. חֵרוּת בָּעוֹלָם הַזֶּה, חֵרוּת שֶׁל הַכֹּל. שֶׁכָּל מִי שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה, אֵין יְכוֹלִים לִשְׁלֹט עָלָיו כָּל הָעַמִּים שֶׁל הָעוֹלָם. וְאִם תֹּאמַר, אוֹתָם בְּנֵי הַשְּׁמָד? גְּזֵרָה הִיא מִלְמַעְלָה, כְּמוֹ רַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו, וְכָךְ עָלְתָה בְּמַחֲשָׁבָה. חֵרוּת שֶׁל מַלְאַךְ הַמָּוֶת שֶׁלֹּא יָכוֹל לִשְׁלֹט עָלָיו, וְכָךְ זֶה וַדַּאי. שֶׁאִם אָדָם הָיָה נִדְבָּק בְּעֵץ הַחַיִּים, שֶׁהִיא הַתּוֹרָה, לֹא הָיָה גוֹרֵם מָוֶת לוֹ וּלְכָל הָעוֹלָם. וּמִשּׁוּם כָּךְ, כְּשֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, מַה כָּתוּב בָּהּ? חָרוּת עַל הַלֻּחֹת, וַהֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ. וְאִלְמָלֵא הֵם לֹא חָטְאוּ וְעָזְבוּ אֶת עֵץ הַחַיִּים, לֹא הָיוּ גוֹרְמִים מָוֶת לָעוֹלָם כְּבַתְּחִלָּה. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר, (תהלים פב) אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם. חִבַּלְתֶּם אֶת עַצְמְכֶם – אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן וְגוֹ'. וְעַל כֵּן, כָּל מִי שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה, אֵין יָכוֹל לִשְׁלֹט עָלָיו הַנָּחָשׁ הָרָע הַהוּא שֶׁהֶחְשִׁיךְ אֶת הָעוֹלָם.

וּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַי

אָמַר רַבִּי יֵיסָא, אִם כָּךְ, לָמָּה מֹשֶׁה מֵת? שֶׁאִם כָּךְ, כֵּיוָן שֶׁלֹּא חָטָא – לֹא יָמוּת! [ולמה ימות] ? אָמַר לוֹ, וַדַּאי מֵת, אֲבָל לֹא שָׁלַט בּוֹ אָמַרְנוּ, אֶלָּא לֹא מֵת עַל יָדוֹ וְלֹא נִטְמָא בּוֹ, וְלֹא מֵת וַדַּאי. אֶלָּא נִדְבַּק בַּשְּׁכִינָה וְהָלַךְ לְחַיֵּי עוֹלָם. וְזְהִ נִקְרָא חַי, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ שֶׁכָּתוּב (שמואל ב כג) וּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַי וְגוֹ'. וְעַל כֵּן, כָּל מִי שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה, יֵשׁ לוֹ חֵרוּת מִן הַכֹּל בָּעוֹלָם הַזֶּה מִשִּׁעְבּוּד שֶׁל שְׁאָר הָעַמִּים עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. חֵרוּת בָּעוֹלָם הַבָּא, מִשּׁוּם שֶׁלֹּא יִתְבְּעוּ מִמֶּנּוּ דִּין בָּעוֹלָם הַהוּא כְּלָל. בֹּא רְאֵה כַּמָּה סוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים יֵשׁ בַּתּוֹרָה, מִשּׁוּם כָּךְ כָּתוּב (משלי ג) יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים. כַּמָּה גְנָזִים טְמוּנִים יֵשׁ בָּהּ. וְעַל כֵּן, כְּשֶׁהִסְתַּכֵּל דָּוִד בָּרוּחַ שֶׁל הַחָכְמָה וְיָדַע כַּמָּה נִפְלָאוֹת יוֹצְאִים מִן הַתּוֹרָה. פָּתַח וְאָמַר (תהלים קיט) גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךְ.

כְּדֵי לָדַעַת שֶׁכַּמָּה סוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים הֵם בְּכָל מַעֲשֶׂה וּמַעֲשֶׂה הַכָּתוּב בַּתּוֹרָה וּבְכָל דָּבָר וְדָבָר הִיא חָכְמָה וְתוֹרַת אֱמֶת

גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךְ (קיט יח) [זוהר ח"א פרשת תולדות (דף קמה:)] בֹּא רְאֵה, שֶׁהֲרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי הָיָה אוֹמֵר שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת בְּסוֹד הַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה בְּפָסוּק וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת מַטְרֵד בַּת מֵי זָהָב, וְלֹא גִלָּה אוֹתָם אֶלָּא לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁהָיָה עִמּוֹ, כְּדֵי לָדַעַת שֶׁכַּמָּה סוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים הֵם בְּכָל מַעֲשֶׂה וּמַעֲשֶׂה, שֶׁהוּא בַּתּוֹרָה, וּבְכָל דָּבָר וְדָבָר, הִיא חָכְמָה וְתוֹרַת אֱמֶת. מִשּׁוּם כָּךְ דִבְרֵי הַתּוֹרָה הֵם דְּבָרִים קְדוֹשִׁים לְהַרְאוֹת מִמֶּנָּה נִפְלָאוֹת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךְ.

אוֹי לְאוֹתוֹ אִישׁ שֶׁאָמַר שֶׁתּוֹרָה זוֹ בָּאָה לְהַרְאוֹת רַק סִפּוּרִים בְּעָלְמָא וְדִבְרֵי הֶדְיוֹטוֹת שֶׁאִם כָּךְ אֲפִלּוּ בִּזְמַן זֶה אָנוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת תּוֹרָה בְּדִבְרֵי הֶדְיוֹטוֹת וּבְשֶׁבַח יוֹתֵר מִכֻּלָּם אֶלָּא כֻּלּוֹ אֱלֹקִית

גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךְ (קיט יח) [זוהר במדבר פרשת בהעלותך (דף קנ"ב.)] רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, אוֹי לְאוֹתוֹ אִישׁ שֶׁאָמַר שֶׁתּוֹרָה זוֹ בָּאָה לְהַרְאוֹת סִפּוּרִים בְּעָלְמָא וְדִבְרֵי הֶדְיוֹטוֹת. שֶׁאִם כָּךְ, אֲפִלּוּ בִּזְמַן זֶה אָנוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת תּוֹרָה בְּדִבְרֵי הֶדְיוֹטוֹת, וּבְשֶׁבַח יוֹתֵר מִכֻּלָּם. אִם לְהַרְאוֹת דְּבַר הָעוֹלָם, אֲפִלּוּ אוֹתָם סוֹפְרִים בָּעוֹלָם יֵשׁ בֵּינֵיהֶם דְּבָרִים יוֹתֵר עֶלְיוֹנִים. אִם כָּךְ, נֵלֵךְ אַחֲרֵיהֶם וְנַעֲשֶׂה מֵהֶם תּוֹרָה כְּמוֹ זֶה. אֶלָּא כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה דְּבָרִים עֶלְיוֹנִים הֵם וְסוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים. בֹּא רְאֵה, עוֹלָם עֶלְיוֹן וְעוֹלָם תַּחְתּוֹן בְּמִשְׁקָל אֶחָד נִשְׁקְלוּ. יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה – מַלְאָכִים עֶלְיוֹנִים לְמַעְלָה. בַּמַּלְאָכִים הָעֶלְיוֹנִים כָּתוּב, (תהלים קד) עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת. (זה במקום עליון) בְּשָׁעָה שֶׁיּוֹרְדִים לְמַטָּה (אף על גב שיורדים), מִתְלַבְּשִׁים בִּלְבוּשׁ הָעוֹלָם הַזֶּה. וְאִם לֹא יִתְלַבְּשׁוּ בִּלְבוּשׁ כְּמוֹ שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה, לֹא יוּכְלוּ לַעֲמֹד בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְהָעוֹלָם לֹא יִסְבֹּל אוֹתָם. וְאִם בְּמַלְאָכִים כָּךְ, הַתּוֹרָה שֶׁבָּרְאָה אוֹתָם וּבָרְאָה אֶת כָּל הָעוֹלָמוֹת וְעוֹמְדִים בִּגְלָלָהּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, כֵּיוָן שֶׁיָּרְדָה לָעוֹלָם הַזֶּה, אִם לֹא תִתְלַבֵּשׁ בִּלְבוּשֵׁי הָעוֹלָם הַזֶּה, לֹא יוּכַל הָעוֹלָם לִסְבֹּל. וְעַל זֶה סִפּוּר זֶה שֶׁל הַתּוֹרָה, לְבוּשׁ הַתּוֹרָה הוּא. מִי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁאוֹתוֹ לְבוּשׁ הִיא הַתּוֹרָה מַמָּשׁ וְלֹא דָּבָר אַחֵר – תִּפַּח רוּחוֹ, וְלֹא יִהְיֶה לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. בִּגְלַל זֶה אָמַר דָּוִד, (שם קיט) גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךְ. מַה שֶּׁתַּחַת לְבוּשׁ הַתּוֹרָה. בֹּא רְאֵה, יֵשׁ לְבוּשׁ שֶׁנִּרְאֶה לַכֹּל, וְאוֹתָם הַטִּפְּשִׁים כְּשֶׁרוֹאִים לְבוּשׁ עַל בֶּן אָדָם שֶׁנִּרְאֶה יָפֶה, לֹא מִסְתַּכְּלִים יוֹתֵר. חוֹשְׁבִים שֶׁאוֹתוֹ לְבוּשׁ הוּא הַגּוּף, וְחוֹשְׁבִים שֶׁהַגּוּף הִיא הַנְּשָׁמָה.

לֶעָתִיד לָבֹא עֲתִידִים לְהִסְתַּכֵּל בַּנְּשָׁמָה שֶׁל נִשְׁמַת הַתּוֹרָה

כְּמוֹ זֶה הַתּוֹרָה יֵשׁ לָהּ גּוּף, וְהֵם מִצְווֹת הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרָאִים גּוּפֵי תוֹרָה. גּוּף זֶה מִתְלַבֵּשׁ בִּלְבוּשִׁים, שֶׁהֵם סִפּוּרֵי הָעוֹלָם הַזֶּה. טִפְּשֵׁי הָעוֹלָם לֹא מִסְתַּכְּלִים, רַק בְּאוֹתוֹ לְבוּשׁ, שֶׁהוּא סִפּוּר הַתּוֹרָה, וְלֹא יוֹדְעִים יוֹתֵר, וְלֹא מִסְתַּכְּלִים בְּמַה שֶּׁתַּחַת אוֹתוֹ לְבוּשׁ. אוֹתָם שֶׁיּוֹדְעִים יוֹתֵר לֹא מִסְתַּכְּלִים בַּלְּבוּשׁ, אֶלָּא בַּגּוּף שֶׁהוּא תַחַת אוֹתוֹ לְבוּשׁ. הַחֲכָמִים עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן, שֶׁהֵם עָמְדוּ בְּהַר סִינַי, לֹא מִסְתַּכְּלִים אֶלָּא רַק בַּנְּשָׁמָה, שֶׁהִיא עִקַּר הַכֹּל, תּוֹרָה מַמָּשׁ. (ולעולם) וְלֶעָתִיד לָבֹא עֲתִידִים לְהִסְתַּכֵּל בַּנְּשָׁמָה שֶׁל נִשְׁמַת הַתּוֹרָה. בֹּא רְאֵה, כָּךְ גַּם לְמַעְלָה יֵשׁ לְבוּשׁ, וְגוּף, וּנְשָׁמָה, וּנְשָׁמָה לִנְשָׁמָה. הַשָּׁמַיִם וְחֵילוֹתֵיהֶם אֵלֶּה אוֹתָם לְבוּשִׁים, וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל זֶה הַגּוּף שֶׁמְּקַבֵּל אֶת הַנְּשָׁמָה שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל, וְעַל כָּךְ הִיא גּוּף לַנְּשָׁמָה. נְשָׁמָה שֶׁאָמַרְנוּ זוֹ תִפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא תּוֹרָה מַמָּשׁ. וּנְשָׁמָה לִנְשָׁמָה זֶהוּ הָעַתִּיק הַקָּדוֹשׁ, וְהַכֹּל אָחוּז זֶה בָּזֶה. אוֹי לְאוֹתָם רְשָׁעִים שֶׁאוֹמְרִים שֶׁהַתּוֹרָה הִיא רַק סִפּוּר בְּעָלְמָא, וְהֵם מִסְתַּכְּלִים בִּלְבוּשׁ זֶה וְלֹא יוֹתֵר. אַשְׁרֵי הַצַּדִּיקִים שֶׁמִּסְתַּכְּלִים בַּתּוֹרָה כָּרָאוּי. יַיִן אֵינוֹ יוֹשֵׁב, רַק בְּקַנְקַן. כָּךְ הַתּוֹרָה אֵינָהּ יוֹשֶׁבֶת אֶלָּא בִּלְבוּשׁ זֶה, וְעַל כָּךְ לֹא צָרִיךְ לְהִסְתַּכֵּל אֶלָּא בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ תַּחַת הַלְּבוּשׁ. וְעַל כָּךְ כָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ וְכָל הַסִּפּוּרִים הַלָּלוּ הֵם לְבוּשִׁים.

גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךְ – נ' פְּלָאוֹת

גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךְ (קיט יח) [זוהר חדש פרשת בראשית (דף ד.)] וְאֵלּוּ נִקְרָאִים נִפְלָאוֹת, נ' פְּלָאוֹת, עַל סוֹד זֶה רָצָה דָּוִד הַמֶּלֶךְ לַעֲמֹד עַל חָמֵשׁ מֶרְכָּבוֹת הַלָּלוּ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט יח) גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךְ, וּכְשֶׁאֵלּוּ מְאִירִים וּמַעֲלֶה אוֹתָהּ לְהִתְעַטֵּר, נַעֲשִׂים חָמֵשׁ, לְהָאִיר לְתוֹךְ הֶחָמֵשׁ שֶׁלְּמַטָּה, וְשֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנָּה. וְאוֹתָם נ' פְּלָאוֹת מְאִירִים וּמַעֲלִים אוֹתָהּ לְמַעְלָה, וּמִתְעַטְּרִים וְנִקְשָׁרִים בְּתוֹךְ אוֹתָם תִּשְׁעַת הָעַמּוּדִים הָאֲחֵרִים. וְאוֹתָם הַתִּשְׁעָה מַעֲלִים אֶת הָאוֹת יוֹ"ד לְמַעְלָה לְמַעְלָה. כַּאֲשֶׁר יוֹרְדִים וְלֹא יָדוּעַ מִמִּי יוֹרְדִים, הַה"א הַזּוֹ מִתְעַטֶּרֶת בְּסוֹד אוֹתָם הַנ', וְאוֹתָם הַפְּלָאוֹת, שֶׁהֵם חֲמֵשֶׁת הָעַמּוּדִים לְתוֹכָהּ. וְכַאֲשֶׁר מִתְעַטֶּרֶת וּמִתְפַּשֶּׁטֶת, חוֹזֶרֶת מֵהַסּוֹד שֶׁל נו"ן לְתוֹךְ הַסּוֹד שֶׁל ה"א.

#

לחשישת עין שמאלית

$דבקה, (קיט-ד, כה): [שימוש תהלים לפרק קיט-ד] לחשישת עין שמאל, ואם יתקשה לך עצה אמור אותו ז' פעמים, וטוב לדרוש ברבים י' פעמים.

להתעורר לקיום המצות בשלימות ותמימות

$דרך מצותיך ארוץ (קיט-ד, לב) [השל"ה הקדוש מסכת יומא (פרק דרך חיים ותוכחות מוסר כ')] כדי להתעורר לקיום המצות בשלימות ותמימות, אעתיק דברי אחד קדוש מדבר, והוא בעל ספר החרידים (בהקדמה למצוות), ויש לי להקדים כל התנאים שאדם צריך ליזהר בכל מצוה ומצוה לעשותה כהלכתה, כדי שתקובל לרצון לפני מלכנו יוצרינו יתברך, ולא ניעול בכיסופא לעלמא דאתי. התנאי הראשון שנעשה כל מצוה ומצוה בכוונה לצאת ידי חובותינו, כדפסק הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן מצות צריכות כוונה. התנאי השני והשלישי, לעשות המצוה ביראה ובאהבה רבה, כדאמר רבי שמעון בן יוחאי (תק"ז ת' י' כה, ב), כל פקודא דלאו איהי בדחילו ורחימו לאו פקודא היא. התנאי הרביעי, השמחה הגדולה במצוה, דכל מצוה ומצוה שתזדמן לו, דורנא הוא דשדר ליה הקדוש ברוך הוא, ולפי רוב השמחה יגדל שכרו. וכן גילה הרב החסיד המקובל מוהר"ר ר' יצחק אשכנזי ז"ל לאיש סודו, שכל מה שהשיג שנפתחו לו שערי חכמה ורוח הקודש, בשכר שהיה שמח בעשיית כל מצוה שמחה גדולה לאין תכלית. ואמר דהיינו דכתיב (דברים כח, מז), תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, פירוש מרוב כל, מכל מיני תענוגים שבעולם ומכל זהב ופז רב ואבנים טובים ומרגליות…

המצוה שבא לידו תחילה יעשנה, ולא יניחנה עד שיעשה אחרת תחילה – לא יעשה שתי מצות כאחת, שמא לא יוכל להזדרז בשתיהן

התנאי הששי, הדיקדוק הגדול במצוה לעשותה כתקנה וכל פרטיה ודיקדוקיה כמצותה. התנאי השביעי, הריצה והרדיפה לקראתה, דכתיב (תהלים קיט, לב), דרך מצותיך ארוץ. התנאי השמיני, כל מצוה שיכול הוא לעשותה בידו יעשנה בידו ולא על ידי שליח, כדאמרינן בריש פרק שני דקידושין (מא, א), מצוה בו יותר מבשלוחו, ובצורכי שבת היו האמוראים בעצמם עוסקין. התנאי התשיעי, המצוה שבא לידו תחילה יעשנה, ולא יניחנה עד שיעשה אחרת תחילה, כדאמרו (פסחים סד, ב) אין מעבירין על המצות. התנאי העשירי, לא יעשה שתי מצות כאחת, שמא לא יוכל להזדרז בשתיהן, כדאמרו (ברכות מט, ב), אין עושין מצות חבילות חבילות. התנאי הי"א, שיזהר בכבוד המצוה, דכתיב גבי כיסוי הדם ושפך וכסה, במה ששפך יכסה (חולין פז, א), דהיינו ביד ולא ברגל, שלא תהא המצוה בזויה עליו, וזה בנין אב לכל המצות. ובמדרש תנחומא פרשת ויגש (ו') אמר רבי שמעון בן יוחאי, אמר הקדוש ברוך הוא, הוו מכבדין את המצות שהם שלוחי ושלוחו של אדם כמותו, אם כבדת אותם כאלו לי כבדת, ואם בזית אותם כאלו לי בזית:תנאי המצוות.

#

להשמר מחטא

$הורני, (קיט-ה, לג): [שימוש תהלים לפרק קיט-ה] להשמר מחטא, כתוב בעור צבי ותלהו עליו.

שני סוגי אנשים נמצאים בצדיקים ההולכים לפני ה'

$הט לבי אל עדותיך וגו' העבר עיני מראות שוא וגו' (קיט-ה, לו). [באר מים חיים פרשת  נח פרק ו'] אלה תולדות נח… אכן נראה כי הנה שני סוגי אנשים נמצאים בצדיקים ההולכים לפני ה', האחד הוא הצדיק אשר עובד בצדקו תמיד יום ולילה לא יחשה מקול תורה ותפילה ודביקות ה', והוא הצנע לכת עם ה' אלהיו כלומר שיושב לו בבית מדרשו סגור ומסוגר לא יראה כלל החוצה, כי אם עובד ומשתדל שם בעבודת בוראו כאשר יוכל שאת בתורה ועבודה ומעשים הטובים, ולא יחפוץ להתראות החוצה לסבב בעיר בשווקים וברחובות, כי ירא מאוד את פני ה' וירא לנפשו פן יראה בעיניו, ולבבו יבין איזה תאוה וחמדה האסורה. ונודע אומרם ז"ל (ירושלמי ברכות פרק א' הלכה ה'). עינא וליבא תרי סרסורי דעבירה וכאשר ביקש דוד המלך ע"ה מבוראו (תהלים קי"ט, ל"ו-ל"ז) הט לבי אל עדותיך וגו' העבר עיני מראות שוא וגו'. כי שתי אלה הם עקרים ושרשים לכל התאוות והחמדות, ואינו רוצה להביא עצמו לידי נסיון כי אולי חלילה וחלילה לא יוכל לעמוד כל כך. ואם מידי מעשה יצא, אפשר מידי הרהור לא יצא ומה לו לצרה הזאת, מוטב לו לישב בביתו שקט ושאנן ולא יראה לפניו כי אם מחפצי ה' ומצוותיו כמו ספרי תורה, שאר ספרים תפילין ציצית וכדומה, וירחיק עצמו הרבה מבני אדם ולא יחפוץ בישיבתן פן ח"ו יהיה נגרר אחריהם לעשות אחד מיני אלף ממה שהמה עושים, ובלא זה, הנה הם יטרדוהו ויבלבלוהו ממחשבתו הקדושה החפצה להיות דבוקה בה' שלא יונח אף על רגע אחד, ועל כן הוא מתבודד הרבה בינו לבין קונו ומיחד ומקשר ומדבק כל כוחי מורשי לבבו בכל מאמצי כוחו לה' אל המיוחד. וכל לבבו ומחשבתו דיבורו ומעשיו וכל תנועותיו כולם המה ביחוד לה' באמת ובתמים בלי שום מחשבת פסול חלילה.

ואם אמנם צדיק הזה הוא טוב לשמים בכל כח נפשו ומאודו, אבל לא טוב הוא לבריות כיון שאינו מקשר ומדבק עצמו לשום בן אדם ההולך בשוק וטרוד כל היום בפרנסתו ומזונו על המחיה ועל הכלכלה, וטוב היה לקרבו ללמדו דרך ה' ואת המעשה אשר יעשה לפי ערכו, להכניס בלבו שגם בעת הלכו בחוצות לבל יושכח שם שמים ממנו מכל וכל, ויעלה על זכרונו בכל עת, יראתו ופחדו יתברך ויזכור תמיד בכל עת ובכל שעה ובכל רגע כי ה' הוא הנותן לו כח לעשות חיל ולולא עזרתו יתברך לא היה מרויח דבר קטן וגדול. ונמצא אם כן הוא, מה לו ח"ו להנות לפעמים מממון שאינו נקי כל כך מאיסורא, כמו בענין המדידה והמשקל וחזרת דיבורו והשגת גבול וכדומה בענינים האלה, אשר הם עמוקים מני ים וכמאמר חז"ל (בבא בתרא קס"ה.) רובן בגזל וכו', אם הכל מתת אלהים הוא ולא יהיה לו אף פרוטה אחת יותר מכאשר נגזר עליו שישתכר ביום זה בשום אופן. ואם לא ישתדלנה באיסור, ודאי ודאי שהיה מזדמן לו זאת בהיתר גמור, כי כיון שנגזר עליו כבר שירויח כזה ביום הלזה לא ימלט בשום אופן שלא להיות לו זה, וזה אשר מיהר ודחק את השעה לעשות להרויח זאת באיסור, הנה פגה אכל תאנה שלא בזמנה ואינו אלא שוטה גמור, פתי יותר מכל הפתאים שבעולם כי למה לו זאת הלא עד שיאכלנה באיסור יאכלנה בהיתר ואילו המתין שעה או רגע אחת היה מגיע לו זאת בהיתר גמור מאת הבורא יתעלה. וגם יצמיח מזה אם יאמין באמת שהכל מאת אלהים הוא, ומה שנגזר עליו שישתכר ביום זה לא ימלט מהיות לו זה אפילו אם היה מתחבא בחדרי חדרים, היה זאת רודפת אחריו ומשיגו על ידי סיבות שונות המתגלגלות ובאות מסיבת כל הסיבות וכמו שאנו רואין בחוש אשר דבר המוכן לאדם זה ממילא יבוא אליו לביתו על ידי גלגולים שונים אשר לא יבוא כלל בשכל האדם וכמאמר החכם (בספר מבחר הפנינים שער האמונה) אילו היה אחד בורח מטורפו כאשר בורח מן המות היה טורפו רודף אחריו יותר ממנו ולמהר להשיגו יותר וכו'. ונמצא למה יהיה זה יגע לריק בכל כוחו ובכל היום כולו מעת האיר פני המזרח עד אישון לילה ואפילה, הלא גם במעט מהיום אשר ישתדל לצורך פרנסת מזונו, ודאי ודאי ישתכר וירויח כאשר בכל היום כולו.

הלא תראה על פי רוב עיקר הריוח בשעה אחת מהיום בבוקר או לפנות ערב או באמצע היום ושאר היום עוסק בשיחה בטילה וליצנות ושאר דיבורים האסורים מחניפות ושקרים וכזבים ולשון הרע וכדומה, ולמה לא יקבע עצמו לשיעורין דאורייתא לחלק את היום לחצאין לעשותו חציו לה' וחציו לכם על כל פנים, כי איך יהיה שולחנו מלא ושולחן רבו ריקם ח"ו, ועל כל פנים צריך להשוות חלק עבודה לה' אלהיו עם עבודת עצמו, ולראות להשתדל בפרנסת נשמתו כמו בפרנסת גופא ולא יזוז מתורה ועבודה עד חצי היום, והחצי הנשאר, לפרנסתו. ואם אינו יכול בשום אופן באמת להקצות את חצי היום לה' על כל פנים כאשר יוכל בשליש היום או פחות יקבע שיעור ללימוד התורה בקביעות בכל יום תמיד, ושאר כל היום יהיה עוסק במלאכתו והן עוד היום גדול לעמוד בחוץ להשתכר על מזונו:

#

להכעי' מושל

$ויבואוני, (קיט-ו, מא): [שימוש תהלים לפרק קיט-ו] להכעיס מושל על האדם אמור על מים וישתה.

כאשר אנו מזכירים הישועות אשר מאז עשה עמנו יכולים אנו לעורר בעת הזאת בימים ההם בזמן הזה להיות גם עתה אותם הישועות

 ויבואוני חסדיך ה' תשועתך כאמרתך (קיט-ו, מא) [תפארת שלמה על המועדים רמזי פורים] ותכתב אסתר המלכה את כל תוקף וכו' (אסתר ט, כט). אי' (מגילה ז, א) שלחה להם אסתר לחכמים קבעוני לדורות. הנ"ל לבאר עפ"י הפ' (תהלים קיט, מא) ויבואוני חסדיך ד' תשועתך כאמרתך. כוונת דוד המע"ה לעורר הרחמים והחסדים אשר יצאו מפי הקב"ה אשר דברו לא ישוב ריקם כי בדבר ד' שמים נעשו (שם לג, ו), וז"ש (ישעיהו נט, כא) אמר ד' מעתה ועד עולם. וזה פירוש ויבואוני חסדיך ד' תשועתך כאמרתך וכתי' (תהלים פט, ג) עולם חסד יבנה. ודבר ד' הוא נצחי כמ"ש (שם קיט, פט) לעולם ד' דברך נצב בשמים כוננת ארץ ותעמוד. וכאשר יתעורר הבטחת החסד הלזה שהי' בשעת הבריאה אז ממילא יוצמח כל הישועות גם עתה כמ"ש (שם קיט, מא) תשועתך כאמרתך. וז"ש (שם קה, ח) זכר לעולם בריתו כו'. כי כאשר אנו מזכירים הישועות אשר מאז עשה עמנו יכולים אנו לעורר בעת הזאת בימים ההם בזמן הזה להיות גם עתה אותם הישועות. וזה פירוש הגמרא קבעוני לדורות. שיהי' קביעות הניסים לכל הדורות להיות נזכרים ונשפעים לכל דור ודור בימים האלו. וז"ש ותכתב אסתר המלכה את כל תוקף לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם כאשר אנו רואים כי בכל דור ודור עומדים עלינו כו' ובחי' המן הוא בכל יום ובכל דור והלואי שנזכה למעלות בחי' מרדכי ואסתר אשר המשיכו בעוצם קדושתם החסדים ע"י המגילה. וז"ש ותכתב אסתר המלכה כו' את כל תוקף לעורר גם עתה החסדים שהי' בימים ההם גם בזמן הזה. כמ"ש תשועתם היית לנצח ותקותם בכל דור ודור. להיות כן תמיד כח בימים האלו לעורר החסדים שהי' בימים ההם גם בזמן הזה:

כשלקח יעקב מאבני המקום וישם מראשותיו סדרם בזהר ריש פרשת ויצא צפון מערב דרום מזרח בסוד שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני

ואתהלכה ברחבה וגו' (קיט-ו, מה) [כתבי הרמ"ע מפאנו מאמר ימין ה' עושה חיל] ואני אתנהלה לאטי לברר האמת בעצמה מארץ תצמח וכשמש תזרח ואתהלכה ברחבה באהבה וביראה כי הנה בזוהר פרשת ויחי דף רל"ה גבי ראובן בכורי אתה דרשו מארבע רוחות בואי הרוח כפי סדורינו דוקא ובפרשת ויקהל דף צ"ה סדרו אותיות שם אדנ"י לארבע רוחות העולם על פי דרכינו בדקדוק והיא פנייה רבתי צריכה לנו תמיד במאוד מאד כי הוא חיינו ואורך ימינו ואין סייעתא גדולה מזו. וכשלקח יעקב מאבני המקום וישם מראשותיו סדרם בזהר ריש פרשת ויצא צפון מערב דרום מזרח בסוד שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני.

דוד המלך ע"ה התפאר את עצמו שהיה יכול לילך בשוקים וברחובות… פקודיך דרשתי היינו יחודים, ותמיד מיחד קודשא בריך הוא ושכינתיה

ואתהלכה ברחבה כי פקודיך דרשתי (קיט-ו, מה) [דגל מחנה אפרים פרשת כי תצא] או יאמר כי יקרא קן צפור וגו' והאם רובצת וגו' שלח תשלח את האם וגו' והארכת ימים. הגם שהאירו כבר עינינו בזה בזוהר הקדוש ובתיקונים רזין עלאין, גם אני אומר מה שחנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו, דהנה (מדרש תהלים קמ"ח, ה') כל העולם כולו לא נברא אלא לכבודו וכבוד היינו השראת השכינה שיש בישראל בשביל זה נברא העולם וזהו ביאור הפסוק (ישעיה מ"ג, ז') כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, ורומז כאן כל הד' עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה, להורות על התפשטות השראת השכינה מאין סוף עד אין תכלית, וזהו תכלית כל הבריאה, ומי שזוכה זה שתהיה התפשטות אור השכינה שורה עליו אז כל העולם לא נברא אלא בשבילו, כי זה כל האדם, והוא יכול ללבן ולצרף נשמות ישראל החפצים בו ובכל מקום שהוא שם שכינה עמו, וזה יש לומר שמרומז בפסוק כי יקרא והתורה נכתבה בלי נקודות כדי לדורשה בע' אנפין וכאלו נכתב יקרא לשון המשכה, קן היינו השכינה, וכשתהיה במדריגה זו שתוכל להמשיך השכינה כביכול שהוא קן לצפור הוא הקב"ה כמו שכתוב (משלי כ"ז, ח') כצפור נודדת וגו', ממקומו, או על דרך הרמב"ם שכתב שכל בעלי השיר נקרא צפרים על שם כשצפרא נהור הם מתחילים לשורר, וזהו קן צפור היינו השכינה שהיא קן של אור הבהיר אור עולם ותזכה להמשיך התפשטות אורם עליך, אז לפניך בדרך, היינו בכל מקום שאתה תהיה בביתך ובלכתך בדרך היא הולכת לפניך, בכל עץ היינו בכל עניני תורה הנקראת עץ חיים שתלמוד תבא ותשרה עליך כמאמרם ז"ל (ברכות ו'.) אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה שרויה עליו, או על הארץ היינו אפילו כשתעסוק בדברים גשמיים וארציים גם כן תהיה עמך על דרך ששמעתי מאא"ז זללה"ה על פסוק (תהלים קי"ט, מ"ה) ואתהלכה ברחבה כי פקודיך דרשתי היינו דוד המלך ע"ה התפאר את עצמו שהיה יכול לילך בשוקים וברחובות והטעם כי פקודיך דרשתי היינו שלא היה דורש מעולם כי אם יחודים זה היה כל מגמותיו תמיד שיוכל ליחד קודשא בריך הוא ושכינתיה, אפרוחים או ביצים היינו שצריך לרחם על נשמות ישראל שיש בהם שתי בחינות אלו והיינו שהתחילו להשתדל בעבודת השי"ת ונעזב מהם מחמת מניעה של כל אחד ואחד ויש שעושים מעשי ה' כמצות אנשים מלומדה בלא דחילו ורחימו וזהו בחינת אפרוחים שאין להם גדפין כי תורה ותפלה בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא גם יש בהם עוד מדריגה פחותה מזו שלא התחילו כלל בשום השתדלות בעבודת השי"ת רק שיש בהם כח היולי וזהו ביצים שנמשלו לביצה שיש בה כח היולי שיתהוה ממנה אפרוח אך צריך טירחא לחמם אותה שיצא מכח אל הפועל ולעשות בריה וזה הכח אין לו שיעור כי מכל בריה יכול להיות כמה בריות אין מספר ולהחיות כמה נפשות זה הכח הוא בכל ביצה וכן הענין גם כן בבני אדם שהוא רק ניצוץ מישראל שיש בו כח היולי שיתפשט בו הניצוץ ההוא ויזכה להשראת השכינה עליו בכל עניניו רק שצריך לעוררם ולחממם ולהבעיר הניצוץ הקדוש שיש בתוכם שיתלהבו לעבודתו יתברך, והאם רובצת על האפרוחים וגו' היינו שכביכול זהו גלות השכינה שרובצת בכל מקום שיש שם ניצוץ הקדוש ומשתוקקת שידבק בה וזהו והאם היינו השכינה כביכול רובצת לשון נפילה על אפרוחים וכו' היינו על אותם ב' בחינות כי מלכותו בכל משלה וזהו לה צער גדול שיש ניצוץ הקדוש אפילו במקום הקליפה, וזהו שלח תשלח לשון מי שילוח היינו שמזהיר לצדיק שירחם על אותם הבחינת ויראה להחזיר ולהשיב במים חיים שהיא התורה ועבודה את האם היא השכינה כביכול על ידי שמעורר אותם שני בחינות הנ"ל לעבודתו יתברך ובזה יתעלו הניצוצין קדישין למקורם ושרשם, ואת הבנים תקח לך היינו שגם לך תגיע יתרון מהבנים שתחיה אותם ותעוררם, למען ייטב לך היינו שתתרבה ויתוסף טוב בנשמתך בשכר שתחזיר בן המלך למלך, והארכת ימים שתזכה לאותו מקום שנמשך משם אריכות ימים והבן.

#

לטחול

$זכר דבר, (קיט-ז, מט): [שימוש תהלים לפרק קיט-ז] לטחול, כתוב על מקום הטחול וכתוב גם רפאל, ואם יסיתך עצה רעה אמור יתיה י"ח פעמים.

הַטָהֳרָה הָעִקָּרִית כֵיוָן שֶׁנַּעֲשָֹה בְּתִקּוּנוֹ בִּרְחִימוּ וּבִדְחִילוּ, אָז כְּנוֹלָד דָּמֵי, וְנַעֲשֶֹה אָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים

$'זְמִרוֹת הָיוּ לִי חֻקֶּיךָ' (תהלים קיט-ז, נד) [השל"ה הקדוש – שער האותיות אות ק' – קדושה [תמו-תמז] אֲבָל לְעִנְיַן תִּקּוּן שַׁבָּת לְבַד, אַף כִּי יֹאמַר הַוִּדּוּי הַנִּזְכָּר, אֵינוֹ צָרִיךְ כִּי אִם שָׁלשׁ טְבִילוֹת, אַחַת יִטְבֹּל לְהַעֲבִיר זֻהֲמַת עֲוֹנוֹ וְהַשְׁאָרַת סִטְרָא אָחֳרָא הַשּׁוֹלֶטֶת בִּימֵי הַחֹל, כִּי אָדָם אַיִן שֶׁיִּמָּלֵט מִמְּצוּדָתָם. הַשֵּׁנִי הוּא הֲכָנָה לְקַבֵּל נִיצוֹצֵי מַלְבּוּשׁ הַנְּשָׁמָה, וּבִטְבִילָה זוֹ יְכַוֵּן בְּשָׁלשׁ שֵׁמוֹת הַנִּזְכָּרִים בִּכְלָל וּבִפְרָט, שֶׁעוֹלִים כְּמִנְיַן יַבֹּ"ק – 'יַ'עֲנֵנוּ בְ'יוֹם קָ'רְאֵנוּ' (תהלים כ, י). וְזֶהוּ סוֹד 'וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּ"ק, וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ' (בראשית לב, כג-כד), כְּלוֹמַר בִּטְבִילָה זוֹ עִם הַכַּוָּנָה נְכוֹנָה שֶׁמְּכַוֵּן בְּשֵׁם יַבֹּ"ק, הִשְׁלִיט וְהִמְשִׁיל עָלָיו הַקְּדֻשָּׁה, וְיִפָּשְׁטוּ מִמֶּנּוּ בִּגְדֵי מְעִילֵי סִטְרָא אָחֳרָא בִּימֵי הַחֹל, בְּרֹב רַחֲמֵי הָאֵל, שֶׁ'נֹּ'צֵר חֶ'סֶד לָ'אֲלָפִים' (שמות לד, ז), רָאשֵׁי תֵּבוֹת נָחַ"ל, וּבָזֶה מַעֲבִיר אֶת כָּל הַטֻּמְאוֹת מִסִּטְרָא דִּמְסָאֲבָא אֲשֶׁר לוֹ. הַשְּׁלִישִׁי הִיא טָהֳרָה הָעִקָּרִית, וְכֵיוָן שֶׁנַּעֲשָֹה בְּתִקּוּנוֹ בִּרְחִימוּ וּבִדְחִילוּ, אָז כְּנוֹלָד דָּמֵי, וְנַעֲשֶֹה אָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים. וְזֶהוּ סוֹד 'זוֹהֲמָה' בְּגִימַטְרִיָּא 'בְּטוּמְאָה', וּ'טְבִילָה' עִם הַכּוֹלֵל בְּגִימַטְרִיָּא 'הוּא אָדָם'. כְּלוֹמַר, בַּטְּבִילָה הָרִאשׁוֹנָה הֶעֱבִיר מִמֶּנּוּ זֻהֲמַת עֲוֹנוֹ שֶׁהָיְתָה מְטַמֵּאת אוֹתוֹ, וְנַעֲשֶֹה אָדָם כְּנוֹלָד דָּמֵי. וְאַחַר שֶׁיֵּצֵא מִטְּבִילָה, יִתְלַבֵּשׁ כְּדַרְכּוֹ, וְאָז הוּא טָהוֹר וְקָדוֹשׁ מִסִּטְרָא דִּמְסָאֲבָא דְּשָׁרְיָה עֲלֵיהּ קֹדֶם, וּכְשֶׁזֶּה קָם זֶה נוֹפֵל, וּכְשֶׁהַטְּבִילָה בָּא אָז רוּחַ מְסָאֲבָא נוֹפֶלֶת וּבוֹרַחַת וּמִסְתַּתְּרָא. וְכֵן עוֹלֶה 'טְבִילָה' עִם הֶחָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת כְּמִנְיַן 'טוּמְאָה', וְדַי:

[תמז] וְיֹאמַר אַחַר כָּךְ תְּפִלָּה זוֹ בְּשִֹיחַ שִֹפְתוֹתָיו, שֶׁהֵם 'נְשַׁלְּמָה פָרִים שִֹפְתוֹתֵינוּ', וְיִהְיוּ אָז נִכְרָתִים כָּל הָרוּחָא מְסָאֲבָא, וְכֵן עוֹלֶה 'רוּחַ מְסָאֲבָא' בְּגִימַטְרִיָּא 'שִֹיחַ', וְזֶהוּ סוֹד זְמִירוֹת שֶׁל תְּפִלָּתֵנוּ, 'זְמִרוֹת הָיוּ לִי חֻקֶּיךָ' (תהלים קיט, נד). וְיֹאמַר: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ י"י אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי, שֶׁתְּהֵא טְבִילָה זוֹ שֶׁטִּהַרְתִּי אֶת גּוּפִי עִם שִֹיחַ שִֹפְתוֹתַי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ מְקֻבֶּלֶת וְנֶחְשֶׁבֶת כְּאִלּוּ נֶחְנַקְתִּי בְּטַבַּעַת בֵּית הַמִּטְבָּחַיִם שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ, וּבִתְפִישַֹת יְדֵיהֶם שֶׁל הַכֹּהֲנִים בִּשְׁנֵי סִימָנִים שֶׁבַּצַּוָּאר, לְפַיֵּס ה' אַחֲרוֹנָה שֶׁל שֵׁם הָעֶצֶם. וּכְאִלּוּ נֶהֱרַגְתִּי בַּמַאֲכֶלֶת הַמְיֻחֶדֶת לִשְׁחִיטַת הָעוֹלָה, וְנִתְקַבֵּל [דָּמִי] בִּכְלִי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן, וְנִרְצָה לְפָנֶיךָ, לְפַיֵּס הַוָּא"ו שֶׁל שֵׁם הָעֶצֶם. וּכְאִלּוּ נִשְֹרַפְתִּי אֵיבָר אֵיבָר וְכָלִיל לְאִשִּׁים, לְרֵיחַ נִיחוֹחַ לְפָנֶיךָ, לְפַיֵּס ה' רִאשׁוֹנָה. וּכְאִלּוּ נַעֲשֵֹיתִי אֵפֶר עַל מִזְבַּחֲךָ הַטָּהוֹר שֶׁהוּא שְׁיָרֵי הַקָּרְבָּן, וְעָבַר עָלַי דִּין סְקִילָה כְּמִצְוַת תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן שֶׁהִיא גְּמַר הַכַּפָּרָה, לְפַיֵּס הַיּוּ"ד שֶׁל שֵׁם הָעֶצֶם. וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ י"י אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי, שֶׁבִּזְכוּת חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה שֶׁהֻשְׁלְכוּ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְנִצּוֹלוּ, כֵּן תַּצִּילֵנִי אִם נִתְחַיַּבְתִּי 'שְֹרֵפָה' לִפְנֵי כִּסֵּא כְּבוֹדְךָ. וְאִם נִתְחַיַּבְתִּי לְפָנֶיךָ 'הֶרֶג', יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ י"י אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי, שֶׁבִּזְכוּת יִצְחָק אָבִינוּ שֶׁנֶּעֱקַד לְפָנֶיךָ כְּשֶֹה לָטֶבַח לֵהָרֵג וְנִצּוֹל, כֵּן תַּצִּילֵנִי מֵהֲרִיגָה אִם נִתְחַיַּבְתִּי לְפָנֶיךָ, כִּי אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אָתָּה. וְאִם נִתְחַיַּבְתִּי לְפָנֶיךָ 'חֶנֶק', יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ י"י אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי, שֶׁתַּצִּילֵנִי בִּזְכוּת יַעֲקֹב אָבִינוּ ע"ה, שֶׁהִצַּלְתָּ אוֹתוֹ מִיַּד אֱלִיפַז בֶּן עֵשָֹו, שֶׁבָּא בַּדֶּרֶךְ לְחָנְקוֹ וְלַהֲמִיתוֹ וְנִצּוֹל, כֵּן תַּצִּילֵנִי מֵחֶנֶק. וְאִם נִתְחַיַּבְתִּי לְפָנֶיךָ 'סְקִילָה', יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ י"י אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי, שֶׁתַּצִּילֵנִי כְּמוֹ שֶׁהִצַּלְתָּ אֶת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (שמות יז, ד) 'עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי', וְנִצּוֹל. וְכֵן כְּמוֹ שֶׁהִצַּלְתָּ אֶת מֹשֶׁה וְיִשְֹרָאֵל מֵאֶבֶן שֶׁבִּקֵּשׁ עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לְהַפִּיל עֲלֵיהֶם וְנִצּוֹלוּ, כֵּן תַּצִּילֵנִי בְּרֹב רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים וַחֲסָדֶיךָ הַגְּדוֹלִים, אִם נִתְחַיַּבְתִּי לְפָנֶיךָ סְקִילָה:

 וְאַל נָא תְּשִׁיבֵנִי רֵיקָם מִלְּפָנֶיךָ, כִּי נִשְׁעַנְתִּי בְּרֹב רַחֲמָנוּתֶיךָ, וְאֵין אַתָּה חָפֵץ בְּמִיתָתָן שֶׁל רְשָׁעִים, כִּי אִם בְּשׁוּב מֵרִשְׁעוֹ וְחָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נה, ז) 'יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל אֱלֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ'. מִי שֶׁאָהַב אֶת הָאָבוֹת יֹאהַב אֶת הַבָּנִים, מִי שֶׁבֵּרֵךְ אֶת הָאָבוֹת יְבָרֵךְ אֶת הַבָּנִים, מִי שֶׁגָּאַל, מִי שֶׁדָּרַשׁ, מִי שֶׁהָדַר, מִי שֶׁוִּעֵד, מִי שֶׁזָּכַר, מִי שֶׁחָנַן, מִי שֶׁטִּהֵר, מִי שֶׁיִּשֵּׁר, מִי שֶׁכִּבֵּד, מִי שֶׁלִּמֵּד, מִי שֶׁמִּלֵּט, מִי שֶׁנָּשָֹא, מִי שֶׁסָּמַךְ, מִי שֶׁעָזַר, מִי שֶׁפָּדָה, מִי שֶׁצִּדֵּק, מִי שֶׁקִּדֵּשׁ, מִי שֶׁרִחֵם, מִי שֶׁשָּׁמַר, מִי שֶׁתָּמַךְ אֶת הָאָבוֹת, יִתְמֹךְ אֶת הַבָּנִים, מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם אָמֵן סֶלָה.

#

לכרס העליון

$חלקי, (קיט-ח, נז): [שימוש תהלים לפרק קיט-ח] לכרס העליון אמור ז"פ על יין ושתה.

דָּוִד הַמֶּלֶךְ חַי לְעוֹלָמִים – וַאֲפִלּוּ בִּימֵי מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ הוּא מֶלֶךְ

$חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ וְגוֹ' (קיט, סב) [זוהר ח"א פרשת לך לך (דף פב:)] בֹּא רְאֵה שֶׁדָּוִד הַמֶּלֶךְ הָיָה קָם בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה, שֶׁאִם תֹּאמַר שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב אוֹ שׁוֹכֵב בְּמִטָּתוֹ וְהָיָה אוֹמֵר שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת – לֹא, אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שם קיט) חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ. אָקוּם וַדַּאי בַּעֲמִידָה לְהִתְעַסֵּק בְּשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת שֶׁל הַתּוֹרָה. וּמִשּׁוּם כָּךְ דָּוִד הַמֶּלֶךְ חַי לְעוֹלָמִים, וַאֲפִלּוּ בִּימֵי מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ הוּא מֶלֶךְ. שֶׁהֲרֵי שָׁנִינוּ, מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, אִם מִן הַחַיִּים הוּא – דָּוִד שְׁמוֹ, וְאִם מִן הַמֵּתִים הוּא – דָּוִד שְׁמוֹ. וְהוּא הָיָה מִתְעוֹרֵר בַּבֹּקֶר בְּטֶרֶם יָבא, שֶׁכָּתוּב (שם נז) עוּרָה כְבוֹדִי עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָּׁחַר.

כָּעֵת רָאִיתִי שֶׁאֲפִלּוּ יְלָדִים בַּדּוֹר שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן זָכוּ לְחָכְמָה עֶלְיוֹנָה. אַשְׁרֶיךְ רַבִּי שִׁמְעוֹן! אוֹי לַדּוֹר שֶׁאַתָּה תִסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ

חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ וְגוֹ' (קיט, סב) [זוהר ח"א פרשת לך לך (דף צב:)] רַבִּי אַבָּא הָיָה בָּא מִטְּבֶרְיָה לְבֵית טְרוֹנְיָא שֶׁלְּחָמִיו, וְרַבִּי יַעֲקֹב בְּנוֹ הָיָה עִמּוֹ. נִפְגְּשׁוּ בִּכְפַר טְרָשָׁא. כְּשֶׁרָצוּ לִשְׁכַּב, אָמַר רַבִּי אַבָּא לְבַעַל הַבַּיִת: יֵשׁ כָּאן תַּרְנְגוֹל? אָמַר לוֹ בַּעַל הַבַּיִת: לָמָּה? אָמַר לוֹ: מִשּׁוּם שֶׁאֲנִי קָם בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה מַמָּשׁ. אָמַר לוֹ: לֹא צָרִיךְ, שֶׁהֲרֵי סִימָן יֵשׁ לִי בַּבַּיִת – שֶׁהַמִּשְׁקָל הַזֶּה שֶׁלִּפְנֵי מִטָּתִי, אֲנִי מְמַלֵּא אוֹתוֹ בְּמַיִם, וּמְטַפְטֵף טִפָּה טִפָּה. וּבַחֲצוֹת הַלַּיְלָה מַמָּשׁ מִתְרוֹקְנִים כָּל הַמַּיִם, וּמִתְגַּלְגֵּל הַגַּלְגַּל [הדבוק] הַזֶּה וְנוֹהֵם, וְנִשְׁמָע קוֹלוֹ בְּכָל הַבַּיִת. וְאָז הוּא חֲצוֹת הַלַּיְלָה מַמָּשׁ. וְזָקֵן אֶחָד הָיָה לִי שֶׁהָיָה קָם בְּכָל חֲצוֹת לַיְלָה וּמִשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה, וּמִשּׁוּם כָּךְ עָשָׂה אֶת זֶה. אָמַר רַבִּי אַבָּא: בָּרוּךְ הָרַחֲמָן שֶׁשְּׁלָחַנִי לְכָאן. בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה נָהַם אוֹתוֹ הַגַּלְגַּל [הדבוק]. קָמוּ רַבִּי אַבָּא וְרַבִּי יַעֲקֹב, וְשָׁמְעוּ אֶת אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב בְּיַרְכְּתֵי הַבַּיִת וּשְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ, וְהָיָה אוֹמֵר, כָּתוּב (תהלים קיט) חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךְ. מָה רָאָה דָוִד שֶׁהוּא אָמַר חֲצוֹת לַיְלָה וְלֹא בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה? אֶלָּא חֲצוֹת לַיְלָה – וַדַּאי לַקָּדוֹשׁ- בָּרוּךְ-הוּא אָמַר כָּךְ. וְכִי כָּךְ נִקְרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? כֵּן, שֶׁהֲרֵי חֲצוֹת לַיְלָה מַמָּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִמְצָא וְסִיעָתוֹ, וְאָז הִיא הַשָּׁעָה שֶׁנִּכְנָס לְגַן הָעֵדֶן לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ עִם הַצַּדִּיקִים.

אָמַר רַבִּי אַבָּא לְרַבִּי יַעֲקֹב, וַדַּאי נִשְׁתַּתֵּף עִם הַשְּׁכִינָה וְנִתְחַבֵּר יַחַד. קָרְבוּ וְיָשְׁבוּ עִמּוֹ. אָמְרוּ לוֹ, אֱמֹר דְּבַר פִּיךְ, שֶׁיָּפֶה אָמַרְתָּ, מִנַּיִן לְךְ זֶה? אָמַר לָהֶם, דָּבָר זֶה לָמַדְתִּי מִסָּבִי. וְעוֹד הָיָה אוֹמֵר, שֶׁשְּׁלֹשׁ [שתחלת] הַשָּׁעוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁל הַלַּיְלָה, כָּל הַדִּינִים שֶׁלְּמַטָּה מִתְעוֹרְרִים וְהוֹלְכִים וּמְשׁוֹטְטִים בָּעוֹלָם. וּבַחֲצוֹת הַלַּיְלָה מַמָּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְעוֹרֵר בְּגַן עֵדֶן, וְהַדִּינִים שֶׁלְּמַטָּה אֵין נִמְצָאִים. וְכָל הַמִּנְהָגִים שֶׁלְּמַעְלָה בַּלַּיְלָה, אֵין נִמְצָאִים אֶלָּא בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה מַמָּשׁ. מִנַּיִן לָנוּ? מֵאַבְרָהָם, שֶׁכָּתוּב (בראשית יד) וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה. בְּמִצְרַיִם – (שמות יב) וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה. וּבִמְקוֹמוֹת רַבִּים בַּתּוֹרָה כָּךְ נִמְצָא. וְדָוִד הָיָה יוֹדֵעַ. [ומה] וּמִנַּיִן הָיָה יוֹדֵעַ? אֶלָּא כָּךְ אָמַר הַזָּקֵן, שֶׁמַּלְכוּתוֹ תְּלוּיָה בָּזֶה [הלילה], וְעַל זֶה עוֹמֵד בַּשָּׁעָה הַזּוֹ וְאוֹמֵר שִׁירָה, וְלָכֵן קָרָא לַקָּדוֹשׁ- בָּרוּךְ-הוּא חֲצוֹת לַיְלָה [ממש] אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ וְגוֹ', שֶׁהֲרֵי כָּל הַדִּינִים תְּלוּיִים מִכָּאן, וְדִינֵי הַמַּלְכוּת נִמְצָאִים מִכָּאן. וּבְאוֹתָהּ הַשָּׁעָה נִקְשַׁר דָּוִד בָּהּ, וְקָם וְאָמַר שִׁירָה. בָּא רַבִּי אַבָּא וּנְשָׁקוֹ. אָמַר לוֹ, וַדַּאי כָּךְ הוּא. בָּרוּךְ הָרַחֲמָן שֶׁשְּׁלָחַנִי לְכָאן.

אֲפִלּוּ יְלָדִים בַּדּוֹר שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן זָכוּ לְחָכְמָה עֶלְיוֹנָה. אַשְׁרֶיךְ רַבִּי שִׁמְעוֹן!

בֹּא רְאֵה, הַלַּיְלָה הוּא דִין בְּכָל מָקוֹם, וַהֲרֵי הֵקַמְנוּ אֶת הַדְּבָרִים, וְכָךְ הוּא וַדַּאי, וַהֲרֵי הֵעַרְתִּי לִפְנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. אָמַר אוֹתוֹ הַיֶּלֶד בְּנוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ, אִם כָּךְ, לָמָּה כָּתוּב חֲצוֹת לַיְלָה? אָמַר לוֹ, הֲרֵי נֶאֱמַר שֶׁבַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה מִתְעוֹרֶרֶת מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם. אָמַר, אֲנִי שָׁמַעְתִּי דָבָר. אָמַר לוֹ רַבִּי אַבָּא, אֱמֹר בְּנִי טוֹב, שֶׁהֲרֵי דְּבַר פִּיךְ יִהְיֶה קוֹל הַמָּאוֹר. אָמַר, אֲנִי שָׁמַעְתִּי, שֶׁהֲרֵי הַלַּיְלָה הוּא דִּין הַמַּלְכוּת, וּבְכָל מָקוֹם הוּא דִין. וְזֶה שֶׁאָמַר חֲצוֹת, מִשּׁוּם שֶׁיּוֹנֶקֶת בִּשְׁנֵי גְוָנִים [חצות] – בְּדִין וְחֶסֶד. וּוַדַּאי שֶׁהַמַּחֲצִית הָרִאשׁוֹנָה הִיא דִין, שֶׁהֲרֵי בַּמַּחֲצִית הָאַחֶרֶת הִיא מְאִירָה פָנֶיהָ בְּצַד הַחֶסֶד, וְעַל כֵּן חֲצוֹת לַיְלָה כָּתוּב וַדַּאי. קָם רַבִּי אַבָּא וְשָׂם יָדוֹ בְּרֹאשׁוֹ וּבֵרַךְ אוֹתוֹ. אָמַר, וַדַּאי חָשַׁבְתִּי שֶׁאֵין נִמְצֵאת חָכְמָה, רַק בְּאוֹתָם הַצַּדִּיקִים שֶׁזָּכוּ בָהּ. כָּעֵת רָאִיתִי שֶׁאֲפִלּוּ יְלָדִים בַּדּוֹר שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן זָכוּ לְחָכְמָה עֶלְיוֹנָה. אַשְׁרֶיךְ רַבִּי שִׁמְעוֹן! אוֹי לַדּוֹר שֶׁאַתָּה תִסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ! יָשְׁבוּ עַד הַבֹּקֶר וְהִתְעַסְּקוּ בַתּוֹרָה.

#

לחשישת כוליא שמאלית וימנית

$טוב עשיתי, (קיט-ט, סה): [שימוש תהלים לפרק קיט-ט] לחשישת כוליא שמאלית והימנית אמור עליו ז"פ.

 

מִי שֶׁעֲמָלוֹ בַּתּוֹרָה אֵינוֹ צָרִיךְ לֹא לְקָרְבְּנוֹת וְלֹא לְעוֹלוֹת שֶׁהֲרֵי הַתּוֹרָה טוֹבָה מֵהַכֹּל וְהִיא הַקֶּשֶׁר שֶׁל כָּל הָאֱמוּנָה

$טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ וגו' (קיט, עב): [זוהר ח"ג (דף לו) זוהר תורה] טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף. פתח רבי אלעזר ואמר (ישעי' נא) ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה, למדנו כל מי שמתיגע בדברי תורה ושפתותיו מרחשות תורה, הקב"ה מחפה עליו והשכינה תפרוס עליו כנפיה, זש"כ ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך, ולא עוד אלא שהוא מקיים העולם, והקב"ה משמח עמו כאילו ביום הזה נטע שמים ויסד הארץ, זש"כ לנטוע שמים וליסוד ארץ, ולאמר לציון עמי אתה מכאן למדנו שישראל נקראים בשם של ציון, שכתוב ולאמר לציון עמי אתה, ויש לראות שכנס"ת ישרא"ל נקראת בשם של ציון, שכתוב (שם א) ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה.. ובוא וראה מה בין אותן המתיגעים בתורה לנביאי האמת, אלו המתיגעים בתורה חשובים מהנביאים בכל זמן, מה הטעם, לפי שלומדי התורה עומדים במדרגה עליונה יותר מנביאים, אלו המתיגעים בתורה עומדים למעלה בהמקום שנקרא תורה[2] שהוא היסוד של כל האמונה, והנביאים עומדים למטה בהמקום שנקרא נצח והוד, וע"כ אלו המתיגעים בתורה חשובים מהנביאים ועליונים מהם יותר, שאלה עומדים למעלה ואלו עומדים למטה, ואותן שאומרים דברים ברוח הקודש עומדים למטה מכלם, וע"כ זכאים הם המתיגעים בתורה שהם במדרגה עליונה יותר על כלם, מי שעמלו בתורה אינו צריך לא לקרבנות ולא לעולות, שהרי התורה טובה מהכל והיא הקשר של כל האמונה, וע"כ כתוב (משלי ג) דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום, וכתוב שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול, (ג-לה.) ובוא וראה כל אותן המתיגעים בתורה נדבקים בו בהקב"ה ונתעטרים בכתר התורה, ונאהבים למעלה ולמטה, והקב"ה משויט להם ימינו, כל שכן אותן המתיגעים בתורה גם בלילה, וזה נתבאר שהם משתתפים עם השכינה ומחוברים יחד, וכאשר בא הבקר מעטרם הקב"ה בחוט אחד של חסד שיהיו ניכרים בין העליונים והתחתונים, וכל אותן ככבי בקר בשעה שכנסת ישראל וכל אותן העמלים בתורה באים להראות לפני המלך, כלם מזמרים יחוד, זש"כ (איוב לח) ברן יחד ככבי בקר ויריעו כל בני אלהים, מה ויריעו, כמש"כ (ישעי' כד) רועה התרועעה הארץ, שאותן הדינים בטלים ונשברים כלם מלפני הבקר כאשר נתעורר הבקר בעולם[3] כמש"כ וישכם אברהם בבקר, וע"כ ויריעו כל בני אלהים.

לחשדא

$ידיך עשוני, (קיט-י, עג): [שימוש תהלים לפרק קיט-י] לחסדא, התפלל אותו אחר תפלתך בשחרית.

 

יְדֵי אָדָם לְמַעְלָה לְקַבֵּל אֶת תְּפִלּוֹת יִשְׂרָאֵל

$יָדֶיךָ עָשׂוּנִי וַיְכוֹנְנוּנִי וגו' (קיט, עג) : [זוהר ח"ב (דף רס:) זוהר תורה] יָדֶיךָ עָשׂוּנִי וַיְכוֹנְנוּנִי הֲבִינֵנִי וְאֶלְמְדָה מִצְוֹתֶיךָ. אמר רבי שמעון כתוב (יחזקאל א) וידי אדם מתחת כנפיהם, הרי ביארנו שכל ידי אדם היינו שרפים ואופנים וחיות הקודש, כלם עם כנפים וידים תחת כנפיהם לקבל התפלות ולקבל בעלי תשובה, ידי אדם היינו מקומות ובתים לקבל התפלות ובקשות של האנשים, לפתוח פתחים לקבל אותן, לייחד ולקשר קשרים ולעשות רצונם, ואלו המקומות והבתים שנקראים ידי אדם העומדים לעזור לאנשים אלה הם שמות הקדושים השולטים בכל מדרגה ומדרגה[4] ועל ידיהם נכנסין התפלות והבקשות של האנשים בכל השערים העליונים, ובכח זה שולטים התחתונים למעלה, וזהו הסוד ידיך עשוני ויכונוני, אלו הם שמות הקדושים.

 

#

לנפוח אף ימינו

$כלתה, (קיט-כ, פא): [שימוש תהלים לפרק קיט-כ] לנפוח האף הימני לחוש עליו י' פעמים.

כמה ימי עבדך – שכל העבודה שלו היה לאוקמא שכינתא מעפרא ולא לצורכו

$כמה ימי עבדך וגו' (קיט-כ, פד): [צמח צדיק פרשת ויחי] ג'ו'ר א'רי'ה י'הוד'ה (מט, ט). ר"ת וס"ת גימ' דר"ך, כמנין ב' פעמים יב"ק שהוא הוי"ה אהי"ה אדנ"י, לרמז על אתערותא מתתא לעילא מיין נוקבין, ומעילא לתתא מיין דוכרין. ונרמז זה אצל יהודה הרומז למלכות (זוה"ק ב, קד.), כי מדת המלכות היא המעוררת מיין נוקבין ליחוד אהי"ה הוי"ה, שהוא חכמה בינה, כידוע בספרי חכמי האמת (שער מאמרי רשב"י, ס' ספרא דצניעתא פ"א(. – מטרף בני עלית (מט, ט). פירש רש"י בהריגת תמר שהודה צדקה ממנו (לח, כו) לפיכך כרע רבץ בימי שלמה איש תחת גפנו (מלכים-א ה, ה) עיי"ש. יש לומר שרש"י ז"ל כיון בזה ענין גדול, כי על ידי שיהודה הודה צדקה ממנו, נולד מתמר מקור נפתח למלכות בית דוד, שממנו נולד משיח שיהיה תיקון הרפ"ח ניצוצין הידועים (עי' ליקו"ת בראשית ד"ה יש להקשות), ועה"כ הם טר"ף. וזה מטרף בני עלית, שנתעלה מחמת שעל ידי הודאתו יתוקנו טר"ף שהם הרפ"ח עה"כ כנ"ל. וזוכה לזה על ידי שמירת התורה הקדושה ושבת קודש, לכן הר"ת והס"ת של מ'טר'ף ב'נ'י ע'לי'ת לחשבון הפ' פשוטה ת"ת גימ' כת"ר שב"ת, ועל ידי זה נתייחדו היחודים הק' הוי"ה אהי"ה אדנ"י העולים יב"ק, המרומז בר"ת מ'טרף ב'ני ע'לית שהוא מב"ע גימ' יב"ק, וזה שפירש רש"י לפיכך כרע רבץ בימי שלמה איש תחת גפנו, כי האותיות שתחת גפ"ן ר"ל הקודמות מגפ"ן הם גם כן מב"ע גימ' יב"ק וכנ"ל:

אסרי לגפן עירה (מט, יא). אפשר לומר על דרך שפרשנו (ליקוטים ד"ה המשנה הבונה) מה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, פד) כמה ימי עבדך, ר"ל ימי העבדות שלי הוא כמ"ה גימ' ס"ה כמנין אדנ"י, שכל העבודה שלו היה לאוקמא שכינתא מעפרא ולא לצורכו. וזה מרומז כאן דר"ת א'סרי ל'גפן ע'ירה הוא ק"א, מרמז על התורה הקדושה, שצריך לשנות פרקו ק"א פעמים כידוע מדברי חז"ל (חגיגה ט ע"ב), והלימוד יהיה רק לשמ"ה, לש"ם ה', לאוקמא שכינתא מעפרא, ולכן הס"ת של אסר'י לגפ'ן עיר'ה גימ' ס"ה כמנין אדנ"י, שיהיה רק לאוקמא שכינתא מעפרא, על דרך מה שאמרו חז"ל (יבמות יג ע"ב) כל מקום שצריך למ"ד בתחילתה הטיל לה ה' בסופה, שהלימוד בתחלה יהיה רק לשם ה' אחרונה כנ"ל, ועל ידי זה זוכה להעלות מדת המלכות עד מוחין עילאין, הנרמזין בולשרק'ה בנ'י אתונ'ו שהס"ת גימ' אהי"ה רומז לבינה (זוה"ק ג, קח ע"ב), ור"ת של ב'ני א'תונו א"ב, רומז לחכמה עילאה הנקרא אבא (שם, רצ.).

#

לדינא

$לעולם ה', (קיט-ל, פט): [שימוש תהלים לפרק קיט-ל] לדינא, התפלל אחר תפלתך במנחה ואת זכי בדין.

הַמִּצְוָה שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה מְעִידָה וְרוֹדֶפֶת אַחֲרָיו לְמַעְלָה

$לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ וגו' (קיט, צג): [זוהר ח"ג (דף קיח.) זוהר תורה] לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פקודיך כי בם חייתני. אמר רבי אלעזר בוא וראה מצות התורה עליונות הן למעלה, אם בא אדם ועשה מצוה אחת, מצוה זו עומדת לפני הקב"ה ומתעטרת לפניו, ואומרת פלוני עשה אותי ומן פלוני אני, לפי שהוא מעורר עשיה כזו למעלה, כדמיון שהוא מעורר עשיית המצוה למטה כמו כן נתעורר למעלה, ועושה בזה שלום למעלה ולמטה, כמש"כ (ישעי' כז) או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי, יעשה שלום לי למעלה, שלום יעשה לי למטה, אשרי חלקו של אדם זה שעושה מצות התורה.

#

לחשישת יד ימנית

$מה אהבתי, (קיט-מ, צז): [שימוש תהלים לפרק קיט-מ] לחשישת יד ימין לחוש עליו ז' זמנין בג' ימים.

אֵיךְ יָכוֹל לִהְיוֹת כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי אֶלָּא מִכָּאן לָמַדְנוּ שֶׁכָּל מִי שֶׁמִּתְיַגֵּעַ בַּתּוֹרָה לְהַשְׁלִים הַדִּין עַל אֲמִתָּתוֹ הֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ קִיֵּם כָּל הַתּוֹרָה

$מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ וגו' (קיט, צז): [זוהר ח"ב (דף כז.) זוהר תורה] מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי. רבי יהודה פתח ואמר מה אהבתי תורתך וגו', וכתוב חצות לילה אקום להודות לך וגו', בוא וראה הלא דוד היה מלך ישראל והיה צריך לשפוט העם ולהנהיג לישראל כרועה עדרו ינהל שלא יסורו מן דרך האמת, והרי בלילה כתוב חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך, והוא היה עוסק בתורה ובתשבחות של הקב"ה עד שהאיר הבקר, והוא היה מעורר השחר כמו שכתוב עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר, וכאשר בא היום אמר מקרא זה מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי, איך יכול להיות כל היום היא שיחתי, אלא מכאן למדנו שכל מי שמתיגע בתורה להשלים הדין על אמתתו, הרי זה כאילו קיים כל התורה, לפיכך כל היום היא שיחתי, בוא וראה ביום התיגע בתורה להשלים משפטי אמת, ובלילה היה עוסק בשירות ותשבחות עד שהאיר היום, מה הטעם שכל היום עסק בהשלמת משפטים, בשביל להכליל השמאל בהימין[5] ובלילה בשביל להכליל מדרגת הלילה במדת היום.

#

לצאת לדרך

$נר לרגלי, (קיט-נ, קה): [שימוש תהלים לפרק קיט-נ] התפלל בעת שתצא לדרך ותנצל מכל צרה.

לקיים נר לרגלי דברך לדבק הכל לתורה

$נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי (קיט-נ, קה): [אמרי אמת תוספת מאמרים בסוף בראשית] (ליל ב') איתא בגמרא הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים וברש"י דכתיב כי נר מצוה ותורה אור, בחנוכה יכולים להגיע לאור התורה כי היונים רצו להשכיחם תורתך ואחר כך נעשה ההיפך מזה, איש ישראל צריך לקשר עצמו לתורה שזה יהיה אצלו הרגילות, אאז"ל אמר בשם אאזז"ל דהרגיל בנר היינו שהולך מכל הרגילות וממשיך ומדבק הכל לתורה וזהו דכתיב נר לרגלי דברך, בברכת התורה מתפללים ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה כי זה הוא כח התורה שעושה פירות ופירי פירות ונעשה מהכל תורה, כתיב חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך ואיתא בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, היינו שהכניס כח התורה לכל המקומות שיהיו רק על פי התורה והיה עושה מכל המעשים תורה, כל העולם לא נברא אלא בכח התורה ולכן צריכים לעשות מכל המעשים תורה, איתא ומפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהן וכו' שאין מברכין בתורה תחלה וכו' דכתיב על עזבם את תורתי וגו' ולא הלכו בה, הכוונה כי צריך לדבק כל המחשבות שיהיו רק מכח התורה ומהאי טעמא מברכין ברכת התורה בתחלת היום ואין מברכין שוב בכל שעה שלומדים כי אין להפסיק אפילו רגע אחד בלי תורה והיינו שאין מברכין בתורה תחלה דייקא שלא היו דבקים בתורה כל היום, היונים רצו להרע עוד יותר שהיה להם משהו חלק ושייכות לתורה כי התורה נכתבת יונית דכתיב יפת אלקים ליפת וישכון באהלי שם, ועל ידי זה היה להם שליטה ורצו לערב אור התורה בחכמות חיצוניות ורצו לעשות מהתורה חכמה חיצונית וזהו שאיתא שאמר המלך לחכמים כתבו לי את התורה בלשון יונית, אולם איתא למשמאילים בה סמא דמותא שעבורם התורה היא עוד סם המות, וכשנצחום ישראל נעשה הדבר אצלם להיפך שיש להם כח לעשות אפילו מחיצוניות תורה ובכל מקום שיש יותר הסתר יכולים הם לברר שיש שם כח התורה, אאז"ל אמר על מימרא דר' תנחום מאי דכתיב והבור רק אין בו מים וכו' מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו שהפירוש הוא שאם אין מים שהם תורה אז נעשה נחשים ועקרבים, וזה הסמיכות למימרא הקודמת דר' תנחום נר של חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה כי נר חנוכה מרמז לת"ח דהרגיל בנר הויין ליה בנים ת"ח ות"ח צריך שמירה ביותר כדאיתא ובתלמידי חכמים יותר מכולם, כתיב אני חכמה שכנתי ערמה ואיתא כיון שנכנסה חכמה באדם נכנסה עמו ערמומית ולכן ובתלמידי חכמים יותר מכולם, והעצה לזה לקיים נר לרגלי דברך לדבק הכל לתורה.

#

לבקש צרכך

$סעפים, (קיט-ס, קיג): [שימוש תהלים לפרק קיט-ס] בעת שיש לך כלום בקשה התפלל זה ואחר בקש.

עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים

$סעפים שנאתי (קיט-ס, קיג): [מדרש תהלים] סעפים שנאתי. אמר שלמה (משלי ח, יג) יראת ה' שנאת רע. כך הקב"ה שונא למי שהוא שונא דרך החיים והולך דרך הרע. א"ל דוד, כל מה שאתה שונא אני שונא. לכך נאמר, סעפים וגו'. ומהו סעפים, כל מי שפורש מדרכיו של הקב"ה. וכן הוא אומר, (יחזקאל לא, ו) בסעפותיו קננו כל עוף השמים. רוצה לומר, סעפים. וכן אליהו אמר, (מלכים א יח, כא) עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים. אמר, לא תאחזו החבל בשתי ראשים, בחרו לכם היום למי תעבדון וגו'. סעפים שנאתי, אלו הם בני אדם שמחשבין יראת אלהים מתוך ייסוריהן ולא מאהבה, וגם מי שפורש מדרכי האלהים והולך בדרכי בני אדם. אמר דוד, לא עשיתי אני אותם לא באונס ולא ביראה אלא באהבה, שנאמר, ותורתך אהבתי. שנאתי מה ששנאת, אהבתי מה שאהבת. בשר ודם פורש כתב גזרתו והכל עושין אותם, אף על פי שעושין אותם אינם עושין אלא מיראה. אני איני כן, אלא מאהבה של תורה אני עושה אותה. וכן הוא אומר, מה אהבתי וגו'. ובשביל שאהבתי אותה אל תניחני, אלא, סתרי ומגני אתה. דבר אחר סתרי ומגני אתה וגו'. לאיזה דבר, שאמרת לאברהם, (בראשית טו, א) אל תירא אברם אנכי מגן לך וגו'. וכן הוא אומר (שמואל-ב כב, לו) ותתן לי מגן ישעך. ולא לעצמי, אלא לכל מי שבוטח בך. וכן הוא אומר, (שם, לא) מגן הוא לכל החוסים בו. לכך נאמר, סתרי ומגני אתה וגו'. סורו ממני מרעים וגו'. זה דואג ואחיתופל, שהיה אומר להם, מה אתם דוחפים לי הניחו לי שעה אחת שאשב ואעסוק בתורה. וכן הוא אומר לשאול, (שמואל-א כו, יט) ועתה ישמע נא אדוני את דברי עבדך וגו' כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים. וכי אלהים אחרים היה עובד, אלא אמר דוד, בשביל שרדפוני ואיני עוסק בתורה כאלו אלהים אחרים אני עובד. לכך נאמר, סורו ממני מרעים וגו'. סמכני כאמרתך וגו'. באיזו אמירה, כשם שאמרת, (תהלים קמה, יד) סומך ה' לכל הנופלים. וכן הוא אומר, (שם לז, כד) כי יפול לא יוטל כי ה' סומך ידו. אמרתי שאתה סומך, סמכני כאמרתך וגו'. שברתי שאעשה את התורה תן לי חיים ואני עושה את התורה ואיני מתבייש. סעדני ואושעה וגו'. כך אמר דוד, יסעדני שיהא בי כח לעמוד בייסורין שאתה מביא עלי, בשביל שתושיעני. הלכתי לשנות פרק א' ולא היה בי כח, סעדני. אם אבוא לידי מצוה ולא הייתי יכול לעשותה, סעדני ואושעה. וכן הוא אומר, (תהלים יח, לו) וימינך תסעדני. מכאן אתה למד, שאין הקב"ה מושיע לישראל אלא על שעוסקים בתורה. לכך נאמר, סעדני ואושעה.

כשבאו ולמדו את התורה, בשקר וברמיות למדוה. לכך נאמר, כי שקר תרמיתם.

$סלית כל שוגים מחקיך וגו'.(קיט-ס, קיח) מהו סלית כל שוגים, החוטאים, בא דואג ולמד את התורה ולא עשה אותה, וחלפת אותו. בא אחיתופל מעלה פנים ולמד את התורה ולא קיימה, וחלפת אותו. למה היו דומין דואג ואחיתופל, לבית מלא תבן לאחר ימים פנה בעל הבית וטחו בטיט, אף על פי שטחו בטיט חורין מלאים תבן, נפל הטיט התחיל התבן יוצא מן החורין. כך היו גם אלו, באו ולמדו כל דקדוקי תורה ולבבם מלא הוללות. לכך נאמר, סלית כל שוגים מחקיך. כי שקר תרמיתם. מהו כי שקר תרמיתם, כשבאו ולמדו את התורה, בשקר וברמיות למדוה. לכך נאמר, כי שקר תרמיתם. סיגים השבת כל רשעי ארץ. מהו, סיגים השבת. האשכול הזה, כל זמן שיש בו ענבים הוא נתון ביד אדם. אכל הענבים עושה סוגים, והנשאר משליכו לארץ. כך אלו. הכל סג יחדו נאלחו. לכך נאמר, סיגים השבת וגו'. סמר מפחדך בשרי. מפחד של גיהנם. וכן הוא אומר, (ישעיה לג, יד) פחדו בציון חטאים. אמר לו הקב"ה, פחדת, אשריך. שנאמר (משלי כח, יד) אשרי אדם מפחד תמיד:

#

לחשישת יד שמאלי

$עשיתי, (קיט-ע, קכא): [שימוש תהלים לפרק קיט-ע] לחשישת יד שמאל, לחוש עליו ז' זמנין בג' ימים.

מִי שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה כְּאִלּוּ עָשָׂה וְתִקֵּן אֶת הָעֵת הַזֹּאת לְחַבֵּר אוֹתָהּ עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא

$עֵת לַעֲשׂוֹת לַה'  וגו' (קיט-ע, קכו) [זוהר פרשת וירא (דף קטז:)] רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, (תהלים קיט) עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תוֹרָתֶךְ. מַה זֶּה עֵת לַעֲשׂוֹת לַה'? אֶלָּא הֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ, אֲבָל עֵת – זוֹ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרֵאת עֵת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז) וְאַל יָבא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ. מַה זֶּה וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת? כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ז) לִשְׁמָרְךְ מֵאִשָּׁה זָרָה. וְזֶהוּ (ויקרא י) וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה וְגוֹ'. מָה הַטַּעַם עֵת? מִשּׁוּם שֶׁיֵּשׁ לָהּ עֵת וּזְמַן לַכֹּל לְהִתְקָרֵב לִהְיוֹת מְאִירָה וּלְהִתְחַבֵּר כָּרָאוּי, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סט) וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךְ ה' עֵת רָצוֹן. לַעָשׂוֹת לַה', כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמואל ב ח) וַיַּעַשׂ דָּוִד שֵׁם. שֶׁכָּל מִי שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה כְּאִלּוּ עָשָׂה וְתִקֵּן אֶת הָעֵת הַזֹּאת לְחַבֵּר אוֹתָהּ עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (תפארת). וְכָל כָּךְ לָמָּה? מִשּׁוּם שֶׁהֵפֵרוּ תוֹרָתֶךְ. שֶׁאִלּוּ לֹא הֵפֵרוּ תוֹרָתֶךְ, לֹא נִמְצָא פֵרוּד שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִיִּשְׂרָאֵל לְעוֹלָמִים.

בְּכָל זְמַן שֶׁהַתּוֹרָה מִתְקַיֶּמֶת בָּעוֹלָם וּבְנֵי אָדָם מִשְׁתַּדְּלִים בָּהּ, כִּבְיָכוֹל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׂמֵחַ בְּמַעֲשֵׂי יָדָיו וְשָׂמֵחַ בְּכָל הָעוֹלָמוֹת

עֵת לַעֲשׂוֹת לַה'  וגו' (קיט-ע, קכו) [זוהר פרשת תרומה (דף קנ"ה:)] פָּתַח רַבִּי חִיָּיא וְאָמַר, (תהלים קיט) עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךְ. פָּסוּק זֶה נִתְבָּאֵר וּפֵרְשׁוּהוּ הַחֲבֵרִים. אֲבָל עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' – בְּכָל זְמַן שֶׁהַתּוֹרָה מִתְקַיֶּמֶת בָּעוֹלָם וּבְנֵי אָדָם מִשְׁתַּדְּלִים בָּהּ, כִּבְיָכוֹל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׂמֵחַ בְּמַעֲשֵׂי יָדָיו וְשָׂמֵחַ בְּכָל הָעוֹלָמוֹת, וְשָׁמַיִם וָאָרֶץ עוֹמְדִים בְּקִיּוּמָם. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַבֵּץ אֶת כָּל הַפָּמַלְיָה שֶׁלּוֹ וְאוֹמֵר לָהֶם: רְאוּ אֶת הָעָם הַקָּדוֹשׁ שֶׁיֵּשׁ לִי בָּאָרֶץ, שֶׁתּוֹרָתִי מִתְעַטֶּרֶת בִּשְׁבִילָם! רְאוּ מַעֲשֵׂי יָדַי שֶׁאַתֶּם אֲמַרְתֶּם (תהלים ח) מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ. וְהֵם, כְּשֶׁהֵם רוֹאִים אֶת שִׂמְחַת רִבּוֹנָם בְּעַמּוֹ, מִיָּד פּוֹתְחִים וְאוֹמְרִים, (שמואל ב ז) וּמִי כְעַמְּךְ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ. וּבְשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִתְבַּטְּלִים מֵהַתּוֹרָה, כִּבְיָכוֹ"ל תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ, שֶׁכָּתוּב צוּר יְלָדְךְ תֶּשִׁי. וְאָז כָּתוּב, וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמְדִים עָלָיו. וְעַל זֶה עֵת לַעֲשׂוֹת לַה'. אוֹתָם (בני העולם) הַצַּדִּיקִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ, יֵשׁ לָהֶם לְשַׁנֵּס מָתְנַיִם וְלַעֲשׂוֹת מַעֲשִׂים כְּשֵׁרִים, כְּדֵי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִתְחַזֵּק בָּהֶם בַּצַּדִּיקִים וּבַמַּחֲנוֹת וּבַהֲמוֹנִים שֶׁלּוֹ. מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁהֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךְ, וְלֹא מִשְׁתַּדְּלִים בָּהּ בְּנֵי הָעוֹלָם כָּרָאוּי.

 #

לנפוח אף שמאלי

$פלאות, (קיט-פ, קכט): [שימוש תהלים לפרק קיט-פ] לנפוח האף השמאלי לחוש על שמן ומשחהו.

כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ

$פַּלְגֵי מַיִם יָרְדוּ עֵינָי עַל לֹא שָׁמְרוּ תוֹרָתֶךְ (קיט-פ, קלו): [זוהר זוהר חדש פרשת כי תצא] וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים – זֶהוּ חֹדֶשׁ אֱלוּל, שֶׁבּוֹ עָלָה מֹשֶׁה לָהָר לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיִּמְחַל לְיִשְׂרָאֵל עַל (חטא) הָעֵגֶל. וּמִשּׁוּם זֶה, וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים, מִשּׁוּם שֶׁגִּלָּה אֶת עֶרְוַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְעֶרְוַת הַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יח) עֶרְוַת אָבִיךְ וְעֶרְוַת אִמְּךְ לֹא תְגַלֵּה. וְעַל זֶה אָמַר (תהלים קיט) פַּלְגֵי מַיִם יָרְדוּ עֵינָי עַל לֹא שָׁמְרוּ תוֹרָתֶךְ. וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל רְחוֹקִים מֵהַמֶּלֶךְ כָּל הַזְּמַן הַהוּא, עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁיָּרַד מֹשֶׁה מֵהָהָר, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּתַעֲנִית כָּל הַיּוֹם הַהוּא. וְאָז נִדְבַּק הַמֶּלֶךְ בַּגְּבִירָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא) וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךְ לְאִשָּׁה. וְכָרְתוּ בְרִית עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹּא יַעַבְדוּ עוֹד עֲבוֹדָה זָרָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד) הִנֵּה אָנֹכִי כּוֹרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל עַמְּךְ וְגוֹ'. וְכָתוּב שָׁם (שם) אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ. וְעַל זֶה, וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף, אַל תְּשַׁקֵּר בְּנִשְׁמָתְךְ בִּשְׁבִיל אֱלֹהֵי כֶסֶף, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ) לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם. אַשְׁרֵי הֵם יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גָּזַר עֲלֵיהֶם תַּעֲנִית בַּיּוֹם הַזֶּה, שֶׁכָּתוּב (ויקראכג) כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ. כְּדֵי שֶׁיִּתְכַּפְּרוּ לָכֶם כָּל חֲטָאֵיהֶם. שֶׁכָּתוּב (שם טז) כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ. עַד כָּאן.

 

#

להשמיד השונאים

$צַדִּיק אַתָּה ה' וְיָשָׁר מִשְׁפָּטֶיךָ: (קיט-צ, קלז): [שימוש תהלים החדש לפרק קיט-צ] פסוק – צדיק אתה ה' וגו', – א. טוב מאוד לנצח במשפט, יאמר אותו כמה פעמים קודם המשפט ויצדיק עליו את הדין וינצח בדינו. – ב. כתוב לומר אותו כ"ד פעמים לפני הדיין. – ג. כל הרוצה לומר או להוציא דבר שהאמת איתו, יאמר י"ב פעמים כל אות צ.

 

שְׁלֹשָׁה הֵם שֶּׁנִּסְתַּלְּקוּ מִן הָעוֹלָם בִּשְׁעַת תְּפִלַּת מִנְחָה שֶׁל שַׁבָּת שֶׁאָז עֵת רָצוֹן נִמְצֵאת

$צִדְקָתְךָ צֶדֶק לְעוֹלָם וגו' (קיט, קמב): [זוהר ח"ב (דף קנו.) זוהר תורה] צִדְקָתֵךְ צֶדֶק לְעוֹלָם וְתוֹרָתְךָ אֱמֶת. למדנו שלשה הם שנסתלקו מן העולם בשעת תפלת מנחה של שבת שאז עת רצון נמצאת, אחד משה נביא הנאמן העליון, ואחד יוסף הצדיק, ואחד דוד המלך, לפיכך אנו אומרים ג' פסוקים של צדוק הדין במנחה של שבת, אחד הוא של יוסף הצדיק לראשונה, וזהו צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה וגו', זה יוסף שהוא בלבדו כהררי אל ככל הרים העליונים[6] ואחד משה נביא הנאמן, וזהו שכתוב וצדקתך אלהים עד מרום אשר עשית גדולות וגו', לפי שהוא נושא לכל הצדדים ימין ושמאל[7] ואחד הוא דוד המלך, וזהו שכתוב צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת, לעולם זה דוד המלך[8].

#

לחשישת רגל שמאלית

$קראתי, (קיט-ק, קמה): [שימוש תהלים לפרק קיט-ק] לחשישת רגל שמאל, לחוש על שמן וורד ומשחהו.

שיפנה עצמו. לסביבות ישראל להשפיע להם די צרכיהם

$קדם ידעתי מעדותיך כי לעולם יסדתם (קיט-ק, קנב): [נועם אלימלך, ליקוטי שושנה] בהקדים לפרש על דרך הרמז, כיצד עלה בכבש פירוש כיצד עולה ממדריגה למדרגה ומפרש ופנה לסובב פירוש שיפנה עצמו. לסביבות ישראל להשפיע להם די צרכיהם דרומית רוצה לומר הרוצה לבא אל החכמה כמו הרוצה להחכים ידרים מזרחית פירוש מיד בקומו בבוקר לא יפנה רק אל התורה שמזה יבא לו שיזריח אור גדול וזהו השמש יצא על הארץ פירוש כשיבא הבהירות על הארץ הוא הגוף על ידי עסק התורה ולוט בא צוערה רוצה לומר יצר הרע הנקרא לוט בא צוערה מלשון מצער שנעשה מצער וקטן, מזרחית צפונית פירוש, עם האור הזה יכול להשפיע השפעות וטובות גדולות שצריך לזה הצפנה והטמנה גדולה שלא יבין המקטרג ע"ד שפרשתי הרוצה להעשיר יצפין פירוש מי שרוצה להעשיר את ישראל ולהמשיך עליהם השפעה צריך להצפין הדבר מן הקטרוג. וזהו מצפון זהב יאתה על ידי שיצפין יבא זהב היינו השפעות, וזהו קדם רוצה לומר על ידי מזרח האור ידעתי מעדותיך פירוש אוכל לדעת השני דברים הנקראים עדות דהיינו מנורה היה בדרום ושולחן בצפון ונאמר בשניהם עדות וזהו ידעתי מעדותיך שאוכל להשיג החכמה כדי להשפיע כי לעולם יסדתם פירוש שכל זה יסדת בשביל העולם כדי להשפיע להם.

טעמו וראו כי טוב ד'. ויש לפרש דהנה האדם אין רשאי להנות מהעולם הזה הן אכילה ושתיה, והן הראיה שאדם רואה בעיניו שהם עיקר החמדה כדרך שאמרו עין רואה ולב חומד ואם כן צריך האדם שכל ראיותיו לא יהיה כי אם בדבר ד' וברוממותו לבחון בנפלאותיו ומובן ממילא טעמו פירוש כל מה שתטעמו בפה היא אכילה ושתיה וראו וכל מה שתראו זה לא יהיה הכל כי אם להבין כי טוב ד' להכיר טובתו וגדולתו יתברך.

#

לחשישת אוזן ימנית

$ראה עניי, (קיט-ר, קנג): [שימוש תהלים לפרק קיט-ר] לחשישת אוזן ימנית, אמור אותו במי בצל והטף טפה אחת.

הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא מָלֵא רַחֲמִים, וּמִתְמַלֵּא רַחֲמִים עַל כָּל מַעֲשָׂיו

$רַחֲמֶיךְ רַבִּים ה' כְּמִשְׁפָּטֶיךְ חַיֵּנִי (קיט-ר, קנו) [זוהר פרשת משפטים (דף ק"ו:)] שָׁנִינוּ, אֵין דָּבָר בָּעוֹלָם שֶׁעוֹמֵד לִפְנֵי הַתְּשׁוּבָה, וְאֶת הַכֹּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַבֵּל וַדַּאי. וְאִם שָׁב בִּתְשׁוּבָה, הֲרֵי מְזֻמָּן כְּנֶגְדּוֹ אֹרַח חַיִּים. וְאַף עַל גַּב שֶׁפָּגַם מַה שֶּׁפָּגַם – הַכֹּל נִתְקָן וְהַכֹּל חוֹזֵר עַל תִּקּוּנוֹ, שֶׁהֲרֵי אֲפִלּוּ בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁבוּעָה, (לפני הקדוש ברוך הוא נקרא בו כי ה' צבאות יעץ ומי יפר. זהו סוד סתום. ועוד, כאשר הקדושברוך הוא נשבע שבועה, לא נשבע אלא אם לא יעשה תשובה, שהרי אין דבר שעומד בפני התשובה, ועל הכל מכפר הקדוש ברוך הוא כאשר עושים תשובה שלמה) הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַבֵּל, שֶׁכָּתוּב חַי אֲנִי נְאֻם ה' כִּי אִם יִהְיֶה כָּנְיָהוּ וְגוֹ'. וְכָתוּב כִּתְבוּ אֶת הָאִישׁ הַזֶּה עֲרִירִי וְגוֹ'. וְאַחַר שֶׁשָּׁב בִּתְשׁוּבָה כָּתוּב, וּבְנֵי יְכָנְיָה אַסִּר בְּנוֹ וְגוֹ'. מִכָּאן שֶׁתְּשׁוּבָה מְשַׁבֶּרֶת כַּמָּה גְזֵרת וְדִינִים וְכַמָּה שַׁלְשְׁלָאוֹת בַּרְזֶל, וְאֵין מִי שֶׁעוֹמֵד לִפְנֵי הַתְּשׁוּבָה. וְעַל זֶה כָּתוּב, (ישעיהסו) וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים בִּי. אֲשֶׁר פָּשְׁעוּ בִּי לֹא כָתוּב, אֶלָּא הַפֹּשְׁעִים בִּי. שֶׁלֹּא רוֹצִים לָשׁוּב וּלְהִתְנַחֵם עַל מַה שֶּׁעָשׂוּ. אֲבָל כֵּיוָן שֶׁהִתְנַחֲמוּ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַבֵּל אוֹתָם. לָכֵן הָאָדָם הַזֶּה, אַף עַל גַּב שֶׁפָּשַׁע בּוֹ וּפָגַם בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא צָרִיךְ וְשָׁב לְפָנָיו – מְקַבֵּל אוֹתוֹ וְחָס עָלָיו, שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא מָלֵא רַחֲמִים, וּמִתְמַלֵּא רַחֲמִים עַל כָּל מַעֲשָׂיו, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קמה) וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו. אֲפִלּוּ עַל בְּהֵמוֹת וְעוֹפוֹת מַגִּיעִים רַחֲמָיו. אִם עֲלֵיהֶם מַגִּיעִים רַחֲמָיו, כָּל שֶׁכֵּן עַל בְּנֵי אָדָם שֶׁיּוֹדְעִים וּמַכִּירִים לְשַׁבֵּחַ רִבּוֹנָם שֶׁרַחֲמָיו מַגִּיעִים עֲלֵיהֶם וְשׁוֹרִים עֲלֵיהֶם. וְעַל זֶה אָמַר דָּוִד, (שם קיט) רַחֲמֶיךְ רַבִּים ה' כְּמִשְׁפָּטֶיךְ חַיֵּנִי. אִם עַל רְשָׁעִים מַגִּיעִים רַחֲמָיו, כָּל שֶׁכֵּן עַל צַדִּיקִים. אֶלָּא מִי צָרִיךְ רְפוּאָה? אוֹתָם בַּעֲלֵי כְאֵבִים. וּמִי הֵם בַּעֲלֵי כְאֵבִים? אֵלֶּה אוֹתָם רְשָׁעִים, הֵם צְרִיכִים רְפוּאָה וְרַחֲמִים, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (מרחם) עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא יִהְיוּ עֲזוּבִים מִמֶּנּוּ, וְהוּא – שֶׁלֹּא מִסְתַּלּק מֵהֶם, וְיָשׁוּבוּ כְנֶגְדּוֹ. כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקָרֵב, הוּא מְקָרֵב בַּיָּמִין. וּכְשֶׁדּוֹחֶה, דּוֹחֶה בַּשְּׂמֹאל. וּבְשָׁעָה שֶׁדּוֹחֶה, הַיָּמִין מְקָרֶבֶת. מִצַּד הַזֶּה דּוֹחֶה וּמֵהַצַּד הַזֶּה מְקָרֵב, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא עוֹזֵב אֶת רַחֲמָיו מֵהֶם.

#

לפחד אויב

$שרים, (קיט-ש, קסא): [שימוש תהלים לפרק קיט-ש] לחשישת הראש אמור אותו על שמן זית ושים במקום הכאב.

וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' בְּלַבַּת אֵשׁ. בְּלַבַּת הָאֵשׁ שֶׁל הַתּוֹרָה

$שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךְ וגו' (קיט-ש, קסד): [זוהר זוהר חדש, תקונא קדמאה]  בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת יְהָוֶהֵ. ב' – וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר יַהֱוְהֹ. ג' – וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ יַהֱוְהָ. ד' – וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם יַהֱוִהַ. ה' – וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ יַהֱוַהָ. ו' – וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת יַהֱוְהְ. ז' – וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם יַהֱוִהַ. ח' – וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ יַהֱוהָ. ט' – וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ יַהֱוְהּ. י' – וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי יַהֱוִהָ. אֵלּוּ הֵם ל"ב אֱלֹהִים שֶׁל בְּרֵאשִׁית שֶׁהֵם כְּנֶגֶד ל"ב שְׁבִילִים. א' – בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת. ב' – וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל. ג' – וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר. ד' – וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר. ה' – וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר. ו' – וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם. ז' – וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ. ח' – וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ. ט' – וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם. י' – וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּוּוּ הַמָּיִם. יא' – וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ. יב' – וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב. יג' – וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ. יד' – וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב. טו' – וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת. טז' – וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי. יז' – וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם. יח' – וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב. יט' – וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמָּיִם. כ' – וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם. כא' – וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב כב' – וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר. כג' – וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ. כד' – וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת. כה' – וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב. כו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה. כז' – וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם. כח' – בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ. כט' – וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיּאמֶר. ל' – וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ. לא' – וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי. לב' – וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל. א' – וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. ב' – וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי. ג' – אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת. אֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה עוֹלִים עַל כָּל ל"ב אֱלֹהִים שֶׁל מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. וְזֶה סוֹד (שמות ג) וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' בְּלַבַּת אֵשׁ. בְּלַבַּת הָאֵשׁ שֶׁל הַתּוֹרָה, וְזֶהוּ (ישעיה סג) כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי. וּבָהֶם פּוֹעֲלִים אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת שֶׁל יהו"ה בָם, וְכֻלָּם נִכְלָלִים בְּבַת שֶׁבַע, וְהֵם שִׁבְעָה שֵׁמוֹת שֶׁל אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת אבג יתץ קרע שטן נגד יכש בטר צתג חקב טנע יגל פזק שקו צית. עֲלֵיהֶן נֶאֱמַר (תהלים קיט) שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךְ. וּבָהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים.

אֵין הָעוֹלָם עוֹמֵד אֶלָּא עַל הַשָּׁלוֹם

$שָׁלוֹם רָב לְאֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ וגו' (קיט, קסה): [זוהר חלק ג (דף קעו:) זוהר תורה] שָׁלוֹם רָב לְאֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ וְאֵין לָמוֹ מִכְשׁוֹל. אמר רבי יצחק בוא וראה שאין העולם עומד אלא על שלום, כאשר ברא הקב"ה את העולם לא היה יכול להתקיים עד שבא ושכן עליהם שלום, ומה הוא, זה השבת שהוא שלום של העליונים והתחתונים, ואז נתקיים העולם, ומי שחולק עליו יאבד מן העולם, מחלוקת זה שחולק על השלום, ומי שחולק על השלום חולק על השם הקדוש, לפי שהשם הקדוש נקרא שלום, רבי יוסי אמר כתוב שלום רב לאהבי תורתך וגו', התורה היא שלום, שכתוב (משלי ג) וכל נתיבותיה שלום.

#

לחשישת אזן שמאלית

$תקרב, (קיט-ת, קסט): [שימוש תהלים לפרק קיט-ת] לחשישת אוזן שמאלית, לחוש במי בצל והטף טפה אחת, מי שחושש זרועותיו וצדו האחת ופרסת רגליו כעין פרלסי"א אמור. אשרי, תקרב, במה, שרים, גמול, ראה, דבקה, קראתי, הורני, צדיק, ויבואוני, פלאות, זכור עשיתי, חלקי, סעפים, טוב, נר, ידיך, מה, כלתה, לעולם. והוא בדוק ומנוסה מאן דחשיש חרציה עשה לו קטרין. אדם שת אנוש קינן מהללאל ירד חנוך מתושלח למך נח שם.

כל עצמותי תאמרנה אמר דוד אני משבחך בכל אבריי ומקיים בהן המצות

$תבענה שפתי תהלה (קיט-ת, קעא): [ילקוט שמעוני תהלים פרק לה רמז תשכג] כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך. איתמר צואה על בשרו או ידו מונחת בבית הכסא רב הונא אמר מותר לקרות קריאת שמע, רב חסדא אמר אסור, אמר רבא מאי טעמא דרב חסדא דכתיב כל עצמותי תאמרנה, מ"ט דרב הונא אמר מותר לקרות קריאת שמע, רב חסדא אמר אסור, אמר רבא מאי טעמא דרב חסדא דכתיב כל עצמותי תאמרנה, מ"ט דרב הונא דכתיב כל הנשמה תהלל יה. אמר רבי תנחום אין לך כל אבר ואבר שלא קלס דוד להקב"ה בו. קלסו בראשו דשנת בשמן ראשי. קלסו בעיניו אליך נשאתי את עיני. קלסו בפיו תהלת ה' ידבר פי. קלסו בלשון ולשוני תהגה צדקך. קלסו בגרונו נחר גרוני בקראי אליך, קלסו בשפתים תרננה שפתי, קלסו בלב לבי ובשרי ירננו. קלסו בקרביו וכל קרבי את שם קדשו. קלסו בידיו ברוך ה' צורי המלמד ידי לקרב, קלסו ברגליו רגלי עמדה במישור. סוף דבר כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך. אמר דוד אע"פ שקלסתיך בכל אלו עד עכשו איני יודע לקלס פי יספר צדקותיך, כי לא ידעתי ספורות. כל עצמותי תאמרנה אמר דוד אני משבחך בכל אבריי ומקיים בהן המצות, בראשי אני רופפו וקורא בתפלתי, בשערות ראשי אני מקיים לא תקיפו פאת ראשכם ותפלין אני מניח בראשי, (פד) בצוארי עטיפת ציצית, בעיני וראיתם אותו, בפי תהלת ה' ידבר פי, בשפתי תבענה שפתי תהלה, בזקני ולא תשחית את פאת זקנך, בלשוני ולשוני תהגה צדקך, בלבי בלבי צפנתי אמרתך. בחזה הציצית אני משים כנגד הלב כל זמן שאני קורא קריאת שמע שנאמר והיו הדברים האלה על לבבך, מאחרי ומלפני השלכתי שני כנפים של טלית כשאני עומד בתפלה, יד ימנית אני כותב בה ומראה בה טעמי תורה, יד שמאלית בה אני קושר תפלין של יד ובה אני אוחז ציצית בזמן קריאת שמע, צפרנים לעשות בהם פריעה או מליקת העוף, או שניהם יחד ובוהן להסתכל אור להבדלה, כליותי אף לילות יסרוני כליותי, מעי ותורתך בתוך מעי, קרבי וכל קרבי את שם קדשו, רגל ימין לחליצה, רגל שמאל קודם לשלש פסיעות אחר התפלה, כרעים כריעת ברכים בתפלה, הגיד מצות מילה ופריעה, ברכים בהן אני עושה סנדיקוס לילדים בשעת מילה ופריעה לכך נאמר כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך. מציל עני מחזק ממנו אלו ישראל שהם נכנסין לתוך עובדי אלילים והקב"ה מצילם, ואין עני אלא ישראל שנאמר והשארתי בקרבך עם עני ודל, כבש בין שבעים זאבים מה יכול לעשות, הוי מציל עני מחזק ממנו.

רבי יהושע בן לוי אמר זה יצר הרע, בנוהג שבעולם אדם גדל עם חברו שתים ושלש שנים הוא קושר עמו אהבה וזה גדל עמו מנערותו ועד זקנותו ואם מצא להפילו בתוך שבעים שנה הוא מפילו, בתוך שמונים שנה הוא מפילו, הוא שדוד אמר מציל עני מחזק ממנו דאמר רבי אחא וכי יש גזלן גדול מזה: