ספר אילנא דחיי כרך א על הקדמת המהרח''ו –

ספר אילנא דחיי כרך א על הקדמת המהרח"ו מוכן לדפוס – נא לפרסם בכל העולם

ספר אילנא דחיי כרך א על הקדמת המהרח"ו מוכן לדפוס

 

.   וזה לשון המהרח"ו [רבי חיים ויטאל תלמיד האריז"ל זיע"א] – כִּי תּוֹרַת עוֹלָם הַבָּא אֵינֶנָּהּ כִּפְשָׁטָהּ, רַק שָׁם עוֹסְקִים בְּרָזֵי הַתּוֹרָה וְסוֹדוֹתֶיהָ. וְזֶה שֶׁלֹּא בָּחַר בָּהּ, וְלֹא טָרַח בָּעוֹלָם הַזֶּה מֵעֶרֶב שַׁבָּת לֹא יֹאכַל בְּשַׁבָּת. וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר: "הִנֵּה עֲבָדַי יֹאכֵלוּ וְאַתֶּם תִּרְעָבוּ וְגוֹ" (ישעיה  סה יג).

2.   עֲווֹן אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע הוּא שֶׁלֹּא בָּחַר לְהִתְעַסֵּק בְּעֵץ הַחַיִּים שֶׁהִיא חָכְמַת הַקַּבָּלָה'!

3.   'וְזֶהוּ עַצְמוֹ עֲווֹן הָעֵרֶב רַב הָאוֹמְרִים לְמֹשֶׁה "דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה (שמות כ טז) – בְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע, "וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת" (שם) – בְּסִתְרֵי תּוֹרָה, כִּסְבָרַת הַטּוֹעִים קְצָת בְּנֵי תּוֹרָה אֲשֶׁר בִּזְמַנֵּנוּ זֶה הַמּוֹצִיאִים שֵׁם רַע עַל חָכְמַת הָאֱמֶת חַיֵּי עוֹלָם, וְאוֹמְרִים שֶׁכָּל מִי שֶׁמִּתְעַסֵּק בָּהּ יָמוּת בְּקַצְרוּת שָׁנִים, חַס וְשָׁלוֹם! וְלָכֵן נִשְׁבְּרוּ הַלּוּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת מִסִּטְרָא דְּעֵץ הַחַיִּים וְנִתְּנוּ לָהֶם מִסִּטְרָא דְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע – מִשְׁנָה, שִׁפְחָה דְּמַטְרוֹנִיתָא. וְגָרַם אִבּוּדָא דְּחֻרְבַּן בַּיִת רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי, וְגָלוּת הָאַחֲרוֹן הַמַּר וְהָאָרֹךְ אֲשֶׁר אָנוּ בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים!' עד כאן לשונו.

 ספר אילנא דחיי כרך א על הקדמת המהרח"ו מוכן לדפוס

 

הַקְדָּמַת מוֹרֵינוּ הָרַב

חַיִּים וִיטַאל

עם ביאור

'אִילָנָא דְּחַיֵּי'

מאת

שבתי בן אליהו גן

אַקְדָּמוּת מִילִין

יראה הרואה ויבין המבין את אשר הנחיל לנו רבינו חיים ויטאל זכותו תגן עלינו בהקדמתו היקרה לכתבי רבו האריז"ל. וְדָבָר הַלָּמֵד מֵעִנְיָנוֹ וְִקַּל וָחוֹמֶר הוא – שאם כך הוא שהקדמת התלמיד דומה להר גועש ואש לוהטת בשבח סודות התורה בדחילו ורחימו כיום שניתנו למשה בהר סיני, שודאי שהסודות עצמם שהמה הַדְּבָשׁ הטהור שרָדָה רבינו חיים ויטאל מפי האר"י החי וכתבם כלשון רבו ממש כמו ששמעם – שלא נוכל אפילו לשבחם, כי הרי הוא בכלל 'כל המוסיף גורע'! לכן אנו בחיבורינו נעסוק בעיקר בביאור דברי התלמיד – הרב חיים ויטאל זכותו תגן עלינו, והקורא הנעים יבין מעצמו את ערך יקר גדולת תורת רבו האריז"ל זכרו לחיי העולם הבא, שקיבלה מאליהו הנביא זכור לטוב, שקיבלה מרבו משה רבינו עליו השלום (דהרי פינחס בן אלעזר הוא אליהו).

וקרינו לביאורינו 'אִילָנָא דְּחַיֵּי' על שם כתבי רבינו מהרח"ו שחיבר על תורת רבו האריז"ל. והוא קראם 'עֵץ חַיִּים' כידוע – והרי תרגום 'עֵץ חַיִּים' בלשון הזוהר הוא 'אִילָנָא דְּחַיֵּי'. אמנם הרוצה להעמיק יותר בטעם השם שבחרנו לקרוא לביאורינו יראה בטעמו של רבינו מהרח"ו עצמו לקריאת שם כתביו – דאנו נמשכנו אחריו. זה לשון רבינו בסוף הקדמתו: 'וְלָכֵן אֲנִי הַכּוֹתֵב הַצָּעִיר חַיִּים וִיטַאל רָצִיתִי לְזַכּוֹת אֶת הָרַבִּים בְּהֶעְלֵם נִמְרָץ, וְהַמַּשְׂכִּילִים יָבִינוּ. וְקָרָאתִי שֵׁם הַחִבּוּר הַזֶּה עַל שְׁמִי סֵפֶר 'עֵץ חַיִּים', וְגַם עַל שֵׁם הַחָכְמָה הַזֹּאת הָעֲצוּמָה חָכְמַת הַזֹּהַר הַנִּקְראֵת 'עֵץ חַיִּים' – וְלֹא 'עֵץ הַדַּעַת' כַּנִּזְכַּר לְעֵיל. בַּעֲבוּר כִּי בַּחָכְמָה הַזֹּאת טוֹעֲמֶיהָ חַיִּים זָכוּ, וְיִזְכּוּ לְאַרְצוֹת הַחַיִּים הַנִּצְחִיִּים. וּמֵעֵץ הַחַיִּים הַזֶּה מִמֶּנּוּ תֹּאכֵל, "וְאָכַל וְחַי לְעוֹלָם" (בראשית ג כב)'! עד כאן לשונו. הרי שרבינו מהרח"ו הזכיר תרי טעמי לקריאת שם חיבורו 'עֵץ חַיִּים' – גם על שמו 'חַיִּים', וגם על שם חכמת הקבלה היא חכמת הזוהר הנקראת 'עֵץ חַיִּים' – ולא 'עֵץ הַדַּעַת'!

ויש לציין שספר 'עֵץ חַיִּים' המפורסם המצוי ביננו כיום אינו אלא חלק קטן מכללות תורת האריז"ל שהעלה מהרח"ו על הכתב. דהרי מוכח מלשון רבינו מהרח"ו לקראת סוף הקדמתו שהוא עצמו קרא לכללות כל כתבי תורת האריז"ל שקיבל מרבו בשם 'עֵץ חַיִּים'. דזה מוכח במה שתחילה כתב: 'וְקָרָאתִי שֵׁם הַחִבּוּר הַזֶּה עַל שְׁמִי סֵפֶר 'עֵץ חַיִּים', ובהמשך דבריו ביאר רבינו שהשם 'עֵץ חַיִּים' קאי על כל השמונה שערים שלאחר פטירתו הדפיסם בנו הרב שמואל ויטאל זכר צדיק לברכה. והרי רבינו עצמו כתב קצת אחרי כן: 'וְרָאִיתִי לְחַלֵּק הַסֵּפֶר לִשְׁנֵי חֲלָקִים, וְכָל חֵלֶק מֵהֶם יִפְחַלֵּק לְאַרְבָּעָה שְׁעָרִים. הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן יִתְחַלֵּק לְאַרְבָּעָה שְׁעָרִים… וְהַחֵלֶק הַשֵּׁנִי גַּם הוּא נֶחֱלָק לְאַרְבָּעָה שְׁעָרִים… וְדַע, כִּי אַף עַל פִּי שֶׁחִלַּקְתִּי הַחִבּוּר הַזֶּה לִשְׁמוֹנֶה שְׁעָרִים, זֶהוּ עַל דֶּרֶךְ כְּלָלוּת' – עד כאן לשונו. ואכן ספר 'עֵץ חַיִּים' המצוי ביננו כיום הרי הוא אוסף של שלושה מהדרות שחיבר מהרח"ו בזמנים שונים, העוסק בעיקר בהקדמות תורת האריז"ל, והודפס על ידי רבי מאיר פאפירש כ"ץ זכרונו לברכה בזמן אחר מהדפסת השמונה שערים הידועים.

אמנם אנו בְּאַקְדָּמוּת מִילִין אלו נעמוד בעיקר על הטעם השני שהזכיר מהרח"ו לקריאת שם ספרו, והוא 'עַל שֵׁם הַחָכְמָה הַזֹּאת הָעֲצוּמָה – חָכְמַת הַזֹּהַר הַנִּקְראֵת 'עֵץ חַיִּים' – וְלֹא 'עֵץ הַדַּעַת'! והרואה יראה בעיניו איך שכוונת רבינו מהרח"ו ודאי לעץ החיים ועץ הדעת הנזכרים בפרשת בראשית בענין חטא אדם הראשון, כמו שכתב הוא בעצמו בהקדמתו: 'הִנֵּה נִתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר כִּי עֲווֹן אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע הוּא שֶׁלֹּא בָּחַר לְהִתְעַסֵּק בְּעֵץ הַחַיִּים שֶׁהִיא חָכְמַת הַקַּבָּלָה'! עד כאן לשונו. ומסתמא דבר זה ש'עֲווֹן אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע הוּא שֶׁלֹּא בָּחַר לְהִתְעַסֵּק בְּעֵץ הַחַיִּים שֶׁהִיא חָכְמַת הַקַּבָּלָה' הוא חידוש נפלא לקורא הנעים, ובודאי שטעון ביאור נרחב שעתה נתחיל בו – בעזרת השם יתברך.

******

שמא תאמר – מנא ליה למהרח"ו דברי נבואה אלו ש'עֲווֹן אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע הוּא שֶׁלֹּא בָּחַר לְהִתְעַסֵּק בְּעֵץ הַחַיִּים שֶׁהִיא חָכְמַת הַקַּבָּלָה'? דע, שרבינו מהרח"ו בעצמו מבאר את מקורו הנאמן בהמשך דבריו בכותבו שדבר זה הוא בעצם מפורש בזוהר הקדוש, 'כְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּפָרָשַׁת נָשׂא בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא (דַּף קכד ע"ב), וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: 'וּבְגִין דַּעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְמִטְעַם מֵ'אִילָנָא דְּחַיֵּי' דְּאִיהוּ הַאי סֵפֶר הַזֹּהַר יִפְּקוּן בֵּיהּ מִן גָּלוּתָא וְכוּ'. וְ'אִילָנָא דְּטוֹב וְרַע' דְּאִיהוּ אִסּוּר וְהֶתֵּר לֹא שַׁלִּיט עַל יִשְׂרָאֵל יַתִּיר וְכוּ'. כִּי אָז יִהְיוּ כְּמַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן עוֹסְקִים בְּחָכְמַת הַתּוֹרָה דַּאֲצִילוּת, וְלֹא בְּתוֹרַת מְטַטְרוֹ"ן מְלֻבֶּשֶׁת בְּמַלְבּוּשִׁים וְסִפּוּרִים גַּשְׁמִיִּים'! עד כאן לשון מהרח"ו בהקדמתו. הרי מקורו של רבינו מהרח"ו הוא לא פחות מדברי הרעיא מהימנא בזוהר הקדוש! אמנם עדיין הדרך ארוכה לפנינו עד שנזכה להבין טעמו של אותו המאמר בספר הזוהר.

עוד נתבאר לנו מדברי מהרח"ו שמכיון שזהו גופא חטא אדם הראשון בעץ הדעת טוב ורע, אז דבר הלמד מעניינו הוא שפיתוי הנחש הקדמוני היה במה שדיבר לשון הרע על חכמת הקבלה עד שהשִׁיאו לאדם הראשון ולאשתו לטעום מעץ הדעת טוב ורע דהוא פשטי התורה – כמו שמוכח בלשון הזוהר הנזכר לעיל: 'וְאִילָנָא דְּטוֹב וְרַע דְּאִיהוּ אִסּוּר וְהֶתֵּר שהיא תוֹרַת מְטַטְרוֹ"ן מְלֻבֶּשֶׁת בְּמַלְבּוּשִׁים וְסִפּוּרִים גַּשְׁמִיִּים'! עוד דבר הלמד מעניינו הוא שמכיון דזהו גופא חטא אדם הראשון בעץ הדעת טוב ורע, אם כן השתא ידעינן מהו התיקון לחטאו הנורא. דהשתא ידעינן שכדי לתקן את מה שהעדיף אדם הראשון את תורת הנגלה שהיא עץ הדעת טוב ורע ומאס בתורת הקבלה שהיא עץ החיים, בהכרח שעלינו להחזיר עטרה ליושנה ולעסוק גם בתורת הקבלה בנוסף לתורת הנגלה.

לאור כל הנתבאר לעיל במהות עץ החיים הנזכר בפרשת בראשית, ממילא גם מוטל עלינו לבאר כוונת תורתינו הקדושה בפסוקים הבאים:  "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים – הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע, וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם: וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם: וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם, וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים!" (בראשית ג כב-כד) ואכן רבינו מהרח"ו דן בפסוקים אלו בהקדמתו במשמעותם החדשה לפי דרכו בקודש בפירוש מהות עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע.

******

אמנם ראינו לנכון להקדים ביאור דברי מהרח"ו וספר הזוהר בנידון דידן במה שכתב הגאון הרב אליהו דסלר זכר צדיק לברכה בספרו 'מכתב מאליהו' על עוון חטא אדם הראשון בעץ הדעת טוב ורע. דלעניות דעתין בדבריו מצינו מפתח גדול להבנת דברי רבינו ומקורו בספר הזוהר הנזכר לעיל. וגם אם נאריך קצת בהעתקת דבריו, אבקש את סבלנות הקורא הנעים – דהרי דברי הרב דסלר שם נחוצים מאוד לענייננו, דהם לא פחות מהמפתח הראשי לצורך ההבנה הברורה בסוגיין. זה לשון ה'מכתב מאליהו' (בחלק ב – מדף 137 ואילך):

'בתורה הקדושה אין שום דבר כתוב לשם ידיעה בעלמא. כל דבר קטן וגדול נכתב בתורה לשם לימוד, וכל שכן חטאי הראשונים – שאין התורה הקדושה מפרסמת אותם אלא כדי שנסיק מהם מסקנות מעשיות לגבי עבודתינו אנו. עלינו איפוא לעשות מאמצים כפי דל ערכנו לגשת אל הקודש ולהשתדל להבין במקצת איך הבינו חכמינו זכרונם לברכה את הענין הרם ונשגב מהשגתינו – את חטא אדם הראשון…

[אמר הכותב – עתה מבאר הרב דסלר שלפי מעלתו של אדם הראשון לפני החטא, כך בהכרח גם היתה בחירתו אז שונה ממה שהיא עתה לאחר שחטא. זה המשך לשונו:]

כבר הודיעונו חכמינו זכרונם לברכה נוראות מגדולתו וקדושתו של אדם הראשון… וכשנברא טעו מלאכי השרת ובקשו לומר לפניו 'קדוש' (בראשית רבה ח י), וכיוצא באלה מוצאים אנו עוד הרבה מאמרים המורים על נפלאות מדרגתו קודם החטא. ועלינו להבין שגם מצב הבחירה שלו אז היה שונה לגמרי מזה שלאחר החטא… וכן ביאר לנו רש"י זכרונו לברכה (בראשית ב כה): 'לא ניתן בו יצר הרע עד אכלו מן העץ ונכנס בו יצר הרע, וידע מה בין טוב לרע' – עד כאן לשונו. וכן פירש הוא זכרונו לברכה בישעיה (ה ב): "וַיְסַקְּלֵהוּ" – מיצר הרע עד שאכל מן העץ ונכנס בו יצר הרע!' וכתב הרמב"ן (בראשית ב ט): 'כי האדם היה עושה בטבעו מה שראוי לעשות כפי התולדת, כאשר יעשו השמים וכל צבאם, פועלי אמת שפעולתם אמת ולא ישנו את תפקידם, ואין להם במעשיהם אהבה או שנאה. ופרי האילן הזה היה מוליד הרצון והחפץ שיבחרו אוכליו בדבר או בהפכו לטוב או לרע. ולכן נקרא 'עץ הדעת טוב ורע', כי 'הדעת' יֵאַמֶר בלשוננו על הרצון' – עד כאן לשונו.

[ממשיך ה'מכתב מאליהו:] אבל אם אין עצם מהות האדם היותו בעל בחירה, האיך היתה לפני החטא בחירה בלי ידיעת הרע ובלי יצר הרע? והדברים צריכים ביאור. עיין ב'נפש החיים' לרבי חיים מוואלאזין (שער א, פרק ו, בהג"ה ד"ה והענין), ואלו הם דבריו שם: 'והענין כי קודם החטא, עם כי ודאי שהיה בעל בחירה גמור להטות עצמו לכל אשר יחפוץ להטיב או להיפך חס וחלילה – כי זה תכלית כוונת כלל הבריאה, וגם כי הרי אחר כך חטא, אמנם לא שהיה ענין בחירתו מחמת שכוחות הרע היו כלולים בתוכו. כי הוא היה אדם ישר לגמרי, כלול רק מסדרי כוחות הקדושה לבד. וכל ענייניו היו כולם ישרים קדושים ומזוככים טוב גמור, בלי שום עירוב ונטיה לצד ההיפך כלל. וכוחות הרע היו עומדים לצד, וענין בפני עצמו חוץ ממנו. והיה בעל בחירה ליכנס אל כוחות הרע חס וחלילה כמו שהאדם הוא בעל בחירה ליכנס אל תוך האש. לכן, כשרצה הסטרא אחרא להחטיאו הוצרך הנחש לבא מבחוץ לפתות – לא כמו שהוא עתה שהיצר המפתה את האדם הוא בתוך האדם עצמו, ומתדמה להאדם שהוא עצמו הוא הרוצה ונמשך לעשות העוון, ולא שאחר חוץ ממנו מפתהו!' עד כאן לשונו. וכתב עוד שם ב'נפש החיים': 'אז נתערבו כוחות הרע בתוכו ממש, וכן בהעולמות. וזהו 'עץ הדעת טוב ורע' – שנתחברו ונתערבו בתוכו ובהעולמות הטוב והרע יחד, זה בתוך זה ממש. כי 'דעת' פירושו התחברות כידוע! עד כאן לשונו…

[על פי כל האמור כותב ה'מכתב מאליהו':] בכל מדרגה ומדרגה יש בחינת נסיון ובחירה לפי ענין המדריגה ההיא. איזו בחירה מתאימה למדרגת אדם הראשון קודם החטא, שלא היתה בו תערובת טוב ורע כמבואר לעיל? בחירתו לא היתה בין טוב לרע ממש במובן שלנו, אלא בין טוב לטוב! הן כל מצוותו היתה שלא לאכול מעץ הדעת – היינו שלא להכניס אל עצמו את ידיעת הטוב והרע, אלא להדבק למדרגה שנברא בה… כל הגילויים המכוונים בבריאה כולה היו מרוכזים בשמירת מצוה יחידה זו – ולו היה עומד בה כבר היתה מתגלה על ידו כל מידת קידוש השם שהיתה צריכה להתגלות בעולם, והיתה הבריאה באה אל תכליתה מיד.

[אמר הכותב – עתה הרב דסלר מגלה לנו מהות הפיתוי שהשיא הנחש לאדם הראשון בצורת 'עבירה לשם שמים' במה שיכניס קצת חושך לעבודת בוראו. זה המשך לשונו:]

אבל מצד שני, הרגיש אדם הראשון שיתכן קידוש השם במדריגה הרבה יותר נכבדה הימנה. הוא נברא במדריגה גבוהה וקדושה, והושם בגן עדן בלי שום מגע עם הרע, ואדרבא עם כל הסיועים האפשרים לטוב עד שהיו המלאכים משמשים אותו. לכן הרגיש שחלק העמל והעבודה שלו היה קטן מאוד ביחס לסייעתא דשמיא הגדול שקיבל. כמה היה מתרבה כבוד שמים (כך היה יכול לחשוב) אם היה הוא האדם מתקרב מעט לצד ידיעת טוב ורע, והיה מוריד את עצמו ואת העולם קצת לצד הסתר וחושך – ושם גם במצב הקשה ההוא היה מצליח על ידי עמלו ויגיעתו להידבק לקדושה בבחירתו החופשית, והיה הופך את החושך לאור?! האם אז לא היה מתגלה קידוש השם גדול הרבה יותר לאין ערך?! כך בא אליו פיתוי היצר, כמו שנאמר: "וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל" (בראשית ג ו). פירוש – שדימה שעל ידו יוכל להשכיל ולזכות לגילויים חדשים ונפלאים עד אין קץ. ופיתוי זה בא אליו מבחוץ… היינו בתור עבירה לשם שמים, כדברי האריז"ל – וזה היה נסיונו!

[אמר הכותב – שאלתי את מורי הבקיאים בכתבי האריז"ל איה מקומו של סוד זה, ואמרו לי שהוא בכתבי ה'לשם שבו ואחלמה', וברוך השם מצאתיו בספר הדע"ה שלו (בדרוש עץ הדעת). עתה מסכם הרב דסלר את סיבת נפילתו של אדם הראשון בעצת הנחש:]

…אמנם מחמת רום מעלתו טעה בהערכה. קודם שידע את הרע לא היה יכול לצייר לעצמו שמצב ידיעת הרע הוא חושך ממש. הוא חשב שאינו אלא 'כעין חושך', כי במדריגתו הרמה לא היה יכול להשיג אפשרות פירוד גמור מאורו יתברך, מצב בו עלול האדם ליפול ממש ברשות הרע, חס וחלילה!… ומהבחנה כזאת נסתבבה לאדם הראשון המחשבה שאיסור הכניסה לידיעת טוב ורע היה ניתן לידחות בבחינת הוראת שעה, בבחינת עבירה לשמה – להרבות החושך למען הגדלת האור, אשר זוהי לכאורה עבירה לשם שמים ממש. ואף על פי כן נחשב לו זה לחטא גמור, כי טעה במחשבתו זאת. לא מצוה גדולה בלבוש של עבירה היתה זאת כמו שחשב, אלא עבירה בלבוש של מצוה. לא היה זה אלא פיתוי, ואדם הראשון עם כל עצם מדרגת קדושתו נתפתה בו!' עד כאן לשון הרב אליהו דסלר זכרונו לברכה ב'מכתב מאליהו'. וכמו שנראה יחדו בסייעתא דשמיא, בעזרת דברי ה'מכתב מאליהו' הללו אנו נִפְתַח ונְפָתֵחַ את הבנת דברי רבינו מהרח"ו במה שאמר אצלינו בהקדמתו: 'עֲווֹן אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע הוּא שֶׁלֹּא בָּחַר לְהִתְעַסֵּק בְּעֵץ הַחַיִּים שֶׁהִיא חָכְמַת הַקַּבָּלָה'.

******

ראשית לכל, יש לנו להפנים שודאי שלא יוכל השכל הישר לסבור שהתורה שֶצוּוָה אדם הראשון לשמור לפני החטא היתה כעין התורה שלנו כיום. והגם שלא צוּוָה אדם הראשון בהדיא אלא להמנע מאכילת פרי עץ הדעת טוב ורע, מכל מקום פשוט שבמצוה זו היו כלולים כל תרי"ג מצוות התורה. דהרי על מה שאמרה התורה "וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ", אמרו בתיקוני זוהר (תקונא כ, כא – דף סב ע"א): 'אתמר לאדם "וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ". "לְעָבְדָהּ" בפקודין דעשה, "וּלְשָׁמְרָהּ" בפקודין דלא תעשה'. אלמא בצווי זה שצווהו בוראו שלא לאכול מפרי עץ הדעת היו כלולים כל רמ"ח מצוות עשה וכל שס"ה מצוות לא תעשה (דהרי לא מצינו ציווי אחר בפסוקי התורה).

ודבר זה מפורש עוד יותר במקום אחר בזוהר (פרשת תרומה דף קסה ע"ב): 'אבל דא רזא דפקודי אורייתא, "לְעָבְדָהּ" – אלין רמ"ח שייפין עלאין, "וּלְשָׁמְרָהּ" – אלין תלת מאה ושתין וחמש שייפין תתאין'! [פירוש הזוהר: 'אֲבָל הַסּוֹד הַזֶּה שֶׁל מִצְווֹת הַתּוֹרָה, "לְעָבְדָהּ" – אֵלּוּ רְמַ"ח אֵיבָרִים עֶלְיוֹנִים, "וּלְשָׁמְרָהּ" – אֵלּוּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה אֵיבָרִים תַּחְתּוֹנִים.] וידוע שרמ"ח אברי האדם מכוונים כנגד רמ"ח מצוות עשה שבתורה, ושס"ה גידים שבאדם מכוונים כנגד שס"ה מצוות לא תעשה שבתורה. הרי לנו בעליל שאדם הראשון היה מקיים כל תרי"ג שורשי מצוות התורה בגן עדן.

מכל מקום, רוב ככל מצוות התורה כמו שהם היום פשוט שלא היה להם שום שייכות לדרגת אדם הראשון לפני שחטא ונפל ממדרגתו. לדוגמא, מצות "וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת, וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ. לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ, כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא" (דברים כא כב-כג). היתכן שמצוה זו היה מקיים אדם הראשון לפני החטא כמו שאנו מצווים בה היום, אתמהה?! וכן, מצות "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט טז). וכן, מצות "לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת" (דברים יד א). הרי אדם הראשון לפני החטא לא היה בן מוות עדיין, כמו שכתוב: "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת!" (בראשית ב יז). וכן מצות הרחקה מן האשה בימי נדתה ודאי שלא היתה שייכת כפשוטם של דברים בין אדם וחוה לפני החטא, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה במסכת עירובין (דף ק ע"ב): 'עשר קללות נתקללה חוה, דכתיב: "אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה" (בראשית ג טז) – אלו שני טפי דמים: אחת דם נדה, ואחת דם בתולים'. הרי לפני שחטאו עדיין לא היה לחוה דם נדה עד שנוכל לומר עליהם שנטצוו להפרש אחד מן השני בימי נדתה! וכן איסור "לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו" (דברים כב יא), האיך היה שייך כפשוטו לאדם וחוה לפני חטאם? הרי מקרא מלא מעיד עליהם: "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ" (בראשית ב כה)!

וכן כל עשרות מצוות התורה שמגדרים בדיוק מה מותר ומה אסור בדיני משא ומתן בין אדם לחבירו במנהג העולם הזה כאשר "יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב" (תהילים קד כג) – מה לאדם הראשון ומנהגנו לישא וליתן זה עם זה לפרנסתינו?! הרי עדיין לא נגזר עליו קללת "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג יט). וכמו כן, האיך היו שייכות לאדם הראשון לפני חטאו עשרות המצוות התלויות בארץ? והרי כבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה (בפרקי דרבי אליעזר – פרק יא): 'ושמא תאמר – כי יש מלאכה בגן עדן לפתח ולשָׂדד את האדמה? ולא כל האלנות נצמחין מאליהן?! או שמא תאמר – יש מלאכה בגן עדן להשקות את הגן? והלא כבר נהר יוצא מעדן להשקות את הגן, שנאמר: "וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן" (בראשית ב י)! ומה הלשון הזה "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב י)? לא אמר "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" אלא לעסוק בדברי תורה ולשמור את כל מצותיה.' (אגב, גם בדברי מדרש זה מוכח שעוד לפני החטא צוּוָה האדם 'לעסוק בדברי תורה ולשמור את כל מצותיה', כנזכר לעיל בדברינו שהיה מקיים את כל תרי"ג מצוות התורה לפי מדרגתו ומדרגת אותם מצוות לפני החטא!)

אלא מוכרחים אנו לומר שכשם שמדרגת אדם הראשון לפני החטא היתה גבוהה ורוחנית מאוד לאין ערך ממצבנו כיום, כן צורת ה-רמ"ח מצוות עשה וה-שס"ה מצוות לא תעשה שהיו כלולים בצווי שלא לאכול מפרי עץ הדעת טוב ורע ודאי שהיו אז רוחניות הרבה יותר מאוד לאין ערך מצורת עבודת השם כיום. ואכן יסוד זה כלול בדברי הרב דסלר שהזכרנו לעיל במה שאמר: 'ועלינו להבין שגם מצב הבחירה שלו אז היה שונה לגמרי מזה שלאחר החטא' – עד כאן לשונו.

אם כן הוא, יש לנו להבין האיך היה אדם הראשון 'עובד' ו'שומר' את גן עדן על ידי קיום כל ה-תרי"ג מצוות עשה ולא תעשה (כנזכר בדברי הזוהר והתיקונים לעיל) שנכללו בציוויו שלא לאכול מפרי עץ הדעת טוב ורע? הרי גם מסמיכות פסוקי התורה נלמד דהא בהא תליא, שתחילה נאמר: "וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ", והדר כתיב: "וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר – מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ" (בראשית ב טו-יז). הרי שהיה האדם מקיים "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" על ידי קיום "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ".

אכן דבר זה ביארו האריז"ל (ב'עץ חיים' – שער מז פרק ה) באומרו: 'ואחר שבא אדם הראשון ותיקן על ידי תפילתו את העולמות בסוד "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" – עד כאן לשונו. נמצינו למדים שאצל אדם הראשון כל תרי"ג מצוות עשה ולא תעשה היה מקיימם בצורה של תפילה, כמו שכתב ה'לשם שבו ואחלמה' (בספר הדע"ה חלק ב – דרוש עץ הדעת סימן י): 'עד שבת בראשית, שאז היה נתקן הכל על ידי מעשיו של אדם הראשון ביחודים ותפילות, ויראה ואהבה ודביקות שהיה עוסק בזה כל אותו הזמן. וכמו שכתוב "וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ". ואחר כך על ידי קדושת שבת היו עולים העולמות למעלה למעלה… ועל ידי זה היה מתתקן הכל' – עד כאן לשונו.

והאמת שסוד זה כבר נרמז בדברי רבותינו זכרונם לברכה בבראשית רבה (פרשה טז סימן ה), באומרם שם: "וַיַּנִּחֵהוּ" – נתן לו מצות שבת, כמה דאת אמר "וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שמות כ יא). "לְעָבְדָהּ" – "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד" (שם כ ט), "וּלְשָׁמְרָהּ" – "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (דברים ה יב). שמא תאמר – מה שייך יום השבת לאדם הראשון קודם חטאו? הרי הוא נברא וחטא עוד לפני כניסת יום השבת! לכן ביאר רמח"ל (ב'דרך עץ חיים') את דבריהם בזה הלשון: "וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ", שפירשו חכמינו זכרונם לברכה: זו מצות עשה ומצות לא תעשה – והכל במנוחה, כמו שדרשו על מלת ""וַיַּנִּחֵהוּ"! עד כאן לשונו. אלמא, הבין רמח"ל שכוונת רבותינו זכרונם לברכה לומר שכל בחינת תרי"ג מצוות עשה ולא תעשה היו אצלו לפני החטא בבחינת 'מנוחה', ולא בבחינת 'קום עשה'. אם כן מסתבר מאוד שגם רמח"ל הבין מדבריהם שכל עבודתו של אדם הראשון היתה בבחינת התבוננות בשורשם הרוחני של תרי"ג מצוות התורה ושורשם בטוב האלוהי, או כמו שכתב ה'לשם': 'ביחודים ותפילות, ויראה ואהבה ודביקות שהיה עוסק בזה כל אותו הזמן' – עד כאן לשונו.

ובספר 'אדיר במרום' (חלק ב – מאמר 'רישא וסופא') ביאר רמח"ל פן אחר על דרך המנוחה שהיתה לפני חטא אדם הראשון. זה לשונו שם: ואפרש לך עתה ענין "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם" (בראשית ג ז), שהוא מה שאמר להם הנחש בתחלה "וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם" (בראשית ג ה). וזה כי בתחלה היו כמעט כמו מלאכים המתנהגים אחר השורש, כך חוץ מן המצוה שנצטוו עליה היה להם ללכת רק לפי תנועת השורש… ואז היו ממש כמי שהולך בעינים סגורות, נשען על מי שמביא אותו. ולכן אז "וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן" (בראשית ב טו) – בסוד מנוחה. כי היה מתנהג רק לפי ההארה העליונה המגעת אליו בכל רגע, ולפי מה שהוא מקבל כך הוא עושה… אבל הדרך הוא כך – בתחלה היה האדם במנוחה, כמו שכתבנו למעלה. ובא הנחש והודיע את חוה שיש דרך אחר בעולם!' עד כאן לשונו. ואף על פי שהמעיין בפנים יראה שרמח"ל שם חוטר לענין אחר, מכל מקום שוב ראינו שלפני החטא היה אדם הראשון 'בסוד מנוחה' – כדבריו. אם כן ודאי שלא היה לאדם הראשון לפני החטא בחינת עשיה כלל וכלל, אלא היה עובד את בוראו 'ביחודים ותפילות, ויראה ואהבה ודביקות שהיה עוסק בזה כל אותו הזמן' – כדברי ה'לשם' לעיל.

******

המבין יבין שאכן מהות עבודת אדם הראשון בגן עדן לפני שחטא היתה באמת התבוננות בטוב האלוהי – בדרכי השם ובלבושי האין סוף ברוך הוא שהמה שורשי כל ה-תרי"ג מצוות עשה ולא תעשה. ובהכרח צריכין אנו לומר שההתבוננות הזו בשורשם הרוחני של המצוות היא מה שאנו כיום מכנים 'תורת הקבלה' – דלא יעלה על הדעת שהיה לאדם הראשון אז שום עסק או אפילו שייכות כל שהיא עם מצוות התורה כצורתם על פי הפשט כמות שהם כיום לאחר שחטא וירד פלאות לגשמיות ועכירות העולם הזה לאחר שגורש מגן עדן.

ואכן לא פחות מהאריז"ל מלמדנו שתורת הקבלה היתה תורת גן עדן לפני החטא. דזה לשונו בספר לקוטי תורה (על פרשת בראשית. ומה שבסוגריים מרובעות הן הגהות מדילן להבנת הענין): 'למה התחילה תורה ב[אות] ב' ולא ב[אות] א'? …להורות שיש בה שתי בחינות – פשט וסוד. כי התורה [הראשונה היתה תורת הסוד] שהיה הקדוש ברוך הוא משתעשע בה [אלפים שנה לפני בריאת העולם], וגם [היתה] הלימוד בגן עדן. ולהורות כי זאת התורה [של היום] היא תורה שניה שנתלבשה [הקבלה בפשט], לכן התחילה תורה ב[אות] ב' שהיא תורה שניה שנתלבשה בפשט, כ[אות] ב' שהיא שניה לאל"ף בי"ת!' עד כאן לשונו. אכן לשון האריז"ל כמות שהוא לפנינו אינו מובן מיד לקורא, אמנם כוונתו לומר שהתורה כמות שהיא ניתנה למשה בהר סיני לאחר חטא אדם הראשון הרי היא תורה שניה, שלא כמו התורה הראשונה שבה היה הקדוש ברוך הוא משתעשע בה, ולא כמו התורה הראשונה שהיתה נלמדת בגן עדן לפני שגורש משם האדם. דהתורה הראשונה דלפני החטא היתה תורת הסוד – חכמת הקבלה, אלא שלאחר שחטא האדם בפרי עץ הדעת טוב ורע והגביר בכך את עכירות מצבו של האדם ושל העולם הגשמי כולו, היתה צריכה התורה הראשונה שהיא תורת הסוד להתלבש בתורה שניה – שהיא תורת הפשט שתרי"ג שורשי מצוות התורה נתלבשו בה כיום. כדברי האריז"ל הנזכרים לעיל: 'ולהורות כי זאת התורה [של היום] היא תורה שניה שנתלבשה [הקבלה בפשט], לכן התחילה תורה ב[אות] ב' שהיא תורה שניה שנתלבשה בפשט, כ[אות] ב' שהיא שניה לאל"ף בי"ת!'

******

עם כל האמור לעיל אנו מתקרבים מאוד להבנת דברי מהרח"ו במה שאמר אצלנו בהקדמתו: 'כִּי עֲווֹן אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע הוּא שֶׁלֹּא בָּחַר לְהִתְעַסֵּק בְּעֵץ הַחַיִּים שֶׁהִיא חָכְמַת הַקַּבָּלָה'. וכן אנו מתקרבים לביאור דברי מקורו של מרהח"ו בזוהר הקדוש ששם השווה הרעיא מהימנא את ספר הזוהר וסודות התורה עם עץ החיים, ומאידך גיסא את תורת הפשט (איסור והיתר) עם עץ הדעת טוב ורע. דהרי התם בְּפָרָשַׁת נָשׂא בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא (דַּף קכד ע"ב) איתא: "וְהַמַשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ" (דניאל יב ג) – בְּהַאי חִבּוּרָא דִּילָךְ דְּאִיהוּ סֵפֶר הַזֹּהַר… וּבְגִין דַּעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְמִטְעַם מֵאִילָנָא דְּחַיֵּי דְּאִיהוּ הַאי סֵפֶר הַזֹּהַר יִפְּקוּן בֵּיהּ מִן גָּלוּתָא בְּרַחֲמֵי… וְאִילָנָא דְּטוֹב וָרָע דְּאִיהוּ אִיסוּר וְהֶיתֵּר, טוּמְאָה וְטָהֳרָה, לָא שַׁלְטָא עַל יִשְׂרָאֵל יַתִּיר. דְּהָא פַּרְנָסָה דִּילָן לָא לִיהֱוֵי אֶלָּא מִסִּטְרָא דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי, דְּלֵית תַּמָּן לָא קַשְׁיָא מִסִּטְרָא דְּרַע, וְלָא מַחֲלוֹקֶת!

–       פירוש הזוהר: "וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹּהַר הָרָקִיעַ" (דניאל יב ג) – בְּחִבּוּר זֶה שֶׁלְּךָ שֶׁהוּא סֵפֶר הַזֹּהַר… וּמִשּׁוּם שֶׁעֲתִידִים יִשְׂרָאֵל לִטְעֹם מֵעֵץ הַחַיִּים שֶׁהוּא סֵפֶר הַזֹּהַר הַזֶה יֵצְאוּ בוֹ מֵהַגָּלוּת… וְעֵץ טוֹב וָרָע שֶׁהוּא אִסּוּר וְהֶתֵּר, טֻמְאָה וְטָהֳרָה, לֹא שׁוֹלֵט יוֹתֵר עַל יִשְׂרָאֵל. שֶׁהֲרֵי פַּרְנָסָתֵנוּ לֹא תִהְיֶה אֶלָּא מִצַּד עֵץ הַחַיִּים, שֶׁאֵין שָׁם לֹא קֹשִׁי מִצַּד הָרָע, וְלֹא מַחֲלֹקֶת!

אמנם עוד צריכים אנו לבאר שבאמת היה אדם הראשון דבוק אז בעץ החיים לפני שחטא בעץ הדעת. ובזה ניישב מה ששואלים רבים כל שנה ושנה בלומדם פרשת בראשית – אמאי לא נצטווה אדם הראשון שלא לאכול מעץ החיים, ורק מעץ הדעת טוב ורע? דלכאורה קושיא זו עלתה בדעתם מהא דמצינו שכתוב לאחר חטאו של אדם: "וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם… וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם, וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" (בראשית ג כב,כד). ומהני קראי סוברים רבים להקשות דמכלל שמוכח שחשש הקדוש ברוך הוא שעתה לאחר החטא ירצה האדם לאכול מעץ החיים כדי לחזור למצבו לפני החטא ולבטל את קללתו, דמזה מוכח שבאמת היה אסור לו לאכול מעץ החיים גם לפני חטאו – אלא שלא עלה בדעתו לאכול ממנו עד שחטא ונצטרך לכך.

אמנם דע שאכן היה אדם הראשון אחוז בעץ החיים לפני חטאו, כמוכח מדברי הזוהר (פרשת בראשית דף נב ע"א-ע"ב). זה לשונו שם: 'תָּא חֲזֵי – עַד לָא חָטָא אָדָם הֲוָה סָלִיק וְקָאִים בְּחָכְמָה דִנְהִירוּ עִלָּאָה, וְלָא הֲוָה מִתְפָּרֵשׁ מֵאִילָנָא דְחַיֵּי. כֵּיוָן דְּאַסְגֵי תִּיאוּבְתָּא לְמִנְדַע וּלְנַחֲתָא לְתַתָּא, אִתְמְשַׁךְ אֲבַּתְרַיְיהוּ עַד דְּאִתְפְּרַשׁ מֵאִילָנָא דְחַיֵּי, וְיָדַע רָע וְשָׁבַק טוֹב. וְעַל דָּא כְּתִיב: "כִּי לא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אַתָּה לא יְגוּרְךָ רָע" (תהלים ה ה). מַאן דְּאִתְמְשַׁךְ בָּתַר רָע, לֵית לֵיהּ דִּירָה עִם אִילָנָא דְחַיֵּי.'

–       פירוש הזוהר: 'בֹּא רְאֵה – עַד שֶׁאָדָם לֹא חָטָא, הָיָה עוֹלֶה וְעוֹמֵד בְּחָכְמַת הָאוֹר הָעֶלְיוֹן וְלֹא הָיָה נִפְרָד מֵעֵץ הַחַיִּים. כֵּיוָן שֶׁהִגְדִּיל תַּאֲוָתוֹ לָדַעַת וְלָרֶדֶת לְמַטָּה, נִמְשַׁךְ אַחֲרֵיהֶם עַד שֶׁנִּפְרַד מֵעֵץ הַחַיִּים, וְיָדַע רָע וְעָזַב הַטּוֹב. וְעַל זֶה כָּתוּב: "כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע" (תהלים ה ה). מִי שֶׁנִּמְשָׁךְ אַחַר רָע, אֵין לוֹ דִּירָה עִם עֵץ הַחַיִּים.

ולפי דרכנו ניחא מאוד מה שאמר הזוהר (הנזכר לעיל) 'עַד שֶׁאָדָם לֹא חָטָא לֹא הָיָה נִפְרָד מֵעֵץ הַחַיִּים'. דהרי רבינו מהרח"ו (על פי דברי הזוהר בפרשת נשא) הגדיר דעץ החיים היינו תורת הקבלה שעבורה הונח האדם "בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" – כלומר, "לְעָבְדָהּ" על ידי קיום כל רמ"ח מצוות עשה כמו שהם בשורשם הרוחני כסודות התורה, "וּלְשָׁמְרָהּ" על ידי קיום (או מניעה) מכל שס"ה מצוות לא תעשה כמו שהם בשורשם הרוחני כסודות התורה.

******

עתה נמשיך לבאר איך שדברי ה'מכתב מאליהו' שפתחנו חקירתינו בהם לעיל תואמים בפרטיהם עם מה שביארנו על פי דברי מהרח"ו והזוהר. דהגם שלא הזכיר הרב אליהו דסלר זכרונו לברכה בדבריו שעץ החיים רומז על סודות התורה ושעץ הדעת טוב ורע רומז על פשטי התורה, מכל מקום ראינו לנכון להשוות דבריו עם מה שנתבאר אצלינו עד כה – דהרי דברי תורה עשירים במקום אחד ועניים במקום אחר.

ראשית, מה שכתב הרב דסלר: 'הן כל מצותו היתה שלא לאכול מעץ הדעת – היינו שלא להכניס אל עצמו את ידיעת הטוב והרע, אלא להדבק למדרגה שנברא בה… כל הגילויים המכוונים בבריאה כולה היו מרוכזים בשמירת מצוה יחידה זו – ולו היה עומד בה כבר היתה מתגלה על ידו כל מידת קידוש השם שהיתה צריכה להתגלות בעולם, והיתה הבריאה באה אל תכליתה מיד' מתבאר בזוהר הקדוש, ועוד יותר בדברי ה'לשם שבו אחלמה' (בדרוש עץ הדעת – סימן ג).

זה לשון ה'לשם' שם: 'איסור האכילה דעץ הדעת היה כולל גם כן את ההשכלה והדעת שלא יסתכל בכוחות החיצונים… והנה זה היה המכשול הראשון והתקלה הראשונה אשר נכשל אדם הראשון במה שנכנס להסתכל בכוחות החיצונים… והנה כניסתו שם היה בתחילה בכוונה לשם שמים… והרי סבר כי מותר להתקרב ולכנוס שם לחקור בהם… והיה מבטיח על חכמתו הגדולה שלא יתפתה אחריהם להנות מהם כלל – ובזה נכשל במה שסמך על חכמתו! אבל כוונתו היה לשם שמים, כי זהו באמת העבודה היותר גדולה, והנחת רוח לפניו יתברך שמו שאין למעלה מזה – מי שעומד בנסיון הנורא הזה לכנוס שם בשלום ולצאת משם לשלום'! עד כאן לשונו. ועיין לשונו בפנים, ותראה כמה מקורות נאמנים לדבריו בזוהר הקדוש.

נמצינו למדים מדברי ה'לשם' שחטאו של אדם הראשון בעץ הדעת היה במה שרצה האדם להכנס לתוך החושך, אלא שבאמת היה זה לשם שמים. ואכן לפי דרכינו נפרש כוונתו לשם שמים על דרך זו: כמו שיסדנו לעיל, בתחילה היה אדם הראשון עובד את בוראו על ידי תפילות ויחודים עמוקים בהתבוננות בשורשי הרמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה שהמה סודות התורה הקדושה – כמו שכתב רבינו מהרח"ו אצלינו בהקדמתו: 'לֹּא נִבְרָא הָאָדָם אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּלְמֹד חָכְמַת הַקַּבָּלָה'! עד כאן לשונו. אמנם, הנחש הרשע השיאו לאדם הראשון לחשוב שעבודת בוראו על פי סודות התורה קלה מדי! כלומר, מכיון שדבקותו של אדם בבוראו היתה כל כך גדולה בהיותו עוסק בשורשי הרמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה שהמה סודות התורה הקדושה, לא היה לו אז כל כך נסיון שלא לעובדו כראוי. וסברתו הטועה היתה על פי הכלל דלפי גודל הנסיון שלא לעובדו יתברך כך הוא גודל הקידוש השם שמתגלה כאשר האדם מצליח להתגבר על אותו נסיון – דהרי 'לפום צערא אגרא'!

לכן יעץ לו הנחש הערמומי שיתכן דרך אחרת בעבודת השם שמתוכה יוכל לקדש שם שמים באופן גדול הרבה יותר. וזה על ידי שיקבל האדם על עצמו נסיון גדול יותר עם התנגדות גדולה יותר לעבוד את בוראו גם ממצב יותר רחוק. כדברי הרב דסלר: 'כמה היה מתרבה כבוד שמים (כך היה יכול לחשוב) אם היה הוא האדם מתקרב מעט לצד ידיעת טוב ורע, והיה מוריד את עצמו ואת העולם קצת לצד הסתר וחושך – ושם גם במצב הקשה ההוא היה מצליח על ידי עמלו ויגיעתו להידבק לקדושה בבחירתו החופשית, והיה הופך את החושך לאור?! האם אז לא היה מתגלה קידוש השם גדול הרבה יותר לאין ערך?! …ופיתוי זה בא אליו מבחוץ… היינו בתור עבירה לשם שמים'! עד כאן לשונו.

ומה היה טבע החושך הזה שרצה האדם (בעצת הנחש) להכניס לעבודת בוראו? זהו מה שביאר רבינו מהרח"ו בהקדמתו: 'עֲווֹן אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע הוּא שֶׁלֹּא בָּחַר לְהִתְעַסֵּק בְּעֵץ הַחַיִּים שֶׁהִיא חָכְמַת הַקַּבָּלָה'! ועוד כתב מהרח"ו: 'וְאִילָנָא דְּטוֹב וְרַע דְּאִיהוּ אִסּוּר וְהֶתֵּר שהיא תוֹרַת מְטַטְרוֹ"ן מְלֻבֶּשֶׁת בְּמַלְבּוּשִׁים וְסִפּוּרִים גַּשְׁמִיִּים'! וכמו שביארו רבותינו זכרונם לברכה (בזוהר חדש – פרשת ברשית דף טו ע"א): 'רָז' וְ-'אוֹר' דָּבָר אֶחָד הוּא. [פירוש הזוהר: מספר אחד הוּא בְּגִימַטְרִיָּא – דהרי גם 'רָז' וְגם 'אוֹר' מספרם מאתים ושבע] – ממילא משמע שכל כמה שאנו מתרחקים מסודות התורה אנו מתרחקים מן האור ומתקרבים לחושך. וידועים דברי חכמינו זכרונם לברכה (בירושלמי סוף ברכות בשם מגילת חסידים) על המתרחק מבוראו: 'אם תעזבני יום, יומים אעזבך'!

שמא תאמר – אמאי קרינן לתורת הנגלה 'חושך'? לך נא וראה מה שכתב רבינו מהרח"ו אצלנו בהקדמתו: 'כִּי בִּפְשָׁטֵי הַתּוֹרָה וּבְסִפּוּרֶיהָ וּבְדִינֶיהָ וּבְמִצְווֹתֶיהָ בִּהְיוֹתָם כִּפְשָׁטָם, אֵין בָּהֶם שׁוּם הֶכֵּר וִידִיעָה לֵידַע אֶת בּוֹרְאָם יִתְבָּרַךְ. אַדְּרַבָּה יֵשׁ בָּהֶם מִצְווֹת וְחֻקִּים שֶׁאֵין הַדַּעַת סוֹבְלָם, וְכָל אֻמּוֹת הָעוֹלָם מוֹנִין אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמְרִים לָהֶם – 'כִּי מַה הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם? דְּבָרִים שֶׁנִּרְאִין כְּחִידוֹת וּמְשָׁלִים! לִקַּח קֶרֶן פָּרָה וְלִתְקֹעַ בּוֹ בְּיוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְאַתֶּם אוֹמְרִים שֶׁעַל יְדֵי כֵּן שָׂטָן הָרוּחָנִי הַמְקַטְרֵג הָעֶלְיוֹן מִתְעָרֵב?!' וְכַיּוֹצֵא מִדְּבָרִים אֵלּוּ כִּמְעַט רֹב מִצְווֹת הַתּוֹרָה, וּבִפְרָט פְּרָטֵי דִּינֵיהֶם – אֵין הַשֵּׂכֶל סוֹבְלָם. וְאִם כֵּן, הֵיכָן הוּא הֲדַר הַתּוֹרָה וְיָפְיָהּ וּגְדֻלָּתָהּ?!'

ועוד כתב מהרח"ו: 'בִּהְיוֹתוֹ עוֹסֵק בְּחָכְמַת הַמִּשְׁנָה וְהַתַּלְמוּד בַּבְלִי וְלֹא יִתֵּן חֵלֶק גַּם אֶל סוֹדוֹת הַתּוֹרָה וּסְתָרֶיהָ, כִּי הֲרֵי זֶה דּוֹמֶה לְגוּף הַיּוֹשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ בִּלְתִּי נִשְׁמַת אָדָם, נֵר הַשֵּׁם הַמְּאִירָה בְּתוֹכָהּ – בְּאֹפֶן שֶׁהַגּוּף יָבֵשׁ בִּלְתִּי שׁוֹאֵף מִמְּקוֹר חַיִּים'. ועוד כתב מהרח"ו: 'וּבְלִי סָפֵק כִּי הָעוֹסְקִים בְּתַלְמוּד בַּבְלִי בִּלְבַד מְגַשְּׁשִׁים כְּעִוְרִים קִיר בִּלְבוּשֵׁי הַתּוֹרָה, וְאֵין לָהֶם עֵינַיִם רוֹאוֹת בְּרָזֵי הַתּוֹרָה הַנִּסְתָּרִים בּוֹ. כִּי לֹא עַל חִנָּם כְּפִי רְצוֹנָם פָּסְקוּ טָמֵא טָהוֹר, אָסוּר וְהֶתֵּר, כָּשֵׁר וּפָסוּל – אֶלָּא מִתּוֹךְ פְּנִימִיּוּת הַתּוֹרָה כַּנּוֹדָע לְיוֹדְעֵי חֵ"ן' [כלומר, ח"כמת נ"סתר]. ועוד כתב מהרח"ו: 'וְזֶה שֶׁכָּתוּב עוֹד "אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר" (יִרְמְיָה מב טז) – כִּי הַתַּלְמוּד בַּבְלִי שֶׁהוּא מַחְשָׁךְ הַמְסַפֵּר בִּפְשַׁט הָעוֹלָם הַזֶּה אָשִׂים לִפְנֵיהֶם לָאוֹר – וְיִסְתַּכְּלוּ מִתּוֹכוֹ רָזִין דְּאוֹרַיְתָא הַגְּנוּזִים בּוֹ הַנִּקְרָא "וְתוֹרָה אוֹר"! עד כאן לשונות מהרח"ו בהקדמתו.

אם כן אין פלא שעל פי כל האמור לעיל במדת התרחקות האדם מבוראו על ידי בחירתו להמשך אחר פשטי התורה במקום אחר סודותיה כמו שהיה עד אז בגן עדן, שרבינו מרהח"ו התבטא מעומק לבו ואמר: 'וְזֶה אֶצְלִי פֵּירוּשׁ הַמִּשְׁנָה: 'אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי – בְּכָל יוֹם וְיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וּמַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת – 'אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה' (אָבוֹת ו ב). כִּי בְּלִי סָפֵק בִּהְיוֹתָם עוֹסְקִים בִּפְשָׁטֶיהָ וּבְסִפּוּרֶיהָ לְבַדָּם הִיא לוֹבֶשֶׁת בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ וְשַׂק הוּשַׁת כְּסוּתָהּ, וְכָל הָאֻמּוֹת יֹאמְרוּ לְיִשְׂרָאֵל "מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד" (שיר השירים ה ט) – מַה תּוֹרַתְכֶם מִתּוֹרָתֵנוּ? הֲלֹא גַּם תּוֹרַתְכֶם סִפּוּרִים בְּהַבְלֵי הָעוֹלָם. אֵין עֶלְבּוֹן תּוֹרָה גָּדוֹל מִזֶּה! וְלָכֵן אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה, וְאֵינָם עוֹסְקִים בְּחָכְמַת הַקַּבָּלָה שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת כָּבוֹד לַתּוֹרָה!' עד כאן לשון רבינו.

******

וכדי להמחיש היטב יסוד זה המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים, ובין הסוד לנגלה, נראה עתה איך שאפילו הששה מצוות תמידיות [שמנאם בספר החינוך כמבואר בביאור הלכה בסימן א] כמעט שאי אפשר לקיימם כראוי ללא סודות התורה. נפתח בדברי מהר"י אירגאס ב'שומר אמונים' (הקדמון – ויכוח ראשון, סימן לא). זה לשונו (שם) על מצות האמונה בבורא יתברך:

'וטעם גודל השכר של היודע סודות המצוות ומקיים אותם יותר ממי שמקיים אותם בלתי ידיעת סודם הוא לפי שאין האדם יכול להשתלם במעשה המצות בשלימות כי אם על ידי ידיעת החכמה הזאת. וכדי שתבין זה נחקור על מקצת מצוות התורה. הנה הדבור ראשון של עשרת הדברות הוא "אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות כ ב). ופירוש המצוה הזו הוא שציוונו להאמין או לידע שיש אלוה ממציא כל הנמצאים ומשגיח עליהם, ובכלל המצוה הזו לידע סדר הנמצאים ממנו איך הוא יתברך שמו מסדרם ומניעם ומנהיגם, וכן נראה מדברי הרמב"ם שכתב בראש ספרו… כוונתו מבוארת דמצוה זו איננה לבד לידע שיש אלוה, כי אם גם לידע סדר הנמצאים, ואיך הוא מנהיגם בכחו, ולזה האריך שני פרקים בביאור הענין. והנה לפי זה אין ספק שהמקובלים מקיימים מצוה זו בשלימות יותר מכל אדם. שהרי מלבד ידיעת חיוב מציאותו הפשוט, יודעים גם כן סוד ספירותיו והנהגתו בהם ויחודו בהם, שהיא הידיעה הנכונה לעבדו. אמנם העוסק בפשט לבד לא ישלים מצוה זו על מתכונתה, שהרי אין לו ידיעה בדברים הללו כלל, ואי אפשר לו לקיים מצות האמנת האלהות כראוי!' עד כאן לשונו.

עתה נראה דבריו על מצות יחוד השם יתברך: 'גם מצות האמנת היחוד אינם מקיימים כראוי – כי אינם יודעים מהו אחדות השם! דאף על גב שכתוב "יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד", הנה כמה דברים יש שאומרים על כל אחד ואחד מהם שהוא 'אחד'. כמו שאומרים על ראש המנין 'אחד' והבא אחריו 'שני' – והם כולם שוין. וכן מלת 'אחד' תאמר על הסוג – וכולל מינים רבים, ועל המין – וכולל אישים רבים, וכן איש אחד – וכולל איברים רבים, וגוף אחד ויש לו שלושה קצוות – אורך רוחב ועומק, ונפש אחת – ויש לה כחות רבות… אמר קרא: "בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" (ישעיה פרק כט יג). והלא אם יאמר אדם כל היום 'אני מאמין שהשם יתברך אחד' מה מועיל לו אם אינו מצייר בלבו איך הוא אחדותו. כי האמונה אינה האמירה בפה כי אם הִתְאַמֵת הדבר במחשבת הלב והצטיירו בשכל, והאמירה בפה היא להורות מה שבלב. ואם לבך מאמין הריבוי, אם תאמין שהוא כשאר אחדי עולם, מה יועיל לך היחוד שאתה אומר בפיך? ולכן ודאי שחייב האדם לבקש לדעת קבלת רבותינו זכרונם לברכה על סוד אחדותו באיזה צד תאמר, וכמו שכתוב: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְהֹוה הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת, אֵין עוֹד" (דברים ד לט)! עד כאן לשונו.

ומה לגבי מצות ידיעת השם יתברך? הרי דוד המלך ציווה את שלמה בנו לפני מותו: "דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ" (דברי הימים א' – כח ט). והרי כבר ראינו לשונו של רבינו מהרח"ו לעיל במה שכתב אצלינו בהקדמתו: 'כִּי בִּפְשָׁטֵי הַתּוֹרָה וּבְסִפּוּרֶיהָ וּבְדִינֶיהָ וּבְמִצְווֹתֶיהָ בִּהְיוֹתָם כִּפְשָׁטָם, אֵין בָּהֶם שׁוּם הֶכֵּר וִידִיעָה לֵידַע אֶת בּוֹרְאָם יִתְבָּרַךְ'! עד כאן לשונו.   

ומה נאמר לגבי מצות אהבת השם, וכן לגבי מצות יראת השם ללא סודות התורה? לך נא וראה מה שכתב הרמ"ק זכרונו לברכה בספרו 'אור נערב' (חלק ב פרק ב). זה לשונו שם: 'בזולת זה יש עוד מצוות שאי אפשר לקיימן על תיקונם אם לא בידיעת התורה והחכמה הנפלאה הזאת [אמר הכותב – כוונתו לחכמת הקבלה כמוכח מספרו], והן: אהבת השם ויראתו – שהם שתי מצוות המצוות אלינו בתורה. אהבה – דכתיב: "וְאָהַבְתָּ אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ" (דברים ו ה). יראה – דכתיב: "אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" (דברים ו יג). ואם לא ידע גודל רוממות אלהותו והבדלו משאר הנמצאים, ומציאות הנמצאים ממנו, וכמה הן המעלות הנמצאות עד הגיע ההשגחה אל העולם השפל – איך יירא ממנו?!' עד כאן לשונו. וממצוות תמידיות אלו נקיש לכל התורה כולה – והבן!

******

אכן זו היתה העבירה לשם שמים של אדם הראשון – במה שביקש לקדש שמו יתברך מתוך החושך שהזמין על עצמו. דבמה שעבד את בוראו לפני החטא על ידי תורת הקבלה שהיא תורת האצילות לא עסק אלא בבחינת הטוב שבעולמות, באופן שלא היתה לו שום כניסה לכל הרע שבעולמות עד שנמשך אחר עצת הנחש – כמו שראינו בדברי הרב דסלר לעיל: 'בחירתו לא היתה בין טוב לרע ממש במובן שלנו, אלא בין טוב לטוב! הן כל מצותו היתה שלא לאכול מעץ הדעת – היינו שלא להכניס אל עצמו את ידיעת הטוב והרע, אלא להדבק למדרגה שנברא בה'.

שמא תאמר – האיך נוכל להבין בחירתו של אדם הראשון לפני החטא במהותה 'בין טוב לטוב' לפי דרכנו? גם זה מבואר בדברי מהרח"ו בהקדמתו: 'הִנֵּה מְבֹאָר כִּי תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה כְּלוּלָה וְנִמְצֵאת בְּכָל אַרְבַּע עוֹלָמוֹת אֲבִּי"עֲ [אֲ"צִילוּת בְּ"רִיאָה יְ"צִירָה עֲ"שִׂיָּה]. וּבִהְיוֹתָהּ בְּעוֹלַם הָאֲצִילוּת אָז נִקְרְאָה 'קַבָּלָה', כִּי שָׁם הִיא מֻפְשֶׁטֶת מִכָּל הַלְּבוּשִׁים הַנִּקְרָא 'פְּשָׁט' מִלְּשׁוֹן 'פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי' (שיר השירים ה ג) – שֶׁהוּא בְּחִינַת הַמַּלְבּוּשִׁים הַחִיצוֹנִים שֶׁהוּא עַל גַּבֵּי עוֹר אָדָם הַמִּתְפַּשֵּׁט מֵעָלָיו לִפְעָמִים, וְזֶהוּ עִקַּר מִלַּת 'פְּשָׁט'… וְטַעַם הַדָּבָר הוּא לֶהֱיוֹתוֹ עוֹלַם הָאֲצִילוּת הָעֶלְיוֹן מְאֹד טוֹב וְלֹא רַע, דְּלָא יָכִיל לְהִתְעָרְבָא עִמֵּיהּ קְלִיפָּה. וַעֲלֵיהּ אִתְּמַר: "וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא אֶתֵּן" (ישעיה מב ח), וְלָכֵן גַּם הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׁם אֵינֶנָּהּ רַק מֻפְשֶׁטֶת מִכָּל לְבוּשֵׁי הַגּוּפָנִים'! עד כאן לשונו. הרי לנו שבהיות האדם עובד את בוראו לפי דרכי תורת הקבלה שהיא תורת האצילות שהיא כולה 'טוב' לא היתה לו אז שום כניסה למדת הרע שבעולמות.

לעומת זאת, ממשיך מהרח"ו לבאר איך שבחינות הרע שבעולמות נבחנות דוקא מתוך פשטי התורה שהמה לבושי העולם הגשמי שלבשו סודות התורה לאחר שחטא האדם ועירבב הטוב עם הרע. דזה המשך לשונו שם: 'מַה שֶּׁאֵין כֵּן לְמַטָּה בְּעוֹלַם הַיְצִירָה – עוֹלָם דְּמְטַטְרוֹ"ן הַנִּקְרָא 'עֶבֶד טוֹב', וְהוּא הַנִּקְרָא 'עֵץ הַדַּעַת טוֹב'. מִסִּטְרָא דְ-ס"מ שֶׁהוּא קְלִיפִּין דִּילֵיהּ, נִקְרָא 'עֶבֶד רַע'. כִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׁם הֵם שִׁית סִדְרֵי מִשְׁנָה הַנִּקְרָאִים 'שִׁפְחָה' כַּנִּזְכַּר לְעֵיל… וְלָכֵן נִקְרֵאת 'מִשְׁנָה' – לְפִי שֶׁשָּׁם יֵשׁ שִׁנּוּיִים הֲפוּכִים: 'טוֹב' מִסִּטְרָא דְּ'עֶבֶד טוֹב': 'הֶתֵּר-כָּשֵׁר-טָהוֹר'! 'רַע' מִסִּטְרָא דְּ'עֶבֶד רַע': 'אִסּוּר-טָמֵא-פָּסוּל'! עד כאן לשונו. ולא אכחש שדברי מהרח"ו הללו טעונים ביאור נרחב, עם כל זאת הזכרנו דבריו כאן כסימנא בעלמא כדי שנוכל להתחיל להבין דברי מהרח"ו שפתחנו חקירתינו בהם, דהיינו מה שאמר: 'עֲווֹן אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע הוּא שֶׁלֹּא בָּחַר לְהִתְעַסֵּק בְּעֵץ הַחַיִּים שֶׁהִיא חָכְמַת הַקַּבָּלָה!'

ובאמת היתה כוונת אדם הראשון לשם שמים, אמנם כמו שסיים הרב דסלר ב'מכתב מאליהו': 'מחמת רום מעלתו טעה בהערכה. קודם שידע את הרע לא היה יכול לצייר לעצמו שמצב ידיעת הרע הוא חושך ממש. הוא חשב שאינו אלא 'כעין חושך', כי במדריגתו הרמה לא היה יכול להשיג אפשרות פירוד גמור מאורו יתברך, מצב בו עלול האדם ליפול ממש ברשות הרע, ח"ו!… ומהבחנה כזאת נסתבבה לאדם הראשון המחשבה שאיסור הכניסה לידיעת טוב ורע היה ניתן לידחות בבחינת הוראת שעה, בבחינת עבירה לשמה – להרבות החושך למען הגדלת האור, אשר זוהי לכאורה עבירה לשם שמים ממש. ואף על פי כן נחשב לו זה לחטא גמור, כי טעה במחשבתו זאת. לא מצוה גדולה בלבוש של עבירה היתה זאת כמו שחשב, אלא עבירה בלבוש של מצוה. לא היה זה אלא פיתוי, ואדם הראשון עם כל עצם מדרגת קדושתו נתפתה בו!' עד כאן לשונו.

******

ולפי שזו היתה מהות חטאו של אדם הראשון בעץ הדעת טוב ורע, אחרי זה נמשכים כל עניני בני האדם עלי אדמות מאז ועד עתה. דזה לשון מהרח"ו אצלינו בהקדמתו מיד אחר שביאר סוד חטאו של אדם הראשון: 'וְזֶהוּ עַצְמוֹ עֲווֹן הָעֵרֶב רַב הָאוֹמְרִים לְמֹשֶׁה "דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה (שמות כ טז) – בְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע, "וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת" (שם) – בְּסִתְרֵי תּוֹרָה, כִּסְבָרַת הַטּוֹעִים קְצָת בְּנֵי תּוֹרָה אֲשֶׁר בִּזְמַנֵּנוּ זֶה הַמּוֹצִיאִים שֵׁם רַע עַל חָכְמַת הָאֱמֶת חַיֵּי עוֹלָם, וְאוֹמְרִים שֶׁכָּל מִי שֶׁמִּתְעַסֵּק בָּהּ יָמוּת בְּקַצְרוּת שָׁנִים, חַס וְשָׁלוֹם! וְלָכֵן נִשְׁבְּרוּ הַלּוּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת מִסִּטְרָא דְּעֵץ הַחַיִּים וְנִתְּנוּ לָהֶם מִסִּטְרָא דְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע – מִשְׁנָה, שִׁפְחָה דְּמַטְרוֹנִיתָא. וְגָרַם אִבּוּדָא דְּחֻרְבַּן בַּיִת רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי, וְגָלוּת הָאַחֲרוֹן הַמַּר וְהָאָרֹךְ אֲשֶׁר אָנוּ בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים!' עד כאן לשונו.

ולאחר ש"אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת" שזהו קלקול אדם הראשון ובני בניו מאז ועד עולם, נמצינו למדין שזהו גופא התשובה המתבקשת מאתנו כדי לתקן את ריחוקינו מהשם יתברך במה שאנו בוחרים לעבוד את בוראנו מתוך החושך ולא מתוך האור. דאחר שכתב מהרח"ו דזוהי סיבת 'גָלוּת הָאַחֲרוֹן הַמַּר וְהָאָרֹךְ אֲשֶׁר אָנוּ בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים', הוסיף על זה רבינו: 'עַד דִּיתוּבוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּתְיוּבְתָּא וּבִקְּשׁוּ אֶת הַשֵּׁם אֱלֹהֵיהֶם לְהַכִּירוֹ וּלְיָדְעוֹ בְּרָזֵי תּוֹרָה, וְיֵדְעוּ אֶת מִי הֵם עוֹבְדִים וּמִי הוּא מַלְכָּם. וְכְדֵּין יִזְכּוּ לַעֲסֹק בְּחָכְמַת הָאֱמֶת, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "וַיּוֹרֵהוּ הַשֵּׁם עֵץ וַיִּמְתְּקוּ" (שמות טו כה) – עַל יְדֵי הַמָּשִׁיחַ. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּפָרָשַׁת נָשׂא בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא (דַּף קכד ע"ב), וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: 'וּבְגִין דַּעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְמִטְעַם מֵאִילָנָא דְּחַיֵּי דְּאִיהוּ הַאי סֵפֶר הַזֹּהַר יִפְּקוּן בֵּיהּ מִן גָּלוּתָא וְכוּ'. וְאִילָנָא דְּטוֹב וְרַע דְּאִיהוּ אִסּוּר וְהֶתֵּר לֹא שַׁלִּיט עַל יִשְׂרָאֵל יַתִּיר וְכוּ'. כִּי אָז יִהְיוּ כְּמַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן עוֹסְקִים בְּחָכְמַת הַתּוֹרָה דַּאֲצִילוּת, וְלֹא בְּתוֹרַת מְטַטְרוֹ"ן מְלֻבֶּשֶׁת בְּמַלְבּוּשִׁים וְסִפּוּרִים גַּשְׁמִיִּים. עוֹד אָמְרוּ בְּסֵפֶר הַזֹּהַר (תִּקּוּן שִׁשִּׁי) וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: 'וְכַמָּה בְּנֵי נָשָׁא יִתְפַּרְנְסוּן לְתַתָּא מֵהַאי חִבּוּרָא דִּילָךְ בְּדָרָא בַּתְרָאָה, בְּסוֹף יוֹמַיָּא. וּבְגִינֵיהּ "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ" (ויקרא כה י)! עוֹד מָקוֹם אַחֵר – אָמַר לֵיהּ אֵלִיָּהוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: 'רַבִּי! כַּמָּה זַכָּאָה אַנְתְּ, דְּמֵהַאי חִבּוּרָא יִתְפַּרְנְסוּן כַּמָּה עִלָּאֵי עַד דְּיִתְגַּלְיָא לְתַתָּא בְּסוֹף יוֹמַיָּא. וּבְגִינֵיהּ "וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ" (שם) וְכוּ'.

ובסיכום דבריו סיים רבינו מהרח"ו ואמר: 'הֲרֵי מְבֹאָר כִּי חֵטְא זֶה הֵחֵל לִהְיוֹת מֵאָדָם הָרִאשׁוֹן וְעַד עַתָּה. וְכַאֲשֶׁר נָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה לַעֲסֹק מֵאַהֲבָה בַּחָכְמָה הַזֹּאת יִגָּאֲלוּ יִשְׂרָאֵל בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינו, אָמֵן!' עד כאן לשון מהרח"ו.

******

בסיום 'אַקְדָּמוּת מִילִין' אלו נחזור לבאר לפי דרכנו מה שכתוב בתורה לאחר חטאו של אדם הראשון: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים – הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע, וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם: וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם: וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים!" (בראשית ג כב-כד). דהשתא דידעינן ד'עֵץ הַחַיִּים' היינו סודות התורה, ודאי שפסוקים אלו טעונים ביאר נכבד לאור כל מה שביארנו עד עתה במהות חטא אדם הראשון בעץ הדעת.

וכבר הוכחנו לעיל שלפני שחטא האדם אכן היה כבר אחוז בעץ החיים, דכן איתא בזוהר הקדוש (פרשת בראשית דף נב ע"א-ע"ב): 'תָּא חֲזֵי – עַד לָא חָטָא אָדָם הֲוָה סָלִיק וְקָאִים בְּחָכְמָה דִנְהִירוּ עִלָּאָה, וְלָא הֲוָה מִתְפָּרֵשׁ מֵאִילָנָא דְחַיֵּי'. כֵּיוָן דְּאַסְגֵי תִּיאוּבְתָּא לְמִנְדַע וּלְנַחֲתָא לְתַתָּא, אִתְמְשַׁךְ אֲבַּתְרַיְיהוּ עַד דְּאִתְפְּרַשׁ מֵאִילָנָא דְחַיֵּי, וְיָדַע רָע וְשָׁבַק טוֹב'!

–       פירוש הזוהר: 'בֹּא רְאֵה – עַד שֶׁאָדָם לֹא חָטָא, הָיָה עוֹלֶה וְעוֹמֵד בְּחָכְמַת הָאוֹר הָעֶלְיוֹן וְלֹא הָיָה נִפְרָד מֵעֵץ הַחַיִּים. כֵּיוָן שֶׁהִגְדִּיל תַּאֲוָתוֹ לָדַעַת וְלָרֶדֶת לְמַטָּה, נִמְשַׁךְ אַחֲרֵיהֶם עַד שֶׁנִּפְרַד מֵעֵץ הַחַיִּים, וְיָדַע רָע וְעָזַב הַטּוֹב.

אמנם במה שבחר להתרחק מבוראו ולעזוב את ה'אור' [שהוא 'רז' בגמטריא] עבור החושך נתקיימו בו דברי רבותינו זכרונם לברכה: 'אם תעזבני יום, יומים אעזבך'! וגם ידוע ש'בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו' (מכות דף י ע"ב) – ומכיון שרצה לעזוב את בוראו, לשם הוליכוהו! וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה במסכת מנחות (דף כט ע"ב): 'מפני מה נברא העולם הזה בה"י? מפני שדומה לאכסדרה – שכל הרוצה לצאת יצא… בא לטמא פותחין לו'! וכן היה עם אדם הראשון שבא ליטמא בעצת הנחש – ופתחו לא פתח גדול ליטמא בו, ועדיין לא חזר בו עד היום הזה!

וזהו הטעם שהעידה התורה: "וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם, וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים!" דלאחר שבחר האדם לעזוב את עץ החיים שהיה דבוק בו מתחילה, לא בנקל יתאפשר לו לחזור למקורו בקודש. והגם אם ירצה האדם לחזור בתשובה במה שיעסוק בעיקר בסודות התורה ויעבוד את בוראו ביחודים וכוונות המצוות על פי סודן של דברים – מכל מקום בחזרתו ל'עֵץ הַחַיִּים' יצטרך בהכרח לעבור "אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת" שהוצבו שם "לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים!"

ואכן גם את זה ביאר רבינו מהרח"ו אצלנו בהקדמתו באומרו: 'אֲשֶׁר בָּעוֹלָם הַזֶּה נִתָּן 'לַהַט הַחֶרֶב' וְ'הַכְּרוּבִים' לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ הַחַיִּים שֶׁלֹּא יוּבְנוּ רָזֵי הַתּוֹרָה אֶלָּא לַזּוֹכִים אֵלֶיהָ, כַּנִּזְכַּר בְּפָרָשַׁת נָשׂא (דַּף קכג ע"א). וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: 'וְאִית נְטִירִין אַחֲרָנִים כְּגוֹן נְחָשִׁים עַקְרַבִּין וּשְׂרָפִין, וְנַטְרִין הַהוּא טוֹב – דְּלָא לֵיעוּל תַּמָּן מַאן דְּלָאו אִיהוּ רָאוּי לְמֵיעַל. דְּאִי לָאו הָכִי, כָּל חַיָּיבַיָּא הֲווֹ עָאלִין בְּרָזִין דְּאוֹרַיְיתָא. וּבְגִין דָּא, מַאן דְּאִיהוּ חַיָיבָא וְיִיעוּל לְמִנְדַּע רָזִין דְּאוֹרַיְיתָא, כַּמָה מַלְאֲכֵי חַבָּלָה [דְּאִתְקְרִיאוּ 'חֹשֶׁךְ' וַ'אֲפֵלָה', 'נְחָשִׁים' וְ'עַקְרַבִּים' 'חֵיוַת בָּרָא' אִתְקְרִיאוּ] מְבַלְבְּלִין מַחֲשַׁבְתֵּיהּ [דְּלָא יֵיעוּל לַאֲתָר דְּלָאו דִּילֵיהּ].'

–       פירוש הזוהר: וְיֵשׁ שׁוֹמְרִים אֲחֵרִים כְּמוֹ נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים וּשְׂרָפִים, וְשׁוֹמְרִים אֵת אוֹתוֹ הַטוֹב שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לְשָׁם מִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְהִכָּנֵס. וְאִם לא – כָּל הָרְשָׁעִים הָיוּ נִכְנָסִים בְּסוֹדוֹת הַתּוֹרָה. וּמִשּׁוּם זֶה, מִי שֶׁהוּא רָשָׁע וְיִכָּנֵס לָדַעַת סוֹדוֹת הַתּוֹרָה, כַּמָּה מַלְאֲכֵי חַבָּלָה שֶׁנִּקְרָאִים 'חֹשֶׁךְ' וַ'אֲפֵלָה', 'נְחָשִׁים' וְ'עַקְרַבִּים', 'חַיּוֹת בָּר' נִקְרָאִים, וּמְבַלְבְּלִים מַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ!

הרי לנו שאין תפקידם של אותם "הַכְּרֻבִים" וְשל-"לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת" שהפקידם הבורא "לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" אלא כדי לעקב את אותם הרשעים שאינם ראויים לדבוק בסודות התורה שהמה 'עץ החיים' מלעשות זאת. והרואה יראה מן הנוהג שבעולם איך שהרחקה זו נעשית בעיקר על ידי בילבול מחשבתם של הבאים להכנס אל הקודש פנימה מכל מיני טענות שווא שרבינו מהרח"ו הפריך אחת לאחת בהקדמתו, באופן שלא ירצו להמשיך להלך ב-"דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים", וכדחזינן בלשון הזוהר הנזכר לעיל: 'מְבַלְבְּלִין מַחֲשַׁבְתֵּיהּ דְּלָא יֵיעוּל לַאֲתָר דְּלָאו דִּילֵיהּ!'

מאידך גיסא, כבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה ש-'הבא ליטהר מסייעין אותו' (שבת דף קד ע"א) – ופרט בנידון דידן! דרק מי שנגע בלבו עד היכן מגיעין הדברים (כלומר, עד תיקון חטא אדם הראשון) – רק הוא ימשיך לעיין עיון אחר עיון עד שיעמוד על האמת, באופן שיותר לא יעמדו כנגדו "הַכְּרֻבִים וְלַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת" שהוצבו שם "לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים!" דהרי על אדם ישר כזה אמרו בהמשך מאמר הזוהר הנזכר לעיל: 'אֲבָל מַאן דְּאִיהוּ טוֹב, כָּל אִלֵּין נְטִירִין אִינּוּן לְמֶמְרֵיהּ, וְקַטֵיגוֹר נֶעֱשָׂה סַנֵיגוֹר, וְיֵיעָלוּן לֵיה לְטוֹב הַגָנוּז. וְיֵימְרוּן לֵיהּ: 'מָרָנָא – הָא בַּר נָשׁ טוֹב וְצַּדִּיק יְרֵא שָׁמַיִם בָּעֵי לְאַעֲלָא קֳדָמָךְ!'

–       פירוש הזוהר: 'אֲבָל מִי שֶׁהוּא טוֹב, כָּל הַשּׁוֹמְרִים הֵם לְמָרוּתוֹ, וְקָטֵגוֹר נַעֲשֶׂה סָנֵגוֹר, וְיַכְנִיסוּ אוֹתוֹ לַטּוֹב הַגָּנוּז. וְיֹאמְרוּ לוֹ: 'מוֹרֵנוּ, אִישׁ זֶה הוּא טוֹב וְצַדִּיק, יְרֵא שָׁמַיִם, רוֹצֶה לְהִכָּנֵס לְפָנֶיךָ'!

******

ולכן התעוררנו לפרסם ברבים ולבאר כחמה את דברי הרב חַיִּים וִיטַאל זכותו תגן עלינו בהקדמתו ל-'עֵץ הַחַיִּים' בביאורינו 'אִילָנָא דְּחַיֵּי' – והוא ביאור נרחב על דרך פ"שט ר"מז ד"רש ס"וד על דברי קודשו של המרח"ו. ומחמת אריכות הדברים לא יכלנו לכרוך כל ביאורינו בכרך אחד, ולכן חילקנוהו למספר כרכים. גם בכל כרך וכרך ראינו לנכון לחלק את דברי מהרח"ו לפרקים פרקים (מה שלא עשה כן רבינו בעצמו), ולהתמקד בהם בביאורינו כל ענין בפני עצמו.

ויהי רצון שיהא חלקי, וחלק רעייתי היקרה, וחלק זרעינו וזרע זרעינו מעתה ועד עולם, וחלק הורינו היקרים, וחלק כל העוסקים בהדפסת ביאורינו 'אִילָנָא דְּחַיֵּי' – כולנו בין ה'כתובים לחיים', לעולם אחוזים ב-'עֵץ הַחַיִּים'. ונישא תפילה לבורא העולם שיעזור לנו בביאורינו לעורר לבבות בני עמנו לעבודתו התמימה, ובזה נצטרף בכוונתינו לכוונת רבינו מהרח"ו – כמו שהצהיר בעצמו בסוף הקדמתו: 'וְלָכֵן אֲנִי הַכּוֹתֵב הַצָּעִיר…כ רָצִיתִי לְזַכּוֹת אֶת הָרַבִּים… הַחָכְמָה הַזֹּאת הָעֲצוּמָה חָכְמַת הַזֹּהַר הַנִּקְראֵת 'עֵץ חַיִּים' – וְלֹא 'עֵץ הַדַּעַת' כַּנִּזְכַּר לְעֵיל. בַּעֲבוּר כִּי בַּחָכְמָה הַזֹּאת טוֹעֲמֶיהָ חַיִּים זָכוּ, וְיִזְכּוּ לְאַרְצוֹת הַחַיִּים הַנִּצְחִיִּים. וּמֵעֵץ הַחַיִּים הַזֶּה מִמֶּנּוּ תֹּאכֵל, "וְאָכַל וְחַי לְעוֹלָם" (בראשית ג כב)! עד כאן לשונו.

"וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם"! (דברים ד ד)

-פרק א-

סִבַּת אֹרֶךְ הַגָּלוּת

 

אָמַר הַצָּעִיר מֵעִיר, הַדַּל בְּאַלְפִי – חַיִּים וִיטַאל, בֶּן לַאֲדוֹנִי אָבִי הָרַב יוֹסֵף וִיטַאל זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא:

בִּהְיוֹתִי בֶּן שְׁלֹשִׁים לְכֹחַ תָּשַׁש כֹּחִי – יָשַׁבְתִּי מִשְׁתּוֹמֵם, וּמַחְשְׁבוֹתַי תְּמֵהִים. כִּי "עָבַר קָצִיר, כָּלָה קַיִץ, וַאֲנַחְנוּ לֹא נוֹשַׁעְנוּ" (ירמיה ח כ), רְפוּאָה לֹא עָלְתָה לְמַחֲלָתֵנוּ, אֵין מָזוֹר לִבְשָׂרֵנוּ, וְלֹא עָלְתָה אֲרוּכָה לְמַכָּתֵנוּ! לְחֻרְבַּן בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ, הַנֶּחֱרָב זֶה הַיּוֹם אֶלֶף וְחָמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּע שָׁנִים. "אוֹי לָנוּ כִּי פָּנָה הַיּוֹם" (ירמיה ו ד) – יוֹם אֶחָד שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא אֶלֶף שָׁנִים, וְגַם "נָטוּ צִלְלֵי עָרֶב" (שם) שֶׁהֵם חָמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּע שָׁנִים – יוֹתֵר מֵחֲצִי הַיּוֹם הַשֵׁנִי! וְכָלוּ כָּל הַקִּצִּין, וַעֲדַיִן בֶּן דָּוִד לֹא בָּא! וְנוֹדַע אֶת אֲשֶׁר אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: 'כָּל דּוֹר שֶׁלֹּא נִבְנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו כְּאִלּוּ נֶחֱרָב בְּיָמָיו'. וָאֶתְּנָה אֶת פָּנַי לַחֲקֹר וְלָדַעַת "מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה" (אסתר ד ה) נִּתְאָרֵךְ קִצֵּנוּ וְגָלוּתֵנוּ, וּמַדּוּעַ לֹא בָּא בֶּן יִשַׁי?!

בִּיאוּר 'אִילָנָא דְּחַיֵּי'

-לפרק א-

א: 'אָמַר הַצָּעִיר מֵעִיר, הַדַּל בְּאַלְפִי….'

לכאורה כוונת רבינו מהרח"ו לומר בדרך עונה מופלגת שהוא לא רק הצעיר מכל עירו, אלא גם הדל ביותר מכל 'עדרו' – על דרך הפסוק 'שְׁגַר אֲלָפֶיךָ' (דברים כח ד), שרש"י פירש: 'ולדות בקרך, שהבהמה משגרת ממעיה'. לפי זה, רוצה רבינו לומר שבאשר על פי רוב דרכם של בהמות העדר להיות גסות ושמנות, מכל מקום מהרח"ו רואה את עצמו כדל ביותר מכל עדרו!

ב: 'חַיִּים וִיטַאל, בֶּן לַאֲדוֹנִי אָבִי הָרַב יוֹסֵף וִיטַאל זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא…'

לפני כניסתינו לביאור דברי רבינו הגדול, ראינו לנכון לפרסם מקצת גדולתו של מהרח"ו, כמו שתיארו הרב חיד"א בספרו 'שם הגדולים' (מערכת ח אות כא). זה לשונו שם: 'מהר"ר חיים ויטאל, בישראל גדול שמו זכר צדיק לברכה. והיה תלמיד בפשט מהרב מה"ר משה אלשיך זכר צדיק לברכה. ומרן מהר"י קארו היה מזהירו בקטנותו של מהרח"ו משם המלאך הדובר בו על התורה ועל העבודה… ונשמתו היתה גדולה מאוד ונקיה יותר מכל בני דורו, והיה גלגול הרב המגיד… והוא קיבל מרבינו האר"י זכר צדיק לברכה חכמת האמת וכתב אשר שמע מפי רבו בספר 'עץ חיים' כמפורסם… הנה רבינו האר"י ציוה ששום אחד מתלמידיו לא יכתוב חוץ מהמרח"ו… גם ראיתי מכתיבת-יד המהרח"ו כמה חיבורים בכל חכמה, וספר 'עץ הדעת טוב' דרשות על כל התורה ממנו על דרך הפרד"ס, וגם חידושים על הש"ס והתוספות מכתב ידו. ובספר 'חזיונות' הנזכר כתוב שנולד מהרח"ו שנת הש"ג (5303), ודמשק מנוחתו שנת הש"פ (5380). גם ראיתי פיתקא מכתב-יד מהר"ם אלשיך עצמו וכתוב בה שבכח אשר נסמך ממרן מהר"י קארו הוא סומך את מהרח"ו – 'יורה יורה', 'ידין ידין' בכל דין מוסמך… ובא וראה שכל החכמה למד (מהאריז"ל) בשנה ועשרה חדשים, והוא פלא! אך כבר נודע שהרב השקהו למהרח"ו זכרונו לברכה מבארה של מרים בים טבריה ונתישבה החכמה בקרבו, ובצירוף נשמתו העליונה והרב הקדוש'! עד כאן דברי החיד"א בשבחי רבינו מהרח"ו.

ג: 'בִּהְיוֹתִי בֶּן שְׁלֹשִׁים לְכֹחַ…'

כדי להבין מדוע הזכיר רבינו מהרח"ו את ימי שנותיו בזמן כתיבת הקדמתו, נראה עוד בדברי הרב חיד"א (שם ב'שם הגדולים'). זה לשונו: 'רבים אומרים דכשבא מהרח"ו ללמוד עם רבינו האר"י זכר צדיק לברכה היה יותר גדול מהרב זכרונו לברכה… אני עניתי שאני הצעיר זכיתי וראיתי ספר 'חזיונות' ממהרח"ו זכרונו לברכה מכתיבת ידו וכתוב שם שנולד שנת הש"ג (5303), והוא כשבא אצל הרב היה בתחילת שנת של"א (5331) – וכפי זה היה לו כ"ח שנה. ובשנת של"ב (5332) יום ה' לאב נלקח ארון האלהים רבינו האר"י זכר צדיק לברכה וזכותו יגן עלינו אמן – והיה בן ל"ח שנה'! עד כאן לשון הרב חיד"א.

ולפי דבריו יוצא שבזמן הסתלקות האריז"ל היה מהרח"ו אז קצת פחות מבן שלושים שנה, וקרוב מאוד לזמן זה תשש כחו של רבינו כמו שהוא עצמו מעיד כאן. אם כן מסתבר מאוד שדוקא עקב הסתלקותו של האריז"ל לפני זמנו נחלש רבינו מהרח"ו, מטעם שרבים בדורו החלו לראות ברבו האריז"ל כסימן לגאולה הקרובה. זה מוכח ממה שכתוב בספר 'שבחי האריז"ל':

'ועוד, שאם היה בנו זכות שהיה קיים חמש שנים בארץ ישראל, היה מחזיר כל העולם כולו בתשובה שלימה, והיה מביא הגאולה בימיו. שכל כך נפל פחדו על הרשעים והפושעים והחוטאים כששמעו את שמעו הגדול שהוא מגיד לאדם מה שעשה מזמנים ושנים, ומה שעשה בחדרי חדרים, ומה שמחשב בתוך קירות לבבו, ומה שחטא בגלגול שעבר, ועל איזה ענין בא לעולם לתקן. והיו בורחים מלפניו, שלא יסתכל בפרצופיהם, כאשר יברח האדם מן הארי! והרבה מהם באו ונכנסו ונשתטחו לפניו, ושאלו ממנו שיסתכל בפניהם ויאמר להם מה שעוותו, ויתקן להם תקון ותשובה. והיה מגיד להם עבירות, עד שהזכיר להם שם המקום שנעשה שם העבירה, והאנשים אשר היו בחבורה, וכהנה פרטים רבים, עד שהודו לו על הכל. ונתן להם כוונות ויחודים משונים זה מזה, כל אחד לפי פגמו וכפי נשמתו, ותיקן להם, עד שלא נשאר בהם רשומות של העוונות הראשונים כלל! ולא די בזה בלבד, אלא כל הנשמות האבודות ההולכות מדחי אל דחי ונקלעים בכף הקלע, ואינם רוצים לקבל אותם, ואפילו בגיהנם, מחמת רבוי הזוהמא ששאבה נשמתם בחייהם, ואין כח בגיהנם ללבן אותם, כל אותם הנשמות היה מספר לתלמידיו שבאים לאלפים ולרבבות לפניו. כשהוא הולך על השדה רואה כל האילנות מלאים מהם, וכן בנהר נגרים על אגמי המים לאין מספר. והיה שואל אותם מה ענינם שם, והיו משיבים ששמעו רוב קדושתו והשגתו מסוף העולם, ובאו לתקן אותם שבידו לתקן. והשיב להם, אם יגזור השם בחיים אתקן אתכם ואת כל העולם כולו! והיה מגלה להם לתלמידיו איך אפשר לתקן אותם!' עד כאן לשונו.

ואכן גם האריז"ל עצמו רמז לתלמידיו שהוא היה משיח בן יוסף לו יזכו לגאולה בימיהם, דלכן ביקש מהם להתפלל על משיח בן יוסף שלא ימות בידי ארמילוס הרשע. וזהו גם הטעם שנמנע האריז"ל לכנס לירושלים בשובו ממצרים בסוף ימיו – דהרי לא יכנס משיח בן יוסף לירושלים עד בא זמן הגאולה. הא לך עוד מלשון ספר 'שבחי האריז"ל':

'והאריז"ל בעמדו על ציון שמעיה ואבטליון, והתלמידים עמו, אמר להם: 'בני, תדעו ששמעיה ואבטליון ציוו לי לאמר לכם שתתפללו על משיח בן יוסף שלא ימות' – עד כאן לשונו. וכתב מוה"ר חיים ויטאל בספרו: 'ומרוב טפשותינו לא היה בנו דעת לשאול אותו מי הוא משיח בן יוסף. ולא עמד אלא ימים מועטים ונתבקש רבינו מאור עינינו בישיבה של מעלה, ונודע לנו למפרע שהוא היה משיח בן יוסף, ומרוב ענוותנותו לא רצה לגלות עצמו!' עד כאן.

וכן ממעשה אחר נראה שהוא כן. שפעם אחת בערב שבת סמוך להכנסת כלה, יצא עם תלמידיו חוץ לעיר צפת, לבוש ארבעה [בגדי] לבן: הילרא"ק, ושופיצא"ה [מלבוש עליון ותחתון], וכתונת, ומכנסים כדי לקבל השבת. מתחיל מזמור "הָבוּ לַיהֹוָה בְּנֵי אֵלִים", ופזמון מיוסד לקבלת השבת, ו"מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת", ו"יְהֹוָה מָלָךְ" בנגון נאה. ובתוך שהיו משוררים, אמר הרב לתלמידיו: 'חבירי, רצונכם שנלך לירושלים קודם השבת ונעשה שבת בירושלים?' וירושלים היא רחוקה מצפת יותר מכ"ה פרסאות! השיבו קצת מהתלמידים 'אנו מרוצים בכך', וקצת מן התלמידים השיבו ואמרו 'נלך מקודם ונודיע לנשינו'. כיון שאמרו כן נתחרד הרב חרדה גדולה, והכה כף אל כף ואמר: 'אוי לנו שלא היה בנו זכות להגאל! שאלמלא הייתם כולכם משיבים לי בפה אחד שאתם רוצים לילך בשמחה גדולה, תיכף היו נגאלים כל ישראל, שעתה היתה השעה עומדת להגאל. ומתוך שמאנתם בדבר חזר הגלות לאיתנו!'

ומכל האמור לעיל נראה ברור שרבינו מהרח"ו נחלש עקב הסתלקות האריז"ל בהיות מהרח"ו אז בן שלושים שנה. וזהו הטעם שלכן התעורר להתבונן ולחקור חקירתו – כמו שכתב אצלינו בהקדמתו: 'וָאֶתְּנָה אֶת פָּנַי לַחֲקֹר וְלָדַעַת "מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה" (אסתר ד ה) נִּתְאָרֵךְ קִצֵּנוּ וְגָלוּתֵנוּ, וּמַדּוּעַ לֹא בָּא בֶּן יִשַׁי?!' כלומר – מדוע לא בא משיח בן דוד בימי האריז"ל רבו?!

ומה שהתבטא רבינו 'בִּהְיוֹתִי בֶּן שְׁלֹשִׁים לְכֹחַ' רומז לדברי המשנה בפרקי אבות (ה כא) – 'בן שלושים לכח'. כלומר – הרי הלויים החלו לעבוד עבודת משא בהיותם בני שלושים שנה מטעם שאז בשל כחם לעבודה, עם כל זאת מעיד רבינו על עצמו שאדרבא 'בִּהְיוֹתִי בֶּן שְׁלֹשִׁים לְכֹחַ תָּשַׁש כֹּחִי' – מטעם האמור לעיל.

ד: 'תָּשַׁש כֹּחִי, יָשַׁבְתִּי מִשְׁתּוֹמֵם וּמַחְשְׁבוֹתַי תְּמֵהִים. כִּי "עָבַר קָצִיר כָּלָה קַיִץ וַאֲנַחְנוּ לֹא נוֹשַׁעְנוּ", רְפוּאָה לֹא עָלְתָה לְמַחֲלָתֵנוּ, אֵין מָזוֹר לִבְשָׂרֵנוּ, וְלֹא עָלְתָה אֲרוּכָה לְמַכָּתֵנוּ…'

כל זה אמר רבינו מהרח"ו על פי נבואת ירמיהו הנביא (פרק ח כ-כג): "עָבַר קָצִיר כָּלָה קָיִץ וַאֲנַחְנוּ לוֹא נוֹשָׁעְנוּ! עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי הָשְׁבָּרְתִּי, קָדַרְתִּי שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי! הַצֳרִי אֵין בְּגִלְעָד, אִם רֹפֵא אֵין שָׁם? כִּי מַדּוּעַ לֹא עָלְתָה אֲרֻכַת בַּת עַמִּי? מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת עַמִּי'.

ה: 'לְחֻרְבַּן בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ, הַנֶּחֱרָב זֶה הַיּוֹם אֶלֶף וְחָמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּע שָׁנִים…'

ידוע שחורבן בית שני היה בשנת שלושת אלפים תתכ"ח לבריאת העולם (3828). נמצא אם כן שבזמן שכתב מהרח"ו דברים אלו בהקדמתו אלף חמש מאות וארבע שנים לאחר חורבן בית שני היה זה בשנת של"ב (בקירוב) – כנראה סמוך מאוד לאחר הסתלקות האריז"ל ביום ה' לאב באותה שנה (כמו שכתבנו והטעמנו לעיל באות ג).

ו: "אוֹי לָנוּ כִּי פָּנָה הַיּוֹם" – יוֹם אֶחָד שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא אֶלֶף שָׁנִים…'

ענף א:

גם באומרו "אוֹי לָנוּ כִּי פָּנָה הַיּוֹם" נקט רבינו מהרח"ו לשונו של ירמיהו הנביא, כמו שכתוב: 'קַדְּשׁוּ עָלֶיהָ מִלְחָמָה קוּמוּ וְנַעֲלֶה בַצָּהֳרָיִם – אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם, כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב'! (ירמיה ו ד)

ומה שאמר רבינו מהרח"ו 'יוֹם אֶחָד שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא אֶלֶף שָׁנִים' הוא גם כן לשון מושאל ממקרא מפורש בספר תהילים (צ ד): 'כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה', ופירש רש"י שם: 'כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ' – אלף שנים של בני אדם הם כיום אחד של הקדוש ברוך הוא! עד כאן לשונו. עם כל זאת, הגם שמקרא מפורש הוא כדי להבין כוונת מהרח"ו כאן לעומקה צריכים אנחנו להרחיב היריעה.

תחילה נשוב לדברי הרב חיד"א בספרו 'שם הגדולים' (מערכת א אות ריט), במה שדן בטעם גילוי ספר הזוהר דוקא בדורות האחרונים ולא בדורות הראשונים. זה לשונו שם: 'ואולם לימים ראשונים נסתם כל חזון, והחכמה העמוקה חכמת האמת נסתרה והיא נתמהה – וראשי הדורות ידעי רבנן איזה שרשים בכללות. וכבר אמרו בזוהר (פרשת ויחי – דף ריז ע"א) דאחרי רשב"י לא נשאר כי אם מלא העומר מן למשמרת. דהגם שלא פסקה מישראל חכמה זו… מכל מקום הכל היה למשמרת להצנעא בכללי כללות.

[אמר הכותב: במאמר הזוהר הנזכר לעיל בדברי החיד"א מבואר שמיום שיצא רשב"י מהמערה ניתנה לו רשות מן השמים לגלות סתרי תורה לזמן מוגבל כדי להרבות תלמידים לצורך חיבור ספר הזוהר והתיקונים. אמנם ידע רשב"י שאין התכלית בגילוי סודות אלו לצורך דורו, אלא כדי שֶיִכַתֵב ספר הזוהר למען יהיה גנוז למשמרת לדור שבו יוכל בן-דוד לבא, ממש כצנצנת מן למשמרת.

זה לשון הזוהר (בפרשת ויחי – דף ריז ע"א): 'תָּנָא, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי: מִן יוֹמָא דְּאִסְתַּלִּיק רִבִּי שִׁמְעוֹן מִן מְעַרְתָּא, מִלִּין (אִלֵּין) לָא אִתְכַּסְיָין מִן חַבְרַיָא, וְרָזִין עִלָּאִין הֲווּ מִסְתַּכְּלָן – וְאִתְגַּלְּיָין מִבֵּינַיְיהוּ כְּאִלּוּ אִתְיְיהִיבוּ הַהִיא שַׁעְתָּא בְּטוּרָא דְסִינַי! בָּתַר דְּשָׁכִיב כְּתִיב: "וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְינוֹת תְּהוֹם וַאֲרוּבּוֹת הַשָּׁמַיִם" (בראשית ח ב) – וְהֲווּ חַבְרַיָיא מְרַחֲשָׁן מִלֵּי, וְלָא מִתְקַיְימֵי בְּהוּ!'

–                   פירוש הזוהר: שָׁנִינוּ, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מִן הַיּוֹם שֶׁעַלָּה רַבִּי שִׁמְעוֹן מֵהַמְּעָרָה, הַדְּבָרִים הַלָּלוּ לֹא נִתְכַּסּוּ מִן הַחֲבֵרִים, וּבְסוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים הָיוּ מִסְתַּכְּלִים – וּמִתְגַּלִּים מִבֵּינֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁנִּתְּנוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בְּהַר סִינַי! אַחַר שֶׁמֵּת כָּתוּב: "וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנוֹת תְּהוֹם וַאֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם" (בראשית ח ב) – וְהָיוּ הַחֲבֵרִים מְרַחֲשִׁים דְּבָרִים וְלֹא הָיוּ מִתְקַיְּמִים בָּהֶם!

'אָמַר: וַדַּאי מִדְּשָׁכִיב רִבִּי שִׁמְעוֹן חָכְמְתָא אִסְתַּלְּקַת מֵאַרְעָא. אֲתָא לְגַבֵּיהּ דְּרִבִּי אַבָּא, סָח לֵיהּ. סָלִיק רִבִּי אַבָּא יְדוֹי עַל רֵישֵׁיהּ, וּבָכָה וְאָמַר: רִבִּי שִׁמְעוֹן! רֵיחַיָיא דְּטַחֲנִין מִנֵּיהּ מַנָּא טָבָא כָּל יוֹמָא וְלָקְטִין לֵיהּ – כְּמָה דִכְתִיב: "הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים" (במדבר יא לב), וְהַשְׁתָּא רֵיחַיָּיא וּמַנָּא אִסְתַּלְּקוּ וְלָא אִשְׁתָּאַר בְּעַלְמָא מִינֵיהּ בַּר כְּמָה דִכְתִיב: "קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעוֹמֶר מָן וְהַנַּח אוֹתוֹ לִפְנֵי יהוה לְמִשְׁמֶרֶת" (שמות טז לג). וְאִלּוּ בְּאִתְגַּלְּיָיא לָא כְּתִיב, אֶלָּא "לְמִשְׁמֶרֶת", לְאַצְנָעוּתָא! הַשְׁתָּא מַאן יָכִיל לְגַלָּאָה רָזִין, וּמַאן יִנְדַע לוֹן?!'

–                   פירוש הזוהר: אָמַר – וַדַּאי מִשֶּׁמֵּת רַבִּי שִׁמְעוֹן הַחָכְמָה הִסְתַּלְּקָה מִן הָאָרֶץ! בָּא אֶל רַבִּי אַבָּא וְסִפֵּר לוֹ. הֵרִים רַבִּי אַבָּא אֶת יָדָיו עַל רֹאשׁוֹ וּבָכָה וְאָמַר – רַבִּי שִׁמְעוֹן! רֵחַיִם שֶׁטּוֹחֲנוֹת מִמֶּנּוּ מָן טוֹב כָּל יוֹם וְלוֹקְטִים אוֹתוֹ, כַּכָּתוּב: "הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים" (במדבר יא לב)! וְעַכְשָׁיו הָרֵחַיִם וְהַמָּן הִסְתַּלְּקוּ, וְלֹא נִשְׁאָר מִמֶּנּוּ בָּעוֹלָם פְּרָט לְמַה שֶּׁכָּתוּב: "קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אוֹתוֹ לִפְנֵי יהוה לְמִשְׁמֶרֶת" (שמות טז לג). וְאִלּוּ בְּהִתְגַּלּוּת לֹא כָתוּב, אֶלָּא "לְמִשְׁמֶרֶת", לְהַצְנָעָה! עַכְשָׁו מִי יָכוֹל לְגַלּוֹת סוֹדוֹת, וּמִי יֵדַע אוֹתָם?!

וכדי להבין מדוע לאחר הסתלקות רשב"י נגנז ספר הזוהר עד לדרא בתראה, ומדוע נסתתמו מעינות חכמת הקבלה לזמן ממושך כל כך, ממשיך הרב חיד"א וכותב:]

כי גזרה חכמתו יתברך שיהיו אלף שנים בגלות זה, כדכתיב: "נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה" (איכה א יג) – והוא יומו של הקדוש ברוך הוא! וכן אמרו בזוהר ומדרש איכה וכמה דוכתי. וכל התנאים ואמוראים היו סמוך לחורבן בתוך האלף שנים, שהרי רב אשי שסידר התלמוד היה בשנת שנ"ח (358) לחורבן, ולכן לא הועיל כל קדושתם להביא משיח – כי גזרה עומדת!… ואפשר דבהיות גזירת החורבן אלף שנים וכל הקדושים היו בתוך האלף שנים, לא רצה הקדוש ברך הוא שיגלה ספר הזוהר שיש בו כמה חומרות ועונשים – כרחם אב על בנים – כי באותו פרק היו שמדות ותוקף הצרות והיו ישראל בצער גדול. ואם היו מתגלים דברי הקדושים רשב"י וחבריו היה מקום לסטרא-אחרא לקטרג יותר על ישראל… אבל אחר שעבר אלף שנים מהחורבן בשנת ארבעת אלפים תתכ"ח (4828) – אז היה יכול לבוא משיח. ובעוונתינו הרבים אשתהויי אשתהי – וזה חטא נוסף לכלל ופרט על כל החטאים וחילול שמו חס ושלום וחילול תורתו… ולכן, סמוך לדורות שאחר אלף שנה מהחורבן נתגלה אור הזוהר להגין על ישראל – ושאם נזכה להתעסק בסתרי תורה כדת מה לעשות, בזכות זה תפרה ישע ישועת ישראל!' עד כאן לשון החיד"א בספרו 'שם הגדולים'.

הרי ראינו בעליל בדברי הרב חיד"א שהוא הבין ממה שאמרו בזוהר 'מִן יוֹמָא דְּאִסְתַּלִּיק רִבִּי שִׁמְעוֹן מִן מְעַרְתָּא מִלִּין (אִלֵּין) לָא אִתְכַּסְיָין מִן חַבְרַיָא, וְרָזִין עִלָּאִין הֲווּ מִסְתַּכְּלָן וְאִתְגַּלְּיָין מִבֵּינַיְיהוּ כְּאִלּוּ אִתְיְיהִיבוּ הַהִיא שַׁעְתָּא בְּטוּרָא דְסִינַי' – שהיתה התעוררות זו כדי להכין תרופה למכת הגלות הארוכה. דלכן ניתנה רשות מן השמים לזמן מוגבל לגלות סתרי תורה – אבל רק לצורך כתיבת ספר הזוהר והתיקונים. ואכן כמו שמוכח מהזוהר, מיד לאחר ההתעוררות הזמנית שהיתה בדורו של רשב"י, מכל מקום 'מִדְּשָׁכִיב רִבִּי שִׁמְעוֹן חָכְמְתָא אִסְתַּלְּקַת מֵאַרְעָא' לתקופה של אלף שנים שנגזר עלינו להיות בגלות מרה זו. ובאלף שנים הללו היה הזוהר הקדוש למשמרת, 'וְלָא אִשְׁתָּאַר בְּעַלְמָא מִינֵיהּ בַּר כְּמָה דִכְתִיב: "קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעוֹמֶר מָן וְהַנַּח אוֹתוֹ לִפְנֵי יהוה לְמִשְׁמֶרֶת". וְאִלּוּ בְּאִתְגַּלְּיָיא לָא כְּתִיב, אֶלָּא "לְמִשְׁמֶרֶת", לְאַצְנָעוּתָא' – וזה עד תום האלף שנים הללו שנמנע משיח צדקינו מלבוא ולגאלינו. אמנם לאחר שכבר עברו אותם אלף שנים הללו ביאר הרב חיד"א: 'סמוך לדורות שאחר אלף שנה מהחורבן נתגלה אור הזוהר להגין על ישראל – ושאם נזכה להתעסק בסתרי תורה כדת מה לעשות, בזכות זה תפרה ישע ישועת ישראל – אמן'!

לאור דברי החיד"א והזוהר הנזכרים לעיל למדנו שעל זה דייקא נאנח מהרח"ו אצלינו בהקדמתו באומרו: "אוֹי לָנוּ כִּי פָּנָה הַיּוֹם" – יוֹם אֶחָד שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא אֶלֶף שָׁנִים' (כלומר – כל אותם אלף שנים שנגזר עלינו להיות בגלות זו), 'וְגַם "נָטוּ צִלְלֵי עָרֶב" – שֶׁהֵם חָמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּע שָׁנִים – יוֹתֵר מֵחֲצִי הַיּוֹם הַשֵׁנִי' (כלומר – והרי כבר היה יכול משיח לבוא כל הזמן הזה). אם כן הרי השמש כבר נוטה לשקוע גם ב'יום' השני של הקדוש ברוך הוא, ועדיין בן דוד לא בא!

גם בהמשך הקדמתו לקמן נגע מהרח"ו במהות גזירת האלף שנים הללו במה שביאר: 'שֶׁכְבָר אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כִּי זְמַן הַשְּׁבוּעָה הִיא עַד אֶלֶף שָׁנִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתְבוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בִּבְרַיְתָא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּפִרְקֵי הֵיכָלוֹת עַל דָּנִיּאֵל, וְזֶה לְשׁוֹנָם: "וְאִתְיְהִבוּן בְּיָדֵיהּ עַד עִדָּן וְעִדָּנִין וּפְלַג עִדָּן" (דניאל ז כה), וְאֵיךְ הֶרְאָהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיַעֲקֹב אָבִינוּ שַׂר עוֹלָם וְהוּא שָׂרוֹ שֶׁל בָּבֶל שִׁבְעִים עוֹקִין וְכוּ' עַיֵּן שָׁם. וְכֵן בַּזֹּהַר פָּרָשַׁת וַיֵּרָא (דַּף קיז ע"א), וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: אָמַר רַבִּי יוֹסֵי כָּל דָּא אֲרִיכוּ זִמְנָא יַתִּיר מִכְּמָה דְּאוֹקְמֵיהּ חַבְרַיָיא. דְּאִיהוּ יוֹמָא חַד גָּלוּתָא דִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וְלָא יַתִּיר, דִּכְתִיב: "נְתָנַנִי שׁוֹמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה" – עד כאן לשון מהרח"ו לקמן. וברור שכונת הזוהר (שם בדף קיז ע"א) ליום אחד של הקדוש ברוך הוא – 'דְּאִיהוּ יוֹמָא חַד גָּלוּתָא דִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל'. ואף על פי שגם אנו נעמוד על דיוק דברי מהרח"ו במקומם הראוי בעזרת השם, מכל מקום העתקנו דבריו כדי לחזק מה שביארנו בעומק כונת מהרח"ו בבביארנו את דברי קודשו כאן.

ענף ב:

עדיין נותר לנו להרחיב הדיבור על אלף שנים הללו שהזכיר מהרח"ו כדי להבין מדוע היו הם דוקא באלף החמישי לבריאת העולם. יסוד הדבר מרומז בפסוק באיכה (א יד): "נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה". וכבר ביארנו בענף הקודם שֶׁ'הַיּוֹם' הנזכר בפסוק הוא יומו של הקדוש ברוך הוא שהם אלף שנים בעולם הזה, אבל עכשיו נעמוד על הנרמז בתיבת 'דָּוָה'.

בפשטות, ביאור תיבת 'דָּוָה' פירושה 'חולה' או 'מוכת יסורים' – תיאור שאכן מתאים מאוד למצב עם ישראל ב'יום' חמישי זה של הקדוש ברוך הוא. אמנם על פי סודן של דברים נציין שאותיות דָּ-וָ-ה הן גם כן אותיות ה-וֹ-ד, וידוע שֶׁ'הוֹד' היא הספירה החמישית מהששה ספירות או הששה הקצוות של פרצוף 'זעיר אנפין'. אכן אחד מיסודות הקבלה הוא שֶׁהששה קצוות של פרצוף 'זעיר אנפין' הן כנגד ששת ימי השבוע (יום א – חסד, יום ב – גבורה, יום ג – תפארת, יום ד – נצח, יום ה – הוד, יום ו – יסוד).

סוד זה מבואר בזוהר הקדוש (פרשת יתרו – דף פט ע"ב): 'תָּאנָא, כְתִיב: "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ" (שמות כ יא). שֵׁשֶׁת יָמִים וַדַּאי – וְלָא בְשֵׁשֶׁת! וְהָני יוֹמִין קַדִּישִׁין עִלָּאִין אִקְרוּן יוֹמֵי דִשְׁמָא קַדִּישָׁא אִתְכְּלִיל בְּהוּ, וְאִינוּן אִתְכְלִילָן בֵּיהּ'.

–                   פירוש הזוהר: לָמַדְנוּ על מה שֶׁכָּתוּב: "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ" (שמות כ יא). שֵׁשֶׁת יָמִים וַדַּאי – וְלֹא כָּתוּב בְּשֵׁשֶׁת! וְאֵלּוּ הֵם יָמִים הַקְּדוֹשִׁים הָעֶלְיוֹנִים הַנִקְרָאִים יָמִים שֶׁהַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ נִכְלָל בָּהֶם, וְהֵם נִכְלְלוּ בּוֹ.

אם כן נזכור כלל זה: בכל מקום שאנו מונים מאחד עד שש – כגון לששת ימי השבוע או לשתא אלפי שנה דהוה עלמא, לעולם היום או האלף הנמנה חמישי הוא תמיד כנגד ספירת ה'הוֹד'. ואמנם זהו גופא הסוד והרמז שירמיהו הנביא טמן בפסוק "נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה" (איכה א,יג) – לומר לנו בדרך נבואה שכל האלף החמישי משתא אלפי שנה דהוה עלמא שהם כנגד ספירת ה-הוֹד עתיד להיות לבני ישראל במצב של דָּוָה, וחולי, וצער!

וכן באמת היה, כמו שראינו בדברי החיד"א שהבאנו לעיל: 'כי גזרה חכמתו יתברך שיהיו אלף שנים בגלות זה, כדכתיב "נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה" – והוא יומו של הקדוש ברוך הוא! …ואפשר דבהיות גזירת החורבן אלף שנים וכל הקדושים היו בתוך האלף שנים, לא רצה הקדוש ברוך הוא שיגלה ספר הזוהר שיש בו כמה חומרות ועונשים – כרחם אב על בנים – כי באותו פרק היו שמדות ותוקף הצרות והיו ישראל בצער גדול, ואם היו מתגלים דברי הקדושים רשב"י וחבריו היה מקום לסטרא-אחרא לקטרג יותר על ישראל! עכ"ל החיד"א.

וכמו שהזכיר הרב חיד"א בדבריו, סוד זה באמת הוזכר בכמה מקומות בזוהר הקדוש – כגון בפרשת וירא (דף קטז ע"ב – דף קיז ע"א). זה לשונו שם: 'אָמַר רַבִּי יוֹסֵי – כְּגַוְּונָא דָא כְּתִיב: "אֲנִי יְהוָה בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה" (ישעיה ס כב). מַהוּ בְּ'עִתָּהּ'? בְּעֵת ה"א – דְּתָקוּם מֵעַפְרָא, כְּדֵין אֲחִישֶׁנָּה! אָמַר רַבִּי יוֹסֵי – וְעִם כָּל דָּא, יוֹמָא חַד "נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה" (תהילים לט ג). בְּגִין דְּאִסְתַּלַּק וא"ו מִן ה"א, וְקוֹל לָא אִשְׁתַּכַּח – כְּדֵין דִּבּוּר אִתְאַלָּם! וּבְגִין כָּךְ הִיא שְׁכִיבַת בְּעַפְרָא כָּל הַהוּא יוֹמָא דְּ-ה"א. וּמַאן אִיהוּ? אֶלֶף חֲמִשָּׁאָה! וְאַף עַל גַּב דְּאַקְדִימַת בְּגָלוּתָא עַד לָא יֵיעוּל הַהוּא אֶלֶף חֲמִשָּׁאָה רָזָא דְּה"א, וְכַד יֵיתֵי אֶלֶף שְׁתִיתָאָה דְּאִיהוּ רָזָא דְּוא"ו, כְּדֵין וא"ו יוֹקִים לְה"א.'

–                   פירוש הזוהר: אָמַר רַבִּי יוֹסִי – כְּמוֹ זֶה כָּתוּב: "אֲנִי יְהוָה בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה" (ישעיה ס כב). מַהוּ בְּ'עִתָּהּ'? בְּעֵת ה"א – כְּשֶׁתָּקוּם מִן הֶעָפָר, אָז "אֲחִישֶׁנָּה". אָמַר רַבִּי יוֹסִי – וְעִם כָּל זֶה, יוֹם אֶחָד "נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה" (תהילים לט ג). מִשּׁוּם שֶׁהִסְתַּלֵּק וָא"ו מֵהֵ"א וְקוֹל לֹא נִמְצָא, אָז הַדִּבּוּר נֶאֱלָם. וְלָכֵן הִיא שׁוֹכֶבֶת לֶעָפָר כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁל הֵ"א. וּמִיהוּ? הָאֶלֶף הַחֲמִישִׁי! וְאַף עַל גַּב שֶׁהִקְדִּימָה בַּגָּלוּת עַד שֶׁלֹּא נִכְנָס אוֹתוֹ הָאֶלֶף הַחֲמִישִׁי שֶׁהוּא הַסּוֹד שֶׁל הֵ"א. וּכְשֶׁיָּבֹא הָאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי שֶׁהוּא הַסּוֹד שֶׁל וָא"ו, אָז וָא"ו יָקִים אֶת הֵ"א.

ואף על פי שלא טרחנו לבאר עומקו של מאמר יקר זה על פי מפרשי הזוהר, מכל מקום גם מרהיטת לשונו נראה בעליל שהשכינה הקדושה שגלתה עמנו לאחר חורבן בית שני 'שׁוֹכֶבֶת לֶעָפָר כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁל הֵ"א. וּמִיהוּ? הָאֶלֶף הַחֲמִישִׁי!' (כלשון פירוש הזוהר הנזכר לעיל). ועוד נתבאר בו: 'וּכְשֶׁיָּבֹא הָאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי שֶׁהוּא הַסּוֹד שֶׁל וָא"ו, אָז וָא"ו יָקִים אֶת הֵ"א'.

******

על פי כל האמור לעיל, נראה פשוט לנו שאפילו רק לצורך הסתרת סוד גזירת אלף שנים הללו (בנוסף לטעם כעיקר שהזכיר החיד"א בדבריו – כדי שלא יתגלו החומרות והעונשים שבזוהר ויגדל הקטרוג עליהם) היה כדאי שלא יתגלה ספר הזוהר במשך כל אלף שנים הללו. והטעם, דאם אכן היה נגלה להם גזירת הגלות המרה ושלא יכול משיח לבא בכל אלף שנים הללו בודאי שלא היו יכולים לעמוד באמונתם במשך כל תוקף הצרות שפקדו אותם מיום ליום. דהרי מה שמחזיק אותנו באמונתינו הוא האמונה שבכל יום יכול משיח צדקינו לבא – ודוק!

אמנם רבינו 'החפץ חיים' זכר צדיק וקדוש לברכה לא כתב כמו שכתבנו אנו על פי דברי הרב חיד"א ופשטות דברי הזוהר וכל המקובלים שמכל מקום גזירת האלף שנים במקומה עומדת, ושלכן לא נתגלה ספר הזוהר עד סמוך לתחילת האלף הששי. דהרי בהקדמת ספרו הגדול על הלכות לשון הרע ורכילות כתב קדוש ישראל בזה הלשון:

'לֹא עָלָיו חַס וְשָׁלוֹם הוּא תְּלוּנָתֵנוּ, כִּי אִם עַל עַצְמֵנוּ. כִּי מִצִדּוֹ לֹא יִבָּצֵר חַס וְשָׁלוֹם – כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּיְשַׁעֲיָה: "הֵן לֹא קָצְרָה יַד יהוה מֵהוֹשִׁיעַ, וְלֹא כָּבְדָה אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ כִּי אִם עֲוֹנוֹתֵיכֶם וְגוֹ" (ישעיה נט א). וּבִימֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי נִמְצָא בִּגְמָרָא סַנְהֶדְרִין בְּפֶרֶק חֵלֶק (דף צח) שֶׁהֵשִׁיבוּ לוֹ שֶׁ-"הַיּוֹם אִם בְּקוֹלוֹ תִּשְׁמָעוּ" (תהילים צה ז) יָבוֹא מָשִׁיחַ – אַף שֶׁלֹּא נִשְׁלַם אָז עֲדַיִן זְמַן הַגָּלוּת שֶׁנִּגְזַר עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּהְיוּ אֶלֶף שָׁנִים בַּגָּלוּת כְּמִנְיַן יוֹמוֹ שֶׁל הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמוֹ שֶׁמָצִינוּ בְּדִבְרֵי חֲזַ"ל. עִם כָּל זֶה הָיָה כֹּחַ הַתְּשׁוּבָה מְבַטֵל אֶת הַגְּזֵרָה. וְכָל שֶׁכֵּן בִּזְמַנֵּנוּ שֶׁזֶּה יוֹתֵר מִשְּׁמוֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה שֶׁכָּלָה הַיּוֹם הַנַּ"ל, וְאֵין הַסִבָּה כִּי אִם מִצִדֵּנוּ, שֶׁבַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים אֵין אָנוּ מַנִּיחִים לוֹ שֶׁיַּשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ בְּתוֹכֵנוּ' – עד כאן לשונו הטהור. הרי כתב 'החפץ חיים' ש-'כֹּחַ הַתְּשׁוּבָה היה מְבַטֵל אֶת הַגְּזֵרָה' עומדת.

אמנם דע שסברה זו שכֹּחַ הַתְּשׁוּבָה היה מְבַטֵל אֶת הַגְּזֵרָה הוזכרה כבר בדברי החיד"א הנזכרים לעיל 'בשם הגדולים'. דבסוף מערכת א ערך ריט הרגיש הרב חיד"א קצת קושיא מאותה גמרא (בפרק 'חלק') שהזכיר ה'חפץ חיים' בהקדמתו, וכתב בזה הלשון: 'אמר ליה רבי יהושע בן לוי למשיח – 'אימת אתי מר'? ואמר ליה 'היום'. ופירש לו אליהו זכור לטוב "הַיּוֹם אִם בְּקוֹלוֹ תִּשְׁמָעוּ" (תהילים צה ז). ומשמע דאם יעשו תשובה יבא תיכף משיח אפילו בימי רבי יהושע בן לוי! ויש ליישב דכונת המשיח שאמר ליה 'היום' היינו דעתה לא שייך שאלה [זו ששאלו רבי יהושע בן לוי] מסיבת 'היום' – כלומר גזירת "כָּל הַיּוֹם דָּוָה" שהוא יומו של הקדוש ברוך הוא ואי אפשר לבא! ואליהו זכור לטוב רמז "הַיּוֹם", ואחר כך [לאחר תום האלף שנים] "אִם בְּקוֹלוֹ תִּשְׁמָעוּ" – שתלוי בתשובה' – עד כאן לשון הרב חיד"א שם. הרי שכתב הרב חיד"א לא כמו 'החפץ חיים' –  דלדעתו משיח לא יכול לבא כל אותם אלף שנים, ולא קשיא מפרק 'חלק'!

עם כל זאת, בסופו של דבר סיים הרב חיד"א בזה הלשון: 'דאם כל ישראל היו שבים בתשובה, אפילו בתוך אלף שנים הוה אתי משיח. ולא היה מספיק מה שהיו בישראל קדושי עליונים – דנשבע הקדוש ברוך הוא שיהיו כן עד שישובו [כולם]. ומה שאמרו שם במדרש הנעלם [בזוהר חדש דף לז דפוס ויניציא] 'דאפילו כנישתא חדא דתייבין בזכותה אתכניש וכו' [פירוש: דאפילו אם ציבור אחד יחזרו בתשובה, בזכותם ישובו כולם מהגלות], אפשר דהא דכנישתא חדא לא הוה סגי בתוך האלף שנים – שהיה צריך שישובו כל ישראל או רובם כדי שיגאלו בתוך האלף שנים. אבל לאחר האלף שנים מהני הא דרשי כנישתי או כנישתא חדא. ובזה יבואו על נכון כל המאמרים כפשטן, ועוד יש לצדד בזה'! עד כן לשון החיד"א. אלמא – לא סתם הרב חיד"א את אבן הגולל לגמרי על האפשרות לביאת משיח באותם אלף שנים שרמז עליהם ירמיה הנביא בפסוק: "נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה" (איכה א יג)!

איך שיהיה, הרואה יראה בדברי הזוהר חדש (שהוזכרו בדברי הרב חיד"א לעיל) שחששו חכמי דורו של רשב"י שמסתמא לא יזכו בני ישראל לחזור בתשובה כללית בתוך האלף שנים שנגזר עליהם להיות בגלות, ולכן ראו חכמי אותו הדור לנכון להכין תרופה למכה ולטמון את ספר הזוהר כצנצנת מן למשמרת עד שתעבור אותה גזירה חמורה, כמו שכתב הרב חיד"א: 'סמוך לדורות שאחר אלף שנה מהחורבן נתגלה אור הזוהר להגין על ישראל – ושאם נזכה להתעסק בסתרי תורה כדת מה לעשות, בזכות זה תפרה ישע ישועת ישראל'! עד כאן לשונו. ואף אם רק מקצת אנשי שלומינו יטו אוזנם לדברי הזוהר הקדוש, בכל זאת יועיל גילוי הזוהר לאחר שעברה גזירת האלף שנים להביא משיח צדקינו על דרך מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: 'יבואו אלה ויכפרו על אלה'! (ויקרא רבה).

******

ועתה שעת הכושר לפרסם עוד כמה מדברי הרב החיד"א שבאו באותו ענין בספרו 'שם הגדולים' (שם). דתחילה יסד החיד"א דבאותם אלף שנים שנגזר עליהם להיות בגלות 'לא רצה הקדוש ברוך הוא שיגלה ספר הזוהר שיש בו כמה חומרות ועונשים – כרחם אב על בנים – כי באותו פרק היו רעות ותוקף הצרות והיו ישראל בצער גדול. ואם היו מתגלים דברי הקדושים רשב"י וחבריו וכל העונשים היה מקום לשטן לקטרג יותר על ישראל לרעו"ת בישראל רעה אחר רעה' – עד כאן לשונו שראינו כבר לעיל. אמנם החידוש הנפלא לעניננו נמצא בהמשך דברי החיד"א. זה לשונו שם (בדילוגים):

'אבל אחר שעבר אלף שנים ונתגבר היצר הרע מאוד יען כבר נתברר הרבה ועתה הברירה ברגלים כמו שאמרו 'בעקבות משיחא חוצפה יסגי' (סוף מסכת סוטה) – שהיא התאוה שמתגברת בראותה כי כלתה אליה הרעה ומתגברת להחטיא – נתגלה אור הזוהר להגן על הדורות, שאם נזכה להתעסק בסתרי תורה כדת מה לעשות בזכות זה תפרה ישע ישועת ישראל. ונתגלו החומרות והעונשים למען ישמעו ויראו – כי השעה צריכה בתגבורת התאוה! ובודאי (שגם בתוך האלף שנים) דגדולי הדורות היו מקיימים כל החומרות והקדושות, אך המון העם לא ידעו את כל תוקף החומרות והעונשים – ומוטב שיהיו שוגגים בעידן עקתא. אבל עתה בדורות אחרונים כי גבר היצר להחטיא אנו צריכים לכל החומרות שיתגלו. השומע ישמע, ואשר לא ישמע יענש! כי עונותיו צרוף יצרפו בשבת בגלות, והתגברות התאוה, וחילול שמו – חס וחלילה. ודוק היטב!' עד כאן לשונו הלוהט של הרב חיד"א.

ולך נא וראה מה שכתב הרב הגאון יעקב משה הלל שליט"א בספרו 'גבורת האר"י' (דף רנה – רנו) על דברי החיד"א הנזכרים לעיל. זה לשונו שם: 'הרי קמן מלשון חיד"א גאון עוזינו זכרונו לברכה שלא דבר ריק הוא גילוי חכמת הקבלה בדורות האחרונים, ויחד עם זה גילוי החומרות והעונשים. ואדרבא, לפי מצב הדורות השעה צריכה לכך, דסוף סוף מה שלא יתוקן על ידי קיום החומרות ומילי דחסידותא יתוקן על ידי יסורין קשים ומרים – וכמו שכתב (הרב חיד"א) בסוף לשונו. והכל בשיקול אל דעות ולו נתכנו עלילות, ולא מחשבותיו מחשבותינו. ומעתה אין לתמוה כלל למה מעת גילוי הזוהר הקדוש, ובפרט לאחר גילוי חכמת האריז"ל שהוריד תורת הקבלה לעולם המעשה ממש על ידי שהראה האופן והדרך של קיום המצוות לפי כוונותיהם, שגדולי הדורות – הפוסקים, ומנהיגי העם די בכל אתר ואתר כל אחד לפי הבנתו וסגננו התנהגו והנהיגו אחריהם את העם בדרכי ומנהגי האריז"ל, ובססו שיטותיהם בדרכי עבודת השם והשקפותיהם דוקא על אדני הקבלה – כידוע ומפורסם – כי כאמור השעה צריכה לכך.

וגדולי ישראל שהמה 'עיני העדה' ראו הצורך בכל זה ביודעם ומכירם שזולת זה לא יגמר בירור ותיקון הדרא בתראה, כמו שכתב רשב"י: 'וּבְגִין דַּעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְמִטְעַם מֵאִילָנָא דְּחַיֵּי דְּאִיהוּ הַאי סֵפֶר הַזֹּהַר יִפְּקוּן בֵּיהּ מִן גָּלוּתָא ברחמי וכו'. ויש לפרש דהיינו הן על ידי לימוד סתרי התורה, והן על ידי קיום מצוותיה – שהוא תכלית הלימוד – וכמו שאמרו חז"ל (ברכות דף יז ע"א) 'תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים'! עד כאן לשון הגאון רבי יעקב משה הלל שליט"א.

ובזה יבין הקורא הנעים וימצא טעם הגון למה כתבנו לעיל דאף אם רק מקצת אנשי שלומינו יטו אוזנם לשמוע לדברי הזוהר הקדוש בכל זאת יועיל להביא משיח – על דרך 'יבואו אלה ויכפרו על אלה'. והגם שאני את נפשי הצלתי בענין זה, מכל מקום לא רק נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי, אלא בעיקר עַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי!

ז: 'וְגַם "נָטוּ צִלְלֵי עָרֶב" שֶׁהֵם חָמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּע שָׁנִים…'

רבינו מהרח"ו נקט פסוק "נָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב" (ירמיה ו ד) כדי להורות ולהדגיש שכבר עברו גם יותר מחמש מאות שנה מהאלף הששי שהוא יומו הששי של הקדוש ברוך הוא. ונקט כן על דרך משל מיום אחד שלנו בעולם הזה שלאחר חצות היום כבר נוטה השמש לכיוון המערב למקום שקיעתה. כמו כן הנמשל – הוא האלף הששי שהוא יומו הששי של הקדוש ברוך הוא שלפי שיטת מהרח"ו כבר עבר בימיו את נקודת מחציתו, וכבר כביכול נוטה גם היום הששי לשקוע. לכן בראותו את אורך הגלות הנמשכת נאנח מהרח"ו ואמר: 'וָאֶתְּנָה אֶת פָּנַי לַחֲקֹר וְלָדַעַת – מַה זֶּה וְעַל מַה נִּתְאָרֵךְ קִצֵּנוּ וְגָלוּתֵנוּ, וּמַדּוּעַ לֹא בָּא בֶּן יִשַׁי?!'

אמנם כמו שנבאר באורך בסמוך, אין זה אלא לפי דברי מהרח"ו שמנה מזמן החורבן שיצא לו שבימיו אכן כבר עבר יותר מחצי האלף הששי. אכן לפי דברי הזוהר הקדוש אינו כן!

ח: 'יוֹתֵר מֵחֲצִי הַיּוֹם הַשֵׁנִי…'

ענף א:   

באמת קושיא גדולה צועקת לפנינו לפי פשט דברי מהרח"ו שמנה מנין האלף חמש מאות וארבע שנים מיום החורבן, ולכן יצא לו שבימיו אכן כבר עבר יותר מחצי האלף הששי. ואמת שקושיא זו עצמה צועקת גם לפי פשט דברי החיד"א שהבאנו לעיל, דגם הוא מנה גזרת האלף שנים מיום החורבן.

הרי הרב חיד"א כתב: 'כי גזרה חכמתו יתברך שיהיו אלף שנים בגלות זה, כדכתיב: "נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה" – והוא יומו של הקדוש ברוך הוא! וכן אמרו בזוהר ומדרש איכה וכמה דוכתי. וכל התנאים ואמוראים היו סמוך לחורבן בתוך האלף שנים, שהרי רב אשי שסידר התלמוד היה בשנת שנ"ח לחורבן, ולכן לא הועיל כל קדושתם להביא משיח – כי גזרה עומדת! …ואפשר דבהיות גזירת החורבן אלף שנים וכל הקדושים היו בתוך האלף שנים, לא רצה הקדוש ברוך הוא שיגלה ספר הזוהר שיש בו כמה חומרות ועונשים… אבל אחר שעבר אלף שנים מהחורבן בשנת ארבעת אלפים תתכ"ח (4828) – אז היה יכול לבוא משיח… ולכן, סמוך לדורות שאחר אלף שנה מהחורבן נתגלה אור הזוהר להגין על ישראל – ושאם נזכה להתעסק בסתרי תורה כדת מה לעשות, בזכות זה תפרה ישע ישועת ישראל'! עד כאן לשונו הנזכר לעיל.

ויש לעיין בתוכן דברי החיד"א הללו. דהרי החיד"א כל עצמו בדבריו שם בא לתרץ מדוע לא נגלה ספר הזוהר לדורות ראשונים, וממילא בתירוץ זה גם בא ליישב למה במשך כל אותו הזמן חל איסור לגלות סתרי תורה – כמבואר במשנה וגמרא בריש פרק 'אין דורשין' במסכת חגיגה. וכזכור, הסיבות לשינויים הללו ברצון שמים בגילוי סודות התורה או בהסתרם כבר ביארנו בביאורינו לעיל על פי דברי הזוהר הקדוש שהעתקנו שם, ובו מבואר שסמוך לחורבן ביציאת רשב"י מהמערה ניתנה רשות מן השמים לגלות סתרי תורה. אמנם מוכח בזוהר שם שלא ניתן חלון זה אלא לזמן מוגבל עד הסתלקותו של רשב"י כדי להרבות תלמידים לצורך חיבור ספר הזוהר והתיקונים. ואכן ידע רשב"י ברוח קודשו שאין התכלית בגילוי סודות הללו לא צורך דורו ולא לצורך הדורות הבאים מיד אחריו משום אותה גזירת אלף שנים של הגלות המרה שצריכים לבא על עם ישראל – כמו שביאר רשב"י בעצמו בספר הזוהר. ולכן, בכל אותן אלף שנים רצון שמים היה שאדרבא לא יעסקו בקבלה (מטעם שהזכיר החיד"א לעיל), אלא שיהיה  ספר הזוהר שמור למשמרת לדרא בתראה שבו יוכל בן-דוד לבא לאחר שיתמו אלף שנים הללו – ממש כצנצנת מן למשמרת. (וראה לעיל מה שכבתנו בהעתקת ופירוש לשון הזוהר בפרשת ויחי, בדף רטז ע"ב – ריז ע"א)

הרי שבדברי החיד"א עצמן מבואר שלזמן ארוך מאוד היו סתרי התורה שבזוהר הקדוש גנוזים למשמרת עד שברחמי שמים תמה אותה גזרת האלף שנים ואכן כבר הגיעו הימים שבהם יכול בן דוד לבא – אי איכשר דרא. ועתה יש לנו לדרוש ולחקור בדברי הזוהר עצמן מתי אכן תמו אלף שנים הללו – ובזה נרגיש ונעמוד על הקושי הגדול שנופל בדברי רבותינו מהרח"ו והחיד"א, שמשמע מאוד מדברי שניהם שאלף שנים הללו נמנים ומסתיימים מזמן החורבן שהיה בשנת שלושת אלפים תתכ"ח (3828).

אלו דברי הזוהר הקדוש בפרשת וירא (דף קטז ע"ב – קיז ע"א): 'וּבְגִין כָּךְ הִיא שְׁכִיבַת בְּעַפְרָא כָּל הַהוּא יוֹמָא דְּ-ה"א. וּמַאן אִיהוּ? אֶלֶף חֲמִשָּׁאָה! וְאַף עַל גַּב דְּאַקְדִימַת בְּגָלוּתָא עַד לָא יֵיעוּל הַהוּא אֶלֶף חֲמִשָּׁאָה – רָזָא דְּ-ה"א. וְכַד יֵיתֵי אֶלֶף שְׁתִיתָאָה דְּאִיהוּ רָזָא דְּ-וא"ו, כְּדֵין וא"ו יוֹקִים לְה"א'.

–                   פירוש הזוהר: לָכֵן הִיא שׁוֹכֶבֶת בְּעָפָר כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁל הֵ"א. וּמִיהוּ? הָאֶלֶף הַחֲמִישִׁי! וְאַף עַל גַּב שֶׁהִקְדִּימָה בַּגָּלוּת עַד שֶׁלֹּא נִכְנָס [כלומר עוד לפני שהתחיל] אוֹתוֹ הָאֶלֶף הַחֲמִישִׁי – הַסּוֹד שֶׁל הֵ"א. וּכְשֶׁיָּבֹא הָאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי שֶׁהוּא הַסּוֹד שֶׁל וָא"ו, אָז וָא"ו יָקִים אֶת הֵ"א.

הרי מוכח בהדיא בדברי הזוהר הללו שאין חישוב גזירת האלף שנים מתחיל מיום החורבן אלא מתחילת האלף שנים החמישי לבריאת העולם – שהוא דייקא יומו החמישי של הקדוש ברוך הוא. לכן דייק הזוהר ואמר: 'וְאַף עַל גַּב דְּאַקְדִימַת בְּגָלוּתָא עַד לָא יֵיעוּל הַהוּא אֶלֶף חֲמִשָּׁאָה רָזָא דְּ-ה"א'. הרי שהדגיש הזוהר שהשכינה הקדושה הקדימה לצאת בגלות עוד לפני תחילת האלף החמישי לבריאת העולם! והרי ידוע שחורבן בית שני היה בשנת שלושת אלפים תתכ"ח (3828) – ואם כן היה זה עדיין בתוך האלף הרביעי. נמצינו למדים שהגלות קדמה מאה שבעים ושתים שנה עוד לפני כניסת האלף החמישי – ממש כמבואר בזוהר: 'דְּאַקְדִימַת בְּגָלוּתָא עַד לָא יֵיעוּל הַהוּא אֶלֶף חֲמִשָּׁאָה רָזָא דְּ-ה"א'.

גם למדו מדברי הזוהר הללו שרק בתחילת האלף החמישי שהוא יומו החמישי של הקדוש ברוך הוא (בסוד "נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה" – שהוא יומו החמישי של הקדוש ברוך הוא שכנגד ספירת ה-'הוֹד') התחיל מנין האלף שנים שעד תומם לא יכול בן דוד לבא – דהא גזירה במקומה עומדת! אם כן, פשיטא ופשיטא שלא הותרה אותה גזירה עד תחילת האלף הששי (בשנת חמשת אלפים לבריאת העולם) – ולא לאחר שעברו אלף שנים מזמן החורבן בשנת ארבעת אלפים תתכ"ח (4828) כמו שמשמע מדברי רבינו מהרח"ו והרב חיד"א.

ובאמת הנוגע ביותר לעניננו מכל האמור לעיל על פי הזוהר הקדוש הוא שגם סוף זמן גזירת האלף שנים הללו מפורש בהדיא בדברי הזוהר (ולא רק בדיוקא בעלמא). הרי בזוהר אמרו בפירוש: 'וְכַד יֵיתֵי אֶלֶף שְׁתִיתָאָה דְּאִיהוּ רָזָא דְּ-וא"ו, כְּדֵין וא"ו יוֹקִים לְה"א'! [פירוש: וּכְשֶׁיָּבֹא הָאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי שֶׁהוּא הַסּוֹד שֶׁל וָא"ו, אָז וָא"ו יָקִים אֶת הֵ"א!] כלומר – האלף הששי לבריאת העולם הוא יקים את נפילת השכינה הקדושה בכל אותו האלף החמישי שנגזר עלינו ועליה להיות בגלות רביעית מרה זו, דאז כבר יכול בן-דוד לבא – אי איכשר דרא.

אם כן היה זה בתחילת האלף הששי לבריאת העולם (וליתר דיוק לאחר שעברו עוד ששים שנים נוספות מהאלף הששי כמבואר בהמשך הזוהר שם) שהותר לראשונה מאז הסתלקותו של רשב"י לגלות וללמוד סתרי תורה למען זירוז גאולתינו השלימה. ואכן, מן השמים סבבו שדוקא אז באותו פרק ממש נתגלתה "צִנְצֶנֶת" ובה "מְלֹא הָעֹמֶר מָן" – דהיינו ספר הזוהר שציוה רשב"י את תלמידיו לפני מותו לגנוז "לִפְנֵי יהוה לְמִשְׁמֶרֶת" לדרא בתראה. וכן כתב הרב חיד"א: 'ולכן סמוך לדורות שאחר אלף שנה מהחורבן נתגלה אור הזוהר להגין על ישראל – ושאם נזכה להתעסק בסתרי תורה כדת מה לעשות, בזכות זה תפרה ישע ישועת ישראל'! עד כאן לשונו.

ואחר שלמדנו מפשטות לשון הזוהר שלא תמה גזירת האלף שנים עד שנת חמשת אלפים לבריאת העולם ולא לאחר שעברו אלף שנים מזמן חורבן בית שני, קשה לישב זה עם מה שכתב הרב חיד"א ב'שם הגדולים'! ולכאורה מוכרחים אנו לתרץ דברי החיד"א ולומר שאף על פי שנקט 'אלף שנה מהחורבן' בלשונו, אין זה אלא משום שלא דק במניינו ליישבו בדיוק על פי הנתבאר בדברי הזוהר הנזכרים לעיל – אמנם ודאי שגם הרב חיד"א סובר כמו כן. דהרי ידוע לכל (ובראשם לרב חיד"א עצמו) שספר הזוהר נתגלה ונתפרסם לראשונה בספרד בכמה ישיבות למקובלים רק במאתים שנים האחרונות לפני גירוש היהודים מספרד (שהיה בשנת חמשת אלפים מאתים חמישים ושתים לבריאת העולם – 1492 למנינם) – ואילו למנינו של הרב החיד"א (שבודאי לא בא בדקדוק במה שמנה אלף שנים מהחורבן) נתגלה ונתפרסם ספר הזוהר קרוב לשנת ארבעת אלפים תתכ"ח (4828). לפי מנין זה היה גילוי הזוהר קרוב למאתים שנה לפני כן בימיהם של רש"י, והרי"ף ובעל הערוך – וזה ודאי אינו תואם למסורת שבידינו בנוגע לגילוי ספר הזוהר ופרסומו בספרד רק כמאתים שנה לפני הגירוש הגדול מספרד!

אבל, לפי דרכנו (על פי דברי הזוהר הנזכרים לעיל) אם נחשב כמאתים שנה לפני הגירוש נמצא שהיה גילוי הזוהר קרוב לשנת 1292 למנינם, והוא קרוב לשנת חמשת אלפים חמשים ושתים שנים לבריאת העולם!  והרי זה מאוד מאוד תואם לדברי הזוהר שפירט שסוף הגזירה היתה בעצם ששים שנה לתוך האלף הששי, כמו שנתבאר בהמשך לשון הזוהר (בדף קיז ע"א): 'וְכַד יֵיתֵי אֶלֶף שְׁתִיתָאָה דְּאִיהוּ רָזָא דְּ-וא"ו, כְּדֵין וא"ו יוֹקִים לְ-ה"א. בְּזִמְנָא שִׁית זִמְנִין עֶשֶׂר שִׁתִּין נֶפֶשׁ, כְּדֵין שְׁלִימוּ וא"ו עֶשֶׂר זִמְנִין – וא"ו שִׁית זִמְנִין עֶשֶׂר. וא"ו סָלְקָא בְּ-יו"ד, וא"ו נָחֲתָא בְּ-ה"א. אִשְׁתְּלִים וא"ו גּוֹ עֶשֶׂר שִׁית זִמְנִין. כְּדֵין הֲווּ שִׁתִּין לְאָקְמָא מֵעַפְרָא!'

–                   פירוש הזוהר: וּכְשֶׁיָּבֹא הָאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי שֶׁהוּא הַסּוֹד שֶׁל וָא"ו, אָז וָא"ו יָקִים אֶת הֵ"א. בִּזְמַן שֵׁשׁ פְּעָמִים עֶשֶׂר שִׁשִּׁים נֶפֶשׁ, אָז שְׁלֵמוּת שֶׁל וָא"ו עֶשֶׂר פְּעָמִים – וָא"ו שֵׁשׁ פְּעָמִים עֶשֶׂר. וָא"ו עוֹלָה בְּ-יו"ד, וָא"ו יוֹרֶדֶת בְּ-הֵ"א. נִשְׁלֶמֶת וָא"ו בְּתוֹךְ עֶשֶׂר שֵׁשׁ פְּעָמִים, אָז הֵם שִׁשִּׁים לַהֲקִימָהּ מֵהֶעָפָר.

ומעט אחרי זה מוסיף הזוהר: 'כַּד יִתְעַר וא"ו לְגַבֵּי ה"א… וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, יוֹקִים לָהּ מֵעַפְרָא וְיִדְכַּר לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְיִשְׁתַּכַּח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְגַבָּהּ גּוֹ גָּלוּתָא כְּחוּשְׁבַּן וא"ו שִׁית זִמְנִין יו"ד – עֶשֶׂר זִמְנִין שִׁית שְׁנִין. וּכְדֵין תֵּיקוּם וְיִתְפַּקַד עַלְמָא לְמֶעְבַּד נוּקְמִין!'

–                   פירוש הזוהר: אָז יִתְעוֹרֵר וָא"ו אֶל הֵ"א… וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, יָקִים אוֹתָהּ מִן הֶעָפָר וְיִזְכֹּר אוֹתָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְיִמָּצֵא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶצְלָהּ בְּתוֹךְ הַגָּלוּת כְּחֶשְׁבּוֹן וָא"ו שֵׁשׁ פְּעָמִים יו"ד – עֶשֶׂר פְּעָמִים שֵׁשׁ שָׁנִים. וְאָז תָּקוּם וְיִפָּקֵד הָעוֹלָם לַעֲשׂוֹת נְקָמוֹת!

ובפירוש 'מתוק מדבש' הנוגע לענייננו ביאר בזה הלשון: 'והקדוש ברוך הוא יהיה עמה בתוך הגלות באלף הששי כחשבון… שביחד הם ששים שנה כדי להשלים את כל הארות הששה קצוות'! עד כאן לשונו. הרי לנו פירוט נפלא בזוהר הקדוש שגם לאחר שעבר האלף החמישי ונכנס האלף הששי עדיין לא תהיה עליה לשכינה בזכות מעלת האלף הששי עד ששים שנים נוספות לתוך האלף הששי. ואכן, לפי מה שחישבנו לעיל, שנת חמשת אלפים וששים היתה כמעט מאתים שנה לפני גירוש ספרד! ודוק.

אם כן רואים אנו בעליל מדברי הזוהר הנזכרים לעיל שאין לחשב גזירת אלף שנים הללו מזמן חורבן הבית אלא מתחילת האלף החמישי לבריאת העולם. ואכן מוכח מהמסורת שבידינו על זמן התגלות הזוהר שמיד שחלף והלך לו אותו האלף החמישי ונכנס האלף הששי (ועוד ששים שנה יותר – כדברי הזוהר שהבאנו לעיל), מיד נתגלה ספר הזוהר בעולם – מטעם דמאז כבר יכול בן-דוד לבא 'אי איכשר דרא'! וזהו בהכרח הטעם שנתגלה ספר הזוהר בהשגחה עליונה דוקא אז, כמו שביאר החיד"א: 'שלכן סמוך לדורות שאחר אלף שנה (מהחורבן) נתגלה אור הזוהר להגין על ישראל – ושאם נזכה להתעסק בסתרי תורה כדת מה לעשות, בזכות זה תפרה ישע ישועת ישראל'! עד כאן לשון החיד"א. וכבר הוכחנו בראיות ברורות שודאי לא התכוין הרב חיד"א במה שמנה מהחורבן בדוקא, אלא שיגרא דלישנא הוא דנקט!

וכיון שהגענו עד הלום בישוב דברי החיד"א, נאמר בודאות שגם רבינו מהרח"ו לא התכוין בדוקא במה שמנה גזירת האלף שנים מזמן החורבן. דלא יעלה על הדעת שמהרח"ו יאמר דבר שאינו תואם למה שברור כחמה בזוהר הקדוש – דידוע שגם רבינו מהרח"ו וגם הרב חיד"א היו בקיאים גדולים בכל חדרי הזוהר, דהרי שניהם חיברו הגהות על ספר הזוהר. אלא שבאמת קצת יותר קשים לנו דברי מהרח"ו במה שנקט בלשונו מנין כל כך מדויק של אלף חמש מאות וארבע שנים מאז חורבן הבית. דהרי על אלף שנים הראשונות אמר רבינו: "אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם" – יוֹם אֶחָד שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא אֶלֶף שָׁנִים', ועל חמש מאות וארבע שנים הנותרות אמר: 'וְגַם "נָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב" – יוֹתֵר מֵחֲצִי הַיּוֹם הַשֵׁנִי!' הרי שמהרח"ו ודאי מנה משנת חורבן בית שני, דלא שייך חשבון זה אלא אם נמנה משנת החורבן – כמו שפירט הוא בעצמו: 'לְחֻרְבַּן בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ הַנֶּחֱרָב זֶה הַיּוֹם אֶלֶף וְחָמֵשׁ מֵאוֹת וְאַרְבַּע שָׁנִים'! ומצוה לישב דברי קודשו.

ולעניות דעתין, כל כוונת מהרח"ו במנין זה היתה להמחיש לנו את עוצם אורך הגלות – שהרי כבר בימיו של מהרח"ו בזמן כתיבת הקדמה זו סמוך להסתלקות רבו האריז"ל עברו כבר אלף שנים, וגם עוד יותר ממחצית אלף שנים אחרות לתוך הגלות הרביעית המרה הזו. אבל בחישוב סוף גזירת האלף שנים שמאז יכול בן-דוד לבא 'אי אכשור דרא' ודאי שלא יחלוק מהרח"ו על מה שמפורש בזוהר הקדוש! כך נראה לענית דעתין. וגם אם טעינו בהשערתנו, בטוחים אנו שגם רבינו מהרח"ו וגם הרב חיד"א זכותן תגן עלינו משתעשים בדברים שכתבנו נוכח פני השם – דסוף סוף לא ימלט משום בר דעת שפשטות דברי קודשם לא מתיישבים היטב עם דברי הזוהר הקדוש, כמו שהוכחנו בסייעתא דשמיא.

ענף ב:

ואחר שברוך השם זכינו לבאר שלא הותר לגלות סתרי תורה עד תחילת האלף הששי לבריאת העולם (ועוד ששים שנה לתוכו), מתיישב לנו למה נמנע הרמב"ן מלגלות ולפרש כל הסודות שרמז עליהן בפירושו על התורה. הרי ודאי שגם הרמב"ן קיבל במסורת בעל-פה או מאליהו הנביא סוד זה של גזירת האלף שנים, ולכן בזמנו היה עדיין כפוף לאיסור גילוי סודות אלו מטעם שעוד לא תמו אותם אלף שנים.

לטעם זה כתב הָרַמְבָּ"ן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּסוֹף הַקְדָּמַת סִפְרוֹ עַל בֵּאוּר הַתּוֹרָה בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה: 'וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא בִּבְרִית נֶאֱמָנָה, נוֹתֶנֶת עֵצָה הֲגוּנָה לְכָל מִסְתַּכֵּל בַּסֵּפֶר הַזֶּה לְבַל יִסְבֹּר סְבָרָא, וְאַל יַחֲשֹׁב מַחֲשָׁבָה בַּדָּבָר מִכָּל הָרְמָזִים אֲשֶׁר אֲנִי כּוֹתֵב בְּסִתְרֵי הַתּוֹרָה. כִּי אֲנִי מוֹדִיעַ נֶאֱמָנָה שֶׁלֹּא יֻשְּׂגוּ דְּבָרַי וְלֹא יִוָּדְעוּ כְּלָל – בְּשׁוּם שֵׂכֶל וּבִינָה, זוּלַת מִפִּי מְקֻבָּל חָכָם לְאֹזֶן מְקַבֵּל מֵבִין. וְהַסְּבָרָא בָּהֶם אִוֶּלֶת, וּמַחֲשָׁבָה רַבַּת הַנְּזָקִין, וּמוֹנַעַת הַתּוֹעֶלֶת. אַל יַאֲמִין בְּשָׁוְא נִתְעֶה, כִּי לֹא תְּבוֹאֵהוּ בִּסְבָרוֹתָיו רַק דֵּעָה – כִּי יְדַבְּרוּ אֶל הַשֵּׁם סָרָה, לֹא יָכְלוּ כַּפָּרָה. אַל יֶהֶרְסוּ אֶל הַשֵּׁם לִרְאוֹת'! עד כאן לשונו. וברור שהטעם שלגמרי הסתיר הרמב"ן את כל הסודות שטמן בפירושו הגדול על התורה הוא מחמת איסור גילויין עד סוף אותה גזירת האלף שנים שבהם עדיין לא חפץ הקדוש ברוך הוא בגילוי סודות התורה – דממילא לא יהנו להביא משיח, דהרי הגזרה במקומה עומדת!

וכאן בדברי הרמב"ן מצינו עוד ראיה מוכחת למה שכתבנו לעיל שאין לחשב גזרת האלף שנים הללו מזמן חורבן בית שני אלא דוקא מתחילת האלף החמישי לבריאת העולם. דאם כפשטות דברי מהרח"ו והחיד"א שמנו אותם האלף שנים מזמן החורבן קשה מאוד להבין את דברי הרמב"ן הללו – דהרי הרמב"ן נולד כמאתים שנה לאחר שכבר עברו אלף שנים מהחורבן! מדוע אם כן נמנע מלגלות סתרי תורה?!

אמנם, לפי מה שהוכחנו מדברי הזוהר שלא הותר לגלות סתרי תורה עד תום גזירת האלף שנים שהיה כן בתחילת האלף הששי (ועוד ששים שנה יותר) לבריאת העולם מתיישב לנו היטב למה נמנע הרמב"ן מלגלות ולפרש כל הסודות שרמז עליהן בפירושו על התורה. דהרי הרמב"ן חי רוב ימיו באלף החמישי שבו היתה עדיין הגזירה – בסוד "נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה" (איכה א יג) – והוא יומו של הקדוש ברוך הוא, ולכן לא רצה הרמב"ן ולא הורשה לגלותם דהא גזירה עדיין עומדת עד האלף הששי לבריאת העולם!

וגם אם נדחק לומר שלפי המסורת שבידינו האריך הרמב"ן ימיו עד שנת חמשת אלפים ושלושים, וידוע שבזמן שכתב פירושו הגדול על התורה היה אז בזקנותו לאחר שעלה לארץ ישראל, ונקשה שעד אז כבר הותר החרם בתחילת האלף הששי – גם זה לא קשה! דהרי כבר הוכחנו מהזוהר הנזכר לעיל שבעצם לא הותר החרם עד שעברו עוד ששים שנה מהאלף הששי. ומכיון שרמב"ן כתב פירושו על התורה לפני זמן זה לא הורשה לפרש הסודות שטמנן בחיבורו! ויודעים אנו שהארכנו הרבה בענינים הללו, אבל עשינו זאת כדי למהר קץ גלותינו שגם היא האריכה עד מאד!

ט: 'וְכָלוּ כָּל הַקִּצִּין…'

ענף א:

על פי פשטן של דברים, לכאורה נראה שמה שנקט מהרח"ו לשון 'וְכָלוּ כָּל הַקִּצִּין וַעֲדַיִן בֶּן דָּוִד לֹא בָּא', דלשון הגמרא הוא דנקט ממסכת סנהדרין (דף צז ע"ב). דהתם בתחילת הגמרא מצינו כמה וכמה חישובי קיצין כגון: 'אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא: אין העולם פחות משמונים וחמשה יובלות, וביובל האחרון בן דוד בא… שלח ליה רב חנן בר תחליפא לרב יוסף: מצאתי אדם אחד ובידו מגילה אחת כתובה אשורית ולשון קודש. אמרתי לו זו מנין לך? אמר לי לחיילות של רומי נשכרתי, ובין גנזי רומי מצאתיה. וכתוב בה לאחר ארבעת אלפים ומאתים ותשעים ואחד שנה לבריאתו של עולם העולם יתום מהן מלחמות תנינים, מהן מלחמות גוג ומגוג, ושאר – ימות המשיח'.

עוד אמרו שם בגמרא: 'תניא רבי נתן אומר: מקרא זה נוקב ויורד עד תהום – "כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב, אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ כִּי בֹא יָבֹא, לֹא יְאַחֵר" (חבקוק ב ג). לא כרבותינו שהיו דורשין – "עַד עִדָּן וְעִדָּנִין וּפְלַג עִדָּן" (דניאל ז כה). ולא כרבי שמלאי שהיה דורש… ולא כרבי עקיבא שהיה דורש… מאי "וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב"? אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: תיפח עצמן של מחשבי קיצין! שהיו אומרים כיון שהגיע את הקץ ולא בא שוב אינו בא. אלא "חַכֵּה לוֹ" – שנאמר "אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ". שמא תאמר: אנו מחכין והוא אינו מחכה – תלמוד לומר "וְלָכֵן יְחַכֶּה יְהוָה לַחֲנַנְכֶם, וְלָכֵן יָרוּם לְרַחֶמְכֶם, כִּי אֱלֹהֵי מִשְׁפָּט יְהוָה – אַשְׁרֵי כָּל חוֹכֵי לוֹ" (ישעיה ל יח). וכי מאחר שאנו מחכים והוא מחכה, מי מעכב? מדת הדין מעכבת! וכי מאחר שמדת הדין מעכבת אנו למה מחכין? לקבל שכר, שנאמר "אַשְׁרֵי כָּל חוֹכֵי לוֹ" (שם)'. כל זה מדברי הגמרא שם, אלא שדילגנו ממאמר למאמר משום שקצרה היריעה מלהכיל את כל הסוגיה.

מצינו אם כן שמקצת חכמי הגמרא נקטו חישובי קיצין מפורשים, לעומת חכמים אחרים שלא רק שנמנעו מלעשות כמותם אלא גם גינו והזהירו נגד תופעה זו של חישובי קיצים באומרם: 'תיפח עצמן של מחשבי קיצין' משום 'שהיו אומרים כיון שהגיע את הקץ ולא בא – שוב אינו בא'!

לאחר כל הני מילי בא רב ואמר בזה הלשון: 'כָלוּ כָּל הַקִּצִּין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים'! עד כאן לשונו. ולשון זה דומה מאוד ללשון שנקט רבינו מהרח"ו אצלינו בהקדמתו באומרו: 'וְכָלוּ כָּל הַקִּצִּין וַעֲדַיִן בֶּן דָּוִד לֹא בָּא'. אם כן, מאחר שרבינו מהרח"ו העתיק לשונו של רב בגמרא לכאורה מסתבר לומר בפשטות שמהרח"ו גם כיון לטעמו של רב התם – והוא שאין שום תועלת לחשב את הקץ משום שאין הדבר תלוי כלל וכלל באיזה זמן או תאריך מסוים, דסוף סוף 'אין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים', כדאיתא התם בגמרא בדברי רב.

אמנם כמו שנתחיל עתה לבאר בסייעתא דשמיא, אין זה אלא ההבנה הפשטית בכונת מהרח"ו במה דנקט לשונו של רב בגמרא. וכדי לטעום יותר עומק בכוונת מהרח"ו במה שאמר 'וְכָלוּ כָּל הַקִּצִּין וַעֲדַיִן בֶּן דָּוִד לֹא בָּא' נצטרך לעיין בדברי הזוהר הקדוש בפרשת וירא (דף קיז ע"ב), דגם התם בזוהר מצינו לשון דומה ללשונו של רב בגמרא דמה שמגנה חישובי קיצין – אמנם עם תוספת ביאור חשובה לענייננו.

זה לשון הזוהר שם: 'לֵית לָן לְאַתְעָרָא חוּשְׁבַּן וְקִצִּין אָחֳרָנִין… אֲבָל יוֹמָא חַד דְּאָמְרוּ חַבְרַיָיא וַדַּאי כֹּלָּא הוּא גָּנִיז קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכֹלָּא אִשְׁתְּכַח בְּרָזָא דְאַתְוָון דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. דְּהָא גָלוּתָא בְּאִנּוּן אַתְוָון גָּלֵי לוֹן רַבִּי יֵיסָא הָכָא, וְהַשְׁתָּא בְּאִנּוּן אַתְוָון אִתְגַּלְּיָין וְגָלֵי לוֹן'.

–                   פירוש הזוהר: וְאֵין לָנוּ לְעוֹרֵר חֶשְׁבּוֹן וְקִצִּים אֲחֵרִים… אֲבָל יוֹם אֶחָד שֶׁאָמְרוּ הַחֲבֵרִים, וַדַּאי הַכֹּל גָּנוּז לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהַכֹּל נִמְצָא בְּסוֹד הָאוֹתִיּוֹת שֶׁל הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ. שֶׁהֲרֵי הַגָּלוּת בְּאוֹתָן הָאוֹתִיּוֹת גִּלָּה אוֹתָן רַבִּי יֵיסָא כָּאן, וְעַכְשָׁו בְּאוֹתָן הָאוֹתִיּוֹת הִתְגַּלּוּ וְגִלָּה אוֹתָן.

מה שנוגע לנו מתוך מאמר זה מתבאר בפירוש 'מתוק מדבש' שביאר שמה שאמרו בזוהר שאין לנו לעורר חשבונות וקיצים אחרים – 'רוצה לומר לפני האלף הששי, כמו שראינו כמה קיצים מאותן שהיו מחשבין קץ הגאולה ועדיין בן דוד לא בא!' עד כאן לשונו. והטעם שהדגיש שם שאין לנו לחשב קיצים קודם האלף הששי הוא ודאי משום אותה גזירת האלף שנים שביארנו באורך לעיל, וכמו שנרמז בזוהר במה שאמרו 'אֲבָל יוֹם אֶחָד שֶׁאָמְרוּ הַחֲבֵרִים', דהוא יום אחד של הקדוש ברוך הוא שהוא אלף שנים שלנו – דהיינו כל האלף החמישי שנגזר עלינו שלא נגאל בו. ומה שכתב ב'מתוק מדבש': 'כמו שראינו כמה קיצים מאותן שהיו מחשבין קץ הגאולה ועדיין בן דוד לא בא' – כוונתו לכל חישובי הקיצין שמצינו בגמרא (בסנהדרין  דף צז ע"ב) על פי הפסוקים שהובאו שם.

אם כן, לפי פירושו של 'מתוק מדבש' נמצינו למדין שלדעת הזוהר הקדוש יתכן שאכן יהיה אפשר לחשב קיצין – כל עוד שהם באלף הששי לאחר שהותרה הגזרה, דהרי מאז כבר יכול בן-דוד לבא בכל עת 'אי איכשר דרא'. וזה לכאורה לא כדברי רב בגמרא – דמסתמא פשטות דבריו מורים שאין לנו לחשב קיצין משום שכבר 'כָלוּ כָּל הַקִּצִּין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים'!

והשתא דאתינן להבנה זו לאור הזוהר הקדוש הנזכר לעיל, לכאורה יותר מסתבר לומר שרבינו מהרח"ו כיוון לדעת הזוהר במה שכתב אצלינו בהקדמתו ולא לפשטות דברי רב בגמרא – דיותר מסתבר שמהרח"ו לא יניח הבנת הזוהר ויכתוב אחרת לפי פשטן של דברים. ואולי לאור כל מה שאמרנו כאן אפשר לומר שמהרח"ו אכן נקט לשונו של רב בגמרא אבל לא מטעו של רב (דבפשטות רב בא לומר שלא ניתן לחשב את הקץ משום ד'אין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים').

ודע שכל מה שכתבנו בענף זה לחלק בין דברי רב בגמרא ובין דעת הזוהר הקדוש הוא דוקא לפי מאמר הזוהר בפרשת וירא הנזכר לעיל (בדף קיז ע"ב). ובאמת, כמו שנבאר בעזרת השם בענף הבא, מצינו עוד מאמר מהזוהר הקדוש שאכן נקט לשונו המדויק של רב בגמרא – דהיינו 'כָּל הַקִּצִּים כָּלוּ, וְאֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה'. ולפי אותו מאמר אין לחלק בין הבנת רב בגמרא והזוהר, דמכיון שמאמר הזוהר ההוא נקט לשונו המדויק של רב מסתמא שבא לבאר את דברי רב על פי סודן של דברים.

ענף ב:

בענף הקודם עסקנו בהבנת פשטות דברי מהרח"ו לפי מה דאמר רב בגמרא, וגם התחלנו לפלפל בדבריו לאור מה שנתבאר בזוהר הקדוש בפרשת וירא. אמנם בענף זה נכנס לעובי הקורה ונשתדל להבין עוד ועוד עומק בדברי מהרח"ו אצלינו בשלב מוקדם זה בהקדמתו, וכן נשים לב לקישורם עם המשך רצף לשונו לקמן. הרי מהרח"ו פתח כאן ואמר: 'וְכָלוּ כָּל הַקִּצִּין וַעֲדַיִן בֶּן דָּוִד לֹא בָּא', ומיד אחרי זה המשיך 'לַחֲקֹר לָדַעַת מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה נִּתְאָרֵךְ קִצֵּנוּ וְגָלוּתֵנוּ, וּמַדּוּעַ לֹא בָּא בֶּן יִשַׁי?' ומיד אחרי זה בפרק הבא עתיד מהרח"ו להביא ראיה לסיבת אורך הגלות 'מִמַּאֲמָר אֶחָד הוּבָא בְּסֵפֶר הַתִּקּוּנִים' (תִּיקּוּן ל)' דממנו הוא מוכיח שסיבת אורך הגלות ועיכוב ביאת משיח בן דוד הוא דוקא מחמת התרשלות לומדי התורה מלעסוק בחכמת הקבלה כדבעי. ואם כן הן רהיטת דברי קודשו, מסתבר מאוד שרבינו מהרח"ו יסבור שלא יבא בן דוד עד שנחזור בתשובה דוקא בנקודה זאת.

וכדי להתחיל להבין את כל זאת יש לנו להרחיב היריעה בביאור שני מאמרי רבותינו זכרונם לברכה בגמרא שדנו בביאת משיח בן דוד – ונעשה זאת בעזרת השם על פי דברי הזוהר הקדוש והאריז"ל. המאמר הראשון שנעסוק בו בענף זה הוא אותו מאמר שכבר העתקנו ממסכת סנהדרין (בדף צז ע"ב), דהתם 'אמר רב: 'כָלוּ כָּל הַקִּצִּין – ואין הדבר תלוי אלא בתשובה'. בפשטות נוכל לומר שדברי הגמרא הללו נאמרו כדי לעורר תשובה פרטית של כל יהודי ויהודי בראותו שבתשובתו תלוי ביאת משיח בן-דוד, מה שבעזרת השם במשך הזמן יוביל גם לתשובה כללית של כל כלל ישראל.

אמנם ידוע מה שאמרו בזוהר הקדוש (פרשת פנחס – דף רמד ע"ב): 'וְרַבָּנָן דְּמַתְנִיתִין וַאֲמוֹרָאִין, כָּל תַּלְמוּדָא דִּלְהוֹן עַל רָזִין דְּאוֹרַיְיתָא סִדְּרוּ לֵיהּ'. [פירוש הזוהר: וְחַכְמֵי הַמִּשְׁנָה וְהָאָמוֹרָאִים, כָּל הַתַּלְמוּד שֶׁלָּהֶם עַל סוֹדוֹת הַתּוֹרָה סִדְּרוּ אוֹתוֹ]. לכן בודאי שגם מה שאמר רב אצלינו בגמרא 'כָלוּ כָּל הַקִּצִּין – ואין הדבר תלוי אלא בתשובה' אמר כן 'עַל רָזִין דְּאוֹרַיְיתָא'. אם כן זהו בדיוק מה שבענף זה נשתדל לבאר – על איזה 'רָזִין דְּאוֹרַיְיתָא' רמז רב בגמרא באומרו 'אין הדבר תלוי אלא בתשובה'?

ובכן סודן של דברי רב בגמרא מתבארים במאמר אחד מהזוהר הקדוש (ברעיא מהימנא – פרשת נשא דף קכב ע"א). זה לשונו: 'וּבְגִין דָּא, כָּל מַאן דְּעָבִיד תְּשׁוּבָה גָּרִים לְאַחְזְרָא ה' לְאָת ו' – וּפוּרְקָנָא בְּדָא תַּלְיָיא. וּבְגִין דָּא 'הַכֹּל תָּלוּי בִּתְשׁוּבָה'. דְּכַךְ אָמְרוּ קַדְמָאֵי: 'כָּל הַקִּצִּים כָּלוּ, וְאֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה' – דְּאִיהוּ שְׁלִימוּ דִּשְׁמֵיהּ'.

–                   פירוש הזוהר: וּמִשּׁוּם זֶה, כָּל מִי שֶׁעוֹשֶׂה תְשׁוּבָה גּוֹרֵם לְהַחֲזִיר אוֹת ה' לָאוֹת ו' – וְהַגְּאֻלָּה בָּזֶה תְלוּיָה. וּמִשּׁוּם זֶה 'הַכֹּל תָּלוּי בִּתְשׁוּבָה'. שֶׁכָּךְ אָמְרוּ הָרִאשׁוֹנִים: 'כָּל הַקִּצִּים כָּלוּ, וְאֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה' – שֶׁהוּא שְׁלֵמוּת שְׁמוֹ.

ובפירוש 'מתוק מדבש' ביאר דברי הזוהר כך: 'וּמִשּׁוּם זֶה, כָּל מִי שֶׁעוֹשֶׂה תְשׁוּבָה גּוֹרֵם לְהַחֲזִיר אות ה' לָאוֹת ו' – וְהַגְּאֻלָּה תְלוּיָה בָּזֶה. וּמִשּׁוּם זֶה הַכֹּל תָּלוּי בִּתְשׁוּבָה. שֶׁכָּךְ אָמְרוּ הָרִאשׁוֹנִים במסכת סנהדרין (דף צז ע"ב) – 'כָּל הַקִּצִּים כָּלוּ, וְאֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה' – שֶׁהוּא שְׁלֵמוּת שְׁמו יתברך, כי הוא סוד ה' אחרונה החוזרת ל-יה"ו ד-'זעיר אנפין', ובה נשלם השם י-ה-ו-ה'! עד כאן לשונו.

הרי נתבאר בדברי הזוהר הללו שכל הגאולה תלויה במה שתחזור אות ה' (אחרונה של שם 'יהוה' הרומזת להשכינה הקדושה – כידוע ליודעי ח"ן [ח"כמת נ"סתר]) חזרה לאות ו' (של שם 'יהוה' הרומזת לפרצוף 'זעיר אנפין' שהוא בעלה של השכינה הקדושה – כידוע ליודעי ח"ן). ומה שאמר בביאור 'מתוק מדבש' 'כי הוא סוד ה' אחרונה החוזרת ל-יה"ו ד-'זעיר אנפין' – כוונתו לומר שאף על פי שביחס לכל עולם האצילות פרצוף 'זעיר אנפין' מרומז דוקא באות ו' של השם הקדוש, עם כל זאת ביחס לאשתו  בלבד שהיא השכינה הקדושה הרמוזה באות ה' אחרונה של שם השם, מצינו בכמה מקומות דפרצוף 'זעיר אנפין' מרומז גם על ידי שלושת האותיות הראשונות של השם הקדוש (יה"ו). ובזה נבין מה שכתב ב'מתוק מדבש' 'כי הוא סוד ה' אחרונה החוזרת ל-יה"ו ד-'זעיר אנפין' בפירוש דברי הזוהר לעיל: 'כָּל מַאן דְּעָבִיד תְּשׁוּבָה גָּרִים לְאַחְזְרָא ה' לְאָת ו' – וּפוּרְקָנָא בְּדָא תַּלְיָיא'.

לפי כל האמור לעיל, נמצינו למדין שכוונת הזוהר לומר שכשתשוב אוֹת ה' לָאוֹת ו' בזה נשלם השם י-ה-ו-ה, ואז יבא משיח בן דוד! ובאמת שיסוד זה מבואר עוד יותר כמה שורות לפני כן בדברי הזוהר הנזכרים לעיל במה שאמרו שם: 'פִּקּוּדָא דָּא הִיא מִצְּוַת תְּשׁוּבָה – וְדָא אִיהִי בִּינָה. וּבַעֲווֹנוֹתֵינוּ מִדְּחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא לָא אִשְׁתְּאַר לָנוּ אֶלָּא ודּוּי דְּבָרִים לְבַד, וְדָא מַלְכוּת. וּמַאי בִּינָה? בֶּן יָ"הּ. וְהַאי בֶּן, ו' אִיהוּ וַדַּאי. וְכָל מַאן דְּחָזַר בְּתִיּוּבְתָּא, כְּאִלּוּ חָזַר אָת ה' לְאָת ו', דְּאִיהוּ בֶּן יָ"הּ, וְאִשְׁתְּלִים בֵּיהּ יְהוָֹ"ה. וְדָא אִיהוּ תְּשׁוּבָה – תָּשׁוּב ה' וַדַּאי לְגַבֵּי ו'!… דְּוַדַּאי כַּד בַּר נָשׁ אִיהוּ חוֹטֶא, גָּרִים לְאִתְרַחֲקָא ה' מֵאָת ו'… דָּא יה"ו, מֵאָת ה'. וּבְגִין דָּא אִתְחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא, וְאִתְרַחֲקוּ יִשְׂרָאֵל מִתַּמָּן וְאִתְגְּלוּ בֵּינֵי עֲמַמְיָא!'

–                   פירוש הזוהר: מִצְוָה זוֹ הִיא מִצְוַת תְּשׁוּבָה – וְזוֹ הִיא בִּינָה. וּבַעֲונוֹתֵינוּ מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לֹא נִשְׁאָר לָנוּ אֶלָּא וִדּוּי דְּבָרִים לְבַד, וְזוֹ מַלְכוּת. וּמַה זֶּה בִּינָה? בֶּן יָ"הּ. וּבֵן זֶה הוּא ו' בְּוַדַּאי. וְכָל מִי שֶׁחוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה, כְּאִלּוּ הֶחֱזִיר ה' לָאוֹת ו', שֶׁהִיא בֶּן יָ"הּ, וְנִשְׁלָם בּוֹ יְהֹוָ"ה. וְזוֹהִי תְּשׁוּבָה – תָּשׁוּב ה' לְ-ו' וַדַּאי… שֶׁוַּדַּאי כְּשֶׁאָדָם חוֹטֵא, גּוֹרֵם לְהַרְחִיק ה' מֵאוֹת ו'… זֶה יה"ו, מֵאוֹת ה'. וְלָכֵן חָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְהִתְרַחֲקוּ יִשְׂרָאֵל מִשָּׁם וְגָלוּ לְבֵין הָעַמִּים!

ואל יבהל הקורא הנעים מעומק דברי המאמר הזה, דאנו לא נעמוד אלא על הנוגע ביותר לענייננו מתוספת דברים הללו. והוא מה דאמר הזוהר (לפי פירושו בלשון הקודש): 'וְכָל מִי שֶׁחוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה, כְּאִלּוּ הֶחֱזִיר ה' לָאוֹת ו'… וְנִשְׁלָם בּוֹ יְהֹוָ"ה. וְזוֹהִי תְּשׁוּבָה – תָּשׁוּב ה' וַדַּאי לְו'… שֶׁוַּדַּאי כְּשֶׁאָדָם חוֹטֵא, גּוֹרֵם לְהַרְחִיק ה' מֵאוֹת ו'… זֶה יה"ו, מֵאוֹת ה'. וְלָכֵן חָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְהִתְרַחֲקוּ יִשְׂרָאֵל מִשָּׁם וְגָלוּ לְבֵין הָעַמִּים!' עד כאן לשונו.

הרי שבשׁורות אלו הדגישו חכמי הזוהר דייקא מה שאנו חייבים להפנים לתוך ליבנו – שמהות 'תשובה' היינו שֶׁתשוב-ה'. כלומר, שעלינו לגרום במעשינו הטובים שתשוב אות ה' (הרומזת להשכינה הקדושה) להתחבר חזרה עם אות ו' (ושאר אותיות יה"ו) שכנגד פרצוף 'זעיר אנפין' שהוא בעלה של השכינה. דמאחר שאנו בעוונותינו הרבים גרמנו לפירודם, לכן מוטל עלינו לשוב ולחברם –  ובזה יהיה השם יהו"ה שלם כמו שהיה לפני החטא. וזה בדיוק הסוד שגם רב בגמרא רמז אליו באומרו: 'כָלוּ כָּל הַקִּצִּין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה'. דכוונתו שם לומר שאין ביאת משיח בן-דוד תלוי בחישובי קיצין אלא במה שנתבאר כאן בזוהר – שהכל תלוי במה שתשוב אות ה' להתחבר עם אות ו' כמו שהיה לפני שחטאנו.

ובאמת שגם הזוהר הקדוש ציין לדברי רב בגמרא כדי לומר לנו ש'הן הן הדברים' – כלומר דמה שסתם רב בגמרא גילו לנו כאן בזוהר. דהרי  ידוע מה שאמרו בזוהר (פרשת פנחס – דף רמד ע"ב) 'דְרַבָּנָן דְּמַתְנִיתִין וַאֲמוֹרָאִין, כָּל תַּלְמוּדָא דִּלְהוֹן עַל רָזִין דְּאוֹרַיְיתָא סִדְּרוּ לֵיהּ!' לכך אמרו אצלינו בזוהר: 'וּבְגִין דָּא, כָּל מַאן דְּעָבִיד תְּשׁוּבָה גָּרִים לְאַחְזְרָא ה' לְאָת ו' – וּפוּרְקָנָא בְּדָא תַּלְיָיא. וּבְגִין דָּא הַכֹּל תָּלוּי בִּתְשׁוּבָה. דְּכַךְ אָמְרוּ קַדְמָאֵי [דהיינו רב דאמר כן בגמרא בסנהדרין דף צז ע"ב] 'כָּל הַקִּצִּים כָּלוּ, וְאֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה' – דְּאִיהוּ שְׁלִימוּ דִּשְׁמֵיהּ'! דוק היטב ותמצא כדברינו.

וכידוע, זהו הטעם שתיקן רבינו האר"י לומר ולכוין לפני כל מצוה ולימוד שאדם מישראל עושה שיהיה זה 'לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְכִינְתֵּיהּ וכו.' – כלומר, שבזכות המצוה והלימוד שאדם זה עושה יזכה לְיַחֲדָא, ולחבר, ולהחזיר אות ו' (שהוא 'קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא' או פרצוף 'זעיר אנפין') לאות ה' (שהיא 'שְכִינְתֵּיהּ' או פרצוף 'נוקבא דזעיר אנפין'), ועל ידי זה יגרום ליחד השם יהו"ה בְּיִחוּדָא שְׁלִים בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל. והבן!

ענף ג:

בענף הקודם ביארנו ביאור עמוק מאוד בדברי הגמרא (בסנהדרין דף צז ע"ב), דמה דאמר רב 'כָלוּ כָּל הַקִּצִּין – ואין הדבר תלוי אלא בתשובה' היינו שאין ביאת משיח בן-דוד תלוי אלא במה שתשוב אות ה' לבעלה אות ו'. אמנם בענף זה נמשיך להעמיק ולבאר בדיוק 'על מה' ו-'איך' מוטל עלינו לחזור בתשובה כדי שנגרום שתשוב אות ה' לבעלה אות ו', כמו שאמרו בסיום מאמר הזוהר הנזכר לעיל (לפי פירושו בלשון הקודש): 'כָּל הַקִּצִּים כָּלוּ, וְאֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה שֶׁהוּא שְׁלֵמוּת שְׁמוֹ' – ואז יבוא בן-דוד ויגאלנו, במהרה בימינו אמן!

ובאמת מצינו כמה וכמה מאמרים במסכת סנהדרין (בעיקר בדף צז) שרמזו לנו מתי יבוא משיח בן-דוד. אמנם לצורך חקירתינו נתמקד בענף זה על מאמר אחד ומיוחד שהובא כמה פעמים בש"ס (נדה יג ע"ב, עבודה זרה ה ע"א, יבמות סב ע"א ו- סג ע"ב), דאמר רבי יוסי – אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות ש'בגוף', שנאמר: "כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי" (ישעיה נז טז).

פירושו הפשוט של המאמר נתבאר בדברי רש"י (בנדה דף יג ע"ב), שמה שאמר 'עד שיכלו כל הנשמות ש'בגוף': היינו 'חדר', כי 'גוף' שם מקום המיוחד לנשמות העתידים להיות נולדים'. עוד פירש רש"י – "כי רוח": הרוחות שלפני שגזרתי להיות נולדים קודם… "יַעֲטוֹף": (דהיינו) מעכב את הגאולה, דקרא בגאולה כתיב: "כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶצַח אֶקְּצוֹף וגו." – רוּחַ מִלְּפָנַי וּנְשָׁמוֹת שאֲנִי עָשִׂיתִי יַעֲטוֹף. ומסיפיה לרישיה מדריש – "יַעֲטוֹף": כמו "הָעֲטֻפִים לְלָבָן" (בראשית ל מב) – עד כאן לשון רש"י על הגמרא. וכוונת רש"י בביאור תיבת "יַעֲטוֹף" הוא כמו שפירש הוא עצמו בספר בראשית על תיבת "וּבְהַעֲטִיף" (בראשית ל מב): 'לשון איחור – כתרגומו 'וּבְלַקִּישׁוּת', עד כאן לשונו.

ולא אכחש שדברי רש"י על הגמרא קצת מורכבים. אמנם אלו תורף דבריו: לא יבוא משיח בן דוד עד שיוולדו כל הנשמות שצריכים להוולד ולבא לעולם. וכשיתרוקן ה'גוף' ההוא מכל הנשמות שמכיל, אז יבוא משיח בן-דוד המרומז בפסוק ההוא בתיבת "רוּחַ" – כמו שכתוב: "רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ יְהוָה". (איכה ד כ).

אבל כל זה שאמרנו שריבוי הפריה ורביה של כלל ישראל ממהר את ביאתו של משיח בן-דוד הוא רק לפי פשטן של דברים. ובאמת רש"י פירש כן משום שכן הוא משמעות הגמרא שם, דהרי באותו ענין במסכת נדה (דף יג ע"ב) גינו רבותינו זכרונם לברכה את מי שנושא קטנה שעדיין אינה בת בנים עד שתגדיל בעוד כמה שנים. והרי כל אותן שנים נמצא בעלה מתבטל מפריה ורביה. אמנם לפי דברי האריז"ל יתבאר מאמר 'אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף' באופן אחר לגמרי.

ואכן כבר מהזוהר הקדוש מוכח שאין ביאת משיח בן-דוד תלוי רק בריקון כל הנשמות מה'גוף' או ה'חדר' שמכילם, אלא בתיקונם. דזה לשון הזוהר בפרשת בראשית (דף כח ע"ב): 'וְאִלֵּין אִנּוּן נִשְׁמָתִין חַדְתִּין דְּעֲתִידִין לְמֶהֱוֵי עַל יִשְׂרָאֵל, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ: 'אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּכְלוּ כָּל נְשָׁמוֹת שֶׁבַּגּוּף' – וְאָז הַחֲדָשׁוֹת יָבוֹאוּ.' עד כאן לשונו.

–                   פירוש הזוהר: וְאֵלּוּ הֵם נְשָׁמוֹת חֲדָשׁוֹת שֶׁעֲתִידִים לִהְיוֹת עַל יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁפֵּרְשׁוּהָ: 'אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּכְלוּ כָּל נְשָׁמוֹת שֶׁבַּגּוּף' – וְאָז הַחֲדָשׁוֹת יָבוֹאוּ.

ובפירוש 'מתוק מדבש' ביאר: 'גוף' נקראת המלכות – והיינו עד שיתוקנו כל הנשמות שהיו במלכות קודם תיקונה', עד כאן לשונו. רואים אם כן מדברי הזוהר שביאת משיח בן-דוד תלוי בעיקר בתיקון הנשמות. אבל עדיין רחוקים אנו מאוד מלהבין מהן ה'נשמות' הללו שדברו עליהם בזוהר? וכן, מה פירוש 'תיקונם'? וכן, מדוע ביאת המשיח תלוי דוקא בתיקונם? אכן התשובות לכל השאלות הללו נרמזו בזוהר הקדוש במקום אחר (בפרשת פקודי – דף רנח ע"א). ואף על פי שבהמשך הדרך נצטרך גם נצטרך לדברי האריז"ל  כדי להבין את הנרמז באותו מאמר, מכל מקום נתחיל בהעתקת דברי הזוהר כפשוטן. זה לשונו שם:

'לְבָתַר גָּרְמוּ חוֹבִין וְשַׁלְטָא הַהִיא עָרְלָה, וְאִתְדַּחְיָין מִבַּיִת שֵׁנִי לְבַר, וְנַחְתּוּ מִתַּמָּן לְחַמּוּקֵי יַרְכִין לְתַתָּא – עַד דִּי שָׁרוּן לְתַתָּא בְּרַגְלִין. וְכַד יִתְבוּן בְּרַגְלִין, כְּדֵין: "וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיוֹם הַהוּא" (זכריה יד ד), וְעָלְמָא בְּכֹלָּא יִתְנְהִיג בְּרָזָא עִלָּאָה כַּדְקָא חֲזֵי. וְאַף עַל גַּב דְּאִתְדַּחוּ וְלָא אִשְׁתְּבָקוּ מִנֵּיהּ, וּלְעָלְמִין אִתְאֲחִידוּ בֵּיהּ. וּמַאן דְּיָדַע וּמָדִיד בְּשִׁיעוּרָא דְּקַו הַמִּדָּה אַרְכָּא דִּמְשִׁיכוּ דְּיַרְכִּין עַד רַגְלִין, יָכִיל לְמִנְדַּע מְשִׁיחָא דְּגָלוּתָא דְּאִתְמְשָׁךְ. וְרָזָא אִיהוּ בֵּין מְחַצְּדֵי חַקְלָא, וְכֹלָּא בְּרָזָא עִלָּאָה. וּבְגִין דָּא, כֻּלְּהוּ בָּרַיְיתֵי, וְכֻלְּהוּ תָּנָאֵי, וְכֻלְּהוּ אֱמוֹרָאֵי, קַיְימֵי בְּדוּכְתַּיְיהוּ כַּדְקָא חֲזֵי – אִלֵּין לְגוֹ, וְאִלֵּין לְבַר, בְּאִינּוּן חַמּוּקֵי יַרְכִין וּלְתַתָּא מְבִרְכִין. וּבְכֻלְּהוּ אִקְרֵי תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וּבְכֻלְּהוּ נַחְתֵּי יִשְׂרָאֵל וְאִתְגָּלוּ. וּכְדֵין, כַּד יִסְתַּיֵים גָּלוּתָא בִּמְשִׁיכוּ דְּרַגְלִין, כְּדֵין 'ועָמְדוּ רַגְלָיו בַּיוֹם הַהוּא', וְיִתְעֲבָר הַהוּא רוּחָא מְסַאֲבָא עָרְלָה מִן עָלְמָא, וְיִתְהַדְרוּן יִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדַיְיהוּ לְשַׁלְּטָאָה כְּדְקָא יֵאוֹת. בְּגִין דְּהַהוּא עָרְלָה נָחִית לוֹן לְתַתָּא עַד הַשְׁתָּא. וּמִכָּאן וּלְהָלְאָה דְּהַאי עָרְלָה אִתְקְצָץ וְאִתְעֲבָר מִגּוֹ עָלְמָא, כְּדֵין: "וַיִשְׁכּוֹן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב" (דברים לג כד). בְּהַהוּא "עֵין יַעֲקֹב", וְלָא אִשְׁתְּכַח מְקַטְרְגָא עָלַיְיהוּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל בְּעָלְמָא דֵּין בְּעָלְמָא דְּאָתֵי!'

–                   פירוש הזוהר: אַחַר כָּךְ גָּרְמוּ הַחֲטָאִים וְשָׁלְטָה אוֹתָהּ עָרְלָה, וְנִדְחוּ מִבַּיִת שֵׁנִי הַחוּצָה, וְיָרְדוּ מִשָּׁם לַחֲמוּקֵי הַיְרֵכַיִם לְמַטָּה  – עַד שֶׁהָיוּ שְׁרוּיים לְמַטָּה בָּרַגְלַיִם. וּכְשֶׁיֵּשְׁבוּ בָרַגְלַיִם, אָז: "וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא" (זכריה יד ד), וְהָעוֹלָם יִתְנַהֵג בַּכֹּל בְּסוֹד עֶלְיוֹן כָּרָאוּי. וְאַף עַל גַּב שֶׁנִּדְחוּ, לֹא נֶעֶזְבוּ מִמֶּנּוּ, וּלְעוֹלָמִים נֶאֶחְזוּ בוֹ. וּמִי שֶׁיּוֹדֵעַ וּמוֹדֵד בַּשִּׁעוּר שֶׁל קַו הַמִּדָּה אֹרֶךְ הַהֶמְשֵׁךְ שֶׁל הַיְרֵכַיִם עַד הָרַגְלַיִם יָכוֹל לָדַעַת אֶת מִדַּת הַגָּלוּת שֶׁנִּמְשֶׁכֶת. וְזֶהוּ סוֹד בֵּין קוֹצְרֵי הַשָּׂדֶה, וְהַכֹּל בְּסוֹד עֶלְיוֹן. וּמִשּׁוּם כָּךְ, כָּל הַבָּרַיְתוֹת וְכָל הַתַּנָּאִים וְכָל הָאָמוֹרָאִים עוֹמְדִים בַּמָקוֹם כָּרָאוּי, אֵלּוּ לִפְנִים וְאֵלּוּ לַחוּץ – בְּאוֹתָם חֲמוּקֵי הַיְרֵכַיִם וּלְמַטָּה מֵהַבִּרְכַּיִם. וּבְכֻלָּם נִקְרָא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וּבְכֻלָּם יָרְדוּ יִשְׂרָאֵל וְגָלוּ. וְאָז, כְּשֶׁתִּסְתַּיֵּם הַגָּלוּת בְּהַמְשָׁכַת הָרַגְלַיִם, אָז – "וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַיּוֹם הַהוּא", וְתָעֳבַר אוֹתָהּ רוּחַ טֻמְאָה עָרְלָה מִן הָעוֹלָם, וְיַחְזְרוּ יִשְׂרָאֵל לְבַדָּם לִשְׁלֹט כָּרָאוּי. מִשּׁוּם שֶׁאוֹתָהּ עָרְלָה הוֹרִידָה אוֹתָם לְמַטָּה עַד עַכְשָׁיו. וּמִכָּאן וָהָלְאָה שֶׁהָעָרְלָה הַזּוֹ תִּתְקַצֵּץ וְתַעֲבֹר מִן הָעוֹלָם, אָז "וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב" (דברים לג כד). בְּאוֹתָהּ "עֵין יַעֲקֹב", וְלֹא יִמָּצֵא מְקַטְרֵג עֲלֵיהֶם. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא!

העיקר הנוגע לענייננו מכל האמור הוא מה שאמר הזוהר (בפירושו ללשון הקודש) 'וּמִי שֶׁיּוֹדֵעַ וּמוֹדֵד בַּשִּׁעוּר שֶׁל קַו הַמִּדָּה אֹרֶךְ הַהֶמְשֵׁךְ שֶׁל הַיְרֵכַיִם עַד הָרַגְלַיִם, יָכוֹל לָדַעַת אֶת מִדַּת הַגָּלוּת שֶׁנִּמְשֶׁכֶת'. ובודאי שדבר זה הוא סוד גדול מאוד דלא מתגלה לכל מאן דבעי, כמו שאמר הזוהר עצמו (בפירושו ללשון הקודש): 'וְזֶהוּ סוֹד בֵּין קוֹצְרֵי הַשָּׂדֶה, וְהַכֹּל בְּסוֹד עֶלְיוֹן'. עם כל זאת, אנו בסייעתא דשמיא נשתדל לבאר סוד זה עד למקום שידינו מגעת.

******

ראשית לכל עלינו לדרוש ולהבין מהם איברי ה'גוף' שנזכרו כאן בזוהר – דהרי הוזכרו בו 'יְרֵכַיִם', 'רַגְלַיִם', ו-'בִּרְכַּיִם'. וגדולה מכל, למה תלה הזוהר ידיעת סוף הגלות בידיעת ומדידת שִּׁעוּר שֶׁל קַו הַמִּדָּה שהוא אֹרֶךְ הַהֶמְשֵׁךְ שֶׁל הַיְרֵכַיִם עַד הָרַגְלַיִם – ואז יָכוֹל לָדַעַת אֶת מִדַּת הַגָּלוּת שֶׁנִּמְשֶׁכֶת?! כדי לעמוד על האמת נעתיק מלשון האריז"ל (בשער מאמרי רשב"י בביאור המאמר שלנו מפרשת פקודי). זה לשון האר"י שם (בדילוג):

'הנה ביארנו כי הם הם בחינות נשמות בני אדם התחתונים אשר התחברות כולם יחד הם פרצוף אדם אחד מראשו ועד רגליו. ו'האדם' הזה הקדוש נטבע בתוך הקליפות אשר גם הם בצורת פרצוף אדם מראשו ועד רגליו – ונתערב זה בתוך זה ומובלע בתוכו. ועל ידי חטאו של אדם הראשון הטיל בהם זוהמת הנחש וחזרו והטבעו בתוך 'אדם' של הקליפות. וכאשר עמדו ישראל על הר סיני פסקה זהומתם – חירות ממלאך המות שהוא בחינת הקליפה. ובעגל חזרו והוטבעו תוך הקליפות. ובבית ראשון שבנה שלמה המלך חזרה להיות, אבל אחר כך בעת חורבן בית שני היו הנשמות טבועות בתוך אדם דקליפות באותו השיעור הנזכר עצמו – שהוא מן ה'חזה' ולמטה שלו עד 'רגליו', אשר כל הקומה הזו היא בחינת נצח והוד הנקראים 'ירכין'. ועוד כי בחורבן בית שני הזה ירדו אל 'חמוקי ירכין'. נמצא כי שיעור הגלות הזה נמשך כל זמן שעדין לא נתבררו הנשמות מתוך אדם דקליפה מבחינת 'יַרְכִּין' ו'רַגְלִין' דיליה! לכן מַאן דְּיָדַע אַרְכָּא דִּמְשִׁיכוּ דְּ'יַרְכִּין' עַד 'רַגְלִין' יָכִיל לְמִנְדַּע מְשִׁיחָא דְּגָלוּתָא דְּאִתְמְשָׁךְ! ואנו בכל הזמן הזה מבררין אותם הנשמות מעט מעט – וכשנגמרו להתברר עד סיום ה'רגלים', כְּדֵין: "וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיוֹם הַהוּא"! כי כבר היה קיום אל ה'רגלים' של הקדושה שהובררו ונסתלקו מתוך הקליפות. וכדין אתי משיחא!' עד כאן לשון האריז"ל (בדילוג).

ובאמת שהיה ראוי להאריך פרקים שלמים כדי לבאר ביאור הוגן לכל הפרטים שרמז עליהם כאן רבינו האר"י, אבל מחוסר המקום ומקוצר הדעת נסתפק בביאור תמצית דבריו בלבד. מבואר אם כן בדברי האריז"ל שישנם שני פרצופים של 'אדם' (כלומר, שני צורות או קומות של 'אדם' בעל רמ"ח אברים רוחניים) – 'אדם' אחד של כללות הנשמות הקדושות שנכללו באדם הראשון, ו'אדם' שני של כללות הקליפות (שהם הסטרא אחרא), דהרי "אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים" (קהלת ז יד). ובחטאו של אדם הראשון נפל אדם דקדושה לרשות הנחש והסטרא אחרא שהם סוד 'אדם דקליפה', ונעשקו שם הנשמות הקדושות.

ומאז היו ל'אדם דקדושה' עליות וחרויות מאדם דקליפה – כגון במעמד הר סיני דפסקה שם זהומתן של ישראל (כמבואר במסכת שבת דף קמו ע"א ו-עבודה זרה דף כב ע"ב), וכן בבנין בית ראשון שאז היו ישראל בשיא הצלחתן. מאידך גיסא היו ל'אדם דקדושה' גם ירידות חזרה לתוך עומק רשות הקליפות – כגון לאחר חטא העגל, וכן בחורבן בית שני שאז ירדו כלל נשמות ישראל שהם ורק הם נקראים 'אדם דקדושה' (בסוד 'אתם קרויים אדם ואין עובדי כוכבים קרויים אדם', כדאיתא במסכת יבמות דף סא ע"א) עד לשפל המדרגה שאנו בו כיום. ואכן בספרי המקובלים מצינו שבזמן הזה כביכול כבר ירדנו עד לבטן של הנחש – רחנמא ליצלן!

אמנם מוכח גם מלשון הזוהר הנזכר לעיל ש'אדם דקדושה' ירד כביכול עד ל-'יַרְכִּין' ו-'רַגְלִין' של 'אדם דקליפה'. אבל כמו שביאר האריז"ל 'אנו בכל הזמן הזה מבררין אותם הנשמות מעט מעט', וכשיגמרו אחרוני הנשמות של 'אדם דקדושה' להתברר עד סיום ה'רגלים', כְּדֵין 'וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיוֹם הַהוּא'. כלומר, יעמדו רגליו של 'אדם דקדושה' – דהרי כבר היה קיום אל ה'רגלים' של הקדושה שהובררו ונסתלקו מתוך כל הקליפות. וכלשון האריז"ל – 'וכדין אתי משיחא', במהרה בימינו אמן!

מצינו אם כן שמה שדיבר הזוהר במושגים של 'יְרֵכַיִם', 'רַגְלַיִם', ו'בִּרְכַּיִם', שהכוונה היא לדרגות ב'אדם דקליפה'. אם כן התחלנו סוף סוף להתחיל להבין על קצה המזלג את הסוד שרמזו לנו רבותינו זכרונם לברכה בגמרא, דהיינו הא 'דאמר רבי יוסי – אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות ש'בגוף'. דהשתא דאתינן להכי, ידעינן שעומק כוונתו היתה לאותו 'גוף' של 'אדם דקליפה' שכללות הנשמות דקדושה נפלו ונטבעו בתוכו בזמן חורבן בית שני ובהמשך גלותינו המרה בעוונותינו הרבים. אבל כמו שביאר האריז"ל – אנו בגלות בית שני 'בכל הזמן הזה מבררין אותם הנשמות מעט מעט'. וכשיגמרו אחרוני הנשמות הללו להתברר עד סיום ה'רגלים' של ה'גוף' ההוא של אדם דקליפה – 'כדין אתי משיחא' – דהרי כבר כלו כל הנשמות מה'גוף' ד'אדם דקליפה'. וידוע מכמה וכמה מקומות בכתבי האריז"ל שברירת הנשמות או ניצוצי הקדושה מתוך רשות הקליפה היינו תיקונם!

ומה שאמר הזוהר (לפי פירושו בלשון הקודש) 'וּמִי שֶׁיּוֹדֵעַ וּמוֹדֵד בַּשִּׁעוּר שֶׁל קַו הַמִּדָּה אֹרֶךְ הַהֶמְשֵׁךְ שֶׁל הַ-'יְרֵכַיִם' עַד הָ-'רַגְלַיִם' יָכוֹל לָדַעַת אֶת מִדַּת הַגָּלוּת שֶׁנִּמְשֶׁכֶת' ביאר ב'מתוק מדבש' בזה הלשון: 'שמי שיודע את אורך התפשטות הַ'יְרֵכַיִם' שהם סוד נצח והוד עד סוף אצבעות הרגלים של אדם דקדושה, ואז ממילא יודע גם את שיעור הַ'יְרֵכַיִם' והָ'רַגְלַיִם' של אדם דקליפה (כי כפי שיעורם למעלה בקדושה כן הוא דוגמתם למטה בקליפה), הנה הוא יָכוֹל לָדַעַת אֶת מִדַּת הַגָּלוּת שֶׁנִּמְשֶׁכֶת – כי הרי למטה מהרגלים אין שליטה להסטרא אחרא. אמנם סוד זה לא מסור לכל אחד, כמו שאמר הזוהר ש'זֶהוּ סוֹדּ בֵּין קוֹצְרֵי הַשָּׂדֶה, וְהַכֹּל בְּסוֹד עֶלְיוֹן'! עד כן לשונו למבין.

הרי בענף זה נוכחנו לדעת על פי דברי הזוהר והאריז"ל שבעומק מאמר רבותינו זכרונם לברכה ד-'אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף' אין הכוונה לומר שביאת משיח בן-דוד תלוי רק בריקון כל הנשמות מה'גוף' או ה'חדר' שמכילם כמו שפירש רש"י במסכת נדה, אלא בתיקונם! ומה שהתחלנו לבאר בענף זה יתבאר בעזרת השם ביתר שאת וביתר עוז בענף הבא.

ענף ד:

לאחר שהתחלנו בענף הקודם לבאר דברי רבי יוסי ד-'אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף' על פי סודן של דברים, נימא בענף זה מילתא אגב אורחא בביאור עוד מאמר ידוע מאוד מרבותינו זכרונם לברכה – והוא בעומק כוונת חכמי המשנה (בסוף מסכת סוטה) במה שנקטו לשונם הידוע של 'בְּעִקְּבוֹת מְשִׁיחָא'. ובעזרת השם מתוך ביאור מאמר זה נזכה גם לבירור אחר בירור בהבנת מאמר 'אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף' שעסקנו בו בענף הקודם.

במבט ראשון התרגלנו לחשוב שכוונת רבותינו זכרונם לברכה במה שניבאו על הזמן של 'בְּעִקְּבוֹת מְשִׁיחָא' דוקא בלשון הזה דהיינו לומר שבדור האחרון שכבר כביכול 'שומעים ורואים' את עקבותיו של משיח בן-דוד שכביכול דופק כבר על מפתן הדלת ורוצה לבוא ולגאלינו – דדוקא אז 'חֻצְפָּא יִסְגֵּא וכו.' סמוך מאוד לביאתו. ואכן כך באמת משמע מפירוש רש"י (בסוטה דף מט ע"ב) דפירש 'בעקבות המשיח' – בסוף הגלות לפני ביאת משיח, עד כאן לשונו. עם כל זאת כבר הוכחנו למעלה בענף הקודם שרש"י אמר דבריו בעיקר לפי פשטן של דברי רבותינו זכרונם לברכה, כמו שהראנו לעיל שעל פי דברי הזוהר והאריז"ל מה שאמרו בגמרא ד-'אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף' אין הכוונה לומר שביאת משיח בן-דוד תלוי רק בריקון כל הנשמות מה'גוף' או ה'חדר' שמכילם כדפירש רש"י – אלא בתיקונם. אלמא, דרכו של רש"י לפרש לפי פשטן של דברים.

אמנם לכאורה אין הבנה פשטית זו מדויקת כל כך עם מה שאמרו במשנה 'בְּעִקְּבוֹת מְשִׁיחָא'. דהרי לפי דקדוק הלשון מה שבא בְּעִקְּבוֹת הוא מה שבא אחרי – ולא לפני! וזה מוכח ממקרא מפורש: "עֵקֶב עֲנָוָה – יִרְאַת יְהוָה, עֹשֶׁר, וְכָבוֹד, וְחַיִּים" (משלי כב ד). וכן מפירוש המצודות שם: "עקב" – סוף הענוה היא יראת השם. רוצה לומר – הענוה תסבב היראה. כי כשיכיר בשפלות עצמו יגדיל רוממות המקום ותבוא בלבו יראת הרוממות וימצא "עושר וכבוד וחיים" (מצודת דוד). "עקב" – עניינו סוף ואחרית, על שם שהעקב הוא סוף הרגל' (מצודת ציון). ואי כהבנת העולם, לפי חוקי הדקדוק היה משתמע שחלילה לאחר שיבוא משיח אז 'חֻצְפָּא יִסְגֵּא וכו.' – וזה אינו! אלא ודאי שחכמי המשנה ניבאו על קלקול הדור לפני ביאת משיח בן דוד! ודוק.

ובלאו הכי, כבר הזכרנו כמה פעמים הא דאמרו בזוהר הקדוש (בפרשת פנחס – דף רמד ע"ב) ד-'רַבָּנָן דְּמַתְנִיתִין וַאֲמוֹרָאִין, כָּל תַּלְמוּדָא דִּלְהוֹן עַל רָזִין דְּאוֹרַיְיתָא סִדְּרוּ לֵיהּ'! (פירוש הזוהר: חַכְמֵי הַמִּשְׁנָה וְהָאָמוֹרָאִים, כָּל הַתַּלְמוּד שֶׁלָּהֶם עַל סוֹדוֹת הַתּוֹרָה סִדְּרוּ אוֹתוֹ). ואכן לפי סודן של הדברים שהתחלנו לבאר בענף הקודם, מתבאר כאן היטב-היטב שכוונת המשנה בסוף מסכת שסטה לרמוז ל'עִקְּבוֹת' של ה'גוף' דאותו 'אדם דקליפה' שהזכרנו לעיל – ולא לעִקְּבוֹת רגליו של משיח בן-דוד, ולומר שאז כביכול כבר מתחילים לשמוע פעמי רגליו עד שנוכל נאמר עליו 'הִנֵּה זֶה בָּא'! (שיר השירים ב ח – כדפירש רש"י שם: לפני הקץ, כמדלג על ההרים ומקפץ בגבעות)

אכן לפי היסודות שהנחנו בענף הקודם יובן שמה שנקטו חכמי המשנה לשון של 'בְּעִקְּבוֹת מְשִׁיחָא' כוונתם היתה לרמוז שביאת משיח בן-דוד יהא דוקא לאחר שיתבררו הנשמות גם מ'עִקְּבוֹת' הללו של 'אדם דקליפה'. אם כן, היינו ממש כמו סוד מאמר 'אין בן-דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף' – דהוא גוף ד'אדם דקליפה' כאמור לעיל. ורוצה לומר – עד שיתבררו הנשמות האחרונות שבסוף רגליו. ודוק!

ומה שניבאו שם חכמי המשנה שבתקופה אחרונה זו של 'בְּעִקְּבוֹת מְשִׁיחָא' אנו נראה איך ש-'חֻצְפָּא יִסְגֵּא… וְהַמַּלְכוּת תֵּהָפֵךְ לְמִינוּת… וְהָאֱמֶת תְּהֵא נֶעְדָּרֶת… וּפְּנֵי הַדּוֹר כִּפְּנֵי הַכָּלֶב, וכו.' – כבר ביאר הרב חיד"א בספרו 'שם הגדולים' [מערכת א אות ריט] על פי דברי האריז"ל. דזה לשונו שם: 'ונתגברה הקליפה מאוד להחטיא יען כבר נתברר הרבה ועתה הברירה ברגלים, כמו שאמרו 'בְּעִקְּבוֹת מְשִׁיחָא חֻצְפָּא יִסְגֵּא' – שהוא הסטרא אחרא שמתגברת להחטיא את ישראל בראותה כי כלתה אליה הרעה, כמו שביאר האר"י זכר צדיק לברכה'! עד כאן לשון החיד"א.

הרי מבואר בדברי החיד"א כמעט כל מה שאמרנו למעלה מדברי הזוהר והאריז"ל – ד'עִקְּבוֹת מְשִׁיחָא' היינו סוף רגלי ה'גוף' של 'אדם דקליפה'. ובדברי ענף זה רק נתחזק מה שהתחלנו לבאר בענף הקודם על מאמר רבותינו זכרונם לברכה 'אין בן-דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף'. הרי כעת ברור שאין כוונתם לומר שביאת משיח בן-דוד תלוי רק בריקון כל הנשמות מה'גוף' או ה'חדר' שמכילם כדפירש רש"י, אלא בתיקונם!

ענף ה:  

מה שנשאר לנו לבאר בענף זה על מנת ללבן סוגיה זו מכל צדדיה הוא כיצד מתבררים הנשמות האלו מאותו ה'גוף' הנזכר לעיל? ובזה נזכה בעזרת השם להבין את רצף דברי מהרח"ו במה שבתחילת הפרק הבא מביא ראיה לאורך הגלות ממאמר התיקונים (בתיקון ל) שמוכח ממנו שהתרשלות לומדי התורה מלעסוק בחכמת הקבלה מסלקת את רוחו של משיח מן העולם. ובזה גם נבין למה במאמר הזוהר שביארנו לעיל מפרשת פקודי אמרו: 'וְרָזָא אִיהוּ בֵּין 'מְחַצְּדֵי חַקְלָא' – שפירושו: וְזֶהוּ סוֹדּ בֵּין 'קוֹצְרֵי הַשָּׂדֶה'! 

האמת שהמסתכל בפנים דברי האריז"ל שהבאנו לעיל משער מאמרי רשב"י יראה שכתב: 'ואנו בכל הזמן הזה אנו מבררין אותם הנשמות על ידי תפילותינו מעט מעט, וכשנגמרו להתברר עד סיום הרגלים, כדין כתיב: "ועמדו רגליו ביום ההוא" – עד כאן לשונו המדיוק. ויש לעמוד על מה שנקט האריז"ל בדבריו 'אנו מבררין אותם הנשמות על ידי תפילותינו' – דמלשון זה משמע דביאת משיח שאמרו בגמרא ההיא שתלוי בברירת הנשמות מן ה'גוף' ד'אדם דקליפה' תלוי רק בתפילותינו, ותו לא!

אמנם כמו שעתה נוכיח בסייעתא דשמיא, אין כוונת האריז"ל לומר שברירת ותיקון אותם נשמות נעשית רק בתפילותינו – אלא שגם אם חס וחלילה לא יעשו כלל ישראל שום השתדלות אחרת לברר ולתקן את הבירורים כדי שיבא משיח באופן יותר מהיר הידוע כ-"אֲחִישֶׁנָּה", מכל מקום אם רק נתפלל שלושה תפילות ביום בכל זאת במשך הזמן יתבררו הבירורים בסופו של דבר באופן הידוע כ-"בְּעִתָּהּ".

אם כן ודאי שיש צורך רב ומצוה גדולה לבאר ולפרסם איך באמת ביכולתינו לברר הבירורים ביתר שאת וביתר עוז כדי להביא משיח צדקנו באופן של "אֲחִישֶׁנָּה" – ולא לחכות בידיים שלובות עד שיבא משיח באופן של "בְּעִתָּהּ"! איך אם כן בידינו ובפינו למהר ביאתו של משיח בן-דוד במהרה בימינו, ובזה לשים קץ לצרותינו ולצער השכינה?

סוד זה נתבאר היטב בהקדמת השד"ה (הגאון המקובל רבי חיים שאול דוויק הכהן – שהיה ראש המקובלים בדורו) לספרו 'איפה שלימה', ששם ביאר: 'שכל עיקר הגאולה תלויה באם יתבררו נצוצי הקדושה שנמצאים בתוך הקליפות… וכל הבירור הזה נעשה בעיקר על ידי לימוד התורה, ועוד יותר ויותר על ידי לימוד סודות התורה! כי על ידי חכמת האמת ניצוצי הקדושה מתבררים יותר ומתקרבת הגאולה – וכמו שכתב מהרח"ו זכותו יגן עלינו אמן בהקדמתו לשער ההקדמות והביא לזה ראיות ברורות מן הזוהר הקדוש. והלימוד בזוהר הקדוש ובסודות התורה הנה הוא שורף ומשמיד ומבטל כל עכירות הקליפות… לכן מובא בזוהר הקדוש כי העוסקים בזוהר הקדוש ובקבלה נקראים 'מְחַצְּדֵי חַקְלָא' (פירוש: 'קוֹצְרֵי הַשָּׂדֶה') – שפירושו שהם מבערים הקוצים שהם הקליפות מן הכרם… שלא יתאחזו בכרם… ואז על ידי העברת והסרת הקליפות יתקיים בנו 'לְהַעֲבִיר גִּלּוּלִים מִן הָאָרֶץ וְהָאֱלִילִים כָּרוֹת יִכָּרֵתוּן, וּלְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁדַּי, וְ-"יִהְיֶה יְהֹוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד"! עד כאן תמצית דבריו כמו שהעתיקן הרב בניהו שמואלי שליט"א בחוברת שחיבר כפתיחה ללימוד הקבלה.

עוד ביאר שם הרב בניהו שמואלי (ראש ישיבת 'נהר שלום') על פי תיקוני הזוהר (מתיקון ל שגם מהרח"ו מעתיק לקמן בפרק ב, וכן מתיקון מג): 'שכל הצער והצרות שבאות לעולם מחמת אורך הגלות היינו משום שכח הקליפה גובר – ואז יש מחלות, עניות, תאונות וכדומה. וכל זה למה? כי ניצוצי הקדושה תובעים דין ומקטרגים עלינו מחמת שהם רוצים לצאת מהקליפה. ואם אין את הלימוד הזה אז הם יוצאים אך ורק על ידי יסורים. אבל אם לומדים כל יום כמה דפי זוהר הקדוש, או מי שהוא כבר נשוי ועסק בתורה בש"ס ופוסקים שכבר יכול ללמוד קבלה בכתבי האריז"ל ויושב ועוסק בה זוכה לברר ניצוצי קדושה – כי על ידי שהוא לומד ועוסק בחכמה הזאת ניצוצי קדושה יוצאים מתוך הקליפות וממילא הקליפות מתבטלות ונכרתות מן העולם – כי אין להם חיות. ואז יש עושר, ושמחה, וחיים, ובריאות'! עד כאן לשונו.

ובאמת שגם רבינו מהרח"ו קבע ופסק כן לקמן בהקדמתו בכמה וכמה לשונות שלא משאירות שום ספק בדעתו, כמו: 'הַכֹּל תָּלוּי בְּעֵסֶק הַחָכְמָה הַזֹּאת, וּמְנִיעָתֵנוּ מִלְּהִתְעַסֵּק בָּהּ הִיא גּוֹרֶמֶת אִחוּר וְעִכּוּב בִּנְיַן בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ!' ועוד כתב: 'וְכַאֲשֶׁר נָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה לַעֲסֹק מֵאַהֲבָה בַּחָכְמָה הַזֹּאת יִגָּאֲלוּ יִשְׂרָאֵל בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, אָמֵן!'

הרי נסגר המעגל הגדול שפתחנו בענפים הקודמים. עתה הראנו לדעת מדברי הזוהר והמקובלים איך שחכמי המשנה והתלמוד רמזו לנו שביאת משיח בן-דוד תלוי בתיקון הנשמות ובירורם עד סוף 'אדם דקליפה' דנפלו לתוכו בחורבן בית שני. ובעזרת השם בהמשך הקדמת המרח"ו (וכן בביאורינו את דברי קודשו) יתבאר בפרטי פרטות איך שבירור ותיקון הנשמות הללו נעשה ראשית לכל על ידי עסקנו בחכמת הקבלה לשמה.

ונסיים בדברי הרמח"ל בסוף 'דרך עץ החיים' במה שכתב שם: 'כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה – מֵאַחַר שֶׁלָּנוּ מִשְׁפַּט הַבְּחִירָה לִמְאֹס בָּרַע וְלִבְחֹר בַּטּוֹב וְלַעֲשׂוֹת תִּיקּוּנִים גְּדוֹלִים עַל יְדֵי עֵסֶק תּוֹרָתֵנוּ וְאֵין אָנוּ עוֹסְקִים, נִמְצָא אָנוּ הַגְּרָמָא בַּנְּזָקִין שֶׁהַסִּטְרָא אָחֳרָא מִתְגַּבֶּרֶת, חַס וְחָלִילָה! בִּפְרָט לִמּוּד חָכְמַת הָאֱמֶת, הוּא לִמּוּד הַקַּבָּלָה – הוּא רֹאשׁ לְכָל הַתִּקּוּנִים, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הָרַב הַקָּדוֹשׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּפֶה מָלֵא: 'דְּבֵיהּ יִפְּקוּן יִשְׂרָאֵל מִגָּלוּתָא' – בִּזְכוּת לִמּוּד הַקַּבָּלָה יֵצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַגָּלוּת… שֶׁיּוֹדֵעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁעֵסֶק הַלִּמּוּד זֶה הוּא רֹאשׁ לְכָל הַתִּקּוּנִים… בֶּן אָדָם! בִּין תָּבִין אֶת אֲשֶׁר לְפָנֶיךָ, וְהַבֵּט נָא וּרְאֵה שֶׁכָּל הַתִּיקּוּנִים הַגְּדוֹלִים הֵמָּה תַּחַת יָדֶיךָ עַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה וְחָכְמַת הָאֱמֶת. וְהִנֵּה הַחָכְמָה הַזֹּאת בְּקֶרֶן זָוִית הִיא מוּנַחַת, וְאֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ… שֶׁצְּרִיכִים אָנוּ לְבַקֵּשׁ תִּיקּוּנִים שֶׁיְּתֻקְּנוּ כָּל הַקִּלְקוּלִים שֶׁעַל יְדֵי זֶה יָבוֹא מְשִׁיחֵנוּ. וְהִנֵּה הַתִּקּוּן הַזֶּה תַּחַת יָדֵינוּ, וּמַה נַּעֲשֶׂה לְיוֹם פְּקֻדָּה'?! עד כאן לשון רמח"ל – והמה דברי אלוהים חיים!

י: 'וְנוֹדַע אֶת אֲשֶׁר אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה – 'כָּל דּוֹר שֶׁלֹּא נִבְנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו כְּאִלּוּ נֶחֱרָב בְּיָמָיו'…'

דברי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הללו כבר ידועים לכולם – 'כָּל דּוֹר שֶׁלֹּא נִבְנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו כְּאִלּוּ נֶחֱרָב בְּיָמָיו', ומקורם בתלמוד ירושלמי (מסכת יומא פ"א ה"א). גם הרמח"ל בהקדמתו 'דרך עץ החיים' לספרו 'קל"ח פתחי חכמה' סמך מסקנתו על דברי הירושלמי הזה וכתב: 'וְהִנֵּה כְּלָל זֶה הוּא בְּיָדֵינוּ, שֶׁ-'כָּל דּוֹר שֶׁלֹּא נִבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו כְּאִלּוּ נֶחֱרַב בְּיָמָיו'. והטעם לכך הוא כמו הסביר רמח"ל שם – 'שמֵאַחֵר שֶׁהֵמָה בַּעֲלֵי בְּחִירָה וְהָיוּ יְכוֹלִים לִפְעֹל בְּמַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים שֶׁיִבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְלֹא עָשׂוּ, לָכֵן מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם כְּאִילוּ נֶחֱרַב בִּימֵיהֶם'! עד כאן לשונו.

ובודאי שזהו הטעם כעיקר בדברי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שגם רבינו מהרח"ו נתכוין אליו כשבחר להזכיר את דברי הירושלמי בהקדמתו – כדי להורות לנו שאם נשמע בקולו ובעצתו כיצד לבחור ולפעול במעשינו הטובים ובפרט על ידי העסק בחכמת הקבלה, אז במהרה בימינו יבנה בית המקדש – אמן!

יא: 'וָאֶתְּנָה אֶת פָּנַי לַחֲקֹר וְלָדַעַת – "מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה" נִּתְאָרֵךְ קִצֵּנוּ וְגָלוּתֵנוּ, וּמַדּוּעַ לֹא בָּא בֶּן יִשַׁי?!'

רבינו כתב כן על פי הפסוק במגילת אסתר (ד ה) – "וַתִּקְרָא אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ מִסָּרִיסֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר הֶעֱמִיד לְפָנֶיהָ וַתְּצַוֵּהוּ עַל מָרְדֳּכָי לָדַעַת – מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה וגו."! וגם כאן בתחילת הקדמתו רצה רבינו מהרח"ו להדגיש את גודל התימה שהיתה בעיניו בהעלותו על דעתו שכבר עברו יותר מאלף חמש מאות שנה מזמן חורבן בית שני! כלומר, מדוע 'נִּתְאָרֵךְ קִצֵּנוּ וְגָלוּתֵנוּ, וּמַדּוּעַ לֹא בָּא בֶּן יִשַׁי?!'

יב: 'וּמַדּוּעַ לֹא בָּא בֶּן יִשַׁי?!'

ענף א:

הרבה מהעיקרים שכבר ביארנו בנוגע לביאת משיח צדקנו וקץ גלותינו על פי דברי הזוהר והמקובלים, וכן כמה וכמה ראשי תיבות ממה שנמשיך בעזרת השם לבאר לקמן על פי התלמוד בבלי וירושלמי מסודרים לפנינו כשלחן ערוך במאמר אחד ומיוחד בזוהר חדש (בדף יב ע"א). לכן טרחנו להעתיקו ולפרשו (בעיקר לאור פירושם של 'מתוק מדבש' ו'הסולם', בתוספת נופך מדילן). זה לשון הזוהר חדש שם:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר" (בראשית א ג) – תַּמָּן תָּנִינָן, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי: מַהוּ דִּכְתִּיב "מַשָּׂא דּוּמָה – אֵלַי קֹרֵא מִשֵּׂעִיר, שֹׁמֵר מַה מִּלַּיְלָה שֹׁמֵר מַה מִּלֵּיל וְגו." (ישעיה כא יא)? אָזְלָא הָא מִלְּתָא כִּי הָא דְאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַגָּלֻיּוֹת שֶׁגָּלוּ יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצָם, כֻּלָם הָיָה גָּלוּי לַכֹּל, וְגָלוּתָא רְבִיעָאָה לֹא נִגְלָה לְעוֹלָם. וְאֵיזֶהוּ גָּלוּת הָרְבִיעִי? זֶהוּ שֶׁהוּא מִשֵּׂעִיר – שֶׁהוּא עֵשָׂו, דִּכְתִיב: "וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר" (בראשית לו ה).'

–                   פירוש הזוהר חדש: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר" (בראשית א ג)  – שָׁם שָׁנִינוּ, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מַהוּ שֶּׁכָּתוּב "מַשָּׂא דּוּמָה" (נבואה זו נאמרה לישעיה הנביא על מלכות אדום) "אֵלַי קֹרֵא מִשֵּׂעִיר" (פירש רש"י בספר ישעיה: 'אמר הקדוש ברוך הוא – אלי קורא הנביא או המלאך מעול מלכות שעיר'), "שֹׁמֵר, מַה מִּלַּיְלָה? שֹׁמֵר, מַה מִּלֵּיל?" (ישעיה כא יא) – שומר ישראל, מה תהא מן הלילה והחשכה הזאת?! דָּבָר זֶה הנרמז בפסוק הנזכר לעיל הוֹלֵךְ כְּמוֹ זֶה שֶּׁאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַגָּלֻיּוֹת שֶׁגָּלוּ יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצָם, כֻּלָּם הָיָה סופם וקץ זמנם גָלוּי לַכֹּל. דהרי נאמר להם שגלות מצרים תהיה ארבע מאות שנה, וכן נאמר להם שגלות בבל תהיה שבעים שנה. וְהַגָּלוּת הָרְבִיעִית שלנו לֹא נִגְלָה קצה בפירוש לְעוֹלָם. וְאֵיזֶהוּ גָלוּת הָרְבִיעִית? זֶה שֶׁהוּא מִשֵּׂעִיר, שֶׁהוּא עֵשָׂו, כמו שֶׁכָתוּב: "וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר" (בראשית לו ה).

'אָמַר רַבִּי: לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ 'שֵׂעִיר'? עַל שֵׁם תּוֹקֶף וְחוֹזֶק הָעוֹל הַכָּבֵד – שֶׁמּוֹנְעִין מֵהֶם הַתּוֹרָה וְהָעֲבוֹדָה, וְזֶהוּ עוֹל עַל נִשְׁמָתָם שֶׁנּוֹתְנִין עַל יִשְׂרָאֵל. שֵׂעִי"ר הוּא תֹּקֶ"ף בְּגִימַטְרִיָּא. וְזֶהוּ הַגָּלוּת שֶׁיִּשְׂרָאֵל יוֹשְׁבִים בָּהּ – הִיא "מַשָּׂא דּוּמָה". כְּלוֹמַר – בַּחֲשַׁאי. דָּבָר שֶׁלֹּא נִגְלָה מֵהַלֵּב לַפֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וְגו." (ישעיה סג ד).'

–                   פירוש הזוהר חדש: אָמַר רַבִּי: לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ 'שֵׂעִיר'? עַל שֵׁם תֹּקֶף וְחֹזֶק הָעֹל הַכָּבֵד שהם משימים על בני ישראל. ולא רק שמייסרים את ישראל בצער הגוף ועוני, אלא שֶׁהם גם מּוֹנְעִים מֵהֶם לימוד הַתּוֹרָה וְהָעֲבוֹדָה של בוראם. וְזֶהוּ העֹל הכי כבד שֶׁהם נּוֹתְנִים עַל נִשְׁמָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. וסימן לדבר זה מצינו בשמה של מלכות הרשעה, דהרי שֵׂעִי"ר הוּא תֹקֶ"ף בְּגִימַטְרִיָּא. וְאמר עוד שֶׁזֶהוּ הַגָּלוּת שֶׁיִּשְׂרָאֵל יוֹשְׁבִים בָּהּ הוּא "מַשָּׂא דּוּמָה" – רוצה לומר "מַשָּׂא" ועול גלות של "דּוּמִיָּה". ופירוש "דּוּמִיָּה" כְּלוֹמַר 'בַּחֲשַׁאי' – משום שלא נגלה קצה של גלות הרביעית אלא נשמרה בחשאי כמו דָּבָר שֶׁלֹּא נִגְלָה מֵהַלֵּב לַפֶּה. וראיה לזה מצינו בפסוק בנבואת ישעיה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וְגוֹ." (ישעיה סג ד) – נבואה זו איירי בנקמה שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לאדום על מה שעינו את בניו ובנותיו בגלות רביעית, כמו שכתוב לעיל מיניה (בפסוק א) "מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה… רַב לְהוֹשִׁיעַ". ובאותו ענין (בפסוק ד) נאמר "כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וְגוֹ." – הרי נרמז לנו שלא נגלה מתי יבא אותו היום שהקדוש ברוך עתיד לנקום נקמת עמו – מטעם שיום הנקמה והגאולה כמוס ונסתר בתוך לבו.

'רַבִּי יִצְחָק פָּתַח – "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר" (דברים לד ו), וּכְתִיב: "וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבוּרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה". אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שׁוֹטִים הֵם הַמְחַשְּׁבִים קִצֵּי מְשִׁיחָא – דָּבָר שֶׁלּא גִלִּיתִי לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי" (ישעיה סג ד) – לִבָּא לְפוּמָא לָא גַלְיָא, וְאִינוּן מִשְׁתַּדְּלֵי לְמֶחֱשַׁב קִצִּי?!'

–                   פירוש הזוהר חדש: רַבִּי יִצְחָק פָּתַח לפרש מה שכתוב בפסוק: "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר" (דברים לד ו), וְכָתוּב אחרי זה: "וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה". מכאן מביא רבי יצחק ראיה שאי אפשר לדעת ולחשב את קץ הגלות וביאת המשיח משום שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שׁוֹטִים הֵם הַמְחַשְּׁבִים אֶת הקֵץ והזמן של ביאת הַמָּשִׁיחַ, שהרי הוא דָּבָר שֶׁלֹּא גִלִּיתִי לְעוֹלָם, כמו שרמוז בפסוק שהזכרנו לעיל שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי" – מכאן נלמד שכביכול אפילו הַלֵּב של הקדוש ברוך הוא לֹא גִלָּה לַפֶּה שלו דבר זה, וְאַתֶּם מִשְׁתַּדְּלִים לְחַשֵּׁב ולדעת אֶת הַקֵּץ שֶׁלִּי – בתמיה!

'בְּהַאי נֶחֱזֵי – תְּלָתָא סִימָנֵי כְּתָבִית וַאֲחֵזִית לְדָרֵי עָלְמָא בִּקְבוּרְתֵּיהּ דְּמשֶׁה עָבְדִי. וְאִלֵּין אִינוּן: "בַּגַּיא", "בְּאֶרֶץ מוֹאָב", "מוּל בֵּית פְּעוֹר". אֲחֵזִית וִיהָבִית סִימָנִים לְכָלְהוֹן דְּעָלְמָא וְלָא יָדְעֵי קְבוּרְתֵּיהּ, דִּכְתִיב: "וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבוּרָתוֹ". דָּבָר שֶׁלֹּא גִּלִּיתִי וְלֹא הֶרְאֵיתִי – הֵיאָךְ אָמְרֵי שְׁטוּתָא וְשִׁקְרוּתָא קָמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּהַךְ?!'

–                   פירוש הזוהר חדש: אמר הקדוש ברוך הוא שֶׁבָּזֶה הענין של קבורת משה גופא נִרְאֶה שאי אפשר לחשב ולדעת את זמן קץ הגלות וביאת המשיח, דהרי שְׁלֹשָׁה סִימָנִים כָּתַבְתִּי וְהֶרְאֵיתִי לְדוֹרוֹת הָעוֹלָם בְּענין קְבוּרָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה עַבְדִּי, וְאֵלּוּ הֵם: "בַּגַּיְא", "בְּאֶרֶץ מוֹאָב", "מוּל בֵּית פְּעוֹר". ואף על פי שֶׁהֶרְאֵיתִי וְנָתַתִּי שלושה סִימָנִים הללו לְכָל הָעוֹלָם, עם כל זה עדיין לֹא יוֹדְעִים אֵיפֹה קְבוּרָתוֹ, כמו שֶׁכָּתוּב: "וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ". עכשיו מבאר הקדוש ברוך הוא את טענתו על דרך כל שכן – אם קבורתו של משה שכן גיליתי והראתי סימנים ובכל זאת לא נודע לכם איפה הוא, אז כל שכן שקץ גלות הרביעית שהוא דָּבָר שֶׁלֹּא גִלִּיתִי לכם בפירוש וְאפילו לֹא הֶרְאֵיתִי לכם בשום רמז שבודאי אין לכם שום דרך לדעתו! אם כן – אֵיךְ אתם אוֹמְרִים שְׁטוּת וְשֶׁקֶר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּזֶה?! רוצה לומר – במה שאתם אומרים שיודעים אתם לחשב את הקץ אתם משטים בי ומשקרים לעצמכם!

'הֲדָא הוּא דִכְתִיב: "מַשָּׂא דּוּמָה, אֵלַי קוֹרֵא מִשֵּׂעִיר" (ישעיה כא יא) – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁקּוֹרְאִין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵעוֹל כָּבֵד שֶׁל בְּנֵי שֵׂעִיר. וּמַאי אָמְרֵי? "שֹׁמֵר, מַה מִּלַּיְלָה וְגו.'? – רְצוֹנָם לוֹמָר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם – אַתָּה הוּא "שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל" יהוה – עַד מָתַי אָנוּ בָּזֶה הַגָּלוּת שֶׁדּוֹמָה לְלַיְלָה? אֱמוֹר לָנוּ, "מַה מִּלַּיְלָה"? מַה תְּהֵא מִזּוֹ הַלַּילָה? אֵימָתַי תּוֹצִיאֵנוּ מִמֶּנָּהּ?'

–                  פירוש הזוהר חדש: זְהוּ הסוד הרמוז במה שֶׁכָּתוּב: "מַשָּׂא דּוּמָה, אֵלַי קֹרֵא מִשֵּׂעִיר". ומבאר מי הוא הקורא – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁקּוֹרְאִים לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵהָעוֹל הַכָּבֵד שֶׁל בְּנֵי שֵׂעִיר. וּמָה הם אוֹמְרִים? "שֹׁמֵר, מַה מִּלַּיְלָה וְגו."? רְצוֹנָם לוֹמַר – רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם. הרי אַתָּה הוּא "שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל" יהוה. הנה עַד מָתַי אָנוּ בְּזֶה הַגָּלוּת שֶׁדּוֹמָה לְלַיְלָה? אֱמֹר לָנוּ – "מַה מִּלַּיְלָה"? רוצה לומר מַה תִּהְיֶה מִזּוֹ הַלַּיְלָה? מָתַי תוֹצִיאֵנוּ מִמֶּנָּה?

'בֹּא וּרְאֵה מַאי דִּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: "אָמַר שֹׁמֵר, אָתָא בֹקֶר וְגַם לָיְלָה" – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל: "אָתָא בֹקֶר" – הֵבֵאתִי וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן הַגָּלוּת, וְלֹא זְכִיתֶם לִהְיוֹת בַּבֹּקֶר. "וְגַם לָיְלָה" – הֵבֵאתִי לָכֶם הַלָּיְלָה וְהֶאֱפַלְתִּי אֶתְכֶם בְּבוֹר הַגָּלוּת הַזֶּה שֶׁהוּא כַּלַּיְלָה. "אִם תִּבְעָיוּן בָּעְיוּ" (ישעיה כא יב), אִם אַתֶּם מְבַקְּשִׁים לָדַעַת קֵץ גְאוּלַּתְכֶם אֵימָתַי תִּהְיֶה וְאֵימָתַי תָּבוֹאוּ לְאַרְצְכֶם, "שׁוּבוּ אֵתָיוּ" – שׁוּבוּ בִתְשׁוּבָה וּמִיָּד "אֵתָיוּ". כִּי הָא דְאָמַר רִבִּי יְהוּדָה – אֵין קֵץ הַגָּלוּת נִתְלָה אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "הַיּוֹם אִם בְּקוֹלוֹ תִשְׁמָעוּ" (תהלים צה ז)!'

–                  פירוש הזוהר חדש: בֹּא וּרְאֵה מַה שֶּׁכָּתוּב בפסוק שֶׁאַחֲרָיו: "אָמַר שֹׁמֵר, אָתָא בֹקֶר וְגַם לָיְלָה" – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא "שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל" (כמו שמצינו בתהילים קכא ד-ה: "הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל. יְהוָה שֹׁמְרֶךָ יְהוָה צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ"): 'בָּא בֹקֶר' – רוצה לומר: כבר הבאתי לכם את הגאולה הקודמת שנמשלה ל'בֹקֶר' כאשר הֵבֵאתִי וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן הַגָּלוּת בבבל, וְלֹא זְכִיתֶם לִהְיוֹת ולהשאר בַּמצב ההוא של חרות הנמשל ל'בֹּקֶר' – דהרי המשכתם להכעיס לפני גם בזמן בית שני. משום הכי מיד אחרי התיבות "אָתָא בֹקֶר" כתוב: "וְגַם לָיְלָה" – לומר שלכן הֵבֵאתִי לָכֶם גם את חורבן בית שני גם וגלות אדום הַנמשלת ללַּיְלָה, וְהֶאֱפַלְתִּי אֶתְכֶם בְּבוֹר הַגָּלוּת הַזֶּה שֶׁהוּא קשה לכם כְּחשכות הלַּיְלָה. ואמר הנביא בסוף הפסוק בשם הקדוש ברוך הוא: "אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ" (ישעיה כא יב) הוא לשון בקשה ורצון כמו 'אי בעית' – רוצה לומר אִם אַתֶּם מְבַקְשִׁים לָדַעַת קֵץ גְּאֻלַּתְכֶם מָתַי תִהְיֶה וְאֵימָתַי תָבוֹאוּ לְאַרְצְכֶם, אז "שׁוּבוּ אֵתָיוּ" – רוצה לומר "שׁוּבוּ" בִתְשׁוּבָה, וּמִיָּד "אֵתָיוּ" ומיד תבואו – כמו 'כי אתא'. וזה כְּמוֹ שֶּׁאָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵין קֵץ הַגָּלוּת תָלוּי אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "הַיּוֹם – אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ" (תהלים צה ז). רוצה לומר – "הַיּוֹם" תגאלו "אִם" רק "בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ" ותחזרו בתשובה! וכן מצינו במסכת סנהדרין (דף צח ע"א): רבי יהושע בן לוי אשכח לאליהו דהוי קיימי אפיתחא דמערתא דרבי שמעון בן יוחאי. אמר ליה – 'אתינא לעלמא דאתי'? אמר ליה – 'אם ירצה אדון הזה'. אמר רבי יהושע בן לוי – 'שנים ראיתי וקול שלושה שמעתי'. אמר ליה – 'אימת אתי משיח'? אמר ליה – 'זיל שייליה לדידיה'. 'והיכא יתיב'? 'אפיתחא דקרתא'. 'ומאי סימניה'? 'יתיב ביני עניי סובלי חלאים'… אזל לגביה. אמר ליה – 'שלום עליך רבי ומורי'. אמר ליה – 'שלום עליך בר ליואי'! אמר ליה – 'לאימת אתי מר'? אמר ליה – "היום"! אתא לגבי אליהו. אמר ליה – 'מאי אמר לך'? אמר ליה – 'שלום עליך בר ליואי'. אמר ליה – 'אבטחך לך ולאבוך לעלמא דאתי' (דאי לאו צדיקים גמורין אתם לא הוה יהיב לך שלמא, ולא הוה מדכר שמיה דאבוך – רש"י). אמר ליה – 'שקורי קא שקר בי, דאמר לי "היום" אתינא, ולא אתא'! אמר ליה – 'הכי אמר לך: "הַיּוֹם, אִם בְּקוֹלוֹ תִשְׁמָעו"! עד כאן לשון הגמרא.

וְכֵיוָן שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם נִרְמַז הָרֶמֶז הַגָּדוֹל הַזֶּה בְּרָזֵי הַסְּתָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר, וַיְהִי אוֹר" (בראשית א ג). כְּלוֹמַר: יְהִי רָז. וְ'רָז' וְ'אוֹר' דָּבָר אֶחָד הוּא. "וַיַּרְא אֱלֹהִים" לָזֶה הָרָז "כִּי טוֹב" לִהְיוֹת בְּרָז וְסוֹד – כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְגַּלֶּה לְשׁוּם אָדָם. שֶׁאִלְמָלֵי יִתְגַּלֶּה, כַּמָּה פְּרִיצִים מִבְּנֵי עַמֵּנוּ יֵלְכוּ לַאֲבַדּוֹן.

–                   פירוש הזוהר חדש: וְכֵיוָן שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם כבר נִרְמָז הָרֶמֶז הַגָּדוֹל הַזֶּה שקץ גלות הרביעית בהכרח יהיה בְּרָזֵי הַסְּתָרִים ונעלם מעין כל חי, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר, וַיְהִי אוֹר". כְּלוֹמַר – כאילו כתוב יְהִי רָז. וְרמז זה נלמד ממה שֶׁ'רָז' וְ'אוֹר' דָּבָר אֶחָד ומספר אחד הוּא בְּגִימַטְרִיָּא – דהרי גם 'רָז' וְגם 'אוֹר' מספרם מאתים ושבע. אחר שלמדנו רמז זה, יש לפרש את הפסוק הנזכר לעיל לענייננו באופן זה: "וַיַּרְא אֱלֹהִים" לְזֶה הָרָז שהוא קץ גלות הרביעית שהוא נעלם ונסתר מעין כל חי, והסכים "כִּי טוֹב" הקץ לִהְיוֹת בְּרָז וְסוֹד כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְגַּלֶּה לְשׁוּם אָדָם. והטעם, שֶׁאִלְמָלֵי יִתְגַּלֶּה הקץ יש לחשוש שֶׁכַּמָּה פָּרִיצִים מִבְּנֵי עַמֵּנוּ יֵלְכוּ לַאֲבַדּוֹן מחמת אריכות הזמן – דאם ידעו בני הדור שלא יבא משיח בחייהם יש חשש של ממש שכמה וכמה מהם יתיאשו מלחזור בתשובה, באומרם שממילא לא יזכו לראות את הגאולה בחייהם – חס וחלילה!

ממשיך הזוהר חדש: 'וְעַל שֶׁנִּהְיָה בְּרָזָא וְסוֹד, הִבְדִּיל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ – בֵּין אוּמָּתוֹ שֶׁהוּא הָאוֹר, וּבֵין הָאוּמּוֹת שֶׁהֵם הַחשֶׁךְ. שֶׁנֶּאֱמַר: "וּרְשָׁעִים בַּחשֶׁךְ יִדַּמּוּ" (שמואל א' ב ט). וְעוֹד כְּתִיב: "בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ" (תהלים פב ה). "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם" (בראשית א ה) – אָמַר רִבִּי: זֶה יוֹם קֵץ הַגְּאוּלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "הִנֵּה יוֹם בָּא לַיהוה" (זכריה יד א) – זֶה יוֹם הַקֵּץ.'

–                   פירוש הזוהר חדש: וְעַל שֶׁנִּהְיָה הקץ כבר מבריאת העולם להיות בְּרָז וְסוֹד, על ידי זה הִבְדִּיל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ – רוצה לומר בֵּין אֻמָּתוֹ שֶׁהֵם הָאוֹר שבעולם, דהרי על ידי שקבלו את התורה וממשיכים לקיימה הם מאירים את העולם, וּבֵין הָאֻמּוֹת שֶׁהֵם הַחֹשֶׁךְ שבעולם – כי הם מביאים חושך וצער לעולם בדרכיהם המושחתים. כוונת הזוהר חדש כאן כמו שכתבנו למעלה, דדוקא משום שנסתם הקץ מממשיכים בני ישראל להאמין באמונה שלימה בכל יום שיבא, וזה נותן להם כח לסבול את צער הגלות ולא להתערב בין האומות – והיינו ההבדלה שהזכיר למעלה בֵּין הָ'אוֹר' וּבֵין הַ'חֹשֶׁךְ'. עכשיו מביא ראיה שאומות העולם הם בחינת חושך, כמו שֶׁנֶּאֱמַר: "וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדַּמּוּ" (שמואל א' ב ט) – ומפרש תיבת "יִדַּמּוּ" מלשון התדמות. רוצה לומר – אומות העולם המרשעים לישראל במעשיהם דומים לחושך. וְעוֹד כָּתוּב: "מִיַּד רְשָׁעִים הַצִּילוּ. לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ, בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ, יִמּוֹטוּ כָּל מוֹסְדֵי אָרֶץ" (תהלים פב ה) – הרי שהרשעים הולכים בדרך החושך משום שהם דומים לחושך. "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם" (בראשית א ה) – אָמַר רַבִּי: זֶה יוֹם קֵץ הַגְּאֻלָּה. דבר זה נלמד בגזירה שוה, שֶׁנֶּאֱמַר כאן "יוֹם", ובנבואת הגאולה מצינו: "הִנֵּה יוֹם בָּא לַיהוה" (זכריה יד א) – וילפינן "יוֹם" "יוֹם", לומר שגם בפסוק במעשה בראשית רמוז על יוֹם הַקֵּץ.

עד כאן דברי הזוהר חדש ופירושו על מה שנוגע לענייננו בענף זה. ומעין מה שנתבאר בסוף מאמר הזה כבר כתבנו בביאורינו לעיל שזהו עצמו טעם מספיק להבין מדוע לא נתגלה ספר הזוהר עד סמוך לתחילת האלף הששי – דהרי נתפרש בעליל בכמה מקומות בזוהר הקדוש שנגזרה גזרה חמורה שלא יבוא משיח כל האלף החמישי. אם כן מהאי טעמא גופא שפיר יש לומר שיותר טוב היה שלא יתגלה להם סוד זה דנתבאר כאן במשך כל האלף החמישי, דהרי אם ידעו בני הדורות הללו שלא יבא משיח בחייהם היה חשש של ממש שכמה וכמה מהם יתיאשו מלחזור בתשובה חס וחלילה, באומרם שממילא לא יזכו לראות את הגאולה בחייהם!

ועיין דברינו לעיל (באות ו – ענף ב) במה שפלפלנו בדברי ה'חפץ חיים' על מה שכתב על גזירת האלף שנים בהקדמתו לספרו על הלכות לשון הרע ורכילות. וכן ראה מה שליקטנו שם מדברי הרב חיד"א בספרו 'שם הגדולים' ואיך שנתן טעם אחר להסתרת הזוהר מטעם שגזירה במקומה עומדת – ולכן היה יותר טוב שלא יתגלו כל החומרות והעונשים שבזוהר הקדוש במשך האלף החמישי כדי שלא ירבו הקיטרוגים על ישראל – כרחם אב על בנים!

וגם לפי מה שכתבנו שם שודאי ידעו רשב"י וחבריו שגזרת האלף שנים במקומה עומדת עד סוף האלף החמישי, מכל מקום אין להקשות ממה שנתבאר אצלנו במאמר הזוהר חדש שלא נתגלה הקץ לעולם. דהרי מכל מקום ידע רשב"י ברוח קודשו שנגזרה גזירה חמורה בשמים שלא יבוא המשיח במשך כל האלף החמישי, אלא שגם אחר שיעברו אותם האלף שנים עדיין לא נוכל לידע מתי יבוא משיח – כמו שנתבאר אצלנו במאמר הזוהר חדש שלא נתגלה הקץ לעולם. ואכן זהו גופא הטעם שרשב"י התעורר לכתוב את ספר הזוהר והתיקונים ולגנזם עד תחילת האלף הששי שאז כבר יכול משיח לבא 'אי אכשר דרי', כמו שסיים הרב חיד"א (שם) וכתב: 'לכן סמוך לדורות שאחר אלף שנה נתגלה אור הזוהר להגין על ישראל – ושאם נזכה להתעסק בסתרי תורה כדת מה לעשות, בזכות זה תפרה ישע ישועת ישראל!' עד כאן לשונו.

******

הרי נראה בעליל במאמר נכבד זה שהעתקנו ופירשנו מהזוהר חדש שאין בנו יודע מתי יבוא משיח צדקנו ומתי יאמר כבר השם יתברך קץ לצרותינו שבגלות הרביעית הארוכה והמרה זו. מה שכן נתבאר כאן הוא שהכל תלוי בתשובה. וכמו שהדגשנו לעיל באורך, שני נקודות אלו כבר נזכרו במסכת סנהדרין (בדף צז ע"ב), דהתם 'אמר רב – כָלוּ כָּל הַקִּצִּין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה!'. וכבר ליקטנו לעיל בביאורינו לשון דומה מאוד מהזוהר הקדוש (רעיא מהימנא – פרשת נשא דף קכב ע"א): 'וּבְגִין דָּא, כָּל מַאן דְּעָבִיד תְּשׁוּבָה גָּרִים לְאַחְזְרָא ה' לְאָת ו' – וּפוּרְקָנָא בְּדָא תַּלְיָיא! וּבְגִין דָּא: הַכֹּל תָּלוּי בִּתְשׁוּבָה. דְּכַךְ אָמְרוּ קַדְמָאֵי: 'כָּל הַקִּצִּים כָּלוּ וְאֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה' – דְּאִיהוּ שְׁלִימוּ דִּשְׁמֵיהּ!'

והמעיין בדברי הזוהר חדש שהעתקנו כאן יראה בעיניו עד כמה סלדו רשב"י וחבריו מחישובי הקץ מטעם שהיה כל כך ברור להם שהוא נסתם מכל חי. לכן הזהירו אותנו בלשון ברורה – 'אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שׁוֹטִים הֵם הַמְחַשְּׁבִים קִצֵּי מְשִׁיחָא, דָּבָר שֶׁלּא גִלִּיתִי לְעוֹלָם… דָּבָר שֶׁלֹּא גִּלִּיתִי וְלֹא הֶרְאֵיתִי – הֵיאָךְ אָמְרֵי שְׁטוּתָא וְשִׁקְרוּתָא קָמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּהַךְ?! …"וַיַּרְא אֱלֹהִים" לָזֶה הָרָז "כִּי טוֹב" לִהְיוֹת בְּרָז וְסוֹד – כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְגַּלֶּה לְשׁוּם אָדָם. שֶׁאִלְמָלֵי יִתְגַּלֶּה, כַּמָּה פְּרִיצִים מִבְּנֵי עַמֵּנוּ יֵלְכוּ לַאֲבַדּוֹן' – מטעם שביארנו לעיל שיש חשש של ממש שמא יתיאשו מהגאולה בחייהם, חס וחלילה!

ובעזרת השם עוד נאריך הרבה בענף אחר על מה שנרמז בתלמוד ירושלמי מעין מה שנתבאר אצלינו במאמר הזוהר חדש על הקשר שבין 'רָז' וְ-'אוֹר' שמספר שניהם שוה בְּגִימַטְרִיָּא!

ענף ב:

עוד יסוד גדול מאוד שבעזרת השם נעמוד עליו בענף זה מתבאר בהמשך אותו מאמר אחד ומיוחד מהזוהר חדש שפתחנו בו בענף הקודם. זה המשך לשונו:

'רַבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲלַפְתָּא הֲוָה יָתֵיב קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יִצְחָק. אָמַר לֵיהּ – מִידֵי שְׁמִיעַ לֵיהּ לְמַר עַל מָה אִתְאֲרַךְ יוֹמָא דִמְשִׁיחָא מִן גָּלוּתָא דָא? אָמַר לֵיהּ – לָא אִתְאֲרַךְ אֶלָּא עַל בִּיטוּל אוֹרַיְיתָא! דְּהָכֵי שְׁמַעְנָא מֵרַב הַמְנוּנָא סָבָא – תְּלָתָא גָּלֻיּוֹת גָּלוּ יִשְׂרָאֵל, וְחָזְרוּ בִּזְכוּתְהוֹן דִּתְלָתָא אָבוֹת. וְגָלוּתָא רְבִיעָאָה בִּזְכוּתָא דְמשֶׁה יִתְחַזְּרוּן.'

–                   פירוש הזוהר חדש: רַבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲלַפְתָּא הָיָה יוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבִּי יִצְחָק. אָמַר לוֹ (רוצה לומר – שאל את רַבִּי יִצְחָק): הַיָדוּעַ לוֹ לְמַר הטעם עַל מָה הִתְאָרֵךְ היוֹם של ביאת הַמָּשִׁיחַ מֵהַגָּלוּת הַזּוֹ? אָמַר לוֹ רַבִּי יִצְחָק: לֹא הִתְאָרֵךְ קץ גלותינו וביאת המשיח אֶלָּא עַל עוון בִּטּוּל תּוֹרָה. שֶׁכָּךְ שָׁמַעְתִּי מֵרַב הַמְנוּנָא סָבָא: שָׁלֹשׁ גָּלֻיּוֹת גָּלוּ יִשְׂרָאֵל, וְחָזְרוּ בִּזְכוּתָם שֶׁל שְׁלֹשָׁה אָבוֹת – מגלות בבל בזכות אברהם אבינו, מגלות פרס בזכות יצחק אבינו, ומגלות יון בזכות יעקב אבינו. אמנם מֵהַגָּלוּת הָרְבִיעִית הזו יַחְזְרוּ בִּזְכוּת מֹשֶׁה רבינו שהוריד לנו את התורה מסיני – כמו שיבאר הזוהר חדש בסמוך: 'כְּשֶׁיָּשׁוּבוּ וְיִתְעַסְּקוּ בְתוֹרָתוֹ, בִּזְכוּת מֹשֶׁה אֲנִי גוֹאֲלָם!'

'תָּא וְאַחֲזֵי לָךְ – לָא אִיתְגָּלוּ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא עַל בִּיטוּל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמֶר יהוה עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי" (ירמיה ט יב). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – בַּגָּלֻיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת חָזְרוּ בִּזְכוּת אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב. עַכְשָׁיו הֵם חָטְאוּ בַּתּוֹרָה שֶׁנָּתַתִּי לְמשֶׁה, וְנִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "זִכְרוּ תּוֹרַת משֶׁה עַבְדִּי" (מלאכי ג כב). כַּד יְתוּבוּן וְיִתְעַסְּקוּן בְּתוֹרָתוֹ, בִּזְכוּת משֶׁה אֲנִי גּוֹאֲלָם!'

–                  פירוש הזוהר חדש: בֹּא וְאַרְאֶה לְךָ – לֹא גָלוּ יִשְׂרָאֵל בחורבן בית שני אֶלָּא עַל עוון בִּטּוּל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמֶר יהוה עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי" (ירמיה ט יב). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בַּגָּלֻיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת חָזְרוּ בִּזְכוּת אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב. אבל עַכְשָׁו בחורבן בית שני הֵם חָטְאוּ בַּתּוֹרָה שֶׁנָּתַתִּי לְמֹשֶׁה, וְנִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי" (מלאכי ג כב). אם כן מדה כנגד מדה, רק כְּשֶׁיָּשׁוּבוּ ישראל בתשובה וְיִתְעַסְּקוּ בְתוֹרָתוֹ כראוי לתיקון השכינה, אז בִּזְכוּת תורת מֹשֶׁה אֲנִי גוֹאֲלָם!

******

עד כאן המשך דברי הזוהר חדש. וכמו שאנו בעזרת השם עתידים לבאר בענפים הבאים עלינו לשלום, עולם חדש ומלואו נפתח כאן מול עינינו במה ששאל רַבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲלַפְתָּא את רַבִּי יִצְחָק: 'מִידֵי שְׁמִיעַ לֵיהּ לְמַר עַל מָה אִתְאֲרַךְ יוֹמָא דִמְשִׁיחָא מִן גָּלוּתָא דָא'? דהרי זהו גופא גם מה שרבינו מהרח"ו שאל את עצמו כאן בהקדמתו: 'וָאֶתְּנָה אֶת פָּנַי לַחֲקֹר וְלָדַעַת "מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה" נִּתְאָרֵךְ קִצֵּנוּ וְגָלוּתֵנוּ, וּמַדּוּעַ לֹא בָּא בֶּן יִשַׁי'?! ואם כן, אז לכאורה במה שהשיב רַבִּי יִצְחָק לרַבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲלַפְתָּא היה לכאורה צריך להיות מענה מספיק לכל ספקותיו של מהרח"ו!

והרי למדנו כאן איך שהשיבו רַבִּי יִצְחָק בשפה ברורה: 'לָא אִתְאֲרַךְ אֶלָּא עַל בִּיטוּל אוֹרַיְיתָא! …לָא אִיתְגָּלוּ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא עַל בִּיטוּל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמֶר יהוה עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי" (ירמיה ט יב). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – בַּגָּלֻיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת חָזְרוּ בִּזְכוּת אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב. עַכְשָׁיו הֵם חָטְאוּ בַּתּוֹרָה שֶׁנָּתַתִּי לְמשֶׁה, וְנִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "זִכְרוּ תּוֹרַת משֶׁה עַבְדִּי" (מלאכי ג כב). כַּד יְתוּבוּן וְיִתְעַסְּקוּן בְּתוֹרָתוֹ, בִּזְכוּת משֶׁה אֲנִי גּוֹאֲלָם!' עד כאן לשונו.

אם כן יש לעיין למה לא סמך מהרח"ו שתי ידיו על תשובת רַבִּי יִצְחָק כמו שנתבאר כאן בזוהר חדש?! למה במקום זה פנה והפנה אותנו מהרח"ו למקום אחר בחקירתו? דהרי מיד אחרי שהציע ספקותיו אמר מהרח"ו (בתחילת פרק ב): 'וּמָצָאתִי אוֹן לִי וַאֲנִינָה בְּקִרְבִּי וְלִבִּי דָּוַי, מִמַּאֲמָר אֶחָד הוּבָא בְּסֵפֶר הַתִּיקּוּנִים תִּיקּוּן ל (דַּף עג ע"ב – עד ע"א). ואין לומר שמשום שבימי האריז"ל והבית יוסף עדיין לא הובא הזוהר חדש לדפוס, דהרי בכל זאת היו אותם כתבים מצויים ביניהם עוד לפני שעלה הזוהר חדש על מזבח הדפוס, וכאשר היו מעתיקים ממנו היו מציינים 'מזוהר כתבי-יד'.

ולכאורה יש לתרץ בסייעתא דשמיא שאף על גב דגם כאן בזוהר חדש נתבאר שאורך הגלות הוא משום עוון ביטול תורה, מכל מקום הטעם כעיקר שהעדיף מהרח"ו להביא אוֹן לוֹ מִמַּאֲמָר אֶחָד הוּבָא בְּסֵפֶר הַתִּקּוּנִים תִּקּוּן ל הוא משום ששם בְּתִּקּוּן ל נתבאר ביתר שאת וביתר עוז בדיוק איזה בחינה של ביטול תורה גורמת לרוחו של משיח להסתלק מן העולם בעוונותינו הרבים. דהרי שם בתיקון ל מפורש באר היטב מה דסתם רַבִּי יִצְחָק כאן בזוהר חדש. דהתם איתא: 'וְהַאי רוּחַ דְּאִסְתַּלַּק אִיהוּ רוּחַ דְמָּשִׁיחַ כְּמָה דְאִתְּמַר. וְאִיהוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְאִיהוּ "רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יהו"ה" (ישעיה יא ב)… וְדָא אִיהוּ רוּחָא דְמָשִׁיחַ. וַי לוֹן מָאן דְּגָרְמִין דְּיֵזִיל לֵיהּ מִן עָלְמָא וְלָא יְתוּב לְעָלְמָא! דְּאִלֵּין אִינוּן דְּעָבְדִין לְאוֹרַיְיתָא יַבָּשָׁה, וְלָא בָעָאן לְאִשְׁתַּדְלָא בְחָכְמָה דְקַבָּלָה! …וַי לוֹן דְּגָרְמִין עֲנִיּוּתָא וְחַרְבָּא וּבִיזָה וְהֶרֶג וְאַבְּדָן בְּעָלְמָא!' עד כאן לשונו.

******

הרי קמן שהכל תלוי בעוון ביטול העסק בחכמת הקבלה. ולא רק אורך גלותינו המרה, אלא גם כל 'עֲנִיּוּתָא וְחַרְבָּא וּבִיזָה וְהֶרֶג וְאַבְּדָן בְּעָלְמָא' הוא משום 'דְלָא בָעָאן לְאִשְׁתַּדְלָא בְחָכְמָה דְקַבָּלָה!' ואכן בהמשך הקדמתו (בפרק ב) מעתיק מהרח"ו את כל מאמר התיקונים הנזכר לעיל ועומד על כמה וכמה דיוקים חשובים שבו. ובעזרת השם גם אנו בביאורינו נפרש את כל אותו המאמר בפרטי פרטות על פי גדולי המפרשים, וכן נעמוד על המשמר לבאר כל מה שעתיד מהרח"ו לדייק ממנו.

עם כל זאת, מכיון שמסתמא הקורא הנעים שלנו עדיין לא נכנס לעובי הקורה בעיון סוגיה חשובה זו לכל פרטיה, לכן אנו בענפים הללו נלך בעקבות גדול האבות שאמר "אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי" (בראשית לג יד). ובאמת שהמלאכה לפנינו גדולה מאוד, ולכן ראיתי לנכון להתחיל מלאכת הקודש בהרחבת הדיבור בענפים שבסוף בפרק א על שני חידושים גדולים עד מאוד (לאלו שעדיין לא באו בחדרי הזוהר והתיקונים) שנתחדשו כאן בתשובת רַבִּי יִצְחָק על מה שנשאל 'מִידֵי שְׁמִיעַ לֵיהּ לְמַר עַל מָה אִתְאֲרַךְ יוֹמָא דִמְשִׁיחָא מִן גָּלוּתָא דָא?'

חדא, נעמוד על מה דאמר רַבִּי יִצְחָק שסיבת חורבן בית שני היה משום עוון ביטול תורה. וקשה – דהרי מרגלא בפומא דכל איניש שחורבן בית שני היה משום שנאת חינם. ואכן גמרא מפורשת היא במסכת יומא (בדף ט ע"ב): 'מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלושה דברים שהיו בו: עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים… אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה, ובמצוות, וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות – עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים!' עד כאן לשון הגמרא.

ועוד חדא, החידוש השני שצועק מבין שורות הזוהר חדש הזה הוא גם כן מאותו ענין – והוא המשמעות שגאולתינו מגלות רביעית זו תלויה ראשית לכל בתיקון עוון ביטול תורה שבסיבתו נפלנו לידי מלכות אדום הרשעה מתחילה. וגם זה קשה – דהרי מרגלא בפומא כל איניש שכל גאולתינו תלויה ראשית לכל בתיקון עוון שנאת חינם ועוון לשון הרע! כל זה ועוד יותר יתבאר בעזרת השם יתברך בענפים הבאים עלינו לשלום.

ענף ג:

בענף זה נעמוד על הא דאמר רַבִּי יִצְחָק כאן בזוהר חדש שסיבת חורבן בית שני היה משום עוון ביטול תורה. והרי הבנה זו לכאורה שונה מאוד ממה שהורגלנו לחשוב שחורבן בית שני היה משום שנאת חינם. ואכן כבר הזכרנו למעלה שגמרא מפורשת היא במסכת יומא (בדף ט ע"ב): 'מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלושה דברים שהיו בו: עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים… אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה, ובמצוות, וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות – עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים!' אם כן, לכאורה תמוהים מאוד דברי רַבִּי יִצְחָק בזוהר חדש במה שתלה סיבת חורבן בית שני בעוון ביטול תורה!

ואם תאמר שבכל זאת שפיר אמר רַבִּי יִצְחָק, דהרי מכל מקום הוזכר עוון ביטול תורה בהקשר לסיבת החורבן במסכת בבא מציעא (בדף פה ע"א–ע"ב), וכדומה לזה איתא במסכת נדרים (בדף פא ע"א)! דהרי התם 'אמר רב יהודה אמר רב – מאי דכתיב: "מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי יְהוָה אֵלָיו וְיַגִּדָהּ, עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ" (ירמיה ט יא)? דבר זה ["על מה אבדה הארץ" – רש"י] אמרו חכמים ולא פירשוהו, אמרו נביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקדוש ברוך בעצמו, שנאמר: "וַיֹּאמֶר יְהוָה, עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם" (שם יב)! אמר רב יהודה אמר רב – שלא ברכו בתורה תחילה' [וכיון דלא מברכי, גליא דעתייהו שאינה מתנה חשובה להם – רש"י] עד כאן לשון הגמרא עם פירוש רש"י. ואם כן לכאורה יש לשאול על דברינו – דאמאי דחיתו להא דְרַבִּי יִצְחָק בשתי ידים? הרי גם לו יש גמרא מפורשת כדבריו שסיבת החורבן היתה משום עוון ביטול תורה!

מכל מקום צריכים אנו לומר דרבותינו זכרונם לברכה באותה גמרא דרשו כן על סיבת חורבן בית ראשון ולא בית שני. חדא, דמסתמא דברי ירמיהו הנביא נאמרו כתוכחה בעיקר לבני דורו בסוף בית ראשון (כמו שהעיר לי ידידי הרב ברוך שכטר שליט"א). ועוד, שלכאורה מאוד משמע מדברי התלמוד ירושלמי שפסוק זה "עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ… עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי" (ירמיה ט יא,יב) נאמר דוקא על חורבן בית ראשון. דהא לך לשון הירושלמי במסכת חגיגה (פרק א הלכה ז): 'רבי חונה רבי ירמיה בשם רב שמואל בר רב יצחק – מצאנו שוויתר הקדוש ברוך הוא לישראל על עבודת כוכבים ומזלות, וגילוי עריות, ועל שפיכות דמים. על מאסם בתורה לא וויתר. מה טעמא? 'ויאמר יהוה על אשר עשו עכו"ם, וגילוי עריות, ושפיכות דמים' אין כתיב כאן, אלא "וַיֹּאמֶר יְהוָה עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי"!' עד כאן לשון הירושלמי.

ואכן צריכים אנו לומר שהירושלמי איירי בחורבן בית ראשון, דהרי לא מצינו שרבותינו זכרונם לברכה קשרו עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים אלא לאנשי בית ראשון כמו שמוכח במסכת יומא (בדף ט ע"ב). והגם שהזכרנו כבר מקצת לשון הגמרא לעיל, מכל מקום הנה לשונם המלא: 'מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלושה דברים שהיו בו: עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים. עבודה זרה – דכתיב: "כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ" (ישעיה כח כ)… גלוי עריות – דכתיב: "וַיֹּאמֶר יְהוָה יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם, הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה" (ישעיה ג טז)… שפיכות דמים – דכתיב: "וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד עַד אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם פֶּה לָפֶה" (מלכים ב כא טז). אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים!' עד כאן לשון הגמרא. אם כן הדרא קושיין לדוכתא – מה מצא רַבִּי יִצְחָק לנכון לקשר סיבת חורבן בית שני עם עוון ביטול תורה?!

******

ואחר העיון – הגם שעל כרחך צריכים אנו לומר שמה שדרשו בתלמוד ירושלמי וכן בבבלי (במכסת בבא מציעא ונדרים) שנבואת ירמיהו הנביא "עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי" בודאי קאי אחורבן בית ראשון, עם כל זאת לא נוכל להתעלם ממה שדרשו בזוהר חדש מאותה נבואה עצמה שחורבן בית שני היה מסיבת עוון ביטול תורה. דהרי כנשאל רַבִּי יִצְחָק 'מִידֵי שְׁמִיעַ לֵיהּ לְמַר עַל מָה אִתְאֲרַךְ יוֹמָא דִמְשִׁיחָא מִן גָּלוּתָא דָא?' השיב הוא: 'לָא אִתְאֲרַךְ אֶלָּא עַל בִּיטוּל אוֹרַיְיתָא. דְּהָכֵי שְׁמַעְנָא מֵרַב הַמְנוּנָא סָבָא – תְּלָתָא גָּלֻיּוֹת גָּלוּ יִשְׂרָאֵל, וְחָזְרוּ בִּזְכוּתְהוֹן דִּתְלָתָא אָבוֹת. וְגָלוּתָא רְבִיעָאָה בִּזְכוּתָא דְמשֶׁה יִתְחַזְּרוּן. תָּא וְאַחֲזֵי לָךְ – לָא אִיתְגָּלוּ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא עַל בִּיטוּל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמֶר יהוה עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי". אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – בַּגָּלֻיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת חָזְרוּ בִּזְכוּת אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב. עַכְשָׁיו הֵם חָטְאוּ בַּתּוֹרָה שֶׁנָּתַתִּי לְמשֶׁה, וְנִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "זִכְרוּ תּוֹרַת משֶׁה עַבְדִּי". כַּד יְתוּבוּן וְיִתְעַסְּקוּן בְּתוֹרָתוֹ, בִּזְכוּת משֶׁה אֲנִי גּוֹאֲלָם!' עד כאן לשונו.

ובלאו הכי, אליבא דאמת בודאי שאין מן הנכון להציג את דברי התלמודים כקושיא על דברי הזוהר חדש. דודאי שאין זה מקומנו להחליט אם תנא זה צודק או תנא זה צודק – דכלל גדול בידינו על כל המחלוקות שבדברי רבותינו זכרונם לברכה, והרי בהכרח 'אלו ואלו דברי אלהים חיים' (עירובין יג ע"ב)! אם כן מן הראוי שניגש אל סתירה זו שבדברי רבותינו זכרונם לברכה בחרדת קודש ובענוה הראויה, בזוכרנו תמיד מה שדרשו בבראשית רבה על פסוק "כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם" (דברים לב מז) – 'וְאִם "רֵק" – "הוּא מִכֶּם". לָמָּה? שֶׁאֵין אַתֶּם יוֹדְעִין לִדְרשׁ בְּשָׁעָה שֶׁאִי אַתֶּם יְגֵעִין בּוֹ!' עד כאן לשונו. אלא ודאי שמוטל עלינו ליישב דברי הזוהר חדש עם השני תלמודים במקום לתמוה מהיכי תיתי לחכמי הזוהר לחלוק על חכמי התלמוד – וגם אם זה ידרוש מאתנו יגיעה רבה!

ראשית דבר – נחזור לעיין במה שהיה כל כך פשוט לנו שלכאורה דברי הזוהר חדש הללו חלוקים על השני תלמודים. דהיתכן שהזוהר חדש באמת בא לחלוק על מה שכל כך פשוט לנו דחורבן בית ראשון היה משום עוון ביטול תורה? בודאי שלא נוכל לומר כן! ואכן כוונת רבי יצחק בזוהר חדש מתבארת בהגהת כתב-יד מהרמ"ז (רב משה זכותא זכר צדיק לברכה) שהביאה בפירוש 'מתוק מדבש' על הזוהר חדש. דשם ביאר שפסוק "וַיֹּאמֶר יהוה – עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי" נאמר גם על חורבן בית שני – ולא לאפוקי מחורבן בית ראשון, דהרי כבר הוכחנו לעיל בראיות ברורות דירמיהו הנביא אמר כן לבני דורו שהיו בסוף בית ראשון. ועוד, שבעצם מוכח כן מהירושלמי דאמר: 'מצאנו שוויתר הקדוש ברוך הוא לישראל על עבודת כוכבים ומזלות, וגילוי עריות, ועל שפיכות דמים. על מאסם בתורה לא וויתר… "וַיֹּאמֶר יְהוָה עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי"! אלא ודאי שצריכים אנו לומר כדברי הרמ"ז שְרַבִּי יִצְחָק בא בזוהר חדש לגלות סוד נוסף שלא נתפרש בשני התלמודים – דהיינו שגם בית המקדש השני חרב משום עוון ביטול תורה! ודוק.

ענף ד:

הגם שבענף הקודם נתבאר שהזוהר חדש ודאי לא בא לשלול שבית ראשון נחרב בעוון ביטול תורה (משום דלא יעלה על הדעת שְרַבִּי יִצְחָק יסתור מושכל ראשון זה דמבואר בשני התלמודים) אלא רק לחדש שגם בית שני נחרב משום עוון ביטול תורה, מכל מקום עדיין המלאכה רבה לפנינו עד שנזכה לישב כל דברי רבותינו זכרונם לברכה בשני התלמודים כדי שיעלו בקנה אחד יחד עם דברי הזוהר חדש והמקובלים. סוף סוף 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים', וממילא ודאי שמצוה גדולה לישבם, דתורתינו תורה אחת תמימה היא – וזה החילנו בעזר השם יתברך!

תחילה נפנה ליישב דברי רבותינו זכרונם לברכה במסכת יומא (במה שאמרו שם: 'מקדש ראשון חרב מפני שלושה דברים שהיו בו – עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים') עם מה שאמרו במסכת בבא מציעא ונדרים ("עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ"? …עד שבא הקדוש ברוך הוא בעצמו ופירשה – "עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם"). דלכאורה שני הגמרות סותרות זו את זו.

אכן ישוב אחד מצאנו בכמה ספרים שהעתיקו מפירושו של רבי יצחק אייזיק חבר בספרו 'אור תורה' על ספר 'מעלות התורה'. דשם תמה הגאון ההוא תמיה גדולה על דברי רבותינו זכרונם לברכה (בבבא מציעא ונדרים) שאמרו 'דבר זה שאלו לחכמים ולנביאים ומלאכי השרת – "עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ"? ולא פירשוהו, עד שבא הקדוש ברוך הוא בעצמו ופירשו, שנאמר: "וַיֹּאמֶר יְהוָה עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי". ועל זה תמה הרב יצחק אייזיק חבר זכרונו לברכה ואמר – 'והוא פלא! דהלא בבית ראשון היו עוונות חמורים – עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים. ואם כן מהו ענין ד'שאלו לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו'?! אלא דזה גופא היה קשה בעיניהם – היאך נפלו לעוונות כאלו שבשבילם אבדה הארץ, ומה היה גורם לעוונות חמורים כאלו אצל עם הקודש השרויים בארץ ישראל עם בית המקדש, ועשרה ניסים היו רואים במו עיניהם בבית ראשון כמבואר במשנה באבות? אם כן "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה" (ישעיה א כא)?! וזה מה שנעלם אף מהחכמים והנביאים ומלאכי השרת. ועל זה בא הקדוש ברוך הוא ופירש: "עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי" – דזהו הגרמא שממנה התחילה נפילתם. כי 'בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין' (קידושין – דף ל ע"ב), ואחר שלא לקחו התבלין – נפלו. ואף למה שפירשו [שם בגמרא] 'על שלא ברכו בתורה תחילה' – היינו הך! דסוף סוף הפגם היה מצד התורה שלא נטלוה כראוי, ולכך לא פעלה את כוחה וסגולתה בלומדיה, והוא שגרם לכל! עד כאן לשון רבי יצחק אייזיק חבר כמו שהעתיקו בספר 'אור לנתיבתי'.

הרי שלפי דבריו מצינו ישוב נאה לשני המאמרים בתלמוד בבלי – והוא ששורש השלושה עברות חמורות שהוזכרו במסכת יומא היה בעצם אותו עוון ביטול תורה שהוזכר במקום אחר. אלא, שעוון ביטול תורה היה השורש והשלושה עבירות חמורות היו ענפיו. הדא הוא דכתיב: "שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" (דברים ט יז)!

אלא שגם לאחר שברוך השם זכינו לישב את שתי הגמרות שבתלמוד בבלי, מכל מקום לא נוכל להכחיש שמדברי הירושלמי באמת משמע שאף על פי שהיו בהם בזמן סוף בית ראשון אותם השלושה עברות חמורות, בכל זאת היה הקדוש ברוך הוא סולח להם לולא שהיה בהם גם כן עוון ביטול תורה. דהרי אמרו שם בירושלמי: 'מצאנו שוויתר הקדוש ברוך הוא לישראל על עבודת כוכבים ומזלות, וגילוי עריות, ועל שפיכות דמים. על מאסם בתורה לא וויתר'! עד כאן לשונו. ובאמת שמלשון זה משמע שעוון ביטול תורה היתה עבירה רביעית בידם בו בזמן (ולאו דוקא כשורש וענפיו), אלא שהיתה עבירה רביעית זו שקולה כשלושה חמורות ולכן הכריעה את גורלם המר נגדם – דידוע 'דתלמוד תורה כנגד כולם' (שבת – דף קכז ע"א)!

ואף על פי שלכאורה היה יותר נוח לומר שהתלמוד ירושלמי חלוק על הבבלי (כמו שיישב לעיל רבי יצחק אייזיק חבר את שני המאמרים שבבבלי), מכל מקום לעניות דעתי יותר נכון לפרש שגם כוונת הירושלמי לומר שמכיון שמאסו בתורה ולא למדוה כראוי ראה הקדוש ברוך שלא יחזרו בהם מאותם שלושה עבירות חמורות שהיו כבר בידם. כלומר, ראה הקדוש ברוך הוא שעוון ביטול תורה שבידם הוא השורש להמשך חטאם באותם שלושה עברות חמורות שכבר בידם.

ואם כן, פירוש זה עולה בקנה אחד עם הבבלי (לפי מה שיישב רבי יצחק אייזיק חבר את שני המאמרים שבבבלי) – אלא שהבבלי הדגיש שעוון ביטול תורה היה השורש להתחלת חטאם בשלושה עברות חמורות, מה שאין כן בירושלמי שהדגיש שעוון ביטול תורה היה השורש שבהמשך ימנע מהם לשוב מאותם שלושה עברות חמורות שכבר היו אז בידם. ואם כן שפיר יש לומר שהבבלי אמר חדא (אלעבר) והירושלמי אמר חדא (אלעתיד) – ולא פליגי אהדדי!

ובסייעתא דשמיא מצאנו ראיה חזקה למה שאמרנו שהירושלמי קאי אלעתיד, כמו דמוכח מהמשך דברי הירושלמי הנזכר לעיל. דמיד לאחר שדרשו שם פסוק "וַיֹּאמֶר יְהוָה עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי", אמרו עוד: 'אמר רבי חייא בר בא – אותי עזבו אוותרה, שמא את תורתי שמרו. שאילו אותי עזבו ותורתי שמרו השְׂאור שבה היה מקרבן אצלי"! עד כאן לשונו. (ומה שאמר 'השְׂאור שבה' – כך היא הגירסא לפנינו, וכן ב'פני משה' על הירושלמי. ולקמן בעזרת השם נעמוד יחדו על מה שיש ללמוד מהגירסא האחרת שהוזכרה ב'קרבן העדה', שגרס 'המאור שבה') ושם פירש ה'פני משה' לפי גירסתו 'השְׂאור שבה' בזה הלשון: 'אותי עזבו' – לילך אחרי עבודה זרה. ועל זה אוותרה אם לא היו עוזבים את תורתי לגמרי. 'שמא את תורתי שמרו' – קיצור לשון הוא, כמו שְׂאור ותבלין הנותנין טעם. וכלומר, התורה שהיא שְׂאור ותבלין נגד היצר הרע כמאמר חכמינו זכרונם לברכה 'בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין'. ואם לא היו עוזבים את התורה לגמרי כבר השְׂאור והתבלין שבתורה היה מקרבן לחזור אצלי לעבודתי'! עד כאן לשון ה'פני משה'.

וזהו אכן העיקר בהבנת הירושלמי לפי מה שפירשנו דהרושלמי קאי אלעתיד – דראה הקדוש ברוך הוא שלא יחזרו בהם מאותם שלושה חמורות ולכן ברחמיו הרבים השליך חמתו על עצים ואבנים, שזולת זה לא היה נשאר מישראל שריד ופליט (כמו שאמרו במדרש תהלים על פסוק "מִזְמוֹר לְאָסָף – אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ, טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ, שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם לְעִיִּים!' ('קינה מבעי ליה וכו.') לעומת זאת, כבר ביארנו למעלה איך ששני מאמרי התלמוד בבלי קאי אלשעבר, כלומר בשורש השלושה חמורות.

אם כן, זכינו ברוך השם בענף זה לישב איך שהשני תלמודים לא פלגי אהדדי – דהרי הבבלי אמר חדא (אלשעבר) והירושלמי אמר חדא (אלעתיד), ולא פליגי!

ענף ה:

עם כי ודאי שראוי להודות ולהלל שזכינו עד כה לישב את דברי השני תלמודים באופן דלא פליגי אהדדי, מכל מקום עוד רחוקים אנו מאוד מלברך על המוגמר. חדא, דלא עסקנו עד השתא אלא בסיבת חורבן בית ראשון (ולא בסיבת חורבן בית שני). ועוד, שעדיין לא זכינו לישב את דברי התלמודים עם דברי הזוהר חדש שהזכרנו לעיל במה שהצביעו שם חכמי הזוהר דוקא על עוון ביטול תורה לסיבת חורבן בית שני – וזה לכאורה לא כהש"ס (במסכת יומא) דפירש שחורבן בית שני היה משום עוון שנאת חינם שהיה ביניהם.

דלכאורה נפקא מינה טובא אם סיבת החורבן האחרון היתה משום שנאת חינם (כהש"ס) או משום עוון ביטול תורה (כדברי הזוהר חדש) – דהרי בזה נדע בדיוק מה שיש לנו לתקן כדי להחזיר עטרה ליושנה. ואכן מצינו מפורשות במאמר הזוהר חדש שהעתקנו לעיל שכל גאולתינו תלויה בתיקון עוון ביטול תורה, וכן באין-ספור ספרי מקובלים שהצביעו על סיבת עוון ביטול תורה – ובראשם רבינו מהרח"ו לקמן בהקדמה זו. דהרי במקום אחד כתב: 'הַכֹּל תָּלוּי בְּעֵסֶק הַחָכְמָה הַזֹּאת, וּמְנִיעָתֵנוּ מִלְּהִתְעַסֵּק בָּהּ הִיא גּוֹרֶמֶת אִחוּר וְעִכּוּב בִּנְיַן בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ!' וממילא, מכיון ש'הַכֹּל תָּלוּי בְּעֵסֶק הַחָכְמָה הַזֹּאת' כתב רבינו במקום אחר בהקדמתו: 'וְכַאֲשֶׁר נָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה לַעֲסֹק מֵאַהֲבָה בַּחָכְמָה הַזֹּאת יִגָּאֲלוּ יִשְׂרָאֵל בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, אָמֵן'! עד כאן לשונו. ויש לחקור – מדוע התמקד רבינו מהרח"ו דוקא על החסרון בלימוד הקבלה והתעלם ממה שנתפרש במסכת יומא דסיבת חורבן בית שני היתה משום שנאת חינם שהיה ביניהם?! למה לא תלה רבינו מהרח"ו את גאולתינו וכל מגמת תשובתינו בתיקון עוון שנאת חינם?!

כדי להבין ולהפנים כוונת חכמי הזוהר והמקובלים במה שהצביעו דוקא על עוון ביטול תורה לסיבת חורבן בית שני ומה שממילא משמע שזהו התיקון העיקרי המוטל עלינו לתקן, נצטרך לבאר הדק היטב, היטב הדק מה שביארו מפרשי הש"ס על דברי הגמרא (בירושלמי, וכן בבבלי – בבבא מציעא ובנדרים) שסיבת חורבן בית ראשון היה משום עוון ביטול תורה, דמשם נוכל להקיש להבנת סיבת חורבן בית שני לפי השקפת חכמי הזוהר והמקובלים – ובראשם רבינו מהרח"ו.

******

ידוע שמפרשי הש"ס כתבו שלעולם לא היתה כוונת הגמרא לומר שפסקו אותו הדור שראה בחורבן בית ראשון ללמוד ולעסוק בתורתינו הקדושה, אלא שעוונם היה בדקות גדולה – בבחינת איכות הלימוד, ולא בכמות! ובאמת שדבר זה נרמז בבבא מציעא ובנדרים במה שמיד לאחר שאמרה הגמרא 'דבר זה פירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, שנאמר: "וַיֹּאמֶר יְהוָה, עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם", מיד 'אמר רב יהודה אמר רב – שלא ברכו בתורה תחילה'. וכדמוכח מלשונו של רב יהודה אמר רב, ודאי שבא לתת טעם על מה שאמרו לעיל מיניה ("עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי") – ובא והוסיף לומר שאכן למדו וגם עסקו אותו הדור שראה בחורבן בית ראשון בתורה, אלא 'שלא ברכו בתורה תחילה'! אלמא, עוונם היה בדקות גדולה שבא לביטוי במה שלא ברכו ברכות התורה לפני הלימוד.

ואכן הבנה זאת מתבארת בגדולי מפרשי הש"ס. הרי רש"י (בבבא מציעא) פירש: 'וכיון דלא מברכי, גליא דעתייהו שאינה מתנה חשובה להם'! עד כאן לשונו. הרי שאותו הדור למדו וגם עסקו בתורה, אלא שלא היתה חשובה בעיניהם, ולכן לא בירכו עליה.

והר"ן (בנדרים) הוסיף: 'מצאתי במגילת סתרים של הרב רבינו יונה זכרונו לברכה דקרא הכי דייק – דעל שלא ברכו בתורה תחילה "אבדה הארץ". דאם איתא "על עזבם את תורתי" כפשטא, משמע שעזבו את התורה ולא היו עוסקין בה. כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פרשוהו?! והלא דבר גלוי היה וקל לפרש! אלא ודאי עוסקין היו בתורה תמיד, ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהים "על מה אבדה הארץ"? עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, שהוא יודע מעמקי הלב שלא היו מברכין בתורה תחלה. כלומר, שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כל כך שיהא ראוי לברך עליה, שלא היו עוסקים בה לשמה! ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה. והיינו "וְלֹא הָלְכוּ בָהּ" (ירמיהו ט יב), כלומר – בכוונתה ולשמה! אלו דברי הרב החסיד זכרונו לברכה והם נאים וראויין למי שאמרם'. עד כאן לשון הר"ן בשם רבינו יונה.

וכאן פתח לנו רבינו יונה זכרונו לברכה פתח גדול להבנת עומק כוונת מאמרי הזוהר ודברי המקובלים (ובראשם רבינו מהרח"ו בהקדמה זו) על בוריים. וכמו שנוכיח בסמוך, כל העולם כולו (בין תיקון העולם, ובין חורבנו – חס וחלילה) סובב על ציר זה ששירטט רבינו יונה בביאור דברי הגמרא – שמפני שלא למדו תורה לשמה חרב הבית הראשון וכן הבית שני (כמו שמוכח בזוהר חדש), וממילא משמע שכאשר נחזור לעסוק בתורה לשמה יבנה המקדש שוב – במהרה בימינו אמן!

******

ואיך נוכל להשמיט מענף זה את דברי הב"ח הידועים בהלכות ברכות התורה (באורח חיים – סימן מז)! הרי ודאי שכל דבריו שכתב שם במילים מופשטות המה הקדמות חיוניות לכל מה שעתיד מהרח"ו לבאר על פי סודן של דברים בהמשך הקדמתו (וכן אנו בביאורינו את דברי מהרח"ו כיד השם הטוב עלינו). לכן ראינו לנכון להעתיק את כל דברי הב"ח על הטור בנידון דידן. רק אבקש מן הקורא הנעים שלא יבהל מאריכות העתקת דבריו, אלא אדרבא יעמוד הקורא על עמדו לעיין בהם לשמה – כי רבה תועלתם. זה לשונו שם:

'רבינו (הטור) מביא ראיה מרב יהודה אמר רב שהקדוש ברוך הוא מקפיד על לומדי תורה אפילו עוסקין בה טובא אם אינן זהירין לברך בתורה תחלה. ואיכא לתמוה טובא – למה יצא כזאת מלפניו להענישם בעונש גדול ורם כזה על שלא ברכו בתורה תחלה, שהוא לכאורה עבירה קלה?! ונראה דכוונתו יתברך מעולם היתה שנהיה עוסקים בתורה כדי שתתעצם נשמתינו בעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה, ולכן נתן הקדוש ברוך הוא תורת אמת לישראל במתנה שלא תשתכח מאתנו כדי שתתדבק נשמתינו וגופינו ב-רמ"ח איברים ו-שס"ה גידין ב-רמ"ח מצוות עשה ו-שס"ה לא תעשה שבתורה. ואם היו עוסקים בתורה על הכוונה הזאת היו המה מרכבה והיכל לשכינתו יתברך שהיתה השכינה ממש בקרבם כי היכל השם המה, ובקרבם ממש היתה השכינה קובעת דירתה, והארץ כולה היתה מאירה מכבודו. ובזה יהיה קישור לפמליא של מעלה עם פמליא של מטה והיה המשכן אחד.

אבל, עתה שעברו חוק זה שלא עסקו בתורה כי אם לצורך הדברים הגשמיים להנאתם לידע הדינים לצורך משא ומתן, וגם להתגאות להראות חכמתם – ולא נתכוונו להתעצם ולהתדבק בקדושת ורוחניות התורה ולהמשיך השכינה למטה בארץ כדי שתעלה נשמתם למדרגה גדולה אחרי מיתתם, הנה בזה עשו פירוד שנסתלקה השכינה מן הארץ ועלתה לה למעלה והארץ נשארה בגשמיותה בלי קדושה, וזה היה גורם חורבנה ואבידתה! והוא אמרו: "מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי יְהֹוָה אֵלָיו וְיַגִּדָהּ, עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ? וַיֹּאמֶר יְהֹוָה – עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ" (ירמיה ט יא,יב). ואמר – תורתי תורת אמת אשר נתתי במתנה שלא יהיו למדין ושוכחין, וגם פירשתי להם טעם כל הדברים ופירושיהם – וזהו "אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם" כשלחן ערוך וכו', וכמו שכתבו רבותינו זכרונם לברכה (בעירובין – דף נד ע"ב, ומכילתא ריש משפטים) על פסוק "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (שמות כא א). וכוונתי שיתקשרו בעצם קדושת תורתי תורת אמת והשכינה תהא שורה בקרבם.

והמה עזבו את תורתי "וְלֹא הָלְכוּ בָהּ". פירוש – תחלת ההליכה ברוחניות התורה ממדרגה למדרגה כדי שתתדבק הנשמה בעצמות קדושת התורה "לֹא הָלְכוּ בָהּ" – דהיינו לא הלכו בה לשמה! בשעה שבאו לפתוח בעסק התורה ולברך לפניו יתברך ולהודות לו על נתינת התורה לעמו ישראל כדי שיהיו דבקים בקדושתה ובשכינתו יתברך והוא המכוון בברכת 'אשר בחר בנו' – על אשר קרבנו לפני הר סיני ונתן לנו תורתו הקדושה, כלי חמדתו שהיה משתעשע בה בכל יום כדי שתתדבק נשמתינו בעצמות קדושת התורה ורוחניותה, ולהוריד השכינה בקרבנו – "לֹא הָלְכוּ בָהּ" לעסוק בדברי תורה לשמה! כי בזה נענשו שנסתלקה השכינה מן התחתונים, ואז "אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר". כלומר, נחרבה ונשארה חומרית "מִבְּלִי עֹבֵר" שם קדושת השכינה, כי נסתלקה השכינה לגמרי מן הארץ ועלתה לה למעלה. וכך היא גירסת רב אלפס 'ולומדי תורתך לשמה',  וכזה ראוי להגיה בסדורים'.

הרי "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת" בדברי רבינו יונה (בקיצור) ובדברי הב"ח (באריכות גדולה) שעוון ביטול תורה שהוזכר בש"ס כסיבת חורבן בית ראשון היינו שלמדו וגם עסקו בתורה טובא – אלא שלימודם לא היה לשמה. ואף על גב שחכמי התלמוד אמרו כן בפירוש על סיבת חורבן בית ראשון, הרי כבר נתבאר בזוהר חדש שהוא הדין לגבי חורבן בית שני שגם היה משום לא עסקו בתורה לשמה אלא 'לצורך הדברים הגשמיים להנאתם, לידע הדינים לצורך משא ומתן, וגם להתגאות להראות חכמתם – ולא נתכוונו להתעצם ולהתדבק בקדושת ורוחניות התורה ולהמשיך השכינה למטה בארץ!' (כדברי הב"ח). ואין הכי נמי, גם אז אבדה הארץ שנית בחורבן בית שני עד היום הזה.

ואכן זכינו ברוך השם בענף זה לישב ולהשוות דעת חכמי הזוהר והמקובלים דאמרו 'לָא אִיתְגָּלוּ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא עַל בִּיטוּל תּוֹרָה' בחורבן בית שני עם מה שנתבאר בכמה מקומות בבבלי וכן בירושלמי שסיבת חורבן בית ראשון היה משום עוון ביטול תורה באיכות ולא בכמות – בבחינת לימוד שלא לשמה. "וַאָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר" שסתמו בשני התלמודים עד שבאו חכמי הזוהר וגילו לנו שגם בית המקדש השני חרב בעוון לימוד שלא לשמה. אמנם כמו שיתבאר בענף הבא, עדיין נותר לנו לישב דברי הזוהר עם מה שנתבאר במסכת יומא (ט ע"ב) דחורבן בית שני היה משום שנאת חנם שהיה ביניהם.

ענף ו:

עַתָּה תִרְאֶה שני ישובים עמוקים ונפלאים על מה שלכאורה קשה על הזוהר חדש דאמר על חורבן בית שני 'לָא אִיתְגָּלוּ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא עַל בִּיטוּל תּוֹרָה' ממה שמבואר במסכת יומא (דף ט ע"ב) שבית שני חרב 'מפני שנאת חינם שהיתה ביניהם'. תחילה נציע תירוץ על פי פשטן של דברים, ומשם נעלה לישוב עמוק יותר על פי סודן של אותם דברים.

לעניות דעתין, באופן אחד נוכל לתרץ שני הטעמים שנאמרו לסיבת חורבן בית שני בעזרת ישוב תלמודי פשטי וישר כעין מה שתירצנו לעיל את הסתירה בין הגמרות בסיבת חורבן בית ראשון – דהרי מה שאמרו באותה גמרא במסכת יומא דבית ראשון חרב משום עבודה זרה וגילוי עריות ושפכות דמים לכאורה אינו תואם עם מה שנתבאר במקומות אחרים בבבלי וירושלמי שמשום עוון ביטול תורה אבדה הארץ. וכזכור, סתירה זו בסיבת חורבן בית ראשון תירצנו לעיל בענף ד בשני אופנים. חדא, כדתירץ רבי יצחק אייזיק חבר שעוון ביטול תורה היה השורש והסיבה שהביאם לחטוא באותם שלושה עברות חמורות שחרצו את גורלם המר בחורבן בית ראשון. וחדא, כתירצנו אנו בשם הירושלמי שאם רק היו עוסקים בתורה הקדושה כדבעי אז היה הקדוש ברוך הוא מוותר להם אפילו על אותם שלושה עברות חמורות משום שהיתה עדיין אפשרות שיחזרו בהם. דהרי התם בירושלמי 'אמר רבי חייא בר בא – אותי עזבו אוותרה, שמא את תורתי שמרו. שאילו אותי עזבו ותורתי שמרו השְׂאור שבה היה מקרבן אצלי'! עד כאן לשונו.

ועל פי אותם הדברים נתרץ גם את הסתירה בדברי רבותינו שכרונם לברכה בסיבת חורבן בית שני – טעם חכמי הזוהר שהיה כן משום ביטול תורה שהיה עסקם שלא לשמה לעומת טעם דשנאת חינם כמבואר במסכת יומא. חדא, כדתירץ רבי יצחק אייזיק חבר לעיל סיבת חורבן בית ראשון נימא הכא בסיבת חורבן בית שני – דיש לומר ששורש השנאת חינם שהיתה ביניהם בסוף בית שני היה משום שעסקו בתורה שלא לשמה, ולכן רבתה המחלוקת ביניהם. זהו תירוץ ראשון.

ועוד נתרץ באופן שני כתירוץ השני שהצענו לעיל בענף ד לישב דברי הבבלי עם הירושלמי. דגם לנידון דידן נאמר שכמו שאז היה מוותר להם הקדוש ברוך הוא על שלושה עבירות חמורות לפני חורבן ראשון, כן היה מוותר להם הקדוש ברוך הוא על השנאת חינם שהיה ביניהם לפני חורבן בית שני אם רק היו עוסקים בתורה לשמה. וזה בתקוה שעל ידי עסקם בתורה לשמה היו חוזרים בהם משנאתם, דהרי התורה היא התבלין ליצר הרע שהיה מסכסך ביניהם. אבל כיון שראה שלא היו לוקחים את ה-'תורה תבלין' כדבעי (משום שלימודם היה שלא לשמה) הבין הקדוש ברוך הוא שלא היו חוזרים בהם משנאתם, ולכן הפיצם בגלות לפני שאבדו לגמרי על ידי סיכסוכם! ואם כן, 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים'! ודוק.

******

ובמה שזכינו בסייעתא דשמיא לישב דברי רבותינו זכרונם לברכה בסיבת חורבן בית שני ממילא מתבאר שמה שהורגל המון העם לחשוב שכל גאולתינו תלויה אך ורק בתיקון עוון שנאת חינם על ידי 'אהבת חינם' וכדומה אינה הבנה מדויקת כלל וכלל! וכמובן שאין כוונתינו למעט הענין הנורא של עוון שנאת חינם – דאי הוה מילתא זוטרתי לא היה מתעורר בעל ה'חפץ חיים' זכר צדיק לברכה לחבר את ספרו הקדוש כדי להשיב רבים מעוון לשון הרע ורכילות, וממילא גם מהשנאת חינם המסתעף מעבירות אלו – רחמנא ליצלן!

אלא כל כוונתינו בשורות אלו היא להדגיש ולפרסם הא דנתבאר בדברי הזוהר חדש שהעתקנו לעיל, וכן מה שנתבאר בכמה וכמה מקומות אחרים בספר הזוהר והתיקונים בנוסף למה שהוזכר בכל ספרי המקובלים ובראשם רבינו מהרח"ו שכתב אצלינו בהקדמתו: 'הַכֹּל תָּלוּי בְּעֵסֶק הַחָכְמָה הַזֹּאת, וּמְנִיעָתֵנוּ מִלְּהִתְעַסֵּק בָּהּ הִיא גּוֹרֶמֶת אִחוּר וְעִכּוּב בִּנְיַן בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ!' הרי שלדעת רבינו מהרח"ו זהו התיקון העיקרי וראש מגמת תשובתינו, כמו שכתב במקום אחר: 'וְכַאֲשֶׁר נָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה לַעֲסֹק מֵאַהֲבָה בַּחָכְמָה הַזֹּאת יִגָּאֲלוּ יִשְׂרָאֵל בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, אָמֵן!' וזוהי המטרה הברורה שהציבו לנו חכמי הזוהר שאליה אנו חייבים לשאוף כדי לצאת מגלותינו הארוכה – כמו דאמר ליה אליהו לרשב"י (ברעיא מהימנא בפרשת נשא – דף קכד ע"ב): 'וּבְגִין דַּעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְמִטְעַם מֵאִילָנָא דְּחַיֵּי דְּאִיהוּ הַאי סֵפֶר הַזֹּהַר יִפְּקוּן בֵּיהּ מִן גָּלוּתָא בְּרַחֲמֵי'! (פירוש הזוהר: וּמִשּׁוּם שֶׁעֲתִידִים יִשְׂרָאֵל לִטְעֹם מֵעֵץ הַחַיִּים שֶׁהוּא סֵפֶר הַזֹּהַר הַזֶה יֵצְאוּ בוֹ מֵהַגָּלוּת).

ומכל מקום, הגם שטעם זה הוא אבן פינה בדברי חכמי הזוהר וספרי המקובלים, הרי מצוה גדולה מוטלת עלינו להבין מה חלקו של עוון שנאת חינם שנזכר במסכת יומא באריכות גלותינו המרה, וכן מה מקומה של מדת האהבה בינינו בקירוב ביאת משיח צדקנו – במהרה בימינו אמן!

ונראה בסייעתא דשמיא לישב ולשלב שני היסודות גם יחד במה ששמעתי כמה וכמה פעמים מפי קדושת האדמו"ר מהאלמין שליט"א, דמרגלא בפומיה הא דאמר רבי שמעון בר יוחאי לתלמידיו הקדושים (החברייא קדישא) בכניסתם לאדרא רבא (כמובאר בזוהר בפרשת נשא – דף קכח ע"א). דהרי בזמן שאספם רשב"י כדי לגלות להם רזי הרזין הקדים ואמר להם: 'אֲנָן בַּחֲבִיבוּתָא תַּלְיָיא מִלְּתָא – דִּכְתִּיב: "וְאָהַבְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" (דברים ו ה), וּכְתִיב: "מֵאַהֲבַת יְהוָה אֶתְכֶם" (דברים ז ח), וּכְתִיב: "אָהַבְתִּי אֶתְכֶם וְגוֹ" (מלאכי א ב)'! עד כאן לשון האדרא רבא. הרי שלפני שגילה להם כל אותן הסודות הנוראים באדרא רבא רצה רשב"י להזכירם שאנו אוחזים במדת האהבה. ואכן כמו שנבאר בסמוך, מדת האהבה היא דרך לימוד הרצויה וגם היחידה בקנין חכמת הקבלה מקדמת דנא.

יסוד זה מוכח מלשון הרמ"ק (בספרו 'אור יקר' – העתיקו בספר 'שערי זוהר' לבעל 'מתוק מדבש' בדף שמו). זה לשונו שם: 'אין הסוד נמסר כדרך שנמסרים שאר דברי תורה שנמסרים בפנים זעומות כדפירשו (רבותינו זכרונם לברכה) 'זרוק מרה בתלמידים'. מפני שהתלמוד בבלי הוא בסוד גלות השכינה בבחינת מט"ט. אמנם סודות התורה הם ברז סוד עתיק יומין – ולזה צריך באהבה ודאי. ולזה אין מוסרין רזי תורה אלא 'ברחימו, דנשיקין דא לדא', "נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְהוָה אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ" (מלאכי ג טז). והלומדים בהם דרך פנים זעומות גורמין דין למעלה. אלא צריך ממש ברחימו כעין של מעלה'! עד כאן לשון הרמ"ק. אם כן ראו עד היכן מגיעים הדברים – דהרי הרמ"ק הדגיש שלימוד הקבלה 'צריך ממש ברחימו כעין של מעלה', עד ש-'הלומדים בהם דרך פנים זעומות גורמין דין למעלה' – רחמנא ליצלן!

ומה שהזכיר הרמ"ק ששאר דברי תורה דרכם להמסר בפנים זעומות, כוונתו להא דאמר רבי לפני מותו לרבן גמליאל בנו כשמסר לו את הנשיאות (במסכת כתובות דף קג ע"ב): 'זרוק מרה בתלמידים'. וכעין זה מצינו במסכת שבת (בדף ל ע"ב): 'אמר רב גידל אמר רב – כל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מֹר תכוינה, שנאמר: "שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר" (שיר השירים ה יג). אל תקרי "מוֹר עֹבֵר" אלא 'מַר עֹבֵר' (מרירות מחמת אימה – רש"י), אל תקרי "שׁוֹשַׁנִּים" אלא 'שֶשׁוֹנִּים'! עד כאן לשון הגמרא.

וידוע לכל באי בית המדרש, ובפרט לחובשי היכלי הישיבות הקדושות מהודו ועד כוש שאכן זוהי דרך הלימוד המצויה והרצויה בלימוד הפשט מגדול הרבנים ועד קטן התלמידים, ולכן אף גדולי המקובלים נהגו כן בעסקם בש"ס ופוסקים. דמי לנו גדול מרבינו האריז"ל שהעיד עליו תלמידו מהרח"ו (בשער המצוות – פרשת ואתחנן) בזה הלשון:

'גם בענין עסק ההלכה בעיון עם החברים ראיתי למורי זכרו לחיי העולם הבא מתגבר כארי בכח בעת שהיה עוסק בהלכה (דהיינו בש"ס ופוסקים) עד שהיה נלאה ומזיע זיעה גדולה. ושאלתי את פיו מדוע טורח כל כך, והשיב לי כי הנה העיון (הוא) כדי לשבר הקליפות שהם הקושיות שיש בהלכה ההיא שאין מניחין לאדם להבין אותם, ולכן צריך האדם לטרוח ולהתיש כחו אז. כי לכן נקראת התורה "תושיה" (משלי ח יד) – דמתשת כחו של העוסק בה, ולכן ראוי לטרוח ולהתיש כחו בהיותו עוסק בהלכה. גם בענין הפלפול ועיון ההלכה היה מורי זכרו לחיי העולם הבא אומר כי תכלית העיון הוא לשבר הקליפות שהם הקושיות – כי הם גרמו לאותם הקושיות שהם בהלכה שלא יובנו תירוציהם כי אם בקושי ובדוחק גדול כנודע'.

הרי במה שהאריז"ל חזר והדגיש שעסקנו בש"ס ופוסקים הוא 'כדי להוציא את ההלכה מבין הקליפות', דבריו תואמים עם מה שאמר הרמ"ק לעיל ש-'התלמוד בבלי הוא בסוד גלות השכינה בבחינת מט"ט' – דכוונת שניהם לומר שכמו שבני ישראל גלו לבין האומות ולשליטת הקליפות שהם סוד הגלות, כמו כן גלתה השכינה הקדושה (שהיא הכל"ה שלמעלה – אותיות הלכ"ה) לבין הקליפות כמונו.

ובאמת שסוד זה נרמז כבר בגמרא (שרבינו מהרח"ו הביא לקמן בהקדמתו ממסכת סנהדרין – דף כד ע"א). דהתם איתא: "בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם" (איכה ג ו) – אמר רבי ירמיה: זה תלמודה של בבל!' ופירש רש"י שם את מהות החושך של התלמוד בבלי בזה הלשון: 'שאין נוחין זה עם זה, ותלמודם ספק בידם'! עד כאן לשונו. ואכן זהו ממש סוד הגלות שביארו האריז"ל והרמ"ק לעיל – דהרי ה'חושך' (שהזכירה הגמרא) וה'ספק' (שהזכיר רש"י) הם הם סוד הקליפות שאנו והשכינה הקדושה הושבנו בתוכם בגלות בעוונותינו הרבים. וממילא מובן שמכיון שהשכינה הקדושה שהיא הכל"ה נמצאת עמנו עתה בגלות בין הקליפות, אז אין פלא שגם ההלכ"ה גלתה בין הקליפות שהמה חושך הגלות (כמו שהדגישו האריז"ל והרמ"ק). ומה שאין התלמידים נוחין זה את זה בהלכה (כמו שהזכיר רש"י) הוא פועל יוצא ממצבה של ההלכ"ה שטבעה בין הקליפות באופן שצריך יגיעה רבה כדי לבררה מן הקליפות שהם הספקות שמסתירים אותה עד שזוכים ללבנה מחושך הגלות שנפלה גם היא וגם אנחנו לתוכו בעוונותינו הרבים.

ועוד רמז גדול על גלות ה-הלכ"ה בין ה'חושך' וה'ספק' שהמה הקליפות מצינו במסכת שבת (בדף קלח ע"ב- קלט ע"א). דהתם 'תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר – חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, שנאמר: "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ" (דברים לא כא). אלא מה אני מקיים "יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר יְהֹוָה וְלֹא יִמְצָאוּ" (עמוס ח יב)? שלא ימצאו הלכ"ה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד!' ופירש רש"י שם: 'הלכ"ה ברורה – בטעמים, שלא יהא בה מחלוקת!'

ודע שכל מציאות המחלוקות והספקות שנפלו בהלכ"ה היא גם כן פועל יוצא מגלות ההלכ"ה בין הקליפות. שהרי שענין גלות ההלכ"ה התחיל כבר באמצע תקופת בית שני בעיצומה של גלות יון דאז נפלה המחלוקת הראשונה בהלכ"ה לגבי סמיכה על קרבנות ביום טוב בין יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר ויוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן – כמבואר בלשונו של רש"י על המשנה במסכת חגיגה (בדף טז ע"א): 'וזו היא מחלוקת ראשונה שהיתה בחכמי ישראל' – עד כאן לשונו. הרי לנו שמאז משה רבינו עד גלות יון לא נפלה אפילו מחלוקת אחת בהלכ"ה במשך כל אותם דורות. ואף על פי שהטעם הפשוט למציאות המחלוקות בהלכ"ה הוא משום שבמשך השנים נתמעטו הדעות עד שלא דקדקו התלמידים בשמועת רבותם כמו שדקדקו התלמידים הראשונים, מכל מקום הסיבה הפנימית לכל האמור הוא משום תוקף הגלויות שקפצו עלינו בעוונותינו הרבים ויחד עמם התגברות הקליפה שהם מקור הספקות!

הרי ידוע שהאריז"ל גילה לנו (בשער המצוות – פרשת ואתחנן) שכל ענין השכחה הוא משום סוד הקליפה, ובפרט כשבעוונותינו הרבים הושלכנו מגלות לגלות ועל ידי זה תקפה עלינו הקליפה הרעה יותר ויותר – עד שבחורבן בית שני ירדה כבר ההלכ"ה כמעט עד לטמיון בסוד הגלות, מה שנתבטא ב'חושך' והספקות הרבים שנפלו בתלמוד בבלי. וזהו הטעם שגוף גדול של הלכות לא הגיע להכרעה בתלמוד בבלי כאשר אין-ספור סוגיות הסתיימו ב'תיקו' או בעיות דלא אפשיטן. והיינו ממש "בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם" – אמר רבי ירמיה: זה תלמודה של בבל (סנהדרין כד ע"ב)! ועל זה ניבא רבי שמעון בר יוחאי: 'שלא ימצאו הלכ"ה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד', כמו שפירש רש"י שם: 'הלכ"ה ברורה – בטעמים, שלא יהא בה מחלוקת!'

אם כן נתבאר לנו בראיות ברורות שטבע לימוד ה-הלכ"ה (דהיינו ש"ס ופוסקים) הוא בהכרח ממצב זה של החושך והמחלוקת – ולכן לא תתברר ה-הלכ"ה אלא על ידי יגיעה רבה הצריכה לשבור את כל הקליפות הסוככים על אמיתה של הלכ"ה ברורה בסוד גלות ההלכ"ה בתוכם. ואם כן אין פלא שחכמי בבל (שאנו ממשיכי דרכם כידוע, דתלמוד בבלי הוא תלמודא דידן) לא היו נוחין זה עם זה, וממילא  היה תלמודם ספק בידם – כמו שפירש רש"י בסנהדרין. לא שהיו שונאים זה את זה חלילה, אלא שזהו ממש דרך הלימוד הרצוי והנכון בש"ס ופוסקים (כמו שנהג והנהיג כן האריז"ל בעצמו). והיינו גם מה שכתב הרמ"ק שפשטי התורה 'נמסרים בפנים זעומות – כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: 'זרוק מרה בתלמידים', וכן אמרו: 'כל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מֹר תכוינה, שנאמר: "שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר" – אל תקרי "מוֹר עֹבֵר" אלא 'מַר עֹבֵר', אל תקרי "שׁוֹשַׁנִּים" אלא 'שֶשׁוֹנִּים' – ופירש רש"י: 'מַר עֹבֵר' – מרירות מחמת אימה!'

******

בדומה למה שכתבנו למעלה מצינו גם במסכת קידושין (בדף ל ע"ב), במה דרשו חכמי הגמרא על הפסוק "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ מֵהֶם, לֹא יֵבֹשׁוּ כִּי יְדַבְּרוּ אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר" (תהילים קכז ה). דהתם איתא: 'מאי "אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר"? אמר רבי חייא בר אבא – אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה!' ופירש רש"י שם: 'נעשו אויבים – מתוך שמקשים זה לזה, ואין זה מקבל דברי זה!' עד כאן לשונו. הרי שזוהי דרך הלימוד הרצויה כדי להוציא הלכ"ה ברורה מתוך הקליפות שנפלה לתוכם בסוד הגלות.

וידעתי אַחַי, ידעתי שתקשו עלינו מהמשך אותה גמרא במסכת קידושין. דמיד אחרי זה למדה הגמרא מפסוק "עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת יְהוָה" (במדבר כא יד) דאיירי במלחמתה של תורה ש–'אינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר: "אֶת וָהֵב בְּסוּפָה" – אל תקרי "בְּסוּפָה" אלא בְּ'סוֹפָה' – עד כאן לשונו. אם כן לכאורה מסוף אותה גמרא עצמה מוכח שסופם להיות אוהבים! עם כל זאת, לעניות דעתין לא קשיא סיפא ארישא (כלומר – על מה שדייקנו מהרישא), מטעם שמסתבר מאוד שהבטחה זו אמרו רבותינו זכרונם לברכה רק בסוף אותה מלחמתה של תורה כאשר זכו שני ה'אויבים' לברר וללבן את ההלכ"ה בְּ'סוֹפָה' של אותה המלחמה שבעבורם נעשו הלומדים מתחילה אויבים זה את זה – שרק באופן זה ממילא אין יותר מקום לאיבתם מאחר שסוף סוף זכו לטעום ממתק פרי ההלכ"ה בְּ'סוֹפָה'. דרק אז מטבעם של דברים 'אינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר: "אֶת וָהֵב בְּסוּפָה" – אל תקרי "בְּסוּפָה" אלא בְּ'סוֹפָה'.

אבל מה נענה אנן יתמי דיתמי בדור אחרון זה?! הרי כל אחד ואחד מאתנו יודע בתוך תוכו עד כמה רחוקים אנחנו מללבן אפילו הלכ"ה אחת או סוגיה אחת על בוריה! וגם כל אחד ואחד מאתנו יודע בלבו עד כמה רחוקים אנו מטהרת הלב הרצויה בכניסתינו למלחמתה של תורה. הרי ודאי שכל סטיה קלה בתחלת המלחמה מרצון טהור ולב שלם ללחום עם אויבנו אך ורק למטרה אחת – והיא לשים ידינו ועינינו על אמיתה של תורה ולהוציא את פרי ההלכ"ה לאור עולם מה'חושך' וה'ספק' שהם הקליפות שנפלה ההלכ"ה לתוכם – במשך הזמן סטיה קלה זו תגרר ותדרדר ממה שבתחילה היה נראה כמלחמתה של תורה עד למלחמה אישית בין שני יהירים הרוצים לנצח זה את זה בהראותם חכמתם ומתק לשונם המשונן והמפולפל. האם גם על מלחמה כזאת בין שני אויבים כאלו הבטיחו רבותינו זכרונם לברכה בסיפא דגמרא ש-'אינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה' – אתמהה?!

היפלא אם כן איך נפלה אש שנאת חינם גם בקרב אלו העוסקים בתורה יומם ולילה?! ומי יאמר שכיום 'אכשור דרא' ואין תופעת התחרות מצויה גם בינינו? כמה מאתנו באמת ששים ושמחים על הצלחת הזולת? כמה מאתנו שמחים לראות את ידידינו מגיעים להבנה אמיתית בסוגיה לפנינו? כמה מאתנו רצים בלב שלם לברך את ידידנו שזכה להוציא ספר חדש לאור? אמת שאין ברירה אלא להכנס למלחמתה של תורה בש"ס ופוסקים בפנים זעומות (כמו שכתב הרמ"ק), ואמת שאין דרך אחרת לשבר את הקליפה המרה שנפלה ההלכ"ה לתוכה (כמו שכתב האריז"ל) אלא על דרך מלחמתה של תורה – אבל מה יהיה בְּ'סוֹפָה' של אותה מלחמה אם כל כנסתם מתחילה לא היתה בטהרת הלב הרצויה?!

היפלא אם כן שהמרירות גוברת גם בינינו אם כולנו מתחרים זה עם זה בעיון ופלפול בש"ס ופוסקים מבוקר עד ערב?! ואכן לא פחות מרבינו האריז"ל עצמו הזהיר אותנו על דבר זה (בשער המצוות – פרשת ואתחנן) באמרו כי 'תכלית העיון הוא לשבר הקליפות שהם הקושיות, כי הם גרמו לאותם הקושיות שהם בהלכ"ה שלא יובנו תירוציהם כי אם בקושי ובדוחק גדול כנודע!' עד כאן לשונו. והרי כבר העתקנו לשונו האחר לעיל שלכן צריכים כל היגיעה ומרירות-שפתיים שממילא באה עם יגיעה כל כך רבה ומתישה עד שמגיעים (אם בכלל מגיעים!) לפרי ההלכ"ה הטמון מתחת לקליפה המרה הסוככת עליה.

אלא דא עקא – דלא כולם מגיעים לפרי שמתחת לקליפה המרה, ובפרט בדור הזה שברוך השם רבו הלומדים (וכן ירבו כהנה וכהנה) ואין כולם מחודדים דיים לטעום מאותו פרי לצערינו, וממילא בסוף יום הלימודים נשארים בני החבורה רעבים לתורת השם – בלוקחם עמם בסוף היום רק אותו טעם המר של הקליפה שלא הצריכו לשבור, בנוסף לרוח התחרות מיום לימודם שבעבורה נעשו וגם נשארו אויבים זה עם זה!

וידוע שלכן הזהיר רבינו האריז"ל בזה הלשון: 'שמי שמכיר בעצמו שהוא קשה העיון וטורח בו זמן הרבה עד שיעיין ההלכה – לא טוב הוא עושה, ודומה למי שמשבר כל היום אגוזים ואינו אוכל מה שבתוכם! ויותר טוב שיעסוק בתורה עצמה (אמר הכותב: רוצה לומר במקרא, ובמשנה, וכמובן גם בגמרא – אבל בבקיאות), בדינין, ובמדרשים, ובסודות'! עד כאן לשונו.

אבל ידוע שגדול מאוד הנסיון (בין ללומדים עצמם, ובין לאביהם ולמחנכיהם) להודות על האמת שהרבה מחובשי בית המדרש לא מגיעים לפרי ההלכ"ה – וממילא נשארים מרירים כלפי התורה ולומדיה משום שלא מגיעים למדת האהבה שהבטיחו חכמינו זכרונם לברכה ב'סוֹפָה' של מלחתה של תורה! ולצערינו ולצער השכינה הקדושה, נראה מן החוש שמרירות זו כלפי התורה הקדושה שבדרך לימוד זו לא מספקת את לומדיה את מתיקותה האמיתית, בנוסף לתחרות שנשארת בין רוב הלומדים גם ב'סוֹפָה' של מלחתה של תורה (משני הטעמים שביארנו לעיל) – סוף סוף הרבה פעמים תופעה זו מוכיחה להיות "שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" (דברים כט יז), ומדבר לדבר יכולים בני החבורה לבוא ללשון הרע ואפילו לשנאה של ממש חס וחלילה!

אבל כאמור, כל זה נכון רק על דרך הלימוד בש"ס ופוסקים מהטעם כעיקר שכתב הרמ"ק ש-'התלמוד בבלי הוא בסוד גלות השכינה בבחינת מט"ט', וכמו שביאר רבינו האר"י ש-'העיון הוא כדי לשבר הקליפות שהם הקושיות שיש בהלכה ההיא שאין מניחין לאדם להבין אותה'. והגם שחלילה אין אנחנו באים לערער על גישה זו ללימוד הש"ס ועיון ההלכה – דודאי אין דרך אחרת לטעום מפרי ההלכ"ה – מכל מקום לא יכלנו להתאפק מלעורר בענף זה על מציאות התחרות המשתוללת והמרירות הבלתי ממותקת שנובעת כמעין נובע בין הלומדים היקרים כאשר אין לימודם בש"ס ופוסקים ממוזג במדת האהבה שבאה באופן טבעי מתוך לימוד הקבלה כדרכה בקודש פנימה. אלא ודאי שכל כוונתינו היא אך ורק ש-"אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג" (שיר השירים ז ג)!

******

אמנם דרך לימוד הקבלה הוא בענין אחר לגמרי – כמו שאמר רשב"י לתלמידיו בכנסתם לאדרא רבא: 'אנן בחביבותא תלייא' (דהיינו מדת האהבה), וכמו שכתב הרמ"ק ש-'אין הסוד נמסר כדרך שנמסרים שאר דברי תורה… אמנם סודות התורה הם ברז סוד עתיק יומין – ולזה צריך באהבה ודאי. ולזה אין מוסרין רזי תורה אלא ברחימו, דנשיקין דא לדא, "נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְהוָה אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ". והלומדים בהם דרך פנים זעומות גורמין דין למעלה. אלא צריך ממש ברחימו כעין של מעלה'! עד כאן לשונו.

והטעם לזה הוא משום שסודות התורה לעולם לא ירדו לגלות ולא נפלו לבין הקליפות כדי שנצטרך לשברם ולטעום מרירותם בעוסקנו בם עד שנזכה לטעום מפרי עץ החיים – דהרי פרי עץ החיים שהמה סודות התורה כבר מקולף ומוכן לאכילה. ממילא אין שום צורך ללומדיה חיים זכו להעשות אויבים זה לזה כדי ללבן את דברי הזוהר והאר"י החי. ואדרבא כמו שהזהיר הרמ"ק – 'הלומדים בהם דרך פנים זעומות גורמין דין למעלה! אלא צריך ממש ברחימו כעין של מעלה' – עד כאן לשונו.

ואין זה משום שאין צורך לעיין ולפלפל בדברי הזוהר והמקובלים כדי לרדת לסוף דעתם. ואדרבא, ידוע לכל מי שאפילו רק דפדף בספרי המקובלים כמה פלפול ו'למדות' ישר נמצא בספריהם. ואכן אתפלא אם מאז רבינו הרש"ש (ראש ישיבת 'בית אל' בירושלים לפני יותר ממאתים שנה) הלך עלי אדמות אדם עם כח הפלפול ומוח עיוני גדול ממנו – כמוכח לכל מי שזכה לשבת בשיעוריו של אחד מגדולי המקובלים שבדור – רבי מרדכי עטיא שליט"א בישיבת 'החיים והשלום'. הרי שמה במחיצתו שמענו באוזנינו וראינו בעינינו כמה וכמה פעמים איך שהגאון ההוא מנתח שורה אחת (ולפעמים רק חצי שורה) מסידור הרש"ש ובכך מתרץ דברי האריז"ל שנראים סותרים אלו את אלו מכמה מקומות. ולא רק זאת, אלא לא פעם אחת מוכח מדברי הרש"ש שרבינו מהרח"ו בכוונה כתב דבריו שלא כפשוטן של דברים מטעמים ידועים ל'חיים' – דעל כל אלה התבטא הגאון ההוא שהמה בכלל "לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים", כדי שלא יכנס מי שאינו ראוי.

סופו של דבר, גם בחכמת הקבלה יש ויש עיון ופלפול ישר! אלא שמעלתה של תורת הקבלה היא כל כך גבוהה שגם בעוסקנו בה בדרך הפלפול והעיון הישר עם ה'חברים' בכל זאת אין צורך ללומדיה חיים זכו להעשות אויבים זה את זה, וגם לא לשבת במרה לפני הרב כדי ללבן הסוגיה על בוריה – וזה מטעם שהזכרנו למעלה שלעולם לא נפלו סודות התורה לתוך הקליפות כמו שנפלה ההלכ"ה. (ובעינינו ראינו איך יושבים לומדי הקבלה בעיון נמרץ כ"שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד" – באהבה ורעות ושמחה, ובלי הבדל בין מעמד אחד לשני!)

ומכיון שכך היא דרכה של תורת הקבלה ולומדיה חיים זכו, אז בודאי שהיא היא התרופה שדורנו דור דעה (דלא ראינו מספר כה רב של לומדי תורה שהוגים בה מבוקר עד ערב מאז דור המדבר – תהילות לאל יתברך) חייב לאכול ולשתות כדי למתק את אש התחרות היוצאת מטבעה בדרך לימוד הפשט (דסוף סוף אין גישה אחרת לעיון ההלכ"ה).

וכמובן שכמו בכל התרופות גם לימוד הקבלה חייב להיות במינון הנכון כדי שיועיל – לא פחות מדי ולא יותר מדי! באופן שאם כל לוחמי מלחמתה של תורה יעסקו מקצת היום גם בתורת הקבלה בדרכה שהיא בהכרח בדרך אהבה (כלשון הרמ"ק לעיל: 'ברחימו, דנשיקין דא לדא, "נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְהוָה אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ", בלא פנים זעומות אלא 'ברחימו כעין של מעלה'), אז אין ספק שתיכבה באופן ניכר אש התחרות המתעוררת בטבעה מבין לומדיה. ואדרבא, בזכות המינון הנכון תשאר אש התורה הטבעית כאש המערכה שלא פסקה ממזבח הנחושת גם בשעת המסעות, כמו שכתב רש"י בחומש על הפסוק "וְדִשְּׁנוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וּפָרְשׂוּ עָלָיו בֶּגֶד אַרְגָּמָן" (במדבר ד יג). זה לשונו שם: 'ואש שירדה מן השמים רבוצה תחת הבגד כארי (יומא כא ע"ב) בשעת המסעות ואינה שורפתו, שהיו כופין עליה פסכתר של נחשת (עירובין קד ע"ב)'.

ואכן ידוע ששורש כמעט כל המחלוקות שבתוך בני ישראל הוצתו על ידי ניצוץ של אש התורה שפורץ מדי פעם מאליו מכוונות דלכאורה נראו טובות מתחילה, אלא שמטבעם של דברים ידוע ש-"כִּי תֵצֵא אֵשׁ" (הטבעית ממלחמתה של תורה) "וּמָצְאָה קֹצִים" (שהם לומדי תורה המרירים העוקצים זה את זה במרירותם מחסרון מדת האהבה ביניהם), ממילא כתוצאה מזה "נֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה" (שמות כב ה) – ואין "הַשָּׂדֶה" אלא השכינה הקדושה הנקראת 'שדה תפוחים' (חקל תפוחין), ואין אש האוכלת אותה אלא אש הסכסוך בין בניה. ולעניות דעתין על סכנה זו כבר רמזו רבותינו זכרונם לברכה במסכת בבא קמא (בדף ס ע"א): "שדה" למה לי? לאתויי לחכה נירו וסכסכה אבניו'! עד כאן לשון הגמרא. אמנם לפי דרכנו נוסיף: 'אל תקרי וסכסכה אבניו אלא קרי סכסכה בין בניו'! ודוק.

ודברינו כאן אזלי כעין מה דאיתא במסכת תענית (בדף ד ע"א), דהתם 'אמר רבא – האי צורבא מרבנן דרתח, אורייתא הוא דקא מרתחא ליה, שנאמר: "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם יְהוָה" (ירמיה כג-כט). ואמר רב אשי – כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל אינו תלמיד חכם, שנאמר: "וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע" (שם). אמר ליה רבי אבא לרב אשי – אתון מהתם מתניתו לה, אנן מהכא מתנינן לה, דכתיב: "אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל" (דברים ח ט) – אל תקרי "אֲבָנֶיהָ", אלא 'בוֹניה'! עד כאן לשון הגמרא. (ופירש רש"י שם: 'בוֹניה' – תלמידי חכמים מקיימי עולם בבניניהו). דוק היטב ותמצא דרמז זה במסכת תענית אזלא ממש כדברינו לעיל על האש הטבעית המתעוררת ומסכסכת בין התלמידי חכמים. דלעיל דקדקנו ממסכת בבא קמא שמה שאמרו על נזק האש 'לחכה נירו וסכסכה אבניו' – אל תקרי 'וסכסכה אבניו' אלא קרי 'סכסכה בין בניו'! והרי שהיקש זה שהיקשנו בין השורש 'אֲבָנִים' לשורש 'בָנִים' הוזכר כבר במסכת תענית במה שדרשו שם: 'אל תקרי 'אֲבָנֶיהָ', אלא 'בוֹניה', וכדפירש רש"י: 'בוֹניה' – תלמידי חכמים מקיימי עולם בבניניהו'.

ועוד יש לומר לפי דרכנו על דרך המליצה שמי שיכל למנוע אש זו מלסכסך בין בניו על ידי לקיחת תמצית יומית במינון מדויק של לימוד הקבלה 'ברחימו כעין של מעלה' ובכל זאת התרשל מלעשות זאת, שעליו נאמר: "שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה" (שמות כב ה) – ואין "הַבְּעֵרָה" הזו אלא בית מקדשנו השרוף לעינינו כבר כמעט אלפים שנה, שהרי 'כָּל דּוֹר שֶׁלֹּא נִבְנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו כְּאִלּוּ נֶחֱרָב בְּיָמָיו'. והבן!

******

עוד רמז גדול שאין תיקון לעוון לשון הרע ושנאת חינם כלימוד סודות התורה בדרך אהבה וחביבותא מצינו במסכת ערכין (בדף טו ע"ב). דהתם 'אָמַר רַבִּי חָמָא בָּר רַבִּי חֲנִינָא: מַה תַּקָּנָתָם שֶׁל מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע? אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים" (משלי טו ד) – וְאֵין עֵץ חַיִּים אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ" (משלי ג יח)! עד כאן לשון הגמרא. וכעין זה כתב מרן החפץ חיים (ב'שמירת הלשון' – שער התורה א): 'מִי שֶׁמְּסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע קָנָה לוֹ הַמָּוֶת הַנִּצְחִי. לְהָכֵי יְעָצוֹ הַכָּתוּב דְּמִי שֶׁרוֹצֶה לְרַפְּאוֹת אֶת לְשׁוֹנוֹ יֹאכַל מֵעֵץ הַחַיִּים דְּהוּא הַתּוֹרָה, וְאָכַל וְחַי לְעוֹלָם"! עד כאן לשונו. וכוונתו כדברי הגמרא הנזכרת לעיל ממסכת ערכין.

אמנם מסתימת הגמרא הזו היה נראה דאיירי בכל חלקי התורה, דלכאורה על כל חלקי התורה אמרו שם דהוו עלי 'עֵץ חַיִּים' המועילים ל'מַרְפֵּא לָשׁוֹן' הרע ושנאת חינם שחדרה גם לבין הלומדים היקרים. אלא דא עקא – דכבר ביארנו לעיל מלשונו של הרמ"ק שבדרך הלימוד בעיון הש"ס ללא העסק גם בסודות הקבלה ישנה סכנה טבעית שתבער אש הסכסוך בין לומדיה, ואם כן למעשה לפי דרכנו קשה ללמוד מדברי הגמרא בערכין כפשוטן של דברים דמשמע שכל מקצועות התורה המה "מרפא לשון". ובלאו הכי קשה – דהרי רַבִּי חֲנִינָא אמר ד-'אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה.' ומאי קא משמע לן? דממילא אם תלמיד חכם הוא הרי ודאי שהוא כבר עוסק בתורה תדיר, ובכל זאת לא הועיל לו תלמודו להצילו מעוון לשון הרע החמור!

אלא לפי דרכינו ניחא טפי לומר שכוונת רבותינו זכרונם לברכה באותה גמרא לרמוז לנו: 'מַה תַּקָּנָתָם שֶׁל מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע? אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא (שעוסק רק בפשטי התורה) יַעֲסֹק (גם) בְּתּוֹרָת (הקבלה הנלמדת ברחימו בלא פנים זעומות), שֶׁנֶּאֱמַר: "מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים". וְאֵין 'עֵץ חַיִּים' אֶלָּא ספר הזוהר, כמו דאמר ליה אליהו לרשב"י (ברעיא מהימנא פרשת נשא – דף קכד ע"ב): 'וּבְגִין דַּעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְמִטְעַם מֵאִילָנָא דְּחַיֵּי דְּאִיהוּ הַאי סֵפֶר הַזֹּהַר יִפְּקוּן בֵּיהּ מִן גָּלוּתָא בְּרַחֲמֵי'. (פירוש הזוהר: וּמִשּׁוּם שֶׁעֲתִידִים יִשְׂרָאֵל לִטְעֹם מֵעֵץ הַחַיִּים שֶׁהוּא סֵפֶר הַזֹּהַר הַזֶה יֵצְאוּ בוֹ מֵהַגָּלוּת בְּרַחֲמים).

הרי שבזכות העסק ב'עֵץ הַחַיִּים' דהוא ספר הזוהר ושאר ספרי הקבלה המסתעפים ממנו ימצאו התלמידי חכמים מַרְפֵּא לְלָשׁוֹן הרע ושנאת חינם השורה ביניהם. דודאי שבעוסקנו בסודות התורה בדרך לימודם בְּרַחֲמֵי, ובחביבותא, בלא פנים זעומות אלא 'ברחימו כעין של מעלה' שנזכה למידה גדושה של רַחֲמֵי ממעלה כנגד מדת האהבה שתשרה בנו למטה – ועל ידי זה נזכה כולנו להבטחת אליהו הנביא: 'ובדא יִפְּקוּן בֵּיהּ מִן גָּלוּתָא בְּרַחֲמֵי'! במהרה בימינו, אמן!

ענף ז:

כל מה שכתבנו בענף הקודם לתרץ מה שלכאורה סותרים חכמי הזוהר (באומרם שסיבת חורבן בית שני היה משום עוון ביטול תורה) את דברי הגמרא במסכת יומא (שהצביעה על עוון שנאת חינם ולשון הרע שהיה ביניהם) הוא רק לפי התירוץ הראשון שבידינו, והוא על פי פשטן של דברים. אמנם כבר הזכרנו לעיל שעוד תירץ אחד יש לנו באמתחתינו לפי סודן של דברים, ובו נעסוק בענף זה כיד השם הטוב עלינו.

יסוד הדברים שעליו עומד כל הבנין שנבנה בתירוץ זה תלוי בהבנה עמוקה וישרה בקשר ההדוק (אמנם נסתר) שבין עוון לשון הרע ושנאת חינם מצד אחד, והעסק בחמכת הקבלה וההתנגדות אליה מצד שני. ואמת שהרבה ממה שנבאר כאן שאוב מדברי מהרח"ו לקמן בהקדמתו. לכן גם אם נעמוד בענף זה על כמה וכמה מדבריו בראשי תיבות ובקיצור נמרץ, לא נתעצל מחמת זה לחזור עליהם בהרחבה במקומם הראוי בעזרת השם בביאור דברי מהרח"ו על סדר דבריו – דהרי 'מצוה בחזרת'.

תחילה לך נא וראה איך שלכאורה תפס רבינו ה'חפץ חיים' את דברי הגמרא במסכת יומא כסיבה העיקרית לחורבן בית שני, וכן איך שכתב שהוא הטעם כעיקר לעיכוב גאלותינו. דזה לשונו בהקדמתו לספרו הגדול להלכות לשון הרע ורכילות: 'אַךְ לְבַסוֹף יְמֵי בַּיִת שֵׁנִי גָּבְרָה שִׂנְאַת חִנָּם וְלָשׁוֹן הָרָע בֵּינֵינוּ בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, וּבַעֲבוּר זֶה נְחֱרַב הַבַּיִת וְגָלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ כִּדְאִיתָא בְּיוֹמָא (דף ט ע"ב) וּבִירוּשַׁלְמִי (פרק א הלכה ה דמסכת יומא)'. וביאר שם ה'חפץ חיים' את דבריו: 'הֲגַם שֶׁהַגְּמָרָא נָקטָה שִׂנְאַת חִנָּם, הַכַּוָּנָה הוּא עַל לָשׁוֹן הָרָע גַּם כֵּן שֶׁיּוֹצֵאת מִצַד הַשִּׂנְאָה – דְּאִי לָאו הָכִי לֹא הָיוּ נֶעֱנָשִׁים כָּל כָּךְ. וְהַיְנוּ דְּסִיֵּם שָׁם: 'לְלַמֶדְךָ, שֶׁקָּשָׁה שִׂנְאַת חִנָם כְּנֶגֶד עֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים', וְזֶה מָצִינוּ בַּעֲרָכִין (דף טו) גַּבֵּי לָשׁוֹן הָרָע. וְעוֹד מִגּוּפָא דִּשְׁמַעְתָּא דְּיוֹמָא מוּכָח כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ, מִדְּפָרִיךְ שָׁם 'וּבְמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וְכוּ. וְדוֹקְרִים אֶת חַבְרֵיהֶן וְכוּ.' עַיֵּן שָׁם'. עד כאן לשונו על סיבת חורבן בית שני.

וקצת אחרי זה פנה ה'חפץ חיים' לסיבת אורך גלותינו ואמר: 'וְכַאֲשֶׁר נַחְפְּשָׂה דְּרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה אֵיזֶה עֲוֹנוֹת הֵם מֵהָעִקָרִים הַגּוֹרְמִים לַאֲרִיכַת גָּלוּתֵנוּ, נִמְצָאֵם הַרְבֵּה. אַךְ חֵטְא הַלָּשׁוֹן הוּא עַל כֻּלּוֹ מִפְּנֵי כַּמָה טְעָמִים. אֶחָד, כֵּיוָן שֶׁזֶּה הָיָה הָעִקָר לְסִבַּת גָּלוּתֵנוּ כְּמוֹ שֶׁהֵבֵאנוּ מִגְמָרָא יוֹמָא וּמִירוּשַׁלְמִי הַנַּ"ל. אִם כֵּן כָּל כַּמָה שֶׁלֹּא נִרְאֶה לְתַקֵן זֶה הַחֵטְא, אֵיךְ תּוּכַל לִהְיוֹת גְּאֻלָּה? כֵּיוָן שֶׁזֶּה הַחֵטְא פָּגַם כָּל כָּךְ שֶׁעַל יְדֵי זֶה גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ, עַל אַחַת כַּמָה וְכַמָה שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחֵנוּ לָבוֹא לְאַרְצֵנוּ'! עד כאן לשונו.

ומפשטות דבריו שם היה נראה שסברת ה'חפץ חיים' היא כעין מדה כנגד מדה. כביכול אמר הקדוש ברוך הוא: 'אתם חטאתם בעוון לשון הרע ושנאת חינם ולכן החרבתי את בית מקדשי ושרפתי את היכלי והגלתי אתכם מארצכם כדי שתתבוננו מה גרמה לכם מדה רעה זו שביניכם. לכן שובו ממדה רעה זו של לשון הרע ושנאת חינם שביניכם, ומיד אשיבכם לארצכם בשמחה ובששון'. כן נראה לכאורה ממה שכתב: 'אִם כֵּן, כָּל כַּמָה שֶׁלֹּא נִרְאֶה לְתַקֵן זֶה הַחֵטְא אֵיךְ תּוּכַל לִהְיוֹת גְּאֻלָּה? כֵּיוָן שֶׁזֶּה הַחֵטְא פָּגַם כָּל כָּךְ שֶׁעַל יְדֵי זֶה גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ, עַל אַחַת כַּמָה וְכַמָה שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחֵנוּ לָבוֹא לְאַרְצֵנוּ'! עד כאן לשונו הטהור.

אלא כשנדייק יותר בדברי ה'חפץ חיים' נמצא סימנים מובהקים שבאמת דעתו דעת זקנים הרבה יותר מורכבת ממה שהצענו לפניכם. חדא, דגם הוא כתב שיש טעמים אחרים לאריכות הגלות, דהרי אמר: 'וְכַאֲשֶׁר נַחְפְּשָׂה דְּרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה אֵיזֶה עֲוֹנוֹת הֵם מֵהָעִקָרִים הַגּוֹרְמִים לַאֲרִיכַת גָּלוּתֵנוּ, נִמְצָאֵם הַרְבֵּה. אַךְ חֵטְא הַלָּשׁוֹן הוּא עַל כֻּלּוֹ מִפְּנֵי כַּמָה טְעָמִים!' עד כאן לשונו. ועוד, ממה שטרח ה'חפץ חיים' להעתיק את כל לשון הזוהר הקדוש בטעם חומר לשון הרע מוכח שגם הוא הבין שעוון לשון הרע הוא רק טעם המתלווה לעוד טעם אחר שמעכב את גאולתינו כמוכח מלשון הזוהר עצמו.

אם כן, אף על גב שכתב ה'חפץ חיים' לעיל ש'חֵטְא הַלָּשׁוֹן הוּא עַל כֻּלּוֹ מִפְּנֵי כַּמָה טְעָמִים', מכל מקום ממה שכתב ה'חפץ החיים' בהמשך דבריו מיד אחר שהעתיק את לשון הזוהר בפרשת פקודי בענין חומר עוון לשון הרע משמע שאולי גם הוא יודה שיש סיבה עוד יותר עיקרית לעיכוב הגאולה. דהרי הוא עצמו כתב שם: 'הֲלֹא נִרְאֶה בַּעֲלִיל מִזֹּהַר הַקָדוֹשׁ שֶׁכָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה וּתְפִלָּה שֶׁלָּנוּ הֵם עוֹמְדִים בַּאֲוִיר הַשָּׁמַיִם וְאֵינָם עוֹלִים לְמַעְלָה – וּמֵאיִן תָּבוֹא עֶזְרָתֵנוּ לְבִיאַת הַמָשִׁיח'! עד כאן לשונו. וכמו שבעזרת השם נראה בסמוך מלשון הזוהר ההוא, מוכח שם שעוון לשון הרע מעכב את כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה וּתְפִלָּה שהם באמת התיקונים והבירורים הגדולים של הנשמות שנפלו עד רגלי 'אדם דקליפה' (כמו שביארינו לעיל על פי דברי האריז"ל) מלעלות מעלה ולהכלל בקודש. והטעם – דכל זמן שפינו ולשוננו מגועל בלשון הרע 'כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה וּתְפִלָּה שֶׁלָּנוּ הֵם עוֹמְדִים בַּאֲוִיר הַשָּׁמַיִם וְאֵינָם עוֹלִים לְמַעְלָה' – כלשון ה'חפץ חיים' עצמו.

ולפני שנראה יחדו את דברי הזוהר הקדוש שהזכיר ה'חפץ חיים' בהקדמתו, נציע טענה שלישית כסמך לדברינו. והיא – שודאי ידע ה'חפץ חיים' כל מה שמבואר בספר הזוהר והתיקונים ובכל ספרי המקובלים שהסיבה העיקרית לעיכוב הגאולה היא משום התרשלות הלומדים מלעסוק בחכמת הקבלה. דהרי ידוע שמרן ה'חפץ חיים' זכרונו לברכה היה בקי גדול בספר הזוהר כמוכח מכל ספריו המלאים בציטוטים מספר הזוהר והתיקונים בכל הנוגע להלכה והשקפה. וגם העידו עליו תלמידיו שהוא עצמו היה מזרז כל מי שישמע בקולו לקרוא כל שבת ושבת את אותה פרשה מספר הזוהר. וגם הוא בעצמו התבטא שלפי נטיית טבעו היה רוצה להשקיע כוחו בלימוד הקבלה, אלא שלא יכל לעשות זאת מחמת טורח צרכי הציבור שעליו כאחד מגדולי פוסקי הדור וראש ישיבה. אם כן לא יעלה על הדעת שיניח ה'חפץ חיים' מה שכולם יודעים – שכל גאולתינו תלויה בעיקר עסק בחכמת הקבלה לשם תיקון השכינה.

אלא על כורחנו שצריכים אנו לומר שמה שכתב בהקדמתו לספר 'חפץ חיים' 'וְכַאֲשֶׁר נַחְפְּשָׂה דְּרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה אֵיזֶה עֲוֹנוֹת הֵם מֵהָעִקָרִים הַגּוֹרְמִים לַאֲרִיכַת גָּלוּתֵנוּ, נִמְצָאֵם הַרְבֵּה – אַךְ חֵטְא הַלָּשׁוֹן הוּא עַל כֻּלּוֹ מִפְּנֵי כַּמָה טְעָמִים' הוא רק להמון העם. דודאי כל עוד המון העם שטופים בזוהמת הלשון קשה מאוד ללומדי התורה שעליהם מוטל לעסוק בתורת הסוד ולהתפלל עם כוונות האריז"ל לעלות את כל בירורי הנשמות שבתיקונם באמת תלויה כל גאולתינו! ודוק.

******

כדי להפנים את הקשר ההדוק (אמנם נסתר) שבין עוון לשון הרע ושנאת חינם מצד אחד, והצורך לעסוק בחמכת הקבלה מצד שני, נראה עתה מה שכתב ה'חפץ חיים' בהקדמת ספרו להלכות לשון הרע ורכילות. זה לשונו שם: 'נִרְאֶה פָּשׁוּט שֶׁהַטַעַם שֶׁהֶחְמִירָה הַתּוֹרָה כָּל כָּךְ בְּזֶה הֶעָוֹן מִשּׁוּם שֶׁמְעוֹרֵר בָּזֶה הַרְבֵּה אֶת הַמְקַטְרֵג הַגָּדוֹל עַל כְּלַל יִשְׂרָאֵל, וְעַל יְדֵי זֶה הוֹרֵג כַּמָה אַנָשִׁים בְּכַמָה מְדִינוֹת. וְזֶה לְשׁוֹן הַזֹּהַר הַקָדוֹשׁ פָּרָשַׁת פְקוּדֵי (דף רסד ע"ב – רסה ע"א):

אִית רוּחָא חֲדָא דְּקַיְּמָא עַל כָּל אִנּוּן מָארֵי דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא. דְּכַד מִתְעָרֵי בְּנֵי נָשָׁא בְּלִישָׁנָא בִּישָׁא, אוֹ הַהוּא בַּר נָשׁ דְּמִתְעָרֵי בְּלִישָׁנָא בִּישָׁא, כְּדֵין אִתְּעַר הַהוּא רוּחָא בִּישָׁא מְסָאֲבָא דִּלְעֵילָא דְּאִקְרֵי 'סַכְסוּכָ"א', וְאִיהוּ שָׁארֵי עַל הַהוּא אִתְעָרוּתָא דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא דְּשָׁארוּ בֵּה בְּנֵי נָשָׁא. וְאִיהוּ עָל לְעֵילָא וְגָרֵים בְּהַהוּא אִתְעָרוּ דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא מוֹתָא וְחַרְבָּא וּקְטָלָא בְּעָלְמָא. וַי לְאִנּוּן דְּמִתְעָרֵי לְהַאי סִטְרָא בִּישָׁא וְלָא נָטְרֵי פּוּמַיְהוּ וְלִשְׁנַיהוֹן, וְלָא חָשְׁשׁוּ עַל דָּא, וְלָא יַדְעֵי דְּהָא בְּאִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא תַּלְיָא אִתְעָרוּ דִּלְעֵילָא בֵּין לְטָב בֵּין לְבִישׁ! …וְכוּלְהוּ דֵּלָטוֹרִין לְאִתְעָרָא לְהַאי חִוְיָא רַבָּא לְמֶהֱוֵי דֵּלָטוֹרָא עַל עָלְמָא, וְכוּלְהוּ בְּגִין הַאי אִתְעָרוּ דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא, כַּד קַיְּמָא אִתְעָרוּתָא דִּילֵיה לְתַתָּא.'

–                   פירוש הזוהר: יֵשׁ רוּחַ (רעה) אַחַת שֶׁעוֹמֶדֶת עַל כָּל אוֹתָם בַּעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע. שֶׁכְּשֶׁמִּתְעוֹרְרִים אֲנָשִׁים בְּלָשׁוֹן הָרָע, אוֹ (אפילו) כְּשֶׁאָדָם (יחיד) מִּתְעוֹרֵר בְּלָשׁוֹן הָרָע, אָז מִתְעוֹרֶרֶת הָרוּחַ הָרָעָה הַזּוֹ הַטְּמֵאָה שֶׁלְּמַעְלָה שֶׁנִּקְרֵאת סַכְסוּכָ"א – וְהִיא שׁוֹרָה עַל אוֹתָהּ הִתְעוֹרְרוּת שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע שֶׁהִתְחִילוּ בָהּ בְּנֵי אָדָם. וְהוּא נִכְנָס לְמַעְלָה וְגוֹרֵם בְּאוֹתָהּ הִתְעוֹרְרוּת שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע מָוֶת וְחֶרֶב וְהֶרֶג בָּעוֹלָם. אוֹי לְאוֹתָם שֶׁמְּעוֹרְרִים אֶת הַצַּד הָרָע הַזֶּה וְאֵין שׁוֹמְרִים פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם, וְלֹא חוֹשְׁשִׁים עַל כָּךְ, וְלֹא יוֹדְעִים שֶׁהֲרֵי בַּהִתְעוֹרְרוּת שֶׁלְּמַטָּה תְּלוּיָה הַהִתְעוֹרְרוּת שֶׁלְּמַעְלָה, בֵּין לְטוֹב בֵּין לְרַע! …וְכֻלָּם מַלְשִׁינִים לְעוֹרֵר אֶת הַנָּחָשׁ הַגָּדוֹל הַזֶּה לִהְיוֹת מַלְשִׁין עַל הָעוֹלָם – וְהַכֹּל מִשּׁוּם הַהִתְעוֹרְרוּת הַזּוֹ שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע, כְּשֶׁקַּיֶּמֶת הִתְעוֹרְרוּת שֶׁלּוֹ לְמַטָּה!

על פי דברי הזוהר הללו המשיך ה'חפץ חיים' וכתב: 'וְעוֹד טַעַם אַחֵר לְגֹדֶל הַפְּגָם שֶׁבָּא עַל יְדֵי עָוֹן זֶה, כִּי עַל יְדֵי שֶׁאָדָם הוּא פּוֹגֵם אֶת לְשׁוֹנוֹ בְּדִבּוּרִים אֲסוּרִים הוּא מוֹנֵעַ אַחַר כָּךְ כָּל דִּבּוּרִים שֶׁל קֹדֶשׁ שְׁהוּא מְדַבֵּר מִלַּעֲלוֹת לְמַעְלָה. וְזֶה לְשׁוֹן הַזֹּהַר הקָדוֹשׁ פָּרָשַׁת פְקוּדֵי: 'וּבְהַאי רוּחָא בִּישָׁא תָּלְיָן כַּמָה גַּרְדִינִין אָחֲרָנִין, דְּאִנּוּן מְמֻנִּין לַאֲחָדָא מִלָּה בִּישָׁא אוֹ מִלָּה טִנּוּפָא דְּאַפִּיק בַּר נָשׁ מִפֻּמֵיה, וּלְבָתַר אַפִּיק מִלִּין קַדִּישִׁין. וַי לוֹן, וַי לְחַיֵּיהוֹן, וְכוּ. וַי לוֹן בְּהַאי עָלְמָא, וַי לוֹן בְּעָלְמָא דְּאָתֵי! בְּגִין דְּאִלֵּין רוּחִין מְסָאֳבִין נָטְלִין הַהוּא מִלָּה מְסָאֲבָא, וְכַד אַפִּיק בַּר נָשׁ לְבָתַר מִלִּין קָּדִּישָׁא, אַקְדִימֵי אִלֵּין רוּחֵי מְסָאֲבָא מִלֵּי הַהוּא מְסָאֲבָא, וּמְסָאֲבֵי לְהַהוּא מִלָּה קַדִּישָׁא, וְלָא זָכֵי לֵה בַּר נָשׁ – וְכִבְיָכוֹל תָּשְׁשָׁא חֵילָא קַדִּישָׁא'

–                   פירוש הזוהר: ומרוח הרע הזה תלויים כמה מעוררי דין אחרים שהם ממונים לאחוז בדבר רע או בדבר טינוף שהאדם מוציא מפיו. ואחר כך (כאשר) מוציא (אותו אדם) מפיו דברים קדושים – אוי להם, אוי לחייהם! בני אדם האלו גורמים לאלו מעוררי דין האחרים לשלוט ולפגום מקום הקדוש. אוי להם בעולם הזה, ואוי להם לעולם הבא! כי אלו רוחות הטומאה לוקחים דבר טומאה הזה שהוציא מפיו, וכשהאדם מוציא אחר כך מפיו דבר קדושה מקדימים אלו רוחות הטומאה ולוקחים דבר טומאה ההוא ומטמאים את דבר הקדושה ההוא. והאדם אינו זוכה באותו דבר הקדושה – וכביכול נחלש כח הקדושה!

על כל האמור סיים ה'חפץ חיים' ואמר: 'הֲלֹא נִרְאֶה בַּעֲלִיל מִזֹּהַר הַקָדוֹשׁ שֶׁכָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה וּתְפִלָּה שֶׁלָּנוּ הֵם עוֹמְדִים בַּאֲוִיר הַשָּׁמַיִם וְאֵינָם עוֹלִים לְמַעְלָה, וּמֵאיִן תָּבוֹא עֶזְרָתֵנוּ לְבִיאַת הַמָשִׁיח'! עד כאן לשונו הנוטה למה שכתבנו לעיל. הרי ברור ממה שכתב 'החפץ חיים' 'שֶׁכָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה וּתְפִלָּה שֶׁלָּנוּ הֵם עוֹמְדִים בַּאֲוִיר הַשָּׁמַיִם וְאֵינָם עוֹלִים לְמַעְלָה' וסיים על זה 'וּמֵאיִן תָּבוֹא עֶזְרָתֵנוּ לְבִיאַת הַמָשִׁיח' שגם הוא סובר שעיקר העזר לביאת המשיח הוא בדברי תורה ותפילה – אלא שכל עוד שעוון לשון הרע מצוי בינינו אין הדברי תורה והתפילות יכולים לעלות מעלה כדי לפעול תיקונן. אם כן 'מֵאיִן תָּבוֹא עֶזְרָתֵנוּ לְבִיאַת הַמָשִׁיח?' – כדברי 'החפץ חיים'!

וכדי להבין מה שאמר ה'חפץ חיים' 'מֵאיִן תָּבוֹא עֶזְרָתֵנוּ לְבִיאַת הַמָשִׁיח?' נזכיר שוב את דברי הרמח"ל ב'דרך עץ חיים': 'וְהִנֵּה כְּלָל זֶה הוּא בְּיָדֵינוּ – שֶׁכָּל דּוֹר שֶׁלֹּא נִבְנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו כְּאִלּוּ נֶחֱרַב בְּיָמָיו (יְרוּשַׁלְמִי יוֹמָא – פֶּרֶק א הֲלָכָה א). מֵאַחַר שֶׁהֵמָּה בַּעֲלֵי בְּחִירָה וְהָיוּ יְכוֹלִים לִפְעֹל בְּמַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְלֹא עָשׂוּ, לָכֵן מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם כְּאִלּוּ נֶחֱרַב בִּימֵיהֶם! כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה, מֵאַחַר שֶׁלָּנוּ מִשְׁפַּט הַבְּחִירָה לִמְאֹס בָּרַע וְלִבְחֹר בַּטּוֹב וְלַעֲשׂוֹת תִּקּוּנִים גְּדוֹלִים עַל יְדֵי עֵסֶק תּוֹרָתֵנוּ וְאֵין אָנוּ עוֹסְקִים, נִמְצָא אָנוּ הַגְּרָמָא בַּנְּזָקִין שֶׁהַסִּטְרָא אָחֳרָא מִתְגַּבֶּרֶת, חַס וְחָלִילָה! בִּפְרָט לִמּוּד חָכְמַת הָאֱמֶת, הוּא לִמּוּד הַקַּבָּלָה הוּא רֹאשׁ לְכָל הַתִּקּוּנִים, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הָרַב הַקָּדוֹשׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּפֶה מָלֵא: 'דְּבֵיהּ יִפְּקוּן יִשְׂרָאֵל מִגָּלוּתָא' – בִּזְכוּת לִמּוּד הַקַּבָּלָה יֵצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַגָּלוּת'! עד כאן לשונו.

וחלילה לא יטעו התלמידי חכמים לדייק ממה שהסקנו שמה שכתב בספר 'חפץ חיים' בחומר לשון הרע הוא רק להמון העם – דזה ודאי אינו! אלא אדרבא, ככל שהוא חכם בתורה דלא פסיק פומיה מגירסא, וככל שבינתו מביאתו לכלכל דבריו במשפטי התפילות שיוצאות מפיו בהבנת וכוונות המילים – יותר ויותר הוא מזיק לעצמו ולעולם כולו אם חלילה פיו ולשונו מגועלים בעוון לשון הרע, רחמנא ליצלן! דהרי רק עכשיו לימדנו רבינו ה'חפץ חיים' מה שאמרו בזוהר הקדוש על תלמיד חכם ובעל תפילה שאינו נזהר בלשונו: 'וַי לוֹן, וַי לְחַיֵּיהוֹן! …וַי לוֹן בְּהַאי עָלְמָא, וַי לוֹן בְּעָלְמָא דְּאָתֵי! בְּגִין דְּאִלֵּין רוּחִין מְסָאֳבִין נָטְלִין הַהוּא מִלָּה מְסָאֲבָא, וְכַד אַפִּיק בַּר נָשׁ לְבָתַר מִלִּין קָּדִּישָׁא אַקְדִימֵי אִלֵּין רוּחֵי מְסָאֲבָא מִלֵּי הַהוּא מְסָאֲבָא, וּמְסָאֲבֵי לְהַהוּא מִלָּה קַדִּישָׁא וְלָא זָכֵי לֵה בַּר נָשׁ – וְכִבְיָכוֹל תָּשְׁשָׁא חֵילָא קַדִּישָׁא!' עד כאן לשון הזוהר הצורם לאוזן השומעת. הרי נמצא שבמקום לתת "עֹז לֵאלֹהִים" בעסק תורתו ותפילותיו אדרבא מתיש הוא כח של מעלה!

******

והשתא דאתינן להכא, איך לא נזכיר עוד ראיה ברורה שחכמי הזוהר אכן הבינו וגם הזהירו שהעסק בחכמת הקבלה והזהירות מלשון הרע ושנאת חינם הם 'תרין רעין דלעולם לא מתפרשין מהדדי' בגדר "סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה טוֹב" (תהילים לד טו) – הן לתיקון העולם, והן להמשך חורבנו אם אין אנו זריזים וזהירים בהם – חס וחלילה! וראיה הגדולה ביותר לדברינו היא איך שחכמי הזוהר נקטו לשונות כמעט זהים בהזהירם על התרשלות התלמידי חכמים מלימוד חכמת הקבלה מצד אחד, וכן על חומר עוון לשון הרע מצד שני.

מצד אחד – הא לך לשון התיקוני זוהר (מתיקון ל) שהעתיק מהרח"ו בפרק ב בחומרת ההתרשלות מחכמת הקבלה: 'וְהַאי רוּחַ דְּאִסְתַּלַּק אִיהוּ רוּחַ דְמָּשִׁיחַ… וַי לוֹן מָאן דְּגָרְמִין דְּיֵזִיל לֵיהּ מִן עָלְמָא וְלָא יְתוּב לְעָלְמָא! דְּאִלֵּין אִינוּן דְּעָבְדִין לְאוֹרַיְיתָא יַבָּשָׁה, וְלָא בָעָאן לְאִשְׁתַּדְלָא בְחָכְמָה דְקַבָּלָה… וַי לוֹן דְּגָרְמִין עֲנִיּוּתָא וְחַרְבָּאוּבִיזָה וְהֶרֶג וְאַבְּדָן בְּעָלְמָא'! עד כאן לשונו.

 ומצד שני – וכנגד זה אמרו בזוהר (שהעתקנו לעיל) לשון דומה מאוד על חומרת עוון לשון הרע: 'וְאִיהוּ עָל לְעֵילָא וְגָרֵים בְּהַהוּא אִתְעָרוּ דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא מוֹתָא וְחַרְבָּא וּקְטָלָא בְּעָלְמָא. וַי לְאִנּוּן דְּמִתְעָרֵי לְהַאי סִטְרָא בִּישָׁא וְלָא נָטְרֵי פּוּמַיְהוּ וְלִשְׁנַיהוֹן וְלָא חָשְׁשׁוּ עַל דָּא, וְלָא יַדְעֵי דְּהָא בְּאִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא תַּלְיָא אִתְעָרוּ דִּלְעֵילָא בֵּין לְטָב בֵּין לְבִישׁ.' ועוד אמר הזוהר לשון דומה במקום אחר בפרשת פקודי: 'וַי לוֹן,וַי לְחַיֵּיהוֹן! …וַי לוֹן בְּהַאי עָלְמָא, וַי לוֹן בְּעָלְמָא דְּאָתֵי'! עד כאן לשונו.

הרי שבין על ההתרשלות מלימוד הקבלה ובין על עוון לשון הרע הפליגו בזוהר ובתיקונים על גודל החורבן דבא מתרין רעין אלו דלא מתפרשין מהדדי, בבחינת "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב". אם כן אין שום מחלוקת בדברי רבותינו זכרונם לברכה על סיבת חורבן בית שני וסיבת אריכות גלותינו המרה, אלא שחכמי הגמרא לא רצו לגלות לדורות הראשונים על גודל החורבן שבא על ידי המתרשלים מלימוד הקבלה דאז היו בעיצומה של גזרת האלף שנים שלא יכול משיח לבא בתוך האלף החמישי. וודאי שסמכו על ספר הזוהר והתיקונים שיתגלו לקראת האלף הששי שמאז כבר יכול משיח לבא 'אי אכשר דרא'. דוק היטב בכל מה שכתבנו בענפים הללו ותמצא שהם דברי אמת ללא עיקש ונפתול.

******

ובסיומו של ענף זה נעמוד על נקודה עמוקה מאוד שישנה בקשר שבין לשון הרע ושנאת חינם מצד אחד, ולהתנגדות ללימוד חכמת הקבלה מצד שני. הרי כמו שהארכנו מאוד לפרש ב-'אַקְדָּמוּת מִילִין' לביאורינו, רבינו מהרח"ו כותב לקמן בהקדמתו שחטא אדם הראשון בעץ הדעת טוב ורע היה במה שמאס לעבוד את בוראו כבן לאב לפי תורת הקבלה, ובחר במקום זה לעבוד את בוראו עבודת עבד על פי פשטי התורה. דזה לשון רבינו מהרח"ו לקמן:

'הִנֵּה נִתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר הַזֶּה כִּי עֲוֹון אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע הוּא שֶׁלֹּא בָּחַר לְהִתְעַסֵּק בְּעֵץ הַחַיִּים שֶׁהִיא חָכְמַת הַקַּבָּלָה, וְזֶהוּ עַצְמוֹ עֲוֹון הָעֵרֶב רַב הָאוֹמְרִים לְמֹשֶׁה "דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה" בְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע, "וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת" בְּסִתְרֵי תּוֹרָה – כִּסְבָרַת הַטּוֹעִים קְצָת בְּנֵי תּוֹרָה אֲשֶׁר בִּזְמַנֵּנוּ זֶה הַמּוֹצִיאִים שֵׁם רַע עַל חָכְמַת הָאֱמֶת חַיֵּי עוֹלָם, וְאוֹמְרִים שֶׁכָּל מִי שֶׁמִּתְעַסֵּק בָּהּ יָמוּת בְּקַצְרוּת שָׁנִים חַס וְשָׁלוֹם. וְלָכֵן נִשְׁבְּרוּ הַלּוּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת מִסִּטְרָא דְּעֵץ הַחַיִּים וְנִתְּנוּ לָהֶם מִסִּטְרָא דְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע – מִשְׁנָה שִׁפְחָה דְּמַטְרוֹנִיתָא, וְגָרַם אִבּוּדָא דְּחֻרְבַּן בַּיִת רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי, וְגָלוּת הָאַחֲרוֹן הַמַּר וְהָאָרֹךְ אֲשֶׁר אָנוּ בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים – עַד דִּיתוּבוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּתְיוּבְתָּא וּבִקְּשׁוּ אֶת הַשֵּׁם אֱלֹהֵיהֶם לְהַכִּירוֹ וּלְיָדְעוֹ בְּרָזֵי תּוֹרָה וְיֵדְעוּ אֶת מִי הֵם עוֹבְדִים וּמִי הוּא מַלְכָּם. וְכָדֵּין יִזְכּוּ לַעֲסֹק בְּחָכְמַת הָאֱמֶת כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "וַיּוֹרֵהוּ הַשֵּׁם עֵץ וַיִּמְתְּקוּ" עַל יְדֵי הַמָּשִׁיחַ'.

ושמא תאמר מנא ליה למהרח"ו דברי נבואה אלו? הרי מהרח"ו בעצמו מבאר בהמשך דבריו שדבר זה כבר מפורש בספר הזוהר – 'כְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּפָרָשַׁת נָשׂא בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא (דַּף קכד ע"ב), וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: 'וּבְגִין דַּעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְמִטְעַם מֵאִילָנָא דְּחַיֵּי דְּאִיהוּ הַאי סֵפֶר הַזֹּהַר יִפְּקוּן בֵּיהּ מִן גָּלוּתָא וְכוּ. וְאִילָנָא דְּטוֹב וְרַע דְּאִיהוּ אִסּוּר וְהֶתֵּר לֹא שַׁלִּיט עַל יִשְׂרָאֵל יַתִּיר וְכוּ'. כִּי אָז יִהְיוּ כְּמַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן עוֹסְקִים בְּחָכְמַת הַתּוֹרָה דַּאֲצִילוּת וְלֹא בְּתוֹרַת מְטַטְרוֹ"ן מְלֻבֶּשֶׁת בְּמַלְבּוּשִׁים וְסִפּוּרִים גַּשְׁמִיִּים'! עד כאן לשונו.

ואחר שלמדנו שזהו גופא חטא אדם הראשון אז דבר הלמד מענינו הוא שפיתוי הנחש הקדמוני היה במה שהוציא לשון הרע על חכמת הקבלה עד שהשיאו לאדם הראשון ולאשתו לטעום מעץ הדעת טוב ורע דהוא חלק הנגלה שבתורה, כמו שמוכח מלשון הזוהר הנזכר לעיל: 'וְאִילָנָא דְּטוֹב וְרַע דְּאִיהוּ אִסּוּר וְהֶתֵּר שהיא תוֹרַת מְטַטְרוֹ"ן מְלֻבֶּשֶׁת בְּמַלְבּוּשִׁים וְסִפּוּרִים גַּשְׁמִיִּים!' עד כאן לשונו. הרי לנו עוד קשר נפלא ועמוק בין לשון הרע וחכמת הקבלה. דמזה מצינו למדים שהעסק בחכמת הקבלה הוא גופא התיקון של חטא אדם הראשון דבא לו משום לשון הרע שהוציא הנחש על סודות התורה.

ולא רק זאת ביאר לנו רבינו מהרח"ו לקמן בהקדמתו, אלא דהעסק בסודות התורה הוא גם התיקון לחטא העגל דגם כן בא להם על ידי לשון הרע שהוציאו הערב רב על סודות התורה, כמו שכתב מהרח"ו בלשונו הנזכר לעיל: 'וְזֶהוּ עַצְמוֹ עֲוֹון הָעֵרֶב רַב הָאוֹמְרִים לְמֹשֶׁה "דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה" בְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע, "וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת" בְּסִתְרֵי תּוֹרָה – כִּסְבָרַת הַטּוֹעִים קְצָת בְּנֵי תּוֹרָה אֲשֶׁר בִּזְמַנֵּנוּ זֶה הַמּוֹצִיאִים שֵׁם רַע עַל חָכְמַת הָאֱמֶת חַיֵּי עוֹלָם וְאוֹמְרִים שֶׁכָּל מִי שֶׁמִּתְעַסֵּק בָּהּ יָמוּת בְּקַצְרוּת שָׁנִים חַס וְשָׁלוֹם. וְלָכֵן נִשְׁבְּרוּ הַלּוּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת מִסִּטְרָא דְּעֵץ הַחַיִּים וְנִתְּנוּ לָהֶם מִסִּטְרָא דְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע מִשְׁנָה שִׁפְחָה דְּמַטְרוֹנִיתָא'! עד כאן לשונו.

ואם כן הוא שורש חטא אדם הראשון וחטא העגל, אין פלא שזהו גופא גם התיקון לחורבן בית המקדש ולאורך גלותינו המרה, כמו שביאר מהרח"ו שם בזה הלשון: 'וְגָרַם אִבּוּדָא דְּחֻרְבַּן בַּיִת רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי, וְגָלוּת הָאַחֲרוֹן הַמַּר וְהָאָרֹוךְ אֲשֶׁר אָנוּ בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים – עַד דִּיתוּבוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּתְיוּבְתָּא וּבִקְּשׁוּ אֶת הַשֵּׁם אֱלֹהֵיהֶם לְהַכִּירוֹ וּלְיָדְעוֹ בְּרָזֵי תּוֹרָה וְיֵדְעוּ אֶת מִי הֵם עוֹבְדִים וּמִי הוּא מַלְכָּם, וְכָדֵּין יִזְכּוּ לַעֲסֹק בְּחָכְמַת הָאֱמֶת כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "וַיּוֹרֵהוּ הַשֵּׁם עֵץ וַיִּמְתְּקוּ" עַל יְדֵי הַמָּשִׁיחַ – במהרה בימינו, אמן'! עד כאן לשונו.

והרבה יותר מאשר כתבנו כאן על הקשר העמוק בין לשון הרע שהוציא הנחש וחטא אדם הראשון במה שהאמין לו ולכן מאס בחכמת הקבלה כתבנו כבר לעיל ב-'אַקְדָּמוּת מִילִין' לביאורינו (עיין שם), וכן נוסיף  עוד בעזרת השם לכתוב בעיון בפרק המתאים לכך על דברי מהרח"ו הללו כשנגיע להם על הסדר. ולא הזכרנו הדברים כאן אלא כראשי תיבות בלבד כדי להבין ולהפנים את הקשר הבלתי נפרד בין עוון לשון הרע ושנאת חינם מצד אחד, להעסק בחכמת הקבלה וההתנגדות אליה מצד דשני. דעכשיו יודעים אנו ששורש ההתנגדות ללימוד הקבלה התחיל כבר בגן עדן בפי הנחש הקדמוני וממשיך מדור לדור בפי הערב רב שאמרו לְמֹשֶׁה רבינו תחת הר סיני: "דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה" בְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע, "וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת" בְּסִתְרֵי תּוֹרָה' – כלשון מהרח"ו.

והרי תהילה לאל זכינו ליישב את הסתירה בדברי רבותינו זכרונם לברכה בין חכמי הזוהר לגמרא במסכת יומא בכמה וכמה אופנים ברורים למבין – בין על פי פשטן של דברים ובין על פי סודן!

ענף ח:

כבר הזכרנו בענף ג את דברי הירושלמי המפורסמים במסכת חגיגה (פרק א הלכה ז): 'רבי חונה רבי ירמיה בשם רב שמואל בר רב יצחק – מצאנו שוויתר הקדוש ברוך הוא לישראל על עבודת כוכבים ומזלות, וגילוי עריות, ועל שפיכות דמים. על מאסם בתורה לא וויתר. מה טעמא? 'ויאמר יהוה על אשר עשו עבודת כוכבים ומזלות, וגילוי עריות, ושפיכות דמים' אין כתיב כאן, אלא "וַיֹּאמֶר יְהוָה עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי"! עד כאן לשונו. ואכן ברוך השם זכינו לעיל כבר לעמוד על כמה וכמה פרטים נפלאים והשלכות יקרות היוצאים מדברי הירושלמי הללו ולישׂמם למה שנוגע לעניננו.

אמנם בענף זה נעמוד על עוד דקדוק נפלא מהמשך אותה גמרא. דמיד אחרי האמור לעיל 'אמר רבי חייא בר בא – אותי עזבו אוותרה, שמא את תורתי שמרו. שאילו אותי עזבו ותורתי שמרו, השְׂאור שבה היה מקרבן אצלי'! עד כאן לשונו. וכמו שהזכרנו בענף הקודם, 'השְׂאור שבה' היא הגירסא בדפוסי הירושלמי שלפנינו, וכן היא הגירסא בפירוש 'פני משה' שפירש שם: 'אותי עזבו – לילך אחרי עבודה זרה, ועל זה אוותרה אם לא היו עוזבים את תורתי לגמרי. שמא את תורתי שמרו – קיצור לשון הוא, כמו שְׂאור ותבלין הנותנין טעם. וכלומר, התורה שהיא שְׂאור ותבלין נגד היצר הרע כמאמר חכמינו זכרונם לברכה 'בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין'. ואם לא היו עוזבים את התורה לגמרי כבר השְׂאור והתבלין שבתורה היה מקרבן לחזור אצלי לעבודתי! עד כאן לשון ה'פני משה', ובודאי שפירושו עולה יפה עם גירסתו.

אלא שבפירוש 'קרבן העדה' על הירושלמי כתב שם: 'ולי נראה שהכי גרסינן – 'המאור שבה', וכן הוא ב(מדרש) רבה'! עד כאן לשונו! ואכן לפי פירוש זה משתנים דברי הגמרא לומר: 'שאילו אותי עזבו ותורתי שמרו, המאור שבה היה מקרבן אצלי'. וכמו שנראה בסמוך, זהו שינוי משמעותי מאוד לעניננו. ובאמת שמצוה לפרסם איך ששינוי קטן כזה מ'שְׂאור' ל'מאור' התבטא בהבנת ה'קרבן העדה' את דברי רבותינו זכרונם לברכה בירושלמי ההוא בצורה מאירת עינים כל כך – כדי שכולם ידעו שבפירשו של 'קרבן העדה' על שורה זו בירושלמי כתב שזהו 'רמז לסודות החכמה'!

ואכן מצינו עוד הרבה וטובים שתפסו 'המאור שבה' כגירסא העיקרית בירושלמי – כגון האור החיים הקדוש, המצודות, נפש החיים, מסילת ישרים, ועוד. וזה משום שהכי גרסינן במדרש איכה רבתי (כמו שהעיר ב'קרבן העדה') – 'המאור שבה מחזירן למוטב'. וגם מה שפירש 'קרבן העדה' שהמאור שבה הוא 'רמז לסודות החכמה' מצינו בכתבי בעל ה'סולם' בהקדמתו ל'תלמוד עשר ספירות' – פירושו על כתבי האריז"ל. וברוך השם בדבריו שם מצינו הארה גדולה להבנת רבותינו זכרונם לברכה בדברי הירושלמי, דשם לימדונו רבותינו הקדושים שאין שום דבר בעולם המביא את האדם לידי תשובה יותר מהעסק בסודות התורה – כל אחד לפי ערכו ויכולתו.

ואלו דברי בעל ה'סולם' שם: 'מכל מקום יכולים להצליח על ידי העסק בלימוד הקבלה משום שהמאור שבה מלובש בלבושין דהקדוש ברוך הוא – דהיינו השמות הקדושים והספירות'! דבריו הקצרים נתבארו יותר במה שכתב לקראת סוף הקדמתו. זה לשונו שם: 'גם בשעה שחסרו לו הכלים [להבין סודות אלו על בוריין], הנה בשעה שהאדם עוסק בחכמה הזאת ומזכיר את השמות של האורות והכלים שיש להם מבחינת נשמתו שייכות אליו, הנה הם תיכף מאירים עליו בשיעור מסוים – אלא שהם מאירים לו בלי התלבשות בפנימיות נשמתו מטעם שחסרים הכלים המוכשרים לקבלתם [מכיון שהוא עדיין לאו בר-הכי להבין סודות אלו על בוריין] כאמור. אמנם ההארה שמקבל פעם אחר פעם בעת העסק [בקבלה הגם שהוא עדיין לא מבין הדברים היטב] מושכים עלין חן ממרומים, ומשפיעים בו שפע של קדושה וטהרה שהמה מקרבים את האדם מאוד שיגיע לשלמותו'! עד כאן לשונו.

ובזה נבין את דברי הירושלמי במה שאמרו 'המאור שבה מחזירן למוטב', ומה שפירש 'קרבן העדה' שזהו 'רמז לרזי החכמה'. דודאי שאין כוונתם לומר שאין אור התורה אלא בסודותיה – דחלילה מלומר כן! דפשיטא שגם בפשטי התורה יש ויש מאור – אלא שהוא מלובש בהרבה שכבות של לבושי העולם הגשמי הזה עד שהמאור שבה (שבפשטיה) עמום ביותר ואינו מאיר בלומדים אם לא מבינים אותם על בוריים. דודאי שאם הלומד יעמיק בסוגיות הקשות בבבא קמא (לדוגמא) וירד עד לסוף דעת רבותינו זכרונם לברכה בכל קושיא ובכל תירוץ שבאו שם בגמרא שגם הוא יזכה לראות שכולם דברי אלוהים חיים המה, ועל ידי זה ודאי שיאיר לנשמתו אותו אור האלוהי הטמון תחת כל אותם לבושים ומסכים של עולם הגשמי ויחזירו למוטב – אבל אך ורק אחר עיון גדול וטירחה עצומה עד שיזכה לשבר את כל המסכים וכל הלבושים שמלבישים את הקדוש ברוך הוא במסכת בבא קמא בעניני עולם הזה כגון: שור, וחמור, ועובר, ונבלה, וגללי הבקר!

אבל מה יעשו כל אלו שלא זכו ללמוד בעיון? מנין יבוא גם להם 'המאור שבה' כדי שיהיה 'מחזירן למוטב'?! הרי אם לא נרד לעומק הסוגיה בעיון ההלכה האיך נזכה גם אנחנו לראות את האור האלוהי הטמון באותו שור שנגח את אותה פרה, לא מבעי את האור הטמון בעובר הנמצא בצד אמו, ואין צריך לומר את האור שודאי נמצא גם בגללי הבקר! והבן.

לכן רמזו לנו חכמינו זכרונם לברכה כאן בירושלמי תרופה בדוקה לתופעה זו, כמו שפירש ה'קרבן העדה' שמה שאמרו 'שהמאור שבה מקרבן אלי' (או לפי נוסח אחר – 'מחזירן למוטב') היינו רמז לרזי החכמה (וכמו שנתנו טעם לדבר בשם בעל ה'סולם'). שמא תאמר – איפה בדיוק נרמז רמז זה בדברי הירושלמי עד שלקח 'קרבן העדה' רשות לפרש פירוש מחודש כל-כך ש'המאור שבה' הוא רמז לרזי החכמה? אפשר שסוד זה נרמז בירושלמי במה שאמרו 'המ'אור' שבה מחזירן למוטב' ו-'מקרבן אלי'. כלומר ה-'אור' שבתורה דייקא. וידוע ש-'אור' ו-'רז' שניהם עולים מאתים ושבע בגימטריא!

ובאמת שסוד זה המקשר בין 'אור' ו-'רז' בגימטריא מפורש כבר בתיקוני זוהר חדש (בדף עג עמוד ד – בנדפס עם ביאור הגר"א). דתהם אמרו: 'קוּם רָעֲיָא מְהֵימָנָא לְאִתְּעָרָא לְהַהוּא דְּאִתְּמַר בֵּיהּ: "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר" (שיר השירים ה ב). וּכַמָה אִנּוּן דְּמִיכִין וְשֵׁינָתָא בְּעֵינֵיהוֹן – דְּלָא פַּתְחִין לוֹן לְאִתְעַסְּקָא בְּרָזִין דְּאוֹרַיְתָא! דְּכָל רָז 'אוֹר' אִתְקְרֵי, לְאַנְהָרָא בֵּיהּ לְבַת עֵינָא וּלְאִתְּעָרָא לָהּ בֵּיהּ לְגַבֵּי בַּעְלָהּ. דְּאִיהִי דְּמִיכָא בְּגָלוּתָא בֵּין אִנּוּן מָארֵי תּוֹרָה. דְּלֵית חַד מִנַּיְהוּ דְּיִתְּעַר לָהּ בְּבַעְלָהּ דְּאִיהוּ ר"ז – אוֹר דְּנָהִיר בָּהּ בָּבַת עֵינָא, דְּ'רָז' 'אוֹר' אִיהוּ בְּחֻשְׁבָּן'! עד כאן לשונו.

–                   פירוש התיקוני זוהר חדש: קוּם רוֹעֶה הַנֶּאֱמָן לְהִתְעוֹרֵר לְאוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר". וְכַמָּה הֵם יְשֵׁנִים וְשֵׁינָה בְּעֵינֵיהֶם – שֶׁלֹּא פוֹתְחִים אוֹתָם לְהִתְעַסֵּק בַּסּוֹדוֹת שֶׁל הַתּוֹרָה! שֶׁכָּל רָז נִקְרָא 'אוֹר', לְהָאִיר בּוֹ לְ(השכינה הנקראת) 'בַת הָעַיִן' וּלְעוֹרֵר אוֹתָהּ בּוֹ אֶל בַּעְלָהּ. שֶׁ(הרי השכינה) הִיא יְשֵׁנָה בַּגָּלוּת בֵּין אוֹתָם בַּעֲלֵי תוֹרָה, וְאֵין אֶחָד מֵהֶם שֶׁיְּעוֹרֵר אוֹתָהּ לְבַעְלָהּ שֶׁהוּא רָ"ז – הָאוֹר שֶׁמֵּאִיר בָּהּ בְּבַת הָעַיִן. שֶׁ'רָז' 'אוֹר' הוּא בְּחֶשְׁבּוֹן.

ובביאור הגר"א על התיקוני זוהר חדש (שם) פירש: 'קוּם רָעֲיָא מְהֵימָנָא לְאִתְּעָרָא לְהַהוּא' – רוצה לומר לשכינה דְּאִתְּמַר בֵּיהּ "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר", שהשכינה נקראת "אני", והיא הישנה בגלות כמו שממשיך המאמר לפרש. ומה שאמר "וְלִבִּי" שהוא "עֵר" – הוא רָעֲיָא מְהֵימָנָא בעצמו (דהיינו נשמת משה רבינו שהוא הַרוֹעֶה הַנֶּאֱמָן שבא לגלות סתרי תורה לעולם) שאינו ישן, ולכן אמר לו: 'קוּם רָעֲיָא מְהֵימָנָא לְאִתְּעָרָא לְהַהוּא'! ומה הטעם שהשכינה יְשֵׁנָה? 'דְּאִיהִי דְּמִיכָא בְּגָלוּתָא בֵּין אִנּוּן מָארֵי תּוֹרָה משום שעוסקים בפשוטן של הלכות – ולא ברזי תורה! דְּלָא פַּתְחִין לוֹן לְאִתְעַסְּקָא בְּרָזִין דְּאוֹרַיְתָא. וזה דייקא מצבם של לומדי התורה שלא פותחין עיניהם ברזי תורה, ולכן אין להם מאור העיניים – דְּ'רָז' 'אוֹר' אִיהוּ בְּחֻשְׁבָּן, דהרי דְּ'רָז' בגמטריא 'אוֹר'! עד כאן לשונו.

ומה נותר לנו לומר אחר שראינו את דברי הגר"א הללו בפירושו הגדול על התיקונים?! הרי בזה נפתחו כל העיניים ונסתתמו כל הטענות – דמי יענה אחריו?! אמנם נסיים חלק זה מביאורינו בברכה המצויה בפי כל המקובלים: 'והשם יאיר עינינו בדברי תורתו' – אמן! וכבר ידוע שאומרים בשם הגר"א שלכן אנו מתפללים כל בוקר ובוקר 'וְהָאֵר עֵינֵינוּ בְּתוֹרָתֶךָ' – דקאי על סודות פנימיות התורה שהם 'המאור שבה', ועל ידי זה 'וְדַבֵּק לִבֵּנוּ בְמִצְוֹתֶיךָ, וְיַחֵד לְבָבֵנוּ לְאַהֲבָה וּלְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ' – דבזכות העסק בסודות התורה נזכה לחזור בתשובה, דהרי 'המאור שבה מחזירן למוטב'. וממילא כאשר נחזור בתשובה בזכות סודות התורה, בעת ההיא כולנו 'נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתֶךָ' השלמה – במהרה בימינו, אמן! (ראה בדברי המגיה על 'אבן שלמה' – פרק ה ד)

ענף ט:

לפני שנסיים פרק א מביאורינו ראינו לנכון בענף זה להרחיב היריעה על הקשר שבין חורבן הארץ לעסק התורה. לזאת נעתיק ונבאר (בעיקר מפירוש 'מתוק מדבש') עוד מאמר נכבד מהזוהר הקדוש בפרשת ואתחנן. והמעיין בדברים שיתבארו בו ובפירושו יראה כמה וכמה יסודות שכבר יסד לנו הב"ח במתק לשונו שהעתקנו לעיל בענף ה, אלא ששם בפירושו על הטור הפשיט לנו מאוד את הדברים שנתבארו בספר הזוהר. אלו דברי הזוהר בפרשת ואתחנן (מדף רסח ע"א ואילך):

'רִבִּי אֲחָא הֲוָה קָאִים עִמֵּיהּ דְּרִבִּי אֶלְעָזָר לֵילְיָא חַד בָּתַר פַּלְגּוּת לֵילְיָא, וַהֲווּ מִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא. פָּתַח רִבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר: "כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאוֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה" (דברים ל כ). תָּא חֲזֵי – עַל כָּל תְּנָאִין דְּגָזַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּד עָאלוּ לְאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל, גְּזֵרָה דְּאוֹרַיְיתָא הֲוָה. מַאי טַעֲמָא? בְּגִין דִּשְׁכִינְתָּא לָא מִתְיַישְּׁבָא בְּאַרְעָא אֶלָּא בְּאוֹרַיְיתָא. וְלָא מִתְיַישְּׁבָא לְעֵילָּא, אֶלָּא בְּאוֹרַיְיתָא.'

–                   פירוש הזוהר: רַבִּי אָחָא הָיָה עוֹמֵד עִם רַבִּי אֶלְעָזָר לַיְלָה אֶחָד אַחֲרֵי חֲצוֹת הַלַּיְלָה, וְהָיוּ עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה. פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר לפרש את הפסוק הבא וְאָמַר: "כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה" (דברים ל כ). בֹּא וּרְאֵה – עַל כָּל הַתְּנָאִים שֶׁגָּזַר והתנה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֶׁנִּכְנְסוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בימי יהושע, כמו בענין העריות דכתיב "וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ" (ויקרא יח כח), ויש עוד כמה וכמה מצוות שקיומם הם תנאי לישיבת הארץ, עם כל זאת מדגיש הזוהר כאן שהתנאי העולה על כולם הָיָה גְּזֵרַת לימוד הַתּוֹרָה. ושואל מָה הַטַּעַם לכך? ומבאר – מִשּׁוּם שֶׁהַשְּׁכִינָה לֹא מִתְיַשֶּׁבֶת בָּאָרֶץ להשפיע שפע למטה אֶלָּא בְּכח לימוד התּוֹרָה של התחתונים, וְכן לֹא מִתְיַשֶּׁבֶת השכינה הקדושה להתייחד לְמַעְלָה עם בעלה 'זעיר אנפין' אֶלָּא בִּזכות התּוֹרָה שלומדים בניה למטה.

'דְּהָכִי אָמַר אַבָּא – תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה לָא אִשְׁתְּמוֹדָע אֶלָּא בְּגִין תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב. שְׁכִינְתָּא לָא מִתְיַישְּׁבָא לְעֵילָּא אֶלָּא עִם תּוֹרָה דִּלְתַּתָּא. דְּכָל זִמְנָא דְּאוֹרַיְיתָא אִשְׁתְּכַח עִמֵּיהּ יַכְלָא לְמֵיקָם בְּעָלְמָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב: "כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאוֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה" – "עַל הָאֲדָמָה" סְתָם. וְאִי לָאו, דְּאַפְסִיק מִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא לָא יַכְלָא לְמֵיקָם – דִּכְתִּיב: "עַל מַה אָבְדָה הָאָרֶץ" (ירמיה ט יא)? וּכְתִיב: "וַיֹּאמֶר יְהוָה עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי" (שם יב).'

–                  פירוש הזוהר: שֶׁכָּךָ אָמַר אַבָּא דהיינו רבי שמעון – השכינה הקדושה שהיא הנוקבא ובת זוגו של 'זעיר אנפין', הנקראת גם 'תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה' לֹא נוֹדַעַת ולא ניכרת בפעולתה למטה אֶלָּא בִּשְׁבִיל ובגלל כח השפע שמשפיע בה בעלה 'זעיר אנפין' הנקרא 'תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב'. אם כן נמצא שֶׁהַשְּׁכִינָה לֹא מִתְיַשֶּׁבֶת לְמַעְלָה עם בעלה וְגם לְמַטָּה בעולם הזה אֶלָּא עִם ובזכות הַתּוֹרָה שֶׁבניה ישראל לומדים לְּמַטָּה. ומבאר שֶׁכָּל זְמַן שֶׁכח הַתּוֹרָה נִמְצָא עִמָּה, יָכוֹלה השכינה הקדושה לַעֲמֹד ולהמצא למטה בָּעוֹלָם הזה. זֶהוּ מה שֶׁרמוז בכָּתוּב: "כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה" – ומפרש הזוהר שרמז כאן הפסוק לשכינה הקדושה הנקראת 'אֲדָמָה', דהיא 'עַל הָאֲדָמָה' סְתָם. וְאִם לֹא, אלא שֶׁחס וחלילה מַּפְסִיקים בני ישראל מלעסוק בדִּבְרֵי תוֹרָה למטה, אז לֹא יָכוֹלָה השכינה הקדושה הנקראת גם 'אָרֶץ' לַעֲמֹד ולהמצא בעולם הזה, כמו שֶׁכָּתוּב: "עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ" (ירמיה ט יא)? רוצה לומר – למה נסתלקה מארץ ישראל השכינה הקדושה הנקראת 'אֲדָמָה' ו-'אָרֶץ'? וְהרי הטעם שאבדה הארץ כָתוּב מיד אחרי זה בפסוק הבא: "וַיֹּאמֶר יהוה, עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי" – כמו שביארנו למעלה באורך בענפים הקודמים.

'עַד דַּהֲווֹ יַתְבֵי, מָאִיךְ רִבִּי אֶלְעָזָר רֵישֵׁיהּ. אָמַר – וַדַּאי הָכִי הוּא, וְדָא הוּא רָזָא דְּאַשְׁכַּחְנָא בְּסִפְרָא דְּרַב הַמְנוּנָא סָבָא, וְאוֹקִים קְרָא דָּא בְּרָזָא דִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. דִּכְתִּיב: "שְׁאֵרָהּ, כְּסוּתָהּ, וְעוֹנָתָהּ לָא יִגְרָע" (שמות כא י). וְאִי אִתְמְנָעוּ מִנָהּ, מָה כְּתִיב? "וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף" (שם יא)! כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר: "אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ" (ישעיה נ א)? וּכְתִיב: "חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ" (ישעיה נב ג). וּמַאן דְּמָנַע אוֹרַיְיתָא מִנָהּ, כְּמַאן דְּנָסַב מָארֵי דְּאִתְּתָא וּמָנַע לֵיהּ מִנָהּ. דָּא אִשְׁתְּאָרַת כְּאַרְמַלְתָּא, וְלָא אַרְמַלְתָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב: "הָיְתָה כְּאַלְמָנָה" (איכה א א) – וְלָא אַלְמָנָה!'

–                   פירוש הזוהר: בְּעוֹדָם יוֹשְׁבִים הִנְמִיךְ רַבִּי אֶלְעָזָר אֶת רֹאשׁוֹ לכבוד דברי אביו רבי שמעון שהזכיר, וְאָמַר: וַדַּאי שכָּךְ הוּא כדבריו. וְזֶהוּ הַסּוֹד שֶׁמָּצָאנוּ בְּסִפְרוֹ שֶׁל רַב הַמְנוּנָא סָבָא, וּבֵאֵר שם הַפָּסוּק הַזֶּה בְּסוֹד שֶׁל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שהיא השכינה הקדושה, שֶׁהרי כָּתוּב: "שְׁאֵרָהּ, כְּסוּתָהּ, וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע" (שמות כא י). פירוש פסוק זה על פי סודן של דברים – "שְׁאֵרָהּ" הוא השפע הבא לשכינה בזמן שהיא מתייחדת עם בעלה 'זעיר אנפין'. "כְּסוּתָהּ" הוא תיקוני וקישוטי השכינה שהיא מקבלת מ'אמא'. וְ-"עֹנָתָהּ" הוא טיפת המוח שהשכינה מקבלת מ'אבא' כדי להתיחד עם בעלה. ומה שכתוב "לֹא יִגְרָע" הוא אזהרה לבני ישראל שאם יתרשלו מעסק התורה אז בהכרח שיגרמו לגרוע מהשכינה הקדושה את כל ההשפעות האלו. וְאִם מוֹנְעִים מִמֶּנָּה את כל זה על ידי שחס וחלילה מתרשלים בני ישראל מלעסוק בתורה כדבעי, מַה כָּתוּב אחרי זה? "וְיָצְאָה חִנָּם" בגלות "אֵין כָּסֶף" (שם יא)! אם כן מדה כנגד מדה מוכרח שגם הגאולה תהיה בחנם ובלא כסף, אלא דוקא על ידי שיחזרו לעסוק בתורה כראוי. וזה כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בפסוק: "אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ" (ישעיה נ א)? – הרי שהשכינה נשלחה בגלות ולא נמכרה בתמורת כסף. וְעוד יותר מפורש דבר זה במה שכָתוּב: "חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ" (ישעיה נב ג). וּלכן יש לכל אחד ואחד מאתנו להפנים אל לבו שמִי שֶׁמּוֹנֵעַ מִמֶּנָּה את השפע שבא לשכינה הקדושה על ידי לימוד התּוֹרָה, נחשב לו דבר זה כְּמִי שֶׁלּוֹקֵחַ בַּעַלָה שֶׁל אִשָּׁה וּמוֹנֵעַ אוֹתוֹ מִמֶּנָּה. הרי ודאי שאשה זוֹ נִשְׁאֶרֶת כְּאַלְמָנָה – וְלֹא אַלְמָנָה ממש. זֶהוּ מה שֶׁכָּתוּב: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה", וְלֹא אַלְמָנָה ממש! רוצה לומר – המפסיק מלימוד התורה גורם שיסתלק 'זעיר אנפין' הנקרא 'תורה של מעלה' מאשתו שהיא השכינה הקדושה, וממילא גם היא נסתלקת מלשכון בין בניה ישראל למטה – רחמנא ליצלן!

 

******

מכל האמור בדברי הזוהר הנזכר לעיל למדנו בבירור איך שישוב ארץ ישראל על ידי בניה תלוי ראשית לכל בריצוי השכינה הקדושה הנקראת 'ארץ' על ידי עסקנו בתורה הקדושה – דבעיקר על ידי לימוד התורה שלנו נרצאת השכינה הקדושה לבעלה ומתעורר בזה אהבת דודים בין קודשא בריך הוא ושכינתיה. ואם כן הוא, אז ודאי שמוטל עלינו לברר איך בדיוק ניתן לרצות אותה לבעלה על ידי עסק התורה כדי שנשוב גם אנו מגלותינו הארוכה הזאת – דפשיטא שיש תורה ויש תורה! יש תורה באיכות, ויש תורה בכמות. יש תורה בעמקות, ויש תורה בפשטות. יש תורה לשמה, ויש תורה שלא לשמה. יש פנימיות התורה, ויש חיצוניות התורה.

סופו של דבר – יש תורה שמרצה מאוד את השכינה הקדושה במה שמייחדת אותה עם בעלה, ויש תורה שפחות מקרבת אותה לבעלה, ועל ידי זה היא נִשְׁאֶרֶת כְּאַלְמָנָה – רחמנא ליצלן. וכמו שמוכיח מהרח"ו לקמן בהקדמתו בראיות ברורות לאורך ולרוחב, מהות תורה לשמה היא דוקא כאשר עוסקים לומדי התורה גם בתורת הקבלה – דרק כך מתקשטת השכינה הקדושה בקישוטי כלה ומוצאת חן בעיני בעלה. אם כן גם אנו נמתין עד שנזכה בעזרת השם לבאר דברי מהרח"ו בביאורינו לקמן – דאז יהיה שעת הכושר לדבר זה. ומכל מקום, כדי ש-"אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג" (שיר השירים ז ג) נזכיר כאן כמה ראשי תיבות בענין זה.

אכן כמה וכמה מהיסודות שהזכרנו וביארנו בענף זה ובענפים הקודמים מתבארים באר היטב בלשון הרמח"ל בסוף 'דרך עץ חיים', ששם ירה בדבריו דברי אש למטרה שגם אנו הצבנו בביאורינו. והגם שכבר העתקנו מקצת לשונו בפירקין, מכל מקום ראינו לנכון לסיים הפרק בהעתקת לשונו השלם:

'וְהִנֵּה תִּרְאֶה שֶׁחֻרְבַּן בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ וְשֶׁגָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ הָיָה בַּעֲווֹן בִּטּוּל תּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר בְּתוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה: "וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה הַשֵּׁם כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת, וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית יהוה אֱלֹהֵי אֲבוֹתָם" (דְּבָרִים כט כג) – וּ"בְרִית" הָאָמוּר שָׁם הַיְנוּ תּוֹרָה. וְהִנֵּה בֶּאֱמֶת מָצִינוּ שֶׁוִּיתֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל עֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, וְלֹא וִיתֵּר עַל מָאֳסָהּ שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי" (יִרְמְיָה ט יב). וּבְפֵרוּשׁ צִוָּה הַנָּבִיא: "וְאֹתִי עָזָבוּ וְאֶת תּוֹרָתִי לֹא שָׁמָרוּ" (שָׁם טז יא), וְדָרְשׁוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: 'הַלְוַאי אוֹתִי עָזָבוּ וְאֶת תּוֹרָתִי שָׁמָרוּ'! (יְרוּשַׁלְמִי חֲגִיגָה – פֶּרֶק א הֲלָכָה ו). נִמְצָא כָּל הַכַּעַס שֶׁכָּעַס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל הוּא בִּשְׁבִיל הַתּוֹרָה, כִּי בְּכָל פְּעֻלָּה אֵין מִי שֶׁיָּבִין שֹׁרֶשׁ הַפְּעֻלָּה, אֵיכוּתָהּ וּמַהוּתָהּ, כִּי אִם הַפּוֹעֵל בְּעַצְמוֹ – הוּא מֵבִין הַפְּעֻלָּה, אֵיכוּתָהּ, וּלְאֵיזֶה דָּבָר פָּעַל הַפְּעֻלָּה הַזֹּאת. לָכֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא פּוֹעֵל כָּל הַפְּעֻלּוֹת יוֹדֵעַ שֶׁעֵסֶק הַתּוֹרָה הוּא רֹאשׁ לְכָל הַתִּקּוּנִים, לָכֵן הִזְהִיר עָלֶיהָ כַּמָּה פְּעָמִים, וְכָעַס עָלֵינוּ כָּל הַכַּעַס הַזֶּה עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת תּוֹרָתוֹ.

וְהִנֵּה כְּלָל זֶה הוּא בְּיָדֵינוּ – שֶׁ'כָּל דּוֹר שֶׁלֹּא נִבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו כְּאִלּוּ נֶחֱרַב בְּיָמָיו' (יְרוּשַׁלְמִי יוֹמָא – פֶּרֶק א הֲלָכָה א). מֵאַחַר שֶׁהֵמָּה בַּעֲלֵי בְּחִירָה וְהָיוּ יְכוֹלִים לִפְעֹל בְּמַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְלֹא עָשׂוּ, לָכֵן מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם כְּאִלּוּ נֶחֱרַב בִּימֵיהֶם! כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה, מֵאַחַר שֶׁלָּנוּ מִשְׁפַּט הַבְּחִירָה לִמְאֹס בָּרַע וְלִבְחֹר בַּטּוֹב וְלַעֲשׂוֹת תִּיקּוּנִים גְּדוֹלִים עַל יְדֵי עֵסֶק תּוֹרָתֵנוּ וְאֵין אָנוּ עוֹסְקִים, נִמְצָא אָנוּ הַגְּרָמָא בַּנְּזָקִין שֶׁהַסִּטְרָא אָחֳרָא מִתְגַּבֶּרֶת, חַס וְחָלִילָה! בִּפְרָט לִמּוּד חָכְמַת הָאֱמֶת, הוּא לִמּוּד הַקַּבָּלָה – הוּא רֹאשׁ לְכָל הַתִּקּוּנִים! כְּמוֹ שֶׁאָמַר הָרַב הַקָּדוֹשׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּפֶה מָלֵא: 'דְּבֵיהּ יִפְּקוּן יִשְׂרָאֵל מִגָּלוּתָא' – בִּזְכוּת לִמּוּד הַקַּבָּלָה יֵצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַגָּלוּת!

וְהִנֵּה זֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר נִתְאַוּוּ בָּהּ הַמַּלְאָכִים בְּאָמְרָם: "תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם" (תְּהִלִּים ח ב) – עַל הַקַּבָּלָה אָמְרו. כִּי אֵין לוֹמַר עַל פְּשַׁט הַתּוֹרָה – וְכִי לֹא יָדְעוּ שֶׁאֵין שַׁיָּךְ בָּהֶם פְּשָׁטֵי הַתּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁהֵשִׁיב לָהֶם משֶׁה?! וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָהֶם אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל. וְכָל כָּךְ לָמָּה? רַק שֶׁיּוֹדֵעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁעֵסֶק הַלִּמּוּד זֶה הוּא רֹאשׁ לְכָל הַתִּיקּוּנִים, וְהַתִּיקּוּן אֵינוֹ יָכוֹל לִהְיוֹת עַל יְדֵי הַמַּלְאָכִים, כְּמוֹ שֶׁהֶאֱרַכְנוּ בַּפְּרָקִים הַקּוֹדְמִים מֵחֲמַת שֶׁאֵינָם בַּעֲלֵי בְּחִירָה, רַק הֵמָּה כְּמֻכְרָחִים. אֲשֶׁר בִּשְׁבִיל זֶה כְּתִיב: "וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה" (זְכַרְיָה ג ז). וְנִקְרָאִים הַמַּלְאָכִים "עוֹמְדִים" מֵאַחַר שֶׁהֵם עוֹמְדִים תָּמִיד בְּמַדְרֵגָה אַחַת. אֲבָל בְּנֵי הָאָדָם הֵמָּה בַּעֲלֵי בְּחִירָה, לָהֶם יִשְׁתַּנֶּה הַתִּיקּוּן עַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה, וְלָכֵן נִתְּנָה הַתּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל דַּוְקָא, שֶׁעַל יָדָהּ יִהְיוּ נִתְקָנִים הַתִּקּוּנִים הָאֵלֶּה.

…בֶּן אָדָם! בִּין תָּבִין אֶת אֲשֶׁר לְפָנֶיךָ, וְהַבֵּט נָא וּרְאֵה שֶׁכָּל הַתִּיקּוּנִים הַגְּדוֹלִים הֵמָּה תַּחַת יָדֶיךָ עַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה וְחָכְמַת הָאֱמֶת. וְהִנֵּה הַחָכְמָה הַזֹּאת בְּקֶרֶן זָוִית הִיא מוּנַחַת, וְאֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ. וְהַכָּתוּב מַכְרִיז: "וּבִקְּשׁוּ אֶת יהוה אֱלֹהֵיהֶם וְאֶת דָּוִד מַלְכָּם" (הוֹשֵׁעַ ג ה) – שֶׁלֹּא תִּהְיֶה אֶצְלְכֶם כַּאֲבֵדָה שֶׁאֵינָהּ מִתְבַּקֶּשֶׁת, רַק כַּאֲבֵדָה הַמִּתְבַּקֶּשֶׁת. דְּהַיְנוּ – שֶׁצְּרִיכִים אָנוּ לְבַקֵּשׁ תִּיקּוּנִים שֶׁיְּתֻקְּנוּ כָּל הַקִּלְקוּלִים, שֶׁעַל יְדֵי זֶה יָבוֹא מְשִׁיחֵנוּ. וְהִנֵּה הַתִּקּוּן הַזֶּה תַּחַת יָדֵינוּ, וּמַה נַּעֲשֶׂה לְיוֹם פְּקֻדָּה?!' עד כאן לשון רמח"ל. והמעיין היטב בדבריו יראה נאמנה איך שבאמת סיכם שם או לפחות נגע בכמעט כל מה שיסדנו בענפים האלו מדברי השני תלמודים וחכמי הזוהר!

וידוע שעוד כמאתים שנה לפני שכתב רמח"ל הני מילי מעליתא התעורר רבינו מהרח"ו לחבר הקדמה יקרה זו כדי שנדע בדיוק איך לעסוק בתורה הקדושה לשמהּ. וכמו שנבאר לקמן בפרק אחר, פירוש 'תורה לשמהּ' היינו לשם ה' – שהיא השכינה הקדושה הרמוזה באות ה' אחרונה דשם הוי"ה. כלומר – שצריכים אנו לעסוק בתורה הקדושה לשם תיקון השכינה, כדי לייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה ביחוד שלם. ואולי אפשר לומר שעם כל החידושים הנוראים ועם כל הסיכומים היקרים שהנחיל לנו מהרח"ו בדפי הקדמה יקרה זו, מכל מקום יבין המבין שתרומתו הגדולה ביותר הוא מה שהוכיח (תרתי משמע!) לקמן שכל תלמוד תורה ללא לימוד פנימיות התורה שהיא חכמת הקבלה הוא בהכרח לימוד שלא לשמהּ! וזו אכן משמעות מחודשת ביותר לעומת מה שהורגלנו לחשוב.

אבל כבר הארכנו יותר מדי בפירקין, ולכן לעת עתה נמשוך ידינו מלבאר דברי המהרח"ו הקדושים בענין 'תורה לשמהּ' ומקורו בקודש פנימה עד שנגיע בעזרת השם למקום הראוי לכך בהמשך ביאור הקדמתו, ושם נבאר כלל זה לאורך ולרוחב כיד השם הטובה עלינו.

–פרק ב-

 הוֹכַחָת מהרח"ו מֵתִּיקּוּן ל שֶהִתְרָשְלוּת תַלְמִידֵי חָכָמִים מִלַעָסוֹק בְּחָכְמַת הַקַּבָּלָה הִיא הַגּוֹרֶמֶת אַרִיכוּת הַגָלוּת

זֶה הֶמְשֵךְ לְשוֹן הָרַב חַיִּים וִיטַאל זִכְרוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא:

וּ"מָצָאתִי אוֹן לִי" (הוֹשֵע יב ט), וַאֲנִינָה בְּקִרְבִּי וְלִבִּי דָּוַי, מִמַּאֲמָר אֶחָד הוּבָא בְּסֵפֶר הַתִּיקּוּנִים תִּיקּוּן ל (דַּף עג ע"ב – עד ע"א), וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: 'נָתִיב תִּנְיָינָא: "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א ב). מַאי "וְרוּחַ"? אֶלָּא, בְּוַדַּאי בְּזִמְנָא דִשְׁכִינְתָּא נָחֲתַת בְּגָלוּתָא, הַאי רוּחַ נָשִׁיב עַל אִינוּן דְּמִתְעַסְּקֵי בְּאוֹרַיְיתָא, בְּגִין שְׁכִינְ תָּא דְאִשְׁתַּכְּחַת בֵּינַיְיהוּ. וְהַאי רוּחַ אִתְעֲבִיד קָלָא, וְיֵימָא הָכִי: 'אִינוּן דְּמִיכִין דְּשִׁינְתָא בְּחוֹרֵיהוֹן, סְתִימִין עַיְינִין אֲטִימִין דְּלִבָּא. קוּמוּ וְאִתְעָרוּ לְגַבֵּי שְׁכִינְתָּא! דְּאִית לְכוֹן לִבָּא בְּלָא סֻכְלְתָנוּ לְמִנְדַּע בָּהּ, וְאִיהִי בֵּינַיְכוּ!'

וְרָזָא דְמִלָּה: "קוֹל אוֹמֵר קְרָא" (ישעיה מ ו), כְּגוֹן "קְרָא נָא, הֲיֵשׁ עוֹנֶךָּ? וְאֶל מִי מִקְּדוֹשִׁים תִּפְנֶה" (איוב ח א)? וְהִיא אָמְרַת: "מָה אֶקְרָא, כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר" – כֹּלָּא אִינוּן כִּבְעִירָן דְּאָכְלִין חָצִיר! "וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה!" – כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִין! וַאֲפִילוּ כָּל אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלִין בְּאוֹרַיְיתָא, כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִין!

בְּהַהוּא זִמְנָא "וַיִּזְכּוֹר כִּי בָשָׂר הֵמָּה, רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב" (תהלים עח לט) לְעָלְמָא! וְדָא אִיהוּ רוּחָא דְמָשִׁיחַ. וַי לוֹן מָאן דְּגָרְמִין דְּיֵזִיל לֵיהּ מִן עָלְמָא וְלָא יְתוּב לְעָלְמָא! דְּאִלֵּין אִינוּן דְּעָבְדִין לְאוֹרַיְיתָא יַבָּשָׁה, וְלָא בָעָאן לְאִשְׁתַּדְלָא בְחָכְמָה דְקַבָּלָה, דְגָרְמִין דְּאִסְתַּלַּק נְבִיעוּ דְחָכְמָה דְאִיהִי י' מִינָהּ – וְאִשְׁתְּאָרַת ב' יְבֵישָׁה. וַי לוֹן דְּגָרְמִין עֲנִיּוּתָא וְחַרְבָּא וּבִיזָה וְהֶרֶג וְאַבְּדָן בְּעָלְמָא!

וְהַאי רוּחַ דְּאִסְתַּלַּק אִיהוּ רוּחַ דְמָּשִׁיחַ כְּמָה דְאִתְּמַר. וְאִיהוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְאִיהוּ "רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יהו"ה" (ישעיה יא ב).

פִּקּוּדָא תִּנְיָינָא: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר, וַיְהִי אוֹר" (בראשית א ג). וְדָא אַהֲבָה דְאִיהוּ 'אַהֲבַת חֶסֶד'. הֲדָא הוּא דִכְתִיב: "וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד" (ירמיה לא ב). וַעֲלָהּ אִתְּמַר: "אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" (שיר השירים ב ז). יִרְאָה אִתְקְרִיאַת מִסִּטְרָא דִשְׂמָאלָא, וְאַהֲבָה אִתְקְרִיאַת מִסִּטְרָא דִימִינָא.

אִית יִרְאָה וְאִית יִרְאָה, אִית אַהֲבָה וְאִית אַהֲבָה. יִרְאָה דְּדָחִיל בַּר נַשׁ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִין דְּלָא נָחִית מִנִּכְסוֹי, אוֹ בְּגִין דְּלָא יְמוּתוּן בְּנוֹי בְּחַיּיוֹי – אִשְׁתַּכַּח דְּאִם הֲוָה נָחִית מִנִּכְסוֹי אוֹ אִם יְמוּתוּן בְּנוֹי בְּחַיּיוֹי דְּלָא הֲוָה דָחִיל לֵיהּ, וּבְגִין דָּא הֲוָה רָחִים לֵיהּ. הַאי יִרְאָה וְאַהֲבָה לָא שַׁוִּי לְיִרְאַת יהו"ה וּלְאַהֲבָה דִילֵיהּ לְעִקָּרָא. אֲבָל רְחִימוּ וּדְחִילוּ עִיקָרָא דִילֵיהּ – בֵּין טַב וּבֵין בִּישׁ. וּבְגִין דָּא אִתְקְרִיאַת הַאי יִרְאָה וְאַהֲבָה 'עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס'.

וּבְגִין דָּא אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (שם): "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה, אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" – דְאִיהוּ רְחִימוּ בְּלַאו פְּרָס, וְלָא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס. דְּיִרְאָה וְאַהֲבָה עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס – אִיהִי שֶׁל שִׁפְחָה! "וְתַחַת שָׁלֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ… תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ… וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִירְתָּהּ!" (משלי ל כא-כג)'  עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.

בִּיאוּר 'אִילָנָא דְּחַיֵּי' 

-לפרק ב-

א: 'וּ"מָצָאתִי אוֹן לִי"…'

"אוֹן" – כן צריך לומר, ולא כמו שראיתי בספר אחד שהוסיף הניקוד ויצא לו 'אָוֶן' במקום "אוֹן". דפשוט שמהרח"ו כאן סמך על הפסוק: "ויֹּאמֶר אֶפְרַיִם אַךְ עָשַׁרְתִּי מָצָאתִי אוֹן לִי וגו." (הושע יב ט), ולכן פה בהקדמתו דייק כלשון אותו מקרא וכתב: "מָצָאתִי אוֹן לִי".

ועוד נראה לומר שכוונת מהרח"ו כאן כמו שפירש רש"י (שם) פסוק "מָצָאתִי אוֹן לִי": 'אוֹן – כח'! עד כאן לשונו. כלומר, לאחר דתשש כחו של מהרח"ו בפרק א מחמת אורך הגלות, נתן הוא דעתו 'לַחֲקֹר וְלָדַעַת "מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה" נִּתְאָרֵךְ קִצֵּנוּ וְגָלוּתֵנוּ, וּמַדּוּעַ לֹא בָּא בֶּן יִשַׁי?' ואכן בפירקין מצא מהרח"ו און לו, רוצה לומר 'כח' ו-'ראיה' למה באמת 'נִּתְאָרֵךְ קִצֵּנוּ וְגָלוּתֵנוּ, וּמַדּוּעַ לֹא בָּא בֶּן יִשַׁי' – כמו שיפרש הוא בסמוך על פי דברי התיקוני זוהר.

עוד יש לומר שכוונת מהרח"ו כאן כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק זה, כמו שהביא רש"י בהמשך פירושו שם: 'ומדרש אגדה היה דורש רבי שמעון זכר צדיק לברכה: "מָצָאתִי אוֹן לִי" – מצאתי לי 'שטר חוב'… "אוֹן לִי" – דיני שטר, כמו 'כותבין עליו אונו' (בבא קמא – דף פ ע"ב)'! עד כאן לשון רש"י בשם המדרש. ובאמת שעתיד מהרח"ו לבאר בעצמו בסמוך איך ששטר חוב גדול יש לו להקדוש ברוך הוא על כלל ישראל במה שהם מתרשלים מלעסוק בסודות התורה – דהרי לדעת מהרח"ו וחכמי הזוהר זהו עיקר הטעם 'לַמַה נִּתְאָרֵךְ קִצֵּנוּ וְגָלוּתֵנוּ, וּמַדּוּעַ לֹא בָּא בֶּן יִשַׁי'!

הרי לנו שתי פירושים ללשון מהרח"ו כאן במה שנקט לשון הפסוק "מָצָאתִי אוֹן לִי". אחד: 'כח' ו-'ראיה'. והשני: לשון 'שטר' ו-'תביעה'.

ב: 'וַאֲנִינָה בְּקִרְבִּי, וְלִבִּי דָּוַי…'

לכאורה כוונת מהרח"ו בהני מילי לומר שאף על פי שמצד אחד היה לו לשמוח במה שאמר "מָצָאתִי אוֹן לִי", דהרי מציאת הסיבה לאורך הגלות הוא בדיוק מה שביקש כל כך רבינו לדעת בפרק הקודם, והרי עכשיו אכן מצא לו "אוֹן" – דהיינו 'ראיה' 'וכח' למה אכן נתארכה גלותינו המרה. אבל דא עקא! שדוקא היא הנותנת שבמקום שישמח רבינו במציאתו הגדולה, אדרבא מצא מהרח"ו אֲנִינָה ושברון בקרבו – מלשון הפסוק: "וְאָנוּ וְאָבְלוּ" (ישעיה ג כו).

ולכן נאנח מהרח"ו והתבטא 'אֲנִינָה בְּקִרְבִּי וְלִבִּי דָּוַי' – משום שעתה שהבין שהסיבה לאורך הגלות היא בעיקר משום התרשלות לומדי התורה מלעסוק בחכמת הקבלה, מיד השיג מהרח"ו עד כמה גדול הבילבול בקרב רוב לומדי התורה, ועד כמה יהיה קשה ליישם ולהפנים נחיצות לימוד הקבלה בקרבם! אבל תהילה לאל, למרות חולשתו המיידית התחזק רבינו מהרח"ו והמשיך להוכיח בעליל איך ולמה התרשלותינו מלימוד הקבלה היא היא 'סיבת הסיבות ועילת העילות' למה באמת 'נִּתְאָרֵךְ קִצֵּנוּ וְגָלוּתֵנוּ, וּמַדּוּעַ לֹא בָּא בֶּן יִשַׁי'!

ג: 'מִמַּאֲמָר אֶחָד הוּבָא בְּסֵפֶר הַתִּיקּוּנִים תִּיקּוּן ל (דַּף עג ע"ב – עד ע"א)…'

כאן טרחנו להעתיק בביאורינו את כל דברי המאמר מתיקוני זוהר (תיקון ל) הנזכר בדברי מהרח"ו, וגם במקום שלכאורה היה שייך לקצר ולכתוב וכו', וכו'. בנוסף, טרחנו לפרש את כל דברי המאמר על פי גדולי המפרשים ולא הסתפקנו רק לתרגמו ללשון הקודש, כי ידענו בליבנו שלא נבין עומק כוונת מהרח"ו אלא אם כן נפתח ונערוך כשלחן מלא מעדנים את כל דברי התיקוני זוהר הללו. ולצורך מלאכה זו נעזרנו בביאור הגר"א על התיקוני זוהר, וכן בפירוש 'מתוק מדבש' ופירוש 'באר לחי ראי'. ומחמת אריכות המאמר ראינו לנכון לחלקו לענפים ענפים – וזה כדי לתת לקורא הנעים ריוח בין פרשה לפרשה להתבונן במה שלפניו.

ענף א:

'נָתִיב תִּנְיָינָא: "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א ב). מַאי "וְרוּחַ"? אֶלָּא, בְּוַדַּאי בְּזִמְנָא דִשְׁכִינְתָּא נָחֲתַת בְּגָלוּתָא, הַאי רוּחַ נָשִׁיב עַל אִינוּן דְּמִתְעַסְּקֵי בְּאוֹרַיְיתָא, בְּגִין שְׁכִינְתָּא דְאִשְׁתַּכְּחַת בֵּינַיְיהוּ. וְהַאי רוּחַ אִתְעֲבִיד קָלָא, וְיֵימָא הָכִי: 'אִינוּן דְּמִיכִין דְּשִׁינְתָא בְּחוֹרֵיהוֹן, סְתִימִין עַיְינִין אֲטִימִין דְּלִבָּא. קוּמוּ וְאִתְעָרוּ לְגַבֵּי שְׁכִינְתָּא! דְּאִית לְכוֹן לִבָּא בְּלָא סֻכְלְתָנוּ לְמִנְדַּע בָּהּ, וְאִיהִי בֵּינַיְכוּ!'

 

–                   פירוש התיקוני זוהר: 'הַנָּתִיב הַשֵּׁנִי' – עיין בפרדס רימונים לרמ"ק דהַנָּתִיב הַשֵּׁנִי מ-ל"ב נתיבות חכמה נקרא "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א ב) – משום שהרוח הזה של אלהים השני (הכתוב בתורה) הוא המשפיע אל השכינה ומאיר אותה, וכביכול מלחלח אותה ממימי החסד, ועל ידי כך מושפעים בעלי התורה שהשכינה שרויה ביניהם. [עד כאן על פי 'באר לחי ראי']   ושואל התיקוני זוהר מַה זֶּה "וְרוּחַ"? רוצה לומר – מה הכוונה לפי הסוד? ואמר אֶלָּא בְּוַדַּאי בִּזְמַן שֶׁהַשְּׁכִינָה יוֹרֶדֶת לַגָּלוּת 'הָרוּחַ' הַזּוֹ נוֹשֶׁבֶת עַל אוֹתָם שֶׁמִּתְעַסְּקִים בַּתּוֹרָה, והנשיבה היא מִשּׁוּם שֶׁהַשְּׁכִינָה נִמְצֵאת בֵּינֵיהֶם. רוצה לומר – שלומדי התורה בגלות מושפעים מזה הרוח על ידי השכינה השורה ביניהם. וְהָרוּחַ הַזּוֹ נַעֲשֵׂית קוֹל – כי 'רוח' היא בחינת 'זעיר אנפין' שמשם שורש הקול. וזה הקול יֹאמַר כָּךְ: 'אוֹתָם יְשֵׁנִים שֶׁשֵּׁנָה בִנְחִירֵיהֶם' או אולי יש לפרש 'ששינה בנקבי עיניהם' (מלשון חוריהם), 'סְתוּמֵי הָעֵינַיִם' שסתומות עיני שכליהם, וַאֲטוּמֵי הַלֵּב וגם אטומים לבם מלהתבונן! עתה מעורר אותם הקול ואומר: 'קוּמוּ וְהִתְעוֹרְרוּ אֶל הַשְּׁכִינָה' – רוצה לומר לכבוד השכינה, שֶׁהרי יֵּשׁ לָכֶם לֵב שמבין בתורה, אבל אתם בְּלִי הַשְׂכֵּל לָדַעַת אוֹתָהּ ולכן אתם כביכול ללא תבונה, דהיינו בלא התבוננות בסודות התורה, וגם איניכם מתבוננים לדעת בתיקון השכינה על ידי קיום המצוות. אבל עם כל זאת, הגם שאתם מתעלמים מן השכינה וצורך תיקוניה – וְהִיא בֵינֵיכֶם! [עד כאן על פי 'מתוק מדבש']

ומוסיף 'באר לחי ראי' (לבעל 'דרכי תשובה' על יורה דעה) לבאר מה שאמרו בתיקון ל 'שֶׁיֵּשׁ לָכֶם לֵב בְּלִי הַשְׂכֵּל לָדַעַת אוֹתָהּ, וְהִיא בֵינֵיכֶם': 'דעיקר תיקון השכינה על ידי עסק התורה הוא בלימוד חכמת הקבלה, כמו שמופרש בתחילת הקדמת התיקוני זוהר (דף א ע"ב): 'אֲבָל עַל מָארֵי קַבָּלָה אִתְּמַר: "לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים" (דברים כב ו) – דְּלֵית סֻכְלְתָנוּ לְאִשְׁתְּמוֹדָע בִּשְׁכִינְתָּא כְּאִלֵּין מָארֵי קַבָּלָה. וְאִלֵּין עָבְדִין לָהּ דִּירָה וּלְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּפָרְחִין עִמָּהּ. בְּכָל אֲתַר דְּאִיהִי פָּרְחַת כֻּלְּהוּ מְנַדְּדִין עִמָּהּ בִּשְׁלִיחוּתָא דִילָהּ'.

–                   פירוש התיקוני זוהר: אֲבָל עַל בַּעֲלֵי קַבָּלָה נֶאֱמַר: "לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים" (דברים כב ו) – שֶׁאֵין שֵׂכֶל לָדַעַת אֶת הַשְּׁכִינָה כְּאוֹתָם בַּעֲלֵי קַבָּלָה. וְאֵלּוּ עוֹשִׂים לָהּ דִּירָה וְלַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּפוֹרְחִים עִמָּהּ. בְּכָל מָקוֹם שֶׁהִיא פּוֹרַחַת, כֻּלָּם נוֹדְדִים עִמָּהּ בִּשְׁלִיחוּתָהּ.

'נמצא אם כן, שאלו שלומדים רק פשטי התורה נראה שאין רוצים לרחם על השכינה ולתקנה!' עד כאן לשון ה'באר לחי ראי'.

ובביאור הגר"א על התיקונים מבאר דעל כרחך מאמר זה מדבר על מצב השכינה בזמן הגלות. "וְרוּחַ אֱלֹהִים" הנזכר כאן הוא התורה שהיא הסעד לשכינה בגלותה מבעלה 'זעיר אנפין'. ומה שהזכיר ענין השֵּׁנָה, כוונת המאמר כאן לרמוז שהשכינה כביכול 'יְשֵׁנָה' בזמן הגלות כאשר התורה שבעל פה שלומדים למטה היא בלא רזין דאורייתא – בסוד "אֲנִי יְשֵׁנָה" (שיר השירים ה ב), כמו שמפורש בתיקוני זוהר חדש (בדף עג עמוד ד – בנדפס עם ביאור הגר"א).

******

וזה לשון התיקוני זוהר חדש שהזכיר בביאור הגר"א: 'קוּם רָעֲיָא מְהֵימָנָא לְאִתְּעָרָא לְהַהוּא דְּאִתְּמַר בֵּיהּ "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר" (שיר השירים ה ב). וּכַמָה אִנּוּן דְּמִיכִין וְשֵׁינָתָא בְּעֵינֵיהוֹן – דְּלָא פַּתְחִין לוֹן לְאִתְעַסְּקָא בְּרָזִין דְּאוֹרַיְתָא! דְּכָל רָז 'אוֹר' אִתְקְרֵי, לְאַנְהָרָא בֵּיהּ לְבַת עֵינָא וּלְאִתְּעָרָא לָהּ בֵּיהּ לְגַבֵּי בַּעְלָהּ. דְּאִיהִי דְּמִיכָא בְּגָלוּתָא בֵּין אִנּוּן מָארֵי תּוֹרָה, דְּלֵית חַד מִנַּיְהוּ דְּיִתְּעַר לָהּ בְּבַעְלָהּ דְּאִיהוּ ר"ז – 'אוֹר' דְּנָהִיר בָּהּ בָּבַת עֵינָא, דְּ'רָז' 'אוֹר' אִיהוּ בְּחֻשְׁבָּן.'

–                   פירוש התיקוני זוהר חדש: קוּם רוֹעֶה הַנֶּאֱמָן לְהִתְעוֹרֵר לְאוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר" (שיר השירים ה ב). וְכַמָּה הֵם יְשֵׁנִים וְשֵׁנָה בְּעֵינֵיהֶם – שֶׁלֹּא פוֹתְחִים אוֹתָם לְהִתְעַסֵּק בַּסּוֹדוֹת שֶׁל הַתּוֹרָה! שֶׁכָּל רָז נִקְרָא 'אוֹר', לְהָאִיר בּוֹ לְבַת הָעַיִן וּלְעוֹרֵר אוֹתָהּ בּוֹ אֶל בַּעְלָהּ. שֶׁהִיא יְשֵׁנָה בַּגָּלוּת בֵּין אוֹתָם בַּעֲלֵי תוֹרָה, שֶׁאֵין אֶחָד מֵהֶם שֶׁיְּעוֹרֵר אוֹתָהּ לְבַעְלָהּ שֶׁהוּא רָ"ז – הָאוֹר שֶׁמֵּאִיר בָּהּ בְּבַת הָעַיִן. שֶׁ'רָז' 'אוֹר' הוּא בְּחֶשְׁבּוֹן (כלומר – בגימטריא)

–                   פירוש התיקוני זוהר חדש על פי ביאור הגר"א: קוּם רָעֲיָא מְהֵימָנָא לְאִתְּעָרָא לְהַהוּא רוצה לומר לכבוד השכינה דְּאִתְּמַר בֵּיהּ: "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר" – שהשכינה נקראת 'אני', והיא ישנה בגלות כמו שממשיך המאמר לפרש. ומה שאמר "וְלִבִּי" שהוא "עֵר" – ביאר הגר"א שהוא רָעֲיָא מְהֵימָנָא בעצמו (דהיינו נשמת משה רבינו שהוא 'הַרוֹעֶה הַנֶּאֱמָן' שבא לגלות סתרי תורה לעולם) שאינו ישן, ולכן אמר לו 'קוּם רָעֲיָא מְהֵימָנָא לְאִתְּעָרָא לְהַהוּא'! ומה הטעם שהשכינה יְשֵׁנָה? דְּאִיהִי דְּמִיכָא בְּגָלוּתָא בֵּין אִנּוּן מָארֵי תּוֹרָה העוסקים בפשוטן של הלכות – ולא ברזי תורה, דְּלָא פַּתְחִין לוֹן לעיניהן לְאִתְעַסְּקָא בְּרָזִין דְּאוֹרַיְתָא. וזה דייקא מצבם של לומדי התורה בזמן הגלות שלא פותחין עיניהם ברזי תורה, ולכן אין להם מאור העיניים – דְּ'רָז' 'אוֹר' אִיהוּ בְּחֻשְׁבָּן דהרי 'רָז' בגמטריא 'אוֹר' (207)!

******

עתה נחזור למה שכתב בביאור הגר"א אצלינו על מאמר תיקון ל שהעתיק מהרח"ו. דעל מה שאמר 'כְּגוֹן "קְרָא נָא"… וְהִיא אָמְרַת: "מָה אֶקְרָא, כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר' פירש הגר"א: 'שרוצה לומר דאין מי שיענה לה (לשכינה). וזה בעקבות משיחא שכתוב בו: "וְאַבִּיט וְאֵין עֹזֵר וְאֶשְׁתּוֹמֵם וְאֵין סוֹמֵךְ" (ישעיה סג ה), וכמו שאמרו רבותינו (בסוף מסכת סוטה) 'בעקבות משיחא חוצפא יסגא'! עד כאן לשון הגר"א.

מכל האמור כאן בדברי רשב"י בתיקוני זוהר וכן בדברי רבינו הגר"א שביאר את דעתו דעת זקנים, איך לא ניקח ונשמור כ-"חותם על ליבנו" איך שחכמינו זכרונם לברכה ראו בעין שכליהם וחזו ברוח קודשם ולכן הורו לנו בדבריהם דברי "אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה" שכאשר התלמידי חכמים אינם עוסקים בסודות התורה אלא רק בחלק הנגלה, אז לצערם ולצער השכינה הקדושה דומים הם לעיורים בבחינה מסוימת – או ליתר דיוק כלשון מאמר תיקון ל אצלינו כ-'סְתוּמֵי הָעֵינַיִם' שסתומות עיני שכליהם מלהבין. וכן מצינו לשון זה בדברי הגר"א שכתב: 'מצבם של לומדי התורה שלא פותחין עיניהם ברזי תורה, ולכן אין להם מאור העיניים – דְּ'רָז' 'אוֹר' אִיהוּ בְּחֻשְׁבָּן, דהרי דְּ'רָז' בגמטריא 'אוֹר'! עד כאן לשונו.

ובאמת שדברי הגר"א על מאמר תיקון ל שאנו עוסקים בו מבוארים היטב, היטב במה שכתב רמח"ל ב'מסילת ישרים' (בפרק יט). ואף על פי שרמח"ל לא יכל לפרש עומק כוונתו בספרו 'מסילת ישרים' מפני החרם והרדיפה שהיה אז במדינות אירופה נגדו בנוגע ללימוד הקבלה (כידוע) ולכן רק רמז שם לכוונתו העמוקה על דרך מוסר ועבודת השם, עם כל זאת כל מי שמכיר אפילו קצת את שאר ספרי הרמח"ל יודע בבירור שכוונתו שם ב'מסילת ישרים' היתה ראשית לכל בנוגע לצורך הגדול המוטל על כל חסיד לעשות חסד עם קונו ולייחדו עם השכינה הקדושה על ידי העסק בסודות התורה.

זה לשון רמח"ל הנוגע לעניננו ב'מסילת ישרים' (פרק יט): 'והנה החסיד הזה, מלבד העבודה שהוא עובד במעשה מצוותיו על הכוונה הזאת, הנה ודאי צריך שיצטער תמיד צער ממש על הגלות ועל החורבן, מצד מה שזה גורם מיעוט כביכול לכבודו יתברך. ויתאוה לגאולה – לפי שבה יהיה עילוי לכבוד השם יתברך… ועל העדר זה הדבר התרעם הנביא: "וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיִּשְׁתּוֹמֵם כִּי אֵין מַפְגִּיעַ" (ישעיה נט טז), ואמר: "וְאַבִּיט וְאֵין עֹזֵר וְאֶשְׁתּוֹמֵם וְאֵין סוֹמֵךְ" (שם סג ה), ואמר: "צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ" (ירמיה ל יז), ופרשו זכרונם לברכה: (במסכת ראש השנה – דף ל ע"א ; סוכה – דף מא ע"א) 'מכלל דבעיא דרישה'! …ואמר עוד הנביא: "אֵין מְנַהֵל לָהּ מִכָּל בָּנִים יָלָדָה וְאֵין מַחֲזִיק בְּיָדָהּ מִכָּל בָּנִים גִּדֵּלָה" (ישעיה נא יח), ואמר: "כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה" (שם מ ו), ופרשו זכרונם לברכה: (עבודה זרה – דף ב ע"ב) 'שכל חסד שעושים לעצמם הם עושים' לטובת נפשם ולהנאתם, ואינם מתכוונים לכוונה השלמה הזאת, ולא מבקשים על עילוי הכבוד וגאולתן של ישראל. שהרי אי אפשר לכבוד העליון להתרבות אלא בגאולתן של ישראל וברבוי כבודם שזה תלוי בזה באמת'! עד כאן לשון רמח"ל.

דוק היטב במה שכתב רמח"ל 'שכל חסד שעושים לעצמם הם עושים לטובת נפשם ולהנאתם, ואינם מתכוונים לכוונה השלמה הזאת', ותבין בעצמך דבאמת בהני מילי ציטט רמח"ל את המשך המאמר בתיקון ל – כמו שנראה יחדו ונבארו בענף הבא בעזרת השם.

ענף ב:

וְרָזָא דְמִלָּה: "קוֹל אוֹמֵר קְרָא" (ישעיה מ ו), כְּגוֹן "קְרָא נָא, הֲיֵשׁ עוֹנֶךָּ? וְאֶל מִי מִקְּדוֹשִׁים תִּפְנֶה"? (איוב ח א) וְהִיא אָמְרַת: "מָה אֶקְרָא, כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר" – כֹּלָּא אִינוּן כִּבְעִירָן דְּאָכְלִין חָצִיר! "וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה!" – כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִין! וַאֲפִילוּ כָּל אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלִין בְּאוֹרַיְיתָא, כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִין!

–                    פירוש התיקוני זוהר: וְסוֹד הַדָּבָר של התעוררות הקול הנזכר הוא מה שכתוב: "קוֹל אוֹמֵר קְרָא" – זהו הקול של התפארת (פרצוף 'זעיר אנפין' שהוא 'בעלה' של השכינה הקדושה) שאומר לבת זוגו – 'תקראי ותכריזי', כְּמוֹ "קְרָא נָא" את הקריאה שאומר לך לקרוא ולהכריז. והוא שואל את השכינה: "הֲיֵשׁ עוֹנֶךָּ"? רוצה לומר – האם יש מי שיענה ויקבל את הקריאה וההכרזה שלך? "וְאֶל מִי מִקְּדוֹשִׁים תִּפְנֶה"? כלומר, ואל מי מהתלמידי החכמים הנקראים 'קדושים' תפני כדי שיתעוררו על ידי קריאתיך והכרזתיך? וְהִיא אוֹמֶרֶת בצער: "מָה אֶקְרָא"! רוצה לומר – השכינה צועקת ומבקשת מהתלמידי חכמים שירחמו עליה ללמוד חכמת הקבלה – ואין עונה לה! וזה בעקבות משיח דכתיב "וְאַבִּיט וְאֵין עֹזֵר" (ישעיה סג ה). [עד כאן על פי 'באר לחי ראי']   השתא מבאר הטעם: משום ש-"כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר"! ומפרש – כּוּלָם הֵם כִּבְהֵמוֹת שֶׁאוֹכְלוֹת חָצִיר – כולם מתנהגים כבהמות שאוכלים עשב. רוצה לומר – משום שלומדים רק פשטי התורה (שנמשלו לעשב ולתבן) ולא סתרי תורה (שנמשלו למאכל אדם ביחס לפשטי התורה). ועוד כתוב: "וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה" – ומפרש: כָּל הַחֶסֶד שֶׁעוֹשִׂים עם הבריות עוֹשִׂים לְעַצְמָם על מנת לקבל פרס, ולכן זכות החסד שעושים יבול "כְּצִיץ הַשָּׂדֶה" (כעשב שמציץ מעל פני האדמה לשעה אחת בלבד ומהרה יבש ונכמש). ולא רק זאת אלא וַאֲפִלּוּ כָּל אֵלּוּ שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִים בַּתּוֹרָה רוצה לומר – כל אלו שעוסקים רק בפשטי התורה, גם כן כָּל חֶסֶד שֶׁעוֹשִׂים לְעַצְמָם עוֹשִׂים – כל חסד שעושים על ידי עסק התורה שנקראת 'תורת חסד' הוא רק לתועלת עצמם! רוצה לומר בעבור שכר בעולם הזה ובעולם הבא, ואין כוונתם בעבור תיקון השכינה! [עד כאן על פי 'מתוק מדבש']

מוסיף 'באר לחי ראי' לבאר: 'דאם היה כוונתם (של התלמידי חכמים) בעיקר לתיקון השכינה היה להם לעסוק ב'אור' התורה שהוא רזין דאורייתא ('אור' בגמטריא 'רז') – כי רק בזה יכולין להעלותה ולתקנה. וזה כמו דאמר ליה אליהו לרשב"י (ברעיא מהימנא בפרשת נשא – דף דכד ע"ב): 'בְּהַאי חִבּוּרָא דִּילָךְ דְּאִיהוּ סֵפֶר הַזֹּהַר מִן זוֹהֲרָא דְּאִימָא עִלָּאָה תְּשׁוּבָה, בְּאִלֵּין לָא צָּרִיךְ נִסָּיוֹן. וּבְגִין דַּעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְמִטְעַם מֵאִילָנָא דְּחַיֵּי, דְּאִיהוּ הַאי סֵפֶר הַזֹּהַר, יִפְּקוּן בֵּיהּ מִן גָּלוּתָא בְּרַחֲמֵי, וְיִתְקַיֵּים בְּהוֹן "יְהוָה בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר" (דברים לב יב).'

–                   פירוש הזוהר: בְּחִבּוּר זֶה שֶׁלְּךָ שֶׁהוּא סֵפֶר הַזֹּהַר מִזֹּהַר הָאֵם הָעֶלְיוֹנָה שהיא בינה הנקראת 'תְּשׁוּבָה', בְּאֵלֶּה לֹא צָרִיךְ נִסָּיוֹן כלומר – לא צריכים לעבור יסורי חבלי משיח. וּמִשּׁוּם שֶׁעֲתִידִים יִשְׂרָאֵל לִטְעֹם מֵעֵץ הַחַיִּים שֶׁהוּא סֵפֶר הַזֹּהַר הַזֶה יֵצְאוּ בוֹ מֵהַגָּלוּת בְּרַחֲמִים כלומר – ללא חבלי משיח, וְיִתְקַיֵּם בָּהֶם: "יְהוָה בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר" (דברים לב יב).

******

ובהמשך הקדמתו מאריך מהרח"ו לפרט ולבאר במילים שלו תמצית מה שאמר רשב"י כאן בתיקון ל 'שכָּל אֵלּוּ שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִים בַּתּוֹרָה כָּל חֶסֶד שֶׁעוֹשִׂים – לְעַצְמָם עוֹשִׂים'. דזה לשון רבינו לקמן: 'וּבִפְרָט בִּזְמַנֵּנוּ זֶה בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים אֲשֶׁר הַתּוֹרָה נַעֲשֵׂית קַרְדֹּם לַחֲתֹךְ בָּהּ אֵצֶל קְצָת בַּעֲלֵי תּוֹרָה אֲשֶׁר עִסְקָם בַּתּוֹרָה עַל מְנַת לְקַבֵּל פְּרָס וְהַסְפָּקוֹת יְתֵרוֹת, וְגַם לִהְיוֹתָם מִכְּלַל רָאשֵׁי יְשִׁיבוֹת, וְדַיָנֵי סַנְהֶדְרָאוֹת – לִהְיוֹת שְׁמָם וְרֵיחָם נוֹדֵף בְּכָל הָאָרֶץ. וְדוֹמִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם לְאַנְשֵׁי דּוֹר הַפְלָגָה הַבּוֹנִים מִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם, וְעִקַּר סִבַּת מַעֲשֵׂיהֶם הִיא מַה שֶּׁכָּתַב אַחַר כָּךְ הַכָּתוּב "וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם" (בראשית יא ד)'! עד כאן לשונו הצורם לאוזן השומעת.

וכמו שכבר הזכרנו לעיל, זהו גופא גם מה שרמח"ל רמז לנו ב'מסילת ישרים' (בפרק יט) באומרו שם: "כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה" (ישעיה מ ו), ופרשו זכרונם לברכה (עבודה זרה – דף ב ע"ב, וכן במאמר התיקונים שלנו) שכל חסד שעושים לעצמם הם עושים לטובת נפשם ולהנאתם, ואינם מתכוונים לכוונה השלמה הזאת, ולא מבקשים על עילוי הכבוד וגאולתן של ישראל! עד כאן לשונו רמח"ל. וברור שבמה שהזכיר בדבריו 'עילוי הכבוד' שכוונתו לתיקון השכינה הקדושה הנקראת 'כבוד', כמו שכתוב: "וּכְבוֹד יְהֹוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ לד).

ובמקום אחר בהקדמתו מבאר רבינו מהרח"ו על פי דברי הזוהר הקדוש מה ראו חכמינו זכרונם לברכה כאן בתיקון ל להשוות את אלו שלומדים רק פשטי התורה לבהמות, וכן מהיכי תיתי להם להשוות את פשטי התורה לעשב בעלמא ורק את סודות התורה למאכל אדם. אמנם אין כאן מקומו ביאורו!

ענף ג:

 

בְּהַהוּא זִמְנָא "וַיִּזְכּוֹר כִּי בָשָׂר הֵמָּה, רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב" (תהלים עח לט) לְעָלְמָא! וְדָא אִיהוּ רוּחָא דְמָשִׁיחַ. וַי לוֹן מָאן דְּגָרְמִין דְּיֵזִיל לֵיהּ מִן עָלְמָא וְלָא יְתוּב לְעָלְמָא!

–                   פירוש התיקוני זוהר: בְּאוֹתוֹ זְמַן שלפני ביאת המשיח נאמר: "וַיִּזְכֹּר" הקדוש ברוך הוא "כִּי בָשָׂר הֵמָּה" דהיינו שבני האדם עוסקים רק בחיצוניות ופשטות התורה הנראה לעיניהם – כמו בשר האדם שנראה להם מבחוץ, לכן "רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב" (תהלים עח לט) לְעוֹלָם! ומפרש – וְזוֹהִי רוּחוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ שמתאחר לבא כל אורך זמן הגלות. כי רוחו היא 'רוח חכמה' – וכשאין לומדים חכמת הקבלה מתאחר משיח לבא. אם כן, אוֹי לָהֶם לְמִי שֶׁגּוֹרְמִים שֶׁיֵּלֵךְ לוֹ מִן הָעוֹלָם רוצה לומר – אוי למי שגורם שהתעוררות הגאולה תלך ותסתלק מן העולם, וְלֹא יָשׁוּב משיח לְעוֹלָם עד שיתעסקו בסתרי תורה! [על פי 'מתוק מדבש']

בביאור הגר"א כאן על תיקון ל ציין שמה שאמרו אצלינו שרוחו של משיח הוא 'רוח חכמה' מבואר היטב במקום אחר בזוהר הקדוש (באדרא רבא, בפרשת נשא – דף קל ע"ב): 'וְחַד רוּחָא דְּחַיֵּי דְּבֵיהּ זַמִּין לְזַמָנָא לִבְרֵיהּ דְּדָוִד לְמִנְדַּע חָכְמְתָא! וּמֵהַהוּא נוּקְבָּא, אִתְּעַר וְנָפִיק רוּחָא מִמּוֹחָא סְתִימָאָה, וְזַמִּין לְאַשְׁרָאָה עַל מַלְכָּא מְשִׁיחָא, דִּכְתִּיב: "וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יְהוָה, רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יְהוָה"! (ישעיה יא ב)'

עוד ביאר הגר"א כאן שמה שפשוט אצלינו בתיקוני זוהר שכשאין לומדים חכמת הקבלה משיח מתאחר גם מבואר היטב במקום אחר בזוהר הקדוש (ברעיא מהימנא, בפרשת נשא – דף קכד ע"ב): 'בְּהַאי חִבּוּרָא דִּילָךְ דְּאִיהוּ סֵפֶר הַזֹּהַר… וּבְגִין דַּעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְמִטְעַם מֵאִילָנָא דְּחַיֵּי דְּאִיהוּ הַאי סֵפֶר הַזֹּהַר – יִפְּקוּן בֵּיהּ מִן גָּלוּתָא בְּרַחֲמֵי!' (פירוש הזוהר: בְּחִבּוּר זֶה שֶׁלְּךָ שֶׁהוּא סֵפֶר הַזֹּהַר… שֶׁעֲתִידִים יִשְׂרָאֵל לִטְעֹם מֵעֵץ הַחַיִּים שֶׁהוּא סֵפֶר הַזֹּהַר הַזֶה – יֵצְאוּ בוֹ מֵהַגָּלוּת!)

הרי שברור לנו מדברי רבותינו זכרונם לברכה שזו ולא אחרת תהיה הסיבה שבעבורה נצא מן הגלות ברחמים – ואם לא, אזי יהיה זה בדרך של יסורים ונסיונות – רחמנא ליצלן! וזה כמו שאמרו שם בזוהר קצת לעיל מיניה: 'בְּהַאי חִבּוּרָא דִּילָךְ דְּאִיהוּ סֵפֶר הַזֹּהַר מִן זוֹהֲרָא דְּאִימָא עִלָּאָה תְּשׁוּבָה, בְּאִלֵּין לָא צָּרִיךְ נִסָּיוֹן'. (פירוש הזוהר: בְּחִבּוּר זֶה שֶׁלְּךָ שֶׁהוּא סֵפֶר הַזֹּהַר מִזֹּהַר הָאֵם הָעֶלְיוֹנָה שהיא בינה הנקראת 'תְּשׁוּבָה', בְּאֵלֶּה לֹא צָרִיךְ נִסָּיוֹן כלומר – לא צריכים לעבור יסורי חבלי משיח.)

******

באופן אחר לגמרי ביאר 'באר לחי ראי' שמה שאמרו כאן בתיקון ל 'בְּאוֹתוֹ זְמַן "וַיִּזְכֹּר כִּי בָשָׂר הֵמָּה" – דרוצה לומר שהקדוש ברוך הוא מלמד זכות עליהם בסוד "וַאֲשֶׁר הֲרֵעֹתִי" (מיכה ד ו) כביכול. כי התרשלותם בלימוד חכמת הקבלה הוא מחמת מיעוט הבנתם מצד חומר העכור כי הם בשר ודם וקרוץ מחומר'! עד כאן לשונו.

עם כל זאת, הגם שמצינו בדבריו לימוד זכות במה דמשווה אותם כשוגגים ולא כמזידים – סוף סוף הנזק נעשה בהתרשלותם מלעסוק בחכמת הקבלה הגם שהוא רק בגרמא או בשוגג. דהרי זהו גופא מטרת מאמר התיקונים שלנו שבא כאן לעורר עליו – דעל ידי התרשלותם הם מסלקים רוחו של משיח מן העולם. והגם שהם רק גרמא בנזיקין (כלשון רמח"ל ב'דרך עץ חיים'), מכל מקום מאמר התיקונים שלנו (כמו שמבואר בענף הבא) מזהיר שסוף סוף 'אוֹי לָהֶם, שֶׁגּוֹרְמִים עֲנִיּוּת וְחֶרֶב וּבִזָּה וְהֶרֶג וְאַבְדָן בָּעוֹלָם'! עד כאן לשונו. הרי שדייקו לומר 'גּוֹרְמִים', ובכל זאת מביאים על ידי גרמא זו 'עֲנִיּוּת וְחֶרֶב וּבִזָּה וְהֶרֶג וְאַבְדָן בָּעוֹלָם'.

ענף ד:

 

דְּאִלֵּין אִינוּן דְּעָבְדִין לְאוֹרַיְיתָא יַבָּשָׁה, וְלָא בָעָאן לְאִשְׁתַּדְלָא בְחָכְמָה דְקַבָּלָה, דְגָרְמִין דְּאִסְתַּלַּק נְבִיעוּ דְחָכְמָה דְאִיהִי י' מִינָהּ – וְאִשְׁתְּאָרַת ב' יְבֵישָׁה. וַי לוֹן דְּגָרְמִין עֲנִיּוּתָא וְחַרְבָּא וּבִיזָה וְהֶרֶג וְאַבְּדָן בְּעָלְמָא!

–                   פירוש התיקוני זוהר: השתא מבאר שֶׁאֵלּוּ שאינם עוסקים בסתרי תורה הֵם שֶׁעוֹשִׂים אֶת הַתּוֹרָה 'יַבָּשָׁה' רוצה לומר – כאילו לא היה בה אלא פשטות התורה הנראית לעיניהם, וְלֹא רוֹצִים לְהִשְׁתַּדֵּל בְּחָכְמַת הַקַּבָּלָה – שלימוד זה מאיר את העינים להתבונן בנשמת ופנימיות התורה, וְגוֹרְמִים שֶׁמִּסְתַּלֵּק מַעְיַן הַחָכְמָה שֶׁהִיא י' מִמֶּנָּה רוצה לומר – שגורמים שיסתלק מן השכינה הארות מקור חכמה העליונה שהיא סוד י' דהוי"ה המאירה להשכינה דרך היסוד, וְנִשְׁאֶרֶת אות ב' יְבֵשָׁה רוצה לומר – אות ב' של ב'ראשית שהיא השכינה נשארת יְבֵשָׁה. אם כן, אוֹי לָהֶם שֶׁגּוֹרְמִים עֲנִיּוּת וְחֶרֶב וּבִזָּה וְהֶרֶג וְאַבְדָן בָּעוֹלָם על ידי שגורמים הסתלקות הארת החכמה מן השכינה!

 

******

גם לקמן בריש תיקון מג חזרו התיקוני זוהר ושנו על אזהרה חמורה זו בלשון הצורמת לאוזן השומע. ומשום דהתם בתיקון מג מתבארים כמה פרטים נחוצים שיעזרו לנו להבין את דברי הגר"א אצלנו בביאורו לתיקון ל, לכן ראינו לנכון להעתיק ולפרש לשון התיקוני זוהר שם. זה לשון רשב"י בריש תיקון מג:

"בְּרֵאשִׁית" – תַּמָּן 'אֲתַ"ר יָבֵ"שׁ'. וְדָא אִיהוּ "וְנָהָר יֶחרַב וְיָבֵשׁ" (ישעיה יט ה). בְּהַהוּא זִמְנָא דְאִיהוּ יָבֵשׁ וְאִיהִי יַבָּשָׁה, צָוְוחִין בְּנִין לְתַתָּא בְּיִחוּדָא וְאָמְרִין "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" – "וְאֵין קוֹל וְאֵין עוֹנֶה" (מלכים א' – יח כו)! הֲדָא הוּא דִכְתִיב: "אָז יִקְרָאוּנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה" (משלי א כח)! וְהָכִי מָאן דְּגָרִים דְּאִסְתַּלַּק קַבָּלָה וְחָכְמָתָא מֵאוֹרַיְיתָא דִבְעַל פֶּה וּמֵאוֹרַיְיתָא דְבִכְתָב, וְגָרִים דְּלָא יִשְׁתַּדְלוּן בְּהוֹן, וְאָמְרִין דְּלָא אִית אֶלָּא פְּשָׁט בְּאוֹרַיְיתָא וּבְתַלְמוּדָא – בְּוַדַּאי כְּאִלּוּ הוּא יְסַלֵּק נְבִיעוּ מֵהַהוּא נָהָר וּמֵהַהוּא גָן. וַוי לֵיהּ! טַב לֵיהּ דְּלָא אִתְבְּרִי בְּעָלְמָא וְלָא יוֹלִיף הַהִיא אוֹרַיְיתָא דְבִכְתָב וְאוֹרַיְיתָא דִבְעַל פֶּה, דְּאִתְחַשַּׁב לֵיהּ כְּאִלּוּ אַחְזַר עָלְמָא לְתֹהוּ וָבֹהוּ, וְגָרִים עֲנִיּוּתָא בְּעָלְמָא וְאוֹרֶךְ גָּלוּתָא!

–                   פירוש התיקוני זוהר: אמר רבי שמעון – במלת "בְּרֵאשִׁית" – שָׁם 'אֲתַ"ר יָבֵ"שׁ', כלומר ישנם אותיות את"ר יב"ש. פירוש: היסוד הנקרא 'מקום' (אתר) הוא יבש. וממשיך לבאר דבריו וְזֶהוּ "נָהָר יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ" (ישעיה יט ה) רוצה לומר – היסוד שנקרא גם 'נהר', הוא יחרב ויבש בלי מימי השפע, ולכן אין לו מה להשפיע למלכות שהיא בת זוגו. כתוצאה מזה, בְּאוֹתוֹ זְמַן שֶׁהוּא יָבֵשׁ משום שאין לו מה לתת לה כנזכר לעיל, אז גם הִיא יְבֵשָׁה כי הרי לא קבלה שפע מהיסוד. לכן באותו זמן צוֹוְחִים הַבָּנִים לְמַטָּה בְּיִחוּד וְאוֹמְרִים "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" רוצה לומר – בני ישראל למטה צועקים באמירת היחוד של "שמע ישראל" כדי שישמע ויבא 'זעיר אנפין' הנקרא 'ישראל' להתייחד עם המלכות שהיא נוקביה בשעת תפילת העמידה, אבל "וְאֵין קוֹל" רוצה לומר – אין 'קול' של הקריאת שמע שלהם נשמע לפני העמידה כדי שיתייחדו 'זעיר אנפין' ונוקביה אחר כך בזמן התפילה, ולכן "וְאֵין עוֹנֶה" – אין מי שיענה וימלא את בקשת בני ישראל בתפילתם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "אָז יִקְרָאֻנְנִי" כשישראל הם בצרה וצועקים וקוראים להקדוש ברוך הוא בקריאת שמע, ועם כל זאת "וְלֹא אֶעֱנֶה" כי אומר הקדוש ברוך הוא – 'אני לא אענה אותם בתפילתם'! וְכָךְ מִי שֶׁגּוֹרֵם שֶׁתִּסְתַּלֵּק קַבָּלָה וְחָכְמָה מִתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה וּמִתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב דהיינו מי שאומר שאין צריך ללמוד אלא פשט וְגוֹרֵם שֶׁלֹּא יִשְׁתַּדְּלוּ בָהֶן כלומר, שעל ידי זה הוא גורם גם לאחרים שלא יתעסקו בחכמת הקבלה, וְלכן הם אוֹמְרִים שֶׁאֵין אֶלָּא פְשָׁט בַּתּוֹרָה וּבַתַּלְמוּד רוצה לומר – שמכחישים שיש פנימיות וסתרי תורה, בְּוַדַּאי כְּאִלּוּ הוּא יְסַלֵּק אֶת הַמַּעְיָן מֵאוֹתוֹ נָהָר שנחשב לו כאילו הוא מסלק את נביעת שפע החכמה והבינה מן היסוד הנקרא 'נהר', ועל ידי זה גורם שנמנע השפע גם מֵאוֹתוֹ גַן – מן המלכות הנקראת 'גן'. זה כמו שרמוז בפסוק "אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק" (תהילים צז יא) – והרי 'אוֹר' בגמטריא 'רז' (סוד). רוצה לומר – שעל ידי רזי התורה היסוד הנקרא 'צדיק' מתמלא 'אור' מן המוחין שהם 'זרע קודש', ואז הוא נותנם למלכות בסוד זריעת היחוד. לכן אם חס וחלילה גורמים לסלק מן היסוד את טיפת היחוד אז אין אפשרות שיתייחדו 'זעיר אנפין' ונוקביה. לכן מזהיר התיקוני זוהר – אוֹי לוֹ לזה האדם! טוֹב שֶׁלֹּא נִבְרָא בָעוֹלָם וְלֹא יִלְמַד אוֹתָהּ תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה – דבודאי שהיה עדיף לו שלא בא לעולם בכלל ולא היה לומד לא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב ולא תוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה! ומבאר הטעם – כי אם היה עם הארץ שאין ראוי ללמוד קבלה לא היה פוגם כל כך. אבל מי שלמד נגלות התורה ומכחיש שיש בה פנימיות ונסתרות הרי הוא מסלק השפע של היסוד. ולא רק זאת, אלא שֶׁנֶּחְשָׁב לוֹ כְּאִלּוּ הֶחֱזִיר הָעוֹלָם לְתֹהוּ וָבהוּ לפי שמגביר את הקליפות הרמוזים בפסוק "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" (בראשית א ב) בעת שה'נהר' וה'גן' הם יבשים בעוונותיו! ולא רק זאת, אלא וְגוֹרֵם עֹנִי בָּעוֹלָם וְאֹרֶךְ הַגָּלוּת – כי אם אין שפע ביסוד ובמלכות, אז מאין יהיה שפע למטה לתחתונים? ולעומת זאת, מי שלומד סתרי תורה מקיים את העולם! עד כאן מביאור ['מתוק מדבש' על תיקון מג']

******

ועתה נחזור לתיקון ל שמהרח"ו בהקדמתו ואנו בביאורינו עוסקים בו כעת. בביאור הגר"א (כאן על תיקון ל) ביאר מה שאמרו אצלינו 'שֶׁאֵלּוּ הֵם שֶׁעוֹשִׂים אֶת הַתּוֹרָה 'יַבָּשָׁה': רצונו לומר 'יְבֵשָׁה' – כמו שנאמר: "וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה" (במדבר יא ו), ועל ידי זה "רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ וָבֹהוּ וכו." (ירמיה ד כג) – דהיינו שבהתרשלותם מלעסוק בחכמת הקבלה הם פוגמים בכבוד התורה, ולכן מעלה הקדוש ברוך הוא עליהם בחינה של ביטול תורה דבגיניה כל הצרות הללו באים, כמו שאמרו בגמרא (בשבת – דף לג ע"א): 'בעוון ביטול תורה חרב וביזה רבה, ודבר ובצורת בא, ובני אדם אוכלין ואינן שבעין…דכתיב: "וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית" (ויקרא כו כה) –  ואין ברית אלא תורה שנאמר: "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה" (ירמיה לג כה)! עד כאן פירושן של דברים על פי ביאור הגר"א על תיקון ל.

ולקמן בביאורו לתיקון מג כתב הגר"א שמה שאמרו אצלינו בתיקון ל: 'וְגוֹרְמִים שֶׁמִּסְתַּלֵּק מַעְיַן הַחָכְמָה שֶׁהִיא י' מִמֶּנָּה וְנִשְׁאֶרֶת ב' יְבֵשָׁה' – 'הענין, שקבלה הוא מַעְיַן הַחָכְמָה שֶׁהִיא י' שממנו יוצא ה'נהר' (דהיינו יסוד של 'זעיר אנפין' הנקרא 'תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב') וגם ה'גן' (דהיינו המלכות הנקראת 'תוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה')'. ומה שאמרו בתיקונים 'וְנִשְׁאֶרֶת ב' יְבֵשָׁה' ביאר הגר"א (שם): 'כאילו מחזיר את העולם לתהו ובהו. רוצה לומר – לזמן שהעולם הוא בלא תורה ובלא משיח, דאינון גרמין דייזיל משיח!' עד כאן לשונו.

ולכאורה יש להביא סמך למה שביאר הגר"א שֶׁאֵלּוּ הֵם שֶׁעוֹשִׂים אֶת הַתּוֹרָה 'יְבֵשָׁה' על ידי התרשלותם מלעסוק בחכמת האמת, וכן קצת רמז למה שהשווה זה לבחינת ביטול תורה, ממאמר אחד מחכמינו זכרונם לברכה הידוע לכל. דהרי בגמרא (במסכת חגיגה – דף יב ע"ב,  ומסכת עבודה זרה – דף ג ע"ב) 'אמר רבי לוי – כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין לו גחלי רתמים, שנאמר: "הַקֹּטְפִים מַלּוּחַ עֲלֵי שִׂיחַ וְשֹׁרֶשׁ רְתָמִים לַחְמָם" (איוב ל ד)!' ופירש רש"י (במסכת עבודה זרה): 'הפוסק מדברי תורה – מי שעוסק בתורה ופוסק על דברי שיחה בטלה. "מַלּוּחַ" – דברים לחלוחים!' עד כאן לשונו.

הרי חזינן מדברי רש"י שהבין כוונת הגמרא לומר שבמהותם דברי תורה הם בהכרח דברים לחלוחים, רוצה לומר – מלאים חיות. ואינם כשאר דברי העולם הזה היבשים ביחס לדברי תורה. אם כן פשיטא שמי שמוציא מדברי תורה את לחלוחיתם מראה בזה שהתורה חשובה בעיניו רק כשאר דברי עולם הזה – רחמנא ליצלן. ואכן ממאמר זה בתיקון ל מוכח בהדיא שעל ידי התרשלותם של לומדי התורה מלעסוק בחכמת האמת הֵם עוֹשִׂים אֶת הַתּוֹרָה 'יְבֵשָׁה' כביכול – כלומר, רק כשאר דברי עולם הזה – רחמנא ליצלן!

ואמת שיסוד זה של 'עוֹשִׂים אֶת הַתּוֹרָה יְבֵשָׁה' על ידי התרלשות לומדי התורה מלימוד הקבלה הדגיש רבינו מהרח"ו גם בהמשך הקדמתו במילים אחרות היוצאת מן הלב כדי שיכנסו לאוזן השומעת. זה לשונו לקמן: 'וְזֶה אֶצְלִי פֵּירוּשׁ הַמִּשְׁנָה (אָבוֹת ו ב) – 'אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בְּכָל יוֹם וְיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וּמַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת: 'אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה!' – כִּי בְּלִי סָפֵק בִּהְיוֹתָם עוֹסְקִים בִּפְשָׁטֶיהָ וּבְסִפּוּרֶיהָ לְבַדָּם הִיא לוֹבֶשֶׁת בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ וְשַׂק הוּשַׁת כְּסוּתָהּ וְכָל הָאֻמּוֹת יֹאמְרוּ לְיִשְׂרָאֵל "מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד" (שיר השירים ה ט)? מַה תּוֹרַתְכֶם מִתּוֹרָתֵנו? הֲלֹא גַּם תּוֹרַתְכֶם סִפּוּרִים בְּהַבְלֵי הָעוֹלָם. אֵין עֶלְבּוֹן תּוֹרָה גָּדוֹל מִזֶּה! וְלָכֵן אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה וְאֵינָם עוֹסְקִים בְּחָכְמַת הַקַּבָּלָה שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת כָּבוֹד לַתּוֹרָה – כִּי הֵם מַאֲרִיכִים הַגָּלוּת וְכָל הָרָעוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת לָבוֹא בָּעוֹלָם, כַּנִּזְכַּר לְעֵיל בַּמַּאֲמָר שֶׁהִתְחַלְנוּ בְּהַקְדָּמָתֵנוּ זֹאת'! עד כאן לשונו. ופשוט שכוונתו בסוף דבריו שם למאמר תיקון ל שאנו כעת עוסקים בו.

ובעזרת השם אנו בביאורינו עוד עתידים לבאר נושא נרחב זה שנגע בו כאן בביאור הגר"א, דהיינו שמניעת לומדי התורה מלעסוק בחכמת הקבלה נחשב לביטול-תורה בביאור נרחב בפני עצמו לקמן, דהרי גם רבינו מהרח"ו בהקדמתו דן בפסוקים אלו שהזכיר כאן הגר"א. והאמת שכבר התחלנו לעשות זאת לעיל (בפרק א אות יב) במה שעסקנו שם לאורך ולרוחב בסיבת חורבן בית שני על פי חכמי הזוהר לאור מה שנתבאר בבבלי וירושלמי על פסוק "עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ" (ירמיה ט יא) – עיין שם. אמנם לעת עתה כדי להשוות דעת מהרח"ו עם דברי הגר"א כאן במה שקישר בין ביטולה של לימוד תורת הקבלה עם חורבן הארץ והחזרתה לתהו ובהו נסתפק בהעתקת תמצית לשון מהרח"ו לקמן:

'וְכַאֲשֶׁר נָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה לַעֲסֹק מֵאַהֲבָה בַּחָכְמָה הַזֹּאת יִגָּאֲלוּ יִשְׂרָאֵל בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, אָמֵן! שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי נַאֲקַת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא מִתְנוֹדֵד וּמִתְמַרְמֵר בְּמַר נַפְשׁוֹ בְּאָמְרוֹ: "עַד מָתַי אֶרְאֶה נֵּס אֶשְׁמְעָה קוֹל שׁוֹפָר כִּי אֱוִיל עַמִּי, אוֹתִי לֹא יָדָעוּ וְגוֹ' רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹּהוּ וָבֹהוּ וְגוֹ' רָאִיתִי וְהִנֵּה הַכַּרְמֶל וְגוֹ' כִּי כֹּה אָמַר הַשֵּׁם שְׁמָמָה תִּהְיֶה כָּל הָאָרֶץ וְכָלָה לֹא אֶעֱשֶׂה וְגוֹ' הֱצִיקַתְנִי רוּחַ בִּטְנִי" (יִרְמְיָה ד כא-כז). לְבָאֵר פְּסוּקִים הָאֵלּוּ הַנֶּאֱמָרִים בֶּאֱמֶת עַל יְדֵי יִרְמְיָה הַנָּבִיא עָלָיו הַשָּׁלוֹם בְּדֶרֶךְ נְבוּאָה עַל הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן הַזֶּה בִּהְיוֹתוֹ מִתְמָרֵר עַל אֹרֶךְ גָּלוּתֵנוּ יוֹתֵר מִשִּׁעוּרוֹ. וְזֶהוּ מַּה שֶּׁכָּתוּב "עַד מָתַי אֶרְאֶה נֵס", הוּא הַנֵּס וְהַדֶּגֶל שֶׁל הַמָּשִׁיחַ כַּנִּזְכַּר בְּפָרָשַׁת מִשְׁפָּטִים (דַּף קב ע"א), וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: 'וְיֵיתוּן, נֵס דְּמָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד!' …וּכְנֶגֶד כַּת חַכְמֵי הַפְּשָׁט, אוֹתָם אֲשֶׁר הֵם מוֹאֲסִים לַעֲסֹק בְּחָכְמַת הָאֱמֶת הַנִּקְרָא 'עֵץ הַחַיִּים' וְחַיֵּי עוֹלָם וְעוֹסְקִים בְּסִפּוּרִים הַפְּשָׁטִים בִּפְשׁוּטָן בִּלְבַד, וְאוֹמְרִים שֶׁאֵין בַּתּוֹרָה אֶלָּא הַפְּשָׁט בִּלְבַד – חָס וְשָׁלוֹם – אֲשֶׁר הוּא נִקְרָא 'עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע' כַּנִּזְכַּר לְעֵיל, עֲלֵיהֶם אָמְרוּ: "חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ" (יִרְמְיָה שָׁם כב) …וּכְנֶגֶד הַכַּת הָרִאשׁוֹנָה אָמַר: "רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹּהוּ וָבֹהו" – הֵם עַמֵּי הָאָרֶץ …וּמַנִּיחִים חַיֵּי עוֹלָם הִיא הַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי" (יִרְמְיָה לג כה), וּמַחֲזִירִים הָעוֹלָם לְתֹהוּ וָבֹהוּ… וְכָל זֶה גָּרַם לָהֶם "כִּי אוֹתִי לֹא יָדָעוּ" וְלֹא נִתְעַסְּקוּ בַּתּוֹרָה! עד כאן לשון מהרח"ו לקמן.

ענף ה:

וְהַאי רוּחַ דְּאִסְתַּלַּק אִיהוּ רוּחַ דְמָּשִׁיחַ כְּמָה דְאִתְּמַר. וְאִיהוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְאִיהוּ "רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יהו"ה" (ישעיה יא ב).

–                   פירוש התיקוני הזוהר: וְהָרוּחַ הַזּוֹ שֶׁמִּסְתַּלֶּקֶת – כמו שכתוב: "רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב" (תהלים עח לט) הִיא רוּחַ של הַמָּשִׁיחַ – כמו שלמדנו (בזוהר פרשת נשא – דף קל ע"ב) שמשיח יזכה להארת רוח מחוטמא ד'עתיקא קדישא' שהוא למעלה מכל הרוחות כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר (שם). וְהִיא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ רוצה לומר – דזה הרוח ישרה על משיח על ידי המלכות הנקראת 'רוח הקודש', וְהִיא "רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה" כמשמעו – שמקור הרוח מתחיל מספירות חכמה ובינה, "רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה" ומשם נמשך הרוח דרך ספירות חסד (דהיינו 'עֵצָה') וגבורה, "רוּחַ דַּעַת" הכולל ספירות תפארת נצח והוד, "וְיִרְאַת יהוה" הרומז על ספירות יסוד ומלכות. וכל אלו הרוחות מפשטים דרך היסוד ד'זעיר אנפין' בסוד היחוד למלכות בת זוגו הנקראת 'רוח הקודש', וממנה יאירו על מלך המשיח. ועיקר המשכת זה הרוח הוא על ידי לימוד הקבלה! [על פי מתוק מדבש]

ענף ו:

פִּקּוּדָא תִּנְיָינָא: "וַיֹּאמֶר אלהים יְהִי אוֹר, וַיְהִי אוֹר" (בראשית א ג). וְדָא אַהֲבָה דְאִיהוּ אַהֲבַת חֶסֶד. הֲדָא הוּא דִכְתִיב: "וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד" (ירמיה לא ב). וַעֲלָהּ אִתְּמַר: "אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" (שיר השירים ב ז). יִרְאָה אִתְקְרִיאַת מִסִּטְרָא דִשְׂמָאלָא, וְאַהֲבָה אִתְקְרִיאַת מִסִּטְרָא דִימִינָא.

–      פירוש התיקוני זוהר: מִצְוָה שְׁנִיָּה היא מצות אהבה (דהרי בריש תיקון ל התחילו כבר לבאר מצות יראה, ועתה ממשיך עם ביאור מצות אהבה שהיא המצוה השניה). וזה מרומז במה שכתוב: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר" (בראשית א ג). ומפרש כי 'אור' זוֹ אַהֲבָה שֶׁהִיא אַהֲבַת חֶסֶד רוצה לומר – כי יום הראשון הוא כנגד ספירת החסד הנקרא 'אור' דהרי בו נברא האור, והיינו מידת האהבה. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁחְתִּיךְ חָסֶד" (ירמיה לא ב) – הרי שאהבה וחסד הם ענין אחד, כי למי שלבו אוהבו עושה לו חסד. וְעָלֶיהָ נֶאֱמַר: "אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה" שהיא סוד השכינה הנקראת 'אהבה'. ורוצה לומר – אם תרצו להעלותה מן הגלות ולקשרה בחסד דבעלה 'זעיר אנפין' (שאז היא נקראת 'אהבה' בהיותה קשורה עם בעלה) אז תדעו לכם שדבר זה תלוי ב-'עַד שֶׁתֶּחְפָּץ' (שיר השירים ב ז) – דהיינו עד שיקיימו בני ישראל את המצוות מאהבה ולא על מנת לקבל פרס, אלא בחפץ וברצון. וביאר כי 'יִרְאָה' נִקְרֵאת מִצַּד הַשְּׂמֹאל – כלומר, השכינה נקראת 'יראה' כשמקבלת את הגבורות מצד השמאל. וְ'אַהֲבָה' נִקְרֵאת מִצַּד הַיָּמִין – כלומר, השכינה נקראת 'אהבה' כשמקבלת את החסדים מצד ימין. [על פי 'מתוק מדבש']

ענף ז:

אִית יִרְאָה וְאִית יִרְאָה, אִית אַהֲבָה וְאִית אַהֲבָה. יִרְאָה דְּדָחִיל בַּר נַשׁ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִין דְּלָא נָחִית מִנִּכְסוֹי, אוֹ בְּגִין דְּלָא יְמוּתוּן בְּנוֹי בְּחַיּיוֹי – אִשְׁתַּכַּח דְּאִם הֲוָה נָחִית מִנִּכְסוֹי אוֹ אִם יְמוּתוּן בְּנוֹי בְּחַיּיוֹי דְּלָא הֲוָה דָחִיל לֵיהּ, וּבְגִין דָּא הֲוָה רָחִים לֵיהּ. הַאי יִרְאָה וְאַהֲבָה לָא שַׁוִּי לְיִרְאַת יהו"ה וּלְאַהֲבָה דִילֵיהּ לְעִקָּרָא. אֲבָל רְחִימוּ וּדְחִילוּ עִיקָרָא דִילֵיהּ – בֵּין טַב וּבֵין בִּישׁ. וּבְגִין דָּא אִתְקְרִיאַת הַאי יִרְאָה וְאַהֲבָה 'עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס'.

–         פירוש התיקוני זוהר: עתה מבאר שישנם שני אופני אהבה ויראה כלפי הקדוש ברוך הוא. יֵשׁ יִרְאָה וְיֵשׁ יִרְאָה, יֵשׁ אַהֲבָה וְיֵשׁ אַהֲבָה. ומפרש: יִרְאָה שֶׁיָּרֵא אָדָם מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵרֵד מִנְּכָסָיו דהיינו שמפחד שאם יחטא אז יורידנו הקדוש ברוך הוא מנכסיו ומעושרו, אוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יָמוּתוּ בָנָיו בְּחַיָּיו רחמנא ליצלן! כלומר – שירא לחטוא מחמת אהבת בניו, נִמְצָא שֶׁאִם הָיָה יוֹרֵד מִנְּכָסָיו אוֹ אִם יָמוּתוּ בָנָיו בְּחַיָּיו שאם חס וחלילה יבא לו הדבר שהיה מפחד שלא יבואהו, אז הוּא לֹא הָיָה יָרֵא מִמֶּנּוּ עוד, משום שבטל כבר הטעם ליראתו. וכן אם מִשּׁוּם זֶה הָיָה אוֹהֵב אוֹתוֹ רוצה לומר – שאם בשביל שהקדוש ברוך הוא הטיב עמו בבנים ובנכסים היה אוהב אותו. ואם חס וחלילה היה יורד מנכסיו או שמתו בניו אז היתה נפסקת אהבתו להקדוש ברוך הוא – דהרי כבר בטל הטעם לאותה אהבה. ומבאר עוד ש-הַיִּרְאָה וְהָאַהֲבָה הַלָּלוּ – שמי שיש לו כלפי הקדוש ברוך הוא רק יראה ואהבה כאלו בודאי לֹא שָׂם אֶת יִרְאַת יהו"ה וְאֶת הָאַהֲבָה שֶׁלּוֹ לְעִיקָּר. אלא זה מראה שהעיקר אצלו וכל כוונתו באהבת השם או יראת השם היא רק על מנת לקבל פרס. אֲבָל אַהֲבָה וְיִרְאָה הָעִקָּר שֶׁלּוֹ רוצה לומר – העיקר באהבת ויראת השם צריך להיות בֵּין טוֹב וּבֵין רַע כלומר – בין כאשר טוב לו בעולם הזה ובין כאשר רע לו חס וחלילה. כי רק אז מראה שאינו עובד את השם בשביל תועלת עצמו אלא בשביל השכינה הקדושה. וּמִשּׁוּם זֶה נִקְרָאוֹת המדרגות הקודמות שהזכרנו יִּרְאָה וְאַהֲבָה 'עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס' – מהטעם שהסברנו, שהרי אין אהבתו או יראתו להקדוש ברוך הוא אלא לתועלת עצמו ולא לתיקון השכינה! [על פי 'מתוק מדבש']

ענף ח:

וּבְגִין דָּא אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא: "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה, אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" – דְאִיהוּ רְחִימוּ בְּלַאו פְּרָס, וְלָא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס. דְּיִרְאָה וְאַהֲבָה עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס – אִיהִי שֶׁל שִׁפְחָה! "וְתַחַת שָׁלֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ… תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ… וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִירְתָּהּ"! (משלי ל כא-כג)

–       פירוש התיקוני זוהר: וּמִשּׁוּם זֶה – משום אהבת השם האמיתית אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לישראל: "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה, אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה". שכביכול אמר הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל – השבעתי אתכם "אִם תְּעוֹרְרוּ" (רוצה לומר שתְּעוֹרְרוּ) את השכינה הנקראת 'אהבה' בכוונה להעלותה מהגלות ולקשרה בחסד של בעלה 'זעיר אנפין' "עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" רוצה לומר – עד שיקיימו ישראל את המצוות מאהבה בחפץ ורצון טוב, שֶׁהִיא אַהֲבָה בְּלִי פְרָס כלומר – שלא על מנת לקבל פרס. שאם בני ישראל יעוררו את השכינה להעלותה מן הגלות בלא אהבה אמיתית להשם יתברך, אז חס וחלילה יתקיים בהם מה שכתוב: ""וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶחָד מֵעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה" (ירמיה ג יד) – ולא גאולה שלמה! אבל אם יתקנו את השכינה הקדושה בלימוד ספר הזוהר ושאר כתבי הקבלה אז יבא משיח ועמו תבא גאולה שלמה, וברחמים! כמו דאמר ליה אליהו לרשב"י (ברעיא מהימנא פרשת נשא – דף קכד ע"ב): 'וּבְגִין דַּעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְמִטְעַם מֵאִילָנָא דְּחַיֵּי דְּאִיהוּ הַאי סֵפֶר הַזֹּהַר יִפְּקוּן בֵּיהּ מִן גָּלוּתָא בְּרַחֲמֵי! (פירוש: וּמִשּׁוּם שֶׁעֲתִידִים יִשְׂרָאֵל לִטְעֹם מֵעֵץ הַחַיִּים שֶׁהוּא סֵפֶר הַזֹּהַר הַזֶה יֵצְאוּ בוֹ מֵהַגָּלוּת בְּרַחֲמִים). בדרך אחרת יש לפרש מה שכתוב"'עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" דרוצה לומר – עד שהוא יחפץ! כלומר, עד שיחפוץ הקדוש ברוך הוא ביראה ואהבה של בני ישראל. ומתי יהיה זה? כאשר הם עושים וְלֹא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס! ומבאר שזה משום שֶׁיִּרְאָה וְאַהֲבָה עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס הִיא שֶׁל שִׁפְחָה וְעֶבֶד – מטעם שיראה ואהבה כאלו מתקבלות ועולות על ידי ה'עבד' שהוא המלאך מט"ט ועל ידי ה'שפחה' שהיא בת זוגו – ולא על ידי קודשא בריך הוא ושכינתיה! ועל זה נאמר: "וְתַחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ וְגוֹ." (משלי ל כא-כג) רוצה לומר – 'אֶרֶץ' הוא כנוי להשכינה, ולפי זה כוונת הפסוק לומר שהשכינה מצטערת ורוגזת "תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ" – כאשר ה'עבד' שהוא המלאך מט"ט מקבל ומעלה את קיום המצוות של בני ישראל שהם עושים מאהבה על מנת לקבל פרס. וכן אומר הפסוק השכינה מצטערת ורוגזת תחת "וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִירְתָּהּ" – כאשר ה'שפחה' שהיא בת זוגו של מט"ט מקבלת ומעלה את קיום המצוות שבני ישראל עושים מיראה על מנת לקבל פרס. במילים אחרות – השכינה מצטערת על שהמליכו בניה את מלאך מט"ט במקום בעלה 'זעיר אנפין', ואת בת זוגו של מט"ט במקום השכינה! (על פי 'מתוק מדבש')

******

וכיון דאתינן להכא נימא מילתא במהות השבועה הזו שהזכירו כאן במאמר תיקון ל שאנו עוסקים בו, שנאמר: "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה, אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה". הרי לעיל פירשנו על פי 'מתוק מדבש' את דברי התיקוני זוהר הללו באופן שאמר השם יתברך לבני ישראל – 'השבעתי אתכם שתעוררו את השכינה הנקראת 'אהבה' בכוונה להעלותה מהגלות ולקשרה בחסד של בעלה 'זעיר אנפין". ויש לשאול על זה – איפה מצינו שהושבענו בשבועה זו לתקן את השכינה הקדושה ולהעלותה מן הגלות, ובפרט לפי מה שידוע שכוונת התיקוני זוהר בשורות אלו לעורר על החיסרון בלימוד הקבלה?!

אכן סוד זה נתבאר במקום אחר בזוהר הקדוש (בפרשת תרומה – דף קסא ע"ב), ולכך הבאנו לשון הזוהר שם עם פירוש (בעיקר על פי 'מתוק מדבש'): 'בְּשַׁעֲתָא דְּסָלִיק בִּרְעוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִבְרֵי אָדָם, קָאִים קָמֵיהּ בְּדִיוּקָנְיהּ וְקִיוּמֵיהּ, כְּמָה דְּאִיהוּ בְּהַאי עָלְמָא. וַאֲפִילּוּ כָּל אִינּוּן בְּנֵי עָלְמָא, עַד לָא יֵיתוּן בְּהַאי עָלְמָא כֻּלְּהוּ קַיְימִין בְּקִיּוּמַיְיהוּ וּבְתִקוּנַיְיהוּ כְּגַוְונָא דְּקַיְימִין בְּהַאי עָלְמָא, בְּחַד אוֹצָר דְּתַמָּן כָּל נִשְׁמָתִין דְּעָלְמָא מִתְלַבְּשָׁן בְּדִּיוּקְנַיְיהוּ'.

–       פירוש הזוהר: בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה בִרְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹא אֶת הָאָדָם, עָמַד אדם הראשון לְפָנָיו בִּדְמוּתוֹ וְקִיּוּמוֹ – דהיינו בצלמו, שהוא לבוש הנשמה בעולם הזה (דידוע שנשמת האדם גבוהה מדי להתישב בגוף הגשמי העכור, ולכן חייבת הנשמה להתלבש קודם לכן בלבוש רוחני אמצעי הנקרא 'צלם'). וכאן מבואר שגם בגן עדן מלובשת הנשמה בצלם ההוא כְּמוֹ שֶׁהוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה – כי הצלם נותן צורה לגוף בעולם הזה. עכשיו מבאר הזוהר שכמו שהיה כן אז בזמן בריאת אדם הראשון, אֲפִלּוּ כָּל אוֹתָם בְּנֵי הָעוֹלָם שהם נשמות ישראל עוד טֶרֶם בּוֹאָם לָעוֹלָם הַזֶּה כֻּלָּם עוֹמְדִים בְּתִקּוּנָם וְקִיּוּמָם – כלומר בצלם של נשמתם כְּמוֹ שֶׁעוֹמְדִים בָּעוֹלָם הַזֶּה. ומקום מציאות הנשמות הוא בְּאוֹצָר אֶחָד שֶׁשָּׁם כָּל נִשְׁמוֹת הָעוֹלָם מִתְלַבְּשׁוֹת בִּדְמֻיּוֹתֵיהֶן שיהיה להם בעולם הזה. ועל 'אוֹצָר' זה רמזו רבותינו במסכת נדה (בדף יג ע"ב) 'אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות ש'בגוף', שנאמר: "כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶצַח אֶקְּצוֹף, כִּי־רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי" (ישעיהו נז טז).

ממשיך הזוהר ואומר: 'וּבְשַׁעֲתָא דִּזְמִינִין לְנַחְתָּא בְּהַאי עָלְמָא, קָרֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְחַד מְמָנָא דִּי מָנֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּרְשׁוּתֵיהּ כָּל נִשְׁמָתִין דִּזְמִינִין לְנַחְתָּא לְהַאי עָלְמָא, וְאָמַר לֵיהּ: 'זִיל אַיְיתֵי לִי רוּחַ פְּלוֹנִי'. בְּהַהִיא שַׁעֲתָא אַתְיָא הַהִיא נִשְׁמְתָא, מִתְלַבְּשָׁא בְּדִיּוּקְנָא דְּהַאי עָלְמָא, וְהַהוּא מְמָנָא אַחְזֵי לָהּ קָמֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא.'

–       פירוש הזוהר: וּבְשָׁעָה שֶׁמְּזֻמָּנִים ומוכנים הנשמות לָרֶדֶת לָעוֹלָם הַזֶּה, קוֹרֵא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִמְמֻנֶּה אֶחָד שֶׁמִּנָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא והפקיד בִּרְשׁוּתוֹ אֶת כָּל הַנְּשָׁמוֹת הָעֲתִידוֹת לָרֶדֶת לָעוֹלָם הַזֶּה, וְאוֹמֵר לוֹ: 'לֵךְ תָּבִיא לִי רוּחוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי'. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָּאָה אוֹתָהּ נְשָׁמָה מְלֻבֶּשֶׁת בִּדְמוּת שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה שהוא הצלם הנכר לעיל, וְאוֹתוֹ מְמֻנֶּה מַרְאֶה אוֹתָהּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

'קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר לָהּ, וְאוֹמֵי לָהּ דְּכַד תֵּיחוֹת לְהַאי עָלְמָא דְּתִשְׁתָּדַל בְּאוֹרַיְיתָא לְמִנְדַּע לֵיהּ, וּלְמִנְדַּע בְּרָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא. דְּכָל מַאן דְּהֲוֵי בְּהַאי עָלְמָא, וְלָא אִשְׁתָּדַּל לְמִנְדַּע לֵיהּ, טָב לֵיהּ דְלָא יִתְבְּרֵי. בְּגִין כָּךְ אִתְחָזֵי קָמֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא – לְמִנְדַּע בְּהַאי עָלְמָא, וּלְאִשְׁתַּדְּלָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּרָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא.'

–       פירוש הזוהר: אז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךָ הוּא אוֹמֵר לָהּ לאותה נשמה מה תפקידה ותכליתה בעולם הזה, וּמַשְׁבִּיעַ אוֹתָהּ שֶׁכְּשֶׁתֵּרֵד לָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁתִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה לָדַעַת אוֹתוֹ יתברך ולייחדו, וְלָדַעַת אֶת סוֹד הָאֱמוּנָה – שהם הקדמות הסודות לפרש על ידם סתרי תורה, דהרי סודות התורה הם חלק התורה המרוצה למעלה יותר מהכל. ומבאר שֶׁכָּל מִי שֶׁהָיָה בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא הִשְׁתַּדֵּל לָדַעַת אוֹתוֹ יתברך ואת יחודו בכל העולמות טוֹב לוֹ שֶׁלֹּא יִבָּרֵא מתחילה ולא יענש על כך. דהרי מִשּׁוּם כָּךְ נִרְאֶת הנשמה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ על ידי הממונה הנזכר לעיל לפני ירידתה לעולם – כדי שתשיג את יחודו יתברך מתחילה, ובזכות זה תתעורר הנשמה לָדַעַת ולגרום את יחודו יתברך עם שכינתו הקדושה גם בהיותה למטה בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּלְהִשְׁתַּדֵּל בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּסוֹד הָאֱמוּנָה – שהוא הסוד איך ש'זעיר אנפין' הנקרא 'הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא' מתיחד עם המלכות ומשפיע על ידי זה למטה עד סוף כל העולמות. כלומר, בידעו סודות התורה ידע האדם איך לייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה.

'הֲדָא הוּא דִכְתִיב: "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת" (דברים ד לה) – אִתְחֲזִיאַת עַל יְדָא דְּהַהוּא מְמָנָא קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. "לָדַעַת" – לְמִנְדַּע, וּלְאִסְתַּכְּלָא בְּהַאי עָלְמָא בְּרָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא, בְּרָזָא דְּאוֹרַיְיתָא. וְכָל מַאן דְּהֲוָה בְּהַאי עָלְמָא וְלָא אִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא לְמִנְדַּע לֵיהּ, טַב לֵיהּ דְּלָא אִתְבְּרֵי, דְּהָא בְּגִין דָּא אַיְיתֵי לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְבַר נָשׁ בְּהַאי עָלְמָא.'

–       פירוש הזוהר: זְהוּ הסוד במה שֶׁכָּתוּב: "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת" (דברים ד לה). רוצה לומר – אתה בהיותך עדיין נשמה כבר "הָרְאֵיתָ" עַל יְדֵי אוֹתוֹ הַמְמֻנֶּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לפני ירדתך לעולם "לָדַעַת". והטעם ש"הָרְאֵיתָ" הוא כדי "לָדַעַת" וּלְהִסְתַּכֵּל בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּסוֹד הָאֱמוּנָה על ידי הלימוד בְּסוֹדות הַתּוֹרָה ואופני תיקון השכינה ויחודה עם בעלה. ועל פי יסוד זה מסיים הזוהר ואומר: וְכָל מִי שֶׁהָיָה בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא הִשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה לְהַכִּירוֹ יתברך ואיך ליחדו בכל העולמות – טוֹב לוֹ שֶׁלֹּא נִבְרָא מתחילה ולא נולד בעולם הזה, שֶׁהֲרֵי בִּשְׁבִיל זֶה הֱבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָאָדָם לָעוֹלָם הַזֶּה!

הרי לנו מדברי הזוהר הקדוש איך שכל אחד ואחד מאיתנו מושבע ועומד עוד לפני בואו לעולם הזה להשתדל (לפי יכולתו) לדעת בסודות התורה. דרק על ידי ידיעה זו ידע האדם איך לגרום לייחד קודשא בריך הוא עם שכינתיה ואיך להעלות את השכינה הקדושה מאשפות הגלות. ויתכן שגם רבותינו זכרונם לברכה רמזו על סוד זה במסכת נדה (דף ל ע"ב) באומרם שם: 'ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו', שנאמר: "כִּי לִי תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ, תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן" (ישעיהו מה כג)… "תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן" – זה יום הלידה, שנאמר "נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה" (תהלים כד ד)! ומה היא השבועה שמשביעין אותו? 'תהי צדיק ואל תהי רשע'.

******

עד כאן ביארנו בשם המפרשים את מאמר תיקון ל שהעתיק רבינו מהרח"ו בפירקין לראייתו לסיבת אורך גלותינו המרה שבעבורה פתח רבינו בחקירתו הגדולה בתחילת הקדמתו. והרי במאמר זה מתיקון ל מוכח דסיבת אריכות הגלות היא משום התרשלות תופסי התורה מלתקן תיקוני השכינה הקדושה על ידי העסק לשמה בתורת הקבלה. כל זה אמרנו כאן 'על רגל אחת'. אם כן 'ואידך זיל גמור' – וזה בדיוק מה שבעזרת השם נעשה יחדו בפרקים הבאים עלינו לשלום!

-פרק ג-

   עֵסֶק הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ

 אֶלָא עַל מְנַת לְקַבֵּל פְּרָס

זֶה הֶמְשֵךְ לְשוֹן הָרַב חַיִּים וִיטַאל זִכְרוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא:

וְהִנֵּה מַה שֶּׁכָּתַב בִּתְחִלַּת דְּבָרָיו: 'וַאֲפִילּוּ כָּל אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְתָא כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִי לְגַרְמַיְהוּ וְכוּ.' – עִם הֱיוֹת שֶׁפְּשָׁטוֹ מְבֹאָר, וּבִפְרָט בִּזְמַנֵּנוּ זֶה בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים אֲשֶׁר הַתּוֹרָה נַעֲשֵׂית קַרְדֹּם לַחֲתֹךְ בָּהּ אֵצֶל קְצָת בַּעֲלֵי תּוֹרָה אֲשֶׁר עִסְקָם בַּתּוֹרָה עַל מְנַת לְקַבֵּל פְּרָס וְהַסְפָּקוֹת יְתֵרוֹת, וְגַם לִהְיוֹתָם מִכְּלַל רָאשֵׁי יְשִׁיבוֹת וְדַיָנֵי סַנְהֶדְרָאוֹת – לִהְיוֹת שְׁמָם וְרֵיחָם נוֹדֵף בְּכָל הָאָרֶץ.

וְדוֹמִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם לְאַנְשֵׁי דּוֹר הַפְלָגָה הַבּוֹנִים מִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם, וְעִקַּר סִבַּת מַעֲשֵׂיהֶם הִיא מַה שֶּׁכָּתַב אַחַר כָּךְ הַכָּתוּב: "וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם" (בְּרֵאשִׁית יא ד), כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר הַזֹּהַר בְּפָרָשַׁת בְּרֵאשִׁית (דַּף כה ע"ב). וְזֶה לְשׁוֹנוֹ עַל פָּסוּק "אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ" (בְּרֵאשִׁית ב ד) שֶׁחֲמִשָּׁה מִינִים יֵשׁ בָּעֵרֶב רַב, וּמִן הַג' מִינִים מֵהֶם הוּא הַנִּקְרָא 'כַּת גִּבּוֹרִים', דְּעָלַיְיהוּ אִתְּמַר: "הֵמָּה הַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם" (בְּרֵאשִׁית ו ד). וְאִינּוּן מִסִּטְרָא דְּאִלֵּין דְּאִתְּמָר בְּהוֹן "הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל… וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם" בְּבִנְיָן בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת. וְשַׁוְיָין בְּהוֹן סֵפֶר תּוֹרָה וְעֲטָרָה עַל רֵישֵׁיהּ – וְלֹּא לִשְׁמָהּ, אֶלָּא לְמֶעְבַּד לוֹן וְכוּ'.

וְהִנֵּה עַל הַכַּת הַזֹּאת אָמְרוּ בַּגְּמָרָא: 'כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ נֹחַ לוֹ שֶׁנֶּהֶפְכָה שִׁלְיָתוֹ עַל פָּנָיו וְלֹא יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם'.

 

 

 

 

 

 

 

 

בִּיאוּר 'אִילָנָא דְּחַיֵּי' 

-לפרק ג-

 

א: 'וְהִנֵּה מַה שֶּׁכָּתַב בִּתְחִלַּת דְּבָרָיו 'וַאֲפִילּוּ כָּל אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְתָא כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִי לְגַרְמַיְהוּ וְכוּ.'

כוונת רבינו מהרח"ו בתחילת פרק זה לומר שהשתא חוזר הוא לבאר ולדייק ממה שאמר רשב"י במאמר תיקון ל שהאריך להעתיקו בפרק הקודם. ותחילה חוזר הוא לדייק ממה שאמר רשב"י שם בתחילת אותו מאמר: 'וַאֲפִילּוּ כָּל אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְתָא כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִי לְגַרְמַיְהוּ עָבְדִין', ולקשרו עם יחסם של לומדי התורה ללימוד הקבלה.

ואף על גב שקיצר כאן מהרח"ו ואמר 'כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִי לְגַרְמַיְהוּ וְכוּ.' – מכל מקום טרחנו בביאורינו להשלים את דבריו מתיקון ל, וכן העתקנו פירושם של דברים פעם שנית על אתר. דהרי התם בתיקון ל איתא: 'כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִי לְגַרְמַיְהוּ עָבְדִין! וַאֲפִילוּ כָּל אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלִין בְּאוֹרַיְיתָא, כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִין!'

–        פירוש התיקוני זוהר: כָּל הַחֶסֶד שֶׁעוֹשִׂים עם הבריות עוֹשִׂים לְעַצְמָם על מנת לקבל פרס, ולכן זכות החסד שעושים יבול "כְּצִיץ הַשָּׂדֶה" (כעשב שמציץ מעל פני האדמה לשעה אחת בלבד ומהרה יבש ונכמש). ולא רק זאת אלא וַאֲפִלּוּ כָּל אֵלּוּ שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִים בַּתּוֹרָה רוצה לומר – כל אלו שעוסקים רק בפשטי התורה, גם כן כָּל חֶסֶד שֶׁעוֹשִׂים לְעַצְמָם עוֹשִׂים – כל חסד שעושים על ידי עסק התורה שנקראת 'תורת חסד' הוא רק לתועלת עצמם! רוצה לומר בעבור שכר בעולם הזה ובעולם הבא, ואין כוונתם בעבור תיקון השכינה! [על פי 'מתוק מדבש']

ב: 'עִם הֱיוֹת שֶׁפְּשָׁטוֹ מְבֹאָר, וּבִפְרָט בִּזְמַנֵּנוּ זֶה בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים אֲשֶׁר הַתּוֹרָה נַעֲשֵׂית קַרְדֹּם לַחֲתֹךְ בָּהּ אֵצֶל קְצָת בַּעֲלֵי תּוֹרָה אֲשֶׁר עִסְקָם בַּתּוֹרָה עַל מְנַת לְקַבֵּל פְּרָס…'

נראה דכוונת מהרח"ו כאן במה שאמר 'שֶׁפְּשָׁטוֹ מְבֹאָר' לומר שגם מדברי אותו מאמר מתיקון ל גופא שהעתיק לשונו לעיל בפרק ב מוכח שלומדי התורה המתרשלים מלעסוק בסודות התורה מסתמא נגועים במדה מה של לימוד שלא לשמה (כמו שהולך הוא בעצמו לבאר). דהרי לא פחות משלמה המלך מעיד על תורתינו הקדושה שהיא "תוֹרַת חֶסֶד" (משלי לא כו) – משום שיש בכח לימוד התורה לעשות חסד.

ואכן החסד שבתורה הקדושה נחלק לתרי אפי. חד – עם באי העולם. במה שה"תוֹרַת חֶסֶד" מורידה שפע גשמי לתחתונים ובעצם מקיימת את כל העולם הזה מלחזור למצב של תהו ובהו, כמו שנאמר: "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי" (ירמיה לג כה).

ועוד – שיש כח לאדם בלימוד תורתינו הקדושה לעשות חסד גם עם 'קונו', במה שכח הלימוד מתקן את הפגם בעולמות העליונים שהטיל בורא העולם על אדם הראשון לתקן, וממילא גם עלינו צאצאיו וממשיכי דרכו מוטל לתקן את אותו הפגם.

וכבר מבואר בזוהר הקדוש (רעיא מהימנא, פרשת כי תצא – דף רפא ע"א) שעומק החסידות הוא 'לעשות חסד עם קונו' – כמו שכתב רמח"ל ב'מסילת ישרים' (פרק יט): 'ועל זה אמרו (בזוהר הנזכר לעיל) 'איזהו חסיד? המתחסד עם קונו'! עד כאן לשונו. ובשל"ה הקדוש (תולדות אדם, השער הגדול) הוסיף לבאר שעיקר החסד שעושה האדם עם קונו הוא בכח לימוד התורה, דהם איתא: 'ובמדרש של רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר) אמרו בזה הלשון: 'ובמה מתחסד עם קונו? בתלמוד תורה. שכל הלומד תורה גומל חסד לקונו'! עד כאן לשונו. וכמו שביארנו באורך בְּאַקְדָּמוּת מִילִין לביאורינו על פי דברי מהרח"ו לקמן בהקדמתו והזוהר הקדוש בפרשת נשא (דף קכד ע"ב), חטא אדם הראשון בעץ הדעת טוב ורע היה מנעיתו מלעשות חסד עם קונו במה שלא רצה לעסוק בסודות התורה ולעבוד את בוראו על דרך הסוד.

עם כל האמור מובן איך שלצערו של רבי שמעון בר יוחאי בתיקון ל הנזכר לעיל, צפה הוא ברוח הקודש איך שרוב התלמידי חכמים בדרא בתראה עתידים להתרשל בחובתם לעסוק בחכמת הקבלה, ולכן נאנח בצער (שהוא באמת צער השכינה) ואמר על לומדי התורה הללו: 'כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִין! וַאֲפִילוּ כָּל אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלִין בְּאוֹרַיְיתָא, כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִין… וְלָא בָעָאן לְאִשְׁתַּדְלָא בְחָכְמָה דְקַבָּלָה'! וכבר ראינו לעיל בפרק ב מה שאמר רשב"י שם בהמשך לשונו על התרשלותם מלימוד הקבלה: 'וַי לוֹן – דְּגָרְמִין עֲנִיּוּתָא וְחַרְבָּא וּבִיזָה וְהֶרֶג וְאַבְּדָן בְּעָלְמָא!'

ג: 'עַל מְנַת לְקַבֵּל פְּרָס וְהַסְפָּקוֹת יְתֵרוֹת…'

לכאורה יש לתמוה – על איזה 'הַסְפָּקוֹת יְתֵרוֹת' של לומדי התורה דיבר כאן רבינו מהרח"ו?! דפשיטא ופשיטא שאין כוונת מהרח"ו להשיג ולערער על מנהגן של כמעט כל הלומדי תורה בדורינו ליטול מעט מזעיר ממון מהכוללים – דודאי לא סלקא אדעתיה דמהרח"ו שלמלגות הכוללים של דורינו שייך לקרות 'הַסְפָּקוֹת יְתֵרוֹת'! הרי ידוע לכולם שאין הספקות אלו אלא כפירור כאן ופירור שם, שאפילו לאחר שספר הבן תורה בסוף החודש את כל מה שהצליח ללקט מכל מלגות הכוללים אין זה מתקרב אפילו להחיות את נפשו (ואין צריך לומר את נפשן של אשתו ובני ביתו).

והגם שמהרח"ו נקט כאן לשון המשנה (בפרקי אבות ד ה): 'רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר – אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם, וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפּוֹר בָּהֶם! וְכָךְ הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר: וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא חֳלָף! הָא לָמַדְתָּ – כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תוֹרָה נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם!' – מכל מקום אין זה סתירה למה שכתבנו. והגם שהרמב"ם (בהלכות תלמוד תורה ג י) כתב לפי דברי משנה זו: 'כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה – הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים – 'כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם'. ועוד צוו ואמרו – 'אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם!' – מכל מקום אין זה סותר כלל את מה שכתבנו בהבנת דברי מהרח"ו אצלינו, מטעם שכבר הסכימו כל הפוסקים שלא כדברי הרמב"ם הללו.

ובמקום אחר (בספרי הקטן 'אמת ואמונה' באנגלית) הארכתי מאוד לבאר שישנם שלושה גישות שונות בקרב הפוסקים כנגד משמעות דברי הרמב"ם הללו שאוסר ליטול שום מלגה לצורך לימוד תורה:

הגישה הראשונה – כבר ידועים דברי ה'כסף משנה' (בהלכות תלמוד תורה) שיצא לחלוק בכל תוקף על דברי הרמב"ם הללו, והאריך שם מאוד כדי לסתור כמה וכמה ראיות מהגמרא שמהם למד הרמב"ם שאסור ללומדי תורה ליטול מלגות מדינא דגמרא. ומסקנת ה'כסף משנה' שבאמת אין ראיה מהגמרא שחכמינו זכרונם לברכה אכן אסרו דבר זה.

הגישה השניה (והיא באמת הדעה הרווחת) – דמצינו חבל של ראשונים ואחרונים (רבינו יונה, ש"ך, ב"ח, רש"ל, ה'חפץ חיים' – ועוד הרבה) שלא הבינו כדעת ה'כסף משנה' שחלק על הרמב"ם מדינא דגמרא, אלא בכל זאת כתבו כל הפוסקים הללו שאפילו אם אכן מדינא דגמרא ההלכה היתה אז כמו שכתב הרמב"ם – מכל מקום כבר הסכימו בדורות אלו שעתה "עֵת לַעֲשׂוֹת לַיהֹוָה הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" (תהלים קיט קכו), ולכן ראו לנכון להפר דין זה. וטעמם טעם כעיקר – משום שאם לא נתיר וגם נעודד את לומדי התורה בדורות אלו ליטול מלגות אזי כבר היתה נשכחת התורה הקדושה מישראל – חס וחלילה! וזה משום שאין בקוצר דעתינו כעת הכח להגיע למעלות התורה בעודנו נהנים מיגיע כפינו – ואין להביא ראיה מדורות קדמונים שהיה לבם בריא כאולם, ולכן זה וזה היה עולה בידם למרות השתדלותם בפרנסה.

הגישה השלישית – דמצאנו בשו"ת 'אגרות משה' (יורה דעה – חלק ד, לו) שמדייק שם מסתירה בדברי הרמב"ם עצמן שכל מה שהקפידו חכמינו זכרונם לברכה שלא ליטול צדקה כדי ללמוד תורה הוא אך ורק למי שביכולתו ללמוד רק מקצת היום – וזה משום שאינו שוכח את תלמודו. אמנם מי שמחמת טבעו חייב תמיד לחזור על תלמודו כל היום כולו כדי שלא ישתכח ממנו – לא רק שמותר לו ליטול צדקה לצורך כך ואינו חילול השם וביזוי התורה, אלא אדרבא כתב שם ב'אגרות משה' שקידוש השם גדול וכבוד התורה עצום הוא עושה במה שמוכן להתבזות על ידי נטילת צדקה כדי לוודא שלא ישתכח תלמודו ממנו. עיין שם בפנים בכל דברי ה'אגרות משה'.

******

ואם כן היא דעת הפוסקים, נראה שמהרח"ו נתכיון לבני דורו אשר 'הַתּוֹרָה נַעֲשֵׂית קַרְדֹּם לַחֲתֹךְ בָּהּ אֵצֶל קְצָת בַּעֲלֵי תּוֹרָה אֲשֶׁר עִסְקָם בַּתּוֹרָה עַל מְנַת לְקַבֵּל פְּרָס וְהַסְפָּקוֹת יְתֵרוֹת'. דידוע שאף על פי שבדורות הקודמים לא היה מספר כה רב של לומדי תורה כל היום כולו כמו שמצינו בדור הכוללים שלנו – עם כל זאת מנהגם היה שמספר העשירים הגדולים בחרו לבנותיהם תלמיד חכם לחתן על ידי שהבטיחו לחתניהם שלא יצטרכו לטרוח למזונותיהם כל ימיהם, אלא רק לעסוק בתורה יומם ולילה ללא כל דאגה. ממילא היה אז מצב שמבחר הלומדים המעולים ביותר מצאו בזכות כח לימודם 'מסלול' לפרנסה קלה.

אמנם כבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה (במסכת סוכה – דף נב ע"א): 'הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו'! וממילא כל תלמיד חכם שזכה לישא אחת מבנות העשירים ולא היה תוכו כברו היה בסכנה אמיתית ליפול למה שמהרח"ו הגדיר כאן: 'אֲשֶׁר הַתּוֹרָה נַעֲשֵׂית קַרְדֹּם לַחֲתֹךְ בָּהּ אֵצֶל קְצָת בַּעֲלֵי תּוֹרָה אֲשֶׁר עִסְקָם בַּתּוֹרָה עַל מְנַת לְקַבֵּל פְּרָס וְהַסְפָּקוֹת יְתֵרוֹת'!

ואחרי העיון, אולי בכל זאת יתכן שגם בדורינו נמצא קְצָת בַּעֲלֵי תּוֹרָה אשר זכו מן השמים להבחר כחתן 'עילוי' לאחת מבנות העשירים – דלא מסתבר שמהרח"ו לא דיבר בתוכחתו גם לכל הדורות שיבואו אחריו עד ביאת משיח.

ואולי גם אפשר לומר שבאמת מהרח"ו פנה בשורות אלו לבני דורינו בעקבתא דמשיח. דאף על פי שרוב רובם של בני הכוללים שלנו בתחילת דרכם מתפרנסים בדוחק (ולפעמים גם בדוחק גדול), עם כל זאת לאחר כמה שנים בעולם התורה ופרט לאחר עוזבם את ספסלי הכולל והכנסם לעולם מִשְׂרוֹת התורניות למיניהם, באמת שגם בדורינו שמענו על כמה בעלי מִשְׂרוֹת עם תשלום נאה שממילא יוכל הבעל דבר לפתות את הבן תורה להמשיך במִשְׂרוֹת אלו ששפיר שייך לקרות להם 'הַסְפָּקוֹת יְתֵרוֹת' במקום להסתפק בפרנסה יותר צנועה שתאפשר לו לעסוק בתורה לשמה – ובפרט בתורת הקבלה!

והגם שסכנה זו שכיחה בעיקר בחוץ לארץ, עם כל זאת מאן יימא שגם בארץ הקודש אין הלומדים נמלטים מנגיעות אלו לגמרי! והרואה ללבב יראה שהרבה יותר מאשר יכלנו לפרט בשורות אלו צרור בליבנו – אלא ש-"עֵת לַעֲשׂוֹת לַיהֹוָה", והמבין יבין.

ד: 'וְגַם לִהְיוֹתָם מִכְּלַל רָאשֵׁי יְשִׁיבוֹת וְדַיָנֵי סַנְהֶדְרָאוֹת – לִהְיוֹת שְׁמָם וְרֵיחָם נוֹדֵף בְּכָל הָאָרֶץ…'

לצערינו, החוש מוכיח שעל פי רוב פיתוי זה של רדיפה אחר הכבוד ורצון לעשות שם לעצמנו מצוי בדורינו דרא בתראה יותר מהרדיפה אחר 'הַסְפָּקוֹת יְתֵרוֹת' שהזכיר מהרח"ו לעיל (שכמעט שלא שמענו עליהם).

ואם כן, כל הבא ליטהר ודאי שירצה לחפש חיפוש אחר חיפוש בחדרי לבו אחר נטיה כל שהיא אחר פיתוי זה המצוי מאוד בדורינו. שמא תאמרו – האיך נערוך חיפוש זה? שמא נעשה זאת לאור הנר?! חיפוש זה יֵעָשֶה ל'אור' (השווה 'רז' בגמטריא) מאמר הזוהר הקדוש (בפרשת בראשית דף כה ע"ב) שמביא רבינו מהרח"ו בסמוך – דמובטחני שבלומדינו מאמר ההוא בעיון ובשימת לב על כל פרטיו (ובפרט על 'כַּת הַגִּבּוֹרִים' דְּעָלַיְיהוּ אִתְּמַר: "הֵמָּה הַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם" (בְּרֵאשִׁית ו ד), דְּאִלֵּין דְּאִתְּמָר בְּהוֹן "הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל… וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם") שכל אחד ואחד מאיתנו יזכה למצוא בעמקי חדרי לבו 'אם' ו-'איך' נגיעות אלו שייכים גם אליו.

ובעזרת השם נתחיל לעשות זאת בדברינו בהמשך פרק זה, וביתר שאת וביתר עוז בפרק ד שייחדנו כדי לחקור בעיון את טבעם של הערב רב והשלכותיהם על בני ישראל הכשרים מדור לדור, ובפרט בדורינו דרא בתראה. וכמו שיוכיח מהרח"ו מדברי הזוהר הללו, נגיעות אלו הם הם אשר מונעים אותנו ואת הנשמעים לקולנו מלעסוק בחכמת הקבלה הממהרת ביאת משיח צדקינו!

ה: 'וְדוֹמִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם לְאַנְשֵׁי דּוֹר הַפְלָגָה הַבּוֹנִים מִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם…'

בתחילת עיוני מאוד נסתפקתי למה נקט מהרח"ו לשון זה של 'וְדוֹמִים' במה שאמר על מקצת התלמידי החכמים המקולקלים 'וְדוֹמִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם לְאַנְשֵׁי דּוֹר הַפְלָגָה הַבּוֹנִים מִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם'. דידוע ש-'דוֹמִים' סובל שני פירושים. דיש דימוי שמראה על היותו מאותו המין ממש, ויש דימוי בעלמא שמורה על היותו מין אחר שלא מאותו מין של חבירו, אבל בכל זאת דומה לו באיזה בחינה. לדוגמא – נחושת קלל ודאי שאינו ממין הזהב (דהרי הוא באמת נחושת), אלא שבכל זאת דומה לזהב במראיתו המזהיב (כמו שמצינו במשנה במסכת מידות ב ג – 'כָּל הַשְּׁעָרִים שֶׁהָיוּ שָׁם נִשְׁתַּנּוּ לִהְיוֹת שֶׁל זָהָב, חוּץ מִשַּׁעַר נִיקָנוֹר מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשָׂה בָהֶן נֵס. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, מִפְּנֵי שֶׁנְּחֻשְׁתָּן מַצְהִיב').

שמא תאמר – מאי נפקא לן מינה מחקירה זו? דע, דלולי שהזכיר רבינו מהרח"ו כאן תיבת 'וְדוֹמִים' היה נראה לפום ריהטא מהמשך לשונו שבאמת דעתו היא שהמתרשלים מלימוד הקבלה הרי זה סימן שהם ממש מכלל המין השלישי של הערב רב. דהרי תוך כדי דיבור אמר מהרח"ו ש-'עִקַּר סִבַּת מַעֲשֵׂיהֶם (במניעתם מלעסוק בחכמת הקבלה) הִיא מַה שֶּׁכָּתַב אַחַר כָּךְ הַכָּתוּב: "וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם", כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר הַזֹּהַר בְּפָרָשַׁת בְּרֵאשִׁית שֶׁחֲמִשָּׁה מִינִים יֵשׁ בָּעֵרֶב רַב, וּמִין הַג' מֵהֶם הוּא הַנִּקְרָא כַּת 'גִּבּוֹרִים', דְּעָלַיְיהוּ אִתְּמַר: "הֵמָּה הַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם". וְאִינּוּן מִסִּטְרָא דְּאִלֵּין דְּאִתְּמָר בְּהוֹן "הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל… וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם" בְּבִנְיָן בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת. וְשַׁוְיָין בְּהוֹן סֵפֶר תּוֹרָה וְעֲטָרָה עַל רֵישֵׁיהּ – וְלֹּא לִשְׁמָהּ, אֶלָּא לְמֶעְבַּד לוֹן שֵּׁם'! וְהִנֵּה עַל הַכַּת הַזֹּאת אָמְרוּ בַּגְּמָרָא: 'כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ נֹחַ לוֹ שֶׁנֶּהֶפְכָה שִׁלְיָתוֹ עַל פָּנָיו וְלֹא יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם'! עד כאן לשונו.

והרי במה שסיים רבינו 'וְהִנֵּה עַל הַכַּת הַזֹּאת אָמְרוּ בַּגְּמָרָא וכו.' היה לכאורה משמע שמהרח"ו באמת שייך את המתרשלים מלימוד חכמת הקבלה שהזכיר רשב"י בתיקון ל למין השלישי של הערב רב – כלומר, שהם בעצם מכלל 'כַּת 'גִּבּוֹרִים' דְּעָלַיְיהוּ אִתְּמַר: "הֵמָּה הַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם". וכמו שמוכיח מהרח"ו באורך בהמשך הקדמתו, הצד לקרוא למתרשלים הללו "אַנְשֵׁי הַשֵּׁם" היינו מטעם שעומק סיבת התרשלותם הוא משום שלימודם הוא בבחינת שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ – אלא לשם 'הְיוֹת שְׁמָם וְרֵיחָם נוֹדֵף בְּכָל הָאָרֶץ' – כלשונו! וזה לכאורה ממש כמין השלישי שבערב רב המצטיירים כ-"אַנְשֵׁי הַשֵּׁם"!

אבל עם כל זאת, על כרחנו חייבים אנו לומר שאין כוונת מהרח"ו לומר כן על לומדי התורה היקרים, דהרי סוף סוף פתח רבינו דבריו בפרקין ודייק לומר 'וְדוֹמִים' – דמזה מוכח שאין רצונו לומר שהמתרשלים מלימוד הקבלה הם ממש ממין השלישי של הערב רב, אלא שבכל זאת דוֹמִים להם קצת בבחינה דקה מסיומת המונעת אותם לעסוק בחכמת הקבלה למען תיקון השכינה (כמו שהתרעם רשב"י על זה בתיקון ל). ובאמת שבחינה זו היא כל כך דקה עד שגם הם אינם עדיין מודעים לה מרוב דקותה. אבל מכיון שכל גאולת ישראל ברחמים תלויה בעיקר בתיקון בחינה דקה זו, ראה מהרח"ו לנכון להכנס לעובי הקורה כדי לעורר על בחינה דקה זו לכל לומדי התורה היקרים.

ולצורך כך כאן בשורות הללו מהקדמתו מפרש לנו מהרח"ו מה היא הבחינה הדקה הזו שמונעת אותם מתיקון השכינה על ידי העסק בסודות התורה. והיא – שכמו שכל מעשיהם של המין השלישי של הערב רב הם לֹּא לִשְׁמָהּ אֶלָּא לְמֶעְבַּד לוֹן שֵּׁם, כמו כן מעורר אותנו כאן מהרח"ו שעיקר סיבת התרשלותם של התלמידי חכמים בדרא בתראה מלעסוק בחכמת הקבלה גם כן נובעת מבחינה דקה כמחט של לימוד שלא לִשְׁמָהּ. רצונו לומר – שהגם אם יאמרו הלומדים היקרים שהסיבה למניעתם מלעסוק בתורת הקבלה היא משום זהירות וענוה (או אחד משאר התירוצים שעתיד רבינו להפריך אחד לאחד), מכל מקום ביודעים או בלא יודעים שורש מניעתם באמת היא משום שעדיין לא זכו הלומדים היקרים להבין את עומק מהותה של לימוד לִשְׁמָהּ.

ובאמת שאין זה פלא שעדיין לא זכו הלומדים היקרים להבין את עומק מהותה של לימוד לִשְׁמָהּ. דסוף סוף הפירוש העמוק של לימוד לִשְׁמָהּ הוא דבר שנתפרש רק בדברי הקבלה בזוהר הקדוש וכתבי האריז"ל – וממילא על כל הלומדים היקרים שעדיין לא למדו סוד זה ודאי שנוכל לומר עליהם: 'כל מילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה' (בבא בתרא לט ע"א). ולכן רבינו מהרח"ו ד-"כָל רָז לָא אָנֵס" ליה (דניאל ד ו) רצה לזכות את הרבים בגילוי סוד נעלם זה – מטעם שבדרא בתראה בעקבות המשיח מי שיודע הסוד של מהות לימוד לִשְׁמָהּ ואיך שכל גאולתינו ברחמים תלויה בכך ודאי שלא יכול לעצור את עצמו מללמדה לאחרים כמו שעשה כאן מהרח"ו בהקדמתו.

ופשיטא שעל גילוי סוד יקר זה לא אמרו בגמרא 'הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין' (ביצה דף ל ע"א)! דהרי כבר ראינו בפרק א מה שכתב הרב חיד"א זכרונו לברכה ב'שם הגדולים' (מערכת א אות ריט) בענין זה: 'אבל אחר שעבר אלף שנים ונתגבר היצר הרע מאוד יען כבר נתברר הרבה ועתה הברירה ברגלים כמו שאמרו 'בעקבות משיחא חוצפה יסגי' (סוף מסכת סוטה) – שהיא התאוה שמתגברת בראותה כי כלתה אליה הרעה ומתגברת להחטיא – נתגלה אור הזוהר להגן על הדורות, שאם נזכה להתעסק בסתרי תורה כדת מה לעשות בזכות זה תפרה ישע ישועת ישראל. ונתגלו החומרות והעונשים למען ישמעו ויראו – כי השעה צריכה בתגבורת התאוה! ובודאי (שגם בתוך האלף שנים) דגדולי הדורות היו מקיימים כל החומרות והקדושות, אך המון העם לא ידעו את כל תוקף החומרות והעונשים – ומוטב שיהיו שוגגים בעידן עקתא. אבל עתה בדורות אחרונים כי גבר היצר להחטיא אנו צריכים לכל החומרות שיתגלו. השומע ישמע, ואשר לא ישמע יענש! כי עוונותיו צרוף יצרפו בשבת בגלות, והתגברות התאוה, וחילול שמו – חס וחלילה. ודוק היטב!' עד כאן לשונו הלוהט של הרב חיד"א.

******

וכאמור לעיל בדברינו, מחמת דיוק זה שדייקנו מתיבת 'וְדוֹמִים' נטה לבנו לפרש כוונת מהרח"ו כמו שכתבנו למעלה. ולא נכחש שראינו כמה ספרים שלכאורה הבינו אחרת ולכן במבט ראשון כתבו לשונות שהקורא אותם יכול להבין מהם שהמתרשלים מלעסוק בחכמת הקבלה הם בעצם מכלל המין השלישי של הערב רב. והגם שבסופו של דבר לא נזוז ממה שכתבנו לעיל מחמת הדיוק שדייקנו מתיבת 'וְדוֹמִים' (בנוסף לסברה שנציג לפניכם בסמוך), בכל זאת לא נוכל להתעלם מדבריהם של אותם סופרים מחמת גודל מעלת כבוד תורתם. אלא אדרבא, אנו נשתדל להבין ולפרש דבריהם לאור מה שכתבנו לעיל מדיוק תיבת 'וְדוֹמִים', ובזה נלמד זכות על לומדי התורה היקרים בדרא בתראה שמכמה וכמה סיבות ידועות עדיין לא הפנימו לליבם את גודל התיקון שיש בידם לתקן בלימוד חכמת הקבלה – לא רק לצורך זיכוך נפשם, אלא ראשית לכל לצורך גאולת עם ישראל, במהרה בימינו אמן!

הנראה לעניות דעתין הוא שמי שכתב כן למד זאת ממה שבהמשך הקדמתו מוכיח מהרח"ו קשות את לומדי התורה המתרשלים מלעסוק בחכמת הקבלה בזה הלשון: 'הִנֵּה נִתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר כִּי עֲוֹן אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע הוּא שֶׁלֹּא בָּחַר לְהִתְעַסֵּק בְּעֵץ הַחַיִּים שֶׁהִיא חָכְמַת הַקַּבָּלָה, וְזֶהוּ עַצְמוֹ עֲוֹן הָעֵרֶב רַב הָאוֹמְרִים לְמֹשֶׁה "דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה" בְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע, "וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת" בְּסִתְרֵי תּוֹרָה – כִּסְבָרַת הַטּוֹעִים קְצָת בְּנֵי תּוֹרָה אֲשֶׁר בִּזְמַנֵּנוּ זֶה'! עד כאן לשון מהרח"ו לקמן. הרי שתוך כדי דיבור הזכיר שם מהרח"ו את 'עֲוֹן אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע… וְזֶהוּ עַצְמוֹ עֲוֹן הָעֵרֶב רַב' ביחס למאסם מלעסוק בְּסִתְרֵי תּוֹרָה עם 'סְבָרַת הַטּוֹעִים קְצָת בְּנֵי תּוֹרָה אֲשֶׁר בִּזְמַנֵּנוּ'! דשם לכאורה משמע מדבריו שהם ממש ממשיכי דרכם בדרא בתראה של אותם הערב רב שהביאו לחטא העגל במדבר מאותו טעם גופא דמאסו מלעסוק בְּסִתְרֵי תּוֹרָה.

ובאמת שלא פחות מאחד מן הקדושים ממש, מי שהיה אחד מגדולי המקובלים של דורו – לא פחות מן האדמו"ר מקמארנא זכותו תגן עלינו כתב לכאורה לא כמונו בהבנת דברי מהרח"ו. דהרי בספרו הגדול (הֵיכַל הַבְּרָכָה פָּרָשַׁת עֵקֶב ז יט) כתב האדמו"ר ההוא בזה הלשון: 'בַּדּוֹר הַזֶּה הָאַחֲרוֹן, מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בְּסֵפֶר הַזֹּהַר וְתִיקּוּנִים וְכִתְבֵי מָרָן הָאֲרִ"י שֶׁהֵם חַיִּים מַמָּשׁ לַנֶּפֶשׁ, בְּלוּלָה בְּמִקְרָא וּבְמִשְׁנָה וּבְתַלְמוּד וּפוֹסְקִים, יֵדַע נֶאֱמָנָה שֶׁכָּל תּוֹרָתוֹ שֶׁעוֹסֵק הוּא מִשָּׂפָה וְלַחוּץ כְּדוֹאֵג (האדומי) – וְאֵין לוֹ עֵסֶק בַּחַיִּים וְהֶאָרָה לַנֶּפֶשׁ. וְהוּא כֻּלּוֹ טָעוּת וְרַמָּאוּת, וְאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה אֶלָּא לִהְיוֹת מֵאַנְשֵׁי שֵׁם, לִהְיוֹת רַב וְרֹאשׁ גְּדוֹל הַדּוֹר, וּלְהִשְׂתָּרֵר עַל הַבְּרִיּוֹת – וְאֵין לוֹ חַיִּים וְלֹא חֵלֶק בַּחַיִּים'! עד כאן לשונו הטהור.

עם כל זאת ולמרות דברי קודשו, ואף שבודאי שאין בי לא דעה ולא חכמה להשיג על דברי הצדיק והקדוש ההוא, בכל זאת ראיתי לנכון לטרוח ולהליץ עבור כל לומדי התורה בדרא בתראה שעדיין לא לקחו לליבם את גודל התיקון שבידם לפעול בכח העסק בסודות התורה לשמה. וטעמי כעיקר הוא משום שהחוש מוכיח שאין הם עושים זאת מטעמי זדון כמו כל מעשי הערב רב שהמה רק להרע. אלא שמטעמים הידועים להם, הרבה מגדולי הדורות האחרונים ראו לנכון לא לדרוש ברבים אודות התיקון הגדול שנעשה על ידי לימוד הקבלה – ואף על פי שהם עצמם ודאי שעסקו בקבלה בצנעה. שמא תאמר – 'מה יהיה עם משיח והגאולה אם לא נדרוש על זה ברבים'? צריכים אנו לומר שגדולי הדורות הללו סמכו ש-'הבא ליטהר מסייעים אותו' (מסכת יומא – דף לח ע"ב), ומסתמא כל ירא שמים הבא ליטהר ימצא מעצמו במשך הזמן את מקומו וחלקו בסודות התורה. ואם כן לשיטתם לא היה צורך לדרוש ברבים על כך, דלדעתם על זה נאמר "כְּבֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר"! (משלי כה ב)

לכן אין לתמוה שה'הוה אמינא' של רוב בני התורה בדורינו דרא בתראה היא שלא רק שפטורים הם מלעסוק בסודות התורה, אלא שגם יזיקו הם לעצמם ולמשפחותם עם יעסקו בתורה זו. ואכן שמענו בשם אחד מגדולי מורי ההוראה בירושלים שליט"א שנשאל על ידי אברך יקר אודות הלימוד בסודות התורה ותחילה השיבו שאין לו ללמוד קבלה. ורק לאחר שאותו אברך יקר הזכיר לפני אותו מורה הוראה שליט"א מה שראה בספרי הקודש על גודל התיקון שבידנו לתקן בלימוד קדוש זה, ורק לאחר שהבין הרב מדבריו שאכן דואג הוא על צער השכינה – רק אז נענה המורה הההוא וגילה לאברך שאכן כל הדברים שהזכיר אמתיים הם, ובכל זאת לא הורה לו כן מתחילה משום שלדעתו הדברים הללו הם בגדר של 'הלכה ואין מורין כן'! ואם כן היא דרכם בהוראה, חייבים אנו לומר שודאי שסמכו גדולי הדורות האחרונים שכל מאן דבר-הכי לעסוק בסודות התורה ימצא דרכו בקודש ללימוד חשוב זה גם אם לא יצעקו על כך בכל חוצות ירושלים.

ואכן זוהי דייקא מטרתנו בכתיבת ספר קטן זה, דלכן עלה בליבנו לבאר דברי רבינו מהרח"ו בלשון הנשמעת לבני תורה הראויים לעסוק בחכמה זו – כדי שדברי מהרח"ו שהמה כולם דברי אש היוצאים מלבו יכנסו ללבם של הבן תורה בצניעות – ד'אין יפה כצניעות'. ואכן מובטחני שכל בן תורה שזכה כבר או שיזכה ללמוד בספר זה ודאי כבר נמצא בגדר של 'הבא ליטהר', ולכן סייעוהו מן השמים לעסוק בפשטי התורה כבר עשרות בשנים עד שעתה בעזרת השם יתעורר להוסיף עוד כתר על כתר התורה שכבר זכה לו ביגיעה רבה מעודו עומד על דעתו עד היום הזה.

ולכן נראה לי ברור שאף שמהרח"ו התבטא באופן כה נחרץ באומרו בהמשך הקדמתו: 'וְזֶהוּ עַצְמוֹ עֲוֹן הָעֵרֶב רַב הָאוֹמְרִים לְמֹשֶׁה "דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה" בְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע, "וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת" בְּסִתְרֵי תּוֹרָה – כִּסְבָרַת הַטּוֹעִים קְצָת בְּנֵי תּוֹרָה אֲשֶׁר בִּזְמַנֵּנוּ זֶה!' – מכל מקום אפשר לומר שלא אמר כן אלא לבני דורו, דאז היו דברי הזוהר עדיין חדשים (יחסית) לעולם התורה, ובפרט שעדיין לא נתפרסמו כתבי האריז"ל וממילא היה אז ספר הזוהר כספר חתום וסתום. והגם שכבר נתגלה וגם נדפס ספר הזוהר בימיו – בכל זאת עדיין לא נתגלו לעולם התורה דרכי הלימוד בסודות התורה ואופן העבודה התמימה לאור ההלכות והחומרות שנתבארו על פי סודן של דברים עד שגם תורת האריז"ל זרחה על העולם לאחר פטירת מהרח"ו ופירסום כתביו.

ממילא מובן שכל מי שהתנגד אז ללימוד סודות התורה עשה כן משיקולי דעתו ולא על פי דעת גדולי הדור – דמאי מום חזו בה גדולי דורו של מהרח"ו?! והרי מהרח"ו כתב הקדמה זו הרבה לפני פרוץ פרשת שבתי צבי השבור (יימח שמו וזכרו) שמאז התחילו גדולי הדורות בעיקר במדינות אשכנז להסתייג מעידוד לימוד הקבלה! לכן אין פלא שדיבר מהרח"ו על המתרשלים מלימוד הקבלה בכל תוקף – כמו שהבין דבריו הקדוש מקמארנא בספרו הגדול 'הֵיכַל הַבְּרָכָה'!

אמנם לאחר פרשת שבתי צבי השבור ועדתו הרעה שאז התקבצו גדולי רבני מדינות אירופה והגבילו לזמן מה את לימוד הקבלה (דהרי ההגבלה של גיל ארבעים היתה הוראת שעה מחמת פרשת הצבי הרשע – דלא שמענו על הגבלה זו לפני כן!), השתלשלה גישה זו כלפי הצורך ללימוד הקבלה מדור לדור בכמה מדינות עד שגם בימינו הרבה מורי הוראה ממשיכים בדרך זו שקיבלו מרבותיהם הקדושים. וממילא, מה יעשה הבן תורה היקר השומע יותר הרחקות מרבותיו מאשר עידודים לעסוק בסודות התורה?! הרי רק אם יעמיק עיון עמוק בסוגיה זו (כמו שאנו עושים בביאורינו) יבין מדעתו לא רק את גודל התיקון שבידו לתקן על ידי לימוד זה – אלא גם הטעמים הכנים של רבותיו שלא הורו לו עד עתה לעסוק בתיקון השכינה על ידי לימוד קדוש זה. ואם כן הוא – האיך יעלה על הדעת שכל הבני תורה היקרים ששומעים לרבותיהם ישתייכו לגדר של הערב רב? חס מלומר כן! ופרט לאור מה שהוכחנו ששפיר אפשר לומר שגם רבינו מהרח"ו לא אמר כן בדוקא, אלא שהם רק 'דוֹמִים' לערב רב במניעתם מלימוד הקבלה – ולא הם ממש!

******

וגם מה שכתב האדמו"ר מקמארנא זכותו תגן עלינו ש-'בַּדּוֹר הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בְּסֵפֶר הַזֹּהַר וְתִיקּוּנִים וְכִתְבֵי מָרָן הָאֲרִ"י יֵדַע נֶאֱמָנָה שֶׁכָּל תּוֹרָתוֹ שֶׁעוֹסֵק הוּא מִשָּׂפָה וְלַחוּץ כְּדוֹאֵג (האדומי), וְאֵין לוֹ עֵסֶק בַּחַיִּים וְהֶאָרָה לַנֶּפֶשׁ. וְהוּא כֻּלּוֹ טָעוּת וְרַמָּאוּת, וְאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה אֶלָּא לִהְיוֹת מֵאַנְשֵׁי שֵׁם, לִהְיוֹת רַב וְרֹאשׁ גְּדוֹל הַדּוֹר וּלְהִשְׂתָּרֵר עַל הַבְּרִיּוֹת וכו.' – מסתמא לא כתב כן אלא כחלק מהמלחמה הידועה שהיתה אז בדורות הקודמים בין חסידי הבעל שם טוב והמתנגדים להם. דהרי ידוע שעומק מלחמתם סבבה על גילוי סודות התורה לרבים ודרכי העבודה שנתבארו בתורת קבלה שהציגו שינויים מהותיים מהנהוג מקדמת דנא במדינות אירופה. ואם כן, מסתמא שראה הקדוש מקמארנא את מלחמתם של המתנגדים נגד חסידי הבעל שם טוב כמלחמה כנגד סודות התורה, ולכן לא יכל לעצור את עצמו מלהשיב באש לוהטת כדי להגין על מקחו של רשב"י ותורתו.

אבל מה לנו בדור הזה מהמלחמה ההיא?! וכבר מרגלא בפומיהו דכל איניש שתמה כבר אותה המלחמה. ואדרבא, לא זזו שני הצדדים משם 'עד שנעשו אוהבים זה את זה, כמו שנאמר: "אֶת וָהֵב בְּסוּפָה" – אל תקרי "בְּסוּפָה" אלא בְּ'סוֹפָה'! (קידושין – דף ל ע"ב) והרי כיום כל צד למד מחבירו – עד שאפשר לומר שבימינו אין בין חסידים ומתנגדים אלא אורך הפאות ונוסח התפילה! והבן. ובלאו הכי, הטעם כעיקר לכל מה שכתבנו באות זו בנוי על הסברא האמיתית שיסדנו לעיל, והיא שמכיון שכמעט כל הנמנעים עד עתה מלימוד הקבלה עשו זאת על פי הנהגת הרבנים (מטעמים שרמזנו עליהם לעיל) ודאי וודאי שלא נוכל נאמר עליהם שהם מכלל הערב רב – חלילה!

******

עם כל זאת, לא נוכל להתעלם ממה שמעורר רבינו מהרח"ו בהקדמתו אודות הקשר האמיץ שבין לימוד הקבלה להגדרת מהות עסק התורה לשמה. ולכן בעזרת השם נעמוד בעיון רב על כל דיבור ודיבור שלו בנושא חשוב זה בפרק ה מביאורינו – דסוף סוף מי יקרא לעצמו 'בן תורה' ולא ירצה להטות אוזן לשמוע מהותה העמוקה של לימוד לשמה. וגם אין אינו בר הכי לעסוק עדיין בכתבי האריז"ל, בכל זאת על ידי העיון הזה בדברי מהרח"ו ובביאורינו את דבריו ודאי שיתמלא הקורא הנעים ביראת שמים ויאמר לעצמו 'מתי אזכה גם אני ללמוד לגמרי לשמה?!' 'והבא ליטהר מסייעים אותו מן השמים' (יומא – דך לח ע"ב)!

והגם אם כמה קוראים יטענו שמה שכתבנו באות זו רחוקים מדי מפשטות דברי מהרח"ו וגדולי האדמו"רים (בדורות הקודמים ועד הדור הזה), בכל זאת העדפתי להליץ ולקרב את אחי ורעי ולא להרחיקם. דהרי אמרו רבותינו בירושלמי ש-'כָּל דּוֹר שֶׁלֹּא נִבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו כְּאִלּוּ נֶחֱרָב בְּיָמָיו', ולכן יראתי להכשל במה שנכשל רבי זכריה בן אבקולס במה שדקדק יותר מדי על האמת וגרם לחורבן בית שני. דאיתא במסכת גיטין (בדף נו ע"א) במעשה דקמצא ובר קמצא ששלח הקיסר קרבן עם בר קמצא להקריב בבית המקדש כדי לנסות את היהודים האם ימרדו בו או לא. ואחר שאותו רשע הטיל בו מום כדי להכשיל את אחיו היהודים אמרו שם בגמרא: 'סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות. אמר להו רבי זכריה בן אבקולס – יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח! סבור למיקטליה דלא ליזיל ולימא. אמר להו רבי זכריה – יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג.' בין כך ובין כך לא הקריבו את הקרבן בעל המום – מה שהצית את הקיסר לבא ולהחריב את ירושלים. ועל זה 'אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו'! עד כאן לשון הגמרא.

וכן התריע הרמח"ל על דבר זה ב'מסילת ישרים'. זה לשונו (בפרק כ): 'והנה מה שצריך להבין הוא כי אין לדון דברי החסידות על מראיהן הראשון, אלא צריך לעיין ולהתבונן עד היכן תולדות המעשה מגיעות. כי לפעמים המעשה בעצמו יראה טוב, ולפי שהתולדות רעות יתחייב להניחו, ולו יעשה אותו יהיה חוטא ולא חסיד. הנה מעשה גדליה בן אחיקם גלוי לעינינו שמפני רוב חסידותו שלא לדון את ישמעאל לכף חובה או שלא לקבל לשון הרע, אמר ליוחנן בן קרח – "שֶׁקֶר אַתָּה דֹבֵר אֶל יִשְׁמָעֵאל" (ירמיה מ טז). ומה גרם? גרם שמת הוא ונפזרו ישראל וכבה גחלתם הנשארה. וכבר ייחס הכתוב הריגת האנשים אשר נהרגו אליו כאילו הרגם הוא, ובמאמרם זכרונם לברכה (נדה – דף סא ע"א) על הפסוק "אֵת כָּל פִּגְרֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הִכָּה בְּיַד גְּדַלְיָהוּ" (ירמיהו מא ט). והבית השני גם הוא חרב על ידי חסידות כזה אשר לא נשקל במשקל צדק – במעשה דבר קמצא אמרו (גיטין – דף נו ע"א): 'סבור רבנן לקרוביה. אמר להו רבי זכריה בן אבקולס – יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח וכו'. עיין שם'! עד כאן לשון 'מסילת ישרים'.

ובפרק שלפני זה ב'מסילת ישרים' הדגיש רמח"ל את גודל החיוב ללמד סניגוריא על הדור כולו – כמו שאנו עושים כאן במה שאנו יוצאים מגדרינו ללמד סניגוריא על לומדי התורה היקרים כנגד פשטות לשון מהרח"ו. דזה לשון 'מסילת ישרים' (בפרק יט): 'וכבר אמרו זכרונם לברכה (יומא – דף עז ע"א) על הפסוק "וַאֲנִי בָאתִי בִּדְבָרֶיךָ" (דניאל י יב) שלא חזר גבריאל ונכנס לפנים מן הפרגוד אלא כשלימד סינגוריא על ישראל. וגדעון נאמר לו: "לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה" (שופטים ו יד) לפי שלמד סניגוריא על ישראל – כי אין הקדוש ברוך הוא אוהב אלא למי שאוהב את ישראל. וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקדוש ברוך הוא מגדיל עליו. ואלה הם הרועים האמתים של ישראל שהקדוש ברוך הוא חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם ולבטל הגזירות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה. הא למה זה דומה? לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנת'! עד כאן לשונו.

וכל שכן בעניננו – אחר שרבינו מהרח"ו פתח הקדמתו בדברי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה ש-'כָּל דּוֹר שֶׁלֹּא נִבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו כְּאִלּוּ נֶחֱרָב בְּיָמָיו', ובהמשך הקדמתו התריע והצריח מהרח"ו ש-'הַכֹּל תָּלוּי בְּעֵסֶק הַחָכְמָה הַזֹּאת, וּמְנִיעָתֵנוּ מִלְּהִתְעַסֵּק בָּהּ הִיא גּוֹרֶמֶת אִחוּר וְעִכּוּב בִּנְיַן בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ!' ועוד כתב: 'וְכַאֲשֶׁר נָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה לַעֲסֹק מֵאַהֲבָה בַּחָכְמָה הַזֹּאת יִגָּאֲלוּ יִשְׂרָאֵל בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, אָמֵן!' אם כן האיך נניח דרך האהבה והקירוב אחרי שכל כך הרבה תלוי בכך! והשם יראה ללבב, והמבין יבין.

ו: 'וְעִקַּר סִבַּת מַעֲשֵׂיהֶם הִיא מַה שֶּׁכָּתַב אַחַר כָּךְ הַכָּתוּב: "וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם"…'

 

כוונת מהרח"ו כאן לומר שעיקר סיבת מעשיהם של לומדי התורה הנמנעים מלעסוק בחכמת הקבלה היא מה שאמר הכתוב: "וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם וכו."! רוצה לומר – שעדיין לא למדו ולא לקחו ללבם עומק מהות תלמוד תורה לִשְׁמָהּ המבואר בדברי הזוהר והתיקונים (בפרק ה בביאורינו). וממילא, כל עוד שאינם לומדים לגמרי לִשְׁמָהּ צריכים אנו לומר שבבחינה מסוימת לימודם הוא עדיין לשם דבר אחר – והוא על מנת לקבל פרס או כדי לעשות לעצמם שם (כדברי מהרח"ו אצלינו בהקדמתו).

עם כל זאת, כבר כתבנו לעיל שעל פי רוב בחינה זו של לא לִשְׁמָהּ היא כל כך דקה אצלם עד שאין הלומדים היקרים מודעים לה מרוב דקותה, עד שיזכו גם הם ללמוד ולהפנים סוד זה דמגלה לנו מהרח"ו בהקדמתו. וממילא, מכיון דסוף סוף עומק הפירוש של לימוד לִשְׁמָהּ הוא דבר שנתפרש רק בדברי הקבלה, לכן אנו נמשיך להליץ על כל הלומדים היקרים שעדיין לא למדו סוד זה ונאמר שעליהם שפיר אמרו חכמינו זכרונם לברכה: 'כל מילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה'. ובעזרת השם בזכות לימודנו יחדו את דברי מהרח"ו בעיון נוסיף כולנו מעלה על מעלה בלימוד לִשְׁמָהּ.

ז: 'שֶׁחֲמִשָּׁה מִינִים יֵשׁ בָּעֵרֶב רַב, וּמִן הַג' מִינִים מֵהֶם הוּא הַנִּקְרָא כַּת גִּבּוֹרִים…'

לכאורה דיקדוקם של דברי מהרח"ו כאן קצת מגומגמים לפי הנוסח שלפנינו (וכן הוא הנוסח המודפס בספרי כתבי האריז"ל). דיש לתמוה מה כוונתו לומר כאן בתיבות 'וּמִן הַג' מִינִים'?

דאם כוונתו למנין מיני הערב רב שמנו בזוהר הקדוש (בפרשת בראשית דף כה ע"א), הרי הזוהר שם מנה חמשה מינים של ערב רב – ולא שלושה. דזה לשונו שם: 'וְחָמֵשׁ מִינִין אִנּוּן בְּעֵרֶב רַב, וְאִינּוּן (סימן נג"ע ר"ע) – נְ'פִילִים גִּ'בּוֹרִים עֲ'נָקִים רְ'פָאִים עֲ'מָלֵקִים'! עד כאן לשונו. הרי הם חמשה מינים ולא שלושה!

ויותר נראה שכוונת רבינו מהרח"ו כאן למין השלישי מן החמשה מינים שהוזכרו שם בזוהר. ואף על פי שהלשון 'וּמִן הַג' מִינִים' עדיין לא מתיישב לגמרי לאור פירוש זה, מכל מקום יש להכריח שבודאי למין השלישי של הערב רב התכוין כאן מהרח"ו, דהרי המין השלישי שם הוא מין ה'גִּבּוֹרִים' שגם נודעים כ'אַנְשֵׁי הַשֵּׁם' שבהם איירי רבינו בהקדמתו.

ואכן פירוש זה בדבריו ממש מוכרח לאור דברי הזוהר (בפרשת בראשית דף כה ע"ב). דהם איתא: 'גִּבּוֹרִים' – מִינָא תְּלִיתָאָה. עֲלַיְיהוּ אִתְּמָר: "הֵמָּה הַגִּבּוֹרִים וְגו. אַנְשֵׁי הַשֵּׁם". וְאִנּוּן מִסִּטְרָא דְּאִלֵּין דְּאִתְּמָר בְּהוֹן: "הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם" (בראשית יא ד). וּבָנִין בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּמִדְרָשׁוֹת וְשַׁוְיָין בְּהוֹן סֵפֶר תּוֹרָה וְעֲטָרָה עַל רֵישׁוֹי, וְלָא לִשְׁמָא דְ-יְהוָה, אֶלָּא לְמֶעְבַּד לוֹן שֵׁם. הֲדָא הוּא דִכְתִיב "וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם".

–       פירוש הזוהר: הַ'גִּבּוֹרִים' – מִין שְׁלִישִׁי. עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר: "הֵמָּה הַגִּבּרִים וְגוֹ. אַנְשֵׁי הַשֵּׁם". וְהֵם מִצַּד אֵלֶּה שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם: "הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וְגוֹ. וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם" (בראשית יא ד). וּבוֹנִים בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּמִדְרָשׁוֹת, וְשָׂמִים בָּהֶם סֵפֶר תּוֹרָה וַעֲטָרָה עַל רֹאשׁוֹ, וְלֹא לְשֵׁם יהו"ה, אֶלָּא לַעֲשׂוֹת לָהֶם שֵׁם! זֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם"!

ומכיון שיש להכריח שזו באמת היתה כוונת מהרח"ו בשורה זו, אם כן לפי דקדוק הלשון היה צריך לומר: וּמִין הַג' (כלומר המין השלישי) ולא 'וּמִן הַג' מִינִים' – מטעם שהסברנו. ומסתבר שתיבת 'מִינִים' שיבוש הוא שהשתבש בזמן העריכה לדפוס, וכן העדר היו"ד בתיבת 'וּמִין'.

ח: 'כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר הַזֹּהַר בְּפָרָשַׁת בְּרֵאשִׁית (דַּף כה ע"ב). וְזֶה לְשׁוֹנוֹ עַל פָּסוּק "אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ" (בְּרֵאשִׁית ב ד) שֶׁחֲמִשָּׁה מִינִים יֵשׁ בָּעֵרֶב רַב, וּמִן הַג' מִינִים מֵהֶם הוּא הַנִּקְרָא 'כַּת גִּבּוֹרִים', דְּעָלַיְיהוּ אִתְּמַר: "הֵמָּה הַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם" (בְּרֵאשִׁית ו ד). וְאִינּוּן מִסִּטְרָא דְּאִלֵּין דְּאִתְּמָר בְּהוֹן "הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל… וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם" בְּבִנְיָן בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת. וְשַׁוְיָין בְּהוֹן סֵפֶר תּוֹרָה וְעֲטָרָה עַל רֵישֵׁיהּ – וְלֹּא לִשְׁמָהּ, אֶלָּא לְמֶעְבַּד לוֹן וְכוּ.'

לפום ריהטת דברי מהרח"ו בהקדמתו היה צריך כאן להיות המקום להאריך בביאור דברי מאמר הזוהר בְּפָרָשַׁת בְּרֵאשִׁית (דַּף כה ע"ב) שהזכיר רבינו בשלב זה בהקדמתו. אמנם אנו ראינו לנכון להמתין על זאת עד לפרק הבא בביאורינו, מטעם שראינו צורך גדול לייחד פרק בפני עצמו כדי לחקור עד מקום שידינו מגעת בסוגיית הערב רב על כל פרטיה כדי לפרסם לדורינו דרא בתראה מהותם של הערב רב ונזקם הגדול לבני ישראל הכשרים.

לכן בפרק ד מביאורינו נעסוק בעזרת השם לא רק בביאור עמוק על מאמר הזוהר בְּפָרָשַׁת בְּרֵאשִׁית (דַּף כה ע"ב) שעוסק בביאור חֲמִשָּׁה מִינִים שֶׁיֵשׁ בָּעֵרֶב רַב ומקום אחיזתם בסטרא אחרא, אלא גם נרחיב הדיבור בחיקרות על נושאים מסתעפים, כגון:

א)      מקורם של נשמות הערב רב בזרע לבטלה שיצא מאדם הראשון במאה ושלושים שנה שהיה פרוש מאשתו.

ב)      גלגול הנשמות הללו מדור לדור עד יציאת מצרים.

ג)       גיורם על ידי משה רבינו כנגד רצון השם יתברך.

ד)       מעשה הערב רב בחטא העגל.

ה)      הערב רב בדרא בתראה.

ו)        גלות בני ישראל הכשרים תחת שלטון הערב רב.

ז)       גלות תורת הקבלה בדרא בתראה.   

 

ט: 'וְהִנֵּה עַל הַכַּת הַזֹּאת אָמְרוּ בַּגְּמָרָא: 'כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ נֹחַ לוֹ שֶׁנֶּהֶפְכָה שִׁלְיָתוֹ עַל פָּנָיו וְלֹא יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם'…'

ענף א:

בענף זה נעמוד על מה שתפס רבינו מהרח"ו כאן בפשיטות ש-'עַל הַכַּת הַזֹּאת אָמְרוּ בַּגְּמָרָא (בירושלמי ברכות א ב; וירושלמי שבת א ב): 'כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ נֹחַ לוֹ שֶׁנֶּהֶפְכָה שִׁלְיָתוֹ עַל פָּנָיו וְלֹא יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם'.

דלולי דברי קודשו היה לכאורה יותר נראה לומר שהתלמידי חכמים שהם כבר בר הכי ללמוד תורת הקבלה ובכל זאת נמנעים מלעשות זאת (בכוונה או שלא בכוונה), ולכן כל עוד שאינם עוסקים בסודות התורה אי אפשר לומר עליהם שהם הגיעו כבר למדרגה השלמה של לימוד לִשְׁמָהּ מכיון שאינם יודעים עדיין מהות לִשְׁמָהּ על פי סודן של דברים (כמו שנבאר בפרק ה מביאורינו) – עם כל זאת במבט ראשון לכאורה היה יותר מסתבר לומר שבינתים אין לימודם אלא בגדר הפחות חמור שעליהם אמרו רבותינו (במסכת פסחים- דף נ ע"ב) 'לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה'!

ואם כן יש לעיין טובא למה באמת כלל מהרח"ו את התלמידי חכמים שלא רוצים ללמוד תורת הקבלה בגדר הכל כך חמור של 'נֹחַ לוֹ שֶׁנֶּהֶפְכָה שִׁלְיָתוֹ עַל פָּנָיו וְלֹא יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם'?! דלכאורה אף על פי שכעת תורתם היא עדיין לא בגדר של 'לִשְׁמָהּ' הרצוי כל עוד שאינם עוסקים גם בחכמת הקבלה (משום ד-'כל מילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה', ומכיון שהם אינם יודעים עדיין עומק פירוש של 'לִשְׁמָהּ' האיך יוכלו לקיימו?!), מכל מקום עדיין יש לקוות שמתוך שלא לִשְׁמָהּ יבואו בהמשך הזמן לעסוק גם בתורת הקבלה ואז לימודם באמת יהיה 'לִשְׁמָהּ'. ולכן לכאורה היה יותר מסתבר לומר שעליהם שפיר אמרו רבותינו: 'לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה'. אם כן מצוה לישב דברי קודשו של רבינו מהרח"ו, וזה החילנו בעזרת השם!

חילוק זה בגדרי הלומדים שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ נתבאר היטב ב'מסילת ישרים' (בפרק טז). זה לשון רמח"ל שם: 'ואולם כבר נתבארו דברי החכמים זכרונם לברכה שיש מינים שונים של שלא לשמה. הרע מכולם הוא שאיננו עובד לשם עבודה כלל, אלא לרמות בני האדם ולהרויח כבוד או ממון. וזהו שאמרו בו: 'נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו', ועליו אמר הנביא: "וַנְּהִי כַטָּמֵא כֻּלָּנוּ וּכְבֶגֶד עִדִּים כָּל צִדְקֹתֵינוּ" (ישעיה סד ה). ויש מין אחר של שלא לשמה, שהוא העבודה על מנת לקבל פרס, ועליו אמרו: 'לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה'! אך על כל פנים, מי שלא הגיע עדיין מתוך שלא לשמה אל לשמה, הרי רחוק הוא משלמותו'! עד כאן לשונו.

הרי שדברי רמח"ל ב'מסילת ישרים' לכאורה לא כמו שכתב מהרח"ו כאן בהקדמתו. דהרי רמח"ל כתב בפירוש שרק מי 'שאיננו עובד לשם עבודה כלל, אלא לרמות בני האדם ולהרויח כבוד או ממון' אמרו עליו חכמינו זכרונם לברכה: 'נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו'. אבל לגבי מי שעובד את השם אפילו על מנת לקבל פרס, הדגיש רמח"ל שעליו אמרו חכמים: 'לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה!'

לעומת זאת רבינו מהרח"ו דיבר כאן בהקדמתו על מה ש-'בִּזְמַנֵּנוּ זֶה בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים אֲשֶׁר הַתּוֹרָה נַעֲשֵׂית קַרְדֹּם לַחֲתֹךְ בָּהּ אֵצֶל קְצָת בַּעֲלֵי תּוֹרָה אֲשֶׁר עִסְקָם בַּתּוֹרָה עַל מְנַת לְקַבֵּל פְּרָס וְהַסְפָּקוֹת יְתֵרוֹת, וְגַם לִהְיוֹתָם מִכְּלַל רָאשֵׁי יְשִׁיבוֹת, וְדַיָנֵי סַנְהֶדְרָאוֹת – לִהְיוֹת שְׁמָם וְרֵיחָם נוֹדֵף בְּכָל הָאָרֶץ' – כלשונו! והרי מוכח מדבריו שהקפדתו היא על מה שלימודם הוא 'עַל מְנַת לְקַבֵּל פְּרָס וְהַסְפָּקוֹת יְתֵרוֹת, וְגַם לִהְיוֹתָם מִכְּלַל רָאשֵׁי יְשִׁיבוֹת, וְדַיָנֵי סַנְהֶדְרָאוֹת' (ולכן לא רוצים לעסוק בחכמת הקבלה), ובכל זאת בהמשך כתב עליהם מהרח"ו: 'וְהִנֵּה עַל הַכַּת הַזֹּאת אָמְרוּ בַּגְּמָרָא: 'כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ נֹחַ לוֹ שֶׁנֶּהֶפְכָה שִׁלְיָתוֹ עַל פָּנָיו וְלֹא יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם'! עד כאן לשונו. וזה לא כמו שכתב רמח"ל ב'מסילת ישרים' על הלומדים על מנת לקבל פרס, שלדעתו עליהם אמרו חכמינו זכרונם לברכה: 'לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה'! ומצווה ליישב דברי רבינו.

ענף ב:

הגם שקשה להשוות דברי מהרח"ו כאן עם החילוק שחילק רמח"ל ב'מסילת ישרים' בדרגות שבלומדים שלא לשמה, מכל מקום בדברי הזוהר הקדוש כן מצינו סימוכין לדברי מהרח"ו שאכן על הכת הזאת שלא רוצים ללמוד חכמת הקבלה משום שלימודם הוא על מנת לקבל פרס שפיר אמרו עליהם בתלמוד ירושלמי: 'נֹחַ לוֹ שֶׁנֶּהֶפְכָה שִׁלְיָתוֹ עַל פָּנָיו וְלֹא יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם'!

לך נא וראה מה שאמרו בתיקונים (בריש תיקון מג) על המתרשלים מלימוד הקבלה: 'וְהָכִי מָאן דְּגָרִים דְּאִסְתַּלַּק קַבָּלָה וְחָכְמָתָא מֵאוֹרַיְיתָא דִבְעַל פֶּה וּמֵאוֹרַיְיתָא דְבִכְתָב, וְגָרִים דְּלָא יִשְׁתַּדְלוּן בְּהוֹן, וְאָמְרִין דְּלָא אִית אֶלָּא פְּשָׁט בְּאוֹרַיְיתָא וּבְתַלְמוּדָא, בְּוַדַּאי כְּאִלּוּ הוּא יְסַלֵּק נְבִיעוּ מֵהַהוּא נָהָר וּמֵהַהוּא גָן. וַי לֵיהּ! טַב לֵיהּ דְּלָא אִתְבְּרִי בְּעָלְמָא וְלָא יוֹלִיף הַהִיא אוֹרַיְיתָא דְבִכְתָב וְאוֹרַיְיתָא דִבְעַל פֶּה – דְּאִתְחַשַּׁב לֵיהּ כְּאִלּוּ אַחְזַר עָלְמָא לְתֹהוּ וָבֹהוּ, וְגָרִים עֲנִיּוּתָא בְּעָלְמָא וְאוֹרֶךְ גָּלוּתָא!'

–       פירוש התיקוני זוהר: וְכָךָ מִי שֶׁגּוֹרֵם שֶׁתִּסְתַּלֵּק קַבָּלָה וְחָכְמָה מִתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה וּמִתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, וְגוֹרֵם שֶׁלֹּא יִשְׁתַּדְּלוּ בָהֶן, וְאוֹמְרִים שֶׁאֵין אֶלָּא פְשָׁט בַּתּוֹרָה וּבַתַּלְמוּד, בְּוַדַּאי כְּאִלּוּ הוּא יְסַלֵּק אֶת הַמַּעְיָן מֵאוֹתוֹ נָהָר וּמֵאוֹתוֹ גַן. אוֹי לוֹ! טוֹב שֶׁלֹּא נִבְרָא בָעוֹלָם וְלֹא יִלְמַד אוֹתָהּ תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה – שֶׁנֶּחְשָׁב לוֹ כְּאִלּוּ הֶחֱזִיר הָעוֹלָם לְתֹהוּ וָבהוּ, וְגוֹרֵם עֹנִי בָּעוֹלָם וְאֹרֶךְ הַגָּלוּת!

ואם כך היא דעתו דעת זקנים של רשב"י הקדוש בספר התיקונים, אז פקח עיניך וראה כמה מדיוקים דברי מהרח"ו כאן בהקדמתו במה שאמר על מי שלא רוצה ללמוד חכמת הקבלה ש-'נֹחַ לוֹ שֶׁנֶּהֶפְכָה שִׁלְיָתוֹ עַל פָּנָיו וְלֹא יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם'! דהרי דבר זה ממש מפורש בדברי הרשב"י הקדוש בספר התיקונים. דרשב"י שם דיבר על 'מָאן דְּגָרִים דְּאִסְתַּלַּק קַבָּלָה וְחָכְמָתָא מֵאוֹרַיְיתָא דִבְעַל פֶּה וּמֵאוֹרַיְיתָא דְבִכְתָב, וְגָרִים דְּלָא יִשְׁתַּדְלוּן בְּהוֹן, וְאָמְרִין דְּלָא אִית אֶלָּא פְּשָׁט בְּאוֹרַיְיתָא וּבְתַלְמוּדָא', ובהמשך דבריו אמר עליהם רשב"י בלשון הצורמת לאוזן השומעת ובלב המבין: 'וַי לֵיהּ! טַב לֵיהּ דְּלָא אִתְבְּרִי בְּעָלְמָא וְלָא יוֹלִיף הַהִיא אוֹרַיְיתָא דְבִכְתָב וְאוֹרַיְיתָא דִבְעַל פֶּה'! עד כאן לשון התיקוני זוהר לפי הגירסא המודפסת בספרים. והרי מה שאמרו בירושלמי 'נֹחַ לוֹ שֶׁנֶּהֶפְכָה שִׁלְיָתוֹ עַל פָּנָיו וְלֹא יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם' אמר רשב"י כאן בתיקון מג בלשון כמעט שווה – 'וַי לֵיהּ! טַב לֵיהּ דְּלָא אִתְבְּרִי בְּעָלְמָא'! (פירוש: אוֹי לוֹ! טוֹב שֶׁלֹּא נִבְרָא בָעוֹלָם! כלומר – שהיה עדיף לו ליפול ממעי אמו ולא לצאת לאויר העולם ולהענש!)

******

ושמעתי שיש שרוצים לדייק שלא אמר רשב"י 'וַוי לֵיהּ! טַב לֵיהּ דְּלָא אִתְבְּרִי בְּעָלְמָא' אלא על 'מִי שֶׁגּוֹרֵם שֶׁתִּסְתַּלֵּק קַבָּלָה וְחָכְמָה מִתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה וּמִתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב', ועל אדם ש-'גוֹרֵם שֶׁלֹּא יִשְׁתַּדְּלוּ בָהֶן, וְאוֹמְרִים שֶׁאֵין אֶלָּא פְשָׁט בַּתּוֹרָה וּבַתַּלְמוּד'. ולפי דיוק זה הם מפרשים את דברי הרשב"י באופן שאין הדברים החריפים שאמר שם אמורים לגבי תלמידי חכמים שרק אינם לומדים – כל עוד שלא גורמים לאחרים לא ללמוד במה שהם אומרים 'שֶׁאֵין אֶלָּא פְשָׁט בַּתּוֹרָה וּבַתַּלְמוּד'. דלדעתם כל עוד שהנמנעים מלימוד הקבלה לא מונעים אחרים מללמוד חכמת הקבלה כמותם, לא עליהם אמר רשב"י 'אוֹי לוֹ! טוֹב שֶׁלֹּא נִבְרָא בָעוֹלָם'!

אב דע שגם אם יתעקשו לדייק כן לפי הגירסא שבספרים שלפנינו, מכל מקום כבר סתר הגר"א את דיוקם בביאורו הגדול על התיקוני זוהר. דזה לשון ביאור הגר"א על תיקון מג: 'והכי מאן דגרים דאסתלק כו' ומאורייתא דבכתב ולא משתדל בהון ואמר דלא כו' – כצ"ל ול"ג וגרים' –עד כאן לשונו הטהור כצורתו בספרים.

אם כן לפי גירסת הגר"א כך הם דברי הרשב"י המתוקנים: 'וְהָכִי מָאן דְּגָרִים דְּאִסְתַּלַּק קַבָּלָה וְחָכְמָתָא מֵאוֹרַיְיתָא דִבְעַל פֶּה וּמֵאוֹרַיְיתָא דְבִכְתָב, ולא משתדל בהון ואמר דְּלָא אִית אֶלָּא פְּשָׁט בְּאוֹרַיְיתָא וּבְתַלְמוּדָא.' ועל אנשים כאלו אמר רשב"י בהמשך דבריו: 'בְּוַדַּאי כְּאִלּוּ הוּא יְסַלֵּק נְבִיעוּ מֵהַהוּא נָהָר וּמֵהַהוּא גָן. וַי לֵיהּ! טַב לֵיהּ דְּלָא אִתְבְּרִי בְּעָלְמָא וְלָא יוֹלִיף הַהִיא אוֹרַיְיתָא דְבִכְתָב וְאוֹרַיְיתָא דִבְעַל פֶּה – דְּאִתְחַשַּׁב לֵיהּ כְּאִלּוּ אַחְזַר עָלְמָא לְתֹהוּ וָבֹהוּ, וְגָרִים עֲנִיּוּתָא בְּעָלְמָא וְאוֹרֶךְ גָּלוּתָא!'

–       פירוש התיקוני זוהר: וְכָךָ מִי שֶׁגּוֹרֵם שֶׁתִּסְתַּלֵּק קַבָּלָה וְחָכְמָה מִתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה וּמִתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, ולא משתדל בהם ואומר שֶׁאֵין אֶלָּא פְשָׁט בַּתּוֹרָה וּבַתַּלְמוּד, בְּוַדַּאי כְּאִלּוּ הוּא יְסַלֵּק אֶת הַמַּעְיָן מֵאוֹתוֹ נָהָר וּמֵאוֹתוֹ גַן. אוֹי לוֹ! טוֹב שֶׁלֹּא נִבְרָא בָעוֹלָם וְלֹא יִלְמַד אוֹתָהּ תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה – שֶׁנֶּחְשָׁב לוֹ כְּאִלּוּ הֶחֱזִיר הָעוֹלָם לְתֹהוּ וָבהוּ, וְגוֹרֵם עֹנִי בָּעוֹלָם וְאֹרֶךְ הַגָּלוּת!

הרי שלפי גירסת הגר"א יוצא שכל יחיד ויחיד שבר הכי להשתדל בסודות התורה ואינו עושה כן, בעצם מניעתו מלהשתדל בסודות התורה הרי הוא כאומר לאחרים שאין צורך ללמוד סודות התורה. ממילא, הגם שאינו אומר בפיו 'שֶׁאֵין אֶלָּא פְשָׁט בַּתּוֹרָה וּבַתַּלְמוּד' הרי הוא כאומר כן. ואכן לפי גירסת הגר"א נמצינו למדים שגם על יחיד כזה אמר הרשב"י בתיקון מג: 'אוֹי לוֹ! טוֹב שֶׁלֹּא נִבְרָא בָעוֹלָם'. וטעמו של רשב"י עמו – דביודעים או בלא יודעים מחמת מניעתם מלתקן מה שבידם לתקן את השכינה הקדושה על ידי הלימוד הקדוש הזה, 'נֶּחְשָׁב לוֹ כְּאִלּוּ הֶחֱזִיר הָעוֹלָם לְתֹהוּ וָבהוּ, וְגוֹרֵם עֹנִי בָּעוֹלָם וְאֹרֶךְ הַגָּלוּת', כדאיתא שם בסיום דברי רשב"י.

ואם כן נסתלקה קושייתם. אלא שפיר אמר רבינו מהרח"ו כאן בהקדמתו על מי שיכול ובכל זאת לא רוצה ללמוד חכמת הקבלה שגם עליו נאמר בירושלמי: 'נֹחַ לוֹ שֶׁנֶּהֶפְכָה שִׁלְיָתוֹ עַל פָּנָיו וְלֹא יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם'.

******

והאמת שגם בתיקון ל שהזכיר כבר מהרח"ו בפרק ב מהקדמתו מצינו סמך גדול למה שאמר כאן רבינו בפירקין. דזה לשון התיקוני זוהר (שם): "וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה" – כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִין! וַאֲפִילוּ כָּל אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלִין בְּאוֹרַיְיתָא, כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִין. בְּהַהוּא זִמְנָא "וַיִּזְכּוֹר כִּי בָשָׂר הֵמָּה רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב" לְעָלְמָא, וְדָא אִיהוּ רוּחָא דְמָשִׁיחַ. וַי לוֹן מָאן דְּגָרְמִין דְּיֵזִיל לֵיהּ מִן עָלְמָא וְלָא יְתוּב לְעָלְמָא! דְּאִלֵּין אִינוּן דְּעָבְדִין לְאוֹרַיְיתָא יַבָּשָׁה, וְלָא בָעָאן לְאִשְׁתַּדְלָא בְחָכְמָה דְקַבָּלָה… וַי לוֹן דְּגָרְמִין עֲנִיּוּתָא וְחַרְבָּא וּבִיזָה וְהֶרֶג וְאַבְּדָן בְּעָלְמָא!'

–       פירוש התיקוני זוהר: "וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה" – כָּל הַחֶסֶד שֶׁעוֹשִׂים עוֹשִׂים לְעַצְמָם! וַאֲפִלּוּ כָּל אֵלּוּ שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִים בַּתּוֹרָה, כָּל חֶסֶד שֶׁעוֹשִׂים – לְעַצְמָם עוֹשִׂים! בְּאוֹתוֹ זְמַן "וַיִּזְכֹּר כִּי בָשָׂר הֵמָּה רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב" לְעוֹלָם- וְזוֹהִי רוּחוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ. אוֹי לָהֶם מִי שֶׁגּוֹרְמִים שֶׁיֵּלֵךְ לוֹ מִן הָעוֹלָם וְלֹא יָשׁוּב לְעוֹלָם! שֶׁאֵלּוּ הֵם שֶׁעוֹשִׂים אֶת הַתּוֹרָה יַבָּשָׁה, וְלֹא רוֹצִים לְהִשְׁתַּדֵּל בְּחָכְמַת הַקַּבָּלָה… אוֹי לָהֶם שֶׁגּוֹרְמִים עֲנִיּוּת וְחֶרֶב וּבִזָּה וְהֶרֶג וְאַבְדָן בָּעוֹלָם!

הרי שבמאמר זה מתיקון ל ביאר רשב"י שעצם התרשלותם של התלמידי חכמים מלימוד הקבלה גורם 'עֲנִיּוּת וְחֶרֶב וּבִזָּה וְהֶרֶג וְאַבְדָן בָּעוֹלָם' (כלשונו), ושגם הם מרבים בזה את אורך גלותינו המרה על ידי שהם מרחיקים את רוּחוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ מלבוא לעולם ולגאלינו, דלכן אמר שם רשב"י עליהם: 'אוֹי לָהֶם מִי שֶׁגּוֹרְמִים שֶׁיֵּלֵךְ לוֹ מִן הָעוֹלָם וְלֹא יָשׁוּב לְעוֹלָם'! והמעיין הישר יראה בעיניו עד כמה קרובים דברי רשב"י בתיקון ל למה שאמר בתיקון מג: 'אוֹי לוֹ! …שֶׁנֶּחְשָׁב לוֹ כְּאִלּוּ הֶחֱזִיר הָעוֹלָם לְתֹהוּ וָבהוּ, וְגוֹרֵם עֹנִי בָּעוֹלָם וְאֹרֶךְ הַגָּלוּת!' עד כאן לשונו.

הרי שדבריו בתיקון ל ובתיקון מג משלימים אלו את אלו בגודל החורבן שמביאים התלמידי חכמים הללו בהתרלשותם מלימוד הקבלה. אמנם בתיקון ל בכלל לא הזכיר רשב"י שהמתרשלים הללו מונעים אחרים מלימוד הקבלה, אלא רק 'וְלֹא רוֹצִים לְהִשְׁתַּדֵּל בְּחָכְמַת הַקַּבָּלָה' – דאפילו על זה בלבד מקונן עליהם רשב"י שם ואומר: 'אוֹי לָהֶם שֶׁגּוֹרְמִים עֲנִיּוּת וְחֶרֶב וּבִזָּה וְהֶרֶג וְאַבְדָן בָּעוֹלָם'! ואם כך הם דבריו בתיקון ל, מסתמא שגם עליהם אמר רשב"י לקמן בתיקון מג: 'אוֹי לוֹ! טוֹב שֶׁלֹּא נִבְרָא בָעוֹלָם' – מטעם שגם אם אינו מונע אחרים מלימוד זה מכל מקום גם בהתרשלותו 'נֶּחְשָׁב לוֹ כְּאִלּוּ הֶחֱזִיר הָעוֹלָם לְתֹהוּ וָבהוּ, וְגוֹרֵם עֹנִי בָּעוֹלָם וְאֹרֶךְ הַגָּלוּת' כדסיים שם רשב"י.

והרי דברי מהרח"ו כאן מיושבים מאוד במה שאמר על המתרלשים מלימוד הקבלה 'נֹחַ לוֹ שֶׁנֶּהֶפְכָה שִׁלְיָתוֹ עַל פָּנָיו וְלֹא יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם'. דודאי שהם דברי הרשב"י בתיקון מג וגם בתיקון ל!

ענף ג:

בענף הקודם מצינו סימוכין באדני זהב מדברי רשב"י בתיקון מג למה שכתב מהרח"ו אצלינו בהקדמתו על התלמידי חכמים שיכולים אבל לא רוצים ללמוד חכמת הקבלה וממילא על ידי זה גם אחרים לומדים מהם להתרשל מלימוד זה – שלא רק שלימודם בודאי עדיין לא הגיע למדריגת 'לשמה', אלא שהם גם בגדר של 'נֹחַ לוֹ שֶׁנֶּהֶפְכָה שִׁלְיָתוֹ עַל פָּנָיו וְלֹא יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם' (כלשון מהרח"ו על פי התלמוד ירושלמי)!

עם כל זאת, בענף זה לא נכחיש עד כמה קשים הדברים הללו להולמן. דהגם שתהלה לאל מצינו סיוע לדברי מהרח"ו שאכן מבוססים על דעת רבי שמעון בר יוחאי, מכל מקום קשה מאוד ללב לקבל טענה זו שגם מי שעדיין לא הבין כמה גדולה חובתו לעסוק בחכמת הקבלה למען תיקון השכינה וכמה גדול הקילקול שנעשה במניעתו – שיוכל רשב"י לומר עליו: 'טוֹב שֶׁלֹּא נִבְרָא בָעוֹלָם', או כלשון מרח"ו על פי הירושלמי: 'נֹחַ לוֹ שֶׁנֶּהֶפְכָה שִׁלְיָתוֹ עַל פָּנָיו וְלֹא יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם'.

דלכאורה הסברא מכרחת לומר שהגם שבינתים תורתם היא עדיין לא לגמרי בגדר של 'לִשְׁמָהּ' כל עוד שלא עוסקים גם בחכמת הקבלה – אבל מכל מקום עדיין יש לקוות שמתוך שלא לִשְׁמָהּ יבואו בהמשך הזמן לעסוק גם בתורת הקבלה ואז לימוד תורתם באמת יהיה 'לִשְׁמָהּ'. ואם כן קשה מאוד להבין מדוע לא יותר נכון לומר עליהם 'לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה'?! במילים אחרות – 'אם קבלה נקבל, אבל אם לדין יש תשובה'!

ולכן הגם שמצינו כמה סימוכין באדני זהב לדברי מהרח"ו, עם כל זאת בענף זה לא נוכל להתעלם מהקושי הגדול שישנו ביישוב הדברים הנזכרים לעיל בענף הקודם עם השכל הישר. ולא רק זאת, אלא שגם בדברי מהרח"ו עצמן לקמן בהקדמתו מצינו קצת ראיה שגם הוא הבין שרוב הנמנעים מללמוד חכמת הקבלה עושים זאת משום שלמדו כן מהתלמידי חכמים הגדולים והטובים. דהרי לקמן בהקדמתו כתב מהרח"ו: "וְכָל הַגְּבָעוֹת הִתְקַלְקָלוּ" (ירמיה ד כד) – כִּי הַ'גְּבָעוֹת' הֵם הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַבַּחוּרִים הַנִּקְרָאִים 'גְּבָעוֹת' אֵצֶל בְּחִינוֹת 'הֶהָרִים' הַנִּזְכַּר. הִנֵּה הַ'גְּבָעוֹת' אֵלּוּ נִתְקַלְקְלוּ לְגַמְרֵי, כִּי בִּרְאוֹת הַתַּלְמִידִים הַקְּטַנִּים אֶת הַגְּדוֹלִים הֶ'הָרִים הָרָמִים' רוֹדְפִים יוֹמָם וָלַיְלָה אַחֲרֵי הַפְּשָׁטִים וְאֵינָם עֲסוּקִים בַּחָכְמָה הַזֹּאת וכו.' – עד כאן לשונו.

ואמת שעיקר כוונת מהרח"ו שם להוכיח את התלמידים במה שגם הם לא עוסקים בקבלה, מכל מקום מתוך דברי תוכחתו מצינו קצת ראיה שגם מהרח"ו הבין שמניעת רובם ככולם מלעסוק בחכמת הקבלה באה להם 'בִּרְאוֹת הַתַּלְמִידִים הַקְּטַנִּים אֶת הַגְּדוֹלִים הֶ'הָרִים הָרָמִים' רוֹדְפִים יוֹמָם וָלַיְלָה אַחֲרֵי הַפְּשָׁטִים וְאֵינָם עֲסוּקִים בַּחָכְמָה הַזֹּאת!' עד כאן לשונו. איך שיהיה, צריכים אנו לעיין האיך באמת נוכל ליישב דברי מהרח"ו אצלינו במה שאמר עליהם 'נֹחַ לוֹ שֶׁנֶּהֶפְכָה שִׁלְיָתוֹ עַל פָּנָיו וְלֹא יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם' עם השכל הישר!

******

וברוך השם, אחר העיון נראה לעניות דעתין שיש לתרץ ולומר שבאמת גם רבינו מהרח"ו לא היתה כוונתו לומר שכל מי שאינו עוסק בתורת הקבלה הרי הוא בגדר של 'נֹחַ לוֹ שֶׁנֶּהֶפְכָה שִׁלְיָתוֹ עַל פָּנָיו וְלֹא יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם'. דהגם שבאמת כל עוד שאינו עוסק בתורת הקבלה אי אפשר לומר עליו שתורתו היא בגדר של לִשְׁמָהּ (כמו שיתבאר), אבל מסתבר מאוד שעל רובם של לומדי התורה שעדיין אינם עוסקים בקבלה שפיר יש לומר 'לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה'.

אבל אם כן היא דעתו של רבינו, אז למי נתכיון מהרח"ו במה שאמר כאן ש-'נֹחַ לוֹ שֶׁנֶּהֶפְכָה שִׁלְיָתוֹ עַל פָּנָיו וְלֹא יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם'? חילוק זה מתבאר היטב היטב בחילוק המוכרח שיש לחלק בין הערב רב האמיתיים ובין אלו שלצערינו נמשכים באופן טבעי אחר עצתם הרעה. כי באמת כל זה 'בשיקול אל דעות ולו נתכנו עלילות, ולא מחשבותיו מחשבותינו' (כלשון הרב חיד"א ב'שם הגדולים'). דכמו שנבאר בפרק ד בביאורינו, ידוע ששם הקדוש ברוך הוא את הערב רב בראשינו בגלות הרביעית הזאת – כמבואר בספר הזוהר (בפרשת בראשית – דף כה ע"א): 'וּמֵאִלֵּין דְּאִשְׁתָּאֲרוּ מִנְּהוֹן בְּגָלוּתָא רְבִיעָאָה אִנּוּן רֵישִׁין בְּקִיּוּמָא סַגִי!' (פירוש: וּמֵאֵלֶּה שֶׁנִּשְׁאֲרוּ מֵהֶם בְּגָלוּת רְבִיעִית, הֵם רָאשִׁים בְּקִיּוּם רַב!)

והגם שדיבר שם הזוהר על המין הראשון שבערב רב הנקראים 'עֲמָלֵקִים', מכל מקום נראה פשוט שכל מין ומין בבחינתו הרעה שולט ומשפיע עלינו בדרא בתראה באותה בחינה הרעה שבו. לדוגמא – כמו שמין ה'נְפִילִים' שבכוונתם הזידונית פורצים פרצות בדורינו בגדרי הצניעות של בנות ישראל הקדושות, הוא הדין גם בנידון דידן לגבי מין ה'גִּבּוֹרִים' שעליהם אמרו בזוהר: "הֵמָּה הַגִּבּרִים וְגו. אַנְשֵׁי הַשֵּׁם"… וּבוֹנִים בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּמִדְרָשׁוֹת, וְשָׂמִים בָּהֶם סֵפֶר תּוֹרָה וַעֲטָרָה עַל רֹאשׁוֹ, וְלֹא לְשֵׁם השם אֶלָּא לַעֲשׂוֹת לָהֶם שֵׁם! עד כאן פירוש הזוהר בלשון הקדוש. והגם שרק לגדולי הדור יש רשות להצביע על אלו יחידים נאמרו דברי הזוהר הללו ולגלות את החנופים שבדור שכל מעשיהם 'לֹא לְשֵׁם השם אֶלָּא לַעֲשׂוֹת לָהֶם שֵׁם', מכל מקום פשוט הדבר שכמו שלצערינו מין ה'נְפִילִים' משפיעים לרעה על בנות יעקב הכשרות, כמו כן לצערינו ולצער השכינה הקדושה גם מין הַ'גִּבּרִים' הנקראים 'אַנְשֵׁי הַשֵּׁם' ודאי שמשפיעים ברעתם על המון לומדי התורה הכשרים שבאופן טבעי נמשכים אחר עצתם – דלא ימלטו הרבים כל כך בנקל מהטישטוש שהמה ברשעתם המכוונת מטשטשים בגדרי העבודה התמימה ולימוד התורה לשמה!

דהרי מהרח"ו בעצמו מעיד לקמן בהקדמתו שעיקר המניעה מלימוד הקבלה מתחיל ראשית לכל מהערב רב שבכל דור ודור. דזה לשונו לקמן: 'וְזֶהוּ עַצְמוֹ עֲוֹן הָעֵרֶב רַב הָאוֹמְרִים לְמֹשֶׁה "דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה" בְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע, "וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת" בְּסִתְרֵי תּוֹרָה – כִּסְבָרַת הַטּוֹעִים קְצָת בְּנֵי תּוֹרָה אֲשֶׁר בִּזְמַנֵּנוּ זֶה הַמּוֹצִיאִים שֵׁם רַע עַל חָכְמַת הָאֱמֶת חַיֵּי עוֹלָם, וְאוֹמְרִים שֶׁכָּל מִי שֶׁמִּתְעַסֵּק בָּהּ יָמוּת בְּקַצְרוּת שָׁנִים חַס וְשָׁלוֹם'! עד כאן לשונו. אבל כאמור, אין הדברים הללו אמורים אלא על הערב רב 'הַמּוֹצִיאִים שֵׁם רַע עַל חָכְמַת הָאֱמֶת חַיֵּי עוֹלָם, וְאוֹמְרִים שֶׁכָּל מִי שֶׁמִּתְעַסֵּק בָּהּ יָמוּת בְּקַצְרוּת שָׁנִים חַס וְשָׁלוֹם' (כלשון מהרח"ו) – ולא על רוב עולם הלומדים הכשרים שלצערינו נמשכים אחריהם לתומם!

ובאמת שכמעט שמוכרחים אנו לומר חילוק זה. דבדאי שרבינו מהרח"ו מדבר ופונה בהקדמתו לכל התלמידי חכמים הכשרים שהוא רוצה לקרב לצד הקדושה ולעבודת השם התמימה – ובזה להצילם מעצת הערב רב שרוצים למנוע אותם מללמוד תורת הקבלה שבזה תלויה כל גאולתינו. ואם כן חייבים אנו לומר שמהרח"ו סבר בזמן כתיבת הקדמתו היקרה שאם לומדי התורה הכשרים ישמעו לדבריו אז מתוך שלא לשמה יבואו בעזרת השם לשמה. ואם כן שפיר שגם עליהם אמרו חכמינו זכרונם לברכה: 'לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה'.

ולפי תירוץ זה נמצינו למדים שמה שאמרו חכמים בתלמוד ירושלמי: 'כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ נֹחַ לוֹ שֶׁנֶּהֶפְכָה שִׁלְיָתוֹ עַל פָּנָיו וְלֹא יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם' שייך לומר רק על הערב רב האמיתיים שהמה מין השלישי שבערב רב הנקראים 'כת הַגִּבּרִים' ו-'אַנְשֵׁי הַשֵּׁם' שמלחמתם נגד תורת הקבלה היא באמת מלחמה נגד השם ומשיחו! ודוק.

ענף ד:

בסייעתא דשמיא נתרץ בענף זה באופן אחר לגמרי מה שהיה כל כך קשה לנו ליישב עם השכל הישר משמעות הדברים שכל התלמידי חכמים המתרשלים מלעסוק בחכמת הקבלה יהיו בגדר של 'נֹחַ לוֹ שֶׁנֶּהֶפְכָה שִׁלְיָתוֹ עַל פָּנָיו וְלֹא יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם'!

וזה יתורץ על פי דברי מהרח"ו לקמן בהקדמתו במה שאמר: "וְכָל הַגְּבָעוֹת הִתְקַלְקָלוּ" – כִּי הַגְּבָעוֹת הֵם הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַבַּחוּרִים הַנִּקְרָאִים 'גְּבָעוֹת' אֵצֶל בְּחִינוֹת 'הֶהָרִים' הַנִּזְכַּר. הִנֵּה הַגְּבָעוֹת אֵלּוּ נִתְקַלְקְלוּ לְגַמְרֵי! כִּי בִּרְאוֹת הַתַּלְמִידִים הַקְּטַנִּים אֶת הַגְּדוֹלִים 'הֶהָרִים'
הָרָמִים רוֹדְפִים יוֹמָם וָלַיְלָה אַחֲרֵי הַפְּשָׁטִים וְאֵינָם עֲסוּקִים בַּחָכְמָה הַזֹּאת, וְאֵינָם יוֹדְעִים כִּי מִיִּרְאָתָם לִכָּנֵס בָּהּ הֵם נִמְנָעִים מִלְּהִתְעַסֵּק בָּהּ כַּנִּזְכַּר, וְעַל כֵּן 'גְּבָעוֹת' אֵלּוּ נִתְקַלְקְלוּ וְלִבָּם שֹׁרֶשׁ פּוֹרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה וְעָלְתָה בָּהֶם חֲלוּדַת טִיט וְרֶפֶשׁ לִכְפֹּר בְּחָכְמַת הָאֱמֶת, וְאוֹמְרִים שֶׁאֵין בַּתּוֹרָה אֶלָּא פְּשָׁטֶיהָ וּלְבוּשֶׁיהָ בִּלְבַד עַל דֶּרֶךְ הַנִּזְכַּר לְעֵיל בְּפָרָשַׁת בְּהַעֲלֹתְךָ. וְאֵין סָפֵק כִּי לֹא יִהְיֶה לָהֶם חֵלֶק בָּעוֹלָם הַבָּא כַּנִּזְכַּר שָׁם בַּזֹּהַר. וּכְבָר נִתְבָּאֵר לְמַעְלָה הַסִּבָּה – כִּי תּוֹרַת עוֹלָם הַבָּא אֵינֶנָּהּ כִּפְשָׁטָהּ רַק עַד שָׁם עוֹסְקִים בְּרָזֵי הַתּוֹרָה וְסוֹדוֹתֶיהָ. וְזֶה שֶׁלֹּא בָּחַר בָּהּ וְלֹא טָרַח בָּעוֹלָם הַזֶּה מֵעֶרֶב שַׁבָּת לֹא יֹאכַל בְּשַׁבָּת, וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר: "הִנֵּה עֲבָדַי יֹאכֵלוּ וְאַתֶּם תִּרְעָבוּ" (ישעיה סה יג)'! עד כאן לשון רבינו מהרח"ו לקמן בהקדמתו.

הרי מוכח מדבריו שם שמהרח"ו דיבר על שם סופן של כל התלמידים אם חס וחלילה לא יתעוררו למלאות חובתם לעסוק בחכמת הקבלה – מאיזה טעם שיהיה! והגם שלעיל בענף הקודם דייקנו קצת לימוד זכות מדברי מהרח"ו הללו, מכל מקום בסופו של דבר כוונת מהרח"ו ברורה – מחמת מניעתם מלעסוק בחכמת הקבלה בחיי חיותם עתידים הם חס וחלילה לעזוב את העולם הזה ערומים מסודות התורה! ולכן הזהיר אותם מהרח"ו שגם אם באמת יש ללמד על רובם זכות כמו שעשינו בענף הקודם, מכל מקום 'תּוֹרַת עוֹלָם הַבָּא אֵינֶנָּהּ כִּפְשָׁטָהּ, אלא שָׁם עוֹסְקִים בְּרָזֵי הַתּוֹרָה וְסוֹדוֹתֶיהָ. וְזֶה שֶׁלֹּא בָּחַר בָּהּ וְלֹא טָרַח בָּעוֹלָם הַזֶּה מֵעֶרֶב שַׁבָּת לֹא יֹאכַל בְּשַׁבָּת. וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר "הִנֵּה עֲבָדַי יֹאכֵלוּ וְאַתֶּם תִּרְעָבוּ" – כלשון רבינו שם. למה הדבר דומה? למי שלא ידע בערב שבת שמחר יום שבת, ולכן לא טרח לבשל ולאפות כדי לאכול לתאבון בשבת. מה יאמר כשתבוא השבת – 'לא ידעתי'?! והבן.

אם כן לפי דרך זו יש לתרץ דברי מהרח"ו באופן שיתקבלו על השכל הישר בזה האופן: מצד אחד – באמת כל עוד שהתלמידי חכמים היקרים הללו עדיין בעולם הזה בחיי חיותם אז ודאי שעליהם אמרו חכמינו זכרונם לברכה בתלמוד בבלי: 'לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה'. והטעם פשוט – דיתכן מאוד שבעזרת השם במשך הזמן יזכו גם הם לעמוד על האמת ולחזור בתשובה במילוי חובתן בעסק בחכמת הקבלה, ועל ידי זה יבואו ללמוד לִשְׁמָהּ כְּהִלְכָתָהּ (כלשון מהרח"ו לקמן בהקדמתו). דאם לא להם כתב מהרח"ו הקדמה זו אז למי כן כתב?!

מצד שני – מדברי מהרח"ו לקמן זכינו להבין למה אכן כתב מהרח"ו כאן בפרקין שהתלמידי חכמים המתרשלים מלעסוק בחכמת הקבלה הם בגדר של 'נֹחַ לוֹ שֶׁנֶּהֶפְכָה שִׁלְיָתוֹ עַל פָּנָיו וְלֹא יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם'. דזה אמר מהרח"ו רק על אלו שכבר עזבו את העולם ללא צידה לדרך. אי נמי דמהרח"ו אמר כן על שם העתיד – על אלו שחלילה עתידים לעזוב את העולם ריקים מסודות התורה. דלכן ביאר הוא לקמן על תורת עולם הבא: 'שָׁם עוֹסְקִים בְּרָזֵי הַתּוֹרָה וְסוֹדוֹתֶיהָ. וְזֶה שֶׁלֹּא בָּחַר בָּהּ וְלֹא טָרַח בָּעוֹלָם הַזֶּה מֵעֶרֶב שַׁבָּת לֹא יֹאכַל בְּשַׁבָּת, וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר "הִנֵּה עֲבָדַי יֹאכֵלוּ וְאַתֶּם תִּרְעָבוּ"! עד כאן לשונו.

ואם כן, מכיון שהתלמידי חכמים הללו עתידים להענש ולהפסיד בעולם הבא במה שלא שלא למדו כאן לִשְׁמָהּ כְּהִלְכָתָהּ (כלשון מהרח"ו לקמן בהקדמתו) ללא חכמת הקבלה – לכן שפיר אמרו עליהם בירושלמי: 'כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ נֹחַ לוֹ שֶׁנֶּהֶפְכָה שִׁלְיָתוֹ עַל פָּנָיו וְלֹא יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם'! עד כאן לשונו. דאם לא היה בא לעולם אלא שהפילתו אמו ממעיה היה עדיף לו – דלא היה נענש! והרי זהו ממש מה שאמר רשב"י בתיקון מג שהעתקנו למעלה בענף ב (לפי גירסת הגר"א): 'וְהָכִי מָאן דְּגָרִים דְּאִסְתַּלַּק קַבָּלָה וְחָכְמָתָא מֵאוֹרַיְיתָא דִבְעַל פֶּה וּמֵאוֹרַיְיתָא דְבִכְתָב, ולא משתדל בהון ואמר דְּלָא אִית אֶלָּא פְּשָׁט בְּאוֹרַיְיתָא וּבְתַלְמוּדָא… וַוי לֵיהּ! טַב לֵיהּ דְּלָא אִתְבְּרִי בְּעָלְמָא וְלָא יוֹלִיף הַהִיא אוֹרַיְיתָא דְבִכְתָב וְאוֹרַיְיתָא דִבְעַל פֶּה – דְּאִתְחַשַּׁב לֵיהּ כְּאִלּוּ אַחְזַר עָלְמָא לְתֹהוּ וָבֹהוּ, וְגָרִים עֲנִיּוּתָא בְּעָלְמָא וְאוֹרֶךְ גָּלוּתָא!'

–       פירוש התיקוני זוהר: וְכָךָ מִי שֶׁגּוֹרֵם שֶׁתִּסְתַּלֵּק קַבָּלָה וְחָכְמָה מִתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה וּמִתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, ולא משתדל בהם ואומר שֶׁאֵין אֶלָּא פְשָׁט בַּתּוֹרָה וּבַתַּלְמוּד… אוֹי לוֹ! טוֹב שֶׁלֹּא נִבְרָא בָעוֹלָם וְלֹא יִלְמַד אוֹתָהּ תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה – שֶׁנֶּחְשָׁב לוֹ כְּאִלּוּ הֶחֱזִיר הָעוֹלָם לְתֹהוּ וָבהוּ, וְגוֹרֵם עֹנִי בָּעוֹלָם וְאֹרֶךְ הַגָּלוּת!

והטעם פשוט – דאילו הוא לא היה בא לעולם בכלל אז לא היתה עליו טענה זו של 'למה לא עסקת בתיקון השכינה על ידי לימוד הקבלה?!' ולא רק זאת אלא שגם עכשיו שכבר בא לעולם היה טוב לו אם לֹא היה לומד 'אוֹתָהּ תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה' (כלשון רשב"י בתיקון מג), וממילא מכיון שהיה נשאר עם הארץ לא היו באים אליו בטענה זו של 'למה לא עסקת בתיקון השכינה על ידי לימוד הקבלה?!' – דידוע שאין טוענים טענה זו אלא על מי שעסק תחילה בחלק הנגלה שבתורה! אבל עכשיו שזה נעשה כבר בן תורה במה שלמד בישיבה וברשת הכוללים ונושא עליו התואר של 'בן תורה', וכל שכן אם כבר זכה לעשות לו שם של 'תלמיד חכם' – אליו עיני השכינה פונות בטענה: 'מתי תעשה גם לשמי? מתי תעלה בלימודך לדרגת לִשְׁמָהּ כְּהִלְכָתָהּ?!'

ואמת שכתבנו לעיל שודאי שלא נוכל לשייך את רוב רובם של התלמידי חכמים שעדיין לא לומדים חכמת הקבלה עם הערב רב משום שסוף סוף אינם מודעים לגודל התיקון שיש בידם לעשות לנפשם ולהקמת השכינה הקדושה מאשפות הגלות (שלא כמו הערב רב שעושים הכל בזדון נגד השם ומשיחו). ואמת שכתבנו לעיל שכמובן שגם עליהם אמרו חכמינו זכרונם לברכה: 'לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה'. עם כל זאת, אם לא יקחו הלומדים היקרים ללבם את אזהרת רשב"י ורבינו מהרח"ו ויתחילו בחיי חיותם לעשות לשם השכינה הקדושה על ידי העסק בחכמת הקבלה הרי הם בסכנה של ממש לעזוב את העולם ערומים מסודות התורה – חס וחלילה!

וכמו שהזהיר מהרח"ו לקמן בהקדמתו: 'תּוֹרַת עוֹלָם הַבָּא אֵינֶנָּהּ כִּפְשָׁטָהּ, אלא שָׁם עוֹסְקִים בְּרָזֵי הַתּוֹרָה וְסוֹדוֹתֶיהָ. וְזֶה שֶׁלֹּא בָּחַר בָּהּ וְלֹא טָרַח בָּעוֹלָם הַזֶּה מֵעֶרֶב שַׁבָּת לֹא יֹאכַל בְּשַׁבָּת. וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר: "הִנֵּה עֲבָדַי יֹאכֵלוּ וְאַתֶּם תִּרְעָבוּ"! עד כאן לשון מהרח"ו. וכבר הטעמנו דבריו לעיל במשל למה הדבר דומה? למי שלא ידע בערב שבת שמחר שבת קודש ולכן לא טרח לבשל ולאפות כדי לאכול לתאבון בשבת. מה יאמר כשתבוא השבת – 'לא ידעתי'?! הרי מכל מקום ישאר רעב! והוא הדין בענין היום שכולו שבת! והבן.

הרי שבתירוץ זה יובן על נכון למה התבטא מהרח"ו אצלינו בהקדמתו: 'וְהִנֵּה עַל הַכַּת הַזֹּאת אָמְרוּ בַּגְּמָרָא: 'כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ נֹחַ לוֹ שֶׁנֶּהֶפְכָה שִׁלְיָתוֹ עַל פָּנָיו וְלֹא יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם'! עד כאן לשונו. וממילא בזה גם יובן למה התבטא רשב"י בתיקון מג על הנמנעים מלימוד הקבלה: 'אוֹי לוֹ! טוֹב שֶׁלֹּא נִבְרָא בָעוֹלָם וְלֹא יִלְמַד אוֹתָהּ תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה!' עד כאן לשונו. דודאי שהיה עדיף לו אם 'נֶּהֶפְכָה שִׁלְיָתוֹ עַל פָּנָיו וְלֹא יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם' (כלשון הירושלמי) מאשר בא לעולם הזה כדי להפסיד בעולם הבא!

והשם יאיר עינינו בתורתו הקדושה, אמן!

"וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם!"

תם ונשלם כרך א מביאורינו 'אִילָנָא דְּחַיֵּי'

בסוף כרך זה העתקנו את כל המשך לשון רבינו מהרח"ו בהקדמתו כדי לקיים "אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג" (שיר השירים ז ג)

וְאָמְנָם הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה מַרְאִים תֵּימָה וַעֲנָוָה בְּאָמְרָם כִּי כָּל עִסְקָם בַּתּוֹרָה הוּא לִשְׁמָהּ. וְהִנֵּה הֶחָכָם הַגָּדוֹל הַתַּנָּא רַבִּי מֵאִיר עָלָיו הַשָּׁלוֹם הֵעִיד עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא כָּךְ הוּא בְּאָמְרוֹ לְשׁוֹן כְּלָלוּת: 'כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה וְכוּ' וּמְגַלִּים לוֹ רָזֵי תּוֹרָה, וְנַעֲשֶׂה כְּנָהָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק וְהוֹלֵךְ, וּכְמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר מֵאֵלָיו' בִּלְתִּי הִצְטָרְכוֹ לִטְרֹחַ וּלְעַיֵּן בָּהּ וּלְהוֹצִיא טִפִּין טִפִּין שֶׁל מֵימֵי הַתּוֹרָה מִן הַסֶּלַע. הִנֵּה זֶה יוֹרֶה שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ כְּהִלְכָתָהּ! וּמִי זֶה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִזְּלוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת בִּרְאוֹתוֹ הַמִּשְׁנָה הַזֹּאת וְרוֹאֶה חֶסְרוֹנוֹ וּפְחִיתוּתוֹ?!

הַאָמְנָם אַף עַל פִּי שֶׁלִּכְאוֹרָה אֶפְשָׁר לְפָרֵשׁ לְשׁוֹן הַמַּאֲמָר עַל אֹפֶן זֶה, עִם כָּל זֶה דָּבָר קָשֶׁה מְאֹד מְאֹד לוֹמַר – וְכִי בְּשׁוּפְטָנִי עָסְקִינַן וְלֹא בִּכְלָלוּת כָּל הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה?! וְהָרְאָיָה עַל זֶה אָמְרוֹ דֶּרֶךְ כְּלָלוּת: 'וַאֲפִילּוּ כָּל אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְתָא כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִי לְגַרְמַיְהוּ עַבְדֵי'. וְאֵין לוֹמַר דְּמִלַּת 'כָּל' הִיא יְתֵרָה וּמְשַׁבַּשְׁתָּא, שֶׁהֲרֵי מִקְרָא דּוֹרֵשׁ: "וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה" (ישעיה מ ו) – שֶׁלֹּא נֶאֱמַר 'וְחַסְדּוֹ' אֶלָּא "וְכָל חַסְדּוֹ" – לִרְמֹז כִּי כָּל הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה הַנִּקְרֵאת "תּוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ" (משלי לא כו) הֵם דּוֹמִים בַּחֶסֶד הַהוּא אֶל צִיץ הַשָּׂדֶה מִשּׁוּם דִּלְגַרְמַיְהוּ עַבְדֵי.

אֲבָל בֵּאוּר לָשׁוֹן הַנִּזְכָּר לְעֵיל יוּבַן רֵאשִׁיתוֹ מֵאַחֲרִיתוֹ בְּאָמְרוֹ 'וְיִרְאָה וְאַהֲבָה עַל מְנַת לְקַבֵּל פְּרָס אִיהִי שִׁפְחָה, "וְתַחַת שָׁלֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ". וְהָעִנְיָן יוּבַן בְּמָה שֶׁכָּתַב בְּסֵפֶר הַזֹּהַר בְּפָרָשַׁת בְּרֵאשִׁית (דַּף כז ע"ב): 'וּבְגִין דָא אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ, אֶעֱשֶׂה לוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדוֹ" (בראשית ב יח) – דָּא מִשְׁנָה, אִתְּתָא דְּהַהוּא נַעַר וְאִיהוּ שִׁפְחָה דִשְׁכִינְתָּא. וְאִי זָכוּ יִשְׂרָאֵל אִיהִי "עֵזֶר" לוֹן בְּגָלוּתָא מִסִּטְרָא דְּהֶתֵּר טָהוֹר כָּשֵׁר, וְאִי לֹא – אִיהִי "כְּנֶגְדוֹ" מִסִּטְרָא דְטָמֵא פָּסוּל אָסוּר וְכוּ' דְּלֵית יִחוּדָא עַד דְּעֵרֶב רַב יִתְמָחוּן מֵעָלְמָא. וּבְגִין דָא אִתְקְבַר משֶׁה לְבַר מֵאַרְעָא קַדִּישָׁא, וּקְבוּרְתָּא דִּילֵיהּ אִיהִי מִשְׁנָה דְּשָׁלְטָא עַל מַטְרוֹנִיתָא דְּאִיהִי קַבָּלָה לְמשֶׁה וּמַלְכָּא. וּמַטְרוֹנִיתָא מִתְפָּרְשָׁא מִבַּעֲלָהּ, וּבְּגִין דָּא "תַּחַת שָׁלשׁ רָגְזָה אֶרֶץ… תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ" (משלי ל כא-כג) דָּא עַבְדָא יְדִיעָא, "וְשִׁפְחָה" דָּא מִשְׁנָה, "וְנָבָל כִּי יִשְׂבַּע לָחֶם"  דָּא עֵרֶב רַב'.

הִנֵּה מְבֹאָר כִּי תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה כְּלוּלָה וְנִמְצֵאת בְּכָל אַרְבַּע עוֹלָמוֹת אֲבִּי"עֲ [אֲצִילוּ"ת בְּרִיאָ"ה יְצִירָ"ה עֲשִׂיָּ"ה]. וּבִהְיוֹתָהּ בְּעוֹלַם הָאֲצִילוּת אָז נִקְרְאָה 'קַבָּלָה', כִּי שָׁם הִיא מֻפְשֶׁטֶת מִכָּל הַלְּבוּשִׁים הַנִּקְרָא 'פְּשָׁט' מִלְּשׁוֹן "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי" (שיר השירים ה ג) – שֶׁהוּא בְּחִינַת הַמַּלְבּוּשִׁים הַחִיצוֹנִים שֶׁהוּא עַל גַּבֵּי עוֹר אָדָם הַמִּתְפַּשֵּׁט מֵעָלָיו לִפְעָמִים, וְזֶהוּ עִקַּר מִלַּת 'פְּשָׁט'.

וְאָמְנָם בְּעוֹלַם הָאֲצִילוּת אֲשֶׁר שָׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה כַּנִּזְכַּר בְּמִדְרְשֵׁי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, וְגַם בְּדִבְרֵי הַמְתַרְגֵּם עַל פָּסוּק "דּוֹדִי צַח וְאָדֹם" (שיר השירים ה י), וּכְמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב "וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וְגוֹ." (משלי ח ל) – הַנִּדְרָשׁ לְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל בְּרִיאַת הָעוֹלָם, שֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַבִּיט בַּתּוֹרָה וּבוֹרֵא עוֹלָמוֹת. וְאֵין סָפֵק כִּי לֹא כְּמַעֲשֵׂה אָדָם הָרִאשׁוֹן וְלֹא כְּמַעֲשֵׂה דִּבְנֵי חֹרִי וּכְמַעֲשֵׂה אֲתוֹנוֹ דְּבִלְעָם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, בִּהְיוֹתָם כִּפְשׁוּטָם הָיָה מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בָּהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲלְפָּים שָׁנָה קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם וּבוֹרֵא בָּהֶם עוֹלָמוֹת. אָמְנָם שַׁעֲשׁוּעוֹת שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּתּוֹרָה וֶהֱיוֹתוֹ בּוֹרֵא בָּהּ אֶת עוֹלָמוֹ הָיְתָה בִּהְיוֹתוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה בִּבְחִינַת הַנְּשָׁמָה הַפְּנִימִית שֶׁבָּהּ, הַנִּקְרָא 'רָזֵי תּוֹרָה'.

אָמְנָם שַׁעֲשׁוּעוֹת שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּתּוֹרָה, וֶהֱיוֹתוֹ בּוֹרֵא בָּהּ אֶת עוֹלָמוֹ הָיְתָה בִּהְיוֹתוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה בִּבְחִינַת הַנְּשָׁמָה הַפְּנִימִית שֶׁבָּהּ, הַנִּקְרָא 'רָזֵי תּוֹרָה', הַנִּקְרָא 'מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה' – הִיא חָכְמַת הַקַּבָּלָה, כַּנּוֹדָע אֶל הַיּוֹדְעִים. וְטַעַם הַדָּבָר הוּא לֶהֱיוֹתוֹ עוֹלַם הָאֲצִילוּת הָעֶלְיוֹן מְאֹד טוֹב וְלֹא רַע, דְּלָא יָכִיל לְהִתְעָרְבָא עִמֵּיהּ קְלִיפָּה, וַעֲלֵיהּ אִתְּמַר: "וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא אֶתֵּן" (ישעיה מב ח), כַּנִּזְכַּר בְּסֵפֶר הַתִּקּוּנִין (דַּף סו – תִּקּוּן יח), וְכֵן בְּסֵפֶר הַזֹּהַר בְּפָרָשַׁת בְּרֵאשִׁית (דַּף כח ע"א), עַיֵּן שָׁם.

וְלָכֵן גַּם הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׁם אֵינֶנָּהּ רַק מֻפְשֶׁטֶת מִכָּל לְבוּשֵׁי הַגּוּפָנִים, מַה שֶּׁאֵין כֵּן לְמַטָּה בְּעוֹלַם הַיְצִירָה – עוֹלָם דְּמְטַטְרוֹ"ן הַנִּקְרָא 'עֶבֶד טוֹב', וְהוּא הַנִּקְרָא 'עֵץ הַדַּעַת טוֹב'. מִסִּטְרָא דְס"מ שֶׁהוּא קְלִיפִּין דִּילֵיהּ, נִקְרָא 'עֶבֶד רַע'. כִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׁם הֵם שִׁית סִדְרֵי מִשְׁנָה הַנִּקְרָאִים 'שִׁפְחָה' כַּנִּזְכַּר לְעֵיל, וְכַנִּזְכַּר בְּפָרָשַׁת בְּרֵאשִׁית (דַּף כז ע"א). וְלָכֵן נִקְרֵאת 'מִשְׁנָה' – לְפִי שֶׁשָּׁם יֵשׁ שִׁנּוּיִים הֲפוּכִים: טוֹב מִסִּטְרָא דְּ'עֶבֶד טוֹב' – 'הֶתֵּר-כָּשֵׁר-טָהוֹר', רַע מִסִּטְרָא דְּ'עֶבֶד רַע' – 'אִסּוּר- טָמֵא-פָּסוּל'.

גַּם הוּא מִלְּשׁוֹן "כִּי מָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ" (אסתר י ג) – שֶׁהָיָה שִׁפְחָה הַנִּקְרָא 'עֶבֶד מֶלֶךְ – מֶלֶךְ'. גַּם נִקְרָא מִלְּשׁוֹן 'מִשְׁנָה' כַּנִּזְכַּר בְּפָרָשַׁת פִּנְחָס (דַּף רמד ע"ב) – 'קָם זִמְנָא תִּנְיָינָא וְאָמַר: מָארֵי מַתְנִיתִין! נִשְׁמָתִין וְרוּחִין וְנַפְשִׁין דִּלְכוֹן, אַתְעֲרוּ כְּעַן, וְאַעְבָּרוּ שֵׁינָתָא מִנְּכוֹן. דְּאִיהוּ וַדַּאי מִשְׁנָה, אֹרַח פְּשָׁט דְּהַאי עָלְמָא. וַאֲנָא לָא אַתְעַרְנָא בְּכוּ אֶלָּא בְּרָזִין עִלָּאִין דְּעָלְמָא דְּאָתֵי, דְּאַתּוּן בְּהוֹן "לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן" (תְּהִלִּים קכא ד)'. וְזֶה יוּבַן בְּמַה שֶׁכָּתוּב יוֹתֵר לְמַעְלָה שָׁם: 'וְרַבָּנָן דְּמַתְנִיתִין וַאֲמוֹרָאִין – כָּל תַּלְמוּדָא דִּלְהוֹן עַל רָזִין דְּאוֹרַיְיתָא סִדְּרוּ לֵיהּ'. וְנִמְצָא כִּי הַמִּשְׁנָה וְהַשַּׁ"ס הֵם הַנִּקְרָא 'גּוּפֵי תּוֹרָה'.

וְהִנֵּה דִּבְרֵיהֶם כַּחֲלוֹם בְּלִי פִּתְרוֹן, וְרָזֶיהָ וּסְתָרֶיהָ הַפְּנִימִיִּים הַנִּקְרָא 'נִשְׁמַת הַתּוֹרָה' הֵם הֵם פִּתְרוֹן הַחֲלוֹם הַנִּפְתָּר בְּהָקִיץ בְּסוֹד "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר" (שיר השירים ה ב). וּכְמוֹ שֶׁכָּתְבוּ חֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: "בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם" (אֵיכָה ג ו) – זֶה תַּלְמוּד בַּבְלִי, אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ מֵאִיר אֶלָּא עַל יְדֵי סֵפֶר הַזֹּהַר. הֵם הֵם רָזֵי תּוֹרָה וּסְתָרֶיהָ אֲשֶׁר עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר "וְתוֹרָה אוֹר" (משלי ו כג). וְאֵין סָפֵק כִּי כְּמוֹ שֶׁהַיֵּצִירָה נִקְרֵאת 'עֶבֶד' וְ'שִׁפְחָה' בְּעֵרֶךְ הָאֲצִילוּת, וְנִקְרָא 'קְלִיפִּין וּלְבוּשִׁין דְּחֹל' כַּנִּזְכַּר בְּהַקְדָּמַת סֵפֶר הַתִּקּוּנִין (דַּף ג ע"ב), וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: 'וּבְיוֹמֵי דְחוֹל לָבִישׁ עֶשֶׂר כִּתּוֹת דְּמַלְאָכַיָּא, דִמְשַׁמְּשֵׁי לַעֲשַׂר סְפִירָן דִּבְּרִיאָה'. וְאִם כֵּן, אֵין לִתְמֹהַּ כִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׁם שֶׁהִיא הַמִּשְׁנָה תִּהְיֶה נִקְראֵת 'שִׁפְחָה' ו'קְלִיפִּין' דְּתּוֹרָה דַּאֲצִילוּת.

וְזֶה סוֹד "כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר" (ישעיה מ ו) הַנִּזְכַּר לְעֵיל בַּמַּאֲמָר הָרִאשׁוֹן. כִּי כְּמוֹ שֶׁהַחִטָּה שֶׁהִיא בְּגִימַטְרִיָּא כְּמִנְיַן כ"ב אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה הַגְּנוּזָה תּוֹךְ כַּמָּה קְלִיפִּין וּלְבוּשִׁין שֶׁהֵם הַסֻּבִּין וְהַמֻּרְסָן וְהַתֶּבֶן וְהַקַּשׁ וְהָעֶשֶׂב הַנִּקְרָא 'חָצִיר', כֵּן הַמִּשְׁנָה אֵצֶל סוֹדוֹת הַתּוֹרָה נִקְרֵאת 'חָצִיר'. וְזֶה נִרְמָז בְּסֵפֶר הַזֹּהַר פָּרָשַׁת כִּי תֵּצֵא בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא (דַּף רעה ע"ב): 'אֲבָל רַבָּנָן! וַוי לְאִינּוּן דְּאַכְלִין תֶּבֶן דְּאוֹרַיְיתָא וְלָא יָדְעִין בְּסִתְרֵי אוֹרַיְיתָא. אֶלָּא קַלִין וַחֲמוּרִין דְּאוֹרַיְיתָא – קָלִין אִינוּן תֶּבֶן דְּאוֹרַיְיתָא, וַחֲמוּרִין אִינוּן חִטָּה דְּאוֹרַיְיתָא – חֵ"ט ה', אִילָנָא דְּטוֹב וְרָע וְכוּ'.

וְאִלּוּ בָּאתִי לְהַרְחִיב דְּרוּשׁ זֶה לֹא יַסְפִּיקוּ מֵאָה קֻנְטְרֵסִין בְּלִי סָפֵק, בְּלִי שׁוּם גּוּזְמָא. הַאָמְנָם הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ כִּי דִּבְרֵי אֱמֶת אֲנִי אוֹמֵר. וְאַל יִתְמַהּ הָאָדָם בִּרְאוֹתוֹ סֵפֶר הַזֹּהַר אֵיךְ קוֹרֵא אֶל הַמִּשְׁנָה 'שִׁפְחָה' וּ'קְלִיפִּין' – כִּי עֵסֶק הַמִּשְׁנָה כְּפִי פְּשָׁטֶיהָ, אֵין סָפֵק שֶׁהֵם לְבוּשִׁין וּקְלִיפִּין חִיצוֹנִים בְּתַכְלִית אֵצֶל סוֹדוֹת הַתּוֹרָה הַנִּגְנָזִים וְנִרְמָזִים בִּפְנִימִיּוּתָהּ, כִּי כָּל פְּשָׁטֶיהָ הֵם בָּעוֹלָם הַזֶּה בִּדְבָרִים חֳמָרִים תַּחְתּוֹנִים. אָמְנָם הֵם קְלִיפִּין טוֹבִים לְמַאֲכָל כִּקְלִפַּת קְנֵה הַבֹּשֶׂם. וְלָכֵן בִּהְיוֹתָם מְבִינֵי פְּשָׁטֵי הַמִּשְׁנָה כְּהִלְכָתָא בִּלְתִּי טָעוּת נִקְרָא 'עֵץ הַדַּעַת טוֹב'. אֲבָל כַּאֲשֶׁר חָס וְשָׁלוֹם שׁוֹנִים בָּהּ וּמְטַמְּאִים אֶת הַטָּהוֹר, וּמַכְשִׁירִין אֶת הַפָּסוּל, וּמַתִּירִין אֶת הָאִסּוּר – אָז נֶהְפֶּכֶת לְ'עֵץ הַדַּעַת רַע' וָמַר לָהֶם.

וְנַחֲזֹר עַתָּה לְמַאֲמָרֵנוּ הָרִאשׁוֹן, וּלְבָאֵר מַה שֶּׁכָּתוּב 'וַאֲפִילּוּ כָּל אִינוּן דְּעָסְקֵי בְּאוֹרַיְתָא כָּל חֶסֶד דְּעַבְדֵי וְכוּ', וְאָמַר עוֹד שָׁם כִּי הַמִּשְׁנָה הִיא שִׁפְחָה מִשּׁוּם 'דְּאִיהִי עַל מְנַת לְקַבֵּל פְּרָס'. פֵּירוּשׁ: כִּי הִנֵּה כָּל מִדּוֹתָיו יִתְבָּרַךְ הֵם מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה. וְלָכֵן הָעוֹסְקִים בִּפְשָׁטֶיהָ הַגּוּפָנִיִּים הַטּוֹבִים, עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר: "בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד" (משלי ג טז) – הוּא הַפְּרָס הַנָּתוּן לָהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה, כִּי כֵן עִסְקָם בַּתּוֹרָה הוּא בִּבְחִינַת הֱיוֹתָם בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּדִינֵי אִסּוּר וְהֶתֵּר טֻמְאָה וְטָהֳרָה וְכוּ'. וְהֵם כְּנֶגֶד הָעֶבֶד הָעוֹבֵד אֶת רַבּוֹ שֶׁבְּוַדַּאי עַל מְנַת לְקַבֵּל פְּרָס, 'וְכָל חֶסֶד דְּעַבְדֵי וְכוּ' – כַּעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת הַמְשַׁמְּשִׁים אֶת רַבָּם עַל מְנַת לְקַבֵּל פְּרָס. אָמְנָם הָעוֹסְקִים בְּרָזֵי הַתּוֹרָה שֶׁהֵם בְּחִינַת הַתּוֹרָה כְּפִי מַה שֶּׁעוֹסְקִים בָּהּ בָּעוֹלָם הַבָּא, עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר: "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ" (משלי ג טז) – לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרֹךְ, כְּבֵן הַנִּכְנָס לִפְנַי וְלִפְנִים וּמְשַׁמֵּשׁ לִפְנֵי אָבִיו שֶׁלֹּא עַל מְנַת לְקַבֵּל פְּרָס. וְנוֹדַע כִּי תִּפְאֶרֶת דַּאֲצִילוּת נִקְרָא 'בֵּן', וּמְטַטְרוֹ"ן דִּיצִירָה נִקְרָא 'עֶבֶד' – וַעֲלֵיהֶם אָנוּ מִתְפַּלְּלִים בְּיוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה 'אִם כְּבָנִים אִם כַּעֲבָדִים'.

וְהִנֵּה בַּמִּדְרָשׁ קֹהֶלֶת אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל פָּסוּק "כִּי אִם שָׁנִים הַרְבֵּה יִשְׂמָח וְגוֹ" (קהלת יא ח), וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: כִּי "אִם שָׁנִים הַרְבֵּה וְכוּ" – תּוֹרָה שֶׁאָדָם לָמַד, הֶבֶל הִיא לִפְנֵי תּוֹרָתוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ. וְאִם כָּךְ נֶאֱמַר עַל תּוֹרָתוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ שֶׁהִיא בִּהְיוֹתָם בְּגוּף וְנֶפֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתְבוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה 'אֵין בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֶלָּא שִׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת בִּלְבַד' – וְהוּא בִּטּוּל מַלְכוּת הָרְשָׁעָה, קְלִפָּה הַחִיצוֹנָה הַנִּקְרָא 'יֵצֶר הָרַע', כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל פָּסוּק "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְגוֹ" (ישעיה יא ו), וְסָמִיךְ לֵיהּ "וּמָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יהוה". וְלָכֵן תּוֹרַת הָעוֹלָם הַזֶּה הַמִּתְלַבֶּשֶׁת בַּקְּלִיפִּין לְסִבַּת הֱיוֹת הַיֵּצֶר הָרַע הַנִּקְרָא 'קְלִפָּה' מְצוּיָה בָּעוֹלָם הִיא הֶבֶל לִפְנֵי תּוֹרָתוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ שֶׁנִּתְפַּשֵּׁט קְצָת מִלְבוּשֶׁיהָ וּקְלִפּוֹתֶיהָ, מֵאַחַר שֶׁגַּם בְּנֵי אָדָם נִתְפַּשְּׁטוּ מִקְּלִפַּת הַיֵּצֶר הָרַע. וְקַל וָחֹמֶר בֶּן בְּנוֹ שֶׁל קַל וָחֹמֶר בִּהְיוֹתֵנוּ לְמַעְלָה בָּעוֹלָם הַבָּא, עוֹלַם הַנְּשָׁמוֹת נִפְשָׁטוֹת מִכָּל מִינֵי לְבוּשׁ כְּלָל – כִּי עֵסֶק הַתּוֹרָה אֲשֶׁר לָהֶם אֵינֶנּוּ רַק בְּנִשְׁמַת הַתּוֹרָה וְסוֹדוֹתֶיהָ הַפְּנִימִיִּים.

וְאָמְנָם, אַל יֹאמַר אָדָם 'אֵלְכָה לִי וְאֶעֱסֹק בְּחָכְמַת הַקַּבָּלָה מִקֹּדֶם שֶׁיַּעֲסֹק בַּתּוֹרָה, בַּמִּשְׁנָה, וּבַתַּלְמוּד' – כִּי כְּבָר אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: 'אַל יִכָּנֵס אָדָם לַפַּרְדֵּ"ס אֶלָּא אִם כֵּן מִלֵּא כְּרֵסוֹ בְּבָשָׂר וְיַיִן'. וַהֲרֵי זֶה דּוֹמֶה לִנְשָׁמָה בִּלְתִּי גּוּף שֶׁאֵין לָהּ שָׂכָר וּמַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן עַד הֱיוֹתָהּ מִתְקַשֶּׁרֶת בְּתוֹךְ הַגּוּף בִּהְיוֹתוֹ שָׁלֵם מְתֻקָּן בְּמִצְווֹת הַתּוֹרָה בְּתַרְיָ"ג מִצְווֹת. וְכֵן בְּהֵפֶךְ, בִּהְיוֹתוֹ עוֹסֵק בְּחָכְמַת הַמִּשְׁנָה וְהַתַּלְמוּד בַּבְלִי וְלֹא יִתֵּן חֵלֶק גַּם אֶל סוֹדוֹת הַתּוֹרָה וּסְתָרֶיהָ כִּי הֲרֵי זֶה דּוֹמֶה לְגוּף הַיּוֹשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ בִּלְתִּי נִשְׁמַת אָדָם, נֵר הַשֵּׁם הַמְּאִירָה בְּתוֹכָהּ – בְּאֹפֶן שֶׁהַגּוּף יָבֵשׁ בִּלְתִּי שׁוֹאֵף מִמְּקוֹר חַיִּים. אֲשֶׁר זֶהוּ עִנְיַן אָמְרוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר, הַהוּא הַנִּזְכָּר לְעֵיל וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: 'דְּאִילֵין אִינוּן דְּעַבְדֵי לְאוֹרַיְתָא יְבֵשָׁה, וְלָא בָּעָאן לְאִשְׁתַּדְּלָא בְּחָכְמַת הַקַּבָּלָה וְכוּ'. בְּאֹפֶן כִּי הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ וְלֹא לִשְׁמוֹ לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם, צָרִיךְ שֶׁיַּעֲסֹק בִּתְחִלָּה בְּחָכְמַת הַמִּקְרָא, וְהַמִּשְׁנָה, וְהַתַּלְמוּד כְּפִי מַה שֶּׁיּוּכַל שִׂכְלוֹ לִסְבֹּל, וְאַחַר כָּךְ יַעֲסֹק לָדַעַת אֶת קוֹנוֹ בְּחָכְמַת הָאֱמֶת. וּכְמוֹ שֶׁצִּוָּה דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם אֶת שְׁלֹמֹה בְּנוֹ: "דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ" (דברי הימים א' –  כח ט).

וְאִם הָאִישׁ הַזֶּה יִהְיֶה כָּבֵד וְקָשֶׁה בְּעִנְיַן הָעִיּוּן בַּתַּלְמוּד, מוּטָב לוֹ שֶׁיַּנִּיחַ אֶת יָדוֹ מִמֶּנּוּ אַחַר שֶׁבָּחַן מַזָּלוֹ בְּחָכְמָה זֹאת – וְיַעֲסֹק בְּחָכְמַת הָאֱמֶת. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ: 'כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה סִימָן יָפֶה בְּתַלְמוּד בַּחֲמִשָּׁה שָׁנִים שׁוּב אֵינוֹ רוֹאֶה'. וְאָמְנָם, כָּל הָאִישׁ שֶׁהוּא קַל לְעִיּוּן מְחֻיָּב לָתֵת חֵלֶק שָׁעָה אוֹ ב' שָׁעוֹת בְּיוֹם בְּעִיּוּן הַהֲלָכָה, וּלְכַוֵּן וּלְתָרֵץ הַקוּשְׁיָא הַנּוֹפֶלֶת בִּפְשַׁט הַהֲלָכָה. וִיכַוֵּן כִּי אֵין הַקְּלִפָּה הָרָעָה מִצַּד הַנָּחָשׁ [ס"מ] 'עֶבֶד רַע' נֶאֱחֶזֶת אֶלָּא בַּקְלִיפָּה הַטּוֹבָה – הִיא מִּשְׁנָה, מְטַטְרוֹ"ן, עוֹלַם הַיְצִירָה הַנִּקְרָא 'עֶבֶד וְשִׁפְחָה דְּמַטְרוֹנִיתָא', אֲבָל לֹא בְּמַטְרוֹנִיתָא שֶׁהִיא הַמֹּחַ הַפְּנִימִי חָכְמַת הָאֱמֶת וְנִקְרָא 'עֵץ הַחַיִּים'. וְעָלָיו אִיתְּמַר: "אֲנִי הַשֵּׁם הוּא שְׁמִי" (ישעיה מב ח) – בְּסוֹד כָּל הַתּוֹרָה הִיא שְׁמוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, "וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא אֶתֵּן" (שם) – דְּלָא יָכִיל לְאִתְעַרְבָא עִמָּהּ קְלִפָּה אֶלָּא בְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע, מִשְׁנָה – טָמֵא וְטָהוֹר, אָסוּר וּמֻתָּר, כָּשֵׁר וּפָסוּל. וִיכַוֵּן בְּעִיּוּנוֹ לְהָסִיר הַקְּלִפָּה הָרָעָה שֶׁהִיא הַגּוֹרֶמֶת קֻשְׁיוֹת שֶׁלֹּא יָבִין הָאָדָם תֵּרוּצִים, וִיסַלְּקֶנָּה מֵעַל גַּבֵּי עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע – הִיא הַמִּשְׁנָה, 'שִׁפְחָה דְּמַטְרוֹנִיתָא'. וְאַחַר כָּךְ יְכַוֵּן לְקַשֵּׁט הַמַּטְרוֹנִיתָא עַצְמָהּ שֶׁהִיא חָכְמַת הַקַּבָּלָה. וְדַי בְּזֶה, כִּי אֵין מָקוֹם בֵּאוּרוֹ שֶׁל עִנְיָן זֶה.

אָמַר עוֹד בַּמִּדְרָשׁ הַנִּזְכַּר לְעֵיל: 'וּבְגִין דָּא "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם" (שיר השירים ב ז) וְכוּ'. פֵּרוּשׁ הַדְּבָרִים – כִּי הִנֵּה הָיְתָה הַשְּׁבוּעָה הַגְּדוֹלָה לֵאלֹהִים שֶׁלֹּא יְעוֹרְרוּ אֶת הַגְּאֻלָּה עַד שֶׁאוֹתָהּ הָאַהֲבָה תִּהְיֶה בְּחֵפֶץ וְרָצוֹן טוֹב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" (שם) – כְּבֵן הָעוֹבֵד אֶת אָבִיו וְעַיֵּל בְּכָל פַּלְטְרִין דִּילֵיהּ וּבְכָל גְּנִיזִין דִּילֵיהּ. וְלֹא כְּעֶבֶד הָעוֹבֵד בַּמִּשְׁנָה – וְלוֹקֵחַ הַשִּׁפְחָה עַל מְנַת לְקַבֵּל פְּרָס. וּכְבָר אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כִּי זְמַן הַשְּׁבוּעָה הִיא עַד אֶלֶף שָׁנִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתְבוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בִּבְרַיְתָא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּפִרְקֵי הֵיכָלוֹת עַל פֵּרוּשׁ דָּנִיּאֵל, וְזֶה לְשׁוֹנָם: "וְאִתְיְהִבוּן בִּידֵהּ עַד עִדָּן וְעִדָּנִין וּפְלַג עִדָּן" (דניאל ז כה), וְאֵיךְ הֶרְאָהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיַעֲקֹב אָבִינוּ שַׂר עוֹלָם, וְהוּא שָׂרוֹ שֶׁל בָּבֶל ע' עוֹקִין וְכוּ'. עַיֵּן שָׁם. וְכֵן בַּזֹּהַר פָּרָשַׁת וַיֵּרָא (דַּף קיז ע"א), וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: 'אָמַר רַבִּי יוֹסֵי – כָּל דָּא אֲרִיכוּ זִמְנָא יַתִּיר מִכְּמָה דְּאוֹקְמֵיהּ חַבְרַיָיא, דְּאִיהוּ יוֹמָא חַד גָּלוּתָא דִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וְלָא יַתִּיר. דִּכְתִיב: "נְתָנַנִי שׁוֹמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה" (אֵיכָה א יג).

עוֹד מַאֲמָר אַחֵר כָּתוּב בְּפָרָשַׁת בְּרֵאשִׁית (דַּף כו ע"ב – כז ע"א): "וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים" (בראשית ב י) – אִלֵּין אִנּוּן אַרְבָּעָה שֶׁנִּכְנְסוּ לַפַּרְדֵּ"ס. חַד עָאל בְּפִישׁוֹ"ן – פִּי שׁוֹנֶה הֲלָכוֹת. תִּנְיָינָא עָאל בְּגִיחוֹ"ן – וְדָא אִיהוּ רֶמֶ"ז. תְּלִיתָאָה עָאל בַּחִדֶּקֶ"ל – לִישְׁנָא חֲדָא וּקְלִילָא, לִדְרַ"שׁ. רְבִיעָאָה עָאל בַּפְּרָ"ת – דְּאִיהוּ סוֹד, מוֹחָא, דְּבֵיהּ פְּרִיָּה וּרְבִיָּה. בֶּן עֲזַאי, וּבֶּן זוֹמָא, וְאֱלִישָׁע 'אֲחֵר' עָאלוּ בִּקְלִיפִין דְּאוֹרַיְיתָא – הֲווּ לָקָאן בְּהוֹן. רִבִּי עֲקִיבָא דְּעָאל בְּמוֹחָא, אִתְּמָר בֵּיהּ: 'נִכְנַס בְּשָׁלוֹם וְיָצָא בְּשָׁלוֹם'. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר: אַבָּא – יוֹמָא חַד הֲוִינָא בְּבֵי מֶדְרָשָׁא וְכוּ'. בְּגִין דְּאוֹרַיְיתָא מִתְּרֵין לוּחִין אִלֵּין הֲוָה מֹשֶׁה נָחִית לוֹן לְיִשְׂרָאֵל, וְלָא זָכוּ בְּהוֹן, וְנָפְלוּ וְאִתְּבַרוּ. וְדָא גְרִים אִבּוּדָא דְּבַיִת רִאשׁוֹן וּבַיִת שֵׁנִי! וִיָהִיב לוֹן אָחֳרָנִין מִסִּטְרָא דְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע, דְּמִתַּמָּן אִתְיְיהִיבַת אוֹרַיְיתָא בְּאִסּוּר וְהֶתֵּר – מִימִינָא חַיֵּי, וּמִשְּׂמָאלָא מוֹתָא וְכוּ'. דָּא "וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן" בְּוַדַּאי, לְעֵילָא כְּעֵץ הַחַיִּים וְכוּ'. "לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן" – דָא פַּרְדֵּ"ס דְּמְטַטְרוֹ"ן, דְּתַמָּן עָאלוּ בֶּן עֲזַאי, וּבֶן זוֹמָא, וְ'אֲחֵר'. וּקְלִיפִּין דִּילֵיהּ מִסִּטְרָא דָא טוֹב וּמִסִּטְרָא דָא רַע. וְדָא אִיהוּ אִסּוּר וְהֶתֵּר, פָּסוּל וְכָּשֵׁר, טוּמְאָה וְטָהֳרָה וְכוּ'. כְּגַוְונָא דָא אָמְרוּ חַבְרַיָּא, מָארֵי מַתְנִיתִין: "וַיְמָרַרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבוֹדָה קָשָׁה" (שמות א יד) – דָּא קוּשְׁיָא. "בְּחוֹמֶר" – בְּקַל וָחוֹמֶר. "וּבִלְבֵנִים" – דָּא לִבּוּן הֲלָכָה. "וּבְכָל עֲבוֹדָה בַּשָּׂדֶה" – דָּא בְּרַיְיתָא. "אֶת כָּל עֲבוֹדָתָם" – דָּא מִשְׁנָה. וְאִי תַּיְיבִין בִּתְיוּבְתָּא מַה כְּתִיב? "וַיּוֹרֵהוּ יהוה עֵץ" (שמות טו כה) – דָא עֵץ הַחַיִּים, וּבֵיהּ "וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם" (שם). וְדָא מָשִׁיחַ, דְּאִתְּמָר בֵּיהּ "וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי וְכוּ" (שְׁמוֹת יז ט). וְכֹלָּא אִיהוּ בְּגָלוּתָא מֵחֲמַת דִּילֵיהּ'.

הִנֵּה נִתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר (הַזֶּה) כִּי עֲווֹן אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע הוּא שֶׁלֹּא בָּחַר לְהִתְעַסֵּק בְּעֵץ הַחַיִּים שֶׁהִיא חָכְמַת הַקַּבָּלָה. וְזֶהוּ עַצְמוֹ עֲווֹן הָעֵרֶב רַב הָאוֹמְרִים לְמֹשֶׁה "דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה" (שמות כ טז) – בְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע, "וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת" (שם) – בְּסִתְרֵי תּוֹרָה, כִּסְבָרַת הַטּוֹעִים קְצָת בְּנֵי תּוֹרָה אֲשֶׁר בִּזְמַנֵּנוּ זֶה הַמּוֹצִיאִים שֵׁם רַע עַל חָכְמַת הָאֱמֶת חַיֵּי עוֹלָם, וְאוֹמְרִים שֶׁכָּל מִי שֶׁמִּתְעַסֵּק בָּהּ יָמוּת בְּקַצְרוּת שָׁנִים, חַס וְשָׁלוֹם! וְלָכֵן נִשְׁבְּרוּ הַלּוּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת מִסִּטְרָא דְּעֵץ הַחַיִּים וְנִתְּנוּ לָהֶם מִסִּטְרָא דְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע – מִשְׁנָה, שִׁפְחָה דְּמַטְרוֹנִיתָא. וְגָרַם אִבּוּדָא דְּחֻרְבַּן בַּיִת רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי, וְגָלוּת הָאַחֲרוֹן הַמַּר וְהָאָרֹךְ אֲשֶׁר אָנוּ בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים – עַד דִּיתוּבוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּתְיוּבְתָּא וּבִקְּשׁוּ אֶת הַשֵּׁם אֱלֹהֵיהֶם לְהַכִּירוֹ וּלְיָדְעוֹ בְּרָזֵי תּוֹרָה, וְיֵדְעוּ אֶת מִי הֵם עוֹבְדִים וּמִי הוּא מַלְכָּם. וְכָדֵּין יִזְכּוּ לַעֲסֹק בְּחָכְמַת הָאֱמֶת, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "וַיּוֹרֵהוּ הַשֵּׁם עֵץ וַיִּמְתְּקוּ" (שמות טו כה) – עַל יְדֵי הַמָּשִׁיחַ.

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּפָרָשַׁת נָשׂא בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא (דַּף קכד ע"ב), וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: 'וּבְגִין דַּעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְמִטְעַם מֵאִילָנָא דְּחַיֵּי דְּאִיהוּ הַאי סֵפֶר הַזֹּהַר יִפְּקוּן בֵּיהּ מִן גָּלוּתָא וְכוּ'. וְאִילָנָא דְּטוֹב וְרַע דְּאִיהוּ אִסּוּר וְהֶתֵּר לֹא שַׁלִּיט עַל יִשְׂרָאֵל יַתִּיר וְכוּ'. כִּי אָז יִהְיוּ כְּמַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן עוֹסְקִים בְּחָכְמַת הַתּוֹרָה דַּאֲצִילוּת, וְלֹא בְּתוֹרַת מְטַטְרוֹ"ן מְלֻבֶּשֶׁת בְּמַלְבּוּשִׁים וְסִפּוּרִים גַּשְׁמִיִּים. עוֹד אָמְרוּ בְּסֵפֶר הַזֹּהַר (תִּיקּוּן שִׁשִּׁי) וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: 'וְכַמָּה בְּנֵי נָשָׁא יִתְפַּרְנְסוּן לְתַתָּא מֵהַאי חִבּוּרָא דִּילָךְ בְּדָרָא בַּתְרָאָה, בְּסוֹף יוֹמַיָּא. וּבְגִינֵיהּ "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ" (ויקרא כה י)! עוֹד מָקוֹם אַחֵר – אָמַר לֵיהּ אֵלִיָּהוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: 'רַבִּי! כַּמָּה זַכָּאָה אַנְתְּ, דְּמֵהַאי חִבּוּרָא יִתְפַּרְנְסוּן כַּמָּה עִלָּאֵי עַד דְּיִתְגַּלְיָא לְתַתָּא בְּסוֹף יוֹמַיָּא. וּבְגִינֵיהּ "וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ" (שם) וְכוּ'. הֲרֵי מְבֹאָר כִּי חֵטְא זֶה הֵחֵל לִהְיוֹת מֵאָדָם הָרִאשׁוֹן וְעַד עַתָּה. וְכַאֲשֶׁר נָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה לַעֲסֹק מֵאַהֲבָה בַּחָכְמָה הַזֹּאת יִגָּאֲלוּ יִשְׂרָאֵל בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינו, אָמֵן!

שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי נַאֲקַת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא מִתְנוֹדֵד וּמִתְמַרְמֵר בְּמַר נַפְשׁוֹ בְּאָמְרוֹ (יִרְמְיָה ד כא ואילך): "עַד מָתַי אֶרְאֶה נֵּס, אֶשְׁמְעָה קוֹל שׁוֹפָר", "כִּי אֱוִיל עַמִּי, אוֹתִי לֹא יָדָעוּ וְגוֹ.", "רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹּהוּ וְגוֹ.", "רָאִיתִי וְהִנֵּה הַכַּרְמֶל וְגוֹ.", "כִּי כֹּה אָמַר יהוה – שְׁמָמָה תִּהְיֶה כָּל הָאָרֶץ וְכָלָה לֹא אֶעֱשֶׂה וְגוֹ."! "הֱצִיקַתְנִי רוּחַ בִּטְנִי" (ע"פ איוב לב יח) לְבָאֵר פְּסוּקִים הָאֵלּוּ הַנֶּאֱמָרִים בֶּאֱמֶת עַל יְדֵי יִרְמְיָה הַנָּבִיא עָלָיו הַשָּׁלוֹם בְּדֶרֶךְ נְבוּאָה עַל הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן הַזֶּה, בִּהְיוֹתוֹ מִתְמָרֵר עַל אֹרֶךְ גָּלוּתֵנוּ יוֹתֵר מִשִּׁעוּרוֹ. וְזֶהוּ מַּה שֶּׁכָּתוּב: "עַד מָתַי אֶרְאֶה נֵס?" – הוּא הַנֵּס וְהַדֶּגֶל שֶׁל הַמָּשִׁיחַ, כַּנִּזְכַּר בְּפָרָשַׁת מִשְׁפָּטִים (דַּף קב ע"א), וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: 'וְיֵיתוּן, נֵס דְּמָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד – אַרְיֵה רָשִׁים עָלֵיהּ לְיָמִינָא. וְנֵס דְּמָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף – שׁוֹר רָשִׁים עָלֵיהּ לִשְׂמָאלָא וְכו'. "אֶשְׁמְעָה קוֹל שׁוֹפָר" – זֶה קִבּוּץ גָּלֻיּוֹת הֶעָתִיד לִהְיוֹת אַחַר בִּיאַת מְשִׁיחֵנוּ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן, כַּנִּזְכַּר בַּזֹּהַר פָּרָשַׁת תּוֹלְדוֹת (דַּף קלט ע"א), וְזֶה לְשׁוֹנוֹ בַּמִּדְרָשׁ הַנֶּעֱלָם עַל פָּסוּק "בּוֹנֶה יְרוּשָׁלַיִם יהוה" (תהילים קמז ב), וְאַחַר כָּךְ "נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס" (שם). וְזֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וְגו." (ישעיה כז יג) וְנָתַן טַעַם אֶל אֲרִיכוּת הַקֵּץ – "כִּי אֱוִיל עַמִּי", בִּלְשׁוֹן נְתִינַת טַעַם אֶל הָאָמוּר "עַד מָתַי אֶרְאֶה נֵס?".

וּבֵאוּר הָעִנְיָן הוּא: כִּי הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נֶחֱלָקִים לְשָׁלֹשׁ כִּתּוֹת: כַּת רִאשׁוֹנָה מֵהֶם – הֵם עַמֵּי הָאָרֶץ, הֲמוֹן הָעָם. כַּת שְּׁנִיָּה – הֵם הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים הָעוֹסְקִים בִּפְשָׁטֵי הַתּוֹרָה. כַּת שְּׁלִישִׁית – וְהִיא בַּעֲלֵי חָכְמַת הָאֱמֶת. וְהִנֵּה כְּנֶגֶד כַּת רִאשׁוֹנָה אָמַר: "כִּי אֱוִיל עַמִּי, אוֹתִי לֹא יָדָעוּ". יִרְצֶה – הֵם הֲמוֹן הָעָם הַנִּקְרָאִים "עַם" סְתָם. וּכְנֶגֶד כַּת הַשְּׁלִישִׁית הֵם הָעוֹסְקִים בְּרָזֵי הַתּוֹרָה וְסוֹדוֹתֶיהָ הַנִּקְרָאִים "בָּנִים" – כַּנִּזְכַּר בַּתִּקּוּנִים (דַּף א ע"ב), וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: 'אֶפְרוֹחִים – אִילֵּין מָארֵי מִשְׁנָה. בָּנִים – אִילֵּין מָארֵי קַבָּלָה'. וַעֲלֵיהֶם אָמַר "בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה וְלֹא נְבוֹנִים". כִּי הֵם עוֹסְקִים בְּחָכְמַת הָאֱמֶת כְּפִי הָעוֹלֶה בְּדַעְתָּם הַקְּצָרָה וּבְעִיּוּנָם הַחַלָּשׁ, וְאֵינָם יוֹרְדִים לְעֹמֶק הָעִנְיָן לַהֲבִינוֹ עַל אֲמִתּוּתוֹ כְּמוֹ שֶׁנִכְתֹּב בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם. וּכְנֶגֶד כַּת חַכְמֵי הַפְּשָׁט – אוֹתָם אֲשֶׁר הֵם מוֹאֲסִים לַעֲסֹק בְּחָכְמַת הָאֱמֶת הַנִּקְרָא 'עֵץ הַחַיִּים' וְ'חַיֵּי עוֹלָם', וְעוֹסְקִים בְּסִפּוּרִים הַפְּשָׁטִים בִּפְשׁוּטָן בִּלְבַד, וְאוֹמְרִים שֶׁאֵין בַּתּוֹרָה אֶלָּא הַפְּשָׁט בִּלְבַד – חָס וְשָׁלוֹם – אֲשֶׁר הוּא נִקְרָא 'עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע' כַּנִּזְכַּר לְעֵיל. עֲלֵיהֶם אָמְרוּ: "חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע, וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ" (יִרְמְיָה שָׁם כב). כִּי בְּסִבַּת הֱיוֹתָם מוֹאֲסִים בְּעֵץ הַחַיִּים, אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹזֵר אוֹתָם וְהֵם שׁוֹנִים בִּפְשָׁטֵי עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע וּמְהַפְּכִים אוֹתוֹ לְרַע – וּמְטַמְּאִים אֶת הַטָּהוֹר, וְאוֹסְרִים אֶת הַמֻּתָּר, וּפוֹסְלִים אֶת הַכָּשֵׁר. וְתַקָּלוֹת רַבּוֹת יוֹצְאוֹת מִתַּחַת יְדֵיהֶם בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים.

וְאַחַר שֶׁכָּלַל אוֹתָם הַנָּבִיא בְּדֶרֶךְ קְצָרָה, חוֹזֵר לְבָאֲרָם דֶּרֶךְ פְּרָט. וּכְנֶגֶד הַכַּת הָרִאשׁוֹנָה אָמַר: "רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹּהוּ" – הֵם עַמֵּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִקְרָאִים עַל שֵׁם הָאָרֶץ כִּי מִשָּׁם נַפְשָׁם חֻצְּבָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ" (קֹהֶלֶת ג כא) – הִיא רוּחַ הַבְּהֵמִית אֲשֶׁר לָהֶם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָּהּ" (בְּרֵאשִׁית א כד). כִּי מִלְּבַד הֱיוֹת הַגּוּף נֶחְצָב עָפָר מִן הָאֲדָמָה גַּם נַפְשָׁם חֻצְּבָה מִן הָאָרֶץ לְמִינָהּ מַמָּשׁ וְנִקְרָא 'נֶפֶשׁ חַיָּה', כִּי בִּכְלַל חַיָּה בְּהֵמָה. וְכֵן נִדְרַשׁ בְּפָרָשַׁה זֶה בַּמִּדְרָשׁ הַנֶּעֱלָם בִּכְתַב יָד, עַיֵּן שָׁם. וְלִהְיוֹתָם נֶחְצָבִים מִן הָאָרֶץ כָּל עִסְקָם הוּא בְּיִשּׁוּב הָאָרֶץ – בְּמַשָּׂא וּמַתָּן, בִּנְטִיעָה וּבִזְרִיעָה וּבְבִנְיָנִים. דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶם תּוֹעֶלֶת רַק אֶל הַגּוּף, וּמַנִּיחִים חַיֵּי עוֹלָם הִיא הַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה, חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי" (יִרְמְיָה לג כה). וּמַחֲזִירִים הָעוֹלָם לְתֹהוּ וָבֹהוּ, אֲשֶׁר לְסִבָּה זֹאת קְרָאָם לְמַעְלָה 'אֱוִילִים', בְּאָמְרוֹ "כִּי אֱוִיל עַמִּי" – כִּי אֵין לְךָ אִוֶּלֶת גְּדוֹלָה מִזּוֹ לְקַיֵּם אֶת גּוּפָם וּלְהַחֲרִיב נִשְׁמָתָם. וְכָל זֶה גָּרַם לָהֶם "כִּי אוֹתִי לֹא יָדָעוּ" – וְלֹא נִתְעַסְּקוּ בַּתּוֹרָה הַנִּקְרָא 'עֵץ הַחַיִּים' לְחַיּוֹתָם דֶּרֶךְ חַיֵּי עוֹלָם הַבָּא.

וּכְנֶגֶד הַכַּת הַשְּׁנִיָּה, הֵם הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים הָעוֹסְקִים בְּתוֹרַת הַשֵּׁם אֲשֶׁר נַפְשָׁם חֲצוּבָה מִן הַשָּׁמַיִם וְלֹא מִן הָאָרֶץ אָמַר: "וְאֶל הַשָּׁמַיִם וְאֵין אוֹרָם". כִּי גַּם שֶׁנַּפְשָׁם חֲצוּבָה מִן הַשָּׁמַיִם, אֵין לָהֶם אוֹר בְּתוֹרָתָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי לְמַעְלָה בְּשֵׁם רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל פָּסוּק "בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי" (איכה ג ו) – זֶה תַּלְמוּד בַּבְלִי. וְחָכְמַת סֵפֶר הַזֹּהַר הִיא הַמְּאִירָה אוֹתָם וּמְבָאֶרֶת הַדְּבָרִים הַנֶּאֱמָרִים בַּתַּלְמוּד בְּמַלְבּוּשִׁים כָּאֵלּוּ הֵם חֲשׁוּבִים גַּשְׁמִיִּים – אֲשֶׁר עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר "וְתוֹרָה אוֹר". וְזֶה שֶׁכָּתוּב "וְאֶל הַשָּׁמַיִם וְאֵין אוֹרָם". וְעַל זֶה נִתְנַבֵּא יְשַׁעְיָה הַנָּבִיא בְּנֶחָמוֹתָיו וְאָמַר: "וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ וְגוֹ" (ישעיה מב טז) – כִּי הַתּוֹרָה הַפַּשְׁטִיִּית נוֹדְעוּ בְּמִסְפָּרָם, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר בְּי"ג מִדּוֹת הַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת וְכוּ'. אָמְנָם ל"ב נְתִיבוֹת הַחָכְמָה שֶׁבָּהֶם נִבְרָא הָעוֹלָם הַנִּזְכַּר בְּרֵישׁ סֵפֶר יְצִירָה לֹא נוֹדְעוּ. וְהִנֵּה אֵלּוּ הַל"ב נְתִיבוֹת הַחָכְמַת הָאֱמֶת נֶעֱלָמִים תּוֹךְ י"ג מִדּוֹת שֶׁל הַפְּשָׁט. וּכְלָלוּת כֻּלָּם הֵם ל"ב אֶחָ"ד – וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב לְמַעְלָה בְּשֵׁם הַזֹּהַר בְּפָרָשַׁת פִּנְחָס (דַּף רמד ע"ב): 'וְרַבָּנָן דְּמַתְנִיתִין וַאֲמוֹרָאִין, כָּל תַּלְמוּדָא דִּלְהוֹן עַל רָזִין דְּאוֹרַיְיתָא סִדְּרוּ לֵיהּ'.

וּבְלִי סָפֵק כִּי הָעוֹסְקִים בְּתַלְמוּד בַּבְלִי בִּלְבַד מְגַשְּׁשִׁים כְּעִוְרִים קִיר בִּלְבוּשֵׁי הַתּוֹרָה, וְאֵין לָהֶם עֵינַיִם רוֹאוֹת בְּרָזֵי הַתּוֹרָה הַנִּסְתָּרִים בּוֹ. כִּי לֹא עַל חִנָּם כְּפִי רְצוֹנָם פָּסְקוּ טָמֵא טָהוֹר, אָסוּר וְהֶתֵּר, כָּשֵׁר וּפָסוּל – אֶלָּא מִתּוֹךְ פְּנִימִיּוּת הַתּוֹרָה כַּנּוֹדָע לְיוֹדְעֵי חֵ"ן, וּכְמוֹ שֶׁקְּרָאָם בְּמָקוֹם אַחֵר (הָא' שֶׁבֵּאֲרֵיהּ) לְעֵיל: 'סְתִימִין עַיינִין וְכוּ'. וְזֶה שֶׁכָּתוּב: "מִי עִוֵּר כִּי אִם עַבְדִּי"  (ישעיה מב יט). אֲבָל הַכַּוָּנָה הִיא לִמְעוּטֵי וּלַאֲפוּקֵי חַכְמֵי הָאֱמֶת הַנִּקְרָאִים 'בָּנִים' – אִינוּן מָארֵי קַבָּלָה, כַּנִּזְכַּר לְעֵיל. אֲבָל הָעוֹסְקִים בַּמִּשְׁנָה לְבַדָּהּ בִּלְתִּי הִסְתַּכְּלוּתָם בְּסוֹדוֹתֶיהָ, וּכְפִי סוֹדוֹתֶיהָ יִפְסְקוּ הַדִּינִים – אִם אִסּוּר וְאִם מֻתָּר כַּנִּזְכַּר לְעֵיל, הִנֵּה אֵלּוּ עִוְרִים בְּוַדַּאי הֵם. וְזֶה שֶׁכָּתוּב "מִי עִוֵּר כִּי אִם עַבְדִּי" – כִּי הָעוֹסֵק בִּפְשָׁט נִקְרָא 'עֶבֶד' כַּנִּזְכַּר לְעֵיל.

וַעֲלֵיהֶם נִתְנַבֵּא יְשַׁעְיָה לֶעָתִיד לָבוֹא שֶׁיִּזְכּוּ לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ, הוּא דֶּרֶךְ חָכְמַת הָאֱמֶת. אֲשֶׁר בָּעוֹלָם הַזֶּה נִתָּן 'לַהַט הַחֶרֶב' וְ'הַכְּרוּבִים' לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ הַחַיִּים שֶׁלֹּא יוּבְנוּ רָזֵי הַתּוֹרָה אֶלָּא לַזּוֹכִים אֵלֶיהָ, כַּנִּזְכַּר בְּפָרָשַׁת נָשׂא (דַּף קכג ע"א). וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: 'וְאִית נְטִירִין אַחֲרָנִין, כְּגוֹן נְחָשִׁים עַקְרַבִּין וּשְׂרָפִין, וְנַטְרִין הַהוּא טוֹב – דְּלָא לֵיעוּל תַּמָּן מַאן דְּלָאו אִיהוּ רָאוּי לְמֵיעַל. דְּאִי לָאו הָכִי, כָּל חַיָּיבַיָּא הֲווֹ עָאלִין בְּרָזִין דְּאוֹרַיְיתָא. וּבְגִין דָּא, מַאן דְּאִיהוּ חַיָיבָא וְיִיעוּל לְמִנְדַּע רָזִין דְּאוֹרַיְיתָא, כַּמָה מַלְאֲכֵי חַבָּלָה וְכוּ' מְבַלְבְּלִין מַחֲשַׁבְתֵּיהּ וְכוּ'. וְזֶה שֶׁכָּתוּב עוֹד: "אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר" (יִרְמְיָה מב טז) – כִּי הַתַּלְמוּד בַּבְלִי שֶׁהוּא מַחְשָׁךְ הַמְסַפֵּר בִּפְשַׁט הָעוֹלָם הַזֶּה אָשִׂים לִפְנֵיהֶם לָאוֹר – וְיִסְתַּכְּלוּ מִתּוֹכוֹ רָזִין דְּאוֹרַיְתָא הַגְּנוּזִים בּוֹ הַנִּקְרָא "וְתוֹרָה אוֹר". גַּם כָּל הַקֻּשְׁיוֹת שֶׁבַּתַּלְמוּד הַנֶּאֱמַר עֲלֵיהֶם 'תַּנְיָא', וְ'הָכִי קָאָמַר', 'חַסּוֹרֵי מִחַסְּרָא', וְ'הָכִי קָתָנֵי', ו'תֵיקוֹ' – כָּל אֵלּוּ נִרְאִים בְּעֵינֵינוּ מַעֲקַשִּׁים, יַחְזְרוּ לְמִישׁוֹר וְיִרְאוּ אֵיךְ הֻכְרַח הַלָּשׁוֹן לְהֵאָמֵר בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה הֶחָסֵר וְהַמְעֻקָּשׁ לְסִבַּת רִמְזֵי הַתּוֹרָה הַנִּסְתָּרִים וְנִרְמָזִים בּוֹ.

וְאַל יֹאמַר אָדָם: אִם כֵּן, מֵעַתָּה אֲנִי פָּטוּר וּמֻתָּר מִלְּהִתְעַסֵּק בַּחָכְמָה הַזֹּאת עַד לֶעָתִיד לָבוֹא – כִּי בָּעוֹלָם הַזֶּה אֵין כֹּחַ לְיָדְעָם, וְלָכֵן אָמַר הַכָּתוּב: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים עֲשִׂיתִם וְלֹא עֲזַבְתִּים" (ישעיה מב טז), וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: 'אֶעֱשֶׂה', 'אֶעֶזְבֵם' לֹא כְּתִיב – שֶׁכְּבָר עֲשִׂיתִים לְרַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו. וּכְמוֹ שֶׁכָּתְבוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁהָיָה 'יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ עַל כָּל קוֹץ וְקוֹץ תִּלֵּי תִּלִּים שֶׁל הֲלָכוֹת'. וְאִם כֵּן "לֹא דָּבָר רֵיק הוּא" (דברים לב מז) – וְאִם "רֵיק הוּא מִכֶּם" (שם), וְאֵינְכֶם חֲפֵצִים לֵידַע עִם שֶׁהוּא בְּיֶדְכֶם וּבִבְחִירַתְכֶם, וַהֲרֵי רַבִּי עֲקִיבָא הִשִּׂיג בָּעוֹלָם הַזֶּה לְסוֹדוֹת אֵלּוּ. וְהִנֵּה זֶהוּ הַנָּכוֹן כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּמִּשְׁנָה: 'מִשֶּׁמֵּת רַבִּי עֲקִיבָא בָּטַל כְּבוֹד הַתּוֹרָה', וּפֵּרְשׁוּ הַמְפָרְשִׁים שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ לְהָשִׁיב וְלִדְרֹשׁ עַל כָּל קוֹץ וְקוֹץ תִּלֵּי תִּלִּים שֶׁל הֲלָכוֹת, וְזֶהוּ כְּבוֹד הַתּוֹרָה, וַהֲדָרָהּ, וְיָפְיָהּ.

וְזֶה אֶצְלִי פֵּירוּשׁ הַמִּשְׁנָה: 'אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי – בְּכָל יוֹם וְיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וּמַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת 'אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה'! (אָבוֹת ו ב) כִּי בְּלִי סָפֵק בִּהְיוֹתָם עוֹסְקִים בִּפְשָׁטֶיהָ וּבְסִפּוּרֶיהָ לְבַדָּם הִיא לוֹבֶשֶׁת בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ וְשַׂק הוּשַׁת כְּסוּתָהּ, וְכָל הָאֻמּוֹת יֹאמְרוּ לְיִשְׂרָאֵל "מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד" (שיר השירים ה ט) – מַה תּוֹרַתְכֶם מִתּוֹרָתֵנוּ? הֲלֹא גַּם תּוֹרַתְכֶם סִפּוּרִים בְּהַבְלֵי הָעוֹלָם. אֵין עֶלְבּוֹן תּוֹרָה גָּדוֹל מִזֶּה! וְלָכֵן אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה, וְאֵינָם עוֹסְקִים בְּחָכְמַת הַקַּבָּלָה שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת כָּבוֹד לַתּוֹרָה – כִּי הֵם מַאֲרִיכִים הַגָּלוּת וְכָל הָרָעוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת לָבוֹא בָּעוֹלָם, כַּנִּזְכַּר לְעֵיל בַּמַּאֲמָר שֶׁהִתְחַלְנוּ בְּהַקְדָּמָתֵנוּ זֹאת. וְזֶה עַצְמוֹ הוּא בַּת קוֹל הַמַּכְרִיז בְּכָל יוֹם, וְנִרְמַז בַּפָּסוּק "קוֹל אוֹמֵר קְרָא" (ישעיה מ ו).

וְעַל כַּיּוֹצֵא בְּזֶה אָמְרוּ גַּם כֵּן בְּסֵפֶר הַזֹּהַר פָּרָשַׁת בְּהַעֲלֹתְךָ (דַּף קנב ע"א), וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: 'רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר – וַוי לְהַהוּא בַּר נָשׁ דְּאָמַר דְּהָא אוֹרַיְיתָא אָתָא לְאַחֲזָאָה סִפּוּרִין בְּעָלְמָא, וּמִלִּין דְּהֶדְיוֹטֵי. וְעוֹד, הַאי מִלָּה דְּאוֹרַיְיתָא לְבוּשָׁא דְּאוֹרַיְיתָא אִיהוּ. וּמַאן דְּחָשִׁיב דְּהַהוּא לְבוּשָׁא אִיהוּ אוֹרַיְיתָא מַמָּשׁ וְלָא מִלָּה אַחֲרָא – תִּיפַּח רוּחֵיהּ, וְלָא יְהֵא לֵיהּ חוּלָקָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי! וּבְּגִין כַּךְ אָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: "גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ" (תְּהִלִּים קיט יח) – מַה דִּתְחוֹת הַאי לְבוּשָׁא דְּאוֹרַיְיתָא וְכוּ'. טִפְּשִׁין דְּעָלְמָא לָא מִסְתַּכְּלֵי אֶלָּא בְּהַהוּא לְבוּשָׁא, דְּאִיהוּ סִפּוּר דְּאוֹרַיְיתָא, וְלָא יַתִּיר וְכוּ'. עוֹד יֵשׁ מָקוֹם אַחֵר כַּיּוֹצֵא בָּזֶה בַּפָּרָשָׁה הַנִּזְכֵּרֶת עַצְמָהּ (דַּף קמט ע"ב), וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: 'וּמַאן דְּאָמַר דְּהַהוּא סִפּוּרָא דְּאוֹרַיְיתָא לְאַחֲזָאָה עַל הַהוּא סִפּוּרָא בִּלְבַד קָאֲתֵי, תִּיפַּח רוּחֵיהּ! דְּאִי הָכִי, לָאו אִיהִי אוֹרַיְיתָא עִלָּאָה, אוֹרַיְיתָא קְשׁוֹט.'

וְהִנֵּה בְּחַכְמֵי הַפְּשָׁט עַצְמָם שְּׁתֵּי בְּחִינוֹת – אִם הַכַּת שֶׁהֵם יִרְאֵי הַשֵּׁם וְעוֹסְקִים בָּהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם אֶלָּא שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בְּתוֹךְ הַחֹשֶׁךְ מִנְּעוּרֵיהֶם וְלֹא לָמְדוּ סוֹדוֹת הַתּוֹרָה, וּמִתְיָרְאִים לָגַעַת בָּהֶם בְּאָמְרָם: "מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ?" (דברים ל יב), "וּמִי עָלָה שָׁמַיִם וְיֵרַד" (משלי ל ד) וְיַגִּידָה לָנוּ מַה הֵם רָזֶיהָ וְסוֹדוֹתֶיהָ? וְעַל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה "וְאֶל הַשָּׁמַיִם וְאֵין אוֹרָם" (ירמיה ד כג) – כִּי גַּם שֶׁהֵם נְפָשׁוֹת חֲצוּבוֹת מִן הַשָּׁמַיִם אֵין אוֹרָם עִמָּהֶם, וּבְמַחֲשַׁכִּים יֵשְׁבוּ וּמִשָּׁם לֹא יֵצֵאוּ! וְעוֹד יֵשׁ כַּת אַחֶרֶת – וְהֵם קְצָת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים חֲרִיפִים וּמְפֻלְפָּלִים, עוֹקְרֵי הָרִים וְטוֹחֲנָן זֶה בָּזֶה בְּפִלְפּוּלָם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר "רָאִיתִי אֶת הֶהָרִים וְגו." (שם ד כד) – רוֹעֲשִׁים וּמִתְיָרְאִים לָגֶשֶׁת אֶל מְקוֹם אֵשׁ אוֹכְלָה הֵם רָזֵי הַתּוֹרָה, דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ לַהֶבֶת שַׁלְהֶבֶת. וּמִתְיָרְאִים פֶּן יִצְרְבוּ בָּם צָרֶבֶת, כָּעִנְיָן 'הַהוּא יָנוּקָא דַּהֲוָה דָּרֵישׁ בְּחַשְׁמַל וְנָפֵק אֶשָּׁא מִינֵיהּ וַאֲכַלְתֵּיהּ' (חגיגה יג ע"א). וּמַה טּוֹב וּמַה נָּעִים חֶלְקָם אִם עָלְתָה לָהֶם כָּךְ וְיִשָּׂרְפוּ בִּקְדֻשַּׁת שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ, כִּי אֵשׁ אוֹכְלָה הוּא! וְעַל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ נֶאֱמַר: "רָאמוֹת לֶאֱוִיל חָכְמוֹת" (מִשְׁלֵי כד ז), וְלָכֵן "בְּשַׁעַר לֹא יִפְתַּח פִּיהוּ" (שם). וּבְלִי סָפֵק כִּי הַחוֹשְׁבִים כָּךְ אֱוִילִים הֵם – כִּי לוּלֵי שֶׁהֵם חוֹשְׁבִים בְּעֵינֵיהֶם דַּי לָהֶם אוֹתָהּ הַחָכְמָה הַפְּשׁוּטָה שֶׁיָּדְעוּ בָּהּ וּכְבָר הֵם חֲכָמִים, לֹא הָיוּ נִמְנָעִים מִלִּכָּנֵס מִפְּנִימִיּוּתָהּ. וְעַל כַּיּוֹצֵא בְּזֶה נֶאֱמַר: "רָאִיתָ אִישׁ חָכָם בְּעֵינָיו, תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ" (מִשְׁלֵי כו יב).

וְאִם שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם אֲשֶׁר עָלָיו נֶאֱמַר: "וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם וְכוּ" (מְלָכִים א' ה יא) אָמַר בְּסוֹף יָמָיו בְּעֵת שֶׁחִבֵּר קֹהֶלֶת: "אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי" (קֹהֶלֶת ז כג) – וְלֹא בְּדַעְתּוֹ כְּלָל לַחֲשֹׁב שֶׁכְּבָר נִתְחַכֵּם אֶלָּא חָשַׁב שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁלֶּעָתִיד יִתְחַכֵּם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה" לֶעָתִיד עַל יְדֵי הַיְגִיעָה, וְעִם כָּל זֶה רָאָה אַחַר כָּךְ כִּי טָעָה בָּזֶה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב "וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי" – וּמַה יַּעֲשׂוּ הַפְּתָאִים הַיַּתּוּשִׁים אֲשֶׁר בִּזְמַנֵּנוּ זֶה בִּהְיוֹתָם חֲכָמִים שְׂמֵחִים בְּחֶלְקָם וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתָם?! וַהֲרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה חַכְמֵי הַתַּלְמוּד הַגְּדוֹלִים וְהָרִאשׁוֹנִים אָמְרוּ: 'אֵין אָנוּ אֲפִילּוּ כַּחֲמוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר'! וְאֵין לִתְמֹהַּ מִזֶּה, כִּי הֲרֵי מְפֹרָשׁ בַּכָּתוּב "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר" (בראשית כב ה), וְדָרְשׁוּ בּוֹ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה 'עַם הַדּוֹמֶה לַחֲמוֹר'. וְאֵין כַּוָּנָתָם כִּי אָמַר לָהֶם כָּךְ עַל הֱיוֹתָם נֶעֱדָרִים בִּלְתִּי חָכְמָה, כִּי הֲרֵי הַכָּתוּב אָמַר וְהֵעִיד עַל אֱלִיעֶזֶר שֶׁהוּא אֶחָד מֵהֶם "הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר" (בראשית טו ב) – וְדָרְשׁוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יוֹמָא כח ע"ב): 'דּוֹלֶה וּמַשְׁקֶה מִתּוֹרַת רַבּוֹ לַאֲחֵרִים'. אָמְנָם, כְּבָר בֵּאֲרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַצְמָם וְאָמְרוּ הַטַּעַם: לְפִי שֶׁלֹּא רָאוּ עֲנַן הַשְּׁכִינָה קָשׁוּר עַל הָהָר, וְלָכֵן קְרָאָם 'עַם הַדּוֹמֶה לַחֲמוֹר' – מַה חֲמוֹר אֵינוֹ רוֹאֶה, אַף אַתֶּם כָּךְ! וְאַף אִם בְּמָקוֹם אַחֵר נִרְאֶה כִּי קָרָא כָּךְ לֶאֱלִיעֶזֶר מִפְּנֵי שֶׁהוּא עֶבֶד, וְהִנֵּה הוּא קִנְיַן כַּסְפּוֹ כְּמוֹ בְּהֶמְתּוֹ וַחֲמוֹרוֹ – אֵין זֶה רַק אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא. כִּי הֲרֵי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ הָיָה שָׁם, וַהֲרֵי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם הָיָה, וְהַבֵּן הוֹלֵךְ אַחַר מִשְׁפַּחַת אָבִיו.

אָמַר עוֹד: "וְכָל הַגְּבָעוֹת הִתְקַלְקָלוּ" (יִרְמְיָה ד כד) – כִּי הַגְּבָעוֹת הֵם הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַבַּחוּרִים הַנִּקְרָאִים 'גְּבָעוֹת' אֵצֶל בְּחִינוֹת הֶ'הָרִים' הַנִּזְכַּר. הִנֵּה הַגְּבָעוֹת אֵלּוּ נִתְקַלְקְלוּ לְגַמְרֵי – כִּי בִּרְאוֹת הַתַּלְמִידִים הַקְּטַנִּים אֶת הַגְּדוֹלִים הֶ'הָרִים' הָרָמִים רוֹדְפִים יוֹמָם וָלַיְלָה אַחֲרֵי הַפְּשָׁטִים וְאֵינָם עֲסוּקִים בַּחָכְמָה הַזֹּאת, וְאֵינָם יוֹדְעִים כִּי מִיִּרְאָתָם לִכָּנֵס בָּהּ הֵם נִמְנָעִים מִלְּהִתְעַסֵּק בָּהּ כַּנִּזְכַּר, וְעַל כֵּן גְּבָעוֹת אֵלּוּ נִתְקַלְקְלוּ, וְלִבָּם שֹׁרֶשׁ פּוֹרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה, וְעָלְתָה בָּהֶם חֲלוּדַת טִיט וְרֶפֶשׁ לִכְפֹּר בְּחָכְמַת הָאֱמֶת – וְאוֹמְרִים שֶׁאֵין בַּתּוֹרָה אֶלָּא פְּשָׁטֶיהָ וּלְבוּשֶׁיהָ בִּלְבַד, עַל דֶּרֶךְ הַנִּזְכַּר לְעֵיל בְּפָרָשַׁת בְּהַעֲלֹתְךָ. וְאֵין סָפֵק כִּי לֹא יִהְיֶה לָהֶם חֵלֶק בָּעוֹלָם הַבָּא, כַּנִּזְכַּר שָׁם בַּזֹּהַר! וּכְבָר נִתְבָּאֵר לְמַעְלָה הַסִּבָּה – כִּי תּוֹרַת עוֹלָם הַבָּא אֵינֶנָּהּ כִּפְשָׁטָהּ, רַק (עַד) שָׁם עוֹסְקִים בְּרָזֵי הַתּוֹרָה וְסוֹדוֹתֶיהָ. וְזֶה שֶׁלֹּא בָּחַר בָּהּ, וְלֹא טָרַח בָּעוֹלָם הַזֶּה מֵעֶרֶב שַׁבָּת לֹא יֹאכַל בְּשַׁבָּת. וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר: "הִנֵּה עֲבָדַי יֹאכֵלוּ וְאַתֶּם תִּרְעָבוּ וְגוֹ" (ישעיה  סה יג).

וּכְנֶגֶד כַּת הַמִּתְעַסְּקִים בְּרָזֵי הַתּוֹרָה וּבְחָכְמוֹת הַזֹּהַר אֲשֶׁר הֵם נִקְרָאִים 'אָדָם' כַּנִּזְכַּר בְּסֵפֶר הַתִּקּוּנִין: 'דָּבָר אַחֵר, אֶפְרוֹחִים – אִילֵּין מָארֵי מִשְׁנָה, בָּנִים – אִילֵּין מָארֵי קַבָּלָה'. עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר: "רָאִיתִי וְהִנֵּה וְאֵין הָאָדָם" (ירמיה ד כה)  – וְלֹא אָמַר "אָדָם", אֶלָּא "הָאָדָם". יִרְצֶה – כִּי גַּם שֶׁהוּא עוֹסֵק בַּחָכְמָה הַזֹּאת וְלָכֵן נִקְרָא 'אָדָם', עִם כָּל זֶה אֵינֶנּוּ 'הָאָדָם' הַמְיֻחָד הָרָאוּי לְהִתְעַסֵּק בָּהּ, כִּי אֵין לָהֶם שָׁרָשִׁים וְהַקְדָּמוֹת לְהָבִין דְּבָרָיו, וּכְמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ לְעֵיל בְּאָמְרוֹ "בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה וְלֹא נְבוֹנִים" (שם ג כב). אֲבָל 'הָאָדָם' הַמְיֻחָד אֵינֶנּוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וַאֲנַחְנוּ בְּזֹאת הַחָכְמָה מְגַשְּׁשִׁים כְּעִוְרִים קִיר – כִּי חַכְמֵי הָאֱמֶת 'סָעוּ הֵמָּה לִמְנוּחוֹת, עָזְבוּ אוֹתָנוּ לַאֲנָחוֹת'. וְכַאֲשֶׁר אֵין 'הָאָדָם' הַנִּזְכַּר נִמְצָא לִלְמֹד הַחָכְמָה, הִנֵּה אָז גַּם 'עוֹפוֹת הַשָּׁמַיִם' – אֵלּוּ הַתַּלְמִידִים אֲשֶׁר נָגַע הַשֵּׁם בְּלִבָּם הַחֲפֵצִים לָעוּף הַשָּׁמַיִם בְּלִי כְּנָפַיִם, וְאוֹמְרִים: "מִי יִתֵּן לָנוּ אֵבֶר כַּיּוֹנָה, נָעוּפָה וְנִשְׁכּוֹנָה" (על פי תהילים נה ז) בְּאָהֳלֵי הַחָכְמָה הַזֹּאת.

וַהֲרֵי נִתְבָּאֲרוּ כָּל הַכִּתּוֹת אֲשֶׁר בְּעַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר כֻּלָּם כְּאֶחָד נִמְנְעוּ מִלְּהַחֲזִיק בַּחָכְמָה הַזֹּאת, כָּל אֶחָד כְּפִי סִבָּתוֹ וּפְנִיָּתוֹ, עַד שֶׁנִּתְקַיֵּם בָּנוּ בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים "אֵין מְנַהֵל לָהּ מִכָּל בָּנִים יָלָדָה וְגו" (ישעיה נא יח). פֵּירוּשׁ – כִּי עִם הֱיוֹתָם בָּנִים מָארֵי קַבָּלָה, עִם כָּל זֶה נִתְיָאֲשׁוּ מִלְּהִתְעַסֵּק בַּחָכְמָה הַזֹּאת. וְאֵין סָפֵק כִּי דְּבָרִים אֵלּוּ בִּנְבוּאָה נֶאֶמְרוּ עַל דּוֹרוֹת אֵלּוּ הָאַחֲרוֹנִים – שֶׁלֹּא כִּסְבָרַת חַכְמֵי דּוֹרוֹתֵינוּ אֵלֶּה הַחוֹשְׁבִים בְּדַעְתָּם כִּי כְּבָר הִשִּׂיגוּ מַה שֶּׁצָּרִיךְ לָהֶם וּשְׂמֵחִים בְּחֶלְקָם. וְהִנֵּה הַכָּתוּב מֵעִיד: "וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ, וַיִּשְׁתּוֹמֵם כִּי אֵין מַפְגִּיעַ" (יְשַׁעְיָה נט טז) – בִּלְשׁוֹן שְׁלִילָה. אוֹי לְאָזְנַיִם שֶׁכָּךְ שׁוֹמְעוֹת, וְאוֹי לְעֵינַיִם שֶׁכָּךְ רוֹאוֹת עֵדוּתוֹ יִתְבָּרַךְ עָלֵינוּ, וְאֵין לָנוּ לֵב לָדַעַת לַחֲזֹר וּלְהִתְעַסֵּק בַּחָכְמָה הַזֹּאת, לְהַחֲזִיק יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְאַבִּיט וְאֵין עֹזֵר וְאֶשְׁתּוֹמֵם וְאֵין סוֹמֵךְ" (יְשַׁעְיָה סג ה) – וְהוּא בִּהְיוֹתֵנוּ עֲסוּקִים בַּחָכְמָה הַזֹּאת. כִּי עַל יָדָהּ תִּתְקָרֵב הַגְּאֻלָּה, וְכִבְיָכוֹל יְשׁוּעָתָהּ לִשְׁכִינַת עֻזּוֹ – הָיִינוּ מְמַהֲרִים לְהַצְמִיחָהּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "וַתּוֹשַׁע לִי זְרֹעִי" (שם), "לִי" מַמָּשׁ כִּבְיָכוֹל, וְכַנִּזְכַּר לְעֵיל בַּמַּאֲמָר שֶׁהִתְחַלְנוּ בְּהַקְדָּמָתֵנוּ זֹאת – כִּי הַכֹּל תָּלוּי בְּעֵסֶק הַחָכְמָה הַזֹּאת, וּמְנִיעָתֵנוּ מִלְּהִתְעַסֵּק בָּהּ הִיא גּוֹרֶמֶת אִחוּר וְעִכּוּב בִּנְיַן בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ הַמְכֻנֶּה וְנִקְרָא "הֲדַר הַכַּרְמֶל" (ישעיה לה ב), כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל" (שִׁיר הַשִּׁירִים ז ו).

וְזֶה מַה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב: "רָאִיתִי וְהִנֵּה הַכַּרְמֶל הַמִּדְבָּר" (יִרְמְיָה ד כו) – כִּי לַסִּבּוֹת הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל הָיָה הַכַּרְמֶל מִדְבָּר שָׁמֵם בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, כַּנִּזְכַּר לְעֵיל. כִּי 'כָּל דּוֹר שֶׁלֹּא נִבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו, הֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ נֶחֱרַב בְּיָמָיו' (יְרוּשַׁלְמִי יוֹמָא ה ע"א). "וְכָל עָרָיו" (שם) – הֵם עָרֵי יְהוּדָה "נִתְּצוּ" גַּם הֵם. וְכָל הָרָעָה הַזֹּאת הִיא "מִפְּנֵי יהוה, מִפְּנֵי חֲרוֹן אַפּו" (יִרְמְיָה שָׁם)! פֵּירוּשׁ – מִפְּנֵי הַחָכְמָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר עִסְקָהּ לְהוֹרוֹת כִּי כָּל הַתּוֹרָה שְׁמוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְזֶה שֶׁכָּתוּב "מִפְּנֵי יהוה" – הִיא הַחָכְמָה, שֶׁאֵין מִתְעַסֵּק בָּהּ. וְגַם "וּמִפְּנֵי חֲרוֹן אַפּוֹ", פֵּירוּשׁ – כִּי אֵין לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹרַת רוּחַ בְּעוֹלָמוֹ, אֶלָּא כַּאֲשֶׁר עוֹסְקִים בְּחָכְמָה זוֹ. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתַּלְמוּד (חֲגִיגָה יד ע"ב) בְּכָל אוֹתָם הַמַּעֲשִׂים שֶׁל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְשֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עָרָךְ, וְרַבִּי יוֹסִי הַכֹּהֵן. כְּשֶׁהָיוּ דּוֹרְשִׁים בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה יָרְדָה אֵשׁ שְׁכִינָתוֹ יִתְבָּרַךְ וְסָבְבָה עַל הָאִילָנוֹת – מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּהְיוֹתָם עוֹסְקִים בַּפְּשָׁטִים. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמִדְרָשׁ מִשְׁלֵי (פָּרָשָׁה י) עַל פָּסוּק "לֹא יַרְעִיב הַשֵּׁם נֶפֶשׁ צַדִּיק" (מִשְׁלֵי י ג), וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: 'אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל – בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה קָשֶׁה יוֹם הַדִּין וְכוּ'. הָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר – אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ בּוּשָׁה, אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ כְּלִימָה וְכוּ'. בָּא מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מִקְרָא וְאֵין בְּיָדוֹ מִשְׁנָה וְכוּ'. בָּא מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ ב' סְדָרִים וְכוּ'. בָּא מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ הֲלָכוֹת וְכוּ'. בָּא מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תּוֹרַת כֹּהֲנִים וְכוּ'. בָּא מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ חֲמִשָּׁה חֻמְּשֵׁי תּוֹרָה וְכוּ'. בָּא מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ אַגָּדָה, בָּא מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תַּלְמוּד וְכוּ'. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לוֹ – בְּנִי, הוֹאִיל וְנִתְעַסַּקְתָּ בְּתַלְמוּד, צָפִיתָ בַּמֶּרְכָּבָה? צָפִיתָ בַּגֵּאוּת שֶׁלִּי? שֶׁאֵין הֲנָאָה לִי בָּעוֹלָם אֶלָּא בִּשְׁעַת שֶׁתַּלְמִידֵי חָכָמִים יוֹשְׁבִים וְעוֹסְקִים וּמַבִּיטִים וּמְצִיצִים וְרוֹאִים וְהוֹגִים הֲמוֹן הַתַּלְמוּד הַזֶּה! כִּסֵּא כְּבוֹדִי הֵיאָךְ עוֹמֵד וְכוּ'? חַשְׁמַל הֵיאָךְ עוֹמֵד וְכוּ'? בָּרָק הֵיאָךְ עוֹמֵד וְכוּ'? כְּרוּב וְכוּ'? וּגְדוֹלָה מִכֻּלָּם – מִצִּפֹּרְנַי וְעַד קָדְקָדִי וְכוּ'? וְכִי לֹא זֶה הוּא הֲדָרִי זֶה?! הוּא גְּדֻלָּתִי, זֶהוּ הֲדַר יָפְיִי – שֶׁבָּנַי מַכִּירִין אֶת כְּבוֹדִי וְכוּ!'

הֲרֵי מְבֹאָר בְּפֵרוּשׁ אַף בְּדִבְרֵי הַתַּנָּאִים שֶׁאֵין הָאָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ לְגַמְרֵי בְּעֵסֶק הַמִּקְרָא וְהַמִּשְׁנָה וְהָאַגָּדָה וְהַתַּלְמוּד בִּלְבַד. אֶלָּא הוּא מְחֻיָּב לַעֲסֹק בְּכָל יְכָלְתּוֹ בְּסִתְרֵי תּוֹרָה וּבְמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה – כִּי אֵין הֲנָאָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִכָּל מַה שֶּׁבָּרָא בְּעוֹלָמוֹ, רַק בִּהְיוֹת בָּנָיו לְמַטָּה עוֹסְקִים בְּרָזֵי הַתּוֹרָה, לְהַכִּיר גְּדֻלָּתוֹ, וְיָפְיוֹ, וּמַעֲלָתוֹ. כִּי בִּפְשָׁטֵי הַתּוֹרָה וּבְסִפּוּרֶיהָ וּבְדִינֶיהָ וּבְמִצְווֹתֶיהָ בִּהְיוֹתָם כִּפְשָׁטָם, אֵין בָּהֶם שׁוּם הֶכֵּר וִידִיעָה לֵידַע אֶת בּוֹרְאָם יִתְבָּרַךְ. אַדְּרַבָּה יֵשׁ בָּהֶם מִצְווֹת וְחֻקִּים שֶׁאֵין הַדַּעַת סוֹבְלָם, וְכָל אֻמּוֹת הָעוֹלָם מוֹנִין אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמְרִים לָהֶם – 'כִּי מַה הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם? דְּבָרִים שֶׁנִּרְאִין כְּחִידוֹת וּמְשָׁלִים! לִקַּח קֶרֶן פָּרָה וְלִתְקֹעַ בּוֹ בְּיוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְאַתֶּם אוֹמְרִים שֶׁעַל יְדֵי כֵּן שָׂטָן הָרוּחָנִי הַמְקַטְרֵג הָעֶלְיוֹן מִתְעָרֵב?!' וְכַיּוֹצֵא מִדְּבָרִים אֵלּוּ כִּמְעַט רֹב מִצְווֹת הַתּוֹרָה, וּבִפְרָט פְּרָטֵי דִּינֵיהֶם – אֵין הַשֵּׂכֶל סוֹבְלָם. וְאִם כֵּן, הֵיכָן הוּא הֲדַר הַתּוֹרָה וְיָפְיָהּ וּגְדֻלָּתָהּ?! וְעַל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה נֶאֱמַר: "אִם צָדַקְתָּ מַה תִּתֵּן לוֹ, וְאִם חָטָאתָ מַה תִּפְעָל בּוֹ?" (אִיּוֹב לה ו-ז) כִּי הַשָּׂכָר וְהָעֹנֶשׁ אֲשֶׁר עֲלֵיהֶם הוּא לְךָ לְבַדְּךָ! אָמְנָם בְּסוֹדוֹת הַתּוֹרָה וּבְעֵסֶק כַּוָּנַת הַמִּצְווֹת, עַל זֶה נֶאֱמַר בְּהֵפֶךְ. אִם בַּטּוֹבָה – נֶאֱמַר: "תְּנוּ עֹז לֵאלֹהִים" (תְּהִלִּים סח לה), וְאִם בְּרָעָה – נֶאֱמַר: "צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי" (דְּבָרִים לב יח), וְנֶאֱמַר: "וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפּשְׁעִים בִּי" (יְשַׁעְיָה סו כד) – 'בִּי' דַּיְקָא, וְלֹא 'לִי'. 'בִּי' מַמָּשׁ כִּבְיָכוֹל. וּדְבָרַי אֵלּוּ מְבֹאָרִים לַאֲשֶׁר נָגַע אֱלֹהִים בְּלִבּוֹ!

וְזֶה סוֹד מַּה שֶּׁכָּתוּב לְעֵיל, כִּי הַקּוֹרֵא בַּמִּשְׁנָה וּבַתַּלְמוּד נִקְרָא 'עֶבֶד הַמְשַׁמֵּשׁ אֶת רַבּוֹ עַל מְנַת לְקַבֵּל פְּרָס', מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּחָכְמַת הָאֱמֶת – כִּי הוּא מְתַקֵּן כִּבְיָכוֹל, וְנוֹתֵן עֹז וְכֹחַ לְמַעְלָה, וְזֶהוּ נִקְרָא עוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ בְּלִי סָפֵק. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁלֹּא נִבְרָא הָאָדָם אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּלְמֹד חָכְמַת הַקַּבָּלָה. אֶלָּא, שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה גּוּפוֹ נָקִי בִּתְחִלָּה עַל יְדֵי הַמִּצְווֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת, שֶׁכָּל תַּכְלִיתָן לְדָבָר זֶה, וְהֵם מֻכְרָחִים עַל כָּל פָּנִים. וְאַחַר כָּךְ תּוּכַל הַנְּשָׁמָה הַנִּקְרֵאת "נֵר יהוה נִשְׁמַת אָדָם" (משלי כ כז) לְהָאִיר בַּגּוּף הַזֶּה, כַּנֵּר הַנְּתוּנָה תּוֹךְ עֲשָׁשִׁית זְכוּכִית וּמְאִירָה, וְנוֹתֶנֶת לוֹ כֹּחַ לְהָבִין סִתְרֵי הַתּוֹרָה וּמְגַלָּה עֲמֻקּוֹת מִנִּי חֹשֶׁךְ. וְזֶה סוֹד מַה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב: "מִצְוַת יהוה בָּרָה מְאִירַת עֵינַיִם" (תְּהִלִּים יט ט), רוֹצֶה לוֹמַר – לְהָבִין סִתְרֵי תּוֹרָה עַל יָדָהּ שֶׁהֵם תַּכְלִית הַכֹּל, כַּנִּזְכַּר בְּזֹהַר שִׁיר הַשִּׁירִים עַל פָּסוּק "הַגִּידָה לִי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי וְכוּ" (שִׁיר הַשִּׁירִים א ז): 'זַכָאִין כָּל אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלִין לְמִנְדַע בְּחָכְמְתָא דְמָארֵיהוֹן, וְאִינוּן יָדְעִין וּמִסְתַּכְּלִין בְּרָזִין עִילָּאִין. בְּגִין דְּבַּר נָשׁ כַּד נָפֵיק מֵהַאי עָלְמָא, בְּהַאי אִסְתַּלְּקוּ מִנֵּיהּ כָּל דִּינִין דְּעַלְמָא. וְלָא עוֹד, אֶלָּא דְּמִתְפַּתְּחָאן לֵיהּ תְּרֵיסַר תַּרְעֵי דַּאֲפַרְסְמוֹנָא דַכְיָא דְּכָל חָכְמְתָא עִילָּאָה תַּלְיָיא בְּהוּ. וְלָא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָקִיק לֵיהּ בְּהַהוּא פּוּרְפִּירָא דְּכָל דְּיוֹקְנִין גְּלִיפִין תַּמָּן בְּהַאי עָלְמָא וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִשְׁתַּעְשְׁעָא בֵּיהּ בְּגַן עֵדֶן, וְאַחְסֵין תְּרֵין עָלְמִין, עַלְמָא דָא וְעַלְמָא דְאָתֵי.

חָכְמְתָא דְאִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְבַר נָשׁ – חַד, לְמִנְדַע וּלְאִסְתַּכָּלָא בְּרָזִין דְּמָארֵיהּ. וְחַד, לְמִנְדַע לֵיהּ לְגוּפֵיהּ, וּלְאִשְׁתְּמוֹדְעָא מֵאָן אִיהוּ וְאֵיךְ אִיהוּ, וְתִיקּוּנָא דְגוּפָא הֵיאַךְ אִתְתַּקַּן, וְהֵיאַךְ אִיהוּ זַמִּין לְמֵיעַל בְּדִינָא קַמֵּי מַלְכָּא דְכוֹלָּא? וְחַד, לְמִנְדַע וּלְאִסְתַּכָּלָא בְּרָזִין דְּנִשְׁמָתִין. מַאן אִיהוּ הַהִיא נֶפֶשׁ דְּבֵיהּ, וּמֵאָן אַתְיָא, וְעַל מָה אַתְיָא לְהַאי גוּפָא סְרוּחָה, דְּיוֹמָא כָּאן וּמָחָר בְּבֵיהּ קִבְרֵי? וְחַד, לְמִנְדַע וּלְאִסְתַּכָּלָא בְּהַאי עָלְמָא דְּאִיהוּ בֵּיהּ, וְעַל מַה אִתְתַּקַּן? וּלְבָתַר, בְּרָזִין עִילָּאִין – לְאִשְׁתְּמוֹדַע לְמָארֵי. וְכָל דָּא יִסְתַּכַּל בַּר נָשׁ מִגּוֹ נְהִירוּ דְּאוֹרַיְיתָא. תָּא חֲזֵי, כָּל מַאן דְּאָזֵיל לְהַהוּא עָלְמָא בְּלָא יְדִיעָה, אַף עַל גַּב דְּאִית בֵּיהּ עוֹבָדִין טָבִין סַגִּיאִין, מַפְקִין לֵיהּ מִכָּל תַּרְעִין דְּהַהוּא עָלְמָא וְכוּ'. תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב: "אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים" (שִׁיר הַשִּׁירִים א ח)? אִם אַנְתְּ אַתְיָא בְּלָא יְדִיעָה, וְלָא אִסְתַּכְּלַת בַּחָכְמָה עַד דְּלָא אָתִית לְהָכָא, וְלָא יְדַעְתְּ רָזִין דְעַלְמָא עִילָּאָה – אַף עַל גַּב דְּאַנְתְּ "הַיָּפָה בַּנָּשִׁים" בְּמִצְווֹת וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים, לֵית אַנְתְּ כְּדַאי לְמֵיעַל הָכָא. "צְאִי לָךְ וְכוּ" (שם).

גַּם בְּפָרָשַׁת פְּקוּדֵי (דַּף רמז ע"א), וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: 'הַאי חֵיוָתָא קַדִּישָׁא קַיְּימָא כַּד נִשְׁמְתָא סַלְּקָא וּמָטָאת לְגַבֵּיהּ. כְּדֵין שָׁאַל לָהּ בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא דְּמָארֵיהּ, וּכְפוּם הַאי חָכְמְתָא דְּרָדִיף אֲבַתְרָהּ וְאַדְבַּק, הָכִי יַהֲבֵי לֵיהּ אַגְרֵיהּ. וְאִי יָכִיל לְאַדְבְּקָא וְלָא אַדְבַּק – דָּחֵי לֵיהּ לְבַר וְלָא עַיְילָה, וְקַיְּימָא תְּחוֹת הַהוּא הֵיכָלָא בִּטְמִירוּ בִּכְסִיפוּ. וְכַד נַטְלֵי גַּדְפַיְיהוּ, אִינּוּן שְׂרָפִים דִּתְחוֹתָהּ, כְּדֵין כֻּלְּהוּ בַּטְשֵׁי בְּגַדְפַיְיהוּ, וְאוֹקְדוּן לָהּ וְכוּ'. וַאֲרֵי אִתְּדָנָת בְּכָל יוֹמָא, נְהִירַת וְלָא נְהִירַת. וְאַף עַל גַּב דְּעוֹבָדִין טָבִין אִית לֵיהּ – בְּגִין דְּלֵית אַגְרָא בְּהַהוּא עָלְמָא כְּאִינּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּחָכְמְתָא לְאִסְתַּכְּלָא בִּיקָרָא דְּמָארֵיהוֹן. וְלֵית שִׁיעוּרָא לְאַגְרָא דְּאִינּוּן דְּיַדְעֵי חָכְמְתָא, בִּיקָרָא דְּמָארֵיהוֹן'! עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.

וְאֵין סָפֵק כִּי לִכְאוֹרָה יִשְׁתּוֹמֵם הָאָדָם בִּרְאוֹתוֹ מַה שֶּׁכָּתוּב לְעֵיל בִּשְׁנֵי הַמַּאֲמָרִים – דְּאַף עַל גַּב דְּאִית לֵיהּ עוֹבָדִין טָבִין סַגִּיאִין, מַפְקִין לֵיהּ מִכָּל תַּרְעָא דְּהַהוּא עָלְמָא וְאִתְדָּנַת בְּכָל יוֹמָא. אָמְנָם הַמַּשְׂכִּיל בְּדִבְרֵי רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, רַבָּן שֶׁל תַּנָּאִים מָארֵי מִשְׁנָה, שֶׁרָאוּהוּ בְּעֵת פְּטִירָתוֹ שֶׁהָיָה בּוֹכֶה, וְהֵשִׁיב שֶׁיֵּשׁ לְפָנָיו שְׁנֵי דְּרָכִים וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה דֶּרֶךְ מוֹלִיכִים אוֹתוֹ. וּבְּמַסֶּכֶת סֻכָּה סִפְּרוּ עָלָיו גְּדוֹלוֹת וְנִפְלָאוֹת, וְאָמְרוּ עָלָיו שֶׁלֹּא הִנִּיחַ לֹא מִקְרָא וְלֹא מִשְׁנָה וְלֹא תַּלְמוּד וְכוּ', וּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה, שִׂיחַת דְּקָלִים וְכוּ' – וְעִם כָּל זֶה הָיָה מִתְיָרֵא! גַּם מָצִינוּ בְּרַבִּי אַבָּהוּ אֲשֶׁר שׁוּפְרֵיהּ מֵעֵין שׁוּפְרֵיהּ דְּיַעֲקֹב אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, כְּפִי קֶשֶׁר נִשְׁמָתוֹ בּוֹ. וְאָמְרוּ בַּגְּמָרָא כִּי עָלָיו נֶאֱמַר: 'זָקֵן וּנְשׂוּא פָּנִים' הוּא הָרֹאשׁ – דָּא רַבִּי אַבָּהוּ, שֶׁהָיוּ נוֹשְׂאִים פָּנִים לְדוֹרוֹ בַּעֲבוּרוֹ בַּשָּׁמַיִם, וְהָיָה אוֹמֵר בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ: "וַאֲנִי אָמַרְתִּי לְרִיק יָגַעְתִּי, לְתֹהוּ וְהֶבֶל כֹּחִי כִלֵּיתִי" (ישעיה מט ד). וְכָל בַּעַל שֵׂכֶל יִתְמַהּ מִדְּבָרִים אֵלֶּה – וְלֹא יוּבְנוּ זוּלָתִי בְּמָה שֶׁכָּתַבְתִּי לְמַעְלָה עִנְיַן הֶפְרֵשׁ עֵסֶק הַתּוֹרָה בִּפְשָׁטֶיהָ, שֶׁהֵם תּוֹרַת הָעוֹלָם הַזֶּה אֲשֶׁר הִיא הֶבֶל לִפְנֵי תּוֹרָתוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ וְתוֹרַת הָעוֹלָם הַבָּא. וְזֶה סוֹד "לְתֹהוּ וְהֶבֶל כֹּחִי כִלֵּיתִי".

וְאִלּוּ בָּאתִי לְהַאֲרִיךְ בְּבֵאוּר כָּל הַמַּאֲמָרִים הָאֵלּוּ, יִכְלֶה הַזְּמַן וְהֵמָּה לֹא יִכְלוּ! אָכֵן נוּכַל לְהָבִין בְּדֶרֶךְ קְצָרָה כְּפִי הַנִּזְכַּר לְעֵיל, כִּי שְׂכַר מִצְווֹת וְתוֹרָה הַפַּשְׁטִיִּית הִיא בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבְגַן עֵדֶן הָאָרֶץ. הַאָמְנָם, לְמֵיעַל לְעָלְמָא עִלָּאָה אִי אֶפְשָׁר עַד שֶׁיַּעֲסֹק הָאָדָם כְּפִי יְכָלְתּוֹ כְּפִי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ בְּחָכְמַת הַזֹּהַר. וְאִי לֹא – כְּדֵין מַפְקֵי לֵיהּ מִכָּל תַּרְעִין דְּעָלְמָא עִלָּאָה, אַף עַל גַּב דְּאִיהִי יָפָה בְּמִצְווֹת וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים. וְלָכֵן חֵלֶק הַנֶּפֶשׁ וְהָרוּחַ נִשְׁאָרִים לְמַטָּה בְּגַן עֵדֶן הָאַרְצִי, אָמְנָם הַנְּשָׁמָה שֶׁהִיא חֶלְקָהּ בְּסוֹדוֹת הַתּוֹרָה, נֶעֱנֶשֶׁת וְאִתּוֹקְדַת לְבַר מֵהֵיכָלִין עִילָאִין דְּגַן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן, כַּנִּזְכַּר לְעֵיל. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ: 'הַאי חֵיוָתָא קַדִּישָׁא קַיְּימָא כַּד נִשְׁמְתָא סַלְּקָא', וְלֹא אָמַר 'כַּד נַפְשָׁה' אוֹ 'רוּחָא'. וְהָבֵן זֶה, וְלֹא תִּתְבַּהֵל בִּרְאוֹתְךָ כַּמָּה מַאַמְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה חֲלוּקִים בְּעִנְיָן זֶה.

וְהִנֵּה הָיָה צָרִיךְ הַמַּאֲמָר שֶׁל שִׁיר הַשִּׁירִים בֵּאוּר רָחָב. אֲבָל מִי שֶׁיַּעֲסֹק בְּחִבּוּרֵנוּ זֶה, וּבִפְרָט בְּשַׁעַר ח' בְּשַׁעַר הַגִּלְגּוּלִים יוּכַל לְהָבִין אֶת דְּבָרָיו. וּכְבָר נִרְמַז כָּל זֶה גַּם בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בַּמִּדְרָשִׁים, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּשְׁמוֹת רַבָּה פָּרָשַׁת כִּי תִּשָּׂא, וְכֵן בְּמִדְרָשׁ תַּנְחוּמָא בְּפָרָשַׁת כִּי תִּשָּׂא עַל פָּסוּק "אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי אָרֶץ" (איוב לח ד), וְגַם עַל פָּסוּק "רְאוּ קְרָא יהוה בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל וְגו" (שמות לה ד) – כִּי כָּל הַצַּדִּיקִים וְכָל בָּאֵי עוֹלָם מִזֶּרַע יִשְׂרָאֵל תְּלוּיִים בְּגוּפוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן. זֶה בְּגוּפוֹ, וְזֶה בְּרֹאשׁוֹ, וְזֶה בְּאָזְנוֹ, וְזֶה בְּצַוָּארוֹ וְכוּ'. וְכֵן עַל דֶרֶךְ זֶה כָּל הַנְּפָשׁוֹת תְּלוּיוֹת בְּנַפְשׁוֹ, וְכָל הָרוּחוֹת בְּרוּחוֹ, וְכָל הַנְּשָׁמוֹת בְּנִשְׁמָתוֹ. וּכְמוֹ שֶׁגּוּפוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן כָּלוּל מֵרַמַ"ח אֵיבָרִים וּשְׁסָ"ה גִּידִים – כֵּן נַפְשׁוֹ, רוּחוֹ, וְנִשְׁמָתוֹ. גַּם כֻּלָּם תְּלוּיִים בַּתּוֹרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ רַמַ"ח מִצְווֹת עֲשֵׂה וּשְׁסָ"ה מִצְווֹת לֹא תַּעֲשֶׂה. אֲשֶׁר זֶה סוֹד מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: 'אָמַר לֵיהּ רַבִּי פְּלוֹנִי אֲבוּךְ בְּמַאי הֲוָה זָהִיר וְכוּ'. וְאֶל זֶה רָמְזוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בַּמַּאֲמָר הַזֶּה בְּשִׁיר הַשִּׁירִים בְּמַה שֶּׁאָמְרוּ: 'וְעַל מָה אָתְיָא לְהַאי גּוּפָה סְרוּחָה וְכוּ'. גַּם כָּל הָעוֹלָמוֹת כֻּלָּם הֵם בְּחִינַת אָדָם אֶחָד כָּלוּל מִתַּרְיָ"ג אֵיבָרִים וְגִידִים – וּכְמוֹ שֶׁמָּצִינוּ 'כַּנְפֵי הָאָרֶץ', 'טַבּוּר הָאָרֶץ', 'עֵין הָאָרֶץ', 'לֵב הַשָּׁמַיִם', וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ. וְכַנִּזְכַּר בְּפָרָשַׁת הַזֹּהַר בְּרֵישׁ פָּרָשַׁת תּוֹלְדוֹת (דַּף קלד ע"א), וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: 'לֵית לָךְ כָּל שַׁיְיפָא וְשַׁיְיפָא דְּקָיְימָא בֵּיהּ בְּבַר נָשׁ דְּלָא הֲוֵי לְקֳבְלֵיהּ בְּרִיָה בְּעָלְמָא. דְּהָא כְּמָה דְבַר נָשׁ אִיהוּ מִתְפַּלִּיג שַׁיְיפִין וְכוּ', הָכִי נָמֵי עַלְמָא. כָּל אִינוּן בְּרִיָּין כֻּלְּהוּ שַׁיְיפִין שַׁיְיפִין, קָיְימִין אִלֵּין עַל אִלֵּין וְכוּ'. וְאֶל זֶה רָמַז מַה שֶּׁכָּתַבְנוּ לְמַעְלָה 'לְמִינְדַע לֵיהּ לְגוּפָא וּלְאִשְׁתְּמוֹדַע מַן אִיהוּ וְכוּ'. וְאָמַר עוֹד – וְחַד לְמִנְדַע וּלְאִסְתַּכְּלָא בְּהַאי עָלְמָא דְּאִיהוּ בֵּיהּ, וְעַל מַה אִתְתַּקַּן? בְּאוֹפַן כִּי הָאָדָם צָרִיךְ לְהַשִּׂיג עַל יְדֵי טָרְחוֹ בַּחָכְמָה הַזֹּאת עַד שֶׁיֵּדַע שָׁרְשׁוֹ וַאֲחִיזָתוֹ בְּגוּף הָאָדָם הָעֶלְיוֹן הֵיכָן, וְכֵן בְּרוּחוֹ וְנַפְשׁוֹ וְנִשְׁמָתוֹ, וְכֵן אֲחִיזָתוֹ בְּמִצְווֹת הַתּוֹרָה בִּפְרָטוּת הֵיכָן עִקַּר אֲחִיזָתוֹ. וּבָּזֶה תָּבִין וְתַשְׂכִּיל מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (קִדּוּשִׁין פֶּרֶק א מִשְׁנָה י): 'כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת מְטִיבִין לוֹ וּמַאֲרִיכִין יָמָיו וְנוֹחֵל אֶת הָאָרֶץ. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת אֵין מְטִיבִין לוֹ וְאֵין מַאֲרִיכִין יָמָיו וְכוּ'. בַּמִּשְׁנָה הַזֹּאת נִתְחַבְּטוּ בָּהּ הַמְפָרְשִׁים, וְדַי עַתָּה בְּבֵאוּר מַאֲמָר זֶה שֶׁאֵין עַתָּה מְקוֹמוֹ.

וְהִנֵּה הַנָּבִיא יִרְמְיָה עָלָיו הַשָּׁלוֹם, אַחַר שֶׁנִּבֵּא כָּל הַפְּסוּקִים הַנִּזְכַּרִים, סִיֵּם בְּנֶחָמָה וְאָמַר: "כִּי כֹּה אָמַר יהוה – שְׁמָמָה תִהְיֶה כָּל הָאָרֶץ וְכָלָה לֹא אֶעֱשֶׂה" (יִרְמְיָה ד כז). וְאָמַר 'כִּי' בִּלְשׁוֹן נְתִינַת טַעַם, וְהוּא כְּדֵי לְתָרֵץ עִנְיַן קוּשְׁיָא אַחַת הַנּוֹלֶדֶת מֵעַתָּה עִם הָאָמוּר. כִּי הִנֵּה לְמַעְלָה אָמַר "רָאִיתִי וְהִנֵּה אֵין אָדָם", רוֹצֶה לוֹמַר – אֵין מִי שֶׁיּוֹדֵעַ בְּחָכְמָה. וְאִם כֵּן מֵעַתָּה הָאָדָם פָּטוּר וּמֻתָּר מִלְּהִתְעַסֵּק בַּחָכְמָה הַזֹּאת אַחַר שֶׁאֵין לוֹ מִי שֶׁיְלַמְּדֶנָּה וִיקַבְּלֶנָּה. וְאִם קַבָּלָה נְקַבֵּל, וְאִם לָאו אֵיךְ נוּכַל לְקַבְּלָהּ?! לָכֵן אָמַר בִּלְשׁוֹן נְתִינַת טַעַם – כִּי אֵין כָּךְ הוּא הָעִנְיָן כְּמוֹ שֶׁתַּחֲשֹׁב. כִּי הֲרֵי אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא בִּטְרוּנְיָא עִם בְּרִיּוֹתָיו, "כִּי כֹה אָמַר יהוה – שְׁמָמָה תִּהְיֶה כָּל הָאָרֶץ". יִרְצֶה – כִּי אַף עַל פִּי אֲשֶׁר עֲתִידָה הָאָרֶץ לִהְיוֹת שְׁמָמָה בְּאֵין מִי שֶׁעוֹסֵק בַּחָכְמָה הַזֹּאת, עִם כָּל זֶה "וְכָלָה לֹא אֶעֱשֶׂה". כִּי הַשֵּׁם צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעַט, אִישׁ רָשׁוּם בְּכָל דּוֹר וָדּוֹר, הֵן רַב הֵן מְעַט. וְאַף גַּם זֹאת בַּדּוֹר הַזֶּה הָאַחֲרוֹן לֹא מְאָסַנוּ וְלֹא גְּעָלַנוּ לְהָפֵר בְּרִיתוֹ אִתָּנוּ, חָס וְשָׁלוֹם! וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתִּיקּוּנִים כַּנִּזְכַּר לְעֵיל דִּ'בְדָרָא בַּתְרָאָה בְּסוֹף יוֹמַיָּא יִתְפַּרְנְסוּן מֵהַאי חִבּוּרָא, וּבְגִינֵיהּ "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ וְגוֹ" (ויקרא כה י). כַּנִּזְכַּר לְעֵיל גַּם בְּסֵפֶר הַזֹּהַר פָּרָשַׁת וַיֵּרָא (דַּף קיח ע"א), וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: 'וְכַד יְהֵא קָרִיב לְיוֹמֵי מְשִׁיחָא אֲפִילּוּ הַנֵּי רַבְיֵי דְעַלְמָא זְמִינִין לְאַשְׁכָּחָא טְמִירִין דְּחָכְמְתָא וְכוּ'. הֲרֵי מְבֹאָר כִּי עַד עַתָּה הָיוּ דִּבְרֵי חָכְמַת הַזֹּהַר נֶעֱלֶמֶת, וּבְדָרָא בַּתְרָאָה תִּתְגַּלֶּה וְתִתְפַּרְסֵם חָכְמָה הַזֹּאת וְיָבִינוּ וְיַשְׂכִּילוּ בְּרָזֵי הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא הִשִּׂיגוּ הַקּוֹדְמִים אֵלֵינוּ. וּבְזֶה נִסְתַּלְּקָה הַשָּׂגַת הַפְּתָאִים הַמַּקְשִׁים וְאוֹמְרִים 'אִיכְשׁוּר דָּרֵי?! וְאִם דּוֹרוֹת שֶׁלְּפָנֵינוּ לֹא הִשִּׂיגוּהָ אֵיךְ נֵדָעֵנָה אֲנַחְנוּ?!' וּבְזֶה יִסָּכֵר פִּיהֶם!

וְאָמְנָם עִם הֱיוֹת זֶה פָּשׁוּט וּמְבֹאָר כִּי בְּאֵלּוּ הַדּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים יִתְפַּרְנְסוּן מֵהַאי חִבּוּרָא וְתִתְגַּלֶּה אֲלֵיהֶם הַחָכְמָה הַזֹּאת, הִנֵּה לֹא כָּל הָרוֹצֶה לִטֹּל אֶת הַשֵּׁם יָבוֹא וְיִטֹּל – כִּי רָזֵי הַתּוֹרָה וּסְתָרֶיהָ לֹא יִתְגַּלֶּה לִבְנֵי אָדָם בְּכֹחַ עִיּוּנָם הַחָמְרִי, לוּלֵי עַל יְדֵי שֶׁפַע אֱלֹהִי הַמֻּשְׁפָּע מִמְּרוֹם קָדְשׁוֹ עַל יְדֵי שְׁלוּחָיו וּמַלְאָכָיו, אוֹ עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה – כְּמוֹ שֶׁנְּבָאֵר בְּסוֹף הַקְדָּמָה זוֹ, וְנָבִיא רְאָיָה מִדִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי עָלָיו הַשָּׁלוֹם בְּסֵפֶר הַתִּיקּוּנִים. וְעַיֵּן שָׁם עוֹד רְאָיָה לְזֶה, כִּי רֹב דִּבְרֵי הָרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי עָלָיו הַשָּׁלוֹם בְּסֵפֶר הַזֹּהַר וּבַתִּקּוּנִים וּבְמִדְרָשׁ שִׁיר הַשִּׁירִים, הַכֹּל נִגְלָה אֵלָיו עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה וְכוּ', וְעַל יְדֵי נִשְׁמַת הַצַּדִּיקִים הַמִּתְגַּלִּים אֵלָיו בְּכָל דּוֹר וְדוֹר – אֲשֶׁר זֶה עִנְיַן סִפְרָא דְּ'רַעְיָא מְהֵימְנָא' שֶׁכֻּלָּם וִיכּוּחַ הָרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי עָלָיו הַשָּׁלוֹם עִם נִשְׁמַת משֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְכַנִּזְכַּר בְּהַקְדָּמַת סֵפֶר הַתִּיקּוּנִים, עַיֵּן שָׁם בְּאֹרֶךְ בְּהַקְדָּמַה הַשֵּׁנִית (דַּף יג ע"א). וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: 'בְּהַהוּא זִמְנָא דְאִתְחַבַּר הַאי חִבּוּרָא, רְשׁוּתָא אִתְיְהִיב לְאֵלִיָּהוּ לְאַסְכָּמָא עִמְּהוֹן בֵּיהּ, וּלְכָל מָארֵי מְתִיבְתָּא דִלְעִילָא וְתַתָּא, וְכָל חֲיָילִין דְּמַלְאָכִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, וְנִשְׁמָתִין עִלָּאִין דְּצַּדִּיקִים, לְמֶהֱוִי עִמְּהוֹן בְּאַסְכָּמוּתָא וּרְעוּתָא וְכוּ'. וּבָזֶה יִסָּכֵר פִּי הַדּוֹבְרֵי עָתָק בְּגַאֲוָה וָבוּז עַל הַקָּדוֹשׁ מַלְאַךְ הַשֵּׁם צְבָאוֹת – רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְכָל סִפְרוֹ סֵפֶר הַזֹּהַר, אֲשֶׁר אַף בְּתַלְמוּדָא דִּידָן בְּמַסֶּכֶת סֻכָּה בְּפֶרֶק לוּלָב וַעֲרָבָה (דַף מה ע"ב) אָמְרוּ שָׁם עָלָיו: 'אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי – יָכוֹל אֲנִי לִפְטֹר אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִיּוֹם הַדִּין כוּ'. רָאִיתִי בְּנֵי עֲלִיָּה וְהֵם מֻעָטִּים. אִם אֶלֶף הֵם אֲנִי וּבְנִי מֵהֶם. אִם מֵאָה הֵם אֲנִי וּבְנִי מֵהֶם. אִם שְׁנַיִם הֵם אֲנִי וּבְנִי מֵהֶם'. עִם הֱיוֹת שֶׁהָיוּ בְּדוֹרוֹ כָּל הַתַּנָּאִים – רַבִּי מֵאִיר שֶׁהָיָה מֵאִיר עֵינֵי חֲכָמִים בַּהֲלָכָה, וְרַבִּי יְהוּדָה, וְרַבִּי יוֹסִי עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם רָאשֵׁי תַּנָּאִים. וְחָלִילָה וְחָס מִלְּהַאֲמִין שֶׁהָיָה מְשַׁבֵּחַ אֶת עַצְמוֹ אַף אִם אֵינוֹ כֵּן – כִּי לֹא הָיָה נִכְתַּב בְּתוֹךְ הַתַּלְמוּד, וּבְלִי סָפֵק לֹא יִסְבֹּר זֶה אֶלָּא אֵיזֶה מִין אוֹ אֶפִּיקוֹרוֹס.

גַּם בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה (פֶּרֶק לה), וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית וְגוֹ' לְדוֹרוֹת עוֹלָם" (בראשית ט יב) – אָמַר רַבִּי יוּדָן "לְדֹרֹת" כְּתִיב וְכוּ'. רַבִּי חִזְקִיָּה מוֹצִיא דּוֹרָן שֶׁל אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה וּמֵבִיא דּוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי. רַבִּי חִזְקִיָּה אָמַר כֵּן. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי – אִי בָּעֵי אַבְרָהָם לְמִקְרְבֵיהּ עַד גַּבָּאי, וְאָנָּא מִקָּרְבְּנָא מִגַּבָּאי עַד מַלְכָּא מְשִׁיחָא'. וְהָרוֹצֶה לֵידַע זְכוּת דּוֹר אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה וְתַכְלִית מַעֲלָתָם יִסְתַּכֵּל בְּפִרְקֵי הֵיכָלוֹת בְּפֶרֶק ל – וְעִם כָּל זֶה אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה מוֹצִיא דּוֹרָם שֶׁל אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה וּמֵבִיא תַּחְתֵּיהֶן דּוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה. וְשָׁם בֵּאֵר הַטַּעַם – כִּי בִּזְכוּתוֹ הוּא עַצְמוֹ לֹא נִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת, כַּנִּזְכַּר שָׁם מִשְּׁמֵיהּ דְּאֵלִיָּהוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה. גַּם אִיתָא בְּתַלְמוּד יְרוּשַׁלְמִי, וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: 'אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא  לְרַבִּי שִׁמְעוֹן – דַּיֶּךָ שֶׁאֲנִי וּבוֹרַאֲךָ מַכִּירִין עֶרְכְּךָ'. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.

וְהִנֵּה יֵשׁ מוֹצִיאֵי דִּבָּה עַל סֵפֶר הַזֹּהַר בְּאָמְרָם כִּי הִנֵּה בְּרֵישׁ הַקְדָּמַת הַתִּיקּוּנִים (בְּדַף ב ע"ב) כָּתַב שָׁם הַהוּא מַאֲמָר שֶׁל אוֹתוֹ אָמוֹרָא שֶׁהָיָה נִקְרָא 'רַבָּה בַּר בַּר חָנָה דַּהֲוָה קָאֲזַל בַּחֲדָא סְפִינְתָּא וַחֲזָא חַד צִפּוֹר וְכוּ'. וְכֵן בְּפָרָשַׁת פִּנְחָס בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא (דַּף רפג  ע"ב), וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: 'וְהָא אִתְמַר דְּאִיהוּ צַפְרָא דְּבַר בַּר חָנָה וְכוּ'. עוֹד שָׁם בְּפָרָשָׁה פִּנְחָס (דַּף ריו) עִנְיַן רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת הָאָמוֹרָא, וְכָאֵלֶּה רַבּוֹת. "וּמִי פֶּתִי יָסוּר הֵנָּה" (משלי ט ד) יַשְׁגִּיחַ וְיִרְאֶה כִּי כָּל דִּבְרֵי הָרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי עָלָיו הַשָּׁלוֹם הֵם בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְהָיָה רוֹאֶה בְּעֵינָיו כָּל נִשְׁמוֹת הַחֲכָמִים, אַף אוֹתָם הָעֲתִידִים לְהִבָּרְאוֹת. וְכַמַּעֲשֶׂה שֶׁאֵּרַע גַּם לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בִּבְרַיְתוֹת דְּפִרְקֵי הֵיכָלוֹת, עַיֵּן שָׁם. וְזֶה גַּם כֵּן עִנְיַן רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁאָמְרוּ עָלָיו שֶׁלֹּא הִנִּיחַ מִקְרָא וּמִשְׁנָה וְכוּ' וַהֲוָיוֹת דְּאַבַּיֵי וְרַבָּא עִם שֶׁהָיוּ אָמוֹרָאִים. וְשִׂים לִבְּךָ וְהָבֵן בִּדְבָרִים אֵלּוּ.

וּזְכֹר נָא מַאֲמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי עַצְמוֹ בְאִדְרָא רַבָּא בְּפָרָשַׁת נָשׂא (דַּף קלב ע"ב), וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: 'אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי – כֻּלְּהוּ בּוּצִינִין חַבְרִין דְּאַתְיָין בְּהַאי עִזְקָא קַדִּישָׁא. אַסְהַדְנָא עָלַי שְׁמַיָיא עִילָּאָה דְּעִלָּאִין, וְאַרְעָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה דְּעִלָּאִין, דַּאֲנָא חָמֵי הַשְׁתָּא מַה דְּלָא חָמָא בַּר נָשׁ מִיּוֹמָא דְּסָלִיק מֹשֶׁה זִמְנָא תִּנְיָינָא לְטוּרָא דְּסִינַי. דַּאֲנָא חֲמֵינָא אַנְפָּאִי נְהִירִין כִּנְהוֹרָא דְּשִׁמְשָׁא תַּקִּיפָא, דְּזַמִּין לְמֵיפַּק בְּאַסְוָותָא לְעָלְמָא. דִּכְתִּיב, "וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ" (מלאכי ג כ). וְעוֹד, דַּאֲנָא יְדַעְנָא דְּאַנְפָּאי נְהִירִין, וּמֹשֶׁה לָא יָדַע וְלָא אִסְתָּכַּל. הֲדָא הוּא דִכְתִיב: "וּמֹשֶׁה לָא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו וְכוּ" (שְׁמוֹת לד כט). וְאַל יִפָּלֵא הָאָדָם מִזֶּה, כִּי עִם הֱיוֹת שֶׁרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אַחֲרוֹן שֶׁבַּתַּנָּאִים זָכָה לְמַעֲלָה כָּזוֹ. כִּי דְּבָרִים אֵלּוּ כִּבְשׁוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵין רְשׁוּת בַּפֶּה לְפָרֵשׁ עִנְיָנָם הַכָּמוּס וְהֶחָתוּם אֶצְלֵנוּ. וְעַל דֶרֶךְ זֶה, אַל תִּתְפַּלֵּא מִמַּה שֶׁנְּסַפֵּר בְּסוֹף הַקְדָּמָה זֹאת מֵעִנְיַן הֶחָכָם הַקָּדוֹשׁ הַנִּגְלָה אֵלֵינוּ בִּזְמַנֵּנוּ וּבְדוֹרֵנוּ זֶה, וְלֹא אוּכַל לְפָרֵשׁ. וְאִם תִּרְצֶה, תָּבִין מַה שֶּׁכָּתוּב בְּסֵפֶר הַתִּקּוּנִין עַל "דּוֹר הוֹלֵךְ וְדוֹר בָּא" (קהלת א ד) – דָּא משֶׁה רַעְיָא מְהֵימְנָא, וְכַנִּזְכַּר בְּתִקּוּן ס"ט (דַּף קי ע"א): 'אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן – חַבְרַיָּא, בְּוַדַּאי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתַּכַּם עִמָּנָא, עִלָּאִין וְתַתָּאִין לְמֶהֱוִי בְּהַאי חִבּוּרָא. זַכָּאָה דָרָא דְהַאי אִתְגַּלְיָיא בֵיהּ! דְּעָתִיד כּוּלֵי הַאי לְאִתְחַדְּשָׁא עַל יְדָא דְמֹשֶׁה בְּסוֹף יוֹמַיָּא בְדָרָא בַתְרָאָה, לְקַיְימָא קְרָא "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה" (קֹהֶלֶת א ט). וְאִתְפַּשְׁטוּתֵיהּ הוּא בְכָל דָּרָא וְדָרָא, בְכָל צַדִּיק וְחָכָם דְּמִתְעַסֵּק בְּאוֹרַיְיתָא, עַד שִׁתִּין רִבּוֹא וְכוּ'. וְהַדְּבָרִים סְתוּמִים וַחֲתוּמִין.

וְנַחֲזֹר לָעִנְיָן הָרִאשׁוֹן. כִּי אֵין סָפֵק שֶׁדְּבָרִים אֵלּוּ לֹא יוּבְנוּ בְּעִיּוּן אֱנוֹשִׁי חָמְרִיִּים אֶלָּא בְּקַבָּלָה מִפֶּה אֶל פֶּה, אוֹ מִפִּי אֵלִיָּהוּ ז"ל, אוֹ מִפִּי הַנְּשָׁמוֹת הַמִּתְגַּלִּים בְּכָל דּוֹר וְדוֹר אֶל הָרְאוּיִים לָהֶם. וְהָרַמְבָּ"ן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, אַחֲרוֹן הַמְקֻבָּלִים קָרוֹב לְדוֹרֵנוּ, כָּתַב בְּסוֹף הַקְדָּמַת סִפְרוֹ עַל בֵּאוּר הַתּוֹרָה בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה, וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: 'וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא בִּבְרִית נֶאֱמָנָה נוֹתֶנֶת עֵצָה הֲגוּנָה לְכָל מִסְתַּכֵּל בַּסֵּפֶר הַזֶּה לְבַל יִסְבֹּר סְבָרָא, וְאַל יַחֲשֹׁב מַחֲשָׁבָה בַּדָּבָר מִכָּל הָרְמָזִים אֲשֶׁר אֲנִי כּוֹתֵב בְּסִתְרֵי הַתּוֹרָה. כִּי אֲנִי מוֹדִיעַ נֶאֱמָנָה שֶׁלֹּא יֻשְּׂגוּ דְּבָרַי וְלֹא יִוָּדְעוּ כְּלָל בְּשׁוּם שֵׂכֶל וּבִינָה, זוּלַת מִפִּי מְקֻבָּל חָכָם לְאֹזֶן מְקַבֵּל מֵבִין. וְהַסְּבָרָא בָּהֶם אִוֶּלֶת, וּמַחֲשָׁבָה רַבַּת הַנְּזָקִין וּמוֹנַעַת הַתּוֹעֶלֶת. אַל יַאֲמִין בְּשָׁוְא נִתְעֶה, כִּי לֹא תְּבוֹאֵהוּ בִּסְבָרוֹתָיו רַק דֵּעָה – כִּי יְדַבְּרוּ אֶל הַשֵּׁם סָרָה לֹא יָכְלוּ כַּפָּרָה. אַל יֶהֶרְסוּ אֶל הַשֵּׁם לִרְאוֹת וְכוּ'! וְאִם הָרַמְבָּ"ן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, אַחֲרוֹן כָּל הַמְקֻבָּלִים, הִפְלִיג לְדַבֵּר בְּזֶה בְּאָמְרוֹ שֶׁלֹּא יֻשְּׂגוּ דְּבָרָיו בְּעִנְיְנֵי הָרְמָזִים וּבְסוֹדוֹת הַתּוֹרָה כְּלָל וְעִקָּר, אֵיךְ יַעֲלֶה בְּדַעַת אֱנוֹשִׁי לְהָבִין בְּעִיּוּנוֹ וּבְשִׂכְלוֹ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים, דִּבְרֵי הָרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי עָלָיו הַשָּׁלוֹם, אֲשֶׁר דִּבְּרוֹתָיו כְּלַהֲבֵי אֵשׁ אוֹכְלָה, וַחֲתוּמִים וּסְתוּמִים בְּאֶלֶף חוֹתָמוֹת?!

הֲלֹא תִּרְאֶה כִּי בְּעֵת פְּטִירָתוֹ בְּרֵישׁ אִדְרַת הַאֲזִינוּ לֹא נִתַּן רְשׁוּת לְשׁוּם אֶחָד מֵאוֹתָם שִׁבְעָה עֵינֵי הַשֵּׁם הָעוֹמְדִים אָז אֶצְלוֹ לִכְתֹּב סִתְרֵי הַזֹּהַר אֶלָּא לְרַבִּי אַבָּא, כַּנִּזְכַּר שָׁם: 'וְכַךְ אַסְדַּרְנָא לְכוּ – רִבִּי אַבָּא יִכְתּוֹב, וְרִבִּי אֶלְעָזָר בְּרִי יִלְעֵי, וּשְׁאַר חַבְרַיָּיא יְרַחֲשׁוּן בְּלִבְּהוֹן'. וְעִם שֶׁנִּתַּן לוֹ רְשׁוּת לִכְתֹּב, מָצָאנוּ רָאִינוּ בְּפָרָשַׁת מִשְׁפָּטִים (דַּף קכג ע"ב), וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: 'שָׁאַל רַבִּי אֶלְעָזָר לְרַבִּי אַבָּא – כָּל הַנֵּי תִּיקּוּנִים, אַבָּא גַּלֵּי לוֹן בְּגִין דְּלָא לֵיעוּל בְּכִסוּפָא לְעָלְמָא דְּאָתֵי. הַשְׁתָּא אֲמַאי צְרִיכֵי לְגַלָּאָה? אָמַר לֵיהּ רִבִּי אַבָּא – הַהוּא דְּכָּתַבְנָא אֲנָא מִבּוּצִינָא קַדִּישָׁא, אֲמֵינָא כָּתְבוּהוּ לְגַבֵּי חַבְרַיָּא, דְּהָא אִינּוּן יַדְעִין מִלִּין, דְּהָא אִתְיַישְּׁבָן מִלִּין בְּלִבָּן. וּמִכָּאן וּלְהָלְאָה, סְתִימִין מִלִּין'! עַד כָּאן. וְהִנֵּה עִם שֶׁכְּבָר נָתַן לָנוּ רְשׁוּת רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי לִכְתֹּב, וְגַם כִּי לֹא לִמֵּד רַק לְאוֹתָם הַשִׁבְעָה חֲבֵרִים דְּעָלוּ וְנָפְקוּ בְּאִדְרָא קַדִּישָׁא, וְעִם כָּל זֶה הִקְפִּיד רַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְנִתְכַּעֵס עַל זֶה, וְגַם הוּא עַצְמוֹ הֵשִׁיב לוֹ 'דְּמִכָּאן וּלְהָלְאָה לַהֲווֹ מִילִין סְתִימִין בְּגַוָּונָא' – אֲבָל לִשְׁאָר חַכְמֵי דּוֹרָם, עִם הֱיוֹתָם תַּנָּאִים, לִבָּם רָחָב כְּפִתְחוֹ שֶׁל אוּלָם, עִם הֱיוֹתָם כְּתוּבִים – הֵם אֶצְלָם מִלִּין סְתִימִים, וְלֹא אִתְגַּלְיָין אֶלָּא לְחַבְרַיָא הָאִילֵּין בִּלְחוּד. וְאַף גַּם הֵם בְּתוֹךְ מַחְשְׁבוֹת לִבָּם, וְלֹא מִן הַפֶּה וְלַחוּץ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב 'סְתִימִים מִלִּין בְּגַוָּונָא', וְלֹא אָמַר 'בֵּינָנָא'.

וְכֵן בְּפָרָשַׁת וַיְחִי (דַּף ריז ע"א), אָמַר שָׁם: 'בָּכָה רַבִּי אַבָּא – רִבִּי שִׁמְעוֹן! רֵיחַיָיא דְּטַחֲנִין מִנֵּיהּ מַנָּא טָבָא וְכוּ'. וְלָא אִשְׁתָּאַר בְּעַלְמָא מִינֵיהּ, בַּר כְּמָה דִכְתִיב: "קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעוֹמֶר מָן וְכוּ." (שְׁמוֹת טז לג) – "לְמִשְׁמֶרֶת", לְאַצְנָעוּתָא. וְאִלּוּ בְּאִתְגַּלְּיָיא לָא כְּתִיב. וְהַשְׁתָּא מַאן יָכִיל לְגַלָּאָה רָזִין, וּמַאן יִנְדַע לוֹן?!' גַּם בְּפָרָשַׁת אַחֲרֵי מוֹת (דַּף עט ע"א), וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: 'בָּתַר דְּשָׁכִיב רַבִּי שִׁמְעוֹן, הֲווֹ חַבְרַיָיא אַמְרֵי "אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ" (קֹהֶלֶת ה ה)'. וְאֵין סָפֵק כִּי לוּלֵי שֶׁרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי הִכִּיר וְיָדַע בְּרוּחַ קָדְשׁוֹ כִּי רַבִּי אַבָּא הָיָה חָכָם גָּדוֹל וְיוֹדֵעַ לְהַלְבִּישׁ וּלְהַעֲלִים הַדְּבָרִים דֶּרֶךְ חִידָה וְרֶמֶז שֶׁלֹּא יָבִינוּ אֲפִילּוּ חַכְמֵי הַדּוֹר הַהוּא, לֹא הָיָה מְצַוֵּהוּ שֶׁיִּכְתֹּב. כִּי הִנֵּה שָׁם בְּאִדְרַת הַאֲזִינוּ עַצְמָהּ (דַּף רצד ע"ב) אָמַר – 'כָּל מַאן דִּמְגַּלֶּה רָזִין, בְּיָדוּעַ דְּנִשְׁמָתֵיהּ לָאו אִיהוּ מִגּוּפָא דְּמַלְכָּא קַדִישָׁא. וּבְגִין דָּא, כַּד תִּיפּוּק נִשְׁמָתֵיהּ וְכוּ'. וַוי לֵיהּ, וַוי לְנִשְׁמָתֵיהּ! זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּצַדִּיקִים, דִּמְכַסְּיָין רָזִין עִלָּאִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכוּ'. וְכֵן בְּפָרָשַׁת פִּנְחָס (דַּף רמד ע"א) בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא עַל פָּסוּק "וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה סֹלֶת וְגוֹ" (במדבר כח ה), וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: 'אָמַר רַעְיָא מְהֵימָנָא – מַאן דִּמְזַלְזִל בְּפִרוּרִין דְּנַהֲמָא וְכוּ', כָּל שֶׁכֵּן מַאן דְּמָסַר רָזִין דְּאוֹרַיְיתָא, וְסִתְרֵי קַבָּלָה, וְסִתְרֵי מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, אוֹ סִתְרֵי אַתְוָון דִּשְׁמָא מְפֹרָשׁ לַאֲנָשִׁים דְּלָאו אִינּוּן הֲגוּנִים וְכוּ'. עֲלֵיהּ אִתְּמַר: "נֹדֵד הוּא לַלֶּחֶם אַיֵּה" (איוב טו כג) – לְלַחְמָהּ שֶׁל תּוֹרָה, וְלֵית מַאן דְּיִשְׁגַּח עָלֵיה וְכוּ'.

וְהִנֵּה נוֹדַע מַה שֶּׁכָּתַב הָרַמְבָּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּהַקְדָּמַת סֵפֶר הַמּוֹרֶה עַל מִשְׁנַת 'וְלֹא בְּמֶרְכָּבָה בְּיָחִיד'. וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: 'וְאִלּוּ בֵּאֵר הָאָדָם הָעִנְיָנִים אֵלּוּ בַּסֵּפֶר יִהְיֶה כְּאִלּוּ דּוֹרְשָׁם לַאֲלָפִים מִבְּנֵי אָדָם וְכוּ'. וְהַטַּעַם לְפִי שֶׁהַכְּתִיבָה קַיֶּמֶת לְדוֹרֵי דּוֹרִים, לַהֲגוּנִים וּבִלְתִּי הֲגוּנִים. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי נָאֶה דּוֹרֵשׁ וְנָאֶה מְקַיֵּם – וְהַגַּם שֶׁצִּוָּה לְרַבִּי אַבָּא שֶׁיִּכְתֹּב, וּבִהְיוֹת שֶׁיִּכְתְּבֵם בְּהֶעְלֵם גָּדוֹל כְּאִלּוּ לֹא נִכְתְּבוּ כְּלָל דָּמֵי!

וּמֵעַתָּה יוּכַל הָאָדָם לְהַקְשׁוֹת עַל דְּבָרֵינוּ אֵלֶּה וְלוֹמַר – 'אִם כֵּן, רַבִּי אַבָּא טָרַח עַל חִנָּם לְלֹא צֹרֶךְ לִכְתֹּב דְּבָרִים סְתוּמִים וַחֲתוּמִים'. אָמְנָם תְּשׁוּבָתְךָ בְּצִדְּךָ מִמָּקוֹם אַחֵר, בַּתִּיקּוּנִים הַנִּזְכַּר לְעֵיל – 'דִּבְדָרָא בַּתְרָאָה יִתְפַּרְנְסוּן מֵהַאי חִבּוּרָא וְעָתִיד לְאִתְגַּלְיָא וְכוּ', וְכֵן מִמַּאֲמָרוֹ בְּתִקּוּן ס"ט (דַּף קי ע"א): 'דְּעָתִיד כּוּלֵי הַאי לְאִתְחַדְּשָׁא עַל יְדֵי דְּמֹשֶׁה נְבִיאָה בְדָרָא בַתְרָאָה וְכוּ', וּמִמַּאֲמַר פָּרָשַׁת וַיֵּרָא (דַּף קיז ע"א): 'וְכַד יְהֵא קָרִיב לְיוֹמֵי מְשִׁיחָא אֲפִילּוּ רַבְיֵי דְעַלְמָא זְמִינִין לְאַשְׁכָּחָא טְמִירִין דְּחָכְמְתָא וְכוּ'. וְלָכֵן, בִּרְאוֹת רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּרוּחַ קָדְשׁוֹ עִנְיָן זֶה, צִוָּה לְרַבִּי אַבָּא לִכְתֹּב סֵפֶר הַזֹּהַר בְּדֶרֶךְ הֶעְלֵם לִהְיוֹתוֹ מֻצְנָע לְמִשְׁמֶרֶת עַד דָּרָא בַּתְרָאָה קָרִיב לְיוֹמֵיהּ מַלְכָּא מְשִׁיחָא, כְּדֵי שֶׁבִּזְכוּת הַמִּתְעַסְּקִים בּוֹ תִּצְמַח הַגְּאֻלָּה בְּיָמֵינוּ בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם, כַּנִּזְכַּר לְעֵיל בְּפָרָשַׁת וַיְחִי (דַּף ריז ע"א): 'עַל דָּא כְּתִיב "קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֵן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְכוּ" (שמות טז לג) – לְמִשְׁמֶרֶת לְאַצְנָעוּתָא'. וְהָבֵן זֶה מְאֹד!

וְהִנֵּה אֵין בְּכָל דּוֹר וְדוֹר שֶׁלֹּא נִמְצְאוּ בּוֹ אֲנָשִׁים יְחִידֵי סְגֻלָּה שֶׁשָּׁרְתָה עֲלֵיהֶם רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ, וְהָיָה אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא ז"ל נִגְלֶה עֲלֵיהֶם וּמְלַמֵּד אוֹתָם סִתְרֵי הַחָכְמָה הַזֹּאת, וּכְמוֹ שֶׁנִּמְצָא כָּתוּב בְּסִפְרֵי הַמְקֻבָּלִים. גַּם בַּעַל סֵפֶר הָרֵקַנְטִי כָּתַב בְּפָרָשַׁת נָשׂא בְּפָרָשַׁת בִּרְכַּת כֹּהֲנִים וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: 'וְהַפֵּירוּשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא דַּעַת הֶחָסִיד רַבֵּינוּ יִצְחָק ן' הָרַב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, שֶׁהָיָה ג' לְאֵלִיָּהוּ ז"ל – כִּי נִגְלָה לְהָרַאֲבָ"ד וְלִמֵּד לוֹ חָכְמַת הַקַּבָּלָה. וְהוּא מְסָרָהּ לְהָרַאֲבָ"ד בְּנוֹ, וְגַם נִגְלָה לוֹ. וְהוּא מְסָרָהּ לִבְנוֹ הָרַבִּי יִצְחָק סַגִּי נְהוֹר שֶׁלֹּא רָאָה מֵעוֹלָם וְגַם לוֹ נִגְלָה. וְהוּא מְסָרָהּ לִשְׁנֵי תַּלְמִידָיו – הָאֶחָד רַבִּי עֶזְרָא שֶׁפִּירשׁ שִׁיר הַשִּׁירִים, וְהַשֵּׁנִי רַבִּי עַזְרִיאֵל. וְאַחֲרֵיהֶם נִמְשְׁכָה לְהָרַמְבָּ"ן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה. וְהָרַאֲבָ"ד עַצְמוֹ בְּסֵפֶר הַשָּׂגוֹתָיו לְהָרַמְבָּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה עַל הִלְכוֹת לוּלָב פֶּרֶק ח' גַּבֵּי דִּין הַהֲדַס שֶׁנִּקְטַם רֹאשׁוֹ כָּשֵׁר, הִשִּׂיג עָלָיו הָרַאֲבָ"ד זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה וְכָתַב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה: 'אָמַר אַבְרָהָם – כְּבָר הוֹפִיעַ רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ בְּבֵית מִדְרָשֵׁנוּ מִכַּמָּה שָׁנִים, וְהֶעֱלִינוּ שֶׁהוּא פָּסוּל וְכוּ'. גַּם בְּהִלְכוֹת בֵּית הַבְּחִירָה בְּפֶּרֶק שִׁשִּׁי, בַּמֶּה שֶׁכָּתַב הָרַמְבָּ"ם שֶׁהַנִּכְנָס לַמִּקְדָּשׁ בַּזְּמַן הַזֶּה חַיָּב כָּרֵת, הִשִּׂיג עָלָיו וְכָתַב: 'אָמַר אַבְרָהָם – וְכָךְ נִגְלָה לִי מִסּוֹד הַשֵּׁם לִירֵאָיו'! עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.

וְהִנֵּה הַיּוֹם אַבִּיעַ חִידוֹת וְנִפְלְאוֹת תְּמִים דֵּעִים – כִּי בְּכָל דּוֹר וָדוֹר הִפְלִיא חַסְדּוֹ אִתָּנוּ, "אֵל יהוה וְיָאֵר לָנוּ" (תהילים קיח כז) עַל יְדֵי הַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר הַשֵּׁם קוֹרֵא בְּכָל דּוֹר וָדוֹר כַּנִּזְכַּר. וְגַם בְּדוֹרֵנוּ זֶה, אֱלֹהֵי הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים לֹא הִשְׁבִּית גּוֹאֵל מִיִּשְׂרָאֵל, וַיְקַנֵּא לְאַרְצוֹ, וְיַחֲמֹל עַל עַמּוֹ. וַיִּשְׁלַח לָנוּ "עִיר וְקַדִּישׁ מִן שְׁמַיָּא נָחִית" (דניאל ד י) – הָרַב הַגָּדוֹל הָאֱלֹהִי הֶחָסִיד, מוֹרִי וְרַבִּי, כְּבוֹד מוֹרֵנוּ הָרַב רַבִּי יִצְחָק לוּרְיָא אַשְׁכְּנַזִּי, זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. מָלֵא תּוֹרָה כָּרִמּוֹן – בְּמִקְרָא, בְּמִשְׁנָה, בְּתַלְמוּד, בְּפִלְפּוּל, בְּמִדְרָשִׁים וְאַגָּדוֹת, בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה. בָּקִי בְּשִׂיחַת אִילָנוֹת, בְּשִׂיחַת עוֹפוֹת, בְּשִׂיחַת מַלְאָכִים. מַכִּיר בְּחָכְמַת הַפַּרְצוּף הַנִּזְכַּר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי בַּפָּרָשָׁה "וְאַתָּה תֶּחֱזֶה". יוֹדֵעַ בְּכָל מַעֲשֵׂי בְּנֵי אָדָם שֶׁעָשׂוּ, וְשֶׁעֲתִידִים לַעֲשׂוֹת. יוֹדֵעַ בְּמַחְשָׁבוֹת בְּנֵי אָדָם טֶרֶם יוֹצִיאוּם מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל, יוֹדֵעַ עֲתִידוֹת וְכָל הַדְּבָרִים הַהוֹוִים בְּכָל הָאָרֶץ, וּלְמָה שֶׁנִּגְזַר תָּמִיד בַּשָּׁמַיִם. יוֹדֵעַ בְּחָכְמַת הַגִּלְגּוּל – מִי חָדָשׁ, וּמִי יָשָׁן, וְאֵיפַת הָאִישׁ הַהוּא בְּאֵיזֶה מָקוֹם תְּלוּיָה בָּאָדָם הָעֶלְיוֹן, וּבַּאָדָם הָרִאשׁוֹן הַתַּחְתּוֹן. יוֹדֵעַ בְּשַׁלְהֶבֶת הַנֵּר, וְלַהֶבֶת אֵשׁ דְּבָרִים נִפְלָאִים. מִסְתַּכֵּל וְצוֹפֶה בְּעֵינָיו נִשְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים, וּמִתְעַסֵּק עִמָּהֶם בְּחָכְמַת הָאֱמֶת. מַכִּיר בְּרֵיחַ הָאָדָם כָּל מַעֲשָׂיו, עַל דֶּרֶךְ הַהוּא יָנוּקָא בְּפָרָשַׁת בָּלָק. וְכָל הַחָכְמוֹת הַנִּזְכָּרִים הָיוּ אֶצְלוֹ כְּמֻנָּחִים בְּחֵיקוֹ בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה, בִּלְתִּי יִצְטָרֵךְ לְהִתְבּוֹדֵד וְלַחֲקֹר עֲלֵיהֶם! "וְעֵינַי רָאוּ וְלֹא זָר" (איוב יט כז) דְּבָרִים מַבְהִילִים – לֹא נִרְאוּ וְלֹא נִשְׁמְעוּ בְּכָל הָאָרֶץ מִימֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְעַד הֵנָּה. וְכָל זֶה הִשִּׂיג שֶׁלֹּא עַל יְדֵי שִׁמּוּשׁ בְּקַבָּלַה מַעֲשִׂית חָס וְשָׁלוֹם – כִּי אִסּוּר גָּדוֹל יֵשׁ בְּשִׁמּוּשָׁם! אָמְנָם כָּל זֶה הָיָה מֵעַצְמוֹ, עַל יְדֵי חֲסִידוּתוֹ וּפְרִישׁוּתוֹ, אַחֲרֵי הִתְעַסְּקוֹ יָמִים וְשָׁנִים רַבִּים בִּסְפָרִים "חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים" בַּחָכְמָה הַזֹּאת. וַעֲלֵיהֶם הוֹסִיף חֲסִידוּת וּפְרִישׁוּת וְטָהֳרָה וּקְדֻשָּׁה – הִיא הֱבִיאָתוּ לִידֵי אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא שֶׁהָיָה נִגְלֶה אֵלָיו תָּמִיד, וּמְדַבֵּר עִמּוֹ פֶּה אֶל פֶּה, וְלִמְּדוֹ זֹאת הַחָכְמָה, וּכְמוֹ שֶׁאֵּרַע לְהָרַאֲבָ"ד זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה כַּנִּזְכַּר לְעֵיל בְּשֵׁם הָרֵקַנְטִי. וְאַף אִם פָּסְקָה נְבוּאָה, רוּחַ הַקֹּדֶשׁ עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ ז"ל לֹא פָּסַק – וּכְמוֹ שֶׁהוּבָא בְּפָסוּק נְבִיאִים עַל פָּסוּק "וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה" (שופטים ד ד): 'תַּנָּא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ – מֵעִיד אֲנִי עָלַי שָׁמַיִם וָאָרֶץ, הֵן אִישׁ אוֹ אִשָּׁה וְכוּ', אֲפִילוּ עֶבֶד, אֲפִלּוּ שִׁפְחָה – הַכֹּל לְפִי מַעֲשָׂיו, מִיָּד רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שׁוֹרָה עָלָיו'. וְעַל דֶרֶךְ זֶה הִזְכִּירוּ גַּם כֵּן שָׁם עַל פָּסוּק "וְאֵלֶּה דִּבְרֵי דָּוִד הָאַחֲרוֹנִים" (שמואל ב' – כג א), עַיֵּן שָׁם. גַּם נִזְכַּר בְּהַקְדָּמַת הַתִּיקּוּנִין בִּכְתִיבַת יָד וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: 'וְאַנְתְּ אֵלִיָּהוּ עָתִיד לְאִתְגַּלְּיָיא בְּסוֹף יוֹמַיָּא. וְאִית מַאן דְּעָתִיד לְאִתְגַּלְּיָיא לֵיהּ אַפִּין בְּאַפִּין, וְאִית מַאן דְּעָתִיד לְאִתְגַּלְּיָיא לֵיהּ בִּטְמִירוּ, בְּעֵין הַשֵּׂכֶל דִּילֵיהּ וְכוּ'.

וְהִנֵּה מִלְּבַד הַחֲקִירוֹת וְהַנִּסְיוֹנוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר רָאִינוּ בְּעֵינֵינוּ מִן הָרַב הַנִּזְכַּר זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, הִנֵּה הַדְּרוּשִׁים וְהַדְּבָרִים עַצְמָם אֲשֶׁר בְּחִבּוּרִי זֶה יְעִידוּן, יַגִּידוּן, וְכָל רוֹאֵיהֶם יַכִּירוּם – כִּי דְּבָרִים עֲמֻקִּים וְנִפְלָאִים כָּאֵלֶּה אֵין יְכֹלֶת בְּשֵׂכֶל אֱנוֹשִׁי לְחַבְּרָהּ, אִם לֹא בְּכֹחַ הַשְׁפָּעַת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ ז"ל. וּלְמַעַן אַל יָשֵׁת לִבְּךָ אֶל אֲשֶׁר תִּמְצָא בִּקְצָת סִפְרֵי הַמְקֻבָּלִים הַמְחַבְּרִים עַל פִּי עִיּוּן שִׂכְלָם הָאֱנוֹשִׁי אָכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ וְאַשְׂכִּילְךָ בְּדֶרֶךְ זוֹ תֵּלֵךְ בְּאֹרַח מִישׁוֹר. הִנֵּה הַחָכְמָה הַזֹּאת הָיְתָה נִגְלֵית בְּאִתְגַּלְיָא עַד פְּטִירַת הָרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וּמֵאָז וָאֵילָךְ נִסְתַּם חָזוֹן, כַּנִּזְכַּר לְעֵיל מֵאוֹתוֹ הַמַּאֲמָר דְּפָרָשַׁת וַיְחִי (דַּף ריז ע"א) – כַּאֲשֶׁר רָאָה בְּחֶזְיוֹן חֲלוֹמוֹ רַבִּי יְהוּדָה לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי דַּהֲוָה סָלִיק עַל אַרְבַּע גַּדְפִין מִתְתַּקְנָן, וְסֵפֶר תּוֹרָה עִמֵּיהּ, וְלָא שָׁבִיק כָּל סִפְרֵי רָזִין עִלָּאִין וַאֲגַדְתָּא, דְּלָא סָלִיק לוֹן בַּהֲדֵיהּ וְכוּ', וְאָמַר: 'וַדַּאי מִדְּשָׁכִיב רִבִּי שִׁמְעוֹן, חָכְמְתָא אִסְתַּלְּקַת מֵאַרְעָא וְכוּ' וְלָא אִשְׁתָּאַר בְּעַלְמָא, בַּר כְּמָה דִכְתִיב: "קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְגוֹ" (שְׁמוֹת טז לג) – לְמִשְׁמֶרֶת לְאַצְנָעוּתָא וְכוּ'. וְכָל אֶחָד מֵהַחֲכָמִים הַיּוֹדְעִים בַּחָכְמָה הַזֹּאת, מֵאָז וָאֵילָךְ הָיוּ עוֹסְקִים בָּהּ בְּהֶסְתֵּר גָּדוֹל וְלֹא בְּאִתְגַּלְיָא – וְלֹא הָיָה מְגַלֶּה אוֹתָהּ אֶלָּא לְתַלְמִידוֹ הַיָּחִיד בְּדוֹרוֹ, וְאַף זֶה בְּרָאשֵׁי פְּרָקִים מִפֶּה אֶל פֶּה – מְגַלֶּה טֶפַח וּמְכַסֶּה אֶלֶף טְפָחִים! וְהָיְתָה הַחָכְמָה הַזֹּאת מִתְמוֹטֶטֶת וּמִתְמַעֶטֶת וְהוֹלֶכֶת מִדּוֹר לְדוֹר עַד הָרַמְבָּ"ן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, אַחֲרוֹן הַמְקֻבָּלִים הָאֲמִתִּיִּים.

וְהִנֵּה כָּל סִפְרֵי הַגְּאוֹנִים כְּמוֹ רַבֵּינוּ הַאי גָּאוֹן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה וַחֲבֵרָיו כֻּלָּם נְכוֹחִים לַמֵּבִין אֵין בָּהֶם נִפְתָּל וְעִקֵּשׁ, אֲבָל דִּבְרֵיהֶם בְּתַכְלִית הַהֶעְלֵם. וְכֵן כָּל דִּבְרֵי אוֹתָם הַחֲכָמִים שֶׁזָּכַרְנוּ לְעֵיל בְּשֵׁם הָרֵקַנְטִי, שֶׁהָיָה נִגְלֶה עֲלֵיהֶם אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה – כֻּלָּם דִּבְרֵי אֱמֶת, וְגַם הֵם סְתוּמִים בְּחֶזְקַת הַיָּד. גַּם פֵּירוּשׁ סֵפֶר יְצִירָה שֶׁמְּכֻנֶּה בְּשֵׁם הָרַאֲבָ"ד זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, עִם הֱיוֹת שֶׁחִבְּרוֹ חָכָם אֶחָד אַשְׁכְּנַזִּי וְאֵינָם דִּבְרֵי הָרַאֲבָ"ד – עִם כָּל זֶה דְּבָרָיו אֲמִתִּיִּים, וְגַם הֵם סְתוּמִים וְנֶעֱלָמִים. גַּם סֵפֶר הַנִּקְרָא 'בְּרִית הַמְּנוּחָה' הוּא נַעֲשֶׂה עַל דֶּרֶךְ הַנִּזְכַּר לְעֵיל, כְּעִנְיַן מוֹרִי וְרַבִּי זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה – כִּי נִגְלָה אֵלָיו נִשְׁמַת צַדִּיק אֶחָד וְהָיָה מְלַמְּדוֹ. וְכָל דְּבָרָיו סְתוּמִים וַחֲתוּמִים, כִּי "נֶאֱמַן רוּחַ מְכַסֶּה דָּבָר" (משלי יא יג) הָיָה, "וְעָמֹק עָמֹק מִי יִמְצָאֶנּוּ" (קהלת ז כד)! גַּם הַחִבּוּר שֶׁעָשָׂה הָרַמְבָּ"ן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה אֱמֶת וְיַצִּיב וְנָכוֹן וְקַיָּם לְמִי שֶׁיְּבִינֵהוּ – כַּאֲשֶׁר הוּא עַצְמוֹ כָּתַב שָׁם בְּהַקְדָּמַת חִבּוּרוֹ, וּזְכַרְנוּהָ אֲנַחְנוּ לְמַעְלָה. וְהִנֵּה כָּל סִפְרֵי הַמְקֻבָּלִים הָאַחֲרוֹנִים שֶׁהָיוּ אַחַר הָרַמְבָּ"ן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה אַל תִּקְרַב אֲלֵיהֶם, כִּי מִן הָרַמְבָּ"ן וָאֵילָךְ נִסְתְּרָה דֶּרֶךְ הַחָכְמָה הַזֹּאת מֵעֵינֵי כָּל הַחֲכָמִים, וְלֹא נִשְׁאַר בָּהֶם כִּי אִם קְצָת עַנְפֵי הַקְדָּמוֹת בִּלְתִּי שָׁרְשֵׁיהֶם, וַעֲלֵיהֶם בָּנוּ הַמְקֻבָּלִים הָאַחֲרוֹנִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה דִּבְרֵיהֶם בְּשֵׂכֶל אֱנוֹשִׁי. וּמֵעַצְמְךָ תּוּכַל לָדַעַת לַעֲמֹד עַל הַמִּבְחָן – כִּי הַמְעַיֵּן הֶחָרִיף יוּכַל לִכְלֹל וְלֵידַע רֹב הַקְדָּמוֹתֵיהֶם וּכְלָלֵיהֶם בְּ-ד' אוֹ ה' יָמִים, וְכָל דִּבְרֵיהֶם כֵּפֶל הָעִנְיָן בְּמִלּוֹת שׁוֹנוֹת. וְכָל פְּרִי הַקְדָּמָתָם הִיא הֱיוֹת עֶשֶׂר סְפִירוֹת נִמְצָאוֹת, וְחִבְּרוּ תִּלֵּי תִּלִּים שֶׁל סְפָרִים בָּעִנְיָן אֲשֶׁר כְּלָלוּת דִּבְרֵיהֶם יִכָּתְבוּ בְּ-ב' אוֹ בְּ-ג' קוּנְטְרֵסִים – וְלֹא כֵן מָצִינוּ בָּרִאשׁוֹנִים.

וּכְמוֹ שֶׁכָּתְבוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל פָּסוּק "קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים" (שיר השירים ה יא) – שֶׁהָיָה רַבִּי עֲקִיבָא 'דּוֹרֵשׁ עַל כָּל קוֹץ וְקוֹץ תִּלֵּי תִּלִּים שֶׁל הֲלָכוֹת'. גַּם רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא הָיוּ אוֹמְרִים: 'אִם יִהְיוּ כָּל הַשָּׁמַיִם גְּוִילִים וְכָל הַיָּמִים דְּיוֹ וְכָל הַקָּנִים קֻלְמוֹסִים וְכָל בְּנֵי אָדָם לַבְלָרִין, לֹא יַסְפִּיקוּ לִכְתֹּב מַה שֶּׁקִּבַּלְתִּי מֵרַבּוֹתַי, וְלֹא חָסַרְתִּי מֵהֶם כְּכֶלֶב הַמְלַקֵּק בַּיָּם, וּכְמִכְחוֹל בִּשְׁפוֹפֶרֶת, וּכְמֵרִיחַ בְּאֶתְרוֹג' כַּנִּזְכַּר. עַיֵּן בְּמִדְרָשׁ שִׁיר הַשִּׁירִים רַבָּה. כִּי הִנֵּה הַתּוֹרָה שְׁמוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ, הוּא וְנִקְרָא תּוֹרָה עַל שֵׁם 'הוֹרָאָה' – שֶׁהִיא לְהוֹרוֹת עַל בּוֹרְאָהּ יִתְבָּרַךְ מַה הוּא, וּמַה עִנְיָנוֹ. וּכְמוֹ שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ אֵין לוֹ רָשׁוּת וְסוֹף, כֵּן אֵין לְתוֹרָתוֹ קִצְבָּה וְשִׁעוּר, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב "אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּה וּרְחָבָה מִנִּי יָם" (איוב יא ט). וְאַנְשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ לִי – אַל יֶהֶרְסוּ אֶל הַשֵּׁם לִרְאוֹת בְּסִפְרֵי הָאַחֲרוֹנִים הַבְּנוּיִים עַל פִּי הַשֵּׂכֶל הָאֱנוֹשִׁי! וְשׁוֹמֵעַ לִי יִשְׁכֹּן בֶּטַח וְשַׁאֲנָן מִפַּחַד רָעָה.

וְלָכֵן אֲנִי הַכּוֹתֵב הַצָּעִיר חַיִּים וִיטַאל, רָצִיתִי לְזַכּוֹת אֶת הָרַבִּים בְּהֶעְלֵם נִמְרָץ, וְהַמַּשְׂכִּילִים יָבִינוּ. וְקָרָאתִי שֵׁם הַחִבּוּר הַזֶּה עַל שְׁמִי סֵפֶר 'עֵץ חַיִּים', וְגַם עַל שֵׁם הַחָכְמָה הַזֹּאת הָעֲצוּמָה חָכְמַת הַזֹּהַר הַנִּקְראֵת 'עֵץ חַיִּים' – וְלֹא 'עֵץ הַדַּעַת' כַּנִּזְכַּר לְעֵיל. בַּעֲבוּר כִּי בַּחָכְמָה הַזֹּאת טוֹעֲמֶיהָ חַיִּים זָכוּ, וְיִזְכּוּ לְאַרְצוֹת הַחַיִּים הַנִּצְחִיִּים. וּמֵעֵץ הַחַיִּים הַזֶּה מִמֶּנּוּ תֹּאכֵל, "וְאָכַל וְחַי לְעוֹלָם" (בראשית ג כב).

וְאַשְׂכִּילְךָ וְאוֹרְךָ דֶּרֶךְ זוֹ תֵּלֵךְ – דַּע, מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר מוֹרִי זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא הֵחֵל לְגַלּוֹת זֹאת הַחָכְמָה, לֹא זָזָה יָדִי מִתּוֹךְ יָדוֹ אֲפִלּוּ רֶגַע אֶחָד. וְכָל אֲשֶׁר תִּמְצָא כָּתוּב בְּאֵיזֶה קוּנְטְרֵסִים עַל שְׁמוֹ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה וְיִהְיֶה מֶנַגֵד מַה שֶּׁכָּתַבְתִּי בַּסֵּפֶר הַזֶּה – טָעוּת גָּמוּר הוּא, כִּי לֹא הֵבִינוּ דְּבָרָיו! וְאִם יֵשׁ בָּהֶם אֵיזֶה תּוֹסְפוֹת שֶׁאֵינוֹ חוֹלֵק עִם סִפְרֵנוּ זֶה, אַל תָּשִׁית לִבְּךָ בְּקֶבַע אֵלָיו – כִּי שׁוּם אֶחָד מֵהַשּׁוֹמְעִים אֶת דִּבְרֵי קָדְשׁוֹ לֹא יָרְדוּ לְעֹמֶק דְּבָרָיו וְכַוָּנָתוֹ, וְלֹא הֱבִינוּם בְּלִי שׁוּם סָפֵק! וְאִם יַעֲלֶה בְּדַעְתְּךָ לַחֲשֹׁב שֶׁתּוּכַל לִבְרֹר הַטּוֹב וּלְהַנִּיחַ הָרַע – "אֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן" (משלי ג ה)! כִּי אֵין הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ מְסוּרִים אֶל לֵב הָאָדָם כְּפִי שֵׂכֶל אֱנוֹשִׁי, וְהַסְּבָרָא בָּהֶם סַכָּנָה עֲצוּמָה, וִיחַשֵּׁב בִּכְלַל קוֹצֵץ בַּנְּטִיעוֹת חָס וְשָׁלוֹם. לָכֵן הִזְהַרְתִּיךָ! וְאַל תִּסְתַּכֵּל בְּשׁוּם קוּנְטְרֵסִים הַנִּכְתָּבִים בְּשֵׁם מוֹרִי זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, זוּלָתִי בַּמֶּה שֶׁכָּתַבְנוּ לְךָ בַּסֵּפֶר הַזֶּה – וְדַי לְךָ בְּהַתְרָאָה זֹאת!

וְרָאִיתִי לְחַלֵּק הַסֵּפֶר לִשְׁנֵי חֲלָקִים, וְכָל חֵלֶק מֵהֶם יִתְחַלֵּק לְאַרְבָּעָה שְׁעָרִים. הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן יִתְחַלֵּק לְאַרְבָּעָה שְׁעָרִים, וְאֵלּוּ הֵם: הַשַּׁעַר הָאֶחָד – בַּמֶּה שֶׁהֶעְתַּקְתִּי מִכְּתִיבַת יַד מוֹרִי זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא עַצְמוֹ שֶׁבֵּאֵר כַּמָּה מַאֲמָרִים וְכַמָּה דְּרוּשִׁים. הַשַּׁעַר הַשֵּׁנִי – בַּהַקְדָּמוֹת שֶׁשָּׁמַעְתִּי מִפִּי מוֹרִי זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. הַג' – בְּבֵאוּר כַּמָּה מַאֲמָרִים מִן סֵפֶר הַזֹּהַר וְסֵפֶר הַתִּיקּוּנִים וּשְׁאָר מַאַמְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּתַלְמוּד וּבְאַגָּדוֹת. הַשַּׁעַר הַד' – בְּבֵאוּר פְּסוּקִים נִפְרָדִים בְּכָל הַכ"ד סְפָרִים. וְהַחֵלֶק הַב' גַּם הוּא נֶחֱלָק לְד' שְׁעָרִים: הַשַּׁעַר הָא' – בְּבֵאוּר כַּוָּנַת הַתְּפִלּוֹת שֶׁל הַחֹל, וְשֶׁל הַשַּׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים, וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים, וַחֲנֻכָּה וּפוּרִים, וְכָל הַמַּעֲשִׂים וְהַמִּצְווֹת הַנְהוּגוֹת בְּכָל זְמַנִּים אֵלּוּ. הַשַּׁעַר הַשֵּׁנִי – בְּבֵאוּר טַעֲמֵי קְצָת מִצְווֹת, וְסִדַּרְתִּים כְּפִי מְקוֹמָם בְּכָל פָּרָשָׁה מִסְפָּר פַּרְשִׁיּוֹת. הַשַּׁעַר הַג' – שַׁעַר רוּחַ הַקֹּדֶשׁ. בְּיִחוּדִים וְהַנְהָגוֹת לְקַבֵּל וּלְהַשִּׂיג רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וּבִקְצָת כַּוָּנוֹת וְתִקּוּנִין עַל קְצָת עֲבֵרוֹת, וּדְבָרִים אֲחֵרִים, וּלְהוֹדִיעַ עִנְיַן חָכְמַת הַפַּרְצוּף מָה עִנְיָנָהּ, וְכַיּוֹצֵא בָּהּ. הַשַּׁעַר הַד' – דְּרוּשׁ הַגִּלְגּוּל, וּבָהּ יוֹדִיעַ גַּם כֵּן שָׁרְשֵׁי נְשָׁמוֹת פְּרָטִיִּים שֶׁל הַנְּבִיאִים וְתַנָּאּים וְאָמוֹרָאִים.

וְדַע, כִּי אַף עַל פִּי שֶׁחִלַּקְתִּי הַחִבּוּר הַזֶּה לְח' שְׁעָרִים, זֶהוּ עַל דֶּרֶךְ כְּלָלוּת. אָמְנָם אֵין לְךָ אוֹת וְאוֹת שֶׁאֵין בּוֹ הַקְדָּמוֹת, וְאֵין לְךָ שַׁעַר וְשַׁעַר שֶׁלֹּא נִכְלָל מִכָּל הַח' שְׁעָרִים, וּכְמוֹ שֶׁתִּרְאֶה בְּעֵינֶיךָ בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם בַּהַקְדָּמָת מְבוֹא שְׁעָרִים – וְהֵם הַקְדָּמָה כּוֹלְלֶת כָּל הַסְּפָרִים. וְיִהְיֶה נֶחֱלָקִים עַל דֶּרֶךְ א"ב ג"ד, וְאַחַר כָּךְ יִהְיֶה ז' הֵיכָלוֹת, וְהֵן: הֵיכַל אָדָם קַדְמוֹן, הֵיכַל נְקוּדִים, הֵיכַל כֶּתֶר, הֵיכַל אַבָּא וְאִמָּא, הֵיכַל זְעֵיר אַנְפִּין, הֵיכַל נוּקְבָא וְלֵאָה, וְדוֹר הַמִּדְבָּר מַטֶּה וְסֶלַע, וּמִן הֵיכַל כְּלָלוּת אֲ'צִילוּת בְּ'רִיאָה יְ'צִירָה עֲ'שִׂיָּה. אַחַר כָּךְ כָּל הֵיכָל נֶחֱלָק לִשְׁעָרִים – הֵיכַל אָדָם קַדְמוֹן, שַׁעַר עֲצְמוּת, שַׁעַר אֹזֶן חֹטֶם פֶּה, שַׁעַר הָעֲקוּדִים כוּ', סָלִיק הַהַקְדָּמָה. גַּם צָרִיךְ שֶׁתֵּדַע כִּי בְּסוֹף כָּל שַׁעַר וְשַׁעַר כָּתַבְתִּי כַּמָּה דְּרוּשִׁים שֶׁקִּבַּלְתִּי וְשָׁמַעְתִּי מִפִּי קְצָת תַּלְמִידֵי מוֹרִי זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא שֶׁשָּׁמְעוּ מִפִּיו בְּאֵיזֶה זְמַן שֶׁאֲנִי לֹא הָיִיתִי יוֹשֵׁב שָׁם, וְרָאִיתִי לְכָתְבָם בְּכָל סוֹף כָּל שַׁעַר וְשַׁעַר כְּפִי עִנְיָנוֹ.

עַד כָּאן הַקְדָּמַת רַבֵּינוּ מהרח"ו

 זִכְרוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא