ספר

בעיר קראקא

הקדמה

גם מי ששקע בעמקי הטומאה, והוא עמוס בחטא ושרוי בתהום השפלות, יכול לפרוץ לו דרך תשובה, להטהר ולהזקק, להמריא עד שמי שמים ולהגיע למעלות קדושים וטהורים

בעל מגלה עמוקות

הגאון ר' נתן נטע שפירא נולד בשנת שמ"ה. הוא הי' נכדו של ר' נתן נטע שפירא הקודם, שכיהן ברבנות בעיר הורודנא וחיבר פירוש על הספר שערי דורא וגם פירוש על רש"י על התורה בשם "אמרי שפר".

בשנת שע"ז התחיל לכהן כרבה של קראקא, שם החזיק ישיבה גדולה ועל תלמידיו הרבים נמנה גם הגאון ר' שבתי כהן (הש"ך). בנוסף לגאונותו בנגלה היה גם מפורסם בתור גאון בתורת הקבלה, וידוע כאיש קדוש וטהור.

חידושיו על הרי"ף בשם "חדושי אנשי שם" מודפסים בכל השסי"ם. אולם הוא ידוע בעולם בעיקר בגלל ספרו "מגלה עמוקות", אשר בו הוא מפרש את הפסוק "ואתחנן" במאתיים חמשים ושתיים פנים. גם פירושו על התורה נושא את השם "מגלה עמוקות".

נתבקש לישיבה של מעלה יום ד' אב שנת שצ"ג, בהיותו רק בן ארבעים ושמונה שנים. על המצבה שלו חרות בין השאר: "הוא שאומרים עליו שדבר אתו אליהו פנים אל פנים", זי"ע.

מאורע מסעיר שהתרחש בתקופת הגאון הצדיק ר' נתן נטע שפירא זצ"ל בעל "מגלה עמוקות"

יסורי יתומים

בשנת שמ"א לאלף הששי נפטר בקראקא קצב אחד והשאיר אחריו יתום קטן כבן ארבע. על יתום זה נכמרו רחמיו של אחד מדודיו, קצב גם הוא, והכניס אותו לביתו. הדוד הזה היה אדם קשה מאוד, בור וגס רוח, ונוסף לכך גם גידל בביתו עוד יתום שני. המילה "גידל" באה רק לתפארת המליצה. למעשה העמיס על כתפי היתומים הרכים את העבודות הקשות ביותר, ויחד עם זאת לא נתן להם מספיק לחם לאכול ולא בגד ללבוש ולא נעלים לרגליהם.

השכם בבוקר, בעוד בחוץ שוררת אפלה, נאלצו היתומים להנתק מהשינה המתוקה, לקום מהמיטה וללכת לאיטליז, שם הוטלו עליהם עבודות שחורות.

בחורף היה הכפור "חותך" באצבעותיהם כמו בסכינים, בעת שהם ניקו את הכלים במים קרים כקרח. אילו היו ישנים יותר ומקבלים יותר מזון, לא היה הקור גורם להם סבל כה קשה. אך הם אף פעם לא ישנו שינה מספיקה ואף פעם לא אכלו לשובע. תמיד היו סובלים מקור וחיוורים מחמת חוסר שינה וחרפת רעב.

הדודה לא היתה יותר טובה מהדוד. "קדחת" נתנה להם לאכול… וכאשר אחד מהיתומים היה נופל אין אונים מרעב ומקור, היו "מחזירים אותו לתחיה" על ידי מכות ומהלומות ומזהירים אותו לעבוד במרץ ולא להתעצל.

רעב בין עיניהם

היתומים גדלו ללא תורה ולא לימדו אותם שום דבר. הם היו רחוקים מכל זיק של יהדות: לא ידעו מהי תפלה ומה זה מנהג יהודי, ואף לא לקרות את האלף בית. כשהם הגיעו לתקופת ההתבגרות, הם התחילו להבין עד כמה עלובים חייהם ומה קשה גורלם. הרגישו את עצמם מושפלים ונחותים, מוזנחים ובודדים ללא אח וריע שיריבו את ריבם. תנאי חייהם המרים הפכו אותם למין ארחי-פרחי מסרבלים ומגושמים. הרעב הציץ תמיד מבין עיניהם כמו מעיני זאבים ביער. כולם התרחקו מהם, כי הם נראו כמו ילדי זשאָנגל: מלוכלכים ומגודלי פרע, יחפים, קרועים ובלואים.

באותם הימים היו הרשויות בקראקא גובים מס כבד מבשר כשר, כך שמחירו היה גבוה מאוד, ורק אנשים אמידים היו יכולים להרשות לעצמם את התענוג לאכול בשר בימות החול. אנשים בעלי הכנסות נמוכות היו טועמים בשר רק בשבת. כיון שמרבית הלקוחות באיטליז היו מהשכבות הגבוהות, בעלי הממון, היו שולחים להם את מנות הבשר הביתה. מלאכה זו הוטלה כמובן גם היא על כתפי היתומים. היתה להם איפוא עבודה כפולה: השכם בבוקר היו עובדים עבודת פרך כמה שעות באיטליז עצמו, ולאחר מכן החל משעה שמונה-תשע בבוקר היו יוצאים לחלוקת הבשר בבתי הנגידים.

בסיימם את עבודות-הפנים של האיטליז: להפשיט את העורות, לגרם, לחתוך ולנקר, לנקות ולשטוף  היו מעמיסים על כתפיהם הרכות סלים עם עשרות קילוגרמים של בשר ומריצים אותם למרחקים של פרסאות על פני כל העיר. אם העיזו לבקש שיתנו להם מקודם לאכול, היו הדוד והדודה מפליאים את מכותיהם בגלל "חוצפה שכזו!" ומכריחים אותם לצאת לשליחויותיהם, כשבטניהם מתכווצות מרעב.

"כאשר תביאו את הכסף מחלוקת הבשר, נלעיט לכם את הכרס באוכל"… קבעה הדודה.

לא היתה להם איפוא שום ברירה, והם נאלצו לציית.

בלילה, על משכבי הקש הצוננים היו בוכים על מר גורלם, ומרטיבים את הקש בדמעותיהם, דמעות של יתומים חסרי ישע  אך לבכיים לא היתה אוזן קשבת.

מציאה

פעם מצא אחד היתומים מטבע בעלת ערך ניכר, בתחילה רצה היתום לקנות תמורת המטבע מנה הגונה של אוכל, כדי לאכול פעם בחיים לשבעה, אך לאחר הרהור נוסף, עלה במוחו רעיון לעשות עסק כלשהו עם המטבע, וברווח שיפול בחלקו  לקנות לחם!

הוא הלך לרובע הנוצרים וקנה שם נתח גדול של בשר טרף. ולמחרת בבוקר, כאשר מסר לו הדוד את הסל עם מנות הבשר לחלוקה בין הקונים ולהביא כסף תמורתן, הוא מכר גם את נתח בשר הטרפה שלו בתור בשר כשר, וקיבל מחיר גבוה בהרבה מזה ששילם, את הכסף שהרויח הסתיר הסתר היטב, וכאשר אחיו לצרה חזר גם הוא מסיבובו בין הלקוחות, הוא לקח אותו והלך אתו לרחוב נידח, ושם קנו לחם, גבינה ובירה, ושניהם ערכו סעודה כדת…

הכסף מנין? שאל השני.

מצאתי! היתה התשובה.

והאח-לצרה לא שאל שאלות נוספות…

כעבור זמן מה קנה שוב נתח בשר טרף, שם אותו, למחרת, בין מנות הבשר הכשר  ושוב נפל בחלקו רווח ניכר אחר הצהרים התחמק שום עם עמיתו לרחוב הנידח, קנה דברי מאכל בשפע, שהספיק להם לסעודה דשנה.

היכן השגת כסף, היום? הקשה החבר היתום שוב.

גם היום נפלה לידי מציאה  בא המענה.

כך התנהל הענין כמה ימים: רכישת בשר טרף, עירבובו עם הבשר הכשר ומכירתו במחיר גבוה. צרכני הבשר היו קונים אצלם את הבשר ללא פקפוק, בהיותם בטוחים שהבשר כשר למהדרין. האיטליז של הדוד עמד תחת השגחה מעולה, ואף אחד לא העלה את החשד שעלולים להביא להם בשר ממקום אחר…

נתחי בשר הטרפה הלכו וגדלו מיום ליום, ובד בבד גדלו גם הרווחים. וכך מיום ליום יכלו שני היתומים להרשות לעצמם לבזבז יותר ויותר כסף על ארוחות יקרות ומעדנים משובחים. החבר התחיל לפקפק בקשר למקורות הכסף ויום אחד הטיח בפני מאכיל הטריפה:

"אל תפטם אותי יותר בתירוץ השקוף שאתה מוצא מציאות! קורה שמוצאים פעם, פעמיים, אך לא יום יום! עזוב אותי עם השקרים שלך  אמור לי את האמת, מנין אתה משיג את הכסף?

אך הלה החריש וסירב לגלות את האמת.

"שנינו הננו יתומים באותה מדה!" לחץ עליו החבר "לשנינו אין לא אב ולא אם, לא אח ולא אחות… שנינו שקועים באותו בוץ וגורלנו גורל אחיד, האם אינך יכול לבטוח בי?.

מאכיל הטרפות נתרכך:

הב לי את ידך בתקיעת כף שלא תספר לאף אחד ואז אגלה לך"…

השנים תקעו כף, ולאחר שהחבר נשבע לשמור על הסוד "עד עולם"  סיפר לו הלה על מעשי הנבלה אותם הוא מבצע יום יום כדי להרוויח את הכסף.

תאוות הבצע

כדי להגדיל את ה"עסק" הוא לימד את עמיתו לעכב אצלו סכומי כסף מהפדיון היומי עבור הבשר שהוא מחלק, לקנות בכסף בשר טרפה ולמכרו בתור בשר כשר במחיר גבוה יותר, ולמחרת להחזיר לדוד את הקרן, ולהמשיך לסחור בכספי הרווח, שילכו ויגדלו מיום ליום.

בהיותם בורים גמורים וחסרי חינוך לחלוטין, לא יכלו כלל להעריך את גודל הפשע שהם מבצעים. חוץ מזה היה בכך מעשה שטן כדי להכשיל יהודים מאכילי טריפה, כי ה"עסק" התקדם בצעדי ענק והתפתח והתרחב ללא מעצור. בזה אחר זה הפכו המטבחים של משפחות חרדיות לאין ספור למטבחי טריפה.

במשך שנה שלמה המשיכו שני החברים בתרמיתם הנפשעת: עירבוב בשר טריפה בתוך הבשר הכשר, וכך להגדיל את הפדיון ולשלשל את ההפרש לכיסם.

תאוות הבצע שלהם לא ידעה מעצור, ולמרות שחסכו כבר סכום הגון ע"י מעשיהם המבישים, חיפשו דרכים כיצד להגדיל את ה"עסק". הם נדברו ביניהם שאחד מהם יתחיל בכוונה תחילה לריב עם הדוד ולהחריף את החיכוכים עד כדי שהדוד יסלק אותו מהעבודה, ואז הוא ילך ויציע את עצמו לעבודה באיטליז אחר באיזור מרוחק, אפילו בשכר נמוך ביותר, ולו רק תמורת אוכל בלבד. אין דבר, זה ישתלם! כי על ידי כך תינתן להם האפשרות להפיץ את בשר הטריפה בין הלקוחות החדשים ולגרוף רווחים נוספים.

פרובוקצי'

אומר ועושה: היתום המבוגר יותר פתח בכוונה בשורה של פעולות פרובוקטיביות כדי לעורר את חמתו של הדוד. הוא עבד באיטיות משגעת, רטן כל הזמן ועשה "משגים" על כל צעד ושעל. כשהדוד היה מעיר לו על כך, היה עונה בחוצפה ובהתרברבות ובצפצוף ארוך… לבסוף נתמלאה הסאה, והדוד סילק אותו מהעבודה ושלח אותו "לכל הרוחות"…

הוא השאיר איפוא את כל הקונים בשביל חברו והוא עצמו הלך לקצב השני של קראקא והצליח להתקבל לעבודה אצל קצב אחר, שגם באיטליזו מכרו רק בשר כשר למהדרין…

כאן חזר מחדש התהליך המביש. כאשר שלח אותו ה"בוס" החדש לחלק כמות של כך וכך קילוגרמים בשר כשר, הוסיף משלו כמה נתחים של בשר טרפה שרכש לפני כן אצל הגוים במחיר זול, ומכר גם אותן בתור בשר כשר במחיר יקר  ואת הרווח הנקי מהפרשי המחירים היה משלשל לכיסו.

שני החברים, למרות שעבדו באיטליזים רחוקים זה מזה, המשיכו בחשאי להיות שותפים בעסקיהם השפלים. הם נשבעו זה לזה בתקיעת כף לא להעלים זה מזה אף פרוטה אחת. הם היו נפגשים לעתים קרובות, במקומות מיועדים, נסתרים מעין זרים, כדי לספור את צרורות כספיהם ולסכם את הרווחים, וכן ללבן "בעיות עסקיות": כיצד לתכנן את הענינים, והיכן להשיג בשר טריפה והאיטליז שלנו ילך וישגשג, עד שנהפוך שנינו לקצבים גדולים! אם נשקיע אותם מאמצים ואותו עמל ויגע, שאנו מבזבזים עכשיו בשביל אחרים, כדי לבנות את עצמנו  נגיע לבסוף לעושר רב!".

בהתאם לתכנית שתוכננה מראש, השאיר היתום הצעיר את הרגל באמצע הניסור, ובהכריזו שהוא עוזב את העבודה ברגע זה כדי להיות שותף עם חבירו, הסתלקו שניהם מהאיטליז.

אטליז משלהם

הם שכרו להם חנות בשביל איטליז, קנו להם עגל והביאו אותו לשחיטה בבית המטבחיים, שילמו עבור השחיטה והבדיקה המהודרת למהדרין מן המהדרין, וכן את כל ההיטלים והמסים הגבוהים, שייקרו מאוד את הבשר, ובעת ובעונה אחת שכרו מחסן במרתף של בנין באיזו סמטה נדחת באיזור מרוחק ברובע הנוצרים, מקום שם שחטו בעצמם עגל נוסף, שבשרו עלה להם בזיל הזול, ואח"כ עירבבו את שני סוגי הבשר, מכרו הכל בתור בשר כשר והרויחו כפליים.

קונים היה להם לרוב, הם המשיכו לספק בשר ללקוחות של מעבידיהם לשעבר, ואף רכשו לקוחות חדשים באיזורים המרוחקים ביותר העניקו הנחות על ימין ועל שמאל, השכילו להמציא לצרכנים השונים את החלקים המתאימים, וחילקו עצמות כתוספת חינם, וכולם היו מרוצים, אף אחד לא יכול היה להעלות את החשד הקל ביותר, שיש להם עסק עם מאכילי טריפות מהסוג הגרוע ביותר. היתכן? הרי כל כך הרבה שנים קונים אצלם בשר ואף פעם לא אירעה שום תקלה?.

הם עבדו בזהירות רבה. הקפידו להחזיק באיטליז רק כמויות בשר כאלה שיתאימו לכמות שנשחטה בשבילם בהשגחה המעולה. בכל פעם שהמשגיחים באו לערוך ביקורת, הם מצאו שהכל בסדר ללא כל דופי, את בשר הטריפה החזיקו במחסן נסתר, ומשם היו מוציאים אותו ובאין רואים משווקים ללקוחות.

העסק מתפתח

העסק הלך והתרחב משבוע לשבוע. בערבי שבתות ובערבי חג היו כבר צריכים לשחוט כמה בהמות, כי הביקוש הלך וגבר. עקרות הבית ידעו שאצל שני הקצבים החדשים אפשר לקנות את החלקים הטובים ביותר במחיר הזול ביותר. הודות למוניטין שיצאו לאיטליז שלהם הצליחו לחדור לבתים האמידים ביותר, רכושם הלך וגדל מיום ליום, הם רכשו מיבנה גדול עם רפתות וכן קנו להם דירה בשבילם. סוחרים נכבדים ופריצים מהסביבה היו מבאי ביתם ועשו אתם עסקות גדולות בראשי בקר, צאן וכבשים.

אצל הקצבים האחרים ירד הפדיון במידה ניכרת, והיו כאלה שנאלצו לסגור את עסקיהם בגללם. אף אחד לא היה יכול להתחרות בהם. הם הפכו לבעלי המקצוע המומחים ביותר בענף. קצבים ותיקים היו מצפים ביראת הכבוד למוצא פיהם. השנים התחילו להתלבש יפה ובכל ההידור. שדכנים התדפקו על פתחיהם והציעו להם את השידוכים הטובים ביותר, הם פיזרו נדבות ותרומות לצדקה ולמטרות צבוריות ביד רחבה.

בשעות הקטנות של הלילה הפכו להיות שוב "שוליות" של קצבים, בעמלם קשה, במחסן הסתר שלהם בסמטת הנוצרים, לשחוט, לפשוט את העור, לגרם, לנסר ולחתוך ולהפריד את החלקים של בשר הטריפה: בשעות הבוקר שוב עבדו באיטליז שלהם בבשר הכשר. אך אחר הצהרים, לאחר שגמרו את השיווק והחלוקה של הבשר הכשר והטרף, וכסף הפדיון הגדיש את כיסיהם, התקשטו בבגדי הפאר וצעדו על פני רחובות העיר עקב בצד אגודל ברוב הוד הדר וחשיבות …

שומרי סוד

הם חיו חיי רווקים, ללא אשה וללא ילדים, גם משרתים לא היו להם, כך שאף אחד לא ידע על מעשיהם הנפשעים, ואף צל של חשד לא נפל עליהם.

ברבות הימים נשאו להם נשים, אך גם אז השכילו בתחבולות מתוחכמות, להעלים ולהסתיר את מעשיהם הנתעבים, כך שאף נפש חיה לא ידעה על כך. אחרי החתונה ניהלו את אורח חייהם ביד רחבה כיאה לגבירים בעלי מעמד. ביתם היה פתוח לרווחה, וכל אורח חשוב שהגיע לעיר התאכסן אצלם ונהנה מידם הנדיבה.

הם התגוררו באחד הבתים היפים ביותר
בקראקא. שני השותפים החזיקו דירות פאר גדולות, שתפסו בנין שלם. המשפחות גדלו נולדו להם ילדים, שפוטמו במותרות ובתפנוקים. כשהגיעו לגיל חינוך לקחו בשבילם את המלמדים והמחנכים הטובים ביותר. היה להם מספיק חדרים בשביל מורים פרטיים, ומקומות איכסון בשביל בני ישיבה ותלמידי חכמים. הם רכשו להם כלים נאים ורהיטי פאר. המזנון התמלא יותר ויותר בכלי כסף ובכלי זהב ואגרטלי יקרי ערך.

את הילדים השיאו בגיל צעיר מאוד, והתחתנו עם המשפחות המיוחסות והמכובדות ביותר, כי הכסף היה בשפע רב והם יכלו להבטיח נדוניות גדולות, וגם החזיקו את הזוגות הצעירים על שולחנם, שנים רבות אחרי החתונה, כדי שכספי הנדוניא יושקעו ב"משכנתאות" שהניבו רבית ורבית דרבית… הונם ורכושם גדלו מיום ליום. העסקים הכשרים בלבד הביאו להם הכנסה די והותר כדי לחיות חיי עושר ורוחה, ואילו העסקים השחורים השפלים הכניסו להם הון תועפות.

אחרי שנים רבות בא עליהם כחטף המשבר בעסקיהם המתועבים, הדבר התרחש באופן בלתי צפוי לגמרי.

החתן לומד

פעם חזר אחד מהשותפים מנסיעה מסחרית בעיצומו של החורף. ובהיותו עייף מהדרך וקופא מקור, נכנס בלי משים לאחד מחדרי הבית, מקום שם ישב חתנו הצעיר על יד שלחן עמוס ספרים ולמד בהתמדה. הוא השתהה בחדר כדי להתחמם ותוך כדי כך נמשך כבחבלי קסם אחרי ניגון הגמרא הערב, שהשתפך בחלל האויר, בקולו הדק והצלול של חתנו עול-הימים, בנעימה לבבית, שהקסימה אותו כל כולו.

לפתע הוא שומע מבין צלילי המנגינה, קטעי מאמרים שחתנו משנן מתוך הספרים:

"האוכל חלב או בשר טריפה חייב כרת! על עבירה זו אפשר לכפר ע"י תשובה, אך אם לא עשה תשובה הריהו נכרת מהעולם ואינו מגיע למחצית שנותיו, ברם גם מיתה אינה מעבירה את העוון כליל, והוא חייב לרדת לגהינום ולהישרף במדורים השונים כדי להיטהר מהחטא ולזכות לכפרה מלאה".

"במה דברים אמורים?" המשיך החתן "אם אכל את המאכלות האסורות בשוגג, בלי כוונה, אבל אם חטא במזיד וגם החטיא את האחרים טרפות בזדון, הרי גם התשובה אינה מועילה, אין לו חלק לעולם הבא ואינו קם בתחיית המתים. הוא נידון להיקלע בכף הקלע לנצח נצחים! גיהנום כלה והם אינם כלים"…

הרהורי חרטה

זעזוע עמוק עבר בלבו של החותן הבור והעם הארץ, מאכיל הטרפות, בהאזינו לדברים שחתנו ציטט מתוך הספרים הקדושים, הוא שקע בכורסה כשפניו סמוקים מרוב בושה, והרהורים כבדים מילאו את מוחו, הוא התחיל לתאר לעצמו מה צפוי למאכיל טריפות כמוהו כשיבוא בפני בית דין של מעלה, יורידו אותו לאלתר לשאול תחתיות כדי להיצלות לנצח באש הגיהנום. תשובה אינה קיימת בשבילו, גם לאחר ביאת המשיח, כאשר כל המתים, ואפילו הרשעים והפושעים (שכבר מירקו את עוונם) יקומו מקבריהם בתחיית המתים, אבל הוא יוסיף להיקלע ללא הרף בכף הקלע. אש הגהינום יכלה, ואילו הוא, ימשיך להיות נידון לייסורי תופת לעולמי עולמים.

אימה חשכה ירדה עליו, הוא הרגיש שמררתו נשפכת בקרבו ונפשו מרה עליו מאד, הוא קם מכורסתו בפיק ברכיים וברגליים כושלות ונכנס למעונו, כשהוא נמצא על סף התמוטטות.

אשתו כמעט הוכתה בהלם למראה דמותו השבורה והרצוצה. פני הקצב שלו, שזרחו תמיד באדמימות שופעת בריאות, היו עתה חוורים כסיד וחרושים קמטי אימה ומועקה, הוא הפיל את עצמו על הספה, עם הפנים למטה ופרץ בבכי מר, צמרמורת עברה בכל גופה לשמע בכיו. הקולות פרצו מפיו בצרימה איומה כמו מתוך גרונו של פר שחוט.

"מה קרה לך?" שאלה אשתו כשהיא רועדת מפחד, "מדוע אתה כל כך בוכה?"

אולם היא לא קיבלה כל מענה. הוא המשיך לבכות ולילל ללא הרף, נחלי דמעות זרמו מעיניו, והוא הלם בשתי אגרופיו עד שמוחו חישב להתפוצץ. הוא צעק בלי הפסק: "אוי לי ואוי לחיי!!!"

השותף מרגיע

האשה רצה לקרוא לשותף, אולי הוא יצליח להציל מפיו מה קרה, השותף בא בריצה וגם הוא נדהם למראה שותפו, השרוע על הספה, מטיח אגרופיו בראשו, ומשמיע יללות כשל חיה פצועה.

"מה אירע לך"? הפגיע בו השותף בטלטלו את כתפיו "אמור מלה!! האם מישהו שדד אותך? האם הסתבכת בעניני כספים? אל דאגה! נוכל לעמוד בכך… יש לנו מספיק"…

גם אשתו ניסתה שוב לדובב אותו בהרעיפה עליו במתק לשון דברי הרגעה מרככי לב:

"הרי לא חסר לנו שום דבר: נתברכנו ב"ה בעושר, כבוד, גדולה, וכלות לשם ולתפארת! דירת פאר עם כל המותרות שאין כמוהו בכל העיר! האנשים הנכבדים ביותר גאים להיות מבאי ביתנו, אוכלים אצלנו ומבלים אצלנו, ואף מקבלים אצלנו את התרומות הגדולות ביותר למוסדות ולמטרות צדקה… אם כן מדוע נפלת פתאום לתוך תהום כזה של יאוש ושברון לב?"

עברה שעה ארוכה עד שמאכיל הטרפות יכול להירגע ולהפסיק את בכיו, כשהרים את פניו היה קשה להכירו, הוא רמז לאשתו שתצא מהחדר, הוא רוצה להמתיק סוד עם שותפו כאשר יצאה אשתו מהחדר והוא נשאר לבדו עם חברו לפשע, פרץ מחדש בבכי תמרורים ללא הפוגות, הוא הרעיד כל גופו אחוז עוית ומתפתל בייסורים, והיה נדמה שהנה יתקוף אותו השבץ…

השותף הסתכל במחזה כשהדם קופא בעורקיו, וציפה בכליון עיניים לשמוע מילה כלשהי שתבהיר את סיבת הבכי האיום הזה.

לבסוף הצליח מאכיל הטריפות במאמצים מרובים להתגבר על התקפת היגון ולשלוט קצת על עצמו, ובגייסו את שארית כוחו, לחש לעבר שותפו:

"אנא תמוך בי, ונצא לגן… נלך הרחק הרחק, כדי שאף אחד לא יקשיב לשיחתנו"…

השניים יצאו לגן הנאה והמטופח, שהושקע בו הון רב, ואשר היה נושא לקנאה גם בין הפריצים העשירים ביותר, הם נכנסו עמוק לתוך חורשת עצים צפופים, ושם מצא מאכיל הטריפות את לשונו:

שותף לצרה

"דע לך, שותפי היקר, שהשטן הוא היצר הרע, לכד אותנו ברשתו… הוא סינוור את עינינו בתאוות הממון ועל ידי כך המיט עלינו שואה שלא ניחלץ ממנה לנצח נצחים! כי נגזר עלינו להיות לדראון לעולמי עולמים! כל כספנו וזהבנו, כל היהלומים ואבני החן, הוילות המפוארות והגנים הפורחים  לא יחלצו אותנו מצרה זו, ולא יוכלו לגרוע במאומה מהסבל האיום המצפה לנו… ויום הדין אינו רחוק! כבר עברנו כמעט את מחצית שנותינו ואין לנו כל סיכוי להאריך ימים… כי שנינו חייבים כרת! זה העונש הראשון בסדרת העונשין שיחולו על ראשינו: להיכרת מן העולם בדמי ימינו! ואם תאמר שהמוות אינו מפחיד אותך, שהרי רק פעם אחת מתים ולא פעמיים, ולא חשוב לך מתי זה קורה? אם כן ידוע תדע שרק אז, דווקא אחרי שנסתלק מן העולם, מוכנים ומזומנים בשבילנו ייסורי תופת כאלה שאי אפשר להעלותם בדמיון אנוש! אלף אלפי מיתות משונות נכונו לנו!…"

וכאן חזר בפניו על הדברים ששמע זה עתה מפי חתנו, שקרא אותם לפי תומו מתוך ספרי הקודש: כל גזר דינו של מי שמאכיל נבלות וטריפות ומחטיא את הרבים, שגם התשובה אינה מכפרת עליו ושאין לו תקנה עולמית, והוא הוסיף בקול דווי מרירות וייאוש:

"הגע בעצמך, זה שלשים שנה אנו מציפים את העיר בבשר טריפה, וכמה מאות ואלפים יהודים תמימים נכשלו על ידינו בעבירות חמורות ביותר! ראה מה גדול כוחו של השטן! עיר כמו קראקא המלאה סופרים וחכמים, צדיקים וחסידים, רבנים ואנשי מעשה, ואף אחד אינו מעלה נגדנו אף חשד קל שבקלים! כולם מבשלים ואוכלים את בשר הפיגול שאנו שוחטים לילה לילה! בני המשפחות החרדיות ביותר קונים אצלנו בשר ללא כל פקפוק, בחתונות המפוארות ביותר, בסעודות בר-מצוה, בסיומי הש"ס, ב'קידושים' של שמחת תורה, שבהם משתתפים יהודים עם שטריימלאך וקפוטות של משי וקטיפה, מעלים על השלחנות נתחי בשר הפיגול שלנו, נבלה וטרפה, חלב ודם! מה יתרון לנו מכל העושר שלנו? האם אנו אוכלים בשתי כפיות בבת אחת? האם הבטן אינה שבעה מלחם ובצלים באותה מידה שהיא שבעת מעוגות קרם ומאומצות בשר הודו? שנות חיינו המעטות חולפות כצל עובר וכענן כלה… ואז נצטרך להתייצב בפני בית דין של מעלה למסור דין וחשבון על מעשינו! ושם לא יועילו לנו שום תירוצים ושום תחבולות! מלאכי חבלה לאין ספור כבר מצפים לנו כדי לענות אותנו בגהינום, בעינויים קשים ונוראים שאין לתארם, כל הסבל והמצוקות של ילדותנו אצל הדוד, יתומים רעבים ויחפים, ייראו כגן עדן לעומת רגע אחד במדורי התופת אשר בשאול תחתי~ת!!…"

לשמע תיאורי זוועה אלה נתקף גם השותף בחרדה עמוקה. גם עליו נפלה אימה חשכה והוא לא ידע את נפשו מרוב פחד מפני העתיד האיום הצפוי לו, ואשר נראה לו ברגע זה מוחשי מאד, ושאין ממנו מנוס.

שעה ארוכה צעדו השניים, בשבילי הגן המפואר, כשראשיהם רכונים, פניהם חרושי יגון ומעיניהם מציץ היאוש, הם החרישו מרוב הלם, כשמחשבות כבדות ונוגות מתרוצצות במוחם. כל אחד ניסה לתאר לעצמו את הסערה שתתחולל במדורי השאול כשהם יובאו לשם לאחר מותם: דודים מיוחדים מלאים זפת רותחת יהיו מוסקים בשבילם, שפודים ענקיים לוהטים ייתחבו לתוך גופותיהם הטמאות, ובהם יקלעו אותם לתוך היורות הרותחות. יגמרו בדוד אחד יוכנסו לדוד שני וכן הלאה בלי סוף ובלי קץ. זעקת השבר שלהם לא יישמעו, אנקת ייסוריהם תפולנה על אזניים אטומות. כל השערים יהיו נעולים בפניהם ושועתם לא תגיע אל כסא הכבוד. כי הם הגרועים ביותר מבין עוברי העבירות. דומה שהרשע המרושע ביותר בעולם, לא ביצע במשך כל ימי חייו פשעים כל כך חמורים כפי שהם עשו. יותר משלשים שנה רצופות האכילו יום יום טרפות לעיר שלמה, בהכשילם אלפי יהודים שומרי מצוות, להיגעל בבשר תועבה ולעבור על איסורים חמורים ביותר!

מחליטים לפנות אל הרב

הם המשיכו לצעוד בדממה כשהם עושים את חשבון נפשם, בודקים ומנתחים את מעשיהם וטובעים בים של חרטה. אחרי הרהורים מרובים וחיטוים עמוקים בתוך נפשם פנימה, קרע אחד השותפים את הדממה באמרו אל חברו:

"אתה יודע מה? הבה ניכנס אל רב העיר ונגלה לפניו את כל לבנו. נתוודה לפניו וודוי מלא על כל עוונותינו ופשעינו ונספר לו על כל המעשים הנתעבים והשפלים שביצענו מאז עמדנו על דעתנו ועד היום הזה, לא נכחד ממנו מאומה! אולי בכל זאת יוכל הרב למצוא בשבילנו פתח לחזור בתשובה.

"אני מוכן לקבל על עצמי כל 'תיקון' שיוטל עלי: לחיות חיי עוני ומצוקה, לענות את נפשי בתעניות, לסבול השפלות ובושות  ובלבד להינצל מהגזר דין הנורא הצפוי לנו כשנסתלק מן העולם. כי איזה ערך יש לסבל ולבזיונות בעולם הזה לעומת ייסורי התופת האין סופיים במדורי השאול בעולם הבא? כאן בעולם הזה יש קץ לכל צרה. שום סבל אינו נמשך ללא סוף. ואילו בעולם הבא נמשך כל דבר לנצח נצחים!

"אין לנו שום עצה אחרת! אנו חייבים להפסיק מיד את העסק הנתעב, ולנסות בכל הדרכים לעשות משהו לתיקון נפשותינו…"

שני השותפים שפכו לא מעט דמעה במשך אותה שיחה של חשבון הנפש ולבסוף קיבלו את ההחלטה האיתנה, ששניהם ביחד ייכנסו באותו ערב אל הרב של קראקא, לההתוודות בפניו על הכל ולבקש ממנו להורות להם דרך לתשובה שלימה, שתכפר על חטאיהם הכבדים.

זעקת שבר

באותה תקופה, בה התרחש הפשע המביש של הפצת בשר הטריפה, ישב על כס הרבנות בקראקא הצדיק והמקובל הקדוש רבי נתן שפירא, מחבר ספר הקבלה המפורסם "מגלה עמוקות". הוא היה איש אלקים, קדוש וטהור, שכל רז לא אניס ליה. עיניו הפקוחות והצלולות חדרו כליות ולב וידעו כל מה שמתרחש בסתרי סתרים, הוא היה בקי בחכמת הפרצוף, ובהסתכלו בפני איש יכול לקרוא את מחשבותיו הנסתרות ביותר, כל הסודות והרמזים הכמוסים הכלולים באותיות התורה הקדושה, היו

גלויים וברורים בפניו.

אך במקרה זה כאילו העביר השטן דוק של ערפל על פני עיניו הטהורות של הרב, כדי שהוא לא יבחין במעשים הנוראים המתרחשים סביבו, בעיר שבה כיהן כמרא דאתרא, והוא לא חש ולא הרגיש בפשעים האיומים המבוצעים על ידי שני בעלי בתים חשובים ונכבדים, החוטאים ומחטיאים את הרבים, ומכשילים את היהודים החרדים ביותר באיסורים החמורים ביותר של נבלה, טרפה, חלב ודם.

במשך אותה העת פרצו הרבה פעמים מגפות בקראקא, פעם בין המבוגרים, שנתקפו פתאום במחלות, נפלו למשכב לימים ספורים ונסתלקו מהעולם בדמי ימיהם: ופעם בין ילדים רכים, שעוד לא הספיקו לטעום טעם החיים, וגוועו לפני זמנם.

בעל "מגלה עמוקות", הרב של העיר, היה מכריז לעתים קרובות על ימי תפלה וצום לבטל את רוע הגזרה, ואז חלה הפוגה במכת המגפה לזמן מה, אך כעבור תקופה מסויימת, היתה המגפה מתחדשת ומפילה חללים במספר רב. בית העלמין היה צר מלהכיל את הקברים החדשים לבקרים, של מבוגרים ותינוקות רכים שניספו במגפה.

בעל "מגלה עמוקות", הרועה הנאמן של צאן עדתו הרגיש בחוש, שאי שם במקום סתר לוחשת אש זרה… שחטאים נוראים מתבצעים במיסתרים, ובגללם נשפך חרון אף ה' על כל העיר. אך לגלות, מי, מה, איפה  דבר זה נבצר ממנו, השטן הפעיל את כל כוחות הטומאה כדי להעלים את הפשע מעיניו הבהירות של בעל "מגלה עמוקות".

עוד באותו לילה, בו הופיעו בפתח הבנין של בית דינו, שני הנגידים הגדולים ביותר בעיר, שני הקצבים השותפים, שבידם הרחבה הם החזיקו ותמכו במוסדות צדקה רבים, תלמודי תורה וישיבות.

"ברוכים הבאים!" קיבלו המשמשים את פניהם בכבוד רב, וחשו מיד להודיע לבעל מגלה עמוקות על בואם של שני הגבירים החשובים והנכבדים…

ללא שהיות יתירות הוכנסו תיכף שני הקצבים השותפים לתוך החדר הנאה ביותר בדירת הרב: הושיבו אותם בכורסאות פאר, והרב בעל "מגלה עמוקות" קידם את פניהם בכבוד רב כיאה לנגידים בעלי צדקה כמותם. הרבנית הביאה כיבוד והגישה אל השולחן אך האורחים לא רצו לטעום מאומה, הם לחשו לרב שהם באו לדבר אתו בענין חשוב ביותר, וביקשו להשאר אתו לבד בחדר, כי הם רוצים לגלות לו סוד גדול…

הרב ציוה מיד על כל הנוכחים לעזוב את החדר, הדלת נסגרה, ושני הקצבים נשארו לבד עם הרב.

הרב נדהם

בראש מורד ובפנים להוטים מבושה ובקול רוויי דמעות, גולל אחד מהשותפים את כל הפרשה המבישה, בהתוודותו בפני הרב שזה עשרות שנים שהם מאכילים טרפות לתושבי העיר, וכי כמעט אין בית בקראקא שמטבחו לא נטרף בבשר פיגולים.

הם סיפרו לרב את כל סיפור חייהם על כל פרטיו, את חוויותיהם הקשות של ימי ילדותם כשנשארו יתומים מאב ואם וסבלו חרפת רעב ועד שהעפילו לפסגת העושר. הם תיארו כיצד התחילו להגניב נתחי בשר טריפה קטנים לתוך השקיות של הבשר הכשר; ואיך התקדמו אח"כ והפכו לקצבים עצמאיים, שחטו עגל אחד ע"י שוחט כדת וכדין ועגל שני שחטו בעצמם במחסן סתר בסמטא נידחת, ואז עברו לשחיטת פרה אחת ואחר כך הרבה פרות, חלק כשר וחלק טריפה, ומפיצים יותר ויותר בשר פיגול ומכשילים מאות ואלפים בעבירות חמורות, וכן הם גורפים הון תועפות, וממלאים את בתיהם בכסף וזהב, קונים קרקעות ורוכשים נכס אחר נכס… והעסקים הנתעבים נמשכים ללא מעצור…

בעל מגלה עמוקות הקשיב לסיפורם כשדמו קופא בעורקיו. תחילה לא יכול להאמין למשמע אזניו, תועבה כזו לא תיתכן! אך ככל שהפרשה נגולה בפניו על כל פרטיה ודקדוקיה, נוכח לדעת שאמנם אמת נכון הדבר! נעשתה הנבלה הזאת בישראל!!!

החדר עם שני הקצבים התחיל להסתחרר לנגד עיניו, מעיו נתהפכו בקרבו וכל גופו נתכסה בזיעה קרה, ואז הליט את פניו בשתי ידיו, כשהוא רועד כולו ושיניו דא לדא נקשן… באמצו כל כוחותיו, התמלטה מפיו זעקת שבר קורעת לב:

"אוי לנו ואבוי לנפשנו! מה רבים הם האנשים הכשרים, קדושים וטהורים, תינוקות של בית רבן ועוללים ויונקים חפים מפשע שנגדע פתיל חייהם בגלל מעשים מתועבים אלה! כמה תעניות גזרתי, כמה ימי תפלה קבעתי, כמה השגחנו בשבע עיניים, בדקנו וחקרנו ודקדקנו שלא ידבק בנו שום עוון או חטא, שלא ימצא בתוכנו שורש פורה ראש ולענה, שהשי"ת יסיר מעלינו את חרון אפו והמגפה תיעצר! ומי היה יכול לחלום שהנה פשעים איומים ונוראים כאלה מתבצעים יום יום ושעה שעה ממש מתחת לאף  ואין שומע ואין רואה!!!

"מן השמים העלימו ממני את דבר התועבה! עיני כאילו כוסו בערפל סמיך, כדי שלא אראה ולא אדע".

כאשר שמעו שני השותפים את דברי הרב, שיצאו מתוך לב קרוע ומורתח, וראו כיצד הוא מתפתל ומתייסר מרוב צער ומועקה, פרצו שניהם בבכי תמרורים. גם הצדיק בעל מגלה עמוקות בכה ללא הפוגות, מבלי יכולת להשלים עם המחשבה שדבר איום כזה קרה בתקופה בה הוא מכהן כרב העיר.

לאחר שעיניהם כבר היו תפוחות מרוב בכי, ומעיין דמעותיהם כבר היה יבש, התאושש הרב ונחלץ לפעולה.

"לכו מיד הביתה" צווה על השותפים "ותשברו ותבערו את כל כלי הבשר שלכם, כי הכל טרף! אחר כך תחזרו לכאן!".

נתיצת כלי הבשר

כשהם יצאו הזעיק הרב מיד את השמשים ואת כל בני ביתו ושלח אותם לכל קצווי העיר כדי לפרסם ולהודיע, שלפי פקודת הרב יש לבער ולשבור את כל כלי הבשר, הן כלי החמץ והן כלי הפסח, מבלי להשאיר להם שריד ופליט, גם את הכלים להשריית הבשר וגם את לוחות המליחה יש לשרוף באש! שלא ישאלו למה ומדוע, אלא יעשו כפי שהרב מצווה, מבלי לחוס גם על הכלים היקרים ביותר.

למחרת בבוקר פורסמה פקודת הרב בכל בתי הכנסת ובתי המדרש ובכל השווקים היהודיים בקראקא, הוכרז גם על איסור חמור לקנות בשר מאיזה סוג שהוא, יש לאכול רק מאכלי חלב עד להודעה חדשה. דברי הרב חוזקו על ידי הטלת חרם על מי שימרה את פי הרב ויחוס על כליו.

האוכלוסיה היהודית בקראקא פתחה איפוא באותו יום במיבצע השמדת כלי הבשר; שיברו, כיתתו, שרפו והתיכו ללא רחמים. על כל צעד ושעל התגוללו ערמות של שברי כלים, ובכל רחוב ובכל פינה דלקו מדורות, ולשונות האש ליחכו כלים לאין ספור. היה זה מחזה נורא: אנשים נשים וטף עמדו וזרקו, והטיחו בארץ קערות וצלחות חרסינה יקרות ומערכות כלי אוכל שלמות, שנשברו והתנפצו לרסיסים. בדקו וחיטטו במגירות חבויות ובמטמוני סתר ושלפו משם כלים שלא השתמשו בהם מזה שנים ארוכות, ואף הם הפכו לגל של חרבים מנופצים, בכל קראקא לא נשאר אף כלי בשר אחד לרפואה.

הרב לא הסתכל בפניהם

ואז חזרו שוב שני השותפים אל הרב, בגו שחוח, בראש מורד ובפנים מלאים בושה וכלימה, כדי לשמוע מה יוטל עליהם לעשות הלאה.

הרב לא הסתכל יותר בפרצופם, בהתאם להלכה ש"אסור להסתכל בפני אדם רשע", בצדדו את פניו לעבר הקיר הוא פתח ואמר:

"אני לבד אינני מסוגל להוציא לכם פסק דין של תשובה! כי גדולה אשמתכם עד רום שמים! אני מוכרח לכנס לשם כך בית דין מיוחד של גדולי הרבנים, והם יוכלו אולי להורות לכם דרך כיצד לחזור בתשובה ולכפר על פשעיכם! בינתיים לכו הביתה  ואל תאכלו ואל תשתו אלא כדי לקיים את נפשותיכם. אל תטעמו בשר ואל תשתו יין אלא בשבת בלבד לצאת ידי חובה! עד שיתאספו גדולי הרבנים בקראקא וירכיבו את בית הדין  ואז אשלח לקרוא לכם!"

השנים יצאו מבית הרב שבורים ורצוצים, כשעיניהם כבושות בקרקע ופניהם שחורות כשולי קדרה…

בכל קראקא לא העיז אף אדם לשאול מדוע ציווה הרב לשבור את כל כלי הבשר. כולם קיימו וקיבלו את פקודת הרב במלוא המשמעות וללא כל פקפוק, הם ידעו שאם הרב מצווה לעשות כן  אין להרהר אחריו.

בעל מגלה עמוקות התחיל לשלוח מכתבי הזמנה לגדולי הרבנים, שבהם נתבקשו לבוא לקראקא במועד שנקבע מראש, כדי להתכנס יחד לדון ולפסוק בשאלה קשה ביותר.

כינוס הרבנים

בקראקא, עיר מלאה חכמים וסופרים, לא היה זה חזון בלתי נפרץ, שרבנים וגדולי תורה יתכנסו מפעם לפעם כדי לדון ולהתייעץ בעניני הכלל, כי קראקא היתה אז מרכז של תורה ויהדות. שמם של גאוני התורה מקראקא היה לשם ולתהלה בכל רחבי העולם היהודי. ורבים היו מתלמידי החכמים שנהרו לקראקא כדי לשאוב ממעיין התורה והחכמה של גאוניה וגדוליה. אך ההתכנסות הזאת, הפעם של כל כך הרבה גדולי תורה בבת אחת, ומבלי להודיע מראש במה מדובר, האם זהו ענין של גזירה קשה מצד המלכות, או בעיה מסובכת של היתר עגונה וכדומה  היתה בשביל כולם הפתעה גמורה ועוררה סקרנות רבה וניחושים שונים.

מה קרה?

ביום המיועד, כאשר כל גדולי התורה המוזמנים, כבר התכנסו בביתו של בעל מגלה עמוקות, רבה של קראקא, וכולם מתאמצים לשוא לשלות מה "הולך כאן"… שלח הרב את השמש של בית הדין לקרוא את שני הקצבים השותפים, ועד שאלה הגיעו נתבקשו הרבנים האורחים להיכנס לאולם הגדול של בית המדרש, ולתפוס שם את מקומות הישיבה שהוכנו בשבילם.

שני הקצבים השותפים הגיעו מיד כפקודת הרב, בלווית השמש של בית הדין, ולעיניהם נתגלה מחזה נורא הוד: למעלה בכותל המזרח ישבו בחצי גורן עגולה, רבנים בעלי הדרת פנים, עטורי זקנים ארוכים ופיאות מסוסלות, עם מגבעות עגולות או שטריימלים וגלימות קטיפה רחבות שרוולים וחגורות משי, כשהבאים בשנים שביניהם נשענים על מקלות עם ידיות מוזהבות או מוכספות, וכל דמותם אומרת כבוד והדר. בשעה זו עטו כולם ארשת של רצינות וצפייה דרוכה לקראת הנושא הבלתי ידוע, שעומדים להעלות לפניהם.

דין תורה

בעל "מגלה עמוקות", שבתור מרא דאתרא ישב בראש הקרואים, פנה אל שני הקצבים השותפים, כששפתיו רוטטות מהתרגשות ופניו חיוורים כסיד, וקרא אליהם בקול מעורר פלצות:

"עליכם לחזור כאן עתה בפני בית הדין הגדול על כל סיפור הזוועה כפי שסיפרתם לי".

דממה כבדה רוית אימה השתררה בבית המדרש. שני הקצבים השותפים הורידו את ראשיהם בבושה וביגון. הם לא יכלו יותר לבכות. כי לבותיהם כאילו התאבנו ומקור דמעותיהם היה יבש. בקול חלול כשל בר מינן שיצא מקברו ומבקש תיקון עבור נשמתו החוטאת, פתח אחד מהם את דבריו והשני החרה החזיק אחריו:

"מזה עשרות בשנים אנו משווקים ומפיצים בשר טרף בכל רחבי קראקא! בגלל תאוות הבצע הכשלנו את יהודי העיר בעבירות חמורות ביותר!

"היינו נוחרים בהמות ומנבלים עגלים ומוכרים את בשרם בתור כשר למהדרין מן המהדרין! בשר הטרפה שלנו מצא את דרכו בכל בית יהודי בקראקא! אין בית אשר מטבחו לא נתגעל במאכלי פיגול שסופקו על ידינו. הודות לכך הגענו לרכוש עצום. קנינו לנו בתים, ווילות הדורות הטובלות בגני נוי מטופחים להפליא, מילאנו את דירתנו בכל שכיות החמדה שנפשנו חשקה בהם: רהיטים יקרים כמו בארמונות מלכים, כלי כסף וכלי זהב, תכשיטי פז ויהלומים נוצצים. באנו בקשרי חיתון עם המשפחות המיוחסות ביותר, חילקנו גם סכומי כסף גדולים לצרכי צדקה  וכל זה בא לנו מהרווחים של הפצת בשר התועבה והכשלת אלפים ורבבות יהודים תמימים שהתפטמו במאכלות אסורות!

"עתה נפקחו עינינו לראות ונוכחנו לדעת מה עוללנו מאז ימי נעורינו ועד היום! אנו בושים מעצמנו ומלאים ייסורי חרטה. אנו יודעים שעבור חטאים כאלה לא יוצאים אף פעם מגיהינום! עד כה לא עמדנו על חומרת הפשע. אנחנו עמי הארצות ובורים: מעולם לא לימדו אותנו מאומה! מאז היותנו ילדים קטנים היינו יתומים מאב ומאם, ולא היה מי שיחנך אותנו. עתה נודע לנו כמה אנו צריכים להכות על חטא! אנו מבקשים איפוא ממעלתכם להוציא בשבילנו תשובת המשקל כדי שנוכל לכפר על עוונותינו. אנו מוכנים לקבל על עצמנו סיגופים קשים ביותר, שיבזו אותנו, שירמסו את כבודנו עד עפר  ובלבד להגיע לעולם האמת כשאנו ממורקים ומצורפים מהעבירות שבידנו…"

זעקת שבר

עוד לפני ששני הקצבים השותפים סיימו את דברי הווידוי שלהם, כבר עברה חלחלה בין שורות הרבנים, שבקושי יכלו להאמין למשמע אזניהם, ופה ושם פרצו התייפחויות של בכי ולחש רחש של תמהון ותדהמה, אך לאחר שכל הפרשה כולה נגלה בפניהם על חומרתה, הקיף היגון והכאב את כולם. חלק מהרבנים קרעו קריעה…. ירדו לשבת על הרצפה כאבלים ופתחו בנהי וקינה כמו על חורבן בית המקדש.

"שוד ושבר!" קוננו הרבנים "כל המאבד נפש אחד מישראל כאילו אבד עולם מלא!" כמה נפשות נגדעו מן העולם בטרם עת! בעון ההסתאבות במאכלי נבלה וטרפה וחלב פרצו המגפות, ועוללי ימים ותינוקות של בית רבן ניספו בה, ופתיל חייהם ניתק!!".

"האם ישנה בכלל אפשרות תשובה בשבילם?" נזרקה שאלה מפיו של אחד הרבנים.

"אין להם תקומה! אבדה תיקוותם!" קבעו רבנים אחרים בסערת רוחם.

"גם כל הארבע מיתות בית דין אינם עונש מספיק בשביל פשעים כאלה" קרא מישהו ברתיחה ובזעם עצור" שום תשובת משקל לא תוכל לצרף את נשמותיהם החוטאות, נגזר עליהם להתהפך ולהתגלגל בכף הקלע לעולמי עד!…"

שני השותפים הקצבים עמדו פיק ברכיים כשעיניהם כבושות בקרקע, ודברי הזעם של הרבנים שהוטחו כלפיהם בלהט רק ברגעים החמים של הגילוי המדהים, נחתו על ראשיהם כמהלומות עזות ופגעו בהם כמדקרות חרב. מעיהם נתהפכו בקרבם ומררתם כאילו נשפכה והרוק בפיהם היה מר כלענה.

הם הטילו את עצמם על הארץ בשארית כוחותיהם ופתחו ביללה צרחנית כשל חיה פצועה:

"רבנים קדושים! רחמו על נשמותינו! אל תחוסו על גופינו כלל וכלל! תצוו אפילו לסרוק את בשרנו במסרקות של ברזל ולזרות מלח על הפצעים ואנחנו נקבל את היסורים מבלי לפצות פה  ובלבד שנציל את נשמותינו מדראון עולם בשאול תחתיות!!"

כאשר בעל מגלה עמוקות התבונן בפניהם הזועמים של הרבנים שבקושי יכלו לשלוט ברוחם, ולאזניו הגיעו יללות הרפאים המחרידות של הקצבים השותפים, שבקעו מלבותיהם השבורים והרצוצים, נתעוררו רחמיו על שתי הנשמות האבודות, והוא פנה אל בית הדין, בקול רך ומשיב חמה, בהתאמצו לשדל את הרבנים להטות אוזן קשבת לתחנוניהם של החוטאים המבקשים לפתוח להם שערי תשובה  ולנסות בכל זאת למצוא מוצא…

אין חוטא שאין לו תקנה

"מורי ורבותי, רבנים ודיינים מומחים!" פתח הרב את דבריו "ידועים ומקובלים עלינו דברי רבותינו בעלי התלמוד ונושאי כליהם, אין חטא שאין לו תקנה! התשובה בוקעת ועולה דרך כל הרקיעים ופורצת כל השערים הנעולים! ואמרו בגמרא על מנשה מלך יהודה, אשר העמיד צלם בהיכל ה', כאשר ביקש לחזור בתשובה, נעלו המלאכים בפניו את כל השערים, כדי שתשובתו לא תתקבל  ואז גברה מדת הרחמים על מדת הדין והקב"ה כביכול עשה לו כמין מחתרת ברקיע כדי לקבלו בתשובה! ואם השי"ת ריחם על חוטא גדול כזה שהכניס פסל בבית המקדש, מדוע לא יכמרו רחמינו על שני האנשים האלה המתפלשים בעפר לרגלינו ומתחננים ומבקשים סליחה וכפרה  מדוע לא ננסה למצוא מרפה לנפשם ולחתור בשבילם דרך לתשובה?"

דבריו הנרגשים של בעל מגלה-עמוקות שיככו במקצת את סערת הרוחות והפיגו במידת מה את הריתחה והזעם שהופנו נגד השניים, כשכילו מעשי הנבלה שביצעו, בהכשילם עיר שלמה במשך שנים בעבירות חמורות ביותר. גם המראה של השניים ששכבו עתה על הרצפה בהכנעה ובהשפלה כשפניהם כבושות בקרקע ויללת היאוש שלהם ממלאת את חלל האולם, עורר בכל זאת את רגשי הרחמים שבלב חברי בית הדין והם התחילו להתלחש ביניהם ולטכס עצה כדת מה לעשות.

כמה רבנים ניגשו אל בעל מגלה-עמוקות והציעו לו שיצוה על שני הקצבים ללכת בינתים הביתה, כדי שבית הדין יוכל לדון בענין בשקט ולחפש דרך כיצד להציל את נשמותיהם מדינה של גהינום.

לאחר ששני השותפים מאכילי הטריפה עזבו את האולם, פתחו חברי בית הדין בהתייעצות קדחתניות בינם לבין עצמם, דנו והתוכחו במרץ, במאמץ לקבוע את המעשה ואת הדרך אשר לפיה ילכו ויתנהגו החוטאים כדי להגיע לתשובה שלמה ולבוא לעולם האמת כשהם מנוקים ומצורפים מעוונותיהם הכבדים.

לא בנקל הגיע בית הדין לסיכומים בקשר לדרכי התשובה. הדיונים וה"שקלא וטריא" נמשכו שעה ארוכה. המצחים הגבוהים של הרבנים נחרשו קמטים עמוקים מרוב מאמץ לצלול בים הש"ס והפוסקים, ראשונים ואחרונים, וכל המקורות שיש להם שייכות לסוגיות של חוטא ומחטיא, הכשלת הרבים, חייבי כריתות וחייבי לאוין, נבלה וטריפה, חלב ודם.

כשנתעוררו ספקות וחילוקי דעות ניגשו לעיין בספרים. עד מהרה התמלאו כל השולחנות בספרים פתוחים שהוצאו, הרבות שהקיפו את הקירות. גם הרב בעל מגלה עמוקות הביא מביתו ספרים עתיקים יקרי ערך, שמהם צידד להוכיח, שתשובה מתאימה יכולה לכפר גם על החטאים הנוראים האלה.

הדיונים והוויכוחים החריפים נתמשכו עד שעה מאוחרת בלילה, כשכולם סחוטים מרוב עייפות. החליטו להפסיק את הישיבה, ולחדש אותה למחרת בבוקר.

הרבנים חברי בית הדין סודרו למנוחת הלילה אצל הבעלי הבתים החשובים בקראקא, אם כי אלה לא ידעו כלל "מה הולך כאן" ובשל מה כל הפעילות האינטנסיבית הזו.

הרבנים חברי בית הדין הקדימו לקום בהשכמת הבוקר, התפללו, סעדו בחפזון את פת השחרית, ומיהרו לבית הכנסת הגדול כדי לחדש את הדיון שהופסק אמש, במטרה לחרוץ את כללי התשובה עבור הקצבים מאכילי הטריפות.

כך עברו כמה ימים של ישיבות ודיונים, ועדיין לא יכלו חברי בית הדין להגיע לידי החלטה אחידה בדבר דרכי התשובה עבור שני הבעלי העבירה, הרוצים למרק את עוונותיהם בעולם הזה ולהגיע זכאים לעולם הבא.

הקצבים מתכוננים לגזר דינם

בינתיים נשארו שני הקצבים השותפים סגורים בדירותיהם, קפואים ודוממים, פניהם רעים ונפולים לבלי הכר, כמעט ללא אוכל וללא שינה, רק בוכים ומקוננים, מזמן לזמן, כאשר מלאי הדמעות התחדש…

עם כל זאת, לא ידעו המוני היהודים בקראקא אף שמץ קל על מה המדובר, לשם מה התכנסו ובאו לכאן כל כך הרבה רבנים וגדולי תורה, ואיך כל זה מתקשר עם שני הקצבים השותפים, כי הרב בעל מגלה עמוקות השכיל לנהל את כל הישיבות וההתיעצויות בסודיות מוחלטת. אף איש, חוץ מחברי בית הדין, לא היה רשאי להימצא בבית הכנסת הגדול בימים אלה. האדם היחיד שנתנה לו רשות כניסה היה שמש בית הדין, והלה הוזהר באזהרה חמורה לשמור את לשונו ולא לספר לשום אדם שבעולם דבר וחצי דבר בקשר לגילוי השערוריה האיומה של האכל בשר טרפה לעיר שלמה במשך עשרות שנים על ידי שני השותפים הקצבים, העשירים ובעלי העמדה הנכבדים ביותר בעיר  עד שתגיע השעה שאפשר יהיה לפרסם את הדבר ברבים.

בני הבית של הקצבים השותפים, נשיהם וילדיהם, חתניהם וכלותיהם, לא ידעו את נפשם מרוב תדהמה. הם הפגיעו בבעליהם ובאביהם, והתחננו לפניהם:

"אבא! חותני! מה קרה? דבר! אמור מילה!"

אך לא קיבלו כל מענה…

הם התענו והתייסרו כל העת, לא סידרו את הבית, לא הציעו את המטות  אך שום דבר לא הועיל, השנים היו דוממים כאבן.

גזר הדין

לבסוף הגיע היום בו נפלה ההכרעה, נוסחת ההחלטה המוסכמת שנתקבלה ע"י בית הדין בבית הכנסת הגדול נרשמה בקולמוס של נוצת אווז על פני גליון נייר ארוך, ובה סעיפים רבים בדבר דרכי התשובה עבור שני השותפים מאכילי הטרפות.

אז שלח בעל מגלה עמוקות את השמש לקרוא לשני השותפים שיבואו להתייצב בפני הרבנים חברי בית הדין הגדול.

הרבנים כמעט שלא הכירו את שתי הבאים, שראו אותם רק לפני ימים מספר. שניהם השתנו פלאים במשך ימים ספורים אלו, כאילו החליפו צורה. פניהם היו כפני אדם הנוטה למות, חלשים ותשושים כאילו אזלה מגופם טפת דמם האחרונה… בקושי יכלו לעמוד על הרגלים…

חזותם המזעזעת של שני מבקשי התשובה אשר מקצבים גברתנים, שהדם כמעט פרץ מפניהם מרוב אונים ובריאות, הפכו תוך ימים ספורים לצל אדם, אך ורק עקב הצער ויסורי החרטה על מעשיהם בעבר, נגעו מאד ללב חברי בית הדין, ובעיני רבים נצנצו דמעות של רחמים וחמלה.

"אם הם מתייסרים ביסורי חרטה כאלה, הרי הם בעלי תשובה ממש!" קרא אחד הרבנים, שלבו נתכווץ בקרבו מרוב רגש.

"הרי מיעוט חלבם ודמם, צריך להתקבל כאילו הקריבו קרבן עולה על מזבח התשובה!" החרה החזיק אחריו רב שני בקול רווי דמעות.

הרב בעל מגלה עמוקות קם ממקומו ובבית הכנסת הושלך הס, הוא פנה אל שני הקצבים, שנשארו עומדים ליד הפתח כשעיניהם נעוצות ברצפה, ושאל אותם בקול רם:

"האם מוכנים ומזומנים אתם לקבל על עצמכם לשמור ולעשות ולקיים את כל מה שבית דין זה יטיל עליכם?"

"כן!!!" ענו שניהם כאחד בכל כוחם. "אפילו אם תצוו שיגזרו אותנו לגזרים בעודנו בחיים, נקבל את העונש באהבה! לא יצטרכו לעקוד אותנו! נשכב בשקט ונסבול את היסורים בדממה, מבלי להוציא הגה! אנחנו רק נקדים ונאמר: יהי רצון שיהא זה לכפרה על כל עוונותינו…"

השמדת הרכוש

"ובכן הקשיבו היטב!" אמר בעל מגלה עמוקות "לכו הביתה וכה תעשו: תאספו את כל החפצים של הבנים והבנות, הגרים אצלכם, את כל הריהוט, המלבושים והתכשיטים ותמסרו לכל אחד חלקו  ועליהם לעזוב מיד את הבית ולחפש להם מקומות מגורים אחרים. לעומת זאת בשביל נשיכם תשאירו את דברי הלבוש וכלי המטה  אך לא את התכשיטים! בשבילכם עצמכם אל תשאירו אפילו את המלבושים, פרט לסחבות על מנת לכסות את בשרכם, וערדליים מרופטות להגן על רגליכם. את כל הרכוש הנשאר תערימו לערימה גדולה במרכז הרחבה של חצר ביתכם ותעלו הכל באש! אל תחוסו על שום דבר: בגדים, תכשיטים, חפצי בית, רהיטים, מרכבות, מגלשי שלג, וכל דברי הערך היקרים ביותר  הכל חייב לעלות על המוקד ולהיהפך לאפר, מבלי שיישאר מהם שריד ופליט! אח"כ תמכרו את כל בעלי החיים שבמשק ביתכם ואת כל הנכסי דלא ניידי: את הסוסים, הבהמות והעופות ואת הבתים, הגנים השדות והיערות  ואת הכסף שתקבלו תמורתם תשרפו באש! אל תשתמשו בכסף אפילו למטרות צדקה, כי זה אסור בהנאה! נשיכם יתגוררו בינתיים אצל הילדים!

"ואחרי שתבצעו את כל זה בדיוק לפי ההוראות". סיים הרב את דבריו "תבואו אלי ואני אומר לכם מה לעשות הלאה!"

שני הקצבים השותפים מיהרו לרוץ הביתה ועשו את כל אשר ציוה עליהם בעל מגלה עמוקות. הם חילקו לילדיהם את החפצים וכל האביזרים שהיו שייכים להם והשאירו בשביל נשותיהם את המלבושים החיוניים ביותר וכלי מיטה מינימליים, ואת כל הרכוש הנשאר אספו לערימה גדולה ברחבת החצר, שפכו עליה נפט והציתו את האש… וכשכל הערימה הענקית הפכה למאכולת אש, שכילתה את הנכסים יקרי הערך, שהם רכשו במשך עשרות שנים, לא הרגישו שני השותפים שום עצב בלבם. להיפך, רגש של שמחה מילא את כל ישותם.

"יהי רצון שכך יישרפו וייעלמו כל עוונותינו וחטאינו" נשאו השניים תפלה בכל הלב "מוטב שרכושנו יעלה באש, ובלבד שנשמותנו ימצאו את תיקונן ויינצלו מדינה של גיהינום!".

לא במהרה בוצעה משימת החיסול וההשמדה של כל הרכוש. הנכסים היו כל כך מרובים שהדבר ארך ימים על ימים. וכאשר נסתיימה המשימה, ומכל הרכוש לא נשאר אף שריד  באו השניים שוב אל הרב בעל מגלה עמוקות והוא נתן להם הוראות נוספות בקשר לחלק הבא של דרך התשובה.

גלות של שלש שנים

"עכשיו" אמר בעל מגלה עמוקות לשני הקצבים השותפים בעלי התשובה "לאחר שהעליתם באש את כל הונכם ורכושכם והשארתם לעצמכם רק את כסותכם לבשרכם  עליכם לכתת את רגליכם ברחובות העיר ולחזר על הפתחים! תלכו מבית לבית ותבקשו נדבות! אתם חייבים להתגבר על רגש הבושה ולדפוק על כל דלת, אפילו של המכרים והקרובים ביותר, ולהושיט יד כקבצנים לכל דבר! תצרפו פרוטה לפרוטה, וכאשר יהיה בידכם מספר זהובים, תלכו אל שוק הסמרטוטים, מקום שם מוכרים דברי לבוש ישנים ומשומשים, ותקנו לכם מכנסי כותנה ישנים, כתונת טלאי על גבי טלאי, טלית קטן ישן נושן, זוג נעליים מרופטות וקרועות וכובע חרפי מקומט ומשופשף…

את הבגדים האלה תלבשו על גווכם ואילו את הבגדים שאתם לובשים כעת תשרפו גם כן באש, שכן הם שארית מהרכוש שלכם, שבא לכם ע"י הכשלת יהודים בבשר טריפה, ולכן גם הם אסורים בהנאה! במלה אחת: אסור שיישאר על גופכם אפילו חוט אחד שנקנה בכסף שהרווחתם מבשר הטריפה, תלבשו רק מה שתקנו בכספי הנדבות שאנשים טובי לב יעניקו לכם! לכו איפוא ועשו מה שאני מצוה עליכם! כאשר תבצעו את הדבר, ועל גופכם לא יישאר שום שריד ופליט מרכושכם האסור בהנאה, תחזרו שוב אלי כדי לקבל הואות נוספות בדבר צעדי התשובה הבאים.

"רבי קדוש!" קראו השניים בבת אחת "נעשה ונקיים ברצון ובשמחה בדיוק נמרץ כפי כבודו מצווה עלינו! מוטב לנו לסבול בזיונו בעולם הזה מאשר לבוא בבושת פנים לעולם האמת"…

כאשר שני הנגידים הגדולים מאתמול, נראו בסמטאות קראקא כשהם לבושים בבלויי סחבות, ומחזרים על הפתחים, עורר הדבר תדהמה והשתוממות שקשה לתארן. אם כי דמותם היתה זוועתית וחזותם השתנתה כליל, הצליחו האנשים בכל זאת לזהות אותם, והתחלחלו למראיהם.

הדבר עורר את רחמי הבריות, ורבים רצו לתת להם נדבות גדולות יותר, אך הם סירבו לקבל מטבעות גדולות יותר, אלא הקפידו לקבל מכל אחד לא יותר מפרוטה אחת.

הם לא רצו שאיסוף הנדבות בשביל מלבושיהם הדלים יעלה להם בנקל.

"אסור לנו להיות יותר מיוחסים מאשר כל קבצן זר המגיע לעיר כדי לקבץ נדבות" אמרו אחד לשני. "אם יתייחסו אלינו אחרת, הרי נפיק טובת הנאה מהעובדה, שלפני כן היה לנו מעמד של עשירים גדולים ונכבדים, עקב גריפת הון תועפות מהפצת בשר טריפה בתור בשר כשר".

ולכן זה לקח להם כמה ימים, והם נאלצו לדפוק על הרבה פתחים, לקבל פרוטה פרוטה, עד שהצליחו לקבץ סכום של כמה זהובים.

מחזה מחריד

לבסוף חזרו אל בעל מגלה עמוקות, כשהם מלובשים בחולצות בלויות ובמכנסי כותנה עבים, שלא לפי מדתם, מקומטים ומטולאים טלאי על גבי טלאי בחוטים גסים; על רגליהם נעלו מיני כפכפים מעץ עבה ומחוספס, גדולים מאד ובלתי מהוקצעים, ובלכתם הדהדו צעדיהם כשל אסירים הגוררים ברגליהם כבלים כבדים, ועל ראשם חבשו כומתות צמר עקומות, מרופטות ומלוכלכות כאילו הוצאו ישר מהזבל. וכתוספת לתלבושת מחרידה זו, היה מראה פניהם צהוב כשעווה מחוסר מזון וממיעוט שינה, והלכלוך ביצבץ מכל קמט בגלל העדר הרחצה.

כאשר בעל מגלה עמוקות התבונן על מראיהם וניסה להשוות אותם בדמיונו עם חזותם שופעת העושר והבריאות מלפני זמן קצר, בעת שהם באו אליו בפעם הראשונה  הוא כמעט התעלף… דמעות רותחות שטפו את פניו ולבו התכווץ בקרבו מרוב רחמנות על נשי בעלי התשובה המעונים.

"רבונו של עולם!" פרצה קריאה ממעמקי נפשו של הרב, בהרימו את שתי ידיו כלפי השמים "הבט נא וראה, איזה עם סגולה בחרת לך! איזה סבל ואיזה עינויים הם מוכנים לקבל על עצמם למענך, כדי לקדש את שמך בעולם הזה ולגדלך ולרוממך עד שמי מרום! דבר כזה לא תמצא אצל שום אומה ולשון, אפילו אצל הטובים והחסידים שבהם! ומה עוד אצל שני בורים גמורים שהם בעלי התשובה האלה, שלא קראו ולא שנו מעולם, ואינם יודעים בדיוק מה זאת יהדות! יתומים מאב ואם מאז ימי ילדותם, שאינם יודעים אפילו להתפלל כהלכה! והם מקדשים את שמך בזה ובבא!

להצילם מדינה של גהינום

בעל מגלה עמוקות רצה להורות להם את החלק הבא של סעיפי ההמשך בפסק דין התשובה, שהוא ע"י בית הדין הגדול, אך היה קשה לו להוציא הגה מפיו. לבו שתת דם למראה סבלם של בעלי התשובה וכל כולו היה נפעם ונרגש.

רק אחרי מאמץ רב עלה בידו להתגבר על התרגשותו, ופתח ואמר:

"להוי ידוע לכם, שכל אותה עת שגופכם מצטמק והולך מייסורי החשובה והחרטה, הרי גם אני סובל, לא פחות ממכם! אינני אוכל ואינני שותה אלא אך ורק כדי להחיות את נפשי, ואינני ישן אלא שינה ארעית לבד! אינני מפסיק לבכות ולקונן על כך, שמאורע איום ונורא כזה היה יכול לקרות בעיר, בה אני מכהן כמרא דאתרא! הייתי מאד רוצה להקל על סבלכם ולא להטיל עליכם כל כך הרבה בזיונות והשפלות! אך דווקא מפני שאני משתתף בצערכם ומפני שכל ישראל חברים, ו"אנשים אחים אנחנו", בני אברהם יצחק ויעקב, לכן עז חפצי להציל את נפשותיכם מדינה של גהינום! לפיכך אני חייב להתגבר על רגשי הרחמים המפעמים בלבי, ולצוות עליכם לעשות ולקיים את כל מה שנאמר בגזר הדין של בית הדין הגדול!".

"כשם שלרופא הכירוג, אסור להתרגש נוכח יסורי החולה בעת שהוא חותך בבשר החי",  המשיך הרב  "ועליו להחדיר את איזמלו עמוק יותר ויותר פנימה, ללא רחמים, כדי להגיע למקומות הנגועים, לקדוח ולשרש עד העצם ולפעמים אף לקטוע את העצם עצמו  כך אסור לי לחוס ולחמול על גופכם הגשמי, אלא לייסר אתכם ולענות אתכם בעינויים וכאבים קשים ומרים ביותר, ובלבד להציל את נשמותיכם מלהיצלות באש הגהינום לנצח נצחים"!

דרך התשובה

"ובכן, הקשיבו איפוא ואגידה לכם מה הם הצעדים הבאים שעליכם לעשות בדרך התשובה:

"על שניכם לעבור בכל בתי הכנסת ובכל בתי המדרש שבקראקא, בשעה שהם מלאים מתפללים, לעלות על הבימה ולהכריז בקול רם כדלהלן:

"רבותי! הננו מודיעים ומתוודים בפניכם, שאנחנו חוטאים ופושעים! עוכרי ישראל! במשך עשרות שנים הפצנו ביניכם בשר טרפה והכשלנו אתכם בעבירות חמורות ביותר! המטנו אסון עליכם ועל נשמותיכם ע"י שפיטמנו אתכם בנבלות ובחלב! מי יודע כמה מקרוביכם או ילדיכם נגדעו מן העולם בעוון זה, נכרתו בדמי ימיהם, כחייבי כריתות! אנו מודים ומתוודים על כך ברבים, ומבקשים ומתחננים לפניכם לסלוח לנו על כל מה שעוללנו לכם, ולהתפלל בעדנו אל אלוקי הרחמים שגם הוא יקבל את תשובתנו וימחול לנו על כל עוונותינו…

"אל תמהרו לרדת מהבימה". הורה להם הרב "אלא תישארו שם ותמשיכו לבכות ולקונן ולהתחנן, להכות על חטא ולתלוש את שערותיכם ולא לסגור את מעיין הדמעות, עד שיכמרו עליכם רחמי הקהל, והם יודיעו לכם שהם מוחלים לכם במחילה גמורה ושהם יתפללו עליכם שגם השי"ת יסלח לכם על חטאתיכם.

"עם סיום התפלה, לפני שהקהל יוצא מבית הכנסת, תשכיבו את עצמכם על מפתן פתח היציאה, וכל מי שיצא מבית הכנסת יצטרך לדרוך עליכם ולירוק בפניכם…

"כל אותה שעה בעת שתהיו שטוחים על הארץ וקהל היוצאים מבית הכנסת יעבור וידרוך עליכם, תגידו ווידוי כמו ביום הכפורים ותכו על לבכם ב"על חטא"!

"כך תעשו בכל בתי הכנסת בעיר, וכשתגמרו לעבור את כל בתי הכנסת ובתי המדרש, מבלי להחסיר אף בית תפלה אחד, תצאו לבית העלמין, להשתטח על קברות הצדיקים ועל קברותיהם של אלה שנפטרו זה לא כבר ושל אלו שמתו במגפות. תבקשו מחילה מהצדיקים הקדושים ושאר הנפטרים, שאולי ניספו בעוונותיכם, ותעוררו את רחמיהם שהם יתפללו בעדכם וימליצו טוב בעדכם בפני בעל הרחמים.

"לאחר כל זאת תעזבו את העיר קראקא ותלכו לערוך "גלות" לתקופה של שלש שנים. עליכם לנדוד רק ברגל, תמיד להיות נע ונד, אל תתעכבו במקום אחד יותר ממעת לעת, חוץ משבתות וחגים, תמשיכו בנדודיכם בכל מזג אוייר שהוא. אל תתעכבו לא מחמת גשם ולא מחמת ברד, לא מחמת שלג ולא מחמת רוחות סוערות. במקום בו תלונו היום אל תלונו מחר. ובכל ישוב יהודי שאליו תגיעו, תלכו, ראשית כל אל בית הכנסת, תעלו על הבימה ותחזרו על ההכרזה:

"יהודים! להוי ידוע לכם, שאנחנו פושעי ישראל! במשך עשרות שנים היינו מאכילי טרפות והכשלנו אלפים ורבבות בעברות חמורות ביותר! עתה אנו מתחרטים על כל זה ורוצים לחזור בתשובה! אנא, במטותא ממכם, התפללו בעדנו ובעד נשמותינו שנזכה לסליחה ולכפרה!'.

"במשך כל ימות השבוע בל יבוא אל פיכם שום מאכל בשרי, רק בשבתות וימים טובים יהיה מותר לכם לטעום בשר, אך רק כזית, כדי לצאת ידי חובה. לישון  תישנו רק על הארץ עם אבן למראשותיכם. במשך כל אותה תקופה, תחזרו על הפתחים כקבצנים. אך תקבלו נדבות רק כדי קיום בדוחק ובצמצום ליום אחד בלבד, ורק כדי להחזיק את הנשמה, אל תשאירו שום דבר בידכם עבור יום המחר.

"לאחר שתתנהגו בצורה כזו במשך שלש שנים, תחזרו לקראקא ברגל, ואם הקב"ה יתן לי חיים עד אז, אמשיך להורות לכם אי"ה כל צעדי התשובה הבאים! אם חס ושלום כבר לא אהיה אז בחיים, תמצאו אצל ממלא מקומי מכתב סגור וחתום שיכיל את כל ההוראות על דרך התנהגותכם בדרך התשובה בעתיד.

זיכוך הנשמה

ישר מאולם בית הדין של בעל "מגלה עמוקות" יצאו שני השותפים בעלי התשובה לעבר בתי הכנסת של העיר למלאות את פקודת הרב. תושבי העיר נדהמו ושערות ראשם סמרו לשמע וידוים של שני הקצבים העשירים, בתחילה לא האמינו למשמע אזניהם. לא קל היה להם לעכל את הידיעה המדהימה כי אכן העיר כולה הוגעלה במאכלות אסורות משך רבות בשנים. אולם וידוים של שני הקצבים, שברון לבם ובכיים הקורע לב אישר את פסקו של הרב. עתה נודע להם פשר הכרזתו של הרב ופקודתו החמורה לנתץ את כל כלי הבשר של תושבי העיר ולנפצם לרסיסים מבלי השאיר מהם שריד ופליט.

העיר כולה רעשה וגעשה. רבים מלאו את בתי הכנסיות ובתי המדרש ושפכו את לבם כמים נוכח פני ה', לכפר על עוונם שנכשלו בשגגה בעברות כה חמורות.

אוירה של תשובה רחשה בכל תושבי העיר והם קבלו עליהם להזהר במשנה זהירות בכל הבא אל פיהם, לבדוק בשבע עינים ולהתייחס ברצינות מרובה לכל השייך לכשרות. הוסיפו לכך גם שני בעלי התשובה, שעוררו את הקהל על ידי סיבובם בבתי הכנסת ווידוים הנורא, בהשכיבם עצמם על מפתן הפתח, כמדרש לכל עובר.

לאחר ששני הקצבים קיימו את פקודת הרב בכל הנוגע לעיר קראקא, ואחר שהשתטתחו על בית העלמין ובקשו סליחה ומחילה משוכני העפר, יצאו שני השותפים בעלי התשובה לדרך נדודיהם, כדי להתחיל מיד לסגף את עצמם בסבלות ה"גלות" ככפרה עבור חטאיהם. הם אפילו לא הלכו להיפרד מנשיהם וילדיהם לפני צאתם לדרכם הארוכה ורבת הסבל, מבלי לקחת אתם מאומה פרק לכסותם לעורם, עזבו מיד את עיר מולדתם, והחלו לכתת את רגליהם בדרכי נכר לא נודעות.

הם הלכו ללא מטרה וללא כיון, לא היה חשוב בשבילם מתי יגיעו למקום זה או אחר, ולא חקרו לדעת איך קוראים למקום ומה טיבו, האם זה כרך, ישוב או כפר, להיפך, הם העדיפו להיטלטל בשבילים הרחוקים ממקומות יישוב, להתגורר בשדות עזובים או ביערות. תחת כפת השמים, לשבור את רעבונם בצמחי בר ובגידולי פרא ולהשקיט את צמאונן במי מעיין  ובלבד שלא יצטרכו למתנת בשר ודם.

בהרחיקם מן העיר ובצעדם לבד על פני שדות ויערות דוממים יכלו להרהר בשקט ובאין מפריע, העובדה שמעתה יכול כל שעל אדמה לשמש להם כמקום משכב בלילה וכל אבן יכולה להיות כר למראשותיהם, פקחה את עיניהם לראות ולהבין איזה כסילים היו כל ימיהם ברדפם אחרי העושר ובהתמכרותם לתאוות הבצע במדה כזו עד כדי לעבור את העברות החמורות שבתורה. הנדידה בחיק הטבע, כאשר צרכי הקיום שלהם היו כמעט אפסיים, עוררה בהם שוב ושוב את ההכרה כמה טוב לו לאדם לחיות חיי צנע עם מצפון נקי, מאשר לשאוף לחיי מותרות ועל ידי כך להיסחף למעשים נפשעים, לחטוא ולהחטיא את האחרים.

בשאפם עידוד מהחלטתם הנחושה לקבל על עצמם יסורים באהבה, צעדו השניים בדרך לא דרך, מבלי לדעת לאן יובילום רגליהם. הם פסעו בדממה, בשפתיים חשוקות, הראשים מורדים והעיניים נעוצות בקרקע, וכל אחד שקוע במחשבותיו.

מה השעה כעת? האם קרובה שעת הערב? מה יהיה מזג האויר? האם מתקרבת סופה? האם יבוא גשם?  כל השאלות האלו לא עניינו אותם כלל. בכל פיסת קרקע, בה תדרוכנה רגליהם עם בוא השמש, שם ישארו לשכב למנוחת הלילה. וכאשר יתפוס אותם הגשם או תפגע בהם הסופה, רק אז יחפשו מחסה כדי למצוא מגן מהקור והרטיבות.

מפעם לפעם היו מחליפים ביניהם מילה או שתיים, אך אלה יצאו מפיהם בנחת ובענווה והכנעה בלתי רגילים, רחוק כרחוק מזרח ממערב מדרך דיבורם של שני סוחרים גדולים כמוהם, שרק לפני שבועות מספר ניהלו עיסקות ענק. החזרה בתשובה שהם קיבלו על עצמם בכל לבם ונפשם, הפכה אותם בבת אחת למיני יצורים שלא מעלמא הדין, שאין להם שייכות לחיי אנוש רגילים.

גלות ארוכה

כשגברה עייפותם, ורגליהם פקו מרוב הליכה, היו מטילים את עצמם על האדמה הצחיחה, בשוחה כלשהי, אחד על יד השני ושוקעים בשנת ישרים. כשהיו מתעוררים בלילה הם לא התענינו לדעת מה השעה. ומיד כשהאיר השחר היו קמים מ"משכבם" וממשיכים בדרכם.

כאשר הרעב התחיל להציק להם, היו סורקים בעיניהם את הסביבה עד שמבטם נפל על מיבנה כלשהו, וצעדו לעברו כדי לבקש שיתנו להם לקיים את נפשם. פיסת לחם יבשה וספל מים מהבאר היה מספיק בשבילם. הם סירבו לקבל חלב או תבשיל מכל מי שלא יהיה. ואם קרה שאיש מושב, מכניס אורחים, היה מפציר בהם מאד להצטרף אל שלחנו לארוחת צהרים או לסעודת הערב ולהישאר ללון אצלו על ספסל השינה במטבח  היו מצהירים בפניו בקול רווי כאב ויגון:

"יהודי יקר! להוי ידוע לך, שאנחנו עוכרי ישראל! עשרות שנים היינו מאכילים טרפות ליהודים יראים ושלמים והכשלנו אותם בעברות חמורות ביותר! אין אנו ראויים אפילו שתתנו לנו דריסת רגל בצל קורתכם! גם את פרוסת הלחם היבשה ואת המים במשורה אין לנו זכות לקבל! אך אין לנו ברירה, כי אחרת נגווע ברעב!"

ובעוד המארח טוב הלב נשאר בפה פעור מתמהון, היו סובבים על עקבם ועוזבים את המקום.

ואם אירע שבדרך הנדודים שלהם, חסרה המטרה, נקלעו לעיר או עיירה, היו פונים מיד לבית הכנסת של הקהילה ומחכים שם עד שקהל המתפללים התאסף לתפלת מנחה ומעריב. ואז היו עולים על הבימה, מבקשים שיהיה שקט, וחוזרים על ההכרזה:

"יהודים! כאן עומדים לפניכם שני פושעי ישראל שבמשך עשרות שנים הכשילו אלפים ורבבות במאכלות אסורות! אנו מתרחטים עתה על כל מה שעוללנו ומבקשים לחזור בתשובה כדי לכפר על עוונותינו! אנא יהודים רחמנים בני רחמנים, בקשו רחמים עלינו! הפילו תחנונניכם לפני רבון העולמים שתשובתנו תתקבל ברצון ולתקן את נשמותינו שלא נאבד לעד בשאול תחתיות!"…

את דבריהם היו מסיימים בבכי תמרורים, כשהם מטיחים את אגרופיהם בלבם. ועם גמר התפלה היו מטילים את עצמם על המפתן שליד פתח היציאה, ומתחננים יחד בקול קורע לבבות:

"אנא אחים יקרים, עשה עמנו חסד ותגמלו לנו טובה ותדרכו ברגליכם על גופינו ותריקו בפרצופינו, כדי למרק את חטאינו ופשעינו!…"

פה ושם נמצאו כאלה שהטילו ספק בכנות דבריהם ונטו לראות בכך מין הצגה מבוימת של נוכלים, שכל חפצם הוא לזכות לאהדת הצבור כדי להנות ממתנות יד הגונות. אך העובדה שהם סירבו בעקשנות לקבל שום נדבת כסף. ורק לעתים נדירות היו מסכימים לקבל אצל מישהו תבשיל חלבי שנשאר מאתמול, ואכלו אותה בעמידה בחצר הבית או בפתח הדירה, ומיד אח"כ הלכו ל"הכנסת אורחים", מקום שם שכבו לישון על הארץ עם אבן למראשותיהם (אם כי היו שם מטות ושמיכות בשביל עוברי אורח עניים)  שיכנעה את כולם שאין להם עסק עם אנשי מרמה, אלא עם חוזרים בתשובה באמת, המפקירים את עצמם לסבל ולעינויים על מנת לזכות למחילה ולכפרה, ואז היו הבריות מרחמים עליהם וכל אחד איחל להם שתשובתם תעלה ותגיע עד כסא הכבוד ותתקבל ברצון "כקרבן עולה וכקטורת כליל…"

רק בליל שבת ובשבת בבוקר היו נענים בחפץ לב להזמנתם של בעלי בתים להתלוות אליהם ולהיות אורחיהם לסעודת השבת. בשבת קיבלו פחות או יותר צורה אנושית, כי לקראת שבת מלכתא היו מנערים את האבק מעל בגדיהם ונעליהם ורוחצים את הפנים ואת הידים. כל שעת הסעודה היו יושבים בקצה השלחן, על חודו של כסא, ומכל המאכלים שהיו מגישים לפניהם היו רק טועמים משהו על קצה המזלג כדי לצאת ידי חובה בלבד לכבוד שבת. הם ביקשו בעיקר רק פרוסת לחם וספל מים להשקיט את רעבונם. בגמרם לאכול ולברך ברכת המזון היו חוזרים ל"הכנסת אורחים" כדי לתת מנוחה לעצמותיהם העייפות מטלטולי הדרך של כל השבוע בנדידתם המייגעת חסרת היעד.

איתנים ברוחם

כך, לפי סדר חיים זה, ללא כל שינויים, ומבלי לנסות להקל על עצמם במאומה את סאת הסבל והעינויים, עברו עליהם ימים, שבועות וחדשים. תקופת השנה התחלפו, מזג האויר השתנה, אך אצלם לא חל כל שינוי. אותם המלבושים שימשו כסות לגופם הכחוש  בין בקור ובין בחום, בין ביום ובין בלילה, בין בחול ובין בשבת.

כל מי שהסתכל בהם ראה לפניו שני עניים מרודים, מצומקים ומקומטים, גבם שחוח, ומעיניהם נשקפת ההכנעה ונמיכות הרוח של פושטי יד מימים ימימה, מעל פניהם נמחק כל זכר לאותה שביעות רצון של חיי העושר והרווחה בעבר. הם נראו כקבצנים מדורי דורות, בהבדל היחידי, שהם לא נשאו על כתפם שום תרמיל, כי לא היה להם שום דבר להכניס לתוכו.

אך על אף הסבל הקשה  הקור, הרעב וטלטולי הדרך המפרכים  נשארו איתנים ברוחם ללא חת, נאמנים להחלטתם לקבל יסורים באהבה. הם לא ניצלו שום הזדמנות לתת קצת מנוחה לגופם היגע, ביום חול, או להרשות לעצמם נגיסה טעימה או לגימה של תענוג. לעתים קרובות היו מציעים להם ארוחה דשנה ויותר מקורטוב משקה מחמם עצמות. ולא פעם עלו לנחיריהם ריחות הניחוח של תבשילי הדגים ושל צלי הבשר וכוסיות היי"ש, בעת שעמדו ליד דלת מטבח, כשידם הכחושה מושטת בבקשה לחתיכת לחם ישנה, או שארית של אוכל חלבי מאתמול או משלשום. הם היו איתנים כסלע ולא זזו כמלוא נימא מדרך התשובה כפי שהותווה לפניהם על ידי בעל מגלה עמוקות בהתאם לפסק הדין של בית הדין הגדול, רק בדרך זו יעלה בידם לכפר על חטאיהם.

עם תום הגלות

כך עברו על שני השותפים בעלי-התשובה שלש שנים תמימות. שלש שנות סבל בל יתואר. הדמויות הגבריות של שני הקצבים שופעי המרץ ובריאות היו עתה מצומקות ורזות, שבורות ורצוצות ומדוכאות עד עפר. במשך שלושת השנים הללו לא נהנו מעולם הזה אפילו הנאה קלה שבקלות. להיפך, הם ברחו כמטחוי קשת מכל דבר שעלול לגרום להם תענוג כלשהו, כדי שלא לבוא לידי נסיון. השמחה וההנאה היו רחוקים מהם כרחוק מזרח ממערב, ואף פעם לא עלה החיוך על פניהם. במקום שם ישנו היום לא ישנו מחר. תמיד היו נעים ונדים, ללא כל הפוגה. בקיץ צעדו יחפים תחת קרני השמש החמות שהכו על ראשם וליהטו על בשרם הכחוש. עקבות רגליהם נתקשו ונתחסנו ע"י כך כמו סוליות של עור. היה בכך לפחות יתרון שזה הגן עליהם בדרכם על צרורות וחודי אבנים ובבוססם בבוץ ובשלוליות מים. בחורף לא עצרו בעדם, לא גלי קור מקפיאי עצמות ולא סופות שלג כבדות ביותר, מלהמשיך בנדודיהם בדרך לא דרך, על פני שדות פתוחים, חשופים לפגעי הטבע הקשים וצפויים לסכנת מוות משלג ומקור.

לא פעם אירע שאחד מהם, זה או זה, נתקף במחלה, חום גבוה, צמרמורת, כאב ראש איומים, אפיסת כוחות, כל אוכל תתעב נפשם ויגיעו עד שערי מוות  אך גופם, שהתחסן על ידי יסורים וכאב, ורוחם העשוייה לבלי חת, סייעו להם להתגבר גם על כל המחלות, ואולי היתה זאת זכותו של בעל מגלה עמוקות שעמדה להם, שיוכלו לעבור את מבחן היסורים של שלש שנות התשובה, כדי לתקן את נפשותיהם לעולם הבא.

ברם, בינתיים נתנו האבק והזיעה את אותותיהם עמוק עמוק בעור בשרם ובקמטי פניהם. כי במשך כל שלושת השנים, אף פעם לא התרחצו כהוגן, לא הסתפרו ולא עשו את צפרניהם. שערותיהם גדלו פרע ופרצופיהם כשולי קדרה. נוסף לכל זאת היו תמיד עייפים וסחוטים, סחבו את רגליהם הכושלות, לא בכוחות עצמם, אלא בכוח הרצון העז וההחלטה הנחושה, לא להרפות מן המאמץ לבצע את משימת התשובה שהוטלה עליהם כדי לטהר אותם מפשעיהם.

רק בהתקרב החדשים האחרונים של שלש שנות התשובה, התחילו להתעניין לאן נקלעו בדרך נדידתם הארוכה ורבת התלאות, מה שם המקום בו הם נמצאים, מה המרחק ממנו ועד קראקא עיר מולדתם, וכמה זמן צריך לקחת כדי להגיע לשם ברגל. לפי זה ידעו מתי עליהם להתחיל לעשות את דרכם חזרה לקראקא, ובאיזו מהירות עליהם ללכת כדי להגיע לשם בתום שלשת השנים.

ככל שהתקרב המועד לסיום משימתם, שאפו יותר ויותר עידוד וחיזוק מהעובדה שהם מילאו אחרי תנאי התשובה, שנגזר עליהם ע"י בית הדין הגדול, בשלמות ובדייקנות, מבלי לגרוע אפילו כחוט השערה ממנת הסבל והעינויים שנקבעה בשבילם. להיפך, לעתים קרובות עוד החמירו על עצמם בהגבירם את סיגופיהם מחמת החשש שמא אינם יוצאים ידי חובתם…

כך נקפו וחלפו הימים, בדרכם חזרה  ובדיוק עם סיום שנת הנדודים השלישית הגיעו לקראקא.

חוזרים לקראקא

שתי בריות משונות, מלובשות בבלויי סחבות, שעשו רושם זוועתי כרוחות רפאים שלא מעלמא הדין, כדמויות של שני מתים שיצאו מקבריהם, לאחר שבשרם נמק מזמן, ורק שלדיהם קיבלו שוב כושר תנועה  נכנסו לקראקא ופילסו להם דרך ישר לעבר ביתו של רב העיר.

אנשים הביטו אחריהם בתדהמה, אף אחד לא זיהה אותם, כי בצאתם היו גברים נאים במיטב שנותיהם, ואילו עתה בחזרם מגלותם, נראו כזקנים, שברי כלים, מגודלי פרע, וקרעי סמרטוטים עוטפים את גופיהם אכולי הרזון.

בעל מגלה-עמוקות, אשר במשך כל שלשת השנים לא הסיח אפילו יום אחד את דעתו משני הקצבים בעלי-התשובה, בהרגישו ובהשתתפו בכל סבלותיהם ועינוייהם  חיכה באותו יום, יום השנה השלישי לצאת לנדודיהם, בצפייה דרוכה לבואם בחזרה. מאז שעות הבוקר המוקדמות עמד ליד החלון, צופה החוצה בכליון עיניים ובמתיחות רבה.

זכים וטהורים

ובראותו מרחוק את שתי הדמויות המוזרות ומעוררי הסלידה, ידע מיד שאלה הם בעלי התשובה. הוא אץ החוצה בחלוק השינה ובלי מגבעת, ורץ לקראתם כאילו היה נער עול ימים, ובפרשו את ידיו לרווחה הכריז בקול רוטט מהתרגשות:

"ברוכים הבאים, צדיקים וקדושים! בעלי תשובה זכים וטהורים!".

הוא נתן להם שלום ברוב חדוה, לחץ את ידיהם בחמימות בהריחו את ריחם בתענוג רוחני עילאי:

"הרי אתם מפיצים סביבכם ריח של גן עדן!"

הוא הכניס אותם לביתו ברוב כבוד, כשהוא מפזז ומכרכר סביבם בחיבה רבה, משמש אותם בעצמו, מביא לכבודם את הכורסאות הנאות ביותר ומבקש מהם לשבת, ותוך כדי כך הוא נופל על צווארם ומחבק אותם ולוחץ אותם אליו באהבה ובהערצה.

"אשריכם ואשרי חלקכם!" מביע הרב את רחשי לבו "הרי אתם בעלי תשובה גמורים! אפילו גדולי הצדיקים לא ינחלו בעולם הבא כבוד וגדולה כמוכם! במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד!"

הוא הביא לפניהם כיבוד מכל טוב, ובראותו את מבטי השאלה על פניהם, אם כבר מותר להם לאכול מזון משובח, הרגיע אותם בדברי עידוד ונחמה:

"אכלו, בני, אכלו! מעתה הכל כבר מותר לכם! מהיום והלאה לא תוסיפו להיות נעים ונדים בעולם ולא תענו יותר את נפשותיכם ביסורי הגלות! תוכלו להישאר לגור בקראקא יחד עם נשותיכם! ברם, יהיה אסור לכם לעסוק במסחר, אלא להתפרנס ביושר מעבודת כפיים! תוכלו להיות סבלים, חוטבי עצים, שואבי מים, שומרי לילה וכדומה, מה שיזדמן לכם! ואני יכול להבטיח לכם שעבודה לא תחסר לכם! אבקש מבעלי הבתים, תושבי העיר, שידאגו לכך שתוכלו להרויח את לחמכם, ושאף אחד לא יעלה על דל שפתיו ולא יזכיר לכם את מעשי החטא שלכם בעבר! כי חטאיכם אינם קיימים עוד! הם נשטפו ונמחקו בדם ובזיעה ובמוח עצמותיכם המעונות! לא ייזכרו ולא ייפקדו ולא יעלו על לב לעולם!"

יהודי קראקא כבר כמעט שכחו את המאורע של שני הקצבים, שהכשילו את העיר במאכלי טריפה במשך שנים רבות, ואשר בית הדין הגדול גזר עליהם להשמיד את כל רכושם ולהיות נעים ונדים בעולם. מאז עברו כבר שלש שנים והענין ירד מסדר היום.

נקיים מכל חטא ופשע

אך לפתע הכריז השמש של בית הדין בכל בתי המדרש ובתי התפלה, בפקודת הרב דמתא את ההודעה הבאה:

"מכריזים ומודיעים בזה לכל בעלי הבתים בעיר, ששני הקצבים בעלי התשובה חזרו לקראקא לאחר שלש שנות גלות וקיימו בשלימות את גזר דין התשובה שהוטל עליהם! מהיום והלאה הרי הם צדיקים גמורים ונקיים מכל חטא ופשע! הרב שליט"א מטיל איפוא חובה על כל בעלי היכולת לתמוך בהם ולעזור להם להשיג עבודה, כדי שיוכלו לפרנס את עצמם ואת נשיהם. יש לעשות את כל האפשר על מנת למצוא עיסוקים בשבילם: חטיבת עצים, העברת חבילות, שליחויות, שמירה בלילות  ולשלם להם שכר הגון!

"וכל אחד ואחד מוזהר בזה באזהרה חמורה לא להזכיר להם עוונות ראשונים ולא לפגוע בכבודם בכל צורה שהיא! אדרבה, יש להתייחס אליהם במלוא האהדה, להקל עליהם ככל האפשר ולחפש בשבילם רק עבודות נוחות, לאחר שעינו את נפשותיהם במשך שלש שנות גלותם בסיגופים קשים ביותר! כולם חייבים לדאוג לכך שלא יחסר להם פרנסה ושלא יקפחו אותם! הם, שני בעלי התשובה עצמם, שלמדו להיות נכנעים ומושפלים עד דכא, הרי לא יגיבו ולא יתקוממו נגד עול וקיפוח, לכן יש לנהוג כלפיהם במשנה זהירות שלא יפגעו בם אפילו פגיעה קלה שבקלות!".

בעל מגלה-עמוקות הלווה להם סכום כסף קטן מקופת הקהלה, שהספיק בשבילם כדי לקנות מלבושים פשוטים וזולים מאוד, אך לא קרועים, וכדי לשכור דירות ישנות בשבילם ובשביל נשיהם. הם התחייבו להחזיר את כספי ההלוואה בתשלומים קטנים, שיצליחו לחסוך פרוטות פרוטות משכר עבודתם, ובלבד שלא יהנו ממתנת בשר ודם, אלא מהכסף שיפול בחלקם מעמל כפיהם.

יהודי קראקא הוכיחו נכונות רבה לקיים את פקודת רבם הדגול. כאשר שני בעלי התשובה  העשירים המכובדים ביותר לשעבר  הופיעו בשוק, בבגדים פחותים וגסים, חגורים בחבלים של סבלים מסביב למתניהם, והתחילו לתור בעיניהם מסביב, לאן לפנות כדי להרויח כמה פרוטות עבור לחם לאכול, נמצאו מיד קופצים רבים, שהתחרו ביניהם בשפע של הצעות עבודה בשבילם:

"בואו אתי! יש לי בשבילכם עבודה!"

"לא! יותר טוב שתבואו אתי! אצלי תהיה לכם עבודה קלה יותר!"

"לכו אחרי! אצלי תקבלו שכר יומי יותר גבוה!".

"ואצלי לא תצטרכו לעבוד כלל! תמלאו רק תפקידי שמירה, ותוכלו לתת מנוח לעצמותיכם היגעות!

נדיבי הלב ממש משכו אותם בשוליהם זה לכאן וזה לכאן, ושני בעלי התשובה נתנו להם לעשות בהם כחפצם מבלי לפצות פה, כאילו היו יצורים ללא כח רצון כלל. הם לא התעניינו לדעת איזו עבודה מציעים להם ולא שאלו מה יתנו להם תמורתה, מיד עם הגיעם למקום העבודה, התחילו ללא שהיות לעבוד במלוא המרץ, מה שאחרים שעשו במשך כל היום, גמרו הם בשעה שעתיים, ודרשו עוד ועוד עבודה, ובלבד להיות בטוחים שלא יקבלו חס וחלילה תשלום שלא יהיה לו כיסוי מלא בעבודה חרוצה ויעילה.

רבים היו באים למקום עבודתם כדי לחזות בתופעה הנדירה, וללמוד מוסר השכל משני בעלי התשובה, שלמרות שנשאר מהם עור ועצמות בלבד, ידעו להפעיל את כח רצונם ולדרבן את עצמם לעבוד בלהט ובמרץ נעורים שעות על שעות ללא הפוגה. אלה שזכרו את מראה פניהם מתקופת העושר שלהם מלפני שלש שנים, כאשר הבריאות והאון שפע מכל ישותם, לא יכלו שלא להתרגש עמוקות בהסתכלם עתה על שני הסבלים, שעורם הצהיב כמו קלף מיובש ועצמות לחייהם החדות בלטו החוצה, ולא אחד הוריד דמעה מרוב רחמנות והשתתפות בצערם.

כדי לא להביא אותם במבוכה, היו האנשים מציצים בהם מבין סורגי הגדר שמסביב למבנה שבעלי התשובה עבדו שם והיו מסתלקים מהר כשהבחינו שהם מרגישם שמסתכלים בהם.

לאט לאט התאקלמו שוב בעיר, הפכו לאנשים שהצבור נזקק לשרותם והרויחו את לחמם ביושר ובנאמנות. הם מצאו להם מגורים מחוץ לעיר, כי התביישו לגור בשכנות עם יהודים, שאולי יזכירו להם עוונות ראשונים. הם גם לא רצו לגרום אי נעימות לילדיהם ולנכדיהם. מדוע יסבלו עבור עוון אבותיהם?

הכתב המפורש

ערב אחד, אחר יום של עמל מפרך, באו שני בעלי התשובה אל בעל מגלה עמוקות, כשפניהם מביע דאגה עמוקה. הם עמדו בהיסוס ליד הלדת וחיכו שהצדיק ישא את עיניו ויזמין אותם להיכנס.

"ברוכים הבאים, בני היקרים!" קרא בעל מגלה עמוקות כשהבחין בהם "אתם נראים לי מודאגים מאד… מה הסיבה? האם חסר לכם משהו? האם מישהו העליב אתכם, או גרם לכם עוול? ספרו נא לי ואעשה כל מה שביכלתי כדי לעזור לכם".

"רבינו הצדיק"! געו שניהם כאחד בבכי תמרורים "אנו מלאי פחד מיום הדין הנורא המשמש ובא! ימי הזיקנה מתקרבים והולכים, ולא רחוק היום בו יופיע מלאך המוות בעל אלף העינים ויביא אותנו בפני בית דין של מעלה, ושם יהיה עלינו למסור דין וחשבון על כל מעשינו בעולם הזה! אמנם סיגפנו את עצמנו במשך שלש שנים וקיבלנו באהבה את הסבל והעינויים של הגלות, אך מי יערב לנו שדי בכך? מי יודע אם זה מספיק כדי לכפר על הפשעים החמורים שביצענו במשך עשרות שנים? צמרמורת תוקפת אותנו כשאנו נזכרים במה שצפוי להם לרשעים בעולם הבא, ומתעורר בנו הרצון לצאת שוב לגלות ולהמשיך לסגף את עצמנו בעינויים יותר גדולים ובלבד להיות בטוחים שנוכל לתקן מה שפגמנו ברוב חטאינו ופשעינו!".

"הירגעו נא, בני, ואל תכרסמו את לבכם בהרהורי דאגה!" השתדל הרב להשקיט את בכיים "אין כל ספק בדבר שאתם כבר עתה צדיקים גמורים! אני מאחל לעצמי "לזכות" להגיע לעולם הבא כה נקי מחטא ועוון כפי שאתם תגיעו לשם לאחר מאה ועשרים, נקיים וטהורים מכל סייג ופגם! חלקכם בגן עדן יהיה למעלה מחלקם של צדיקים גמורים, כי השב בתשובה "זדונות נעשות לו כזכיות".

"אבל רבינו הקדוש והטהור, אנו בכל זאת זוחלים ורועדים, ולבנו חושש ודואג מה יהא בסופנו…" לא יכלו השניים לעצור בעד מעין דמעותיהם "אילו היינו זוכים לפחות לקבל אות או מופת או אישור בכתב, שיחזק בנו את הבטחון שאכן יש לנו חלק בעולם הבא"…

"הריני נעתר לכם גם לזאת!" השיב הרב, בראותו שאחרת לא יוכל להרגיע את רוחם "אמסור בידיכם כתב מפורש שיניח את דעתכם!".

מגילת הקלף

למרות השעה המאוחרת, התיישב בעל מגלה עמוקות ליד שלחנו, נטל לידו את נוצת האווז, טבל אותה בדיו, ורשם על הקלף את השורות הבאות:

"אני החתום מטה, רבה של קראקא ואב בית הדין הגדול שהוציא את פסק הדין נגד שני הקצבים השותפים, וגזר עליהם את תשובת המשקל החמורה, כדי לכפר על פשעיהם העצומים, ושהם קיימו אותה בשלימות לכל פרטיה ודקדוקיה.  הריני גוזר בזה, שכשם שקבענו בבית דין של מטה, כך יקיימו בבית דין של מעלה. והשנים יהיו מנוקים מכל עוון ואשמה ורשע".

כאשר סיים הרב את כתיבתו, הקריא את הכתב בפני בעלי התשובה, ושניהם הושיטו את ידיהם לקבלו מידיו. בעל מגלה עמוקות לא ידע למי מהם למסור את הכתב המפורש. לבסוף מסר אותו לידי זה, שנתעורר ראשונה ועורר את שותפו לפתוח בדרך התשובה.

רק אז חזרו השניים הביתה בלב קל יותר.

מגילת הקלף שנמסרה לידם ע"י בעל מגלה עמוקות נסכה לתוכם הרגשת בטחון במקצת וחיזקה בהם את התקוה שאכן כיפרו על חטאיהם בשלש שנות סיגופיהם, ושוב לא יענישו אותם בבית דין של מעלה בעוון הכשלת הרבים במאכלי טריפה, הם המשיכו להתנהג בהכנעה ובשפל ברך, עבדו בפרך בעבודות השחורות ביותר, שסופקו להם ע"י בעלי הבתים בעיר, והרוויחו את לחמם ביושר ובעמל כפיים.

כל ערב, אחרי העבודה, ובשבת כמעט כל היום, היו יושבים בבית המדרש של הקהילה, מקשיבים בדומיה לשיעורי תורה וסוגפים לתוכם דינים ודברי מוסר ויראת שמים שהחיו את רוחם והביאו מרפא ללבם השבור ולנפשותיהם הדואבות.

הם זרחו ממש מאושר כאשר ניתנה להם הזדמנות לעשות שרות כלשהו עבור לומדי התורה, להגיש כוס תה למגיד השיעור או למלא כל מיני שליחויות עבור תלמידי החכמים חובשי בית המדרש. אין לתאר את שמחתם כשהיו רצים לקיים איזו מצוה. הקפידו להרבות בעניית "אמן" ו"אמן יהא שמיה רבה", ועמדו על המשמר לשמוע "קדישים" וברכות ו"לחטוף" עוד ועוד "קדושות", ובייחוד בשבתות ובימים טובים.

הזיקנה קופצת

כך עברו עליהם שנות חייהם האחרונות, כשהם חיים חיי עמל קשים, וכל רגע פנוי היה קודש לעבודת הבורא.

בעלי הבתים בקראקא, שידעו על עברם של שני הקצבים השותפים, על חיי העושר שלהם משכבר הימים, ועל שנות התשובה הרבות, שעברו עליהם מתוך צער ויסורים שאין לתארם, לא ניסו אף פעם לבקש מהם שריות כלשהו בחינם, או לנהוג כלפיהם בפחיתות הכבוד. אך למרות זאת היו שני הבעלי התשובה עומדים בפני כל אחד ואחד בהכנעה, כעבד לפני רבו, והיו מסתכלים לכל אחד בעיניים, כשהם מנסים לנחש אם היה זקוק למשהו, ומיד מזדרזים למלא את מבוקשו הסמוי במירב המהירות והיעילות. למרות גילם המתקדם ועל אף עייפותם מעמלם הקשה, היו רצים כמו נערים צעירים כדי להשביע את רצון הבריות, ופניהם מביעים סיפוק בלי גבול.

ברם השנים והגיל עשו את שלהם; על אחד מהם קפצה הזיקנה במפתיע. הרגליים התחילו כושלות. הגב כפוף, הידים רועדות… כוחותיו נידלדלו והלכו, ולא היה מסוגל יותר לעסוק בעבודה פיזית. עד שיום אחד לא יכול לקום ממיטתו, ונשאר שוכב באין אונים ובאפיסת כוחות. היה נראה בעליל שהמוות מתקרב אליו בצעדי ענק. לא יארכו הימים והוא ילך בדרך כל בארץ.

היה זה הבעל תשובה השני, לא זה שקיבל את מגילת הקלף, שנכתבה בידי בעל מגלה עמוקות, ככתב אישור עבור בית דין של מעלה.

כשנודע הדבר בעיר, שאחד מבעלי התשובה חלה, באו לבקרו, בחדרו הדל, הרב וכל נכבדי העדה. החולה התרגש מאד למראה המבקרים רמי המעלה שבאו לחלוק לו כבוד, והוא פרץ בבכי, חשב הרב שהחולה בוכה מחמת הפחד מהמוות המתקרב ובא, ומאימת ההתייצבות למשפט בפני בית דין של מעלה, והוא ניחם אותו ודיבר על לבו שאל לו להיות מודאג כלל וכלל.

"הרי אתה צדיק גמור! הגעת אפילו לדרגה גבוהה מצדיק גמור!" הרגיע אותו הרב "נשמתך זכה ונקייה כזהב וכפז, ללא כל רבב קל שבקלים! כסא של זהב משובץ ביהלומים מוכן בשבילך בגן עדן! כי את כל העונש עבור חטאיך כבר קבלת די והותר בעולם הזה!".

"אך מגילת הקלף אינה נמצאת בידי אלא בידי חברי!" קונן החולה שעמד על סף המוות "אוי, מה גדול פחדי מיום הדין! אני ממש מתפתל מאימה, וכל הזמן אני רואה לנגד עיני את מלאכי החבלה הנוראים, המתקרבים אלי בשפודיהם הלוהטים, מצפים לרגע של יציאת נשמתי, כדי לתקוע אותם בגופי ולהטילני בדודי הזפת הרותחת של הגהינום!".

שוב הרעיף הרב על החולה דברי עידוד וחיזוק והסביר לו בטוב טעם ודעת, שבשמים אין זקוקים למגילת הקלף, וכי הקב"ה שהוא בוחן כליות ולב, יודע כל הנסתרות ואין דבר נעלם ממנו.

החולה האזין בדומיה לדברי הרב ושאר הנכבדים, אך הרגשתו לא השתפרה והפחד המשיך לכרסם בלבו.

בצל המוות

עברו ימים אחדים, ומצבו של החולה הורע מאד, צל המוות כבר היה פרוש על פניו. הוא שכב במטתו כשכולו פקעת אחת של צער ויסורים, וכל הזמן לא הפסיק לבכות ולקונן, מתוך הזיות וסיוטים, על מלאכי חבלה לאין ספור הממלאים את כל חלל החדר, שפודים ארוכים שלופים בידיהם, והם מחכים בחוסר סבלנות לרגע של יציאת הנשמה…

אנשי ה"חברה קדישא", שהובהלו למטתו, לא יכלו לחזות בעינויי הנפש הנוראים של הגוסס, והם שוב הזעיקו את הרב בעל מגלה עמוקות, אולי יעלה בידו להשקיט את רוחו ולסלק מעליו את סיוטי הגהינום.

"רבי"… הפליט בעל התשובה הגוסס, בסננו את המלים בקושי רב מתוך שפתיו המכחילות, כשדמעותיו זורמות ושוטפות את פניו הצהובים כדונג "רבי"… לבי מתפוצץ מאימה, ואף לרגע לא מרפה ממני הפחד שמא לא נתקבלה תשובתי בשמים! ואזי אוי ואבוי לנשמתי החוטאת  ואני אנה אני בא? הרי לעולם לא אצא מהגהינום! אהיה אבוד בכף הקלע ובעינויי התופת לנצח נצחים!…

לבו של הרב בעל מגלה עמוקות נשבר בקרבו למראה הסיוטים הקשים הפוקדים את החולה, והוא שלח לקרוא לבעל התשובה השני ופקד עליו למסור את מגילת הקלף לידי הגוסס, שיקח אותה אתו אל הקבר… ואילו על הגוסס הנוטה למות ציוה לתת תקיעת כף לשותפו ולהבטיח לו, שלאחר מותו יבוא אליו בחלום וימסור לו דיווח מלא ומפורט על כל מה שאירע לו מהרגע של יציאת נשמתו ועד שהגיע למקום מנוחתו.

שמע בעל התשובה השני בקול הרב ומסר את מגילת הקלף לידי חברו הגוסס. כתמורה לכך נתן לו הגוסס תקיעת כף, שמיד שיגיע למנוחתו, יבוא אליו בחלום וימסור לו בפרוטרוט כל מה שהתרחש אתו בעולם האמת.

רק אז נרגע בעל התשובה הנוטה למות, וכעבור יום נוסף הוציא את נשמתו מתוך שלווה מלאה, כשעל פניו נסוך חיוך רחב של קדושה ושביעות רצון כמתוך חוויה של תענוג רוחני עילאי הנשגב מהשגת אנוש…

ההלוויה נערכה ברוב עם, הרב שלח את השמש לכל בתי הכנסת להכריז על ביטול מלאכה, כל החנויות ובתי המסחר נסגרו, וכל תושבי העיר, מנעד ועד זקן, מהאיש הפשוט ועד פרנסי הצבור, נהרו להלוויה כדי לחלוק לבעל התשובה את הכבוד האחרון.

המונים הצטופפו בבית הקברות, והארון הוטמן בקבר, כשבידי הנפטר מגילת הקלף לבית דין של מעלה.

בעל מגלה עמוקות השמיע דברי הספד נרגשים בקול חוצב להבות אש, שהרטיט את הלבבות, וכל הקהל פרץ בבכי.

בדבריו גולל הרב את פרשת העינויים והסיגופים הנוראים שהנפטר קיבל על עצמו באהבה וברצון כדי לכפר על חטאיו ולטהר ולזכך את נשמתו מכל סיג ופגם.

"צאו וראו מה גדול כוחה של תשובה שהיא מגעת עד כסא הכבוד!" פנה הרב אל הנאספים". אפילו החוטא הגדול ביותר, שדומה שאין לו תקנה כלל, גם הוא יכול לעשות תשובה כל זמן שהנשמה בקרבו ולהגיע לעולם הבא נקי מכל חטא ועוון!"

והוא סיים את ההספד בהרעימו בקול אדיר, כשמבטו מופנה כלפי מעלה:

"פנו מקום! פרצו דרך! צדיק גדול מגיע עתה למנוחתו! נשמה של פז וסנפירים עולה וחוזרת למקור מחצבתה, זכה וטהורה בדיוק כפי שהיתה בעת ירידתה לעולם!"

במשך ימי השבעה בא הרב ועמו נכבדי העדה להתפלל בבית בו הוציא בעל התשובה את נשמתו, ולנחם את האלמנה והיתומים. החדר הצר וכל החצר היה צר מלהכיל את כל הבאים, והתפלות נערכו ברגש רב. לאחר התפילות למד הרב פרק משניות יחד עם כל הקהל לעילוי נשמת הנפטר, ובמשך כל היום המה המקום ממבקרים מכל העיר והסביבה שהפגינו את אהדתם והוקרתם למנוח.

השותף בחלום

בעל התשובה השני, שותפו של הנפטר, שאת מגילת הקלף שלו לקח אתו אל הקבר, חיכה בחוסר סבלנות במשך כל ימי השבעה, שחברו יבוא אליו בחלום ויספר לו כל מה שאירע לו בעולם האמת. אך  לשוא! שום איתות לא הגיע מהמת. עבר עוד שבוע ועוד שבוע. השותף היה כבר מלא דאגה וצער. לבסוף, אחרי שבועיים נוספים של צפייה מתוחה, הופיע המת בחלומו…

זה היה בלילה הראשון שאחרי השלושים. כאשר בעל התשובה שנשאר בחיים, נרדם על משכב הקש שלו, לאחר יום של עבודה מפרכת, הופיע בחלומו השותף המת. הוא ידע היטב ששותפו כבר הלך לעולמו ולא יותר בין החיים, ובדמיונו ראה אותו כדמות מעונה ורצוצה עוד יותר מכפי שהיה בעודנו בחיים. ביחוד בימים האחרונים שלפני מותו, כשתוארו היה ממש שחור משחור וכל צורתו נשתנתה ונתעקמה מרוב בכי ויללות, חרד ורועד מאימת יום הדין.

אך בהופיעו בחלום כמעט ולא הכיר את שותפו, שבילה אתו ביחד את כל שנות חייו, בתקופות של שמחה ואושר ובתקופות של יגון וכאב. כולו היה קורן אור, וכל דמותו הבהיקה באור יקרות. הוא הפיץ סביבו זיוו של קדושה וזוך, שסינוור את העינים, כנוגה השמש בצהרים עד שהיה קשה להסתכל בו. גם התכריכים שלו היו צחורות מצחור, כלובן של שלג קטיפתי בהשתקפו באור השמש שמעל, ללא כל צל או רבב, כל ישותו אמרה הוד והדר של צדיק הנהנה מזיוו השכינה בגן עדן העליון…

והקול של דמות הפלאים של מי שהיה שותפו לשעבר! קול מלטף ומעודד כצלילי פעמוני כסף! במשך שנות התשובה, הוא שכח כבר שאי פעם היה שותפו מסוגל לדבר בקול נמרץ ועירני. כל הזמן היה קולו עצוב ולאה, מחריש יותר מאשר מדבר. וגם מעט המלים שהיה מוציא מפיו פה ושם, היה להם צליל צרוד וחורק, כאילו בקעו מקברו של מת חי. ואילו עתה היה הקול צלול, מלא עדנה ומתיקות ושופע אושר ונחת רוח. רחוק כרחוק מזרח ממערב מקולו של קצב בור ועם הארץ, שקופה של שרצים  עונות ופשעים חמורים  תלויה לו מאחוריו. היה זה קולו כשל אברך משי, שעודן ונזדכך ע"י שקידה נמרצת בלימוד התורה ובחיי קדושה וטהרה.

מיהו הבעל מגלה עמוקות

"חברי האהוב"!… הגיע אליו קולו הקטיפתי והרך של הנפטר. "אצלכם בעולם השפל לא יודעים כלל מיהו הבעל מגלה עמוקות, מה גדולה מעלתו בשמים, בתוך הפמליא של מעלה, ובאיזו מידה מתחשבים שם בדעתו! כל השערים של העולמות העליונים עומדים פתוחים לפניו, והריהו שם בבחינת בן בית, יוצא ונכנס, כמו בביתו הפרטי! כולם נשמעים למוצא פיו וששים למלא את רצונו  מה שהוא גוזר הרי זה שריר וקיים!".

ואז התחיל הנפטר לספר את כל הקורות אותו מאז יציאת נשמתו:

"פחדי אמנם לא היה פחד שוא! רע ומר היה לנו ולנשמותינו לנצח נצחים, אילמלא היינו חוזרים בתשובה בעודנו בחיים, כי כאן, למעלה, אי אפשר יותר לתקן מה שקלקלו למטה!.

"ובכן הסכת איפוא ושמע, חברי היקר!

"בו ברגע שנשמתי פרחה מגופי, מיד הקיפו אותי מפנים ומאחור, מלמעלה ומלמטה כתות כתות של מלאכי חבלה, משחיתים וקליפות כחול אשר על שפת הים! מראיהם היה כל כך איום ומעורר חלחלה ופלצות, שמהפחד בלבד אפשר היה למות אלף פעמים! חלק מהם הגיעו בדמותם של זאבי טרף רעבים וחלק בדמות נחשים ארסיים ופתנים ענקיים, שהתפתלו סביב במחול שטנים מקפיא דם… ואחרים עטו עלי בדמויות זוועתיות ביותר של בריות שונות ומשונות, מין תערובת של איש הפרא וחית היער, עם פרצופים שחורים משחור ועינים לוהטות צמאות לדם, ובידיהם פגיונות שלופים, דרוכים ומוכנים לתקוע אותן בלבי ולטלטל אותי בתנופה אחת אי שם לתוך גיא צלמוות באיזו ארץ ציה ושוממה, אשר משם לא אחלץ עוד לעולם, ואהיה אבוד לנצח נצחים!…

"אך האימה החשכה שנפלה עלי היתה רק להרף עין, כי מיד ניצבו לידי ארבעה מלאכי רחמים, בדמות כרובים צחורים, שופעי עדנה ורוך לאין קץ. הם תפסו מקום, אחד למראשותי, אחד למרגלותי ושניים משני הצדדים, הם לא זזו ממני אף לרגע עד אחרי שגמרו את הטהרה. כך חסמו את הגישה בפני כל מלאכי החבלה ולא היתה להם כל שליטה עלי. הם חרקו בזעם בשיניהם וירו זיקי אש, מוכנים לקרוע אותי לגזרים, לעשות אתי כלה ולא להשאיר ממני שריד ופליט… אך ארבעת מלאכי הרחמים הקיפו אותי כבחומה בצורה, והמשחיתים לא יכלו להתקרב אלי בשום פנים.

"כשהכניסו אותי לארון כדי להובילני לבית הקברות, ניגלו לעיני עוד מלאכי מעלה, שהצטרפו לארבעת מלאכי הרחמים, וגוננו עלי לאורך כל הדרך. ולמרות שמלאכי החבלה השחורים ארבו לי כל הזמן בלהיטות עצומה, נדחפים ונדחקים לעברי במאמץ רצחני לפרוץ פרצה בחומת המגן שמסביבי ולתפסני ולטלטלני אל מעבר להרי חושך, ועל אף מספרם האין סופי  לא יכלו לנגוע בי ולעשות לי כל רע.

"כשהורידו את ארוני אל הקבר, לפני שכיסו אותי בעפר, עשו מלאכי החבלה מאמץ נועז אחרון, בהידחפם אל הארון ברוב רעש והמולה, והתעקשו דוקא לחטוף את גופי בכל מחיר. אך המלאכים הקדושים ניצבו סביבי איתנים כצור וגוננו עלי כל הזמן מבלי להסיר ממני את מבטם הרחום אף לרגע.

"גם לאחר סתימת הגולל כאשר הקבר היה כבר מכוסה לגמרי, וכל המלווים, עם הרב הקדוש שלנו, כבר עזבו את המקום וחזרו העירה, גם אז לא זזו ארבעת מלאכי הרחמים מקברי ונשארו עומדים שם, סוככים עלי בכנפיהם שלא יאונה לגופי כל רע.

בפני בית דין של מעלה

"ואז הופיעו ארבעה מלאכים אחרים, עוטים הוד והדר, כדי להביא את נשמתי בפני בית דין של מעלה.

"התרוממתי אל על וזינקתי למרומי השמים בהרגישי עצמי כל כך קל, כשאני מרחף בקלות כזו כאילו הייתי מלאך בעל שש כנפים…

עד מהרה הגעתי לתוך עולם מלא אור נגוהות, זוהר ומבריק, במדה כזו, שאתם שם למטה, בעולם הגשמי, אינכם יכולים אפילו לתאר בדמיון אפס קצהו. מיד מילאה אותי הרגשת אושר ותענוג רוחני עילאי שאין לתארה ולבטאה במלים, כל תענוגי עולם הזה במשך כל ימי חיי אנוש הם כאין וכאפס לעונת העונג של שנייה אחת בנהורא עילאה זו.

ארבעה מלאכים, השושבינים שלי, הובילו אותי לעבר ארמון רם ונשא, שכתליו עשויים כולם בדולח טהור, והעמודים והקשתות מזהב ומפז. החלונות שובצו ביהלומי ענק, שנוצצו והפיצו אור יקרות למרחקים בצבעי קשת מרהיבי עין, שנשארתי עומד נפעם ונרגש נרוב קסם. מעל השער הענקי בפתח הארמון מתנוססות המילים "מקום המשפט" חרותות באותות של אש לוהטת  וליד הכניסה רובצים אריות ונמרים שמרחרחים אחרי כל נשמה המוכנסת פנימה, ובהתאם למדת החטאים של הנשמה, הם משקיעים קולות נהמה מחרידים.

"ארבעה המלאכים נשאו אותי על כנפיהם והכניסוני למקום המשפט. כאן נתגלה לפני מחזה מרהיב עינים כזה, שלא ידעתי על מי להסתכל קודם, את גדלו של האולם אי אפשר לתפוס אפילו במבט מקצה אחד אל משנהו. נוסף לכך משובצים התקרה והרצפה באבני חן מבריקים, המפיצים סביבם קרני אור כאלה, שזיוום יכהה את עין השמש המאירה שם למטה על פני כדור הארץ…

"באמצע האולם עומד שלחן ענקי שסביבו מסובים חברי בית הדין של מעלה  כולם מלאכי אש אוכלת: בראש השולחן לוחשות מלמעלה באותית של אש המלים: "תורת משה אמת", ועל פני השלחן מונח ספר תורה פתוח, שאותיותיו בורקות כגחלי אש…

"לכאן, אל השלחן הזה, מביאים את הנשמות שהועלו זה עתה מעמק הבכא, כדי לחרוץ כאן את משפטן לשבט או לחסד.

"בעת המשפט, פותחים את הדף של הנשמה הנידונה, בספר הזכרונות העבה העשוי מקלף, וקוראים מתוכו את כל המעשים הטובים ואת כל המעשים הרעים שבעל הנשמה עשה במשך כל שנות חייו עלי אדמות, ושהוא כתב אותם במו ידיו. לכל משפט מתייצבים מלאכי רחמים ומלאכי דין, מליצי יושר ומקטרגים. הנשמה עצמה נאלמת דום בדרך כלל מרוב חרדה ופחד, ואינה מסוגלת ללמד זכות על עצמה לבד, ולהתגונן נגד דברי האשמה על עבירות וחטאים המוטחים נגדה על ידי הקטגוריה.

על פי רוב מזמינים גם עדים למשפטים אלה, בעת שחכיתי לתורי להיקרא לכס המשפט, התנהל שם משפט של נשמה אחרת, ובמהלך הדיון נקראו קירות ביתו של אותו אדם להעיד נגדו על עבירה שעשה שם בסתר, בהיותו בטוח שאף אחד אינו רואה אותו.

"פסקי דין שונים נחרצים לכל נידון ונידון. חלק נידונים לגיהנום, אך יש לקבוע גם לאיזה מדור ולכמה זמן. על אחרים גוזרים לרדת לשאול תחתית ולכף הקלע. יש גם כאלה שחותכים את דינן לרדת שוב לעלמא דלתתא ולהתגלגל בגוף של בהמה, או בצמח דומם, ולעמוד ולחכות ימים ושנים לאין קץ עד שיגיעו לידי תיקון.

"מיד עם מתן פסק הדין, כשהנשמה יוצאת חייבת בדין, ניתנת הרשות למלאכי החבלה והם חוטפים אותה ומוציאים אותה אל המקום המיועד לה. הנשמה מקוננת ומייללת, מביעה את חרטתה ומבקשת רחמים  אך בעולם העליון שוב אין מקום לחרטה ולתשובה על העבירות שהאדם עבר עליהן בימי חייו עלי אדמות".

המקטרגים במלוא הקטרוג

החלום של הקצב בעל התשובה שנשאר בחיים נמשך שעות על שעות, ושותפו הנפטר המשיך בדיווחו על מהלך הדברים באולם בית הדין של מעלה, אליו הובא כדי למסור דין וחשבון על מעשיו בעולם הזה:

"קורה גם, שנשמתו של אדם מגיעה לכאן לבנה כשלג וצחה כבדולח, ללא כל כתם או רבב, והיא יוצאת זכאית בדין, ואז נשמעה הכרזה: לגן עדן! מיד קמים מלאכי מעלה ממקומם וקוראים בקול רינה וצהלה: "אשריך וטוב לך! אשריך שזכית לחיי העולם הבא!" כתה של מלאכים קדושים עם כנפיים לבנות מקיפות את הנשמה כמין משמר של כבוד ומפנים לה דרך בהכריזם בקול חגיגי: "פנו דרך ישרו מסילה, כי צדיק בא! אמרו לצדיק טוב, כי פרי מעלליהם יאכלו!"

בכבוד ובפאר בל יתואר מובל הצדיק למקום מנוחתו בגן עדן, כל הצדיקים יוצאים לקראתו ומקבלים בשמחה גדולה ובחיבה יתירה את עמיתם החדש, השמש והירח והכוכבים מאירים את דרכו בהזרימם אלומות אור בצבעי הכסף והזהב וברק של יהלומים ואבני חן. כל המזלות וכוכבי הלכת משתחוים לפני הצדיק בהגיעו לשערי גן העדן, כל הבריאה כולה אומרת שירה ומשמיעה בקול בכל כלי הזמר: "אשרי לו ואשרי חלקו!".

"אך דברים כאלה קורים רק לעתים נדירות, בדרך כלל יוצאות נשמות חייבות בדין, ואז אוי ואבוי לה. חברי בית הדין של מעלה מטיחים בפניה דברי תוכחה ונזיפה קשים ביותר, ומרעימים עליה בקולות צעקה נזעמים, המזעזעים את כל העולמות:

"רשע! פושע ישראל! באיזו עזות מצח התמרדת נגד מצוותיו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא?! נתנו לך נשמה זכה וטהורה והזהירו אותך לשמור עליה מכל סיג ופגם ולהחזיק אותה בקדושה ובטהרה  ולבסוף טמאת אותה וזיהמת אותה בחטאיך ובתאוותיך הנפשעות! אוי לך ואוי לנפשך! בגלל הנאות שעה מדומות נמוגות כעשן, ויתרת על ש"י עולמות של חיי נצח ותענוגים רוחניים ללא גבול!!"

"לקול דברי התוכחה האלה של חברי בית הדין של מעלה, היורדים על הנידון כמהלומת פטיש, נזעקים כתות לאין ספור של מלאכי חבלה שחורים הפורצים לאולם בסערה וסופה, כרוחות ושדי שחת, עטים על הנשמה הרועדת כעלה נדף. אלפי ידיים נוחתים עליה בבת אחת והיא נסחבת באכזריות מדוכן המשפט ונדחפת בגסות החוצה, בדרכה אל הגהינום, או אל איזה גיא צלמות אי שם במרחבי שממה אין סופיים, אשר משם אין חוזרים לעולם"…

"אני עצמי" המשיך הנפטר לספר לשותפו בחלום, "נדחקתי לתוך קרן זוית, כדי שלא יראוני ושלא ירגישו בי, וכל כולי רועד מפחד ובעתה. לבי היה מר עלי מאד מאימת הדין. מי יודע איזה גזר אכזרי מצפה לי? האם הגיע לכאן אי פעם רשע כמוני אשר רוב שנות חייו עלי אדמות היה שקוע במ"ט שערי הטומאה והזוהמה, חטא והחטיא אחרים והכשיל רבבות יהודים יראים ושלמים בעבירות חמורות ביותר?! האם יהיה לי פתחון פה בפני בית דין של מעלה? התכווצתי בתוך פינתי כשאני כואב ודואב, וכל אותה שעה נצמדתי למגילת הקלף של בעל מגלה עמוקות, שהחזקתי בה בחזקה בשתי ידי בתור המיפלט היחידי והאחרון…

הנשמות מיללות

"הנשמות עברו בפני כס המשפט כבני מרון. אחת אחרי השנייה נידונו הנשמות מי לעונש חמור ומי לעונש קל יותר. אף אחת לא יצאה חפה מפשע לגמרי. והנה אני שומע את קולו של הכרוז קורא בשמי ובשם אבי… ארבעה מלאכי הרחמים הוליכו אותי בעדינות אל שלחן המשפט, ואחד המלאכים פתח את הדף שלי בספר הזכרונות הגדול…

לפתע פתאום רעדו אמות הספים מקול צעקה איומה שהדהדה בחלל האולם הענקי:

"מי הביא לכאן את הרשע המרושע הזה?! כל מדורי הגהינום לא יספיקו בשבילו!!!"

"קפאתי על מקומי מרוב בעתה ופלצות אך המלאכים השושבינים שלי, עוררו אותי מקפאונם בנגעם בי בקלילות בכנפי המשי הרכות שלהם. נזכרתי במגילת הקלף של בעל מגלה עמוקות שהיתה צמודה ללבי, והנחתי אותה במהירות על פני השלחן…

ואז נשמע שנית הקול התקיף:

איזה מין דיבורים הם אלה של בעל מגלה עמוקות? שהוא יגזור עלינו לפטור נשמה כזו מכל עונש? אין לו כל סמכות לתת לנו הוראות שנקבל את התשובה של הפושע לעיר שלמה של יהודים במשך עשרות שנים, למען בצע כסף!!!"

באורח פלא הופיעה במהירות הבזק מאי שם קבוצה גדולה של מלאכים, מליצי יושר, שפתחה ב"התקפת נגד" בתקיפות דקדושה:

"מדוע אתם עוד נטפלים לנשמה מעונה זו?! האם לא מספיקים בשבילה היסורים שסבלה בחייה?! באיזה אומץ וגבורה גילתה היא בעצמה את פשעיה ברבים והודתה עליהם ללא כל סייג בפני עם ועדה, מבלי להירתע מלהיות צפוי לבזיונות ולחרפות בלי סוף זרקה מאחרי גווה את כל חיי העושר והרווחה והשמידה במו ידיה את כל הונה ורכושה את כל אוצרות החמדה שאספה במשך כל שנות חייה, מבלי להשאיר מהם שריד ופליט! וויתרה מרצונה הטוב ובנפש חפצה על כל תענוגי העולם הזה, עברה סבל ועינויים קשים ומרים במשך שלוש שנות גלות ונדודים, קור וחום. בושות והשפלות, יסורי גוף ונפש שאין לתארם! והכל קיבלה באהבה ובהכנעה גמורה! אילו הייתם אתם מתלבשים בגופות של בני אדם ויורדים לאותו עולם לחיות חיי אנוש לא הייתם מסוגלים בשום פנים לשאת ולסבול עינויים כאלה! הייתם נשברים מיד ולא הייתם יכולים להמשיך בתיקוני התשובה! ועתה אתם רוצים גם להטיל אותה לתוך אש הגהינום?! הרב הקדוש והטהור בעל מגלה עמוקות הבטיח לה בעל פה ובכתב שהיא צורפה כבר מספיק בכור היסורים וכי כל עוונותיה ופשעיה מורקו ושוטפו בדם ובדמעות ויצאה זכה ונקייה ללא רבב יותר מצדיקים גדולים, כי במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד! ולבסוף אתם מטיחים בפניו את המלה 'רשע'!?

אך מלאכי הדין, המשטינים והמקטרגים, השיבו מלחמה שערה בצעקם בחמת זעם בקול מרעיש עולמות:

"בואו וראו את השואה שנשמה זו חוללה ברוב פשעיה!"…

ותוך שנייה הגיעו מכל הצדדים אלפים ורבבות נשמות, מייללות ובוכות ופוקעות צרה:

"הוא גרם למותנו במגפה בגלל עוונותיו!"

"אני עברתי מן העולם בדמי ימי" קוננה אחת הנשמות "מפני שרשע זה הכשיל אלפים ורבבות במאכלי טריפה!.

"היינו ילדי חדר, תינוקות של בית רבן!" יללו נשמות אחרות "לא ידענו טעם חטא! היו לנו סיכוים להיות גדולי תורה ויראה  ובגלל עוכר ישראל זה גווענו בעודנו באבנו!"

"ואנחנו היינו נשים צעירות" נשמע קול נהי ובכי תמרורים, מסמרי שערות "ילדנו ילדים בקדושה וטהרה, קוינו לגדל אותם לתורה ולחופה ולמעשים טובים, אולם בגלל עוונותיו של זה, נפחנו את נשמותינו בשעת הלידה או בתקופת הההנקה, התינוקות הרכים נשארו יתומים פעוטים ללא אהבת אם וללא טפול אמהי מסור, ועתה אין לנו מנוחה בקבר, קול בכי הפעוטים המסכנים בעריסותיהם אינו מרפה מאתנו! כצפרים המקננות על גוזליהן כן אנו מרחפות תמיד על עריסותיהם ומיטותיהם של פרי בטננו שנשארו לאנחות. וכשהם סובלים תחת יד המטפלות או בידי האמהות החורגות, אנו נשרפות ממש מרוב צער למראה הדמעות של מחמלי נפשנו חסרי הישע… בשבילנו אין צורך בגיהנום! הסבל והצער של היתומים העזובים, שאין להם מי שיגן עליהם, הם בשבילנו יותר גרועים מעינויי התופת, כבר חכינו ליום, שבו יגיע לכאן הרשע האכזר הזה, כדי לראות כיצד יתנקמו בו על צערם של עוללינו וטפינו, כיצד יתלקח באש הגיהנום! ולבסוף רוצים למחול לו ולסלוח לו על הכל! לא! בשום פנים ואופן לא!"

בעוד הנשים שופכות את מרי לבן בצווחות זעם וכעס ותובעות נקמה עבור עוללהין ויונקיהן, התחילו לפלוש לתוך אולם המשפט עדרים עדרים של בקר וצאן, עגלים וגדיים, כשהם פועים וגועים, בוכים ומקננים בלשונם האילמת, ושוטחים את טענותיהם בפני בית הדין של מעלה:

"היינו גלגולים וזקוקים לתיקון נשמותינו בעולם של מטה. יכולנו לזכות למנוחה רק על ידי זה ששוחט ירא שמים ישחוט אותנו בשחיטה כשרה ויעשה עלינו את הברכה! כל הזמן היינו מלאי חרדה שלא ניפול חלילה בידיים של גוי ונשחט שחיטה טרפה. וכשכבר זכינו שיהודי יקנה אותנו וצפינו שיובילו אותנו אל השוחט שישחוט אותנו בברכה, בסכין כשרה ללא פגימה  לקח אותנה פושע ישראל זה, הביא אותנו לתול מחסן סתר נידח, ושם קטל אותנו במהלומות קרדום על הראש, כפי שנוחרים חזירים טמאים! כל תקוותנו וצפיותינו לתיקון ולמנוחה, נופצו ונהיו לאל בידיו הגסות של מאכיל טריפות זה, ועכשיו אנו שוב נעים ונדים בעולם התוהו מבלי למצוא מנוחה!".

אשרך, בעל תשובה

"בתוך כל הרעש והמהומה הזו עמדתי כאילו לשוני ניתקה בפי, מבלי למצוא אף מלה אחת לזכותי" המשיך הנפטר לספר בחלום לשותפו הקצב. "כאשר ראה הסניגור שלי שכף המאזניים עומדת להכריע לרעתי, הוא לקח ממני את מגילת הקלף של רבינו בעל מגלה עמוקות, באמרו אלי:

"אל תירא ואל תפחד! המתן לי כאן!"

המלאך מליך היושר שלי התנשא במעוף בזק מעלה מעלה, לגבהי מרומים, ולאחר שהות קצרה חזר בלווית מחנה שלם של סניגורים, מלאכי עליון בעלי כנפי כסף צחור, שפתחו בנאומי הגנה בדברים כדרבונות:

"אמנם חטא הנידון חטאה גדולה, עוונותיו רבו משערות ראשו | זאת עובדה שאין להכחישה… אך אף אחד אינו יכול להכחיש את העובדה שהוא נשאר יתום בגיל פעוט וגדל בתנאים קשים ביותר אצל דוד קשוח ואכזר, שהעביד אותו בפרך, ולא לימד אותו לא תורה ולא חכמה, לא יהדות ולא יראת שמים. וכיון שהיה בור ועם הארץ הוא נתפס לתאוות הממון ושקע ביוון החטאת מבלי לתת דין וחשבון לעצמו עד היכן הדברים מגיעים. ועוד עובדה שאין להכחישה, שמיד כשעמד על חומרת הדברים, מיד כשנודע לו שאשמתו גדולה עד רום שמי שמיים  לא היסס אף לרגע מלהתוודות על פשעיו ברבים, להביע חרטה בלב נשבר ונדכה ולבקש דרך לתשובה! ואיזו דרך תשובה היתה זאת! איזה סבל ויסורים קשים ומרים קיבל עליו באהבה וברצון במשך שנים רבות לאחר מכן, כדי לכפר על עוונותיו! אין לתאר את העינויים הגופניים והנפשיים של שלשת שנות הגלות, בדרך הנדודים מלאת החתחתים, ברעב ובקור וכל מיני פגעים, בהשפלות ובבזיונות, בחרפות ובבושות, ובהכרזות פומביות בכל אתר ואתר: "אני הוא החוטא והפושע! אני הוא העוכר ישראל! אנא תבזו אותי! תריקו לי בפרצוף! תרמסו אותי ברגלים!' והכל מפני שנודע לו עד מה כבדה אשמתו, ובגלל ההחלטה הנחושה לעשות הכל כדי למרק את עוונתיו ולהגיע לתשובה שלמה, כפי שהבית הדין הגדול בקראקא הטיל עליו! והנה כאן מונחת לפניכם מגילת הקלף של הרבי הקדוש בעל מגלה עמוקות, הקובע ומאשר שהנידון כבר כיפר על כל חטאיו על ידי הסבל והעינויים ותיקוני התשובה בשארית שנותיו עלי אדמות! והרי דין מפורש הוא בגמרא: 'כיון שלקה הרי הוא כאחיך! ולאחר שכבר קיבל מרצונו הטוב את מנת היסורים בעולם של מטה, הרי הוא נקי עתה מכל חטא"…

נאומי הסניגוריה השאירו רושם עז, וחברי בית הדין של מעלה, התחילו מחדש לנתח את העובדות, לבדוק ולשקול שוב, והדיונים נמשכו שעה ארוכה. לבסוף נפלה ההכרעה: כשם שקבעו בבית דין של מטה כך קובעים ומאשרים בבית דין של מעלה! פסק הדין של בעל מגלה עמוקות שריר ובריר וקיים! הקצב בעל התשובה נקי מכל חטא ועוון  כתינוק שנולד!…

"בד בבד עם פסק הדין שלי הוציא בית הדין של מעלה עוד פסק דין שני" המשיך הנפטר לספר לשותפו בחלום "כל הנשמות שבגלל עוונותי הלכו לעולמם ללא עת, וכן כל הגלגולים של בעלי החיים שקטלתי אותם וע"י כך קיפחתי את חלקם בשני העולמות, יקבלו עתה את תיקונם, ושערי גם העדן ייפתחו לפניהם…

"מיד באו במעוף-בזק מחנות מחנות של מלאכים, והחילו להוביל, כל נשמה לחוד, ברוב פאר והדר בדרך לגן עדן, כל אחד למקום היכלה בהתאם למאזן מעשיה הטובים. חלק מנשמות אלו החלו בו ברגע להקרין סביבם קרני אור מבהיקים בזוהר כזה שאצלכם למטה אי אפשר לתאר דבר כזה, כל נשמה זכתה לכבוד ויקר כזה אשר עין לא ראתה כמותם.

"כשגמרו עם כל אלה, נפנו לטפל בי. העמידו אותי על דוכן גבוה כשמסביבו מלאכי מרום זוהרים כזוהר הרקיע, וכולם כאחד משמיעים בקול ומנגינה שמימית שאין דומה לה: "פלוני יצא זכאי בדין!" בקראם שמי ובשם אבי.

ואז נבקעו ונפתחו רקיעים ללא ספור ולעיני נתגלה מחזה מרהיב כזה של הוד והדר, פאר ותפארת שאין לתארו ואין להשיגו בתפיסת אנוש.

מכל הצדדים הדהדה שירת המלאכים:

"זכאי הוא! בעל תשובה גמור הוא!"

הכל אומר שירה! גם ספר התורה המונח על השלחן השתתף בשמחה, ואותיותיו הלוחשות כגחלי אש כאילו הכריזו גם הן: 'זכאי הוא! צדיק הוא!'

"מסביבי התפשט מין אור כזה, שהיה חזק אלפי מונים מאור השמש בגבורתו, ומילא אותי עונג אין קץ.

"מרגע לרגע זרמו לקראתי יותר ויותר מלאכי עליון וצדיקים זכים וטהורים שיצאו מגן העדן כדי לקבל את פני השכן החדש. ראשי כולם היו מעוטרים בעטרות משובצות יהלומים ואבני חן שנוצצו כניצוצות של אש בשלל צבעים וגוונים.

"עד מהרה הופיעו ששה מלאכי אש, שנשאו חופת פאר, שמוטותיה עשויות מעצי ארזים והפרוכת הפרושה עליהם מלמעלה  זהב טהור, ובמרכזה הזהירו המלים 'כי לה' המלוכה'. עם המלאכים נושאי החופה הגיע מחנה שלם של מנגנים ומשוררים עם כלי זמר לאין ספור. אלה היו הלוויים הקדושים, מהמקהלה של דוד המלך.

"כל הכבודה הזו נעצרה ליד הדוכן שעליו עמדתי. שוב נשאו אותי המלאכים על כנפיהם והעמידו אותי מתחת לחופת הזהב, ומיד פתחו המנגנים בזמר והמשוררים בשירה, את התענוג הרוחני העילאי שהרגשתי בהקשיבי לשירי המקהלה אין לתאר במילים, אדם חי שישמע שירה כזו עלול למות מיתת נשיקה מרוב מתיקות.

"וכך התחילו להוביל אותי ברוב פאר והדר למקום מנוחתי בגן עדן".

הנפטר המשיך לספר בחלום לשותפו בחיים לשעבר, כיצד הוכנס לבסוף לגן עדן ותיאר בפניו את הכבוד והיקר והגדולה שחילקו לו בהיכנסו לשערי גן העדן.

הכבוד הגדול ביותר שהאדם יכול לקבל במשך כל ימי חייו עלי אדמות הריהו כקליפת השום לגבי מה שהושפע עלי בשנייה אחת בגן עדן! וממי זכיתי לקבל את כל הכבוד והיקר? מצדיקים קדושים וטהורים, אשר פניהם מזהירים כזוהר הרקיע וראשיהם עטורים בכתר התורה.

"שני ישישים, שהוד פניהם הקרין אור יקרות למרחקים, צעדו לקראתי כשהם נושאים בידיהם כתר מפואר להפליא, משובץ באבני חן יקרות ביותר. ועליו התנוססו המלים "בעל תשובה גמור". את הכתר הזה נתנו על ראשי בטכס מרשים ביותר, והתחילו להוליך אותי בדרכי להיכלם של בעלי התשובה, היכל מפואר ונהדר ביותר, שאין די מלים בשפת אנוש כדי לתארו. כל הצדיקים ליוו אותי עד לשם, ובהיכנסי פנימה נפרדו ממני בקראם יחד בקול: 'אשריך שזכית לכך!"

עין לא ראתה

בכך סיים הנפטר את סיפורו על מה שהתרחש אתו מאז פטירתו ועד שזכה להגיע למקום מנוחתו בהיכלם של בעלי התשובה בגן עדן. ולפני שדמותו נמוגה בערפלי החלום, השמיע באזני שותפו לשעבר את המלים האלה:

"תמשיך כמקודם בעקשנות ובלי לאות בחיי הסבל של בעלי תשובה! שלא תעלה אף רגע בלבך את המחשבה לסטות מדרך היסורים שצעדת בה עד כה! זכור! מוטב לסבול את העינויים הקשים ביותר בכל החיים בעולם שלמטה, מאשר לסבול רגע אחד את יסורי התופץ שבגיהנום! חיי האדם עלי אדמות מגיעים פעם לקצם, ואילו בעולם הבא הנמשך הכל לעולמי עולמים! לנצח אין גבולות!

"לך אל רבינו הקדוש בעל מגלה עמוקות, ומסור לו את כל מה שסיפרתי לך. אם כי אני בטוח שהוא בוודאי יודע את כל זאת יותר טוב ממני, בכל זאת לך וספר לו! תבקש ממנו לפרסם את הסיפור הנפלא הזה בכל רחבי העולם, שיעלה את הדברים בספר ויפיץ אותו בקרב ההמונים! שכל אחד ידע, ראשית כל, עד כמה חייב האדם להתרחק מן העברה; ושנית, לאיזה מדרגות נשגבות יכול הצדיק להגיע בעולם הבא ע"י מעשיו הטובים בעולם הזה: ושלישית, כמה גדול כוחה של תשובה המגעת עד כסא הכבוד, כי במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. ולמען ידע כל אשר נשמה באפו, שמתן שכרן של מצוות אין לתאר ואין לשער.  עין לא ראתה!

בס"ד

ספר

חֵלב יצה"ר

קונטרס הזה נתפרסם בחוצות ע"י החרדים לדבר ה' הנאמנים לה' ולתורתו בקיץ תשמ"ג ובו נלקטו עיקרי המכתבים הנחוצים לערעור החלב, וכל ישר הולך אשר יעיין בקונטרס הזה, בטח יזיר עצמו ויפריש את עצמו לגמרי מאכילת בשר בהמה, כי ע"י הקונטרס יתגלה לו במקצת השערוריה הנוראה שמתרחש בענין

הבשר.

וזאת למודעי! שאחרי זמן כתיבת הקונטרס הזה כבר נתגלו עוד הרבה דברים נוראים בפרשת החלב – ורק מקונטרס הזה יבואר לו ביותר גודל הכאב שנתגלה כבר גם בהתחלת

הפרשה וד"ל.

פתחא זעירא

ולאפרושי מאיסורא כגון שרואה לאדם עובר על עבירה מפני שאינו יודע או מפני רשעו מותר להפרישו ולומר לו שהוא אסור אפילו בפני רבו שבכל מקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב.

(טור ושו"ע יו"ד סי' רמב)

כתב הרמב"ם עון גדול לבזות את החכמים או לשנאתם ולא חרבה ירשלם עד שביזו בה תלמידי חכמים שנאמר ויהי' מלעיבים במלאכי א-לקים ובוזים דבריו כלומר בוזים מלמדי דבריו וכל המבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא והוא בכלל כי דבר ה' בזה ואם באו עדים שביזהו אפי' בדברים חייב המבזה נידוי ובי"ד מנדין אותו ברבים וקונסין אותו וכו' אין מתירין אותו עד שירצה זה את החכם שנידוהו בשבילו (שם סי' רמג).

ועיין ברמב"ם הל' תשובה ובשע"ת לרבינו יונה ובשו"ע חו"מ סי' ח' ועוד: בדינם של אנסים המטילים אימה על הצבור ונותנים חתתם בארץ החיים.

ואין כבוד התורה אלא לעשות על פי חוקי' ומשפטים.

(רמב"ם הל' סנהדרין פי"ד)

מגישים אנו בזה בעזה"י לפני הצבור דברים המצודקים, שני מכתבי הגאון הצדיק וכו' גאב"ד קאַשוי שליט"א, מכתב א' הוראתו לתלמידיו נ"י ומכתב ב' להרב דקהילת סיגוט-סאטמאר יצ"ו – אשר כתורה עשה לפרסם הוראתו לאפרושי מאיסורא.

אחרי זמן זמנים טובא, אשר רבו הערעורים בדבר ניקור הבשר, ואין מתקן, ועמד הגה"צ הנ"ל אחרי שבירר בעצמו בחקירה ודרישה גדולה וחירף נפשו למען מנוע תלמידיו וסרים למשמעתו מלהכשל בחטא החמור רח"ל.

ושדעת לנבון נקל, שזה הי' אחרי התאמצות והשתדלות זמן רב בדרכי השפעה ודברי נועם בצנעא ואחרי השתדלויות מרבנים וצדדים שונים ונתברר שאין תקוה להביא הענין לתיקון הראוי ע"י אלו אשר עליהם האחריות ובידם לתקן בזה.

ונשאר החוב ע"פ תוה"ק להוציא ההוראה שלא לאכול הבשר עד שיתוקן הכל.

חושבים אנו שזה צריך להספיק לישרים בלבותם ההולכים בדרכי התורה, להבין יסוד כל הענין לאשורו.

אולם מחמת גודל ההשחתה שמלאה הארץ, שתוכחת צדיק והוראת חכם נרמסת באופן כה שפל בראש כל חוצות וכבוד חכם מיוחד בדור זקן ויושב בישיבה מרביץ תורה לעדרים מעופר לעפר, לשבור כח עמוד הדור בהשבת רבים מעון וגדירת גדר ועמידה בפרץ.

וכשנפן כה וכה לראת אם יש מלומדי תורה ורבני-ה שיכאבו את עלבון התורה ואת בזיון חכמי-ה, לקיים מצות לא תגורו, בושה תכסה פנינו.

לכן  ראינו לצרף לזה מכתב תוכחתו והתרעתו של מאור ומוכיח גדול בדורינו שקנה עולמו במסירות נפשו, שלא חת מפני כל להסיר חרפת השתיקה מעל הכלל, ה"ה מוה"ר רבי משה דוב הלוי בעק שליט"א (הגם שלפי האמת, מה שנגע במכתבו הנו רק חלק קטן מהמציאות וממה שיש לעורר, מסתפקים אנו בזה לעת עתה).

כן סיפחנו כתב החלטה של "אפיס התאחדות רבנים", הנוגע לבירור הענין, ודיו להביננו מעט מצב הדברים על אף כל הכסויים, ודב"ז לע"ע.

– א –

וזאת למודעי: אשר המכוון בדברי בקורתנו הוא נגד הקבוצה של יחידים שתפשו את הנהגה הצבורית והנהלת מוסדות התורה והחסד והצליחו להתמצא ב"טובות הנאה" שונות מהרעגירונג, – והללו נהיו למתוכים, כאילו רק טובת הצבור הם דורשים, ובזה מטילים מרותם על הכל.

ובנוסף על כך הנם מטילים חתתם ב'טעראר', אף על רבנים, אשר על ידי זה לא רק שיראים ופוחדים להוכיח בשער, וכ"ש לנקוט עמדה ודעה עצמית נקי', אלא גם שבעל-כרחם נסחבים לתוך מערבולת דרכם ורצונם הנלוזה.

ועד כמה מגיע אלמותם, נקח לדוגמא, מה שנעשה נגד רב מפורסם ובנו המו"צ – אשר השולטים שתפו אותו בתוך ועד שהקימו כאילו לתקן את פרצת הניקור – וכשנגשו לתקן הענין בכובד ראש, מיד החלו ברדיפתם בכמה וכמה דרכים, והכריחו את הרב לחתום על צורה של הכחשה נגד דעתו על המצב, ולא זו בלבד אלא כשרצו לקבוע במקולין שתחת השגחתם, שלא יכניסו רק חלקים שאינם צריכים ניקור, כדי להנצל מהמכשלה הקיימת, נאלצו מההנהגה לבטל את זה,

ולא נרגעו עד שבפרהסיא לפני צבור גדול בין כותלי ביהמ"ד הגדול דקהל ייט"ל וומ"ב התנפלו על המו"צ הנ"ל באמצע התפילה (ביום א' פר' ויצא) וחטף הטלית והתפילין שלו וזרקם בבזיון לארץ בצירוף קולות וחירופין לשונות של גנאי עליו ועל כל המתריעים על הזהירות בכשרות, ולא קם רוח באיש למחות ולמנוע, ויד השרים והסגנים במעל. ובעו"ה ההמונים נלכדים – באין ברירה – וכסומא בארובה ילכו אחרי כל מה שנעשה עמהם, וכידוע שהכח להנהגות הללו שיוכלו להתקיים ולהחזיק מעמד – על אף השחתותיהם המתגלות מזמן לזמן לרבים – הנם רק ע"י שיש להם כתב-עת צייטונג, המרעשת עולם בדברי פלסתר ומבלבלת את הצבור המסור בידם בבלבולים ופראפעגאנדע רועשת שגונבת את לבם ומשבשת דעתם.

וכמו"כ הקבוצה מההנהגה המשתלטת בנדונינו זה, גם הם כהאחרים אשר שפתם אתם ע"י עתונם המכונה "דער איד" המשתורר ומכוון את מהלך המחשבות של חלק הגדול מהצבור וראשיהם, ע"י ריבוי חומר הפלסתר המופץ על ידי כמה לבלרים שרייבערלאך בתדירות מדי שבוע בבתי רבבות יהודים בכל העולם, משרה אנדרלמוסיא ובלבול הדעת, ומשתיק כל קול אנחה של יהודי ודעת תורה שלא יישמע בעולם כראוי.

– ב –

אין אנו מזדקקים בהקדמתינו הזאת בעצם ענין פרצת הניקור שלפנינו ובפרטי השערוריות שמסביב לזה, כ"א ברצונינו לעורר ולהתריע על העוות הנורא שנתגלה לנגד עינינו, באיזה אופן וצורה מתייחסים לענין תוריי ברור ופשוט כאיסור חֵלב, ולהתעוררות מחכם מובהק בדור לאפרושי מאיסורא, ושמחנכים ומרגילים את רוב הדור להשחתה כזאת ה"י. כמו כן לא באנו כעת לסכם חשבון הני בריוני אשר יצאו נצבים בדברי נבלה ועריצות נגד קדוש עליון ולוחמים מלחמת ה'.

גם לא להתווכח והוכיח, ווער איז די "באַן" פון כלל ישראל, און ווער זענען דאָס די הינט וואָס ביללען – די גאַנצע צייט – (פתגם השסוי של הפלסתר ה"איד"ישיסט) על איזה באַן נוסעים הללו שחידשו בדורינו את ההשמצה והזלזול מהציונים והבונדיסטן בכינוי, "די שווארצע" על שלומי אמוני ישראל.

– ג –

וכמובן לא נבא להטפל ולנבל עטינו, עם שטפון דברי נרגנות השמצה וגניבת דעת שמלאה את כל חללי עולמינו לעת הזאת.

ובמיוחד מ"כתב העת" הנ"ל המלא חרפה, שנוסף על מה שהוא מפטם את המוני קוראים משארית ישראל בדעות ורגשות הציונות והנכריות, עוד דרכו מלאה מרמה, רשעות ונתינת חיתתה בארץ החיים, וממנו עיקר הסכנה לדור לשארית הנותרה.

קובעים מציאות בעולם, כאילו אין תורה ואין הוראה, אין דרך ארץ ולא נימוס, רק העתון הוא הקובע בכל ומכריע כל הוראה, משפיל רמים ומגביה שפלים, מבייש ומלבין מבזה ת"ח אמיתיים ויראי חטא ימאס, מרומם ומכתיר גדולים של שקר מכתות הציונים למיניהם, רח"ל.

ועליהם הכתוב צווח: שפתי חלקות לשון מדברת גדולות אשר אמרו שפתינו אתנו מי אדון לנו.

ולכל בן דעת המבקש אמת ויושר, יספיק בהשוותו את הדברים כהויתן, דברי חכמים אשר בנחת נשמעים, ודברי אלו שכנגדם, ולמותר להאריך בהסברה.

– ד –

אך על זאת האחת, חובה על כ"א מישראל למחות בכל תוקף ועוז על החוצפה שנתחדש לאחרונה, שעל כל תביעה ואשמה שמוכיחים, באים בעלי התקלה ואלו שאחריות הקלקולים שנתהוים במשך הזמנים תחת ידם, ותולים קלקלתם בגדול הדור מרן הקדוש מסאטמאר זי"ע לכפורי ידייהו בו ז"ל לכסות קלונם למען המשיך בקלקולם ושרירות לבם, ללא פחד מאימת שמים על עלבון הקדושים אשר בארץ שקוב"ה תבע ביקרייהו, ה' ישמרנו.

– ה –

ואולם זאת מן ההכרח לברר לפני הקוראים היסוד העיקרי לכל הענין, כדי להבינם את מצבינו הנכון.

יש לדעת, שאין ענין ניקור החלב אצל הרודפים אלא רק כפרט אחד במטרתם הכללית, שהוא, – להפטר אחת ולתמיד מעומדים בפרץ, ממוכיחים בשער – למען לא יופרעו מעומדים בדרכם ומונעים את שליטתם המוחלטת ופסיעתם על ראשי עם קודש.

ומכיון שהגה"צ מקאשוי שליט"א הי' במשך כל השנים שייר עיקרי של כח תורה ויראה, שאינו כפוף לאלמותם, וביחוד בשנים האחרונות שנחפזו יותר ויותר לדרדר את חיי הצבור בכמה יסודי היהדות, עד שהגיעו לאחרונה לקלקל את הצבור גם בענין ציונות הארורה, עניינ-ה ומטרותי-ה, והאישיות והסמכות המרכזית אשר לא אמר קשר לכל וכו' שמנעה מהם הרבה ממה שיזמו לעשות, הי' הגה"צ מקאשוי שליט"א.

כן הי' בענין הפרצות והשערוריות בדבר חבורת "הצלה" שנשתלשל ע"י קלות ראש לחילול שבת רח"ל, וכן נמצא בלימוד מלאכת הנשים אומנות "מילדות" לאנשים אברכים וכו' ובדבר הנליזה רוח הכוזב של ,שמירה והגנה עצמית, וזה עתה בשערורית בחירת הנבלים הציונים, קאטש וסאלדזאר, ולחלוק להם כבוד במרכזי החרדים, ולפני תינוקות של בית רבן, ולבסוף בבחירות הכלליות באמעריקה עשו יד אחת עם הסתדרות-הציונית, הפועל המזרחי והאגודה הבוגדת והנגררים וכו' עבור האינטרעסין הברורים של המדינה הכופרת, היינו: החלשת הכח של הפרעזידענט של אמעריקה, (שנקט עמדה נגדם) וארגנו את כל הצבורים שיבחרו למען הפארטיי המנגדת אותו "הדעמאקראטין" ולחרפתינו, השתתפה הנהלת והנהגת סאטמאר בענין יחד עם בעלז וקלויזענבארג וכדו'. ואכן צהלו ושמחו כל העתונים שלהם במפורש, על הצלחת המדינה הציונית בכח הבוחרים היהודים, (וכיוב"ז עוד ועוד).

כה התנהלו מאבקים רבים להדיא, או בענינים שהגה"צ מקאשוי לא נתן חתימתו עליהן עם האחרים ועי"ז נכשלו מזימות.

והמשתלטים לא נמנעו מלהפר פסק רבנים שהצטרפו אל הגה"צ מקאשוי שליט"א, במודעה "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", ובזדון ובשאט נפש פעלו להיפך מדבריהם, וביטלו הפסק ללא כל ד"א וערך כל דהוא, וללא בושה פרסמו הודעה בחתימת הארגעניזאציע "כתב ביטול" להאיסור של הרבנים.

והגה"צ מקאשוי שליט"א (אשר כל הזמן נאנק דום ונזהר מדברים בפהרסיא מפחד הירוס) יצא בקול חוצב להבות אש בדרשתו הידועה בוויליאמסבורג יצ"ו, שחובה ע"פ התורה על כל יהודי להשתדל בכל מאמציו, לשבור את ההנהגה העכשווית, שפוסעים ברשעותם על ראשי עם קודש, ורומסים בבזיון את דעת הרבנים, והחובה לגרש את אלימים הללו מהנהגת הצבור ולמסור זאת לאברכים יראי ה' ובני תורה, והוסיף להרתיע שאם לא יעשו כן יצטרכו ח"ו לעקור מכאן, מפני שכל היהדות בסכנת כליון רח"ל.

והרדיפות והעלילות, ההשחתה והעריצות שמעוללים הללו בהענין שלפנינו, יוכיחו למה מסוגלים המה, ועד כמה נלכדים הרבים בשחיתותם, מהשפעתם ומפחד הטעראר ודיקטאטוריע. באופן כזה אשר אפי' שמץ מזה לא נהגו נגד בעלז וליובאוויטש הבוגדים, שהתקיפים מתיימרים, כאילו במצב מלחמה המה עמהם.

ובמאבקים הנזכרים ובפרט במאבק האחרון נגד בחירת המנוולים הציונים הידועים, התגברה כח הסטרא דקדושה, שדברי רב אמיתי נהי-ה לכח השפעה לחוגים הרחבים, וגם הבקיעה וחדר לצבור סאטמאר הע"י המדוכא על ידם, ואף הראשות שלהם לא הועילה ולא יכלה להגן בעדם.

לכן כשהזדמן ענין הניקור לידם, – כשבוע ימים אחרי הדרשה חוצבת להבות קודש, ראו את המציאה ונפלו עלי-ה כדי להציל הקרקע הנשמטת מתחת רגליהם, ואימצו את כל כוחותיהם למלחמת חרמה, כפי שאומרים המה בגלוי שעכשיו הגיע הזמן להשתחרר מהמוכיחים בשער".

כזאת הוא פני המצב האמיתי שאנו נמצאים בו, ואם נחריש לעת הזאת, אם פני זקנים כמו הרב מקאשוי שליט"א לא נהדרו ולא חרדו מאימת הדין, ולא חשו על חילול ה', מי יוכל לעמוד כנגדם לגדור גדר ולעמוד בפרץ, וא"כ ח"ו לא יבצר מהם כל מה שיוזמים לחבל כרם ה"צ, ואנא אנו באים.

– ו –

ומי פתי לא יבין – אפי' מי שרחוק מבקיאות בענין הנוכחי – גודל המסירות נפש שהי' לפני הרב מקאשוי שליט"א בצעדו זה להוכיח בדררא דממונא וכבוד הנוגע לרוב צבורים. ומה תשתוחח כל נפש, למראה הבזיון של התייחסות "העדה" בירושלם והעומדים בראשה עם עתונם, לנגד אחד מיוחד מגדולי הדור, שאין לנו שני דוגמתו, ועדיין לא רחוק הזמן שהתייצב במסי"נ לצדם – והיכן מדת הערכה וד"א והכרת טובה, ואיך לא חייבו את עצמם שעליהם לשאול דעת תורתו, ואיך הפכו את מי שדבריו הי' אצלם כדא"ח ל"ת אלמנה שפתי שקר, ואיך לא חשדו עצמם לנוגעים בדבר, והאם הפראפעגאנדע של בזיון תלמידי חכמים רבנים דיינים ורמי"ם, הוא רק כשנוגע לצד שמאל.

– ז –

הביטו וראו מה שמואסים בתוכחה עוללו לנו בעקשנותם, לגולל עלינו חרפה ובזיון וחילול כבודינו, שסבבונו בלעג ובוז ממשנאינו למיניהם, ובראשם האגודה והכת הבעלזאית המחרפת ומגדפת, שמקיימים את הכתוב (תהילים סט) אשר הכית רדפו ומכאוב חלליך יספרו תנה עון על עונם וכו'.

– ח –

והנו להעיר, שהיות וגם אחרי ההתעוררות לתיקון קלקול כשרות הבשר לא התוודו על רפיונם בהשגחה וחוסר הידיעה – אע"פ שבמשך הזמן פלטה פיהם האישור על מכשולות וקלקולים וגם פרסומיהם על תיקונים חדשים וכו' מוכיחים על הצריך תיקון וד"ל, – וגלוי לכל רואה התנהגותם שאינה בדרכי התורה ומידות חכמים, לזאת איתרעי חזקת נאמנותם, וכל עוד שהמעוררים על המכשלה לא יאשרו שאכן תוקן הצריך תיקון, איך יתכן שיוחזר חזקת הכשרות בעיני כל איש ישר הולך.

– ט –

אנו קוראים לשלומי אמוני ישראל אנא אל תלכו שולל אחרי הנהגה שאינה על פי התורה, ולא לפחוד ולא להרתע מבעלי זרוע ובעלי לשון.

אי-ה מסירות נפשם של יהודים עבור האמת.

אי-ה המסירות להציל נרדפים ועשוקים על חנם, תחת דרשם טוב. ייאמר למשחיתים והמסיתים הרף.

אי-ה ההרגשים של האברכים, וערכם של בני תורה, אשר ישפילו ראשם לפני כל אלים ועז פנים וכל פועלי און אשר יציצו לנהל.

אי-ה אזהרת בכל נפשך ובכל מאודך.

– י –

וכי כך אפשר להעמיד יהדות, כשאוחזים בשתי חורבנות הדור:

א. אי הודאה על האמת, ואי קבלת תוכחה.

ב. להגרר בעינים עצומות אחרי הנהגה פחותה ורצון ואונטערעסין של פארטיי. שהם הנם שורש החורבנות של כיתות מחריבי הדור, כמו האגודה והשניאוריסטין והבעלזאים, ה' ישמרנו מהם ומהמונם.

ובאיזה זכות רשאים – האוחזים גם הם בשרשים אלו – להוכיח זולתם, ונוסף על כך מפסידים עי"ז כח המאבק נגד הכתות הללו.

– יא –

אנו קוראים להאחראים לשוב ולתקן בעוד מועד, פן תאחרו ח"ו. אל ידמו שהענין יישכח מהעולם וישתקעו הדברים, כי מטבע האמת לצוץ מתחת כל הכסויים, שעמלים בני אדם להעלימו.

שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד.

– יב –

ולתלמידי מרן הקדוש מסאטמאר זי"ע אנו קוראים.

שישימו על לבם את הלימוד שהנחיל לנו בספרו הגדול ויואל משה ובפרט בסימנים האחרונים ממאמר שלש שבועות, המדריכנו לדעת דרך נלך בנסיונות העוברים עלינו בעת צרה לישראל זו.

הנאטום אזנינו לתביעתו התמידית, על המסירות לנקודת האמת.

– יג –

חובתינו לצאת חוצץ להוריד ההנהלה המסכנת את השארית ומחבלת זה עשרות בשנים את הצבור קהל סאטמאר הע"י אשר מרן הקדוש הקימם במסירות נפשו – כפסק הלכה הנ"ל ממרן מקאשוי שליט"א. וביחוד עלינו לצאת במלחמת חרמה נגד יסוד כחם, הוא הכתב פלסתר המכונה בזיוף "דער איד" שמערער ומהרס את מצבן של ישראל ומסכן עתידו רח"ל.

– יד –

הדרישה היא איפה:

להושיב בי"ד מחכמים מובהקים שאינם נוגעים בדבר, לדון על כל הענין הנוכחי – תיקון הפרצה והרדיפה –

– טו –

ואנו תפלה, יאריך ה' ימיו ושנותיו של מרן הגאון הקדוש מקאשוי שליט"א, ויחזק כחו ובריאותו ויוסיף אומץ להתגבר על סבלו ודאגתו מהמצב בכלל ובפרט, ויזכה להמשיך בעבוה"ק לגדור גדר ולעמוד בפרץ בראשות מערכות ישראל, ולהגביר פעלים לה' ותורתו, ויקויים בו אמרם ז"ל על הנעלבין ואינם עולבין וכו' ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.

יחד עם בנין וחתנין רבנן גבורי כח עושי דברו שזיכהו ה' בזכי-ה מיוחדת – אשר אין מטרתם ושאיפתם להתבססות לשררה וכבוד ואינטרעסין ומשרות שמלאו כל חללי עולם בזמנינו – כי אם מסורים על משמר התורה ללחום מלחמתה ולגדור פרצותי-ה זה עשרות בשנים, אשר מפני כך זכו לכתר השנאה שמאז ומעולם נטלו "המוכיחים בשער" מהמון התועים, שכרם הרבה מאד על פי פעלם.

יזכו ונזכה כלנו להמשיך במלחמת ה' בגבורים, ולקבל פני משיח צדקנו בבי"א.

על הצדיקים וכו' ועל זקני שארית עמך ועל פליטת סופריהם יהמו נא רחמיך ושים חלקינו עמהם.

והי"ת יגדור פרצות עמו, וישפיע סייעתא דשמיא לנשארים, להיות לתשועה גדולה לדור אחרון אמן כי"ר.

vvv

 

העתקה ממכתב (כתב יד הנפוץ) שכתב הרה"צ לוחם מלחמת ה' במסינ"פ הר"ר משה דוב בעק שליט"א (בעהמח"ס יסודות של בית יהודי – מכתב התעוררות – קונטרס הסברה – בואו חשבון – שוא שקד שומר – ביאור על העצמאות – ועוד)

אור ליום ו' לס' תולדות תשמ"ג פה מאנסי יע"א.

שלום וברכה מאלקי המערכה

יהי כנהר שלומותיו וימלא ברכת ה' על כל גדותיו

הנני בא לפני רומע"ל שליט"א לסדר דברים שהתוה"ק מחייבת אותי לאמרם, ובכדי להיות נזהר ביקרא דאורייתא ולהוסיף זהירות וסדר הנני מסדרם בס"ד בכתב.

ונא ידון אותי רומע"ל שליט"א לזכות על כל מה שאכתוב כי אין כוונתי בשום אופן לפחות כבוד ולבזות או לצער ח"ו אלא אך ורק לתועלת וכחובתי מן התורה, ואדרבה מחמת כי נכבד ואהוב כתה"ר אצלי לכן יבואו הדברים ביתר שאת מאשר הייתי כותב לאחרים, ואם ימצא בתוך הדברים דברים שלא בכבוד וכשורה נא  יסלח לי כי שגיאות מי יבין.

מאד נפלאתי על דרכו וגישתו של כתה"ר אל ענין החלב, אם אמנם כוונתו לשמים לפעול ולהציל על דרך זה שנקט, מאד אתפלא גם הדרך גופא, ואפרש דברי באר היטיב בס"ד.

הנה פשוט כביעותא בכתחא אשר בבא לאזנים שמועה על פרצה, אפילו בשני' כתיקונם שעניני עם ישראל היו כתיקונן, וכולן היו בחזקת כשרות והי' קשה להאמין שיש פרצה יותר מהיום שהעולם פרוץ ואיש כל הישר בעיניו יעשה, אלא אפילו בשנים כתיקונם, מ"מ כששמעו שיש פרצה, כל אשר יראת ה' נגע ללבו יחרד וילפת יתעורר ויזהיר ויפעול, ומכש"כ איש שהרבים תלויים בו וחטא הרבים על חשבונו, ומכש"כ בימינו אשר רבו הפרצות והומות בראש כל חוצות (וראיתי בספר כמדומה בדברי מרן ז"ל דמה דקיי"ל כל ישראל בחזקת כשרות הוא מיוסד על ענין רוב דהיינו מחמת שרובם כשרים אבל בזמן או בענין שהרוב מקולקל שוב אין חזקת כשרות בסתמא).

ומצב כזה בודאי שלא ימצא מנוח ויפחד לנפשו מפחד ה', ומפחד העברה, ומפחד הכפלת חטא הרבים העולה לאין שיעור, ומפחד מה יענה ליום הדין כשישאלו אותו שאלות ישרות, דברים כדרבנות, בלי שימת כבוד, ולפני יודע תעלומות אין להגיד את אותן התירוצים שאומרים לבשר ודם, כי לפניו נגלו עמקי הלב והרצונות הטמונות שהאדם עצמו אין מכיר בהם, המוליכין סברותיו ונטיית דעתו, ולכן אע"פ שיוצא לפי המצב שאם ירצה לגלות האמת יתבזה, ויהי' נרדף בצרות שונות, ויופסק פרנסתו, ויתקלקלו השידוכין של בניו, וכו' לא יהיו כל אלה וכאלה בכוחם להטותו מן האמת ומן החיובים שהתורה מחייבתו,כי הירא מן היודע תעלומות חושד עצמו במקום שיש לו נגיעה, אולי מחמת נגיעתו אינו רואה ואינו מרגיש וכדבעי לי' למיעבד לא עביד, והרי הוא אומר בכל יום פעמיים בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, ומקבל על עצמו באמת להפקיר הכל באמת, ולסבול הכל, ולהפסיד הכל, גם את עניני תורתו ועבודתו והרבצת תורתו, אם התוה"ק מחייבת כך הוא מפקיר גם זאת, ואינו מניח עצמו ביד יצר לב האדם רק רע כל היום, אשר הכזית כבוד אצלו במקום מרה ובמקום חיותה. ושואף למנוחה ותפארת ולהיות כמו שנוח בין אנשי העולם וכמו שישבחוהו, וכבר אמרנו מלתא דבדיחא והוא אמת, היות שמבואר בצעטל קטן לצייר לעצמו כאילו אש בוער עד לב השמים והוא בשביל קדושת השי"ת מניח להפיל עצמו בתוך האש, ואמרנו שהיום זה רחוק מן המציאות שיתרחש באמת כך, אבל היום צריך לצייר לעצמו, איך שנכנס לביהמ"ד של אנ"ש והוא בשביל קדושת השי"ת אומר האמת נגד כולם ולהיפך מכולם, ומפקיר עצמו וכל אשר לו, וגם יוסיף לצייר איך שזורקים אותו החוצה ומכים אותו, הנה זה צריך להיות בפשטות בלי שיעשה חשבונות רבים האם אני מחוייב עד כדי כך והאם הדבר תלוי אך בי וכו' וכו'.

אמנם מה מאד יכאב הלב שלא ראיתי את רומע"ל שליט"א על הדרך הזה, אלא דיוניו בענין החלב הוא ההתעוררות בענין החלב הוא כאיזה משא ומתן של ממונות, וניגש לענין בהרגישים של המוציא מחבירו עליו הראי' ודורש שיבררו לו הענין, כאילו אותן אחרים הם יותר נוגעים לענין מרומע"ל ועליהם לברר, ואיפה כל החרדה ומן העבירה ומן אחריות הכלל, למה לא נתמלא רתת וזיעה לרדוף אחר הענין ולברר, למה לא נתמלא חלחלה לשמע אוזן אשר בני ישראל אוכלין חֵלב, ומה גם בהיותו נחשב בין הרבנים אולי יש בידו למחות ולתקן, אולי הי' בידו למנוע איזה יהודים, ועכ"פ הסרים למשמעתו, אם אמנם נסתפק אם אמת הקול או לא, אבל מאי אולמי' דהאי גברא מהאי גברא, למה יתחייב יותר השני לקנות ולהשיג בשר זה להראות ולהוכיח שיש חֵלב, יותר ממה שרומע"ל מחוייב בזה, למה לא חבל רומע"ל שליט"א תחבולות וערמות לחקור אחר הענין בלא יודעים, ולהוודע האמת מאחורי הגב.

ובכלל יש שאלה גדולה על כל הרבנים שליט"א, (בלי לדעת כלל באיזה צד נמצא האמת) הנה אם באים לחקור אם אמת הדבר שיש הזנחה צריך לשמוע ולחקור מן הצד בערמה ותחבולה בלי שירגיש מי שהוא אם חוקרין איזה ענין ואת מה חוקרין ואחרי מי חוקרין.

אבל הם לא די שלא עשו כך אלא שהם קוראין למנקרים ומודיעים אותם מה שרוצים לדעת, וסומכים על מה שאין לסמוך לא על פי שכל ולא על פי תורה.

וכי זאת חקירה היא, וכי זאת בקשת האמת הוא וכי זאת יראת חטא הוא ולא עוד אלא נהפוך הוא הם מלאים שצף קצף על כל נסיון של חקירה אמיתית, ועל כל דובר דברים ישרים (כנשמע על הטעיפ של אסיפת פ' בראשית, שבלבלו כל מי שהתחיל לדבר לענין) וזה מורה באצבע על הרצון להסתיר המכשול בזדון, ולחפות על העבירה והעוברים, וכל ישר הולך בבחנו את אופן הגישה של הרבנים כבר רואה באיזה צד נמצא האמת.

והצעקה על מלאכי שהוא ציוני, זה תירוץ מצויין, אבל איך נשטה בעצמינו שהם כל כך מרגישים ובוערים בענין הציונות, כי הלא אנו מכירים את הרבנים, ואין אנו מכירים אותם לכל כך קנאים, לא ראינו אותם כל השנים שעברו שיתעוררו מעצמם לאיזה ענין הנוגע לציונות וגם כשמעוררים אותם הולך כבידות גדול כידוע לרומע"ל שליט"א הדק היטיב.

ואיבעית אימא נוכל להוציא מספר הזכרונות הרבה מעשיות מכל א' מהם ולדוגמא הרה"ג ר' … שליט"א מבקר לפעמים את …, הרה"ג … שליט"א שיבח זה עתה באסיפה גדולה את … שכבר לפני מ' שנה הי' נחשב בין גדולי הדור בעת שהי' עדיין רב בהמזרחי, וכהנה לרוב, אבל הצעקה על מלאכי רק תירוץ הוא שהרי יש מעוררים אחרים הן מארה"ק הן מאמעריקא, עוד זאת לא אוכל להתאפק מלצעוק מרה, הנה רומע"ל שליט"א בהיותו אצלינו אמר שהדיון הוא על צלע י"ב התלוי במנהג אבל אמר שעל בעלי החניות אי אפשר לקבל אחריות דהיינו שהודה שיש חשש חֵלב מפני הזנחה שאינם מנקרים כראוי ומשאירים חֵלב, וכן נשמע על הטעיפ של האסיפה של פ' בראשית, ושם אומר רומע"ל שליט"א שיש הזנחה שמשאירים חֵלב, וא"כ נורא ואיום שבני ישראל אוכלין חֵלב, ואפילו היינו אומרים שהחלב הנשאר רק דרבנן, אין זה נופל במשהו מהיותו מכשול נורא לבית ישראל מן הדאורייתא, כי אין אנחנו קראים וצדוקים המזלזלים בדרבנן ח"ו, ומכש"כ שההזנחה הוא בחלב דאורייתא, וא"כ איך אומר שם על הטעיפ שאין הדבר נורא כל כך כיון שעכ"פ יש שיטות ואפשר לחכות עד אחר יו"ט, ועוד שבסוף הטעיפ אומר, שמי שרוצה יוכל לסמוך על המכשירים, מארי דאברהם האיך אפשר לתת משמעות כזה ליהודים אע"פ שאומר שאין זה על אחריותו אבל הלא אמר שיש מכשול ומה לנו על אחריות מי הולך ומכש"כ באיסור כרת, והלא אפילו את הכלים צריך להכשיר אם נפל בגורלו של מי שהוא החלב כי איסור דבוק אוסר כל החתיכה אם אין ס' בחתיכה ונאסר כל הקדירה אם אין ס' נגד כל החתיכה.

ועוד הלא רומע"ל שליט"א יודע בקרב לבו פנימה איזה צד אמת ואיזה צד שקר ואונטערעסים ואיך מותר לומר ליהודי לסמוך על מה שיודעים שאין בו סמיכה כראוי.

ועוד הלא כל התשובה על דברי הרהגה"צ מקששוי ובניו שליט"א הי' שהם… וכי יש איזה צד היתר על פי תורה לסמוך על הטענה שהרהגה"צ מקאששוי שליט"א נמשך אחר בניו בסמיות עינים ומתוך כך הוא מעליל בשקר על הציבורים סאטמאר, פאפע, צעהלים, באבעוו, וכו' שהם אוכלי חֵלב, וכי מותר על תואנה זו בברירות כל כך לעשות מעשה בשאלה של כרת, או לסמוך על הטענה שבני הרהגה"צ מקאששוי שליט"א הם כל כך מקולקלים ומושחתים עד שילכו לקנות בשר עם חֵלב ממקומות אחרים והעלו עליהם בלאמבעס שלנו, וכי יש היתר על פי תורה לסמוך על תואנה זו הלכה למעשה באיסור כרת, הלא רומע"ל שליט"א מכיר את בני הגה"צ מקאששוי שליט"א מקדמת דנא האם מעולם נחשדו בעיניו.

הלא אדרבה רומע"ל יודע שבשנים האחרונות הם הם הלוחמים הראשונים נגד ציונות וגם בשנים הראשונים לא נופל השתתפותם משאר כל הרבנים סיגעט צעהלעם פאפע ווין באבעוו וכו' ואדרבה השתתפו הרבה יותר מכל אחד מאלה שהם דנים אותם עתה.

הלא רומע"ל מכירם שהם רחוקים מהשחתה כזו להוציא לעז על כל הצבור בחנם ועוד אם הם שונאים לסאטמער וכי גם לכל הקהלות כולם פאפע, צעהלעם, ווין, באבעוו, וכו' וכו' הם שונאים הלא לא הזכירו שמות אלא על הכלל כולו יצאו בסתמא עד היום הזה, וסאטמער מעצמם יחדו עצמם שהתגר שייך להם ומי בקש זאת מידם להכנס לזה.

ועוד הלא הטענה של אויבים הוא דאפקי לקלא הנזכר ביבמות כ"ה ובאבן עזר סי' י"א ס"א היינו לא שהנחשד יאמר שהמוציא הקול הוא אוייב שאין הוא נאמן בזה, וגם לא שרק עתה יתפרסמו לאויבים אלא שאחרים בלתי נוגעים בדבר ידעו שהם אויבים מקדמת דנא, ומעולם לא שמענו שקאששוי הם ציונים ואויבים רק עתה הנחשדים אומרים כך, ואדרבה הלא ידוע כמה סבל הרהגה"צ מקאששוי בעת מערכת האפיסעס ושתקו וכל השנים שעברו עבדו יחד עם סאטמער יד ביד גם ידוע שהיתה ידידות גדולה בין הגה"צ מקאששוי להרה"ג מסיגעט והוא לחץ על הנהלת סאטמער אחר הסתלקות מרן ז"ל לקבל את הרה"ג מסיגעט שליט"א, והגין עליו בעת מלחמת בעלז ועוד ועוד כהנה ורק עתה צועקים שהם שונאים וציונים ורוצים לחתור תחת כל הציבור, הנה רומע"ל שליט"א יודע בקרב לבו פנימה שאלה הדברים הם שקרים ואין להם שום מקום על פי שכל.

ואם כן כיון שבני הגה"צ מקאששוי מראים בשר עם חֵלב ואומרים שקנו זאת בחנויות שלנו, השכל שופט והלב יודע שהדברים מראים להיות אמת, ואוי לעינים שכך רואות, ובודאי אם נבא לדון בדין תורה ולהחליט עדיין אין זה די וצריכים להביא עדים כשרים (ויש להם זאת לפי דבריהם) ולכאורה הם בעצמם יכולים לבא ולהעיד בב"ד על מה שראו כי אין הם שום צד בענין, ומאי אלמייהו דעדים אחרים יותר מהם.

אבל בכל אופן כשהמדובר הוא לחשוש ולהזהיר מלאכול ורואים ומבינים שהדבר נוטה להיות אמת ואפילו רק ספק וחשש, זה די, וכן כשרוצים לחקור ולתקן, בכי האי גוונא אין צריך אלא אומד הדעת, ואוי ואבוי שהדבר מוכרע עפ"י שכל הישר לאמת, אלא שחסרים עדים וב"ד שאצלם עדיין לא נמחק אזהרת לא תגורו מפני איש, דיינים ככתוב בתורה יראי אלקים אנשי אמת שונאי בצע, עדים וב"ד שאליהם אין מגיע הלחץ של מאפי"א וויינשטאק וסאטמער.

הלא גם ר' משה ווייסמאן נ"י הביא לרומע"ל שליט"א בשר עם חֵלב על האסיפה של פ' בראשית, ואחר כל זאת מקרב לבי אני צועק אוי ואבוי איך אפשר לומר על מצב כזה שהוא לא נורא ושאפשר לסמוך על המכשירים בשעה שהמכשירים לא אמרו אפילו טענה אחת נגדית אדרבה מתוך דבריהם נפלט הודאה שנכנס לפעמים חלק אחוריים, ולמעשה כפלו שהכל שקר ואין שום מקור לערעור, וקאשוי הם שונאים וחותרים ותו לא מידי וסתרו עצמם מני' ובי' האם בכזה יש איזה סמיכה במקום איסור כרת ובשעה שכולם יודעים שמעולם לא היתה על החניות השגחה ראוי' אלא הבוטשער בעצמם הם הם האחראים על הכל והנאמנים על הכל ומי ראה או שמע הנהגה כזאת.

גם מה שאמרו שם על האסיפה דמדשתיק הגה"צ מקאששוי זמן רב ורק עתה יצא במכתב לכן אינו נאמן והביאו ראי' מהמעשה דבארדיטשוב, הלא יש לחלק כמה חילוקים, ועל משענת קנה רצוץ סומכין באיסור דאורייתא, אבל למותר האריכות לחלק, כי מי יותר מרומע"ל שליט"א יודע שהגה"צ מקאששוי לא שתק וכן פעל עוד מכמה שנים בצנעה ובכבוד וכן בניו פעלו זמן זמנים טובא בצנעה וכבוד כדי שלא יבא לידי בזיון וחרבן וגם שאר רבנים יודעים מזה וכמבואר בא' ממכתבי קאששוי שהרה"ג מסיגעט הוציא לאור (מכתב ר' יוסף משה) שתיכף פנו בסתר לכמה רבנים ומקוים שיתוקן בסתר כדי שלא יתוודעו האויבים, יעויין שם, ואם כן איך העלילו המעלילים, ואיך שתקו באסיפה הנ"ל לעלילה זו בשעה שידעו שהוא שקר, וגם איך מותר לשתוק על שפך דם צדיקים ששופכים כל העת, הלא הם הבזיונות של הגה"צ מקאששוי ובניו שליט"א, האם מותר להיות עם דבר כזה תחת קורת גג אחד.

עוד זאת נצעוק ככרוכיא, הנה הרבנים שליט"א מרבים לדבר בענין צלע י"ב, ועוד אומרים שרוצים להנהיג באמעריקא מנהג ירושלים וטוענים נגד זה ומתפלפלים בענין חומרי מקום שיצא שם ועוד נשמע על הטעיפ שמתפלפלים אם להנהיג כל החומרות או לא, ועוד מדברים שם בטעיפ וצועקים על סדר הניקור שהוא טוב ושהוא כמו שהי' מלפנים ושגם מרן ז"ל בסאטמער הנהיג כך, וכן כשהי' רומע"ל בירושלים הרבה לטעון שהסדר של אמעריקא הוא טוב כאילו שהצעקה שנתעוררה על זה הוא, ומזה יצא שגם הבד"צ דירושלים הזהירו שאין להרהר על הסדר של הניקור שבאמעריקא, וכן יצא עתה מכתב חריף מהרהגה"צ ר' משה ארי' שליט"א וג"כ צועק על המהרהרים על סדר הניקור (להלן נדבר בס"ד קצת מעצמם המכתבים) אך מה שאנו רוצים עתה להראות שמכל הדברים והצעקות הנ"ל נראה שמעמידים פנים כאילו המדובר הוא משינוי נסחאות בענין הניקור, ובאמת לא זאת הטענה מעיקרא כמבואר בשני מכתבי הגה"צ מקאששוי באר היטיב שהמדובר הוא מחלב דאורייתא אליבא דכו"ע, והטענה הוא שיש הרבה קלים עוסקים בניקור ואפילו ישגיחו עליהם מי יודע אם הוציאו חוטי החלב וכששולפים את החוטים ונפסק ונשאר בפנים מי יודע אם מחטטין אחריהם, גם אי אפשר לבדוק אחריהם כל חתיכה, ולעולם לא יעשו כך ואם אומרים שיעשו הוא שקר מפורסם שכל בר דעת יכחישו דאם היום יעשו מחר יתרשלו, ועוד טענה שגם היודעים הניקור והנקראים אנ"ש ויראי ה' ויודעים סדר הניקור מזניחים ומשאירים חֵלב גמור, כאשר כן מצאו אחריהם בעווה"ר במדה מרובה, ועוד טענה שמכניסים חלק אחוריים ומוכרין אותו בלא ניקור, ובזה יש כמה מכשולים גדולים א) עצם הדבר שזה נכנס ב) שאפילו ירצו לנקר אין יכולים כי לא למדו לנקר אחוריים, ג) שאפילו ירצו וגם יוכלו לנקר אין להם רשות לנקר אחוריים כי לנקר זאת מוכרח ללמוד זאת ולקחת קבלה ע"ז, ד) שיש חלקי אחוריים הנכנסים שאין מועיל בהם ניקור כגון הטרייפענער קאלנער, ה) שמוכרים אותו לכתחילה בלי ניקור ובלי לדעת מה זאת כאשר יש על זה כמה עדיות, ו) שאפילו ינקרו ויהי' להם רשות ע"ז והכל כתורה, אבל אין הצבור שלנו רוצה חלק אחוריים כי נהגו אצלינו שלא לאכלו, והצבור מדמין בנפשם להיות מן המדקדקים לאכול רק פנים ונכשלים בחלב דאורייתא אליבא דכ"ע ר"ל וכמה רבנים וביניהם הרה"ג מסיגעט שליט"א הודו שנכנס לפעמים חלק אחוריים, והי' מי שאמר שרוב פעמים נכנס ואחרים אמרו הרבה פעמים. וכאשר נראה גם מדברי רומע"ל על האסיפה שברצונו להדגיש זאת במיוחד שלא לדבר מצלע י"ב אלא שיש חֵלב דאורייתא מהזנחה וחוסר השגחה אלא שמבלבלים דבריו.

ואוי ואבוי במקום לצעוק ככרוכיא על כל הנ"ל מנהלים המדובר לצדדין ומתעלמין מן העיקר והאמת המר וטוענים ועושים צעקות וכרוזים על ענינים צדדים כדי לעשות רושם על העולם כאילו הטענות הם רק סביב חילופי מנהגים.

וגם רומע"ל שליט"א נא ימחול על מה שאכתוב עתה שהשאיר והשריש בירושלים רושם שהמדובר הוא רק סביב סדר הניקור וסביב חומרות ומזה יצא כרוז ואזהרת הב"ד ומכתב הרהגה"צ רמ"א שליט"א, וזה גורם להרבה יהודים להיות נכשל בחלב דאורייתא ובאמת כל הכרוזים והמכתבים והצעקות הם שלא לענין ועושים רושם על העולם כאילו רק מחילופי מנהגים המדובר לבלבל הקהל ולקרר רגשותיהם ולכסות על הפשע הנורא הזה.

אבל אם את הקהל אפשר לבלבל מה יענו ליום הדין וכי לא יהי' מקומם בין מחטיאי הרבים אחרי שידעו שיש כאן מכשול מחלב דאורייתא הלא בעצמם מודים שיש הפקירות כנשמע על הטעיפ ושנכנס חלק אחוריים, וכן הודו בכל זה באסיפת ההתאחדות ובהכרוז שיצא בין המנקרים אשתקד שנת תשמ"ב ג' קרח א' תמוז מבואר שיש הזנחה רבה בניקור ואיך לא יבושו לנסות להכריז כמה פעמים שאין שום יסוד להערעור, שזאת הוא שרוצים לקבוע בכל עוז, וכולם מסיתים את הקהל בכל עוז לאכול, האיך מותר לרומע"ל שליט"א לתת איזה חצי משמעות להם וחלישות ובלבול ורפיון להמזהירים שלא להכשל באיסור חֵלב, מה נעשה כאן, באיזה עולם אנו נמצאים.

וידע נא רומע"ל שליט"א שעתה הדבר תלוי בו כי כמה רבנים לא יסכימו ולא יחתומו בלעדו וממילא יש צבור גדול התלוי בו וגם מבלעדי אותן רבנים הרבה שעיניהם תלויות בו והאחריות גדולה, והמשקל הוא לפני בוחן לבות.

והנה ידוע מה שכתב הישמח משה להארי' דבי עילאה זי"ע בענין נסיעתו לא"י שלא יבא עמו בנצחון כי בזה קטנך עבה ממתני ואם בארזים נפלה שלהבת מה יענו אזובי הקיר ומן הסתם אצלם לא הי' בעביות ובפשטות, עכ"פ גדול מאד ענין הנצחון והשני בדומה הבושה מן העולם וכבר היו המתירים חוזרים כי ההפסד כבר עלה יותר מן המשוער לולא אלה השני ענינים כי באמת זה נסיון גדול ולאו מלתא זוטרתא הוא שהרי יהודא בן יעקב נשתבח בזה כמאה"כ יהודא אתה יודוך אחיך ומתרגם אתה אודית ולא בהיתת ובתרגום יונתן במעשה דתמר מאריך שאמר יהודא מוטב אתבייש בעוה"ז מלהתבייש בעוה"ב לפני אבותי הצדיקים, אבל באמת ידוע שהמודים על האמת אעפ"י שהוא קשה הם נוחלים כבוד גם בעוה"ז, ואילו היו מודים ומתקנים היו נוחלים העוה"ז והעוה"ב.

וכבר אירעו מכשולים תחת הרבה גדולים, ויש מציאות שהסנהדרי גדולה יתירו חֵלב, אך כשנתוודע מהרו לתקן, וזהו הכבוד, דהטעות מצוי, ושגיאות מי יבין.

ולא כמו שמדמין העולם שאם יודו במכשול יתבזה הצבור וישבר משא"כ בעמידתם בתוקף ישארו בכבודם, זה דעת בעלי בתים היפך דעת תורה, שרוצים להעמיד כבודם במה שיכסו על הפשע, אבל זה דמיון, כי טבע ודרך האמת להתגלות לבסוף, וכל שמכסים ומצניעים ורודפים ומדכאים אותו, אי אפשר להכחידו ולהשמידו, ושוב הוא צף ועולה ונשאר לבסוף למעלה, ומחטיאי הרבים ישארו לבסוף לחרפות ודראון עולם.

* * *

ועתה נבא לדון קצת על מכתבי הבד"צ דירושת"ו ומכתבו של הגה"צ רמ"א הנ"ל ואין הכוונה ח"ו לבזות לזקני הדור אך מה שמוכרח למען האמת של תורה ולהסיר מכשול דבמקום כזה אסור לחלוק כבוד לרב.

הנה הם באו לקבוע בירור על ענין אמעריקא במה שבאו לפניהם שני מנקרים ונקרו והטעות הוא כנזכר שמן הסתם עלה בדעתם שכל המדובר הוא אודות מנהגים וסדר ניקור ולא אודות התרשלות (כך צריך עכ"פ ללמד זכות) וכנ"ל ועתה נשאל נא, אם יש דרך כזה על טבח שיצא עליו ערעור מזקני הדור שמשאיר חֵלב להביאו ולראות אם עושה כהוגן ובזה נסתיים הכל ואין צריך אפילו לשאול לאותו זקן ת"ח מפורסם כאשר לא שאלו להגה"צ מקאששוי מה בפיו א"כ למה אמרו שהמשאיר כשעורה חֵלב מעבירין אותו ואם משאיר כזית גם מלקין אותו, וגם למה יש הרבה הלכות בטבח שיצא טריפות מתחת ידו ושתשובתו קשה נביאו עתה ונראה אם עושה כהוגן ונכשירו, ואין לחלק דהתם מיירי שבודאי השאיר חֵלב ובודאי יצא הטריפה וכאן רק ספק די בזה דהא עכ"פ ספק הוא ובמה נפתר הספק הלא אפילו לא חזרו אחר בירור שני צדדי הספק שהרי לא שאלו את פי הגה"צ מקאששוי, דאם שאלו, בודאי הי' נתברר להם שיש כאן עוד מכשולים גדולים ואין לומר דשאלו וגם זה נתודע להם ולא חששו לו דאם כן אנו עושים למזידים כאשר נשאל לקמן דנשאלים השאלות הבאים .

א) במה נברר כשרותן של אותן שני מנקרים אם במה שידעו לנקר היטיב ומה ראי' שעשו באמת כך עד היום ושיעשו ככה להבא דלמא התרשלו ויתרשלו, וכי בירור יש כאן הלא רק סמיכה על צדקתן יש כאן בלי שום עדות וראי' שכמו שעשו עתה לפניהם כן עשו וכן יעשו, אבל במה נתברר להם שלא פשעו בעבר במזיד או בשוגג ובמה בטחו שלא יפשעו להבא וכי כזה בירור נקרא.

וגדול הכאב לראות במכתב הגה"צ רמ"א הנ"ל שאפילו זאת לא מבואר בדבריו שמנקרי אמעריקא נקרו אלא משמע שם שאחרים נקרו בנוכחות הב"ד ובנוכחות מנקרי אמעריקא היראי ה' ונמצא שכל הסמיכה הוא על מה שמנקרי אמעריקא אמרו שכך הם עושים, ועל זה מוסב כל הרעש והאזהרה שלא יוציאו לעז על הראשונים (ולא עוד אלא שהאזהרה נכתב לפני נסיון המנקרים וזה פלא) ואין אנו יכולים להאמין להמתרחש נגד עינינו, אבל מה נעשה וזאת מציאות הוא שיש מכתב כזה ועל זה רועש העולם.

שאלה ב) וכי רק שני מנקרים באמעריקא ומה עם כל המנקרים.

שאלה ג) מה ביררו אודות כל המכשולים זולת אותן שני מנקרים דהיינו שנשלח בשר לקצווי העולם בהאלסעיל (במדה מרובה) לבעלי חנויות קלים והבשר הוא בלתי מנוקר ועוד מכשולות המבוארים במכתב הגה"צ מקאששוי והבלתי מבוארים.

וגם כל הנוסח של הכרוזים והמכתבים מעורר פליאה ותמיה גדולה שכותבים שהמהרהר אחר הראשונים כמהרהר אחר השכינה וכי אחר הראשונים מהרהרים הלא אחר המנקרים מהרהרים שאין עושים כראשונים.

אמנם התמונה הנשקפת מכל זה הוא להסב ולהעתיק את הויכוח שאין כאן אלא מדובר אודות מנהגים, ועל מנהג צועקים חֵלב, ואח"כ מדברים על אותן ראשונים שנהגו זה המנהג, ועכ"פ מבואר שהמכתבים והכרוזים הם שלא לענין, אבל התוצאה מרה שהעולם מתבלבל ואוכל חֵלב בעווה"ר, והקולר תלוי בראש המבלבלים, מי בשוגג ומי במזיד.

עוד זאת נצעוק ככרוכיא שהמדובר כאן הוא ענין של תורה ומכשול הרבים באיסור כרת, אבל הדיונים סביב זה הולכים בעיקרם בנתיבות הפאליטיקע, מי הוא עם מפלגת סאטמער (אותו צריך להחשיב ועליו צריך לחפות ולהשתיק ולהעלים ולהצדיק) ומי הוא שונא (ואותו צריך לבזות ולסתור דבריו בכל אופן) ושמחוייבין להחזיק מסגרת המפלגה כי זהו היהדות.

אבל באמת מעולם לא שמענו לשתוק על פרצה ובפרט על פרצה גדולה כזאת בשביל טעמים כאלה ובודאי שלא שמענו ללכת אחר שקר במזיד אפילו בלי מכשול ומכש"כ במכשול גדול גם לא ראינו כזאת אצל רבותינו הראשונים שיהיה להם חשבונות של פאליטיקע ומעולם לא שקלו במשקלים ונתיבות כאלה, אלא יש לנו תרוה ותו לא מידי.

ודרך זה כשל עצמו בלי שום מכשולים אחרים הוא הוא המכשול היותר גדול המוליך ישר אל התהום ר"ל, זאת שהפאליטיקע על התורה ובעלי בתים או רבנים המושפעים מבעלי בתים או שהם עצמם יש להם דעת בעלי בתים הם מוליכים את עניני התורה לפי דרכם, וזה הדרך הי' כשלונה של האגודה, שכל ההולך בה הולך ישר אל השאול תחתית ר"ל.

גם יש לצעוק שבמו עינינו אנו רואים בעווה"ר כי יום יום נפטרים צעירים לימים ומשאירים בית מלא ילדים, וכולם מזוזעים מזה, שהרבה מקרים יש וביניהם מאורעות שהזעיקו את כל הצבור, ואעפ"כ מתאכזרים ואין פונים לתקן את ענין החלב ולמה אין רוצים להכנע ולהודות על האמת אך אדרבה רודפים ומבזים את המעוררים, ומי יודע כמה חרון אף זה מוסיף בב"ד של מעלה, וגם צדיקים נתפסים בעון הדור ח"ו וכל זה בגרמת הפאליטיקע אבל אם יש דין למטה אין דין למעלה ונמתק, ועכ"פ לצעוק, גם זה מועיל, כדאיתא גבי פנחס ויעויין שם באוחה"ק ואין להאריך, כלל גדול בכל הענינים ובמיוחד בענין של תורה אין מקום רק לדברי תורה ולא שום דברים צדדיים, דהיינו לברר עפ"י תורה כל מה שאומרים ולא לדון עם אונטערעסים, או עם חשבונות ואפילו חשבונות של יהדות אין בכוחם להזיז האמת של תורה, ומכש"כ לומר סתם שדברי המעוררים שקר זה אין לו שחר ולא שום מקום.

ומכיון שהוא ענין של תורה אין משא פנים בתורה נגד יה' מי שיהי', הלכה נשארת הלכה, ואמת נשאר אמת, אחד עם עוד אחד הם ביחד שנים, אפילו כל העולם יאמרו שזה שלש ואת ההלכה מחוייבין לומר במסירות נפש ממש כמבואר בים של שלמה בבא קמא פ' שור שנגח ד' וה' אמת שיש חילול ה' בדבר הפרסום הזה אבל כיון שכבר ניסו לתקן בצנעה חדשים ארוכים ושנים ושמרו את הדבר בסוד, רק גילו להרבנים ואעפ"כ עדיין לא נעשה שום תיקון גם אין ברצונם לתקן וכמו שידוע היטיב לרומע"ל שליט"א הנה אין ברירה אחרת רק לצאת בגלוי ואסור ואי אפשר, והחיה"ש נזקף על חשבון אותן שאין רוצים להודות על האמת ולתקן (וכמו שאמר מרן ז"ל לענין דומה, לאותן מעטים שהולכים ברחוב לצעוק נגד הציונות ונצמח חיה"ש שיאמרו שרק מעשיהם נגד הציונות, ואמר מרן ז"ל אמת שיש חיה"ש בזה אבל זה נזקף על חשבון אותן שאין רוצים ללכת לצעוק כי אילו הלכו לא הי' זה החיה"ש אבל להמנע מלצעוק אי אפשר ואין ברירה).

ובענין הטענה שמוטב יתקנו מקצת משיבואו לידי חמורות מזה שכמדומה שזאת הוא עיקר הילוכו ומחשבתו של רומע"ל שליט"א, אתפלא מאד הלא זהו דרך הפשרנות הידוע לוותר מקצת ולקיים מקצת שממנו ברחו ונגדו לחמו, והלא רגילים אנו להתפאר שאנו הולכים בלי פשרות ואין זזים זיז כל שהוא ודלא כאותן שתפסו דרך הפשרנות.

ואם נלך בדרך זה אין עוד "הקהל שלנו" אלא נעשינו מאותן הנקראים "געלע" שחותכים מן התורה ומזניחים.

ומי נתן לנו רשות לעשות מסחר לקיים מקצת ולוותר מקצת, וכי התורה והמצוות הם הנכסים שלנו שנהי' רשאים בהם, אלא הרוצים להחזיק בשלימות יחזיקו ומי שאין רוצה ילך לו, ואין רשות לוותר אפילו על מלתא זוטרתא בשביל שום חשבון בעולם.

ועוד, וכי הקהל רוצים בפשרות והלא אדרבה הם רוצים בדקדוק והידור בכל עוז, וגם מוכנים לשלם בעד זה, וגם משלמין בעד זה אלא שהרבנים אומרים להם שזה המצב בהמקולקל הוא הוא הדרך הישר והמהודר, נמצא שהרבנים הם הפשרנים, ואצלם אי אפשר לפעול, ושומו שמים על זה המצב שהגענו לו שהקהל רוצים להיות טוב והרבנים מעכבים ומכשילים, וזהו האמת המר בעווה"ר.

והנה כל הקהל המדקדק משועבד ביהדותם וכשרות מאכלם אל הסוחרים גורפי ההון והסוחרים מנהיגים כרצונם וזה פשוט ואמת מר.

וכמו שנשמע על הטעיפ של אסיפת פ' בראשית שהה"ג מווין שליט"א אומר שהוא יפעול אצל וויינשטאק בשקט (איזה ענין) ואין צריך להרעיש, וגם אומרים שם שפעלו אצלו על ד' שבועות או ששה שלא יכניסו חלק אחוריים (עד יעבור זעם).

הרי שוויינשטאק הוא המלך וראשי אלפי ישראל עושים אצלו שתדלנות, וזה הוויינשטאק במקרה הוא מזג טוב ואפשר לפעול אצלו בשקט ומוותר להם, שומו שמים על עולם הפוך זה.

אבל עכ"פ אלו הסוחרים יגרפו הכסף מן הקהל בדרך שהקהל רוצה דהיינו בדקדוקי כשרות ולא ע"י מכשולים ואיסורי דאורייתא.

ובקשתינו מראשי אלפי ישראל שישתדלו בזה אצלו.

ועתה בענין הטענה לחוס על שארית הפליטה העומדים נגד הציונות, שזה הקול שיש חֵלב מבזה אותם ומשפילם להיות לשמצה בקמיהם המחריפים אותם בכתבי עת שלהם.

הנה זאת הטענה טענה נכונה הוא ובודאי יש לחוש עליו וכן באמת חשו עליו, וניסו לפעול חדשים ושנים בצנעה והכל עלה בתהו ולא נתקן שום דבר ולא רק שעלה בתהו, אלא שנתברר שכולם נוהגים בזלזול נורא ולבסוף אין מתקנים כלום ואין רוצים אפילו לשמוע כלום כמו שידוע לרומע"ל וכמו שנתגלה עתה לעינינו.

אבל לוותר על ענין החלב ולשתוק בגלל החשבון הנ"ל זה אסור מדאורייתא שהתורה מחייבת לצעוק ולמחות בלי חשבונות אך אם אפשר בצנעה מחוייבים לעשות בצנעה וכנאמר לא תשא עליו חטא אבל אם אי אפשר מחוייבין לבייש כמבואר בגמרא וברמב"ם בכמה מקומות וכן בעוד פוסקים וקשה להאריך עתה (וזה ראוי שיתבאר בס"ד ובל"נ) ולכן אין הטענה הנ"ל באה בחשבון.

ובענין הטענה שזה הערעור שובר את הנהגת הצבור ונצמח מזה חרבן היהדות בכללו גם זה הוא טענה נכונה וחששו עליו יותר מן האפשר ועד היום חוששין עליו הרבה יתר על המדה ובגלל זה אין משיבים על כל הבזיונות והרדיפות.

ופלא שזה הצבור גופא שאנו חוששין עליו בשני ענינים הנזכרים הם אינם חוששין עלינו כלום ושוברים ומבזין בפרהסיא את כל העומד בדרכם וככל העולה על רוחם בלי שום התחשבות שזה ישבור את השפעת צבורינו זה עושים לנטורי קרתא תמיד וזה עשו לקאששוי מתמיד ולא השיבו להם מעולם וכן עושין עד היום ממש.

אמנם כל זה כל זמן שהתורה מתירה להתחשב, הלא כל זה הוא רק כדי שישמר היהדות אבל אם אוכלין חֵלב ואין רוצים לתקן כבר שבור והרוס הכל עד היסוד וזה הצעקה שיש חֵלב הוא כבר התיקון, וכי מה יכול להיות יותר רע מזה שעוברים על איסור כרת, גם מלחמה נגד ציונות באוכלי חֵלב ג"כ אינו כלום כי תורה שלימה יש לנו ואין נפ"מ איפה חותכים ממנה וכבר עתה החרבן והבזיון היותר גדול.

והבנין והכבוד יהי' אם יודו ויתקנו אבל אם לא יודו ויתעקשו ינחלו רק בזיונות הם וכל הצבור כי האמת מתגלה ואי אפשר להחניקו.

גם מעתה לא יהי' פלא מה שאנו רואים שאין אוזן קשבת להרבה עניני יהדות אצל רוב הצבור הן אצל אנשים והן אצל הנשים שהרי מתפטמין באיסורים.

ומי יודע מה יהיו התוצאות מזה בדור הבא כי ידוע שמאכלות אסורות מטמטמין המוח והלב וכל הגוף והנפש, ומי יודע מה יהי' עם בנינו אחרינו.

ויש לנו ללמוד מן הנצב לעינינו שבמדינת אמעריקא נמצאים ששה מליונים יהודים שאין יודעים בין ימינם לשמאלם ממש כגויים גמורים ואבותיהם ואבות אבותיהם היו שומרי תומ"צ ואיך ירדו כל כך עד שאול, הלא ידוע שא' מן הסיבות החזקות היו המאכלות אסורות שפטמו עצמם.

נלמוד נא מן העבר וכל יחיד יחוש לנפשו ונפש צאצאיו אם רוצה שישארו יהודים ואל יקל בדבר וישליך הדבר על ראש הרבנים שהכל הולך על אחריותם והם יתנו דין וחשבון, כי אין הכי נמי, אבל גם הוא ישלם מחיר יקר מאד הם נפש צאצאיו שעלול להפסידם שלא ישאר ח"ו זכר אם יתפטמו במאכלות אסורות.

ומכש"כ מי שהצבור תלוי בו כמה יש לפחוד מענין זה וכמה יש לו לחשוב על זה, נשארו עוד הרבה ענינים שלא כתבתי, אבל במה שמבואר לעיל די, ומראה שהמצב באופן כללי מר מאד.

חושך הירוס וחרבן נתגלתה בעולם נוסף על ענין החלב.

כי נתגלה לנו ענין של עביד לנגדא סמותא בכל מוראה מה שלא הי' אפשר לשער אפילו בפאנטאזיע.

גם נתגלה באיזה אופנים וגישות ובאיזה דרכים נגשים המנהיגים לשקול עניני היהדות בעווה"ר מוכרחים אנו לומר אשר לגמרי ולחלוטין אין היום מנהיגים ולא הנהגה וכל מה שעומד לנגד העינים הוא אחיזת עינים בעלמא ועוד פחות מזה הרבה שאי אפשר להעלות על הכתב.

ומי שלא יפקח עיניו בזמנינו לראות את האמת המר הזה ולהתוודע ממנו וילך כתמים בסגירות עינים בודאי יהי' נכשל מעתה בפשטות באיסורין חמורים במעשה בכל רחבי העולם הן בארה"ק הן באמעריקא.

שהרי נתגלה לעינינו שענין לא תגורו מפני איש א) לא לירא ב) לא תכניס דבריך מפני איש כל זה חלף הלך לו ונשכח, ואפילו הכשרים כולם מתייראים כולם חונפים כולם מלאים חשבונות אפילו כשמגיע לאיסורים החמורים ביותר, והעזי פנים ובעלי האונטערעסין והכסף שולטים בכל תוקפם על הכל ממש.

חשבנו עד היום שרק בציונות הוא כך אבל בשאר ענפי היהדות. ובמיוחד בעניני הכשרות אינו כך ויראים וחרדים, מעתה נתגלה שבכל הענינים הוא כך, אבל בודאי לא יטוש ה' את עמו ויתן בלבבם להחזיק מעמד גם במצב זה.

כל מה שכתבתי אף כי הם דברים קשים כגידין אבל מה אעשה, ימחל נא לי כתה"ר כי אין כוונתי בשום אופן לבזות ולצער ח"ו אך לצאת ידי חובתי דמחייבנא מדאורייתא, והשי"ת ירחם ויחנינו מתנת חנם להיות הדברים נשמעים ושימצאו חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם ויתגדל ויתקדש שמי' רבא בעגלא ובזמן קריב.

דברי הקשור לאהבתו דמר ומעריכו כערכו החשוב.

משה דוב בעק

נ"ב לדידי לא איכפת אם יצאו הדברים לחוץ וכרצונו יעשה.

vvv

 

אחרי הדרשה של סוכות תשמ"ג, נגד ערעור הבשר, יצאו החרדים על דבר ה' מסלתה ומשמנה של היהדות החרדית במחאה וצעקה גדולה, ונתפרסם בחוצות וז"ל המחאה:

בס"ד, יום ה' נח תשמ"ג, לס' ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי.

מחאה ובקשה

לדאבון לב כל יראי ד', נתחלל ש"ש באופן חמור שכמוהו לא הורגלנו לו מימים ימימה, ואם אנו מחשים ומצאנו עון.

הנה בחוה"מ סוכות העבר תשמ"ג לפ"ק, העליב אדמו"ר מפורסם וביזה ברבים במעמד אלפי ישראל, לרב חשוב א' מיחידי סגולה בדור האחרון הזה, איש צדיק תמים אשר מעודו לא מש מאהלה של תורה, ת"ח עצום, זקן ויושב בישיבה מרביץ תורה ברבים, והעמיד תלמידים למאות בדרך אבותינו ורבותינו הק' זי"ע, וידוע ומפורסם לרבים שבכל מעשיו כוונתו לש"ש.

והאדמו"ר הנ"ל העליב וגינה אותו בלשונות גנאי, אשר תצילנה אזני כל שומע, שכאילו הגה"צ הזה הוא שקרן ומלא רשעות וכמו"כ שהוא מלא שנאה ליהדות החרדית, ובאותו מעמד הרבה ביתר שאת לגנות כל משפחתו של הגה"צ הזה, משפּחה שלימה של ת"ח ויראי ד' כולם אהובים כולם ברורים לאמר עליהם, שהם הם שונאים מובהקים של יהדות החרדית וכל מחשבתם לרופף ולהרס חומת הדת, וצריך לידע זאת ולהכיר השונאים ולהתבדל מהם כמו מן כל ה…

אוי לאזנים שכך שומעות והישמע כזאת והעם לא יחרדו ואין פוצה פה ומצפצף נגד החיה"ש הנורא.

ונפלא הדבר האיך יכולין להעיז כ"כ לבזות בפני כל עם ועדה איש צדיק תמים ולבדות עליו שקרים גלויים בו בזמן שידוע ומפורסם להיפוך ממש, היינו שהגה"צ הזה ומשפחתו שיחי', עמדו תמיד לימין יראי ד' וכל מעשיהם מעולם רק לבנות חומת הדת ולא להרס ח"ו, ובפרט מעת שהורם הנזר והוסרה העטרה שנסתלק לחיי העוה"ב גאון עוזנו מרן הגה"ק מסאטמאר זי"ע ועכ"י וקמו רשעים וחצופים מחבלים כרמים לבלע את הקודש ולנטות ממסורת האבות, אז העמיד עצמו הגה"צ הנ"ל בגאון ועוז בגלוי ובפירסום רב לימין יראי ד' ויהדות החרדית, ובמשך כל הזמן הוא להם לעזר ואחיסמך מלוחציהם ומדוחקיהם מבפנים ומבחוץ, ואף שנעשה הגה"צ הזה כמטרה לחץ ששפכו עליו החצופים קיתונות של בוז בעיתוניהם עכ"ז לא נטה מן המסלה להיות עומד מן הצד ולהסתיר האמת.

וכעת יבא אדמו"ר ויהפוך הקערה על פיה, לגנות ולבזות אותו צדיק וגאון ת"ח עצום ענוותן ושפל ברך גודר גדר ועומד בפרץ, לאמור עליו שהוא מן השונאים של יהדות החרדית, האיך יכול החי להכחיש את החי.

ואף אם ימצא לפעמים שיש לת"ח א' מהלך שונה, וגישה אחרת באיזה ענין מן ת"ח שני, האם מותר ח"ו להקל בכבודו מחמת שלא עשה או שאינו עושה כהבנת השני.

ואפילו אם יתברר שבאמת אינו צודק במעשה ובפעולה א' שעשה – מה שעדיין לא נתברר – ואדרבא וד"ל, (אם רק בעניני אמונה ודעות כולם תמימים בדעה אחת שלא לנטות ממסורת האבות ח"ו כמלא נימא) אין שום היתר ח"ו לחלל ש"ש ברבים ולבזות ת"ח וירא ד'.

ואם מוצאים עצמן מוכרחים להדגיש ולומר דייקא בהיפך מן א', יכולים להעמיד הדיבור על הענין, ולבררו כראוי, ולא על האנשים שעסקו בזה ואם יש צד שאוסר איזה דבר וכ' מכתב שלפי דעתו אסור, ויש כנגד צד שמתירין, יכתבו תשו' ולברר בדעת תורה שמותר, כמו שהי' נהוג בכל הדורות בישראל כשא' אוסר וא' מתיר כ"א כתב לברר דעתו בדעת תורה ולא לזלזל ח"ו בהשני.

האיך הי' במאשין מצות הי' גדולי ישראל ובראשם הגאון עולם השואל ומשיב והכת"ס שהי' מתירין ולעומתם מרן הגה"ק הדברי חיים והחי' הרי"ם והגאון ר"ש קלוגער ועוד, שהי' אוסרין ואמרו שהוא חמץ בפסח איסור כרת וכ"א בירר דעתו בדעת תורה כמבואר בספריהם אבל לא משום זה זילזל ח"ו א' בחבירו, ועיין בתשו' ד"ח שכ' על השואל ומשיב ידידי שארי הגאון מופת הדור עיי"ש ביו"ד ח"א סי' י"ד ועוד מקומות, ועיין בס' עטרת חיים ח"ב אגרות קודש ממרן הד"ח מכ' ל"ו האיך שמיחה מאד נגד אשר פגעו בכבוד הגאון השואל ומשיב וכ' שם בסוף המכ' כי כבוד הגאון מופת ויחיד דורנו נוגע בכבוד כל ישראל עכל"ק ואף שהתיר השו"מ מאשין מצות, ומרן הק' הד"ח אסרו ולדעתו הק' הוא חמץ ממש, וכ"ש שהמתירין לא יזלזלו בהאוסרין כי אם לדעתם אסור הלא בהכרח צריכין לאסרו, וידעו כ"א להעריך ולהוקיר הת"ח השני כי אם הכוונה לש"ש אז נוהגין כן, וכן גבי ב"ש וב"ה מצינו כן במתני' גבי צרת הבת (ודרך אגב כדאי לידע, שמרן הגה"ק הדברי חיים זי"ע לא ראה בעצמו המאשין רק האמין לאותם שראו ואסרו ובפרט להג' מהרמ"ז גיסו של השו"מ שאסרו, וכן הביא ראי' בשו"ת ד"ח ח"א סי' כ"ג שסוחר חשוב העיד לפניו שראה מאשין באונגארין והראה להם שהוא חמץ גמור וגם כתב שם בתשו' הנ"ל הזה"ל ולכן ידידי לדעתי שאין להתיר זה בשום אופן ואם לא יאבו שמוע מה נעשה להם אם אוכלין חמץ ממש בפסח, ועיין בפסקי מהרי"א ז"ל שהביא ראי' שאין להקל מחמת חשש שיצאו חוץ לד"ת ולכן אין להתיר בשום אופן עכל"ק בשו"ת ד"ח והגאון השואל ומשיב בקו' ביטול מודעה, התאונן על גיסו מהרמ"ז שאסר להמאשין וכ' שם אם לש"ש נתכוון הי' לו לשאול אותי מקודם למה התרתי, ומה גם שאני ת"ל רב אב"ד, ומחויב לקבל הוראתי, וכיצד פושט הבעה"ב ידו להורות, ואף אם לא רצה לשאול הי' לו עכ"פ ללכת ולראות המאשין ולא לסמוך על משענת קנה רצוץ שהגידו לו ולא ידע מה וכו' וכן כותב שם שמוציאין לעז על גדולים וטובים ממנו שהוא חמץ גמור וכו' וכן אסור להוציא לעז על בנ"י וגאוני וצדיקי אשכנז שהנהיגו כן, כ"כ הגאון הנורא השו'מ ז"ל והי' לו טענה גדולה על האוסרין שהלא הוא הוא הבעל מכשיר והוא ראה בעצמו שאין שום פקפוק על המאשין, והגדולים שאסור לא ראו בעצמן המאשין רק סמכו על אחרים שהגידו להם שלפי דעתם הוא חמץ, ולמה לא שאלו אותו מקודם וגם הי' לו טענות גדולות מהוצאת לעז על גדולים וצדיקים מאשכנז שהשתמשו בה, ועכ"ז אחר כל הטענות לא בטלה דעת האוסרין ואסרו בהחלט בתוקף גדול ואף שלפי דבריהם קהילות שלימות שהשתמשו בהמאשין אכלו חמץ, ורוב ישראל קיבלו דעת האוסרין וכמבואר בשו"ת אבני נזר בסוף ח' או"ח סי' תקל"ו תקל"ז עיי"ש, והגה"ק מהרא"י פריינד אבד"ק נאסוד כותב בספרו שו"ת מאור יושיע בסי' י' שגם הגה"ק השואל ומשיב לפני פטירתו התחרט על מה שהתיר המאשין עיי"ש, עכ"פ בכל אופן לא זילזלו ח"ו משום כך א' בחבירו וכנ"ל וכ"ש שעכשיו לפי דברי הגה"צ הנ"ל במכתבו שראה בעיניו המכשול הנורא מהרבה חניות שהשאירו על הבשר החלב ולא ניקרו היטב וגם הוגד לפניו מפי אנשים שנאמנים עליו כמאה עדים, א"כ מה החרי האף הגדול הזה ולמה יצא הקצף לזלזל ולרודפו עד בלי די, ואם יד צד שכנגדו סוברים שלדעתם א"א לאסור עפ"י הלכה ואדרבא טוב וישר הוא יאמרו ויבררו דעתם להיתר בכתב, ותו לא מידי), והלא כשיצא זמן לא כביר הערעור על אתרוגי מארוקו והי' ג"כ הוצאת לעז על אלפי ישראל שזה הרבה שנים השתמשו באתרוגים אלו שכולם ברכו ברכה לבטלה ולא יצאו מעולם מצות ד' מינים ועכ"ז לא יצא אז כ"כ הקצף והתנהגו אז כשורה כראוי ויאות, היינו ההתאחדות הרבנים שלחו שלוחים מיוחדים לברר ולראות בעיניהם וביררו עפ"י דע"ת להיתר ונכתבו כמה בירורים ע"ז בקו' פרי תמרים וקיבלו על הבירור הסכמות מגדולי תורה שהסכימו על הבירור שהוא כדינה של תורה ויצא אח"כ פסק להיתר אחר בירור הדק היטב, מבלי זלזולים ודרשות ברבים להשמיץ המערער, ועכשיו שיצא ערעור מא' שמוחזק כל ימיו לאיש צדיק ועובד ד' וכוונתו לשמים כאשר מפורסם כן לרבים, למה פתאום נשתנה כעת כל ההנהגה הישרה רק יצא כנגדו בזלזולים שפלים ומבלי בירורים כהלכה עפ"י דת תוה"ק וא"כ הלא הדברים מראים ומוכיחים כי יש כאן סיבות אחרות או שמרגישין שאכן יעשו איזה תקנות להשקיט הרוחות, ובפרט שהגה"צ הנ"ל יום א' עוד קודם דרשת האדמו"ר צילצל בעצמו על הטעלעפאן להאדמו"ר והתחנן שרוצה לדבר אתו ולברר הענין, וענה הגבאי הצעיר בחוצפה ועזות יתירה ובשם האדמו"ר לאמר שאין האדמו"ר רוצה לבא לדבר אתו על הטעלעפאן ובכלל אין האדמו"ר רוצה עוד להכיר את הגה"צ הנ"ל מכאן ולהבא ולדבר אתו ביחידות, ועוד דברי חוצפה ועזות וכן אמר הגבאי הצעיר להגה"צ הנ"ל על הטעלעפאן שאל יהין לשלוח שום א' מבניו לכאן ואפי' להסביר הפעולה כי יזרקו אותן לחוץ וכו' וכו' והניח עליו הגבאי הטעלעפאן, ועתה יתבונן נא המבקש האמת האם כך הוא דרכה של תורה וכאן הבן שואל שאלת תם מה זאת, והתשובה הוא ואמרת אליו כי בחוזק יד, היינו נלך בחוזק יד הנהגה חדשה, מבלי בירורים רק בזלזולים, והכל יהיה כמישור ולא די בהחיה"ש הזה, אלא ונוסף גם הוא שניתוסף עי"ז חטא ופשע לקלקל ולהשחית חינוך הדור, שהרי הבנים והבנות מתרגלים לתת דופי בת"ח ויראי ד' לדבר בם כרצונם וכפי העולה על רחם מבלי לתת רסן בפיהם לעצור אף כ"ש, ומה יעשה הבן שלא יחטא אם רואה שהגדולים מתנהגים כן ואמרו ז"ל להזהיר הגדולים על הקטנים.

האם זה היה ח"ו דרך אבותינו ורבותינו הק' מעולם, הלא אף באותן האנשים שבאמת התנגד עליהם מרן הגה"ק מסאטמאר זי"ע בכל תוקף ועוז, מחמת שהשקפותיהם ודעותיהם הם היפוך התורה והאמונה הטהורה, מ"מ מעולם לא שמענו מפיו הק' שידבר מאיזה אדם פרטי ברבים בלשון גנאי וביטול רק דיבר בדרך כלל וזעק והתריע בהאש קודש אשר תוקד בקרבו, להתבדל ולהתרחק מאלו המנהיגים שדעותיהם משתווים לדעת הכופרים והמינים וכמו"כ מכל אותן שמחפים ומצדיקים ומלמדין זכות עליהם ומדיחים עי"ז את שארית ישראל מהאמונה הטהורה.

כ"ש וק"ו ב"ב של ק"ו לבזות ברבים איש צדיק ות"ח לבעבור שלא עשה כהבנת השני, הס מלהזכיר נורא ואיום הוא החילול השם הזה ומי יודע איזה עונש מר צפוי לאותן השותקים ואינם מוחים עדכ"ש.

ואף באיש פשוט מאד ואשר עשה באמת עולה גדולה מאד מ"מ אם א' מלבין פניו ברבים ובפרט שמוציא עליו ש"ר אין לו חלק לעוה"ב ואמרו רז"ל במס' ב"מ דף נ"ט כאשר שונאי דוד המלך ע"ה שאלו אותו ברבים דין א"א במאי (כדי לביישו משום מעשה דבת שבע) השיב להם דוד המלך ע"ה א"א בחנק ויש לו חלק לעוה"ב אבל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעוה"ב עיי"ש. ובפרט לבייש איש מורם מעם ביחד עם משפּחה שלימה ואמרו ז"ל הקורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו וכ"ש בכה"ג ויש בזה כמה לאווין של ביוש ואונאה והוצאת ש"ר וקיפוח פרנסה, וצערן של הרבה משפחות מישראל הקרובים והרחוקים, אין די באר, השי"ת ירחם. וכדאי לעיין ברמב"ם ה' מלכים פ"ב הלכה ו' האיך צריך אפי' מלך ישראל להתנהג וכ' שם בקדושת לשונו, ויחוס על כבוד קטן שבקטנים עיי"ש, ועיין עוד ברמב"ם סו"פ כ"ד ה' סנהדרין וריש פכ"ה שם. מבקשים אנחנו בכל לשון של בקשה, נא ונא לא יתגבר עכשיו מידת הנצחון הרצון לראות עצמו מוצדק ומודים דרבנן היינו שבחייהו, ומצאנו בגדולים וקדושים שחזקו בהן, ואמרו דברים שאמרתי אליכם טעות היתה.

מקווים אנחנו להשי"ת שיתקיים עכשיו הפסוק את והב בסופה וכדרשת חז"ל ששני ת"ח המנגחים זא"ז בהלכה אינם זזים משם עד שנעשו אוהבים זל"ז, והאדמו"ר הנ"ל זכות אבותיו הק' יעמוד לו שיתקן ברבים את אשר עיוות כי היכי דמי תשובה באותו מקום ובאותו זמן ויחזור בו מדבריו, וגדולה תשובה ועי"ז יתקדש ש"ש ויקויים בו הפסוק אשר נשיא יחטא ודרשו רז"ל ובפירוש"י עה"ת שם, אשרי הדור שהנשיא נותן לב להביא כפרה על שגגתו ק"ו שמתחרט על זדונותיו עכ"ל רש"י ז"ל.

* * *

קצת ביאור מה הוא הגורם והסיבה למצב הזה

סיבה א', אמרו ז"ל בא לכלל כעס בא לכלל טעות ודבר זה אף בגדולים מאד נאמר, ואף שלא אמרו בא לכלל כעס בא לכלל עון ח"ו, רק לכלל טעות היינו שנתעלמה הלכה מ"מ בדור השפל הזה גם זה יכול להיות.

ב. כי האדמו"ר הזה מקורבים ויועציו הם נערים ואנשי דלא מעלי וכבר איתא בספר מסילת ישרים בפרק כ"ג בסופו וזל"ק עוד ממפסידי הענוה הוא ההתחברות או ההשתמש בני אדם חנפים אשר לגנוב לבו בחנפותם, למען ייטב להם, ישבחוהו וירוממוהו. בהגדיל מה שיש בו מן המעלות עד התכלית, ובהוסיף עליו מה שאין בו כלל. ולפעמים שמה שיש בו הוא ההפך ממה שמשבחין אותו. והנה סוף סוף דעת האדם קלה, וטבעו חלש ומתפתה בנקל, כ"ש בדבר שאיליו הוא נוטה בטבע ע"כ בשמעו את הדברים האלה יוצאים מפי שהוא מאמין לו יכנסו בו כארס ועכס, ונמצא נופל ברשת בגאוה ונשבר. הרי לנו (מ"ב י"ב) יואש אשר הטיב לעשות כל ימי הורהו יהודע הכהן רבו. ואחרי מות יהוידע באו עבדיו והתחילו להחניף לו ולהגדיל הילוליו, עד שדימוהו לאלוה, אז שמע המלך אליהם. ותראה זה הדבר בבירור, כי רוב השרים והמלכים או כל בעלי היכולת יהיו באיזה מדריגה שיהיו נכשלים הם ונשחתים בעבור חנופת משרתיהם. ע"כ מי שעיניו בראשו, יותר יזהר ויעיין במעשי מי שרוצה לקנותו לו לחבר או ליעוד, או לפקיד על ביתו, ממה שיזהר ויעיין במאכלו ובמשתיו. כי המאכל והמשתה יוכל להזיק לגופו בלבד, והחבירים או הפקידים יוכלו להשחית נפשו ומאודו וכל כבודו ודוד המלך ע"ה אומר (תהילים ק"א) לא ישב בקרב ביתי עושה רמיה הולך בדרך תמים הוא ישרתני. ואין טוב לאדם אלא שיבקש לו חבירים מימים שיאירו עיניו במה שהוא עור בו, ויוכיחוהו באהבתם, ונמצאו מצילים אותו מכל רע. כי מה שאין האדם יכול לראות, לפי שאינו רואה חובה לעצמו, הם יראו ויבינו ויזהירוהו ונשמר. וע"ז נאמר (משלי כ"ד) ותשועה ברוב יועץ, עכ"ל.

ג. כי בעוה"ר הרצון להשתלט ולהשתרר מביא לכל הרעות וכדאי להעתיק בכאן מה שנדפס בסוף ס' עשר קדושות תנינא להגה"ח מו"ה ישראל בערגער אבדק"ק בוקארעסט מה שכותב שם אודות רבו הייט"ל זצ"ל והדברים שאמר לו הייט"ל בעת שנתקבל הרב ר' ישראל על כסא הרבנות וז"ל שם, ואתאפק לא אוכל להראות עד כמה גדלה אהבת מרן הגה"ק בעל ייטב לב לתלמידיו, אשר אנכי למדתי בישיבתו שנת תרכ"ז גם הוה שפלות רוחו נגד כל אדם תקצר היריעה מהכיל לספר אחד מני אלף ולדוגמא אציע כאן מה שאמר אלי אז בנסעי לשבת על כס הרבנות וקבלתי מאתו ברכת הפרידה במוש"ק כחצות לילה לנסוע מביתי מלאפאש ביום א' לגאליציא אמר אלי בזה"ל פאהרסט מיט דעם "בגין"? ("ודימיתי כי כוונתו באשמורת הבוקר קדרותא דצפרא הנקרא אצל העולם בעגין") והשבתי לו, לא אדוני, בדעתי לנסוע איה"ש מחר אחר הצהרים, ואמר אלי בצחות קדשו, "כוונתי" כי הנך נוסע בגין דאיהו רב, (כלומר על כס הרבנות) ורצוני להגיד לך איזה דיבורים אשר תקשרם במוחך ועמד עמדי באמצע הבית ואמר אלי בזה"ל, וויא דיא קוקסט מיך אן הייס איך היינט אין דער וועלט א רבי און א בעל מופת און מען האָט מורא פאר מיר (כי הוא הי' רב רבנן ואלפי ישראל וגדולי רבנים וצדיקים השכימו לפתחו כידוע) און פיר אויס זייער אַסאַך אין דער וועלט, אין דער אמת בין איך א גאר נישט, אָבער טאַקע גאָרנישט, גאר נישט, נור מיט דעם גאר נישט פיר איך אַלעס אויס, ווייל איך ווייס אז איך בין גאר נישט, איך בייג מיך אראפ פאר איטליכען, והבליע אז בתוך דברי קדשו, ויאמר אלי מזה בידך, (שהש"י שאל למשה איזה מדה וכח יש לך והשיבו מטה ושאני יכול להטות א"ע לפני כל אדם, וע"ז אמר לו השי"ת) ואת המטה הזה תקח בידך (שתקח בידך המדה הזאת של מטה ושפלות הרוח) אשר תעשה בו (במדה הזאת) את האותות והמופתים, והנה אתה אהובי תלמידי צעיר לימים ה' יאריך יו"ש, והנך נוסע עתה לגאליציא מקום אשר בגלילות ההם יש כתות כתות חסידים שונים הדבוקים כל אחד לרבותיהם המפורסמים הגדולים, ובעוה"ר בעתים הללו זה פוסל דיינו של זה וזה וכו- ואתה אולי ח"ו לא תוכל שאת ולהתאפק מלהתערב בענינים אלו וכו', או כשיבואו הימים נוראים וכל אחד יסע מעירך לרבו ויוחלש דעתם ביודעך כי הנך מתפלל יפה ודרשן מפואר כמו ששמעת ממני ותאבה למנוע איזה אברך מנסיעתו, אשר ישאר אצלך וכדומה, ויהי' לך עי"ז רדיפות ח"ו וכו' לכן קיק מיך אן דעם אלטען מיט דער ווייסער בארד הנני מייעצך שתסבול הכל ותשתוק על הכל ותכוף ראשך נגד הכל ואזי יהיה לך שלום ושלוה עכד"ק.

ובאמת כל הענין והנהגה הזאת תימה הוא, היינו שלאחרים חושדין שכל מעשיו הן, מחמת שנאה ומלא שקר ושאר ענינים, ועל עצמן אין חושבין כלל וכלל שאולי משוחד בדעתו מחמת נגיעות וכדומה של כבוד וממון ועוד, וד"ל. והאם כך הוא המדה הלא בהיפך שנינו (שבת דף צ"ז) החושד בכשרים לוקה בגופו, ומשנה שלימה הוא בפרקי אבות (פ"א מ"ו) והוי דן את כל האדם לכף זכות ועיין בפי' הרמב"ם שם שכ' שאם יהי' אדם שהוא נודע לצדיק ועכשיו עשה איזה פעולה שמראה כל עניניו שהוא פועל רע ואין אדם יכול להכריעו לטוב אלא בדוחק גדול ורחוק, עכ"ז ראוי לך שתקח אותו צד שהוא טוב, אחר שיש איזה צד רחוק להיות טוב ואין מותר לך לחושדו עיי"ש, רק לעצמו צריך לחשוד ולחקור ולבדוק אם כל כוונתו להאמת, וכדכתיב נחפשה דרכינו ונחקורה, וכל הצדיקים מעולם, חשדו לעצמן ובדקו מחשבתן הדק היטב שיהיה להם ברור בכוונתם אם הוא נקי לש"ש או אפשר בעמקי הלב טמון וסתור איזה פני' ונגיעה קלה, שאין מורגש כ"כ בהשקפה ראשונה אבל לא להיפוך להיות בטוח במעשי עצמו שהוא טוב ואמת לחשוד רק באחרים, וחוץ לזה מאד צרירים להתיירא ממה שאמרו חז"ל בעונש המטיל חתיתו בארץ החיים, ותהי עונותם על עצמותם ובגמ' ר"ה דף י"ז שהכוונה לפרנס המטיל אימה על הציבור שלא לש"ש שאין להם חלק לעוה"ב ויעויין בשערי תשובה לרבינו יונה שער שלישי אות קנ"ט-קס"ב עד אות קס"ז ועד בכלל ועיין עו"ש בשער הנ"ל אות קמ"ז קמ"ח.

ובענין הרבנים ששותקים ואינם משמיעים בריש גלי שום מחאה הנה קצתם אומרים שחוששין שעי"ז יהיה הירוס הדת שיראו כ"א שאדמו"ר של קהילה גדולה לא עשה כהוגן ואנשי הקהילה שוב לא יתאחדו אז כאחד תחת וכו'. ובאמת אם יש מקום לחשבון כזה צע"ג דהא תינח אם א' עשה איזה מעשה רע בהסתר ולא נתפרסם עדיין אולי יש אז מקום למחשבה כזו, אך אם נעשה הדבר וחיה"ש נורא בפרהסיא ובפירסום גדול בריש גלי בלי שום בושה, אז אדרבה אין צריך עוד לחשוש למחשבה כזו שאולי יצא איזה הירוס מן המחאה דזה גופא עצם הדבר שנעשה הוא ההירוס הגדול ביותר ממש עקירת והפרת התורה לעשות עבירה גדולה בריש גלי ע"י מורם מעם וכל העם מחשים אין לך הירוס התורה גדול מזה.

וגמ' ברכות (דף ס"ג ע"ב) גבי חנני' אחי ישוע שהי' גדול הדור באמת, ומתחילה לא הניח כמותו בא"י ואעפ"כ כשעיבר חדשים בחו"ל (שמותר להגדול הדור ביותר) ואמרו לו החכמים שלא יעשה כן ואם תקבלו מוטב ואם לאו אמרו לאחינו שבגולה שיעלו להר ואחי' יבנה מזבח ינגן בכינור ויכפרו כולם ויאמרו אין להם חלק באלקי ישראל, מיד געו כל העם בבכי' ואמרו חס ושלום יש לנו חלק בא"י עיי"ש, ונראה מזה דלא נמנעו חכמים לומר להם עד כדי כך שיכפרו ח"ו דבר מה"ת ואפי' דבר קטן מדרבנן, אם אין מוחין ע"ז זהו גופא עקירת התורה, וידועים דברי האבן עזרא שפי' גבי סדום שאמר אאע"ה אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר דודאי גם בסדום הי' אולי אנשים שבלבם לא הסכימו למעשה העול אבל אין זה כדאי שיגינו על העיר דדוקא אם צועקין ומוחים בפרהסיא בתוך העיר עיי"ש, ועיין עוד בספר ויואל משה בהקדמה דף ט"ו בד"ה ועוד ובפרט במעשה הנ"ל שנעשה עכשיו זהו בפשטות גמור עקירת התורה שממש סותמין פה של כ"א הרוצה לתקן או לזעוק חמס נגד איזה פירצה, דאם רואין שאפי' נגד רב חשוב ואיש צדיק שרצה להציל העם ממכשול נורא כפי דעתו עשו בו כן לזלזל בו ברבים כאחד הריקים א"כ מי יפתח פה באיזה ענין שהוא שיהי' נגד הרצון של הפירמא… וקצת מוכיחים הענינים שבאמת לזה הכוונה נעשה המעשה הזה ששוב לא יהין איש לפתוח פיו וכו', ואין לעשות שום חשבון כעת רק להרים קול ולא להתפעל משום דבר ולהשליך על ד' מבטחינו שיגמור בעדינו לטובה, כי סוכ"ס הרי כ"א בפנימיות רצונו רוצה לעשות כרצון השי"ת ואפי' מי שלפעמים נכשל ח"ו מ"מ בודאי אם יעוררו אותו ישוב וניחם.

ויש עוד רבנים שיש להם חשבונות אחרים ואומרים סברות רבות בזה וכנראה דעיקר הוא שסוברין כל דאלים גבר ובאמת מבואר בשו"ע חו"מ בס' י"ד סעיף א' דאלם בעיר מוציאין אותו לדון בעיר אחרת ולא בדייני אותו העיר ועיין בספה"ק ויואל משה מאמר א' סי' קמ"ח והמבואר מדבריו שם דאין החשש שלא יאמרו האמת בכוונה ויטו הדין במזיד אלא יש חשש דמחמת יראת האלם יהי' משוחדין להטות לטובתו ולא יראו ויבינו האמת שהשוחד מעור ואפי' שוחד דברים ומה לי שוחד ממון או שוחד של אלמות עיי"ש, וא"כ לפי"ז באמת מוסבר למה נולד להרבה ר' סברות שונות שלא למחות ע"ז, וכמה יש שגם בתוך לבם אפשר מקטינים למחצה ולשליש ולרביע הפשע הזה והחיה"ש ורוצים להצדיק קצת עכ"פ, שיכול מאד להיות שמחמת יראת אלם משוחדים הם בדעתם לחשוב כן ועי"ז אין מרגישין כבר גודל החיה"ש הנורא הזה וכל רב שבתוך לבו מרגיש כי אין החיה"ש נורא כ"כ יחשוד ויתבונן בעצמו כי אולי האלמות שאין יכול לפתוח פיו כנגד זה משחד דעתו שיחשוב כן.

כי ענין הזה של שוחד שייך גם באנשים גדולים בהרבה יותר מן זמנינו ודין הזה המובא השו"ע חו"מ שאלם אין דנין בדייני אותו העיר איירי אף אם הדיינים גדולים וחשובים מאד מ"מ יש מקום לחשוב שאולי יהי' משוחד בדעתו מחמת יראת האלם ולא יראה האמת כראוי, אין אנו אומרים כל הנ"ל בברירות, אבל יש מקום לחשוב כן. (בודאי יש גם אלו ששותקים, פשוט מחמת חנופה וכבוד וכו' אך מאלו אין לדבר כלל).

ובאמת מצינו בגמ' במס' סנהדרין דף י"ט גבי ינאי המלך ששמעון בן שטח והסנהדרין בעת שרצו לדון אותו ופנה שמעון בן שטח להסנהדרין שיאמרו דעתם וכבשו פניהם בקרקע (ועיין שם במהרש"א בחא"ג) ושם באמת הי' מקום ליראת אלם והי' חשש מיתה ממש שהי' יכול המלך להמיתם כמו שבאמת הרג לכל חכמי ישראל וגם גיסו שמעון בן שטח הוצרך לברוח ולהסתר כדאיתא בברכות דף מ"ח (ועיי"ש בפי' רבנו נסים גאון) ועכ"ז כשכבשו הסנהדרין פניהם בקרקע ושתקו אמר להם שמעון בן שטח בעלי מחשבות אתם, יבא בעל המחשבות ויפרע מכם, ובא גבריאל וחבטן בקרקע ומתו, עיי"ש, והנראה מזה דאם אחד עומד ומבקש וצועק ומתחנן שיגלו דבר אמת ויחוסו על כבוד שמים, אז אסור להסתכל על חשבונות, ובפרט כעת דבאמת אם הרבנים החשובים יתאחדו, למחות כנגד החיה"ש הזה לא יארע להם כלום בעזהי"ת ורק בעל דבר מבלבל הדעת ומטעה בדמיונות שכאילו יש פחד לומר דבר, ויבינו הרבנים החשובים כי לכ"א מישראל יש נסיונות, והרבנים מוכיחים את ישראל כראוי, לעמוד בנסיון, והנה להרבנים עצמן יש ג"כ נסיון שלא לשתוק ולכבוש פניו בקרקע במקום חיה"ש, ויראו שיעמדו בנסיון.

ובעצם בירור הדבר של מכשול חֵלב שכ' הגה"צ הנ"ל אם רוצים לברר האמת ולאמיתו ולתקן באמת כדת תוה"ק יעמידו ג' רבנים חשובים ת"ח ויראי ד' שאינם נוגעים ואינם בעלי מכשירים ולא השמיעו עדיין כלום ברבים נגד מכתב הגה"צ הנ"ל ויותן להם הכח והבעלות לברר ולתקן את כל הענין הזה ולא יהיו צריכים להראות חשבון להאלמים והתקיפים ויסמכו עליהם סמיכה כראוי בכל כוחו ואז יכריזו אלו הג' רבנים ברבים ובפירסום שכל מי שיודע איזה עדות להעיד בנוגע לענין הזה צריך לבא להעיד ואם לא יגיד ונשא עונו, ויעשו בהשכל ודעת ובהצנע לכת שהעדים לא יהי' ניזוקין מן האלמים והתקיפים ובישוב הדעת ובמתינות לברר כל עדות בחקירה ודרישה עפ"י דת תורתינו הק' ואז יתברר היטב הדבר (והגם שעדיין צ"ע מהמבואר בשו"ע חו"מ סי' י"ד סוף סעיף א' הנ"ל), וידעו מה לתקן ובאיזה אופן לתקן כי אם מבינים היטב ורואים המכשול אז יודעים מה לתקן ואם אין רוצים לשמוע ולידע האמת ולברר המכשול אז אף אם יתקנו כמה תיקונים לא יהי' בזה תיקון גמור, ואפשר עוד כי יהי' תיקון מקולקל והמ"י, וכלל א' כדאי לידע כי אין לחשוב חשבונות דכיון שרב או דיין חשוב א' הוא הוא הבעל מכשיר בודאי יודע שהוא טוב ושוב א"צ לדבר שם דיוכל להיות שיצא מכשול בשוגג גם מן רב ודיין חשוב, ע"י העלם דבר ושגגה או איזה סיבה אחרת וגם גבי הסנהדרין מצינו ונעלם דבר מעיני העדה, ובתשו' בית הלל להגה"ק ר"ה מקאלימייא זצ"ל תשו' מ"ז שם, כותב בא"ד וז"ל בעוה"ר עיני ראו ולא זר כמה וכמה רבנים הגורמים להאכיל טריפות הגם שהמה יראי השם בענינים אחרים עכ"ל (ובודאי שהוא מחמת בטלנות או איזה העלם ושגגה) וכדאי לכל רב ומו"צ לעיין היטב שם בתשו' הנ"ל ויראה קדושת לשונו וקצת הדרכה בענינים כאלו. ועיין עוד בתשו' דברי חיים בליקוטים והשמטות לח"ב סי' מ' ומבואר שאפשר שיצא לפעמים מכשול אף אם הרב המכשיר הוא חשוב מאד עיי"ש, ועיין עוד בתשו' ד"ח יו"ד ח"א סי' ו' ז'.

* * *

כרוז ממנקר שגילה דעתו ברבים

ונתפרסם בחוצות בחורף תשמ"ג

בס"ד

מיין מיינונג וועגן חֵלב

די ווייטער דערמאנטע פראגעס עגבערען ביי מיר אין מיין גלייכען אין מוח, אין יעמוד מי שירצה צו געבען די ריכטיגע ענטפערס!!!

אין אַלע דורות ווען עס איז געווען א שטורם איבער א וועלטס מכשול, פלעגען זיך ביידע צדדים באנוצען מיט קעגען זייטיגע תורה'דיגע אין שכל'דיגע טענות צו באגרינדען זייער שטעלונג. אין היינטיגען דור תהפוכות באגעגענען מיר זיך מיט מאדנע ערשיינונג, א וויכוח פון שקר מיט "אמת". אין דער צייט וואָס איין גרופע גדולים שטעלען אַרויס גאונישע לומדישע אמת'דיגע פעסטע טענות וואָס צייגען קלאר אומצווייזייטיג דעם גרויסען מכשול פון פלייש וואָס ווערט פארקויפט אין אַלע קרייזען בחזקת מנוקר נמלח והודח "כשר למהדרין מן המהדרין" תחת השגחת… האָבען נאָך חֵלב דאורייתא מיט שטיקער אחוריים, טוען אנדערע דאָס פארטיידיגען מיט שווינדלערישע פאברעכערישע מעטאדען וואָס זענען קרום און פארקריפלעט אין מיט דעם טוען זיי אַרויס ווייזען גלייכגילטיקייט צו דעם הארבען איסור פון אכילת חֵלב מיט אירע טראגישע נאָך פאלגען ברוחניות ובגשמיות.

דאָס פאפיר איז צו קורץ צו קענען אויספירלעך אפשרייבען דאָס פאלשקייט אין בלאף מיט וועלכע מען באנוצט זיך, פון דעסטוועגען וועלען מיר פארלייגען עטליכע ביישפילען, "הרב מקאשוי האָט אויסגערעכענט אין זיין בריף וועלכעס איז אדרעסירט געווארען צום סיגעט-סאטמער רב 12 מינים חֵלב וועלכע זענען געפונען געווארען אויף פליישען וואָס עדים נאמנים האָבען געקויפט אין אריבער געברענגט צו אים, הרב מקאשוי האָט נישט געשוינט קיין מיה אין קיין פלאג וויסענדיג די ערנסקייט וואָס דאָס מיינט עסען חֵלב רח"ל אין באלאנסירענדיג אין געגענזייט דאָס אחריות פון הוצאת לעז אויב דער ניקור אזי יא גוט, דער קאַשויער רב איז מפורסם פאר א איש הירא (כלפי שמיא) ורך הלבב (בין אדם לחבירו) אין איז גרייט צו פארציכטען אַלעס נישט ח"ו פוגם זיין אין כבוד פון דעם קלענסטען, דעריבער האָט ער געלאזט אראפ ברענגען מנקרים פון דערהיים פון אַלע מדינות אונגארישע, פוילישע, רוסישע, אין ארץ ישראל'דיגע, סך הכל נאנט צו א מנין מנקרים מיט כתבי קבלה (רוב פון זיי האָבען געהאט קבלה אויף אחוריים) דורך זיי איז באשטעטיגט געווארען:

1. די אויבענדערמאנטע 12 מינים חֵלב וועלכע רוב פון זיי זענען לכל הדעות לויט אַלע מנהגים אסור באיסור גמור.

2. עס איז געפונען געווארען אחוריים וואָס העלפט נישט קיין ניקור.

3. עס איז געפונען געווארען אחוריים אום גע'ניקור'ט.

4. גרויסע מכשולות ביי ניקור חלק הפנים.

דער גרויסער מכשול פון חֵלב איז באשטעטיגט געווארען דורך נאנט צו 100 רבנים מובהקים ביי די רבנים קאנווענשען אסרו חג תשמ"ג, דאָרט איז באשלאסען געווארען פאלגענד:

1. עס איז דאָ גרויסע מכשולות ביים טרייבערען דעם חֵלב.

2. עס קומט אַריין אחוריים אין בוטשער, אין רבנים מכשירים פון לאנגע יארען האָבען דאָס אויך נישט געוואוסט ביז היינט נאָך דעם וואָס דער שטארעם פון חֵלב איז אַרויס אין די עפענטליך, אין זיי האָבען זיך נאָך געפרעגט ביי די קצבים, וועלכע האָבען דאָס באשטעטיגט.

3. די רבנים המכשירים האָבען נישט געקענט קיין ניקור (אין אויך די איבעריגע רבנים).

4. עס איז נישט דאָ קיין השגחה ביי ניקור.

5. א וויכוח צווישען 2 רבנים מכשירים אין זעלבען פלאץ, איינער האָט גע'טענה'ט אז צו גלאט כשר פליישען נעמט מען בהמות מיט סירכות, דער אנדערער האָט געלייקענט.

6. א רב האָט געפרעגט פון א רב המכשיר אויב ער קען באזוכען אין שלאכט הויז? האָט דער רב המכשיר גע'ענטפערט "איך לאָז קיינעם נישט אַריין אין שלאכט הויז" (דאָס מיינט אז פון די אַלע רבנים וואָס האָבען טייל גענומען אין קאנווענשען לאזט ער קיינעם נישט אַריין וד"ל).

אין די פלייש מארקען איז געפאלען די ביזנעס מיט איבער 60% אין איילעניש איז געגרינדעט דעווארען דורך די באקאנטע חברת "מקמק" (ר"ת מכשירים קצבים מנהיגים קלים) א פאבריקאציע צו פאבריצירען פארשידענארטיגע היתרים צו צימישען די מוחות פונעם דעת הקהל כאילו עס איז בלויז א בלבול אין אַלעס איז מותר, עס האלט שוין אויף א מצב ווי עס קען זיך דאכטען אז דער איסור חֵלב איז נישט נוהג בזמן הזה, נאר בזמן הבית רח"ל.

די היתרים דורך די אויבענדערמאנטע ארגאניזאציע האָט אנגעהויבען ארבעטען אויף אַלע פראנטען, די גרונד פרענציפען פון די ארגאניזאציע איז באזירט אויף דאָס פאלגענדע:

1. עס איז ערלויבט צו שרייבען ליגענס מיט פאנטאזיעס אן א גבול.

2. מען טאָר זיך נישט רעכענען מיט'ן איסור לשה"ר, רכילות, ליצנות, מלבין פני חבירו.

3. מען דארף מבזה זיין אין אראפרייסען פון גרויס ביז קליין ווער עס שטייט אין וועג מיט כל מיני זלזולים ובזיונות.

4. ווער עס וועט שטיין און וועג זאל מען אים באזייטיגען מיט טעראר.

5. דרשות דארפען געהאלטען ווערען, פּאַשקעווילען דארפ'ן ארויסגעשיקט ווערען, קללות דארפ'ן געהערט ווערען אן אויפעהר אויף די גרעסטע גדולי ישראל.

6. קינדער פון חדר, בחורים פון ישיבה, זאל מען מדריך זיין אין ערציען צו רעדען און בארעדען און שעלטען מיט די ערגסטע קללות פונעם אויפשטיין ביז'ן לייגען אַלע גדולי ישראל. וכל המרבה הרי זה משובח.

7. תורה אינגעלייט זאלען אריינגעצויגען ווערען אויסצוארבעטען היתרים אויף חֵלב, אפילו עס פארלאנגט זיך צו פעלטשווען די רייד פון די פוסקים.

8. אן עקסטערע אפטיילונג פון בני תורה זאלען זיך באנעמען מיט פעלטשווען תשובות, דאָס מיינט נעמען תשובות און אויסארבעטען ווי א שניידער א סוט ווי עס פעלט אויס שנייט מען אוועק און ווי עס פארלאנגט זיך לאזט מען צו, (עס איז מפורסם די עובדא ווי א יונגערמאן פון די הויפט עסקנים להתיר חֵלב האָט דן געווען דעם ספר לחם שערים לשריפה, צוליב דעם ווייל עס ווערט דאָרט דערמאנט אז 10 גאונים און די צייטען פון גר"א זי"ע, צווישען זיי דער ברודער פון גר"א זצ"ל און א תלמיד פון גר"א האָבען גע'אסרט חֵלב וואָס מען ניצט היינט.

9. אַרויס שיקען פאלשע בריף אונטערגעשריבען די נעמען פון די רבנים המערערים אז זיי זענען מתיר דעם חֵלב.

10. די בי"ד שבירושלים וואָס האָבען א מאל מיט'ן אייגענעם געוויסען אין ווילען געשטיצט די מערערים אויף חֵלב אין געגעבען זיי ווארימע המלצה בריף אז זאלען זוכה זיין מתקן צו זיין דעם מכשול פון חֵלב, זאלען געצוואונגען ווערען מיט גיטע'ן אין מיט בייזען אונטערצושרייבען א פסק וואָס זאל אויסקוקען פאר דעם המון עם אז זיי זענען מתיר די פליישען פון גאנץ אמעריקא. (והועיל).

11. ארויסלאזען פאלשע קלאנגען וואָס איז נישט געשטויגען און נישט געפלויגען קעגען די אַלע וואָס זענען מערער אופן פלייש, מען דארף פארקוקען אויף די אַלע איסורי תורה וואָס איז פארבינדען מיט דעם.

12. מפה לאוזן זאל מען צו-וויסען טוהן פאַר אַלע פעהיגע אינגעלייט וועלכע ווילען זיך אויפהייבען צו אַ הויכע קאַריערא, אַז יעצט איז די געלעגענהייט דערצו, מיט'ן אויסניצען די פעהיקייטען אַרויס צוברענגען פאר'ן המון עם אז עס איז נישט דאָ קיין מכשול פון חֵלב.

דער וואָס קען שרייבען זאל שרייבען, דער וואָס קען דרש'נען זאָל דרש'נען, דער וואָס קען טעראָריזירען זאל טעראָריזירען, יעדער איינער לפי שורש נשמתו וגבהות רוחו.

vvv

דאָס זענען אַ טייל פון די פראָדוקאַציע פון חברת "מקמק"

1. אַ פסק דין פון בד"ץ ירושלים עיה"ק אז זיי האָבען פארהערט 2 מנקרים (הגה – נישט זיי האָבען אריינשפאצירט אין בוטשער פלוצלינג ווען זיי האָבען גע'אַרבעט, נאר אפיציעל גענומען אופען פארהער) און זיי קענען דעם אונגארישען ניקור, (הגה"צ ר' אברהם לייטנער האָט געזאָגט א דרשה מוצש"ק פ' תולדות אז דער בד"ץ קען נישט קיין ניקור) דערפאר מעג מען עסען אין גאנץ אמעריקא פלייש פון אַלע חריידישע געשעפטען, (הגה – פשוטע בעלי בתים זענען ערשטוינט געבליבען פון דעם אומפארשטענדילכען פסק וועלכע האָט נישט צו זיך קיין גלייכען אין די געשיכטע.

2. עס איז אפגעדריקט געווארען א אויפרוף פון איינעם פון די חברי הבד"ץ אז מען טאָר נישט מהרהר זיין נאָך דעם אונגארישען ניקור, אנשטאט וואָס יעדער דארף פארשטיין אז נאָך דעם פסק זאל מען נישט ניצען קיין פלייש ווייל עס איז נישט געשניטען, געטרייבערט, און עס האָט נישט א השגחה אַזוי ווי אין אונגארן (הגה – אַזוי ווי די אויבענדערמאנטע רבנים ביים קאנווענשען האָבען באשלאסען אז דאָ ברענגט מען אויך אַריין אחוריים אין עס איז נישט דאָ קיין השגחה, און עס איז דאָ מכשולות). האָבען דאָס קרומע קעפ אויסגעטייטשט מתיר צו זיין דאָס פלייש, – אגב אין דעם בריף פון ראב"ד וואָס האָט געהאנגען אין ביהמ"ד סאטמער אין ראדני סטריט, א גאַנצע וואך איז געשטאנען אינטען אז דער ראב"ד בעט זיך מען זאל רחמנות האָבען אויפן בריאות פון סאטמער רב, אין דאָס איז צענזארירט געווארען ווען מען האָט דאָס אפגעדרוקט אין צייטונג, קענטיג אז עס האָט שלעכט געקלינגען דער אויסטייטש אז צוליב פיקוח נפשות דארף מען מתיר זיין דאָס פלייש.

3. אין א לענגערע דרשה פון א באקאנטען גאון וצדיק מפ' שליט"א דעם פארגאנגענעם מצש"ק פ' תולדות האָט ער באשטעטיגט אז עס איז דאָ גרויסע מכשולות ביי פלייש פון דעסטוועגען קען מען דאָס נישט אסר'ן פאר די גאס. יעדער בר דעת צו הערענדיג די פקחות'דיגע רייד פונעם רעדנער האָט באלד פארשטאנען די כוונה פון בעל דרשן אַזוי ווי צו זאָגען איר קענט נישט אסר'ן (צוליב אומאויפהערליכע טעראר) אָבער איר אידען דארפט פארשטיין נישט צו עסען קיין פלייש ווייל עס איז דאָ מכשולות (א דעלגאציע פון די הויכע פענסטער זענען געווען ביי די דרשה צו אבזערווירען אויב עס ווערט נישט גערעט קעגען חֵלב).

4. די חברת "מקמק" (מכשירים קצבים מנהיגים קלים) צוזענדיג אז די אויבענדערמאנטע היתרים זענען געפאלען אויף טויבע אויערן אין יעדער איד מיט א לעפעל יר"ש רירט זיך נישט צו צום פלייש ווייל ער וויל זיך נישט אריינווארפען אין סכנה מיט זיין גאַנצע משפּחה האָבען זיך גענומען כביכול צו די תורה"ק אליינס, אויפגעזיכט אינגע לייט וואָס ווילען נושא חן זיין אין גרויס ווערען אין אגב מאכען א פאר דאלער, אין פאלאנגט פון זיי צוזאַמען צושטעלען פון די פוסקים א שטיק אחיזת עינים צו פארבלענדען דעם פשוטען המון כאילו חֵלב דאורייתא איז מותר לויט די פוסקים לכתחילה.

זינטיג פ' וישלח האָבען זיך באוויזען די ערשטע שוואלבען ארויספליענדיג פון די בני תורה נעסטען מיט א קאפטען אין א קאלפיק מיטן נאמען "מצורעת אבותינו" אין פרעגט שוין גאָרנישט וואָס פאר א דורכפאל די דאזיקע פּאַשקעוויל איז געווען, דער פּאַשקעווילען בוך מיט'ן נאמען מצורעת אבותינו האָט געברענגט שאנד און בזיונות נישט בלויז פאר זיך, און דער רב המסכים, נאר גלייכצייטיג אויך פאר די חברת "מקמק" אין די קהלה פון ווי ער שטאמט.

פּאַשקעווילען שרייבער איז נישט קיין נייעס אין היינטיגען דור, וואָס איז סיי ווי פיהל מיט הפקירות אין פריקת עול, אָבער צו מאכען אַ חיבור פון פּאַשקעווילען און א נאָמען געבען מ. אבותינו באַקומענדיג אַ הסכמה פון אַ רב וואָלט זיך נישט געגלייבט אַז דאָס קען פּאַסירען בזמן הזה.

דאָס פּאַשקעוויל ביכעל צייכענט זיך אויס מיט איר זעלטענעם טאַלאַנט מזייף צו זיין ספרי שו"ת, בריווען מיט המלצות פון גדולים מאכיל צו זיין חֵלב במזיד, מבלבל צו זיין די מוחות אַראָפּצוברענגען היתירים פון פוסקים וואָס אסר'ן, אפצופּאַסלען מענטשען וואָס גייען נישט אין שפּאַן מיט די חברת "מקמק" אָפּצושפּעטען פון זיך אַליינס, אויפצושטעלען משגיחים וואָס האָבען שוין 30 יאר נישט צוגערירט צו ניקור, און פסל'נען מנקרים וואָס לעבען אַלע יארען אין ניקור, צו דרוקען גדולי הרבנים מפורסמים חאָטש זיי קענען נישט קיין ניקור, זיי זאָלען אונטערשרייבען אַז אַלעס איז כהוגן, צווינגען מענטשען צו עסען פלייש קעגען זייער ווילען מיט כוח פון טעראָר, צווינגען רבנים וואָס האָבען אַליין געזעהן מכשולות ביי חֵלב זיי זאלען אונטערשרייבען אַז לא היו דברים מעולם מיט טעראָר.

דאָס שניידערישקייט פון דעם פעלטשער איז פאַרברעכעריש און באַרבאַריש אויפן גאַנג פון די ריכטיגע משכילים און רעפאָרמער וואָס פלעגען צו ברענגען האַלבע פסוקים פון תנ"ך און האַלבע מאמרי חז"ל. אָט כאַפּט איר אַ בליק אויף די תשובה פון מהרש"ג (שם דף נ"ו) וועלכער דער פּאַשקעווילען שרייבער ברענגט, וועט איר זעהן אַז די משכילים פון אַמאָל האָבען זיך געמעגט לערנען שווינדלען און פעלטשעווען פון דעם דאָזיגען פּאַשקעווילען שרייבער. ער שרייבט איבער די תשובה פון מהרש"ג שרייבענדיג איין שורה אַרויסנעמענדיג 2 שורות, שרייבט נאָך שורות און לאָזט אויס 3 און ווען איר ווערט פאַרטיג אָפּליינען די תשובה נעמט איר אַרויס דערפון פונקט דאָס פאַרקערטע וואָס דער מחבר האָט באמת געמיינט (מיר בעטען אייך נעמט צייט און טשעקט דאָס נאָך) דאָס זעלבע טוט ער מיט'ן שו"ת לבושי מרדכי (די זכות פון די צדיקים איז זיי בייגעשטאַנען אַז זייער אָרגינעלע תשובה זאל נישט געדרוקט ווערען אין דעם פּאַשקעווילען מאַגאַזין, דער מזייף האָט דאָס קונה געווען פאַר זיך בשינוי מעשה).

דער פּאַשקעווילען בוך איז מעתיק דעם בריף פון הגה"צ ר' זלמן בריזעל שרייבט ער אראָפּ האַלב און לאָזט אויס האַלב, איר קענט זעהן ווי עס פעלט אין מיט'ן אַ האַלבע שורה.

דער שרייבער ברענגט דעם פסק פון התאחדות הרבנים תשרי תשמ"ג ער דריקט אָפ די ערשטע האַלב און לאָזט אויס די צווייטע האַלב. (אין די צווייטע האַלב וועט איר טרעפען אַז דער ניקור איז נישט אין אָרדענונג). דער זייפן פאַרמאָגט נישט אפילו אַ ברעקעלע בושה אַוועק צו שניידען פון אַ מודעה וואָס איז געדריקט געוואָרען אין דער איד 2 חדשים צוריק און געליינט געוואָרען דורך די אויגען פון די טויזענטער מענטשען, דאָס ווייזט אַז ער איז אפילו נישט בגדר אנושי, אַזוי ווי די חז"ל זאָגען "מילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי" ער איז בגדר חיתו יער.

דער דאזיגער חי' (בצורת אדם) האָט מתבל געווען זיין פּאַשקעווילען העפט מיט די ליצנות ובדחנות, צ.ב.ש. ער ברענגט צו די מכתבים פון די רבנים וואָס זענען אַליין מעיד אויף זייערע סטאָר'ס וואו זיי געבען השגחה אַז דער ניקור איז בתכלית הכשרות און אַז דער וואָס איז מהרהר אויף אַ סטאָר וואו זיי געבען השגחה איז "כמעט מהרהר אחרי השכינה" (ווייסט איר פאַרוואָס כמעט? ווייל איר האָט נישט מהרהר געווען גראָד אויפן רב המכשיר, נאר אויף זיין סטאָר, איז טאָמער זענט איר מהרהר נאָך דעם רב המכשיר זענט איר מהרהר אחרי השכינה ממש (עפ"ל) אַזוי איז מעיד דער רב המכשיר אַליין, זעה דף מ"ה).

אין דף מ"ח שרייבט ווייטער דער זייפן אַז דער ספר ווי עס ווערט דערמאַנט אַז ירושלימער ניקור איז מקובל פון מהרי"ל דיסקין איז אַ רב אַ ציוני, און אַ מנקר אַ ת"ח ויר"ש פון חו"ל ווען מען האָט אים געוויזען דעם ספר האָט ער דאָס געוואָרפען אויף דער ערד און אויסגעשריגען ברענגט נישט קיין ראי' פון אפּיקורסים. וועגן כבוד הרב וויל מען נישט אַרויסשרייבען ווער דער מנקר איז, ווייל די פאַרגאַנגענע וואך איז ער געוועהן אין אַ בוטשער און אַרויסגעוויזען גרויס עם הארצות אין ניקור. נאָר וועגן דעם ספר ווילען מיר זאָגען אַז הגר"א לייטנער שליט"א האָט ביי די רבנים קאָנווענשען תשרי תשמ"ג דערמאַנט דעם דאָזיגען ספר תורת הניקור הירושלמי, און געברענגט אַ ראי' פון דאָרט מקיל צו זיין, און אַלע קנאים פון סאַטמאַר זענען דאָרט געזעסען, בתוכם דער אויבענדערמאַנטער מנקר און קיינער האָט זיך קיין וואָרט נישט אָנגערופען – אגב ווילען מיר באַטאָנען אַז חוץ דעם ווייסען אַלע זקני המנקרים בקבלה איש מפי איש מבית דינו פון מהרי"ל דיסקין זצ"ל ומהר"ש סאלאנט זצ"ל אַז דער ניקור וואָס די חרדים טוען היינט איז בקבלה פון זיי ולא שמענו אינו ראי'.

אין דף מ"ח שרייבט דער כזבן ווייטער, אפילו מען זאָל נאָך געבען אָז דער גאון וקדוש מהרי"ל דיסקין זצ"ל האָט איינגעפירט ניקור א"י בלייבט נאָך אַ גרויסער ספק אויב די היינטיגע מנקרים געדענקען נאָך דעם ניקור ווייל עס איז ידוע אַז איבער 10 יאר האָט מען נישט גע'שחט'ן בהמות אין א"י, יעצט פרעגט זיך די קשיא אין א"י האָט מען פארגעסען אין 10 יאר, און הרה"ג … שליט"א וואָס ער איז טיטולירט געוואָרען מומחה גדול בעניני ניקור הלכה למעשה און ראש המשגיחים אויף ניקור (אַנטשולדיגט מען האָט מפרסם געווען אז עס איז נאָך נישט דאָ קיין השגחה) און ער האָט שוין 30 יאר נישט מנקר געווען ער איז באַגלייבט צו זיין משגיח ראשי איבער צענדליגע געשעפטען?.

צווייטענס אין אונגאַרן איז געווען געשלאָסען די שחיטה 7 יאָר וואָס פארדרייט ער א קאָפּ אַז מען מאַכט דאָ אונגארישען ניקור.

דער זייפן מאַכט א בלבול כאלו אַ גרויסער ציבור האָט אָנגעהויבען נוצען פלייש פון שחיטת קלים וריקים צוליב דעם ערעור אויף חֵלב דאָס איז נאָר א בלבול המוח ווייל רובא דרובא האָבען אינגאַנצען אויפגעהערט עסען פלייש. צווייטענס דער אמת'דיגער גורם וואָס האָט גורם געווען פאַר טייל מענטשען צו עסען נו"ט איז דער חברה "מקמק" ווייל אילו זכינו וואָלט מען מתקן געווען אַלע פּראָבלעמען תיכף ומיד און עס וואָלט נישט געהאַט קיין געלעגענהייט אַרויסצוגיין אויף דער גאַס, עכשיו שלא זכינו און די חברת "מקמק" האָבען אָנגעהויבען מעקען מיט כל מיני היתירים גיסענדיג פעך און שוועבעל אויף יעדען, איז די זאַך אריבערגעפירט אין די פרייע וועלט, און דער אחריות ליגט אויף זיי!!!!

נאָך א טענה, לויט דעם שרייבער פון דעם פּאַשקעוויל, איז דאָ איינער וואָס האַקט מיט קולי קולות אויף די חרדישע שחיטה (שוין 30 יאר שרייט דער צדיק גדול ביי אַלע זיינע דרשות אז מען שטאָפּט זיך שוין אָן מיט נו"ט חֵלב ודם 30 יאר, און וועגן דעם זעהט מען היינט אַזוי אויס).

לעצטענס האָט די חברת "מקמק" באַשלאָסען צו פעלשען אַ בריף אונטער צו שרייבען מיט'ן נאמען פון הרב מקאַשוי וואָס דארף אויסגעטייטשט ווערען אַז ער ציהט צוריק פון זיינע טענות, בלויז געציילטע טעג שפעטער איז געמאָלדען געווארען דורך די קהלה פון קאַשוי, אַז הרב מקאשוי שליט"א האָט זיך נישט געבויגען כחוט השערה, אדרבה אַסאַך חיזוק האָט ער באַקומען פון אמת'דיגע ערליכע אידען משרידי הדור הישן אָנצוגיין מיט זיין קאַמפּ פאַר אמת'דיגער כשרות.

בקרוב וועט ער מסתמא ערשיינען א אפיציעלע תורה בלאט לויט די אנווייזונגען פון די חברה "מקמק" אַלע יודעי ספר וועלען האָבען די מעגליכקייט אנטייל צו נעמען אין דעם וויכטיגען פראיעקט פון איבער ווייזען מדברי הפוסקים אז חֵלב דאורייתא איז נאר תלוי במנהג, אין יעדע איינער איז בארעכטיג צו טוהן וואָס ער וויל בתנאי ער זאל זאָגען אז ער טוט אונגארישען ניקור, און בזכות זה וועט ער זוכה זיין צו נשיאות חן פון די הויכע פענסטער אין האָבען אויסזיכטען עולה לגדולה זיין כאשר יבא יומו לקיים מה שנאמר "כל המיצר לישראל נעשה ראש" אין די באקאנטער מאמר חז"ל "אין אדם נעשה רשע מלמטה".

מורי ורבותי צום שלוס פון מיין בריף וויל איך אויסדריקען מיינע געפילען דער אמת שלאגט זיך מיט'ן שקר דאָס קען מען אפילו טאפען מיט די הענט, דער אמת שרייט היט זיך פון עסען זאכען וואָס שטעלען אין סכנה אייך מיט אייער הויז געזונט, היט זיך פון אריינברענגען אין שטוב זאכען וואָס פירען אפ דורות פון אידישען וועג און ברענגען צו אסימילציע היט זיך פון נישט לאזען פארפירען פון נידערטרעכטיגע שווינדלערישע בארבארישע פארברעכעריי פלענער וואָס גראבען הונטער דעם דת, זייט אַליין א שומר אויף אייער געזונט, אויף אייער לעבען אין אויף אייער אידישקייט.

שלמה גרינבערגער

מנירעדהייז

חו"פ ברוקלין יצ"ו

vvv

נתפרסם בחוצות בתחלת חורף תשמ"ג

(התשובות שיש להשיב נגד הדרשה של הרב מסיגוט-סאטמאר, נדפס למטה בהערות, באותיות קטנות יותר)

בס"ד

דברות קודש מכ"ק אדמו"ר מסיגעט-סאטמער שליט"א

מה שדרש ביום ב' דחוה"מ סוכות תשמ"ג

דאָ ווערט געברענגט חלקים (מיט הסברים) פון די דרשה פון רב שליט"א וואָס ער האָט געהאלטען ב' דחוה"מ סוכות תשמ"ג וועגן דעם פּראָבלעם פון חֵלב. – מיר בעטען די ליינערס פון דעם צעטיל זאלין זייער מדקדק זיין אין די ווערטער פון רב שליט"א –

וועט מען זעהן ווער איז באמת גערעכט.

וז"ל: יעצט וויל איך זאָגען איין ענין, איר ווייסט דאך מסתמא וועגן וואָס איך וויל רעדען און איך האָב מיך זייער גע'ישוב'ט צו איך זאל רעדען און איך בין געקימען צו דער מסקנה אז איך מוז זאָגען…

עס איז נישט קיין עולה, אידן קענען פראבירען אפשר קענען זיי מתקן זיין…[I] טאמער מיינט מען אמת שטרויכעלט מען נישט, טאמער מען מיינט שקר מ'מיינט פשוט לקנטר, נח לו שלא נברא דאָס איז עכט תורה שלא לשמה…[II] טאמער עס איז דאָ טאמער עס איז דאָ שנאה צוגעבונדען דער צו מוז מען אַריין פאלען…[III] ער ברענגט א מעשה פון שיניווע רב זי"ע אז ער האָט איבערגעלאזט די רבנות ווייל עס איז נישט געווען כולו אמת…[IV] כולו כולו שקר, עס איז נישט דאָ קיין פיצל אמת, ווי אַזוי קען עס האָבען א קיום. איך האָב מיך איבערגעצייגט אז עס איז כולו שקר…[V]

עס האנדעלט זיך וועגן מנהגים פארשידענע פלעצער פון אונגארען, עס איז נישט אייניג געווען די מנהגים איבעראל…[VI]

אין דער היים האָט מען געזעהן אז די מנקרים זאלען האָבען א קבלה פון א רב וואָס האָט זיי פארהערט, ער קען די הלכות, עס איז ב"ה דאָ מנקרים פין דער היים וואָס האָבען סמיכה…[VII] ביי די שוחטים האָב איך פארגעזעהן נאָך פאַר 10-15 יאָר אז מוועט זיך דערזעהן אן א שוחט, האָב איך געזעהן יונגעלייט זיי זאלען זיך אויסלערנען שחיטה און ב"ה מהאט אהער געשטעלט שוחטים…[VIII] מהאט קיינער נישט געוואוסט אז עס פעלט עפּעס…[IX] די זעלבער דארף מען אויך טוהן ביי ניקור…[X] יונגעלייט זאלען זיך אויסלערנען, מיר האָבען שוין דאָס לאנג גערעדט אז מען דארף צו טוהן, מ'וועט דאָס אי"ה טאהן…[XI] שבת שובה איז מען געקומען זאָגען אז קאַשוי גייט אסר'ן די פלייש, איך האָב נישט געוואוסט וואָס גייט מיט עם פאר – סוף כל סוף עס איז דאָ רבנים אין וויליאמסבורג גאנץ פיינע רבנים עס איז דור דור ודורשיו, עס איז דאָ מיט וועמען צו רעדען…[XII] אויב עס וואָלט געווען אַזוי אז מ'עסט חֵלב שוין 30 יאָר וואָלט מען נישט געקענט אויפשטעלען אַזאַ דור,…[XIII] איך האָב איבערגעשיקט א שליח יצחק גליק…[XIV] די קשיא האָט עם געפרעגט ר' מנשה פאַרוואָס האסטו דאָס נישט געזאָגט, האָט ער געזאָגט א תירוץ ער איז ברויגעז עס איז געווען זאכען וואָס ער האָט געזאָגט און מ'האָט נישט געפאלגט האָט ער מיישב געווען אז ער גייט אַליין…[XV] איך וויל זאָגען דעם אמת איך האָב נישט געהאלטען אז עס איז דאָ דערינען…[XVI] מ' זעהט אז זייער סיסטעם איז געבויט אויף שקר…[XVII] אַזאַ שנאה פון קאַשויער רב איך האָב נישט געגלייכט…[XVIII] איך וויל איינפירען אז די ענין פון ניקור ווי זאל זיין, פונקט אַזוי ווי שחיטה, און עס זאל זיין לדורות, מיד ולדורות…[XIX] יעצט פאר יו"ט ברענגט מען מיר א בריעף פון קאַשויער רב, איך האָב נישט בדעה געהאט איבער צו נעמען דעם בריעף איך בין נישט נייגעריג…[XX] איך האָב אַזאַ צוגאנג נישט געהערט…[XXI] איך האָב געעפענט דעם בריעף, איך קען אייך נישט זאָגען עס איז דאָ אַזוי פיל רשעות, איך קען אייך גאָרנישט זאָגען…[XXII] איך בין זיכער ער האָט אונטערגעשריבען דעם בריעף – אָבער ער האָט נישט געקענט שרייבען אַזאַ מכתב אפּ צו טייפּן אויף די מאַשין…[XXIII]

עס שטימט נישט די גאַנצע מעשה, ער האָט מיט מיר אפגערעדט פרייטאג און ער שרייבט דאָס אויכעט פאַרוואָס איז ער נישט געקומען ווייל מ'האָט אויסגערופען בקהל ייטב לב, ער שרייבט אַזוי הכריז הדיין פריעדמאן בבהמ"ד קהל יי"ל במעמד אלפים שהבשר הנמכר במקולין של יי"ל דסאַטמאַר בוויליאמסבורג הוא כשר בלי פקפוק ונשתוממתי על שמועה זו כי באה, מהו הפירוש הדברים אחרי שהסכמנו להתאסף ולבאר, פתאום מכריזים שהכל טוב והי' בעיני כחידה סתומה…[XXIV]

עס איז קלאָר ער שרייבט אַזוי אז דער בריעף גייט אַרויס פאר די גאַנצע וועלט.[XXV] ער וויל ממש עוקר זיין אַלעס וואָס מיר האָבען דאָ געטוהן און נישט נאר דאָ נאר אין די גאַנצע וועלט ווי די בריעף וועט גיין…[XXVI]

ער האָט א קשיא, ווי אַזוי קען זיין אַזוינס אז קצבים שומרי תורה ומצוות האָבען מכשיל הרבים געווען…[XXVII] און די רבנים ווילען נישט מתקן זיין, נאר די תירץ איז אַזוי אז די מצב פון יודישקייט היינט איז אַזוי, אז די דעת פון די בעלי בתים דרוקען די רבנים צו געוועלטיגען אויף זיי…[XXVIII] די רבנים ליגען אונטער די בעלי בתים און זיי האָבען נישט קיין דעה און זיי קענען נישט זאָגען וואָס זיי ווילען זאָגען…[XXIX] בקיצור ער מאַכט דאָ אַזאַ מין… פאר כל קהל ועדה…[XXX] פאַרוואָס בין איך אַזוי אונטערגעדרוקט…[XXXI] די פּאָפּע רב ליגט עפּעס אונטער אַדרוק ווער דרוקט דעם פּאָפּע רב אַז ער קען נישט זאָגען, וואָס פאַר אַ שקר איז דאָס, און וואָס פאַר אַ מין רכילות ארונטער צו לייגען די גאַנצע כבוד פון די רבנים…[XXXII] איך ווייס נישט צו די רבנים זענען אמאהל געווען אַזוי פריי, אין דער היים האָט דער רב געלעבט פון דעם געהאלט וואָס די ראש הקהל האָט געגעבען, איך דארף אייך נישט זאָגען, איר ווייסט ווי אַזוי עס איז געוועזען…[XXXIII] איך לעב עפּעס פון וואָס מ'געט מיר געהאלט פרעג ר' סענדער צו איך לעב פון זיין געהאלט פון וואָס איך קריג דאָ[XXXIV] וואָס בין איך אונטערדריקט, איך קען נישט זאָגען וואָס איך זאל טרעפען צו זאָגען…[XXXV] די אַלע קהלות האלטן די רבנים אויף…[XXXVI] איך זאג נישט אז איך האָב אזאנע ברייטע פלייצעס, פארשטייט זיך אז לאָמיך ווען אַוועק פארען, וועט איר זעהן…[XXXVII] וויפיל איך טוה פאר קהל און וויפיל קהל טוהט פאר מיר…[XXXVIII] דאָ לעבט נישט א רב אפילו אקלענערע רב פון א בעל הבית אפילו די וואָס לעבט פון א מלוה מלכה איינער געט א צענעראל א צוואנציגער…[XXXIX] עס איז קיין מאָל נישט געווען די רבנים אַזוי פריי….[XL] זאל די אייבעשטער אפהיטען וואָס ער שרייבט דאָ, ער שרייבט אז די בוטשערס האָבען געזאָגט אז די ראשי הקהלה האָבען אַרויס געגעבען א באפעל, דאָס איז רשעות גמור צו זאָגען, האָבען געהייסען צו שניידען די שטיקעלאך מ'זאל נישט פארקויפען אגרויסער שטיקעל פלייש פאר קיינעם[XLI] ווייל טאמער עס וועט זיין אגרויסער שטיק וועט מען דערקענען די חֵלב…[XLII] די ראשי הקהלה פון היינט זענען די ראשי הקהלה וואָס די פעטער האָט מיט זיי מיט געארבעט, ר' לייבעש מיט ר' סענדער מיט די אַלע יודען…[XLIII] איך האָב נישט צוגעשטעלט איך האָב נישט מוסף געווען איך האָב נישט גורע געווען, די פעטער ז"ל האָט געהאט סייעתא דשמיא, מיט די מענטשען האָט ער געארבעט…[XLIV] ב"ה עס איז דאָ א תלמוד תורה וואָס קאסט דריי מיליאן דאלאר, גוי גוים קומען קוקען, קרית יואל וואָס מ'האָט אויף געטוהן…[XLV]

דאָס איז לויטער שקר און לויטער
רשעות און זיי ווילען אונז עוקר מן השורש זיין …[XLVI] איך זעה אז ער איז געכאַפּט.[XLVII] אַזוי פיל רשעות דאָ…[XLVIII] די פעטער האָט איבער געלאָזט און ער האָט געוואוסט בחייו אז די אַלע מחריבי הדת זענען געווען אונזער שונאים…[XLIX] און איך זעה אז מיר גייען אויף ריכטיגען וועג אויב די אַלע שונאים פארן פעטער האָבען אונז פיינט דעמאלטס איז אונז וואויל און לעכטיג, צרות וועט זיין אז זיי וועלען אונז ליב האָבען…[L] איך בין זיכער אז דעם פעטער ז"ל ווען ער באקומט אַזאַ בריעף וואָלט ער נישט געשוויגען בשום אופן…[LI] איך האָב מיט אַסאַך יודען מייעץ געווען…[LII] אייביג איז גוט אז מ'גייט מיט דעם אמת…[LIII] אז מ'שטייט אין א מלחמה דארף מען וויסען ווער איז דער שונא, איך זעה ווער די שונא איז, און דארף יעדער איינער וויסען ווער די שונא איז, דאָס איז די תכלית אז מ'זאל חלילה נישט אַריין פאלען[LIV] און מ'זאל קענען אן גיין מיט די אַרבעט וואָס די פעטער ז"ל האָט מייסד געווען…[LV] עס איז דאָ איינער… גד… גד טארעץ…[LVI] עס איז דאָ איינער מלאכי… דאָס ווייב גייט פרועה ראש אַזוי ווי אַלע גוי'עטעס און דאָס איז דער מלאכי…[LVII] דער ווער ס'זאָגט אז מיר עסען מיר חמץ בפסח…[LVIII] איך וואָלט אייך זייער געבעטען, כאָטש איך האָב דאָ געזאָגט די גאַנצע זאַך, אָבער די תמצית, וואָס איך האָב דאָ געוואָלט אַרויס ברענגען, די קאַשויער רב קען איך שוין אַסאַך יאָרען ער איז איין עהרליכע יוד אָבער די קינדער האָבען אונז פיינד…[LIX] ער[LX] האָט געזאָגט אז ער האָט אַליין געזעהן[LXI] איר האָט אַליין געזעהן? איר קענט דאָס זאָגען? האָט ער תיכף געזאָגט איך האָב נאמנות מענשען וואָס איך האָב נאמנות, זיי האָבען ביי מיר נאמנות.[LXII] שלו' יודא ימש"ו…[LXIII] און עס איז ברור, איך האָב מענטשען, אז זיי זענען געגאַנגען מיט עם, געפארען מיט עם אין איינעם, די קינדער גייען מיט עם אין איינים…[LXIV] רבותי דאָס אַלעס וואָס איך האָב גערעדט, נישט חלילה מ'זאל גיין רעדען אויף די קאַשויער רב, איך בעט אייך נישט דאָס איז די תכלית…[LXV] מיין מיינונג איז די מענשען פון די הרבנית הראשית, אַזאַ מלאכי איז פסול…[LXVI] אויב די פאפע רב שלאפט רואיג און די ווינער רב קען איך אויך שלאָפען…[LXVII]

דער מסקנה פון דער דרשה איז אז דער רב שליט"א האָט זיך זייער באנארישט ביים עולם, ער רעדט ממש ווי איין אויפגערעגטער קינד וואָס קען זיך נישט קאנטראלירען און צוריק צו האלטען יענעם אויס צו שייגעצען. – און ער רעדט נישט צו דער זאַך, ער ברענגט נישט קיין ראי'ס אז עס איז נישט דאָ קיין חֵלב, ער רעדט נאר פון זייטיגע ענינים, זיי זענען שוין לאנג אונזער שונאים, און ממילא איז נישט דאָ קיין חֵלב, ער ברענגט נישט קיין שום ראי' נישט. – אויך ברענגט ער נאר צוויי סעיפים פון בריעף, מ'וועט אי"ה מפרסם זיין דער גאַנצע בריעף וועט איר קענען זעהן דעם גאנצען אמת.

vvv

דברי הרבנים שליט"א מה שדרשו אצל האסיפה הידועה בהתאחדות הרבנים

מיר ברענגען דאָ שטיקלעך פון די דרשות פון די רבנים שליט"א וואָס זענען געהאלטען געווארען ביי דער אסיפה פון דער התאחדות הרבנים בענין הניקור כ"ה תשרי תשמ"ג. און עס איז דאָ צו קריגען טעיפּס פון דער דרשה. און אַזוי ווי מ'קען קלאָר זעהן פון דער ווערטער פון די אַלע רבנים שליט"א אז אַלע רבנים זענען מודה (למחצה לשליש ולרביע) אַז עס ווערט פאַרקויפט ליידער חֵלב אין די געשעפטן און דער מודעה וואָס איז געשטאנען אין יוד פרייטאג פ' בראשית אז וז"ל לא נתברר לנו שום יסוד לערעורים הללו וכו' איז איין אפענע שקר און די בעלי בתים פון יוד טוהן וואָס זיי ווילען אן פרעגען ביי די רבנים. על כן בעטען מיר די רבנים אז זיי זאלען אַרויס קומען מיט א מחאה אז עס איז נישט אמת און אז דער עולם זאל נישט עסען דער פלייש ביז מ'וועט דאָס מתקן זיין בשלימות. און בכלל מתקן צו זיין א פרצה שטילערהייט איז היפך דעת תורה און עס קען ברענגען אגרויסער חרבן אַזאַ וועג איז קיין מאָל נישט געווען ביי דער יודעשע פאלק און עס איז א נייע דרך צו מאכען די אַלע פארשידענע חשבונות וואָס מ'האָט געמאַכט. עס איז אמת אז כבוד הרבנים איז א גרויסער זאַך, און אז די רבנים זאלען נישט פארלירען דער צוטרוי פין דעם עולם, אָבער שמירת התורה איז א גרעסערע זאַך. על כן בעטען מיר די אַלע רבנים אז מ'זאל נישט זיצען שטיל ווען מ'זאָגט אז די רבנים פון דער התאחדות הרבנים זאָגען אז עס איז נישט דאָ קיין חֵלב און ולא נתברר לנו שום יסוד לערעורים הללו. (די באמערקונגען אויף די רייד פון די רבנים, וועט קומען מיט אַנדערע אותיות פון אונטען).

* * *

טארטיקאווער רב שליט"א – וז"ל עס איז דאָ צו האנדלען צוויי זאכען, ערשטענס בכלל צו מ'זאל בלייבען ביי די אלטע מנהגים אָדער מאכען שינויים, און בפרטיות אז קיין שום בוטשער סטאר אן א השגחה… מ'זאל אַרויס געבען א שטרענגער קול קורא וכו' למשל עס איז דאָ בוטשערס, ביי מיר אין בית המדרש אַליין פלוצלונג ווערט ער א בוטשער אן א השגחה און אן גאָרנישט וואָלט מען געדארפט פון דעם אסיפה ארויסקומען מיט א שארפע אויסרוף אז אן א השגחה טאָר מען נישט פארקויפען קיין פלייש, און מ'זאל זעהן צו פארהערען אַזוי ווי א שוחט, וועגן די פראבלעמען. וכו'. (דאָ זעהט מען קלאָר אז עס איז דאָ פראבלעמען ווייל וועגן שינויים און מנהגים מאַכט מען נאָך נישט קיין שטרענגער קול קורא און א שארפע אויסרוף).

מאַנטעווידעא'ר רב שליט"א – אין דער גאס האָט זיך לעצטענט פארשפרייט אן א שיעור פּאַשקעווילן ווייל א זאַך וואָס קומט אן איין אבסענדער איז א פּאַשקעוויל וועט מען אוודאי מיינען אז צו די רבנים קען מען אנדערש נישט רעדען נאר מוז מען קודם דער גאַנצער וועלט פול מאכען מיט פּאַשקעווילען, נאָך דעם קומט מען זיך צוזאם.[LXVIII] דריי אָדער פיר יאָר צוריק איז שוין דאָ, איז דאָ געווען דער מלאכי וכו' אנדער האלב יאָר צוריק איז ר' זלמן בריזעל'ס איידים געקומען צו מיר אז מ'עסט חֵלב, מ'זאל איבער קערען דער וועלט, איך האָב עם געזאָגט נעמטס א מנקר פון א"י, די שפעזען וועט מען צוזאַמען שטעלען און לאָמיר רעדען[LXIX] דער סקווערער רב האָט אַריין געשיקט א בריעף פאר דער אסיפה גדולה אז אַזוי ווי עס האָט זיך אין מאנסי באזעצט א מנקר פון א"י און ער האָט געטראפען דאָרט ביי די קצבים א געוויסער זאַך וואָס מ'האָט זיך נישט געכאַפּט[LXX] מ'האָט שוין גערעדט פון דעם אז מ'זאל מאכען א תיקון[LXXI] אז טרעפט זיך אמאהל אז צום חלק פנים, אַזוי ווי אין דערויסען שניידט דאָס א גוי נישט א יוד, און לכתחילה דארף מען שניידען דעם חלק הפנים ביז צום טבור טרעפט זיך אַמאָל אז מ'לאסט נאָך אביסעל, עס איז געווען קצבים וואָס האָבען זיך נישט געכאַפּט אויף דעם, אַזוי איז געווען געשריבען אין בריעף[LXXII] איך בין דאָרט אראפגעפארען קיין סקווער און ער האָט מיר געוויזען אז עס קען אמאהל אַריין קומען צוויי אָדער דריי אינטשעס און עס איז דאָ קצבים וואָס ווייסען נישט דער פון.[LXXIII] מ'האָט געמאַכט איין אסיפה אין תמוז קלאָר צו ווערען אין דעם ענין[LXXIV] נאָך א זאַך איז נתברר געווארען ביי די אסיפה פון די מנקרים אז סוף כל סוף, דער זאַך איז אַזוי[LXXV] דאָס ענין פון ניקור, אז דער לעצטער 30 יאָר, לאָמיר אַליין מודה זיין[LXXVI] אז ביז עס איז געווען אביסעל התעוררות… בדרך כלל האָט מען נישט געוואוסט דער ענין פון ניקור, און די אַלע מנקרים… אַזוי איז געווען דער סדר מ'קען דאך נישט גיין צן א רב לערנען ניקור, האָט זיך איין מנקר געלערנט ביים צווייטען,[LXXVII] איז ממילא האָט געקענט אויסקומען פארשידענד זאכען[LXXVIII] איך האָב אַליין געטראפען מנקרים וואָס געוויסע זאכען האָבען זיי נישט געהאפט. דאָס האָב איך אַליין געטראפען עטליכער מנקרים, איך מיין עטליכער פון די קצבים[LXXIX] וואָס זיי האָבען זיך נישט געכאַפּט אז מ'לאזט צו אביסעל דארטען נאכען טבור, אַזוי ווי מיר האָבען געזאָגט אז עס איז נישט געגאַנגען אונטער די השגחה פון קיין רבנים, דעם לימוד.[LXXX] [דער ווינער רב זאָגט אז מענדל בערגער[LXXXI] האָט עם געזאָגט אז עס איז קיין מאָל נישט אַריין געקומען צו וויינשטאק, און ר' אברהם זאָגט פאר עם אז עס איז נישט אַזוי][LXXXII] דאָ הייסט דאָס גראבער טענדערליין, און דאָרט צום סוף איז צו געטשעפעט א שטיקעל חֵלב און דאָס איז חֵלב לכל הדעות חֵלב דאורייתא און אין גבעת פנחס איז עס נישט דערמאנט, אין אונגארן איז געווען דער סדר אז מ'האָט דאָס נישט גענוצט, האלט איך אז דאָס איז געווען דער סיבה פון אַזעלכע וואָס ווייסען נישט דערפון, ווייל געוויינטלעך אונזערע מנקרים האָבען געלערענט דעם ספר[LXXXIII] און אויך איז נישט דעמאנט אין גבעת פנחס אז פון כבד דארף מען אראפ נעמען דער חֵלב האָט זיך אויך געטראפען אזעלכע, וואָס זיי האָבען זיך אויף דעם נישט געכאפט[LXXXIV].

דאָס איז געווען פאר דער זומער, האָט מען געטראכט אז מ'וועט זוכען עפּעס איין עצה מ'קען דאך נישט א ארבים'דיקע זאַך אין איין טאג ערליידיגען[LXXXV] דאָס וואָס זיי שרייבען אין ירושלים אז בדרך כלל אז דער סדר הניקור איז נישט גוט האָב איך געהאלטען אז דאָס האָט נישט קיין מקור[LXXXVI]. איך בין צוריק געקומען פון א"י און מ'האָט געוואוסט אז די פאר פראבלעמען זענען דאָ, מ'האָט געוואוסט פון דעם אָבער עכ"פ עס איז נישט אַזאַ זאַך וואָס ברעננט אַזוי, אז דער סדר איז עכ"פ לויט אַסאַך שיטות אויסגעהאלטען איז צייט נאָך יו"ט[LXXXVII] און דאָס האָט מען אויך געזעהן אז מחמת דעם אז עס איז נישט דאָ קיין קבלה פאר די מנקרים קען זיין געוויסער מנקרים וואָס געוויסער זאכען אפשר ווייסען זיי נישט אין עס נישט אזאך וואָס מ'דארף תיכף גיין שרייען אז עס איז עק וועלט[LXXXVIII] מ'האָט געהאט א פּלאַן תיכף נאָך יו"ט וועט מען זיך אוועק זעצען.[LXXXIX] איך האָב מיך איבער געצייגט אז דער סדר איז גוט[XC] פאַרלאָזט מען זיך אויף די רבנים המשגיחים[XCI] געווענטלעך אז דער סדר איז גוט און די רבנים המשגיחים זאָגען אז עס איז כשר קען מען זיך פאַרלאָזען. (???). איך האָב באַקומען טעלעפאן קאלס נישט איינס און נישט צוויי פאַרוואָס איך שווייג שטיל, איך מוז נישט טוהן אַזוי ווי אין ירושלים, מ'רופט מיך אַז מ'האָט געטראפען פלייש, אויף דער גראבער טענדערליין האָט מען געטראפען דעס, מען האָט געטראפען יענס, איך ווייס נישט וואָס דו האסט געטראפען איך קען נישט זיין קיין בעל אחראי אויף וואָס מען טרעפט נאר איך בעט אז עס זאל קומען א מענטש און ברענגען דער שטיקעל פלייש און זאָגען אז ער האָט דאָס געקויפט דאָ און דאָ בין איך גרייט צו גיין צו דער רב המכשיר, און איך וויל טוהן[XCII] פריער האָט מיר געברענגט א יוד אשטיקעל גראבער טענדערלוין אין דאָרט צום סוף איז געווען צו געלאזט אשטיקל חֵלב הכליות… עס קען פאסירען וועגן דעם זיצט מען דאָ און אויף דעם טראכט מען.[XCIII] איז קודם איז דאָ א פּראָבלעם וועגן סדר הניקור… נאָך דעם איז דאָ דער שאלה וואָס מ'טיעט וועגן דעם, לדעתי בלי שום ספק אז עס איז דאָ געוויסע וואָס זענען עוסק אין ניקור וואָס זיי ווייסען נישט געוויסע זאכען[XCIV].

נירבאַטיר רב – איין פראַגע וויל איך פרעגען, דער ווינער רב פרעגט צו מ'קען איבער צייגען אז מ'האָט גענומען דער צלע י"ב וי"ג אנדערש ווי דער חת"ס האָט גע'פסק'נט, קומט אבריעף פון א רב זאג זאָגט וואָס מ'האָט צו טוהן מ'קען נישט אוועק מאכען דער תשובה פון חת"ס, און נאָך דעס זאג איך עדות, בתורת עדות אם לא יגיד אין נאמען פון רבי'ן זי"ע אז איך האָב געפרעגט דער רבי'ן מיט 25 יאָר צוריק אָדער 30 יאָר, ווי אַזוי איך זאל מיך נוהג זיין האָט דער רבי מיר געהייסען טוהן אַזוי ווי אונזערע גדולים האָבען געטוהן אין גאנץ עסטרייך אונגארען וכו', מ'זאל נישט משנה זיין גאָרנישט,[XCV] יעצט ווער קען זיך נעמען דער העזה און וועלען משנה זיין, מ'זאל אנדערש טוהן ווי דער רבי זי"ע האָט געהייסען[XCVI], פון דעסטוועגן אויב רוב רבנים וועלען מסכים זיין משנה צו זיין שליס איך מיך איין צו דער רוב רבנים נאר איך ווייס אז דער רבי האָט מיר געגעכען כמעט א פקידה אז איך זאל אַזוי טוהן[XCVII].

ווינער רב – און ער פארשטייט נישט פאַרוואָס מ'באהאנדעלט וועגן דער צלע י"ב אויב עס איז דאָ מתירים, אויב מ'וויל מתקן זיין דער מאנטאוועדיע רב זאָגט אז א מנקר מוז נעמען סמיכה ביי רבנים, תבא עליו ברכה, דאָס דארפען מיר טוהן, ווי איז א בוטשער סטאר אן א השגחה איז דאָס פלייש אסור ווייל אפשר בלייבט א כשעורה[XCVIII] איך האָב געזאָגט פאר אהרן וויינשטאק אז ער מוז אַראָפּ נעמען די גאַנצער חֵלב אז קיין חֵלב טאָר נישט אַרויס גיין פון אים, ער האָט געזאָגט אַז ער איז מקבל, חֵלב וועט ער אַראָפּ נעמען.

סיגעטער רב – איך בין געווען מיט ווינער רב צוזאַמען מיט נאָך רבנים ביי וויינשטאק און דער ווייל האָבען מיר געמאַכט אַזויפיל תיקון וואָס ער האָט זיך אונטער גענומען, אויף 4 וואכען (ווינער רב זאָגט 6 וואכען) וועט נישט זיין קיין חֵלב[XCIX], איך האָב געפרעגט אהרן וויינשטאק קען אַזוינס זיין? ער זאָגט אז עס קען זיין אז דאָס פלייש איז ווארעם ווען מ'שניידט מאַכט זיך אַמאָל דער גוי זאָגט מען אן ער שניידט פון דער צלע י"ג אן, מאַכט זיך אַמאָל[C] אז דער גוי שניידט נישט גוט, קומט דאָס אַריין צו א בוטשער וואָס איז נישט קיין בקי, קען זיך טאַקע אַזוינס זיין[CI] דער ווייל האָבען מיר ביי עם ערליידיקט און דאָס איז א שווערע זאַך[CII] ווייל עס קומט אַריין פאר טאגס מ'מוז האָבען ספעציעל א מענטש, ממילא נעמט ער זיך אונטער אויף 4 אָדער 6 וואכען אז עס וועט נישט קענען צו קומען צו א קצב א חלק פון די אחוריים, נאָך דעם פרעגט איינער דער רב וז"ל פאַרוואָס קען מען אויף מער צייט נישט פועל'ן וואָס עפּעס 6 וואכען און דער רב זאָגט וז"ל איך זאג דאך אייך וואָס איז געווען… גוט גוט…[CIII]

לאָז מיך אייך עפּעס זאָגען איך בין זיכער אז די אַלע זאכען זענען אונטער געשטעלטע זאכען, עס איז זיכער שקרים[CIV] מ'קויפט נישט קיין טענדערלוין, ווער קויפט א טענדערליין[CV]. היינט קען איך אַזוי גוט דעם פרשה פון חֵלב[CVI]. עס איז געווען ממש במזיד אַריין צו דרייען אויף אונז א בלבול, אַזוי ווי אַמאָל איז געווען איין עלילת דם איז יעצט אַן עלילת חֵלב[CVII]. [פאפע רב איז יעצט אַריין געקומען צו אסיפה] און דער רב זאָגט פאר פאפע רב וז"ל עס איז דאָ שאלות להלכה וואָס מ'זאָל טוהן, בכלל ביי די צלע י"ב איז געווען פלעצער ווי מ'האָט דאָס יאָ גענוצט און עס איז געווען פלעצער ווי מ'האָט דאָס נישט גענוצט במילא איז אַ שאלה[CVIII].

פאפע רב – אַזוי ווי מ'נוצט נישט קיין פלייש מיט א סירכה האטש אז עס איז כשר וכו', דער רב זאָגט פאר פאפע רב הלואי וויפעל סירכות מ'נוצט, מ'הט אַראָפּ גענעמען סירכות, דאָס איז גלאט פון דעסט וועגן ניצט מען סירכות, מ'קען נישט זאָגען אז מ'ניצט נישט קיין סירכות, פאר דער עולם קען מען זאָגען אז מ'נוצט נישט קיין סירכות, דעמאלץ קענט איר נישט האָבען קיין פלייש צו פארקויפען. אויף דעם זאָגט דער נירבאטור רב וז"ל חלילה אז מ'זאל ניצען סירכות חס וחלילה, קיין מאָל אויף דער וועלט, סירכות נעמט מען נישט אַראָפּ, ח"ו נעמט מען דאָס נישט אַראָפּ[CIX].

סיגעטער רב – עס איז פארשפרייט אין די גאַנצע וועלט אַשם אז מ'עסט דאָ ממש חֵלב אחוריים[CX] דער רב ליינט פאר א בריעף וואָס קאַשויער רב'ס איידעם שרייבט פאר רב מלאכי עטליכע חדשים צוריק אז עס איז דאָ חֵלב און אז ער האָט גערעדט מיט עטליכע רבנים, זאָגט דער רב אז ער ווייסט נישט מיט וועליכע רבנים האָט ער גערעדט, ווען ער וואָלט געזאָגט פאר רבנים וואָלט די רבנים געטוהן[CXI].

ווינער רב – דער ווינער רב ברענגט א ראי' פון א מעשה אין באַרדיטשוב אז מ'דארף נישט גלייבען דעם קאַשויער רב ווייל ער האָט געשוויגען די גאַנצע צייט און נישט געזאָגט אז עס איז דאָ חֵלב[CXII]. ווינער רב ברענגט פון אמרי אש וז"ל אין אמת אַריין א פלא פון א מורה הוראה וואָס ער האָט געלאסט יודען דריי וואכען עסען טריפות[CXIII].

סיגעטער רב – עס איז נישט קיין ספק אז זיי האָבען געפלאנט 6 חדשים צו קומען מיט אַזאַ מין זאַך אז מ'עסט חֵלב דאורייתא און אחוריים[CXIV].

פּאָפּע רב – אל תזכור לנו עוונות הראשונות, מה דהוי הוי לאָמיר יעצט דן זיין אז עס זאל זיין מכאן ולהבא, די אַלע עבירות לאָמיר שטעלען אויף א זייט.

סיגעטער רב – מ'האָט דאך געטוהן ביז יעצט[CXV]. יענער אסיפה האָט מען געמאַכט מתקן צו זיין[CXVI]. – צום ענין איז אַזוי[CXVII] איך זאג אייך וואָס מ'וואָלט געדארפט דאָ קודם דאָס וואָס מ'האָט פריער פארגעשלאגען אז עס איז דאָ דאהי בוטשערס וואָס האָבען נישט און זיי וויסען נישט שריפטלעך האָבען זיי זיכער נישט אז זיי קענען[CXVIII]. פון היינט מאָל אן ווער איז עוסק אין פלייש מוז ער האָבען א השגחה, און עס איז נישט גענוג א השגחה נאר מ'זאל זעהן אז די בוטשערס זאלען קענען, אויסער דעם וואָס ער האָט א השגחה[CXIX]. מ'וואָלט געדארפט אויפשטעלען א פאר רבנים וואָס זאלען אַליין קענען ניקור[CXX].

פּאָפּע רב – מ'זאל ממנה זיין רבנים זאלען זיך אַריין לייגען בראשם וברובם אין הלכות חֵלב און ווען די רבנים וועלען זיין בקי אין די אַלע הלכות בפרטי' ודיקדוקי', נאָך דעם למען השקט הרעש זאל מען צוזאם קומען מיט די א"י דיקע וואָס האָבען געמאַכט דעם שם רע מ'זאל זיי ווייזען אז דער שם רע איז נישט אמת.

סיגעטער רב – איך האלט אז דער רעש איז שוין נשתק געווארען דאָס ווייסט יעדער איינער אז דאָס איז געווען איין עלילת חֵלב.

פּאָפּער רב – דער קאַשויער רב שרייט נאָך אלץ אז עס איז דאָ חֵלב[CXXI].

סיגעטער רב – וואָס זאל איך טוהן? קודם איך ווייס נישט צו ער שרייט נאָך[CXXII]. דער רב דערציילט נאָך אַמאָל די מעשה וואָס איז געווען מיט קאַשויער רב ערב יו"כ וז"ל: איך האָב גערעדט מיט קאַשויער רב און איך האָב עם געבעטען קום זאג, איז געבליבען מארגען ערב יו"כ וועט קאַשויער רב קומען, איך האָב אָבער בעסער געוואָלט אויף די נאכט האָב איך אפגערופען אודווארי רב האָב איך עם געבעטען קום אריבער און רוף אף די קאַשויער רב פאַרוואָס וויל ער נישט היינט נאכט, דער אודווארי רב האָט עם אפגערופען,איך בין געווען פארנומען און דער אודווארי רב איז געגאַנגען אין דער אנדערע שטוב, און צוריק געקומען. מיט דעם אודווארי רב האָט ער אפגערעדט אויף דינסטאג נאָך יו"כ[CXXIII]. עס איז געווען יו"כ האָב איך יו"כ אויסגערופען ביי אונז, איך האָב געמיסט אויסרופען ווייל עס איז געווען יו"כ מ'האָט דאך געפאַסט יו"כ און אויף דער נאכט מוז מען גיין עסען איך דארף דאך עפּעס זאָגען פאר די מענשען, זאלען זיי עסען אָדער זאלען זיי נישט עסען, איך האָב געמיסט עפּעס טוהן, האָב איך געהייסען אויס רופען אז ווער ס'האָט געקויפט ביי אונז אין בוטשער סטאר קען מען עסען, איך האָב געזעהן אז איך מוז עס טוהן, נישט אויסרופען וואָלט עס געהייסען אז איך זאג אז מ'טאָר נישט עסען[CXXIV].

אויף דעם ארויף האָב איך באַקומען דעם בריעף פון קאַשויער רב, און ער שרייבט דער גאַנצע מעשה אז עס איז געבליבען אויף דינסטאג[CXXV]. איך קען נישט פארשטיין מ'האָט געהאט אפגערעדט אויף דינסטאג און איך האָב אויסגערופען אז ביי אונז איז כשר[CXXVI]. דער ווייל האָבען מיר געמאַכט א שטיקעל תיקון אז די קצבים באַקומען גאר נישט די פלייש ווי עס איז דאָ חֵלב[CXXVII].

טארטיקאווער רב – אויב מ'טיעט נישט א זאַך שוין איז גאָרנישט ווערט זאג איך אז דערווייל חאטש אז די רבנים זענען נאָך נישט אויסגעלערענט זאלען די רבנים צונעמען א מנקר און מ'זאל שוין אַרויס געבען א קול קורא אז קיין שום יוד זאל נישט עסען קיין פלייש ווי עס איז דאָרט נישט קיין השגחה[CXXVIII].

פאפע רב – די רבנים זאלען נישט פאַרלאָזען אויף די מנקרים, זיי זאלען נישט זיין קיין תלמידים פון די מנקרים, זיי זאלען זיין איין אייגינער מברר הלכה, ווייל געווענטליך ביי אַזאַ זאַך זענען די רבנים די תלמידים פון די מנקרים, און דאָס איז נישט דאָס ריכטיגע[CXXIX].

אודווארי רב – אין אמעריקא איז א הפקר וועלט, היינט די בוטשערס זענען גאגץ פיינער יודען, די דורות פאלען, מ'זעהט אין אמעריקא יונגערלייט ספענדען וועגן מצות אַסאַך געלט און דער זעלבער זאַך וועגן עניני גשמיות און דירה אויך, אויף איין מאָל עס האנדעלט זיך וועגן א ספק דאורייתא אין דער היים איז געווען א געוואלדיגע ארומקייט א פיצעל פעטען איז געווען אגרויסער ענין, און טאמער מ'האָט געדארפט פארקויפען פאר דער גוי נאָך א שטיקעל אחוריים איז געווען א געוואלטיגער זאַך, יעדער שטיקעל פלייש האָט מען געציילט ממילא האָט מען געמוסט מיקל זיין , פאַרוואָס זאלען מיר מיקל זיין, איך האָב גערעדט מיט דער סאַטמאַר דיין רב אויש אז אין גאנץ זיבענבערגען האָט מען נישט גענוצט נאר ביז צלע י"א, איך האָב אפגערופען היינט דער מאנטשעסטער ענגלאנד נאר צלע י"א, נעכטען נאכט סקווער נאר צלע י"א דער שתי הלחם צלע י"א און אויף איין מאָל ווייל מ'האָט געטראפען א קולא פון חת"ס זאל מען אן נעמען אַלע קולות. יונגעלייט ווילען עסען פלייש מיט אַלע חומרות, דער אגור שרייבט אז ספק חֵלב איז ספק איבוד הנפש דער פאר, א געוואלד אונגארישע קהלות האָבען נישט גענוצט צלע י"ב, טאמער מ'שניידט צלע י"א קומט נישט פאר די אַלע פראבלעמען פון עטליכער פלעצער פון חֵלב דאורייתא, טאמער נישט איז זייער שווער ריין מאכען, אויב עס איז דאָ פוסקים וואָס אסר'ן פאַרוואָס זאלען מיר מיקל זיין[CXXX].

לאנדסבערגער רב – קודם כל מיר רעדען נישט פון עבר אַזוי ווי פאפע רב האָט געזאָגט אל תזכור לנו עוונות הראשונים אפילו דער ערעור איז א בלבול בעלמא[CXXXI], עס איז דאָ אזעלכע מנקרים וואָס זיי האָבען קיין אנונג נישט, איך ווייס נישט ווי ווייט זיי זענען פארלעסליך וועגן שמירת שבת, מ'נעמט זיי אַריין אלץ ארבייטער און זיי זענען גאָרנישט פארלעסטליך און זיי ווייסען נישט בין ימינם לשמאלם און זיי האָבען ניט אמאהל נישט קיין געפיעל פאר כשרות[CXXXII]. איך ווייס וועגן א געוויסער פלאץ מ'האָט געזאָגט אז דער איז דער מנקר און דער איז דער משגיח, האָב איך יענעם געפרעגט דו ביסט דער משגיח דאָרט? ניין זאָגט ער, דאָס וואָס עס קומט אן צו עם דאָס איז ער מנקר אַזוי ווי דער הלכה אָבער וואָס איין אנדערע טיעט איז נישט אונטער זיין אחריות[CXXXIII].

טארטיקאווער רב – איך שלאג פאָר 5 רבנים גדולים, דער נשיא, פאפע רב, ווינער רב, הרב לייטנער און דער אודווארי רב, זיי פינעף… איך וויל איינער[CXXXIV] א געגענער וועט אַרויס קומען איין אמת[CXXXV].

סיגעטער רב – אין דער היים האָט א יוד אפגעשניטען דעם אחוריים משא"כ דאָ מאכען עס גויים, קען זיך אַמאָל מאכען, איך האָב געפרעגט וויינשטאק קען דאָס זיין אז מ'זאל אַריין שניידען אין חלק אחוריים? זאָגט ער, עס קען זיין[CXXXVI]. אז מ'זאל איין פירען אז מ'נוצט נישט דער צלע י"ב וועט זיין אַסאַך קלענער דער חשש פון אחוריים עס וואָלט געווען א סברה דאָס איין צופירען[CXXXVII].

ווייצענער רב – איך האָב גערעדט מיט א פאר בוטשער סטארט אז די מכשולים וואָס מ'האָט געכאַפּט איז וועגן דעם דינער טענדערלוין, בעסער וואָלט געווען אז מ'זאל איינפירען אז מ'זאל טאַקע אַראָפּ נעמען די גאַנצע טענדערלוין, אויף די דיקע איז שווער איין צופירען ווייל עס האָט א חשיבות, די בוטשער סטארס וועלען נישט אַזוי שנעל מסכים זיין אז מ'זאל קענען איין פירען די דיקע טענדערליין איז אוודאי גוט אָבער עכ"פ דעם דינע טענדערלוין זאל מען אַראָפּ נעמען[CXXXVIII].

ר' יחזקא-ל האראוויץ – ער ברענגט א מעשה וועגן מלאכי און צייגט אז ער איז א שגץ[CXXXIX]. איך האלט אַזוי אז קודם דארף אַרויס קומען א קול קורא פון דער התאחדות הרבנים אז מ'האָט אַלעס מברר געווען אז עפ"י הלכה איז נישט דאָ קיין שום חשש נישט[CXL] איך וויס כמה וכמה יודען וואָס ווארטען, זיי האָבען צוטרוי צו התאחדות הרבנים[CXLI] עס זאל אַרויס קומען א בירור, עס איז געווען א ביסעל נאָך געלאזט אין די השגחות, דאָס גייט מען מתקן זיין, מ'מעג דאָס שרייבען דאָס איז א כבוד פאר די התאחדות הרבנים[CXLII] אז מען איז מודה אז עס איז געווען אביסעל התרשלות אין די השגחה און מ'גייט דאָס מתקן זיין[CXLIII].

סאטמארער דיין – דער עולם וועט מיינען אז עס איז גענוג דער השגחה פון ניקור, עס איז דאָ אנדערע חששות, חלילה ברענגט מען אַריין אנדערע זאכען נבילות וטריפות די השגחה זאל זיין אויף אלעמען[CXLIV], די משגיחים זאלען האָבען דער רעכט צו קרקען וואָס מ'ברענגט אַריין אין סאטמער אין סטאר און וואָס מ'טיעט און וואָס מ'מאַכט, עס דארף זיין א השגחה פון אלעמען[CXLV].

מאנטעווידעא'ר רב – סוף כל סוף א בעל מלאכה מעג זיין דער בעסטער עהרליכע יוד ער שטייט טאג ביי טאג שעות ווייז און ער אַרבעט איז עלול, אמענש איז נישט אַלע מאָל אייניג וואָלט מען געדארפט מזמן לזמן א צווייטער מנקר אז ער זאל וויסען אז מ'קוקט עם נאָך, דאָס וואָלט געווען א גדויסער זאַך[CXLVI].

נירבאטור רב – איך זאג אפען אין שלאכט אויז לאָז איך קיינעם נישט אַריין עס אין שטרענג פארבאטען נישט פון מיר, עם איז א מתוקן'דיגע פלאץ ווי די בהמות לויפען[CXLVII].

ר'יחזקא-ל האראוויץ – עס דויערט צייט ביז מ'וועט זיך אויס לערנען ניקור, איז ביז וואָס ווער ווען, קען מען זאָגען אז מ'קען עסען? יאכלו ענוים וישבעו? דאָס וויל איך וויסען[CXLVIII].

מאנטעווידעא'ר רב – אז מ'פרעגט מיך, זאג איך אַזוי, קיין איסור איז נישט נתברר געווארען און ווער ס'האָט געגעסען ביז היינט וכו' יעדער קען עסען אויף יענעמס אחריות, אויף מיין אחריות קען קיינער נישט עסען.

מ'הערט אויף דעם טעיפּ, אַזוי ווי יצחק גליק זאָגט פאר די רבנים וואָס מ'זאל שרייבען אין קול קורא, ער זאָגט פאר וז"ל עס איז געזעצען א מיטינג פון די רבנים און מיר האָבען געזעהן אין דעם ענין פון ערור האָבען מיר נישט געטראפען קיין ממשות ממילא איז עס בחזקתן וכו'[CXLIX]. שומו שמים – יצחק גליק פירט די רבנים!!!

vvv

דרשת הרב ר' אברהם לייטנער שליט"א ביי דער מלוה מלכה פ' תולדות תשמ"ג

(מיר ווילען דאָ מקדים זיין אז קאשויער רב שליט"א אין זיין בריעף פאר די תלמידים, רעדט נאר וועגן דעם וואָס די מנקרים לאזען איבער חֵלב, זיי זענען נישט מנקר כראוי אין אז עס איז דאָ פון דער חלק אחוריים, און ער זאָגט בפירוש אז ער רעדט נישט וועגן קיין מנהגים נאר זאכען וואָס זענען אסור מן התורה לכו"ע).

עס שטייט אין קהלת עת לחשות ועת לדבר, פאַרוואָס האָב איך ביז יעצט געשוויגען וועל איך פראבירען שפעטער מסביר צו זיין, וואָס האָט מיר יעצט געברענגט דער צו צום עת לדבר, וועל איך יעצט מסביר זיין. – [ר' אברהם ברענגט א ראי' פון א מעשה פון שינעווער רב זי"ע וואָס ער איז געווען מסופק צן ער זאל זאָגען אז מ'טאָר נישט גיין מיט א שייטעל אָדער נישט זאָגען[CL]]. מיטוואך ביי נאכט האָט מען מיר אַריין געברענגט א בלאט פון דער געמיינער דזשורנאל וואָס עס שטייט דאָרט א גאַנצע מודעה וועגן חֵלב און ער רעכענט אויס רבנים וואָס זאָגען אז עס איז דאָ א חשש אויף דער פלייש און בתוכם בין איך דאָרט אויסגערעכענט, פארשטייט זיך אז עס האָט מיר אונטערגעטראגען און ווען איך האָב דאָס געזעהן האָב איך מיך מיישב געווען, לא עת לחשות און איך מוז דעם פרשה ברבים מפרש זיין וואָס דאָ גייט פאר[CLI]. ר' אברהם זאָגט אז עס איז דאָ דריי פרשיות צוזאַמען געמישט וואָס מאַכט דער גאַנצע בלבול[CLII]. עס איז דאָ א טעיפּ פון דער אסיפה פון פ' בראשית, און עס איז נישט דער טעיפּ וואָס מ'האָט געשיקט אויף פאסט – וואָס דאָרט האָט מען אַרויס גענומען שטיקעלעך פון יעדענס ווערטער, און יעדער ווייסט אז אויב מ'נעמט אַרויס שטיקעלאך קען מען זאָגען אז אין קריאת שמע שטייט אז מ'זאל דינען ע"ז, ווייל דאָרט שטייט ועבדתם אלהים אחרים, און מ'לאסט אוועק וואָס שטייט פאר דעס און נאָך דעם[CLIII]. נאר עס איז דאָ דער גאַנצע טעיפּ, ווי אַזוי עס איז אַרויס געקומען פון התאחדות הרבנים ווייס איך נישט[CLIV]. און דאָרט וועט מען קלאהד זעהן אז דער זעלבער וואָס איך זאג יעצט האָב איך געזאָגט דעמאלטס[CLV]. פארשטייט זיך אז מ'רעדט צווישען רבנים רעדט מען אַן אנדערע לשון ווי אז מ'רעדט פאר א ברייטער עולם[CLVI]. אז רבנים ווי פאר א ברייטען ציבור, מיר פארשטייען נישט דעם פשט). וועל איך פראבירען מסביר צו זיין ווי ווייט מעגליך איך קען אז נישט קיין רבנים זאלען אויך פארשטיין אין וואָס עס האנדעלט זיך[CLVII]. דער פרשה האָט זיך אנגעהויבען ווען א רב האָט אַריין געשריבען אין אפיס, אז עס איז דאָ א חשש פון א געוויסע מכשול אין ענין פון ניקור. נאָך א זאַך וואָס דארף האָבען א הסבר, וואָס א מורה הוראה פארשטייט דאָס גוט, און סתם ציבור פארשטייט דאָס נישט, און איך וועל דאָס פראבירען מסביר צו זיין – וואָס איז טייטש אז דער התאחדות הרבנים זאָגט אז אין ענין פון ניקור איז דאָ א מכשול?

איז טייטש אַזוי, איז דאָ 30 אָדער 40 בוטשערס, ממילא אז מ'זאָגט אז אין ענין פון ניקור איז דאָ א מכשול איז דאָס נישט טייטש אז אין א געוויסער געשעפט איז דאָ א חשש, איז טייטש אז צו ווישען אברייטען ציבור קען זיך טרעפען עפּעס א זאַך, אַזוי ווי מיר האָבען פריער געזאָגט אז קיין שלימות איז נישט דאָ[CLVIII]. עס איז דאָ א זאַך וואָס קען זיין א חשש[CLIX]. עס איז בשום אופן נישט טייטש אז מ'טאָר נישט עסען קיין פלייש, נאר עס איז דאָ א געוויסער חשש און מ'דארף דאָס צו פארבעסערן[CLX] ר' אברהם ברענגט א משל פון א פּאר יאָר צוריק בענין הבעקעריס[CLXI]. עס איז דאָ הלכות ווען מ'קען זאָגען אויף אזאך אז עס איז אסור, סתם אז מ'טראכט אז אפשר קען זיין עפּעס (???) א חשש מכשול איז נאָך נישט בשום אופן נישט טייטש אז מ'דארף דאָס צו אסר'ן[CLXII]. א רבים'דיגע זאַך קען נישט זיין אַזוי אפגעהיטען ווי אין שטוב[CLXIII]. דער גרעסטער רשעות פון דעם פרשה איז אז עס קומען די אַלע מעררים און מ'נוצט אויס די צעטעלעך[CLXIV] וואָס מ'האָט געשיקט צו אַלע בוטשערס אז עס איז דאָ א "הזנחה רבה וחסרון ידיעה ביים ניקור" און דיבורים[CLXV] וואָס מ'האָט גערעדט ביי דער התאחדות, צוליב מתקן זיין, ווי אַזוי עס זענען אַרויס געקומען די צעטעלעך ווייס איך נישט[CLXVI]. ניצט מען דאָס אויס אויף דעם צו שרייען אז דער התאחדות אַליין איז מודה אז עס איז אסור[CLXVII]. עס איז שקר גמור און א רשעות שאין כמוהו[CLXVIII] מ'זאָגט אויף מיר אז איך בין א מודה במקצת, אוודאי מ'האָט געזאָגט אז עס איז דאָ חששות, מ'קען זאָגען נאָך 20 זאכען וואָס עס זענען דאָ חששות[CLXIX]. אס איז דאָ געוויסער מנקרים וואָס טוהן נישט זייער פליכט, אוודאי טרעפט זיך, עס וועט זיך טרעפען עד ביאת המשיח וועט זיך אוודאי טרעמען, אוודאי וועט זיך טרעפען צו ווישען אציבור עמעצען וואָס טיעט נישט זיין אַרבעט באמונה[CLXX]. און אויף דעס איז דאָ רבנים דאָס צו פאררעכטען[CLXXI]. נאָך דעם איז געווען א פרשה פון עצם דיני ניקור, וואָס מ'דארף מנקר זיין, עס זענען דאָ וואָס אסר'ן שייטעלאך און עס זענען דאָ וואָס זענען מתיר שייטעלאך, וועט מען דען זאָגען אז עמעצען וואָס גייט מיט א שייטעל איז א פושע ישראל? האָט מען דן געווען צו מ'זאל מחמיר זיין די חומרות[CLXXII]. נאָך דעם איז געווען עס האָט זיך פארשפרייט פּאַשקעווילען אז דער גאַנצע סדר הניקור אין אמעריקא טויג נישט, די אַלע מנקרים האָבען פארגעסען ווי אַזוי מנקר צו זיין[CLXXIII]. דער וויזשניצער רבי האָט געזען דעם בריעף פון בית דין פון ירושלים וואָס זיי שרייבען וועגן מלאכי, און מלאכי זאָגט אז אין אמעריקא עסט מען חֵלב, וועגן דעם האָט ער אויסגערופען אז מ'זאל נישט עסען דער פלייש[CLXXIV]. אין מיטען זומער, דעמאלטס האָבען כמעט קיין איינער פון די רבנים נישט געקענט קיין ניקור, מ'האָט געטוהן אין דעם, האָב איך געזעהן אז די מנקרים פון ירושלים זענען נישט גערעכט, עס איז א געוויסער מנהג אן קיין שום מקור און הלכה[CLXXV]. [ר' אברהם ליינט פאר א בריעף פון דער בית דין פון ירושלים וז"ל: לא יצא מאתנו שום פסק כנגד הניקור הנהוג בארה"ב ונאמנים עלינו גדולי הרבנים דהתאחדות הרבנים וכו' עכ"ל[CLXXVI]. ר' אברהם איז מסביר כמה וכמה מאָל דער עירוב פרשיות] אָבער מ'דארף צו וויסען אז דאָס וואָס מ'דארף צו טוהן, צו מ'טיעט דאָס בשלימות, דער מנקר וואָס אַרבעט א פּאר שעה אין טאג, טאג איין און טאג אויס אפשר[CLXXVII] לאזט ער אַמאָל עפּעס איבער וואָס ער דארף מסיר זיין צו כדומה[CLXXVIII]. יעדער האָט א חזקת כשרות, עס איז דאָ מעשים בכל יום, שוחטים זענען אוודאי עהרליכע יודען, און עס איז א מנהג בכל תפוצות ישראל אז מ'גייט מזמן לזמן און מ'באקוקט דער חלפים[CLXXIX]. ביי אונז איז א טבע, יעדער יונגערמאן וואָס האָט אַריין געקוקט אין סידור האָט ליב דיעות צו זאָגען פאר די רבנים[CLXXX], למעשה עס איז דאָ א תורה הק' און עס איז דאָ תשובה ספרים וועגן דעם ענין אז טאמער מ'האָט זיך נוהג געווען לקולא, און מ'האָט געוואָלט מחמיר זיין, צו עס איז הוצאת לעז[CLXXXI].

נאָך דעם האָט זיך אָנגעפאַנגען אַ דריטער פרשה, און אויב עס וואָלט געווען אַ מציאות בעולם וואָלט איך נישט גערעדט דערפון, נאָר איך מוז עס דערמאַנען, מ'האָט גערופען פון קאַשוי אַז מ'האָט געקויפט פלייש וואָס עס איז געווען דערויף חֵלב לכל הדיעות, האָב איך זיי געזאָגט ברענגט'ס מיך דעם שטיקעל פלייש מיט עדות עפ"י התורה, אין וועלכע געשעפט מ'האָט דאָס געקויפט, וועט מען זעהן אוודאי מתקן צו זיין[CLXXXII]. איך האָב געבעטן כמה מאָל, איך קען דאָך גאָרנישט טוהן, דו זאגסט אז דו האסט פלייש, קודם כל איך האָב נישט געזעהן דעם פלייש[CLXXXIII]. אפשר ביסטו דיך טועה?[CLXXXIV] און אפילו יאָ, עס איז דאָך דאָ אום גע'ניקור'טע פלייש אויף דעם וועלט[CLXXXV]. איך האָב געשפּירט אז עס גייט אויסברעכען א פייער[CLXXXVI]. איך מוז דאָס זאָגען ליידער ליידער לויט ווי איך פארשטיי אז קאַשויער רב האָט געטוהן אַ געוואַלדיגער פעלער, עס טרעפט זיך א מענטש מאַכט אַמאָל אַ פעלער וכו', הגם למעשה האָט ער קיין איסור נישט געשריבען, עס שטייט אין בריעף "אני מבקש מתלמידי שלא לאכול"[CLXXXVII]. ווי אַ חשובער יוד ער זאל נישט זיין, וואָס ער זאָגט איז בשום אופן קיינעם נישט מחייב, מ'קען אויף דעם קיינער נישט זאָגען אז מ'טאָר נישט עסען קיין פלייש[CLXXXVIII]. נאָך יום הקדוש איז געווען אַן אסיפה פון רבנים ביים רב אין שטוב, מ'האָט דן געווען אויף דעם ענין אז מ'דארף זיך נישט וויסענדיג מאכען פון די אַלע זאכען[CLXXXIX]. אונז האָבען מיר אונזער אַלטער פּראָבלעם וואָס מ'האָט געוואוסט פון חודש אייר אן, סיון תמוז האָט מען געטוהן דערין, אַז עס איז דאָ געוויסע זאכען וואָס מ'דארף צו פארבעסערען, נאָך אַמאָל קלאָר נישט קיין ה"מ פון קיין איסור און מ'וועט ווייטער טוהן אין דעם ענין[CXC]. איך האָב דאך קלאָר געזאָגט ביי דעם אסיפה, דער טעיפּ דרייט זיך ארום אויף אַלע גאַסען, און נישט דער צענזארירטע טעיפּ וואָס מ'האָט אַרויס גענומען האַלבע ווערטער[CXCI]. פאר דער אסיפה האָב איך געקלערט ס'וועט זיין דער קשיא, עס איז דאָ אַ בריעף פון דער ירושלים'ער רב אז מלאכי אתמחי גברא ואתמרי קמיע, יעצט וועט מיר פרעגען עמעצען א קשיא, ווי אַזוי קען איך זאָגען בפה מלא אז דאָס איז הבלי הבלים, האָב איך אפּגערופען ר' ישראל משה דושינסקי ער זאל פרעגען דער ירושלים'ער רב וואָס ער מיינט מיט דעם, האָט ער מיר געזאָגט אז דער ירושלים'ער רב האָט געזאָגט ער איז נישט קלאָר אין ניקור, און עס איז געקומען א יוד מיט א ווייסער בארד און ער האָט אויסגעזעהן ווי א תלמוד חכם, האָב איך אַזוי געשריבען, אָבער דאָס מיינט נישט גאָרנישט, וואָס זאל מען טוהן, עס געשעהט שגגות[CXCII]. קאַשויער רב האָט געזאָגט אז ער האָט געטראפען ממש חֵלב און איינער פון זיינע מנקרים איז ראבינאוויטש און ער האָט געמאַכט א ספר אויף ניקור און ער רעדט דאָרט צוזאם שטותים און חבלי הבלים, און דער צעטיל וואָס ער האָט געמאַכט אז זיי האָבען געטראפען דאָרט חֵלב אויף דער פלייש[CXCIII] א חלק פון זיי איז נאר לויט די מנהגי א"י און די אנדערע פלעצער אויב מ'האָט טאַקע געטראָפען איז דאָס טאַקע א מכשול[CXCIV]. עס איז געווען א גרויסער בלבול מ'האָט צוזאַמען געמישט אַלע דריי פרשיות, זענען געקומען די אַלע און געזאָגט אז סאַטמאַר עסט שוין 30 יאָר חֵלב[CXCV]. איך האָב געזאָגט ביי דער אסיפה אז עס איז נישט דאָ קיין איסור און מ'דאַרף זעהן דער השגחה צו פארבעסערען[CXCVI] אפילו ווייסט מען אז דער סדר איז אויסגעהאַלטען אפשר איז כדי מוסף צו זיין חומרות[CXCVII] דער עולם איז געווארען היסטעריש, ווייל מ'רעדט אויף סאַטמאַר אז מ'האָט געגעסען חֵלב די אַלע יאָרען[CXCVIII] און לכאורה קום איך אַריין אין דער מיט, און פאַרוואָס איז געווען ביז יעצט אַן עת לחשות? מ'איז געקומען מיט אַן עצה, איך ווייס נישט וועמענס עצה דאָס איז געווען (???) מ'זאָל אַרויס געבען אַ קול קורא אַז דער גאַנצע פלייש באטליזים החרידים איז מותר לאכול לכתחלה, מ'האָט געוואָלט איך זאל אונטערשרייבען אַזאַ כרוז, איך האָב געזאָגט אַזאַ כרוז אונטערצושרייבען קען נאָר זיין אָ חסר דעה[CXCIX] ווי אַזוי קען איך זאָגען אז כל אטליזים החרדים, קודם איך ווייס נישט פון וועמען איך רעד, בעט מען מיר פון איין בוטשער קען איך מיר אפשר אומקוקען אָבער אונטערצושרייבען אוז כל האטליזים החרדים מותר לאכול לכתחלה, איך ווייס נישט ווי אַזוי מ'קען פון אַ מורה הוראה אפילו חלומ'ן אַז מ'זאל אַזוינס אונטערשרייבען[CC]. אין דער היים איז געווען אַ רב מ'האָט זיך פאַרלאָזט אויף אים באיסורי כרת, האָט מען זיך פאַרלאָזט אויף אים אויף כל עניני השגחה, אָבער אין אַמעריקא איז נישט דאָ קיין גדר נישט ווער עס רופט זיך אַ רב, פארשטייט זיך אַז עס איז דאָ אַזעלכע וואָס איז נישט אויסגעהאלטען[CCI]. עפ"י הלכה איז דאָס קיינעם נישט מחייב ביזנס' איז דאָ עדות כדין תורה, איי וואָס מ'האָט אַרויס געכאַפּט טייפס פון דער התאחדות הרבנים אַזוי ווי איך האָב פריער געזאָגט, אז דו האפסט אַרויס האלבער ווערטער[CCII] וואָס מ'האָט גערעדט ביי איין אסיפה פון רבנים, מ'האָט נישט געוואוסט אז עס איז אַזאַ שקאצעס'דיגער וועלט וואָס מ'כאַפּט אַרויס ווערטער[CCIII]. מ'האָט געמיינט אז מ'האָט צו טוהן מיט איין אנשטענדיגער וועלט[CCIV]. פליצלינג איז געוואָרען היסטעריש אַז מ'מוז אונטערשרייבען אַז אַלעס איז מותר, דאָס איז אַ זאַך וואָס איך קען בשום אופן נישט טוהן, ווי אַזוי קען איך שרייבען אַז כל החניות החרדים וואָס זענען אין ברוקלין איז מותר לאכול לכתחלה, איך פאַרשטיי נישט ווי אַזוי אַ מענטש מיט אַ מוח בקדקדו קען דאָס פון מיר פאַרלאַנגען[CCV]. איך האָב קיין מאָל אויף קיין שום בוטשער נישט געזאָגט אַז עס איז אסור צו עסען[CCVI]. דער רבי ז"ל האָט געשריבען א בריעף אויף ירושלים אין תשכ"ב ווען דער אגודה האָט געמאַכט א בית דין, דער רבי ז"ל האָט נישט געשריבען אז אסור לאכול פון זייערע הכשרים דער רבי האָט געבעטען אז מ'זאל נאר נוצען הכשרים פון דער עדה החרדית[CCVII].

vvv

– א –

סולי סולי פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמ' (ישעי' נ"ז י"ד)

על אילו מתריעין אפי' בשבת (תענית פ"ג מ"ז)

אשר חֵלב זבחימו יאכלו (דברים ל"ב ל"ח)

זה איזה חדשים שיצאו כמה מגדולי הרבנים שליט"א להתריע על המכשול הנורא של אכילת חֵלב דאורייתא ר"ל זה יותר משלשים שנה, שמפעלי הבשר האכילו רבבות ישראל תושבי עירנו וכן לאחב"י החרדים לדבר ה' בכל המדינה וחוצה לה, תחת מסוה השם המקודש והנערץ —– סאטמאר, בעוד שהשגחתם הן אצל השחיטה ובפרט על שטח הניקור לא הי' ולא נברא, כפי שנתברר על ידי גדולי וזקני הרבנים שליט"א בשבועות העוברות על ידי עדים נאמנים שגבו עדותם מהם כדין וכדת, ואוי לדור שכך עלתה בימיו, שרבנים ואדמור"ים מפורסמים נתנו חתימתם על כשרות בשר פיגולים, להכשיל את בני דורם יהודים כשרים יראים ושלמים לדבר ה', שמעודם לא חסו על ממונם לשלם פי שנים כדי להיות זהירים בבשר בשר גלאט של שחיטה מהודרת בכל ההידורים, ואחר כל זה אכן נודע הדבר שזה שלשים שנה ויותר האכילו אותם ואת בני ביתם! בניהם ובנותיהם, בבת עיניהם שמסרו נפשם על חינוכם שיתחנכו ויתגדלו

לישראל כשרים נאמנים לה' ולתורתו

בחלב גמור דאורייתא

שהוא בכרת רח"ל, והאמת ניתן להאמר כי כמה רבנים מובהקים כבר יצאו להתריע על גודל המכשול אלא שבכל פעם נשתתקו על ידי בעלי מפעלי הבשר בדרכים שונים, אלו בכסך תוצאות (למשל הרב מ…. ראש המשגיחים שלהם מקבל משכורת שנתי מבעלי המפעל ששה ושלשים אלפים דולר לשנה, וכן גירוריהם ושותפיהם בהשגחה (או אי השגחה….) זו, מקבלים על עשרות אלפים דולרים מבעלי המפעל אלו, ובכן העלימו עין מכל מכשול, ודומו כאבן דומם למצא חן בעיני בעליהם נותני לחמם

וצמרם, באופן שכל הבשר חלק זה עמדה

בלי שום השגחה בעולם

ופטמו את הציבור באיסורי כרת ר"ל, ועד היום עומדים "מכשירים" אלו במסירת נפשם להגן על מעשה מכשול זה, להמשיך את תועבותיהם להכשיל את הרבים באיסורים חמורים ר"ל, במעשיהם של טירור איומה נגד גדולי הרבנים שגילו את עוונם להציל רבבות ישראל מאכילת בשר פיגולם שלאיסורי כרת ר"ל, וכסף יענה ת הכל, שבחדשים בעברו קבלו כמה רבנים כספי שוחד מאת בעלי המפעל בתור "פדיוני נפש" קודם יוה"כ העבר, להשתיקם או להעמידם עם צדם של המכשילים, כדי שיהי' בידם להמשיך דרכם הרע והמשחת להאכיל את הציבור החרדי נבילות וטריפות (כי גם על שחיטתם יצאו בירורים נאמנים שאינה כהוגן כלל

וכלל) והעיקר שמאכילים אותם

בחלב דאורייתא ר"ל בשאט נפש

וכן נודע לנו כי בשבוע זו איימו על כמה רבנים גאונים וצדיקים מפורסמים שליט"א, שיצאו במחאה ואזהרה חמורה נגד מכשול הנורא הזו, כי בנפשם הוא ר"ל, ממש כדרך המאפיא בעירנו, שופכי דמים בראש כל חוצות כידוע לכל.

כמו כן נודע לנו בבירור גמור כי את כתב ההכשר של הבית דין צדק של העדה החרדית בירושת"ו שהביא שני המשגיחים של בעלי המפעל של בשר פיגולים זו, בשבוע זו מעיה"ק ירושלים ת"ו, השיגו את מבוקשם על ידי המחאה של מאה וששים אלף דאלער מקרני קרן ההצלה שהגיע

---