אור הזוהר גליון 578- 579 – ספר זוהר קץ הימין- חלק ב'

אור הזוהר גליון 578 שבט תשע"ד

ספר

זוהר קץ הימין

חלק ב'

זְכוּת הַמִּילָה – אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנִים עָמַד אוֹתוֹ מְמֻנֶּה שֶׁל בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל וּבִקֵּשׁ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא

(זוהר פרשת וארא ח"ב לב ע"א)

רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי חִיָּיא הָיוּ הוֹלְכִים בַּדֶּרֶךְ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי לְרַבִּי חִיָּיא, לָמָּה אַתָּה שׁוֹתֵק, הֲרֵי הַדֶּרֶךְ לֹא מְתֻקֶּנֶת אֶלָּא רַק בְּדִבְרֵי תוֹרָה? נֶאֱנַח רַבִּי חִיָּיא וּבָכָה. (אָמַר לוֹ, מַהִי? אָמַר לוֹ, אוֹי וְכוּ') פָּתַח וְאָמַר (בראשית יא) וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד. אוֹי עַל זֶה! אוֹי עַל אוֹתוֹ זְמַן שֶׁהוֹלִידָה הָגָר אֶת יִשְׁמָעֵאל.

אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי, לָמָּה? וַהֲרֵי הוֹלִידָה אַחַר כָּךְ, וְהָיָה לָהּ בֵּן גֶּזַע קָדוֹשׁ? אָמַר לוֹ, אַתָּה רוֹאֶה וַאֲנִי רוֹאֶה. וְכָךְ שָׁמַעְתִּי מִפִּי רַבִּי שִׁמְעוֹן דָּבָר, וּבָכִיתִי. [ס"א אַָמר לוֹ מַה הִיא אַָמר לוֹ ווי וְכוּ'] אוֹי עַל אוֹתוֹ הַזְּמַן שֶׁבִּגְלַל שֶׁשָּׂרָה הִתְעַכְּבָה, כָּתוּב (בראשית טז) וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם וְגוֹ' בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי וְגוֹ'. וְעַל זֶה עָמְדָה הַשָּׁעָה לְהָגָר לָרֶשֶׁת אֶת שָׂרָה גְּבִרְתָּהּ, וְהָיָה לָהּ בֵּן מֵאַבְרָהָם.

וְאַבְרָהָם אָמַר, לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ. וְאַף עַל גַּב שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה מְבַשֵּׂר לוֹ עַל יִצְחָק, נִדְבַּק אַבְרָהָם בְּיִשְׁמָעֵאל, עַד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵשִׁיב לוֹ, וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ וְגוֹ'. אַחַר כָּךְ נִמּוֹל וְנִכְנַס לַבְּרִית הַקָּדוֹשׁ, עַד שֶׁטֶּרֶם יָצָא יִצְחָק לָעוֹלָם.

וּבֹא רְאֵה, אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנִים עָמַד אוֹתוֹ מְמֻנֶּה שֶׁל בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל וּבִקֵּשׁ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לוֹ, מִי שֶׁנִּמּוֹל יֵשׁ לוֹ חֵלֶק בְּשִׁמְךָ? אָמַר לוֹ, כֵּן. אָמַר לוֹ, וַהֲרֵי יִשְׁמָעֵאל נִמּוֹל, [וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁנִּמּוֹל בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה] אָז לָמָּה אֵין לוֹ חֵלֶק בְּךָ כְּמוֹ יִצְחָק? אָמַר לוֹ, זֶה נִמּוֹל כָּרָאוּי וּכְתִקּוּנוֹ, וְזֶה לֹא כָּךְ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאֵלֶּה נִדְבָּקִים בִּי כָּרָאוּי לִשְׁמוֹנָה יָמִים, וְאֵלֶּה רְחוֹקִים מִמֶּנִּי עַד כַּמָּה יָמִים. אָמַר לוֹ, וְעִם כָּל זֶה, כֵּיוָן שֶׁנִּמּוֹל, לֹא יִהְיֶה לוֹ שָׂכָר טוֹב בִּשְׁבִיל זֶה?

אוֹי עַל אוֹתוֹ זְמַן שֶׁנּוֹלַד יִשְׁמָעֵאל בָּעוֹלָם וְנִמּוֹל

אוֹי עַל אוֹתוֹ זְמַן שֶׁנּוֹלַד יִשְׁמָעֵאל בָּעוֹלָם וְנִמּוֹל, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? הִרְחִיק אֶת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל מִן הַדְּבֵקוּת הָעֶלְיוֹנָה, וְנָתַן לָהֶם חֵלֶק לְמַטָּה בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה בִּשְׁבִיל אוֹתָהּ הַמִּילָה שֶׁבָּהֶם.

וַעֲתִידִים בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל לִשְׁלֹט בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה כְּשֶׁהִיא רֵיקָה מֵהַכֹּל זְמַן רַב, כְּמוֹ שֶׁהַמִּילָה שֶׁלָּהֶם רֵיקָה בְּלִי שְׁלֵמוּת, וְהֵם יְעַכְּבוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָשׁוּב לִמְקוֹמָם, עַד שֶׁיִּשְׁתַּלֵּם אוֹתָהּ זְכוּת שֶׁל בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל.

 

עֲתִידִים בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל לְעוֹרֵר קְרָבוֹת חֲזָקִים בָּעוֹלָם וּלְהִתְכַּנְּסוּת בְּנֵי אֱדוֹם עֲלֵיהֶם, וִיעוֹרְרוּ בָהֶם קְרָב, אֶחָד עַל הַיָּם, וְאֶחָד עַל הַיַּבָּשָׁה, וְאֶחָד סָמוּךְ לִירוּשָׁלַיִם, וְיִשְׁלְטוּ אֵלֶּה בְּאֵלֶּה

 

וַעֲתִידִים בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל לְעוֹרֵר קְרָבוֹת חֲזָקִים בָּעוֹלָם וּלְהִתְכַּנְּסוּת בְּנֵי אֱדוֹם עֲלֵיהֶם, וִיעוֹרְרוּ בָהֶם קְרָב, אֶחָד עַל הַיָּם, וְאֶחָד עַל הַיַּבָּשָׁה, וְאֶחָד סָמוּךְ לִירוּשָׁלַיִם, וְיִשְׁלְטוּ אֵלֶּה בְּאֵלֶּה, וְאֶרֶץ הַקְּדוֹשָׁה לֹא תִמָּסֵר לִבְנֵי אֱדוֹם.

בְּאוֹתוֹ זְמַן יִתְעוֹרֵר עַם אֶחָד מִסּוֹף הָעוֹלָם עַל רוֹמִי הָרְשָׁעָה, וְיַעֲרֹךְ בָּהּ קְרָב שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, וְיִתְכַּנְּסוּ שָׁם עַמִּים, וְיִפְּלוּ בִידֵיהֶם, עַד שֶׁיִּתְכַּנְּסוּ כָּל בְּנֵי אֱדוֹם עָלֶיהָ מִסּוֹפֵי כָּל הָעוֹלָם, וְאָז יִתְעוֹרֵר עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (ישעיה לד) כִּי זֶבַח לַה' בְּבָצְרָה וְגוֹ'. אַחַר זֶה מַה כָּתוּב? לֶאֱחֹז בְּכַנְפוֹת הָאָרֶץ וְגוֹ'. וִיכַלֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל מִמֶּנָּה, וְיִשְׁבֹּר כָּל הַחֲיָלוֹת-כֹּחוֹת שֶׁלְּמַעְלָה, וְלֹא יִשָּׁאֵר כֹּחַ לְמַעְלָה עַל הָעָם שֶׁל הָעוֹלָם, אֶלָּא כֹּחַ יִשְׂרָאֵל לְבַדּוֹ, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (תהלים קכא) ה' צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ.

מִשּׁוּם שֶׁהַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ בְּיָמִין, וְתוֹרָה בְיָמִין, וְעַל זֶה בְּיָמִין תָּלוּי הַכֹּל, וְשָׁנִינוּ שֶׁצָּרִיךְ לִזְקֹף אֶת הַיָּמִין עַל הַשְּׂמֹאל, כְּמוֹ שֶׁפֵּרְשׁוּהָ, שֶׁכָּתוּב מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ. וּבַזְּמַן שֶׁיָּבֹא, (תהלים ס) הוֹשִׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵנִי. וּבְאוֹתוֹ זְמַן כָּתוּב, כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד. וְכָתוּב בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.

מִי שֶׁנִּפְרָד מֵרַבִּי שִׁמְעוֹן, כְּאִלּוּ נִפְרָד מֵהַכֹּל

(זוהר ח"ב פרשת יתרו פו ע"א)

רַבִּי יְהוּדָה הָיָה הוֹלֵךְ מִקַּפּוּטְקִיָּא לְלוֹד לִרְאוֹת אֶת רַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁהָיָה שָׁם, וְהָיָה רַבִּי חִזְקִיָּה הוֹלֵךְ עִמּוֹ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה לְרַבִּי חִזְקִיָּה, זֶה שֶּׁשָּׁנִינוּ לִפְנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם – וַדַּאי כָּךְ הוּא. וְזֶהוּ בֵּרוּר הַדָּבָר – סוֹף הַפָּסוּק, שֶׁכָּתוּב וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן. מַה זֶּה וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן?

אָמַר לוֹ, לֹא שָׁמַעְתִּי וְלֹא אֹמַר, שֶׁהֲרֵי לָמַדְנוּ, כָּתוּב (דברים ד) וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה. אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה – אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר. אֲבָל שֶׁלֹּא שָׂם מֹשֶׁה – אֵינְךָ יָכוֹל לוֹמַר.

פָּתַח רַבִּי יְהוּדָה וְאָמַר, (שם) כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ. מִי שֶׁזּוֹכֶה בַּתּוֹרָה וְלֹא נִפְרָד מִמֶּנָּה, זוֹכֶה לִשְׁנֵי חַיִּים – אֶחָד בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאֶחָד בָּעוֹלָם הַבָּא, שֶׁכָּתוּב חַיֶּיךָ, שְׁנַיִם. וְכָל מִי שֶׁנִּפְרָד מִמֶּנָּה, כְּמִי שֶׁנִּפְרָד מִן הַחַיִּים, וּמִי שֶׁנִּפְרָד מֵרַבִּי שִׁמְעוֹן, כְּאִלּוּ נִפְרָד מֵהַכֹּל.

אוֹי לַדּוֹר שֶׁרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי יִסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ. שֶׁכְּשֶׁאָנוּ עוֹמְדִים לִפְנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַעַיְנוֹת הַלֵּב פְּתוּחִים לְכָל עֵבֶר וְהַכֹּל מִתְגַּלֶּה

 

וּמַה בַּפָּסוּק הַזֶּה שֶׁהוּא פּוֹתֵחַ פֶּתַח לֹא יָכֹלְנוּ לְהִכָּנֵס אֵלָיו – דִּבְרֵי תוֹרָה הַנִּסְתָּרִים עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אוֹי לַדּוֹר שֶׁרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי יִסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ. שֶׁכְּשֶׁאָנוּ עוֹמְדִים לִפְנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַעַיְנוֹת הַלֵּב פְּתוּחִים לְכָל עֵבֶר וְהַכֹּל מִתְגַּלֶּה. וּכְשֶׁנִּפְרָדִים מִמֶּנּוּ, לֹא יוֹדְעִים דָּבָר, וְכָל הַמַּעְיָנוֹת נִסְתָּמִים.

אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה, הַיְנוּ שֶׁכָּתוּב (במדבר יא) וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים. כַּמְּנוֹרָה הַזּוֹ שֶׁמְּאִירִים מִמֶּנָּה כַּמָּה מְנוֹרוֹת, וְהִיא מְצוּיָה בְקִיּוּמָהּ. כָּךְ רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי בַּעַל הַמְּנוֹרוֹת הוּא מֵאִיר לַכֹּל, וְהָאוֹר לֹא זָז מִמֶּנּוּ וְנִמְצָא בְקִיּוּמוֹ. הָלְכוּ עַד שֶׁהִגִּיעוּ אֵלָיו.

רַבִּי שִׁמְעוֹן סוֹבֵב רֹאשׁוֹ, וְרָאָה אֶת רַבִּי יְהוּדָה וְאֶת רַבִּי חִזְקִיָּה שֶׁהִגִּיעוּ אֵלָיו. אַחַר שֶׁסִּיֵּם, הִסְתַּכֵּל בָּהֶם. אָמַר לָהֶם, אוֹצָר הָיָה לָכֶם וְאָבַד מִכֶּם. אָמְרוּ לוֹ, וַדַּאי שֶׁפֶּתַח עֶלְיוֹן פָּתַח מוֹרֵנוּ, וְלֹא יָכֹלְנוּ לְהִכָּנֵס בּוֹ.

אָמַר, מַה הוּא? אָמְרוּ לוֹ, (בראשית טז) וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם. וְסוֹף הַפָּסוּק אָנוּ רוֹצִים לָדַעַת, שֶׁכָּתוּב וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן. מַה זֶּה עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו? שֶׁהֲרֵי בֵּרוּר שֶׁל כָּל הַפָּסוּק יָדַעְנוּ, וְאֶת זֶה לֹא יָדַעְנוּ, שֶׁסּוֹף הַכָּתוּב לֹא נִרְאֶה כְרֹאשׁוֹ.

אָמַר לָהֶם, חַיֵּיכֶם, הַכֹּל הוּא דָּבָר אֶחָד, וּבְדַרְגָּה אַחַת עוֹלֶה. שָׁנִינוּ, כַּמָּה פָנִים לַפָּנִים יֵשׁ לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא: פָּנִים הַמְּאִירִים. פָּנִים שֶׁלֹּא מְאִירִים. פָּנִים תַּחְתּוֹנִים. פָּנִים רְחוֹקִים. פָּנִים קְרוֹבִים. פָּנִים שֶׁלְּפָנִים. פָּנִים שֶׁלַּחוּץ. פָּנִים שֶׁל יָמִין. פָּנִים שֶׁל שְׂמֹאל.

אוֹי לָעוֹלָם כְּשֶׁיִּסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ מוֹרֵנוּ! אוֹי לַדּוֹר כְּשֶׁזֶּה יֶאֱרַע בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן! אַשְׁרֵי הַדּוֹר שֶׁמַּכִּירִים אֶת מוֹרֵנוּ! אַשְׁרֵי הַדּוֹר שֶׁהוּא שָׁרוּי בְּתוֹכוֹ! אֵין עוֹלָם אֶלָּא לְאוֹתָם חֲבֵרִים שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִים בַּתּוֹרָה וְיוֹדְעִים נִסְתְּרוֹת הַתּוֹרָה

בֹּא וּרְאֵה, אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֲחוּזִים בַּפָּנִים הָעֶלְיוֹנִים שֶׁל הַמֶּלֶךְ בְּאוֹתָם פָּנִים שֶׁהוּא וּשְׁמוֹ אֲחוּזִים בָּהֶם, וְהֵם וּשְׁמוֹ אֶחָד הוּא, וּשְׁאָר הָעַמִּים אֲחוּזִים בְּאוֹתָם פָּנִים רְחוֹקִים, בְּאוֹתָם פָּנִים תַּחְתּוֹנִים, וְלָכֵן הֵם רְחוֹקִים מִגּוּף הַמֶּלֶךְ, שֶׁהֲרֵי רָאִינוּ כָּל אוֹתָם שֶׁל מִצְרַיִם, קְרוֹבֵי יִשְׁמָעֵאל, כְּמוֹ אַחִים וּקְרוֹבִים הָיוּ לוֹ, וְכֻלָּם הָיוּ בְּפָנִים תַּחְתּוֹנִים וּבְאוֹתָם פָּנִים רְחוֹקִים.

וּבִגְלַל אַבְרָהָם, כְּשֶׁנִּמּוֹל יִשְׁמָעֵאל, זָכָה שֶׁשָּׂם מְדוֹרוֹ וְחֶלְקוֹ בְּמָקוֹם שֶׁשּׁוֹלֵט עַל כָּל אוֹתָם פָּנִים רְחוֹקִים וְתַחְתּוֹנִים, עַל כָּל אוֹתָם פָּנִים שֶׁל שְׁאָר הָעַמִּים. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב יָדוֹ בַכֹּל. וּמִשּׁוּם כָּךְ עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן. כְּלוֹמַר, יָשִׂים מְדוֹרוֹ וְחֶלְקוֹ לְמַעְלָה מִכֻּלָּם, שֶׁכָּתוּב יָדוֹ בַכֹּל, שֶׁשּׁוֹלֵט עַל כָּל שְׁאָר הַפָּנִים שֶׁלְּמַטָּה, וּמִשּׁוּם כָּךְ עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו וַדַּאי, שֶׁלֹּא זָכוּ כְמוֹתוֹ.

בָּאוּ רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי חִזְקִיָּה וְנָשְׁקוּ יָדוֹ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, הַיְנוּ מַה שֶּׁאֲנָשִׁים אוֹמְרִים, יַיִן בִּשְׁמָרָיו וּנְבִיעַת הַבְּאֵר, בְּקֶשֶׁר שֶׁל קְיָמָא מִתְעַטֵּר. אוֹי לָעוֹלָם כְּשֶׁיִּסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ מוֹרֵנוּ! אוֹי לַדּוֹר כְּשֶׁזֶּה יֶאֱרַע בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן! אַשְׁרֵי הַדּוֹר שֶׁמַּכִּירִים אֶת מוֹרֵנוּ! אַשְׁרֵי הַדּוֹר שֶׁהוּא שָׁרוּי בְּתוֹכוֹ!

אֵין עוֹלָם אֶלָּא לְאוֹתָם חֲבֵרִים שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִים בַּתּוֹרָה וְיוֹדְעִים נִסְתְּרוֹת הַתּוֹרָה

אור הזוהר גליון 579 שבט תשע"ד

ספר

זוהר קץ הימין

חלק ג'

שְּׁכִינָה נִקְרֵאת אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר

זוהר שמות (משפטים קיט: – קכ:):

וְשִׁבְעִים תֵּבוֹת שֶׁל יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה, וּבַמָּה הִיא צוֹוַחַת? אֶלָּא וַדַּאי בְּיִשְׂרָאֵל יֵשׁ בַּעֲלֵי תוֹרָה, מַלְאָכִים, מִצַּד שֶׁל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר, שֶׁהִיא שְׁכִינָה. וּשְׁתֵּי דְרָגוֹת הֵן – בֹּקֶר וְשַׁחַר, וַעֲלֵיהֶן נֶאֱמַר (תהלים טז) נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח. בֹּקֶר שֶׁל אַבְרָהָם, שֶׁהוּא חֶסֶ"ד, זֶה עוֹלֶה יוֹתֵר בְּיוֹם הַגְּאֻלָּה, אֲבָל הַשַּׁחַר מַקְדִּים לְיוֹם הַגְּאֻלָּה, וּמִיהוּ? נֶצַח, שֶׁשְּׁכִינָה מִצִּדּוֹ נִקְרֵאת אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר.

וּמִשּׁוּם כָּךְ, ל"מ נֶצַח, שָׁם נֶצַ"ח, שָׁם ל""מ, שֶׁהֵם שִׁבְעִים הַקּוֹלוֹת שֶׁצּוֹוַחַת אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר עַל בָּנֶיהָ, שֶׁהִתְחַזֵּק עֲלֵיהֶם הַקַּדְרוּת בַּגָּלוּת, שַׁחֲרוּת הַשַּׁחַר בְּשִׁבְעִים הַשָּׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת. (בְּשִׁבְעִים) בְּאוֹתוֹ זְמַן יִתְקַיֵּם בְּיִשְׂרָאֵל, (ישעיה כו) כְּמוֹ הָרָה תַּקְרִיב לָלֶדֶת תָּחִיל תִּזְעַק בַּחֲבָלֶיהָ כֵּן הָיִינוּ מִפָּנֶיךָ ה'. וְעַל כֵּן נְקַוֶּה לָךְ ה' אֱלֹהֵינוּ:

וּבָהֶם הָאַיֶּלֶת מַכְנִיסָה רֹאשָׁהּ בֵּין בִּרְכֶּיהָ. הָרֹאשׁ הוּא צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם. בֵּין בִּרְכֶּיהָ שֶׁהֵם נֶצַח וְהוֹד. וְנִשְׁבַּע לָהּ בּוֹ לִפְדּוֹת אֶת בָּנֶיהָ בַּבֹּקֶר, שֶׁהִיא אַרְיֵה, בֹּקֶר יָמִין שֶׁל אַבָרָהָם, מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד שֶׁיּוֹצֵא מִיהוּדָה, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (בראשית מט) גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה. וּמִשּׁוּם זֶה (רות ג) חַי ה' שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר.

וּבָהּ (ישעיה סג) מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ בּוֹקֵעַ מַיִם וְגוֹ'. מִשּׁוּם שֶׁתִּפְאֶרֶת הִיא דַּרְגַּת מֹשֶׁה, הַגּוּף, וְחֶסֶד זְרוֹעוֹ, וּמֹשֶׁה נִקְשַׁר בְּע"ב שֶׁהוּא חֶסֶד, דַּרְגָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם. שֶׁכָּךְ עוֹלֶה בְּחֶשְׁבּוֹן ח"י – וו"ו מִן וַיִּסַּע וַיָּבֹא וַיֵּט, שְׁלֹשֶׁת עַנְפֵי הָאָבוֹת. ש, שֶׁנִּקְשְׁרָה בַּש' שֶׁל מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם (יחזקאל א) וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאל וְגוֹ', וּפְנֵי נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן. מ"ה מִן מֹשֶׁה, וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם.

כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת

בִּזְרוֹעַ שְׂמֹאל נֶאֱמַר שְׂמֹאל דּוֹחָה, וְיָמִין מְקָרֶבֶת. שֶׁאַף עַל גַּב שֶׁהִקְדִּים בְּתִשְׁרֵי, שֶׁבֵּאֲרוּהָ בּוֹ בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה, בְּתִשְׁרֵי עֲתִידִים לְהִגָּאֵל – תִּהְיֶה דּוֹחָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָמוּת מָשִׁיחַ בֶּן אֶפְרַיִם. דּוֹחֶה מִתִּשְׁרֵי שֶׁהִיא שְׂמֹאל, עַד שֶׁיִּקְרַב יָמִין, פֶּסַח זְרוֹעַ יָמִין. לְקַיֵּם בָּהּ (מיכה ז) כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת, וְזֶהוּ בְּנִיסָן נִגְאֲלוּ וּבְנִיסָן עֲתִידִין לְהִגָּאֵל, לְקַיֵּם בָּהֶם (ישעיה נד) וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ אָמַר גֹּאֲלֵךְ ה'.

וְאַחַר כָּךְ כֻּלָּם נוֹטְלִים מִגְּבוּרָה, שֶׁמִּמֶּנָּה מָשִׁיחַ בֶּן אֶפְרַיִם, לִטֹּל נְקָמָה מִשּׂוֹנְאָיו. שֶׁכָּךְ צָרִיךְ לְנַקּוֹת אֶת הַתְּבוּאָה, שֶׁהֵם יִשְׂרָאֵל, בְּיָמִין, וְאַחַר כָּךְ לִשְׂרֹף אֶת הַקַּשׁ בִּשְׂמֹאל. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (עובדיה א) וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם. וְכִנּוּס הַתְּבוּאָה זֶהוּ הָעַמּוּד הָאֶמְצָעִי, בּוֹ (בראשית כה) וַיֵּאָסֶף (אֶל עַמָּיו). לְאֵיזֶה מָקוֹם? לַבַּיִת, זוֹ הַשְּׁכִינָה.

דַרְגַּת מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף

אֲבָל בְּדַרְגַּת מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף הוּא רוֹמֵז, (במדבר כה) עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה. שֶׁעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (תהלים צא) בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב וְגוֹ'. מִפֶּסַח וְעַד תִּשְׁרֵי תִּהְיֶה הַגְּאֻלָּה, שֶׁהוּא עַד. וּמִשָּׁם וְאֵילָךְ תִּהְיֶה הַשְׁמָדָתָם, לְהִשָּׁמְדָם (גְּאֻלָּה) עֲדֵי עַד. (וְלֹא עַד בִּכְלָל, אֶלָּא עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְעַד. מִשָּׁם וְאֵילָךְ לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי עַד) כְּשֶׁהִגִּיעוּ לְתִשְׁרֵי, שֶׁהוּא שׁוֹר, בּוֹ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר.

מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד, שֶׁהוּא אַרְיֵה, מִימִינוֹ, וּמָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף, שֶׁהוּא שׁוֹר, מִשְּׂמֹאל

וּסְמִיכָתָם (שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְהַנְּטִיָּה שֶׁלָּהֶם בְּיָמִין) שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּיָמִין, שֶׁהוּא אַרְיֵה. אֲבָל הַקִּימָה שֶׁלָּהֶם בְּגוּף הָאִילָן. וְזֶהוּ כָּל הַכּוֹרֵעַ כּוֹרֵעַ בְּבָרוּךְ, צַדִּיק. שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ בְּיוֹסֵף הַצַּדִּיק, (בראשית לז) וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי. וְזֶהוּ (רות ג) חַי ה' שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר. וְכָל הַזּוֹקֵף זוֹקֵף בַּשֵּׁם – דַּרְגַּת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ לְמַעְלָה. (וּבְמֹשֶׁה) וּמֹשֶׁה לְמַטָּה, בּוֹ יָקוּמוּ כָּל יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ אֵיבָרִים שֶׁל הַגּוּף, שֶׁבּוֹ כֻּלָּם זְקוּפִים בַּעֲמִידָה. וּבָזֶה הוּא כָּל הַזּוֹקֵף זוֹקֵף בַּשֵּׁם, מִשּׁוּם שֶׁעָלָיו נֶאֱמַר (שמות לג) וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם.

יִהְיוּ מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד, שֶׁהוּא אַרְיֵה, מִימִינוֹ, וּמָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף, שֶׁהוּא שׁוֹר, מִשְּׂמֹאל. מִיָּמִין אַבְרָהָם, מִשְּׂמֹאל יִצְחָק, וְהוּא הַנֶּשֶׁר בָּאֶמְצַע. הַשַּׁלְשֶׁלֶת שֶׁלָּהֶם מִצַּד שֶׁל יַעֲקֹב. ש' שֶׁל מֹשֶׁה, קְדֻשָּׁה לְךָ יְשַׁלֵּשׁוּ. מִצַּד שֶׁל אַרְיֵה שְׁלֹשֶׁת פְּנֵי הָאָבוֹת נִקְרְאוּ אֲרָיוֹת. בֹּקֶר. מִצַּד שֶׁל שְׂמֹאל נִקְרְאוּ פָרִים מְנַגְּחִים. וּמִצַּד הָאֶמְצַע נִקְרְאוּ נְשָׁרִים, וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (שמות יט) וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. הֲרֵי הֵם ט'. עֲשִׂירִי וּרְבִיעִי אָדָם (מַה שְּׁמוֹ) שֶׁל מֹשֶׁה שֶׁרוֹכֵב עַל שָׁלֹשׁ חַיּוֹת.

וְנֶאֱמַר בְּיִשְׂרָאֵל, (בראשית א) וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם – הַמְמֻנִּים עַל הַיָּם בַּצַּד שֶׁל הַנָּחָשׁ, שֶׁהָיָה שָׂרָהּ שֶׁל מִצְרַיִם, שֶׁהִתְפַּשֵּׁט בַּגָּלוּת הָאַחֲרוֹנָה מִיָּם עַד יָם. וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם – עִרְבּוּבְיָה רָעָה. עֲמָלֵקִים, נְפִילִים, תַּעֲרֹבֶת שֶׁל כָּל הָאֻמּוֹת בְּכָל צַד בַּגָּלוּת הָאַחֲרוֹנָה, בֵּין בְּיִשְׂרָאֵל, בֵּין בְּיִשְׁמָעֵאל, בֵּין בְּעֵשָׂו. וּבַבְּהֵמָה – אֵלּוּ בְּנֵי עֵשָׂו שֶׁשִּׁלְטוֹנָם בְּכָל הָאָרֶץ.

וְיִתְקַיֵּם בַּמָּשִׁיחַ, (תהלים עב) וְיֵרְדְּ מִיָּם עַל יָם וּמִנָּהָר עַד אַפְסֵי אָרֶץ. וְכָךְ בִּשְׁנֵי מְשִׁיחִים, וְכָךְ בְּיִשְׂרָאֵל, וְהַכֹּל בִּזְכוּת מָ"ה (שְׁמוֹ) שֶׁל מֹשֶׁה. וְיָבִיאוּ נֵס שֶׁל מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד מִיהוּדָה – אַרְיֵה רָשׁוּם עָלָיו, וְנֵס שֶׁל מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף – שׁוֹר רָשׁוּם עָלָיו. וְנֵס שֶׁל שִׁילֹה – אַרְיֵה לְיָמִין, שׁוֹר לִשְׂמֹאל, וְנֶשֶׁר בָּאֶמְצַע, וְאָדָם עַל כֻּלָּם. וְאַרְבַּע פָּנִים לְכָל אֶחָד, אַרְבָּעָה שְׁבָטִים שֶׁל שָׁלֹשׁ חַיּוֹת – שְׁנֵים עָשָׂר. וּלְאָדָם שֶׁהוּא מַה שְּׁמוֹ, בְּנֵי מֹשֶׁה, שֶׁבְּאוֹתוֹ זְמַן יִתְקַיֵּם בְּמֹשֶׁה (במדבר יד) וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. בְּאוֹתוֹ זְמַן, (קהלת ג) מַ"ה שֶּׁ"הָיָה ה"וּא שֶׁיִּהְיֶה, וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה.

נִרְדָּפִים לִפְנֵי הָעֵרֶב רַב, זְאֵבִים רָעִים

וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף – יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם (יחזקאל לד) וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם, הָיוּ נִרְדָּפִים לִפְנֵי הָעֵרֶב רַב, זְאֵבִים רָעִים, הֲרֵי בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרַף אֲלֵיהֶם, שֶׁטּוֹרֵף אוֹתָם, וְיִתְקַיֵּם בְּאוֹתוֹ זְמַן – בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד, שֶׁהַיְנוּ עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה, וְזֶה בֹּקֶר שֶׁל אַבְרָהָם. (בראשית מט) וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל – זֶה עֶרֶב שֶׁל יִצְחָק, שֶׁשָּׁם שְׁנֵי מְשִׁיחִים. בְּאֶחָד יֹאכַל (הַמָּמוֹן) הַמְמֻנֶּה שֶׁל אֻמּוֹת הָעוֹלָם, וּבְאֶחָד יְחַלֵּק לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל.

יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם אַיֶּלֶת, נִרְדָּפִים לִפְנֵי הָרְשָׁעִים אֲרָיוֹת, וְיִתְעוֹרֵר נַפְתָּלִי, שֶׁהוּא אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר. יִתְעוֹרֵר בַּיָּמִין, שֶׁהוּא אַרְיֵה, מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ. וְיֶחֱזַק (וְיַחֲזֹר) עַל אֻמּוֹת הָעוֹלָם, כָּרַע שָׁכַב עֲלֵיהֶם לִטְרֹף אוֹתָם, מִי יְקִימֶנּוּ. בְּאוֹתוֹ זְמַן נִרְאֶה מִי הוּא אֱלוֹהַּ אַחֵר שֶׁיָּקִים אוֹתוֹ מִלִּטְרֹף עֲלֵיהֶם אוֹ אֻמָּה וְלָשׁוֹן.

עֲמָלֵקִים, וְעִרְבּוּבְיָה רָעָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְטוֹרֵף אוֹתָם שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר אֶחָד מֵהֶם, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר.

וְיִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ כַּיּוֹנָה, נִרְדָּפִים לִפְנֵי נֶשֶׁר מִצַּד שֶׁל הָעוֹפוֹת שֶׁל אֻמּוֹת הָעוֹלָם. בְּאוֹתוֹ זְמַן יִתְעוֹרֵר נֶשֶׁר וְיִפְרֹשׂ כְּנָפָיו עַל עִרְבּוּבֵי הָאֻמּוֹת, וְעֵשָׂו וְיִשְׁמָעֵאל, שֶׁהֵם עֲמָלֵקִים, וְעִרְבּוּבְיָה רָעָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְטוֹרֵף אוֹתָם שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר אֶחָד מֵהֶם, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר בְּיִשְׂרָאֵל, (דברים לב) ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר.

מִשָּׁם וְאֵילָךְ אֵין מְקַבְּלִים גֵּרִים, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּהָ בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה, אֵין מְקַבְּלִים גֵּרִים לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ. וְאֻמּוֹת עוֹבְדֵי כוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת שֶׁל הָעוֹלָם שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ, יְעוֹרֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַיָּה שֶׁל אָדָם לִשְׁלֹט עֲלֵיהֶם, לְקַיֵּם בָּהֶם (ישעיה ס) כִּי הַגּוֹי וְהַמַּמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא יַעַבְדוּךָ יֹאבֵדוּ. לְקַיֵּם בְּיִשְׂרָאֵל, (בראשית א) וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וְגוֹ'. (שם ט) וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם וְגוֹ'.

וּמִצַּד שֶׁל תְּבוּאוֹת חֲמִשָּׁה מִינֵי לֶחֶם, שְׁבוּרִים מִכֻּלָּם, וְהֵם: חִטָּה, וּשְׂעוֹרָה, וְכֻסֶּמֶת, וְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל, וְשִׁיפוֹן. הִמְשִׁיל אוֹתָם לְיִשְׂרָאֵל, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (ירמיה כ) קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה, בְּה'. כְּשֶׁיֵּצְאוּ מֵהַגָּלוּת, כָּךְ יִהְיוּ שְׁבוּרִים, עַד שֶׁיִּתְבָּרֵר אֹכֶל מִתּוֹךְ פְּסֹלֶת, שֶׁהַיְנוּ קַשׁ, עֵרֶב רַב, עַד שֶׁיִּתְבָּרְרוּ וְיִוָּדְעוּ יִשְׂרָאֵל בֵּינֵיהֶם, כְּמוֹ בַּר שֶׁנִּבְרָר מִתּוֹךְ מוֹץ וָתֶבֶן.

וְעַד שֶׁיִּתְבָּרְרוּ מֵהֶם, י', שֶׁהִיא מַעֲשֵׂר, לֹא שׁוֹרָה עַל ה', שֶׁהוּא לֶחֶם שֶׁל חֲמִשָּׁה מִינִים, לְקַיֵּם אֶת הַשְּׁבוּעָה (שמות יז) כִּי יָד עַל כֵּס יָ"הּ. וּמִשּׁוּם כָּךְ מוֹץ וָתֶבֶן אֵינוֹ מְחֻיָּב בְּמַעֲשֵׂר עַד שֶׁיִּתְבָּרֵר. אַחַר שֶׁיִּתְבָּרֵר, מִתְכַּנְּסִים לְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁנִּקְרָא יְרוּשָׁלַיִם, כְּמוֹ שֶׁאֶת הַחִטָּה, אַחַר שֶׁנִּבְרָר קַשׁ וָתֶבֶן, מַכְנִיסִים אוֹתָהּ לְאוֹצָר. כָּךְ יִתְכַּנְּסוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם בַּר, לִירוּשָׁלַיִם, שֶׁהִיא בְּנוּיָה עַל הַר ה', שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (תהלים כד) מִי יַעֲלֶה בְהַר ה' וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב. נָקִי כְּמוֹ בַּר, שֶׁהִיא תְבוּאָה כְּשֶׁנִּבְרֶרֶת מִתּוֹךְ פְּסֹלֶת. בְּאוֹתוֹ זְמַן – נַשְּׁקוּ בַר, כְּבַתְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (שיר א) יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ. בַּר תַּרְגּוּם בֵּן. בְּאוֹתוֹ זְמַן שֶׁיִּהְיוּ נְקִיִּים כְּמוֹ בַּר מִתּוֹךְ קַשׁ וָתֶבֶן, שׁוֹרֶה שְׁמוֹ עֲלֵיהֶם, וְקוֹרֵא לָהֶם בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל.

וְכָךְ מִכָּל הָאִילָנוֹת אֵין שָׁבוּר כַּגֶּפֶן. בִּנְטִיעָתוֹ שָׁבוּר, בַּעֲנָבָיו שָׁבוּר, שֶׁהֵם כְּתוּשִׁים בֵּין הָרַגְלַיִם. וְכָךְ זַיִת, הַזֵּיתִים שֶׁלָּהּ כְּתוּשִׁים. בַּגָּלוּת נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לָהֶם, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (תהלים פ) גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ. וְכֵן בַּגָּלוּת הָרְבִיעִית, (ישעיה ה) כִּי כֶרֶם ה' צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל. וּכְמוֹ זֶה יִשְׂרָאֵל מְשׁוּלִים לְזַיִת, (ירמיה יא) זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר. וּמִשּׁוּם כָּךְ (תהלים קכח) אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים. סָמוּךְ זֶה לָזֶה, מִשּׁוּם שֶׁהֵם שְׁבוּרִים בַּגָּלוּת.

שֶׁעֵרֶב רַב הֵם יַיִן שֶׁהִתְנַסֵּךְ לְכוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וּמֵהֶם מְשֻׁמָּדִים, מִינִים, אֶפִּיקוֹרְסִים, מְשֻׁמָּדִים לָעֲבֵרוֹת שֶׁבְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ.

וְאַחַר שֶׁיִּהְיוּ נְקִיִּים מִתּוֹךְ פְּסֹלֶת, יִתְקַדְּשׁוּ לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ בְּיַיִן לְנַסֵּךְ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְזֵיתִים לְהַדְלִיק מָאוֹר נֵרוֹת לַמְּנוֹרָה. וּמִי זוֹכֶה לָזֶה? יַיִן שֶׁלֹּא הִתְנַסֵּךְ לְכּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. שֶׁעֵרֶב רַב הֵם יַיִן שֶׁהִתְנַסֵּךְ לְכוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וּמֵהֶם מְשֻׁמָּדִים, מִינִים, אֶפִּיקוֹרְסִים, מְשֻׁמָּדִים לָעֲבֵרוֹת שֶׁבְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ.

וְיִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם, וַיְּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם. עַד שֶׁיִּהְיוּ דְרוּכִים בֵּין רַגְלֵיהֶם, בַּגָּלוּת הֵם לֹא נִבְרְרוּ מֵהֶם. וּבִשְׁבִילָם אָמַר דָּוִד, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, (שם מט) לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע עֲוֹן עֲקֵבַי יְסֻבֵּנִי. וַעֲלֵיהֶם אָמַר שְׁלֹמֹה (שיר השירים א) צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵ"י הַצֹּאן. בְּיַעֲקֹ"ב. שֶׁעָלָיו נֶאֱמַר אֶל הַנָּחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי שֶׁפִּתָּה אֶת חַוָּה, (בראשית ג) הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב. אַחַר שֶׁיָּצְאוּ מִן הַגָּלוּת נִמְשָׁלִים לְתַפּוּחִים וּלְכָל הָרֵיחוֹת הַטּוֹבִים, כְּמוֹ שֶׁבִּיצִיאַת מִצְרַיִם, שֶׁכָּתוּב בָּהּ (שיר השירים ח) תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ.

בספר דברי תורה פרשת בשלח, וז"ל:

ועל דרך זה יש לבאר ג"כ מה שאמר הכתוב והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו', ובמתני' (ר"ה דף כ"ט ע"א) וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה, אלא כל זמן שישראל משעבדים את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים וכו'.

ולענינינו י"ל ענין הרמת ידיו של משה, שרצה משה לרמז דאם ירימו בני ישראל את ידיהם ליתן צדקה לעניים, יזכו בשכר זאת להכניע את עמלק שיהי' וגבר ישראל, ודו"ק.

ואפ"ל עוד בדרך אחר קצת בביאור הכתוב מלחמה לה' בעמלק מדר דר, דהנה איתא בזוהר הקדוש על פסוק זה (דף ס"ז) מלחמה לה' בעמלק מדר דר, אמר ר' יהודה בכל דרא ודרא בכל דרין דאתיין לעלמא לית לך דר דלית בהו מההוא זרעא בישא וקב"ה אגח בהו קרבא, רבי יצחק אמר ועלייהו כתיב יתמו חטאים מן הארץ, עיי"ש.

עוד איתא בזוה"ק (ח"ב דף קכ:) דערב רב אינון יין דנתנסך לעכו"ם, ומנהון משומדים מינים ואפיקורסים משומדים לעבירות שבכל התורה כולה.

ובספה"ק אור החמה (פ' נשא בשם הרמ"ק) כתב וז"ל, הערב רב הם גויי הארץ נשמת החיצונים. ושם (על זוה"ק משפטים דף ק"כ ע"ב) וז"ל מלחמה לה' בעמלק שהם ערבוביא בישא שכולם נתערבו אלו באלו וזרע עמלק נתערב בהם ויש רשעי ישראל שהם נחשבים מכולם שהם פריצי ישראל מהרסיך ומחריביך ממך יצאו וכו'.

ובבני יששכר (מאמרי חודש אדר) כתב, כתות הערב רב אשר בקרבנו הם יושבים, מינים מוסרים אפיקורסים, הן המה משורש עמלק הדעת דסטרא אחרא ער"ב ר"ב גימטריא דע"ת כאשר תראה בדורות הללו אשר בעוה"ר נתרבה האפיקורסות, וגם אותן דקיימין כלי חמס על ישראל לפשוט את עורם מעליהם בעצות רעות בחוקים לא טובים וד"ל, ע"כ. ועיין בספה"ק תולדות יעקב יוסף פרשת נשא.

ובזוהר חי פרשת בראשית (דף קי"ג) כתב וז"ל, ועתה רוב הדור עם הראשים שלהם הם מערב רב, ע"כ.

ובספר דברי חיים בהשמטות לפרשת ויקהל כתב וז"ל, דלפני ביאת המשיח יהיו רוב הרבנים מהערב רב כו', וז"ל הדברי חיים שם: כי ישראל בעצמן קדושים אך הערב רב כל חסדים דעבדי לגרמייהו עבדו כנראה בעליל שהרבנים והחסידים והבעלי בתים שבדור המה בעוה"ר רובן מערב רב ורוצים לשרור על הציבור וכל מעשיהם רק לגרמייהו לקבל כבוד וממון ולכן אין להתחבר רק אם עובדים באמת שמוסרים נפשם לד' לא לקבל שום תועלת לעצמם, ע"כ עיי"ש עוד[1].

ונמצא מכל זה דברים נוראים, דרוב הרבנים ובעלי בתים הם של הערב רב, וצריכים ללחום נגדם במלחמה גדולה, ובעוה"ר לא די שאין נלחמים נגדם אלא הרבה אנשים יש להם קשר אתם ובונים להם בנינים ופלטרין גדולים, ונותנים להם ממון כסף רב, ויש להם שם כבוד ויקר וגדולה, והצדיקים האמיתיים המקושרים לה' יושבים בעניות ל"ע וא"א להם לפעול ולעשות לצרכי שמים כראוי, להרבות פעלים לתורה וליראת שמים.

ועל פי זה אפשר להבין מ"ש בספה"ק היכל הברכה (בפרשת ואתחנן הנ"ל על פסוק הטיבו וגו') וזה לשונו: "ואני תמהתי על בעלי בתים הכשרים למה ישנו כל הלילה ויבלו ימיהם בהבל, למה לא יעמדו באשמורת לומר תהלים וחצות כפי כחם ואחר כך ילכו להתפלל מלה במלה בכוונת הלב, כל חד כפום שיעור דיליה, ואם הוא בר הכי ללמוד על כל פנים משניות, למה ימנע עצמו מזה ולומר איזה דפין מן הזוהר הקדוש כי כל דיבורים אלו הם קישוטי הנפש חיים לנפשו, למה לא ילחם עם חלק הרע שבנפשו המונע אותו בחכמות זרות ואם ההתחלה יהיה לו קשה שלא יטעום אלא מרירות, סופו יהיה לו אור וחיות ומתיקות וחיים לנפשו בזה ובבא וכו'. ואם יסמוך בעל הבית הכשר שהוא מתומכי התורה בוודאי אין דבר גדול בעולם מן מי שהוא תומך התורה אבל זעירין אינון, ועוד שיש הרבה טועין ומטעין ואם אין לו זכות לא יזכה לזה אלא ידבק עצמו בשד יהודי שהוא תלמיד חכם, והרבה צריך בקשות ורחמים בבכיה שיזכה לדבק עצמו בתלמיד חכם אמת וצדיק, ולזה לא יזכה אלא על ידי זכיות הרבה ותפלות ותחנונים כי מן השמים אין נותנים שום דבר קדושה ומצוה אלא על ידי זכות הקדום וטורח ובקשות ותפלה" ע"כ.

והכוונה במ"ש ואם אין לו זכות לא יזכה לזה אלא ידבק עצמו בשד יהודי שהוא תלמיד חכם, י"ל ג"כ כנ"ל, דיכול להיות שהוא תלמיד חכם אבל עדיין יכול להשתייך ח"ו לכת הערב רב והסטרא אחרא רח"ל, וע"כ צריך לזה זכיות הרבה ותפלות ותחנונים שיזכה לדבק עצמו בתלמיד חכם אמת וצדיק, וד"ל.

וכמה נוראים הדברים שכתב בספה"ק תולדות יעקב יוסף (פרשת נשא, ד"ה העולה) וז"ל:

"העולה מזה דראוי העושר לילך אל החכם לקבל ממנו חכמה כמו שהחכם הולך אצל העושר לקבל ממנו חסד מעשרו כי זה תכלית הבריאה כמ"ש במדרש (שוחר טוב) (תנחומא משפטים ט') על פסוק ישב עולם לפני אלקים ר"ל שאל שיהיה כולם שוין בעושר וחכמה שלא יצטרכו לקבל זה מזה, והשיבו רוח הקדש אם כן חסד ואמת מן ינצרוהו, כי במה יזכה זה עם זה, משא"כ עכשיו החכם מקבל חסד מהעושר והעושר מקבל מן החכם תורה וחכמה הנקרא אמת, ובשכר שמשפיעים זה לזה בחכמה ובעושר כך מלמעלה יורד השפע וכמ"ש בש"ס ולמוכיחים יונעם ועליהם תבוא ברכת טוב, כל זמן שתוכחה בעולם ברכה בעולם וכו' (תמיד כ"י ע"א) ור"ל שגורם שפע כנ"ל, וכמ"ש בתיקונים (תיקון מ"ד) יעו"ש".

"ובזה יובן חסד ואמת נפגשו, ר"ל כשעושין להשפיע זה לזה החכמים מקבלין חסד מהעושר והעשירים שומעין חכמה ומוסר הנקרא אמת מהחכמים שהוא עיקר התכלית כמ"ש חסד ואמת מן ינצרוהו כנ"ל, אז גורמים לייחד ב' מדות הגורמין שפע וברכה בעולם, וזהו צדק ושלום נשקו" וכו'.

"ובזה יובן דברי נעים זמירות ישראל בפתח דבריו, למה רגשו גוים ולאומים יהגו ריק יתיצבו מלכי ארץ וגו' ור"ל שלא אמר זה דרך תרעומות להתרעם למה רגשו וכו' רק שאמר דרך מוסר לעמו ישראל בטוב טעם ודעת להבינם למה רגשו גוים ולאומים יהגו ריק להתעולל עלילות בריק והבל על בחירי אומה ישראל, כאשר באזנינו שמענו עלילות שונאינו בכמה מיני תחבולות אין מספר להעלותן אשר האומות מעלילין והם המוני האומות הנקראים גוים שרגשו וגם השרים של המדינה מאומות העולם הנקראים לאומים יהגו ריק, היאומן כי יסופר להאמין מחכמי אומות העולם על דברי הבל וריק כזה, אבל זה נמשך מצד כי יתיצבו מלכי ארץ מאן מלכי רבנן (גיטין ס"ב ע"א) שמעמידין על פי השר שארץ שלו, וזה שנצב לרב שנקרא מלך על פי מלכי ארץ שהארץ והעיר שלו אחר חורבן הבית [ותיבת מלכי משמש לכאן ולכאן] ויתיצבו מלכי ארץ ורוזנים שהם המנהיגים של הרב הנ"ל נוסדו יחד על ה' ועל משיחו, כי מיד יועצים עצות על ה' בענין מאכלות אסורות להעביר שוחטים טובים ולהעמיד רעים לפי רצונו וכיוצא בזה לפי מה שראתה עיני ועל משיחו שהם הלומדים העוסקים בתורה ועבודה איך לגרשם מהעיר ולבטל מנין שלו יעשו כעובדא דאחז המלך שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות ואמר אם אין חכמה אין הקב"ה משרה שכינתו בישראל שנאמר חתום תורה בלימודי וכו' (ישעיה ח'),  ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו, ור"ל כי עצתם איך להשליך עבותות האהבה שבינם לבינו ית' ע"י שיש להם מקום מיוחד להתלמד ולהתפלל ולהסיר מוסרותימו שע"י תורה ומוסר כולם נכנעים לפניהם ולהסיר עול מעלינו זהו תוכן עצתם".

"והנה באלו יש ב' כתות כנ"ל שיש יראי השם לשם שמים וכנ"ל, ובזה אמר יושב בשמים ישחק ר"ל כי זה שהוא ברום המעלות בשמים שכבר נתקשר באהבה ית' גם עתה ישחק וישמח ולא יחוש כלל לעצתם, משא"כ אד' ילעג למו, כי כת ב' הנ"ל שהי' במדרגה תחתונה הנק' אד' כנודע שלא היה לשם שמים רק ליטול את השם שהוא מחסידי ארץ, וכעת שרואה שיועצים עליהם הרוזנים וכו' מיד הוא עצמו ילעג למו על היראים כדי שלא ימצא בו שום דבר מחסידים שלא ילכד בעצת רוזנים, וזה הוא השמירה של מעלה לבל יכנס פנימה כל מי שיהי' כי מי שאינו הגון אז ידבר אלימו באפו ובחרונו יבהלמו כדי שיהיו נרפים מהתורה והעבודה לכוונה הנ"ל, אבל ואני נסכתי מלכי על ציון  הר קדשי, ור"ל שדוד אמר על עצמו ואני שעמדתי בנסיון כל הבזיונות והשפלות וכעת אני נסכתי מלכי שאינו נצב ממלכי ארץ עפ"י השררה רק ואני נסכתי מלכי שהוא אלקי עולם ה' על ציון הלומדים המצויינים בהלכה שעיקר מלכותי ונסיכותי הוא על הלומדים העוסקים בתורת ה' ועבודתו כמ"ש חבר אני לכל אשר יראוך וכו' (תהלים קי"ט) ועל זה הוא סמוך לשון חיבור כמו ועליו מטה מנשה (במדבר ב') כי הם נטורי קרתא (פתיחתא דאיכ"ר א') וא"צ לומר שלא לגרשם מהעיר רק שהם עיקר ממשלתי. וגם על הר קדשי שהם ראשי קציני אלופי ישראל שהם נקראים הר והם גורמים קדושתו כמ"ש (דברים ב') ויהי כאשר תמו וידבר ה' אלי שאין קדושת שמו על נביאים כי אם בזכות ישראל ומה שהעמיד ית' אותי לנסיך ומלך הוא בזכות ישראל שהם נקראין קודש ישראל לה' ראשית תבואתו (ירמיה ב') וחס על כבודם שיהיה להם רועה נאמן לבל יגיס דעתו עליהן כמו שאמרו (יומא כ"ב ע"א) אין ממנין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלוין אחוריו", עכלה"ק הנוגע לענינינו.

רואים אנו ג"כ מדברי התולדות יעקב יוסף שהצדיקים ועובדי ה' יושבים בעניות ובדחקות משא"כ אותם שדורשים רק כבוד עצמם יושבים על מי מנוחות ולא חסר להם כלום וכנ"ל.

ולכן צריך באמת סייעתא דשמיא גדולה לזה, שתהי' הצדקה שנותן באופן ראוי והגון, שיתן לעני הגון ת"ח וירא שמים שאינו שייך לכת הערב רב רח"ל.

וזהו מרומז כאן בפסוק "כי יד על כס י-ה", פי' כדי שתהא המצוה שנותן צדקה ומעשר על כס י-ה ויהי' הכסא שלם, צריך האדם לדעת שהוא מלחמה לה', כי הס"מ מסמא את עיניו ואומר לו על העמלקים שהם צדיקים, ולהיפך על הצדיקים אומר לו שאינם צדיקים אמיתיים רק מהערב רב רח"ל, וזהו מדור דור שהמלחמה הזאת הוא מדור דור, שעל כן לא זכינו לגאולה השלימה  בדורות הקדמונים אע"פ שהיו צדיקים גדולים וקדושים, מ"מ עדיין לא זכינו לגאולה, והטעם בזה כי הצדקה אינה באופן הראוי, מחמת עצת היצה"ר שהוא עמלק, ויודע שבזה תלוי עיקר מפלתו כנ"ל.

ודבר זה מרומז בפסוק השקיפה ממעון קדשך מן השמים, וצ"ב למה לא אמר בלשון שהשי"ת יראה, "ראה" ממעון קדשך מן השמים. אך התירוץ על זה הוא שיש כמה אופנים של ראיה, ובחינת השקפה הוא ראיה חזקה, והכוונה בזה, אם כשנותן מעשר וצדקה ג"כ משקיף ומחפש ליתן לצדיק באמת, אז השי"ת נותן לו ג"כ מדה כנגד מדה.

ומתורץ קושייתינו מדוע יש כמה וכמה אנשים שנותנים מעשר וצדקה ואין רואים שיתעשרו, אך הטעם בזה כיון שאין המעשר והצדקה באופן הראוי כדת וכדין, וע"כ גם לא זכינו עדיין לגאולה אף שאמרו רז"ל גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, והרי בכל הדורות נתנו ישראל צדקה ומעשר, אך לזכות לזה שיהי' צדקה הגונה כראוי צריך זכות גדול, וע"כ עדיין לא נושענו.

ומבואר לפי"ז ג"כ מ"ש השקיפה ממעון קדשך מן השמים, דהשקפה היינו הבטה חזקה, והכוונה שהקב"ה משקיף ממעון קדשו מן השמים לראות אם נותנים צדקה ומעשר כראוי, שעי"ז מקיימים מחיית עמלק ושיהי' כסאו שלם.

ובזה יש לפרש הפסוק ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, פי' ושביה בצדקה שצדיקים האמיתיים כאילו שהם בשביה[2] אצל הרבנים ובעלי בתים ששייכים לערב רב כנ"ל, וע"כ סיים הכתוב בצדקה, שצריכים סייעתא דשמיא ליתן צדקה לצדיקים אמיתיים ולתלמידי חכמים ויראי שמים.

ויובן ביותר על פי מה ששמעתי מת"ח וחסיד אמיתי ששמע מהרבי מליובאוויטש זי"ע שצדקה צריכים ליתן לכל אחד, אבל סכומים גדולים צריכים ליתן ליחידי סגולה. ולפרש קצת דבריו הק' י"ל, כי הרודף צדקה הקב"ה ממציא לו מעות ובני אדם מהוגנים לזכות בהם כדי לקבל עליהם שכר, ועי"ז זוכה ג"כ לבנים בעלי צדקה וחסד.

ויש לומר עוד רמז בפסוק הנ"ל כי יד על כס י"ה מלחמה לה' בעמלק מדר דר, דתיבות "יד על" עולים מספר קי"ד, ויש בזה רמז לשם יב"ק (ר"ת י'עננו ב'יום ק'ראנו) עם ב' ידות, רמז ליד הנותן ויד המקבל, דע"י מצות צדקה מקשרים ומשלבים שמותיו הק' של הקב"ה[3]. ויש לומר עוד דתיבות כ"ס י"ה בגימטריא צ"ה, שהוא מספר ב' שמות הקדושים שיהיו לעתיד לבוא, אדנ"י יהי"ה (ככתוב ביום ההוא יהי"ה ה' אחד ושמו אחד), ולרמז כנ"ל דגדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, דע"י הצדקה גורמים שתהי' הגאולה וישולבו ב' שמות הק' אדנ"י יהי"ה.

ועפי"ז יש לפרש מ"ש בבעל הטורים על פסוק מלחמה לה' בעמלק מדר דר – מדר דר בגימטריא לימי משיח. ועיין רש"י שכתב כי יד וכו' נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו, וכשימחה שמו יהיה השם שלם והכסא שלם וכו'. והכוונה בזה לדרכינו, דע"י הצדקה שנותנים ביד גורמים בזה לקרב את הגאולה, וזהו שכתב בעה"ט מדר דר בגימטריא לימי משיח, דע"י כי יד על כס י"ה מקרבים את ימי ביאת משיח כנ"ל.

ובזה יש לפרש הפסוק בפ' ויקהל שתי ידות לקרש האחד משולבות אשה אל אחותה. פי' שבא הכתוב לרמז דשתי הידות, של הנותן ושל המקבל, צריכים להיות משולבות, ולא יהי' פירוד בין הדבקים ח"ו, ושניהם –  הנותן והמקבל – צריכים לכוון הכוונה של השם הוי' לקרש אותיות קשר, שיהיו מקושרים אחת אל אחת כנ"ל.

ואפ"ל עוד ברמז הכתוב, קרש אותיות קשר, רומז לקשר של תפילין של הקב"ה כמבואר בברכות (דף ז) עה"פ (שמות לג, כג) "וראית את אחורי" הראהו קשר של תפילין שבראש, ובתרגום יונתן (שם) כתב, הראהו קשר תפלה של יד, תפילין של ראש מכוון נגד מצוות התלויין במח, ותפילין של יד מכוון נגד מצוות התלויין בלב וביד כמו שאנו אומרים בלשם יחוד, ועיין תיקו"ז (תיקון כב, סה:), וע"י מצות תפילין התלוין ביד, שמרומז להנותן צדקה ביד, יבא ליזהר ג"כ בהמוח, פי' שיחשוב איך לקיים מצות צדקה שיקיים המצוה כתיקונה, בבחינת שתי ידות לקרש האחד, שיהי' קשר תפילין הראה לעניו תמונת ה' לנגד עיניו, שע"י מצות צדקה יגרום שיהא הכסא שלם כנ"ל.

וזהו מרומז ג"כ בפסוק הנ"ל ציון במשפט תפדה ושבי"ה בצדקה, שבי"ה אותיות שב י"ה, דע"י הצדקה זוכים לגאולה, ואז יהי' שב י"ה, שיחזור להיות י"ה במקום ו"ה שהוא עתה.

עוד אמרתי בביאור הפסוק שתי ידות לקרש האחד משולבות, דהנה קרש אותיות קשר כנ"ל, ובא לרמז כאן מה שארז"ל (סנהדרין דף כ"ו ע"א) קשר רשעים אינו מן המנין, והרמז בזה לענינינו, שהאדם צריך להזהר שלא תשלוט הס"א על ממונו, וזוכה לזה ע"י שנותן צדקה לעניים מהוגנים.

ויש לרמז עוד בתיבת שתי, שעולה מספר ר"ת של שבעה שמותיו של יצה"ר, מ'כשול, צ'פוני, ע'רל, א'בן, ט'מא, ר'ע, ש'ונא (סוכה דף נ"ב ע"א). והרמז בזה, דהיצר הרע רוצה לקשור את ידו של הנותן שלא יתן צדקה כי אם לעניים שאינם מהוגנים, ובא הרמז בז' שמותיו, כי היצה"ר מפתה להאדם כל פעם בתירוץ אחר, פעם אומר לו שהעני אינו כדאי ליתן לו, ופעם אומר לו שבאמת אינו עני אלא עשיר, ופעם אומר לו איך תתן לו כסף שמא למחר לא יהי' לך עוד, וכדומה בטענות שונות, וע"כ נקרא היצה"ר בשמות שונות, כי מאז ומתמיד בא בטענות שונות אל האדם שלא יתן צדקה, וזהו הרמז בשתי ידות, דע"י שהנותן משלב את ידו עם יד המקבל ונותן לו צדקה כפי הראוי, עי"ז ממילא מבטל את כח היצה"ר וכת דילי'.

ואפשר לומר עוד עפי"ד התולדות יעקב יוסף ועוד שהבאנו לעיל, די"ל דזהו הרמז בשמותיו של היצה"ר, שבאמת מסכים היצה"ר לפעמים שיתן צדקה, רק ברצונו שהאדם יתן צדקה למי שרמוז במכשול, היינו למנהיג כזה שהוא מכשיל את הרבים רח"ל, ולפעמים מסכים היצה"ר שיתן צדקה למי שהוא בבחינת צפוני, שרק מבחוץ נראה כאדם הגון אבל באמת זממו צפון בתוככי קירות לבבו, וזהו בחינת צפוני שנקרא יצה"ר (והוא רודף את הצדיקים האמיתים כנ"ל בתולדות יעקב יוסף, עיי"ש).

עוד רמז בשמו של היצה"ר הוא ערל, שמפתהו ליתן לצדקה לערל כזה שהוא ערל ומטומטם בעצמו וגם מטמטם לבבות בני ישראל להטותם מדרך הישר ח"ו, ונקרא ג"כ טמא, דע"י שרודף הצדיקים האמיתיים מרבה טומאה בישראל רח"ל. ונקרא ג"כ רע, שהוא רע בעיני ה'. כן נקרא היצה"ר שונא ע"ש שהוא מרבה שנאה בישראל, דע"י שרודפים הצדיקים הרי הם שנואים בעיני העם, וגם שעי"ז שונא אותם הקב"ה, וע"כ נקרא היצה"ר בשם שונא .

ומובא בספר מקדש מעט (פרק ב', ובעוד ספרים) שכל מצוה שאין לה עוסקים היא בבחינת מת מצוה, וע"י שנזהר בזמן הזה בבחינת מת מצוה הלזו, מקבל שכר ביותר כנגד כל העולם כולו. והרי הצדקה הוא כעת בבחינה זו, שבני אדם מחפשים תירוצים שונים מדוע אין ליתן לעניים הגונים ת"ח ויראי שמים, ומביאים ראי' לזה ממה שהרשעים מלאים כסף וזהב, ורק כאשר צריכים ליתן להצלת ילדי ישראל שלא ירדו לטמיון ח"ו, אז קשה מאוד להשיג כסף לצורך זה, וכל זה מחמת גודל העיכוב שבא מהיצה"ר על זה, כי אינו רוצה בשום אופן שיתנו צדקה הגונה במקום הראוי.

ולפי הנ"ל שכתבנו דגדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, יש לומר בדרך רמז דמשי"ח ר"ת מ'חצית ש'קל י'דו ח'ייבת, רומז שמצוה זו  (שהוא בגדר צדקה, והוא אופן הראשון של צדקה שצוה הקב"ה לישראל ליתן לנדבת המשכן) שהוא רמז לצדקה בכלליותה, תקרב ביאת המשיח במהרה בימינו.

ועפ"י הנ"ל דמחיית עמלק תלוי' בצדקה, ושעיקר רצונו של היצה"ר הוא שלא יהיו מתמכין דאורייתא באופן ראוי והגון, לצדקה כשרה ואמיתית, יש לפרש קצת מה שכתב בספה"ק מדרש תלפיות (ענף גיד הנשה, בשם ספר מנחה בלולה פרשת בשלח) וז"ל: "במדרש הנעלם את לרבות תשעה באב, רצונו כי בזה הפסוק (על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה) נרמזו ארבע הצומות, ג' – ג' בתשרי, י' – עשרה בטבת, גי"ד במספר י"ז – הוא י"ז בתמוז, א"ת לרבות תשעה באב, ואותיות הנש"ה – השנ"ה כי באלו ימים בשנה לא יאכלו בני ישראל, גם א"ת גי"ד הנשמה בגימטריא ט' באב".

ומוסיף על זה במדרש תלפיות וז"ל: "א"ה שס"ה גידים שבאדם כנגד ימות השנה, כל אבר כנגד יום אחד, וגיד הנשה כנגד יום ט' באב, וכיון דסמא"ל שולט ביום ט' באב לכן יוכל סמא"ל שהוא השר שבא להלחם בו כדרז"ל לשלוט באבר זה שהוא חלקו, ולכן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה על שנגע בו סמא"ל הטמא" עכלה"ק.

ונראה להסביר קצת הדבר מדוע התאמץ הס"מ דוקא על מצות גיד הנשה, להלחם ביעקב בגיד הנשה דוקא, ויתבאר לדרכינו דהנה ידוע מזוה"ק דגיד הנשה רומז לתמכין דאורייתא, דהס"מ שרו של עשו רצה שלא יהיו תמכין דאורייתא בישראל, אלא שתלמידי חכמים יצטרכו לדאוג בעצמם לצרכי פרנסתם ועי"ז יתבטלו מלימודם ח"ו.

היוצא לנו מזה דמצות גיד הנשה רומזת ג"כ למצות צדקה, שעיקר רצונו של הס"מ היתה שלא יהיו תמכין דאורייתא בישראל.

ועיין בספה"ק אוצר החיים להגה"ק מקאמארנא זצ"ל (פרשת וישלח) במצות גיד הנשה וז"ל: "וכן יש בזה רמז להיות מתמכי אורייתא ומסעדיה, ובזה יכניע כח הס"מ, עיין בזוהר ותסמר שערות ראשך האיך שתתעורר נפשך להיות מתמכי אורייתא כו' ולנו בושת הפנים. כי באמת כל הגזירות רעות באין מחטא זה וכל תקיפו דמלכא חייבא וכל אורך הגלות הכל עבור חטא זה, וכל הירא וחרד לנפשו לעשות מחלצות לנפשו יהיה עיקר ענינו בזה. ויצר מתקיף מאוד את לבו ועושה כל התפעלות למנוע דרך זה ומצוה זאת ונותן בלבו לשנוא החכמים, ותזהר מיום דינא רבה אשר תפול ולא תוכל לקום כלל וכלל, ולא תחיה בתחיית המתים", עכלה"ק.

ועפ"י הנ"ל דמצות גיד הנשה רומז ג"כ למצות צדקה – תמכין דאורייתא, יובן הרמז שהביא המדרש תלפיות את גיד הנשה א"ת לרבות תשעה באב, דע"י הצדקה (שנרמז בגיד הנשה) מבטלים כל הס"מ ועמלק, ומקרבים הגאולה, וזהו הרמז לרבות תשעה באב, דכשיבוא משיח צדקינו בב"א יהא גם יום תשעה באב לששון ולשמחה, וכל זה ע"י שידעו ישראל תכלית מצות גיד הנשה שהוא מה שהס"מ רצה שיתבטלו התמכין דאורייתא מישראל ח"ו, כי עיקר מפלתו תלוי בזה כנ"ל.

ועיין מש"כ עוד באוצר החיים (פרשת עקב, מצוה תל"ה) וזה לשונו: "מצות עשה להתדבק בחכמים ותלמידיהם שנאמר ובו תדבק, ומדיני המצוה לילך אל תלמידי חכמים וצדיקים ללמוד מעשיהם ולשמוע תורה ומוסר מפיהם ולילך אל סעודת מצות לתלמיד חכם וצדיק ולשמוע ממנו דברי אלקים חיים ויהנהו מנכסיו מאכל ומשקה כפי כחו לתלמידי חכמים ולצדיקים שנפשטין מזה העולם ופשוטי המצוה לדבק עצמו בכל רגע בהשם יתברך ובאהבתו. משורשי המצוה נודע מדברי הזוהר מגודל מעלת תמכי התורה, שבוודאי איש עשיר שאין בו תורה ולא תומך התורה אין לו תקומה בתחיית המתים ולא בעולם הבא ואין יוצא במה ששולח לו פעם אחד בשנה אלא כל אחד צריך להחזיק תלמיד חכם ויאכיל אותו בכבוד ויתן לו כל צרכו וצרכי בני ביתו בריוח ובפנים יפות כיששכר וזבולון, ואז יהיה עמו ולחלקו, וכן אף עם הארץ עני צריך לדבק עצמו לתלמיד חכם לשמשו ולאהבה אותו ובזה יעלה אותו לעולם ועד" עכלה"ק.

ועל דרך זה אפשר להבין ג"כ מ"ש בספר שלחן ערוך של האריז"ל (בהלכות קריאה בחכמת הקבלה סעיף ט') וזה לשונו: "כל מי שאינו עוזר בממונו לבעלי תורה יהיה בזמן התחיה כמו נפל ועליו נאמר וארץ רפאים תפיל (ישעיה כ"ו, י"ט) למי שנתקיים בו כי רבים חללים הפילה" (משלי ט') עכ"ל.

והכוונה בזה דכיון שלא עזר בממונו לבעלי תורה האמיתיים, א"כ הרי לא עשה כלום עבור קירוב הגאולה, וא"כ באיזה זכות יוכל לחיות בזמן התחיה, ע"כ יהיה כמו נפל ח"ו, משא"כ אם הוא עוזר ופושט ידו לבעלי תורה ומצוות, יזכה לחיות בעת הגאולה בב"א.

הנה ביומין דאדר ימי השמחה ידוע מסה"ק שמה שהצדיקים יכולים לפעול מהשי"ת בר"ה ויוהכ"פ יכול כל יהודי לפעול בפורים, כפי' הצה"ק מבארדיטשוב זי"ע שכל הפושט יד נותנים לו, הכוונה הוא שכל יהודי שפושט ידו לשמים בבקשה נותנים לו כל משאלות לבו.

על כן הנני לברך את כל אנ"ש שבימי רצון אלו יזכו להפקד בדבר ישועה ורחמים בכל משאלות לבו לטובה ולברכה לחיים ארוכים וברוכים מתוקים ומתוקנים, מתוך שמחה ונחת והרחבת הדעת בב"א. עכ"ל.