פ
ניני הזוהר- פרשת משפטים- הרב אריה לייב אשלג שליט"א
להורדת פניני הזוהר- פרשת משפטים: פניני זוהר לפרשת משפטים
גלגולי הנשמות שבפרשת משפטים (משפטים, סולם אות א-ג)
"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (משפטים, שמות כ"א א'). פתח ר' שמעון ואמר, "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", תרגום, ואלין דיניא דתסדר קדמיהון. אלין אינון סדורין דגלגולא, דינין דנשמתין, דאתדנו כל חד וחד לקבל עונשיה. (ב): חברייא, עידן הכא, לגלאה כמה רזין טמירין דגלגולא. "כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד". כד נשמתא אתחייבת בגלגולא, אם הוא מסטרא דההוא עבד מטטרון, דאיהו כליל שית סטרין, כתיב ביה שש שנים יעבד, גלגולין דילה לא מתחייבא אלא שית שנין, עד דאשלימת שש דרגין, מההוא אתר דאתנטילת. (ג): אבל אם נשמתא היא מסטרא דשכינתא, דאיהי שביעית, ודאי מה כתיב, ובשביעית יצא לחפשי חנם, דצדיק, ודאי לית ביה מלאכה, כיון דלית ביה מלאכה, לית ביה שעבוד. ונשמתא דאהי מתמן, אתמר בה ובשביעית יצא לחפשי חנם, לית בה שעבודא.
הסולם
פתח ר' שמעון ואמר, "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", התרגום, ואלין דיניא דתסדר קדמיהון. אלו הם סדרים של גלגול, כי משפטים פירושו דינים, דהיינו דינים של נשמות החוזרות ומתגלגלות לעוה"ז הנדונות כל אחת ואחת לפי עונשה. (ב): אמר להם רבי שמעון, חברים, כאן הזמן לגלות כמה סודות נסתרים של גלגול, כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד, היינו, כשהנשמה מתחייבת בגלגול, או מחמת עונות, או שלא השלימה בחייה התורה ומצות. מחייבים אותה לחזור לעולם הזה ולהתלבש בגוף, דהיינו לחזור ולהולד ולהשלים המוטל עליה בשבעים שנות חיים בעולם הזה. אם היא מצד המלאך מטטרון שבעולם הבריאה, הכלול שש מדרגות חג"ת נה"י, כתוב בו שש שנים יעבד, אינה מתחייבת בגלגולים אלא עד שמשלמת לתקן שש מדרגות, חג"ת נה"י, מאותו המקום שנלקחה משם, דהיינו מטטרון. (ג): אבל אם הנשמה היא מצד השכינה, שהיא שביעית, דהיינו מלכות דאצילות, השביעית לחג"ת נה"י דאצילות, ודאי מה כתוב בה, ובשביעית יצא לחפשי חנם, כי צדיק שזכה לנשמה ממלכות דאצילות, אין בו מלאכה, שהוא בחינת שבת, שאין מלאכה, דהיינו בירורי מוחין, נוהג בו, וכיון שאין בו מלאכה אין בו שעבוד. והנשמה שהיא משם, נאמר בה ובשביעית יצא לחפשי חנם, אין בה שעבוד. (משפטים, סולם אות א-ג)
[גלגול נשמות: כלומר, הזוהר כאן מגלה את סוד הפסוקים הנאמרים במכירת עבד עברי ואמה עבריה, ועבודת שש שנים וכו', שהוא סוד גלגולי הנשמות בעולם הזה, לצורך עבודת התיקון הנדרשת מהם, לזמן המוקצב להן לשם כך. ידויק לשון רבי שמעון בזוהר כאן, שמזכיר את חוב הנשמה בגלגול. שמתוך הבנת מה היא החובה המוטלת על כל נשמה, יובן גם מה היא שארית החוב שעליה להשלימו בגלגול. כלומר, שטרם ביאור סוד הגלגול יש להבין את שאלת מהו תפקידנו, שהיא שאלה ב' שבתחי' הקדמת הסולם לספר הזוהר. שהתשובה לשאלה זו נחלקת לד' חלקים כמבואר שם (סעיפים, כ"ט, מ"ג, נ"ה, ס"ז).
מהאדמו"ר הרש"ב זצ"ל: ראוי להזכיר בזה את ששמענו כו"כ פעמים מזקני האדמו"ר הרש"ב זצ"ל (בן בעל הסולם זיע"א), שאדם העובד את ה' בכובד ראש ובקביעות יכול להספיק לתקן כמה וכמה גלגולים בימי חייו, עכת"ד. היינו שאין להסתפק במועט ולהישאר במדרגה מסויימת, אלא לקיים בפשיטות את הנאמר בברכת אלוקי נשמה "כל זמן שהנשמה בקרבי" וכו', וללכת מחיל אל חיל.
חוב הנשמה: עוד יש להתבונן בדברי הזוהר כאן על חוב הנשמה, שמשווה חוב זה לחוב המובן באדם גשמי שגנב ונמכר בגניבתו. שמלמדנו בזה, שכפי המובן בפשט הפסוקים, כן יש להבין את החוב של הנהנה מעולם הזה מבלי רשות בעליו. כעין הנאמר בגמ' מסכת ברכות (דף ל"ה ע"ב): כל הנהנה מעולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל אביו ואמו. אין אביו אלא הקב"ה שנאמר "הלא הוא אביך קונך" ואין אמו אלא כנסת ישראל שנאמר "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" וכו', עכ"ל הגמ'. היינו, שבלא הכרת ה' נוצר חוב שאין דרך לשלמו אלא על ידי גלגולים רבים העוברים על האדם עד שיכיר בה', וידע מה ה' שואל ממנו. כנאמר בפסוקים (עקב, דברים י' י"ב-י"ד): "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה', ללכת בדרכיו, ולאהבה אותו, ולעבדו בכל לבבך ובכל נפשך, לשמור את מצות ה' ואת חוקותיו וגו', הן לה' השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה".
בכל זה יובן, הבדל סבות הגלגול מנשמה לנשמה. שהוא כפי שיעור החוב והתשלום שנעשה בכל פעם, עד שיושלם החוב כולו.
תלמידי החכמים בבחינת שבת: עוד יובנו במקצת על פי הנ"ל, גם דברי הזוהר כאן על נשמת הצדיק שבבחינת שבת, שאין בה מלאכה ועבודת בירורי המוחין וכו', כנ"ל. שיש להבינם שאין לנשמה זו חוב מוקדם בסבת גלגול קודם. אלא, שעיקר ביאתה שוב [או מחדש] לעולם הזה הוא, לצורך הארת שאר הנשמות שבעולם, כהארת יום השבת שהוא מעין עולם הבא המאיר לכל ששת ימי המעשה. [כהארת נשמת רשב"י לכל העולם, וכהארת נשמת האר"י ז"ל וככל נשמות הצדיקים]. אמנם, ודאי ופשוט הוא שעל נשמה זו להיזהר מלעשות חוב חדש, אם ח"ו ישכח את חיוב הכרת ה' בכל ענייני העולם וכיו"ב, שאז החוב עלול להיות חמור יותר כחילול שבת ח"ו. כעין דברי הזוהר והסולם כאן (משפטים ג'), שנשמת הצדיק היא בבחינת יום השבת שאין בו מלאכה, איתא גם בזוהר פרשת צו (סולם אות ס"א-ס"ב), וזה לשונו: כי התלמיד חכם הוא, כיום השבת [בגין, דת״ח כיום שבת] וכו', ונפש של תלמיד חכם נקראת שבת המלכה [ונפש דת״ח אתקריאת שבת מלכתא], שהיא נפש היתירה של שבת וכו', עכ"ל.
מדרגת הנשמה בדצח"מ הרוחני: עוד יש להתבונן בחוב הנשמה מצד מהות תפקידה, על פי מדרגתה בדצח"מ הרוחני כמבואר בהרחבה בהקדמת הסולם לספר הזוהר (סעיף מ"ב). כלומר, שבהיות שנשמת האדם נעה בכל המדרגות הקבועות שהם העולמות והספירות כפי הלבשתה אותם, יובן חובתה להשלים את תפקידה. ובהיות שהאדם הוא מרכז הבריאה [כמבואר בהרחבה בפניני זוהר פרשת ויגש, ד"ה האדם מרכז הבריאה], כמבואר בהקדמת הסולם לספר הזוהר (סעיף י"ח), יובן חובת השלמת התיקון המוטלת עליו, כיון שתיקון האדם משלים ומתקן בהכרח גם את כל התלויים בו וטפלים אליו.
שורש הזמן: עוד יש להתבונן בדברי הזוהר והסולם כאן, שמפרש את הפסוק "שש שנים יעבוד", שהם כנגד הספירות חג"ת נה"י. שביאור הדבר הוא בהבנת שורש הזמן הגשמי בספירות העליונות המשפיעות הן על שנות העולם והן על שנות חיי כל אדם. שנות עולם: כדאיתא בזוהר האזינו (סולם אות רל"ד), על הפסוק "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור". מי הם ימות עולם. הם ששת ימים שעשה בהם הקב"ה את העולם שהם שש הספי' חג"ת נה"י. שנות חיי כל אדם: כדאיתא בזוהר בראשית א' (סולם אות תע"ז), בביאור הפס' (בראשית ו', ג'), "ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר, והיו ימיו מאה ועשרים שנה". סולם: לפני המבול היו רוחות החיים נמשכים מהבינה. ולפי שספירותיה בסוד מאות, חיו אז בני האדם מאות שנים. עד שעלתה רעתם וכו', ואין עתה נשמות אלא מז"א שספירותיו בסוד עשרות. ע"כ ימי שני חיינו רק ע' שנה כנגד ז"ס תחתונות דז"א וכו'. עכ"ל. חסידות: בספה"ק נועם אלימלך סוף פר' אמור (ד"ה בחמשה עשר יום), כתב וז"ל: שבעת ימים מצות תאכלו. פירוש, ע"י זה יתקן כל שבעים שנה של האדם המרומזים בז' ימים וכו', עכ"ל. בכל זה יובן משך זמן הגלגול הנגזר על כל נשמה, דהיינו מספר השנים המוקצב לשם התיקון, על פי שורש הזמן בספירות חג"ת נה"י.
אגב אורחא: גלגול שבועה: עוד נראה לבאר ע"פ הנ"ל בחוב הנשמה, את ענין שבועת הנשמה שמשביעין אותה מטרם ירידתה לעולם תהי' צדיק ואל תהי רשע כדאיתא בגמ' מסכת נדה (דף ל' ע"ב), וכן לסמוך לזה את ענין גלגול שבועה, שעל שבועה אחת מגלגלין את כל התביעות כדאיתא בגמ' מסכת קידושין (דף כ"ז סוף ע"ב, ותחי' כ"ח ע"א), שענין גלגול שבועה נלמד משבועת סוטה, וממנו לומדים בק"ו גם לדיני ממונות. וזה לשון שבועת הסוטה (בגמ' שם): ואמרה האשה אמן אמן ותנן על מה היא אומרת אמן אמן. אמן על האלה אמן על השבועה אמן אם מאיש זה אמן אם מאיש אחר אמן שלא סטיתי ארוסה ונשואה ושומרת יבם וכו', עכ"ל. שיש מקום להבין בשבועה זו גם את שבועת הנשמה, שאינה סוטה מדרך ה' ודרך התורה. שגלגול השבועה, הוא גלגול כל חוב הנשמה ובסבתו היא שבה להתגלגל בעולם. ביאור שבועת הנשמה, נמצא בהקדמה לתע"ס (סעיפים ע"ח-ע"ט, פ"ו, פ"ח)
ביאורי תפילה: עוד יובן בענין חוב הנשמה הנ"ל, נוסח התפילה אחר נשמת כל חי תברך וכו', שכן חובת כל היצורים להודות וכו'. שהוא כנוסח הנאמר בהגדה של פסח, וכדברי המשנה מסכת פסחים (פ"י מ"ה, גמ' דף קט"ז ע"ב), לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל לשבח, לפאר לרומם להדר, לברך לעלה ולקלס. כלומר, שאנו חייבים להודות ולהכיר בטובת ה' בכל הבריאה שהכין לאדם. שז' לשונות ההודאה הנז' [להודות להלל וכו'], הם כנגד ז' רקיעים עליונים, כמבואר בתוס' ד"ה לפיכך, שבגמ' שם. [ובהגהת מרדכי, הוסיף, שלשון ולקלס הוא כנגד רקיע השמיני]. שחיוב ההודאה גם במדרגות אלו, רומז על חובת ההתעלות וההזדככות המוטלת על כל אדם. רמז נוסף לחיוב ההודאה בקומת ז' הרקיעים, דהיינו לשיעור השגת הנשמה המחויב לאדם הוא, במספר ז' הכריכות שבחוטי הציצית. כדאיתא בגמ' מסכת מנחות (דף ל"ט ע"א), תאנא, הפוחת לא יפחות מז' שכנגד ז' רקיעים וכו', עכ"ל.
מראה מקום בזוהר: יעוין בזוהר אחרי מות (סולם אות צ"ו), שמבאר כיצד נמצאות הנשמות למעלה ובבחינת הנצחיות שלמעלה מהזמן [שהיה הווה ויהיה משמשים שם בבת אחת], מטרם שבאו לעוה"ז תחת הזמן וכו'. ומבאר שם את ההפרש בין רצון הנשמה העתידה להיות ברשע, שהיא דוחקת את השעה לבא להתלבש בגוף המזוהם, לעומת הנשמה העתידה להיות בצדיק, שאינה רוצה לבא ולירד.]
שאר כסות ועונת הנשמה, לא יגרע (תיקו"ז תיקון ו' מעה"ס ל"ו)
"ואם שלוש אלה לא יעשה לה ויצאה חינם" (משפטים, שמות כ"א י"א). תיקו"ז: ועוד, אינון שאלין מזונא וכסויא וכו', דאתמר בה, "שארה כסותה ועונתה לא יגרע", ולא אית מאן דשאיל מזונא דאיהו תורה, שארה דשכינתא, ואיהי אימא עלאה, דאתמר בה ואל תטוש תורת אמך, כסותה: דא כסויא דציצית, ועטיפו דיליה, ותפילין דיד, דאתמר בה "תפלה לעני כי יעטוף". ועונתה: דא ק"ש בעונתה. דאם שלש אלה לא יעשה לה לשכינתא, ויצאה חנם אין כסף, לית ליה כסופא מן שכינתא, חצוף איהו, ועוד אין כסף: לא יהא ליה כסופא לעלמא דאתי.
מעלות הסולם
ועוד הם שואלים ומבקשים מזונותם וכסותם וכו', שנאמר בה "שארה כסותה ועונתה לא יגרע". ואין מי שישאל מזונות רוחני. שארה: זו התורה שהיא מזון השכינה, והיא אם העליונה בינה שנאמר בה "ואל תטוש תורת אמך". כסותה: זו הכסוי של הציצית ועטיפתו בטלית מצויצת ומברך להתעטף בציצית, ותפילין של יד שהם המוחין של המלכות בסוד יד כהה, שנאמר בה תפלה לעני כי יעטוף. {עי' זוהר ב"א סולם קפ"ט, ומתעטף לה בעטופא דמצוה דציצית כעני, ויהא בתפילין כאביון}. ועונתה: זה קריאת שמע בעונתה כי בק"ש נעשה זווג או"א בסוד עונתה כי מזווגם ממשיכים מוחין לזו"ן שיוכלו להזדווג בתפילה שמו"ע בשים שלום. "ואם שלש אלה לא יעשה לה", לשכינה שהיא מלכות, "ויצאה חנם אין כסף". אין לו בושת פנים מן השכינה חצוף הוא, ועוד יש לפרש "אין כסף", מלשון כיסוף והשתוקקות, שלא יהיה לו השתוקקות לעולם הבא, {כדאיתא בזוהר משפטים סולם אות ע"ב.} (תיקו"ז תי' ו', מעה"ס ל"ו, דפו"י כ"ב ע"א וע"ב).
[תורה טלית ותפילין וק"ש: יש להתבונן בדברי התיקו"ז, שמבאר את חיוב שאר כסות ועונה, בדרך סוד. שהם: לימוד תורה, טלית ותפילין, וקריאת שמע, שהיא קבלת עול מלכות שמים. שאין לאדם לגרוע מהן, כדברי הפסוק "שארה כסותה ועונתה לא יגרע". כלומר, שכפי הבנת כל אדם את חובותיו הגשמיים לגופו, שהוא בחינת הנוקבא שבו, וכן את חובותיו לאשתו, שהיא נוקבא שמחוץ לגופו. כן יש לו להבין את חובתו לנשמתו הרוחנית, שהיא חלק מהשכינה הקדושה הנקראת נוק' וכנסת ישראל, על שם כללותה את כל נשמות ישראל.
לא יגרע: עוד יש להתבונן בצווי של לא יגרע, דהיינו מדרגת הקביעות. כלומר חובת הקביעות בעבודת ה' בכל אלו ג' החובות הנ"ל. כמבואר בהרחבה בפניני זוהר פרשת וישב, ד"ה קביעות יום יום. וכמבואר בהקדמת הסולם לספר הזוהר (סעיף נ"א), שהתשובה והטהרה אינה מקובלת זולת כשתהיה בקביעות מוחלטת, שלא ישוב לכסלו עוד.
אין כסף: יש להתבונן בב' פירושי התיקו"ז למלים "אין כסף". א', החציפות, שהיא עצם הגאוה כלפי שמיים באי קיום מצוות הבורא. שחציפות ועזות פנים זו, מסבבת חציפות בכל אורחות החיים. ב', העדר כל כיסופין לעולם הבא. שכפי מה שהאדם נמשך אחריו בעולם הזה, כן הוא נמשך ומשתוקק אחריו גם בעולם העליון.]