ספר זוהר שיר השירים- זוהר תורה חלק ז'

[א] נראה לי, דקשיא ליה, שבודאי אין לומר שעל מוסב על מקום המשכב, שהרי לא יתכן לבקש ולחפש דבר גדול על מקום המשכב שאינו תופס מקום גדול, רק יתכן לחפש שם מחט או טבעת וכדומה, ואם כן נראה יותר המכוון שמוסב על זמן השכיבה, ולכך מקשה דלפי זה מוטב היה לו לומר במשכבי, ותהיה משמעותו בהגיע עת משכבי אז בקשתי אותו, ועל זה מתרץ שהמכוון הוא על דבר משכבי בלילות היינו זמן הגליות שהגלות נחשב כלילה.

[ב] משיח בן דוד ומשיח בן יוסף.

[ג] היינו ספירת היסוד.

[ד] כי שחור אדום הוא אלא שלקה, והיינו דין, אבל ירוק הוא רחמים.

[ה] פירוש שמך היינו השם אדנ"י, בך היינו השם הוי"ה, לפעמים שמך בך כזה יאהדונה"י, ולפעמים בך בשמך כזה אידהנוי"ה, וכן אמ"ן בגימטריא ב' שמות האלה.

[ו] נראה דכל זה אחר המשפט של נתינת דין וחשבון לפני בית דין שלמעלה, וענין הפנקס הוא ספר קטן כתב תעודה שיתנוהו ללכת לגן עדן, ואפשר שבו נסמן שורש נשמתו להיכן היא שייכת, ואף לאחר המשפט יכול להיות לפעמים עכוב מלכנוס לגן העדן, כי הרבה משפטים יש ככתוב כי גבוה מעל גבוה שומר.

[ז] פירוש בדבור ברצון ובמחשבה, לקשר יחודא תתאה ביחודא עלאה והכל באור א"ס ב"ה.

[ח] בסוד השנים עשר בקר שתחת המלכות.

[ט] שבעה היינו ז' הספירות שלח, וארבעה היינו ד' רגלי המרכבה.

[י] פירוש מ"י בגימטריא נ' רמז על חמשים שערי בינה, וזא"ת היינו מלכות.

[יא] פירוש על ידי קבלת התורה במדבר סיני.

[יב] היינו דיבורי תורה ותפלה.

[יג] פירוש שעל ידי תורה ותפלה נתעלית המלכות עם התפארת להתכלל בהבינה, ואח"כ יורדת מלאה שפע להשפיע על ראשי עם הקדוש.

[יד] פירוש להזדווג עם התפארת.

[טו] פירוש מן ז' הספירות עד המלכות.

[טז] פירוש שעל ידי קריאת שמע בכונה נשפע הארה למלכות מן ג' ספירות הראשונות.

[יז] פירוש מדת המלכות נקראת כסא הכבוד למדת התפארת.

[יח] לילה רמז על מדת הדין.

[יט] שאין יבבה ויללה אלא מחמת עונש הדין.

[כ] היינו מדת הגבורה.

[כא] מדת המלכות היא הדרך להשיג על ידה מדת התפארת שנקרא עץ החיים עם כל שאר הספירות, ולפיכך נקראת שערי צדק.

[כב] זה המלאך מטט'.

[כג] היינו העולם של מדת המלכות.

[כד] היינו העולם של הבינה.

[כה] פירוש שכל השפע הבא למכלות מקורה הוא לראשונה בהיכל העליון שהוא הבינה.

[כו] היינו הארת החכמה.

[כז] שאין להפתח למטה.

[כח] כידוע בסוד קן צפור, ואז ניתוסף בה האות מ' שיש לה פתח למטה להשפיע להספירות שמתחתיה שנקראין בנים והבינה נקראת אפרסמון.

[כט] פירוש שהאפריון הוא כמו האפרסמון, היינו שהמלכות אמא תתאה היא כגוונא דבינה אמא עלאה, אלא שבמקום ב' האותיות ס' מ' בהאפרסמון יש להמלכות אות יו"ד ונקראת אפריון, שאות יו"ד רמז על ספירת היסוד שנסתר בתוכה להשפיע בה השפע הבא מן האפרסמון על ידי התפארת, וזהו שאמר כגוונא דלעילא, כי כמו בהבינה נסתרת האות יו"ד שהיא אור החכמה הנקרא אבא, כן בהמלכות נסתר היסוד שנקרא וא"ו זעירא וגם אות יו"ד,  והיסוד הוא מוכן לקבל השפע מן עשר ספירות שכל ספירה נכללת מעשר, והיינו מאה ברכות, להשפיע בהמלכות.

[ל] היינו תפארת ויסוד.

[לא] היינו מלכות.

[לב] פירוש כי מן הספירות של עולם התהו נבנו הספירות של עולם התיקון.

[לג] כאן מדבר בסוד מעשה בראשית איך שפעלה הבינה על ידי שיתא יומין עלאין שהן שש הספירות מן חסד עד מלכות לברוא כל מה שנברא בששת ימי המעשה, והכל יצא לפועל על ידי האפריון מדת המלכות, וזה אור הראשון שמצד הימין היינו אור ספירת החסד.

[לד] היינו אש ספירת הגבורה.

[לה] זו ספירת התפארת הכלול מחסד וגבורה.

[לו] פירוש שעל ידי ספירת נצח נעשה שהשמש ישלח קרני אורו להאיר לארץ שנקראת אפריון, אבל לא עשה עוד זה האור פעולה להוציא דבר מן הארץ עד יום החמישי שנצטרף עמו ספירת ההוד.

[לז] פירוש שעל ידי הצטרפות ספירת ההוד עם ספירת נצח שנקראין תרין סמכי קשוט נעשה הפעולה של תוצאות הארץ.

[לח] פירוש שספירת היסוד הוא תיקון של כל הספירות, כי הוא המעביר השפע של כל הספירות למדת המלכות שנקראת שבת מלכתא.

[לט] ענין זה הסוד שמתחלה אמר שהשבת נקרא כ"ל, וידוע שהשבת היא מדת המלכות שנקראת כלה, אח"כ אמר שיש כ"ל המעורר להכלה, וענינו הוא שספירת היסוד נקרא כ"ל שהיא בגימטריא חמשים כיון שהוא מקבל שפע מן החמשים שערי בינה שנשפע בו באמצעות הספירות שבין בינה והיסוד, וזה היסוד הוא המעורר את השבת להשפיע בה שפע הבינה, ובעבור זה גם השבת נקראת כ"ל, ובתוספת אות ה' של שורשה נקראת כלה, והרוצה להבין זה יעיין בהרמב"ן על התורה על הפסוק וה' ברך את אברהם בכל.

[מ] פירוש כי הבינה הגם שהיא מלאה רחמים מ"מ גבורות מתערין ממנה הנשפעין עם שפע החסדים, ונצרכות הגבורות לשמירת השפע,כמו למשל במלכותא דארעא שכאשר אוצר המלך נוסע הולך עמו חיל הצבא בחרבות שלופות לשמירה, וענין זה עמוק מאוד.

[מא] פירוש שיעקב דהיינו תפארת רוכב על הכסא דהיינו מדת המלכות.

[מב] פירוש להודיע כי שמו דהיינו מדת מלכותו היא כבוד נאצל מעצמיות אור אין סוף ברוך הוא, וכתר עליון איהו כתר מלכות, סוף מעשה במחשבה תחלה.

הצדיקים והתינוקות נותנים לשכינה כח בגלות

הגידה לי שאהבה נפשי וגו'. אמר רבי אבא בוא וראה מקראות האלו כנסת ישראל אמרתן למלך הקדוש, הגידה לי שאהבה נפשי, ככתוב את שאהבה נפשי ראיתם, ועל המלך הקדוש זאת נאמר, אתה שאהבה נפשי איכה תרעה, בספרו של רב המנונא סבא נמצא, כל זמן שכנסת ישראל נמצאת עם הקדוש ברוך הוא, כביכול הקדוש ברוך הוא בשלימות, והוא רועה ברצון לו לעצמו מאותה יניקת החלב של האם העליונה, ומאותה היניקה שהוא יונק הוא משקה לכל שאר האחרים ומניקם, ולמדנו שא"ר שמעון כל זמן שכנסת ישראל נמצאת עם הקדוש ברוך הוא, אז הקדוש ברוך הוא בשלמות ובשמחה, הברכות בו שריות ויוצאות ממנו לכל שאר האחרים, וכל זמן שכנסת ישראל אינה נמצאת עם הקדוש ברוך הוא, כביכול הברכות נמנעות ממנו ומכל שאר האחרים, וסוד הדבר בכל מקום שלא נמצא זכר ונקבה אין הברכות שריות עליו, ועל זה הקדוש ברוך הוא גועה ובוכה, כמו שכתוב (ירמי' כה) שאג ישאג על נוהו, ומה אומר, אוי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי וכו', ובשעה שכנסת ישראל יצאה בגלות אמרה לפניו, הגידה לי שאהבה נפשי, אתה אהוב נפשי, אתה שכל אהבת נפשי בך, איכה תרעה, איך תכלכל עצמך מעומק הנחל שאינו פוסק[1] איך תפרנס עצמך מהארת עדן העליון[2] איכה תרביץ בצהרים, איך תפרנס לכל אותן אחרים הנשפעים ממך תמיד, ואני הייתי ניזונת ממך בכל יום ויונקת, והריקותי שפע לכל אותן התחתונים, וישראל נתפרנסו ממני, ועתה שלמה אהיה כעוטיה, איך אהיה מעוטפת בלי ברכות כאשר יצטרכו לאותן הברכות ולא תהיינה בידי, על עדרי חביריך, איך אשכנה עליהם ולא אהיה מפרנס ומכלכל להם, עדרי חבריך, אלה הם ישראל שהם בני האבות, שהם המרכבה הקדושה למעלה, אמר לה הקדוש ברוך הוא, עזבי את מלדאג במה שנוגע לי, שהרי מה שנוגע לי הוא דבר נעלם מלהבין, אבל אם לא תדעי לך, במה שנוגע לעצמך הרי לך עצה, היפה בנשים, ככתוב הנך יפה רעיתי, צאי לך בעקבי הצאן, אלה הם הצדיקים שהם נידושים בעקבים, ובעבורם אתן לך כח להתקיים, ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים, אלה הם תינוקות של בית רבם, שהעולם נתקיים בזכותם ונותנים כח לכנסת ישראל בגלות, משכנות הרועים, אלו בתי הרבנים ומקומות בתי המדרשים שהתורה נמצאת בהם תמיד. (ג-יז.)

[1] זה עולם הבינה:

[2] זה עולם החכמה:

בס"ד

(7) ספר שיר השירים פרק א

(א) שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה:

(ב) יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן:

(ג) לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ:

(ד) מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ:

(ה) שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה בְּנוֹת יְרוּשָׁלָם כְּאָהֳלֵי קֵדָר כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה:

(ו) אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי:

(ז) הַגִּידָה לִּי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֵיכָה תִרְעֶה אֵיכָה תַּרְבִּיץ בַּצָּהֳרָיִם שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה עַל עֶדְרֵי חֲבֵרֶיךָ:

(ח) אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן וּרְעִי אֶת גְּדִיֹּתַיִךְ עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים:

(ט) לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי:

(י) נָאווּ לְחָיַיִךְ בַּתֹּרִים צַוָּארֵךְ בַּחֲרוּזִים:

(יא) תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף:

(יב) עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ:

(יג) צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי בֵּין שָׁדַי יָלִין:

(יד) אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי:

(טו) הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים:

(טז) הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי אַף נָעִים אַף עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה:

(יז) קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים רַחִיטֵנוּ {רַהִיטֵנוּ} בְּרוֹתִים:

 (א) שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה:

 

התחברות גוף בגוף ורוח ברוח

(זוהר חדש – שיר השירים דף ה ע"א – ע"ב)

"שיר השירים אשר לשלמה". פתח רבי שמעון ואמר: "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת", "אז ישיר ישראל את השירה הזאת" – שם השירה הוא של המדרגה של בחינת הנקבה[א], וכאן הוא השיר העולה להעולם של בחינת הזכר[ב]. כאן הוא הסוד שהגוף והרוח מתחברים יחד, גוף בגוף ורוח ברוח. "שיר השירים" זהו התחברות הגוף בגוף[ג], "ישקני מנשיקות פיהו" זהו התחברות הרוח ברוח, והכל הוא בסוד האהבה העליונה להיות הכל אחד ביחוד אחד… וזהו שהיה צריך שלמה המלך לייחד בהסוד של רוח הקודש, שיתחבר הכל ביחוד אחד בתשוקה, שיתקשר זה בזאת להיות הכל אחד. שהרי שלמה הוא המלך שכל השלום שלו… ולפיכך כל השבח של שיר השירים הוא להמלך שכל השלום שלו[ד], והיחוד שמיחד הכל במקום הזה הוא – לפי שהוא לוקח כל החשקות של כל האברים וכל התענוגים וכל כיסופים העליונים[ה] ומאסף הכל בתוכו, ולכך הוא נקרא אחד. שלמה המלך בהסוד של רוח הקודש, כאשר שרתה עליו רוח הקודש ההיא ביקש לחבר הכל בתשוקה שלמה כראוי, ולייחד הכל באהבה בתשוקה להיות אחד למעלה ולמטה. ועל הסוד הזה נאמר, "יהיה ה' אחד ושמו אחד".

זכאין או לא – השכינה מלמדת זכות על בניה

(זוהר חדש – שיר השירים דף ד ע"ב – ה ע"א)

(עוד אמר רבי שמעון) בוא וראה – בזמן שישראל זכאים, כסא הכבוד שלמעלה[ו] נתעלה למעלה מעלה בכמה שמחות באהבה רבה, ומתחברים העולמות בשמחה, וכולם נתברכים מעומק הנחלים, וכל העולמות נשפעים ונתברכים בהרבה ברכות, ונתקדשים בכמה קדושות, והקב"ה שמח עמהם בחדוה בשלמות. ובזמן שישראל אינם זכאים הכל הוא להיפוך. ועם כל זאת, אהבת הקדוש ברוך הוא לא נמנעה מהם, וכסא הכבוד שלו יושבת עליהם כאם על הבנים[ז] ואינה נמנעת מלתבוע רחמים עליהם. ובאותו הקול היא עולה למעלה[ח] – לפי שרצונו הוא במי שמלמד זכות על בניו. מניין? ממשה, שנתעלה בהתרוממות על שלימד זכות על ישראל. זה שכתוב: "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו". מתי נתעלה בכבוד הזה? כאשר חטאו ישראל ולימד עליהם זכות… ובזמן שבנה שלמה בית המקדש ונשתלם עולם התחתון כדמיון עולם העליון, היו כל ישראל זכאים ונתעלו בהרבה מדרגות עליונות, ואז נתעלה כסא הכבוד בחדוה בכמה שמחות, בכמה הטבות. ואז "שיר השירים אשר לשלמה" – העליה בשמחה והירידה בשמחה. כל העולמות בשמחה, והיחוד בשמחה. "שיר" – להקדוש ברוך הוא. "השירים" – לעליונים ולתחתונים. "אשר לשלמה" – התחברות של כל העולמות בשמחה להמלך שכל השלום שלו.

השבח שעולה על כל השבחין

(זוהר חדש – שיר השירים דף ד ע"א)

"שיר השירים אשר לשלמה" – על פיו של אליהו נחרץ ברשות העליונה[ט]. "שיר השירים", שבח השבחים להמלך שהשלום שלו. לפי שהוא המקום שצריך שמחה, כי אין שם רוגז ודין. שהרי 'העולם הבא' כלו הוא שמחה והוא משמח לכל[י], ולפיכך הוא משלח חדוה ושמחה לכל המדרגות. וכמו שנצרך שיתעורר התעוררות של שמחה מעולם העליון ההוא[יא], כן נצרך שיתעורר שמחה וחדוה מעולם המלכות לעומת עולם העליון[יב]. ולפיכך עומדים העולמות בהשואה אחת, והתעוררות אין עולה אלא מלמטה למעלה… ועל זה כתיב: "בנה בניתי בית זבול לך" (מלכים א ח) – הוא ההיכל שיש בו תתר"ו מדרגות העולות בשירי התשבחות, ובתוך כולן יש מדרגה אחת פנימית מכולן. ונתבררה האהבה של השיר הזה שהיא ברירת נקודה התחתונה[יג]. וכאשר נתבררה מתוך כולן היא עולה למעלה בסוד השיר. ונקרא "שיר השירים", לפי שעולה מתוך אותן התשבחות ונתבררה מכולן:

בבנין בית המקדש היו "איש" ו-"אשה" פנים בפנים

(זוהר חדש – שיר השירים דף ד ע"א – ע"ב)

כתיב: "והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה וגו." (מלכים א' ו) – "והבית בהבנותו" – כאשר העולמות של בחינות זכר ונקבה מחוברים יחד, אז "אבן שלמה"[יד] – נשתלמה האבן כמו שנצרך. ולא נשתלמה עד שנעשית "מסע", שהסיע אותה הקדוש ברוך הוא, והגביר אותה, והעדה*, והביאה אצל האדם[טו] ואז נבנית ונשתלמה מהכל. וכאשר נתחברו זה עם זאת, כל רוחות אחרות וכל מינים (של דינים) הרעים נעברו משם, ולא התקרבו למקדש. זה שכתוב: "ומקבות והגרזן, כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו" – שהרי כולם נכנסו תוך עומק תהום רבה. כיון שנבנה בית המקדש למטה והוכן ההיכל בתוקפו, אז נתגלה שיר השירים – כיון שנצרך לחבר (את ה)מקדש במקדש… אשה בבעלה פנים בפנים, וזה הוא "שיר השירים אשר לשלמה" – בלי ערבוב כלל, שהרי כל מינים (של דינים) הרעים וכל רוחות רעות נעברו אז מן העולם, ולא שלטו כלל. "אשר לשלמה" – פנים בפנים. "אשר לשלמה" – שנעתקה ונשתלה במקום שכל השלום שלו:

שיר השירים לא נאמר עד שבנה שלמה את בית המקדש

(זוהר חדש – שיר השירים דף ה ע"א)

עוד נחרץ על פיו של אליהו – כתיב: "יפתח ה' את אוצרו הטוב וגו." (דברים כח) כאשר ברא הקדוש ברוך הוא את העולם ברא תחלה בריכות העליונות[טז] שהן מקורות להוריד בהן גשמי ברכה וקדושות עליונות שלמעלה… שהרי ממקור החיים, ממקום העליון יוצאים חמשה מקורות, ואחד נסתר, ואחד המאסף הכל[יז]. ואותן המקורות היו כאשר נברא העולם, כמו שנאמר: "בראשית ברא אלהים וגו." – בראשי"ת: בר"א שי"ת. זה השית הוא המקור שנמשכים בו כל המעינות לכלכל העולמות[יח]. "את השמים" – אלו הם ששה מקורות העליונים שלמעלה, להשפיע לזה השית[יט]. ומיום שנברא העולם עד שנבנה בית המקדש היו סתומים, ולא נפתחו כלל… והעולם היה ניזון מן המץ*, מן בקיע צר בלי פתח כלל, כי אם כזיעה הנוטפת מתוך העץ ויורדת למטה, או מתוך אבן. וכאשר בא שלמה המלך ונבנה בית המקדש, והיו כל העולמות במשקל אחד למעלה ולמטה, אז אותו השית המקבל ומאסף השפע מכל אותן בריכות העליונות נפתח. ומתי נפתח? בשעה שאותן בריכות העליונות נפתחות, וכיון שנפתח זה השית נשפעות ברכות להעולם. ומתי נפתח? כאשר מעבירים ממנו עקלתון אחד היושב לרגלו[כ]. וכיון שהוא נעבר משם נעשה "שיר"*, ונפתח אוצר הטוב עם השפע של אותן שאר הבריכות. וזה הוא "השירים" – שכולן נפתחות והתכוננו לתת מזון לכל העולמות. בכן כתיב: "וישב ישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו" (מלכים א' ה). ונאמר: "אוכלים ושותים ושמחים" (שם א' ד), שהרי השית והבריכות נפתחו, וכל מעדנים העליונים היו יורדים לכל העולמות. וכולם היו שמחים לעלות אל עולם העליון ללקוט שפע ברכות ומעדנים עבור העולמות. ואז נתעוררה אהבה מהם אצל מלך העליון להיות כולם אחד בלי התפרדות, ואז עלה השיר שעל כל השירים להמלך שכל השלום שלו, להיות כולם בשמחה למעלה ולמטה:

למה מתחיל שיר השירים בשי"ן גדולה

(זוהר חדש – שיר השירים דף א ע"א)

"שיר השירים אשר לשלמה" – שי"ן (של שיר השירים) גדולה, והיא אות השניה מסוף האותיות של האל"ף בי"ת. בי"ת של בראשית גדולה, והיא השניה מהתחלת האותיות של האל"ף בי"ת. מה הטעם? לפי שהשי"ן היא סוד מרכבה העליונה, ולכן היא בשלשה עמודים[כא]. שהרי האבות הם המרכבה, וכל שיר השירים הוא סוד מרכבה העליונה, ולפיכך התחלתו אות שי"ן היא. בי"ת רמז על ביתו של העולם, שבעשיית העולם מדבר. ולכך מעשה בראשית התחלתו באות בי"ת. אותיות גדולות הנמצאות בהתחלת הספרים ארבע הן, שהרי כדמיון שנעשו הספרים וכאותו הסוד שלהם כן רשימת האותיות בהתחלתם. והן אותיות גדולות העולות על כל שאר האותיות, ואותו האות היא סוד הנסתר של כל הספר. ואלו הן – אל"ף של דברי הימים, בי"ת של בראשית, מ"ם של משלי, שי"ן של שיר השירים. אלו ארבע האותיות בהתחלת הספרים אותיות גדולות הן, והמבין בהן יודע הסוד של כל הספר, כיון שאותו האות מורה הסוד של הספר… שי"ן הזאת היא מתיחדת בסוד מרכבה העליונה, כי האבות הם מרכבה העליונה, אברהם ויצחק נאחזים זה בזה ונכללים זה בזה, ויעקב נכנס באמצע ומסכים לשני הצדדים[כב]. ולכך מתיחדים כולם בסוד עולם העליון. ולפיכך שיר הזה בסוד מרכבה העליונה הוא, שמתיחדת בהמלך שכל השלום שלו. ולפיכך היא שי"ן גדולה, ונקשרת בהתחלת הספר להראות שכל הספר על סוד הזה הולך והוכן. ועל כן אות שי"ן מראה השבח של כל הספר:

שיר השירים נוסד ביום שבנה שלמה המלך את בית המקדש

(זוהר הקדוש – פרשת תרומה דף קמג ע"א – ע"ב)

 "שיר השירים אשר לשלמה". פתח רבי יוסי ואמר: שיר זה עורר אותו שלמה המלך כאשר נבנה בית המקדש, וכל העולמות נשתלמו למעלה ולמטה בשלמות אחת. הלבנ"ה נתמלאה בשלמות[כג] ובית המקדש נבנה כדמיון שלמעלה. בזמן שנבנה בית המקדש למטה לא היתה שמחה לפני הקדוש ברוך הוא מיום שנברא העולם כמו ביום ההוא… כאשר נבנה בית הראשון, נבנה עמו בית ראשון אחר* והאיר לכל העולם. מתיקות באה לעולם, ונפתחו כל החלונות העליונים להאיר. ולא היתה שמחה בכל העולמות כמו ביום ההוא. בכן, פתחו העליונים והתחתונים ואמרו שירה – וזהו "שיר השירים", שיר של אותן המנגנים שמזמרים להקדוש ברוך הוא. דוד המלך אמר "שיר המעלות", שלמה המלך אמר "שיר השירים"- שיר מאותן המנגנים**. מה בין זה לזה? הרי נראה שהכל אחד. אלא ודאי שהכל אחד, אבל בימי דוד המלך לא היו כל אותן המנגנים מתוקנים במקומם לנגן כראוי. בית המקדש עוד לא נבנה, ולפיכך לא נתתקנו למעלה במקומם. שהרי כמו שיש תקונים של משמרות בארץ, כן יש ברקיע, וקיימים אלה לעומת אלה. וביום שהוקם בית המקדש נתתקנו כלם במקומם, והנר שלא האיר התחיל להאיר[כד]. והשיר הזה נתתקן לעומת מלך העליון, מלך שהשלום שלו. והשיר הזה הוא יפה מכל השירים הראשונים. יום שנתגלה בו שיר זה בעולם, אותו היום נמצא שלם בכל – ועל כן הוא קדש קדשים:

שיר השירים עוררו אותו ה'אבות'

(זוהר הקדוש – פרשת תרומה דף קמג ע"ב)

בספרו של אדם הראשון היה כתוב בו שביום שיבנה בית המקדש יעוררו האבות שירה למעלה ולמטה. ולכך נמצאת שי"ן [שבתחילת השיר] מאותיות הגדולות. ואלה הם אשר עוררו – לא שהם היו מזמרים, אלא שהם עוררו למעלה השיר מאותן משוררים הגדולים הממונים על כל העולמות. ולמדנו שביום ההוא עמד יעקב ה'תם' ונכנס בגן עדן בשמחה על מקומו. ובכן התחיל גן עדן לזמר, וכן כל עצי בושם שבגן. מי גרם שיר זה ומי אמרו? הוה אומר זה יעקב, שאלמלא הוא לא נכנס בגן עדן לא היה הגן אומר השיר. השיר הזה הוא שיר שיש בו כלל כל התורה. שיר שעליונים ותחתונים נתעוררים אליו. שיר שהוא כדמיון עולם העליון שהוא שבת העליון. שיר שהשם הקדוש העליון נתעטר על ידו, ועל כן הוא קדש קדשים. מה הטעם? לפי שכל דבריו באהבה וכולו בשמחה… ולא נמצא כך בשאר כל השירים שבעולם, ולבעבור זה מצד האבות נתעורר שיר הזה. יום שנתגלה בו שיר הזה בו ביום ירדה השכינה לארץ, ככתוב: (מלכים א ח) "ולא יכלו הכהנים לעמוד לשרת וגו." מה הטעם? לפי "כי מלא כבוד יהוה את בית יהוה". ביום ההוא ממש נתגלה שיר הזה, ואמרו שלמה ברוח הקודש.

שיר השירים הוא כללות כל התורה

(זוהר הקדוש – פרשת תרומה דף קמד ע"א)

 השבח של השיר הזה הוא כלל של כל התורה – כלל של כל מעשה בראשית. כלל של סוד האבות. כלל של גלות מצרים, ושל יציאת ישראל ממצרים, והשיר שעל הים. כלל של עשרת הדברות, ומעמד הר סיני, והליכת ישראל במדבר עד שנכנסו לארץ ונבנה בית המקדש. כלל של הכתרת השם הקדוש העליון באהבה ובשמחה. כלל של גלותם של ישראל בין האומות והגאולה שלהם. כלל של תחיית המתים עד היום שהוא שבת לה'. מה שהיה, מה שהוא, ומה שעתיד להיות אחר כך – ביום השביעי כאשר יהיה שבת לה'. הכל הוא בשיר השירים. ולכן למדנו שכל מי שמוציא פסוק של שיר השירים ואומרו בבית המשתה, אז התורה חוגרת שק. והיא עולה אצל הקדוש ברוך הוא ואומרת לפניו: 'עשו לי בניך צחוק בבית המשתה'! ודאי שהתורה עולה ואומרת כך, ולפיכך צריך להזהר ולהעלות כמו עטרה על ראש האדם כל תיבה ותיבה של שיר השירים. ואם תשאל – מדוע היא בין הכתובים? כך צריך להיות בודאי – לפי שהיא שיר השבח שבה כנסת ישראל מתעטרת למעלה. ולפיכך כל השירות שבעולם לא העלו רצון אצל הקדוש ברוך הוא כמו השיר הזה.

הטעם שיש ארבעה תיבות בפסוק ראשון

(זוהר הקדוש – פרשת תרומה דף קמד ע"א)

 וכך למדנו – "שיר" אחד, "השירים" שנים, "אשר" הרי שלשה. וזהו הסוד שכוס של ברכה ניתנית ונלקחת בין ימין ושמאל[כה]. והכל נתעורר אצל המלך שהשלום שלו[כו]. ובזה השיר נתעלה הרצון למעלה למעלה בסוד של אין סוף. המרכבה הקדושה כאן נמצאת – שהרי האבות הם המרכבה, ודוד המלך נתחבר עמהם. והם ארבעה[כז] – סוד מרכבה הקדושה העליונה, ולכך יש ארבע תיבות בזה הפסוק הראשון[כח] – סוד מרכבה שלימה הקדושה. ועוד סוד בזה – "שיר" זהו סוד דוד המלך, שהוא הסוד לעלות בשיר. "השירים" אלו האבות, סוד הממונים הגדולים, מרכבה שלימה כראוי. "אשר לשלמה" זה סוד מי שרוכב על מרכבה השלימה הזאת. ובזה הפסוק נמצא שלימות הסוד של "מן העולם ועד העולם", סוד כל האמונה. והכל הוא מרכבה שלימה – למי שיש בו ידיעה, ולמי שאין בו ידיעה ואין מי שיוכל להשיג בו. ולפיכך נאמר פסוק הזה בארבעה תיבות – סוד מרכבה שלימה מכל הצדדים, מכאן ולהלאה נמסר הסוד לחכמים:

מעלת שיר השירים על כל השירים האחרים

(זוהר הקדוש – פרשת תרומה דף קמד ע"ב – קמה ע"ב)

השיר הזה הוא מעולה מכל שאר השירים של הראשונים. כל השירים שאמרו הראשונים לא עלו אלא תוך השירות שהמלאכים העליונים אומרים. ואף על פי שזה נתבאר*, אבל כתוב "שיר המעלות לדוד" – שיר המעלות, שיר שהמלאכים העליונים אומרים, שאותן המעלות ומדרגות אומרים. למי? "לדוד"[כט] – לבקש טרף ומזון ממנו. ועוד "שיר המעלות" – ככתוב (תהלים מו) "על עלמות שיר", "על כן עלמות אהבוך"[ל]. "לדוד" – בשביל דוד המלך העליון, שהוא משבח תמיד למלך העליון[לא]. כיון שבא שלמה המלך אמר שיר (השירים) שהוא העליון למעלה, מה ששרי עולם העליונים אומרים לפני מלך העליון שכל השלום שלו. כולם שאמרו שירה לא עלו בשירה ההיא לומר אלא אותן השירות שהמלאכים העליונים אומרים, מלבד שלמה המלך שעלה בשירה הזאת למה ששרים העליונים עמודי העולם אומרים. כל בני העולם אמרו בדבר מרכבות התחתונות, שלמה המלך במרכבות העליונות. ואם תשאל – משה שעלה במדרגת הנבואה לפני הקדוש ברוך הוא על כל שאר בני העולם, השירה שאמר* במרכבות התחתונות היתה ולא עלתה יותר? בא וראה – השירה שאמר משה עלתה למעלה** ולא למטה, אבל לא אמר שירה כשלמה המלך, ולא היה אדם שעלה בשיר כשלמה. משה עלה בשירה שלו למעלה, ושירה שלו היתה לתת שבח והודיה למלך עליון שהציל את ישראל ועשה להם נסים וגבורות במצרים ועל הים. אבל דוד המלך ושלמה בנו אמרו שירה באופן אחר. דוד עמל להכין עלמות ולפאר אותן לפני השכינה, שתתראה השכינה עם עלמותיה ביופי. ועל זה היה עמל באותן שירות ותשבחות לפניהן, עד שהכין וקישט כל העלמות עם השכינה. כיון שבא שלמה מצא להשכינה שהיא מקושטת ועלמותיה ביופי, והיה עמל להכניסה אצל החתן[לב]. והכניס את החתן לחופה עם המלכה, והביא דברי אהבה ביניהם כדי לחברם יחד, ולהיות שניהם בשלימות אחת באהבה שלמה. ולכך עלה שלמה בשיר העליון על כל בני העולם. משה זווג לה להשכינה בעולם הזה למטה, להיותה בעולם הזה בזיווג שלם בין התחתונים. שלמה זווג לה להשכינה בזיווג שלם למעלה – הכניס את החתן לחופה בתחלה, ואחר כך הכניס לשניהם בעולם הזה, והזמינם בשמחה בבית המקדש אשר בנה. ואם תשאל – האיך הכניס משה למלכה בלבדה בעולם הזה?! הלא נראה פירוד! בוא וראה – הקדוש ברוך הוא זווג לה במשה תחלה, והיא היתה כלת משה כמו שנתבאר. וכיון שנזדווגה בו במשה ירדה לעולם הזה בזיווג של עולם הזה, ונתקנה בזה העולם מה שלא היתה מקודם לזה, ולעולם לא היתה בפירוד. אבל לא היה אדם בעולם מיום שנברא אדם שיכניס אהבה וחביבות ועניני זיווג למעלה מלבד שלמה המלך – שהוא הכין הזיווג שלמעלה בתחלה, ואחר כך הזמינם יחד בבית שהכין להם. זכאים הם דוד ושלמה בנו, שהם הכינו הזיווג שלמעלה. ומיום שאמר לה הקדוש ברוך הוא להלבנה "לכי ומעטי עצמך" לא נזדווגה בזיווג שלם בשמש, מלבד כאשר בא שלמה המלך.

חמשה מדרגות הרמוזות בפסוק ראשון

 (זוהר הקדוש – פרשת תרומה דף קמה ע"א)

"שיר השירים" – הרי כאן חמש מדרגות להתדבק בעולם הבא: "שיר" אחד, "השירים" שנים הרי שלשה, "אשר" הרי ארבעה, "לשלמה" הרי חמשה – (דהרי) הוא בחמישי, שהרי יום החמשים סוד של יובל הוא[לג]. בא וראה – הזיווג שלמעלה לא היה ביכולת שלמה לתקן אלא מפני שהיה נמצא הזיווג למטה מקודם לזה. ואיזה הוא? זה הזיווג שפעל משה. שאם לא היה אותו הזיווג לא היה ביכולת לתקן הזיווג שלמעלה – והכל בסוד עליון הוא לחכמי לב.

"וידבר שלשת אלפים משל, ויהי שירו חמשה ואלף"

(זוהר הקדוש – פרשת תרומה דף קמה ע"א)

 כתוב (מלכים א ה) 'וידבר שלשת אלפים משל, ויהי שירו חמשה ואלף' – מקרא זה ביארו החברים. אבל, "וידבר שלשת אלפים משל" – ודאי על כל דיבור ודיבור שהוא היה אומר היו בו שלשת אלפים משלים… "ויהי שירו חמשה ואלף" – כך ביארנו: "ויהי שירו" – של משל. והכל אחד – בין מי שאומר "ויהי שירו" של שלמה, בין מי שאומר "ויהי שירו" של משל, הכל הוא אחד (כלומר שבין 'משל' ובין 'שלמה' רומזים על היסוד) – והכל הוא היה אומר. "ויהי שירו" – זה "שיר השירים". וכי חמשה ואלף הוא שיר השירים? ודאי כך הוא[לד] – חמשה הם השערים והפתחים שנפתחים בהמלך שהשלום שלו, והם חמש מאה השנים של עץ החיים, חמשים שנות היובל. ו"האלף" זה הוא עץ החיים החתן שיוצא מצדו, והוא נוחל כל אותן החמשה לבוא אל הכלה. יומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנים הוא – וזה הוא הנהר שנמשך ויוצא מעדן, [ומגיע אצל] יוסף הצדיק שנקרא צדיק על שם הלבנה, כמו שהבטיח לה הקדוש ברוך הוא. ולפיכך שיר השירים קדש קדשים. ואין לך מקרא בשיר השירים שלא יהיה בו הסוד של חמשה ואלף בודאי. "שיר השירים" ודאי כך הוא – חמש מדרגות הן במקרא הראשון כמו שנתבאר. ואם תשאל האל"ף למה לא נזכר כאן (בפסוק ראשון)? ודאי אל"ף ההוא נסתר היה, ונסתר הוא עד שמתחברת האשה עם בעלה. ועל זה התיגע שלמה להביא לאל"ף ההוא אצל הכלה בהסתרת החותם של החכמה העליונה. כיון שעשה את קדש הקדשים למטה גנוז ונסתר, הכניס הסוד של קדש הקדשים שמה לעשות הסתרת היחוד שלם למעלה ולמטה כראוי. קדש הקדשים הוא למעלה – סוד חכמה העליונה והבינה. וכדמיון הזה נוחלים חתן וכלה נחלת האב והאם[לה] וחוזרת ירושת הנחלה באופן אחר – נחלת האב ירושת הבת בהתעלות של שם הקדוש הזה[לו] והיא נקראת גם כן קד"ש חכמ"ה. נחלת האם יורש הבן ונקרא קדשי"ם, לפי שהוא מקבל כל אותן קדשים העליונים ומאספם אליו, ואחרי כן נותנם ומכניסם אצל הכלה. ועל כן אמר "שיר השירים" – "שיר" לעומת הקד"ש, "השירים" לעומת הקדשי"ם, להיות הכל קדש קדשים בסוד אחד כראוי. "אשר לשלמה" – הרי נדרש להמלך שהשלום שלו.*  ואם תאמר שזה השבח שלו הוא – אל תאמר כן. אלא זה השבח במקום העליון הוא עולה. ותדע שכך הוא הסוד – כאשר מתתקנים תפאר"ת ומלכו"ת כאחד תחת מלך העליון[לז] אז המלך הזה נתעלה למעלה ונתמלא מכל הקדושות ומכל הברכות הנמשכין למטה. נתמלא ומשפיע למטה, וזאת היא תשוקתו של מלך העליון[לח] כאשר נתמלא קדושות וברכות ומשפיע למטה. ועל זה הן התפלות והתחינות – שיתתקן ויתמלא מעין העליון ההוא[לט]. כי כאשר הוא מתתקן כראוי, מן הארתו ומן הארת התיקון ההוא מתתקנת המלכות עולם התחתון עם עלמותיה. ולא נצרך עולם התחתון להתתקן אלא מהארת עולם העליון – שהלבנ"ה אין לה אור מעצמה כלל, מלבד כשנתתקן השמ"ש ומאיר, מן אור השמ"ש והתיקון שלו מתתקנת הלבנ"ה ומאירה. ומה שנצרך תפלות ותחינות, הוא לבעבור שיאיר ויתתקן המקום ההוא שהאור יוצא ממנו – כי כאשר מקום ההוא נתתקן, מהארתו נתקן כל מה שלמטה. ולפיכך בשיר הזה שאמר שלמה לא היה עומל אלא לבעבור שהמלך שהשלום שלו יתתקן[מ], וכיון שהוא יתתקן מן הארה שלו הכל יתוקן – ואם הוא לא יתתקן אין לה תקנה להלבנ"ה לעולם. ולפיכך "אשר לשלמה" – שהוא יתתקן ויתמלא כראוי בתחלה, כמו שנתבאר:

(ב) יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן:

סוד הנשיקין

(זוהר חדש – שיר השירים דף ו ע"ב)

"ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין": כיון שבא שלמה ובנה את בית המקדש, ונתישבו העולמות למעלה ולמטה בצורה אחת, אז נתישרו כל האותיות. ואותן שתי האותיות שהיו נרשמות ביניהן לרעה (אות ח' ואות ט') נתהפכו לטובה וחזרו להיות ט"ח, שנאמר: "וישב יהודה וישראל לבטח". כל האותיות היה שלום ביניהן בלי קטרוג כלל, והאותיות של האל"ף בי"ת כולן היו שלמות למעלה ולמטה. אותיות הגדולות היו שלמות למעלה, ואותיות הקטנות היו שלמות למטה. ובשעה שהכרובים היו פורשים כנפיהם מלמטה למעלה, האותיות היו פורחות מלמטה למעלה ומלמעלה למטה. נכנסו אלו באלו ונתכללו אלו באלו בנשיקות של אהבה. וכיון שהאותיות מתחברות, כל מדרגות התחתונות ומדרגות העליונות וכל העולמות מתחברים יחד, ומנשקים אלו לאלו בנשיקות אהבה, עד שנעשים כולם אחד והקדוש ברוך הוא אחד בלי פירוד כלל. וכל נשיקות האהבה אינן אלא להיות הכל אחד בכלל אחד – אותיות באותיות, עולמות בעולמות, מדרגות במדרגות, אשה בבעלה – להיות הכל אחד. "פיהו" –  מדוע "פיהו"? "פיו" היה צריך לומר. אלא להכליל שניהם כאחד. "פיהו" – להראות שהרי היא מזומנת אליו כאשה המתקנת פיה לקבל נשיקות מבעלה. ובשביל להראות הזמנת פיה אליו כתיב "פיהו"[מא]. כאן יש להתבונן – אולי תאמר שהנשיקות הן למעלה מעלה באין סוף* לפי שנאמר בדרך נסתר "ישקני, פיהו", ואחר כך חוזר בדרך נגלה "דודיך". לא כן. שהרי נשיקות אין להן שייכות שם למעלה, כי אם בענין אשה בבעלה. אלא, כאשר עוד לא נתקרבו זה בזאת אמר בדרך נסתר, וכיון שנתקרבו ונשקו בדביקות האהבה זה לזאת, אמרה היא בדרך נגלה "דודיך", ולא כתיב "דודיו" – שהרי הם נכללים יחד באהבה, בחיבור אחד בלי פירוד כלל. "כי טובים דודיך מיין" – "טוב" אין הוא כי אם מצד האור הראשון[מב] שנאמר בו "וירא אלהים את האור כי טוב". ועתה שהאותיות בשלימות, כיון שנכלל ימין בשמאל "טובים דודיך מיין" – זה יינה של תורה שהוא שמחה. "טובים" – [גם] מצד של שמאל:

תלמידי חכמים ומחלקותם בהלכה הם הם מקשטי השכינה

(זוהר חדש – שיר השירים דף ו ע"ב – ז ע"א)

עוד פתח רבי שמעון ואמר: "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין" – תורה שבעל פה אומרת לעומת תורה שבכתב, שהיא הולכת אחר אותן הנשיקות של תורה שבכתב, אחר המתיקות שלה להתחבר זה עם זאת באותן הנשיקות, כשהיא במחלוקת מעלמותיה[מג] להתתקן עמה להיות כולם תכשיטים אצל תורה שבכתב. וכאשר נתחברת ונתכללת בתורה שבכתב בחיבור אחד, כשמנשקים זה את זאת באהבה, היא מחזקת בו ואומרת אליו באהבה: מה יקרה אהבתך מהיין שלך, שהתגברה בי אהבתך עד שהרוה אותי ביין של אהבה להחזיק בך. התכשיטים שנתקשטה תורה שבעל פה מעלמותיה להתחבר בתורה שבכתב – משנה היא ההתחלה של הראש, בסוד התיקון הראוי לה[מד]. ברייתא היא בסוד התיקון של ירכים רגלים*. והגוף בתיקון הראוי לה**. העלמות באים וקרבים אליה לתקן אותה – זה אומר מותר וזה אומר אסור. זה (אומר כך) הוא תכשיטי הכלה שמקשטים אותה, זה אומר כשמקשטים כך הולך תכשיט זה, וזה אומר לא כן. זה אומר התכשיט של הראש כך צריך להיות קשור ומהודק, וזה אומר הכיפה של הראש צריך להיות מותר בצד זה וקושר ומהודק בצד זה. זה אומר תכשיט זהב זה בבגד זה פסול הוא להיות תכשיט אצל זה, וזה אומר כשר ויפה הוא שיתראה זה בזה. כל זה הוא תיקונים ותכשיטים להכלה. ועם כל זה בעוד שהם מקשטים ומתוכחים בדבר התכשיטים, היא נוספת בכח ויופי ותואר ותיקון בהם, ויושבת בכבוד ביניהם, והיא נחשבת בנפשה יותר מכמו שהיתה מאה פעמים. וכיון שנתקשטת בהם, כולם אוחזים אותה בתכשיטיה ובתיקוני יופיה, ומכניסים אותה אצל המלך – התורה שבכתב[מה]. וכאשר יושבת המטרונה (המלכה) עם המלך בתיקוני יופיה, והמלך רואה אותה מקושטת ביופי, הקישוט הזה מכריז ואומר למלך לנשק אותה***. זאת היא התחברות של אהבה להתכלל זה בזאת. מי הביא לאותן הנשיקות ולאהבה ההיא? אותן עלמות שהיו מקשטים אותה. וכאשר היא והמלך מבקשים להטיב לעלמותיה לתת להם מתנות, נותנים לכולם יחדו – לכולם שהיו מתוכחים זה עם זה בתכשיטיה נותנים המלך והמטרונה אוצרות ומתנות ברצון ובאהבה, להנחילם נחלה באלף עולמות הנכספים לעולם הבא. וכל שכן לאותן היודעים סודות החכמה לקשט אותה בתכשיטיה[מו], שאין שיעור לירושת הנחלה שלהם בעולם הבא. עליהם כתוב "להנחיל אוהבי י"ש וגו.":

עוד סודות נפלאים בפסוק זה

(זוהר חדש – שיר השירים דף ז ע"א – ח ע"א)

"ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין" – הרי כאן שבע תיבות כנגד שבע המדרגות שעליה[מז], וכנגדן שבע הנערות הראויות לתת לה שהן מקשטות אותה להכניסה אל המלך. "ישקני" – נגד חי העולמים, "מנשיקות" – נגד חסדי דוד, "פיהו" – נגד ישראל סבא, "כי טובים" – נגד אור הראשון, "דודיך" – נגד יצחק ידיד מבטן, "מיין" – נגד יין העליון המשומר תמיד[מח]. שבע הנערות הראויות לתת לה מבית המלך הן מיכא"ל*, גבריא"ל, רפא"ל, אוריא"ל, צדקיא"ל, יופיא"ל, רזיא"ל, וכמה אלפים ורבבות מחנות עמהם, ככתוב: "ועלמות אין מספר". שלושה פסוקים הם כאן שכולם מספר (תיבות)ם רומז על סודותם. אחד – "שיר השירים אשר לשלמה", סוד ארבע תיבות האלו הוא סוד המרכבה[מט]. השני – "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין", זה הסוד של שבע תיבות בשבע המדרגות[נ]. השלישי – "לריח שמניך טובים וגו.', זה הסוד של עשר תיבות בסוד עשרת הדברות[נא]… "ישקני מנשיקות פיהו", אע"פ שהן שבע נשיקות כמו שנזכר, מכל מקום שלש נשיקות נראות בפסוק הזה – "ישקני" אחד, "מנשיקות" שתים הרי שלש. ומה שהיא תובעת ואומרת "מנשיקות", שנשמע נשיקה אחת, ככתוב "מנשיקות" ולא נשיקות[נב] – אלא זה נצרך לדעת למי שמבקש (מהקדוש ברוך הוא), שלא יבקש הרבה אלא מעט. הקדוש ברוך הוא כשמבקשים ממנו מעט הוא נותן הרבה. אברהם ביקש מעט – בן אחד, והקדוש ברוך הוא נתן לו הרבה, כמו שנאמר: "הרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים". לפי שכך הוא דרכי הקדוש ברוך הוא. ועל כן היא אומרת "מנשיקות" ולא נשיקות. "ישקני" – היינו התחברות של אהבה רוח ברוח. שהרי ארבע רוחות מתחברות ונעשין כאחד. זה נותן רוח שלו לחבירו, ומקבל את רוחו של חבירו שנדבק בו, הרי שתים. וכן נעשה גם אצל חבירו. נמצא שארבע רוחות מתחברות כאחד באותן נשיקות. "מנשיקות פיהו" – מאותן נשיקות העליונות שהיה נושק אותה מלפנים, שהרי אהבה של שמחה אינה אלא מתוך נשיקות של רוח העליון בתחתון. "פיהו" – ולא כתיב פיו. מהו "פיהו"?
אלא זהו הזמנה להעולם שנקרא 'עולם הבא', מלך שכל השלום שלו[נג]. וזהו תוספת ה' שנתוספה בשביל רמז הזה, לפי שכל תשוקת עולם התחתון היא רק להתחבר בעולם העליון עולם הבא, ולכך בכל השירות נתעורר עולם התחתון לעומת עולם העליון. "כי טובים" – זהו ההתלהבות וההתנוצצות של הספירות העליונות, וכל המאורות מתתקנים ונלהבים ומאירים כראוי. וזהו "דודיך" – אותן ספירות קדושות אהובות העליונות כולן מאירות ונוצצות בהארה ובהתנוצצות כראוי*. "מיין" – משמחת יין הטוב העליון[נד] המאיר את הפנים ונותן שמחה להלב, וכל העולמות שמחים בחלקם בשמחה ההיא… ואותן ספירות הקדושות אהובות העליונות אינן מאירות אלא ע"י היין ההוא. ואיזה הוא? זה השם החקוק המפורש בן שבעים אותיות שהן ספירות קדושות, והשם החקוק הקדוש שבו שבעים שמות[נה]*. ולכך יש שמחה ורצון באותן נשיקות כדי לעורר אהבה מן יי"ן העליון ההוא. ועל זה כתיב "כי טובים דודיך מיין":

סוד השכינה הקדושה

(זוהר חדש – שיר השירים דף ה ע"ב – ו ע"א)

"ישקני מנשיקות פיהו וגו."  פתח רבי אלעזר ואמר, כתיב (יחזקאל א) "וארא החיות והנה אופן אחד בארץ אצל החיות וגו." – הלא הם פנים נסתרים שאין העין שולטת לראות, וכאן אמר 'וארא'?! אלא שהיה מסתכל מתוך המאור שאינו מאיר[נו] כמי שרואה בעששית מתוך עינים סתומות… "אופן אחד בארץ אצל החיות" – זאת היא מרכבה התחתונה, הנכללת בארבעה הצדדים של מרכבה העליונה, שהוא סוד ארבעה הצדדים… ונואר זה הפן ממנו[נז]. לפעמים נואר זה הפן ונקרא אדנ"י, ואז הוא אדון המושל בממשלה של הארה גדולה. ולפעמים נואר זה הפן ונקרא א"ל, ואז הוא מושל להטיב לעולם ברחמים, וליתן מזון לכל אחד ואחד כראוי. ולפעמים נואר זה הפן ונקרא אלהי"ם, ואז הוא אדון המושל לדון העולם בדין, לעשות דין לכל מי שנצרך, ולהנהיג הכל בדין**… פן האחד שנשאר ממרכבה התחתונה כולם שואלים עליו – איה הוא פן הזה שנשאר? חוזר ואומר באיזה מקום הוא? בארץ. לבעבור שלא ישארו התחתונים בלי השגחה אפילו רגע אחד. פן הזה נכללים בו כל שלשה האחרים. פן הזה מקבל מכולם ונכלל בכולם והוא לבדו בכולם, בשביל להשגיח בטובם של כל בני העולם. וזה הפן משורר תמיד ומעורר התעוררות אצל אותן שלמעלה ממנו, ואותן שלמעלה ממנו מעוררים אצל אותן שהם למעלה מעלה (מהן), ואותן שהם למעלה מעלה מעוררים אצל היותר גבוהים מלמעלה מעלה (מהן) – ונקשרים זה בזה עד אין סוף. וזה כאשר נתעוררת בהתעוררות של אותן הפנים[נח], באותן נשיקות העליונות, להיות התחברות בסוד העליון, להשגיח ולכלכל את כל העולמות, להיות כל העולמות בשמחה, כמו שכתוב "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין":

נשיקין – התדבקות רוח ברוח

(זוהר  – פרשת משפטים דף קכד ע"ב)

פתח רבי יצחק ואמר "ישקני מנשיקות פיהו וגו". אמרה כנסת ישראל "ישקני מנשיקות פיהו". מהו "ישקני"? "יאהבני" צריך לומר. מדוע "ישקני"? אלא כך למדנו, מהו נשיקות? דבקות רוח ברוח. שבשביל זה הנשיקה בפה, כיון שהפה הוא המוציא והמקור של הרוח. ועל כן הנשיקות הם בפה באהבה, שנדבקים רוח ברוח ואין נפרשים זה מן זה. ולכך מי שמוציא נשמתו בנשיקה מתדבק ברוח אחר[נט] – ברוח שאינו נפרש ממנו, וזהו שנקרא (מיתה ב)נשיקה. ועל כן אמרה כנסת ישראל "ישקני מנשיקות פיהו" – להדביק רוח ברוח שלא יתפרשו זה מן זה. "כי טובים דודיך מיין" – מה ענין יין לכאן? והלא כתיב (ישעיה כח) "וגם אלה ביין שגו וגו.", וכתיב (ויקרא י) "יין ושכר אל תשת וגו." ומפני מה כאן יין? רבי חייא אמר (לומר שטובים דודיך יותר) מיינה של תורה[ס]. רבי חזקיה אמר זהו שכתוב (תהלים קד) "ויין ישמח לבב אנוש"[סא]. ועל כן כתוב "כי טובים דודיך מיין", (יותר מיין) לשמחת הלב. "מיין" – המשמחני יותר מהכל. רבי יהודה אמר – כתוב (בראשית כט) "וישק יעקב לרחל, וישא את קולו ויבך". למה היה בוכה? אלא מהתדבקות רוחו בה לא יכל הלב לסבול ובכה. ואם תשאל, הלא כתוב (שם לג) "וישקהו ויבכו"*. ולמדנו, למה נקוד(ות על) "וישקהו"? אלא לפי שלא נדבק רוחו בו כלל. ועל זה כתוב (משלי כז) "ונעתרות נשיקות שונא". מהו "ונעתרות נשיקות שונא"? אלא מי שמנשק באהבה נדבק רוח ברוח בדביקות של אהבה, ומי שאינו מנשק באהבה אין זה בדביקות אלא "ונעתרות". מהו
"נעתרות"? גסות הרוח – שאין הרוח נדבק בנשיקה זו, ואין בזה התחברות כלל. ולפיכך כתיב "ישקני מנשיקות פיהו" – שהוא דביקות רוח ברוח:

מיין המשמח לא מיין המשכר

(זוהר  – פרשת נח דף ע ע"א)

פתח עלם ההוא ואמר: "ישקני מנשיקות פיהו" – זו היא תשוקה עליונה שיוצא הרצון מן הפה לנשק. ואינו יוצא מן החוטם כמו שהאש יוצאת, שהרי כאשר נתחבר הפה לנשק יוצא אש ברצון בהארת פנים בשמחה רבה בדביקות של נחת. ולפיכך "כי טובים דודיך מיין" – מאותו היין המשמח ומאיר את הפנים בעינים שוחקות ומעורר את הרצון, ולא מיין המשכר ומעורר רוגז ומחשיך הפנים בעינים נלהבות מיין הרוגז. ולכך לפי שיין הזה הטוב מאיר את הפנים ומשמח העינים ומעורר תשוקת האהבה, היו מקריבים אותו כל יום על המזבח בשיעור כזה שמי שישתה אותו ישמחנו ויעשה לו נחת רוח, שנאמר "ונסכו יין רביעית ההין". ולפיכך "כי טובים דודיך מיין" – מאותו היין המעורר אהבה ותשוקה. והכל כמו שלמטה כך נתעורר האהבה שלמעלה. שני נרות דולקות – כאשר נכבה נר הגבוה, אז בעשן לוהט העולה מן הנר הדולק מלמטה נדלק הנר שהוא למעלה[סב]. א"ר חזקיה כך הוא בודאי שעולם העליון תלוי בהתחתון והתחתון בעליון. ומזמן שנחרב בית המקדש אין הברכות נמצאות לא למעלה ולא למטה – להראות שזה בזה תלוי:

סוד אהבה

(זוהר – פרשת תרומה דף קמו ע"א)

ישב רבי ברכיה ודרש: "ישקני מנשיקות פיהו וגו." – מה היה רואה שלמה המלך כשהוא הכניס דברי אהבה בין עולם העליון לעולם התחתון, ובהתחלת השיר שהכניס אהבה ביניהם, שהוא "ישקני"? אלא זה נתבאר וכך הוא – שאין אהבה של התחברות רוח ברוח מלבד נשיקה. והנשיקה בפה שהוא מקור הרוח ומוצאו, כאשר מנשקים זה לזה מתחברות הרוחות אלה באלו ונעשין אחד, ואז היא אהבה של אחדות. בספרו של רב המנונא סבא הראשון היה אומר על מקרא הזה – נשיקת אהבה נתפשטת לארבע רוחות, וארבע הרוחות נדבקות יחד, והן תוך סוד האמונה, ועולות בארבע אותיות. ואלו הן אותן האותיות שהשם הקדוש תלויות בהן, והעליונים והתחתונים תלוים בהן, והשיר של שיר השירים תלוי בהן. ואיזה הן? אהבה. והן מרכבה העליונה, והן התחברות ודבקות ושלימות של הכל. אלו האותיות ארבע רוחות הן, והן רוחות של אהבה ושמחה מכל אברי הגוף בלי עצבות כלל. ארבע רוחות הן בנשיקה – שכל אחת ואחת נכללת בשניה, וכאשר רוח אחת נכללת בשניה, ואותה השניה נכללת בראשונה ונעשו שתי הרוחות כאחת, כאשר מתחברות בדביקות אחת אז הן ארבע בשלימות, ונובעות זו בזו ונכללות זו בזו. וכאשר (נפרשות) מתפשטות נעשה מאותן ארבע רוחות פרי אחד – והוא רוח אחד הנכלל מן ארבע רוחות. וזה עולה ובוקע רקיעים, עד שעולה ויושב אצל היכל אחד שנקרא היכל אהבה – והוא ההיכל שכל האהבות תלויות בו, ואותו הרוח כך נקרא "אהבה". וכאשר זה הרוח עולה נתעורר אל היכל ההוא להתחבר עמו למעלה. ארבע אותיות הן אצל ארבע הרוחות והן אהבה, והפרי שלהן אהבה. כשמתחברים אלו באלו מיד נתעורר זה בצד זה וזה בצד זה. [כשנתעורר] א מיד יוצאת ה ומתחברת ב- א. מתדבקות בדביקות באהבה, ונתעוררות שתי אותיות האחרות ב"ה ונכללות רוחות ברוחות בדביקות האהבה, ופורחות אלו האותיות מהן באותו רוח העולה, ומתעטרות בו כראוי. כיון שהולך ועולה אהבה ההוא בשלימות כשהוא כלול בכל אותן ארבע הרוחות, הוא פוגע בממונה אחד עליון גדול הממונה על אלף ותשע מאות ותשעים רקיעים, והוא ממונה על המשכת שלוש עשרה נהרי אפרסמון טהור שנמשך מן סוד הטל שלמעלה, ואותה המשכה נקראת "מים רבים". כיון שפוגע באותו השר שעל המחנות, עומד אצלו[סג] ואינו יכול לעכב אותו והוא עובר בהן, עד שנכנס לתוך היכל אהבה. על זה אמר שלמה בסוף שירתו "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה". "מים רבים" – אלו הם מים העליונים שנמשכים מתוך טל העליון. "ונהרות לא ישטפוה" – אלו הן אותן נהרי אפרסמון טהור שהם שלושה עשר. הממונה ההוא הוא המלאך הנשלח מלפני הקדוש ברוך הוא, וזה הוא שר המחנות הקושר כתרים לרבונו. [הוא] אכתריא"ל הקושר כתרים לרבונו בשם המפותח החרות "יהוה יה צבאות". וכיון שנכנס לתוך היכל אהבה נתעורר אהבת הנשיקות העליונות, שנאמר "וישק יעקב לרחל" – להיות נשיקות אהבה העליונה כראוי. ואותן הנשיקות הן התחלת ההתעוררות של כל אהבה והתחברות והתקשרות שלמעלה. ולכך התחלת שיר השירים היא "ישקני". מי ישקני? הוא הנסתר תוך הסתרה העליונה[סד]. ואם תשאל – היתכן שהנסתר מכל הנסתרות תלויות בו נשיקות והנשיקות מגיעות למטה?! בוא וראה – נסתר מכל הנסתרות אין בו כל ידיעה, אלא שנתגלה ממנו אור אחד דק ונעלם, ואינו נתגלה אלא בנתיב דק אחד שמתפשט מתוכו, והוא אור המאיר לכל[סה]. וזו ההתעוררות של כל סודות העליונים. והוא נעלם – לפעמים נעלם ולפעמים נגלה. ואף על פי שאינו נגלה כלל, מכל מקום התעוררות של עליית הנשיקות בו תלויות[סו]. ומתוך שהוא נעלם התחלת השיר בדרך נסתר הוא. אבל אם בו תלויות מה ענין יעקב כאן[סז]? שהרי בו תלויות הנשיקות. אלא ודאי כך הוא – "ישקני", זה הנסתר למעלה. ובמה? באותה מרכבה (מנורה) העליונה שכל הגוונים תלוים ומחוברים בו. וזה הוא יעקב[סח] – כמו שאמרנו שהדביקות להתחבר בהמלך תלוי ביעקב בנו. ועל כן כתוב "מנשיקות פיהו כי טובים דודיך" – חוזר בזה אל השמ"ש המאיר להלבנ"ה מתוך הארת אותן ספירות העליונות. הוא מקבל האור של כולן ומאיר להלבנ"ה. ואותן הספירות שמזדווגות עמו, מאיזה מקום מאירות? חוזר ואומר "מיין" – מאותו יין המשומר, מאותו יין שהוא שמחת כל השמחות. ואיזה הוא? אותו יין שנותן חיים ושמחה לכל, זה אלהים חיים[סט] – הוא היין שנותן חיים ושמחה לכל. ועוד, "מיין" – מן השם ההוא שנקרא יהוה[ע]. זה הוא יין של שמחה של אהבה של רחמים. ומזה היין כולם מאירים ושמחים:

(ג) לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים, שֶׁמֶן תּוּרַק        שְׁמֶךָ, עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ:

סוד עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ

(זוהר – פרשת אחרי מות דף נח ע"ב)

"לריח שמניך טובים שמן תורק שמך וגו." – פתח רבי שמעון ודרש: "לריח שמניך טובים וגו." – מקרא זה עיינתי בו וכך הוא. "לריח" – איזה ריח? ריח הקטרת שהוא זך וטוב ופנימי מהכל[עא]. וכאשר עולה ריח ההוא להתקשר באותו שמן המשחה של הנחל הנובע, נתעוררים זה בזה ומתקשרים יחד. ובכן אותו השמן טוב להאיר, ככתוב "לריח שמניך טובים", ואז הורק השמן ממדרגה למדרגה באותן המדרגות הנקראות 'שם הקודש'[עב]. זה שכתוב "שמן תורק שמך, על כן עלמות אהבוך". מהו "עלמות"? כמו שביארנו "עלמות" – עולמות ממש. דבר אחר – "על כן עלמות אהבוך", ככתוב (תהלים מו) "על עלמות שיר", והכל אחד[עג]. ובספרו של רב המנונא סבא נאמר מהו עלמות? ככתוב (משלי לא) "ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה" – "נערותיה" אלו העולמות. "אהבוך"[עד] – לברך את שמך ולזמר לפניך. ומשם נשפע ברכות לכל התחתונים, ומתברכים העליונים והתחתונים: דבר אחר – "על כן עלמות אהבוך": יפה הוא מי שאומר על מו"ת אהבוך[עה], שהרי בדבר זה שרי הדינים נמתקים. ולפי שזה הקטרת מתקשר בשמן העליון, יותר חשוב הוא לפני הקדוש ברוך הוא מכל קרבנות ועולות. לכך אמרה כנסת ישראל: אני כקטרת ואתה כהשמן. "משכני אחריך נרוצה וגו." – "נרוצה" ככתוב "על כן עלמות אהבוך" – אני וכל המחנות (שלי), שהרי כולם בי נאחזים. ועל כן "משכני" – שהרי בי תלוים. "הביאני המלך חדריו" – אם יכניסני המלך בהיכלו, אז "נגילה ונשמחה בך"[עו] – אני וכל המחנות. למדנו, בשעה שכנסת ישראל שמחה ומבורכת כל המחנות שמחים, והדין אינו שורה אז בעולם. ועל זה כתוב (תהלים צו) "ישמחו השמים ותגל הארץ":

סוד ריח הטוב

(זוהר חדש – שיר השירים דף ח ע"א)

עוד אמר רבי שמעון: "לריח שמניך טובים וגו." – מקרא זה עיינתי בו, והוא סתום בסוד עליון. יש ריח ויש ריח, והרבה ריחות הם… "לריח" – זו היא נקודה העליונה העומדת בסתר מתוך אותו הנסתר בכל הסתרות של כל הנסתרים, שלא נודע כלל. וזאת הנקודה היא ריח מאותו הנסתר מכל. ובשביל הריח הזה כל אותן השמנים והבשמים כולם מאירים ונקראים 'טובים'[עז] – לפי שזה מעמידם להיות כולם קשר אחד, מאירים כאחד. ואם לא, אין נקראים 'טובים' – לפי שכאשר ריח העליון הזה נכנס בסתר לתוך נחל העמוק וממלא אותו כראוי, אז כל המדרגות נקראים 'טובים':

יש ריח ויש ריח

(זוהר – השמתות כרך א [בראשית] דף רנד ע"ב)

פתח עלם ההוא ואמר: "לריח שמניך טובים" – "לריח", איזה ריח? אלא יש ריח ויש ריח. ריח הקרבנות וריח הקטרת. ריח הקרבן מקרב ומייחד כל אותן השבטים של היכל בית דוד[עח], וריח הקטרת מקרב ומייחד ומאיר לאותן מאורות העליונים בהארת אפרסמון הטהור[עט]. ועל כן שני מזבחות היו – מזבח הקטרת ומזבח העולה. מזבח הקטרת הוא פנימי, מזבח העולה הוא מבחוץ. ריח מזבח העולה מתקן להאיר מאורות התחתונים, ריח מזבח הקטרת מתקן להאיר מאורות העליונים. ועל כן "לריח שמניך טובים"[פ] – לריח של הקטרת ההוא שמניך טובים… שאותן המאורות מאירים ונוצצים. כתוב כאן "טובים", וכתוב שם "וירא אלהים את האור כי טוב":

סוד תפילין של יד ושל ראש

(זוהר חדש – שיר השירים דף ח ע"א)

"לריח שמניך טובים" – אמר רב המנונא סבא, אלה הם ימים הטובים שנקראים 'טובים'. והם תפילין של ראש, אותן התפילין שהקדוש ברוך הוא מניחם. ולכך נקראים 'טובים' – לפי שהם מאירים בהראש של קדושה העליונה, ובכל מקום ימים טובים הם התפילין של ראש שהקדוש ברוך הוא מניחם. חול המועד שלא נקרא יום טוב היינו תפילין של יד – שהרי אין לה להלבנ"ה אור של עצמה אלא מהארתו של יום טוב. תפילין שעל הזרוע שהיא תפלה של יד אינה מאירה אלא מן הארת תפילין של ראש. תפילין של ראש היינו 'ימים טובים', תפילין של יד היינו 'חול המועד'. יפה אמר רב המנונא וכך הוא, ועל כן חולו של מועד הוא לענין מלאכה כעין יום טוב, ונצרך לשמחה כעין יום טוב. ולפיכך באלה הימים שהם התפילין של רבון העולמים אסור להניח תפילין אחרים, שהרי אלה הימים שהם תפילין העליונים שרוים על ראשי ישראל… ואסור להעביר התפילין של רבון העולמים מעל הראש להניח תפילין אחרים, שהם התבנית והצורה למטה. משל למלך שחפץ לעשות שמירה לעבדו – אמר לו עשה לך כצורת החותם שלי, וכל זמן שהצורה הזאת תתראה עליך כולם יחרדו ויפחדו ממך. ואחר כך מתוך אהבה יתרה שאהב אותו המלך נתן בידו חותם טבעת היקרה שלו. כיון שאחז חותם היקר של המלך בידו הניח ממנו צורת החותם ההיא שהוא עשה. ואם עבד הזה מדחה לחותם טבעת היקר של המלך בשביל צורת החותם ההיא שהוא עשה ודאי בן מות הוא, לפי שעשה בזיון לחותם היקר של המלך ולא דאג על כבודו. ולפיכך אסור לעם הקדוש לדחות חותם היקר של המלך השורה עליו בשביל צורה זו שהם עשו… ועל כן "לריח שמניך טובים" – ביום טוב, מן ריח העליון ההוא. "שמניך טובים" – אלו תפילין של ראש. "שמן תורק שמך" – בחול המועד. זו תפלה של יד העולה להתאחד בדרך נסתר עם תפילין של ראש[פא]. "על כן עלמות אהובך" – ביום טוב האחרון של חג, שהרי אז תפלה של יד משתלמת ונוארה בשלימות, לחלק שפע לכל אותן המחנות והחילות למעלה ולמטה שנקראים 'עלמות'. ועל כן "עלמות אהבוך":

(ד) מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה, הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ, נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ:

אין הברכות שורות אלא במקום שיש שם זכר ונקבה

(זוהר חדש – שיר השירים דף ט ע"א)

"משכני אחריך נרוצה וגו":- פתח רבי שמעון ואמר: כתוב (ויקרא כו) "ונתתי משכני בתוככם וגו'. בוא וראה – הקדוש ברוך הוא נתן שכינתו בין ישראל, להיותה רובצת עליהם כאם על בנים, ולהגן עליהם בכל הצדדים. וכל זמן שהאם הקדושה הזאת שוכנת עליהם הקדוש ברוך הוא בא לדור עמהם, לפי שהקדוש ברוך הוא לא יעזבנה לעולם, וכל החביבות שלמעלה עליה היא. ולפיכך ניתנה להיותה משכון בין ישראל, להודיע שלא ישכחם ולא יעזבם לעולם. מפני מה? לפי שהמשכון הזה ביניהם. והיא אומרת – משכון נעשיתי בתחתונים, אהיה משכון גם אצלך לעלות אליך, ואני ובני "אחריך נרוצה"… ובשעה שעולה התעוררות מלמטה בסוד הקרבנות, כמו שנאמר "אשה ריח ניחוח לה' ", היא עולה ואומרת אל אהובה: "משכני" – שלח ימינך אצלי לקבלני ולהעלות אותי מצד ההתעוררות של שמאלך "וימינך תחבקני". כך אומרת "אשה" אל ה"ריח", ה"ריח" אל "ניחוח", "ניחוח" ל"ה' "[פב]. ובכן "אחריך נרוצה". מהו "נרוצה"? נהיה ברצון, כמו שנאמר (ויקרא א) "ונרצה לו לכפר עליו", וכמו שנאמר (בראשית מא) "ויריצוהו מן הבור". מהו "ויריצוהו"? שהירצו ופייסו אותו בדברים טובים של רצון טוב, לפי שהיה נעצב מאותו הבור. ולכך "אחריך נרוצה" – נהיה בהתרצות, ברצון שלם כראוי… מכאן שרצון וברכות לא נמצאות אלא במקום שזכר ונקבה מתחברים יחד. ולפיכך "משכני" אצלך תחלה, בשביל שתקבל רצון מהמקום שכל הרצונות נובעות משם[פג]. ואחר כך אחריך "נרוצה" – נהיה בהתרצות יחדיו. ואם לא תמשכני אצלך, רצון העליון לא ישכון עליך, שהרי זכר בלתי נקבה אין הברכות נמצאות בו:

חדרי גן עדן

(זוהר חדש – שיר השירים דף ט ע"א)

"הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך" – "הביאני המלך חדריו", באיזה מקום? באות ה'[פד], שהרי התפשטות שלמעלה סוד מלך העליון היא האות ה', וזה שנכנס אליו אני היא[פה]. ולפיכך אני בשבחה יתרה ובהתרוממות כבוד וגדולה, ולכן אף על פי שאני בשפלות אצלך[פו], אני וחילותי "נגילה ונשמחה בך" – שמחה ותשוקה יש לנו להיות אצלך ולא להפרד ממך. שהרי כל שמחה ותשוקה אינן אלא בך, כי אין שמחה ותשוקה לאשה אלא בבעלה, ולא באמה ואביה. "הביאני המלך חדריו" – אלו הם חדרי גן עדן. ואם תשאל הלא היא הגן עדן, ואיך היא אומרת כך?! אלא שהם אותן חדרים העליונים שהגן עדן ניזונת מהם, ונקראת בשמותם[פז]:

סוד יהו"ה אלהי"ם

(זוהר חדש – שיר השירים דף יא ע"ב)

"נגילה ונשמחה בך" – היא והצדדים שלה[פח]. לפי שהיא נתקנת ביופי תיקונה להתחבר, להיות השם שלם בחיבור אחד. שכאשר היא עולה אז השם הוא שלם, היינו סוד השם יהוה אלהים[פט]. ואם תשאל, הלא כאשר היא עולה להתחבר אז נשתלם השם יהוה ולא יותר[צ], ואיה הוא הסוד של השם אלהים? אלא כאשר נעשה השם בשלימות אז היא נכללת למעלה ולמטה – למעלה בהשם יהוה, ולמטה בהשם אלהים. ובכן היא נשתלמת למעלה ולמטה בכל:

השכינה אומרת לבעלה 'משכני אליך'

(זוהר חדש – שיר השירים דף יא ע"ב)

"נזכירה דודיך מיין משרים אהבוך" – מי הם אותן 'מישרים'? אלו י"ה שהאהבה שלהן היא אל ו', והם בכל הסכמתם וברצון אחד אל ו'[צא]. ועל כן "משכני" אצלך להיות עמך, שהרי אותיות הקדושות העליונות י"ה מתחבר עמהן ו' והרי זה שם קדוש עליון (יה"ו). ה' היושבת תחת אותו השם אין לה אור מעצמה כלל, ותשוקתה לעלות אליו ולהתחבר עמו, ואין לה לעלות אלא ברשות. וזהו שהיא אומרת "משכני" להיות עמך בחיבור אחד. "הביאני המלך חדריו" – ויפאר אותי בכל מיני תיקונים בתפארת עליונה, בשביל להיות אצלך. ועל כן "נגילה ונשמחה בך" – אני עם כל התיקונים שלי כאשר אהיה אצלך בחיבור אחד. "נזכירה דודיך מיין" – נרוה לכל אחד ואחד ונשמחם מאותו היין המשמח לכל, ולא נחדל מלשמח אותם, שהרי "מישרים אהבוך" – לא יחדלו מלתת לך, יען כי והם "אהבוך" ליתן לך להשפיע בך ולהאיר לך:

שם אחד מושך את השני

(זוהר חדש – שיר השירים דף יד ע"א)

עוד א"ר שמעון "משכני אחריך נרוצה" – מהו "משכני"? אלא, משכני באותיות השם הקדוש. שכאשר מתחברים שני השמות יחד, שהם שם שלם יהוה אלהים, שם הראשון מושך אצלו את השם השני. ומה שאומרת "אחריך נרוצה" ולא 'ארוצה', לפי שהשם הזה שנקרא אלהים הרבה מרכבות והרבה בתי דינין נכללים ומחוברים בו, ועל כן כתוב "אחריך נרוצה". רבים הם הנכללים בשם הזה, והוא הכל שם אחד. כי כאשר שם הראשון מושך לשם השני, אז הכל הוא חבור אחד של שם אחד, ועליונים ותחתונים וכל המדרגות נקשרים זה בזה, להיות כולם קשר אחד וחבור אחד ויחוד אחד:

חדרי המלך

(זוהר חדש – שיר השירים דף יד ע"א)

"הביאני המלך חדריו": "המלך" – זו קדושה העליונה. "חדריו" – אלו חדרים העליונים והיכלות הקדושים של מרכבות העליונות. חדר הראשון הוא אור המאיר מצד הימין, אור המאיר מקצה העולם ועד סוף העולם, אור שכל האורות נכללים בו, אור של ארבעה גוונים חקוקים בארבעה צדדי העולם. ונקרא אל גדול – אור שהופיע לראשונה. היכל וחדר הראשון, וזה הוא האור שמתאחד לראשונה בהסוד שנקרא יהוה. חדר השני הוא אור חשוך היוצא מצד אור הראשון, וזה הוא אור אדום חשוך. והוא נקרא אלהים, והוא בצד השמאל להתקשר באור הראשון. שני היכלות האלה הם המתקשרים ומתחברים זה בזה – יאהלוההים. בהיכלות האלה נאחזת[צב] המדרגה התחתונה, ומלך העליון מכניסה לאותן היכלות הקדושים. "נגילה ונשמחה בך" – אני וכולם. בשעה שנתקשר יחד בקשר אחד "נגילה ונשמחה" באותן כ"ב אותיות של אל"ף בי"ת שנקראות ב"ך, ככתוב 'אשר נשבעת להם ב"ך', 'ב"ך יברך ישראל'… ב"ך ודאי! שהרי כל האותיות מקבל זה היסו"ד הקדוש, הסוד של ב"ך… "נזכירה דודיך מיין" – מיינה של תורה. "דודיך" – אלו שבעים ממונים הסובבים כסא הקדוש, והם שרים מושלים ולוקחים דין מן יין ההוא. ועל זה כתוב "אשקך מיין הרקח". ואותן שבעים דודים אלו הם:

אכתריאל מיכאל גבריאל רפאל אוריאל הודריאל נוריאל (קמץ) קדומיאל מלכיאל צדקיאל (פתח) פדיאל תומיאל חסדיאל (צרי) צוריאל רזיאל יופיאל (סגל) סוריאל גזריאל להמיאל (שבא) שבניאל ברקיאל אהיאל (חולם) חוניאל ומיאל לעדיאל מלכיאל (חירק) חזקיאל יעזריאל רחמיאל קמואל (קבוץ) קפציאל ברכיאל ודריאל צפיאל (שורק) שמעיאל וחניאל רהטיאל קניאל (תשרק) תומיאל שכניאל רביאל קטוריאל (צפעס) צחיאל פניאל ענאל ספריאל (נמלכ) נפליאל מלטיאל להודיאל כוכביאל (יטחז) יהואל טהוריאל חפניאל זכריאל (והדג) ועריאל הדרניאל דהריאל גדיאל (בא) בואל אורפניאל (שבא) שמשיאל בריאל אהניאל (חולם) חכמיאל וקשיאל להריאל מחניאל (קמץ) קדושיאל מבניאל צפניאל: (הערה) [בשמות שבעים המלאכים יש הרבה נוסחאות בזהר, בתקוני זהר, ובזהר חדש – ומי יוכל לדעת איזה נוסח הוא העיקר!] אלו כולם בכלל אחד – תחתונים מתוך עליונים, וכולם מאירים ונוצצים מתוך אותו יין המשומר[צג]. העליונים שהם נסתרים נקראים 'חיות נסתרות', שהם 'רצוא ושוב'. והם מאירים מתוך עולם העליון, עולם הבא[צד]. ואלה התחתונים מאירים ונוצצים מתוך אותו האור טמיר ונעלם שאלו נוצצים, וכולם מיי"ן – מאותן שבעים השמות שהם אורות נעלמים. שהרי אותן שבעים הסובבים לכסא הקדוש מלמטה כולם מאירים ונוצצים מאותן שבעים הפנימים. וזה הוא "מיין" – מאותן מאורות העליונים שהם יינה של תורה. ואותן מאורות העליונים המאירים את הפנים ואת הספירות הם שבעים השמות שהקדוש ברוך הוא נקרא בהם:

(ה) שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה בְּנוֹת יְרוּשָׁלָם כְּאָהֳלֵי קֵדָר כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה:

נר שחור ונר לבן

(זוהר חדש – שיר השירים דף יד ע"ב)

"שחורה אני ונאוה בנות ירושלים וגו." – אמר רבי שמעון, נר המערבי כאשר הוא מושל וקיים אצל נר המזרחי[צה] – זה שחור וזה לבן. כמה הוא יפה באותו אור הלבן. בהארת הנר שני אורות מתחברים כאחד, התחתון שחור העליון לבן. זה מושל על זה – אור הלבן על השחור. ועם כל זה כמה היא יפה עם התיקונים אשר תחתיה[צו]. הרבה תיקונים קיימים תחתיה – נר, פתילה, ושמן. והיא עומדת בגדלות עליונה מפוארה באותו אור הלבן. כך הן "בנות ירושלים"[צז] – אלו התיקונים שלמטה הקיימים תחתיה ביופי שלה. "כאהלי קדר כיריעות שלמה" – זה שחור וזה לבן:

קנאת העליונים בתחתונים

(זוהר חדש – שיר השירים דף טו ע"ב)

ועוד "שחורה אני ונאוה" – "שחורה" אני מצד שלמטה, "ונאוה אני" מצד התכללות שלמעלה. "שחורה אני" בראותי כמה רשעים המרגיזים לאדון הכל, ואני מפרנסתם בצד אותה ההתכללות שלמטה אשר בי. "ונאוה" מצד שלמעלה. "בנות ירושלים" – אף על פי שירושלים ובית המקדש הכל אחד, אבל בית המקדש הוא מעולה יותר, בהרבה קדושות בהרבה הטבות. בית המקדש לבד וירושלים לבד, ובית קודש הקדשים בפנימיות מהם, שהוא פנימי מכולם. וזה בשעה שהמטרונה מתקשטת ומבקשת להתקרב ולהתיחד עם בעלה. היא אומרת למחנותיה – "שחורה אני" מצד שלמטה, "ונאוה" ביותר בהתכללות הצד שלמעלה. לפי שנאמר "ואתם הדבקים בה' אלהיכם" – ישראל דבקים בה' בתיקון ההוא יותר מכולם… והמטרונה אינה אומרת כך אלא כשהיא יוצאת החוצה לשאר המחנות. בכן אומרת לאותן שמבפנים היודעים בתכשיטיה, ויפארוה בעדי עדיים, "ישקני מנשיקות פיהו" – כמה אני מתוקנת ביופי לקבל הנשיקות מן המלך[צח]. ולאותן שמבחוץ שאין יודעים בתכשיטיה אומרת שהיא שחורה מצד התחתונים, מצד ההתכללות שלמטה, כדי שלא יביטו בעין רעה לקטרג על התחתונים. שהרי אין להם קנאה אלא בתחתונים, שכאשר התחתונים בהטבה הם מקנאים אותם ביותר. ואם תשאל הלא אין להם קנאה? ביניהם אין קנאה, אבל על אחרים יש להם קנאה. ולפי שהיא כאם על בניה לישראל, לכן אותו תיקון היפה והמפואר מהכל שהוא מצד ההתעלות שלמטה שבעבורו תעלה למעלה, היא תסתירהו אצל המחנות שמבחוץ, כדי שלא יתקנאו ולא יקטרגו על ישראל. ולפיכך "אל תראוני שאני שחרחורת" – אל תסתכלו באותו התיקון לפי שאני שחרחורת. ולפי שבכל התיקונים שלה אין לה תיקון יפה ומפואר בהתנשאות לעלות לקודש מלבד אותו התיקון שמצד ההתכללות שלמטה. על כן אומרת להם "שחורה אני ונאוה":

השכינה מסתירה תיקוניה

(זוהר חדש – שיר השירים דף טז ע"א)

ועוד "שחורה אני ונאוה" – "שחורה אני" מצד שלמטה. ונאוה מצד שלכן, אתן "בנות ירושלים". הלא תיקון שלי תלוי בכם שאתם מחנות קדושים. ולפיכך אל תסתכלו באותו התיקון שמצד התחתונים[צט]. ובכל היא כאם על בנים – כי הרבה מקטרגים הם העומדים שם, ואם יסתכלו באותו התיקון שמצד ההתכללות שלמטה כמה היא יפה וכמה היא מפוארה לעלות בו למעלה, יבואו לקטרג ולהזכיר חטאי ישראל, ועל ידי זה יעכבוה מלעלות למעלה להתחבר בבעלה. ולכך "כאהלי קדר" – מצד התחתונים. "כיריעות שלמה" – מצד שלכם. ולפיכך "אל תראוני שאני שחרחורת" – אל תסתכלו בי כלל בדבר אותן התיקונים שלי שהם מצד התחתונים, שהרי בשבילם גער בי השמש. ולא הוא בלבדו, אלא "בני אמי נחרו בי" – אלה אבות העולם כשראו חשכות שלי מצד התחתונים. ואם תשאל היתכן לאמר כך? כן. משני טעמים ראוי כך – אחד מפני דרכי שלום, שלא יקטרגו על ישראל בניה. ואחד למען שלא יעכבו עליה מלעלות להתחבר בבעלה:

חוט של חסד

(זוהר חדש – שיר השירים דף טז ע"א)

ועוד "שחורה אני ונאוה" – ההיא כלה, שהיא בבחינת הלבנה כשהמקטרג גורם להחשיך אור הלבנ"ה, אז השמ"ש אינו מתקרב אליה[ק], מלבד חוט אחד מחסד העליון שנתמשך עליה. ואותו החוט של חסד מבקיע בקליפה ההיא ומשבר כחה, ונותן להלבנ"ה פאר ויופי. בכן היא אומרת "שחורה אני" מצד של הערלה, "ונאוה" מצד אותו חוט של חסד שנמשך עלי:

אור וחושך

(זוהר חדש – שיר השירים דף טז ע"א – ע"ב)

ועוד "שחורה אני ונאוה" – "שחורה אני" מצד חושך העליון כאשר מתגבר, כמו שכתוב: (ישעיה ס) "כי הנה החשך יכסה ארץ". "ונאוה" מצד האור הראשון[קא], כמו שכתוב: (מיכה ז) "כי אשב בחשך" – מצד של שמאל, "יהוה אור לי" – מצד הימין:

שבטי יה נכנסו ושבטי יה יצאו

(זוהר חדש – פרשת חקת דף פד – ע"ב)

ועוד "שחורה אני ונאוה" – "שחורה אני" לפי שהתגברה הגלות על ישראל. ועם כל זאת "ונאוה" – שלא נתערבו ישראל באומות. שבטי יה נכנסו ושבטי יה יצאו. "כאהלי קדר" נשחרתי ביניהם – שגזרו על ישראל כמה גזרות רעות, ועם כל זה אני "כיריעות שלמה" – במעשים טובים:

שחורה בגלות, ונאוה במצוות

(זוהר – פרשת אחרי מות דף נט – ע"ב)

"שחורה אני ונאוה בנות ירושלים" – אמר רבי שמעון, אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא – "שחורה אני" בגלות, "ונאוה" אני במצוות התורה. כי אף על פי שישראל בגלות אין עוזבים המצות. "כאהלי קדר" – שהם בני קטורה שפניהם שחורים תמיד. ועם כל זה אני "כיריעות שלמה" – כעצם השמים לטהר, שכתוב (תלים קד) "נוטה שמים כיריעה". "אל תראוני שאני שחרחורת" – מפני מה "אל תראוני שאני שחרחורת"? לפי "ששזפתני השמש" – שלא הביט בי השמ"ש להאיר לי כראוי. ישראל מה הם אומרים? "בני אמי נחרו בי". מי הם "בני אמי"? אלו השרים שליטים הממונים על שאר האומות. דבר אחר – בני אמי" ממש, ככתוב (איכה ב) "השליך משמים ארץ וגו."[קב] וכאשר "השליך משמים ארץ", "שמוני נוטרה את הכרמים". מפני מה? לפי "שכרמי שלי לא נטרתי". ולמדנו הסוד ש"בני אמי" ודאי הסכימו עלי. כלומר, כאשר נתרחקה ארץ משמים, כמו שביארנו בהכתוב (שמות ב) "ותתצב אחותו מרחוק":

שחורה בגלות ונאוה בתורה

(זוהר – פרשת שמות דף יד – ע"א)

 רבי יהודה אמר – "שחורה אני ונאוה בנות ירושלים". "שחורה אני" – זו כנסת ישראל שהיא שחורה מן הגלות. "ונאוה" – שהיא נאה בתורה ובמצוות ובמעשים טובים. "בנות ירושלים" – שבשביל זה זוכים לנחול ירושלים שלמעלה. "כאהלי קדר" – אף על פי שהיא שחורה בגלות, אבל במעשים היא "כיריעות שלמה"- של המלך שכל השלום שלו:

אות ה' בגדלותה ובמיעוטה

(זוהר – פרשת בלק דף קצא – ע"א)

פתח העלם ההוא ואמר – "שחורה אני ונאוה בנות ירושלים וגו.", "אל תראוני שאני שחרחורת וגו." – ענין זה כבר נתבאר, אבל בשעה שהיא תוך אהבה גדולה אצל אהובה, מתוך שאין יכולה לסבול, ממעטת עצמה בקטנות מרובה, עד שאין נראה ממנה אלא כמו נקודה אחת קטנה – זו האות י'. ובכן היא נסתרת מכל החילות ומחנות שלה. והיא אומרת "שחורה אני"- שאין באות זו לבנונית בתוכה כבשאר אותיות. וזהו "שחורה אני" – שאין לי מקום להכניסם תחת כנפי. "כאהלי קדר" – (כמו) שלמדנו, שזו האות י' שאין לה לבנונית בתוכה. "כיריעות שלמה" – זו ו'. ולפיכך "אל תראוני שאני שחרחורת" – אל תביטו בי כלל, שאני נקודה קטנה. מה עושים האנשים גבורי חיל שלה[קג]? שואגים כאריות גבורים, ככתוב (תהלים קד) "הכפירים שואגים לטרף". ומתוך הקולות ושאגות חזקים אשר שואגים כאריות האנשים גבורי כח[קד], נשמע קולם אצל אהובה למעלה, ויודע מאת אוהביו שאהובתו היא באהבה אליו כמוהו, עד שאין נראה מן תבניתה ויופיה כלל. ובכן מתוך הקולות ושאגות של אותן גבורי כח שלה, יוצא דודה אהובה מתוך היכלו בכמה מתנות, בכמה אוצרות, בריחות של בשמים, ונכנס אצלה ומוצא אותה שחורה, קטנה בלי תבנית ויופי כלל. (ואז) מתקרב אליה, ומחבקה ומנשקה, עד שנתעוררת מעט מעט מתוך ריחות הבושם, ומתוך שמחת אהובה אליה, ונבנית ונעשית בתיקוניה בתבניתה ביופיה אות ה' כמקודם. ואלה גבורי הכח גרמו לה שתשוב אליה תבונתה ויופיה. הכח והגבורה שלהם גרמו לזה. ועל זה כתוב: (תהלים קג) "גבורי כח עושי דברו" – עושי דברו ודאי, שמתקנים לו לאותו דב"ר ומחזירים אותו לתבניתו הראשונה[קה]. וכיון שנתתקנה ונעשית בתבניתה יפה כמקודם, אז הם וכל שאר החילות עומדים לשמוע מה שהיא אומרת. והיא עומדת כמלך בין החילות שלו, וזהו עושי דברו ודאי: כדמיון הזה למטה – בזמן שיש רשעים בדור, היא נתכסית וממעטת עצמה[קו] עד שאין נראה מכל תבניתה מלבד נקודה אחת. וכאשר באים גבורי כח וצדיקי אמת, כביכול עושים לאותו דב"ר, ונוארה מעט מעט, ונתתקנית בתבניתה ביופי שלה לאות ה' כמקודם:

 (ו) אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ, בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי, שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי:

תהיו עמלים בתורה

(זוהר חדש – פרשת חקת דף פו – ע"ב)

"אל תראוני שאני שחרחרת ששזפתני השמש" – אמר רבי שמעון, כאשר המטרונה מתלבשת בדין לכלכל את העולם, בכן אומרת לבניה הקרובים לה תוך ביתה –
"אל תראוני שאני שחרחרת". שהרי בודאי אם תהיו עמלים בתורה שנתתי לכם לא תפחדו. ואם לא תהיו עמלים בתורה תגרמו לי ש"בני אמי נחרו בי". "שמוני נוטרה את הכרמים" – לנטור לאומות העולם בעבורכם שאתם נפזרים ביניהם, להניק ולהשפיע להמונים שלהם מחנות של עובדי כוכבים ומזלות. "כרמי שלי לא נטרתי" – אלה המונים הקדושים שלי, שאין ביכולתי לכלכלם כראוי בשמחה גדולה:

למה 'אל תראוני'

(זוהר – פרשת תזריע דף מה – ע"ב)

רבי יהודה אמר, "אל תראוני שאני שחרחרת" – מקרא זה נתבאר. אבל בזמן שהלבנ"ה נתכסית בגלות היא אומרת "אל תראוני". לא שהיא מצווה לבלתי לראותה, אלא לפי שהיא רואה תשוקת ישראל אליה להסתכל באורה, היא אומרת "אל תראוני" – לא תוכלו להסתכל בי. "אל תראוני" בודאי. מה הטעם? לפי "שאני שחרחרת" – לפי שאני בחשכות. מהו 'שחרחרת'? 'שחורה' היה צריך לומר. אלא חשכות כפולה – אחד "ששזפתני השמש", שנתרחק ממני השמ"ש מלהאיר לי ומהסתכל בי. ועוד ש"בני אמי נחרו בי". 'ששזפתני' – 'שזפתני' היה צריך לומר. אלא, רמז הוא שמרמז בש"ש. שכאשר השמ"ש מאיר, בששה מאורות מאיר[קז]. וכאשר נעתק אורו, כל אותן ששה מאורות נעתק אורם. "בני אמי" – אלו הם הבאים מצד הדין הקשה[קח]. "נחרו בי" – כמו שכתוב "נחר גרוני". זה שכתוב (איכה ה) "על צוארנו נרדפנו" – שכאשר הלכו ישראל בגלות היו הולכים בידים אסורות לאחור, וריחיים על צואריהם, ולא יכלו לפתוח פיהם. "שמוני נוטרה את הכרמים" – ללכת בגלות לנטור לשאר אומות בעבור ישראל. "כרמי שלי לא נטרתי" – שהרי אין ביכולתי לנטור להם כמו מקודם. כי מקודם נטרתי כרמי שלי וממנו נשתמרו שאר כרמים, ועתה אני נוטר שאר כרמים לבעבור כרמי שלי, שיהיה נשמר ביניהם:

סוד 'ותתצב אחותו מרחוק'

(זוהר – פרשת ויחי דף ריט – ע"א)

"בני אמי נחרו בי שמוני נוטרה את הכרמים וגו." – אמר רבי שמעון: "בני אמי" – כמו שכתוב (איכה ב) "השליך משמים ארץ". שכאשר חפץ הקדוש ברוך הוא להחריב ביתו שלמטה ולהגלות לישראל בין העמים, העביר הקדוש ברוך הוא מלפניו לההיא אר"ץ ונתרחקה ממנו, ככתוב (שמות ב) "ותתצב אחותו מרחוק". וכאשר אר"ץ ההיא נתרחקה מן השמי"ם שלמעלה, זאת הארץ שלמטה חרבה וישראל נתפזרו בין העמים. אמרה כנסת ישראל – מי גרם לי זאת, ומי עשה לי כך? "בני אמי" ש"נחרו בי" ונתרחקו ממני. "בני אמי" בודאי:

גמילות חסדים מושך חסד על ישראל

(זוהר – פרשת פקודי דף רסו – ע"א)

"שמוני נוטרה את הכרמים וגו." – כאשר ישראל אין עושים חסד עם אנשים, ושאר אומות עושים חסד בעולם, אז אותן הברכות הנשפעות מלמעלה מצד הימין יונקים אותן שאר עמים. זהו שכתוב: "שמוני נוטרה את הכרמים" – אלו שאר האומות. "כרמי שלי לא נטרתי" – אלה הם ישראל. לפי ששאר האומות נמשך להם השפע בשביל אותן החסדים שעושים עם האנשים. וישראל מרחיקים השפע מהם מפני שאינן רודפים לעשות חסדים כשאר עמים:

כנסת ישראל בוכה על חורבן ב' המקדשות ושואלת למה

(זוהר חדש – שיר השירים דף יז – ע"ב)

הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים. אמר רבי שמעון הרי העירותי שבכל מקום שנאמר הגד הגיד ויגד, כלם עניני אגדה הם ויש לעיין בהם, וכאן כתיב הגידה לי, סוד של חכמה הוא.. כאשר ברא  הקדוש ברוך הוא את העולם ואמר יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד, מתחת השמים בודאי, ונאמר ויקרא אלהים ליבשה ארץ, אז כל חדוה וכל שמחה וכל התיקונים נתתקנו, וכיון שכל התיקונים נתתקנו להמטרונה, בכן עלתה אל העולם שהוא בחינת זכר ואמרה, הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים, איכה איכה שני פעמים, רמז על שני החרבנות, בית ראשון ובית שני, ולפיכך איכה תרעה בחורבן הראשון, ואיכה תרביץ בחורבן השני, שהרי השמחה שלנו היא טוב ויפה, ומתוך שמחה זו יש לי לבקש על שני המקדשים, אחד מקדש העליון, ואחד מקדש התחתון, שלמה אהיה כעוטיה, אלמלא אותן שני פעמים שאני עתידה לקרות איכה, שלמה אהיה, בשלום אהיה בלי גלות כלל, בשלום על בני למטה, כעוטיה, כמו שכתוב (שמואל א' כח) והוא עוטה מעיל, אהיה נעטפת במעטפה של קדושה העליונה, שהוא השם הקדוש יה, שלמה אהיה, בשלום אהיה בכל שלמות שלמעלה, כעוטי"ה, כעוטה יה, להיות בכל שלמות העליונה על עדרי חבירך, אלו מדרגות הקדושות שכלן כדמיון שלמעלה: ובכן הוא משיב לה ומתחיל מן דבור האחרון של השבח הזה ואומר, אם לא תדעי לך היפה בנשים, אם את אינך יודעת השני איכה איכה למה הם, צאי לך, צאי וראי בעקבי הצאן בשביל מה יהיו חורבן בית ראשון ובית שני, צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך, ותדעי בשביל מה החרבנות של משכנות הרועים, שהרי עתידים לבטל התורה בבית ראשון ובבית שני: (ז"ח)

בושה גדולה למי שאינו יודע חכמת נסתר בעולם העליון

עוד פתח רבי שמעון ואמר, כתוב (דברים ד) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, זכאים הם העמלים בתורה להבין בהחכמה של רבונם, והם היודעים ומסתכלים בסודות העליונים.. החכמות שנצרך לו לאדם לדעת מרובות הן: אחת, להבין את גופו ולהכיר מי הוא, איך נברא, ומאין בא, ואנה ילך, ותיקון הגוף איך נתתקן, ואיך הוא עתיד לעמוד בדין לפני ממההב"ה: ואחת, להבין ולהסתכל בסוד הנשמות, מה היא הנפש הזאת שבגופו, מאין באה, ובשביל מה באה בגוף הזה של טפה סרוחה, שהיום כאן ולמחר בקבר: ואחת, להסתכל בעולם הזה, להבין בשביל מה נתתקן זה העולם שהאדם עומד בו, ואחר כך לעיין בסודות עליונים של עולם העליון להכיר את רבונו, להבין ולהסתכל בסודות רבונו, וכל זה יכול האדם להבין מתוך סודות התורה, בוא וראה כל מי שהולך לעולם ההוא בלי ידיעת החכמה, אפילו אם יש בו מעשים טובים הרבה מוציאים אותו מכל שערי עולם ההוא, ועל זה כתוב הגידה לי שאהבה נפשי, אתה אהוב נפשי הגידה לי בסוד החכמה העליונה, איכה תרעה, איך אתה רועה ומנהיג בצהרים, בעולם העליון ההוא, למדני סודות החכמה שאינני יודע ולא למדתי עד עתה, למען לא אהיה בבושה כעוטיה על עדרי חבריך, לפני אותן מדרגות העליונות שאני עתיד לכנוס ביניהן, שהרי עד עתה עוד לא עיינתי בהם: בוא וראה מה כתוב אם לא תדעי לך היפה בנשים, אם את תבוא בלי ידיעה ולא הבנת בחכמה טרם שתבוא לעולם ההוא, ולא ידעת בסודות של עולם העליון, צאי לך, אין את כדאי לכנוס לכאן בלי ידיעה, אכן כאשר את עדיין בעולם שלמטה צאי לך בעקבי הצאן, מי הם עקבי הצאן, אלה הם הצדיקים אשר האנשים דשים אותם בעקב, שהם יודעים סודות העליונים של רבונם, ועל ידם תבין להשכיל ולדעת, ורעי את גדיותיך, אלה הם תינוקות של בית רבם, נערים שהם בבתי מדרשים ולומדים בתורה, על משכנות הרועים, על אותן בתי כנסיות ובתי מדרשות אשר שם לומדים בתורה, ואף על פי שהם אין מבינים עוד, אבל אתה תבין מתוך דברי חכמה שהם אומרים: (ז"ח)

סוד מיעוט הלבנה

עוד פתח רבי שמעון ואמר, כתוב ויברא אלהים את שני המאורות הגדולים וגו', בתחלה שני המאורות היו שקולים זה לעומת זה כמו שביארו החברים, אמרה הלבנה לפני הקדוש ברוך הוא, הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה, איך איפה אפשר לך להנהיג את העולם בשני כתרים כאחד, איכה תרביץ בצהרים, שהרי אז אין ביכולת הלבנה להאיר, ואי אפשר לך להנהיג בשני כתרים יחוד בשמש ובלבנה, שהרי הלבנה איזה אור יש לה בצהרים, לפיכך אי אפשר לך להשתמש בשני כתרים יחוד, שלמה אהיה כעוטיה, איך איפה אני אהיה מעוטפת בצהרים, כאשר אור הגדול של השמש יהיה הולך וחזק, הרי אז אני אהיה מעוטפת בבושה לפניו ולא אוכל לשמש לפניך, ולכך איך אתה תוכל להנהיג ולהשתמש בשני כתרים יחד, אמר לה הקדוש ברוך הוא, הן שמעתי לדבריך, לכי ומעטי עצמך, אם לא תדעי לך היפה בנשים, שאמרת אי אפשר לי להנהיג העולם בשני כתרים יחוד, לכי ומעטי עצמך ותהי ראש לשועלים, צאי לך בעקבי הצאן, צאי ותהי למלך על כל התחתונים, ותנהג לכל אחד ואחד כראוי לו, והיי שולטת בלילה בודאי, צאי ומעטי עצמך וכך ראוי לך: (ז"ח)

הנקודה של אות י' מתפשטת ומתרחבת ונעשה אות ה'

הגידה לי שאהבה נפשי וגו'. על פיו של אליהו נחרץ, כאשר המטרונה ההיא עולה למעלה ומתרחקת מן חילותיה ומחנותיה בסוד האות י', היא אומרת הגידה לי שאהבה נפשי[קט] אתה אהוב נפשי איכה תרעה, כיון שאני נקודה אחת בלי התפשטות כלל, שהלא אני נכללת בפני עצמי ואין ביכולתי לקחת וליתן, לפי שאני יושבת קמוטה בפני עצמי בנקודה אחת.. זו האות י' הקטנה מכל האותיות, שלמה אהיה כעוטיה, נכללת בפני עצמי שאין לי התפשטות בכל הצדדים כלל, לפי שהאות י' סתומה מכל הצדדים יותר מכל שאר האותיות, וכאשר המלך יחפץ לכנוס בתוכה[קי] כמו שכתוב (קהלת ט) ובא אליה מלך גדול, אומר לה, אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך, התפשטי עצמך בכל הצדדים, ותקבל עדנים ותענוגות באותה ההתפשטות, ומה היא התפשטות ההיא, בעקבי הצאן, שתיעשה כאותה הסוכה האחת השומרת עדרי הצאן, וזו היא האות ה', ובשביל זה לא נכתב צאי אלא צאי לך, כמו שכתוב (ישעי' נד) הרחיבי מקום אהלך ויריעות משכנותיך יטו, שהרי בתחלה לא היתה אלא נקודה אחת שחורה סתומה בתוכה, ועתה שבעלה התחבר עמה הוא אומר לה צאי לך, הרחיבי מקום אהלך, התפשטי עצמך, ובכן ורעי את גדיותיך, תוכלי לקבל עדנים ותענוגות, שהרי בשעה שהיא נקודה אחת ועולה למעלה, ומלך עליון ההוא יורד אליה להתחבר בה, הוא דופק בנקודה הזאת ומתפשטת בכל הצדדים, ונעשית נקודה הזאת לאות ה', ונשתלמת מכל הצדדים ומקבלת עדנים ותענוגות, בכן אומר לה ורעי את גדיותיך, קחי הארות ומזונות ולכי ותחלק לכל אותן החילות והמחנות שלך קטנים וגדולים ותני למו, על משכנות הרועים, אלה הם הרועים מנהיגי העולם[קיא] לתת להם ממשלה וגבורה לכל אחד ואחד כראוי לו, וכל זה נעשה בהתפשטות נקודה הזאת, שהיתה סתומה מקודם לזה. (ז"ח)

המלכות מתקשטת עם הצדיקים ומענישה את הרשעים

תו פתח ואמר, הגידה לי שאהבה נפשי וגו', בלאו דברי אהבה מושכת אליה המטרונה להקדוש ברוך הוא ואומרת אליו, הגידה לי שאהבה נפשי, אתה שכל אהבת נפשי בך, אם לא תתחבר עמי איכה תרעה את העולם, איך תקבל השפע מעומק העליון לך ולאחרים, שהרי הברכות שלמעלה אינן שריות אלא במקום של זכר ונקבה, שלמה אהיה כעוטיה, איך איפה אהיה בבושה כשיבקשו ממני מזון בני האבות שהם עדרי חבריך, עדר ה' ממש, הם עדרים הקדושים הסמוכים על שלחני, והקדוש ברוך הוא מה משיבה, אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך אמר לה הקדוש ברוך הוא, הרי לך עצה טובה, צאי לך בעקבי הצאן, אלו צדיקים תמימים שתתעטרי בהם לפני, ורעי את גדיותיך וגו', אותן הנמשכים אחריך, ואותן רשעי הדור יתמשכנו בעונותם, תכי אותם ברצועה ולא יוסיפו לחטא, ותשמר לבניך ההולכים אחריך שלא יתמשך גם עליהם דין האמת: (ז"ח)

הצדיקים והתינוקות נותנים לשכינה כח בגלות

הגידה לי שאהבה נפשי וגו'. אמר רבי אבא בוא וראה מקראות האלו כנסת ישראל אמרתן למלך הקדוש, הגידה לי שאהבה נפשי, ככתוב את שאהבה נפשי ראיתם, ועל המלך הקדוש זאת נאמר, אתה שאהבה נפשי איכה תרעה, בספרו של רב המנונא סבא נמצא, כל זמן שכנסת ישראל נמצאת עם הקדוש ברוך הוא, כביכול הקדוש ברוך הוא בשלימות, והוא רועה ברצון לו לעצמו מאותה יניקת החלב של האם העליונה, ומאותה היניקה שהוא יונק הוא משקה לכל שאר האחרים ומניקם, ולמדנו שא"ר שמעון כל זמן שכנסת ישראל נמצאת עם הקדוש ברוך הוא, אז הקדוש ברוך הוא בשלמות ובשמחה, הברכות בו שריות ויוצאות ממנו לכל שאר האחרים, וכל זמן שכנסת ישראל אינה נמצאת עם הקדוש ברוך הוא, כביכול הברכות נמנעות ממנו ומכל שאר האחרים, וסוד הדבר בכל מקום שלא נמצא זכר ונקבה אין הברכות שריות עליו, ועל זה הקדוש ברוך הוא גועה ובוכה, כמו שכתוב (ירמי' כה) שאג ישאג על נוהו, ומה אומר, אוי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי וכו', ובשעה שכנסת ישראל יצאה בגלות אמרה לפניו, הגידה לי שאהבה נפשי, אתה אהוב נפשי, אתה שכל אהבת נפשי בך, איכה תרעה, איך תכלכל עצמך מעומק הנחל שאינו פוסק[קיב] איך תפרנס עצמך מהארת עדן העליון[קיג] איכה תרביץ בצהרים, איך תפרנס לכל אותן אחרים הנשפעים ממך תמיד, ואני הייתי ניזונת ממך בכל יום ויונקת, והריקותי שפע לכל אותן התחתונים, וישראל נתפרנסו ממני, ועתה שלמה אהיה כעוטיה, איך אהיה מעוטפת בלי ברכות כאשר יצטרכו לאותן הברכות ולא תהיינה בידי, על עדרי חביריך, איך אשכנה עליהם ולא אהיה מפרנס ומכלכל להם, עדרי חבריך, אלה הם ישראל שהם בני האבות, שהם המרכבה הקדושה למעלה, אמר לה הקדוש ברוך הוא, עזבי את מלדאג במה שנוגע לי, שהרי מה שנוגע לי הוא דבר נעלם מלהבין, אבל אם לא תדעי לך, במה שנוגע לעצמך הרי לך עצה, היפה בנשים, ככתוב הנך יפה רעיתי, צאי לך בעקבי הצאן, אלה הם הצדיקים שהם נידושים בעקבים, ובעבורם אתן לך כח להתקיים, ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים, אלה הם תינוקות של בית רבם, שהעולם נתקיים בזכותם ונותנים כח לכנסת ישראל בגלות, משכנות הרועים, אלו בתי הרבנים ומקומות בתי המדרשים שהתורה נמצאת בהם תמיד. (ג-יז.)

כנסת ישראל בוכה על בניה בגלות

עוד א"ר אבא, הגידה לי שאהבה נפשי, בוא וראה כנסת ישראל היא אמרה בתחלה שחורה אני ונאוה, הקטינה עצמה לפני מלך העליון, ובכן שאלה ממנו ואמרה, הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים, שני פעמים איכה איכה למה, אלא שהיא מרמזת על שני חורבנות של שני מקדשים, שכלם קוראים איכה איכה, איכה תרעה בחרבן בית הראשון, איכה תרביץ בחרבן בית השני, ועל זה נרמז שני פעמים איכה איכה, תרעה תרביץ, אין זה כזה, גלות בבל שהוא זמן קטן קורא בו תרעה, ועל גלות אדום שהוא זמן גדול קורא בו תרביץ, ועל כן שני פעמים איכה איכה, ועוד תרעה תרביץ, ירעה הי' צריך לומר, וכן ירביץ הי' צריך לומר[קיד] שהרי על ישראל אמרה, אלא היא אמרה כך על נפשה, איכה תרעה כלתך לבניה בגלות כשיהיו בין שאר האומות, איכה תרביץ בצהרים, איך תנטף היא עליהם טללים ומים בעת חמימת צהרים, שלמה אהיה כעוטיה, בזמן שישראל צועקים מתוך הצרה והלחץ שלהם, ושאר האומות מחרפים ומגדפים אותם, מתי תצאו מן הגלות, מדוע אין אלהיכם עושה לכם נסים, ואני יושבת כעוטיה ואין ביכולתי לעשות להם נסים וליתן להם נקמות, הוא משיב לה, אם לא תדעי לך היפה בנשים, מקרא זה כך הי' צריך לומר, אם לא תדעי היפה בנשים, לך למה, אלא אם לא תדעי לך במה להתחזק בגלות  ולהגביר כחך להגן על בניך[קטו] צאי לך, צאי לך להתחזק בעקבי הצאן, אלו תינוקות של בית רבם הלומדים תורה, ורעי את גדיותיך, אלו עתיקי שדים שמסתלקים מן העולם ונמשכים לבית הישיבה העליונה, שהיא על משכנות הרועים, על דוקא, במשכנות הרועים לא כתוב אלא על משכנות הרועים, זו ישיבת מטטרון, אשר שם כל הגבורים והנערים של העולם, ומנהיגי התורה של עולם הזה באיסור והיתר ובכל מה שנצרכים בני העולם, שהרי עקבי הצאן הם התינוקות כמו שנתבאר, א"ר אלעזר עקבי הצאן הם תלמידי הישיבות, הבאים לעולם בזמן מאוחר ומוצאים התורה בדרך ישר ושער פתוח,  ועל כן הם מחדשים דברים עתיקים בכל  יום, והשכינה שורה עליהם ושומעת דבריהם, כמו שכתוב (מלאכי ג) ויקשב ה' וישמע, א"ר אבא כך הוא בודאי והכל ענין אחד: דבר אחר אם לא תדעי לך, לך למה, אלא בכל מקום שישראל בגלות היא עמהם בגלות, ועל זה כתוב לך, ונאמר (ישעי' סג) בכל צרתם לו צר, וזה הוא לך[קטז] היפה בנשים, היפה, היא אומרת שהיא שחורה, ככתוב שחורה אני, והוא אומר לה יפה, שמכל מקום את יפה, היפה בנשים, יופיה היא על כל המדרגות, וכתוב יפה את רעיתי: ד"א היפה בנשים, יפה במעשים טובים, שעושה טוב לבניה בסתר בסוד, והקדוש ברוך הוא מטיב מאד עמה בעבור כל מה שהיא עושה לבניה בסתר בסוד, אף על פי שאין מעשיהם כשרים, מכאן שהאב צריך להיות שבע רצון מזה שהאם מרחמת על הבנים, וחביב עליו מה שהיא מרחמת על בניה בסתר, אף על פי שאין מעשיהם כשרים: (ג-קצז.)

הקדוש ברוך הוא השתיק את השכינה מלומר שירה

לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי. אמר רבי שמעון מה שייכות לזה אצל הפסוקים שלמעלה, ובסוד האהבה והשמחה של שיר הזה מה ענין לכאן מרכבות פרעה, ומה הוא משיב לה, אלא בוא וראה שכאשר השליט הקדוש ברוך הוא את המטרונה על כל אותן המונים והמחנות שלמטה להיות הראש שלהם, מזמן ההוא והלאה היא משוררת תמיד בלי הרף, וכל המונים שלה משוררים תמיד ולא ידמו לעולם, וכאשר יצאה ממצרים וכל המחנות שלמעלה ושלמטה היו לפניה, וסוסי פרעה עם מרכבותיו היו נוסעים מאחריהם של ישראל, בכן היא התחילה בשיר אהבה לאל עליון, והקדוש ברוך הוא לא רצה בשירים בזמן ההוא, כמו שכתוב ולא קרב זה אל זה כל הלילה, אז נשתתקה מלשיר שיר האהבה שהתחילה.. וכיון שטבעו כל אותן הסוסים ומרכבות פרעה בים, וראו ישראל כל אותן הגבורות והנסים שעשה להם הקדוש ברוך הוא, אז שוררו ישראל בארץ שירה בשבילה וקבלם  הקדוש ברוך הוא, שנאמר אז ישיר משה ובנ"י את השירה הזאת לה'.. וכאשר בנה שלמה בית המקדש והיו כל העולמות במשקל אחד, אז עוררה היא אהבה בשיר עליון, ואמרה דברי השיר באהבה אליו, והקדוש ברוך הוא מתוך האהבה והתשוקה של הכלה רצה להזכירה אותה השתיקה שעשה לה לשתוק ולא חפץ אז בשיר שלה, פתח ואמר לסוסתי ברכבי פרעה, כאשר אותן הסוסים והמרכבות של פרעה היו באים ורודפים אחרי ישראל, דמיתיך רעיתי, החרשתיך אז בדמיה, דמיתיך, כמו שכתוב וידום אהרן, שמש בגבעון דום, וכך נצרך, שהרי בזמן ההוא עד אז בנין ביהמ"ק והמחנות שבארץ וכל התיקונים שלך לא היו בשלמות כראוי, ואת לא היית מתעטרת בהם בתיקוניך כראוי, אבל עתה נאוו לחייך בתורים, כמה נאים הם כל התיקונים שלך, וכמה יפים הם בתורים, שכבר קבלו ישראל התורה, תורה שבכתב ותורה שבע"פ ונתעטרת בהם, מה שלא היית כן מקודם לזה, ולפיכך דמיתיך רעיתי, לא חפצתי בשיר שלך ובהתעוררות אהבה שלך, לפי שהיית ערום ועריה ולא היית מתוקנת בתיקונים, ועתה כמה נאים התיקונים שלך, ורצון שלי בך ובדברי שירתך, צואריך בחרוזים, הרי יש לך בית המקדש בארץ בדמיון כל הצורות העליונות, והרבה צדיקים וחסידים גדולים בתוכו, ועכשו שאת מתעטרת בתיקוניך בשלמותם, הרי כל מקורות העליונים וכל המדרגות כוספים הם אליך לקבל אותך, ולתקן אותך בתיקונים עליונים, וע"כ תורי זהב נעשה לך, נעשה בודאי, אעשה לא כתוב אלא נעשה, מראשית נקודה העליונה עד היסוד התחתון נתקן לך ונעשה לך מן הצד בחינת הזהב[קיז] אשר שם התעוררות האהבה, עם נקודות הכסף, היינו מצד בחינת הימין, להראות שהתעוררות העליון אינו נתעורר ולא נתתקן לה אלא כאשר נתתקנה היא תחלה בתיקונים של זה העולם[קיח] וכיון שהתיקונים של זה העולם נתתקנו בה כראוי, בכן תיקונים שלמעלה מתתקנים בה ונותנים לה תורי זהב עם נקודות הכסף, תורי כמו שכתוב תור אסתר בת אביחיל[קיט] עכשו נכון הדבר שהרי נאוו לחייך בתורים וגו', ובעבור זה ודאי תורי זהב נעשה לך וגו', נתקן אותך כראוי[קכ] כל אחד ואחד מאתנו לפי דרכו: (ז"ח)

ישראל רדפו אחר השכינה ביציאת מצרים

ועוד לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי. כתוב וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן וגו', כאשר הוציא הקדוש ברוך הוא את ישראל ממצרים לא היו רוצים ללכת במדבר ארץ חרבה, כי היו רגילים למצרים שהיתה כגן עדן, כמו שכתוב כגן ה' כארץ מצרים, ועכשו ילכו בארץ ציה בדרך יבשה בלי יושב, מה עשה הקדוש ברוך הוא, שלח לפניהם שכינה הקדושה שהיתה מהלכת בכל גונים של זוהר, בכל גונים מפליאים, והיו נמהרים אחריה להביט בהשתוקקות, והלכו ולא היו נעכבים.. וכדמיון שהם הלכו במהירות כמו כן עשה פרעה במרכבותיו וסוסים שלו, כדי לרדוף במהירות ולא יתעכבו מרכבותיו וסוסיו בדרך, מה עשה, לקח סוסים נקבות וסוסים זכרים, ויאסר הנקבות מלפנים והזכרים מאחריהן, הזכרים היו רצים אחר הנקבות, והנקבות היו נמהרות מלפני הזכרים, וכלם רדפו במהירות אחרי ישראל, כאשר השיגם ובקש להתגר מלחמה בישראל, נטל הנקבות ואסר אותן לאחור והזכרים מלפנים להשוות מרכבותיו, כך כאן בתחלה כתוב וה' הולך לפניהם יומם, ואחר כך כתוב ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם, ויסע, בשביל שישראל יהיו נשמרים, וכל אותן החצים ואבני בליסטראות והכדורים של מרכבות פרעה לא הגיעו אצל ישראל, וזהו שכתוב התיצבו וראו, ולפיכך דמיתיך רעיתי, בדמיון ההוא ממש של מרכבות פרעה, וכיון שאותן המונים של מצרים נאבדו, וראו ישראל כל אותן הנסים והגבורות שעשה להם הקדוש ברוך הוא על הים, בכן נאוו לחייך בתורים, נתתקנו ישראל בסוד האמונה, שנאמר ויאמינו בה' ובמשה עבדו, וקבלו התורה על הר סיני, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ובכן נתתקנו כלם למעלה ולמטה כראוי.

תיקוני השכינה בזמן יציאת מצרים ובזמן בית המקדש

בזמן ששלמה המלך בנה בית המקדש, והיו ישראל כלם צדיקים וחסידים שוקטים כיין על שמריו, אז נתפתח הכל ונתגלה שיר הזה למעלה ולמטה, ביציאת מצרים נאמר לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי, מה הסוסים של מרכבות פרעה היו מזוינים בכל מיני כלי זיין, כמו כן את היית מלובשת בכמה מיני כלי זיין להתגיר מלחמה, ומה הסוסים של פרעה היו טעונים בכמה כלי מלחמה, אבני בליסטראות חיצים וכדורים להתגר מלחמה, כמו כן אני העמסתי בך כל מיני כלי מלחמה להתגר מלחמות בהם, ולהתקדש בך לעיני כל, ועתה אני רואה אותך בגוון אחר, בכמה תיקונים יפים ונאים, נאוו לחייך בתורים, בשתי ההי"ן, שהרי הכל נתפתח אצלך ונתגלה ה' העליונה תשמח בך ונכונה לקבלך ונתפתחה, ואת נעברת מאות ד' ונכנסת באות ה'[קכא] ובשתי אלה נאוו לחייך ונתתקנו אצלך בתורים, כי אותן שתי ההי"ן הן תורים, תורה שבכתב ותורה שבע"פ, צוארך בחרוזים, הם תיקונים העליונים מכל המקורות שנתתקנו לך, וכל זה הוא מזכירה בחביבות ואהבה רבה, בשביל לנחמה ולדבר על לבה ולהראות לה אהבה גדולה, וע"כ אמר לה תורי זהב נעשה לך וגו', שהרי מכאן ואילך יש להוסיף לך יופי על יופי, תיקונים על תיקונים: (ז"ח)

ה' עשה לצד הטומאה מה שהם עושים

לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי. א"ר יוסי בוא וראה יש מרכבות לשמאל בסוד של צד הטומאה, ויש מרכבות לימין בסוד העליון של הקדושה, ואלה לעומת אלה, אלו של רחמים ואלו של דין, וכשעשה הקדוש ברוך הוא דין במצרים, כל דין שעשה הי' כדמיון אותן המרכבות ממש, וכדמיון של צד ההוא ממש, כמו שצד ההוא הורג ומוציא הנשמות, אף  הקדוש ברוך הוא עשה באותו הדמיון ממש, שנאמר (שמות יג) ויהרג ה' כל בכור, וכן הכל במצרים הי' באותו הדמיון ממש, ולפיכך דמיתיך רעיתי כדמיון שלו ממש להרוג, שנאמר כי אני ה', אני הוא ולא אחר, ולעתיד לבוא כתוב (ישעי' סג) מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה וגו': (א-ריא:)

על הפנים רואים כל הפנימיות

נאוו לחייך בתורים וגו'. א"ר שמעון בוא וראה כל הגונים שבפנים, וכל המחשבות והרצונות שבעולם שהם תוך הלב, כלם ניכרים בהפנים, ובהפנים ניכר האיש מי הוא, אם מעשיו לטוב או שמעשיו לרע, כמו שכתוב (ישעי' ג) הכרת פניהם ענתה בם, ועל זה אמר נאוו לחייך בתורים, כי עתה שתיקוני הכלה כלם כראוי בתיקונים ישרים, בתיקונים של מעשים טובים, מיד נאוו לחייך בלי בושה כלל, וכל זה היה בזמן שנבנה בית המקדש, שכל העולמות היו בשמחה, עליונים ותחתונים בחבור אחד, ואז נתתקנו הפנים כראוי, שנתחברו פנים בפנים כראוי[קכב] לחייך כתוב ולא פניך, לפי שהכל אחד, אבל לחיים הם מתקנים הצפצוף והדיבור להבין בהן, ולפיכך שיר הזה נתתקן בזמן שנבנה בית המקדש יותר מבשאר זמנים שבעולם:

סוד נקודות וטעמים

ובוא וראה כיון שבא שלמה ונבנה ביהמ"ק, מה כתוב (דה"א כט) וישב שלמה על כסא ה' למלך, שאז כס"א ההיא נתעטרה למעלה ולמטה[קכג] ועלתה בשיר למעלה, כיון שעלתה בשיר הושיט לה המלך ימינו לקבל אותה, וקבלה בין זרועיו ואמר לה דברי אהבה, ויפקד לתת לה מתנות ואוצרות וכבוד גדול, ואמר תורי זהב נעשה לך עם נקודת הכסף, תורי זהב הן פסקי הטעמים, לפי שהן מלמדים הדרך לכנוס, אם לימין ואם לשמאל, ומפני מה נקראים תורי, לפי שכאשר מגיע התור והזמן של איזו מדרגה להשפיע בה על ידי היסו"ד ההוא, עושה בה רושם לכנוס וללכת בדרך ההוא שנצרך ללכת, כמו כן כאשר מדרגה אחרת מגיע לו התור והזמן להשפיע בה, עושה בה רושם באופן אחר לכנוס וללכת בדרך ההוא ממש, ועל זה הסוד כתוב (הושע יד) כי ישרים דרכי ה', אלו הן תנועות הטעמים כל אחד ואחד כראוי לו, תורי זהב, לפי שהטעמים כך תלוים על האותיות כמו שתולים עגילי נזמים על גבי האזנים של הכלה, כמו תלשא ושאר התנועות, שהן הנזמים והעגילים של תיקוני האותיות, ואם האותיות הן בלי טעמים ואין בהן תנועות, הרי הן כאזני הכלה בלי נזמים ועגילים וחסר בהן התיקונים, תיבות בלי נקודות הן כאשה בלי מלבושי כבוד, לפיכך הטעמים והתנועות הן תיקוני האותיות והלבשה שלהן, וע"כ תורי זהב הן תנועות הטעמים, ומה שאמר זהב, לפי שהן באות מראש המלך ליתן דעת ושכל לכל האותיות, לפיכך כלן בסוד אחד עומדות, נקודות וטעמים ב' מדרגות הן, אלו ואלו נצרכות להתתקן בהן האותיות, והאותיות הן מצוירות בסודות עליונים, שהרי כלן יוצאות מסוד חכמ"ה העליונה, באותן שלשים ושתים נתיבות היוצאות מן חכמ"ה, וכל האותיות חקוקות למטה ותורה שבכתב יורשת אותן, וכאשר כל המדרגות באות לתקן אותה בסוד אותן האותיות[קכד] עושים בה נקודות וטעמים.. ואפשר תאמר שהנקודות תקון סופרים הוא, חס ושלום, שאפילו כל נביאי העולם יהיו כמשה שקיבל התורה מהר סיני, אין להם רשות לחדש אפילו נקודה אחת קטנה באות אחת שבתורה, אלא כאן סודות עיונים לאותן מביני מדע, צורות כל האותיות הן על פי סוד ונקראות גופי התורה, שעומדות ללמד ולהודיע בסודות עליונים, הנקודות יוצאות מסוד המוח להעמיד האותיות על תיקונן, ובנקודה אחת נשתנה התיבה, ומעבירה את התיבה ממעמדה לאופן אחר.. והטעמים הם כמתג לסוס, ללכת בדרך ישר לימין או לשמאל לפי רצון הטעמים, ואין רשות לכל האותיות ללכת לצד זה או לצד זה, אלא ברשות כמה טעמים המנהיגים אותן ללכת בדרך ישר בנקודות וטעמים יחדו, וזהו הסוד שכתוב (משלי כה) תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אופניו, תפוחי זהב הן הטעמים והתנועות, במשכיות כסף, אלו הנקודות, דבר דבור על אופניו, שהרי אין תיבה כראוי אלא בשתי אלה, ולפיכך תורי זהב נעשה לך עם נקודת הכסף: (ז"ח)

נרדי נתן ריחו לטוב ולמוטב

עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו. א"ר אבא מקרא זה ביארו החברים, בשעה ש הקדוש ברוך הוא הי' נמצא על הר סיני והי' מוכן ליתן התורה לישראל, נרדי נתן ריחו, ישראל נתנו והעלו ריח טוב שעומד ומגין עליהם לדורי דורות, ואמרו (שמות כד) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע: ד"א עד שהמלך במסבו, בעוד שעלה משה לקבל התורה מהקדוש ברוך הוא שנחקקה בשני לוחות אבנים, עזבו ישראל ריח הטוב ההוא שהיה מכתיר עליהם, ואמרו לעגל אלה אלהיך ישראל:

היסוד משפיע שהמלך ישפיע במלכה

עתה נבאר מקרא זה בסוד החכמה, בוא וראה כתוב (בראשית ב) ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, נהר הזה מתפשט בצדדיו בשעה שמזדווג עמו בזיוג שלם עדן ההוא[קכה] בנתיב ההוא שאינו ידוע למעלה ולמטה, כמו שכתוב (איוב כח) נתיב לא ידעו עיט, ונמצאים בחביבות שאין נפרשים תמיד זה מזו, בכן יוצאים מעינות ונחלים ומעטרים להמלך הקדוש שנקרא בן בכל אותן הכתרים[קכו] על זה כתוב בעטרה שעטרה לו אמו, ובשעה ההיא יורש מלך הקדוש ההוא שנקרא בן נחלת אביו ואמו, בכן הוא משתעשע בזה התענוג והדשן, ולמדנו בשעה שמלך העליון הקדוש יושב במעדני מלכים בכתרו, על זה כתוב עד שהמלך במסבו, זה מלך העליון, נרדי נתן ריחו, זה היסו"ד שמוציא ברכות להזדווג זה מלך הקדוש התחתון שנקרא בן בהמטרונה, ואז נשפע ברכות בכל העולמות ונתברכים עליונים ותחתונים: (ג-סא:)

המלכה ומחנותיה מתעטרות למעלה

עוד א"ר אבא עד שהמלך במסבו, זה הוא מלך העליון, באותו התחברות ודשן של עדן העליון[קכז] בנתיב ההוא הנסתר והנעלם שאינו ידוע נתמלא ממנו [ים הגדול] ומתפשט בנחלים ידועים[קכח] נרדי נתן ריחו, זה ים האחרון שברא עולם התחתון כדמיון שלמעלה, ומעלה ריח טוב למעלה למשול ולעשות, והוא יכול ומושל ומאיר באור העליון, בוא וראה בשעה שזאת הנרד מעלה ריח למעלה[קכט] בכן חביבות מתקשרת ועולה זאת הנרד להתיחד למעלה, וכל המרכבות הקדושות מעלין ריח להתעטר אצל שלמעלה, וכל אותן המרכבות נקראין עלמות שיר, כמו שכתוב (תהלים מו) על עלמות שיר, והרי ביארנו מהו עלמות שיר, והיינו ככתוב ועלמות אין מספר[קל] מהו ועלמות אין מספר, כמו שכתוב (איוב כה) היש מספר לגדודיו, ומפני שאין להן מספר כתוב ועלמות אין מספר: (ב-רכז:)

לפעמים צדיקים מתים מוקדם ורשעים מאוחר בשביל טובה

רבי יוסי אמר עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו, בוא וראה כך דרכי הקדוש ברוך הוא, כאשר האדם מתדבק בו, והוא משרה שכינתו עליו, ויודע שלאחר זמן יחטא, הוא מקדים ולוקח ריח הטוב ממנו ומסלקהו מן העולם, זה שכתוב עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו, עד שהמלך, זה הקדוש ברוך הוא, במסבו, זה אותו האדם שנדבק בו והולך בדרכיו, נרדי נתן ריחו, הם מעשים טובים שבו, שבשבילם יסתלק מן העולם קודם זמנו, ועל זה אמר שלמה המלך (קהלת ח)יש הבל אשר נעשה על הארץ אשר יש צדיקים וגו', יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים, כמו שביארנו שבשביל מעשיהם הטובים מסלקם הקדוש ברוך הוא מן העולם קודם זמנם, ויש רשעים אשר מגיע אליהם כמעשה הצדיקים, שהקדוש ברוך הוא מאריך להם שנותיהם ומאריך אפו בהם, אלה בשביל שלא יתקלקלו, ואלה בשביל שיחזרו בתשובה, או בשביל שיצאו מהם בנים טובים: (א-נו:)

תוספתא

דיני השכינה מתלבנים מן השכינה העליונה

אשכל הכפר דודי לי. אשכל, זו אם העליונה, מה אשכל מתקשט בכמה עלים בכמה זמורות לישראל האוכלים אותו, כך שכינה העליונה מתקשטת בכמה עדיים של שמנה כלים, מכמה קרבנות, מכמה מיני תכשיטים לכפר על בניה, והיא עומדת בהם לפני המלך, ומיד (בראשית ט) וראיתיה לזכור ברית עולם, ונותן לה כל משאלותיה באותן הברכות שתקנו החכמים בתפלה לבקש מלפני המלך, בזמן ההוא כל הדינים של שכינה התחתונה, שהן הוה"י אדנ"י, נהפכים לרחמים כזה יהו"ה, לקיים (ישעי' א) אם יהיו חטאיכם כשנים, הוה"י, כשלג ילבינו, יהו"ה, אם יאדימו כתולע, הוה"י, כצמר יהיו, יהו"ה, וכל הדינים של שכינה התחתונה נתלבנים מן השכינה העליונה, ע"כ: (ב-כז:)

שם הוי' כולל הכל

הנך יפה רעיתי וגו'. אמר רבי שמעון בוא וראה שם הקדוש הוא כולל הכל, י' היא הכולל ספירת חכמה, ועולם הבא ההוא נברא ביו"ד, זה שכתוב (בראשית ב) ונהר יוצא מעדן להקשות את הגן, מהו עדן, זהו חכמה העליונה וזהו י' ונקרא אב, אב לכל, התחלת הכל, בית של הכל, שכתוב (משלי כד) בחכמה יבנה בית, וכתוב (תהלים קד) כלם בחכמה עשית, ה' הראשונה זו ספירת בינה ונקראת אם, חכמה ההיא לא נתגלה ואינו נודע במקומו, ומשנתחבר בהאם נרמז בהאם, וה אלו נקראים שני בנים בן ובת שנתעטרים מן האם, ובשעה שהאם מנקת לשני הבנים בן ובת שהן וה נקראת תבונה, לפי שהכל נכלל באותן האותיות ב"ן וב"ת, הכל כלל אחד וזהו תבונ"ה, בינה היינו בן יה, אב ואם שהם יה ובן שהוא ו' ביניהם, בספרו של רב המנונא סבא מובא, כי שלמה המלך תקון הראשון שהיה מגלה ואמר הנך יפה רעיתי, מאותה אם העליונה הוא שאמר, ובתקון השני נקראת כלה שהיא השכינה שלמטה, ואלה האומרים ששני התיקונים לזאת השכינה שלמטה נאמרים, לא כן, כי ה' הראשונה לא נקראת כלה, רק ה' האחרונה נקראת כלה לזמנים ידועים, שהרי הרבה זמנים יש שהמלך אינו מתחבר עמה ומרוחק ממנה[קלא] ועל אותו הזמן נאמר (ויקרא יח) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב, וכאשר השכינה נטהרת והמלך יחפץ להתחבר עמה, אז נקראת כלה, ככלה ממש היא באה, אבל ביחוד אם העליונה ההיא לא נפסקה התחברות של שניהם לעולם, יחדו יופיעו ויחדו חונים, לא מתרחקים זה מזאת ולא נפרשים זה מזאת, ולפיכך כתוב ונהר יוצא מעדן, יוצא תמיד ואינו פוסק, זה שכתוב (ישעי' נח) וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו, ולפיכך כתוב רעיתי, ברצון של אחוה חונים באחדות השלימות, אבל כאן נקראת כלה, שכאשר בא המלך להתחבר עמה היא כלה, ככלה היא באה ממש, ולכך ב' תיקונים של בחינת נקבה מפרש שלמה, תקון הראשון בלשון נסתר, לפי שהיא נסתרת, ותקון השני מפרש יותר ולא בהסתר כל כך, ואחר כך תולה כל שבח השכינה בהאם שלמעלה, שכתוב אחת היא לאמה ברה היא ליולדתה, ומפני שאותה האם היא המעטרת לכלם, ורצון היו"ד לא נפסק ממנה לעולם, לכך ניתן ברשותה כל החירות של עבדים, כל החירות של כלם, כל החירות המביאה מחילה לחוטאים לטהר לכלם, שנאמר (ויקרא טז) כי ביום הזה יכפר עליכם וגו', ונאמר (ויקרא כה) וקדשתם את שנת החמשים שנה וגו' יובל היא, מהו יובל, כמו שכתוב (ירמי' יז) ועל  יובל ישלח שרשיו, בשביל נהר ההוא שבא ונמשך יוצא ובא תמיד ואינו פוסק: (ג-רצ:)

---