פרשת יתרו- שכר ועונש- כל עניני צער שמזדמן לאדם ושכרו

 פרשת יתרו

פרק י"ז

כל עניני צער שמזדמן לאדם, ואפילו אם אחד מחרפו ומגדפו הכל הוא מן השמים, אלא שמגלגלים חוב על ידי חייב

להורדת פרשת יתרו- לחץ כאן: שכר ועונש פרק י יתרו

חפץ חיים על התורה פרשת משפטים על הפסוק "ורפא ירפא" (כ"א יט) כתב וזה לשונו: ובחז"ל מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, ב"ק פ"ח ע"א, וברש"י שם וזה לשונו, "ולא אמרינן רחמנא מחי ואיהו מסי". ויעוין בתוספות שם ד"ה שנתנה רשות וכו'.

זה מוכח להדיא, שכל עניני צער שמזדמן לאדם, ואפילו אם אחד מחרפו ומגדפו הכל הוא מן השמים, אלא שמגלגלין חוב על ידי חייב, וכמו שאמרו חז"ל על הפסוק והשבות אל לבבך, שעונותיך הם המחרפים אותך, ולא עוד אלא אפילו אם אחד הכה אותו במזיד, זהו גם כן השגחה מלמעלה אלא שמגלגלין.

ברורה לזה, הוא מהכתוב הנ"ל, המדבר בענין מריבה בין איש לרעהו, ככתוב וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו. ואם כן המוכה בעצמו הוא גם כן חייב, שהלא לא הי' צריך לצאת לריב עם חברו, ואף על פי כן מכנה הגמרא את ענין ההכאה הזאת בלשון "רחמנא מחי'". אלא על כרחך דגם ענין שכזה גם כן מן השמים. וכן מצינו בדוד שקלל אותו שמעי בן גרא ויסקל אותו באבנים ועפרו בעפר, השיב דוד, ה' אמר לו קלל. וכל זה עושה הקב"ה לטובת האדם, כדי שיכופרו עונותיו על ידי העלבון, ואינו צריך ליתן לב לזה כלל להשיב תשובה למחרפו, אלא אדרבה יודה לה' על שנזדמן לו כפרה כזאת. וע"ז אמרו ז"ל[1] הנעלבין ואינן עולבין וכו' עליהן הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.

מעשה נורא מהחפץ חיים זצ"ל

החפץ חיים מחכה עשר שנים עד שזכה לראות בעיניו שהרשע קיבל את העונש המר

בספר חפץ חיים על התורה בפרשת משפטים על הפסוק "כל אלמנה ויתום לא תענון" (כ"ב כא), וזה לשונו: בימי נעורי החפץ חיים זצ"ל קרה בעירו מקרה, באלמנה שדרה בבית אדם פשוט, ומתוך עניה נשארת חייבת לו שכר דירה. ובעל הבית אמר לגרשה מדירתה באמצע ימי החורף, ומכיון שלא רצתה לצאת הסיר את הגג מעל דירתה. כל אנשי העיר רעשו על השערורייה הזאת לגרש אלמנה עניה בימי הקור החוצה. אבל הבעל הבית לא שם לב לצעקת האלמנה וגירשה בתוקף ימי החורף.

חיים שמר את העובדה בלבו, ומכיוון שעברו כמה שנים אחר הנבלה הזאת ולא קרה שום דבר, חשב החפץ חיים בלבו וגם אמר למכיריו, כלום אפשר הדבר, שלא יאונה לו כל און, הא התורה אמרה בפירוש, וחרה אפי וגו'. אמנם בעבור עשר שנים נשמע קול הברה בעיר כי פלוני הבעל הבית נשכו כלב, ואחר איזה ימים החל לנבוח ככלב, כי הכלב היה שוטה, ולא ארכה מחלתו עד שהלך לעולמו.[2]

מכתב גלוי מהצדיק הקדוש בעל החפץ חיים זכר צדיק לברכה

בו יבואר גודל השכר של הנשים השומרות עצמן לילך בבגדי צניעות. וגודל העונש חס ושלום לאלו העוברות על זה. וכל הצרות הבאות על המשפחה הם בגלל שאינם שומרים על הצניעות.

בעזרת השם יתברך, ראש חודש תמוז, תרפ"ד, ראדין.

אל כבוד הרבנים והאדמורי"ם די בכל אתר ואתר. אולי יש בידם לתקן דבר מה, יהי' שכרם רב מה'.

יש לי צער גדול מפני עצם העניין וגם מתמיהת רבים, אף שכולם מאמינים שכל מה שמתהווה למטה בין לטוב בין למוטב, הכל הוא מאת הקדוש ברוך הוא, מכל מקום כל אחד עומד ומשתומם ופלא הוא בעיניו מפני מה נשתנו העתים כל כך לרעה, הלא מלבד זה שכל ישראל בכל מקום פזוריהם בין העמים כולם נעשו משועבדים, והיוקר הולך וגדול מיום ליום, והמסים והארנוניות גם כן מתגדלים מאד, על כולם עוד הגזירות שנסבו על התורה ומצוותיה נורא מאד, שהתינוקות של בית רבן בטלים במאות עיירות, גם מצב הפרנסה בכל מקום הוא רע מאד, כלל הדבר עם ישראל הולכים ומתאוננים כל אחד ואחד על רוע מצבו.

בשנים שלפנינו אף שהיו גם כן מצויות צרות וגזירות, מכל מקום מי שהיה בכלל תמימי לב היה יכול להתנחם בנפשו ולומר, הגם שבענינים החיצונים אינו מתנהג כרצונו, אבל בעניני הנפש הוא בוטח שאינו מרוחק מהקדוש ברוך הוא, ובודאי יעמוד הקדוש ברוך הוא לבסוף לימינו, וכמו שכתוב כי יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו: אבל כהיום בעונותינו הרבים מר לנו מאד מכל צד, כי כשהוא מביט בעצמו בעניני עולם הזה אין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו, וכשהוא מתבונן לאחריתו בעניני תורה ומצות, גם כן אין לו שום הצלחה, והגם שכל אחד מישראל מבקש מהקדוש ברוך הוא שישמע לבקשותיו וייטיב לו כרצונו, אין שומע לו, הלא דבר הוא.

שעיקר סיבת הדבר, שאנו מרחיקים בעצמנו את הקדוש ברוך הוא מאתנו. הוא צוה לנו והתקדשתם והייתם קדושים, ואמרו חכמינו זכרונם לברכה כל המקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, מעט מקדשין אותו הרבה, בעולם הזה מקדשין אותו לעולם הבא, וכתוב אחר אומר "כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך להצילך" וגו' (והמאמר להצילך כולל הרבה ענינים להצילך מן החרב ומן הרעב ומן השבי ומן הביזה) והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, הרי ביאר לנו הכתוב מפורש, שכאשר נהי' קדושים הוא מתהלך בינינו להצילנו מכל רע, אבל אם יראה בנו ערות דבר הוא שב מאחרינו, וממילא יחולו עלינו כל הסיבות חס ושלום.

אמרו חכמינו זכרונם לברכה כל הברכות שמברך כנגד הערוה הם ברכות לבטלה וממשיך על עצמו עניות חס ושלום (ברכות כ"ד) טפח באשה במקום שהדרך להיות מכוסה הוא בכלל ערוה, וכהיום בעונותינו הרבים נפרץ הדבר מאד מאד, והיצר הרע מפתה לנשים לילך פרועי ראש[3] בלי שום כיסוי וגם לילך בזרועות מגולות וחלקותיהן עשויות בלא בתי זרועות, ועוד חלק גדול מלבושיהן כנגד הלב וכהאי גוונא, הכל מגולה כדי שבכל מקום שיביט שם האיש יהי' נגד הערוה. וממילא כל הברכות שמברך האיש בביתו או כשהוא מתפלל בביתו נגד אשתו או בתו הגדולה הם כנגד ערוה. וידוע שבכל ברכה יש בה שם הקודש, ואם כן כשם שהמברך כהוגן ממשיך על עצמו ברכה, כמו שכתוב "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך", כן הדבר להיפך חס ושלום, אם מברך נגד הערוה ממשיך חס ושלום עניות על עצמו. כדאיתא בנדרים[4] בכל מקום שהזכרת השם (שלא כהוגן) מצויה שם עניות מצויה[5].

אחרי מאה ועשרים שנה ימצאו עשרות אלפים ברכות ושמות הקדושים שאמר לבטלה

ידוע דסוף האדם, אף אם יחי' אלף שנים, הוא מוכרח להשיב נשמתו אל האלקים ולתת דין וחשבון על מעשיו ועל דבוריו. ואזי ימצאו אלפי אלפים ברכות ושמות הקדושים שלא היה עליהם קדושה ולא עלו למעלה כלל, ועל הכל יתבעו ממנו בשעת הדין. וגדולה מזה מצינו בחכמינו זכרונם לברכה על הפסוק, ומגיד לאדם מה שיחו, אפילו שיחה קלה מגידין לו לאדם בשעת הדין, כלל הדבר ה"מאדע" הגרועה הזו מביאה לאדם לידי הרהורים רעים ולפעמים גם לזרע לבטלה[6] חס ושלום (ומסכן בזה בניו הקטנים כמו שכתב הגאון יעב"ץ בסידורו) וכמעט על ידי ה"מאדע" הגרועה הזו מבטלים בידים מאמרו של הקדוש ברוך הוא, שאמר והי' מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר.

ידוע לכל, כשפרצה תבערה בכרם המלך והלהב גדול מאד, הכרוז יוצא מגדולי המלך לאנשי העיר: התחזקו, התחזקו כולכם לכבות האש באיזו עצה שתוכלו, כי כרם המלך בוער באש, ואם תתעצלו בדבר תדעו כי בנפשכם הוא חס ושלום, ומורדים תקראו, כי אינכם חוששים לכבודו, ואם תתחזקו כראוי ותכבו האש יקבל כל אחד שכרו ורוב כבוד לפי ערך התחזקותו. כן הדבר בענינינו, כי הנה ידוע שכל ישראל נקראים כרם ה', כמו שכתוב[7] "כי כרם ה' בית ישראל" ובעונותינו תבערה גדולה נפלה בכמו בכמה מקומות על ידי ה"מאדע" הגרוע הזו, כי מתגבר כח הטומאה מאד על ידי זה, כמאמרם זכרונם לברכה על הפסוק "ונשמרת מכל דבר רע", אזהרה שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה, וממילא נפסקה ההשפעה והברכה מכל אחד ואחד בעסקיו, ונסבבו על ידי זה כל הצרות הרעות כמו שכתבו בספרים הקדושים[8] על כן החוב מוטל על כל איש ואיש לכבות את האש הנורא הזה ולתקן בביתו שיהיה הכל עשוי כדין ולא יתנהגו בפריצות חס ושלום, ויזכה עבור זה לצאת ממנו בנים ישרים וקדושי עליון. וביותר החוב על הרבנים ועל כל החרדים לדבר ה' שבכל עיר ועיר לדרוש ברבים מגודל הענין הזה הנוגע לקיומנו ולהצלחתנו בגוף ובנפש בזה ובבא, ויתקיים בזה מאמר הכתוב והיה מחניך קדוש.

דברי הכותב לכבוד ה' ותורתו ומיצר בצרת עמו ישראל,

ישראל מאיר ברבי ארי' זאב הכהן

בעל המחבר ספר חפץ חיים ומשנה ברורה

v

בו יבואר גודל גנות העריות וגודל העונש על זה

זה לשון החפץ חיים זצוקללה"ה בספרו מחנה ישראל.

יתמה הקורא על המחבר בזה, על מה הוא מאריך כל כך בעון החמור הזה, אשר הוא מפורסם לכל ישראל כקטון כגדול, כי מאריכותו נראה שהוא חושד חס ושלום לכלל ישראל בזה, אף אנו נאמר לו כי לא כן הדבר, וכעין זה נמצא כתוב בתורתינו הקדושה בפרשת נצבים בעת שכרת משה רבינו בשם ה' ברית עם ישראל ואמר, "אתם נצבים היום כלכם" וגו' שלא יעלה בלבם האיך הוא חושד חס ושלום לכלל אומה הישראלית אוהבי ה' אלהי השמים והארץ, וכמו שאמר בעצמו בסוף פרשת תבא ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה, ופירש רש"י שם כיום הזה ראה והבין מהם שרצונם מאד מעתה להדבק בהקדוש ברוך הוא ובתורתו, ועל אותו היום אמר, "היום הזה נהיית לעם לה' אלהיך" וגו' ואחר כך איך עלה בלבו חס ושלום באותו מאמר תו לחשדם עד שיחפצו לסור מאחרי המקום ולעבוד אלהים אחרים וגו'.

הקדים שתי תשובות לזה, ואמר, אחד "כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים ואת אשר עברנו בקרב הגוים" וכו' "ותראו את שקוציהם" וגו' "פן יש בכם איש או אשה" וגו' והכונה כי כל דבר הבל אף אם יתמה האדם בפעם הראשון על המתפתה אחריו וברעיוניו נחשב המתפתה לשוטה גמור עבור זה אם האדם מורגל בו לראותו זמן רב ובפרט אם עושהו הוא רב ומושל עליו לא יהיה זה שוב בעיניו לפלא ולתמהון כל כך כמו בפעם הראשון כשראה דבר זה, לכך אמר כי מצד שישבנו במצרים זה זמן רב וגם עברנו בקרב הגוים והורגלתם לראות הרבה דבר ההבל הזה, שנית, שאינני חושד לכל האומה הישראלית רק "פן יש בכם איש או אישה" וגו', ואף אנו נאמר בעניננו, כי איש הישראלי בזמן שהוא בעירו אצל שאר חביריו ישראל אין צריך להרבה מוסר בזה, אבל כשהוא הולך זמן רב בין הרבה כתות אנשים ויש מהם שטופי זימה ובפרט כשהוא רווק בימי בחרותו פן יש מי אשר יפתה לבו חס ושלום לילך אחר חברת הרשעים ויתיר לנפשו לאמור "שלום יהיה לי כי בשררות לבי אלך", לכך אנו צריכין להעריך את גודל העוון וגודל העונש שיש עבור זה בזה ובבא, ואחר כך נעריך לפני הקורא את גודל השכר של איש הישראלי השומר עצמו מזה בעולם הבא וגם בעולם הזה.

כל מי שלהוט אחרי בולמוס של עריות מאבד את נפשו וטורדו מחיי העולם הבא

ואומר, מה גדול העון שנפלו מישראל כ"ד אלף בשטים, והסיבה היה על ידי עוון זנות[9]. ואין לך שבט מישראל שלא העמיד מלך או שופט חוץ משבט שמעון שלא העמיד מלך ולא שופט בשביל החטא שעשה זמרי בשטים עם המדינית, ללמדך כמה קשה הזנות, כיצד עתניאל משבט יהודה, אהוד משבט בנימין, דבורה וברק מהר אפרים ומקדש נפתלי, גדעון משבט מנשה, ואבימלך בנו אחריו, תולע בן פועה משבט יששכר, יאיר משבט מנשה, וכן יפתח מיושבי גלעד, אבצן מבית לחם יהודה, אלון משבט זבולון, עבדון בן הלל משבט אפרים שמשון משבט דן, עלי ושמואל משבט לוי. מבנימין יצאו מלכים ומיהודה, ומאפרים ומנשה ירבעם ויהוא בן נמשי, אבל שמעון לא העמיד מלך ולא שופט בשביל הזנות של זמרי. וכן המדה הזאת נוהגת בכל איש ואיש מגרע בזה לכל דורותיו הבאים אחריו כדלקמן, ולא עוד אלא כל מי שהוא להוט אחר בולמוס של עריות סוף שהוא מאבד את נפשו וטורדה מחיי עולם הבא שנאמר "נואף אשה חסר לב משחית נפשו הוא יעשנה".

עונשן של עריות שכך אמרו חכמינו זכרונם לברכה כל זמן שיש פרוצין בעריות השכינה מסתלקת מביניהן שנאמר "ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך", ולא די שהוא מאבד בעוון זה לעצמו אלא שעל ידי זה נלקים גם הטובים, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה כל מקום שאתה מוצא זנות אנדרלמוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים.

קשה היא הזנות ושנאוי מאד בעיני המקום ומגרע בזה לכל דורותיו הבאים אחריו כענין שנאמר "בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל ובירושלים כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב" וגומר, ואמרו חכמינו זכרונם לברכה[10] (סנהדרין דף פ"ב) בגדה יהודה זו עבודת אלילים, וכן הוא אומר כולכם בגדתם כי בית ישראל נאום ה' וגו' "ותועבה נעשתה בישראל, ובירושלים" – זו משכב זכור, וכן הוא אומר "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא, כי חלל יהודה קדש ה'" – זו זונה, וכן הוא אומר "לא יהיה קדש וגו', ובעל בת אל נכר" – זו הנכרית, וכתיב בתרי' "יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה מאלהי יעקב ומגיש מנחה לה' צבאות". אם תלמיד חכם הוא[11] לא יהיה לו ער בתלמידים, ואם כהן גדול הוא לא יהי' לו בן מגיש מנחה לה'[12], וכעין זה אמרו גם כן[13] (ביומא פ"ז) אוי להם לרשעים, לא דיין שמחייבים עצמן אלא שמחייבים גם לבניהם ולבני בניהם וכו' [עד סוף כל הדורות]. עיין שם.

אמרו חכמינו זכרונם לברכה על הכל הקדוש ברוך הוא מוותר (רוצה לומר שכובש אפו שלא להביא כליה לעולם) חוץ מן הזימה ממה שכתיב "ויראו בני אלהים את בנות האדם כי טבת הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו", וכתיב "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויאמר ה' אמחה את האדם". שני חכמים באגדה הנואף והנואפת עוברין על עשרת הדברות.

אנכי כיצד: שכל מי שהוא בא על הערוה כאלו כופר בהקדוש ברוך הוא שנאמר "כחשו בה' ויאמרו לא הוא ולא תבא עלינו רעה".

יהי' לך אלהים אחרים על פני כי אנכי ה' אלהיך אל קנא, שני פעמים שהוא מקנא להקדוש ברוך הוא ולבעלה וכן הוא אומר כי מנחת קנאות שהן שתי קנאות.

תשא: נואף עם האשה ונשבע לשקר.

את אביך; שהולד הנולד מן הערווה עומד ומכבד מי שאינו אביו ומכה ומקלל למי שהוא אביו כסבור שאינו אביו.

תרצח: שהנואף נכנס על מנת שאם יתפס להרוג או ליהרג.

תנאף: שהרי הוא נואף.

תגנוב: כמו מים גנובים ימתקו וגו'.

תענה ברעך עד שקר: שהוא נואף עם אשת חבירו והיא אומרת לבעלה ממך אני מעוברת.

תחמוד אשת רעך וגו': שכל מי שהוא חומד אשת חבירו ונואפה חומד כל ממון של חבירו, כיצד, שהוא נואף עמה והולך והיא יולדת ממנו וסבר בעלה שהוא בנו בא להיפטר מן העולם עושה דייתיקי ומורישו בכל אשר לו, ואינו יודע שאינו ממנו, ונמצא חומד כל אשר לחבירו.

את יום השבת כיצד: שהרבה פעמים כהן יש לו כהנת ישראל נכנס עליה והיא יולדת ישראל וסבור שהוא בנו של כהן ועמד אותו התינוק וגדל ומשמש בבית המקדש בשבת ואינו אלא ישראל ונמצא חילל השבת.

מעשה נורא ברשע שחמד אשת שכנו ואחר כך עבר על כל עשרת הדברות

ברשע אחד שחמד אשת שכנו שהיא הייתה יפת תואר וטובת שכל ודבר עמה פעמים רבות והייתה ממאנת לו לפי שאשת איש הייתה, פעם אחת הלך בעלה למקום אחד וערב שבת קדוש היה עמד אותו הרשע וחתר את הבית בליל שבת ואנסה ושכב עמה ואחר כך הרגה כדי שלא תזעק ותגיד את קלונו וגנב על מה שבבית והלך לו, הרי עבר על זכור את יום השבת ועל לא תנאף ולא תרצח ולא תגנוב ולא תחמוד, למחר באו השכנים וראו את המחתרת נכנסו לבית ומצאו את האשה כשהיא נהרגת, אמרו מי עשה זאת לא עשה אלא פלוני שכנו, קראוהו ואמרו לו למה עשית זאת, אמר להן אני נשבע לכם שלא עשיתי, נכנס לבית הכנסת ונשבע להם ועבר על לא תשא, מה עשה שכר את העדים של שקר ויעידו על אחד משכניה הרעים שהוא עשה ועבר על לא תענה וגו' פשפשו את הדבר ויודע שהוא עשה כל המעשה ונתיירא שלא יהרגוהו וברח לו ועבר על כבד את אביך ואת אמך, הרי שעבר על עשרת הדברות, מה גרם לו שחמד את העריות ללמדך שמצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה.

כל העריות עונשן חמור עד מאד שכן אחר כולן כתיב ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם, והזהיר גם על ידי נביאיו כמו דכתיב "כי חילל יהודה קודש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר וכתיב בתריה יכרת ה' לאיש אשר יעשנה" וגו'.

לשון ספר מעלת המדות, בני השמרו עצמכם מן העריות מפני שנפש האדם מתפתה אחריהן וכל מי שהוא מתפתה אחריהן  סופו נטרד מן העולם הבא, מפני שהוא מן המצות החמורות שבתורה, תדע שכן היא שהתורה ריבתה על העריות שמירה לפניהן ושמירה לאחריהן לומר שיהא אדם נזהר ונשמר מהן ביותר, שמירה לפניהן, דכתיב "ושמרתם את חקותי ואת משפטי ולא תעשו מכל התועבות האלה האזרח והגר הגר בתוככם", שתי שמירות הללו שמירה לאיש, ושמירה לאשה, שמירה מאשתו[14] ושמירה מאשה אחרת, שמירה בעינים ושמירה בלב, שמירה בשפתים ושמירה במעשה, שמתוך שאדם נותן לבו להסתכל באשה הרי לבו מתאוה לה והוא כרוך אחריה, ומתוך שהאדם מרבה שיחה עמה בשחוק וקלות ראש סוף שהוא בא לידי הרגל עבירה, לפיכך ריבתה עליה התורה שמירות הרבה, וזהו "ושמרתם את חקותי" – עשו משמרת למשמרתי כגון שניות לעריות שהן מדברי סופרים, ואמרו חכמינו זכרונם לברכה שלא תאמר כל מי שנואף בגופו בלבד נקרא נואף שאפילו הנואף בעיניו נקרא נואף שנאמר "ועין נואף שמרה נשף וגו'", וכן הוא אומר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם, הרי כבר למדנו שכל מי שתר העבירה בלבו ובעיניו נקרא זונה, ואמרו חכמינו זכרונם לברכה אל תרבה שיחה עם האשה שסופך בא לידי נאוף, וכל הצופה בנשים סופו שהוא בא לידי עבירה.

בואו וראו כמה האישה זונה קשה שהיא מרה מן המות כענין שנאמר "ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה אסורים ידיה – "מצודים" בעולם הזה ו"חרמים" לעולם הבא.

וראו מה שכתוב באשה המנאפת שתופסת את האדם בחלקת לשונה ורכות שפתיה כענין שנאמר "כי נפת תטופנה שפתי זרה וחלק משמן חכה" אלו שפתי זונה שהן מתוקין כנופת להטעות את הבריות. מה כתיב בתריה "ואחריתה מרה כלענה חדה כחרב פיות" שכפי עריבותה של עבירה תהיה מרירותה, ולא עוד אלא שמביאתו לידי מיתה שנאמר "כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה".

חכמינו זכרונם לברכה באגדה מאי דכתיב ואחריתה וגו' חדה כחרב פיות, מה החרב הזה אוכלת משני צדדיה, כן הזונה מאבדת חייו של האדם מן העולם הזה ומן העולם הבא, וכן הוא אומר רגליה יורדות מות היינו בעולם הזה שאול צעדיה יתמוכו לעולם הבא. אבל כל מי שבא דבר עבירה לידו ופירש ממנה מאהבת השם לא מפני יראת אנשים זוכה ועולה לגדולה, תדע שכן הוא שלא עלה יוסף לגדולה אלא בשביל שפירש מן אדונתו אשת פוטיפר, ונדבר בזה עוד לקמן את גודל שכרו.

הפורש מן העריות[15]

זה יבואר גודל גודל שכר האדם ששומר עצמו בחייו מזה הענין, כל מי שהוא גדור מן העריות ופורש מהן נקרא קדוש לה' כמו שכתוב דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו ופירש רש"י  (והוא מהתורת כהנים) הוו פרושין מן העריות ומן העבירות[16], שכל מקום שאתה מוצא בו גדר ערוה, אתה מוצא בו קדושה, והוא ממשיך על עצמו על ידי זה הקדושה מלמעלה כדאמרינן[17] תנו רבנן והתקדשתם והייתם קדושים אדם מקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, מעט, מקדשין אותו הרבה, בעולם הזה מקדשין אותו לעולם הבא.

כמה צריך האיש הישראלי להתקדש במעשיו ובפעולותיו אחרי שאנחנו נקראים על שמו של הקדוש ברוך הוא שהוא קדוש בכל מיני קדושות, וכדאיתא בתנחומא על הפסוק קדושים תהיו וזה לשונו:

קדושים תהיו כי קדוש אני

שהדבקתי אתכם למתני שנאמר "כי כאשר ידבק האזור על מתני איש" וגו' לפיכך קדושים תהיו כי קדוש אני, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל הואיל ונתקדשתם לשמי עד שלא בראתי העולם היו קדושים כמו שאני קדוש וכו' עיין שם. ובפרט מי שבא חס ושלום דבר עבירה לידו וניצול ממנה כמה זכותו גדול, כדאמרינן בקידושין (ל"ט) רבי חנינא בר פפי תבעתו ההיא מטרוניתא לזנות וכשראה שאין לו מקום להנצל ממנה ערק ונטמן כל הלילה בההוא מרחץ שהיה מצוי בו מזיקין הרבה דכי הוו עיילין ביה אפילו בשנים וביום היו נזוקין ולמחר אמרו ליה רבנן מאן נטרך א"ל שני נושאי קיסר שמרוני כל הלילה (פירוש מלאכי השרת נדמו לו כנושאי קיסר, ועל שם הכתוב "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך" וגו' ומה שנדמו לו כנושאי קיסר להורות שבמצווה זו נעשה מרכבה כביכול להקדושה העליונה) אמרו ליה שמא דבר ערוה בא לידך וניצלת הימנה דתנינא, כל הבא דבר ערוה לידו וניצול הימנה עושין לו נס.

מסירת נפש לא לעבור על איסור עריות

כח עושי דברו לשמוע בקול דברו כגון רבי צדוק וחבירו ורבי צדוק תבעתיה ההיא מטרוניתא (ואשה חשובה היתה שאין יכול ליפטר ממנה ומסור בידה להרגו, רש"י שם) אמר לה חלש לי ליבא ולא מצינא איכא מידי למיכל אמרה ליה איכא דבר טמא אמר מאי נפקא מינה דעביד הא אכיל הא. (ופירש"י מאי נפקא מינה דהאי מילתא דלא נזדמן לי אלא מאכל טמא יש לי ללמוד מכאן דעביד האי הבועל ארמית ראוי למאכל טמא) הסיקה התנור לצלות שם המאכל טמא וסליק רבי צדוק ויתיב בגויה אמרה ליה מאי האי אמר לה דעביד הא נפל בהא (רוצה לומר באור של גיהנם) אמרה ליה אי ידעי כולי האי לא צערתיך.

כהנא הוה קמזבין דיקולי (סלים שנשים נותנות שם פלכיהן) תבעתיה ההיא מטרוניתא אמר לה, איזיל איקשיט נפשאי סליק וקא נפיל מאיגרא לארעא אתא אליהו קבליה אמר ליה אטרחתן ארבע מאות פרסי (שהייתי במקום אחר רחוק ד' מאות פרסה. רש"י) וכו' עיין שם.

זה יש לו לאדם ללמוד כמה צריך האדם להתגבר על יצרו ואפילו להסתכן בעצמו ליפול מאיגרא לארעא, או להכנס בתנור של אש ולא לעשות עבירה זו חס ושלום, כי באמת האש שלמעלה יהיה חזק הרבה והרבה יותר מהאש שלנו כי אפילו במדור הראשון של גיהנם כבר גדול כחו עד ששים פעמים משלנו, וכל מדור ומדור נתגדל האש יותר ויותר עד ששים פעמים כידוע, ולבד זה הרבה מיני בזיונות וכלימות קודם שבא להגיהנם שהולכין אחריו המונים המונים של מלאכי חבלה ומכריזין ואומרין דא פלניא דמריד במאריה ולא חס על יקרא דמאריה ווי ליה לעילא ווי ליה לתתא (וכעין זה אמרינן בקידושין מ' כל שלא חש על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם מאי היא אמר ר"י זה העובר עבירה בסתר).

אם הוא מתגבר על יצרו וניצול מן העבירה, זכותו קיימת לכל דורותיו הבאים אחריו

אם הוא מתגבר על יצרו לכבוד קונו וניצול מן העבירה זכותו קיימת לנצח עבור זה אף לכל דורותיו הבאים אחריו, וכדאיתא בספרא רבי יוסי אומר אם אתה רוצה לידע מתן שכרן של צדיקים צא ולמד מאדם הקדמוני שעבר על מצווה אחת ראה כמה מיתות נקנסו עליו לדורותיו ולדורי דורות עד סוף כל הדורות, ומדה טובה מרובה שעל ידי מצווה אחת מזכה לו ולדורותיו ולדורי דורותיו עד סוף כל הדורות, והקדוש ברוך הוא בעצמו מעיד עליו מלמעלה כי אפילו על סתם רווק הדר בעיר ואינו חוטא איתא בגמרא שהקדוש ברוך הוא מעיד עליו למעלה וכל שכן בזה שבא דבר עבירה לידו.

למה זכה יוסף לכל הגדולה

וראה למה זכה יוסף לאותה הגדולה בשביל שכבש יצרו ומסר נפשו כדי לעשות רצון קונו כי היא פתתה אותו בכל יום ויום בכמה מיני פתויים ואיומים, וכדאיתא במדרש שאמרה לו אם לא תשמע לי הריני חובשך בבית האסורים, וענה על זה ה' מתיר אסורים, הריני מעוור עיניך וענה ה' פוקח עיוורים, הריני כופף קומתך, וענה ה' זוקף כפופים, ואפילו בשעה שהיה כבר חבוש בבית האסורים שהיה רואה עצמו שבוי היא היתה נכנסת בכל יום ויום לבית האסורים ותפתהו ואף על פי כן לא שם יוסף לבו לזה והיה משים בטחונו שהשם יתברך בודאי יעזור לו לבסוף.

שכר הגדול להעומד בניסיון שלא להיכשל בעריות

גוונא מצינו בבועז שאמרו חכמינו זכרונם לברכה שלפי שהיה יצרו מפתהו ואמר לו אתה פנוי והיא פנויה נתגבר על יצרו ונשבע חי ה' שכבי עד הבוקר מה היה לבסוף זכה שיצאו ממנו מלכי בית דוד. ונמצא בספרים הקדושים על הגאון בעל הלבוש שלכך זכה מן השמים לעשות החבורים הנחמדים שלו והם ספרי הלבושים שפעם אחת בימי בחרותו היה לו נסיון גדול שבא אצל דוכסית אחת לסחור סחורה ופתתה אותו לעבירה ולא היה לו שום מקום להמלט ממנה שהיה חצרה סגור אם לא תחת מקום בית הכסא ובזה את עצמו ונס ונמלט דרך אותו מקום הבזוי הנ"ל, והיה לבוש אז בכמה מיני בגדים וימאס וילכלך את כולן ולכך זכה אחר כך מן השמים לחיבור הלבושים.

מי שמתגבר על יצרו בדבר ערווה  זוכה ומאיר על ראשו אור מן השמים

בספרים הקדושים שמי שמתגבר על יצרו בדבר ערוה  זוכה ומאיר על ראשו אור מן השמים, ובדורות הראשונים היו רואין זה בעיניהם, וכדאיתא בסנהדרין[18] בהא דשלחו ליה למר עוקבא לדזיו ליה כבר בתיה, ופירש רש"י שם שמצא בספר אגדה שנתן עיניו באשה אחת ואשת איש היתה והעלה לבו טינא ונפל בחולי, לימים נצרכה ללוות ומתוך דוחקה נתרצית לו ונתגבר על יצרו ופטרה לשלום ונעשה לו נס ונתרפא מחליו וכשהיה יוצא לשוק היו רואין שאור דלוק על ראשו מן השמים, ועל כיוצא בדברים אלו אמרו חכמינו זכרונם לברכה בכמה מקומות על כמה מעשיות שאירעו בדורותיהם: יש קונה עולמו בשעה אחת.

אם נזדמן לאדם עניין של איסור ונתגבר על יצרו, יזכהו הקדוש ברך הוא למדרגה רמה בעולם הבא שיהיה לאות ותפארת בתוך ישראל וגם בעולם הזה לו ולכל דורותיו הבאים אחריו שיהיו מגיבורי ישראל

כן צריך לידע כל איש ואיש בדורותינו אם נזדמן לו איזה ענין של איסור ונתגבר על יצרו לכבוד השם יתברך בודאי יזכהו הקדוש ברך הוא למדרגה רמה בעולם הבא שיהיה לאות ותפארת בתוך ישראל וגם בעולם הזה לו ולכל דורותיו הבאים אחריו שיהיו מגבורי ישראל (היינו הגבורים האמתים כנגד יצרן וכמאמר התנא איזהו גבור הכובש את יצרו) ויזכו לעשות תמיד הטוב והישר בעיני ה', וכמו שאמר הכתוב "אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד", מה כתיב בתריה, "גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יבורך" וגו', וכהאי גוונא איתא במדרש רבה פ' תזריע לענין יהויכין מלך יהודה שנשבע עליו הקדוש ברוך הוא שיכרת זרעו כמו שנאמר[19] "אם יהיה כניהו בן יהויקים" וגו' ואחרי כן כשתפסו נבוכדנצר והושיבו במאסר לבו 111 ובהמשך הזמן ממילא היה נכרת זרע דוד כי שאר זרע דוד כרת מכבר ובקשו הסנהדרין לרעותה של אשת נבוכדנצר שתבקש אותה שתבקש מנבוכדנצר שיתנו ליהויכין אשתו עמו גם כן בחדרו שם, וכן היה שהרשה לשלשל לו אשתו דרך גג בית האסורים שלו כי נבוכדנצר לא פתח אסיריו ביתה, וכשבא להזקק לה אמרה לו טיפה קטנה של דם ראיתי ותיכף פירש ממנה עד שתספור ימיה ותטבול, ואמר הקדוש ברוך הוא בארצי לא שמרתם תורתי ועכשיו חזרתם מדרככם הרע, ונתמלא הקדוש ברך הוא רחמים עליו והשאיל הקדוש ברוך הוא על שבועתו לפני פמליא של מעלה ונולד אחר כך ליהויכין בן אשר האיר לכל ישראל, ועל ידו נבנה בית שני, והוא זרובבל בן שאלתיאל והוא הוא נחמיה בן חכליה כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה. ותחת שאמר עליו הקדוש ברוך הוא מתחלה כי אם יהיה כניהו בן יהויקים חותם על יד ימיני משם אתקנך נאמר עליו לבסוף "ושמתיך כחותם"[20].

רואה מזה את בירור דברינו שתחת שהאדם מתגבר על יצרו לכבוד השם יתברך בזכות זה יצאו ממנו אנשים המאירים לעולם בתורתם ובצדקתם (והיא מידה במידה דעל ידי עריות נולדו רשעים גמורים ועליהם נאמר "וברותי מכם המורדים והפושעים בי", כדאיתא בנדרים[21], ובזכות זה ששומר עצמו מלהרבות פושעים ומורדים נגד השם יתברך יתן לו השם יתברך בנים צדיקים וחסידים) ומה מאד ישמח לב האב על ידי זה בזה ובבא כמו שאמר הכתוב "בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני".

מעשה נורא מעונש אם ובת שלבשו בגדי פריצות

כי יש סוגי עוונות שענשם שתתלבש נפש הנפטר בגוף ותיענש נפשו בלבוש גופו, ולכך, לאחר שנפטר אותו חוטא, מביאים את נפשו בגוף וסובל עונשים משונים. והגוף ההוא אינו גוף כמו של אנשים החיים בעולם הזה, אלא גוף מישאל כדי להיפרע ממנו (כמו שכתבנו לעיל מרבינו חיים ויטאל זכרונו לברכה). ויובנו הדברים על פי המעשה הנורא שכתב בספר "דרכי ה'" ובספר תורת החסידים ועוד, וזה לשונו:

מעשה נורא שספר לי איש נאמן ולא נחשד לשקר. אשר היה אצל אביו או אולי אצל דודו שהיה דר באיזה ישוב ובא מן הדרך בחברת איזה אנשים ממסחרם ודרכם, ונסעו בעגלה עם סוסים, ועברו דרך השדה, ופתאום שמעו יללה וקול מר צורח בקול גדול: "יהודים, יהודים, בואו ורחמו והושיעו לנו!" ונשאו עיניהם וראו בית אחד עומד בשדה ומשם יוצא הקול, וקפצו כלם מהעגלה, כי חשבו אולי בא אליהם איזה גזלן ורצו להושיע.

האם שורפת את בתה

כשנכנסו לבית, המה ראו ותמהו, כי ראו שם אשה זקנה אחת, ועל הספסל שוכבת אשה צעירה, ושם אש גדול מאד בוער בארץ, ועל האש יורה גדולה, ובתוך היורה הרבה בגדים, והיה מרתיח מאד מגודל האש, עד שהרתיחה עלה למעלה, ולא דברה זו האשה כלום עמהם, רק תחבה ידיה לתוך היורה הרותח ולקחה הבגדים שבשלו והרתיחו שמה מתוך הרתיחה, ונתנה אותם על האשה הצעירה עד ששרפה בשרה, והיא היתה צועקת בקולות גדולות. ככה עשתה כסדר כמעט בכל רגע, והבינו שאין זה עניין אנושי, ורק מהנשמות הנדחות מעולם התוהו שזה עונשם, רחמנא ליצלן. ונפל פחד גדול ונורא עליהם, ונשמטו אחד לאחד לחוץ.

האם צועקת "רחמו, הושיעו לנו"

האשה הזקנה שהולכים לחוץ, יצאה אחריהם והתחילה עוד הפעם לצעוק בקולות: "רחמו, הושיעו לנו!" ומכח הפחד שנפל עליהם, שכחו שיש להם סוסים ועגלה, וברחו ורצו עד הכפר באימה גדולה, ונפלו שם לארץ ושכבו חלשים כמה שבועות, רחמנא ליצלן. ואחר כך נזכרו שאין שם בזה השדה ולא היה מעולם שום בית עומד שם.

אחר הפטירה יתהפכו האבות והאמהות לאכזרים גדולים, וידונו בניהם בכל מיני אכזריות שבעולם.

שהצעירה היתה בתה של הזקנה, שלא גדלה אותה על דרכי הצניעות, וזה היה עונשם – שאמה בעצמה שרפה אותה. וככה יהא בתוקף עוז ביתר שאת לאלו הנשים השחוצות ולמגדלי בניהם בחציפות, ושורפות נשמות בניהם ובנותיהם בחמלה שחומלות עליהם. אבל שם לאחר הפטירה יתהפכו לאכזרים גדולים עליהם, והאבות והאמהות בעצמם ידונו בניהם בכל מיני אכזריות שבעולם. ומצווה גדולה לכל אחד לקרא זאת ולפרש ולספר זאת לנשי זמנינו, למען יכירו וידעו שיש בורא עולם ואינו מוותר כלום וכלום. עד כאן.

אם מעולם העליון שהענישה את בתה שסירבה ללבוש בגדי צניעות

אחת[22] עלתה בחורה לאָטאָבּאָס ונאלצה לעמוד בזמן הנסיעה, כיון שמקומות הישיבה היו תפוסים, ולידה עמד אדם חרדי וירא שמים. לאחר מספר דקות שאלה את אותו אדם: הגד לי, בבקשה, מה השעה אצלך? ענה לה הלה: לשם מה צריכה את לדעת את השעה? הרי אני רואה שאת לבושה במלבושים לא צנועים, האם כדי ללכת לקולנוע או לבלות זמנך לבטלה?

הבחורה: אספר לך מה שקורה אתי – אמנם אתה רואה אותי בלי שרוולים ובבגדים לא צנועים – זה נכון, אבל אני מבית מאוד דתי. אמי נפטרה לפני זמן קצר. והנה, כל לילה רואה אני בחלומי את אמי עומדת לידי ואומרת לי: "לאה, לאה, אני מבקשת ממך ללכת בצניעות וללבוש בגדים צנועים, ואם לא תשמעי בקולי, אבוא לקחת אותך אלי", והחלום חזר על עצמו פעמים רבות ואני לא השתניתי מאומה, והמשכתי ללכת בבגדי פריצות.

הלילה באה אלי שוב בחלום ואמרה לי: "מחר בשעה חמש בערב אני רוצה לקחת אותך אלי, עמדי ליד הקיוסק של רחוב אלנבי בתל אביב, ואבוא לקחתך". כך ספרה הבחורה לאותו אדם, אמרה שלום וירדה מהאָטאָבּאָס.

ירד באותה תחנה שהבחורה ירדה, והנה הבחורה חצתה את הכביש, ומשום מה הרמזורים באותו רגע התקלקלו, עברה מכונית ודרסה את הבחורה למות, ואז נתקיימו דברי האמא שתבוא לקחת אותה.

מעשה נורא מה שקרה ב 400 נערים ונערות

במסכת גיטין[23] דף נ"ז, אספסיאנוס מלא ג' ספינות נערים ונערות[24] כדי להחטיאם, אמרו אותם נערים ונערות: לא דיינו שהכעסנו להקדוש ברוך הוא והחריב לנו בית המקדש, או נכעיסו בגלותנו? שאלו להגדול שבהם: אם זורקין אנו עצמנו לים, יש לנו חלק לעולם הבא? אמר להם הגדול שבהן: "אמר ה' מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים", כלומר יזכו לעולם הבא. מיד עמדו נשים וזרקו עצמן לים, ואחריהם אמרו הבחורים: אם אלו מסרו נפשם – אנו על אחת כמה וכמה. מיד מסרו אף הם עצמם ונפלו לים. וכשזרקו כת ראשונה את עצמן לים, אמרו פסוק: "אם שכחנו שם אלוקינו ונפרוש כפינו לאל זר", והשליכו עצמם לים. אחריהם עמדה כת שניה ואמרה: "כי עליך הורגנו כל היום" והשליכו עצמן לים, ואחריהם עמדה בת שלישית ואמרה: "הלא אלוקים יחקור זאת כי הוא יודע תעלומות לב" והשליכו עצמן לים. ורוח הקודש צווחת ואומרת: "על אלה אני בוכיה".

הקשו בתוספות[25], היאך השליכו עצמן לים ומסרו עצמם למיתה? ותירצו, כיון שידעו שייסרו אותם עד שיעברו עבירה, ולכך מותר היה להם כדי שלא לחטוא – למות על קידוש ה' מדעת עצמם, וכמו כל חטא גילוי עריות שנאמר בו "יהרג ואל יעבור".

מעשה ב93- בנות שמסרו נפשן למות על קדושתן

הנפש לקדושה של עם ישראל בזמן השואה מתבטאת לפנינו במה שאירע לתלמידות סעמינאר "בית יעקב" בקראקא[26]. הסעמינאר נוסד על ידי מרת שרה שנירער, עליה השלום, וכאשר פרצה מלחמת העולם, נותרו הרבה מן התלמידות ללא אפשרות חזרה לביתן. הן נשארו בקראקא בסעמינאר, ובמשך הזמן  נודע להן שאין בשום אופן אפשרות לחזור לבתיהן.

עודדו אותן והכינו אותן לקראת הבאות. הן תארו לפניהן את העתיד בעדינות הראויה, וכמו כן הכינו אותן גם לקראת האפשרות למות על קידוש השם.

זה בחודש אב שנת התש"ב, אז נשאה מנהלת הסעמינאר דברים בפני תשעים ושלוש התלמידות שנותרו בסעמינאר, וכה היו דבריה:

היקרות, מדי יום אנו מתפללות לבורא יתברך שלא יביאנו לידי נסיון, ואם יעמידנו בפני נסיון, אנו מבקשות שלא ניכשל בו, חס ושלום – יהיה לנו הכח לעמוד בנסיון! תקופה קשה עוברת עלינו כעת; נזכור את דברי משה רבינו, עליו השלום (דברים ל"ב, ד): "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא". יום יבוא ותצטרכו להשתמש בכל מה שלמדתן, עליכן להראות את נאמנותן של בנות ישראל להקדוש ברוך הוא, את עמידתן בכל סוגי הנסיונות'.

ימים לאחר מכן הגיעו אל הסעמינאר סוכני הגסטאפו, ימח שמם, צוו לבנות להתרחץ וללבוש את מיטב בגדיהם, וכמו כן הודיעו למנהלת, כי ביום המחרת יבואו תשעים ושלושה אנשי גסטאפו [כמספר הבנות], ועל הבנות יהיה להלוות אליהם. הם הבטיחו כי לא יאונה לבנות כל רע, רק אנו רוצים להשתעשע מעט.

שמעה המנהלת את הדברים הללו, הבינה כי הגיע עת הנסיון. היא אפשרה לבנות להתרחץ ולהתלבש. אולם, טרם הגיעו אנשי הגסטאפו, הקהילה את כל תשעים ושלוש הנערות יחדיו, וכה דברה אליהן:

יקרות, יודעת אנכי שכולכן מוכנות למסור נפשכן על קידוש השם כאשר יהיה הצורך בזה. כמו כן יודעת אני שאתן מוכנות לקבל באהבה את כל היסורים המזומנים לכן. אבל, יש לכם לדעת, כי למפלצות הנאציות הללו, שעתידים לבוא לכאן, יש תכניות שטניות הרבה יותר ממה שהעלינו על הדעת – לא רק שהם רוצים להשמידנו השמדה פיזית, אלא להשמיד ולכלות אותנו באופן רוחני'.

עצרה דבריה והבחינה בזעזוע שניכר על פני הבנות. לאחר הפסקת מה המשיכה: 'ברשותי סם מות עבור כולנו. אם יגיעו הדברים לידי כך שמי שהוא מהקאלגאסים ירצה לגעת בכן – עליכן לבלוע את הרעל. בל נניח להם, חס ושלום, להכתים את נשמותינו'.

ההלם ההתחלתי, התעודדו הבנות והרגישו התעוררות רעש פנימי וחיזוק הלב באור האמונה והבטחון בבורא יתברך שהיה נסוך על פניהן. אחת לאחת נגשו לקבל את מנת הסם.

היום, כאשר הגיעו אנשי הגעסטאפּאָ, התכנסו הבנות באולם הסעמינאר, ואמרו בדחילו ורחימו: "הנני מוכן ומזומן לקיים מצות עשה ולמסור את נפשי על קידוש ה'". ואז, כולם כאחד בלעו את כדורי הרעל להמתין עד שאנשי הגעסטאפּא יקחו אותן.

גם היא, כמובן, נטלה את הסם, וקראה בפניהן: הבה נקרא בפעם האחרונה את הקריאה של כל יהודי לפני צאתו מן העולם: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד"!!!

קראו את "שמע", ואחת אחת נפחו את נשמתן.

 

v v v