הקדמת המהרח"ו זי"ע –

הקדמת המהרח"ו השלם – חלק א

הַקְדָּמַת מוֹרֵינוּ הָרַב

חַיִּים וִיטַאל

עם ביאור

'אִילָנָא דְּחַיֵּי'

מאת

שבתי בן אליהו גן

-פרק א-

סִבַּת אֹרֶךְ הַגָּלוּת

 

אָמַר הַצָּעִיר מֵעִיר, הַדַּל בְּאַלְפִי – חַיִּים וִיטַאל, בֶּן לַאֲדוֹנִי אָבִי הָרַב יוֹסֵף וִיטַאל זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא:

בִּהְיוֹתִי בֶּן שְׁלֹשִׁים לְכֹחַ תָּשַׁש כֹּחִי – יָשַׁבְתִּי מִשְׁתּוֹמֵם, וּמַחְשְׁבוֹתַי תְּמֵהִים. כִּי עָבַר קָצִיר, כָּלָה קַיִץ – וַאֲנַחְנוּ לֹא נוֹשַׁעְנוּ, רְפוּאָה לֹא עָלְתָה לְמַחֲלָתֵנוּ, אֵין מָזוֹר לִבְשָׂרֵנוּ, וְלֹא עָלְתָה אֲרוּכָה לְמַכָּתֵנוּ! לְחֻרְבַּן בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ, הַנֶּחֱרָב זֶה הַיּוֹם אֶלֶף וְת"ק וְד' שָׁנִים (1504). אוֹי לָנוּ כִּי פָּנָה הַיּוֹם – יוֹם אֶחָד שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא אֶלֶף שָׁנִים, וְגַם נָטוּ צִלְלֵי עֶרֶב שֶׁהֵם ת"ק וְד' שָׁנִים – יוֹתֵר מֵחֲצִי הַיּוֹם הַשֵׁנִי. וְכָלוּ כָּל הַקִּצִּין, וַעֲדַיִן בֶּן דָּוִד לֹא בָּא! וְנוֹדַע אֶת אֲשֶׁר אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: כָּל דּוֹר שֶׁלֹּא נִבְנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו כְּאִלּוּ נֶחֱרָב בְּיָמָיו. וָאֶתְּנָה אֶת פָּנַי לַחֲקֹר וְלָדַעַת מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה נִּתְאָרֵךְ קִצֵּנוּ וְגָלוּתֵנוּ, וּמַדּוּעַ לֹא בָּא בֶּן יִשַׁי!

-פרק א-

'אִילָנָא דְּחַיֵּי'

א.       אָמַר הַצָּעִיר מֵעִיר, הַדַּל בְּאַלְפִי….

לכאורה כוונת רבינו לומר שהוא לא רק הצעיר מכל עירו, אלא גם הדל ביותר מכל 'עדרו' – על דרך הפסוק 'שְׁגַר אֲלָפֶיךָ' (דברים כח ד), שרש"י פירש: 'ולדות בקרך, שהבהמה משגרת ממעיה'. ר"ל באשר על פי רוב דרכם של בהמות להיות גסות ושמנות, מכל מקום מהרח"ו רואה את עצמו כדל ביותר מכל עדרו!

ב.       חַיִּים וִיטַאל, בֶּן לַאֲדוֹנִי אָבִי הָרַב יוֹסֵף וִיטַאל זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא…

כך תיאר הרב חיד"א את מקצת גדולת המהרח"ו בספרו 'שם הגדולים' (מערכת ח אות כא): מהר"ר חיים ויטאל, בישראל גדול שמו זצ"ל. והיה תלמיד בפשט מהרב מה"ר משה אלשיך זצ"ל. ומרן מהר"י קארו היה מזהירו בקטנותו של מהרח"ו משם המלאך הדובר בו על התורה ועל העבודה… ונשמתו היתה גדולה מאוד ונקיה יותר מכל בני דורו, והיה גלגול הרב המגיד…  והוא קיבל מרבינו האר"י זצ"ל חכמת האמת וכתב אשר שמע מפי רבו בספר 'עץ חיים' כמפורסם… הנה, רבינו האר"י צוה ששום אחד מתלמידיו לא יכתוב חוץ מהמרח"ו… גם ראיתי מכתיבת-יד המהרח"ו כמה חיבורים בכל חכמה, וספר 'עץ הדעת טוב' דרשות על כל התורה ממנו על דרך הפרד"ס, וגם חידושים על הש"ס והתוספות מכתב ידו. ובספר 'חזיונות' הנזכר כתוב שנולד מהרח"ו שנת הש"ג, ודמשק מנוחתו שנת הש"פ. גם ראיתי פיתקא מכתב-יד מהר"ם אלשיך עצמו וכתוב בה שבכח אשר נסמך ממרן מהר"י קארו הוא סומך את מהרח"ו – יורה יורה, ידין ידין בכל דין מוסמך… ובוא וראה שכל החכמה למד (מהאריז"ל) בשנה ועשרים חדשים, והוא פלא. אך כבר נודע שהרב השקהו למהרח"ו ז"ל מבארה של מרים בים טבריה ונתישבה החכמה בקרבו, ובצירוף נשמתו העליונה והרב הקדוש…! ע"כ דברי החיד"א.

ג.        בִּהְיוֹתִי בֶּן שְׁלֹשִׁים…

עוד כתב הרב חיד"א (שם): רבים אומרים דכשבא מהרח"ו ללמוד עם רבינו האר"י זצ"ל היה יותר גדול מהרב ז"ל… אני עניתי שאני הצעיר זכיתי וראיתי ספר 'חזיונות' ממהרח"ו ז"ל מכתיבת ידו וכתוב שם שנולד שנת הש"ג, והוא כשבא אצל הרב היה בתחילת שנת של"א – וכפי זה היה לו כ"ח שנה. ובשנת של"ב יום ה' לאב נלקח ארון האלהים רבינו האר"י זצ"ל וזיע"א – והיה בן ל"ח שנה, ע"כ לשון החיד"א. לפי דבריו יוצא שבזמן הסתלקות האר"י היה מהרח"ו קצת פחות משלשים שנה, וקרוב לזמן זה תשש כחו כמו שמעיד כאן!

ד.       בִּהְיוֹתִי בֶּן שְׁלֹשִׁים לְכֹחַ…

על פי המשנה בפרקי אבות (ה,כא) – 'בן שלשים לכח'.

ה.       תָּשַׁש כֹּחִי יָשַׁבְתִּי מִשְׁתּוֹמֵם. וּמַחְשְׁבוֹתַי תְּמֵהִים. כִּי עָבַר קָצִיר כָּלָה קַיִץ וַאֲנַחְנוּ לֹא נוֹשַׁעְנוּ. רְפוּאָה לֹא עָלְתָה לְמַחֲלָתֵנוּ, אֵין מָזוֹר לִבְשָׂרֵנוּ, וְלֹא עָלְתָה אֲרוּכָה לְמַכָּתֵנוּ…

כל זה על פי נבואת ירמיהו הנביא (פרק ח כ-כג): 'עָבַר קָצִיר כָּלָה קָיִץ וַאֲנַחְנוּ לוֹא נוֹשָׁעְנוּ: עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי הָשְׁבָּרְתִּי קָדַרְתִּי שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי: הַצֳרִי אֵין בְּגִלְעָד אִם רֹפֵא אֵין שָׁם כִּי מַדּוּעַ לֹא עָלְתָה אֲרֻכַת בַּת עַמִּי: מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת עַמִּי':

ו.        לְחֻרְבַּן בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ, הַנֶּחֱרָב זֶה הַיּוֹם אֶלֶף וְת"ק וְד' שָׁנִים (1504)…

חורבן בית שני היה בשנת שלושת אלפים תתכ"ח שנה (3828). נמצא אם כן שבזמן שכתב מהרח"ו דברים אלו בהקדמתו אלף חמש מאות וארבע שנים לאחר חורבן בית שני היה זה בשנת של"ב (בקירוב) – כנראה סמוך מאוד לאחר הסתלקות האר"י ביום ה" לאב באותה שנה.

ז.        אוֹי לָנוּ כִּי פָּנָה הַיּוֹם…

גם זה מנבואת ירמיהו (פרק ו ד): 'קַדְּשׁוּ עָלֶיהָ מִלְחָמָה קוּמוּ וְנַעֲלֶה בַצָּהֳרָיִם – אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם, כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב'.

ח.       יוֹם אֶחָד שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא אֶלֶף שָׁנִים…

–      ענף א:

שאלף שנים הם יומו של הקב"ה מבואר כבר בספר תהילים (פרק צ ד): 'כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה', ופירש רש"י שם: 'כי אלף שנים בעיניך'. אלף שנים של בני אדם הם כיום אחד של הקב"ה, עכ"ל. עם כל זאת, כדי להבין כוונת מהרח"ו כאן לעומקה צריכים אנחנו להרחיב היריעה.

בספר 'דעת ותבונה' (לגרי"ח מבבל – בעל ה'בן איש חי') העתיק דברי הרב חיד"א ב'שם הגדולים' (מערכת א אות ריט) בענין גילוי הזוהר אשר נתגלה דוקא בדורות האחרונים ולא בדורות הראשונים, וזה לשונו: ואולם לימים ראשונים נסתם כל חזון, והחכמה העמוקה חכמת האמת נסתרה והיא נתמהה – וראשי הדורות ידעי רבנן איזה שרשים בכללות. וכבר אמרו בזוהר (ח"א – דף ריז ע"א) דאחרי רשב"י לא נשאר כי אם מלא העומר מן למשמרת. דהגם שלא פסקה מישראל חכמה זו… מכל מקום הכל היה למשמרת להצנעא בכללי כללות.

[אמר הכותב: במאמר הזוהר הנ"ל שהזכיר החיד"א מבואר שמיום שיצא רשב"י מהמערה ניתנה לו רשות מן השמים לגלות סתרי תורה לזמן מוגבל כדי להרבות תלמידים לצורך חיבור ספר הזוהר והתיקונים. אמנם, ידע רשב"י שאין התכלית בגילוי סודות אלו לצורך דורו, אלא שיהיה הזוהר שמור למשמרת לדור שבו יוכל בן-דוד לבא, ממש כצנצנת מן למשמרת.

ז"ל הזוהר (שם): תָּנָא, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי: מִן יוֹמָא דְּאִסְתַּלִּיק רִבִּי שִׁמְעוֹן מִן מְעַרְתָּא, מִלִּין (אִלֵּין) לָא אִתְכַּסְיָין מִן חַבְרַיָא, וְרָזִין עִלָּאִין הֲווּ מִסְתַּכְּלָן – וְאִתְגַּלְּיָין מִבֵּינַיְיהוּ כְּאִלּוּ אִתְיְיהִיבוּ הַהִיא שַׁעְתָּא בְּטוּרָא דְסִינַי! בָּתַר דְּשָׁכִיב כְּתִיב: 'וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְינוֹת תְּהוֹם וַאֲרוּבּוֹת הַשָּׁמַיִם' (בראשית ח) – וְהֲווּ חַבְרַיָיא מְרַחֲשָׁן מִלֵּי, וְלָא מִתְקַיְימֵי בְּהוּ! (פירוש: שָׁנִינוּ, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מִן הַיּוֹם שֶׁעַלָּה רַבִּי שִׁמְעוֹן מֵהַמְּעָרָה, הַדְּבָרִים הַלָּלוּ לֹא נִתְכַּסּוּ מִן הַחֲבֵרִים, וּבְסוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים הָיוּ מִסְתַּכְּלִים – וּמִתְגַּלִּים מִבֵּינֵיהֶם כְּאִלּוּ שֶׁנִּתְּנוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בְּהַר סִינַי! אַחַר שֶׁמֵּת כָּתוּב: 'וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנוֹת תְּהוֹם וַאֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם' – וְהָיוּ הַחֲבֵרִים מְרַחֲשִׁים דְּבָרִים, וְלֹא מִתְקַיְּמִים בָּהֶם.)

אָמַר: וַדַּאי מִדְּשָׁכִיב רִבִּי שִׁמְעוֹן חָכְמְתָא אִסְתַּלְּקַת מֵאַרְעָא. אֲתָא לְגַבֵּיהּ דְּרִבִּי אַבָּא, סָח לֵיהּ. סָלִיק רִבִּי אַבָּא יְדוֹי עַל רֵישֵׁיהּ, וּבָכָה וְאָמַר: רִבִּי שִׁמְעוֹן! רֵיחַיָיא דְּטַחֲנִין מִנֵּיהּ מַנָּא טָבָא כָּל יוֹמָא וְלָקְטִין לֵיהּ – כְּמָה דִכְתִיב: 'הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים' (במדבר יא), וְהַשְׁתָּא רֵיחַיָּיא וּמַנָּא אִסְתַּלְּקוּ וְלָא אִשְׁתָּאַר בְּעַלְמָא מִינֵיהּ בַּר כְּמָה דִכְתִיב: 'קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעוֹמֶר מָן וְהַנַּח אוֹתוֹ לִפְנֵי ה' לְמִשְׁמֶרֶת' (שמות טז). וְאִלּוּ בְּאִתְגַּלְּיָיא לָא כְּתִיב, אֶלָּא לְמִשְׁמֶרֶת, לְאַצְנָעוּתָא! הַשְׁתָּא מַאן יָכִיל לְגַלָּאָה רָזִין, וּמַאן יִנְדַע לוֹן! (פירוש: אָמַר: וַדַּאי מִשֶּׁמֵּת רַבִּי שִׁמְעוֹן הַחָכְמָה הִסְתַּלְּקָה מִן הָאָרֶץ! בָּא אֶל רַבִּי אַבָּא, סִפֵּר לוֹ. הֵרִים רַבִּי אַבָּא אֶת יָדָיו עַל רֹאשׁוֹ וּבָכָה וְאָמַר: רַבִּי שִׁמְעוֹן! רֵחַיִם שֶׁטּוֹחֲנוֹת מִמֶּנּוּ מָן טוֹב כָּל יוֹם וְלוֹקְטִים אוֹתוֹ, כַּכָּתוּב: 'הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים', וְעַכְשָׁיו הָרֵחַיִם וְהַמָּן הִסְתַּלְּקוּ וְלֹא נִשְׁאָר מִמֶּנּוּ בָּעוֹלָם, פְּרָט לְמַה שֶּׁכָּתוּב: 'קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אוֹתוֹ לִפְנֵי ה' לְמִשְׁמֶרֶת'. וְאִלּוּ בְּהִתְגַּלּוּת לֹא כָתוּב, אֶלָּא לְמִשְׁמֶרֶת, לְהַצְנָעָה! עַכְשָׁו מִי יָכוֹל לְגַלּוֹת סוֹדוֹת, וּמִי יֵדַע אוֹתָם! ע"כ]

כדי להבין מדוע לאחר הסתלקות הרשב"י נגנז ספר הזוהר עד לדרא בתראה ושלכן נסתתמו מעינות חכמת הקבלה לזמן ממושך ממשיך החיד"א וכותב: כי גזרה חכמתו יתברך שיהיו אלף שנים בגלות זה, כדכתיב: 'נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה' (איכה א,יג) – והוא יומו של הקב"ה! וכן אמרו בזוהר ומדרש איכה וכמה דוכתי. וכל התנאים ואמוראים היו סמוך לחורבן בתוך האלף שנים, שהרי רב אשי שסידר התלמוד היה בשנת שנ"ח לחורבן, ולכן לא הועיל כל קדושתם להביא משיח – כי גזרה עומדת!… ואפשר דבהיות גזירת החורבן אלף שנים וכל הקדושים היו בתוך האלף שנים, לא רצה הקב"ה שיגלה ספר הזוהר שיש בו כמה חומרות ועונשים – כרחם אב על בנים – כי באותו פרק היו שמדות ותוקף הצרות והיו ישראל בצער גדול. ואם היו מתגלים דברי הקדושים רשב"י וחבריו היה מקום לסטרא-אחרא לקטרג יותר על ישראל…  אבל אחר שעבר אלף שנים מהחורבן בשנת ד" אלפים תתכ"ח – אז היה יכול לבוא משיח. ובעוונתינו הרבים אשתהויי אשתהי – וזה חטא נוסף לכלל ופרט על כל החטאים וחילול שמו חס ושלום וחילול תורתו… ולכן, סמוך לדורות שאחר אלף שנה מהחורבן נתגלה אור הזוהר להגין על ישראל – ושאם נזכה להתעסק בסתרי תורה כדת מה לעשות, בזכות זה תפרה ישע ישועת ישראל! עכ"ל החיד"א.

הרי לנו בעליל שהרב חיד"א הבין דברי הזוהר שאמר 'מִן יוֹמָא דְּאִסְתַּלִּיק רִבִּי שִׁמְעוֹן מִן מְעַרְתָּא מִלִּין לָא אִתְכַּסְיָין מִן חַבְרַיָא, וְרָזִין עִלָּאִין הֲווּ מִסְתַּכְּלָן וְאִתְגַּלְּיָין מִבֵּינַיְיהוּ כְּאִלּוּ אִתְיְיהִיבוּ הַהִיא שַׁעְתָּא בְּטוּרָא דְסִינַי' – שהיה כן כדי להכין תרופה למכת הגלות הארוכה. לכן ניתנה רשות מן השמים לזמן מוגבל לגלות סתרי תורה – אבל, אך ורק לצורך כתיבת ספר הזוהר והתיקונים. ואכן כמו שמוכח מהזוהר, מיד לאחר התעוררות זמנית זאת מכל מקום מִדְּשָׁכִיב רִבִּי שִׁמְעוֹן חָכְמְתָא אִסְתַּלְּקַת מֵאַרְעָא לתקופה של אלף שנה שנגזר עלינו להיות בגלות. ובאלף שנים הללו היה הזוהר הקדוש למשמרת וְלָא אִשְׁתָּאַר בְּעַלְמָא מִינֵיהּ בַּר כְּמָה דִכְתִיב: 'קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעוֹמֶר מָן וְהַנַּח אוֹתוֹ לִפְנֵי ה' לְמִשְׁמֶרֶת'. וְאִלּוּ בְּאִתְגַּלְּיָיא לָא כְּתִיב, אֶלָּא לְמִשְׁמֶרֶת, לְאַצְנָעוּתָא – עד תום האלף שנים הללו שנמנע משיח צדקינו מלבוא. ואז – כמו שסיים הרב חיד"א: סמוך לדורות שאחר אלף שנה מהחורבן נתגלה אור הזוהר להגין על ישראל – ושאם נזכה להתעסק בסתרי תורה כדת מה לעשות, בזכות זה תפרה ישע ישועת ישראל – אמן!

לאור דברי החיד"א והזוהר הנ"ל למדנו שעל זה דייקא נאנח מהרח"ו באומרו: 'אוֹי לָנוּ כִּי פָּנָה הַיּוֹם' – יוֹם אֶחָד שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא אֶלֶף שָׁנִים (כלומר – שנגזר עלינו להיות בגלות זו כל אותם אלף שנים), וְגַם 'נָטוּ צִלְלֵי עָרֶב' שֶׁהֵם ת"ק וְד' שָׁנִים – יוֹתֵר מֵחֲצִי הַיּוֹם הַשֵנִי (כלומר – והרי כבר היה יכול משיח לבוא כל הזמן זה. אם כן, הרי השמש כבר נוטה לשקוע גם ב'יום' השני של הקב"ה) ועדיין בן דוד לא בא!

גם בהמשך הקדמתו לקמן נגע מהרח"ו במהות גזירת האלף שנים הללו במה שביאר שֶׁכְבָר אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כִּי זְמַן הַשְּׁבוּעָה הִיא עַד אֶלֶף שָׁנִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתְבוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בִּבְרַיְתָא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּפִרְקֵי הֵיכָלוֹת עַל פֵּרוּשׁ דָּנִיּאֵל, וְזֶה לְשׁוֹנָם: 'וְאִתְיְהִבוּן בְּיָדֵיהּ עַד עִדָּן וְעִדָּנִין וּפְלַג עִדָּן', וְאֵיךְ הֶרְאָהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיַעֲקֹב אָבִינוּ שַׂר עוֹלָם וְהוּא שָׂרוֹ שֶׁל בָּבֶל ע' עוֹקִין וְכוּ' עַיֵּן שָׁם. וְכֵן בַּזֹּהַר פָּרָשַׁת וַיֵּרָא (דַּף קיז ע"א) וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: אָמַר רַבִּי יוֹסֵי כָּל דָּא אֲרִיכוּ זִמְנָא יַתִּיר מִכְּמָה דְּאוֹקְמֵיהּ חַבְרַיָיא דְּאִיהוּ יוֹמָא חַד גָּלוּתָא דִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וְלָא יַתִּיר, דִּכְתִיב: 'נְתָנַנִי שׁוֹמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה' – עכ"ל מהרח"ו לקמן. וברור שכונת הזוהר שם ליום אחד של הקב"ה, דְּאִיהוּ 'יוֹמָא חַד גָּלוּתָא דִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל'. ואע"פ שגם אנו נעמוד על דיוק דברי מהרח"ו במקומם הראוי בעזרת השם, מכל מקום העתקנו דבריו כדי להורות ולחזק מה שביארנו בעומק כונת מהרח"ו בבביארנו את דברי קודשו כאן.

–      ענף ב:

עדין נותר לנו להרחיב הדיבור על אלף שנים אלו שהזכיר מהרח"ו כדי להבין מדוע הם היו דוקא באלף החמישי לבריאת העולם. יסוד הדבר מרומז בפסוק באיכה (א יד): 'נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה'. כבר ביארנו בענף הקודם שֶׁ'הַיּוֹם' הנזכר בפסוק הוא יומו של הקב"ה שהוא אלף שנים, אבל עכשיו נעמוד על הנרמז בתיבת 'דָּוָה'.

בפשטות, ביאור תיבת 'דָּוָה' פירושו 'חולה' או 'מוכת יסורים' – תיאור שאכן מתאים מאוד למצב עם ישראל ב'יום' חמישי זה של הקב"ה. אמנם על פי סודן של דברים נציין שאותיות דָּ-וָ-ה הן גם כן אותיות ה-וֹ-ד, וידוע שֶׁ'הוֹד' היא הספירה החמישית מהששה ספירות או ששה הקצוות של פרצוף 'זעיר אנפין'.  אכן, אחד מיסודות הקבלה הוא שֶׁהששה קצוות של פרצוף 'זעיר אנפין' הן כנגד ששת ימי השבוע (יום א – חסד, יום ב – גבורה, יום ג – תפארת, יום ד – נצח, יום ה – הוד, יום ו –יסוד).

סוד זה מבואר בזוהר (חלק ב – דף פט ע"ב): תָּאנָא, כְתִיב: 'כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ'. שֵׁשֶׁת יָמִים וַדַּאי – וְלָא בְשֵׁשֶׁת! וְהָני יוֹמִין קַדִּישִׁין עִלָּאִין אִקְרוּן יוֹמֵי דִשְׁמָא קַדִּישָׁא אִתְכְּלִיל בְּהוּ, וְאִינוּן אִתְכְלִילָן בֵּיהּ. (פירוש: לָמַדְנוּ על מה שֶׁכָּתוּב :'כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ'. שֵׁשֶׁת יָמִים וַדַּאי – וְלֹא כָּתוּב בְּשֵׁשֶׁת! וְאֵלּוּ יָמִים הַקְּדוֹשִׁים הָעֶלְיוֹנִים נִקְרָאִים יָמִים שֶׁהַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ נִכְלָל בָּהֶם, וְהֵם נִכְלְלוּ בּוֹ.) אם כן, נזכור כלל זה: בכל מקום שאנו מונים מאחד עד שש – כגון לששת ימי השבוע או לשתא אלפי שנה דהוה עלמא – היום או האלף הנמנה חמישי הוא תמיד כנגד ספירת ה'הוֹד'.  

ואמנם זהו גופא הסוד והרמז שירמיהו הנביא טמן בפסוק 'נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה' (איכה א,יג) – לומר לנו בדרך נבואה שכל האלף החמישי משתא אלפי שנה דהוה עלמא דכנגד ספירת ה-הוֹד עתיד להיות לבני ישראל במצב של דָּוָה, וחולי, וצער! וכן באמת היה, כמו שראינו בדברי החיד"א שהבאנו לעיל: כי גזרה חכמתו יתברך שיהיו אלף שנים בגלות זה, כדכתיב 'נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה' – והוא יומו של הקב"ה! וכן אמרו בזוהר ומדרש איכה וכמה דוכתי. וכל התנאים ואמוראים היו סמוך לחורבן בתוך האלף שנים… ולכן לא הועיל כל קדושתם להביא משיח – כי גזרה עומדת! …ואפשר דבהיות גזירת החורבן אלף שנים וכל הקדושים היו בתוך האלף שנים, לא רצה הקב"ה שיגלה ספר הזוהר שיש בו כמה חומרות ועונשים – כרחם אב על בנים – כי באותו פרק היו שמדות ותוקף הצרות והיו ישראל בצער גדול. ואם היו מתגלים דברי הקדושים רשב"י וחבריו היה מקום לסטרא-אחרא לקטרג יותר על ישראל… אבל אחר שעבר אלף שנים מהחורבן בשנת ד" אלפים תתכ"ח – אז היה יכול לבוא משיח. ובעוונתינו הרבים אשתהויי אשתהי… ולכן, סמוך לדורות שאחר אלף שנה מהחורבן נתגלה אור הזוהר להגין על ישראל – ושאם נזכה להתעסק בסתרי תורה כדת מה לעשות, בזכות זה תפרה ישע ישועת ישראל! עכ"ל החיד"א.

וכמו שהזכיר החיד"א, סוד זה באמת הוזכר בכמה מקומות בזוהר הקדוש – כגון בפרשת וירא (דף קיז ע"א): אָמַר רַבִּי יוֹסֵי – כְּגַוְּונָא דָא כְּתִיב: 'אֲנִי יְהוָה בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה' (ישעיה ס). מַהוּ בְּ'עִתָּהּ'? בְּעֵת ה"א – דְּתָקוּם מֵעַפְרָא, כְּדֵין אֲחִישֶׁנָּה! אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: וְעִם כָּל דָּא, יוֹמָא חַד 'נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּ"ה'. בְּגִין דְּאִסְתַּלַּק וא"ו מִן ה"א, וְקוֹל לָא אִשְׁתַּכַּח – כְּדֵין דִּבּוּר אִתְאַלָּם! וּבְגִין כָּךְ הִיא שְׁכִיבַת בְּעַפְרָא כָּל הַהוּא יוֹמָא דְּה"א. וּמַאן אִיהוּ אֶלֶף חֲמִשָּׁאָה! וְאַף עַל גַּב דְּאַקְדִימַת בְּגָלוּתָא עַד לָא יֵיעוּל הַהוּא אֶלֶף חֲמִשָּׁאָה רָזָא דְּה"א, וְכַד יֵיתֵי אֶלֶף שְׁתִיתָאָה דְּאִיהוּ רָזָא דְּוא"ו, כְּדֵין וא"ו יוֹקִים לְה"א.

(פירוש: אָמַר רַבִּי יוֹסִי – כְּמוֹ זֶה כָּתוּב: 'אֲנִי יְהוָה בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה'. מַהוּ בְּ'עִתָּהּ'? בְּעֵת ה"א – שֶׁתָּקוּם מִן הֶעָפָר, אָז אֲחִישֶׁנָּה. אָמַר רַבִּי יוֹסִי: וְעִם כָּל זֶה, יוֹם אֶחָד הִיא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הֶעָפָר וְלֹא יוֹתֵר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: כָּךְ אָמְרוּ, אֲבָל בֹּא רְאֵה הַסּוֹד שֶׁלָּמַדְנוּ. בְּשָׁעָה שֶׁכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל גָּלְתָה מִמְּקוֹמָהּ, אָז אוֹתִיּוֹת הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ כִּבְיָכוֹל נִפְרְדוּ – שֶׁנִּפְרְדָה הֵ"א מִן וָא"ו. וּמִשּׁוּם שֶׁנִּפְרְדוּ מַה כָּתוּב? 'נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה' – מִשּׁוּם שֶׁהִסְתַּלֵּק וָא"ו מֵהֵ"א וְקוֹל לֹא נִמְצָא, אָז הַדִּבּוּר נֶאֱלָם. וְלָכֵן הִיא שׁוֹכֶבֶת לֶעָפָר כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁל הֵ"א. וּמִיהוּ? הָאֶלֶף הַחֲמִישִׁי! וְאַף עַל גַּב שֶׁהִקְדִּימָה בַּגָּלוּת עַד שֶׁלֹּא נִכְנָס אוֹתוֹ הָאֶלֶף הַחֲמִישִׁי שֶׁהוּא הַסּוֹד שֶׁל הֵ"א. וּכְשֶׁיָּבֹא הָאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי שֶׁהוּא הַסּוֹד שֶׁל וָא"ו, אָז וָא"ו יָקִים אֶת הֵ"א).   

ואף על פי שלא טרחנו לבאר עומק מאמר יקר זה על פי מפרשי הזוהר, אם כל זאת גם מרהיטת לשונו מבואר בעליל שהשכינה הקדושה שגלתה עמנו 'שׁוֹכֶבֶת לֶעָפָר כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁל הֵ"א. וּמִיהוּ? הָאֶלֶף הַחֲמִישִׁי!' ועוד נתבאר בו 'וּכְשֶׁיָּבֹא הָאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי שֶׁהוּא הַסּוֹד שֶׁל וָא"ו, אָז וָא"ו יָקִים אֶת הֵ"א'.

אם כן, פשוט לנו שאפילו רק לצורך הסתרת סוד זה בלבד (בנוסף לטעם כעיקר שהזכיר החיד"א (כדי שלא יתגלו החומרות והעונשים שבזוהר ויגדל הקטרוג עליהם) היה כדאי שלא יתגלה ספר הזוהר כל אלף שנים הללו. דאם היה נגלה להם גזירת הגלות ושלא יכול משיח לבא כל אלף שנים הללו בודאי שלא היו יכולים לעמוד באמונתם במשך כל תוקף הצרות שפקדו אותם מיום ליום. דהרי מה שמחזיק אותנו באמונתינו הוא האמונה שבכל יום יכול משיח צדקינו לבא – ודוק!

אמנם, רבינו 'החפץ חיים' לא כתב כמו שכתבנו אנו על פי דברי הרב חיד"א ופשטות דברי הזוהר וכל המקובלים שמכל מקום גזירת האלף שנים במקומה עומדת, ושלכן לא נתגלה ספר הזוהר עד סמוך לתחילת האלף הששי. דהרי בהקדמת ספרו הגדול על הלכות לשון הרע ורכילות כתב קדוש ישראל בזה הלשון:

לֹא עָלָיו חַס וְשָׁלוֹם הוּא תְּלוּנָתֵנוּ, כִּי אִם עַל עַצְמֵנוּ. כִּי מִצִדּוֹ לֹא יִבָּצֵר חַס וְשָׁלוֹם – כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּיְשַׁעֲיָה: 'הֵן לֹא קָצְרָה יַד יהוה מֵהוֹשִׁיעַ, וְלֹא כָּבְדָה אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ כִּי אִם עֲוֹנוֹתֵיכֶם וְגוֹ' (ישעיה נט א) וּבִימֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי נִמְצָא בִּגְמָרָא סַנְהֶדְרִין בְּפֶרֶק חֵלֶק (דף צח) שֶׁהֵשִׁיבוּ לוֹ שֶׁ'הַיּוֹם אִם בְּקוֹלוֹ תִּשְׁמָעוּ' יָבוֹא מָשִׁיחַ – אַף שֶׁלֹּא נִשְׁלַם אָז עֲדַיִן זְמַן הַגָּלוּת שֶׁנִּגְזַר עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּהְיוּ אֶלֶף שָׁנִים בַּגָּלוּת כְּמִנְיַן יוֹמוֹ שֶׁל הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמוֹ שֶׁמָצִינוּ בְּדִבְרֵי חֲזַ"ל, עִם כָּל זֶה הָיָה כֹּחַ הַתְּשׁוּבָה מְבַטֵל אֶת הַגְּזֵרָה. וְכָל שֶׁכֵּן בִּזְמַנֵּנוּ שֶׁזֶּה יוֹתֵר מִשְּׁמוֹנְה מֵאוֹת שָׁנָה שֶׁכָּלָה הַיּוֹם הַנַּ"ל, וְאֵין הַסִבָּה כִּי אִם מִצִדֵּנוּ, שֶׁבַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים אֵין אָנוּ מַנִּיחִים לוֹ שֶׁיַּשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ בְּתוֹכֵנוּ – עכ"ל הטהור. הרי כתב 'החפץ חיים' שכֹּחַ הַתְּשׁוּבָה היה מְבַטֵל אֶת הַגְּזֵרָה – לא כמו שכתבנו  אנו כאן.

אמנם, סברה זו שכֹּחַ הַתְּשׁוּבָה היה מְבַטֵל אֶת הַגְּזֵרָה הוזכרה כבר בדברי החיד"א הנ"ל 'בשם הגדולים'. דבסוף מערכת א ערך ריט הרגיש הרב חיד"א קצת קושיא מאותה גמרא בפרק חלק שהזכיר ה'חפץ חיים' בהקדמתו, וכתב בזה הלשון: א"ל רבי יהושע בן לוי למשיח אימת אתי מר? וא"ל היום. ופירש לו אליהו זכור לטוב 'הַיּוֹם אִם בְּקוֹלוֹ תִּשְׁמָעוּ'. ומשמע דאם יעשו תשובה יבא תיכף משיח אפילו בימי רבי יהושע בן לוי. ויש לישב דכונת המשיח שא"ל 'היום' היינו דעתה לא שייך שאלה [זו ששאלו ריב"ל] מסיבת 'היום' – כלומר גזירת 'כָּל הַיּוֹם דָּוָה' שהוא יומו של הקב"ה ואי אפשר לבוא! ואליהו זכור לטוב רמז 'הַיּוֹם', ואח"כ [לאחר תום האלף שנים] 'אִם בְּקוֹלוֹ תִּשְׁמָעוּ' – שתלוי בתשובה, עכ"ל הרב חיד"א.

עם כל זאת, בסופו של דבר סיים הרב חיד"א בזה הלשון: דאם כל ישראל היו שבים בתשובה אפילו בתוך אלף שנים הוה אתי משיח ולא היה מספיק מה שהיו בישראל קדושי עליונים – דנשבע הקב"ה שיהיו כן עד שישובו [כולם]. ומה שאמרו שם במדרש הנעלם [בזוהר חדש דף לז דפוס ויניציא] דאפילו כנישתא חדא דתייבין בזכותה אתכניש וכו' [פירוש: דאפילו אם ציבור אחד יחזרו בתשובה, בזכותם ישובו כולם מהגלות], אפשר דהא דכנישתא חדא לא הוה סגי בתוך האלף שנים – שהיה צריך שישובו כל ישראל או רובם כדי שיגאלו בתוך האלף שנים. אבל לאחר האלף שנים מהני הא דרשי כנישתי או כנישתא חדא. ובזה יבואו על נכון כל המאמרים כפשטן, ועוד יש לצדד בזה – עכ"ל החיד"א.

איך שיהיה, הרואה יראה בדברי הזוהר שחששו חכמי הדור שמא לא יזכו בני ישראל לחזור בתשובה כללית בתוך האלף שנים שנגזר עליהם, ולכן ראו חכמי אותו הדור לנכון להכין תרופה למכה ולטמון את ספר הזוהר כצנצנת מן למשמרת עד שתעבור אותה גזירה. וכדברי הרב חיד"א: סמוך לדורות שאחר אלף שנה מהחורבן נתגלה אור הזוהר להגין על ישראל – ושאם נזכה להתעסק בסתרי תורה כדת מה לעשות, בזכות זה תפרה ישע ישועת ישראל! עכ"ל. ואף אם רק מקצת אנשי שלומינו יטו אוזנם לדברי הזוהר הקדוש בכל זאת יועיל להביא משיח, על דרך 'יבואו אלה ויכפרו על אלה'.

ועתה שעת הכושר להאיר ולפרסם עוד כמה מדברי דברי החיד"א שבאו באותו ענין ב'שם הגדולים' (שם). דאחר שיסד החיד"א דבאותם אלף שנים שנגזר עליהם להיות בגלות לא רצה הקב"ה שיגלה ספר הזוהר שיש בו כמה חומרות ועונשים – כרחם אב על בנים – כי באותו פרק היו רעות ותוקף הצרות והיו ישראל בצער גדול. ואם היו מתגלים דברי הקדושים רשב"י וחבריו וכל העונשים היה מקום לשטן לקטרג יותר על ישראל לרעו"ת בישראל רעה אחר רעה – עכ"ל שראינו כבר לעיל.

אמנם החידוש הנפלא לעניננו נמצא בהמשך דברי החיד"א – זה לשונו שם (בדילוגים): אבל אחר שעבר אלף שנים ונתגבר היצר הרע מאוד יען כבר נתברר הרבה ועתה הברירה ברגלים כמו שאמרו 'בעקבות משיחא חוצפה יסגי' – שהיא התאוה שמתגברת בראותה כי כלתה אליה הרעה ומתגברת להחטיא – נתגלה אור הזוהר להגן על הדורות, שאם נזכה להתעסק בסתרי תורה כדת מה לעשות בזכות זה תפרה ישע ישועת ישראל. ונתגלו החומרות והעונשים למען ישמעו ויראו כי השעה צריכה בתגבורת התאוה.

ובודאי (שגם בתוך האלף שנים) דגדולי הדורות היו מקיימים כל החומרות והקדושות, אך המון העם לא ידעו את כל תוקף החומרות והעונשים – ומוטב שיהיו שוגגים בעידן עקתא. אבל עתה בדורות אחרונים כי גבר היצר להחטיא אנו צריכים לכל החומרות שיתגלו. השומע ישמע ואשר לא ישמע יענש – כי עונותיו צרוף יצרפו בשבת בגלות, והתגברות התאוה – וחילול שמו ח"ו. ודוק היטב – עכ"ל לשונו הלוהט של הרב חיד"א.

ולך נא וראה מה שכתב הגאון רבי יעקב משה הלל שליט"א בספרו 'גבורת האר"י' (דף רנה – רנו) על דברי החיד"א הנ"ל, וז"ל: הרי קמן מלשון חיד"א גאון עוזינו ז"ל שלא דבר ריק הוא גילוי חכמת הקבלה בדורות האחרונים, ויחד עם זה גילוי החומרות והעונשים. ואדרבא, לפי מצב הדורות השעה צריכה לכך, דסוף סוף מה שלא יתוקן על ידי קיום החומרות ומילי דחסידותא יתוקן על ידי יסורין קשים ומרים – וכמו שכתב (הרב חיד"א) בסוף לשונו. והכל בשיקול אל דעות ולו נתכנו עלילות, ולא מחשבותיו מחשבותינו.

ומעתה אין לתמוה כלל למה מעת גילוי הזוהר הקדוש, ובפרט לאחר גילוי חכמת האריז"ל שהוריד תורת הקבלה לעולם המעשה ממש על ידי שהראה האופן והדרך של קיום המצוות לפי כונותיהם, שגדולי הדורות, הפוסקים, ומנהיגי העם די בכל אתר ואתר כל אחד לפי הבנתו וסגננו התנהגו והנהיגו אחריהם את העם בדרכי ומנהגי האריז"ל, ובססו שיטותיהם בדרכי עבודת השם והשקפותיהם דוקא על אדני הקבלה – כידוע ומפורסם – כי כאמור השעה צריכה לכך.

וגדולי ישראל שהמה עיני העדה ראו הצורך בכל זה ביודעם ומכירם שזולת זה לא יגמר בירור ותיקון הדרא בתראה, כמו שכתב רשב"י: וּבְגִין דַּעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְמִטְעַם מֵאִילָנָא דְּחַיֵּי דְּאִיהוּ הַאי סֵפֶר הַזֹּהַר יִפְּקוּן בֵּיהּ מִן גָּלוּתָא ברחמי וכו'. ויש לפרש דהיינו הן על ידי לימוד סתרי התורה, והן על ידי קיום מצוותיה – שהוא תכלית הלימוד – וכמו שאמרו חז"ל (ברכות יז.) 'תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים'. עכ"ל הגאון הנ"ל.

ובזה יבין הקורא הנעים מדעתו למה כתבנו לעיל דאף אם רק מקצת אנשי שלומינו יטו אוזנם לדברי הזוהר הקדוש בכל זאת יועיל להביא משיח, על דרך 'יבואו אלה ויכפרו על אלה'. ואני את נפשי הצלתי – ועם כל זאת לא רק נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי אלא עַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי!

ט.       וְגַם נָטוּ צִלְלֵי עֶרֶב שֶׁהֵם ת"ק וְד' שָׁנִים…

מהרח"ו נקט פסוק 'נָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב' (ירמיה ו ד) כדי להורות שכבר עברו יותר מחמש מאות שנה מהאלף הששי שהוא יומו הששי של הקב"ה. ונקט כן על דרך משל מיום אחד שלנו בעולם הזה, שלאחר חצות היום כבר נוטה השמש לכיון המערב למקום שקיעתה. כמו כן הנמשל – הוא האלף הששי שהוא יומו הששי של הקב"ה שבימי מהרח"ו עבר את נקודת מחציתו וכבר נוטה היום לשקוע. לכן נאנח מהרח"ו ואמר: 'וָאֶתְּנָה אֶת פָּנַי לַחֲקֹר וְלָדַעַת – מַה זֶּה וְעַל מַה נִּתְאָרֵךְ קִצֵּנוּ וְגָלוּתֵנוּ, וּמַדּוּעַ לֹא בָּא בֶּן יִשַׁי?'

אמנם – כמו שנבאר באורך בסמוך – אין זה אלא לפי דברי המהרח"ו שמנה מיום החורבן שיצא לו שבימיו אכן כבר עבר יותר מחצי האלף הששי. אבל, לפי דברי הזוהר הקדוש אינו כן!

י.        יוֹתֵר מֵחֲצִי הַיּוֹם הַשֵׁנִי…

–      ענף א:

באמת, קושיא גדולה צועקת לפנינו לפי פשט דברי המהרח"ו שמנה מנין האלף חמש מאות וארבע שנים מיום החורבן, ולכן יצא לו שבימיו אכן כבר עבר יותר מחצי האלף הששי. ואמת שקושיא זו עצמה צועקת גם לפי פשט דברי החיד"א שהבאנו לעיל, דגם הוא מנה גזרת האלף שנים מיום החורבן.

זה לשונו שם: כי גזרה חכמתו יתברך שיהיו אלף שנים בגלות זה, כדכתיב: 'נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה' – והוא יומו של הקב"ה! וכן אמרו בזוהר ומדרש איכה וכמה דוכתי. וכל התנאים ואמוראים היו סמוך לחורבן בתוך האלף שנים, שהרי רב אשי שסידר התלמוד היה בשנת שנ"ח לחורבן, ולכן לא הועיל כל קדושתם להביא משיח – כי גזרה עומדת! …ואפשר דבהיות גזירת החורבן אלף שנים וכל הקדושים היו בתוך האלף שנים, לא רצה הקב"ה שיגלה ספר הזוהר שיש בו כמה חומרות ועונשים… אבל אחר שעבר אלף שנים מהחורבן בשנת ד" אלפים תתכ"ח – אז היה יכול לבוא משיח… ולכן, סמוך לדורות שאחר אלף שנה מהחורבן נתגלה אור הזוהר להגין על ישראל – ושאם נזכה להתעסק בסתרי תורה כדת מה לעשות, בזכות זה תפרה ישע ישועת ישראל! עכ"ל החיד"א.

ויש לעיין בדברי החיד"א – דהרי החיד"א כל עצמו בדבריו אלו בא לתרץ מדוע לא נגלה ספר הזוהר לדורות ראשונים, וממילא בתירוץ זה גם בא ליישב למה במשך כל אותו זמן זה חל איסור מוחלט לגלות סתרי תורה – כמבואר במשנה וגמרא בריש פרק 'אין דורשין' במסכת חגיגה. ובאמת, סיבת שינויים אלו ברצון שמים בגילוי סודות התורה או בהסתרם כבר הזכרנו בביאורינו לעיל על פי דברי הזוהר הקדוש שהעתקנו שם, ובו מבואר שסמוך לחורבן ביציאת רשב"י מהמערה ניתנה רשות מן השמים לגלות סתרי תורה. אמנם, מוכח שם בזוהר שלא ניתן חלון זה אלא לזמן מוגבל עד הסתלקותו של רשב"י כדי להרבות תלמידים לצורך חיבור ספר הזוהר והתיקונים. ואכן, ידע רשב"י ברוח קודשו שאין התכלית בגילוי סודות הללו לא צורך דורו ולא לצורך הדורות הבאים אחריו משום אותה גזירת אלף שנים בגלות שצריכים לבא על עם ישראל – כמו שביאר הוא עצמו בספר הזוהר. ולכן, בכל אותן אלף שנים רצון שמים היה שאדרבא לא יעסקו בקבלה (מטעם שהזכיר החיד"א לעיל), אלא שיהיה  ספר הזוהר שמור למשמרת לדרא בתראה שבו יוכל בן-דוד לבא לאחר שיתמו אלף שנים הללו – ממש כצנצנת מן למשמרת. (לך נא וראה מה שכבתנו לעיל בהעתקת ופירוש לשון הזוהר בפרשת ויחי, דף רטז ע"ב – ריז ע"א)

הרי שבדברי החיד"א עצמן מבואר שלזמן ארוך מאוד היו סתרי התורה שבזוהר הקדוש גנוזים למשמרת עד שברחמי שמים תמה גזרת האלף שנים ואכן הגיעו הימים שבו יכול בן דוד לבא – אי איכשר דרא. עתה יש לנו לדרוש ולחקור בדברי הזוהר מתי אכן תמו אלף שנים הללו – ובזה נרגיש ונעמוד על הקושי הגדול שנופל בדברי רבותינו מהרח"ו והחיד"א, שמשמע מאוד מדבריהם שאלף שנים הללו נמנים ומסתיימים מזמן החורבן שהיה בשנת שלושת אלפים תתכ"ח.

אלו דברי הזוהר הקדוש בפרשת וירא (דף קטז ע"ב – קיז ע"א): וּבְגִין כָּךְ הִיא שְׁכִיבַת בְּעַפְרָא כָּל הַהוּא יוֹמָא דְּה"א. וּמַאן אִיהוּ? אֶלֶף חֲמִשָּׁאָה! וְאַף עַל גַּב דְּאַקְדִימַת בְּגָלוּתָא עַד לָא יֵיעוּל הַהוּא אֶלֶף חֲמִשָּׁאָה – רָזָא דְּה"א. וְכַד יֵיתֵי אֶלֶף שְׁתִיתָאָה דְּאִיהוּ רָזָא דְּוא"ו, כְּדֵין וא"ו יוֹקִים לְה"א. (פירוש: לָכֵן הִיא שׁוֹכֶבֶת בְּעָפָר כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁל הֵ"א. וּמִיהוּ? הָאֶלֶף הַחֲמִישִׁי! וְאַף עַל גַּב שֶׁהִקְדִּימָה בַּגָּלוּת עַד שֶׁלֹּא נִכְנָס [כלומר עוד לפני שהתחיל] אוֹתוֹ הָאֶלֶף הַחֲמִישִׁי – הַסּוֹד שֶׁל הֵ"א. וּכְשֶׁיָּבֹא הָאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי שֶׁהוּא הַסּוֹד שֶׁל וָא"ו, אָז וָא"ו יָקִים אֶת הֵ"א).

הרי מוכח בהדיא בדברי הזוהר שאין חישוב גזירת האלף שנים מתחיל מיום החורבן אלא מתחילת אלף שנים החמישי מבריאת העולם – שהוא דייקא יומו החמישי של הקב"ה. לכן דייק הזוהר ואמר: וְאַף עַל גַּב דְּאַקְדִימַת בְּגָלוּתָא עַד לָא יֵיעוּל הַהוּא אֶלֶף חֲמִשָּׁאָה רָזָא דְּה"א. דהרי ידוע שחורבן בית שני היה בשנת שלושת אלפים תתכ"ח – והוא עוד באלף הרביעי. אם כן, נמצא שהגלות קדמה מאה שבעים ושתים שנה לפני כניסת האלף החמישי – ממש כמבואר בזוהר דְּאַקְדִימַת בְּגָלוּתָא עַד לָא יֵיעוּל הַהוּא אֶלֶף חֲמִשָּׁאָה רָזָא דְּה"א. וכנראה בעליל בדברי הזוהר, רק בתחילת האלף החמישי שהוא יומו החמישי של הקב"ה בסוד 'נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה' (שהוא יומו החמישי של הקב"ה שכנגד ספירת ה'הוֹד') התחיל מנין האלף שנים שעד תומם לא יכול בן דוד לבא – דהא גזירה במקומה עומדת! אם כן, פשיטא ופשיטא שלא הותרה אותה גזירה עד תחילת האלף הששי (בשנת חמשת אלפים לבריאת העולם) – ולא אלף שנים לאחר החורבן בשנת ארבעת אלפים תתכ"ח כמו שמשמע מרבינו מהרח"ו והרב חיד"א.

ובאמת, הנוגע ביותר לעניננו מכל האמור הוא שגם סוף זמן גזירת האלף שנים מפורש בהדיא בדברי הזוהר (ולא רק דיוקא בעלמא), מדאמר: וְכַד יֵיתֵי אֶלֶף שְׁתִיתָאָה דְּאִיהוּ רָזָא דְּוא"ו, כְּדֵין וא"ו יוֹקִים לְה"א (פירוש: וּכְשֶׁיָּבֹא הָאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי, שֶׁהוּא הַסּוֹד שֶׁל וָא"ו, אָז וָא"ו יָקִים אֶת הֵ"א)! כלומר: האלף הששי לבריאת העולם יקים את נפילת השכינה כל אותו האלף החמישי שנגזר עלינו ועליה להיות בגלות רביעית זו, ואז כבר יכול בן דוד לבא – אי איכשר דרא.

אם כן, היה זה בתחילת האלף הששי לבריאת העולם (וליתר דיוק לאחר שעברו עוד ששים שנים נוספות מהאלף הששי כמבואר בזוהר שם) שהותר לראשונה מאז הסתלקותו של רשב"י לגלות וללמוד סתרי תורה. ואכן, מן השמים סבבו שדוקא אז באותו פרק ממש נתגלתה צִנְצֶנֶת ובה מְלֹא הָעֹמֶר מָן – דהיינו ספר הזוהר שציוה רשב"י את תלמידיו לפני מותו לגנוז לִפְנֵי ה' לְמִשְׁמֶרֶת לדרא בתראה. וכן כתב חיד"א: ולכן, סמוך לדורות שאחר אלף שנה מהחורבן נתגלה אור הזוהר להגין על ישראל – ושאם נזכה להתעסק בסתרי תורה כדת מה לעשות, בזכות זה תפרה ישע ישועת ישראל! עכ"ל.

אם כן, פשטות לשון הזוהר קשיא לישב לפי הרב חיד"א! ולכאורה מוכרחים אנו לתרץ דברי החיד"א ולומר שאף על פי שנקט 'אלף שנה מהחורבן' אין זה אלא משום שלא דקדק במנינו. דהרי ידוע לכל (ובראשם לרב חיד"א עצמו) שספר הזוהר נתגלה ונתפרסם לראשונה בספרד בכמה ישיבות מקובלים רק במאתים שנים האחרונות לפני גירוש היהודים מספרד (שהיה בשנת חמשת אלפים מאתים חמישים ושתים לבריאת העולם – 1492 למנינם) – ואילו למנין החיד"א (שבודאי לא בא בדקדוק במה שמנה אלף שנים מהחורבן) נתגלה ונפרסם  ספר הזוהר קרוב לשנת ארבעת אלפים תתכ"ח. לפי זה, היה זה בימיהם של רש"י, והרי"ף ובעל הערוך – וזה ודאי אינו תואם למסורת שבידינו בנוגע לגילוי הזוהר ופרסומו בספרד רק כמאתים שנה לפני הגירוש הגדול מספרד!

אבל, לפי דרכנו (שהוא על פי דברי הזוהר הנ"ל) אם נחשב כמאתים שנה לפני הגירוש נמצא שהיה גילוי הזוהר קרוב לשנת 1292 למנינם, והוא קרוב לשנת חמשת אלפים חמשים ושתים שנים לבריאת העולם – והרי זה מאוד מאוד תואם לדברי הזוהר שפירט שסוף הגזירה היתה בעצם ששים שנה לתוך האלף הששי.

ששים שנים אלו נתבארו בהמשך לשון הזוהר שם (בדף קיז ע"א): וְכַד יֵיתֵי אֶלֶף שְׁתִיתָאָה דְּאִיהוּ רָזָא דְּוא"ו, כְּדֵין וא"ו יוֹקִים לְה"א. בְּזִמְנָא שִׁית זִמְנִין עֶשֶׂר שִׁתִּין נֶפֶשׁ, כְּדֵין שְׁלִימוּ וא"ו עֶשֶׂר זִמְנִין – וא"ו שִׁית זִמְנִין עֶשֶׂר. וא"ו סָלְקָא בְּיו"ד, וא"ו נָחֲתָא בְּה"א. אִשְׁתְּלִים וא"ו גּוֹ עֶשֶׂר שִׁית זִמְנִין. כְּדֵין הֲווּ שִׁתִּין לְאָקְמָא מֵעַפְרָא (פירוש: וּכְשֶׁיָּבֹא הָאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי שֶׁהוּא הַסּוֹד שֶׁל וָא"ו, אָז וָא"ו יָקִים אֶת הֵ"א. בִּזְמַן שֵׁשׁ פְּעָמִים עֶשֶׂר שִׁשִּׁים נֶפֶשׁ, אָז שְׁלֵמוּת שֶׁל וָא"ו עֶשֶׂר פְּעָמִים – וָא"ו שֵׁשׁ פְּעָמִים עֶשֶׂר. וָא"ו עוֹלָה בְּיו"ד, וָא"ו יוֹרֶדֶת בְּהֵ"א. נִשְׁלֶמֶת וָא"ו בְּתוֹךְ עֶשֶׂר שֵׁשׁ פְּעָמִים, אָז הֵם שִׁשִּׁים לַהֲקִימָהּ מֵהֶעָפָר.)

ומעט אחרי זה מוסיף הזוהר: כַּד יִתְעַר וא"ו לְגַבֵּי ה"א… וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל יוֹקִים לָהּ מֵעַפְרָא וְיִדְכַּר לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְיִשְׁתַּכַּח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְגַבָּהּ גּוֹ גָּלוּתָא כְּחוּשְׁבַּן וא"ו שִׁית זִמְנִין יו"ד – עֶשֶׂר זִמְנִין שִׁית שְׁנִין. וּכְדֵין תֵּיקוּם וְיִתְפַּקַד עַלְמָא לְמֶעְבַּד נוּקְמִין! (פירוש: אָז יִתְעוֹרֵר וָא"ו אֶל הֵ"א… וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל יָקִים אוֹתָהּ מִן הֶעָפָר וְיִזְכֹּר אוֹתָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְיִמָּצֵא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶצְלָהּ בְּתוֹךְ הַגָּלוּת כְּחֶשְׁבּוֹן וָא"ו שֵׁשׁ פְּעָמִים יו"ד – עֶשֶׂר פְּעָמִים שֵׁשׁ שָׁנִים. וְאָז תָּקוּם וְיִפָּקֵד הָעוֹלָם לַעֲשׂוֹת נְקָמוֹת)

ובפירוש 'מתוק מדבש' הנוגע לעניננו ביאר: והקב"ה יהיה עמה בתוך הגלות באלף הששי כחשבון… שביחד הם ששים שנה כדי להשלים את כל הארות הששה קצוות, עכ"ל. הרי לנו פירוט נפלא בזוהר הקדוש שגם לאחר שעבר האלף החמישי ונכנס האלף הששי עדיין לא תהיה עלייה לשכינה בזכות מעלת האלף הששי עד ששים שנים נוספות. ואכן, לפי מה שחישבנו לעיל, שנת חמשת אלפים וששים היתה כמעט מאתים שנה לפני גירוש ספרד! ודוק.

אם כן, רואים בעליל מדברי הזוהר הנ"ל שאין לחשב גזירת אלף שנים הללו מזמן חורבן הבית אלא מתחילת האלף החמישי מבריאת העולם. ואכן, מוכח מהמסורת שבידינו על זמן התגלות הזוהר שמיד שחלף והלך לו אותו האלף החמישי ונכנס האלף הששי (ועוד ששים שנה יותר – כדברי הזוהר שהבאנו לעיל), מיד נתגלה ספר הזוהר לעולם – דמאז יכול כבר בן דוד לבא אי איכשר דרא! והטעם שנתגלה ספר הזוהר בהשגחה עליונה דוקא אז, כבר ביאר החיד"א: שלכן סמוך לדורות שאחר אלף שנה (מהחורבן) נתגלה אור הזוהר להגין על ישראל – ושאם נזכה להתעסק בסתרי תורה כדת מה לעשות, בזכות זה תפרה ישע ישועת ישראל! עכ"ל החיד"א. (וכבר הוכחנו בראיות ברורות שודאי לא התכוין הרב חיד"א במה שמנה מהחורבן בדוקא, אלא שיגרא דלישנא נקט)

וכיון שהגענו עד הלום בישוב דברי החיד"א, בודאי שגם רבינו מהרח"ו לא התכוין בדוקא במה שמנה מהחורבן. דלא יעלה על הדעת שמהרח"ו יאמר דבר שאינו תואם למה שברור כחמה בזוהר הקדוש – דידוע שגם מהרח"ו וגם הרב חיד"א היו בקיאים גדולים בכל חדרי הזוהר, דהרי שניהם חיברו הגהות על ספר הזוהר. אלא שבאמת קצת יותר קשים לנו דברי מהרח"ו במה שנקט בלשונו מנין מדויק של אלף חמש מאות וארבע שנים מאז חורבן הבית. דעל אלף שנים הראשונות אמר: 'אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם' – יוֹם אֶחָד שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא אֶלֶף שָׁנִים, ועל חמש מאות וארבע שנים הנותרות אמר: וְגַם 'נָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב' – יוֹתֵר מֵחֲצִי הַיּוֹם הַשֵׁנִי! הרי מהרח"ו ודאי מנה משנת חורבן בית שני, דלא שייך חשבון זה אלא אם נמנה משנת החורבן – כמו שפירט הוא עצמו: לְחֻרְבַּן בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ הַנֶּחֱרָב זֶה הַיּוֹם אֶלֶף וְת"ק וְד' שָׁנִים! ומצוה לישב דברי קודשו.

ולענ"ד, כל כוונת מהרח"ו היתה להמחיש לנו את עוצם אורך הגלות – שכבר בימיו של מהרח"ו בזמן כתיבת הקדמה זו סמוך להסתלקות רבו האריז"ל עברו כבר אלף שנים, ועוד יותר מחצי אלף שנים לתוך הגלות הרביעית הזו. אבל, בחישוב סוף גזירת האלף שנה שמאז יכול בן דוד לבא אי אכשור דרא, ודאי שלא יחלוק מהרח"ו על זוהר מפורש! כך נראה לענ"ד. וגם אם טעיתי בהשערתי, בטוח אני שגם מהרח"ו וגם הרב חיד"א זכותן תגן עלינו משתעשים בדברים שכתבתי נוכח פני השם – דסוף סוף, לא ימלט משום בר דעת שפשטות דברי קודשם לא מתישבים היטב עם דברי הזוהר הקדוש, כמו שהוכחנו בס"ד.

–      ענף ב:

ועכשיו שזכינו לבאר שלא הותר לגלות סתרי תורה עד תחילת האלף הששי (ועוד ששים שנה) לבריאת העולם, מתיישב לנו למה נמנע  הרמב"ן מלגלות ולפרש כל הסודות שרמז עליהן בפירושו על התורה. הרי ודאי שגם הרמב"ן קיבל במסורת בעל – פה או מאליהו הנביא סוד גזירת האלף שנים, ולכן בזמנו היה עדין כפוף לאיסור גילוי סודות אלו מכיון שעוד לא תמו האלף שנים.

לטעם זה כתב הָרַמְבָּ"ן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּסוֹף הַקְדָּמַת סִפְרוֹ עַל בֵּאוּר הַתּוֹרָה בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה: וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא בִּבְרִית נֶאֱמָנָה, נוֹתֶנֶת עֵצָה הֲגוּנָה לְכָל מִסְתַּכֵּל בַּסֵּפֶר הַזֶּה לְבַל יִסְבֹּר סְבָרָא, וְאַל יַחֲשֹׁב מַחֲשָׁבָה בַּדָּבָר מִכָּל הָרְמָזִים אֲשֶׁר אֲנִי כּוֹתֵב בְּסִתְרֵי הַתּוֹרָה. כִּי אֲנִי מוֹדִיעַ נֶאֱמָנָה שֶׁלֹּא יֻשְּׂגוּ דְּבָרַי וְלֹא יִוָּדְעוּ כְּלָל – בְּשׁוּם שֵׂכֶל וּבִינָה, זוּלַת מִפִּי מְקֻבָּל חָכָם לְאֹזֶן מְקַבֵּל מֵבִין. וְהַסְּבָרָא בָּהֶם אִוֶּלֶת, וּמַחֲשָׁבָה רַבַּת הַנְּזָקִין, וּמוֹנַעַת הַתּוֹעֶלֶת. אַל יַאֲמִין בְּשָׁוְא נִתְעֶה, כִּי לֹא תְּבוֹאֵהוּ בִּסְבָרוֹתָיו רַק דֵּעָה כִּי יְדַבְּרוּ אֶל הַשֵּׁם סָרָה, לֹא יָכְלוּ כַּפָּרָה. אַל יֶהֶרְסוּ אֶל הַשֵּׁם לִרְאוֹת! עכ"ל.

וברור שהטעם שהסתיר הרמב"ן לגמרי את כל הסודות שטמן בפירושו הגדול על התורה הוא מחמת איסור גילויין עד סוף אותה גזירת האלף שנים שבהם עדיין לא חפץ הקב"ה בגילוי סודות התורה – דממילא לא יהנו להביא משיח, דהרי הגזרה במקומה עומדת. וכאן בדברי הרמב"ן מצינו עוד ראיה מוכחת למה שכתבנו לעיל שאין לחשב גזרת אלף שנים אלו מזמן חורבן בית שני אלא מתחילת האלף החמישי מבריאת העולם. דאם כפשטות דברי מהרח"ו והחיד"א שמנו אלף שנים אלו מזמן החורבן קשה מאוד להבין דברי הרמב"ן – דהרי הרמב"ן נולד כמאתים שנה לאחר שכבר עברו אלף שנים מהחורבן! מדוע אם כן נמנע מלגלות סתרי תורה?!

אמנם, לפי מה שהוכחנו מדברי הזוהר שלא הותר לגלות סתרי תורה עד תום גזירת האלף שנים שהיה בתחילת האלף הששי (ועוד ששים שנה) לבריאת העולם מתיישב לנו מאוד למה נמנע הרמב"ן מלגלות ולפרש כל הסודות שרמז עליהן. דהרי הרמב"ן חי רוב ימיו באלף החמישי שבו היתה הגזירה – בסוד 'נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה' (איכה א,יג) – והוא יומו של הקב"ה, ולכן לא רצה ולא הורשה לגלותם דהא גזירה עדיין עומדת עד האלף הששי מבריאת העולם!

וגם אם נדחק לומר שלפי המסורת שבידינו האריך הרמב"ן ז"ל ימיו עד שנת חמשת אלפים ושלושים, וידוע שבזמן שכתב פירושו הגדול על התורה היה אז בזקנותו לאחר שעלה לארץ ישראל, ונקשה שעד אז כבר הותר החרם בתחילת האלף הששי – גם זה לא קשה! דהרי כבר הוכחנו מהזוהר הנ"ל שבעצם לא הותר החרם עד שעברו עוד ששים שנה מהאלף הששי.

והגם שכבר העתקנו לשון הזוהר לעיל, נעתיק שוב מה שנוגע ביותר לעניננו דמצוה בחזרת: וְכַד יֵיתֵי אֶלֶף שְׁתִיתָאָה דְּאִיהוּ רָזָא דְּוא"ו, כְּדֵין וא"ו יוֹקִים לְה"א – בְּזִמְנָא שִׁית זִמְנִין עֶשֶׂר שִׁתִּין… כְּדֵין הֲווּ שִׁתִּין לְאָקְמָא מֵעַפְרָא… עֶשֶׂר זִמְנִין שִׁית שְׁנִין, וּכְדֵין תֵּיקוּם וְיִתְפַּקַד עַלְמָא לְמֶעְבַּד נוּקְמִין. (פירוש: וּכְשֶׁיָּבֹא הָאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי שֶׁהוּא הַסּוֹד שֶׁל וָא"ו, אָז וָא"ו יָקִים אֶת הֵ"א… אָז הֵם שִׁשִּׁים לַהֲקִימָהּ מֵהֶעָפָר… עֶשֶׂר פְּעָמִים שֵׁשׁ שָׁנִים, וְאָז תָּקוּם וְיִפָּקֵד הָעוֹלָם לַעֲשׂוֹת נְקָמוֹת)

ויודעים אנחנו שהארכנו הרבה בענינים אלו, אבל עשינו זאת כדי למהר קץ גלותינו שגם היא האריכה עד מאד!

יא.     וְכָלוּ כָּל הַקִּצִּין…

–      ענף א:

על פי פשטן של דברים, לכאורה נראה שמה שנקט מהרח"ו לשון 'וְכָלוּ כָּל הַקִּצִּין וַעֲדַיִן בֶּן דָּוִד לֹא בָּא', לשון הגמרא הוא דנקט במסכת סנהדרין (דף צז:). דהתם בתחילת הגמרא מצינו כמה וכמה חישובי קיצין כגון: 'אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא: אין העולם פחות משמונים וחמשה יובלות, וביובל האחרון בן דוד בא… שלח ליה רב חנן בר תחליפא לרב יוסף: מצאתי אדם אחד ובידו מגילה אחת כתובה אשורית ולשון קודש. אמרתי לו זו מנין לך? אמר לי לחיילות של רומי נשכרתי, ובין גנזי רומי מצאתיה. וכתוב בה לאחר ד' אלפים ומאתים ותשעים ואחד שנה לבריאתו של עולם העולם יתום מהן מלחמות תנינים, מהן מלחמות גוג ומגוג, ושאר – ימות המשיח.

…תניא רבי נתן אומר: מקרא זה נוקב ויורד עד תהום – 'כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב, אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ כִּי בֹא יָבֹא, לֹא יְאַחֵר' (חבקוק ב ג). לא כרבותינו שהיו דורשין – 'עַד עִדָּן וְעִדָּנִין וּפְלַג עִדָּן' (דניאל ז כה). ולא כר' שמלאי שהיה דורש… ולא כרבי עקיבא שהיה דורש… מאי 'וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב'? א"ר שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: תיפח עצמן של מחשבי קיצין! שהיו אומרים כיון שהגיע את הקץ ולא בא שוב אינו בא. אלא 'חַכֵּה לוֹ' – שנאמר 'אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ'. שמא תאמר: אנו מחכין והוא אינו מחכה – ת"ל 'וְלָכֵן יְחַכֶּה יְהוָה לַחֲנַנְכֶם, וְלָכֵן יָרוּם לְרַחֶמְכֶם, כִּי אֱלֹהֵי מִשְׁפָּט יְהוָה – אַשְׁרֵי כָּל חוֹכֵי לוֹ' (ישעיה ל יח). וכי מאחר שאנו מחכים והוא מחכה, מי מעכב? מדת הדין מעכבת! וכי מאחר שמדת הדין מעכבת אנו למה מחכין? לקבל שכר, שנאמר 'אַשְׁרֵי כָּל חוֹכֵי לוֹ' (שם). כל אלו מדברי הגמרא התם, אלא שדילגנו משום שקצרה היריעה מלהכיל את כל הסוגיה.

מצינו אם כן מקצת חכמי הגמרא שנקטו חישובי קיצין מפורשים, לעומת חכמים אחרים שלא רק שנמנעו מלעשות כמותם אלא גם גינו והזהירו נגד תופעה זו באומרם: 'תיפח עצמן של מחשבי קיצין' משום 'שהיו אומרים כיון שהגיע את הקץ ולא בא – שוב אינו בא'!

לאחר כל הני מילי בא רב ואמר בזה הלשון: 'כָלוּ כָּל הַקִּצִּין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים'! עכ"ל. ולשון זה דומה מאוד למה שכתב רבינו מהרח"ו כאן – 'וְכָלוּ כָּל הַקִּצִּין וַעֲדַיִן בֶּן דָּוִד לֹא בָּא'. אם כן, מאחר שרבינו מהרח"ו העתיק לשונו של רב בגמרא לכאורה מסתבר לומר בפשטות שמהרח"ו גם כיון לטעמו של רב התם – והוא שאין שום תועלת לחשב את הקץ משום שאין הדבר תלוי כלל וכלל באיזה זמן או תאריך מסוים, דסוף סוף 'אין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים', כדאיתא התם.

אמנם כמו שנתחיל עתה לבאר בס"ד, אין זה אלא פשטות ההבנה בכונת מהרח"ו במה דנקט לשונו של רב בגמרא. כדי לטעום יותר עומק בכוונת מהרח"ו במה שאמר 'וְכָלוּ כָּל הַקִּצִּין וַעֲדַיִן בֶּן דָּוִד לֹא בָּא' נצטרך לעיין בדברי הזוהר הקדוש בפרשת וירא (דף קיז ע"ב), דגם התם בזוהר מצינו לשון דומה ללשונו של רב בגמרא דמגנה חישובי קיצין – אמנם עם תוספת ביאור חשובה לעניננו.

זה לשון הזוהר שם: 'לֵית לָן לְאַתְעָרָא חוּשְׁבַּן וְקִצִּין אָחֳרָנִין… אֲבָל יוֹמָא חַד דְּאָמְרוּ חַבְרַיָיא וַדַּאי כֹּלָּא הוּא גָּנִיז קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכֹלָּא אִשְׁתְּכַח בְּרָזָא דְאַתְוָון דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. דְּהָא גָלוּתָא בְּאִנּוּן אַתְוָון גָּלֵי לוֹן רַבִּי יֵיסָא הָכָא, וְהַשְׁתָּא בְּאִנּוּן אַתְוָון אִתְגַּלְּיָין וְגָלֵי לוֹן. (פירוש: וְאֵין לָנוּ לְעוֹרֵר חֶשְׁבּוֹן וְקִצִּים אֲחֵרִים… אֲבָל יוֹם אֶחָד שֶׁאָמְרוּ הַחֲבֵרִים, וַדַּאי הַכֹּל גָּנוּז לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהַכֹּל נִמְצָא בְּסוֹד הָאוֹתִיּוֹת שֶׁל הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ. שֶׁהֲרֵי הַגָּלוּת בְּאוֹתָן הָאוֹתִיּוֹת גִּלָּה אוֹתָן רַבִּי יֵיסָא כָּאן, וְעַכְשָׁו בְּאוֹתָן הָאוֹתִיּוֹת הִתְגַּלּוּ וְגִלָּה אוֹתָן.)

בפירוש 'מתוק מדבש' (שם) ביאר שמה שאמר הזוהר שאין לנו לעורר חשבונות וקיצים אחרים – ר"ל לפני האלף הששי, כמו שראינו כמה קיצים מאותן שהיו מחשבין קץ הגאולה ועדיין בן דוד לא בא, עכ"ל. כונתו כמובן משום אותה גזירת האלף שנים שביארנו באורך לעיל שנרמז פה בזוהר במה שאמר 'אֲבָל יוֹם אֶחָד שֶׁאָמְרוּ הַחֲבֵרִים', דהוא יום אחד של הקב"ה שהוא אלף שנים שלנו – דהיינו כל האלף החמישי שנגזר עלינו שלא נגאל בו. ומה שכתב 'מתוק מדבש': 'כמו שראינו כמה קיצים מאותן שהיו מחשבין קץ הגאולה ועדיין בן דוד לא בא' – כונתו לכל חישובי הקיצין שמצינו בגמרא (בסנהדרין צז:) על פי הפסוקים שהובאו שם.

אם כן, לפי פירושו של 'מתוק מדבש' נמצינו למדים שלדעת הזוהר הקדוש יתכן שאכן אפשר לחשב קיצין – כל עוד שהם באלף הששי לאחר שהותרה הגזרה, דמאז יכול בן דוד לבא בכל עת. וזה לכאורה לא כדברי רב בגמרא – דמסתמא פשטות דבריו מורים שאין לנו לחשב קיצין משום שכבר 'כָלוּ כָּל הַקִּצִּין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים'!

אם כן, השתא דאתינן להבנה זו לאור הזוהר הקדוש, לכאורה יותר מסתבר לומר שרבינו מהרח"ו כיון לדעת הזוהר במה שכתב פה בהקדמתו ולא לפשטות דברי רב בגמרא – דמסתבר שמהרח"ו לא יניח הבנת הזוהר ויכתוב אחרת. לאור כל מה שאמרנו אפשר לומר שמהרח"ו נקט לשונו של רב בגמרא אבל לא מטעו של רב (דבפשטות רב בא לומר שלא ניתן לחשב את הקץ משום ד'אין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים').

כל מה שכתבנו בענף זה לחלק בין דברי רב בגמרא ודעת הזוהר הוא דוקא לפי מאמר הזוהר בפרשת וירא (דף קיז ע"ב). ובאמת, כמו שנבאר ב"ה בענף הבא, מצינו עוד מאמר מהזוהר הקדוש שבאמת נקט לשונו המדויק של רב בגמרא – דהיינו 'כָּל הַקִּצִּים כָּלוּ, וְאֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה'. לפי אותו מאמר אין לחלק בין הבנת רב בגמרא והזוהר, דמכיון שהזוהר נקט לשונו המדויק של רב מסתמא בא לבאר דברי רב על פי סודן של דברים. איך שיהיה, ודאי שלדעת הזוהר נתכיון מהרח"ו!

–      ענף ב:

בענף הקודם עסקנו בפשטות הבנת דברי מהרח"ו לפי מה דאמר רב בגמרא, וגם התחלנו לפלפל בדבריו לאור מה שנתבאר בזוהר הקדוש בפרשת וירא. בענף זה נכנס לעובי הקורה כדי להבין עוד ועוד עומק בדברי מהרח"ו כאן ובהמשך רצף לשונו בהקדמה זו. הרי מהרח"ו פתח כאן ואמר: 'וְכָלוּ כָּל הַקִּצִּין וַעֲדַיִן בֶּן דָּוִד לֹא בָּא', ומיד אחרי זה המשיך לַחֲקֹר לָדַעַת מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה נִּתְאָרֵךְ קִצֵּנוּ וְגָלוּתֵנוּ, וּמַדּוּעַ לֹא בָּא בֶּן יִשַׁי? וכן נשתדל להבין למה הביא מהרח"ו ראיה לאורך הגלות מִמַּאֲמָר אֶחָד הוּבָא בְּסֵפֶר הַתִּקּוּנִים (תִּקּוּן ל') דממנו יוכיח שסיבת אורך הגלות ועיכוב ביאת משיח בן דוד הוא דוקא מחמת התרשלות לומדי התורה מלעסוק בחכמת הקבלה. ממילא, פשיטא שמהרח"ו גם יסבור שלא יבא בן דוד עד שנחזור בתשובה דוקא בנקודה זאת. לכן עלינו לבאר רצף לשונו הטהור – בס"ד.

כדי להתחיל להבין כל זאת יש לנו להרחיב היריעה בביאור שני מאמרי חז"ל מהגמרא שדנו בביאת משיח בן דוד – ונעשה זאת ב"ה על פי דברי הזוהר הקדוש והאריז"ל. המאמר הראשון שנעסוק בו בענף זה הוא אותו מאמר שכבר העתקנו ממסכת סנהדרין (דף צז:), דהתם אמר רב: 'כָלוּ כָּל הַקִּצִּין – ואין הדבר תלוי אלא בתשובה וכו.'

בודאי שפשטות דברי הגמרא הללו נאמרו כדי לעורר תשובה פרטית של כל יהודי ויהודי, שבמשך הזמן יוביל לתשובה כללית של כלל ישראל. אמנם ידוע מה שאמרו בזוהר (פ. פנחס – דף רמד ע"ב): וְרַבָּנָן דְּמַתְנִיתִין וַאֲמוֹרָאִין, כָּל תַּלְמוּדָא דִּלְהוֹן עַל רָזִין דְּאוֹרַיְיתָא סִדְּרוּ לֵיהּ. (פירוש: וְחַכְמֵי הַמִּשְׁנָה וְהָאָמוֹרָאִים, כָּל הַתַּלְמוּד שֶׁלָּהֶם עַל סוֹדוֹת הַתּוֹרָה סִדְּרוּ אוֹתוֹ). לכן, בודאי שגם מה שאמר רב בגמרא: 'כָלוּ כָּל הַקִּצִּין – ואין הדבר תלוי אלא בתשובה וכו.' אמר כן עַל רָזִין דְּאוֹרַיְיתָא. לכן, בענף זה נשתדל לעמוד על מה שאמר ד'אין הדבר תלוי אלא בתשובה' עַל פִּי רָזִין דְּאוֹרַיְיתָא.

ובכן, סודן של דברי רב בגמרא מתבארים במאמר אחד מהזוהר הקדוש (ברעיא מהימנא – פ. נשא דף קכב ע"א): וּבְגִין דָּא, כָּל מַאן דְּעָבִיד תְּשׁוּבָה גָּרִים לְאַחְזְרָא ה' לְאָת ו' – וּפוּרְקָנָא בְּדָא תַּלְיָיא. וּבְגִין דָּא 'הַכֹּל תָּלוּי בִּתְשׁוּבָה'. דְּכַךְ אָמְרוּ קַדְמָאֵי: 'כָּל הַקִּצִּים כָּלוּ, וְאֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה' – דְּאִיהוּ שְׁלִימוּ דִּשְׁמֵיהּ. (פירוש: וּמִשּׁוּם זֶה, כָּל מִי שֶׁעוֹשֶׂה תְשׁוּבָה גּוֹרֵם לְהַחֲזִיר ה' לָאוֹת ו' – וְהַגְּאֻלָּה תְלוּיָה בָּזֶה. וּמִשּׁוּם זֶה 'הַכֹּל תָּלוּי בִּתְשׁוּבָה'. שֶׁכָּךְ אָמְרוּ הָרִאשׁוֹנִים: 'כָּל הַקִּצִּים כָּלוּ, וְאֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה' – שֶׁהוּא שְׁלֵמוּת שְׁמוֹ).

ובפירוש 'מתוק מדבש' ביאר: וּמִשּׁוּם זֶה, כָּל מִי שֶׁעוֹשֶׂה תְשׁוּבָה גּוֹרֵם לְהַחֲזִיר אות ה' לָאוֹת ו' – וְהַגְּאֻלָּה תְלוּיָה בָּזֶה. וּמִשּׁוּם זֶה הַכֹּל תָּלוּי בִּתְשׁוּבָה. שֶׁכָּךְ אָמְרוּ הָרִאשׁוֹנִים במס' סנהדרין (צז:) – 'כָּל הַקִּצִּים כָּלוּ, וְאֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה' – שֶׁהוּא שְׁלֵמוּת שְׁמו יתברך, כי הוא סוד ה' אחרונה החוזרת ל-יה"ו ד'זעיר אנפין', ובה נשלם השם י-ה-ו-ה, עכ"ל.

הרי נתבאר בדברי הזוהר הנ"ל שכל הגאולה תלויה במה שתחזור אות ה' (של שם הוי"ה, שהיא השכינה הקדושה – כידוע ליודעי ח"ן) חזרה לאות ו' (שהוא פרצוף 'זעיר אנפין', בעלה של השכינה הקדושה – כידוע ליודעי ח"ן). וכמו שביאר ב'מתוק מדבש' שם, אע"פ שביחס לכל עולם האצילות פרצוף 'זעיר אנפין' מרומז דווקא באות ו' של השם הקדוש – עכ"ז ביחס לאשתו (שהיא השכינה הקדושה) הרמוזה באות ה', מצינו דפרצוף 'זעיר אנפין' מרומז גם ע"י שלושת האותיות הראשונות של השם הקדוש.

לפי זה, כונת הזוהר לומר שכשתשוב אוֹת ה' לָאוֹת ו' בזה נשלם השם י-ה-ו-ה, ואז יבא משיח בן דוד! ובאמת, דבר זה מבואר עוד יותר כמה שורות לפני כן בדברי הזוהר עצמן במה שאמר: פִּקּוּדָא דָּא, הִיא מִצְּוַת תְּשׁוּבָה – וְדָא אִיהִי בִּינָה. וּבַעֲווֹנוֹתֵינוּ, מִדְּחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא לָא אִשְׁתְּאַר לָנוּ אֶלָּא ודּוּי דְּבָרִים לְבַד, וְדָא מַלְכוּת. וּמַאי בִּינָה? בֶּן יָ"הּ. וְהַאי בֶּן, ו' אִיהוּ וַדַּאי. וְכָל מַאן דְּחָזַר בְּתִיּוּבְתָּא, כְּאִלּוּ חָזַר אָת ה' לְאָת ו', דְּאִיהוּ בֶּן יָ"הּ, וְאִשְׁתְּלִים בֵּיהּ יְהוָֹ"ה. וְדָא אִיהוּ תְּשׁוּבָה – תָּשׁוּב ה' וַדַּאי לְגַבֵּי ו'… דְּוַדַּאי כַּד בַּר נָשׁ אִיהוּ חוֹטֶא, גָּרִים לְאִתְרַחֲקָא ה' מֵאָת ו'… דָּא יה"ו, מֵאָת ה'. וּבְגִין דָּא אִתְחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא, וְאִתְרַחֲקוּ יִשְׂרָאֵל מִתַּמָּן, וְאִתְגְּלוּ בֵּינֵי עֲמַמְיָא!

(פירוש: מִצְוָה זוֹ הִיא מִצְוַת תְּשׁוּבָה – וְזוֹ הִיא בִּינָה. וּבַעֲונוֹתֵינוּ, מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לֹא נִשְׁאָר לָנוּ אֶלָּא וִדּוּי דְּבָרִים לְבַד, וְזוֹ מַלְכוּת. וּמַה זֶּה בִּינָה? בֶּן יָ"הּ. וּבֵן זֶה הוּא ו' בְּוַדַּאי. וְכָל מִי שֶׁחוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה, כְּאִלּוּ הֶחֱזִיר ה' לָאוֹת ו', שֶׁהִיא בֶּן יָ"הּ, וְנִשְׁלָם בּוֹ יְהֹוָ"ה. וְזוֹהִי תְּשׁוּבָה – תָּשׁוּב ה' וַדַּאי לְו'… שֶׁוַּדַּאי כְּשֶׁאָדָם חוֹטֵא, גּוֹרֵם לְהַרְחִיק ה' מֵאוֹת ו'… זֶה יה"ו, מֵאוֹת ה'. וְלָכֵן חָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְהִתְרַחֲקוּ יִשְׂרָאֵל מִשָּׁם וְגָלוּ לְבֵין הָעַמִּים!)

לא יבהל הקורא הנעים מעומק דברי המאמר הנ"ל, דאנו לא נעמוד אלא על הנוגע ביותר לעניננו מתוספת דברים הללו. והוא מה דאמר הזוהר: וְכָל מִי שֶׁחוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה, כְּאִלּוּ הֶחֱזִיר ה' לָאוֹת ו'… וְנִשְׁלָם בּוֹ יְהֹוָ"ה. וְזוֹהִי תְּשׁוּבָה – תָּשׁוּב ה' וַדַּאי לְו'… שֶׁוַּדַּאי כְּשֶׁאָדָם חוֹטֵא, גּוֹרֵם לְהַרְחִיק ה' מֵאוֹת ו'… זֶה יה"ו, מֵאוֹת ה'. וְלָכֵן חָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְהִתְרַחֲקוּ יִשְׂרָאֵל מִשָּׁם וְגָלוּ לְבֵין הָעַמִּים! –עכ"ל.

בשׁורות אלו הדגישו חכמי הזוהר דייקא מה שאנו חייבים להפנים לתוך ליבנו – דמהות 'תשובה' היינו שֶׁתשוב–ה'. כלומר, שעלינו לגרום במעשינו הטובים שתשוב אות ה' (שהיא כנגד השכינה הקדושה) להתחבר עם אות ו' (ושאר אותיות יה"ו שהם כנגד 'זעיר אנפין' – שהוא בעלה של השכינה. דמאחר שאנו בעונותינו הרבים גרמנו לפירודם, לכן מוטל עלינו לשוב ולחברם) –  ובזה יהיה השם יהו"ה שלם. וגם רב בגמרא רמז לנו סוד זה במה שאמר: 'כָלוּ כָּל הַקִּצִּין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה וכו'. כונתו ודאי כמו שנתבאר כאן בזוהר – שהכל תלוי במה שתשוב אות ה' להתחבר עם אות ו'.

ובאמת שגם הזוהר ציין לדברי רב בגמרא, כלומר שהיינו הך – דמה שסתם רב בגמרא גילו לנו כאן בזוהר – דידוע (מפרשת פנחס – דף רמד ע"ב) דְרַבָּנָן דְּמַתְנִיתִין וַאֲמוֹרָאִין, כָּל תַּלְמוּדָא דִּלְהוֹן עַל רָזִין דְּאוֹרַיְיתָא סִדְּרוּ לֵיהּ! לכן אמרו אצלינו בזוהר: וּבְגִין דָּא, כָּל מַאן דְּעָבִיד תְּשׁוּבָה גָּרִים לְאַחְזְרָא ה' לְאָת ו' – וּפוּרְקָנָא בְּדָא תַּלְיָיא. וּבְגִין דָּא הַכֹּל תָּלוּי בִּתְשׁוּבָה. דְּכַךְ אָמְרוּ קַדְמָאֵי [דהיינו רב דאמר כן בגמרא בסנהדרין דף צז:] – 'כָּל הַקִּצִּים כָּלוּ, וְאֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה' – דְּאִיהוּ שְׁלִימוּ דִּשְׁמֵיהּ! (פירוש: וּמִשּׁוּם זֶה, כָּל מִי שֶׁעוֹשֶׂה תְשׁוּבָה גּוֹרֵם לְהַחֲזִיר ה' לָאוֹת ו' – וְהַגְּאֻלָּה תְלוּיָה בָּזֶה. וּמִשּׁוּם זֶה הַכֹּל תָּלוּי בִּתְשׁוּבָה. שֶׁכָּךְ אָמְרוּ הָרִאשׁוֹנִים [דהיינו רב דאמר כן בגמרא בסנהדרין דף צז:] – 'כָּל הַקִּצִּים כָּלוּ, וְאֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה' – שֶׁהוּא שְׁלֵמוּת שְׁמוֹ). דוק היטב ותמצא כדברינו.

וכידוע, לזה הטעם תיקן רבינו האר"י לומר ולכוין לפני כל מצוה ולימוד שאדם מישראל עושה שיהיה זה לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְכִינְתֵּהּ וכו.' – דהיינו שבזכות המצוה והלימוד שאדם זה עושה יזכה לְיַחֲדָא, ולחבר, ולהחזיר אות ו' באות ה' – ועל ידי זה יגרום ליחד השם יהו"ה בְּיִחוּדָא שְׁלִים בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל.

–      ענף ג:

בענף הקודם ביארנו ביאור עמוק מאוד בדברי הגמרא (בסנהדרין צז:) דאמר רב: 'כָלוּ כָּל הַקִּצִּין – ואין הדבר תלוי אלא בתשובה וכו.' – דהיינו שאין הדבר תלוי אלא כשתשוב אות ה' לבעלה ו'. בענף זה נמשיך להעמיק ולבאר בדיוק 'מה' ו-'איך' מוטל עלינו לחזור בתשובה כדי שנגרום שתשוב ה' לבעלה ו', כמו שאמרו בסיום מאמר הזוהר הנ"ל: 'כָּל הַקִּצִּים כָּלוּ, וְאֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה – שֶׁהוּא שְׁלֵמוּת שְׁמוֹ' – ואז יבוא בן דוד ויגאלנו, בב"א!

באמת מצינו כמה וכמה מאמרי חז"ל במסכת סנהדרין (בעיקר בדף צז) שרמזו לנו מתי יבוא בן דוד. אמנם, לצורך חקירתינו נתמקד בענף זה על מאמר אחד ומיוחד שהובא כמה פעמים בש"ס (נדה יג: – ע"ז ה. – יבמות סב. ו- סג:) – דא"ר יוסי: אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות ש'בגוף', שנאמר: 'כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי' (ישעיה נז טז).

פירושו הפשוט של המאמר נתבאר בדברי רש"י (שם) – מה שאמר עד שיכלו כל הנשמות ש'בגוף': היינו 'חדר'. כי 'גוף' שם מקום המיוחד לנשמות העתידים להיות נולדים. עוד פירש רש"י – 'כי רוח': הרוחות שלפני שגזרתי להיות נולדים קודם… 'יַעֲטוֹף': (דהיינו) מעכב את הגאולה, דקרא בגאולה כתיב: 'כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶצַח אֶקְּצוֹף וגו' – רוּחַ מִלְּפָנַי וּנְשָׁמוֹת שאֲנִי עָשִׂיתִי יַעֲטוֹף. ומסיפיה לרישיה מדריש – 'יַעֲטוֹף': כמו 'הָעֲטֻפִים לְלָבָן' (בראשית ל מב), עכ"ל רש"י במסכת נדה (יג.). וכונת רש"י בביאור תיבת 'יַעֲטוֹף' הוא כמו שפירש הוא עצמו בספר בראשית על תיבת 'ובהעטיף': לשון איחור – כתרגומו 'וּבְלַקִּישׁוּת', עכ"ל.

ואכן, דברי רש"י על הגמרא קצת מורכבים. אמנם, אלו תורף דבריו: לא יבוא משיח בן דוד עד שיוולדו כל הנשמות שצריכים להוולד ולבא לעולם. וכשיתרוקן ה'גוף' ההוא מכל הנשמות שמכיל, אז יבוא משיח בן דוד הרמוז בפסוק בתיבת 'רוּחַ' – כמו שכתוב: 'רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ יְהוָה'. (איכה ד כ).

אבל כל זה הוא רק לפי פשטן של דברים – שריבוי פריה ורביה של כלל ישראל יביא לנו את משיח בן דוד. ובאמת, רש"י פירש כן משום שכן הוא משמעות הגמרא, דבאותו ענין במסכת נדה (דף יג:) גינו חז"ל למי שנושא קטנה שאינה בת בנים עד שתגדיל בעוד כמה שנים. והרי כל אותן שנים בעלה מתבטל מפרי ורביה. אמנם, לפי דברי האריז"ל יתבאר מאמר 'אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף' באופן אחר לגמרי. ואכן כבר מהזוהר הקדוש מוכח שאין ביאת משיח בן דוד תלוי אך-ורק בריקון כל הנשמות מה'גוף' או ה'חדר' שמכילם, אלא בתיקונם.

זה לשון הזוהר בפרשת בראשית (דף כח ע"ב): וְאִלֵּין אִנּוּן נִשְׁמָתִין חַדְתִּין דְּעֲתִידִין לְמֶהֱוֵי עַל יִשְׂרָאֵל, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ: 'אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּכְלוּ כָּל נְשָׁמוֹת שֶׁבַּגּוּף' – וְאָז הַחֲדָשׁוֹת יָבוֹאוּ. (פירוש: וְאֵלּוּ הֵם נְשָׁמוֹת חֲדָשׁוֹת שֶׁעֲתִידִים לִהְיוֹת עַל יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁפֵּרְשׁוּהָ: 'אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּכְלוּ כָּל נְשָׁמוֹת שֶׁבַּגּוּף' – וְאָז הַחֲדָשׁוֹת יָבוֹאוּ). ובפירוש 'מתוק מדבש' ביאר: 'גוף' נקראת המלכות – והיינו עד שיתוקנו כל הנשמות שהיו במלכות קודם תיקונה, עכ"ל.

רואים אם-כן שביאת משיח בן דוד תלוי בתיקון הנשמות. אבל עדין רחוקים אנו מאוד מלהבין מהן ה'נשמות' הללו שדברו עליהם בזוהר? וכן, מהו פירוש 'תיקונם'? וכן, מדוע ביאת המשיח תלוי דוקא בתיקונם? התשובות לכל השאלות הנ"ל נרמזו בזוהר הקדוש במקום אחר (בפרשת פקודי – דף רנח ע"א). ואע"פ שבהמשך נצטרך גם נצטרך לדברי האריז"ל להבין את הנרמז באותו מאמר, מכל מקום נתחיל בהעתקת דברי הזוהר כפשוטן.

זה לשונו שם: לְבָתַר גָּרְמוּ חוֹבִין וְשַׁלְטָא הַהִיא עָרְלָה, וְאִתְדַּחְיָין מִבַּיִת שֵׁנִי לְבַר, וְנַחְתּוּ מִתַּמָּן לְחַמּוּקֵי יַרְכִין לְתַתָּא – עַד דִּי שָׁרוּן לְתַתָּא בְּרַגְלִין. וְכַד יִתְבוּן בְּרַגְלִין, כְּדֵין: 'וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיוֹם הַהוּא' (זכריה יד ד), וְעָלְמָא בְּכֹלָּא יִתְנְהִיג בְּרָזָא עִלָּאָה כַּדְקָא חֲזֵי. וְאַף עַל גַּב דְּאִתְדַּחוּ וְלָא אִשְׁתְּבָקוּ מִנֵּיהּ, וּלְעָלְמִין אִתְאֲחִידוּ בֵּיהּ. וּמַאן דְּיָדַע וּמָדִיד בְּשִׁיעוּרָא דְּקַו הַמִּדָּה אַרְכָּא דִּמְשִׁיכוּ דְּיַרְכִּין עַד רַגְלִין, יָכִיל לְמִנְדַּע מְשִׁיחָא דְּגָלוּתָא דְּאִתְמְשָׁךְ. וְרָזָא אִיהוּ בֵּין מְחַצְּדֵי חַקְלָא, וְכֹלָּא בְּרָזָא עִלָּאָה. וּבְגִין דָּא, כֻּלְּהוּ בָּרַיְיתֵי, וְכֻלְּהוּ תָּנָאֵי, וְכֻלְּהוּ אֱמוֹרָאֵי, קַיְימֵי בְּדוּכְתַּיְיהוּ כַּדְקָא חֲזֵי – אִלֵּין לְגוֹ, וְאִלֵּין לְבַר, בְּאִינּוּן חַמּוּקֵי יַרְכִין וּלְתַתָּא מְבִרְכִין. וּבְכֻלְּהוּ אִקְרֵי תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וּבְכֻלְּהוּ נַחְתֵּי יִשְׂרָאֵל וְאִתְגָּלוּ. וּכְדֵין, כַּד יִסְתַּיֵים גָּלוּתָא בִּמְשִׁיכוּ דְּרַגְלִין, כְּדֵין ו'עָמְדוּ רַגְלָיו בַּיוֹם הַהוּא', וְיִתְעֲבָר הַהוּא רוּחָא מְסַאֲבָא עָרְלָה מִן עָלְמָא, וְיִתְהַדְרוּן יִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדַיְיהוּ לְשַׁלְּטָאָה כְּדְקָא יֵאוֹת. בְּגִין דְּהַהוּא עָרְלָה נָחִית לוֹן לְתַתָּא, עַד הַשְׁתָּא. וּמִכָּאן וּלְהָלְאָה דְּהַאי עָרְלָה אִתְקְצָץ וְאִתְעֲבָר מִגּוֹ עָלְמָא, כְּדֵין: 'וַיִשְׁכּוֹן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב' (דברים לג כד). בְּהַהוּא 'עֵין יַעֲקֹב', וְלָא אִשְׁתְּכַח מְקַטְרְגָא עָלַיְיהוּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל בְּעָלְמָא דֵּין בְּעָלְמָא דְּאָתֵי!

(פירוש: אַחַר כָּךְ גָּרְמוּ הַחֲטָאִים וְשָׁלְטָה אוֹתָהּ עָרְלָה, וְנִדְחוּ מִבַּיִת שֵׁנִי הַחוּצָה, וְיָרְדוּ מִשָּׁם לַחֲמוּקֵי הַיְרֵכַיִם לְמַטָּה  – עַד שֶׁהָיוּ שְׁרוּיים לְמַטָּה בָּרַגְלַיִם. וּכְשֶׁיֵּשְׁבוּ בָרַגְלַיִם, אָז: 'וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא' (זכריה יד ד), וְהָעוֹלָם יִתְנַהֵג בַּכֹּל בְּסוֹד עֶלְיוֹן כָּרָאוּי. וְאַף עַל גַּב שֶׁנִּדְחוּ, לֹא נֶעֶזְבוּ מִמֶּנּוּ, וּלְעוֹלָמִים נֶאֶחְזוּ בוֹ. וּמִי שֶׁיּוֹדֵעַ וּמוֹדֵד בַּשִּׁעוּר שֶׁל קַו הַמִּדָּה אֹרֶךְ הַהֶמְשֵׁךְ שֶׁל הַיְרֵכַיִם עַד הָרַגְלַיִם יָכוֹל לָדַעַת אֶת מִדַּת הַגָּלוּת שֶׁנִּמְשֶׁכֶת. וְזֶהוּ סוֹד בֵּין קוֹצְרֵי הַשָּׂדֶה, וְהַכֹּל בְּסוֹד עֶלְיוֹן. וּמִשּׁוּם כָּךְ, כָּל הַבָּרַיְתוֹת וְכָל הַתַּנָּאִים וְכָל הָאָמוֹרָאִים עוֹמְדִים בַּמָקוֹם כָּרָאוּי, אֵלּוּ לִפְנִים וְאֵלּוּ לַחוּץ – בְּאוֹתָם חֲמוּקֵי הַיְרֵכַיִם וּלְמַטָּה מֵהַבִּרְכַּיִם. וּבְכֻלָּם נִקְרָא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וּבְכֻלָּם יָרְדוּ יִשְׂרָאֵל וְגָלוּ. וְאָז, כְּשֶׁתִּסְתַּיֵּם הַגָּלוּת בְּהַמְשָׁכַת הָרַגְלַיִם, אָז – 'וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַיּוֹם הַהוּא', וְתָעֳבַר אוֹתָהּ רוּחַ טֻמְאָה עָרְלָה מִן הָעוֹלָם, וְיַחְזְרוּ יִשְׂרָאֵל לְבַדָּם לִשְׁלֹט כָּרָאוּי. מִשּׁוּם שֶׁאוֹתָהּ עָרְלָה הוֹרִידָה אוֹתָם לְמַטָּה עַד עַכְשָׁו. וּמִכָּאן וָהָלְאָה שֶׁהָעָרְלָה הַזּוֹ תִּתְקַצֵּץ וְתַעֲבֹר מִן הָעוֹלָם, אָז 'וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב' (דברים לג כד). בְּאוֹתָהּ 'עֵין יַעֲקֹב', וְלֹא יִמָּצֵא מְקַטְרֵג עֲלֵיהֶם. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא!)

העיקר הנוגע לעניננו מכל האמור הוא מה שאמר הזוהר: 'וּמִי שֶׁיּוֹדֵעַ וּמוֹדֵד בַּשִּׁעוּר שֶׁל קַו הַמִּדָּה אֹרֶךְ הַהֶמְשֵׁךְ שֶׁל הַיְרֵכַיִם עַד הָרַגְלַיִם, יָכוֹל לָדַעַת אֶת מִדַּת הַגָּלוּת שֶׁנִּמְשֶׁכֶת'. ובודאי שדבר זה הוא סוד גדול מאוד דלא נגלה לכל מאן דבעי, כמו שאמר הזוהר עצמו: 'וְזֶהוּ סוֹד בֵּין קוֹצְרֵי הַשָּׂדֶה, וְהַכֹּל בְּסוֹד עֶלְיוֹן'. עם כל זאת, אנו נשתדל לבאר סוד זה עד למקום שידינו מגעת – בס"ד.

ראשית לכל עלינו לשים לב, לדרוש ולהבין מהם איברי ה'גוף' שנזכרו בזוהר – דהרי הוזכרו בו 'יְרֵכַיִם', 'רַגְלַיִם', ו'בִּרְכַּיִם'. וגדולה מכל, למה תלה הזוהר ידיעת סוף הגלות בידיעת ומדידת שִּׁעוּר שֶׁל קַו הַמִּדָּה שהוא אֹרֶךְ הַהֶמְשֵׁךְ שֶׁל הַיְרֵכַיִם עַד הָרַגְלַיִם – ואז יָכוֹל לָדַעַת אֶת מִדַּת הַגָּלוּת שֶׁנִּמְשֶׁכֶת?!

כדי לעמוד על האמת נעתיק מלשון האריז"ל (בשער מאמרי רשב"י – בביאור המאמר שלנו מפרשת פקודי). ז"ל האר"י שם בדילוג: הנה ביארנו כי הם הם בחינות נשמות בני אדם התחתונים אשר התחברות כולם יחד הם פרצוף אדם אחד מראשו ועד רגליו. והאדם הזה הקדוש נטבע בתוך הקליפות אשר גם הם בצורת פרצוף אדם מראשו ועד רגליו – ונתערב זה בתוך זה ומובלע בתוכו. ועל ידי חטאו של אדם הראשון הטיל בהם זוהמת הנחש וחזרו והטבעו בתוך אדם של הקליפות. וכאשר עמדו ישראל על הר סיני פסקה זהומתם – חירות ממלאך המות שהוא בחינת הקליפה. ובעגל חזרו והוטבעו תוך הקליפות. ובבית ראשון שבנה שלמה המלך חזרה להיות, אבל אחר כך בעת חורבן בית שני היו הנשמות טבועות בתוך אדם דקליפות באותו השיעור הנזכר עצמו – שהוא מן ה'חזה' ולמטה שלו עד 'רגליו', אשר כל הקומה הזו היא בחינת נצח והוד הנקראים 'ירכין'. ועוד כי בחורבן בית שני הזה ירדו אל 'חמוקי ירכין'.

נמצא כי שיעור הגלות הזה נמשך כל זמן שעדין לא נתבררו הנשמות מתוך אדם דקליפה מבחינת 'יַרְכִּין' ו'רַגְלִין' דיליה! לכן, מַאן דְּיָדַע אַרְכָּא דִּמְשִׁיכוּ דְּ'יַרְכִּין' עַד 'רַגְלִין' יָכִיל לְמִנְדַּע מְשִׁיחָא דְּגָלוּתָא דְּאִתְמְשָׁךְ! ואנו בכל הזמן הזה מבררין אותם הנשמות מעט מעט – וכשנגמרו להתברר עד סיום ה'רגלים', כְּדֵין: 'וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיוֹם הַהוּא'! כי כבר היה קיום אל ה'רגלים' של הקדושה שהובררו ונסתלקו מתוך הקליפות. וכדין אתי משיחא! עכ"ל האריז"ל בדילוג.

באמת שהיה ראוי להאריך פרקים שלמים כדי לבאר ביאור הוגן לכל הפרטים שרמזו רבינו האר"י כאן, אבל מחוסר המקום ומחוסר הדעת נסתפק בביאור תמצית דבריו בלבד. מבואר מהאריז"ל שישנם שני פרצופים (ר"ל – שני צורות או קומה של אדם בעל רמ"ח אברים רוחניים) של אדם – אחד של כללות הנשמות הקדושות שנכללו באדם הראשון, ואחד של כללות הקליפות (שהם הסטרא אחרא) – ד'זה לעומת זה עשה האלוהים'. בחטאו של אדם הראשון נפל אדם דקדושה לרשות הנחש והסטרא אחרא שהם סוד אדם דקליפה, ונעשקו שם הנשמות הקדושות.

ומאז היו לאדם דקדושה עליות וחרויות מאדם דקליפה – כגון במעמד הר סיני דפסקה זהומתן של ישראל (כמבואר במסכת שבת קמו. ו- ע"ז כב:), וכן בבנין בית ראשון שאז היו ישראל בשיא הצלחתן. לעומת זאת, היו לאדם דקדושה ירידות חזרה לתוך עומק רשות הקליפות – כגון לאחר חטא העגל, וכן בחורבן בית שני שירדו כלל נשמות ישראל (שהם ורק הם נקראים 'אדם' דקדושה – בסוד 'אתם קרויים אדם ואין עובדי כוכבים קרויים אדם' כדאיתא במסכת יבמות סא.) לשפל המדרגה שאנו בו היום. אכן, בספרי המקובלים איתא שבזמן הזה   כביכול כבר ירדנו עד לבטן של הנחש!

אמנם, בלשון מאמר הזוהר שלנו למדנו שאדם דקדושה ירד ל'יַרְכִּין' ו'רַגְלִין' של אדם דקליפה. אבל, כמו שביאר האריז"ל – אנו בכל הזמן הזה מבררין אותם הנשמות מעט מעט. וכיגמרו אחרוני הנשמות להתברר עד סיום ה'רגלים', כְּדֵין: 'וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיוֹם הַהוּא' – ר"ל רגליו של אדם דקדושה, דכבר היה קיום אל ה'רגלים' של הקדושה שהובררו ונסתלקו מתוך הקליפות. וכדין אתי משיחא – במהרה בימינו, אמן!

מצינו אם-כן שמה שדיבר הזוהר במושגים של 'יְרֵכַיִם', 'רַגְלַיִם', ו'בִּרְכַּיִם' – הכונה היא לדרגות באדם דקליפה. אם כן, התחלנו סוף-סוף להבין על קצה המזלג הסוד שרמזו בגמרא במה שקבע רבי יוסי דאין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות ש'בגוף'. דהשתא דאתינן להכי, ידעינן שעומק כונתו היתה ל'גוף' הזה של אדם דקליפה שכללות הנשמות דקדושה נפלו ונטבעו בתוכו בזמן חורבן בית שני והמשך גלותינו בעונותינו הרבים. אבל, כמו שביאר האריז"ל: אנו בכל הזמן הזה בגלות בית שני מבררין אותם הנשמות מעט מעט. וכשיגמרו אחרוני הנשמות להתברר עד סיום ה'רגלים' של ה'גוף' הזה של אדם דקליפה – כדין אתי משיחא, דהרי כבר כלו כל הנשמות מה'גוף' דקליפה. וידוע מכמה וכמה מקומות בכתבי האריז"ל שברירת הנשמות או ניצוצי הקדושה מתוך רשות הקליפה היינו תיקונם!

ומה שאמר הזוהר שמי שֶׁיּוֹדֵעַ וּמוֹדֵד בַּשִּׁעוּר שֶׁל קַו הַמִּדָּה אֹרֶךְ הַהֶמְשֵׁךְ שֶׁל הַ'יְרֵכַיִם' עַד הָ'רַגְלַיִם' יָכוֹל לָדַעַת אֶת מִדַּת הַגָּלוּת שֶׁנִּמְשֶׁכֶת – ביאר ב'מתוק מדבש': שמי שיודע את אורך התפשטות הַ'יְרֵכַיִם' שהם סוד נצח והוד עד סוף אצבעות הרגלים של אדם דקדושה, ואז ממילא יודע גם את שיעור הַ'יְרֵכַיִם' והָ'רַגְלַיִם' של אדם דקליפה (כי כפי שיעורם למעלה בקדושה כן הוא דוגמתם למטה בקליפה), הנה הוא יָכוֹל לָדַעַת אֶת מִדַּת הַגָּלוּת שֶׁנִּמְשֶׁכֶת – כי הרי למטה מהרגלים אין שליטה להסטרא אחרא. אמנם סוד זה לא מסור לכל אחד, כמו שאמר הזוהר ש'זֶהוּ סוֹדּ בֵּין קוֹצְרֵי הַשָּׂדֶה, וְהַכֹּל בְּסוֹד עֶלְיוֹן', עכ"ל.

הרי בענף זה נוכחנו לדעת על פי דברי הזוהר והאריז"ל שבעומק מאמר חז"ל ד'אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף' אין הכונה לומר שביאת משיח בן דוד תלוי אך ורק בריקון כל הנשמות מה'גוף' או ה'חדר' שמכילם כמו שפירש רש"י במסכת נדה – אלא בתיקונם! ומה שהתחלנו לבאר בענף זה יתבאר ב"ה ביתר שאת וביתר עוז בענף הבא.

–      ענף ד:

לאחר שהתחלנו בענף הקודם לבאר דברי רבי יוסי ד'אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף' על פי סודן של דברים, נימא בענף זה מילתא אגב אורחא בביאור עוד מאמר חז"ל ידוע מאוד – והוא בעומק כונת חכמי המשנה (בסוף מסכת סוטה) במה שנקטו לשונם הידוע של בְּ'עִקְּבוֹת מְשִׁיחָא'. וב"ה מתוך ביאור מאמר זה נזכה לבירור אחר בירור בהבנת אותו מאמר חז"ל שעסקנו בו בענף הקודם.

בפשטות, התרגלנו לחשוב שכונת חז"ל במה שניבאו על הזמן של בְּ'עִקְּבוֹת מְשִׁיחָא' דוקא בלשון זה היינו לומר שבדור האחרון שכבר כביכול 'שומעים ורואים' את עקבותיו של משיח בן דוד שכביכול דופק כבר על מפתן הדלת – אז חֻצְפָּא יִסְגֵּא וכו'. ואכן, כך באמת משמע מפירוש רש"י (בסוטה מט:) דפירש 'בעקבות המשיח' – בסוף הגלות לפני ביאת משיח, עכ"ל. עם כל זאת, כבר הוכחנו למעלה בענף הקודם שרש"י ז"ל אמר דבריו רק לפי פשטן של דברי חז"ל. דהרי לעיל ביארנו על פי דברי הזוהר והאריז"ל שמה שאמרו חז"ל ד'אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף' אין הכונה לומר שביאת משיח בן דוד תלוי רק בריקון כל הנשמות מה'גוף' או ה'חדר' שמכילם כדפירש רש"י – אלא בתיקונם.

ולכאורה, אין הבנה פשטית זו מדויקת כל כך עם מה שאמרו בְּ'עִקְּבוֹת מְשִׁיחָא'. דלפי דקדוק הלשון מה שבא בְּעִקְּבוֹת הוא מה שבא אחרי – ולא לפני! וזה מוכח ממקרא מפורש: 'עֵקֶב עֲנָוָה – יִרְאַת יְהוָה, עֹשֶׁר, וְכָבוֹד, וְחַיִּים' (משלי כב ד), וכן מפירוש המצודות שם: 'עקב' – סוף הענוה היא יראת ה'. ר"ל הענוה תסבב היראה. כי כשיכיר בשפלות עצמו יגדיל רוממות המקום ותבוא בלבו יראת הרוממות וימצא עושר, וכבוד, וחיים (מצודת דוד). 'עקב' – ענינו סוף ואחרית, ע"ש שהעקב הוא סוף הרגל (מצודת ציון). ואי כהבנת העולם, לפי חוקי הדקדוק היה משתמע שחלילה לאחר שיבוא משיח אז חֻצְפָּא יִסְגֵּא וכו.' – וזה אינו. אלא ודאי שחכמי המשנה ניבאו על קלקול הדור לפני ביאת משיח בן דוד! ודוק.

ובלאו הכי, כבר הזכרנו כמה וכמה פעמים הא דאמרו בזוהר (בפרשת פנחס – דף רמד ע"ב) דְרַבָּנָן דְּמַתְנִיתִין וַאֲמוֹרָאִין, כָּל תַּלְמוּדָא דִּלְהוֹן עַל רָזִין דְּאוֹרַיְיתָא סִדְּרוּ לֵיהּ (פירוש: חַכְמֵי הַמִּשְׁנָה וְהָאָמוֹרָאִים, כָּל הַתַּלְמוּד שֶׁלָּהֶם עַל סוֹדוֹת הַתּוֹרָה סִדְּרוּ אוֹתוֹ). ואכן, לפי סודן של דברים שהתחלנו לבאר בענף הקודם על פי דברי הזוהר וכתבי האריז"ל, מתבאר היטב-היטב שכונת המשנה כאן לרמוז ל'עִקְּבוֹת' של ה'גוף' דאדם דקליפה – ולא לעִקְּבוֹת רגליו של משיח בן דוד שכבר מתחילים לשמוע פעמי רגליו עד שנוכל נאמר עליו 'הִנֵּה זֶה בָּא'! (שיר השירים ב ח – כדפירש רש"י שם: לפני הקץ, כמדלג על ההרים ומקפץ בגבעות)

אכן, לפי היסודות שהנחנו בענף הקודם יובן שמה שנקטו חז"ל לשון של בְּ'עִקְּבוֹת מְשִׁיחָא' כונתם היתה לרמוז שביאת משיח בן דוד יהא דוקא לאחר שיתבררו הנשמות גם מ'עִקְּבוֹת' הללו של אדם דקליפה. אם כן, היינו ממש 'אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף' דאדם דקליפה דהזכירו בש"ס – ר"ל עד הנשמה האחרונה שבסוף רגליו!

ומה שניבאו שבתקופה אחרונה זו 'חֻצְפָּא יִסְגֵּא… וְהַמַּלְכוּת תֵּהָפֵךְ לְמִינוּת… וְהָאֱמֶת תְּהֵא נֶעְדָּרֶת… וּפְּנֵי הַדּוֹר כִּפְּנֵי הַכָּלֶב, וכו.' – כבר ביאר הרב חיד"א בספרו 'שם הגדולים' [מערכת א אות ריט] על פי דברי האריז"ל, וזה לשונו: ונתגברה הקליפה מאוד להחטיא יען כבר נתברר הרבה ועתה הברירה ברגלים כמו שאמרו בְּ'עִקְּבוֹת מְשִׁיחָא חֻצְפָּא יִסְגֵּא' – שהוא הסטרא אחרא שמתגברת להחטיא את ישראל בראותה כי כלתה אליה הרעה, כמו שביאר האר"י זצ"ל – עכ"ל החיד"א.

הרי מבואר בדברי החיד"א כמעט כל מה שאמרנו למעלה מדברי הזוהר והאריז"ל – ד'עִקְּבוֹת מְשִׁיחָא' היינו סוף רגלי ה'גוף' של אדם דקליפה. ובזה רק נתחזק מה שהתחלנו לבאר בענף הקודם על מאמר חז"ל ד'אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף'. הרי ודאי שאין כונתם ז"ל לומר שביאת משיח בן דוד תלוי רק בריקון כל הנשמות מה'גוף' או ה'חדר' שמכילם כדפירש רש"י – אלא בתיקונם!

–      ענף ה:

מה שנשאר לנו לבאר בענף זה כדי לבאר סוגיה זו מכל צדדיה הוא כיצד מתבררים הנשמות האלו מה'גוף', ובזה נזכה ב"ה להבין את רצף דברי מהרח"ו במה שהביא ראיה לאורך הגלות ממאמר התיקונים (תיקון ל') שמוכח ממנו שהתרשלות לומדי התורה מלעסוק בחכמת הקבלה מסלקת את רוחו של משיח מן העולם. ובזה גם נבין למה במאמר הזוהר שביארנו לעיל מפרשת פקודי אמרו: וְרָזָא אִיהוּ בֵּין 'מְחַצְּדֵי חַקְלָא' – דהיינו וְזֶהוּ סוֹדּ בֵּין 'קוֹצְרֵי הַשָּׂדֶה'. 

באמת, המסתכל בפנים דברי האריז"ל שהבאנו לעיל משער מאמרי רשב"י יראה שכתב: ואנו בכל הזמן הזה אנו מבררין אותם הנשמות על ידי תפילותינו מעט מעט, וכשנגמרו להתברר עד סיום הרגלים, כדין כתיב: 'ועמדו רגליו ביום ההוא' – עכ"ל המדיוק. יש לעמוד על מה שנקט האריז"ל לשון 'אנו מבררין אותם הנשמות על ידי תפילותינו' – דמלשון זה משמע דביאת משיח שאמרו חז"ל שתלוי בברירת הנשמות מן ה'גוף' דאדם דקליפה תלוי רק בתפילותינו – ותו לא!

אמנם כמו שנוכיח בס"ד, אין כונת האריז"ל לומר שברירת ותיקון אותם נשמות נעשית רק בתפילותינו – אלא שגם אם ח"ו לא יעשו כלל ישראל שום השתדלות אחרת לברר הבירורים כדי שיבא משיח באופן יותר מהיר הידוע כ-'אֲחִישֶׁנָּה', על כל פנים אם רק נתפלל שלושה תפילות ביום בכל זאת יתבררו הבירורים בסופו של דבר באופן של 'בְּעִתָּהּ'.

אם-כן, בודאי שיש צורך רב ומצוה גדולה לבאר ולפרסם איך שבאמת ביכולתינו לברר הבירורים ביתר שאת וביתר עוז כדי להביא משיח צדקנו באופן של 'אֲחִישֶׁנָּה' – ולא לחכות בידיים שלובות עד שיבא 'בְּעִתָּהּ'! איך אם כן בידינו ובפינו למהר ביאתו ולשים קץ לצרותינו ולצער השכינה?

דבר זה נתבאר היטב בהקדמת השד"ה (הגאון המקובל רבי חיים שאול דוויק הכהן – שהיה ראש המקובלים בדורו) לספרו 'איפה שלימה', ששם ביאר שכל עיקר הגאולה תלויה באם יתבררו נצוצי הקדושה שנמצאים בתוך הקליפות… וכל הבירור הזה נעשה בעיקר על ידי לימוד התורה, ועוד יותר ויותר על ידי לימוד סודות התורה! כי על ידי חכמת האמת ניצוצי הקדושה מתבררים יותר ומתקרבת הגאולה – וכמו שכתב מהרח"ו זיע"א בהקדמתו לשער ההקדמות והביא לזה ראיות ברורות מן הזוהר הקדוש.  והלימוד בזוהר הקדוש ובסודות התורה הנה הוא שורף ומשמיד ומבטל כל עכירות הקליפות… לכן מובא בזוהר הקדוש כי העוסקים בזוה"ק ובקבלה נקראים 'מְחַצְּדֵי חַקְלָא' (פירוש: 'קוֹצְרֵי הַשָּׂדֶה') – שפירושו שהם מבערים הקוצים שהם הקליפות מן הכרם… שלא יתאחזו בכרם… ואז על ידי העברת והסרת הקליפות יתקיים בנו 'לְהַעֲבִיר גִּלּוּלִים מִן הָאָרֶץ וְהָאֱלִילִים כָּרוֹת יִכָּרֵתוּן, וּלְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁדַּי, וְיִהְיֶה יְהֹוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד! עכת"ד כמו שהעתיק הרב בניהו שמואלי שליט"א בחוברת שחיבר לפתיחה ללימוד הקבלה.

עוד ביאר הרב בניהו שמואלי (ראש ישיבת 'נהר שלום') שם על פי תיקוני הזוהר (תיקון ל' שיעתיק מהרח"ו בסמוך, וכן מתיקון מג') שכל הצער והצרות שבאות לעולם מחמת אורך הגלות היינו משום שכח הקליפה גובר – ואז יש מחלות, עניות, תאונות וכדומה. וכל זה למה? כי ניצוצי הקדושה תובעים דין ומקטרגים עלינו מחמת שהם רוצים לצאת מהקליפה. ואם אין את הלימוד הזה אז הם יוצאים אך ורק על ידי יסורים. אבל אם לומדים כל יום כמה דפי זוהר הקדוש, או מי שהוא כבר נשוי ועסק בתורה בש"ס ופוסקים שכבר יכול ללמוד קבלה בכתבי האריז"ל ויושב ועוסק בה זוכה לברר ניצוצי קדושה – כי על ידי שהוא לומד ועוסק בחכמה הזאת ניצוצי קדושה יוצאים מתוך הקליפות וממילא הקליפות מתבטלות ונכרתות מן העולם – כי אין להם חיות. ואז יש עושר, ושמחה, וחיים, ובריאות – עכ"ל.

ובאמת, גם רבינו מהרח"ו קבע ופסק כן לקמן בהקדמתו בכמה וכמה לשונות שלא משאירות שום ספק בדעתו, כמו: 'הַכֹּל תָּלוּי בְּעֵסֶק הַחָכְמָה הַזֹּאת, וּמְנִיעָתֵנוּ מִלְּהִתְעַסֵּק בָּהּ הִיא גּוֹרֶמֶת אִחוּר וְעִכּוּב בִּנְיַן בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ!' ועוד כתב: 'וְכַאֲשֶׁר נָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה לַעֲסֹק מֵאַהֲבָה בַּחָכְמָה הַזֹּאת יִגָּאֲלוּ יִשְׂרָאֵל בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, אָמֵן!'

הרי נסגר המעגל הגדול שפתחנו בענפים הקודמים. עתה הראנו לדעת מדברי הזוהר והמקובלים איך שחכמי המשנה והתלמוד רמזו לנו שביאת משיח בן דוד תלוי בתיקון הנשמות ובירורם עד סוף אדם דקליפה דנפלו לתוכו בחורבן בית שני. וב"ה בהמשך הקדמתו (וכן בביאורינו) יתבאר בפרטי פרטות שבירור ותיקון נשמות אלו נעשה ראשית לכל על ידי עסקנו בחכמת הקבלה לשמה.

נסיים בדברי הרמח"ל בסוף 'דרך עץ החיים' שכתב: כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה – מֵאַחַר שֶׁלָּנוּ מִשְׁפַּט הַבְּחִירָה לִמְאֹס בָּרַע וְלִבְחֹר בַּטּוֹב וְלַעֲשׂוֹת תִּקּוּנִים גְּדוֹלִים עַל יְדֵי עֵסֶק תּוֹרָתֵנוּ וְאֵין אָנוּ עוֹסְקִים, נִמְצָא אָנוּ הַגְּרָמָא בַּנְּזָקִין שֶׁהַסִּטְרָא אָחֳרָא מִתְגַּבֶּרֶת, חַס וְחָלִילָה! בִּפְרָט לִמּוּד חָכְמַת הָאֱמֶת, הוּא לִמּוּד הַקַּבָּלָה – הוּא רֹאשׁ לְכָל הַתִּקּוּנִים, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הָרַב הַקָּדוֹשׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּפֶה מָלֵא: דְּבֵיהּ יִפְּקוּן יִשְׂרָאֵל מִגָּלוּתָא – בִּזְכוּת לִמּוּד הַקַּבָּלָה יֵצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַגָּלוּת… שֶׁיּוֹדֵעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁעֵסֶק הַלִּמּוּד זֶה הוּא רֹאשׁ לְכָל הַתִּקּוּנִים… בֶּן אָדָם! בִּין תָּבִין אֶת אֲשֶׁר לְפָנֶיךָ, וְהַבֵּט נָא וּרְאֵה שֶׁכָּל הַתִּקּוּנִים הַגְּדוֹלִים הֵמָּה תַּחַת יָדֶיךָ עַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה וְחָכְמַת הָאֱמֶת. וְהִנֵּה הַחָכְמָה הַזֹּאת בְּקֶרֶן זָוִית הִיא מוּנַחַת, וְאֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ… שֶׁצְּרִיכִים אָנוּ לְבַקֵּשׁ תִּקּוּנִים שֶׁיְּתֻקְּנוּ כָּל הַקִּלְקוּלִים שֶׁעַל יְדֵי זֶה יָבוֹא מְשִׁיחֵנוּ. וְהִנֵּה הַתִּקּוּן הַזֶּה תַּחַת יָדֵינוּ, וּמַה נַּעֲשֶׂה לְיוֹם פְּקֻדָּה?! עכ"ל רמח"ל – והמה דברי אלוהים חיים.

יב.     וְנוֹדַע אֶת אֲשֶׁר אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה – כָּל דּוֹר שֶׁלֹּא נִבְנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו כְּאִלּוּ נֶחֱרָב בְּיָמָיו…

דברי חז"ל אלו כבר ידועים לכל – 'כָּל דּוֹר שֶׁלֹּא נִבְנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו כְּאִלּוּ נֶחֱרָב בְּיָמָיו', ומקורם בתלמוד ירושלמי (יומא פ"א ה"א). גם הרמח"ל בהקדמתו 'דרך עץ חיים' לספר 'קל"ח פתחי חכמה' סמך מסקנתו על דברי הירושלמי הנ"ל וכתב: וְהִנֵּה כְּלָל זֶה הוּא בְּיָדֵינוּ, שֶׁכָּל דּוֹר שֶׁלֹּא נִבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו כְּאִלּוּ נֶחֱרַב בְּיָמָיו. והטעם – הסביר הוא שם שמֵאַחֵר שֶׁהֵמָה בַּעֲלֵי בְּחִירָה וְהָיוּ יְכוֹלִים לִפְעֹל בְּמַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים שֶׁיִּבְנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְלֹא עָשׂוּ, לָכֵן מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם כְּאִילוּ נֶחֱרַב בִּימֵיהֶם! עכ"ל.

ובודאי שזהו הטעם כעיקר בדברי חז"ל שגם מהרח"ו נתכוין אליו, ולכן הזכיר דברי הירושלמי הנ"ל בהקדמתו – כדי להורות לנו שאם נשמע בקולו ובעצתו איך לבחור ולפעול במעשינו הטובים ובפרט על ידי עסק בחכמת הקבלה, אז מהרה בימינו יבנה בית המקדש – אמן!

יג.       וָאֶתְּנָה אֶת פָּנַי לַחֲקֹר וְלָדַעַת מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה…

ע"פ הפסוק באסתר (ד ה) – 'וַתִּקְרָא אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ מִסָּרִיסֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר הֶעֱמִיד לְפָנֶיהָ וַתְּצַוֵּהוּ עַל מָרְדֳּכָי לָדַעַת מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה'.

יד.      וָאֶתְּנָה אֶת פָּנַי לַחֲקֹר וְלָדַעַת – מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה נִּתְאָרֵךְ קִצֵּנוּ וְגָלוּתֵנוּ, וּמַדּוּעַ לֹא בָּא בֶּן יִשַׁי!

–      ענף א:

הרבה מהעיקרים שכבר ביארנו בנוגע לביאת משיח צדקנו וקץ גלותינו על פי דברי הזוהר והמקובלים, וכן כמה וכמה ראשי תיבות ממה שנמשיך ב"ה לבאר על פי התלמוד בבלי וירושלמי מסודרים לפנינו כשלחן ערוך במאמר אחד ומיוחד בזוהר חדש (דף יב ע"א). לכן טרחנו להעתיקו ולפרשו (בעיקר לאור פירושם של 'מתוק מדבש' ו'הסולם', בתוספת נופך מדילן).

זה לשון הזוהר שם: 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר' (בראשית א ג) – תַּמָּן תָּנִינָן, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי: מַהוּ דִּכְתִּיב 'מַשָּׂא דּוּמָה – אֵלַי קֹרֵא מִשֵּׂעִיר, שֹׁמֵר מַה מִּלַּיְלָה שֹׁמֵר מַה מִּלֵּיל וְגו.' (ישעיה כא יא)? אָזְלָא הָא מִלְּתָא כִּי הָא דְאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַגָּלֻיּוֹת שֶׁגָּלוּ יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצָם, כֻּלָם הָיָה גָּלוּי לַכֹּל, וְגָלוּתָא רְבִיעָאָה לֹא נִגְלָה לְעוֹלָם. וְאֵיזֶהוּ גָּלוּת הָרְבִיעִי? זֶהוּ שֶׁהוּא מִשֵּׂעִיר – שֶׁהוּא עֵשָׂו, דִּכְתִיב: 'וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר' (בראשית לו ה).

פירוש: 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר' – שָׁם שָׁנִינוּ, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מַהוּ שֶּׁכָּתוּב 'מַשָּׂא דּוּמָה' – נבואה זו נאמרה לישעיה הנביא על מלכות אדום. 'אֵלַי קֹרֵא מִשֵּׂעִיר' – פירש רש"י: אמר הקב"ה אלי קורא הנביא או המלאך מעול מלכות שעיר. 'שֹׁמֵר, מַה מִּלַּיְלָה? שֹׁמֵר, מַה מִּלֵּיל?' שומר ישראל, מה תהא מן הלילה והחשכה הזאת? דָּבָר זֶה הנרמז בפסוק שלעיל הוֹלֵךְ כְּמוֹ זֶה שֶּׁאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַגָּלֻיּוֹת שֶׁגָּלוּ יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצָם, כֻּלָּם הָיָה סוף וקץ זמנם גָלוּי לַכֹּל. דהרי נאמר להם שגלות מצרים תהיה ארבע מאות שנה, וכן נאמר להם שגלות בבל תהיה שבעים שנה. וְהַגָּלוּת הָרְבִיעִית שלנו לֹא נִגְלָה קצה בפירוש לְעוֹלָם. וְאֵיזֶהוּ גָלוּת הָרְבִיעִית? זֶה שֶׁהוּא מִשֵּׂעִיר, שֶׁהוּא עֵשָׂו, כמו שֶׁכָתוּב: 'וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר'.

ממשיך הזוהר: אָמַר רַבִּי: לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ שֵׂעִיר? עַל שֵׁם תּוֹקֶף וְחוֹזֶק הָעוֹל הַכָּבֵד – שֶׁמּוֹנְעִין מֵהֶם הַתּוֹרָה וְהָעֲבוֹדָה, וְזֶהוּ עוֹל עַל נִשְׁמָתָם שֶׁנּוֹתְנִין עַל יִשְׂרָאֵל. שֵׂעִי"ר הוּא תֹּקֶ"ף בְּגִימַטְרִיָּא. וְזֶהוּ הַגָּלוּת שֶׁיִּשְׂרָאֵל יוֹשְׁבִים בָּהּ – הִיא 'מַשָּׂא דּוּמָה'. כְּלוֹמַר – בַּחֲשַׁאי. דָּבָר שֶׁלֹּא נִגְלָה מֵהַלֵּב לַפֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וְגוֹ' (ישעיה סג ד).

פירוש: אָמַר רַבִּי: לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ שֵׂעִיר? עַל שֵׁם תֹּקֶף וְחֹזֶק הָעֹל הַכָּבֵד שהם משימים על בני ישראל. ולא רק שמייסרים את ישראל בצער הגוף ועוני, אלא שֶׁגם מּוֹנְעִים מֵהֶם לימוד הַתּוֹרָה וְהָעֲבוֹדָה. וְזֶהוּ העֹל הכי כבד שֶׁהם נּוֹתְנִים עַל נִשְׁמָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. וסימן לדבר זה מצינו בשמה של מלכות הרשעה, דהרי שֵׂעִי"ר הוּא תֹקֶ"ף בְּגִימַטְרִיָּא. וְאמר עוד שֶׁזֶהוּ הַגָּלוּת שֶׁיִּשְׂרָאֵל יוֹשְׁבִים בָּהּ, הוּא 'מַשָּׂא דּוּמָה' – ר"ל מַשָּׂא ועול גלות של דּוּמִיָּה. כְּלוֹמַר, בַּחֲשַׁאי – משום שלא נגלה קצה של גלות רביעית אלא נשמרה בחשאי, כמו דָּבָר שֶׁלֹּא נִגְלָה מֵהַלֵּב לַפֶּה. וראיה לזה מצינו בפסוק בנבואת ישעיה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וְגוֹ.' – נבואה זו איירי בנקמה שעתיד הקב"ה לעשות לאדום על מה שעינו את בניו ובנותיו בגלות רביעית, כמו שכתוב לעיל מיניה 'מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה… רַב לְהוֹשִׁיעַ'. ובאותו ענין בפסוק 'כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וְגוֹ.' נרמז שלא נגלה מתי יבא היום שהקב"ה ינקום נקמת עמו – משום שיום הנקמה והגאולה כמוס ונסתר בתוך לבו.

ממשיך הזוהר: רַבִּי יִצְחָק פָּתַח – 'וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר' (דברים לד ו), וּכְתִיב: 'וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבוּרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה'. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שׁוֹטִים הֵם הַמְחַשְּׁבִים קִצֵּי מְשִׁיחָא, דָּבָר שֶׁלּא גִלִּיתִי לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: 'כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי' (ישעיה סג ד) – לִבָּא לְפוּמָא לָא גַלְיָא, וְאִינוּן מִשְׁתַּדְּלֵי לְמֶחֱשַׁב קִצִּי?!

פירוש: רַבִּי יִצְחָק פָּתַח לפרש מה שכתוב בפסוק: 'וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר', וְכָתוּב: 'וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה'. מכאן מביא רבי יצחק ראיה שאי אפשר לדעת את קץ הגלות וביאת משיח, משום שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שׁוֹטִים הֵם הַמְחַשְּׁבִים אֶת הקֵץ והזמן של ביאת הַמָּשִׁיחַ, שהרי הוא דָּבָר שֶׁלֹּא גִלִּיתִי לְעוֹלָם, כמו שרמוז בפסוק שֶׁנֶּאֱמַר: 'כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי' – הרי כביכול אפילו הַלֵּב של הקב"ה לַפֶּה שלו לֹא גִלָּה, וְאַתֶּם מִשְׁתַּדְּלִים לְחַשֵּׁב ולדעת אֶת הַקֵּץ שֶׁלִּי –בתמיה!

ממשיך הזוהר: בְּהַאי נֶחֱזֵי – תְּלָתָא סִימָנֵי כְּתָבִית וַאֲחֵזִית לְדָרֵי עָלְמָא בִּקְבוּרְתֵּיהּ דְּמשֶׁה עָבְדִי. וְאִלֵּין אִינוּן: 'בַּגַּיא', 'בְּאֶרֶץ מוֹאָב', 'מוּל בֵּית פְּעוֹר'. אֲחֵזִית וִיהָבִית סִימָנִים לְכָלְהוֹן דְּעָלְמָא, וְלָא יָדְעֵי קְבוּרְתֵּיהּ, דִּכְתִיב: 'וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבוּרָתוֹ'. דָּבָר שֶׁלֹּא גִּלִּיתִי וְלֹא הֶרְאֵיתִי – הֵיאָךְ אָמְרֵי שְׁטוּתָא וְשִׁקְרוּתָא קָמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּהַךְ?!

פירוש: אמר הקב"ה שֶׁבָּזֶה הענין של קבורת משה גופא נִרְאֶה שאי אפשר לחשב ולדעת את קץ הגלות וביאת המשיח – דהרי שְׁלֹשָׁה סִימָנִים כָּתַבְתִּי וְהֶרְאֵיתִי לְדוֹרוֹת הָעוֹלָם בְּענין קְבוּרָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה עַבְדִּי. וְאֵלּוּ הֵם: 'בַּגַּיְא', 'בְּאֶרֶץ מוֹאָב', 'מוּל בֵּית פְּעוֹר'. ואף על פי שֶׁהֶרְאֵיתִי וְנָתַתִּי שלושה סִימָנִים אלו לְכָל הָעוֹלָם, עם כל זה עדין לֹא יוֹדְעִים אֵיפֹה קְבוּרָתוֹ, כמו שֶׁכָּתוּב: 'וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ'. עכשיו מבאר הקב"ה את טענתו על דרך כל שכן – אם קבורתו של משה שכן גיליתי והראתי סימנים ובכל זאת לא נודע לכם איפה הוא, אז כל שכן קץ גלות רביעית שהוא דָּבָר שֶׁלֹּא גִלִּיתִי לכם בפירוש וְאפילו לֹא הֶרְאֵיתִי לכם בשום רמז, שבודאי אין לכם שום דרך לדעתו! אם כן – אֵיךְ אתם אוֹמְרִים שְׁטוּת וְשֶׁקֶר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּזֶה?! ר"ל – במה שאתם אומרים שיודעים אתם לחשב את הקץ.

ממשיך הזוהר: הֲדָא הוּא דִכְתִיב: 'מַשָּׂא דּוּמָה, אֵלַי קוֹרֵא מִשֵּׂעִיר' (ישעיה כא יא) – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁקּוֹרְאִין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵעוֹל כָּבֵד שֶׁל בְּנֵי שֵׂעִיר. וּמַאי אָמְרֵי? 'שֹׁמֵר, מַה מִּלַּיְלָה וְגו'? – רְצוֹנָם לוֹמָר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם. אַתָּה הוּא שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל יהוה' – עַד מָתַי אָנוּ בָּזֶה הַגָּלוּת שֶׁדּוֹמָה לְלַיְלָה? אֱמוֹר לָנוּ, מַה מִּלַּיְלָה? מַה תְּהֵא מִזּוֹ הַלַּילָה, אֵימָתַי תּוֹצִיאֵנוּ מִמֶּנָּהּ?

פירוש: זְהוּ הסוד הרמוז במה שֶׁכָּתוּב: 'מַשָּׂא דּוּמָה, אֵלַי קֹרֵא מִשֵּׂעִיר'. ומבאר מי הוא הקורא – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁקּוֹרְאִים לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵהָעוֹל הַכָּבֵד שֶׁל בְּנֵי שֵׂעִיר. וּמָה הם אוֹמְרִים? 'שֹׁמֵר, מַה מִּלַּיְלָה וְגוֹ'? רְצוֹנָם לוֹמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם. הרי אַתָּה הוּא שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל יהוה'. הנה עַד מָתַי אָנוּ בְּזֶה הַגָּלוּת שֶׁדּוֹמָה לְלַיְלָה? אֱמֹר לָנוּ, מַה מִּלַּיְלָה? ר"ל מַה תִּהְיֶה מִזּוֹ הַלַּיְלָה? מָתַי תוֹצִיאֵנוּ מִמֶּנָּה?

ממשיך הזוהר: בֹּא וּרְאֵה מַאי דִּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: 'אָמַר שֹׁמֵר, אָתָא בֹקֶר וְגַם לָיְלָה' – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל: 'אָתָא בֹקֶר' – הֵבֵאתִי וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן הַגָּלוּת, וְלֹא זְכִיתֶם לִהְיוֹת בַּבֹּקֶר. 'וְגַם לָיְלָה' – הֵבֵאתִי לָכֶם הַלָּיְלָה וְהֶאֱפַלְתִּי אֶתְכֶם בְּבוֹר הַגָּלוּת הַזֶּה שֶׁהוּא כַּלַּיְלָה. 'אִם תִּבְעָיוּן בָּעְיוּ', אִם אַתֶּם מְבַקְּשִׁים לָדַעַת קֵץ גְאוּלַּתְכֶם אֵימָתַי תִּהְיֶה, וְאֵימָתַי תָּבוֹאוּ לְאַרְצְכֶם, 'שׁוּבוּ אֵתָיוּ' – שׁוּבוּ בִתְשׁוּבָה וּמִיָּד אֵתָיוּ. כִּי הָא דְאָמַר רִבִּי יְהוּדָה: אֵין קֵץ הַגָּלוּת נִתְלָה אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'הַיּוֹם אִם בְּקוֹלוֹ תִשְׁמָעוּ' (תהלים צה ז)!

פירוש: בֹּא וּרְאֵה מַה שֶּׁכָּתוּב בפסוק שֶׁאַחֲרָיו: 'אָמַר שֹׁמֵר, אָתָא בֹקֶר וְגַם לָיְלָה' – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל (כמו שמצינו בתהילים קכא ד-ה: 'הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל: יְהוָה שֹׁמְרֶךָ יְהוָה צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ'): 'בָּא בֹקֶר' – ר"ל כבר הבאתי לכם את הגאולה הקודמת שנמשלה ל'בֹקֶר' כאשר הֵבֵאתִי וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן הַגָּלוּת בבבל, וְלֹא זְכִיתֶם לִהְיוֹת (דהיינו להשאר) בַּמצב ההוא הנמשל ל'בֹּקֶר' – דהרי המשכתם להכעיס לפני גם בזמן בית שני. משום הכי, מיד אחרי התיבות 'אָתָא בֹקֶר' כתוב: 'וְגַם לָיְלָה' – לומר שלכן הֵבֵאתִי לָכֶם בחורבן בית שני גם גלות אדום הַנמשלת ללַּיְלָה, וְהֶאֱפַלְתִּי אֶתְכֶם בְּבוֹר הַגָּלוּת הַזֶּה שֶׁהוּא קשה לכם כְּחשכות הלַּיְלָה. ואמר הנביא בסוף הפסוק בשם הקב"ה: 'אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ' (הוא לשון בקשה ורצון – כמו 'אי בעית') – ר"ל אִם אַתֶּם מְבַקְשִׁים לָדַעַת קֵץ גְּאֻלַּתְכֶם מָתַי תִהְיֶה וְאֵימָתַי תָבוֹאוּ לְאַרְצְכֶם, אז 'שׁוּבוּ אֵתָיוּ' – ר"ל שׁוּבוּ בִתְשׁוּבָה, וּמִיָּד אֵתָיוּ (ומיד תבואו – כמו 'כי אתא'). וזה כְּמוֹ שֶּׁאָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵין קֵץ הַגָּלוּת תָלוּי אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'הַיּוֹם – אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ' – ר"ל 'הַיּוֹם' תגאלו 'אִם' רק 'בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ' ותחזרו בתשובה!

וכן מצינו במסכת סנהדרין (דף צח.): ר' יהושע בן לוי אשכח לאליהו דהוי קיימי אפיתחא דמערתא דרבי שמעון בן יוחאי. אמר ליה: אתינא לעלמא דאתי? אמר ליה: אם ירצה אדון הזה. אמר רבי יהושע בן לוי: שנים ראיתי וקול ג' שמעתי. אמר ליה: אימת אתי משיח? אמר ליה: זיל שייליה לדידיה. והיכא יתיב? אפיתחא דקרתא. ומאי סימניה? יתיב ביני עניי סובלי חלאים… אזל לגביה. אמר ליה: שלום עליך רבי ומורי. אמר ליה: שלום עליך בר ליואי! א"ל: לאימת אתי מר? א"ל: היום! אתא לגבי אליהו. א"ל: מאי אמר לך? א"ל: שלום עליך בר ליואי. א"ל אבטחך לך ולאבוך לעלמא דאתי (דאי לאו צדיקים גמורין אתם לא הוה יהיב לך שלמא, ולא הוה מדכר שמיה דאבוך – רש"י) א"ל: שקורי קא שקר בי, דאמר לי היום אתינא, ולא אתא! א"ל: הכי אמר לך – 'הַיּוֹם, אִם בְּקוֹלוֹ תִשְׁמָעוּ'! עכ"ל הגמרא.

ממשיך הזוהר: וְכֵיוָן שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם נִרְמַז הָרֶמֶז הַגָּדוֹל הַזֶּה בְּרָזֵי הַסְּתָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר, וַיְהִי אוֹר' (בראשית א ג). כְּלוֹמַר: יְהִי רָז. וְרָז וְאוֹר, דָּבָר אֶחָד הוּא. 'וַיַּרְא אֱלֹהִים' לָזֶה הָרָז 'כִּי טוֹב' לִהְיוֹת בְּרָז וְסוֹד – כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְגַּלֶּה לְשׁוּם אָדָם. שֶׁאִלְמָלֵי יִתְגַּלֶּה, כַּמָּה פְּרִיצִים מִבְּנֵי עַמֵּנוּ יֵלְכוּ לַאֲבַדּוֹן.

פירוש: וְכֵיוָן שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם כבר נִרְמָז הָרֶמֶז הַגָּדוֹל הַזֶּה שקץ גלות הרביעית בהכרח יהיה בְּרָזֵי הַסְּתָרִים ונעלם מעין כל חי, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר, וַיְהִי אוֹר'. כְּלוֹמַר – כאילו כתוב 'יְהִי רָז'. וְרמז זה נלמד ממה שֶׁ'רָז' וְ'אוֹר' דָּבָר אֶחָד ומספר אחד הוּא בְּגִימַטְרִיָּא – דהרי גם 'רָז' וְגם 'אוֹר' מספרם מאתים ושבע. אחר שלמדנו רמז זה, יש לפרש את הפסוק הנ"ל לעניננו באופן זה: 'וַיַּרְא אֱלֹהִים' לְזֶה הָרָז שהוא קץ גלות הרביעית שהוא נעלם ונסתר מעין כל חי, והסכים 'כִּי טוֹב' הקץ לִהְיוֹת בְּרָז וְסוֹד כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְגַּלֶּה לְשׁוּם אָדָם. והטעם, שֶׁאִלְמָלֵי יִתְגַּלֶּה הקץ יש לחשוש שֶׁכַּמָּה פָּרִיצִים מִבְּנֵי עַמֵּנוּ יֵלְכוּ לַאֲבַדּוֹן מחמת אריכות הזמן – דאם ידעו בני הדור שלא יבא משיח בחייהם יש חשש של ממש שכמה וכמה מהם יתיאשו מלחזור בתשובה, באומרם שממילא לא יזכו לראות את הגאולה בחייהם!

ומעין זה כתבנו בביאורינו לעיל שזה עצמו טעם מספיק למה לא נתגלה ספר הזוהר הקדוש עד סמוך לתחילת האלף הששי. שמאחר שנתפרש בעליל בכמה מקומות בזוהר הקדוש (כמו שאספנו וביארנו לעיל) שנגזרה גזרה חמורה שלא יבוא משיח כל אלף החמישי. ושם העתקנו דברי הרב חיד"א (בשם הגדולים): כי גזרה חכמתו יתברך שיהיו אלף שנים בגלות זה, כדכתיב: 'נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה' – והוא יומו של הקב"ה! וכן אמרו בזוהר ומדרש איכה וכמה דוכתי. וכל התנאים ואמוראים היו סמוך לחורבן בתוך האלף שנים… ולכן לא הועיל כל קדושתם להביא משיח – כי גזרה עומדת! עכ"ל.

אם-כן, הדבר פשוט שלצורך הסתרת סוד זה בלבד (בנוסף לטעם שביאר החיד"א שם) היה כדי שלא יתגלה ספר הזוהר הקדוש באלף שנים הללו – שאם כן היה גלוי להם גזירת הגלות ושלא יכול משיח לבא באלף שנים הללו בודאי שלא היו יכולים לעמוד באמונתם במשך כל תוקף הצרות שפקדו אותם מיום ליום. דהרי מה שמחזיק אותנו באמונתינו הוא האמונה שבכל יום יכול משיח צדקינו לבא, בב"א – ודוק!

אמנם כמו שכתבנו לעיל, רבינו 'החפץ חיים' לא הבין כמו שכתבנו אנו על פי הרב חיד"א ופשטות דברי הזוהר וכל המקובלים שמכל מקום גזירת האלף שנים במקומה עומדת, ושלכן לא נתגלה ספר הזוהר עד סמוך לתחילת האלף הששי. דהרי בהקדמת ספרו הגדול על הלכות לשון הרע ורכילות כתב קדוש ישראל בזה הלשון:

לֹא עָלָיו חַס וְשָׁלוֹם הוּא תְּלוּנָתֵנוּ, כִּי אִם עַל עַצְמֵנוּ. כִּי מִצִדּוֹ לֹא יִבָּצֵר חַס וְשָׁלוֹם – כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּיְשַׁעֲיָה: 'הֵן לֹא קָצְרָה יַד יהוה מֵהוֹשִׁיעַ, וְלֹא כָּבְדָה אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ כִּי אִם עֲוֹנוֹתֵיכֶם וְגוֹ' (ישעיה נט א) וּבִימֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי נִמְצָא בִּגְמָרָא סַנְהֶדְרִין בְּפֶרֶק חֵלֶק (דף צח) שֶׁהֵשִׁיבוּ לוֹ שֶׁ'הַיּוֹם אִם בְּקוֹלוֹ תִּשְׁמָעוּן' יָבוֹא מָשִׁיחַ – אַף שֶׁלֹּא נִשְׁלַם אָז עֲדַיִן זְמַן הַגָּלוּת שֶׁנִּגְזַר עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּהְיוּ אֶלֶף שָׁנִים בַּגָּלוּת כְּמִנְיַן יוֹמוֹ שֶׁל הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמוֹ שֶׁמָצִינוּ בְּדִבְרֵי חֲזַ"ל, עִם כָּל זֶה הָיָה כֹּחַ הַתְּשׁוּבָה מְבַטֵל אֶת הַגְּזֵרָה. וְכָל שֶׁכֵּן בִּזְמַנֵּנוּ שֶׁזֶּה יוֹתֵר מִשְּׁמוֹנְה מֵאוֹת שָׁנָה שֶׁכָּלָה הַיּוֹם הַנַּ"ל, וְאֵין הַסִבָּה כִּי אִם מִצִדֵּנוּ, שֶׁבַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים אֵין אָנוּ מַנִּיחִים לוֹ שֶׁיַּשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ בְּתוֹכֵנוּ – עכ"ל הטהור. על כל פנים, כבר קדמו הרב חיד"א במה שאמר שגזרה במקומה עומדת, דזהו הפשוטות בדברי הזוהר וספרי המקובלים – והבוחר יבחר!

וגם לפי מה שכתבנו אנו שדעו רשב"י וחבריו שגזרת אלף שנים במקומה תעמוד עד סוף האלף החמישי אין להקשות ממה שנתבאר אצלנו במאמר הזוהר חדש שלא נתגלה הקץ לעולם – דמכל מקום ידע רשב"י ברוח קודשו שנגזרה גזירה חמורה בשמים שלא יבוא המשיח במשך כל אלף החמישי. ואכן זה גופא הטעם שרשב"י התעורר לכתוב את ספר הזוהר והתיקונים ולגנזם עד סוף אלף החמישי, כמו שסיים הרב חיד"א (שם) וז"ל: לכן, סמוך לדורות שאחר אלף שנה נתגלה אור הזוהר להגין על ישראל – ושאם נזכה להתעסק בסתרי תורה כדת מה לעשות, בזכות זה תפרה ישע ישועת ישראל! עכ"ל החיד"א. וב"ה עוד נאריך הרבה בענף אחר על מה שנרמז בתלמוד ירושלמי על הקשר שבין 'רָז' וְ'אוֹר' שמספר שניהם שוה בְּגִימַטְרִיָּא בעניני תשובה.

ממשיך הזוהר: וְעַל שֶׁנִּהְיָה בְּרָזָא וְסוֹד, הִבְדִּיל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ – בֵּין אוּמָּתוֹ שֶׁהוּא הָאוֹר, וּבֵין הָאוּמּוֹת שֶׁהֵם הַחשֶׁךְ. שֶׁנֶּאֱמַר: 'וּרְשָׁעִים בַּחשֶׁךְ יִדַּמּוּ' (שמואל-א ב ט). וְעוֹד כְּתִיב: 'בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ' (תהלים פב ה). 'וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם' (בראשית א ה) – אָמַר רִבִּי: זֶה יוֹם קֵץ הַגְּאוּלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'הִנֵּה יוֹם בָּא לַיהוה' (זכריה יד א) – זֶה יוֹם הַקֵּץ.

פירוש: וְעַל שֶׁנִּהְיָה הקץ כבר מבריאת העולם להיות בְּרָז וְסוֹד, על ידי זה הִבְדִּיל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ – ר"ל בֵּין אֻמָּתוֹ שֶׁהֵם הָאוֹר בעולם (דעל ידי שקבלו את התורה וממשיכים לקיימה הם מאירים את העולם), וּבֵין הָאֻמּוֹת שֶׁהֵם הַחֹשֶׁךְ – כי הם מביאים חשך וצער לעולם בדרכיהם המושחתים. כונת הזוהר כאן כמו שכתבנו למעלה, דדוקא משום שנסתם הקץ מאמינים בני ישראל באמונה שלימה בכל יום שיבא, וזה נותן להם כח לסבול את צער הגלות ולא להתערב בין האומות – והיינו ההבדלה שהזכיר למעלה בֵּין הָ'אוֹר' וּבֵין הַ'חֹשֶׁךְ'. ומביא ראיה שאומות העולם הם בחינת חושך, כמו שֶׁנֶּאֱמַר: 'וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדַּמּוּ' – מפרש מלת 'יִדַּמּוּ' מלשון התדמות, ר"ל אומות העולם המרשעים במעשיהם לישראל דומים לחושך. וְעוֹד כָּתוּב: 'מִיַּד רְשָׁעִים הַצִּילוּ: לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ, בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ, יִמּוֹטוּ כָּל מוֹסְדֵי אָרֶץ' – הרי הרשעים הולכים בדרך החושך משום שהם דומים לחושך. 'וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם' – אָמַר רַבִּי: זֶה יוֹם קֵץ הַגְּאֻלָּה. דבר זה נלמד בגזירה שוה, שֶׁנֶּאֱמַר כאן 'יוֹם', ובנבואת הגאולה מצינו: 'הִנֵּה יוֹם בָּא לַיהוה' – וילפינן 'יוֹם' 'יוֹם' לומר שגם בפסוק במעשה בראשית רמוז על יוֹם הַקֵּץ. עד כאן דברי הזוהר ופירושו למה שנוגע לעניננו בענף זה.

הרי נראה בעליל במאמר נכבד זה מזוהר חדש שאין בנו יודע מתי יבוא משיח צדקנו ומתי יאמר כבר השם יתברך קץ לצרותינו בגלות רביעית ארוכה ומרה זו. מה שכן נתבאר כאן הוא שהכל תלוי בתשובה. וכמו שהדגשנו לעיל באורך, שני נקודות אלו כבר נזכרו במסכת סנהדרין (צז:) דאמר רב: 'כָלוּ כָּל הַקִּצִּין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה!'. וכבר לקטנו לעיל בביאורינו לשון דומה מאוד מהזוהר הקדוש (רעיא מהימנא – פ. נשא דף קכב ע"א): וּבְגִין דָּא, כָּל מַאן דְּעָבִיד תְּשׁוּבָה גָּרִים לְאַחְזְרָא ה' לְאָת ו' – וּפוּרְקָנָא בְּדָא תַּלְיָיא! וּבְגִין דָּא :הַכֹּל תָּלוּי בִּתְשׁוּבָה. דְּכַךְ אָמְרוּ קַדְמָאֵי: 'כָּל הַקִּצִּים כָּלוּ וְאֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה' – דְּאִיהוּ שְׁלִימוּ דִּשְׁמֵיהּ!

והמעיין בדברי הזוהר חדש שהעתקנו כאן יראה בעיניו עד כמה סלדו רשב"י וחבריו מחישובי הקץ מטעם שהיה כל כך ברור להם שהוא נסתם מכל חי. לכן הזהירו אותנו – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שׁוֹטִים הֵם הַמְחַשְּׁבִים קִצֵּי מְשִׁיחָא, דָּבָר שֶׁלּא גִלִּיתִי לְעוֹלָם… דָּבָר שֶׁלֹּא גִּלִּיתִי וְלֹא הֶרְאֵיתִי – הֵיאָךְ אָמְרֵי שְׁטוּתָא וְשִׁקְרוּתָא קָמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּהַךְ?! …'וַיַּרְא אֱלֹהִים' לָזֶה הָרָז 'כִּי טוֹב' לִהְיוֹת בְּרָז וְסוֹד – כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְגַּלֶּה לְשׁוּם אָדָם. שֶׁאִלְמָלֵי יִתְגַּלֶּה, כַּמָּה פְּרִיצִים מִבְּנֵי עַמֵּנוּ יֵלְכוּ לַאֲבַדּוֹן (מטעם שביארנו לעיל).

–      ענף ב:

עוד יסוד גדול עד מאוד שב"ה נעמוד עליו בענף זה נתבאר בהמשך אותו מאמר אחד ומיוחד מזוהר חדש שפתחנו בו בענף הקודם. זה לשונו: ר' יוֹסֵי בֶּן חֲלַפְתָּא הֲוָה יָתֵיב קַמֵּיהּ דְּר' יִצְחָק. אָמַר לֵיהּ: מִידֵי שְׁמִיעַ לֵיהּ לְמַר עַל מָה אִתְאֲרַךְ יוֹמָא דִמְשִׁיחָא מִן גָּלוּתָא דָא. אָמַר לֵיהּ: לָא אִתְאֲרַךְ אֶלָּא עַל בִּיטוּל אוֹרַיְיתָא. דְּהָכֵי שְׁמַעְנָא מֵרַב הַמְנוּנָא סָבָא: תְּלָתָא גָּלֻיּוֹת גָּלוּ יִשְׂרָאֵל, וְחָזְרוּ בִּזְכוּתְהוֹן דִּתְלָתָא אָבוֹת. וְגָלוּתָא רְבִיעָאָה בִּזְכוּתָא דְמשֶׁה יִתְחַזְּרוּן.

פירוש: רַבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲלַפְתָּא הָיָה יוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבִּי יִצְחָק. אָמַר לוֹ (ר"ל שאל את רַבִּי יִצְחָק): דָּבָר שָׁמוּעַ לוֹ לְמַר טעם עַל מָה הִתְאָרֵךְ היוֹם של ביאת הַמָּשִׁיחַ מֵהַגָּלוּת הַזּוֹ? אָמַר לוֹ רַבִּי יִצְחָק: לֹא הִתְאָרֵךְ קץ גלותינו וביאת המשיח אֶלָּא עַל עון בִּטּוּל תּוֹרָה. שֶׁכָּךְ שָׁמַעְתִּי מֵרַב הַמְנוּנָא סָבָא: שָׁלֹשׁ גָּלֻיּוֹת גָּלוּ יִשְׂרָאֵל, וְחָזְרוּ בִּזְכוּתָם שֶׁל שְׁלֹשָׁה אָבוֹת – גלות בבל בזכות אברהם אבינו, גלות פרס בזכות יצחק אבינו, וגלות יון בזכות יעקב אבינו. וּבַגָּלוּת הָרְבִיעִית יַחְזְרוּ בִּזְכוּת מֹשֶׁה רבינו שהוריד לנו את התורה מסיני – כמו שיאמר הזוהר בסמוך: כְּשֶׁיָּשׁוּבוּ וְיִתְעַסְּקוּ בְתוֹרָתוֹ, בִּזְכוּת מֹשֶׁה אֲנִי גוֹאֲלָם!

ממשיך הזוהר: תָּא וְאַחֲזֵי לָךְ – לָא אִיתְגָּלוּ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא עַל בִּיטוּל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיֹּאמֶר יהוה עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי' (ירמיה ט יב). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בַּגָּלֻיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת חָזְרוּ בִּזְכוּת אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב. עַכְשָׁיו, הֵם חָטְאוּ בַּתּוֹרָה שֶׁנָּתַתִּי לְמשֶׁה, וְנִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'זִכְרוּ תּוֹרַת משֶׁה עַבְדִּי' (מלאכי ג כב). כַּד יְתוּבוּן וְיִתְעַסְּקוּן בְּתוֹרָתוֹ, בִּזְכוּת משֶׁה אֲנִי גּוֹאֲלָם!

פירוש: בֹּא וְאַרְאֶה לְךָ – לֹא גָלוּ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא עַל עון בִּטּוּל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיֹּאמֶר ה' עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי'. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בַּגָּלֻיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת חָזְרוּ בִּזְכוּת אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב. אבל עַכְשָׁו הֵם חָטְאוּ בַּתּוֹרָה שֶׁנָּתַתִּי לְמֹשֶׁה, וְנִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי'. אם כן, מדה כנגד מדה – כְּשֶׁיָּשׁוּבוּ וְיִתְעַסְּקוּ בְתוֹרָתוֹ כראוי, בִּזְכוּת מֹשֶׁה אֲנִי גוֹאֲלָם! עד כאן המשך דברי הזוהר חדש.

וכמו שאנו ב"ה עתידים לחזות ביחד בענפים הבאים, עולם חדש ומלאו נפתח כאן מול עינינו במה ששאל רַבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲלַפְתָּא את רַבִּי יִצְחָק: 'מִידֵי שְׁמִיעַ לֵיהּ לְמַר עַל מָה אִתְאֲרַךְ יוֹמָא דִמְשִׁיחָא מִן גָּלוּתָא דָא'? דהרי זה גופא מה שרבינו מהרח"ו שאל את עצמו כאן בהקדמתו: 'וָאֶתְּנָה אֶת פָּנַי לַחֲקֹר וְלָדַעַת מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה נִּתְאָרֵךְ קִצֵּנוּ וְגָלוּתֵנוּ, וּמַדּוּעַ לֹא בָּא בֶּן יִשַׁי?!' אם כן, במה שהשיב רַבִּי יִצְחָק לרַבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲלַפְתָּא היה לכאורה צריך להיות מענה מספיק לכל ספקותיו של מהרח"ו!

ומה היא הסיבה לאורך גלותינו? אָמַר לֵיהּ רַבִּי יִצְחָק: לָא אִתְאֲרַךְ אֶלָּא עַל בִּיטוּל אוֹרַיְיתָא! דְּהָכֵי שְׁמַעְנָא מֵרַב הַמְנוּנָא סָבָא: תְּלָתָא גָּלֻיּוֹת גָּלוּ יִשְׂרָאֵל, וְחָזְרוּ בִּזְכוּתְהוֹן דִּתְלָתָא אָבוֹת. וְגָלוּתָא רְבִיעָאָה בִּזְכוּתָא דְמשֶׁה יִתְחַזְּרוּן. תָּא וְאַחֲזֵי לָךְ – לָא אִיתְגָּלוּ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא עַל בִּיטוּל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיֹּאמֶר ה' עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי' (ירמיה ט יב). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בַּגָּלֻיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת חָזְרוּ בִּזְכוּת אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב. עַכְשָׁיו, הֵם חָטְאוּ בַּתּוֹרָה שֶׁנָּתַתִּי לְמשֶׁה, וְנִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'זִכְרוּ תּוֹרַת משֶׁה עַבְדִּי' (מלאכי ג כב). כַּד יְתוּבוּן וְיִתְעַסְּקוּן בְּתוֹרָתוֹ, בִּזְכוּת משֶׁה אֲנִי גּוֹאֲלָם! עכ"ל.

אם כן, למה לא סמך מהרח"ו ידיו על תשובת רַבִּי יִצְחָק כמו שנתבאר בזוהר חדש כאן? למה במקום זה פנה והפנה אותנו מהרח"ו למקום אחר? דברי מיד אחרי שהציע ספקותיו אמר: וּמָצָאתִי אוֹן לִי וַאֲנִינָה בְּקִרְבִּי וְלִבִּי דָּוַי, מִמַּאֲמָר אֶחָד הוּבָא בְּסֵפֶר הַתִּקּוּנִים תִּקּוּן ל' (דַּף עג ע"ב – עד ע"א). ואין לומר משום שבימי האריז"ל והבית יוסף עוד לא הובא הזוהר חדש לדפוס. דהרי בכל זאת היו אותם כתבים מצוים ביניהם עוד לפני שהובאו לדפוס, וכאשר היו מעתיקים ממנו היו מציינים 'מזוהר כתבי-יד'.

אמנם, אף על גב דגם כאן בזוהר חדש נתבאר שאורך הגלות הוא משום עון ביטול תורה, מכל מקום הטעם כעיקר שהעדיף מהרח"ו להביא אוֹן לוֹ מִמַּאֲמָר אֶחָד הוּבָא בְּסֵפֶר הַתִּקּוּנִים תִּקּוּן ל' הוא משום שבו נתבאר ביתר שאת וביתר עוז מאיזה בחינה של ביטול תורה רוחו של משיח עדיין מסתלקת מן העולם בעונותינו הרבים. דהרי שם בתיקון ל' מפורש באר היטב מה דסתם רַבִּי יִצְחָק כאן. דהתם איתא: וְהַאי רוּחַ דְּאִסְתַּלַּק אִיהוּ רוּחַ דְמָּשִׁיחַ כְּמָה דְאִתְּמַר. וְאִיהוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְאִיהוּ 'רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יהו"ה (ישעיה יא ב)… וְדָא אִיהוּ רוּחָא דְמָשִׁיחַ. וַי לוֹן מָאן דְּגָרְמִין דְּיֵזִיל לֵיהּ מִן עָלְמָא וְלָא יְתוּב לְעָלְמָא! דְּאִלֵּין אִינוּן דְּעָבְדִין לְאוֹרַיְיתָא יַבָּשָׁה, וְלָא בָעָאן לְאִשְׁתַּדְלָא בְחָכְמָה דְקַבָּלָה! …וַי לוֹן דְּגָרְמִין עֲנִיּוּתָא וְחַרְבָּא וּבִיזָה וְהֶרֶג וְאַבְּדָן בְּעָלְמָא!

הרי הכל תלוי בעון ביטול העסק בחכמת הקבלה. לא רק אורך גלותינו, אלא גם  כל עֲנִיּוּתָא וְחַרְבָּא וּבִיזָה וְהֶרֶג וְאַבְּדָן בְּעָלְמָא הוא משום דְלָא בָעָאן לְאִשְׁתַּדְלָא בְחָכְמָה דְקַבָּלָה! ואכן, בהמשך הקדמתו יעתיק מהרח"ו את כל מאמר התיקונים הנ"ל ויעמוד על כמה וכמה דיוקים חשובים ממנו. וכמובן,  ב"ה גם אנו נפרש כל אותו מאמר בפרטי פרטות ונעמוד על המשמר לבאר כל מה שעתיד מהרח"ו לדייק ממנו.

עם כל זאת, מכיון שמסתמא הקורא הנעים עדיין לא נכנס לעובי הקורה בעיון סוגיה חשובה זו לכל פרטיה, אנו בענפים אלו נלך בעקבות גדול האבות שאמר 'אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי' (בראשית לג יד). ובאמת, המלאכה לפנינו גדולה מאוד, לכן ראיתי לנכון להתחיל מלאכת הקודש בהרחבת הדיבור על שני חידושים גדולים עד מאוד (לאלו שעדין לא באו בחדרי הזוהר והתיקונים) שנתחדשו כאן בתשובת רַבִּי יִצְחָק על מה שנשאל 'מִידֵי שְׁמִיעַ לֵיהּ לְמַר עַל מָה אִתְאֲרַךְ יוֹמָא דִמְשִׁיחָא מִן גָּלוּתָא דָא?'

חדא, נעמוד על מה דאמר רַבִּי יִצְחָק שסיבת חורבן בית שני היה משום עון ביטול תורה. וקשה – דהרי מרגלא בפומא דכל איניש שחורבן בית שני היה משום שנאת חינם. ואכן, גמרא מפורשת היא במסכת יומא (דף ט:) – מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו: ע"ז, וגלוי עריות, ושפיכות דמים… אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה, ובמצות, וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות – ע"ז, גלוי עריות, ושפיכות דמים! עכ"ל הגמרא.

ותו, גם החידוש השני שצועק מבין שורות אלו הוא מאותו ענין – והוא המשמעות שגאולתינו מגלות רביעית זו תלויה ראשית לכל בתיקון עון ביטול תורה שבסיבתו נפלנו לידי מלכות אדום הרשעה מתחילה. וגם זה קשה – דמרגלא בפום כל איניש שכל גאולתינו תלויה ראשית לכל בתיקון עון 'שנאת חינם' ועון לשון הרע! כל הנ"ל ויותר יתבאר ב"ה בענפים הבאים עלינו לשלום.

–      ענף ג:

בענף זה נעמוד על הא דאמר רַבִּי יִצְחָק כאן בזוהר חדש שסיבת חורבן בית שני היה משום עון ביטול תורה. דהרי הבנה זו לכאורה קשה מאוד ממה דהורגלנו לחשוב שחורבן בית שני היה משום שנאת חינם. ואכן, כבר הזכרנו למעלה שגמרא מפורשת היא במסכת יומא (דף ט:) – מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו: ע"ז, וגלוי עריות, ושפיכות דמים… אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה, ובמצות, וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות – ע"ז, גלוי עריות, ושפיכות דמים! עכ"ל הגמרא. אם כן, לכאורה תמוהים מאוד דברי רַבִּי יִצְחָק בזוהר חדש במה שתלה סיבת חורבן בית שני בעון ביטול תורה.

ואם תאמר, שפיר אמר רַבִּי יִצְחָק – דבכל זאת הוזכר עון ביטול תורה בהקשר לסיבת החורבן במסכת בבא מציעא (פה.-פה: – וכדומה לזה בנדרים פא.), דהתם אמר רב יהודה אמר רב – מאי דכתיב: 'מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי יְהוָה אֵלָיו וְיַגִּדָהּ, עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ?' (ירמיה ט יא) דבר זה (על מה אבדה הארץ – רש"י) אמרו חכמים ולא פירשוהו, אמרו נביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו – שנאמר: 'וַיֹּאמֶר יְהוָה, עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם' (שם יב)! אמר רב יהודה אמר רב: שלא ברכו בתורה תחילה (וכיון דלא מברכי, גליא דעתייהו שאינה מתנה חשובה להם – רש"י) עכ"ל הגמרא. אם כן, אמאי דחיתו להא דרַבִּי יִצְחָק בשתי ידים? הרי גם לו גמרא מפורשת!

עם כל זאת, בפשטות נראה דחז"ל שם דרשו כן על סיבת חורבן בית ראשון ולא בית שני. חדא, דמסתמא דברי ירמיהו הנביא נאמרו כתוכחה לבני דורו בסוף בית ראשון (כמו שהעיר לי ידידי רב ברוך שכטר שליט"א). ועוד, שכן לכאורה משמע מאוד מדברי התלמוד ירושלמי שפסוק זה נאמר דוקא על חורבן בית ראשון. והא לך לשון הירושלמי במסכת חגיגה (פרק א הלכה ז): רבי חונה ר' ירמיה בשם ר' שמואל בר רב יצחק – מצאנו שוויתר הקב"ה לישראל על עכו"ם, וגילוי עריות, ועל שפיכות דמים. על מאסם בתורה לא וויתר. מה טעמא? 'ויאמר יהוה על אשר עשו עכו"ם, וגילוי עריות, ושפיכות דמים' אין כתיב כאן, אלא 'וַיֹּאמֶר יְהוָה עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי'! עכ"ל הירושלמי.

ובודאי שהירושלמי איירי בחורבן בית ראשון, דלא מצינו שחז"ל קשרו עכו"ם, וגילוי עריות, ושפיכות דמים אלא לאנשי בית ראשון – כמו שמוכח ביומא (ט:) דהעתקנו לשונו לעיל: מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו: ע"ז, וגלוי עריות, ושפיכות דמים. ע"ז – דכתיב: 'כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ' (ישעיה כח כ)…. גלוי עריות – דכתיב: 'וַיֹּאמֶר יְהוָה יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם, הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה' (ישעיה ג טז)… שפיכות דמים – דכתיב: 'וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד עַד אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם פֶּה לָפֶה' (מלכים ב כא טז). אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות ע"ז גלוי עריות ושפיכות דמים! עכ"ל. אם כן, הדרא קושיין לדוכתא – מה מצא רַבִּי יִצְחָק לנכון לקשר סיבת חרבן בית שני עם עון ביטול תורה?!

איך שיהיה, אף על פי שחייבים אנו לומר שמה שדרשו בירושלמי ובבבלי (במכסת בבא מציעא ונדרים) מנבואת ירמיהו הנביא 'עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי' קאי על כל פנים אחורבן בית ראשון, אין זה מספיק להתעלם ממה שדרשו בזוהר חדש מאותה נבואה שחורבן בית שני היה מסיבת עון ביטול תורה. הרי כנשאל רַבִּי יִצְחָק 'מִידֵי שְׁמִיעַ לֵיהּ לְמַר עַל מָה אִתְאֲרַךְ יוֹמָא דִמְשִׁיחָא מִן גָּלוּתָא דָא'? השיב הוא: 'לָא אִתְאֲרַךְ אֶלָּא עַל בִּיטוּל אוֹרַיְיתָא. דְּהָכֵי שְׁמַעְנָא מֵרַב הַמְנוּנָא סָבָא: תְּלָתָא גָּלֻיּוֹת גָּלוּ יִשְׂרָאֵל, וְחָזְרוּ בִּזְכוּתְהוֹן דִּתְלָתָא אָבוֹת. וְגָלוּתָא רְבִיעָאָה בִּזְכוּתָא דְמשֶׁה יִתְחַזְּרוּן. תָּא וְאַחֲזֵי לָךְ – לָא אִיתְגָּלוּ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא עַל בִּיטוּל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיֹּאמֶר ה' עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי'. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בַּגָּלֻיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת חָזְרוּ בִּזְכוּת אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב. עַכְשָׁיו, הֵם חָטְאוּ בַּתּוֹרָה שֶׁנָּתַתִּי לְמשֶׁה, וְנִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'זִכְרוּ תּוֹרַת משֶׁה עַבְדִּי'. כַּד יְתוּבוּן וְיִתְעַסְּקוּן בְּתוֹרָתוֹ, בִּזְכוּת משֶׁה אֲנִי גּוֹאֲלָם! עכ"ל.

ובלאו הכי, אליבא דאמת אין מן הנכון להציג את דברי התלמודים כקושיא על דברי הזוהר חדש. דודאי אין זה מקומנו להחליט אם תנא זה צודק או תנא זה צודק, דכלל גדול בידינו על כל המחלוקות שבחז"ל ד'אלו ואלו דברי אלהים חיים'! אם כן, מן הראוי שניגש אל הסתירה בדברי חז"ל הקדושים בחרדת קודש ובענוה הראויה ביודענו נאנמה מה שדרשו בבראשית רבה על פסוק 'כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם' (דברים לב, מז), וְאִם רֵק – הוּא מִכֶּם. לָמָּה? שֶׁאֵין אַתֶּם יוֹדְעִין לִדְרשׁ בְּשָׁעָה שֶׁאִי אַתֶּם יְגֵעִין בּוֹ! עכ"ל. אלא ודאי שמוטל עלינו ליישב דברי הזוהר חדש עם השני תלמודים במקום לתמוה מהיכי תיתי לחכמי הזוהר לחלוק על התלמוד!  

ראשית דבר – נחזור לעיין במה שהיה כל כך פשוט לנו שלכאורה דברי הזוהר חדש חלוקים על השני תלמודים. דהיתכן שהזוהר חדש באמת בא לחלוק על מה דפשיטא לן דחורבן בית ראשון בודאי היה מסיבת עון ביטול תורה? אי אפשר לומר כן! אלא, כונת הזוהר חדש נתבאר בהגהת כתב-יד מהרמ"ז (רב משה זכותא זצ"ל) שהביאה ב'מתוק מדבש' שפסוק 'וַיֹּאמֶר ה' עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי' נאמר גם על חורבן בית שני – ולא לאפוקי מחורבן בית ראשון. הרי כבר הוכחנו לעיל מראיות ברורות דירמיהו הנביא אמר כן לבני דורו שהיו בסוף בית ראשון. ועוד, שמוכח כן מהירושלמי דאמר: מצאנו שוויתר הקב"ה לישראל על עכו"ם, וגילוי עריות, ועל שפיכות דמים. על מאסם בתורה לא וויתר. מה טעמא? 'ויאמר ה' על אשר עשו עכו"ם, וגילוי עריות, ושפיכות דמים' אין כתיב כאן, אלא 'וַיֹּאמֶר יְהוָה עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי'! עכ"ל. אלא ודאי שבא רַבִּי יִצְחָק בזוהר חדש לגלות סוד זה דלא נתפרש בשני התלמודים – דגם בית שני חרב משום עון ביטול תורה! ודוק.

–      ענף ד:

אף על פי שבענף הקודם ביארנו שהזוהר חדש ודאי לא בא לשלול שבית ראשון חרב בעון ביטול תורה (דלא יעלה על הדעת שרַבִּי יִצְחָק יסתור מושכל ראשון זה), אלא שרק בא לחדש שגם חורבן בית שני היה משום עון ביטול תורה, מכל מקום עדין המלאכה רבה לפנינו לישב כל דברי חז"ל בשני התלמודים כדי שיעלו בקנה אחד עם דברי הזוהר והמקובלים. סוף סוף – אלו ואלו דברי אלוהים חיים, וממילא מצוה גדולה לישבם, דודאי תורה אחת תמימה היא – וזה החילנו בעזר השם!

תחילה נפנה לישב דברי חז"ל במסכת יומא (במה שאמרו שמקדש ראשון חרב מפני ג' דברים שהיו בו: ע"ז, וגלוי עריות, ושפיכות דמים) עם מה שאמרו בבבא מציעא ונדרים (עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ? …עד שבא הקב"ה בעצמו ופירשה: 'עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם').

ישוב אחד מצאנו בכמה ספרים שהביאו מפירושו של רבי יצחק אייזיק חבר בספר 'אור תורה' על ספר 'מעלות התורה'. דשם תמה תמיה גדולה על דברי חז"ל (בבבא מציעא ונדרים) שאמרו דדבר זה שאלו לחכמים ולנביאים ומלאכי השרת: 'עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ'? ולא פירשוהו, עד שבא הקב"ה בעצמו ופירשו, שנאמר: 'וַיֹּאמֶר יְהוָה עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי'. והוא פלא, דהלא בבית ראשון היו עוונות חמורים – עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים. ואם כן, מהו ענין דשאלו לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו! אלא דזה גופא היה קשה בעיניהם – היאך נפלו לעוונות כאלו שבשבילם אבדה הארץ, ומה היה גורם לעוונות חמורים כאלו אצל עם הקודש השרויים בארץ ישראל עם בית המקדש, ועשרה ניסים היו רואים במו עיניהם בבית ראשון כמבואר במשנה באבות! אם כן, 'אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה'?! וזה מה שנעלם אף מהחכמים והנביאים ומלאכי השרת.

ועל זה בא הקב"ה ופירש: 'עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי' – דזהו הגרמא שממנה התחילה נפילתם. כי בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין, ואחר שלא לקחו התבלין – נפלו. ואף למה שפירשו על שלא ברכו בתורה תחילה – היינו הך, דסוף סוף הפגם היה מצד התורה שלא נטלוה כראוי, ולכך לא פעלה את כחה וסגולתה בלומדיה, והוא שגרם לכל – עכ"ל רבי יצחק אייזיק חבר דמצאתי בספר 'אור לנתיבתי'.

הרי לפי דבריו מצינו ישוב נאה לשני המאמרים שנאמרו בתלמוד בבלי – דהיינו ששורש השלושה עברות חמורות שהוזכרו במסכת יומא היה בעצם אותו עון ביטול תורה שהוזכר במקום אחר. אלא, שעון ביטול תורה היה השורש והשלושה חמורות היו ענפיו – הדא הוא דכתיב: שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה (דברים ט יז)!

עם כל זאת, גם לאחר שזכינו לישב את שתי הגמרות בבבלי לא נוכל להכחיש שמדברי הירושלמי באמת משמע שאע"פ שהיו בהם אותם שלושה עברות חמורות היה הקב"ה סולח להם לולא שהיה בהם גם כן עון ביטול תורה. הרי אמרו שם: מצאנו שוויתר הקב"ה לישראל על עכו"ם, וגילוי עריות, ועל שפיכות דמים. על מאסם בתורה לא וויתר! עכ"ל. ובאמת, מלשון זה משמע שעון ביטול תורה היתה עבירה רביעית בידם בו בזמן (ולאו דוקא כשורש וענפיו), אלא שהיתה שקולה כשלושה חמורות ולכן הכריעה גורלם נגדם – דידוע דתלמוד תורה כנגד כולם!

ואע"פ שלכאורה היה יותר נוח לומר שחלוק התלמוד הירושלמי על הבבלי (כפי שישב רבי יצחק אייזיק חבר שני המאמרים שהובאו שם), לענ"ד יותר נכון לפרש שגם כונת הירושלמי לומר שמכיון שמאסו בתורה ולא למדוה כראוי ראה הקב"ה שלא יחזרו בהם מעון עכו"ם, גילוי עריות, ושפיכות דמים שהיו כבר בידם. כלומר, ראה הקב"ה שעון ביטול תורה שבידם הוא השורש להמשך חטאם באותם שלושה עברות חמורות שכבר בידם.

ופירוש זה עולה בקנה אחד עם הבבלי (לפי מה שישב רבי יצחק אייזיק חבר שני המאמרים שבבבלי) – אלא שהבבלי הדגיש שעון ביטול תורה היה השורש להתחלת חטאם בשלושה עברות חמורות, משא"כ הירושלמי הדגיש שעון ביטול תורה היה השורש שבהמשך ימנע מהם לעזוב אותם שלושה עברות חמורות. אם כן, שפיר יש לומר שהבבלי אמר חדא (אלעבר) והירושלמי אמר חדא (אלעתיד) – ולא פליגי!

ובס"ד מצאנו ראיה חזקה לדברינו דהירושלמי קאי אלעתיד מהמשך דברי הירושלמי הנ"ל. דמיד לאחר שדרשו שם פסוק 'וַיֹּאמֶר יְהוָה עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי', אמרו עוד: א"ר חייא בר בא – אותי עזבו אוותרה, שמא את תורתי שמרו. שאילו אותי עזבו ותורתי שמרו השְׂאור שבה היה מקרבן אצלי – עכ"ל. (השְׂאור שבה – כך הגירסא לפנינו, וכן ב'פני משה'. ולקמן ב"ה נעמוד על מה שיש ללמוד מגירסא אחרת שהוזכרה ב'קרבן העדה' – המאור שבה) ופירש שם ה'פני משה': אותי עזבו – לילך אחרי עבודה זרה. ועל זה אוותרה, אם לא היו עוזבים את תורתי לגמרי. שמא את תורתי שמרו – קיצור לשון הוא, כמו שְׂאור ותבלין הנותנין טעם. וכלומר, התורה שהיא שְׂאור ותבלין נגד היצר הרע כמאמר חז"ל בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין. ואם לא היו עוזבים את התורה לגמרי כבר השְׂאור והתבלין שבתורה היה מקרבן לחזור אצלי לעבודתי! עכ"ל ה'פני משה'.

והוא העיקר בהבנת הירושלמי, כמו שפרשנו אנו דהרושלמי קאי אלעתיד – דראה הקב"ה שלא יחזרו בהם מאותם שלושה חמורות ולכן ברחמיו הרבים השליך חמתו על עצים ואבנים, שזולת זה לא היה נשאר מישראל שריד ופליט. (כמו שאמרו במדרש תהלים על פסוק 'מִזְמוֹר לְאָסָף – אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ, טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם לְעִיִּים!' וז"ל: קינה מבעי ליה וכו.) לעומת זאת, כבר ציינו למעלה איך ששני מאמרי התלמוד בבלי קאי אלשעבר, כלומר בשורש השלושה חמורות.

אם כן, זכינו ב"ה בענף זה לישב איך שהשני התלמודים לא פלגי אהדדי – דהבבלי אמר חדא והירושלמי אמר חדא – ולא פליגי!

–      ענף ה:

עם כי ודאי שראוי להודות ולהלל שזכינו עד כה לישב את דברי השני תלמודים באופן דלא פליגי אהדדי, מכל מקום עוד רחוקים אנו מאוד מלברך על המוגמר. חדא, דלא עסקנו עד השתא אלא בסיבת חורבן בית ראשון (ולא בית שני). ועוד, שעדין לא זכינו לישב דברי התלמודים עם דברי הזוהר חדש שהזכרנו לעיל במה שהצביעו חכמי הזוהר דוקא על עון ביטול תורה לסיבת חורבן בית שני – וזה לכאורה לא כהש"ס (במסכת יומא) דפירש שחורבן בית שני היה משום עון שנאת חינם שהיה ביניהם.

דלכאורה נפקא מינה טובא אם סיבת החורבן האחרון היה משום שנאת חינם (כהש"ס) או משום עון ביטול תורה (כדברי הזוהר) – דממילא נדע מה בדיוק יש לנו לתקן כדי להחזיר עטרה ליושנה. דהרי מצינו מפורשות במאמר הזוהר חדש שהתחלנו ענפים אלו בו שכל גאולתינו תלויה בתיקון עון ביטול תורה. ובאמת מצינו כן באין-ספור ספרי המקובלים, ובראשם רבינו המהרח"ו לקמן בהקדמה זו במה שאמר ש'הַכֹּל תָּלוּי בְּעֵסֶק הַחָכְמָה הַזֹּאת, וּמְנִיעָתֵנוּ מִלְּהִתְעַסֵּק בָּהּ הִיא גּוֹרֶמֶת אִחוּר וְעִכּוּב בִּנְיַן בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ!' ועוד כתב: 'וְכַאֲשֶׁר נָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה לַעֲסֹק מֵאַהֲבָה בַּחָכְמָה הַזֹּאת יִגָּאֲלוּ יִשְׂרָאֵל בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, אָמֵן!' – עכ"ל. ויש לכאורה לתמוה למה לא נקטו המקובלים מה שנתפרש במסכת יומא דסיבת חורבן בית שני היה משום שנאת חינם שהיה ביניהם – וממילא משמע דזה דייקא מה שיש לנו לתקן!

כדי להבין ולהפנים כונת הזוהר והמקובלים במה שהצביעו דוקא על עון ביטול תורה לסיבת חורבן בית שני נצטרך לבאר הדק היטב, היטב הדק מה שביארו מפרשי הש"ס על דברי חז"ל (בירושלמי, וכן בבבלי – בבבא מציעא ונדרים) שסיבת חורבן בית ראשון היה משום עון ביטול תורה – ומשם נקיש לסיבת חורבן בית שני כדברי הזוהר והמקובלים.

וידוע שמפרשי הש"ס כתבו שלעולם לא היתה כונת הגמרא לומר שפסקו אותו דור שראה בחורבן בית ראשון ללמוד ולעסוק בתורתינו הקדושה. אלא, עונם היה בדקות גדולה – ובבחינת איכות, ולא בכמות! ובאמת, דבר זה נרמז בבבא מציעא ובנדרים במה שמיד לאחר שאמרה הגמרא שדבר זה פירשו הקב"ה בעצמו, שנאמר: 'וַיֹּאמֶר יְהוָה, עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם', מיד אמר רב יהודה אמר רב: שלא ברכו בתורה תחילה. וכמוכח מלשונו של רב יהודה אמר רב, ודאי שבא לתת טעם על מה שאמרו לעיל מיניה (עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי) – ובא והוסיף לומר שאכן למדו וגם עסקו אותו הדור שראה בחורבן בית ראשון בתורה, אלא שלא ברכו בתורה תחילה! אלמא, עוונם היה בדקות גדולה שבא לביטוי במה שלא ברכו ברכות התורה לפני הלימוד.

ואכן, הבנה זאת מתבארת בגדולי מפרשי הש"ס. רש"י (בבבא מציעא) פירש: וכיון דלא מברכי, גליא דעתייהו שאינה מתנה חשובה להם! עכ"ל. הרי שהם למדו וגם עסקו בתורה, אלא שלא היתה חשובה בעיניהם, ולכן לא בירכו עליה.

והר"ן (בנדרים) הוסיף: מצאתי במגילת סתרים של ה"ר יונה ז"ל דקרא הכי דייק – דעל שלא ברכו בתורה תחילה 'אבדה הארץ'. דאם איתא 'על עזבם את תורתי' כפשטא, משמע שעזבו את התורה ולא היו עוסקין בה, כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פרשוהו? והלא דבר גלוי היה וקל לפרש. אלא, ודאי עוסקין היו בתורה תמיד. ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהים, 'על מה אבדה הארץ'? עד שפרשו הקב"ה בעצמו, שהוא יודע מעמקי הלב שלא היו מברכין בתורה תחלה. כלומר, שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ שיהא ראוי לברך עליה, שלא היו עוסקים בה לשמה! ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה. והיינו 'לא הלכו בה' (א"ה – שבסוף הפסוק) – כלומר, בכונתה ולשמה! אלו דברי הרב החסיד ז"ל והם נאים ראויין למי שאמרם. עכ"ל הר"ן בשם רבינו יונה.

ופה פתח לנו רבינו יונה ז"ל פתח גדול להבנת עומק כונת מאמרי הזוהר והמקובלים (ובראשם רבינו מהרח"ו בהקדמה זו) על בוריים. וכמו שנוכיח בסמוך, כל העולם כולו (בין תיקון העולם, ובין חורבנו – ח"ו) סובב על קוטב זה שרמזו רבינו יונה בביאר דברי הגמרא הנ"ל – שמפני שלא למדו תורה לשמה חרב הבית הראשון וכן השני (כמו שמוכח בזוהר חדש), וממילא משמע שכאשר נחזור לעסוק בתורה לשמה יבנה שוב – בב"א!

ואיך נוכל להשמיט מענף זה דברי הב"ח הידועים (באורח חיים – סימן מז)! הרי ודאי שכל דבריו שם במילים מופשטות המה הקדמה חיונית מאוד לכל מה שעתיד מהרח"ו לבאר על פי סודן של דברים בהמשך הקדמתו, וכן אנו בביאורינו את דברי מהרח"ו כיד השם הטוב עלינו. לכן ראינו לנכון להעתיק את כל דברי הב"ח על הטור. רק אבקש מן הקורא הנעים שלא יבהל מאריכות העתקת דבריו, אלא אדרבא יעמוד הקורא על עמדו לעיין בהם לשמה. זה לשונו שם:

רבינו (הטור) מביא ראיה מרב יהודה אמר רב שהקב"ה מקפיד על לומדי תורה אפילו עוסקין בה טובא אם אינן זהירין לברך בתורה תחלה. ואיכא לתמוה טובא – למה יצא כזאת מלפניו להענישם בעונש גדול ורם כזה על שלא ברכו בתורה תחלה, שהוא לכאורה עבירה קלה? ונראה דכונתו יתברך מעולם היתה שנהיה עוסקים בתורה כדי שתתעצם נשמתינו בעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה, ולכן נתן הקדוש ברוך הוא תורת אמת לישראל במתנה שלא תשתכח מאתנו כדי שתתדבק נשמתינו וגופינו ברמ"ח איברים ושס"ה גידין ברמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה שבתורה. ואם היו עוסקים בתורה על הכוונה הזאת היו המה מרכבה והיכל לשכינתו יתברך שהיתה השכינה ממש בקרבם כי היכל השם המה, ובקרבם ממש היתה השכינה קובעת דירתה, והארץ כולה היתה מאירה מכבודו. ובזה יהיה קישור לפמליא של מעלה עם פמליא של מטה והיה המשכן אחד.

אבל, עתה שעברו חוק זה שלא עסקו בתורה כי אם לצורך הדברים הגשמיים להנאתם לידע הדינים לצורך משא ומתן, וגם להתגאות להראות חכמתם – ולא נתכוונו להתעצם ולהתדבק בקדושת ורוחניות התורה ולהמשיך השכינה למטה בארץ כדי שתעלה נשמתם למדרגה גדולה אחרי מיתתם, הנה בזה עשו פירוד שנסתלקה השכינה מן הארץ ועלתה לה למעלה והארץ נשארה בגשמיותה בלי קדושה, וזה היה גורם חורבנה ואבידתה! והוא אמרו: 'מי האיש החכם וגו'. 'על מה אבדה הארץ וגו'. 'ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם וגו'. ואמר: תורתי תורת אמת אשר נתתי במתנה שלא יהיו למדין ושוכחין, וגם פירשתי להם טעם כל הדברים ופירושיהם – וזהו אשר 'נתתי לפניהם'  כשלחן ערוך וכו', וכמו שכתבו רבותינו ז"ל (עירובין נד:, מכילתא ריש משפטים) על פסוק 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם'. וכוונתי שיתקשרו בעצם קדושת תורתי תורת אמת והשכינה תהא שורה בקרבם.

והמה עזבו את תורתי 'ולא הלכו בה'. פירוש – תחלת ההליכה ברוחניות התורה ממדרגה למדרגה כדי שתתדבק הנשמה בעצמות קדושת התורה. 'לא הלכו בה' – דהיינו לא הלכו בה לשמה! בשעה שבאו לפתוח בעסק התורה ולברך לפניו יתברך ולהודות לו על נתינת התורה לעמו ישראל כדי שיהיו דבקים בקדושתה ובשכינתו יתברך והוא המכוון בברכת 'אשר בחר בנו' – על אשר קרבנו לפני הר סיני ונתן לנו תורתו הקדושה, כלי חמדתו שהיה משתעשע בה בכל יום כדי שתתדבק נשמתינו בעצמות קדושת התורה ורוחניותה, ולהוריד השכינה בקרבנו, לא הלכו בה לעסוק בדברי תורה לשמה!

כי בזה נענשו שנסתלקה השכינה מן התחתונים, ואז 'אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר'. כלומר, נחרבה ונשארה חומרית מבלי עובר שם קדושת השכינה, כי נסתלקה השכינה לגמרי מן הארץ ועלתה לה למעלה. וכך היא גירסת רב אלפס (ברכות ה ב): 'ולומדי תורתך לשמה',  וכזה ראוי להגיה בסדורים – עכ"ל הב"ח.

אם כן, אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת בדברי רבינו יונה בקיצור ובדברי הב"ח באריכות גדולה שעון ביטול תורה שהוזכר בש"ס בהקשר לחורבן בית ראשון היינו שלמדו וגם עסקו בתורה טובא – אלא שלימודם היה לא לשמה. ואע"ג שחכמי התלמוד אמרו כן בפירוש על סיבת חורבן בית ראשון, כבר נתבאר בזוהר חדש שהוא הדין לגבי חורבן בית שני שלא עסקו בתורה לשמה אלא (כדברי הב"ח) לצורך הדברים הגשמיים להנאתם, לידע הדינים לצורך משא ומתן, וגם להתגאות להראות חכמתם – ולא נתכוונו להתעצם ולהתדבק בקדושת ורוחניות התורה ולהמשיך השכינה למטה בארץ! ואין הכי נמי, גם אז אבדה הארץ שנית בחורבן בית שני.

ואכן, זכינו ב"ה בענף זה לישב ולהשוות דעת הזוהר והמקובלים דלָא אִיתְגָּלוּ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא עַל בִּיטוּל תּוֹרָה בחורבן בית שני עם מה שנתבאר בכמה מקומות בבבלי וכן בירושלמי שסיבת חורבן בית ראשון היה משום עון ביטול תורה באיכות ולא בכמות – בבחינת לימוד שלא לשמה. וַאָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר שסתמו בשני התלמודים – חכמי הזוהר גילו לנו שגם בית שני חרב בעון לימוד תורה שלא לשמה. אמנם, כמו שיתבאר בענף הבא, עדין נותר לנו לישב דברי הזוהר עם מה שנתבאר במסכת יומא (ט:) דחורבן בית שני היה משום שנאת חנם שהיה ביניהם.

–      ענף ו:

עַתָּה תִרְאֶה שני ישובים עמוקים ונפלאים בס"ד על מה שלכאורה קשה על הזוהר חדש דאמר דלָא אִיתְגָּלוּ יִשְׂרָאֵל בחורבן בית שני אֶלָּא עַל בִּיטוּל תּוֹרָה ממה שמבואר במסכת יומא (ט:) שבית שני חרב מפני שנאת חינם שהיתה ביניהם. תחילה נתרץ על פי פשטן של דברים, ומשם נעלה לישוב עמוק יותר על פי סודן של אותם דברים.

לענ"ד, באופן אחד יש לתרץ ישוב תלמודי פשטי וישר כעין מה שתירצנו לעיל מה שאמרו קצת לפני זה באותה גמרא ביומא דבית ראשון חרב משום עבודה זרה, גילוי עריות, ושפכות דמים עם מה שנתבאר במקומות אחרים בבבלי וירושלמי שמשום עון ביטול תורה אבדה הארץ.

ובכן, סתירה זו תירצנו לעיל בשני אופנים. חדא, כדתירץ רבי יצחק אייזיק חבר שעון ביטול תורה היה השורש והסיבה שהביאם לחטוא בשלושה עברות חמורות שחרצו גורלם המר בחורבן בית ראשון. וחדא, כתירצנו אנו בשם הירושלמי שאם רק היו עוסקים בתורה כדבעי היה הקב"ה מותר להם אפילו על אותם שלושה עברות חמורות. דהתם בירושלמי א"ר חייא בר בא – אותי עזבו אוותרה, שמא את תורתי שמרו. שאילו אותי עזבו ותורתי שמרו השְׂאור שבה היה מקרבן אצלי – עכ"ל.

והוא הדין הכא שנתרץ בס"ד הסתירה בדברי חז"ל בסיבת חורבן בית שני (ביטול תורה, דהיינו עסקם שלא לשמה לפי הזוהר לעומת שנאת חינם לפי מסכת יומא) כעין שתירצנו דבריהם לעיל בסיבת חורבן בית ראשון. חדא, כדתירץ רבי יצחק אייזיק חבר לעיל – דיש לומר ששורש השנאת חינם שהיתה ביניהם בסוף בית שני היה משום שעסקו בתורה שלא לשמה, ובזה רבתה המחלוקת ביניהם.

וחדא, כתירוץ שני שהצענו אנו לעיל ליישב דברי הבבלי עם הירושלמי – דהיינו שכמו שהיה מוותר להם הקב"ה על שלושה עבירות חמורות לפני חורבן ראשון, כן היה מוותר להם על השנאת חינם לפני חורבן בית שני אם רק היו עוסקים בתורה לשמה. וזה בתקוה שעל ידי עסקם בתורה לשמה היו חוזרים בהם משנאתם, דהרי התורה היא התבלין ליצר הרע שהיה מסכסך ביניהם. אבל כיון שראה שלא היו לוקחים את התורה תבלין כדבעי (משום שלימודם היה שלא לשמה) ידע הקב"ה שלא היו חוזרים בהם, ולכן הפיצם בגלות לפני שאבדו לגמרי על ידי סיכסוכם! אם כן, אלו ואלו דברי אלוהים חיים!

ובמה שזכינו ב"ה לישב דברי חז"ל בסיבת חורבן בית שני ממילא מתבאר שמה שהורגל המון העם לחשוב שכל גאולתינו תלויה אך ורק בתיקון עון שנאת חינם על ידי 'אהבת חינם' וכדומה אינה הבנה מדויקת כלל וכלל! וכמובן, אין כונתינו למעט ענין נורא זה של עון שנאת חינם – דאי הוה מילתא זוטרתי לא היה מתעורר בעל ה'חפץ חיים' זיע"א לכתוב את ספרו הקדוש כדי להשיב רבים מעון לשון הרע ורכילות, וממילא גם מהשנאת חינם המסתעף מעבירות אלו – רחמנא ליצלן.

עם כל זאת, כונתינו הפשוטה בשורות אלו להדגיש ולפרסם הא דנתבאר בזוהר חדש שהעתקנו לעיל (וכן בכמה וכמה מקומות בזוהר ותיקונים) ובכל ספרי המקובלים ובראשם רבינו מהרח"ו שכתב: הַכֹּל תָּלוּי בְּעֵסֶק הַחָכְמָה הַזֹּאת, וּמְנִיעָתֵנוּ מִלְּהִתְעַסֵּק בָּהּ הִיא גּוֹרֶמֶת אִחוּר וְעִכּוּב בִּנְיַן בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ!' ועוד כתב: 'וְכַאֲשֶׁר נָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה לַעֲסֹק מֵאַהֲבָה בַּחָכְמָה הַזֹּאת יִגָּאֲלוּ יִשְׂרָאֵל בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, אָמֵן!' הרי חכמי הזוהר בכמה וכמה מקומות הציבו לנו מטרה ברורה שאליה אנו אמורים לשאוף כדי לצאת מגלותינו זו – כמו דאמר ליה אליהו לרשב"י (ברע"מ פ. נשא – דף קכו): וּבְגִין דַּעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְמִטְעַם מֵאִילָנָא דְּחַיֵּי דְּאִיהוּ הַאי סֵפֶר הַזֹּהַר יִפְּקוּן בֵּיהּ מִן גָּלוּתָא בְּרַחֲמֵי (פירוש: וּמִשּׁוּם שֶׁעֲתִידִים יִשְׂרָאֵל לִטְעֹם מֵעֵץ הַחַיִּים שֶׁהוּא סֵפֶר הַזֹּהַר הַזֶה יֵצְאוּ בוֹ מֵהַגָּלוּת). ומכל מקום, מצוה גדולה להבין מה חלקו של עון שנאת חינם באריכות גלותינו, וכן מה מקומה של אהבה בינינו בקירוב ביאת משיח צדקנו – בב"א!

ונראה בס"ד לישב ולשלב שני היסודות גם יחד במה ששמעתי כמה וכמה פעמים מפי קדושת האדמו"ר מהאלמין שליט"א, דמרגלא בפומיה הא דאמר רבי שמעון בר יוחאי לתלמידיו הקדושים (החברייא קדישא) בכניסתם לאדרא רבא (כמובאר בזוהר פרשת נשא – דף קכח ע"א). הרי בזמן שאספם לגלות רזי הרזין הקדים ואמר להם: 'אֲנָן בַּחֲבִיבוּתָא תַּלְיָיא מִלְּתָא' – דִּכְתִּיב: 'וְאָהַבְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ', וּכְתִיב: 'מֵאַהֲבַת יְהוָה אֶתְכֶם', וּכְתִיב: 'אָהַבְתִּי אֶתְכֶם וְגוֹ'. כלומר, לפני שגילה להם כל אותן סודות נוראים באדרא רבא, רצה רשב"י להזכירם ש'אנו אוחזים במדת האהבה'. ואכן כמו שנבאר בסמוך, מדת האהבה היא דרך לימוד הרצויה וגם היחידה בקנין חכמת הקבלה מקדמת דנא.

דבר זה מוכח מלשון הרמ"ק (ב'אור יקר' – העתיקו בספר 'שערי זוהר' לבעל 'מתוק מדבש' בדף שמו): אין הסוד נמסר כדרך שנמסרים שאר דברי תורה, שנמסרים בפנים זעומות כדפירשו (חז"ל) 'זרוק מרה בתלמידים'. מפני שהתלמוד בבלי הוא בסוד גלות השכינה בבחינת מט"ט. אמנם, סודות התורה הם ברז סוד עתיק יומין – ולזה צריך באהבה ודאי. ולזה אין מוסרין רזי תורה אלא 'ברחימו, דנשיקין דא לדא', נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְהוָה אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ. והלומדים בהם דרך פנים זעומות גורמין דין למעלה. אלא צריך ממש ברחימו כעין של מעלה – עכ"ל רמ"ק.

ראו עד היכן מגיעים הדברים – הרי רמ"ק הדגיש שלימוד הקבלה 'צריך ממש ברחימו כעין של מעלה', עד ש'הלומדים בהם דרך פנים זעומות גורמין דין למעלה' – רחמנא ליצלן.

ומה שהזכיר רמ"ק ששאר דברי תורה דרכם להמסר בפנים זעומות, כונתו להא דאמר רבי לפני מותו לרבן גמליאל בנו כשמסר לו את הנשיאות (במסכת כתובות דף קג:) 'זרוק מרה בתלמידים'. וכן מצינו דאמר רב גידל אמר רב (במסכת שבת – דף ל:): כל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מֹר תכוינה, שנאמר: 'שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר' (שיר השירים ה יג) – אל תקרי 'מוֹר עֹבֵר' אלא 'מַר עֹבֵר' (מרירות מחמת אימה – רש"י), אל תקרי 'שׁוֹשַׁנִּים' אלא 'שֶשׁוֹנִּים' – עכ"ל הגמרא.

וידוע לכל באי בית המדרש, ובפרט לחובשי היכלי הישיבות הקדושות מהודו ועד כוש שאכן זוהי דרך הלימוד המצויה והרצויה בלימוד הפשט מגדול הרבנים ועד קטן התלמידים. ואכן, אף גדולי המקובלים נהגו כן בעסקם בש"ם ופוסקים. מי לנו גדול מרבינו האריז"ל שהעיד עליו תלמידו מהרח"ו (בשער המצוות – פרשת ואתחנן) בזה הלשון:

'גם בענין עסק ההלכה בעיון עם החברים, ראיתי למורי זלה"ה מתגבר כארי בכח בעת שהיה עוסק בהלכה (דהיינו בש"ס ופוסקים) עד שהיה נלאה, ומזיע זיעה גדולה. ושאלתי את פיו מדוע טורח כל כך, והשיב לי כי הנה העיון (הוא) כדי לשבר הקליפות שהם הקושיות שיש בהלכה ההיא שאין מניחין לאדם להבין אותם ולכן צריך האדם לטרוח ולהתיש כחו אז. כי לכן נקראת התורה 'תושיה' – דמתשת כחו של העוסק בה, ולכן ראוי לטרוח ולהתיש כחו בהיותו עוסק בהלכה. גם בענין הפלפול ועיון ההלכה היה מורי זלה"ה אומר כי תכלית העיון הוא לשבר הקליפות שהם הקושיות – כי הם גרמו לאותם הקושיות שהם בהלכה שלא יובנו תירוציהם כי אם בקושי ובדוחק גדול כנודע' – עכ"ל.

הרי במה שהאריז"ל חזר והדגיש שעיסקנו בש"ס ופוסקים הוא כדי להוציא את ההלכה מבין הקליפות, דבריו תואמים עם מה שאמר הרמ"ק לעיל ש'התלמוד בבלי הוא בסוד גלות השכינה בבחינת מט"ט' – דכונת שניהם לומר שכמו שאנו גלינו לבין האומות ולשליטת הקליפות שהוא סוד הגלות, כמו כן גלתה השכינה הקדושה (שהיא הכל"ה שלמעלה – אותיות הלכ"ה) בין הקליפות.

ובאמת סוד זה נרמז כבר בגמרא (שגם מהרח"ו הביא בהקדמתו לקמן ממסכת סנהדרין – דף כד.). דהתם איתא: 'בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם' (איכה ג ו) – אמר ר' ירמיה: זה תלמודה של בבל! ופירש רש"י: שאין נוחין זה עם זה, ותלמודם ספק בידם! עכ"ל. וזהו ממש סוד הגלות! דה'חושך' (שהזכירה הגמרא) וה'ספק' (שהזכיר רש"י) הם הם הקליפות שאנו והשכינה הקדושה הושבנו בתוכם בעוונותינו הרבים. וממילא – אם השכינה שהיא הכל"ה עתה בגלות בין הקליפות, גם ההלכ"ה גלתה ביניהם (כמו שהדגישו האריז"ל והרמ"ק). ומה שאין התלמידים נוחין זה את זה בהלכה הוא פועל יוצא ממצב ההלכ"ה שטבעה בין הקליפות באופן שצריך יגיעה רבה לבררה מן הקליפות שהם הספקות שסביבה, וללבנה מחושך הגלות שנפלה גם היא וגם אנחנו לתוכו בעונותינו הרבים.

ועוד מצינו רמז על גלות ה-הלכ"ה בין ה'חושך' וה'ספק' שהם הקליפות במסכת שבת (דף קלח:-קלט.). דהתם תניא – רבי שמעון בן יוחאי אומר: חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, שנאמר: 'כי לא תשכח מפי זרעו' (דברים לא כא). אלא מה אני מקיים 'ישוטטו לבקש את דבר יהוה ולא ימצאו את דבר יהוה' (עמוס ח יב)? שלא ימצאו הלכ"ה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד! ופירש רש"י: הלכ"ה ברורה – בטעמים, שלא יהא בה מחלוקת! עכ"ל.

ובאמת, עצם מציאות המחלוקת בהלכ"ה הוא גם כן פועל יוצא מגלות ההלכ"ה בין הקליפות. תדע, ענין גלות ההלכ"ה כבר התחיל באמצע תקופת בית שני בעיצומה של גלות יון דאז נפלה המחלוקת הראשונה בהלכ"ה לגבי סמיכה על קרבנות ביום טוב בין יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר ויוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן – כמבואר ברש"י על המשנה במסכת חגיגה (דף טז.) וז"ל: וזו היא מחלוקת ראשונה שהיתה בחכמי ישראל – עכ"ל. הרי לנו שמאז משה רבינו עד גלות יון לא נפלה מחלוקת אחת בהלכ"ה. ואף על פי שהטעם הפשוט למציאות המחלוקות בהלכ"ה הוא משום שבמשך השנים נתמעטו הדעות עד שלא דקדקו התלמידים בשמועת רבותם כמו שדקדקו התלמידים הראשונים, עם כל זאת הסיבה הפנימית לכל האמור הוא תוקף הגלויות שקפצו עלינו בעונותינו הרבים ועמם התגברות הקליפה!

הרי ידוע שהאריז"ל גילה לנו (בשער המצוות – פרשת ואתחנן) שכל ענין השכחה הוא משום סוד הקליפה, ובפרט כשבעונותינו הרבים הושלכנו מגלות לגלות ועם זה תקפה עלינו הקליפה הרעה יותר ויותר – עד שבחורבן בית שני ירדה כבר ההלכ"ה כמעט עד לטמיון בסוד הגלות, מה שנתבטא ב'חושך' והספקות הרבים שנפלו בתלמוד בבלי. אכן, ידוע שגוף גדול של הלכות לא הגיע להכרעה בתלמוד בבלי כאשר אין-ספור סוגיות הסתיימו ב'תיקו' או בעיות דלא אפשיטן. הדא הוא דכתיב: 'בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם' – אמר ר' ירמיה: זה תלמודה של בבל! ועל זה ניבא רבי שמעון בר יוחאי (במסכת שבת): שלא ימצאו הלכ"ה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד! ופירש רש"י: הלכ"ה ברורה – בטעמים, שלא יהא בה מחלוקת!

אם כן, הרי נתבאר לנו בראיות ברורות שטבע לימוד ה-הלכ"ה (דהיינו ש"ס ופוסקים) הוא בהכרח במצב של חושך ומחלוקת – דלא תתברר ה-הלכ"ה אלא על ידי יגיעה רבה לשבור הקליפות שסוככים על אמיתה של הלכ"ה ברורה בסוד גלותה בתוכם. אם כן, אין פלא שחכמי בבל (שאנו ממשיכי דרכם כידוע, דתלמוד בבלי הוא תלמודא דידן) לא היו נוחין זה עם זה, וממילא  היה תלמודם ספק בידם – כמו שפירש רש"י בסנהדרין. לא שהיו שונאים זה את זה חלילה – אלא שזהו ממש דרך הלימוד הרצוי והנכון בש"ס ופוסקים (כמו שנהג והנהיג כן האריז"ל עצמו). והיינו מה שכתב הרמ"ק שפשטי התורה נמסרים בפנים זעומות – כמו שאמרו חז"ל (בכתובות): 'זרוק מרה בתלמידים', וכן אמרו (בשבת): כל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מֹר תכוינה, שנאמר: 'שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר' – אל תקרי 'מוֹר עֹבֵר' אלא 'מַר עֹבֵר', אל תקרי 'שׁוֹשַׁנִּים' אלא 'שֶשׁוֹנִּים' – ופירש רש"י: 'מַר עֹבֵר' – מרירות מחמת אימה!

וכן מצינו כדומה במסכת קידושין (ל:) על הפסוק 'אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ מֵהֶם, לֹא יֵבֹשׁוּ כִּי יְדַבְּרוּ אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר (תהילים קכז ה), דאמרו התם: מאי 'אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר'? אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה! ופירש רש"י: נעשו אויבים – מתוך שמקשים זה לזה, ואין זה מקבל דברי זה! עכ"ל. הרי זהו דרך הלימוד הרצוי כדי להוציא הלכ"ה ברורה מתוך הקליפות שנפלה לתוכם בסוד הגלות.

וידעתי אחי, ידעתי שתקשה לנו מהמשך אותה גמרא בקידושין. דמיד אחרי זה למדה הגמרא מפסוק 'עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת יְהוָה' (דהיינו מלחמתה של תורה) שאינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר: 'אֶת וָהֵב בְּסוּפָה' (במדבר כא יד) – אל תקרי 'בְּסוּפָה' אלא בְּ'סוֹפָה' – עכ"ל. עם כל זאת, לענ"ד לא קשיא סיפא (דגמרא) ארישא (כלומר, על מה שדייקנו לעיל מהרישא) – דמסתבר מאוד שהבטחה זו אמרו חז"ל רק בסוף אותם מלחמות של תורה כאשר זכו שני האויבים לברר וללבן את ההלכ"ה בְּ'סוֹפָה' של אותה המלחמה שבעבורם נעשו הלומדים מתחילה אויבים זה את זה, וממילא אין יותר מקום לאיבתם מאחר שסוף סוף זכו לטעום ממתק פרי ההלכ"ה. דרק אז מטבעם של דברים אינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, כמו שנאמר: 'אֶת וָהֵב בְּסוּפָה' – אל תקרי 'בְּסוּפָה' אלא בְּ'סוֹפָה'.

אבל מה נענה אנו יתמי דיתמי בדור אחרון זה. הרי, כל אחד ואחד ממנו יודע בתוך תוכו עד כמה רחוקים אנחנו מללבן אפילו הלכ"ה אחת או סוגיה אחת על בוריה! וגם כל אחד ואחד ממנו יודע בלבו עד כמה רחוקים אנו מטהרת הלב בכניסתינו למלחמתה של תורה. הרי כל סטיה קלה בתחלת המלחמה מרצון טהור ולב שלם ללחום עם אויבנו אך ורק למטרה אחת – והיא לשים ידינו ועינינו על אמיתה של תורה ולהוציא את פרי ההלכ"ה לאור עולם מה'חושך' וה'ספק' שהם הקליפות שנפלה ההלכ"ה לתוכם – במשך הזמן סטיה קלה זו תגרר ותדרדר ממה שהיה נראה כמלחמתה של תורה למלחמה אישית בין שני יהירים הרוצים לנצח זה את זה בהראותם חכמתם ומתק לשונם המשונן והמפולפל. האם גם על מלחמה כזאת בין שני אויבים כאלו הבטיחו רבותינו ז"ל בסיפא שאינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה – אתמהה!

היפלא אם-כן איך נפלה אש שנאת חינם גם בקרב אלו העוסקים בתורה יומם ולילה?! ומי יאמר שכיום אכשור דרי ואין תופעת ה'תחרות' מצויה גם בינינו? כמה מאתנו באמת ששים ושמחים על הצלחת הזולת? כמה מאתנו שמחים לראות את ידידנו מגיעים להבנה אמיתית בסוגיה לפנינו? כמה מאתנו רצים בלב שלם לברך את ידידנו שזכה להוציא ספר חדש לאור? אכן, אין ברירה אלא להכנס למלחמתה של תורה בש"ס ופוסקים בפנים זעומות (כמו שכתב הרמ"ק), ואין דרך אחרת לשבר את הקליפה המרה שנפלה ההלכ"ה לתוכה (כמו שכתב האריז"ל) – אבל מה יהיה בְּ'סוֹפָה' של אותה מלחמה אם כל כנסתם מתחילה לא היתה לשמה?!

ובלאו הכי, כבר הודענו על האמת למעלה שמעט מזעיר מאתנו בעצם מגיעים ל'סוֹפָה' של הלכ"ה – וממילא נשארים אויבים זה לזה כמתחילה. הרי עם כל הכבוד לרוח הפילפול והעיון המנשבת בדורות אלו בין כותלי בית המדרש, ראינו בעינינו שרוב בני החבורה לא מגיעים לְ'סוֹפָה' של הלכה, אלא נגררים אחר הספקי הישיבות או הכוללים שחייבים להשיג כדי להמשיך באותה ישיבה או כדי לא להפסיד מלגתם מהכולל. אם כן, מה יהיה ב'סוֹפָם' – אתמהה? מתי יזכו גם הם לחזור למדת האחוה והאהבה אם כל חיי לימודם סובב על מלחמתה של תורה בלי להגיע לְ'סוֹפָה'?!

היפלא אם-כן שהמרירות גוברת גם ביננו אם כולנו מתחרים זה עם זה בעיון ופלפול בש"ס ופוסקים מבוקר עד ערב?! ואכן, לא פחות מרבינו האריז"ל עצמו הזהיר אותנו על דבר זה (בשער המצוות – פרשת ואתחנן) באמרו כי תכלית העיון הוא לשבר הקליפות שהם הקושיות, כי הם גרמו לאותם הקושיות שהם בהלכ"ה שלא יובנו תירוציהם כי אם בקושי ובדוחק גדול כנודע – עכ"ל. והרי כבר העתקנו לשונו לעיל שלכן צריכים כל היגיעה והמרירות שפתיים שממילא באה עם יגיעה כל כך רבה ומתישה עד שמגיעים (אם בכלל מגיעים!) לפרי ההלכ"ה הטמון מתחת לקליפה המרה הסוככת עליה.

אלא דא עקא – דלא כולם מגיעים לפרי שמתחת לקליפה המרה, ובפרט בדורות אלו שברוך השם רבו הלומדים (וכן ירבו כהנה וכהנה) בישיבות ובכוללים ואין כולם (ולא רובם!) מחודדים דיים לטעום מאותו פרי לצערינו, וממילא בסוף יום הלימודים נשארים בני החבורה רעבים לתורת השם – בלוקחם עמם בסוף היום רק אותו טעם המר של הקליפה שלא הצריכו לשבור, בנוסף לרוח התחרות מיום לימודם שבעבורה נעשו וגם נשארו אויבים זה עם זה!

וידוע שלכן הזהיר רבינו האר"י בזה הלשון: שמי שמכיר בעצמו שהוא קשה העיון וטורח בו זמן הרבה עד שיעיין ההלכה – לא טוב הוא עושה, ודומה למי שמשבר כל היום אגוזים ואינו אוכל מה שבתוכם! ויותר טוב שיעסוק בתורה עצמה (א"ה – ר"ל במקרא, ובמשנה, וכמובן גם בגמרא – אבל בבקיאות), בדינין, ובמדרשים, ובסודות – עכ"ל.

אבל כידוע, גדול מאוד הנסיון (בין ללומד עצמו, ובין לאביו, ובין לרבו ומחנכיו) להודות על האמת שרוב חובשי הישיבות והכוללים לא מגיעים לפרי ההלכ"ה – וממילא נשארים מרירים כלפי התורה ולומדיה משום שלא מגיעים למדת האהבה ב'סוֹפָה'! ולצערינו ולצער השכינה הקדושה, כנראה מן החוש מרירות זו כלפי התורה שלא מספקת את לומדיה ממתיקותה האמיתית, בנוסף להתחרות שנשארת בין רוב הלומדים גם ב'סוֹפָה' של מלחתה של תורה (משני הטעמים שביארנו) – סוף סוף הרבה פעמים תופעה זו מוכיחה להיות שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה – ומדבר לדבר באים בני החבורה ללשון הרע ושנאה של ממש ח"ו!

אבל כאמור, כל זה נאמר אך ורק על דרך הלימוד בהש"ס ופוסקים מטעם כעיקר שכתב הרמ"ק שהתלמוד בבלי הוא בסוד גלות השכינה בבחינת מט"ט, וכמו שביאר רבינו האר"י שהעיון הוא כדי לשבר הקליפות שהם הקושיות שיש בהלכה ההיא שאין מניחין לאדם להבין אותה. לכן, חלילה אין אנחנו באים לערער על גישה זו ללימוד הש"ס ועיון ההלכה – דודאי אין דרך אחרת לטעום מפרי ההלכ"ה. אלא, כונתנו בענף זה לעורר על מציאות התחרות והמרירות הבלתי ממותקת שנובעת כמעין נובע בין הלומדים היקרים כאשר אין לימודם בש"ס ופוסקים ממוזג במדת האהבה שבאה באופן טבעי מתוך לימוד הקבלה כדרכה בקודש פנימה – דודאי כל כונתינו דאַל יֶחְסַר הַמָּזֶג!

הרי דרך לימוד הקבלה הוא בענין אחר לגמרי – כמו שאמר רשב"י לתלמידיו בכנסתם לאדרא רבה: 'אנן בחביבותא תלייא' (דהיינו מדת האהבה), וכמו שכתב הרמ"ק שאין הסוד נמסר כדרך שנמסרים שאר דברי תורה. אמנם, סודות התורה הם ברז סוד עתיק יומין – ולזה צריך באהבה ודאי. ולזה אין מוסרין רזי תורה אלא 'ברחימו, דנשיקין דא לדא', נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְהוָה אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ. והלומדים בהם דרך פנים זעומות גורמין דין למעלה. אלא צריך ממש ברחימו כעין של מעלה – עכ"ל.

והטעם לזה הוא משום שסודות התורה לעולם לא ירדו לגלות ולא נפלו לבין הקליפות כדי שנצטרך לשברם ולטעום מרירותם בעוסקנו בם עד שנזכה לטעום מפרי עץ החיים – דכביכול פרי עץ החיים כבר מקולף ומוכן לאכילה. ממילא, אין שום צורך ללומדיה חיים זכו להעשות אויבים זה לזה כדי ללבן דברי הזוהר והאר"י החי. אדרבא, כמו שהזהיר הרמ"ק – הלומדים בהם דרך פנים זעומות גורמין דין למעלה! אלא צריך ממש ברחימו כעין של מעלה – עכ"ל.

ואין זה משום שאין צורך לעיין ולפלפל בדברי המקובלים כדי לרדת לסוף דעתם. אדרבא, ידוע לכל מי שאפילו רק דפדף בספרי המקובלים כמה פלפול ו'למדות' ישר נמצא בספריהם. ואכן, אתפלא אם מאז רבינו הרש"ש (ראש ישיבת 'בית אל' בירושלים לפני יותר ממאתים שנה) הלך עלי אדמות אדם עם כח הפלפול ומוח עיוני גדול ממנו – כמוכח לכל מי שזכה לשבת בשיעוריו של גדול מקובלי הדור, רבי מרדכי עטיא שליט"א בישיבת 'החיים והשלום'. הרי שמה במחיצתו שמענו באוזנינו וראינו בעינינו כמה וכמה פעמים איך שהגאון הנ"ל מנתח שורה אחת (ולפעמים רק חצי שורה) מסידור הרש"ש ובכך מתרץ דברי האריז"ל שנראים סותרים אלו את אלו מכמה מקומות. ולא פעם אחת מוכח מהרש"ש שרבינו מהרח"ו בכונה כתב דבריו שלא כפשוטן מטעמים ידועים ל'חיים' – דעל כל אלה התבטא הגאון הנ"ל שהמה בכלל 'לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים'.

סופו של דבר, אין חכמה יותר מפולפלת מחכמת הקבלה! אלא, שמעלתה כל כך גבוהה שגם בעוסקנו בה בדרך הפלפול והעיון הישר עם ה'חברים' בכל זאת אין צורך ללומדיה חיים זכו להעשות אויבים זה את זה ולשבת במרה לפני הרב כדי ללבן הסוגיה – וזה מטעם שהזכרנו למעלה שלעולם לא נפלו סודות התורה לתוך הקליפות כמו שנפלה ההלכ"ה.

ולכן מפני שזהו הדרך ללימוד סודות התורה ואין אחרת, ב"ה זכינו לראות במו עינינו איך היושבים לפני הגאון הנ"ל בישיבת 'החיים והשלום' יושבים כשֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד באהבה ורעות ושמחה שלא הרגשנו כמוה בשום בית מדרש אחר. ספרדים עם אשכנזים, זקנים בעלי שיבה עם אברכים מוכשרים מכל החוגים – ליטאים, חסידים וספרדים. כל אחד קם מפני חבירו – וגם אם האחר אינו גדול ממנו. כל אחד מוזג שתיה לחבירו ודואג שלכל אחד ואחד יהיו לפניו הספרים המתאימים לעיין בהם בזמן השיעור המפולפל הקופץ ממקום למקום כל כמה דקות. וכמובן, גם לא קל לכל אחד מבאי שער עירו של הגאון הנ"ל למצוא מיד מקום לשבת בחדר השיעורים הצפוף יותר מישיבת 'מיר' – אלא צריכים כולם להצטופף עוד יותר כדי להכיל כל דכפין וכל דצריך.

ואם מעת לעת שואל אחד מבני החבורה שאלה שלא לא היתה צריכה להשאל, לעולם לא ראינו את הגאון הנ"ל יורה מרה בשואל הטועה אלא משיב לו במענה רך ובענוה מופלגת ואומר: 'מה שאלתה, הרב שלי?' או 'הרב שלי לא הבין טוב. מי יכול להסביר לרב שלנו איפה הוא טעה?' – וכהנה וכהנה ראינו ושמענו מאות פעמים, בלי גוזמא כלל וכלל.

ואם כך היא דרכה של תורת הקבלה ולומדיה חיים זכו, בודאי שהיא היא התרופה שדורנו דור דעה (דלא ראינו מספר כה רב של לומדי תורה שהוגים בה מבוקר עד ערב מאז דור המדבר) חייב לאכול ולשתות כדי לכבות את אש התחרות היוצאת מאליה מדרך לימוד הש"ס ופוסקים בעיון (דסוף סוף אין גישה אחרת לעיון ההלכ"ה).

וכמובן, כמו כל תרופה גם לימוד זה חייב להיות במינון הנכון כדי שיועיל – לא פחות מדי ולא יותר מדי! באופן שאם כל לוחמי מלחמתה של תורה יעסקו מקצת היום גם בתורת הקבלה בדרכה שהיא דרך אהבה (כלשון רמ"ק – ברחימו, דנשיקין דא לדא. נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְהוָה אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ בלא פנים זעומות אלא ברחימו כעין של מעלה), אין ספק שתיכבה באופן ניכר אש התורה המשתוללת בין לומדיה. ואדרבא, בזכות המינון הנכון תשאר אש התורה הטבעית הנובעת מאליה תמיד מהעיון בש"ס ופוסקים כאש המערכה שלא פסקה ממזבח הנחושת גם בשעת המסעות – כמו שכתב רש"י ז"ל בחומש על הפסוק 'וְדִשְּׁנוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וּפָרְשׂוּ עָלָיו בֶּגֶד אַרְגָּמָן' (במדבר ד יג): ואש שירדה מן השמים רבוצה תחת הבגד כארי (יומא כא:) בשעת המסעות ואינה שורפתו, שהיו כופין עליה פסכתר של נחשת (עירובין קד:).

ואכן ידוע ששורש כמעט כל המחלוקות בתוך בני ישראל מוצתות על ידי ניצוץ של אש התורה שפורץ מדי פעם מאיליו מכונות דלכאורה נראו טובות מתחילה, אלא שמטבע הדברים שמכִּי תֵצֵא אֵשׁ (הטבעית ממלחמתה של תורה) וּמָצְאָה קֹצִים (שהם לומדי התורה מרירים העוקצים זה את זה במרירותם מחסרון מדת האהבה), ממילא כתוצאה נֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה – ואין 'הַשָּׂדֶה' אלא השכינה הקדושה הנקראת 'שדה תפוחים', ואין אש האוכלת אותה אלא אש הסכסוך בין בניה.

אמנם, סכנה זו לענ"ד כבר רמזו עליה רבותינו ז"ל בבבא קמא (דף ס.): שדה למה לי? לאתויי לחכה נירו וסכסכה אבניו (קרי סכסכה בין בניו!). ודאי אם כן שמי שיכל למנוע אש זו על ידי תמצית יומית במינון מדויק של לימוד הקבלה ברחימו כעין של מעלה והתרשל לעשות זאת, עליו נאמר: שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה – ואין הַבְּעֵרָה אלא בית מקדשנו השרוף לעינינו כמעט אלפים שנה, שֶׁכָּל דּוֹר שֶׁלֹּא נִבְנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו כְּאִלּוּ נֶחֱרָב בְּיָמָיו – ודוק!

ועוד רמז גדול שאין תיקון לעון לשון הרע ושנאת חינם כלימוד סודות הקבלה בדרך אהבה וחביבותא לענ"ד מצינו במסכת ערכין (דף טו:). דהתם אָמַר רַבִּי חָמָא בָּר רַבִּי חֲנִינָא: מַה תַּקָּנָתָם שֶׁל מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע? אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים' (משלי טו ד) – וְאֵין עֵץ חַיִּים אֶלָּא תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר 'עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ' (משלי ג' יח), עכ"ל הגמרא. וכעין זה כתב החפץ חיים (ב'שמירת הלשון' – שער התורה א): מִי שֶׁמְּסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע קָנָה לוֹ הַמָּוֶת הַנִּצְחִי. לְהָכֵי יְעָצוֹ הַכָּתוּב דְּמִי שֶׁרוֹצֶה לְרַפְּאוֹת אֶת לְשׁוֹנוֹ יֹאכַל מֵעֵץ הַחַיִּים דְּהוּא הַתּוֹרָה, וְאָכַל וְחַי לְעוֹלָם – עכ"ל.

אמנם, מסתימת הגמרא הנ"ל היה נראה דאיירי בכל חלקי התורה דהוו עלי 'עֵץ חַיִּים' דמועילים ל'מַרְפֵּא לָשׁוֹן' הרע ושאנת חינם שחדרה גם בין הלומדים. אלא דא עקא – שדוקא דרך לימוד הש"ס ללא סודות הקבלה היא הגורמת להבעיר אש הסכסוך בין בניה בדור אחרון זה (כמו שהסברנו והטעמנו באורך לעיל). אם כן, למעשה אין לנו ללמוד מדברי חז"ל כפשוטן דאיירי בכל מקצועות התורה. ובלאו הכי קשה – דהרי רַבִּי חֲנִינָא אמר דאִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה. ומאי קמ"ל? הרי ממילא אם הוא תלמיד חכם הוא כבר עוסק בתורה – ובכל זאת לא הועיל תלמודו להצילו מעון לשון הרע!

אלא, לפי דרכינו דרך האמת ניחא טפי לומר שכונתם ז"ל לרמוז: מַה תַּקָּנָתָם שֶׁל מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע? אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא (שעוסק רק בש"ס ופוסקים בדחילו ובמרירו) יַעֲסֹק (גם) בְּתּוֹרָת (הקבלה הנלמדת ברחימו בלא פנים זעומות), שֶׁנֶּאֱמַר: 'מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים' – וְאֵין עֵץ חַיִּים אֶלָּא ספר הזוהר – כמו דאמר ליה אליהו לרשב"י (ברע"מ פ. נשא – דף קכו): וּבְגִין דַּעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְמִטְעַם מֵאִילָנָא דְּחַיֵּי דְּאִיהוּ הַאי סֵפֶר הַזֹּהַר יִפְּקוּן בֵּיהּ מִן גָּלוּתָא בְּרַחֲמֵי (פירוש: וּמִשּׁוּם שֶׁעֲתִידִים יִשְׂרָאֵל לִטְעֹם מֵעֵץ הַחַיִּים שֶׁהוּא סֵפֶר הַזֹּהַר הַזֶה יֵצְאוּ בוֹ מֵהַגָּלוּת בְּרַחֲמים).

הרי שבזכות לימוד עֵץ הַחַיִּים דהוא ספר הזוהר ושאר ספרי הקבלה המסתעפים ממנו נמצא מַרְפֵּא לְלָשׁוֹן הרע ושנאת חינם השורה בין לומדי התורה. דודאי שבעוסקנו בסודות התורה בדרך לימודם בְּרַחֲמֵי, ובחביבותא, בלא פנים זעומות אלא ברחימו כעין של מעלה שנזכה למידה גדושה של רַחֲמֵי ממעלה כנגד מדת האהבה שתשרה בנו למטה – ובדא יִפְּקוּן בֵּיהּ מִן גָּלוּתָא בְּרַחֲמֵי, בב"א!

–      ענף ז:

כל מה שכתבנו בענף הקודם לתרץ מה שלכאורה סותרים חכמי הזוהר באומרם שסיבת חורבן בית שני היה משום עון ביטול תורה (וכן מה שהתריעו והצריחו כל המקובלים ובראשם רבינו מהרח"ו בהקדמה זו באומרם שגאולתינו מגלות רביעית זו תהיה ראשית לכל בזכות העסק בחכמת הקבלה לשמה) – דזה לא כמה שנתבאר במסכת יומא (ט:) שסיבת חורבן בית שני היה משום שנאת חינם שהיתה ביניהם (וממילא משמע שדוקא תיקון עון לשון הרע ושנאת חינם הוא ראש לכל התיקונים) – כל האמור לעיל היה רק לפי התירוץ הראשון, שהוא על פי פשטן של דברים.

אמנם הבטחנו לעיל שעוד תירץ אחד יש גם יש לנו באמתחתינו – והוא לפי סודן של דברים, ובו נעסוק בענף זה כיד השם הטוב עלינו לברכה. יסוד הדברים שעליו יעמוד כל הבנין שבתירוץ זה תלוי בהבנה עמוקה וישרה בקשר ההדוק (אמנם נסתר) בין עון לשון הרע ושנאת חינם מצד אחד והעסק בחמכת הקבלה וההתנגדות אליה מצד שני. ואמת שהרבה ממה שנבאר כאן שאוב מדברי מהרח"ו לקמן בהקדמתו, ולכן נחזור עליהם במקומם הראוי אם נצטרך – דמצוה בחזרת. ואדרבא, שם יהיה המקום הראוי להרחיב הדיבור בנושא זה עוד ועוד יותר ממה שנאמר פה רק בראשי תיבות, עד שב"ה בהמשך ביאורנו עתידים המים לעלות על גדותם!

לך נא וראה איך שלכאורה תפס רבינו ה'חפץ חיים' את דברי הגמרא במסכת יומא כסיבה העיקרית לחורבן בית שני, וכן איך שכתב שהוא הטעם כעיקר לעיכוב גאלותינו. זה לשונו בהקדמתו לספרו הגדול להלכות לשון הרע ורכילות: אַךְ לְבַסוֹף יְמֵי בַּיִת שֵׁנִי גָּבְרָה שִׂנְאַת חִנָּם וְלָשׁוֹן הָרָע בֵּינֵינוּ בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, וּבַעֲבוּר זֶה נְחֱרַב הַבַּיִת וְגָלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ כִּדְאִיתָא בְּיוֹמָא (דף ט:) וּבִירוּשַׁלְמִי (פרק א' הלכה ה' דיומא).

וביאר הוא דבריו: הֲגַם שֶׁהַגְּמָרָא נָקטָה שִׂנְאַת חִנָּם, הַכַּוָּנָה הוּא עַל לָשׁוֹן הָרָע גַּם כֵּן שֶׁיּוֹצֵאת מִצַד הַשִּׂנְאָה – דְּאִי לָאו הָכִי לֹא הָיוּ נֶעֱנָשִׁים כָּל כָּךְ. וְהַיְנוּ דְּסִיֵּם שָׁם: 'לְלַמֶדְךָ, שֶׁקָּשָׁה שִׂנְאַת חִנָם כְּנֶגֶד עֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים', וְזֶה מָצִינוּ בַּעֲרָכִין (דף טו) גַּבֵּי לָשׁוֹן הָרָע. וְעוֹד מִגּוּפָא דִּשְׁמַעְתָּא דְּיוֹמָא מוּכָח כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ, מִדְּפָרִיךְ שָׁם וּבְמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וְכוּ' וְדוֹקְרִים אֶת חַבְרֵיהֶן וְכוּ' עַיֵּן שָׁם. עכ"ל על סיבת חורבן בית שני.

וקצת אחרי זה פנה ה'חפץ חיים' זיע"א לסיבת אורך הגלות ואמר: וְכַאֲשֶׁר נַחְפְּשָׂה דְּרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה אֵיזֶה עֲוֹנוֹת הֵם מֵהָעִקָרִים הַגּוֹרְמִים לַאֲרִיכַת גָּלוּתֵנוּ, נִמְצָאֵם הַרְבֵּה. אַךְ חֵטְא הַלָּשׁוֹן הוּא עַל כֻּלּוֹ מִפְּנֵי כַּמָה טְעָמִים. אֶחָד, כֵּיוָן שֶׁזֶּה הָיָה הָעִקָר לְסִבַּת גָּלוּתֵנוּ כְּמוֹ שֶׁהֵבֵאנוּ מִגְמָרָא יוֹמָא וּמִירוּשַׁלְמִי הַנַּ"ל. אִם כֵּן כָּל כַּמָה שֶׁלֹּא נִרְאֶה לְתַקֵן זֶה הַחֵטְא, אֵיךְ תּוּכַל לִהְיוֹת גְּאֻלָּה? כֵּיוָן שֶׁזֶּה הַחֵטְא פָּגַם כָּל כָּךְ שֶׁעַל יְדֵי זֶה גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ, עַל אַחַת כַּמָה וְכַמָה שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחֵנוּ לָבוֹא לְאַרְצֵנוּ – עכ"ל.

מפשטות דבריו שכתב כאן היה נראה שסברת ה'חפץ חיים' היא כעין מדה כנגד מדה. כביכול אמר הקב"ה: 'אתם חטאתם בעון לשון הרע ושנאת חינם ולכן החרבתי את בית מקדשי ושרפתי את היכלי והגלתי אתכם מארצכם כדי שתבוננו מה גרמה לכם מדה רעה זו שביניכם. אם כן, שובו ממדה זו של לשון הרע ושנאת חינם שביניכם – ומיד אשיבכם לארצכם בשמחה ובששון'. כן נראה לכאורה ממה שכתב: אִם כֵּן, כָּל כַּמָה שֶׁלֹּא נִרְאֶה לְתַקֵן זֶה הַחֵטְא אֵיךְ תּוּכַל לִהְיוֹת גְּאֻלָּה? כֵּיוָן שֶׁזֶּה הַחֵטְא פָּגַם כָּל כָּךְ שֶׁעַל יְדֵי זֶה גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ, עַל אַחַת כַּמָה וְכַמָה שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחֵנוּ לָבוֹא לְאַרְצֵנוּ! עכ"ל הטהור.

אלא, כשנדייק יותר בדברי ה'חפץ חיים' נמצא סימנים מובהקים שבאמת דעתו דעת זקנים הרבה יותר מורכבת ממה שהצענו לפניכם. חדא, דגם הוא הודה שיש טעמים אחרים לאריכות הגלות, דהרי כתב: וְכַאֲשֶׁר נַחְפְּשָׂה דְּרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה אֵיזֶה עֲוֹנוֹת הֵם מֵהָעִקָרִים הַגּוֹרְמִים לַאֲרִיכַת גָּלוּתֵנוּ, נִמְצָאֵם הַרְבֵּה. אַךְ חֵטְא הַלָּשׁוֹן הוּא עַל כֻּלּוֹ מִפְּנֵי כַּמָה טְעָמִים – עכ"ל.

ועוד, ממה שטרח ה'חפץ חיים' להעתיק את כל לשון הזוהר הקדוש בטעם חומר לשון הרע מוכח שגם הוא הבין שעון לשון הרע הוא רק טעם המתלווה לעוד טעם אחר שמעכב את גאולתינו. אם כן, אע"ג שכתב הוא לעיל ש'חֵטְא הַלָּשׁוֹן הוּא עַל כֻּלּוֹ מִפְּנֵי כַּמָה טְעָמִים' – מכל מקום ממה שכתב בהמשך לאחר העתק לשון הזוהר משמע שאולי גם הוא יודה שיש סיבה יותר עיקרית לעיכוב הגאולה. הרי הוא עצמו כתב: הֲלֹא נִרְאֶה בַּעֲלִיל מִזֹּהַר הַקָדוֹשׁ שֶׁכָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה וּתְפִלָּה שֶׁלָּנוּ הֵם עוֹמְדִים בַּאֲוִיר הַשָּׁמַיִם וְאֵינָם עוֹלִים לְמַעְלָה – וּמֵאיִן תָּבוֹא עֶזְרָתֵנוּ לְבִיאַת הַמָשִׁיח! עכ"ל.

וכמו שב"ה נראה בסמוך מלשון הזוהר הנ"ל, מוכח שם שעון לשון הרע מעכב את כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה וּתְפִלָּה שהם באמת התיקונים והבירורים הגדולים של הנשמות שנפלו עד רגלי א'דם דקליפה' (ראה ביארינו לעיל על פי דברי האריז"ל) מלעלות למעלה להכלל בקודש. והטעם – דכל זמן שפינו ולשוננו מגועל בלשון הרע כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה וּתְפִלָּה שֶׁלָּנוּ הֵם עוֹמְדִים בַּאֲוִיר הַשָּׁמַיִם וְאֵינָם עוֹלִים לְמַעְלָה – כלשון ה'חפץ חיים' עצמו.

ועוד טעם שלישי לדברינו – דמסתמא (ואולי צ"ל שודאי) ידע ה'חפץ חיים' מה שמבואר בזוהר והתיקונים ובכל ספרי המקובלים שהסיבה העיקרית לעיכוב הגאולה הוא משום התרשלות הלומדים מלעסוק בחכמת הקבלה – דידוע שהוא ז"ל היה בקי גדול בספר הזוהר כמוכח מכל ספריו המלאים בציטוטים מספר הזוהר והתיקונים בכל הנוגע להלכה והשקפה. וגם העידו עליו תלמידיו שהוא עצמו היה מזרז כל מי שישמע בקולו לקרוא כל שבת ושבת אותה פרשה מספר הזוהר. אם כן, לא יעלה על הדעת שיניח ה'חפץ חיים' מה שכולם יודעים – שכל גאולתינו תלויה בעסק בחכמת הקבלה לשמה.

אלא, על כורחנו אנו צריכים לומר שמה שכתב בהקדמתו לספר 'חפץ חיים' (וְכַאֲשֶׁר נַחְפְּשָׂה דְּרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה אֵיזֶה עֲוֹנוֹת הֵם מֵהָעִקָרִים הַגּוֹרְמִים לַאֲרִיכַת גָּלוּתֵנוּ, נִמְצָאֵם הַרְבֵּה – אַךְ חֵטְא הַלָּשׁוֹן הוּא עַל כֻּלּוֹ מִפְּנֵי כַּמָה טְעָמִים – עכ"ל)   הוא רק להמון העם – דודאי כל עוד המון העם שטופים בזוהמת הלשון קשה מאוד ללומדי התורה שעליהם מוטל לעסוק בתורת הסוד ולהתפלל עם כוונות האר"י לעלות את כל הבירורי נשמות שבתיקונם באמת תלויה כל גאולתינו! ודוק.

איך שיהיה, כתב ה'חפץ חיים' שנִרְאֶה פָּשׁוּט שֶׁהַטַעַם שֶׁהֶחְמִירָה הַתּוֹרָה כָּל כָּךְ בְּזֶה הֶעָוֹן, מִשּׁוּם שֶׁמְעוֹרֵר בָּזֶה הַרְבֵּה אֶת הַמְקַטְרֵג הַגָּדוֹל עַל כְּלַל יִשְׂרָאֵל, וְעַל יְדֵי זֶה הוֹרֵג כַּמָה אַנָשִׁים בְּכַמָה מְדִינוֹת. וְזֶה לְשׁוֹן הַזֹּהַר הַקָדוֹשׁ פָּרָשַׁת פְקוּדֵי (דף רסד ע"ב – רסה ע"א):

אִית רוּחָא חֲדָא, דְּקַיְּמָא עַל כָּל אִנּוּן מָארֵי דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא. דְּכַד מִתְעָרֵי בְּנֵי נָשָׁא בְּלִישָׁנָא בִּישָׁא, אוֹ הַהוּא בַּר נָשׁ דְּמִתְעָרֵי בְּלִישָׁנָא בִּישָׁא, כְּדֵין אִתְּעַר הַהוּא רוּחָא בִּישָׁא מְסָאֲבָא דִּלְעֵילָא דְּאִקְרֵי 'סַכְסוּכָא', וְאִיהוּ שָׁארֵי עַל הַהוּא אִתְעָרוּתָא דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא דְּשָׁארוּ בֵּה בְּנֵי נָשָׁא. וְאִיהוּ עָל לְעֵילָא וְגָרֵים בְּהַהוּא אִתְעָרוּ דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא מוֹתָא וְחַרְבָּא וּקְטָלָא בְּעָלְמָא. וַי לְאִנּוּן דְּמִתְעָרֵי לְהַאי סִטְרָא בִּישָׁא וְלָא נָטְרֵי פּוּמַיְהוּ וְלִשְׁנַיהוֹן וְלָא חָשְׁשׁוּ עַל דָּא וְלָא יַדְעֵי דְּהָא בְּאִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא תַּלְיָא אִתְעָרוּ דִּלְעֵילָא בֵּין לְטָב בֵּין לְבִישׁ!… וְכוּלְהוּ דֵּלָטוֹרִין לְאִתְעָרָא לְהַאי חִוְיָא רַבָּא לְמֶהֱוֵי דֵּלָטוֹרָא עַל עָלְמָא, וְכוּלְהוּ בְּגִין הַאי אִתְעָרוּ דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא, כַּד קַיְּמָא אִתְעָרוּתָא דִּילֵיה לְתַתָּא.

פירוש: יֵשׁ רוּחַ (רעה) אַחַת שֶׁעוֹמֶדֶת עַל כָּל אוֹתָם בַּעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע. שֶׁכְּשֶׁמִּתְעוֹרְרִים אֲנָשִׁים בְּלָשׁוֹן הָרָע, אוֹ שֶׁ(אפילו) אוֹתוֹ אָדָם (יחיד) שֶׁמִּתְעוֹרֵר בְּלָשׁוֹן הָרָע, אָז מִתְעוֹרֶרֶת הָרוּחַ הָרָעָה הַזּוֹ הַטְּמֵאָה שֶׁלְּמַעְלָה שֶׁנִּקְרֵאת סַכְסִיכָ"א. וְהִיא שׁוֹרָה עַל אוֹתָהּ הִתְעוֹרְרוּת שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע שֶׁהִתְחִילוּ בָהּ בְּנֵי אָדָם, וְהוּא נִכְנָס לְמַעְלָה וְגוֹרֵם בְּאוֹתָהּ הִתְעוֹרְרוּת שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע מָוֶת וְחֶרֶב וְהֶרֶג בָּעוֹלָם. אוֹי לְאוֹתָם שֶׁמְּעוֹרְרִים אֶת הַצַּד הָרָע הַזֶּה וְאֵין שׁוֹמְרִים פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם, וְלֹא חוֹשְׁשִׁים עַל כָּךְ, וְלֹא יוֹדְעִים שֶׁהֲרֵי בַּהִתְעוֹרְרוּת שֶׁלְּמַטָּה תְּלוּיָה הַהִתְעוֹרְרוּת שֶׁלְּמַעְלָה, בֵּין לְטוֹב בֵּין לְרַע! …וְכֻלָּם מַלְשִׁינִים לְעוֹרֵר אֶת הַנָּחָשׁ הַגָּדוֹל הַזֶּה לִהְיוֹת מַלְשִׁין עַל הָעוֹלָם – וְהַכֹּל מִשּׁוּם הַהִתְעוֹרְרוּת הַזּוֹ שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע, כְּשֶׁקַּיֶּמֶת הִתְעוֹרְרוּת שֶׁלּוֹ לְמַטָּה!

על פי דברי הזוהר הנ"ל כתב ה'חפץ חיים': וְעוֹד טַעַם אַחֵר לְגֹדֶל הַפְּגָם שֶׁבָּא עַל יְדֵי עָוֹן זֶה, כִּי עַל יְדֵי שֶׁאָדָם הוּא פּוֹגֵם אֶת לְשׁוֹנוֹ בְּדִבּוּרִים אֲסוּרִים הוּא מוֹנֵעַ אַחַר כָּךְ כָּל דִּבּוּרִים שֶׁל קֹדֶשׁ שְׁהוּא מְדַבֵּר מִלַּעֲלוֹת לְמַעְלָה. וְזֶה לְשׁוֹן הַזֹּהַר הקָדוֹשׁ פָּרָשַׁת פְקוּדֵי: וּבְהַאי רוּחָא בִּישָׁא תָּלְיָן כַּמָה גַּרְדִינִין אָחֲרָנִין, דְּאִנּוּן מְמֻנִּין לַאֲחָדָא מִלָּה בִּישָׁא אוֹ מִלָּה טִנּוּפָא דְּאַפִּיק בַּר נָשׁ מִפֻּמֵיה, וּלְבָתַר אַפִּיק מִלִּין קַדִּישִׁין. וַי לוֹן, וַי לְחַיֵּיהוֹן, וְכוּ' וַי לוֹן בְּהַאי עָלְמָא, וַי לוֹן בְּעָלְמָא דְּאָתֵי, בְּגִין דְּאִלֵּין רוּחִין מְסָאֳבִין נָטְלִין הַהוּא מִלָּה מְסָאֲבָא, וְכַד אַפִּיק בַּר נָשׁ לְבָתַר מִלִּין קָּדִּישָׁא, אַקְדִימִי אִלֵּין רוּחֵי מְסָאֲבָא מִלֵּי הַהוּא מְסָאֲבָא, וּמְסָאֲבִי לְהַהוּא מִלָּה קַדִּישָׁא, וְלָא זָכֵי לֵה בַּר נָשׁ, וְכִבְיָכוֹל תָּשְׁשָׁא חֵילָא קַדִּישָׁא. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.

פירוש: ומרוח הרע הזה תלויים כמה מעוררי דין אחרים שהם ממונים לאחוז בדבר רע או בדבר טינוף שהאדם מוציא מפיו. ואחר כך (כאשר) מוציא (אותו אדם) מפיו דברים קדושים – אוי להם, אוי לחייהם! אלו בני אדם גורמים לאלו מעוררי דין האחרים לשלוט ולפגום מקום הקדוש. אוי להם בעולם הזה, ואוי להם לעולם הבא! כי אלו רוחות הטומאה לוקחים דבר טומאה הזה שהוציא מפיו, וכשהאדם מוציא אחר כך מפיו דבר קדושה מקדימים אלו רוחות הטומאה ולוקחים דבר טומאה ההוא ומטמאים את דבר הקדושה ההוא. והאדם אינו זוכה בה ב(אותו) דבר הקדושה – וכביכול נחלש כח הקדושה! ע"כ.

על כל האמור סיים ה'חפץ חיים' ואמר: הֲלֹא נִרְאֶה בַּעֲלִיל מִזֹּהַר הַקָדוֹשׁ שֶׁכָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה וּתְפִלָּה שֶׁלָּנוּ הֵם עוֹמְדִים בַּאֲוִיר הַשָּׁמַיִם וְאֵינָם עוֹלִים לְמַעְלָה, וּמֵאיִן תָּבוֹא עֶזְרָתֵנוּ לְבִיאַת הַמָשִׁיח! עכ"ל הנוטה למה שכתבנו אנו לעיל. אלמא, מסתברא מאוד שגם ה'חפץ חיים' מודה שבאמת עיקר הגאולה תלוי בעסק התלמידי חכמים בסודות התורה ותפילות המקובלים בכונות האר"י – אלא ודאי שבספר 'חפץ חיים' כתב מה שכתב להמון העם.

וחלילה לא יטעו התלמידי חכמים לדייק ממה שהסקנו שמה שכתב בספר 'חפץ חיים' בחומר לשון הרע הוא רק להמון העם – דזה ודאי אינו! אלא אדרבא, ככל שהוא חכם בתורה דלא פסיק פומיה מגירסא, וככל שבינתו מביאתו לכלכל דבריו במשפטי התפילות שיוצאות מפיו בהבנת המילים – יותר ויותר הוא מזיק לעצמו ולעולם כולו אם חלילה פיו ולשונו נגועים בעון לשון הרע.

הרי רק עכשיו לימדנו רבינו ה'חפץ חיים' מה שאמר הזוהר הקדוש על תלמיד חכם ובעל תפילה כזה: וַי לוֹן, וַי לְחַיֵּיהוֹן! …וַי לוֹן בְּהַאי עָלְמָא, וַי לוֹן בְּעָלְמָא דְּאָתֵי! בְּגִין דְּאִלֵּין רוּחִין מְסָאֳבִין נָטְלִין הַהוּא מִלָּה מְסָאֲבָא, וְכַד אַפִּיק בַּר נָשׁ לְבָתַר מִלִּין קָּדִּישָׁא אַקְדִימִי אִלֵּין רוּחֵי מְסָאֲבָא מִלֵּי הַהוּא מְסָאֲבָא, וּמְסָאֲבִי לְהַהוּא מִלָּה קַדִּישָׁא, וְלָא זָכֵי לֵה בַּר נָשׁ, וְכִבְיָכוֹל תָּשְׁשָׁא חֵילָא קַדִּישָׁא! עכ"ל. הרי נמצא שבמקום לתת עֹז לֵאלֹהִים בעסק תורתו ותפילותיו אדרבא מתיש הוא כח שח מעלה!

והשתא דאתינן להכא, איך לא נזכיר עוד ראיה ברורה שחכמי הזוהר אכן הבינו וגם הזהירו שהעסק בחכמת הקבלה והזהירות מלשון הרע ושאנת חינם הם תרין רעין דלעולם לא מתפרשין מהדדי (בגדר 'סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה טוֹב') – הן לתיקון העולם, והן להמשך חורבנו אם אין אנו זריזים וזהירים בהם! פוק חזי איך שחכמי הזוהר נקטו לשונות כמעט זהים בהזהירם על התרשלות התלמידי חכמים מלימוד חכמת הקבלה וכן על חומר עון לשון הרע.

הא לך לשון התיקוני זוהר (תיקון ל) שהעתיקו מהרח"ו בפרק ב בחומר ההתרשלות מחכמת הקבלה: וְהַאי רוּחַ דְּאִסְתַּלַּק אִיהוּ רוּחַ דְמָּשִׁיחַ… וַי לוֹן מָאן דְּגָרְמִין דְּיֵזִיל לֵיהּ מִן עָלְמָא וְלָא יְתוּב לְעָלְמָא! דְּאִלֵּין אִינוּן דְּעָבְדִין לְאוֹרַיְיתָא יַבָּשָׁה, וְלָא בָעָאן לְאִשְׁתַּדְלָא בְחָכְמָה דְקַבָּלָה… וַי לוֹן דְּגָרְמִין עֲנִיּוּתָא וְחַרְבָּא וּבִיזָה וְהֶרֶג וְאַבְּדָן בְּעָלְמָא! עכ"ל. וכנגד זה אמר הזוהר (שהעתקנו לעיל) לשון דומה מאוד על חומר לשון הרע: וְאִיהוּ עָל לְעֵילָא וְגָרֵים בְּהַהוּא אִתְעָרוּ דְּלִישָׁנָא בִּישָׁא מוֹתָא וְחַרְבָּא וּקְטָלָא בְּעָלְמָא. וַי לְאִנּוּן דְּמִתְעָרֵי לְהַאי סִטְרָא בִּישָׁא וְלָא נָטְרֵי פּוּמַיְהוּ וְלִשְׁנַיהוֹן וְלָא חָשְׁשׁוּ עַל דָּא, וְלָא יַדְעֵי דְּהָא בְּאִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא תַּלְיָא אִתְעָרוּ דִּלְעֵילָא בֵּין לְטָב בֵּין לְבִישׁ. ועוד אמר: וַי לוֹן, וַי לְחַיֵּיהוֹן! …וַי לוֹן בְּהַאי עָלְמָא, וַי לוֹן בְּעָלְמָא דְּאָתֵי!

ובסיומו של ענף זה נעמוד על נקודה עמוקה עד מאוד בהקשר בין לשון הרע ושנאת חינם מצד אחד – ולהתנגדות לחכמת הקבלה מצד שני. הרי כמו שיוכיח מהרח"ו לקמן בהקדמתו, חטא אדם הראשון היה בעצם מה שמאס לעבוד את בוראו כבן לאב לפי תורת הקבלה – ובחר לעבוד עבודת עבד על פי פשטי התורה.

זה לשון רבינו מהרח"ו לקמן: הִנֵּה נִתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר הַזֶּה כִּי עֲוֹן אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע הוּא שֶׁלֹּא בָּחַר לְהִתְעַסֵּק בְּעֵץ הַחַיִּים שֶׁהִיא חָכְמַת הַקַּבָּלָה, וְזֶהוּ עַצְמוֹ עֲוֹן הָעֵרֶב רַב הָאוֹמְרִים לְמֹשֶׁה 'דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה' בְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע, 'וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת' בְּסִתְרֵי תּוֹרָה – כִּסְבָרַת הַטּוֹעִים קְצָת בְּנֵי תּוֹרָה אֲשֶׁר בִּזְמַנֵּנוּ זֶה הַמּוֹצִיאִים שֵׁם רַע עַל חָכְמַת הָאֱמֶת חַיֵּי עוֹלָם, וְאוֹמְרִים שֶׁכָּל מִי שֶׁמִּתְעַסֵּק בָּהּ יָמוּת בְּקַצְרוּת שָׁנִים חַס וְשָׁלוֹם. וְלָכֵן נִשְׁבְּרוּ הַלּוּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת מִסִּטְרָא דְּעֵץ הַחַיִּים וְנִתְּנוּ לָהֶם מִסִּטְרָא דְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע מִשְׁנָה שִׁפְחָה דְּמַטְרוֹנִיתָא, וְגָרַם אִבּוּדָא דְּחֻרְבַּן בַּיִת רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי, וְגָלוּת הָאַחֲרוֹן הַמַּר וְהָאָרֹךְ אֲשֶׁר אָנוּ בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים – עַד דִּיתוּבוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּתְיוּבְתָּא וּבִקְּשׁוּ אֶת הַשֵּׁם אֱלֹהֵיהֶם לְהַכִּירוֹ וּלְיָדְעוֹ בְּרָזֵי תּוֹרָה וְיֵדְעוּ אֶת מִי הֵם עוֹבְדִים וּמִי הוּא מַלְכָּם, וְכָדֵּין יִזְכּוּ לַעֲסֹק בְּחָכְמַת הָאֱמֶת כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "וַיּוֹרֵהוּ הַשֵּׁם עֵץ וַיִּמְתְּקוּ" עַל יְדֵי הַמָּשִׁיחַ.

ושמא תאמר מנ"ל למהרח"ו דברי נבואה אלו, הרי מבאר הוא עצמו בהמשך דבריו שדבר זה הוא בעצם מפרוש בזוהר הקדוש: כְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּפָרָשַׁת נָשׂא בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא (דַּף קכד:) וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: וּבְגִין דַּעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְמִטְעַם מֵאִילָנָא דְּחַיֵּי דְּאִיהוּ הַאי סֵפֶר הַזֹּהַר יִפְּקוּן בֵּיהּ מִן גָּלוּתָא וְכוּ'. וְאִילָנָא דְּטוֹב וְרַע דְּאִיהוּ אִסּוּר וְהֶתֵּר לֹא שַׁלִּיט עַל יִשְׂרָאֵל יַתִּיר וְכוּ' כִּי אָז יִהְיוּ כְּמַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן עוֹסְקִים בְּחָכְמַת הַתּוֹרָה דַּאֲצִילוּת וְלֹא בְּתוֹרַת מְטַטְרוֹ"ן מְלֻבֶּשֶׁת בְּמַלְבּוּשִׁים וְסִפּוּרִים גַּשְׁמִיִּים. עוֹד אָמְרוּ בְּסֵפֶר הַזֹּהַר (תִּקּוּן שִׁשִּׁי) וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: וְכַמָּה בְּנֵי נָשָׁא יִתְפַּרְנְסוּן לְתַתָּא מֵהַאי חִבּוּרָא דִּילָךְ בְּדָרָא בַּתְרָאָה בְּסוֹף יוֹמַיָּא – וּבְגִינֵיהּ וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ – עכ"ל.

אם כן, מכיון שזה גופא היה חטא אדם הראשון אז דבר הלמד מענינו הוא שפיתוי הנחש הקדמוני היה במה שדיבר לשון הרע על חכמת הקבלה עד שהשיאו לאדם ולאשתו לטעום מעץ הדעת טוב ורע דהוא פשטי התורה – כמו שמוכח בזוהר הנ"ל: וְאִילָנָא דְּטוֹב וְרַע דְּאִיהוּ אִסּוּר וְהֶתֵּר שהיא תוֹרַת מְטַטְרוֹ"ן מְלֻבֶּשֶׁת בְּמַלְבּוּשִׁים וְסִפּוּרִים גַּשְׁמִיִּים!

הרי לנו עוד קשר נפלא ועמוק מאוד בין לשון הרע וחכמת הקבלה. דמצינו למדים שהעסק בחכמת הקבלה הוא גופא התיקון של חטא אדם הראשון דבא לו משום לשון הרע שדיבר הנחש על סודות התורה. לא רק זאת, אלא דגם הוא התיקון לחטא העגל דגם בא על ידי לשון הרע שהוציאו הערב רב על סודות התורה, כמו שכתב מהרח"ו: וְזֶהוּ עַצְמוֹ עֲוֹן הָעֵרֶב רַב הָאוֹמְרִים לְמֹשֶׁה 'דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה' בְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע, 'וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת' בְּסִתְרֵי תּוֹרָה – כִּסְבָרַת הַטּוֹעִים קְצָת בְּנֵי תּוֹרָה אֲשֶׁר בִּזְמַנֵּנוּ זֶה הַמּוֹצִיאִים שֵׁם רַע עַל חָכְמַת הָאֱמֶת חַיֵּי עוֹלָם, וְאוֹמְרִים שֶׁכָּל מִי שֶׁמִּתְעַסֵּק בָּהּ יָמוּת בְּקַצְרוּת שָׁנִים חַס וְשָׁלוֹם. וְלָכֵן נִשְׁבְּרוּ הַלּוּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת מִסִּטְרָא דְּעֵץ הַחַיִּים וְנִתְּנוּ לָהֶם מִסִּטְרָא דְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע מִשְׁנָה שִׁפְחָה דְּמַטְרוֹנִיתָא! עכ"ל.

אם כן, אין פלא שזה גופא גם התיקון לחורבן הבית ולאורך גלותינו, כדברי מהרח"ו: וְגָרַם אִבּוּדָא דְּחֻרְבַּן בַּיִת רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי, וְגָלוּת הָאַחֲרוֹן הַמַּר וְהָאָרֹךְ אֲשֶׁר אָנוּ בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים – עַד דִּיתוּבוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּתְיוּבְתָּא וּבִקְּשׁוּ אֶת הַשֵּׁם אֱלֹהֵיהֶם לְהַכִּירוֹ וּלְיָדְעוֹ בְּרָזֵי תּוֹרָה וְיֵדְעוּ אֶת מִי הֵם עוֹבְדִים וּמִי הוּא מַלְכָּם, וְכָדֵּין יִזְכּוּ לַעֲסֹק בְּחָכְמַת הָאֱמֶת כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "וַיּוֹרֵהוּ הַשֵּׁם עֵץ וַיִּמְתְּקוּ" עַל יְדֵי הַמָּשִׁיחַ – בב"א!

יותר מאשר כתבנו כאן על הקשר העמוק בין לשון הרע של הנחש וחטא אדם הראשון במה שהאמין לו ולכן מאס בחכמת הקבלה נכתוב ב"ה לקמן בפרק המתאים לכך על דברי מהרח"ו הללו. ולא הזכרנו הדברים כאן אלא כראשי תיבות בלבד כדי להבין את הקשר הבלתי נפרד בין עון לשון הרע ושנאת חינם להעסק בחכמת הקבלה. הרי ב"ה זכינו ליישב את הסתירה בדברי חז"ל בין חכמי הזוהר לגמרא במסכת יומא (דף ט:) בין על פי פשטן של דברים ובין על פי סודן!

      ענף ח:

כבר הזכרנו בענף קודם דברי הירושלמי המפורסמים במסכת חגיגה (פרק א הלכה ז): רבי חונה ר' ירמיה בשם ר' שמואל בר רב יצחק – מצאנו שוויתר הקב"ה לישראל על עכו"ם, וגילוי עריות, ועל שפיכות דמים. על מאסם בתורה לא וויתר. מה טעמא? 'ויאמר ה' על אשר עשו עכו"ם, וגילוי עריות, ושפיכות דמים' אין כתיב כאן, אלא 'וַיֹּאמֶר יְהוָה עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי' – עכ"ל. ואכן, ב"ה זכינו כבר לעמוד על כמה וכמה פרטים נפלאים והשלכות יקרות היוצאים מדברי הירושלמי ולישׂמם למה שנוגע לעניננו.

אמנם, בענף זה נעמוד על עוד דקדוק נורא וקדוש מהמשך אותה גמרא. דמיד אחרי האמור לעיל אמר רבי חייא בר בא – אותי עזבו אוותרה, שמא את תורתי שמרו. שאילו אותי עזבו ותורתי שמרו, השְׂאור שבה היה מקרבן אצלי – עכ"ל. וכמו שהזכרנו בענף הקודם, 'השְׂאור שבה' היא הגירסא בדפוסי הירושלמי שלפנינו, וכן היא הגירסא ב'פני משה' שפירש: אותי עזבו – לילך אחרי עבודה זרה, ועל זה אוותרה אם לא היו עוזבים את תורתי לגמרי. שמא את תורתי שמרו – קיצור לשון הוא, כמו שְׂאור ותבלין הנותנין טעם. וכלומר, התורה שהיא שְׂאור ותבלין נגד היצר הרע כמאמר חז"ל 'בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין'. ואם לא היו עוזבים את התורה לגמרי כבר השְׂאור והתבלין שבתורה היה מקרבן לחזור אצלי לעבודתי! עכ"ל ה'פני משה', ובודאי שפירושו עולה יפה עם גירסתו.

אלא, שב'קרבן העדה' כתב: ולי נראה שהכי גרסינן – 'המאור שבה', וכן הוא ב(מדרש) רבה – עד כאן לשונו! ואמנם, לפי זה משתנים דברי הגמרא לומר: 'שאילו אותי עזבו ותורתי שמרו, המאור שבה היה מקרבן אצלי'. וכמו שנראה בסמוך, זהו שינוי משמעותי מאוד לעניננו. ובאמת, מצוה לפרסם איך שינוי קטן כזה מ'שְׂאור' ל'מאור' מתבטא בהבנת ה'קרבן העדה' את דברי חז"ל אלו, כדי שכולם ידעו שבפירשו של 'קרבן העדה' על שורה זו בירשלמי כתב שזהו 'רמז לסודות החכמה'!

ואכן, מצינו עוד הרבה וטובים שתפסו 'המאור שבה' כגירסא העיקרית בירושלמי – כגון האור החיים הקדוש, המצודות, נפש החיים, ועוד. וזה משום שהכי גרסינן במדרש איכה רבתי (כמו שהעיר ב'קרבן העדה') – 'המאור שבה מחזירן למוטב'. וגם מה שפירש 'קרבן העדה' שהמאור שבה הוא רמז לסודות החכמה מצינו בכתבי בעל ה'סולם' בהקדמתו ל'תלמוד עשר ספירות' – פירושו על כתבי האריז"ל. וב"ה בדבריו שם מצינו הארה גדולה להבנת חז"ל בירושלמי הנ"ל, דשם לימדונו רבותינו הקדושים שאין שום דבר בעולם המביא את האדם לידי תשובה יותר מעסק בסודות התורה – כל אחד לפי ערכו ויכולתו.

אלו דברי בעל ה'סולם' שם: מכל מקום, יכולים להצליח על ידי העסק בלימוד הקבלה משום שהמאור שבה מלובש בלבושין דהקדוש ברוך הוא – דהיינו השמות הקדושים והספירות, עכ"ל. דבריו הקצרים נתבארו יותר במה שכתב לקראת סוף הקדמתו: גם בשעה שחסרו לו הכלים [להבין סודות אלו על בוריין], הנה בשעה שהאדם עוסק בחכמה הזאת ומזכיר את השמות של האורות והכלים שיש להם מבחינת נשמתו שייכות אליו, הנה הם תיכף מאירים עליו בשיעור מסוים – אלא שהם מאירים לו בלי התלבשות בפנימיות נשמתו מטעם שחסרים הכלים המוכשרים לקבלתם [מכיון שהוא עדיין לאו בר-הכי להבין סודות אלו על בוריין] כאמור. אמנם, ההארה שמקבל פעם אחר פעם בעת העסק [בקבלה הגם שהוא עדיין לא מבין הדברים היטב] מושכים עלין חן ממרומים, ומשפיעים בו שפע של קדושה וטהרה שהמה מקרבים את האדם מאוד שיגיע לשלמותו – עכ"ל.

ובזה נבין דברי הירושלמי במה שאמרו 'המאור שבה מחזירן למוטב' – רמז לרזי החכמה. דודאי אין כונתם לומר שאין אור התורה אלא בסודותיה – חלילה לומר כן! פשיטא שגם בפשטי התורה יש מאור – אלא שהוא מלובש בהרבה שכבות של לבושי עולם הגשמי, עד שהמאור שבה (בפשטיה) עמום ביותר ואינו מאיר בלומדים אם לא מבינים אותם על בוריים. דודאי שאם הלומד יעמיק בסוגיות הקשות בבבא קמא וירד עד לסוף דעת רבותינו ז"ל בכל קושיא ובכל תירוץ שגם הוא יזכה לראות שכולם דברי אלוהים חיים המה, ועל ידי זה יאיר לנשמתו אותו אור האלוהי הטמון תחת כל אותם לבושים ומסכים של עולם הגשמי ויחזירו למוטב – אבל אך ורק אחר עיון גדול וטירחה עצומה עד שיזכה לשבר את כל המסכים וכל הלבושים שמלבישים את הקב"ה בעניני עולם הזה כגון שור, וחמור, ועובר, ונבלה, וגגלי הבקר!

אבל, מה יעשו רוב אנשי שלומינו שגם אם ילמדו מאתים שנה לא יזכו לראות מאורות בתורה בדרך זו משום שאינן בר-הכי ללמוד בעיון? מנין יבוא להם 'המאור שבה' כדי שיהיה 'מחזירן למוטב'?! ובלאו הכי, עם כל הכבוד למספרים השוברי-שיאים של לומדי הישיבות והכוללים שברוך השם ראינו בדורינו זה דור דעה (וכן ירבו), מכל מקום כמה מאתנו באמת יורדים בלימודינו עד שזוכים לראות את ההלכה למעשה שהיא פרי הלימוד – לא מבעי עד שזוכים לראות את האור האלוהי הטמון באותו שור שנגח את אותה פרה, לא מבעי את האור הטמון בעובר הנמצא בצד אמו, ואין צריך לומר את האור שודאי נמצא גם בגללי הבקר.

לכך, תרופה בדוקה לתופעה זו רמזו לנו חז"ל כאן בירושלמי כמו שפירש ה'קרבן העדה' – שהמאור שבה מקרבן אלי (או לפני נוסח אחר – מחזירן למוטב) היינו רמז לרזי החכמה (וכמו שנתנו טעם לדבר בשם בעל ה'סולם'). שמא תאמר, איפה בדיוק נרמז רמז זה בדברי הירושלמי עד שלקח 'קרבן העדה' רשות לפרש פירוש מחודש כל-כך שהמאור שבה הוא רמז לרזי החכמה? בודאי שסוד זה נרמז בירושלמי במה שאמרו המ'אור' שבה מחזירם למוטב ומקרבן אלי – כלומר ה-'אור' שבתורה דייקא. וידוע ש-'אור' ו-'רז' שניהם מאתים ושבע בגימטריא!

ובאמת, סוד זה המקשר בין 'אור' ו-'רז' בגימטריא מפורש בתיקוני זוהר חדש (דף עג עמוד ד – בנדפס עם ביאור הגר"א), דתהם אמרו: קוּם רָעֲיָא מְהֵימָנָא לְאִתְּעָרָא לְהַהוּא דְּאִתְּמַר בֵּיהּ: 'אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר'. וּכַמָה אִנּוּן דְּמִיכִין וְשֵׁינָתָא בְּעֵינֵיהוֹן – דְּלָא פַּתְחִין לוֹן לְאִתְעַסְּקָא בְּרָזִין דְּאוֹרַיְתָא! דְּכָל רָז 'אוֹר' אִתְקְרֵי, לְאַנְהָרָא בֵּיהּ לְבַת עֵינָא וּלְאִתְּעָרָא לָהּ בֵּיהּ לְגַבֵּי בַּעְלָהּ. דְּאִיהִי דְּמִיכָא בְּגָלוּתָא בֵּין אִנּוּן מָארֵי תּוֹרָה. דְּלֵית חַד מִנַּיְהוּ דְּיִתְּעַר לָהּ בְּבַעְלָהּ דְּאִיהוּ ר"ז – אוֹר דְּנָהִיר בָּהּ בָּבַת עֵינָא, דְּ'רָז' 'אוֹר' אִיהוּ בְּחֻשְׁבָּן – עכ"ל.

ופירושו – קוּם רוֹעֶה הַנֶּאֱמָן לְהִתְעוֹרֵר לְאוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: 'אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר'. וְכַמָּה הֵם יְשֵׁנִים וְשֵׁינָה בְּעֵינֵיהֶם – שֶׁלֹּא פוֹתְחִים אוֹתָם לְהִתְעַסֵּק בַּסּוֹדוֹת שֶׁל הַתּוֹרָה! שֶׁכָּל רָז נִקְרָא 'אוֹר', לְהָאִיר בּוֹ לְ(השכינה הנקראת) 'בַת הָעַיִן' וּלְעוֹרֵר אוֹתָהּ בּוֹ אֶל בַּעְלָהּ. שֶׁ(הרי השכינה) הִיא יְשֵׁנָה בַּגָּלוּת בֵּין אוֹתָם בַּעֲלֵי תוֹרָה, וְאֵין אֶחָד מֵהֶם שֶׁיְּעוֹרֵר אוֹתָהּ לְבַעְלָהּ שֶׁהוּא רָ"ז – הָאוֹר שֶׁמֵּאִיר בָּהּ בְּבַת הָעַיִן. שֶׁ'רָז' 'אוֹר' הוּא בְּחֶשְׁבּוֹן.

ובביאור הגר"א (שם) פירש: קוּם רָעֲיָא מְהֵימָנָא לְאִתְּעָרָא לְהַהוּא ר"ל לשכינה דְּאִתְּמַר בֵּיהּ 'אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר' – שהשכינה נקראת 'אני', והיא הישנה בגלות כמו שממשיך המאמר לפרש. ומה שאמר 'וְלִבִּי' שהוא 'עֵר', ביאר הגר"א שהוא רָעֲיָא מְהֵימָנָא בעצמו (דהיינו נשמת משה רבינו שהוא הַרוֹעֶה הַנֶּאֱמָן שבא לגלות סתרי תורה לעולם) שאינו ישן, ולכן אמר לו: 'קוּם רָעֲיָא מְהֵימָנָא לְאִתְּעָרָא לְהַהוּא'! ומה הטעם שהשכינה יְשֵׁנָה? דְּאִיהִי דְּמִיכָא בְּגָלוּתָא בֵּין אִנּוּן מָארֵי תּוֹרָה משום שעוסקים בפשוטן של הלכות – ולא ברזי תורה! דְּלָא פַּתְחִין לוֹן לְאִתְעַסְּקָא בְּרָזִין דְּאוֹרַיְתָא. וזה דייקא מצבם של לומדי התורה שלא פותחין עינייהם ברזי תורה, ולכן אין להם מאור העיניים –  דְּ'רָז' 'אוֹר' אִיהוּ בְּחֻשְׁבָּן דהרי דְּ'רָז' בגמטריא 'אוֹר'!

מה נותר לנו לומר אחר שראינו את דברי הגר"א בפירושו על התיקונים?! הרי בזה נפתחו כל העיניים ונסתתמו כל הטענות! אמנם, נסיים חלק זה בברכה המצויה בפי כל המקובלים: יהי רצון שיאיר עינינו בדברי תורתו – אמן!

ואכן ידועים כבר הדברים שאומרים בשם הגר"א – שלכן אנו מפללים כל בוקר ובוקר 'וְהָאֵר עֵינֵינוּ בְּתוֹרָתֶךָ' – דקאי על סודות פנימיות התורה שהם המאור שבה, ועל ידי זה 'וְדַבֵּק לִבֵּנוּ בְמִצְוֹתֶיךָ, וְיַחֵד לְבָבֵנוּ לְאַהֲבָה וּלְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ' – דבזכות העסק בסודות התורה נזכה לתשובה דהמאור שבה מחזירן למוטב. וממילא כאשר נחזור בתשובה בזכות סודות התורה, כולנו 'נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתֶךָ' השלמה – בב"א!  (ראה דברי המגיה על 'אבן שלמה' – פרק ה ד)

–      ענף ט:

לפני שנסיים פרק א מביאור הקדמת מהרח"ו זי"ע, ראינו לנכון בענף זה  להרחיב היריעה בהקשר שבין חורבן הארץ לעסק התורה. לזאת נעתיק ונבאר (בעיקר מפירוש 'מתוק מדבש') עוד מאמר נכבד מהזוהר הקדוש (בפרשת ואתחנן – דף רסח ע"א). המעיין בדברים שיתבארו בו ובפירושו יראה כמה וכמה יסודות שכבר יסד לנו הב"ח במתק לשונו שהעתקנו לעיל – אלא שהפשיט הדברים שנתבארו במאמר הזוהר בפירושו על הטור.

אלו דברי הזוהר שם: רִבִּי אֲחָא הֲוָה קָאִים עִמֵּיהּ דְּרִבִּי אֶלְעָזָר לֵילְיָא חַד בָּתַר פַּלְגּוּת לֵילְיָא, וַהֲווּ מִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא. פָּתַח רִבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר: 'כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאוֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה' (דברים ל כ). תָּא חֲזֵי – עַל כָּל תְּנָאִין דְּגָזַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כַּד עָאלוּ לְאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל, גְּזֵרָה דְּאוֹרַיְיתָא הֲוָה. מַאי טַעֲמָא? בְּגִין דִּשְׁכִינְתָּא לָא מִתְיַישְּׁבָא בְּאַרְעָא אֶלָּא בְּאוֹרַיְיתָא. וְלָא מִתְיַישְּׁבָא לְעֵילָּא, אֶלָּא בְּאוֹרַיְיתָא.

פירוש: רַבִּי אָחָא הָיָה עוֹמֵד עִם רַבִּי אֶלְעָזָר לַיְלָה אֶחָד אַחֲרֵי חֲצוֹת הַלַּיְלָה, וְהָיוּ עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה. פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר לפרש את הפסוק הבא וְאָמַר: 'כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה'. בֹּא וּרְאֵה – עַל כָּל הַתְּנָאִים שֶׁגָּזַר והתנה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֶׁנִּכְנְסוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כמו בענין העריות דכתיב 'וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ', ועוד יש כמה מצות שקיומם הם תנאי לישיבת הארץ, עם כל זאת מדגיש הזוהר כאן שהתנאי העולה על כולם הָיָה גְּזֵרַת לימוד הַתּוֹרָה. ושואל מָה הַטַּעַם לכך? ומבאר – מִשּׁוּם שֶׁהַשְּׁכִינָה לֹא מִתְיַשֶּׁבֶת בָּאָרֶץ להשפיע שפע למטה אֶלָּא בְּכח לימוד התּוֹרָה של התחתונים, וְכן לֹא מִתְיַשֶּׁבֶת השכינה הקדושה להתייחד לְמַעְלָה עם בעלה 'זעיר אנפין' אֶלָּא בִּזכות התּוֹרָה שלומדים בניה למטה.

ממשיך הזוהר: דְּהָכִי אָמַר אַבָּא – תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה לָא אִשְׁתְּמוֹדָע אֶלָּא בְּגִין תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב. שְׁכִינְתָּא לָא מִתְיַישְּׁבָא לְעֵילָּא אֶלָּא עִם תּוֹרָה דִּלְתַּתָּא. דְּכָל זִמְנָא דְּאוֹרַיְיתָא אִשְׁתְּכַח עִמֵּיהּ יַכְלָא לְמֵיקָם בְּעָלְמָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב: 'כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאוֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה' – 'עַל הָאֲדָמָה' סְתָם. וְאִי לָאו, דְּאַפְסִיק מִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא לָא יַכְלָא לְמֵיקָם – דִּכְתִּיב: 'עַל מַה אָבְדָה הָאָרֶץ?' וּכְתִיב: 'וַיֹּאמֶר יְהוָה עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי' (ירמיה ט יא).

פירוש: שֶׁכָּךָ אָמַר אַבָּא (דהיינו רבי שמעון) – השכינה הקדושה שהיא נוקבא ד'זעיר אנפין' הנקראת 'תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה' לֹא נוֹדַעַת ולא ניכרת בפעולתה אֶלָּא בִּשְׁבִיל ובגלל כח השפע שמשפיע בה בעלה 'זעיר אנפין' הנקרא 'תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב'. אם כן, נמצא שֶׁהַשְּׁכִינָה לֹא מִתְיַשֶּׁבֶת לְמַעְלָה עם בעלה וְגם לְמַטָּה בעולם הזה אֶלָּא עִם ובזכות הַתּוֹרָה שֶׁבניה לומדים לְּמַטָּה. ומבאר שֶׁכָּל זְמַן שֶׁכח הַתּוֹרָה נִמְצֵאת עִמָּה, יָכוֹלה השכינה הקדושה לַעֲמֹד ולהמצא בָּעוֹלָם הזה. זֶהוּ מה שֶׁרמוז בכָּתוּב: 'כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה' – ומפרש הזוהר שרמז כאן הפסוק לשכינה הקדושה הנקראת 'אֲדָמָה', והיינו 'עַל הָאֲדָמָה' סְתָם. וְאִם לֹא, אלא שֶׁח"ו מַּפְסִיקים מלעסוק בדִּבְרֵי תוֹרָה, אז לֹא יָכוֹלָה השכינה הקדושה הנקראת 'אָרֶץ' לַעֲמֹד ולהמצא בעולם הזה, כמו שֶׁכָּתוּב: 'עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ'? ר"ל למה נסתלקה השכינה הקדושה הנקראת 'אֲדָמָה' ו-'אָרֶץ'? וְהרי הטעם כָתוּב מיד אחרי זה: 'וַיֹּאמֶר ה' עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי' – כמו שביארנו למעלה.

ממשיך הזוהר: עַד דַּהֲווֹ יַתְבֵי, מָאִיךְ רִבִּי אֶלְעָזָר רֵישֵׁיהּ. אָמַר: וַדַּאי הָכִי הוּא, וְדָא הוּא רָזָא דְּאַשְׁכַּחְנָא בְּסִפְרָא דְּרַב הַמְנוּנָא סָבָא, וְאוֹקִים קְרָא דָּא בְּרָזָא דִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. דִּכְתִּיב: 'שְׁאֵרָהּ, כְּסוּתָהּ, וְעוֹנָתָהּ לָא יִגְרָע' (שמות כא י). וְאִי אִתְמְנָעוּ מִנָהּ, מָה כְּתִיב? 'וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף'. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר: 'אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ' (ישעיה נ א). וּכְתִיב: 'חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ' (ישעיה נב ג). וּמַאן דְּמָנַע אוֹרַיְיתָא מִנָהּ, כְּמַאן דְּנָסַב מָארֵי דְּאִתְּתָא וּמָנַע לֵיהּ מִנָהּ. דָּא אִשְׁתְּאָרַת כְּאַרְמַלְתָּא, וְלָא אַרְמַלְתָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב: 'הָיְתָה כְּאַלְמָנָה' (איכה א א) – וְלָא אַלְמָנָה!

פירוש: בְּעוֹדָם יוֹשְׁבִים, הִנְמִיךְ רַבִּי אֶלְעָזָר אֶת רֹאשׁוֹ לכבוד דברי אביו שהזכיר, וְאָמַר: וַדַּאי כָּךְ הוּא כדבריו. וְזֶהוּ הַסּוֹד שֶׁמָּצָאנוּ בְּסִפְרוֹ שֶׁל רַב הַמְנוּנָא סָבָא, וּבֵאֵר הַפָּסוּק הַזֶּה בְּסוֹד שֶׁל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שהיא השכינה הקדושה, שֶׁהרי כָּתוּב: 'שְׁאֵרָהּ, כְּסוּתָהּ, וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע'. על פי סודן של דברים, פירוש 'שְׁאֵרָהּ' הוא השפע הבא לשכינה בזמן שהיא מתייחדת עם בעלה 'זעיר אנפין'. 'כְּסוּתָהּ' הוא תיקוני וקישוטי השכינה שהיא מקבלת מ'אמא'. וְ'עֹנָתָהּ' הוא טיפת המוח שהשכינה מקבלת מ'אבא' כדי להתיחד עם בעלה. ומה שכתוב 'לֹא יִגְרָע' הוא אזהרה לבני ישראל שאם יתרשלו מעסק התורה בהכרח יגרמו לגרוע ממנה כל ההשפעות האלו.

וְאִם מוֹנְעִים מִמֶּנָּה כל זה על ידי שמתרשלים מלעסוק בתורה כדבעי, מַה כָּתוּב אחרי זה? 'וְיָצְאָה חִנָּם' בגלות 'אֵין כָּסֶף'! ולכן גם הגאולה תהיה בחנם בלא כסף, אלא דוקא על ידי שיחזרו לעסוק בתורה כראוי. וזה כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בפסוק: 'אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ' – הרי השכינה נשלחה בגלות ולא נמכרה בתמורת כסף. וְעוד יותר מפורש במה שכָתוּב: 'חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ'. וּלכן יש לכל אחד ואחד ממנו להפנים אל לבו שמִי שֶׁמּוֹנֵעַ מִמֶּנָּה את השפע שבא לשכינה על ידי לימוד התּוֹרָה, נחשב לו כְּמִי שֶׁלּוֹקֵחַ בַּעַלָה שֶׁל אִשָּׁה וּמוֹנֵעַ אוֹתוֹ מִמֶּנָּה. הרי ודאי שאשה זוֹ נִשְׁאֶרֶת 'כְּ'אַלְמָנָה – וְלֹא אַלְמָנָה ממש. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב: 'אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה', וְלֹא אַלְמָנָה ממש! ר"ל: המפסיק מלימוד התורה גורם שיסתלק 'זעיר אנפין' הנקרא 'תורה של מעלה' מאשתו השכינה הקדושה.

למדנו מדברי הזוהר הנ"ל שישוב הארץ על ידי בניה תלוי ראשית לכל בריצוי השכינה הקדושה הנקראת 'ארץ' על ידי עסקנו בתורה הקדושה – דעל ידי זה נרצאת היא לבעלה. אם כן ודאי שמוטל עלינו לברר ולחוור איך בדיוק ניתן לרצות אותה על ידי עסק התורה כדי שנשוב גם אנו מגלותינו הארוכה הזאת – דפשיטא שיש תורה ויש תורה! יש תורה באיכות, ויש תורה בכמות. יש תורה בעמקות, ויש תורה בפשטות. יש תורה לשמה, ויש תורה שלא לשמה. יש פנימיות התורה, ויש חיצוניות התורה.

סופו של דבר – יש תורה שמרצה את השכינה הקדושה במה שמייחדת אותה עם בעלה – ויש תורה שמרחיקה אותה מבעלה וע"י זה היא נִשְׁאֶרֶת 'כְּ'אַלְמָנָה'. וב"ה בהמשך הקדמתו יוכיח מהרח"ו לאורך ולרוחב שתורה לשמה היא דוקא כאשר עוסקים גם בתורת הקבלה. אם-כן, גם אנו נמתין עד שנזכה ב"ה לבאר דבריו שיבואו לקמן – דהיא תהיה שעת הכושר לדבר זה.

ומכל מקום, כדי שאַל יֶחְסַר הַמָּזֶג נזכיר גם כאן כמה ראשי תיבות בענין. אכן, כמה וכמה מיסודות שהזכרנו וביארנו בענף זה ובענפים הקודמים מתבארים באר היטב בלשון הרמח"ל בסוף 'דרך עץ חיים', ששם ירה בדבריו דברי אש למטרה שהצבנו גם אנו.

זה לשונו שם: וְהִנֵּה תִּרְאֶה, שֶׁחֻרְבַּן בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ וְשֶׁגָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ הָיָה בַּעֲווֹן בִּטּוּל תּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר בְּתוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה: 'וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה הַשֵּׁם כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת, וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית הַשֵּׁם אֱלֹהֵי אֲבוֹתָם' (דְּבָרִים כט כג) – וּ'בְרִית' הָאָמוּר שָׁם הַיְנוּ תּוֹרָה. וְהִנֵּה בֶּאֱמֶת מָצִינוּ, שֶׁוִּתֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל עֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, וְלֹא וִתֵּר עַל מָאֳסָהּ שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי' (יִרְמְיָה ט יב). וּבְפֵרוּשׁ צִוָּה הַנָּבִיא: 'וְאֹתִי עָזָבוּ וְאֶת תּוֹרָתִי לֹא שָׁמָרוּ' (שָׁם טז יא), וְדָרְשׁוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: 'הַלְוַאי אוֹתִי עָזָבוּ וְאֶת תּוֹרָתִי שָׁמָרוּ'! (יְרוּשַׁלְמִי חֲגִיגָה פֶּרֶק א' הֲלָכָה ו').

נִמְצָא, כָּל הַכַּעַס שֶׁכָּעַס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל הוּא בִּשְׁבִיל הַתּוֹרָה, כִּי בְּכָל פְּעֻלָּה אֵין מִי שֶׁיָּבִין שֹׁרֶשׁ הַפְּעֻלָּה, אֵיכוּתָהּ וּמַהוּתָהּ, כִּי אִם הַפּוֹעֵל בְּעַצְמוֹ – הוּא מֵבִין הַפְּעֻלָּה, אֵיכוּתָהּ, וּלְאֵיזֶה דָּבָר פָּעַל הַפְּעֻלָּה הַזֹּאת. לָכֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא פּוֹעֵל כָּל הַפְּעֻלּוֹת, יוֹדֵעַ שֶׁעֵסֶק הַתּוֹרָה הוּא רֹאשׁ לְכָל הַתִּקּוּנִים, לָכֵן הִזְהִיר עָלֶיהָ כַּמָּה פְּעָמִים, וְכָעַס עָלֵינוּ כָּל הַכַּעַס הַזֶּה עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת תּוֹרָתוֹ.

וְהִנֵּה כְּלָל זֶה הוּא בְּיָדֵינוּ – שֶׁכָּל דּוֹר שֶׁלֹּא נִבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו כְּאִלּוּ נֶחֱרַב בְּיָמָיו (יְרוּשַׁלְמִי יוֹמָא פֶּרֶק א' הֲלָכָה א'). מֵאַחַר שֶׁהֵמָּה בַּעֲלֵי בְּחִירָה וְהָיוּ יְכוֹלִים לִפְעֹל בְּמַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְלֹא עָשׂוּ, לָכֵן מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם כְּאִלּוּ נֶחֱרַב בִּימֵיהֶם! כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה, מֵאַחַר שֶׁלָּנוּ מִשְׁפַּט הַבְּחִירָה לִמְאֹס בָּרַע וְלִבְחֹר בַּטּוֹב וְלַעֲשׂוֹת תִּקּוּנִים גְּדוֹלִים עַל יְדֵי עֵסֶק תּוֹרָתֵנוּ וְאֵין אָנוּ עוֹסְקִים, נִמְצָא, אָנוּ הַגְּרָמָא בַּנְּזָקִין, שֶׁהַסִּטְרָא אָחֳרָא מִתְגַּבֶּרֶת, חַס וְחָלִילָה, בִּפְרָט לִמּוּד חָכְמַת הָאֱמֶת, הוּא לִמּוּד הַקַּבָּלָה, הוּא רֹאשׁ לְכָל הַתִּקּוּנִים, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הָרַב הַקָּדוֹשׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּפֶה מָלֵא: דְּבֵיהּ יִפְּקוּן יִשְׂרָאֵל מִגָּלוּתָא – בִּזְכוּת לִמּוּד הַקַּבָּלָה יֵצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַגָּלוּת.

וְהִנֵּה זֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר נִתְאַוּוּ בָּהּ הַמַּלְאָכִים, בְּאָמְרָם: 'תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם' (תְּהִלִּים ח ב) – עַל הַקַּבָּלָה אָמְרו. כִּי אֵין לוֹמַר עַל פְּשַׁט הַתּוֹרָה, וְכִי לֹא יָדְעוּ שֶׁאֵין שַׁיָּךְ בָּהֶם פְּשָׁטֵי הַתּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁהֵשִׁיב לָהֶם משֶׁה? וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָהֶם אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל. וְכָל כָּךְ לָמָּה? רַק שֶׁיּוֹדֵעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁעֵסֶק הַלִּמּוּד זֶה, הוּא רֹאשׁ לְכָל הַתִּקּוּנִים, וְהַתִּקּוּן אֵינוֹ יָכוֹל לִהְיוֹת עַל יְדֵי הַמַּלְאָכִים, כְּמוֹ שֶׁהֶאֱרַכְנוּ בַּפְּרָקִים הַקּוֹדְמִים, מֵחֲמַת שֶׁאֵינָם בַּעֲלֵי בְּחִירָה, רַק הֵמָּה כְּמֻכְרָחִים, אֲשֶׁר בִּשְׁבִיל זֶה כְּתִיב: 'וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה' (זְכַרְיָה ג ז). וְנִקְרָאִים הַמַּלְאָכִים "עוֹמְדִים", מֵאַחַר שֶׁהֵם עוֹמְדִים תָּמִיד בְּמַדְרֵגָה אַחַת. אֲבָל בְּנֵי הָאָדָם הֵמָּה בַּעֲלֵי בְּחִירָה, לָהֶם יִשְׁתַּנֶּה הַתִּקּוּן עַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה, וְלָכֵן נִתְּנָה הַתּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל דַּוְקָא, שֶׁעַל יָדָהּ יִהְיוּ נִתְקָנִים הַתִּקּוּנִים הָאֵלֶּה.

…בֶּן אָדָם! בִּין תָּבִין אֶת אֲשֶׁר לְפָנֶיךָ, וְהַבֵּט נָא וּרְאֵה שֶׁכָּל הַתִּקּוּנִים הַגְּדוֹלִים הֵמָּה תַּחַת יָדֶיךָ עַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה וְחָכְמַת הָאֱמֶת. וְהִנֵּה הַחָכְמָה הַזֹּאת בְּקֶרֶן זָוִית הִיא מוּנַחַת, וְאֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ. וְהַכָּתוּב מַכְרִיז: 'וּבִקְּשׁוּ אֶת הַשֵּׁם אֱלֹהֵיהֶם וְאֶת דָּוִד מַלְכָּם' (הוֹשֵׁעַ ג ה) – שֶׁלֹּא תִּהְיֶה אֶצְלְכֶם כַּאֲבֵדָה שֶׁאֵינָהּ מִתְבַּקֶּשֶׁת, רַק כַּאֲבֵדָה הַמִּתְבַּקֶּשֶׁת. דְּהַיְנוּ – שֶׁצְּרִיכִים אָנוּ לְבַקֵּשׁ תִּקּוּנִים שֶׁיְּתֻקְּנוּ כָּל הַקִּלְקוּלִים, שֶׁעַל יְדֵי זֶה יָבוֹא מְשִׁיחֵנוּ. וְהִנֵּה הַתִּקּוּן הַזֶּה תַּחַת יָדֵינוּ, וּמַה נַּעֲשֶׂה לְיוֹם פְּקֻדָּה?! עכ"ל רמח"ל. והמעיין היטב בדבריו יראה נאמנה איך שבאמת סיכם או לפחות נגע בכמעט כל מה שיסדנו בענפים האלו מדברי השני תלמודים וחכמי הזוהר!

וכידוע, עוד כמתאים שנה לפני רמח"ל התעורר רבינו מהרח"ו לחבר הקדמה יקרה זו כדי שנדע נאמנה איך לעסוק בתורה הקדושה לשמה – דהיינו לשם ה' – שהיא השכינה הקדושה ותיקונה. ואולי אפשר לומר שעם כל החידושים הנוראים ועם כל הסיכומים היקרים שהנחיל לנו מהרח"ו בדפי הקדמה זו, מכל מקום יבין המבין שתרומתו הגדולה ביותר הוא מה שהוכיח (תרתי משמע!) לקמן שכל תלמוד תורה ללא לימוד פנימיות התורה שהיא חכמת הקבלה הוא בהכרח לימוד שלא לשמה! וזו אכן משמעות מחודשת ביותר לעומת מה שהורגלנו לחשוב.

אבל כבר הארכנו יותר מדי, לכן לעת עתה נמשוך ידינו מלבאר דברי המהרח"ו הקדושים ומקורם בקודש עד שנגיע ב"ה למקומם הראוי בהמשך ביאור הקדמתו, ונבארם כל אחד בזמנו ובמקומו הראוי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

–פרק ב–

התרשלות התלמידי חכמים מלעסוק בחכמת הקבלה –

ראיית מהרח"ו מתיקון ל'

 

וּמָצָאתִי אוֹן לִי וַאֲנִינָה בְּקִרְבִּי וְלִבִּי דָּוַי, מִמַּאֲמָר אֶחָד הוּבָא בְּסֵפֶר הַתִּקּוּנִים תִּיקּוּן ל' (דַּף עג ע"ב – עד ע"א). וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: נָתִיב תִּנְיָינָא: 'וְרוּחַ אלהים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם'. מַאי וְרוּחַ? אֶלָּא, בְּוַדַּאי בְּזִמְנָא דִשְׁכִינְתָּא נָחֲתַת בְּגָלוּתָא, הַאי רוּחַ נָשִׁיב עַל אִינוּן דְּמִתְעַסְּקֵי בְּאוֹרַיְיתָא, בְּגִין שְׁכִינְתָּא דְאִשְׁתַּכְּחַת בֵּינַיְיהוּ. וְהַאי רוּחַ אִתְעֲבִיד קָלָא, וְיֵימָא הָכִי: 'אִינוּן דְּמִיכִין דְּשִׁינְתָא בְּחוֹרֵיהוֹן, סְתִימִין עַיְינִין אֲטִימִין דְּלִבָּא. קוּמוּ וְאִתְעָרוּ לְגַבֵּי שְׁכִינְתָּא! דְּאִית לְכוֹן לִבָּא בְּלָא סֻכְלְתָנוּ לְמִנְדַּע בָּהּ, וְאִיהִי בֵּינַיְכוּ!'

וְרָזָא דְמִלָּה: 'קוֹל אוֹמֵר קְרָא' (ישעיה מ ו), כְּגוֹן 'קְרָא נָא, הֲיֵשׁ עוֹנֶךָּ? וְאֶל מִי מִקְּדוֹשִׁים תִּפְנֶה?' (איוב ח א). וְהִיא אָמְרַת: 'מָה אֶקְרָא, כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר' – כֹּלָּא אִינוּן כִּבְעִירָן דְּאָכְלִין חָצִיר! 'וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה!' (שם) – כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִין! וַאֲפִילוּ כָּל אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלִין בְּאוֹרַיְיתָא, כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִין!

בְּהַהוּא זִמְנָא 'וַיִּזְכּוֹר כִּי בָשָׂר הֵמָּה, רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב' (תהלים עח לט) לְעָלְמָא! וְדָא אִיהוּ רוּחָא דְמָשִׁיחַ. וַי לוֹן מָאן דְּגָרְמִין דְּיֵזִיל לֵיהּ מִן עָלְמָא וְלָא יְתוּב לְעָלְמָא! דְּאִלֵּין אִינוּן דְּעָבְדִין לְאוֹרַיְיתָא יַבָּשָׁה, וְלָא בָעָאן לְאִשְׁתַּדְלָא בְחָכְמָה דְקַבָּלָה, דְגָרְמִין דְּאִסְתַּלַּק נְבִיעוּ דְחָכְמָה דְאִיהִי י' מִינָהּ – וְאִשְׁתְּאָרַת ב' יְבֵישָׁה. וַי לוֹן דְּגָרְמִין עֲנִיּוּתָא וְחַרְבָּא וּבִיזָה וְהֶרֶג וְאַבְּדָן בְּעָלְמָא!

וְהַאי רוּחַ דְּאִסְתַּלַּק אִיהוּ רוּחַ דְמָּשִׁיחַ כְּמָה דְאִתְּמַר. וְאִיהוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְאִיהוּ 'רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יהו"ה (ישעיה יא ב).

פִּקּוּדָא תִּנְיָינָא: 'וַיֹּאמֶר אלהי"ם יְהִי אוֹר, וַיְהִי אוֹר' (בראשית א ג). וְדָא אַהֲבָה דְאִיהוּ אַהֲבַת חֶסֶד. הֲדָא הוּא דִכְתִיב: 'וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד' (ירמיה לא ב). וַעֲלָהּ אִתְּמַר: 'אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ' (שיר השירים ב ז). יִרְאָה אִתְקְרִיאַת מִסִּטְרָא דִשְׂמָאלָא, וְאַהֲבָה אִתְקְרִיאַת מִסִּטְרָא דִימִינָא.

     אִית יִרְאָה וְאִית יִרְאָה. אִית אַהֲבָה וְאִית אַהֲבָה. יִרְאָה דְּדָחִיל בַּר נַשׁ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִין דְּלָא נָחִית מִנִּכְסוֹי, אוֹ בְּגִין דְּלָא יְמוּתוּן בְּנוֹי בְּחַיּיוֹי – אִשְׁתַּכַּח דְּאִם הֲוָה נָחִית מִנִּכְסוֹי אוֹ אִם יְמוּתוּן בְּנוֹי בְּחַיּיוֹי דְּלָא הֲוָה דָחִיל לֵיהּ, וּבְגִין דָּא הֲוָה רָחִים לֵיהּ. הַאי יִרְאָה וְאַהֲבָה לָא שַׁוִּי לְיִרְאַת יהו"ה וּלְאַהֲבָה דִילֵיהּ לְעִקָּרָא. אֲבָל רְחִימוּ וּדְחִילוּ עִיקָרָא דִילֵיהּ בֵּין טַב וּבֵין בִּישׁ. וּבְגִין דָּא אִתְקְרִיאַת הַאי יִרְאָה וְאַהֲבָה עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס.

     וּבְגִין דָּא אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (שם): 'הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה, אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ' – דְאִיהוּ רְחִימוּ בְּלַאו פְּרָס, וְלָא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס. דְּיִרְאָה וְאַהֲבָה עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס – אִיהִי שֶׁל שִׁפְחָה! 'וְתַחַת שָׁלֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ… תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ… וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִירְתָּהּ!' (משלי ל כא-כג)  עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.

-פרק ב-

'אִילָנָא דְּחַיֵּי'

א.     וּמָצָאתִי אוֹן לִי…

'אוֹן' – כצ"ל, ולא כמו שראיתי בספר אחד שהוסיף הניקוד ויצא לו 'אָוֶן'. דפשוט שמהרח"ו סמך על הפסוק בספר הושע (יב ט) 'ויֹּאמֶר אֶפְרַיִם אַךְ עָשַׁרְתִּי מָצָאתִי אוֹן לִי וגו.', ולכן גם פה בהקדמתו דייק כלשון אותו מקרא וכתב: 'מָצָאתִי אוֹן לִי'.

ועוד נראה לומר שכוונת מהרח"ו כמו שפירש רש"י (שם) 'מָצָאתִי אוֹן לִי': און – כח! עכ"ל. כלומר, לאחר דתשש כחו של מהרח"ו מחמת אורך הגלות, נתן הוא דעתו לַחֲקֹר וְלָדַעַת מַה זֶּה וְעַל מַה נִּתְאָרֵךְ קִצֵּנוּ וְגָלוּתֵנוּ, וּמַדּוּעַ לֹא בָּא בֶּן יִשַׁי?  ואכן, מצא מהרח"ו און לו, רוצה לומר 'כח' ו-'ראיה' למה באמת נִּתְאָרֵךְ קִצֵּנוּ וְגָלוּתֵנוּ, וּמַדּוּעַ לֹא בָּא בֶּן יִשַׁי – כמו שיפרש בסמוך.

עוד יש לומר שמהרח"ו כיון למה שדרשו רבותינו ז"ל על פסוק זה, כמו שהביא רש"י בהמשך פירושו (שם) וז"ל: ומדרש אגדה היה דורש רבי שמעון זצ"ל – מצאתי 'און לי' מצאתי לי 'שטר חוב'… 'און לי' – דיני שטר, כמו 'כותבין עליו אונו' (ב. קמא דף פ:), עכ"ל. ובאמת, כמו שיבאר מהרח"ו עצמו בסמוך, שטר חוב גדול יש לו לקב"ה על כלל ישראל במה שהם מתרשלים בלימוד סודות התורה – דלדעתו זהו עיקר הטעם לַמַה נִּתְאָרֵךְ קִצֵּנוּ וְגָלוּתֵנוּ, וּמַדּוּעַ לֹא בָּא בֶּן יִשַׁי!

ב.     וַאֲנִינָה בְּקִרְבִּי, וְלִבִּי דָּוַי…

לכאורה כוונת מהרח"ו בהני מילי לומר שאע"פ שמצד אחד היה לו לשמוח במה שאמר מָצָאתִי אוֹן לִי – דלכאורה מציאת סיבת אורך הגלות הוא בדיוק מה שביקש כל-כך לדעת, והרי עכשיו מצא לו 'אוֹן' – דהיינו 'ראיה' 'וכח' למה אכן נתארכה גלותינו המרה. אבל דא עקא! שדוקא היא הנותנת שבמקום שישמח במציאתו הגדולה אדרבא מצא מהרח"ו אֲנִינָה ושברון בקרבו – מלשון 'וְאָנוּ וְאָבְלוּ' (ישעיה ג:כו).

לכן נאנח מהרח"ו והתבטא שאֲנִינָה בְּקִרְבִּי וְלִבִּי דָּוַי – משום שעתה שהבין בדיוק מה הסיבה לאורך הגלות (דהיינו משום התרשלות לומדי התורה לעסוק בסתרי תורה – כמו שיפרש הוא עצמו בהקדמה זו) השיג מהרח"ו מיד עד כמה גדול הבילבול בקרב רוב לומדי התורה – ועד כמה קשה יהיה ליישם ולהפנים נחיצות לימוד הקבלה בקרבם! אבל ברוך השם – למרות חולשתו המיידית בכל זאת התחזק רבינו והמשיך להוכיח בעליל איך ולמה התרשלותינו בלימוד הקבלה היא היא 'סיבת הסיבות ועילת העילות' למה באמת נִּתְאָרֵךְ קִצֵּנוּ וְגָלוּתֵנוּ, וּמַדּוּעַ לֹא בָּא בֶּן יִשַׁי!

ג.      מִמַּאֲמָר אֶחָד הוּבָא בְּסֵפֶר הַתִּקּוּנִים תִּיקּוּן ל' (דַּף עג ע"ב – עד ע"א)…

טרחנו להעתיק בביאורינו את כל דברי המאמר הנ"ל מתיקוני זוהר ל', וגם במקום שלכאורה היה שייך לקצר לכתוב וכו'. בנוסף, טרחנו לפרש את כל דברי המאמר ולא הסתפקנו רק לתרגמו ללשון הקודש, כי ידענו בליבנו שלא יובן עומק כוונת מהרח"ו אלא אם כן נפתח ונערוך כשלחן מלא מעדנים את כל דברי התיקוני זוהר הנ"ל. ולצורך מלאכה זו נעזרנו בביאור הגר"א על התיקוני זוהר, בפירוש 'מתוק מדבש', וגם בפירוש 'באר לחי ראי' – והזכרנו כל אחד במקומו בציונים: 'הגר"א', 'מ.מ.', 'ב.ל.ר.'. ומחמת אריכות המאמר ראינו לנכון לחלקו לענפים – וזה כדי לתת לקורא הנעים רווח בין פרשה לפרשה להתבונן במה שלפניו.

–      ענף א:

נָתִיב תִּנְיָינָא: 'וְרוּחַ אלהים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם'. מַאי וְרוּחַ? אֶלָּא, בְּוַדַּאי בְּזִמְנָא דִשְׁכִינְתָּא נָחֲתַת בְּגָלוּתָא, הַאי רוּחַ נָשִׁיב עַל אִינוּן דְּמִתְעַסְּקֵי בְּאוֹרַיְיתָא, בְּגִין שְׁכִינְתָּא דְאִשְׁתַּכְּחַת בֵּינַיְיהוּ. וְהַאי רוּחַ אִתְעֲבִיד קָלָא, וְיֵימָא הָכִי: 'אִינוּן דְּמִיכִין דְּשִׁינְתָא בְּחוֹרֵיהוֹן, סְתִימִין עַיְינִין אֲטִימִין דְּלִבָּא. קוּמוּ וְאִתְעָרוּ לְגַבֵּי שְׁכִינְתָּא! דְּאִית לְכוֹן לִבָּא בְּלָא סֻכְלְתָנוּ לְמִנְדַּע בָּהּ, וְאִיהִי בֵּינַיְכוּ!'

הַנָּתִיב הַשֵּׁנִי – עיין בפרדס רימונים לרמ"ק דהַנָּתִיב הַשֵּׁנִי מ-ל"ב נתיבות נקרא 'וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם' – דהיינו כי הרוח הזה של אלהים השני הוא המשפיע אל השכינה ומאיר אותה, וכביכול מלחלח אותה ממימי החסד, ועל ידי כך מושפעים בעלי תורה שהשכינה שרויה ביניהם (ב.ל.ר). ושואל התיקוני זוהר: מַה זֶּה 'וְרוּחַ'? ר"ל – מה כונתה לפי הסוד? ואמר: אֶלָּא בְּוַדַּאי בִּזְמַן שֶׁהַשְּׁכִינָה יוֹרֶדֶת לַגָּלוּת 'הָרוּחַ' הַזּוֹ נוֹשֶׁבֶת עַל אוֹתָם שֶׁמִּתְעַסְּקִים בַּתּוֹרָה, והנשיבה היא מִשּׁוּם שֶׁהַשְּׁכִינָה נִמְצֵאת בֵּינֵיהֶם. ר"ל – שלומדי התורה מושפעים מזה הרוח על ידי השכינה השורה ביניהם. וְהָרוּחַ הַזּוֹ נַעֲשֵׂית קוֹל – כי 'רוח' היא בחינת 'זעיר אנפין' שמשם שורש הקול. וזה הקול יֹאמַר כָּךְ: 'אוֹתָם יְשֵׁנִים שֶׁשֵּׁנָה בִנְחִירֵיהֶם' או אולי יש לפרש 'ששנה בנקבי עיניהם', סְתוּמֵי הָעֵינַיִם שסתומות עיני שכליהם, וַאֲטוּמֵי הַלֵּב וגם אטומים לבם מלהתבונן! עתה מעורר אותם הקול ואומר: קוּמוּ וְהִתְעוֹרְרוּ אֶל הַשְּׁכִינָה – ר"ל לכבוד השכינה, שֶׁיֵּשׁ לָכֶם לֵב שהרי לכם לב שמבין בתורה, אבל אתם בְּלִי הַשְׂכֵּל לָדַעַת אוֹתָהּ – ולכן אתם כביכול ללא תבונה, דהיינו בלא התבוננות בסודות התורה, וגם איניכם מתבוננים לדעת בתיקון השכינה על ידי קיום המצוות. אבל עם כל זאת, הגם שאתם מתעלמים מן השכינה וצורך תיקונה – וְהִיא בֵינֵיכֶם! (מ.מ)

מוסיף 'באר לחי ראי' (לבעל 'דרכי תשובה' על יורה דעה) לבאר מה שאמר שֶׁיֵּשׁ לָכֶם לֵב בְּלִי הַשְׂכֵּל לָדַעַת אוֹתָהּ – וְהִיא בֵינֵיכֶם: דעיקר תיקון השכינה על ידי עסק התורה הוא ללמוד חכמת הקבלה, כמו שמופרש בתחילת הקדמת התיקוני זוהר (דף א ע"ב): אֲבָל עַל מָארֵי קַבָּלָה אִתְּמַר: 'לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים' – דְּלֵית סֻכְלְתָנוּ לְאִשְׁתְּמוֹדָע בִּשְׁכִינְתָּא כְּאִלֵּין מָארֵי קַבָּלָה. וְאִלֵּין עָבְדִין לָהּ דִּירָה וּלְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּפָרְחִין עִמָּהּ. בְּכָל אֲתַר דְּאִיהִי פָּרְחַת כֻּלְּהוּ מְנַדְּדִין עִמָּהּ בִּשְׁלִיחוּתָא דִילָהּ. (פירוש: אֲבָל עַל בַּעֲלֵי קַבָּלָה נֶאֱמַר: 'לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים' – שֶׁאֵין שֵׂכֶל לָדַעַת אֶת הַשְּׁכִינָה כְּאוֹתָם בַּעֲלֵי קַבָּלָה. וְאֵלּוּ עוֹשִׂים לָהּ דִּירָה וְלַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא, וּפוֹרְחִים עִמָּהּ. בְּכָל מָקוֹם שֶׁהִיא פּוֹרַחַת, כֻּלָּם נוֹדְדִים עִמָּהּ בִּשְׁלִיחוּתָהּ.) נמצא אם כן, שאלו שלומדים רק פשטי התורה נראה שאין רוצים לרחם על השכינה ולתקנה! עכ"ל.

הגר"א מבאר שעל כרחך מאמר זה מדבר על מצב השכינה בזמן הגלות. ו-'רוח אלהים' הנזכר הוא התורה שהיא הסעד לשכינה בגלותה מבעלה 'זעיר אנפין'.  ומה שהזכיר ענין השֵּׁנָה, כוונת המאמר כאן לרמוז שהשכינה כביכול 'יְשֵׁנָה' בתורה שבעל פה בלא רזין דאורייתא – בסוד 'אֲנִי יְשֵׁנָה' (שיר השירים ה ב), כמו שמפורש בתיקוני זוהר חדש (דף עג עמוד ד – בנדפס עם ביאור הגר"א).

ז"ל התיקוני זוהר חדש שם: קוּם רָעֲיָא מְהֵימָנָא לְאִתְּעָרָא לְהַהוּא דְּאִתְּמַר בֵּיהּ 'אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר'. וּכַמָה אִנּוּן דְּמִיכִין וְשֵׁינָתָא בְּעֵינֵיהוֹן – דְּלָא פַּתְחִין לוֹן לְאִתְעַסְּקָא בְּרָזִין דְּאוֹרַיְתָא! דְּכָל רָז 'אוֹר' אִתְקְרֵי, לְאַנְהָרָא בֵּיהּ לְבַת עֵינָא וּלְאִתְּעָרָא לָהּ בֵּיהּ לְגַבֵּי בַּעְלָהּ. דְּאִיהִי דְּמִיכָא בְּגָלוּתָא בֵּין אִנּוּן מָארֵי תּוֹרָה. דְּלֵית חַד מִנַּיְהוּ דְּיִתְּעַר לָהּ בְּבַעְלָהּ דְּאִיהוּ ר"ז – אוֹר דְּנָהִיר בָּהּ בָּבַת עֵינָא, דְּ'רָז' 'אוֹר' אִיהוּ בְּחֻשְׁבָּן. (פירוש: קוּם רוֹעֶה הַנֶּאֱמָן לְהִתְעוֹרֵר לְאוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ 'אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר'. וְכַמָּה הֵם יְשֵׁנִים וְשֵׁנָה בְּעֵינֵיהֶם – שֶׁלֹּא פוֹתְחִים אוֹתָם לְהִתְעַסֵּק בַּסּוֹדוֹת שֶׁל הַתּוֹרָה! שֶׁכָּל רָז נִקְרָא 'אוֹר', לְהָאִיר בּוֹ לְבַת הָעַיִן וּלְעוֹרֵר אוֹתָהּ בּוֹ אֶל בַּעְלָהּ. שֶׁהִיא יְשֵׁנָה בַּגָּלוּת בֵּין אוֹתָם בַּעֲלֵי תוֹרָה. שֶׁאֵין אֶחָד מֵהֶם שֶׁיְּעוֹרֵר אוֹתָהּ לְבַעְלָהּ שֶׁהוּא רָ"ז – הָאוֹר שֶׁמֵּאִיר בָּהּ בְּבַת הָעַיִן. שֶׁ'רָז' 'אוֹר' הוּא בְּחֶשְׁבּוֹן – בגמטריא.

ובביאור הגר"א (שם) פירש: קוּם רָעֲיָא מְהֵימָנָא לְאִתְּעָרָא לְהַהוּא ר"ל לשכינה דְּאִתְּמַר בֵּיהּ 'אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר' שהשכינה נקראת 'אני' – והיא הישנה בגלות כמו שממשיך המאמר לפרש. ומה שאמר 'וְלִבִּי' שהוא 'עֵר', ביאר הגר"א שהוא רָעֲיָא מְהֵימָנָא בעצמו (דהיינו נשמת משה רבינו שהוא הַרוֹעֶה הַנֶּאֱמָן שבא לגלות סתרי תורה לעולם) שאינו ישן, ולכן אמר לו קוּם רָעֲיָא מְהֵימָנָא לְאִתְּעָרָא לְהַהוּא! ומה הטעם שהשכינה יְשֵׁנָה? דְּאִיהִי דְּמִיכָא בְּגָלוּתָא בֵּין אִנּוּן מָארֵי תּוֹרָה משום שעוסקים בפשוטן של הלכות – ולא ברזי תורה דְּלָא פַּתְחִין לוֹן לְאִתְעַסְּקָא בְּרָזִין דְּאוֹרַיְתָא – וזה דייקא מצבם של לומדי התורה שלא פותחין עיניהם ברזי תורה, ולכן אין להם מאור העיניים – דְּ'רָז' 'אוֹר' אִיהוּ בְּחֻשְׁבָּן דהרי דְּ'רָז' בגמטריא 'אוֹר'!

עוד כתב בביאור הגר"א (על מאמר שלנו שהביא מהרח"ו מתיקון ל') על מה שאמר כְּגוֹן 'קְרָא נָא'.. וְהִיא אָמְרַת 'מָה אֶקְרָא, כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר': ר"ל דאין עונה לה (לשכינה), והוא בעקבות משיחא שכתוב בו 'וְאַבִּיט וְאֵין עֹזֵר וְאֶשְׁתּוֹמֵם וְאֵין סוֹמֵךְ' (ישעיה סג ה), וכמו שאמרו רבותינו (בסוף מסכת סוטה) בעקבות משיחא חוצפא יסגא וכו. – עכ"ל הגר"א.

מכל האמור לעיל בדברי התנאים שהם חכמי הזוהר וכן בדברי רבינו הגר"א שביאר דעתם דעת זקנים, איך לא ניקח ללב ונשמור כחותם על ליבנו איך שחז"ל ראו וגם הראו לנו בדבריהם דברי אש שלהבתיה שתלמידי חכמים שאינם עוסקים בסודות התורה אלא רק בפשטי התורה לצערם ולצער השכינה דומים לעורים בבחינה מסיומת – או ליתר דיוק כלשון מאמר התיקונים (תיקון ל') שאנו עוסקים בו כ'סְתוּמֵי הָעֵינַיִם' – ר"ל שסתומות עיני שכליהם מהבין, או כלשון הגר"א: מצבם של לומדי התורה שלא פותחין עיניהם ברזי תורה, ולכן אין להם מאור העיניים – דְּ'רָז' 'אוֹר' אִיהוּ בְּחֻשְׁבָּן דהרי דְּ'רָז' בגמטריא 'אוֹר'! עכ"ל.

ובאמת, דברי הגר"א הנ"ל על מאמר התיקונים שאנו עוסקים בו מבוארים היטב, היטב במה שכתב רמח"ל ב'מסילת ישרים' (בפרק יט). ואע"פ שרמח"ל לא יכל לפרש עומק כונתו בספרו 'מסילת ישרים' מפני החרם והרדיפה שהיה אז במדינות אירופה נגדו בנוגע ללימוד הקבלה (כידוע) ולכן רק רמז לדברים שרשב"י פירשם בתיקוני זוהר (שהביא מהרח"ו כאן) על דרך מוסר ועבודת השם בכללות, עם כל זאת כל מי שבקיא אפילו קצת בשאר ספרי הרמח"ל יודע בבירור שכונתו ראשית לכל היתה בנוגע לצורך הגדול המוטל על כל חסיד לעשות חסד עם קונו ולייחדו עם השכינה הקדושה על ידי העסק בסודות התורה (כמובאר לאורך ולרוחב במאמר התיוקונים הנ"ל).

וז"ל רמח"ל (בפרק יט): והנה החסיד הזה, מלבד העבודה שהוא עובד במעשה מצותיו על הכונה הזאת, הנה ודאי צריך שיצטער תמיד צער ממש על הגלות ועל החורבן, מצד מה שזה גורם מיעוט כביכול לכבודו יתברך, ויתאוה לגאולה לפי שבה יהיה עילוי לכבוד השם יתברך… ועל העדר זה הדבר התרעם הנביא (ישעיה נט, טז) 'וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיִּשְׁתּוֹמֵם כִּי אֵין מַפְגִּיעַ', ואמר: (שם סג, ה) 'וְאַבִּיט וְאֵין עֹזֵר וְאֶשְׁתּוֹמֵם וְאֵין סוֹמֵךְ', ואמר: (ירמיה ל, יז) 'צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ', ופרשו זכרונם לברכה: (ראש השנה ל, א; סוכה מא, א) מכלל דבעיא דרישה… ואמר עוד הנביא: (ישעיה נא, יח) 'אֵין מְנַהֵל לָהּ מִכָּל בָּנִים יָלָדָה וְאֵין מַחֲזִיק בְּיָדָהּ מִכָּל בָּנִים גִּדֵּלָה', ואמר: (שם מ, ו) 'כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה', ופרשו זכרונם לברכה: (עבודה זרה ב, ב) שכל חסד שעושים לעצמם הם עושים לטובת נפשם ולהנאתם, ואינם מתכוונים לכונה השלמה הזאת, ולא מבקשים על עילוי הכבוד וגאולתן של ישראל, שהרי אי אפשר לכבוד העליון להתרבות אלא בגאולתן של ישראל וברבוי כבודם שזה תלוי בזה באמת, עכ"ל רמח"ל.

ודוק היטב במה שכתב רמח"ל 'שכל חסד שעושים לעצמם הם עושים לטובת נפשם ולהנאתם, ואינם מתכוונים לכונה השלמה הזאת' – דבאמת בהני מילי ציטט את המשך המאמר שהעתיק מהרח"ו מתיקון ל' – ראה לשונו המלא בענף הבא, וכן בביאורינו לקמן.

–      ענף ב:

    וְרָזָא דְמִלָּה: 'קוֹל אוֹמֵר קְרָא' (ישעיה מ ו), כְּגוֹן 'קְרָא נָא, הֲיֵשׁ עוֹנֶךָּ? וְאֶל מִי מִקְּדוֹשִׁים תִּפְנֶה?' (איוב ח א). וְהִיא אָמְרַת: 'מָה אֶקְרָא, כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר' – כֹּלָּא אִינוּן כִּבְעִירָן דְּאָכְלִין חָצִיר! 'וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה!' (שם) – כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִין! וַאֲפִילוּ כָּל אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלִין בְּאוֹרַיְיתָא, כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִין!

וְסוֹד הַדָּבָר של התעוררות הקול הנזכר הוא מה שכתוב: 'קוֹל אוֹמֵר קְרָא' – זה הקול של התפארת (דהיינו 'זעיר אנפין' שהוא 'בעלה' של ה'נוקבא' שהיא השכינה הקדושה) שאומר לשכינה בת זוגו 'תקראי ותכריזי', כְּמוֹ 'קְרָא נָא' את הקריאה שאומר לך. והוא שואל את השכינה: 'הֲיֵשׁ עוֹנֶּךָּ'? ר"ל – האם יש מי שיענה ויקבל את הקריאה וההכרזה שלך? 'וְאֶל מִי מִקְּדוֹשִׁים תִּפְנֶה'? ואל מי מתלמידי החכמים שנקראים 'קדושים' תפני – כדי שיתעוררו על ידי קריאתיך והכרזתיך? וְהִיא אוֹמֶרֶת 'מָה אֶקְרָא'! ר"ל השכינה צועקת ומבקשת מהתלמידי חכמים שירחמו עליה ללמוד חכמת הקבלה – ואין עונה! וזה בעקבות משיח דכתיב 'וְאַבִּיט וְאֵין עֹזֵר' (ישעיה סג, ה). [ב.ל.ר]

ומבאר הטעם: משום ש-'כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר'! ומפרש – הַכֹּל הֵם כִּבְהֵמוֹת שֶׁאוֹכְלוֹת חָצִיר כולם כבהמות שאוכלים עשב – ר"ל שלומדים רק פשטי התורה (שנמשלו לעשב ולתבן) ולא סתרי תורה (שנמשלו למאכל אדם ביחס לפשטי התורה). ועוד כתוב: 'וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה' – ומפרש: כָּל הַחֶסֶד שֶׁעוֹשִׂים עם הבריות עוֹשִׂים לְעַצְמָם על מנת לקבל פרס, ולכן זכות החסד שעושים יבול כְּצִיץ הַשָּׂדֶה (כעשב שמציץ מעל פני האדמה לשעה אחת בלבד ומהרה יבש ונכמש). ולא רק זאת אלא וַאֲפִלּוּ כָּל אֵלּוּ שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִים בַּתּוֹרָה ר"ל כל אלו שעוסקים רק בפשטי התורה, גם כן כָּל חֶסֶד שֶׁעוֹשִׂים – לְעַצְמָם עוֹשִׂים כל חסד שעושים על ידי עסק התורה שנקראת 'תורת חסד' – רק לתועלת עצמם עושים! ר"ל עבור שכר בעולם הזה ובעולם הבא – ואין כונתם עבור תיקון השכינה! (מ.מ)

מוסיף ב.ל.ר. לבאר: דאם היה כונתם בעיקר לתיקון השכינה היה להם לעסוק ב'אור' התורה שהוא רזין דאורייתא ('אור' בגמטריא 'רז') – כי רק בזה יכולין להעלותה ולתקנה. וזה כמו דאמר ליה אליהו לרשב"י (ברע"מ פ. נשא – דף קכו): דבְּהַאי חִבּוּרָא דִּילָךְ דְּאִיהוּ סֵפֶר הַ'זֹּהַר' מִן זוֹהֲרָא דְּאִימָא עִלָּאָה תְּשׁוּבָה, בְּאִלֵּין לָא צָּרִיךְ נִסָּיוֹן. וּבְגִין דַּעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְמִטְעַם מֵאִילָנָא דְּחַיֵּי, דְּאִיהוּ הַאי סֵפֶר הַזֹּהַר, יִפְּקוּן בֵּיהּ מִן גָּלוּתָא בְּרַחֲמֵי, וְיִתְקַיֵּים בְּהוֹן 'יְיָ בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר' (דברים לב). (בְּחִבּוּר זֶה שֶׁלְּךָ, שֶׁהוּא סֵפֶר הַ'זֹּהַר' מִזֹּהַר הָאֵם הָעֶלְיוֹנָה תְּשׁוּבָה, בְּאֵלֶּה לֹא צָרִיךְ נִסָּיוֹן. וּמִשּׁוּם שֶׁעֲתִידִים יִשְׂרָאֵל לִטְעֹם מֵעֵץ הַחַיִּים שֶׁהוּא סֵפֶר הַזֹּהַר הַזֶה יֵצְאוּ בוֹ מֵהַגָּלוּת, וְיִתְקַיֵּם בָּהֶם 'יְיָ בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר'.)

בהמשך הקדמתו יאריך מהרח"ו לפרט ולבאר במילים שלו מה שאמרו חז"ל כאן שכָּל אֵלּוּ שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִים בַּתּוֹרָה (שעוסקים רק בפשטי התורה) כָּל חֶסֶד שֶׁעוֹשִׂים – לְעַצְמָם עוֹשִׂים. ז"ל לקמן: וּבִפְרָט בִּזְמַנֵּנוּ זֶה בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים אֲשֶׁר הַתּוֹרָה נַעֲשֵׂית קַרְדֹּם לַחֲתֹךְ בָּהּ אֵצֶל קְצָת בַּעֲלֵי תּוֹרָה אֲשֶׁר עִסְקָם בַּתּוֹרָה עַל מְנַת לְקַבֵּל פְּרָס וְהַסְפָּקוֹת יְתֵרוֹת, וְגַם לִהְיוֹתָם מִכְּלַל רָאשֵׁי יְשִׁיבוֹת, וְדַיָנֵי סַנְהֶדְרָאוֹת – לִהְיוֹת שְׁמָם וְרֵיחָם נוֹדֵף בְּכָל הָאָרֶץ. וְדוֹמִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם לְאַנְשֵׁי דּוֹר הַפְלָגָה הַבּוֹנִים מִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם, וְעִקַּר סִבַּת מַעֲשֵׂיהֶם הִיא מַה שֶּׁכָּתַב אַחַר כָּךְ הַכָּתוּב 'וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם'! עכ"ל.

וכמו שכבר הזכרנו לעיל, זה גופא גם מה שרמח"ל רמז עליו במסילת ישרים (פרק יט) באומרו שם: 'כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה' (ישעיה מ, ו), ופרשו זכרונם לברכה (עבודה זרה ב, ב – וכן במאמר התיקונים שלנו) שכל חסד שעושים לעצמם הם עושים לטובת נפשם ולהנאתם, ואינם מתכוונים לכונה השלמה הזאת, ולא מבקשים על עילוי הכבוד וגאולתן של ישראל! עכ"ל רמח"ל.  ומה שאמר 'עילוי הכבוד' – כונתו לתיקון השכינה הקדושה שנקראת 'כבוד'.  ולקמן בהקדמתו (וכן בביאורינו שם) יבאר מהרח"ו על פי דברי הזוהר הקדוש מה ראו כאן במאמר זה מתיקוני זוהר להשוות את אלו שלומדים רק פשטי התורה לבהמות, וכן מהיכי תיתי להשוות את פשטי התורה לעשב בעלמא ורק את סודות התורה למאכל אדם!

–      ענף ג:

     בְּהַהוּא זִמְנָא 'וַיִּזְכּוֹר כִּי בָשָׂר הֵמָּה, רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב' (תהלים עח לט) לְעָלְמָא! וְדָא אִיהוּ רוּחָא דְמָשִׁיחַ. וַי לוֹן מָאן דְּגָרְמִין דְּיֵזִיל לֵיהּ מִן עָלְמָא וְלָא יְתוּב לְעָלְמָא!

בְּאוֹתוֹ זְמַן שלפני ביאת המשיח נאמר: 'וַיִּזְכֹּר' הקב"ה 'כִּי בָשָׂר הֵמָּה' שבני האדם עוסקים רק בחיצוניות ופשטות התורה הנראה לעיניהם – כמו בשר האדם שנראה להם מבחוץ, לכן 'רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב' לְעוֹלָם. ומפרש: וְזוֹהִי רוּחוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ שמתאחר לבא כל אורך זמן הגלות, כי רוחו היא רוח חכמה – וכשאין לומדים חכמת הקבלה מתאחר לבא. אוֹי לָהֶם מִי שֶׁגּוֹרְמִים שֶׁיֵּלֵךְ לוֹ מִן הָעוֹלָם – ר"ל: אוי למי שגורם שהתעוררות הגאולה תלך ותסתלק מך העולם וְלֹא יָשׁוּב לְעוֹלָם עד שיתעסקו בסתרי תורה!  (מ.מ.)

בביאור הגר"א ציין שמה שאמרו כאן שרוחו של משיח הוא רוח חכמה מבואר בזוהר (באדרא רבא – פ. נשא דף קל ע"ב): וְחַד רוּחָא דְּחַיֵּי דְּבֵיהּ זַמִּין לְזַמָנָא לִבְרֵיהּ דְּדָוִד לְמִנְדַּע חָכְמְתָא! וּמֵהַהוּא נוּקְבָּא, אִתְּעַר וְנָפִיק רוּחָא מִמּוֹחָא סְתִימָאָה, וְזַמִּין לְאַשְׁרָאָה עַל מַלְכָּא מְשִׁיחָא, דִּכְתִּיב, 'וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יְיָ, רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יְיָ' (ישעיה יא ב).

עוד ביאר הגר"א שמה שפשוט כאן בתיקוני זוהר שכשאין לומדים בזאת החכמה דקבלה משיח מתאחר מבואר בזוהר גם כן (ברעיא מהימנא – פ. נשא – דף קכד ע"ב): בְּהַאי חִבּוּרָא דִּילָךְ דְּאִיהוּ סֵפֶר הַזֹּהַר… וּבְגִין דַּעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְמִטְעַם מֵאִילָנָא דְּחַיֵּי דְּאִיהוּ הַאי סֵפֶר הַזֹּהַר – יִפְּקוּן בֵּיהּ מִן גָּלוּתָא בְּרַחֲמֵי! (בְּחִבּוּר זֶה שֶׁלְּךְ שֶׁהוּא סֵפֶר הַזֹּהַר… שֶׁעֲתִידִים יִשְׂרָאֵל לִטְעֹם מֵעֵץ הַחַיִּים שֶׁהוּא סֵפֶר הַזֹּהַר הַזֶה – יֵצְאוּ בוֹ מֵהַגָּלוּת!). אלמא, מדברי חז"ל שם משמע שזו ולא אחרת תהיה הסיבה שבעבורה נצא מן הגלות ברחמים – ואם לא, אזי יהיה זה בדרך של יסורים ונסיונות ר"ל!

באופן אחר לגמרי ביאר 'באר לחי ראי' מה שאמרו כאן בתיקונים: בְּאוֹתוֹ זְמַן, 'וַיִּזְכֹּר כִּי בָשָׂר הֵמָּה' – היינו כי הקב"ה מלמד זכות עליהם בסוד 'אשר הרעותי' כביכול. כי התרשלותם בלימוד חכמת הקבלה הוא מחמת מיעוט הבנתם מצד חומר העכור כי הם בשר ודם וקרוץ מחומר, עכ"ל.

עם כל זאת, הגם שמצינו בדבריו קצת לימוד זכות במה דמשווה אותם כשוגגים ולא כמזידים – סוף סוף הנזק נעשה בהתרשלותם. הרי סוף סוף זהו מטרת מאמר התיקונים שבא כאן לעורר  עליו – דעל ידי התרשלותם הם מסלקים רוחו של משיח מן העולם. והגם שהם רק גרמא בנזיקין (כמו שכתב רמח"ל ב'דרך עץ חיים'), מכל מקום מאמר התיקונים פה מזהיר שסוף סוף – 'אוֹי לָהֶם שֶׁגּוֹרְמִים עֲנִיּוּת וְחֶרֶב וּבִזָּה וְהֶרֶג וְאַבְדָן בָּעוֹלָם'! גּוֹרְמִים דייקא.

–      ענף ד:

     דְּאִלֵּין אִינוּן דְּעָבְדִין לְאוֹרַיְיתָא יַבָּשָׁה, וְלָא בָעָאן לְאִשְׁתַּדְלָא בְחָכְמָה דְקַבָּלָה, דְגָרְמִין דְּאִסְתַּלַּק נְבִיעוּ דְחָכְמָה דְאִיהִי י' מִינָהּ – וְאִשְׁתְּאָרַת ב' יְבֵישָׁה. וַי לוֹן דְּגָרְמִין עֲנִיּוּתָא וְחַרְבָּא וּבִיזָה וְהֶרֶג וְאַבְּדָן בְּעָלְמָא!

השתא מבאר: שֶׁאֵלּוּ שאינם עוסקים בסתרי תורה הֵם שֶׁעוֹשִׂים אֶת הַתּוֹרָה 'יַבָּשָׁה' – ר"ל כאילו לא היה בה אלא פשטות התורה הנראת לעיניהם, וְלֹא רוֹצִים לְהִשְׁתַּדֵּל בְּחָכְמַת הַקַּבָּלָה שלימוד זה מאיר את העינים להתבונן בנשמת ופנימיות התורה, וְגוֹרְמִים שֶׁמִּסְתַּלֵּק מַעְיַן הַחָכְמָה שֶׁהִיא י' מִמֶּנָּה – ר"ל שגורמים שיסתלק מן השכינה הארות מקור חכמה העליונה שהיא סוד י' דהוי"ה המאירה להשכינה דרך היסוד, וְנִשְׁאֶרֶת ב' יְבֵשָׁה – ר"ל אות ב' של ב'ראשית שהיא השכינה יבשה. אוֹי לָהֶם שֶׁגּוֹרְמִים עֲנִיּוּת וְחֶרֶב וּבִזָּה וְהֶרֶג וְאַבְדָן בָּעוֹלָם על ידי שגורמים הסתלקות הארת החכמה מן השכינה!

גם לקמן בריש תיקון מג' חזרו התיקוני זוהר ושנו על אזהרה חמורה זו בלשון צורם לאוזן השומע. ומשום דהתם מתבארים כמה פרטים נחוצים שיעזרו לנו להבין את דברי הגר"א אצלנו בביאורו לתיקון ל', ראינו לנכון להעתיק ולפרש לשון התיקונים לקמן.

זה לשון רשב"י בריש תיקון ל': 'בְּרֵאשִׁית' – תַּמָּן 'אֲתַ"ר יָבֵ"שׁ'. וְדָא אִיהוּ 'וְנָהָר יֶחרַב וְיָבֵשׁ' (ישעיה יט ה). בְּהַהוּא זִמְנָא דְאִיהוּ יָבֵשׁ וְאִיהִי יַבָּשָׁה, צָוְוחִין בְּנִין לְתַתָּא בְּיִחוּדָא וְאָמְרִין 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל' – 'וְאֵין קוֹל וְאֵין עוֹנֶה' (מלכים א – יח כו)! הֲדָא הוּא דִכְתִיב: 'אָז יִקְרָאוּנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה' (משלי א כח)! וְהָכִי מָאן דְּגָרִים דְּאִסְתַּלַּק קַבָּלָה וְחָכְמָתָא מֵאוֹרַיְיתָא דִבְעַל פֶּה וּמֵאוֹרַיְיתָא דְבִכְתָב, וְגָרִים דְּלָא יִשְׁתַּדְלוּן בְּהוֹן, וְאָמְרִין דְּלָא אִית אֶלָּא פְּשָׁט בְּאוֹרַיְיתָא וּבְתַלְמוּדָא – בְּוַדַּאי כְּאִלּוּ הוּא יְסַלֵּק נְבִיעוּ מֵהַהוּא נָהָר וּמֵהַהוּא גָן. וַוי לֵיהּ! טַב לֵיהּ דְּלָא אִתְבְּרִי בְּעָלְמָא וְלָא יוֹלִיף הַהִיא אוֹרַיְיתָא דְבִכְתָב וְאוֹרַיְיתָא דִבְעַל פֶּה, דְּאִתְחַשַּׁב לֵיהּ כְּאִלּוּ אַחְזַר עָלְמָא לְתֹהוּ וָבֹהוּ, וְגָרִים עֲנִיּוּתָא בְּעָלְמָא וְאוֹרֶךְ גָּלוּתָא!

ובפירוש 'מתוק מדבש' שם ביאר: אמר רבי שמעון: במלת 'בְּרֵאשִׁית' – שָׁם 'אֲתַ"ר יָבֵ"שׁ' יש אותיות את"ר יב"ש. פירוש: היסוד הנקרא 'מקום' (אתר) הוא יבש. וממשיך לבאר דבריו וְזֶהוּ 'נָהָר יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ' ר"ל היסוד שנקרא גם 'נהר', הוא יחרב ויבש בלי מימי השפע, ולכן אין לו מה להשפיע למלכות שהיא בת זוגו.  כתוצאה מזה בְּאוֹתוֹ זְמַן שֶׁהוּא יָבֵשׁ משום שאין לו מה לתת לה, גם הִיא יְבֵשָׁה כי הרי לא קבלה שפע מהיסוד. לכן צוֹוְחִים הַבָּנִים לְמַטָּה בְּיִחוּד וְאוֹמְרִים 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל' – ר"ל בני ישראל למטה צועקים באמירת היחוד של 'שמע ישראל' כדי שישמע ויבא 'זעיר אנפין' הנקרא 'ישראל' להתייחד עם המלכות שהיא נוקביה בשעת תפילת העמידה, אבל וְאֵין 'קוֹל' – ר"ל אין 'קול' של קריאת שמע שלהם נשמע לפני העמידה כדי שיתייחדו 'זעיר אנפין' ונוקביה בתפילה, ולכן 'וְאֵין עוֹנֶה' – אין מי שיענה וימלא את בקשת בני ישראל בתפילתם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב 'אָז יִקְרָאֻנְנִי' כשישראל הם בצרה וצועקים וקוראים להקב"ה בקריאת שמע, אבל 'וְלֹא אֶעֱנֶה' כי אומר הקב"ה: 'אני לא אענה אותם בתפילתם'!

וְכָךְ מִי שֶׁגּוֹרֵם שֶׁתִּסְתַּלֵּק קַבָּלָה וְחָכְמָה מִתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה וּמִתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב דהיינו מי שאומר שאין צריך ללמוד אלא פשט וְגוֹרֵם שֶׁלֹּא יִשְׁתַּדְּלוּ בָהֶן, ועל ידי זה הוא גורם גם לאחרים שלא יתעסקו בחכמת הקבלה, וְהם אוֹמְרִים שֶׁאֵין אֶלָּא פְשָׁט בַּתּוֹרָה וּבַתַּלְמוּד – ר"ל שמכחישים שיש פנימיות וסתרי תורה, בְּוַדַּאי כְּאִלּוּ הוּא יְסַלֵּק אֶת הַמַּעְיָן מֵאוֹתוֹ נָהָר – נחשב לו כאילו הוא מסלק את נביעת שפע החכמה והבינה מן היסוד הנקרא 'נהר', ועל ידי זה גורם שנמנע השפע גם מֵאוֹתוֹ גַן – מן המלכות הנקראת 'גן'. זה כמו שרמוז בפסוק 'אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק' (תהילים צז יא) – והרי 'אוֹר' בגמטריא 'רז' (סוד). ר"ל שעל ידי רזי התורה היסוד הנקרא 'צדיק' מתמלא אור מן המוחין שהם 'זרע קודש', ואז הוא נותנם למלכות בסוד זריעת היחוד.

לכן, אם ח"ו גורמים לסלק מן היסוד את טיפת היחוד אז אין אפשרות שיתייחדו 'זעיר אנפין' ונוקביה. לכן – אוֹי לוֹ לזה האדם! טוֹב שֶׁלֹּא נִבְרָא בָעוֹלָם וְלֹא יִלְמַד אוֹתָהּ תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה – בודאי היה עדיף לו שלא בא לעולם בכלל ולא היה לומד לא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב ולא תוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה! ומבאר – כי אם היה עם הארץ שאין ראוי ללמוד קבלה לא היה פוגם כל כך. אבל מי שלמד נגלות התורה ומכחיש שיש בה פנימיות ונסתרות הרי הוא מסלק השפע של היסוד. ולא רק זאת אלא שֶׁנֶּחְשָׁב לוֹ כְּאִלּוּ הֶחֱזִיר הָעוֹלָם לְתֹהוּ וָבהוּ לפי שמגביר את הקליפות (הרמוזים בפסוק 'וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם') בעת שה'נהר' וה'גן' הם יבשים בעונותיו! ולא רק זאת אלא וְגוֹרֵם עֹנִי בָּעוֹלָם וְאֹרֶךְ הַגָּלוּת – כי אם אין שפע ביסוד ובמלכות, אז מאין יהיה שפע למטה לתחתונים? ולעומת זאת, מי שלומד סתרי תורה מקיים את העולם! ע"כ מביאור 'מתוק מדבש' בתיקון מג'.

מעתה נחזור לתיקון ל' שמהרח"ו בהקדמתו ואנו בביאורינו עוסקים בו. בביאור הגר"א (כאן) ביאר בזה הלשון: שֶׁאֵלּוּ הֵם שֶׁעוֹשִׂים אֶת הַתּוֹרָה 'יַבָּשָׁה' דרצונו לומר 'יְבֵשָׁה' – כמו שנאמר: 'וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה' (במדבר יא ו). ועל ידי זה 'רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ וָבֹהוּ וכו' (ירמיה ד כג), דהיינו שבהתרשלותם מלעסוק בחכמת הקבלה הם פוגמים בכבוד התורה, ולכן מעלה הקב"ה עליהם בחינה של ביטול תורה דבגיניה כל הצרות הללו באים – כמו שאמרו בגמרא (בשבת לג.): בעון ביטול תורה חרב וביזה רבה, ודבר ובצורת בא, ובני אדם אוכלין ואינן שבעין…דכתיב: 'והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית' (ויקרא כו כה) –  ואין ברית אלא תורה שנאמר: 'אם לא בריתי יומם ולילה' (ירמיה לג בה), עכ"ל כאן.

ולקמן בביאורו לתיקון מג' פירש הגר"א מה שאמרו בתיקון ל' אצלנו: 'וְגוֹרְמִים שֶׁמִּסְתַּלֵּק מַעְיַן הַחָכְמָה שֶׁהִיא י' מִמֶּנָּה וְנִשְׁאֶרֶת ב' יְבֵשָׁה' – הענין שקבלה הוא מַעְיַן הַחָכְמָה שֶׁהִיא י' שממנו יוצא ה'נהר' (דהיינו יסוד של 'זעיר אנפין' הנקרא 'תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב') וגם ה'גן' (דהיינו המלכות הנקראת 'תוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה'). ומה שאמרו בתיקונים 'וְנִשְׁאֶרֶת ב' יְבֵשָׁה' ביאר הגר"א (שם): כאילו מחזיר את העולם לתהו ובהו – ר"ל לזמן שעולם הוא בלא תורה ובלא משיח, דיאנון גרמין דייזיל משיח!

לכאורה יש להביא סמך למה שביאר הגר"א שֶׁאֵלּוּ הֵם שֶׁעוֹשִׂים אֶת הַתּוֹרָה 'יְבֵשָׁה' על ידי התרשלותם מלעסוק בחכמת האמת (וכן קצת רמז למה שהשווה זה לבחינת ביטול-תורה) ממאמר חז"ל אחד הידוע לכל. בגמרא (בחגיגה יב: ו- עבודה זרה ג:) אמר רבי לוי: כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין לו גחלי רתמים, שנאמר: 'הַקֹּטְפִים מַלּוּחַ עֲלֵי שִׂיחַ וְשֹׁרֶשׁ רְתָמִים לַחְמָם' (איוב ל ד)! ופירש רש"י (במסכת ע"ז): הפוסק מדברי תורה – מי שעוסק בתורה ופוסק על דברי שיחה בטלה. מַלּוּחַ – דבריםלחלוחים! עכ"ל רש"י.

אלמא רש"י הבין שבמהותם דברי תורה הם דברים לחלוחים – ר"ל מלאים חיות ואינם כשאר דברי העולם הזה היבשים ביחס לדברי תורה. אם-כן, פשיטא שמי שמוציא מדברי תורה את לחלוחיתם מראה בזה שהתורה חשובה בעיניו רק כשאר דברי עולם הזה – רחמנא ליצלן. ואכן, ממאמר זה מהתיקוני זוהר מוכח בהדיא שעל ידי התרשלותם מלעסוק בחכמת האמת הֵם עוֹשִׂים אֶת הַתּוֹרָה 'יְבֵשָׁה'!

גם בהמשך הקדמתו האריך מהרח"ו במילים אחרות בנידון זה של 'עוֹשִׂים אֶת הַתּוֹרָה יְבֵשָׁה' במה שכתב: וְזֶה אֶצְלִי פֵּירוּשׁ הַמִּשְׁנָה (אָבוֹת ו ב) – 'אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בְּכָל יוֹם וְיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וּמַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת: אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה!' – כִּי בְּלִי סָפֵק בִּהְיוֹתָם עוֹסְקִים בִּפְשָׁטֶיהָ וּבְסִפּוּרֶיהָ לְבַדָּם הִיא לוֹבֶשֶׁת בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ וְשַׂק הוּשַׁת כְּסוּתָהּ וְכָל הָאֻמּוֹת יֹאמְרוּ לְיִשְׂרָאֵל "מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד"? מַה תּוֹרַתְכֶם מִתּוֹרָתֵנו? הֲלֹא גַּם תּוֹרַתְכֶם סִפּוּרִים בְּהַבְלֵי הָעוֹלָם. אֵין עֶלְבּוֹן תּוֹרָה גָּדוֹל מִזֶּה! וְלָכֵן אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה וְאֵינָם עוֹסְקִים בְּחָכְמַת הַקַּבָּלָה שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת כָּבוֹד לַתּוֹרָה – כִּי הֵם מַאֲרִיכִים הַגָּלוּת וְכָל הָרָעוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת לָבוֹא בָּעוֹלָם, כַּנִּזְכַּר לְעֵיל בַּמַּאֲמָר שֶׁהִתְחַלְנוּ בְּהַקְדָּמָתֵנוּ זֹאת, עכ"ל. וכמובן, כונתו למאמר התיקונים (תיקון ל') שאנו כעת עוסקים בו.

ובעזרת השם, אנו בביאורינו עוד עתידים לבאר נושא נרחב זה שנגע בו בביאור הגר"א במה שיסד שמניעת לומדי התורה מלעסוק בחכמת הקבלה מיחשיב ביטול-תורה ביאור נרחב בפני עצמו לקמן, דהרי גם רבינו מהרח"ו דן בפסוקים אלו שהזכיר כאן הגר"א. ובאמת, כבר התחלנו לעשות זאת לעיל במה שדנו לאורך ולרוחב על סיבת חורבן בית שני על פי חכמי הזוהר לאור מה שנתבאר בבבלי וירושלמי על פסוק 'עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ' – עיין שם.

לעת עתה, כדי לשהוות דעת מהרח"ו עם דברי הגר"א כאן במה שקישר בין ביטולה של לימוד תורת הקבלה עם חורבן הארץ והחזרתה לתהו ובהו נסתפק בהעתקת תמצית לשון מהרח"ו לקמן: וְכַאֲשֶׁר נָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה לַעֲסֹק מֵאַהֲבָה בַּחָכְמָה הַזֹּאת יִגָּאֲלוּ יִשְׂרָאֵל בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, אָמֵן. שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי נַאֲקַת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא מִתְנוֹדֵד וּמִתְמַרְמֵר בְּמַר נַפְשׁוֹ בְּאָמְרוֹ: "עַד מָתַי אֶרְאֶה נֵּס אֶשְׁמְעָה קוֹל שׁוֹפָר כִּי אֱוִיל עַמִּי, אוֹתִי לֹא יָדָעוּ וְגוֹ' רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹּהוּ וָבֹהוּ וְגוֹ' רָאִיתִי וְהִנֵּה הַכַּרְמֶל וְגוֹ' כִּי כֹּה אָמַר הַשֵּׁם שְׁמָמָה תִּהְיֶה כָּל הָאָרֶץ וְכָלָה לֹא אֶעֱשֶׂה וְגוֹ' הֱצִיקַתְנִי רוּחַ בִּטְנִי" (יִרְמְיָה ד כא-כז)

לְבָאֵר פְּסוּקִים הָאֵלּוּ הַנֶּאֱמָרִים בֶּאֱמֶת עַל יְדֵי יִרְמְיָה הַנָּבִיא עָלָיו הַשָּׁלוֹם בְּדֶרֶךְ נְבוּאָה עַל הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן הַזֶּה בִּהְיוֹתוֹ מִתְמָרֵר עַל אֹרֶךְ גָּלוּתֵנוּ יוֹתֵר מִשִּׁעוּרוֹ. וְזֶהוּ מַּה שֶּׁכָּתוּב "עַד מָתַי אֶרְאֶה נֵס", הוּא הַנֵּס וְהַדֶּגֶל שֶׁל הַמָּשִׁיחַ כַּנִּזְכַּר בְּפָרָשַׁת מִשְׁפָּטִים (דַּף קב.), וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: 'וְיֵיתוּן, נֵס דְּמָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד!'… וּכְנֶגֶד כַּת חַכְמֵי הַפְּשָׁט, אוֹתָם אֲשֶׁר הֵם מוֹאֲסִים לַעֲסֹק בְּחָכְמַת הָאֱמֶת הַנִּקְרָא עֵץ הַחַיִּים וְחַיֵּי עוֹלָם וְעוֹסְקִים בְּסִפּוּרִים הַפְּשָׁטִים בִּפְשׁוּטָן בִּלְבַד, וְאוֹמְרִים שֶׁאֵין בַּתּוֹרָה אֶלָּא הַפְּשָׁט בִּלְבַד – חָס וְשָׁלוֹם – אֲשֶׁר הוּא נִקְרָא עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע כַּנִּזְכַּר לְעֵיל, עֲלֵיהֶם אָמְרוּ: "חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ" (יִרְמְיָה שָׁם כב)… וּכְנֶגֶד הַכַּת הָרִאשׁוֹנָה אָמַר "רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹּהוּ וָבֹהו" – הֵם עַמֵּי הָאָרֶץ…  וּמַנִּיחִים חַיֵּי עוֹלָם הִיא הַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי" (יִרְמְיָה לג כה), וּמַחֲזִירִים הָעוֹלָם לְתֹהוּ וָבֹהוּ… וְכָל זֶה גָּרַם לָהֶם "כִּי אוֹתִי לֹא יָדָעוּ" וְלֹא נִתְעַסְּקוּ בַּתּוֹרָה! עכ"ל מהרח"ו לקמן.

–      ענף ה:

     וְהַאי רוּחַ דְּאִסְתַּלַּק אִיהוּ רוּחַ דְמָּשִׁיחַ כְּמָה דְאִתְּמַר. וְאִיהוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְאִיהוּ 'רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יהו"ה (ישעיה יא ב).

וְהָרוּחַ הַזּוֹ שֶׁמִּסְתַּלֶּקֶת – כמו שכתוב: 'רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב' (תהלים עח לט) הִיא רוּחַ הַמָּשִׁיחַ כמו שלמדנו (בזוהר פ. נשא – דף קל ע"ב) שמשיח יזכה להארת רוח מחוטמא ד'עתיקא קדישא' – שהוא למעלה מכל הרוחות כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. וְהִיא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ – ר"ל דזה הרוח ישרה על משיח על ידי המלכות הנקראת 'רוח הקודש', וְהִיא רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה כמשמעו שמקור הרוח מתחיל מספירות חכמה ובינה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה שמשם נמשך הרוח דרך ספירות חסד (דהיינו 'עֵצָה') וגבורה, רוּחַ דַּעַת שהוא כולל ספירות תפארת, נצח, והוד וְיִרְאַת יהו"ה הם יסוד ומלכות. וכל אלו הרוחות מפשטים דרך היסוד ד'זעיר אנפין' למלכות שהיא נקראת 'רוח הקודש', וממנה יאירו על מלך המשיח. ועיקר המשכת זה הרוח הוא על ידי לימוד הקבלה! (מ.מ)

–      ענף ו:

     פִּקּוּדָא תִּנְיָינָא: 'וַיֹּאמֶר אלהי'ם יְהִי אוֹר, וַיְהִי אוֹר' (בראשית א ג). וְדָא אַהֲבָה דְאִיהוּ אַהֲבַת חֶסֶד. הֲדָא הוּא דִכְתִיב: 'וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד' (ירמיה לא ב). וַעֲלָהּ אִתְּמַר: 'אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ' (שיר השירים ב ז). יִרְאָה אִתְקְרִיאַת מִסִּטְרָא דִשְׂמָאלָא, וְאַהֲבָה אִתְקְרִיאַת מִסִּטְרָא דִימִינָא.

מִצְוָה שְׁנִיָּה היא מצות אהבה (דבריש תיקון זה התחיל כבר לבאר מצות יראה ועתה ממשכך עם ביאור מצות אהבה), וזה מרומז במה שכתוב: 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר', ומפרש כי 'אור' זוֹ אַהֲבָה שֶׁהִיא אַהֲבַת חֶסֶד. ר"ל כי יום הראשון הוא כנגד ספירת החסד הנקרא 'אור' והיינו מידת האהבה. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב: 'וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁחְתִּיךְ חָסֶד' – הרי שאהבה וחסד הם ענין אחד, כי למי שלבו אוהבו עושה לו חסד. וְעָלֶיהָ נֶאֱמַר: 'אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה' שהיא סוד השכינה הנקראת 'אהבה', ור"ל: אם תרצו להעלותה מן הגלות ולקשרה בחסד דבעלה 'זעיר אנפין' – שאז היא נקראת 'אהבה', אז תדעו לכם שדבר זה תלוי ב: 'עַד שֶׁתֶּחְפָּץ' – דהיינו עד שיקיימו ישראל את המצוות מאהבה, ולא על מנת לקבל פרס אלא בחפץ וברצון. וביאר כי יִרְאָה נִקְרֵאת מִצַּד הַשְּׂמֹאל – השכינה נקראת 'יראה' כשמקבלת את הגבורות מצד השמאל, וְאַהֲבָה נִקְרֵאת מִצַּד הַיָּמִין – והשכינה נקראת 'אהבה' כשמקבלת את החסדים מצד ימין. (מ.מ)

–      ענף ז:

     אִית יִרְאָה וְאִית יִרְאָה. אִית אַהֲבָה וְאִית אַהֲבָה. יִרְאָה דְּדָחִיל בַּר נַשׁ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִין דְּלָא נָחִית מִנִּכְסוֹי, אוֹ בְּגִין דְּלָא יְמוּתוּן בְּנוֹי בְּחַיּיוֹי – אִשְׁתַּכַּח דְּאִם הֲוָה נָחִית מִנִּכְסוֹי אוֹ אִם יְמוּתוּן בְּנוֹי בְּחַיּיוֹי דְּלָא הֲוָה דָחִיל לֵיהּ, וּבְגִין דָּא הֲוָה רָחִים לֵיהּ. הַאי יִרְאָה וְאַהֲבָה לָא שַׁוִּי לְיִרְאַת יהו"ה וּלְאַהֲבָה דִילֵיהּ לְעִקָּרָא. אֲבָל רְחִימוּ וּדְחִילוּ עִיקָרָא דִילֵיהּ בֵּין טַב וּבֵין בִּישׁ. וּבְגִין דָּא אִתְקְרִיאַת הַאי יִרְאָה וְאַהֲבָה עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס.

עתה מפרש שני אופני אהבה ויראה. יֵשׁ יִרְאָה וְיֵשׁ יִרְאָה – יֵשׁ אַהֲבָה וְיֵשׁ אַהֲבָה. ומפרש: יִרְאָה שֶׁיָּרֵא אָדָם מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵרֵד מִנְּכָסָיו דהיינו מפחד שאם יחטא אז יורידנו הקב"ה מנכסיו ומעשרו, אוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יָמוּתוּ בָנָיו בְּחַיָּיו ר"ל – שירא לחטוא מחמת אהבת בניו. נִמְצָא שֶׁאִם הָיָה יוֹרֵד מִנְּכָסָיו אוֹ אִם יָמוּתוּ בָנָיו בְּחַיָּיו – שאם ח"ו יבא לו הדבר שהיה מפחד שלא יבואהו, אז הוּא לֹא הָיָה יָרֵא מִמֶּנּוּ עוד, משום שבטל הטעם ליראה. וכן, אם וּמִשּׁוּם זֶה הָיָה אוֹהֵב אוֹתוֹ – ר"ל שבשביל שהקב"ה הטיב עמו בבנים ונכסים היה אוהב את הקב"ה, ואם ח"ו היה יורד מנכסיו ומתו בניו היה נפסקת אהבתו להקב"ה.

הַיִּרְאָה וְהָאַהֲבָה הַלָּלוּ – מי שיש לו כלפי הקב"ה רק יראה ואהבה כאלו לֹא שָׂם אֶת יִרְאַת יהו"ה וְאֶת הָאַהֲבָה שֶׁלּוֹ לְעִיקָּר – אלא העיקר אצלו וכל כונתו היא על מנת לקבל פרס. אֲבָל אַהֲבָה וְיִרְאָה הָעִקָּר שֶׁלּוֹ ר"ל העיקר באהבת ויראת השם הוא בֵּין טוֹב וּבֵין רַע – בין כאשר טוב לו בעולם הזה ובין כאשר רע לו ח"ו. כי אז מראה שאינו עובד את השם בשביל תועלת עצמו אלא בשביל השכינה, וּמִשּׁוּם זֶה נִקְרָאוֹת המדרגות הקודמות שהזכרנו מקודם יִּרְאָה וְאַהֲבָה עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס – כמו שהסברנו, שאינו עושה אלא לתועלת עצמו ולא לתיקון השכינה. (מ.מ)

–      ענף ח:

     וּבְגִין דָּא אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (שם): 'הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה, אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ' – דְאִיהוּ רְחִימוּ בְּלַאו פְּרָס, וְלָא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס. דְּיִרְאָה וְאַהֲבָה עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס – אִיהִי שֶׁל שִׁפְחָה! 'וְתַחַת שָׁלֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ… תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ… וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִירְתָּהּ!' (משלי ל כא-כג)

וּמִשּׁוּם זֶה – משום אהבת השם אמיתית אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לישראל: 'הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַםִ בִּצְבָאות אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה, אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה' –  אמר השם: השבעתי אתכם אם תעוררו (ר"ל שתעוררו) את השכינה הנקראת 'אהבה' להעלותה מהגלות ולקשרה בחסד של בעלה 'זעיר אנפין' 'עַד שֶׁתֶּחְפָּץ' – ר"ל עד שיקיימו ישראל את המצוות מאהבה בחפץ ורצון טוב, שֶׁהִיא אַהֲבָה בְּלִי פְרָס שלא על מנת לקבל פרס. שאם יעוררו את השכינה להעלותה מן הגלות בלא אהבה אמיתית להשם, אז ח"ו יתקיים מה שכתוב 'וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶחָד מֵעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה' (ירמיה ג יד) – ולא גאולה שלמה.

בדרך אחרת יש לפרש מה שכתוב 'עַד שֶׁתֶּחְפָּץ' – דהיינו: עד שהוא יחפץ –  עד שיחפוץ הקב"ה ביראה ואהבה של בני ישראל. ומתי יהיה זה? כאשר עושים וְלֹא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס! ומבאר שזה משום שֶׁיִּרְאָה וְאַהֲבָה עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס הִיא שֶׁל שִׁפְחָה וְעֶבֶד – יראה ואהבה כאלו מתקבלות ועולות על ידי העבד שהוא המלאך מט"ט ועל ידי השפחה שהיא בת זוגו – ולא על ידי הקב"ה והשכינה.  ועל זה נאמר: 'וְתַחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ וְגוֹ.' ר"ל 'אֶרֶץ' הוא כנוי להשכינה, ואומר הפסוק שהשכינה מצטערת ורוגזת 'תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ' כאשר העבד שהוא המלאך מט"ט מקבל ומעלה את קיום המצוות של בני ישראל שהם עושים מאהבה על מנת לקבל פרס. וכן השכינה מצטערת ורוגזת תחת 'וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִירְתָּהּ' – כאשר השפחה שהיא בת זוגו של מט"ט מקבלת ומעלה את קיום המצוות שבני ישראל עושים מיראה על מנת לקבל פרס.  במילים אחרות – השכינה מצטערת על שהמליכו את מלאך מט"ט במקום בעלה 'זעיר אנפין', ואת בת זוגו של מט"ט במקומה! (מ.מ)

ד.     עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.

עד כאן ביארנו בשם המפרשים את מאמר התיקוני זוהר (מתיקון ל') שהעתיק מהרח"ו לראייתו לסיבת אורך גלותינו המרה – דהיא משום התרשלות תופסי התורה מלתקן תיקוני השכינה הקדושה על ידי העסק לשמה בתורת הקבלה.

ולקמן בהקדמתו עתיד רבינו מהרח"ו להרחיב הדיבור על כמה וכמה נקודות שנרמזו במאמר הנ"ל מתיקון ל' – כגון מהותן ומקומן של מלאך מט"ט ובת זוגו, והטעם שהם נחשבים כ'עבד' ו'שפחה' לגבי קודשא בריך הוא ושכינתיה. וכן עתיד מהרח"ו לבאר את הקשר בין כל הנ"ל לעבודת השם על מנת לקבל פרס או שלא על מנת לקבל פרס, וכן את הקשר בין כל הנ"ל ללימוד הקבלה. אם כן, בודאי שגם אנחנו בביאורינו נשתדל ב"ה לבאר כל דבריו על נכון במקומן הראוי לקמן.

עם כל זאת, בביאור הגר"א כאן על תיקון ל' ראה לנכון לציין למאמר נכבד אחד המובא בתיקוני זוהר חדש (תיקונא קדמאה – דף פ ע"ג המודפס עם ביאור הגר"א, ובדפוסים אחרים בדף קכז ע"א). והגם שעוד לא הגענו עד הלום לראות דברי המהרח"ו עצמן שכתב לקמן בהקדמתו ואיך שדן שם דבר דבור על אופניו בנושאים שנתבארו במאמר הנ"ל, מכל מקום ראינו לנכון להעתיק ולפרש (בעיקר לפי ביאור 'מתוק מדבש') את המאמר הנזכר בשלב מוקדם זה דהרי גם הגר"א זיע"א הראה מקום לשם על ביאורו כאן לתיקון ל' – אם כן ודאי שראה קשר אמיץ בין מה שנתבאר בשני המאמרים הנ"ל. אם כן גם אנו נשמע בקולו ונעיין שם כדי להעשיר את הבנתנו בתיקון ל'. ועוד תועלת רבה נמצא במשך הזמן, דבזכות מה שנשתדל עכשיו בהבנת ביאורו נזכה בעזרת השם לרוץ בהבנת דברי מהרח"ו לקמן. ואכן, לא נמנע ידינו מלכפול כמה וכמה נקודות שנבאר כאן כאשר נצטרך להם לקמן כדי להבין דברי המהרח"ו כל דבר ודבר במקומו הראוי.

זה לשון התיקוני זוהר חדש (בתיקונא קדמאה): א"ל בְּרִיךְ אַנְתְּ בּוּצִינָא קַדִּישָׁא, דִּבְוַדַּאי הָכֵי הוּא! דִּבְיוֹמֵי דְּחֹל שָׁלְטָא עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע דְּאִיהוּ אָדָם דְּ'וַיִּיצֶר' בַּיֵּצֶר הַטוֹב וּבַיֵּצֶר הָרָע. הָדָא הוּא דִּכְתִיב: 'וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם' (בראשית ב ז) – וְאִיהוּ עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע דְּחָב בֵּהּ אָדָם. וְדָא הוּא מְטַטְרוֹ"ן דְּאִיהוּ עֶבֶד דְּשַׁלִּיט בְּשִׁית סִדְרֵי מִשְׁנָה וְאִיהוּ גּוּפָנִי, וְשַׁלִּיט בְּשִׁית יוֹמִין דְּחֹל דְּאִנּוּן חוּלִין דְּטֻמְאָה וְחוּלִין דְּטָהֳרָה. וּמִנֵּהּ אִתְיְהִיבוּ שִׁית סִדְרֵי מִשְׁנָה בְּאִסּוּר וְהֶתֵּר, טֻמְאָה וְטָהֳרָה, כָּשֵׁר וּפָסוּל. וּבֵהּ 'שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ'. וְלֵית עֲבוֹדָה אֶלָּא צְלוֹתָא, דְּבֵהּ צָרִיךְ בַּר נָשׁ לְמֶהֱוֵי כְּעֶבֶד הַמְסַדֵּר שְׁבָחָיו לִפְנֵי רַבּוֹ, וּכְעֶבֶד הַשּׁוֹאֵל פְּרָס מֵרַבּוֹ, וּכְעֶבֶד הַמְקַבֵּל פְּרָס מֵרַבּוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ. אֲבָל בְּשַׁבַּת מַלְכְּתָא, דְּשָׁלְטָא בֵּהּ אִילָנָא דְּחַיֵּי וְלֹא עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע – אוֹקְמוּהּ דְּאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין בָּאִילָן שׁוּם שִׁמּוּשׁ, וְכָל הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּתָגָא חֲלָף. וְלֹא עוֹלִין בֵּהּ וְלֹא סוֹמְכִין בֵּהּ לְאִשְׁתַּמְּשָׁא, דְּלָא מְקַצְּצִין בַּנְּטִיעוֹת, דְּלֵית תַּמָּן קִצּוּץ וּפֵרוּד בְּאִילָנָא דְּחַיֵּי.

פירוש: אָמַר לוֹ הסבא לרבי שמעון: בָּרוּךְ אַתָּה רבי שמעון המכונה 'הַמְּנוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה', שֶׁבְּוַדַּאי כָּךְ הוּא! שֶׁבִּימוֹת הַחֹל שׁוֹלֵט עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע שהוא כנגד המלאך מט"ט. וכן הנשמה שבאה מצדו נקראת חולין, שֶׁהוּא אָדָם שֶׁל 'וַיִּיצֶר' ר"ל שהוא אדם של עולם היצירה הנרמז בשתי יודי"ן של מלת 'וַיִּיצֶר' הרומזות שנברא האדם בַּיֵּצֶר הַטּוֹב וּבַיֵּצֶר הָרָע. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב 'וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים' שהם סוד תפארת ומלכות 'אֶת הָאָדָם' התחתון, וְהוּא – ר"ל וזה האדם יש לו נשמה מבחינת עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע שֶׁחָטָא בּוֹ אָדָם הראשון. ומפרש: וְזֶהוּ מלאך מטטרו"ן שבו הוא עץ הדעת טוב ורע, ולכן נצטווה אדם 'וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ' (בראשית ב יז) – כדי שלא יקבל את שפעו ממט"ט, ושלא יבוא להמיר את קונו במט"ט משום שֶׁהוּא נקרא עֶבֶד, וממילא אדם שעוסק רק בפשטי התורה שהם מצידו של מט"ט גם כן נקרא עבד, משום שֶׁמט"ט שּׁוֹלֵט בְּשִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה שהם כנגד עולם היצירה (דמקרא ב'עשיה', משנה ב'יצירה', גמרא ב'בריאה', וקבלה ב'אצילות) – דהשִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה הם הארת הששה קצוות (חג"ת נה"י) דמלכות דאצילות שבה התורה שבעל פה – והם כנגד הששה אותיות שבשמו של מלאך מטטרו"ן, שהם כנגד הששה קצוות שלו.  ועוד שהוּא גוּפָנִי ביחס לעולם האצילות – ולכן המשניות עוסקות בדברים גופניים שבעולם הזה, וְלכן הוא שׁוֹלֵט בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל בכח הששה קצוות שבו (יום א' בחסד, יום ב' בגבורה, יום ג' בתפארת, יום ד' בנצח, יום ה' בהוד, יום ו' ביסוד) שֶׁהֵם הששה קצוות שבו הכלולים מטוב ורע. פירוש: חֻלִּין שֶׁל טֻמְאָה מצד הרע וְחֻלִּין שֶׁל טָהֳרָה מצד הטוב – שאת זה גרם אדם הראשון על ידי שאכל מעץ הדעת, וּלכן מִמֶּנּוּ נִתְּנוּ השִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה בְּאִסּוּר וְהֶתֵּר, טֻמְאָה וְטָהֳרָה, כָּשֵׁר וּפָסוּל – שהם שלושה דברים בקודש ושלשה בהיפך!

וממשיך לבאר: וּבוֹ כנגד מלאך מט"ט נאמר: 'שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ' כי מלאכתו להשפיע שפע מזון לתחתונים, משום שבששת ימי החול כל ההשפעות נשפעים על ידו, ועבודתו היא להעלות תפילות ישראל בימות החול, דידוע ש'אֵין עֲבוֹדָה אֶלָּא תְפִלָּה' כמו שדרשו חז"ל במסכת תענית (ב.) על הפסוק 'וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם' (דברים יא יג) – איזו היא עבודה שהיא בלב? הוי אומר זו תפלה. ומביא ראיה שתפילה היא כנגד מלאך מט"ט משום שֶׁבּוֹ בבחינת מט"ט שהוא עצמו עבד צָרִיךְ אָדָם בתפילתו בימות החול שכנגד מט"ט לִהְיוֹת כְּעֶבֶד הַמְסַדֵּר שְׁבָחָיו לִפְנֵי רַבּוֹ בשלושה ברכות ראשונות של תפילת העמידה, וּכְעֶבֶד הַשּׁוֹאֵל פְּרָס מֵרַבּוֹ ב-יב' ברכות האמצעיות, וּכְעֶבֶד הַמְקַבֵּל פְּרָס מֵרַבּוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ בשלוש ברכות אחרונות – כמו שביארו חז"ל בברכות (לד.).

אֲבָל בְּיום שַׁבַּת הַמַּלְכָּה, שֶׁשּׁוֹלֵט בָּהּ עֵץ הַחַיִּים שכנגד עולם האצילות וְלֹא עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע שבעלמות בתחתונים ממנה שהם בי"ע (בריאה, יצירה, עשיה) פֵּרְשׁוּהָ חז"ל (בעירובין דף ק') שֶׁאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁים בָּאִילָן שׁוּם שִׁמּוּשׁ – ר"ל שלא ישאל אדם בשבת צרכי גופו, שאם ישאל אז יגרום להלביש את האצילות בבי"ע – וזה משום שאין שום חסרון באצילות, ולכן אין מקום לשאלת צרכיו המראה על חסרון, וְעל כן על זה נאמר: 'כָל הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּכֶתֶר – עוֹבֵר! ר"ל כמו שאמר הלל בפרקי אבות (א יג): 'וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא – חֳלָף'. וזה משום שעל ידי בקשת צרכיו בשבת הוא מלביש את האצילות בבי"ע, ונחשב לו כאילו קצץ ב'נטיעות' – ר"ל כאילו הפריד את הספירות מיחוד העליון, ולכן ראוי להיות חולף ועובר מן העולם. ועוד אמרו שם (בעירובין דף ק'): וְלֹא עוֹלִים בּוֹ באילן בשבת – משום שהשבת שכנגד האצילות הוא סוד עץ החיים, וְכן לֹא סוֹמְכִים בּוֹ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ באילן שום שימוש כלל וכלל. והטעם לדבר – שֶׁלֹּא יְקַצְּצוּ בַנְּטִיעוֹת – לפי הפשט ר"ל שגזרו חכמים שלא ישתמש באילן שמא יתלוש מהאילן ויחלל את השבת (והיינו שֶׁלֹּא יְקַצְּצוּ בַנְּטִיעוֹת). אבל לפי סודן של דברים ר"ל שלא יגרום 'קיצוץ' למעלה בספירות. וזה משום שֶׁאֵין שָׁם קִצּוּץ וּפֵרוּד בְּעֵץ הַחַיִּים – כי אין שם באצילות קליפה וענפים יבשים הרומזים על אחיזת הקליפות שיצטרכו לקוצצם.

 

ממשיך הזוהר ואומר: וְאִילָנָא דְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע צָרִיךְ לְמֶעֱבַד בֵּהּ פֵּרוּד בֵּין טוֹב לָרָע. הָדָא הוּא דִּכְתִיב: 'וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ' (בראשית א, ד). וְצָרִיךְ לְמֶעֱבַד קִצּוּץ בֵּהּ לְמֶהֱוֵי בַּר נָשׁ בְּלֹא יֵצֶר הָרָע, כְּגַוְנָא דְּדָּוִד קָצִיץ לֵהּ מִנֵּהּ וַהֲרָגֵהּ בְּגִרְסָתֵהּ. הָדָא הוּא דִּכְתִיב: 'לִבִּי חָלָל בְּקִרְבִּי' (תהלים קו כב). וְלָקֳבֵל מ"ט מִן מְטַטְרוֹ"ן אִנּוּן מ"ט פָּנִים 'טָהוֹר'. וּמִסִּטְרָא דְּסַמָּאֵ"ל מ"ט פָּנִים 'טָמֵא'. וּמָאן דְּזָכֵי לְחַבְּרָא ה' למ"ט פָּנִים דְּ'טָהוֹר' דְּאִיהוּ חֲמִשָּׁא חֻמְשֵׁי תּוֹרָה, אִתְעָבִיד מַטֶ"ה לְמַחֲאָה בֵּהּ לְיִצְרֵהּ בְּאָת י' דְּאִיהִי עֶשֶׂר מְחָאָן – וְהַיְנוּ הֵ"י מִן אֱלֹהִים. וּבְגִין דָּא אִתְקְרֵי 'מַטֵה הָאֱלֹהִים'…  אִית 'אֱלֹהִים' מִסִּטְרָא דְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע, וְאִית 'אֱלֹהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם' מִסִּטְרָא דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי, וְלֹא זָכִין לֵהּ אֶלָּא מָארֵי קַבָּלָה דְּיָדְעִין רָזִין דְּאוֹרַיְתָא! אַ"ל בּוּצִינָא קַדִּישָׁא לְהַהוּא סָבָא: בְּמַאי אִשְׁתְּמוֹדַע מָאן דְּאִיהוּ בְּאִילָנָא דְּחַיֵּי דְּאִיהוּ עֶשֶׂר סְפִירוֹת בְּלִימָ"ה? בְּיוּ"ד אַתְוָן דִּשְׁמָא מְפֹרָשׁ דְּאִיהוּ אָדָם דַּאֲצִילוּת. דְּהָכֵי סָלִיק יוּ"ד הֵ"א וָא"ו הֵ"א לְחֻשְׁבַּן 'אָדָם'. לְמָאן דְּאִיהוּ מִסִּטְרָא דְּאָדָם דְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע? דְּאִית בֵּהּ אָדָם טוֹב וְאָדָם בְּלִיַּעַל.

פירוש: וְהָעֵץ שֶׁל עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת בּוֹ פֵּרוּד והבדלה בֵּין טוֹב לָרָע. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב: 'וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר' שהוא הטוב והקדושה, 'וּבֵין הַחֹשֶׁךְ' שהוא הרע והטומאה. וְצָרִיךְ לַעֲשׂוֹת בּוֹ קִצּוּץ – דהיינו כדי שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם בְּלִי יֵצֶר הָרָע, כְּמוֹ דָּוִד שֶׁקִּיצֵץ אוֹתוֹ ר"ל את יצרו הרע מִמֶּנּוּ וְהֲרָגוֹ בְּגִרְסָתוֹ – בלימוד המשניות, שבלימוד משניות מבדילים בין הטוב (היתר,כשר,טהור) ובין הרע (איסור,פסול,טמא). זֶהוּ שֶׁכָּתוּב: 'וְלִבִּי חָלָל בְּקִרְבִּי' – ר"ל כמו שפירש רש"י פסוק זה – שהעיד דוד על עצמו שיצר הרע הרי הוא כמת בקרבי משום שיש בידי לכפותו. כי יש לאדם שני לבבות – אחד למדור היצר הטוב, ואחד למדור היצר הרע. אלא שאצל דוד היה לב אחד חלל.

ממשיך הזוהר לבאר: וּכְנֶגֶד אותיות מ"ט מִן שם המלאך מטטרו"ן – הֵם אַרְבָּעִים וְתֵשַׁע פָּנִים בתורה של 'טָהוֹר' ששורשם מן החסדים ד'אימא' המתפשטים בכל השבעה ספירות תחתונות של 'זעיר אנפין' (וכל אחת מהם כלולה משבעה – הרי הם אַרְבָּעִים וְתֵשַׁע פָּנִים של 'טָהוֹר') שמצידם נגזר על כל הלכה 'טהור-כשר-מותר'. אבל, וּמִצִּדּוֹ שֶׁל סמא"ל ישנם אַרְבָּעִים וְתֵשַׁע פָּנִים בתורה של 'טָמֵא' ששורשם מן הגבורות ד'אימא' המתפשטים בכל השבעה ספירות תחתונות של 'זעיר אנפין' (וכל אחת מהם כלולה משבעה – הרי הם אַרְבָּעִים וְתֵשַׁע פָּנִים של 'טָמֵא') שמצידם נגזר על כל הלכה 'טמא,אסור,פסול'. ומה שאמר שהם מצד הס"מ, ר"ל שכיון שהדבר טמא יש לס"מ קצת אחיזה בו. ולפי שהס"מ רוצה לפרוץ בקדושה ולינק ממנה, לכן גוזרים מצדו 'טמא,אסור,פסול' – כלומר שזהוא חלקו. ובזה סותמים הפתח שהיה יונק ממנו מן הקדושה ומתרחקים ממנו!

ומבאר: וּמִי שֶׁזּוֹכֶה לְחַבֵּר אות ה' של המלכות לְאַרְבָּעִים וְתֵשַׁע פָּנִים שֶׁל 'טָהוֹר' שאצל בעלה 'זעיר אנפין' שֶׁהוּא ה-ה' שכנגד חֲמִשָּׁה חֻמְשֵׁי תוֹרָה נַעֲשֶׂה על ידי זה 'מַטֶּ–ה' לְהַכּוֹת ולהרוג בּוֹ אֶת יִצְרוֹ עִם הָאוֹת י', שֶׁהִיא עֶשֶׂר מַכּוֹת מכח עשר ספירות של המלכות. ומבאר: וְשתי אותיות אלו (ה' ו- י') שהזכרנו מצד המלכות הַיְנוּ אותיות הֵ"י מִן שם 'אֱלֹ–הִי–ם' שכנד המלכות…

יש לנו לדעת כי יֵשׁ 'אֱלֹהִים' מֵהַצַּד שֶׁל עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע – ר"ל 'טוב' הוא בתורה, ו-'רע' הוא בלי תורה אלא ריק, שאז השכינה היא בסוד 'יוֹנַת אֵלֶם' (תהילים נו א) בגלות. מצד שני: וְיֵשׁ 'אֱלֹהִים חַיִּים' שהוא מֶלֶךְ עוֹלָם מֵהַצַּד שֶׁל 'עֵץ הַחַיִּים' שכנגד 'זעיר אנפין' שבאצילות, שבו אין מתחלף שם זה של 'אֱלֹהִים' בשום אופן, ולכן הוא תמיד מלא – מל"א י"ה – שהם המוחין ד'אבא' ו'אמא' שנקראים 'חיי המלך'. לכן 'זעיר אנפין' נקרא 'אֱלֹהִים חַיִּים' מצד ספירת הבינה שגם היא נקראת כן, ועל ידי זה הוא 'מֶלֶךְ עוֹלָם' – כי הוא (ולא המלאך מט"ט) שולט ומנהיג בכל המציאות.

 והנוגע ביותר לנו הוא מה שמבאר עכשיו התיקוני זוהר חדש: וְאֵין זוֹכִים לוֹ ר"ל לנשמה מעץ החיים שב'זעיר אנפין' אֶלָּא בַּעֲלֵי קַבָּלָה, וזה משום שֶׁיּוֹדְעִים אֶת סוֹדוֹת הַתּוֹרָה! זה לשונו:

…בְּגִין דִּבְגָלוּתָא אִתְּמַר: 'תַּחַת שָׁלֹשׁ רָגְזָה הָאָרֶץ, תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ וְנָבָל כִּי יִשְׂבַּע לֶחֶם, וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ' (משלי ל כא-כג). וּבְגִין דָּא, תְּפִלִּין דְּרֵישָׁא וְיָד לְאַעֲלָא שִׁפְחָה תְּחוֹת גְּבִרְתָּהּ עֵלָּא וְתַתָּא. וּבַהַזְכָּרוֹת דִּלְגָאו דִּכְלִילָן בְּהוֹן דְּאִיהוּ שָׁקוּל לְאוֹרַיְתָא, צָרִיךְ לְאַעֲלָא עֶבֶד תַּחַת רַבּוֹ עֵלָּא וְתַתָּא. וְדָא אִקְּרֵי בָּרָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּהּ. הָדָא הוּא דִּכְתִיב: 'כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְּכֹרִי יִשְׂרָאֵל' (שמות ד כב). וְאִלֵּין דְּעָבְדִין דָּא אִתְּמַר בְּהוֹן: 'בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם' (דברים יד א) . וּבְגִין דָּא אָמַר: 'אַל תִּהְיוּ כַּעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁים אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס' (פרקי אבות א:ג). וּמָאן דְּעָבִיד פִּקּוּדָא דָּא עַל מְנָת לְקַשֵּׁר אֱלֹהִים אֲחֵרִים דַּעֲבוֹדָה זָרָה לְמֶהֱוֵי לְשִׁעְבּוּדֵהּ, וְאֻמִּין דִּלְתַתָּא לִישַׁוֵּי תְּחוֹת יְדֵהּ, לָא יָהֲבִין לֵהּ נְשָׁמָה אֶלָּא מִסִּטְרָא דְּהַאי עֶבֶד. וּבְגִין דָּא: 'אִם כְּבָנִים אִם כָּעֲבָדִים'. וּבְגִין דָּא: 'כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ' (תהלים א ב). וְאוֹקְמוּהּ רַבָּנָן: דְּלֵית לְאִתְעַסְּקָא בַּר נָשׁ בְּאוֹרַיְתָא אֶלָּא בְּמַה שֶּׁלִּבּוֹ חָפֵץ. אִית שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ בְּסִתְרֵי אוֹרַיְתָא, בְּעוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית וּבְמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה. וְאִית דְּלָא בָּעֵי אֶלָּא בִּפְשָׁטֵי אוֹרַיְתָא – דְּפָשְׁטִין אִנּוּן מִסִּטְרָא דְּעֶבֶד וְרָזִין מִסִּטְרָא דְּמַלְכָּא. אָדוֹן וְעֶבֶד. וּבְגִין דָּא לְדָא אִתְקְרֵי שְׁתִילָא וּלְדָא נָטוּעַ. שָׁתִיל דְּלֵית לֵהּ קִשּׁוּרָא. וְנָטוּעַ דְּלֵית לֵהּ עֲקִירָא.

פירוש: מִשּׁוּם שֶׁעל המצב בַּגָּלוּת נֶאֱמַר: 'תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ' – הרומז על שלש קליפות טמאות. ומפרש שהראשון הוא: 'תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ' – הוא חכמה דקליפה שכנגד חכמה דקדושה. השני הוא: 'וְנָבָל כִּי יִשְׂבַּע לָחֶם' – הוא התפארת דקליפה שכנגד התפארת דקדושה. והשלישי הוא: 'וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ' – היא הנוקבא דקליפה שכנגד בינה ומלכות דקדושה. וּמִשּׁוּם זֶה בהנחת תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ וְשל יָד צריכים לכוין לְהַכְנִיס 'שִׁפְחָה' שהיא בינה ומלכות דקליפה תַּחַת גְּבִרְתָּהּ שהיא השכינה העליונה לְמַעְלָה – דהיינו הבינה, וְגם השכינה התחתונה לְמַטָּה שהיא המלכות.

וּממשיך ואומר שבכח הַהַזְכָּרוֹת שהם עשרים ואחד שמות הוי"ה שֶׁכְּלוּלִים וכתובים בִּפְנִים בָּהֶם – בפרשיות התפילין שֶׁהוּא הטעם שמצות תפילין שָׁקוּל לַתּוֹרָה – ר"ל ככל התורה, צָרִיךְ לְהַכְנִיס 'עֶבֶד' דקליפה של בחינת חכמה ושל בחינת התפארת תַּחַת רַבּוֹ – דהיינו שיהיו משועבדים תחת הבינה דקדושה לְמַעְלָה וגם וּלְמַטָּה תחת התפארת דקדושה. וְזֶה האדם שמקיים את המצוות שלא לתועלת עצמו, אלא כל ישעו וחפצו וכונתו לצורך גבוה ויחוד ותיקון הספירות  נִקְרָא הַבֵּן שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּשְׁכִינָתוֹ – כי נשמתו יצאה מיוחודם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב: 'כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל', ושעליו נאמר: 'יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר' (ישעיה מט ג), דהרי הוא מניח פאר על ראשו שהם התפילין. ומוסיף וְאומר שאֵלֶּה שֶׁעוֹשִׂים אֶת זֶה – ר"ל שכל מעשיהם רק לצורך גבוה, גם נֶאֱמַר בָּהֶם: 'בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם' – לקב"ה שהוא אביו, ולשכינתיה שהיא אמו. וּמִשּׁוּם זֶה אָמַר התנא (בפרקי אבות א:ג): 'אַל תִּהְיוּ כַּעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁים אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא הֱווּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס'.

לאחר שביאר רבי שמעון את מעלת ה'בן' היודע בסתרי תורה ובכונת המצות, בא לבאר מה מעלת העבד שאינו יודע בסתרי תורה. לזה אמר: וּמִי שֶׁעוֹשֶׂה אֶת הַמִּצְוָה הַזּוֹ של הנחת תפילין רק על פי הפשט ואינו יודע את פרטי הכונות, וממילא אין כונתו במצות תפילין של ראש להביא תחת ממשלת הבינה את החיצונים ולהכניעם, ובמצות תפילין של יד להביא את כל האומות ושריהם תחת יד המלכות – אלא כונתו במצות תפילין של ראש עַל מְנָת לְקַשֵּׁר אֱלֹהִים אֲחֵרִים שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁיִהְיוּ תַּחַת שִׁעְבּוּדו – ר"ל תחת שעבודן של בני ישראל, כדי שיתבטל העבודה זרה ותתרומם עבודתינו ועבודת הקב"ה. ובמצות תפילין של יד מכוין לשעבד את אֻמּוֹת הָעולם שֶׁלְּמַטָּה וְלָשִׂים אותם ואת שריהם שיהיו כפופים תַּחַת יָד בני ישראל – עם כל זאת, אע"פ שהורגלנו לחשוב שזה התכלית בעבודה – הנה לעבד כזה אֵין נוֹתְנִים לוֹ נְשָׁמָה אֶלָּא מִצַּד הָ'עֶבֶד' הַזֶּה שהוא מלאך מט"ט, לפי שבכונתו לכל הדברים האלו נחשב לו כאילו משמש על מנת לקבל פרס ולתועלת עצמו – ומכיון שהדברים ההם נפעלים על ידי מלאך מט"ט שהוא בחינת עבד, ולכן הוא מקבל נשמה מהם.

וּמִשּׁוּם זֶה אנו אומרים במוסף של ראש השנה: 'אִם כְּבָנִים אִם כַּעֲבָדִים' –  ר"ל שישנם מבני ישראל שהם בבחינת 'בנים' שיש לה נשמה מהאצילות, וישנם שהם בבחינת 'עבדים' שיש להם נשמה מהעולמות שמתחת לאצילות. וזה גם הטעם שתקנו חז"ל לומר 'אבינו מלכנו' – ר"ל בחינת ה'בנים' אומרים 'אבינו', ובחינת ה'עבדים אומרים 'מלכנו'.

וּממשיך לבאר יותר את בחינת ה'בן' שעובד את אביו על פי סודן של דברים – שיש לו נשמה דאצילות: מִשּׁוּם זֶה נאמר 'כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצו'. וּפֵרְשׁוּהָ חֲכָמִים ז"ל (במסכת עבודה זרה יט.) שֶׁלֹּא יִתְעַסֵּק אָדָם בַּתּוֹרָה אֶלָּא בְּמַה שֶּׁלִּבּוֹ חָפֵץ. ואכן, יֵשׁ מי שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ לעסוק בְּסִתְרֵי תוֹרָה, דהיינו בְּ'מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית' כדי להבין את מציאות הנבראים וסתריהם, וּ'בְמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה' כדי להבין סודות הספירות, עומק כונות המצוות והיחודים – וזה משום שמי שזכה לנשמה מהאצילות אין דעתו נוחה בפשטי התורה בלבד. לעומת זאת, יֵשׁ מי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לעסוק אֶלָּא בִּפְשָׁטֵי הַתּוֹרָה בלבד. וזה משום שאין לו נשמה דאצילות, ולכן אינו יכול להסתכל באור הבהיר של סתרי התורה המחשיכים ראות עיניו, עד שדומה לו כמשאוי מפני שנשמתו לא רגילה באלו רמזי הסודות.

ומסכם ואומר: שֶׁפְּשָׁטִים הֵם מֵהַצַּד שֶׁל הַ'עֶבֶד' שהוא מט"ט שהוא שר העולם הגשמי הזה, ולכן הוא מלביש את התורה בעניני העולם הזה. מה שאין כן סוֹדוֹת התורה שהם מֵהַצַּד שֶׁל הַ'מֶּלֶךְ' שהוא 'זעיר אנפין' דאצילות – כי ביחס זה לעומת זה הקב"ה שהוא 'זעיר אנפין' דאצילות נקרא 'אָדוֹן', וְהמלאך מט"ט נקרא 'עֶבֶד'. וּמִשּׁוּם זֶה מי שעוסק רק בפשטי התורה – לָזֶה נִקְרָא בפסוק 'וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם' רק 'שָׁתוּל' בעלמא כדוגמת עבד שאינו קבוע, מה שאין כן מדויק מפה שלָזֶה שלומד קבלה והוא מבחינת 'בן' ראוי לקרות 'נָטוּעַ'. ומפרש: העבד נקרא 'שָׁתוּל' משום שֶׁלנשמתו אֵין קֶשֶׁר וְאינו נָטוּעַ ב'קרקע' שהוא כינוי למלכות דאצילות. אבל מי שלבו חפץ בסתרי תורת ה' נקרא 'נָטוּעַ' – כי נשמתו נטועה במלכות דאצילות, שֶׁאֵין לוֹ עֲקִירָה משורשו באצילות לעולם!

עד כאן העתקנו ופירשנו דברי התיקוני זוהר חדש שציין להם הגר"א בביאורו לתיקון ל'. ושים לבך ועיניך אל מה שאתה רואה, וקשור אותם כחותם על לבך, וזכור אותם לעת מצוא – כי ודאי שיסודות אלו ילוו אותנו פעם אחר פעם בהמשך לימוד וביאור דברי מהרח"ו בהקדמתו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

-פרק ג-

   עֵסֶק הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ

              וְהַעֵרֶב רַב

וְהִנֵּה מַה שֶּׁכָּתַב בִּתְחִלַּת דְּבָרָיו: 'וַאֲפִילּוּ כָּל אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְתָא כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִי לְגַרְמַיְהוּ וְכוּ.' – עִם הֱיוֹת שֶׁפְּשָׁטוֹ מְבֹאָר, וּבִפְרָט בִּזְמַנֵּנוּ זֶה בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים אֲשֶׁר הַתּוֹרָה נַעֲשֵׂית קַרְדֹּם לַחֲתֹךְ בָּהּ אֵצֶל קְצָת בַּעֲלֵי תּוֹרָה אֲשֶׁר עִסְקָם בַּתּוֹרָה עַל מְנַת לְקַבֵּל פְּרָס וְהַסְפָּקוֹת יְתֵרוֹת, וְגַם לִהְיוֹתָם מִכְּלַל רָאשֵׁי יְשִׁיבוֹת, וְדַיָנֵי סַנְהֶדְרָאוֹת – לִהְיוֹת שְׁמָם וְרֵיחָם נוֹדֵף בְּכָל הָאָרֶץ.

 וְדוֹמִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם לְאַנְשֵׁי דּוֹר הַפְלָגָה הַבּוֹנִים מִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם, וְעִקַּר סִבַּת מַעֲשֵׂיהֶם הִיא מַה שֶּׁכָּתַב אַחַר כָּךְ הַכָּתוּב: 'וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם', כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר הַזֹּהַר בְּפָרָשַׁת בְּרֵאשִׁית (דַּף כ"ה:). וְזֶה לְשׁוֹנוֹ עַל פָּסוּק 'אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ' שֶׁחֲמִשָּׁה מִינִים יֵשׁ בָּעֵרֶב רַב, וּמִן הַג' מִינִים, מֵהֶם הוּא הַנִּקְרָא כַּת גִּבּוֹרִים, דְּעָלַיְיהוּ אִתְּמַר: 'הֵמָּה הַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם'. וְאִינּוּן מִסִּטְרָא דְּאִלֵּין דְּאִתְּמָר בְּהוֹן (בְּרֵאשִׁית יא ד) 'הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל… וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם' בְּבִנְיָן בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת. וְשַׁוְיָין בְּהוֹן סֵפֶר תּוֹרָה וְעֲטָרָה עַל רֵישֵׁיהּ, וְלֹּא לִשְׁמָהּ, אֶלָּא לְמֶעְבַּד לוֹן וְכוּ'.

וְהִנֵּה עַל הַכַּת הַזֹּאת אָמְרוּ בַּגְּמָרָא: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ נֹחַ לוֹ שֶׁנֶּהֶפְכָה שִׁלְיָתוֹ עַל פָּנָיו וְלֹא יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

-פרק ג-

'אִילָנָא דְּחַיֵּי'

 

 

א.       וְהִנֵּה מַה שֶּׁכָּתַב בִּתְחִלַּת דְּבָרָיו 'וַאֲפִילּוּ כָּל אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְתָא כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִי לְגַרְמַיְהוּ וְכוּ.'

כונת מהרח"ו לומר שהשתא חוזר הוא לבאר ולדייק ממה שכתוב  במאמר התיקוני זוהר (בתיקון ל') שהאריך רבינו להעתיקן בפרק הקודם. ותחילה מדייק ממה שאמרו בתחילת אותו מאמר: 'וַאֲפִילּוּ כָּל אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְתָא כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִי לְגַרְמַיְהוּ וְכוּ.'

ב.       עִם הֱיוֹת שֶׁפְּשָׁטוֹ מְבֹאָר, וּבִפְרָט בִּזְמַנֵּנוּ זֶה בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים אֲשֶׁר הַתּוֹרָה נַעֲשֵׂית קַרְדֹּם לַחֲתֹךְ בָּהּ אֵצֶל קְצָת בַּעֲלֵי תּוֹרָה אֲשֶׁר עִסְקָם בַּתּוֹרָה עַל מְנַת לְקַבֵּל פְּרָס…

נראה דכונת מהרח"ו במה שאמר 'שֶׁפְּשָׁטוֹ מְבֹאָר' לומר שגם מדברי אותו מאמר מתיקון ל' גופא שהעתיק לשונו לעיל מוכח שלומדי התורה המתרשלים בלימוד הקבלה מסתמא נגועים במדה מה של לימוד שלא לשמה (כמו שהולך הוא לבאר). דהרי לא פחות משלמה המלך מעיד על תורתינו הקדושה שהיא 'תוֹרַת חֶסֶד' (משלי לא כו) – משום שיש בכח לימוד התורה לעשות חסד.

אמנם, החסד שבתורה נחלק לתרי אפי. חד – עם באי העולם במה שה'תוֹרַת חֶסֶד' מורידה שפע גשמי לתחתונים ובעצם מקיימת את כל העולם הזה מלחזור לתהו ובהו, כמו שנאמר: 'אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי' (ירמיה לג כה). ועוד, שיש כח לאדם בלימוד תורתינו הקדושה לעשות חסד גם עם 'קונו' – במה שכח הלימוד מתקן את הפגם בעולמות העליונים שהטיל בורא העולם על אדם הראשון לתקן, וממילא גם עלינו צאצאיו וממשיכיו מוטל לתקן אותו הפגם, כמו שאמרו בזוהר (רע"מ פרשת כי תצא דף רפא ע"א) שעומק החסידות הוא 'לעשות חסד עם קונו'. (ולקמן בהקדמתו עתיד מהרח"ו לבאר על פי דברי הזוהר בפרשת נשא שזה ממש היה חטא אדם הראשון – במה שלא רצה לעסוק בסודות התורה ולעבוד את בוראו על דרך הסוד).

עם כל האמור מובן איך שלצערו של רבי שמעון בר יוחאי במאמר התיקוני זוהר הנ"ל, צפה הוא ברוח הקודש איך שרוב התלמידי חכמים בדרא בתראה עתידים להתרשל בחובתם לעסוק בחכמת הקבלה, ולכן נאנח בצער (שהוא באמת צער השכינה) ואמר על לומדי התורה הללו: כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִין! וַאֲפִילוּ כָּל אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלִין בְּאוֹרַיְיתָא, כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִין… וְלָא בָעָאן לְאִשְׁתַּדְלָא בְחָכְמָה דְקַבָּלָה… וַי לוֹן דְּגָרְמִין עֲנִיּוּתָא וְחַרְבָּא וּבִיזָה וְהֶרֶג וְאַבְּדָן בְּעָלְמָא!'

ג.        עַל מְנַת לְקַבֵּל פְּרָס וְהַסְפָּקוֹת יְתֵרוֹת…

לכאורה יש לתמוה, על איזה 'הַסְפָּקוֹת יְתֵרוֹת' של לומדי התורה נתכיון מהרח"ו?! דפשיטא ופשיטא שאין כונת מהרח"ו להשיג ולערער על מנהגן של כמעט כל הלומדי תורה בדורינו ליטול מעט מזעיר ממון מהכוללים – דודאי לא סלקא אדעתיה דמהרח"ו שלמלגות הכוללים של דורינו שייך לקרות 'הַסְפָּקוֹת יְתֵרוֹת'! הרי ידוע לכולם שאין הספקות אלו אלא כפירור כאן ופירור שם, שאפילו לאחר שספר הבן תורה בסוף החודש את כל מה שהצליח ללקט מכל מלגות הכוללים אין זה מתקרב אפילו להחיות את נפשו (ואין צריך לומר נפשן של אשתו, בניו, ובנותיו).

והגם שמהרח"ו נקט לשון המשנה (בפרקי אבות ד ה) 'רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם, וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפּוֹר בָּהֶם! וְכָךְ הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר: וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא, חֳלָף! הָא לָמַדְתָּ: כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תוֹרָה, נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם!' – מכל מקום אין זה סתירה למה שכתבנו. והגם שהרמב"ם (בהלכות תלמוד תורה ג י) כתב לפי דברי חז"ל הללו ש'כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה – הרי זה חילל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים:'כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם'. ועוד צוו ואמרו: 'אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם' (עכ"ל הרמב"ם) – מכל מקום אין זה סותר מה שכתבנו בהבנת דברי מהרח"ו, דהרי כבר הסכימו כל הפוסקים שלא כדברי הרמב"ם הנ"ל. ובמקום אחר (בספרי הקטן 'אמת ואמונה') הארכתי מאוד לבאר שלושה גישות שונות בקרב הפוסקים כנגד משמעות דברי הרמב"ם שאסר ליטול שום מלגה לצורך לימוד תורה.

הגישה הראשונה – כבר ידועים דברי ה'כסף משנה' (בהלכות תלמוד תורה) שיצא לחלוק בכל תוקף על דברי הרמב"ם, והאריך לסתור כמה וכמה ראיות מהגמרא שמהם למד הרמב"ם שאסור ללומדי תורה ליטול מלגות מדינא דגמרא. ומסכנת ה'כסף משנה' שבאמת אין ראיה מהגמרא שחז"ל אכן אסרו דבר זה.

הגישה השניה (והיא באמת הדעה הרווחת) – דמצינו חבל של ראשונים ואחרונים (רבינו יונה, ש"ך, ב"ח, רש"ל – ועוד הרבה) שלא הבינו כדעת ה'כסף משנה' שחלק על הרמב"ם מדינא דגמרא, אלא בכל זאת כתבו כל הפוסקים הנ"ל שאפילו אם אכן מדינא דגמרא ההלכה היתה אז כמו שכתב הרמב"ם – אעפ"כ כבר הסכימו בדורות אלו ש'עת לעשות להשם' ולהפר דין זה. והטעם, משום שאם לא נתיר וגם נעודד לומדי התורה ליטול מלגות אזי כבר היתה נשכחת התורה מישראל – ח"ו. וזה משום שאין בקוצר דעתינו הכח להגיע למעלות התורה בעודנו נהנים מיגיע כפינו – ואין להביא ראיה מדורות קדמונים שהיה לבם רחב כאולם, ולכן זה וזה היה עולה בידם למרות השתדלותם בפרנסה.

הגישה השלישית – דמצאנו בשו"ת 'אגרות משה' (יורה דעה – חלק ד – לו) שמדייק מסתירה בדברי הרמב"ם עצמן שכל מה שהקפידו חז"ל שלא ליטול צדקה כדי ללמוד תורה הוא אך ורק למי שביכולתו ללמוד רק מקצת היום – וזה משום שאינו שוכח את תלמודו. אמנם, מי שמחמת טבעו חייב תמיד לחזור על תלמודו כל היום כולו כדי שלא ישתכח ממנו – לא רק שמותר לו ליטול ואינו חילול השם וביזוי התורה, אלא קידוש השם גדול וכבוד התורה עצום הוא עושה במה שמוכן להתבזות על ידי נטילת צדקה כדי לוודא שלא ישתכח תלמודו ממנו. עיין שם בפנים בכל דברי ה'אגרות משה'.

אם כן, נראה שמהרח"ו נתכיון לבני דורו אשר הַתּוֹרָה נַעֲשֵׂית קַרְדֹּם לַחֲתֹךְ בָּהּ אֵצֶל קְצָת בַּעֲלֵי תּוֹרָה אֲשֶׁר עִסְקָם בַּתּוֹרָה עַל מְנַת לְקַבֵּל פְּרָס וְהַסְפָּקוֹת יְתֵרוֹת. דידוע שאע"פ שבדורות הקודמים לא היה מספר רב של לומדי תורה כל היום כולו כמו שמצינו בדור הכוללים שלנו – עכ"ז מנהגם היה שמספר העשירים הגדולים בחרו לבנותיהם תלמיד חכם לחתן על ידי שהבטיחו להם שלא יצטרכו החתנים לדאוג למזונותיהם כל ימיהם – אלא רק לעסוק בתורה יומם ולילה. ממילא היה מצב שמבחר הלומדים המעולים ביותר מצאו בזכות כח לימודם 'מסלול' לפרנסה קלה.

אמנם כבר אמרו רבותינו (בסוכה נב.): 'הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו' – וממילא כל תלמיד חכם שזכה לישא מבנות העשירים ולא היה תוכו כברו היה בסכנה אמיתית ליפול למה שמהרח"ו הגדיר 'אֲשֶׁר הַתּוֹרָה נַעֲשֵׂית קַרְדֹּם לַחֲתֹךְ בָּהּ אֵצֶל קְצָת בַּעֲלֵי תּוֹרָה אֲשֶׁר עִסְקָם בַּתּוֹרָה עַל מְנַת לְקַבֵּל פְּרָס וְהַסְפָּקוֹת יְתֵרוֹת'!

ואולי בכל זאת יתכן שגם בדורינו נמצא קְצָת בַּעֲלֵי תּוֹרָה אשר זכו מן השמים להבחר כחתן 'עילוי' לאחת מבנות העשירים – דלא מסתבר שמהרח"ו לא כיון בתוכחתו גם לכל הדורות שיבואו אחריו עד ביאת משיח.

ואולי אפשר לומר שבאמת מהרח"ו פנה בשורות אלו לבני דורינו בעקבתא דמשיח, שאע"פ שרוב רובם של בני הכוללים בתחילת דרכם מתפרנסים בדוחק (ולפעמים גם בדוחק גדול) – עם כל זאת לאחר כמה שנים בעולם התורה לאחר עוזבם את ספסלי הכולל והכנסם לעולם מִשׂרות התורניות למיניהם, שגם בדורינו שמענו על כמה בעלי מִשׂרות עם תשלום נאה (עד נאה מאוד) שממילא יוכל הבעל דבר לפתות את הבן תורה להמשיך במִשׂרות אלו ששפיר שייך לקרות להם 'הַסְפָּקוֹת יְתֵרוֹת' במקום להסתפק בפרנסה יותר צנועה שתאפשר לו לעסוק בתורה לשמה – ובפרט בתורת הקבלה! והגם שסכנה זו שכיחה בעיקר בחוץ לארץ – עכ"ז מאן יימא שבארץ הקודש איננו נמלטים מנגיעות אלו לגמרי!

והרואה ללבב יראה שהרבה יותר מאשר יכלנו לפרט בשורות אלו צרור בליבנו – אלא שעת לעשות לה', והמבין יבין.

ד.       וְגַם לִהְיוֹתָם מִכְּלַל רָאשֵׁי יְשִׁיבוֹת, וְדַיָנֵי סַנְהֶדְרָאוֹת – לִהְיוֹת שְׁמָם וְרֵיחָם נוֹדֵף בְּכָל הָאָרֶץ…

לצערינו, החוש מוכיח שעל פי רוב פיתוי זה של רדיפה אחר הכבוד ועשיית שם לעצמו מצוי בדורינו יותר מרדיפה אחר 'הַסְפָּקוֹת יְתֵרוֹת' שהזכיר מהרח"ו לעיל (שכמעט שלא שמענו עליהם).

אם כן, כל הבא ליטהר ודאי ירצה לחפש חיפוש אחר חיפוש בחדרי לבו אחר נטיה כל שהיא אחר פיתוי מצוי זה. שמה תאמרו האיך נערוך חיפוש זה? שמא נעשה זאת לאור הנר? חיפוש זה נעשה לאור מאמר הזוהר הקדוש (מפרשת בראשית) שהביא רבינו מהרח"ו בסמוך – דודאי בקוראנו בו בעיון ובשימת לב על כל פרטיו שיזכה כל אחד ואחד מאתנו למצוא בעמקי חדרי לבו 'אם' ו-'איך' נגיעות אלו שייכים אליו.

וכמו שיוכיח מהרח"ו מהזוהר הנ"ל, נגיעות אלו הם הם אשר מונעים אותנו ואת הנשמעים לקולינו מלעסוק בחכמת הקבלה הממהר ביאת משיח צדקינו – בב"א!

ה.       וְדוֹמִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם לְאַנְשֵׁי דּוֹר הַפְלָגָה הַבּוֹנִים מִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם…

בתחילה מאוד נסתפקתי למה נקט מהרח"ו לשון זה של 'וְדוֹמִים' במה שאמר 'וְדוֹמִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם לְאַנְשֵׁי דּוֹר הַפְלָגָה הַבּוֹנִים מִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם'. דידוע ש'דוֹמִים' סובל שני פירושים. דיש דימוי שמראה על היותו מאותו המין ממש, ויש דימוי בעלמא שמורה היותו מין אחד שלא מאותו מין של חבירו אבל בכל זאת דומה לו באיזה בחינה. לדוגמא, נחושת קלל אינו ממין הזהב (דהרי הוא באמת נחושת), אלא שבכל זאת דומה לזהב במראיתו המזהיב (כמו שמצינו במשנה במסכת מידות ב ג – כָּל הַשְּׁעָרִים שֶׁהָיוּ שָׁם נִשְׁתַּנּוּ לִהְיוֹת שֶׁל זָהָב, חוּץ מִשַּׁעַר נִיקָנוֹר מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשָׂה בָהֶן נֵס. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, מִפְּנֵי שֶׁנְּחֻשְׁתָּן מַצְהִיב).

שמא תאמר: מאי נפקא לן מינה מחקירה זו? דע, דלולי שהזכיר מהרח"ו כאן תיבת 'וְדוֹמִים' היה נראה לפום ריהטא מהמשך לשונו שבאמת דעתו היא שהמתרשלים מלימוד הקבלה סימן הוא שהם ממש מכלל המין השלישי של הערב רב. דהרי תוך כדי דיבור אמר מהרח"ו שְעִקַּר סִבַּת מַעֲשֵׂיהֶם (במניעתם מלעסוק בחכמת הקבלה) הִיא מַה שֶּׁכָּתַב אַחַר כָּךְ הַכָּתוּב: 'וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם', כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר הַזֹּהַר בְּפָרָשַׁת בְּרֵאשִׁית שֶׁחֲמִשָּׁה מִינִים יֵשׁ בָּעֵרֶב רַב, וּמִין הַג' מֵהֶם הוּא הַנִּקְרָא כַּת 'גִּבּוֹרִים', דְּעָלַיְיהוּ אִתְּמַר: 'הֵמָּה הַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם'. וְאִינּוּן מִסִּטְרָא דְּאִלֵּין דְּאִתְּמָר בְּהוֹן 'הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל… וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם' בְּבִנְיָן בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת. וְשַׁוְיָין בְּהוֹן סֵפֶר תּוֹרָה וְעֲטָרָה עַל רֵישֵׁיהּ – וְלֹּא לִשְׁמָהּ, אֶלָּא לְמֶעְבַּד לוֹן שֵּׁם'! וְהִנֵּה עַל הַכַּת הַזֹּאת אָמְרוּ בַּגְּמָרָא: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ נֹחַ לוֹ שֶׁנֶּהֶפְכָה שִׁלְיָתוֹ עַל פָּנָיו וְלֹא יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם – עכ"ל.

הרי במה שסיים 'וְהִנֵּה עַל הַכַּת הַזֹּאת אָמְרוּ בַּגְּמָרָא וכו' היה לכאורה משמע שמהרח"ו ממש שייך את המתרשלים מלימוד חכמת הקבלה למין השלישי של הערב רב – כלומר שהם מכלל כַּת ה'גִּבּוֹרִים' דְּעָלַיְיהוּ אִתְּמַר: 'הֵמָּה הַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם'. וכמו שיוכיח מהרח"ו באורך בהמשך הקדמתו, הטעם שקראם 'אַנְשֵׁי הַשֵּׁם' היינו משום שעומק סיבת התרשלותם הוא משום שלימודם הוא בבחינת שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אלא לשם הְיוֹת שְׁמָם וְרֵיחָם נוֹדֵף בְּכָל הָאָרֶץ. וזה לכאורה ממש כמין השלישי שבערב רב!

עם כל זאת, חייבים אנו לומר שאין כונת מהרח"ו לומר כן על לומדי התורה היקרים, דהרי סוף-סוף פתח הוא דבריו בתיבת 'וְדוֹמִים' – דמזה מוכח שאין רצונו לומר שהמתרשלים מלימוד הקבלה הם ממש ממין השלשי של הערב רב, אלא שבכל זאת דוֹמִים להם קצת בבחינה דקה מסיומת. ובאמת, בחינה זו היא כל כך דקה שאין הם מודעים לה מרוב דקותה. אבל, מכיון שכל גאולת ישראל ברחמים תלויה בתיקון בחינה זו, ראה מהרח"ו לנכון להכנס לעובי הקורה כדי לעורר על זאת לכל לומדי התורה היקרים.

וכאן בשורות אלא מהקדמתו פירש לנו מהרח"ו מה היא הבחינה הדקה הזו. והיא – שכמו שכל מעשיהם של המין השלישי של הערב רב הם לֹּא לִשְׁמָהּ אֶלָּא לְמֶעְבַּד לוֹן שֵּׁם, כמו כן מעורר אותנו כאן מהרח"ו שעיקר סיבת התרשלותם של התלמידי חכמים מלעסוק בקבלה גם כן נובעת מבחינה דקה כמחט של לימוד שלא לִשְׁמָהּ. רצונו לומר – שהגם אם יאמרו הלומדים היקרים שהסיבה למניעתם מלעסוק בקבלה היא ממשום זהירות וענוה, מכל מקום ביודעים או בלא יודעים שורש מניעתם באמת היא משום שעדין לא זכו הלומדים היקרים להבין עומק המהות של לימוד לִשְׁמָהּ.

ובאמת, אין זה פלא. דסוף-סוף עומק הפירוש של לימוד לִשְׁמָהּ הוא דבר שנתפרש רק בדברי הקבלה – וממילא על כל הלומדים היקרים שעדין לא למדו סוד זה שפיר נאמר עליהם: 'כל מילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה'. לכן רבינו מהרח"ו דכל רז לא אניס ליה רצה לזכות הרבים בגילוי סוד נעלם זה – דמי שיודע סוד מהות לימוד לִשְׁמָהּ ושכל גאולתינו תלויה בזה לא יכול לעצור עצמו מללמדה לאחרים כמו שעשה כאן מהרח"ו – דפשיטא דעל זה לא נאמר: 'מוטב דיהיו שוגגים ולא מזידין'.

וכאמור, מחמת דיוק זה שדייקנו מתיבת 'וְדוֹמִים' נטה לבי לפרש כונת מהרח"ו כמו שכתבנו למעלה. ולא אכחש שראיתי כמה ספרים שלכאורה הבינו אחרת, ובמבט ראשון כתבו לשונות שהקורא בהם יכול להבין מהם שהמתרשלים מלעסוק בחכמת הקבלה הם בעצם מכלל המין השלישי של הערב רב. והגם שבסופו של דבר לא נזוז ממה שכתבנו לעיל מחמת הדיוק שדייקנו מתיבת 'וְדוֹמִים' בנוסף לסברה שנציג לפניכם בקרוב, בכל זאת לא נוכל להתעלם מדבריהם של אותם סופרים מחמת גודל מעלת תורתם. לכן אדרבא, אנו נשתדל להבין דבריהם לאור מה שכתבנו לעיל, ובזה נלמד זכות על לומדי התורה שמכמה וכמה סיבות ידועות עדין לא הפנימו לליבם את גודל התיקון שיש בידם לתקן בלימוד חכמת הקבלה – לא רק לצורך זיכוך נפשם, אלא ראשית לכל לצורך גאולת עם ישראל, בב"א.

הנראה לעניות דעתי שמי שכתב כן למד זאת ממה שבהמשך הקדמתו מוכיח מהרח"ו קשות את לומדי התורה המתרשלים מחכמת הקבלה בזה הלשון: 'הִנֵּה נִתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר כִּי עֲוֹן אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע הוּא שֶׁלֹּא בָּחַר לְהִתְעַסֵּק בְּעֵץ הַחַיִּים שֶׁהִיא חָכְמַת הַקַּבָּלָה, וְזֶהוּ עַצְמוֹ עֲוֹן הָעֵרֶב רַב הָאוֹמְרִים לְמֹשֶׁה 'דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה' בְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע, 'וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת' בְּסִתְרֵי תּוֹרָה – כִּסְבָרַת הַטּוֹעִים קְצָת בְּנֵי תּוֹרָה אֲשֶׁר בִּזְמַנֵּנוּ זֶה!  עכ"ל מהרח"ו לקמן.

ובאמת, לא פחות מאחד הקדושים ממש, אחד מגדולי המקובלים של דור הקודם והוא האדמו"ר מקמארנא זיע"א (בְּהֵיכַל הַבְּרָכָה פָּרָשַׁת עֵקֶב ז' י"ט) כתב בזה הלשון: בַּדּוֹר הַזֶּה הָאַחֲרוֹן, מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בְּסֵפֶר הַזֹּהַר וְתִיקּוּנִים וְכִתְבֵי מָרָן הָאֲרִ"י שֶׁהֵם חַיִּים מַמָּשׁ לַנֶּפֶשׁ, בְּלוּלָה בְּמִקְרָא וּבְמִשְׁנָה וּבְתַלְמוּד וּפוֹסְקִים, יֵדַע נֶאֱמָנָה שֶׁכָּל תּוֹרָתוֹ שֶׁעוֹסֵק הוּא מִשָּׂפָה וְלַחוּץ, כְּדוֹאֵג (האדומי), וְאֵין לוֹ עֵסֶק בַּחַיִּים וְהֶאָרָה לַנֶּפֶשׁ. וְהוּא כֻּלּוֹ טָעוּת וְרַמָּאוּת, וְאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה אֶלָּא לִהְיוֹת מֵאַנְשֵׁי שֵׁם, לִהְיוֹת רַב וְרֹאשׁ גְּדוֹל הַדּוֹר וּלְהִשְׂתָּרֵר עַל הַבְּרִיּוֹת, וְאֵין לוֹ חַיִּים וְלֹא חֵלֶק בַּחַיִּים! עכ"ל.

עם כל זאת, אף שבודאי שאין בי לא דעה ולא חכמה להשיג על דברי קודשו, בכל זאת ראיתי לנכון לטרוח ולהליץ עבור כל אלו שעדין לא לקחו לליבם את גודל התיקון שבידם לפעול בכח העסק בסודות התורה לשמה. וזה משום שהחוש מוכיח שאין הם עושים זאת מטעמי זדון כמו כל מעשי הערב רב שהמה רק להרע. אלא, מטעמים הידועים לגדולי הדורות האחרונים ראו כמעט כולם לנכון לא לדרוש ברבים אודות התיקון הגדול שנעשה על ידי לימוד הקבלה – אף על פי שהם עצמם עסקו בקבלה בצנעה. שמא תאמר – 'מה יהיה עם משיח והגאולה' אם לא נדרוש על זה ברבים? צריך לומר שגדולי הדורות סמכו ש'הבא ליטהר מסייעים אותו', ומסתמא כל ירא שמים ימצא מעצמו במשך הזמן את מקומו וחלקו בסודות התורה – ואם כן אין צורך לדרוש ברבים על כך. וכבוד אלוהים הסתר דבר!

לכן, אין לתמוה שהסברה הראשונה של רוב בני תורה היא שלא רק שפטורים הם מלעסוק בסודות התורה, אלא שגם יזיקו הם לעצמם ולמשפחותם עם יעסקו בתורה זו. ואכן, שמענו בשם אחד מגדולי מורי ההוראה בירושלים שליט"א שנשאל על ידי אברך יקר אודות הלימוד בסודות התורה ותחילה השיבו שאין לו ללמוד. ורק לאחר שאותו אברך יקר הזכיר לפני אותו מורה הוראה מה שראה הוא בספרי הקודש על גודל התיקון שבידנו לתקן בלימוד קדוש זה, ורק לאחר שהבין מדבריו שאכן דואג הוא על צער השכינה – אז נענה המורה הנ"ל וגילה לאברך שאכן כל הדברים שהזכיר אמתיים הם, ובכל זאת לא הורה לו כן משום ש'הלכה ואין מורין כן'! אם כן, ודאי שסמכו גדולי הדורות שכל מאן דבר-הכי ימצא דרכו בקודש ללימוד סודות התורה גם אם לא יצעקו על כך בכל חוצות ירושלים.

ואמנם, זה דייקא מטרתנו בכתיבת ספר קטן זה. ולכן  ביארנו לשונו של מהרח"ו בלשון הנשמעת לבני תורה הראויים לעסוק בחכמה זו – כדי שדברי מהרח"ו שהמה כולם דברי אש היוצאים מלבו יכנסו ללבם של הבן תורה בצניעות – דאין יפה כצניעות. ואכן, מובטחני שכל בן תורה שזכה ויזכה ללמוד בו ודאי כבר בגדר של 'הבא ליטהר', ולכן סייעוהו מן השמים לעסוק בפשטי התורה כבר עשרות בשנים, עד שעתה ב"ה יתעורר להוסיף עוד כתר על כתר התורה שכבר זכה לו ביגיעה רבה מעודו בדעתו עד היום הזה.

לכן נראה לי ברור שאף שמהרח"ו התבטא באופן כה חורץ באומרו: וְזֶהוּ עַצְמוֹ עֲוֹן הָעֵרֶב רַב הָאוֹמְרִים לְמֹשֶׁה 'דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה' בְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע, 'וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת' בְּסִתְרֵי תּוֹרָה – כִּסְבָרַת הַטּוֹעִים קְצָת בְּנֵי תּוֹרָה אֲשֶׁר בִּזְמַנֵּנוּ זֶה! עכ"ל – מכל מקום לא אמר כן אלא לבני דורו, דאז היו דברי הזוהר עדין חדשים לעולם התורה, ופרט שעוד לא נתפרסמו כתבי האריז"ל וממילא היה ספר הזוהר כספר חתום וסתום. והגם שכבר נתגלה וגם נדפס ספר הזוהר בימיו – בכל זאת לא נתגלו עדין לעולם התורה דרכי הלימוד בסודות התורה ואופן העבודה התמימה לאור ההלכות והחומרות שנתבארו על פי סודן של דברים עד שגם תורת האריז"ל זרחה על העולם. ממילא, כל מי שהתנגד אז ללימוד סודות התורה עשה כן משיקולי דעתו ולא על פי דעת גדולי הדור – דמאי מום חזו בה?! ולכן דיבר עליהם מהרח"ו בכל תוקף!

אבל, לאחר פרשת שבתי צבי ועדתו הרעה התקבצו גדולי מדינות אירופה והגבילו לזמן מה את לימוד הקבלה (דהרי ההגבלה של גיל ארבעים היתה הוראת שעה מחמת פרשת הצבי הרשע, דלא שמענו על הגבלה זו לפני כן) – עד שגם בימינו הרבה מורי הוראה ממשיכים בדרך זו שקיבלו מרבותיהם הקדושים. וממילא, מה יעשה הבן תורה היקר השומע יותר הרחקות מרבותיו מאשר עידודים לעסוק בסודות התורה?! הרי רק אם יעמיק עיון עמוק בסוגיה זו יבין מדעתו לא רק גודל התיקון שבידו לתקן על ידי לימוד זה – אלא גם הטעמים הכנים של רבותיו שלא הורו לו עד עתה לעסוק בתיקון השכינה על ידי לימוד קדוש זה. אם כן, האיך יעלה על הדעת שכל הבני תורה היקרים ששומעים לרבותיהם יפלו לגדר של הערב רב – חס מלומר כן! ופרט לאור מה שהוכחנו שבאמת גם מהרח"ו לא אמר אלא שהם 'דוֹמִים' להם, ולא ממש מהם!

וגם מה שכתב האדמו"ר מקמארנא זיע"א שבַּדּוֹר הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בְּסֵפֶר הַזֹּהַר וְתִיקּוּנִים וְכִתְבֵי מָרָן הָאֲרִ"י יֵדַע נֶאֱמָנָה שֶׁכָּל תּוֹרָתוֹ שֶׁעוֹסֵק הוּא מִשָּׂפָה וְלַחוּץ, כְּדוֹאֵג (האדומי), וְאֵין לוֹ עֵסֶק בַּחַיִּים וְהֶאָרָה לַנֶּפֶשׁ. וְהוּא כֻּלּוֹ טָעוּת וְרַמָּאוּת, וְאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה אֶלָּא לִהְיוֹת מֵאַנְשֵׁי שֵׁם, לִהְיוֹת רַב וְרֹאשׁ גְּדוֹל הַדּוֹר וּלְהִשְׂתָּרֵר עַל הַבְּרִיּוֹת וכו' – מסתמא לא כתב כן אלא כחלק מהמלחמה הידועה שהיתה אז בדורות הקודמים בין חסידי הבעל-שם-טוב והמתנגדים להם. הרי ידוע שעומק מלחמתם סבבה על גילוי סודות התורה לרבים ודרכי העבודה שנתבארו בקבלה שהציגו שינויים מהותיים מהנהוג מקדמת דנא. אם כן, מסתמא ראה הקדוש מקמארנא במלחמת המתנגדים כמלחמה על סודות התורה, ולכן לא יכל לעצור את עצמו מלהשיב באש לוהטת כדי להגין על מקחו של רשב"י ותורתו.

אבל כאמור, מה לנו בדור זה מהמלחמה ההיא?! וכבר מרגלא בפומיהו דכל איניש שתמה כבר אותה המלחמה – ואדרבא, לא זזו שני הצדדים משם עד שנעשו אוהבים זה את זה, כמו שנאמר: 'אֶת וָהֵב בְּסוּפָה' – אל תקרי 'בְּסוּפָה' אלא בְּ'סוֹפָה'! הרי כל צד למד מחבירו – עד שאפשר לומר שבימינו אין בין חסידים ומתנגדים אלא אורך הפאות ונוסח התפילה – ודוק. ובלאו הכי, הטעם כעיקר לכל מה שכתבנו באות זו בנוי על סברא אמיתית שמכיון שכמעט כל הנמנעים עד עתה מלימוד הקבלה עשו זאת על פי הנהגת הרבנים – מטעמים שרמזנו עליהם לעיל – ודאי וודאי שלא נוכל נאמר עליהם שהם מכלל הערב רב!

והשתא דאתינן להכי נוכל לומר שגם מה שאמר מהרח"ו שהתלמידי חכמים הנמנעים מלימוד הקבלה 'דוֹמִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם לְאַנְשֵׁי דּוֹר הַפְלָגָה הַבּוֹנִים מִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם' לא נוכל להבין כפשוטם של דברים שהם בכל זאת דומים באופן מהותי – וממילא אין צורך להדגיש שגם מהרח"ו אמר שהם רק 'דוֹמִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם' ולא שהם מכללם.

ומכל זאת, לא נוכל להתעלם ממה שמעורר רבינו מהרח"ו אודות הקשר האמיץ בין לימוד הקבלה לעסק התורה לשמה. לכן נעמוד על כל דיבור ודיבור שלו בנושא חשוב זה בפרקים הבאים – דסוף סוף מי יקרא לעצמו 'בן תורה' ולא ירצה להטות אוזן לשמוע מהותה העמוקה של לימוד לשמה. וגם אין אינו בר הכי לעסוק בכתבי האריז"ל כעת, בכל זאת על ידי עיון זה בדברי מהרח"ו ודאי שיתמלא הקורא הנעים ביראת שמים ויאמר לעצמו 'מתי אזכה גם אני ללמוד לגמרי לשמה?!' והבא ליטהר מסייעים אותו מן השמים!

והגם אם כמה קוראים יטענו שמה שכתבנו באות זו רחוקים מדי מפשטות דברי מהרח"ו וגדולי האדמורים (בדורות הקודמים ועד הדור הזה), בכל זאת העדפתי להליץ ולקרב את אחי ורעי ולא להרחיקם. הרי אמרו רבותינו בירושלמי ש'כָּל דּוֹר שֶׁלֹּא נִבְנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו כְּאִלּוּ נֶחֱרָב בְּיָמָיו', ויראתי להכשל במה שנכשל רבי זכריה בן אבקולס במה שדקדק יותר מדי על האמת. דאיתא בגיטין (נו.) במעשה דקמצא ובר קמצא לאחר ששלח הקיסר קרבן עם בר קמצא להקריב בבית המקדש כדי לנסות את היהודים האם ימרדו בו או לא. ואחר שאותו רשע הטיל בו מום כדי להכשיל את אחיו היהודים אמרו בגמרא – 'סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות. אמר להו רבי זכריה בן אבקולס: יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח. סבור למיקטליה דלא ליזיל ולימא. אמר להו רבי זכריה: יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג. (בין כך ובין כך לא הקריבו את הקרבן הבעל מום – מה שהצית את הקיסר לבא ולהחריב את ירושלים. על זה) אמר רבי יוחנן: ענותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו'! עכ"ל הגמרא.

וכן התריע רמח"ל על דבר זה ב'מסילת ישרים' (פרק כ) וז"ל: והנה מה שצריך להבין הוא כי אין לדון דברי החסידות על מראיהן הראשון, אלא צריך לעיין ולהתבונן עד היכן תולדות המעשה מגיעות. כי לפעמים המעשה בעצמו יראה טוב, ולפי שהתולדות רעות יתחייב להניחו, ולו יעשה אותו יהיה חוטא ולא חסיד. הנה מעשה גדליה בן אחיקם גלוי לעינינו שמפני רוב חסידותו שלא לדון את ישמעאל לכף חובה או שלא לקבל לשון הרע, אמר ליוחנן בן קרח 'שקר אתה דובר על ישמעאל' (ירמיה מ'), ומה גרם? גרם שמת הוא ונפזרו ישראל וכבה גחלתם הנשארה. וכבר ייחס הכתוב הריגת האנשים אשר נהרגו אליו כאילו הרגם הוא, ובמאמרם ז"ל (נדה ס"א): על הפסוק 'את כל פגרי האנשים אשר הכה ביד גדליה'. והבית השני גם הוא חרב ע"י חסידות כזה אשר לא נשקל במשקל צדק – במעשה דבר קמצא אמרו (גיטין נ"ו): סבור רבנן לקרוביה. א"ל רבי זכריה בן אבקולס: יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח. סבור למקטליה. א"ל רבי זכריה בן אבקולס: יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג. בין כך ובין כך הלך אותו הרשע והלשין את ישראל, בא הקיסר והחריב ירושלים. והוא מה שאמר רבי יוחנן על זה: ענותנותו של ר' זכריה החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו! עכ"ל.

וגם בפרק שלפני זה ב'מסילת ישרים' (פרק יט) הדגיש רמח"ל גודל החיוב ללמד סניגוריא על הדור כולו. זה לשונו שם: וכבר אמרו זכרונם לברכה (יומא ע"ז): על הפסוק 'ואני באתי בדבריך' שלא חזר גבריאל ונכנס לפנים מן הפרגוד אלא כשלימד סינגוריא על ישראל. וגדעון נאמר לו (שופטים ו'): 'לך בכחך זה' לפי שלמד סניגוריא על ישראל – כי אין הקדוש ברוך הוא אוהב אלא למי שאוהב את ישראל. וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקדוש ברוך הוא מגדיל עליו. ואלה הם הרועים האמתים של ישראל שהקב"ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם ולבטל הגזירות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה. הא למה זה דומה? לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנת! עכ"ל.

וכל שכן בעניננו – אחר שרבינו מהרח"ו פתח הקדמתו בדברי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁ'כָּל דּוֹר שֶׁלֹּא נִבְנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו כְּאִלּוּ נֶחֱרָב בְּיָמָיו', ובהמשך הקדמתו התריע והצריח מהרח"ו ש:'הַכֹּל תָּלוּי בְּעֵסֶק הַחָכְמָה הַזֹּאת, וּמְנִיעָתֵנוּ מִלְּהִתְעַסֵּק בָּהּ הִיא גּוֹרֶמֶת אִחוּר וְעִכּוּב בִּנְיַן בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ!' ועוד כתב: 'וְכַאֲשֶׁר נָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה לַעֲסֹק מֵאַהֲבָה בַּחָכְמָה הַזֹּאת יִגָּאֲלוּ יִשְׂרָאֵל בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, אָמֵן!' איך אם כן נניח דרך האהבה והקירוב אחרי שכל כך הרבה תלוי בכך! והשם

יראה ללבב, והמבין יבין.

ו.        וְעִקַּר סִבַּת מַעֲשֵׂיהֶם הִיא מַה שֶּׁכָּתַב אַחַר כָּךְ הַכָּתוּב: 'וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם'…

כונת רבינו לומר שעיקר סיבת מעשיהם של לומדי התורה הנמנעים מלעסוק בחכמת הקבלה היא מַה שׁאמר: 'וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם וכו' – כלומר, שעדין לא למדו ולא לקחו ללב עומק מהות תלמוד תורה לִשְׁמָהּ המבואר בדברי הזוהר והתיקונים. וממילא, כל עוד שאינם לומדים לגמרי לִשְׁמָהּ – צריך לומר שבחינה מה של לימודם הוא עדין לשם דבר אחר, והוא לקבל פרס או לעשות לעצמם שם.

עם כל זאת, כבר כתבנו לעיל שעל פי רוב בחינה זו של שלא לִשְׁמָהּ היא כל כך דקה עד שאין הלומדים היקרים מודעים לה מרוב דקותה – עד שגם הם זוכים ללמוד ולהפנים סוד זה דמגלה לנו כאן מהרח"ו. וממילא, מכיון דסוף-סוף עומק הפירוש של לימוד לִשְׁמָהּ הוא דבר שנתפרש רק בדברי הקבלה – אנו נמשיך להליץ על כל הלומדים היקרים שעדין לא למדו סוד זה ונאמר שעליהם שפיר אמררו חז"ל: 'כל מילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה'. וב"ה בזכות לימודנו יחד בדברי מהרח"ו נוסיף כולנו מעלה על מעלה בלימוד לִשְׁמָהּ.

ז.         שֶׁחֲמִשָּׁה מִינִים יֵשׁ בָּעֵרֶב רַב, וּמִן הַג' מִינִים מֵהֶם הוּא הַנִּקְרָא כַּת גִּבּוֹרִים…

לכאורה דיקדוקם של דברי מהרח"ו כאן קצת מגומגמים לפי הנוסח שלפנינו (וכן מודפס בספרים). דיש לתמוה מה כונתו לאמר בתיבות 'וּמִן הַג' מִינִים'?

דאם כונתו לדברי הזוהר (בפרשת בראשית דף כה ע"א), הרי הזוהר שם מנה חמשה מינים של ערב רב – ולא שלושה. דזה לשונו שם: וְחָמֵשׁ מִינִין אִנּוּן בְּעֵרֶב רַב, וְאִנּוּן (סימן נג"ע ר"ע): נְ'פִילִים גִּ'בּוֹרִים עֲ'נָקִים רְ'פָאִים עֲ'מָלֵקִים – עכ"ל. הרי הם חמשה' מינים ולא שלושה!

ויותר נראה שכונת רבינו מהרח"ו למין השלישי מן החמשה מינים. ואע"פ שהלשון 'וּמִן הַג' מִינִים' עדין לא מתישב לגמרי לאור פירוש זה, מכל מקום יש להכריח שבודאי למין השלישי של הערב רב התכוין מהרח"ו דהרי הם מין ה'גִּבּוֹרִים' שגם נודעים כ'אַנְשֵׁי הַשֵּׁם' שבהם איירי רבינו בהקדמתו. ואכן, זה ממש מוכרח מדברי הזוהר (בפרשת בראשית דף כה ע"ב): 'גִּבּוֹרִים' – מִינָא תְּלִיתָאָה. עֲלַיְיהוּ אִתְּמָר: 'הֵמָּה הַגִּבּוֹרִים וְגו' אַנְשֵׁי הַשֵּׁם'. וְאִנּוּן מִסִּטְרָא דְּאִלֵּין דְּאִתְּמָר בְּהוֹן: (בראשית יא) 'הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם'. וּבָנִין בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּמִדְרָשׁוֹת וְשַׁוְיָין בְּהוֹן סֵפֶר תּוֹרָה וְעֲטָרָה עַל רֵישׁוֹי, וְלָא לִשְׁמָא דְיְיָ, אֶלָּא לְמֶעְבַּד לוֹן שֵׁם. הֲדָא הוּא דִכְתִיב 'וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם'. (פירוש: הַגִּבּוֹרִים – מִין שְׁלִישִׁי. עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר: 'הֵמָּה הַגִּבּרִים וְגוֹ', אַנְשֵׁי הַשֵּׁם'. וְהֵם מִצַּד אֵלֶּה שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם: (שם יא) 'הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וְגוֹ' וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם'. וּבוֹנִים בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּמִדְרָשׁוֹת, וְשָׂמִים בָּהֶם סֵפֶר תּוֹרָה וַעֲטָרָה עַל רֹאשׁוֹ, וְלֹא לְשֵׁם ה', אֶלָּא לַעֲשׂוֹת לָהֶם שֵׁם! זֶהוּ שֶׁכָּתוּב: 'וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם') – עכ"ל.

ומכיון שיש להכריח שזו באמת היתה כונת מהרח"ו בשורה זו, לפי דקדוק הלשון היה צריך לאמר:' וּמִין הַג" ' (כלומר המין השלישי) ולא 'וּמִן הַג' מִינִים' – כמו שהסברנו. ומסתבר שתיבת 'מִינִים' שיבוש הוא שהשתבש בזמן העריכה לדפוס, וכן העדר היו"ד בתיבת 'וּמִין'.

ח.       כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר הַזֹּהַר בְּפָרָשַׁת בְּרֵאשִׁית (דַּף כ"ה:) – וְזֶה לְשׁוֹנוֹ עַל פָּסוּק 'אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ': שֶׁחֲמִשָּׁה מִינִים יֵשׁ בָּעֵרֶב רַב, וּמִן הַג' מִינִים, מֵהֶם הוּא הַנִּקְרָא כַּת גִּבּוֹרִים, דְּעָלַיְיהוּ אִתְּמַר: 'הֵמָּה הַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם'. וְאִינּוּן מִסִּטְרָא דְּאִלֵּין דְּאִתְּמָר בְּהוֹן (בְּרֵאשִׁית יא ד) 'הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל… וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם' בְּבִנְיָן בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת. וְשַׁוְיָין בְּהוֹן סֵפֶר תּוֹרָה וְעֲטָרָה עַל רֵישֵׁיהּ, וְלֹּא לִשְׁמָהּ, אֶלָּא לְמֶעְבַּד לוֹן'…

בביאור מאמר זה לא נחסוך נייר ולא דיו עד שנבאר דברי הזוהר עד מקום שידינו מגעת (בעיקר בעזרת פירושי 'מתוק מדבש' ו'הסולם' עם תוספת נופח מדילן) – דהרבה מעיקרי דברי מהרח"ו בהקדמה זו תלויים בהבנת דברי הרשב"י במאמר נכבד זה. וכדי להקל על הקורא הנעים חלקנו אותו לכמה ענפים, ובזה ינתן לקורא ריוח בין פרשה לפרשה להתבונן בדברים.

–      ענף א: נפילת השכינה על ידי גיורם של הערב רב.

וזה לשון הזוהר בפרשת בראשית (דף כה ע"א – ע"ב): וְאוֹרַיְיתָא אִיהִי יִשּׁוּבָא דְּעָלְמָא. וְאוּמִין דְּעָלְמָא עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת דְּלָא קַבִּילוּ לָהּ אִשְׁתָּאֲרוּ חֲרִבִין וִיבֵשִׁין. וְדָא אִיהוּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּרָא עָלְמִין וּמַחֲרִיבָן – אִלֵּין דְּלָא נָטְרֵי פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא. לָא דִּישֵׁצֵי אִיהוּ עוֹבָדוֹי כְּמָה דְּחָשְׁבִין בְּנֵי נְשָׁא. וְלָמָּה יְשֵׁצֵי לוֹן לִבְנוֹי דְּאִתְּמָר בְּהוֹן בְּהִבָּרְאָם – בְּה' בְּרָאָם? וְאִלֵּין אִנּוּן דְּמִתְגַיְירִין מֵאוּמִין דְּעָלְמָא, בְּגִינַיְיהוּ נָפְלַת ה' זְעֵירָא דְאַבְרָהָם בְּאֶלֶף חֲמִישָׁאָה דְּהוּא ה', דְּאִיהוּ חָרֵב וְיָבֵשׁ – 'חָרֵב' בְּבֵית רִאשׁוֹן, 'וְיָבֵשׁ' בְּבַיִת שֵׁנִי.

פירוש: וְהַתּוֹרָה הִיא הגורמת יִשּׁוּב הָעוֹלָם – רוצה לומר: עם ישראל שקבלו את התורה הם ישוב וקיום העולם. וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁהֵם עוֹבְדֵי עַכּוּ"ם שֶׁלֹּא קִבְּלוּ אוֹתָהּ משום שלא רצו לקבלה נִשְׁאֲרוּ חֲרֵבִים וִיבֵשִׁים – כונתו לומר שמשום שרק בני ישראל קבלו את התורה ולא האומות, לכן הם נשארו חרבים ויבשים. וְזֶהוּ הסוד במה שאמרו חז"ל (בכמה מקומות במדרש רבה) שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹרֵא עוֹלָמוֹת וּמַחֲרִיבָן – והכונה היא לעולמות של הקליפות הנקראים 'חֲרֵבִים'. ומבאר: אֵלּוּ עולמות שהחריבן הם השורש של אומות העולם שֶׁלֹּא שׁוֹמְרִים מִצְווֹת הַתּוֹרָה – דהרי הם לא רצו לקבל ולשמור את התורה. ולכן לא בחינם היה צריך הקב"ה לברוא עולמות אלו ולהחריבן – דהיינו שנשארו חרבים לפי שמהם יצאו נשמות אומות העולם שאין להם אחיזה בקדושה אלא בסטרא אחרא.

ולגבי מה שחושבים הרבה בני אדם שלעתיד לבא הקב"ה יחריב את השמים והארץ וכל תולדותם ביאר הזוהר: לֹא שֶׁיַּשְׁמִיד ויחריב הוּא מַעֲשָׂיו כְּמוֹ שֶׁחוֹשְׁבִים בְּנֵי אָדָם – כי בודאי לא ישחית ויחריב את מעשה ידיו לחינם כמו שחושבים הטועים. וְלָמָּה יַשְׁמִיד אֶת בָּנָיו – שהם בני ישראל, דהרי על בני ישראל נֶּאֱמַר בָּהֶם 'בְּהִבָּרְאָם' – ר"ל בְּה' בְּרָאָם?! פירוש: נשמות בני ישראל הם תולדות 'זעיר-אנפין' ו'נוקביה' דעולם האצילות, וידוע ש'זעיר-אנפין' מרומז באות ו' של שם הוי"ה, ו'נוקביה' רמוזה באות ה' אחרונה של שם הוי"ה. נמצא אם כן שנשמות ישראל הקדושים 'נבראו' (או 'נולדו') מ'נוקבא דזעיר-אנפין' שהיא אות ה' – והיינו בְּה' בְּרָאָם דייקא! לכן צריך לומר שמה שניבא הנביא 'כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה וְיֹשְׁבֶיהָ כְּמוֹ כֵן יְמוּתוּן' (ישעיה נא ה) לא נאמר על בני ישראל הקדושים ששורשם מ'זעיר-אנפין ונוקביה' דקדושה, אלא דוקא על 'זעיר-אנפין ונוקביה' דסטרא אחרא (שגם כן נקראים 'שמים' ו'ארץ') שהם שורש הנשמות של אומות העולם. ר"ל – לפי שבחרו ברע ומאסו בטוב לכן הם עתידים להחרב לעתיד לבא! 

כדי להבין את המשך המאמר הקדים 'מתוק מדבש' הקדמה על ענין הגרים על פי פירוש 'כתם פז', וזה לשונו: לא כל הנשמות של הגרים שוות – כי יש גרים הנקראים 'גרי צדק' שהם היו נשמות של ישראל, אלא שחטאו בחטאים גדולים עד שנתגלגלה נשמתם בגוי. ויש גרים שאינם נקראים 'גרי צדק' – כמו 'גרי אריות' והערב רב שנשמתן היא מן הקליפה ממש ואין להם חלק בקדושה. והחילוק ביניהם – כי אם הגרים מתגיירים לא משום פחד ולא משום תאוה גופנית כי אם לאהבת ויראת הקב"ה, זה יורה כי נשמתם נאצלה משורש נשמת ישראל ולכן הם משתוקקים לשוב לעמם ולמולדתם ולא יחושו לשפלות עם ישראל, ולכן הם נקראים 'גרי צדק'. אבל אלו שמתגיירים מחמת תאוה גופנית או פחד ולא לאהבת ויראת השם – זה יורה שנשמתן היא מן הקליפה ולכן אינם נחשבים ל'גרי צדק' – עכ"ל.

לפי זה נבין את המשך המאמר: וְאֵלֶּה אוֹתָם הגרים שֶׁמִּתְגַּיְּרִים מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם שלא לשם שמים, בִּגְלָלָם נָפְלָה ה' קְטַנָּה שֶׁל אַבְרָהָם – דהיינו ה' זעירא שנתוספה בשמו של אברם כשנעשה אברהם. וה' זו רומזת על השכינה שנפלה בגללם וירדה בגלות בָּאֶלֶף הַחֲמִישִׁי שֶׁהוּא ה' – ר"ל האלף החמישי הוא כנגד ספירת ה'הוֹד' שנהפכה ל'דָּוָה' בסוד 'כָּל הַיּוֹם דָּוָה' (איכה א יג) – דהוא יומו החמישי של הקב"ה שהוא אלף שנים שלנו (כמו שהרחבנו בזה לעיל בביאורנו) שבו היתה עיקר גלות השכינה משום שנגזר שלא יבוא משיח בכל אלף שנים הללו, שֶׁהוּא האלף שנים שהיה העולם כבר חָרֵב וְיָבֵשׁ בו לגמרי. דהרי היה כבר 'חָרֵב' בְּבַיִת רִאשׁוֹן שנחרב בשנת שלושת אלפים של"ח, וְגם כבר 'יָבֵשׁ' בְּבַיִת שֵׁנִי כשנתייבשו מימי שפע העולם בחורבן בית שני בשנת שלושת אלפים תתכ"ח. אם כן, נמצא שבתחילת אלף החמישי כבר היה העולם 'חרב' ו'יבש' על ידי ב' החורבנות שנגרמו על ידי אלו שנתגיירו שלא לשם שמים – ועל ידי זה ירדה השכינה (שהיא ה' זעירא) בגלות.

ממשיך הזוהר: וּמשֶׁה, בְּגִין דְּבָעָא לְאָעֳלָא גִּיּוֹרִין תְּחוֹת גַּדְפוֹי דִּשְׁכִינְתָּא, וְחָשִׁיב דְּהֲווּ מֵאִלֵּין דְּאִתְבְּרִיאוּ בְּה' וְהַב בְּהוֹן אָת ה' דְּאַבְרָהָם, גָּרְמוּ לֵיהּ יְרִידָה. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר: 'לֵךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ' (שמות לב ז). בְּגִין דְּלָא קַבִּילוּ לְאָת ה' בִּדְחִילוּ דְּיו"ד וּבִרְחִימוּ דְּה', נָחִית אִיהוּ מִדַּרְגֵיהּ דְּאִיהוּ ו'. וְאָת ו' נָחְתַת עִמֵּיהּ בְּגִין דְּלָא יִתְאֲבִיד בֵּינַיְיהוּ – דְּעֲתִיד אִיהוּ בְּרָזָא דְגִלְגּוּלָא לְאִתְעַרְבָא בֵּינַיְיהוּ בְּגָלוּתָא בֵּין עֵרֶב רַב דְּאִנּוּן נִשְׁמָתַיְיהוּ מִסִּטְרָא דְּאִלֵּין דְּאִתְּמָר בְּהוֹן: 'כִּי שָׁמַיִם כְּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה וְיֹשְׁבֶיהָ כְּמוֹ כֵן יְמוּתוּן' (ישעיה נא ו). וְאִלֵּין אִנּוּן דְּלָא בָּעָא נֹחַ רַחֲמֵי עֲלַיְיהוּ, וְאִתְּמָר בְּהוֹן: 'וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ' (בראשית ז כג) – בְּגִין דְּהֲווּ מֵאִלֵּין דְּאִתְּמָר בְּהוֹן: 'תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק' (דברים כה יט). וּמשֶׁה לָא אִסְתְּמַר מִנַּיְיהוּ וְאַפִּיל ה' בֵּינַיְיהוּ. וּבְגִין דָּא אִיהוּ לָא יֵעוּל לְאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל עַד דִּיתוֹב ה' לְאַתְרָהּ. וּבְגִין דָּא נָחַת אִיהוּ מִדַּרְגֵיהּ, וְנָחִית בֵּיהּ ו'. וּבְגִין דָּא ה' נָפְלַת, ו' יוֹקִים לָהּ – ו' דְּמשֶׁה.

פירוש: וּמֹשֶׁה, מִשּׁוּם שֶׁרָצָה לְהַכְנִיס את המון הערב רב שהם גֵּרִים שלא לשם שמים תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, וְחָשַׁב שֶׁהָיוּ באמת גרי צדק שמתגיירים לשם שמים ששורש נשמתם היא מבני ישראל, ר"ל שחשב שהם גם כן מֵאֵלֶּה שֶׁנִּבְרְאוּ בְּה' הקטנה של 'בְּהִבָּרְאָם' שהיא השכינה – וחשב שלכן גם הם ראוים שתשרה עליהם השכינה, וְלכן נָתַן בָּהֶם אוֹת ה' שֶׁל אַבְרָהָם על ידי שחתם בהם אות ברית מילה שהיא סוד אות ה' שנתוספה לאברהם אבינו כשנימול – דזהו סוד השראת השכינה השורה על כל הנחתם באות ברית קודש. אבל, משום שלא נמלך עם הקב"ה לפני שעשה זאת הם גָּרְמוּ לוֹ יְרִידָה כשעשו את העגל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר 'לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ' – ופירש רש"י בחומש: 'לך רד' – רד מגדולתך, לא נתתי לך גדולה אלא בשבילם (כמו שמבואר בברכות לב.). באותה שעה נתנדה משה מפי בית דין של מעלה. 'שחת עמך' – שחת 'העם' לא נאמר, אלא 'עַמְּךָ'. ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי, ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה, הם שחתו והשחיתו!

ומבאר הזוהר שגרמו למשה את הירידה מִשּׁוּם שֶׁלֹּא קִבְּלוּ אֶת הָאוֹת ה' בְּיִרְאָה שֶׁל יוֹ"ד וּבְאַהֲבָה שֶׁל ה' – ר"ל שלא נכנסו תחת כנפי השכינה (שהיא סוד ה' אחרונה דשם הוי"ה) מיראה (שהיא סוד י' דשם הוי"ה – כנגד החכמה) ומאהבה (שהיא סוד ה' ראשונה דשם הוי"ה כנגד הבינה). אלא סיבת גיורם משום שראו את מפלתן של המצרים וגדולתן של ישראל ביציאת מצרים שעוררה בהם רק אהבה ויראה חיצונית ולא לשם שמים. מבאר הזוהר שלכן גם משה רבינו הוּא יָרַד מִדַּרְגָּתוֹ שֶׁהוּא בתפארת, בסוד אות ו' דשם הוי"ה, ומשום הכי גם אוֹת ו' שהיא מדת התפארת עצמה יָרְדָה עִמּוֹ – ר"ל מכיון שמשה רבינו שהיה אחוז במדת התפארת ירד ממקומו אז כביבול גם מדת התפארת עצמה ירדה ממקומה אחריו. והטעם לירידת מדת התפארת אחריו הוא כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאבַד משה רבינו בֵּינֵיהֶם – ר"ל בין הערב רב והסטרא אחרא שהם אחוזים בה.

והטעם לירידת משה רבינו הוא משום שֶׁעָתִיד הוּא בְּסוֹד הַגִּלְגּוּל לְהִתְעָרֵב בֵּינֵיהֶם בדורות הבאים (ובעיקר בדרא בתראה בעקבתא דמשיח כמו שנתבאר בכתבי האריז"ל) בַּגָּלוּת בֵּין עֵרֶב רַב כדי לתקן את ניצוצות הקדושה שבהם (שבכל זאת יש בהם עדין קצת ניצוצי קדושה כמו שנבאר לקמן מדברי האריז"ל), אבל משום שֶׁסוף סוף רוב רובם של הערב רב הֵם נִשְׁמוֹתֵיהֶם מִצַּד הסטרא אחרא, ולכן אֵלֶּה הם שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם הפסוק: 'כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה וְיֹשְׁבֶיהָ כְּמוֹ כֵן יְמוּתוּן'. ולפי שהם חייבים להכרת לעתיד לבא, לכן צריך משה רבינו להוציא ולברר הניצוצות דקדושה שבהם – ובזה הוא מוציא חיותם עד שיתבטלו מאליהם לעתיד לבא. ונמצא שלא רק אומות העולם יאבדו לעתיד לבא אלא גם אלו הגרים שנתגיירו שלא לשם שמים כגון הערב רב עתידים להמחות (כמו שיבאר הזוהר לקמן. גם יבאר הזוהר שזה הטעם שנקבר משה רבינו בחוץ לארץ).

ולאחר שלמדנו שהערב רב עתיד להמחות, נתבאר עוד שֶׁאֵלֶּה נשמות הערב רב הם אוֹתָם שֶׁלֹּא בִקֵּשׁ נֹחַ רַחֲמִים עֲלֵיהֶם לפני המבול כדי שינצלו. והטעם, דנח ידע שאין להם אחיזה בקדושה משום ששורש נשמתן מהעולמות שנחרבו, כנזכר בחגיגה (יג: – יד.). דהתם אמר רבי שמעון החסיד: אלו תשע מאות ושבעים וארבע דורות שקומטו להיבראות קודם שנברא העולם ולא נבראו. עמד הקב"ה ושתלן בכל דור ודור, והן הן עזי פנים שבדור! עכ"ל הגמרא. וְלכן נֶאֱמַר בָּהֶם: 'וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ' – בִּגְלַל שֶׁהָיוּ מֵאֵלֶּה שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם  'תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק' – שגם עמלק שורשם באותם עולמות החרבים. (ולקמן יבאר הזוהר שהמין הראשון והכי גרוע שבערב רב נקרא 'עמלקים')

וּמֹשֶׁה לֹא נִשְׁמַר מֵהֶם, אלא אדרבא חשב שיוכל להכניסם תחת כנפי השכינה לצד הקדושה, ולכן חתם בהם על ידי ברית מילה את האות ה' שהיא סוד השכינה הקדושה ואות ברית קודש – וְנמצא שבמקום לתקן אדרבא משה הִפִּיל את השכינה הקדושה שהיא סוד אות ה' בֵּינֵיהֶם לפי שלא היו ראויים שתשרה עליהם השכינה, וְלָכֵן גם נגזר על משה שֶׁהוּא לֹא יִכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אלא יקבר בחוץ לארץ עם השכינה שהפיל ביניהם בגלות כדי שיברר את ניצוצי הקדושה שהפיל לתוך קליפת הערב רב. וזה יהיה עַד שֶׁתָּשׁוּב השכינה שהיא סוד אות ה' לִמְקוֹמָהּ לארץ ישראל לעתיד לבא (כידוע שסוד גלות השכינה הוא בחוץ לארץ).

ומסכם הזוהר: וְלָכֵן, משום שמשה הפיל את השכינה מדרגתה לתוך קליפת הערב רב, יָרַד גם הוּא מִדַּרְגָּתוֹ שבתפארת כדי לתקן את אשר עיות. ומכיון שהוא ירד מדרגתו שבתפארת היה צריך שגם יָרַד בּוֹ מדת התפארת עצמה שיא סוד אות ו' אחריו. במלים אחרות – וְלָכֵן אות ה' נָפְלָה, אבל לעתיד לבא אות ו' יָקִים אוֹתָהּ – ר"ל משה האחוז במדת התפארת שירדה גם היא לסייע אותו, שהוא סוד אות ו' שֶׁל מֹשֶׁה יקים את סוכת דוד הנופלת – שהיא סוד השכינה הקדושה שנפלה כבר בימי משה לתוך קליפת הערב רב.

ממשיך הזוהר: וּבְגִין דְּה"א זְעֵירָא ה' דְאַבְרָהָם דְּאִיהִי דְּהִבָּרְאָם אִתְעַזָּר אִיהוּ בְּגִינָהּ, וְאִתְּמָר בֵּיהּ: 'מוֹלִיךְ לִימִין משֶׁה זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ' (ישעיה סג יב), וְאַפִּיק לָהּ מִתַּמָּן בְּחֵילָא דְּו' וְאַיְיתֵי לָהּ עִמֵּיהּ. מִיָּד שַׁרְיָא עֲלֵיהּ י"ה וְאִשְׁתְּלִים אוֹמָאָה: 'כִּי יָד עַל כֵּס יָה מִלְחָמָה לַיהוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר' (שמות יז טז). מַאי 'מִדֹּר דֹּר'? דָּא משֶׁה דְּאִתְמָּר בֵּיהּ: 'דּוֹר הוֹלֵךְ וְדוֹר בָּא' (קהלת א ד). וְהָא אוּקְמוּהָ דְּלֵית דּוֹר פָּחוּת מִשִׁשִּׁים רִבּוֹא. וְדָא משֶׁה דְּאִתְּמָר בֵּיהּ דְּאִנְתְּתָא חָדָא יָלְדָה שִׁשִּׁים רִבּוֹא בְּכֶרֶס אַחַת.

פירוש: וּמִשּׁוּם שֶׁהֵ"א קְטַנָּה דהיינו אות ה' שהיא סוד השכינה הרמוזה באות ה' אחרונה של שם הוי"ה, וגם היא רמוזה באות ה' שֶׁל אַבְרָהָם שנתוספה לו כשמל את עצמו, וגם נרמזת הִיא באות ה' זעירה שֶׁל בְּהִבָּרְאָם (בראשית ב ד), לכן נִקְטַן הוּא בִּגְלָלָהּ – ר"ל לכן נתמעטה מדרגת משה וירד בגלות לתועלת השכינה. וְלכן נֶאֱמַר בּוֹ (על משה): 'מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ' – פירוש הפסוק לפי הסוד לעניננו: הקב"ה מוליך את משה בגלות בין הערב כדי להעלות את ה' דאַבְרָהָם שהיא סוד השכינה הנקראת 'יַמִין', וְמשה בסוד הגילגול מוֹצִיא אוֹתָהּ מִשָּׁם מקליפת הערב רב בְּכֹחַ שֶׁל מדת התפארת שהוא אחוז בה. דהרי אמרנו לעיל שמדת התפארת ירדה גם היא לסייע אותו. והיינו 'זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ' – בכח מדת התפארת שהוא סוד אות ו', ועל ידי זה לעתיד לבא כשיגאל משה את ישראל מן הגלות ויכניסם לארץ ישראל אז יָבִיא אוֹתָהּ (את השכינה) עִמּוֹ לארץ ישראל. ואז יהיה יחוד ו' ו-ה' שהוא סוד יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה.

ומבאר שכשיגיע הזמן ליחוד הנ"ל מִיָּד שָׁרְתָה עָלָיו – ר"ל על מדת התפארת שהוא 'קודשא בריך הוא', שהוא סוד אות ו' של שם הוי"ה מוחין דגדלות לצורך היחוד עם השכינה שהיא בת זוגו מ'אבא' (הידוע כ'חכמה') ו'אמא' (הידועה כ'בינה') שהם סוד אותיות י"ה של שם הוי"ה (דאות י' הוא סוד 'אבא', ואות ה' ראשונה הוא סוד 'אמא'), ועל ידי זה יושלמו ארבע אותיות שם הוי"ה ביחודא שלים כמו שנאמר: 'בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְהוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד' (זכריה יד ט). ועל כונה זו תיקן האריז"ל לומר לפני כל מצוה 'לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (שהוא סוד אות ו') וּשְכִינְתֵּהּ (שהיא סוד אות ה' אחרונה), בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ, וּרְחִימוּ וּדְחִילוּ (על ידי המשכת מוחין דגדלות לצורך היחוד מ'אבא' שהוא סוד 'דְחִילוּ' דהיינו 'יראה' שהוא סוד אות י', ומ'אמא' שהיא סוד רְחִימוּ דהיינו 'אהבה' שהיא סוד ה' ראשונה), לְיַחֲדָא שֵׁם יוּד ה"י בְּ- וָא"ו ה"י בְּיִחוּדָא שְׁלִים (דהיינו שם יהו"ה השלם) וכו.'

ומבאר הזוהר שלא יהיה השם שלם עד וְנִשְׁלְמָה הַשְּׁבוּעָה שנשבע הקב"ה בתורה למחות את זרע עמלק, כמו שכתוב: 'כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ, מִלְחָמָה לַיהוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר' – ופירש רש"י: ידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית. ומהו 'כֵּס' ולא נאמר 'כסא'? אף השם נחלק לחציו, שנשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו. וכשימחה שמו, יהיה השם שלם והכסא שלם – עכ"ל רש"י בחומש. ולעניננו, סוד הפסוק רומז שזה יהיה על ידי שמשה יוציא את השכינה מתוך קליפת הערב רב ששורשם מעמלק ולא ישאר להם חיות מהקדושה, ועל ידי זה הערב רב ימחו ויכלו מאליהם.

עכשיו שואל הזוהר: מַה זֶּה 'מִדֹּר דֹּר' הרמוז בפסוק הנ"ל? ומשיב: זֶה מֹשֶׁה רבינו הנקרא 'דור' במקום אחר, דמצינו שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: 'דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא', וַהֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ חז"ל (במדרש רבה): שֶׁאֵין דּוֹר פָּחוֹת מִשִּׁשִּׁים רִבּוֹא, כמו שהיה בדור המדבר שנקראו 'דור' – כמו שנאמר עליהם: 'הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה' (דברים א לה), וידוע שהם היו ששים רבוא. ומכאן ש'דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא' הוא ששים רבוא. וְאחר שביארנו זאת, יש לנו לדרוש גם כן שזֶה מֹשֶׁה שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: (בדברי חז"ל במדרש רבה) שֶׁאִשָּׁה אַחַת יָלְדָה שִׁשִּׁים רִבּוֹא בְּכֶרֶס אַחַת – וכונתם ליוכבד שילדה את משה שהיה שקול כנגד ששים רבוא של ישראל. וזה סוד הפסוק 'דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא' – כי משה רבינו הנקרא 'דוֹר' מתגלגל והולך בכל דור ודור לצורכם של ישראל, כדי להתפלל עליהם ולהצילם מרעת הערב רב. אם כן, זהו גם סוד הפסוק 'מִלְחָמָה לַיהוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר' – כי על ידי משה רבינו הנקרא 'דוֹר' ימחה הקב"ה את הערב רב שהם משורש עמלק.

–      ענף ב: מין ראשון – עֲמָלֵקִים.

 

ממשיך הזוהר: וְחָמֵשׁ מִינִין אִנּוּן בְּעֵרֶב רַב – וְאִנּוּן: נְ'פִילִים, גִּ'בּוֹרִים, עֲ'נָקִים, רְ'פָאִים, עֲ'מָלֵקִים (סי' נג"ע ר"ע). וּבְגִינַיְיהוּ נָפְלַת ה' זְעֵירָא מֵאַתְרָהָא. בִּלְעָם וּבָלָק מִסִּטְרָא דְעֲמָלֵק הֲווּ. טוֹל ע"ם מִן בִּלְעָם, ל"ק מִן בָּלָק – אִשְׁתָּאַר בָּבֶל, 'כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ' (בראשית יא ט). וְאִלֵּין אִנּוּן דְּאִשְׁתָּאֲרוּ מֵאִלֵּין דְּאִתְּמָר בְּהוֹן: 'וַיִּמַּח אֶת כָּל הַיְקוּם' (בראשית ז כג). וּמֵאִלֵּין דְּאִשְׁתָּאֲרוּ מִנְּהוֹן בְּגָלוּתָא רְבִיעָאָה – אִנּוּן רֵישִׁין בְּקִיּוּמָא סַגִי, וְאִנּוּן קַיָּימִין עַל יִשְׂרָאֵל כְּלֵי חָמָס. וְעֲלַיְיהוּ אִתְּמָר: 'כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם' (בראשית ו יג) – אִלֵּין אִנּוּן עֲמָלֵקִים! עכ"ל.

פירוש: וַחֲמִשָּׁה מִינִים של קליפות הֵם מעורבות בְּעֵרֶב רַב – ר"ל הגם שיחס אותם הזוהר לעיל לשורש קליפת עמלק, מכל מקום יש עוד ארבעה מינים של ערב רב, וְהֵם (סימן נג"ע ר"ע): נְ'פִילִים גִּ'בּוֹרִים עֲ'נָקִים רְ'פָאִים עֲ'מָלֵקִים. מסביר ה'סולם' שהטעם שיש חמשה מינים בערב רב הוא משום ש'זה לעומת זה עשה אלוהים'. ולכן, כמו שיש חמשה בחינות או פרצופים בצד הקדושה שהם: כתר, חכמה, בינה, תפארת, ומלכות (או אריך אנפין, אבא, אמא, זעיר אנפין, ונוקבא דזעיר אנפין) – כמו כן יש כנגדן בקליפות חמשה דרגות של טומאה. והם החמשה מינים דחשיב הזוהר כאן, שראשי תיבות שלהם הוא נג"ע ר"ע (או ענ"ג ר"ע כמו שחושב אותם כסדרן להלן – לומר כי על ידי הרע שבהם מתהפך ענ"ג להיות נג"ע). וּמכיון שהם מעורבים בישראל ומחטאים אותם, לכן בִגְלָלָם נָפְלָה ה' קְטַנָּה שהיא השכינה שהיא סוד ה' אחרונה דהוי"ה מִמְּקוֹמָהּ וירדה בגלות.

עתה מתחיל לבאר המין הראשון והגרוע ביותר מהם הנקראים 'עֲמָלֵקִים', ואומר: בִּלְעָם וּבָלָק הָיוּ מִצַּד ושורש שֶׁל עֲמָלֵק. וסימן לדבר: תִּקַּח ותוריד אותיות ע"ם מִן בִּלְעָם, וגם תוריד אותיות ל"ק מִן בָּלָק – ותמצא שהם ביחד אותיות עמל"ק הנרמזות בשמם של בִּלְעָם וּבָלָק. זה בא ללמד שקליפת עמלק שהיא ראשית גוים שבאו להלחם עם ישראל בצאתם ממצרים נמשכה אחר כך בסוף הארבעים שנה גם על בִּלְעָם וּבָלָק ועוררה אותם להכחיד את ישראל! מוסיף ה'סולם' לומר שמשמיענו הזוהר כאן שעמלק היא בחינת רישא וכתר של הקליפות. לכן, לאחר שהורדנו אותיות עמל"ק משמם של בִּלְעָם וּבָלָק יִשָּׁאֵר משמם רק אותיות ב"ל מבִּלְעָם, ואּות ב' מבָלָק – שביחד הם בב"ל. וזה רומז על שורשם של בִּלְעָם וּבָלָק בעיר בָּבֶל – ששם בנו דור הפלגה את המגדל ורצו להלחם עם יוצרם. ומבאר שהעיר ההיא נקראת 'בָּבֶל' מהטעם 'כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ'.

וכאן למדנו ששורש טומאת בִּלְעָם וּבָלָק היה כבר מושרש בטומאת דור הפלגה המקולקלים שהיו בבבל, ועוד למדנו ששורש כולם הוא באמת שורש קליפת עמלק! מוסיף 'הסולם' שגם בבל רומזת על בחינת הרישא והכתר של הקליפות כמו עמלק, דהרי כתוב על בבל: 'רֵאשֵׁהּ דִּי דְהַב טָב' (דניאל ב לב) – כי לולא שהיו שניהם מבחינות שוות לא היו יכולים להתחבר בחיבור אחד בבִּלְעָם וּבָלָק. (ולקמן בביאורינו נבאר ב"ה לאורך ולרוחב על פי כתבי האריז"ל איך ששורש הערב רב הוא מאדם הראשון, וכן ענין גילגולם בדור המדבר, דור הפלגה, אנשי סדום, דור שעבוד מצרים והמדבר – ועד לדרא בתראה שלנו בעקבתא דמשיח!)

ומפרש עוד: וְאֵלֶּה הנשמות של דור הפלגה הם אוֹתָם הנשמות שֶׁנִּשְׁאֲרוּ מֵדור המבול, שהם אוֹתָם שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם: 'וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם' – כי על ידי שנתגלגלו הנצוצות של זרע לבטלה שיצאו מאדם הראשון (באותם מאה ושלושים שנה שפירש מאשתו עד שנולד שת – כמו שנבאר ב"ה בעיון לקמן מכתבי האריז"ל) בדור המבול כדי להמחות במי המבול, על ידי זה נתבררו ונזדככו ונתקנו קצת, ונפרדו מהם מקצת הסיגים הרעים שנמחו לגמרי במבול. אבל, חלק הקדושה מזרע אדם הראשון שנשאר מן הסיגים נתגלגל עוד פעם בדור הפלגה כדי להזדכך עוד יותר (וענין יתר הגילגולים נבאר לקמן מהאריז"ל).

סוף סוף, מֵאֵלֶּה הערב רב ששורשם מקליפת עמלק שנתערבו בישראל, וְשֶׁעדין נִּשְׁאֲרוּ מֵהֶם עד היום הזה בְּגָלוּת רְבִיעִית שהיא גלות אדום (ולפי דברי האריז"ל לא רק שהם נשארו עד היום אלא שהם נתגלגלו ביתר שאת בדרא בתראה של עקבתא דמשיח – עד שהעיד האריז"ל ש'עתה רוב הדור מהם'!) – כיום הֵם רָאשִׁים המתמנים על הציבור ורודים בהם בפרך (כמו שאנו רואים בעינינו כיום הזה בשלטון ארץ ישראל – רחמנא ליצלן מהם ומעצתם), עד שקיומם וממשלתם עלינו הוא בְּקִיּוּם רַב, וחוזק גדול! וזה משום שקליפת עמלק היא בחינת ראש וכתר של הקליפות – ולכן הֵם רָאשִׁים.

וְלא רק זאת, אלא שהֵם מַעֲמִידִים עַל יִשְׂרָאֵל כְּלֵי חָמָס – והיינו שהם חומסים את ממונן של ישראל בכח ממשלתם, וַעֲלֵיהֶם ושורשם נֶאֱמַר כבר בדור המבול: 'כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם' – כמו שביארנו (ועוד נבאר מכתבי האריז"ל) ששורש נשמתם הוא מדור המבול שלא נזדככו (כמו בני ישראל שכן נזדככו ביציאתם ממצרים – מכור הברזל) שמהם נעשו הערב רב. ולכן כמו אנשי דור המבול החמסנים גם הערב רב בדור האחרון שלנו אינם מנהיגים את ישראל ברחמים. ומסכם הזוהר פיסקא זו ואומר: אֵלֶּה הם אוֹתָם המין הראשון שבערב רב הנקראים 'עֲמָלֵקִים'!

 

–      ענף ג: מין שני –  'נְפִילִים'.

 

וממשיך הזוהר המין השני שבערב רב הנקראים: 'נְפִילִים' – עֲלַיְיהוּ אִתְּמָר: 'וַיִּרְאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טוֹבוֹת הֵנָּה' (בראשית ו ב). וְאִלֵּין אִנּוּן מִינָא תִּנְיָינָא מֵאִלֵּין נְפִילִים מִלְּעֵילָא. דְּכַד בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֶעְבַּד אָדָם דְּאָמַר 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ וְגו.' בָּעָא לְמֶעְבַּד לֵיהּ רֵישָׁא עַל עִלָּאִין לְמֶהֱוֵי אִיהוּ פָּקִיד עַל כֻּלְהוּ, וּלְמֶהֱוֵי אִנּוּן פְּקִידִין עַל יְדוֹי – כְּגַוְונָא דְּיוֹסֵף דְּאִתְּמָר בֵּיהּ: 'וְיַפְקֵד פְּקִידִים עַל הָאָרֶץ' (בראשית מא לד). אִנּוּן בָּעוּ לְקַטְרְגָא לֵיהּ וְאָמְרוּ: 'מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וְגו.' (תהלים ח ה) – דְּעֲתִיד לְמֶחְטֵי קַמָּךְ. אָמַר לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא: אִי אַתּוּן הֲוֵיתוּן לְתַתָּא כַּוָּותֵיהּ, יַתִּיר הֲוֵיתוּן חָבִין מִנֵּיהּ!

מִיָּד 'וַיִּרְאוּ בְּנִי הָאֱלהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם וְגו.' – חָשְׁקוּ בְּהוֹן, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַפִּיל לוֹן לְתַתָּא בְּשַׁלְשְׁלָאן! וְאִנּוּן עַזָּ"א וַעֲזָאֵ"ל דְּמִנַּיְיהוּ נִשְׁמַתְהוֹן דְּעֶרֶב רַב דְּאִנּוּן 'נְפִילִים' – דְּאַפִּילוּ גַּרְמַיְיהוּ לִזְנוֹת בָּתַר נְשַׁיָא דְּאִנּוּן טָבָאן. וּבְגִין דָּא אַפִּיל לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֵעָלְמָא דְּאֲתֵי דְּלָא יְהֵא לוֹן חוּלָקָא תַּמָּן, וְיָהִיב לוֹן אַגְרַיְיהוּ בְּהַאי עָלְמָא כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר: 'וּמְשַׁלֵּם לְשׂוֹנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ וְגו.' (דברים ז י) – עכ"ל.

פירוש: הַ'נְּפִילִים' שֶׁעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר: 'וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבוֹת הֵנָּה' משום שהם חטאו בזנות – אֵלֶּה הֵם מִין הַשֵׁנִי מחמשה מיני הערב רב. כתב ה'סולם' שהם בחינת חכמה של הקליפות, ששורש נשמתן מֵהַנְּפִילִים הָאֵלֶּה – שהם אותם המלאכים שנפלו בדור אנוש מן השמים מלְמַעְלָה, ועל ידי זה נפלו מקדושתם וחטאו בזנות. ומבאר שֶׁזה היה כְּשֶׁרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת אָדָם, שֶׁאז אָמַר: 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ וְגוֹ' ופירש רש"י מה שאמר 'נַעֲשֶׂה' בלשון רבים – שנמלך הקב"ה במלאכים. וזה משום שהאדם הוא בדמות המלאכים וחשש שיתקנאו בו. ובאמת, רָצָה הקב"ה לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ רֹאשׁ לְכָל המלאכים הָעֶלְיוֹנִים לִהְיוֹת מְמֻנֶּה עַל כֻּלָּם, וגם שֶׁיִּהְיוּ כולם מִתְמַנִּים עַל יָדוֹ – כְּמוֹ שמצינו אצל יּוֹסֵף הצדיק שהיה מושל בכל ארץ מצרים שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: 'וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל הָאָרֶץ'.

וכשאלו המלאכים הַ'נְּפִילִים' שמעו זאת הֵם רָצוּ לְקַטְרְגוֹ כדי למנוע בריאתו וְאָמְרוּ: 'מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וְגוֹ.', וטענו שֶׁהוא עָתִיד לַחֲטֹא לְפָנֶיךָ – ואם כן, למה אתה משפיל אותנו תחתיו?! אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם אַתֶּם הֱיִיתֶם לְמַטָּה בעולם הגשמי עם כל התאות והפיטוים שבו כְּמוֹתוֹ הֱיִיתֶם חוֹטְאִים עוד יוֹתֵר מִמֶּנּוּ! ולכן הפיל אותם אותם הקב"ה מקדושתם למטה לאחר זמן בדור אנוש. וּמִיָּד שירדו לעולם הגשמי הזה כתוב עליהם: 'וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבוֹת הֵנָּה' וְחָשְׁקוּ בָהֶם ולא יכלו לעצור את עצמם מלזנות אחריהם. וְלכן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הענישם על ידי שֶׁהִפִּילָם והשליכם לְמַטָּה אחורי הרי החושך, וגם קשר אותם בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת של ברזל כדי שלא יטעו את העולם לזנות כמותם.

וְהמלאכים ההֵם נקראים עֲזָ"א וַעֲזָאֵ"ל, שֶׁמֵּהֶם נמשכים הַנְּשָׁמוֹת שֶׁל הָעֵרֶב רַב שֶׁהֵם הַנואפים הנמצאים בישראל, ובכללם גם כל אלו שמפיצים אביזרייהו דזנות בחניות ובטכנולוגיה בזמננו. וודאי שכל אלו הפורצים פרצות בגדרי הצניעות שהנהיגו גדולי הדור בלבוש בנות ישראל ובכיסוי שערות ראשן גם כן נמנים עם אותו שורש של המין השני של הערב רב הנקראים 'נְּפִילִים' על שם עֲזָ"א וַעֲזָאֵ"ל שבאו מהם, שֶׁהרי גם הם הִפִּילוּ עַצְמָם לִזְנוֹת אַחַר נָשִׁים שֶׁהֵן טוֹבוֹת בדור אנוש – וממילא הענפים נמשכים אחר טבע השורשים.

וְלָכֵן, מדה כנגד מדה הִפִּילָם וטרדן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵהָעוֹלָם הַבָּא כדי שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶם חֵלֶק שָׁם כלל וכלל. וְאפילו אם יעשו איזה מצוה בעולם הזה, מכל מקום נָתַן לָהֶם הקב"ה שְׂכָרָם בָּעוֹלָם הַזֶּה בחייהם כדי שלא יזקף להם שום זכות לעולם הבא, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: 'וּמְשַׁלֵּם לְשּׁנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ וְגוֹ' – כמו שתרגם אונקלוס: 'וּמְשַׁלֵם לְסָנְאוֹהִי טָבָן דִי אִנוּן עָבְדִין קֳדָמוֹהִי בְּחַיֵיהוֹן לְאוֹבָדֵיהוֹן' מן העולם הבא.

–      ענף ד: מין השלישי – 'גִּבּוֹרִים'.

ממשיך הזוהר: 'גִּבּוֹרִים' – מִינָא תְּלִיתָאָה. עֲלַיְיהוּ אִתְּמָר: 'הֵמָּה הַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם' (בראשית ו ד). וְאִנּוּן מִסִּטְרָא דְּאִלֵּין דְּאִתְּמָר בְּהוֹן: 'הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר… וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם' (בראשית יא ד). וּבָנִין בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּמִדְרָשׁוֹת, וְשַׁוְיָין בְּהוֹן סֵפֶר תּוֹרָה וְעֲטָרָה עַל רֵישׁוֹי. וְלָא לִשְׁמָא דְיְ"י – אֶלָּא לְמֶעְבַּד לוֹן שֵׁם! הֲדָא הוּא דִכְתִיב: 'וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם'. וְסִּטְרָא אָחֳרָא מִתְגַּבְּרִין עַל יִשְׂרָאֵל דְּאִנּוּן כְּעַפְרָא דְאַרְעָא, וְגָזְלִין לוֹן, וְאִתְבָּרַת עֲבִידְתָּא. וְעֲלַיְיהוּ אִתְּמָר: 'וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ' (בראשית ז יט) – עכ"ל.

פירוש: עתה מבאר הזוהר את מין הַ'גִּבּוֹרִים' – שהם המִין שְׁלִישִׁי שבערב רב שנתערב בישראל, והם בחינת בינה של הקליפות, שֶׁעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר: 'הֵמָּה הַגִּבּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם'. ונקראים 'גִּבּוֹרִים' לפי שהם גִּבּוֹרִים ומורדים במקום, וְגם נקראים 'אַנְשֵׁי הַשֵּׁם' משום שהֵם בשורש נשמתן מִצַּד בני דור הפלגה, דהם אֵלֶּה שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם: 'הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם'. ותכלית כונתם בבניית המגדל היה כידוע משום 'וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם' – כמפורש בהמשך הפסוק, והיינו לעשות עבודה זרה בראש המגדל להיות להם ל'שם', לכבוד ולתפארת. וכמו השורשים המושחתים כמו כן ענפיהם הערב רב עושים מעשיהם למטרה דומה.

וּמבאר הזוהר שלכן כמו אנשי דור הפלגה גם מין השלישי שבערב רב בּוֹנִים בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּמִדְרָשׁוֹת דוגמת המגדל שבנו אנשי דור הפלגה לעשות להם שם, וְלא רק זאת אלא גם שָׂמִים בָּהֶם סֵפֶר תּוֹרָה וַעֲטָרָה עַל רֹאשׁוֹ. אבל הזוהר מעיד עליהם נאמנה שכל מעשיהם לֹא לְשֵׁם ה' כמו שהם מטעים את העולם לחשוב, אֶלָּא באמת כל כונתם הוא כדי לַעֲשׂוֹת לָהֶם שֵׁם וכבוד כדי שיהיה להם על ידי זה כח וחרב בידם לעשות חפצם ורצונם – דהיינו להתגבר על העם! זֶהוּ שֶׁכָּתוּב: 'וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם'.

ממשיך הזוהר לבאר שאלו 'אַנְשֵׁי הַשֵּׁם' ששורשם מהצַד האַחֵר דהיינו הסטרא אחרא מִתְגַּבְּרִים עַל יִשְׂרָאֵל העניים שֶׁהֵם נמשלו עתה בדוחק הגלות כַּעֲפַר הָאָרֶץ בשפלותם, וְגוֹזְלִים אוֹתָם במה שמרמים את הציבור לתת להם תרומות גדולות על ידי שמראים את עצמם כעוסקים בהרבצת התורה ברבים וכעסקנים בצרכי ציבור באמונה. וּלצערינו, ולצער השכינה על ידי תרמיתם מִתְבַּטֶּלֶת עֲבוֹדָת השם של בני ישראל במה שנמשכים אחרי אותם אנשי ציבור ומלמדי תורה המרמים את הציבור כדי לעשות לעצמם שם ולאסוף ממון. וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר: 'וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ' – והיא קליפת הערב רב והסטרא אחרא הנקראים 'המים הזידונים' מתגברים על הארץ ומחרבים אותה לפי שמתמעטת עבודת השם יתברך מן העולם. ולכן נקראים 'גִּבּוֹרִים' – על שם שהם הגורמים התגברות הטומאה בעולם!

–      ענף ה: מין רביעי – 'רְפָאִים'.

ממשיך הזוהר: 'רְפָאִים' – מִינָא רְבִיעָאָה. אִם יֶחְֶזוּן לְיִשְׂרָאֵל בְּדוֹחֲקָא מִתְרַפִּין מִנַּיְיהוּ. וְאִית לוֹן רְשׁוּ לְשֵׁזָבָא לוֹן, וְלָא בָּעָאן! וּמִתְרַפִּין מֵאוֹרַיְיתָא וּמֵאִלֵּין דְּמִשְׁתַּדְּלִין בָּהּ לְמֶעְבַּד טַב עִם עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. עֲלַיְיהוּ אִתְּמָר: 'רְפָאִים בַּל יָקוּמוּ' (ישעיה כו יד) – בְּזִמְנָא דְּיֵיתֵי פְּקִידָה לְיִשְׂרָאֵל, אִתְּמָר בְּהוֹן: 'וַתְּאַבֵּד כָּל זֵכֶר לָמוֹ' (שם)! עכ"ל.

פירוש: הָ'רְפָאִים' – הם מִין רְבִיעִי מהחמשה מיני ערב רב שנתערבו בישראל, והם בחינת תפארת (או 'זעיר אנפין' – ששה קצוות) דקליפה. והטעם שנקראים 'רְפָאִים' הוא משום שֶׁאִם יִרְאוּ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּדֹחַק וצרות הם מִתְרַפִּין מֵהֶם ועוזבים אותם, ואינם משתתפים בצערם. וְלא משום שאין לאל ידם לעזור להם, אלא אפילו אם יֵשׁ לָהֶם רְשׁוּת לְהַצִּילָם לא עושים מאומה – וְזה משום שהם לֹא רוֹצִים! וזה סימן מובהק שאינם מבני ישראל שדרכם בקודש למסור נפשם על צרות הציבור.

ולא רק זאת, אלא הם גם מִתְרַפִּים מֵתמיכת הַתּוֹרָה הקדושה וּמֵאֵלֶּה שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִים לעסוק בָּהּ – כמו שאנו רואים בדורנו זה עד כמה משתדלים מספר רשעים בארץ ישראל להסית את העולם נגד התורה ולומדיה. ולעומת מה שמתעלמים הם מלעשות טובה עם בני ישראל, כל רצונם של אלו הָ'רְפָאִים' הוא לַעֲשׂוֹת טוֹב עִם עוֹבְדֵי כוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. לכן, עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר: 'רְפָאִים בַּל יָקֻמוּ' – שעונשם של אלו הוא שלא יקומו בתחיית המתים. ולעומת מה שֶׁבִּזְמַן שֶׁתָּבֹא פְקִידָה, אורה, ושמחה לְיִשְׂרָאֵל בזמן הגאולה, מכל מקום לעתיד לבוא נֶאֱמָר בָּהֶם באלו ה'רְפָאִים': 'וַתְּאַבֵּד כָּל זֵכֶר לָמוֹ' – משום שיאבדו כולם לא ישאר מהם שום זכרון. והטעם, כי להיות הערב רב תולדות החושך הם בהכרח יאבדו עם ביאת האור הגדול לישראל – בב"א!

–      ענף ו: מין חמישי – 'עֲנָקִים'.

ממשיך הזוהר: 'עֲנָקִים' – מִינָא חֲמִישָׁאָה. דְּאִנּוּן מְזַלְזְלִין לְאִלֵּין דְּאִתְּמָר בְּהוֹן: 'וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרוֹתֶיךָ' (משלי א ט). וְעֲלַיְיהוּ אִתְּמָר: 'רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף הֵם כַּעֲנָקִים' (דברים ב וא) – שְׁקִילִין דָּא לְדָא. אִלֵּין אִנּוּן דְּאַהַדְּרוּ עָלְמָא לְתֹהוּ וָבֹהוּ! עכ"ל.

פירוש: הָ'עָנָקִים' – הם מִין החֲמִישִׁי שבערב רב שנתערבו בישראל (ולפום ריהטא צריך לומר שהם בחינת מלכות דקליפה), שֶׁהֵם מְזַלְזְלִים ומבזים לְהתלמידי חכמים לומדי התורה, אוֹתָם שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם: 'וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרוֹתֶיךָ' – לפי שהתורה הקדושה שלמדו בעמל ויגיעה הם להתלמידי חכמים כעֲנָק של עדי זהב ותכשיט לצואר. והערב רב הנקראים 'עָנָקִים' לא רק שאינם מכבדים אותם אלא עושים את עצמם כעָנָקִים, ומבזים כבוד התלמידי חכמים שנאמר בהם: 'וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרוֹתֶיךָ' – ולכן שפיר נקראים 'עֲנָקִים'. וַעֲלֵיהֶם (ר"ל על שני מיני הערב רב האחרונים) נֶאֱמַר: 'רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף הֵם כַּעֲנָקִים' משום שהם שְׁקוּלִים זֶה לָזֶה – בין בחטאם במיעוט כבוד התורה ולומדיה, ובין בעונשם – דהרי עתידין שניהם להמחות מן העולם.

–      ענף ז: מחיית עמלק והערב רב.

ממשיך הזוהר: וְרָזָא דְמִלָּה, חָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא – 'וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ' דְּאִיהִי עִקְּרָא וְיִשּׁוּבָא דְּעָלְמָא. מִיָּד דְּיֵיתֵי 'אוֹר' דְּאִיהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, יִתְמָחוּן מִן עָלְמָא וְיִתְאַבְּדוּן. אֲבָל פּוּרְקָנָא לָאו אִיהִי תַּלְיָא אֶלָּא בַּעֲמָלֵק עַד דְּיִתְמְחֵי, דְּבֵיהּ אוֹמָאָה. וְהָא אוּקְמוּהָ – עכ"ל.

פירוש: עכשיו מבאר הזוהר שכל אלו החמשה מיני ערב רב הם אֵלֶּה שֶׁמַּחֲזִירִים אֶת הָעוֹלָם לְתֹהוּ וָבהוּ בעונותיהם, כמו שכתוב: 'וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ'. וְסוֹד הַדָּבָר הרמוז בפסוק זה הוא שעל ידי הערב רב נֶחֱרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ – כי הם אלו שקילקלו את עם קודש להתנהג כמותם, בין לפני חורבן בית ראשון בג' עברות חמורות, ובין לפני חורבן בית שני בשנאת חינם וביטול תורה באיכות.

ובהמשך הקדמתו עתיד מהרח"ו להוכיח שעד היום הזה ממשיכים הערב רב לבטל אותנו מלעסוק בחכמת הקבלה שהוא השיא שיכול להיות בביטול תורה באיכות – ושלכן שפיר אמרו חז"ל בירושלמי גם על דורינו זה שֶׁ'כָּל דּוֹר שֶׁלֹּא נִבְנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו כְּאִלּוּ נֶחֱרָב בְּיָמָיו'. לכן בהמשך הקדמתו מתריע ומצריח מהרח"ו שֶׁ'הַכֹּל תָּלוּי בְּעֵסֶק הַחָכְמָה הַזֹּאת, וּמְנִיעָתֵנוּ מִלְּהִתְעַסֵּק בָּהּ הִיא גּוֹרֶמֶת אִחוּר וְעִכּוּב בִּנְיַן בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ!' ועוד כתב: 'וְכַאֲשֶׁר נָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה לַעֲסֹק מֵאַהֲבָה בַּחָכְמָה הַזֹּאת יִגָּאֲלוּ יִשְׂרָאֵל בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, אָמֵן!

ממשיך הזוהר לבאר שכתוצאה מהחורבן חזר העולם למצב של תֹהוּ וָבֹהוּ כמו שכתוב: 'וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ'. וזה לפי שֶׁבית המקדש הוּא עִקַּר יִשּׁוּב הָעוֹלָם שמשם נמשך שפע חיים וקיום לעולם, ולכן כשנחרב בית המקדש פסק השפע וחזר העולם ל'תֹהוּ וָבֹהוּ'. ואמר עוד שֶׁמִיָּד כְּשֶׁיָּבא הָ'אוֹר' ליהודים בזמן הגאולה שֶׁהוּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הנקרא 'אוֹר' – כמו שכתוב: 'קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד יְהוָה עָלַיִךְ זָרָח' (ישעיה ס א), וגם נרמז בפסוק: 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר' (בראשית א ג) הכתוב בתורה מיד לאחר הפסוק 'וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ' הרומז על זמן החורבן והחושך והתגברות הקליפות. לעומת זאת, באותו זמן כל החמשה מיני הערב רב יִמָּחוּ מִן הָעוֹלָם וְיֹאבֵדוּ כמו שכתבנו הטעם למעלה – כי להיות הערב רב תולדות החושך הם בהכרח יאבדו עם ביאת האור הגדול לישראל – בב"א!

עם כל זאת, אע"פ שבודאי כל החמשה מיני ערב רב עתידין להמחות מן העולם, מכל מקום מדגיש הזוהר כאן: אֲבָל הַגְּאֻלָּה של עם ישראל אֵינָהּ תְּלוּיָה אֶלָּא בָּעֲמָלֵק עַד שֶׁיִּמָּחֶה, ולא במחיית שאר מיני הערב רב. והטעם, משום שֶׁבּוֹ היא הַשְּׁבוּעָה שנשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק מן העולם – וַהֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ ודרשוה חז"ל על הפסוק בסוף פרשת בשלח: 'וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַיהוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר', ופירש רש"י שם: ידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית. ומהו 'כֵּס' ולא נאמר 'כסא'? אף השם נחלק לחציו, שנשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו. וכשימחה שמו, יהיה השם שלם והכסא שלם!

ממשיך הזוהר: דָּבָר אַחֵר, 'אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם וְגו.' (בראשית ב ד)  – אִלֵּין אִנּוּן דְּאִתְּמָר בְּהוֹן: 'אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל' (שמות לב ד). בְּיוֹמָא דְּיִתְמְחוּן אִלֵּין כְּאִלּוּ הַהוּא יוֹמָא עֲבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שְׁמַיָא וְאַרְעָא! הֲדָא הוּא דִכְתִיב: 'בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְיָ אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם' (בראשית ב ד). בְּהַהוּא זִמְנָא יְהֵא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עִם שְׁכִינְתֵּיהּ וְיִתְחַדֵּשׁ עַלְמָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: 'כִּי כַּאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה' (ישעיה סו כב) – דָּא אִיהוּ 'בְּיוֹם עֲשׂוֹת'.

פירוש: דָּבָר ואופן אַחֵר יש לנו לדרוש על הפסוק 'אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם וְגוֹ.' – והוא לפי הכלל הידוע ש'אֵלֶּה' בא לפסול את הראשונות שנאמרו בפסוקים שקדמו – ובנידון דידן הכונה היא לפסול את תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ דעולם התהו שיחרבו (ובכללם הערב רב) שאינם בכלל תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ שבפסוק זה שכן יהיה להם קיום. וזה משום דילפינן גזירה שוה – דהרי הערב רב הם אֵלֶּה אוֹתָם שעשו את עגל הזהב במדבר ומשכו אחריהם מקצת בני ישראל שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם: 'אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל', ופירש רש"י בחומש: 'אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ' – ולא נאמר 'אלה אלהינו'. מכאן שערב רב שעלו ממצרים הם שנקהלו על אהרן והם שעשאוהו, ואחר כך הטעו את ישראל אחריו, עכ"ל. אם כן ילפינן גזירה שוה 'אֵלֶּה תוֹלְדוֹת' ו'אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ' לפסול את הערב רב שאינם בכלל תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ שבפסוק זה שכן יהיה להם קיום.

ומבאר: כי בַּיּוֹם שֶׁיִּמָּחוּ אֵלֶּה הערב רב אז יתוקן חטא העגל, ויהיה נחשב כְּאִילּוּ אוֹתוֹ יוֹם עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁמַיִם וָאָרֶץ – דהיינו כאילו נברא העולם מחדש! זֶהוּ שֶׁכָּתוּב: 'אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם, בְּיוֹם עֲשׂוֹת יהוה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם'. ומבאר כי בְּאוֹתוֹ זְמַן יִהְיֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם שְׁכִינָתוֹ דאז יהיה יחוד תמידי של 'זעיר אנפין' (הנקרא 'שמים') ו'נוקביה' (השכינה הקדושה הנקראת 'ארץ') בגדלות ובקומה שלימה, ויהיה כתרה גדול ככתרו, וְאז יִתְחַדֵּשׁ הָעוֹלָם בפנים חדשות ומאירות ושמחות – כמו שכתוב על אותו זמן: 'בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה אֲדֹנָי יְהוִה דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ (ישעיה כה ח).

מוסיף הזוהר לבאר על תולדות השמים והארץ שיבראו לאחר שימחו הערב רב מן העולם – זֶהוּ שֶׁכָּתוּב: 'כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה'. עתה מבאר שֶׁזֶהוּ הסוד הרמוז בפסוק 'בְּיוֹם עֲשׂוֹת יהוה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם' – ר"ל 'הוי"ה אֱלֹהִים' דייקא (דהוי"ה רומז על 'אבא', ואלהים רומז על 'אמא') יתקנו במוחין שלמים את בנם ובתם 'זעיר אנפין' (הנקרא 'שמים') ו'נוקביה' (השכינה הקדושה הנקראת 'ארץ') בגדלות ובקומה שלימה. ויהיה אז כתרה גדול ככתרו, כמו שניבא ישעיה (ל כו): 'וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה (היא השכינה הנקראת 'לְּבָנָה') כְּאוֹר הַחַמָּה (הוא בעלה 'זעיר אנפין הנקרא 'שמש') – וסוף הפסוק:  'בְּיוֹם חֲבֹשׁ יְהוָה אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא' –  בב"א!

קצת אחרי זה (בדף כו ע"א – ע"ב) אמר הזוהר: וְעֵץ הַחַיִּים דְּהוּא אִילָנָא דְחַיֵּי יְהֵא נְטִיעַ בְּגוֹ גִנְתָּא, דְּאִתְּמָר בֵּיהּ: 'וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעוֹלָם' (בראשית ג כב). וּשְׁכִינְתָּא לָא שָׁלְטָא עֲלָהּ אִילָנָא דְסִטְרָא אָחֳרָא. דְּאִנּוּן עֵרֶב רַב, דְּאִנּוּן עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע. וְלֹא תְקַבֵּל בָּהּ עוֹד טָמֵא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: 'יְהוָה בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר' (דברים לב יב). וּבְגִין דָּא, לָא מְקַבְּלִין גֵּרִים לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ. וּתְהֵא שְׁכִינְתָּא כְּגַפְנָא דְּלָא מְקַבְּלָא נִטְעָא מִמִּינָא אָחֳרָא.

פירוש: הזוהר מבאר איך יהיה שמחה ותיקון בעולמות העליונים בזמן שתבוא הגאולה לישראל. וְאמר שֶׁפרצוף 'זעיר אנפין' הנקרא 'עֵץ הַחַיִּים' משום שמיסודו נמשכים חיים לעולם יִהְיֶה אז בזמן הגאולה נָטוּעַ בקביעות בְּתוֹךְ הַמלכות שהיא נוקביה הנקראת 'גָּן' בסוד היחוד התדירי שהזכרנו בפירושנו לעיל (לאפוקי בזמן הגלות שאין 'זעיר אנפין' תקוע בתוך השכינה משום שאין זיווגם קבוע), שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ לעתיד לבא: 'וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם'! 'וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם' רומז על היחוד התמידי שיהיה לְעֹלָם (ד'אכילה' רומז על הזיווג, כמו שרמז פוטיפר ליוסף על אשתו: 'כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל' , ופירש רש"י: 'כי אם הלחם' – היא אשתו, אלא שדבר בלשון נקייה) משום שאז יהיה ל'זעיר אנפין' מוחין דגדלות תדיר בקביעות.

וגם לבת זוגו השכינה הקדושה יהיה עליה בזמן הגאולה, כדמפרש הזוהר והולך: וְעַל הַשְּׁכִינָה לֹא יהיה שׁוֹלֵט אז הָעֵץ שֶׁל צַד הָאַחֵר, משום שעל אותו זמן נאמר: 'וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ' (זכריה יג ב) – ר"ל אֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה דהיא הסטרא אחרא אַעֲבִיר מִן השכינה הנקראת 'אָרֶץ'. ומבאר שׁרוּחַ הַטֻּמְאָה הֵם הַעֵרֶב רַב ששורשם מהסטרא אחרא שֶׁהֵם עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע – ר"ל שהם מקליפת נוגה הכלולה מטוב ומרע. וכמו קליפת נוגה שיש בה טוב ורע, נתבאר בכתבי האריז"ל שגם בערב רב יש חלק של קדושה שצריך להתברר ולחזור למקומו בקדושה – אבל השאר חייב להמחות.

עוד אמר על תיקון השכינה באותו זמן של הגאולה שֶׁלֹא תְקַבֵּל בָּהּ עוֹד טָמֵא –  כלומר, שהשכינה לא תפרנס עוד את הטומאה, ולכן לא תפגם השכינה עוד מאחיזת הקליפות, כי לא ישלטו בה עוד. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב: 'יְהוָה בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר' – כי לא יהיה שום כח להסטרא אחרא הנקראת 'אֵל נֵכָר' ו'אלהים אחרים' כי יבולע כל הרע. וְלָכֵן אמרו חז"ל (ביבמות כד:) שֶׁלֹא מְקַבְּלִים גֵּרִים לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ – משום שסוד הגיור הוא לברר ולהחזיר את כל ניצוצי הקדושה מן הסטרא אחרא, כמו שכתבנו למעלה שאלו שנתגיירים לשם שמים הנקראים 'גרי צדק' הם באמת נשמות של ישראל שחטאו בחטאים גדולים עד שנתגלגלה נשמתם בגוי, ולכן הם משתוקקים לשוב לעמם ולמולדתם ולא יחושו לשפלות עם ישראל. אבל לעתיד לבא יתבררו כבר כל ניצוצי הקדושה שעכשיו הסטרא אחרא יונקת את כחה מהם, וממילא לא ישאר שום טעם ושום ריח לקבל גרים לימות המשיח. אלא, באותו זמן תִהְיֶה הַשְּׁכִינָה כְּמוֹ גֶפֶן שֶׁלֹּא מְקַבֶּלֶת נֶטַע בהרכבה מֵעץ ממִּין אַחֵר – דשוב לא יהיה עוד אחיזה להחיצונים ולערב רב שהזוהר קרא להם למעלה 'עֵץ', דהיינו 'עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע' – ולא יהיה להם אחיזה לא בהשכינה למעלה, ולא בבניה למטה!

ממשיך הזוהר: וְיִשְׂרָאֵל יְהוֹן כָּל עֵץ נְחְמָד לְמַרְאֶה, וְיִתְחַזַּר עֲלַיְיהוּ שׁוּפְרָא דְּאִתְּמָר בֵּיהּ: 'הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל' (איכה ב א). וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע אִדַחְיָין מִנַּיְיהוּ וְלָא מִתְדַּבְּקִין וְלָא מִתְעָרְבִין בְּהוֹן. דְּהָא אִתְּמָר בְּיִשְׂרָאֵל: 'וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ' דְּאִנּוּן עֵרֶב רַב. וְגָלֵי לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּ'בְיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת' (בראשית ב יז) – גָּרְמוּ דְּאָבְדוּ ב' אָבְדִין, דְּאִנּוּן בַּיִת רִאשׁוֹן וּבַיִת שֵׁנִי. דָּא אִיהוּ כִּי 'בְיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת' – ב' פְּעָמִים. וְאִנּוּן גְּרִימוּ דְּצַדִּיק יֶחֳרָב וְיָבֵשׁ בְּבַיִת רִאשׁוֹן דְּאִיהִי שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה, וּבְבַיִת שֵׁנִי דְּאִיהִי שְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה. דָּא אִיהוּ: 'וְנָהָר יֶחֱרָב וְיָבֵשׁ' (ישעיה יט ה). וְנָהָר דָּא ו', יְחֱרָב בְּה' תַּתָּאָה – בְּגִין דְּאִסְתַּלַּק מִנֵּיהּ נְבִיעוּ דְי' לְאֵין סוֹף.

פירוש: ממשיך הזוהר לשבח את מצבם של יִשְׂרָאֵל בזמן הגאולה ואומר שהם יִהְיוּ בקדושה עליונה כעין היסוד של 'זעיר-אנפין' שעליו נאמר 'כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה', וְיַחֲזֹר עֲלֵיהֶם בעת ההיא היֹפִי דקדושה מצד התפארת של 'זעיר-אנפין' שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: 'הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל' – פירוש: בעת החורבן השליך הקב"ה משמים לארץ את התפארת ואת היֹפִי של ישראל, ובעת הגאולה יחזור הכל לאיתנו. וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע הרומז לאחיזת הקליפות והערב רב יהיו אז נִדְחִים ונפרדים מֵהֶם, וְלֹא מִתְדַּבְּקִים וְלֹא מִתְעָרְבִים בָּהֶם כלל וכלל – דהרי ימחו כולם מן הארץ.

 ומבאר: שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בְּיִשְׂרָאֵל 'וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּו' – ומפרש שֶׁה'עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע' האמור בפסוק הֵם העֵרֶב רַב שרוצים לדבוק ולהתערב בישראל. וְגִלָּה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בפסוק זה שֶׁבְּיוֹם אָכְלוֹ מִמֶּנּוּ – ר"ל ביום שנתן משה רבינו לערב רב לדבוק ולהתערב בישראל הם גָּרְמוּ לישראל שֶׁאִבְּדוּ לאחר זמן שְׁתֵּי אֲבֵדוֹת, שֶׁהֵם בַּיִת רִאשׁוֹן וּבַיִת שֵׁנִי. ומפרש: זֶהוּ כִּי 'בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת' – הרי פַּעֲמַיִם כתוב מיתה, כנגד חורבן בית ראשון וחורבן בית שני. וְהערב רב הֵם שֶׁגָּרְמוּ שֶׁיסוד ד'זעיר אנפין' הנקרא 'צַּדִּיק' (משום שהוא משפיע לבת זוגו השכינה) יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ בְּבַיִת רִאשׁוֹן, שֶׁהִיא בינה או 'אמא' הנקראת 'שְׁכִינָה עֶלְיוֹנָה' – דהיינו שבחורבן בית ראשון לא קיבל היסוד שפע מבינה, וּבְחורבן בַיִת שֵׁנִי לא היה להיסוד מה להשפיע למלכות שֶׁהִיא נקראת 'שְׁכִינָה תַחְתּוֹנָה'.

ומפרש שזֶהוּ הסוד הרמוז בפסוק 'וְנָהָר יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ' – ר"ל 'וְנָהָר' האמור בפסוק ההוא, זֶה היסוד הרמוז באות ו' דשם הוי"ה. 'יֶחֱרַב' האמור בפסוק רומז על החורבן שהיה בְּה' אחרונה דשם הוי"ה שהיא השכינה התַּחְתּוֹנָה שהפסיקה לקבל את השפע שהיא צריכה מיסוד בעלה, וכל זה משום בִּגְלַל שֶׁהִּסְתַּלֵּק מִמֶּנוּ (מן היסוד) שֶׁפַע הַיו"ד שהוא השפע של 'אבא' (סוד אות י' דשם הוי"ה) שהיה משפיע ל'אמא', והיא היתה ממשיכה את השפע לבניה 'זעיר אנפין' ונוקביה. ומפרש הטעם שנסתלק שפע היו"ד – משום ש'אבא' עלה (או פנה) לְאֵין סוֹף ואינו מאיר למטה לתחתונים כמקודם.

ממשיך הזוהר: וּמִיָּד דְּיִפְקוּן יִשְׂרָאֵל מִן גָּלוּתָא עַמָּא קַדִּישָׁא לְחוּד, מִיָּד נָהָר דְּהֲוָה 'חָרֵב וְיָבֵשׁ' אִתְּמָר בֵּיהּ: 'וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן' – דָּא ו' – 'לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן'. וְנָהָר דָּא עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא, יוֹצֵא מֵעֵדֶן דָּא אִמָּא עִלָּאָה, לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן דָּא שְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה. דִּבְהַהוּא זִמְנָא אִתְּמָר בְּמשֶׁה וּבְיִשְׂרָאֵל: 'אָז תִתְעַנָּג עַל יְיָ' (ישעיה נח יד) – בְּעֹנֶג דְּאִיהוּ ע' עֵדֶן נ' נָהָר ג' גַּן. וְאִתְקְיַּים קְרָא: 'אָז יָשִׁיר משֶׁה וְגו.' (שמות טו א) – 'שָׁר' לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא 'יָשִׁיר'. וְאִתְהַפַּךְ לְעֵרַב רַב עֹנֶ"ג לְנֶגַ"ע וּלְאוּמִין דְּעָלְמָא עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת כְּגַוְונָא דְפַרְעֹה וּמִצְרָאֵי דְּפָרַח בְּהוֹן שְׁחִין אֲבַעְבּוּעוֹת. אֲבָל לְיִשְׂרָאֵל יְהֵא עֹנֶ"ג.

פירוש: וּמִיָּד כְּשֶׁיֵּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מֵהַגָּלוּת בביאת הגואל בב"א, יהיו הָעָם הַקָּדוֹשׁ לְחוּד ללא תערובת הערב רב. על אותו זמן נאמר שמִיָּד ה'נָהָר' שהוא היסוד ד'זעיר אנפין' שֶׁמזמן החורבן נמנע ממנו השפע ולכן הָיָה 'חָרֵב וְיָבֵשׁ', עם כל זאת בבוא הגאולה יהיה נֶאֱמַר בּוֹ: 'וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן' – זֶה היסוד ד'זעיר אנפין' הרמוז באות ו' דשם הוי"ה, שיוצא 'לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן'. ומפרש דבריו: 'וְנָהָר' – זֶה הָעַמּוּד הָאֶמְצָעִי שהוא 'זעיר אנפין', 'יֹצֵא מֵעֵדֶן' – זוֹ אִמָּא הָעֶלְיוֹנָה שהיא הבינה הנקראת 'עֵדֶן' כשהיא מקבלת המוחין מהחכמה. ואמר הכא ש'זעיר אנפין' מקבל השפע ממנה – והיינו 'יֹצֵא מֵעֵדֶן' כדי 'לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן' – זו שְׁכִינָה תַחְתּוֹנָה שהיא המלכות, נוקביה ד'זעיר אנפין'. ואמר עוד שֶׁבְּאוֹתוֹ זְמַן של הגאולה יהיה נֶאֱמַר בְּמֹשֶׁה וּבְיִשְׂרָאֵל: 'אָז תִּתְעַנַּג עַל יהוה' משום שבני ישראל יתענגו אז מהשפע המושפע להם מהמלכות, וזה יהיה בְּעֹנֶ"ג שהוא סוד המוחין. ומפרט שֶּׁעֹנֶ"ג הוּא שלושה ראשי תיבות של 'עֵדֶן-נָהָר-גַּן': (ע') עֵדֶן – הוא סוד מוחין דחכמה עילאה – דאין הבינה/'אמא' נקראת 'עֵדֶן' אלא בזמן שמקבלת מחכמה/'אבא', וממנה נמשכים המוחין לאות (נ') שהוא 'זעיר אנפין' הנקרא 'נָהָר', וממנו נמשך השפע לאות (ג') הרומז למלכות שהיא נוקביה ד'זעיר אנפין' הנקראת 'גַּן', וממנה ימשך השפע לבניה למטה – עם ישראל.

 וְיִתְקַיֵּם אז הַכָּתוּב: 'אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וְגוֹ.' – כמו שדרשו רבותינו (בסנהדרין צא: – ואע"פ ששמה דרשו על תחיית המתים, הכא יותר נכון לפרש על זמן הגאולה, כה'סולם') – 'שָׁר' לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא 'יָשִׁיר' – ר"ל לעתיד לבא בזמן יציאת בני ישראל מן הגלות, אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת – דהיינו שיר חדש. ואמר עוד שבאותו זמן שיתענגו ישראל על ה', לעומת זאת יִתְהַפֵּךְ לְעֵרֶב רַב עֹנֶ"ג לְנֶגַ"ע, וְגם לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם יִתְהַפֵּךְ עֹנֶ"ג לְנֶגַ"ע – כְּמוֹ פַּרְעֹה וְהַמִּצְרִים שֶׁפָּרַח בָּהֶם נגעים של 'שְׁחִין אֲבַעְבּוּעוֹת פֹּרֵחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה' (שמות ט י). אֲבָל כאמור,  לְיִשְׂרָאֵל יִהְיֶה רק עֹנֶ"ג. ר"ל – אותם המוחין ד'עֵדֶן-נָהָר-גַּן' הנ"ל שיביאו את כל העֹנֶ"ג לישראל, הם עצמם יכו את הערב רב ואומות העולם נֶגַ"עים גדולים!

–      ענף ח (תוספת) – הערב רב הם ערות הקדושה.

בענף זה ראינו לנכון להעתיק ולפרש מה שאמר הזוהר אחרי הדברים האלה קצת לקמן (בדף כז ע"ב). ויתכן מאוד שאלו שעדין לא באו בסוד השם ימצאו המשך המאמר המובא בענף זה עמוק מדאי לסובלו לעת עתה. ואין הכי נמי, להם נייעץ לדלג ענף זה ולהמשיך בענף הבא במה שפירשנו את סוף המאמר. עם כל זאת, החלטנו להדפיסו ולפרשו ביחד עם תחילת המאמר שציין מהרח"ו בהקדמתו משום שתעולת רבה ימצאו בה יודעי ח"ן.

זה המשך לשון הזוהר (בדף כז ע"ב): קֳדָם דְּגָלוּ יִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא וּשְׁכִינְתָּא עִמְּהוֹן, מָנֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: 'עֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה' (ויקרא יח ז). וְדָא גָּלוּתָא אִיהוּ גִּלּוּי עֶרְוָתָה דִשְׁכִינְתָּא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב: 'וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְחָה אִמְּכֶם' (ישעיה נ א). וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת גָּלוּ יִשְׂרָאֵל וּשְׁכִינְתָּא בְּגָלוּתָא, וְדָא אִיהִי עֶרְוָה דִּשְׁכִינְתָּא. וְהַאי עֶרְוָה אִיהִי לִילִי"ת – אִמָּא דְּעֵרֶב רַב. וְעֵרֶב רַב אִנּוּן עֲרָיוֹת דִּילָהּ, וַעֲרָיוֹת דְּיִשְׂרָאֵל דִּלְעֵילָא, דְּעֲלֵיהּ אִתְּמָר: 'עֶרְוַת אָבִיךָ לא תְגַלֵּה' (ויקרא יח ז).

פירוש: עוד לִפְנֵי שֶׁגָּלוּ יִשְׂרָאֵל בַּגָּלוּת וּלפני שגם השְׁכִינָה ירדה עִמָּם לגלות – כמו שכתוב: 'עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה' (תהילים צא טו), צִוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל: 'עֶרְוַת אִמְּךְ לֹא תְגַלֵּה' – ר"ל השכינה נקראת אמם של בני ישראל משום שנשמתם נאצלה על ידי יחוד 'זעיר אנפין' ונוקביה (שהיא המלכות – השכינה הקדושה). זהו סוד הפסוק 'בָּנִים אַתֶּם לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם' – ר"ל 'בָּנִים אַתֶּם' בני ישראל לַ'יהוָה' שהוא סוד 'זעיר אנפין' אביכם, וגם לבת זוגו השכינה הקדושה הרמוזה בתיבת 'אֱלֹהֵיכֶם'. לכן ביקש הקב"ה מישראל שלא יגרמו על ידי מעשיהם הרעים שיביאו גלות על עצמם ועל השכינה הקדושה, משום שבירדתה   לגלות עמנו תתגלה ערותה וקלונה של השכינה.

וְעכשיו מבאר הזוהר שֶׁהַגָּלוּת הַזּוֹ הִיא גִּלּוּי עֶרְוַת הַשְּׁכִינָה – כלומר קלונה ובזיונה של השכינה (כמו שתיעד בשל"ה הקדוש במסכת שבועות איך פעם אחת נתגלית השכינה לה'בית יוסף' ולחבריא דיליה בליל שבועות ואמרה להם בזה הלשון: 'אלו הייתם משערים אחד מאלף אלפי אלפים מהצער אשר אני שרויה בו, לא היתה נכנסת שמחה בלבבכם בזוכריכם כי בסיבתכם אני מושלכת בעפר, חובקת אשפתות!'). זֶהוּ שֶׁכָּתוּב: 'וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם' – למדנו שהעונות והפשעים של ישראל הם שגרמו שנשתלחה השכינה שהיא אמם של ישארל בגלות. וְאמר עוד: עַל עון גִּלּוּי עֲרָיוֹת גָּלוּ יִשְׂרָאֵל אצל אומות העולם, וּלכן גם השְׁכִינָה ירדה בַּגָּלוּת בין הקליפות. ובאר שזוֹהִי בחינת עֶרְוַת הַשְּׁכִינָה.

באמת, נתבאר בדברי האריז"ל (בעץ חיים שער לט פרק א) שסוד אחיזת החיצונים בהשכינה הקדושה אין להבין כפשוטם של דברים כמו שמשמע כאן שהשכינה הקדושה ח"ו ירדה למדור הקליפות. אלא הכונה היא שהחטאים והעונות שלנו גורמים שהקליפות הנקראים 'אלהים אחרים' נכללים בשורשם בקדושה ביסוד דמלכות ואז הם יונקים שם ממנה. וזה סוד כל אחיזת החיצונים בהקדושה – כי אינם אוחזים רק על ידי התכללותם בשורשם, ולא ח"ו שנכנסים שם בעצמם!

לאחר שביאר הזוהר שירידת השכינה כביכול לתוך הקליפות נקראת גילוי ערותה, אמר עוד על דרך זה שֶׁעֶרְוָה זוֹ של השכינה הִיא בעצם לִילִי"ת – שהיא שורש הקליפות וְאִמָּם שֶׁל עֵרֶב רַב המתחזקת בזמן ירידת ישראל לגלות, עד שנקראת 'שִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ' ותשלוט תחת ובמקום השכינה הקדושה שהיא באמת גְּבִרְתָּהּ – אלא שבסיבת עונותינו הרבים היא כיום מושלכת בעפר, חובקת אשפתות – כביכול בין הקליפות!

וְאחר שלמדנו כל זאת נתבאר גם שהנשמות של עֵרֶב רַב הנולדים מלילי"ת הֵם עֲרָיוֹת שֶׁלָּהּ – ר"ל של השכינה, וגם עֲרָיוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁלְּמַעְלָה – שהוא 'זעיר אנפין'. ולמדנו כאן שהעֵרֶב רַב באים כביכול מיחוד 'זעיר אנפין' עם לילי"ת במקום עם אשתו. והיינו 'שִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ' – דזהו בחינת ערוה וזנות, דהרי 'זעיר אנפין' הוא באמת בעלה הטבעי של השכינה הקדושה ולא של לילי"ת – ח"ו.

סוד זה נתבאר בכתבי האריז"ל (בשער הכונות – דרוש ז דסוכות): כאשר 'זעיר אנפין' מזדווג בנוקביה בורא ומוליד נשמות בני אדם. ואם ח"ו באותה העת חוטאים ישראל למטה, גורמין שהנקבה העליונה תרד למטה ותתרחק מבעלה ח"ו – ואז שפחה תירש גבירתה, והשפחה החיצונית לוקחת הטיפות ההם ונוצרין בתוכה שידין ורוחין הנקראים 'נגעי בני אדם'. והיא מולידה הגוף, אבל הנשמה באה מלמעה כנזכר. באופן כי הנשמות של בני אדם הם באים מזווג זכר ונקבה עליונים, אבל נשמות השדים הם באים מן הזכר לבדו בלי בת זוגו עמו, עכ"ל.

וזהו גם כונת הזוהר כאן במה שאמר שהנשמות של עֵרֶב רַב הנולדים מלילי"ת הֵם עֲרָיוֹת שֶׁלָּהּ וַעֲרָיוֹת שֶׁל 'זעיר אנפין' הנקרא 'יִשְׂרָאֵל שֶׁלְּמַעְלָה' – משום שכתוצאה מזיווג זה הנשמות הללו לא מגיעות להשכינה הקדושה שהיא בת זוגו הטבעית של 'זעיר אנפין' אלא לקליפה שיורשת את מקומה, והיא בכח זה מולידה את נשמות הערב רב המתחזקים ומקבלים שליטה כל זמן הגלות – זה נחשב כאילו הנשמות באות מן הזכר לבדו. לכן אמר עוד על 'זעיר אנפין' שֶׁעָלָיו נֶאֱמַר: 'עֶרְוַת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה' – משום ש'זעיר אנפין' הוא אביהם של ישראל, וכביכול בקש הקב"ה מבני ישראל שלא יגרמו על ידי מעשיהם הרעים שתתגלה ערותו וקלונו של 'זעיר אנפין'. ומה שאמר 'וְעֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה' כבר הסברנו לעיל שהכונה היא לַעֶרְוָה של השכינה הקדושה – דהיינו לִילִי"ת, שהיא שורש הקליפות וְאִמָּם שֶׁל עֵרֶב רַב שמתחזקת בעונותינו הרבים בגלות על ידי שלוקחת את השפע שהיה באמת ראוי להגיע להשכינה הקדושה מבעלה בסוד היחוד. לכן על זה שפיר נאמר: 'שִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ' ותשלוט תחת 'גְּבִרְתָּהּ'.

ממשיך הזוהר: וְאִנּוּן אַפְרִישִׁין בֵּין ה' ה' דְּלָא אִתְקְרִיב ו' בֵּינַיְיהוּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב: 'עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לא תְגַלֵּה' (ויקרא יח יז) – וְאִנּוּן שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה וְתַתָּאָה. דְּבְּזִמְנָא דְּעֵרֶב רַב דְּאִנּוּן (סי' נג"ע ר"ע) נְ'פִילִים גִּ'בּוֹרִים עֲ'מָלֵקִים רְ'פָאִים עֲ'נָקִים בֵּין ה' ה', לֵית רְשׁוּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְקָרְבָא בֵּינַיְיהוּ. וְרָזָא דְּמִלָּה: 'וְנָהָר יֶחרַב וְיָבֵשׁ' (ישעיה יט ה) – 'יֶחרָב' בְּה' עִלָּאָה ,'וְיָבֵשׁ' בְּה' תַּתָּאָה, בְּגִין דְּלָא יִתְפַּרְנְסוּן עֵרֶב רַב מִן ו' דְּאִיהוּ עֵץ הַחַיִּים. וּבְגִין דָּא לֵית קְרִיבוּ לְו' בֵּין ה' ה' בְּזִמְנָא דְּעֵרֶב רַב בֵּינַיְיהוּ, וְלֵית רְשׁוּ לְאָת י' לְקָרָבָא בְּה' תִּנְיָינָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב: 'עֶרְוַת כַּלָּתְךָ לא תְגַלֵּה'. וְאִנּוּן אַפְרִישׁוּ בֵּין ו' לְה' עִלָּאָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: 'עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה'. דְּי' אִיהוּ אָב. ה' אֵם. ו' בֵּן. ה' בַּת. וּבְגִין דָּא מָנֵי לְגַבֵּיהּ ה' עִלָּאָה. 'עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה'. 'עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַּת אָבִיךָ' דָּא ה' תַּתָּאָה. 'אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ' – אִנּוּן ה"א ה"א דְּאִנּוּן תּוֹלָדִין דְּה'. 'עֶרְוַת אֲחִי אָבִיךָ' דָּא יוּ"ד דְּאִיהוּ תּוֹלָדָה דְּאָת י' וְאִיהוּ אָח לְוא"ו.

פירוש: בדרך אחר מבאר עכשיו הזוהר את הפגם הגדול שנעשה בעולמות העליונים על ידי תערובת הערב רב בישראל, וְאומר שֶׁהֵם הִפְרִידוּ בֵּין ה' ראשונה של שם הוי"ה הרומז ל'אמא' ובין ה' אחרונה של שם הוי"ה הרומז למלכות שהיא בתה. כלומר, שהערב רב הם גרמו שֶׁלֹּא תִתְקָרֵב ו' של שם הוי"ה הרומז ל'זעיר אנפין' להיות בֵּינֵיהֶם, ועל ידי זה לא יוכל 'זעיר אנפין' להמשיך השפע מ'אמא' לבתה המלכות. ולפי דרך זה אפשר לומר שֶׁזֶהוּ הסוד הרמוז במה שֶׁכָּתוּב: 'עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה' –  ר"ל שבקש הקב"ה מבני ישראל עוד לפני שגלו שלא יגרמו על ידי מעשיהם הרעים שיתגלו ערותם וקלונם של אשה ובתה ברדתם לגלות עם השכינה. וְהֵם 'אמא' הנקראת 'שְׁכִינָה עֶלְיוֹנָה', וּבתה המלכות הנקראת 'שכינה תַחְתּוֹנָה' – כי מניעת השפעתה של 'אמא' לבתה המלכות נקראת בחינת ערוה אליה.

ומבאר שֶׁבִּזְמַן שֶׁהָעֵרֶב רַב שֶׁהֵם (סי' נג"ע ר"ע): נְ'פִילִים גִּ'בּוֹרִים עֲ'מָלֵקִים רְ'פָאִים עֲ'נָקִים עומדים בֵּין ה' ראשונה דהוי"ה שהיא סוד 'אמא' לְה' אחרונה דהוי"ה שהיא סוד המלכות – והם עומדים שם משום שהשורש של הערב רב הם מטפות היחוד של 'זעיר אנפין' שנפלו בזמן גלות השכינה לקליפה במקום לתוך בת זוגו הטבעית, אז אֵין רְשׁוּת לְ'זעיר אנפין' הנקרא ה'קָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא' לְהִתְקָרֵב בֵּינֵיהֶם – ר"ל בין 'אמא' למלכות, כדי להשפיע את השפע מזו לזו, דהרי הערב רב יכולים לקבל את השפע הזה. וְסוֹד הַדָּבָר רמוז בפסוק: 'וְנָהָר יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ' – ר"ל 'וְנָהָר' הוא סוד השפע הנמשכך כנהר, ואמר ששפע זה יֶחֱרַב בְּה' עֶלְיוֹנָה לפי ש'זעיר אנפין' אינו ממשיך את השפע מ'אמא' שהיא סוד ה' עֶלְיוֹנָה בשם הוי"ה, וְגם נתיָבֵשׁ לגמרי בְּה' תַּחְתּוֹנָה שהיא המלכות – משום שאין בעלה 'זעיר אנפין' ממשיך לה את השפע הראוי לה.

עכשיו מבאר שהטעם שאין 'זעיר אנפין' עומד ביניהן הוא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְפַּרְנְסוּ ויינקו העֵרֶב רַב מִן השפע של 'זעיר אנפין' שהוא סוד ו' שֶׁהוּא נקרא 'עֵץ הַחַיִּים'. וְלָכֵן אֵין הִתְקָרְבוּת לְאות ו' שהוא סוד 'זעיר אנפין' בֵּין אות ה' ראשונה שהיא סוד 'אמא' לאות ה' אחרונה שהיא סוד השכינה הקדושה בִּזְמַן שֶׁעֵרֶב רַב מושרשים בֵּינֵיהֶם. וְכתוצאה מהסתלקות 'זעיר אנפין' ממקומו אֵין רְשׁוּת ויכולת לְ'אבא' שהוא סוד אוֹת י' דשם הוי"ה לְהִתְקָרֵב ולהאיר לַמלכות שהיא סוד ה' הַשְּׁנִיָּה וכלתו בסוד 'אבא יסד ברתה' (ר"ל תיקון המלכות על ידי בעלה 'זעיר אנפין' הוא רק כאשר הוא ממשיך לה מוחין ד'חיה' הבאים לו מפרצוף 'אבא', ועל ידי זה היא מתיסדת. אבל כל זמן שיש לו רק מוחין ד'אמא', אינו יכול להתיחד עם בת זוגו פנים בפנים אלא רק להאיר לה הארה בעלמא).

אם כן, למדנו שזֶהוּ הסוד במה שֶׁכָּתוּב: 'עֶרְוַת כַּלָּתְךָ לֹא תְגַלֵּה'. והטעם שהיא נקראת כלתו הוא משום שהיא בת זוגו של 'זעיר אנפין' שהוא בנו של 'אבא'. ואמר הזוהר כאן שאם 'אבא' שהוא סוד אוֹת י' ישפיע שפעו לכלתו שהיא סוד ה' הַשְּׁנִיָּה בזמן הגלות אז יקבלו הערב רב את אותו השפע, ובזה יתגלה ערותה וקלונה של המלכות שהיא הכלה – דהיינו 'עֶרְוַת כַּלָּתְךְ לֹא תְגַלֵּה'.

ואמר עוד על הערב רב שהֵם גם הִפְרִידוּ בֵּין 'זעיר אנפין' שהוא סוד אות ו' לְ'אמא' שהיא סוד אות ה' הָעֶלְיוֹנָה – דהרי הערב רב גרמו הסתלקות המוחין ד'זעיר אנפין' המלובשים ב'נצח-הוד-יסוד' ד'אמא', דאם לא היו מסתלקים אז היו הערב רב והקליפות יונקים מהם – ח"ו. זֶהוּ הסוד במה שֶׁכָּתוּב: 'עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה' – ר"ל שעוד לפני שירדו בני ישראל לגלות עם השכינה הזהירם הקב"ה שלא יחטאו, כדי שלא יורידו את השכינה הקדושה לגלות – משום שעל ידי זה יתגלה ערותה וקלונה של 'אמא' (שהיא 'אֵשֶׁת אָבִיךָ') על ידי הסתלקות 'נצח-הוד-יסוד' שלה מ'זעיר אנפין' שבהם מלובשים המוחין שלו. כי אם יקבל 'זעיר אנפין' את השפע בזמן הגלות אז יינקו ויתחזקו הערב רב מאותו השפע, ויתגלה בזה ערותה של אשת אביו של 'זעיר אנפין' להיות שהשפע הזה שלה הוא. והטעם ש'אמא' נקראת 'אֵשֶׁת אָב' הוא משום שהרי היא בת זוגו של 'אבא' – אביו של 'זעיר אנפין'.

עכשיו מבאר ומפרט הזוהר את מערכת היחוס של פרצופי האצילות זה לזה ואיך הם רמוזים בארבע אותיות שם הוי"ה – שֶׁהרי אות י' הוּא פרצוף 'אבא' – דהיינו אָב, ואות ה' הוּא פרצוף 'אמא' – דהיינו אֵם, ואות ו' הוא פרצוף 'זעיר אנפין' – דהיינו בֵּן, ואות ה' הוא פרצוף נוקבא ד'זעיר אנפין' – דהיינו בַּת. וְאומר שלָכֵן צִוָּה בַּעָבוּר וכלפי תקנת 'אמא' (כדי שלא תתגלה ערותה) שהיא ה' ראשונה וְעֶלְיוֹנָה של שם הוי"ה הנקראת 'אֵשֶׁת אָב' בפסוק: 'עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה' – כמו שהסברנו.

על דרך זה ממשיך הזוהר לבאר עוד כמה פסוקים בפרשת עריות, ואמר על סוד הפסוק 'עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה' – זוֹ המלכות שהיא סוד ה' אחרונה התַּחְתּוֹנָה. כדי להבין איך ולמה המלכות נקראת 'אחות' יש להקדים שבעלמא מצינו שהחכמה נקראת 'אחות', כמו בפסוק: 'אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ' (משלי ז ד). אם כן, יש לפרש כן גם על המלכות שהיא סוד ה' אחרונה – ר"ל בעת שהמלכות מקבלת הארה מן החכמה אז היא מיוחסת ל'אבא' (כמו שכתבנו לעיל על סוד 'אבא יסד ברתה') ונקראת אז 'חכמת שלמה' (לעומת 'אבא' הנקרא 'חכמה עילאה').

אם כן, זהו סוד הפסוק  'עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת אָבִיךָ לֹא תְגַלֶּה' – ר"ל שהזהיר את ישראל עוד לפני רדתם לגלות ביחד עם השכינה הקדושה שלא יחטאו ויגרמו לגילוי ערות 'אחותינו' המלכות (חכמת שלמה). וזה משום שבגלות נפסק השפעת הארת חכמה עילאה מ'אבא' למלכות כדי שהערב רב לא יינקו מאותו שפע – וזהו בחינת ערותה וקלונה של 'אחותינו' המלכות שצונו הקב"ה שלא לגלות. 

עכשיו מבאר הזוהר סוד פסוק: 'אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ' – ואמר ש'בַּת בְּנָהּ' וְ'בַּת בִּתָּהּ' הֵם הֵ"א הֵ"א, שהן שתיהן תּוֹלָדוֹת שֶׁל המלכות שהיא סוד הֵ"א תחתונה של שם הוי"ה הכולל את כל עולם האצילות (כמו שביאר הזוהר לעיל שאות י' הוּא פרצוף 'אבא', ואות ה' הוּא פרצוף 'אמא', ואות ו' הוא פרצוף 'זעיר אנפין', ואות ה' הוא פרצוף נוקבא ד'זעיר אנפין' שהיא המלכות או השכינה הקדושה).

אבל, לפי פירוש ה'סולם' הזוהר כאן לא איירי בשם הוי"ה הכולל את כל עולם האצילות, אלא מדבר על סוד הֵ"א ראשונה ו-הֵ"א אחרונה של הוי"ה אחרת שהיא כולה תולדה של מלכות דאצילות. הוי"ה זו היא כללות נשמות ישראל שכולם כידוע נולדים מהמלכות דאצילות, דהרי אינם עצם האור של האצילות מטעם היותם עוברים דרך המסך של המלכות בקצה עולם האצילות. ולפירושו, לאחר שלמדנו שכללות נשמות ישראל הם הוי"ה אחת שכולם נקראים בניה ובנתיה של מלכות דאצילות, יש לפרש על דרך זה מה שאמר הזוהר כאן ש'בַּת בְּנָהּ' וְ'בַּת בִּתָּהּ' הֵם הֵ"א הֵ"א – דרוצה לומר ש'בַּת בְּנָהּ' הוא סוד הבינה שהיא הֵ"א ראשונה של הוי"ה זו של כללות נשמות ישראל, וְ'בַּת בִּתָּהּ' הוא סוד הֵ"א אחרונה של הוי"ה זו של כללות נשמות ישראל שהן כולן תולדה של מלכות דאצילות – כמו שהסברנו.

על זה כתב ה'סולם': הֵ"א ראשונה דהוי"ה דנשמות נקראת 'בַּת בְּנָהּ' משום שהיא סוד בינה דנשמות, ובינה היא בחינת זכר להיותה נמשכת מחלק הזכר שבמלכות דאצילות. לעומת זאת, הֵ"א אחרונה דהוי"ה דנשמות נקראת 'בַּת בִּתָּהּ' משום שהיא סוד מלכות דנשמות, והיא נחשבת לנקבה להיותה נמשכת מחלק הנוקבא שבמלכות דאצילות.

אחר שטרחנו לבאר כל זאת זכינו להבין כונת הזוהר בשורה זו – דר"ל שהקב"ה הזהיר את בני ישראל עוד לפני שירדו לגלות עם השכינה הקדושה עמהם שלא יחטאו ולא יגרמו ל'זעיר אנפין' להפסיק להשפיע השפע שלו ל-הֵ"א ראשונה ו-הֵ"א אחרונה דנשמות, דאם ישפיע 'זעיר אנפין' את שפעו בגלות אז יגיע אותו שפע לערב רב והקליפות במקום אותן הנשמות – וזה בחינת גילוי ערותו של 'זעיר אנפין' שהוא המשפיע ,וגם בחינת ערות המלכות וערות הנשמות שהם תולדותיה שנמנע מהם אותו שפע.

ועכשיו מבאר הזוהר גם סוד פסוק: 'עֶרְוַת אֲחִי אָבִיךָ לֹא תְגַלֶּה' – זה היסוד של 'זעיר אנפין' הנקרא יוֹ"ד זעירא, שֶׁהוּא תּוֹלָדָה שֶׁל 'אבא' שהוא סוד אוֹת י' של שם הוי"ה – ונקרא תולדתו משום שיסוד ד'אבא' מתלבש ביסוד ד'זעיר אנפין' וממנו הוא יונק. וְעל דרך זו מבאר הזוהר שהיסוד הוּא נקרא 'אָח' לְהתפארת שהוא סוד אות וָא"ו של שם הוי"ה – דהרי הגוף (שהוא כנגד התפארת) והברית (שהוא כנגד היסוד) חשבינן כחד, והיינו לשון 'אחים' – משום שהם מאוחים ומחוברים יחד. אם כן, מתפרש סוד פסוק זה שעוד לפני שירדו לגלות עם השכינה הקדושה עמהם צוה הקב"ה שלא יפגמו בני ישראל בקדושת ברית המעור שלהם – דעל יד פגם היסוד יגרמו שהשפע של היסוד ד'זעיר אנפין' ימשך בגלות לערב רב ולקליפות במקום לבת זוגו הטבעית, וזה בחינת גילוי ערותו וקלונו של היסוד שהוא בחינת אחי אביהם התפארת.

 

–       ענף ט: הערב רב בהקשר לעץ החיים ועץ הדעת טוב ורע –

ממשיך הזוהר: סוֹף סוֹף, בְּזִמְנָא דְּעֵרֶב רַב מְעוֹרָבִין בְּיִשְׂרָאֵל לֵית קְרִיבוּ וְיִחוּדָא בְּאַתְוָון שֵׁם יהו"ה. וּמִיָּד דְּיִתְמָחוּן מֵעָלְמָא, אִתְּמָר בְּאַתְוָון דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא: 'בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יהו"ה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד' (זכריה יד ט). וּבְגִין דָא 'אָדָם' דְּאִנּוּן יִשְׂרָאֵל אִית לוֹן יִחוּדָא בְּאוֹרַיְיתָא, דְּאִתְמָּר בָּהּ: 'עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ' (משלי ג יח). וְאִיהִי מַטְרוֹנִיתָא – מַלְכוּ"ת, דְּמִסִּטְרָהָא אִתְקְרִיאוּ יִשְׂרָאֵל 'בְּנִי מְלָכִים'.

פירוש: לאחר שהאריך הזוהר לבאר ולפרט כל סוגי הגילוי ערוה והפגם שגורמים הערב רב בארבע אותיות השם יתברך הרומזים על כל פרצופי האצילות, עתה מסכם הזוהר ואומר: סוֹף סוֹף, עיקרן של דברים הוא שבִּזְמַן הגלות שֶׁנשמות העֵרֶב רַב עדין מְעֹרָבִים בְּתוך בני יִשְׂרָאֵל ולכן הם מושרשים ב'זעיר אנפין' (בסוד טיפת 'זעיר אנפין' שנמשך מן הזכר לבדו בלי בת זוגו עמו), וממילא יש להם כח לינק מן השפע הנמשך דרך הפרצופים העליונים – אם כן זו הסיבה שאֵין קִרְבָה וְיִחוּד בְּאוֹתִיּוֹת של שֵׁם יהו"ה הקדוש. ר"ל שלכן יש פירוד בין פרצופי 'אבא' ו'אמא', וכן בין פרצופי 'זעיר אנפין' ונוקביה, ולכן אין השפע נמשך מפרצוף לפרצוף כראוי – כדי שהערב רב לא יינקו מאותו שפע ויתחזקו עוד יותר על בני ישראל, ח"ו.

אבל, וּמִיָּד שֶׁיִּמָּחוּ ויאבדו כל הערב רב מֵהָעוֹלָם, אז יהיה נֶאֱמַר בָּאוֹתִיּוֹת שֶׁל שם הוי"ה של הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: 'בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יהו"ה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד' – ר"ל שיהיה אז יחוד בין ארבע אותיות שם הוי"ה, ויהיה נמשך שפע רב מן האין סוף דרך הפרצופים העליונים באצילות עד לבני ישראל למטה.

וְאמר עוד שלָכֵן 'אָדָם' שֶׁהֵם נשמות יִשְׂרָאֵל הטהורים המושרשים ב'זעיר אנפין' בסוד יחודו עם בת זוגו הטבעית (כמו שדרשו חז"ל ביבמות סא. 'אתם קרויים 'אדם' ואין האומות קרויים 'אדם'. והטעם הוא משום שבני ישראל מושרשים ב'זעיר אנפין' שהוא שם יו"ד-ה"א-וא"ו-ה"א שמספרו מ"ה כמספר 'אדם') יֵשׁ לָהֶם יִחוּד וקשר בַּתּוֹרָה שבעל פה שהיא סוד השכינה (ר"ל כמו ש'זעיר אנפין' שהוא סוד תורה שבכתב מתיחד ומתקשר עם השכינה שהיא סוד תורה שבעל פה, גם בני ישראל המושרשים ב'זעיר אנפין' יֵשׁ לָהֶם יִחוּד וקשר בַּתּוֹרָה שבעל פה שהיא סוד השכינה) שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ: 'עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ' – פירוש: התורה היא הנותנת חיים לבני ישראל המחזיקים בה ומתיחדים בה. וכאן כונת הפסוק הוא בפרט לתורה שבעל פה המושרשת בשכינה הקדושה, וְלכן אמר שהתורה שבעל פה הִיא מושרשת בַּגְּבִירָה – דהיינו המלכה העליונה הנקראת מַלְכוּת דאצילות, שֶׁלכן מִּצִּדָּהּ נִקְרְאוּ יִשְׂרָאֵל בְּנֵי 'מְלָכִים'.

סוד זה רמזו כבר רבי שמעון בר יוחאי במשנה (שבת יד ד): 'בְּנֵי מְלָכִים סָכִין שֶׁמֶן וֶרֶד עַל מַכּוֹתֵיהֶן, שֶׁכֵּן דַּרְכָּם לָסוּךְ בַּחֹל. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל יִשְׂרָאֵל בְּנֵי מְלָכִים הֵם'! וסוד הטעם שבני ישראל נקראים 'בְּנֵי מְלָכִים' הוא משום שנשמתן נאצלה מטיפות השפע שהשפיע 'זעיר אנפין' (הנקרא 'מלך') בבת זוגו המלכות (דהיינו ה'מלכה'), שמטיפות אלו המלכות נתעברה והולידה את נשמות ישראל הקדושים. וזה גם סוד הפסוק 'בָּנִים אַתֶּם לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם' – ר"ל 'בָּנִים אַתֶּם' בני ישראל לַ'יהוָה' שהוא סוד 'זעיר אנפין' אביכם, וגם לבת זוגו השכינה הקדושה הרמוזה בתיבת 'אֱלֹהֵיכֶם'.

–      ענף ט: 'תַּחַת שָׁלשׁ רָגְזָה אֶרֶץ' – הערב רב בהקשר לעץ הדעת טוב ורע ועץ החיים – נגלה ונסתר.

סוף מאמר הזוהר (בדף כז ע"ב – כח ע"א) המובא בענף זה שווה לכל נפש. זה לשונו: וּבְגִין דָא אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא: 'לֹא טוֹב היוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדוֹ' (בראשית ב יח) – דָּא מִשְׁנָה, אִתְּתָא דְּהַהוּא נַעַר, וְאִיהִי שִׁפְחָה דִשְׁכִינְתָּא. וְאִי זָכוּ יִשְׂרָאֵל אִיהִי 'עֵזֶר' לוֹן בְּגָלוּתָא מִסִּטְרָא דְּהֶתֵּר-טָהוֹר-כָּשֵׁר. וְאִי לָאו, אִיהִי 'כְּנֶגְדוֹ' מִסִּטְרָא דְטָמֵא-פָּסוּל-אָסוּר. טָהוֹר-הֶתֵּר-כָּשֵׁר אִיהוּ יֵצֶר הַטּוֹב. פָּסוּל-טָמֵא-אָסוּר אִיהוּ יֵצֶר הָרָע. וְאִתְּתָא, דְּאִית לָהּ דַּם טוֹהַר וְדַם נִדָּה מִסִּטְרָא דְּמִשְׁנָה. אִיהִי שַׁוְיָא לֵיהּ וְלָאו אִיהִי בַּת זוּגֵיהּ יִחוּדָא דִּילֵיהּ, דְּלֵית יִחוּדָא עַד דְּעֵרֶב רַב יִתְמָחוּן מֵעָלְמָא. וּבְגִין דָא אִתְקְבַר משֶׁה לְבַר מֵאַרְעָא קַדִּישָׁא. וּקְבוּרְתָּא דִּילֵיהּ מִשְׁנָה אִיהִי, וְלָא יָדַע גְּבַר יַת קְבוּרְתֵּיהּ עַד יוֹמָא הָדֵין. קְבוּרְתָּא דִילֵיהּ מִשְׁנָה דְּשָׁלְטָא עַל מַטְרוֹנִיתָא דְּאִיהִי קַבָּלָה לְמשֶׁה וּמַלְכָּא. וּמַטְרוֹנִיתָא מִתְפָּרְשָׁא מִבַּעֲלָהּ. בְּגִין דָּא: (משלי ל) 'תַּחַת שָׁלשׁ רָגְזָה אֶרֶץ וְכוּ.' 'תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ' – דָּא אִיהוּ עַבְדָא יְדִיעָא. 'וְשִׁפְחָה' – דָּא מִשְׁנָה. 'וְנָבָל כִּי יִשְׂבַּע לָחֶם' – דָּא עֵרֶב רַב, 'עַם נָבָל וְלא חָכָם'.

פירוש: לפי שרק על ידי עסק התורה מתדבקים בני ישראל הנקראים 'אדם' במלכות דאצילות, לָכֵן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כשברא את האדם למטה: 'לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ' – ר"ל לא טוב שישראל הנקראים 'אדם' יתקיימו לבדם בלי עזר רוחני. לכך אמר הבורא: 'אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ'. ומפרש מהו העזר? – זוֹ מִשְׁנָה, דהיינו העסק בששה סדרי משנה הכלולה מאיסור והיתר, פסול וכשר, טמא וטהור – שהם סוד עץ הדעת טוב ורע. ומבאר ששורשם של הששה סדרי משנה הוא במלכות דעולם היצירה שהיא אִשְׁתּוֹ שֶׁל מלאך מטטרו"ן הנקרא 'אוֹתוֹ נַעַר' לפי שהוא בחינת 'זעיר אנפין' דעולם היצירה. וְהִיא נקראת 'שִׁפְחַת הַשְּׁכִינָה' לגבי מלכות דאצילות הנקראת 'גְּבִירָה'.

ואמר הזוהר שאִם זָכוּ יִשְׂרָאֵל לעסוק בששה סדרי משנה לשמה (ר"ל ביחד עם לימוד חכמת הקבלה שהיא תורת האצילות – כמו שיוכיח מהרח"ו בהקדמה זו שמי שלא עוסק בחכמת הקבלה ודאי שלימודו עדין לא לגמרי לשמה), אז המשנה הִיא 'עֵזֶר' לָהֶם בַּגָּלוּת לברר את חלק הטוב שבקליפת נוגה (שהיא הקליפה הכי קרובה לצד הקדושה, ולכן יש בה גם חלק טוב וגם חלק רע) – שזהו החלק שבששה סדרי משנה מִצַּד שֶׁל הֶתֵּר-טָהוֹר-כָּשֵׁר, ר"ל שזוכים בחלק הטוב שבה. וְאִם לֹא יעסקו בני ישראל הנקראים 'אדם' בששה סדרי משנה לשמה (ר"ל שלומדים רק ש"ס ופוסקים כדי לעשות להם שם ולא עוסקים בחכמת הקבלה) אז הִיא 'כְּנֶגְדּוֹ' – דהיינו לא רק שלא עוזרת לבני ישראל הנקראים 'אדם' בגלות אלא גם מתנגדת להם המשנה ומזיקה להם, דאז הם מתדבקים מִצַּד הרע שבה – שֶׁל טָמֵא-פָּסוּל-אָסוּר.

ומבאר שההלכות שבמשניות שהם 'טָהוֹר-הֶתֵּר-וְכָשֵׁר' הם מושרשים בצד שטוב של עץ הדעת. ואם ישראל עוסקים בששה סדרי משנה לשמה (דהיינו שלומדים חכמת הקבלה ביחד עם הש"ס), אז נמשך עליהם יֵצֶר הַטּוֹב מאותו צד הטוב של עץ הדעת. עוד יש לפרש כונת הזוהר שר"ל שהַיֵצֶר טּוֹב של האדם מושך אותו לצד ה'טָהוֹר-הֶתֵּר-וְכָשֵׁר' שבעולם, כמו שצותה אותנו התורה בהלכותיה. אבל, ההלכות שהם 'פָּסוּל-טָמֵא-אָסוּר' הם מושרשים בצד הרע של עץ הדעת. ואם אין ישראל עוסקים בששה סדרי משנה לשמה (דהיינו שלא לומדים חכמת הקבלה ורק ש"ס), אז נמשך עליהם יֵצֶר הָרָע מאותו צד הרע של עץ הדעת. עוד צריך לומר שלולא שהיה יֵצֶר הָרָע בעולם לא היה שום מקום ל'פָּסוּל-טָמֵא-אָסוּר' בהלכות התורה.

וּמה שמצינו בהלכות הקשורות לאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ דַּם טֹהַר וְדַם נִדָּה, גם זה בא מִצַּד שֶׁל הַמִּשְׁנָה – ר"ל מצד המלכות דיצירה שהיא סוד עץ הדעת טוב ורע. עכשיו שביארנו שהמשנה היא סוד עץ הדעת טוב ורע, נבין שלעומת זה חכמת הקבלה היא עץ החיים – כמו שיוכיח מהרח"ו בהמשך הקדמתו מדברי הזוהר בפרשת נשא דף קכו. וזה לשון הזוהר שם: וּבְגִין דַּעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְמִטְעַם מֵאִילָנָא דְּחַיֵּי דְּאִיהוּ הַאי סֵפֶר הַזֹּהַר, יִפְּקוּן בֵּיהּ מִן גָּלוּתָא בְּרַחֲמֵי. (פירוש: וּמִשּׁוּם שֶׁעֲתִידִים יִשְׂרָאֵל לִטְעֹם מֵעֵץ הַחַיִּים שֶׁהוּא סֵפֶר הַזֹּהַר הַזֶה, יֵצְאוּ בוֹ מֵהַגָּלוּת).

ואמר עוד על המשנה שהיא כנגד מלכות דעולם היצירה שהִיא שָּׁוָה ודומה לוֹ למלאך מטטרו"ן, וְעם כל זאת אֵינָהּ נחשבת בַּת זוּגוֹ וְהַיִּחוּד שֶׁלּוֹ. והטעם – שֶׁאֵין יִחוּד עַד שֶׁעֵרֶב רַב יִמָּחוּ מֵהָעוֹלָם, משום שבעודם קיימים יש להם שליטה וכח לינק משפע היחוד. וְלָכֵן נִקְבַּר מֹשֶׁה מִחוּץ לָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה – דגם חוץ לארץ הוא בחינת סוד עץ הדעת טוב ורע, ששם שליטת הערב רב והחיצונים. והטעם שמשה רבינו נקבר שם הוא כדי להכניעם ולבטלם.

עכשיו ממשיך הזוהר לבאר בעומק את סוד ענין קְבוּרָתוֹ וגניזתו של משה, ואמר שהִיא בחינת פנימיות התורה הגנוזה בתוך ששה סדרי מִשְׁנָה. וּמזה הטעם כתוב בתורה 'לֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבוּרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה'. פירוש: סוד קְבוּרָתוֹ הוא לימוד ששה סדרי מִשְׁנָה שהם מושרשים במלכות דעולם היצירה שהיא בחינת 'שפחה' שֶׁשּׁוֹלֶטֶת בזמן הגלות עַל מלכות דעולם האצילות שביחס אל המשנה שפיר נקראת הַ'גְּבִירָה' – שֶׁהִיא כנגד חכמת סודות הקַבָּלָה. והיא מקבלת מהשפעת דעת עליון הנקרא 'מֹשֶׁה', וּמהתפארת (דהיינו 'זעיר אנפין') הנקרא 'מֶלֶךְ' (דהרי המלכות עצמה היא המלכה של אותו מלך). ר"ל: בחינת 'משה' שהם הסודות שבתורה המושרשים במלכות דאצילות הם גנוזים ונעלמים בששה סדרי משנה שביצירה – והיינו 'קבורת משה'.

ולכך אמר הזוהר שהמשנה שולטת על המלכות – דהרי המלכות גנוזה בה. וזהו סוד קבורתו של משה – כלומר, שבחינת סודות התורה קבורה וגנוזה במשנה על ידי המלכות. וסודות אלו לא יתגלו עד ביאת משיח צדקנו, ולא לפני כן כל זמן שבני ישראל עשוקים בגלות – משום שבזמן הגלות סודות התורה אלו עדין נעלמים מבני אדם (ומה שגילה לנו רשב"י בספר הזוהר וכן מה שנתבאר בכתבי האריז"ל הם אפס קצה המזלג לעומת הגילוים שיתגלו בתורתו של משיח – בב"א). אם כן, זהו סוד 'וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבוּרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה'.

הוסיף ה'סולם': משום הערב רב נקבר משה מחוץ לארץ הקדושה. 'קבורה' פירושו העלם – 'ותחיית המתים' היא הגילוי. לפי זה אומר הזוהר כאן שמה שנעלם משה ונקבר בחוץ לארץ הוא משום שליטת המשנה בעולם בזמן הגלות, ועל כן 'וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבוּרָתוֹ' – ר"ל  'עַד הַיּוֹם הַזֶּה' של גמר התיקון. דלעתיד לבוא יתגלה משה עם תרין משיחין – בב"א, ואז תשלוט חכמת הקבלה שהיא תורתו של משיח! ולמדנו כאן שהקבורה שלו (שהיא העלם נשמת משה) בא מכח המשנה (שהיא השפחה שכנגד מלכות דיצירה) ששלוטת בזמן הזה על חכמת ה'קבלה למשה' (שהיא הגבירה – שכנגד מלכות דאצילות). ועתה בגלות מופרשת המלכות מבעלה מחשש שאם יתיחדו אז יינקו הערב רב מאותו שפע. וממילא מובן למה 'תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ וְכוּ' – כמו שממשיך הזוהר לבאר.

עכשיו מסיים הזוהר מאמר נכבד זה במה שחוזר למה שאמר קצת למעלה שאין בזמן הזה יחוד בין מלאך מטטרו"ן (שהוא בחינת 'זעיר אנפין' דעולם היצירה) ונוקביה (שהיא בחינת מלכות דעולם היצירה), וזה משום שֶׁאֵין יִחוּד עַד שֶׁעֵרֶב רַב יִמָּחוּ מֵהָעוֹלָם – דכל זמן שעודם קיימים יש להם שליטה וכח לינק משפע היחוד הנ"ל של עולם היצירה. עכשיו מוסיף הזוהר שממש מאותו החשש הנ"ל של יניקת הערב רב גם המלכות דעולם האצילות הנקראת 'גְבִירָה' (לעומת מלכות דיצירה שפחתה) מִתְפָּרֶדֶת מִבַּעְלָהּ 'זעיר אנפין' דאצילות כל ימי החול בזמן הגלות. וְלָכֵן אמר שלמה המלך 'תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ וְכוּ.' – ר"ל שלושה דברים הם הגורמים רוגז למלכות דאצילות הנקראת 'אֶרֶץ', ולכן צרות רבות באות לעולם.

הראשון הוא 'תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ' – זֶהוּ מלאך מטטרו"ן שהוא בחינת 'זעיר אנפין' דעולם היצירה שהוא עֶבֶד הַיָּדוּעַ השולט בימי החול בזמן הגלות. ולכן היא רוגזת בראות עבדו של בעלה 'זעיר אנפין' דאצילות  שולט במקום בעלה שהוא המלך האמיתי.

השני הוא משום 'וְשִׁפְחָה' – זוֹ מלכות דיצירה שבה מושרשים ששה סדרי מִשְׁנָה 'כִּי תִירַשׁ' בזמן הגלות את 'גְּבִרְתָּהּ' שהיא מלכות דאצילות שבה מושרשת חכמת הקבלה. ר"ל השכינה הקדושה רוגזת בזמן הגלות בראותה את לומדי התורה מהפכים הקערה על פניה – כלומר, שעל ידי שנמנעים מללמוד את סודות התורה הם עושים את הטפל עיקר ואת העיקר טפל. דהרי הקבלה היא תורת האצילות שהיא 'גְּבִרְתָּהּ' של פשטי התורה שהם תורת העולמות שתחת האצילות (דמקרא בעשיה, משנה ביצירה, וגמרא בבריאה) שהם כולם בחינת 'שִׁפְחָה' לעומת הקבלה שבאצילות.

והטעם השלישי שהשכינה הקדושה רוגזת בזמן הגלות הוא משום 'וְנָבָל כִּי יִשְׂבַּע לָחֶם'. ומבאר הזוהר שזֶה עֵרֶב רַב הנקראים 'נבל' כמו שכתוב: 'עַם נָבָל וְלֹא חָכָם'. והיא רוגזת בגלות משום שמציאותם בין בניה ובנותיה גורם לפירוד בין המלכות ובעלה 'זעיר אנפין' – וזה מחשש שאם כן היה יחוד אז הם יינקו מאותו שפע היחוד, ח"ו.

אחרי שב"ה זכינו ללמוד כל זאת, יש להוסיף ולומר בס"ד שענין רוגז השכינה הקדושה על מציאות הערב רב בין בניה הקדושים בזמן הגלות הוא דבר הלמד מעינינו. רצוני לומר דענין 'וְנָבָל כִּי יִשְׂבַּע לָחֶם' שהיא הסיבה השלישית ש'רָגְזָה אֶרֶץ' ודאי למד מענין שתי הסיבות הראשונות שהם: 'תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ' ו'תַּחַת שִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ'. והרי הזוהר ביאר שענין 'תַּחַת שִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ' איירי בצער ורוגז השכינה בראותה את גודל השפלת תורת האצילות שהם סודות התורה תחת שליטת תורת היצירה שהיא המשנה ושאר פשטי התורה – דעל ידי זה כביכול גם עולם האצילות נעשה טפל לעולמות התחתונים, דזהו הטעם שכביבול ה'עבד' ו'השפחה' (שהם 'זעיר אנפין' ונוקביה דיצירה) מולכים תחת ה'מלך' וה'מלכה' האמיתיים (שהם 'זעיר אנפין' ונוקביה דאצילות).

אם כן, כיון שמיד ממשיך הזוהר לבאר שמשום 'וְנָבָל כִּי יִשְׂבַּע לָחֶם' שהם העֵרֶב רַב הנקראים 'נָבָל' רָגְזָה השכינה הקדושה הנקראת 'אֶרֶץ', פשיטא דדבר הלמד מעינינו הוא דאשמועינן הזוהר הכא – כלומר, שסיבת אריכות הגלות היא משום הערב רב המונעים את תיקון השכינה הקדושה על ידי שמשפילים את תורת האצילות שהיא תורת הקבלה. ומי הם? כבר יסד מהרח"ו בהקדמתו שהכונה היא ללומדי התורה הדומים במעשיהם במה שמתרשלים מלעסוק בחכמת הקבלה לאנשי דור הפלגה –על כל פנים בבחינה מה. ר"ל – כמו שכת ה'גיבורים' ו'אנשי השם' עושים מעשיהם לא שם השם – כך גם התלמידי חכמים המתרשלים בחובתם לעסוק בחכמת הקבלה צריך לומר שלימודם הוא חסר בבחינה מה של לשמה!

ואף שכתבנו לעיל שרוב התלמידים הנמנעים מלעסוק בחכמת הקבלה בימינו עושים זאת בתומם וממילא קשה מאוד ליחסם עם הערב רב שכל מעשיהם שלא לשם שמים, מכל מקום ביודעים או בלא יודעים ללא ידיעת סוד זה הם עדין לא זכו לעבודה התמימה שכל כולה לשם שמים – ובפרט לאחר שב"ה כבר נפקחו עיניהם והתחילו להבין את גודל התיקון שבידם לעשות לנפשם הפרטית ואין צריך לומר למען קודשא בריך הוא ושכינתיה על ידי לימוד הקבלה. ועל כל פנים, בודאי שכח הערב רב עדין מצוי גם בימינו – ומי יאמר על עצמו שניקה עצמו לגמרי מכל פניות שלא לשמה, ושכל כולו שקוע בתיקון השכינה הקדושה מבוקר עד ערב. והבא ליטהר מסייעים אותו!

ואכן, כאן בסוף המאמר קמ"ל הזוהר שהגם שעל פי רוב הם עושים זאת בלא יודעים, מכל מקום סוף סוף הקערה מתהפכת על פניה – דהרי מכיון שהם בר-הכי לעסוק בסודות התורה ובכל זאת נמנעים מלעסוק בחכמת הקבלה הם עושים את הטפל עיקר ואת העיקר טפל. דודאי סודות התורה שהם תורת האצילות הם העיקר שבתורה, ובחינת 'מלך' ו'גבירה' לעומת פשטי התורה – שהם רק תורת היצירה (ושאר העולמות התחתונים), שהם הטפל ובחינת 'עבד' ו'שפחה'. וממילא, אין פלא שלכן 'רָגְזָה אֶרֶץ' – השכינה הקדושה!

וראיה לדברינו ששייך לפרש סוד 'וְנָבָל כִּי יִשְׂבַּע לָחֶם' על תלמידי חכמים המרגיזים את השכינה הקדושה מצינו בהקדמה לתיקוני זוהר (דף ב ע"א), דגם שם הזכירו ענין 'תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ' – שהיא השכינה הקדושה. דשם בתיקונים, מיד אחרי שביארו ענין 'תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִירְתָּהּ' אמרו: וְאוּף הָכִי אִיהִי רָגְזָא יַתִּיר עַל 'נָבָל כִּי יִשְׂבַּע לָחֶם', דְּאִתְּמַר בֵּיהּ: 'לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחְמִי' – פירוש: וְאַף כָּךְ הִיא רוֹגֶזֶת יוֹתֵר עַל 'נָבָל כִּי יִשְׂבַּע לָחֶם', שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: 'לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחְמִי' –עכ"ל.

 וידוע לכל תופסי התורה שפסוק 'לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחְמִי' (משלי ט ו) איירי בדברי תורה, כמו שפירש ב'מצודת דוד' תיבות 'לְכוּ לַחֲמוּ' – אם אין לכם משל עצמיכם ,בואו הנה ואכלו בלחמי ושתו היין אשר מזגתי אני. והוא ענין מליצה לומר: הלא חכמת התורה היא נחמדת מאירת עינים וחוננת דעת להוגים בה, וכאילו מכרזת ואומרת: 'כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד'. ואם צפון לבו משכל, אני אשכילו דעה – עכ"ל. וכן מצינו בגמרא (במסכת חגיגה יד.) דאמרו: 'כֹּל מִשְׁעַן לֶחֶם' (ישעיה ג א) – אלו בעלי תלמוד שנאמר 'לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחְמִי' –עכ"ל.

ואע"פ שמאמר הנ"ל מהקדמת תיקוני הזוהר איירי בגנות התלמדי חכמים שממלאים את כריסם בלחם התורה ולא עוזרים לתמוך בממונם בלומדי תורה אחרים (כמו שמוכח שם באמרם: דְּאִיהוּ קַמְצָן, נָבָל בְּמָמוֹנֵיהּ – נָבָל שְׁמֵיהּ), מכל מקום ראיה גדולה מצינו לעניננו שדרך הזוהר הקדוש והתיקונים לקרוא לתלמידי חכמים שלמרות עסקם בתורה מרגיזים את השכינה הקדושה במעשיהם בגדר של 'נָבָל כִּי יִשְׂבַּע לָחֶם'. ודוק היטב, ותמצא כדברינו!

ט.        ענין הערב רב לאור כתבי האריז"ל.

לאחר שזכינו ב"ה כיד השם הטוב עלינו להציג ולבאר ביאור נרחב על מאמר הזוהר הנכבד מפרשת בראשית שהזכיר מהרח"ו בהקדמתו, נמשיך כעת לעיין בכמה וכמה נושאים נוספים בענין הערב רב שביארם רבינו האריז"ל.

דמי כרבינו האריז"ל שיכול לבאר לנו מקורם של נשמות הערב רב והקשר ההדוק שיש להם עם נשמות כלל ישראל עד שרצו כל כך לצאת עמנו ממצרים למדבר. ובחקירה זו על מקורם של הערב רב נראה נפלאות בתורתו הקדושה מדור לדור, ומגלגול לגלגול, עד שנבין מדוע הגיעו כלל ישראל הקדושים וגם הערב רב למצרים, וכן למה דוקא משה רבינו עליו השלום הוא אשר היה צריך לטרוח להוציא את כלל ישראל ממצרים. וכן נבין הטעם העמוק שמשה רצה כל כך לקרב את הערב רב תחת כנפי השכינה, כמו שנזכר במאמר הזוהר לעיל. וכן נבין טעם נכון מדוע נתאוו הערב רב לעשות את עגל הזהב. ובעוסקנו בזה נביא כמה ענינים נפלאים מהזוהר הקדוש בפרשת כי תשא אודות עשיית העגל על ידי הערב רב.

והגם שכבר נגענו על קצה המזלג בכמה וכמה ענינים לעיל בפירוש אותו מאמר הזוהר מפרשת בראשית, מכל מקום רבינו האריז"ל פיתח הדברים וערכם כשלחן ערוך בשביל גוריו בדרא בתראה שיבאו ויסעדו מממטמי סודות התורה על שולחנו. ואם כן, עתה עת האסף!

–      ענף א: שורש הערב רב בזרע לבטלה שיצא מאדם הראשון במאה ושלושים שנה שהיה פרוש מחוה אשתו.

זה לשון האריז"ל בשער הפסוקים (על פרשת שמות – ומה שמצויין בסוגריים  מרובעות כאלו [ ] הם הגהות מדילן):

ועתה נבאר ענינם בקיצור. הנה נתבאר לעיל בפסוק 'וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה לְכָל מִצְרַיִם לְכוּ אֶל יוֹסֵף אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ' (בראשית מא נה) כי צפה [יוסף] ברוח הקודש שהיו [במצרים] ניצוצות קרי של נשמות קדושות שהוליד אדם הראשון במאה ושלושים שנים הראשונים, הנקראים 'נגעי בני אדם' – ר"ל: [שהם בני] אדם הראשון. ועל ידי ענוג שהיה מתענג בהוצאתם – בסוד 'ותענוגות בני אדם שידה ושידות' (קהלת ב ח) – הם לילי"ת ונעמ"ה וכו' [שהם שידות נקבות]. ונתהפכו ונעשו 'נגעים', תמורת 'ענוגים'.

והנה הענין הוא במה שנתבאר אצלינו בענין קין והבל בפרשת בראשית, שרוב הנשמות באות מבחינת חסדים וגבורות המתפשטות בגופא ד'זעיר אנפין', ולא מן הדעת עצמו. אמנם הטפות הנזרקות על ידי שכבת זרע לבטלה, הם מתאוות הזכר לבדו שנתעורר דעתו אל הזווג, והוציא הטפות ההם מלמעלה, מן הדעת עצמו העליון, ולא מצא את נוקביה מוכנת לכך בעולם האצילות, כי ירדה למטה על ידי הפגם. ואז יצאו לחוץ, ולקחום הנקבות של הקליפות, ונצטיירו בגופם והולידום – והם שדין ורוחין ולילין, ונקראים 'נגעי בני אדם', כמבואר אצלינו באורך בענין הקריאת שמע של זמן השכיבה, ועיין שם היטב.

[ובשער הכונות (דרושי הפסח – דרוש א) ביאר האריז"ל בזה הלשון: כי הנה נודע שכל הנשמות באות מן החסדים והגבורות אשר במוח הדעת, כי שם תלוי סוד הזווג כמו שאומר הכתוב: 'והאדם ידע את חוה אשתו כו.', 'ואיש לא ידעה'. לכן נקרא 'דעת' – להורות כי משם נמשכת טיפת הזווג הנקרא בלשון 'ידיעה' כנזכר – עכ"ל משער הכונות]

נמצא, כי כל אותם השדין ורוחין שנבראו באותם מאה ושלושים שנה שפירש אדם מחוה כנודע, כולם נשמות עליונות קדושות מבחינת הדעת, ונתערבו בקליפות – וצריכות גלגולים רבים לצרפם וללבנם עד תום חלאתם מהם, על ידי גלגולים רבים.

תמצא, כי לא נולדה אומת ישראל עד יעקב ואילך, כי כל רוב הנשמות [עד אז] היו מעורבות בקליפות, והיו הולכות ומתבררות, ומתגלגלות מדור לדור, ולא התחילו תיקונם עד יעקב בחיר שבאבות שתיקן את אדם הראשון. וגם אז התחיל תיקון בניו, הם הנשמות הנזכר[ות], והיו מתבררים והולכים בגלות מצרים, עד שיצאו ישראל ממצרים.

וזה סוד פסוק: 'אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי' (דברים ד לד). ואמרו רבותינו ז"ל (בפסיקתא): 'עם מקרב גוי' לא נאמר, אלא 'גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי'. והבן זה מאד – כי היו [בני ישראל במצרים] ממש בתוך קרבם של הקליפות, והיו גוים כמותם, ונצטרפו ונתלבנו ונלקחו מקרב הגוים ההם ממש.

–      ענף ב: גלגול ראשון בדור המבול.

ממשיך האריז"ל: התחלת גלגולם היה בדור המבול. ולהיותם משורש המר ההוא שיצאו על ידי השחתת הזרע של נגעי בני אדם הראשון, לכן היו מורדים וכופרים בהשם יתברך. ועיקר חטאם היה בהשחתת זרעם על הארץ, וכמו שאמר הכתוב: 'כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ' (בראשית יג). וזה סוד: 'וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ' (שם ו ז) הנאמר בדור המבול – לרמוז כי הם בחינת בני אדם הראשון עצמו שיצאו בהשחתת זרעו באותם מאה ושלושים שנים. גם זה סוד: 'וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ' (שם) – ונודע כי המשחית זרעו נקרא 'רע', בסוד: 'ויהי ער בכור יהודה רע בעיני השם' (שם לא ז), כנזכר בספר הזוהר בפרשת ויחי, כי זה סוד: 'לא יגורך רע' (תהלים ה ה).

ונמצא, כי דור המבול שיצאו בהשחתת זרע אדם, נקראים: 'רעת האדם' (בראשית ו ה) ממש. גם זהו אומרו: 'ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי' – לרמוז כי הם הם בחינת נשמות השחתת זרע אדם הראשון עצמו שנברא, והיה יציר כפיו יתברך ממש. וזה שאמר (שם): 'וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום' – כי כל תגבורת יצרם היה השחתת זרע הנקרא 'רע', לפי שמשם נמשכו גם הם. ואז נמוחו גופם במבול תמורת טיפת רותחין של השחתת זרעם על הארץ. וכמו שארו חז"ל [בראש השנה יב. ועוד מקומות] 'ברותחין קלקלו וברותחין נדונו'. [ופירש ביד רמ"ה (על סנהדרין קח:) וזה לשונו: בשכבת זרע שהיא רותחת]

–       ענף ג: גלגולם בדור הפלגה.

ממשיך האריז"ל: אחר כך נתגלגלו פעם שנית בדור הפלגה. וגם הם הרעו כאבותם, אך לא בהשחתת זרע. וזה שאמר הכתוב: 'וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם' (בראשית י"א ה') – ודרשו בספר הזוהר ובמדרשי רבותינו ז"ל: 'בני האדם' ממש – זה אדם הראשון. לרמוז כי הם הם בניו ממש שיצאו בהשחתת זרע.

ולקמן כתב האריז"ל: והנה מצינו גם כן שחטא אדם הראשון הוא שכפר בעיקר כנזכר בגמרא סנהדרין (לח:). וכנגדם היו דור הפלגה – שבנו מגדל, וכפרו בעיקר, ורצו לעלות בקרדומות לרקיע להלחם בעיקרו של עולם, כנודע.

–      ענף ד: גלגולם באנשי סדום:

ממשיך האריז"ל: אחר כך נתגלגלו פעם שלישית באנשי סדום. ולכן נאמר בהם: 'ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד' (בראשית יג יג) – לרמוז כי היו רעים מבחינת השחתת זרעו של אדם, הנקרא 'רע' כנזכר.

ולקמן כתב האריז"ל: גם מצינו שאדם הראשון עבר על הדינים שנצטווה עליהם, כנודע כי [דינים] היא אחת משבעה מצוות שנצטווה עליהם, ועבר על כולם. וכנגד זה היו אנשי סדום מרשיעים במצוה זו – להעמיד עליהם דיינים זייפנים שקרנים, כנזכר בתלמוד (סנהדרין קט:) ובמדרשי רבותינו ז"ל.

–      ענף ה: גלגולם של הנשמות הללו בארץ מצרים – חלק בבני ישראל, וחלק  במצריים.

כתב האריז"ל בשער הכונות (דרושי הפסח – דרוש א): וצריך שתדע, כי ענין הנשמות הם כענין הזהב הנוצר בבטן האדמה. וכשמוציאין אותו הוא מלא טינוף וסיגים – דבר אשר לא ישוער, ולא תואר זהב לו ולא הדר. עד יתחכם הצורף להגות סיגים מכסף פעם אחר פעם, זיכוך אחר זיכוך – לא ראי זה כראי זה. ובכל זיכוך מזדכך לאט לאט, עד אשר כל הסיגים נפרדים מן הזהב, ואחר כך ניכר היותו זהב.

וכן הענין בנשמות. כי בחטאו של אדם הראשון נתערב טוב ברע, ובפרט בניצוצות האלו של הקרי שהוליד במאה ושלושים שנים [שפירש מאשתו]. וכבר נתבאר אצלנו בדרוש שכיבת הלילה ובקריאת שמע שעל המטה כי ניצוצות הקרי הם חשובות מאד וקדושות, אלא שיוצאים ומתערבים בקליפות, ו[לכן] צריכים בירור אחר בירור לתקנם. ועל דרך זה היו אלו הניצוצות [קרי של אדם הראשון] הולכות ונתקנות לאט לאט, עד אשר התחילו להתקן ולהראות בחינת הזהב שבהם – וזה היה בדור מצרים. עכ"ל האריז"ל בשער הכונות.

עתה נחזור לדברי האריז"ל בשער הפסוקים, וזה לשונו: והנה אחר שנתגלגלו שלושה פעמים בשלושה דורות הנזכר[ים], וכתיב: 'הֶן כָּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵל פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם גָּבֶר' (איוב לג כט) – אז חזרו להתגלגל פעם רביעי[ת] במצרים, בבני ישראל שהיו נולדים אז בדור הגלות ההוא. ואז התחילו ליתקן.

ובזה יתורץ לך קושיא אחת גדולה שנתחבטו בה גדולי עולם. ואפילו בספר הזוהר בפרשת שמות שאל רבי אלעזר לרשב"י אביו טעם לגלות מצרים – למה היה הגלות ההוא? ועוד, למה במצרים יותר משאר ארצות? ועוד יש תוספת שאלה. והוא – למה היה הגלות באופן השעבוד המכוער ההוא? 'וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים וגו.' (שמות א יג)

והענין מבואר עם הנזכר לעיל – כי נשמות אלו נטבעו בקליפות באומת מצרים. ולכן, לפי שבתחלה בדור המבול חטאו בהשחתת זרעם, אשר לכן נמוחו אז בימי המבול [ב]מים רותחין, לכן גם עתה גזר עליהם פרעה: 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו' (שם א כב). ולא גזר אלא על הזכרים לפי שהם חטאו בהשחתת הזרע, ולא הנקבות. וכנגד מה שחטאו בגלגול דור הפלגה: 'הבה נלבנה לבנים, ונשרפה לשרפה' (בראשית יא ד) לבנות את העיר ואת המגדל, לעלות ולכפור בעיקר להלחם בו, לכן עתה נאמר במקומו: 'הבה נתחכמה לו'. כנגד 'הבה נלבנה לבנים' [נגזר עליהם במצרים] 'וימררו את חייהם' –  לבנות [את] פיתום ורעמסס כנגד העיר והמגדל ההם.

ודע, כי שתי בחינות היו. כי יש נשמות שנתקנו לגמרי ונתגלגלו בבני ישראל ההם שבדור ההוא אחר שירדו למצרים. ויש בהם נשמות שלא נתקנו, ונתגלגלו בבני המצריים עצמם – אותם שמל יוסף, כנזכר לעיל בפסוק: 'לכו אל יוסף, אשר יאמר לכם תעשו' (בראשית מא נה). וזה שאמר הכתוב: 'ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל'. והנה תחלה קראם 'עם בני ישראל', ואח"כ 'ויקוצו מפני בני ישראל' – ולא הזכיר 'עם'. ושאלה זו נשאלה בספר הזוהר בפרשת שמות.

והענין הוא, כי הנה יוסף גזר מילה על אותם המצרים כנזכר. וגם יעקב אביו, אמרו רבותינו ז"ל שגם הוא היה מגייר גיורים במצרים, והם בחינת הנשמות הנזכר[ים שלא נתקנו]. [הגה"ה – אמר שמואל: נזכר זה בדברי רבותינו ז"ל בפסוק: 'וישב יעקב בארץ מגורי אביו' – קרי ביה 'מגיורי אביו'. שהיה מגייר גיורים כאבותיו אברהם ויצחק.] והאנשים האלה לא נתערבו עם שאר המצריים, והיו בעריהם נוהגים מנהג בני ישראל, וכמו שכתוב בפסוק: 'ואת העם העביר אותו לערים' (שמות מז כא) – שהם אותם הגרים שקיימו מצות המילה, והפרישם [יוסף] בערים מיוחדות, והיו ניכרים משאר המצריים, ולא היו מעורבים בהם.

ופרעה ראה שתי בחינות אלו. וכנגד הגרים אמר: 'הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו' – כי הם בחינת הערב רב שעלו [לאחר זמן] עם ישראל, שהיו כפלי כפלים מישראל, כמו שאמרו רבותינו ז"ל. והם 'העם של בני ישראל', ואינם 'בני ישראל' עצמם – והם היו 'רב ועצום' משאר המצרים הנקרא[ים] 'עמו של פרעה'. מה שאין כן בישראל, כנודע מפסוק: 'ושלישים על כלו' – שהיו שלשים מצריים כנגד כל אחד ואחד מישראל. וכנגד ישראל עצמם אמר: 'ויקוצו מפני בני ישראל' – ולא נאמר 'מפני עם בני ישראל', כי עיקר שנאתו היתה עם בני ישראל, שהם העיקר. ולכן [אמר פרעה:] 'הבה נתחכמה לו לישראל' עצמו, ועל ידי כן יתבטלו הגרים הנקראים 'עם בני ישראל'.

והרי נתבאר טעם שיעבוד וגלות ישראל בדור ההוא, וגם למה היה במצרים, וגם למה היו אותם השעבודים ואותם הגזרות המשונות. ובספר הזוהר פרשת תשא על פסוק כשושנה בין החוחים, יש רמז גדול למה שביארנו.

[זה לשון הזוהר שהזכיר האריז"ל בפרשת כי תשא – דף קפט ע"א – ע"ב: כַּךָ יִשְׂרָאֵל בְּנוֹי דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא אִינּוּן, אָחִית לוֹן לְמִצְרַיִם. וְאִי תֵּימָא בְּהַהוּא זִמְנָא לָא חָאבוּ – גְזֵרָה דְּגָזַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בֵּין הַבְּתָרִים הֲוָה אִתְחָזֵי לְמֶהוֵי קַיָּים. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַשְׁגַּח לִתְרֵין מִלִּין – חַד בְּגִין הַהוּא מִלָּה דְּאָמַר אַבְרָהָם: 'בַּמָה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה' (בראשית טו), דָּא הוּא סִבָּה וְעִילָה. אֲבָל עַד דְּנַפְקוּ מִמִּצְרַיִם לָא הֲוֵי גּוֹי, וְלָא אִתְחָזוּ כַּדְקָא יֵאוּת.

פירוש: כָּךָ יִשְׂרָאֵל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ הֵם, הוֹרִיד אוֹתָם לְמִצְרַיִם. וְאִם תֹּאמַר שֶׁבְּאוֹתוֹ זְמַן לֹא חָטְאוּ – הַגְּזֵרָה שֶׁגָּזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים הָיְתָה רְאוּיָה לְהִתְקַיֵּם. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִשְׁגִּיחַ עַל שְׁנֵי דְבָרִים: אֶחָד עַל אוֹתוֹ דִבּוּר שֶׁאָמַר אַבְרָהָם: 'בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה', זוֹהִי סִבָּה וְעִלָּה. אֲבָל עַד שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם לֹא הָיוּ גוֹי וְלֹא הָיוּ רְאוּיִים כָּרָאוּי.

ממשיך הזוהר: פָּתַח וְאָמַר – 'כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת' (שיר השירים ב). בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֶעְבַּד לוֹן לְיִשְׂרָאֵל כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, וּלְמֶהֱוֵי שׁוֹשַׁנָּה חֲדָא בְּאַרְעָא כְּגַוְונָא עִלָּאָה. וְשׁוֹשַׁנָּה דְּסַלְּקָא רֵיחָא וְאִתְבְּרִיר מִכָּל שְׁאַר וְורָדִין דְּעָלְמָא לָא הֲוֵי אֶלָּא הַהִיא דְּסַלְּקָא בֵּין הַחוֹחִים. וְדָא אָרְחָא כְּדְקָא יֵאוֹת. וְעַל דָּא זָרַע שִׁבְעִין זוּגִין, דַּהֲווֹ שִׁבְעִין נֶפֶשׁ, וְאָעִיל לוֹן בֵּין הַחוֹחִים. וְאִינּוּן חוֹחִים, מִיַּד דַּהֲווֹ אִינּוּן זוּגִין תַּמָּן, סְלִיקוּ עַנְפִין וְטַרְפִּין וּשְׁלִיטוּ עַל עָלְמָא, וּכְדֵין פַּרְחַת שׁוֹשַׁנָה בֵּינַיְיהוּ. כֵּיוָן דְּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַפָּקָא שׁוֹשַׁנָה וְלָקִיט לָהּ מִבֵּינַיְיהוּ, כְּדֵין יָבְשׁוּ חוֹחִים, וְאִזְדְרִיקוּ, וְאִשְׁתֵּצִיאוּ, וְלָא אִתְחַשְׁבוּ לִכְלוּם.

פירוש: פָּתַח וְאָמַר – 'כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת'. רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה וְלִהְיוֹת שׁוֹשַׁנָּה אַחַת בָּאָרֶץ כְּמוֹ שֶׁלְּמַעְלָה. וְהַשּׁוֹשַׁנָּה שֶׁמַּעֲלָה רֵיחַ וְנִבְחֲרָה מִכָּל שְׁאָר הַוְּרָדִים שֶׁבָּעוֹלָם אֵינָהּ אֶלָּא אוֹתָהּ שֶׁעוֹלָה בֵּין הַחוֹחִים. וְזוֹ הַדֶרֶךְ כָּרָאוּי. וְלָכֵן זָרַע שִׁבְעִים זוּגוֹת, שֶׁהָיוּ שִׁבְעִים נֶפֶשׁ, וְהִכְנִיסָם לְבֵין הַחוֹחִים. וְאוֹתָם חוֹחִים, מִיָּד שֶׁהָיוּ שָׁם הַזוּגוֹת, הֶעֱלוּ עֲנָפִים וְעָלִים וְשָׁלְטוּ עַל הָעוֹלָם. וְאָז פָּרְחָה בֵינֵיהֶם הַשּׁוֹשַׁנָּה. כֵּיוָן שֶׁרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹצִיא שׁוֹשַׁנָּה וְלִלְקֹט אוֹתָהּ מִבֵּינֵיהֶם, אָז יָבְשׁוּ הַחוֹחִים וְנִזְרְקוּ וְהִתְכַּלּוּ וְלֹא נֶחְשְׁבוּ לִכְלוּם! עד כאן העתקנו דברי הזוהר ופירושם בלשון הקודש]

–      ענף ו: נשמת משה רבינו עליו השלום.

ממשיך האריז"ל: ועתה נבאר ענין גאולתם, ולמה היתה על ידי משה רבינו עליו השלום. ולכן נבאר ענין משה רבינו עליו השלום – הנה משה רבינו עליו השלום הוא בחינת הדעת עצמו ד'זעיר אנפין' אשר ממנו יצאו טיפי השחתת הזרע של אדם הראשון, שהם בחינת כל בני ישראל שבאותו הדור דגלות מצרים כנזכר. ונמצאו כי כל ישראל, וגם כל הערב רב שיצאו ממצרים כלם ענפים וניצוצות טיפי הזרע שיצאו מן הדעת עצמו העליון – והם ענפיו של משה רבינו עליו השלום. אלא שישראל היו נתקנים, והערב רב לא היו נשמות נתקנים עדין כפי הראוי להם כנזכר.

והנה נתבאר לעיל בענין קין והבל, איך משה רבינו עליו השלום נרמזו בו שלושה גלגוליו, והם ממטה למעלה: משה, שת, הבל – ראשי תיבות מ-ש-ה. ונתבאר שם כי קין והבל הם מן הדעת עצמו דאדם הראשון שהוא כנגד 'זעיר אנפין', אלא שזה [ר"ל הבל היה] מן החסדים [שבדעת], וזה [ר"ל קין היה] מן הגבורות [שבדעת].

ונניח עתה מלבאר ענין קין, ונבאר ענין הבל. והנה כשאדם הראשון הוליד כל אותם 'נגעי בני אדם' [על ידי זרע לבטלה] אחר שנולד הבל במאה ושלושים שנים הראשונים, [דע] כי כלם היו נצוצות וענפים של הבל. ולהיות שהבל היה מעורב גם הוא מטוב ורע, אלא שהטוב היה מרובה על הרע להיותו חסדים (מה שאין כן בקין להיותו גבורות), ולכן גם ענפיו [של הבל] נתערבו ברע באותם מאה ושלושים שנים הראשונים שפירש [אביו] מאשתו. ואחר כך שכבר פסקו תולדות ההם של השחתת זרע, אז חזר [אדם הראשון] ונדבק באשתו חוה אחר מאה ושלושים שנה, והוליד את שת בנו בדמותו כצלמו. והיה טוב ולא רע כמו הבל, והתחיל הבל להתקן בו בשת.

והנה, אותם הענפים שלו של השחתת הזרע נתגלגלו בכל אותם הגלגולים הנזכרים לעיל עד שבאו למצרים, ונתגלגלו שם כנזכר. והנה זמן גלות מצרים משנכנסו לה בני ישראל היו [מאתים ועשר] רד"ו שנים. ובמאה ושלושים שנים הראשונים [שהיו במצרים] התחילו הענפים להתגלגל בבני ישראל ובערב רב כנזכר, והיו נצרפים ומתלבנים ומתבררים הטוב מן הרע, ולא נגמר בירורם עד תשלום מאה ושלושים שנים ההם – כדוגמת מאה ושלושים שנים שפירש אדם והולידם כנזכר. ואחר שנשלם גלגולם ובירורם, אז נולד משה רבינו עליו השלום כנודע – כי משה היה בן שמונים שנה בצאתם ממצרים. והנה מאה שלושים ושמונים הם מאתים ועשר – כי לא יכול משה שהוא הדעת עצמו הטוב לבא עד שיתבררו ניצוצותיו הטוב מן הרע. ולכן כשנשלם בירורם, נולד הוא.

וזהו טעם מה שאמרו רבותינו ז"ל כי בו ביום שהושלך משה נתבטלה גזרת השלכת הזכרים ליאורה – לפי שכבר נשלמו כולם לבא כנזכר. וזהו טעם נכון בענין עמרם שפירש מיוכבד עד היותה בת מאה ושלושים שנים ואז הוליד את משה – על דרך שפירש אדם מחוה עד שיתבררו ממנו כל אותם הסיגים של השחתת זרע במאה ושלשים שנה – ואחר כך הוליד את שת בהיות חוה בת מאה ושלושים שנה.

ובזה יתורץ טעם למה הוצרכו כל כך [הרבה] שינויים בלידת משה. כי הרי אהרן אחיו נולד מיוכבד שלושה שנים קודם משה, ואם כן למה פירש אז מאשתו, ולא קודם שנולד אהרן? ועוד למה הוצרך נס ההוא שאמרו רבותינו ז"ל שלכן נקראת 'בת לוי', רוצה לומר שחזרה לנערותה קודם שתלד למשה [ונהיתה כבת]. והרי שלושה שנים קודם זה ילדה את אהרן, ולא הוצרכה לכל זה. ועוד, למה הוצרך עמרם לקדשה, ולעשות לה לקוחין חדשים קודם שתלד למשה.

אבל הענין הוא זה – כי עתה שהוצרך הבל להתגלגל, ולהתקן אחר שנתקנו ענפיו במאה ושלושים, לכן הוצרכה חוה אשת אדם הראשון שהיא גרמה להיות הבל בנה מעורב מזוהמת הנחש על ידי פיתוייה לאדם שיאכל מעץ הדעת, והוכרחה להתעבר נשמתה בסוד העבור (כנודע אצלינו) ביוכבד אשת עמרם, בסוף מאה ושלושים שנים לתקן את אשר עיותה בתחלה. וכמו שילדה לשת אחר מאה ושלושים שנה, כך עתה היה אחר מאה ושלושים שנה כנזכר. ולכן אז חזרה לנערותה, על ידי עבור [נשמת חוה] הנזכר. גם לכן הוצרכו בה לקוחין חדשים, לקחת העבור הזה של חוה.

וזה סוד פסוק: 'ותהר האשה ותלד בן' (שמות ב ב) – היא האשה הראשונה חוה, שנאמר בה: 'האשה אשר נתת עמדי, היא נתנה לי מן העץ' (בראשית ג יב), וחטאה והחטיאה. ועתה האשה ההיא עצמה נתקנה עתה, והיא עצמה הרתה ותלד את משה – שהוא גלגול הבל ושת בניה. ולזה רמזו בספר הזוהר בפרשת שמות, וז"ל: 'ותהר האשה ותלד' – בן האשה ודאי! כדאת אמרת: 'לזאת יקרא אשה וגו' (בראשית ב כג).

וזה סוד 'ותרא אותו כי טוב הוא'. רוצה לומר – כי כל האחרים [שבאו לעולם לפני משה] היו טפות רע דהשחתת הזרע. אבל זה לבדו היה מן הטוב, שלא היה מהשחתת הזרע.

ודע, כי כמו שטיפות השחתת הזרע [שהם] ענפיו של הבל שהיו כלולות מטוב ורע נתבררו – והטוב שבהם ניתן אל בני ישראל שנולדו באותם מאה ושלולשים שנים [ראשונים שהיו במצרים] ולכן נקראו 'דור דעה', ו[לעומת זאת] הרע שבהם ניתן אל הערב רב אשר גם בהם היו קצת ניצוצות טובות כמו שנבאר, כן הבל עצמו שהוא שורש הדעת עצמו שהיה כלול מטוב ורע נברר גם הוא – והטוב שבו היה משה, והרע שבו היה בלעם. וגם בו היה קצת ניצוצות טובות כמו שנבאר.

ונמצא כי משה היה שורש הדעת עצמו, בבחינת הטוב של הקדושה, וענפיו הם בני ישראל שיצאו ממצרים הנקראים 'דור דעה'. ובלעם הוא שורש הדעת של הקליפה מעורב בקצת טוב, וערב רב הם ענפיו של בלעם, מעורבים גם הם בקצת טוב.

וזה סוד פסוק: 'מעלה נשיאים מקצה הארץ, ברקים למטר עשה, מוצא רוח מאוצרותיו' (תהלים קלה ז). והנה בפסוק זה נרמזו אלו הגלגולים הנזכר[ים] בראשי תיבות וסופי תיבות. וזה פרטם: הארץ' ברקים' למטר' – [הם] סופי תיבות צמ"ר. 'הארץ 'ברקים 'למטר – [הם] ראשי תיבות הב"ל. 'ברקים 'למטר 'עשה 'מוצא – [הם] ראשי תיבות בלע"ם. 'עשה 'מוצא 'רוח 'מאוצרותיו – [הם] ראשי תיבות עמר"ם.

והענין הוא, כי גם עמרם הוא משורש של הבל, כמשה בנו. ונודע, כי קרבנו של הבל היה צמר, ושל קין היה פשתן – כמו שאמרו חז"ל, וכמו שפירשנו בפרשת בראשית על ענין זה, כי הבל שורשו בצמר העליון, ועיין שם. ולכן נרמז בפסוק זה שם הבל, ושם קרבנו שהוא הצמר – כי משם חוצבה נשמתו כנזכר. וממנו נמשך גם כן עמרם הנרמז בפסוק זה כנזכר. ולכן אותיות צמר שבהם, בלשון תרגום [הוא] עמרא – גם הם נתחלפו ונעשו עמרם. ולהיות כי הבל היה כלול מטוב ורע, ועתה אחר מאה ושלושים שנים [של גלות מצרים] נתגלגל להתקן, והוברר הטוב שבו לצד אחד [במשה], והרע שבו לצד אחד. והנה הרע שבו הוא בלעם שהיה בימי משה, ולכן נרמז גם הוא בפסוק הזה כנזכר. והטוב שבו נברר על ידי עמרם וניתן במשה – שהוא סוד הדעת, הנקרא 'רוח' כנודע. ורמז [דבר זה בפסוק] באומרו: 'מוצא רוח מאוצרותיו' – כי עמרם הוציא רוחו של משה הטוב שהיה גנוז באוצרות העליונים, כנזכר בפסוק 'אז ישיר משה' בספר הזוהר.

וזהו הטעם שהיה בלעם שונא את ישראל בתכלית – כי הוא הסיגים שהפרישוהו מהם. ודע, כי גם בניו יונוס וימברוס היו מבחינה זו גם כן, ולכן הם היו הראשים של הערב רב, והם היו העיקרים – כנזכר בספר הזוהר בפרשת כי תשא [שהעתקנו לשונו ופירשנו לעיל].

ונמצא, כי כיון שנזדככו ונתלבנו הנשמות ההם באותם מאה ושלושים שנה, אז מן הסיגים שנפרדו ונשתיירו מהם יצא בלעם – ראשית המובחר שבכל הרע ההוא והשורש שלהם. וכל הערב רב הם הענפים שלו וכנזכר לעיל.

והנה, בחינת הערב רב [שיצאו ממצרים] הם הסיגים שנשתיירו מדור המדבר. כי כמו שבלעם היה הרע הניטל ממשה, כן הערב רב הם הרע של דור המדבר. וכמו שבלעם עדין היה בו טוב מועט, כן היה עדין קצת טוב מעורב בערב רב – אבל הם יותר מתוקנים הערב רב מבלעם.

–      ענף ז: הטעם שהוציא משה רבינו עליו השלום את הערב רב ממצרים.

כתב האריז"ל: ובזה תבין טעם למה משה רבינו עליו השלום השתדל להוציא את הערב רב שלא כרצונו [של השם] יתברך. והטעם הוא כי היה בהם תערובת ניצוצות קדושות – ענפיו של משה עצמו מן הדעת, ולכן מסר עצמו עליהם כמה פעמים. ולא עוד, אלא שנקבר בחוץ לארץ בעבורם, להביאם עמו – כנזכר בספר הזוהר [בפרשת בראשית שהעתקנו ופירשנו היטב לעיל].

גם בזה תבין כמה פעמים שנזכרו הערב רב על שם 'עמו של משה', כמו שאומר הכתוב: 'לך רד, כי שחת עמך אשר הוצאת מארץ מצרים' (שמות לב ז) – לפי שכל דור המדבר, וכל הערב רב כולם הם ענפיו וניצוציו, והוא להם כנשמה לגוף. וזה סוד פסוק: 'שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו' (במדבר יא כא) – 'בקרבו' ממש, כנשמה בתוך הגוף.

גם זה סוד פסוק: 'ויהי העם כמתאוננים רע באזני השם' (שם יא א) –  כי הערב רב הם מבחינת הרע שהוברר מסיגי נגעי בני אדם דהשחתת הזרע הנקרא 'רע' – בסוד: 'ויהי ער בכור יהודה רע בעיני השם' (בראשית לח ז). וזה שאמר הכתוב גם כן: 'ובעיני משה רע' (במדבר יא י) – כי גם משה ראה בעיני שכלו כי כולם היו מבחינת הרע שלו אשר לא נתקן עדין.

[ולקמן בשער הפסוקים על פרשת כי תשא ביאר האריז"ל עוד טעם שהשתדל משה רבינו להוציא את הערב רב ממצרים ולקרבם תחת כנפי השכינה. זה לשונו שם: אבל זה יובן במה שנתבאר בספר התיקונים בתיקון ס"ט – כי משה הוא שם בן נח. והענין נתבאר אצלינו כי משה הוא גלגול הבל בן אדם, ואחר כך נתגלגל בשת אחיו, ואחר כך בנח הצדיק שהיו בדורו דור המבול שהם עצמם בחינת הערב רב שבדורו של משה, כנזכר לעיל בפסוק 'ויקם מלך חדש על מצרים'.

ולפי שנח הניחם ל[ה]מחות בדור המבול [כנזכר בזוהר פרשת בראשית שהעתקנו ופירשנו לעיל] וחטא בזה, לכן נתקן במשה שמסר עצמו עליהם ואמר: 'ואם אין, מחני נא מספרך אשר כתבת'. עכ"ל מפרשת כי תשא. עתה נחזור לדבריו על פרשת שמות]

ואמנם, מה שלקה משה ונענש על ידם הוא לפי שעדין לא היה זמן תיקונם, ורצה [הוא] לתקנם קודם זמנם. ונודע כי עיקר גלות מצרים היה לסבתם כנזכר לעיל, לכפר ענין הרע שנתערב בטוב של הבל, ושל 'נגעי בני אדם'. ולא די זה, אלא שבשבילם לא נכנסו ישראל לארץ – כי החטיאום בעגל, ובעשר הנסיונות. ו[לכן הערב רב] חטאו והחטיאו להיותם בלתי מתוקנים.

ובזה תבין למה נקראו 'ערב רב' – וכמו שאמרו בזוהר פרשת תשא כי יש ערב 'רב', וערב 'זעיר'. והענין הוא, כי יש נשמות דהשחתת זרע מן החסדים התחתונים המתפשטים בגופא ד'זעיר [אנפין'], ויוצאים דרך יסוד הנקרא ו' זעירא – ואז אוחזים בהם הקליפות, ומתערבים טוב ברע, ונקרא 'ערב זעירא'. ואלו שבדורו של משה היו מן הדעת העליון עצמו כנזכר לעיל. והנה הדעת [הוא בחינת] ו' רברבא, והתפארת [הוא בחינת] ו' בינונית, והיסוד [הוא בחינת] ו' זעירא. ולכן היו נקראים ערב 'רב', ולכן 'ערב רב' הם בגימטריא 'דעת'.

וזה סוד שנקראו: 'עם קשי עורף' (שמות לב ט) –  כי העורף הם אחוריים של הדעת [מקום הנחת קשר תפילין של ראש], ונתערבו ברע. ולכן נקראים 'עם קשי עורף' – כי שם חטאו למעלה, כמבואר אצלינו בפרשת עקב ועיין שם. והנה שתי בחינות אלו – שהם ערב 'רב', וערב 'קטן' נקראים 'בין הערבים', כנזכר בזוהר פרשת תשא.

[בשער הכונות הוסיף האריז"ל בזה הלשון: ולכן ירדו ישראל למצרים שהם סוד הקליפה היושבת באחוריים של דעת העליון, וכמו שנתבאר אצלנו בענין מצרים שהוא מיצר העליון שהוא הגרון [שהוא החלק הכי צר שבכל הגוף, כנראה בחוש], ופרעה הוא העורף הקשה שבאחורי הדעת [דהרי פרע"ה היינו אותחות עור"ף]. והיו אותם הקליפות נאחזים ויונקים כל שפע הנמשך מן הדעת ד'זעיר אנפין', ולכן ישראל שבאותו הדור שהם מן הדעת אלא שהיו בסוד הפגם שהיו בחינת הנצוצות קרי לכן נשתעבדו לפרעה ולמצרים היונקים כל שפע הדעת – יען כי הם גרמו לכל זה. וכל ענין הגלות הזה של מצרים היה לצרף ולתקן בחינות ניצוצות הקדושות ההם בסוד 'ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים'. והבן זה, כי נדמה מצרים אל הכור אשר בתוכו ניתך הזהב ונפרד מן הסיגים ונתקן. עכ"ל משער הכונות].

ואמנם, בחינת דור המדבר כבר נתבאר – כי הם בחינת הטוב שהובררו מאותם 'נגעי בני אדם' שהם נשמות עליונות בתכלית, כי הם משורש הדעת העליון ברישא ד'זעיר אנפין'. וזהו טעם שנקראו 'דור דעה' – בסוד הדעת. ולהיותם ענפים של משה, לכן הוצרך להיות משה הגואל שלהם. ולכן הפציר בו הקדוש ברוך הוא בשבעת הימים של מראות הסנה, כנזכר במדרש רבה – לפי שהיה מוכרח להיות על ידו, כי כולם בניו ממש, ונקראו 'דורו של משה'.

גם זה סוד פסוק: 'הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה, אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ [כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ] כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק' (במדבר יא יב). וכל המזונות שלהם היו על ידי משה, כ'אֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק' המוכרח לגדלו ולהטריפו לחם חוקו.

אבל הענין הוא, כי הנה אף על פי שדור המדבר היו נתקנים ונבררים טוב מן הרע כנזכר, עדין לא פסקה זוהמתם הראשון לגמרי מהם עד שעמדו על הר סיני, כמו שאמרו חז"ל. וסוד הענין הוא, כי עדין לא נתקנו עבירות של אדם הראשון, ועבירות שלהם בהיותם בגלגול דור המבול, ודור הפלגה, ואנשי סדום כנזכר לעיל. ואף על פי שקבלו ענשם בגלות מצרים, היו צריכים ב'קום עשה' לחזור ולקיים המצות ההם אשר עברו עליהם – ולכן הוכרחו לתקנם ולקיימם טרם נתינת התורה בהר סיני.

י.        הערב רב ובני ישראל במדבר – סוד חטא העגל.

כידוע מפסוקי התורה, תחילת התקשרות הערב רב עם בני ישראל היה מיד בצאתם ממצרים, כמו שכתוב בפרשת בא: 'וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם' (שמות יב לח). עם כל זאת, לא ניכר הנזק הגדול בהתקשרותם עמנו עד מעשה עגל הזהב. אמנם, התורה הקדושה לא פירשה בגלוי את גודל קילקולם של הערב רב במעשה העגל ורק רמזה על כך. לכן, ראינו לנכון לפרסם את גודל רשעותם של הערב רב ואת גודל המניעה שמאז חטא העגל מונעים הם אותנו מלהתקרב אל אבינו שבשמים. והגם שרבותינו הקדושים במדרשים התחילו לבאר נקודות אלו, עם כל זאת חכמי הזוהר והאריז"ל האריכו מאוד לגלות ערותן של הערב רב במדבר. וב"ה מכל האמור בענפים הבאים נלמד על גודל הנזק שעד היום הזה מזיקים אותנו הרב רב במה שמרחיקים את בני ישראל הכשרים מעבודת השם יתברך.

ואכן, גם מהרח"ו לקמן בהקדמתו עתיד ללמדנו שכבר במדבר בזמן מתן תורה ניכר טבעם של הערב להרחיקנו מעבודת השם התמימה בלימוד סודות התורה. והגם שאין כאן המקום להעמיק הביאור בדברי מהרח"ו לקמן, בכל זאת נזכיר דברי קודשו כדי למשוך צומת לבו של הקורא הנעים לשים לבו על מה שיתבאר בענפים הבאים על טבעם של הערב רב במעשה העגל.

זה לשון מהרח"ו לקמן: וְזֶהוּ עַצְמוֹ עֲוֹן הָעֵרֶב רַב הָאוֹמְרִים לְמֹשֶׁה 'דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה' בְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע, 'וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת' בְּסִתְרֵי תּוֹרָה – כִּסְבָרַת הַטּוֹעִים קְצָת בְּנֵי תּוֹרָה אֲשֶׁר בִּזְמַנֵּנוּ זֶה הַמּוֹצִיאִים שֵׁם רַע עַל חָכְמַת הָאֱמֶת חַיֵּי עוֹלָם, וְאוֹמְרִים שֶׁכָּל מִי שֶׁמִּתְעַסֵּק בָּהּ יָמוּת בְּקַצְרוּת שָׁנִים חַס וְשָׁלוֹם. וְלָכֵן נִשְׁבְּרוּ הַלּוּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת מִסִּטְרָא דְּעֵץ הַחַיִּים וְנִתְּנוּ לָהֶם מִסִּטְרָא דְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע מִשְׁנָה שִׁפְחָה דְּמַטְרוֹנִיתָא! עכ"ל.

–      ענף א: דברי האריז"ל על סוד חטא העגל.

זה לשון האריז"ל בשער הפסוקים (על פרשת כי תשא): ענין העגל, צריך לדעת כונת הערב רב מה היתה בעשותם עתה זה העגל. כבר הודעתיך בפסוק 'ויקם מלך חדש על מצרים' ענין בלעם, וענין הערב רב – איך הם מן הסיגים והזוהמא של משה רבינו עליו השלום אשר נשמתו היתה מן הדעת עצמו ד'זעיר אנפין', מבחינת מוחין ד'אבא'. אבל עדין היה בהם תערובת ניצוצות קדושה, ולכן נזדרז משה בכל כחו להכניס הערב רב תחת כנפי השכינה.

וכן מצינו בבלעם, שאמרו רבותינו ז"ל עליו: 'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה' – בישראל לא קם, ובאומות העולם קם. ומנו? בלעם. גם הודעתיך בפסוק: 'ותגנוב רחל את התרפים אשר לאביה' – כי לבן הארמי נתגלגל בבלעם בן בעור, כי בעור הוא בנו של לבן, ואביו של בלעם. והנה כל אותה המשפחה הם משורש אחד הנזכר, שהם סיגי נשמת משה רבינו עליו השלום. והם: לבן, ובעור, ובלעם, ובניו יונוס ויומברוס, הנזכרים [בזוהר] בסוף בפרשת [כי] תשא. ולכן כולם היו קוסמים ומנחשים גדולים, לא היו כמותם בעולם.

וכבר הודעתיך בשער הגלגולים, וכן במצות ברכת המזון בפרשת עקב, ענין המגולגלים בכל ארבע בחינות, שהם: 'דומם, 'צומח, 'חי, 'מדבר. גם הודעתיך שם כי לכל בחינה מאלו יש זמן קצוב להם לעלות משם למעלה יתירה. והנה זמן המגולגלים בצומח הוא בארבע חדשים ראשונים, שהם ניסן, אייר, סיון, תמוז. ו[אחר כך] הם עולים ומתגלגלים בבעל חי. והנה בעור אביו של בלעם היה מגולגל בצומח, ולא היה לו עדין תיקון לעלות בבעל חי מרוב זוהמת הרע אשר בו. ובלי ספק, כי הוא בחינה עליונה אשר בכל הסיגים שבשורש ההוא, ולכן יונוס ויומברוס בני בניו שהיו ראשי הערב רב כנודע [מהזוהר], וכן הערב רב עצמם כולם היו חפצים בתיקונו – כי בעלייתו תהיה עלייה להם [גם כן].

ויביטו ויבינו בקסמים שלהם כי אין לו יכולת לעלות משם אלא על ידי שיחטיאו [את] ישראל, ועל ידי כן תתגבר הקליפה ותוכל להוציא את נפש בעור [אבי] אביהם, מן בחינת הצומח. ויצורף לזה היות החטא הזה נעשה על ידי אהרן הכהן, קדוש השם. ויצורף גם כן לזה היות בידם אותו טס של זהב, שכתוב בו 'עלה שור'. ואז נתחכמו לעשות העגל ההוא של זהב הנקרא 'שור', על ידי הכשפים העצומים אשר בפיהם, המכחישים פמליא של מעלה. ונתחברו כל הסיועים הנזכרים יחדיו – של הקליפה, והכשפים, והקדושה של כח אהרן, ושל השם הקדוש שעל הטס ההוא שבו העלו את יוסף מן היאור. ועל ידי כן יצא משם שור הזהב, ובתוכו רוחניות וחיות של נפש בעור [אבי] אביהם – ועלה מצומח לחי. וקבלוהו עליהם למנהיג שיודיעם עתידות וכל הצריך אליהם – וכל זה על ידי מה שהחטיאו לישראל כנזכר לעיל.

ונפש בעור הרשע אשר בשור ההוא, הוא שהיה צווח ואומר: 'אלה אלהיך ישראל', כמו שאמרו חז"ל. גם זה סוד מה שאמרו חז"ל שהאכילוהו עשבים, כמו שאומר הכתוב: 'כתבנית שור אוכל עשב' (תהלים קו). והענין הוא, כי כיון שהיה מגולגל בצומח ובעשבים היה אוכל מהם להעתיק משם בחינת נפשו המגולגלת שם, ועל ידי אכילתו אותם יחזרו אבר מאברי השור החי ההוא ויעלה מצומח לבעל חי. וכל זה על ידי כח הקסמים שלהם. ולכן עשו העגל הזה בחדש תמוז, שהוא החדש האחרון של זמן גלגול עליית הצומח אל מדרגת בעל חי.

–      ענף ב: דברי הזוהר על סוד חטא העגל.

עתה נעתיק מאמר הזוהר הקדוש מפרשת כי תשא (מדף קצא ע"א ואילך) עם ביאור קל בלשון הקודש (בעיקר מפירוש 'מתוק מדבש'). המעיין במאמר זה היטב ישים לב לכמה נקודות שביארם האריז"ל בענף הקודם.

זה לשון הזוהר: חוֹבָא דְּעָבְדוּ עַמָּא דִּלְבַר, וְאִשְׁתָּתָּפוּ בֵּיהּ עַמָּא קַדִּישָׁא – בְּאִמָּא חָאבוּ. דִּכְתִּיב: 'קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלהִים', אֱלֹהִים וַדַּאי – כְּבוֹד יִשְׂרָאֵל. דָּא אִיהוּ דְּשַׁרְיָא עָלַיְיהוּ כְּאִמָּא עַל בְּנִין, וְדָא הוּא רָזָא דִּכְתִּיב: 'וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר' (תהלים קו). דָּא כְּבוֹדָם דְּיִשְׂרָאֵל, אִמָּא דִּלְהוֹן. וְדָא הוּא דִּכְתִּיב: 'גָּלָה כָבוֹד' (שמואל א ד) – דְּגָרְמוּ לִשְׁכִינְתָּא דְּאִתְגְלֵי בְּגָלוּתָא עִמְּהוֹן. וְעַל דָּא 'וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם'. בְּמָה? 'בְּתַבְנִית שׁוֹר'.

פירוש: הַחֵטְא שֶׁעָשׂוּ הערב רב שהם הָעָם שֶַׁמֵּחוּץ לענני הכבוד, וְגרמו  שֶׁהִשְׁתַּתְּפוּ בוֹ גם הָעָם הַקָּדוֹשׁ בלבם, או על כל פנים היה להם למחות בהם ולא מיחו – בָּאֵם של ישראל שהיא השכינה הקדושה הֵם חָטְאוּ ופגמו, כמו שֶׁכָּתוּב: 'קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים' – אֱלֹהִים אחרים וַדַּאי. דהרי השכינה הקדושה הנקראת 'כְּבוֹד יִשְׂרָאֵל' הַזֶּה, הוּא שֶׁשּׁוֹרֶה עָלֶיהֶם כְּאֵם עַל בָּנִים, והם בעזות פנים שלהם רצו להחליפה. וְזֶהוּ סוֹד הַכָּתוּב: 'וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר' – זֶה כְּבוֹדָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, השכינה הקדושה הנקראת 'הָאִמָּא' שֶׁלָּהֶם. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: 'גָּלָה כָבוֹד' – פירושו שֶׁגָּרְמוּ לַשְּׁכִינָה לִגְלוֹת בַּגָּלוּת עִמָּהֶם. הרי השכינה נקראת 'כָבוֹד'. וְעַל זֶה החטא של הערב רב אמר הפסוק (בתהילים קו כ): 'וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם' שהיא השכינה. בַּמֶּה? כמו שביאר בסוף הפסוק – בעגל שהוא 'בְּתַבְנִית שׁוֹר'.

ממשיך הזוהר: הָכָא אִיהוּ רָזָא דְּמִלָּה. תָּא חֲזֵי – לְתַתָּא גּוֹ שְׁמָרִים דְּחַמְרָא דּוּרְדְיָין בִּישִׁין, נָפַק חַד עִרְעוּרָא מְקַטְרְגָא מַזִיקָא קַדְמָאָה, וְאִיהוּ בְּרָזָא דִּיּוּקְנָא דְּאָדָם כַּד קָרִיב לְגוֹ קֻדְשָׁא. כֵּיוָן דְּאִתְעֲבָר מִתַּמָּן וּבָעֵי לְנַחְתָּא לְתַתָּא, בָּעֵי לְאִתְלַבְּשָׁא בִּלְבוּשָׁא לְנַזְקָא עָלְמָא, וְנָחִית הוּא וּרְתִיכוֹי. וּלְבוּשָׁא קַדְמָאָה דְּקָא נָקִיט – 'תַּבְנִית שׁוֹר', דִּיּוּקְנָא דְּשׁוֹר. וְקַדְמָאָה לַנְּזִיקִין מֵאִינּוּן אַרְבַּע – שׁוֹר אִיהוּ. וְאִינּוּן אַרְבַּע אָבוֹת לְנַזְקָא עָלְמָא. וְכֻלְּהוּ תְּלָתָא דְּאָבוֹת נְזִיקִין בַּר שׁוֹר, כֻּלְּהוּ דִּילֵיהּ. וְעַל דָּא כְּתִיב: 'וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר'.

פירוש: כָּאן הוּא סוֹד הַדָּבָר הרמוז בפסוק: 'וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר'. בֹּא וּרְאֵה – לְמַטָּה בְּתוֹךְ שִׁמְרֵי הַיַּיִן שהם הקליפות הנמשלים לשמרים (שבסוף הגבורות הנמשלים ליין), נמצאים הַשְּׁמָרִים הָרָעִים והטמאים ביותר. מתוכם יָצָא מַפְגִּיעַ אֶחָד שהוא מְקַטְרֵג וּמַזִּיק קַדְמוֹן ר"ל ראשון לארבעה אבות נזיקין שהוא הס"מ, וְהוּא בְּסוֹד דְּמוּת אָדָם קודם התלבשותו בצורה אחרת בסוד 'אדם מועד לעולם', אלא שמתלבש בצורה אחרת להסתיר מעשיו כְּשֶׁהוּא קָּרֵב לְתוֹךְ הַקֹּדֶשׁ. וכבר ביארנו לעיל מדברי האריז"ל שקליפה זו שנתלבשה בעגל הזהב היתה נשמתו של בעור (בן לבן הארמי, ואבי בלעם הרשע) המשורשת בסיגים שמצד הס"מ.

ומבאר – כֵּיוָן שֶׁמָּעֳבָר מִשָּׁם וְרוֹצֶה לָרֶדֶת לְמַטָּה, הוא רוֹצֶה לְהִתְלַבֵּשׁ בִּלְבוּשׁ כדי לְהַזִּיק אֶת הָעוֹלָם, וְיוֹרֵד הוּא וּמַרְכְּבוֹתָיו. וְהַלְּבוּשׁ הָרִאשׁוֹן שֶׁהוּא לוֹקֵחַ אחר שמשתנה מצורת אדם הוא 'תַּבְנִית שׁוֹר', ר"ל דְּמוּת שׁוֹר, וְהוא רִאשׁוֹן לַנְּזִיקִין מֵאוֹתָם אַרְבָּעָה. וסוד זה רמוז במשנה הראשונה במסכת בבא קמא – ארבעה אבות נזיקין: השור, והבור, והמבעה, וההבער – שהם ארבעה קליפות קשות שהס"מ מתלבש בהם ברדתו לעולם כדי להזיק. הרי שהקליפה והתבנית הראשון הוּא שׁוֹר. וְהֵם אַרְבָּעָה אָבוֹת של קליפות מזיקין המוכנים לְהַזִּיק לָעוֹלָם. ומבאר הזוהר שֶׁכָל שְׁלֹשֶׁת אֲבוֹת הַנְּזִיקִין פְּרָט לַשּׁוֹר הם כֻּלָּם שֶׁלּוֹ, אלא שבתחילה מתלבש הס"מ בצורת שור המזיק. וְעַל זֶה כָּתוּב: 'וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם' שהיא השכינה הקדושה בְּס"מ שהוא 'תַבְנִית שׁוֹר'.

ממשיך הזוהר קצת לקמן: תָּא חֲזֵי – כְּתִיב: 'וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה' (שמות ל כ). מַאן 'הָעָם'? אִינּוּן עֵרֶב רַב. מַאן עֵרֶב רַב? וְכִי לּוּדִים וְכוּשִׁים וְכַפְתּוֹרִים וְתוּגַרְמִים הֲווֹ דְּקָרָאן לוֹן 'עֵרֶב רַב'? וַהֲלֹא מִצְרִיִּים הֲווֹ, וּמִמִּצְרַיִם נַטְלוּ. וְאִלּוּ הֲווֹ עִרְבּוּבְיָא דְּעַמִּין סַגִּיאִין, הָכִי הֲוָה לֵיהּ לְמִכְתַּב: 'עֵרֶב רַב עָלוּ אִתָּם' לְפִי עִרְבּוּבְיָא דִּלְהוֹן.

פירוש: בֹּא וּרְאֵה – כָּתוּב: 'וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה'. מִי זֶה 'הָעָם' האמור בפסוק? הֵם הָעֵרֶב רַב. אם כן, שואל מִי הם הָעֵרֶב רַב? וְכִי לוֹדִים וְכוּשִׁים וְכַפְתּוֹרִים וְתוֹגַרְמִים הָיוּ שבאו מכל מיני אומות עד שֶׁקָּרְאוּ לָהֶם 'עֵרֶב רַב' – לשון ערבוביה? וַהֲלֹא מִצְרִיִּים הָיוּ, וּמִמִּצְרַיִם נָסְעוּ ויצאו עם כלל ישראל. וְאִלּוּ הָיוּ הם עִרְבּוּבְיָה שֶׁל עַמִּים רַבִּים, כָּךְ הָיָה לוֹ לִכְתֹּב: עֵרֶב רַב 'עָלוּ' אִתָּם – בלשון רבים לְפִי הָעִרְבּוּבְיָה שֶׁלָּהֶם. אבל הפסוק מעיד עליהם שהיו עם אחד, שנאמר בלשון יחיד: 'וְגַם עֵרֶב רַב 'עָלָה' אִתָּם' (שמות יב לח).

ממשיך הזוהר: אֶלָּא 'עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם' (שמות יב לח) – עַמָּא חַד הֲוָה, וְלִישָׁן חַד. אֲבָל כָּל חֲרָשֵׁי מִצְרַיִם וְכָל חַרְטוּמֵי דִּלְהוֹן הֲווֹ, דִּכְתִּיב בְּהוּ: 'וַיַּעֲשׂוּ גַּם הֵם חַרְטוּמֵּי מִצְרַיִם' (שמות ז כג), דְּבָעוּ לְמֵיקָם לָקֳבֵל פְּלִיאָן דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. כֵּיוָן דְּחָמוּ נִסִּין וּפְלִיאָן דְּעֲבַד מֹשֶׁה בְּמִצְרַיִם, אָהַדְרוּ לְגַבֵּי מֹשֶׁה. אֲמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֹשֶׁה: לָא תְּקַבֵּל לוֹן. אָמַר מֹשֶׁה: מָארֵיהּ דְּעָלְמָא, כֵּיוָן דְּחָמוּ גְּבוּרְתָּא דִּילָךְ, בָּעָאן לְאִתְגַּיְּירָא. יֶחֶמוּן גְּבוּרְתָּךְ בְּכָל יוֹמָא, וְיִנְדְּעוּן דְּלֵית אֱלָהָא בַּר מִנָךְ. וְקַבִּל לוֹן מֹשֶׁה.

פירוש: אֶלָּא עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם – ודאי עַם אֶחָד הָיָה וְלָשׁוֹן אַחַת דברו, דהרי כולם רק מצריים היו. אֲבָל, באמת כָּל מְכַשְּׁפֵי מִצְרַיִם וְכָל חַרְטֻמֵּיהֶם הָיוּ הערב רב הַאֵלֶּה, שֶׁכָּתוּב בָּהֶם 'וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם', שֶׁרָצוּ אז בזמן עשר המכות לַעֲמֹד כְּנֶגֶד נִפְלְאוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כלומר – שרצו לומר שכל מה שעשה משה לעיני פרעה היה בכח הכשפים, דהרי גם הם הצליחו בתחילה לעשות בלטיהם ולהטיהם מה שעשה משה בשם הקב"ה. אבל, כֵּיוָן שֶׁרָאוּ הַנִּסִּים וְהַנִּפְלָאוֹת שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה בְּמִצְרַיִם שלא יכלו הם לעשות כמותן משום שהיו העשר מכות למעלה מן הטבע, חָזְרוּ לְמֹשֶׁה ובקשו ממנו לגייר אותם. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: אַל תְּקַבֵּל אוֹתָם – ולא פירש למשה הטעם למה לא. ומשה חשב שהטעם הוא משום שלא יהנו מהנאתן של ישראל דהרי לא נשתתפו בצערם, אלא שמשה חשב לעצמו דלא גרעו אלו מיתרו שכן קבלוהו. לכן אָמַר מֹשֶׁה: רִבּוֹן הָעוֹלָם, כֵּיוָן שֶׁרָאוּ גְבוּרָתְךָ הֵם רוֹצִים לְהִתְגַּיֵּר – כלומר ולא משום שרוצים להנות מהצלחת ישראל, הלא יותר טוב שֶׁיִרְאוּ גְבוּרָתְךָ בְּכָל יוֹם, וְעל ידי זה הם יֵדְעוּ שֶׁאֵין אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדֶיךָ? וְלא השיבו הקב"ה – וממילא קִבֵּל אוֹתָם מֹשֶׁה וגיירם.

והטעם לפי הסוד כבר ביארנו לעיל בשם האריז"ל – שהיו הערב רב מסיגי נשמתו של משה ולכן רצה לתקנן על ידי הגיור. אבל, מכיון שלא היתה כונתן לשם שמים, לכן אדרבא פגמו על ידי המילה בשכינה הקדושה ומנעו ממנה את השפע המגיע לה מלמעלה.

ממשיך הזוהר: אֲמַאי קָרָא לוֹן 'עֵרֶב רַב'? אֶלָּא כָּל חֲרָשִׁין דְּמִצְרַיִם הֲווֹ, וּבְרֵישֵׁיהוֹן יוֹנוֹס וְיִּמְבְּרוּס, וּבְשַׁעֲתֵּי דְּיוֹמָא הֲווֹ עַבְדֵי תָּדִיר חֲרָשַׁיְיהוּ. וְכָל אִלֵּין חֲרָשִׁין עִלָּאִין הֲווֹ מִסְתַּכְּלֵי מִכִּי נָטֵי שִׁמְשָׁא, מִשֵּׁירוּתָא דְּשִׁית שָׁעוֹת וּמֶחְצָה, עַד שֵׁירוּתָא דְּתֵשַׁע וּמֶחְצָה – דְּהַיְינוּ עֵרֶב רַבְרְבָא. כָּל אִינּוּן חֲרָשִׁין זְעִירִין – מִשֵּׁירוּתָא דְּתֵשַׁע וּמֶחְצָה עַד פַּלְגוּת לֵילְיָא.

פירוש: לָמָּה קָרָא לָהֶם 'עֵרֶב רַב'? אֶלָּא כָּל מְכַשְּׁפֵי מִצְרַיִם הָיוּ, וּבְרֹאשָׁם  היו שני בניו של בלעם הרשע – יוֹנוֹס וְיִמְבְּרוּס, וּבִשְׁעוֹת הַיּוֹם קבועות הָיוּ עוֹשִׂים כִּשְׁפֵיהֶם תָּמִיד. וְכָל הַמְּכַשְּׁפִים הַלָּלוּ הָעֶלְיוֹנִים הָיוּ מִסְתַּכְּלִים מִכַּאֲשֶׁר נוֹטֶה הַשֶּׁמֶשׁ למערב, שהוא מֵרֵאשִׁית שֵׁשׁ שָׁעוֹת וָחֵצִי עַד רֵאשִׁית תֵּשַׁע וָחֵצִי ואז היו עושים תמיד כשפיהם, שֶׁהַיְנוּ עֵרֶב הַגָּדוֹל – שאז מנחה גדולה. ומכיון שאז רק מתחילים הדינים לשלוט, לכן רק המכשפים הגדולים ביותר היו יכולים לעשות כשפיהם. ועל זה נקראו המכשפים הגדולים 'עֵרֶב רַב' – על שם כוחם הגדול לכשף אפילו בתחלית הערב בהיותו עדין 'רב' (מנחה גדולה). אבל, כָּל אוֹתָם מְכַשְּׁפִים קְטַנִּים עשו כשפיהם רק מִתְּחִלַּת תֵּשַׁע וָחֵצִי שעות עַד חֲצוֹת הַלַּיְלָה – מזמן מנחה קטנה ואילך שאז כבר מתחיל היום להאדים ולהשחיר, המורה על התגברות הגבורות.

ממשיך הזוהר: אִינּוּן עִלָּאִין דִּבְהוּ הֲווֹ מִסְתַּכְּלֵי מִכִּי נָטֵי שִׁמְשָׁא. דְּהָא כְּדֵין שָׁרָאן תְּשַׁע מְאָה וְתִשְׁעִין וַחֲמֵשׁ דַּרְגִּין לִמְשַׁטְּטָא עַל טוּרֵי חָשׁוּךְ. וְרוּחָא דִּלְהוֹן הֲוָה מְשַׁטְּטָא עַל כָּל אִינּוּן חֲרָשִׁין בְּחַרְשַׁיְיהוּ. וְאִלֵּין הֲווֹ עַבְדֵי כָּל מַה דְּאִינּוּן בָּעָאן, עַד דְּכָל מִצְרָאֵי רָחְצָנוּ דִּלְהוֹן בְּאִלֵּין הֲוָה. וְקָרָאן לוֹן: 'עֵרֶב רַב', בְּגִין דְּאִית עֵרֶב זְעֵירָא. מִתְּשַׁע שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה וּלְתַתָּא, דָּא 'עֵרֶב זְעֵירָא'. וּתְרֵי עַרְבֵי אִינּוּן, וְעַל דָּא 'וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם'.

פירוש: אוֹתָם המכשפים הַעֶלְיוֹנִים שֶׁבָּהֶם הָיוּ מִסְתַּכְּלִים מיד מִכְּשֶׁנּוֹטֶה הַשֶּׁמֶשׁ למערב בשש שעות ומחצה, שֶׁהֲרֵי אָז מַתְחִילִים תְּשַׁע מֵאוֹת וְתִשְׁעִים וְחָמֵשׁ דְּרָגוֹת של קליפות לְשׁוֹטֵט עַל הָרֵי הַחֹשֶׁךְ ששם מקור הכשפים, וְרוּחָם של אותם הקליפות הָיְתָה מְשׁוֹטֶטֶת עַל כָּל אוֹתָם מְכַשְּׁפִים בְּכִשְׁפֵיהֶם. וְעל ידי זה אֵלֶּה הָיוּ עוֹשִׂים כָּל מַה שֶּׁהֵם רוֹצִים, עַד שֶׁכָּל הַמִּצְרִים בְּאֵלֶּה המכשפים הָיָה כל מִבְטֶחָם. וְקָרְאוּ לָהֶם 'עֵרֶב רַב', מִשּׁוּם שֶׁיֵּשׁ גם עֵרֶב קָטָן. דהרי מִתֵּשַׁע שָׁעוֹת וָחֵצִי וּמַטָּה, זֶה 'עֵרֶב קָטָן'. וּשְׁנֵי עֲרָבִים הֵם. וְעַל כָּךְ נאמר בפסוק: 'וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם'.

ממשיך הזוהר: וְחָכְמְתָא דִּלְהוֹן הֲוָה סַגִּי. וְאִינּוּן אִסְתָּכָּלוּ בְּשַׁעְתֵּי דְּיוֹמָא, וְאִסְתָּכָּלוּ בְּדַרְגָּא דְּמֹשֶׁה, וְחָמוּ דְּהָא בְּכָל סִטְרִין בְּשֵׁשׁ מֹשֶׁה: בְּשֵׁשׁ שַׁעְתֵּי קַדְמָאִין דְּיוֹמָא דְּאִינּוּן לָא יַכְלִין לְשַׁלְּטָאָה בְּהוּ, בְּשִׁית דַּרְגִּין עִלָּאִין דְאַחְדִינָן בֵּיהּ. וּבְכָל סִטְרִין בְּשִׁית הֲוָה, וּבְעִטְרִין דְּאִלֵּין שִׁית הֲוָה זַמִּין לָרֶדֶת מִן הָהָר, דִּכְתִּיב: 'כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר'.

פירוש: וְחָכְמָתָם של הערב רב הָיְתָה רַבָּה, וְהֵם הִסְתַּכְּלוּ והתבוננו בִּשְׁעוֹת הַיּוֹם, וְהִסְתַּכְּלוּ בְּדַרְגַּת הקדושה של מֹשֶׁה, וְרָאוּ שֶׁהֲרֵי בְּכָל הַצְּדָדִים בְּבחינת שֵׁשׁ היה מֹשֶׁה – דמשה היה מרכבה ל'זעיר אנפין' ושש קצוותיו (חג"ת נה"י) שהם כנגד שש שעות ראשונות של היום. לכן הבינו ה'ערב רב' שֶׁבְּשֵׁשׁ שָׁעוֹת רִאשׁוֹנוֹת שֶׁל הַיּוֹם הֵם לֹא יְכוֹלִים לִשְׁלֹט בָּהֶם – דאז עדין הזמן שהחסד של הבוקר שולט בעולם ואי אפשר לעשות כשפים. והם ראו במשה שֶׁבְּשֵׁשׁ דְּרָגוֹת עֶלְיוֹנוֹת שבדעת ד'זעיר אנפין' היה הוא אָחוּז בָּהֶם. וּבְכָל הַצְּדָדִים ובכל בחינות נפש-רוח-נשמה שלו הָיָה משה אחוז בְּשֵׁשׁ הקצוות של 'זעיר אנפין', וּבְעַטְרוֹת של הַשֵּׁשׁ קצוות הַלָּלוּ הָיָה עָתִיד משה לָרֶדֶת מִן הָהָר, כמו שֶׁכָּתוּב: כִּי 'בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר' – אל תקרי 'בֹשֵׁשׁ' אלא 'בֶשֵׁשׁ' העטרות של הששה קצוות היה משה מזומן לרדת מן ההר.

ממשיך הזוהר קצת לקמן: 'אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ' – מַאי אָמְרוּ? אֶלָּא הָכִי אָמְרוּ: חֲמֵינָן דְּאַתּוּן יִשְׂרָאֵל, כָּל טוּב וְכָל יְקָר דְּעָלְמָא לְכוּ, וַאֲנָן דַּחְיָין לְבַר. דִּלְכוּ, (שמות יג) 'וַיְהוָה הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם'. אוּף הָכִי 'אֱלהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ' – כְּמָה דְּאָזִיל קָמַיְיכוּ יְהוָה'. דְּהָא רְשׁוּ אִית לְסִטְרָא דִּילָן לְמֵהַךְ אוּף הָכִי לְקָמָנָא, אִי נַזְמִין לֵיהּ עוֹבָדָא.

פירוש: 'אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ' – מָה אָמְרוּ הערב רב בבקשה זו? אֶלָּא כָּךְ אָמְרוּ: אָנוּ רוֹאִים שֶׁאַתֶּם יִשְׂרָאֵל, כָּל טוּב וְכָל הַכָּבוֹד שֶׁל הָעוֹלָם יש לָכֶם, וְלעומת זאת אָנוּ דְחוּיִים בַּחוּץ. והרי האלוה שֶׁלָּכֶם הולך לפניכם, כמו שכתוב: 'וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם'. אַף אנו רוצים כָּךְ – 'אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ' כְּמוֹ שֶׁהשם הוֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם. שֶׁהֲרֵי יֵשׁ רְשׁוּת גם לַצַּד האחר שֶׁלָּנוּ לָלֶכֶת אַף כָּךְ לְפָנֵינוּ, אִם רק נְזַמֵּן לוֹ מַעֲשֶׂה של גוף גשמי כעין העגל כדי שתוכל הסטרא אחרא לשרות עליו.

ממשיך הזוהר: תָּא חֲזֵי – כָּל עֲנָנֵי יְקָר דְּאָזְלוּ בְּמַדְבְּרָא לָא הֲווֹ חַפְיָין אֶלָּא לִבְנִי יִשְׂרָאֵל לְחוֹדַיְיהוּ. וְהַהוּא עֲנָנָא דִּיקָר, דִּכְתִּיב: 'וַיְהוָה הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם' אַזְלָא לְקָמַיְיהוּ. וְאִלֵּין עֵרֶב רַב, וְכָל אִינּוּן בְּעִירֵי עָאנִין וְתוֹרִין, הֲווֹ אַזְלוּ לְבַר מִמַשִׁרְיָּיתָא, לְבַתְרַיְיתָא. וְתָּא חֲזֵי – כָּל אִינּוּן אַרְבְּעִין שְׁנִין דְּקָא אָזְלוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא, שׁוּם לִכְלוּכָא וְטִנּוּפָא לָא הֲוָה גּוֹ עֲנָנִי לְגוֹ. וְעַל דָּא עָאנֵי וְתוֹרֵי דַּהֲווֹ אָכְלֵי עֵשֶׂב לְבַר הֲווֹ, וְכָל אִינּוּן דְּנַטְרֵי לוֹן.

פירוש: בֹּא וּרְאֵה – כָּל עַנְנֵי הַכָּבוֹד שֶׁהָלְכוּ בַּמִּדְבָּר לֹא הָיוּ מְכַסִּים אֶלָּא רַק אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבַדָּם. וְאוֹתוֹ עֲנַן כָּבוֹד שֶׁכָּתוּב בו: 'וַיְהוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם' היה הוֹלֵךְ רק לִפְנֵיהֶם. וְהָעֵרֶב רַב הַלָּלוּ, וְכָל אוֹתָן בְּהֵמוֹת, צֹאן וּשְׁוָרִים הָיוּ הוֹלְכִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בָּאַחֲרוֹנָה. וּבֹא רְאֵה – כָּל אוֹתָם אַרְבָּעִים שָׁנִים שֶׁהָלְכוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, שׁוּם לִכְלוּךְ וְטִנּוּף לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֲנָנִים בִּפְנִים. וְעַל זֶה כל צֹאן וּבָקָר שֶׁהָיוּ אוֹכְלִים עֵשֶׂב והיה דרכם ללכלך ולטנף הָיוּ בהכרח בַּחוּץ, וְכן כָל אוֹתָם הרועים שֶׁשּׁוֹמְרִים אוֹתָם.

ממשיך הזוהר: אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר – אַבָּא, אִי הָכִי אִינּוּן עֵרֶב רַב לָא הֲווֹ אַכְלֵי מִן מַנָּא. אֲמַר לֵיהּ וַדַּאי הָכִי הוּא. אֶלָּא מָה דְּיָהֲבִין לוֹן יִשְׂרָאֵל, כְּמַאן דְּיָהִיב לְעַבְדֵיהּ. וּמִמַּה הֲווֹ אַכְלֵי? מִתַּמְצִית, מָה דְּאִשְׁתְּאַר מִבָּתַר רֵיחַיָא, פְּסוֹלֶת. וּקְרָא אַכְרִיז וְאָמַר: 'וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה' (שמות טז לה) – בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלָא אַחֲרָא. 'וַיִּרְאוּ בְנִי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מָן הוּא' – וְלָא שְׁאַר עֵרֶב רַב, עָאנֵי וְתוֹרֵי, דַּהֲווֹ בֵּינַיְיהוּ.

פירוש: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לרבי שמעון בר יוחאי – אַבָּא, אִם כָּךְ היה שלא היו הערב רב בתוך ענני הכבוד אז צריכים אנו לומר שֶּׁאוֹתָם עֵרֶב רַב לֹא הָיוּ אוֹכְלִים מִן הַמָּן במדבר. דהרי המן ירד רק בתוך העננים! אָמַר לוֹ רבי שמעון: וַדַּאי כָּךְ הוּא. לא היה לערב רב חלק במן אֶלָּא רַק מַה שֶּׁנּוֹתְנִים לָהֶם יִשְׂרָאֵל, כְּמִי שֶׁנּוֹתֵן לְעַבְדּוֹ לאכול. וּמִמֶּה הָיוּ אוֹכְלִים – כלומר מה היו נותנים להם בני ישראל לאכול? מִתַּמְצִית מַה שֶּׁנִּשְׁאַר מן המן אַחַר שטחנו אותו הָרֵחַיִם, כלומר – מן הַפְּסֹלֶת. וְכן באמת הַכָּתוּב מַכְרִיז וְאוֹמֵר: 'וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה' – בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא אֲחֵרִים. וכן מוכח בפסוק אחר: 'וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מָן הוּא' – וְלֹא שְׁאָר הָעֵרֶב רַב, צֹאן וּבָקָר שֶׁהָיוּ בֵינֵיהֶם.

ממשיך הזוהר: עַד הַשְׁתָּא הֲווֹ אִתְכַּפְיָין אִינּוּן עֵרֶב רַב, וְהַשְׁתָּא קָמוּ וּבָעוּ עוֹבָדָא לְאַתָּקְפָא לְסִטְרָא אַחֲרָא. אָמְרוּ: אוֹ נְהֵא כֻּלָּנָא עַמָּא חֲדָא וְנֶהֱוֵי בִּכְלָלָא עִמְּכוֹן, אוֹ יְהֵא לָן מַאן דְּיֵּהַךְ קָמָנָא כְּמָה דְּיֵּהַךְ אֱלָהֲכוֹן קָמֵיכוֹן. אָמַר אַהֲרֹן: חַס וְשָׁלוֹם דְּאִלֵּין יִשְׁתַּתְּפוּן בְּעַמָּא קַדִּישָׁא לְמֶהוֵי כֹּלָּא כְּלָלָא חֲדָא, וְלָא יִתְעָרְבוּן עַמָּא קַדִּישָׁא בְּעַמָּא דָּא כְּלָלָא חֲדָא, אֶלָּא טָב אִיהוּ לְאַפְרְשָׁא לוֹן מִגּוֹ עַמָּא קַדִּישָׁא, עַד דְּיֵיתֵי מֹשֶׁה.

פירוש: עַד עַכְשָׁו הָיוּ כְנוּעִים ונכנעים אוֹתָם עֵרֶב רַב, וְעַכְשָׁו עָמְדוּ וְרָצוּ מַעֲשֶׂה לְחַזֵּק אֶת הַצַּד הָאַחֵר שהם כחות הטומאה. וְלכן אָמְרוּ לישראל: אוֹ נִהְיֶה כֻלָּנוּ עַם אֶחָד וְנִהְיֶה בַּכְּלָל עִמָּכֶם, אוֹ שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ מִי שֶׁיֵּלֵךְ לְפָנֵינוּ כְּמוֹ שֶׁהוֹלֵךְ אֱלֹהֵיכֶם לִפְנֵיכֶם. אָמַר אַהֲרֹן: חַס וְשָׁלוֹם שֶׁאֵלֶּה יִשְׁתַּתְּפוּ בָּעָם הַקָּדוֹשׁ לִהְיוֹת הַכֹּל כְּלָל אֶחָד, וְלֹא יתכן שֶׁיִתְעָרְבוּ הָעָם הַקָּדוֹשׁ בָּעָם הטמא הַזֶּה בִּכְלָל אֶחָד. אבל, מכיון שלא יכל להתעלם מהם לגמרי אמר אהרן לעצמו: אֶלָּא טוֹב לְהַפְרִידָם מִתּוֹךְ הָעָם הַקָּדוֹשׁ ולדחותם במעשה העגל עַד שֶׁיָּבֹא מֹשֶׁה.

ממשיך הזוהר: וְאַהֲרֹן לְטָב אִתְכְּוָון, אֶלָּא סַגִּיאִין הֲווֹ מִיִשְׂרָאֵל דְּאִשְׁתָּתָּפוּ בַּהֲדַיְיהוּ בְּלִבָּא. וּבְגִין כַּךְ, כַּד אָתָא מֹשֶׁה אִצְטְרִיךְ לְבָרְרָא וּלְלַבְּנָא לְעַמָּא קַדִּישָׁא מֵהַהוּא חוֹבָא, וְאַשְׁקֵי לוֹן שַׁקְיוּ עַד דְּאִתְבְּרִירוּ כֻּלְּהוּ וְלָא אִשְׁתְּאַר בְּהוּ פְּסוֹלֶת כְּלַל.

פירוש: וְאַהֲרֹן באמת הִתְכַּוֵּן לְטוֹב, אֶלָּא שֶׁהָיוּ רַבִּים מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁהִשְׁתַּתְּפוּ עִמָּהֶם בַּלֵּב. וּמִשּׁוּם כָּךְ, כְּשֶׁבָּא מֹשֶׁה הִצְטָרֵךְ לְבָרֵר וּלְלַבֵּן אֶת הָעָם הַקָּדוֹשׁ מֵאוֹתוֹ חֵטְא שהשתתפו בו על כל פנים בלבם, וְהִשְׁקָה אוֹתָם הַשְׁקָיָה ממים שפזר בהם את אפר שריפת העגל, כמו שכתוב: 'וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק, וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' (שמות לב כ). ובזה נתכיון משה לבדקם כסוטה עַד שֶׁכֻּלָּם נִבְרְרוּ וְלֹא נִשְׁאֲרָה בָהֶם פְּסֹלֶת כְּלָל – דהרי המים הללו המיתו את כל החוטאים בלבם.

ממשיך הזוהר: אָמַר לוֹן אַהֲרֹן: 'פָּרֲקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב' (שמות לב) – וְכִי לָא הֲוָה לוֹן דַּהֲבָא אַחֲרָא? אֶלָּא אָמַר אַהֲרֹן: בְּעוֹד דְּאִית לוֹן קְטָטָה בִּבְנַיְיהוּ וּבְנָשַׁיְיהוּ יִתְעַכְּבוּן, וּבֵין כַּךְ יֵיתֵי מֹשֶׁה. תָּא חֲזֵי – תָּנֵינָן 'קָשִׁים גֵּרִים לְיִשְׂרָאֵל כְּסַּפַּחַת בִּבְשַׂר הַחַי'. כָּל שֶׁכֵּן אִלֵּין דְּלָא הֲווֹ גֵּרִים כְּדְקָא יָאוֹת. אִינּוּן מָה עָבְדוּ? 'וַיִּתְפָּרַקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם'. כַּמָה אַלְפֵי וְרִבְוָון הֲווֹ מִנִּזְמֵיהוֹן תַּמָּן.

פירוש: אָמַר לָהֶם אַהֲרֹן לערב רב כדי לעכבן – 'פָּרַקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב'. שואל הזוהר: וְכִי לֹא הָיָה לָהֶם זָהָב אַחֵר חוץ מנזמי הזהב? אֶלָּא אָמַר אַהֲרֹן בלבו: בְּעוֹד שֶׁיֵּשׁ לָהֶם קְטָטָה עִם בְּנֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם שמסתמא לא ירצו לתת את נזמי הזהב החביבים עליהם, על ידי זה יִתְעַכְּבוּ וישתהו הערב רב מלעשות את העגל, וּבֵין כָּךְ יָבֹא מֹשֶׁה וימנע מהם לעשות את העגל לגמרי.

בֹּא וּרְאֵה – שָׁנִינוּ במסכת קדושין (ע:) 'קָשִׁים גֵּרִים לְיִשְׂרָאֵל כְּסַפַּחַת בִּבְשַׂר הַחַי' – ופירש רש"י: לפי שאינם זהירים במצוות, והרגילים אצלם נמשכים אחריהם ולמדים ממעשיהם, עכ"ל. אם כן, כָּל שֶׁכֵּן אֵלֶּה הערב רב שֶׁלֹּא הָיוּ גֵרִים כָּרָאוּי, דלא נתגיירו לשם שמים. מַה עָשׂוּ הערב רב כאשר שמעו את אהרן אומר: 'פָּרַקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב'? מיד 'וַיִּתְפָּרַקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם' – ולא המתינו על נזמי הזהב שבאזני נשיהם ובניהם, וקבצו את כל הנזמים לערימה אחת עד שֶׁכַּמָּה אֲלָפִים וּרְבָבוֹת הָיוּ מִנִּזְמֵיהֶם שָׁם.

ממשיך הזוהר: מַה כְּתִיב 'וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אוֹתוֹ בַּחֶרֶט וְגוֹ'? אַהֲרֹן לָא אִסְתָּמַּר מֵאִינּוּן תְּרֵין חַכִּימִין דַּהֲווֹ בְּרֵישֵׁיהוֹן דְּהַהוּא עֵרֶב רַב. חַד מִנַּיְיהוּ הֲוָה קָמֵיהּ, וְאַחֲרָא הֲוָה עָבִיד בְּחַרְשׁוֹי. כֵּיוָן דְּתַרְוַויְיהוּ אִתְיָיעֲטוּ כַּחֲדָא, נַטְלוּ הַהִיא דַּהֲבָא, תְּרֵין שְׁלִישֵׁי בִּידָא דְּחַד, וּשְׁלִישׁ בִּידָא דְּאַחֲרָא. בְּגִין דְּהָכִי אִצְטְרִיךְ בְּהַהוּא זִינָא דְּחַרְשָׁא.

פירוש: מַה הענין הרמוז בַּכָּתוּב 'וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וְגו.'? אַהֲרֹן לֹא נִשְׁמַר ולא נזהר מֵאוֹתָם שְׁנֵי חֲכָמִים שֶׁהָיוּ בְרָאשֵׁיהֶם שֶׁל אוֹתוֹ עֵרֶב רַב – הם יונוס וימברוס בני בלעם הרשע. מה עשו? אֶחָד מֵהֶם הָיָה לְפָנָיו עם אהרן וסייע אותו במעשיו, וְהָאח הַאַחֵר הָיָה עוֹשֶׂה בִּכְשָׁפִים למען יועילו מעשי הראשון. כֵּיוָן שֶׁשְּׁנֵיהֶם הִתְיָעֲצוּ כְּאֶחָד, לָקְחוּ אֶת כל אוֹתוֹ זָהָב – שְׁנֵי שְׁלִישׁ הזהב בְּיָדוֹ של אֶחָד מהם, וּשְׁלִישׁ הזהב בְּיָדוֹ של הַאָחֶר. והטעם שדקדקו לעשות כן הוא מִשּׁוּם שֶׁכָּךְ צָרִיךְ לעשות בְּאוֹתוֹ מִין שֶׁל כִּשּׁוּף. דהרי הם רצו לעשות שתי צורות – אחד של שור ואחד של חמור, כדי להמשיך עליהם כח הזכר דקליפה וכח הנוקבא דקליפה – וידוע ליודעי ח"ן שבצד הקדושה הנוקבא היא שליש מגובהו של בעלה (כנגד הנה"י שלו), וממילא הם ידעו שכך ראוי להיות גם בצד הטומאה – ד'זה לעומת זה עשה האלוהים'.

ממשיך הזוהר: בָּכָה רַבִּי שִׁמְעוֹן. אָמַר: אִי חֲסִידָא קַדִּישָׁא, אַהֲרֹן מְשִׁיחָא דֶּאֱלָהָא רַבָּא! בַּחֲסִידוּתָךְ נַפְלוּ כַּמָה מֵעַמָּא קַדִּישָׁא, וְאַנְתְּ לָא הֲוֵית יָדַע לְאִסְתַּמְּרָא. מַה עֲבַדוּ? כַּד מָטוּ שִׁית שַׁעֲתִּין וְיוֹמָא הֲוָה בְּמַתְקְלָא, נַטְלוּ הַהוּא דַּהֲבָא דְּפָרִיקוּ מֵאוּדְנֵיהוֹן. מַאי טַעְמָא? בְּגִין דְּמַאן דְּאִצְטְרִיךְ לְמֶעְבַּד חַרְשָׁא, לָא בָּעֵי לְמֵיחַס עֵינוֹי עַל מָמוֹנָא. וְאִינּוּן אַמְרֵי: שַׁעֲתָא קַיָּימָא לָן אִי אֲנָן לָא מְעַכְּבִין – לָאו שַׁעֲתָא לְמֵיחַס עַל דַּהֲבָא! מִיַּד 'וַיִּתְפָּרַקוּ כָּל הָעָם'. מַאי וַיִּתְפָּרַקוּ? כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר: 'מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים' (מלכים א יט) – דְּחַבִּילוּ וְתַבְרוּ אוּדְנַיְיהוּ. בָּכָה כְּמִלְּקַדְּמִין וְאָמַר: אִי עַמָּא קַדִּישָׁא, אִי עַמָּא קַדִּישָׁא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.

פירוש: בָּכָה רַבִּי שִׁמְעוֹן. אָמַר: אוֹי חָסִיד קָדוֹשׁ, אַהֲרֹן מָשׁוּחַ שֶׁל הָאֵל הַגָדוֹל! בַּחֲסִידוּתְךָ שרציתה להבדיל את הערב רב מבני ישראל נָפְלוּ כַּמָּה אלפים מֵהָעָם הַקָּדוֹשׁ, וְאַתָּה לֹא הָיִיתָ יוֹדֵעַ לְהִשָּׁמֵר ולהזהר מהכשפים שלהם. מֶה עָשׂוּ שני המכשפים? כְּשֶׁהִגִּיעוּ שֵׁשׁ שָׁעוֹת וְהַיּוֹם הָיָה בְּמִשְׁקָל שווה, ממש באמצע היום בנקודת חצות, בדיוק אז לָקְחוּ אֶת אוֹתוֹ זָהָב שֶׁפָּרְקוּ מֵאָזְנֵיהֶם. מָה הַטַּעַם שפרקו אותו מאזניהם? מִשּׁוּם שֶׁמִּי שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת כִּשּׁוּף, אֵין לוֹ לָחוּס עֵינוֹ עַל מָמוֹן. וְהֵם היו אוֹמְרִים לאנשיהם בנקודת חצות: 'הַשָּׁעָה עוֹמֶדֶת לָנוּ, אִם אֵינֶנּוּ מְעַכְּבִים!' לכן 'אֵין זוֹ שָׁעָה לָחוּס עַל הַזָּהָב'. מִיָּד אחרי זה התורה מתעדת: 'וַיִּתְפָּרַקוּ כָּל הָעָם' של הערב את הזהב. ושואל מַה זֶּה 'וַיִּתְפָּרַקוּ'? כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: 'מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים' – מלמד שֶׁהִשְׁחִיתוּ וְשָׁבְרוּ הערב רב אֶת אָזְנֵיהֶם כדי לא לעכב את עשיית העגל בכישוף אפילו רגע אחד. בָּכָה רבי שמעון כְּמִקֹּדֶם וְאָמַר: אוֹי עַם קָדוֹשׁ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שנשתתפו בלבם עם הערב רב בעון העגל!

ממשיך הזוהר: פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּבִכְיָה, וְאָמַר: 'וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלהִים וְגוֹ' (שמות כא ו). הָא אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא – אֹזֶן דְּשָׁמַע בְּסִינַי 'כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים וְגוֹ' (ויקרא כה נה), וְאִיהוּ פָּרִיק עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם מֵעָלֵיהּ וְזָבִין גַּרְמֵיהּ לְאַחֵר – תִּרָצַע. וְאִלֵּין חַיָּיבַיָּא רְשִׁיעִין, גּוּבְרִין בִּישִׁין, בְּתִיאוּבְתָּא דִּלְהוֹן לְמֶהֲדָר לְסָרְחָנַיְיהוּ לָא בָּעוּ מִנְּשֵׁיהוֹן וּבְנֵיהוֹן אֶלָּא חֲבִילוּ אוּדְנַיְיהוּ וְאִתְפְּרָקוּ מֵעוֹל שְׁמַיָא דְּפָקִיד לְהוּ מֹשֶׁה. וְתַבְרוּ אוּדְנַיְיהוּ, דְּלֵית לוֹן חוּלָקָא בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא, וְעַמָּא קַדִּישָׁא.

פירוש: פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן בִּבְכִיָּה, וְאָמַר: מה שכתוב בעבד עברי 'וְהִגִּישׁוֹ אֲדנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְגוֹ'. הֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ הַחֲבֵרִים במסכת קידושין (כב.) – הָאֹזֶן שֶׁשָּׁמְעָה בְּסִינַי 'כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים וְגו.ֹ', וְהוּא בכל זאת פָּרַק עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם מֵעָלָיו וּמָכַר עַצְמוֹ לְאדון אַחֵר – תֵּרָצַע ותפגם. וְאֵלּוּ  הערב רב הָרְשָׁעִים הַחַיָּבִים שהם אֲנָשִׁים רָעִים, בִּתְשׁוּקָתָם לַחֲזר לְסִרְחוֹנָם ולעבוד את כחות הטומאה כמו במצרים לֹא רָצוּ לבקש את הזהב מִנְּשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם מפני שחששו שלא ירצו לתת את זהבם, אֶלָּא  במקום זה הִשְׁחִיתוּ וחבלו את אָזְנֵיהֶם. וְעל ידי זה הִתְפָּרְקוּ מֵעֹל שֶׁל שָׁמַיִם שֶׁצִּוָּה אוֹתָם מֹשֶׁה כאשר גיירם וְשָׁבְרוּ את אָזְנֵיהֶם – ובזה הראו בעליל שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק בַּשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ וְהָעָם הַקָּדוֹשׁ. ואכן, על ידי תלישת הנזמים בכח עשו בעצמם רושם ניכר באזניהם המראה על גופם שהערב רב נפרדים מבני ישראל ושהם חזרו בהם ממה שאמרו בסיני 'נעשה ונשמע'.

ממשיך הזוהר: מָה עֲבַדוּ? פְּלִיגוּ תַּרְוַויְיהוּ הַהוּא דַּהֲבָא. חַד נָטִיל תְּרֵין שְׁלִישִׁין, וְחַד שְׁלִישׁ. קָמוּ לָקֳבֵל שִׁמְשָׁא בְּשִׁית שַׁעְתִּין, עֲבַדוּ חַרְשַׁיְיהוּ, וּבַלְטוּ בְּלָטֵיהוֹן בְּחַרְשָׁא דְּפוּמָא. כֵּיוָן דְּמָטָא שֵׁירוּתָא דִּשְׁבַע, אָרִימוּ תַּרְוַויְיהוּ יְדַיְיהוּ עַל יְדוֹי דְּאַהֲרֹן, דִּכְתִּיב: 'וַיִּקַּח מִיָּדָם' – תַּרְוַויְיהוּ הֲווֹ, וְלָא יַתִּיר. כֵּיוָן דְּאִיהוּ קַבִּיל מִיָּדָם קַלָּא נָפִק וְאָמַר: (משלי יא) 'יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רַע', דִּכְתִּיב 'כִּי בְרָע הוּא'. אַיְיתֵי רָע לְעָלְמָא.

פירוש: מֶה עָשׂוּ אותם שני מכשפים בני בלעם הרשע? חִלְּקוּ שְׁנֵיהֶם אוֹתוֹ הַזָּהָב בין שניהם – אֶחָד נָטַל שְׁנֵי שְׁלִישִׁים, וְאֶחָד שְׁלִיש כמו שאמרנו למעלה. אחר כך עָמְדוּ כְּנֶגֶד הַשֶּׁמֶשׁ בְּתחילת שֵׁשׁ שָׁעוֹת של היום. עָשׂוּ כִשְׁפֵיהֶם וְכִשְּׁפוּ בְּלַהֲטֵיהֶם שהוא מעשה שדים, וגם פעלו בַּכִּשּׁוּף שֶׁל הַפֶּה. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעָה רֵאשִׁית הַשָּׁעָה הַשְּׁבִיעִית, שְׁנֵיהֶם הֵרִימוּ יְדֵיהֶם עַל יְדֵי אַהֲרֹן, כמו שֶׁכָּתוּב: 'וַיִּקַּח מִיָּדָם' – בלשון רבים. עוד נלמד מלשון זה שרק שְׁנֵיהֶם הָיוּ וְלֹא יוֹתֵר – ר"ל ששני המכשפים היו העיקר בעשיית העגל יותר משאר הערב רב. כֵּיוָן שֶׁהוּא קִבֵּל מִיָּדָם את הזהב, יָצָא קוֹל מן השמים וְאָמַר: 'יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רָע' – כלומר מכיון שאהרן קיבל את הזהב מידם לא יוכל להנקה מהרע שבא לעולם על ידו, כמו שֶׁכָּתוּב איך שאמר אהרן למשה ברדתו מן ההר 'כִּי בְרָע הוּא' – ר"ל שעל ידי עשיית העגל הֵבִיא רָע לָעוֹלָם. ואפשר לפרש דקאי על הערב רב וגם על אהרן (למרות שאהרן בעצמו אמר דברים הללו למשה).

ממשיך הזוהר: רָזָא דְּמִלָּה – אִינּוּן רְשָׁעִים חַיָּיבִין חַרְשִׁין בְּנוֹי דְּבִלְעָם חַיָּיבָא, בְּנִי בְּנוֹי דְּלָבָן רְשִׁיעָא, חָמוּ דְּכוֹס שֶׁל בְּרָכָה בִּימִין אִיהוּ, וּמִן יְמִינָא אִתָּקַף תָּדִיר. אָמְרוּ: אִי יְהֵא בִּסְטַר דָּא הַהוּא רֵישָׁא דִּימִינָא, הָא תּוּקְפָּא דִּילָן כְּדְקָא יָאוֹת.

פירוש: סוֹד הַדָּבָר הוא – כי אוֹתָם הַחוֹטְאִים הָרְשָׁעִים מְכַשְּׁפִים בְּנֵי בִלְעָם הַחוֹטֵא, בְּנֵי בָנָיו שֶׁל לָבָן הָרָשָׁע, רָאוּ שֶׁכּוֹס שֶׁל בְּרָכָה שהוא סוד המלכות והשכינה הקדושה הִיא בְּצד החסד שבֵּיָמִין, וּלכן מֵהחסד של צד הַיָּמִין היא מִתְחַזֶּקֶת תָּמִיד. לכן אָמְרוּ: אִם יִהְיֶה בַּצַּד הַזֶּה שלנו שהוא צד הטומאה קשר ויניקה מקדושת אהרן שהוא אוֹתוֹ רֹאשׁ שֶׁל הַיָּמִין (דהכהנים אחוזים במדת החסד), הֲרֵי על ידי קישור זה עם צד החסד תהיה הַעָצְמָה שֶׁלָּנוּ במעשה העגל כָּרָאוּי. ר"ל שאם אהרן האחוז במדת החסד ישתף פעולה במעשה העגל אז צד הטומאה יינק ויתחזק, ובזה ויצליח מעשה העגל.

כֵּיוָן דְּמָטָא שֶׁבַע שַׁעְתִּין דְּיוֹמָא, יָהֲבוּ לֵיהּ לְאַהֲרֹן מִיָּד. אִי אִיהוּ הֲוָה אָמַר לוֹן שַׁווּ לֵיהּ בְּאַרְעָא בְּקַדְמִיתָא וָאֲנָא אֶטוֹל, לָא הֲווֹ יַכְלִין בְּחַרְשַׁיְיהוּ כְּלוּם, אֶלָּא מִיָּדָם נָטַל. וּקְרָא מִתְרָעַם וְאָמַר: 'וַיִּקַּח מִיָּדָם'. חָמוּ מָה עֲבַד אַהֲרֹן – גְּבַר נְבִיאָה, גְּבַר חַכִּים, לָא יָדַע לְאִסְתַּמְּרָא. דְּאִילּוּ נָטִיל מֵאַרְעָא, כָּל חַרְשִׁין דְּעָלְמָא לָא הֲווֹ יַכְלִין לְאַצְלְחָא. אֲבָל בְּמָה אַצְלָחוּ בְּעוֹבָדָא דָּא? בְּגִין דְּ'וַיִּקַח מִיָּדָם', וְלָא מֵאַרְעָא.

פירוש: כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ שֶׁבַע שָׁעוֹת שֶׁל הַיּוֹם שהוא הזמן שהיו יכולים לעשות כשפיהם, נָתְנוּ לוֹ לְאַהֲרֹן מִיָּד את הזהב. אִם הוּא הָיָה אוֹמֵר לָהֶם שִׂימוּ אוֹתוֹ בָּאָרֶץ בַּתְּחִלָּה וַאֲנִי אֶטֹּל את הזהב מן הארץ ולא מידכם – לֹא הָיוּ יְכוֹלִים בְּכִשְׁפֵיהֶם לַעֲשׂוֹת כְּלוּם. אֶלָּא נָטַל מִיָּדָם, ולכן הצליחו בכשפיהם – דבמה שנטל מידם התקשרו כשפי הערב רב במדת החסד של אהרן. וְעל דבר זה הַכָּתוּב מִתְרַעֵם וְאוֹמֵר: 'וַיִּקַּח מִיָּדָם' ישירות. רְאוּ מֶה עָשָׂה אַהֲרֹן – אִישׁ נָבִיא, אִישׁ חָכָם, ובכל זאת לֹּא יָדַע לְהִשָּׁמֵר מהם. שֶׁאִילּוּ נָטַל את הזהב מִן הָאָרֶץ, כָּל כְּשָׁפִים שֶׁבָּעוֹלָם לֹא הָיוּ יְכוֹלִים לְהַצְלִיחַ. אֲבָל בַּמָּה הִצְלִיחוּ בַּמַּעֲשֶׂה הַזֶּה? מִשּׁוּם שֶׁ'וַּיִּקַּח מִיָּדָם', וְלֹא מִן הָאָרֶץ. דאילו היו מנחים את הזהב על הארץ באמצע הפעולה היה מתבטל כל מה שעשו בכשפיהם, והיו צריכים להתחיל מחדש כל פעולתם.

ממשיך הזוהר: 'וַיָּצַר אוֹתוֹ בַּחֶרֶט' (שמות לב) –  לָאו כְּמָה דְּחַשְׁבִין בְּנֵי נָשָׁא דְּעֲבַד צִיּוּרִין בִּמְחוּגָה, אוֹ בְּמִלָּה אַחֲרָא. אֶלָּא אָתָא קְרָא לְאוֹכָחָא מִלָּה דְּאַהֲרֹן לָא יָדַע לְאִסְתַּמְּרָא. אִילוּ כַּד נָטַל מִיְּדֵיהוֹן הֲוָה שַׁדֵּי לְאַרְעָא, וְאַף עַל גַּב דְּיִטּוֹל לֵיהּ לְבָתַר לָא הֲוָה אַצְלַח עוֹבָדָא בִּישָׁא דָּא. אֲבָל בְּכֹלָּא סִיּוּעָא בִּישָׁא הֲוָה – דְּנָקִיט דַּהֲבָא, וּטְמָרֵיהּ מֵעֵינָא, בִּישׁ בָּתַר בִּישׁ. מַאי 'וַיָּצַר אוֹתוֹ בַּחֶרֶט'? דְּשַׁוֵּי כָּל דַּהֲבָא בְּכִיסָא חֲדָא, וְאִסְתְּמַר מֵעֵינָא. כְּדֵין סָלִיק כֹּלָּא לְעוֹבָדָא.

פירוש: 'וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט' – לֹא כְּמוֹ שֶׁחוֹשְׁבִים בְּנֵי אָדָם שפירושו שֶׁעָשָׂה אהרן צִיּוּרִים בִּמְחוּגָה אוֹ בְּדָבָר אַחֵר. אֶלָּא בָּא הַכָּתוּב לְהוֹכִיחַ אֶת הַדָּבָר שֶׁאַהֲרֹן לֹא יָדַע לְהִשָּׁמֵר. אִילּוּ כְּשֶׁנָּטַל מִידֵיהֶם הָיָה זוֹרֵק את הזהב לָאָרֶץ, אַף עַל גַּב שֶׁאַחַר כָּךְ יִטֹּל אוֹתוֹ לֹא הָיָה מַצְלִיחַ הַמַּעֲשֶׂה הָרָע הַזֶּה. אֲבָל בַּכֹּל הענין הָיָה סִיּוּעַ רַע מהסטרא אחרא במעשה העגל – שֶׁלָּקַח את הזָהָב, וּטְמָנוֹ מֵהָעַיִן, רַע אַחַר רַע – אחד מה שלקח הזהב מידם, וגם שלא השליכו לארץ אחרי כן, וגם שהיה הזהב נסתר מן העין. ושואל: מַה זֶּה שכתוב 'וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט'? ומשיב: שֶׁשָּׂם אֶת כָּל הַזָּהָב בְּכִיס אֶחָד הנקרא 'חֶרֶט', וְעל ידי זה נִשְׁמַר ונתכסה הזהב מֵראיית הָעַיִן. וְאָז הַכֹּל עָלָה לְמַעֲשֶׂה העגל.

ממשיך הזוהר קצת לקמן: הַשְׁתָּא אִית לְמֵימַר – וְכִי לָא כְּתִיב: 'וָאַשְׁלִיכֵהוּ בָּאֵשׁ' וְלָא יַתִּיר, וּכְדֵין 'וַיֵּצֵא הָעֵגֶּל הַזֶּה'?! וְהַשְּׁתָּא אַתְּ אַמָרְתְ 'וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה'?! אֶלָּא חַס וְשָׁלוֹם דְּאַהֲרֹן עֲבַד. וּקְרָא אוֹכַח, דִּכְתִּיב: 'וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶּל אֲשֶׁר עָשׂוּ'. אֲבָל מִמַּה דִּכְתִּיב 'וַיִּקַּח מִיָּדָם', וּכְתִיב 'וַיָּצַר אוֹתוֹ' – מֵחֵילָא דִּתְרֵין אִלֵּין אִתְעָבִיד כֹּלָּא, כִּבְיָכוֹל הוּא עָבִיד לֵיהּ. דְּאִי תְּרֵין אִלֵּין לָא הֲווֹ, לָא אִתְעָבִיד וְלָא נָפַק לְאוּמָנוּתָא. אֲבָל מַאן גָּרַם דְּאִתְעָבִיד? אִינּוּן תְּרֵין. בְּעוֹד דְּאִיהוּ לָקַח מִיָּדָם, אִינְהוּ עַבְדֵי חַרְשַׁיְיהוּ, וּמְלַחֲשֵׁי בְּפוּמַיְיהוּ, וּמְשָׁכֵי רוּחָא לְתַתָּא מִן סִטְרָא אַחֲרָא.

פירוש: אמר רבי שמעון, עַכְשָׁו יֵשׁ לוֹמַר ולהקשות – וְכִי לֹא כָתוּב  שאהרן אמר למשה 'וָאַשְׁלִיכֵהוּ בָאֵשׁ' וְלֹא עשיתי יוֹתֵר מזה עם הזהב, וְאָז 'וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה' מאליו?! וְעַכְשָׁיו אַתָּה מוצא פסוק אחר שאוֹמֵר לכאורה שאהרן אכן עשה את העגל, דכתיב: 'וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה'! אֶלָּא חַס וְשָׁלוֹם מלומר שֶׁאַהֲרֹן עָשָׂה את העגל. וְהַכָּתוּב מוֹכִיחַ כן, כמו שֶׁכָּתוּב: 'וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ' –  ר"ל 'אֲשֶׁר עָשׂוּ' הערב רב, דלא כתוב 'אֲשֶׁר עָשָׂה'. אֲבָל בכל זאת, מִמַּה שֶּׁכָּתוּב 'וַיִּקַּח מִיָּדָם' ולא הניח את הזהב על הקרקע, וְכן ממה שכָתוּב 'וַיָּצַר אֹתוֹ' וכיסהו בכיס הנקרא 'חֶרֶט', מִכֹּחַ שְׁנֵי דברים אֵלוּ נַעֲשָׂה הַכֹּל. לכן, משום שאהרן לא נזהר מהערב רב מעלה עליו הכתוב כִּבְיָכוֹל הוּא עָשָׂה אוֹתוֹ. שֶׁאִם שְׁנֵי דברים אֵלוּ לֹא הָיוּ, לֹא הָיָה נַעֲשֶׂה העגל וְלֹא היה יוֹצֵא הַאֻמָּנוּת שלהם. אֲבָל מִי גָרַם שֶׁנַּעֲשָׂה בסופו של דבר? שְׁנֵי דברים אֵלוּ. ומפרש הטעם – בְּעוֹד שֶׁהוּא היה לֹקֵחַ את הזהב מִיָּדָם, הֵם עָשׂוּ את כִשְׁפֵיהֶם וְהיו לוֹחֲשִׁים בְּפִיהֶם דברי כישוף וּמוֹשְׁכִים רוּחַ לְמַטָּה מֵהַצַּד הָאַחֵר של הטומאה – ולכן אהנו מעשיהם ונעשה העגל מאליו.

ממשיך הזוהר: וּמְשָׁכוּ תְּרֵין רוּחִין כַּחֲדָא – חַד מִן דְּכָר, וְחַד מִן נוּקְבָּא. דְּכַר אִתְלָבַשׁ בְּדִיּוּקְנָא דְּשׁוֹר, נוּקְבָּא בְּדִיּוּקְנָא דְּחֲמוֹר, תַּרְוַויְיהוּ הֲווֹ כְּלִילָן כַּחֲדָא. אֲמַאי תְּרֵין אִלֵּין? אֶלָּא שׁוֹר הָא אִתְּמַר, חֲמוֹר אֲמַאי? בְּגִין דְּחַרְשִׁין אִלֵּין דְּמִצְרָאֵי, כְּתִיב בְּהוּ: 'אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם' (יחזקאל כג כ).

פירוש: וּמָשְׁכוּ מכשפי הערב רב שְׁתֵּי רוּחוֹת מהסטרא אחרא כְּאַחַת –  רוח אַחַת מֵהַזָּכָר דקליפה שהוא הס"מ, וְרוח אַחַת מֵהַנְּקֵבָה דקליפה שהיא הלילי"ת. הִתְלַבֵּשׁ רוח הַזָּכָר בִּדְמוּת הַשּׁוֹר, וְרוח הַנְּקֵבָה התלבשה בִּדְמוּת חֲמוֹר. ולא שהיו שני גופים שונים, דהרי שְׁנֵיהֶם הָיוּ כְלוּלִים כְּאֶחָד באותו עגל שעשו מכשפי הערב רב. אלא שרוחו הפנימית היתה מורכבת משני רוחות – זכר ונקבה. שואל הזוהר: לָמָּה  בחרו בשְׁנֵי צורות אֵלוּ? אֶלָּא, לגבי שׁוֹר הֲרֵי נֶאֱמַר כבר הטעם לעיל – דהס"מ בהיותו למעלה היה בצורת אדם המזיק. וכשירד אדם בליעל ההוא למטה לבושו הראשון היה השור, דשור המזיק הוא המזיק הראשון מארבעה אבות נזיקין (שור, בור, המבעה, וההבער). אם כן יש לשאול: וַחֲמוֹר לָמָּה? מִשּׁוּם שֶׁבַּמְכַשְּׁפִים הַמִּצְרִיִּים הַלָּלוּ כָּתוּב בָּהֶם: 'אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם' – ובקליפה הזו של 'חמור' היתה מושרשת האומה המצרית, וממילא נמשכו אליה.

ממשיך הזוהר: וְעַל דָּא, כָּל אִינּוּן דְּיִשְׂרָאֵל דְּמִיתוּ אִתְחַבָּרוּ בַּהֲדַיְיהוּ בְּלִבְּהוֹן. וּבְגִין דַּהֲווֹ תְּרֵין דִּיוּקְנִין, כְּתִיב: 'אֵלֶּה אֱלהֶיךָ יִשְׂרָאֵל', וְלָא כְּתִיב 'זֶה', אֶלָּא 'אֵלֶּה' – תְּרֵין הֲווֹ כַּחֲדָא. 'אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם' – 'הֶעֱלוּךָ' וְלָא 'הֶעֱלְךָ'. כְּתִיב: 'וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ' (שמות לב). 'וַיֹּאמֶר' לָא כְּתִיב, אֶלָּא 'וַיֹּאמְרוּ' – דְּאַהֲרֹן לָא אָמַר מִדִי. תָּנֵינָן: מֵאָה וְעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ קַנְטְרִין הֲווֹ בֵּיהּ. הֵיךְ כְּתִיב 'וַיִּקַּח מִיָּדָם'? וְכִי בְּיָדָם הֲווֹ כָּל אִלֵּין קַנְטְרִין?! אֶלָּא מִכְּלָלָא דְּאִינּוּן קַנְטְרִין נַטְלוּ מָלֵי יְדַיְיהוּ, וְהַהוּא זְעֵיר אִסְתַּלָּק עַל כֹּלָּא, כְּאִילּוּ הֲוָה כֹּלָּא בִּידַיְיהוּ.

פירוש: וְלָכֵן, משום שבעגל הזהב היו ממש רוחות טמאות מצד הזכר ומצד הנקבה, כָּל אֵלּוּ מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁמֵּתוּ בהדרוקן (חולי החונק את האדם למות) אחרי שבדקום המים, היה עונשם כן משום שהִתְחַבְּרוּ עִמָּהֶם (עם הערב רב) בְּהרהור לִבָּם והאמינו שיש לעגל איזה כח עליון – וידוע שבעבודה זרה גם ההרהור אסור ופוגם מאוד. וּמִשּׁוּם שֶׁהָיוּ שְׁתֵּי דְמֻיּוֹת של שור וחמור, לכן כָּתוּב: 'אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל' בלשון רבים – וְלֹא כָתוּב 'זֶה אֱלֹהֶיךָ' בלשון יחיד, אֶלָּא 'אֵלֶּה' – המורה על ששְׁנַיִם הָיוּ כְּאֶחָד. ועוד כתוב: 'אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם' – 'הֶעֱלוּךָ' בלשון רבים, וְלֹא כָתוּב 'הֶעֶלְךָ' בלשון יחיד. ומה שכתוב: 'וַיַּעָשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ' – לֹא כָתוּב 'וַיֹּאמֶר' בלשון יחיד שהיה מורה שאהרן אמר פסוק 'אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל' ח"ו, אֶלָּא כתוב 'וַיֹּאמְרוּ' בלשון רבים המורה שהערב רב אמרו דבר זה – ומכאן לומדים שֶׁאַהֲרֹן לֹא אָמַר דָּבָר.

שָׁנִינוּ: מֵאָה וְעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ קַנְתָּרִים של זהב הָיוּ בוֹ באותו העגל, כמספר מסכ"ה שהוא מֵאָה וְעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ בגימטריא. אם כן, הרי היה זהב העגל כבד מאוד. ויש לתמוה אֵיךְ כָּתוּב 'וַיִּקַּח מִיָּדָם' אהרן את כל הזהב בבת אחת? וְכִי בְיָדָם הָיוּ כָּל הַקַּנְטָרִים הַלָּלוּ?! אֶלָּא צריכים אנו לומר שמִכְּלָל שֶׁל כל אוֹתָם קַנְטָרִים לָקְחוּ מְלֹא יְדֵיהֶם זהב, וְאוֹתוֹ מְעַט הִתְעַלָּה ונחשב עַל הַכֹּל כְּאִלּוּ הַכֹּל הָיָה בִּידֵיהֶם – דעל מעט הזהב חל מעשה הכשפים עבור כל הזהב.

ממשיך הזוהר: תָּא חֲזֵי – מָה כְּתִיב 'וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו'? אִי חֲסִידָא קַדִּישָׁא, כַּמָה רְעוּתָךְ הֲוָה לְטָב, וְלָא יַדְעַת לְאִסְתַּמְּרָא! כֵּיוָן דְּאַרְמֵי לֵיהּ בְּנוּרָא, אִתְתָּקַּף חֵילָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא תַּמָּן בְּנוּרָא, וְנָפַק דִּיּוּקְנָא דְּשׁוֹר, כְּמָה דְּאִתְּמַר בִּתְרֵין מְשִׁיכִין דְּסִטְרָא אַחֲרָא. מִיַּד 'וַיַּרְא אַהֲרֹן'. מַהוּ 'וַיַּרְא אַהֲרֹן'? חָמָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא אִתְתָּקַּף, מִיַּד 'וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו' – דְּאִלְמָלֵא דְּאַקְדִּים וּבָנָה מִזְבֵּחַ דָּא, עָלְמָא אִתְהַדָּר לְחָרְבָּנָא.

פירוש: בֹּא וּרְאֵה – מַה רמוז בכָּתוּב: 'וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו'? ואמר רבי שמעון על אהרן: אוֹי חָסִיד קָדוֹשׁ, כַּמָּה רְצוֹנְךָ הָיָה לְטוֹב כדי להבדיל את הערב רב מבני ישראל, אבל וְלֹא יָדַעְתָּ לְהִשָּׁמֵר ולהזהר מן המכשפים. ומבאר כי כֵּיוָן שֶׁזְּרָקוֹ לזהב לָאֵשׁ, הִתְחַזֵּק כֹּחַ הַצַּד הָאַחֵר שָׁם בָּאֵשׁ, וְיָצְאָה דְמוּת של שׁוֹר, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר כבר למעלה שפנימיות העגל היה בִּשְׁתֵּי הַמְשָׁכוֹת שֶׁל הַצַּד הָאַחֵר – ר"ל משני רוחות של זכר ושל נקבה – שהם שור וחמור – ס"מ ולילי"ת. מִיָּד 'וַיַּרְא אַהֲרֹן'. מַה זֶּה שרמוז כאן בפסוק 'וַיַּרְא אַהֲרֹן'? כלומר, מה ראה אהרן? רָאָה איך שיצא העגל מן האש והבין שֶׁהַצַּד הָאַחֵר של הטומאה הִתְחַזֵּק עד מאוד, מה שלא עלה על לבו שיתחזק כל כך. לכן נתן אהרן נפשו וכל דעתו לתקן ולהגין על כל העולם. מה עשה אהרן? מִיָּד 'וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו' – הרומז על המלכות דקדושה הנקראת 'מִזְבֵּחַ'. שֶׁאִלְמָלֵא הִקְדִּים אהרן וּבָנָה את הַמִּזְבֵּחַ הַזֶּה לצד הקדושה לפני שהתחילו לעבוד את העגל, הָעוֹלָם הָיָה חוֹזֵר לְחֻרְבָּנוֹ – כלומר, לתוהו ובהו.

ממשיך הזוהר: לְלִסְטִים דְּהֲוָה נָפִיק לְקַפְּחָא וּלְקָטְלָא בְּנֵי נָשָׁא. חָמָא לִגְיוֹנָא דְּמַלְכָּא דְּהַהוּא לִסְטִים נָפַק בְּחֵילָא תַּקִּיף. מָה עֲבַד הַהוּא לִגְיוֹנָא? אִשְׁתָּדַּל בַּהֲדֵי מַלְכָּא לְנָפְקָא בְּאָרְחָא, וּמָשִׁיךְ לֵיהּ הַהוּא לִגְיוֹנָא בְּהַהוּא אָרְחָא. עַד דְּאָזִיל הַהוּא לִסְטִים בְּהַהוּא אָרְחָא, חָמָא דִּיּוּקְנָא דְּמַלְכָּא קָאִים קָמֵּיהּ. כֵּיוָן דְּחָמָא לֵיהּ לְמַלְכָּא דְּהֲוָה אָזִיל קָמֵּיהּ בְּאָרְחָא, מִיַּד נִרְתָּע וְאַהְדָּר לַאֲחוֹרָא.

פירוש: משל למה הדבר דומה – לְלִסְטִים שֶׁהָיָה יוֹצֵא לגזול ולְאַבֵּד וְלַהֲרֹג בְּנֵי אָדָם. רָאָה לִגְיוֹן הַמֶּלֶךְ (שר הצבא של המלך) שֶׁאוֹתוֹ הַלִּסְטִים יוֹצֵא בְּכֹחַ חָזָק נגדם ושאינם יכולים לעמוד כנגדו. מֶה עָשָׂה אוֹתוֹ לִגְיוֹן חכם? שִׁדֵּל אֶת הַמֶּלֶךְ לָצֵאת לַדֶּרֶךְ עמם, וּמָשַׁךְ אוֹתוֹ הַלִּגְיוֹן לְאוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ שהיה בו הלסטים. כְּשֶׁעֲדַיִן הַלִּסְטִים היה הוֹלֵךְ בְּאוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ, רָאָה את דְּמוּת הַמֶּלֶךְ עוֹמֶדֶת לְפָנָיו. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אֶת הַמֶּלֶךְ שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ לְפָנָיו בַּדֶּרֶךְ, מִיָּד נִרְתַּע וְחָזַר לְאָחוֹר הגם שהיה בכוחו להרוג את כולם.

ממשיך הזוהר: כַּךָ 'וַיַּרְא אַהֲרֹן' דִּסְטָר אַחֲרָא אִתָּקַף. אָחִיד בְּאַסְוָותָא, וְאַתְקִיף בִּסְטַר קְדוּשָׁה וְשַׁוֵּי לֵיהּ קָמֵיהּ. כֵּיוָן דְּחָמָא סִטְרָא בִּישָׁא דִּיּוּקְנָא דְּמַלְכָּא דְּקָאִים קָמֵיהּ, מִיַּד אַהְדָּר לַאֲחוֹרָא, וְאִתְחַלָּשׁ תֻּקְפֵּיהּ וְחֵילֵיהּ, דְּהָא אִתְתָּקַּף. וּמִזְבֵּחַ דָּא אִתְגַּבָּר, וְאִתְחַלָּשׁ סִטְרָא אַחֲרָא.

פירוש: כָּךָ הנמשל באהרן. 'וַיַּרְא אַהֲרֹן' והבין שֶׁהַצַּד הָאַחֵר מִתְגַּבֵּר. לכן אָחַז בָּרְפוּאָה וְהֶחֱזִיק בְּצַד הַקְּדֻשָּׁה במה שבנה את המזבח וְשָׂם אוֹתוֹ לְפָנָיו – כי דרך הקליפה להתמעט ולהתבטל לפני הקדושה. כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַצַּד הָרָע אֶת דְּיוֹקַן הַמֶּלֶךְ שהוא המזבח שרומז על מלכות דקדושה שֶׁעוֹמֵד לְפָנָיו, מִיָּד חָזַר לְאָחוֹר וְנֶחֱלַשׁ כֹּחוֹ וְחֵילוֹ, שֶׁהֲרֵי עד אז היה מִתְחַזֵּק והולך. וְהַמִּזְבֵּחַ הַזֶּה הִתְגַּבֵּר במקומו, וְנֶחֱלַשׁ הַצַּד הָאַחֵר.

תָּא חֲזֵי – מָה כְּתִיב 'וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַיְהוָה מָחָר' (שמות לב)? 'חַג לַיְהוָה', וְלָא לָעֵגֶל. וְלִסְטַר קְדוּשָּׁה עֲבַד, וְלִסְטַר קְדוּשָּׁה קָרָא וְאָמַר. וְדָא אַסְוָותָא אַקְדִּים, דְּאִלְמָלֵא דְּעָבַד דָּא לָא קָאִים עָלְמָא עַל קִיּוּמֵיהּ. וְעִם כָּל דָּא, לָא שָׁכִיךְ רוּגְזֵיהּ מֵאַהֲרֹן, אַף עַל גַּב דְּלָא אִתְכַּוָון לְבִישׁ.

פירוש: בֹּא וּרְאֵה – מַה רמוז בכָּתוּב: 'וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַיְהוָה מָחָר'? הרי דייק אהרן לומר 'חַג לַיְהוָה', וְלֹא לָעֵגֶל. וּמכאן ראיה ברורה כי לְצַד הַקְּדֻשָּׁה עָשָׂה את המזבח, וּלְצַד הַקְּדֻשָּׁה קָרָא וְאָמַר: 'חַג לַיְהוָה מָחָר'. ועוד ראיה ממה שדייק אהרן לומר 'מָחָר' – ולא היום, לפי שהיה מצפה שיבא משה רבינו עם הלוחות. והעגל נעשה בט"ז בתמוז, ומשה ירד למחרתו ושבר את הלוחות בי"ז בתמוז. וְזוֹ הָרְפוּאָה שֶׁהִקְדִּים אהרן במה שבנה את המזבח קודם שהשתחוו וזבחו זבחיהם לעגל, שֶׁאִלְמָלֵא עָשָׂה אהרן אֶת זֶה כדי לחזק את צד הקדושה, לֹא עָמַד הָעוֹלָם עַל מְקוֹמוֹ. וְעִם כָּל זֶה לֹא שָׁכַךְ רָגְזוֹ של אף השם מֵאַהֲרֹן אַף עַל גַּב שֶׁלֹּא הִתְכַּוֵּן לְרַע – והטעם משום ששגגת תלמוד עולה זדון.

ועל פי סודן של דברים – כתב האריז"ל בספר הליקוטים (פרשת כי תשא) בזה הלשון: אהרן הוא גלגול הרן (דהרי אהר"ן הוא הר"ן בגימטריא עם הכולל). והנה (הרן) הוא גלגול אדם הראשון שעבד עבודה זרה (כמו שאמרו במסכת סנהדרין), והרן כדי לתקן זה בא בגלגול אהרן כנזכר לעיל. וגם אז לא נתקן, כי היה אז צריך ליהרג כשאמרו לו הערב רב לעשות העגל לעבודה זרה, כי התחילו למסור נפשו למיתה – עכ"ל האריז"ל.

לענ"ד כונת האריז"ל לומר שבמה שחטא אדם הראשון בעץ הדעת בעצם עבר על עבודה זרה, כמו שאמרו חז"ל במסכת סנהדרין (לח:) – דאמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון מין היה, שנאמר 'ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו איכה'? – אן נטה לבך?! עכ"ל הגמרא. ופירש רש"י (שם): מין היה – נוטה לעבודת כוכבים, עכ"ל. אם כן, אז ודאי שהיה צריך אדם הראשון למסור נפשו כדי שלא לעבור על עון עבודה זרה באכילת פרי עץ הדעת. ומכיון שלא מסר נפשו, גלה לנו האריז"ל שאדם הראשון נתגלגל בהרן בן תרח כדי שיתקן דבר זה במה שהרן ימסור נפשו למות בשריפה בכבשן האש על ידי נמרוד הרשע במה שיכפור בעבודה זרה.

ושמא תאמר הרי אכן עשה הרן כן, כמו שכתוב: 'וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים' (בראשית יא כח). והרי רש"י ז"ל הביא שם מדרש אגדה (ב"ר לח, יג) וז"ל: יש אומרים שעל ידי אביו מת. שקבל תרח על אברם בנו לפני נמרוד על שכתת את צלמיו והשליכם לכבשן האש. והרן יושב ואומר בלבו – אם אברם נוצח אני משלו, ואם נמרוד נוצח אני משלו. וכשניצול אברם אמרו לו להרן משל מי אתה? אמר להם הרן משל אברם אני. השליכוהו לכבשן האש ונשרף, וזהו 'אור כשדים' – עכ"ל רש"י.

עם כל זאת, הגם שהושלך הרן לכבשן האש לא תיקן בזה את חטא אדם הראשון בעץ הדעת שהיה בחינת עבודה זרה, דהרי מוכח מאותו מדרש שלא עשה הרן כן בכונה שלימה לימסר למיתה על כפירתו בעבודת אלילים. ראה מה שכתב בספר 'משיבת נפש' (בראשית פרק ט) וז"ל: פירש"י שהשליך (נמרוד את) הרן לכבשן אש על קידוש השם ונשרף. וזה שאמרו רז"ל 'המוסר עצמו למיתה על מנת שעושין לו נס אין עושין לו נס'. וכן עשה הרן כשראה שניצל אברהם חשב שגם הוא ניצול. אכן (מי ש)ימסור עצמו על קדושת השם (צריך לעשות כן בכונה שלימה בין) יוצל או לא יוצל – כמו שאמרו חנניה מישאל ועזריה 'הן או לא, לית אנן פלחין' – פירוש: יציל ולא יציל אין עובדין לאלקיך, עכ"ל.

ממילא, משום שהרן לא הושלך לכבשן האש על מנת למות אלא על מנת להנצל לא נחשב לו כמסירות נפש שלמה – ובזה לא זכתה נשמת אדם הראשון לתיקון. וכמו שגלה לנו האריז"ל כאן, נתגלגלה אותה הנשמה באהרן הכהן על מנת שהוא ימסור נפשו למות כדי לעצור ולמחות על העבודה זרה שעשו הערב רב בעגל הזהב – אבל לא עשה אהרן כן. לכן מעיד הזוהר הקדוש שעִם כָּל זֶה שנתכיון אהרן לשם שמים, בכל זאת לֹא שָׁכַךְ רָגְזוֹ של אף השם מֵאַהֲרֹן אַף עַל גַּב שֶׁלֹּא הִתְכַּוֵּן לְרַע! 

ממשיך הזוהר: אֲמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא – אַהֲרֹן, תְּרֵין חַרְשִׁין אִלֵּין מַשְׁכוּ לָךְ לְמַּה דְּבָעוּ. חַיֶּיךָ, תְּרֵין בְּנָךְ יִפְּלוּן, וְעַל חוֹבָא דָּא יִתָּפְסוּן. הֲדָא הוּא דִכְתִיב: 'וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף יְהוָה מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ' (דברים ט כ). מַאי 'לְהַשְׁמִידוֹ'? אִלֵּין בְּנוֹי, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר: 'וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל' (עמוס ב ט) – דִּפְרִי דְּבַר נָשׁ בְּנוֹי אִינּוּן.

פירוש: אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – אַהֲרֹן, שְׁנֵי הַמְכַשְּׁפִים הַלָּלוּ מָשְׁכוּ אוֹתְךָ לְמַה שֶּׁרָצוּ. חַיֶּיךָ שֶׁשְּׁנֵי בָנֶיךָ יִפְּלוּ, וְעַל הַחֵטְא הַזֶּה יָמוּתוּ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב: 'וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף יהוה מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ'. מַה זֶּה 'לְהַשְׁמִידוֹ'? אֵלּוּ  הם בָּנָיו שנתפסו בעונו, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: 'וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל' – משום גזירה שנגזרה עליו מלמעלה. שֶׁהרי פִּרְיוֹ שֶׁל אָדָם אֵלּוּ הֵם בָּנָיו.

ממשיך הזוהר קצת לקמן: אַהֲרֹן חָשַׁב דְּבֵין כַּךְ יֵיתֵי מֹשֶׁה, וְעַל דָּא הַהוּא מִזְבֵּחַ לָא סָתִיר לֵיהּ מֹשֶׁה. דְּאִילּוּ הֲוָה כְּמָה דְּחַשְׁבִין בְּנִי נָשָׁא, מִלָה קַדְמָאָה דְּאִבָעֵי לְמֹשֶׁה לְנַתְּצָא לְהַהוּא מִזְבֵּחַ אִצְטְרִיךְ… אֲבָל הָכָא מִלָה אַחֲרָא הֲוָה כְּמָה דְּאִתְּמַר. וּכְתִּיב: 'וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶּל אֲשֶׁר עָשׂוּ', וְלָא כְּתִיב: 'וַיִּנְתֹּץ אֶת הַמִּזְבֵּחַ'.

פירוש: והטעם שאמר אַהֲרֹן 'חַג לַיְהוָה מָחָר' היה משום שחָשַׁב שֶׁבֵּינְתַיִם יָבא מֹשֶׁה ורצה לעכבן על ידי בנין המזבח, וְלָכֵן אֶת אוֹתוֹ מִזְבֵּחַ לֹא הָרַס מֹשֶׁה ברדתו מן ההר – משום דנבנה לשם השם. שֶׁאִלּוּ הָיָה כְּמוֹ שֶׁחוֹשְׁבִים בְּנֵי אָדָם שאהרן בנה את המזבח לפני העגל, אז הַדָּבָר הָרִאשׁוֹן שֶׁהִצְטָרֵךְ מֹשֶׁה לעשות ברדתו מן ההר הוא לְנַתֵּץ אֶת אוֹתוֹ מִזְבֵּחַ הָיָה צָרִיךְ... אֲבָל כָּאן הָיָה דָּבָר אַחֵר כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שבנאו אהרן לצד הקדושה. וְכן מוכח ממה שכָתוּב: 'וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ', וְלֹא כָתוּב 'וַיִּנְתֹּץ אֶת הַמִּזְבֵּחַ' – כי לא נבנה לסטרא אחרא ח"ו.

תָּא חֲזֵי – 'וַיִּקְרָא אַהֲרֹן', אַכְרִיז אִיהוּ בְּקָלָא וְאָמַר. כְּתִיב הָכָא: 'וַיִּקְרָא וַיֹּאמַר', וּכְתִיב בְּיוֹנָה: 'וַיִּקְרָא וַיֹּאמַר' (יונה ג ד) – מָה לְּהַלָּן כָּרִיז לְדִינָא, אוּף הָכָא כָּרִיז לְדִינָא. 'חַג לַיְהוָה מָחָר' – נָבֵּי נְבוּאָה בְּהַהוּא רוּחַ דְּמִזְבֵּחַ דְּזַמִּין דִּינָא לְשַׁרְיָא עָלַיְיהוּ. 'חַג לַיְהוָה' – לְמֶעְבַּד בְּכוּ דִּינָא.

פירוש: בֹּא וּרְאֵה – ממה שכתוב: 'וַיִּקְרָא אַהֲרֹן' אנו למדים שהוּא הִכְרִיז בְּקוֹל וְאָמַר: 'חַג לַיְהוָה מָחָר'. כָּתוּב כָּאן בפרשת העגל: 'וַיִּקְרָא וַיֹּאמַר', וְכָתוּב בְּיוֹנָה: 'וַיִּקְרָא וַיּאמַר עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת'. ומגזירה שוה אנו למדים שמַה שָּׁם הִכְרִיז יונה הנביא לְדִין על אנשי נינוה, אַף כָּאן הִכְרִיז אהרן לְדִין על כל מי שמשתתף בעון עגל הזהב. וזה הטעם שאהרן הכריז: 'חַג לַיְהוָה מָחָר' – דאהרן נִבָּא נְבוּאָה זו בְּאוֹתָהּ רוּחַ הקודש שֶׁל השכינה הנקראת 'מִזְבֵּחַ' והזהירם שֶׁעָתִיד הַדִּין לִשְׁרוֹת עֲלֵיהֶם. והיינו דאמר להם: 'חַג לַיְהוָה' – לַעֲשׂוֹת בָּכֶם דִּין. זה נדרש כמו שכתוב בישעיה (יט יז): 'וְהָיְתָה אַדְמַת יְהוּדָה לְמִצְרַיִם לְחָגָּא', דפירש רש"י (שם): 'חגא' – לשון שבר ואימה ופחד. לשון 'יחוגו וינועו כשכור' (תהלים קז), וכן 'חגוי הסלע' (שיר השירים ב), עכ"ל.

ממשיך הזוהר: וּתְלַת דִּינִין הֲווֹ. חַד – 'וַיִּגּוֹף יְהוָה אֶת הָעָם'. וְחַד – בִּבְנֵי לֵוִי. וְחַד – דְּאַשְׁקֵי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְהַיְינוּ 'חַג' – דִּבְנֵי לֵוִי. 'לַיְהוָה' – דְּ'וַיִגּוֹף יְהוָה'. 'מָחָר' – דְּאַשְׁקֵי לוֹן מֹשֶׁה. וּבִיתוֹ בְּהַהוּא לֵילְיָא, וּלְמָחָר אִשְׁתְּכָחוּ נְפִיחִין וּמֵתִין. וְאִינּוּן מַיִין הֲווֹ מְכַשְׁכְּשִׁין בִּמְעֵיהוֹן כָּל לֵילְיָא, וּבְצַפְרָא אִשְׁתְּכָחוּ מֵתִין. וְעַל דָּא: 'חַג לַיְהוָה מָחָר'. וְכָל אַסְוָתָא דְּעָבַד אַהֲרֹן, בְּגִין דִּכְתִּיב: 'וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו'.

פירוש: וּשְׁלשָה דִינִים ועונשים הָיוּ אז בבני ישראל בעבור חלקם בחטא העגל. אֶחָד – 'וַיִּגֹּף יְהוָה אֶת הָעָם' במגפה, את אלו שחטאו בעדים בלא התראה. וְאֶחָד – בִּבְנֵי לֵוִי, שבצווי משה הרגו לפי חרב כל מי שחטאו בעדים והתראה. וְאֶחָד – שֶׁהִשְׁקָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל את אפר שרפת העגל כדי לבדוק מי חטא ללא עדים (כדאיתא לחד מאן דאמר במסכת יומא סו:). ושלושת הדינים רמוזים בפסוק אחד, כמו שמפרש: וְהַיְנוּ 'חַג' – שֶׁל בְּנֵי לֵוִי, ד'חַג' הוא לשון שבר ומיתה (כמו שביארנו לעיל). 'לַיְהוָה' – שֶׁל 'וַּיִּגֹּף יְהוָה', דזה מורה על מה שהקב"ה בעצמו נגף אותם במגפה. 'מָחָר' – שֶׁהִשְׁקָה אוֹתָם משֶׁה כסוטה. ומפרש שאחר שהשקה אותם משה לָנוּ כולם בְּאוֹתוֹ לַיְלָה, וּלְמָחָר כל החוטאים נִמְצְאוּ נְפוּחִים וּמֵתִים. וְאוֹתָם הַמַּיִם הָיוּ מְכַשְׁכְּשִׁים בִּמְעֵיהֶם כָּל אותו הַלַּיְלָה, וּבַבֹּקֶר נִמְצְאוּ מֵתִים. וְלָכֵן אמר אהרן: 'חַג לַיְהוָה מָחָר'. ומעיד הזוהר: וְכָל הָרְפוּאָה שֶׁעָשָׂה אַהֲרֹן היה מִשּׁוּם שֶׁכָּתוּב 'וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו' לצד הקדושה.

ממשיך הזוהר: תָּא חֲזֵי – דִכְתִּיב: 'וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחוֹלוֹת', וְאִלּוּ מִזְבֵּחַ לָא כְּתִיב. דְּהָא אַהֲרֹן מִנְדַּע הֲוָה יָדַע דִּכְתִּיב: (שמות כב) 'זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם בִּלְתִּי לַיְהוָה לְבַדּוֹ'. וַדַּאי אִשְׁתְּזִיב אַהֲרֹן בְּעֵיטָא טָבָא דְּדָבַר לְנַפְשֵׁיהּ, וְכֹלָּא בִּרְעוּתָא שְׁלִים טָב, דְּלָא אִתְכַּוָּין לְבִישׁ.

פירוש: בֹּא וּרְאֵה עוד ראיה שאהרן בנה את המזבח לצד הקדושה. שֶׁהרי כָּתוּב: 'וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת' שחטאו בהם – וְאִלּוּ מִזְבֵּחַ לֹא כָתוּב שחטאו בו. שֶׁהֲרֵי אַהֲרֹן הָיָה יוֹדֵעַ את ההזהרה החמורה במה שֶׁכָּתוּב: 'זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים' אחרים 'יָחֳרָם, בִּלְתִּי לַיְהוָה לְבַדּוֹ'. אם כן, וַדַּאי שֶׁנִצַּל אַהֲרֹן בְּאותה עֵצָה טוֹבָה שֶׁהִנְהִיג לְנַפְשׁוֹ לבנות מזבח לשם השם. וְהַכֹּל עשה אהרן בְּרָצוֹן שָׁלֵם וְטוֹב, שֶׁלֹּא הִתְכַּוֵּן לְרַע ח"ו.

עד כאן העתקנו ופירשנו מאמר הזוהר הנכבד על רשעות הערב רב במעשה העגל. ובעוסקינו בה למדנו ולימדנו זכות על בני ישראל הכשרים שחלקם בחטא העגל היה בעיקר במה שלא מיחו בהם. ואכן, מקצתם שכן עבדו עבודה זרה מתו בשלושת העונשים הנ"ל. וגם למדנו ולמדנו זכות על מקחו של אותו צדיק וקדוש – אהרן הכהן. והגם שלא נמלט לגמרי מחרון אף השם עליו במיתת שני בניו, מכל מקום ממאמר הזוהר הזה למדנו עד כמה אנוס או על כל פנים שוגג היה – דמעשה העגל מתחילתו עד סופו היה מעשה השטן וכשפי הערב רב.

יא.     הערב רב בדרא בתראה.

לאחר שביארנו ביאור נרחב על שורשם של הערב רב בחטאו של אדם הראשון וגלגול נשמתן מדור לדור עד הגיעם למצרים באותו זמן שגם בני ישראל היו משובדים שם לפרעה, ולאחר שסקרנו את התחברות הערב רב לבני ישראל בצאתם ממצרים והנזק הגדול שהביאו עלינו בחטא העגל, מן הראוי לבאר בפרטי פרטות את מצבם של בני ישראל בדרא בתראה שלנו בעקבות משיחא ביחס לערב רב שבדור האחרון – דהרי כבר אינם מחוץ לענני הכבוד כאשר היו במדבר. אם כן, מכיון שכבר התערבו עירוב אחר עירוב בתוך בני ישראל הכשרים, כיום יותר מתמיד שכיחא הזיקן – דמאוד קשה לזהותן כאשר הם כה מעורבים בנו.

בכל זאת, אמונתינו שלמה שודאי הכל בשיקול אל דעות, ולו נתכנו עלילות – ואם כך הוא שכיום הם מעורבים שתי וערב בתוכינו ודאי שרצונו יתברך שיהיה כך. ממילא, מי לא ירצה לבאר עד מקום שידו מגעת את אשר הנחילו לנו רבותינו הקדושים במסורת על מצבינו בדרא בתראה ביחס לאותו ערב רב המושחת והמשחית. וברוך השם, כיד השם הטובה עלינו כבר התחילו כמה סופרים לאסוף אל הגורן כמה וכמה מקורות בדברי חז"ל, ובפרט בדברי הזוהר והמקובלים על הערבוב הרב שבדורינו – הוא דרא בתראה. (ראה ספר 'הערב רב' לאדמו"ר מהאלמין שליט"א שאסף למעלה משלוש מאות מקורות נאמנים)

וכמו שב"ה נראה, בחלק נרחב מדברינו נעסוק ביחסם של הערב רב ללומדי התורה שבימינו – ובפרט ללימוד חכמת הקבלה. הרי כבר ראינו בדברי מהרח"ו בפירקין איך שהוא קישר בין מניעת הלומדי התורה היקרים מלעסוק בחכמת הקבלה בחסרון של לימוד לשמה בדורינו. הרי הוא עצמו התבטא שבזה הם: דוֹמִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם לְאַנְשֵׁי דּוֹר הַפְלָגָה הַבּוֹנִים מִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם. וְעִקַּר סִבַּת מַעֲשֵׂיהֶם הִיא מַה שֶּׁכָּתַב אַחַר כָּךְ הַכָּתוּב: 'וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם', כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר הַזֹּהַר בְּפָרָשַׁת בְּרֵאשִׁית (דַּף כ"ה:). וְזֶה לְשׁוֹנוֹ עַל פָּסוּק 'אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ' שֶׁחֲמִשָּׁה מִינִים יֵשׁ בָּעֵרֶב רַב, וּמִין הַג' מֵהֶם הוּא הַנִּקְרָא 'כַּת גִּבּוֹרִים', דְּעָלַיְיהוּ אִתְּמַר: 'הֵמָּה הַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם'. וְאִינּוּן מִסִּטְרָא דְּאִלֵּין דְּאִתְּמָר בְּהוֹן: 'הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל… וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם' (בְּרֵאשִׁית יא ד) בְּבִנְיָן בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת. וְשַׁוְיָין בְּהוֹן סֵפֶר תּוֹרָה וְעֲטָרָה עַל רֵישֵׁיהּ, וְלֹּא לִשְׁמָהּ, אֶלָּא לְמֶעְבַּד לוֹן שֵּׁם' – עכ"ל מהרח"ו.

ומחמת אריכות הדברים ורוחב הנושאים חילקנו חקירה זו לכמה ענפים – וזה החילנו בעזר השם.

–      ענף א: דרא בתראה הם הם דור המדבר.

המפתח הראשי לכל מה שאנו עתידים לבאר בענפים הבאים נמצא בכתבי האריז"ל. זה לשונו בספר הליקוטים (פרשת שמות): גם עם זה תבין מה שאמר הפסוק בפרשת וילך: 'וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ, וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּו' (דברים לא טז).  והוא מהמקראות שאין להם הכרע – כי מלת 'וְקָם' תוכל לחזור עם שלפניו (ר"ל הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם) ועם שלאחריו (וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ), והכל אמת.

והוא, כי משה יקום הוא בעצמו אחר כך (והיינו מה שנדרש מלפניו – 'וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם', כלומר שמשה עצמו עתיד לקום), פירוש – שיתגלגל בימים ההם בדרא בתראה, עם ערב רב עצמו. וזהו (מה שנדרש לאחוריו) 'וְקָם הָעָם' – שהם הערב רב. וזהו (מה שכתוב בהמשך הפסוק) 'אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה' – שמ"ה אותיות מש"ה, כי ממש משה יתגלגל בתוכם, כי כולם מסוד הדעת.

ואמנם סוד הגלגול הזה הוא דבר נעלם. והענין הוא כי אין לך דור ודור שמשה אינו בתוכו, להשלים הדור ההוא של המדבר – כי גם דור המדבר הם יחזרו להתגלגל בדורינו זה דרא בתראה. ובזה תבין, כי רוב אנשי דורינו נשותיהם מושלות עליהם, ובפרט הבעלי תורה. והטעם הוא לפי שהיו (הגברים) בזמן העגל שלא מיחו בערב רב, ולפי שהנשים לא רצו לתת נזמי זהב, לכן הנשים שולטים בהם. נמצא, כי בדורינו זה הוא גלגול דור המדבר, וגם הערב רב גם כן, ומשה בתוך כולם – עכ"ל האריז"ל.

אם כן, עלינו לזכור כלל זה שגילה לנו רבינו האר"י: בדורינו זה הוא גלגול דור המדבר, וגם הערב רב גם כן, ומשה בתוך כולם – עכ"ל. לפי זה, אין פלא שבמקום אחר באותו ספר הליקוטים (פרשת ואתחנן) כתב האריז"ל על פסוק 'ויתעבר ה' בי למענכם' בזה הלשון: דע, כי בכל דור בא משה בסוד עיבור (והיינו הסוד בפסוק 'ויתעבר ה' בי' – לשון עיבור). לפי שהקב"ה לא היה רוצה לקבל ערב רב… והוא (משה) קבלם בחשבו כי טוב הוא להכניסם בקדושה, ובפרט שהיו נוגעים לו קצת, כמו שכתוב: 'העם אשר אנכי בקרבו', וכתיב: 'כל העם אשר ברגליך'. ולזה רצה לתקנם, ואדרבה קלקלו לישראל. וזה סוד מה שכתוב: 'לך רד כי שיחת עמך' – 'נשחת' לא נאמר אלא 'שיחת'. פירוש – שיחת לישראל.

ועתה רוב הדור מהם – ולזה הוצרך לבוא משה בעיבור אחת לחמישים שנה – לפי שהוא שורש ישראל – לתקנם שלא יטעו (אותם) הערב רב. וקודם שחטאו ישראל היה משה בתכלית השלמות, והיה משיג שער החמישים של חמישים שערי בינה הגדול מכולם. וכשחטאו ישראל נעלם ממנו – עכ"ל.

–      ענף ב: 'ועתה רוב הדור מהם'.

ועל יתמה הקורא אהא דהדגיש האריז"ל (בספר הליקוטים פרשת ואתחנן) ד'עתה רוב הדור מהם' – עכ"ל. דאחר שגילה לנו האריז"ל (שם בפרשת שמות) ש'דורינו זה הוא גלגול דור המדבר וגם הערב רב גם כן', דבר פשוט הוא שכמו שבמדבר רבו הערב רב על בני ישראל הכשרים הוא הדין בדרא בתראה. מקורו של האר"י בדברי הזוהר בפרשת בשלח (דף מו ע"א). דהתם איתא: 'וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְּנִי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם' – חַד מֵחֲמִשָּׁה הֲווֹ. וְרִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: חֲמִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵל וְחַד מִנַּיְיהוּ. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 'וַחֲמֻשִׁים' – אֶחָד מֵחֲמִשִּׁים! כך היא הגירסא בספרים לפנינו.

ואכן, לפי גירסא זו יתפרשו דברי הזוהר כך: 'וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם' – אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה הָיוּ הערב רב, וישראל היו ארבעה חומשים, והיינו 'וַחֲמֻשִׁים' . וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: חֲמִשָּׁה מִיִּשְׂרָאֵל וְאֶחָד מֵהֶם – כלומר הערב רב היו חלק הששית. ופליגא אי חומשא לבר או חומשא לגו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ממה דכתיב 'וַחֲמֻשִׁים' דרשינן כי אֶחָד מֵחֲמִשִּׁים מישראל היו הערב רב – עד כאן ביאור הגירסא שבספרים שלפנינו לפי 'מתוק מדבש'. הרי שלפי גירסא זו היו הערב רב בני המיעוטים במדבר.

אמנם, מיד אחרי שביאר בעל 'מתוק מדבש' גירסה זו העתיק דברי ה'מקדש מלך' שהוא פירוש קדמון על הזוהר, דלפי גירסת 'המקדש מלך' כונת הזוהר מתהפכת מן הקצה אל הקצה. זה לשון ה'מקדש מלך': חַד מֵחֲמִשָּׁה – אחד מישראל וארבעה מערב רב. וכן, אֶחָד מֵחֲמִשִּׁים – אחד מישראל וארבעים ותשעה מערב רב! ע"כ. הרי דגירסא אחרת היתה לו בזוהר והיא גירסת האריז"ל, דהרי בשער הפסוקים (פרשת שמות) כתב האר"י בזה הלשון: הערב רב שעלו עם ישראל שהיו כפלי כפלים מישראל, כמו שאמרו רבותינו ז"ל – עכ"ל.

ומה שהזכיר האריז"ל שהיא דעת רבותינו ז"ל כונתו להא דאיתא במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (פרק יב) על פסוק: 'וגם ערב רב עלה אתם' – מלמד שעלו מהן גרים ועבדים שלשה כיוצא בהן! עכ"ל. אם כן, מכיון שהיא דעת רבותינו ז"ל במכילתא ודעת האריז"ל, אין פלא שלכן פירש בעל ה'מקדש מלך' על הזוהר לפי דעה זו – דהיא העיקר בעיני האריז"ל.

סוף סוף, הרי נתבאר שבמדבר היו הערב רב רבים על בני ישראל. אם כן, לאחר שגילה לנו רבינו האר"י ש'בדורינו זה הוא גלגול דור המדבר, וגם הערב רב גם כן' – דבר פשוט הוא שכמו שאז במדבר היו הם הרוב, דהוא הדין שגם עתה בדרא בתראה מוכרח שיהיה כן. ולכן הדגיש האריז"ל ש'עתה רוב הדור מהם'.

–      ענף ג: 'וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה'.

בענפים הקודמים ביארנו על פי דברי האר"י שדורינו זה שהוא דרא בתראה הוא בעצם גלגול של דור המדבר. דעתה בדורינו נשמות בני ישראל הם הם נשמות דור דעה שיצאו ממצרים שבאו בגלגול בעקבתא דמשיח. וכן, נשמות הערב רב הטמאות שיצאו אתנו למדבר הם עתה עמנו בגלגול בדור זה. וכמו שהדגיש האריז"ל, כמו שאז במדבר רבו עלינו הערב רב, הוא הדין שגם עתה בדרא בתראה מוכרח שיהיה כן, כמו שכתב הוא ש'עתה רוב הדור מהם'.

אמנם, אף על פי שגם אנו וגם הם חזרנו בגלגול בדור אחרון זה, בכל זאת נפקא מינה טובא בין דורינו ובין דור המדבר. דהרי בזמן לכתנו במדבר היו אז הערב רב מחוץ לענני הכבוד בפני עצמם, כמו שראינו בדבר הזוהר הקדוש שהעתקנו לעיל מפרשת כי תשא (קצא ע"ב): כָּל עֲנָנֵי יְקָר דְּאָזְלוּ בְּמַדְבְּרָא לָא הֲווֹ חַפְיָין אֶלָּא לִבְנִי יִשְׂרָאֵל לְחוֹדַיְיהוּ. וְהַהוּא עֲנָנָא דִּיקָר, דִּכְתִּיב: 'וַיְהוָה הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם' אַזְלָא לְקָמַיְיהוּ. וְאִלֵּין עֵרֶב רַב, וְכָל אִינּוּן בְּעִירֵי עָאנִין וְתוֹרִין, הֲווֹ אַזְלוּ לְבַר מִמַשִׁרְיָּיתָא, לְבַתְרַיְיתָא. (פירוש: כָּל עַנְנֵי הַכָּבוֹד שֶׁהָלְכוּ בַּמִּדְבָּר לֹא הָיוּ מְכַסִּים אֶלָּא רַק אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבַדָּם. וְאוֹתוֹ עֲנַן כָּבוֹד שֶׁכָּתוּב בו: 'וַיְהוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם' היה הוֹלֵךְ רק לִפְנֵיהֶם. וְהָעֵרֶב רַב הַלָּלוּ, וְכָל אוֹתָן בְּהֵמוֹת, צֹאן וּשְׁוָרִים הָיוּ הוֹלְכִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בָּאַחֲרוֹנָה.)

ועתה אין לנו לא ענני כבוד ולא הבחנה ברורה בין עמא קדישא והערב רב שנתערבו בנו שתי וערב. ואכן, העירבוביא כל כך חזקה בימינו עד שבמשפחה אחת מקצת הנולדים להם הם מנשמות בני ישראל הטהורים ומקצתם מנשמות הערב רב. דעל מה שהתבטא רבינו האר"י
ש'עתה רוב הדור מהם' כתב בספר 'ויואל משה' (לאדמו"ר מסאטמאר זצ"ל) בזה הלשון: ואף שנולדו אצל ישראל, אבל הנשמות הם מערב רב כמו שביאר ב'אור החמה' (דהוא פירוש עתיק על הזוהר) – עכ"ל. עוד מצאתי בפירוש 'מתוק מדבש' על מאמר הזוהר בפרשת כי תצא (דף רעט ע"ב) שכתב בזה הלשון: כי על ידי שישראל לא מקדשים עצמם בשעת תשמיש מביאים נשמות של ערב רב לעולם – והם עזי פנים שבדור! עכ"ל.

אמנם כמו שעתה נראה בס"ד, גם זה בהשגחה עליונה לצורך גבוה. דזה לשון הזוהר הקדוש המובא כמה מקומות (פרשת ברשית כג ע"ב, תיקוני זוהר חדש עט ע"ב): וְיַעֲקֹב בְּגִין דְּחָמָא בְּרוּחָא דְקוּדְשָׁא דּוֹחֲקָא דְגָלוּתָא בַּתְרָאָה בְּסוֹף יוֹמַיָּיא – 'וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ' בראשית לב). וּפָלִיג עַמָּא קַדִּישָׁא בְּגָלוּתָא לְג' סִטְרִין – כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר: 'וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשׁוֹנָה' בְּרֵישָׁא בְּגָלוּתָא דֶאֱדוֹם, 'וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרוֹנִים, וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחְרוֹנִים' (בראשית לג). וּבְגִין דְּחָמָא בָּתַר כֵּן עֲנִיּוּתָא וְצַעֲרָא דִלְהוֹן אָמַר: 'וְשַׁבְתִּי בְּשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי' וְאָמַר: 'וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכוֹל וּבֶגֶד לִלְבּוֹשׁ' (בראשית כח).

והגם שניתן לפרש מאמר זה על פי פשוטן של דברים, מכל מקום הפירוש הנוגע ביותר לעניננו נמצא בביאור הגר"א לתיקוני זוהר (תיקון יא מתיקונים אחרונים). וכך הוא ביאור המאמר לפי הגר"א:

וְיַעָקֹב, בִּגְלַל שֶׁרָאָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ דּחַק שֶׁל הַגָּלוּת הָאַחֲרוֹנָה בְּסוֹף הַיָּמִים בחבלי משיח –  לכן 'וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ" מפני עשו אחיו בגלות, מחריבי הבית. שכל הפרשה גם כן רמז לגלות, כמו שמבואר קצת במדרש. וְחִלֵּק אֶת הָעָם הַקָּדוֹשׁ בַּגָּלוּת לִשְׁלֹשָׁה צְדָדִים – הערב רב שבהן, ועמי הארץ טובים שבהן, ותלמידי חכמים, כמו שכתוב ברעיא מהימנא שהן ג' סטרין: 'העם', ו'עמי', ו'ישראל', כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה' – הן הערב רב, בנוי דלילי"ת שפחה בישא, דעליה נאמר: 'שפחה כי תירש גברתה'. וכן בניה שהן רישין דעמא קדישא בגלות בתראה שנאמר: 'היו צריה לראש' כמו שאמרו ברעיא מהימנא. הם בָּרֹאשׁ בְּגָלוּת אֱדוֹם. 'וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים' – הן עמי הארץ טבין. 'וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים' – הן התלמידי חכמים. שרחל עקרת הבית, ולכן הקדימה התורה בכמה מקומות רחל ללאה – 'כרחל וכלאה כו'. והן אחרונים – שהן שפלים ונבזים, כמו שאמרו (בסוף סוטה): 'יראי חטא ימאסו וחכמת סופרים תסרח', כמו שהאריך ברעיא מהימנא ע"ש. וכן נקראו ישראל על שם יוסף, וזהו 'ואת יוסף'. וּבִגְלַל שֶׁרָאָה אַחַר כָּךְ עֲנִיּוּת וְצַעַר שֶׁלָּהֶם בשביל התלמידי חכמים שהן בגלות חסרין מכל טוב כמו שאמרו ברעיא מהימנא, לכן אָמַר: 'וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי'. וְאָמַר: 'וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ' – עכ"ל הזוהר לפי ביאור הגר"א.

הרי ביאר לנו הגר"א לפי דברי הזוהר הנ"ל שיעקב אבינו ראה ברוח הקודש את תוקף גלות אדום בעקבתא דמשיחא, ולכן הקדים תרופה למכה במה שעשה מעשה אבות שיהיה סימן לבנים בדרא בתראה. מה עשה יעקב? כמו שאז במפגשו עם עשו הרשע בפרשת וישלח ראה לנכון יעקב אבינו לעשות השתדלות להצלת בניו, שנאמר: 'וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשׁוֹנָה, וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים, וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים' – כמו כן תיקן יעקב אבינו תיקון גדול להצלת בניו בדרא בתראה. דהוא ההשתדלות שעשה יעקב אבינו למען נוכל גם אנו לעמוד בתוקף גלות עשו בדרא בתראה.

מה עשה? שם יעקב אבינו את הגרועים ביותר בראש. ומי הם? הם הערב רב שעליהם אמרו בזוהר במקום אחר (בפרשת בראשית דף כה ע"א): וְחָמֵשׁ מִינִין אִנּוּן בְּעֵרֶב רַב – וְאִנּוּן: נְ'פִילִים, גִּ'בּוֹרִים, עֲ'נָקִים, רְ'פָאִים, עֲ'מָלֵקִים (סי' נג"ע ר"ע)… וּמֵאִלֵּין דְּאִשְׁתָּאֲרוּ מִנְּהוֹן בְּגָלוּתָא רְבִיעָאָה – אִנּוּן רֵישִׁין בְּקִיּוּמָא סַגִי, וְאִנּוּן קַיָּימִין עַל יִשְׂרָאֵל כְּלֵי חָמָס! (פירוש: וַחֲמִשָּׁה מִינִים הֵם בְּעֵרֶב רַב, וְהֵם: נְ'פִילִים גִּ'בּוֹרִים עֲ'נָקִים רְ'פָאִים עֲ'מָלֵקִים… וּמֵאֵלֶּה שֶׁנִּשְׁאֲרוּ מֵהֶם בְּגָלוּת רְבִיעִית – הֵם רָאשִׁים בְּקִיּוּם רַב, וְהֵם מַעֲמִידִים עַל יִשְׂרָאֵל כְּלֵי חָמָס!) עכ"ל.

הרי מצינו עוד מאמר בזוהר הקדוש שניבא לנו איך שבדרא בתראה הערב רב יהיו בראש וישלטנו עלינו ביד חזקה – בדיוק כמו שנראה יותר ויותר בחוש בארץ הקודש משנה לשנה ועוד יותר בשנים האחרונות – רחמנא ליצלן מעצתן הרשעה. אבל זהו הסוד הגדול שחייבים בני האמונה לדעת ולהפנים – שהערב רב צריכים להיות בראש בדורינו, ושככה אכן ימשיך להיות ועוד יותר ויותר עד ביאת משיח צדקנו, בב"א. והגם שברור לנו כחמה שחייבים אנחנו להגין על עצמינו ועל טהרת התורה הקדושה לבל יבטלו הערב רב אותנו מלימוד וקיום התורה הקדושה ח"ו, מכל מקום באותו זמן שאנו נלחמים אתם מלחמת הקודש עלינו לזכור באמונה שלימה שסוף סוף צורך גבוה יש במה שהם בראש בדרא בתראה ואנו נתונים למרמס רגליהם.

אם כן שכך בהכרח צריך להיות, ודאי שמוטל עלינו לבאר מהו הצורך גבוה שלכך שמם יעקב אבינו לערב רב בראש בדרא בתראה. אכן, סוד זה נרמז בתיקוני הזוהר (תיקון יב – דף כז ע"א). זה לשון התיקונים: וְאַמַּאי אִתְגַּלְיָא לֵיהּ בַּסְּנֶה? לְאַחֲזָאָה דַהֲוַת בְּדוֹחֲקָא בֵין הַקּוֹצִים, וְעִם כָּל דָּא 'וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל'. בְּגִין שׁוֹשַׁנִּים דְּאִינוּן בְּנָהָא דְאִינוּן יִשְׂרָאֵל דַּהֲווֹ עֲתִידִין לְמֶהֱוִי בְגָלוּתָא בֵּין עֵרֶב רַב דְּאִינוּן קוֹצִים. וְדָא אִיהוּ רָזָא: 'כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּיךָ שָׁמָּה, וְאוֹתְךָ לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה' (ירמיהו מו כח). אַחֲזֵי לֵיהּ אַגְרָא דְכַּלָּה, דְאִיהִי 'לַבַּת אֵשׁ' בֵּין הַקּוֹצִים דְּאִינוּן חַיָּיבַיָּא כַּד דָּחֲקִין לִשְׁכִינְתָּא וְיִשְׂרָאֵל – אַגְרָא דִלְהוֹן כַּלָּה, נַפְקָא שְׁכִינְתָּא כַלָּה מִבֵּינַיְיהוּ, וְיֵיתֵי חָתָן בְּגִינָהּ. וְדָא אִיהוּ אַגְרָא דְכַלָּה – דוֹחֲקָא, וְיִפְרוֹק לוֹן מִן גָּלוּתָא בְּגִינָהּ. וְדוֹחֲקָא דְגָלוּתָא דְעֵרֶב רַב לְיִשְׂרָאֵל מְמַהֵר לוֹן פּוּרְקָנָא, וְרִפְיוֹן דִּילְהוֹן מְעַכֵּב לוֹן לְיִשְׂרָאֵל פּוּרְקָנָא, בְּגִין דָּא אִתְחַזֵּי לֵיהּ לְמֹשֶׁה בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, מִגּוֹ כוּבִין.

פירוש (בעיקר על פי 'מתוק מדבש' וביאור הגר"א): וְלָמָּה נִתְגַּלְּתָּה לוֹ השכינה הקדושה למשה בַסְּנֶה, ולא במראה של אילן אחר? לְהַרְאוֹת למשה שֶׁהָיְתָה השכינה הקדושה בְּדוֹחַק בֵּין הַקּוֹצִים שהם הגוים והחיצונים ('סְּנֶה' – פירושו צמח קטן קוצני. וראיה לדבר – שמשום שדרכם של קוצים לישרף מהר, לכן כאשר ראה משה את צמח הקוצים הבעיר בטבעו שאינו נשרף באש, מיד 'וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה – מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה'). כונת התיקוני זוהר לומר שהיתה השכינה עם בני ישראל בגלות – משום 'עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה' (תהילים צא טו), וְעִם כָּל זֶה – ר"ל הגם שהשכינה הקדושה היתה עמם בגלות, מכל מקום הקוצים שהם הערב רב לא נתבטלו – שנאמר: 'וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל'. והטעם להמשך קיומם הוא בִּשְׁבִיל הַשּׁוֹשַׁנִּים שֶׁהֵם בָּנֶיהָ שֶׁהֵם יִשְׂרָאֵל, שֶׁהָיוּ עֲתִידִים לִהְיוֹת בַּגָּלוּת בֵּין הָעֵרֶב רַב שֶׁהֵם קוֹצִים העוקצים את בני ישראל בגזרות ושמדות.

וְזֶהוּ הַסּוֹד בפסוק 'כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה' – כלומר, כבר הייתי עושה כליה 'בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּיךָ שָׁמָּה', עם כל זאת 'וְאוֹתְךָ' ר"ל – בשבילך 'לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה' בערב רב שאתם שרויים בתוכם. והטעם – שכמו שושנים דנזרעין בין הקוצים שהקוצים נותנין שמירה לשושנים שלא יכנסו זרים, כן ישראל נשמרים בגלותא בין הערב, דזה ממהר גאולתם כדלקמן.

עכשיו דורש התיקוני זוהר הא דכתיב: 'לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה' באות כ' רפויה ונקודה בקמץ. ומכיון שצורת 'קמץ' הוא צורת 'פתח' עם נקודה תחת קו ה'פתח', יש לדרוש כאילו היתה האות כ' נקודה ב'פתח' אבל דגושה (דנוקדת הדגש החליפה את הנקודה שתחת ה'פתח'). לפי זה הפסוק נדרש כאילו היה כתוב: 'כִּי אֶעֱשֶׂה כַּלָה' – דזה רומז על השכינה הקדושה הנקראת 'כַּלָה'. לפי זה, הרי הֶרְאָה לוֹ הקב"ה למשה במראה הסנה את שְׂכַר הַכַּלָּה – ר"ל את שכר השכינה הקדושה. דעל ידי השעבוד ודוחקם של ישראל תחת הערב רב בגלות יתבררו כל הבירורים של ניצוצי הקדושה שעדין צריכים להתברר מתחת רשות הקליפה.

ומבאר: וְהִיא השכינה 'לַבַּת אֵשׁ' בֵּין הַקּוֹצִים שֶׁהֵם הָרְשָׁעִים – וכמו אש, גם היא בנקל יכולה לשרוף ולכלות את כל הערב רב כרגע. אבל, הטעם שאין השכינה מכלה את הערב רב הוא משום שֶׁכְּשֶׁהֵם דּוֹחֲקִים אֶת הַשְּׁכִינָה וְאֶת יִשְׂרָאֵל בתוקף הגלות, אז הַשָּׂכָר שֶׁלָּהֶם יהיה הַכַּלָּה – כלומר שעל ידי הדוחק יוֹצֵאת הַשְּׁכִינָה שהיא הַכַּלָּה מִבֵּינֵיהֶם – דזה מברר את ניצוצי הקדושה מבין הקליפות, וְאז כשתצא השכינה מביניהם יָבֹא הֶחָתָן שהוא בעלה הנקרא 'זעיר אנפין' בִּשְׁבִילָהּ – ר"ל לפדותה ולהתייחד עמה כמו שהיה בזמן בית המקדש. וְזֶהוּ הסוד שרמזו עליו בגמרא (ברכות ו:) 'אמר אביי אגרא דכלה דוחקא' – פירוש: שְׂכַר הַכַּלָּה – הַדֹּחַק. כלומר, שעל ידי דוחק הגלות בין הערב רב שכרם של בני ישראל יהיה שבזכות זאת תבוא ישועתם, וְיִגְאַל אוֹתָם הקב"ה מִן הַגָּלוּת בִּשְׁבִילָהּ.

אם כן, כללו של דבר הוא – הַדֹּחַק שֶׁל הָעֵרֶב רַב שהם דוחקים אֶת יִשְׂרָאֵל בַגָּלוּת מְמַהֵר לָהֶם אֶת הַגְּאֻלָּה. ר"ל – על ידי דוחק הערב רב בגלות שבים בני ישראל בתשובה ומבררים את הנצוצין קדישין מבין הקליפות וגורמים למהר את הגאולה. וכן בהיפך, וְהָרִפְיוֹן שֶׁלָּהֶם  מלדחוק את בני ישראל בגלות מְעַכֵּב לְיִשְׂרָאֵל אֶת הַגְּאֻלָּה – כי יש שיעור כמה דוחק צריך לסבול בגלות כדי לברר את הניצוצין קדישין מבין הקליפות. בסיכום – בִּגְלַל זֶה נִרְאֵת השכינה הקדושה לְמֹשֶׁה בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, דהיינו מִתּוֹךְ הַקּוֹצִים הרומזים על צרות ודוחק הגלות בידי הערב רב המשולים לקוצים! עכ"ל.

ודע שגם רש"י ז"ל בפירושו הגדול על התורה רמז לנו שבמראה הסנה הראה הקב"ה למשה על צרות הגלות עד סוף הימים. דבמראה הסנה כתוב: 'וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים – הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם: אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם, וְאָמְרוּ לִי: מַה שְּׁמוֹ? מָה אֹמַר אֲלֵהֶם?' מיד: 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה – "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה", וַיֹּאמֶר: כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל "אֶהְיֶה" שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם!' (שמות ג יג,יד) על פסוק זה פירש רש"י בזה הלשון: "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" – אהיה עמם בצרה זאת, אשר אהיה עמם בשעבוד שאר מלכיות. אמר לפניו: רבש"ע, מה אני מזכיר להם צרה אחרת? דיים בצרה זו! אמר לו: יפה אמרת. כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל – "אֶהְיֶה" שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם!' עכ"ל.

הרי למדנו שיעקב אבינו תיקן תקנה גדולה לסוף יומיא במה ששם את הערב רב הרמוזים בפסוק 'וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשׁוֹנָה' – דאע"פ שבני השפחות הם באמת זרע קודש של יעקב אבינו, מכל מקום על דרך רמז למדנו ממה שבערך לבני לאה ורחל הם הפחותים ביותר מכל זרעו, שיעקב אבינו ראה צורך גבוה לתיקון השכינה ולגאולה מהרה במה ששם את הערב רב בראש בדרא בתראה. וטעמו כמו שנתבאר בתיקוני זוהר הנ"ל: הַדֹּחַק שֶׁל הָעֵרֶב רַב שהם דוחקים אֶת יִשְׂרָאֵל בַגָּלוּת מְמַהֵר לָהֶם אֶת הַגְּאֻלָּה – דעל ידי דוחק הערב רב בגלות שבים בני ישראל בתשובה ומבררים את הנצוצין קדישין מבין הקליפות וגורמים למהר את הגאולה. וכן בהיפך, וְהָרִפְיוֹן שֶׁלָּהֶם מלדחוק את בני ישראל בגלות מְעַכֵּב לְיִשְׂרָאֵל אֶת הַגְּאֻלָּה.

וכמו שציין הגר"א בביאורו לתיקונים, זהו סוד הפסוק 'הָיוּ צָּרֶיהָ לְרֹאשׁ' (איכה א ה). ומה שציין הגר"א שכן מוכח ב'רעיא מהימנא' מצאתי בשתי מקומות. תחילה לך נא וראה מה שאמר ה'רעיא מהימנא' בזוהר פרשת פנחס (דף רלח ע"א): דְּלָא אִתְקְרִיאוּ קְהִלָּה וְחִבּוּר עַד דְּאִתְעֲבָר מִנְּהוֹן עֵרֶב רַב. כִּבְיָכוֹל בְּזִמְנָא דְּמִתְעָרְבִין בֵּינַיְיהוּ, כְּאִילּוּ לָא הֲווֹ גּוֹי אֶחָד… וְלֹא עוֹד, אֶלָּא כַּד עֵרֶב רַב מְעוּרָבִין אִינּוּן בְּיִשְׂרָאֵל, מַה כְּתִיב? 'הָיוּ צָּרֶיהָ לְרֹאשׁ' (איכה א ה)! וְיִשְׂרָאֵל בָּתַר דְּמִתְעַבְּרֵי מִנַּיְיהוּ אִלֵּין מַה כְּתִיב? 'שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'. וְלָא עוֹד, אֶלָּא דְּאָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא: אֲנָא בָּעֵי לְדַיְּירָא עִמְּכוֹן, הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב: 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם' (שמות כה). וְלֹא עוֹד, אֶלָּא כַּד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא, עָלַיְיהוּ אִתְּמַר מִי מְעַכֵּב? שְׂאוֹר שֶׁבַּעִסָּה! וְהָא אוֹקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין. בְּזִמְנָא דְּעֵרֶב רַב אִינּוּן רָאשִׁים עַל יִשְׂרָאֵל, כִּבְיָכוֹל כְּאִילּוּ עַבְרִין שׁוּלְטָנוּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְיֵיעָלוּן בְּמִשְׁפְּטֵי כֹּכָבַיָּא וּמַזָּלֵי. וּבְגִין דָּא צַּוְוחִין וְאַמְרִין: 'יְהוָה אֱלֹהֵינוּ בְּעָלוּנוּ אֲדוֹנִים זוּלָתֶךָ' (ישעיה כו)!

פירוש: שֶׁלֹּא נִקְרָאִים בני ישראל קְהִלָּה אחת וְחִבּוּר אחד עַד שֶׁעָבַר ונסתלק מֵהֶם העֵרֶב רַב. אם כן, כִּבְיָכוֹל בִּזְמַן שֶׁמִּתְעָרְבִים בֵּינֵיהֶם כְּאִלּוּ לֹא הָיוּ גוֹי אֶחָד… וְלֹא עוֹד, אֶלָּא כַּאֲשֶׁר עֵרֶב רַב הֵם מְעֹרָבִים בְּיִשְׂרָאֵל, מַה כָּתוּב? 'הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ' – הם הערב רב שבראש השררה עלינו בגלות רביעית של אדום, ולכן כיום הם שולטים ומצירין לישראל. וְיִשְׂרָאֵל, לעתיד לבא אַחַר שֶׁעוֹבְרִים וכלים מֵהֶם אֵלּוּ הערב רב, מַה כָּתוּב עליהם? 'שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' – דלעתיד לבא בני ישראל הכשרים יהיו לראש ולא לזנב.

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי רוֹצֶה לָדוּר עִמָּכֶם, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב: 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם'. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא כַּאֲשֶׁר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגָּלוּת, עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר: מִי מְעַכֵּב את השכינה מלשכון בתוכם?  הוי אומר שהערב רב שהם השְׂאוֹר שֶׁבָּעִסָּה מעכבים! וַהֲרֵי בֵּאֲרוּהוּ בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה. בִּזְמַן שֶׁעֵרֶב רַב הֵם רָאשִׁים עַל יִשְׂרָאֵל ולכן כביכול אין השכינה שוכנת בקרב בני ישראל, כִּבְיָכוֹל כְּאִלּוּ מַעָבִירִים הערב רב את השִׁלְטוֹן של הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְממילא נִכְנָסִים בני ישראל בְּמִשְׁפְּטֵי כוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. וזה הטעם שהכפירה והחילוניות נעשו צורת החיים הכי נפוצה בקרב בני ישראל – השם יחזירנו בתשובה! וּמִשּׁוּם זֶה צוֹעֲקִים בני ישראל הכשרים בראותם את רוח הכפירה והחילוניות שפורחת בימינו וְאוֹמְרִים: 'יְהוָה אֱלֹהֵינוּ בְּעָלוּנוּ אֲדנִים זוּלָתֶךָ'! עכ"ל.

ובמקום אחר תיאר לנו ה'רעיא מהימנא' איך פני הדור עתידים ליראות בסוף גלות הרביעית בזמן שהערב רב 'הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ'. זה לשון הזוהר בפרשת כי תצא (דף רעט ע"א): גָּלוּתָא רְבִיעָאָה – תְּהוֹם רַבָּה, חָלָל דֶּאֱגוֹזָא. וְהַאי אִיהוּ: 'וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם' (בראשית א). וְאִתְקְרֵי 'בּוֹר' דְּנָפַל שָׁמָּה 'שׁוֹר' – דָּא דִּכְתִיב בְּיוֹסֵף: 'בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ' (דברים לג), דְּאִתְּמַר בֵּיהּ: 'וַיַּשְׁלִיכוּ אוֹתוֹ הַבּוֹרָה' (בראשית לז) – נוּקְבָּא בִּישָׁא. 'וְהַבּוֹר רֵק' – דְּבּוֹרָא רֵק בְּלָא תּוֹרָה, אֲבָל נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים יֵשׁ בּוֹ. וְדָא גָּלוּתָא רְבִיעָאָה – דּוֹר דִּרְשָׁעִים. מָלֵא נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים – רַמָּאִים כִּנְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים, דְּעַקְרִין מִלֵּי דְּרַבָּנָן, וְדַיְינִין לְשַׁקְרָא. עָלַיְיהוּ אִתְּמַר: 'הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ' (איכה א ה).

פירוש (בעיקר לפי 'מתוק מדבש'): גָּלוּת רְבִיעִית תחת מלכות אדום הרשעה נמשלה לתְּהוֹם רַבָּה – ר"ל תהום רב וארוך מאוד, המורה על אורך גלות הרביעית. וגם נמשלה לחֲלַל הָאֱגוֹז (מטעם שעסק בו הזוהר לעיל). וְזֶהוּ: 'וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם' – דבפסוק 'תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם' נרמזו ארבע הקליפות שכנגדם הם ארבע המלכויות שבני ישראל עתידים להיות בגלות תחתם – ו'תְהוֹם' היא הקליפה הרביעית שכנגד השעבוד האחרון שתחת מלכות אדום. וְגם נִקְרֵאת קליפה זו על שם 'בּוֹר' שֶׁנָּפַל שָׁמָּה 'שׁוֹר' – סוד זֶה כָּתוּב בְּיוֹסֵף ורומז על משיח בן יוסף הנקרא 'שׁוֹר', שנאמר: 'בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ'. ומה שהזכיר נפילת יוסף לבור הוא משום שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: 'וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה' – דבמה שכתוב 'הַבֹּרָה' בלשון נקבה רמז לנו שעתידה לשלוט עלינו קליפת הנְקֵבָה רָעָה הידועה כלילי"ת – והיא אמם של הערב רב (כמו שביארנו לעיל על פי כתבי האריז"ל שנתעברה לילי"ת מהם מחמת טיפות קרי לבטלה שהוציא אדם הראשון במאה ושלושים שנה שפרש מחוה אשתו). ומה שכתוב: 'וְהַבּוֹר רֵק' – בלשון זכר רומז שעתיד לשלוט עלינו קליפת ס"מ דהוא בן זוגה של לילי"ת – והוא שרו של עשו כידוע, והוא הנותן כח למלכות 'אדום הוא עשו' לשלוט ולרדות בנו בגלות רביעית.

ומה שכתוב: 'הַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם' נדרש כך: 'מים אין בו' – כלומר שהוא דור בְּלִי תוֹרָה הנמשלה למים, כמו שכתוב: 'הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם' (ישעיה נה א), ופירש רש"י: 'לכו למים' – לתורה. אמנם מים שהם תורה אין בו, אֲבָל נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים יֵשׁ בּוֹ – ומפרש: וְזוֹ הַגָּלוּת הָרְבִיעִית שבה שולטים עלינו הערב רב (כמו שאמרו בזוהר בראשית דף כה ע"א: וַחֲמִשָּׁה מִינִים הֵם בְּעֵרֶב רַב, וְהֵם נְ'פִילִים גִּ'בּוֹרִים עֲ'נָקִים רְ'פָאִים עֲ'מָלֵקִים… וּמֵאֵלֶּה שֶׁנִּשְׁאֲרוּ מֵהֶם בְּגָלוּת רְבִיעִית – הֵם רָאשִׁים בְּקִיּוּם רַב, וְהֵם מַעֲמִידִים עַל יִשְׂרָאֵל כְּלֵי חָמָס – עכ"ל). ואמר על שלטון הערב רב שהוא דּוֹר שֶׁל רְשָׁעִים, מָלֵא נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים – ואמר כן על הערב רב שהם רַמָּאִים כִּנְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים במה שֶׁעוֹקְרִים דִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ בכפירתם וְדָנִים לְשֶׁקֶר בערכאות החילונים. עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר: 'הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ'.

ממשיך הזוהר: 'וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ' (שמות ב) דְּיִשְׂרָאֵל בְּאִלֵּין רַשִׁיעַיָּא עֵרֶב רַב – וְדָא בְּסוֹף גָּלוּתָא. וּבְגִין דָּא קֵץ דְּפוּרְקָנָא נוֹקֵב עַד הַתְּהוֹם רַבָּה. וְרַעְיָא מְהֵימָנָא, תְּהוֹ"ם הוּא הַמָּוֶ"ת בְּהִיפוּךְ אַתְוָון – וְלֵית מָוֶת אֶלָּא עֲנִיּוּתָא. אַנְתְּ נְחִיתַת תַּמָּן. וְהָא קָא אִתְבְּרִיר לְעֵילָּא, קַמֵּי תַּנָּאִים וַאֲמוֹרָאִים, וְכֻלְּהוּ נַחְתִין בְּגִינָךְ בִּתְהוֹמָא לְסַיְּיעָא לָךְ.

פירוש: על הדור ההוא רמוז בפסוק: 'וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ' שֶׁל יִשְׂרָאֵל שיכול להמלט לגמרי מהדוחק שדוחקים הערב רב, משום שסוף סוף כל בני ישראל הם כנגד רצונם מְעֹרָבִים בָּרְשָׁעִים הַלָּלוּ – העֵרֶב רַב. וְזֶה יהיה בְּסוֹף הַגָּלוּת הרביעית. וּמִשּׁוּם כָּךְ, קֵץ הַגָּלוּת נוֹקֵב עַד תְּהוֹם רַבָּה – דהרי השכינה הקדושה ירדה פלאות מחמת אורך הגלות הרביעית תחת שלטון אדום והערב רב.

וְעכשיו אומר רב המנונא סבא בעל המאמר לנשמת משה רבינו שהוא 'רוֹעֶה הַנֶּאֱמָן': הרי תְּהוֹ"ם הוּא הַמָּוֶ"ת בְּהִפּוּךְ אוֹתִיּוֹת – וְאֵין מָוֶת אֶלָּא עֲנִיּוּת (כמו שאמרו במסכת נדרים דף סד ע"ב: ארבעה חשובין כמת – עני, ומצורע, וסומא, ומי שאין לו בנים. עני – דכתיב: 'כי מתו כל האנשים') – ועתה בגלות, העניות לתלמידי חכמים הרי היא כמות להם. ואמר לנשמת משה רבינו: אַתָּה יָרַדְתָּ שָׁם להתנוצץ בנשמות התלמידי חכמים העוסקים בתורה מתוך הדוחק והעוני שמכבידים עליהם הערב רב כדי לעזור ולתמוך בהם. וַהֲרֵי זֶה נִתְבָּרֵר לְמַעְלָה לִפְנֵי הַתַּנָּאִים וְהָאָמוֹרָאִים, וְכֻלָּם יוֹרְדִים בִגְלָלְךָ לַתְּהוֹם ביחד אתך לקרב התלמידי חכמים בגלות כדי לְסַיֵּעַ לְךָ לעלות את השכינה למקומה – דעל ידי סודות התורה שגילו הרעיא מהימנא וכל התנאים ונשמות הצדיקים בדורו של רשב"י סייעו לתקן ולעלות את השכינה מתוך הקליפה כאשר יעסקו בניה הקדושים בסודות הזוהר הקדוש בדרא בתראה – דביה יפקון מגלותא ברחמי –בב"א!

וקצת לקמן אמרו בזוהר: וּמַאן גָּרַם דָּא? עֵרֶב רַב! דִּבְגִּינַיְיהוּ 'וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלּוּחוֹת' (שמות לב). וּמֵהַהִיא שַׁעֲתָא נָפְלָה, וְלָא אִתְפָּרְקַת מֵעֵרֶב רַב דְּאִתְּמַר בְּהוֹן: 'וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם' (שמות יב). בְּכָל דָּא לָא אִתְפָּרְשָׁן מִיִּשְׂרָאֵל, וְשִׁפְחָה מִגְּבִרְתָּהּ – עַד פּוּרְקָנָא בַּתְרַיְיתָא.  

פירוש: וּמִי גָרַם אֶת זֶה? העֵרֶב רַב המעורבים בישראל כשאור בעיסה, שהם עשו את העגל במדבר ושֶׁבִּגְלָלָם נשברו הלוחות, שנאמר: 'וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת'. וּמֵאוֹתָהּ שָׁעָה נָפְלָה השכינה הקדושה וְלֹא נִגְאֲלָה מֵעֵרֶב רַב שֶׁנֶאֱמַר בָּהֶם: 'וְגַם עֵרֶב רָב עָלָה אִתָּם'. וסיים במה שאמר שעִם כָל זֶה שעבר על כלל ישראל מחטא העגל ועד היום, בכל זאת לֹא נִפְרְדוּ הערב רב מִיִּשְׂרָאֵל – והטעם הוא משום שעל ידי דבני ישראל לא מקדשים את עצמם בשעת תשמיש, בזה הם מביאים נשמות הערב רב לעולם. וְלא רק זאת אלא שמציאות הערב רב ביניהם גורם לקליפה הנקראת 'שִׁפְחָה' להמשיך לינק מִן השכינה הקדושה הנקראת 'גְּבִרְתָּהּ'  – ואמר שזה יהיה כך עַד הַגְּאֻלָּה הָאַחֲרוֹנָה. דאז יכלו כל הנשמות שבגוף המזוהם שהוא 'אדם דקליפה' (כמו שביארנו בפרק א על פי דברי האריז"ל), ואז יתבררו ויתלבנו בני ישראל מן הערב רב ויקוים 'וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ' (זכריה יג ב) – בב"א!

–      ענף ד: 'וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרוֹנִים, וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף             אַחְרוֹנִים'

בענף הקודם ביארנו מה שתיקן יעקב אבינו לדרא בתראה במה שֶׂשָׂם 'אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה'. ולמדנו שבמה שעשה יעקב אבינו מעשה אבות ששם את בני השפחות שהם הפחותים ביותר בערך לשאר בניו שהם בני לאה ורחל – בזה עשה סימן לבניו בדרא בתראה שפחותי העם והפסולת שבעם שהם הערב רב שֶׁנִּשְׁאֲרוּ מֵהֶם בְּגָלוּת רְבִיעִית – הֵם עתידים להיות רָאשִׁים בְּקִיּוּם רַב, וְהֵם מַעֲמִידִים עַל יִשְׂרָאֵל כְּלֵי חָמָס בדרא בתראה (כלשון הזוהר בפרשת בראשית דף כה ע"ב)! וכמו שציין הגר"א בביאורו לתיקוני זוהר, זהו סוד הפסוק שנאמר: הָיוּ 'צָרֶיהָ לְרֹאשׁ' (איכה א ה).

עתה נשאר לנו לעמוד על הסוד הרמוז בהמשך אותו פסוק. דמיד אחרי שלמדנו איך שיעקב אבינו שָׂם את הערב רב הרמוזים בתיבות 'אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה' בגדולה ובשלטון על בני ישראל הכשרים הרמוזים בבני לאה ורחל, מיד אחרי זה תיארה התורה איך דקדק יעקב רבינו לשים דוקא 'אֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרוֹנִים' לפני 'וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחְרוֹנִים' אחרונים.

הגם שרש"י ז"ל פירש על תיבות 'וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחְרוֹנִים' – 'אחרון אחרון חביב' – מכל מקום אנו לא נוכל להסתפק בפירושו. דהרי במה שכתב 'אחרון אחרון חביב' כונתו לפרש כל הפסוק – כלומר, למה 'אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה' לפני לאה ורחל וילדיהן, וכן למה 'אֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ' שניים לפני 'וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף' שהיו בסוף השורה. על זה אמר רש"י 'אחרון אחרון חביב' – כלומר הפחות חביבים בראש, והיותר חביבים לאחריהם, והכי חביבים בסוף.

עם כל זאת שפירושו של רש"י תמיד אמת ויציב, אנחנו לעניננו צריכים לחקור ולבאר את פרטי הערכין שנרמזו לנו בפסוק זה. דהרי עד כמה שנחתנו לבאר לאורך ולרוחב בענף הקודם על פי דברי הגר"א איך שבתיבות 'אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה' רמז לנו הכתוב על הערב רב שמחמת נשמתן הטמאה דוחקים את בני ישראל הכשרים בדרא בתראה (כמו שאמרו בזוהר פרשת בראשית דף כה ע"א וַחֲמִשָּׁה מִינִים הֵם בְּעֵרֶב רַב… וּמֵאֵלֶּה שֶׁנִּשְׁאֲרוּ מֵהֶם בְּגָלוּת רְבִיעִית – הֵם רָאשִׁים בְּקִיּוּם רַב, וְהֵם מַעֲמִידִים עַל יִשְׂרָאֵל כְּלֵי חָמָס! עכ"ל) – כן צריכים אנו לרדת לסוף דעתו של יעקב אבינו במה שדקדק לשים 'אֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ' שניים לפני 'רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף' אחריהם. כמובן, לזה נצטרך לבאר מהו ערך 'לֵאָה וִילָדֶיהָ', וכן מהו ערך 'רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף'.

וכמו בענף הקודם, גם כאן בענף זה ראש המדברים ופותח השערים הוא הגר"א זיע"א במה שכתב בביאורו הגדול על התיקונים. והגם שכבר העתקנו לשונו לעיל, נעתיקו שוב מחמת חביבות דברי קודשו. כך הוא ביאור מאמר התיקוני זוהר (בתיקון יא מתיקונים אחרונים) לפי ביאור הגר"א:

וְיַעָקֹב, בִּגְלַל שֶׁרָאָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ דּחַק שֶׁל הַגָּלוּת הָאַחֲרוֹנָה בְּסוֹף הַיָּמִים בחבלי משיח – לכן 'וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ" מפני עשו אחיו בגלות, שהם מחריבי הבית. שכל הפרשה גם כן רמז לגלות, כמו שמבואר קצת במדרש ע"ש. וְחִלֵּק אֶת הָעָם הַקָּדוֹשׁ בַּגָּלוּת לִשְׁלֹשָׁה צְדָדִים – הערב רב שבהן, ועמי הארץ טובים שבהן, ותלמידי חכמים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה' – הן הערב רב, בנוי דלילי"ת שפחה בישא, דעליה נאמר: 'שפחה כי תירש גברתה'. וכן בניה שהן רישין דעמא קדישא בגלות בתראה שנאמר: 'היו צריה לראש' – בָּרֹאשׁ בְּגָלוּת אֱדוֹם. 'וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים' – הן עמי הארץ טבין. 'וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים' – הן התלמידי חכמים. שרחל עקרת הבית, ולכן הקדימה התורה בכמה מקומות רחל ללאה – 'כרחל וכלאה כו'. והן אחרונים – שהן שפלים ונבזים, כמו שאמרו (בסוף סוטה): 'יראי חטא ימאסו וחכמת סופרים תסרח'. עכ"ל מאמר התיקונים לפי ביאור הגר"א.

הרי ביאר הגר"א שלא רק שיעקב אבינו שם את הערב רב בראש בדרא בתראה כדי שידחקו את בני ישראל הכשרים במה שמבטלים אותם מעבודת השם בגזרות כלכליות ופליליות שונות ומשונות (כמו שאנו רואים ושומעים עליהם יותר ויותר מיום ליום בארץ הקודש הנשלטת על ידי אותם הערב רב לחמשה מיניהם) – אלא בד בבד תיקן יעקב אבינו עוד תיקון גדול במה ששם את עמי הארץ בדורינו בראש ובחשיבות בעיני העם היהודי יותר מהתלמידי חכמים שבדור. וכמו שנראה, זהו חידוש גדול שנתחדש בדרא בתראה.

אם כן, אחר שביארנו על פי התיקוני זוהר (תיקון יב) שהַדֹּחַק שֶׁל הָעֵרֶב רַב שהם דוחקים אֶת יִשְׂרָאֵל בַגָּלוּת מְמַהֵר לָהֶם אֶת הַגְּאֻלָּה, וכן בהיפך וְהָרִפְיוֹן שֶׁלָּהֶם מלדחוק את בני ישראל בגלות מְעַכֵּב לְיִשְׂרָאֵל אֶת הַגְּאֻלָּה – צריכים אנו לומר שגם שפלות התלמידי חכמים בעיני עמי הארץ מקרב את הגאולה, דלכן שם יעקב אבינו 'אֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים' שהם עמי הארץ טבין לפני ובראש החשיבות של 'רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים' שהם התלמידי חכמים הנבזים בדרא בתראה. ואכן הדבר טעון ביאור נרחב, וזה החילנו בע"ה.

דברי הגר"א הקצרים בביאורו לתיקוני זוהר נתבארו הדק היטב על ידי אחד מגדולי המקובלים בדורינו – הרב אליהו ווינטרויב זצ"ל בספרו 'התקופה בסערת אליהו', והוא ביאור נרחב ועמוק על תקופת עקבתא דמשיחא לאור דברי הגר"א זיע"א. והגם שהרב ווינטרויב ז"ל הסתיר בספרו את דברי הגר"א שבאו בכתבי הקבלה שחיבר הגאון, מכל מקום גם מלשון הגר"א בליקוטיו נתבארו דברי קודשו הקצרים על מאמר התיקוני זוהר שהעתקנו לשונו לעיל.

זה לשון הרב ווינטרויב ז"ל בדף ד': גילו לנו חז"ל ששורש תקופתינו במעשה אבות נעוץ בפגישה האחרונה שהיתה ליעקב אבינו עם עשו בבואו חזרה לארץ ישראל. וחילק את הכלל באופן זה: 'וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה, וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים, וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים'. ובאו בזה דבריהם ז"ל [א"ה – לא רצה המחבר לגלות שכונתו לתיקוני זוהר] דככה תהיה צורת הכלל ישראל בסוף גלות אדום. ופירש זה הגר"א ז"ל: ד'הַשְּׁפָחוֹת וְיַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה' מרמז שהאפוטרופסים יהיו הפחותי דרגא של העם, אשר זכותם לשלוט הוא מהקללה ד'הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ'. 'לֵאָה וִילָדֶיהָ' מרמז על עמי הארץ הטובים הנמצאים אחריהם בתפיסת מקום בעם ונגררין אחריהן. 'וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים' – הם התלמידי חכמים, ויהיו השטח התחתון בתפיסת מקום הכלל. כי 'חכמת סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו' – עד כאן דברי קודשו. [א"ה – הרי אלו ממש דברי הגר"א על התיקונים בשינוי צורה] וכן באו דבריו במקום אחר, כי זה שאמרו 'בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא' מוסב ביחוד על תקופה זו, שאז יהיו השפחות וילדיהן בראש העם, והם יהיו האפוטרופסים שלו – עד כאן דברי קודשו של הגר"א כמו שהביאם הרב ווינטרויב ז"ל בספרו.

אמנם עד כאן הושם הדגש בעיקר על מה שביארנו בענף הקודם את משמעות 'וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה' לפני בני לאה ורחל. אבל כאמור, בענף זה רצוננו לבאר משמעות התיקון שתיקן יעקב אבינו במה ששם 'אֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים' אחרי 'הַשְּׁפָחוֹת וְיַלְדֵיהֶן' אבל לפני 'רָחֵל וְיוֹסֵף' שהיו אחרונים יותר מכולם בפגישתו עם עשו הרשע הרומזת על מצב בני ישראל בדרא בתראה תחת מלכות עשו הוא אדום. ואכן בנידון זה מצאנו תרומה גדולה בספרו של הרב ווינטרויב ז"ל.  

זה לשונו בדף ה': אמנם האמת הברורה בזה היא מה שגילו לנו חז"ל במדרשם סיבת הסבל של תלמידי חכמים בדורות אלו. כי הרי מובן מאליו דתחת הלחץ הנוצר במצב זה הנקרא 'חכמת סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו' הרי עיקר הסובלים הם התלמידי חכמים שבדור. ונוצרה כאן גלות מיוחדת וחדשה שלא טעמה כנסת ישראל כל ימי גלותה בין אומות העולם – דזוהי גלות המיוחדת רק לתלמידי חכמים שהם עיקר הסובלים בה, עכ"ל. כונתו לגלות התלמידי חכמים (בחינת 'רָחֵל וְיוֹסֵף') הנתונים מרמס תחת המון העם (בחינת לֵאָה וִילָדֶיהָ) שלמרות שגם הם מקיימים מצוות השם, בכל זאת עושים שם לעצמם כהעיקר בעם – במקום התלמידי חכמים כמו שהיה מקדמת דנא בעמא קדישא.

וכזכור, זהו ממש כמו שפירש הגר"א בביאורו לתיקוני זוהר: 'וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים' – הן עמי הארץ טבין, 'וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים' – הן התלמידי חכמים, עכ"ל.

קצת לקמן בספרו הרחיב הר ווינטרויב ז"ל הדיבור בתופעה זו שתיקנה יעקב אבינו בדרא בתראה. זה לשונו: בדורינו זה שהגענו לשפל המדריגות במצב התורה, נהפכו עליונים למטה ותחתונים למעלה. תלמידי חכמים אמיתיים הדבוקים בכל נפשם ומאודם לתורה הקדושה בלי שום פניה צדדית הם במדריגה התחתונה של העם. ותחתונים שהם הנחותי דרגא של העם בכל המובנים הם למעלה בראש העם בכל עניניו. הרי נזדייפה צורת כל ההנהגה של העם בכל המובנים, והועמדו כאן פנים כאילו יתכן שתי דרכים להנהיג את הכלל – דרך התורה, ולהבדיל גם דרך המשוללים ממנה. לפנים ההנהגה היתה רק על פי חכמים ותלמידיהם, והיום עברה לדרך חדשה… וממילא היות שנחלשה כללות המשמעת לדעתם של תלמידי חכמים, זאת אומרת שיתכן כבר דעה אחרת מלבד דעתם. אזי הוכשר מעתה לשאוב הדעות היום יומיים גם ממקורות אחרים, הגם שיהיו בורות נשברים אשר לא יכילו מימיהם… גם ביותר טובים שבהם לא יצאו הדעות מתחת ידי תלמידי חכמים מובהקים האחראים על השמעת דעתה של תורה! עכ"ל. הרי לנו איך שכבר התחילה להתקיים נבואת חז"ל שבעקבות משיח חכמת חכמים תסרח!

כזכור, בענף הקודם ביארנו על פי דברי התיקוני זוהר האיך הועיל יעקב אבינו בתקנתו במה ששם את 'הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה' שהם הערב רב (כמו שפירש הגר"א). דשם אמרו בתיקונים: הַדֹּחַק שֶׁל הָעֵרֶב רַב שהם דוחקים אֶת יִשְׂרָאֵל בַגָּלוּת מְמַהֵר לָהֶם אֶת הַגְּאֻלָּה. כלומר – על ידי דוחק הערב רב בגלות שבים בני ישראל בתשובה ומבררים את הנצוצין קדישין מבין הקליפות וגורמים למהר את הגאולה. וכן בהיפך, וְהָרִפְיוֹן שֶׁלָּהֶם מלדחוק את בני ישראל בגלות מְעַכֵּב לְיִשְׂרָאֵל אֶת הַגְּאֻלָּה – כי יש שיעור כמה דוחק צריך לסבול בגלות כדי לברר את הניצוצין קדישין מבין הקליפות – עד כאן לשונו וביאורו. הרי שדוחק בני ישראל הכשרים בידי הערב רב בגלות רביעית שלנו מתקן את השכינה הקדושה וממהר גאולתינו.

ובמילים אחרות ביארו שם בתיקונים שהֶרְאָה לוֹ הקב"ה למשה במראה הסנה את שְׂכַר הַכַּלָּה – ר"ל את שכר השכינה הקדושה. דעל ידי השיעבוד ודוחקם של ישראל תחת הערב רב בגלות יתבררו כל הבירורים של ניצוצי הקדושה שעדין צריכים להתברר מתחת רשות הקליפה. וְהִיא השכינה נקראת 'לַבַּת אֵשׁ' בֵּין הַקּוֹצִים שֶׁהֵם הָרְשָׁעִים – וכמו אש, גם היא בנקל יכולה לשרוף ולכלות את כל הערב רב כרגע. אבל, הטעם שאין השכינה מכלה את הערב רב הוא משום שֶׁכְּשֶׁהֵם דּוֹחֲקִים אֶת הַשְּׁכִינָה וְאֶת יִשְׂרָאֵל בתוקף הגלות, אז הַשָּׂכָר שֶׁלָּהֶם יהיה הַכַּלָּה – כלומר שעל ידי הדחק יוֹצֵאת הַשְּׁכִינָה שהיא הַכַּלָּה מִבֵּינֵיהֶם – דזה מברר את ניצוצי הקדושה מבין הקליפות, וְאז כשתצא השכינה מביניהם יָבֹא הֶחָתָן שהוא בעלה הנקרא 'זעיר אנפין' בִּשְׁבִילָהּ – ר"ל לפדותה ולהתייחד עמה כמו שהיה בזמן בית המקדש. וְזֶהוּ הסוד שרמזו עליו בגמרא (ברכות ו:) 'אמר אביי אגרא דכלה דוחקא' – פירוש: שְׂכַר הַכַּלָּה – הַדֹּחַק. כלומר, שעל ידי דוחק הגלות בין הערב רב שכרם של בני ישראל יהיה שבזכות זאת תבוא ישועתם, וְיִגְאַל אוֹתָם הקב"ה מִן הַגָּלוּת בִּשְׁבִילָהּ – בב"א.

כמו כן הוא הענין בגלות התלמידי חכמים בדרא בתראה תחת ידי עמי הארץ (הטובים – כלשון הגר"א). כלומר, אף על פי שאינם מן הערב רב, בכל זאת גם הם דוחקים ומשפילים את לומדי התורה בדורינו זה. דזה לשון הגר"א (הובאו דבריו 'בסערת אליהו' דף ה',ו'): והשכינה צועקת בשבעים שנים האחרונות על לומדי התורה, על דוחק גדול שיהא בהם… והשכינה נקראת 'אילה'. ורומז אל מה שאמרו דאילה בשעה דכורעת לילד מכנסת ראשה בין ברכיה וצועקת עד שבא נחש ונושך לה ברחמה, ונפתח ויולדת. והאילה – היא השכינה. וצועקת בעת לידתה – הן שבעים שנים האחרונות של הגלות. ועל ידי נשיכת הנחש לתלמידי חכמים בעניות היא יולדת משיח – שדוחקא דתלמידי חכמים ממהר הגאולה, כמו שאמרו אגרא דכלה דוחקא! עכ"ל הגר"א כמובא ב'סערת אליהו'.

ופשוט שדברי הגר"א שאובים משני המאמרים בזוהר ובתיקונים שכבר העתקנו לשונם המלא בענף הקודם, ובכל זאת נזכיר כאן את תמצית הדברים לחזק הענין. לך נא וראה מה שאמרו בזוהר פרשת בראשית (דף כג ע"ב – כמו שפרשו הגר"א עצמו בביאורו לתיקונים): וְיַעָקֹב, בִּגְלַל שֶׁרָאָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ דּחַק שֶׁל הַגָּלוּת הָאַחֲרוֹנָה בְּסוֹף הַיָּמִים בחבלי משיח – 'וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ". וְחִלֵּק אֶת הָעָם הַקָּדוֹשׁ בַּגָּלוּת לִשְׁלֹשָׁה צְדָדִים… 'וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים' – הן עמי הארץ טבין, 'וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים' – הן התלמידי חכמים… והן אחרונים. שהן שפלים ונבזים, כמו שאמרו (בסוף סוטה): 'יראי חטא ימאסו וחכמת סופרים תסרח'. וּבִגְלַל שֶׁרָאָה אַחַר כָּךְ עֲנִיּוּת וְצַעַר שֶׁלָּהֶם – בשביל התלמידי חכמים שהן בגלות חסרין מכל טוב אָמַר: 'וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי'. וְאָמַר: 'וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ' – עכ"ל.

הרי שיעקב אבינו ראה צורך גדול לתיקון השכינה על ידי הצער, והשפלות והעוני של התלמידי חכמים. והטעם, כמו שנתבאר במקום אחר (בתיקון יב) וז"ל: אַחֲזֵי לֵיהּ אַגְרָא דְכַּלָּה, דְאִיהִי 'לַבַּת אֵשׁ' בֵּין הַקּוֹצִים דְּאִינוּן חַיָּיבַיָּא כַּד דָּחֲקִין לִשְׁכִינְתָּא וְיִשְׂרָאֵל – אַגְרָא דִלְהוֹן כַּלָּה, נַפְקָא שְׁכִינְתָּא כַּלָּה מִבֵּינַיְיהוּ, וְיֵיתֵי חָתָן בְּגִינָהּ. וְדָא אִיהוּ אַגְרָא דְכַלָּה – דוֹחֲקָא, וְיִפְרוֹק לוֹן מִן גָּלוּתָא בְּגִינָהּ! עכ"ל התיקונים (ופירושו תמצא כמה פסקות לעיל בענף זה). בזה נתבארו דברי הגר"א בין בביאוריו על התיקונים ובין בליקוטיו (שהביא ב'סערת אליהו') במילים ומושגים יותר מופשטים, אבל היינו הך.

כדבריו של הרב ווינטרויב ז"ל (בדילוג לשון): והרי לנו דברים ברורים ובהירים מתורתו של הגר"א ז"ל בענין העמדתם של השפחות וילדיהם בראש העם ואת יוסף ורחל האחרונים שבעם. דיצירת מצב זה להניח כל הסבל על התלמידי חכמים הוא מעצת יעקב אבינו למהר הסוף. 'ובחבורתם נרפא' לכל הכלל שיהיו נצולים מידי עשו, כי ביצירת גלות חדשה המיוחדת אך לתלמידי חכמים כנ"ל, אז עוברים החבלי לידה לצורה זו גם כן בכדי למהר הגאולה – ד'נרפא לנו'! עכ"ל.

אם כן, אפשר לומר שבדרא בתראה מצינו גלות בתוך גלות – גלות התלמידי חכמים (בחינת 'רָחֵל וְיוֹסֵף') תחת עמי הארץ הכשרים המקיימים מצוות השם (בחינת לֵאָה וִילָדֶיהָ), בתוך גלות של שניהם תחת שלטון הערב רב (בחינת 'הַשְּׁפָחוֹת וְיַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה' ששורש נשמתן מצד הטומאה. הרי העיד הרב אלחנן וסרמן זצ"ל שרבו החפץ חיים זיע"א אמר לו אודות רודפי הדת מבין עם ישראל בימיו "ברור לי שהם מזרע עמלק"! (הובאו דבריו ב'סערת אליהו' – דף נד) ומשם ניקח גם לדורינו.

  ענף ה: 'וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחְרוֹנִים' – גלות הקבלה ולומדיה בדרא בתראה.

בענפים הקודמים עמלנו לבאר מה שתיקן יעקב אבינו עליו השלום במה ששם את 'הַשְּׁפָחוֹת וְיַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה' לפני בני לאה ורחל בדרא בתראה במפגש האחרון עם בני עשו הרשע, וכן ביארנו מה שתיקן יעקב אבינו במה ששם את 'לֵאָה וִילָדֶיהָ' לפני 'רָחֵל וְיוֹסֵף'. וכל זה עשינו על פי ביאור הגר"א לתיקוני זוהר, במה שכתב שיעקב אבינו שם את הערב רב בראש ההצלחה והשררה, ואחריהם את עמי הארץ הטבין (יחסית לערב רב), ואחרון אחרון בשפל המדרגה הם התלמידי חכמים שבדור האחרון.

אמנם, בענף זה נציע הבנה נוספת בדברי הזוהר הנ"ל (בפרשת בראשית דף כג ע"ב ובעוד כמה מקומות) – לא לסתור ח"ו את כל מה שכתבנו לעיל על פי דברי הגר"א זיע"א, אלא שמתוך דברי קודשו יש ללמוד כעין 'בנין אב' לעוד כמה השלכות. דהרי מפשטות מעשה יעקב אבינו נלמד שכדי להצליח נגד עשו הרשע צריכים בני ישראל להפוך הקערה על פניה, ולגשת לקראת מפגש זה במה ששמים כביכול 'את הזנב בראש ואת הראש בזנב'. דהרי לפי כלל זה פירש הגר"א שבחינת 'הַשְּׁפָחוֹת וְיַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה' הם הערב רב ששמם יעקב אבינו לפני בני לאה ורחל בדרא בתראה. וכן מהאי כללא גופא פירש הגר"א הטעם שלבחינת 'לֵאָה וִילָדֶיהָ' שהם עמי הארץ השומרים מצוות יש יותר כבוד ושררה בדור האחרון מבחינת 'רָחֵל וְיוֹסֵף' שהם התלמידי חכמים העניים והדחוקים והנשפלים על ידי אותם עמי הארץ.

אמנם, בס"ד אנו בענף זה נלמד מאותו כלל או 'בנין-אב' הנזכר לעיל  שגם בתורה הקדושה עצמה ניכרת בדרא בתראה התופעה של 'והיה הזנב לראש והראש לזנב' – כלומר שהחלק הכי פנימי והכי נעלה בתורתינו הקדושה נעשה הכי מוזנח והכי פחות מכובד בעיני הבריות, וממילא גם לומדיה מצאו חיים לא זוכים לכבוד ולהערצה כדבעי לתלמידי חכמים העוסקים בכתר שבתורותינו הקדושה. ומאדיך גיסא, החיצוניות שבתורה (ולצערינו גם החיצוניות שבחיצוניות שבתורה) תיפסו לראש האילן בעיני הבריות בדורינו – הוא דרא בתראה. אבל כמובן, ידענו נאמנה שגם תופעה זו ודאי היא מעצת יעקב אבינו עליו השלום למען תיקון השכינה ומיהור קץ הגאולה.

ולפני שנציע הדברים, נביא סמך לדברינו שיש ללמוד שלוש בחינות הנ"ל (שהם 'הַשְּׁפָחוֹת וְיַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה', 'לֵאָה וִילָדֶיהָ', ו'רָחֵל וְיוֹסֵף') בקשר לדרגות שונות בתורתינו הקדושה ולומדיה. סמך זה נמצא בפירוש 'מתוק מדבש' לאותו מאמר בפרשת בראשית (דף כג ע"ב) שפירשנו לעיל לאור ביאור הגר"א על התיקונים. עתה נפרשו על פי ה'מתוק מדבש' (שפירש כן על פי 'דמשק אליעזר' ושאר מפרשים):

וְיַעָקֹב, בִּגְלַל שֶׁרָאָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ את הדּחַק שֶׁל הַגָּלוּת הָאַחֲרוֹנָה בְּסוֹף הַיָּמִים, לכן כתוב: 'וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ' על הדוחק והצער שצפה שיהיה לבניו תחת מלכות אדום בדרא בתראה. מה עשה יעקב? חִלֵּק אֶת הָעָם הַקָּדוֹשׁ בַּגָּלוּת לִשְׁלֹשָׁה צְדָדִים – ר"ל לשלושה חלקים ובחינות, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה' – מתי? הם יהיו בָּרֹאשׁ בְּגָלוּת אֱדוֹם – ובהם עיקר אחיזת הקליפות. והם רומזים על פשוטי העם העוסקים במשא ומתן, והתפלל עליהם שיצליחו בעיסקם כדי שיפרנסו את לומדי התורה. וְמה ששם 'אֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים' אחרי פשוטי העם, משום שבהם אין כל כך אחיזת הקליפות כמו בפשוטי העם – הם רומזים על התלמידי חכמים העוסקים בפשטי התורה. והתפלל עליהם שיצליחו בלימודם. וְמה ששם 'אֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים' – כי בהם אין כמעט אחיזת הקליפות, הם רומזים על הצדיקים העוסקים ברזי התורה. והתפלל עליהם שישיגו להבין בסודות התורה. וּבִגְלַל שֶׁרָאָה אַחַר כָּךְ עֲנִיּוּת וְצַעַר שֶׁלָּהֶם, אָמַר: 'וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי'. וְאָמַר: 'וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ' – עכ"ל הזוהר לפי 'מתוק מדבש'.

הרי לפנינו איך ששלושה בחינות הנ"ל (של 'הַשְּׁפָחוֹת וְיַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה', 'לֵאָה וִילָדֶיהָ', ו'רָחֵל וְיוֹסֵף') ניתן ליחס לדרגות ומעלות בתורה הקדושה ולומדיה. כלומר – פשוטי העם שלא עוסקים בתורה בקביעות ראשונה, תלמידי חכמים העוסקים בתורה בקביעות אבל רק בפשטי התורה אחריהם, ואחרונים אחרונים בקצה החבל נמצאים אותם הצדיקים העוסקים ברזי תורה.

שמא תאמר: "מדוע אמרתם שמפירוש 'מתוק מדבש' יש רק 'סמך' לדבריכם?! לכאורה הן הן אותם הדברים שאמר הגר"א אלא בערכים אחרים!" האמת היא שהמעיין היטב בשני הפירושים לא בנקל יוכל לשלב פירוש הגר"א עם פירושו של 'מתוק מדבש'. עם כל זאת, סמך לדברינו ודאי מצינו בדברי ה'מתוק מדבש' במה שנפרש בענף זה את שלושת הבחינות הנ"ל בקשר לדרגות בתורה הקדושה ולומדיה.

והטעם – דהרי 'מתוק מדבש' פירש בהדיא ש'הַשְּׁפָחוֹת וְיַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה' רומז על אלו שאין עיקר עסקם בתורה אלא במשא ומתן. ממילא, מכיון שאינם שקועים במאור התורה יומם ולילה אין התורה מאירה בהם כדבעי – ולכן כתב שבהם עיקר אחיזת הקליפות. אחריהם בחינת 'לֵאָה וִילָדֶיהָ' הרומז על התלמידי חכמים שעיקר עסקם הוא בתורה, ולכן כתב שאין בהם כל כך אחיזת הקליפות כמו באלו שלא עושים תורתם קבע ומלאכתן עראי. אמנם, מכיון שהם עוסקים רק בפשטי התורה ממילא הם נשארים אחוזים במדה מה בקליפות. ואכן, על בחינת 'רָחֵל וְיוֹסֵף' כתב שהם הצדיקים העוסקים ברזי התורה – ולכן אין בהם כמעט אחיזת הקליפות. והגם שהתלמידי חכמים הפשטנים גם הם עוסקים בתורה הקדושה יומם ולילה, מכל מקום רק הצדיקים העוסקים ברזי התורה ניצולים כמעט לגמרי מאחיזת הקליפות.

והטעם לזה כבר ביארנו לעיל בפרק א בביאור דברי הירושלמי (חגיגה א ז): 'שאילו אותי עזבו ותורתי שמרו המאור שבה היה מקרבן אצלי'! עכ"ל, כפי גירסת ה'קרבן העדה' שם. וכבר עמדנו שם על מה שיש ללמוד מפירושו של ה'קרבן העדה' שכתב בזה הלשון על גירסתו 'המאור שבה': פירוש – רמז לסודות החכמה! עכ"ל. ולמד כן ממה שדייק הירושלמי לומר המ'אור' שבה מחזירם למוטב ומקרבן אלי – כלומר ה-'אור' שבתורה דייקא. וידוע ש-'אור' ו-'רז' שניהם מאתים ושבע בגימטריא!

ובאמת, סוד זה המקשר בין 'אור' ו-'רז' בגימטריא מפורש בתיקוני זוהר חדש (דף עג עמוד ד – בנדפס עם ביאור הגר"א), דתהם אמרו (לפי ביאור הגר"א: 'קוּם רָעֲיָא מְהֵימָנָא לְאִתְּעָרָא לְהַהוּא'! ומה הטעם שהשכינה יְשֵׁנָה? דְּאִיהִי דְּמִיכָא בְּגָלוּתָא בֵּין אִנּוּן מָארֵי תּוֹרָה משום שעוסקים בפשוטן של הלכות – ולא ברזי תורה! דְּלָא פַּתְחִין לוֹן לְאִתְעַסְּקָא בְּרָזִין דְּאוֹרַיְתָא. וזה דייקא מצבם של לומדי התורה שלא פותחין עיניהם ברזי תורה, ולכן אין להם מאור העיניים –  דְּ'רָז' 'אוֹר' אִיהוּ בְּחֻשְׁבָּן דְּהרי 'רָז' בגמטריא שווה 'אוֹר'! עכ"ל התיקוני זוהר עם ביאור הגר"א.

לכן על תתמה על מה שכתב אצלינו ה'מתוק מדבש' שהתלמידי חכמים העוסקים רק בפשטי התורה אחוזים בקליפות יותר מהצדיקים העוסקים ברזי התורה שבהם כמעט ואין אחיזת הקליפות – דסוף סוף אין המאור שבתורה מאיר בפשטנים כמו באלו שעוסקים בסודות התורה – דהרי ר"ז היינו או"ר בגמטריא. וכלל ידוע הוא שכל מקום שאין אור יש חושך – כלומר חושך הקליפות ויצר הרע המחשיך פניהם של הבריות – דהוא יצר הרע, הוא שטן, הוא מלאך המות (בבא בתרא טז.)

על כל פנים, הנוגע ביותר לדידן מפירושו של 'מתוק' מדבש הוא חלוקת מדרגות התורה הקדושה ולומדיה לשלושה הבחינות הנ"ל: 'הַשְּׁפָחוֹת וְיַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה' – הן אלו שאין עיקר עסקם בתורה אלא במשא ומתן. אחריהם בחינת 'לֵאָה וִילָדֶיהָ' – הרומז על התלמידי חכמים העוסקים רק בפשטי התורה ולא בסוד. ואחרון אחרון חביב בחינת 'רָחֵל וְיוֹסֵף' – שהם הצדיקים העוסקים ברזי התורה.

******

ואחרי ראי כל זאת בפירושו היקר של 'מתוק מדבש', לא יכולתי להתאפק מללמוד דברי הזוהר הנ"ל כפי אותה צורה שפירשה הגר"א זיע"א בביאורו על התיקונים – אבל לפי השלושה הבחינות שנתבארו בפירוש 'מתוק מדבש'! ושוב נצהיר שאין כונתינו לומר שפירוש 'מתוק מדבש' תואם עם ביאורו של הגר"א – דזה אינו! אלא כונתינו בענף זה הוא ללמוד לפי הכלל או ה'בנין אב' שיסד הגר"א בביאורו לדרא בתראה 'שהזנב נהיה לראש והראש לזנב' בהתאם לשלושת הבחינות ('הַשְּׁפָחוֹת וְיַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה', 'לֵאָה וִילָדֶיהָ', ו'רָחֵל וְיוֹסֵף') ביחס לדרגות בתורה הקדושה ולומדיה כמבואר ב'מתוק מדבש'.

וב"ה בזה נבין טעם וישוב הלב לתופעה שמצינו בדורינו דרא בתראה – אמאי פשוטי העם שלא עוסקים בתורה בקביעות וגם מה שכן לומדים על פי רוב הוא רק החיצוניות שבחיצוניות שבתורה המה ראשונה בחשיבות בעיני הבריות? ואמאי התלמידי חכמים שכן עוסקים בתורה בקביעות אבל רק בפשטי התורה ולא בפנימיות התורה המה אחריהם בכבוד וחשיבות? ואמאי אחרונים אחרונים בקצה החבל נמצאים אותם הצדיקים העוסקים ברזי התורה שהיא ודאי הפנימיות והעיקר בתורותינו הקדושה (כמו שהאריך בזה רבינו מהרח"ו לקמן בהקדמתו)?

ונלע"ד לפרש דברי הזוהר נ"ל על פי שני הקדמות נחוצות. תחילה נתבונן בטבעה של מלכות אדום שאנו מצויים תחתה בגלות רביעית, ובפרט בעולם המערבי המודרני בימינו. הרי אין דבר שמאפיין את מלכות אדום יותר ממדת החיצוניות. הרי ידוע לכל שעשו הרשע וצאצאיו נמשלו לחזיר (כדאיתא במסכת פסחים קיח:), וכמבואר בדברי רש"י על התורה (בראשית כו לד) וז"ל: עשו היה נמשל לחזיר, שנאמר: (תהלים פ יד) 'יכרסמנה חזיר מיער'. החזיר הזה כשהוא שוכב פושט טלפיו לומר ראו שאני טהור – כך אלו [אלופי עשו] גוזלים וחומסים ומראים עצמם כשרים' – עכ"ל רש"י, ומקורו מבראשית רבה (פרשה סה). וגם ידוע שכל מהותה של מלכות רומי הוא זיוף אחד גדול של מלכות יון – דהרי ארצם נקראת 'איטליה של יון'. ועוד דרשו במסכת גיטין (פ.): מאי מלכות שאינה הוגנת? מלכות הרומיים. ואמאי קרי לה מלכות שאינה הוגנת? משום דאין להם לא כתב ולא לשון – עכ"ל. לא רק זאת, גם ידוע שאלילי הרומיים המה אלילי היוונים ממש אלא בחילופי שמות.

וכן הוא ממש עד היום הזה. דהגם שהרומיים כיום נזכרים רק בתמונות ובפסלים במוזיאון, מכל מקום אנו עדין משועבדים תחת צאצאיהם וממשיכי דרכם בעולם המערבי המודרני – ובפרט באמריקא של היום. לך נא וראה מה שכתב רבינו יוסף חיים מבבל בספרו 'בן יהוידע' על מסכת עבודה זרה (דף י.) על החיצוניות והזיוף של אמריקא. אלו דבריו על מה שאמרו בגמרא שם 'שאין להם לא כתב ולא לשון': נראה עיקר כפירוש רש"י ז"ל שפירש הכתב והלשון שלהם לקחו מאומה אחרת, וכך הוה קים להו לרבנן באותו זמן. וכאשר תמצא עתה כי מלכות של אמריכאן [אמריקה] אין להם לשון משלהם אלא לקחו הלשון ממלכות של אנגליז [אנגליה] דקדים להו, והם מדברים עתה בלשון אנגליז מלכות בריטאניה. וכך קים להו לרבנן דאותם רומאים שהיו בזמן הקודם לקחו הלשון והמכתב שלהם ממלכות אחרת –עכ"ל. כדאמרי אינשי: 'עָם-רֵיק' ודאי!

עוד הקדמה נחוצה לעניננו נתבארת בדברי קודשו של ה'שם משמואל' על פרשת וישלח. זה לשונו שם: נראה לפרש על פי מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה במה שאמרו ז"ל (בראשית רבה פרשה ע"ג) 'מסורת היא שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל שנאמר: "אם לא יסחבום צעירי הצאן" (ירמיה מט כ) – צעיריהם של שבטים'. כי עשו נמשל לחזיר פושט טלפיו ומראה שהוא טהור, ורשעותו היתה בהסתר ובהעלם. וכל מדרגה נסתרת ונעלמת מן העין היא יותר גבוהה, ובסטרא דקדושה אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, 'ואת זה לעומת זה עשה אלהים'. וכל מדרגת הטומאה היא בנגלה כדכתיב: 'וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל' (מלכים א – יח כח), ואילו כל שהוא בנסתר יש לו קירוב בצד מה אל הקדושה. ומזה נתירא יעקב, עד שנולד יוסף שמדרגתו פנימית נעלמת, בנה של רחל שתפסה פלך שתיקה, אף כי כל ישראל הם פנימים יוסף הוא פנימיות שבפנימיות, ועל כן הוא קטנן של שבטים – כי כל דבר שהוא פנימי ביותר נברא באחרונה ביותר כמו שנברא האדם באחרונה, ודפח"ח (דִּבְרֵי פִי חָכָם חֵן)! עכ"ל.

וכעין זה כתב ה'שם משמואל' גם בפרשת דברים. ז"ל שם: כמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שגודל כח הרע של עשו היה באשר הרע שבו היה בהסתר, ובחיצוניותו היה מראה את עצמו לכשר ולצדיק. ושעל כן נמשל לחזיר שפושט טלפיו ומראה שהוא טהור וסימן טומאה שלו הוא בפנים. וכן היו האמוריים, שעם כל גודל רשעתם ושהיו כל שבע המדות אצלם בתכלית הרוע, מכל מקום היו מראין את עצמם כבעלי מדות טובות – וזה עוד גרוע יותר מאם היה כן בהתגלות, והיו מעין עשו. ועל כן עשו נמי נקרא 'אמורי' כמו שכתוב: 'אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי' (בראשית מח). וברש"י שם 'מיד עשו שעשה מעשה אמורי. ד"א שהיה צד אביו באמרי פיו'. והיינו שבענין זה הושוה לאמורי שהחיצוניות דהיינו אמרי פיו היתה טובה אבל הרשעות היתה טמונה בלבו, וזה גרוע עוד יותר… ודבר זה נוקב והולך גם בכל הדורות. אף שבהשקפה ראשונה נראים הם אנשי מדות מתוקנים, נדע מראש שתוכם מלא סף רעל ומפני סיבה מועטת אתגלי בהתתייהו כאשר נראה בזמנינו! עכ"ל. וכונתו בסוף דבריו לאנשי גרמניה שבדורו שהראו לכולם את בושת תכונת נפשם האמיתית לפני שואת אירופה.

******

מכל האמור לעיל, נראה לענ"ד שכך הם הצעת הדברים בפירוש הזוהר הקדוש כאשר נשלב את פרטי השלושה בחינות של ה'מתוק מדבש' בצורתא דשמעתתא שמצינו בביאור הגר"א:

וְיַעָקֹב, בִּגְלַל שֶׁרָאָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ דּחַק שֶׁל הַגָּלוּת הָאַחֲרוֹנָה בְּסוֹף הַיָּמִים בחבלי משיח תחת מלכות 'עשו הוא אדום' הנמשל לחזיר הפושט טלפיו ומראה שהוא טהור, דזהו גודל כח הרע של עשו באשר הרע שבו בהסתר, ובחיצוניותו מראה את עצמו לכשר ולצדיק, ושעל כן נמשל לחזיר שפושט טלפיו ומראה שהוא טהור וסימן טומאה שלו (שאינו מעלה גרה) הוא בפנים. לכן כתוב: 'וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ' – דחשש מאוד שמא כל צאצאיו יפלו לרשתו של עשו וימשכו אחר החיצוניות שלו בסוף יומיא. ואם כן – האיך יגאלו מידי מלכות עשו הרשעה?

מה עשה יעקב אבינו לתקנתן? ידע יעקב אבינו מה שנתבאר בזוהר חדש (בפרשת בראשית שהעתקנו לשונו בפרק א): לֹא גָלוּ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא עַל עון בִּטּוּל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיֹּאמֶר ה' עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי'. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בַּגָּלֻיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת חָזְרוּ בִּזְכוּת אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב. אבל עַכְשָׁו הֵם חָטְאוּ בַּתּוֹרָה שֶׁנָּתַתִּי לְמֹשֶׁה, וְנִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי'. אם כן, מדה כנגד מדה – כְּשֶׁיָּשׁוּבוּ וְיִתְעַסְּקוּ בְתוֹרָתוֹ כראוי, בִּזְכוּת מֹשֶׁה אֲנִי גוֹאֲלָם! – עכ"ל. וכיון שידע יעקב שגאולת בניו מידי עשו הרשע תבוא בעיקר בזכות לימוד התורה, לכן חִלֵּק אֶת הָעָם הַקָּדוֹשׁ בַּגָּלוּת לִשְׁלֹשָׁה בחינות בדרגות לומדי התורה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה' –  המה פשוטי העם שאינם רואים כל כך חשיבות בלימוד התורה ומעדיפים לעסוק במשא ומתן, וגם כאשר הם מתפנים מעסקיהם קובעים עתיהם בתורה בעיקר בלימוד שטחי ומהיר בפשטי התורה. אם כן דרך לימודם הוא החיצוניות שבחיצוניות שבתורה. דהרי פשוט שתורת הנגלה היא חיצוניות לעומת סודות התורה שהם פנימיות התורה. לא רק זאת, מכיון שהמון העם על פי רוב לומדים במהירות ולא בעיון כעין הספקי ה'דף היומי' בשעה קלה ביום וממילא רק מגרדים את תורת הנגלה שהיא בעצמה חיצוניות התורה, לכן שפיר יש לומר שעסקם על פי רוב הוא רק בחיצוניות של החיצוניות של התורה.

שמא תאמר, מה תיקון תיקן יעקב בכך? יעקב אבינו תיקן שהם וצורת לימודם יהיו בָּרֹאשׁ בְּגָלוּת אֱדוֹם – כלומר: פולחן החיצוניות של תרבות מלכות אדום הרודפת ממון יומם ולילה ותוקף החיצוניות והגשמיות שבא עם רדיפת הממון ימשכו את המון העם אליהם, וממילא מכיון שהם בראש הם יהיו מושפעים יותר מזוהמת מלכות אדום, ולכן בהם תהיה עיקר אחיזת הקליפות. דסוף סוף מכיון שאין מאיר בהמון העם אלא החיצוניות שבחיצוניות של המ'אור' שבתורה – ממילא נשארים המון העם ברמה גדולה של חושך – כלומר המשיכה הטבעית לקליפת מלכות אדום שאי אפשר להנצל ממנה אלא על ידי התורה הקדושה. [ואין הכי נמי, גם אלו שלא זוכים לעסוק בתורה יומם ולילה יכולים להנצל מקליפת אדום על ידי שיצאו לעבודתם עדי ערב על מנת להרויח לא רק טרף לביתם אלא בכונה להחזיק הני ברכי רבנן דשלהי תחת העוני והדוחק שצריכים הם להיות תחתיו בדרא בתראה. דפשוט הדבר שככל שימסרו נפשם על החזקת התורה (ובפרט החזקת לומדי סודות התורה) כן יאיר אור גדול בנפשם ובזה ינצלו במדה רבה מקליפת אדום – דזה גופא מראה לאן אתר לבם פונה.]

וזה גופא איך שיעקב אבינו תיקן את הצלת התלמידי חכמים העוסקים בתורה תדיר מתוקף קליפת אדום. דמכיון שאינן בראש לא תשלוט בהם תוקף הקליפה וממילא לא יתפתו כלל התלמידי חכמים אחר החיצוניות והגשמיות. וזה כמו שהסביר הגר"א שכללות לומדי התורה יהיו בגלות ושפלות בידי המון העם בדרא בתראה – וכל זה תיקן יעקב אבינו כדי להרחיק את לומדי התורה משררה וחשיבות, מטעם דכל הגדול מחבירו בכבוד נתון יותר בסכנה להסחף אחר החיצוניות של קליפת עשו.

אחריהם שם יעקב אבינו 'אֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים' – הם העוסקים בתורה בקביעות יומם ולילה, אבל אין עיסקם אלא בתורת הנגלה שהיא רק החיצוניות שבתורה – כמבואר באריכות על יד מהרח"ו במהשך הקדמתו. דזה לשונו לקמן: הִנֵּה מְבֹאָר כִּי תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה כְּלוּלָה וְנִמְצֵאת בְּכָל אַרְבַּע עוֹלָמוֹת אֲבִּי"עֲ [אֲצִילוּ"ת בְּרִיאָ"ה יְצִירָ"ה עֲשִׂיָּ"ה]. וּבִהְיוֹתָהּ בְּעוֹלַם הָאֲצִילוּת אָז נִקְרְאָה 'קַבָּלָה', כִּי שָׁם הִיא מֻפְשֶׁטֶת מִכָּל הַלְּבוּשִׁים הַנִּקְרָא פְּשָׁט מִלְּשׁוֹן 'פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי' – שֶׁהוּא בְּחִינַת הַמַּלְבּוּשׁ הַחִיצוֹנִי שֶׁהוּא עַל גַּבֵּי עוֹר אָדָם הַמִּתְפַּשֵּׁט מֵעָלָיו לִפְעָמִים, וְזֶהוּ עִקַּר מִלַּת 'פְּשָׁט'. אָמְנָם שַׁעֲשׁוּעוֹת שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּתּוֹרָה וֶהֱיוֹתוֹ בּוֹרֵא בָּהּ אֶת עוֹלָמוֹ הָיְתָה בִּהְיוֹתוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה בִּבְחִינַת הַנְּשָׁמָה הַפְּנִימִית שֶׁבָּהּ הַנִּקְרָא 'רָזֵי תּוֹרָה', הַנִּקְרָא 'מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה' – הִיא חָכְמַת הַקַּבָּלָה כַּנּוֹדָע אֶל הַיּוֹדְעִים. וְטַעַם הַדָּבָר הוּא לֶהֱיוֹתוֹ עוֹלַם הָאֲצִילוּת הָעֶלְיוֹן מְאֹד טוֹב וְלֹא רַע, דְּלָא יָכִיל לְהִתְעָרְבָא עִמֵּיהּ קְלִיפָּה, וַעֲלֵיהּ אִתְמַר 'וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא אֶתֵּן'.

עוד כתב מהרח"ו: … וְרַבָּנָן דְּמַתְנִיתִין וַאֲמוֹרָאִין, כָּל תַּלְמוּדָא דִּלְהוֹן עַל רָזִין דְּאוֹרַיְיתָא סִדְּרוּ לֵיהּ (כדאיתא בזוהר פרשת פנחס). וְנִמְצָא כִּי הַמִּשְׁנָה וְהַשַּׁ"ס הֵם הַנִּקְרָא גּוּפֵי תּוֹרָה. וְהִנֵּה דִּבְרֵיהֶם כַּחֲלוֹם בְּלִי פִּתְרוֹן וְרָזֶיהָ וּסְתָרֶיהָ הַפְּנִימִיִּים הַנִּקְרָא נִשְׁמַת הַתּוֹרָה הֵם הֵם פִּתְרוֹן הַחֲלוֹם הַנִּפְתָּר בְּהָקִיץ בְּסוֹד 'אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר'. וּכְמוֹ שֶׁכָּתְבוּ חֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (במסכת סנהדרין דף כד.): "בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם" (אֵיכָה ג ו) – זֶה תַּלְמוּד בַּבְלִי, אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ מֵאִיר אֶלָּא עַל יְדֵי סֵפֶר הַזֹּהַר הֵם הֵם רָזֵי תּוֹרָה וּסְתָרֶיהָ אֲשֶׁר עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר "וְתוֹרָה אוֹר"… וָאִם כֵּן, אֵין לִתְמֹהַּ כִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׁם שֶׁהִיא הַמִּשְׁנָה תִּהְיֶה נִקְרֶאת 'שִׁפְחָה' ו'קְלִיפִּין' דְּתּוֹרָה דַּאֲצִילוּת.

וְזֶה סוֹד 'כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר הַנִּזְכַּר לְעֵיל בַּמַּאֲמָר הָרִאשׁוֹן' (שהעתיקו מהרח"ו לעיל בפרק ב), כִּי כְּמוֹ שֶׁהַחִטָּה שֶׁהִיא בְּגִימַטְרִיָּא כְּמִנְיַן כ"ב אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה הַגְּנוּזָה תּוֹךְ כַּמָּה קְלִיפִּין וּלְבוּשִׁין שֶׁהֵם הַסֻּבִּין וְהַמֻּרְסָן וְהַתֶּבֶן וְהַקַּשׁ וְהָעֶשֶׂב הַנִּקְרָא 'חָצִיר', כֵּן הַמִּשְׁנָה אֵצֶל סוֹדוֹת הַתּוֹרָה נִקְרֶאת 'חָצִיר'. וְזֶה נִרְמָז בְּסֵפֶר הַזֹּהַר פָּרָשַׁת כִּי תֵּצֵא בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא (דַּף רעה ע"ב): אֲבָל רַבָּנָן, וַוי לְאִינּוּן דְּאַכְלִין תֶּבֶן דְּאוֹרַיְיתָא וְלָא יָדְעִין בְּסִתְרֵי אוֹרַיְיתָא. אֶלָּא קַלִין וַחֲמוּרִין דְּאוֹרַיְיתָא, קָלִין אִינוּן תֶּבֶן דְּאוֹרַיְיתָא, וַחֲמוּרִין אִינוּן חִטָּה דְּאוֹרַיְיתָא…

על כל האמור סיים מהרח"ו: וְאִלּוּ בָּאתִי לְהַרְחִיב דְּרוּשׁ זֶה לֹא יַסְפִּיקוּ מֵאָה קֻנְטְרֵסִין בְּלִי סָפֵק בְּלִי שׁוּם גּוּזְמָא. הַאָמְנָם הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ כִּי דִּבְרֵי אֱמֶת אֲנִי אוֹמֵר, וְאַל יִתְמַהּ הָאָדָם בִּרְאוֹתוֹ סֵפֶר הַזֹּהַר אֵיךְ קוֹרֵא אֶל הַמִּשְׁנָה 'שִׁפְחָה' וּ'קְלִיפִּין', כִּי עֵסֶק הַמִּשְׁנָה כְּפִי פְּשָׁטֶיהָ אֵין סָפֵק שֶׁהֵם לְבוּשִׁין וּקְלִיפִּין חִיצוֹנִים בְּתַכְלִית אֵצֶל סוֹדוֹת הַתּוֹרָה הַנִּגְנָזִים וְנִרְמָזִים בִּפְנִימִיּוּתָהּ כִּי כָּל פְּשָׁטֶיהָ הֵם בָּעוֹלָם הַזֶּה בִּדְבָרִים חֳמָרִים תַּחְתּוֹנִים –עכ"ל הבהיר של מהרח"ו לעניננו.

ומה תקנה תיקן יעקב אבינו עבורם? במה שהמון העם נמשכים בטבעם אחר דעתם של אדום, ממילא נוצר הזלזול בעיניהם כלפי כללות לומדי התורה – כמו שהארכנו לעיל על פי דברי הגר"א והרב ווינטרויב ז"ל. אמנם, כל עוד שהמון העם נמשכים יותר ויותר אחר תרבות וקליפת אדום ועולים יותר ויותר לראש ושררה ובזה נשפלים התלמידי חכמים יותר ויותר בעיניהם – באותה מדה ממש נדחים התלמידי חכמים לטובתם יותר יותר רחוק מתרבות וקליפת אדום ונשארין יותר ויותר טהורים בדעתם ונשמתם לערכי התורה.

אלא, למרות שבחינת 'לֵאָה וִילָדֶיהָ' עוסקים בתורה יומם ולילה, ובזה הם בבחינת 'אַחֲרֹנִים' להמון העם שעוסקים רק בחיצוניות שבחיצוניות שבתורה, ולמרות שבכללות גם בחינת 'לֵאָה וִילָדֶיהָ' נתונים ברמה של שפלות בעיני המון העם הנמשכים בדעתם אחר החיצוניות של תרבות אדום במקום אחר דעת תורה, מכל מקום מכיון שסוף סוף אינם עוסקים בפנימיות התורה אינם ניצולים לגמרי מחושך קליפת אדום הנאחזת בטבעה בכל מי שאין המ'אור' שבתורה מאיר בנשמתו כראוי – דרק אור יכול לסלק חושך. ויעקב אבינו ידע סוד זה. לכן אמרו בזוהר ששם יעקב 'אֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים' – דהם הצדיקים העוסקים בכל חלקי התורה, ובעיקר בסודותיה שהם הפנימיות והנשמה שבתורה.

שמא תאמר, אמאי הפנימיות שבתורה אחרונה בכבוד בדרא בתראה?! דלכאורה היה יותר ראוי שהנשמה שהיא העיקר תהיה בראש – ולא פשטי התורה שרבותינו ז"ל קראו להם: 'שִׁפְחָה', וּ'לְבוּשִׁין', וּ'קְלִיפִּין חִיצוֹנִים' בערך סודות התורה. אמנם, לפי מה שכתבנו לעיל ניחא. דהרי אנו בגלות רביעית זו תחת גלות אדום, ובפרט בדרא בתראה דנתגברה הקליפה להחטיא יען ראתה כי כבר כלתה אליה הרעה (כדברי החיד"א ב'שם הגדלים'). וממילא, אין פלא שגם בדרגות שבתורתינו הקדושה יש מדה רבה של 'והיה הראש לזנב והזנב לראש'. דהרי כבר ביררנו למעלה שגם כללות התלמידי חכמים אינן ניצולים לגמרי מקליפת אדום והחיצוניות שבא עמה. והגם שברוך השם רוב עומלי התורה בדורינו אינם נמשכים אחר הנאות העולם החיצוני כמו המון העם שעל פי רוב מנסים להתדמות לתרבות אדום [ביודעים או בלא יודעים] אלא שמנסים להתחכם ולעשות זאת כמה שאפשר בגדרי ההלכה, מכל מקום גם אצל התלמידי חכמים שהם בחינת 'לֵאָה וִילָדֶיהָ' מצויה המשיכה אחר עולם החיצוני – אלא שהוא ביותר דקות, בבחינת תורת הנגלה שהם לומדים העוסקת על פי רוב בעניני העולם הגשמי הזה. דסוף סוף כל היום הם נותנין דעתם לעולם הגשמי הזה.

וגם דבר זה ביארו מהרח"ו היטב בהמשך הקדמתו, דזה לשונו לקמן: וְאַל יִתְמַהּ הָאָדָם בִּרְאוֹתוֹ סֵפֶר הַזֹּהַר אֵיךְ קוֹרֵא אֶל הַמִּשְׁנָה שִׁפְחָה וּקְלִיפִּין. כִּי עֵסֶק הַמִּשְׁנָה כְּפִי פְּשָׁטֶיהָ, אֵין סָפֵק שֶׁהֵם לְבוּשִׁין וּקְלִיפִּין חִיצוֹנִים בְּתַכְלִית אֵצֶל סוֹדוֹת הַתּוֹרָה הַנִּגְנָזִים וְנִרְמָזִים בִּפְנִימִיּוּתָהּ – כִּי כָּל פְּשָׁטֶיהָ הֵם בָּעוֹלָם הַזֶּה בִּדְבָרִים חֳמָרִים תַּחְתּוֹנִים. אָמְנָם הֵם קְלִיפִּין טוֹבִים לְמַאֲכָל כִּקְלִפַּת קְנֵה הַבֹּשֶׂם, וְלָכֵן בִּהְיוֹתָם מְבִינֵי פְּשָׁטֵי הַמִּשְׁנָה כְּהִלְכָתָא בִּלְתִּי טָעוּת נִקְרָא 'עֵץ הַדַּעַת טוֹב', אֲבָל כַּאֲשֶׁר חָס וְשָׁלוֹם שׁוֹנִים בָּהּ וּמְטַמְּאִים אֶת הַטָּהוֹר וּמַכְשִׁירִין אֶת הַפָּסוּל וּמַתִּירִין אֶת הָאִסּוּר, אָז נֶהְפֶּכֶת לְ'עֵץ הַדַּעַת רַע' וָמַר לָהֶם… הָעוֹסְקִים בִּפְשָׁטֶיהָ הַגּוּפָנִיִּים הַטּוֹבִים, עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר 'בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד' – הוּא הַפְּרָס הַנָּתוּן לָהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה, כִּי כֵן עִסְקָם בַּתּוֹרָה הוּא בִּבְחִינַת הֱיוֹתָם בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּדִינֵי אִסּוּר וְהֶתֵּר טֻמְאָה וְטָהֳרָה וְכוּ.' – עכ"ל. לעומת זאת, על הצדיקים העוסקים בפנימיות התורה אמר מהרח"ו: אָמְנָם הָעוֹסְקִים בְּרָזֵי הַתּוֹרָה שֶׁהֵם בְּחִינַת הַתּוֹרָה כְּפִי מַה שֶּׁעוֹסְקִים בָּהּ בָּעוֹלָם הַבָּא, עֲלֵיהֶם 'נֶאֱמַר אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ' – עכ"ל.

******

הגם שזכינו בחסדי השם לבאר כל מה שכתבנו לעיל, בכל זאת עדין נשאר לנו לבאר מה תקנה תיקן יעקב אבינו עליו השלום במה ששם את הצדיקים העוסקים ברזי התורה שהם בחינת 'רָחֵל וְיוֹסֵף אַחֲרֹנִים' בכבוד ושררה בדרא בתראה. אמת שדבר זה נלמד מענינו ממה שכתבנו לעיל האיך בחינת 'לֵאָה וִילָדֶיהָ' ניצולין במדה מה מקליפת אדום על ידי שהם ועסק תורתם נעשו נשפלין בעיני המון העם הקרובים יותר לקליפת אדום – שבזה שהם נשפלין הם בעצם מתרחקים וניצולים מקליפת אדום ורדיפת החיצוניות וההבל שבאה עמה. אמנם בהבדל בין בחינת 'רָחֵל וְיוֹסֵף אַחֲרֹנִים' לבחינת 'לֵאָה וִילָדֶיהָ' בדרא בתראה יש עוד דברים בגו, כמו שרמז עליהם ב'שם משמואל' (פרשת וישלח בשם אביו ה'אבני נזר').

זה לשונו (שם): וכל מדרגה נסתרת ונעלמת מן העין היא יותר גבוהה. ובסטרא דקדושה אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין… וכל מדרגת הטומאה היא בנגלה כדכתיב: 'וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל' (מלכים א – יח כח), ואילו כל שהוא בנסתר יש לו קירוב בצד מה אל הקדושה. ומזה נתירא יעקב [דהרי מלכות עשו הנמשלו לחזיר הופכים כל זה ומראין כלפי חוץ סימני טהרה]. עד שנולד יוסף שמדרגתו פנימית נעלמת, בנה של רחל שתפסה פלך שתיקה. אף כי כל ישראל הם פנימיים, יוסף הוא פנימיות שבפנימיות. ועל כן הוא קטנן של שבטים – כי כל דבר שהוא פנימי ביותר נברא באחרונה ביותר כמו שנברא האדם באחרונה, ודפח"ח (דִּבְרֵי פִי חָכָם חֵן)! עכ"ל.

הרי הדגיש אביו ה'אבני נזר' שכל ישראל הכשרים הם בבחינת פנימיות ולכן בטבעם נוטין בבחינת מה לצד הקדושה. אבל רק בחינת יוסף בן רחל שהוא בחינה פנימית נעלמת נחשב פנימיות שבפנימיות יותר מכל אחיו, ולכן הוא הכי קרוב לצד הקדושה יותר מכל אחיו. לא רק זאת, אלא גם הדגיש הגאון הנ"ל שלכן הוא קטנן של שבטים, שזה מורה על מעלתו –  כי כל דבר שהוא פנימי ביותר נברא באחרונה ביותר כמו שנברא האדם באחרונה.

אם כן, לעניננו כך הם הצעת הדברים בזוהר לאור דברי קודשו. בראות יעקב אבינו איך שבדרא בתראה תגבר כל כך השפעת מלכות אדום על כללות עם ישראל, ואיך שכל הקודם למלכות בהיותו בראש החשיבות בישראל בהכרח יושפע קשות ממשיכת החיצוניות של קליפת אדום – מטעם זה תיקן כביבול 'גלות' לתורת הקבלה ולומדיה. פירוש 'גלות' אינו דוקא גלות גופנית כמו שמצינו אין-ספור פעמים בזוהר הקדוש איך שהתנאים עזבו את הישוב להשתתף עם השכינה הגולה בדרך. אלא, כאן נתבאר איך שיעקב אבינו תיקן שבדרא בתראה דוקא תורת הקבלה שהיא בחינת 'יוסף ורחל' תהיה הכי מוזנחת לפי ערכה הגדול לעומת תורת הנגלה החיצונית שכולם רצים אחריה. ובזה שהשפיל יעקב אבינו את תורת הקבלה ולומדיה בעיני כללות לומדי התורה הציל את הצדיקים העוסקים בפנימיות שבפנימיות התורה מקליפת אדום יותר מלומדי נגלות התורה.

ולפי דרכינו יש לומר שזהו הטעם שבזוהר הקדוש רמזו על גלות פנימיות התורה ולומדיה בדרא בתראה דוקא בבחינת 'רָחֵל וְיוֹסֵף'. דהרי רחל 'תפסה פלך שתיקה' כדאיתא במסכת מגילה (דף יג:) 'בשכר צניעות שהיתה בה ברחל זכתה ויצא ממנה שאול… ומאי צניעות היתה בה ברחל? אלא, מתוך סימנין שמסרה רחל ללאה לא הוה ידע עד השתא, לפיכך זכתה ויצא ממנה שאול' – עכ"ל הגמרא. ופירש רש"י ז"ל: הוא צניעות – שלא יתפרסם הדבר שמסר לה סימנין –עכ"ל. והיינו בחינת הפנימיות שלה – טבעה של רחל אמנו לשמור הסוד פנימה שלא יתגלה החוצה.

והיינו גם בחינת יוסף הצדיק בנה שמדרגתו פנימית נעלמת – דהוא כבר אז בפגישתו הרשונה עם עשו וקליפתו אחז בבחינת ההעלם והפנימיות, כמו שהדגיש רש"י ז"ל על הפסוק 'נגש יוסף ורחל': בכולן האמהות נגשות לפני הבנים, אבל ברחל, יוסף נגש לפניה. אמר, אמי יפת תואר. שמא יתלה בה עיניו אותו רשע, אעמוד כנגדה ואעכבנו מלהסתכל בה. מכאן זכה יוסף לברכת 'עלי עין' – עכ"ל.

וכן הוא בדרגות שבתורתינו הקדושה. דלטעם זה היה יוסף קטנן של השבטים. והגם שהיה יוסף חביב ביותר בעיני אביו שנאמר: 'וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים' (בראשית לז ג), מכל מקום זהו עיקר הטעם שבעיני בני לאה הגדולים ממנו היה מושפל וגם שנאוי, כמו שכתוב בפסוק אחרי זה: 'וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם'.

והוא הדין גם בדרגות שבתורתינו הקדושה. דהרי את סודות התורה שהם בחינת 'יוסף' אוהב אבינו שבשמים יותר מִכָּל בָּנָיו (שהם בחינת 'בני לאה' וכל שכן בחינת 'בני השפחות') 'כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ' עוד לפני בריאת העולם, כמו שהדגיש מהרח"ו בהקדמתו. דז"ל לקמן (בדילוגים): וְאָמְנָם בְּעוֹלַם הָאֲצִילוּת אֲשֶׁר שָׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה כַּנִּזְכַּר בְּמִדְרְשֵׁי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל בְּרִיאַת הָעוֹלָם, שֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַבִּיט בַּתּוֹרָה וּבוֹרֵא עוֹלָמוֹת. וְאֵין סָפֵק כִּי לֹא כְּמַעֲשֵׂה אָדָם הָרִאשׁוֹן וְלֹא כְּמַעֲשֵׂה דִּבְנֵי חֹרִי וּכְמַעֲשֵׂה אֲתוֹנוֹ דְּבִלְעָם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, בִּהְיוֹתָם כִּפְשׁוּטָם הָיָה מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בָּהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲלְפָּים שָׁנָה קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם וּבוֹרֵא בָּהֶם עוֹלָמוֹת. אָמְנָם שַׁעֲשׁוּעוֹת שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּתּוֹרָה וֶהֱיוֹתוֹ בּוֹרֵא בָּהּ אֶת עוֹלָמוֹ הָיְתָה בִּהְיוֹתוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה בִּבְחִינַת הַנְּשָׁמָה הַפְּנִימִית שֶׁבָּהּ, הַנִּקְרָא 'רָזֵי תּוֹרָה', הַנִּקְרָא 'מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה' – הִיא חָכְמַת הַקַּבָּלָה כַּנּוֹדָע אֶל הַיּוֹדְעִים. וְטַעַם הַדָּבָר הוּא לֶהֱיוֹתוֹ עוֹלַם הָאֲצִילוּת הָעֶלְיוֹן מְאֹד טוֹב וְלֹא רַע, דְּלָא יָכִיל לְהִתְעָרְבָא עִמֵּיהּ קְלִיפָּה, וְלָכֵן גַּם הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׁם אֵינֶנָּהּ רַק מֻפְשֶׁטֶת מִכָּל לְבוּשֵׁי הַגּוּפָנִים – עכ"ל.

ואין הכי נמי, גם בעולם הזה אוהב אבינו שבשמים את פנימיות התורה יותר משאר חלקיה החיצונים, מטעם דבעיקר בבחינת 'יוסף' מתגלה כבוד השם בעולם הזה, כמו שביאר מהרח"ו בהקדמתו. זה לשונו לקמן: וְזֶה אֶצְלִי פֵּירוּשׁ הַמִּשְׁנָה (אָבוֹת ו ב): 'אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי – בְּכָל יוֹם וְיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וּמַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת: אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה'. כִּי בְּלִי סָפֵק בִּהְיוֹתָם עוֹסְקִים בִּפְשָׁטֶיהָ וּבְסִפּוּרֶיהָ לְבַדָּם הִיא לוֹבֶשֶׁת בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ וְשַׂק הוּשַׁת כְּסוּתָהּ וְכָל הָאֻמּוֹת יֹאמְרוּ לְיִשְׂרָאֵל "מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד", מַה תּוֹרַתְכֶם מִתּוֹרָתֵנוּ! הֲלֹא גַּם תּוֹרַתְכֶם סִפּוּרִים בְּהַבְלֵי הָעוֹלָם. אֵין עֶלְבּוֹן תּוֹרָה גָּדוֹל מִזֶּה! וְלָכֵן 'אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה וְאֵינָם עוֹסְקִים בְּחָכְמַת הַקַּבָּלָה שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת כָּבוֹד לַתּוֹרָה'…

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמִדְרָשׁ מִשְׁלֵי (פָּרָשָׁה י) עַל פָּסוּק (מִשְׁלֵי י ג) 'לֹא יַרְעִיב הַשֵּׁם נֶפֶשׁ צַדִּיק', וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל – בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה קָשֶׁה יוֹם הַדִּין וְכוּ'. הָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ בּוּשָׁה אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ כְּלִימָה וְכוּ'. בָּא מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מִקְרָא וְאֵין בְּיָדוֹ מִשְׁנָה וְכוּ', בָּא מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ ב' סְדָרִים וְכוּ', בָּא מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ הֲלָכוֹת וְכוּ', בָּא מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תּוֹרַת כֹּהֲנִים וְכוּ', בָּא מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ חֲמִשָּׁה חֻמְּשֵׁי תּוֹרָה וְכוּ', בָּא מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ אַגָּדָה, בָּא מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תַּלְמוּד וְכוּ', וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לוֹ: בְּנִי הוֹאִיל וְנִתְעַסַּקְתָּ בְּתַלְמוּד, צָפִיתָ בַּמֶּרְכָּבָה? צָפִיתָ בַּגֵּאוּת שֶׁלִּי? שֶׁאֵין הֲנָאָה לִי בָּעוֹלָם אֶלָּא בִּשְׁעַה שֶׁתַּלְמִידֵי חָכָמִים יוֹשְׁבִים וְעוֹסְקִים וּמַבִּיטִים וּמְצִיצִים וְרוֹאִים וְהוֹגִים הֲמוֹן הַתַּלְמוּד הַזֶּה. כִּסֵּא כְּבוֹדִי הֵיאָךְ עוֹמֵד? וְכוּ', חַשְׁמַל הֵיאָךְ עוֹמֵד? וְכוּ', בָּרָק הֵיאָךְ עוֹמֵד? וְכוּ', כְּרוּב? וְכוּ', וּגְדוֹלָה מִכֻּלָּם, מִצִּפֹּרְנַי וְעַד קָדְקָדִי וְכוּ', וְכִי לֹא זֶה הוּא הֲדָרִי? זֶה הוּא גְּדֻלָּתִי זֶהוּ הֲדַר יָפְיִי – שֶׁבָּנַי מַכִּירִין אֶת כְּבוֹדִי וְכוּ'.

הֲרֵי מְבֹאָר בְּפֵרוּשׁ אַף בְּדִבְרֵי הַתַּנָּאִים, שֶׁאֵין הָאָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ לְגַמְרֵי בְּעֵסֶק הַמִּקְרָא וְהַמִּשְׁנָה וְהָאַגָּדָה וְהַתַּלְמוּד בִּלְבַד, אֶלָּא הוּא מְחֻיָּב לַעֲסֹק בְּכָל יְכָלְתּוֹ בְּסִתְרֵי תּוֹרָה וּבְמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה, כִּי אֵין הֲנָאָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִכָּל מַה שֶּׁבָּרָא בְּעוֹלָמוֹ, רַק בִּהְיוֹת בָּנָיו לְמַטָּה עוֹסְקִים בְּרָזֵי הַתּוֹרָה, לְהַכִּיר גְּדֻלָּתוֹ וְיָפְיוֹ וּמַעֲלָתוֹ. כִּי בִּפְשָׁטֵי הַתּוֹרָה וּבְסִפּוּרֶיהָ וּבְדִינֶיהָ וּבְמִצְווֹתֶיהָ, בִּהְיוֹתָם כִּפְשָׁטָם אֵין בָּהֶם שׁוּם הֶכֵּר וִידִיעָה לֵידַע אֶת בּוֹרְאָם יִתְבָּרַךְ. אַדְּרַבָּה יֵשׁ בָּהֶם מִצְווֹת וְחֻקִּים שֶׁאֵין הַדַּעַת סוֹבְלָם וְכָל אֻמּוֹת הָעוֹלָם מוֹנִין אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמְרִים לָהֶם: 'כִּי מַה הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם? דְּבָרִים שֶׁנִּרְאִין כְּחִידוֹת וּמְשָׁלִים. לִקַּח קֶרֶן פָּרָה וְלִתְקֹעַ בּוֹ בְּיוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְאַתֶּם אוֹמְרִים שֶׁעַל יְדֵי כֵּן שָׂטָן הָרוּחָנִי הַמְקַטְרֵג הָעֶלְיוֹן מִתְעָרֵב, וְכַיּוֹצֵא מִדְּבָרִים אֵלּוּ כִּמְעַט רֹב מִצְווֹת הַתּוֹרָה, וּבִפְרָט פְּרָטֵי דִּינֵיהֶם, אֵין הַשֵּׂכֶל סוֹבְלָם. וְאִם כֵּן הֵיכָן הוּא הֲדַר הַתּוֹרָה וְיָפְיָהּ וּגְדֻלָּתָהּ? וְעַל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה נֶאֱמַר (אִיּוֹב לה ו-ז): "אִם צָדַקְתָּ מַה תִּתֵּן לוֹ וְאִם חָטָאתָ מַה תִּפְעָל בּוֹ", כִּי הַשָּׂכָר וְהָעֹנֶשׁ אֲשֶׁר עֲלֵיהֶם הוּא לְךָ לְבַדְּךָ [כלומר שאין 'ריוח' או נחת רוח לקב"ה בזה]. אָמְנָם בְּסוֹדוֹת הַתּוֹרָה וּבְעֵסֶק כַּוָּנַת הַמִּצְווֹת, עַל זֶה נֶאֱמַר בְּהֵפֶךְ. אִם בַּטּוֹבָה נֶאֱמַר (תְּהִלִּים סח לה): 'תְּנוּ עֹז לֵאלֹהִים'… וּדְבָרַי אֵלּוּ מְבֹאָרִים לַאֲשֶׁר נָגַע אֱלֹהִים בְּלִבּוֹ! עכ"ל מהרח"ו.

******

עוד נלענ"ד לפרש שבמה ששם יעקב אבינו בפרשת וישלח את 'אֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים' לפני שאר אחיו בני לאה ובני השפחות, כבר אז הראה בזה לא רק לעשו אלא גם לשאר בניו מי הוא האחרון אחרון חביב בעיני ישראל אביהם. ואין הכי נמי, זו היתה תחילת התופעה שהביאה לגלותו של יוסף על ידי אחיו בפרשת וישב. דמיד לאחר פרידת יעקב מעשו אחיו כתוב: 'וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן… וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים. וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ' – הרי ששנאה זו כלפי יוסף היתה בהם עוד לפני חלומותיו ודבתם הרעה שהיה מביא לאביו כדמוכח מפסוקי התורה.

אם כן, נמצינו למדים שגם בזה היה מעשה אבות שהוא סימן לבנים בדרא בתראה. דהרי כבר במפגש עם עשו הרשע התחיל יעקב אבינו להעדיף את 'בחינת יוסף' על 'בחינת בני לאה' ו'בחינת בני השפחות' במה שהפקיר את שאר האחים לעשו לו תפרוץ מלחמה – דומיה להא דאמר רבי יוחנן בן זכאי לקיסר במסכת גיטין (דף נו:) 'תן לי יבנה וחכמיה'.

ואכן, לפי דרכנו זהו גם כונת הזוהר אצלינו במה שפירשנו שיעקב אבינו תיקן את הצלת 'בחינת יוסף' שהם הצדיקים העוסקים ברזי התורה תדיר מקליפת מלכות אדום במה ששם אותם אחרונים ושפלים בעיני שאר אחיו שהמה ראשונים. דבמה ששם יעקב אבינו את בחינת 'בני לאה' וכל שכן את בחינת 'בני השפחות' לפניהם ראשונים בכבוד ושררה בדרא בתראה, ממילא לפי טבעם של דברים המה יהיו קרובים יותר לקליפת אדום וידבקו בה – ובזה ינצלו הצדיקים העוסקים בקבלה מאותה קליפה החזקה. ונמצא ש'נהפך הוא' – דדוקא שפלותם היא הצלתם. דבזה ימשיכו לעסוק ברזי תורה בטהרה. אבל באמת, זוהי תקנה גדולה להצלת כולנו (ולא רק הצלת המקובלים) – כמו שהדגיש מהרח"ו לקמן בהקדמתו: 'הַכֹּל תָּלוּי בְּעֵסֶק הַחָכְמָה הַזֹּאת, וּמְנִיעָתֵנוּ מִלְּהִתְעַסֵּק בָּהּ הִיא גּוֹרֶמֶת אִחוּר וְעִכּוּב בִּנְיַן בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ!' ועוד כתב: 'וְכַאֲשֶׁר נָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה לַעֲסֹק מֵאַהֲבָה בַּחָכְמָה הַזֹּאת יִגָּאֲלוּ יִשְׂרָאֵל בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, אָמֵן!' עכ"ל.

וכמו שאמר בעל ה'אבני נזר' לבנו ה'שם משמואל': אף כי כל ישראל הם פנימים, יוסף הוא פנימיות שבפנימיות. ועל כן הוא קטנן של שבטים – כי כל דבר שהוא פנימי ביותר נברא באחרונה ביותר כמו שנברא האדם באחרונה – עכ"ל. והיינו 'אחרון אחרון חביב', כדמצינו בדוד המלך שהיה קטן מכל אחיו ובכל זאת מלך עליהם בסוף, שנאמר: 'אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה' (תהילים קיח כב) – ופירשו ב'מצודות': עם כי הייתי אני דוד כמו האבן אשר מאסו הבונים לתתו בבנין, עתה אני אבן הניתן בראש הזויות (כי הדרך לתת האבן המשובח ביותר בפנת הכותל להיות נראה משתי הרוחות) – עכ"ל.

וכך גם היתה תחילת דרכו של יוסף. בתחילה כתוב בו: 'וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ' מקנאתם. אבל נהפוך הוא –  דשנאתם גופא היתה הצלתו וגם הצלתם בסופו של דבר. דמתוך קנאתם ושנאתם הכתיבו לו גלות, שנאמר: 'וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף'. אבל, דוקא מתוך דוחק גלותו התגלגל שם עד 'וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ. וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם.' והטעם, כי באמת לו יאה המלוכה – תחילה 'עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם', ובסופו של דבר: 'וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק! הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ'. עם כל זאת, ידע יוסף שהכל בשיקול אל דעות ולו נתכנו עלילות להביא להצלת כלל ישראל. לכן אמר בפה מלא: 'וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם!' ועוד אמר: וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב!' הוי אומר: 'אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה'!

******

וכל זה צריכים לומדי הקבלה שהמה בחינת 'רָחֵל וְיוֹסֵף' שבדרא בתראה להפנים – שמה שהם ותורתם מושפלת בעיני המון העם (בחינת 'הַשְּׁפָחוֹת וְיַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה') וגם בעיני רוב התלמידי חכמים (בחינת 'לֵאָה וִילָדֶיהָ') שאין רואים צורך בתורה זו ואדרבא בורחים ממנה כמו מן האש – דסוף סוף דוקא ההשפלה והדוחק הזה הוא תקנתן והצלתן של כלל ישראל משעבוד עשו הוא אדום.

והרי כבר רמזו רבותינו ז"ל (בפסיקתא זוטרתא) שיוסף הוא שטנו של עשו הרשע, כדאמרינן (עובדיה א יח): 'וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ, וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה, וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ – וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי יְהוָה דִּבֵּר'. ואף על פי שפשוטן של דברי חז"ל מדברים על מלחמה ממשית בחרב וחנית עם מלכות רומי (כדאיתא באוצר המדרשים' אייזנשטיין בעמוד 389: ויבא משיח בן יוסף ויתגרה מלחמתו עם מלך אדום וינצח את אדום, ויהרוג מהם תילי תילים. ויהרוג את מלך אדום, ויחריב מדינת רומי) – מכל מקום אצלינו בזוהר רמזו לנו חז"ל שעומק כונתם במה שאמרו ש'יוסף הוא שטנו של עשו הרשע' היינו לומר שישועת כלל ישראל בדרא בתראה מגלות עשו הרשע תהיה דוקא על ידי בחינת 'רָחֵל וְיוֹסֵף' שהמה הצדיקים העוסקים ברזי תורה שבזכותם תפרע ישע ישועת ישראל במה שלימודם הם מחלישים את בני עשו עד שתקוים נבואת עובדיה הנביא: 'וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו' – בב"א.

והטעם לזה פשוט – דהרי כל כחם של ישראל הוא בפה ולא בחרב, דכתיב: 'הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו' (בראשית כז כב). אכן דבר זה נתבאר כמה פעמים בדברי חז"ל, אבל לשון חז"ל הכי נוגע לעניננו בהדגשת כח התורה (או חלילה ביטולה) נמצא בפתיחה לאיכה רבה. זה לשון המדרש שם: כל זמן שקולו של יעקב בבתי כנסיות ובתי מדרשות, אין הידים ידי עשו. וכל זמן שאין קולו מצפצף בבתי כנסיות ובתי מדרשות הידים ידי עשו. וכן הוא אומר: 'לָכֵן כֶּאֱכֹל קַשׁ לְשׁוֹן אֵשׁ וַחֲשַׁשׁ לֶהָבָה יִרְפֶּה, שָׁרְשָׁם כַּמָּק יִהְיֶה וּפִרְחָם כָּאָבָק יַעֲלֶה – כִּי מָאֲסוּ אֵת תּוֹרַת יְהוָה צְבָאוֹת וְאֵת אִמְרַת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נִאֵצוּ. עַל כֵּן חָרָה אַף יְהוָה בְּעַמּוֹ וַיֵּט יָדוֹ עָלָיו וַיַּכֵּהוּ, וַיִּרְגְּזוּ הֶהָרִים וַתְּהִי נִבְלָתָם כַּסּוּחָה בְּקֶרֶב חוּצוֹת – בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה. וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם מֵרָחוֹק וְשָׁרַק לוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ, וְהִנֵּה מְהֵרָה קַל יָבוֹא' (ישעיה ה כד-כו).

ודרשו רבותינו שם: 'לָכֵן כֶּאֱכֹל קַשׁ לְשׁוֹן אֵשׁ' – וכי יש קש אוכל אש? והלא דרכה של אש אוכלת קש, ואתה אומר 'לָכֵן כֶּאֱכֹל קַשׁ לְשׁוֹן אֵשׁ'?! אלא, 'קַשׁ' זה ביתו של עשו שנאמר: 'וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ, וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה, וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ' (עובדיה א'). 'לְשׁוֹן אֵשׁ' – זה ביתו של יעקב. 'וַחֲשַׁשׁ לֶהָבָה יִרְפֶּה' – זה ביתו של יוסף. 'שָׁרְשָׁם כַּמָּק יִהְיֶה' – אלו האבות שהם שורשיהם של ישראל. 'וּפִרְחָם כָּאָבָק יַעֲלֶה' – אלו השבטים שהם פרחיהם של ישראל. מפני מה? 'כִּי מָאֲסוּ אֵת תּוֹרַת יְהוָה צְבָאוֹת וְאֵת אִמְרַת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נִאֵצוּ. עַל כֵּן חָרָה אַף יְהוָה בְּעַמּוֹ' – עכ"ל.

הרי במדרש הנ"ל ביארו לנו חז"ל כלל גדול בתורה – רפיונם של בני ישראל מתלמוד תורה בהכרח מחזק את ידי עשו ובניו. ומאידך גיסא, מכלל לאו נדרש הן – כאשר מתחזקים בני יעקב בתלמוד תורה אז בטבע של העולם שידי עשו מתרפין ובני יעקב מתגברין עליהם. הכלל אמנם ידוע בספרותם של חז"ל – אבל פרטיו הדקין של כלל גדול זה עדין לא נתגלו לכלל הלומדים היקרים. דהרי כבר הוכחנו מכמה לשונות של רבותינו הקדושים בזוהר והתיקונים וכן מדברי מהרח"ו בהקדמתו שכל גאולתינו מידי עשו תלויה בלימוד סודות התורה.

נמצינו למדים שאף על פי שהורו לנו חז"ל במדרשים שלעתיד לבא תהיה מלחמה גשמית עם עשו ובניו, מכל מקום כל הכח שלנו להחליש ידי עשו הוא בעיקר בזכות לימוד הקבלה. והטעם הוא כמו שביארנו בפרק א על פי דברי האריז"ל על מה שאמרו חז"ל 'אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף' – שכונתם ז"ל על פי סודן של דברים לומר שלא יבוא משיח צדקינו עד שיכלו כל בירורי הקדושה להברר מתוך הגוף של 'אדם בליעל' שהוא כללות הקליפה שנפל 'אדם דקדושה' לתוכו בחרבן בית שני.

ושמה כתבנו שדברי האריז"ל נתבארו היטב בהקדמת השד"ה לספרו 'איפה שלימה'. זה לשונו שם בדילוגים: עיקר הגאולה תלויה באם יתבררו נצוצי הקדושה שנמצאים בתוך הקליפות. וכל הבירור הזה נעשה בעיקר על ידי לימוד התורה, ועוד יותר ויותר על ידי לימוד סודות התורה! כי על ידי חכמת האמת ניצוצי הקדושה מתבררים יותר ומתקרבת הגאולה – וכמו שכתב מהרח"ו זיע"א בהקדמתו לשער ההקדמות והביא לזה ראיות ברורות מן הזוהר הקדוש. והלימוד בזוהר הקדוש ובסודות התורה הנה הוא שורף ומשמיד ומבטל כל עכירות הקליפות. לכן מובא בזוהר הקדוש כי העוסקים בזוה"ק ובקבלה נקראים 'מְחַצְּדֵי חַקְלָא' (פירוש: 'קוֹצְרֵי הַשָּׂדֶה') – שפירושו שהם מבערים הקוצים שהם הקליפות מן הכרם שלא יתאחזו בכרם. ואז, על ידי העברת והסרת הקליפות יתקיים בנו 'לְהַעֲבִיר גִּלּוּלִים מִן הָאָרֶץ וְהָאֱלִילִים כָּרוֹת יִכָּרֵתוּן, וּלְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁדַּי, וְיִהְיֶה יְהֹוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד! עכת"ד כמו שהעתיק הרב בניהו שמואלי שליט"א בחוברת שחיבר לפתיחה ללימוד הקבלה.

עוד העתקנו שם את דברי הרב בניהו שמואלי שליט"א (ראש ישיבת 'נהר שלום') על פי תיקוני הזוהר (תיקון ל' שהעתיק מהרח"ו בפרק ב): כל הצער והצרות שבאות לעולם מחמת אורך הגלות היינו משום שכח הקליפה גובר – ואז יש מחלות, עניות, תאונות וכדומה. וכל זה למה? כי ניצוצי הקדושה תובעים דין ומקטרגים עלינו מחמת שהם רוצים לצאת מהקליפה. ואם אין את הלימוד הזה אז הם יוצאים אך ורק על ידי יסורים. אבל אם לומדים כל יום כמה דפי זוהר הקדוש, או מי שהוא כבר נשוי ועסק בתורה בש"ס ופוסקים שכבר יכול ללמוד קבלה בכתבי האריז"ל ויושב ועוסק בה זוכה לברר ניצוצי קדושה – כי על ידי שהוא לומד ועוסק בחכמה הזאת ניצוצי קדושה יוצאים מתוך הקליפות וממילא הקליפות מתבטלות ונכרתות מן העולם – כי אין להם חיות. ואז יש עושר, ושמחה, וחיים, ובריאות – עכ"ל.

******

בסיום ענף ארוך זה ראינו חובה רבה להציג לפני הקורא הנעים דרך יותר פשוטה להבין ולסכם כמעט כל מה שכתבנו בענף זה, אלא במילים ומושגים יותר מופשטים ושווים לכל נפש, ערוכים כשלחן ערוך ובחכמה רבה מעטו של בעל ה'סולם' בסוף הקדמתו לספר הזוהר. ישים הקורא לבו לאיך שגם בעל ה'סולם' חילק את לומדי התורה בדרא בתראה לכמה וכמה דרגות, כל אחד לפנים מן השני כעין מה שכתבנו לעיל על 'וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה, וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים, וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים'. כן ישים הקורא לבו לאיך שגם בעל ה'סולם' תלה את כל התחזקותן של אומות העולם נגדינו דוקא בביטולה של לימוד הקבלה, ומאידך איך שתלה כל התחזקותן של ישראל דוקא בלימוד הקבלה – דזהו עומק כונת חז"ל במה שאמרו ש'יוסף הוא שטנו של עשו'.

ודע הקדמה קטנה, שבעל ה'סולם' כתב כל זאת סמוך מאוד לשואה הנוראה שפקדה את יהודי אירופה במאה האחרונה בידי זרעו של עמלק בגרמניה – בן בנו של עשו הרשע. ואכן, בהיות בעל ה'סולם' עדין רב צעיר באירופה, כבר מיד אחר מלחמת עולם הראשונה עוד לפני שנזכר שמו של היטלר הרשע ימ"ש חזה המקובל הנ"ל ברוח קודשו את האסון הנורא המרחף על יהודי אירופה ומיד החל במסע מייגע לכל גדולי אירופה להתחננן בפניהם שיורו לנשמעים להם להגביר את לימוד הזוהר והקבלה כדי למנוע את האסון המרחף. ומסופר שבקשתו נדחית בנימוס מטעם אחד אחר השני על ידי גדולי הדור ההוא – ולכן חזר על עקבותיו בפחי נפש.

ולאחר כמה שנים חזה המקובל הנ"ל שכבר נכתבה ונחתמה בדם הגזירה הנוראה של השמדת יהודי אירופה עוד לפני פרוץ מלחמת עולם השניה. מיד חזר בעל ה'סולם' על עקבותיו והתחנן לפני כל גדולי אירופה – אבל הפעם בקשתו היתה שונה. הפעם התחנן מהם שיורו לנשמעים להם לברוח מהר לארץ ישראל פן תדבק בהם הרעה. וגם הפעם נדחו דבריו – ולא רק זאת אלא שכמה חשדו בו שהוא אחד מ'הציונים'!

בפחי נפש עלה לארץ הקודש ונתיישב ב'גבעת שאול' הישנה – ומה שקרה באירופה קרה לצערינו, ועוד יותר לצערו. אכן בשנים אלו עסק המקובל הנ"ל בחיבורו הגדול על ספר הזוהר בבהלה להוציאו לאור לזיכוי הרבים כדי להציל את שארית הפליטה בארץ הקודש מידי עשו הרשע שצבאו הגדול ברשות הגנרל הימלר ימ"ש היו כבר במרחק יום או יומים מירושלים בחופי מצרים. ואכן בדיוק באותו פרק שפחד אימים שרה על בני ארץ ישראל עלה על מזבח הדפוס ספר הזוהר עם פירוש ה'סולם' שהיה הראשון ממינו שאיפשר לכל איש ואשה בישראל, מנער ועד זקן למלל את דברי הרשב"י זיע"א עם פירוש בלשון הקודש על כל ספר הזוהר וזוהר חדש – דעד אז הרבה נמעו מלימוד זה מחמת לשון הארמית. ואין פלא שבתוך כמה ימים הביסו צבא הבריטים את חילו של הימלר ימ"ש והרחיקו אותם הרחק מחופי ארץ ישראל.

אם כן היה אז, נתפלל שמי שעשה ניסים לאבותינו בזמן ההוא בזכות העסק בסודות התורה יעשה לנו ניסים גם בזמן הזה. וניקח ללב כמה גדולה תהיה הישועה כאשר יתוספו יותר ויותר צדיקים לחילות של 'בחינת יוסף' במלחמה בפיהם נגד חרבו של עשו – דבזה תקוים נבואת עובדיה הנביא: 'וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ, וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה, וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ – וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי יְהוָה דִּבֵּר' – בב"א. עד כאן אקדמות מילין.

******

אלו דברי 'בעל הסולם': ודע, שבכל דבר יש פנימיות וחיצוניות. ובכללות העולם נחשבים ישראל – זרע אברהם יצחק ויעקב לפנימיות העולם, ושבעים אומות נחשבים לחיצוניות העולם. וכן בישראל עצמם יש פנימיות – שהם עובדי השם יתברך השלמים [כלומר – בחינת 'בני לאה ורחל'], וכן יש חיצוניות – שאינם מתמסרים לעבודת השם יתברך [בחינת 'השפחות וילדיהן']. וכן באומות העולם עצמם יש פנימיות – שהם חסידי אומות העולם, ויש חיצוניות – שהם הגסים והמזיקים שבהם. וכן בעובדי השם יתברך שבבני ישראל יש פנימיות – שהם הזוכים להבין נשמת פנימיות התורה וסודותיה [בחינת 'יוסף ורחל'], וחיצוניות – שהם אותם שאינם עוסקים אלא בחלק המעשה שבתורה [בחינת 'לאה וילדיה'].

וכן בכל אדם מישראל יש בו פנימיות – שהיא בחינת 'ישראל' שבו שהוא סוד הנקודה שבלב, וחיצוניות – שהיא בחינת 'אומות העולם' שבו שהוא הגוף עצמו, אלא שאפילו בחינת אומות העולם שבו נחשבים בו כמו גרים. כי להיותם דבוקים על הפנימיות, הם דומים לגרי צדק מאומות העולם, שבאו והתדבקו בכלל ישראל.

ובהיות האדם מישראל מגביר ומכבד את בחינת פנימיותו שהיא בחינת 'ישראל' שבו על חיצוניותו שהיא בחינת 'אומות העולם' שבו – דהיינו שנותן רוב טירחתו ויגיעתו להגדיל ולהעלות בחינת פנימיות שבו לתועלת נפשו, וטרחה מועטת בשיעור המוכרח הוא נותן לקיום בחינת 'אומות העולם שבו' – דהיינו לצרכי הגוף כמו שאמרו "עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי" (אבות פ"א), הנה אז גורם במעשיו גם בפנימיות וחיצוניות דכללות העולם שבני ישראל עולים בשלמותם מעלה מעלה, ואומות העולם שהם החיצוניות שבכללות יכירו ויחשיבו את ערך בני ישראל. ואם ח"ו להיפך, שהאדם הפרטי מישראל מגביר ומחשיב את בחינת חיצוניותו שהיא בחינת 'אומות העולם' שבו על בחינת 'ישראל' שבו, וכמו שכתוב (דברים כ"ח) "הגר אשר בקרבך" דהיינו החיצוניות שבו "יעלה עליך מעלה מעלה", "ואתה" בעצמך דהיינו הפנימיות שהיא בחינת 'ישראל' שבך תרד "מטה מטה" – אז גורם במעשיו שגם החיצוניות שבכללות העולם שהם אומות העולם עולים מעלה מעלה, ומתגברים על ישראל ומשפילים אותם עד לעפר, ובני ישראל שהם הפנימיות שבעולם ירדו מטה מטה ח"ו.

ואל תתמה על זה שאדם פרטי יגרום במעשיו מעלה או ירידה לכל העולם. כי זהו חוק ולא יעבור אשר הכלל והפרט שוים כשתי טפות מים, וכל שנוהג בכלל כולו נוהג גם בפרט. ואדרבה, הפרטים עושים כל מה שבכלל כולו – כי לא יתגלה הכלל אלא לאחר גילוי הפרטים שבו, ולפי מדתם ואיכותם של הפרטים. וודאי שמעשה הפרט לפי ערכו מוריד או מעלה את הכלל כולו. ובזה יתבאר לך מה שכתוב בזוהר שמתוך העסק בספר הזוהר ובחכמת האמת יזכו לצאת מתוך הגלות לגאולה שלימה (תיקונים, סוף תקון ו'). שלכאורה, מה ענין לימוד הזוהר לגאולתם של ישראל מבין האומות?

ובהמבואר מובן היטב – כי גם התורה יש בה פנימיות וחיצוניות, כמו כללות העולם כולו. ולפיכך גם העוסק בתורה יש לו אלו שתי המדרגות. ובהיותו מגביר טרחתו בפנימיות התורה וסודותיה נמצא גורם בשיעור הזה שמעלת פנימיות העולם שהם ישראל תעלה מעלה מעלה על חיצוניות העולם שהם אומות העולם, וכל האומות יודו ויכירו בשבחם של ישראל עליהם, עד שיקוים הכתוב: "וּלְקָחוּם עַמִּים וֶהֱבִיאוּם אֶל מְקוֹמָם וְהִתְנַחֲלוּם בֵּית יִשְׂרָאֵל עַל אַדְמַת יְהוָה" (ישעיה יד ב). וכמו כן הכתוב: "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה אֶשָּׂא אֶל גּוֹיִם יָדִי וְאֶל עַמִּים אָרִים נִסִּי וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן וּבְנֹתַיִךְ עַל כָּתֵף תִּנָּשֶׂאנָה:" (ישעיה מט כב).

אבל אם ח"ו להיפך – שהאדם מישראל משפיל מעלת פנימיות התורה וסודותיה הדנה בדרכי נשמותינו ומדרגותיהן, וכן בחלק השכל וטעמי מצוה, כלפי מעלת חיצוניות התורה הדנה בחלק המעשה בלבד. ואפילו אם עוסק פעם בפנימיות התורה, הריהו מקציב לה שעה מועטת מזמנו, בשעה שלא יום ולא לילה כמו שהיתה ח"ו דבר שאין צורך בו – הוא נמצא גורם בזה להשפיל ולהוריד מטה מטה את פנימיות העולם שהם בני ישראל, ולהגביר את חיצוניות העולם עליהם שהם אומות העולם. וישפילו ויבזו את בני ישראל, ויחשיבו את ישראל כמו שהיו דבר מיותר בעולם ואין לעולם חפץ בהם ח"ו. ולא עוד אלא גורמים בזה שאפילו החיצוניות שבאומות העולם מתגברת על פנימיות שלהן עצמן. כי הגרועים שבאומות העולם שהם המזיקים ומחריבי העולם מתגברים ועולים מעלה מעלה על הפנימיות שלהם שהם חסידי אומות העולם, ואז הם עושים כל החורבנות והשחיטות האיומים שבני דורנו היו עדי ראיה להם [א"ה: כמו שהקדמנו איך שדברים אלו כתב המחבר סמוך לשואת אירופה], השם ישמרנו מכאן ואילך! הרי לעיניך שגאולת ישראל וכל מעלת ישראל, תלוי בלימוד הזוהר ובפנימיות התורה. ולהיפך, כל החורבנות וכל ירידתם של בני ישראל הם מחמת שעזבו את פנימיות התורה, והשפילו מעלתה מטה מטה, ועשו אותה כמו שהיתה ח"ו דבר שאין צורך בו כלל.

וזה שאמרו בתיקונים [בתיקון ל' שמהרח"ו העתיקו בפרק ב ושמה פירשנו אותו מאמר בעומק. הגם ש'בעל הסולם העתיקו וביארו כאן, מכל מקום אנו דילגנו חלק זה מדבריו. וכשם שקיבלנו שכר על הדרישה בפרק ב, כן נקבל כאן שכר על הפרישה דהוא כפל דברים. אלא נדלג למה שכתב אחרי זה]. זה המשך לשונו:

וטעם דבריהם הוא כמו שביארנו – שבהיות כל עוסקי התורה מזלזלים בפנימיות שלהם ובפנימיות התורה, ומניחים אותה כמו דבר שאין צורך בו בעולם ויעסקו בה רק בשעה שלא יום ולא לילה והמה בה כעורים מגששים קיר, שבזה המה מגבירים את חיצוניות עצמם דהיינו תועלת גופם, וכן חיצוניות התורה המה מחשיבים יותר על פנימיות התורה – ואז המה גורמים במעשיהם הללו שכל בחינות החיצוניות שישנן בעולם מגבירות את עצמן על כל חלקי הפנימיות שבעולם, כל אחת לפי מהותה.

כי החיצוניות שבכלל ישראל דהיינו עמי הארצות שבהם, מתגברת ומבטלת את הפנימיות שבכלל ישראל, שהם גדולי התורה. וכן החיצוניות שבאומות העולם שהם בעלי החורבן שבהם מתגברת ומבטלת את הפנימיות שבהם שהם חסידי אומות העולם. וכן חיצוניות כל העולם שהם אומות העולם מתגברת ומבטלת את בני ישראל שהם פנימיות העולם. ובדור כזה כל בעלי החורבן שבאומות העולם מרימים ראש ורוצים בעיקר להשמיד ולהרג את בני ישראל, דהיינו כמו שאמרו (יבמות ס"ג): "אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל". דהיינו כמו שביארו (בתיקון ל') שהם במניעת לימוד הקבלה גורמים עניות וחרב ושוד והריגות והשמדות בעולם כולו.

ומסיים בעל ה'סולם': ואחר שבעונותנו הרבים נעשינו עדי ראיה [א"ה – כונתו לשואת אירופה שהיתה סמוך לכתיבת דברים הללו] לכל האמור בתיקונים, ולא עוד אלא שמדת הדין פגעה דוקא בהטובים שבנו, כמו שאמרו (במסכת בבא קמא ס.): "ואינה מתחלת, אלא מן הצדיקים תחילה". ומכל הפאר שהיה לכלל ישראל בארצות פולין וליטא לא נשאר לנו אלא השרידים, שבארצנו הקדושה – הנה מעתה מוטל רק עלינו שארית הפליטה, לתקן את המעוות החמור הזה. וכל אחד ואחד מאתנו שרידי הפליטה יקבל על עצמו בכל נפשו ומאודו להגביר מכאן ואילך את פנימיות התורה וליתן לה את מקומה הראוי, כחשיבותה על מעלת חיצוניות התורה. ואז יזכה כל אחד ואחד מאתנו להגביר מעלת פנימיות עצמו, דהיינו בחינת 'ישראל' שבו שהיא צרכי הנפש על בחינת חיצוניותו עצמו שהיא בחינת 'אומות העולם' שבו שהיא צרכי הגוף. ויגיע כח הזה גם על כלל ישראל כולו עד שעמי הארצות שבנו יכירו וידעו את השבח והמעלה של גדולי ישראל עליהם, וישמעו להם, ויצייתו להם. וכן פנימיות אומות העולם שהם חסידי אומות העולם יתגברו ויכניעו את החיצוניות שלהם, שהם בעלי החורבן. וכן פנימיות העולם שהם ישראל יתגברו בכל שבחם ומעלתם על חיצוניות העולם שהם האומות… וזה שכתוב בזוהר (פרשת נשא דף קכד ע"ב): "בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזוהר… יפקון ביה מן גלותא ברחמי!" עד כאן דברי קודשו של בעל 'הסולם'.

יב.     וְהִנֵּה עַל הַכַּת הַזֹּאת אָמְרוּ בַּגְּמָרָא: 'כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ נֹחַ לוֹ שֶׁנֶּהֶפְכָה שִׁלְיָתוֹ עַל פָּנָיו וְלֹא יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם'…

–      ענף א:

בענף זה נעמוד על מה שתפס רבינו מהרח"ו כאן בפשיטות שֶׁעַל הַכַּת הַזֹּאת אָמְרוּ בַּגְּמָרָא (בירושלמי ברכות א ב; וירושלמי שבת א ב): 'כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ נֹחַ לוֹ שֶׁנֶּהֶפְכָה שִׁלְיָתוֹ עַל פָּנָיו וְלֹא יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם'.

דלולי דברי קודשו היה לכאורה יותר נראה לומר שהתלמידי חכמים שהם כבר בר-הכי ללמוד תורת הקבלה ובכל זאת נמנעים מלעשות זאת (מכמה טעמים ידועים), ולכן ביודעים או שלא ביודעים אי אפשר לומר עליהם שהם הגיעו כבר למדרגה השלמה של לימוד לִשְׁמָהּ מכיון שאינם יודעים עדין מהות לִשְׁמָהּ על פי סודן של דברים – עם כל זאת, במבט ראשון לכאורה מסתבר יותר לומר שאין לימודם אלא בגדר הפחות חמור שעליהם אמרו רבותינו (פסחים נ:, ועוד הרבה מקומות) 'לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה'!

אם כן, יש לעיין טובא למה באמת כלל מהרח"ו את התלמידי חכמים שלא רוצים ללמוד תורת הקבלה בגדר הכל כך חמור של 'נֹחַ לוֹ שֶׁנֶּהֶפְכָה שִׁלְיָתוֹ עַל פָּנָיו וְלֹא יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם'. דלכאורה אף על פי שכעת תורתם היא עדין לא בגדר של 'לִשְׁמָהּ' כל עוד שלא עוסקים גם בחכמת הקבלה (משום דכל מילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה – ומכיון שלא יודעים עומק פירוש של 'לִשְׁמָהּ' האיך יוכלו לקיימו?!), מכל מקום עדין יש לקוות שמתוך שלא לִשְׁמָהּ יבואו בהמשך הזמן לעסוק גם בתורת הקבלה ואז לימודם באמת יהיה 'לִשְׁמָהּ'. ולכן לכאורה היה יותר מסתבר לומר שעליהם שפיר אמרו רבותינו: 'לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה'. ומצוה לישב דברי קודשו, וזה החילנו בע"ה!

חילוק זה בגדרי הלומדים שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ נתבאר היטב ב'מסילת ישרים' (פרק טז). זה לשון רמח"ל שם: ואולם כבר נתבארו דברי החכמים זכרונם לברכה שיש מינים שונים של שלא לשמה. הרע מכולם הוא שאיננו עובד לשם עבודה כלל, אלא לרמות בני האדם ולהרויח כבוד או ממון. וזהו שאמרו בו: 'נוח לו שנהפכה שליתו על פניו', ועליו אמר הנביא (ישעיה סד, ה): 'וַנְּהִי כַטָּמֵא כֻּלָּנוּ וּכְבֶגֶד עִדִּים כָּל צִדְקֹתֵינוּ'. ויש מין אחר של שלא לשמה, שהוא העבודה על מנת לקבל פרס, ועליו אמרו: 'לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה'! אך על כל פנים, מי שלא הגיע עדין מתוך שלא לשמה אל לשמה, הרי רחוק הוא משלמותו – עכ"ל.

הרי שדברי רמח"ל ב'מסילת ישרים' לכאורה לא כמו שכתב מהרח"ו כאן בהקדמתו. דהרי רמח"ל כתב בפירוש שרק מי 'שאיננו עובד לשם עבודה כלל, אלא לרמות בני האדם ולהרויח כבוד או ממון' אמרו עליו חז"ל: 'נוח לו שנהפכה שליתו על פניו'. לעומת זאת, מי שעובד על מנת לקבל פרס, הדגיש רמח"ל שעליו אמרו חז"ל: 'לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה!'

לעומת זאת, מהרח"ו דיבר כאן על מה ש'בִּזְמַנֵּנוּ זֶה בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים אֲשֶׁר הַתּוֹרָה נַעֲשֵׂית קַרְדֹּם לַחֲתֹךְ בָּהּ אֵצֶל קְצָת בַּעֲלֵי תּוֹרָה אֲשֶׁר עִסְקָם בַּתּוֹרָה עַל מְנַת לְקַבֵּל פְּרָס וְהַסְפָּקוֹת יְתֵרוֹת, וְגַם לִהְיוֹתָם מִכְּלַל רָאשֵׁי יְשִׁיבוֹת, וְדַיָנֵי סַנְהֶדְרָאוֹת – לִהְיוֹת שְׁמָם וְרֵיחָם נוֹדֵף בְּכָל הָאָרֶץ' – עכ"ל. הרי הקפיד הוא על מה שלימודם הוא 'עַל מְנַת לְקַבֵּל פְּרָס וְהַסְפָּקוֹת יְתֵרוֹת, וְגַם לִהְיוֹתָם מִכְּלַל רָאשֵׁי יְשִׁיבוֹת, וְדַיָנֵי סַנְהֶדְרָאוֹת', ובכל זאת בהמשך כתב עליהם 'וְהִנֵּה עַל הַכַּת הַזֹּאת אָמְרוּ בַּגְּמָרָא: 'כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ נֹחַ לוֹ שֶׁנֶּהֶפְכָה שִׁלְיָתוֹ עַל פָּנָיו וְלֹא יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם' – עכ"ל. וזה לא כמו שכתב רמח"ל ב'מסילת ישרים' על הלומדים על מנת לקבל פרס שעליהם אמרו חז"ל: 'לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה'.

–      ענף ב:

 הגם שקשה להשוות דברי מהרח"ו כאן עם החילוק שחילק רמח"ל ב'מסילת ישרים', מאידך גיסא בדברי הזוהר הקדוש כן מצאינו סימוכין לדברי מהרח"ו שאכן על כת זאת שלא רוצים ללמוד חכמת הקבלה שפיר נאמר עליהם בירושלמי: 'נֹחַ לוֹ שֶׁנֶּהֶפְכָה שִׁלְיָתוֹ עַל פָּנָיו וְלֹא יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם'.

לך נא וראה מה שאמרו בתיקונים (בריש תיקון מג'): וְהָכִי מָאן דְּגָרִים דְּאִסְתַּלַּק קַבָּלָה וְחָכְמָתָא מֵאוֹרַיְיתָא דִבְעַל פֶּה וּמֵאוֹרַיְיתָא דְבִכְתָב, וְגָרִים דְּלָא יִשְׁתַּדְלוּן בְּהוֹן, וְאָמְרִין דְּלָא אִית אֶלָּא פְּשָׁט בְּאוֹרַיְיתָא וּבְתַלְמוּדָא, בְּוַדַּאי כְּאִלּוּ הוּא יְסַלֵּק נְבִיעוּ מֵהַהוּא נָהָר וּמֵהַהוּא גָן. וַוי לֵיהּ! טַב לֵיהּ דְּלָא אִתְבְּרִי בְּעָלְמָא וְלָא יוֹלִיף הַהִיא אוֹרַיְיתָא דְבִכְתָב וְאוֹרַיְיתָא דִבְעַל פֶּה – דְּאִתְחַשַּׁב לֵיהּ כְּאִלּוּ אַחְזַר עָלְמָא לְתֹהוּ וָבֹהוּ, וְגָרִים עֲנִיּוּתָא בְּעָלְמָא וְאוֹרֶךְ גָּלוּתָא!

פירוש: וְכָךָ מִי שֶׁגּוֹרֵם שֶׁתִּסְתַּלֵּק קַבָּלָה וְחָכְמָה מִתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה וּמִתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, וְגוֹרֵם שֶׁלֹּא יִשְׁתַּדְּלוּ בָהֶן, וְאוֹמְרִים שֶׁאֵין אֶלָּא פְשָׁט בַּתּוֹרָה וּבַתַּלְמוּד, בְּוַדַּאי כְּאִלּוּ הוּא יְסַלֵּק אֶת הַמַּעְיָן מֵאוֹתוֹ נָהָר וּמֵאוֹתוֹ גַן. אוֹי לוֹ! טוֹב שֶׁלֹּא נִבְרָא בָעוֹלָם וְלֹא יִלְמַד אוֹתָהּ תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה – שֶׁנֶּחְשָׁב לוֹ כְּאִלּוּ הֶחֱזִיר הָעוֹלָם לְתֹהוּ וָבהוּ, וְגוֹרֵם עֹנִי בָּעוֹלָם וְאֹרֶךְ הַגָּלוּת! עכ"ל.

אם כן, פקח עיניך וראה כמה מדיוקים דברי מהרח"ו כאן במה שאמר על מי שלא רוצה ללמוד חכמת הקבלה ש'נֹחַ לוֹ שֶׁנֶּהֶפְכָה שִׁלְיָתוֹ עַל פָּנָיו וְלֹא יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם'! דהרי אלו הם ממש דברי הרשב"י הקדוש בספר התיקונים במה שאמר על 'מָאן דְּגָרִים דְּאִסְתַּלַּק קַבָּלָה וְחָכְמָתָא מֵאוֹרַיְיתָא דִבְעַל פֶּה וּמֵאוֹרַיְיתָא דְבִכְתָב, וְגָרִים דְּלָא יִשְׁתַּדְלוּן בְּהוֹן, וְאָמְרִין דְּלָא אִית אֶלָּא פְּשָׁט בְּאוֹרַיְיתָא וּבְתַלְמוּדָא, בְּוַדַּאי כְּאִלּוּ הוּא יְסַלֵּק נְבִיעוּ מֵהַהוּא נָהָר וּמֵהַהוּא גָן. וַוי לֵיהּ! טַב לֵיהּ דְּלָא אִתְבְּרִי בְּעָלְמָא וְלָא יוֹלִיף הַהִיא אוֹרַיְיתָא דְבִכְתָב וְאוֹרַיְיתָא דִבְעַל פֶּה' – עכ"ל התיקוני זוהר לפי הגירסא המודפסת בספרים. הרי מה שאמרו בירושלמי 'נֹחַ לוֹ שֶׁנֶּהֶפְכָה שִׁלְיָתוֹ עַל פָּנָיו וְלֹא יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם' אמר הרשב"י כאן בלשון כמעט תואם – 'וַוי לֵיהּ! טַב לֵיהּ דְּלָא אִתְבְּרִי בְּעָלְמָא'! (פירוש: אוֹי לוֹ! טוֹב שֶׁלֹּא נִבְרָא בָעוֹלָם'!)

ושמעתי שיש שרוצים לדייק שלא אמר הרשב"י 'וַוי לֵיהּ! טַב לֵיהּ דְּלָא אִתְבְּרִי בְּעָלְמָא' אלא על 'מִי שֶׁגּוֹרֵם שֶׁתִּסְתַּלֵּק קַבָּלָה וְחָכְמָה מִתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה וּמִתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב', ועל אדם ש'גוֹרֵם שֶׁלֹּא יִשְׁתַּדְּלוּ בָהֶן, וְאוֹמְרִים שֶׁאֵין אֶלָּא פְשָׁט בַּתּוֹרָה וּבַתַּלְמוּד'. ולפי זה מפרשים דברי הרשב"י שאין הדברים אמורים לגבי התלמידי חכמים שרק אינם לומדים – כל עוד שלא גורמים לאחרים לא ללמוד במה שאומרים 'שֶׁאֵין אֶלָּא פְשָׁט בַּתּוֹרָה וּבַתַּלְמוּד'. דכל שלא מונעים אחרים מללמוד קבלה לא עליהם אמר הרשב"י 'אוֹי לוֹ! טוֹב שֶׁלֹּא נִבְרָא בָעוֹלָם'!

תדע, שגם אם יתעקשו לדייק כן לפי הגירסא שבספרים שלפנינו, מכל מקום כבר סתר הגר"א את דיוקם בביאורו הגדול על התיקוני זוהר. זה לשון ביאור הגר"א על תיקון מג': 'והכי מאן דגרים דאסתלק כו' ומאורייתא דבכתב ולא משתדל בהון ואמר דלא כו' – כצ"ל ול"ג וגרים' –עכ"ל.

אם כן, לפי גירסת הגר"א כך הם דברי הרשב"י המתוקנים: וְהָכִי מָאן דְּגָרִים דְּאִסְתַּלַּק קַבָּלָה וְחָכְמָתָא מֵאוֹרַיְיתָא דִבְעַל פֶּה וּמֵאוֹרַיְיתָא דְבִכְתָב, ולא משתדל בהון ואמר דְּלָא אִית אֶלָּא פְּשָׁט בְּאוֹרַיְיתָא וּבְתַלְמוּדָא. (פירוש: וְכָךָ מִי שֶׁגּוֹרֵם שֶׁתִּסְתַּלֵּק קַבָּלָה וְחָכְמָה מִתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה וּמִתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, ולא משתדל בהם ואומר שֶׁאֵין אֶלָּא פְשָׁט בַּתּוֹרָה וּבַתַּלְמוּד) – עכ"ל.

הרי לגירסת הגר"א כל יחיד ויחיד שבר הכי להשתדל בסודות התורה ואינו עושה כן, בעצם מניעתו הרי הוא אומר לאחרים שאין צורך ללמוד סודות התורה. ממילא, הגם שאינו אומר בפיו 'שֶׁאֵין אֶלָּא פְשָׁט בַּתּוֹרָה וּבַתַּלְמוּד' הרי הוא כאומר כן. ואכן, לפי גירסת הגר"א נמצינו למדים שגם על יחיד כזה אמר הרשב"י בתיקון מג': 'אוֹי לוֹ! טוֹב שֶׁלֹּא נִבְרָא בָעוֹלָם' – עכ"ל. וטעמו של רשב"י בצדו – דביודעים או בלא יודעים מחמת מניעתם מלתקן מה שבידם לתקן את השכינה הקדושה על ידי הלימוד הקדוש הזה, 'נֶּחְשָׁב לוֹ כְּאִלּוּ הֶחֱזִיר הָעוֹלָם לְתֹהוּ וָבהוּ, וְגוֹרֵם עֹנִי בָּעוֹלָם וְאֹרֶךְ הַגָּלוּת' – כמו שאמר שם הרשב"י עצמו תוך כדי דיבור.

אם כן, שפיר אמר רבינו מהרח"ו כאן בהקדמתו על מי שיכול ובכל זאת לא רוצה ללמוד חכמת הקבלה שגם עליו נאמר בירושלמי: 'נֹחַ לוֹ שֶׁנֶּהֶפְכָה שִׁלְיָתוֹ עַל פָּנָיו וְלֹא יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם'.

וגם בתיקון ל' שהזכיר כבר מהרח"ו בהקדמתו מצינו סמך גדול למה שאמר כאן. דזה לשון התיקוני זוהר (שם): 'וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה' – כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִין! וַאֲפִילוּ כָּל אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלִין בְּאוֹרַיְיתָא, כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִין. בְּהַהוּא זִמְנָא 'וַיִּזְכּוֹר כִּי בָשָׂר הֵמָּה רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב' לְעָלְמָא, וְדָא אִיהוּ רוּחָא דְמָשִׁיחַ. וַי לוֹן מָאן דְּגָרְמִין דְּיֵזִיל לֵיהּ מִן עָלְמָא וְלָא יְתוּב לְעָלְמָא! דְּאִלֵּין אִינוּן דְּעָבְדִין לְאוֹרַיְיתָא יַבָּשָׁה, וְלָא בָעָאן לְאִשְׁתַּדְלָא בְחָכְמָה דְקַבָּלָה… וַי לוֹן דְּגָרְמִין עֲנִיּוּתָא וְחַרְבָּא וּבִיזָה וְהֶרֶג וְאַבְּדָן בְּעָלְמָא!

פירוש: 'וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה' – כָּל הַחֶסֶד שֶׁעוֹשִׂים עוֹשִׂים לְעַצְמָם! וַאֲפִלּוּ כָּל אֵלּוּ שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִים בַּתּוֹרָה, כָּל חֶסֶד שֶׁעוֹשִׂים – לְעַצְמָם עוֹשִׂים. בְּאוֹתוֹ זְמַן 'וַיִּזְכֹּר כִּי בָשָׂר הֵמָּה רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב לְעוֹלָם', וְזוֹהִי רוּחוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ. אוֹי לָהֶם מִי שֶׁגּוֹרְמִים שֶׁיֵּלֵךְ לוֹ מִן הָעוֹלָם וְלֹא יָשׁוּב לְעוֹלָם! שֶׁאֵלּוּ הֵם שֶׁעוֹשִׂים אֶת הַתּוֹרָה יַבָּשָׁה, וְלֹא רוֹצִים לְהִשְׁתַּדֵּל בְּחָכְמַת הַקַּבָּלָה… אוֹי לָהֶם שֶׁגּוֹרְמִים עֲנִיּוּת וְחֶרֶב וּבִזָּה וְהֶרֶג וְאַבְדָן בָּעוֹלָם! עכ"ל.

הרי במאמר זה מתיקון ל' השוה רשב"י את התלמידי חכמים המתרשלים בלימוד הקבלה ל'צִיץ הַשָּׂדֶה'. והגם שבענף הקודם חילקנו בין דברי מהרח"ו למה שכתב רמח"ל ב'מסילת ישרים', מכל מקום יש קצת קשר בין דברי הרשב"י בתיקון ל' (שעליו מיוסדים דברי מהרח"ו) למה שכתב רמח"ל ב'מסילת ישרים' על על כת ה'שלא לשמה' הרעה מכולם, כלשונו: 'הוא שאיננו עובד לשם עבודה כלל, אלא לרמות בני האדם ולהרויח כבוד או ממון. וזהו שאמרו בו: 'נוח לו שנהפכה שליתו על פניו', ועליו אמר הנביא (ישעיה סד, ה): 'וַנְּהִי כַטָּמֵא כֻּלָּנוּ וּכְבֶגֶד עִדִּים כָּל צִדְקֹתֵינוּ' – עכ"ל.

הרי ממש בסוף דבריו הביא רמח"ל ב'מסילת ישרים' פסוק הנ"ל מספר ישעיה שמעיד על לימודם של הכת הרעה ביותר שיש ב'שלא לשמה' שהם בגדר של: 'וּכְבֶגֶד עִדִּים כָּל צִדְקֹתֵינוּ, וַנָּבֶל כֶּעָלֶה כֻּלָּנוּ'! והרי פסוק האחר שהביא רשב"י בתיקון ל' מספר ישעיה להגדיר את החסד שעושים התלמידי חכמים בתורתם כשאמר 'וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה' פירש רש"י (בישעיה) בזה הלשון: 'הוא כציץ השדה אשר ימולל ויבש' –עכ"ל. וזה דומה מאוד למה שפירשו המפרשים בפסוק שהביא רמח"ל ב'מסילת ישרים': 'וּכְבֶגֶד עִדִּים כָּל צִדְקֹתֵינוּ' – כל הצדקות שאנו עושים המה כבגד בלוי וסמרטוטין כי אינם מדעת שלימה רק להתיהר. 'וַנָּבֶל כֶּעָלֶה כֻּלָּנוּ' – ולכן כמשנו ותש כחנו כעלה הכמושה (מצודות)!

הרי שכונת 'צִיץ הַשָּׂדֶה' שהזכיר רשב"י דומה מאוד לכונת 'וַנָּבֶל כֶּעָלֶה' שהזכיר ב'מסילת ישרים'. אם כן, אף שמפשטות דברי רמח"ל ב'מסילת ישרים' משמע לא כמו שהוכחנו מדברי רשב"י בתיקון מג' ותיקון ל', בכל זאת במה שנקט רמח"ל בסוף דבריו פסוק 'וַנְּהִי כַטָּמֵא כֻּלָּנוּ וּכְבֶגֶד עִדִּים כָּל צִדְקֹתֵינוּ' נראה ממנו קצת התיחסות לדברי הרשב"י בתיקוני זוהר הנ"ל במה שאמר שמי שיכול אבל אינו רוצה לעסוק בקבלה 'טוֹב שֶׁלֹּא נִבְרָא בָעוֹלָם', או כדברי הירושלמי 'נֹחַ לוֹ שֶׁנֶּהֶפְכָה שִׁלְיָתוֹ עַל פָּנָיו וְלֹא יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם – עכ"ל. עם כל זאת, ודאי שההבנה הפשוטה והעיקרית ב'מסילת ישרים' היא שמי שלומד על מנת לקבל פרס עליו אמרו חז"ל: 'לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה!'

–      ענף ג:

בענף הקודם מצינו סימוכין באדני זהב לדברי מהרח"ו מתיקוני זוהר (מג' ו- ל') במה שכתב על התלמידי חכמים שיכולים אבל לא רוצים ללמוד חכמת הקבלה וממילא על ידי זה גם אחרים לומדים מהם להתרשל מלימוד זה – שלא רק שלימודם בודאי עדין לא הגיע למדריגת 'לשמה', אלא שהם גם בגדר של 'נֹחַ לוֹ שֶׁנֶּהֶפְכָה שִׁלְיָתוֹ עַל פָּנָיו וְלֹא יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם'! עם כל זאת, בענף זה לא נכחיש עד כמה קשים הדברים להולמן. דודאי שלא ירצה הלב לקבל שגם מי שעדין לא הבין כמה גדולה חובתו לעסוק בחכמת הקבלה למען תיקון השכינה וכמה גדול הקיקול שנעשה במניעתו – שיוכלו רשב"י ומהרח"ו לומר עליו: 'טוֹב שֶׁלֹּא נִבְרָא בָעוֹלָם', או כדברי המרח"ו על פי הירשולמי: 'נֹחַ לוֹ שֶׁנֶּהֶפְכָה שִׁלְיָתוֹ עַל פָּנָיו וְלֹא יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם'.

דלכאורה הסברה מכרחת לומר שהגם שבינתים תורתם היא עדין לא לגמרי בגדר של 'לִשְׁמָהּ' כל עוד שלא עוסקים גם בחכמת הקבלה – מכל מקום עדין יש לקוות שמתוך שלא לִשְׁמָהּ יבואו בהמשך הזמן לעסוק גם בתורת הקבלה ואז לימוד תורתם באמת יהיה 'לִשְׁמָהּ'. אם כן קשה מאוד להבין למה לא נאמר עליהם מאמר חז"ל: 'לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה'!

לכן, הגם שב"ה מצינו כמה וכמה סימוכין באדני זהב לדברי מהרח"ו, עם כל זאת בענף זה לא נוכל להתעלם מהקושי הגדול האיך נוכל ליישב כל הדברים הנ"ל עם השכל הישר. לא רק זאת, אלא גם בדברי מהרח"ו עצמו לקמן בהקדמתו מצינו קצת ראיה שגם הוא הבין שרוב הנמנעים מללמוד חכמת הקבלה עושים זאת אך ורק משום שלמדו כן מהתלמידי חכמים הגדולים והטובים. דהרי לקמן כתב מהרח"ו: 'וְכָל הַגְּבָעוֹת הִתְקַלְקָלוּ' – כִּי הַ'גְּבָעוֹת' הֵם הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַבַּחוּרִים הַנִּקְרָאִים 'גְּבָעוֹת' אֵצֶל בְּחִינוֹת 'הֶהָרִים' הַנִּזְכַּר. הִנֵּה הַ'גְּבָעוֹת' אֵלּוּ נִתְקַלְקְלוּ לְגַמְרֵי, כִּי בִּרְאוֹת הַתַּלְמִידִים הַקְּטַנִּים אֶת הַגְּדוֹלִים הֶ'הָרִים הָרָמִים' רוֹדְפִים יוֹמָם וָלַיְלָה אַחֲרֵי הַפְּשָׁטִים וְאֵינָם עֲסוּקִים בַּחָכְמָה הַזֹּאת וכו' – עכ"ל.

ואמת שעיקר כונת מהרח"ו שם להוכיח את התלמידים במה שגם הם לא עוסקים בקבלה, מכל מקום מתוך דברי תוכחתו מצינו קצת ראיה שגם מהרח"ו הבין שמניעת רובם מלעסוק בחכמת הקבלה באה להם בִּרְאוֹת הַתַּלְמִידִים הַקְּטַנִּים אֶת הַגְּדוֹלִים הֶ'הָרִים הָרָמִים' רוֹדְפִים יוֹמָם וָלַיְלָה אַחֲרֵי הַפְּשָׁטִים וְאֵינָם עֲסוּקִים בַּחָכְמָה הַזֹּאת! – עכ"ל. איך שיהיה – צריכים אנו לעיין האיך באמת נוכל ליישב דברי מהרח"ו במה שאמר עליהם 'נֹחַ לוֹ שֶׁנֶּהֶפְכָה שִׁלְיָתוֹ עַל פָּנָיו וְלֹא יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם' עם השכל הישר!

וברוך השם, אחר העיון יש לתרץ ולומר בס"ד שגם רבינו מהרח"ו אין כונתו לומר שכל מי שאינו עוסק בתורת הקבלה הרי הוא בגדר של 'נֹחַ לוֹ שֶׁנֶּהֶפְכָה שִׁלְיָתוֹ עַל פָּנָיו וְלֹא יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם'. הגם שבאמת כל עוד שאינו עוסק בתורת הקבלה אי אפשר לומר שתורתו בגדר של לִשְׁמָהּ (כמו שיתבאר), אבל מסתבר מאוד שעל רובם של לומדי התורה שעדין אינם עוסקים בקבלה שפיר יש לומר 'לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה'.

אם כן, למי נתכיון מהרח"ו במה שאמר כאן ש'נֹחַ לוֹ שֶׁנֶּהֶפְכָה שִׁלְיָתוֹ עַל פָּנָיו וְלֹא יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם'? חילוק זה יתבאר היטב-היטב בחילוק המוכרח שבין הערב רב האמיתיים לאלו שלצערינו נמשכים באופן טבעי אחר עצתם הרעה. כי באמת כל זה בשיקול אל דעות ולו נתכנו עלילות, ולא מחשבותיו מחשבותינו. דידוע ששם הקב"ה את הערב רב בראשינו בגלות הרביעית הזאת, כמבואר בזוהר (פרשת בראשית – דף כה ע"א). זה לשונו שם: וּמֵאִלֵּין דְּאִשְׁתָּאֲרוּ מִנְּהוֹן בְּגָלוּתָא רְבִיעָאָה אִנּוּן רֵישִׁין בְּקִיּוּמָא סַגִי (פירוש: וּמֵאֵלֶּה שֶׁנִּשְׁאֲרוּ מֵהֶם בְּגָלוּת רְבִיעִית, הֵם רָאשִׁים בְּקִיּוּם רַב) – עכ"ל.

והגם שדיבר שם הזוהר על המין הראשון שבערב רב הנקראים 'עֲמָלֵקִים', מכל מקום נראה פשוט שכל מין ומין בבחינתו הרעה שולט ומשפיע עלינו בדרא בתראה באותה בחינה הרעה שבו. לכן, כמו שמין ה'נְפִילִים' שבכונתם הזידונית פורצים פרצות בדורינו בגדרי הצניעות של בנות ישראל הקדושות, הוא הדין לעניננו לגבי מין ה'גִּבּוֹרִים' שעליהם אמרו בזוהר: 'הֵמָּה הַגִּבּרִים וְגו', 'אַנְשֵׁי הַשֵּׁם'… וּבוֹנִים בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּמִדְרָשׁוֹת, וְשָׂמִים בָּהֶם סֵפֶר תּוֹרָה וַעֲטָרָה עַל רֹאשׁוֹ, וְלֹא לְשֵׁם ה', אֶלָּא לַעֲשׂוֹת לָהֶם שֵׁם! עכ"ל.

והגם שרק לגדולי הדור יש רשות להצביע על אילו יחידים נאמרו דברי הזוהר הנ"ל ולגלות את החנופים שבדור, מכל מקום פשוט שכמו שמין ה'נְפִילִים' משפיעים לרעה על בנות יעקב, כן מין 'הַגִּבּרִים' הנקראים 'אַנְשֵׁי הַשֵּׁם' ודאי משפיעים ברעתם על המון לומדי התורה שבאופן טבעי נמשכים אחר עצתם – דלא ימלטו הרבים כל כך בנקל מהטישטוש שהמה ברשעתם המכוונת מטשטשים בגדרי העבודה ולימוד התורה לשמה!

הרי מהרח"ו בעצמו מעיד לקמן בהקדמתו שעיקר המניעה מלימוד הקבלה מתחיל ראשית לכל מהערב רב שבכל דור ודור. זה לשונו לקמן: 'וְזֶהוּ עַצְמוֹ עֲוֹן הָעֵרֶב רַב הָאוֹמְרִים לְמֹשֶׁה 'דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה' בְּעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע, 'וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת' בְּסִתְרֵי תּוֹרָה – כִּסְבָרַת הַטּוֹעִים קְצָת בְּנֵי תּוֹרָה אֲשֶׁר בִּזְמַנֵּנוּ זֶה הַמּוֹצִיאִים שֵׁם רַע עַל חָכְמַת הָאֱמֶת חַיֵּי עוֹלָם, וְאוֹמְרִים שֶׁכָּל מִי שֶׁמִּתְעַסֵּק בָּהּ יָמוּת בְּקַצְרוּת שָׁנִים חַס וְשָׁלוֹם' – עכ"ל. אבל כאמור, אין דברים אלו אמורים אלא על הערב רב הַמּוֹצִיאִים שֵׁם רַע עַל חָכְמַת הָאֱמֶת חַיֵּי עוֹלָם, וְאוֹמְרִים שֶׁכָּל מִי שֶׁמִּתְעַסֵּק בָּהּ יָמוּת בְּקַצְרוּת שָׁנִים חַס וְשָׁלוֹם' – ולא על רוב עולם הלומדים הנמשכים אחריהם לתומם!

ובאמת, כמעט שמוכרחים אנו לומר חילוק זה. דבדאי רבינו מהרח"ו מדבר ופונה בהקדמתו זו לכל התלמידי חכמים שהוא רוצה לקרב לצד הקדושה ולעבודת השם האמיתית – ובזה להצילם מעצת הערב רב שרוצה למנוע אותם מללמוד תורת הקבלה שבזה תלויה כל גאולתינו.  אם כן חייבים אנו לומר שמהרח"ו סבר שאם לומדי התורה היקרים ישמעו לדבריו אז מתוך שלא לשמה יבואו ב"ה לשמה – ואם כן שפיר גם עליהם אמרו חז"ל: 'לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה'.

לפי תירוץ זה נמצינו למדים שמה שאמרו חז"ל בירושלמי: 'כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ נֹחַ לוֹ שֶׁנֶּהֶפְכָה שִׁלְיָתוֹ עַל פָּנָיו וְלֹא יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם' – שזה באמת שייך לומר רק על הערב רב האמיתיים שהמה מין השלישי שבערב רב הנקראים 'הַגִּבּרִים' ו'אַנְשֵׁי הַשֵּׁם' שמלחמתם נגד תורת הקבלה היא באמת מלחמה נגד השם ומשיחו – ודוק!

–      ענף ד:

באופן אחר יש בס"ד לתרץ מה שהיה קשה לנו האיך יתיישב על השכל הישר שכל התלמידי חכמים שמתרשלים מלעסוק בחכמת הקבלה יהיו בגדר של 'נֹחַ לוֹ שֶׁנֶּהֶפְכָה שִׁלְיָתוֹ עַל פָּנָיו וְלֹא יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם'! וזה יתורץ מדברי מהרח"ו לקמן במה שאמר: 'וְכָל הַגְּבָעוֹת הִתְקַלְקָלוּ' – כִּי הַגְּבָעוֹת הֵם הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַבַּחוּרִים הַנִּקְרָאִים גְּבָעוֹת אֵצֶל בְּחִינוֹת הֶהָרִים הַנִּזְכַּר. הִנֵּה הַגְּבָעוֹת אֵלּוּ נִתְקַלְקְלוּ לְגַמְרֵי! כִּי בִּרְאוֹת הַתַּלְמִידִים הַקְּטַנִּים אֶת הַגְּדוֹלִים הֶהָרִים הָרָמִים רוֹדְפִים יוֹמָם וָלַיְלָה אַחֲרֵי הַפְּשָׁטִים וְאֵינָם עֲסוּקִים בַּחָכְמָה הַזֹּאת, וְאֵינָם יוֹדְעִים כִּי מִיִּרְאָתָם לִכָּנֵס בָּהּ הֵם נִמְנָעִים מִלְּהִתְעַסֵּק בָּהּ כַּנִּזְכַּר, וְעַל כֵּן גְּבָעוֹת אֵלּוּ נִתְקַלְקְלוּ וְלִבָּם שֹׁרֶשׁ פּוֹרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה וְעָלְתָה בָּהֶם חֲלוּדַת טִיט וְרֶפֶשׁ לִכְפֹּר בְּחָכְמַת הָאֱמֶת, וְאוֹמְרִים שֶׁאֵין בַּתּוֹרָה אֶלָּא פְּשָׁטֶיהָ וּלְבוּשֶׁיהָ בִּלְבַד עַל דֶּרֶךְ הַנִּזְכַּר לְעֵיל בְּפָרָשַׁת בְּהַעֲלֹתְךָ, וְאֵין סָפֵק כִּי לֹא יִהְיֶה לָהֶם חֵלֶק בָּעוֹלָם הַבָּא כַּנִּזְכַּר שָׁם בַּזֹּהַר. וּכְבָר נִתְבָּאֵר לְמַעְלָה הַסִּבָּה – כִּי תּוֹרַת עוֹלָם הַבָּא אֵינֶנָּהּ כִּפְשָׁטָהּ רַק עַד שָׁם עוֹסְקִים בְּרָזֵי הַתּוֹרָה וְסוֹדוֹתֶיהָ, וְזֶה שֶׁלֹּא בָּחַר בָּהּ וְלֹא טָרַח בָּעוֹלָם הַזֶּה מֵעֶרֶב שַׁבָּת לֹא יֹאכַל בְּשַׁבָּת, וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר: 'הִנֵּה עֲבָדַי יֹאכֵלוּ וְאַתֶּם תִּרְעָבוּ' – עכ"ל מהרח"ו.

הרי מהרח"ו שם דיבר על שם סופן של כל התלמידים אם ח"ו לא יתעוררו למלאות חובתם לעסוק בחכמת הקבלה משום שנתשבשו התלמידים כאמור. והגם שלעיל דייקנו קצת לימוד זכות מדברי מהרח"ו הנ"ל, מכל מקום בסופו של דבר מחמת מניעתם לעסוק בחכמת הקבלה בחיי חיותם עתידים הם ח"ו לעזוב את העולם ערומים מסודות התורה! לכן הזהיר אותם מהרח"ו שגם אם באמת יש ללמד על רובם זכות, מכל מקום תּוֹרַת עוֹלָם הַבָּא אֵינֶנָּהּ כִּפְשָׁטָהּ, אלא שָׁם עוֹסְקִים בְּרָזֵי הַתּוֹרָה וְסוֹדוֹתֶיהָ. וְזֶה שֶׁלֹּא בָּחַר בָּהּ וְלֹא טָרַח בָּעוֹלָם הַזֶּה מֵעֶרֶב שַׁבָּת לֹא יֹאכַל בְּשַׁבָּת. וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר 'הִנֵּה עֲבָדַי יֹאכֵלוּ וְאַתֶּם תִּרְעָבוּ' – עכ"ל מהרח"ו. יש לבאר למה הדבר דומה? למי שלא ידע בערב שבת שמחר שבת, ולכן לא טרח לבשל ולאפות כדי לאכול לתאבון בשבת. מה יאמר כשתבוא השבת – לא ידעתי?! והבן.

לפי דרך זו יש לתרץ דברי מהרח"ו באופן שיתקבל על השכל הישר בזה האופן: באמת, כל עוד שהתלמידי חכמים היקרים האלו עדין בעולם ודאי שעליהם אמרו חז"ל בבבלי: 'לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה'. דהרי יתכן מאוד שבמשך הזמן ב"ה יזכו גם הם לעמוד על האמת ולחזור בתשובה במילוי חובתן בלימוד הקבלה, ועל ידי זה יבואו ללמוד לשמה (דאם לא להם כתב מהרח"ו הקדמה זו אז למי כן כתב?)

מצד שני, מדברי מהרח"ו לקמן זכינו להבין למה אמר מהרח"ו כאן שהתלמידי חכמים המתרשלים מלעסוק בחכמת הקבלה הם בגדר של 'נֹחַ לוֹ שֶׁנֶּהֶפְכָה שִׁלְיָתוֹ עַל פָּנָיו וְלֹא יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם'. דזה אמר מהרח"ו אך ורק על אלו שכבר עזבו את העולם ללא צידה לדרך, או על שם העתיד – על אלו שחלילה עתידים לעזוב את העולם ריקים מסודות התורה. לכן ביאר הוא לקמן על תורת עולם הבא: שָׁם עוֹסְקִים בְּרָזֵי הַתּוֹרָה וְסוֹדוֹתֶיהָ. וְזֶה שֶׁלֹּא בָּחַר בָּהּ וְלֹא טָרַח בָּעוֹלָם הַזֶּה מֵעֶרֶב שַׁבָּת לֹא יֹאכַל בְּשַׁבָּת, וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר 'הִנֵּה עֲבָדַי יֹאכֵלוּ וְאַתֶּם תִּרְעָבוּ' – עכ"ל.

אם כן, מכיון שהם עתידים להענש ולהפסיד בעולם הבא במה שלא שלא למדו כאן לשמה ללא חכמת הקבלה – לכן שפיר אמרו עליהם בירושלמי: 'כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ נֹחַ לוֹ שֶׁנֶּהֶפְכָה שִׁלְיָתוֹ עַל פָּנָיו וְלֹא יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם'! דזה ממש מה שאמר הרשב"י בתיקון מג' שהבאנו למעלה: וְהָכִי מָאן דְּגָרִים דְּאִסְתַּלַּק קַבָּלָה וְחָכְמָתָא מֵאוֹרַיְיתָא דִבְעַל פֶּה וּמֵאוֹרַיְיתָא דְבִכְתָב, ולא משתדל בהון ואמר דְּלָא אִית אֶלָּא פְּשָׁט בְּאוֹרַיְיתָא וּבְתַלְמוּדָא… וַוי לֵיהּ! טַב לֵיהּ דְּלָא אִתְבְּרִי בְּעָלְמָא וְלָא יוֹלִיף הַהִיא אוֹרַיְיתָא דְבִכְתָב וְאוֹרַיְיתָא דִבְעַל פֶּה – דְּאִתְחַשַּׁב לֵיהּ כְּאִלּוּ אַחְזַר עָלְמָא לְתֹהוּ וָבֹהוּ, וְגָרִים עֲנִיּוּתָא בְּעָלְמָא וְאוֹרֶךְ גָּלוּתָא!

 פירוש: וְכָךָ מִי שֶׁגּוֹרֵם שֶׁתִּסְתַּלֵּק קַבָּלָה וְחָכְמָה מִתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה וּמִתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, ולא משתדל בהם ואומר שֶׁאֵין אֶלָּא פְשָׁט בַּתּוֹרָה וּבַתַּלְמוּד… אוֹי לוֹ! טוֹב שֶׁלֹּא נִבְרָא בָעוֹלָם וְלֹא יִלְמַד אוֹתָהּ תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה – שֶׁנֶּחְשָׁב לוֹ כְּאִלּוּ הֶחֱזִיר הָעוֹלָם לְתֹהוּ וָבהוּ, וְגוֹרֵם עֹנִי בָּעוֹלָם וְאֹרֶךְ הַגָּלוּת! עכ"ל לפי גירסת הגר"א.

והטעם לזה פשוט – דאילו הוא לא בא לעולם בכלל אז לא היתה עליו טענה זו של 'למה לא עסקת בתיקון השכינה על ידי לימוד הקבלה?!' ולא רק זאת, אלא גם עכשיו שכבר בא לעולם היה טוב לו אם לֹא יהיה לומד אוֹתָהּ תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וממילא מכיון שהיה נשאר עם הארץ לא היו באים עליו בטענה של 'למה לא עסקת בתיקון השכינה על ידי לימוד הקבלה?!' – דידוע לכל שאין טוענים טענה זו אלא על מי שעסק תחילה בחלק הנגלה שבתורה. אבל עכשיו שזה נעשה כבר בן-תורה במה שלמד בישיבה וברשת הכוללים ונושא עליו תואר שם 'בן תורה' וכל שכן אם כבר זכה לעשות לו שם של 'תלמיד חכם' – אליו עיני השכינה פונות בטענה: 'מתי תעשה גם לשמי? מתי תעלה בלימודך לדרגת לשמה?'

ואמת שכתבנו למעלה שלא נוכל לשייך את רוב רובם של התלמידים שלא לומדים קבלה עם הערב רב משום שסוף סוף אינם מודעים לגודל התיקון שיש בידם לעשות לנפשם ולהקמת השכינה
הקדושה מאשפות הגלות (שלא כמו הערב רב שעושים הכל בזדון נגד השם ומשיחו). וכמובן שעליהם אמרו חז"ל: 'לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה'. עם כל זאת, אם לא יקחו ללב אזהרת הרשב"י ומהרח"ו ויתחילו בחיי חיותם לעשות לשם השכינה הקדושה על ידי העסק בחכמת הקבלה הרי הם בסכנה של ממש לעזוב את העולם ערומים מסודות התורה – ח"ו!

וכמו שהזהיר מהרח"ו לקמן בהקדמתו: תּוֹרַת עוֹלָם הַבָּא אֵינֶנָּהּ כִּפְשָׁטָהּ, אלא שָׁם עוֹסְקִים בְּרָזֵי הַתּוֹרָה וְסוֹדוֹתֶיהָ. וְזֶה שֶׁלֹּא בָּחַר בָּהּ וְלֹא טָרַח בָּעוֹלָם הַזֶּה מֵעֶרֶב שַׁבָּת לֹא יֹאכַל בְּשַׁבָּת. וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר: 'הִנֵּה עֲבָדַי יֹאכֵלוּ וְאַתֶּם תִּרְעָבוּ' – עכ"ל מהרח"ו. וכמו שהטעמנו דבריו לעיל במשל למה הדבר דומה? למי שלא ידע בערב שבת שמחר שבת, ולכן לא טרח לבשל ולאפות כדי לאכול לתאבון בשבת. מה יאמר כשתבוא השבת – לא ידעתי?! הרי מכל מקום ישאר רעב.

ובתירוץ זה יובן על נכון למה התבטא מהרח"ו: וְהִנֵּה עַל הַכַּת הַזֹּאת אָמְרוּ בַּגְּמָרָא: 'כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ נֹחַ לוֹ שֶׁנֶּהֶפְכָה שִׁלְיָתוֹ עַל פָּנָיו וְלֹא יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם'! עכ"ל. וממילא, בזה גם יובן למה התבטא רשב"י בתיקון מג' על הנמנעים מלימוד הקבלה: 'אוֹי לוֹ! טוֹב שֶׁלֹּא נִבְרָא בָעוֹלָם וְלֹא יִלְמַד אוֹתָהּ תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה!' עכ"ל. דודאי שהיה עדיף לו אם 'נֶּהֶפְכָה שִׁלְיָתוֹ עַל פָּנָיו וְלֹא יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם' מאשר בא לעולם הזה ולהפסיד עולם הבא! והשם יאיר עינינו בתורתו הקדושה. וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם.

 

כאן תבינו מי הם הערב רב?

הקדמת המהרחו השלם – חלק א