שאלות ותשובות בענין רבנים שמורים לא ללמוד זוהר

ל

לכבוד האדמו"ר מהאלמין שליט"א

אומרים לי בשם כבודו שמדבר קשות על כל הרבנים שלא אומרים ללמוד זוהר?  האם זה נכון?  ואם כן למה ידבר דברים כאלו?

יונה פאפר

תשובה:   לא אני אומר את זה אני רק מעתיק מה שהרשב"י אומר ומה שכתוב בכתבי האריז"ל והרמח"ל ועוד אלף גדולי ישראל, ונשלח לך לדוגמה,

ואם צריך יותר נשלח יותר בע"ה

אור הזוהר

שאלות ותמיהות על רבני ישראל – מה יענו ליום הדין והתוכחה!!!

שאלה? מפני מה כבודו יוצא בחרב וחנית נגד ראשי ישיבות אדמורי"ם ורבני ישראל שליט"א שלא אומרים ומצווים לתלמידיהם ללמוד הקדוש, ומשמיץ אותם ברבים, מה עם בזיון תלמידי חכמים? מה כולם צריכים לשמוע בקול כבודו? וכי כבודו נטל את הנשיאות על כל כלל ישראל? יש עוד רבנים בישראל, ולמה הם לא צועקים? מה כולם ערב רב, כולם דרדעים ח"ו?

תשובה!!!   

א. באמת [שאלה חצי תשובה] יש עוד רבנים בישראל, ולמה הם לא צועקים? מה כולם ערב רב, כולם דרדעים ח"ו?

על זה דוה לבנו כי כבר הרשב"י ע"ה צווח ועומד על גביהם כדאיתא בזוהר הקדוש (תִּקּוּן ל' נָתִיב תִּנְיָנָא), לָשׁוֹן הַקֹודֶש: קוּמוּ וְהִתְעוֹרְרוּ בִּשְׁבִיל הַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לָכֶם לֵב רֵיקָן בְּלִי בִּינָה לָדַעַת וּלְהַשִּׂיג אוֹתָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא בְּתוֹכְכֶם… אֲבָל הַשְּׁכִינָה אוֹמֶרֶת 'מָה אֶקְרָא', (כְּלוֹמַר אֵין בָּהּ כֹּחַ לְהָרִים אֶת עַצְמִי מֵעָפָר, בִּשְׁבִיל שֶׁ'כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר', כֻּלָּם הֵמָּה כִּבְהֵמוֹת אוֹכְלֵי עֶשֶׂב וְחָצִיר, כְּלוֹמַר שֶׁעוֹשִׂים הַמִּצְווֹת בְּלִי דַּעַת כְּמוֹ בְּהֵמוֹת, 'וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה', כָּל הַחֲסָדִים שֶׁעוֹשִׂים, לְעַצְמָם הֵם עוֹשִׂים, כְּלוֹמַר שֶׁאֵין כַּוָּנָתָם בַּמִּצְווֹת שֶׁעוֹשִׂים, שֶׁתִּהְיֶינָה בִּכְדֵי לְהַשְׁפִּיעַ נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרָם אֶלָּא רַק לְתוֹעֶלֶת עַצְמָם הֵם עוֹשִׂים הַמִּצְווֹת, וַאֲפִלּוּ הַטּוֹבִים שֶׁבָּהֶם, שֶׁמָּסְרוּ זְמַנָּם עַל עֵסֶק הַתּוֹרָה, לֹא עָשׂוּ זֶה, אֶלָּא לְתוֹעֶלֶת גּוּפָם עַצְמָם, בְּלִי כַּוָּנָה הָרְצוּיָה, בִּכְדֵי לְהַשְׁפִּיעַ נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרָם. בָּעֵת הַהִיא נֶאֱמַר עַל הַדּוֹר, רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב, לְהָעוֹלָם, דְּהַיְנוּ רוּחַ הַמָּשִׁיחַ, הַצָּרִיךְ לִגְאֹל אֶת יִשְׂרָאֵל מִכָּל צָרוֹתֵיהֶם עַד לַגְּאֻלָּה הַשְּׁלֵמָה לְקַיֵּם הַכָּתוּב, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת הַשֵּׁם וְגוֹ' הָרוּחַ הַזֶּה נִסְתַּלֵּק לוֹ וְהָלַךְ, וְאֵינוֹ מֵאִיר בָּעוֹלָם. אוֹי לָהֶם לְאוֹתָם אֲנָשִׁים הַגּוֹרְמִים שֶׁרוּחוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ יִסְתַּלֵּק וְיֵלֵךְ לוֹ מֵהָעוֹלָם וְלֹא יוּכַל לָשׁוּב לְעוֹלָם, שֶׁהֵמָּה הֵם הָעוֹשִׂים אֶת הַתּוֹרָה לִיבֵשָׁה, כְּלוֹמַר, בְּלִי מַשֶּׁהוּ לַחְלוּחִית שֶׁל שֵׂכֶל וְדַעַת, כִּי מִצְטַמְצְמִים רַק בַּחֵלֶק הַמַּעֲשִׂי שֶׁל הַתּוֹרָה, וְאֵינָם רוֹצִים לְהִשְׁתַּדֵּל וּלְהָבִין בְּחָכְמַת הַקַּבָּלָה, לֵידַע וּלְהַשְׂכִּיל בְּסוֹדוֹת הַתּוֹרָה וְטַעֲמֵי מִצְוָה. אוֹי לָהֶם, שֶׁהֵם גּוֹרְמִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם הַלָּלוּ, שֶׁיִּהְיוּ עֲנִיּוּת וְחֶרֶב וְחָמָס וּבִזָּה וַהֲרִיגוֹת וְהַשְׁמָדוֹת בָּעוֹלָם, ע"כ.

וכתב המהרח"ו: וְכָל אֶחָד וְאֶחָד יָשִׁית אֶל לִבּוֹ כִּי בַּעֲבוּר הִתְרַשְּׁלוּתוֹ מִלִּלְמֹד בַּחָכְמָה הַזֹּאת גָּרַם כַּמָּה צָרוֹת לְאַחֵינוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁעֵינֵינוּ רוֹאוֹת תְּמִידִין כְּסִדְרָן צָרוֹת תְּכוּפוֹת וּבָאוֹת עָלָיו וְעַל אַחֵינוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַנְּפוֹצִים בְּאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ זֶה רוֹדֶה וְזֶה מַרְדֶּה וַדַּאי נִתְקַיֵּם מַאֲמָר הַמּוּבָא לְעֵיל שֶׁבִּמְנִיעַת לִמּוּד הַחָכְמָה הַזֹּאת גּוֹרֵם עֲנִיּוּתָא וְחַרְבָּא וּבִזָּה וְכוּ'… אֲשֶׁר עַל כֵּן הָאִישׁ הַיָּרֵא אֶת דְּבַר הַשֵּׁם בְּעֵינָיו יִרְאֶה וּבִלְבָבוֹ יָבִין וְיָחוּס הֵן עַל נַפְשׁוֹ הַנִּשְׁבַּעַת וְעוֹמֶדֶת קֹדֶם בּוֹאָהּ לָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁיִּלְמַד בְּסִתְרֵי תּוֹרָה כְּדֵי לְמִינְדַּע לְמָרֵיהּ, וְלֹא יִצְטָרֵךְ לַחֲזֹר בְּגִלְגּוּל, וְהֵן עַל נֶפֶשׁ בָּנָיו שֶׁלֹּא יֵעָנְשׁוּ עַל דָּבָר זֶה בִּמְנִיעַת לִמּוּדוֹ בְּחָכְמַת הָאֱמֶת, וְהֵן עַל נַפְשׁוֹת הָאֶבְיוֹנִים וְהָאֻמְלָלִים הַמֻּטָּלִים בְּרָעָב וּבְחֹסֶר כֹּל בְּחֶסְרוֹן כִּיס הַקָּשֶׁה מִכֻּלָּם, וְהוּא הַגּוֹרֵם לְזֶה, וְהֵן עַל אִבּוּד כַּמָּה נְפָשׁוֹת מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֶבְדוּ בִּקְצוֹת הָאָרֶץ עַל יְדֵי אוֹיְבֵי וְשׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל, וְכָל אֶחָד יֹאמַר בְּשֶׁלִּי הַצַּעַר הַזֶּה, וְיִתְוַדֶּה בְּקוֹל מַר וְיֹאמַר אָהָה מֶה עָשִׂיתִי וּמַה גָּרַמְתִּי צָרוֹת וּצְעָרִים וּבִלְבּוּלִים עַל קִצּוּרִי בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם וּמָנַעְתִּי עַצְמִי וַאֲחֵרִים כָּמוֹנִי מִלִּלְמֹד בַּחָכְמָה הַזֹּאת בְּשׁוּם צַד מִן הַצְּדָדִים אִם בְּלִמּוּד וְאִם בְּחִזּוּק וְאִם בְּהִתְקָרְבוּת וְאִם בִּמְנִיעַת הַטּוֹב כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַה שֶּׁיְּכֹלֶת בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת לְהִתְאַמֵּץ וּלְהִתְחַזֵּק בְּכָל חֹזֶק וּבְכָל תֹּקֶף לְעוֹרֵר לְבָבוֹת אַחֵינוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל הַדְּבָרִים שֶׁכָּתַבְנוּ אַחַת לְאַחַת וִיפַנֶּה לִבּוֹ לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם בְּכָל יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו אֲשֶׁר חַי עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה כִּי לְכָךְ נוֹצַר הָאָדָם הַקָּרוּי בְּצֶלֶם אֱלֹקִים וְיַעַזְרֵנוּ עַל כְּבוֹד שְׁמוֹ וְתִקְוָתֵנוּ חֲזָקָה שֶׁדְּבָרִים אֵלּוּ הַיּוֹצְאִים מֵעִמְקֵי הַלֵּב יִכָּנְסוּ בְּלֵב הָאָדָם הַמֵּבִין בְּעֵין הַשֵּׂכֶל וּשְׂכָרוֹ כָּפוּל מִן הַשָּׁמַיִם, הַשֵּׁם יְסַלֵּק חֲרוֹן אַפּוֹ מֵעַל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, אָמֵן, עכ"ל המרח"ו.

וְיֵשׁ לָנוּ עֵצָה אַחַת וּבְרוּרָה, לָרוּץ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי עַל יְדֵי לִמּוּד וְעֵסֶק בְּסֵפֶר הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, שֶׁבְּזֹאת מַבְטִיחַ לָנוּ הָרַשְׁבִּ"י שֶׁנֵּצֵא בְּרַחֲמִים מֵהַגָּלוּת, וְלֹא צָרִיךְ נִסָּיוֹן [וְלֹא נִסָּיוֹן שֶׁל עֹנִי]. וְכַיָּדוּעַ דִּבְרֵי הַמְקֻבָּלִים, מוֹרֵנוּ הָרַב רַבִּי חַיִּים וִיטָאל, הָרַשַׁ"ש, הַבַּעַל שֵׁם טוֹב, וְהַבֶּן אִישׁ חַי וְעוֹד, דְּעָתִיד לִמּוּד זֶה לְהִתְפַּרְסֵם וּלְהִגָּלוֹת, וְעַל יָדוֹ תִּגָּאֵל הַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה וְתָבוֹא הַגְּאֻלָּה. ועוד דִּבְרֵי הגה"צ המקובל רַבִּי שְׁמוּאֵל דַּרְזִי זצ"ל דְּהָרוֹצֶה לְהַאֲרִיךְ יָמִים יַחֲזִיק בְּעֵץ הַחַיִּים, כְּלוֹמַר יִלְמֹד בְּתוֹרַת הַסּוֹ"ד וּבְזֶה יַאֲרִיכוּ יָמָיו, וְקַבָּלָה זוֹ מִפִּי מָרָנָא רַבִּי יְאוּדָה פְּתָיָ"ה זי"ע נֶאֶמְרָה וְכָךְ הָוָה גַּם לְמַעֲשֶׂה כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים. וּמַעֲשֶׂה בְּחָכָם אֶחָד שֶׁחָלָה וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ, וְאָכֵן לְאַחַר כַּמָּה יָמִים שָׁבַק חַיִּים לְכָל חַי רַחֲמָנָא לִיצְלָן. וְכָל גְּדוֹלֵי הַסְּפָרַדִּים שֶׁלִּבָּם הָיָה רָחָב כְּאוּלָם – הִשִּׂיגוּ כָּל מַעֲלָתָם עַל יְדֵי לִמּוּד הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ תְּמִידִים כְּסִדְרָם.

ב. מאז ומתמיד כשגדולי ישראל עמדו בפרץ נגד מסיתים ומדיחים שהסתתרו תחת איצלא דרבנן והזהירו מפניהם השמיעו כנגדם אותם מסיתים או אלה שהודחו אחריהם טענות כמו "בעלי מחלוקת" "מבזי תלמידי חכמים", "בעלי לשון הרע" ועוד… [לדוגמא ראה בספר "מושיען של ישראל" על הגה"צ רבי יעקב ששפורטש נושא דגל המאבק במשיחיות השקר של שבתאי צבי ואנשיו].

וז"ל המהר"ם חאגיז בספרו "אלה המצוות" (סי' תקמ"ז):

"כל מחלוקת ופירוד שהוא לשם שמים, ולמחות ביד עוברי עבירה, אין זה נקרא "בעל מחלוקת", כאשר דימו ההמונים הבהמיים אשר דרך ה' לא ידעו, ואת הישרה יעקשו, ובכל עת וזמן שרצו ללכת בשרירות לבם הרע תפסו להם הדרך שדרכו בו אנשי ענתות. להכות בלשונם את הבא להועיל להם ולהסיר המכשול מפניהם, ואומרים עליו שהוא "בעל מחלוקת", ושהוא עובר ומתעבר על ריב לא לו. ואני שמעתי ולא אבין, כי מי שמע כזאת, ומי ראה כאלה, שהסרת המכשלות והדרכת ההמון הישראלי בדרך האמת ולהרחיקם מהסכנות שבגופות ונפשותיהם של כלל ופרט ישראל- יהיה נקרא מפני זה בשם שוטה ובעל מחלוקת. אשאלכם ויודיעוני אם מצוה זו היא דבר שנתחדש בישראל ואם אין זו נחלה לישראל מאבות אבותינו, עד אברהם האב לאומתינו, שהכניס עצמו בסכנה ונתגרה עם נמרוד וכל בני דורו, וקם והלך לו לארץ כנען, ולא בחר בשלומם ושלותם של בני מדינתו וארץ מולדתו, בודאי אם היה הולך בדרך אתם ומודה להם, או לכל הפחות שותק להם, ודאי שהיה הגדול שבהם. ועם כל זה…הביא עצמו בסכנה ונפרד מהם… וממי יש לנו ללמוד כי אם מאחד היה אברהם, אשר לא חש לכבוד בני משפחתו, וגם ללוט בן אחיו לא נשא פנים, ולפי שראה שאותו יום שמינוהו אנשי סדום שופט עליהם, וכבר הוא נוסע מקדמונו של עולם…ואברהם לא היה חושש אליו כל עיקר. אם כן חלילה לא מפני זה נאמר עליו שהיה אכזר, או שוטה, או בעל מחלוקת, כי הוא אחוז במידת החסד. וממנו למד משה במחלוקת קורח וכל עדתו, ופנחס ואליהו בקנאותו, ודניאל חנניה מישאל ועזריה, ומרדכי אשר לא יכרע ולא ישתחוה להמן הנבל הבער, אלו וכל היוצא בהם-כל אחד בדורו יוכיח… וידעתי גם ידעתי מהיכן נשתרבב טעות זו בין ההמונים כי שמעו מכת הצבועים המאבדים הדרת התורה ומאפילים זהרה, ומשימים תורת ה' בהיפך המכוון בה, המפרשים ומודיעים להמון העם מה שאינם יודעין בו… ועל זה סומכין להתנצל ולומר שלום יהיה לי. כי מה לנו לצרה, אם באנו לברר האמת- אין שלום…" ע"כ.

וז"ל מרן ה"חפץ חיים" במכתב גלוי שכתב (מכתבי הח"ח, מכתב י"א(:
"מכתב גלוי: שמעתי כי בעתון מאמענט נדפס מאמר מכותב אחד שמתפלא עלי איך לא נזהרתי במכתב מחאתי בדבר הרבנות בוילנא, באיסור לשון הרע ומחלוקת והלבנת פנים, אשר הנני בעז"ה עוסק בזה כל ימי חיי, ואשר גם עתה בודאי נזהרתי בזה. גם הוציא מזה משפט שקר ומעוקל כי לא מדעתי נעשה זאת ובהשפעת אחרים עלי נעשה, על כן הנני מודיע בשער בת רבים, שבמקום הריסת וחורבן הדת- נעשה כל זה כהלכה כאשר ביארתי במחאתי, מצוה רבה וחובה גדולה לעשות כל מה שביכולת כדי לתקן הדבר לגדור גדר ולעמוד בפרץ ואין בזה שום חשש איסור. ופליאה לי על כל גדולי ישראל המחשים בזה ואינם יוצאים במחאה גלויה". ע"כ.

ועיין בספר "חפץ חיים" (בכלל ב' סעיף י"ב): שהאריך לבאר גודל האיסור להלעיג מדברי הדורש בביהכנ"ס, ובסוף דבריו כתב בהגהה דכל דבריו הם בתנאי שלא נתערב בדברי הדרשן דברי אפיקורסות, אך אם יש בדבריו אפיקורסות כתב ה"חפץ חיים" שבאיש כזה אין אנו מדברים, והפנה לכלל ח' סעיף ה' שם כתב וז"ל: "אבל אותן האנשים שמכירם שיש בהם אפיקורסות, מצוה לגנותם ולבזותם בין בפניהם ובין שלא בפניהם בכל מה שהוא רואה עליהם, או שומע עליהם", [ועיין במה שהביא בביאור הלכה בפתיחת המשנה ברורה (ריש סי' א' ד"ה הוא כלל גדול בתורה וכו') בשם ספר החינוך וז"ל "ובכלל אפיקורסות הוא כל מחשבות זרות שהם הֵפֶךְ דעת התורה"[.

נסיים מאמר זה בשני מעשי רב:

א. בשוב מרן ה"חפץ חיים" מאחת הכנסיות הגדולות של אגודת ישראל שהיה אחד מקברניטי מועצת גדולי התורה שלה, עצרו הרב יהודה לייב פישמן מיימון מראשי ה"מזרחי" דאז. בלא היסוס, בחציפות, ובעזות פנים פנה אל מרן ה"חפץ חיים" ואמר לו: "אחרי שכבודו שמע שם לשון הרע, מחוייב הוא עכשיו לשרוף את ספרו "שמירת הלשון"… מה שמראה שבכל הקשור לשימוש רבני הציונות הדתית בתירוץ "לשון הרע" כנגד דעת התורה של גדולי ישראל, אין חדש תחת השמש וכאז כן היום…[אגב, שנים אחר כך פרסם הרב פישמן דברי נאצה נגד גדול הדור מרן הגרי"ז מבריסק תוך כדי שהוא מאשימו בתואר…"מבזה תלמידי חכמים"].

ב. ובספר "קול חוצב" (תולדות מרן הגאון רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון) מובא כי פעם בדרשה שנשא בתל אביב, היה אחד מראשי הישיבות הציוניות מרכז הדרשה, ורבי שלום הכהן שבדרון  שבדרך כלל דבר כנגד שיטות, ולא כנגד אנשים, דיבר קשות מאד (עיי"ש).

וכך מספר אחד מהנוכחים, שבאו לרב אחרי הדרשה ושאלה נוקבת בפיהם: "הרב שבדרון, אפילו אם דבריך נכונים, אבל אחרי הכל הוא תלמיד חכם. אחרי הכל יש בו תורה ומעשים – האם מותר לדבר בצורה כזו?

רבי שלום חייך, ביקש דף. מיד הבאנו לו נייר, והוא הוציא עיפרון וצייר עגול ועוד עגול בתוכו. לאחר מכן פיצל את הטבעת החיצונית לחלקים אחדים, וכתב בעיגול הפנימי: אפיקורס. ובחלקי הטבעת כתב: אוהב ישראל, בעל רגש, תלמיד חכם, בעל חסד, מתמיד וכו'. אז הרים את עיניו הפקחיות, הביט ושאל בכאב: נו, מה אמרתם – שהוא תלמיד חכם? בעל רגש? מתמיד? אוהב ישראל? בסדר, אני מסכים: עכשיו תקראו מה שכתוב בעיגול בכל צדדיו. תקראו את הכל מהאמצע: אפיקורס תלמיד חכם, אפיקורס מתמיד, אפיקורס בעל רגש, אפיקורס בעל חסד, אפיקורס אוהב ישראל. יותר לא דיבר. אנחנו הסתלקנו… עד כאן.

ג. כבר ביארנו בכמה מקומות שמי שלא לומד זוהר הקדוש בחיים חיותו אֲפִלּוּ יֵשׁ בְּיָדוֹ כָּל מַעֲשִׂים הַטּוֹבִים שֶׁבָּעוֹלָם הַשְּׂרָפִים בַּעֲלֵי שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שׂוֹרְפִים אֶת נִשְׁמָתוֹ בְּכָל יוֹם וְיוֹם – וקודם הגאולה הרבנים והתלמידים שלהם שלא רוצים ללמוד זוהר הקדוש ומחזיקים בחטא הערב רב ימחקו מן העולם (תיקוני זוהר תיקון י"ג), ורק אלו שלומדים זוהר הקדוש יזכו להגאולה השלימה (זוהר, חסד לאברהם)

קנאת פנחס גרם נחת רוח לה' ולכן נעצרה המגפה

כתוב בתורה (בַּמִּדְבָּר פֶּרֶק כה) "וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה וְכוּ' פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי" הַיְנוּ שֶׁפִּנְחָס מָסַר אֶת נַפְשׁוֹ עַל מְנָת לַעֲצֹר אֶת הַמַּגֵּפָה. – וּמַקְשִׁים הַמְּפָרְשִׁים מַדּוּעַ דַּוְקָא עַל יְדֵי פִּנְחָס נֶעֱצַר הַמַּגֵּפָה, וְהַבֵּאוּר בְּכָךְ הוּא שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רָאָה אֵיךְ שֶׁכְּלַל יִשְׂרָאֵל עוֹבֵר עֲבֵרוֹת וְכָל הַנְּשִׂיאִים שָׁתְקוּ וְלֹא מָחוּ, וּפִינְחָס מָסַר אֶת נַפְשׁוֹ בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי, זֶה גָּרַם נַחַת רוּחַ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְעַל יְדֵי כָּךְ עָצַר אֶת הַמַּגֵּפָה. מוּכָח מִכָּאן שֶׁיֵּשׁ מַצָּבִים בִּכְלַל יִשְׂרָאֵל שֶׁכָּל הַנְּשִׂיאִים שׁוֹתְקִים וְאֵינָם מוֹחִים, מִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ לָקוּם וְלִמְסֹר אֶת הַנֶּפֶשׁ, וּלְעוֹרֵר קוֹל זְעָקָה וּמְחָאָה עַל הַפִּירְצוֹת שֶׁיֵּשׁ בַּדּוֹר.

לפני מאה שנה כבר נלחמו בערב רב

וְהִנֵּה נִתְגַּלָּה לָנוּ גִּלּוּי גָּדוֹל אֵיךְ שֶׁיָּצְאוּ כְּבָר קָרוֹב לְמֵאָה שָׁנִים כְּמֵאָה וַחֲמִשִּׁים צַדִּיקִים שֶׁיָּצְאוּ נֶגֶד עוֹקְרֵי הַדָּת מִתְנַגְּדֵי הַזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ, וּבָרוּךְ ה' שֶׁכָּעֵת יִהְיֶה לָנוּ יוֹתֵר קַל הַמִּלְחָמָה נֶגֶד הָעֶרֶב רַב הַזֶּה מִתְנַגְּדֵי תּוֹרַת הָרַשְׁבִּ"י.

כת הדרדעים והמלחמה בהם

חרם הקדמונים מלפני כמאה שנה, בשנת תרע"ד, נגד המשכילים והערב רב קליפת עמלק, מתנגדי הזוהר הקדוש, והחרימו אותם כ – 150 גדולי ישראל, ואסרו ללמוד בספריהם, ולשמוע תורה מפיהם, ולא מפי כתבם, ומשם יכול כל אחד ללמוד, שאם ישנם היום רבנים, או אנשים, יוצאי תימן, שלא לומדים זוהר, או מתנגדים ללימוד הזוהר, ולא אומרים לאנשים ללמוד זוהר, הם גילגולי וממשיכי דרכם של כת הדרדעים הנ"ל, ומי שיקרא את לשון הצדיקים הקדושים, מה שהם כותבים, ימלא פחד, ויבין  באיזה מלחמה אנחנו כאן עם הערב רב, שלא רוצים ללמוד ולפרסם את תורת הזוהר הקדוש.

  לדאבונינו ישנם עוד היום הרבה דרדרים וגילגול  מהם, וכבר יצא נגדם הגה"צ מרן עובדיה יוסף זצוק"ל להמתנגדים ללימוד הזוהר הקדוש.

דרדעים – הקללה של אדם הראשון, וקוץ ודרדר תצמיח לך

הדרדעים – דרדרים זה לא דבר חדש, החטא הקדמוני של הנחש שהביא מיתה לעולם כבר כתבנו בספר זוהר ההצלה, שבגלל שאדם הראשון לא רצה לעסוק בעץ החיים הוא תורת הסוד נפל בחטא עץ הדעת ונקנסה מיתה לעולם, ונתקלל אדם הראשון ונתקללה חוה ונתקללה האדמה – בקללת אדם הראשון נאמר: (בראשית פרק ג יח) וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה. – זה מרמז כאן את כת הדרדעים, וזה היה כל המלחמה נגדם, בחרב ובחנית נגדם, שכל הגלגולים מהם משכילים, והסימן עליהם, שהם מתנגדים ללימוד תורת הנסתר הזוהר הקדוש, לכן צריכים מאוד להיזהר בפרט מאלו שבאים מתימן שאם הם מתנגדים ללימוד תורת הסוד כי זה המפתח, אם הם מהדרדעים, כמו שכתב באריכות מרן שליט"א.

כאפיקורסים לכל דיניהם

עכשיו הם עוזרים לעכב את הגאולה. עד עכשיו ידענו שיש לנו מלחמה נגד הערב רב. כעת התגלה לנו מלחמה חדשה נגד ערב רב, עמלקים חדשים, הדרדעים מיוצאי תימן. לכן ראוי מאוד שכל אחד יקרא מה שכתבו וחתמו לערך 150 גדולי ישראל והחרימו אותם לנצח, ואסור להתפלל אתם ולדבר אתם, כי בחרם חמור של גדולי ישראל לפני קרוב למאה שנה. וכבר יצאו בדרשות כמה מגדולי ישראל נגדם. ונקוה לדבר עוד מזה באריכות. וכן פסק ממרן הר"ח קנייבסקי שליט"א, מובא בספר "נזר החיים", לט: האם הדרדעים (אותם שאינם מאמינים באמיתות הזוה"ק) מצטרפים למנין, ויכולים להוציא י"ח בקריאת התורה וכדומה. תשובת מרן שליט"א: הם כאפיקורסים לכל דיניהם.

"הַמָּאוֹר שֶׁבָּהּ מַחֲזִירוֹ לְמוּטָב" – הַכַּוָּנָה לְתוֹרַת הַסּוֹד

בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה (דַּף כ"א): עֲבֵרָה מְכַבָּה מִצְוָה וְאֵין עֲבֵרָה מְכַבָּה תּוֹרָה, וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י: לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה זוֹ תּוֹרָה, דִּכְתִיב הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיַּיִן, וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה, יַיִן סוֹד, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.

וְנִרְאֶה דְּרַשִׁ"י בָּא לְהַשְׁמִיעֵנוּ כְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ מִתַּלְמִידֵי הַבַּעַל שֵׁם טוֹב הַקָּדוֹשׁ זְכוּתוֹ יָגֵן עָלֵינוּ, כִּי מַה שֶּׁכָּתַב בַּתּוֹרָה: הַמָּאוֹר שֶׁבָּהּ מַחֲזִירוֹ לְמוּטָב, לֹא עַל פִּלְפּוּלֵי הַתּוֹרָה הַנִּגְלִיּוֹת לָנוּ בִּלְבַד נֶאֶמְרוּ הַדְּבָרִים, דַּהֲרֵי עֵינֵינוּ רוֹאוֹת הַהֵפֶךְ הַרְבֵּה פְּעָמִים בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בָּזֶה בַּסֵּפֶר 'דֶּרֶךְ אֱמֶת' לְהָרַב הַקָּדוֹשׁ מוֹרֵינוּ הָרַב רַבִּי פַייבִישׁ מִזְבַּרִיזָא זְכוּתוֹ יָגֵן עָלֵינוּ, וְכֵן בִּשְׁאָרֵי סְפָרִים הַקְּדוֹשִׁים, וּבִפְרָט בְּסִפְרֵי הַמְעוֹרְרִים וּמַלְהִיבִים לְבָבוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְלִמּוּד חָכְמַת הָאֱמֶת, וּכְמוֹ בַּסֵּפֶר 'סוּר מֵרַע וַעֲשֵׂה טוֹב' וְהוֹסָפוֹת מוֹרֵינוּ הָרַב צְבִי אֱלִימֶלֶךְ זְכוּתוֹ יָגֵן עָלֵינוּ וְדוֹמֵיהֶן, עַיֵּן שָׁם דְּעִקַּר קָאֵי עַל מִי שֶׁלּוֹמֵד וּמַאֲמִין בִּפְנִימִיּוּת הַתּוֹרָה וְסוֹדוֹתֶיהָ אֲשֶׁר טְמוּנִים בַּתּוֹרָה, אָז יִזְכֶּה בְּלִמּוּדוֹ לִדְבֵקוּת בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְהַמָּאוֹר שֶׁבָּהּ מַחֲזִירוֹ לְמוּטָב.

וְזֶה שֶׁכָּתַב רַשִׁ"י בְּפֵרוּשׁוֹ עַל הָךְ דְּאֵין עֲבֵרָה מְכַבָּה תּוֹרָה דְּהַיְנוּ אַהֲבָה שֶׁנִּקְרָא יַיִן סוֹד כַּנִּזְכַּר.

וְכֵן מָצָאתִי כַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ בִּירוּשַׁלְמִי חֲגִיגָה (פֶּרֶק א' הֲלָכָה י') הַלְוַאי אוֹתִי עָזְבוּ וְתוֹרָתִי שָׁמָרוּ, הַשְּׂאוֹר שֶׁבָּהּ הָיָה מְקָרְבָן לַתּוֹרָה, וּפֵּירַשׁ בְּקָרְבַּן הָעֵדָה: הַמָּאוֹר שֶׁבָּהּ רֶמֶז לְסוֹדוֹת הַחָכְמָה, עַיֵּן שָׁם. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּשַּׁ"ס דִּילָן (פְּסָחִים דַּף ג' עַמּוּד ב' וּבִפְתִיחְתָּא דְּמִדְרָשׁ רַבָּה אֵיכָה) הַמָּאוֹר שֶׁבָּהּ. וּבַיְרוּשַׁלְמִי הַנִּזְכַּר אִיתָא "הַשְּׂאוֹר" שֶׁבָּהּ, הַיְנוּ הַמַּעֲמִיד, שֶׁהוּא עִקָּרוֹ סוֹדוֹת הַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּקָרְבַּן הָעֵדָה דְּהָעִקָּר הֵם הַנִּסְתָּרוֹת, זֶהוּ מַחֲזִיר לְמוּטָב כַּנִּזְכַּר כוּ'. (עַיֵּן עוֹד מַה שֶּׁכָּתַב בְּסִימָן קל"ו, וּבְדִבְרֵי תּוֹרָה מַהֲדוּרָא ד' סִימָן קי"ג.).

(דִּבְרֵי תּוֹרָה מַהֲדוּרָא ב' סִימָן ט')

אֲפִלּוּ יֵשׁ בְּיָדוֹ כָּל מַעֲשִׂים הַטּוֹבִים שֶׁבָּעוֹלָם הַשְּׂרָפִים בַּעֲלֵי שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שׂוֹרְפִים אֶת נִשְׁמָתוֹ בְּכָל יוֹם וְיוֹם

וְלֹא עוֹד אֲפִלּוּ יֵשׁ בְּיָדוֹ כָּל מַעֲשִׂים הַטּוֹבִים שֶׁבָּעוֹלָם הַשְּׂרָפִים בַּעֲלֵי שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שׂוֹרְפִים אֶת נִשְׁמָתוֹ בְּכָל יוֹם וְיוֹם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בַּזֹּהַר (פָּרָשַׁת פְּקוּדֵי רמז:): זֶה לְשׁוֹנוֹ הַאי חֵיוָתָא קַדִּישָׁא קַיְּימָא כַּד נִשְׁמְתָא סַלְּקָא וּמָטָאת לְגַבֵּיהּ, כְּדֵין שָׁאַל לָהּ בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא דְּמָארֵיהּ, וּכְפוּם הַהִיא חָכְמְתָא דְּרָדִיף אֲבַתְרָהּ וְאַדְבַּק (סְפָרִים אֲחֵרִים: בה), הָכִי יַהֲבֵי לֵיהּ אַגְרֵיהּ. וְאִי יָכִיל לְאַדְבְּקָא וְלָא אַדְבַּק, דָּחֵי לֵיהּ לְבַר, וְלָא עַיְילָה, וְקַיְּימָא. (סֵפֶר הַבְּרִית חֵלֶק ב' מַאֲמָר יב פֶּרֶק ה')

לא די בעונש זה אלא צריך לחזור, ולבוא בגלגול כמה פעמים ולסבול צער

וכן בענין העונש המעותד לאותם שאינם עוסקים ברזי תורה רח"ל אשר בזוהר פקודי (דף רמ"ז ע"ב): וז"ל האי חיותא יופיאל שמיה ואיהי קיימא בכל רזי דחכמתא (כי יופיאל בגי' קבלה[א]) לכל אינון מפתחן דחכמתא קיימין ביה וכו' האי חיוותא קדישא כד נשמתא סלקא ומטאת לגביה כדין שאל לה ברזא דחכמתא דמאריה וכפום ההיא חכמתא דרדיף אבתרה ואדבק הכי יהבו ליה אגרא, ואי יכיל לאדבקא ולא אדבק דחי לה לבר ולא עיילא. וקיימא מלבר ההוא היכלא בכסיפי וכד נטלי גדפייהו אלין שרפים דתחותה (דהאי חיוותא) כדין כלהו בטשי בגדפייהו ואוקדון לה ואתוקדת ולא אתוקדת וקיימא ולא קיימא והכי אתדנת בכל יומא נהירת ולא נהירת ואע"ג דעובדין טבין אית לה בגין דלית אגרא בההוא עלמא כאינון דמשתדלי בחכמתא לאסתכלא ביקרא דמאריהון זכאה חולקיהון בעלמא דין ובעלמא דאתי דכתיב "אשרי אדם מצא חכמה ואדם יפיק תבונה" (משלי ג) יעו"ש. ולא די בעונש זה אלא צריך לחזור, ולבוא בגלגול כמה פעמים ולסבול צער עוה"ז וצער המיתה רח"ל ויש ספק בזה אולי יזכה בנשמתו גוף השני שבו יקיים זאת המצוה כי אין מספיק לו לבוא בסוד העיבור, כמבואר בתחלת שער המצות, עיי"ש.

עוד מביא שם בהקדמתו ומראה באצבע איך שכל הצרות באים רק על ידי שלא עסקו בספרי הזוהר ובחכמת הקבלה[ב]  וכתב שבעירינו בגדאד יע"א היו לנו שנים כרובים זהב הסוככים על העיר מבית ומיחוץ והמה אשר היו לנו לחומה ולמחסה ביום זעם, הראשון בקודש צדיק יסוד עולם ח"ר יוסף חיים בן ח"ר אליהו בן ח"ר משה בן חיים זצוק"ל. ושני בקודש הרב הגאון ח"ר שמעון אהרן אבא בר אבא המכונה אגסי זצוק"ל.

הרי רואים מזה בעליל שרק בזכות הקריאה והלימוד בספר הזוה"ק מובטח לנו שנזכה וניגאל ברחמים בלא צרות ויסורים רח"ל.

הרמח"ל הקדוש זי"ע כתב בספרו שכמה מאות שנים מאז חורבן הבית מחכה הקדוש ברוך הוא לעם ישראל מתי יפקחו עיניהם ויעסקו בלימוד חכמת הזוהר הקדוש.

ד. חובת כל ישראל לעסוק בסודות התורה כי לכך נברא כל העולם כולו וזה רצונו  ית' ויתעלה שיהיו ישראל כמלאכי השי"ת [ומי שאינו עושה כן הרי הוא ח"ו כפוי טובה רח"ל ]

מה מלמדת חכמת האמת

וזל"ק: כתיב: "אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל וגו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי" (ירמיהו ט, ב) מכאן ראיה, שהחכמה, שהקב"ה בוחר בה, היא להשכיל ולדעת בו יתברך, מה (שא"א) [שאפשר] לדעת. ולא אמר "השכל וידוע את מצותי", "את דברי", שאז היה מורה שדי לדעת המצוות, וסדר עשייתן בכל פרטיהם. אלא "השכל וידוע אותי". אם כן הוא רוצה דוקא שיתעסקו בני האדם לדעת את תפארת גדולתו. וכל שאר חכמה נאמר בה "אל  יתהלל חכם בחכמתו".

הפילוסופים אומרים, שצריך ללכת אחרי החקירה והחכמות החיצוניות, לדעת מהן יקר הבורא, כי מן המצוות אין נראה כלל שום תפארת וגדולה, ולא שום חכמה. ומפני זה הלכו אחרי ההבל של חכמות האומות. אך שקר נסכם ודאי, כי התורה בפירוש צותה "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח). ואם היום והלילה משועבדים שניהם ללמוד התורה – אין עוד זמן נשאר לשאר חכמות. והרי בהדיא נאמר: "לא ימוש ספר התורה מפיך" וגו' (שם). אם כן לא זו הדרך ודאי, וחלילה לזרע קודש, להתפתות בשוא נתעה כזה.

אבל עדיין צריכין אנו למודעי – איזה הדרך נלך לראות בוראנו ית"ש. כי זה האמת, שמן המצוות לבד לא יצא זה. אין זה כי אם בתורה עצמה, החלק אשר הוא באמת מודיע גדולתו ית"ש, וסוד מעשיו הנפלאים, כי אז יודעים אותו באמת. והעיקר, כי הקב"ה הבדיל לו לעם סגולה – ישראל, דכתיב "והייתם לי סגולה מכל העמים", "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות ט ה-ו). וזה השורש הגדול, שכאן עומד סוד האמונה באמת: שבשעה שהקב"ה בחר בישראל, הבדילם לגמרי מכל גויי הארץ. ורצה לעשות אותם קדושים בקדושתו ממש. והוא הענין שאמרו רז"ל (תהלים עז, יד): "אלקים בקדש דרכך" – הוא קודש הילוכו בקדושה, דיבורו בקדושה וכו' (ירושלמי ברכות פ"ט ה"א). והיינו כי הקב"ה הוא מקור הקדושה, כל עניניו אינם אלא ענינים של קדושה. וכן כל ישראל להיות קדושים בקדושה הזאת, צריך שכל עניניהם ופעולותיהם, יהיו הכל עניני קדושה ממש. והיינו כי אין די שיהיו עניניהם ענינים גשמיים, ככל שאר האדם, אף על פי שיהיו בהן מצוות שצריך לשמור אותם. זה אינו מספיק לעשותם עם קדוש ממש, כמלאכי השרת. שהקב"ה רוצה אותם למטה, כמלאכי השרת למעלה, כי מלאכי השרת אינם על דרך זה – שיהיו פעולותיהם פעולות חומריות, אלא שקשרי מצוות רביעי עלייהו, אלא כולם קדושים וכל מעשיהם קדוש.

כן ראוי שיהיו ישראל למטה באמת. והיינו כי כמו שהקב"ה אינו פונה ביחוד אלא לישראל, כך ישראל אין להם להיות פונים אלא להקב"ה. וזהו "אני לדודי ודודי לי" (שה"ש ו, ג), "אני לדודי ועלי תשוקתו" (שה"ש ז, יא), ולהיות כל מעשיהם על דרך זה. והוא ענין "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו). ואף על פי שגם הפסוק יש לפרש אותו – שדי להיות מכוון לשם שמים, דהיינו שיאכל כדי שיחיה ויעבוד את ה', וכן על דרך זה [שאר המעשים]. אין זה עיקרו! אבל להיות כל המעשים ממש דברי קדושה, ואז ישארו ישראל מובדלים לגמרי מן כל שאר האומות, בלי סרך כלל. אלא שאר האומות – אנשים, וישראל – כמלאכי השרת.

כל הבריאה כולה לא נבראת אלא בשביל זה

על כן, עיקר מה שצריך האדם להיות משכיל, הוא ענין קדושתו יתברך המתפשטת בעולמו, שישראל נתקדשו בה – מה ענין הקדושה הזאת, ומה הם דרכיה, ואיך מתפשטת, ואיך מזדמנים לקראתה להתקדש בה כראוי. ומי שיראה זה, יראה באמת איך כל הבריאה כולה לא נבראת אלא בשביל זה. והיינו "בראשית – בשביל ישראל שנקראו ראשית" (ויק"ר לו, ד). ויראה בהדיא כי כל העולם לא נברא אלא לפי שנתאוה הקב"ה להשרות קדושתו על ישראל, וכמה הכנות גדולות הכין לענין זה. כי ודאי שצריך שישראל יהיו ראוים לה, ואינם ראוים לה אלא אם כן ישמרו כל התורה והמצוות בכל דקדוקיהם ופרטותיהם, ומשמרת למשמרת שלה בכל חומרותיה, כי בזה תלוי הכל.

אבל כמה דרכים הכין לזה הענין, וכמה גלגולים גדולים, בכמה חכמה עמוקה, בהיות צופה כל העתידות. ורצה לתת יצר הרע, לנסות בו בני האדם. ומפני שהיו עתידים לחטוא, זימן מתחילה כמה גלגולים גדולים, עד שבסוף הכל יתוקנו ישראל תיקון גמור. ותהיה קדושה זאת מתפשטת בהם לנצח נצחים. וזהו ענין האהבה הגדולה שבין הקב"ה וישראל. והנה מי שאינו יודע דברים אלה, נקרא שהוא הולך כעיור באפילה, כי אינו ידוע כלום על מה הוא חי, על מה מתקיים העולם, וכל שכן על מה עומד העולם כולו.

כל העולם ומלואו אינו עומד אלא על האהבה שהקב"ה אוהב את ישראל

ועל זה היו צועקים חז"ל "אוי להם לבריות שרואות ואינם יודעות מה רואות, עומדות ואינם יודעות על מה עומדות" (חגיגה יב, ע"ב). כי אין זה כבודו של מקום ב"ה, ולא שבחם של ישראל. הא למה זה דומה: למלך שאוהב אחד מעבדיו, ועושה בעבורו כמה דברים גדולים בעבור אהבתו, הייטב בעיניו שלא יהיה העבד ההוא שם בלבו לכל הדברים הרבים האלה, ולא ירצה אפילו דלעת מה עשה לו. כן הדבר הזה, כי באמת, כל העולם ומלואו אינו עומד אלא על האהבה שהקב"ה אוהב את ישראל. ואם ישראל אינם שמים לב לראות דבר גדול כזה, הייטב בעיני ה'?

זהו הטעם שרשב"י צווח כל כך על זה, וקורא לעוסקים בפשט התורה, שהם ישינים בתרדמה, כי אינם פוקחים עיניהם כלל לראות באהבה שהקב"ה אוהב אותם, כאילו הם ח"ו כפויי טובה אליו. ועוד, שאינם רואים ואינם יודעים דרך הקדושה כלל, ואת הדבקות בו יתברך. והרי התורה מצוה ואומר "ובו תדבק" (דברים י,כ). ואף על פי שפירשו על המתדבק בתלמדי חכם, אבל סוף סוף אין מקרא יוצא מידי פשוטו. והאמת, שצריכים ישראל לידבק בו ממש בדביקות גמור, לדעת דרכיו המיוחדים על פי קדושתו, וללכת בהם. והנה על כן אמרו: "שיר השירים – קדש קדשים" (שה"ש רבה, סוף הפתיחה). כי הוא מיוסד ממש על זה הענין, ומפרש האהבה הזאת, וכל ההשתדלות שמשתדל הקב"ה להתדבק בקדושתו עם ישראל, שישראל צריכים להקביל כנגד זה תשוקה אליו יתברך, להתדבק דביקות ממש.

והנה זה פרי הגלות בעו"ה, ששכחו ישראל את הדרך הזה, ונשארו ישינים, משוקעים בתרדמתם, ואין שמים לבב לזאת. אבל תורה חוגרת שק על צרתה. והנה אנחנו במחשכים כמתי עולם, כעורים ממש המגששים קיר. לישרים לא נאוה ללכת בדרך הזה, אלא אדרבא לפקוח עינים עיורות, ולראות אהבת ה', ולדעת הקדושה ודרכיה, להתקדש בה ממש.

והנה כל זה ענין חכמת האמת הקדושה, כי אינה אלא ביאור ענין הקדושה הזאת, דהיינו מה שרצה האדון ית"ש להשרות על בריותיו, והסדרים שסידר לזה לכל הזמנים, פירוש – לזמן העולם הזה, שהוא זמן העבודה. וכאן נפק חלוקי סדרים: לזמן שישראל זכאים – לזמן שישראל ראוים להיות על אדמתם, ולזמן שהם צריכים להיות בגלות, לזמן שראוי להאיר להם פניו, ולזמן שראוי להסתיר. ואף-על-פי-כן, אפילו בהסתר פנים – לקיים להם הקדושה. ואחר כך – לזמן קבלת שכרם, שהוא לעתיד לבא לנצח נצחים. נמצאת כל חכמת האמת עומדת רק על ענין זה, על ענין קדושתם של ישראל, איך שהקב"ה מתדבק בהם מקדושתו, ואיך שישראל יש להם לידבק בתשוקתם ועבודתם בקדושתו ית"ש, ואיך על זה עומדים כל עניני העולם, וכל הבריאה כולה, למאז היותה ועד עולמי עד. עכל"ק.

הַגְּאֻלָּה הָעֲתִידָה לֹא תִּהְיֶה עַד שֶׁיִּזְכּוּ לְתוֹסֶפֶת הַקְּדֻשָּׁה הַזּוֹ

ואיתא בתנא דבי אליהו: אמר להם הקדוש ברוך לישראל: [בני, היו לפני קדושים], ואל תבהלו מיום הדין, שנאמר והייתם לי קדשים וגו' (ויקרא כ כו). מדברי אליהו הנביא זכור לטוב, לומדים שרק על ידי שיהיו ישראל קדושים יזכו להינצל מיום הדין וכאן בדברי הרמח"ל הקדוש זי"ע למדנו שעם ישראל יהיו קדושים רק על ידי לימוד הזוהר הקדוש,

וכן מְבֹאָר בַּשְּׁלָ"ה, עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת, מַאֲמָר רִאשׁוֹן, שֶׁהַחִבּוּר מֵהַזֹּהַר הָיָה עָתִיד לִהְיוֹת גָּנוּז וְכוּ' עַד שֶׁיָּבוֹא הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּסוֹף הַיָּמִים שֶׁאָז יִתְגַּלֶּה לַתַּחְתּוֹנִים, וּבִזְכוּת הָעוֹסְקִים יָבוֹא מָשִׁיחַ, כִּי אָז תִּמָּלֵא הָאָרֶץ דֵּעָה בְּסִבָּתוֹ, אֲשֶׁר זוֹ תִּהְיֶה סִבָּה קְרוֹבָה לְבִיאָתוֹ. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר וּבְגִינֵיהּ וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְכוּ', כְּדֵי שֶׁבִּזְכוּתוֹ יִגָּאֲלוּ יִשְׂרָאֵל, כְּשֵׁם שֶׁלֹּא נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם עַד שֶׁהֻצְרַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְקַדְּשָׁם בְּדַם פֶּסַח וּבְדַם מִילָה, כֵּן גְּאֻלָּה הָעֲתִידָה לֹא תִּהְיֶה הַגְּאֻלָּה עַד שֶׁיִּזְכּוּ לְתוֹסֶפֶת הַקְּדֻשָּׁה הַזּוֹ, וְהוּא רְצוֹן הָאֵל יִתְבָּרַךְ, וְאַשְׁרֵי הַזּוֹכֶה בָּהּ.

קֹדֶם בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ תִּתְגַּבֵּר מִינוּת וְאֶפִּיקוֹרְסוּת רַחֲמָנָא לִיצְלַן בָּעוֹלָם

בַּסֵּפֶר אוֹר יְשָׁרִים מֵירָא דַּכְיָא שֶׁכָּתַב: קֹדֶם בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ תִּתְגַּבֵּר מִינוּת וְאֶפִּיקוֹרְסוּת רַחֲמָנָא לִיצְלַן בָּעוֹלָם. הָעֵצָה לְזֶה לְהִזָּהֵר בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הַלָּלוּ, הָאֶחָד לֵאמֹר בְּכָל יוֹם זֹהַר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מֵבִין מַה שֶּׁאוֹמֵר, כִּי אֲמִירַת זֹהַר מְסֻגֶּלֶת לְטָהֳרַת הַלֵּב.

כָּל הָעוֹסֵק בְּסֵפֶר זֶה מְקָרֵב הַגְּאֻלָּה

וּמוֹסִיף לְבָאֵר בְּמִקְדַּשׁ מֶלֶךְ לְתִקּוּנֵי זֹהַר, שֶׁכָּל הָעוֹסֵק בְּסֵפֶר זֶה מְקָרֵב הַגְּאֻלָּה וְעוֹשֶׂה נַחַת רוּחַ גָּדוֹל לְיוֹצְרוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: כְּאִלּוּ פְּדָאַנִי אֲנִי וּבָנַי מִן הַגָּלוּת כוּ'. כִּי כָּךְ גָּזַר הַבּוֹרֵא שֶׁלֹּא יִתְגַּלֶּה וְיִהְיֶה גָּנוּז עַד סוֹף יוֹמַיָּא דִּבְגִינֵהּ יָבוֹא דְּרוֹר, כִּי סְגֻלָּה זוֹ בּוֹ וְלֹא בְּזוּלָתוֹ.

ה. בִּרְאוֹת רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי בְּרוּחַ קָדְשׁוֹ עִנְיָן זֶה, צִוָּה לְרַבִּי אַבָּא לִכְתֹּב סֵפֶר הַזֹּהַר בְּדֶרֶךְ הֶעְלֵם לִהְיוֹתוֹ מֻצְנָע לְמִשְׁמֶרֶת עַד דָּרָא בַּתְרָא קְרִיב לְיוֹמֵיה מַלְכָּא מְשִׁיחָא, כְּדֵי שֶׁבִּזְכוּת הַמִּתְעַסְּקִים בּוֹ תִּצְמַח הַגְּאֻלָּה בְּיָמֵינוּ בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם כַּנִּזְכַּר בְּפָרָשַׁת וַיְחִי (דַף רי"ז), עַל דָּא כְּתִיב: קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֵן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן כוּ' לְמִשְׁמֶרֶת, לְאַצְנָעוּתָא, וְהָבֵן זֶה מְאֹד. (הָרַב חַיִּים וִיטַאל זלה"ה בְּהַקְדָּמָתוֹ לְשַׁעַר הַהַקְדָּמוֹת).

וּלְשׁוֹן דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם פָּרָשַׁת שְׁמִינִי: וְזֶהוּ דָּרֹשׁ דָּרַשׁ משֶׁה, הַיְנוּ כְּשֶׁיִּתְגַּלֶּה (כִּי בְּכָל דּוֹר וְדוֹר יֵשׁ בְּחִינַת משֶׁה, וְאִיתָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי הָיָה בְּחִינַת משֶׁה), וְיִדְרֹשׁ מַה שֶּׁדָּרַשׁ כְּבָר משֶׁה, הַיְנוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, סֵפֶר הַזֹּהַר, אָז וְהִנֵּה שֹׂרַף, הַיְנוּ שֶׁיִּתְבַּטְּלוּ כָּל הַקְּלִפּוֹת וּמִמֵּילָא יִהְיֶה הַגְּאֻלָּה שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן סֶלָה וָעֶד.

וְגַם עַל יְדֵי הַחִבּוּר הַהוּא יִהְיֶה בִּטּוּל הַקְּלִפּוֹת וְקַלּוּת הַגָּלוּת וְהַשְׁבָּתַת הַקִּטְרוּגִים (חֶסֶד לְאַבְרָהָם מַעְיָן רִאשׁוֹן נָהָר כ"ד).

הַכֹּל תָּלוּי בְּעֵסֶק הַחָכְמָה הַזֹּאת, וּמְנִיעָתֵנוּ מִלְּהִתְעַסֵּק בָּהּ הִיא גּוֹרֶמֶת אִחוּר וְעִכּוּב בִּנְיַן בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ (הַקְדָּמַת הָרַב חַיִּים וִיטַאל לְעֵץ חַיִּים).

ובפרט בימים קשים אלו העוברים על כלל ישראל השם יצילנו ואין איש יודע מה יולד יום, ורבים שואלים ומבקשים עצה ותושיה במה לעורר רחמי שמים ולבטל כל גזירות קשות רח"ל, אין לנו עצה אלא להידבק בלימוד הזוהר הקדוש וכדאי רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק.

הערב גרמו גרמו שנפלה השכינה בדלות

וכתב בספר באר יצחק: נמצא ערב רב שעבדו את העגל, גרמו שנפלו ונשתברו תרין לוחין דאורייתא שהיו על דרך הסוד, וניתן להם תרין לוחין אחרנין דאורייתא, על ידי לבושין על דרך הפשט, והיינו, כי התורה שהיא על דרך הסוד הוא באצילות, ואין שם שום לבוש וקליפה כנודע, אבל התורה שהוא על דרך הפשוט הוא בבריאה יצירה עשיה ויש שם לבוש וקליפה, ועל כן יש שם קושיות שהם סוד הקליפות שהם גורמים שאינם מבינים את האמת, וצריך להקשות כדי לשבר הקליפה, ולתרץ ולהעמיד על האמת, שהוא סוד העלות הניצוצות מקליפות, מה שאין כן התורה שהוא על דרך הסוד שהוא באצילות, אין שום קושיה שם מחמת הקליפה, והכל הוא אמת, ולכן על ידי ערב רב צריך ללמוד התורה על ידי הלבושין, ועל כן שייך שמה הקושיות והתירוצים כדי לבוא על האמת, וצריך להבין ולהשכיל, להבין אמיתת הדבר, וזהו "המר שד"י לי" שהם סוד ערב רב כנ"ל, בעבודה קשה ובחומר, וקל וחומר, כי הם גרמו שנפלה השכינה בדלות, כדי לברר ניצוצות מהקליפות, ועל ידי כן  גרמו נמי שצריך ללמוד התורה על ידי לבושין ואז צריך הקושיות ולהבין דבר על אמיתה, עיין בספר חסד לאברהם נהר כ"ח, (באר יצחק על תיקוני זוהר בשם אור ישראל).

על כן בוודאי צריכים להתחזק וללמוד בדברי קדשו של התנא האלוהי רבי שמעון בר יוחאי זיע"א, המבטיח שבזכות הקריאה בספר הזוה"ק נצא מן הגלות ברחמים, (אף ללא הבנה כלל כידוע מדברי רבותינו). וכדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק.

לכן כל אחד ואחד צריך להשתדל מידי יום לקרוא מספר דפים מספר הזוה"ק ובפרט בכל יום ויום ללמוד דף אחד לכל הפחות מספר התיקונים להצלחת כלל ישראל ולקירוב הגאולה… ויה"ר שבזכות זה נזכה לגאולה הקרובה בקרוב ממש וכל הישועות אמן.

 

שאלה?

טוב אני מבין שכל הגאולה תלויה בלימוד הזוהר הקדוש, אבל מה כבודו רוצה מגדולי ישראל שליט"א?

תשובה:

אִיתָא בְזוֹהַר חָדָשׁ (פָּרָשַׁת נֹחַ דף ל' ע"א):

אָמַר לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא, אִם כֵּן, הֵיאַךְ יְהֵא דָא לְהִתְעוֹרְרָא כּוֹלְהוֹן כַּחֲדָא בִּתְשׁוּבָה, מַאן דַּהֲוֵי בְּסָיְיפֵי שְׁמַיָא, וּמַאן דְּהוּא בְּסָיְיפֵי אַרְעָא, הֵיךְ יִתְחַבְּרוּן כַּחֲדָא לְמֶעְבַּד תְּשׁוּבָה.

אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, חַיֶּיךָ, דְּאִי יַחְזְרוּן בִּתְשׁוּבָה רֵישֵׁי כְּנִישְׁתָּא, אוֹ חָדָא כְּנִישְׁתָּא, בִּזְכוּתָם יִתְכְּנֵשׁ כָּל גָּלוּתָא, דְּקוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אִיסְתְּכֵי תְּדִירָא, אֵימָתַי יַחְזְרוּן, וְיַעֲבֵד לְהוֹן טָבָא, דִּכְתִיב (ישעיה ל כח) וְלָכֵן יְחַכֶּה ה' לַחֲנַנְכֶם. מְחַכֶּה תָּמִיד אֵימָתַי יַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה.

אָמַר רִבִּי יוֹסִי, אַתְיָא הָא, כְּהָא דְאָמַר רִבִּי פִּנְחָס, דִּכְתִיב וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד. לֹא נֶאֱמַר וְלֹא יָסַף שׁוּב אֵלֶיהָ, אֶלָּא הִיא לֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו, מִכְּלַל דְּהוּא מְזוּמָן וּמְחַכֶּה אֵימָתַי תָּשׁוּב.

לשון הקודש: אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, אִם כֵּן, אֵיךְ יִהְיֶה זֶה לְעוֹרֵר אֶת כֻּלָּם כְּאֶחָד בִּתְשׁוּבָה? מִי שֶׁהוּא בְּסוֹפֵי הַשָּׁמַיִם וּמִי שֶׁהוּא בְּסוֹפֵי הָאָרֶץ, אֵיךְ יִתְחַבְּרוּ כְּאֶחָד לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה?

שֶׁאִם יַחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה רָאשֵׁי בֵּית הַכְּנֶסֶת, אוֹ בֵּית כְּנֶסֶת אֶחָד, בִּזְכוּתָם תִּתְכַּנֵּס כָּל הַגָּלוּת

אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלִיעֱזֶר: חַיֶּיךָ, שֶׁאִם יַחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה רָאשֵׁי בֵּית הַכְּנֶסֶת, [שֶׁאִם יַחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה כָּרָאוּי רָאשֵׁי הָעֵדָה] אוֹ בֵּית כְּנֶסֶת אֶחָד [אוֹ עֵדָה אַחַת], בִּזְכוּתָם תִּתְכַּנֵּס כָּל הַגָּלוּת, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִסְתַּכֵּל תָּמִיד מָתַי יַחְזְרוּ וְיַעֲשֶׂה לָהֶם טוֹב, שֶׁכָּתוּב (ישעיה ל) וְלָכֵן יְחַכֶּה ה' לַחֲנַנְכֶם, מְחַכֶּה תָמִיד אֵימָתַי יַחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, יָבֹא זֶה כְּזֶה שֶׁאָמַר רַבִּי פִּנְחָס, שֶׁכָּתוּב וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד. לֹא נֶאֱמַר וְלֹא יָסַף שׁוּב אֵלֶיהָ, אֶלָּא הִיא לֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו. מִכְּלַל שֶׁהוּא מְזֻמָּן וּמְחַכֶּה אֵימָתַי תָּשׁוּב.

וכן מובא בספר תנא דבי אליהו (זוטא פרק י"ד), וז"ל: אין ישראל נגאלים לא מתוך הצער ולא מתוך השיעבוד ולא מתוך הטלטול ולא מתוך הטירוף ולא מתוך הדוחק ולא מתוך שאין להם מזונות, אלא מתוך עשרה בני אדם שהן יושבין זה אצל זה, ויהיה כל אחד מהם קורא ושונה עם חבירו וקולם נשמע, וכו', עכ"ל.

רואים מדברי הזוה"ק שהכל תלוי בראשי כנישתא כלומר בראשי העם[ג], כי מצווים ומופקדים לדאוג לעם ישראל, אבל באמת אין מי שיכול לפטור את עצמו, עַל כֵּן מוּטָל עָלֵינוּ לְקַבֵּץ שִׁיעוּרִים בְּרַבִּים בְּלִימוּד זוֹהַר הַקָּדוֹשׁ, שֶּׁעַל יָדוֹ מִּתְקַיֶימֶת הַהַבְטָחָה שֶׁיַּחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה מֵאַהֲבָה, וּמִמֶּנּוּ מְקַבְּלִים יִרְאַת שָׁמַיִם טְהוֹרָה, וּבוֹ כּוֹלְלִים לִּימּוּד כָּל חֶלְקֵי הַפַּרְדֵ"ס, וּבוֹ וְלֹא בְּזוּלָתוֹ נִתְנָה לָנוּ הַהַבְטָחָה בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא (זוֹהַר נָשֹׂא קכ"ד:), "וְהַמַּשְׂכִּילִים יָבִינוּ" (דָּנִיֵּאל י"ב י') מִסִּטְרָא דְבִינָה דְּאִיהוּ אִילָנָא דְּחַיֵּי, בְגִינֵייהוּ אִתְּמַר (שָׁם פָּסוּק ג') "וְהַמַשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ" בְּהַאי חִבּוּרָא דִּילָךְ דְּאִיהוּ סֵפֶר הַזֹּהַר, מִן זוֹהֲרָא דְּאִימָא עִלָּאָה, תְּשׁוּבָה, בְּאִלֵּין לָא צָּרִיךְ נִסָּיוֹן, וּבְגִין דַּעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לְמִטְעַם מֵאִילָנָא דְחַיֵּי, דְּאִיהוּ הַאי סֵפֶר הַזֹּהַר, יִפְקוּן בֵּיהּ מִן גָּלוּתָא בְּרַחֲמֵי, וְיִתְקַיֵּים בְּהוֹן, (דְּבָרִים לב) יְיָ בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר.

לא עת לחשות! ונקרא בקול גדול, אחינו כל בית ישראל, האהובים והנעימים, די בכל אתר ואתר, חזקו ויאמץ לבבכם לחזות בנועם ד' ולבקר בהיכלו, הטו אזנכם לדבר ה' היוצא מהר חורב ומכריז ואומר: (בראשית פרק כז כב) "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו", ובמדרש (רבה בראשית פרשה סה פסקה כא), דבר אחר, הקול קול יעקב הא קולו משתק את העליונים ואת התחתונים, ובפסיקתא (דרב כהנא – פסקא טו אות ה)… א"ר יהושע בן לוי בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת "אוי לכם הבריות מעלבונה של תורה" א"ר אבא בר כהנא לא עמדו פילוסופים באומות העולם כבלעם בן בעור וכאבנימוס הגרדי, נכנסו אומות העולם אצל אבנימוס הגרדי, אמרו לו יכולין אנו להזדווג לאומה הזאת, אמר להם לכו וחזרו על בתי כנסיות ועל בתי מדרשות שלהם, אם מצאתם שם תינוקות מצפצפים בקולם, אין אתם יכולין להיזדווג להם, ואם לאו אתם יכולין להזדווג להם, שכך הבטיחן אביהן ואמר להן, "הקול קול יעקב" (בראשית כז כב) כל זמן שקולו של יעקב מצפצף בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אין הידים ידי עשו, וכל זמן שאין קולו של יעקב מצפצף בבתי כנסיות ובבתי מדרשות הידיים ידי עשו, שמואל אמר וצבא תנתן על התמיד בפשע (דניאל ח יב) בפשעה של תורה כל זמן שישראל משליכין דברי תורה בארץ, מלכות הרשעה הזאת גוזרת ומצלחת ומה טעמה ותשלך אמת ארצה וגו' (שם), ואין אמת אלא דברי תורה, כמה דאת אומר "אמת קנה ואל תמכור" (משלי כג כג) א"ר יודה בר פזי זנח ישראל טוב אויב ירדפו (הושע ח ג) ואין טוב אלא דברי תורה כמה דאת אמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו (משלי ד ב).

ומכאן אנו יוצאים בקריאה נרגשת לכבוד מעלת גדולי ישראל, רבנים וראשי ישיבות. וכל אחינו בית ישראל, בכלל. המצפים ומיחלים לישועת ה'.

עורו עורו מבקשי ה', התבוננו וראו תהפוכות עולם, בזמן שבני ישראל מחפשים עצה ותושיה בגלות המר הזה. וכבר האירו עינינו צדיקי ישראל, שבכוח למוד הזהר הקדוש לקרב הגאולה ברחמים.

---