תהילים- זוהר תורה- פרק כ'- ל'

זוהר תהילים- פרק כ'- ל'

להורדת תהילים זוהר תורה- לחץ כאן:  תהילים זוהר תורה מפרק כ-ל

פרק כ'

בשעת הדין לא ילך אדם יחידי בשוק. "יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה וגו'". אמר רבי אלעזר, כתוב: "בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה" (קהלת ז, יד), לא כתוב וביום רעה היה ברע, אלא "וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה", מהו "רְאֵה", אלא בזמן שהדין תולה בעולם, אין צריך האיש להתראות ברחובות, שהרי כאשר הדין שורה בעולם על כולם שורה, ומי שפוגע בו נתפס, ועל כן "רְאֵה", ראה והוה שמור, תשגיח ותעיין לכל צד, והוי יודע שבכל שורה הדין, ולא תצא לחוץ, ולא תתראה בשוק, כדי שלא ישרה עליך.

כאשר הדין שורה הכל מלא מכל הצדדים עם דינים ולכן צריך ליזהר. בוא וראה, כאשר הדין שורה בעולם, כמה חרבות תלויות, היוצאות מחרב עליונה ההיא[א], ומגביהים ראשם, ורואים שאותה חרב העליונה מלאה דם בכל הצדדים, אז גוזרים עונשין, וכמה חרבות נתעוררות, ככתוב: "וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ" (יהושע ה, יג), וכלם נמצאים לעשות דין, ומי שפוגע בהם ינזק, (זוהר חלק ג' פרשת מצורע דף נד.).

הנוהג כהלכה בסעודה ינתן לו משאלות ליבו. "יִשְׁלַח עֶזְרְךָ מִקֹּדֶשׁ וּמִצִּיּוֹן יִסְעָדֶךָּ: יִזְכֹּר כָּל מִנְחֹתֶךָ וְעוֹלָתְךָ יְדַשְּׁנֶה סֶלָה". אמר רב המנונא הזקן, "מִקֹּדֶשׁ" זהו קדוש ידים[ב], "וּמִצִּיּוֹן יִסְעָדֶךָּ" זהו ברכת המוציא, שהפת סועד לב האיש, "יִזְכֹּר כָּל מִנְחֹתֶךָ", כל לרבות ענין אחר, זו נטילת ידים האחרונים[ג], "וְעוֹלָתְךָ יְדַשְּׁנֶה סֶלָה", זהו ברכת המזון בזמון, ואם אתה עושה כן, "יִתֶּן לְךָ כִלְבָבֶךָ וְכָל עֲצָתְךָ יְמַלֵּא", ובשבת "מִקֹּדֶשׁ" זו קדושא רבה, ועל דבר זה נתעוררים הצדיקים בגן עדן משבת לשבת אחרת[ד], (זוהר חלק ג' פרשת שלח דף קעג.).

יעננו ביום קראנו ר"ת יבק. "י"י הוֹשִׁיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ". אהי"ה הוי"ה אדנ"י, כלל ופרט וכלל, והם י'חוד ב'רכה ק'דושה, וסימנך "*יַעֲנֵנוּ *בְיוֹם *קָרְאֵנוּ", שכך עולה מספר שלשה שמות האלה כמספר יבק. (תיקוני הזוהר תקונא שבעין דף קכח ע"א).

פרק כא

ז"א על ידי התורה שנקרא עז משמח את השכינה. "י"י בְּעָזְּךָ יִשְׂמַח מֶלֶךְ וגו'". פתח רבי יצחק ואמר, "ה' בְּעָזְּךָ יִשְׂמַח מֶלֶךְ וּבִישׁוּעָתְךָ מַה יגיל מְאֹד", "תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ וגו'", "חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ נָתַתָּה לּוֹ וגו'", מזמור הזה לא אמרו דוד אלא על שבחה של כנסת ישראל[ה], שהקדוש ברוך הוא משמח לה בחדוה של התורה שנקראת עז, שכתוב: "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן וגו'" (תהלים כט, יא), "יִשְׂמַח מֶלֶךְ", זו כנסת ישראל שנקראת מלך, שכתוב: "וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ" (דברים לג, ה).

הז"א משפיע במלכות גם חסד שבימין. "וּבִישׁוּעָתְךָ מַה יָּגֶל מְאֹד", "וּבִישׁוּעָתְךָ", זו הישועה של הימין[ו], כמו שכתוב: "הוֹשִׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵנִי" (תהלים ס, ז), ותושע לו ימינו.

י' יתירה רמז על היסוד שעל ידו היחוד. "מַה יגיל מְאֹד", יו"ד יתירה[ז], וזה הוא הסוד של הברית יסוד הקדוש, שהוא שמחת הכל, והכל על זה המלך נאמר.

ה' נתן לדוד חיים משנותיו של אדם הראשון. "חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ נָתַתָּה לּוֹ אֹרֶךְ יָמִים עוֹלָם וָעֶד", מכאן למדנו שדוד המלך לא היה לו חיים כלל, מלבד מה שאדם הראשון נתן לו משלו, וזה נתבאר, שדוד המלך חי שבעים שנה, ואותן שבעים שנה נתן לו הקדוש ברוך הוא מאותן השנים של אדם הראשון, ובהן נתקיים, וניתנה לו אריכות ימים בעולם הזה ובעולם הבא, ועל כן: "חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ נָתַתָּה לּוֹ",

ז"א נקרא גדול כשמתיחד עם המלכות שנקראת גדול. "גָּדוֹל כְּבוֹדוֹ בִּישׁוּעָתֶךָ", לפי שהוא גדול, ככתוב: "גָּדוֹל אֲדוֹנֵינוּ וְרַב כֹּחַ לִתְבוּנָתוֹ אֵין מִסְפָּר" (תהלים קמז, ה), לכך בודאי נקרא גדול, וזה הסוד שנאמר: "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים" (בראשית א, טז), גדולים היו בודאי, ואף גם אחר כך הוא נקרא גדול, ככתוב: "גָּדוֹל אֲדוֹנֵינוּ וְרַב כֹּחַ"[ח] והקדוש ברוך הוא לא נקרא גדול אלא בזה[ט], שכתוב: "גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ" (תהלים מח, ב), במה הוא גדול, "בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ".

תשים את המלכות שתהיה מלא ברכות להשפיע לכל העולם. "כִּי תְשִׁיתֵהוּ בְרָכוֹת לָעַד", לפי שזאת הוא הברכה של כל העולם, וכל הברכות של כל העולם מכאן יוצאות[י], וזאת היא ברכה, וזהו הסוד "וֶהְיֵה בְּרָכָה" (בראשית יב, ב), שהרי כאן שרויות כל הברכות שלמעלה, ומכאן יוצאות לכל העולם, ועל כן נקראת ברכה.

ה' עתיד לשמח למלכות בגאולה העתידה. "תְּחַדֵּהוּ בְשִׂמְחָה אֶת פָּנֶיךָ", "תְּחַדֵּהוּ בְשִׂמְחָה", כתוב כאן "תְּחַדֵּהוּ בְשִׂמְחָה", וכתוב שם "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ" (שמות יח, ט)[יא], לפי שעתיד הקדוש ברוך הוא להקימה לכנסת ישראל מעפר, ולהחזיק בה בסוד הימין, ולחדש אותה חידוש הלבנ"ה בהשמ"ש[יב], "אֶת פָּנֶיךָ", להיות לפניך, ולהיות בשמחה לקראת פניך, בשלימות ההיא שתשתלם בזמן ההוא, (זוהר חלק ב' פרשת פקודי דף רלה.).

דוד חי משבעים שנה שקיבל מאדם הראשון. "חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ נָתַתָּה לּוֹ וגו'". פתח רבי שמעון ואמר, "חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ נָתַתָּה לּוֹ אֹרֶךְ יָמִים עוֹלָם וָעֶד", "חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ", זה דוד המלך, שהרי כאשר ברא הקדוש ברוך הוא גן העדן, השכין בה נשמת דוד המלך, והסתכל בו, וראה שאין לו חיים משלו כלום, וכך עמדה הנשמה לפניו כל היום, כיון שברא לאדם הראשון, אמר זה ודאי קיומו, ומאדם הראשון ניתן לו ע' שנים שיתקיים דוד המלך בעולם.

אברהם יעקב ויוסף הניחו לו שבעים שנה. ועוד שהרי האבות הניחו לו מחייהם כל אחד ואחד, אברהם הניח לו חמש שנים, שהיה לו להתקיים ק"פ שנים, ונתקיים מאה וחמש ושבעים שנה, נחסרו לו חמש שנים, יעקב היה לו להתקיים בעולם כימי אברהם, ולא נתקיים אלא מאה ושבע וארבעים שנה, נחסרו לו שמנה ועשרים שנה, נמצא שאברהם ויעקב הניחו לו מחייהם שלש ושלשים שנה, יוסף שנתקיים מאה ועשר שנים, היה לו להתקיים מאה ושבע וארבעים כימי יעקב, וחסר מהן שבע ושלשים שנה, הרי שבעים שנה שהניחו לו לדוד המלך שיתקיים בהן, ובהן נתקיים דוד בכל אותן השנים שהניחו בשבילו האבות.

יצחק לא היה יכול להשפיע חיים לדוד המלך. ואם תשאל יצחק למה לא הניח לו כלום כמו אלה, אלא לפי שהוא חשך[יג], ודוד מצד של חשך הוא בא, ומי שהוא בחשך אין לו אור כלל, ואין לו חיים, ולפיכך לא היה לו לדוד חיים כלל, אבל אלה שהיה להם אור, האירו לו לדוד המלך, ומהם נצרך להאיר לו להיות לו חיים, שהרי הוא מצד החשך אין לו חיים כלל, ועל כן לא בא יצחק במספר זה.

יוסף שהוא סוד היסוד השאיר לדוד יותר מכולם. ואם תשאל יוסף מפני מה נתן לו יותר מכלם, אלא ודאי יוסף בלבדו כמו כלם, לפי שנקרא צדיק, וזה הוא שמאיר אל הלבנ"ה יותר מכלם[יד], ולפיכך הוא הניח לו לדוד המלך חיים יותר מכלם, שנאמר: "וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ" (בראשית א, יז). (זוהר חלק א' פרשת וישלח דף קסח.).

פרק כב

השכינה נקראת אילת השחר. "לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר מִזְמוֹר לְדָוִד". פתח רבי חייא ואמר, איזו "אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר", זו כנסת ישראל שנקראת "אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן" (משלי ה, יט).

המלכות נקראת אילת מכח החסד שמקבלת ממדת החסד. והיא באה מן המקום ההוא שנקרא שחר[טו], כמו שכתוב: "כְּשַׁחַר נָכוֹן מֹצָאוֹ" (הושע ו, ג), ודוד המלך על כנסת ישראל אמר מזמור הזה, כך נשמע שכתוב: "עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר".

על ידי קריאת שמע שעל המיטה החיצונים מפחדים. בוא וראה, בשעה שנחשך הלילה, ננעלין הפתחים, עליונים ותחתונים שוקטים וכל אותן הרחוקים נתעוררים, והולכים ומשוטטים כל העולם[טז], מחזרים על גופות האנשים[יז], סובבים מטותיהם, ורואים צורת המלך הקדוש ומפחדים[יח], שהרי נתחזקו במטותיהם עם דברי השם הקדוש[יט].

אשרי נשמות הצדיקים שעולים למעלה. ונשמות האנשים עולות כל אחת ואחת כראוי לה, וזה נתבאר, אשרי חלקם של הצדיקים שנשמותיהם עולות למעלה, ואינן נתעכבות במקום אחר, שלא נצרך[כ].

בחצות הלילה נפתחים הפתחים וה' משתעשע עם הצדיקים. כחצות הלילה, המכריז עומד ומכריז, והפתחים נפתחין, ובכן רוח אחד מצד הצפון נתעורר, ומנקש בכנור של דוד, ומנגן מאליו שבח למלך[כא], והקדוש ברוך הוא משתעשע עם הצדיקים בגן העדן.

אשרי מי שעמל בתורה בחצות הלילה. אשרי חלקו מי שנתעורר בשעה ההיא ומתיגע בתורה, וכל מי אשר יקום בשעה ההיא ומתיגע בתורה, נקרא חבר להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל, ולא עוד אלא שהם נקראים אחים ורעים לו, שכתוב: "לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ" (תהלים קכב, ח), ונקראים חברים אל המלאכים העליונים ומחנות העליונים, שכתוב: "חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ וגו'" (שיר השירים ח, יג).

ביום נפתחים שערי רחמים לקבל התפילות. כאשר מאיר היום, המכריז עומד ומכריז, והפתחים של צד הדרום נפתחין, ונתעוררים הכוכבים ומזלות[כב], ושערי רחמים נפתחים, והמלך יושב ומקבל תשבחות.

המלכות עולה עם כל התפילות ועם כל אלו שעסקו בתורה בחצות הלילה. אז כנסת ישראל לוקחת אותן דברי התשבחות ותעל, וכל אותן החברים נאחזים בכנפיה[כג], ודבריהם נתעלים וינוחו בחיק המלך, אז פוקד המלך לכתוב כל אותן הדברים.

כל אותם הצדיקים שלמדו אין עליהם כלל דינים. ונכתבים בספר כל אותן בני היכלו, וחוט של חסד נמשך עליהם, ומן אותו החוט נתעטר האדם בעטרה של המלך, וממנו מפחדים עליונים ותחתונים, הוא נכנס בכל שערי המלך, ואין מי שימחה בידו, ואפילו בזמן ששרי הדין עומדים לדון את העולם, אין דנים אותו בדין[כד], לפי שהרי הוא נרשם ברשימת המלך, וניכר שהוא מהיכל המלך, ובשביל זה אין דנים אותו בדין.

אשרי הצדיקים הלומדים בחצות. אשרי חלקם של הצדיקים העמלים בתורה, וכל שכן בשעה שהמלך משתוקק על דברי תורה.

כשהשכינה עולה עם דברי תורה ה' שמח עמה. בוא וראה סוד הדבר, שאין כנסת ישראל קיימת לפני המלך אלא עם תורה, מתגברת השכינה ומלך הקדוש שמח לקבל אותה, וכל זמן שכנסת ישראל באה לפני המלך ותורה לא נמצאת עמה, כביכול תשש כחה, אוי לאותן המתישים כח שלמעלה, לפיכך זכאים הם העמלים בתורה, וכל שכן בשעה ההיא שנצרך להשתתף עמה עם כנסת ישראל, שאז הקדוש ברוך הוא  קורא עליו: "וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר" (ישעיהו מט, ג), (זוהר חלק ג' פרשת ויקרא דף כא:).

דוד אמר שירה על אילת השחר לאחר שנפרדה מז"א. פתח רבי אלעזר ואמר, "לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר מִזְמוֹר לְדָוִד", "אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר", שכאשר מאירים פני המזרח, ונפרש חשכות הלילה, נתעורר ממונה אחד לצד מזרח, וממשיך חוט אחד של אור בצד הדרום[כה], עד שיוצא ובא השמש ובוקע באותן חלוני הרקיע ומאיר העולם, וחוט ההוא מפריד חשכת הלילה, ואז אילת השחר באה[כו], ובא אור שחור בחשכות להתחבר ביום ומאיר היום, ואור היום כולל ושואב בקרבו אילת ההיא[כז], ועל אילת ההיא כאשר נפרשת מן היום לאחר שנכללת בו, אמר דוד שירה, שכתוב: "לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר", ומה היה אומר, "אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי", שהרי נפרשת אילת השחר מן אור היום[כח], (זוהר חלק ב' פרשת שמות דף י.).

יש הזוכה בנשמה מבינה ויש שזוכה ברוח מז"א ויש זוכה בנפש ממלכות. אמר רבי שמעון, הרי למדנו, יש מי שזוכה בנשמה, ויש מי שזוכה בהתעוררות של רוח, ויש מי שאינו זוכה אלא בנפש..

הזוכה לנשמה עולה בין הצדיקים ורואה עונג המלך. זה האדם שהוא נקשר בקדושה, עד שזוכה בנשמה וקנה אותה[כט], כאשר הוא ישן בלילה, כיון שקנה הנשמה היא עולה למעלה למעלה, ושומרי השערים אין מעכבים לה, והולכת ומתפשטת ונכנסת בין אותן הצדיקים הצרורים בצרור החיים, ושם תראה ענג המלך, ונהנית מן זיו העליון.

מקבל חוט של חסד. וכאשר תתעורר אילה הקדושה ברוח צפון, יורדת הנשמה, וזכאי ההוא שקנה להנשמה, קם ומתגבר כארי תקיף בתורה עד שמאיר השחר, והולך עם אילה הקדושה ההיא להתראות לפני המלך, לקבל חוט אחד של חסד, ומה הוא, זה החוט של אברהם שהוא קנה אותו, שנאמר: "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל" (בראשית יד, כג), הוא אינו נהנה מאחר כלום, ואמר "אִם מִחוּט", שזכה לחוט ההוא, וזה נקרא חוט של אברהם[ל].

הצדיק מתעטר עם המלכות לפני המלך. וכאשר בא זכאי ההוא עם אילה הזאת, אז נתעטר עמה לפני המלך, ודוד אמר "לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר", זו כנסת ישראל, "אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר", מזמור של כנסת ישראל שאומרים בגלות "אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי וגו'", (זוהר חלק ג' פרשת ויקרא דף כה.).

לפני הגאולה יהיה צרות וחשכות. רבי חזקיה אמר "לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר", אילת הבקר היה לו לומר, אלא על אילת ותוקף החשכות של ישראל, כמו שכתוב: "כְּגֶבֶר אֵין אֱיָל" (תהלים פח, ה), טרם שיאיר להם שמש הגאולה, שבזמן ההוא תבא עליהם צרה אחר צרה וחשכות אחר חשכות, ואז בני ישראל יצעקו מתוך צרותיהם ויאמרו "אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי", אחר זה מה כתוב: "פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה" (תהלים ל, יב), (זוהר חדש פרשת בראשית).

דוד התפלל שהמלכות אל תרחק רק תעלה אותנו עמה ביחד. "וְאַתָּה ה' אַל תִּרְחָק אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה". אמר רבי שמעון, דוד המלך אמר מזמור זה בשעה שהיה מתקן ומסדר תשבחות המלך, בשביל לחבר השמ"ש עם הלבנ"ה[לא], כיון שהיה מתקן ומסדר תשבחות שלו להתחבר, אמר "וְאַתָּה ה' אַל תִּרְחָק", "וְאַתָּה ה'" זה סוד של התחברות יחד בלי פירוד[לב], "אַל תִּרְחָק", כיון שהיא עולה להתעטר עם בעלה, והכל בעולם העליון, ומשם הם צריכים לעלות לאין סוף להתקשר הכל למעלה מעלה, ולפיכך אל תרחק להעתק מאתנו לעזוב אותנו.

ישראל מתפללים בלחש וכלולים ביחד עם המלכות בשעת היחוד. ובשביל זה בתוך סדור התשבחות, צריכים ישראל להתכלל שם, ולהתדבק עמהם מלמטה[לג], שבאם ירצה להתעלות זה הכבו"ד[לד], הרי ישראל למטה אוחזים בו ומחזיקים בו, שלא יניחו אותו להתרחק מהם, ולכן התפלה היא בלחש כמי שמדבר בסוד עם המלך, ובעוד שהוא בסוד עמו, אינו מתרחק ממנו כלל.

המלכות חוזרת מיד עם השפע להשפיע לבני ישראל. "אֱיָלוּתִי", מה איל וצבי בשעה שהולכים ומתרחקים, מיד חוזרים למקום ההוא שעזבו, אף כך הקדוש ברוך הוא אף על פי שנתעלה למעלה למעלה באין סוף, מיד חוזר למקומו, מה הטעם, לפי שישראל למטה נאחזים בו, ואין מניחים לו להשתכח ולהתרחק מהם, ועל כן "אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה".

ישראל דבקים בה' תמיד. ולפיכך צריכים להתדבק בו בהקדוש ברוך הוא, ולהחזיק בו כמי שמושך מלמעלה למטה, שלא יפרד האדם ממנו אפילו שעה אחת, ועל כן כאשר סומך גאולה לתפלה, צריך להיות דבוק בו ולדבר עמו בלחש בסוד, שלא יתרחק מאתנו ואל יפרד מאתנו, ועל כן כתוב: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ד), (זוהר חלק ב' פרשת תרומה דף קלח:).

דוד ביקש שלא יהיה פירוד בין ז"א למלכות ועל ידי זה יתרחקו ממנו. עוד אמר רבי שמעון, "וְאַתָּה ה' אַל תִּרְחָק, אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה", "וְאַתָּה ה'" כלא חד[לה], "אַל תִּרְחַק", להפרד מאתנו, להיות נעתק מאור העליון מן התחתון, שהרי כאשר נפרד מאור העליון מן התחתון, אז נחשך כל האור, ולא נמצא כלל בזה העולם.

ירמיהו הוא מלשון הורם ה' ולא האיר במלכות. ועל כן נחרב בית המקדש בימי ירמיהו, ואף על פי שנבנה אחר כך, לא חזר האור למקומו כראוי, ובשביל סוד הזה שם הנביא שהתנבא על החרבן ירמיהו שמו[לו], וזהו התפרדות מאור העליון, שנעתק למעלה למעלה, ולא חזר להאיר אחר כך כראוי.

שמו של ישעיהו גורם לגאולה. וירמיהו עצמו עזב העיר ולא חזר למקומו, ונחרב בית המקדש, ונחשכו המאורות, אבל ישעיהו שמו גרם לגאולה, ולהחזיר מאור העליון למקומו, ושיבנה בית המקדש[לז], וכל הטובות וכל המאורות יחזרו כבתחלה, (זוהר חלק ב' פרשת תצוה דף קעט:).

דמות אריה מקבל הקרבן. "הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי". התפלה היא כקרבן, כמו שדרשו הראשונים שהתפלות כנגד תמידים תקנום, אם היו זוכים היה יורד דמות אריה והיה מקבל הקרבן, וזה מיכאל שמדרגתו חסד והוא מקבל תפלת שחרית, ואם לא זכו מה כתוב בקרבן: "לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ" (שמות כב, ל), שנחשב לו כטרפה, ובעבור זה היה יורד דמות כלב לקבל זאת המתנה והקרבן, וזהו שאמר דוד "הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי"..

אם זוכה דמות אריה מקבל נשמתו. וכמו כן, כאשר ימות איש אם זוכה יורד דמות אריה לקבל נשמתו, ואם לא הרי דמות כלב, שעליו אמר דוד "הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי".

נשמה נרכבת בכלב. אמר רבי אלעזר לרבי שמעון אביו, אבי שמעתי שיש נשמה שמרכיבים אותה בכלב, ובשביל זה אמר דוד "הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי", מהו "יְחִידָתִי", זו הנשמה, וכי הנשמה נרכבת בכלב, אמר לו בני כך הוא, שנרכבת באותו ערל נחש הקדמוני שפיתה לחוה ולהאנשים, זה הוא כלב, וזה הוא יצר הרע שבא בעולם ההוא רוכב עליו שתקבל ממנו הנשמה עונשו, (זוהר חדש מדרש רות).

פרק כג

למה שרתה השכינה מקודם והלא דוד בא לבקש על מזונו? "מִזְמוֹר לְדָוִד ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר". אמר רבי יצחק, הרי אמרו מה בין מזמור לדוד ובין לדוד מזמור[לח], וכאן רמז שהשכינה קודמת ובאה ושרתה עליו בתחלה, וכי מפני מה קודמת השכינה כאן, והלא דוד היה נצרך שיתעורר הוא בתחלה, כדי שיבקש מזונו מאת הקדוש ברוך הוא.

רצון השכינה שבני העולם יבקשו מהמלך מזונם. אלא ודאי שהשכינה קדמה ובאה ושרתה עליו, ועוררה אותו לשבח למלך מזמור זה, ולבקש מזון מלפני המלך, שהרי כך נצרך אודות ענין מזונות, שהשכינה מבקשת ורצון שלה הוא, שכל בני העולם יתפללו על מזונות[לט], לפי שכאשר הקדוש ברוך הוא רוצה להשפיע מזון לעולם, היא מקבלת תחלה, ואליה נשפע המזון בשביל כל העולמות, ולפיכך היא הקדימה בענין המזון, ושרתה על דוד.

ה' מפרנס אותי בכל מחסורי. "ה' רֹעִי", ה' הוא רועה שלי, כזה הרועה שמנהל עדרות צאנו במקום דשאים ועשבים, שאין בו מחסור מכל דבר, אף כך הקדוש ברוך הוא הוא רועה שלי, לפרנס לי בכל מה שנצרך לי.

קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף. דבר אחר "ה' רֹעִי", הרי למדנו שקשין מזונותיו של אדם לפני הקדוש ברוך הוא כקריעת ים סוף, כאן נזכר שני ענינים, ושניהם בדרך אמת אחד הם[מ].

קשה לה' לזון את הרשעים והחוטאים. לפי שהקדוש ברוך הוא כל מעשיו בדין ובאמת, ועל דין ואמת נתקיים כל העולם, ובכל יום ויום ובכל זמן וזמן הוא דן לכל העולם בדין, לצדיקים ולרשעים ולכל בני העולם, כמו שכתוב: "כִּי צַדִּיק ה' צְדָקוֹת אָהֵב" (תהלים יא, ז), וכאשר הוא דן לאנשים ורואה כמה רשעים וכמה חוטאים לפניו, אז קשה בעיניו ליתן להם מזון בכל זמן, לפי שיש לו לפרנס לרשעים ולאותן החוטאים.

ה' זן את כולם לפנים משורת הדין. והוא עושה עמהם לפנים משורת הדין, וזן ומפרנס להם כפי חסד העליון, שנמשך ויוצא על כל בני העולם, ובו הוא זן ומפרנס לכל, לצדיקים לחסידים ולרשעים ולכל אותן בני העולם, ולכל החיות ובהמות השדה ועופות השמים, מקרני ראמים עד בצי כנים, ולא נמצא בעולם מה שהוא אינו זן ומפרנס לכל, ואף על פי שקשה לפניו לפי המעשים של האנשים כקריעת ים סוף.

האם קריעת ים סוף קשה לפני ה'? וכי קריעת ים סוף קשה לפניו, והלא כיון שעולה ברצונו לפניו, הכל לפניו כאין הוא חשוב.

הללו עובדי עבודה זרה והללו. אלא בזמן שישראל באו אצל הים, וחפץ הקדוש ברוך הוא לקרוע להם ים סוף, בא רהב אותו הממונה שעל מצרים, ותבע דין מלפני הקדוש ברוך הוא, אמר לפניו, רבונו של עולם מדוע אתה חפץ לעשות דין על מצרים, ולקרוע הים לישראל, הלא כלם חוטאים לפניך, אלו כאלה.

בזכות אברהם קרע להם את הים. באותה שעה היה קשה לפניו לעבור על מדת הדין ולקרוע להם הים, ולולי שצפה הקדוש ברוך הוא בזכותו של אברהם, שהשכים בבקר לעשות מצות רבונו ורצון שלו, ככתוב: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר" (בראשית יט, כז), היו כלם נטבעים בים..

שפע הבינה הנמשך מן החכמה אינו פוסק לעולם. ועל כן היה קשה לפניו קריעת ים סוף, וכדמיון זה קשין מזונותיו של אדם לפני הקדוש ברוך הוא, ובשביל זה דוד המלך היה תולה מזונותיו למעלה [בחסד עליון], לפי שלמעלה אינו פוסק לעולם, ועל כן כתוב: "ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר"[מא], אל יפסקו מזונות ממני לעולם, לפי שהנהר ההוא שנמשך ויוצא מעדן אינו פוסק לעולם, ובשביל כן קדמה השכינה על המזון.

מכסים פניהם ואומרים קדוש. ובוא וראה, בשעה שמקום הזה מקבל המזון מלמעלה, כלם המקדישים לרבונם, מתענגים ונתעוררים, ומנשאים כנפיהם כאשר השכינה באה עם המזון ההוא כדי שלא יסתכלו בה, והם שלש מחנות בהתנשאות, אחת קוראים ואומרים קדוש, ואלו קוראים למחנות שניות, ומנשאין כנפיהן אותן הראשונים ואלו השניות[מב], ואומרים אלו השניות קדוש, ואלו קוראים למחנות שלישיות, ומנשאין כנפיהן שלשת המחנות כאחד, וכלם אומרים "קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיהו ו, ג).

כולם נכללים אלו באלו. ועל כן כלן משולבין זה בזה, אלו נכנסין לתוך אלו, ואלו נכנסים לתוך אלו, משולבות זה בזה[מג], כמו שנאמר: "מְשֻׁלָּבֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ" (שמות כו, יז).

נאות דשא הם מקורות עליונים. כתוב: "בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי", נאות דשא, אלו אותן מקורות עליונים, שכל המזון והפרנסה באים מהם[מד], נאות, אלו נקראין נאות יעקב, נאות דשא, לפי שיש נאות בחוץ שנקראין "נְאוֹת מִדְבָּר" (יואל ב, כב), ועל כן "בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא".

המלכות מוציאה הצמחים על ידי השפע שקבלה מהנאות דשא. ואם תשאל הלא כתוב: "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא" (בראשית א, יא), והרי זה למטה[מה], אבל דשא מאותן נאות הוא בא, שנולד וצומח מהם, ועל כן "בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי".

המים היוצאים מהחכמה ונמשכים אל הבינה נקראים מי מנוחות. "עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי", אלו מי מנוחות, שהם נמשכים מן המקום ההוא שנמשך ויוצא מן העדן[מו], ואותן מים נקראים מי מנוחות.

דוד רצה לתקן את המלכות כראוי. "נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב", זאת היא נפש דוד[מז], ולא ביקש דוד לתקן אלא לאותה המדרגה שלו כראוי, ובאותן מי מנוחות עתידים הצדיקים לנוח בעולם הבא, ככתוב: "וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד וגו'" (ישעיהו נח, יא), (זוהר חלק ב' פרשת תרומה דף קע.).

כשישראל עושים רצון קונם השפע הולך אליהם ומשלהם נותנים תמצית לעכו"ם. "תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי". אמר רבי יצחק, בוא וראה כל זמן שישראל עושים רצון רבונם, הרי אז על שלחן המלך הם אוכלים, וכל הסעודה מוכנת להם, והם מן אותה השמחה שלהם, נותנים העצמות שהם השיריים להאומות עכו"ם.

כשישראל אין עושים רצון קונם השפע לעכו"ם והתמצית לישראל. וכל זמן שישראל אין עושים רצון רבונם, הולכים בגלות, והרי אז הסעודה לעמים האחרים ניתנת, והשיריים לישראל, כמו שכתוב: "כָּכָה יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת לַחְמָם טָמֵא בַּגּוֹיִם" (יחזקאל ד, יג), שהרי שיורי געולם יאכלו, אוי לו לבן המלך שיושב ומצפה לשלחן העבד, ומה שנשאר מן שלחנו הוא אוכל.

את זה ביקש דוד המלך שהשולחן יהיה ערוך לפני ישראל. דוד המלך אמר "תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי" "תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן", זו סעודת המלך, "נֶגֶד צֹרְרָי", אותן צוררי ישבו לפני השלחן, ויצפו לחלק העצמות שהוא השיריים, והוא ישב עם המלך בענג הסעודה אצל השלחן.

חלק הטוב לאוהב המלך. "דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי", זו ראשית הסעודה, שכל השמן והשמנונית ותקון הסעודה ניתן בתחלה לאוהבו של המלך, ומה שנשאר אחר כך ניתן לאותן משמשי השלחן ולכלבים.

פרנסתם יהיה מוכן שלא יצטרכו לבקש. "כּוֹסִי רְוָיָה", שיהיה תמיד הכוס מלא לפני אוהב המלך, שלא יוצרך לשאול, ועל סוד סדר זה היו תמיד ישראל עם שאר האומות, (זוהר חלק ב' פרשת תרומה דף קנב:).

כוונת דוד על סדר עריכת שולחן הרוחני בעולם הבא. פתח טייעא ההוא ואמר, "תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי", דוד המלך אמר זה על עריכת השלחן בעולם ההוא, שהרי אז הוא העדן והענג, שהנשמה נהנית בהם בעולם הבא.

הנשמות אוכלות כדרך שהמלאכים אוכלים. וכי שלחן יש שם להנשמות בעולם ההוא, כך הוא, שהרי מזון ופרנסה מן העדן אוכלים בעולם ההוא, כדמיון שהמלאכים העליונים אוכלים, וכי מלאכי עליון אוכלים, כך הוא, וכעין זה אכלו ישראל במדבר.

נשמות הצדיקים נהנות מאותו שפע. ואותו המזון הוא סוד הטל שנשפע ונמשך מלמעלה, מן הסוד של עולם הבא[מח], והוא המזון של הארת שמן משחת קודש, ונשמות הצדיקים ניזונות משם בגן העדן וניהנות מזה, שהרי שם נשמות הצדיקים מתלבשות בגן עדן התחתון כדמיון של זה העולם.

בשבתות ומועדים עולות הנשמות לגן עדן העליון לראות בכבוד קונם. ובשבתות ומועדים מתפשטות, ועולות להסתכל בכבוד רבונם, ולהתענג בענג העליון כראוי, שכתוב: "וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲווֹת לְפָנַי אָמַר ה'" (ישעיהו סו, כג) (זוהר חלק ב' פרשת תרומה דף קנו:).

חסד הוא כאשר משפיע גם לצדיקים וגם לרשעים. "אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי". פתח עלם ההוא ואמר, "אַךְ טוֹב וָחֶסֶד", מפני מה נקרא טוב ומפני מה נקרא חסד, טוב הוא כאשר נכלל הכל בתוכו, ואינו מתפשט להשפיע למטה, חסד הוא כאשר משפיע למטה, ועושה טובות לכל הבריות לצדיקים ולרשעים ואינו חושש, ואף על פי  שמדרגה אחת היא.

קודם טוב ואחר כך חסד. מניין, שכתוב: "אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי", אם טוב למה חסד, ואם חסד למה טוב, שהרי באחת די, אלא טוב כולל הכל בתוכו ולא נתפשט למטה, חסד יורד ומתפשט למטה, וזן לכל לצדיקים ולרשעים כאחד, (זוהר חלק ב' פרשת תרומה דף קסח:).

פרק כד

פעמים שקודם אמר שירה ועל ידי זה שרתה עליו רוח הקודש. "לְדָוִד מִזְמוֹר לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ". פתח רבי יהודה ואמר, הרי למדנו "לְדָוִד מִזְמוֹר", שאמר שירה ואחר כך שרתה עליו רוח הקודש, "מִזְמוֹר לְדָוִד", ששרתה עליו רוח הקודש ואחר כך אמר שירה[מט].

לה' הארץ זה ארץ ישראל ומלואה השכינה שז"א ממלא אותה. "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ", מקרא זה על ארץ ישראל נאמר שהיא ארץ הקדושה, "וּמְלוֹאָהּ", זו השכינה, כמו שכתוב: "כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה'" (דברי הימים ב' ז, ב), ונאמר: "וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ, לד), מפני מה מלא ולא מילא, אלא מלא ודאי, שנתמלאה מכל, שנתמלאה מן השמ"ש, הלבנ"ה נשתלמה בכל הצדדים[נ], מלאה מכל טוב שלמעלה, כאוצר זה שנתמלא מכל טוב שבעולם, ועל כן כתוב: "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ", "תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ" אלו שאר ארצות.

לה' הארץ -המלכות ומלואה -על ידי הצדיקים בעולם היא נתמלאת מהיסוד, בסיוע שאר ספירות דז"א. דבר אחר, "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ", זו ארץ הקדושה העליונה שהקדוש ברוך הוא חפץ בה[נא], "וּמְלוֹאָהּ" אלו נשמות הצדיקים, שהם ממלאין לה, מן הטוב של עמוד האחד שהעולם עומד עליו[נב], ואפשר תאמר כי רק על אחד עומד, בוא וראה מה כתוב: "כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ", "כִּי הוּא", מי הוא, זה הקדוש ברוך הוא[נג], כמו שכתוב: "הוּא עָשָׂנוּ" (תהלים ק, ג), וכתוב: "כִּי הוּא לִקְצוֹת הָאָרֶץ יַבִּיט" (איוב כח, כד), "עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ", אלו שבעה עמודים שארץ הקדושה העליונה עומדת עליהם, וממלאים לה[נד] והיא נתמלאית מהם, ואיך נתמלאית מהם, בזמן שנתרבו צדיקים בעולם אז ארץ ההיא עושה פירות ונמלאית מהכל, ובזמן שנתרבו רשעים בעולם, בכן כתוב: "אָזְלוּ מַיִם מִנִּי יָם" (שם יד, יא), זו ארץ הקדושה העליונה שנשפעת מן שפע העליונה, "וְנָהָר יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ"(שם), זה עמוד האחד ההוא שעומד עליה להשפיע בה[נה], "וְנָהָר יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ", כמו שכתוב: "הַצַּדִּי"ק אָבָד" (ישעיהו נז, א), (זוהר חלק א' פרשת נח דף סז.).

לה' הארץ =המלכות, ומלואה =העולמות, תבל וכו' =כל הארצות. פתח רבי יוסי ואמר, "לְדָוִד מִזְמוֹר לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ", "הָאָרֶץ", זו ארץ הקדושה של ישראל[נו], שהיא עומדת לקבל השפע ממנו ולהתברך ממנה תחלה, ואחר כך נשפע ממנו העולם כולו, "תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ", אלו שאר ארצות הנשפעות ממנה, מניין, שכתוב: "וְהוּא יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶ"ק" (תהלים ט, ט).

שבעה ימים הם שבעה עמודים שהארץ מתמלאית מהם. "כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ", אלו שבעה עמודים שארץ הקדושה נסמכת עליהם, והם שבע הימים, וים כנרת מושל[נז] עליהם, אמר רבי יהודה, אל תאמר שמושל עליהם, אלא שנתמלא מהם.

נהרות הם הו"ק דז"א שמתמלאים מנהר הבינה. "וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ", איזה הם הנהרות, אלא כמו שכתוב: "נָשְׂאוּ נְהָרוֹת קוֹלָם יִשְׂאוּ נְהָרוֹת דָּכְיָם" (תהלים צג, ג)[נח], ואינון נהרות, כמו שכתוב: "וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן" (בראשית ב, י), ולפיכך "וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ", (זוהר חלק ב' פרשת וארא דף כב:).

הארץ =המלכות, ומלואה =נשמות הצדיקים, תבל =עולם הזה, ויושבי בה =האנשים. רבי חייא אמר, "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ", הארץ אפשר לפרש כן, אבל "וּמְלוֹאָהּ" מה היא, אלא [הארץ זו כנסת ישראל, ומלואה] אלו נשמות הצדיקים, "תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ", "תֵּבֵל", זו ארץ שלמטה, "וְיֹשְׁבֵי בָהּ", אלו הם האנשים[נט].

המלכות עומדת על ימים ונהרות. אמר רבי יוסי, אם כן איך תפרש "כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ", אמר לו, ודאי כך הוא, שארץ החיים ההיא "עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ", כי כלן יוצאים מן הנהר העליון ההוא, שנמשך ויוצא מן העדן[ס], ובהן תתקן להתעטר במלך הקדוש, ולפרנס העולמות[סא].

לא נשא לשוא את המלכות הנקראת נפשו של ז"א ונפשי של דוד. ולפיכך "מִי יַעֲלֶה בְהַר ה' וגו'", "נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וגו'", נפשו כתוב, מהו נפשי ונפשו, אלא הכל ענין אחד, כמו שכתוב: "נִשְׁבַּע ה' בְּנַפְשׁוֹ" (עמוס ו, ח), וכתוב: "כַּאֲשֶׁר בִּלְבָבִי וּבְנַפְשִׁי יַעֲשֶׂה" (שמואל א' ב, לה)[סב], ודוד המלך נאחז באותו הלב ובנפש ההיא, ועל כן לא נשא לשוא נפשו, (זוהר חלק ג' פרשת תזריע דף מה:).

המלאכים בודקים את הנשמות מי ראוי לעלות בהר ה' שלמעלה. "מִי יַעֲלֶה בְהַר ה' וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ". "נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב וגו'". אמר רבי אלעזר, מפני מה כך, לפי שכאשר הלילה פורש כנפיו על העולם, אז כל בני העולם טועמים טעם מיתה, ונשמותיהם יוצאות לעלות למעלה, ואותן המלאכים של מחנה הראשון, שנתמנה על ד' שעות הראשונות של תחלת הלילה לשבח לרבונם, עומדים ואומרים "מִי יַעֲלֶה בְהַר ה'", הר ה', זה הר הבית, מקום קדשו, זו עזרת ישראל[סג], וכדמיון שלמעלה כן גם למטה.

אם אינם זוכות נדחפות לחוץ ומחנות חיצונים מראים להם חלומות. לפי שבכל רקיע ורקיע כמה ממונים וכמה שרים עומדים שם, וכאשר הנשמות יוצאות רצונן לעלות למעלה, ואם אינן זוכות, הם ידחפו אותן החוצה, והולכות ומשוטטות בעולם, ונתחברין עם מחבלים של שרי הדין, ומודיעים להן דברי כזב ולצון, ולפעמים דבר אמת ממה שיבוא בזמן קרוב, כמו שנתבאר.

נשמות הצדיקים מגיעים עד לעזרת ישראל שלמעלה. ואותן נשמות הצדיקים, הולכות ומשוטטות למעלה, ופותחים להן הפתחים, ומעלים אותן לתוך מקום ההוא שנקרא הר ה', כדמיון הסוד של הר הבית למטה, ומשם עולות לתוך המקום ההוא שנקרא מקום קדשו, כי שם נראות כל הנשמות לפני רבונם, כדמיון זה הוא המקום שנתראים ישראל לפני הקדוש ברוך הוא והוא המקום שנקרא עזרת ישראל.

כשנשמות הצדיקים עולות לשם המלכות מתקשטת בהם. ובשעה שהנשמות קיימות שם, אז היא חדות רבונם שיתתקן בהם המקום שנקרא קדש הקדשים[סד], ושם נרשמים כל מעשיהם והזכיות שלהם, (זוהר חלק ב' פרשת ויקהל דף קצה:).

נקי כפים ובר לבב שעבד את ה' ולא לעבודת כוכבים, אשר לא נשא לשוא נפשי היינו שלא עשה מעשים רעים. רבי אבא אמר, בוא וראה "מִי יַעֲלֶה בְהַר ה' וגו'", ואחר כך  חזר ופירש "נְקִי כַפַּיִם", שלא עשה בידיו צורות טמאות של עבודה זרה, ולא התחזק בהן במה שאסור לישראל, וגם לא נטמא בהם, ולא היה מטמא בהם לגופו, כאותן המטמאים עצמם בידים להטמא, וזהו "נְקִי כַפַּיִם", "וּבַר לֵבָב", כדמיון זה שלא המשיך רצונו ולבו לצד הטמא, אלא שנתמשך אחר עבודת הקדוש ברוך הוא, "אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי", נפשו כתיב נפשי קרי, וזה נתבאר שנפשי זו נפש דוד, צד האמונה[סה], נפשו זו נפש האדם ממש, לפי שכאשר יצא מעולם הזה, ונפשו תעלה במעשים טובים, אז יתקיים בו ללכת בין כל קדושי מעלה, כמו שכתוב: "אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים" (תהלים קטז, ט), ובעבור שלא נשא לשוא נפשי "יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת ה' וגו'", (זוהר חלק א' פרשת וירא דף ק:).

מי יעבור בנהר דינור בלי פחד מי שנתן ממונו לצדקה. רבי שמעון אמר, בזמן שהנשמה יוצאת מעולם הזה, בכמה דינים נידונת טרם שתכנס למקומה, ואחר כך צריכות כל הנשמות לעבור בתוך נהר דינור הנמשך ויוצא, ולטבול שם, ומי הוא אשר יקום שם ויעבור בלי פחד, כמו שכתוב: "מִי יַעֲלֶה בְהַר ה'" וגו', ונשמת הצדיק עוברת בלי פחד, ויקום במקום קדשו, ומי שמתייגע בצדקה בעולם הזה, ונותן ממונו לצדקה, אז הוא עובר במקום ההוא ואינו מתירא, (זוהר חלק א' פרשת מקץ דף רא.).

חמישים שערי בינה. "שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וגו'". רבי שמעון פתח קרא ואמר, "שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד", מקרא זה נתבאר ונדרש, אבל "שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם", אלו הם שערים העליונים, שערי בינה העליונה, והם חמשים שערים.

כל מידה יש לו ראש. "רָאשֵׁיכֶם", אותן הראשים מי הם, אלא כל אחד ואחד יש לו ראש, להתפשט וליכנס זה בזה[סו].

שערים =נצח הוד יסוד. ראשיכם =חסד גבורה תפארת. מצאתי בספרו של חנוך, "שְׂאוּ שְׁעָרִים", אלו הם השערים שלמטה מהאבות, והם שלשה האחרונים[סז], "רָאשֵׁיכֶם", אלה הם ראשי אלפי ישראל, והם אבות העליונים[סח], והם ראשים של אותן השערים, ולפי שאלו הם האופנים הסובבים ונושאים אותן על כתפיהם, אומרים "שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם"[סט], שאו למי, לראשיכם, שהם ראשים עליכם, ומושלים עליכם.

פתחי עולם =גבורות. "וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם", אלו האמהות, וארבע הן למטה[ע].

יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. "וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד", זה מלך עליון של הכל, שהוא מלך לכבוד ההוא המאיר להלבנ"ה, ומי הוא, "ה' צְבָאוֹת"[עא], "וְיָבֹא", לאיזה מקום, להכניס התורה בהארון בחבור אחד כראוי[עב].

המתיגע בתורה לבסוף מתנשא. אמר רעיא מהימנא "שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם", שערים אלו הם חמשים שערי בינה, שהיא ישיבה שלמעלה, "וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם", של הישיבה שלמטה[עג], שכל מי שמתיגע בתורה לסוף מתנשא, זהו שכתוב: "אִם נָבַלְתָּ בְהִתְנַשֵּׂא" (משלי ל, לב), ודרשו חכמי המשנה, כל המנבל עצמו על דברי תורה לסוף מתנשא.

רבנן נקראים מלכים בין בעולמות שלמעלה ובין בעולמות שלמטה. "וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד", אין כבוד אלא תורה, נשמע מכאן, מי שלומד תורה שנקראת כבוד, נקרא מלך, ואל תאמר כי רק בעולם הבא ולא יותר, אלא מלך בשני עולמים, בצורת רבונו, ולפיכך נכפל זה הפסוק ב' פעמים, אחד "מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד", השני "מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד"[עד].

ראשיכם ב' ראשים של המרכבה העליונה והתחתונה. "שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם", למה ראשיכם ב' פעמים, שהם החיות של מרכבה העליונה, והחיות של מרכבה התחתונה, (זוהר חלק ג' פרשת פנחס דף רנג:).

פרק כה

למה דוקא זה המזמור חסר ו', ותיקנו לנפילת אפים. "לְדָוִד אֵלֶיךָ ה' נַפְשִׁי אֶשָּׂא". פתח רבי שמעון ואמר, מה זה ראה דוד לסדר כך מזמור הזה, כל המזמורים שהם באל"ף בי"ת שלמים הם, וזה חסר שאין בו וא"ו, ולמה נסדר זה המזמור לנפילת אפים.

האדם מפקיד את נפשו בידה של המלכות בלילה. אלא סוד עליון הוא נסתר בין החברים, בשעה שנכנס הלילה, עץ התחתון שתולה בו מיתה, פורש ענפיו, ומכסה לכל[עה], ועל כן נעשה חשך, וכל בני העולם טועמים טעם מיתה, והאדם מקדים ונותן לאותו העץ נפשו לפקדון, והוא מפקידה בידו בפקדון.

בבוקר כשחוזר הפיקדון אליו צריך לברך ברכת המחזיר נשמות. ולפי שלוקחן בפקדון, הוא מחזיר הפקדון לבעליו בשעה שבא הבקר, כאשר בא הבקר וחזר אליו פקדונו, צריך לברך לו להקדוש ברוך הוא, שהוא רבה אמונתו..

עבדות ה' במעשים טלית ותפילין. לאחר שקם ממטתו, צריך לנקות גופו בתחלה, ואחר כך יקבל עליו זה העול, לפרוס על ראשו טלית של מצוה, ואחר כך יתקשר בקשר של היחוד שהם התפלין, ולהתקין קשר אחד של תפלין בידו השמאלית אצל הלב, כמו שביארנו בהפסוק: "שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וגו'" (שיר השירים ב, ו), וכתוב: "שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ" (שם ח, ו), וזה נתבאר, זאת היא עבדות במעשה תחלה, שהרי אף על פי שתפלה תלויה בדבור הפה, אבל הכל תולה בעיקר העבדות של מעשה תחלה.

סדר ד' חלקי התפילה לתיקון פנימיות ארבעה עולמות אבי"ע. אחר כך כשהאדם נכנס לבית הכנסת, יטהר עצמו תחלה בקטרת ובהקרבנות על ידי דבור הפה, אחר כך יקבל עליו עול מלכות בפסוקי דזמרה של דוד המלך, ואחר כך תפלת מיושב, כנגד תפלה של יד[עו], ואחר כך תפלת מעומד, שהיא כנגד תפלה של ראש, זה כדמיון זה, המעשה כדמיון הדבור, כי ודאי במעשה ובדבור תלויה התפלה.

אם אינו לובש טלית ותפילין אין זה תפילה והוא נפגם. ואם פוגם במעשה[עז], אין הדבור מוצא מקום לשרות בו, ואין זאת תפלה, ונפגם זה האיש למעלה ולמטה, אוי לו לאיש שפוגם תפלתו שזאת היא עבדות לרבונו, עליו נאמר: "כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי וגו'" (ישעיהו א, יב), "גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ" (שם פסוק טו), שהרי במעשה ובדבור תולה הדבר.

על ידו מתברכים עליונים ותחתונים. בוא וראה כיון שהאדם מתפלל תפלתו כדמיון הזה במעשה ובדבור, ומקשר קשר היחוד[עח], נמצא שעל ידו נתברכים עליונים ותחתונים.

מוסר נפשו להעלות הניצוצין אל המלכות. ובכן לאחר שגמר תפלת העמידה, נצרך לו לאדם להראות עצמו כאילו נפטר מן העולם, שהרי נפרש מן עץ החיים, ומאסף רגליו אל עץ ההוא של מיתה, שהחזיר לו פקדונו, כמו שכתוב: "וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה" (בראשית מט, לג), שהרי התודה על חטאיו, והתפלל עליהם, ועכשיו יחפץ להאסף אל אותו עץ של מיתה, ליפול על פניו ולומר אליו "אֵלֶיךָ ה' נַפְשִׁי אֶשָּׂא", בתחלה נתתיה לך בפקדון, ועכשיו שקשרתי קשר היחוד ועשיתי המעשה והדבור כראוי, והתודתי על חטאי, הרי נפשי אני מוסר לך בודאי.

חסר ו' לפי שו' הוא עץ החיים. ויראה האדם בעצמו כאילו נפטר מן העולם, שנפשו נמסרה לאותו המקום של מיתה, ולפיכך נחסרה במזמרו זה האות וא"ו, שהרי האות וא"ו עץ החיים הוא, וזה עץ המות הוא.

עוונותיו מתכפרים כמו שמיתה מכפרת. וגם משמיענו סוד הדבר, שיש עונות שאין מתכפרים עד שנפטר האדם מן העולם, כמו שכתוב: "אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן" (ישעיהו כב, יד), וזה האיש הרי נתן עצמו למיתה, ומסר נפשו למקום ההוא, ולא בתורת פקדון כמו בלילה, אלא כמי שנפטר מן העולם בודאי.

דוקא בכונת הלב, בלי כונה מת קודם זמנו. ותקון זה צריך להיות בכוונת הלב, ואז הקדוש ברוך הוא מרחם עליו, ומכפר לו עונותיו, זכאי הוא האיש היודע לפתות לו ולעבוד לרבונו ברצון ובכוונת הלב, אוי לו למי שבא לפתות לרבונו בלב רחוק ולא ברצון, כמו שכתוב: "וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ", "וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ" (תהלים עח, לו-לז), הוא אומר "אֵלֶיךָ ה' נַפְשִׁי אֶשָּׂא", ואין כל דבריו אלא בלב רחוק, הרי זה גורם לעצמו להפטר מן העולם קודם זמנו, כאשר זה העץ יתעורר בעולם לעשות דין..

דובר שקרים לא יכון איני רוצה שיתתקן. ועל זה כתוב: "דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי" (שם קא, ז), מהו "לֹא יִכּוֹן", אלא בשעה שהוא מתקן עצמו לזה, ולבו רחוק מן הקדוש ברוך הוא, קול יוצא ואומר, "לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי", אינני חפץ שיתוקן, וכל שכן אם בא לייחד שם הקדוש, ואין מיחדו כראוי, (זוהר חלק ג' פרשת במדבר דף קכ:).

סדר היחודים העליונים. שאל רבי אלעזר לרבי שמעון אביו, ואמר לו, סימן להזיווג של היחוד מניין, אמר לו בני, אף על פי שביארתי הדברים בכמה אופנים, ונתפשטו כאן דבר וכאן דבר[עט], סימן זה תקח בידך, וכך הוא, כעין הקפת המזבח, שלמדנו, ובא לו לקרן דרומית מזרחית, מזרחית צפונית, צפונית מערבית, מערבית דרומית.

הלא צריך לקבל עליו עול מלכות. אמר לו, והלא אי אפשר עד שמקבל עליו האיש עול מלכות הקדושה בתחלה, ונותן עול זה עליו, ואתה אמרת שיבוא לדרום בתחלה[פ].

אכן כך אמרתי קרן שזה רמז למלכות. אמר לו, וכי כל כך אמרתי לך, שהרי ובא לו לקר"ן אמרתי בתחלה, והלא ידעת סוד הקרן, שזה הוא עול מלכות הקדושה[פא].

יכוון לקשר דרום (ז"א) עם מזרח (אבא). אחר כך דרומית מזרחית, אשר שם הוא עץ החיים, והיינו לזווג אותו במזרח, שהוא אב העליון, שהרי הבן מצד האב הוא בא[פב], ולפיכך יפנה מדרום למזרח, כי תוקף הדרום במזרח הוא, וצריך לקשור יחד דרום במזרח.

לקשר אבא ואמא. והמזרח נקשר בצפון, לפי שזה הוא משלים וממלא הנחלים והמעינות[פג], ועל כן מזרחית צפונית, הם אב ואם שאינם נפרדים לעולם, וזה נתבאר.

מאמא מתעוררים הדינים. ומה שנקראת צפונית, הוא לפי שהיא סתר העליון, וגם לפי שמצדה יוצא הצפון, והדינים מצד שלה נתעוררים, אף על פי שהיא רחמים וחדוה, וזה נתבאר.

לקשר המלכות באימא. אחר כך צפונית מערבית, שהרי מצד האב יוצא הבן, ומצד האם יצאה הבת[פד], ולפיכך צפונית מערבית, וזהו הקרן שאמרתי תחלה, שעכשיו נקשרת בצפון סתם.

לקשר מלכות עם ז"א. ואחר כך  נצרך לקשר אותה בדרום, כי הוא התקשרות של הכל, והגוף בו נמצא[פה], ועל כן מערבית דרומית.

שלוש פעמים צריך לכוון על המלכות. נמצא כוונת זאת הקרן ג' פעמים, אחד שיכוון האיש לקבל עליו עול שלה בתחלה[פו], ואחר כך יכוון לקשרה בשתי הזרועות, שתתחבר עם הגוף, להיות הכל אחד, זה הוא סוד היחוד השלם[פז], וכל צד וצד נקשר באותו קשר הראוי לו, ואין להחליף צד בצד אחד שאינו ראוי לו, כדי שלא יענש.

ה' מתפאר בו. ומי שעושה יחוד הזה כראוי כמו שאמרתי, אשרי חלקו בעולם הזה  ובעולם הבא, שהרי זה יודע לסדר השבח של רבונו והיחוד של רבונו, ולא עוד אלא שהקדוש ברוך הוא מתפאר בו, ועליו כתוב: "וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר" (ישעיהו מט, ג), (זוהר חלק ג' פרשת במדבר דף קכ.).

ה' מגין על העולם בזכות האבות. "זְכֹר רַחֲמֶיךָ ה' וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה". אמר רבי יוסי "זְכֹר רַחֲמֶיךָ", זה יעקב, "וַחֲסָדֶיךָ" זה אברהם, "כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה", ומעולם לקחם הקדוש ברוך הוא, והעלה אותם למעלה, ועשה מהם מרכבה קדושה, להגן על העולם, ולפי שהיו מעולם, הוא זוכר אותם להגן ולרחם על העולם, כדמיון זה לוקח הקדוש ברוך הוא את הצדיקים מן העולם, ומעלה אותם למעלה, להגן על העולם.

זכות יצחק להנקם מצריהם של ישראל. ואם תשאל מפני מה לא נזכר כאן יצחק, אלא שנשאר להפרע מאותן המצערים לבניו, זהו שכתוב: "עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ וּלְכָה לִישֻׁעָתָה לָּנוּ" (תהלים פ, ג), וכתוב: "ה' כַּגִּבּוֹר יֵצֵא כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת יָעִיר קִנְאָה וגו'" (ישעיהו מב, יג), וזה הוא יצחק שנחסר כאן.

אין רוצים לעורר מדתו של יצחק שזהו מידת הדין. רבי חייא אמר, "זְכֹר רַחֲמֶיךָ ה' וַחֲסָדֶיךָ", אלו הם יעקב ואברהם, שצריכים להגן עלינו, אבל יצחק לעשות מלחמות הוא עומד, ולפיכך אין צריכים לו אצלם.

שיתף את אברהם וכך נתקיים העולם. דבר אחר "כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה", שכאשר ברא הקדוש ברוך הוא את העולם, לקח ליצחק וברא בו העולם[פח], ראה שלא יוכל להתקיים עמו בלבדו, לקח לאברהם ונתקיים בו העולם, זהו שכתוב: "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם" (בראשית ב, ד), אל תקרי "בְּהִבָּרְאָם", אלא באברהם.

לקח גם את יעקב וקיים בו את העולם. ראה שצריכים קיום יותר לקח ליעקב ושתף לו עם יצחק ונתקיים העולם, זהו שכתוב: "בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" (שם פסוק ד), ועל כן עם אברהם ויעקב נתקיים העולם, ולפיכך "כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה", (זוהר חלק ג' פרשת שמיני דף לח.).

סוד ה' רק ליראיו שהם לא יגלו אותו רק לראויים. "סוֹד ה' לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם". אמר רבי יהודה, מקרא זה כבר נתבאר, אבל "סוֹד ה' לִירֵאָיו", אותו סוד עליון שהוא נסתר ונעלם, אינו עומד אלא ליראיו, שהם יראים מן הקדוש ברוך הוא תמיד, והם ראוים לאותן סודות העליונים, להיות אותן סודות העליונים נעלמים ונסתרים כראוי, לפי שהם סודות עליונים.

הסודות של המלכות עומד להודיע לכל עם ישראל. אבל "וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם"[פט], הסוד שהוא עומד בברית עומד להודיעם, לפי שהוא מקום העומד להתגלות ולהוודע.

גם יראי ה' יראים לעסוק בסוד ה'. ועוד "סוֹד ה' לִירֵאָיו", שאותן הסודות עומדים לעסוק בהם ביראה, ואותן יראי חטא יראים, בעסקם באותן סודות העליונים, אבל "וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם", להודיע ולפרש הדברים[צ], לפי שהם ענינים העומדים לפרשם, (זוהר חלק ב' פרשת פקודי דף רלד.).

יסוד ומלכות מתחברים עם הצדיקים. רבי שמעון אמר "סוֹד ה' לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם", "סוֹד ה' לִירֵאָיו", זו כנסת ישראל[צא] "וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם", זה צדיק יסוד עולם להיותם בקשר אחד, (זוהר חלק ג' פרשת אמור דף צא:).

פרק כו

רוח רעה שורה על האדם בלילה וכשנשמתו חוזרת נשאר על ידיו עד שנוטל ידיו. "אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי וַאֲסֹבְבָה אֶת מִזְבַּחֲךָ ה'". אמר רבי שמעון, מקרא זה נתבאר, אבל בוא וראה סוד הדבר כאן, שהרי אין לך אדם בעולם שלא יטעם טעם מיתה בלילה, ורוח טמא שורה על אותו הגוף, מה הטעם, לפי שהנשמה הקדושה נסתלקה מן האדם ויצאה ממנו, וכיון שהנשמה הקדושה יצאה ונסתלקה ממנו, שורה רוח  טמא על אותו הגוף ונטמא, וכאשר הנשמה חוזרת אל הגוף, נתבטל זוהם ההוא, והרי אמרו שידיו של האדם זוהם הטמא נשאר בהם, ולכן אל יעביר ידיו על עיניו, לפי שאותו רוח טמא שורה על ידיו, עד שירחץ אותן, וכאשר נוטל ידיו כראוי, אז נתקדש ונקרא קדוש.

אופן הנטילה. ואיך צריך להתקדש, נצרך כלי אחד למטה, וכלי אחד למעלה, כדי שיתקדש מהכלי שלמעלה, והכלי שלמטה שינתן זוהם הטמא בו, כלי זה לקבל הטומאה וזה להתקדש ממנו, זה ברוך וזה ארור, וצריך להזהר שאותן מים טמא אל ישפכם בבית, שלא יקרב אליהם איש, כיון שבהם מתאספים הצד של טומאה, ויכול לקבל נזק מאותן מים טמאים, ועד שיעביר הזוהם מן ידיו לא יברך וזה נתבאר, ולפיכך האדם טרם שיקדש ידיו בבקר נקרא טמא, וכיון שנתקדש נקרא טהור, ולפיכך אל יטול ידיו אלא מן יד שנטהרה תחלה, ככתוב: "וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא" (במדבר יט, יט), זה נקרא טהור וזה נקרא טמא.

מים המאררים האלו היכן צריכים לשפכן. לפיכך כלי אחד למעלה וכלי אחד למטה, זה קדוש וזה טמא, ומאותן מים אסור לעשות בהם כלום, אלא צריך לשפכם במקום שאנשים לא יעברו עליהם, ולא ילין אותם בבית, שהרי כשנשפכים בארץ רוח טמא נמצא שם ויכול להזיק, ואם יחפור עבורם חפירה משופעת תחת האדמה שלא יהיו נראים מה טוב, ואל יתנם לנשים מכשפות שיכולות להרע לאנשים בהם, לפי שהם מים מאוררים, והקדוש ברוך הוא יחפץ לטהר לישראל להיותם קדושים, שכתוב: "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם" (יחזקאל לו, כה), (זוהר חלק א' פרשת וישב דף קפד:).

פרק כז

המתבונן בתורה הקדושה אינו מתירא ממקטרגים ומאויבים. "לְדָוִד ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא וגו'". אמר רבי פינחס בן יאיר, "ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי", כיון שאדם נדבק במאור שלמעלה, והקדוש ברוך הוא שולח הארתו אליו, אינו מתירא מעליונים ותחתונים, כמו שכתוב: "וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה" (ישעיהו ס, ב).

כשה' אוחז באדם אינו מתירא מבעלי הדין. "ה' מָעוֹז חַיַּי מִמִּי אֶפְחָד", כיון שהקדוש ברוך הוא יש לו התחברות עם איש, אינו מתירא בעולם ההוא מכל שרי הדין, (זוהר חלק ג' פרשת במדבר דף קיט.).

בלבוש האור שולטת על ישראל. בוא וראה בבת עין היא שחורה, ויפה היא באור המאיר בה[צב], ולבעבור בבת עין ואור המאיר בה, אמר דוד "ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא", אורי אור י' שהיא בבת העין[צג], ושני גונים יש לה, אור מבפנים וחשך מבחוץ, להיות שולט בהם על כל הקליפות, זהו שכתוב: "וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה" (תהלים קג, יט), בלבושו של אור היא שולטת על כל אותן שנאמר בהם: "וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם" (שמות י, כג), ובלבוש השחור שולטת על כל הרשעים שנאמר בהם: "וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ" (שמואל א' ב, ט), (זוהר חדש מדרש הנעלם פרשת לך לך).

דוד בטח באות הברית, וכן במדת המלכות שאחוזה בו. "אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ". למדנו "בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ", מהו "בְּזֹאת", זאת אות הברית שנמצא תמיד אצל האדם, ומרמז למעלה, ולכך נאמר "בְּזֹא"ת"[צד] כמו שכתוב: "זֹאת אוֹת הַבְּרִית" (בראשית ט, יב), "זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ" (שם יז, י), והכל במדרגה אחת, ולמדנו ז"ה וזא"ת במדרגה אחת הם ואין נפרדים, ואם תשאל שאם כן הלא גם שאר בני העולם כך, ומפני מה דוד בלבדו ולא אחר, אלא לפי שזאת הברית נאחזת בו ונרמזת בו והיא הכתר של מלכות[צה].

דוד נענש בברחו מפני אבשלום שנתגרש מירושלים שנקראת גם כן זאת. בוא וראה לפי שזא"ת ההוא לא נטר אותו דוד המלך כראוי, הוסרה המלכות ממנו כל זמן ההוא, וכך למדנו, זא"ת ההוא נרמז במדת המלכות של מעלה, ונרמז בירושלים עיר הקדושה, בשעה ההיא שדוד עבר עליו, יצא קול ואמר, דוד במה שנתקשרת תתפתח, אותך יגרשו מירושלים, והמלכות תסור ממך, מניין שכתוב: "הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ" (שמואל ב' יב, יא), מביתך דוקא[צו], וכך היה, במה שעבר בו נענש[צז], ומה אם דוד המלך כך, שאר בני העולם על אחת כמה וכמה, (זוהר חלק א' פרשת לך לך דף צג:).

כחה של השכינה שעמה באים אל המלך. בוא וראה, מי שרוצה להגיע אל המלך, אין לו רשות להגיע אליו, אלא עם השכינה, זהו שכתוב: "אַל יִתְהַלֵּל" וגו' "כִּי אִם בְּזֹא"ת וגו'" (ירמיהו ט, כב-כג), ואהרן כשנכנס לקדש הקדשים, ביום הכפורים, עמה היה נכנס, שנאמר: "וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ וגו'", "בְּזֹא"ת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ" (ויקרא טז, ב-ג), שהיא "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה'" (תהלים קיט, קכו)[צח], ומשה לבעבורה נתקיים בעולם הזה [הברכות שלו לישראל], זהו שכתוב: "וְזֹא"ת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה וגו'" (דברים לג, א), ובה עשה עשר מכות לפרעה, זהו שכתוב: "וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹא"ת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי" (שמות ט, טז), ויעקב לפי שהיה ידוע שכל רצון המלך בה, פקד לבניו עליה שלא יבאו לפני המלך אלא עמה, וכל משאלותם בתפלות ובקשות למלך יהיו עמה, זהו שכתוב: "וְזֹא"ת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וגו'" (בראשית מט, כח), ודוד המלך לפי שהיה יודע שכל הרצון והכח ותוקפו של המלך הוא בה, לפיכך אמר "אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹא"ת אֲנִי בוֹטֵחַ" (תהלים כז, ג), שעליה נאמר "וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה" (תהלים קג, יט), ומי שלא שת לב גם לזא"ת עליו נאמר "וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹא"ת" (תהלים צב, ז). (ת"ז ת"ו)

מדור הצדיקים הרבה יותר גבוה מאשר המלאכים. "לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ". אמר רבי חייא, בוא וראה, הצדיקים שזוכים להתקשר בצרור החיים, הם זוכים לראות בכבוד העליון של המלך הקדוש, כמו שכתוב: "לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ", והם מדורם יותר גבוה מכל אותן מלאכים הקדושים וכל המדרגות שלהם, שהרי מקום עליון ההוא (חדוה עליונה ההיא) אין זוכים העליונים והתחתונים לראותו[צט], זהו שכתוב: "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ" (ישעיהו סד, ג).

מי שאינו זוכה כל כך יש לו מקום בגן עדן של מטה. ואותן שאין זוכים לעלות כל כך, יש להם מקום למטה כפי דרכיהם, והם אינם זוכים למקום ההוא, ולראות כמו שרואים אותן הצדיקים שהם למעלה, ואלה עומדים בקיום העדן למטה ולא יותר.

הצדיקים בגן עדן שלמטה נהנים מזיו השכינה. ואם תשאל איזהו עדן שלמטה, אלא זה עדן שנקרא חכמה שלמטה, והוא עומד על הגן שבארץ, והשגחת אותו העדן עליו, ואלה עומדים בגן הזה, ונהנים מאותו העדן.

גן עדן שלמטה בלשון נקבה שלמעלה בלשון זכר. מה בין העדן שלמטה לשלמעלה, כיתרון האור מן החשך, עדן שלמטה נקרא עדנה בלשון נקבה, עדן העליון נקרא עדן בלשון זכר, עליו כתוב: "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ". (זוהר חלק ג' פרשת חוקת דף קפב:)

נועם ה' הוא שפע שהבינה קבלה מאריך אנפין ומשפיעה לז"א. אמר לו רבי יהודה לרבי אבא, הרי שאלו החברים, במה שכתוב: "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ", "יַעֲשֶׂה", תעשה היה צריך לומר[ק], אמר לו רבי אבא, זה כבר נדרש, אבל סוד הדבר, זהו שכתוב: "לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ", נעם ה', הוא מה שבא מן הקדמון הקדוש[קא], שהקדוש ברוך הוא משתעשע בו, שהרי נעם ההוא נשפע מן הקדמון.

יעשה הכוונה על אריך אנפין. "וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ", בהיכל שהוא עליון על הכל[קב], אף כאן "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה", מי, הקדמון ההוא נסתר של הכל, שהרי זה בו תולה, אמר לו רבי יהודה, ודאי כך הוא, אשרי חלקם של אותן אשר אהבת רבונם דבוקה בהם, לאלה אין שיעור לחלקם בעולם ההוא, (זוהר חלק ג' פרשת ואתחנן דף רסז:).

ועתה מרמז על ז"א ומלכות. "וְעַתָּה יָרוּם רֹאשִׁי עַל אֹיְבַי סְבִיבוֹתַי וְאֶזְבְּחָה בְאָהֳלוֹ זִבְחֵי תְרוּעָה וגו'". אמר רבי יהודה הרי אמרו ע"ת היא מדרגה עליונה[קג], ומי היא עת ההיא, זו ה"א, [ובעבור זה] נקראת עת"ה, "וְעַתָּה", זה הוא ובית דינו.

תפלת דוד המלך שירומו ראשו בכבוד ובמלכות. "יָרוּם רֹאשִׁי", להרים אותו בכבוד ומלכות, "עַל אֹיְבַי סְבִיבוֹתַי", אלו שאר מלכי הארץ, "וְאֶזְבְּחָה בְאָהֳלוֹ", זו ירושלים, "בְאָהֳלוֹ", זה אהל מועד, "זִבְחֵי תְרוּעָה", שישמע כל העולם, "אָשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה לַה'", שהרי משם מאותו הצד של תרועה[קד], באים שיר ושבחה.

דוד התפלל על עם ישראל שה' ירום קרנם על עשו ושריו. דבר אחר "וְעַתָּה יָרוּם רֹאשִׁי", זו כנסת ישראל, "עַל אֹיְבַי סְבִיבוֹתַי", זה עשו וכל אלופים שלו, "וְאֶזְבְּחָה בְאָהֳלוֹ", אלה ישראל[קה], "זִבְחֵי תְרוּעָה", שכתוב: "זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה", בשביל להעביר הדין מן העולם[קו], "אָשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה", להודות ולשבח להקדוש ברוך הוא בלי הפסק לעולם.

דוד התפלל שיתגבר יצרו הטוב על יצרו הרע. דבר אחר "וְעַתָּה יָרוּם רֹאשִׁי", בכל, יצר הטוב על יצר הרע, שכתוב: "עַל אֹיְבַי סְבִיבוֹתַי", זה יצר הרע שהוא מסביב לאיש והוא שונאו בכל, "וְאֶזְבְּחָה בְאָהֳלוֹ זִבְחֵי תְרוּעָה", זו התורה שניתנה מצד של אש, כמו שנאמר: "מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ" (דברים לג, ב)[קז], שהרי בעבור התורה ירום ראשו, ונשתברו כל משנאיו מפניו, ככתוב: "תַּכְרִיעַ קָמַי תַּחְתָּי" (תהלים יח, מ).

דוד ביקש שהמלכות תתחבר עם האבות =חסד גבורה תפארת. דבר אחר "וְעַתָּה יָרוּם רֹאשִׁי" להתכלל בהאבות, שהרי דוד המלך יש לו להתדבק בהאבות, ובכן יתרומם ויתעלה למעלה, והוא בקשר אחד עמהם[קח], "עַל אֹיְבַי סְבִיבוֹתַי", אלו הם שבצד השמאל, כלם שרי הדינים שמתכונים להשחית, ובכן השמ"ש יתחבר בהלבנ"ה ויהיה הכל אחד. (זוהר חלק א' פרשת מקץ דף קצח.).

לבי =המלכות. לך =ז"א. בקשו פני =שיעסקו במצוות וימשיכו מוחין לז"א. "לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי אֶת פָּנֶיךָ ה' אֲבַקֵּשׁ". אמר רבי יצחק מקרא זה ביארו החברים בכמה מקומות, אבל מקרא זה כך יפורש, "לְךָ אָמַר לִבִּי", דוד המלך אמר כך בשביל כנסת ישראל, לעומת המלך הקדוש, ומה אמר, "לְךָ אָמַר לִבִּי", בעבורך אמר לבי לבני העולם, ומזהירם, "לִבִּי", לפי שהוא נאחז בו, שזה הלב לבעבור מלך העליון אמר, "בַּקְּשׁוּ פָנָי", אלו עטרות המלך, שהוא נאחז בהם, והם בו, הם שמו, והוא שמו, הכל דבר אחד הוא[קט], ולפיכך אמר דוד "אֶת פָּנֶיךָ ה' אֲבַקֵּשׁ", כמו שכתוב: "דִּרְשׁוּ ה' וְעֻזּוֹ בַּקְּשׁוּ פָנָיו תָּמִיד" (תהלים קה, ד).

דוד המלך היה ראוי לומר דברי המלכות למלך יותר מכולם. בוא וראה, יפה הוא לדוד המלך לומר שירה בשביל כנסת ישראל, יותר מכל בני העולם, ולומר דברי כנסת ישראל אל המלך, לפי שהוא נאחז בה, (זוהר חלק ג' פרשת אמור דף צג:).

פרק כח

ידור בין צדיקים. "אַל תִּמְשְׁכֵנִי עִם רְשָׁעִים וְעִם פֹּעֲלֵי אָוֶן". למדנו, לעולם אל ידור אדם אלא במקום שאנשי מעשה דרים בתוכו, מה הטעם, לפי שאוי לו לזה שמדורו בין רשעים, שהוא נתפס ברשעתם, כמו שכתוב: "יֵשׁ צַדִּיק אֹבֵד בְּצִדְקוֹ" (קהלת ז, טו), ואם מדורו בין צדיקים מטיבים לו בעבורם.

רב חסדא זכה לתורה עושר ועוד על ידי שדר ליד צדיקים. [שהרי רב חסדא היה מדורו בתחלה בין אנשי קפוטקאי, והיתה השעה דחוקה לו, וחליים רדפו אחריו, לקח ועשה מדורו בין תלמידי חכמים של צפורי, נתעלה וזכה לכמה טובות להרבה עושר ולתורה הרבה, ואמר שזכה לכל זה לפי שנכנס בין אותן שהקדוש ברוך הוא משגיח עליהם להטיב להם:], (זוהר חלק ב' פרשת בא דף לח:).

הבוטח בה' אין יכולים בני העולם להרע לו. "י"י עֻזִּי וּמָגִנִּי בּוֹ בָטַח לִבִּי וְנֶעֱזָרְתִּי וגו'". רבי אבא פתח, "בִּטְחוּ בַה' עֲדֵי עַד כִּי בְּיָהּ ה' צוּר עוֹלָמִים" (ישעיהו כו, ד), "בִּטְחוּ בַה' עֲדֵי עַד", כל ימיו של אדם צריך לבטוח בו בהקדוש ברוך הוא, שכך אמר דוד: "אֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה וגו'" (תהלים כה, ב), ומי אשר ישים בו בטחונו ותוקפו כראוי אין יכולים להרע לו כל בני העולם.

העולם בשמו של ה' מתקיים. זהו שכתוב: י"י "עֻזִּי וּמָגִנִּי בּוֹ בָטַח לִבִּי וְנֶעֱזָרְתִּי" וגו', שכל מי שישים תוקפו בשם הקדוש מתקיים בעולם, מה הטעם, לפי שהעולם בשמו הקדוש נתקיים, זהו שכתוב: "כִּי בְּיָהּ ה' צוּר עוֹלָמִים", צייר העולמים, שהרי בשתי אותיות נבראו העולמים, עולם הזה ועולם הבא (זוהר חלק ב' פרשת וארא דף כב.).

פרק כט

האימא ממונה על המים לשלחם למקומם מספירה לספירה ולבסוף נכללים ביסוד. "קוֹל ה' עַל הַמָּיִם אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים ה' עַל מַיִם רַבִּים". דרש רבי אלעזר ואמר, "קוֹל ה'", זה קול העליון הממונה על המים, שנמשכים ממדרגה למדרגה[קי], עד שנאספים למקום אחד בבריכה אחת, ואותו קול העליון משלח לאותן המים בדרכיהם, כל אחד ואחד כפי דרכו, כמו הגנן הממונה על המים לשלחם לכל מקום ומקום כראוי לו, כך קול ה' ממונה על המים.

פסוק זה על המלכות שתיקונה מן הגבורה, או על החסד שממנה יוצא הגבורה, מים רבים על החכמה. "אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים", כמו שכתוב: "וְרַעַם גְּבוּרֹתָו מִי יִתְבּוֹנָן" (איוב כו, יד)[קיא], זה הצד הבא מן גבורה ויוצא ממנו. דבר אחר "אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים", זה בחינת הימין שיוצא ממנו בחינת השמאל[קיב], "ה' עַל מַיִם רַבִּים", הוי"ה זו חכמ"ה העליונה שנקרא יו"ד, "עַל מַיִם רַבִּים", על עומק נסתר ההוא שיוצא ממנו[קיג], כמו שכתוב: "וּשְׁבִילְךָ בְּמַיִם רַבִּים" (תהלים עז, כ), (זוהר חלק א' פרשת בראשית דף לא.).

ז' קולות נגד ז' ספירות. רבי יוסי אמר "קוֹל ה' עַל הַמָּיִם", זה אברהם, "קוֹל ה' בַּכֹּחַ", זה יצחק, "קוֹל ה' בֶּהָדָר", זה יעקב, "קוֹל ה' שֹׁבֵר אֲרָזִים", זה נצח, "קוֹל ה' חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ", זה הוד, "קוֹל ה' יָחִיל מִדְבָּר", זה צדי"ק, "קוֹל ה' יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת", זו צד"ק, וכלם מתגדלים על הים, ויונקים ממנו מים לגדל[קיד], זהו שכתוב: "וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן" (בראשית ב, י), וכל אלה מעוררים ברכות לעולם, מן השפע ההוא שנשפעים כלם, (זוהר חלק ג' פרשת צו דף לא:).

אילות זה המלכות. "קוֹל ה' יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת וַיֶּחֱשֹׂף יְעָרוֹת". אמר רבי שמעון למדנו כתוב: "קוֹל ה' יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת", אילת כתוב חסר, זו אילת השחר.

אילות הם מלאכי הדין שסביב המלכות. אילות הן אילות השדה[קטו], שלמדנו, בחצות הלילה, בשעה שהקדוש ברוך הוא נכנס לגן העדן להשתעשע עם הצדיקים, זה הקול יוצא ומחליש לכל אותן אילות הסובבין לכסא כבוד הקדוש, זהו שכתוב: "שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ" (שיר השירים ג, ז).

יחולל מלשון בורא. דבר אחר "יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת" כמו שכתוב: "חֹלְלָה יָדוֹ נָחָשׁ בָּרִחַ" (איוב כו, יג).

יתגלה המתיקות. "וַיֶּחֱשֹׂף יְעָרוֹת", כמו שכתוב: "בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ" (שמואל א' יד, כז), וכתוב: "אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי" (שיר השירים ה, א), ומניקה להם כאם המינקת לבנים, (זוהר חלק ג' פרשת אחרי דף סח.).

השכינה בצער עם תלמידי החכמים בגלות. אמר רועה הנאמן, "קוֹל ה' יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת" וגו', בסוף הגלות יהיו תלמידי החכמים בצער ביגון בעניות, כלם יהיה להם חיל כיולדה ממש בדחקות שתדחק להם השעה, ואלו הן חבלים וצירים של יולדה שהיא השכינה, שעליה נאמר: "וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּךָ" (משלי כג, כה), ובאותן החבלים היא תהיה בצער שלהם.

השכינה צועקת עד שם הוי'. ובאותן החבלים שתזעק בהם, יתעוררו שבעים הסנהדרין שלמעלה, עד שיתעורר הקול שלה עד הוי"ה[קטז], ומיד "קוֹל ה' יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת".

על ידי ע' קולות תפתח רחמה ותוליד ב' משיחין. ומאותן הקולות אשר תתן, שהם שבעים כנגד שבעים תיבות של "יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה" (תהלים כ, ב), תהיה נפתחת רחמה שהיא ב', הנכללת משתי ביתי"ן, ללדת שני משיחים, בזמן ההוא "וַיֶּחֱשֹׂף יְעָרוֹת"[קיז] יתבטל הנח"ש מן העולם, (רעיא מהימנא חלק ג' פרשת אחרי דף סז:).

בעלי התורה יהיו נכבדים. ובזמן ההוא "וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אֹמֵר כָּבוֹד", וזה נתבאר בהכתוב: "כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ" (משלי ג, לה), בזמן ההוא, אלו בעלי תורה יהיו נכבדים, אלו שסבלו כמה חבלים וצירים כיולדה, והיו בזוים בין עמי הארץ, יהיו נכבדים.

ה' יפרע מכל האומות והרשעים. ומיד "ה' לַמַּבּוּל יָשָׁב", לרשעים, אין מבול אלא הדינים של המבול, כדמיון שנפתחו מעינות תהום וארובות השמים נפתחו, בזמן המבול, אף כך יתעוררו דינים אליהם למעלה ולמטה, עד בלי סוף ותכלית, וכל הבזיונות והבושות שעשו האומות עכו"ם שבעולם לשם ה' ולעמו, וכמה גדופים שסבלו ישראל מהם בשביל שם ה', מכלם יקח הקדוש ברוך הוא נקמה, ועל כך נקרא נוקם ה' ונוטר ובעל חמה, אליהם, (רעיא מהימנא פרשת פנחס דף רמט.)

סדר קבלת התפלות. "הִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ". כאשר התפלות ובקשות של ישראל עולות, אם הן כראוי, כרוז יוצא ואומר "שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וגו'" (תהלים כד, ז), בשעה ההיא נפתחים שבעה היכלות[קיח], היכל ראשון היכל האהבה, השני היכל היראה, השלישי היכל הרחמים, הרביעי היכל נבואה של אספקלריא המאירה, החמישי היכל נבואה של אספקלריא שאינה מאירה, הששי היכל צדי"ק, השביעי היכל דין צדק, ועליהם נאמר "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" (בראשית א, א), "בְּרֵאשִׁי"ת" בר"א שי"ת, אלהים זה היכל השביעי, והם ז' היכלות למטה וז' היכלות למעלה, וכנגדם ז' קולות של הבו לה', וי"ח אזכרות של הבו לה' שבהם יעוף הקדוש ברוך הוא בי"ח העולמות ברכב אלהים רבותים אלפי שנאן, שהם י"ח אלפים רבבות עולמות.

תפלה כראוי בכוונה. ויש כמה נוטרי שערים ונוטרי היכלות שמקבלים התפלות, וכל תפלה אינה נכנסת אלא במדה ובמשקל, ואין מקבלים תפלה שיש בה מום כמו שכתוב: "כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ" (ויקרא כב, כ), וכי יש תפלה שיש בה מום, כך הוא, זאת התפלה העולה פגומה בלי מחשבה ובבלבול הדעת, כל שכן אם טעה בה, ולפיכך נאמר בתפלה "מִי יַעֲלֶה בְהַר ה' וגו'", (זוהר חלק א' פרשת בראשית דף כג:).

הקולות נגד שם מ"ב. ועוד אלו ז' קולות של הבו לה', הם מוסבים על ז' השמות של אב"ג ית"ץ וכו', והם ז' הספירות, "קוֹל ה' עַל הַמָּיִם" זה חסד, והוא אב"ג ית"ץ ששם המים של תורה, "קוֹל ה' בַּכֹּחַ" זה קר"ע שט"ן וזו גבורה, "קוֹל ה' בֶּהָדָר" נג"ד יכ"ש וזה תפארת, כמו שכתוב: "וכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶ"שׁ נֶגְדִּ"י" (תהלים פט, לז), ובו נאמר למשה "נֶגֶ"ד כָּל עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת" (שמות לד, י), "קוֹל ה' שֹׁבֵר אֲרָזִים" זה בט"ר צת"ג וזה נצח, "קוֹל ה' חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ" זה חק"ב טנ"ע וזה הוד, "קוֹל ה' יָחִיל מִדְבָּר" זה יג"ל פז"ק שהוא יסוד הר סיני, "קוֹל ה' יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת" זה שק"ו צי"ת וזו מלכות, (תיקוני הזוהר תקונא עשרין, וחד ועשרין דף מז ע"א.).

בסדום נשתתף ז"א עם הדין שלא לכלות הכל אבל במבול רק המלכות לבדה פעלה כי כולם נמחקו. "י"י לַמַּבּוּל יָשָׁב". למדנו בכל מקום שנאמר וי"י הוא ובית דינו, מה נשתנה שכתוב: "וַי"י הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה וגו'" (בראשית יט, כד), ומפני מה נשתנה במבול שנאמר: "וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל בָּשָׂר בָּאוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים" (שם ז, טז), אלהים סתם הדין בלבדו, ולא כתוב:  "וַי"י הִמְטִיר", אלא בסדום נעשה דין, ולא להשחית כל העולם, ולפיכך היה הוא נשתתף עם הדין, אבל בהמבול כל העולם השחית, ואם תשאל הלא נח ואשר עמו ניצולו, הרי מכוסה מן העין הוו, שלא היו נראים, ועל כן כל מה שנמצא בעולם השחית אותו, ועל כן אלהים בלבדו היה.

ז"א ישב לבדו ללא המלכות בדין דמבול. וזהו הסוד "י"י לַמַּבּוּל יָשָׁב", מהו "יָשָׁב", אלמלי מקרא כתוב אי אפשר היה לומר כך, ישב לו בלבדו שלא נשתתף עם הדין, כתוב כאן "יָשָׁב", וכתוב שם: "בָּדָד יֵשֵׁב" (ויקרא יג, מו), בלבדו, (זוהר חלק א' פרשת נח דף סד:).

אפילו במבול היה צריך לרחמים שלא יחזור כל העולם כולו לתוהו ובוהו. דבר אחר "י"י לַמַּבּוּל יָשָׁב", דין העליון כאשר שורה על העולם, לולי שנמצא בו רחמים לא היה יכול העולם לסבול אותו אפילו רגע אחד, ובזמן המבול נתעורר דין העולם להיותו שורה על העולם, ולכך לא נשאר כלום בעולם, מלבד אותה התיבה של נח, שהיתה כדמיון של מעלה והיה ביכולתה לעמוד נגד תוקף הדין, ולולי שנשתתף הקדוש ברוך הוא להמצא ברחמים על העולם, [כמו שכתוב: "וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל בָּשָׂר בָּאוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים וַיִּסְגֹּר ה' בַּעֲדוֹ" (בראשית ז, טז)] היה כל העולם נאבד, זהו שכתוב: "י"י לַמַּבּוּל יָשָׁב", (זוהר חלק ב' פרשת תצוה דף קפז.).

כל זמן שישראל עוסקים בתורה נשבר כחם של העמים. "י"י עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם". אמר רבי חייא, אין דבר בעולם שישבר הכחות של עמים עכו"ם, מלבד בזמן שישראל עוסקים בתורה, שכל זמן שישראל עוסקים בתורה, בחינת הימין נתגבר, ונשבר הכח והתוקף של העמים עכו"ם, ולפיכך נקראת התורה "עֹז", ככתוב:  "י"י עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן".

הגזרות על ישראל בזמן שאין עוסקים בתורה. ובזמן שישראל אין עוסקים בתורה, בחינת השמאל נתגבר, אז נתחזק כחות העמים עכו"ם, ושולטים על ישראל, וגוזרים עליהם גזרות שאין יכולים לעמוד בהם, ובעבור זה גלו ישראל מארצם ונתפזרו בין האומות, זהו שכתוב: "עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ וגו'" "וַיֹּאמֶר ה' עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי" (ירמיהו ט, יא-יב), (זוהר חלק ב' פרשת בשלח דף נח.).

דברי תורה מרבים שלום בעולם. ודברי התורה מרבים שלום בעולם, ככתוב: "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם", (זוהר חלק ג' פרשת ויקרא דף יג.).

---