פסוק א' – המלכות שהיא מך – עניה, תם – נשמרת מהחיצונים – "מִכְתָּם לְדָוִד שָׁמְרֵנִי אֵל כִּי חָסִיתִי בָךְ". זה ביארנו, מהו "מִכְתָּם", מך, תם, מך, לפי שאין לה אור משלה(א). תם, כאשר הלבנה בשלימות, ומאירה באורות עליונים, אז תם, ועל כן "מִכְתָּם לְדָוִד", מתי, כאשר נשמרת הלבנה, זש"כ "שָׁמְרֵנִי אֵל(ב) כִּי חָסִיתִי בָךְ", מהו "חָסִיתִי", כמ"ש "חָסָיָה נַפְשִׁי"(ג) (תהלים נז, ב).

דוקא שם אל רצה לעורר צד החסד שיאיר חסד למלכות – מה הטעם, "שָׁמְרֵנִי אֵל"(ד), צד של אברהם נצרך להתעורר, שיאיר חסד העליון, לחסדי דוד הנאמנים. (זוהר חדש, כי תשא דף נו:).

פסוק ה' – אתה ה' תומיך ומשפיע בגורלי שהיא המלכות – "ה' מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי". אמר רבי יצחק בוא וראה, על עץ הזה שכל כחותיו בו תלוים, אמר דוד "אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי", מהו "גּוֹרָלִי", זה הגורל שנאחז בו דוד המלך(ה). (זוהר חלק ג', פנחס דף רלט:).

פסוק ז' – פעמים שאמר דוד את ופעמים לא אמר את – "אֲבָרֵךְ אֶת ה' אֲשֶׁר יְעָצָנִי וגו'". אמר רבי אלעזר, הרי אנו רואים שלפעמים אמר דוד את, שכתוב "אֲבָרֵךְ אֶת ה' אֲשֶׁר יְעָצָנִי", וכתוב: "אֲבָרְכָה אֶת ה' בְּכָל עֵת וגו'" (תהלים לד, ב), "בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה'" (שם קד, א), כמו כן, בהתחלת התפלה נתתקן לומר ברכו את ה' המבורך ולפעמים אמר דוד "בָּרְכוּ ה' מַלְאָכָיו" (שם קג, כ), "בָּרְכוּ ה' כָּל צְבָאָיו'" (שם, כא) ולא אמר את.

פני התפילה אנו מושכים את השכינה עלינו – אלא למלאכים העליונים, שהם במרומים של היכל העליון, נאמר ברכו ה', אנו היושבים למטה, ברכו את ה', לפי שאנו צריכים להמשיך עלינו א"ת הזאת(ו), ועמה נכנס אצל המלך, לחזות פניו, ועל כן אמר דוד: "אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ", בצד"ק ודאי, ולפיכך התחלת התפלה ברכו את ה', להמשיך על ראשינו א"ת הזאת, וכיון שאנו מושכים א"ת הזאת עלינו, יש לנו לומר התפלה ולשבח.

(א) זו מדת המלכות, שורש דוד המלך, נדמית להלבנה, שאין לה אור של עצמה, אלא מה שמקבלת מן השמש, וכמו כן המלכות מן התפארת. (ב) המלכות צריכה שמירה ומחסה מן הס"א, שלא יניקו ממנה השפע. (ג) נפשי זו המלכות, שנקראת נפש, וצריכה שמירה ומחסה בפני הס"א. (ד) מדייק, למה הזכיר השם א"ל, שהוא חסד, מדרגת אברהם, ואומר שזה משום שאל זה תשוקת המלכות, שתוכל להקרא בשם חסדי דוד, על ידי שתקבל השפעה מן מדת החסד. (ה) זו מדת המלכות גורלו וחלקו של דוד. (ו) מדת המלכות נקראת א"ת, כיון שנכללת מן כ"ב אותיות, מן א' עד ת', וגם נקראת בשם צדק.

אסור לומר שלום לאיש קודם התפילה – ולפיכך אסור לברך לאיש קודם שיתפלל האדם תפלתו, וימשוך על ראשו א"ת הזאת, ואם מקדים ומברך תחלה לאיש, הרי נתמשך לזה האיש במה על ראשו, במקומה של א"ת הזאת. ולפיכך למלאכים העליונים אמר "בָּרְכוּ ה'", ואנחנו א"ת ה' להוספה. (זוהר ג', בלק דף קצ:).

מברכים את המלכות – עוד דרש רבי אלעזר ואמר, כתוב: "אֲבָרֵךְ אֶת ה' אֲשֶׁר יְעָצָנִי", וכתוב "אֲבָרְכָה אֶת ה' בְּכָל עֵת תָּמִיד תְּהִלָּתוֹ בְּפִי" (תהלים לד, ב), למי נצרך ברכות מן התחתונים, לא"ת, שהיא נאחזת בהם כשלהבת בפתילה(ז), ודוד שהיה יודע זה, אמר אברכה א"ת. (זוהר חלק ג', בלק דף קצט.).

פסוק יא' – אריה יושב על המזבח ואוכל את הקרבן – "תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים שֹׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח", בוא וראה, כאשר ישראל מטיבים מעשיהם, מזבח ההיא שולטת עם צד הימין(ח), והיו רואים כתבנית אריה רובץ עליה על הקרבן ואוכל אותו, ולכך נקראת אריאל המזבח, קרית חנה דוד ודאי, כי חלקו של דוד היא, וכל ימיו עמל להאיר לה.

דוד התפלל שיתחברו תפארת עם מלכות – ועל כן אמר "תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים", כמו שכתוב: "וַיֵּדַע אֱלֹהִים"(ט) (שמות ב, כה), "אֹרַח חַיִּים", מי הוא (י). "שֹׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ", זה שכל שבע נכללות בו, יחזיר פניו לעומת פניך שאני נאחז בהם(יא) ואז "נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח", שהשמאל יתכלל בימין. (ז"ח, כי תשא, נד:).

(ז) ובשביל התקשרות הזאת עם ישראל, נקראת המלכות בשם "כנסת ישראל". (ח) מדת המלכות נקראת "מזבח", וצד הימין היינו מדת החסד. (ט) פירוש, שהשם אלהים, שהוא מדת הדין יתהפך לרחמים. (י) שואל איזהו "ארח החיים". (יא) ומבאר שהוא תפארת, הכולל ז' הספירות, ונקרא עץ החיים, הוא יחזיר פניו, להזדווג עם המלכות, שנאחז דוד בפנים שלה, ואז יומתק השמאל דין ויתכלל בימין רחמים.

פסוק א' – עשרה מיני זמרה – "לְדָוִד מַשְׂכִּיל אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה" – רבי חייא פתח, "לְדָוִד מַשְׂכִּיל", הרי למדנו בעשרה מיני זמרה נתקן ספר תהלים, בנצוח, בנגון, במשכיל, במכתם, במזמור, בשיר, באשרי, בתפלה, בהודאה, בהללויה, עליון מכלם הללויה(א), וזה נתבאר.

במשכיל תלויה הסליחה – כאן "מַשְׂכִּיל", מקומו ידוע, מהו "מַשְׂכִּיל", מים המחכימים לאלה השותים אותם(ב), וזה המקום נקרא "מַשְׂכִּיל", כמו שכתוב: "מַשְׂכִּיל עַל דָּבָר יִמְצָא טוֹב" (משלי טז, כ)(ג), ולפי שנקרא כך, תולה בו סליחה, ודרור החירות(ד) זהו שכתוב: "אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע(ה) כְּסוּי חֲטָאָה".

אם התודה על החטא אשריו אם בני אדם אין יודעים את החטא – מהו "כְּסוּי חֲטָאָה", הרי ביארו, שהוא מכסה מאנשים חטא ההוא שחטא להקדוש ברוך הוא, ומתודה לפני הקדוש ברוך הוא.

מכריזים את חטאיו – אבל בוא וראה, כאשר האדם חוטא ונתחייב פעם אחת ושתים ושלוש, ואינו חוזר בו, אז חטאיו בהתגלות הם, מפרסמים אותם למעלה ומפרסמים אותם למטה, כרוזים הולכים לפניו ומכריזים, העלו מסביב של פלוני, נזוף הוא מרבונו, נזוף הוא למעלה, ונזוף הוא למטה, אוי לו שפגם הצלם של רבונו, אוי לו שאינו חושש על כבוד רבונו, והקדוש ברוך הוא מגלה עונו למעלה, זהו שכתוב: "יְגַלּוּ שָׁמַיִם עֲוֹנוֹ וְאֶרֶץ מִתְקוֹמָמָה לוֹ" (איוב כ, כז).

ההולך בדרך הישר וקרה לו חטא כולם מכסים עליו – וכאשר האדם הולך בדרך של רבונו, ומתיגע בעבודתו, אם אנה לו חטא אחד, כלם מכסים עליו, עליונים ותחתונים, זה נקרא "כְּסוּי חֲטָאָה". אמר לו רבי אבא, אם כן, מכוסה חטאה היה צריך לומר, מהו "כְּסוּי חֲטָאָה"(ו)?

(א) לפי שבהללויה נרמז היחוד של הוי"ה אדנ"י כידוע. (ב) זו הבינה, להיות מבין דבר מתוך דבר, כמעין המתגבר. (ג) רצה לומר, זה סימן שאחר הבינה נמצא טוב, שהוא חסד. (ד) אפשר לפרש כוונתו, שלפי שהבינה נקרא משכיל על דרך הכתוב: "מַשְׂכִּיל עַל דָּבָר יִמְצָא טוֹב" (משלי טז, כ) והמכוון הוא ככתוב: "וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ" (ישעיהו ו, י), ולפיכך תולה בו סליחה וחירות, כי התשובה היא רפואתו, להביא לו סליחה וחירות. (ה) יש לומר כוונתו, שכאשר האדם מעורר כח הבינה על ידי שהוא משכיל, דהיינו עשיית תשובה, ככתוב: "וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב", אז יעורר אליו אשרי, וידוע, שתיבת אשרי גם כן רמז על הבינה, בסוד הכתוב: "בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת" (בראשית ל, יג), והשם "אשרי", מרמז על הבינה, כשהיא משפעת אושר, מלשון אשרי האיש, ומה הוא אושר הטוב שתשפיע לו הבינה, היינו שיהיה נשוי פשע. (ו) רצה לומר, בבנין פעול של פועל יוצא, שהוא מכסה ומכוסה.

מעשים טובים הם מלבושים יקרים לעולם הבא אמר לו רבי אבא, אם כן, מכוסה חטאה היה צריך לומר, מהו "כְּסוּי חֲטָאָה"? אלא שני עניני חכמה יש בזה, וכך הם שניהם, אחד, כמו שלמדנו, שמעשים הטובים שהאדם עושה בעולם הזה, עושים לו מהם בעולם הבא מלבוש של כבוד העליון להתלבש בהם.

רשע המתחרט על מעשיו הטובים נאבד בעולם הזה ובעולם הבא – וכאשר האדם עשה מעשים טובים, ואחר כך מתגברים עליו מעשים רעים, והקדוש ברוך הוא רואה בו שמעשיו הרעים רבים הם, ועוד הוא רשע, שתוהה על מעשים הטובים שעשה בתחלה, נאבד הוא מהכל, מעולם הזה ומעולם הבא.

המלבוש שהרשע הכין במעשיו הטובים מתכסה צדיק – מה עושה הקדוש ברוך הוא מאותן מעשים טובים שעשה זה החוטא בתחלה, יש צדיק ההולך בדרכי מלך העליון, ומכין לו מלבוש ממעשיו, וטרם שעלה בידו להשלים מלבושי הכבוד שלו נפטר, משלים לו הקדוש ברוך הוא, מאותן מעשים טובים שאבד אותו רשע החוטא, ונשלם מלבושי הכבוד שלו, להתקשט בהם בעולם ההוא, זהו שכתוב: "יָכִין וְצַדִּיק יִלְבָּשׁ" (איוב כז, יז), זה החוטא הכין, והצדיק נתכסה ממה שהוא הכין, זהו שכתוב: "כְּסוּי חֲטָאָה" [הוא נתכסה מידי החוטא], ועל כן לא כתוב מכוסה אלא "כְּסוּי"(ז).

חטאי הצדיק מתכסים במצולות ים – וענין השני, שנתכסה אותו החטא של הצדיק, במה שנקרא מצולות ים, שהרי מי שנופל במצולות ים לא נמצא לעולם, לפי שהמים מכסים עליהם(ח), כמו שכתוב: "וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם" (מיכה ז, יט). (זוהר חלק ג', אמור דף קא.).

דוד התקין מדרגתו שבמלכות ואחר כך שרה מדת היסוד הנקרא משכיל על המלכות – רבי חזקיה פתח, "לְדָוִד מַשְׂכִּיל אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה", מקרא זה נתבאר, אבל מקרא זה בסוד החכמה נאמר, שהרי למדנו בעשרה מיני שבחים שבח דוד להקדוש ברוך הוא, ואחד מהם משכיל, והיא מדרגה אחת מאותן עשרה, ודוד התקין עצמו קודם ששרתה עליו מדרגה ההיא (ט).

ה' בחסדיו מגביה את צד הפשעים וצד הזכיות מכריע את הכף – "אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע", שהרי בשעה שהקדוש ברוך הוא שוקל החטאים והזכיות של האנשים, כאשר זה הכף שבצד החטאים מתנשא, והזכיות אשר בכף השניה מכריעין למטה, זה הוא "נְשׂוּי פֶּשַׁע".

(ז) כוונתו לתרץ, שלפי זה, אין משמעותו של כסוי, בבנין נפעל, שאין זה פועל יוצא, אלא שהוא שם עצם כמו כסות, דהיינו מלבוש. (ח) ולפי זה הפירוש, גם כן יתורץ הלשון כסוי, שאין זה ממשמעות חיפוי, אלא ממשמעות

העלמה ושכחה, שהחטא יהיה נשכח, כי יושלך במקום אשר לא יזכר ולא יפקד ולא יעלה על לב לעולם. (ט) כמו שנדרש בזהר על "לדוד מזמור".

ה' מכסה ומגין מפני מלאך המות הנקרא חטאה – "כְּסוּי חֲטָאָה", בשעה שהדין שורה בעולם, יהיה הוא מכוסה שלא ישלוט עליו המשחית, כמו שהיה לו לנח שהקדוש ברוך הוא היה מכסה עליו מאותו החטא שהמשיך אדם על העולם. (זוהר חלק א', נח דף עא.).

פסוק ב' – "אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחְשֹׁב ה' לוֹ עָוֹן וְאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה" – הנשמה עולה למעלה בלילה ומעידה על מעשיו – אמר רבי אבא, מקרא זה יש לעיין בו. בוא וראה, בשעה שהאנשים ישנים בלילה, וטועמים טעם של מיתה, הנשמה עולה למעלה, עומדת במקום שצריכה לעמוד, ונבחנת על מעשיה שעשתה כל היום, ונכתבים בספר, מה הטעם, לפי שהנשמה עולה למעלה, ומעידה על מעשי האדם, ועל כל דבור ודבור שיצא מפיו.

הנשמה לוקחת כל דיבור טוב ומכניסה לפני המלך – וכאשר אותו הדבור שהוציא האדם מפיו הוא כראוי, כגון דבור קדוש של תורה ותפלה, זה הדבור עולה ובוקע רקיעים, ועומד במקום שצריך לעמוד, עד שנכנס הלילה, והנשמה עולה ואוחזת אותו הדבור ומכניסה אותו לפני המלך.

דיבור רע נרשם על הנשמה והגוף של האדם שדיבר – וכאשר זה הדבור אינו כראוי, והוא דבור מדיבורים הרעים או מלשון הרע, דבור זה עולה למקום שעולה, ואז נרשם זה הדבור ואותו החטא על זה האדם שהוציאו מפיו, זהו שכתוב: "מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמֹר פִּתְחֵי פִיךָ" (מיכה ז, ה), ולפי זה "אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחְשֹׁב ה' לוֹ עָוֹן", מתי, כאשר "אֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה". (זוהר חלק ג', נשא דף קכא.).

פסוק ה' – "חַטָּאתִי אוֹדִיעֲךָ וַעֲוֹנִי לֹֽא-כִסִּיתִי" – פסוק הזה קשה – אמר רבי חייא, כל זה המקרא קשה, ביתור לשון, שהרי ב"אוֹדֶה עֲלֵי פְשָׁעַי" היה די, ומהו "חַטָּאתִי אוֹדִיעֲךָ וַעֲוֹנִי לֹא כִסִּיתִי", ואחר כך "אוֹדֶה עֲלֵי פְשָׁעַי לַה'", ועוד שהרי "אודה עלי פשעי לך" היה צריך לומר.

עיקר הוידוי הוא למלכות כדי שיוכל ליכנס לפנים – אלא דוד כל דבריו ברוח הקודש אמרם, ולמלכות השמים אמר, לפי שהיא השליח מן התחתונים לעליונים, ומן העליונים לתחתונים, ומי שמבקש מהמלך, צריך להודיע לה בתחלה, ועל כן "חַטָּאתִי אוֹדִיעֲךָ" [למלכות השמים אמר].

להתודות לפני ז"א [זעיר אנפין] עד שורשו שבבינה – "וַעֲוֹנִי לֹא כִסִּיתִי", מן צדיקו של עולם, אמרתי "אוֹדֶה עֲלֵי פְשָׁעַי לַה'", זה מלך הקדוש שכל השלום שלו(י), והשלמות שצריך האדם להכניס לפניו הוא בהודאה(יא), שהרי שלמים נקרבים בהודאה, שנאמר: "עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו" (ויקרא ז, יג).

למעלה מעלה שא"א [אריך אנפין] שורה, היינו במקום או"א [אבא ואמא] – "וְאַתָּה נָשָׂאתָ עֲוֹן חַטָּאתִי סֶלָה", זה למעלה מעלה, מקום שהקדמון הקדוש שוכן(יב) לפיכך מקרא זה כולל הכל (יג).

(י) כוונתו על ג' המדרגות, מלכות יסוד ותפארת, עבירה קלה שנקראת חטא, נוגע הפגם רק במלכות, גדולה שנקראת עון, מגיע הפגם ליסוד, היותר גדולה שנקראת פשע, מגיע הפגם לתפארת שנקרא מלך, שכל השלום שלו, ובזה יתורץ לשון הכפול שבזה הפסוק. (יא) פירוש, בוידוי של הבעל תשובה. (יב) כאן רבו הפירושים, ודברי הזוהר הקדוש כפטיש יפוצץ סלע, ולי הפעוט נראה לפרש, ואת"ה מוסב על התפארת, שעל ידי הוידוי עם תשובה, ישא וימחול התפארת עון חטאתו בכח של סל"ה, ותיבת סל"ה רמז על לעילא לעילא אתר דעתיקא קדישא שריא, והיינו ג' הראשונות, כתר חכמה בינה, ששם י"ג מדות הרחמים, ומשם יתמשך "על" ידי התפארת נשיאת עון להחוטא, ויש לומר, שאות סמ"ך שתמונתה עגולה וסתומה מכל צד, מורה על אור המקיף לכל, שהוא הכתר מופלא ומכוסה, שעליו נאמר: "יָשֶׁת חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ סְבִיבוֹתָיו סֻכָּתוֹ" (תהלים יח,יב), אות ל' רמז על חכמה שהוא לשון לימוד השייך לחכמה, ואות ה' רמז על בינה, ששורשה ה' הראשונה מן השם הוי"ה ברוך הוא, ואם שגיתי השי"ב. (יג) פירוש, שזה הפסוק כולל מן מלכות עד הכתר.

ליחד בבקשתו את כל המדות העליונות – כדמיון זה, מי החפץ לתבוע בקשתו מאת המלך, צריך לייחד שם הקדוש בבקשתו, מלמטה למעלה, ומלמעלה למטה, ולקשור הכל בקשר אחד, ושבזה הקשר תהיה נמצאת בקשתו.

מי שאינו מתודה אין פותחין לו שערי תשובה – עוד יש ללמוד מכאן, שכל איש המכסה חטאיו, ואינו מתודה עליהם לפני המלך הקדוש, לבקש עליהם רחמים, אין מסייעין לו לפתוח פתח של תשובה.

מי שמתודה ובוכה על חטאיו מתקבלת תפלתו – ואם הוא מתודה עליהם לפני הקדוש ברוך הוא, ומתבייש ממנו, הקדוש ברוך הוא יחוס עליו, ויתגבר רחמים על דין, וכל שכן אם הוא בוכה עליהם, שהרי כל פתחים הסתומים הוא פותח, ונתקבלה תפלתו.

להתודות הוא כבוד למלך – ועל כן ודוי החטאים הוא כבוד המלך, להגביר רחמים על דין, ועל זה כתוב: "זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי" (תהלים נ, כג), מהו "יְכַבְּדָנְנִי", שני כיבודים הם, אחד למעלה ואחד למטה(יד), אחד בעולם הזה ואחד בעולם הבא. (זוהר חלק ג', ויקרא דף כ.).

המתודה על חטאיו ה' בעצמו דן אותו – רבי שמעון אמר, מי שמתודה ומפרש חטאיו, לא נמסר דינו אלא ביד המלך הקדוש בלבדו, ומי שהקדוש ברוך הוא ידין אותו, הוא לטוב, ועל כן ביקש דוד המלך ואמר, "שָׁפְטֵנִי אֱלֹהִים" (שם מג, א), אתה ולא אחר. וכן שלמה אמר "לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ" (מלכים א' ח, נט), הוא ולא אחר, וכל בית דינו נבדלים ממנו.

לפרש החטא של כל אבר – ולכן נצרך לנו לפרש החטאים של כל אבר ואבר בהוידוי, וכל מה שחטאנו בפרטיות, זהו שכתוב: "חַטָּאתִי אוֹדִיעֲךָ וגו'", ואחר כך "וְאַתָּה נָשָׂאתָ עֲוֹן חַטָּאתִי סֶלָה".

מודה בקנס פטור – ומה הטעם שכל מי שמפרש חטאיו בהוידוי נבדל הבית דין ממנו, לפי שהאדם קרוב לעצמו, ואינו נידון על פיו, וגם שאינו מניח להמקטרג ללמד עליו חוב, שהרי האדם התקדם ואמר, ולא נתן מקום לאחר לומר, ובכן הקדוש ברוך הוא מוחל לו, זהו שכתוב: "וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם" (משלי כח, יג). (זוהר חלק ג', פנחס דף רלא.)

פסוק ו' – מזוני באריך אנפין תלוי שהוא למעלה מז"א [זעיר אנפין] – "עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא". רבי יוסי מצא לרבי אבא, שהיה יושב וקורא מקרא זה, שכתוב: "הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ" (תהלים נה, כג), "עַל" דוקא, שהרי מזון תולה במזל(טו).

על זאת, למעלה מזאת, שיתפלל לז"א [זעיר אנפין] לעת מצא-זיווג טוב – רבי יהודה היה קורא, "עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא", "עַל זֹא"ת" ודאי(טז), "לְעֵת מְצֹא", זה נתבאר. אבל "לְעֵת מְצֹא", כמו שכתוב: "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב" (ישעיהו נה, ו) (יז). דבר אחר, "לְעֵת מְצֹא", בשעה שהנהרות מתפשטים ונמשכים, ומשפיעים להאבות ומתברכים כלם(יח).

(יד) הכבוד שלמעלה, היינו תגבורת רחמים על דין.
(טו) פירוש, סתם הוי"ה הוא התפארת, ועל היינו גבוה משם, שהוא מזלא, רמז על ג' הראשונות. (טז) וכן הוא על זאת, כי זאת היינו מלכות, וע"ל משמעותו גבוה ממלכות, והוא התפארת. (יז) מביא ראיה שלשון בהמצאו מוסב על ה' דהיינו תפארת, וכן גם לעת מצא. (יח) דורש לעת מצא בעת השפעת השפע מן הבינה להאבות שהם חסד גבורה תפארת, ומתברכים כולם, היינו שאר הספירות נצח הוד יסוד מלכות, ועל זה מרמז תיבת מצ"א, מ' היינו בינה, צ"א היינו הוי"ה אדנ"י תפארת ומלכות, וזא"ת העת מובן שהיא שבת ר"ח ומועדים, שאז העת מסוגל שיפעלו ישראל בעבודתם ובתפלתם, שהז' ספירות יתעלו ויתיחדו לקבל שפע מן הבינה, ולהשפיע לכל.

עצם אור הבינה אין יכולים להשיג ולקבל – "רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים", איזה שטף מים רבים, זה עומק המעינות והנהרות, כי מי יזכה להתקרב ולעלות שמה (יט), זהו שכתוב בו, "רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ", שהרי אין ביכולת לזכות לזה. (זוהר חלק ג', אחרי דף עט:).

פסוק ז' – דוד בקש לשכינה המגינה על האדם שתשמור עליו מהיצר הרע – "אַתָּה סֵתֶר לִי מִצַּר תִּצְּרֵנִי רָנֵּי פַלֵּט תְּסוֹבְבֵנִי סֶלָה". פתח רבי יוסי ואמר, "אַתָּה סֵתֶר לִי", זה הקדוש ברוך הוא שהוא סתר ומגן לאדם ההולך בדרכי התורה, והוא נסתר בצל כנפיו, שלא יוכלו להרע לו, "מִצַּר תִּצְּרֵנִי", מלמעלה ומלמטה, למעלה יש לו לאדם שונאים, למטה גם כן כך, ומי הוא זה יצר הרע, שהוא שונא למעלה ושונא למטה, ואלמלא יצר הרע לא היה נמצא שונאים לאיש בעולם, לפיכך "מִצַּר תִּצְּרֵנִי".

דברי השיר נעשים חומות המגינים – "רָנֵּי פַלֵּט תְּסוֹבְבֵנִי סֶלָה", יסובבני סלה היה צריך לומר, מהו "תְּסוֹבְבֵנִי", אלו אותן החומות שיש בהן. מדרגות להצלה, תסובבני בהן להצילני בדרך, ומקרא זה הוא כסדר והוא למפרע(כ), מצד זה ומצד זה.

שירות ותשבחות של דוד נאמרו ברוח הקודש – בוא וראה באלה שירות ותשבחות שאמר דוד, יש בהן סודות וענינים עליונים בסודות החכמה, לפי שכלן ברוח הקודש נאמרו, שהיה שורה רוח הקודש על דוד והיה אומר שירה, ולפיכך כלן בסודות החכמה נאמרו. (זוהר חלק א', וישלח דף קעח:).

 (יט) עמיקא היינו הכתר, מבועין ונהרין, היינו העולמות של חכמה ובינה, ששם הוא שטף מים רבים, היינו השפעת השפע בתמידיות, ומי יזכה לעלות שם ישר בעבודתו לגרום שם איזו הטבה, כי שם אין שייך שום הטבה מאיזה נברא שבעולם, ופעולת העבודה של תורה ותפלה הוא רק לגרום עליית ז' ספירות התחתונות, שיזדווגו תפארת ומלכות, לקבל שפע מן השטף מים רבים, ולהשפיע לשאר העולמות ולעולם הזה, ענין זה עמוק מאד, כי באיזה מקומות בזוהר הקדוש איתא שעבודת ישראל מגיע עד אין סוף, אבל אין סתירה, והענין הוא כמו שכתבתי בקצור, כי שם בגבוה שעל גבוה, אין שייך לומר שעבודת הנברא תפעל או תגרום הטבה והוספה, להרבות שפע או להיטיב השפע, כי שם ישטוף שטף מים רבים, מים טובים מאד, בלי השתנות ובלי הפסק, ככתוב: "אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי" (מלאכי ג, ו), וכל ענין תועלת של עבודת ישראל בתורה ותפלה ומצות, הוא לגרום עליית ז' ספירות התחתונות אל ג' ספירות הראשונות, לקבל משם שפע, ולגרום הזדווגות תפארת ומלכות, להשפיע אותו השפע לעולמות ולבריות, ובהן נשתנה השפע בהשגחה עליונה לפי מצב ומדרגת הנבראים, ויובן הדבר מעט מן המעט, על דרך משל, שהוא רחוק מאד מן הנמשל, והוא כמו שאנו רואים במאור האלקטרין [חשמל], שבמקום רחוק עומדת מכונה גדולה, שממנה נזרם בלי הפסק זרם הבל האלקטרין [חשמל], ונמשך משם זרם האלקטרין [חשמל] לכמה מקומות רחוקים בלי שיעור, ואם נרצה ליהנות מן אותו המאור, צריך כל אחד להכין בביתו עששית לזה, ולעשות פעולת החיבור, ואז יתמשך אליו אור מן המקור, ואם לא נעשה בבית ההכנה וההתקשרות, אז לא יבוא הביתה אור ההוא, אף על פי שזרם האלקטרין [חשמל] מן המכונה הגדולה לא נפסק, והמבין יבין את הנמשל, שאין לו דמיון עצמי אל המשל, שהוא רק כדי לשבר את האוזן, ואין כאן המקום להאריך בזה, כי זה כל עיקר חכמת הקבלה, להבין איך שאפשר להיעשות כל מיני שינוים שבעולם מן השמים, אף על פי שכתוב: "אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי", ומה שאמר רבי שמעון בר יוחאי שעבודת ישראל מגיע עד אין סוף, רצה לומר שגורמת המשכת השפע משם למטה באמצעות ז' ספירות התחתונות שיתנשאו להתמלא בשפע מן ג' ספירות הראשונות, אשר שם שטף מים רבים בלי הרף, וזה נעשה על ידי העֹנג והשעשועים וריח הניחוח של עבודת ישראל, העולה למעלה אל הז' ספירות, והן מתנשאות בזה למעלה מעלה, ומזדווגות ומקבלות משם שפע להשפיע למטה, כי רק לבעבור זה העֹנג והשעשועים וריח הניחוח של עבודת ישראל נברא העולם, והמעמיק בחכמת הקבלה, יבין ענין עמוק הזה מן ספרי הקבלה, ורבי יוסי מרמז סוד זה בקיצור מאד. (כ) פירוש, שנוכל לאומרו ישר והפוך, כידוע שזאת היא סגולה למגפה רחמנא ליצלן.

פסוק ט' – אנשים על ידי תאותיהם אין מתקרבים לה' יתברך – "אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין וגו'". אמר רבי אבא, ראיתי לאותן בני העולם, שאין משגיחים, ואין יודעים בכבוד רבונם, נאמר בהם בישראל, "אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים" (ויקרא כ, כד), "לִהְיוֹת לִי" (שם, כו), וכתוב: "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי ה'" (ויקרא יא, מד), אם הם מרוחקים, איה היא קדושה שלהם, הלא רצון שלהם נתרחקה ממנו.

בני אדם לא יתנהגו כבהמות – והכתוב מכריז ואומר "אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין", במה נבדלים אנשים מן סוס ופרד, בקדושת גופותם, להמצא בשלמות נעלה מהכל.

רק בזמנים ידועים ולא בכל עת שהוא רוצה – ועל כן הזיווג של אנשים הוא בזמנים ידועים, לכוון הרצון להתדבק בו בהקדוש ברוך הוא.

בחצות הלילה הוא העת רצון להזדווג – והרי העירו, שבחצות הלילה הקדוש ברוך הוא נכנס בגן העדן, להשתעשע עם הצדיקים, וכנסת ישראל משבחת לו להקדוש ברוך הוא, והיא עת רצון להתדבק בהם(כא), והחברים העמלים בתורה, משתתפים בה בכנסת ישראל לשבח למלך הקדוש, ועוסקים בתורה, שאר האנשים אז היא עת רצון לזיווג שלהם להתקדש בקדושת הקדוש ברוך הוא, ולכוון הרצון להתדבק בו.

תלמידי חכמים משבת לשבת – ואותן החברים שמתיגעים בתורה, זיווג שלהם הוא בשעה שזיווג אחר נמצא, וזה משבת לשבת, לכוון הרצון להתדבק בו בהקדוש ברוך הוא ובכנסת ישראל(כב), שאז היא עת רצון שמתברכים כלם עליונים ותחתונים.

אם עושים כבהמות אינם קדושים – ואם האנשים מרוחקים ממנו, ועושים כבהמות, איה היא הקדושה שלהם, להמצא קדושים, איה אותן נפשות קדושות שממשיכים מלמעלה, ושלמה המלך צעק ואמר "גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב" (משלי יט, ב), מי הוא דעת, זה הקדוש ברוך הוא, נפש לא טוב, זאת הנפש שממשיכים במעשה זיווגם לא טוב, שהרי מן צד הטומאה נמשכות עליהם נפשות, שאינן טוב, לפי שאין מכוונים לבם להקדוש ברוך הוא. (זוהר חלק ג', תזריע דף מט:).

המקדשים עצמם בשעת הזיווג ממשיכים נשמות קדושות לבניהם – רבי אלעזר אמר, זכאים הם הצדיקים העמלים בתורה, ויודעים דרכי הקדוש ברוך הוא, ומקדשים עצמם בקדושת המלך, ונמצאים קדושים בכל, ולכן ממשיכים רוח של קדושה מלמעלה, ובניהם כלם צדיקי אמת, ונקראים בני המלך, בנים קדושים.

הרשעים ממשיכים לבניהם נפש חצופה – אוי להם להרשעים, שכלם עזי פנים ומעשיהם בעזות, לפיכך נוחלים בניהם נפש פרוצה מצד הטומאה, כמו שנאמר: "וְנִטְמֵתֶם בָּם" (ויקרא יא, מג), הבא להטמא מטמאין לו.

(כא) פירוש, בשניהם יחד, או בזה לבדו, או בזאת לבדה. (כב) שאז התדבקות מחשבתם בשניהם יחדו.

סרסורי גיהנם מושכים אנשים לגיהנם – ועל כן כתוב: "אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד", שהם בעלי זנות על כלם(כג) "אֵין הָבִין", אל יתנהגו האנשים כבהמות בדרך זה, שאם יתנהגו כן זהו עונשם, כתוב כאן "אֵין הָבִין", וכתוב: "וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה וְהֵמָּה רֹעִים לֹא יָדְעוּ הָבִין" (ישעיהו נו, יא), כלומר יענשו שיזדמן להם אותן שנקראים עזי נפש(כד), מפני מה, לפי ש"לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה", כמ"ש: "לַעֲלוּקָה שְׁתֵּי בָנוֹת הַב הַב" (משלי ל, טו), לפי שהם הב הב, "לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה", "כֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ, אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ", "וְהֵמָּה רֹעִים", מהו רועים, אלו הם המושכים ומנהיגים את האדם לגיהנם, שהרי סרסורי הגיהנם הם. וכל זה מי גרם להם, לפי שלא ידעו הבין, שלא התקדשו בזיווג שלהם כמו שנצרך (זוהר חלק ג', קדושים דף פ.).

פסוק יא' – בני ישראל שמחים בה' ביום טוב – "שִׂמְחוּ בַה' וְגִילוּ צַדִּיקִים וגו'". אמר רבי אבא, כתוב: "זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ" (תהלים קיח, כד), הרי ביארו שבמועדים חפץ הקדוש ברוך הוא שנשמח לו ולהאיר לו פנים, ושימצא האדם בשמחה עמו, לפי שזאת השמחה של הקדוש ברוך הוא היא, שכתוב: "נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ", בו ביום, בו בהקדוש ברוך הוא, והכל ענין אחד.

כאשר הרחמים מתעוררים שמחים תפארת ומלכות – "שִׂמְחוּ בַה'", כאשר הדינים נכפפים, ורחמים נתעורר, וכאשר נתעורר רחמים, אז "וְגִילוּ צַדִּיקִים", צדי"ק וצד"ק נתברכים כאחד, נקראים צדיקים כמו שנתבאר, שהרי הם נתברכים ומברכים לעולמות, ומשמחים לכל העולמות, "וְהַרְנִינוּ כָּל יִשְׁרֵי לֵב", אלו בני האמונה, להתקשר בהם.

על ידי עובדין דלתתא איתער עובדין לעילא – ובכל נצרך עשיה למטה, לעורר למעלה, כמו שביארו שעל ידי העשיה שלמטה נתעורר העשיה שלמעלה. (זוהר חלק ג', אמור דף קה.).

(כג) כאומרם ז"ל ששה דברים בסוס, ואחד מהם שלהוט בזנות, והיינו זרמת סוסים. (כד) כאן נלקה הזהר בבית הדפוס בחסר יתיר חליף, וגירסא הנכונה כנזכר כאן, "עַזֵּי נֶפֶשׁ" אלו משמשי הגיהנם, ופירוש הכתוב הוא ש- "הַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ" שהם המשחיתים משמשי הגיהנם, "לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה", וצועקים הב הב לנו אותן הרשעים, שלא ידעו שבעה בחייהם, "וְהֵמָּה רֹעִים", רצה לומר מנהיגים לגיהנם את אלה שלא ידעו הבין, ועל פי זה יפורש כאן הכתוב: "אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין", כלומר הזהרו שלא תיענשו מ"ְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ", שיש להם שליטה על לא ידעו הבין.

פסוק א' – אשרי מי שמשגיח על החולה ומודיע לו שישוב בתשובה – "אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ ה'". אמר רבי שמעון, כל מי שמסתכל על החולה כשהוא שוכב על ערסיה, ומשגיח עליו, ומודיע לו שיסתכל בחטאיו ויפשפש במעשיו, ויחזור בתשובה לפני הקדוש ברוך הוא, הוא גורם לו להנצל מגיהנם, ולהשיב רוחו להקדוש ברוך הוא.

והוא הגורם שינצל מן הדין – ועל זה כתיב: "אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ ה'", מהו "בְּיוֹם רָעָה", ביום רע היה צריך לומר, אלא "בְּיוֹם רָעָה", ביום ששולט רעה ההיא לקחת נשמתו, "אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל", זה הוא חולה, כמו שכתוב: "מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל בֶּן הַמֶּלֶךְ" (שמואל ב' יג, ד), ובשביל זה "בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ ה'", מי שמסתכל בחולה הזה, להחזירו מחטאיו לפני הקדוש ברוך הוא, הרי זה ביום שישלוט הדין על העולם ינצל ממנו, זהו שכתוב: "בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ ה'". (זוהר חלק ב' היכלות דקדושה, פקודי דף רנ:).

החולה הוא בבית האסורים של הקדוש ברוך הוא – רבי יהודה פתח ואמר, "אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ ה'", מקרא זה ביארנו אותו, שבשעה שהאדם שוכב על ערש דוי, הרי הוא נתפס בשרי הדין של המלך, ראשו בסוגר, ורגליו בכבל, כמה חילות שומרים אותו מצד זה ומצד זה, כל אבריו בלחץ, מתרוצצים אלו באלה, תאות האוכל סרה ממנו.

כששב בתשובה אז אפוטרופוס שלו מליץ עליו זכות – באותו הזמן פוקדים עליו אפוטרופוס ללמד עליו זכות לפני המלך, ככתוב: "אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף וגו'" (איוב לג, כג), בשעה ההיא אשרי חלקו של אדם שנכנס אליו, ומלמד לו הדרך להנצל מעונש הדין, זהו שכתוב: "אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל", ואיך יוכל להצילו, ללמדו דרכי החיים, שיחזור בתשובה לפני רבונו, ובכן נעשה זה אפוטרופוס עליו למעלה, ומה שכרו, "בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ ה'".

ה' שומע אל לב נשבר שהוא העני – דבר אחר "אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל", כמה גדול שכרו של עני לפני הקדוש ברוך הוא, אמר רבי חייא תמה אני על מקרא זה, שכתוב: "כִּי שֹׁמֵעַ אֶל אֶבְיוֹנִים ה'" (תהלים סט, לד), וכי רק אל אביונים שומע ולא לאחר, אמר רבי שמעון, לפי שהם קרובים יותר למלך, שכתוב: "לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה" (תהלים נא, יט), ואין לך בעולם לב נשבר כמו לב העני.

העני גופו שבור ואינו נראה רק נפשו – עוד אמר רבי שמעון, בוא וראה כל אותן בני העולם נראים לפני הקדוש ברוך הוא בגוף ונפש, והעני אינו נראה אלא בנפשו בלבד, והקדוש ברוך הוא קרוב לנפש יותר מלגוף. (זוהר חלק ב', בשלח סא.).

אשרי משכיל לתת צדקה לדל הנסתר ואינו מבקש – דבר אחר "אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל וגו'". אמר רבי מהו "דָל", איש נסתר, בוא וראה דל נקרא איש שאין לו משלו כלום, ואינו מבקש פרוטה מכל איש, והוא נסתר שאינו מגלה צרתו לכל איש, ובשעת צרתו הוא עושה מריבה כלפי מעלה ואומר, למה אני חייב יותר מכל שאר האנשים שבעולם, לאיש ההוא יש עושר גדול, ביתו מלא עם זהב וכסף, ולי אין בביתי פרוטה, גם אין לי לחם לאכול ובגד ללבוש, עד שמתלונן בדברים כלפי מעלה וחוטא לפני הקדוש ברוך הוא, וכל איש שיחזיק במעוזו ונותן לו צדקה, על זה כתוב: "אוֹ יַחֲזֵק בְּמָעוּזִּי יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם לִי וגו'" (ישעיהו כז, ה), והקדוש ברוך הוא מה אומר, אין דנים לאדם אלא לפי הצער שלו. (זוהר חדש מדרש רות דף צב:).

פסוק ד' – השכינה מקיפה את הגוף שלא ישרף – "ה' יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי כָּל מִשְׁכָּבוֹ הָפַכְתָּ בְחָלְיוֹ". אמר רועה נאמן, בשעה שהחולה שוכב על מטתו בבית מחלתו, ואש בוער בגופו מן המרה, שהיא מבערת בלהבות אש על עורקי הכבד, ותחפוץ לשרוף כל הגוף, אז הוא כדמיון הים כשהוא סוער, שגלי הים מתנשאים עד הרקיע, ופורצים לצאת מגבולם להחריב העולם, לולי השכינה שהיא להחולה כמו החול המקיף את הים, שלא יפרוץ לצאת מגבולו, כמו כן השכינה מקפת להגוף ותומכת לו כמ"ש: "ה' יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי".

לא ישב לא מראשותיו ולא מרגלותיו של חולה – ולפיכך דרשו בעלי התלמוד, שהמבקר את החולה, אל ישב למראשותיו, לפי שהשכינה על ראשו, ולא לרגליו, לפי שמלאך המות לרגליו. ואין זה לכל איש, אלא לבינוני, אבל לצדיק גמור, "ה' יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי", על ראשו, והשכינה מקפת לגופו עד רגליו.

מלאך המות מקיף את הרשע – ולרשע גמור, מלאך המות מקיף לו מכל צד, וזה יצר הרע שלו, המקיפו מכל צד. (זוהר חלק ג' רעיא מהימנא, פנחס דף רלד:).

השכינה שורה למעלה מראשותיו של חולה- למדנו ער"ש הוא רע"ש והוא עש"ר בהיפוך האותיות. עש"ר זו השכינה שהיא כוללת עשר ספירות, ועליה אמרו שאין קדושה בפחות מעשרה. והיא שורה למראשותיו של החולה, ובעבורה "ה' יִסְעָדֶנּוּ". ובמה? "עַל עֶרֶ"שׂ דְּוָי" – על שכינתו בודאי [שיעשה מן ער"ש עש"ר], שהיא סועדת להגוף. ואם אין השכינה שם, הרי רע"ש, ורוח סערה שם, הסוער לגופו של החולה, כמו שכתוב: "וְהָאֳנִיָּה חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר" (יונה א, ד). ובזמן שהשכינה סועדת לו להגוף, קול יוצא "בֶּן אָדָם עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ" (יחזקאל ב, א), והוא עומד ממחלתו ונפטר מן הדין, שלם בגופו שלם בממונו. (תיקוני זוהר תקון יח דף לה:).

פסוק יד' – הבינה מצד ז"א [זעיר אנפין] הנעלם בה נקראת אמן וז"א [זעיר אנפין] נקרא אמן – "בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מֵהָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן" (תהלים מא, יד). אמר רבי יוסי אמר רבי יהודה מהו אמן, אמר רבי אבא, הרי נתבאר שהכל נקרא אמן, המעין של נחלה הוא הנמשך נקרא אמן(א) שכתוב: "וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן" (משלי ח, ל), אל תקרי אמון אלא אמן, גם נחל ההוא שנמשך ויוצא אמן נקרא.

על ידי עניית אמן נמשך השפע לכולם – שלמדנו, כתוב "מֵהָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם", עולם שלמעלה ועולם שלמטה, אף כך אמן ואמן, אמן שלמעלה ואמן שלמטה, אמן הוא הקיום של הכל. (זוהר ח. ג', וילך דף רפה:)

(א) כאן רבו הפירושים, ונראה לפי עניות דעתי כוונתו, דמבוע דההוא נחלא דנגיד אמן אקרי, זה עולם החכמה, וההוא נחלא דנגיד ונפיק אמן אקרי זה עולם הבינה, ועל זה מביא ראיה, כי כמו מהעולם ועד העולם, עולם דלעילא היינו עולם היצירה, ששורשו הוא התפארת, ועולם דלתתא היינו עולם העשיה, ששורשו היא המלכות, כמו כן אמן ואמן, אמן דלעילא היינו חכמה, ואמן דלתתא היינו בינה. עוד יש לומר כוונתו, שעולם דלעילא היינו יחודא עלאה חכמה ובינה, ועולם דלתתא היינו יחודא תתאה תפארת ומלכות, וכמו כן אמן הראשון אמן דלעילא, היינו יחודא עלאה חכמה ובינה, כי אל"ף רמז על חכמה, מ' נו"ן רמז על בינה, ואמן השני אמן דלתתא, היינו יחודא תתאה תפארת ומלכות, כי אמ"ן בגימטריא הוי"ה אדנ"י.

פסוק ב' – העוסק בתורה אינו מתירא מכל צער ונזק – "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים". פתח רבי שמעון ואמר, "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם וגו'", זכאים הם ישראל מכל העמים, שהקדוש ברוך הוא נתן להם תורה הקדושה, והנחילם נשמות קדושות ממקום קדוש, למען יעשו מצותיו, וישתעשעו בתורה, שכל מי שמשתעשע בתורה, אינו מתירא מכל, שכתוב: "לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי" (תהלים קיט, צב).

תורה נקראת שעשועים – מי הם שעשועי, התורה, כי התורה נקראת שעשועים, שכתוב: "וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם" (משלי ח, ל), וזהו שלמדנו, שהקדוש ברוך הוא בא להשתעשע עם הצדיקים בגן העדן, מהו להשתעשע, בשביל לשמוח עמהם.

היגע בתורה זוכה להשתעשע עם הצדיקים מן השפע של בינה – שלמדנו, זכאים הם הצדיקים, שכתוב בהם "אָז תִּתְעַנַּג עַל ה'" (ישעיהו נח, יד), בשביל להתענג מן השפע ההוא של הנחל(א), כמו שכתוב: "וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ" (שם, יא), כביכול הקדוש ברוך הוא משתעשע בהם, עם השפע ההוא של הנחל שמתענגים בזה הצדיקים, וכל מי שמתיגע בתורה, זוכה להשתעשע עם הצדיקים מן השפע ההוא של הנחל. (זוהר חלק ג' אחרי דף סז:).

כמלכות שרוצה לקבל השפעתה מיסוד אימא דרך הצדיק – ולמדנו, "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם", זו כנסת ישראל(ב), כמו שכתוב: "אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה" (תהלים כב, כ), "תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם", ודאי לשתות מן המים של מעינות הנחל, על ידי הצדי"ק(ג), "תַּעֲרֹג", כמו שכתוב: "לַעֲרֻגוֹת הַבֹּשֶׂם"(ד) (שיר השירים ו, ב), "כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים", לשתות מימיך, בעולם הזה ובעולם הבא.

(א) שקיו דנחלא, זו הארת השפע מעולם הבינה, שעל זה נאמר "אָז תִּתְעַנַּג עַל ה'", על ה' ודאי כידוע, וזאת השפע נקראת צחצחות. (ב) זו השכינה הקדושה. (ג) על ידי ספירת היסוד. (ד) פירוש, שתהא נעשית ערוגה מלאה מימי שפע הבינה.

מהבינה לספירות ז"א [זעיר אנפין] ומשם לנצח והוד ומהם ליסוד והיסוד למלכות – מעינות הנחל איזה הם, מעין אחד למעלה(ה), שנאמר: "וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וגו'" (בראשית ב, י), ומשם נמשך ויוצא ומשקה את הגן(ו) וכל אותן הנחלים, נמשכים ויוצאים ומתאספים בשני מעינות שנקראים נצח והוד, ואלה נקראים אפיקי מים בהמדרגה ההיא שנקראת צדי"ק,(ז) שממנו נמשך ויוצא השפע להשקות את הגן, לפיכך אי"ל וצב"י ביחד נמצאים(ח), צד"ק וצדי"ק. (זוהר ג', אחרי דף סח.).

המלכות היא כאיל שצועקת שז"א [זעיר אנפין] ישפיע לה כדי צורך בני ישראל – עוד אמר רבי שמעון, "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם", מקרא זה נתבאר, אבל חיה אחת יש בעולם, והיא שולטת בממשלה על אלף מפתחות בכל יום(ט), והיא נקבה, והשתוקקות שלה תמיד על אפיקי מים, לשתות ולהרוות מצמאונה(י), שכתוב: "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם".

ז"א [זעיר אנפין] ומלכות צריכים להיות תמיד יחד – כאן יש להסתכל, בתחלה כתוב "כְּאַיָּל", ולא כתוב כאילת, ואחר כך "תַּעֲרֹג", ולא כתוב יערג, אבל זה סוד במשמעות זכר ונקבה שניהם יחד, שלא להפרידם, כי אחד הם(יא) ולא נצרך להפריש זה מזו, אלא שניהם יחדו.

כשמקבלת השפעות קשה עליה להשפיעם כי היא מידת הדין – וזאת החיה הנקבה "תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם", וכשהיא מתעברת מן הזכר ועמוס עליה(יב), שהרי על מדת הדין קיימת.

נחש העליון מכישה ומולידה – וכאשר צריכה ללדת, מזמין לה הקדוש ברוך הוא נחש העליון הגדול, ובא ומכישה באותו מקום, ומולדת(יג).

המלכות מתעצבת כל יום – וזהו סוד הכתוב: "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ" (בראשית ג, טז), לפי שהיא רועדת בכל יום, ותעצב על מעשי העולם, "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים", "בְּעֶצֶב", זה סוד הנחש, המעציב פניהם של העולם.

(ה) זו הבינה. (ו) מן הבינה, נמשך השפע להמלכות, שנקראת גן. (ז) מן הספירות נצח והוד, נמשך השפע ליסוד צדיק. (ח) איל מלכות, צבי תפארת, צדק מלכות, צדיק יסוד. (ט) המפתחות מן אוצרות השפע, איהי נוקבא, פירוש היא מדת המלכות. (י) פירוש, מן שפע עולם הבינה. (יא) זה ידוע מכמה מקומות, שכאשר המלכות מזדווגת עם התפארת הם אחד, וגם המלכות נקראת בלשון זכר. (יב) פירוש, כשהיא נתמלאית בשפע מן התפארת, להשפיע לעולם הזה, אז נתעורר המקטרג לקטרג, שעל פי מדת הדין, אין כדאי להשפיע השפע לעולם הזה, ועל ידי זה היא נעשית מקשה לילד. (יג) סוד הנחש הזה, הוא סוד גדול ונורא, שאינו מובן.

ז"א [זעיר אנפין] מושל במלכות ואין לה מגרמה כלום – "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ", כמו שכתוב: "תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם", "וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ", הרי ביארנו הסוד, שהוא מושל עליה(יד), וכל זה מפני מה, לפי שאמרה הלבנה כמו שלמדנו(טו), ובעבור זה נתמעט אורה, ונקטן ממשלתה, ואין לה רשות מעצמה, מלבד מה שנותנים לה הכח. (זוהר חלק ב', ויקהל דף ריט:).

המלכות גם בחינת נקבה וגם זכר – רבי אבא פתח, "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים", מקרא זה נתבאר, כתוב כאן איל, וכתוב שם "אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר" (תהלים כב, א), לפי שיש מדרגת זכר ויש מדרגת נקבה(טז), [ואף על פי כן הכל אחד, איל ההוא, נקרא בשם של זכר, וגם הוא נקרא בשם של נקבה, זהו שכתוב: "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג", ולא כתיב יערג, והכל אחד].

משולה לאילה הרחמנית – ומהו "אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר", אלא זאת היא חיה רחמנית, שאין בכל חיות שבעולם רחמנית כמוה, לפי שבזמן שהשעה דוחקת לה, ונצרכת למזון עבורה ועבור כל החיות(יז), היא הולכת למרחק לדרך רחוק, ומשם מוליכה ומביאה מזון, [כמו שכתוב: "מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ" (משלי לא, יד)](יח) ולא תחפץ לאכול עד שתבוא ותחזור למקומה, מפני מה, בשביל שיתאספו אליה שאר החיות, ותחלק להם מאותו המזון, וכאשר היא באה מתאספים אליה כל שאר החיות(יט), והיא עומדת באמצע, ומחלקת לכל אחד ואחד, כמו שכתוב: "וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וגו'" (שם, טו), וממה שהיא מחלקת להם, היא תשבע, כאילו אכלה יותר מאכל מכלן.

לפני הגאולה יהיה לה חבלי משיח – וכאשר יבא הבקר שנקרא שחר, יבאו לה חבלים של הגלות(כ), ולפיכך נקראת "אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר", על שם חשכות הבקר, שיהיה לה חבלים כיולדה, זהו שכתוב: "כְּמוֹ הָרָה תַּקְרִיב לָלֶדֶת תָּחִיל תִּזְעַק בַּחֲבָלֶיהָ וגו'" (ישעיהו כו, יז).

כשמתחיל הבוקר היא מחלקת להם את השפע – ומתי היא מחלקת להם, כאשר הבקר קרוב לבוא, ובעוד שהוא לילה וחשך היא תעלה לקבל הארה(כא), כמו שכתוב: "וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וגו'", כיון שמאיר הבקר, כלם נשבעים בהמזון שלה.

המלאכים הקרובים לשכינה יחזרו לשלוט והרחוקים ממנה יחזרו לתהום – אז קול אחד נתעורר באמצע הרקיע, קורא בכח, ואומר, הקרובים יכנסו למקומם, והרחוקים יצאו, כל אחד יאסף למקומו הראוי לו.

נקראת אילת השחר שמחלקת לפנות בוקר – כיון שמאיר השמש, כל אחד ואחד נאסף למקומו, זהו שכתוב: "תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן וגו'" (תהלים קד, כב), והיא הולכת ביום ונתגלית בלילה, ומחלקת כעלות הבקר, ולפיכך נקראת אילת השחר.

(יד) התפארת שולט על המלכות, כדמיון השמש על הלבנה. (טו) שקטרגה לומר, אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד. (טז) תפארת ומלכות. (יז) לחלק שפע לע' השרים, עבור עולם הזה. (יח) ממרחק פירוש מעולם הבינה, באמצעות התפארת. (יט) השבעים שרים. (כ) אף על פי שיונקים הע' שרים שפע שלהם מן השכינה הקדושה, מכל מקום ירעו וישחיתו לעם ישראל האומות שהם שולטים עליהן. (כא) לקבל שפע מן התפארת.

אופן נטילת השפע וחלוקתם – אחר כך מתגברת כגבור והולכת, ואז נקראת איל, אנה הולכת, הולכת ששים פרסאות, מהמקום ההוא שיוצאת(כב), ונכנסת לתוך הר שהוא חשך, ומשם מביאה המזון, כאשר הולכת בתוך הר החשך, נמשך אחריה נחש עקלתון אחד, והולך לרגלה(כג), והיא עולה משם אל ההר שהוא אור(כד), כיון שמגעת שמה, מזמין לה הקדוש ברוך הוא נחש אחר(כה), ויוצא ומתגרים זה בזה, והיא ניצלת ומשם היא לוקחת מזון, וחוזרת למקומה בחצות הלילה, ואחר חצות הלילה מתחלת לחלק מזון, עד עלות חשכות הבקר, כיון שמאיר היום, הולכת ולא נראית, כמו שנתבאר.

צועקת בזמן שהעולם צריך למטר – ובזמן שהעולם נצרך למטר, מתכנסות אליה כל שאר החיות(כו), והיא עולה לראש הר גבוה, מכנסת ראשה בין כרעיה, ותגעה גועה אחר גועה, והקדוש ברוך הוא שומע קולה, ונתמלא רחמים, ומרחם על העולם, והיא יורדת מראש ההר, ובורחת ומסתרת עצמה, וכל שאר החיות רצות אחריה, ואין מוצאות אותה, זהו שכתוב: "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם", מהו "עַל אֲפִיקֵי מָיִם", כאשר נתיבשו המים, והעולם נצמא למים, אז היא תערג. (זוהר חלק ג', פנחס דף רמט.).

פסוק ט' – אשרי חלקו של המשתתף בשכינה – "יוֹמָם יְצַוֶּה ה' חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי וגו'". אמר רבי שמעון, אשרי חלקו מי שבא עם השכינה [בבקר], בשעה שהיא באה לקבל פני המלך, לספר עמו, וזה היה נמצא עמה [בלילה] בשעה שהושיט המלך ימינו לקבל את השכינה, זהו שכתוב: "אֶשָּׂא כַנְפֵי שָׁחַר אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם" (תהלים קלט, ט), מהו אחרית ים, אותה שעה של הבקר היא אחרית ים ההוא.

בעת הסתלקות הדינים – שבחצות הלילה, היה התחלה, ועוד היה דין, ועכשיו הוא אחרית של הדין, שנסתלקים הדינים שלה, והיא נכנסת בכנפי המלך, היא וכל אותן שנזדווגו עמה(כז), זהו שכתוב: "אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם".

המלך פורס כנפיו עליהם – ולמדנו, כל אותן שהתיגעו בתורה בחצות הלילה, נשתתפו עם השכינה, וכאשר בא הבקר, והמלכה מתקרבת אל המלך, הרי זה נמצא עמה לפני המלך, והמלך פורס כנפיו על כלם, זהו שכתוב: "יוֹמָם יְצַוֶּה ה' חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי וגו'". (זוהר חלק ג', אחרי דף סה.).

ה' וכל הצדיקים מקשיבים לקולם של הצדיקים הלומדים בלילה – אמר רבי ייסא, הרי אמרו שהקדוש ברוך הוא וכל אותן הצדיקים שבתוך הגן עדן כלם מקשיבים לקולם של אותן שמתעוררים בחצות הלילה לקרות בתורה, וחוט של חסד נמשך עליהם ביום, שכתוב: "יוֹמָם יְצַוֶּה ה' חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי וגו'", ועל כן התשבחות העולות בלילה לפניו, זו היא שבחה שלימה. (זוהר חלק א', לך לך דף פב:).

(כב) שתין פרסי יש לומר, שזה רמז על שש הספירות, שעל המלכות עד הבינה, שהוא עולם הבריאה, ונקרא הר של חשך בענין ההשגה, כי יוצר הוא אור, ובורא הוא חשך, ומן הבינה נמשך השפע למלכות. (כג) ס"מ כרוך אחריה, לגזול ממנה השפע בחזירתה משם. (כד) היינו לעולם היצירה. (כה) אפשר שזה המלאך גבריאל ילחם עם הס"מ, ואין מניחו לגזול השפע. (כו) כל ע' השרים. (כז) היינו אותם שלמדו תורה מחצות הלילה עד הבקר.

פסוק יז' – זמן שינת הסוס הוא פחות הרבה משינה? "וַאֲנִי אָשִׁיר עֻזֶּךָ וַאֲרַנֵּן לַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ" – רבי יהודה ורבי יוסי נפגשו בכפר חנן, כאשר היו יושבים בבית מלונם, בא איש אחד, וחמור טעון משא לפניו, ונכנס גם הוא לאותו הבית, בתוך כך אמר רבי יהודה לרבי יוסי, הרי למדנו שדוד המלך היה מתנמנם כסוס ושינתו מועטת, איך היה קם בחצות הלילה, הלא זה שיעור קטן, שלפי זה לא היה נתעורר אפילו בשליש הלילה?

דוד היה הולך לישון כשיעור שיתין נשמין קודם חצות הלילה – אמר לו, בהתחלת הלילה היה יושב עם כל חכמי ביתו, והיה שופט משפטים ועסק בדברי תורה, ואחר כך היה מתנמנם שינתו עד חצות הלילה, וקם בחצות הלילה ונתעורר והתיגע בעבודת רבונו בשירות ותשבחות(א).

דוד מלך ישראל חי וקים לא ישן יותר משיתין נשמין כדי שלא להיכנס למדרגת מיתה – בתוך כך אמר איש ההוא, וכי דבר זה שאמרתם כך הוא, יש סוד בענין זה, שהרי דוד המלך חי וקיים לעולם ולעולמי עלמים, ודוד המלך היה נשמר כל ימיו שלא יטעם טעם מיתה, לפי ששינה אחד מששים במיתה היא, ודוד בעבור מקומו שהוא חי, לא היה מתנמנם אלא ששים נשמין(ב), שעד ששים נשמין פחות אחד הוא חי, משם ולהלאה טועם האדם טעם מיתה, ושולט בו הצד של רוח הטומאה. ובזה היה נזהר דוד המלך שלא יטעם טעם מיתה, ולא ישלוט בו הצד של רוח האחר, לפי ששים נשמין חסר אחד הוא סוד החיים שלמעלה, שהם ששים נשמין העליונים, והם הסוד שלהם הוא שתולה בהם החיים(ג), ומשם ולמטה סוד של מיתה הוא.

(א) רבי יוסי דייק כן, ממשמעות מקרא הזה, "וַאֲנִי אָשִׁיר עֻזֶּךָ", ואמרו חכמינו זכרונם לברכה אין עז אלא תורה, שנאמר: "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן" (תהלים כט, יא), והיינו כמו שאמר דוד, "זְמִרוֹת הָיוּ לִי חֻקֶּיךָ" (תהלים קיט, נד), וכך היה מנהגו בתחלת הלילה, ועל אחר חצות אף "וַאֲרַנֵּן לַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ", פירוש עד הבקר ירנן בשירות ותשבחות. (ב) פירוש, שמקומו ושורשו הוא במדת המלכות שהיא סוד המיתה, ועבודת יוד היה לגרום הזדוגות המלכות עם התפארת, שנקרא עץ החיים, ועל ידי זה נעשית המלכות בבחינת חיים, ולכך היה דוד נזהר שלא לישון שתין נשמין שלמין, לטעום טעם מיתה, כי היה גורם על ידי זה פגם למעלה ששרשו שהיא המלכות, תפרד מן התפארת עץ החיים, ויתגבר בה המיתה, כי אם אין רחמים מתגבר הדין.

בחצות הלילה שהקדושה מתעוררת היה דוד צריך להתקשר למקומו במלכות ולא להיאחז במקום המיתה – ועל כן דוד המלך היה משער שיעור שנתו בלילה, באופן שיתקיים בחיים, שלא ישלוט בו טעם של מיתה, וכאשר הגיע חצות הלילה היה דוד מתקיים במקום החיים, לפי שכאשר מגיע חצות הלילה, וכתר הקדוש נתעורר, נצרך שלא יהיה נמצא דוד מתקשר במקום אחר, במקום של מיתה.

בחצות הלילה יהיה כל אדם ער – לפי שכאשר נחלק הלילה וקדושה העליונה נתעוררת, ואם אדם ישן אז במטתו ואינו נתעורר להשגיח בכבוד רבונו, הרי הוא נקשר בסוד המיתה ונדבק במקום אחר, ועל כן דוד המלך היה עומד להסתכל בכבוד רבונו תמיד, חי אצל חי, ולא היה ישן בשינה לטעום טעם של מיתה, ולפיכך היה מתנמנם כסוס ששים נשמין ולא בשלימות.

מחצות יש שישים נשמין אחרים מצד המיתה – בתוך כך בא רבי אלעזר, כיון שראה אותם, אמר ודאי השכינה כאן, במה עסקתם, ספרו לו כל המדובר, אמר בודאי יפה אמר, אבל אותן ששים נשמין, בודאי ששים נשמין של החיים הם, בין למעלה ובין למטה, משם ולהלאה יש ששים נשמין אחרים, שהם כלם מצד המיתה, ומדרגה של מיתה עליהם, ונקראין דורמיטא, וכלם הם טעם של מיתה.

דוד לא היה ישן כלל מחצות והלאה – ולפיכך דוד המלך היה מתדבק באותן ששים נשמין של חיים(ד), ומשם ולהלאה לא היה ישן כלל, זהו שכתוב: "אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה" (תהלים קלב, ד), ועל כן יפה אמר, למען שיתקיים דוד חי בצד של חי, ולא בצד של מיתה. (זוהר חלק א', ויגש דף רו:).

(ג) האמנם שכל שתין נשמין העליונים הם מקום החיים, כי הן שש הספירות כלל התפארת עץ החיים, אבל כיון שבסוף הששית תיכף מתחלת המקום שהוא סוד המיתה, לפיכך היה דוד נשמר מלישון שתין נשמין שלמין, על דרך סייג שלא יתמך בשינה רגע יותר באונס, רק היה ישן שתין נשמי פחות מעט, ויש מפורשים כאן שהשתין נשמין העליונים, רמז על שש מדרגות של מדת המלכות, ורק מדרגה השביעית של מדת המלכות, היא סוד המיתה ששם אחיזת ויניקת הקליפות בסוד הכתוב: "רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת" (משלי ה, ה), ודברי הזוהר הקדוש כפטיש יפוצץ סלע. (ד) היינו כנזכר לעיל, שעבודת דוד היה תמיד, לגרום הזדווגות המלכות עם התפארת עץ החיים, להמשיך אליה שפע החיים, שעל ידי מדת הרחמים של התפארת, יתבטל הדין של המלכות, ובעבור זה נקרא דוד מלך ישראל חי וקיים.

פסוק ד' – להבין הפסוק "אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה עִם לְבָבִי אָשִׂיחָה וַיְחַפֵּשׂ רוּחִי" – רבי חייא פתח, "נַפְשִׁי אִוִּיתִךָ בַּלַּיְלָה אַף רוּחִי בְקִרְבִּי אֲשַׁחֲרֶךָּ כִּי כַּאֲשֶׁר מִשְׁפָּטֶיךָ לָאָרֶץ צֶדֶק לָמְדוּ יֹשְׁבֵי תֵבֵל" (ישעיהו כו, ט), "נַפְשִׁי אִוִּיתִךָ בַּלַּיְלָה", נפשי אִוְתָך בלילה היה צריך לומר, מהו " אִוִּיתִךָ"? "אַף רוּחִי בְקִרְבִּי אֲשַׁחֲרֶךָּ", ישחרך היה צריך לומר(א).

נפשי ורוחי אתה ה' אויתיך ואשחרך – אלא, כך למדנו, הקדוש ברוך הוא הוא הרוח והנפש של הכל, וזהו שעם ישראל אומר להקדוש ברוך הוא, נפשי אתה, לפיכך אויתיך בלילה לדבקה בך(ב), אף רוחי בקרבי אתה, לפיכך אשחרך להבין רצונך.

הגוף מחכה בלילה לנפש ורוח שעולים למעלה להעיד עליו – רבי יוסי אמר, בשעה שהאדם ישן במטתו, נפשו יוצאת(ג), היא עולה ומעידה באדם על כל מה שעשה בכל היום, והגוף אומר לנפש בבקר, "נַפְשִׁי אִוִּיתִךָ בַּלַּיְלָה(ד) אַף רוּחִי בְקִרְבִּי אֲשַׁחֲרֶךָּ".

(א) ששה פירושים האלו, באים לתרץ ב' קושיות, כי לפי פירוש הפשוט נראה, שאויתיך מוסב על נפשי, ואשחרך מוסב על רוחי, ולפיכך אינו מדוקדק מפני ב' קושיות, קושיא א' דמשמע שהכתוב מדבר בלשון עתיד שיעשה ככה, וכמו שמורה המשמעות של אשחרך, אם כן למה אמר על הנפש אויתיך בלשון עבר, כי הפעל אִוֵה נמצא בזמן בינוני נקבה בלשון אותה כמו "וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּעַשׂ" (איוב כג, יג), "בִּכּוּרָה אִוְּתָה נַפְשִׁי" (מיכה ז, א), "נֶפֶשׁ רָשָׁע אִוְּתָה רָע" (משלי כא, י), ועם כנוים נמצא בזמן עבר נקבה "פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ" (תהלים קלב, יד), פירוש שמכבר אויתי אותה, ובלשון זכר זמן עבר עם כנוים הוא אויתיך, לפיכך קשה שאם אומר רוחי אשחרך בלשון עתיד לא יתכן לומר נפשי אויתיך בלשון עבר, ועל כל פנים היה לו לומר בלשון בינוני עם כנוים נפשי אותך והיינו כמו אותה אותך, קושיא ב' דנראה שאשחרך מוסב על הרוח, ולמה אמר בלשון מדבר בעדו, שהיה לו לומר בלשון נסתר רוחי ישחרך, ועל זה מפרשים כאן ששה פירושים בזה הפסוק שבהם יתורצו אותן ב' קושיות, קושיא הב' מתורצת בכל הששה פירושים באופן אחד, שאשחרך אין מוסב על הרוח, אבל קושיא א' מתורצת אליבא אותן הפירושים באופנים שונים. (ב) פירוש, בתלמוד תורה בלילה. (ג) זאת הנפש באדם שנקראת נפש האלוהית. (ד) אויתיך שלא תעיד עלי רעה בשמים, ועתה ביום שאף רוחי בקרבי אשחרך לעשות כרצונך, היינו כרצון נפש האלוהית, ולא כרצון נפש הבהמיות.

פסוק זה אומרת כנסת ישראל לפני ה' על זמן הגלות – דבר אחר "נַפְשִׁי אִוִּיתִךָ", אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, "נַפְשִׁי אִוִּיתִךָ בַּלַּיְלָה"(ה), בכל פעם שאני בגלות בין העמים, ונפשי נמנעת מכל תאות רעות שנקשרות בין העמים, "נַפְשִׁי אִוִּיתִךָ", לבעבור שאחזור למקומי, "אַף רוּחִי בְקִרְבִּי אֲשַׁחֲרֶךָּ", כלומר אף על פי שהם משעבדים לבני בכל מיני עבדות(ו), רוח הקודש לא סרה ממני, בשביל למשחר לך ולעשות מצותיך.

בלילה שהנפש עולה אויתיך ובבקר כשחוזרת אלי אני עובד אותך בהתעוררות – רבי יצחק אמר, שישראל אומרים בבקר לפני הקדוש ברוך הוא, בעת שהיתה נפשי בי, אויתיך בלילה, מפני מה בלילה, אלא לפי שהנפ"ש ההיא בעת הלילה צריכה להשתוקק אליך(ז), "רוּחִי בְקִרְבִּי אֲשַׁחֲרֶךָּ", כאשר נתעורר בי בבקר הרוח הקדוש, "אֲשַׁחֲרֶךָּ" בהתעוררות לעשות רצונך.

כאשר ה' מבשם דיני המלכות יכול העולם לסבול דיניה – "כִּי כַּאֲשֶׁר מִשְׁפָּטֶיךָ לָאָרֶץ", בזמן שהמשפ"ט נמשך באר"ץ למתק העולם(ח), אז "צֶדֶק לָמְדוּ יֹשְׁבֵי תֵבֵל", כלומר אז יכולים לסבול הדין של צד"ק ולא יהיה נשחת העולם ממנו, מתי "צֶדֶ"ק לָמְדוּ יֹשְׁבֵי תֵבֵל", כאשר משפטי"ך לאר"ץ.

בלילה שהוא זמן שהמלכות מושלת אויתיך וביום לז"א – רבי חזקיה אמר, "נַפְשִׁי אִוִּיתִךָ בַּלַּיְלָה", זו כנסת ישראל(ט), "אַף רוּחִי בְקִרְבִּי אֲשַׁחֲרֶךָּ", זה הקדוש ברוך הוא. (זוהר חלק ג', אחרי דף סז.).

(ה) פירוש בכל הגליות אויתיך נפשי, כי כנסת ישראל שהיא השכינה הקדושה, נקראת נפש דקדושה. (ו) אף רוחי יפורש בלשון אף גם זאת שרוחי דקדושה לא סר ממני, כלומר מן עם ישראל אפילו בזמן הגלות, ולפיכך אני פירוש עם ישראל אשחרך לעבוד אותך בקיום המצות גם בזמן הגלות, כן אומרת השכינה בשביל ישראל. (ז) קדושת מדת המלכות והשכינה הקדושה שמתפשט על עם ישראל בלילה נקראת נפשי, וקדושת מדת התפארת שמתפשט על עם ישראל ביום, נקראת רוחי, וזהו שאמר בגין דההיא נפ"ש, זו מדת המלכות והשכינה הקדושה, משתוקקת בלילה להזדווג עמך, ולכן לא איברא ליליא אלא לגירסא, להתדבק במאור התורה שבעל פה, כי מלכות פה, ותורה שבעל פה קרינן לה. (ח) משפט עמודא דאמצעותא, זו מדת הרחמים ספירת התפארת, הממתק למדת הדין של המלכות, שנקראת צד"ק. (ט) דברי רבי חזקיה לא אבין לפרש, ומסתפק אני בפירוש של המקדש מלך, וזה לשונו, ישראל אומרים להמלכות, אתה המלכות שנקראת נפשי, אויתיך בלילה, ואומרים להתפארת שנקרא רוח, אף רוחי בקרבי, אתה הנקרא רוח ואתה בקרבי אשחרך.

כנפשי וכרוחי המדובקים בי ממש כן אויתיך ואשחרך להתדבק בך – רבי אבא אמר "נַפְשִׁי אִוִּיתִךָ בַּלַּיְלָה", כמו נפשי ממש, "אַף רוּחִי בְקִרְבִּי אֲשַׁחֲרֶךָּ", אתדבק בך באהבה רבה, אהבת נפשי ורוחי, כמו שהם נדבקים בגופי וגופי אוהב אותם(י).

מאהבת ה' צריך לקום בחצות – בלילה, לפי שצריך האדם מאהבת הקדוש ברוך הוא לקום בכל לילה, להתיגע בעבודתו, עד שיתעורר הבקר, ויומשך עליו חוט של חסד.

גזרותיהם מתקיימים – שלמדנו אשרי חלקו של האיש הזה שבאהבה כזו הוא אוהב להקדוש ברוך הוא, ואותן צדיקי אמת שאוהבים כך להקדוש ברוך הוא, מתקיים העולם בזכותם, והם מושלים על כל גזרות קשות, וכל מה שהם גוזרים על העולם נתקיים. (זוהר חלק ג', אחרי דף סח.).

מה נשתנו אלו מאלו – "רָאוּךָ מַּיִם אֱלֹהִים רָאוּךָ מַּיִם יָחִילוּ וגו'". אמר רבי יהודה, בשעה שעברו ישראל את הים, אמר הקדוש ברוך הוא להמלאך הממונה על הים, חלוק מימך, אמר לו למה, אמר לו בשביל שבני יעברו בתוכך, אמר לו אתה הגואל כלי זעמך אמת, אבל מה נשתנו אלה מאלו, אמר לו על תנאי זה עשיתי את הים כאשר בראתי העולם.

על ידי מדת הגבורה נתכוצו המים – מה עשה הקדוש ברוך הוא היה מעורר גבורתו ונתכוצו המים, זהו שכתוב: "רָאוּךָ מַּיִם אֱלֹהִים רָאוּךָ מַּיִם יָחִילוּ". (זוהר חלק ב', בשלח דף נו.).

(י) פירוש רבי אבא הוא שנשתמש כאן נפשי ורוחי לדמיון גודל אהבה והדבקות של הגוף אל הנפש והרוח, וכן צריך להיות גודל האהבה והדבקות להקדוש ברוך הוא, ואומר אויתיך בלילה בשביל תלמוד תורה שבעל פה, ואשחרך בשחרית בתפלה, ושניהם באהבה ודבקות אמיתית: עם כל זה יש להבין הכתוב אזכרה נגינתי בלילה, היינו תלמוד תורה, עם לבבי, זו השכינה הקדושה לבן של ישראל, אשיחה בתפלה ביום, ויחפש לבבי את רוחי, היינו התפארת.

פסוק י' – שני חיי האדם תלויין "בהם" בספירות העליונות – "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן וגו'" – למדנו שמדרגת צד"ק, שהיא השביעית שנת השמיטה(א) באותה מדרגה נשתלמו ימי האדם, כאשר נשלמו שבעים שנה כנגד שבע המדרגות, עשר לכל מדרגה, זהו שכתוב: "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה", איזה "בָהֶם", באותן ימים ושנים שלמעלה.

בני חיי ומזוני תלויין בכתר והוא יכול להוסיף על הכל כרצונו – "וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה" – בוא וראה, בנים חיים ומזונות לא בזכות הדבר תולה, והיינו סוד אותן ז' המדרגות שבהן זכות וחובה בסוד של חסד וגבורה, שאם כן לא היה לו לאדם לחיות יותר משבעים שנה, אלא במזל העליון הקדמון לכל הדבר תולה(ב), ולפיכך הוא מוסיף על ימי כל אדם כרצונו. (זוהר א' דף רנז:).

המלכות פוקדת את האדם להחזיר רוחו אליה – אמר רבי יהודה, בשעה שנלכדות רגלי האנשים, ונגמרו ימי חייו, יום ההוא נקרא יום ה' להשיב רוחו אליו, למדנו שבשעה ההיא פוקד כתר הקדוש ההוא על רוחו, ומי הוא, היינו שכתוב: "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה", והוא כתר השביעי לכל(ג).

החי יותר משמונים שנה נשמתו מהבינה שהיא מידה השמינית מלמטה למעלה – ואם מצד של גבורה הוא בא כתוב: "וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה", כי הכתר של גבורה הוא שמיני(ד), מכאן ולהלאה אין מקום להמשך(ה) כמ"ש: "וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן", במקום שלא נודע היסוד, אין הבנין מתקיים. (זוהר א', ויחי דף ריז:).

(א) זו מדת המלכות ספירה השביעית מן ספירת חסד. (ב) פירוש, בספירת הבינה שהיא הקדמון לז' הספירות של ימי הבנין מעשה בראשית. (ג) זו המלכות. (ד) זו הבינה שהיא ספירה השמינית מלמטה למעלה. (ה) פירוש, שאחר שמנים שנה, אין לומר עוד שתולה החיות בשיעור וקצבה, כיון שאין השגה שלנו מגעת שמה.

פסוק יז' – עולם הבא עולם הבינה נקראת נועם – "וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וגו'" – אמר יהודי ההוא, כתוב: "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וגו'" (משלי ג, יז), עולם הבא נקרא נעם(ו), וכאשר נתעורר עולם הבא, כל חדוה וכל טוב וכל הארות וכל חירות שבעולם נתעורר, ולפיכך נקרא נעם.

אנו מתפללים במוצאי שבת ש"נועם" תשרה עלינו ונינצל מהגיהנם – ועל זה למדנו, שרשעי הגיהנם בשעת כניסת שבת נוחים כלם, ויש להם חירות ומנוחה, ובשעה של מוצאי שבת, נצרך לנו לעורר חירות העליונה עלינו, שננצל מעונש ההוא של הרשעים שחוזרים ונידונים משעה ההיא ולהלאה, ונצרך לנו להתפלל ולומר "וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וגו'"(ז), זה הוא נעם העליון, חירות של הכל, וזהו שכתוב: "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וגו'". (זוהר חלק א', מקץ דף קצז:).

בעשית מצוה למטה לשמה מתעלה העשיה למעלה – "וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וגו'" – בוא וראה, אם נזדמן לו לאדם עשיית מצוה ויכוון בה זכאי הוא, ואף גם אם אינו מכוון בה זכאי הוא, כיון שעושה מצות רבונו, אבל אינו חשוב כמי שעושה ברצון הלב לשמה, ומכוון בה במחשבה של הסתכלות בכבוד רבונו, שהרי ברצון הלב ובמחשבת המוח תולה הענין של לשמה, ובעשיה שלמטה לשמה נתעלה העשיה למעלה, ועושה התיקון כראוי.

דוד התפלל שיתקבל אפילו ללא כוונה – כדמיון זה במעשה הגוף נתתקן מעשה הנפש על ידי הרצון והמחשבה ההוא, כיון שהקדוש ברוך הוא חפץ ברצון הלב ומחשבת המוח של האדם, ואפילו הכי אם חסר רצון הלב ומחשבת המוח שהוא העיקר, על זה התפלל דוד ואמר: "וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וגו'", שהרי אין כל אדם מבין לעשות ברצון הלב ומחשבת המוח לגרום תיקון הראוי, והוא יעשה המצוה [בלי כונה הראויה], ועל זה התפלל דוד תפלה זו.

תשלים את התיקון ותחשוב כאילו עשינו בעצמנו את התיקון – "וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ", מהו "כּוֹנְנָה עָלֵינוּ", שהקדוש ברוך הוא יכונן ויתקן התיקון למעלה כראוי, "עָלֵינוּ", אף על פי שאין אנו יודעים לכוון הכונות, אלא שאנו עושים העשיה בלבד, "וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ", למי, לאותה המדרגה שנצרך להגיע אליה התיקון, "כּוֹנְנֵהוּ"(ח) בחבור אחד עם האבות, שתהיה מתתקנת עמהם כראוי על ידי עשיית מצוה זו. (זוהר חלק ב', יתרו דף צג:).

(ו) זה עולם הבינה. (ז) רצה לומר אדנ"י מלכות, אלהינ"ו בינה. (ח) זו המלכות, לחבר אותה עם האבות, פירוש עם חסד גבורה תפארת, עלמא דדכורא, לקבל שפע עבור בניה וכל התבל.

פסוק יח' – כל מילה של תפלה נבחנת – "עִנּוּ בַכֶּבֶל רַגְלוֹ" וגו' "עַד עֵת בֹּא דְבָרוֹ אִמְרַת ה' צְרָפָתְהוּ". אמר רבי חזקיה, כך למדנו, כל דבור ודבור של תפלה שמוציא אדם מפיו, עולה למעלה, ובוקע רקיעים, ונכנסת למקום שנכנסת, ושם נבחנת תפלה ההיא, אם היא תפלה כשרה, מכניסין אותה לפני המלך הקדוש, לעשות רצונה, ואם לא, דוחים אותה החוצה, ונתעורר בתפלה זו רוח אחר.

כשנתקבלה תפלת יוסף הוציאו אותו מבית האסורים – ובוא וראה, כתוב בו ביוסף, "עִנּוּ בַכֶּבֶל רַגְלוֹ וגו'", עד מתי "עִנּוּ בַכֶּבֶל רַגְלוֹ", "עַד עֵת בֹּא דְבָרוֹ אִמְרַת ה' צְרָפָתְהוּ", עד עת בא דברו של מי, אלא עד עת בא דברו של יוסף למעלה, ונבחנה תפלתו, זהו שכתוב: "אִמְרַת ה' צְרָפָתְהוּ", ואז "שָׁלַח מֶלֶךְ וַיַתִּירֵהוּ מֹשֵׁל עַמִּים וַיְפַתְּחֵהוּ". (זוהר חלק ג', מצורע דף נה.).

פסוק כ' – ה' שלח את השכינה שתתיר את יוסף מבית האסורים – "שָׁלַח מֶלֶךְ וַיַתִּירֵהוּ מֹשֵׁל עַמִּים וַיְפַתְּחֵהוּ" – אמר רבי שמעון, כתיב "ה' מַתִּיר אֲסוּרִים" (תהלים קמו, ז), וכאן כתיב: "שָׁלַח מֶלֶךְ וַיַתִּירֵהוּ", ומהו "מֹשֵׁל עַמִּים וַיְפַתְּחֵהוּ"(א)? אלא "שָׁלַח מֶלֶךְ" זה הקדוש ברוך הוא, "מֹשֵׁל עַמִּים" זה הקדוש ברוך הוא, "שָׁלַח מֶלֶךְ", מלך עליון שלח ויתירהו, ומי הוא ששלח אותו, זה מלאך הגואל, שהוא מושל עמים, שהוא מושל על התחתונים, והכל מעם הקדוש ברוך הוא הוא. (זוהר חלק א' מקץ דף קצה.).

(א) ה' מתיר אסורים, משמע הוא בעצמו, וכאן משמע על ידי שליח, ועוד מושל עמים ויפתחהו כפל לשון במלות שונות למה, ומתרץ שהכל מוסב על הקדוש ברוך הוא, הוא שלח את המלאך הגואל הידוע, שעליו נאמר אשר שמי בקרבו, לפיכך הרי זה כאילו הקדוש ברוך הוא בעצמו היה מתיר אסירתו.

פסוק כג' – בזכות האהבה שאהב ה' את האבות ירד יעקב למצרים כמלך – "וַיָּבֹא יִשְׂרָאֵל מִצְרָיִם וְיַעֲקֹב גָּר בְּאֶרֶץ חָם". אמר רבי אלעזר, בוא וראה, שהקדוש ברוך הוא מסבב סבות בעולם, לקיים השבועה והגזרה שהיה גוזר, שהרי למדנו, אלמלי החביבות והאהבה שאהב הקדוש ברוך הוא להאבות, היה ראוי יעקב לרדת למצרים בשלשלאות של ברזל, ובאהבתו אותם השליט ליוסף בנו, ועשה אותו למלך המושל על כל הארץ, וירדו כל השבטים בכבוד, ויעקב כמלך.

השכינה באה למצרים וגם יעקב ובניו – בוא וראה מה כתוב: "וַיָּבֹא יִשְׂרָאֵל מִצְרָיִם וְיַעֲקֹב גָּר בְּאֶרֶץ חָם", כיון שכתוב: "וַיָּבֹא יִשְׂרָאֵל מִצְרָיִם" האם לא ידענו שיעקב גר בארץ חם, ולמה הצריך לומר זה, אלא "וַיָּבֹא יִשְׂרָאֵל מִצְרָיִם", זה הקדוש ברוך הוא(ב), "וְיַעֲקֹב גָּר בְּאֶרֶץ חָם", זה יעקב, שהרי בשביל יעקב ובניו באה השכינה למצרים, והקדוש ברוך הוא היה מסבב סבות, והוריד ליוסף בראשונה, שבזכותו נתקיים עמו הברית, והשליטו על כל הארץ. (זוהר ח"א, מקץ קצד:).

פסוק מג' – הלא היה מלכנו עוד לפני ארץ מצרים? – "וַיּוֹצִא עַמּוֹ בְשָׂשׂוֹן בְּרִנָּה אֶת בְּחִירָיו". פתח רבי אלעזר ואמר, "וְאָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וֵאלֹהִים זוּלָתִי לֹא תֵדָע" (הושע יג, ד), לא כתוב אשר הוצאתיך מארץ מצרים, אלא "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", וכי מארץ מצרים היה להם למלך ולא מקודם לזה, והלא כתוב: ויאמר יעקב אל בניו "הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם" (בראשית לה, ב), ונאמר: "וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל" (שם, ג'), וכתוב כאן: "מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"?

(ב) זה יובן מהברייתא דרבי עקיבא שיש חיה אחת נושאת הכסא עומדת באמצע הרקיע וישראל שמה וחקוק על מצחה ישראל שאומרת בקול רם ברכו וכו'.

במצרים נודע כבודו של הקדוש ברוך הוא – אלא מן היום שהיו ישראל בעולם, לא הכירו כבודו של הקדוש ברוך הוא מלבד בארץ מצרים, שהיו בעבודה קשה, ויצעקו אל הקדוש ברוך הוא, ולא שינו ממנהגים שלהם, שם נזדקקו אבותינו, כזהב בתוך הכור.

ישראל הלכו אחר האמונה הפשוטה שקיבלו מאבותיהם – ועוד שהיו רואים בכל יום כמה כשפים כמה מינים רעים, להטעות לאנשים, ולא סרו מדרכם לימין ולשמאל, ואף על פי שלא היו יודעים כל כך בכבודו של הקדוש ברוך הוא, אלא שהלכו אחר מנהגי אבותם.

באותות ומופתים שבמצרים והים, אמונתם נתחזקה ביותר – ואחר כך ראו כמה נסים וכמה גבורות, ולקחם הקדוש ברוך הוא לעבודתו, ולפי שכלם ראו כמה נסים ואותות וגבורות בעיניהם, אמר "וְאָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", כי שם היה בהתגלות הכבוד שלו, ונגלה אליהם על הים, וראו זיו כבוד העליון פנים בפנים.

אני שעשיתי המופתים אני נתתי לכם התורה – ולפיכך אל תאמרו שאלהים אחר הוא שדיבר עמנו, אלא אני הוא אשר ראיתם בארץ מצרים, אני הוא שהרגתי שונאיכם בארץ מצרים, אני הוא שעשיתי כל אותן עשר מכות בארץ מצרים, ובעבור זה "וֵאלֹהִים זוּלָתִי לֹא תֵדָע" (הושע יג, ד), אל תאמר שיש אחר אלא אני הוא הכל. (זוהר חלק ג' – רעיא מהימנא קדושים דף פד:).

פסוק א' – יחזקאל גילה הכל בציוויו של הקדוש ברוך הוא – "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן". רבי שמעון פתח, "הָיֹה הָיָה דְבַר ה' אֶל יְחֶזְקֵאל וגו'" (יחזקאל א, ג), "הָיֹה הָיָה" שני פעמים למה, ועוד יש לשאול אם יחזקאל נביא אמת היה, מדוע גלה כל מה שראה, מי שהמלך מכניסו בהיכלו האם יש לו לגלות הסודות שראה שם, אלא ודאי יחזקאל נביא אמת היה, וכל מה שראה הוא היה באמונה, וברשות הקדוש ברוך הוא גלה כל מה שהיה מגלה, וכך היה נצרך.

מי שמפונק בתפנוקים ובא פתאום צער עליו זהו צער שלם – ובוא וראה, מי שרגיל לסבול צער, אם יבא עליו לפי שעה צער, הוא סובל צרתו ואינו חושש, אבל מי שאינו רגיל בצער, והיה כל ימיו בתענוגים ומעדנים, ובא עליו צער, זה הוא צער גדול, ועל זה יש לבכות.

בגלות בבל שהיו רגילים במעדני מלכים העליונים והתחתונים בכו – ובשביל זה הצער של גלות בבל הוא היה צער גדול, הוא היה צער שעליונים ותחתונים בכו עליו, עליונים שכתוב: "הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה וגו'" (ישעיהו לג, ז), תחתונים שכתוב: "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ", כלם בכו על גלות בבל, מה הטעם, לפי שהיו במעדני מלכים, שכתוב: "בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז" (איכה ד, ב).

בני ישראל חשבו שה' עזב אותם – ועכשיו היו יורדים בגלות, עם רחיים על צואריהם וידיהם קשורות לאחור, ועוד חשבו שאין להם קיום לעולם, שהרי הקדוש ברוך הוא עזב אותם, ולא ישגיח בהם לעולם.

ה' שלח לבבל את כל צבאות השמים וה' עמהם – ולמדנו, שבשעה ההיא קרא הקדוש ברוך הוא לכל פמליא שלו, ולכל מרכבות הקדושות, ולכל צבאו מחנותיו ושריו, ולכל צבא השמים, ואמר להם מה אתם עושים כאן, ומה בני האהובים בגלות בבל ואתם כאן, קומו ורדו כלכם לבבל, ואני עמכם, זהו שכתוב: "כֹּה אָמַר ה' וגו' לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה וגו'" (ישעיהו מג, יד), "לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה", זה הקדוש ברוך הוא, "וְהוֹרַדְתִּי בָרִיחִים כֻּלָּם", אלו כל המרכבות ומחנות העליונים.

יחזקאל גילה להם לישראל מה שראה שכל צבאות השמים באו – ובעבור זה נפתחו השמים בבבל ושרתה רוח נבואה קדושה על יחזקאל, וראה כל מה שראה, ואמר להם לישראל, הלא רבונכם כאן, וכל צבא השמים ומרכבותיו, באו לדור ביניכם, ולא האמינו, עד שנצרך לגלות כל מה שראה, וארא כך, וארא כך, ואף אם גלה יותר כל מה שהיה מגלה הכל נצרך, כיון שראו ישראל כך שמחו, וכאשר שמעו הדברים מפי יחזקאל לא דאגו עוד על גלותם, שהרי ידעו שהקדוש ברוך הוא לא עזב אותם, וכל מה שגלה יחזקאל ברשות היה מגלה, לדעת שבכל מקום שישראל גלו שמה השכינה גלתה עמהם. (זוהר חלק ב' פרשת שמות דף ב:).

למה לא כתיב בזכרנו את ירושלים – רבי ייסא פתח "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן". את ירושלים היה צריך לומר, כמו שכתוב: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי", מהו "בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן"?

הצער של היסוד הנקרא ציון על השכינה שהלכה בגלות – אלא לאדם שהיה לו היכל נכבד יפה ומפואר, באו לסטים ושרפו אותו, הצער של מי הוא, האם לא לאדון ההיכל, אף כאן כאשר השכינה תשרה בגלות, הצער של מי הוא, האם לא להצדי"ק(א). וזה מתאים, כמו שביארו בהכתוב: "הַצַּדִּי"ק אָבָד" (ישעיהו נז, א), אבד ממש, אף כאן בזכרנו את ציו"ן, בזכרנו אותו הצער של ציון על זיווגו, שהרי הצער שלו הוא. (זוהר חלק ג' פרשת פנחס דף ריג:).

פסוק ד' – כרתו את בהונותיהם ולא יכלו לנגן בכינור – "אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר". למדנו, ששמונים אלף לויים היו ידיהם קשורות לאחור, וכאשר הגיעו לנהרות בבל, היו כנורותיהם תלויים על העצים, אשר שם היו מבקשים מהם לנגן, אמרו "אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר", נשכו בשיניהם בוהנות ידיהם, וכרתו אותן, ולא יכלו לנגן, והרגו אותם. (זוהר חדש מדרש איכה דף קיב:).

פסוק ו' – בכל סעודה ומשתה ידאוג על חורבן בית המקדש – "אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי" – אמר רבי יוסי כתוב: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דברים ח, י), "עַל הָאָרֶ"ץ הַטֹּבָה" ודאי(ב), שהרי בעבורה מזון ופרנסה נמצא בעולם. מי שמתעדן על שלחנו ומתענג באותן מלאכים, יש לו לזכור ולדאוג על קדושת הארץ הקדושה, ועל היכל המלך שנחרב, ובשביל עצבון הזה שהוא נעצב ודואג על שלחנו באותה שמחה ומשתה אשר שם, הקדוש ברוך הוא מחשיב עליו כאילו בנה ביתו, ובנה כל החורבות של בית המקדש, אשרי חלקו. (זוהר חלק ב' פרשת תרומה דף קנז:).

פסוק ז' – הנקמה הגדולה שעתיד ה' לעשות לאדום – "זְכֹר ה' לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ". רבי אבא פתח "מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה וגו'" (ישעיהו סג, א), "מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם", עתיד הקדוש ברוך הוא ללבוש בגדי נקמה על אדום, שהחריבו ביתו ושרפו היכלו, והגלו לכנסת ישראל בין האומות, ולעשות בהם נקמת עולם, עד שימצאו כל ההרים מהרי עולם מלאים הרוגי עמים, ולקרות לכל עופות השמים עליהם, וכל חיות השדה יזונו מהם י"ב חדשים, ועופות השמים ז' שנים, עד שלא תסבול הארץ סרחון שלהם, זהו שכתוב: "כִּי זֶבַח לַה' בְּבָצְרָה וְטֶבַח גָּדוֹל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם" (שם לד, ו), עד שאותן הבגדים יתגאלו, זהו שכתוב: "וְכָל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי" (שם סג, ג).

(א) זו הספירה יסוד צדיק שנקרא ציון. (ב) האר"ץ הטובה זו מדת המלכות והשכינה הקדושה.

בני אדום היו מהרסים החומות – "חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה" (שם, א), לפי שממנה יצאו ההמונים שבעולם לצבוא על ירושלם, והם התחילו לשרוף ההיכל, ובני אדום היו מהרסים החומות, והשליכו אבני היסוד, זהו שכתוב: "זְכֹר ה' לִבְנֵי אֱדוֹם וגו' הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ". "זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ", באותן בגדי נקם שעתיד ללבוש, "צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ" (שם), מהו "צֹעֶה", משבר, כמו שכתוב: "עַמִּים תַּחְתֶּיךָ יִפְּלוּ וגו'" (תהלים מה, ו).

המלכות תעשה הנקמות – אמרו ישראל לישעי', מי הוא זה שיעשה כל כך, פתח ואמר: "אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה" (ישעיהו סג, א), זה שהוא "רַב לְהוֹשִׁיעַ" (שם), זה שכתוב בו "אֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (תהלים לג, ה), והוא צדק"ה ממש(ג) והוא "רַב לְהוֹשִׁיעַ".

בגלל שהשכיבו את המלכות לעפר – וכל כך למה, לפי שגרמו לכנסת ישראל להיות שוכבת לעפר בגלות, ולנפול לארץ, כמו שכתוב: "נָפְלָה לֹא תוֹסִיף, קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל" (עמוס ה, ב), ובשביל זה ילבש הקדוש ברוך הוא בגדי נקם עליהם, להגאיל אותם ברוב ההרוגים, זהו שכתוב: "וְכָל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי". (זוהר חלק ג', אמור דף פט.).

יסודות ירושלים יהיו מאבני ספירים שלא יהיו נחרבות – רבי שמעון אמר, כתוב: "זְכֹר ה' לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם, הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ", עתיד הקדוש ברוך הוא לבנות יסודי ירושלם, מן יסודות אחרים שישלטו על הכל, ומה הם, ספירים, שכתוב: "וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים" (ישעיהו נד, יא), שאלו הם יסודות ועמודים חזקים וגבוהים, שאין להם רפיון כמו לראשונים, מה הטעם, לפי שאבנים הראשונות של אותן היסודות, יכלו שאר עמים לשלוט עליהן, מפני מה, מפני שלא היה בהן הארה עליונה כראוי(ד), אבל אלו תהיינה מאירות מתוך הארה עליונה, ומשוקעות תוך התהום, שלא יהיה ביכולת לשלוט עליהן. ואלו הן ספירים שיאירו למעלה ולמטה, לפי שבזמן ההוא יתוסף הארה עליונה למעלה ולמטה.

כל האבנים והיסודות נגנזו – אמר רבי אלעזר בוא וראה, אותן אבנים של יסודי ציון וירושלים, חס ושלום ששלטו עליהן שאר עמים, לא שרפו אותן, ולא נשרפו, אלא כלן נגנזו, שגנזן הקדוש ברוך הוא, ולא נאבד מהן אפילו אחת.

ה' יחזיר את ירושלים למקומה שהרימה משם כשבאו השונאים – וכאשר ישוב הקדוש ברוך הוא ויקים לה לירושלם על מקומה, אותן אבני היסוד הראשונות יוחזרו למקומותן. ובכן "כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן" (שם נב, ח), מהו "בְּשׁוּב ה'", אלא כאשר שלטו עליה שאר עמים, הקדוש ברוך הוא הרימה למעלה, ובזמן ההוא יחזירנה הקדוש ברוך הוא למקומה, שכתוב "בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן", בשוב ה' ודאי.

היסודות החדשים יהיו סביב ליסודות הישנים – ובוא וראה, כל אותן אבנים יתקיימו במקומותן, להיותן יסודות כבראשנה, ויסודות אחרים של ספירים יתקיימו במקום אחר מסביב לרוחב ולאורך, זהו שכתוב: "וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים" (שם נד, יא).

צד הטומאה יתבטל לעולם – ובזמן שיקים הקדוש ברוך הוא לביתו, על זמן ההוא מה כתוב: "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח" (שם כה, ח), מהו "לָנֶצַח", לדורי דורות לעולם. לפי שיתבטל צד הטומאה ולא יקום לעולם, ובכן "וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ כִּי ה' דִּבֵּר" (שם). (זוהר חלק ב' פרשת פקודי דף רמ.).

(ג) זה התפארת שנקרא לפעמים בשם צדק"ה. (ד) זה כח רוחני דקדושה, הנקשר בדבר גשמי, וגם זה הכח נקרא בשם הארת חנם, שאין זה כדמיון האור שהוא ההיפוך מן החשך, והרי זה בענין הארת השכינה, וכמוהו רבים בזוהר הקדוש.

פסוק ו' – הנשמות נמשכות מחכמה אל מלכות ומשם לאנשים – רבי יהודה פתח ואמר, "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ", למדנו שכל הנשמות באות מן הגוף הקדוש ההוא, ונתעוררות באנשים(א), ומאיזה מקום(ב), מן המקום ההוא שנקרא יה, ואיזהו מקום ההוא(ג), אמר רבי יהודה, שכתוב: "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָ"ה עָשִׂיתָ" (תהלים קד, כד)(ד). למדנו שמהחכמה ההוא אשר מעינותיו יוצאים אל ל"ב נתיבות נתיסד הכל, כל מה שיש למעלה ולמטה, ואותו חכמ"ה נקרא רוח הקדוש, שכל הרוחות נתיסדו בו. (זוהר ח"ב, תרומה דף קעד.).

תהלל-קה היינו חכמה ובינה – עוד למדנו, "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ" שזהו חכמ"ה ובינ"ה(ה), שבהם תהיה הגאולה לו ולה שנקראים ב"ן וב"ת, ובהם ימחו העמלקים מן העולם. (תיקוני זוהר תיקון כ"א דף נב.).

הנשמה צריכה להתלבש בלבוש של המצוות כדי שתוכל לראות את האור – פתח ואמר, "אָמַרְתִּי לֹא אֶרְאֶה יָהּ יָהּ בְּאֶרֶץ הַחַיִּים לֹא אַבִּיט אָדָם עוֹד עִם יוֹשְׁבֵי חָדֶל" (ישעיהו לח, יא), "אָמַרְתִּי לֹא אֶרְאֶה יָהּ", וכי מי יכול לראות י"ה, אלא סוף המקרא מוכיח, שכתוב "יָהּ בְּאֶרֶץ הַחַיִּים"(ו), בוא וראה, כאשר הנשמות עולות להמקום צרור החיים(ז), נהנין שם בזוהר של אספקלריא המאירה(ח), המאיר ממקום העליון על הכל [שנקרא יה], ואילו לא תתלבש הנשמה בזוהר של לבוש אחר, לא תוכל להתקרב לראות אור ההוא.

 (א) פירוש, שהנשמות יוצאות מכח לפועל מן מדת המלכות על ידי הזדווגה עם התפארת, ואומר הלשון ואתערי בבני נשא, כונתו שאף אנשים שאינם כדאים להיות נשמתם בקרבם בבחינת אור פנימי, מכל מקום נשמתן מעוררות אותם לשוב ולעשות טוב על ידי שהן בבחינת אור מקיף להם. (ב) שואל מאן אתר, פירוש מאיזה מקום נחצבות הנשמות אשר משם באות אל המלכות. (ג) עתה שואל איזה הוא המקום של השם י"ה. (ד) אומר שהוא המקום שנקרא חכמ"ה, וכונתו שמקום הולדת הנשמות בשרשן הוא לראשונה ביחודא עלאה של חכמה ובינה, ואחר כך נשתלשלות אל יחודא תתאה תפארת ומלכות לצאת מכח לפועל. (ה) הגם שהשם י"ה הוא בחכמה, מכל מקום אומר גם בינה, כי חכמה ובינה הן תרין רעין דלא מתפרשין, ועוד כיון שבשם הוי"ה ברוך הוא אות יו"ד היא שורש עולם החכמה, ואות ה"י שורש עולם הבינה. (ו) מתרץ שהגם שאי אפשר להסתכל בהשם י"ה במקורו, אבל אפשר להסתכל אורו במה שהוא נשתלשל על ידי התפארת, להאיר בארץ החיים, היינו במלכות. (ז) מקום צרור החיים של הנשמות היינו עולם המלכות. (ח) פירוש, ששם בארץ החיים, יכולות הנשמות להסתכל בזיו וזהר של אספקלריא המאירה, שהוא התפארת, שמאיר בתוך המלכות ארץ החיים, את האור הבא אליו מן חכמה ובינה.

חזקיהו חשש שלא יזכה לראות האור הזה לפי שלא הוליד בנים – וסוד הדבר, כמו שנותנים לנשמה לבוש שתתלבש בו לעמוד בעולם הזה, כמו כן נותנים לה לבוש של זוהר העליון לעמוד בו בעולם ההוא, ולהסתכל בתוך אותה אספקלריא המאירה, בתוך ארץ החיים ההיא. זהו שכתוב: "יָהּ בְּאֶרֶץ הַחַיִּים"(ט), שהיה חושב חזקיה המלך שלא יזכה לאור ההוא לאותה הסתכלות, לפי שהנהר הנמשך הוא הפסיקו ולא הוליד.

אדם הראשון מקבל פני הצדיקים ופני החוזרים בתשובה – ומה שאמר "לֹא אַבִּיט אָדָם עוֹד עִם יוֹשְׁבֵי חָדֶל", ולא כתוב יושבי חלד, אלא אדם זה הוא אדם הראשון, כמו שלמדנו, שכאשר הנשמה הולכת לעולם ההוא, פוגעת באדם הראשון שיושב לפני שער הגן עדן, וכמה צדיקים סביבו, לקבל פניהם של כל אותן ששמרו מצות רבונם ומשמח בהם, ויושבי חדל הם בעלי תשובה, ולפי שאדם הראשון חזר בתשובה לפני רבונו, הוא יושב עם אותן ששבו מעונותיהם, והם נקראים בני חדל, כמו שכתוב: "אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי" (תהלים לט, ה), ולפיכך הוא יושב לפני שער הגן עדן, ומשמח עם הצדיקים ועם בעלי תשובה, הבאים בדרך ההוא של הגן עדן.

חזקיהו חשש שלא יזכה לראות כל אלו הדברים שאמרנו לעיל – והיה מתירא חזקיה המלך שלא יזכה לראות כל זה, מפני שאמר לו הנביא "כִּי מֵת אַתָּה" (ישעיהו לח, א), בעולם הזה, "וְלֹא תִחְיֶה", לעולם הבא, לפי שכל מי שלא חפץ להוליד בנים בעולם הזה, כאשר הוא יוצא מן העולם מגרשים אותו מכל מה שאמרנו, ולא ניתנה לו רשות לראות באור ההוא המאיר ממקום העליון [שנקרא יה], ולבוש ההוא שאמרנו הוא מה שקוראים אותו החברים בשם חלוקא דרבנן שמתלבשים בעולם ההוא, אשרי חלקם של הצדיקים, שגנז להם הקדוש ברוך הוא כמה טובות ותענוגים לעולם ההוא, עליהם כתוב: "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ" (ישעיהו סד, ג). (זוהר חלק א' פרשת נח דף סה:).

וכי צריך ה' שיהללו אותו? "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּ יָהּ" – אמר רבי אלעזר, מהו דכתיב: "הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר, הַלְלוּהוּ בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר, הַלְלוּהוּ בְּתֹף וּמָחוֹל, הַלְלוּהוּ בְּמִנִּים וְעֻגָב", וכי צריך הקב"ה לזה?

ה' צריך שהנשמה תהלל אותו – אלא אמר דוד, כל מה שתשבחו לפני הקדוש ברוך הוא באותן מיני כלי זמר, אינו כלום, כאדם האומר לחברו, עכשיו עשה זה וזה, וכל מה שתעשה אינו כלום, עד שתעשה דבר פלוני, כך אמר דוד, הללוהו בכל אלה מיני כלי זמר, אבל אין כל זה עיקר ההלול, אלא מה הוא עיקר ההלול, "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּ יָהּ"(י), והאחר אינו כלום, אלא הלול הנשמה הוא העיקר, הדא הוא דכתיב: "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּ יָהּ". (זוהר חדש פרשת בראשית דף טו:).