ספר

זוהר פרה אדומה

השלם

"אפר פרה אדומה" = 622 = "זהר קדוש" = 622

להורדת ספר פרה  אדומה המלא  ( קובץ pdf-) לחץ כאן: זוהר פרה אדומה

ליקוט גדול ונפלא מהזוהר הקדוש לימודים הנוגעים לימים אלו של הכנה לביאת המשיח, הקרוב מאוד מאוד, מִצְווֹת וסודות של "אפר פרה אדומה", שנדע איך לקיים את מצוות אפר פרה אדומה ונדע את הסודות של המצוה הגדולה הזאת, וכמו שכתב הרמב"ם שהפרה האדומה העשירית יעשה המלך המשיח מהרה יגלה, אמן כן יהי רצון, ועוד מאמרים חוצבי להבות אש מדברי הזוהר הקדוש בעניני פרה אדומה, שנזכה לקיים בקרוב עם מלך המשיח.

ליקוט מקיף כזה עדיין לא ראה אור הדפוס עד היום הזה.

תוכן הספר ומהותו להנחיל דרך תורת אמת היא תורת הרשב"י זי"ע לכל ישראל הבא לקיים מצוות אפר פרה אדומה ככל משפטיו וחוקותיו על ידי לימוד תורת הסוד, אשר ממיו אנו שותים ולאורו אנו הולכים, ובו אנו נגאלים, ונקיים הכתוב "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ" (הושע יד), כאמרם ז"ל (מנחות קי, א), כל העוסק בפרשת קרבנות כאלו הקריב קרבנות, ובזכות לימוד הקדוש הזה נזכה לקיים מצוות פרה אדומה בפועל ממש.

וּבּוֹ ששה סְפָרִים נִפְתָּחִים

סֵפֶר א. הוּא, זוהר פרה אדומה, בּוֹ לִקַּטְנוּ הַמַּאֲמָרִים מִּסִפְרֵי הַזוֹהַר בַּאֲרָמִית וְלָשׁוֹן הַקֹודֶש.

סֵפֶר ב. הפסוקים עם המפרשים עַל מצוות פרה אדומה.

סֵפֶר ג. מִשְׁנָיוֹת מַסֶּכֶת פרה פרק ג'.

סֵפֶר ד. הרמב"ם הלכות פרה אדומה (פ"ב ופ"ג). 

סֵפֶר ה. זוהר על ברכת כהנים.
סֵפֶר ו. כתבי האר"י על פרה אדומה.

….להורדת ספר פרה  אדומה המלא- לחץ כאן: זוהר פרה אדומה

שער וכריכה קדמית

בס"ד

ספר

זוהר פרה אדומה

השלם

"אפר פרה אדומה" = 622 = "זהר קדוש" = 622

ליקוט גדול ונפלא מהזוהר הקדוש לימודים הנוגעים לימים אלו של הכנה לביאת המשיח, הקרוב מאוד מאוד, מִצְווֹת וסודות של "אפר פרה אדומה", שנדע איך לקיים את מצוות אפר פרה אדומה ונדע את הסודות של המצוה הגדולה הזאת, וכמו שכתב הרמב"ם שהפרה האדומה העשירית יעשה המלך המשיח מהרה יגלה, אמן כן יהי רצון, ועוד מאמרים חוצבי להבות אש מדברי הזוהר הקדוש בעניני פרה אדומה, שנזכה לקיים בקרוב עם מלך המשיח.

ליקוט מקיף כזה עדיין לא ראה אור הדפוס עד היום הזה.

תוכן הספר ומהותו להנחיל דרך תורת אמת היא תורת הרשב"י זי"ע לכל ישראל הבא לקיים מצוות אפר פרה אדומה ככל משפטיו וחוקותיו על ידי לימוד תורת הסוד, אשר ממיו אנו שותים ולאורו אנו הולכים, ובו אנו נגאלים, ונקיים הכתוב "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ" (הושע יד), כאמרם ז"ל (מנחות קי, א), כל העוסק בפרשת קרבנות כאלו הקריב קרבנות, ובזכות לימוד הקדוש הזה נזכה לקיים מצוות פרה אדומה בפועל ממש.

וּבּוֹ ששה סְפָרִים נִפְתָּחִים

סֵפֶר א. הוּא, זוהר פרה אדומה, בּוֹ לִקַּטְנוּ הַמַּאֲמָרִים מִּסִפְרֵי הַזוֹהַר בַּאֲרָמִית וְלָשׁוֹן הַקֹודֶש.

סֵפֶר ב. הפסוקים עם המפרשים עַל מצוות פרה אדומה.

סֵפֶר ג. מִשְׁנָיוֹת מַסֶּכֶת פרה פרק ג'.

סֵפֶר ד. הרמב"ם הלכות פרה אדומה (פ"ב ופ"ג). 

סֵפֶר ה. זוהר על ברכת כהנים.
סֵפֶר ו. כתבי האר"י על פרה אדומה.

מוכן לעימוד

לעשות לכל חלק שער חדש חוצץ

לפני הזוהר בא התפילות כמו בזוהר הפסח דף 9

וכן כל הדיזיינס שיש לך שם בהקדמה ומבוא יכולים אותו הדיזיין

גם לעשות תוכן הענינים
בשער

ברוך המקום ברוך הוא, אשר שמר הבטחתו לישראל הקדושים חבלים נפלו לנו בנעימים, אף נחלת שפרה עלינו, לנו התלמידים, חברים מקשיבים, אשר אנו חוסים בצל כנפי השכינה הקדושה ומסתופפים בתיבת נוח הרשב"י ע"ה יחד שבטי ישראל, בלימוד זוהר הקדוש, באהבה ובשמחה, בהתאחדות גמורה, למען הקים השכינה הקדושה מעפרא, ולקחנו על שכמנו להוציא לאור זוהר פרה אדומה, לתועלת הרבים, כבקשת טובים וידידים, לחזק הברכים, באמרים היקרים, מאירות כספירים, על מצוות פרה אדומה וסודותיהם, אשר להם זכינו, ויראו עינינו, וישמח לבנו, ותגל נפשינו, באור חדש אשר לנו האיר, בתורה ועבודה אור המאיר, בקדושת סודות התורה, למען נזכה לאור הגנוז מדי שבת בשבתו ומועד כהלכתו.

בספרים אלו נקבצו מאמרים של זוהר הקדוש עם כותרות בארמית ולשון הקודש, "וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם" (משלי פרק ד יח), לכל הבא לגשת אל הקודש פנימה, לחשוב מחשבות, בכל ענייני מצוות פרה אדומה, המובאים בספרי הזוהר הקדוש, ובכתבי האריז"ל, ועוד, והלומד בזה בין יבין את אשר לפניו, הדרך ילך בה, והמעשה אשר יעשה, לקיים מצוות פרה אדומה בזמן הזה על ידי לימוד הזוהר הקדוש שמטהר כמו אפר פרה אדומה, כראוי וכיאות בלי מגרעת, בהשכל ובדעת, ללמוד וללמד לשמור ולקיים ולעשות.

ובזכות לימוד הזוהר הקדוש על עניני פרה אדומה, נזכה שְׁׁיִתְקַיֵּם דִּבְרֵי הָרַשְׁבִּ"י עָלָיו הַשָּׁלוֹם בְּדָא יִפְקוּן מִן גָלוּתָא בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן. – וְיִתְקַבְּצוּ כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאַחְדוּת וּבְשִׂמְחָה וְאָחֲזוּ בָּאִילָן הַחַיִּים לִלְמוֹד הַזוֹהַר הַקָּדוֹשׁ "בְּסִפְרָא דָּא יִפְקוּן מִן גָלוּתָא בְּרַחֲמֵי", וְכַאֲשֶׁר יִלְמְדוּ וְיַעַסְקוּ כֻּלָּם בְּתוֹרַת הַסּוֹד תֵּכֶף תָּבוֹא הַגְּאֻלָּה בְּכֹחַ הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה[1]. וּבַזֹּהַר רַעֲיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת נָשֹׂא (דַּף קכד, ב) אָמְרוּ: דְּבְגִינֵיה "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ", וּבִזְכוּתֵיה יִתְקַיֵּם "ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר". ונזכה לשנה הבאה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים בבית קדשינו ותפארתינו במהרה בימינו אמן

יצא לאור

על ידי מפעל הזוהר העולמי

בנשיאות כ"ק מרן אדמו"ר מהאלמין רבי שלום יהודה גראס שליט"א

חודש מנחם אב שנת תשע"ג

הקדמה

יִ'שְׂמְחוּ הַ'שָּׁמַיִם (זְעֵיר אַנְפִּין) וְ'תָגֵל הָ'אָרֶץ (מַלְכוּת) בהגלות נגלות מאמרי הזוהר הקדוש על מצוות פרה אדומה וסודותיה, ועוד, מתורגם ללשון הקודש, וקצת ביאורים שכתבנו בס"ד.

ויהי רצון שבזכות לימוד הזוהר הקדוש וסודות התורה, נזכה עוד בשנה הזאת, כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם אַרְאֵנוּ נִפְלָאוֹת בגאולה השלימה, כי כל קירוב הגאולה תלוי אך ורק בלימוד הזוהר הקדוש וסודותיה, ובפרט בזמנים אלו שזכינו לפרסם את הזוהר הקדוש למאות אלפי ישראל שהוגים ולומדים מידי יום ביומו, ומצוה על כל אחד ואחד להפיץ ולגלות הסודות, כי זה לעומת זה עשה האלוקים, ובפרט כעת שזכינו לסדר כל הזוהר הקדוש לשבעים חלקים, וכך זכינו להגיע לקרוב לשבעים אלף איש להכניע ולבטל את כל השבעים ראשי האומות כמו שכתב בזוה"ק (בשלח נח:), ועל ידי לימוד הזהר הקדוש נזכה לבטל 70 אומות העולם שבמלחמת גוג ומגוג (זוהר) להכריתם ולבערם מן העולם, ונזכה שְׁעַל יְצִיאַת הַקּוּנְטְרֵס הַלָּז בְּעֶזְרַת ה' וּבְּסִיַיעתּוֹ, אֲשֶׁר עַל יְדֵי זֶה יִהְיֶה תִּקּוּן יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.

ובזכות לימוד מצוות פרה אדומה וסודותיה, נזכה לקירוב הגאולה השלמה בב"א

וְאַתָּה בֶּן אָדָם חֲגוֹר חַרְבֶּךָ עַל יֶרֶךְ גִּבּוֹר וְתֶאֶזוֹר חַיִל לִלְמֹד אֶת סֵפֶר זוהר פרה אדומה וסודותיה וְעַל יְדֵי זֶה יִהְיוּ תִּקּוּנֵי הַמַּלְכוּת בִּשְׁלֵמוּת.

וְעַל יְדֵי זֶה יֻשְׁפַּע שֶׁפַע רַב בְּכָל הָעוֹלָמוֹת וּלְתַקֵּן אֶת נַפְשׁוֹתֵינוּ וְרוּחוֹתֵינוּ וְנִשְׁמוֹתֵינוּ מִכָּל סִיג וּפְגַם וּלְטַהַרֵנוּ וּלְקַדְשֵׁנוּ בִּקְדֻשָּׁתְךָ הָעֶלְיוֹנָה וְתֵטִיב לָנוּ הַחֲתִימָה וְנִזְכֶּה בְּהַאי שַׁתָּא לְבִיאַת מְשִׁיחֵנוּ וּלְבִנְיָן מִקְדָשֵׁינוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ.

כה דברי המצפה להרמת קרן תורה לשמה שהוא רק על ידי לימוד תורת הסוד, ולביאת גואל צדק בב"א.

הוֹצֵאתִי לְאוֹר בְּחֶמְלַת ה' עָלַי חודש מנחם אב תשע"ג

הק' שָׁלוֹם יוּדָא גְּרָאס

אבדק"ק האלמין בית שמש

יצא לאור על ידי

מִפְעָל הַזֹּהַר הָעוֹלָמִי בית שמש

מבוא

"אפר פרה אדומה" בגימטריה "זהר קדוש"

אוֹדֶה ה' מְאֹד בְּפִי, בְּתוֹךְ רַבִּים אֲהַלְלֶנּוּ, בָּרוּךְ שֶׁהֶחֱיָינוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה לסדר הספר זוהר פרה אדומה,  ש"אפר פרה אדומה" בגימטריה "זהר קדוש",

"אפר פרה אדומה" 622 = בגימטריה "זהר קדוש" = 622

281    אפר

פרה== 80+ 200 + 5 = 285

  אדומה– 1+ 4+6  40+ 5 =  56

281+ 285+ 56= 622

  212+ 410= 622

 זהר=- 7+  5+ 200 =212

 קדוש– 6+ 100+ 4+   300=  410

זאת אומרת, שמי שלומד זוהר הקדוש, מטהר אותו הלימוד כמו שאפר פרה אדומה הייתה מטהרת, כמו כן הזוהר הקדוש מטהר את הטמאים, וכמו שאומרים בסדר יוצר לפרשת פרה "לְטַהֵר טְמֵאִים. לְטַמֵא טְהוֹרִים. בְּאוֹמֶר קָדוֹשׁ", שמי שלומד זוהר הקדוש אומרים עליו בשמים שהוא קדוש, כי הזוהר הקדוש מטהר אותו, כמו שכתוב בספר "מאורות הזוהר" מהצדיק הקדוש רבי פנחס מקאריץ זי"ע בספר אמרי פנחס השלם דף קס"ד: אמר: קצת בני אדם אומרים בעבור שיושבין בכפרים ואין להם מקוה אינם רוצים ללמד זוהר, ואני אומר להם אדרבא – על דרך ששמעתי מהרב שאמר כשחל יום טוב בערב שבת אין צריך לטבול על השבת, כי מה צריך מקוה גדולה מקדושת יום טוב, עכ"ל.

סֵפֶר הַזֹּהַר הוּא כְּמוֹ תֵּבַת נֹחַ – וַאֲפִלּוּ אִם יִהְיֶה רָשָׁע אֵין חֲשָׁשׁ אִם יִכָּנֵס

כִּי חִבּוּר זֶה שֶׁנִּקְרָא סֵפֶר הַזֹּהַר הוּא כְּמוֹ תֵּבַת נֹחַ, שֶׁבּוֹ הָיוּ מִינִים הַרְבֵּה וְלֹא הָיָה קִיּוּם לְאוֹתָן הַמִּינִים וְהַמִּשְׁפָּחוֹת כֻּלָּם אֶלָּא עַל יְדֵי כְּנִיסָתָם לְהַתֵּבָה כֵּן הוּא מַמָּשׁ… כֵּן יִכָּנְסוּ הַצַּדִּיקִים אֶל סוֹד אוֹר חִבּוּר הַזֶּה לְהִתְקַיֵּם, וְכָךְ סְגֻלַּת הַחִבּוּר שֶׁמִּיָּד שֶׁעוֹסֵק בְּחֶשְׁקוֹ, אַהֲבַת הַשֵּׁם יִשְׁאָבֶנּוּ כִּשְׁאִיבַת הָאֶבֶן הַשּׁוֹאֶבֶת אֶת הַבַּרְזֶל וְיִכָּנֵס אֵלָיו לְהַצָּלַת נַפְשׁוֹ וְרוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ וְתִקּוּנוֹ, וַאֲפִלּוּ אִם יִהְיֶה רָשָׁע אֵין חֲשָׁשׁ אִם יִכָּנֵס.

(אוֹר יָקָר, שַׁעַר א' סִימָן ה')

א)               שְׂמֵחִים עַל שֶׁבָּאִים עַל קִבְרוֹ בַּהִילוּלָא שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, כִּי עַתָּה עִקַּר הַתִּקּוּן עַל יְדֵי קִבְרֵי צַדִּיקִים כָּאֵלּוּ, עַל יְדֵי שֶׁבָּאִים עַל קִבְרֵיהֶם הַקְּדוֹשִׁים, כִּי כְּבָר עָשׂוּ פְּעֻלּוֹת נוֹרָאוֹת כָּאֵלּוּ מֵאָז וְעַד עַתָּה, שֶׁיְּכוֹלִים לָבוֹא עַל קִבְרָם אֲפִלּוּ הַגָּרוּעַ שֶׁבַּגְּרוּעִים, הָרָשָׁע שֶׁבָּרְשָׁעִים, וּלְהִתְתַּקֵּן עַל יְדֵי זֶה

וְעַל כֵּן עַתָּה עוֹשִׂין הִילוּלָא שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, שֶׁהוּא מִתַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא, שֶׁשְּׂמֵחִים עַל שֶׁבָּאִים עַל קִבְרוֹ, כִּי עַתָּה עִקַּר הַתִּקּוּן עַל יְדֵי קִבְרֵי צַדִּיקִים כָּאֵלּוּ וְכוּ', שֶׁאָנוּ זוֹכִים לְתַקֵּן הַצִּמְצוּמִים וְכוּ' עַל יְדֵי שֶׁבָּאִים עַל קִבְרֵיהֶם הַקְּדוֹשִׁים, כִּי כְּבָר עָשׂוּ פְּעֻלּוֹת נוֹרָאוֹת כָּאֵלּוּ מֵאָז וְעַד עַתָּה, שֶׁיְּכוֹלִים לָבוֹא עַל קִבְרָם אֲפִלּוּ הַגָּרוּעַ שֶׁבַּגְּרוּעִים, הָרָשָׁע שֶׁבָּרְשָׁעִים, וּלְהִתְתַּקֵּן עַל יְדֵי זֶה.

(סֵפֶר לִקּוּטֵי הֲלָכוֹת הִלְכוֹת תְּפִלַּת הַמִּנְחָה הֲלָכָה ז אוֹת נו)

בְּעָסְקוֹ בִּמְתִיקוּת לְשׁוֹן הַזֹּהַר וּבָאוֹר שֶׁל סוֹדוֹת הַתּוֹרָה מְתוּקִים מִדְּבַשׁ, מְתוּקִים וַדַּאי, טַעֲמוּ וּרְאוּ, בְּכָל אֵלֶּה יִתְמַתְּקוּ הַדִּינִים, וּמַמָּשׁ יִתְהַפֵּךְ בְּרֶגַע לְאִישׁ אַחֵר בְּלֵב רָחָב וְשָׂמֵחַ, וּבְזֶה מַמְתִּיק הַדִּינִים, וְכוֹרֵת וּמַשְׁבִּית הַקְּלִפּוֹת, וְזֶהוּ הַנִּקְרָא מֵחַצְדֵי חַקְלָא

וְהָעִנְיָן דְּהָעוֹסְקִין בְּסוֹדוֹת הַתּוֹרָה נִקְרָאִין מֵחַצְדֵי חַקְלָא שֶׁקּוֹצְרִין וּמְכַלִּין הַקּוֹצִים, אַתָּה אָחִי תִּסְבֹר שֶׁבְּלִמּוּד קַבָּלָה קוֹצְרִין הַקּוֹצִים, לֹא כֵן אָחִי, אֶלָּא שֶׁהַחַיּוּת וְהָאוֹר וְהַדְּבֵקוּת וְהַשְׁרָאוֹת הַשְּׁכִינָה וּנְעִימוּת עֲרֵבוּת יְדִידוּת אוֹר הַתּוֹרָה וְהַיִּחוּדִים וְהַמְשָׁכוֹת נֹעַם אוֹר חַיּוּת זִיו הַשְּׁכִינָה הוּא מַמָּשׁ מִיתָה וּמָוֶת לַקְּלִפּוֹת מְקוֹם חַיּוּתוֹ שֶׁל זֶה הוּא מַמָּשׁ מִיתָתוֹ שֶׁל זֶה וּמֵחַצְדֵי חַקְלָא הֵם עַצְמָן הַקּוֹצִים הַסּוֹבְבִין אֶת הָאָדָם מַחְשָׁבוֹת רָעוֹת יֵשׁ מֵהֵם אֲסוּרִים בְּאִסּוּר לָאו וְרָשָׁע מִיקְרֵי כְּגוֹן הִרְהוּר נִאוּף בְּכַוָּנָה שֶׁזֶּה צָרִיךְ לִדְחוֹת בִּשְׁתֵּי יָדַיִם כִּי הוּא מַמָּשׁ עוֹמֵד בָּעֵת הַהוּא בְּאֵשׁ שֶׁל גֵּיהִנֹּם וְנַפְשׁוֹ מִלְּהַטּוֹת בְּאֵשׁ גֵּיהִנֹּם וְהֵם מַכְאוֹבֵי הַנֶּפֶשׁ וּבְעֵת מִיתָה יַרְגִּישׁ הַכְּאֵב וְהַצַּעַר אַף גּוּף וְנֶפֶשׁ הַקַּטְנוּת שֶׁלּוֹ שֶׁזֶּה עִקַּר הֶרְגֵּשׁ אָדָם בְּגַשְׁמִי וְיִזְכֹּר לְעַצְמוֹ שֶׁהוּא מַמָּשׁ נַעֲשֶׂה מֶרְכָּבָה לַקְּלִפּוֹת וְגוֹרֵם שֶׁפַע לְשׂוֹנְאֵי הַשֵּׁם שֶׁהֵם אוֹיְבָיו וְשׂוֹנְאָיו גַּם כֵּן וְכָל זֶה יִתְרַבֶּה אֵצֶל הַנְּעָרִים וְהַצְּעִירִים עַל יְדֵי לִמּוּד הַתּוֹרָה כִּי צַדִּיק אֱמֶת הַמְזֻכָּךְ לֹא יָבוֹא לוֹ כָּזֶה וְאִם עוֹבֵר בְּהֶרֶף עַיִן תֵּכֶף נֶהֱפַךְ אֶצְלוֹ לְאֵשׁ קָדוֹשׁ אוֹר וּדְבֵקוּת וְחַיּוּת אֱלֹקוּת.

אֲבָל אֲפִלּוּ סְתָם מַחְשָׁבוֹת הַטּוֹרֶדֶת מִקִּנְאַת אִישׁ עַל רֵעֵהוּ אוֹ מֵרְשָׁעִים הַמְחַבְּלִים הַמְצַעֲרִים וּמְבַזִּים אוֹתוֹ וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ כָּל הַמַּחְשָׁבוֹת הַטּוֹרֶדֶת הֵם דִּינִים הַשּׁוֹרִים עַל הָאָדָם וּבְלִמּוּד הַתּוֹרָה וּבִפְרָט בְּעָסְקוֹ בִּמְתִיקוּת לְשׁוֹן הַזֹּהַר וּבָאוֹר שֶׁל סוֹדוֹת הַתּוֹרָה מְתוּקִים מִדְּבַשׁ, מְתוּקִים וַדַּאי, טַעֲמוּ וּרְאוּ, בְּכָל אֵלֶּה יִתְמַתְּקוּ הַדִּינִים, וּמַמָּשׁ יִתְהַפֵּךְ בְּרֶגַע לְאִישׁ אַחֵר בְּלֵב רָחָב וְשָׂמֵחַ, וּבְזֶה מַמְתִּיק הַדִּינִים, וְכוֹרֵת וּמַשְׁבִּית הַקְּלִפּוֹת, וְזֶהוּ הַנִּקְרָא מֵחַצְדֵי חַקְלָא.

(נוֹצֵר חֶסֶד שְׁבִיל הַתּוֹרָה א' אוֹת י')

רבי חיים ויטאל כותב בשם מורו רבי יצחק לורייא (האר"י), שכאשר עוסקים בהשבעת המלאכים, כלומר בקבלה מעשית, נגרם פגם גדול ונזק גדול בעולם וגם לעוסק באופן פרטי.

"המשתמשים בשמות הקדושים, או בהשבעות עונשו גדול מאד… ואני שאלתי למורי ז"ל, אם מותר להשתמש בהם, כמו הקדמונים שהיו משתמשים, כדי לידע החכמה. והשיב לי מורי ז"ל, כי אותם החכמים היו משתמשים בשמות הקודש, לפי שהיה להם אפר פרה (אפר פרה אדומה מזמן בית המקדש בו היו מטהרים מטומאת מת), כרבי טרפון, אבל אנחנו טמאי מת, ואסורים בדברים אלו. ואפילו אותם השמות שבידינו, מוטעים הם, והכל אסור. ואם היה איזה אמיתיים הם מותרים…

 … והטעם אמר לי, כי כשהקב"ה ברא את המלאכים, צוום, כשיקראום או כשישביעום, שיבואו. ולכן כשהאדם מזכירם, חושבים שקוראים אותם וכשבאים ורואים לבטלה, יבוא נזק לאדם מזה. ולזה צריך להיזהר מלהזכיר. אבל אם הוא שם כשמות בני אדם, מיכאל, גבריאל וכו'. מותר להזכירם ואין חשש בזה…

… וגם על זה שאלתיו, למה אנו מזכירים בפירוש שם שד"י, או אלקים, ואין חשש. ובשמות מלאכים שהם משמשיו, יש להיזהר מלהזכירם. והשיב לי עם מה שאמר רבי שמעון בר יוחאי ע"ה, … כי על ארץ מצרים מקום טומאה ביותר, והיה פחד אם היה יורד מלאך לשם, יכול היה לאיתפגמא, באותו כח הטומאה. אבל השם יתברך, אש אוכלה הוא, ואינו שייך בו. והנה דבר זה הוא גם כן, כי המלאכים הם במדור העליון זך יותר, ואם ירדו אצלנו, אז יתערבו בזה האויר הנפסד, ויש פחד שלא יתערב ויתלבש בו, וזה הפסד להם, ולכן אסור להזכירם" (כתבי האר"י, בספר טעמי המצוות פרשת ויחי).

מהאמור בכתבי האר"י, רואים בבירור שאין להשתמש, להזכיר, להשביע ולהזכיר בפיו את שמות המלאכים בכלל, ואין להשתמש בקמיעות! – ומסיפורי הבעל שם טוב אנו למדים, שבקמיעות שנתן היה כתוב  שמו האישי ולא היה שם שמות מלאכים והשבעתם. וכן ישנם הרבה סיפורים מצדיקים קדושים שכתבו שם שלהם בקמיעות.

וִיהִי רָצוֹן שֶׁנִּזְכֶּה בְּחוֹדֶשׁ הַזֶּה, לְכִימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם אַרְאֵנוּ נִפְלָאוֹת, וְנִזְכֶּה כֻּלָּנוּ יָחַד לַגְאֻלָּה הַשְׁלֵימָה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן.

בָּרוּךְ  ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן: יִמְלוֹךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:

סֵפֶר א. הוּא, זוהר פרה אדומה, בּוֹ לִקַּטְנוּ הַמַּאֲמָרִים מפרה אדומה, מִּסִפְרֵי הַזוֹהַר בַּאֲרָמִית וְלָשׁוֹן הַקֹודֶש.

זוהר בראשית (דף מ"ז ע"א)

בְרֹאשׁ חֹדֶשׁ בְּהִתְחַדְּשׁוּת הַלְּבָנָה

וּבְרֹאשׁ חוֹדֶשׁ דְּאִיהוּ חַדְּתוּתָא דְסִיהֲרָא אֲנָן מַקְרִיבִין (במדבר כ"ח) פָּרִים בְּנֵי בָּקָר שְׁנַיִם דְּהָא מִסִּטְרָא דְפָרָה אֲדוּמָה תְמִימָה אָתוּ וְאִינוּן לְעֵילָא לְאַשְׁלָמָא פְּגִימוּ דִּילָה וּלְמֵיהַב לָהּ שֶׁפַע עַל חַד תְרֵין מֵהַהוּא אֲתַר דְּאִקְרֵי עוֹלָה וְאִתוֹסָף בְּהַהוּא זִמְנָא נְהִירוּ לְסִיהֲרָא אַיִל אֶחָד לְקָרְבָא לָהּ אֵילוֹ דְּיִצְחָק (שיר השירים ב') שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה לְחַבְּקָא לָהּ יְמִינָא וְשַׁבְעָא דַּכְרִין אִתְקַרְבִין בָּהּ תְמִימִים שְׁלֵמִין בְּכוֹלָא וַאֲנָן מְקָרְבִין שֵׂעִיר עִזִים אֶחָד לְחַטָּאת דְּהַאי חַטָּאת מֵהָאי סִטְרָא דְפָּר חַטָּאת אָתֵי דִכְתִיב שָׁמוֹר. וְשָׁמוֹר לֹא תַעֲשֶׂה אִיהוּ וַאֲנָן מְקָרְבִין שֵׂעִיר חַטָּאת דְאָתֵי עַל לֹא תַעֲשֶׂה.

וּבְרֹאשׁ חֹדֶשׁ בְּהִתְחַדְּשׁוּת הַלְּבָנָה אָנוּ מַקְרִיבִים (במדבר כח) פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם, שֶׁהֲרֵי מִצַּד שֶׁל פָּרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה בָּאוּ, וְהֵם לְמַעְלָה לְהַשְׁלִים אֶת הַפְּגָם שֶׁלָּהּ וְלָתֵת לָהּ שֶׁפַע אֶחָד עַל שְׁנַיִם מֵאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁנִּקְרָא עוֹלָה, וְנוֹסָף בְּאוֹתוֹ זְמַן אוֹר לַלְּבָנָה. וְאַיִל אֶחָד – לְהַקְרִיב לָהּ אֵילוֹ שֶׁל יִצְחָק, (שיר ב) שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי, כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה, לְחַבֵּק אוֹתָהּ בְּיָמִין, וְשִׁבְעָה זְכָרִים נִקְרָבִים עִמָּהּ, תְּמִימִים שְׁלֵמִים בַּכֹּל, וְאָנוּ מַקְרִיבִים שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת. שֶׁחַטָּאת הַזּוֹ בָּאָה מִצַּד זֶה שֶׁל פַּר הַחַטָּאת, שֶׁכָּתוּב שָׁמוֹר, וְשָׁמוֹר לֹא תַעֲשֶׂה הוּא, וְאָנוּ מַקְרִיבִים שְּׂעִיר חַטָּאת שֶׁבָּא עַל לֹא תַעֲשֶּׂה.

זוהר שמות (דף רל"ז ע"א-ע"ב)

פָּרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה וְגוֹ', כְּדֵי לְהַכְנִיעַ כָּל אוֹתָם הַצְּדָדִים הַטְּמֵאִים שֶׁלֹּא יִשְׁלְטוּ

תָּא חֲזֵי, בְּמִצְרַיִם, בְּהַהוּא סִטְרָא דִּלְהוֹן כְּתִיב, (שמות יב) אַל תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וְגוֹ'. צְלִי אֵשׁ, בְּגִין דְּיִסְלַק רֵיחוֹ נוֹדֵף. רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו, לְתַּבְרָא לֵיהּ וּלְאַכְפְּיָיא לֵיהּ, וּכְדֵין כָּל אִינּוּן דְּאַתְיָין מִסִּטְרֵיהּ לָא שַׁלְטֵי. כְּגַוְונָא דָּא (במדבר יט) פָרָה אֲדוּמָּה תְּמִימָה וְגוֹ', בְּגִין לְאַכְפְּיָיא כָּל אִינּוּן סִטְרֵי מִסְאַבָא, דְּלָא יִשְׁלְטוּן.

בֹּא וּרְאֵה, בְּמִצְרַיִם, בְּאוֹתוֹ הַצַּד שֶׁלָּהֶם כָּתוּב (שם יב) אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וְגוֹ'. צְלִי אֵשׁ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲלֶה רֵיחוֹ נוֹדֵף. רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו, לִשְׁבֹּר אוֹתוֹ וּלְהַכְנִיעוֹ, וְאָז כָּל אֵלּוּ שֶׁבָּאִים מִצִּדּוֹ לֹא שׁוֹלְטִים. כְּמוֹ כֵן (במדבר יט) פָּרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה וְגוֹ', כְּדֵי לְהַכְנִיעַ כָּל אוֹתָם הַצְּדָדִים הַטְּמֵאִים שֶׁלֹּא יִשְׁלְטוּ.

וַהֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ, כְּלָל שֶׁל אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת הָיְתָה פָּרָה

אֲמַר לֵיהּ רִבִּי אַבָּא, וְהָא פָּרָה קַדִּישָׁא אִיהִי, דַּכְיָא אִיהִי, וַאֲמַאי. אָמַר לֵיהּ הָכִי הוּא, וְהָא אוּקְמוּהָ, כְּלָלָא דְּאַרְבַּע מַלְכְּוָון הֲוַת. פָּרָה, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (הושע ד) כִּי כְּפָרָה סוֹרֵרָה סָרַר יִשְׂרָאֵל. אֲדוּמָּה, דָּא מַלְכוּת בָּבֶל, דִּכְתִּיב, (דניאל ב) אַנְתְּ הוּא רֵישָׁא דִּי דַּהֲבָא. תְּמִימָה, דָּא מַלְכוּת מָדַי. אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם, דָּא מַלְכוּת יָוָן. (דאינון קריבין לארחי מיהמנותא) אֲשֶׁר לא עָלָה עָלֶיהָ עוֹל, דָּא מַלְכוּת אֱדוֹם, דְּלָא סָלִיק עָלֵיהּ עוֹל. וְרָזָא דְּמִלָּה דָּא, אַף עַל גַּב דְּכַמָּה מִלִּין אִתְיְיהִיבוּ לְמִדְרָשׁ בַּקְּרָאֵי, כֻּלְּהוּ חַד.

אָמַר לוֹ רַבִּי אַבָּא, וַהֲרֵי הַפָּרָה הִיא קְדוֹשָׁה, הִיא טְהוֹרָה, וְלָמָּה? אָמַר לוֹ, כָּךְ הוּא, וַהֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ, כְּלָל שֶׁל אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת הָיְתָה פָּרָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (הושעד) כִּי כְּפָרָה סֹרֵרָה סָרַר יִשְׂרָאֵל. אֲדֻמָּה – זוֹ מַלְכוּת בָּבֶל, שֶׁכָּתוּב (דניאלב) אַתָּה הוּא רֹאשׁ הַזָּהָב. תְּמִימָה – זוֹ מַלְכוּת מָדַי. אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם – זוֹ מַלְכוּת יָוָן (שהם קרובים לדרכי האמונה). אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל – זוֹ מַלְכוּת אֱדוֹם, שֶׁלֹּא עָלָה עָלֶיהָ עֹל. וְהַסּוֹד שֶׁל הַדָּבָר הַזֶּה, אַף עַל גַּב שֶׁכַּמָּה דְבָרִים נִתְּנוּ לִדְרשׁ בַּכְּתוּבִים – כֻּלָּם אֶחָד.

מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא – סוֹד זֶה כָּךְ הוּא

הָא אִתְּמַר, דִּכְתִּיב, (איוב יד) מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לֹא אֶחָד. מִי יִתֵּן טָהוֹר (דף רל"ז ע"ב) מִטָּמֵא, רָזָא דָּא, הָכִי הוּא, דְּדָא אִיהוּ טָהוֹר דְּנָפַק מִטָּמֵא. דְּהָא בְּקַדְמִיתָא טָמֵא, וְהַשְׁתָּא דְּאִתְעָבִיד בֵּיהּ דִּינָא, וְאִתְיְיהִיב לִיקֵידַת אֶשָּׁא בְּנוּרָא דְּדָלִיק, וְאִתְעָבִיד עָפָר, הַשְׁתָּא אִיהוּ טָהוֹר מִטָּמֵא, טָהוֹר דְּנָפִיק מִטָּמֵא.

הֲרֵי נֶאֱמַר, שֶׁכָּתוּב (איוב יד) מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לֹא אֶחָד. מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא – סוֹד זֶה כָּךְ הוּא, שֶׁזֶּהוּ טָהוֹר שֶׁיּוֹצֵא מִטָּמֵא. שֶׁהֲרֵי בַּהַתְחָלָה טָמֵא, וְעַכְשָׁו שֶׁנַּעֲשֶׂה בּוֹ דִּין וְנִתָּן לִשְׂרֵפַת אֵשׁ בְּאֵשׁ בּוֹעֶרֶת וְנַעֲשֶׂה עָפָר, עַכְשָׁו הוּא טָהוֹר מִטָּמֵא, טָהוֹר שֶׁיָּצָא מִטָּמֵא.

וְכֵיוָן שֶׁנַּעֲשֵׂית אֵפֶר, אָז עַד שֶׁיִּתְכַּנֵּס וְיִסְתַּלֵּק מִשָּׁם, מְטַמֵּא אֶת כֻּלָּם

וּבְגִין כַּךְ, כָּל אִינּוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בָּהּ, כֻּלְּהוּ מִסְתַּאֲבֵי, דְּהָא הָכִי הוּא וַדַּאי, וְכֵיוָן דְּאִתְעָבִיד אֵפֶר, כְּדֵין עַד דְּיִתְכְּנִישׁ וְיִסְתָּלִיק מִתַּמָּן, מַסְאִיב לְכֻלְּהוּ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר וְכִבֶּס הָאוֹסֵף וְגוֹ' וְטָמֵא. אֵפֶר, מַאי טַעְמָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (מלאכי ג) וְעַסּוֹתֶם רְשָׁעִים כִּי יִהְיוּ אֵפֶר תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵיכֶם. וְכֵיוָן דְּאִתְיְיהִיב עַל הַהוּא אֵפֶר מַיִם, כְּדֵין אִיהוּ טָהוֹר מִטָּמֵא.

וּמִשּׁוּם כָּךְ, כָּל אֵלּוּ שֶׁמִּתְעַסְּקִים בָּהּ, כֻּלָּם נִטְמָאִים, שֶׁהֲרֵי כָּךְ הוּא וַדַּאי. וְכֵיוָן שֶׁנַּעֲשֵׂית אֵפֶר, אָז עַד שֶׁיִּתְכַּנֵּס וְיִסְתַּלֵּק מִשָּׁם, מְטַמֵּא אֶת כֻּלָּם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְכִבֶּס הָאֹסֵף וְגוֹ' וְטָמֵא. אֵפֶר, מָה הַטַּעַם? כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג) וְעַסּוֹתֶם רְשָׁעִים כִּי יִהְיוּ אֵפֶר תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵיכֶם. וְכֵיוָן שֶׁנִּתָּן עַל אוֹתוֹ אֵפֶר מַיִם, אָז הוּא טָהוֹר מִטָּמֵא.

וְהוֹצִיא אוֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וּמִשּׁוּם כָּךְ נִתְּנָה לַסְּגָן וְלֹא לְכֹהֵן גָּדוֹל

וְרָזָא דְּמִלָּה, דִּכְתִּיב, (במדבר ח) מֵי חַטָּאת, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית ד) לַפֶּתַח חַטָּאת רוֹבֵץ. וּבְגִין דְּאִיהִי פֶּתַח חַטָּאת רוֹבֵץ וַדַּאי, בְּקַדְמִיתָא כְּתִיב, וְהוֹצִיא אוֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וּבְגִין כַּךְ אִתְיְיהִיבַת לַסְּגָן, וְלָא לְכַהֲנָא רַבָּא, וְדָא הוּא טָהוֹר מִטָּמֵא, בְּקַדְמִיתָא טָמֵא, וְהַשְׁתָּא טָהוֹר. וְכָל סְטָר רוּחַ מְסַאֲבָא, כֵּיוָן דְּחָמָא דָּא, עָרַק, וְלָא יָתִיב בְּהַהוּא דּוּכְתָּא.

וְסוֹד הַדָּבָר – שֶׁכָּתוּב (במדבר ח) מֵי חַטָּאת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ד) לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ. וּמִשּׁוּם שֶׁהִיא פֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וַדַּאי, בַּהַתְחָלָה כָּתוּב, וְהוֹצִיא אוֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וּמִשּׁוּם כָּךְ נִתְּנָה לַסְּגָן וְלֹא לְכֹהֵן גָּדוֹל. וְזֶהוּ טָהוֹר מִטָּמֵא. בַּהַתְחָלָה טָמֵא, וְעַכְשָׁו טָהוֹר. וְכָל צַד רוּחַ הַטֻּמְאָה, כֵּיוָן שֶׁרוֹאֶה אֶת זֶה בּוֹרֵחַ, וְלֹא יוֹשֵׁב בְּאוֹתוֹ מָקוֹם.

וְעַל כֵּן שׁוֹלֶטֶת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְרוּחַ הַטֻּמְאָה נִכְנַעַת, שֶׁלֹּא שׁוֹלֶטֶת כְּלָל

מֵי חַטָּאת וַדַּאי, מֵי נִדָּה, כֹּלָּא מְסַאֲבָא. וְעַל דָּא שַׁלְטָא רוּחַ קוּדְשָׁא, וְרוּחַ מְסַאֲבָא אִתְכַּפְיָא, דְּלָא שַׁלְטָא כְּלַל. וְדָא הוּא דִּינָא דְּרוּחַ מְסַאֲבָא, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. בְּגִין דְּאִיהִי רוּחַ מְסַאֲבָא, דִּכְתִּיב, (דברים כג) וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ. אָתָא רִבִּי אַבָּא וּנְשָׁקֵיהּ.

מֵי חַטָּאת וַדַּאי, מֵי נִדָּה, הַכֹּל טָמֵא. וְעַל כֵּן שׁוֹלֶטֶת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְרוּחַ הַטֻּמְאָה נִכְנַעַת, שֶׁלֹּא שׁוֹלֶטֶת כְּלָל. וְזֶהוּ דִּין שֶׁל רוּחַ הַטֻּמְאָה – מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, מִשּׁוּם שֶׁהִיא רוּחַ טֻמְאָה, שֶׁכָּתוּב (דברים כג) וְהָיָה מַחֲנֶיךְ קָדוֹשׁ. בָּא רַבִּי אַבָּא וּנְשָׁקוֹ.

בֹּא וְאֹמַר לְךְ סוֹד אֶחָד, וְשֶׁלֹּא נִתָּן לְגַלּוֹת פְּרָט לְאוֹתָם קְדוֹשִׁים עֶלְיוֹנִים

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אַף עַל גַּב דְּכָל הָנֵי מִלִּין כִּדְקַאמְרָן, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהִיב לֵיהּ שׁוּלְטָנוּ. וְרוּחַ מְסַאֲבָא בָּעֵי לְאַכְפְּיָא לֵיהּ בְּכָל סִטְרִין. תָּא וְאִימָא לְךָ רָזָא חֲדָא, וְלָא אִתְיְיהִיב לְגַלָּאָה בַּר לְאִינּוּן קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אַף עַל גַּב שֶׁכָּל הַדְּבָרִים כְּפִי שֶׁאָמַרְנוּ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן לוֹ שִׁלְטוֹן. וְרוּחַ הַטֻּמְאָה צָרִיךְ לְהַכְנִיעָהּ בְּכָל הַצְּדָדִים. בֹּא וְאֹמַר לְךְ סוֹד אֶחָד, וְשֶׁלֹּא נִתָּן לְגַלּוֹת פְּרָט לְאוֹתָם קְדוֹשִׁים עֶלְיוֹנִים.

צְּרִיכִים לְהִשָּׁמֵר מִמֶּנּוּ שֶׁלֹּא יְקַטְרֵג עָלֵינוּ

תָּא חֲזֵי, לְהַאי אֲתָר דְּאִיהוּ רוּחַ מְסַאֲבָא. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהִיב לֵיהּ שׁוּלְטָנוּ, לְמִשְׁלַט בְּעָלְמָא, בְּכַמָּה סִטְרִין, וְיָכִיל לְנַזְקָא, וְלֵית לֵיהּ (נ"א לן) רְשׁוּ, לְאַנְהָגָא בֵּיהּ קְלָנָא, דְּבָעֵינָן לְאִסְתַּמְּרָא מִנֵּיהּ, דְּלָא יְקַטְרֵג עֲלָן בְּגוֹ קְדוּשָּׁה דִּילָן. וְעַל דָּא רָזָא חֲדָא אִית לָן, דְּבָעֵינָן לְמֵיהַב לֵיהּ דּוּכְתָּא זְעֵיר, בְּגוֹ קְדוּשָּׁה דִּילָן (דלא אשתכח מקטרגא בגו קדושא דילן) דְּהָא מִגּוֹ קְדוּשָּׁה נָפִיק שׁוּלְטָנוּ דִּילֵיהּ.

בֹּא וּרְאֵה, לַמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁהוּא רוּחַ טֻמְאָה, נָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁלְטוֹן לִשְׁלֹט בָּעוֹלָם בְּכַמָּה צְדָדִים, וְיָכוֹל לְהַזִּיק, וְאֵין לוֹ (לנו) רְשׁוּת לִנְהֹג בּוֹ קָלוֹן, שֶׁצְּרִיכִים לְהִשָּׁמֵר מִמֶּנּוּ שֶׁלֹּא יְקַטְרֵג עָלֵינוּ בְּתוֹךְ הַקְּדֻשָּׁה שֶׁלָּנוּ. וְעַל כֵּן סוֹד אֶחָד יֵשׁ לָנוּ שֶׁצְּרִיכִים לָתֵת לוֹ מָקוֹם קָטָן בְּתוֹךְ הַקְּדֻשָּׁה שֶׁלָּנוּ, (שלא ימצא מקטרג בתוך הקדשה שלנו) שֶׁהֲרֵי מִתּוֹךְ הַקְּדֻשָּׁה יוֹצֵאת שְׁלִיטָתוֹ.

צְרִיכִים תּוֹךְ סוֹד הַתְּפִלִּין לְהַצְנִיעַ שַׂעֲרָה אַחַת שֶׁל עֵגֶל שֶׁתֵּצֵא הַחוּצָה וְתֵרָאֶה

דְּבָעֵינָן גּוֹ רָזָא דִּתְפִלִּין, לְאַצְנְעָא (סוד שער שבתפילין) חַד שַׂעֲרָא דְּעֶגְלָא, דְּיִפּוּק לְבַר וְיִתְחָזֵי. דְּהָא חוּטָא דְּשַׂעֲרָא דָּא לָא מַסְאִיב, בַּר דְּאִי אִתְחַבָּר הַאי שַׂעֲרָא, וְאִתְעָבִיד כַּשְּׁעוּרָא, אֲבָל פָּחוּת מִן דָּא לָא מַסְאִיב. וְהַהוּא שַׂעֲרָא בָּעֵי לְאַעֲלָא לֵיהּ בְּגוֹ קְדוּשָּׁה עִלָּאָה דִּילָן, וּלְמֵיהַב לֵיהּ דּוּכְתָּא, בְּגִין דְּלָא יְקַטְרֵג לָן בְּקִדוּשָׁן.

שֶׁצְרִיכִים תּוֹךְ סוֹד הַתְּפִלִּין לְהַצְנִיעַ (סוד שער שבתפלין) שַׂעֲרָה אַחַת שֶׁל עֵגֶל שֶׁתֵּצֵא הַחוּצָה וְתֵרָאֶה, שֶׁהֲרֵי חוּט שֵׂעָר זֶה אֵינוֹ מְטַמֵּא, פְּרָט לְאִם מִתְחַבֶּרֶת שַׂעֲרָה זוֹ וְנַעֲשֵׂית כִּשְׂעוֹרָה, אֲבָל פָּחוֹת מִזֶּה לֹא מְטַמֵּא. וְאֶת אוֹתָהּ שַׂעֲרָה צָרִיךְ לְהַכְנִיס אוֹתָהּ בְּתוֹךְ הַקְּדֻשָּׁה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁלָּנוּ וְלָתֵת לָהּ מָקוֹם, כְּדֵי שֶׁלֹּא תְקַטְרֵג עָלֵינוּ בַּקְּדֻשּׁוֹת שֶׁלָּנוּ.

לֹא יוּכַל לְהַזִּיק לוֹ לְמַעְלָה וּלְמַטָּה

וְיִפּוּק מִן הַהוּא שַׂעֲרָא לְבַר, דְּיִתְחָזֵי, דְּכַד חָמֵי לְהַהוּא בַּר נָשׁ בִּקְדוּשָּׁה עִלָּאָה, וְחוּלָקָא דִּילֵיהּ מִשְׁתַּתֵּף לְתַמָן, כְּדֵין לָא יְקַטְרֵג לֵיהּ, וְלָא יָכִיל לְאַבְאָשָׁא לֵיהּ לְעֵילָּא וְתַתָּא, דְּהָא דּוּכְתָּא יְהַב לֵיהּ. וְאִי הַהוּא חוּלָקָא לָא יָהֲבִין לֵיהּ (דוכתא) בְּהַאי קְדוּשָּׁה, יָכִיל לְאַבְאָשָׁא לֵיהּ לְתַתָּא, וְסָלִיק מְקַטְרְגָא לֵיהּ לְעֵילָּא, וְאָמַר פְּלוֹנִי דְּקָא מְקַדֵּשׁ הַשְׁתָּא, כַּךְ וְכַךְ עֲבַד יוֹמָא פְּלוֹנִי, וְכַךְ אִינּוּן חוֹבוֹי, עַד דְּיִמְטֵי דִּינָא עַל הַהוּא בַּר נָשׁ, וְיִתְעֲנֵשׁ עַל יְדוֹי. (וכן שעיר המשתלח).

וְיֵצֵא מֵאוֹתָהּ שַׂעֲרָה הַחוּצָה שֶׁתֵּרָאֶה. שֶׁכְּשֶׁרוֹאֶה אֶת אוֹתוֹ אָדָם בִּקְדֻשָּׁה עֶלְיוֹנָה וְחֶלְקוֹ מִשְׁתַּתֵּף לְשָׁם, אָז לֹא יְקַטְרֵג לוֹ, וְלֹא יוּכַל לְהַזִּיק לוֹ לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, שֶׁהֲרֵי נָתַן לוֹ מָקוֹם. וְאִם לֹא נוֹתְנִים לוֹ אוֹתוֹ חֵלֶק (מקום) בַּקְּדֻשָּׁה הַזּוֹ, יָכוֹל לְהַזִּיק לוֹ לְמַטָּה, וְעוֹלֶה לְקַטְרֵג עָלָיו לְמַעְלָה, וְאוֹמֵר: פְּלוֹנִי שֶׁעַכְשָׁו מְקַדֵּשׁ, כָּךְ וְכָךְ עָשָׂה בְּיוֹם פְּלוֹנִי וְכָךְ הֵם חֲטָאָיו. עַד שֶׁיַּגִּיעַ דִּין עַל אוֹתוֹ אָדָם וְיֵעָנֵשׁ עַל יָדוֹ. (וכן שעיר המשתלח).

אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל מִי שֶׁיָּכוֹל לְהִשָּׁמֵר שֶׁלֹּא יִזָּכְרוּ חֲטָאָיו לְמַעְלָה, וְלֹא יַשְׁגִּיחוּ בוֹ לְרַע

וְכַךָ הֲווֹ יִשְׂרָאֵל עַבְדֵי, דַּהֲווֹ יַדְעֵי רָזָא דָּא, כַּד שָׁרָאן לְאִתְקַדְּשָׁא בִּקְדוּשָּׁה עִלָּאָה בְּיוֹמָא דְּכִפּוּרֵי, הֲווֹ מִסְתַּכְּלֵי מִיַּד לְמֵיהַב חוּלָקֵיהּ לְהַאי אֲתָר, וּלְמֵיהַב לֵיהּ חוּלָקָא בֵּינַיְיהוּ, בְּגִין דְּלָא יִשְׁתְּכַּח מְקַטְרְגָא עָלַיְיהוּ, וְלָא יֵיתוּן לְאַדְכְּרָא חוֹבֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. דְּכַמָּה חֲבִילִין, וְכַמָּה מַשִׁרְיָין, אִינּוּן דְּאִזְדַמְּנָן לְנַטְלָא מִלָּה מִנֵּיהּ, כַּד אָתֵי לְקַטְרְגָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ, מַאן דְּיָכִיל לְאִסְתַּמְּרָא, דְּלָא יִדְכְּרוּן חוֹבוֹי לְעֵילָּא, וְלָא יַשְׁגִחוּן עָלֵיהּ לְבִישׁ.

וּכְשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂים, שֶׁהָיוּ יוֹדְעִים סוֹד זֶה, כְּשֶׁמַּתְחִילִים לְהִתְקַדֵּשׁ בִּקְדֻשָּׁה עֶלְיוֹנָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, הָיוּ מִסְתַּכְּלִים מִיָּד לָתֵת אֶת חֶלְקוֹ לְאוֹתוֹ מָקוֹם וְלָתֵת לוֹ חֵלֶק בֵּינֵיהֶם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִמָּצֵא מְקַטְרֵג עֲלֵיהֶם וְלֹא יָבוֹאוּ לְהַזְכִּיר חֲטָאֵי יִשְׂרָאֵל. שֶׁכַּמָּה קְבוּצוֹת וְכַמָּה מַחֲנוֹת הֵם שֶׁמִּזְדַּמְּנִים לִטֹּל דָּבָר מִמֶּנּוּ כְּשֶׁבָּא לְקַטְרֵג. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל מִי שֶׁיָּכוֹל לְהִשָּׁמֵר שֶׁלֹּא יִזָּכְרוּ חֲטָאָיו לְמַעְלָה, וְלֹא יַשְׁגִּיחוּ בוֹ לְרַע.

סוֹדוֹת הַתּוֹרָה נִתְּנוּ לַצַּדִּיקִים, שֶׁכָּתוּב סוֹד ה' לִירֵאָיו

אַדְּהָכִי הֲווֹ זַלְגִין עֵינוֹי דְּרִבִּי אַבָּא. אָמַר לֵיהּ, אַבָּא אַבָּא, זִיל טַנְפִיר קְטוּרָךְ, וְאַקְפִּיד בְּקוּלְטָךְ, דְּהָא רָזִין דְּאוֹרַיְיתָא לְזַכָּאֵי אִתְיְיהִיבוּ דִּכְתִּיב, (תהלים כה) סוֹד יְיָ' לִירֵאָיו.

בֵּין כָּךְ זָלְגוּ עֵינָיו שֶׁל רַבִּי אַבָּא. אָמַר לוֹ: אַבָּא אַבָּא, לֵךְ וְהַתֵּר קִשְׁרֵי צַעַרְךְ וְתַקְפִּיד בְּהַשָּׂגָתְךְ, שֶׁהֲרֵי סוֹדוֹת הַתּוֹרָה נִתְּנוּ לַצַּדִּיקִים, שֶׁכָּתוּב (תהלים כה) סוֹד ה' לִירֵאָיו.

זוהר ויקרא (דף י"ד ע"א)

מִשּׁוּם שֶׁנִּמּוֹל וְנִרְשַׁם בּוֹ הָרֹשֶׁם הַקָּדוֹשׁ וְשָׁמַר אוֹתוֹ כָּרָאוּי, מַעֲלֶה עָלָיו כְּאִלּוּ שָׁמַר אֶת כָּל הַתּוֹרָה

תָּא חֲזִי, אַבְרָהָם עַד לָא אִתְגְּזַר, הָא לָא אִתְּמַר דְּאִיהוּ נָטִיר אוֹרַיְיתָא, כֵּיון דְּאִתְגְּזַר מַה כְּתִיב, (בראשית כו) עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקוֹלִי וַיִּשְׁמוֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי. וְכֹלָּא בְּגִין דְּאִתְגְּזַר, אִתְרְשִׁים בֵּיהּ רְשִׁימָא קַדִּישָׁא, וְנָטִיר לֵיהּ כְּדְקָא יֵאוֹת, סָלִיק לֵיהּ כְּאִילּוּ נָטַר אוֹרַיְיתָא כֻּלָּהּ. יִצְחָק (דף י"ד ע"א) אוּף הָכִי כְּתִיב, (בראשית יז) וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק. וְעַל דָּא אוֹרַיְיתָא אִקְרֵי בְּרִית.

בֹּא רְאֵה, טֶרֶם שֶׁנִּמּוֹל אַבְרָהָם הֲרֵי לֹא נֶאֱמַר שֶׁהוּא שָׁמַר אֶת הַתּוֹרָה. כֵּיוָן שֶׁנִּמּוֹל מַה כָּתוּב? (בראשית כו) עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְותַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי. וְהַכֹּל מִשּׁוּם שֶׁנִּמּוֹל וְנִרְשַׁם בּוֹ הָרֹשֶׁם הַקָּדוֹשׁ וְשָׁמַר אוֹתוֹ כָּרָאוּי, מַעֲלֶה עָלָיו כְּאִלּוּ שָׁמַר אֶת כָּל הַתּוֹרָה. אַף בְּיִצְחָק כָּתוּב, (בראשית יז) וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק. וְעַל זֶה נִקְרֵאת הַתּוֹרָה בְּרִית.

מִשּׁוּם שֶׁיּוֹסֵף שָׁמַר אֶת הַבְּרִית הַזּוֹ וְלֹא רָצָה לְשַׁקֵּר בָּהּ, זָכָה לְכָבוֹד בָּעוֹלָם הַזֶּה וּלְכָבוֹד בָּעוֹלָם הַבָּא

תָּא חֲזֵי, יוֹסֵף בְּגִין דְּנָטַר לֵיהּ לְהַאי בְּרִית, וְלָא בָּעָא לְשַׁקְּרָא בֵּיהּ, זָכָה לִיקָרָא בְּהַאי עָלְמָא, וְלִיקָרָא לְעָלְמָא דְּאָתֵי. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַשְׁרֵי שְׁמֵיהּ בְּגַוִיהּ, דִּכְתִּיב, (תהלים פא) עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ. וְזָכָה לְבִרְכָתָא דְּהַאי עָלְמָא, וּלְבִרְכָתָא דְּעָלְמָא דְּאָתֵי.

בֹּא רְאֵה, מִשּׁוּם שֶׁיּוֹסֵף שָׁמַר אֶת הַבְּרִית הַזּוֹ וְלֹא רָצָה לְשַׁקֵּר בָּהּ, זָכָה לְכָבוֹד בָּעוֹלָם הַזֶּה וּלְכָבוֹד בָּעוֹלָם הַבָּא, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִשְׁרָה אֶת שְׁמוֹ בְּתוֹכוֹ, שֶׁכָּתוּב (תהלים פא) עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ. וְזָכָה לְבִרְכַּת הָעוֹלָם הַזֶּה וּלְבִרְכַּת הָעוֹלָם הַבָּא.

מִשּׁוּם שֶׁיּוֹסֵף שָׁמַר אֶת הַבְּרִית הַזּוֹ, זָכָה בְשׁוֹר, שֶׁהוּא רִאשׁוֹן לְקָרְבָּן

אָמַר רִבִּי יִצְחָק, כְּתִיב (דברים לג) בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְגוֹ'. יוֹסֵף בְּגִין דְּנָטִיר לְהַאי בְּרִית, זָכָה בְּשׁוֹר, דְּאִיהוּ קַדְמָאָה לְקָרְבְּנָא. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יְהוּדָה, אִי הָכִי אֲמַאי אִתְבְּרַךְ בְּמִלָּה דְּאִיהִי שְׂמָאלָא, בִּימִינָא מִבָּעֵי לֵיהּ, דְּהָא כְּתִיב (יחזקאל א) וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאל. אָמַר לֵיהּ בְּגִין דְּיָגִין עַל חוֹבֵי דְּיָרָבְעָם.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק, כָּתוּב (דברים לג) בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְגוֹ'. מִשּׁוּם שֶׁיּוֹסֵף שָׁמַר אֶת הַבְּרִית הַזּוֹ, זָכָה בְשׁוֹר, שֶׁהוּא רִאשׁוֹן לְקָרְבָּן. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה, אִם כָּךְ, לָמָּה הִתְבָּרֵךְ בְּדָבָר שֶׁהוּא שְׂמֹאל? בְּיָמִין הָיָה צָרִיךְ, שֶׁהֲרֵי כָּתוּב (יחזקאל א) וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאל. אָמַר לוֹ, כְּדֵי שֶׁיָּגֵן עַל חֲטָאֵי יָרָבְעָם.

הָדָר לוֹ וַדַּאי. וְלֹא כְּמוֹ הַשּׁוֹר הַזֶּה שֶׁל הָעוֹלָם, אֶלָּא וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו. קֶרֶן עֶלְיוֹנָה הִיא

אָמַר לֵיהּ, רָזָא אוֹלִיפְנָא בְּהַאי קְרָא, דְּכֵיוָן דְּיוֹסֵף נָטַר לֵיהּ לְהַאי בְּרִית, דְּהַאי בְּרִית אָחִיד בִּתְרֵין דַּרְגִּין, וְאִינּוּן תְּרֵין דַּרְגִּין לְעֵילָּא, בִּשְׁמָהָן אִתְקְרוּן. וְאוֹלִיפְנָא בְּפָרָשַׁת פָּרָה אֲדוּמָּה, דְּהַאי פָּרָה חַד דַּרְגָּא מֵאִינּוּן תְּרֵין דַּרְגִּין עִלָּאִין הֲוִי, וְזִוּוּגָא דְּפָרָה שׁוֹר אִקְרֵי, וְדָא הוּא בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו הָדָר לוֹ ודַּאי. וְלָאו הַאי כְּשׁוֹר דְּעָלְמָא, אֶלָּא וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו. קַרְנָא עִלָּאָה הוּא עַל כָּל אָחֳרָנִין, וְעַל דָּא בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּיו אַפְסֵי אָרֶץ.

אָמַר לוֹ, סוֹד לָמַדְנוּ בַּכָּתוּב הַזֶּה, שֶׁכֵּיוָן שֶׁיּוֹסֵף שָׁמַר אֶת הַבְּרִית הַזּוֹ, שֶׁהַבְּרִית הַזּוֹ אֲחוּזָה בִּשְׁתֵּי דְרָגוֹת, וְאוֹתָן שְׁתֵּי דְרָגוֹת לְמַעְלָה נִקְרְאוּ בְשֵׁמוֹת. וְלָמַדְנוּ בְּפָרָשַׁת פָּרָה אֲדֻמָּה, שֶׁהַפָּרָה הַזּוֹ הִיא דַּרְגָּה אַחַת מֵאוֹתָן שְׁתֵּי דְרָגוֹת עֶלְיוֹנוֹת, וְהַזִּוּוּג שֶׁל פָּרָה נִקְרָא שׁוֹר, וְזֶהוּ בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו. הָדָר לוֹ וַדַּאי. וְלֹא כְּמוֹ הַשּׁוֹר הַזֶּה שֶׁל הָעוֹלָם, אֶלָּא וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו. קֶרֶן עֶלְיוֹנָה הִיא עַל כָּל הָאֲחֵרוֹת, וְעַל כֵּן – בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּיו אַפְסֵי אָרֶץ.

כָּל מִי שֶׁשּׁוֹמֵר אֶת אוֹת הָרֹשֶׁם הַקָּדוֹשׁ, אוֹתָן שְׁתֵּי דְרָגוֹת עֶלְיוֹנוֹת נִקְשָׁרוֹת בּוֹ, לִשְׁמֹר אוֹתוֹ בַּכֹּל וּלְעַטְּרוֹ בְּכָבוֹד עֶלְיוֹן

אָמַר רִבִּי אַבָּא, מַשְׁמַע, דְּכָל מַאן דְּנָטִיר לְהַאי אָת רְשִׁימָא קַדִּישָׁא, אִינּוּן תְּרֵין דַּרְגִּין עִלָּאִין אִתְקַשְּׁרָן בֵּיהּ. לְנַטְרָא לֵיהּ בְּכֹלָּא, וּלְאַעְטְּרָא לֵיהּ בִּיקָרָא עִלָּאָה. וְעַל דָּא זָכָה בִּתְרֵין (לך לך צ"ג) מַלְכוּ. חַד הוּא. וְחַד בְּנוֹ. דְּכֵיוָן דִּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא אִתְדְּבַּק בְּנָּשִׁים נָכְרִיּוֹת, אִתְיְיהִיב מַלְכוּתָא לְיָרָבְעָם, ועַל דָּא בְּרִית חָבִיב מִכֹּלָּא.

אָמַר רַבִּי אַבָּא, מַשְׁמָע שֶׁכָּל מִי שֶׁשּׁוֹמֵר אֶת אוֹת הָרֹשֶׁם הַקָּדוֹשׁ, אוֹתָן שְׁתֵּי דְרָגוֹת עֶלְיוֹנוֹת נִקְשָׁרוֹת בּוֹ, לִשְׁמֹר אוֹתוֹ בַּכֹּל וּלְעַטְּרוֹ בְּכָבוֹד עֶלְיוֹן, וְלָכֵן זָכָה בִּשְׁתֵּי מַלְכֻיּוֹת – אַחַת הוּא, וְאַחַת בְּנוֹ. שֶׁכֵּיוָן שֶׁשְּׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ נִדְבַּק בְּנָשִׁים נָכְרִיּוֹת, נִתְּנָה הַמַּלְכוּת לְיָרָבְעָם, וְלָכֵן הַבְּרִית חֲבִיבָה מֵהַכֹּל.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אָדָם שֶׁמּוֹלִיד בֵּן, נִקְשָׁר לַשְּׁכִינָה

בְּגִין כַּךְ אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, הַאי בַּר נָשׁ דְּאוֹלִיד בַּר, אִתְקְשַּׁר בִּשְׁכִינְתָּא, דְּהִיא פִּתְחָא דְּכָל פִּתְחִין (ס"א והאי רביא דאתגזר אתקשר בשכינתא, דהיא פתחא דכל כתרין) עִלָּאִין, פִּתְחָא דְּאִתְקְשָּׁר בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. (דאמר רבי שמעון) וְהַהוּא דָּמָא דְּנָפִיק מֵהַהוּא רַבְיָא, נָטִיר קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּבְשַׁעֲתָא דְּדִינִין מִתְעָרִין בְּעָלְמָא, אַשְׁגַּח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּהַהוּא דָּמָא, וְשֵׁזִיב עָלְמָא. וּבְגִין כַּךְ כְּתִיב (בראשית יז) וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר. וּכְתִיב (תהלים צ) וְאִם בִּגְבוּרוֹת שְׁמֹנִים שָׁנָה. וְכֹלָּא בְּחַד מַתְקְלָא סַלְּקָא.

מִשּׁוּם כָּךְ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, הָאָדָם הַזֶּה שֶׁמּוֹלִיד בֵּן, נִקְשָׁר לַשְּׁכִינָה, שֶׁהִיא הַפֶּתַח שֶׁל כָּל הַפְּתָחִים (והתינוק הזה שנמול, נקשר בשכינה, שהיא פתח של כל הכתרים) הָעֶלְיוֹנִים, הַפֶּתַח שֶׁנִּקְשָׁר בַּשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ. (שאמר רבי שמעון) וְאוֹתוֹ דָם שֶׁיּוֹצֵא מֵאוֹתוֹ תִינוֹק שָׁמוּר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּבְשָׁעָה שֶׁמִּתְעוֹרְרִים דִּינִים בָּעוֹלָם, מַשְׁגִּיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאוֹתוֹ דָם וּמַצִּיל אֶת הָעוֹלָם. וּמִשּׁוּם כָּךְ כָּתוּב, (בראשית יז) וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר. וְכָתוּב (תהלים צ) וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה. וְהַכֹּל עוֹלֶה בְּמִשְׁקָל אֶחָד.

בְּאוֹתוֹ הַדָּם זוֹכֶה הָעוֹלָם לְהִתְבַּשֵּׂם בְּחֶסֶד, וְכָל הָעוֹלָמוֹת עוֹמְדִים

תָּאנָא בְּהַהוּא דָּמָא, זָכֵי עָלְמָא לְאִתְבַּסְּמָא בְּחֶסֶד, וְקַיְימִין כֻּלְּהוּ עָלְמִין, דִּכְתִּיב, (ירמיה לג) אִם לא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְגוֹ'. אִם לֹא בְרִיתִי תִּינַח. יוֹמָם וָלָיְלָה לָמָּה.

שָׁנִינוּ, בְּאוֹתוֹ הַדָּם זוֹכֶה הָעוֹלָם לְהִתְבַּשֵּׂם בְּחֶסֶד, וְכָל הָעוֹלָמוֹת עוֹמְדִים, שֶׁכָּתוּב (ירמיהלג) אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְגוֹ'. אִם לֹא בְרִיתִי מֵילָא, אֲבָל לָמָּה יוֹמָם וָלָיְלָה?

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, שָׁנִינוּ, שְׁנֵי כְתָרִים מִתְאַחֲדִים כְּאֶחָד וְהֵם הַפֶּתַח שֶׁל כָּל הַכְּתָרִים

אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, תָּנֵינָן תְּרֵין כִּתְרִין אִתְאַחֲדָן כַּחֲדָא, וְאִינּוּן פִּתְחָא דְּכָל שְׁאָר כִּתְרִין, וְתָאנָא, חַד דִּינָא, וְחַד רַחֲמֵי, וּמִתְבַּסְּמָאן דָּא בְּדָא, דְּכַר וְנוּקְבָּא. (ס"א ותאנא חד דכר וחד נוקבא, חד דינא, וחד רחמי) בְּסִטְרָא דִּדְכוּרָא שַׁרְיָא חֶסֶד. (לך לך צ"ד) בְּסִטְרָא דְּנוּקְבָּא שַׁרְיָא דִּינָא. (ובגין כך) חַד חִוָּורָא וְחַד סוּמָקָא. וּבְגִין לְאִתְבַּסְּמָא דָּא בְּדָא, (בגין כך) מִתְקַשְּׁרָן דָּא בְּדָא. וְהַאי בְּרִית אָחִיד בְּהוּ בְּיוֹמָם וָלָיְלָה, בְּדִינָא וְחֶסֶד. בְּדִינָא בְּקַדְמִיתָא. וּלְבָתַר שַׁרְיָא בֵּיהּ בְּחֶסֶד, וְאִתְבְּסָם בְּכֹלָּא. וְדָא הוּא בְּרִית דְּאִקְרֵי יוֹמָם וָלָיְלָה, דְּאָחִיד בְּתַרְוַויְיהוּ.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, שָׁנִינוּ, שְׁנֵי כְתָרִים מִתְאַחֲדִים כְּאֶחָד וְהֵם הַפֶּתַח שֶׁל כָּל הַכְּתָרִים, וְשָׁנִינוּ, אֶחָד דִּין וְאֶחָד רַחֲמִים, וּמִתְבַּשְּׂמִים זֶה עִם זֶה, זָכָר וּנְקֵבָה. (ושנינו, אחד זכר ואחד נקבה, אחד דין ואחד רחמים). בְּצַד הַזָּכָר שָׁרוּי חֶסֶד, וּבְצַד הַנְּקֵבָה שָׁרוּי דִּין. (ומשום כך) אֶחָד לָבָן וְאֶחָד אָדֹם. וּכְדֵי לְהִתְבַּשֵּׂם זֶה עִם זֶה, (משום כך) הֵם מִתְקַשְּׁרִים זֶה בָּזֶה. וְהַבְּרִית הַזּוֹ אוֹחֶזֶת בָּהֶם בְּיוֹמָם וָלָיְלָה, בְּדִין וְחֶסֶד. בְּדִין בָּרִאשׁוֹנָה, וְאַחַר כָּךְ שׁוֹרֶה בְּחֶסֶד, וּמִתְבַּשֵּׂם בַּכֹּל. וְזוֹהִי הַבְּרִית שֶׁנִּקְרֵאת יוֹמָם וָלָיְלָה, שֶׁאוֹחֶזֶת בִּשְׁנֵיהֶם.

מִי שֶׁזּוֹכֶה לִשְׁמֹר אֶת אוֹת הַבְּרִית הַזּוֹ כָּרָאוּי וְלֹא חוֹטֵא בָהּ כָּל יָמָיו, הוּא אוֹחֵז בְּיוֹמָם וָלָיְלָה, וְזוֹכֶה לִשְׁנֵי עוֹלָמוֹת, הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא

וּמַאן דְּזָכֵי לְנַטְרָא לְהַאי בְּרִית כְּדְקָא יֵאוֹת, וְלָא חָטֵי בֵּיהּ כָּל יוֹמוֹי, אָחִיד בְּהוּ בְּיוֹמָם וָלַיְלָה. וְזָכֵי לִתְרֵין עָלְמִין, עָלְמָא דָּא וְעָלְמָא דְּאָתֵי. וְעַל דָּא אִקְרֵי אַבְרָהָם שְׁלִים, דִּכְתִּיב, (בראשית יז) הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וְהְיֵה תָּמִים, וְאֵימָתַי אִקְרֵי שְׁלִים. כַּד זָכָה בְּתַרְוַויְיהוּ, בְּיוֹמָם וָלַיְלָה. דִּכְתִּיב, (תהלים מב) יוֹמָם יְצַוְּה יְיָ' חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי. וְתַרְוויְיהוּ אַחֲסִין אַבְרָהָם. וְלָא אִתְקַיְּימָא בֵּיהּ חֶסֶד בְּקִיּוּמָא שְׁלִים, עַד דְּאִתְגְּזַר. כֵּיוָן דְּאִתְגְּזַר, אִתְקָיָּים בֵּיהּ, וזָכָה לְתַרְוויְּיהוּ, וְאִקְרֵי שְׁלִים.

וּמִי שֶׁזּוֹכֶה לִשְׁמֹר אֶת אוֹת הַבְּרִית הַזּוֹ כָּרָאוּי וְלֹא חוֹטֵא בָהּ כָּל יָמָיו, הוּא אוֹחֵז בְּיוֹמָם וָלָיְלָה, וְזוֹכֶה לִשְׁנֵי עוֹלָמוֹת, הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא. וְלָכֵן אַבְרָהָם נִקְרָא שָׁלֵם, שֶׁכָּתוּב (בראשית יז) הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים. וְאֵימָתַי נִקְרָא שָׁלֵם? כְּשֶׁזָּכָה בִשְׁנֵיהֶם, בְּיוֹמָם וָלַיְלָה, שֶׁכָּתוּב (תהלים מב) יוֹמָם יְצַוֶּה ה' חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי. וּשְׁנֵיהֶם יָרַשׁ אַבְרָהָם, וְלֹא הִתְקַיֵּם בּוֹ הַחֶסֶד בְּקִיּוּם שָׁלֵם עַד שֶׁנִּמּוֹל. כֵּיוָן שֶׁנִּמּוֹל, הִתְקַיֵּם בּוֹ וְזָכָה לִשְׁנֵיהֶם, וְנִקְרָא שָׁלֵם.

פֶּתַח הָאֹהֶל, זֶהוּ הַכֶּתֶר הָעֲשִׂירִי שֶׁל הַמֶּלֶךְ, שֶׁהִיא פֶּתַח לְכָל הַמִּשְׁכָּן הַקָּדוֹשׁ שֶׁל שְׁאָר הַכְּתָרִים

כְּמָה דְּתָנֵינָן דִּכְתִּיב, (בראשית יח) וְהוּא יוֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחוֹם הַיּוֹם. פֶּתַח הָאֹהֶל, דָּא הוּא כִּתְרָא עֲשִׂירָאָה דְּמַלְכָּא, דְּאִיהוּ פִּתְחָא לְכָל מַשְׁכְּנָא קַדִּישָׁא דִּשְׁאָר כִּתְרִין, וקַרְיִיהּ דָּוִד מַלְכָּא (להאי) פִּתְחָא (נ"א צדק), דִּכְתִּיב, (תהלים קיח) פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק, וּכְתִיב זֶה הַשַּׁעַר לַיְיָ'. כְּחוֹם הַיּוֹם. כַּד נָהֲרָא נְהִירוּ דְּחֶסֶד, חוּלַק עַדְבֵּיהּ, כְּמָה דְּיָתִיב בְּהַאי, יָתִיב בְּהַאי. אֵימָתַי אִתְקָיָּימוּ בֵּיהּ, כַּד אִתְגְּזַר. וּבְגִין כַּךְ אִקְרֵי בְּרִית יוֹמָם וָלַיְלָה. תָּאנָא כְּתִיב, (שמות יב) וּפָסַח יְיָ' עַל הַפֶּתַח. מַאי וּפָסַח יְיָ' עַל הַפֶּתַח. דְּשַׁרְיָא עַל הַאי פִּתְחָא חֶסֶד, לְאִתְבַּסְּמָא. וּבְגִינֵי כַּךְ וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית וְגוֹ'.

כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ, שֶׁכָּתוּב (בראשית יח) וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם. פֶּתַח הָאֹהֶל, זֶהוּ הַכֶּתֶר הָעֲשִׂירִי שֶׁל הַמֶּלֶךְ, שֶׁהִיא פֶּתַח לְכָל הַמִּשְׁכָּן הַקָּדוֹשׁ שֶׁל שְׁאָר הַכְּתָרִים, וְדָוִד הַמֶּלֶךְ קוֹרֵא (לזה) פֶּתַח (צדק), שֶׁכָּתוּב (תהלים קיח) פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק, וְכָתוּב זֶה הַשַּׁעַר לַה'. כְּחֹם הַיּוֹם, כְּשֶׁמֵּאִיר הָאוֹר שֶׁל הַחֶסֶד, חֵלֶק גּוֹרָלוֹ, כְּמוֹ שֶׁיָּשַׁב בָּזֶה – יָשַׁב בָּזֶה. מָתַי הִתְקַיְּמוּ בוֹ? כְּשֶׁנִּמּוֹל, וְלָכֵן נִקְרֵאת בְּרִית יוֹמָם וָלַיְלָה. שָׁנִינוּ, כָּתוּב (שמות יב) וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח. מַה זֶּה וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח? שֶׁשּׁוֹרֶה עַל הַפֶּתַח הַזֶּה חֶסֶד לְהִתְבַּשֵּׂם. וּמִשּׁוּם כָּךְ, וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית וְגוֹ'.

זוהר ויקרא (דף ע"ו ע"א-ע"ב)

הַצַּדִּיק שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה יוֹמָם וָלַיְלָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹשֵׁךְ עָלָיו חוּט אֶחָד שֶׁל חֶסֶד וְנִרְשָׁם לוֹ בְּפָנָיו, וּמֵאוֹתוֹ רֹשֶׁם פּוֹחֲדִים עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים

תָּנֵינָן, הַאי צַדִּיקָא זַכָּאָה דְּאִשְׁתְּדַל בְּאוֹרַיְיתָא יְמָמָא וְלֵילְיָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָשִׁיךְ עָלֵיהּ חַד חוּטָא דְּחֶסֶד, וְאִתְרְשִׁים לֵיהּ בְּאַנְפּוֹי, וּמֵהַהוּא רְשִׁימָא דַּחֲלֵי עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי. הָכִי נָמֵי מַאן דְּעָבַר עַל פִּתְגָּמֵי אוֹרַיְיתָא, מַשְׁכָאן עָלֵיהּ רוּחָא דִּמְסָאֲבָא, וְאִתְרְשִׁים לֵיהּ בְּאַנְפּוֹי, וּמִנֵּיהּ עַרְקִין עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי. וְכֹלָּא מַכְרְזֵי עָלֵיהּ, אִסְתְּלָקוּ מִסָּחֲרָנֵיהּ דִּפְלַנְיָא, דְּעָבַר עַל פִּתְגָּמֵי אוֹרַיְיתָא, וְעַל פִּקּוּדֵי דְּמָארֵיהּ, וַוי לֵיהּ, וַוי לְנַפְשֵׁיהּ. הַאי אַשְׁלִיף רוּחָא דִּמְסָאֲבָא, דְּאִשְׁתְּכַח עִמֵּיהּ, וְאוֹרִית לֵיהּ לִבְרֵיהּ, וְהַאי הוּא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לֵית לֵיהּ בֵּיהּ חוּלָקָא, וְשָׁבִיק לֵיהּ, לְשֵׁיצָאָה לֵיהּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי.

שָׁנִינוּ, הַצַּדִּיק הַזַּכַּאי הַזֶּה שֶׁמִּשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה יוֹמָם וָלַיְלָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹשֵׁךְ עָלָיו חוּט אֶחָד שֶׁל חֶסֶד וְנִרְשָׁם לוֹ בְּפָנָיו, וּמֵאוֹתוֹ רֹשֶׁם פּוֹחֲדִים עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים. כָּךְ גַּם מִי שֶׁעוֹבֵר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, מוֹשְׁכִים עָלָיו רוּחַ טֻמְאָה וְנִרְשָׁם לוֹ בְּפָנָיו, וּמִמֶּנּוּ בּוֹרְחִים עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים. וְכֻלָּם מַכְרִיזִים עָלָיו: הִסְתַּלְּקוּ מִסָּבִיב לִפְלוֹנִי, שֶׁעָבַר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה וְעַל מִצְווֹת רִבּוֹנוֹ. אוֹי לוֹ וְאוֹי לְנַפְשׁוֹ! הֲרֵי שָׁלַף רוּחַ טֻמְאָה שֶׁנִּמְצֵאת עִמּוֹ וְהוֹרִישָׁהּ לִבְנוֹ, וְזֶהוּ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵין לוֹ בּוֹ חֵלֶק, וְעוֹזֵב אוֹתוֹ לְהַשְׁמִידוֹ לָעוֹלָם הַבָּא.

בָּרוּךְ הָרַחֲמָן שֶׁרָאִיתִי אוֹתְךְ וְזָכִיתִי לִרְאוֹתְךְ בָּזֶה. אַשְׁרֵי חֶלְקְךְ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא

אָמַר לֵיהּ רִבִּי אַבָּא, שַׁפִּיר קָאַמְרַת, מְנָא לָךְ הַאי. אָמַר לֵיהּ הָכִי אוֹלִיפְנָא. וְאוֹלִיפְנָא, דְּהַאי יְרוּתָא בִּישָׁא, אַחֲסִינוּן כֻּלְּהוּ בְּנוֹי, אִי לָא יְתוּבוּן, דְּהָא לֵית מִלָּה קַיְּימָא קָמֵי תְּשׁוּבָה. וַאֲנָא הָכִי אוֹלִיפְנָא, דְּאַסוּותָא דָּא יָהֲבוּ לִי זִמְנָא חֲדָא, דַּהֲוִינָא רְשִׁים בְּאַנְפָּאי, וְיוֹמָא חַד הֲוִינָא אָזִיל בְּאוֹרְחָא, וְאִעַרְעָנָא בְּחַד זַכָּאָה, וְעַל יְדוֹי אִתְעַבָּר מִנַּאי הַהוּא רְשִׁימָא. אָמַר לִי, מַה שְׁמָךְ. אָמַר לֵיהּ אֶלְעָזָר, וְקָרֵי עָלַי אֶלְעָזָר אָחֳרָא. אָמַר לֵיהּ, בְּרִיךְ רַחֲמָנָא, דַּחֲמֵינָא לָךְ, וְזָכֵינָא לְמֵחֱמֵי לָךְ בְּהַאי. זַכָּאָה חוּלָקָךְ בְּעָלְמָא דֵּין וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי, (אמר ליה) אֲנָא הוּא דְּאִעְרַעְנָא לָךְ.

אָמַר לוֹ רַבִּי אַבָּא, יָפֶה אָמַרְתָּ, אֲבָל מִנַּיִן לְךְ אֶת זֶה? אָמַר לוֹ, כָּךְ לָמַדְתִּי, וְלָמַדְתִּי שֶׁהַיְרֻשָּׁה הָרָעָה הַזּוֹ יוֹרְשִׁים כָּל בָּנָיו, אִם לֹא שֶׁיָּשׁוּבוּ, שֶׁהֲרֵי אֵין דָּבָר שֶׁעוֹמֵד לִפְנֵי תְשׁוּבָה. וַאֲנִי כָּךְ לָמַדְתִּי, שֶׁרְפוּאָה זוֹ נָתְנוּ לִי פַּעַם אַחַת, שֶׁהָיִיתִי רָשׁוּם בְּפָנַי, וְיוֹם אֶחָד הָיִיתִי הוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ וּפָגַשְׁתִּי צַדִּיק אֶחָד, וְעַל יָדוֹ עָבַר מִמֶּנּוּ אוֹתוֹ הָרֹשֶׁם. אָמַר לִי, מַה שִּׁמְךְ? אָמַרְתִּי לוֹ, אֶלְעָזָר, וְקָרָא עָלַי אֶלְעָזָר אַחֵר. אָמַר לוֹ, בָּרוּךְ הָרַחֲמָן שֶׁרָאִיתִי אוֹתְךְ וְזָכִיתִי לִרְאוֹתְךְ בָּזֶה. אַשְׁרֵי חֶלְקְךְ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. (אמר לו,) אֲנִי הוּא שֶׁפָּגַשְׁתִּי בְּךְ.

פָּרָה אֲדֻמָּה יֵשׁ לִי

אִשְׁתָּטַּח קָמֵיהּ, אַיְיתֵיהּ לְבֵיתֵיהּ, אַתְקִין קָמֵיהּ קוּרְטִיסָא (ס"א טרכוסא) (טרטיסאי) דְּנַהֲמָא, וּבִשְׂרָא דְּעֶגְלָא תְּלִיתָאָה. בָּתַר דְּאָכְלוּ, אָמַר לֵיהּ הַהוּא גַּבְרָא, רִבִּי, אֵימָא לִי חַד מִלָּה, חָדָּא תּוֹרָתָא סוּמָקָא אִית לִי, אִימָּא דְּעֶגְלָא דְּבִישְׂרָא דָּא דַּאֲכִילְנָא, וְיוֹמָא חַד עַד לָא אִתְעַבְּרַת וְאוֹלִידַת, אֲזִילְנָא בַּתְרָאָה לְמַרְעָא לְמַדְבְּרָא, עַד דְּדָבַּרְנָא לָהּ אַעְבָּר קָמַאי חַד גַּבְרָא, אָמַר לֵיהּ, מַה שְׁמָהּ דְּתוֹרָתָא דָּא. אֲמֵינָא, מִן יוֹמָא דְּאִתְיְילִידַת לָא קָרֵינָּא לָהּ בִּשְׁמָא. אָמַר לֵיהּ, בַּת שֶׁבַע אֵם שְׁלֹמֹה אִתְקְרֵי, אִי תִּזְכֶּה לְכַפָּרָה. וַאֲנָא בְּעוֹד דְּאָהָדַרְנָא רֵישָׁאי, לָא חֲמֵינָא לֵיהּ, וְחָיִיכְנָא מֵהַהוּא מִלָּה. (דף ע"ו ע"ב)

הִשְׁתַּטַח לְפָנָיו וֶהֱבִיאוֹ לְבֵיתוֹ. הִתְקִין לְפָנָיו חַלַּת (טרכוסא) לֶחֶם וּבָשָׂר שֶׁל עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת. אַחַר שֶׁאָכְלוּ, אָמַר לוֹ אוֹתוֹ הָאִישׁ: רַבִּי, אֱמֹר לִי דָּבָר אֶחָד, פָּרָה אֲדֻמָּה יֵשׁ לִי, אִמּוֹ שֶׁל הָעֵגֶל שֶׁאֶת בְּשָׂרוֹ זֶה עַתָּה אָכַלְנוּ, וְיוֹם אֶחָד טֶרֶם שֶׁהִתְעַבְּרָה וְהוֹלִידָה, הָלַכְתִּי אַחֲרֶיהָ לַמִּרְעֶה בַּמִּדְבָּר, בְּעוֹד שֶׁאֲנִי מַנְהִיג אוֹתָהּ עָבַר לְפָנַי אִישׁ אֶחָד, אָמַר לִי, מַה שְּׁמָהּ שֶׁל הַפָּרָה הַזּוֹ? אָמַרְתִּי, מִיּוֹם שֶׁנּוֹלְדָה לֹא קְרָאתִיהָ בְשֵׁם. אָמַר לִי, הִיא נִקְרֵאת בַּת שֶׁבַע אֵם שְׁלֹמֹה, אִם תִּזְכֶּה לְכַפָּרָה. וַאֲנִי, בְּעוֹד שֶׁהֶחֱזַרְתִּי אֶת רֹאשִׁי, לֹא רָאִיתִי אוֹתוֹ, וְצָחַקְתִּי מֵאוֹתוֹ הַדָּבָר.

עַכְשָׁו שֶׁזָּכִיתִי בַּתּוֹרָה, הִתְעוֹרַרְתִּי עַל הַדָּבָר הַהוּא

וְהַשְׁתָּא דְּזָכִינָא בְּאוֹרַיְיתָא, אִתְּעַרְנָא עַל הַהִיא מִלָּה, וּמִן יוֹמָא דְּאִתְפְּטָר רִבִּי שַׂמְלָאי מֵהָכָא, לָא הֲוָה בַּר נָשׁ דְּיַנְהִיר לָן בְּאוֹרַיְיתָא כְּוָותֵיהּ. וַאֲנָא דָּחִילְנָא לְמֵימַר מִלָּה דְּאוֹרַיְיתָא דְּלָא אוֹלִיפְנָא. וּמִלָּה דָּא דְּאִסְתַּכַּלְנָא דְּמִלָּה דְּחָכְמְתָא הִיא, וְלָא יְדַעְנָא. אָמַר לֵיהּ, וַדַּאי מִלָּה דְּחָכְמְתָא הִיא, וּרְמִיזָא עִלָּאָה הִיא לְעֵילָּא וּלְתַתָּא.

וְעַכְשָׁו שֶׁזָּכִיתִי בַּתּוֹרָה, הִתְעוֹרַרְתִּי עַל הַדָּבָר הַהוּא, וּמִיּוֹם שֶׁנִּפְטַר מִכָּאן רַבִּי שַׂמְלַאי, לֹא הָיָה אִישׁ שֶׁיָּאִיר לָנוּ בַּתּוֹרָה כְּמוֹתוֹ, וַאֲנִי פָחַדְתִּי לוֹמַר דְּבַר תּוֹרָה שֶׁלֹּא לָמַדְתִּי. וְהַדָּבָר הַזֶּה שֶׁהִסְתַּכַּלְתִּי שֶׁדְּבַר חָכְמָה הוּא, וְלֹא יָדַעְתִּי. אָמַר לוֹ, וַדַּאי שֶׁזֶּהוּ דְּבַר חָכְמָה, וְרֶמֶז עֶלְיוֹן הוּא לְמַעְלָה וּלְמַטָּה.

בַּת שֶׁבַע נִקְרֵאת מַמָּשׁ בְּסוֹד הַחָכְמָה

אֲבָל תָּא חֲזֵי, בַּת שֶׁבַע אִתְקְרֵי מַמָּשׁ בְּרָזָא דְּחָכְמְתָא. בְּגִין כָּךְ כְּתִיב בָּהּ כֹּלָּא בְּשֶׁבַע. ז' פָּרוֹת. ז' שְׂרֵפוֹת. ז' הֲזָאוֹת. ז' כִּבּוּסִים. ז' טְמֵאִים. ז' טְהוֹרִים. ז' כֹּהֲנִים. וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּחוּשְׁבְּנָא דְּהָא כְּתִיב, וַיְדַבֵּר יְיָ' אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וְגוֹ'. וְשַׁפִּיר קָאָמַר הַהוּא גַּבְרָא, דְּאָמַר בַּת שֶׁבַע, וְכֹלָּא רָזָא דְּחָכְמְתָא הִיא.

אֲבָל בֹּא רְאֵה, בַּת שֶׁבַע נִקְרֵאת מַמָּשׁ בְּסוֹד הַחָכְמָה, מִשּׁוּם כָּךְ כָּתוּב בָּהּ הַכֹּל בְּשֶׁבַע: שֶׁבַע פָּרוֹת, שֶׁבַע שְׂרֵפוֹת, שֶׁבַע הַזָּאוֹת, שִׁבְעָה כִבּוּסִים, שִׁבְעָה טְמֵאִים, שִׁבְעָה טְהוֹרִים, שִׁבְעָה כֹהֲנִים. וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בַּחֶשְׁבּוֹן, שֶׁכָּתוּב וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וְגוֹ'. וְיָפֶה אָמַר אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁאָמַר בַּת שֶׁבַע, וְהַכֹּל הוּא סוֹד שֶׁל חָכְמָה.

קָרָא עָלָיו רַבִּי אַבָּא, אַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךְ שָׁלוֹם וְכֹל אֲשֶׁר לְךְ שָׁלוֹם

אָמַר לֵיהּ, בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּשָׁמַעְנָא מִלָּה דָּא. בְּרִיךְ הוּא דְּהָא אַקְדִּים לִי שְׁלָם בְּקַדְמִיתָא, לְמִזְכֵּי לְהַאי. דִּכְתִּיב (ישעיה נז) שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר יְיָ'. אֲנָא כַּד הֲוִינָא רָחוֹק, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַקְדִּים לִי שְׁלָם לְמֶהֱוִי קָרוֹב. קָרָא עָלֵיהּ רִבִּי אַבָּא, (שמואל א כה) אַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ שָׁלוֹם.

אָמַר לוֹ, בָּרוּךְ הָרַחֲמָן שֶׁשָּׁמַעְתִּי דָּבָר זֶה, בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהֲרֵי הִקְדִּים לִי שָׁלוֹם בָּרִאשׁוֹנָה לִזְכּוֹת לָזֶה, שֶׁכָּתוּב (ישעיה נז) שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר ה'. כְּשֶׁאֲנִי הָיִיתִי רָחוֹק, הִקְדִּים לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁלוֹם לִהְיוֹת קָרוֹב. קָרָא עָלָיו רַבִּי אַבָּא, (שמואל א כה) אַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךְ שָׁלוֹם וְכֹל אֲשֶׁר לְךְ שָׁלוֹם.

זוהר במדבר (דף קנ"א ע"ב)

כָּל הַכֹּחַ וְכָל תִּקּוּן תָּלוּי בּוֹ, מִשּׁוּם שֶׁכָּל כֹּחַ הַגּוּף עוֹמֵד בִּזְרוֹעַ יָמִין

רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, בְּיוֹמָא דְּסַלְּקִין לֵּיוָאֵי בְּדוּכְתַיְיהוּ, בִּתְרֵין פָּרִים. מַאי טַעְמָא פָּרִים. אֶלָּא אִינְהוּ כְּפָרִים, לְקַבְּלָא בִּשְׂמָאלָא לְהַאי פָּרָה דְּאִקְרֵי פָּרָה אֲדוּמָה. כַּהֲנָא כָּל חֵילָא וְכָל תִּקּוּנָא בֵּיהּ תַּלְיָיא, בְּגִין דְּכָל חֵילָא דְּגוּפָא בִּדְרוֹעָא יְמִינָא קַיְּימָא. וְעַל דָּא כַּהֲנָא דְּרוֹעָא דְּיִשְׂרָאֵל כֻּלְּהוּ הֲוִי. וּבֵיהּ קַיְּימָא לְאַתְקְנָא כֹּלָּא וּלְאַתְקְנָא עָלְמָא (ס"א מאי טעמא פרים אלא אינהו שמאלא כפרים לקבלא בשמאלא. תא חזי כהנא דרועא ימינא דישראל כלהו הוה וביה קיימא לאתתקנא עלמא ולאתתקנא כלא בגין דכל חילא דגופא בדרועא ימינא קיימא וכל תקונא ביה תלייא) וְעִם כָּל דָּא, לָא אִשְׁתְּכַח בִּלְחוֹדוֹי, אֶלָּא בְּגוּפָא וּשְׂמָאלָא, וְגוּפָא עִקָּרָא הוּא דְּכֹלָּא.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, בַּיּוֹם שֶׁעוֹלִים הַלְוִיִּם לִמְקוֹמָם, בִּשְׁנֵי פָרִים. מָה הַטַּעַם פָּרִים? אֶלָּא הֵם כְּפָרִים לְקַבֵּל בִּשְׂמֹאל אֶת הַפָּרָה הַזּוֹ שֶׁנִּקְרֵאת פָּרָה אֲדֻמָּה. הַכֹּהֵן, כָּל הַכֹּחַ וְכָל תִּקּוּן תָּלוּי בּוֹ, מִשּׁוּם שֶׁכָּל כֹּחַ הַגּוּף עוֹמֵד בִּזְרוֹעַ יָמִין, וְעַל כָּךְ הַכֹּהֵן הוּא זְרוֹעַ שֶׁל כָּל יִשְׂרָאֵל, וּבוֹ עוֹמֵד לְהַתְקִין הַכֹּל וּלְהַתְקִין עוֹלָם, (מה הטעם פרים, ' אלא הם שמאל כמו הפרים לקבל בשמאל. בא ראה, הכהן זרוע ימין של כל ישראל היה, ובו עומד להתקין העולם ולהתקין הכל, משום שכל כח הגוף בזרוע הימין עומד, וכל התקון בו תלוי) וְעִם כָּל זֶה לֹא נִמְצָא לְבַדּוֹ, אֶלָּא בְּגוּף וּשְׂמֹאל, וְהַגּוּף הוּא עִקַּר הַכֹּל.

במדבר דף ק"פ ע"ב – קפ"א ע"ב

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךְ פָרָה. פָּרָה זוֹ בָּאָה לְטַהֵר

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה, הַאי פָּרָה לְדַכְיוּתָא קָא אַתְיָיא. לְדַכְּאָה לְמִסְאֲבֵי. פָּרָה דְּקַבִּילַת מִן שְׂמָאלָא. וּמַאן הוּא לִשְׂמָאלָא. שׁוֹר. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (יחזקאל א) וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאל. אֲדוּמָה, סוּמָקָא כְּוַורְדָּא. דִּכְתִּיב, (שיר השירים ב) כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים. אֲדוּמָּה: גִּזְרַת דִּינָא.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךְ פָרָה. פָּרָה זוֹ בָּאָה לְטַהֵר. לְטַהֵר לַטְּמֵאִים. פָּרָה שֶׁמְּקַבֶּלֶת מֵהַשְּׂמֹאל. וּמִי הוּא לַשְּׂמֹאל? שׁוֹר, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל א) וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאל. אֲדֻמָּה – סְמוּקָה כַּשּׁוֹשַׁנָּה, שֶׁכָּתוּב (שיר ב) כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים. אֲדֻמָּה – גְּזֵרַת הַדִּין.

רעיא מהימנא

פָּרָה אֲדֻמָּה – מִצַּד הַגְּבוּרָה. תְּמִימָה – מִצַּד הַחֶסֶד, שֶׁהוּא דַּרְגַּת אַבְרָהָם, אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם – מִצַּד הָעַמּוּד הָאֶמְצָעִי וכו'

פָּרָה אֲדוּמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם וְגוֹ', אָסוּר לַחֲרוֹשׁ בְּשַׁבָּת חֲרִישָׁה דְּשׁוֹר, דְּאִתְּמַר (תהלים קכט) עַל גַּבִּי חָרְשׁוּ חוֹרְשִׁים. וּשְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה, אִיהִי פָּרָה אֲדוּמָּה, מִסִּטְרָא דִּגְבוּרָה. תְּמִימָה מִסִּטְרָא דְּחֶסֶד, דְּאִיהוּ דַּרְגָּא דְּאַבְרָהָם, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ (בראשית יז) הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וְהְיֵה תָּמִים. אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם, מִסִּטְרָא דְּעַמּוּדָא דְּאֶמְצָּעִיתָא. אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עוֹל, מִסִּטְרָא דִּשְׁכִינְתָּא עִלָּאָה, דְּאִיהִי חֵירוּ. בַּאֲתָר דְּאִיהִי שַׁלְטָא, וְהַזָּר הַקָּרֵב לֵית רְשׁוּ לְסִטְרָא אַחֲרָא לְשַׁלְּטָאָה. לָא שָׂטָן, וְלָא מַשְׁחִית, וְלָא מַלְאָךְ הַמָּוְת, דְּאִינּוּן מִסִּטְרָא דְּגֵיהִנָם. (ע"כ רעיא מהימנא).

פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם וְגוֹ'. אָסוּר לַחֲרשׁ בְּשַׁבָּת חֲרִישָׁה שֶׁל שׁוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכט) עַל גַּבִּי חָרְשׁוּ חֹרְשִׁים. וּשְׁכִינָה תַחְתּוֹנָה הִיא פָּרָה אֲדֻמָּה – מִצַּד הַגְּבוּרָה. תְּמִימָה – מִצַּד הַחֶסֶד, שֶׁהוּא דַּרְגַּת אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (בראשית יז) הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים. אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם – מִצַּד הָעַמּוּד הָאֶמְצָעִי. אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל – מִצַּד שְׁכִינָה עֶלְיוֹנָה שֶׁהִיא חֵרוּת. בְּמָקוֹם שֶׁהִיא שׁוֹלֶטֶת, וְהַזָּר הַקָּרֵב אֵין לוֹ רְשׁוּת לַצַּד הָאַחֵר לִשְׁלֹט, לֹא שָׂטָן וְלֹא מַשְׁחִית וְלֹא מַלְאַךְ הַמָּוֶת, שֶׁהֵם מִצַּד הַגֵּיהִנֹּם.

תְּמִימָה דִּין רָפֶה, גְּבוּרָה תַחְתּוֹנָה, זוֹהִי תְמִימָה

תְּמִימָה, מַאי תְּמִימָה. כְּמָה דְּתָנֵינָן, שׁוֹר תָּם וְשׁוֹר מוּעָד. (קס"ג ע"ב) שׁוֹר תָּם דִּינָא רַפְיָיא. שׁוֹר מוּעָד דִּינָא קַשְׁיָא. אוּף הָכָא תְּמִימָה דִּינָא רַפְיָיא, גְּבוּרָה תַּתָּאָה, דָּא הִיא תְּמִימָה. גְּבוּרָה עִלָּאָה, דָּא הִיא דִּינָא קַשְׁיָא, וְהִיא יַד הַחֲזָקָה תַּקִּיפָא.

תְּמִימָה, מַה זֶּה תְּמִימָה? כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ, שׁוֹר תָּם וְשׁוֹר מוּעָד. שׁוֹר תָּם דִּין רָפֶה. שׁוֹר מוּעָד דִּין קָשֶׁה. גַּם כָּךְ תְּמִימָה דִּין רָפֶה, גְּבוּרָה תַחְתּוֹנָה, זוֹהִי תְמִימָה. גְּבוּרָה עֶלְיוֹנָה, זֶהוּ דִּין קָשֶׁה, וְהִיא יָד הַחֲזָקָה תַּקִּיפָה.

אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ

אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שיר השירים ד) כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ. אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עוֹל. עַל כְּתִיב, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שמואל ב כג) וּנְאֻם הַגֶּבֶר הוּקַם עָל. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּהִיא שְׁלוּמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעָלֶיהָ לָאו הִיא אֶלָּא עִמָּהּ. אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל, הַיְינוּ דִּכְתִּיב, (עמוס ה) בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, (בראשית כד) בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָה.

אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ד) כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ. אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל, עַל כָּתוּב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב כג) וּנְאֻם הַגֶּבֶר הוּקַם עָל. מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁהִיא (שם כ) שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעָלֶיהָ לֹא הִיא, אֶלָּא עִמָּהּ. אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל, הַיְנוּ שֶׁכָּתוּב (עמוס ה) בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, (בראשית כד) בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ.

אַהֲרֹן שׁוֹשְׁבִין הַמַּלְכָּה

וּנְתַתֶּם אוֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר, מִצְוָותָהּ בַּסְּגַן, וְאוֹקְמוּהָ. מַאי טַעְמָא לֵיהּ וְלָא לְאַהֲרֹן. אֶלָּא אַהֲרֹן שׁוּשְׁבִינָא דְּמַטְרוֹנִיתָא. וְעוֹד דְּאַהֲרֹן לָא אָתֵי מִסִּטְרָא דְּטָהוֹר, אֶלָּא (קע"ז ע"ב) מִסִּטְרָא דְּקָדוֹשׁ, וּבְגִין דְּדָא אַתְיָיא לְטָהֳרָה, לָא אִתְיְיהִיב לֵיהּ.

וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר, מִצְוָתָהּ בַּסְּגָן, וּפֵרְשׁוּהָ. מָה הַטַּעַם לוֹ וְלֹא לְאַהֲרֹן? אֶלָּא אַהֲרֹן שׁוֹשְׁבִין הַמַּלְכָּה. וְעוֹד, שֶׁאַהֲרֹן לֹא בָא מִצַּד שֶׁל טָהוֹר, אֶלָּא מִצַּד שֶׁל קָדוֹשׁ, וּמִשּׁוּם שֶׁזֶּה בָּא לְטָהֳרָה, לֹא נִתַּן לוֹ.

בַת שֶׁבַע נִקְרֵאת, וְעַל כָּךְ כָּל מַעֲשֶׂיהָ בְּשֶׁבַע

כָּל מִלָּה דְּהַאי פָּרָה, הִיא בְּשֶׁבַע, ז' כִּבּוּסִים וְכוּ', וְהָא (ע"ז ע"ב) אִתְּמַר, מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּהִיא שֶׁבַע שְׁנֵי שְׁמִטָּה, וּבַת שֶׁבַע אִתְקְרֵי, וְעַל דָּא כָּל עוֹבָדוֹי בְּשֶׁבַע. תָּא חֲזֵי, כָּל מַאי דְּאִתְעָבִיד מֵהַאי פָּרָה, בְּגִין לְדַכְּאָה, וְלָא לְקַדְּשָׁא, וְאַף עַל גַּב דְּאִתְיְיהִיב לַסְּגָן, הוּא לָא שָׁחִיט וְלָא שָׂרִיף, בְּגִין דְּלָא יִשְׁתְּכַּח דִּינָא בְּסִטְרוֹי, וְכָּל שֶׁכֵּן אַהֲרֹן דְּאִיהוּ בְּדַרְגָּא שְׁלִים יַתִּיר, דְּלָא בָּעֵי לְאִשְׁתַּכְּחָא תַּמָּן, וּלְאִזְדַּמְּנָא תַּמָּן.

כָּל דָּבָר בְּפָרָה זוֹ הִיא בְּשֶׁבַע, שִׁבְעָה כִבּוּסִים וְכוּ', וַהֲרֵי נִתְבָּאֵר. מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁהִיא שֶׁבַע שְׁנֵי שְׁמִטָּה, וּבַת שֶׁבַע נִקְרֵאת, וְעַל כָּךְ כָּל מַעֲשֶׂיהָ בְּשֶׁבַע. בֹּא וּרְאֵה, כָּל מַה שֶּׁנַּעֲשָׂה מִפָּרָה זוֹ – בִּשְׁבִיל לְטַהֵר, וְלֹא לְקַדֵּשׁ. וְאַף עַל גַּב שֶׁנִּתְּנָה לַסְּגָן, הוּא לֹא שׁוֹחֵט וְלֹא שׂוֹרֵף, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִמָּצֵא דִין בְּצִדּוֹ, וְכָל שֶׁכֵּן אַהֲרֹן, שֶׁהוּא בְּדַרְגָּה יוֹתֵר מֻשְׁלֶמֶת, וְלֹא צָרִיךְ לְהִמָּצֵא שָׁם וּלְהִזְדַּמֵּן לְשָׁם.

וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר

הַאי פָּרָה, כֵּיוָן דְּאִתְעָבִיד אֵפֶר, בָּעֵי לְמִשְׁדֵּי בֵּיהּ עֵץ אֶרֶז, וְאֵזוֹב, וּשְׁנִי תּוֹלַעַת, וְהָא אִלֵּין אִתְּמָרוּ. וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר, וְלָא קָדוֹשׁ. וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר, דְּהָא טָהוֹר לָא אִקְרֵי, אֶלָּא מִן סִטְרָא דִּמְסָאֵב בְּקַדְמִיתָא.

פָּרָה זוֹ, כֵּיוָן שֶׁנֶּעֶשְׂתָה אֵפֶר, צָרִיךְ לִזְרֹק בָּהּ עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלַעַת, וַהֲרֵי אֵלֶּה נֶאֶמְרוּ. וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר, וְלֹא קָדוֹשׁ. וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר, שֶׁהֲרֵי טָהוֹר לֹא נִקְרָא אֶלָּא מִצַּד שֶׁמְּטַמֵּא בַּהַתְחָלָה.

סוֹד הַכֹּל, זֶה שֶׁכָּתוּב לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִיא

רָזָא דְּכֹלָּא, הַאי דִּכְתִּיב לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִיא, בְּגִין דְּכָל דִּינִין תַּתָּאִין, וְכָל אִינּוּן דְּאָתוּ מִסִּטְרָא דִּמְסָאֲבָא, כַּד אִיהוּ יַנְקָא מִסִּטְרָא אַחֲרָא, וְיָתִיבַת בְּדִינָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיה לד) מָלְאָה דָם הוּדַּשְׁנָה מֵחֶלֶב. כְּדֵין כֻּלְּהוּ מִתְעָרֵי וּמִסְתַּלְקֵי וְשָׁרָאן בְּעָלְמָא. כֵּיוָן דְּעַבְדֵי הַאי עוֹבָדָא דִּלְתַּתָּא, וְכָל הַאי דִּינָא בַּאֲתַר דָּא דְּהַאי פָּרָה, וְרָמָאן עָלָהּ עֵץ (דף קפ"א ע"א) אֶרֶז וְגוֹ'. כְּדֵין אִתְחֲלָשׁ חֵילָא דִּלְהוֹן, וּבְכָל אֲתָר דְּשָׁרָאן אִתְּבָּרוּ וְאִתְחֲלָשׁוּ וְעַרְקִין מִנֵּיהּ, דְּהַאי חֵילָא דִּלְהוֹן אִתְחֲזֵי כְּגַוְונָא דָּא לְגַבַּיְיהוּ, כְּדֵין לָא שָׁרָאן בְּבַר נָשׁ, וְאִתְדַכֵּי.

סוֹד הַכֹּל, זֶה שֶׁכָּתוּב לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִיא. מִשּׁוּם שֶׁכָּל דִּינִים הַתַּחְתּוֹנִים וְכָל אֵלּוּ שֶׁבָּאִים מִצַּד הַטֻּמְאָה, כְּשֶׁיּוֹנְקִים מִצַּד אַחֵר וְיוֹשְׁבִים בְּדִין, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לד) מָלְאָה דָם הֻדַּשְׁנָה מֵחֵלֶב, אָז כֻּלָּם מִתְעוֹרְרִים וּמִסְתַּלְּקִים וְשׁוֹרִים בָּעוֹלָם. כֵּיוָן שֶׁעוֹשִׂים מַעֲשֶׂה זֶה שֶׁלְּמַטָּה, וְכָל הַדִּין הַזֶּה בְּמָקוֹם זֶה שֶׁל פָּרָה זוֹ, וְזוֹרְקִים עָלֶיהָ עֵץ אֶרֶז וְגוֹ', אָז נֶחֱלָשׁ כֹּחָם, וּבְכָל מָקוֹם שֶׁשּׁוֹרִים נִשְׁבָּרִים וְנֶחֱלָשִׁים וּבוֹרְחִים מִשָּׁם, שֶׁהֲרֵי כֹּחָם נִרְאֶה כְּמוֹ זֶה לְגַבֵּיהֶם, וְאָז לֹא שׁוֹרִים בָּאָדָם, וְהוּא נִטְהָר.

טֻמְאָה וְטָהֳרָה כְּלָל עֶלְיוֹן בַּתּוֹרָה, וּבֵאֲרוּהָ הַחֲבֵרִים

וְעַל דָּא אִתְקְרֵי מֵי נִדָּה, מַיָּיא לְדַכְּאָה. כַּד עָלְמָא שָׁארֵי בְּדִינָא, וְסִטְרָא מִסְאֲבָא אִתְפְּשָׁט בְּעָלְמָא, הָכָא אִתְכְּלִילָן כָּל זִינִין מְסָאֲבָא, וְכָל זִינֵי דַּכְיוּ, וּבְגִין כַּךְ טוּמְאָה וְטָהֳרָה, כְּלָלָא עִלָּאָה דְּאוֹרַיְיתָא, וְאוֹקְמוּהָ חַבְרַיָּיא. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אֶלְעָזָר, עַבְדַּת דְּלָא יֵימְרוּן חַבְרַיָּיא מִלָּה אֲבַּתְרָךְ.

וְעַל זֶה נִקְרָאִים מֵי נִדָּה, מַיִם לְטַהֵר. כְּשֶׁהָעוֹלָם שָׁרוּי בְּדִין וְצַד הַטֻּמְאָה מִתְפַּשֵּׁט בָּעוֹלָם, כָּאן נִכְלָלִים כָּל מִינִים שֶׁל טֻמְאָה וְכָל מִינֵי טָהֳרָה, וּמִשּׁוּם זֶה טֻמְאָה וְטָהֳרָה כְּלָל עֶלְיוֹן בַּתּוֹרָה, וּבֵאֲרוּהָ הַחֲבֵרִים. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אֶלְעָזָר, עָשִׂיתָ שֶׁלֹּא יאמְרוּ הַחֲבֵרִים דָּבָר אַחֲרֶיךְ.

בְּשָׁעָה שֶׁחָכְמָה עֶלְיוֹנָה מַכָּה בַחֲקִיקוֹת, אַף עַל גַּב שֶׁהִיא נִסְתֶּרֶת בְּכָל הַצְּדָדִים, נִפְתָּח וְשׁוֹפֵעַ מִמֶּנָּה נָהָר אֶחָד מָלֵא

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, (תהלים קד) הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים וְגוֹ'. יַשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי וְגוֹ'. הָנֵי קְרָאֵי דָּוִד מַלְכָּא בְּרוּחָא קַדִּישָׁא אַמָרָן, וְאִית לְאִסְתַּכְּלָא בְּהוּ. תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְּחָכְמְתָא עִלָּאָה בָּטַשׁ בִּגְלִיפוֹי, אַף עַל גַּב דְּהִיא טְמִירָא בְּכָל סִטְרִין, פָּתַח וְאִתְנְגִיד מִנֵּיהּ חַד נַהֲרָא, מַלְיָא (נ"א ומלייא לתרעין) בְּתַרְעִין עִלָּאִין.

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, (תהלים קד) הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים וְגוֹ'. יַשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי וְגוֹ'. פְּסוּקִים אֵלּוּ אֲמָרָם דָּוִד הַמֶּלֶךְ בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְיֵשׁ לְהִסְתַּכֵּל בָּהֶם. בֹּא וּרְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁחָכְמָה עֶלְיוֹנָה מַכָּה בַחֲקִיקוֹת, אַף עַל גַּב שֶׁהִיא נִסְתֶּרֶת בְּכָל הַצְּדָדִים, נִפְתָּח וְשׁוֹפֵעַ מִמֶּנָּה נָהָר אֶחָד מָלֵא (וממלא לשערים) בִשְׁעָרִים עֶלְיוֹנִים.

כְּמַבּוּעַ וּמָקוֹר שֶׁל מַיִם שֶׁמְּמַלֵּא כְּלִי גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, וּמִשָּׁם נִמְשָׁכִים מַבּוּעִים שֶׁל נְחָלִים וּנְהָרוֹת בְּכָל צַד

כְּמַבּוּעָא וּמְקוֹרָא דְּמַיָא דְּמָלֵּי קוּזְפָא רַבָּא מִנֵּיהּ, וּמִתַּמָּן אִתְמַשְּׁכָן מַבּוּעִין דְּנַחֲלִין וְנַהֲרִין בְּכָל סְטָר, כַּךְ הַאי, בְּחַד שְׁבִיל דָּקִיק דְּלָא אִתְיְידַע, מָשִׁיךְ וְנָגִיד הַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק, וּמְמַלֵּי לְהַהוּא נַחֲלָא עֲמִיקָא, וּמִתַּמָּן אִתְמַשְּׁכָאן מַבּוּעִין וּנְחָלִין, וְאִתְמַלְּיָין מִנֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים וְגוֹ'. אִלֵּין נַהֲרֵי עִלָּאֵי קַדִּישָׁא דְּאֲפַרְסְמוֹנָא דַּכְיָיא, וְכֻלְּהוּ אִתְשַׁקְיָין כְּחַד מֵהַהוּא נְבִיעָא דְּנַחֲלָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא דְּנָפִיק וְנָגִיד.

כְּמַבּוּעַ וּמָקוֹר שֶׁל מַיִם שֶׁמְּמַלֵּא כְּלִי גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, וּמִשָּׁם נִמְשָׁכִים מַבּוּעִים שֶׁל נְחָלִים וּנְהָרוֹת בְּכָל צַד – כָּךְ זֶה, בִּשְׁבִיל דַּקִּיק אֶחָד שֶׁלֹּא נוֹדָע, מוֹשֵׁךְ וְשׁוֹפֵעַ אוֹתוֹ נָהָר שֶׁשּׁוֹפֵעַ וְיוֹצֵא וּמְמַלֵּא לְאוֹתוֹ נַחַל עָמֹק, וּמִשָּׁם נִמְשָׁכִים מַבּוּעִים וּנְחָלִים וּמִתְמַלְּאִים מִמֶּנּוּ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים וְגוֹ'. אֵלֶּה נְהָרוֹת עֶלְיוֹנֵי קֹדֶשׁ שֶׁל אֲפַרְסְמוֹן זַךְ, וְכֻלָּם מֻשְׁקִים כְּאֶחָד מֵאוֹתָהּ נְבִיעַת הַנַּחַל הָעֶלְיוֹן הַקָּדוֹשׁ שֶׁיּוֹצֵא וְשׁוֹפֵעַ.

אַרְבָּעָה רָאשִׁים אֵלֶּה הֵם חַיְתוֹ שָׂדָי, כְּלַל כָּל אוֹתָן מֶרְכָּבוֹת וְכָל אוֹתָם חֲיָלוֹת שֶׁשָּׂדַי אֲחוּזָה בָהֶם

לְבָתַר, יַשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי, הַיְינוּ דִּכְתִּיב, (בראשית ב) וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים. הָנֵי ד' רָאשִׁין, אִלֵּין אִינּוּן חַיְתוֹ שָׂדָי, כְּלָלָא דְּכָל אִינּוּן מַשִׁרְיָין, וְכָל אִינּוּן חַיָּילִין, דַּאֲחִידָן בְּהוּ שָׂדַי, אַל תִּקְרֵי שָׂדָי, אֶלָּא שַׁדָּי. דְּהוּא נָטִיל, וְאַשְׁלִים שְׁמָא מִיְּסוֹדָא דְּעָלְמָא.

אַחַר כָּךְ, יַשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי, הַיְנוּ שֶׁכָּתוּב (בראשית ב) וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים. אַרְבָּעָה רָאשִׁים אֵלֶּה הֵם חַיְתוֹ שָׂדָי, כְּלַל כָּל אוֹתָן מֶרְכָּבוֹת וְכָל אוֹתָם חֲיָלוֹת שֶׁשָּׂדַי אֲחוּזָה בָהֶם. אַל תִּקְרֵי שָׂדַי אֶלָּא שַׁדַּי, שֶׁהוּא נוֹטֵל וּמַשְׁלִים אֶת הַשֵּׁם מִיסוֹד הָעוֹלָם.

וְהָאוֹפַנִּים יִנָּשְׂאוּ לְעֻמָּתָם כִּי רוּחַ הַחַיָּה בָּאוֹפַנִּים

יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם, אִלֵּין אִינּוּן דִּכְתִּיב בְּהוּ, (יחזקאל א) וְהָאוֹפַנִּים יִנָּשְׂאוּ לְעֻמָּתָם כִּי רוּחַ הַחַיָּה בָּאוֹפַנִּים, מַאן חַיָּה. אֶלָּא אִלֵּין חַיְתוֹ שָׂדָי, אַרְבַּע אִינּוּן, וְכָל חַד וְחַד לְחַד סִטְרָא דְּעָלְמָא. וְהַהוּא אִקְרֵי חַיָּה, וְאוֹפַנִּים לָקֳבֵיל כָּל חַד וְחַד. וְלָא אַזְלִין אֶלָּא מֵרוּחַ דְּהַהִיא חַיָּה דְּאָזִיל עָלַיְיהוּ וְכַד אִלֵּין מִתְשַׁקְיָין מֵהַהוּא שַׁקְיוּ עִלָּאָה, כָּל שְׁאַר חַיָּילִין אַחֲרָנִין אִשְׁתַּקְיָין, וְאִתְרַוָון, וּמִשְׁתָּרְשָׁן בְּשָׁרְשַׁיְיהוּ, וְאִתְאַחֲדָן אִלֵּין בְּאִלֵּין, בְּדַרְגִּין יְדִיעָן. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, עֲלֵיהֶם עוֹף הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן וְגוֹ'. מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו וְגוֹ'. אִלֵּין שְׁאַר דַּרְגִּין עִלָּאִין.

יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם – אֵלֶּה אוֹתָם שֶׁכָּתוּב בָּהֶם (יחזקאל א) וְהָאוֹפַנִּים יִנָּשְׂאוּ לְעֻמָּתָם כִּי רוּחַ הַחַיָּה בָּאוֹפַנִּים. מִי הַחַיָּה? אֶלָּא אֵלּוּ חַיְתוֹ שָׂדָי, אַרְבַּע הֵן, וְכָל אַחַת וְאַחַת לְצַד אֶחָד שֶׁל הָעוֹלָם. וְאוֹתוֹ שֶׁנִּקְרָא חַיָּה, וְאוֹפַנִּים מוּל כָּל אֶחָד וְאֶחָד. וְלֹא הוֹלְכִים אֶלָּא מֵרוּחַ אוֹתָהּ חַיָּה שֶׁהוֹלֶכֶת עֲלֵיהֶם, וְכַאֲשֶׁר אֵלֶּה מֻשְׁקִים מֵאוֹתָהּ הַשְׁקָאָה עֶלְיוֹנָה, כָּל שְׁאָר הַחֲיָלוֹת הָאֲחֵרִים מֻשְׁקִים וּמֻרְוִים וּמִשְׁתָּרְשִׁים בְּשָׁרְשֵׁיהֶם, וְנֶאֱחָזִים אֵלֶּה בְאֵלֶּה בִּדְרָגוֹת יְדוּעוֹת. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב עֲלֵיהֶם עוֹף הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן וְגוֹ'. מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו וְגוֹ' – אֵלּוּ שְׁאָר דְּרָגוֹת עֶלְיוֹנוֹת.

מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךְ תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ, אֶרֶץ עֶלְיוֹנָה קְדוֹשָׁה

לְבָתַר כָּל דָּא, מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ, (ס"א לתתא וכל עלמין וכו') אַרְעָא עִלָּאָה קַדִּישָׁא. וְכַד אִיהִי מִתְבָּרְכָא, כָּל עָלְמִין כֻּלְּהוּ חַדָּאן, וּמִתְבָּרְכָאן. דָּא בְּשַׁעֲתָא דְּבִרְכָּאן מִשְׁתַּכְּחֵי, מִשַּׁקְיוּ דְּנַחֲלָא (בראשית רכ"א ע"א) עֲמִיקָא דְּכֹלָּא.

אַחַר כָּל זֶה – מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךְ תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ, (למטה, וכל העולמות וכו') אֶרֶץ עֶלְיוֹנָה קְדוֹשָׁה. וּכְשֶׁהִיא מִתְבָּרֶכֶת, כָּל הָעוֹלָמוֹת בְּשִׂמְחָה, וּמִתְבָּרְכִים. וְזֶה בְּשָׁעָה שֶׁנִּמְצָאוֹת בְּרָכוֹת מֵהַשְׁקָאַת הַנַּחַל הֶעָמֹק שֶׁל הַכֹּל.

בְשָׁעָה שֶׁהָעוֹלָם יוֹשֵׁב בְּדִין, שֶׁבְּרָכוֹת לֹא נִמְצָאוֹת לָרֶדֶת בָּעוֹלָם

וּבְשַׁעֲתָא דְּעָלְמָא יְתִיב בְּדִינָא דְּבִרְכָאן לָא מִשְׁתַּכְּחֵי לְנַחְתָּא בְּעָלְמָא, כְּדֵין אִסְתְּאַב מִקְדָּשׁ (ס"א ובשעתא דברכאן לא משתכחי לנחתא בעלמא, כדין עלמא יתיב בדינא, ומסטרא דשמאלא רוחא אתער ואתפשט בעלמא) וְכַמָּה חֲבִילֵי טְרִיקִין מִשְׁתַּכְּחֵי בְּעָלְמָא, וְשָׁרָאן (בכמה אתרי) עַל בְּנֵי נָשָׁא, וּמְסָאַב הַהוּא רוּחָא לְהוּ, כְּבַר נָשׁ דְּגָוַע (ס"א כבר האי רוח) וְרוּחַ מִסְאֲבָא שַׁרְיָא עָלֵיהּ. הָכִי נָמֵי שַׁרְיָא, לְמַעַן דְּיִקְרַב בַּהֲדֵיהּ.

וּבְשָׁעָה שֶׁהָעוֹלָם יוֹשֵׁב בְּדִין, שֶׁבְּרָכוֹת לֹא נִמְצָאוֹת לָרֶדֶת בָּעוֹלָם, אָז נִטְמָא הַמִּקְדָּשׁ. (ובשעה שאין נמצאות ברכות לרדת למטה, אז העולם יושב בדין. ומצד שמאל מתעוררת רוח ומתפשטת בעולם) וְכַמָּה חֲבִילוֹת שֶׁל מַזִּיקִים נִמְצָאִים בָּעוֹלָם וְשׁוֹרִים (בכמה מקומות) עַל בְּנֵי אָדָם, וּמְטַמֵּאת אוֹתָם אוֹתָהּ הָרוּחַ, כְּמוֹ בֶּן אָדָם שֶׁגָּוַע (כבר הרוח הזו) וְרוּחַ הַטֻּמְאָה שׁוֹרָה עָלָיו. כָּךְ גַּם שׁוֹרָה, לְמִי שֶׁיִּקְרַב אֵלָיו.

עֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת בִּשְׁבִיל לִטַּהֵר בּוֹ

הֲדָא הוּא דִכְתִיב, תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן וְגוֹ'. הַאי קְרָא מַאי קָא מַיְירֵי. אֶלָּא תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן, דְּהָא לָא אִתְשַׁקְיָין לְאִשְׁתַּכְּחָא בִּרְכָאן לְעָלְמִין. תּוֹסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן, (נ"א לאתערא) וְאִתְּעַר רוּחָא אַחֲרָא מִסִּטְרָא שְׂמָאלָא, וְרוּחַ מִסְאֲבָא שַׁרְיָא עַל בְּנֵי נָשָׁא, עַל אִינּוּן דְּמֵיתִין, וּמַאן דְּקָאִים בַּהֲדַיְיהוּ, וְעַל שְׁאַר בְּנֵי נָשָׁא, מַאי אַסְוָותָא דִּלְהוֹן. הָא דִּכְתִּיב וְאֶל עֲפָרָם יְשׁוּבוּן. דָּא עֲפַר שְׂרֵיפַת הַחַטָּאת, (ס"א דא עפר מקדשא דלעילא) בְּגִין לְאִתְדַכְּאָה בֵּיהּ. וְהַיְינוּ רָזָא (קהלת ג) הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר, ואֲפִילּוּ גַּלְגַּל חַמָּה.

זֶהוּ שֶׁכָּתוּב תַּסְתִּיר פָּנֶיךְ יִבָּהֵלוּן וְגוֹ'. פָּסוּק זֶה מַהוּ אוֹמֵר? אֶלָּא תַּסְתִּיר פָּנֶיךְ יִבָּהֵלוּן, שֶׁהֲרֵי לֹא הֻשְׁקוּ לְהִמָּצֵא בְרָכוֹת לָעוֹלָמוֹת. תּוֹסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן, (לעורר) וּמִתְעוֹרֵר רוּחַ אַחֵר מִצַּד שְׂמֹאל, וְרוּחַ טֻמְאָה שׁוֹרָה עַל בְּנֵי אָדָם, עַל אוֹתָם שֶׁמֵּתוּ וּמִי שֶׁעוֹמֵד עֲלֵיהֶם וְעַל שְׁאָר בְּנֵי אָדָם, מָה רְפוּאָתָם? זֶה שֶׁכָּתוּב וְאֶל עֲפָרָם יְשׁוּבוּן. זֶה עֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת (זהעפר המקדש שלמעלה) בִּשְׁבִיל לִטַּהֵר בּוֹ, וְהַיְנוּ סוֹד (קהלת ג) הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר, וַאֲפִלּוּ גַּלְגַּל חַמָּה.

זֶהוּ שֶׁכָּתוּב תְּשַׁלַּח רוּחֲךְ יִבָּרֵאוּן, יִבָּרֵאוּן וְיֵרָפְאוּ בִּרְפוּאָה עֶלְיוֹנָה

לְבָתַר דִּמְהַדְרִן לְהַאי עָפָר, בְּגִין לְאִתְדַכְּאָה בֵּיהּ, מִתְעַבָר רוּחָא מִסְאֲבָא, וְאִתְּעַר רוּחָא אַחֲרָא קַדִּישָׁא, וְשָׁארִי בְּעָלְמָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן, יִבָּרֵאוּן, וְיִתְּסוּן בְּאַסְוָותָא עִלָּאָה, דְּרוּחָא אַחֲרָא. וּתְחַדֵּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה, דְּהָא אִתְדַכִּיאַת, (אתתא לבעלה) וְחַדְתּוּתֵי דְּסִיהֲרָא אִשְׁתְּכַח, וְעָלְמִין כֻּלְּהוּ מִתְבָּרְכָאן. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהִיב לוֹן עֵיטָא, דְּכֹלָּא אַסְוָותָא, בְּגִין דְּיִזְכּוּן לְחַיֵּי עָלְמָא דְּאָתֵי, וְיִשְׁתְּכָחוּ דַּכְיָין בְּהַאי עָלְמָא, קַדִּישִׁין לְעָלְמָא דְּאָתֵי, עָלַיְיהוּ כְּתִיב (יחזקאל לו) וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם. (דף קפ"א ע"ב) (במדבר כ') וַיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִין וְגוֹ'. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, אֲמַאי פַּרְשְׁתָּא דְּפָרָה, סְמִיכָה לְמִיתַת מִרְיָם. הָא אוּקְמוּהָ. אֶלָּא כֵּיוָן (ס"א כמה) דְּאִתְעָבִיד דִּינָא בְּהַאי פָּרָה, לְדַכְּאָה לְמִסְאֲבֵי, אִתְעָבִיד דִּינָא בְּמִרְיָם, לְדַכְּאָה עָלְמָא, וְאִסְתְּלָּקַת מִן עָלְמָא. כֵּיוָן דְּאִסְתַּלָּקַת מִרְיָם, אִסְתַּלָּק הַהוּא בְּאֵר, דְּהֲוָה אָזִיל עִמְּהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא וְאִסְתַּלָּק בֵּירָא בְּכֹלָּא.

לְאַחַר שֶׁחוֹזְרִים לֶעָפָר זֶה בִּשְׁבִיל לִטַּהֵר בּוֹ, נֶעֱבֶרֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה, וּמִתְעוֹרֶרֶת רוּחַ אַחֶרֶת קְדוֹשָׁה וְשׁוֹרָה בָעוֹלָם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב תְּשַׁלַּח רוּחֲךְ יִבָּרֵאוּן, יִבָּרֵאוּן וְיֵרָפְאוּ בִּרְפוּאָה עֶלְיוֹנָה שֶׁל רוּחַ אַחֶרֶת. וּתְחַדֵּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה, שֶׁהֲרֵי נִטְהֲרָה (אשה לבעלה), וְחִדּוּשׁ הַלְּבָנָה נִמְצָא, וְכָל הָעוֹלָמוֹת מִתְבָּרְכִים. אַשְׁרֵי חֵלֶק יִשְׂרָאֵל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן לָהֶם עֵצָה שֶׁכֻּלָּהּ רְפוּאָה כְּדֵי שֶׁיִּזְכּוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְיִמָּצְאוּ טְהוֹרִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, קְדוֹשִׁים לָעוֹלָם הַבָּא, עֲלֵיהֶם כָּתוּב (יחזקאל לו) וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם. וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִין וְגוֹ'. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, לָמָּה פָּרָשַׁת פָּרָה סְמוּכָה לְמִיתַת מִרְיָם, הֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ. אֶלָּא כֵּיוָן (כמו) שֶׁנַּעֲשָׂה הַדִּין בְּפָרָה זוֹ לְטַהֵר הַטְּמֵאִים, נַעֲשָׂה דִין בְּמִרְיָם לְטַהֵר הָעוֹלָם, וְהִסְתַּלְּקָה מֵהָעוֹלָם. כֵּיוָן שֶׁהִסְתַּלְּקָה מִרְיָם, הִסְתַּלְּקָה אוֹתָהּ בְּאֵר שֶׁהָיְתָה הוֹלֶכֶת עִם יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, וְהִסְתַּלְּקָה הַבְּאֵר בַּכֹּל.

שֶׁהֲרֵי הִסְתַּלְּקָה הַבְּאֵר שֶׁלְּמַעְלָה וְשֶׁלְּמַטָּה

אָמַר רִבִּי אַבָּא, כְּתִיב וְאַתָּה בֶּן אָדָם שָׂא קִינָא עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, וְכִי עָלָה בִּלְחוֹדָהָא, לָא. אֶלָּא בְּגִין דְּכֹלָּא אִתְּבַּר בְּגִינָהּ. בְּגִינָהּ אִתְּבַּר יְמִינָא אֲבַּתְרָהּ, דְּהֲוָה מְקָרֵב לָהּ גַּבֵּי גּוּפָא. וְגוּפָא דְּאִיהוּ שִׁמְשָׁא, אִתְחֲשָׁךְ בְּגִינָהּ. וְדָא הוּא רָזָא דִּכְתִּיב, (תהלים ס) הוֹשִׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵנִי. גּוּפָא (ס"א בגינה דכתיב, (ישעיה יג) חשך השמש בצאתו וכתיב) דִּכְתִּיב, (ישעיה נ) אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת, דְּהָא שִׁמְשָׁא אִתְחֲשָׁךְ בְּגִינָהּ. כְּגַוְונָא דָּא וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וְגוֹ'. (במדבר כ') וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה, דְּהָא אִסְתַּלָּק בֵּירָא דְּעֵילָּא וְתַתָּא לְבָתַר אִתְּבַּר יְמִינָא, דִּכְתִּיב יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו. וּלְבָתַר אִתְחֲשָׁךְ שִׁמְשָׁא, דִּכְתִּיב, (דברים לב) וּמֻת בָּהָר וְגוֹ'. וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּךָ וְגוֹ'. הָא (תצוה קפ"א ע"א) דְּרוֹעָא יְמִינָא אִתְּבַּר, וְגוּפָא דְּאִיהוּ שִׁמְשָׁא אִתְחֲשָׁךְ.

אָמַר רַבִּי אַבָּא, כָּתוּב וְאַתָּה בֶּן אָדָם שָׂא קִינָה עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל. וְכִי עָלֶיהָ לְבַדָּהּ? לֹא. אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁהַכֹּל נִשְׁבַּר בִּגְלָלָהּ. בִּגְלָלָהּ נִשְׁבַּר הַיָּמִין אַחֲרֶיהָ, שֶׁהָיָה מְקָרְבָהּ לַגּוּף. וְהַגּוּף, שֶׁהוּא שֶׁמֶשׁ, נֶחְשַׁךְ בִּגְלָלָהּ, וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב (תהלים ס) הוֹשִׁיעָה יְמִינְךְ וַעֲנֵנִי. גּוּף, (בגללה, שכתוב (ישעיה יג) חשך השמשבצאתו, וכתוב) שֶׁכָּתוּב (ישעיה נ) אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת, שֶׁהֲרֵי הַשֶּׁמֶשׁ נֶחְשַׁךְ בִּגְלָלָהּ. כְּמוֹ זֶה, וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וְגוֹ'. וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה, שֶׁהֲרֵי הִסְתַּלְּקָה הַבְּאֵר שֶׁלְּמַעְלָה וְשֶׁלְּמַטָּה, אַחַר כָּךְ נִשְׁבַּר הַיָּמִין, שֶׁכָּתוּב יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו. וְאַחַר כָּךְ נֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁכָּתוּב (דברים לב) וּמֻת בָּהָר וְגוֹ', וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךְ וְגוֹ'. הֲרֵי זְרוֹעַ יָמִין נִשְׁבְּרָה, וְהַגּוּף, שֶׁהוּא שֶׁמֶשׁ, נֶחְשַׁךְ.

לֹא נִמְצָא דוֹר בָּעוֹלָם כְּמוֹ הַדּוֹר שֶׁעָמַד מֹשֶׁה בָּעוֹלָם, וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם

וְתָּא חֲזֵי, לָא אִשְׁתְּכַח דָּרָא בְּעָלְמָא, כְּדָרָא דְּמֹשֶׁה קַיְּימָא בְּעָלְמָא, וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם. וְאִי תֵּימָא בְּיוֹמוֹי דִּשְׁלֹמֹה הָכִי נַמֵּי, לָאו. דְּהָא בְּיוֹמוֹי דִּשְׁלֹמֹה שַׁלִּיט סִיהֲרָא, וְשִׁמְּשָׁא אִתְכְּנִישׁ. וּבְיוֹמוֹי דְּמֹשֶׁה, אִתְכְּנִישׁ סִיהֲרָא, וְשִׁמְּשָׁא שַׁלְטָא.

וּבֹא וּרְאֵה, לֹא נִמְצָא דוֹר בָּעוֹלָם כְּמוֹ הַדּוֹר שֶׁעָמַד מֹשֶׁה בָּעוֹלָם, וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם. וְאִם תֹּאמַר בִּימֵי שְׁלֹמֹה גַּם כָּךְ – לֹא! שֶׁהֲרֵי בִּימֵי שְׁלֹמֹה שָׁלְטָה הַלְּבָנָה, וְהַשֶּׁמֶשׁ הִתְכַּנְּסָה. וּבִימֵי מֹשֶׁה הִתְכַּנְּסָה הַלְּבָנָה וְשָׁלַט הַשֶּׁמֶשׁ.

מִרְיָם – לְבָנָה. מֹשֶׁה – שֶׁמֶשׁ. אַהֲרֹן – זְרוֹעַ יָמִין. חוּר – זְרוֹעַ שְׂמֹאל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב

תְּלַת אַחִין הֲווֹ: מֹשֶׁה, אַהֲרֹן, וּמִרְיָם. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (מיכה ו) וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם. מִרְיָם, סִיהֲרָא. מֹשֶׁה, שִׁמְשָׁא. אַהֲרֹן, דְּרוֹעָא יְמִינָא. (שמות ס"ו ע"א) חוּר, דְּרוֹעָא שְׂמָאלָא. וְאַמְרֵי לָהּ, נַחְשׁוֹן בֶּן עֲמִינָדָב. בְּקַדְמִיתָא מִיתַת מִרְיָם, אִסְתָּלָקַת סִיהֲרָא, אִסְתַּלָּק בְּאֵר. לְבָתַר אִתְּבַּר דְּרוֹעָא יְמִינָא, דִּמְקָרֵב תָּדִיר סִיהֲרָא, בְּאֲחְוָא, בְּחֵידוּ. וְעַל דָּא כְּתִיב, (שמות טו) וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן. אֲחוֹת אַהֲרֹן וַדַּאי, דְּאִיהוּ דְּרוֹעָא, דִּמְקָרֵב לָהּ בְּאַחֲדוּתָא, בְּאֲחְוָה עִם גּוּפָא.

שְׁלֹשָה אַחִים הָיוּ: מֹשֶׁה, אַהֲרֹן וּמִרְיָם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ו) וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךְ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם. מִרְיָם – לְבָנָה. מֹשֶׁה – שֶׁמֶשׁ. אַהֲרֹן – זְרוֹעַ יָמִין. חוּר – זְרוֹעַ שְׂמֹאל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב. בַּהַתְחָלָה מֵתָה מִרְיָם – הִסְתַּלְּקָה הַלְּבָנָה וְהִסְתַּלְּקָה הַבְּאֵר. אַחַר כָּךְ נִשְׁבְּרָה זְרוֹעַ יָמִין שֶׁמְּקָרֶבֶת תָּמִיד אֶת הַלְּבָנָה בְּאַחֲוָה וּבְשִׂמְחָה, וְעַל זֶה כָּתוּב (שמות טו) וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן. אֲחוֹת אַהֲרֹן בְּוַדַּאי, שֶׁהִיא זְרוֹעַ שֶׁמְּקָרְבָהּ בְּאַחְדוּת וּבְאַחֲוָה עִם הַגּוּף.

בִּימֵי שְׁלֹמֹה שָׁלְטָה הַלְּבָנָה בְתִקּוּנֶיהָ וְנִרְאֲתָה בָעוֹלָם, וְהִתְקַיֵּם שְׁלֹמֹה בְּחָכְמַת הָאוֹר שֶׁלָּהּ וְשָׁלַט בָּעוֹלָם

לְבָתַר אִתְכְּנִישׁ שִׁמְשָׁא וְאִתְחֲשָׁךְ, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא דִּכְתִּיב וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּךָ גַּם אַתָּה וְגוֹ'. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם, דְּאִשְׁתְּכָחוּ בְּעָלְמָא. בְּיוֹמוֹי דִּשְׁלֹמֹה, שַׁלְטָא סִיהֲרָא, בְּתִקּוּנָהָא, וְאִתְחַזֵּי בְּעָלְמָא. וְאִתְקְיָים שְׁלֹמֹה בְּחָכְמְתָא דִּנְהִירוּ דִּילָהּ, וְשָׁלִיט בְּעָלְמָא. כֵּיוָן דְּסִיהֲרָא נַחְתָּא בְּחוֹבוֹי, אִתְפְּגִים יוֹמָא בָּתַר יוֹמָא, עַד דְּאִשְׁתְּכַח בְּקֶרֶן מַעֲרָבִית, וְלָא יַתִּיר, וְאִתְיְהִיב שִׁבְטָא חַד לִבְרֵיהּ. זַכָּאָה חוּלָקָא דְּמֹשֶׁה נְבִיאָה מְהֵימָנָא.

אַחַר כָּךְ הִתְכַּנֵּס הַשֶּׁמֶשׁ וְנֶחְשַׁךְ, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁכָּתוּב (במדבר כז) וְנֶאֱסַפְתָּ [והאסף] אֶל עַמֶּיךְ גַּם אָתָּה וְגוֹ'. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל מֹשֶׁה, אַהֲרֹן וּמִרְיָם שֶׁנִּמְצְאוּ בָעוֹלָם. בִּימֵי שְׁלֹמֹה שָׁלְטָה הַלְּבָנָה בְתִקּוּנֶיהָ וְנִרְאֲתָה בָעוֹלָם, וְהִתְקַיֵּם שְׁלֹמֹה בְּחָכְמַת הָאוֹר שֶׁלָּהּ וְשָׁלַט בָּעוֹלָם. כֵּיוָן שֶׁהַלְּבָנָה יָרְדָה בַּעֲונוֹתָיו, נִפְגַּם יוֹם אַחַר יוֹם, עַד שֶׁנִּמְצָא בְקֶרֶן מַעֲרָבִית וְלֹא יוֹתֵר, וְנִתַּן שֵׁבֶט אֶחָד לִבְנוֹ. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל מֹשֶׁה נָבִיא הַנֶּאֱמָן.

שֶׁהֲרֵי לֹא מוּאֶרֶת הַלְּבָנָה אֶלָּא מֵאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ. וְזֶהוּ סוֹד הַכָּתוּב הִנְּךְ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךְ וְקָם. אַף עַל גַּב שֶׁתִּתְכַּנֵּס, הִנְּךְ קַיָּם לְהָאִיר לַלְּבָנָה

כְּתִיב (קהלת א) וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְגוֹ'. הַאי קְרָא אוֹקִימְנָא. אֲבָל וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ, כַּד נַפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם, דְּנָהִיר שִׁמְשָׁא וְלָא סִיהֲרָא. וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף וְגוֹ', הָא כְּתִיב וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ, בְּמַדְבְּרָא, עִם שְׁאַר מֵתֵי מַדְבְּרָא. כֵּיוָן דְּעָאל שִׁמְשָׁא, לְאָן אֲתָר אִתְכְּנִישׁ. אֶל מְקוֹמוֹ, בְּגִין לְאַנְהָרָא לְסִיהֲרָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם. דְּאַף עַל גַּב דְּאִתְכְּנִישׁ, זוֹרֵחַ הוּא שָׁם וַדַּאי. דְּהָא לָא אַנְהִיר סִיהֲרָא, אֶלָּא מִנְּהוֹרָא דְּשִׁמְשָׁא. וְדָא הוּא רָזָא דִּכְתִּיב, (דברים לא) הִנְּךָ שׁוֹכֵב עִם אֲבוֹתֶיךָ וְקָם. אַף עַל גַּב דְּתִּתְכָּנֵשׁ, הִנְּךָ קַיָּים לְאַנְהָרָא לְסִיהֲרָא. דָּא הוּא יְהוֹשֻׁעַ.

כָּתוּב (קהלת א) וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְגוֹ'. פָּסוּק זֶה בֵּאַרְנוּ. אֲבָל וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ, כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, שֶׁהֵאִיר הַשֶּׁמֶשׁ וְלֹא הַלְּבָנָה. וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף וְגוֹ'. הֲרֵי כָּתוּב וּבָא הַשָּׁמֶשׁ, בַּמִּדְבָּר, עִם שְׁאָר מֵתֵי מִדְבָּר. כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס הַשֶּׁמֶשׁ, לְאֵיזֶה מָקוֹם הִתְכַּנֵּס? אֶל מְקוֹמוֹ, בִּשְׁבִיל לְהָאִיר לַלְּבָנָה. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם. שֶׁאַף עַל גַּב שֶׁהִתְכַּנֵּס, זוֹרֵחַ הוּא שָׁם וַדַּאי. שֶׁהֲרֵי לֹא מוּאֶרֶת הַלְּבָנָה אֶלָּא מֵאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ. וְזֶהוּ סוֹד הַכָּתוּב (דברים לא) הִנְּךְ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךְ וְקָם. אַף עַל גַּב שֶׁתִּתְכַּנֵּס, הִנְּךְ קַיָּם לְהָאִיר לַלְּבָנָה (ועליה זה הוא יהושע).

זוהר במדבר (דף רמ"ג ע"ב)

אִילַן הַחַיִּים, שֶׁהִיא נְשָׁמָה יְתֵרָה בְּשַׁבָּת

וּבְגִין דְּנִשְׁמְתָא יְתֵירָה אִתְפַּשְּׁטָא בִּשְׁכִינְתָּא, דְּאִיהִי שַׁבָּת מַלְכְּתָא, דְּאִתְּמַר בָּהּ (תהלים קג) וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה, מִשָּׁם אִיהִי מַלְכוּת, דְּשָׁלְטָנוּתָהָא עַל אַרְעָא, וְעַל אִילָנִין וּזְרָעִין. (וטורין ואבנין) וּבְגִין דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי, דְּהִיא נִשְׁמְתָא יְתֵירָה דִּבְשַׁבָּת, בָּהּ תּוֹלָדִין דִּילָהּ, אִית נַיְיחָא לְאַרְעָא, דְּאִיהִי שְׁכִינְתָּא.

וּמִשּׁוּם שֶׁנְּשָׁמָה יְתֵרָה מִתְפַּשֶּׁטֶת בַּשְּׁכִינָה, שֶׁהִיא שַׁבַּת הַמַּלְכָּה, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (תהלים קג) וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה – מִשָּׁם הִיא נַעֲשֵׂית מַלְכוּת, שֶׁשְּׁלִיטָתָהּ עַל הָאָרֶץ וְעַל אִילָנוֹת וּזְרָעִים (והרים ואבנים). וּמִשּׁוּם שֶׁאִילַן הַחַיִּים, שֶׁהִיא נְשָׁמָה יְתֵרָה בְּשַׁבָּת, בָּהּ תּוֹלָדוֹת שֶׁלָּהּ – יֵשׁ בָּהּ מְנוּחָה לָאָרֶץ, שֶׁהִיא הַשְּׁכִינָה.

פָּרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל

וּבְגִין דִּשְׁכִינְתָּא עִלָּאָה אִתְפַּשְּׁטַת בְּאַרְעָא, דְּאִתְּמַר בָּהּ (במדבר יט) פָרָה אֲדוּמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עוֹל, אָסוּר לַחֲרוֹשׁ בְּשַׁבָּת חֲרִישָׁה בַּשּׁוֹר. דְּאִתְּמַר (תהלים קכט) עַל גַּבִּי חָרְשׁוּ חוֹרְשִׁים. וּשְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה אִיהִי פָּרָה אֲדוּמָה מִסִּטְרָא דִּגְבוּרָה. תְּמִימָה, מִסִּטְרָא דְּחֶסֶד, דְּאִיהוּ דַּרְגָּא דְּאַבְרָהָם, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ (בראשית יז) הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וְהְיֵה תָמִים. אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם, מִסִּטְרָא דְּעַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא. אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עוֹל, מִסִּטְרָא דִּשְׁכִינְתָּא עִלָּאָה דְּאִיהִי חֵירוּ, בַּאֲתָר דְּאִיהִי שַׁלְטָא (במדבר א) וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת, לֵית רְשׁוּ לְסִטְרָא אַחֲרָא לְשַׁלְּטָאָה, לֹא שָׂטָן, וְלֹא מַשְׁחִית, וְלֹא מַלְאָךְ הַמָּוְת, דְּאִינּוּן מִסִּטְרָא דְּגֵיהִנָּם.

וּמִשּׁוּם שֶׁהַשְּׁכִינָה הָעֶלְיוֹנָה הִתְפַּשְּׁטָה בָּאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר עָלֶיהָ (במדבר יט) פָּרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל, לָכֵן אָסוּר לַחֲרשׁ בְּשַׁבָּת. וַחֲרִישָׁה בְּשׁוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכט) עַל גַּבִּי חָרְשׁוּ חֹרְשִׁים. וְהַשְּׁכִינָה הַתַּחְתּוֹנָה הִיא פָּרָה אֲדֻמָּה מִצַּד הַגְּבוּרָה. תְּמִימָה – מִצַּד הַחֶסֶד, שֶׁהִיא מַדְרֵגָה שֶׁל אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (בראשית יז) הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים. אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם – מִצַּד הָעַמּוּד הָאֶמְצָעִי. אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל – מִצַּד הַשְּׁכִינָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁהִיא חֵרוּת הַכֹּל, בַּמָּקוֹם שֶׁהִיא שׁוֹלֶטֶת, (במדבר א) וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת, אֵין רְשׁוּת לַצַּד הָאַחֵר לִשְׁלֹט, לֹא שָׂטָן, וְלֹא מַשְׁחִית, וְלֹא מַלְאַךְ הַמָּוֶת, שֶׁהֵם מִצַּד הַגֵּיהִנָּם.

בְשַׁבָּת מִתְפַּשֶּׁטֶת מֵהֶם, בִּגְלַל שֶׁעֵץ הַחַיִּים שֶׁהוּא בֶּן י"ה, יה"ו, מִתְחַבֵּר בָּאוֹת הֵ"א

וּבְגִין דָּא, בְּיוֹמִין דְּחוֹל, אַמְרִין יִשְׂרָאֵל, (תהלים עח) וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְגוֹ'. בְּגִין דִּבְיוֹמִין דְּחוֹל, שְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה אִתְלַבְּשַׁת בְּאִלֵּין קְלִיפִין דְּמִיתָה דְּדִינָא. וּבְשַׁבָּת אִתְפַּשְּׁטַת מִנַּיְיהוּ, בְּגִין דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי דְּאִיהוּ בֶּן י"ד, יד"ו, אִתְחַבָּר בְּהֵ"א. בְּהַהוּא זִמְנָא נַיְיחָא אִשְׁתְּכַחַת לְהֵ"א, וְכָל מַה דְּאִיהוּ תְּחוֹתָהּ, וְלָא צָרִיךְ לְמֵימַר בֵּיהּ וְהוּא רַחוּם. וּמַאן אִינּוּן (ס"א תחותה). תְּחוֹת י' יִשְׂרָאֵל. וְכָל אֲתָר דְּיִשְׂרָאֵל מִשְׁתַּכְּחִין, נְטִירוּ אִשְׁתְּכַח וְנַיְיחָא.

וּמִשּׁוּם זֶה בִּימֵי הַחֹל אוֹמְרִים יִשְׂרָאֵל, (תהלים עח) וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְגוֹ'. מִשּׁוּם שֶׁבִּימֵי הַחֹל הַשְּׁכִינָה הַתַּחְתּוֹנָה מִתְלַבֶּשֶׁת בְּאֵלּוּ הַקְּלִפּוֹת שֶׁל מִיתָה וְדִין. וּבְשַׁבָּת מִתְפַּשֶּׁטֶת מֵהֶם, בִּגְלַל שֶׁעֵץ הַחַיִּים שֶׁהוּא בֶּן י"ה, יה"ו, מִתְחַבֵּר בָּאוֹת הֵ"א. בַּזְּמַן הַהוּא מְנוּחָה נִמְצֵאת לָאוֹת הֵ"א, וְכָל מַה שֶּׁהוּא מִתַּחְתֶּיהָ, וְלֹא צָרִיךְ לוֹמַר בָּהּ וְהוּא רַחוּם. וּמִי אֵלּוּ (שתחתיה) ? תַּחַת י' יִשְׂרָאֵל. וְכָל מָקוֹם שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִמְצָאִים, שְׁמִירָה נִמְצֵאת וּמְנוּחָה.

וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה – בִּתְפִלָּה, עֲמִידָה הִיא לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁבִּגְלָלָהּ יֵשׁ לָהֶם קִיּוּם בָּעוֹלָם

וּבְגִין דָּא, אָסוּר לִמֶחֱרַשׁ בְּאַרְעָא, וּלְמֶעְבַּד בָּהּ גוּמוֹת, דַּהֲוִי כְּאִילּוּ עָבִיד פְּגִימוּ בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, דְּאִיהִי שְׁכִינְתָּא. וְאָסוּר לְאִשְׁתַּמְּשָׁא בְּכֵלִים דְּאַרְעָא בְּשַׁבָּת. וַאֲפִילּוּ לְטַלְטֵל אֶבֶן. וְלָא כֶּלִי בְּעָלְמָא. דִּיהֱוִי נַיְיחָא לוֹן בִּזְכוּ דִּשְׁכִינְתָּא דְּאִתְקְרִיאַת אַבְנָא, דִּכְתִּיב בָּהּ (בראשית כח) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה, בִּצְלוֹתָא. עֲמִידָה אִיהִי לְיִשְׂרָאֵל, דִּבְגִינָהּ אִית לוֹן קִיוּמָא בְּעָלְמָא. וְעָלֵיהּ אִתְּמַר, (בראשית מט) מִשָּׁם רוֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל. (זכריה ג) עַל אֶבֶן אַחַת שִׁבְעָה עֵינָיִם, (תהלים קיח) אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים.

וּמִשּׁוּם זֶה אָסוּר לַחֲרֹשׁ בָּאָרֶץ וְלַעֲשׂוֹת בָּהּ גֻּמּוֹת, שֶׁנַּעֲשָׂה כְּאִלּוּ עָשָׂה פְּגָם בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁהִיא שְׁכִינָה. וְאָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּכֵּלִים שֶׁל הָאָרֶץ בְּשַׁבָּת, וַאֲפִלּוּ לְטַלְטֵל אֶבֶן וְלֹא דָבָר, אֶלָּא כְּלִי סְתָם, שֶׁיִּהְיֶה מְנוּחָה לָהֶם בִּזְכוּת הַשְּׁכִינָה שֶׁנִּקְרֵאת אֶבֶן, שֶׁכָּתוּב בָּהּ (בראשית כח) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה – בִּתְפִלָּה, עֲמִידָה הִיא לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁבִּגְלָלָהּ יֵשׁ לָהֶם קִיּוּם בָּעוֹלָם, וְעָלֶיהָ נֶאֱמַר (שם מט) מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל. (זכריה ג) עַל אֶבֶן אַחַת שִׁבְעָה עֵינָיִם. (תהלים קיח) אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים.

תיקוני זוהר (תיקון כ'-כ"א דף מח ע"א-ע"ב)

ו' שֶׁהוּא הָעַמּוּד הָאֶמְצָעִי כּוֹלֵל שֵׁשׁ תֵּבוֹת הַיִּחוּד

קָם תַּנָּא תִּנְיָינָא וְאָמַר לֵיהּ, הָא תַּנְיָא דִמְסַיֵּיעַ לָךְ, בְּרוּמְחָא דְאִיהוּ כְּלִילָא מֵאַרְבַּע פַּרָשִׁיָּין, וְדָא ו' דְּאִיהוּ עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא, כְלִיל שִׁית תֵּיבִין דְּיִחוּדָא, וְרַמַ"ח תֵּיבִין דְּאִתְּמַר בֵּיהּ (במדבר כד כא) וְשִׂים בַּסֶּלַע קִנֶּךָ.

קָם הַתַּנָּא הַשֵּׁנִי וְאָמַר לוֹ: הֲרֵי תַּנָּא שֶׁמְּסַיֵּעַ לְךְ, בְּרֹמַח, שֶׁהוּא כָלוּל מֵאַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת, וְזֶה ו' שֶׁהוּא הָעַמּוּד הָאֶמְצָעִי כּוֹלֵל שֵׁשׁ תֵּבוֹת הַיִּחוּד, וּמָאתַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה תֵּבוֹת שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ וְשִׂים בַּסֶּלַע קִנֶּךְ.

אַצְמִיחַ קֶרֶן לְדָוִד, וּמַצְמִיחַ קֶרֶן יְשׁוּעָה

דְּהָא קַרְנֵי פָרָה [ציור] לְגַבָּךְ, דְּאִנּוּן תְּרֵין נְבִיאֵי קְשׁוֹט, עֲלַיְהוּ אִתְּמַר (תהלים קלב יז) אַצְמִיחַ קֶרֶן לְדָוִד, וּמַצְמִיחַ קֶרֶן יְשׁוּעָה מִסִּטְרָא דִשְׁכִינְתָּא אִתְקְרֵי קַרְנֵי פָרָה, מִסִּטְרָא דְשׁוֹר (דברים לג יז) וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו, וְאִינוּן מָשִׁיחַ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי י' ו', בַּיִת רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי ה"ה.

שֶׁהֲרֵי קַרְנֵי פָרָה אֶצְלְךְ, שֶׁהֵם שְׁנֵי נְבִיאֵי אֱמֶת, עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר אַצְמִיחַ קֶרֶן לְדָוִד, וּמַצְמִיחַ קֶרֶן יְשׁוּעָה. מִצַּד שֶׁל הַשְּׁכִינָה נִקְרָא קַרְנֵי פָרָה, מִצַּד שֶׁל הַשּׁוֹר – וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו, וְהֵם מָשִׁיחַ רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי י' ו', בַּיִת רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי ה"ה.

תְּמִימָה מֵהַצַּד שֶׁל אוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים

וּשְׁכִינְתָּא נַטְלָא פּוּרְפִּירָא מֵאֶשָּׁא סוּמְקָא וְאִצְטַבְּעַת בָּהּ, וְאִתְקְרִיאַת סוּמְקָא פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה (במדבר יט ב), אֲדוּמָה וַדַּאי מִסִּטְרָא דִגְבוּרָה, תְּמִימָה מִסִּטְרָא דְהַהוּא דְאִתְּמַר בֵּיהּ (בראשית יז א) הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וְהְיֵה תָמִים, אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם מִסִּטְרָא דְיַעֲקֹב דְּלֵית בֵּיהּ פְּסוֹלֶת, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ (שם כה כז) וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יַעֲקֹב דִּלְעִילָא, וּבְדִיּוֹקְנֵיהּ יַעֲקֹב דִּלְתַתָּא, אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עוֹל (במדבר יט ב), מִשִּׁעִִבּוּדָא דְגָלוּתָא, בְּגִין דְּאִיהִי שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה אִתְקְרִיאַת, וְלָא עוֹד אֶלָּא דְאִיהִי אִתְקְרִיאַת שַׁבָּת, דְּאִיהִי אָסוּר בִּמְלָאכָה, בְּגִין דְּאִתְקְרִיאַת חֵרוּת.

וּשְׁכִינָה נוֹטֶלֶת בֶּגֶד מַלְכוּת מֵאֵשׁ אֲדֻמָּה וְנִצְבַּעַת בָּהּ, וְנִקְרֵאת אֹדֶם פָּרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה, אֲדֻמָּה וַדַּאי מִצַּד הַגְּבוּרָה, תְּמִימָה מֵהַצַּד שֶׁל אוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים, אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם מִצַּד שֶׁל יַעֲקֹב שֶׁאֵין בּוֹ פְּסֹלֶת, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יַעֲקֹב שֶׁלְּמַעְלָה, וּבִדְמוּתוֹ יַעֲקֹב שֶׁלְּמַטָּה. אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל, מִשִּׁעְבּוּד הַגָּלוּת, בִּגְלַל שֶׁהִיא נִקְרֵאת שְׁכִינָה הָעֶלְיוֹנָה, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהִיא נִקְרֵאת שַׁבָּת, שֶׁהִיא אֲסוּרָה בִמְלָאכָה, מִשּׁוּם שֶׁנִּקְרֵאת חֵרוּת.

אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי, בִּשְׁבִיל פָּרָה אֲדֻמָּה

וּשְׁלֹמֹה בְגִינָהּ אָמַר (קהלת ז כג) אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי, בְּגִין פָּרָה אֲדוּמָה דְאִיהִי מְטַהֶרֶת אֶת הַטָּמֵא וּמְטַמְּאָה אֶת הַטָּהוֹר דְּאִתְעַסַּק בָּהּ, וְרָזָא דְמִלָּה מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לֹא אֶחָד (איוב יד ד), מְטַהֶרֶת אֶת הַטָּמֵא מִסִּטְרָא דִימִינָא, דְּכַהֲנָא מִסִּטְרָא דִימִינָא אִתְקְרֵי אִישׁ טָהוֹר, בְּגִין דִּלְסִטְרָא (נ"א דסטרא) דִימִינָא אִיהִי מַיָּא דְאוֹרַיְיתָא, אַף עַל גַּב דִּיְהֵא טָמֵא אִתְדַּכִּי בָּהּ, וּמְטַמֶּאֶת אֶת הַטָּהוֹר דָּא גְבוּרָה, דִלְסִטְרָא סמא"ל דְּנָפַל מִקְּדוּשָׁתֵיהּ, וּמַה דַּהֲוָה טָהוֹר סָאִיב לֵיהּ, בְּגִין דְּשַׁלִּיט (דף מח ע"ב) עַל חֲיָילִין דִּמְסָאֲבוּ, וְכַהֲנָא דְאִיהוּ טָהוֹר כַּד הֲוָה מִשְׁתַּדֵּל לְקָרְבָא לֵיהּ לַעֲזָאזֵל, הֲוָה מְטַהֵר לְיִשְׂרָאֵל מִכָּל חוֹבִין דִּלְהוֹן, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (ויקרא טז ל) כִי בַּיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם וכו', וְאִיהוּ דַהֲוָה טָהוֹר הֲוָה מִתְטַמֵּא בְהַהוּא עֲזָאזֵל, וְהָכִי לְמֵי נִדָּה הֲוָה כַהֲנָא מְטַהֵר לָהּ, וְאִיהוּ הֲוָה מִסְתָּאֵב עַד עִדָּן רַמְשָׁא דַהֲוָה מִתְדַכֵּי.

וּשְׁלֹמֹה אָמַר בִּגְלָלָהּ, אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי, בִּשְׁבִיל פָּרָה אֲדֻמָּה, שֶׁהִיא מְטַהֶרֶת אֶת הַטָּמֵא וּמְטַמְּאָה אֶת הַטָּהוֹר שֶׁהִתְעַסֵּק בָּהּ, וְסוֹד הַדָּבָר – מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לֹא אֶחָד, מְטַהֶרֶת אֶת הַטָּמֵא מִן הַצַּד שֶׁל הַיָּמִין, שֶׁהַכֹּהֵן מִצַּד הַיָּמִין נִקְרָא אִישׁ טָהוֹר, מִשּׁוּם שֶׁלְּצַד (שצד) הַיָּמִין הִיא מַיִם שֶׁל הַתּוֹרָה, אַף עַל גַּב שֶׁיִּהְיֶה טָמֵא, נִטְהָר בָּהּ, וּמְטַמֵּאת אֶת הַטָּהוֹר זוֹ גְבוּרָה, שֶׁלְּצַד סמא"ל שֶׁנָּפַל מִקְּדֻשָּׁתוֹ, וּמַה שֶּׁהָיָה טָהוֹר טִמֵּא אוֹתוֹ מִשּׁוּם שֶׁשּׁוֹלֵט עַל חֵילוֹת הַטֻּמְאָה, וְהַכֹּהֵן שֶׁהוּא טָהוֹר, כְּשֶׁהָיָה מִתְעַסֵּק לְקָרְבוֹ לַעֲזָאזֵל, הָיָה מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל מִכָּל חֲטָאֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם וְכוּ', וְהוּא, שֶׁהָיָה טָהוֹר, הָיָה מִתְטַמֵּא בְּאוֹתוֹ עֲזָאזֵל, וְכָךְ לְמֵי נִדָּה הָיָה הַכֹּהֵן מְטַהֵר אוֹתָהּ, וְהוּא הָיָה נִטְמָא עַד עֵת עֶרֶב שֶׁהָיָה נִטְהָר.

שַׁל נְעָלֶיךְ מֵעַל רַגְלֶיךְ

וְעוֹד מְטַהֶרֶת אֶת הַטָּמֵא, כַּד נוֹלַד מֹשֶׁה אִתְּמַר בֵּיהּ (לגבי בת פרעה) (שמות ב ב) וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא, דְחָמַאת עִמֵּיהּ שְׁכִינְתָּה, וּמִיָּד דְּנָגְעָה (איהי) בֵּיהּ בַּת פַּרְעֹה אִתְדַּכִּיאַת וְאִתְּסִיאַת מִצָּרַעְתָּא דִילָהּ, וּמֹשֶׁה אִתְדַּבְּקַת בֵּיהּ צָרַעַת, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (שם ד ו) וְהִנֵּה יָדוֹ מְצוֹרַעַת כַּשָּׁלֶג, דִּבְהַהוּא זִמְנָא דְנָגְעָה בֵיהּ בַּת פַּרְעֹה, פָרְחַת שְׁכִינְתָּא מִנֵּיהּ, וּבְגִין דָּא כַד בָּעָא לְאִתְקָרְבָא לְגַבָּהּ בַּסְּנֶה, אָמְרָה לֵיהּ אַל תִּקְרַב הֲלוֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ (שם ג ה) עַד דְּיִתְפַּשַּׁט מֵהַהוּא גוּפָא דְנָגְעַת בֵּיהּ בַּת פַּרְעֹה, תַּמָּן אַחֲזֵי לֵיהּ, דְּגוּפָא דְבַר נַשׁ בְּהַאי עָלְמָא, אִיהוּ צָרַעַת מִמַּשְׁכָא דְחִוְיָא.

וְעוֹד מְטַהֶרֶת אֶת הַטָּמֵא, כְּשֶׁנּוֹלַד מֹשֶׁה נֶאֱמַר בּוֹ (אצל בת פרעה), וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא, שֶׁרָאֲתָה עִמּוֹ שְׁכִינָה, וּמִיָּד שֶׁנָּגְעָה (היא) בּוֹ, נִטְהֲרָה וְנִרְפְּאָה מִצָּרַעְתָּהּ, וּבְמֹשֶׁה נִדְבְּקָה צָרַעַת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג. שֶׁבְּאוֹתוֹ זְמַן שֶׁנָּגְעָה בּוֹ בַּת פַּרְעֹה, פָּרְחָה מִמֶּנּוּ הַשְּׁכִינָה, וּמִשּׁוּם זֶה, כְּשֶׁרָצָה לְהִתְקָרֵב אֵלֶיהָ בַּסְּנֶה, אָמְרָה לוֹ אַל תִּקְרַב הֲלוֹם שַׁל נְעָלֶיךְ מֵעַל רַגְלֶיךְ, עַד שֶׁיִּתְפַּשֵּׁט מֵאוֹתוֹ הַגּוּף שֶׁנָּגְעָה בּוֹ בַּת פַּרְעֹה, שָׁם הֶרְאָה לוֹ שֶׁגּוּף הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה הוּא צָרַעַת מֵעוֹר הַנָּחָשׁ.

אַחַר שֶׁהִתְפַּשֵּׁט מִמֶּנּוּ וְחָזַר לְגַן עֵדֶן, הִתְלַבֵּשׁ בְּגוּף קָדוֹשׁ לוֹ

לְבָתַר דְּאִתְפַּשַּׁט מִנֵּיהּ, וְהָדַר לְגִנְּתָא דְעִדֶן, אִתְלַבַּשׁ בְּגוּפָא קַדִּישָׁא דִילֵיהּ, וְדָא אִיהוּ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ (שם ד ה), וְהָכִי אִתְלַבַּשׁ מֹשֶׁה בָּהּ, וְדָא אִיהוּ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ, כְּקַדְמֵיתָא דְאִתְּמַר בֵּיהּ (בראשית ב כג) עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי, וּבְגִין דָּא אָמַר לֵיהּ שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ (שמות ג ה), דָּא גוּפָא דַהֲוָה לֵיהּ כְּנַעַל, הַהוּא דְנָגְעָה בֵיהּ בַּת פַּרְעֹה, וְאִתְלַבַּשׁ בְּאָחֳרָא, וּבְהַהוּא זִמְנָא אַהֲדַרַת עֲלֵיהּ שְׁכִינְתָּא.

אַחַר שֶׁהִתְפַּשֵּׁט מִמֶּנּוּ וְחָזַר לְגַן עֵדֶן, הִתְלַבֵּשׁ בְּגוּף קָדוֹשׁ לוֹ, וְזֶהוּ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ, וְכָךְ מֹשֶׁה הִתְלַבֵּשׁ בָּהּ, וְזֶהוּ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ, כָּרִאשׁוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי, וּמִשּׁוּם זֶה אָמַר לוֹ שַׁל נְעָלֶיךְ מֵעַל רַגְלֶיךְ, זֶה הַגּוּף שֶׁהָיָה לוֹ כְנַעַל, אוֹתוֹ שֶׁנָּגְעָה בּוֹ בַּת פַּרְעֹה וְהִתְלַבֵּשׁ בְּאַחֵר, וּבְאוֹתוֹ זְמַן חָזְרָה עָלָיו הַשְּׁכִינָה.

הֶרְאָה לוֹ שֶׁנִּטְהַר בַּתּוֹרָה, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב בָּהּ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ

וּבְגִין דָּא אִתְחֲזֵי (נ"א אחזי) לֵיהּ בְּאָתִין דְּעָבַד בְּאָת קַדְמָאָה, וְאָמַר לֵיהּ הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וכו' (שם ד ו), וְאַמַּאי בְּחֵיקֶךָ, הָכָא רָמִיז מִשּׁוֹכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמוֹר פִּתְחֵי פִיךָ (מיכה ז ו), וְהִנֵּה מְצוֹרַעַת כַּשָּׁלֶג (שמות ד ו), וּלְבָתַר אַחֲזֵי לֵיהּ דְּאִתְדַּכְיָא בְאוֹרַיְיתָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב בָּהּ (שם) וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ.

וּמִשּׁוּם זֶה נִרְאָה (הראה) לוֹ בָּאוֹתוֹת שֶׁעָשָׂה בָּאוֹת הָרִאשׁוֹנָה, וְאָמַר לוֹ הָבֵא נָא יָדְךְ בְּחֵיקֶךְ וְכוּ', וְלָמָּה בְּחֵיקֶךְ? כָּאן רוֹמֵז, מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךְ שְׁמֹר פִּתְחֵי פִיךְ, וְהִנֵּה מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג, וְאַחַר כָּךְ הֶרְאָה לוֹ שֶׁנִּטְהַר בַּתּוֹרָה, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב בָּהּ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ.

זוהר חדש יתרו

השכינה נקראת בכמה שמות

לֵית בְּרִיָה בְּעִילָּאִין וְתַתָּאִין, דְּלָאו אִינוּן רְשִׁימִין בִּשְׁמֵיהּ, וְכֵן בִּשְׁכִינְתָּא בְּכָל חַד. וּבְגִין כָּךְ אִתְקְרִיאַת שְׁכִינְתָּא שׁוֹשַׁנָּה. וְאִתְקְרִיאַת נִשְׁרָא. פָּרָה אֲדֻמָּה אַיֶּלֶת. יוֹנָה. צִפּוֹר. לֵית בְּרִיָה דְּלָא אִתְקְרִיאַת בִּשְׁמֵיהּ, כַּד אִתְלַבְּשָׁא בֵּיהּ, לְמֵיעְבַּד פְּעוּלָתֵיהּ.

לשער

סֵפֶר ב. הפסוקים עם המפרשים

עַל מצוות פרה אדומה.

במדבר פרק-יט

{א} וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָ֔ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל-אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר:

 אונקלוס וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרֹן לְמֵימָר: (אונקלוס)

 יונתן וידבר וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרן לְמֵימָר: (תרגום יונתן)

{ב} זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה אֲשֶׁר-צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה לֵאמֹ֑ר דַּבֵּ֣ר | אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֣וּ אֵלֶיךָ֩ פָרָ֨ה אֲדֻמָּ֜ה תְּמִימָ֗ה אֲשֶׁ֤ר אֵֽין-בָּהּ֙ מ֔וּם אֲשֶׁ֛ר לֹא-עָלָ֥ה עָלֶ֖יהָ עֹֽל:

 אונקלוס דָא גְזֵירַת אוֹרַיְתָא דִי פַקִיד יְיָ לְמֵימָר מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסְבוּן לָךְ תּוֹרְתָא סִמוּקְתָּא שְׁלֶמְתָּא דִי לֵית בָּהּ מוּמָא דְלָא סְלִיק עֲלַהּ נִירָא: (אונקלוס)

 יונתן דָא גְזֵירַת אַחְוָיַת אוֹרַיְיתָא דְפַקֵיד יְיָ לְמֵימָר מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל וְיִסְבוּן לָךְ מֵאַפְרָשׁוּת לִישְׁכְּתָא תוֹרָתָא סוּמְקָתָא בְּרַת תַּרְתֵּין שְׁנִין דְלֵית בָּהּ מוּמָא וְשׁוּמָא מִשֵעָר חַוְורָן דְלָא סַלִיק עֲלָהּ דְכַר וְלָא אַטְרָחָא בְּאוּבְצַן עִיבִידְתָּא וְאִפְסְרָא וּקְטַרְבָא וְלָא אִידְעָצָא בְּזִקְתָא וְסוּל וְסִירְתָּא וְכָל דְדָמֵי לְנִירָא: (תרגום יונתן)

 רש"י זאת חקת התורה. לפי שהשטן (א) ואומות העולם מונין את ישראל, לומר, מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, (ב) לפיכך כתב בה חקה, גזרה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה (במ"ר יט, ה): ויקחו אליך. לעולם היא נקראת על שמך, (ג) פרה שעשה משה (ד) במדבר: אדמה תמימה. שתהא תמימה באדמימות, (ה) שאם היו בה שתי שערות שחורות (ו) פסולה: ויקחו אליך. משלהם, כשם שהם פרקו נזמי הזהב לעגל משלהם, כך יביאו זו לכפרה משלהם: פרה אדומה. משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך אמרו תבא אמו ותקנח הצואה, כך תבא פרה (ט) ותכפר על העגל: אדומה. על שם אם יאדימו כתולע (ישעיה א, יח), שהחטא קרוי אדום: תמימה. על שם ישראל שהיו תמימים ונעשו בו בעלי מומין, תבא זו ותכפר עליהם ויחזרו לתמותם: לא עלה עליה עול. כשם שפרקו מעליהם עול שמים: (רש"י)

 שפתי חכמים (א) דק"ל למה כתיב מלת חקת ומלת התורה שניהם דודאי חקת או התורה אחד לחוד לא קשה לרש"י דהא הרבה פעמים כתיב בתורה כמו זאת חקת הפסח וכמו אם בחקותי וגם מלת התורה כמו זאת התורה לעולה ולחטאת וזאת תורת העולה אבל כאן כתיב זאת חקת התורה קשה למה לי תרווייהו ועוד שהסמיך חקת לתורה ע"כ צריך לומר שהאחד הוא פירוש לשני כאלו אמר שהתורה הזאת של פרה היא חקה ולא הוה דומיא דחקותי ותורתי דהתם אינו סמוך חוקים לתורה ואף על גב דכל התורה כולה היא גזירת המלך הכא בא להודיע שאין בזה טעם כלל רק הגזירה וראוי לקבלה אף שאין טעם כלל נודע לישראל וזהו שפרש"י ומתרץ לפי שהשטן וכו'. ואם תאמר גבי כלי מדין נמי כתיב זאת חקת התורה. ויש לומר דהתם נמי קאי אאפר פרה דכתיב אך במי נדה יתחטא ולפי מדרש רבותינו זכרונם לברכה דקאי קרא אך במי נדה יתחטא אטבילה שאף להכשירן מן האיסור הטעין טבילה לכלי מתכות צריך לומר דגם הטבילה עצמה היא מאותן שאין בהם טעם למה לא יועיל אלף סאה שלא במקום טבילה כמ' סאה דמי מקוה. רא"ם: (ב) ואם תאמר למה נקט רש"י כפל לשון מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה ועוד קשה למה מונין את ישראל במצוה זו יותר מבשאר מצות שהרי כמה מצות ישנן שאין בהם טעם כגון כלאים או שאר דברים וכיוצא בזה. ויש לומר דבמצוה זו הן מונין ואומרים מה מצוה זו שהרי היא עצמה סתרי אהדדי דאפר פרה מטהר הטמאים וטהור שנושא אפר פרה מטמאו ועוד מה טעם יש בה שיכולה לטהר טמאים: (ג) רצל"ת למה כתיב אליך דאליך משמע שמשה יתעסק בפרה ובסמוך כתיב ונתתם אותה אל אלעזר. אבל גבי ויקחו אליך שמן זית שלא ביאר הכתוב מי היה מתעסק יש לומר שמשה היה מתעסק בו לכך כתיב ויקחו אליך שמן זית: (ד) לפי כשעשה משה פרה זו במדבר היו מניחין ממנה להר המשחה לכהנים גדולים לפרות אחרות שמקדשין ממנה כדפרש"י בסמוך ר"ל בכל פרות היו צריכים לערב מפרה של משה ובזה מקדשין אותה ואי לאו הכי פסולה לאפר פרה לכך נקראין כולן של משה: (ה) ר"ל למה כתיב תמימה שאין לומר שתהא תמימה בלא מום הא בהדיא כתיב אשר אין בה מום: (ו) ואם תאמר דלמא אפילו שער אחד נמי. ויש לומר דהא אף כשלא הוה כתיב תמימה אלא אדומה בלבד הוה ידענא דצריך שתהא כולה אדומה ואפילו אם לא היה בה אלא שער אחד שחור היתה פסולה וחזר הכתוב וכתב תמימה ללמד שתהא כולה תמימה באדמימות דמשמע הא אם יש בה אפילו שער אחד שחור פסולה הוה מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות שנים פסולה ואחד כשרה. אבל הרא"ם פירש שתי שערות הלכה למשה מסיני: (ט) ואם תאמר והא אין קטיגור נעשה סניגור דכהאי גוונא נמי אמרינן גבי בגדי זהב דאסור לעשות עבודה בהן בפנים משום דעבירה באה על ידי זהב הכי נמי באה עבירה על ידי עגל. ויש לומר דוקא עבודת פנים אסור לעשות משום דאין קטיגור נעשה סניגור אבל לא גבי בגדי זהב שמשמש בהן בחוץ והכי נמי גבי פרה אדומה שעשייתה בחוץ אין שייך לומר אין קטיגור נעשה סניגור ואם תאמר והא בסמוך פירש"י מה דלא היתה עבודת פרה אדומה על ידי אהרן משום דאין קטיגור נעשה סניגור ויש לומר דשאני אהרן דעבירה היתה על ידי עצמו אבל פרה אדומה הא אותה פרה לא היתה בעבירת עגל אלא ממינה היתה ואם תאמר והא בפרשת שמיני כתיב באהרן קח לך עגל ופרש"י להודיע שעל ידי זה מכפר לו הקדוש ברוך הוא על מעשה עגל ולגבי עצמו אין לחלק בחוץ ובפנים כדפרישית ויש לומר דהתם מיירי שהוא היה מכפר על עצמו אין שייך לומר אין קטיגור נעשה סניגור אף על פי שהיה מכפר עליו בעון העגל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא זאת חקת. גם זאת הפרשה במדבר סיני נאמרה כאשר צוה השם וישלחו מן המחנה ובפסח היו טמאי מתים. ונסמכה זאת הפרשה בעבור שהיא לכהן: פרה אדמה תמימה. שלא תהיה קטנה. אמר הגאון כי מי נדה כמו הדבש שיזיק לבעל המרה האדומה ויועיל לבעל הלחה ואין צורך: (אבן עזרא)

 הרמב"ן זאת חקת התורה. לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת לפיכך כתב בה חקה גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה לשון רש"י מדברי רבותינו (יומא סז) וכבר כתבתי בענין שעיר המשתלח (ויקרא טז ח) מה טעם לאומות שיהיו מונין אותנו בזאת יותר משאר הקרבנות שיכפרו ויש מהם שיטהרו כקרבנות הזב והיולדת כי מפני היותה נעשית בחוץ יראה להם שהיא נזבחת לשעירים על פני השדה והאמת שהיא להעביר רוח טומאה ושריפתה כריח ניחוח בחוץ וטעם טומאת המת בעטיו של נחש כי הנפטרים בנשיקה לא יטמאו מן הדין והוא שאמרו צדיקים אינן מטמאין ולכך אמר הכתוב זאת חקת התורה כלומר הנחקקת מן התורה והיא תורה שבע"פ על כן היא פרה והיא אדומה ממדת הדין ונתנה לאלעזר להעשות לפניו אפילו על ידי זר אבל הסגן יראה מעשיה כדי שתעשה על כוונתו שלא יחשבו בה מחשבה רעה כאומות והשטן והפרשה הזאת תשלום תורת הכהנים ונכתבה כאן אחר מתנות כהונה לומר שגם טהרתן של ישראל על ידי כהן תהיה וטעם זאת חקת התורה אשר צוה ה' כטעם ואל משה אמר עלה אל ה' (שמות כד א) או הוא כמו מסורס דבר אל בני ישראל זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר

""דבר"" – ולא "דברו" כי משה הוא העיקר וטעם אליך שיעשו כן במדבר לשעתם ואחרי כן (בפסוק י) יצוה שתהיה לבני ישראל ולגר לחקת עולם שיעשו כן לדורותם וכן ויקחו אליך שמן זית זך וגו' (שמות כז כ) ואחרי כן חקת עולם לדורותם (שם פסוק כא) ואמר ונתתם ולא ונתת להכניס אהרן עמו לכבודו כי שניהם יצוו לאלעזר לשחוט לפניו או אמר " ונתתם " לרבים עכשיו ולדורות והטעם כי אלעזר השוחט מיד ב"ד יקחנה שיתנוה לו שתעשה בהכשר ועל דעתם כענין ששנינו (פרה פ"ג מ"ה) ומי עשאן הראשונה עשה משה רבינו והשניה עשה עזרא שבע מעזרא ואילך ומי עשאן שמעון הצדיק ויוחנן כהן גדול עשו שתים שתים וכו' (הרמב"ן)

 בעל הטורים זאת חקת התורה. סמך חוקת התורה לבהרימכם את חלבו ממנו רמז לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן שנייה לה לאוכלי תרומה ועוד רמז שהמחזיקים בתורת ה' יש להם מנות שאין נותנין תרומה לכהן עם הארץ: לא תחללו. וסמיך ליה חוקת התורה שת"ח שחוטא הוא חילול השם: ולא תמותו. וסמיך ליה חקת התורה דכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה: פרה אדומה. בגימטריא זה על עון עגל: לא עלה עליה על. על כתיב חסר שאפי' לא משכה בעול אלא עלה עליה לבד פסולה: (בעל הטורים)

 אור החיים זאת חקת התורה. צריך לדעת למה כינה למצוה זו שם כללות התורה, שהיה לו לומר זאת חקה וגו' או זאת חקת הטומאה או חקת הטהרה כדרך אומרו (שמות יב) זאת חקת הפסח, ואין לומר שנתכוון להצריך טהרת אפר פרה לעסוק בתורה, כי לא כן מצינו לרז"ל שאמרו (ברכות כב.) שאדרבא אין דברי תורה מקבלין טומאה, ולכל סברות רז"ל (שם) אפילו להמחמירים בבעלי קריין מטעם שצריך באימה וביראה וכו' מודים בטמאי מת שמותרים בעסק התורה:

ויתבאר הענין על פי מה שאמרו בפרק בתרא דנזיר (סא:) ופסקו רמב"ם בפרק א' מהלכות טומאת מת שאין הכותי נעשה טמא מת, וזה לשונו שאם נגע במת או נשאו או האהיל עליו הרי הוא כמו שלא נגע הא למה זה דומה לבהמה שנגעה וכו' עד כאן. והנה ההבדל שבו הורמו עם בני ישראל משאר הגוים הוא באמצעות קבלת התורה שזולת זה הנה ככל הגוים בית ישראל, ומעתה טעמנו צוף דבש אמרי אל במה שאמר זאת חקת התורה פירוש חקה זו של הטומאה ותנאי טהרתה תסובב מהתורה, כי על ידי שקבלו התורה נעשו עם בני ישראל דבר שהרוחנים השפלים תאבים להדבק בהם להיותם חטיבה של קדושה עליונה בחייהם גם במותם, בחייהם שבנוגע במת או יאהילו עליו וכדומה תדבק בהם הטומאה שבמת ולא תחפוץ להפרד אם לא בכח גדול אשר חקק ה' במצוה האמורה בענין של פרה אדומה, ובמותם גם כן תתרבה הטומאה כאומרם ז"ל (ב"מ קיד:) בפסוק אדם כי ימות וגו' ישראל מטמאים באהל ואין אומות מטמאין באהל:

וכבר המשלתי במקום אחר ענין זה לב' כלים שהיו אצל בעל הבית אחת מלאה דבש ואחת מלאה זבל ופינה אותם והוציאם לחוץ מהחדר אותה שהיתה מלאה דבש מתקבצים לה כל הזבובים והרמשים ואותה שהיתה מלאה זבל הגם שיכנסו לה קצת מהרמשים לא ישוה לשל דבש, כמו כן אדם מישראל שמת להיותו מלא קדושה המתוקה והעריבה בצאת הנפש ונתרוקן הגוף יתקבצו הקליפות לאין קץ שהם כוחות הטומאה התאבים תמיד להדבק בקדושה ליהנות מהערב, ולזה יטמא באהל ואפילו אלף בתים מקורים ואחת פתוחה לחברתה הטומאה תמלא כל החלל המקורה, מה שאין כן אשר לא מזרע ישראל להיותו מושלל מהקדושה אין כל כך התקבצות הטומאה אלא חלק הממית הנדבק בגוף, ואשר יסובב הכל היא התורה:

ובזה מצאתי נחת רוח למה כשצוה ה' פסח במצרים הקפיד ה' על ב' דברים, הא' דין ערל וצוה למול כאומרם ז"ל (שמו"ר פי"ז) בפסוק ואעבור עליך וגו' דם פסח ודם מילה, והב' על דין בן נכר שאמרו ז"ל (שם פט"ז) בפסוק משכו וקחו לכם וגו' משכו ידיכם מעבודה זרה שבזה יצאו מכלל בן נכר, ועל דין ג' שהוא הטומאה לא מצינו שהקפיד ה', והגם שמצינו (פסחים עז.) שהפסח בא בטומאה בנטמא ציבור, עם כל זה היה ה' יכול לצוות קודם שיזהרו מטומאת מת ולעשות משה אפר פרה ואין מעצור לה' לעשות רצונו יתברך, והגם שיש לומר בזה דחיות אף על פי כן לפי מה שכתבנו יש טעם נכון לשבח, כי ישראל לא היו טמאי מת הגם שנגעו והאהילו על המת כי עדיין לא קבלו התורה ודנו בהם אז דין גר שנתגייר ביום י"ד ששוחטין עליו ואין חוששין לטומאה שנטמא קודם שנתגייר, ותמצא שאמרו בפסחים (צב.) וכתבו הרמב"ם בפרק ו' מהלכות פסח וזה לשונו גר שנתגייר ביום י"ד ומל וטבל אין שוחטין עליו את הפסח גזירה דלשנה הבאה יהיה טמא מת ויטבול לערב ויאמר אשתקד מי לא טבלתי וכו' עד כאן לשונו, ממה שנתן הטעם משום גזירה דלשנה הבאה מזה אתה למד כי זולת גזירה זו אין חוששין לטומאת מת, וכמו כן ישראל כשעשו פסח מצרים אין בהם דין טומאת מת, והוא מאמר ה' זאת חקת התורה:

ובדרך רמז ירצה באומרו חקת התורה שאם יקיימו מצוה זו הגם היותה חוקה בלא טעם מעלה עליהם הכתוב כאלו קיימו התורה אשר צוה ה' לאמר, כי קיום המצוה בלא טעם יגיד הצדקת האמונה והסכמת הנפש לקיים כל מצות הבורא וזה לך האות, ואולי כי לטעם זה רצה ה' שתתמסר להם המצוה בדרך חקה:

אשר צוה ה' לאמר. צריך לדעת למה הוצרך לומר מאמר זה והלא רואני כי ה' הוא המצוה לאמר שכן אמר וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל, עוד אומרו לשון נסתר אשר צוה ופי ה' הוא המדבר והיה לו לומר אשר אנכי מצוך לאמר, עוד למה לא הספיק במה שאמר לאמר בפסוק ראשון וחזר לומר פעם ב' לאמר, עוד צריך לדעת למה לא הקדים מאמר דבר אל בני ישראל קודם מאמר זאת חקת התורה על זה הדרך דבר וגו' זאת חקת התורה. אכן לצד שכל מצות התורה הם שכליות ושמעיות, שכליות שהשכל מחייבם כגון כבוד אב ואם גניבה גזילה אונאה רציחה וכדומה, שמעיות שבת כי בו שבת הבורא, יום טוב על הנם שנעשה לנו בהם, עבודה זרה שלא לעבוד זולת אלהינו כי הוא המוציא אותנו וגו' וכדומה לזה, וזה הוא טעם הנגלה, ואין לך מצוה ומצוה שאין בה עוד סודות נעלמים הנגלים למשה ולאדם ראוי המשיג לקנות קנין התורה במ"ח דברים השנויים במשנת חסידים (אבות פ"ו) שאז מגלין לו רזי התורה שגילה ה' למשה בסיני, ומשה גם כן גילה לישראל בני דורו סודות הנסתרים וטעמי המצות ויסוד כל דבר:

ובמה שלפנינו צוה ה' אליו שיסתום הדברים ויאמר להם הדבר בחוקה בלא טעם, והוא מה שהעיר אותנו באומרו וידבר ה' אל משה לאמר לישראל פירוש ומה הוא המאמר שצוה לו לומר להם, זאת חקת התורה פירוש מצוה זו היא חקת התורה כן צוה ה' לאמר לכם, וכאילו אמר הכתוב אשר צוה ה' לאמר לכם הוא זאת חקת התורה, ומתוך הדברים אתה למד שנאמר למשה דברים מוטעמים במצוה זו אלא שמה שצוה עליו לאמר הוא חוקה, ובזה לא יתבעוהו ישראל לומר להם טעם הדבר כיון שה' צוה עליו לומר הדבר בחוקה:

ובזה נתישבו הדקדוקים, גם נתישב למה לא הקדים מאמר דבר וגו' למאמר זאת חקת וגו' כי מאמר זאת חקת התורה היא מצות ה' על מצוה שיאמר לישראל שה' צוה לו שיאמר להם מצוה זו בחוקה, ומאמר דבר בא על עיקר המצוה מצות ה' לישראל, ולצד שיאמרו ישראל הרי העושה מצוה בלא ידיעת טעמה וסודה נחשבת המצוה כגוף בלא נשמה, לזה גמר אומר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה וגו' פירוש יקחו למה שאתה יודע ומכוין בדבר להיותך יודע סוד הענין ופלאיו ובזה תהיה המצוה נעשית שלימה במעשה ובמחשבה הצריכה, וכפי זה ידויק על נכון אומרו ויקחו בתוספת וא"ו בתחילת הציווי להם, שנתכוון לומר שמלבד הלקיחה עצמה שיקחו הפרה עוד יוסיפו שיכוונו בלקיחתה למה שאליך כאמור:

ואם תאמר תינח אותה פרה של אותו דור פרה שיעשו בכל דור ודור מה תהא עליה, אפשר שלא מכולן העלים ה' סודה אלא מכללות ישראל אבל למיוחדים שהם אהרן וכיוצא בו נמסרו סודותיה והם ימסרו למיוחדים הבאים אחריהם, או אפשר שבכל דור ודור יכוונו למה שידע משה, ומצאתי שאמרו במדרש (רבה כאן) וזה לשונם ויקחו אליך ללמד שכל הפרות שנעשו יהיו נקראים על משה, וצריך לדעת למה עשה ה' שינוי במצוה זו מכל המצות שתקרא על שמו, ולדברינו יש טעם נכון בדבר כמו שפירשתי:

או יאמר על פי דבריהם ז"ל (שם) שאמרו שאומות העולם מונים את ישראל מה מצוה היא זו וכו', לזה בא מאמר הכתוב כאן ואמר זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר פירוש שיאמרו ישראל לאומות כשהן מקנטרים אותם ואומרים להם מה מצוה היא זאת וכו' יאמרו להם חקה חקק ה' עלינו לעשות ואין אנו מהרהרין אחריו, ולפי זה אפשר שהורשה משה לומר להם טעם המצוה וסודה אלא שלא יאמרו הטעם לאומות כשידחקו אותם בדברי קנטור מה מצוה היא זאת ומה טעם יש בה:

פרה אדומה וגו'. רואה אני כי כל סימניה מוכיחים על הדינים, אדומה כי הוא זה סימן תגבורת הדינים, תמימה באין שער שחור, וכן אמרו ז"ל (פרה פ"ב) ב' שערות שחורות פוסלות אותה, ולא שערותיה לבד אלא אפילו קרניה וטלפיה צריכים להיות אדומים, אבל שחורות ואין צריך לומר לבנות פוסלות, אשר לא עלה עליה עול כי העול ימתק הדינים בסוד מאמרם (ברכות ה.) יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם שהם בחינת הדינים, גם שריפתה באש הוא בחינת הדינים, ובהתקבצות הדינים באפר יעשו הברחה לטומאה הדבוקה באדם מהמת שגם היא אינה אלא רצועה רעה מצד יסורי המשפט:

וראיתי בספרי זוטא ופסקו רמב"ם בפרק א' מהלכות פרה אדומה אין לוקחין עגלה ומגדלין אותה שנאמר ויקחו וגו' פרה ולא עגלה עד כאן, ולפי מה שאמרנו שכל מעשיה הם בחינת המשפט יש טעם בדבר, כי שם פרה יגיד מספר הידוע למספר בחינת הדינים כידוע ליודעי חן, לזה צוה ה' שיקנו אותה כשיש בבחינת מספרה מספר אשר תכוון אליו, אבל אם יקנו עגלה קונים דבר שאין בו המספר אשר אנו צריכין לו, והגם שמגדלין אותה עד שנקראת פרה, אף על פי כן יקפיד ה' על שעת הקנין כדי שיהיו קונים דבר שהכוונה בו שהם רפ"ה דינים: (אור החיים)

 ספורנו זאת חקת התורה אשר צוה ה'. באמרו הזה עליהם מי חטאת. והנה כבר אמרו ז"ל לכך כתב בה חוקה גזרה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה וששלמה אמר עליה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני ומעיקרי ההעלם בזה הוא שהיא מטמאה את הטהורים ומטהרת את הטמאים. אמנם בהביננו אל כל המצוה אולי דבר יגונב ונקח שמץ מנהו. וזה כי מצאנו ראשונה שכל העוסקים בה מעת שריפתה ואילך טמאים והם השורף והמשליך עץ ארז ואזוב ושני תולעת בשרפתה והאוסף והנוגע והנושא. אמנם המזה והמקדש הם טהורים. שנית שמעקרי הפרה הוא שתהיה אדומה בשלמות. וכבר ביאר הנביא שהחטא נמשל לאדום באמרו אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. ולכן אמרו ז"ל (יומא סז, א) שהיו קושרים לשון זהורית על פתחו של היכל הלבין היו שמחים לא הלבין היו עצבים. שלישית ראוי להתבונן שבהיות כל אמרת אלוה צרופה היא בלי ספק מישרת המעשים אל המצוע כי כל אחד משני הקצוות נמאס כאמרו ונעקש דרכים יפול באחת. רביעית ראוי להתבונן שאין דרך נאות להישיר את הנעקש דרכים ולהשיבו אל המצוע זולתי בהטותו אל קצה הפכו כמו שיקרה בחליי הגוף כאמרו חבורות פצע תמרוק ברע אף על פי שאותה ההטיה אל הקצה היא בעצמה נמאסת ותשחית ענין מי שתהיה דרכו ממוצעת כענין התרופה המשלשלת שתועיל לחולה ותזיק לבריא. חמשית ראוי להתבונן שאין ענין לאפר הפרה בטהרת שום מין ממיני הטומאות זולתי בטהרה מטומאת מת. וכבר נודע שענין התורה והמצות חיים הם למוצאיהם (שם ד, כב) ולעוסקים בם כאמרו כי היא חייכם והנוטה מהם אל הבלי הנפסדות הולך למות או הוא מת גמור, כאמרם (ברכות פרק מי שמתו) רשעים אפילו בחייהם קרויים מתים. ששית ראוי להתבונן מה שאמרו ז"ל שעץ ארז יורה על הגאוה והאזוב יורה על הפכה ובהיות שני התולעת עם שניהם יורה ששניהם חטא כאמרם בשמתא דאית ביה ובשמתא דלית ביה בפרט למי שיצטרך לנהוג נשיאות לתועלת הרבים. וכבר אמרו ז"ל (פרק קמא דיומא) שנענש שאול על שלא הקפיד על כבודו כאמרו ויבזוהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש וכן תפש עליו הנביא באמרו הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה. נאמר אם כן שעם היות המצוה חוקה ואין להרהר אחריה ולא להיות מסופק אם היא הגונה ואם לאו כי כל אמרת אלוה צרופה ולה טעם נשגב בלי ספק נודע למלך שצוה אותה ואולי גם למשה רבינו והדומים לו. הנה יש בה איזה רמז לדרך התשובה הצריכה לכל חוטא שהיא אמנם שיטה אל קצה הפך מעשיו המטמאים כל לב טהור למען ישיג דרך המצוע ויטהר וזה הדרך עם היותו טוב ומטהר לחוטא הוא אמנם מגונה ורע ומטמא כל לב טהור כאמרם וכי באיזה נפש חטא זה אלא שציער עצמו מן היין. אמנם מי חטאת המורכבים מעפר שרפה וממים שהם שני קצוות אשר מהם יתחדש מצוע יורה שבמצוע תהיה תקנת החוטא הנקראת טהרה כאמרו מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו וממה שראוי להתבונן מה שגזר אומר שהנוגע במת מטמא את משכן ה' והבא אל האוהל מטמא את מקדש ה' וזה כי אמנם כל הקרב הקרב אל הבלי הנפסדות אין ספק שהוא מטמא לב טהור שהוא משכנו של מקדש ה' שהוא הנקרא צלם אלהים ותהיה טומאתו בטעות העדרי. והבא אל אהל המת כענין שוכני בתי חומר אשר אין לפניהם בלתי אם גוייתם לחיי שעה רעועה רגליה יורדות מות הוא בלי ספק מטמא את מקדש ה' הנזכר אשר בו יהיה העם והאיש קדוש לאלהיו כאמרו ולהיותך עם קדוש לה' אלהיך ואז מטמא בטעות קניני הפכי למכוון. ולזה אין ראוי שיטמא באוהל זולתי המת הישראלי כי אמנם חומרו בלבד הוא הנבחר ומוכן מכל זולתו לעבודת האל יתברך הוא לבדו החוטא בנכבד. אמנם החכמים המורים חטאים בדרך שהם כמו המזה והמקדש לא תחול עליהם בזה טומאה כלל. ובכן יהיה בפרטי שמירת המצוה הזאת בכתבה וכמו שבא בקבלה רמז לכל אלה שהם מכונות התורה בלי ספק: (ספורנו)

 כלי יקר זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר. תרתי לאמר למה לי כי כבר נאמר וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר. ונראה לפי שהאומות מונין את ישראל במצוה זו דווקא שטעמה נעלם מעין כל חי ואומרים מה העבודה הזאת לכם, ואמרה תורה ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו ויטיל דופי בכל התורה, וזה"ש אשר צוה ה' לאמר שאתה צריך לאמר ולהשיב למין הנמהר שזאת המצוה חקת התורה ר"ל חק המלך ית' שמו עלינו ואין לנו רשות להרהר אחריה, כדרך שפירש"י התירוץ לנו כך לפירוש זה יהיה נוסח תירוץ זה אל המין המלעיג, לכך נאמר זאת חקת התורה ולא נאמר זאת חקת הפרה לפי שנוסח זה הוא תשובה למינים המונים את ישראל לומר להם חק המלך ית' הוא כי התורה במקום תיבת המלך כי מאתו ית' תצא תורה שלא יאמרו שאין מצוה זו מכלל מצות התורה.

ומ"ש בפר' ואתחנן (ד.ו) כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה. וכאן משמע אדרבה שמונין על החקים תשובה לדבר כי יש חוקים שיכול השכל האנושי להשיג טעמם זולת שטעמם נסתר מכלל ההמון ונגלה הוא ליחידי שרידי הדור, ופרה זו טעמה נסתר מכל אדם שהרי שלמה ע"ה השיג הכל חוץ מן הפרה שאמר עליה והיא רחוקה ממני (קהלת ז.כג) לפיכך האומות ששומעים חק הפרה לבד ודאי מונין עליה, ולהלן נאמר את כל החקים האלה כי השומעים כל החקים בכלל ויש בהם חקים שיש בהם טעם נגלה אזי המה יעידון יגידון גם על חק הנעלם כי יש בו סוד ויתלו החסרון בקוצר דעת המשיג.

ויקחו אליך פרה וגו'. פירש"י לעולם היא נקראת על שמך כו'. מה יקר וגדולה נתן למשה בזה שתקרא הפרה על שמו, והקרוב אלי לומר בזה שאין מצוה נקראת כ"א על שם הגומרה ולדעת רז"ל (במד"ר יט.ח) הפרה כפרה על עון העגל תבא האם ותקנח צואת בנה, וכשם שמשה התחיל בכפרה זו כששרף העגל ויטחון אותו דק לעפר כך יגמור הכפרה שגם הגמר יקרא על שמו. וזה טעם ארז"ל (ילק"ש יתרו רסח) כששמע משה שהקב"ה אמר הלכה בשם אליעזר פרה בת שתים עגלה בת שנתה, אמר יהי רצון שיהא אליעזר זה מיוצאי חלצי שנאמר ושם האחד אליעזר. (שמות יח.ד) ומה ראה משה על ככה לבקש על דין זה שיצא מיוצאי חלציו יותר מכל סתרי תורה הנאמרים באמת מכל דור ודור ודורשיו דור דור וחכמיו, אלא לפי שבמעשה העגל מסר משה נפשו על ישראל שנאמר מחני נא מספרך (שמות לב.לב) ונקראו על שמו שנאמר (ישעיה סג.יא) ויזכור ימי עולם משה עמו, ע"כ רצה שגם בפרה זו מראש ועד סוף תקרא על שמו כי פרה טעמה לשרש אחר הע"ז וכן העגלה ערופה כפרה על ש"ד כי במעשה העגל עברו גם על ש"ד בהריגת חור, לכך נאמר ויקחו אליך שגמר מצוה זו תקרא על שמך.

ויען כי נאמר זאת חקת התורה ולא נאמר חקת הפרה, ש"מ שהתורה והפרה ענין אחד להם כמו שהתורה נקראת על שמו של משה שנאמר (מלאכי ג.כב) זכרו תורת משה עבדי, כך הפרה תקרא על שמו וטעם שניהם אחד הוא כי נ' שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה חסר אחת (נדרים לח.) וע"י מ"ט שערי בינה שהשיג היה לו מבוא לבוא בסוד ה' לדרוש התורה במ"ט פנים טהור ובמ"ט פנים טמא, כמ"ש (משלי ב.ד) וכמטמונים תחפשנה מונים היינו ב"פ מ"ט כי ע"י זה אמרות ה' אמרות טהורות מזוקקות שבעתים (תהלים יב.ז) היינו ז' על ז'. וכן טעם הפרה נעלם מעין כל חי אפילו משלמה שנאמר בו ויחכם מכל האדם (מלכים א' ה.יא) ולא נגלית כ"א למשה ע"י מ"ט שערי בינה שהשיג כדמסיק בילקו"ש (תהלים יב.תרנח) כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים ר' שמעון בן פזי פתר קרא בפר' פרה שיש בה ז' פעם ז'. ז' פרות, ז' הזיות, ז' שריפות, ז' כבוסים, ז' טמאים, ז' טהורים, ז' כהנים, אם יאמר לך אדם חסרים הם אמור לו אף משה ואהרן היו בכלל עכ"ל. ויש לדקדק מה נפקותא יש לן במספר זה עד שדרש עליו פסוק מזוקק שבעתים, אלא ודאי דעת בעל מדרש זה ליתן טעם על מ"ש במדרש (ילק"ש חקת יט.תשנט) ויקחו אליך פרה לך אני מגלה סוד פרה ולאחרים היא חקה, ולמה נעלמה מעין כל חי אלא לפי שיש בה מספר מ"ט וזה רמז שאין לזקק ולצרף כל ענינה כ"א ע"י מ"ט שערי בינה שלא נגלו כ"א למשה ע"כ היא לאחרים חקה ואפילו לשלמה.

ובעקידה הביא מדרש, האומר שהפרה בת שבע אם שלמה מתקריא ופירש בזה מה שפירש. ואומר אני כשם שהאם מושלת על הבן כך הפרה משלה בכל חכמות שלמה כי לא יוכל לבא בסודה, ובזה מיושב מה שלא נאמר חקת התורה כ"א כאן ובפר' מטות בהלכות גיעולי כלים במי נדה לפי שטהרת הפרה בכללה, נמשלה לתורה בכללה ע"י תעלומות חכמה שבה.

פרה אדומה תמימה. משל לבן שפחה שטינף פלטין המלך אמרו תבא האם ותקנח צואת בנה. (תנחומא חקת ח.) לפי שכל הרוצה לבטל איזו גידול רע אין די בשיכרות הענפים כל זמן שבארץ לא ימות גזעו שורש פורה ראש ולענה כי סופה לחזור ולצמוח אבל בביטול השורש יפלו גם הענפים כמ"ש (עמוס ב.ט) ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת, ש"מ שלא די בהשמדת הפרי לבד לכך ארז"ל (ע"ז מה:) העוקר ע"ז צריך לשרש אחריה, ר"ל צריך לחקור איזו סבה גרמה להם לעבוד ע"ז כי הסבה הוא השורש פורה ראש ולענה ובביטול הסבה יפול המסובב דהיינו התולדה, והסבה נמשלה לאם המולדת התולדה ע"כ צוה ה' על שריפת הפרה אם של העגל, כדי שנלמוד מזה דין העוקר ע"ז צריך לשרש אחריה ואז לא ישובו לכסלה ובפר' כי תשא (ל.יג) הארכנו לדבר מזה ושם מבואר שעיקר הסבה היתה רוב כסף וזהב שהשפיע להם הקב"ה כארז"ל (ברכות לב.) אתה גרמת להם כו', ולפי שהזהב האדום האדום הזה הביאם לידי מעשה זה על כן יקחו פרה אדומה לשרוף ולבטל מראה האדום הזה וזהב לא ירבה להם עוד ואז לא יבואו לידי מעשה כזה.

וענין עמוק זה והמשל ושוברו הראה ה' במעשה העגל, כי הוא גרם טומאת המת לפי שבמ"ת נעשו ישראל חירות על הלוחות חירות ממלאך המות (שמו"ר מא.ז) ואין הפירוש שהיתה הכוונה לבטל המות לגמרי, אלא ענין חירות זה הוא דווקא ממה"מ, שלא ימותו כ"א בנשיקה ע"פ ה' ואז לא היו המתים טמאים כי כל עיקר הטומאה של המתים באה ממיתה שהיא ע"י מה"מ הבא מסטרא דמסאבא אבל המתים בנשיקה אין בהם שום צד טומאה שהרי ביום שמת רבינו הקדוש אמרו שבו ביום בטלה הכהונה (כתובות קג: ועיי"ש בתוספות) כי לא היה שם טומאה על כן התירו לכהנים להתעסק בו, נמצא שבקבלת התורה נעשו בני חורין ממה"מ ובטלה הטומאה וע"י העגל שעשו חזרו לקלקולם והשליטו עליהם המה"מ ואם כן העגל גרם טומאת המת ע"כ תבא האם ותקנח צואת בנה להסיר הטומאה ע"י אפר הפרה וזה פירוש יקר.

ג) ונתתם אותה אל אלעזר. ולא ע"י אהרן כי הוא היה סבה אל העגל ומדמצינו שמשה התפלל שאליעזר הדורש דין הפרה יהיה מחלציו, וכאן נאמר ג"כ אלעזר ש"מ שיש רמז אל עזר האל ית' אל הטהרה כמ"ש (יחזקאל לו.כה) וזרקתי עליכם מים טהורים וגו', כי לולא העזר של האל ית' לא עלתה להם טהרה זו לבד. ומדקאמר פרה בת שתים עגלה בת שנתה ש"מ שהסבה גדולה פי שנים מן המסובב ע"כ ביותר צריך האדם זירוז על הסרת הסבה כאמור וטעם להזאת ג' וז' לפי שהטומאה מתמעטת והולכת שהרי אמרו (מו"ק כז:) ג' לבכי ז' להספד על כן הזאתו בב' זמנים הללו. (כלי יקר)

{ג} וּנְתַתֶּ֣ם אֹתָ֔הּ אֶל-אֶלְעָזָ֖ר הַכֹּהֵ֑ן וְהוֹצִ֤יא אֹתָהּ֙ אֶל-מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וְשָׁחַ֥ט אֹתָ֖הּ לְפָנָֽיו:

 אונקלוס וְתִתְּנוּן יָתַהּ לְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא וְיַפֵּק יָתַהּ לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וְיִכּוֹס יָתַהּ קֳדָמוֹהִי: (אונקלוס)

 יונתן וְתִתְּנוּן יָתָהּ לְאֶלְעָזָר סְגַן כַּהֲנַיָא וִיהַנְפַּק יָתָהּ לְחוֹדָא לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וִיסַדֵר חֲזוֹר חֲזוֹר לָהּ סִידוּרֵי קִיסִין דְתֵינַיָא וְכַהֲנָא אוֹחֲרַן יִכּוֹס יָתָהּ קֳדָמוֹי בִּתְרֵין סִימָנַיָא כְּמִשְׁאַר בְּעִירַן וְיִבְדִיקְנָהּ בִּתְמַנֵי סְרִי טְרִיפַן: (תרגום יונתן)

 רש"י אלעזר. מצותה (ז) בסגן (ספרי קכג): אל מחוץ למחנה. חוץ לשלש (ח) מחנות (יומא סח.): ושחט אותה לפניו. זר שוחט (ט) ואלעזר רואה (יומא מב.): אל אלעזר הכהן. כשם שנקהלו על אהרן שהוא כהן לעשות העגל. ולפי שאהרן עשה את העגל, לא נעשית עבודה זו על ידו, שאין קטיגור נעשה סניגור: (רש"י)

 שפתי חכמים (ז) פירוש דק"ל לכתוב ונתתם אל הכהן אלא מצותה בסגן ר"ל בסגן של כהן גדול דהיינו אלעזר ונקרא בשם סגן שאם היה כהן גדול טמא היה זה במקומו לעבוד עבודה ומה שפירש מצותה בסגן ר"ל דוקא פרה זו מצותה בסגן אבל פרות אחרות יש מפרשים (יומא מ"ב) שנעשית על ידי כהן גדול עצמו כדפרש"י בסמוך ולכך כתיב ונתתם אותה ר"ל אותה יעשה אלעזר דהיינו סגן אבל אחרות נעשית על ידי כהנים גדולים: (ח) דילפינן מחוץ למחנה דהכא ממחוץ למחנה דכתיב בפרשת מצורע והתם מוכח בהדיא דמחוץ לשלש מחנות איירי כדכתיב בדד ישב מחוץ למחנה וגו' ר"ל שישב בדד שאין שום טמא יושב עמו עיין שם בפרשת ויקרא: (ט) מדכתיב לפניו דהל"ל ושחט אותה, לפניו למה לי אלא אחר שוחט ומדלא פירש הכתוב מי היא השוחט משמע אפילו בזר כשרה: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא והוציא אותה. המוציא או בצווי וכן ושחט כי הוא לא ישחטנה והעד לפניו: (אבן עזרא)

 הרמב"ן אל אלעזר הכהן. מצותה בסגן לשון רש"י ואין הכוונה לומר שיהיה חיוב המצוה בסגן יותר מכהן גדול או כהן הדיוט אלא הוראת שעה היתה בפרה ראשונה שתהיה באלעזר והוא היה הסגן ולשון ספרי (חקת ח) בא הכתוב ולמד על הפרה שתהא עשויה בסגן תדע שכן שהרי אהרן קיים ואלעזר שורף את הפרה ונתתם אותה אל אלעזר הכהן זו נעשית באלעזר ושאר כל הפרות בכהן גדול דברי רבי מאיר רבי יוסי ורבי יהודה ורבי שמעון ורבי אליעזר בן יעקב אומרים זו נעשית באלעזר ושאר כל הפרות בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט והענין לומר כי המצוה הזאת לעומק סודה ראויה להנתן לגדול שבכהונה ולא נתנה לאהרן ואולי הוא לגדולתו כי הוא קדוש ה' וחסידו המכפר במקדשו ולא רצה ליתן לו עבודת חוץ או היה להכתיר אלעזר ולחנכו בחיי אביו במצוה אחת מן המצוות של כהונה גדולה או היה לעונש העגל כדברי רבי משה הדרשן והנה עשה הקב"ה גם אהרן נביא במצוה הזאת והוא ומשה רבינו יתנו אותה לאלעזר שהוא גדול הכהונה אחרי אהרן והוא המשוח בשמן המשחה וזה רמז לדורות שתעשה בגדול הכהונה והוא הכהן הגדול וכן שנינו (פרה פ"ד מ"א) פרת חטאת ששחטה שלא בכהן גדול פסולה ורבי יהודה מכשיר ובגמרא במסכת יומא (מב) ונתתם אותה אל אלעזר הכהן אותה אל אלעזר ולא לדורות לאלעזר איכא דאמרי לדורות בכהן הדיוט ואיכא דאמרי לדורות בכהן גדול והוא סתם משנתינו והנכון בטעם ולדברי האומר לדורות בכהן הדיוט צוה באלעזר לפי שלא היה שם כהן אחר כי אינו הגון שיהיה אחיו הקטן קודם אליו (הרמב"ן)

 אור החיים ונתתם אותה. אמר אותה לפי מה שאמרו רז"ל (פרה פ"ד) שמפי השמועה למדו ששאר פרות נעשות בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט דייק לומר אותה אל אלעזר אבל מכאן ולהלאה אין חיוב בסגן: (אור החיים)

{ד} וְלָקַ֞ח אֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן מִדָּמָ֖הּ בְּאֶצְבָּע֑וֹ וְהִזָּ֞ה אֶל-נֹ֨כַח פְּנֵ֧י אֹֽהֶל-מוֹעֵ֛ד מִדָּמָ֖הּ שֶׁ֥בַע פְּעָמִֽים:

 אונקלוס וְיִסַב אֶלְעָזָר כַּהֲנָא מִדְמַהּ בְּאֶצְבְּעֵיהּ וְיַדֵי לָקֳבֵל אַפֵּי מַשְׁכַּן זִמְנָא מִדְמַהּ שְׁבַע זִמְנִין: (אונקלוס)

 יונתן וְיִסַב אֶלְעָזָר בְּכִיהוּנֵיהּ מִן אַדְמֵיהּ בְּאַדְבַּע יַד יְמִינֵיהּ וְלָא יְקַבְּלִינֵיהּ בְּמָנָא וְיַדֵי לְסִידוּרָא דְקִיסֵי תֵינַיָא מִן לָגִין מִן צִטְרָא דִמְמַצַע כָּל קֳבֵיל אַפֵּי מַשְׁכַּן זִימְנָא מֵאַדְמָא בְּטִיבוּלָא חֲדָא שְׁבַע זִמְנִין: (תרגום יונתן)

 רש"י אל נכח פני אהל מועד. עומד במזרחו (י) של ירושלים, ומתכוין ורואה פתחו של היכל בשעת הזאת הדם (יומא סח.): (רש"י)

 שפתי חכמים (י) ר"ל דהא בקרא כתיב דצריך לשחוט הפרה חוץ לג' מחנות כדפרישית לעיל ועל זה קאי ולקח אלעזר וגו' משמע דאף להזות חוץ לג' מחנות צריך להזות ואם כן היאך שייך נוכח פני אהל מועד ומתרץ לא מיירי הקרא נוכח פני האהל מועד ממש אלא עומד וכו': (שפתי חכמים)

{ה} וְשָׂרַ֥ף אֶת-הַפָּרָ֖ה לְעֵינָ֑יו אֶת-עֹרָ֤הּ וְאֶת-בְּשָׂרָהּ֙ וְאֶת-דָּמָ֔הּ עַל-פִּרְשָׁ֖הּ יִשְׂרֹֽף:

 אונקלוס וְיוֹקֵד יָת תּוֹרְתָא לְעֵינוֹהִי יָת מַשְׁכַּהּ וְיָת בִּשְׂרַהּ וְיָת דְמַהּ עַל אָכְלַהּ יוֹקֵיד: (אונקלוס)

 יונתן וְיִפְקוּן מִגוֹ סְדוּרָא וְיוֹקֵד כּהֵן אוֹחֲרַן יַת תּוֹרָתָא כַּד חָמֵי אֶלְעָזָר יַת מוֹשְׁכָהּ וְיַת בִּשְרָהּ וְיַת אַדְמָהּ עַל רֵיעַיָיהּ יוֹקֵד: (תרגום יונתן)

 רש"י ושרף את הפרה. כשם שנשרף העגל: (רש"י)

 אבן עזרא ושרף את הפרה. השורף והעד לעיניו: (אבן עזרא)

 בעל הטורים ושרף את הפרה לעיניו. הפסוק מתחיל ומסיים בשריפה לומר שמרבים עצים בשריפתה: (בעל הטורים)

 אור החיים ושרף את הפרה לעיניו את עורה. הפסיק במאמר לעיניו בין זכרון הפרה לזכרון פרטיה שהם עורה וגו', יתבאר על דרך מה שאמרו במסכת פרה (פ"ד), וכתבו רמב"ם בפרק ד' מהלכות פרה אדומה שמצות שריפתה שלימה ואם הפשיטה ונתחה ושרף כלה כשרה עד כאן, לזה הבדיל הכתוב במעשה המובחר ואמר ושרף את הפרה פירוש כולה יחד, ואפילו עבר והפשיטה וכו' ועשה עורה לבד ובשרה לבד ופרשה לבד גם כן לא הפסיד, והוא מאמר את עורה ואת וגו':

על פרשה ישרוף. חזר לומר ישרוף פעם ב' ולא הספיק במה שאמר בתחלה ושרף, לפי מה שפירשתי כי הכתוב ידבר בב' סוגים הא' שריפת הפרה שלימה, והב' אחר שהופשטה ונתנתחה לזה אמר ישרוף כנגד חלוקה שניה.

עוד יתבאר על פי מה שאמרו בתוספתא דפרה (פ"ב) וכתבו רמב"ם בפרק ד' מהלכות פרה אדומה וזה לשונו פקע מעורה וכו' אפילו משערה כזית יחזיר ואם לא החזיר פסולה עד כאן, והוא מאמר ישרוף פעם ב' לומר שהגם שפקע יחזיר וישרוף לעיכובא: (אור החיים)

{ו} וְלָקַ֣ח הַכֹּהֵ֗ן עֵ֥ץ אֶ֛רֶז וְאֵז֖וֹב וּשְׁנִ֣י תוֹלָ֑עַת וְהִשְׁלִ֕יךְ אֶל-תּ֖וֹךְ שְׂרֵפַ֥ת הַפָּרָֽה:

 אונקלוס וְיִסַב כַּהֲנָא אָעָא דְאַרְזָא וְאֵזוֹבָא וּצְבַע זְהוֹרִי וְיִרְמֵי לְגוֹ יְקִידַת תּוֹרְתָא: (אונקלוס)

 יונתן וְיִסַב כּהֵן אוֹחֲרַן בִּקְעֲתָא דְקֵיסָא דְגוּלְמוּשׁ וְאֵיזוֹבָא וּצְבַע דְאִשְׁתָּנֵי בִּזְהוֹרִי וְיִטְלוֹק לְגוֹ יְקִידְתָּא דְתוֹרָתָא וְיַסְגֵי דְלֵיקְתָּא לְאַפּוּשֵׁי קִיטְמָא: (תרגום יונתן)

 רש"י עץ ארז ואזוב ושני תולעת. ג' מינין הללו כנגד שלשת אלפי איש שנפלו בעגל. וארז הוא הגבוה מכל האילנות, ואזוב נמוך מכולם, סימן שהגבוה שנתגאה וחטא, ישפיל את עצמו כאזוב ותולעת ויתכפר לו: (רש"י)

 אבן עזרא עץ ארז. כמו למצורע ושם רמזתי סוד: (אבן עזרא)

{ז} וְכִבֶּ֨ס בְּגָדָ֜יו הַכֹּהֵ֗ן וְרָחַ֤ץ בְּשָׂרוֹ֙ בַּמַּ֔יִם וְאַחַ֖ר יָב֣וֹא אֶל-הַֽמַּחֲנֶ֑ה וְטָמֵ֥א הַכֹּהֵ֖ן עַד-הָעָֽרֶב:

 אונקלוס וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי כַּהֲנָא וְיַסְחֵי בִשְׂרֵיהּ בְמַיָא וּבָתַר כֵּן יֵיעוּל לְמַשְׁרִיתָא וִיהֵי מְסָאָב כַּהֲנָא עַד רַמְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹי כַּהֲנָא דִינְכֵס יַת תּוֹרָתָא וְיַסְחֵי בִישְרֵיהּ בְּאַרְבְּעִין סָוִוין דְמוֹי וּמִן בָּתַר כְּדֵין יֵיעוּל לְמַשְׁרִיתָא וִיהֵי מְסָאָב כַּהֲנָא הַהוּא קֳדָם טִיבוּלֵיהּ עַד רַמְשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י אל המחנה. למחנה שכינה, שאין טמא משולח חוץ לשתי מחנות, אלא זב (כ) ובעל קרי ומצורע: וטמא הכהן עד הערב. סרסהו ודרשהו, וטמא (ל) עד הערב ואחר יבא אל המחנה: (רש"י)

 שפתי חכמים (כ) ואפילו טמא מת מותר במחנה לויה קל וחומר ממת עצמו שמותר במחנה לויה שהרי עצמות של יוסף היו עם משה ומשה במחנה לויה היה שהרי לוי היה כל שכן מי שנטמא בפרה שמותר במחנה לויה ואם כן מה דכתיב ואחר יבא אל המחנה זה מחנה שכינה: (ל) דק"ל דבקרא משמע אחר שכיבס בגדיו מותר לבא למחנה שכינה אבל עדיין הוא טמא עד הערב וכי שייך זה שיהא מותר לבא למחנה שכינה בשעה שהטומאה עליו והא אפילו אכילת תרומה אין לו לאכול אם לא העריב שמשו כל שכן שלא יכנס למחנה שכינה אם לא העריב שמשו לכן צריך לסרס המקרא וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא וכבס בגדיו. הכהן השורף: וטמא הכהן. וכבר ישב טמא ויש אומרי' שיהיה טמא עד הערב שלא יאכל מן הקדשים: (אבן עזרא)

{ח} וְהַשֹּׂרֵ֣ף אֹתָ֔הּ יְכַבֵּ֤ס בְּגָדָיו֙ בַּמַּ֔יִם וְרָחַ֥ץ בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּ֑יִם וְטָמֵ֖א עַד-הָעָֽרֶב:

 אונקלוס וּדְמוֹקֵד יָתַהּ יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי בְּמַיָא וְיַסְחֵי בִשְׂרֵיהּ בְּמַיָא וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן וְכַהֲנָא דְמִתְעַסֵק בִּיקִידְתָּא יְצַבַּע לְבוּשׁוֹי בְּאַרְבְּעִין סָוִוין דְמוֹי וְיַסְחֵי בִישְרֵיהּ בְּאַרְבְּעִין סָוִוין דְמוֹי וִיהֵי מְסָאָב קֳדָם טִבוּלֵיהּ עַד רַמְשָׁא: (תרגום יונתן)

{ט} וְאָסַ֣ף | אִ֣ישׁ טָה֗וֹר אֵ֚ת אֵ֣פֶר הַפָּרָ֔ה וְהִנִּ֛יחַ מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה בְּמָק֣וֹם טָה֑וֹר וְ֠הָיְתָה לַעֲדַ֨ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֧ל לְמִשְׁמֶ֛רֶת לְמֵ֥י נִדָּ֖ה חַטָּ֥את הִֽוא:

 אונקלוס וְיִכְנוֹשׁ גְבַר דְכֵי יָת קִטְמָא דְתוֹרְתָא וְיַצְנַע לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא בַּאֲתַר דְכֵי וּתְהֵי לִכְנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַטָּרָא לְמֵי אַדָיוּתָא חַטָאתָא הִיא: (אונקלוס)

 יונתן וִיכְנוֹשׁ גְבַר כָּהִין דְכֵי יַת קִטְמָא דְתוֹרָתָא בְּקָלָל דְפָחַר מַקַף מְגוּפַת שְׁיַיע וִיפַלֵג יַת קִטְמָא לִתְלַת חוּלְקִין חֲדָא יָהִיב בְּחֵיל וַחֲדָא בְּטַוַור מִשְׁחָא וְחָדָא מִפְלַג לְכָל מַטְרַת לֵיוָאֵי וּתְהֵי לִכְנִישְׁתָּא דִבְנֵי יִשְרָאֵל לְמוֹי אַדְיוּתָא בְּרַם שִׁיבוּק חוֹבַת עֵיגְלָא הִיא: (תרגום יונתן)

 רש"י והניח מחוץ למחנה. לשלשה חלקים (מ) מתחלקת, אחד נתן בהר המשחה, ואחד מתחלק לכל המשמרות, ואחד נתן בחיל (פרה פ"ג מי"א). זה של משמרות היה חוץ לעזרה, ליטול ממנו בני העיירות וכל הצריכין להטהר, וזה שבהר המשחה כהנים גדולים לפרות אחרות מקדשין הימנה, וזה שבחיל נתון למשמרת מגזרת הכתוב, שנאמר והיתה לעדת בני ישראל למשמרת: למי נדה. למי הזיה, כמו וידו אבן בי (איכה ג, נג), לידות את קרנות הגוים (זכריה ב, ד), לשון זריקה: חטאת הוא. לשון חטוי (נ) כפשוטו, ולפי הלכותיו קראה הכתוב חטאת, לומר שהיא כקדשים להאסר (ס) בהנאה: למשמרת. כמו שפשע העגל שמור לדורות לפורענות, שאין לך פקודה שאין בה מפקודת העגל, שנאמר וביום פקדי ופקדתי וגו' (שמות לב, לד), וכשם שהעגל (י) מטמא כל העוסקין בו, כך פרה מטמאה כל העוסקין בה, וכשם שנטהרו באפרו שנאמר ויזר על פני המים וגו' (שם כ), כך ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת וגו': (רש"י)

 שפתי חכמים (מ) כדתנן בפרק ג' דפרה דף כ"ו ובתוס' פירשו הג' חלקים כמו שפירשם רש"י זכרונו לברכה. והרא"ם כתב ונראה לי שהחלוק שאמרו שמחלקים לג' חלקים הוא קבלה בידם כי אף על פי שאמר הכתוב תחלה ואסף איש טהור וגו' חזר ואמר והיתה לעדת בני ישראל וגו' כדי להודיע מה יעשה בה בהנחתה במקום טהור והפסוק הג' שאמר והיתה לבני ישראל ולגר הגר וגו' בא להודיע שיהא דין זה נוהג ע"פ הסדר הזה תמיד עד כאן לשונו: (נ) לא חטאת כמשמעו שעל מה היתה מכפרת: (ס) ואם תאמר והלא היו מטהרין ממנה ויש לומר זה שבחיל אסורה בהנאה. ויש מפרשים כקדשים שבאין לכפרה כך האפר בא לטהר מי שצריך ואין שום הנאה אחרת ממנה. מצאתי: (י) לפי שהעגל היה עבודת אלילים ועבודת אלילים מטמא כמת כדכתיב בספר תהלים ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא איש טהור. איננו הכהן השורף: למי נדה. פירושו רחוק כמו מנדיכם: וטמא עד הערב. ואחר שאמר שיכבס את בגדיו אין צורך להזכיר שירחץ במים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים ואסף. ג'. הכא ואידך ואסף המצורע ואסף נדחי ישראל המצורע איתקש למת וכשם שאפר הפרה מטהרת כך תפלת הצדיקים גם כן מטהרת. ואסף נדחי ישראל לעתיד אז ואסף את המצורע דכתיב אז ידלג כאיל פסח וכן לא יצטרכו לאפר פרה דכתיב בלע המות לנצח: (בעל הטורים)

{י} וְ֠כִבֶּס הָאֹסֵ֨ף אֶת-אֵ֤פֶר הַפָּרָה֙ אֶת-בְּגָדָ֔יו וְטָמֵ֖א עַד-הָעָ֑רֶב וְֽהָיְתָ֞ה לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְלַגֵּ֛ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכָ֖ם לְחֻקַּ֥ת עוֹלָֽם:

 אונקלוס וִיצַבַּע דְכַנֵישׁ יָת קִטְמָא דְתוֹרְתָא יָת לְבוּשׁוֹהִי וִיהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא וּתְהֵי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְגִיוֹרַיָא דְיִתְגַיְירוּן בֵּינֵיהוֹן לִקְיַים עֲלָם: (אונקלוס)

 יונתן וִיצַבַּע כַּהֲנָא דִכְנֵישׁ יַת קִטְמָא דְתוֹרָתָא יַת לְבוּשׁוֹי וִיהֵי מְסָאָב קֳדָם טִיבוּלֵיהּ עַד רַמְשָׁא וּתְהֵי לִדְכוּתָא לִבְנֵי יִשְרָאֵל וּלְגִיוֹרַיָא דְיִתְגַיְירוּן בֵּינֵיהוֹן לִקְיַים עֲלָם: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא ולגר הגר בתוכם. בעבור היות ארץ ישראל קדושה כי הכבוד שם: (אבן עזרא)

{יא} הַנֹּגֵ֥עַ בְּמֵ֖ת לְכָל-נֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם וְטָמֵ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים:

 אונקלוס דְיִקְרַב בְּמִיתָא לְכָל נַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא וִיהֵי מְסָאָב שַׁבְעָא יוֹמִין: (אונקלוס)

 יונתן דְיִקְרַב בִּשְׁכִיבָא לְכָל בַּר נְשָׁא וַאֲפִילוּ לְוַולְדָא בַּר יַרְחִין לְגוּשְׁמֵיהּ וּבִדְמֵיהּ יְהֵי מְסָאָב שׁוּבְעָא יוֹמִין: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא לכל נפש אדם. יהודי או עובד כוכבים: אדם. ולא בהמה: וטמא. יהיה טמא והוא פועל עתיד כי הוי"ו השיבו ועל דעתי שהוא פועל עבר: (אבן עזרא)

{יב} ה֣וּא יִתְחַטָּא-ב֞וֹ בַּיּ֧וֹם הַשְּׁלִישִׁ֛י וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י יִטְהָ֑ר וְאִם-לֹ֨א יִתְחַטָּ֜א בַּיּ֧וֹם הַשְּׁלִישִׁ֛י וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י לֹ֥א יִטְהָֽר:

 אונקלוס הוּא יַדֵי עֲלוֹהִי בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה יִדְכֵּי וְאִם לָא יַדֵי עֲלוֹהִי בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה לָּא יִדְכֵּי: (אונקלוס)

 יונתן הוּא יַדֵי עֲלוֹי מֵי קִטְמָא הַהוּא בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה יִדְכֵּי וְאִין לָא יַדֵי עֲלוֹי בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה יְעַכֵּב עֲלוֹי וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה לָא יִדְכֵּי: (תרגום יונתן)

 רש"י הוא יתחטא בו. באפר הפרה (ע) (ס"א הזה): (רש"י)

 שפתי חכמים (ע) ר"ל דהל"ל בה לשון נקבה דהא קאי אפרה לכן פירש באפר ר"ל דקאי אאפר ואפר לשון זכר הוא: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא יתחטא בו. יסור חטאו בו או כמו תחטאני באזוב ואטהר וידוע כי בסוד החשבון השלישי כמו השביעי: (אבן עזרא)

{יג} כָּֽל-הַנֹּגֵ֡עַ בְּמֵ֣ת בְּנֶפֶשׁ֩ הָאָדָ֨ם אֲשֶׁר-יָמ֜וּת וְלֹ֣א יִתְחַטָּ֗א אֶת-מִשְׁכַּ֤ן יְהוָה֙ טִמֵּ֔א וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִיִּשְׂרָאֵ֑ל כִּי֩ מֵ֨י נִדָּ֜ה לֹא-זֹרַ֤ק עָלָיו֙ טָמֵ֣א יִהְיֶ֔ה ע֖וֹד טֻמְאָת֥וֹ בֽוֹ:

 אונקלוס כָּלּ דְיִקְרַבּ בְּמִיתָא בְּנַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא דִי יְמוּת וְלָא יַדֵי עֲלוֹהִי יָת מַשְׁכְּנָא דַיְיָ סָאֵב וְיִשְׁתֵּצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא מִיִשְׂרָאֵל אֲרֵי מֵי אַדָיוּתָא לָא אִזְדְרִיקוּ עֲלוֹהִי מְסָאָב יְהֵי עוֹד סְאוֹבְתֵּיהּ בֵּיהּ: (אונקלוס)

 יונתן כָּל דִי יִקְרַב בִּשְׁכִיבָא וּבְוַולְדָא בַּר תִּשְׁעָא יַרְחִין בְּגוּשְׁמֵיהּ וּבִדְמֵיהּ דְיֵימִית וְלָא יַדֵי עֲלוֹי יַת מַשְׁכְּנָא דַיְיָ סָאִיב וְיִשְׁתֵּיצֵי בַּר נְשָׁא הַהוּא מִיִשְרָאֵל אֲרוּם מוֹי אַדְיוּתָא לָא אִזְדְרִיקוּ עֲלוֹי מְסָאָב הוּא תּוּב סוּבְתֵּיהּ בֵּיהּ עַד דְיַדֵי וִיהַדֵר וְיַדֵי וְיִטְבּוֹל בְּרַמְשָׁא שְׁבִיעָאָה: (תרגום יונתן)

 רש"י במת בנפש. ואיזה מת, של נפש האדם, להוציא נפש בהמה (פ) שאין טומאתה צריכה הזאה (ולא טומאת שבעה). דבר אחר, בנפש, זו רביעית (צ) דם (חולין עב.): את משכן ה' טמא. אם נכנס (ק) לעזרה אפילו בטבילה, בלא הזאת שלישי ושביעי: עוד טומאתו בו. אע"פ שטבל: (רש"י)

 שפתי חכמים (פ) ר"ל כיון שכתיב במת פשיטא שהוא בנפש ומתרץ שהוא פירוש על במת כלומר כל הנוגע במת ואיזה מת של נפש אדם וכו'. ואף על פי דלעיל גם כן כתיב במת לכל נפש אדם יש לומר דלעיל כתיב במת לכל נפש והוי כאלו כתיב במת של כל נפש האדם דהוי פירושו דלמ"ד כלמ"ד דפרשת וישלח למי אתה של מי אתה וגם כלמ"ד לעבדך ליעקב ופירוש של עבדך יעקב אבל כאן מלת מת ומלת נפש שתיהן עם אות בי"ת ונראה שמלת הנוגע דבוקה עם שתיהן כדרך התיבה המתחברת עם בי"ת שלאחריה לכך אמר שאף על פי כן אינה דבוקה מלת הנוגע רק עם במת לכן פירש שהוא פירוש על במת: (צ) היוצא מן המת שהנוגע בו יטמא טומאת שבעה וצריך הזייה ג' וז' ולפי זה יהיה שימוש הבי"ת כמשמעו ולכן פירש דבר אחר וכו' ולפי דבר אחר קשה הל"ל או בנפש וגו' כיון שאין בנפש ביאור למלת במת לכן פירש גם לטעם הראשון: (ק) משום דמשמע כשהוא נטמא טמא את משכן ה' ולמה יהא המשכן טמא אם הוא טמא. ומתרץ דמיירי כשנטמא ואחר כך נכנס לעזרה קודם שיתחטא ואם תאמר היה לו לפרש אם נכנס למשכן כו' ויש לומר דאם כן הוי משמע דוקא השתא שהוא טמא אז אסור לבא שם אבל בשעת טהרה מותר ליכנס שם והא זר אסור ליקרב שם אף בשעת טהרה. ומה שפירש אפילו בטבילה אין להקשות דלמא דוקא בלא טבילה יש איסור בכניסת העזרה. רש"י עצמו מפרש ליה והולך עוד טומאתו בו ר"ל מדכתיב עוד טומאתו בו משמע שטיהר עצמו קצת מטומאה זו אלא שעדיין קצת טומאה עליו שלא הזה הזאת ג' וז' אם כן משמע אף כשטבל כבר אסור ליכנס שם אי נמי מדכתיב כי מי נדה לא זרק עליו וגומר שמע מינה דמיירי שטבל דאי לא טבל הל"ל ולא רחץ במים ולא זרק עליו אלא על כרחך מיירי אף על פי שטבל: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא כי מי נדה. יש מפרשים כמו אך במי נדה יתחטא: לא זורק עליו. על המים: עוד. תמיד כמו עוד כל ימי הארץ: (אבן עזרא)

 הרמב"ן את משכן ה' טמא. הזכיר הכתוב הכרת הזה בסתם ואמר את משכן ה' טמא בעבור שכבר הזהיר במקדש מן הטומאה כמו שאמר (ויקרא יב ד) בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבא כי הזכיר שם בטומאה הקלה כאשה היולדת בימי טוהר שהוא בתולדתה והוא הדין בכל הטמאים וכבר הזכיר גם כן הטבילה (שם יז טז) ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו כלומר שישא עונו בעברו על המוזהר ממנו ולפיכך אמר כאן בטומאת המת כי הנוגע במת ולא יתחטא אע"פ שיכבס בגדיו ורחץ במים יחשב מטמא המשכן כאלו לא טבל כלל ולא היה צריך לפרש רק שהחטוי מעכב בטהרתו וזה טעם טומאתו בו כלומר אע"פ שטבל כשאר הנטהרים עודנו טמא כי מי נדה לא זורק עליו ויתכן שירמוז לאיש וטעמו כל הנוגע במת בנפש ולא יתחטא אשר את משכן ה' טמא ונכרתה וכמוהו בחסרון שי"ן או מלת אשר לכל יבוא גבורתיך (תהלים עא יח) וכל יש לו נתן בידו (בראשית לט ד) את הדרך ילכו בה (שמות יח כ) ורבים כן (הרמב"ן)

{יד} זֹ֚את הַתּוֹרָ֔ה אָדָ֖ם כִּֽי-יָמ֣וּת בְּאֹ֑הֶל כָּל-הַבָּ֤א אֶל-הָאֹ֙הֶל֙ וְכָל-אֲשֶׁ֣ר בָּאֹ֔הֶל יִטְמָ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים:

 אונקלוס דָא אוֹרַיְתָא אֱנַשׁ אֲרֵי יְמוּת בְּמַשְׁכְּנָא כָּל דְעָלֵל לְמַשְׁכְּנָא וְכָל דִי בְמַשְׁכְּנָא יְהֵי מְסָאָב שַׁבְעָא יוֹמִין: (אונקלוס)

 יונתן דָא אַחְוָויַית אוֹרַיְתָא גְבַר אֲרֵי יְמוֹת תְּחוֹת גַנָנָא דְפָרִיס כָּל מַאן דְעָלִיל לְמַשְׁכְּנָא אוֹרַח תַּרְעָא וְלָא מִן צִדְדֵיהּ כִּדְפָתַח תַּרְעֵיהּ מִכָּל דִבְמַשְׁכְּנָא וַאֲפִילוּ קַרְקָעִיתֵיהּ וְאַבְנוֹי וְקִיסוֹי וּמָנוֹי יְהֵי מְסָאָב שׁוּבְעָא יוֹמִין: (תרגום יונתן)

 רש"י כל הבא אל האהל. בעוד שהמת (ר) בתוכו: (רש"י)

 שפתי חכמים (ר) לאפוקי שלא תאמר שהאהל מטמא לעולם אף שיצא ממנו המת דסברא הוא דממאי יטמא הא אינו נוגע ונושא שום טומאה בשלמא אם המת באהל נעשה כאילו כל האהל מלא טומאה כיון שאין הטומאה רצוצה היא שתהיה בוקעת ועולה ואינה מתפשטת באהל אבל כשאינה רצוצה היא מתפשטת באהל והבא אל האהל כאילו נגע בטומאה עצמה וקל להבין: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא באהל. והבית כאהל רק הזכיר הכתוב האהל בעבור היות ישראל באהלים וכן אשר ישחט שור או כשב ועז במחנה: וכל אשר באהל. מבגד: (אבן עזרא)

 הרמב"ן וטעם אדם כי ימות באהל. אדם כי ימות והוא עתה באהל או שדבר הכתוב בהווה והוא הדין אם ימות בחוץ והכניסוהו לאהל כל הבא אל האהל וכל אשר באהל הכלים שבתוכו והאהל עצמו בכלל הזה כמו שאמר (פסוק יח) והזה על האהל ועל כל הכלים ועל הנפשות אשר היו שם והזכיר הכתוב האהל להגיד שהוא עצמו טמא שבעה וצריך הזיה ועוד מפני שהיו ישראל יושבי אוהלים במדבר ודבר הכתוב בהווה כי המצוה מיד ולדורות אבל הוא הדין לבית ולכל המאהילים שמביאים את הטומאה על כל הכלים ועל הנפשות ששם אלא שאין הבית המחובר מקבל טומאה בעצמו כלל והנה הזכיר הכתוב במת טומאת מגע ואהל ולא הזכיר בו משא אבל רבותינו (ספרי) דורשין אותו בקל וחומר מן הנבילה ומרבים אותו לטומאת שבעה כמגע וכן הוא כפי פשט הכתוב הזכיר כי באדם המת והשחוט טומאת שבעה והזיה במגע וכבר הוא ידוע כי מגע התורה הנגיעה ממש והנגיעה על ידי דבר אחר שישא אותו (הרמב"ן)

 אור החיים זאת התורה אדם כי ימות. אומרו זאת התורה, יתבאר גם כן על דרך שפירשתי בפסוק זאת חקת התורה, והוא לצד שדקדק לומר אדם כי ימות וגו' ודרשו רז"ל (ב"מ קיד) אתם קרויים אדם ישראל מטמאין באהל ואין אומות העולם וכו', לזה הקדים לתת הטעם שסובב הדבר ואמר זאת התורה שמסיבתה הוא שאותו שנקרא אדם מטמא באהל אבל אומות העולם שאין להם תורה וכו', ועיין מה שכתבתי בפסוק זאת חקת התורה:

כל הבא אל וגו' וכל אשר באהל. קשה אם הבא טמא מי גרע ממנו אשר באהל, ויתבאר על פי מה שאמרו בפסיקתא זוטרתי וזה לשונם כל הבא אל האהל שבא מקצתו עד כאן, וכפי זה אם לא היה אומר הכתוב אלא כל הבא הייתי אומר הבא כולו הבא מקצתו מנין וממה שאמר כל אשר באהל הרי כולו אמור מה אני מקיים כל הבא וגו' זה הבא מקצתו. עוד שם בפסיקתא וזה לשונם דבר אחר כל הבא וגו' לעשות קרקעו של בית כמוהו עד התהום עד כאן. נראה שהוכרחו לדרשא זו כי לסברא הראשונה היה לו לומר הכתוב כל אשר באהל וכל הבא אל האהל ויהיה הכתוב מתפרש בדרך לא זו אף זו, אבל ממה שהקדים כל הבא זה יגיד שמאמר כל אשר וגו' הוא דין חדש:

אלא שבספרי ראיתי ב' הדרכים דרך הראשון תנא קמא ודרך ב' רב אחא בר יאשיה, וגמר אומר תנא קמא שטעם שהוצרך הכתוב לומר כל אשר באהל הגם שאמר כל הבא שהוא בא מקצתו, משום שאין עונשין מן הדין, וקשה לי הלא מה שאנו אומרים אין עונשין מן הדין הוא על עונש מיתה של בית דין של מטה וכאן לו יהיה שנטמא ונכנס למשכן טמא מיתתו בידי שמים, ועוד לבד מזה כשנשכיל על דבר נראה כי מה שלפנינו אינו נקרא עונשין מן הדין כי בכלל הבא כולו יש מקצתו והרי מתחייב הוא על מקצתו כי כל חלק וחלק שבו יקרא מקצתו ואין אנו עונשין אותו מן הדין אלא מן הכתוב, ואולי שסובר תנא זה שכל כיוצא בזה נקרא עונשין מן הדין: (אור החיים)

{טו} וְכֹל֙ כְּלִ֣י פָת֔וּחַ אֲשֶׁ֛ר אֵין-צָמִ֥יד פָּתִ֖יל עָלָ֑יו טָמֵ֖א הֽוּא:

 אונקלוס וְכָל מַן דַחֲסַף פְּתִיחַ דְלֵית מִגוּפַת שְׁיִיעַ מַקַף עַלוֹהִי מְסָאָב הוּא: (אונקלוס)

 יונתן וְכָל מַאן דְפָחַר פָּתִיחַ דְלֵית מְגוּפְתָּא מְחַבְּרָא בֵּיהּ מַקַף עַל פּוּמֵיהּ דְיַפְרֵישׁ בֵּינֵיהּ וּבֵין סוּבְתָּא מְסָאָב הוּא בִּגְנֵינָא בְּאַוִירָא דְסוֹבְתָּא דְמִפּוּמֵיהּ וּמִגַוֵיהּ וְלָא מִגַבֵּיהּ: (תרגום יונתן)

 רש"י וכל כלי פתוח. בכלי חרס הכתוב מדבר, שאין מקבל טומאה (ש) מגבו אלא מתוכו, לפיכך אם אין מגופת צמידתו פתולה עליו יפה בחבור, טמא הוא, הא אם יש צמיד פתיל עליו, טהור: פתיל. לשון מחובר בלשון עברי, וכן נפתולי אלהים נפתלתי (בראשית ל, ח), נתחברתי עם (ת) אחותי: (רש"י)

 שפתי חכמים (ש) כיון שמצינו בפרשת שמיני דכלי חרס אינו מטמא מגבו אלא מאוירו לפיכך וכו': (ת) ואם תאמר והא לעיל בפרשת ויצא פירש נפתולי אלהים נפתלתי מנחם בן סרוק פירשו במחברת צמיד פתיל חבורים מאת המקום נתחברתי וכו' ואני מפרשו לשון עקש ופתלתול וכו' ודוחק לומר כי כאן פירש לפי פירושו של מנחם בן סרוק כיון דליה לא סבירא ליה. ויש לפרש כי מה שפירש לעיל ואני מפרשו לשון עקש וכו' פירוש על נפתולי אלהים אבל נפתלתי בתרא הוא מפרשו מלשון צמיד פתיל וכאן הוא מפרש גם כן נפתלתי נתחברתי עם אחותי אבל נראה דחוק כי אין זה משמעות רש"י וצריך עיון. ועיין (בגור אריה) כי שם האריך: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא צמיד פתיל. שנים פתילים: (אבן עזרא)

 בעל הטורים פתוח. ד' במסרה וכל כלי פתוח. שרשי פתוח אלי מים. קבר פתוח גרונם. אשפתו כקבר פתוח. היינו דאמרו ד' מדות בכלי חרס ניקב ככונס משקה נפסל מלקדש בו מי חטאת והיינו כלי פתוח האמור כאן אצל מי חטאת שאינו חשוב כלי. ועדיין כלי הוא לענין זרעים. ניקב כשורש קטן כלוף (פי' הוא מאכל עורבים) דהיינו מין קטניות טהור הוא לענין זרעים שאם היו זרעים זרועים בעציץ נקוב אינו מקבל טומאה והיינו שרשי פתוח אלי מים. ועדיין כלי הוא לענין זיתים. ניקב כמוציא זית טהור מסתם כלי חרס העומד לזיתים והיינו פתוח גרונם דסתם אכילה בכזית. ועדיין כלי הוא לרמונים. ניקב כמוציא רמון טהור מכלום והיינו אשפתו כקבר פתוח כלומר כשניקב כרמון ופתוח כמוציא רמון זורקין אותו לאשפה ואין שם כלי עליו עוד: (בעל הטורים)

{טז} וְכֹ֨ל אֲשֶׁר-יִגַּ֜ע עַל-פְּנֵ֣י הַשָּׂדֶ֗ה בַּֽחֲלַל-חֶ֙רֶב֙ א֣וֹ בְמֵ֔ת אֽוֹ-בְעֶ֥צֶם אָדָ֖ם א֣וֹ בְקָ֑בֶר יִטְמָ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים:

 אונקלוס וְכֹל דִי יִקְרַב עַל אַפֵּי חַקְלָא בִּקְטֵל חַרְבָּא אוֹ בְמִיתָא אוֹ בְגַרְמָא דֶאֱנָשָׁא אוֹ בְקִבְרָא יְהֵי מְסָאָב שַׁבְעָא יוֹמִין: (אונקלוס)

 יונתן וְכָל מַאן דְמִקְרַב עַל אַנְפֵּי בָרָא וְלָא בְּמִיתָא דְבִכְרֵיסָא דְאִמֵיהּ בִּקְטוֹל סַיְיפָא אוֹ בְּסַיְיפָא דְקָטִיל בֵּיהּ אוֹ בִּשְׁכִיבָא שְׁלֵימָא וַאֲפִילוּ בְּגַרְמֵיהּ כְּשַעַרְתָּא אוֹ בְגַרְמָא דְאֵינָשָׁא חַיָא דְפָרַשׁ מִנֵיהּ אוֹ בִּקְבוּרְתָּא וְגוֹלְלָא וְדוֹפְקָא יְהֵי מְסָאָב שׁוּבְעָא יוֹמִין: (תרגום יונתן)

 רש"י על פני השדה. רבותינו דרשו (חולין עב.) לרבות גולל ודופק, (א) ופשוטו, על פני השדה שאין שם אהל, מטמא המת שם בנגיעה: (רש"י)

 שפתי חכמים (א) שרוב פעמים הם על פני השדה. גולל הוא הדף הניתן על הארון לכיסוי ואותן שבדפנות קרי להו דופק (רש"י בסנהדרין פרק נגמר הדין). ויש מפרשים גולל הוא המצבה כדכתיב וגללו את האבן ודופק הוא כפירוש ראשון: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא או בקבר. של אדם: (אבן עזרא)

 הרמב"ן על פני השדה. רבותינו אמרו (חולין עב) לרבות גולל ודופק ופשוטו על פני השדה שאין שם אהל מטמא המת בנגיעה לשון רש"י ואין גולל ודופק על דעת חכמים נדרש מן הכתוב אבל הוא הלכה ואין הנזיר מגלח עליו ואין חייבין עליו על טומאת מקדש וקדשיו אבל " על פני השדה " הוא לרבותינו כפשוטו שיגע בחלל חרב שנפל על פני השדה ואין שם דבר מאהיל עליו ומפני יתורו עשו בו מדרש כך אמרו בנזירות בפרק כהן גדול (נג) וכל אשר יגע על פני השדה זה המאהיל על המת כי המאהיל עליו הוא נוגע על פני השדה ויהיה להם "בחלל חרב" חסר וא"ו "ובחלל חרב" ומפני שאמר " פני השדה " ולא אמר "השדה" דרש בו רבי ישמעאל (חולין שם) עוד להוציא עובר במעי אמו שהיא טומאה בלועה ואינה על פני המקום ואמר בחלל חרב כי דבר הכתוב בהווה והוא הדין לחלל אבן או אגרוף והזכיר חלל ומת כנגד הבהמות שהשחוטות טהורות והנבלה מטמאה ורבותינו (נזיר נג) עשו בו מדרש מפני יתורו לומר שהחרב כחלל שלא בא הכתוב אלא להשוות החלל והחרב לומר שהוא נעשה אבי אבות לטומאה כמת עצמו ומטמא אדם וכלים טומאת שבעה והנראה מן הסוגיות במשנה ובגמרא שהוא מטמא במגע ובמשא כמת אבל אינו כמוהו לטמא באהל שמא מצאו בו מיעוט מן הכתוב באהל " אדם כי ימות באהל " שאינו רק על האדם עצמו ואם היה החרב שנטמא במת מטמא באהל היו הכהנים אסורים בכל הבתים שבכלן החרב טמא ויהיה מטמא אותם באהל וכן נראה עוד בגמרא (שם נד) שאין החרב הנוגע במת מטמא אדם להצריכו הזאת שלישי ושביעי אע"פ שהאדם הזה הנוגע בו אב לטומאה והיה זה מפני שבכתוב השני שאמר והזה על האהל (פסוק יח) כתוב ועל הנוגע בעצם או בחלל או במת ולא אמר או בחלל חרב וא"כ הרי החרב כחלל לטמא במגע טומאת שבעה אבל לא לטמא באהל ולא להצריכו הזאה ואין הנזיר מגלח עליו ואין הכהן מוזהר ממגעו כלל והוא הקרוב והנראה מדברי רבותינו ואנחנו בעונותינו טמאי הגלות ולא ידענו בטהרת הקדש עד יערה עלינו רוח ממרום ויזרוק השם עלינו מים טהורים ונטהר אמן וכן יהי רצון במהרה בימינו (הרמב"ן)

{יז} וְלָֽקְחוּ֙ לַטָּמֵ֔א מֵעֲפַ֖ר שְׂרֵפַ֣ת הַֽחַטָּ֑את וְנָתַ֥ן עָלָ֛יו מַ֥יִם חַיִּ֖ים אֶל-כֶּֽלִי:

 אונקלוס וְיִסְבוּן לְדִמְסָאָב מֵעֲפַר יְקִידַת חַטָאתָא וְיִתֵּן עֲלוֹהִי מֵי מַבּוּעַ לְמָן: (אונקלוס)

 יונתן וְיִסְבוּן לְדִמְסָאָב מִן עֲפַר יְקִידַת חַטָאתָא וְיִתֵּן עֲלוֹי מֵי מַבּוּעַ לְגוֹ מַאן דְפָחַר: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא ו. לקחו לטמא. הנה פירוש איך יתחטא: (אבן עזרא)

 הרמב"ן ונתן עליו מים חיים אל כלי. אין ענינו שיתן האפר בכלי תחלה ויתן מים על האפר שכך שנו רבותינו (סוטה טז) שהנותן אפר תחלה ואח"כ המים פסול דקדקו " מים חיים אל כלי " שתהא חיותן בכלי ואולי מפני שלא אמר ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת אל כלי ונתן עליו מים חיים אבל פירושו ונתן על האפר מים חיים שהיו בכלי לומר שיערב האפר במים שבכלי עד שיהיו המים צפין עליו וטעם כי את מקדש ה' טמא (בפסוק כ) כאשר את מקדש ה' טמא כמו כי יקרא קן צפור לפניך (דברים כב ו) וחבריו הרבים והזכיר הכתוב הכרת שני פעמים ועל דעת רבותינו (שבועות טז) הוא לחייבו במשכן אהל מועד ובמקדש בית עולמים ואפשר כפי פשוטו כי "מקדש ה'" קדשי הקרבן כי כבר חייב כרת באוכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו (ויקרא ז כ) וכאן חייב עוד גם על מי שלא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי אע"פ שטבל ויהיה פירוש "מקדש ה'" קדשי ה' כמו את מקדשו ממנו (לעיל יח כט) הנה הכרת בפרשה על טומאת מקדש וקדשיו והנכון בעיני בפשוטו כי הכרת הראשון בנוגע במת (כאן) כמו שאמר כל הנוגע במת בנפש והשני גם במאהילים שלא נגעו בעצם ובקבר כי טעם ואיש אשר יטמא ולא יתחטא (פסוק כ) ואיש אשר יטמא בכל אלה הנזכרים ולא יתחטא ועל דרך האמת יתכן שיהיה "מקדש ה'" רמז למקדש המקדש (הרמב"ן)

 בעל הטורים אל כלי. ב' במסרה. ונתן עליו מים חיים אל כלי ואידך ולא הורק מכלי אל כלי שצריך שתהא חיותן בכלי ולא שיוריקום מכלי אל כלי: (בעל הטורים)

{יח} שני וְלָקַ֨ח אֵז֜וֹב וְטָבַ֣ל בַּמַּיִם֮ אִ֣ישׁ טָהוֹר֒ וְהִזָּ֤ה עַל-הָאֹ֙הֶל֙ וְעַל-כָּל-הַכֵּלִ֔ים וְעַל-הַנְּפָשׁ֖וֹת אֲשֶׁ֣ר הָֽיוּ-שָׁ֑ם וְעַל-הַנֹּגֵ֗עַ בַּעֶ֙צֶם֙ א֣וֹ בֶֽחָלָ֔ל א֥וֹ בַמֵּ֖ת א֥וֹ בַקָּֽבֶר:

 אונקלוס וְיִסַב אֵזוֹבָא וְיִטְבּוֹל בְּמַיָא גְבַר דְכֵי וְיַדֵי עַל מַשְׁכְּנָא וְעַל כָּל מָנַיָא וְעַל נַפְשָׁתָא דִי הֲווֹ תַמָן וְעַל דְיִקְרַב בְּגַרְמָא אוֹ בְקָטִילָא אוֹ בְמִיתָא אוֹ בְקִבְרָא: (אונקלוס)

 יונתן וְיִסַב אֵזוֹבָא תְּלָתָא קִילְחִין בְּאִיסְרָא חֲדָא וְיִטְמוֹשׁ בְּמַיָא הָאִינוּן בְּעִידַן קִבּוּל סוּבְתָּא גְבַר כָּהֵן דְכֵי וְיַדֵי עַל מַשְׁכְּנָא וְעַל כָּל מָנַיָא וְעַל בְּנֵי נַשׁ דַהֲווֹ תַמָן וְעַל דְמִקְרַב בְּגַרְמָא דְחַיָא דְפָרֵישׁ מִנֵיהּ וְנָפַל אוֹ בִּקְטוֹל חַרְבָּא אוֹ בִּשְׁכִיבָא בְּמוֹתָנָא אוֹ בְּבֵית קְבוּרְתָּא וְגוֹלְלָא וְדוֹפְקָא: (תרגום יונתן)

 אבן עזרא איש טהור. והקרוב להיותו כהן: (אבן עזרא)

{יט} וְהִזָּ֤ה הַטָּהֹר֙ עַל-הַטָּמֵ֔א בַּיּ֥וֹם הַשְּׁלִישִׁ֖י וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י וְחִטְּאוֹ֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וְכִבֶּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָהֵ֥ר בָּעָֽרֶב:

 אונקלוס וְיַדֵי דַכְיָא עַל מְסָאֲבָא בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וִידַכִּינֵיהּ בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וִיצַבַּע לְבּוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי בְמַיָא וְיִדְכֵּי בְרַמְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן וְיַדֵי כַּהֲנָא דַכְיָא עַל גַבְרָא מְסָאֲבָא בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וְיַדְכִּינֵיהּ בְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וִיצַבַּע לְבוּשׁוֹי וְיַסְחֵי בְמַיָא וְיִדְכֵּי בְרַמְשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י וחטאו ביום השביעי. הוא גמר (ב) טהרתו: (רש"י)

 שפתי חכמים (ב) רצ"ל וכי דוקא טהרתו ביום ז' אבל יותר מיום השביעי אין יכול לטהר אדרבא קל וחומר הוא ומפרש דלא בא לאשמעינן קרא אלא דגמר טהרתו ביום ז' לאפוקי פחות מז' וכאילו אמר ביום גמר טהרתו: (שפתי חכמים)

{כ} וְאִ֤ישׁ אֲשֶׁר-יִטְמָא֙ וְלֹ֣א יִתְחַטָּ֔א וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִתּ֣וֹךְ הַקָּהָ֑ל כִּי֩ אֶת-מִקְדַּ֨שׁ יְהוָ֜ה טִמֵּ֗א מֵ֥י נִדָּ֛ה לֹא-זֹרַ֥ק עָלָ֖יו טָמֵ֥א הֽוּא:

 אונקלוס וּגְבַר דִי יִסְתָּאֵב וְלָא יַדֵי עֲלוֹהִי וְיִשְׁתֵּיצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא מִגוֹ קְהָלָא אֲרֵי יָת מַקְדְשָׁא דַיְיָ סָאֵיב מֵי אַדָיוּתָא לָא אִזְדְרִיקוּ עֲלוֹהִי מְסָאָבּ הוּא: (אונקלוס)

 יונתן וּגְבַר דְיִסְתָּאַב וְלָא יַדֵי עֲלוֹי וְיִשְׁתֵּיצֵי בַר נְשָׁא הַהוּא מִגוֹ קְהָלָא אֲרוּם יַת מַקְדְשָׁא דַיְיָ סָאִיב מֵי אַדְיוּתָא לָא אִזְדְרִיקוּ עֲלוֹי מְסָאָב הוּא: (תרגום יונתן)

 רש"י ואיש אשר יטמא וגו'. אם נאמר מקדש למה נאמר (ג) משכן כו', כדאיתא בשבועות (טז:): (רש"י)

 שפתי חכמים (ג) ר"ל אם נאמר גבי מקדש שאסור ליכנס בטומאה קל וחומר במשכן דהוא נמשח בשמן המשחה ומתרץ אילו נאמר משכן ולא נאמר מקדש הייתי אומר על המשכן הוא חייב שנמשח בשמן המשחה מה שאין כן במקדש שלא נמשח בשמן המשחה ואם נאמר מקדש הוה אמינא מה למקדש שקדושתו קדושת עולם מה שאין כן משכן שאין קדושתו קדושת עולם אלא לפי שעה קא משמע לן: (שפתי חכמים)

 אבן עזרא ואיש אשר יטמא. וכבר הזכיר כל הנוגע במת בנפש ונכרתה ועתה הזהיר על העצם ועל הקבר: (אבן עזרא)

{כא} וְהָיְתָ֥ה לָּהֶ֖ם לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֑ם וּמַזֵּ֤ה מֵֽי-הַנִּדָּה֙ יְכַבֵּ֣ס בְּגָדָ֔יו וְהַנֹּגֵ֙עַ֙ בְּמֵ֣י הַנִּדָּ֔ה יִטְמָ֖א עַד-הָעָֽרֶב:

 אונקלוס וּתְהֵי לְהוֹן לִקְיַם עֲלָם וּדְיַדֵי מֵי אַדָיוּתָא יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וּדְיִקְרַב בְּמֵי אַדָיוּתָא יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (אונקלוס)

 יונתן וּתְהֵי לְכוֹן לִקְיַים עֲלָם וּלְחוֹד כַּהֲנָא דְמַדֵי מֵי אַדְיוּתָא יְצַבַּע לְבוּשׁוֹי וּדְיִקְרַב בְּמֵי אַדְיוּתָא יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י ומזה מי הנדה. רבותינו אמרו (יומא יד. נדה ט.) שהמזה טהור, (ד) וזה בא ללמד שהנושא מי (ה) חטאת טמא טומאה חמורה לטמא בגדים שעליו, מה שאין כן בנוגע, וזה שהוציאו בלשון מזה, לומר לך שאינן מטמאין עד שיהא בהן שיעור הזאה: והנוגע וגו' יטמא. ואין טעון (ו) כבוס בגדים: (רש"י)

 שפתי חכמים (ד) מדכתיב והזה הטהור על הטמא פשיטא שהוא טהור דאם טמא הוא אם כן מטמא את המים אלא לומר אף על פי שהזה טהור הוא: (ה) מה שאין כן בנוגע ר"ל אל תקשה לי מה דפרישית דקרא ומזה וגומר בא ללמד שהנושא טמא אם נושא כשיעור מזה והא אחר כך כתיב והנוגע במי הנדה יטמא עד הערב דמשמע אפילו יש בו שיעור מזה טמא ואם מזה הוא נושא למה לי למכתב והנוגע אם הנושא טמא מכל שכן הנוגע ומפרש דקרא ומזה וגו' בא ללמדך שהנושא מי חטאת צריך כיבוס בגדים מה שאין כן בנוגע דהתם לא צריך כיבוס בגדים ומה שאמר לטמא בגדים שעליו הוא הדין נמי לכל בגד וכלי שנוגע בו טמא זה בשעת חיבורו במטמאין והא דנקט עליו דמסתמא הם עליו בשעת חיבורו במטמאין ומה שטמא טומאה חמורה היינו כשנושא שלא לצורך הזייה וקודם שעשו מצותן אבל לצורך הזייה או לאחר שנעשה מצותן טהורין במגע ובמשא הרא"ם: (ו) ר"ל כיון דמזה הוא נושא אם כן הל"ל הנוגע גבי ומזה דדרך המקרא לכלול נוגע ונושא יחד וכאן חלקן אלא שאין וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא יטמא עד הערב. ולא יטהר עד אשר ירחץ: (אבן עזרא)

 בעל הטורים במי. ה במסרה. במי הנדה. אך במי נדה יתחטא. במי מריבת קדש. במי הירדן. אם התרחצתי במי שלג. זהו מה שדרשו ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא שכיון שבא משה לכלל כעס בא לכלל טעות ששכח להורות להם הלכות גיעול זהו במי מריבת כיון שבא לכלל מריבה טעה במי נדה. במי הירדן לומר שמי הירדן כמי נדה וצריכים ארבעים סאה והיינו כשמואל דאסר (בשבת דף סה) לטבול בנהרות שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין ואינן מטהרין דרך זחילה. במי שלג לומר שיכולין לעשות מקוה משלג כדאיתא בפרק ז' דמסכת מקואות העידו אנשי מידבא על רבי ישמעאל שהיה אומר להם צאו והביאו שלג ועשו מקוה בתחלה: (בעל הטורים)

 כלי יקר ומזה מי הנדה יכבס בגדיו. רוב המפרשים יצאו ללקט ולא מצאו טעם מספיק למה הפרה המטהרת הטמאים תטמא הטהורים. ועתה הט אזנך ושמע כי מצינו שכל אוכל אינו מוכשר לטומאה עד שיפול עליו מים, ואיך אפשר המים שמקורם טהרה יסבבו הטומאה, אלא ביאור הענין כך הוא, שכך הוא בטבעיות שכל דבר אינו מתפעל כ"א מהפכו ולא ממה שהוא ממינו כדרך שהיצה"ר מתגרה יותר בישראל מבאומות ובת"ח יותר מכולם, (סוכה נב.) לפי שכולם הפכיים לו ע"כ הוא רוצה להתגבר עליהם, וזה טעם שסמוך לעליית השחר החושך מתגבר כי כל דבר מתפעל מהפכו דווקא, לפיכך כל אוכל וזרע אינו מתפעל מן הטומאה לעשות בו רושם עד שיבא עליו מים שכולם טהרה, ואז הטומאה רצונה לנצח הטהרה ומתגבר עליה ועושה בה רושם. כך מי נדה שיש בהם מים שכולם טהרה ויש שם אפר פרה שכולו טומאה והם מעורבין יחד, לפיכך אם מי נדה זורק על אדם טמא אז אין האדם מתפעל מן האפר שהרי הוא ממינו אבל הוא מתפעל מן המים שהם הפכיים לו כי הוא טמא והמים טהורים ע"כ המים פועלים בו ומנצחים הטומאה, אבל אדם טהור הנושא מי הנדה אינו מתפעל מן המים כי הם ממינו ששניהם טהורים אבל הוא מתפעל מן האפר שהם הפכיים לו כי הוא טהור והאפר טמא ע"כ האפר פועל בו ועושה בו רושם לטמאו.

ואם תשאל לומר א"כ האפר למה לי, יטהרו במים בלא אפר. תשובה לדבר שיש צורך בזריקת האפר עליו כי לא יוכל להטהר עד שידע מקור הטומאה וישתדל להסיר הסבה לומר הרי לך שטר ושוברו עמו ובעירוב זה, כח המים אתי לאשמועינן שהם מנצחים מקור הטומאה.

ועל צד הרמז מקום אתי לומר ע"פ דברי בעל העקידה, שפירש כל עניני הפרה על דרכי התשובה כמבואר מספרו. ועל זה הדרך קרוב לשמוע שרפואת הנפש כרפואת הגוף כי המשקה המועיל לתרופת אדם חולה מזיק לאדם בריא וכארז"ל (תענית יא:) בר בי רב דיתיב בתעניתא כלבא ליכול שירותא, הרי שהצומות מטמאים את הטהורים ומטהרים הטמאים, פירוש מי שנטמא כבר בעבירה הצומות הכרחיים לו וכההיא שארז"ל (יומא פו:) ה"ד בעל תשובה כגון שבא אותו מעשה לידו ופירש ממנו מחוי רב יהודה באותו פרק ובאותו אשה ובאותו מקום, כי מקום החטא ושער שעבר בו צריך ששם תהיה גבורתו להתגבר על יצרו שכבר טעם פה טעם עבירה ומבקש למודו, וזה"ש (הושע ב.א) והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי, דווקא במקום החטא אשר שם יאמר להם לא עמי אתם במקום ההוא תהיה התשובה ושם יאמר להם בני אל חי.

וי"א שזה כוונת רז"ל (ברכות לד:) מקום שבע"ת עומדים צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד שם, כי הבעל תשובה צריך לעמוד במקום אשר עמד שם בראשונה ולהתיחד עם אותה אשה אשר חטא, אבל לצדיק גמור אסור היחוד כי אסור להביא נפשו בנסיון נמצא שיחוד דהיינו עצם התשובה מטמא הטהורים ומטהר הטמאים, וכן צריך כל בע"ת להטות לקצה אחרון בדבר שחטא בו כדי שיצא לדרך הממוצע, כדרך האומנין הרוצים ליישר עץ מעוקם שצריך לעקמו לצד שני, אבל לצדיק גמור לא יתכן דרך זה אלא שצריך לילך בדרך ממוצע תמיד כמ"ש (קהלת ז.טז) אל תהי צדיק הרבה אל תרשע הרבה, וכן י"א שדבר זה נרמז בהשלכת עץ ארז ואזוב אל תוך שריפת הפרה דהיינו השלכת הקצוות שלא להגביה עצמו כארז ולא להשפיל עצמו יותר מדאי כאזוב, ע"כ הפרה מטמאה ומטהרה כדי שנלמוד ממנה שבעניני התשובה יש כמה דברים המטמאים ומטהרים כאחד והשנוי בא מצד המקבלים כאמור וזה דרך נכון וברור. (כלי יקר)

{כב} וְכֹ֛ל אֲשֶׁר-יִגַּע-בּ֥וֹ הַטָּמֵ֖א יִטְמָ֑א וְהַנֶּ֥פֶשׁ הַנֹּגַ֖עַת תִּטְמָ֥א עַד-הָעָֽרֶב: (פ)

 אונקלוס וְכָל דִי יִקְרַב בֵּיהּ מְסָאָבָא יְהֵי מְסָאָב וֶאֱנַשׁ דְיִקְרַב בֵּיהּ יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: [פ] (אונקלוס)

 יונתן וְכָל מִדַעַם דְיִקְרַב בֵּיהּ מְסָאֲבָא וְלָא בְהֵיסֵיטָא יְהֵי מְסָאָב וּבַר נַשׁ דְכֵי דְיִקְרַב בֵּיהּ יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא: (תרגום יונתן)

 רש"י וכל אשר יגע בו. הטמא הזה שנטמא (ז) במת, יטמא: והנפש הנגעת. בו בטמא (ח) מת: תטמא עד הערב. מכאן למדנו שהמת אבי אבות הטומאה, והנוגע בו אב הטומאה, ומטמא אדם, זהו פירושה לפי משמעה והלכותיה. ומדרש אגדה, העתקתי מיסודו של רבי משה הדרשן. וזהו: (רש"י)

 שפתי חכמים (ז) כלומר איזה טמא כי מלת הטמא מורה על הנזכר והוא הנוגע במי חטאת וזה אינו דהא אין בנוגע במי נדה אלא טומאת ערב ואיך יטמא אדם ומתרץ הטמא הזה שנטמא במת יטמא ר"ל שאם יגע בכלים יטמא הכלים והוסיף מלת בו להורות באיזה מקום נגע ופירש שמלת בו מורה בטמא מת לא בו בנוגע בטמא מת: (ח) ר"ל אדם אחר הנוגע בטמא מת הזה תטמא עד הערב ומקשה רש"י בשלמא כלים יכול לטמא לפי שטמא מת הוא ראשון וכלים נטמאו מראשון אבל אדם אחר הנוגע בטמא למה יהא טמא והרי אדם אינו נטמא מראשון אלא מאב הטומאה ומתרץ מכאן למדו וכו': (שפתי חכמים)

 אבן עזרא וכל אשר יגע בו הטמא יטמא. שהוא טמא מת או עצם או קבר: תטמא עד הערב. ותרחץ: (אבן עזרא)

ספר ג' – סדר שריפת פרה אדומה במשניות עם המפרשים

משניות מסכת פרה פרק ג משנה א

שִׁבְעַת יָמִים קֹדֶם לִשְׂרֵפַת הַפָּרָה מַפְרִישִׁין כֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה מִבֵּיתוֹ לַלִּשְׁכָּה שֶׁעַל פְּנֵי הַבִּירָה, צָפוֹנָה מִזְרָחָה, וּבֵיתּ אֶבֶן הָיְתָה נִקְרֵאת, וּמַזִּין עָלָיו כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים מִכָּל חַטָּאוֹת שֶׁהָיוּ שָׁם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לֹא הָיוּ מַזִּין עָלָיו אֶלָּא בַשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי בִּלְבָד. רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, עַל הַכֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה, מַזִּין כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים. וְעַל שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים, לֹא הָיוּ מַזִּין עָלָיו אֶלָּא בַשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי בִּלְבָד:

 ר"ע מברטנורה שבעת ימים כו' מפרישין כהן השורף את הפרה. דכתיב בפרשת מילואים (ויקרא ה') כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם, ודרשו רבותינו, לעשות, זה מעשה פרה. לכפר עליכם, זה מעשה יום הכפורים. שהכהן השורף את הפרה וכהן גדול העובד ביום הכפורים טעון פרישה שבעה כמו שהיו טעונים אהרן ובניו בשבעת ימי המילואים, דכתיב (שם) ומפתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימים. והיו מפרישין אותו מאשתו שמא יבוא על אשתו ותמצא נדה, והבועל נדה טמא שבעת ימים ולא יוכל לשרוף הפרה: הבירה. אית דאמרי מקום היה בהר הבית ובירה שמו. ואית דאמרי כל המקדש קרוי בירה, כמו שנאמר אל הבירה וגו [דה"א כט']: צפונה מזרחה. טעמא דמפרישים הכהן השורף את הפרה ללשכה שהיא צפונית מזרחית, כיון דחטאת היא {א} וחטאת טעונה צפון, תקינו ליה רבנן בצפונה מזרחה כי היכי דלהוי לה הכירא {ב}: ובית אבן היתה נקראת. לפי שכל מעשיה היו בכלי גללים כלי אבנים כלי אדמה שאינן מקבלין טומאה, ובהם בלבד היה משתמש כל שבעת ימי ההפרישה {ג}, משום דטבול יום כשר בפרה, והיו מטמאין הכהן השורף את הפרה ומטבילין אותו מיד להוציא מלבן של צדוקים שאומרים במעורבי שמש היתה נעשית, תקינו לה רבנן מעלות יתירות כדי שלא יזלזלו בה {ד}: כל שבעת הימים. של ימי הפרישה: מכל חטאות שהיו שם. מכל הפרות שנעשו מימות משה רבינו ועד אותו זמן, שמכל פרה ופרה היו נותנין קצת למשמרת, ויום ראשון מזין עליו מאפר פרה אחת ויום שני מאחרת ויום שלישי מאחרת {ה}: בשלישי ובשביעי. לפרישתו. ובין ת"ק ובין רבי יוסי תרווייהו סבירא להו טבילה בזמנה מצוה {ו}, וקא מיפלגי בהזאה אי מקשינן לה לטבילה אי לא, ת"ק מקיש הזאה לטבילה והזאה בזמנה מצוה, וכל יומא משלושת ימים הראשונים איכא לספוקי שמא היום יום שלישי לטומאתו, והשלשה אחרונים כל יומא מספקינן שמא שביעי. ורביעי לא בעי הזאה, דלאו בשלישי איכא לספוקי ולא בשביעי איכא לספוקי שאין הזאה בשביעי עולה משום הזאת שביעי עד שיזה בשלישי שלפניו. וכל שבעה לאו דוקא, דעל כרחך הא קיימא לן הזאה שבות ואין דוחה את השבת {ז}. ור' יוסי לא מקיש הזאה לטבילה והזאה בזמנה לאו מצוה, הלכך לא בעי הזאה אלא שלישי ושביעי בלבד. ור' חנינא סגן הכהנים נמי כרבי יוסי סבירא ליה דהזאה בזמנה אינה מצוה, והכהן השורף את הפרה מעלה בעלמא הוא, כי היכי דלא לזלזלו בה מפני שהיא נעשית בטבול יום: (ר"ע מברטנורה)

 עיקר תוי"ט {א} לשון רש"י דחטאת נקראת, שנאמר למי נדה חטאת היא, ושאר חטאות טעונות צפון המזבח, ובפרה כתיב בה נוכח פני אוהל מועד, שעומד בהר המשחה ומתכוין ורואה פתחו של היכל שהוא בכותל מזרחי. ועתוי"ט: {ב} לדעת שהופרש לעבודת פרה הקרויה חטאת וטעונה מזרח וישים לב להיות זריז במעשיה וסדר עבודתה. רש"י: {ג} אבל בשעת קידוש מקדשים בכל הכלים. תוס'. ועתוי"ט: {ד} בשמירת טהרתה. רש"י: {ה} הר"מ. ונראה לי דהוצרכו לזה מדתנן לקמן משנה ה' לא מצאו משבע, ומהיכא תיתי שהיו צריכין לשבע דהא לא תנן אלא מכל חטאות שהיו שם, אלא ודאי פירושו דבר יום ביומו מחטאת אחרת, א"כ צריכין שיהיו שבע: {ו} דכתיב וחטאו ביום השביעי, וליכא למימר דאהזאה קאי דהא כבר כתיב והזה, ואי לאשמעינן דהזאה בזמנה מצוה ליהדר נמי הזאה דשלישי, אלא על כרחך משום ורחץ דתיכף להזאה טבילה, ושמע מינה טבילה בזמנה מצוה. רש"י: {ז} מסקינן בגמרא דמפרישין אותו ברביעי בשבת כי היכי דלתרמי רביעי שלו בשבת: (עיקר תוי"ט)

פרק ג – משנה ב

חֲצֵרוֹת הָיוּ בִירוּשָׁלַיִם בְּנוּיוֹת עַל גַּבֵּי סֶלַע וְתַחְתֵּיהֶם חָלוּל, מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם. וּמְבִיאִים נָשִׁים עֻבָּרוֹת וְיוֹלְדוֹת שָׁם וּמְגַדְּלוֹת שָׁם אֶת בְּנֵיהֶן. וּמְבִיאִים שְׁוָרִים וְעַל גַּבֵּיהֶן דְּלָתוֹת, וְתִינוֹקוֹת יוֹשְׁבִין עַל גַּבֵּיהֶן וְכוֹסוֹת שֶׁל אֶבֶן בְּיָדָם. הִגִּיעוּ לַשִּׁלוֹחַ, יָרְדוּ וּמִלְאוּם, וְעָלוּ וְיָשְׁבוּ עַל גַּבֵּיהֶן. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מִמְּקוֹמוֹ הָיָה מְשַׁלְשֵׁל וּמְמַלֵּא:

 ר"ע מברטנורה בנויות על גבי הסלע. צור החלמיש שניכר שהיה שם מתחילת ברייתו של עולם. ואעפ"כ החמירו לעשות תחתיו חלל, מפני קבר התהום, שמא יש תחתיו קבר ואין לו למת אוהל חלל טפח, וטומאה שהיא רצוצה בוקעת ועולה, לפיכך היו בונים אותו על גבי כיפין, שאפילו יש קבר תחתיהן החלל מפסיקו. וכל לשון טומאת התהום שבגמרא, לשון ספק ומכוסה הוא, כתהום הזה שאינו גלוי: ומביאים נשים מעוברות ויולדות שם. כל אלו מעלות יתירות עשו בה כי היכי דלא לזלזולי בה, מפני שהיו עושים אותה בטבול יום: ומגדלות שם את בניהן. עד שיהיו בן שמונה [שנים], ולא יותר שלא יראו קרי {ח}: ומביאים שוורים. שכריסן רחבה כדי שלא יהיו רגליו של תינוק היושב עליהן. מאהילות על הארץ מפני קבר התהום {ט}: ועל גביהן דלתות. ועוד זאת מעלה יתירה כדי שלא יהיו רגליו של תינוק מאהילות על הארץ: וכוסות של אבן בידם. שכל מעשה הפרה בכלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה שאין מקבלין טומאה: ירדו. תינוקות הללו לתוך נהר שילוח {י}: ומלאום. ממנו מים לקדש מי חטאת שמזין על השורף את הפרה כל שבעה. ובתוך הנהר ליכא לספוקי לקבר התהום, דלא עבידי דקברי בנהרות: רבי יוסי אומר. מעל גבי השוורים היו משלשלים חבל וממלאים מים, ולא היו יורדים לתוך השילוח. ואין הלכה כרבי יוסי: (ר"ע מברטנורה)

 עיקר תוי"ט {ח} אף שהיו טמאות בנדה ויולדות לא היו שומרן אלא מטומאת מת דבעי הזאה ומטומאה היוצאת מגופן. וקשה, הא סוף סוף בשעת קידוש בעינן איש. וי"ל, דמה שיכול לתקן מתקנים, דכולה מלתא מעלה בעלמא היא. תוס'. ועתוי"ט: {ט} ובעל חי חוצץ. ואף דהוי אוהל זרוק, מכל מקום הכא גלי קרא דהוי אוהל, כדכתיב ובעצמות וגידים תסוככני, וכל. שכן בהמה שכריסה למטה כעין אוהל. ודלתות איכא למאן דאמר בתוספתא שלא היו מביאין. תוס'. ועתוי"ט: {י} ור' יוסי חושש אפילו בתוך הנהר. ועתוי"ט: (עיקר תוי"ט)

פרק ג – משנה ג

בָּאוּ לְהַר הַבַּיִת, וְיָרְדוּ. הַר הַבַּיִת וְהָעֲזָרוֹת תַּחְתֵּיהֶם חָלוּל, מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם. וּבְפֶתַח הָעֲזָרָה הָיָה מְתֻקָּן קָלָל שֶׁל חַטָּאת, וּמְבִיאִין זָכָר שֶׁל רְחֵלִים וְקוֹשְׁרִים חֶבֶל בֵּין קַרְנָיו, וְקוֹשְׁרִים מַקֵּל וּמְסַבֵּךְ בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל חֶבֶל, וְזוֹרְקוֹ לְתוֹךְ הַקָּלָל, וּמַכֶּה אֶת הַזָּכָר וְנִרְתָּע לַאֲחוֹרָיו, וְנוֹטֵל וּמְקַדֵּשׁ, כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה עַל פְּנֵי הַמָּיִם {יד}. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַל תִּתְּנוּ מָקוֹם לַצְּדוֹקִים לִרְדּוֹת, אֶלָּא הוּא נוֹטֵל וּמְקַדֵּשׁ:

 ר"ע מברטנורה באו להר הבית. התינוקות שעל גבי השוורים עם הכוסות מלאים מים: בפתח העזרה. של נשים, הסמוכה לחיל: היה מתוקן קלל של חטאת. כלי שמונח בו אפר חטאת מכל פרה שהיו שורפים, כדכתיב (במדבר י"ט) והיתה לעדת בני ישראל למשמרת: קלל. כד קטן {יא}. תרגום וכדה על שכמה (בראשית כ"ד) וקולתה על כתפה: וזורקו לתוך הקלל. ומתוך כך כשהיה הזכר נרתע לאחוריו והיה המקל יוצא מן הקלל קולט מן האפר עמו ונשפך על גבי השוורים {יב} והתינוק נוטלו ואינו צריך להוציא ידו לחוץ. ובתוספתא משמע שלא הוצרכו לעשות כן אלא כשעלו מן הגולה {יג} שהיו כולם טמאין ואין יכולים ליגע, שאם היו נוגעים באפר הפרה היו מטמאין אותו. ומה שהיו זורקים המקל לתוך הקלל ולא בדרך הנחה, שלא יטמא האפר בהיסט משום ספק זיבה: אל תתנו מקום לצדוקים לרדות. למשול בנו בדברי שחוק והתול, דסבר ר' יוסי כשעלו בני הגולה היו בהם טהורים שטיהרום באפר הפרה שהורידו עמהם לבבל והעלו ממנו עמם, ולא נטמאו משום ארץ העמים דלא גזרו טומאה על ארץ העמים אלא לאחר שעלו מן הגולה. לפיכך היה אפשר שאיש טהור יהיה נוטל את אפר הפרה, ולא הוצרכו לזכר של רחלים והלכה כר' יוסי: (ר"ע מברטנורה)

 עיקר תוי"ט {יא} של אבן. ועתוי"ט: {יב} הר"ש. וירדו דתנן ברישא, היינו קודם שעלו מן הגולה. וזה דוחק. והר"מ לא כתב שיפלו על השוורים, וזה לשונו, ויפול לפניו ויקחהו וישליכהו במים, וזה כולו לבל יגע באפר הפרה כולו כו'. ורצה לומר שאע"פ שזה האפר צריך שיקחהו בידו, הנה תקנו מה שיכולים לתקן שלא יגע בשאר האפר: {יג} שהכותלים לא החריב נבוכדנצר ושם היה מונח האפר צבור בקילולים כדאיתא בתוספתא. הר"ש. ועתוי"ט: {יד} שיראה כו'. דגזירה שוה גמרינן אפר פרה מעפר סוטה. רש"י: (עיקר תוי"ט)

פרק ג – משנה ד

לֹא הָיוּ עוֹשִׂין לֹא חַטָּאת עַל גַּבֵּי חַטָּאת {טו}, וְלֹא תִינוֹק עַל גַּבֵּי חֲבֵרוֹ, וּצְרִיכִין הָיוּ הַתִּינוֹקוֹת לְהַזּוֹת {טז}, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא הָיוּ צְרִיכִין לְהַזּוֹת:

 ר"ע מברטנורה לא היו עושים חטאת על גבי חטאת. אם טיהרו עצמן לפרת חטאת אחת ואירעה פסול, לא יעשו אחרת על גבי זו. אלא צריכה שימור כבתחילה: ולא תינוק על גבי תינוק. שאם היו שני תינוקות, אחד נשמר לפרת חטאת ואחד נשמר סתם אגב זה התינוק אבל לא לצורך פרת חטאת, לא מתכשר האי אגב האי: צריכים היו תינוקות להזות. ואע"ג שנשמרו כל השמירות הללו, חיישינן דילמא אייתי עורב כזית מן המת ושדא עלייהו. וכל הני מעלות יתירות נינהו: לא היו צריכים להזות. דלטומאת מת לא חיישינן. אבל טבילה היו צריכים לכו"ע, שמא נטמאו בשרץ {יז}. והלכה כר' עקיבא: (ר"ע מברטנורה)

 עיקר תוי"ט {טו} על גבי כו'. ודמי למטבילין מגב לגב דפרק ב' דביצה. הר"ש. והר"מ: {טז} להזות. קצתם על קצתם. הר"מ: {יז} ואף דטבל למגע נדת אמו, אפילו הכי צריך טבילה. והערב שמש לא בעי, דכל מעשיה בטבולי יום. הר"ש: (עיקר תוי"ט)

פרק ג – משנה ה

לֹא מָצְאוּ מִשֶּׁבַע {יח}, עוֹשִׂין מִשֵּׁשׁ, מֵחָמֵשׁ, מֵאַרְבַּע, מִשָּׁלשׁ, מִשְּׁתַּיִם, וּמֵאַחַת. וּמִי עֲשָׂאָם, הָרִאשׁוֹנָה עָשָׂה משֶׁה, וְהַשְּׁנִיָּה עָשָׂה עֶזְרָא, וְחָמֵשׁ, מֵעֶזְרָא וְאֵילֵךְ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שֶׁבַע מֵעֶזְרָא וְאֵילֵךְ. וּמִי עֲשָׂאָן, שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק וְיוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל עָשׂוּ שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם, אֶלְיְהוֹעֵינַי בֶּן הַקּוּף וַחֲנַמְאֵל הַמִּצְרִי וְיִשְׁמָעֵאל בֶּן פִּיאָבִּי עָשׂוּ אַחַת אֶחָת:

 ר"ע מברטנורה לא מצאו משבע. משום דאמרן דמכל חטאות שהיו שם מזין עליו, משום הכי קאמר דאם לא מצאו משבע, מזין אפילו מאחת: וחמש מעזרא ואילך. ר' מאיר לא מני הארבע שעשו שמעון הצדיק ויוחנן כ"ג אלא לשתים, משום דסבירא ליה שעל ידי פסול שאירע בראשונה נעשית השניה: וחכ"א שבע מעזרא ואילך. דסבירא להו שכולן כשרות היו: (ר"ע מברטנורה)

 עיקר תוי"ט {יח} משבע. כי היכי דתנן לעיל ומזין עליו כל שכעה ולאו דוקא, כמו שכתב הר"ב, הכי נמי תני נמי הכא משבע ולא דוקא: (עיקר תוי"ט)

פרק ג – משנה ו

וְכֶבֶשׁ הָיוּ עוֹשִׂים מֵהַר הַבַּיִת לְהַר הַמִּשְׁחָה {יט}, כִּפִּין עַל גַּבֵּי כִפִּין, וְכִפָּה כְּנֶגֶד הָאֹטֶם, מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם, שֶׁבּוֹ כֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה, וּפָרָה וְכָל מְסַעֲדֶיהָ יוֹצְאִין לְהַר הַמִּשְׁחָה:

 ר"ע מברטנורה וכיפה כנגד האוטם. רגלי הכיפה שהכיפה נשענת עליהם נקראין אוטם. ואין רגלי הכיפה העליונה כנגד רגלי התחתונה, אלא כנגד הכיפה עצמה, דכנגד אוטם העליונה עומד חלל התחתונה: מפני קבר התהום. שלא תהיה שם טומאה רצוצה שהיא בוקעת ועולה: ופרה וכל מסעדיה. סומכיה ועוזריה. לשון ה' יסעדנו על ערש דוי (תהלים מ"א). ואע"ג דפרה אינה מקבלת טומאה מחיים {כ}, מעלה יתירה עשו בה: (ר"ע מברטנורה)

 עיקר תוי"ט {יט} המשחה. מקום שריפתה: {כ} ואי משום מסעדיה, נמי לא היו צריכים לכבש, דאי נמי נטמאו לא אכפת לן, שלא היו עוסקים עם הפרה אלא מחיים להביאה להר המשחה: (עיקר תוי"ט)

פרק ג – משנה ז

לֹא הָיְתָה פָרָה רוֹצָה לָצֵאת, אֵין מוֹצִיאִין עִמָּהּ שְׁחוֹרָה, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ, שְׁחוֹרָה שָׁחָטוּ. וְלֹא אֲדֻמָּה, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ, שְׁתַּיִם שָׁחָטוּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לֹא מִשּׁוּם זֶה, אֶלָּא {כב} מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט), וְהוֹצִיא אֹתָהּ, לְבַדָּהּ. וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל הָיוּ מַקְדִּימִים בְּרַגְלֵיהֶם {כג} לְהַר הַמִּשְׁחָה, וּבֵית טְבִילָה הָיָה שָׁם. וּמְטַמְּאִים הָיוּ אֶת הַכֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה, מִפְּנֵי הַצְּדוֹקִים שֶׁלֹּא יִהְיוּ אוֹמְרִים בִּמְעוֹרָבֵי שֶׁמֶשׁ הָיְתָה נַעֲשֵׂית:

 ר"ע מברטנורה ולא אדומה. לא היו מוציאין פרה אדומה אחרת עמה בככש: שלא יאמרו שתים שחטו, ורחמנא אמר ושחט אותה, ולא אותה ואת חברתה {כא}: ובית הטבילה היה שם. ואותו בית הטבילה נמי חלול היה על גבי כיפין מפני קבר התהום. ואף מקום מערכתה וגיתה השנויין לקמן, כולן על גבי כיפין היו: ומטמאים היו את הכהן. במה שהיו סומכים ידיהם עליו {כד} כדתנן לקמן בכך היה מיטמא, דבגדי אוכלי קודש מדרס לפרת חטאת. והרמב"ם פירש שהיו מטמאין אותו בשרץ או בשאר טומאות שמטמאים טומאת ערב במעורבי שמש היתה נעשית. שהיו דורשים ואסף איש טהור, אין טהור אלא שהעריב שמשו, וכן הוא אומר (ויקרא כ"ב) ובא השמש וטהר {כה}. וחכמים קבלו דטהור האמור בפרשת חטאת, טהור למעשר קאמר דהיינו טבול יום: (ר"ע מברטנורה)

 עיקר תוי"ט {כא} ואצטריך לטעם שלא יאמרו ולא דייק נמי אותה כמו ר' יוסי, דהאי תנא קמא ר' שמעון הוא דדריש טעמיה דקרא. ונפקא מינה, דאפיק חמור בהדה, לתנא קמא שרי, לר' יוסי אסור. גמרא. ועתוי"ט: {כב} לא כו'. כלומר אינך צריך לומר משום ושחט אותה, אלא בהוצאה גופה כתיב כו'. מהר"ם: {כג} ברגליהם. משום חבוב מצוה: {כד} דאילו בטומאה דאורייתא לא היו מזלזלין כולי האי. וקשה, מה מועיל זה להוציא מצדוקים, הרי בגדי כו' הוי מדרבנן והם אינם מאמינים בזה, ויש לומר, דמכל מקום היו מראין שאין חוששים לדרשה שלהם. ועתוי"ט: {כה} וקשה, דהרי נמצא בכתוב גם כן ורחץ במים וטהר וההוא למעשר. ועוד, בתגלחת ראשונה כתיב גם כן וטהר ואינו אלא למחנה, ואולי דהם מצריכים בכולם הערב שמש ולמדין מובא השמש. ועתוי"ט: (עיקר תוי"ט)

פרק ג – משנה ח

סָמְכוּ יְדֵיהֶם עָלָיו וְאָמְרוּ לוֹ, אִישִׁי כֹהֵן גָּדוֹל, טְבוֹל אֶחָת {כו}. יָרַד וְטָבַל וְעָלָה וְנִסְתַּפָּג. וְעֵצִים הָיוּ מְסֻדָּרִים שָׁם, עֲצֵי אֲרָזִים וָאֳרָנִים וּבְרוֹשִׁים וַעֲצֵי תְאֵנָה חֲלָקָה {כז}. וְעוֹשִׂין אוֹתָהּ כְּמִין מִגְדָּל, וּמְפַתְּחִין בָּהּ חַלּוֹנוֹת, וַחֲזִיתָהּ מַעֲרָבָה:

 ר"ע מברטנורה אישי כהן גדול. לפי שפעמים נעשית על ידי כהן גדול אבל בכל כהן היא כשרה בין בכהן גדול, בין בסגן בין בהדיוט: ונסתפג. ונתקנח: עצים. לעשות מהן מערכה לשריפה. מסודרים שם: וארנים. לשון נטע אורן וגשם יגדל האמור בישעיה (מ"ד י"ד), ומין ארז הוא, וכן ברושים. וכל הנך עצים דקחשיב, עדיפי משאר עצים לצורך שריפתה: כמין מגדל. רחבה מלמטה וצרה מלמעלה: ופותחין בהן חלונות. להכניס בהן האש להבעיר העצים: וחזיתה מערבה. פני המערכה ומראיתה והוא המקום שמאחיזין בו את האור היה פונה לצד מערב דהיינו כלפי המקדש, שהמקדש היה למערבו של הר הזיתים: (ר"ע מברטנורה)

 עיקר תוי"ט {כו} אחת. לפי ששוה בהפרשה כמו כהן גדול ביום הכפורים, לכך אמרו לו טבול אחת, אף דהתם חמש טבילות: {כז} חלקה. ולא יותנה כן במיני הארז, לפי שהוא חלק. הר"מ: (עיקר תוי"ט)

פרק ג – משנה ט

כְּפָתוּהָ בְּחֶבֶל שֶׁל מֶגֶג וּנְתָנוּהָ עַל גַּב הַמַּעֲרָכָה, רֹאשָׁהּ בַּדָּרוֹם וּפָנֶיהָ לַמַּעֲרָב {כט}. הַכֹּהֵן עוֹמֵד בַּמִּזְרָח וּפָנָיו לַמַּעֲרָב, שָׁחַט בִּימִינוֹ וְקִבֵּל בִּשְׂמֹאלוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בִּימִינוֹ הָיָה מְקַבֵּל, וְנוֹתֵן לִשְׂמֹאלוֹ, וּמַזֶּה בִּימִינוֹ. טָבַל וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. עַל כָּל הַזָּיָה, טְבִילָה. גָּמַר מִלְּהַזּוֹת, קִנַּח אֶת יָדוֹ בְּגוּפָהּ שֶׁל פָּרָה. יָרַד וְהִצִּית אֶת הָאֵשׁ בַּאֲלִיתוֹת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, בַּחֲרִיּוֹת:

 ר"ע מברטנורה בחבל של מגג. חבל עשוי ממין של גמי, כדי שיהיו כל מעשיה בדבר שאינו מקבל טומאה {כח}: ופניה למערב. לצד המקדש: ר' יהודה אומר בימינו היה מקבל. כשאר קבלת הדם של קדשים שאם קיבל בשמאל פסול. ואין הלכה כר' יהודה, שכיון שאין דמה נזרק על גבי המזבח אינה כשאר קדשים לענין זה: ומזה בימינו. דכתיב [במדבר י"ט] ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו. הרגילה שבאצבעות, כלומר אצבע היד הימנית {ל} שאדם ממשמש בה תמיד: כנגד בית קודש הקדשים. כדכתיב (במדבר י"ט) והזה אל נוכח פני אוהל מועד {לא}: על כל הזיה טבילה. על כל הזיה שהיה מזה היה טובל אצבעו בדם, דשיירי הדם שבאצבע פסולין {לב} להזייה: גמר מלהזות קינח ידו בגופה של פרה. כדי שישרף הדם עמה, כדכתיב [שם] ושרף את הפרה את עורה ואת בשרה ואת דמה. ובין הזאה להזאה מקנח אצבעו בשפת המזרק ולא בגופה של פרה, משום נימין הנדבקין באצבעו דגנאי לעשות בהן הזייה: אליתות. עצים קטנים שמלהיבין בהם עצי המערכה. אליתות, לשון אליה. כמו זנבות האודים [ישעיה ז']: בחריות. זמורות של דקל. ואין הלכה כר' עקיבא: (ר"ע מברטנורה)

 עיקר תוי"ט {כח} ולפי זה כל חבל כשר הואיל ואינו ארוג. והר"ש והתוס' פירשו, לפי שהוא ממין שאינו מקבל טומאה: {כט} למערב. כמו פר של יום הכפורים, אף דלא שייך כאן הטעם דהתם דהא אין כאן מזבח: {ל} הוא מהר"מ ושם מבואר דימין מאצבע ידעינן, דסתם אצבע אינו אלא של ימין, ושיהיה באצבע הסמוך לגודל דייק לה מאצבעו. ועתוי"ט: {לא} ותמיהני, דאוהל מועד בכל מקום המכוון ההיכל. ותו, בפרק ב' דמדות משנה ד' איתא ומתכוין ורואה פתחו של היכל, ולא הזכיר קדשי קדשים: {לב} בספרי מדמה שבע פעמים, מגיד שחוזר לדם שבע פעמים: (עיקר תוי"ט)

פרק ג – משנה י

נִבְקְעָה, וְעָמַד חוּץ מִגִּתָּהּ, נָטַל עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת. אָמַר לָהֶן, עֵץ אֶרֶז זֶה, עֵץ אֶרֶז זֶה. אֵזוֹב זֶה, אֵזוֹב זֶה. שְׁנִי תוֹלַעַת זֶה, שְׁנִי תוֹלַעַת זֶה. שָׁלשׁ פְּעָמִים עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר. וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ, הֵין וָהֵין, שָׁלשׁ פְּעָמִים עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר:

 ר"ע מברטנורה נבקעה. הפרה מחמת האור. אבל אם לא נבקעה לא, דכתיב [במדבר י"ט] אל תוך שריפת, לא קודם שיוצת האור ברובה, ולא אחר שתיעשה אפר {לג}. והוא הדין אם קרעה בסכין אחר שיוצת האור ברובה: ועמד. הכהן: חוץ מגיתה. גומא שהיתה בקרקע כמין גת עשויה לשריפת הפרה, וכשהיה משליך עץ ארז ואזוב ושני תולעת צריך שיעמוד חוץ לאותה גומא {לד}: עץ ארז. אגודה שיש בה עץ ארז ואזוב כרוכים עם שני תולעת: עץ ארז זה. לפי שיש מינים הרבה שדומין לארז ואינן כשרין, לכך צריך להודיע שזהו שצותה עליו תורה. וכן באזוב. וכן בשני תולעת. ואזוב הוא שקורין לו בערבי צעת"ר. ושני תולעת הוא צמר צבוע בצבע הנקרא בערבי כרמ"ז ובלע"ז קרמז"י: (ר"ע מברטנורה)

 עיקר תוי"ט {לג} הר"ש קיצר. והר"מ כתב עוד, דמאל תוך, למדנו שיושלך בקרבה בעת הבקיעה. ועכשיו שתים זו שמענו, הביקוע ושיוצת האור ברובה. ועתוי"ט: {לד} נראה לי מדכתיב והשליך, וסתם השלכה מרחוק הוא: (עיקר תוי"ט)

פרק ג – משנה יא

כְּרָכָן בִּשְׁיָרֵי הַלָּשׁוֹן וְהִשְׁלִיךְ לְתוֹךְ שְׂרֵפָתָהּ. נִשְׂרְפָה, חוֹבְטִין אוֹתָהּ בְּמַקְלוֹת, וְכוֹבְרִין אוֹתָהּ בִּכְבָרוֹת. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, בְּמַקָּבוֹת שֶׁל אֶבֶן {לה} וּבִכְבָרוֹת שֶׁל אֶבֶן הָיְתָה נַעֲשֵׂית. שָׁחוֹר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ אֵפֶר, כּוֹתְשִׁין אוֹתוֹ. וְשֶׁאֵין בּוֹ, מַנִּיחִין אוֹתוֹ {לו}. הָעֶצֶם, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ הָיָה נִכְתָּשׁ. וְחוֹלְקִים אוֹתוֹ לִשְׁלשָׁה חֲלָקִים, אֶחָד נִתָּן בַּחֵיל וְאֶחָד נִתָּן בְּהַר הַמִּשְׁחָה, וְאֶחָד הָיָה מִתְחַלֵּק לְכָל הַמִּשְׁמָרוֹת {לח}:

 ר"ע מברטנורה כרכן. לעץ ארז ואזוב בשיירי לשון של צמר שהוא צבוע בשני תולעת שהיתה ארוכה, ובמה שהיה עודף ממנה על עץ הארז ואזוב היה כורך שלשתן יחד, כדי שיהא להן כובד ויפלו לתוך שריפת הפרה ולא תקלוט השלהבת את הלשון. ואם לא כרכן והשליך כל אחד בפני עצמו, כשרה: ובכברות של אבן. אבנים המנוקבים נקבים דקים ככברה. ואין הלכה כר' ישמעאל: שחור שיש בו אפר. פחם שאם יכתשו אותו יעשה אפר: כותשין אותו. ואם לא יחזור כמו אפר, מניחין אותו: בין כך ובין כך: בין שיחזור אפר בין שלא יחזור אפר: חולקין אותו לשלשה חלקים. לאחר שכברו את כל האפר, בין אפר הפרה בין אפר עצים שנשרפו עמה, חולקין את האפר לשלשה חלקים: אחד ניתן, בחיל. למשמרת, כדכתיב והיתה לעדת בני ישראל למשמרת: ואחד ניתן בהר המשחה. ובה היו הכהנים מקדשין {לז}: ואחד היה מתחלק לכל המשמרות. וממנו היו מזין כל ישראל: (ר"ע מברטנורה)

 עיקר תוי"ט {לה} אבן. אשר לא יקבלו טומאה, לתוספת השמירה. הר"מ: {לו} מניחין אותו. עד שיעשה מקצתו אפר, כדי לקיים מצות שריפה דכתיב את עורה וגו', אבל עצם לא כתיב, הלכך כותשים אותו עם השאר אע"פ שלא נעשה אפר. אבל בפני עצמו בלא אפר, פסול לקידוש. מהר"מ: {לז} נראה לי משום דמפני קדושתם נזהרו מטומאת מת משא"כ ישראל, נקט אצלן לשון מקדשין ולא מזין. ועתוי"ט: {לח} המשמרות. הכ"ד מקומות אשר היו בהן המשמרות. הר"מ. וחוץ לעזרה היו. וכן תרגם יונתן, וחדא מפלג לכל מטרת ליואי. ועתוי"ט: (עיקר תוי"ט)

סֵפֶר ד. הרמב"ם הלכות פרה אדומה (פ"ב ופ"ג). 

רמב"ם הלכות פרה אדומה – פרק שני

א מעלות יתירות עשו בטהרת פרה אדומה והרחקות גדולות הרחיקו מטומאת המת בכל מעשיה. מפני שהיא כשירה בטבולי יום חשו שמא יבאו לזלזל בה. ומפני זה כשמפרישין הכהן השורף אותה מפרישין אותו ללשכה מוכנת בעזרה. ובית אבן היתה נקראת מפני שכל כליה כלי אבנים שאין מקבלין טומאה. ובכלי האבן היה משתמש כל שבעת ימי ההפרשה. ולא היו נוגעין בו אחיו הכהנים כדי להרבות בטהרתו:

ב שבעת ימים קודם שריפת הפרה מפרישין כהן השורף אותה מביתו. כשם שמפרישין כ"ג לעבודת יוה"כ. ודבר זה קבלה ממשה רבינו. וכן מפרישין אותו מאשתו שמא תמצא נדה ויהיה טמא שבעת ימים:

ג הלשכה שהיה יושב בה כל ז' צפונית מזרחית היתה. כדי להזכירו שהיא כחטאת הנשחטת בצפון אע"פ שהיא נשחטת בחוץ:

ד כל יום ויום משבעת ימי ההפרשה מזין עליו מי חטאת. שמא נטמא למת והוא לא ידע. חוץ מיום רביעי להפרשה שא"צ הזאה לפי שא"א שלא יהיה לא שלישי לטומאתו ולא שביעי. שאין הזאה בשביעי עולה משום הזאת שביעי עד שיזה בשלישי מלפניה. ומן הדין היה שא"צ הזאה אלא בשלישי ושביעי להפרשה בלבד וזה שמזין יום אחר יום מעלה יתירה עשו בפרה:

ה ברביעי בשבת היו מפרישין אותו כדי שיחול רביעי שלו להיות בשבת. שההזייה אינה דוחה שבת והרביעי א"צ הזייה:

ו בכל יום ויום מימי ההפרשה שמזין עליו בהם. מזין מאפר פרה מן הפרות שנשרפו כבר. ואם לא היה שם אלא אפר פרה אחת בלבד מזין ממנו עליו כל הששה:

ז כשמזין עליו בימי ההפרשה אין מזה עליו אלא אדם שלא נטמא במת מעולם שהמזה צריך שיהיה טהור. וא"ת יזה עליו איש שנטמא והוזה עליו. שמא זה שהזה עליו לא היה טהור מטומאת מת. וכן הכלים שממלאין בהן ומקדשין להזות על הכהן השורף כולם כלי אבנים היו שאין מקבלין טומאה. וכל אלו הדברים מעלות יתירות הן שעשו בה. וכיצד ימצא איש שלא נטמא במת מעולם. חצירות היו בירושלים בנויות על גבי הסלע ותחתיהן חלול מפני קבר התהום. ומביאין היו נשים עוברות ויולדות שם ומגדלות שם את בניהם. וכשירצו להזות על הכהן השורף מביאין שוורים מפני שכרסיהן נפוחות ומניחים על גביהן דלתות ויושבין התינוקות על גבי הדלתות כדי שיהיה האהל מבדיל בינם לבין הארץ מפני קבר התהום. וכוסות של אבן בידם והולכין לשילוח. הגיעו לשילוח יורדין שם וממלאין שאין לחוש שם מפני קבר התהום שאין דרך בני אדם לקבור בנהרות. ועולין ויושבין על גבי הדלתות והולכין עד שמגיעין להר הבית. הגיעו להר הבית יורדין ומהלכין על רגליהן מפני שכל הר הבית והעזרות תחתיהן היה חלול מפני קבר התהום. ומהלכין עד פתח העזרה. ובפתח העזרה היה קלל של אפר נוטלין האפר ונותנין במים שבכוסות ומזין על הכהן השורף. ומטבילין היו התינוקות שממלאין ומקדשין ומזין על השורף אע"פ שהן טהורין מטומאת המת שמא נטמאו בטומאה אחרת:

ח תינוק שטבל למלאות ולהזות לא ימלא בכליו תינוק אחר אע"פ שטבל. ותינוק שטבל להזות על כהן זה אינו מזה על כהן אחר עד שיטבול לשם מעשה זה הכהן. וכן כלים שטהרום לחטאת זו ובגי אדם שטהרום לחטאת זו לא יתעסק בהם בפרה אחרת עד שיטבלו לשמה. וכל הדברים האלו מעלות יתירות בפרה:

הלכות פרה אדומה – פרק שלישי

א אין שורפין את הפרה אלא חוץ להר הבית שנאמר (במדבר יט-ג) "והוציא אותה" אלא מחוץ למחנה. ובהר המשחה היו שורפין אותה. וכבש היו עושין מהר הבית להר המשחה ותחתיו בנוי כיפין כיפין וכיפה על כל ב' כיפין כדי שיהיו ב' רגלי הכיפה על גג ב' כיפין שתחתיה. כדי שתהיה תחת הכל חלול מפני קבר התהום. אף מקום שריפתה ומקום הטבילה שהיו בהר המשחה תחתיהן חלול מפני קבר התהום. והפרה והשורף וכל המסעדין בשריפתה יוצאין מהר הבית להר המשחה ע"ג כבש זה:

ב כיצד שורפין אותה. זקני ישראל היו מקדימין ברגליהן להר המשחה ובית טבילה היה שם. וכהן והמסעדין בשריפתה והפרה יוצאין על הכבש ובאין להר המשחה. ומטמאין את הכהן וסומכין הזקנים את ידיהם על הכהן ואומרים לו טבול אחת. ואם היה כ"ג אומרים לו אישי כ"ג טבול אחת. ירד וטבל ועלה ונסתפג. ועצים מסודרים היו שם ארזים אלונים וברושים ועצי תאנה חלקה. ועושין מערכה כמין מגדל ומפתחין בה חלונות כדי שתהיה האור מלבבת בהן. ומראה המערכה במערב. וכופתין את הפרה בחבל של מגג ונותנין אותה על גבי המערכה ראשה לדרום ופניה למערב. הכהן עומד במזרח ופניו למערב. שוחט בימינו ומקבל הדם בשמאלו. ומזה באצבעו הימנית מן הדם שבכפו השמאלית שבע פעמים כנגד בית קדשי הקדשים. על כל הזאה טבילת אצבע בדם. ושירי הדם שבאצבע פסולים להזייה לפיכך על כל הזאה מקנח אצבעו בגופה של פרה גמר מלהזות מקנח את ידיו בגופה של פרה ויורד מן המערכה והצית את האש בעצים קטנים והכניסן תחת עצי המערכה והתחיל האש בה והכהן עומד ברחוק ומשמר לה עד שיצת את האור ברובה ותקרע בטנה. ואח"כ נוטל עץ ארז ואזוב אין פחות מטפח וצמר צבוע בתולעת משקל חמשה סלעים ואומר לעומדים שם. עץ ארז זה עץ ארז זה עץ ארז זה. אזוב זה אזוב זה אזוב זה. שני תולעת זה שני תולעת זה שני תולעת זה שלש פעמים על כל אחד ואחד והן אומרין לו הין הין הין שלש פעמים על כל אחד ואחד. וכל כך למה לפי שמיני ארזים שבעה הן ומיני אזוב ארבעה והצבוע אדום יש שצובעין אותו בפואה ויש שצובעין אותו בלכא ויש שצובעין אותו בתולעת והתולעת היא הגרגרים האדומים ביותר הדומים לגרעיני החרובים והן כמו האוג ותולעת כמו יתוש יש בכל גרגיר מהן ולפיכך מודיע לכל ומגלה להן שאלו הן המינים האמורים בתורה. והאזוב האמור בתורה הוא האזוב שאוכלין אותו בעלי בתים ומתבלין בו הקדירות. האזוב והארז והתולעת שלשתן מעכבין זה את זה. וכורך האזוב עם הארז בלשון של שני ומשליך אל תוך בטנה שנאמר (במדבר יט-ו) "והשליך אל תוך שריפת הפרה". ואינו משליך קודם שיצית האור ברובה ולא אחר שתעשה אפר ואם השליך פסולה שנא' (במדבר יט-ו) "אל תוך שריפת" לא קודם שיצת האור ברובה ולא אחר שתעשה אפר. בין שהשליך שלשתן כאחת בין שהשליך זה אחר זה בין שהשליך לתוך גופה או לתוך שריפתה בין שנקרעה מאליה ואחר כך השליך בין שקרעה בידו או בכלי כשירה:

ג נגמרה שריפתה חובטין אותה במקלות היא וכל עצי המערכה שנשרפה בהן וכוברין את הכל בכברות וכל שחור שאפשר שיכתש ויהיה אפר בין מבשרה בין מן העצים כותשין אותו עד שיעשה אפר ושאין בו אפר מניחין אותו וכל עצם שנשאר מעצמיה בלא שריפה בין כך ובין כך היה נכתש:

ד אין מכניסין כלום מאפרה להניחו בעזרה שנאמר (במדבר יט-ט) "והניח מחוץ למחנה". ושלשה חלקים היו חולקין את כל אפרה אחד ניתן בחיל ואחד בהר המשחה ואחד מתחלק לכל המשמרות. זה שמתחלק לכל המשמרות היו הכהנים מקדשין ממנו. וזה שניתן בהר המשחה היו ישראל מזין ממנו. וזה שניתן בחיל היה מוכן ומוצנע שנאמר (במדבר יט-ט) "והיתה לעדת בני ישראל למשמרת" מלמד שמצניעין ממנו. וכן היו מצניעין מאפר כל פרה ופרה ששורפין בחיל. ותשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצוה זו עד שחרב הבית בשנייה. ראשונה עשה משה רבינו. שנייה עשה עזרא. ושבע מעזרא עד חורבן הבית. והעשירית יעשה המלך המשיח מהרה יגלה אכי"ר:

סֵפֶר ה. זוהר על ברכת כהנים.

ויקרא דף ל"ד ע"ב – ל"ה ע"א

וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ

כְּתִיב (שמות יט) וְאַתֶם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ. מַאן מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, זֹאת מִשְׁחַת אַהֲרֹן וּמִשְׁחַת בָּנָיו, דְּכַד אִתְבָּרְכָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל עַל יְדָא דְּכַהֲנֵי, כְּדֵין אִתְקְרֵי עַל שְׁמֵיהוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים.

שָׁנִינוּ, כָּתוּב (שמות יט) וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ. מִי זוֹ מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים? כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, זֹּאת מִשְׁחַת אַהֲרֹן וּמִשְׁחַת בָּנָיו. שֶׁכְּשֶׁמִּתְבָּרֶכֶת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל עַל יַד הַכֹּהֲנִים, אָז נִקְרֵאת עַל שְׁמָם, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים.

מַלְכוּת כֹּהֲנִים לֹא נִקְרֵאת, אֶלָּא מַמְלֶכֶת

רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, תָּא חֲזֵי, מַלְכוּת כֹּהֲנִים לָא אִקְרֵי, אֶלָּא מַמְלֶכֶת, דְּאַמְלְכוּ לָהּ כַּהֲנֵי, וְעַבְדוּ לָהּ (גבירתא) גְּבוּרְתָּא עַל כֹּלָּא. אֲבָל מַלְכוּת כֹּהֲנִים לָא אִקְרֵי, דְּהָא מִן הַשָּׁמַיִם אִקְרֵי מַלְכוּת, מַלְכוּת שָׁמַיִם וַדַּאי. וְהָכָא מַמְלֶכֶת, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר דְּכַהֲנֵי אַמְלְכוּ לָהּ, וּמְחַבְּרָאן לָהּ בְּמַלְכָּא, וּכְדֵין הִיא מַמְלֶכֶת, עַל כָּל גִּנְזֵי מַלְכָּא. מַמְלֶכֶת עַל כָּל זַיְנֵי מַלְכָּא. (דף ל"ה ע"א) מַמְלֶכֶת בְּעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי. מַמְלֶכֶת עַל כָּל עָלְמָא.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, בּא רְאֵה, מַלְכוּת כֹּהֲנִים לֹא נִקְרֵאת, אֶלָּא מַמְלֶכֶת, שֶׁהִמְלִיכוּ אוֹתָהּ הַכֹּהֲנִים וְעָשׂוּ אוֹתָהּ גְּבִירָה עַל הַכֹּל. אֲבָל מַלְכוּת כֹּהֲנִים לֹא נִקְרֵאת, שֶׁהֲרֵי מִן הַשָּׁמַיִם נִקְרֵאת מַלְכוּת, מַלְכוּת שָׁמַיִם וַדַּאי. וְכָאן מַמְלֶכֶת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר שֶׁכֹּהֲנִים הִמְלִיכוּ אוֹתָהּ, וּמְחַבְּרִים אוֹתָהּ עִם הַמֶּלֶךְ, וְאָז הִיא מַמְלֶכֶת עַל כָּל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ. מַמְלֶכֶת עַל כָּל כְּלֵי זֵינוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ. מַמְלֶכֶת בָּעֶלְיוֹנִים וּבַתַּחְתּוֹנִים. מַמְלֶכֶת עַל כָּל הָעוֹלָם.

וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ

רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, כְּתִיב (עמוס ט) וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ. וַאֲגֻדָּתוֹ: כַּד אִזְדְּוַוג מַלְכָּא לָקֳבְלָהּ, בְּכָל אִינּוּן עִטְרִין קַדִישִׁין, בִּכְנוּפְיָא חַד, כְּדֵין וַאֲגֻדָּתוֹ כְּתִיב.

רַבִּי יוֹסֵי אָמַר, כָּתוּב (עמוס ט) וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ. וַאֲגֻדָּתוֹ – כְּשֶׁמִּזְדַּוֵּג הַמֶּלֶךְ כְּנֶגְדָּהּ בְּכָל אוֹתָן הָעֲטָרוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת בְּכִנּוּס אֶחָד, אֲזַי וַאֲגֻדָּתוֹ כָּתוּב.

בְּשָׁעָה שֶׁהַכֹּהֵן עוֹבֵד אֶת הָעֲבוֹדָה וּמַקְרִיב קָרְבָּן וּמַקְטִיר קְטֹרֶת וּמְכַוֵּן דְּבָרִים לְקָרֵב הַכֹּל כְּאֶחָד, אֲזַי כָּתוּב, וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ

רִבִּי יִצְחָק אָמַר, וַאֲגֻדָּתוֹ: כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות יב) וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב. מַאי קָא מַיְירֵי. דְּכַד מִתְחַבְּרָאן כַּחֲדָא, וְאִתְבָּרְכָא מִנַּיְיהוּ, כְּדֵין שַׁלְטָא עַל כֹּלָּא, וְנַהֲרָא לְעֵילָּא וְתַתָּא. וְכֹלָּא בְּשַׁעֲתָא דְּכַהֲנָא פָּלַח פּוּלְחָנָא, וְאַקְרִיב קָרְבְּנָא, וְאַקְטַר קְטֹרֶת, וּמְכַוִּון מִלִּין לְקָרְבָא כֹּלָּא כַּחֲדָא. כְּדֵין כְּתִיב, וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ.

רַבִּי יִצְחָק אָמַר, וַאֲגֻדָּתוֹ – כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב. מַה זֶּה אוֹמֵר? שֶׁכְּשֶׁמִּתְחַבְּרִים כְּאֶחָד וּמִתְבָּרֶכֶת מֵהֶם, אֲזַי שׁוֹלֶטֶת עַל הַכֹּל וּמְאִירָה לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְהַכֹּל בְּשָׁעָה שֶׁהַכֹּהֵן עוֹבֵד אֶת הָעֲבוֹדָה וּמַקְרִיב קָרְבָּן וּמַקְטִיר קְטֹרֶת וּמְכַוֵּן דְּבָרִים לְקָרֵב הַכֹּל כְּאֶחָד. אֲזַי כָּתוּב, וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ.

כְּשֶׁנּוֹסֵעַ אַהֲרֹן, הַכֹּל נוֹסְעִים עִמּוֹ, עַד שֶׁמִּתְבָּרֶכֶת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וּמִתְבָּרְכִים עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים

רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, כַּד נָטַל אַהֲרֹן כֹּלָּא נַטְלִין עִמֵּיהּ, עַד דְּאִתְבָּרְכָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְאִתְבָּרְכָאן עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי. כְּדֵין כְּתִיב, (תהלים קלה) בָּרוּךְ יְיָ' מִצִיּוֹן שׁוֹכֵן יְרוּשָׁלַם הַלְלוּיָהּ. (תהלים עב) וּבָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹדוֹ לְעוֹלָם וְיִמָּלֵא כְבוֹדוֹ אֶת כָּל הָאָרֶץ אָמֵן וְאָמֵן.

רַבִּי יוֹסֵי אָמַר, כְּשֶׁנּוֹסֵעַ אַהֲרֹן, הַכֹּל נוֹסְעִים עִמּוֹ, עַד שֶׁמִּתְבָּרֶכֶת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וּמִתְבָּרְכִים עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, אֲזַי כָּתוּב (תהלים קלה) בָּרוּךְ ה' מִצִּיּוֹן שֹׁכֵן יְרוּשָׁלם הַלְלוּיָהּ. (שם עב) וּבָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹדוֹ וְיִמָּלֵא כְבוֹדוֹ אֶת כָּל הָאָרֶץ אָמֵן וְאָמֵן.

זוהר במדבר (דף קמ"ו ע"ב – קמ"ז ע"א)

בְשָׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים פּוֹרְשִׂים יְדֵיהֶם, שֶׁבָּאִים מֵחֶסֶד, מִתְעוֹרֵר חֶסֶד שֶׁלְּמַעְלָה וּמִתְחַבֵּר בַּכֹּ"ה הַזֹּאת, וּמִתְבַּשֶּׂמֶת וּמִתְבָּרֶכֶת בְּפָנִים מְאִירוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל

וּבְשַׁעֲתָא דְּפַרְסִין כַּהֲנֵי יְדַיְיהוּ, דְּאַתְיָין מֵחֶסֶד, אִתְּעַר חֶסֶד דִּלְעֵילָּא, וְאִתְחַבָּר בְּהַאי כֹּה, וּמִתְבַּסְּמָא וּמִתְבָּרְכָא בְּאַנְפִּין נְהִירִין לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאִתְעָדֵי מִנְּהוֹן דִּינִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב כֹּה תְבָרַכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלָא לִשְׁאַר עַמִּין.

וּבְשָׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים פּוֹרְשִׂים יְדֵיהֶם, שֶׁבָּאִים מֵחֶסֶד, מִתְעוֹרֵר חֶסֶד שֶׁלְּמַעְלָה וּמִתְחַבֵּר בַּכֹּ"ה הַזֹּאת, וּמִתְבַּשֶּׂמֶת וּמִתְבָּרֶכֶת בְּפָנִים מְאִירוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וּמַעֲבִירִים מֵהֶם דִּינִים. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב כֹּה תְבָרַכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא אֶת שְׁאָר הָעַמִּים.

כֹּה תְבָרֲכוּ – בַּשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ. כֹּה תְבָרֲכוּ – בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ

בְּגִין כַּךְ כֹּהֵן, וְלָא אַחֲרָא. כֹּהֵן בְּגִין דְּיִתְּעַר הַאי כִּתְרָא דִּילֵיהּ חֶסֶ"ד, עַל יְדוֹי, דְּאִקְרֵי חָסִיד, דִּכְתִּיב, (דברים לג) לְאִישׁ חֲסִידֶךָ. וְהוּא אָתֵי מִסִּטְרָא דְּחֶסֶד. וּכְתִיב (תהלים קמה) וַחֲסִידֶיךָ יְבָרְכוּכָה, אַל תִּקְרֵי יְבָרְכוּכָה, אֶלָּא יְבָרְכוּ כֹּ"ה. כֹּה תְבָרַכוּ, בְּשֵׁם הַמְּפוֹרָשׁ. כֹּה תְבָרַכוּ, בְּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ.

בִּגְלַל כָּךְ כֹּהֵן וְלֹא אַחֵר. כֹּהֵן, כְּדֵי שֶׁיִּתְעוֹרֵר הַכֶּתֶר הַזֶּה שֶׁלּוֹ, חֶסֶד, עַל יָדוֹ, שֶׁנִּקְרָא חָסִיד, שֶׁכָּתוּב (דברים לג) לְאִישׁ חֲסִידֶךְ. וְהוּא בָּא מִצַּד הַחֶסֶד. וְכָתוּב (תהלים קמה) וַחֲסִידֶיךְ יְבָרְכוּכָה. אַל תִּקְרֵי יְבָרְכוּכָה, אֶלָּא יְבָרְכוּ כֹ"ה. כֹּה תְבָרֲכוּ – בַּשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ. כֹּה תְבָרֲכוּ – בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ.

וּמְאִירִים מֵעֹמֶק הַבְּאֵר שֶׁנִּמְשָׁךְ לָהֶם מֵאוֹתוֹ עֹמֶק שֶׁיּוֹצֵא תָמִיד, וְלֹא פוֹסְקִים הַבְּרָכוֹת הַנּוֹבְעוֹת מַבּוּעִים לְכָל הָעוֹלָמוֹת, וּמִתְבָּרְכִים וּמֻשְׁקִים מִכֻּלָּם

תָּאנָא, אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, בְּשַׁעֲתָא דְּכַהֲנָא דִּלְתַּתָּא קָם וּפָרִיס יְדוֹי, כָּל כִּתְרִין קַדִּישִׁין דִּלְעֵילָּא מִתְעָרִין, וּמִתְתַּקְּנִין לְאִתְבָּרְכָא, וְנַהֲרִין מֵעוּמְקָא דְּבֵירָא, דְּאִתְמְשָׁךְ לְהוּ מֵהַהוּא עוּמְקָא דְּנָפַק תָּדִיר, וְלָא פָּסִיק בִּרְכָאן דְּנַבְעִן, מַבּוּעִין לְכֻלְּהוּ עָלְמִין וּמִתְבָּרְכָן וּמִתְשַׁקְיָין מְכֻּלְּהוּ.

לָמַדְנוּ, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, בְּשָׁעָה שֶׁהַכֹּהֵן שֶׁלְּמַטָּה קָם וּפוֹרֵשׂ יָדָיו, כָּל הַכְּתָרִים (ספירות) הַקְּדוֹשִׁים שֶׁלְּמַעְלָה מִתְעוֹרְרִים וּמְתֻקָּנִים לְהִתְבָּרֵךְ, וּמְאִירִים מֵעֹמֶק הַבְּאֵר שֶׁנִּמְשָׁךְ לָהֶם מֵאוֹתוֹ עֹמֶק שֶׁיּוֹצֵא תָמִיד, וְלֹא פוֹסְקִים הַבְּרָכוֹת הַנּוֹבְעוֹת מַבּוּעִים לְכָל הָעוֹלָמוֹת, וּמִתְבָּרְכִים וּמֻשְׁקִים מִכֻּלָּם.

וְלָמַדְנוּ, בְּאוֹתוֹ זְמַן לַחַשׁ וּשְׁתִיקָה יֵשׁ בְּכָל הָעוֹלָמוֹת

וְתָאנָא, בְּהַהוּא זִמְנָא, לְחִישׁוּתָא וּשְׁתִּיקוּתָא הֲוִי בְכָל עָלְמִין. לְמֶלֶךְ דְּבָעֵי לְאִזְדַּוְּוגָא בְּמַטְרוֹנִיתָא, וּבָעֵי לְמֵעַאל לָהּ בִּלְחִישׁוּ, וְכָל שַׁמָּשִׁין מִתְעָרִין בְּהַהוּא זִמְנָא וּמִתְלַחֲשִׁין, הָא מַלְכָּא אָתֵי לְאִזְדַּוְּוגָא בְּמַטְרוֹנִיתָא. מַאן מַטְרוֹנִיתָא. דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. מַאן כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל סְתָם.

וְלָמַדְנוּ, בְּאוֹתוֹ זְמַן לַחַשׁ וּשְׁתִיקָה יֵשׁ בְּכָל הָעוֹלָמוֹת. לְמֶלֶךְ שֶׁרוֹצֶה לְהִזְדַּוֵּג בַּמַּלְכָּה וְרוֹצֶה לְהִכָּנֵס אֵלֶיהָ בְּלַחַשׁ, וְכָל הַשַּׁמָּשִׁים מִתְעוֹרְרִים בְּאוֹתוֹ זְמַן וּמִתְלַחֲשִׁים: הֲרֵי הַמֶּלֶךְ בָּא לְהִזְדַּוֵּג בַּמַּלְכָּה. מִי הַמַּלְכָּה? זוֹ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. מִי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל? כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל סְתָם.

וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו אֶל הָעָם וַיְבָרַכֵם

תָּאנָא אָמַר רִבִּי יִצְחָק, כֹּהֵן בָּעֵי לְזַקְפָא יְמִינָא עַל שְׂמָאלָא, דִּכְתִּיב, (ויקרא ט) וְיִשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו אֶל הָעָם וַיְבָרַכֵם. יָדוֹ כְּתִיב, וְלָא יָדָיו. מִשּׁוּם דִּשְׁבָחָא דִּימִינָא עַל שְׂמָאלָא. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, רָזָא הוּא, מִשּׁוּם דִּכְתִּיב, (בראשית ג) וְהוּא יִמְשׁוֹל בָּךְ.

לָמַדְנוּ, אָמַר רַבִּי יִצְחָק, כֹּהֵן צָרִיךְ לִזְקֹף יָמִין עַל שְׂמֹאל, שֶׁכָּתוּב (ויקרא ט) וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו אֶל הָעָם וַיְבָרַכֵם. יָדוֹ כָּתוּב, וְלֹא יָדָיו, מִשּׁוּם שֶׁשֶּׁבַח הַיָּמִין עַל הַשְּׂמֹאל. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, סוֹד הוּא, מִשּׁוּם שֶׁכָּתוּב (בראשית ג) וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ.

כֹּהֵן שֶׁרוֹצֶה לִפְרֹשׂ יָדָיו, צָרִיךְ שֶׁיִּתּוֹסֵף קְדֻשָּׁה עַל קְדֻשָּׁתוֹ, שֶׁצָּרִיךְ לְקַדֵּשׁ יָדָיו עַל יַד הַקָּדוֹשׁ

תָּאנָא, כֹּהֵן דְּבָעֵי לְפָרְסָא יְדוֹי, בָּעֵי דְּיִתּוֹסַף קְדוּשָּׁה (דף קמ"ו ע"ב) עַל קְדוּשָּׁה דִּילֵיהּ, דְּבָעֵי לְקַדְּשָׁא יְדוֹי, עַל יְדָא דְּקַדִּישָׁא. מַאן יְדָא דְּקַדִּישָׁא. דָּא לֵיוָאָה. דְּבָעֵי כַּהֲנָא לִיטוֹל קְדוּשָּׁה דְּמַיָיא מִיְּדוֹי, דִּכְתִּיב וְקִדַּשְׁתָּ אֶת הַלְּוִיִּם, הָא אִינּוּן קַדִּישִׁין. וּכְתִיב בְּהוּ בַּלְוִיִּם, (במדבר יח) וְגַם אֶת אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי וְגוֹ'. שֵׁבֶט אָבִיךָ כְּלָל. מִכָּאן, דְּכָל כֹּהֵן דְּפָרִיס יְדוֹי, בָּעֵי לְאִתְקַדְּשָׁא עַל יְדֵי דְּקַדִּישָׁא, לִיתוֹסַף קְדוּשָּׁה עַל קְדוּשָׁתֵיהּ. וְעַל דָּא, לָא יִטּוֹל קְדוּשָּׁה דְּמַיָיא, מִבַּר נָשׁ אַחֲרָא, דְּלָא הֲוִי קַדִּישָׁא.

לָמַדְנוּ, כֹּהֵן שֶׁרוֹצֶה לִפְרֹשׂ יָדָיו, צָרִיךְ שֶׁיִּתּוֹסֵף קְדֻשָּׁה עַל קְדֻשָּׁתוֹ, שֶׁצָּרִיךְ לְקַדֵּשׁ יָדָיו עַל יַד הַקָּדוֹשׁ. מִי יָד שֶׁל הַקָּדוֹשׁ? זֶה לֵוִי, שֶׁצָּרִיךְ כֹּהֵן לִטֹּל קְדֻשָּׁה שֶׁל מַיִם מִיָּדָיו, שֶׁכָּתוּב וְקִדַּשְׁתָּ אֶת הַלְוִיִּם. הֲרֵי הֵם קְדוֹשִׁים. וְכָתוּב בַּלְוִיִּם, (במדבר יח) וְגַם אֶת אַחֶיךְ מַטֵּה לֵוִי וְגוֹ'. שֵׁבֶט אָבִיךְ – כְּלָל. מִכָּאן שֶׁכָּל כֹּהֵן שֶׁפּוֹרֵשׂ יָדָיו, צָרִיךְ לְהִתְקַדֵּשׁ עַל יְדֵי קָדוֹשׁ, לְהוֹסִיף קְדֻשָּׁה עַל קְדֻשָּׁתוֹ. וְלָכֵן לֹא יִטֹּל קְדֻשָּׁה שֶׁל מַיִם מִבֶּן אָדָם אַחֵר שֶׁאֵינֶנּוּ קָדוֹשׁ.

צָרִיךְ לְהוֹסִיף כֹּהֵן קְדֻשָּׁה עַל קְדֻשָּׁתוֹ

וּבִצְנִיעוּתָא דְּסִפְרָא תָּאנָא, לֵוִי דְּאִתְקַדָּשׁ כַּהֲנָא עַל יְדוֹי, בָּעֵי הוּא לְאִתְקַדְּשָׁא בְּקַדְמִיתָא. וַאֲמַאי לֵוִי, וְיִתְקַדַּשׁ עַל יְדָא דְּכַהֲנָא אַחֲרָא. תָּאנָא, כַּהֲנָא אַחֲרָא לָא בָּעֵי, דְּהָא כֹּהֵן דְּלָא שְׁלִים, לָא בָּעֵי הַאי כַּהֲנָא שְׁלִים, לְאִתְפְּגַם עַל יְדָא דִּפְגִימָא דְּלָא שְׁלִים. אֲבָל לֵוִי דְּאִיהוּ שְׁלִים, וְאִתְחַזֵּי לְסַלְּקָא בְּדוּכָנָא, וּלְמִפְלַח בְּמִשְׁכַּן זִמְנָא, הָא שְׁלִים הוּא, וְהָא אִקְרֵי קָדוֹשׁ, דִּכְתִּיב וְקִדַּשְׁתָּ אֶת הַלְּוִיִּם. אָמַר רִבִּי תַּנְחוּם, אַף אִקְרֵי טָהוֹר, דִּכְתִּיב, (במדבר ח) וְטִהַרְתָּ אוֹתָם. וּבְגִין כַּךְ בָּעֵי לְאוֹסָפָא כַּהֲנָא קְדוּשָּׁה עַל קְדוּשָׁתֵיהּ.

וּבְסִפְרָא דִצְנִיעוּתָא לָמַדְנוּ, לֵוִי שֶׁהִתְקַדֵּשׁ כֹּהֵן עַל יָדוֹ, צָרִיךְ הוּא לְהִתְקַדֵּשׁ בַּתְּחִלָּה. וְלָמָּה לֵוִי? שֶׁיִּתְקַדֵּשׁ עַל יְדֵי כֹהֵן אַחֵר. לָמַדְנוּ, כֹּהֵן אַחֵר לֹא צָרִיךְ, שֶׁהֲרֵי כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ שָׁלֵם, לֹא צָרִיךְ זֶה הַכֹּהֵן הַשָּׁלֵם לְהִפָּגֵם עַל יְדֵי פָגוּם שֶׁלֹּא שָׁלֵם. אֲבָל לֵוִי שֶׁהוּא שָׁלֵם וְרָאוּי לַעֲלוֹת לַדּוּכָן וְלַעֲבֹד בְּאֹהֶל מוֹעֵד, הֲרֵי הוּא שָׁלֵם, וַהֲרֵי נִקְרָא קָדוֹשׁ, שֶׁכָּתוּב וְקִדַּשְׁתָּ אֶת הַלְוִיִּם. אָמַר רַבִּי תַנְחוּם, אַף נִקְרָא טָהוֹר, שֶׁכָּתוּב וְטִהַרְתָּ אֹתָם. וּמִשּׁוּם כָּךְ צָרִיךְ לְהוֹסִיף כֹּהֵן קְדֻשָּׁה עַל קְדֻשָּׁתוֹ.

כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְכוּ כְתָרִים קְדוֹשִׁים כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְבַדּוֹ כְּמוֹ שֶׁרָאוּי לוֹ

תָּאנָא, כַּהֲנָא דְּפָרִיס יְדוֹי, בָּעֵי דְּלָא יִתְחַבְּרוּן אֶצְבְּעָן דָּא בְּדָא, בְּגִין דְּיִתְבָּרְכוּן כִּתְרִין קַדִּישִׁין, כָּל חַד וְחַד בִּלְחוֹדוֹי, כְּמָה דְּאִתְחֲזֵי לֵיהּ. בְּגִין דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא בָּעֵי לְאִתְפָּרְשָׁא בְּאַתְוָון רְשִׁימִין דְּלָא לְאַעְרְבָא דָּא בְּדָא. וְלָא יִתְכַּוְון (נ"א ולאתכוונא) בְּאִינּוּן מִלִּין.

לָמַדְנוּ, כֹּהֵן שֶׁפּוֹרֵשׂ יָדָיו, צָרִיךְ שֶׁהָאֶצְבָּעוֹת לֹא יִתְחַבְּרוּ זוֹ בָּזוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְכוּ כְתָרִים קְדוֹשִׁים כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְבַדּוֹ כְּמוֹ שֶׁרָאוּי לוֹ, מִשּׁוּם שֶׁשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ צָרִיךְ לְהִתְפָּרֵשׁ בְּאוֹתִיּוֹת רְשׁוּמוֹת שֶׁלֹּא לְעָרֵב זֶה בָּזֶה, וְלֹא יִתְכַּוֵּן (ולהתכון) בְּאוֹתָם דְּבָרִים.

רוֹצֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיִּתְבָּרְכוּ עֶלְיוֹנִים כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְכוּ תַחְתּוֹנִים, וְיִתְבָּרְכוּ עֶלְיוֹנִים שֶׁהֵם קְדוֹשִׁים בִּקְדֻשָּׁה עֶלְיוֹנָה עַל יְדֵי הַתַּחְתּוֹנִים

אָמַר רִבִּי יִצְחָק, בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּיִתְבָּרְכוּן עִלָּאֵי, בְּגִין דְּיִתְבָּרְכוּן תַּתָּאֵי, וְיִתְבָּרְכוּן עִלָּאֵי דְּאִינּוּן קַדִּישִׁין בִּקְדוּשָּׁה עִלָּאָה, עַל יְדָא דְּתַתָּאֵי, דְּאִינּוּן קַדִּישִׁין בִּקְדוּשָּׁה עִלָּאָה, דְּאִינּוּן קַדִּישִׁין מִכָּל קַדִּישִׁין דִּלְתַּתָּא, דִּכְתִּיב, (תהלים קמה) וַחֲסִידֶיךָ יְבָרְכוּכָה.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק, רוֹצֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיִּתְבָּרְכוּ עֶלְיוֹנִים כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְכוּ תַחְתּוֹנִים, וְיִתְבָּרְכוּ עֶלְיוֹנִים שֶׁהֵם קְדוֹשִׁים בִּקְדֻשָּׁה עֶלְיוֹנָה עַל יְדֵי הַתַּחְתּוֹנִים, שֶׁהֵם קְדוֹשִׁים בִּקְדֻשָּׁה עֶלְיוֹנָה, שֶׁהֵם קְדוֹשִׁים מִכָּל קְדוֹשִׁים שֶׁלְּמַטָּה, שֶׁכָּתוּב (תהלים קמה) וַחֲסִידֶיךְ יְבָרְכוּכָה.

צָּרִיךְ הַכֹּהֵן לְכַוֵּן בְּאוֹתָם דְּבָרִים שֶׁלְּמַעְלָה לְיַחֵד אֶת הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ כְּפִי שֶׁצָּרִיךְ

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כָּל כֹּהֵן דְּלָא יָדַע רָזָא דָּא, וּלְמַאן מְבָרֵךְ, וּמַאן הִיא בִּרְכָתָא דִּמְבָרֵךְ, לָאו בִּרְכָתָא דִּילֵיהּ בִּרְכָתָא, וְהַיְינוּ דִּכְתִּיב, (מלאכי ב) כִּי שִׂפְתֵי כֹּהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ. מַאי דַעַת. דַעַת סְתָם. וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ, עִלָּאִין, יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ. וּמַאי יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ. תּוֹרָה. תּוֹרָה סְתָם, הֵיךְ אֲחִידָא תּוֹרָה דִּלְעֵילָּא דְּאִקְרֵי תּוֹרָה סְתָם. דְּתַנְיָא, תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָּב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה בְּאִינּוּן כִּתְרִין עִלָּאִין דְּאִתְקְרוּן הָכִי. מַאי טַעְמָא. כִּי מַלְאַךְ יְיָ צְבָאוֹת הוּא. וְתָנֵינָא, דְּבָעֵי כַּהֲנָא לְכַוְּונָא בְּאִינּוּן מִלִּין דִּלְעֵילָּא, לְיַחֲדָא שְׁמָא קַדִּישָׁא כְּמָה דְּאִצְטְרִיךְ.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, כָּל כֹּהֵן שֶׁלֹּא יוֹדֵעַ סוֹד זֶה, וּלְמִי מְבָרֵךְ, וּמַהִי הַבְּרָכָה שֶׁמְּבָרֵךְ – אֵין בִּרְכָתוֹ בְּרָכָה, וְהַיְנוּ מַה שֶּׁכָּתוּב (מלאכי ב) כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ. מַה זֶּה דַּעַת? דַּעַת סְתָם. וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ, עֶלְיוֹנִים יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ. וּמַה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ? תּוֹרָה. תּוֹרָה סְתָם. אֵיךְ אֲחוּזָה תוֹרָה שֶׁלְּמַעְלָה שֶׁנִּקְרֵאת תּוֹרָה סְתָם? שֶׁלָּמַדְנוּ, תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה בְּאוֹתָם כְּתָרִים עֶלְיוֹנִים שֶׁנִּקְרְאוּ כָּךְ. מָה הַטַּעַם? כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא. וְלָמַדְנוּ שֶׁצָּרִיךְ הַכֹּהֵן לְכַוֵּן בְּאוֹתָם דְּבָרִים שֶׁלְּמַעְלָה לְיַחֵד אֶת הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ כְּפִי שֶׁצָּרִיךְ.

רעיא מהימנא

הַיִּחוּד שֶׁל שְׁנֵיהֶם

פִּקּוּדָא בָּתַר דָּא, בִּרְכַּת כֹּהֲנִים יְבָרֶכְךָ יְיָ. יָאֵר יְיָ. יִשָֹּׁא יְיָ. מְקוֹרָא מִתְּלַת שְׁמָהָן אִלֵּין, יו"ד ה"א וא"ו ה"א (ס"א יו"ד ה"י וא"ו ה"י). קְדוּשָּׁה, אֶהְיְ"ה אֶהְיֶ"ה אֶהְיֶ"ה, דִּמְקוֹרָא דִּילֵיהּ, יוֹ"ד הֵ"א וָא"ו הֵ"א. קִשּׁוּרָא דְּתַרְוַיְהוּ, יִחוּד דְּתַרְוַויְיהוּ, אֲדֹנָ"י, דְּבֵיהּ א"י, דִּרְמִיזִין איהדונה"י (ס"א יאהדונהי ודא עמודא דאמצעיתא ושכינתא איהי יאהדונהי) (ס"א מקורא מג' שמהן אלין יו"ד ה"י וי"ו ה"י דרמיזין יאהדונהי ודא עמודא דאמצעיתא שכינתא איההדונה"י נ"א אידהונה"י) וּרְמִיזִין א"י רְבִיעָאָה, מִתְּרֵי שְׁמָהָן מְפָרְשָׁן, דִּרְשִׁימִין בְּהוֹן (ע"כ רעיא מהימנא) (תצא רע"ז ע"א כי ימצא איש נערה)

מִצְוָה אַחַר זוֹ – בִּרְכַּת כֹּהֲנִים. יְבָרֶכְךְ ה', יָאֵר ה', יִשָּׂא ה'. מָקוֹר מִשְּׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת אֵלּוּ: יוֹד הֵ"א וָא"ו הֵ"א (יו"ד ה"י וא"ו ה"י). קְדֻשָּׁה, אֶהְיֶ"ה אֶהְיֶ"ה אֶהְיֶ"ה, שֶׁמְּקוֹרוֹ יוֹ"ד הֵ"א וָא"ו הֵ"א. הַקִּשּׁוּר שֶׁל שְׁנֵיהֶם, הַיִּחוּד שֶׁל שְׁנֵיהֶם – אֲדנָ"י, שֶׁבּוֹ א"י, שֶׁרְמוּזִים איהדונה"י (יאהדונה"י, וזה העמוד האמצעי, והשכינה היא יאהדונה"י) (מקור מג' שמות אלו יו"ד ה"י וי"ו ה"י שרמוזים יאהדונה"י, וזה העמוד האמצעי, השכינה איההדונה"י) (אידהונה"י), וּרְמוּזִים א"י רְבִיעִי מִשְּׁנֵי שֵׁמוֹת מְפֹרָשִׁים שֶׁרְשׁוּמִים בָּהֶם.

שֵׁם הַקָּדוֹשׁ גָּלוּי וּמְכֻסֶּה

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, תָּאנָא בִּצְנִיעוּתָא דְּסִפְרָא, שְׁמָא קַדִישָׁא אִתְגַּלְיָיא וְאִתְכַּסְיָיא. דְּאִתְגַּלְיָיא, כְּתִיב בְּיוֹ"ד הֵ"א וָא"ו הֵ"א. דְּאִתְכַּסְיָיא כְּתִיב בְּאַתְוָון אַחֲרָן, וּמְהַהוּא דְּאִתְכַּסְיָיא הַהוּא טְמִירָא (ס"א אחרנין וההוא דאתכסייא הוא טמירו) דְּכֹלָּא. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, וַאֲפִילּוּ הַהוּא דְּאִתְגַּלְיָיא, אִתְכַּסְיָא בְּאַתְוָון אַחֲרָן, בְּגִין הַהוּא טְמִירָא דִּטְמִירִין בְּגוֹ.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, לָמַדְנוּ בְּסִפְרָא דִּצְנִיעוּתָא, שֵׁם הַקָּדוֹשׁ גָּלוּי וּמְכֻסֶּה, שֶׁגָּלוּי הֲרֵי כָּתוּב בְּיוֹ"ד הֵ"א וָא"ו הֵ"א. שֶׁמְּכֻסֶּה כָּתוּב בְּאוֹתִיּוֹת אֲחֵרוֹת, וְאוֹתוֹ שֶׁמְּכֻסֶּה הוּא הַנִּסְתָּר (אחרים, ואותו שמכסה הוא נסתר) שֶׁל הַכֹּל. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, וַאֲפִלּוּ אוֹתוֹ שֶׁמְּגֻלֶּה מְכֻסֶּה בְּאוֹתִיּוֹת אֲחֵרוֹת, בִּגְלַל אוֹתוֹ טְמִיר הַטְּמִירִים בִּפְנִים.

בְאוֹתִיּוֹת אֵלּוּ שֵׁל הַשֵּׁם הַזֶּה סְתוּמִים עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם מִדּוֹת הָרַחֲמִים, וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שֶׁל הָעַתִּיק נִסְתָּר וְגָנוּז מֵהַכֹּל

דְּהָא הָכָא בָּעֵי כַּהֲנָא לְצָרְפָא שְׁמָא קַדִּישָׁא, וּלְמֵיחַת רַחֲמֵי, (כלהו) דְּכֻלְּהוּ כְּלִילָן בְּדִיבּוּר דְכ"ב אַתְוָון (ס"א דכלהו מכילן) (ס"א בתרי כתרי) כִּתְרֵי דְּרַחֲמֵי. וּבְהָנֵי אַתְוָון דְּהַאי שְׁמָא, סְתִימָאן כ"ב מְכִילָן דְּרַחֲמֵי, וי"ג דַעֲתִּיקָא סָתִים וְגָנִיז מִכֹּלָּא, וְט' דְּאִתְגַּלְּיָין מִזְּעֵיר אַנְפִּין (בזעיר אנפין) וּמִתְחַבְּרָן כֻּלְּהוּ בְּצֵרוּפָא דִּשְׁמָא חַד, דְּהֲוָה מְכַוִּון כַּהֲנָא כַּד פְּרֵיס יְדוֹי בְּכ"ב אַתְוָון גְּלִיפָן.

שֶׁהֲרֵי כָּאן צָרִיךְ הַכֹּהֵן לְצָרֵף שֵׁם הַקָּדוֹשׁ וּלְהוֹרִיד רַחֲמִים, (כלם) שֶׁכֻּלָּם כְּלוּלִים בְּדִבּוּר שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת (שכלן מדות) (בשני כתרים) כִּתְרֵי הָרַחֲמִים. וּבְאוֹתִיּוֹת אֵלּוּ שֵׁל הַשֵּׁם הַזֶּה סְתוּמִים עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם מִדּוֹת הָרַחֲמִים, וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שֶׁל הָעַתִּיק נִסְתָּר וְגָנוּז מֵהַכֹּל. וְתֵשַׁע שֶׁהִתְגַּלּוּ מִזְּעֵיר אַנְפִּין (בזעיר אנפין), וּמִתְחַבְּרִים כֻּלָּם בְּצֵרוּף שֵׁם אֶחָד שֶׁהָיָה הַכֹּהֵן מְכַוֵּן כְּשֶׁפָּרַס יָדָיו בְּעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת חֲקוּקוֹת.

כְּשֶׁהָיְתָה צְנִיעוּת בָּעוֹלָם, הָיָה מִתְגַּלֶּה שֵׁם זֶה לַכֹּל

וְתָאנָא, כַּד הֲוָה צְנִיעוּתָא בְּעָלְמָא, הֲוָה מִתְגַּלְיָיא שְׁמָא דָּא לְכֹלָּא. מִדְּאַסְגֵי חֲצִיפוּתָא בְּעָלְמָא, סָתִים בְּאַתְווֹי. דְּכַד הֲוָה מִתְגַּלְיָיא. כַּהֲנָא מְכַוִּין, וּשְׁמָא מִתְפְּרַשׁ. בְּמַאי מְכַוִּין. מְכַוִּין בִּסְתִּימָא דְּטָמִיר וְגָנִיז, וּמִתְגַּלְיָיא וּמִתְפְּרַשׁ. מִדְּאַסְגֵי חֲצִיפוּתָא בְּעָלְמָא, סָתִים כֹּלָּא בְּאַתְוָון רְשִׁימִין.

וְלָמַדְנוּ, כְּשֶׁהָיְתָה צְנִיעוּת בָּעוֹלָם, הָיָה מִתְגַּלֶּה שֵׁם זֶה לַכֹּל. מִשֶּׁרָבְתָה הַחֻצְפָּה בָּעוֹלָם, נִסְתַּר בְּאוֹתִיּוֹתָיו. שֶׁכְּשֶׁהָיָה מִתְגַּלֶּה, הַכֹּהֵן הָיָה מְכַוֵּן, וְהַשֵּׁם מִתְפָּרֵשׁ. בַּמֶּה מְכַוֵּן? מְכַוֵּן בַּנִּסְתָּר שֶׁטָּמִיר וְגָנוּז, וּמִתְגַּלֶּה וּמִתְפָּרֵשׁ. מִשֶּׁהִתְרַבְּתָה הַחֻצְפָּה בָּעוֹלָם, נִסְתַּר הַכֹּל בְּאוֹתִיּוֹת רְשׁוּמוֹת.

כֻלָּם כּוֹלֵל הַכֹּהֵן כְּשֶׁפּוֹרֵשׂ יָדָיו לְבָרֵךְ אֶת הָעָם

וְתָּא חֲזֵי, דְּכָל הָנֵי כ"ב אַתְוָון (ס"א רחמי) (ס"א דכל הני כ"ב מכילן דרחמי), (דף קמ"ז ע"א) מֹשֶׁה אֲמָרָן בִּתְרֵי זִמְנֵי. זִמְנָא קַדְמָאָה אָמַר, י"ג מְכִילָן דְעַתִּיקָא דְּעַתִּיקִין סְתִימָא דְּכֹלָּא, לְנַחְתָּא אִלֵּין לְאֲתָר דְּדִינָא אִשְׁתְּכַח, לְאַכְפְּיָא לְהוּ. זִמְנָא תִּנְיָינָא, אָמַר ט' מְכִילָן דְּרַחֲמֵי, דִּכְלִילָן בִּזְעֵיר אַנְפִּין, וּנְהִירִין מֵעַתִּיקָא סְתִימָאָה דְּכֹלָּא. וְכֻלְּהוּ כָּלִיל כַּהֲנָא כַּד פְּרֵיס יְדוֹי לְבָרְכָא עַמָּא, וּמִשְׁתַּכְחָן דְּמִתְבָּרְכִין כֻּלְּהוּ (ס"א עלאין) עָלְמִין בְּסִטְרָא דְּרַחֲמֵי, דְּאִתְמַשְּׁכָן מֵעַתִּיקָא טְמִירָא סְתִימָאָה דְּכֹלָּא. וְכָל הָנֵי כ"ב אַתְוָון, מְכִילָן סְתִימָאן.

וּבֹא רְאֵה שֶׁכָּל אֵלּוּ עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת (רחמים) (שכל אלו עשרים ושתים מדות הרחמים), מֹשֶׁה אָמַר אוֹתָן בִּשְׁתֵּי פְעָמִים. פַּעַם רִאשׁוֹנָה אָמַר שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁל עַתִּיק הָעַתִּיקִים, נִסְתַּר הַכֹּל, לְהוֹרִיד אֵלֶּה לְמָקוֹם שֶׁנִּמְצָא הַדִּין, לִכְפּוֹתָם. פַּעַם שְׁנִיָּה אָמַר תֵּשַׁע מִדּוֹת רַחֲמִים שֶׁכְּלוּלִים בַּזְּעֵיר אַנְפִּין, וּמְאִירִים מֵהָעַתִּיק נִסְתַּר הַכֹּל. וְכֻלָּם כּוֹלֵל הַכֹּהֵן כְּשֶׁפּוֹרֵשׂ יָדָיו לְבָרֵךְ אֶת הָעָם, וְנִמְצָאִים שֶׁמִּתְבָּרְכִים כָּל (העליונים) הָעוֹלָמוֹת בְּצַד הָרַחֲמִים שֶׁנִּמְשָׁכִים מֵהָעַתִּיק הַטָּמִיר, נִסְתַּר הַכֹּל. וְכָל הָעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת הַלָּלוּ מִדּוֹת נִסְתָּרוֹת.

יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךְ, אֵלּוּ שְׁלֹשָׁה פְסוּקִים וּשְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת שֶׁל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אוֹתִיּוֹת הַכְּלוּלוֹת כְּנֶגְדָּם, וּבַכֹּל הִתְכַּוֵּן הַכֹּהֵן

יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ, אִלֵּין תְּלַת קְרָאֵי, וְג' שְׁמָהָן דִּתְרֵיסָר אַתְוָון כְּלִילָן לָקֳבְלֵיהוֹן, וּבְכֹלָּא אִתְכְּוָון כַּהֲנָא. וְכָל עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי מִתְבַסְּמָן בְּכ"ב אַתְוָון, דִּסְתִּימִין בְּהָנֵי ג' קְרָאֵי, לָקֳבֵיל כ"ב (אתוון) מְכִילָן דְּרַחֲמֵי דְּכָלִיל כֹּלָּא. וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב אָמוֹר, וְלָא אִמְרוּ, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא. אָמוֹר. דְּבָעֵי לְכַוְּונָא בְּכָל הָנֵי סְתִימִין, בְּכָל הָנֵי דַּרְגִין. אָמוֹר: בְּמִלִּין סְתִימִין דִּלְעֵילָּא. אָמוֹר: חוּשְׁבָן רמ"ח אֵבָרִין דִּבְאָדָם חָסֵר חַד. מַאי טַעְמָא. דִּבְחַד תַּלְיָין כֻּלְּהוּ. וְכֻלְּהוּ מִתְבָּרְכָאן בְּהַאי בִּרְכָתָא, בְּהָנֵי תְּלַת קְרָאֵי, כִּדְאַמָרָן. לָהֶם: לְאִתְכַּלְּלָא בְּהַאי בִּרְכָתָא עִלָּאִין וְתַתָאִין.

יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךְ, אֵלּוּ שְׁלֹשָׁה פְסוּקִים וּשְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת שֶׁל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אוֹתִיּוֹת הַכְּלוּלוֹת כְּנֶגְדָּם, וּבַכֹּל הִתְכַּוֵּן הַכֹּהֵן. וְכָל עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים מִתְבַּשְּׂמִים בְּעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת שֶׁנִּסְתָּרוֹת בִּשְׁלֹשֶׁת הַפְּסוּקִים הַלָּלוּ, כְּנֶגֶד עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם (אותיות) מִדּוֹת רַחֲמִים שֶׁכּוֹלְלוֹת הַכֹּל. וְלָכֵן כָּתוּב אָמוֹר, וְלֹא אִמְרוּ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אָמוֹר – שֶׁצָּרִיךְ לְכַוֵּן בְּכָל הַנִּסְתָּרִים הַלָּלוּ בְּכָל הַמַּעֲלוֹת הַלָּלוּ. אָמוֹר – בִּדְבָרִים נִסְתָּרִים שֶׁל מַעְלָה. אָמוֹר – חֶשְׁבּוֹן רמ"ח אֵיבָרִים שֶׁבָּאָדָם חָסֵר אֶחָד. מָה הַטַּעַם? שֶׁבְּאֶחָד כֻּלָּם תְּלוּיִים. וְכֻלָּם מִתְבָּרְכִים בִּבְרָכָה זוֹ בִּשְׁלֹשֶׁת הַפְּסוּקִים הַלָּלוּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לָהֶם – לִכְלֹל בִּבְרָכָה זוֹ עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים.

סֵפֶר ו. כתבי האר"י על פרה אדומה.

ליקוט קטן מכתבי האריז"ל

על פרה אדומה

א

שער הכוונות – דרושי קידוש ליל שבת דרוש א'

אין הדינין מתמתקים אלא בשרשם

דע כי ענין הריח הוא בחינת הגבורות המתפשטות למטה, שחוזרות להתמתק בשרשם, בסוד הריח. כי הנה מקום חמש גבורות הוא בחמש מקומות, כנזכר באדרת נשא, והם חוטמא פומא דרועין ידין אצבען, וחוטמא הוא העליון שבכולם, וכשהגבורות מתקבצות ועולות ונכנסות בסוד הריח דרך נקבי החוטם, הנה הם עולות עד המוח הנקרא דעת, אשר שם עטרא דגבורה שהיא שורש כל החמש גבורות כנודע, ואז הם מתמתקים שם כנודע, כי אין הדינין מתמתקים אלא בשרשם וכמבואר אצלינו בסוד פרה אדומה:

ב

שער הכוונות – דרושי השופר דרוש ז'

האדמת פני התוקע ביופי ושפרירות

עוד נקרא שופר, לטעם האדמת פני התוקע ביופי ושפרירות כמו שיתבאר לקמן בעזרת ה'. אבל דע כי האור הפנימי דשבעה תחתונות דאימא, הם ז' הויו"ת דס"ג, אבל אור המקיף אינו כן וכמ"ש. והענין הוא כי הנה נתבאר במקום אחר כי יש דינין דכורין ויש דינין נוקבין, והם שכ"ה נצוצין דבוצינא דקרדינותא, ופ"ר גבורות דמנצפ"ך. והנה אור המקיף נודע כי הוא בחינת דינין וגבורות כמבואר בהרבה מקומות, ולכן הוא כולל שתי בחינות אלו של הדינין, ולכן נקרא שופר, כי אותיות פ"ר דשופר הם חמש גבורות דמנצפ"ך, שהם בגימטריא פ"ר, ושתי אותיות ש"ו מן שופר, הם סוד הש"ך דינין דבוצינא דקרדינותא, והם נשלמים לחשבון זו על ידי היד של אדם האוחזת בשופר לתקוע בו, כי היא כלולה מן י"ד פרקין שבחמש אצבעות היד, עם ש"ו הרי ש"ך, וחמש אצבעות היד משלימין לחמש גבורות מנצפ"ך שהם פ"ר, ונעשין פרה אדומה, והרי נתבאר ענין השופר וענין היד האוחזת בו. ועתה נבאר בו מי הוא התוקע ומי הוא הפה:

ג

פרי עץ חיים – שער השבת פרק י"ט

ויהי נועם, שהוא סוד נועם עליון הבאה מנעמי

אחר כך אומרים ויהי נועם, שהוא סוד נועם עליון הבאה מנעמי. ונוהגין לומר שיר של פגעים, ואחריו שירו לי"י שיר חדש, רמוז לוישרנה הפרות בדרך, אמרו רז"ל מלמד שהיו הפרות משוררות, ואומרות שירו לה' שיר חדש. וזה רמוז בסוד חיות נושאות הכסא, וי"ב בקר הם פרות הבשן, היוצאים מפרה אדומה, והם תחת הים הנחושת, שלש לכל רוח. וכאשר נשאו ארון הברית למעלה לחברו שם, אז אומרים שבח זה תמיד. ונקרא חדש, על שם שמתחדשין בחידוש הירח, וזהו חדש. הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו, התעוררות ימין ושמאל, כשמעלין הארון לבית שמש, בסוד כי שמש ומגן י"י צבאות:

ד

פרי עץ חיים – שער השופר פרק א'

והנה חמש אצבעות היד, הם משלימים לסוד פרה אדומה

ודע, כי הלא כבר בארנו לך, כי שתי מיני דינין הם, אחד הוא ש"ך ניצוצין של בוצינא דקרדוניתא, והשני היא מנצפ"ך. אמנם סוד אור מקיף, לעולם הוא סוד הדינין. והנה שופר זה, כולל שתי דינין אלו. והנה יד האוחזת בשופר, הוא משלמת אל החשבון, והוא, כי הלא אותיות ש"ו משופר, עם י"ד פרקין של אצבעות האוחזין בה, הם סוד ש"ך הניצוצין. ואותיות פ"ר, הם סוד מנצפ"ך שכן עולה בגימטריא, והנה חמש אצבעות היד, הם משלימים לסוד פרה אדומה:

ה

שער הפסוקים – תהילים

הנותן שלג כצמר כפור כאפר יפזר – אדומה תמימה, הדינים הנזכרים מתמתקין בשרשם באימא עילאה

בהקדמה זו, אתן גמר טוב בפסוק באומרו כפור כאפר יפזר, ונודע כי מלת אפר ומלת פרה הכל ענין אחד, ופרה הוא סוד הפ"ר דינין, ובחמש אותיות מנצפ"ך הכלליות נעשית פרה, ואז היא אדומה תמימה באדמימותו ובהיות הדינים הנזכר מתמתקין בשרשם באימא עילאה, היא שם אהי"ה הנזכר, בסוד מי אסף רוח בחפניו, כי הוא סוד החוטם, האוסף ומקבץ כל החמש גבורות למקומם, ושם מתבסמים ונמתקים, ונעשים בסוד גבורה אחת בבינה, ואז נעשו הדינים החמשה, א' בלבד, ומפרה נעשת אפר, א' פ"ר. וזה סוד פסוק וכבס האוסף את א' פ"ר ה' פ"ר ה', האוסף ה' גבורות, ועושה אותם אחד בלבד. ונודע כי אותיות מנצפ"ך הם כפולות, שני פעמים פ"ר, והם תק"ס, כמנין שער"ה, עם עשרה אותיות של מנצפ"ך הכפולות, וחמש אותיות אלהי"ם, שהם כללות חמש גבורות עצמם, הרי כמנין שערה. וכן כתב הרב זלה"ה בדרוש תקיעת השופר, בענין תקיעה, תק"ע י"ה, שהם שני מיני מנצפ"ך, והם תק"ס, וכללות חשבון עשר גבורות אלו, הרי תק"ע, הנה מנצפ"ך הא' נותנו אבא אל אימא בעת הזיווג, לצורך נקודת יסוד שבה. והמנצפ"ך השני, לצורך יסוד המלכות נוקבא דזעיר. וזה סוד ה' בחכמה יסד ארץ. והנה שני מיני פ"ר הנזכר, נרמזו בפסוק זה, האחד הוא כפור, והוא כ"ו פ"ר. והשני הוא, כאפר, כ"א פ"ר. והכ"ו הוא שם ההוי"ה, בגימטריא כ"ו. והכ"א הוא שם אהי"ה. ואמר הנותן בסתם, כמו המוציא כו', הנותן שלג כצמר כאמור, גם כן מתקן שני המנצפ"ך הנזכר, האחד של הזכר בשם ההוי"ה כ"ו. והאחד של הנקבה, בשם אהי"ה כ"א. ואז כפור כאפר יפזר הדינים. ואולי ירמוז במלת יפזר, נרמז פ"ר י"ז, י"ז הוא הטוב שמתמתק הדינים ביסוד הנקרא טו"ב, בסוד אם יגאלך טוב יגאל, כנלע"ד בזה, עד יערה עלי רוח ממרום: