הילולת הרשב"י- הרב ניסים פרץ זצ"ל

 מדוע נתכרכמו פניו של רשב"י כאשר מינה רבי עקיבא את רבי מאיר בעל הנס כממלא מקומו

• מדוע נתישבה דעתו כאשר אמר לו רבי עקיבא "דייך שאני ובוראך מכירים כוחך!"
• מעלת ניצול הזמן ללימוד התורה

להורדת העלון:  הרב ניסים פרץ – לג לעומר – הילולת רבי שמעון בר יוחאי

 http://sites.google.com/site/rabbinissimperetz

 

תמליל השיחה:

 מורי ורבותי, באמת שהיום הזה הוא נעלם, נעלם. עדיין אנחנו צריכים לבקש "גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ" (תהלים קי"ט י"ח). הגל הזה, "עֵד הַגַּל הַזֶּה" (בראשית ל"א נ"ב), עוד לא התגלה. אני אֹמַר משהו למעלתו של רבי שמעון. אני זוכה כמעט כל שנה להגיד את המילים האלה, פה ושם בהזדמנויות שונות.

כתוב (ירושלמי סנהדרין ו' ע"א) שכשרבי עקיבא רצה להסתלק מן העולם, מה הוא עושה? – ממנה מישהו במקומו. אפילו שאינו בדיוק כמותו, אבל צריך מישהו שימשיך את הדרך, אי אפשר להשאיר את העולם בלי מנהיג. הוא אסף את כל התלמידים שישבו לפניו, אמר להם מה שאמר, וקם ומינה את רבי מאיר בעל הנס, רבי מאיר! רבי עקיבא הסתכל וראה שנתכרכמו פניו של רבי שמעון בר יוחאי, נהיו בצבע כורכום, נתכרכמו. כלומר שהוא פשוט נפגע, נפגע רבי שמעון בר יוחאי. אמר לו רבי עקיבא, למה אתה נפגע? דייך שאני ובוראך מכירים את כוחך. ונרגע רבי שמעון בר יוחאי, נהיה פתאום אדום, הצבע חזר ללחייו.

זה לא מובן! רבי שמעון יפגע? מה יש להפגע? בגלל שמינו את רבי מאיר? מה זה, כמו אנחנו, שממנים את פלוני וכולי' ואנחנו נפגעים?

בעל 'חובת הלבבות' כותב, שיש צדיקים שמגיעים למידת ההשתוות (שער ח' פ"ד; שער י' פ"ו). מה זה מידת ההשתוות? כתוב ב'חובת הלבבות' שכשאדם מתעלה – בין אם יורקים עליו, ובין אם משבחים אותו, זה אותו דבר בשבילו. למה? כי הוא לא אכפת לו, הוא יודע שהכל זה מאת השם. אם זה מאת השם, אז מה ההבדל זה או זה? – הכל זה טוב! ואם החסיד של בעל 'חובת הלבבות' מגיע למידת ההשתוות, אז רבי שמעון בר יוחאי שעבר את כל המדרגות שיש בעולם, אז הוא נפגע שמינו את רבי מאיר? אוהו, "שנא את הרבנות" (אבות א' י'), פחות להתעסק בעניני העולם הזה ויותר לשבת ללמוד, מה יש לו מזה? מה זאת אומרת שנתכרכמו פניו של רבי שמעון?

טוב, נניח ונבין למה הוא נפגע, אבל במה מנחם אותו רבי עקיבא? – די לך שאני ובוראך מכירים את כוחך. ככה מדברים? היה צריך להגיד: שבוראך, וגם אני, מכירים את כוחך. אני ובוראך? איזה מן משפט זה?

נבוכדנצר (שהיה אז סופר המלך), כשראה את האגרת שרצו לשלוח לחזקיהו מלך יהודה (ובה כתוב שלום למלך חזקיה, שלום לעיר ירושלים, שלום לאלוקים הגדול), הוא קפץ עליהם ואמר, מה אתם מקדימים את העבד לפני רבו? אתם אומרים חזקיהו לפני מלך מלכי המלכים? בשביל שלוש פסיעות שהלך לקראתם, זכה הוא וזרעו וזרע זרעו למלוכה (סנהדרין צ"ו ע"א). אז איך רבי עקיבא אומר "אני ובוראך"?

כדי להסביר את זה, ידוע שב'שערי קדושה' (חלק א' שער ג'), רבנו חיים ויטאל כותב שיש דרגה של צדיק, יש דרגה של חסיד, ויש קדוש. שלוש דרגות. אני אומר את זה בקיצור, צדיק עושה מה שמוטל עליו. עושה כל מה שכתוב בשולחן ערוך אחד לאחד, עושה הכל, לצאת ידי חובה – חובת הדין, חובת הדת, אבל לא מעבר. חסיד עושה באהבה. לא מחפש לצאת ידי חובה, אלא עושה גם דברים שהם בגדר חסידות, עושה גם מה שלא חייב. חסיד. אז מה יש יותר גדול מזה?

הרי ידוע מה זה צדיק. צדיק זה 'נגלה', מי שהולך רק על פי הנגלה הוא צדיק. מי שהולך על פי רבי שמעון בר יוחאי נקרא חסיד, כי בזוהר כתוב דברים שהם לא כותבים בהלכה, ואינם חיוב לכל אדם.

אומר ר' חיים ויטאל שיש עוד דרגה, הדרגה השלישית היא חסיד קדוש. הצדיק והחסיד, שניהם, המרכז של החיים זה הם. הם רוצים. זה רוצה לצאת ידי חובה של צדיק, וזה רוצה להיות חסיד עם הקב"ה, "גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד" (משלי י"א י"ז), הוא דואג בעיקר לעצמו. הוא המרכז, הוא רוצה שיהיה לו עולם הבא, שהוא יהיה חשוב אצל הקב"ה, להתקרב אל הקב"ה.

אבל יש בן אדם קדוש, חסיד קדוש, שאצלו "בִּלְתִּי לַה', לְבַדּוֹ" (שמות כ"ב י"ט). לא איכפת לו מעצמו שום דבר, אך רק הקב"ה. קדוש להשם. "לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד" (ישעיהו נ"ח ג') מאן הוא קדוש ה' – דא רבי שמעון בן יוחאי, כך כתוב בזוהר (אדרא רבא, פ' נשא קמ"ה ע"א). קדוש השם מכובד זה רבי שמעון בר יוחאי. קדוש להשם, אבל בצורה שאין כדוגמתה.

אין צורך להביא דוגמאות. רבי שמעון, חוץ מהמערה, וחוץ מהזוהר, הוא היה סמל ודוגמה של לומד תורה בעיני התנאים בני דורו. לפני שנכנס למערה, לפני הזוהר. "לא שנו אלא כגון ר"ש בן יוחי וחביריו שתורתן אומנותן, אבל כגון אנו – מפסיקין לק"ש ולתפלה" (שבת י"א ע"א), אפילו מתפילה היה פטור מרוב הקדושה שלו.

אז לְמָה זכה רבי שמעון בר יוחאי? רבי שמעון בר יוחאי זכה לדרגה שאצלו אין שום דבר לעצמו, הוא לא חשב על עצמו, אף פעם לא לקח כלום. מה הראיה? תראו מה היה במערה, בתוך החול, הוא היה מאושר, ובטח שהוא היה דבוק בהשם בצורה הכי גבוהה. דרגות גבוהות.

אחרי שהסברנו מהי דרגתו של רבי שמעון… איך אנחנו מסבירים?! אוי לנו מיום הדין! אנחנו מסבירים רק לעצמנו מה דרגתו של רבי שמעון, לא שאנחנו מסבירים את רבי שמעון. הצדיקים הקדושים שהם דבוקים בהשם, אם אתה רוצה להסביר אותם, אומרים לך "אַל תִּגְּעוּ בִמְשִׁיחָי" (תהלים ק"ה ט"ו). אי אפשר לנגוע בהם, כי אתה נוגע בהשם, שנאמר "הַחֵקֶר אֱלוֹקַּ תִּמְצָא?" (איוב י"א ז'). איך אפשר לתפוס את המציאות של השם? – זה המציאות של הצדיקים. הם כל כך דבוקים, שאין להם לעצמם כלום, הם אש! כמו נר בתוך האבוקה.

רבי עקיבא, רבו של רבי שמעון. לרבי עקיבא היו הרבה רבנים. הוא התחיל ללמוד תורה בגיל ארבעים. זה לא ילד שלמד א‑ב, שיש לו רבו מובהק, כמו מי שלמד בישיבה קטנה או בישיבה גדולה. רבי עקיבא התחיל ללמוד א‑ב בגיל ארבעים, כשכל הישיבות כבר מסיימים, אפילו האברכים בכוללים מתחילים לצאת לחפש פרנסה, כבר נגמר הכל, כשיש לו כבר עשרה ילדים או משהו, הוא כבר מתחיל לחשוב משהו אחר. אז רבי עקיבא רק אז מתחיל ללמוד אל"ף קמץ – אָ. אז לכן היה לו צמאון גדול ללמוד, הוא למד מכל החכמים, מרבי אליעזר, מרבי יהושע, רבי אלעזר בן עזריה, הוא למד מרבי טרפון, מנחום איש גמזו, ממי הוא לא למד? איך אומרים, הוא לא רק למד "מה אומר ר' דוּוִיד" אלא "מה אני אומר". הרב שלי אמר ככה, מה אני מוסיף על זה. אתם יודעים מה החילוק בין מה ר' דוּוִיד אומר לבין מה אני אומר? ככה היו אומרים בישיבת חברון, שבפונוביץ' לומדים מה אומר ר' דוּוִיד, בחברון היו אומרים מה אני אומר. הראש ישיבה שיגיד מה שהוא רוצה, אבל מה אני מחדש, מה אני מוסיף.

שמעון העמסוני, אחד מרבותיו של רבי עקיבא, היה דורש כל ה"את"‑ים שבתורה (פסחים כ"ב ע"ב). למשל, "כבד את אביך ואת אמך". חכמים דרשו הרבה דרשות על זה, אבל אחת מהן "את אביך" – "את" בא לרבות חמיו. זה אבא של אשתך, זה אותו דבר, אשתו כגופו, אז זה אבא שלך. אז למה אתה מתבייש לומר לו אבא? זה אבא שלך! אתה צריך לכבד אותו באותו כבוד שאתה מכבד את האבא שלך. "ואת אמך" – "את" בא לרבות חמותו. כי התורה היתה יכולה להגיד "כבד אביך ואמך", אז מה זה "את"? ה"את" בא לרבות. וכך הוא דרש את כל ה"את"‑ים ואמר דרשות נפלאות. כשהגיע לפסוק "אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא" (דברים ו' י"ג) ולפסוק "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים ו' ה') – פרש. אמר מה אני ארבה? אפשר לאהוב ולירא מזולתו יתברך? לא שייך. אנחנו עובדים רק לקב"ה, לא שייך לרבות עוד מישהו. הרים ידיים ואמר להם, אני פורש.

אמרו לו, מה תעשה עם כל ה"את"‑ים שדרשת? אמר להם, כמו שאני אקבל שכר על מה שדרשתי, אני אקבל עכשיו שכר על מה שפרשתי. עד שבא רבי עקיבא ודרש "את ה' אלוקיך תירא" – לרבות תלמידי חכמים, "ואהבת את ה' אלוקיך" – לאהוב תלמידי חכמים. איך אתה לא פחדת רבי עקיבא? מה זה? איזה דבר זה? רבך פוחד לדרוש ואתה הולך ודורש?

מה למד רבי עקיבא? איך פתאום השתנתה הסברא? כוונתו של רבי עקיבא היא שאי אפשר לירא מהשם ואי אפשר לאהוב את השם בעצמך. אתה לא יודע איך עושים דבר כזה. אתה חייב להדבק בתלמידי החכמים ואז תלמד יראת השם ואהבת השם, זה ה"את". זה לא בא להגיד שצריכים לירא מעוד בן אדם או לאהוב עוד בן אדם. אהבת השם ויראת השם אין לה חילופין. אי אפשר להחליף אותה, אין לה ממלא מקום. אבל, אם אתה רוצה ללמוד… זכינו להיות אצל האדמו"ר מלעלוב (רבי משה מרדכי בידרמן זצוק"ל), היתה לו יראת השם! כשהיה אומר "לפניו נעבוד ביראה ופחד" (מתוך ברכה מעין שבע), היית רואה יראת השם ואהבת השם, איך מקיימים אותה.

מה הכוונה? הגמרא אומרת (ברכות ל"ג ע"ב), אמר משה רבנו לעם ישראל, "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל –מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ? – כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים י' י"ב), בסך הכל יראת שמיים. שואלת הגמרא אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא? האם יראת השם זה דבר כל כך קטן שהוא אומר לעם ישראל "מה ה' דורש מעמך?" מתרצת הגמרא, לגבי משה מילתא זוטרתא היא! הפשט הפשוט של הגמרא הוא שלמשה רבנו היו כל כך הרבה מעלות גדולות ורבות, ולגביו יראת השם זה דבר קטן. אבל, לא רק זה הפרוש. הפרוש הנוסף הוא, מי שרוצה יראת שמים, אם אתה "לגבי משה", כלומר אם אתה מתחבר לתלמידי חכמים, אז יראת שמים זה כלום בשבילך, אתה יודע איך ללמוד את זה. זו הכוונה של רבי עקיבא. "ואהבת את ה' אלקיך", אתה רוצה ללמוד אהבת השם? אתה רוצה ללמוד את כל דרכי התורה? – הדבקות בתלמידי החכמים מלמדת את האדם איך להתנהג בדרכי תורה ואיך ללמוד – זה עיקר הלימוד. זה מה שאמרו (ברכות מ"ז ע"ב), אפילו קרא ושנה ולמד הרבה, אם לא שימש תלמידי חכמים, הוא עדיין עם הארץ. למה? כי אם הוא לא שימש תלמידי חכמים, הוא לא יודע איך להוציא את הלימוד מהכוח אל הפועל. אז לכן בא רבי עקיבא ושכלל את הענין, ש"את ה' אלוקיך תירא" זה לרבות תלמידי חכמים.

אַי אַי אַי, יש זוהר, סתם זוהר. סתם זוהר זה רבי שמעון. איפה שכתוב רבי אבא זה רבי אבא, איפה שכתוב רבי אלעזר זה רבי אלעזר וכו', אבל אם לא כתוב מי אמר, זה רבי שמעון. וסתם זוהר  מסביר פסוק "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן | ה'" מאן פני האדון ה'? – דא רבי שמעון בן יוחאי (זוהר פ' בא ל"ח ע"א). רבי שמעון אומר, נחרב בית המקדש? אין לך איפה לראות ולהראות? אין לך איפה לראות את השם? תבוא אלי! דא רבי שמעון! איך אפשר? אין אפילו "את", אפילו "את" אין! איך אתה דורש ככה?!!!

רבי שמעון למד מרבי עקיבא. אתה שכללת את התורה של רבך שמעון העמסוני, גם אני רוצה לשכלל את התורה. הוא שכלל שגם איפה שאין את המילה "את", אפילו אם רק כתוב השם בלבד, זה לרבות תלמידי חכמים. אתה רוצה לראות את השם? תבוא אלי! אבל זה בתנאי – אם הוא תלמיד חכם בדרגה של צדיק, אפילו דרגה של חסיד, אז זה "את" השם אלוקיך תירא. אבל אם אדם הוא קדוש להשם, אז פה אתה רואה את השם. איפה הקדוש ברוך הוא? הוא בלתי נתפס, לית מחשבה תפיסה בך כלל (תיקוני הזוהר י"ז ע"א), דבר מופשט, לא שייך תפיסה כלל, איך אנחנו יכולים לתפוס בו? הרי "לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות ל"ג כ'). אם אתה רואה בן אדם שכולו להשם, כשאתה מתקרב אליו – אתה רואה את מציאות השם. אתה מרגיש, אתה חש. אז לכן הוא הוציא אפילו את המילה "את". איפה שכתוב "השם", אפילו עם פסק. קדוש השם מכובד – דא רבי שמעון בן יוחאי (אדרא רבא, פ' נשא קמ"ה ע"א).

אז ככה דרש רבי שמעון. למה הוא דרש ככה? כי הוא הגיע למעלה למעלה, למדרגת החסיד קדוש של בעל 'חובת הלבבות', מידת ההשתוות. והוא ידע מי הוא, וידע מה הוא, וידע שאין לו כלום לעצמו. הכל להשם. וככה באמת היה משה רבנו, "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר י"ב ג'). משה רבנו הגיע לדרגה של "שכינה מדברת מתוך גרונו" (ע"פ זוהר פ' פנחס רל"ב ע"א). לא היה שום דבר של הפסק בינו לבין הקב"ה, אז ראו את הקב"ה דרכו. " וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹקִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ – כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (שמות ל"ב י"א), רצו את השם דרך משה.

וידוע שרבי שמעון זה משה, רבי שמעון ומשה זה היינו הך. אותו הדבר. מה שהיה הוא שיהיה. אתפשטותיה דמשה בכל דרא ודרא (תיקוני הזוהר תיקון ס"ט). בכל דור ודור חייב להיות צדיק אחד גדול, בחינת משה רבנו, שכולל כל הצדיקים והוא מנהיג, או בגלוי או בהסתר, מנהיג את כל הדור.

אז רבי שמעון ידע מה הוא, אבל בן אדם זה בן אדם. כשרבי עקיבא עמד למנות את ממלא מקומו, רבי שמעון אמר בלבו, בטח את מי הוא ימנה? אני יודע מה הדרגה שלי ומה הדרגה של חברי, ואני יודע לאיפה הגעתי. כשהוא ראה שרבי עקיבא מינה את רבי מאיר נתכרכמו פניו. אמר אוי ואבוי כנראה זה דמיונות, כי רבי עקיבא, רבי, הוא יודע מה אני, ואם עכשיו הוא החליט ככה, אז כנראה רבי מאיר הוא באמת למעלה ממני. וכל מה שאני דרשתי, וכל מה שאמרתי, זה הכל חס ושלום דמיונות. הוא לא נפגע שמינו את רבי מאיר, הוא התבייש מעצמו שהוא טעה בדרגה של עצמו!

קפץ עליו רבי עקיבא ואמר לא לא לא, לא טעית, אני שדרשתי "את השם אלוקיך תירא", אני, לכן הקדים "אני". אני שדרשתי "את השם אלוהיך תירא" – "את" לרבות תלמידי חכמים, ואתה שכללת את זה (שגם היכן שכתוב השם בלבד, כלומר "בוראך", זה גם לרבות תלמידי חכמים, ר"ר), אז "אני" "ובוראך" מכירים את כוחך! אתה צריך להנהיג את העולם בסתר, בנסתרות הבורא. אתה תמשיך את אור האינסוף דרך כל העולמות, א"ק אבי"ע, וזה יביא את התיקון לכל הנשמות מכאן ועד סוף הדורות. אבל צריך פה מנהיג אחד שינהיג את העולם עם משניות, עם פשט, שולחן ערוך, פוסקים. צריך להנהיג את הדור לפי מה שהוא, אז רבי מאיר הוא הממלא מקום.

די לך שאני ובוראך, אַי אַי אַי, רבי שמעון בר יוחאי. האור של רבי שמעון בר יוחאי, אי אפשר לתאר אותו. אם אנחנו אומרים שזה משה רבנו אז הכל מתורץ, אז כל הענינים מתורצים. והוא אומר באמת, אסהדנא עלי, כך הוא אומר באדרא רבא (זוהר פ' נשא קל"ב ע"ב), אני מעיד עלי שמים וארץ, שאני רואה עכשיו מה שאף אחד לא ראה מזמן שמשה רבנו עמד על הר סיני פעם שניה. כלומר זה דרגות גבוהות מאוד כמו משה רבנו בלוחות השניים, הוא לא אמר בלוחות הראשונים. והזוהר מלא עוד הרבה משבחיו של רבי שמעון בר יוחאי.

הנקודה העיקרית. דבר ראשון, צריך לעזוב הכל וללכת למירון, זה דבר ראשון. היום (ליל ל"ג לעומר), מחר (יום ל"ג לעומר), צריך ללכת למירון. רבי שמעון במירון בל"ג לעומר זה לא רבי שמעון באמצע השנה. גם באמצע השנה כולם נוהרים לשם, אבל מי שטעם את רבי שמעון בל"ג לעומר, יודע שזה משהו אחר.

זה לא שהולכים לציון. לא צריך לטרוח להכנס לתוך הציון. הוא נמצא שם רוקד חי בהקיץ. אנחנו לא רואים אותו, אבל הוא מסתובב בין כל אלה שבאו למירון עד תחתית ההר. לו יצויר שאדם קשה לו ללכת, שילך עם אוטובוס עד מירון, ירד מהאוטובוס, יגיד איזה קצת זהר, קצת תפילה, יעלה לאוטובוס ויחזור הביתה. מספיק. ראית את רבי שמעון ורבי שמעון ראה אותך. לראות ולהראות. פעם ראיתי את בבא סאלי ככה. בא דקה אחת, אפילו לא ירד מהאוטו, לא יודע מה עשה, כמה דקות, וזהו, אמר לנהג תחזור. עשה את כל הדרך מנתיבות עד מירון. כלומר, לקלוט את האור וללכת הביתה.

דבר שני, רבי שמעון בר יוחאי זה הזוהר. מי שעדיין אין לו סדר בלימוד בזוהר, צריך להתעורר, צריך להתחזק.

מספרים על רבי משה פיינשטיין זצוק"ל, היה פוסק הדור. אומרים שהיה עונה לתשובות בשלשה טלפונים בבת אחת. גאון עולם. פעם אחת הוא עשה סיום הש"ס והזמין את כל גדולי הדור ואת כל התלמידים שלו, ולקח אולם עם תזמורת שלמה והיתה שמחה גדולה מאוד. ואז קם אחד הרבנים, יהודי זקן, מבוגר, ואמר לו מורנו ורבנו, מה, רק עכשיו סיימת את הש"ס? איך אתה פוסק הלכות בלי לסיים את הש"ס? מה, אתה למדת רק שולחן ערוך בלי הגמרות? איזה פוסק יכול לפסוק ככה?

אמר להם רבי משה פינשטיין, אני אספר לכם. אתם יודעים, יש לי אוטובוס שבו אני נוסע לבית הדין. אם אני אקח את האוטובוס הבא, אני אאחר לבית הדין וזה לא מתאים, צריך להגיע בזמן. אבל כשאני לוקח את האוטובוס שלפניו אז כשאני מגיע לבית הדין, הדיינים עדיין לא מגיעים וגם האנשים עדיין לא מגיעים. ואז יש לי בערך חמש עד שבע דקות עד שמגיעים הדיינים ואנחנו יושבים לדון. חשבתי מה אני אעשה כדי שהשבע דקות האלו לא ילכו לאיבוד? החלטתי להתחיל ללמוד ש"ס בשבע הדקות האלה, ועם החמש עד שבע דקות האלה גמרתי את כל הש"ס, ובשביל זה עשיתי סיום והבאתי אתכם לפה לאולם כדי להראות שיש קונה עולמו בשעה אחת. לא רק בבית המדרש אדם לומד ומסיים, אלא אפילו ביני לביני.

גם פה אני צועק לפעמים במוצאי שבת, מורי ורבותי הגאולה תבוא בזכות רבי שמעון, בזכות הזוהר, בואו, בואו ותלמדו חמש דקות. אני אומר חמש דקות, לא איכפת לי שאחד ישב חמש דקות, ואחר כך ילך. אבל אנחנו לפעמים יושבים עשר דקות, רבע שעה, תלוי לפי כמות האנשים, כל אחד קורא קטע בתורו ומסיימים. גומרים, אומרים קדיש, שרים שיר של בר יוחאי, והולכים הביתה שמחים, עם קצת זוהר שמזהיר את הנשמה. מהלימוד הזה של העשר דקות, רבע שעה, נגמר כל הזוהר.

איך התחלנו את זה? אני חייב לספר, בשביל לגרום עילוי נשמה למו"ר אבי עליו השלום. לפני חמש עשרה שנה מו"ר אבי ע"ה נפטר. ורציתי לעשות לימוד לעילוי נשמתו, שכל האחים והאחיות יבואו הביתה, והאמא היתה מכינה סעודה רביעית, וגם ציבור מבית הכנסת היו באים, שיהיה לנו עשרה ויותר. מי שרצה בא. והיינו קוראים לפי הסדר הזה, כל אחד קורא קטע בתורו, ומיד עושים ברכות, וסעודה רביעית. כשנגמרה השנה אמרתי אוי ואבוי, מה, לא חבל להפסיק עד לאיפה שהגענו אחרי שנה שלמה שלמדנו כל מוצאי שבת? מיד אמרתי נעתיק את זה לבית הכנסת. ואז הכרזנו על זה, וזה המשיך והמשיך עד שסיימו עכשיו. אז זה לזכותה של אותה נשמה, מו"ר אבי עליו השלום, שסיימנו. ובע"ה במוצאי השבת הבאה, אנחנו מתחילים מבראשית.