פרשת וישלח וענין חנוכה- פכים קטנים של יעקב רמז לנס פח השמן- הרב ניסים פרץ זצ"ל

 פרשת וישלח  וענין חנוכה-  פכים קטנים של יעקב רמז לנס פח השמן-  והרב ניסים פרץ זצ"ל

 לצפייה בשיעור לחץ כאן: http://sites.google.com/site/rabbinissimperetz

 נושאי השיחה:

 מדוע חזר יעקב לקחת את הפכים הקטנים שהשאיר מהעבר השני של הנחל.

• מדוע ממונם של צדיקים חביב עליהם יותר מגופם.

• מה משמעות המאבק של יעקב עם שרו של עשו.

• מהי משמעות הנגיעה של המלאך בכף ירך יעקב.

• איך ניסו היונים "לתרבת" את עם ישראל.

• מדוע עיקר הנס המוזכר בחנוכה הוא על פך השמן שאמור היה להספיק ליום אחד והספיק לשמונה ימים ולא על נצחון של קומץ אנשים על מעצמת על ששלטה בכל העולם.

תמליל השיחה (עלון מצורף): הרב ניסים פרץ – עלון פרשת וישלח – פך קטן

 

בפרשת השבוע מסופר על הפגישה הידועה בין יעקב ועשו. אחרי שדיבר יעקב מה שדיבר לפני השם, גם התפילה גם הדורון גם המלחמה – כתוב "וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא, וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו, וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו, וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק" (בראשית ל"ב כ"ג). לפי הפשט, יבק הוא שם נהר, כך אומר רש"י. זה היה זמן של חורף, הנהר עלה על גדותיו. יעקב פחד על המשפחה, ואומר רש"י שעשה עצמו כגשר, נוטל מכאן ומניח כאן. "וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל, וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ" (שם כ"ד). מה זה "את אשר לו"? לא רק את נשיו ואחד עשר ילדיו, אלא גם את המקנה, את הבהמה, ואת המיטלטלין. עשה עצמו כגשר, לוקח מכאן ומניח כאן, לוקח מכאן ומניח כאן. איזה גבורה עילאית! איזה אבא!

טוב, אז הוא עבר. "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ" (שם כ"ה). איזה לבדו? כולם היו איתו. איך הוא נשאר לבדו? אומר רש"י, שכח פכים קטנים וחזר עליהם. נו כבר לילה, את העיקר העברת, את המניות העיקריות יש, את הכסף הגדול יש, בשביל כסף קטן כדאי לחזור? ועוד שכבר נכנס הלילה. ואז קפץ שרו של עשו "וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (שם). אומר רש"י שכח פכים קטנים, איפה רואים את הפכים הקטנים? ויוותר יעקב לבדו, אומר השפתי חכמים לבדו – לְכַדוֹ. אַי אַי אַי, חנוכה. פשוט שכח את השמן, שכח את הכד של השמן. עכשיו זה עוד מעט חנוכה, עם מה הוא ידליק? אבל קודם נדבר כפשוטו, אחר כך נחזור לחנוכה. כפשוטו שכח פכים קטנים, דברים פשוטים. לא כל כך יקרים שכדאי לחזור עליהם. אז איך הוא חוזר עליהם?

אומרת הגמרא, מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם (חולין צ"א ע"א). איך? צדיקים חביב עליהם ממונם יותר מגופם? מה יש בממון? זה עולם הזה! הרי הצדיקים מאפסים את העולם הזה! העיקר זה התורה, הרוחניות, אמונה, עבודת השם, עולם הבא. מי מסתכל על ממון? צדיקים?! ועוד על מי מדובר פה, על יעקב אבינו! יעקב אבינו שם לב לפכים קטנים? כסף קטן? אפילו כסף גדול, מי צריך? העיקר זה הנפש. מה זה חביב עליהם ממונם יותר מגופם? הפשט, כיוון שכסף זה זמן. איך אתה משיג כסף? צריך להשקיע זמן, וזמן זה תורה. חבל על כל דבר קטן שהולך לאיבוד כי צריך עוד פעם להשיג אותו, וחבל על הזמן של הלימוד, חבל על הזמן של העולם הבא, של עבודת השם. זה המשמעות של חביב עליהם יותר מגופם – כיוון שזמן זה רוח, זה נפש, זה נשמה. מה זה זמן? זה החיים. וממה מורכבים המאה ועשרים שנה של האדם? משנים. ממה מורכבים שנים? מחודשים, וממה מורכבים חודשים? משבועות, ימים, שעות, דקות, שניות. כל שניה זה חיים. והחיים נתנו לנו בשביל דבקות בשם. בשביל עבודת השם, בשביל תורת השם.

אם אתה מוותר על ממון שהשגת אותו, אין לך ערך. איך אומרים, אם אדם רואה פרוטה על הארץ ולא מתכופף להרים אותה – הוא לא שווה פרוטה. אז כסף זה זמן, וזמן זה תורה. אַי אַי אַי. על מה ניטשה ההאבקות של יעקב ועשו?! הרי יעקב עדיין לא נפגש עם עשו. פה זה שרו של עשו, כלומר זה הנשמה שלו. הנשמה, כמו שאמרנו אתמול, שעדיין לא נכנסה בו. זה המזל של האדם (הרב הסביר בשיחה שנתן ביום הקודם, שעשו הבכור היה צריך לקבל את הנשמה שנקראת "ישראל" אם לא היה חוטא, אבל מכיון שחטא – עדיין לא נכנסה בו. ר"ר). זה השר שלו ששומר עליו. והוא כבר רואה שעוד מעט לא יהיה עשו, ואז מה יהיה איתו? אז הוא בא להאבק.

על מה נטשה המלחמה? עשו רוצה את העולם הזה. כשראה שרו של עשו שיעקב חוזר על פכים קטנים אמר, עד כדי כך? עד כדי כך? מילא לקחת את עולם הבא. מה שאתה צריך מהעולם הזה אתה צריך, בסדר, אבל עד כדי כך? עד הפכים הקטנים אתה רוצה את העולם הזה? מיד ירד להאבק עמו. אומרת הגמרא "ויאבק איש עמו" מלמד שהעלו אבק מרגלותם עד כסא הכבוד (חולין צ"א ע"א). אם לומדים קצת בכתבי האר"י הקדוש יודעים שבעולמות העשיה היצירה והבריאה יש את אותם הספירות, אותם הפרצופים. אז יש בחינת יעקב ועשו בכל עולם ועולם. ויאבק איש עמו, העלו אבק מרגלותם עד כסא הכבוד (עולם הבריאה נקרא עולם כסא הכבוד. ר"ר). הרי עשו לא נמצא בעולם האצילות שעליו נאמר "לֹא יְגֻרְךָ רָע" (תהלים ה' ה'). אבל ההאבקות היתה בכל עולמות בי"ע בין שרו של עשו לנשמה של יעקב אבינו.

האבקות על מה? על ממון. מי יקח את הממון. שרו של עשו אומר, אתה יש לך את העולם הבא, יש לך את הרוחניות, יעקב איש תם יושב אוהלים, מה אתה צריך כסף? מה אתה נאבק על כסף? ויעקב אומר, מה זאת אומרת, העולם הזה כולו זה ענין של כסף, מה יש בעולם הזה? אתה לא יכול לעשות כלום בלי כסף. סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, סולם גימטריה ממון. הממון הוא מוצב ארצה זה נכון, זה משהו גשמי, משהו חומרי, משהו מהעולם הזה, אבל ראשו מגיע השמימה. אפשר לעשות בו דברים גדולים מאוד מאוד, שהם עולים ועולים ועולים לשמים ושמי השמים. אפשר לבנות בו דברים עצומים.

אמר יעקב אבינו לשרו של עשו, ולמי כל חמדת ישראל? למי השם ברא את העולם? העולם הזה, בשביל מי נברא? בשביל אלה הגשמיים? מה יש בהם תועלת? לעבוד בשביל לאכול ולאכול בשביל לעבוד וזהו? אז מה נשאר? ומה עם הנשמה? מה עם הנפש רוח נשמה חיה יחידה? אם היינו באים רק בשביל העולם הזה אז העולם הזה היה צריך להיות תכליתי. אם כן למה האדם מת? למה העולם הזה מתבטל? אמר לו, למי כל חמדת ישראל? אם כל העולם הזה נברא בשביל האדם השלם, האדם התורני הרוחני שמבקש את השם ורוצה את תכלית הבריאה, אז גם הממון, גם הכסף זה שלו, הוא צריך להשתמש בזה, אף פעם זה לא יהיה לו מיותר. מיותר? בונים עוד ישיבה, עוד תלמוד תורה.

"וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ" (בראשית ל"ב כ"ו). שרו של עשו לא היה יכול לענות לטיעונים של יעקב. ההאבקות הצליחה. יעקב הכניע אותו. הוא הסכים, אבל "וַיִּגַּע בְּכַף-יְרֵכוֹ, וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ" (שם). אַי אַי אַי, תראו מה כתוב פה. הוא לא הצליח על החב"ד, על המוחין של יעקב. גם לא על החג"ת. אז נתן לו מכה בנה"י, שם יש אחיזה (ע"פ תורת האר"י אין לדינים אחיזה אלא בנה"י. עיין "ארבע מאות שקל כסף" ע' מ"ד ובעוד מקומות. ר"ר). נתן לו מכה בכף ירך יעקב. אומר הזוהר, נצח והוד תרין תמכין דאורייתא, אורייתא זה תפארת. תפארת זה יעקב, יעקב איש תם יושב אוהלים, בחיר שבאבות. נצח והוד, יכין ובועז, שני העמודים שמעמידים את התפארת, מעמידים את התורה. התמכין דאורייתא, הצליח שרו של עשו לתת להם מכה, והם צולעים על ירכם עד היום הזה.

"עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (בראשית ל"ב ל"ג). מה זה צולעים על ירכם? ראש ישיבה נוסע מא"י לארה"ב. היו צריכים כל העשירים שרוצים לתרום לו, להגיד לו רבנו בשביל מה באת? בוא תחזור במטוס הבא. הנה קח, כמה אתה צריך? קח צ'ק, קח עוד צ'ק, לא. התמכין דאורייתא הם נכים, הם קיבלו מכה משרו של עשו. עד היום הזה – עד היום הזה הם צולעים. אם אתה לא תלך ותסביר להם ותתחנן לפניהם הם לא יתנו. ואתה צריך ללכת אליהם, הם לא יבואו לתת. אין כזה דבר. בעצמם, הם לא מבינים את זה. זה הצליח שרו של עשו עד היום הזה.

"וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר, וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי" (שם כ"ז). הגיע זמנו של שרו של עשו לומר שירה. אומר לו יעקב, לא. כיוון שהוא נאבק והוא הצליח, רק "ותקע כף ירך" (כל פעם ששניים מתאבקים גם החזק מקבל איזה מכה), אז יעקב תופס אותו חזק ולא נותן לו ללכת. ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני. טוב, לא היתה לו ברירה. "וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה-שְּׁמֶךָ, וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב" (שם כ"ח). אומר לו שרו של עשו, למה אתה רוצה שאני אברך אותך? השם יברך אותך, תחכה. אומר לו יעקב, לא. אתה. אתה תתחיל. ואז הוא מודיע לו את הברכה, כמו שהסברנו אתמול, ויאמר לא יעקב יקרא שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל. זה כבר הסברנו אתמול, שהכוונה היא שבעצם יעקב הצליח להיאבק עם שרו של עשו ולקחת אותה (את הנשמה שנקראת "ישראל". ר"ר), לקחת את התעודה של עשו, את כל החלקים הרוחניים הגבוהים של עשו.

נחזור לכדו, פכים קטנים. ויוותר יעקב לבדו – לכדו. זה רמז כבר יותר רוחני, הוא חיפש פה את נר חנוכה. כד השמן שהיה בו נס. נס פלאי. "כַּד הַקֶּמַח לֹא כָלָתָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא חָסֵר" (מלכים א' י"ז ט"ז). כמו שאמרו חכמים בגמרא (שבת כ"א ע"ב), כשנכנסו היוונים להיכל, טימאו כל השמנים. כשהחשמונאים, מתתיהו בן יוחנן כהן גדול ובניו נצחו את היוונים, רצו להדליק את המנורה, חיפשו וחיפשו ומצאו כד של שמן בחותמו של כהן גדול. פשט הפשוט שזה היה מעיד להם, החותמו של כהן גדול, שזה לא הוסט ולא קיבל טומאה. ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים.

ויוותר יעקב לבדו – לכדו. בא לרמוז שכאן יעקב אבינו כביכול צפה וראה את הענינים של ימי החשמונאים ומסירות הנפש שהיתה להם, שבזכותה נעשו להם ניסים מעל לטבע. שהרי אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב, קיימו כל התורה כולה קודם שניתנה. זה לא נאמר על נח, לא נאמר על אדם הראשון. קימו את כל התורה כולה, אפילו עירובי תבשילים, אפילו הלכות דרבנן (יומא כ"ח ע"ב). אז המסירות נפש של יעקב אבינו לחזור לכדו (בשביל להדליק נר חנוכה, כפי שהוסבר למעלה. ר"ר), המסירות נפש שהוא חזר אחרי הכל לפכים הקטנים, לכדו, זה יסד את שורש הנס שנעשה פה בחנוכה.

זה הנס? הרי היה להם הרבה שמן טמא להדליק, וטומאה הותרה בציבור, דחויה בצבור (פסחים ע"ז ע"א). אז אפשר להדליק. חוץ מזה מה דוחק כל כך להדליק עכשיו? כמה חודשים או שנים עברו שלא הדלקתם. כשהיו פה היוונים, מי הדליק? הרי הם טימאו את המקדש. מה לא עשו, איזה זלזול, מה לא עשו בבית המקדש. מזל שלא החריבו אותו. אז  תחכו עד שיעברו כמה ימים שצריך  למסוק שמן חדש ותדליקו. מה המהירות?

ועוד, הרי הנס הזה של פך השמן היה בעצם אחרי הניסים שעליהם אנחנו מודים "על הנסים, ועל הפרקן, ועל הגבורות, ועל התשועות, ועל הנפלאות, ועל הנחמות, שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה… רבת את ריבם, דנת את דינם, נקמת את נקמתם, מסרת גבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד צדיקים, וזדים ביד עוסקי תורתך". איזה נס! קומץ של אנשים, משפחה אחת, מתתיהו ובניו הביסו אומה ששלטה בכיפה מסוף העולם ועד סופו. זה הרי עיקר הנס! אחרי שהביסו אותם והם ברחו מארץ ישראל, מצאו את כד השמן. בשביל זה אנחנו מדליקים? זה נס קטן שהיה בסוף. שאולי גם לא היה צריך.

אלא הקב"ה נתן להם את הנס הזה בזכות המסירות נפש. החשמונאים, מתתיהו בן יוחנן כהן גדול ובניו לא הסתכלו על דברים כמו יש לנו כוח או אין לנו כח, אנחנו ננצח או לא ננצח, לא עשו אפילו חשבון. הם אמרו יש חילול השם – מוסרים את הנפש. יצאו והתחילו לחבוט בהם בכל מיני כיוונים והשם הרים את הנס והניס אותם. אז זה המסירות נפש, שמסרו את נפשם על כך. לכן הראה להם הקב"ה חביבותם ע"י נס פך השמן.

הנה, מה רצו היוונים? הם לא באו להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים כמו בימי המן. הם ביקשו לתרבת, תרבות הגוף, את עם ישראל, עם הספר, עם הרוח, כמו שתרבתו את העולם. והם טמאו את כל השמנים. הם נכנסו והביאו את התרבות שלהם, בנו שווקים, בנו בתים, בנו ערים, בנו גשרים, אַי אַי אַי, מה לא עשו. והיו משכנעים את היהודים, אמרו ליהודי אתה יכול ללכת לבית הכנסת, אין בעיה בזה, אבל תבוא גם לבית העם. לבית הספורט. זה טוב. אתה רוצה ללכת למקוה? למה לא, תלך. אבל תבוא, יש לנו בריכה, יש מים צחים, ובחורף זה מחומם, תבוא תשתתף. אם תעשה ככה במשך שנה, תקבל סוסיא חיורא (סוס לבן), קדילק לבן חדש. ואם תביא את אשתך ואת הילדים ותשתתפו כולכם בכל מה שאנחנו עושים, מה שאנחנו מתרבתים, אתה תקבל דירה באנטיוכיה. בנו עיר עם וילות, עם דשאים, משהו מרווח. והיהודים היו להם בתים פשוטים.

ואז מה קרה באמת? לא היו רק יוונים, אלא היו גם מתיוונים. טמאו כל השמנים. כל הנשמות שהם השמן הטוב היורד על הזקן. השמן של הקב"ה, עם ישראל הקדוש, הם טמאו אותם. אחד טמאו אותו מאה אחוז, אחד שמונים, אחד חמישים, אחד עשרים, אבל לא היה חוץ מהכד האחד, כד השמן שהוא מתתיהו ובניו שלא נטמא. אלה שהיו משרתים בקודש, שמסרו נפשם על קדושת השם, נשארו טהורים. הם מרדו, מסרו את נפשם, וזכו. זכו לטהר את המקדש, לטהר בחזרה גם את היהודים. אז זכר לדבר הזה הקב"ה נתן להם כד של שמן, לכן הקב"ה שמר את הכד הזה, בשביל להראות להם חביבותם שמיד ידליקו בשמן טהור, להראות להם ש"לֹא בְחַיִל, וְלֹא בְכֹחַ, כִּי אִם בְּרוּחִי, אָמַר ה'" (זכריה ד' ו'). להראות מה ניצח פה, התורה הקדושה, המסירות נפש, הטהרה של מתתיהו ובניו.

ויש פה עוד איזה נקודה, מהו ב"חותמו של כהן גדול"? ממתי כהן גדול עושה חתימות, פלומבות? מה זה הכשר לעוף? מה זה חותמו של כהן גדול? מצאו כד של שמן טהור ודי. הפשט הפשוט שכהן גדול היה לו הרבה דברים שהוא היה חייב להביא מכספו ולא מהציבור, כמו חביטי כהן גדול שהיה מקריב אותם יום יום. כהן גדול הוא המלך בבית המקדש. יש לנו מלך וכהן גדול, זה מלך מדיני וזה מלך רוחני. ביום הכפורים רק כהן גדול עובד. בשאר ימות השנה, הוא יכול לבא ולהגיד לכהן ישר כח, תן לי להמשיך, תן לי לעשות את זה, תן לי לעשות את זה, יכול לעשות הכל. אבל יש עוד דברים שיום יום רק הוא עושה. וחלק מהדברים הוא צריך לעשות משלו ולא משל ציבור. כל יום יביא שמן? שם בלשכה כדים מוכנים, ארוזים, חתומים בחותמו של כהן גדול, הכוונה להראות שזה פרטי לצורך חביטי כהן גדול, שזה מכספו של הכהן הגדול, שלא ישתמשו בזה לצורך אחר.

אַי אַי אַי. אז מה כתוב בגמרא? שלא היה בו להדליק אלא יום אחד ודלק שמונה ימים. אם זה שמן של חביטי כהן גדול אז אין בו שיעור הדלקה אפילו של יום אחד, זה לא השמן שמדליקים במנורה. כד השמן של המנורה יותר גדול, זה משל ציבור, זה כד יותר גדול. יש הבדל גדול מאוד בין זה לזה. אז איך זה הספיק אפילו ליום אחד? ואיך נעשה נס ודלק שמונה ימים? ידועה הקושיה של הבית יוסף, שאומר אם הנס היה רק שבעה ימים, למה תיקנו לנו להדליק שמונה ימים? יש הרבה תרוצים, ספרים שלמים על הקושיה של הבית יוסף והוא בעצמו כותב שלושה תירוצים. תרוץ אחד שעצם מציאת הכד זה נס. אַי אַי אַי, אבל בברייתא כתוב (גרסת השאילתות), ולא היה בו להדליק "אפילו יום אחד", למה? כי זה שמן של חביטי כהן גדול, זו כמות קטנה מכמות שצריך להדלקת המנורה. ואז זה מדויק, אפילו ביום הראשון זה היה נס ודלק שמונה ימים.

פה נמצא באמת הרמז האמיתי של כל הענין של חנוכה. אומר רבנו המהר"ל מפראג (בחבורו "נר מצוה"), שבע – טבע. אפילו השבת היא הרוחניות שמעין עולם הבא שבתוך הטבע, אבל עולם הבא עצמו – למעלה מן הטבע, זה שמונה. ביום השמינו ימול בשר עורלתו. שמיני חג עצרת. כל מספר שמונה רומז ללמעלה מן הטבע. לכן היה הנס שמונה ימים, לכן נשאר פך של השמן כדי להראות שפה היתה הנהגה מעל לטבע. כיוון שהם עשו את עצמם מעל הטבע, הם עשו את עצמם אָיִּן, זכו לְאָיִּן, לכתר העליון, זכו להנהגה שהיא מעל לכל הטבע.

כתוב בגמרא, לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה (שבת כ" ע"ב). למה בשנה אחרת? בגלל שהם חשבו שזה נס חד פעמי. אבל בשנה אחרת, כשראו שהנס מתחולל באותה עוצמה ובאותה דרך כמו שהיה, אז תיקנו את זה לדורות. ובאמת אנחנו זוכים בהדלקת הנרות האלה של "להדליק נר של חנוכה", להמשיך על ידי המצווה הזאת את האור הגנוז, את האור שבו נבראו השמים והארץ. את אותו האור שהקב"ה ברא ביום הראשון, וביום השני הבדיל וגנז אותו. האור הזה שימש שלושים ושש שעות במעשה בראשית, והקב"ה נתן אותו בשלושים וששה נרות של חנוכה. אדם נפגש עם אור עצום נפלא ונורא. בפרט אם הוא קצת עוסק בכתבי האר"י וכתבי הרש"ש, ומכוון קצת מהשמות הקודש הנוראים שיש בברכות. מיישר דרכיו, הולך בטוב, הולך בטח, תמים תהיה עם השם אלוקיך. בוודאי ובוודאי שכל ישראל זוכים, אבל אלה בודאי יזכו להרבה יותר.

והעיקר שבעיקרים, זה להדליק בזמן. כי האור הגדול הזה, אומר רבנו האר"י, אין לו אפשרות להיות בעולם הזה הרבה זמן, הוא בא ומסתלק. לכן צריך להדליק בעוד האור בתוקפו, בעוד שעדיין לא נכנס הלילה, עוד לא צאת הכוכבים, בשקיעה, כשזה כבר מחשיך אבל עדיין אור. כי האור הזה – אנחנו לא עולים אליו, אנחנו מורידים אותו. האור הזה לא יכול להשאר בתוך העולם הזה הרבה זמן. לכן הנקודה העיקרית של הדקדוק במצווה של נר חנוכה, חוץ משמן זית וכו' זה להדליק בשקיעה, ולא יאוחר מצאת הכוכבים. לא להתפלל ערבית לפני ההדלקה, כי אם אדם מתפלל ערבית לפני ההדלקה אז עברה חצי שעה הראשונה של "עד שתכלה רגל מן השוק", אפילו לפי דעת הפשטנים. לפי דעת הרמב"ם אם לא מדליק בחצי שעה הראשונה יותר לא מדליק (הלכות מגילה וחנוכה, פרק ד' הלכה ה'), אולם ע"פ שולחן ערוך אפשר להדליק כל הלילה (או"ח סימן תער"ב סעיף ב' בהגהה). אבל מי שרוצה לדקדק באמת על פי הסוד, צריך להדליק בשקיעה כדי לתפוס את האור, כדי לנגוע באור. והאור הזה, כשהוא נוגע בך ואתה נוגע בו – אתה מסודר לכל השנה כולה. אתה זוכה לאור שגנוז בתורה. כל פעם שאתה תפתח את התורה, האור הזה יאיר לך. השמונה ימים האלה, לא רק שהם מועילים לשבעה ימים, כלומר לשבעים שנה, לעולם הזה שהוא שבע, אלא מדליקים את האדם גם לשמונה, מביאים את האדם גם לחיי העולם הבא.

השם יתברך ברחמיו, כמו שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, כך יעשה לנו ניסים ונפלאות. בלי צורך שהחשמונאים, שעם ישראל, או צבא ישראל, ילך עם המטוסים שלו ויפציץ את הכורים הגרעינים של איראן. ידינו לא שפכו את הדם הזה. אנחנו נמצאים בפריחה עצומה של תורה ויראת שמים בארץ ישראל. פריחה עצומה של תשובה, פריחה עצומה של חסד, לא היה דור בעם ישראל בכל הדורות ובכמות ובאיכות כמו הדור הזה. לא נסתכל על אנשים שלא למדו ולא יודעים בין ימינם לשמאלם, הם אנוסים, הם כמו תינוקות שנשבו. מה אפשר לעשות. השם ישפוך את רוחו עליהם ויעורר גם אותם לתשובה. וזה בא, זה יום יום מתרבה. חס ושלום אם תהיה מלחמה, מה שווה לנו כל המלחמה הזו? לא נוכל ללמוד, לא נוכל לעשות כלום, אנחנו דורשים מהקב"ה ריבונו של עולם, בימים האלה של הניסים והנפלאות, יהי רצון שהכורים יתפוצצו אחד על אחד עליהם ועל בניהם ועל זרעם. "חַרְבָּם תָּבוֹא בְלִבָּם  וְקַשְּׁתוֹתָם תִּשָּׁבַרְנָה" (תהלים ל"ז ט"ו), "וְסִכְסַכְתִּי מִצְרַיִם בְּמִצְרַיִם" (ישעיהו י"ט ב'), שטן ביניהם ושלום על ישראל. אמן כן יהי רצון.