אין ישראל נגאלין אלא בזכות השבת (ויק"ר ג' א).

o     אלמלא שמרו ישראל "שבת" ראשונה לא שלטה בהן אומה ולשון (שבת קי"ח).

o     שקולה שבת כל התורה כולה, והשומר שבת כאילו שמר כל התורה (זוה"ק ח"ב מ"ז קנ"א, תיקונים (יח ע"ב)).

o     המענגים את השבת הקדוש ברוך הוא נותן להם משאלותם (תיקוני זוהר נ' י"ח, ל"ג:).

o     בשבת מתברכין כל ו' ימי השבוע (זוהר הקדוש ח"ב ס"ג:).

o     כל ימי השבוע מקבלים שפע מן יום השבת (זוה"ק ח"א ע"ה:).

o     אם ישראל הוו מקיימין שבת אחת כהלכתה (נ"א שתי שבתות כהלכתן), מיד הוו נגאלין (תיקוני זהר דף נ"ז ע"א).

o     רבי יהושע דסכנים בשם רבי לוי כל שהוא מתענג בשבת, שואל, והקב"ה נותן לו משאלותיו (פסיקתא רבתי פרשה כג ).

o     עשירים שבשאר ארצות במה הן זוכין בשביל שמכבדין את השבת (תלמוד בבלי מסכת שבת דף קי"ט ע"א)

o     מאן דמחלל שבת אינו משומר מהקדוש ברוך הוא (תיקוני זוהר בהקדמה י"ב).

o     השכינה שומרת לשומרי שבת ויום טוב (זוה"ק חלק ג' דף קע"ט).

o       העובר אחת משאר עבירות שבתורה נקרא רשעי ישראל, אבל המחלל את השבת דינו כעכ"ם לכל דבריו (רמב"ם הלכות שבת פרק ל').

 נרות שבת

על ידי הנרות אנו יודעים ומכירין כבוד שבת

בספר קרבן שבת (פרק י') כתב (בשם תולעת יעקב), שהנרות המאירים בשבת הם סימן לנשמות יתירות שניתוספו בשבת כו', ועל ידי כן אנו יודעים ומכירין כבוד שבת שהוא מכובד ומקודש יותר משאר הימים.

הברכה שבירך הקדוש ברוך הוא את השבת היא האורה (נרות שבת), שהיא שלום הבית

זה לשון ספר חסידים (סימן תתשמ"ז): הברכה שבירך הקדוש ברוך הוא השבת היא אורה, שהיא שלום הבית, עכ"ל.

בואו ונצא לקראת שבת המלכה

 שבת שקילא לכל אורייתא מאן דאעבר עליה כאלו חזר עלמא לתוהו ובהו

וכן אם פרץ איזה גדר מגדרי רבותינו אפשר שיטמאוהו שהגדרים שגדרו רבותינו ז"ל הם כדי שלא לתת מקום לחיצוני שיכנס פנימה לקדש ואם יפרוץ גדר ישכנו נחש שעל ידי הפרצה שפרץ נתן לו מקום שיכנס. וכן פי' בתיקונים (יח ע"ב) שהים הוא התורה וחול לים פי' שהוא כמו השלשלת לכלב והמתיר השלשלת גורם לכלב שינשכנו והוא רמז לגדרים שגדרו רבותינו ז"ל. זה לשונו שם, ושמרו בני ישראל את השבת דא בת יחידה דאיהי שמירה לישראל בכל שבת ושבת ומאן דמחלל לה לאו איהו נטיר מקודשא בריך הוא, ולא עוד אלא דאתמר בה מחלליה מות יומת, מאן דאעיל ברשות דילה שפחה חללה זונה, דרשות דילה איהו תחום שבת כגוונא דתחום וגבול דימא, דאתמר (ירמיה ה, כג) שמתי חול גבול לים, ומאי ניהו (הושע ב, א) והיה מספר בני ישראל כחול הים, ולית ים אלא אורייתא, מאן דאעבר עליה כאילו חזר עלמא לתוהו ובהו, ושבת שקילא לכל אורייתא מאן דאעבר עליה כאלו חזר עלמא לתוהו ובהו, ובגין דא קרא סמיך ליה (בראשית א, ב) והארץ היתה תוהו ובהו, דאיהו חול לים כחוליא דשלשלא לכלבא מאן דאפיק לה משלש לאיה גרים כמה נישוכין דיסורין דנשיך ליה ובגיניה אמר דוד (תהלים כב, כ) הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי, ודא סמא"ל דאיהו תפיס בקולר שלשלא בשב' איהו תפיס בקולר, עד כאן לשונו. הרי בפירוש שתחום שבת וחול לים שניהם ענין אחד להרחיק סמא"ל ולהרחיק מהקדושה ופורץ הגדר גורם לסמא"ל שישכנו. (ספר ראשית חכמה - שער הקדושה - פרק שבעה עשר).

במסכת שבת דף קיט ע"א, וזה לשונו: עבידנא יומא טבא לרבנן אמר רבא תיתי לי דכי אתא צורבא מרבנן לקמאי לדינא לא מזיגנא רישי אבי סדיא כמה דלא מהפיכנא בזכותיה אמר מר בר רב אשי פסילנא ליה לצורבא מרבנן לדינא מאי טעמא דחביב עלי כגופאי ואין אדם רואה חובה לעצמו רבי חנינא מיעטף וקאי אפניא דמעלי שבתא אמר בואו ונצא לקראת שבת המלכה רבי ינאי לביש מאניה מעלי שבת ואמר בואי כלה בואי כלה רבה בר רב הונא איקלע לבי רבה בר רב נחמן קריבו ליה תלת סאוי טחיי אמר להו מי הוה ידעיתון דאתינא אמרו ליה מי עדיפת לן מינה.

בספר פרי צדיק פרשת ויגש - אות ו', וזה לשונו: ושבת מעין עולם הבא אחד מס' לעולם הבא כמו שאמרו (ברכות נז ע"ב), והיינו שמרגישין בו טעם מעין עולם הבא שהוא יום שכולו שבת. וזהו שאמרו בזוהר הקדוש (ח"ב פח ב) בשבתא יהבין ליה לבר נש נשמתא אחרא נשמתא עלאה נשמתא דכל שלימו בה כדוגמא דעלמא דאתי ובגין כך אקרי שבת. והיינו שזוכין לטעום בו מעין עולם הבא שהוא יום שכולו שבת ועל כן נקרא הנשמה יתירה שבת. והנה איתא (שבת קיט.) ר' חנינא מיעטף וקאי אפניא דמעלי שבתא אמר בואו ונצא לקראת שבת המלכה. ובב"ק (לב ע"ב) הגירסא לקראת כלה מלכתא ר' ינאי כו', ואמר בואי כלה בואי כלה. והנה לשון בואו משמע שקרא לתלמידיו שיבאו אצלו ויצאו יחד ולפי זה יש להבין למה לא יצא אליהם. וכבר אמרנו שפירוש ונצא, היינו לצאת מעניני הגוף ועניני עולם הזה והוא ענין התפשטות הגשמיות שזכרו בספרים הקדושים. וזה הכנה לקבל קדושת שבת דאיתא (זח"ב ר"ה סע"א) האי יומא יומא דנשמתין איהו ולאו יומא ד

בספר ליקוטי הלכות - הלכות שבת הלכה ג', וזה לשונו: כִּי וַשְׁתִּי בִּטְּלָה אֶת הַשַּׁבָּת כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. וְקָמָה אֶסְתֵּר בִּמְקוֹמָהּ שֶׁשָּׁמְרָה אֶת הַשַּׁבָּת. כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל פָּסוּק וְאֶת שֶׁבַע הַנְּעָרוֹת הָרְאוּיוֹת לָתֶת לָהּ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ שֶׁמָּנְתָה בָּהֶן אֶת יְמֵי הַשַּׁבָּת. כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשְׁכַּח אֶת הַשַּׁבָּת וְה' יִתְבָּרַךְ בְּרַחֲמָיו סִבֵּב סִבּוֹת. וּמִנֵּהּ וּבֵהּ אַבָּא לֵיזִיל בֵּהּ נַרְגָּא שֶׁהָמָן הָרָשָׁע בְּעַצְמוֹ יָעַץ לַהֲרֹג אֶת וַשְׁתִּי שֶׁחִלְּלָה אֶת הַשַּׁבָּת וְעַל - יְדֵי זֶה בְּעַצְמוֹ הָיְתָה מַפַּלְתּוֹ שֶׁמָּלְכָה תַּחְתֶּיהָ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה שֶׁהִיא בְּחִינַת שַׁבָּת מַלְכְּתָא וְעַל - יְדֵי זֶה הִכְנִיעָה אֶת הָמָן שֶׁהוּא זֻהֲמַת הַנָּחָשׁ פְּגַם ל"ט מְלָאכוֹת וְכַנַּ"ל.

בספר שם משמואל פרשת בא - שנת תרע"ו, וזה לשונו: ויש לומר דשבת איתא בתיקונים נוטריקון ש' בת היינו שמעי בת, וזוכין ישראל לבחי' שמיעה מלפנים ולא מאחריך, ועל כן אפי' עם הארץ אימת שבת עליו, אף שהוא לא ידע ואינו מבין השבת עצמו משמיעו, וקול דודי דופק על מיתרי לבב ישראל, וזהו שאמרו ז"ל בש"ס שבת (קי"ט.) בואו ונצא לקראת שבת המלכה, ולשון זה מורה שהשבת באה מעצמה אלא שיוצאין לקראתה.

 

שערים של הספרים על השבת

קול קורא'ס על השבת

אין הנחש ממית, אלא החטא ממית

העונש הגדול שמקבלים אם לא מוכיחים הוא ששולחים לנו מן השמים את הטאליבאן, ראה את הרמז כי בכל אות עשירי מלמטה למעלה תמצא השם של טאליבאן: כמו שכתוב רבינו בחיי במדבר (פרק כא פסוק ט'):  וצוה הקב"ה למשה לעשות דמות שרף הממית אותם ואז יתרפאו, להודיע כי אין הנחש ממית אלא החטא, וכמו שאמרו אין ערוד ממית אלא החטא.

ובספר אור תורה - אות נח: וז"ל: והנה רוח סערה באה מן הצפון ענן גדול כו' (יחזקאל א, ד). ונקרא ענ"ן שהוא כלל הסטרא אחרא, שהם ב' נונין א' נון כפופה ונון פשוטה לויתן נחש בריח ועל לויתן נחש עקלתון (ישעיה כז, א), נ' דנח"ש ודשט"ן ונשאר בהם ב' שיני"ן, והם כמנין שק"ר וחט"א כמו שאמרו (שמות רבא ג, טז ועין ברכות לג, א), אין הנחש ממית, אלא החטא ממית. והם ב' בחינות של הסטרא אחרא דכורא ונוקבא דיליה, שנוקבא היא הנחש המפתה לאדם והיא עקומה, שתחלה מראה לו טוב, כי נפת תטפנה כו', ואחריתה מרה כלענה כו' (משלי ה, ג ד), עכ"ל.

ספר ויקרא (פרק יט פסוק יז):

לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא.

 האם ידעת? שהרבנים אשמים על כל חילולי שבת שחיללת כל ימי חייך מפני שלא אמרו לכם ולא למדו אתכם גודל מעלת קדושת השבת וגודל עונשה של המחלליה שהוא במות יומת ומה שהנשמה של המלל שבת תסבול בעולם הבא?

האם ידעת? שהרבנים אשמים על כל צרות ישראל כי אם אינם שומרים את השבת אינם אינם משומרים מהקדוש ברוך הוא (תיקוני זוהר בהקדמה י"ב).

האם ידעת? שהרבנים שהם צועקים משיח משיח הם שקרנים גדולים, כי החפץ חיים לא צעק משיח, רק צעק שבת שבת, ולמה? כי חז"ל אמרו: אין ישראל נגאלין אלא בזכות ה"שבת" (ויק"ר ג' א).

האם ידעת? שכל הצרות שהערביים עושים לנו זה אשמת הרבנים שלא למדו אותנו השכר והעונש על שמירת שבת, כי חז"ל אמרו לנו: אלמלא שמרו ישראל "שבת" ראשונה לא שלטה בהן אומה ולשון (שבת קי"ח).

בס"ד

הבית המקדש נחרב בשבת על שלא שמרו בני ישראל את השבת

בספר יערות דבש - חלק ראשון - דרוש יג (המשך): ... וכשאתם עוסקים בתורה, יהיה עסקיכם לשם שמים לא לפלפול ויוהרא, רק ללמוד לשמור ולעשות, כל איש ישראל אשר איננו בקי בהלכות שבת מרישא לסיפא, לא יכונה אצלי בכלל איש השלם, אוי ווי, איך מצפים ומייחלים לגאולה, ואלמלי שמרו ישראל שתי שבתות היו נגאלים [שבת קי"ח ע"ב], והגאולה תלויה בשמירת שבת, ואנחנו בעו"ה עוברים בחסרון ידיעה על רוב איסורי דאורייתא ודרבנן, ההולך בדרך ורוח נושבת ורוקק ברוח ורוח נושאת הרוק, עובר משום זורה, כדומה כהנה וכהנה איסורים רבים, וסיפר לי אחד מתלמידי, שהיה בעלזס, והיו יושבים בשבת במסיבה וחם להם, ולקחו החלונות מתוך ציר שלהם והסירו משם, ותלמידי מחה וצחקו עליו, והוא איסור גמור איסור בנין וסתירה, ולכך חובה ללמוד הלכות שבת ויום טוב, ושמירת שבת מקרבת הגאולה:

ואמרו במדרש, כפויי טובה בניי, אני אמרתי למענכם שלחתי בבלה, ואתם אמרתם קרא עלי מועד לשבור בחורי, והוא תמוה. אבל יובן במה שכבר מקדם בדרוש חנוכת בית הכנסת אמרתי קושיא זו להריטב"א ז"ל [יומא נ"ד ע"ב] במה שנכנסו גוים לקדש הקדשים ומצאו כרובים מעורים זה בזה וכו', דהא בזמן שאין עושים רצונו של מקום, אין פניהם איש אל אחיו, וכבר תרצתי אז, אבל כעת יובן בדרך אחרת:

כי ידוע מ"ש במדרש [עיין בזוהר ח"ב קע"ט] לעולם לא זזה שכינה מישראל בשבתות וימים טובים, אפילו בשבת של חול, ובהך אפילו בשבת של חול רבו בו פירושים, ואין דבר יוצא מידי פשוטו, כי כל מועדים נקראים שבת כנודע, וכוונת המדרש אפילו יום טוב שני של גליות שהוא באמת חול דבקיאי אנן בקביעא דירחא ואמרו [ביצה ו' ע"ב] לגבי מת כחול שווינהו רבנן, ומ"מ לא זזה שכינה, ומבואר בירושלמי דתענית [פ"ד ה"ה] בחורבן בית ראשון היה חורבן הבית באחד באב, כי בט' תמוז הובקעה העיר, וכ"א יום מקל שקד הוא א' באב, וידוע בגמרא דעירובין [דף י"א ע"ב] כי ט' אב היה ביום א', א"כ ראש חדש אב היה בשבת, והיתה אז השכינה שורה בנו, ושפיר מצאו פניהם איש אל אחיו וא"ש:

אך הטעם באמת למה סיבב הקב"ה שיחרב בשבת, ולא היתה מגינה שבת לבל יחרב בה, הטעם שהוא לטובת ישראל, כי למענכם שלחתי בבלה, כי השכינה הולכת עם ישראל להגן בעדם כאם המרחפת על הבנים, ולולי כן ח"ו כבר גוענו ואבדנו, ולכך מבואר בזוהר [ח"א דף קמ"ט.] שנגלה המרכבה ליחזקאל לנחם לישראל, כי חשבו שאין השכינה אתם בגולה, וא"כ ח"ו אבדה תקותינו, ויחזקאל נחמם שראה המרכבה בנהר כבר, ולאות כי השכינה עמהם, לכך לולא שהשכינה היתה בלאו הכי שורה בישראל בעת החורבן ביום שבת קדש, היה קשה לשכינה לדבק בישראל אחר סלוקה למעלה ברום גבוה, אבל הואיל בלאו הכי שבת היתה למטה שורה עליהם, וכשנחרב הבית לא זזה מאתם, כאם אשר בניה תנחם, והלכה בגולה אתם, ואם בגולה צריכה להיות השכינה אתנו לבל יכלו אותנו הצרים, מכ"ש ביום חרון אף ה' ביום זעם ביום החורבן, לולי שהשכינה היתה אז שורה בישראל עבור קדושת שבת, כבר פגעו בישראל לבלי יהיה ח"ו שריד באהלי יעקב, וזהו סיבת החורבן בשבת:

ובזה יובנו דברי המדרש, כי כבר נודע כי שבת אלה מועדי ה' וכו', ולכך כנסת ישראל מתרעמת, קרא עלי מועד לשבור בחורי, והיינו כי בשבת קדש נחרב הבית, ולמה לא הגנה זכות שבת, והקב"ה משיב, כפויי טובה אתם, זהו לטובתכם, אני אמרתי למענכם שלחתי בבלה, והיה לכם לדעת כי מזה הטעם נחרב בשבת, וזוהיא תקנתכם וא"ש:

ראו כמה יש לנו לכבד השבת, כי זוהיא שמגינה בעדינו ושכינה אז לנגדנו, ובאור אלהים חיים אנו הולכים, לכן צריך שמירה ביותר ביום השבת בכל דברים כעומד לפני שכינה, ומי לא יירא ולא יחת, ובכל מקום יש קדושת המקדש, כנזכר באיוב, לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו, ודרשו במדרש [ילק"ש רמז תתקכ"א] אין ויתר אלא קפיצה, בני אהרן ועוזיהו נכנסו להקטיר מתו ונצטרעו, טיטוס נכנס בשלום ויצא בשלום, והמכוון בזה כי רבים מייחסים שלימות למקום, כמו עוד היום אומות אומרים סגולת המקום להשמיע תפלה שם, כמו שסגולת המקום להצמיח פרי זה, משא"כ מקום אחר, כן סגולת מקום זה להשמיע תפלה ולעבוד עבודה יותר משאר מקומות:

אמנם האמת אף כי מעלת מקום הכנה לכך, העיקר במעשה האדם לקשור שם השריית שכינה, ואמרו חז"ל [תענית כ"א ע"ב] לא המקום מכבד האדם, כל זמן שהשכינה היתה בהר נאמר צאן ובקר אל ירעו, ואח"כ הותרו, וכן מורה קדושת המקדש, כל זמן שהשכינה שם כשהיו נכנסים נדב ואביהו ועוזיהו היו נזוקים, ובהסתלקות השכינה, טיטוס ושאר צוררים נכנסים ויוצאים, כי סר צל השכינה משם, לבל יהיה אור שכינה זורח ומבהיק, וזהו כוונת המדרש, ויתר אין ויתר אלא קפיצה, פירוש שהלב קופץ ממקומו, כי מתחלה הלב חשב שהכל תלוי בקדושת ומעלת המקום, אבל כעת הלב קופץ מזה, דהיינו מן המקום, כי אין עיקר תלוי במקום, כי אין מקום מכבד כנ"ל, והראיה כי נדב ואביהו ועוזיהו נענשו בכניסתם, וטיטוס יצא בשלום, שמע מינה דאין מעלה במקום גרידא כי אם הכל בעשיה לשמה לקשר שכינה, וזהו ויתר ממקומו, כי הלב שחושב לתואר מעלה למקום, קפץ וראה ששקר חשב, ולכן בכל מקום שמשמרים שבת כראוי, יש קדושת מקדש ושריית שכינה, ולכן מאוד יש ליזהר בשבת בעסקיו ודבריו וענינו, כעומד לפני ה' ועיני ה' תמיד בו:

הנה טעם ופירוש על ששחקו גוים [איכה א', ז] ופרש ידו על כל מחמדיה. הענין הוא כך, כי כבר נודע כי לפי המזל ח"ו יש לנו כליון, כי המזל מורה שאברהם אינו מוליד, רק אנו למעלה מהמזל, והנה כל מעשי עכו"ם בטלמסאות הוא כך, שעושים צורת זכר ונקבה בדבוק, והוא מורה על חמה ולבנה, ומקטרים ומנסכים, והוא לשיטתם לחכמת הקסם להוריד שפע, כי יושבים תחת המזל, הנה המה היו תמיד יודעים כי אין לנו עסק עם מזלות, כי אין מזל לישראל, ולכך חשבו אף כי לפי מערכות השמים רעה נגד פנינו, מ"מ אנו למעלה מזה, ובבואם לקדש הקדשים ומצאו כרובים מעורים, שהוא זכר ונקבה בדיבוק, חשבוהו למיני טלמסאות והוא לחמה ולבנה, וא"כ ראו שישראל ג"כ צריכים לכך, חשבו שהם ג"כ תחת המזל, וע"פ חכמת כוכבים רעה נגד פניהם ח"ו, א"כ שחקו ויאמרו זה היום שקוינו בלענוהו, כי משמים נלחמו בעדם כוכבים ממסילותם:

וזהו ג"כ שעמון ומואב שמחו בזה, כי עיקר עוונם היה בשכירת בלעם ובלק וקסמים בידם, כי בן נח מצווה על כישוף, וזה היה ענין בלעם, כי מה בכך שידע רגע אשר יכעס ה', וכי בשביל כך ח"ו יהיה השם בעת אפו עושה דבר נגד הדין וישמע בקול מתועב כזה, וכי בן אדם הוא ח"ו לקבל בעת כעס לשון הרע, ויקטול בלי חקור הדין היטב, הלא הוא שופט צדק ודיין אמת צדיק וישר תמים פעלו, אבל כל עסקיו לקסום קסם, כדכתיב [במדבר כ"ב, ז] וקסמים בידם, רק אין הקסמים מצליחים, רק ברגע כשה' כועס אז נוטלים סטרא אחרא שפע, ואז יש לסטרא אחרא יותר כח בקסמים, ואז מצליחים ביותר, וזו היתה מעלת בלעם, כי בלק היה יותר בקי בחכמת הקסם לעשות טלמסאות בקטורת ועבודות כנ"ל, רק כל חכמת בלעם היתה לכוון השעה והעת אשר זועם ה', ואז הקסם מצליח והכל היה בכישוף, ולכך ריחק ה' אותם הואיל והלכו בקסם, ובן נח מצווה על כך, ודור הפלגה שנענשו, היה הכל הואיל שהלכו אחר קסם:

ולכך כאשר ראו כרובים, חשבו שהוא ג"כ ממין הקסם, וא"כ מה חטאו בקסם, הלא ישראל ג"כ עושים כך, ולכך אמר [איכה א'. י] עמים אשר לא יבואו בקהל לך פרשו ידם על מחמדיה - כרובים לסובב בשקר כהנ"ל, ובזה שלמדו, הואיל ועושים טלמסאות חשבו כי אין ח"ו שריד לישראל, כי מזלות נלחמו נגד ישראל, והכרובים היו צפונים וטמונים בתוך קדש הקדשים, והגוים הוציאום: וזהו מאמר אסף [תהלים פ"ג, ה] על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך, היינו כרובים, שהיו צפונים בהסתר מקום סתר, ישיתו עצה עליהם, ויאמרו הנה ככל המון גוים בית ישראל, עובדים לצבא השמים, וא"כ כלה ונחרצה משפטם כי המזל למולם, לכך אמר [שם פסוק ה'] לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד, כי כל עבודתם למזל כמונו, והמזל לוחם נגדם וא"ש:

אבל יש עוד פירוש בזה. ונקדים להבין במה דדרשו [חגיגה ה ע"ב] על פסוק [ירמי' י"ג, יז] ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי, מהו במסתרים, מקום יש לקב"ה ושמו מסתרים, ומי איכא בכיה קמיה קב"ה, והאמר רב פפא אין עצבות לפני קב"ה, דכתיב עוז וחדוה במקומו, ומשני כאן בבתי גואי, כאן בבתי בראי, ופריך בבתי בראי לאו הכתיב ויקרא ה' צבאות לבכי וכו', שאני בית המקדש דאפילו מלאכי שרת מר יבכיון עכ"ל. יש להבין, דהא קרא מדבר בנביא שמזהיר העם, ואמר שאם לא ישמעו לו יבכה נפשו במסתרים, ומה ענין זה להקב"ה, ועוד מה שאל מהו מסתרים, מה קושיא, מקום סתר שמה לבל יכירו ברואיו בעצבונו, וגם יש להבין החילוק בין בתי גואי לבראי, ומה הם, ועוד הא כבר אמר שבמקום הנקרא מסתרים בוכה, וכאן אמר בכל בתי גואי, והא אמר רק במסתרים בוכה, ומה ענין קושיא זו לר"פ, הא מקרא מלא עוז וחדוה במקומו, ויתר דברי תימא מבוארים בעצמם, ואין צריכים לשאלה כלל:

אבל יובן, דיש להבין במה דקאמר הנביא אם לא תשמעו במסתרים תבכה נפשי, כי לא בכה אלא פומבי, הלא אמר [ירמי' ח', כג] מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה וכו' ומי יתנני במדבר מלון אורחים. והענין הוא כך, כי להסיר הצער הגדול, אחד הוא, מי שאין דעתו שלימה לא ירגיש בצער, ולכך אנחנו בעו"ה איננו מרגישים כ"כ חורבן בית המקדש לחסרון דעתינו, ואין שוטה מרגיש, יוסיף דעת יוסיף מכאוב, ואילו אנחנו היינו משיגים העדר שלמותינו ואובדן תפארתינו בחורבן בית המקדש, לא היה ערב לנו לאכול ולשתות, כי אם להתפלש בעפר, גם בכיה יש נייחא במקצת לעצבים, ולכך צוותה התורה ליפת תואר [דברים כ"א. יג] ובכתה אביה ואמה, וכתב הרמב"ן [ד"ה וטעם האבילות] כי יש לעצבים נייחא בבכי:

והוא כי ד' מדות באדם כידוע, הם בנוים על ד' יסודות, ואם יש לא' מותרות תקלקל הגוף אם לא ידחנו, ומותרות לבנה שהיא יסוד מים, בפה ברוק, ומותרות ירוקה שהיא רוח, באוזן בצואת אוזן הוא, ומותרות אדומה שהיא אש, בחוטם, ולפעמים כאשר תגבר הרבה יזוב דם מנחיריו, ומרה שחורה שהיא יסוד עפר, היא המולדת בטבע עצבון, וכאשר תגבר יצא אדם ח"ו מדעתו, והרופאים קראו מעלאנקאל"י, ומותרות ילך בעינים, ולכך לאחר הבכי אשר מותרות מרה שחורה נדחות, יש לעצבון נייחא, כי מרה שחורה דוחה המותרות, ותקנה גדולה היא לצער ועצבון, לרחוק נדוד מן המקום שקרה לו העצב, וכאשר לא יהיה נגד עיניו, לא יגדל כאבו ועצבו כ"כ, וכבר ידוע כי יותר שמתגבר יסוד מים בראש, יותר הוא סכל טיפש, ואפילו בהמות שראשם מים, שוטים ומשתגעים כנודע:

ולכך הנביא לרוב צערו עלי ישראל, אמר מי יתן ראשי מים, היינו שיהיה בלי דעת להרגיש השבר, ותקנה שניה, עיני מקור נוזלים לבכות תמיד, תקון שלישי, מי יתנני במדבר מלון אורחים, להרחיק נדוד ממקום מקדש וארץ ישראל, אולי ישכח כמה שברו וצערו, אבל כבר אמרו [מדרש איכה פ"ד, יד] חורבן בית המקדש היה טוב לישראל, ששפך חמתו על עצים ואבנים ונמחלו ע"י כך עונות ישראל, כדדרשינן תם עונך בת ציון, אבל עיקר היגון על הגלות המרה הזה:

ואמרינן במדרש [איכ"ר ה'-יז] על זה היה דוה לבנו וכו' על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו, האשה שפירשה מבעלה איזה ימים, נאמר [ויקרא ט"ו, לג] הדוה בנדתה, אנו שפורשים זה כמה שנים על אחת כמה וכמה, יש להבין ק"ו, בעו"ה הכל יודעים זה וגזירה שוה לכל נפש לשלול שלימות חיינו בגלות הארוכה, ולא נשאר בנו שום תואר, והנביא המשילנו [יחזקאל ל"ז, ג] התחיינה העצמות היבשות. אבל באמת באנו ליישב פשוטו של מקרא, דלמה אמר בשביל כך דוה לבנו בשביל ששועלים הולכים בבית, ולא טעם אחר שבעו"ה עם ה' להרג ולביזה ועת צרה היא ליעקב מיום ליום, אבל להבין, אם נדה נקראת דוה היותה מופרשת מבעלה, הלא זבה יותר מופרשת דצריכה שבעה נקיים. אבל כבר אמרו חכמי מדינות, אם המלך יגרש אחד מחצרו לא יגרשו תיכף לעולמים, כי אז יצר לו וימות, רק יגרשהו לזמן, וא"כ לא תמוש תקותו, שהוא בעומד וחוזר, ולאט לאט מורגל בגרושיו, ואם אח"כ יתוודע לו שהוא מובדל לזמן מרובה, כבר מורגל טבעו, והנה זבה ברואה פעם אחת, שומרת יום כנגד יום, ואין דוה כל כך, כי מצפה מחר תהיה טהורה לבעלה, וכשרואה למחר, עדיין מצפה למחר לא תראה ותהיה טהורה, ואם תראה ביום ג', כבר מורגלת לישב בדד מבעלה, ולכך אין כאן דוה, משא"כ נדה, תיכף ברואה טפה כחרדל צריכה לישב ז' ימים מובדלת מבעלה, היא דוה ומצטערת, שתיכף יודעת שהיא מובדלת:

וזה הטעם שהסתיר ה' קץ הגלות המר הזה, דאילו היה נודע, א"כ היו ישראל באותו זמן דווים מאוד שיהיו זמן רב בגלות, ולא יוכלו לסבול הצער, אבל כיון שהוא נסתר, חושבים כל עת צרה בעו"ה שהוא עקבתא דמשיחא, ובזמן ר' עקיבא שהיה מעט אחר החורבן, קוה על משיח וטעה בבן כוזיבא, ובזוהר מבואר דלכך היו בבבל נביאים, כי השכינה לא זזה בחורבן בית ראשון מן הבית הואיל והיה הגלות על זמן מועט, משא"כ בחורבן שני שהוא לזמן רב, נסתלקה השכינה מכל וכל:

והנה הליכת שועלים בבית מורה שנסתלקה השכינה, כי בעוד שהשכינה שם, מגור להיות לילך שם כנודע, ולפי"ז מהליכת שועלים הוא אות שנסתלקה שכינה וזו אות בעו"ה על אריכות הקץ. וזה שאמר הפסוק, על זה דוה לבנו שועלים הלכו בו, דמורה על אריכות הגלות, לכך דוה לבנו. וזה שאמר ר"ג, אשה שפרשה מבעלה נקראת דוה בנדתה, ולמה לא זבה, וצ"ל דלזבה יש תוחלת ותקוה מיום ליום ואינה דוה כנ"ל, אף זו, אילו לא הלכו שועלים לא היה דוה לבנו, משא"כ עכשיו כנ"ל, וזה [איכה א', ח] חטא חטאה ירושלים על כן לנדה היתה וא"ש. והנה לפמ"ש, הטעם שנסתר הקץ לבל יכאב לב העם, וא"כ המבין יבין סתירת הקץ היותו לזמן מרובה וארוך, וז"ש הנביא במסתרים, שהקץ הוא נסתר, זהו ראיה שיהיה ארוך, וע"ז תבכה נפשי:

אמנם יש עוד טעם על סתירת הקץ, ופירוש על מה שאמרו נסנהדרין צ"ט.. מאי יום נקם בלבי, אר"י ללבי גיליתי לאבריי לא גיליתי, ופירש"י שלא הוצאתי דבר מפי שהיו אבריו יכולים לשמוע, אבל בלבי היה טמון הדבר.] לבי לפומי לא גליא, ללבי גליתי לפומי לא גליתי, והוא דאילו ישראל עושין תשובה נגאלין מיד, ובאמת הקב"ה יודע כי יעברו ימים רבים ולא ישובו, אמנם כבר נודע [נדה טז ע"ב] כי צדיק ורשע לא קאמר, דהבחירה ביד איש, והקשו תוספות [ד"ה הכל] האיך אמר חזקיה חזאי דנפקי מנאי בנין דלא מעלי, והתירוץ הוא דכביכול מפיו אינו יוצא שיהיה זה צדיק או רשע, דא"כ הוי גזרה ואבדה הבחירה, אבל במחשבתו חקוק וגלוי, אם יכשר או יפסל, כי הלא יודע עתידות, והחכמים ברוח הקדש משיגים מחשבת הבורא ב"ה, ולכך על תרגום בראשית מפרש במחשבתה, ובחד תרגום בסוכלתנא, כי החכמה היא המחשבה, וחכמים משיגים מחשבת ה' והוא רוח הקדש באמת ומדרגת נשמתם, ולכך חכם עדיף מנביא [ב"ב י"ב.], כי החכם מדבק נשמתו במחשבת ה' ומשיג יותר ממה שהנביא שומע מה שה' מוציא מפיו כביכול, ואפילו בשר ודם יש דברים בלבו מה שאינו מוציא מפיו, ומכ"ש בקב"ה, ולכך החכם שמשיג במחשבתו הבורא, יותר גדול מנביא שהוא מלשון ניב שפתים, ולכך דניאל עדיף מינייהו, דאינהו נביאים, והוא ברוח הקדש משיג יותר בחינת חכם, ולכך חזקיה השיג במחשבת רוח הקדש:

והנה הקב"ה אם יאמר הקץ לזמן מוגבל, א"כ מורה שהדורות לפנים לא היו זכאין, וצדיק ורשע לא קאמר, לכך אי אפשר לומר הקץ, אבל אנשים שחכמתם משיגה במחשבת אלהים, המה יודעים זמנו, וזהו לבי לפומי לא גלאי, דצדיק ורשע לא קאמר, אבל לבי מקום מחשבה גלוי גלאי זמן הקץ כנ"ל, ולכך דניאל עדיף מינייהו שהשיג במחשבה, ולכך השיג הקץ כנודע:

ובזה יובן דברי הגמרא דקאמרינן דנביא אמר במסתרים תבכה נפשי, היינו על קץ שהוא מסתרים, וע"ז קשה הא אדרבא זה לטובת ישראל, ולכך נסתר הקץ דכל יומא זמנא הוא אם ישובו והיה עת גאולה, וליכא למימר דידע שלא ישובו ויאריך הגלות מאד, הלא זה אי אפשר, דהא צדיק ורשע לא קאמר, וע"ז משני, דנביא השיג בחכמתו ברוח הקדש מחשבת המקום, ובעו"ה לא ישובו מיד ויאריך הקץ ולכך בכה, וזה שאמר מקום יש לקב"ה ושמו מסתרים, והיינו מקום מחשבת אל שהוא כנוי ללב, וכן בכנוי מסתרים שהוא תכלית הסתר, וע"ז הקשה הגמרא, איך אפשר לנביא שיהיה מלא בכי ועצבון להשיג מסתרי אל, והלא צריך שמחה גדולה, כאמרם [שבת ל ע"ב] אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה, כי אז יתדבק שכלו בשכל הפועל מעלה מעלה, עד הדבקו בשכל נבדל, וזהו מאמר רב פפא אין עצבות לפני מקום, אין הכוונה על הקב"ה שהוא נבדל מכל תוארי גשם, רק העומדים לפניו לשמשו ולהשיג שפע אצילותו אין בהם עצבות, כי אי אפשר להשיג ברוח הקדש מבלי שמחה, וזהו עוז וחדוה במקומו, הרצון להשיג מקומו של עולם צריך עוז וחדוה, לכך אמר לפני קב"ה דייקא, וא"כ קשה האיך השיג ירמיה במסתרים בעצבון ובכי:

אך תדע דהמפרשים הרגישו במה שאמרו, אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה, דכתיב [תהלים ל"ד, יט] קרוב ה' לנשברי לב, ושכינתו בכלים שבורים, עד שאמרו [שבת י"ב ע"ב] השכינה למעלה מראשותיו של חולה, והיש עצבון גדול מזה, אמנם הישוב, כי להדבק בשכינה צריך מעלות מעלות, כמ"ש הרמב"ם [יסוה"ת פ"ז, ה"א] ראשון להדבק בשכלים הנבדלים, הם המלאכים השומרים משמרת ה', ואח"כ לעלות אל אור פני אלהים חיים, וכל זמן שלא הגיע להדבק בשכינה אז צריך שמחה, כי המלאכים הם מיימינים ומשמאלים, המשמאילים הן מרא דיללא אשר סטרא אחרא מצדם ולילית מקרבם, אבל סטרא דקדושה הכל בשמחה והכל ששים ושמחים לעשות רצון קונם, ולכך אם אינו בשמחה אינו מתדבק במלאכים הטובים, וח"ו מתדבק בסטרא דלילית אשר כולם עצבים ויגונים, ולכך העצבות בגדר מרה שחורה שהוא יסוד עפר, ולא יתדבק עפר לילך מעלה, אבל שמחה בגדר מרה אדומה שהוא יסוד אש, אשר טבעו לעלות מעלה ולהתדבק בשורשו, אבל אם כבר הגיע שעבר מדרגת המלאכים ונכנס לקדש פנימה להתדבק בשפעת ה', שם אין צריך שמחה, דאדרבה הקב"ה קרוב לנשברי לב, ויפן לקול יגונו לנחמו וליתן עליו מהודו:

וזה הכוונה שאמרו חז"ל [שבת ל ע"ב] קודם דנפתח בגרסא - שהוא להתדבק בה' - צריך מילין דבדיחותא לשמח, כדי לבל יתן מקום לסטרא אחרא ח"ו לחול, אבל אחר דפתח וה' למולו, כי אין לה' אלא ד' אמות של הלכה בעולמו, אז צריך להיות שפתותיו נוטפות מור:

וזה שאמר בבתי בראי, היינו מחיצות מלאכים, אין עצבות אלא עוז וחדוה במקומו, אבל במסתרים, דהיינו הנביא שכבר הגיע להדבק בה' ומחשבתו שהוא סתרי אל ונקרא סתרים והוא בתי גואי, לא יפסיד השגתו בשביל עצבונו, וקרוב לנשברי לב, ופריך הגמרא הא בתי בראי איך תאמר כי עצבות הן מצד סטרא אחרא, הכתיב ויקרא ה' לבכי, והאיך קס"ד שיתן כח לסטרא ההוא, ומשני שאני חורבן בית המקדש דאז גבר כח הדין וסטרא אחרא היה לו אחיזה גדולה, וידם היתה רמה עד שגברה מדת עצבות בכל פמליא, עד שאפילו מלאכי שלום כת מיימינים בכו ועצבו, אבל זולת זה, אין עצב בסטרא דקדושה כנ"ל, וא"ש הכל:

ומזה למדו במ"ש [פסחים קיט.] דהקב"ה חותר חתירה מתחת כסא כבוד לבעלי תשובה, והטעם כי הבעל תשובה צריך עצבון על עונותיו וחטאיו, וא"כ אי אפשר לעבור דרך הישר מקום מלאכים כי יגבר כח מקטריגים כנ"ל, לכך הקב"ה חותר חתירה לקבלו בעצמו, והוא קרוב לנשברי לב, ויש לו דרך מיוחד מקום שאין צדיקים גמורים עומדים, כי הם עולים דרך הישר מעלה מעלה כנ"ל:

אמנם בעו"ה עכשיו נהפך הוא, כי אין איש דואג על חטאיו, רק יתעצב על העדר קנינו ורכושו וכבוד המדומה וכדומה ענייני הבל מגביר כח הסטרא אחרא, לא כן חלק עם ה' אשר בחר לנחלה האוהבים ה' בכל לב, היש שמחה גדולה כאשר יזכור בה' אשר בחר בנו מכל עם וקרבנו לתורתו, וכתינוק ההולך לבית הספר שיש לו צער, אבל הגדולים יצחקו עליו דטבא ליה עבדו, וכן אנחנו מה שאנו חושבים ליסורים, מלאכים וצדיקים גדולים יצחקו עלינו והדין אתם. וכללו של דבר, שהאיש המצטער לא יאות לשאלו בענין צערו, כי אז יכבד צערו:

ולכך אמר שלמה המלך ע"ה [שה"ש א', ז] הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה איכה תרביץ וכו', כלומר אותם שאהבה נפשי ואינם מצטערים על היסורים, משא"כ המצטערים אין ראוי לשאול כנ"ל. והנה ע"י שהקץ נסתר, חושבים הגוים שאין לנו תקוה ח"ו, וזה שאמר אסף, ויתייעצו על צפוניך, הקץ שהוא צפון ונעלם, לכך, מתיעצים שאין תקוה. והנה באמת כל תכלית ה' מבלי לכלות אותנו:

וזה שאמרו חכמינו ז"ל [מדרש תהלים קמט] הללו את ה' מן הארץ וכו' אש וברד וכו', בשמים הן, בא דוד ואמר לא יגורך רע, וביקש רחמים והורידן לארץ. ויש להבין, מה אכפת ליה, ונראה דידוע דאש מעלה אינה מכלה, דכתיב [שמות ג', ב] והסנה איננו אוכל, ואש שלמטה מכלה. והטעם כי למטה כשיבער עץ ודומה לזה, תיכף יסוד מים שיש בדבר ההוא ינוס ויברח, כי גרשהו האש, וכן האויר שהוא מלא מים, ויסוד אש ידבק באשו מין במינו, ולא נשאר רק יסוד עפר שהוא אפר הנשרף, אבל אש שלמעלה, עושה שלום במרומיו אש ומים, ואין המים בורחים כלל והכל באגודה אחת, ולכך אינה מכלה. והנה אש של מטה אי אפשר לשלוח בנו, כי היא מכלה והקב"ה הבטיחנו [מלאכי ג', ו] בני יעקב לא כליתם, ולפורענות לא יעשה שינוי טבע, אבל אש שלמעלה שאינה מכלה, זו יש לשלוח להבעיר כמוקד אש ולא יכלה, ולכך דוד למען לא ישולח בנו אש ה', כי באש ה' נשפט, ביקש רחמים והורידן לארץ, כדכתיב אש וברד וכו', וא"כ אי אפשר לשלוח בנו:

אבל יש לתמוה האיך הורידן לארץ, הא כתיב [איכה א', יג] ממרום שלח אש, אלא בזמן הבית שהיתה אש מערכה, היתה אש של מעלה קשורה בו, ולכך מצוה להביא משל הדיוט, ולכך [ויקרא ו', ו'] אש תמיד תוקד לא תכבה, כדי להיות אש שלמעלה נקשרת בו, אבל בעו"ה בחורבן פסקה אש מערכה, חזרה אש למעלה. לכך קודם החורבן בטלו קרבנות, בי חזרה אש למעלה ושלח אש ממרום:

וזה הכוונה שאמרו במדרש אילו זכיתם הייתם קוראים אש תמיד תוקד, והיתה אש למטה ואי אפשר לשלח בכם, אבל כשלא זכיתם ובטלה אש מערכה ועלתה אש מעלה - ממרום שלח אש, הרי הכל תלוי במעשינו ועבודתנו, והקב"ה הבטיחנו שלא יעשה בנו כלה, וישוב להאיר אופל אלמנה ולקבץ נדחי ישראל ולצרף כבור סיגנו ובדילנו, וירחיק מאתנו הצפוני היצר הרע הטמון בלבנו, ונהיה דבקים בה', כמ"ש [דברים ד', ד] ואתם הדבקים וכו' חיים כולכם היום, אמן ואמן.