מקורות מהזוהר הקדוש וספרי קבלה
על מעלת השירה והניגון
להורדה: על השירה והניגון מהזוהר ועוד
אנחנו דומים למי שמנגן והעולם רצים, (דהיינו מרקדין) ומי שלא מבין ושומע את הניגון – לפליאה בעיניו מה הם רצים. 'למה אתם רצים אחריו, ולמה אתם מרקדין?' כך היא פליאה אצל העולם למה אתם רצים אחרי! (הרה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א)
כמו כן הוא הענין אצל הזוהר הקדוש, הרשב"י מנגן את ניגון הזוהר שבאמצעותו תבוא הגאולה כמו שכתוב:"אוֹרַיְתָא בְנִגּוּנָא, שְׁכִינְתָּא בְנִגּוּנָא, יִשְׂרָאֵל סָלְקִין מִגּוֹ גָלוּתָא בְנִגּוּנָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות טו א) אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַהוי"ה( (תיקוני הזוהר-תקונא עשרין, וחד ועשרין -דף נא ע"ב)
וב"ה יש המתעוררים לניגון הגאולה ניגון הזוהר, ויש אשר אטומי אוזניים, ומתעלמים מקול ה' חוצב להבות אש, קול ה' הקורא במדבר – פנו דרך ה', קול השופר ההולך וחזק.
ניגון הזוהר הוא קול השופר (כידוע ששורש הזוהר הוא מבינה והשופר הגדול הוא מסטרא דבינה) הנשמע ברקע עכשיו בכל עת, ומי שרק פותח אוזניו מיד ישמע את קול השופר הקורא – "שובו אל ה".
עורו ישנים משנתם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והיטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה. (מדרש פסיקתא דרב כהנא וכ"כ בהלכות תשובה להרמב"ם)
וזה לשון הזוהר: (בתיקון כא דף נא) וְעוֹד שׁוֹפָ"ר הוֹלֵךְ רָבִי"עַ דַּרְגָּ"א תְּרֵי טַעֲמֵ"י, בְּאוֹתוֹ זְמַן שֶׁיִּמָּחוּ הָרְשָׁעִים מִן הָעוֹלָם, עוֹלָה תְפִלָּה בְנִגּוּן בְּאַרְבָּעָה מִינִים, שֶׁהֵם שִׁיר פָּשׁוּט, וְזֶה י', שִׁיר כָּפוּל וְזֶה י"ה, שִׁיר מְשֻׁלָּשׁ וְזֶה יה"ו, שִׁיר מְרֻבָּע וְזֶה הוי"ה. בַּשֵּׁם שֶׁל הוי"ה עוֹלָה הַתְּפִלָּה שֶׁהִיא הַשְּׁכִינָה, הַתּוֹרָה בְנִגּוּן, הַשְּׁכִינָה בְנִגּוּן, יִשְׂרָאֵל עוֹלִים מִתּוֹךְ הַגָּלוּת בְּנִגּוּן, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַהוי"ה.
ובתיקוני זוהר (תיקון י', כ"ד:): בְּרֵאשִׁית, שִׁי"ר תָּאֵ"ב, וְזֶהוּ הַשִּׁיר הַמְשֻׁבָּח מִכָּל הַשִּׁירִים, תָּאֵב מִכָּל הַשִּׁירִים, וְעָלָיו נֶאֱמַר שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה, לְמֶלֶךְ שֶׁהַשָּׁלוֹם שֶׁלּוֹ, כָּךְ פֵּרְשׁוּהוּ.
וּמָתַי יִתְעוֹרֵר הַשִּׁיר הַזֶּה? בִּזְמַן שֶׁיֹּאבְדוּ סמא"ל וְהַמְמֻנִּים שֶׁלּוֹ הָרְשָׁעִים מִן הָעוֹלָם, וּבְאוֹתוֹ זְמַן אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה, לֹא כָתוּב אָז שָׁר, אֶלָּא אָז יָשִׁיר.עכ"ל
מובא בזוהר חדש (מדרש הנעלם דף ה/ב):
בראשית, רבי אלעזר פתח, שיר המעלות אל ה' בצרתה לי קראתי ויענני. שירים תאבים ברא הקב"ה בבריאת שמים וארץ, כדי להללו ולשבחו, שהוא יוצר הכל. השמים אומרים שירה לפניו, שנאמר השמים מספרים כבוד אל, והארץ אומרת שירה, שנאמר שירו לה' כל הארץ:
ועוד שכל העולם תאבים ושמחים לפאר ליוצרם, בחזותם נפלאותיו בשמים ובארץ, וזהו בראשית. עיין באותיות ותראה, שי"ר תא"ב. כלומר, תא"ב לאמר שי"ר, על נפלאותיו בשמים ובארץ, איזה הו אותם המעלות שהיה דוד המלך ע"ה אומר. אלו הם אותם השירים של אותם המעלות, שהם השמים, שנאמר הבונה בשמים מעלותיו. ודוד תאב להם, והיה אומרם, וזהו שיר תאב, עכ"ל
בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק י"ה הוי"ה צבאות, אלהי ישראל, אלהים חיים ומלך עולם, אל רחום וחנון שוכן עד וקדוש שמו – את עולמו.(ספר יצירה פ"א מ"א)
ול"ב נתיבות אלו הם ל"ב נגינות, שהם השורש לכל עשרה מאמרות וכ"ב אותיות התורה.
'ונבלי שמים מלשון נבל וכנור כי בדרך הנתיבות ימשך רוח אלהים חיים בנגינות ידועות שהן ל"ב נגינות שהתורה מתגלגלת בהן, ואמר אותם הנגינות של המוסיק"א ר"ל טעמי התורה
(פירוש הראב"ד לספר יצירה – פרק א משנה א)
התורה נקראת שירה והיא ניגון גדול
כתב בספר השיר החדש וזה לשונו: בשורשה העליון היא ניגון גדול, והוא סוד זיו השכינה, שבו מתענגות נשמות הצדיקים בגן עדן. וזה סוד "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת", שהתורה נקראת "שירה", כי באמת בשורשה העליון היא אור נאצל מסוד השמחה, והיא התורה של מעלה, של המלאכים, היינו שכל התורה היא ניגונים ושירים, והתלבשה באותיות כשירדה לעולם הזה.
וכמו שכתב בתולדות אהרן – לקוטים
והיה כנגן המנגן (מלכים ב' ג, טו) כו'. לפי שיש תורה שבכתב והיא ג"ן פרשות, ותורה שבע"פ היא נו"ן, כמו שאמרו (זח"ב קכא.) אורייתא מחכמה נפקת, אורייתא מבינה נפקת , ותורה שבע"פ הוא בינה שמבין דבר מתוך דבר שהוא תורה שבכתב, לכך היא נו"ן, והיא יראה, וג"ן הוא תענוג כמו גינת ביתן (אסתר א, ה), שהולך להשתעשע בה. וכמו שאדם לומד את התורה בדחילו ורחימו כך הבורא מקבל תענוג וכך משפיע. וזה הוא והיה כנגן, שהוא הלומד, כך הבורא משפיע עליו שהיא מנגן שהיא לשון מפעיל, שהבורא נותן לאדם שכל, והבן עד כאן.
כי בעת שעלה ברצון המאציל העליון ברוך הוא לברוא העולמות, היתה שמחה גדולה מאד, שראה שישראל וצדיקים יהיו מתגברין על יצרם, ועושים נחת רוח לפניו, והיה משתעשע בעצמו, ומתוך השמחה ברא התורה (כמו שכתב בתחילת ספר לימודי אצילות, ובספר עמק המלך), וזה סוד העונג העליון, שהוא הניגון.
ובשמים מנגנין ומשוררים ומעריצין ומקדישין וממליכין לפניו יתברך, והנשמה מתענגת עונג גדול, בניגון, לנצח נצחים.
וזה סוד התורה הקדושה שהיא בשורשה העליון ניגון, ומתלבשת באותיות, ואין כלי שיר בעולם הזה שיכול להדמות לניגון העליון הזה, כלות הנפש ליוצרה, והוא ניגון תחיית המתים, טל תחיה, אור השם יתברך, ושפע מזון העליון, שבזה מחיה כל העולמות כולם! עכ"ל
נהרי ששון נהרי שמחה נהרי גילה נהרי אהבה נהרי דעות נהרי רצון משתפכין ויוצאין לפניו מלפני כסא הכבוד ומתגברין והולכין בשער נתיבות ערבות רקיע מקול נגינות כנורות חיותיו מקול רנה מפי אופניו מקול זמירות צלצול כרוביו ומתגבר קול ויוצאין ברעש בשעה שישראל אומרים לפניו קדוש קדוש קדוש וגו' (פרקי היכלות רבתי פרק י אות ג).
במדרש כתפוח בעצי היער:
הָלַךְ מֹשֶׁה לָרָקִיעַ שְׁלִישִׁי שֶׁהוּא דּוֹמֶה לְיוֹם שְׁלִישִׁי בְּשַׁבָּת, וְרָאָה שָׁם מַלְאָךְ אֶחָד וּשְׁמוֹ נוֹרִיאֵל וְגוֹבְהוֹ מַהֲלַךְ חָמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וְיֵשׁ לוֹ שִׁבְעִים אֶלֶף רֹאשׁ, וְכָל רֹאשׁ וְרֹאשׁ יֵשׁ לוֹ שִׁבְעִים אֶלֶף פֶּה, וְכָל פֶּה וּפֶה יֵשׁ לוֹ שִׁבְעִים אֶלֶף לָשׁוֹן, וְכָל לָשׁוֹן וּלְשׁוֹן יֵשׁ לוֹ שִׁבְעִים אֶלֶף דִּבּוּר [גירסא אחרת: מיני נגינה] וְעִמּוֹ עוֹמְדִים שִׁבְעִים אֶלֶף רִבּוֹא מַלְאָכִים, וְכֻלָּם מֵאֵשׁ לְבָנָה, וְכֻלָּם מְשַׁבְּחִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
שָׁאַל מֹשֶׁה למטטרון וְאָמַר לוֹ מַה הֵם אֵלּוּ הַמַּלְאָכִים וּמַה שְׁמָם? אָמַר לוֹ שְׁמָם אֶרְאֶלִים הַמְּמֻנִּים עַל הָעֲשָׂבִים וְעַל הָאִילָנוֹת וְעַל הַפֵּרוֹת וְהַדָּגָן, כֻּלָּם הוֹלְכִים לַעֲשׂוֹת רָצוֹן קוֹנָם וְחוֹזְרִים לִמְקוֹמָם.
וְהָלַךְ מֹשֶׁה לְמָקוֹם אַחַר וְרָאָה שְׁנֵי רְשָׁעִים נוֹפְלִים, וּשְׁנֵי עַקְרַבִּים דְּבוּקִים בָּהֶם, כָּל עַקְרָב וְעַקְרָב יֵשׁ לוֹ שִׁבְעִים אֶלֶף רֹאשׁ, וְכָל רֹאשׁ וְרֹאשׁ יֵשׁ לוֹ שִׁבְעִים אֶלֶף פֶּה, וְכָל פֶּה וּפֶה יֵשׁ לוֹ שִׁבְעִים אֶלֶף רֹאשׁ וְלַעֲנָה, וְכָל אֵלּוּ הָעַקְרַבִּים נוֹפְחִים גּוּפָם וְנָמַקּוּ עֵינֵיהֶם מִפַּחַד הָעַקְרַבִּים, שֶׁנֶּאֱמַר (שָׁם יא כ) וְעֵינֵי רְשָׁעִים (תִּכְלֶנָה) תִּכְלֶינָה. עד כאן
בספר לבנת הספיר (פרשת נח והובא גם בספר מעבר יבוק שפתי צדיק פרק לא ושם הוא מתחיל בציטוט מתיקוני זוהר: יש היכל שאינו נפתח אלא בניגון) כתוב שהנשמה הקב"ה משמיע לנשמה ניגון, וכשהיא יורדת למטה, היא מחפשת את הצליל הזה את הניגון הזה, היינו בשמים שמענו את שירת המלאכים, וכשירדנו למטה אנחנו משתגעים ומחפשים את הניגון, את הצליל שקשור לנשמתנו, לתיקוננו.
וזה לשונו: ובעי בר נש לאיתערא באורייתא וצלותא למשרי עלוי רוח קדישא (וצריך האדם לעורר בתורה ותפילה, לשרות עליו רוח הקדוש), ואיתערו: "והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלהים" בגין דנשמתא אתגזרת מלעילא (בגלל שהנשמה נגזרה מלמעלה) מצרור החיים ורגילה בנגונין, בשיר של מלאכי השרת ושיר הגלגלים, עתה בהיותה בגוף ושומעת ניגון אז מוצאה נחת רוח, ונהנית כפי מה שהיתה רגילה בהיותה דבקה ביסודה בנועם קול הגלגלים ומרבוי ההנאה והערבות ראויה לשרות עליה רוח אלהים כפי הנהגתה ביסודה הראשון.
והנה נראה בעיני לפי זה, כי דוד דלית ליה חיים מדיליה (כי דוד אין לו חיים מעצמו) – הוצרך לעורר עצמו בכל מיני ניגון – להמשיך חיים למדתו מנהרא עילאה דאיקרי (מנהר עליון שנקרא) חיים ועל דא (זה) ראש מעלותיו הוא "יודע נגן" לעורר קול ורוח ודבור, ולהמשיך רצון לעולם התחתון. עד כאן לשונו.
שירת דוד
"יוסף ראש לחסידים אהרן ראש למושחים … דוד ראש למנגנים" (אסתר רבה, פתיחות ד"ה ר' ברכיה).
כינור היה למלך דוד שהיה תלוי למעלה ממיטתו בהר ציון, ובכל לילה ולילה היה דוד המלך נוהג לקום בחצות, ולטייל בהר, ולנגן בכינורו שירי שבח ותהלה לאלקים, והיתה מנגינת הכינור עריבה לאוזן ועדינה, וקולה כקול ילדים זכים וטהורים, ועמד המלך במרומי ההר יפה נוף משוש כל הארץ, ושירתו היתה יורדת מטה, כטל מהררי ציון מחיה נפשות, ושמעו של הכינור היה הולך מסוף העולם ועד סופו, והיו האנשים תמהים, ושואלים, מנין לו לכינור זה מנגינה כה עריבה? היו שענו ואמרו שהשירה באה מנפשו של המלך, מנשמתו שירדה מהרקיע, מתחת לכסא הכבוד, אליו עולים כל השירים בעולם, שירי מלאכי עליון, שרפים ואופנים, וכיון ששמעה הנשמה יום יום את שירת העולם, ומשירדה לעולם והיא שוכנת בגופו של המלך, הרי היא משתפכת בשירה יום ולילה (מדרש תימני עתיק).
וּבְוַדַּאי אִם הָיָה נִזְכָּר בְּטוֹב זִכָּרוֹן מִתַּעֲנוּגֵי הָעוֹלָם הַבָּא, בְּוַדַּאי לא הָיָה יָכוֹל לִסְבּל כְּלָל חִיּוּת וְתַעֲנוּגֵי הָעוֹלָם הַזֶּה עַד שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה מַעֲלָה גְּדוֹלָה הַשִּׁכְחָה אַף שֶׁהִיא מִדָּה לא טוֹבָה, עִם כָּל זֶה הִיא מַעֲלָה שֶׁעַל יָדָהּ אֶפְשָׁר לָאָדָם לִחְיוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה.
כתב בספר השיר החדש:
עונג גן עדן העליון במראה ריח ושמיעה: במראה – אור עליון נאצל ממנו יתברך שמו (אור התורה הקדושה), ונשמות ישראל מהתורה הקדושה, והכל אחד. עולם הבא אין בו לא אכילה ושתיה וכו' אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה (ברכות יז.), עטרותיהם זה הדעת שבה הכירו את חי העולמים ית"ש (כמו שכתב הרמב"ם, הלכות תשובה) והתענוג על זיו השכינה הוא לנצח נצחים.
בריח – כיצד? ריח בשמי גן עדן, אין שיעור וחקר, והנשמה מתעדנת בזה לאין תכלית.
בשמיעה – מתעדנת הנשמה, בניגון עליון, ניגון אלהי, ניגון שמיימי, ומתענוג לתענוג עולה, וכמה ניגונים הוריד משה רבינו עליו השלום מסיני (וכמו שאמר הגר"א ז"ל, ראה בהקדמה לספר פאת השולחן).
והכל פרי מעשיה בעולם הזה, העולם השפל, ואין מלווין לו לאדם לא כסף וזהב, ולא מרגליות ואבנים טובות, אלא – תורה ומעשים טובים בלבד (סוף אבות).
וכפי שזכה האדם לטהר עיניו בעולם הזה – יזכה לחזות באור פני מלך חיים, ותחזנה עיניו בשוב ה' לציון ברחמים, כי עין בעין יראה – כפי מה שזיכך עיניו בזה העולם (כמו שכתב בטהרת הקודש להצדיק הקדוש ר' אהרן ראטה זיע"א).
וכפי מה שזיכך אוזניו – יזכה לשמוע נועם העליון.
וכפי שטיהר פיו – יזכה לדבר דברי תורה וקדושה בעולם הבא (וכמו שכתב מזה הגאון הקדוש החפץ חיים זלה"ה בסוף ספר שמירת הלשון ח"ב, פרק ל', עיין שם היטב)
כִּי אִם הָיָה נִזְכָּר מִתַּעֲנוּגֵי הָעוֹלָם הַבָּא, כִּי יֵשׁ מַלְאָךְ גָּדוֹל מְאד שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶלֶף רָאשִׁים וְכָל ראשׁ יֵשׁ לוֹ אֶלֶף לְשׁוֹנוֹת וְכָל לָשׁוֹן יֵשׁ לוֹ אֶלֶף קוֹלוֹת וְכָל קוֹל יֵשׁ לוֹ אֶלֶף נִגּוּנִים וּכְשֶׁהַמַּלְאָךְ הַזֶּה עוֹמֵד לְשׁוֹרֵר בְּוַדַּאי יָפֶה וְנָעִים מְאד אֲשֶׁר אֵין לְהַעֲרִיךְ וּלְשַׁעֵר כְּלָל וְעַתָּה יִזְכּר הָאָדָם עַצְמוֹ פְּחִיתוּת וְשִׁפְלוּת עֶרְכּוֹ נֶגֶד זֶה, וְאֵיךְ יוּכַל לִסְבּל חַיָּיו, בְּוַדַּאי יִמְאַס עַצְמוֹ בְּחַיָּיו עַד שֶׁיִּגְוַע בְּלא עִתּוֹ וְכֵן אִם הָיָה זוֹכֵר פְּחִיתוּתוֹ בִּפְרָט כְּמוֹ כַּמָּה אֲנָשִׁים שֶׁהֵם מְלֻכְלָכִים וּמְתֹעָבִים מְאד בַּעֲווֹנוֹת, בְּוַדַּאי אִם לא הָיָה שִׁכְחָה כְּלָל לא הָיָה אֶפְשָׁר לוֹ לְהָרִים עַצְמוֹ כְּלָל לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.(שיחות הר"ן צו)
הרמח"ל בספר אדיר במרום ח"א – למגזר מלין דקשוט
וצריך שתדע, כי כל הדברים האלה למעלה, נעשים בשיר. וכל המאורות בצאתם מן המקור, יוצאים בשיר. כי שיר הוא התדבקות המאורות ברוב הנועם והחדוה. ויש משוררים ויש מקשיבים. והיינו כי כל מי שהוא מוכן, הוא מתדבק בשיר ההוא, ומתדבק למעלה. והוא מ"ש בתוספתא, פתחין אודנין כו'. וכל אחד משורר לפי בחינתו. ותמיד יש אלה השירים, כי תמיד יש השפעות חדשות. אך בשעה שאורות של התורה מתפשטים, הם עצמם משוררים תמיד השיר שלהם, בסוד הרינה של תורה. והנה על זה נאמר, יקרה היא מפנינים (משלי ג, טו). וכן, לא יערכנה זהב וזכוכית (איוב כח, יז). וזה נראה שלא היה ראוי לעשות זה הערך, כי מה ענין לתורה עם אלה הדברים. אך האמת, כי כל אלה הדברים הם מדריגות אורות יקרות למעלה, וסודם, לי הכסף ולי הזהב (חגי ב, ח). אך יקר התורה גדול מכל יקר, לכן בהמשך מאורות התורה הם שולטים על כלם, וכל שאר השירים נשתקו מפני השירה.
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קיז/א
אמר רבי יהושע בן לוי בעשרה מאמרות של שבח נאמר ספר תהלים בניצוח בנגון במשכיל במזמור בשיר באשרי בתהלה בתפלה בהודאה
ובמהרש"א שם כתב שנקט האי לישנא על שם שבעשרה מאמרות נברא העולם עד כאן לשונו, והיינו שהעשרה מיני נגינה הם שורש יסוד ומקור וחיות (ראשי תיבות משיח) העשרה מאמרות.
(אבות דרבי נתן פרק אחד ושלשים
ר"א בנו של רבי יוסי הגלילי אומר תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם היתה תורה כתובה ומונחת בחיקו של הקב"ה ואומרת שירה עם מלאכי השרת שנא' (משלי ח) ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום משחקת בתבל ארצו.
מעלת השירה והניגון
הניגון שעל ידו נברא העולם ועל ידו יחיו המתים
מסתבר שניגון הזוהר ושירי הזוהר, והזוהר בניגון, הוא הניגון של תחיית המתים.
וכמו שכתוב כל העוסק בטל תורה – טל תורה מחייהו, אז צריך לפרסם שאם אדם רוצה לזכות לתחיית המתים, אז צריך ללמוד זוהר בניגון וכו' וכמו שכתוב בזוהר – אורייתא בניגונא.
כי הנה בספר ברכה משולשת מוזכר שיש ניגון שבו יחיה הקב"ה את המתים במהרה בימינו אמן.
וכמו שנאמר: "אז ישיר משה" מכאן לתחיית המתים מן התורה, היינו על ידי השיר החדש של משה רבינו, הצדיק האמת בחינת משה, שהוא הניגון שיתנגן לעתיד לבא על ע"ב נימין,
ניגון של נפלאות ושל תחיית המתים, הניגון שעל ידו נברא העולם, בראשית – "שיר תאב", שהמלאכים שרים אותו בכל יום עד שנשרפים בדביקותם, וכמו שהובא בספר יפה עיניים, וברוך שכיוונתי!
וכמו שאמר הגר"א זיע"א שעל ידי הנגינה יכולים להחיות מתים, וכמו שהביא תלמידו בהקדמה לספר פאת השולחן וזה לשונו:
כה אמר: כל החוכמות נצרכים לתורתינו הקדושה וכלולים בה, וידעם כולם לתכליתם. והזכירם: חכמת האלגברה, המשולשים וההנדסה, וחוכמת מוסיקה, ושיבחה הרבה. הוא היה אומר אז, כי רוב טעמי תורה וסודות שירי הלויים, וסודות תיקוני הזהר, אי אפשר לידע בלעדה – בלי חכמת המוזיקה אי אפשר ללמוד סודות התורה – ועל ידה יכולים בני אדם למות, בכלות נפשם בנעימותיה, ויכולים להחיות מתים בסודותיה הגנוזים בתורה. הוא אמר כמה ניגונים וכמה מידות הביא משרע"ה מהר סיני – המקור של הניגונים הוא גם כן מהר סיני – והשאר מורכבים עכ"ל.
על ידי הנגינה יכולין לבנות בית המקדש
החוזה מלובלין זיע"א אמר: אמנם אני מהלוים, אמנם איני יכול לנגן, ואם הייתי יכול לנגן, הייתי מעורר בהנגינה שלי עד שהיה מתעורר למעלה כביכול לפני ה' חשק שיבנה בית המקדש, כדי שיזמרו לווים בדוכנם (דברי תורה ח"ב אות ס)
"אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה" (טו,א).
אדם מנגן ושר, הוא מייד מתחבר אל ה'. השירה והניגון זה החיבור הכי נפלא בין אדם לבורא. הנשמה שלנו מגיעה מהעולמות העליונים, שם היתה רגילה לשמוע את שירת מלאכי השרת. לכן, גם כעת, כשהיא בתוך גוף, היא כל כך כוספת לשירה ולניגון (לבנת הספיר פרשת נח, והובא במעבר יבק שפתי צדיק פל"א). אדם צריך להרגיל את עצמו ללכת עם ניגון כי זה מה שישמח אותו, כי זה מה שיעורר את לבו אל ה'.
זה דבר כזה נפלא הניגון. אם ראית אדם מפזם לעצמו ניגון, זה אות וסימן שהשמחה שרויה בלבו.
אדם נברא להגיד שירות ותשבחות. ה' רוצה דווקא את השירה שלנו, יותר מאשר את השירה של המלאכים. את השירה של מי שנמצא למטה, שנולד עם יצרים קשים, והוא כל חייו נלחם להתגבר.
התפילה שהכי מתקבלת, זו תפילה עם ניגונים ושירים. אדם רוצה להמשיך ישועות, ילביש את התפילה בשירים וניגונים. "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו". לעולם יש חסדים, תמיד נמשכים חסדים, תמיד יש ניסים אומר דוד המלך, צריך כל הזמן להודות עליהם.
אומר המדרש מאז בריאת הועלם היה הקב"ה מתאווה שיאמרו לפניו שירה, הוא בקע את הים כי ידע שאחרי כן תהיה שירת הים. ה' כל כך מחכה לשירה שלנו, מכל הדברים ה' בוחר בשירה, "הבוחר בשירי זמרה".
בלבו של כל יהודי, בעומק הנפש, מתנגן ניגון. הניגון הזה, אצל רוב בני האדם הוא נסתר, הוא מכוסה בעצבויות ודאגות, בכעסים ובלבולים. שבת שירה זה הזמן לחדש בלב את הניגון הזה. ניגון של אמונה. ניגון של ערגה וכיסופים לה'. "כאייל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלוקים".
אדם צריך למצוא כל יום איזה פסוק אחד, כזה שהאיר לו, מה שהוא זכה להרגיש אותו, יתאים לו איזה מנגינה, וכל היום יזמזם את המנגינה הזאת. אדם לא יכול לחיות בלי שמתנגן לו בפנים איזשהו ניגון, של משהו שהתחדש לו באותו יום, פסוק שהאיר לו, שנתן לו כוח, פסוק שילווה אותו כל היום.
את שירת הים אנחנו שרים כל יום בתפילת שחרית. כי בכל יום ויום נעשה בעולם, ובכל אדם ואדם נס קריעת הים. וכך, מתוך כל המשברים והגלים שעוברים עלינו, יוצאת לה כל יום ויום שירה חדשה, שירה של אמונה, שירה של בנין הנפש ורפואתה, עכ"ל אור האמונה.
מעלת נגינה דקדושה
על ידי נגינה דקדושה מקימין ומעלין המלכות דקדושה וזוכין להתנשאות. וכן להפך, החזנים והמנגנים דסטרא אחרא פוגמין מלכות דקדושה ומאריכין את הגלות, ועל ידם נכשלים ונוקשים בני אדם כצפרים האחוזות בפח. על כן צריך לזהר מאד שלא לשמע נגינה ממנגן דסטרא אחרא, שאין כונתו בנגונו לשם שמים כלל, רק בשביל ממון וכבוד והתפארות, כי שמיעת קול נגינה שלו מזיק לעבודת הבורא יתברך. וכן להפך, שמיעת קול נגינה ממנגן כשר והגון טוב לעבודת הבורא יתברך (ליקוטי מוהר"ן א, ג):
על ידי נגינה נמתקין הדינים, ומי שמנגן אותיות התפלה וקול הנגינה הם בזכות ובבהירות גדול, אזי מלביש את השכינה בלבושין דנהירין ובזה נמתקין הדינים (שם מב):
שמיעת קול נגון על כלי זמר ממנגן כשר לשם שמים הוא דבר גדול, כי על ידי זה מכניעין ומבררין המדמה ודוחין העצבות רוח וזוכין לשמחה. ועל ידי זה נשמר הזכרון, דהינו לזכר בעלמא דאתי ולהבין הרמזים שהשם יתברך מרמז לו בכל יום להתקרב אליו, גם על ידי זה יכולין להשיג בחינת רוח נבואה רוח הקדש ( שם נד):
על ידי הנגון של הצדיק הגדול האמתי, הוא מעלה את הנשמות שנפלו לאפיקורסות, שאין עליה תשובה (שם סד):
הנגונים של יללה ועצבות שמזמרים הרשעים על פי רב הם מזיקים להעולם מאד, כי דרך העולם למשך אחריהם על ידי זה. וכשהצדיקים מזמרים אותם בשבת, הם מעלין ומתקנין אותם (שם רכו):
נגון וכלי שיר יש להם כח גדול להמשיך את האדם לשם יתברך, על כן טוב לאדם להרגיל את עצמו להחיות את עצמו בכל פעם על ידי איזה נגון, לשמח את נפשו ולדבק את עצמו לשם יתברך על ידי זה, בפרט בשבת ויום טוב וחתונה של מצוה (שם שיחות הר"ן רעג):
עיקר הדביקות וההתחברות להשי"ת מזה העולם השפל והנמוך מאוד הוא על ידי ניגון וזמרה (ליקוטי הלכות, אורח חיים, נשיאת כפיים ה);
'עיקר המשכת רוח חיים דקדושה הוא ע"י בחינת ניגון ושיר להשי"ת' (שם, חושן משפט, עושה שליח לגבות חוב ג, כד); "'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" ועיקר שעשוע עוה"ב יהיה על ידי קול הניגון והשיר שיתעורר לעתיד' (שם, שם, אבידה ומציאה ג, יד).
על ידי הנגינה בצוותא מכריתין בזה הרבה קליפות וחיצונים
ומובא מרבינו הקדוש ר' פנחס מקאריץ זי"ע (אמרי פנחס שער אות כא) שאם הרבים מזמרין ומשבחין ביחד, מכריתין בזה הרבה קליפות וחיצונים, ואין לך דבר בעולם שיהא מסוגל לעורר השמחה ואהבה להשם יתברך כמו הניגון, לשורר שירי דביקות לה' בינו לבין קונו, ובפרט מי שירגיל עצמו בזה יראה פלאות בהתבודדות עם קונו.