גילוי סודות גדולים בהספד על הציון של רוזה בת יעקב לבית גרוברט בירקון 6 יט תמוז תשעו

גילוי סודות גדולים בהספד על הציון של רוזה בת יעקב לבית גרוברט בירקון 6 יט תמוז תשעוׁ ׁ- 25/7/16ׂׂ

להורדה:

הספד על הצדקנית רוזה בת יעקב יט תמוז תשעו ( קובץ pdf)

לצפייה בהספד לצדקת רוזה בת יעקב ז"ל

הספד על האשה הצדקנית מרת רוזה בת יעקב וחיה יוטא

באנו להספיד מעומקא דלבאי על האבידה הגדולה עם סילוקו של הצדיקת החשובה מרת רוזה בת רבי יעקב ע"ה.

"הצדיק אבד ואין איש שם על לב… כי מפני הרעה נאסף הצדיק" (ישעיה נז). ופרשו בזוהר, פרשת וישב (דף קפ ע"א) בלשון הקודש: רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח, (ישעיה נז) הַצַּדִּיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב וְאַנְשֵׁי חֶסֶד נֶאֱסָפִים בְּאֵין מֵבִין כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק. הַצַּדִּיק אָבָד, בִּזְמַן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁגִּיחַ בָּעוֹלָם וְאֵין הָעוֹלָם כָּרָאוּי, וּמִזְדַּמֵּן הַדִּין לִשְׁרוֹת עַל הָעוֹלָם, אָז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹטֵל אֶת הַצַּדִּיק שֶׁנִּמְצָא בֵּינֵיהֶם כְּדֵי שֶׁיִּשְׁרֶה הַדִּין עַל כָּל הָאֲחֵרִים וְלֹא יִמָּצֵא מִי שֶׁיָּגֵן עֲלֵיהֶם.

צווח הנביא ישעי' (נז, א) "הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין, כי מפני הרעה נאסף הצדיק", והיינו דאפילו צדיק אחד שנפטר הוא, כדי לעורר את ישראל מפני הרעה העתידה לבוא, (וכדי שהצדיק לא יראה באותה רעה, אם לא ישובו בתשובה). אבל אם עם ישראל אינם שמים על לב להבין את זה (וסבורים שמיתת צדיקים מכפרת, ואין להם מה לדאוג וכדו'), אזי הקב"ה מוסיף לקחת צדיקים ובעלי חסד נוספים כדי שירגישו שזוהי הסיבה לפטירתם "מפני הרעה" ר"ל, וישובו בתשובה. (כן פירש שם המצו"ד, וכעי"ז במהר"ם ב"ק ס. מהדו"ב).

ומבואר בחז"ל ובספה"ק שיש בפטירת כל צדיק צווחה נוראה לעם ישראל לשוב בתשובה, והתראה עצומה מפני הרעה שח"ו יכולה לבוא, אם ח"ו "אין איש שם על לב". ולכן חובה גדולה מוטלת עלינו להתבונן באסון הנורא שאירע, ולהבין מהו הצרה הנוראה שאירע לנו באופן אישי, בפטירת כל צדיק, ומה הסכנה וההתראה שבכך, ומה ה' אלקינו שואל מעימנו בעת הזאת.

נספר לכם מה שטלפנו אלינו לפני כמה שעות, ואני רוצה לעשות את הנפטרת הצדיקת להיות שליחה לבית דין של מעלה – כמו שהצה"ק בעל שבט מוסר, שלח שליח ומסר לנפטר מכתב לבית דין של מעלה.

דרכו בקודש של בעל שבט מוסר הצה"ק רבי אליהו הכהן איתמרי מאיזמיר, שבכל שבת קודש אחר הצהרים היה אומר דרשה כמה שעות, בתוך הדרשה היה מגלה כל העבירות של כל איש ואישה מה שעשו בשבוע שעבר ומה שרוצה לעשות בשבוע הבא.

פעם אחת בא אליו איש אחד ואמר לו שמעתי היום הדרשה גודל העוון של עריות ואומר היום בלילה רציתי לעבור על עבירה הזאת, ומפני ששמעתי את חומר הענין החלטתי לא לעבור את העבירה.

הסיפור הזה כותב החיד"א כמו שנעתיק לקמן.

פעם אחת היה עייף מאוד בשבת אחר הצהרים [מסתמא לא ישן כמה לילות], והוא הלך לנוח קצת, וביקש מהרבנית שתעיר אותו כדי להגיד את הדרשה.

הרבנית הצדיקת ע"ה, לא רצתה להעיר אותו בגלל שלא ישן כמה ימים, חשבה שיותר טוב שינוח קצת [כך היתה השגחה פרטית]. פתאום הוא התעורר לבד, וכבר הגיע הזמן של תפילת מנחה, וצועק אוי! לא אמרתי דרשה היום! מה יהיה עם כל היהודים?

בעל השבט מוסר החליט, היות ולא אמר דרשת תוכחה, במקום זה יכתוב היום בלילה מכתב זכויותיהם של ישראל.

תיכף במוצאי שבת אחר הבדלה התחיל לכתוב המכתב, הוא כותב דפים שלמים, פתאום הוא שומע שצועקים ללכת ללויה של איזה בן אדם בעיר רח"ל [הבן אדם הזה היה בן אדם פשוט מאוד].

תיכף שלח שליח לחברא קדישא שיחכו עליו, שהוא רוצה לבוא ללויה. כששמעו הציבור שהצדיק הקדוש בעל שבט מוסר יבוא ללוויה, התחילו לחשוב אה מסתמא זה ל"ו צדיק מהצדיקים הנסתרים, בגלל זה הוא רוצה לבוא ללוות את הל"ו צדיק, וחיכו עליו על בעל השבט מוסר.

בעל השבט מוסר מגיע עם מעטפה ביד, והוא הולך תיכף לנפטר, ומרים את הטלית, ונותן לו את המכתב ביד, וסוגר לו את הידים, ואומר לנפטר, אני עושה אותך שליח לבית דין של מעלה. תיכף ומיד אחרי שישימו אותך בקבר תיכף תעלה לבית דין של מעלה ותגיד שיש לך מכתב דחוף ממני [מהצדיק הקדוש רבי אליהו הכהן] בלי שום שהיות, תיכף ומיד ממש.

אחרי הקבורה הגיעו המלאכים לעשות לו מה שצריכים לעשות, כמו שעושים לכל נפטר להתעסק בו חיבוט הקבר וכו', ראה בשבט מוסר פרק כ"ז וראה ספר שכר ועונש סדר בראשית חלק א'.

כשהמלאך הגיע לעשות לו את העבודה, אומר למלאך אין זמן, אני צריך להביא מכתב דחוף מבעל שבט מוסר לבית דין של מעלה, ואסור לי לשהות, ותיכף לקחו אותו לבית דין של מעלה.

כשהגיע לבית דין של מעלה אומר לראש בית דין, יש לי מכתב מהצדיק הקדוש בעל שבט מוסר רבי אליהו הכהן מאיזמיר, תיכף ומיד כל הבית דין צדק של מעלה התרגשו מאוד ואמרו אה אה הצדיק הקדוש הזה רבי אליהו הכהן, איזה צדיק קדוש![א]

וקראו את המכתב. ושמחו מאוד על המכתב.

פתאום הגיעו מלאכים המקטרגים לקטרג על הנפטר השליח, לקחת אותו לגהינום, מפני שעשה עבירות. הראש בית דין נתן תיכף פסק, מכיוון שהוא שליח של הצדיק הקדוש בעל שבט מוסר תיכף יביאו אותו לגן עדן, ולא לשפוט אותו בכלל. הפסק יצא מראש הביד"צ ופני המלאכים המקטרגים חפו. והביאו אותו לגן עדן.

טילפנו לי היום ששני ילדות קטנות בנות 4-5 שנים ממשפחות שונות חלמו, ששלמה המלך ע"ה בא אליהם בחלום, ואמר להם, כי במאה יום אחרי יום האחרון של פסח יהיה דברים גדולים…

ובשבת זו בא שלמה המלך ע"ה לילדה קטנה בגלוי, ואמר לה תגידו לאבא ואמא שבמוצאי שבת יסעו ההורים תיכף לאשדוד, להצדיק רבי עמרם ווקנין שליט"א, שהולך ליפול בחלשות, תיכף אחרי הזמן נסעו כל המשפחה, והגיעו להצדיק רבי עמרם שליט"א, ותיכף נפל והתעלף, והקליטו מה שאמר, והודיעו לו בשמים כי יש גזירה גדולה על עם ישראל בארץ ישראל, כיון שלא מחו במצעד התועבה, לכן צריכים לנסוע לקברי צדיקים להתפלל לבטל הגזירה.

לכן אני שלום יהודה בן אסתר עושה את האשה הצדיקת החשובה הנפטרת רוזה בת יעקב וחיה יוטא ע"ה, שליח לבית דין של מעלה לומר להם שאנחנו עשינו שני מחאות גדולות נגד "מצעד התועבה" ואנחנו נעשה עוד מחאות בע"ה כל מה שיש ביכולתינו לעשות, ושיסורו מאתנו כל הצרות והגזירות, ויהיה לכל ישראל אך טוב וחסד, כי אם מוחים באמת, אנו רואים בפרשה הקודמת פרשת פנחס "השיב את חמתי[ב] מעל בני ישראל ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי", וכו'.

הנפטרת ע"ה מלבד גדלותה במידותיה הקדושים, אשר על ידי זה הייתה אהובה ונחמדה למעלה ולמטה, רוח הבריות כרוח המקום נוחה המנו, אוהבת שלום ורודפת שלום, ולא בחינם יצא יום הפטירה בפרשת מטות ככתוב בתורה "וי'דב'ר' י-ה-ו-ה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר", ראשי תיבות ר'וזה ב'ת י'עקב וח'יה י'וטא.

חייתה 91 שנה כמנין אמן והוי"ה אדנ"י

הנפטרת הייתה נשמה של אצילות – במידות טובות – שבדרך כלל כלה וחמותה לא מסתדרות, וכאן היה תמיד בשלום ובאהבה – בגלל שהייתה אשה אצילה ומתוקנת במידות לב טוב שהוא יותר מכולם.

תמיד אמרה לבנה הקטן שלה גדעון להבחל"ח שיחיה עד 180 שנה- בזה הלשון: אני אומרת לך כלל גדול, שיהיה תמיד זהב על היד, שאם אין לך משהוא טוב להגיד, אז תשתוק – וכך מתנהג כל הימים עד מאה ושמונים שנה ביחד עם אשתו הצדיקת אסתר שתחיה.

הנפטרת ע"ה עברה 60 שנה יסורים גדולים שהייתה בשיתוק בחצי גוף, יד שמאל ורגל שמאל, והייתה צולעת, ואף פעם לא התלוננה – וקיבלה היסורים באהבה כמו שהגמרא אומרת מסכת גיטין לו:

תנו רבנן הנעלבין ואינן עולבים שומעין חרפתן ואין משיבין עושין מאהבה ושמחין ביסורין עליהן הכתוב אומר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו", ואמרתי לפרש למה זה דוקא בדף ל"ו, כי מרומז בזה שהמקיים דברים אלו הם מל"ו צדיקים.

אבא שלה היה חסיד וויזניץ וגר בבני ברק היה בערך בגיל תשעים שנה ונפטר בערב שבועות בשנת תשנ"א לפני 26 שנה.

כתוב בירמיה פרק כה – לא: כֹּה אָמַר יְהֹוָה קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ: שאוג ישאג על בניה, יְהֹוָה מִמָּרוֹם יִשְׁאָג וּמִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ יִתֵּן קוֹלוֹ שָׁאֹג יִשְׁאַג עַל נָוֵהוּ, ויקרא ה' אלוקים צבקות ביום ההוא ביום הוא לבכי ולמספד ולחגור שק, על אלה אני בוכיה, עיני עני יורדה מים כי רחק כי רחק ממנו מנחם משיב נפשי משיב נפשי בני שוממים כי גבר אויב – על צדיקית כזאת ע"ה, רחל אמנו צועקת שזכתה לבנות צדיקות כאלו, ובוכה וצועקת מי יתן לנו צדיקות כאלו להגן על הדור.

אמרו ז"ל (ברכות ג') אין אומרים בפני המת אלא דבריו של מת. הכוונה בזה, שרואים מה המת היה חפץ ולאיזה דבר השתדל בחייו, את זה אומרים בפני המת, כי אז יעשו הדברים הללו רושם גדול על המקשיבים. ביידעם כי זאת האישה אשר בקרוב ייפרד מהם לנצח, הקדישה כוחותיה לדברים האלו, ממילא ישתדלו יותר לקיימם.

אמרו חכמינו ז"ל בירושלמי (ברכות פ"א) רצונו של אדם זהו כבודו. ועתה שנתאספנו לחלק לה כבוד האחרון, עליכם לעשות רצונה, כדי שנזכה לתחיית המתים בקרוב ושתשוב להיות עמנו.

אנו מבקשים מהנפטרת החשובה ע"ה, שתהיה מליצה טובה על כל אחד מישראל, ותמליץ טוב בעד בניה ונכדיה שליט"א, ובעד כל המשפחה, ובעד כל כלל ישראל, שהייתה פועלת למענם בהיותה בחיים חיותה. ובזכות זה שנעשה רצונה האחרון, תמליץ טוב עלינו, שהשי"ת ישלח לנו הגואל האמיתי במהרה, ולא ישמע עוד שוד ושבר בגבולנו, ונזכה לישועתן של ישראל מתוך רחמים וחסדים, ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים, אכי"ר.

[א] שידוע שהגה"ק רבי חיים אבועלפיא כותב עליו:

נהירנא כד הוינו זוטרא הנה נא העיר הזאת…

שמה ישבו כסאות אלו ראשי סנהדראות…

ומתוכם כעין החשמל דבר אחד לדור רב להושיע,

הרב הדומה למלאך,

הלא זה אדוני אליהו,

אין בין העולם הזה גברא דחשיב כוותיה למחצה לשליש ולרביע,

הן הן גבורותיו הן הן נוראותיו, ידי רבנן וספרין פתוחה. ונשמע פתגם המלך אף משמיע כל ימיו של אותו צדיק יושב ודורש תחת אשרקה נא לאלוקיו כאיש מלחמות יעיר קינה יריע. ורבים השיב בתוכחות על עוון יום ליום יביע.

â â â

הצה"ק החיד"א בספרו שם הגדולים כותב:

מורינו הרב רבי אליהו הכהן אחד מרבני איזמיר,

חיבר יותר משלושים חיבורים מספר הסמוך לארבעים,

והיה אפוטרופוס גדול לעניין שהיה הולך וקובץ ע"י מהגבירים ומחלק לעניין ורבים השיב מעוון בדרשותיו ותוכיחותיו ומתק לשונו.

וכבר בא לו אדם מישראל בביתו יום שבת קודש אחר הדרוש ונשק ידיו ואמר לו ידוע להוי להרב כי הוא היה מוכן לעשות עבירה, והיום הזה בשומעי דרוש האדון חזרתי בי ונפקחו עיני… והיתה מנוחתו בשנת תפ"ט, עכלה"ק.

להאיר על מה שכתב הצה"ק רבי חיים אבועלפיא זצ"ל על המחבר הקדוש בעל שבת מוסר וזלה"ק: הלא זה אדוני אליהו,

אין בן העולה הזה גברא דחשיב כוותיה למחצא לשליש ולרביע ורבים השיב בתוכחות על עוון יום ליום יביע.

â â â

צריך ביאור הלא היו בדורו הרבה צדיקים קדושים וטהורים, ולמה כתב לשון כזה למחצה לשליש ולרביע. ומבאר הענין איך שמודדים בשמים חשיבות של צדיקים קדושים ובפרט בענין מעלת "ורבים השיב בתוכחות על עוון" שהמזכה את הרבים להחזירם בתשובה הוא ה"יחסן" הכי הגדול בשמים.

ונעתיק מה שכתב בספר ישמח משה על תנ"ך בהקדמה:

וּנְסַפֵּר סִפּוּר נוֹרָא מִגֹּדֶל הַזְּכוּת שֶׁל מְזַכֵּי הָרַבִּים:

הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים הוּא הַיַּחְסָן הֲכִי הַגָּדוֹל בַּשָּׁמַיִם

בְּסֵפֶר יִשְׂמַח מֹשֶׁה עה"ת בַּהַקְדָּמָה בְּקֻנְטְרֵס תְּהִלָּה לְמֹשֶׁה (דַּף י"א ע"ב), וְזֶה לְשׁוֹן קָדְשׁוֹ: מְבֹאָר בְּזֹהַר תְּרוּמָה (דַּף קכ"ח ע"ב), הַהוּא זַכָּאָה בָּעֵי לְמִרְדָּף בָּתַר חַיָיבָא וְכוּ' [מִי שֶׁהוּא זַכַּאי, צָרִיךְ לִרְדֹּף אַחַר הָאֲנָשִׁים הַחַיָּבִים] בְּגִין דִּיְחַשֵּׁב לֵיה כְּאִלּוּ הוּא בָּרָא לֵיה וְדָא אִיהוּ שְׁבָחָא דְיִסְתַּלֵק בֵיה יְקָרֵא דקב"ה יַתִּיר מִשְבָחָא אַחֲרָא וְכוּ' וְעַל דָּא בְּאַהֲרֹן וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן וְכָתוּב בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם (ועיי"ש בד' קכ"ט ע"א) כַּמָּה הִפְלִיגוּ שָׁם כַּמָּה גְּדוֹלִים זְכוּת הַצַּדִּיקִים שֶׁמַּחְזִירִים רְשָׁעִים בִּתְשׁוּבָה.

כֵּן שָׁמַעְתִּי מאדמו"ח ז"ל אֲשֶׁר סִפֵּר לוֹ מוזלל"ה אֵיךְ שֶׁפַּעַם אַחַת נִפְגְּשׁוּ בָּעוֹלָם הָעֶלְיוֹן רש"י ז"ל עִם הָרַב הַקָּדוֹשׁ ר' אִיצִיקְל מִדְרָאהאבִּיטְש וְשָׁאַל רש"י ז"ל ר' אִיצִיקְל אֵיזֶה זְכוּת וּמִצְוָה יֵשׁ לוֹ לִבְנוֹ הָרַב הַקָּדוֹשׁ ר' מִיכְל הַמַּגִּיד מֵישָׁרִים מִזְלָאטְשוֹב, מַה שֶׁשּׁוֹמֵעַ שֶׁמַּרְעִישִׁין בְּכָל הָעוֹלָמוֹת עִם בְּנוֹ הָרַב הַנַּ"ל, וְהֵשִׁיב לוֹ רַבִּי אִיצִיקְל הַנַּ"ל, אֵיךְ שֶׁלּוֹמֵד תּוֹרָה לִשְׁמָהּ, וְלֹא נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ שֶׁל רש"י ז"ל, וְאָמַר לוֹ עוֹד, שֶׁבְּנוֹ הִרְבָּה לְסַגֵּף אֶת עַצְמוֹ בְּתַּעֲנִיתִים וְסִגּוּפִים, וְגַם בָּהּ לֹא נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ הַקְּדוֹשָׁה, וְאָמַר לוֹ עוֹד אֲשֶׁר הִרְבָּה בגמ"ח וּצְדָקָה, וּפִזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים וְכַדּוֹמֶה, וְעוֹד לֹא נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ שׁוּב אָמַר לוֹ שֶׁרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן וְעָשָׂה הַרְבֵּה בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה בָּעוֹלָם, וּבָזֶה נָחָה וְשָׁקְטָה דַּעְתּוֹ שֶׁל רש"י ז"ל, וְנָחָה דַּעְתּוֹ הַקְּדוֹשָׁה מַה שֶׁמַּרְעִישִׁים אֹתוֹ כָּל הַפָּמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה עכ"ל.

מוּבָן כִּי מַעֲשֶׂה כָּזֹאת לֹא יוּכַל לְסַפֵּר אֲשֶׁר עֵינֵי בָּשָׂר לוֹ וְאַךְ לְאָדָם אֲשֶׁר עֵינָיו מְשׁוֹטְטוֹת בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים שׁוֹמֵעַ וְרוֹאֶה מַה שֶׁלֹּא יִשָּׁמַע לְזוּלָתוֹ יוּכַל לְסַפֵּר כָּזֹאת.

מִזֶּה יְכוֹלִים לְהָבִין אֵיזֶה זְכוּת גָּדוֹל הוּא לְאֵלּוּ שֶׁלּוֹמְדִים זוֹהַר הַקָּדוֹשׁ, וְכָל הַפַּמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה מְדַבְּרִים מֵהֶם, שֶׁבִּזְכוּתָם נִצּוֹלִים כָּל עַם יִשְׂרָאֵל מִכָּל מִינֵי גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת וְרָעוֹת, וּמְקָרְבִין הַגְּאֻלָּה בְּרַחֲמִים, שֶׁנִּזְכֶּה בְּקָרוֹב לִרְאוֹתָהּ.

[וּבְסֵפֶר הַזֹּהַר רֵישׁ פָּרָשַׁת תְּרוּמָה (קכ"ח ע"ב) הִגְדִּיל לְסַפֵּר בְּשֶׁבַח מִצְוָה זוֹ וְאָמַר, זַכָּאָה בָּעֵי לְמִרְדָּף בְּתָר חיבא ולמקני לֵיהּ באגר שלים וְכוּ' וְדָא אִיהוּ שבחא דיסתלק בֵּיהּ יִקְרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יַתִּיר משבחא אָחֳרָא ואסתלקותא דָּא יַתִּיר מכלא וְכוּ', וְעַל דָּא כְּתִיב בְּאַהֲרֹן (מַלְאָכִי פֶּרֶק ב') וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן, וּכְתִיב (שָׁם) בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וְגוֹ', וְאִיהוּ אֶסְתַּלֵּק בִּשְׁלֹשָׁה סלוקין מַה דְּלָא אֶסְתַּלֵּק הֲכִי בַּר נָשׁ אָחֳרָא, וְעַל הַאי בַּר נָשׁ כְּתִיב בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם, וזכי למחמי בנין לבנוי, וזכי בְּהַאי עָלְמָא וזכי לְעָלְמָא דאתי ועאל בתליסר תַּרְעֵי וְלֵית מֵאֵן דימחי בְּיָדֶיהָ, וַעֲלֵיהּ כְּתִיב (תְּהִלִּים קי"ב ב') גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ וְגוֹ', הוֹן וָעֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ וְצִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד, זָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹר לַיְשָׁרִים. כְּדִין מַלְכָּא קַדִּישָׁא בְּרִיךְ לדיוקנא דההוא בַּר נָשׁ בְּכָל ברכאן דבריך לְאַבְרָהָם כַּד עָבַד נפשין דחיביא וְכוּ' וְאִיהוּ עאל לשבעין עָלְמִין גניזין דְּלָא זָכָה בְּהוּ בַּר נָשׁ אָחֳרָא. וְאִלְמָלֵא הוו יָדְעִי בְּנֵי נָשָׁא כַּמָּה תועלתא וְזָכוּ גרמי לצדיקיא וזכאן בגינייהו, הוו אָזְלִי אבתרייהו ורדפי כְּמַאן דרדיף בְּתָר חיין וְכוּ':

[תַּרְגּוּם – בְּסֵפֶר הַזֹּהֵר תְּחִלַּת פָּרָשַׁת תְּרוּמָה אָמַר זַכַּאי צָרִיךְ לִרְדֹּף אַחַר אֲנָשִׁים חַיָּבִים וְלִקְנוֹת אוֹתָם בְּשָׂכָר שָׁלֵם וְזֶה הוּא הַשֶּׁבַח שֶׁיִּתְעַלֶּה בּוֹ כְּבוֹד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹתֵר מִשֶּׁבַח אַחֵר, וַעֲלִיָּה זוֹ הִיא יוֹתֵר מֵהַכֹּל, וְעַל זֶה כָּתוּב בְּאַהֲרֹן, וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן. וְכָתוּב בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם, וְאוֹתוֹ בֶּן אָדָם מִתְעַלֶּה בִּשְׁלֹשָׁה עֲלִיּוֹת מַה שֶּׁלֹּא עוֹלֶה כֵּן בֶּן אָדָם אַחֵר. וְעַל בֶּן אָדָם זֶה כָּתוּב בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וְזוֹכֶה לִרְאוֹת בָּנִים לְבָנָיו וְזוֹכֶה בעוה"ז וְזוֹכֶה לעוה"ב, וְעוֹלֶה בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שְׁעָרִים וְאֵין מִי שֶׁיִּמְחֶה בְּיָדוֹ וְעָלָיו כָּתוּב גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זַרְעוֹ. הוֹן וָעֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ וְצִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד זָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹר לַיְשָׁרִים, כַּאֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ מְבָרֵךְ לִדְיוֹקָן שֶׁל אוֹתוֹ בֶּן אָדָם מְבָרֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל הַבְּרָכוֹת שֶׁבֵּרֵךְ לְאַבְרָהָם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה נְפָשׁוֹת לְחַיָּבִים, וְהוּא עוֹלֶה לְשִׁבְעִים עוֹלָמוֹת נֶעֱלָמִים שֶׁלֹּא זָכָה בָּהֶם בֶּן אָדָם אַחֵר, וְאִלּוּ הָיוּ יוֹדְעִים בְּנֵי אָדָם כַּמָּה תּוֹעֶלֶת וּזְכוּת נִמְשָׁךְ לַצַּדִּיקִים וְזוֹכִים בַּעֲבוּרָם, הָיוּ הוֹלְכִים אַחֲרֵיהֶם וְרוֹדְפִים כְּמִי שֶׁרוֹדֵף אַחַר חַיִּים]:]

גֹּדֶל שְׂכַר מְזַכֶּה הָרַבִּים

אָמְרוּ חֲזַ"ל בְּמִדְרָשׁ תַּנְחוּמָא (בְּרֵאשִׁית פֶּרֶק א): מַעֲשֶׂה בְּר' אַבָּהוּ כְּשֶׁהָיָה מִסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם הֶרְאָה לוֹ הַקָבָּ"ה שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה נַהֲרֵי אֲפַרְסְמוֹן, הִתְחִיל לוֹמַר בִּשְׁעַת מִיתָה לְתַלְמִידָיו, אַשְׁרֵיכֶם עוֹסְקֵי הַתּוֹרָה, אָמְרוּ לוֹ, רַבֵּינוּ, מֶה רָאִית, אָמַר לָהֶם שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה נַהֲרֵי אֲפַרְסְמוֹן נָתַן לִי הַקָבָּ"ה בִּשְׂכַר תּוֹרָתִי, הִתְחִיל לוֹמַר וַאֲנִי אָמַרְתִּי לָרִיק יָגַעְתִּי לְתֹהוּ וְהֶבֶל כֹּחִי כִּלִּיתִי, וְכוּ'. [בֵּאוּר: קֹדֶם פְּטִירָתוֹ שֶׁל רַב אַבָּהוּ הֶעֱבִירוּ לְפָנָיו שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה נְהָרוֹת שֶׁל אֲפַרְסְמוֹן, שָׁאַל רַבִּי אַבָּהוּ: לְמִי כָּל אֵלּוּ, אָמְרוּ לוֹ: שֶׁלְּךָ הֵם, אָמַר לָהֶם: כָּל אֵלּוּ לְאַבָּהוּ וַאֲנִי אָמַרְתִּי לָרִיק יָגַעְתִּי].

וּמְבָאֵר הָאֲרִיזַ"ל: שֶׁרַבִּי אַבָּהוּ חָשַׁב שֶׁהָיְתָה יְגִיעָתוֹ בְּמֶשֶׁךְ יְמֵי חַיָּיו לָרִיק, כִּי לֹא רָאָה שׁוּם תּוֹעֶלֶת בַּעֲבוֹדָתוֹ, אַךְ אַלִּיבָּא דֶּאֱמֶת זָכָה עַל יְדֵי יְגִיעָתוֹ לְ"יֵ"שׁ" שֶׁהֵם סוֹד "שַׁ"י" עוֹלָמוֹת, הַמֻבְטָחִין לְכָל צַדִּיק וְצַדִּיק ["רִי"ק" גִּימַטְרִיָּא "יֵ"שׁ" שֶׁהוּא הֵפֶךְ מֵ"רִי"ק"] וְעַל אֵלּוּ הי"ג נְהָרוֹת שֶׁהֶרְאוּ לוֹ רוֹמְזִים לְשַׁ"י עוֹלָמוֹת.

[בְּסֵפֶר שִׂיחוֹת מוֹהֲרַ"ן (אוֹת – רמד) שָׁמַעְתִּי מֵאֶחָד מֵחֲשׁוּבֵי אֲנָשִׁים, אִישׁ כָּשֵׁר וִירֵא שָׁמַיִם וְעוֹבֵד אֶת הַשֵּׁם בֶּאֱמֶת, שֶׁאָמַר לוֹ רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, שֶׁיֵּשׁ בְּנֵי אָדָם עוֹבְדֵי ה' שֶׁאֵין הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַרְאֶה לָהֶם מַה שֶּׁפָּעֲלוּ כָּל יְמֵי חַיֵּיהֶם. רַק אַחַר מוֹתָם בָּעוֹלָם הַבָּא, אָז יִרְאוּ מַה שֶּׁפָּעֲלוּ. וְהֵבַנְתִּי שֶׁרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה אָמַר לוֹ דָּבָר זֶה לְעִנְיַן הִתְחַזְּקוּת לְבַל יִפֹּל בְּדַעְתּוֹ מַה שֶּׁכְּבָר עָסַק בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וַעֲדַיִן אֵינוֹ רוֹאֶה בְּעַצְמוֹ שׁוּם פְּעֻלָּה. כִּי יֵשׁ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִרְאוֹת כָּל יְמֵי חַיָּיו מַה שֶּׁפָּעַל כִּי אִם לְאַחַר כָּךְ כַּנִּזְכַּר לְעֵיל.

הֲרֵי לָנוּ דֻּגְמָא מְפֹרֶשֶׁת מֵחֲזַ"ל הַקְּדוֹשִׁים, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁעָבַד רַבִּי אַבָּהוּ אֶת בּוֹרְאוֹ כָּל יְמֵי חָיוּ בִּשְׁלֵמוּת עֲצוּמָה, לֹא זָכָה לִרְאוֹת כְּלוּם מִמַּה שֶּׁפָּעַל, דָּבָר זֶה גָּרַם לוֹ שֶׁאֲפִלּוּ כְּשֶׁהֶרְאוּ לוֹ קֹדֶם פְּטִירָתוֹ אֶת עֹצֶם הַמַּדְרֵגוֹת שֶׁזָּכָה לָהֶן, תָּמַהּ וְשָׁאַל, לְמִי כָּל אֵלֶּה, כִּי חָשַׁב שֶׁהָיְתָה כָּל עֲבוֹדָתוֹ וִיגִיעָתוֹ לָרִיק מֵחֲמַת שֶׁלֹּא הֶרְאוּ לוֹ כְּלוּם עַד מוֹתוֹ.]

הָעוֹסֵק בְּזִכּוּי הָרַבִּים לְתוֹרָה, שְׂכָרוֹ י"ג נַהֲרֵי אֲפַרְסְמוֹן

וּבַסֵּפֶר "יַעֲרוֹת דְּבַשׁ" כָּתַב: וְאָמְרוּ בַּמִּדְרָשׁ, לְרַבִּי אַבָּהוּ הֶרְאוּ שְׂכָרוֹ י"ג נַהֲרֵי אֲפַרְסְמוֹן, וְאָמַר אֵלּוּ לְמַאן, אָמְרוּ לֵיהּ לְאַבָּהוּ, אָמַר וַאֲנִי אָמַרְתִּי לָרִיק יָגַעְתִּי וְכוּ'.

וְצָרִיךְ בֵּאוּר, אֵיךְ חָס וְשָׁלוֹם יִכְפֹּר רַבִּי אַבָּהוּ בִּשְׂכַר תּוֹרָה וּמִצְווֹת. וּפְשׁוּטָן שֶׁל דְּבָרִים כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי, כִּי יָדוּעַ ר' אַבָּהוּ הָיָה קָרוֹב לְבֵּי קֵיסָר וְשָׁכִיחַ שָׁם כַּמְבֹאָר בַּגְּמָ' כַּד הֲוֵי רַבִּי אַבָּהוּ אָתֵי לְבֵּי קֵיסָר וְכוּ', וְאִם כֵּן מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מוֹשַׁב רַבִּי אַבָּהוּ לְרוֹמִי מוֹשַׁב קֵיסָר דֶּרֶךְ רַב וְצָרִיךְ זְמַן בַּהֲלִיכָה וַחֲזָרָה וְגַם שָׁם לָבוֹא אֶל הַקֵּיסָר וּלְהִשְׁתַּדֵּל כִּי לֹא בְּחִנָּם הָלַךְ שָׁם, צָרִיךְ גַּם כֵּן זְמַן רַב כַּנּוֹדָע לִמְבַקְּרֵי פִּתְחֵי שָׂרִים וּמִכָּל שֶׁכֵּן מְלָכִים גְּדוֹלִים כְּמוֹ קֵיסַר רוֹמִי בַּיָּמִים הָהֵם, וְאִם כֵּן בִּטֵּל עַל יְדֵי כֵּן זְמַן רַב מֵהַתּוֹרָה וְהָיָה פָּרוּשׁ מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ דִּבּוּק חֲבֵרִים וְכַדּוֹמֶה.

אַךְ אָמְרוּ בַּמִּשְׁנָה וְהָעוֹסְקִים בְּצָרְכֵי צִבּוּר יִהְיוּ עוֹסְקִים עִמָּהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם וְאַתֶּם מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם שָׂכָר הַרְבֵּה כְּאִלּוּ עֲשִׂיתֶם, וְהַיְנוּ שֶׁלֹּא יִצְטַעֲרוּ כִּי עַל יְדֵי עוֹסְקָם בְּצָרְכֵי צִבּוּר, נִתְמַעֵט הַלִּמּוּד וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, וְאָמַר לוֹ אַל תִּירְאוּ, כִּי מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם שָׂכָר הַרְבֵּה כְּאִלּוּ עֲשִׂיתֶם מַעֲשִׂים טוֹבִים וְתוֹרָה בִּשְׁלֵמוּת, וְזֶהוּ עִנְיַן רַבִּי אַבָּהוּ שֶׁפָּחַד שֶׁמַּה שֶּׁיָּגַע בְּצָרְכֵי צִבּוּר וְהָלַךְ לְבֵּי קֵיסָר וְכַדּוֹמֶה, הַכֹּל לָרִיק, כִּי מִעֵט עַל יְדֵי כֵּן תּוֹרָה וַעֲבוֹדַת ה', וְזֶהוּ אָמְרוֹ לָרִיק יָגַעְתִּי, אֲבָל הֶרְאוּ לוֹ מִשָּׁמַיִם כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָבַע לוֹ שָׂכָר מִכָּל מָקוֹם וּשְׂכָרוֹ הַרְבֵּה מְאֹד.

וְכָתַב רַבִּי חַיִּים וִיטַאל זי"ע בַּסֵּפֶר שַׁעֲרֵי קְדֻשָּׁה – (חֵלֶק ב שַׁעַר ז): מְזַכֵּי לְחַיָּבַיָּא: אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל (אֵלִיָּהוּ רַבָּא ספ"ח) לָמָּה זָכָה אֶלְקָנָה לְהַעֲמִיד שְׁמוּאֵל שֶׁשָּׁקוּל כְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה עוֹלֶה לָרֶגֶל וּמַעֲלֶה לִבְנֵי אָדָם הַרְבֵּה עִמּוֹ וּמְזַכֶּה אוֹתָן, וְכֵן שְׁמוּאֵל בְּנוֹ נוֹהֵג אַחֲרָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שְׁמוּאֵל א' ז') וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְגוֹ' וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל וּתְשׁוּבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ, וְאַבְרָהָם לֹא זָכָה לְכָל מַעֲלוֹתָיו אֶלָּא מִשּׁוּם (בְּרֵאשִׁית י"ב ה') וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְּחָרָן, וּכְתִיב (שָׁם י"ח י"ח) וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְגוֹ' כִּי יְדַעְתִּיו אֲשֶׁר יְצַוֶּה וְגוֹ', וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' וְגוֹ', וְכָל רָאשֵׁי הַדּוֹרוֹת אֵינָן זוֹכִין אוֹ אֵינָן נֶעֱנָשִׁים אֶלָּא עַל סִבָּה זוֹ.

[וּבְוַדַּאי יֵשׁ לוֹ שָׂכָר שֶׁל מִצְוָה, אַךְ כַּיָּדוּעַ מַאֲמָרָם זַ"ל עַל הַפָּסוּק יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָּהּ, דַּאֲפִלּוּ חֶפְצֵי שָׁמַיִם לֹא מַגִּיעִים לְעֵרֶךְ שֶׁל תּוֹרָה, וְעוֹד אָמְרוּ עַל הַפָּסוּק כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ, שֶׁרַק טַל תּוֹרָה מְחַיֵּהוּ, וְעַל זֶה רַבִּי אַבָּהוּ הֶחֱשִׁיב הַכֹּל כְּנֶגֶד הַתּוֹרָה לְרִי"ק, וְעַל זֶה בִּשְּׂרוּהוּ בַּשָּׁמַיִם י"ג נַהֲרֵי אֲפַרְסְמוֹנָא דַּכְיָא, דְּהַזְּמַן שֶׁהָלַךְ לְמַעַן זִכּוּי הָרַבִּים הוּא כְּמוֹ שֶׁלָּמַד בְּעַצְמוֹ. וְעַתָּה הַגַּע בְּעַצְמְךָ גַּם אַתָּה תִּלְמַד זוה"ק אַךְ אִם תְּזַכֶּה אֲחֵרִים כָּךְ יֻכְפְּלוּ זְכֻיּוֹתֶיךָ לְעֵין עָרוֹךְ וּכְאִלּוּ אַתָּה בְּעַצְמְךָ לָמַדְתָּ].

בְּסִפְרָא דָּא יִפְּקוּן מִן גָלוּתָא בְּרַחֲמֵי

הָעוֹלָם מֵכִין עַצְמוֹ לַגְּאֻלָּה הַשְׁלֵמָה, כְּמוֹ שֶׁהִבְטִיחַ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ לְרַשְׁבִּ"י – "בְּסִפְרָא דָּא יִפְּקוּן מִן גָלוּתָא בְּרַחֲמֵי". וּבִזְכוּת מְזַכֵּי הָרַבִּים יֻשְׁפַּע שֶׁפַע רַב בְּכָל הָעוֹלָמוֹת וְנִזְכֶּה לַהַבְטָחוֹת הַגְּדוֹלוֹת שֶׁל הָרַשְׁבִּ"י (בְּזֹהַר תְּרוּמָה קכ"ח:).

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי זיע"א: מֵעִיד אֲנִי עָלַי שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁכָּל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים וּמַחְזִירָן לְמוּטָב [שֶׁזֶּה נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי הֲפָצַת הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ] מִתְעַלֶּה בְּשָׁלֹשׁ מַעֲלוֹת, מַה שֶּׁאֵין כָּל אָדָם זוֹכֶה לָזֶה – כּוֹפֶה אֶת מַלְכוּת הָרִשְׁעָה. – עוֹשֶׂה נַחַת רוּחַ וְעִלּוּי לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. – מַעֲמִיד אֶת כָּל הָעוֹלָם שֶׁלֹּא יֵחָרֵב, וּמַרְבֶּה שָׁלוֹם.

וְעַל זֶה מַבְטִיחַ לוֹ הָרַשְׁבִּ"י: זוֹכֶה לִרְאוֹת בָּנִים לְבָנָיו. – זוֹכֶה לַעֲשִׁירוּת בָּעוֹלָם הַזֶּה. – זוֹכֶה לְעוֹלָם הַבָּא. – אֵין שׁוּם אֶחָד שֶׁיָּכוֹל לְהַזִּיק וּלְהָרַע לוֹ. – נִכְנַס לִשְׁנֵים עָשָׂר שַׁעֲרֵי גַּן עֵדֶן – וְאֵין מוֹחֶה בְּיָדוֹ. – מַשְׁפִּיעִים עָלָיו שֶׁפַע בְּרָכָה וְהַצְלָחָה לוֹ בְּכָל עִנְיָנִים לוֹ וּלְזַרְעוֹ עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת. – הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהָרַשְׁבִּ"י מְבָרְכִים אוֹתָם בְּכָל הַבְּרָכוֹת שֶׁנִּתְבָּרֵךְ בָּהֶם אַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁגַּם הוּא קֵרֵב אֶת כֻּלָּם לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. – הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹרֵא לְאַרְבַּע מַחֲנוֹת מַלְאָכִים עֶלְיוֹנִים וּמְלַוִּים אוֹתוֹ, וְנִכְנַס לְשִׁבְעִים עוֹלָמוֹת גְּנוּזִים (גִּימַטְרִיָּא "סוֹד"), שֶׁלֹּא זוֹכֶה בָּהֶם שׁוּם אָדָם אַחֵר – וּמְיֻחָדִים רַק לוֹ.

בְּסִפְרָא דָּא יִפְּקוּן מִן גָלוּתָא בְּרַחֲמֵי

[ב]) וידבר ה' אל משה לאמר, פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל גו', לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום גו', תחת אשר קנא לאלקיו ויכפר על בני ישראל (כ"ה י'-יג)

מובא באות חיים ושלום, שלא מצא מקור לומר בברית מילה פסוקים אלו, לא בנגלה ולא בנסתר. ונראה בהקדם, דהנה בעת שהרג פנחס לזמרי כתיב (בלק כה, ח) "ותעצר המגפה", ובהמשך לזה כתיב בפרשתנו: א) "השיב את חמתי גו'", ב) "ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי". וקשה, וכי בשביל כך שהרג פנחס את זמרי, משום זה "ותעצר המגפה" ותכפר, אתמהא.

ועוד קשה, למה הלך פנחס דייקא, הלא משה ואהרן ואלעזר היו גדולים ממנו. ועוד, דאיתא במדרש פרשתנו עה"פ לכן אמור: בדין הוא שיטול שכרו, וצלה"ב ביאור דברי המדרש.

ונראה להקדים דמה שמובא כאן ג' פעמים ענין הקנאה ("בקנאו את קנאתי גו' בקנאתי"), נראה שהוא כמו שמובא בתשובת מהר"ם שי"ק (סימן שי"ג) החילוק בין "תוכחה" ל"מחאה", ד"מחאה" היא בשעת מעשה, ומובא בתשובת מחנה חיים דחייב להכות בדבר זה, וענין ה"הוכחה" הוא כמובא בגמ' שבועות (דף י"ז) "כל שיש בידו למחות ואינו מוחה נק' רשע", ומובא בפ"ק דנדה עה"פ "וכשלו איש באחיו", איש בעון אחיו, מכאן שכל ישראל ערבים זה לזה. ובראשונים פליגי אי שייך דין ערבות בגרים, אבל עכ"פ "איש באחיו" קבלנו מהר סיני "את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה".

ובזה אמרתי ליישב דברי הגמרא בשבת (דף נ"ד ע"ב) כל מי שאפשר למחות באנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו, נתפס על כל העולם כו'. וקשה, האיך שייך שיוכל להוכיח בכל העולם. רק נראה, דבגמרא סנהדרין ובאיזהו נשך איתא ד"המשחק בקוביא אין להם חלק לעוה"ב", ושם "מפריחי יונים", ובאופן זה שייך גם בדורנו, וזהו ענין הערבות.

ומובא בס' משכיל אל דל מר' הלל קאלמייא, וכן בחפץ חיים, בביאור הפסוק "ואתה כי לא הזהרת דמו מידך אבקש", משום דלא הוכחת אז עליך העונש. ומובא בתנא דבי אליהו דכל מי שבידו למחות כל דמים הנשפכים בישראל עליו, ובחפץ חיים כתב דמו עד סוף כל הדורות, ובילקוט שופטים איתא: אותן ע"ב אלף בגבעת בנימין מפני שלא הוכיחו זה את זה, ובשביל זה חרב בית המקדש, כמובא באיכה. ומובא בחפץ חיים דהערבות שאנו חייבים עליה הוא ערב שלוף דיץ[ב], ומובא ברמב"ם שמחוייב בערבות על כל דבר.

והנה מבואר בשם תלמידי הבעש"ט, דנוטר ברית רואה האמת, ופנחס ראה זאת, וממילא הי' מחוייב למחות, ובגמ' סנהדרין פרק חלק איתא שפנחס מסר נפשו על זה והי' מוכן ממש להריגה, ובשביל זה זכה ל"בריתי שלום" ופעל אשר "ותעצר המגפה", וכיון שמחה לכן "ויכפר על בני ישראל".

ובגמ' הנ"ל (דף פ"ב ע"ב): "ראוי' כפרה זו שתהא מכפרת והולכת לעולם" (דכתיב ברית כהונת עולם תחת אשר קנא לאלקיו ויכפר, רש"י. ובחדא"ג מהרש"א כאן: מדלא כתיב וכפר על בני ישראל וגו', בלשון עבר, וכתיב ויכפר בלשון עתיד). ובבני יששכר (מאמרי חודש תשרי, מאמר ד' סימן ז') הלשון הוא: ראוי' שתהא הכפרה הזו מכפרת והולכת עד סוף כל הדורות.

וכתב בבני יששכר שם בשם הקדוש מהר"ש מקרלין הי"ד, שיש מדרש חז"ל, שאמר אליהו (זה פנחס), רבונו של עולם, כיון שמידתי היא שאני מקנא ולא אוכל לסבול חטא ועון, פן יהי' אבי הבן המכניס בנו לברית, בעל עבירה, ולא אוכל לסובלו. והשיב לו הקב"ה, אז אכפר לאבי הבן עונותיו. ואמר לו אליהו עוד, פן יהי' המוהל והעומדים שם בעלי עבירה, והשיב ד' שיכפר גם לכל העומדים שם.

ולפי הדברים האלה יש לפרש הפסוק, שפנחס זה אליהו, אשר קינא לאלקיו, הואיל והוא מקנא ולא יוכל לסבול עבירות, לכן ויכפר על בני ישראל, יכפר ד' לכל מי שיעמוד אצל כסא של אליהו. ותבין מה שאמרו חז"ל הנ"ל שתהא הכפרה הזו מכפרת והולכת עד סוף כל הדורות. ע"כ.

ולענ"ד נראה לפי הנ"ל בפסוק "דמו מידך אבקש", דאחד ערב לחבירו עד סוף כל הדורות, וכתב החפץ חיים בפירוש "עלינו ועל דורותנו ועל כל דורות", דקאי על ברית בין הבתרים. וממילא נמצא שקבלנו עונשים על כל הדורות. ומרובה מדה טובה ממדת פורעניות, ולכן כיון דבמדת פורעניות כן, כש"כ במדה טובה "ראוי' כפרה זו שתהא מכפרת כו'". וכ"ש פנחס שהוא הגין על כל הדור, ממילא הגין לכל הדור גם בלי ברית, דהא דפנחס הרג לזמרי הוא משום ערבות, וממילא מרובה מדה טובה ממדת פורעניות, ולכן מכפר.

ועוד נלענ"ד ליישב, דלהיות וכל הדורות עומדים בזכות פנחס, לכן ראוי' כפרה זו שתהא מכפרת והולכת לעולם, כיון דבלי מסירת נפשו הי' כלי' ח"ו, ובגלל שמסר נפשו והציל כלל ישראל וכל קיום העולם הוא בזכות פנחס, לכן ראויה כפרה זו שתהא מכפרת והולכת לעולם.

לֹשׁ עֶשְׂרֵה נַהֲרֵי אֲפַרְסְמוֹן נָתַן לִי הַקָבָּ"ה בִּשְׂכַר תּוֹרָתִי, הִתְחִיל לוֹמַר וַאֲנִי אָמַרְתִּי לָרִיק יָגַעְתִּי לְתֹהוּ וְהֶבֶל כֹּחִי כִּלִּיתִי, וְכוּ'. [בֵּאוּר: קֹדֶם פְּטִירָתוֹ שֶׁל רַב אַבָּהוּ הֶעֱבִירוּ לְפָנָיו שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה נְהָרוֹת שֶׁל אֲפַרְסְמוֹן, שָׁאַל רַבִּי אַבָּהוּ: לְמִי כָּל אֵלּוּ, אָמְרוּ לוֹ: שֶׁלְּךָ הֵם, אָמַר לָהֶם: כָּל אֵלּוּ לְאַבָּהוּ וַאֲנִי אָמַרְתִּי לָרִיק יָגַעְתִּי].

הָעוֹסֵק בְּזִכּוּי הָרַבִּים לְתוֹרָה, שְׂכָרוֹ י"ג נַהֲרֵי אֲפַרְסְמוֹן

בְּסִפְרָא דָּא יִפְּקוּן מִן גָלוּתָא בְּרַחֲמֵי

הספד על האשה הצדקנית מרת רוזה בת יעקב וחיה יוטא

באנו להספיד מעומקא דלבאי על האבידה הגדולה עם סילוקו של הצדיקת החשובה מרת רוזה בת רבי יעקב ע"ה.

צווח הנביא ישעי' (נז, א) "הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין, כי מפני הרעה נאסף הצדיק", והיינו דאפילו צדיק אחד שנפטר הוא, כדי לעורר את ישראל מפני הרעה העתידה לבוא, (וכדי שהצדיק לא יראה באותה רעה, אם לא ישובו בתשובה). אבל אם עם ישראל אינם שמים על לב להבין את זה (וסבורים שמיתת צדיקים מכפרת, ואין להם מה לדאוג וכדו'), אזי הקב"ה מוסיף לקחת צדיקים ובעלי חסד נוספים כדי שירגישו שזוהי הסיבה לפטירתם "מפני הרעה" ר"ל, וישובו בתשובה. (כן פירש שם המצו"ד, וכעי"ז במהר"ם ב"ק ס. מהדו"ב).

טילפנו לי היום ששני ילדות קטנות בת 4-5 שנים ממשפחות שונות חלמו, ששלמה המלך בא אליהם בחלום, ואמר להם, כי במאה יום אחרי יום האחרון של פסח יהיה דברים גדולים…

ובשבת זו בא שלמה המלך ע"ה לילדה קטנה בגלוי ואמר לה תגידו לאבא ואמא שבמוצאי שבת יסעו ההורים תיכף לאשדוד להצדיק רבי עמרם ווקנין שליט"א, שהולך ליפול בחלשות, תיכף אחרי הזמן נסעו כל המשפחה, והגיעו להצדיק רבי עמרם שליט"א , ותיכף נפל בחלשות, והקליטו מה שאמר, והודיעו לו בשמים כי יש גזירה גדולה על עם ישראל בארץ ישראל, כיון שלא מחו במצעד התועבה, לכן צריכים לנסוע לקברי צדיקים להתפלל לבטל הגזירה.

לכן אני שלום יהודה בן אסתר עושה את האשה הצדיקת החשובה הנפטרת רוזה בת יעקב וחיה יוטא ע"ה, שליח לבית דין של מעלה לומר להם שאנחנו עשינו שני מחאות גדולות נגד "מצעד התועבה" ואנחנו נעשה עוד מחאות בע"ה כל מה שיש ביכולתינו לעשות, ושיסורו מאתנו כל הצרות והגזירות, ויהיה לכל ישראל אך טוב וחסד, כי אם מוחים באמת, אנו רואים בפרשה הקודמת פרשת פנחס "השיב את חמתי מעל בני ישראל ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי", וכו'.

הנפטרת ע"ה מלבד גדלותה במידותיה הקדושים, אשר על ידי זה הייתה אהובה ונחמדה למעלה ולמטה, רוח הבריות כרוח המקום נוחה המנו, אוהבת שלום ורודפת שלום, ולא בחינם יצא יום הפטירה בפרשת מטות ככתוב בתורה "וי'דב'ר' י-ה-ו-ה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר", ראשי תיבות ר'וזה ב'ת י'עקב וח'יה י'וטא.

חייתה 91 שנה כמנין אמן והוי"ה אדנ"י

אבא שלה היה חסיד וויזניץ וגר בבני ברק היה בערך בגיל תשעים שנה ונפטר בערב שבועות בשנת תשנ"א לפני 26 שנה.

כתוב בירמיה פרק כה – לא: כֹּה אָמַר יְהֹוָה קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ: שאוג ישאג על בניה, יְהֹוָה מִמָּרוֹם יִשְׁאָג וּמִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ יִתֵּן קוֹלוֹ שָׁאֹג יִשְׁאַג עַל נָוֵהוּ, ויקרא ה' אלוקים צבקות ביום ההוא ביום הוא לבכי ולמספד ולחגור שק, על אלה אני בוכיה, עיני עני יורדה מים כי רחק כי רחק ממנו מנחם משיב נפשי משיב נפשי בני שוממים כי גבר אויב – על צדיקית כזאת ע"ה, רחל אמנו צועקת שזכתה לבנות צדיקות כאלו, ובוכה וצועקת מי יתן לנו צדיקות כאלו להגן על הדור.

///

הספד על האשה הצדקנית מרת רוזה בת יעקב וחיה יוטא

באנו להספיד מעומקא דלבאי על האבידה הגדולה עם סילוקו של הצדיקת החשובה מרת רוזה בת רבי יעקב ע"ה.

לכן אני שלום יהודה בן אסתר עושה את האשה הצדיקת החשובה הנפטרת רוזה בת יעקב וחיה יוטא ע"ה, שליח לבית דין של מעלה לומר להם שאנחנו עשינו שני מחאות גדולות נגד "מצעד התועבה" ואנחנו נעשה עוד מחאות בע"ה כל מה שיש ביכולתינו לעשות, ושיסורו מאתנו כל הצרות והגזירות, ויהיה לכל ישראל אך טוב וחסד, כי אם מוחים באמת, אנו רואים בפרשה הקודמת פרשת פנחס "השיב את חמתי מעל בני ישראל ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי", וכו'.

הנפטרת ע"ה מלבד גדלותה במידותיה הקדושים, אשר על ידי זה הייתה אהובה ונחמדה למעלה ולמטה, רוח הבריות כרוח המקום נוחה המנו, אוהבת שלום ורודפת שלום, ולא בחינם יצא יום הפטירה בפרשת מטות ככתוב בתורה "וי'דב'ר' י-ה-ו-ה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר", ראשי תיבות ר'וזה ב'ת י'עקב וח'יה י'וטא.

חייתה 91 שנה כמנין אמן והוי"ה אדנ"י

אבא שלה היה חסיד וויזניץ וגר בבני ברק היה בערך בגיל תשעים שנה ונפטר בערב שבועות בשנת תשנ"א לפני 26 שנה.

כתוב בירמיה פרק כה – לא: כֹּה אָמַר יְהֹוָה קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ: שאוג ישאג על בניה, יְהֹוָה מִמָּרוֹם יִשְׁאָג וּמִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ יִתֵּן קוֹלוֹ שָׁאֹג יִשְׁאַג עַל נָוֵהוּ, ויקרא ה' אלוקים צבקות ביום ההוא ביום הוא לבכי ולמספד ולחגור שק, על אלה אני בוכיה, עיני עני יורדה מים כי רחק כי רחק ממנו מנחם משיב נפשי משיב נפשי בני שוממים כי גבר אויב – על צדיקית כזאת ע"ה, רחל אמנו צועקת שזכתה לבנות צדיקות כאלו, ובוכה וצועקת מי יתן לנו צדיקות כאלו להגן על הדור.

גילוי סודות גדולים בהספד על הציון של רוזה בת יעקב לבית גרוברט בירקון 6 יט תמוז תשעו

השאירו תגובה. Cancel reply

לחץ כאן