רדיו 2000- האדמור מהאלמין דורשjpg
הרב רמי לוי שליט"א
יום ו כסלו דרשה ברדיו 2000
יום ד' פרשת "ויצא" ו' כסלו – תשע"ו
על ידי הגה"צ המזכי הרבים הרב רמי לוי שליט"א
לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּהּ. בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ. לְיַחֵד שֵׁם י"ה בו"ה בְּיִחוּדָא שְׁלִים בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל. וִיהִי נוֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ. וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ. וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ. וִיהִי נוֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ. וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ. וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ. בְּשֵׁם ה' נַעֲשֶׂה וְנַצְלִיחַ
בְּרוּכִים הַבָּאִים בְּשֵׁם ה' לכל שומעי רדיו 2000 בארץ ובעולם כולו:
אנחנו עכשיו לפני מלחמת העולם השלישית. שמענו כבר מהנער בן 15 מה שגילה לנו, ויותר משלשה מיליון אנשים כבר צפו בסרט הזה, ועוד מעט יגיעו לעשרות או מאות מיליוני אנשים שיראו את הסרט הזה, וכך כל היהודים יעשו תשובה, ולא ידח ממנו נידח. אנחנו אומרים וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון – מרון זה אותיות מירון – מי שלומד זוהר הקדוש זוכה לעורך דין הכי הגדול בשמים –
רבי שמעון בן יוחאי– העורך דין שלנו בשמיםמזכה אותנו לשנהברוכה של חיים טובים ומתוקים ומתוקנים, עם כל הברכות שבירך הקב"ה את אברהם אבינו ע"ה
עננו עננו בזכותיה דבר יוחאי עננו ב' פעמים
ולכן כולנו יחד נתחבר לרבי שמעון בר יוחאי ונלמד בכל יום, את תיקוני זוהר, תיקון מ"ג, מ"ח, פתח אליהו הנביא זכור לטוב.
מאמר "פתח אליהו הנביא" הוא פתיחה שפתח אליהו הנביא לרבי שמעון בהקדמת תיקוני הזוהר.
הגאון הצדיק המקובל רבי נסים פרץ זצוק"ל, אמר בדרשה:
מעלת הזוהר ידועה, וכן ידוע שמעלת תיקוני הזוהר היא למעלה מהזוהר. -כתב הגר"א שדף אחד בתיקוני הזוהר שווה לעשרה דפים בזוהר, ואומר שמעלת ספרא דצניעותא (שהוא חלק מספר הזוהר) גדולה עוד יותר אפילו מתיקוני הזוהר, שזה כל כך מתומצת עד שמילה אחת בספרא דצניעותא שווה לדף שלם בתיקוני הזוהר. על כל פנים, בתיקוני הזוהר תיקן רבי שמעון בר יוחאי את העליונים ואת התחתונים, עשה שבעים תיקונים יקרים )שכולם פירושים ודרשות על המילה "בראשית"( ואיתם תיקן העליונים.
כל מי שלומד תיקוני הזוהר מתקן את העולמות העליונים, והתיקון יורד גם לנשמה שלו, אין לך דבר שהוא יכול לתקן את האדם תיקון גמור כמו מי שמתמיד בלימוד תיקוני הזוהר.
וידוע מבעל הסולם זי"ע שרצה להציל את השש מיליון יהודים עם לימוד הזוהר הקדוש, והרבנים לא שמעו בקולו וקרה מה שקרה, והיום שאנו לפני מלחמת עולם השלישי, רק אלו שילמדו זוהר הקדוש ינצלו, כמו שכתוב בזוהר הקדוש שרק בלימוד זוהר הקדוש יכנסו בתיבת נח.
ומי שלא אומר ללמוד זוהר הקדוש פוסק הרשב"י שהוא מראשי הדעא"ש שהוא חייב על כל ההריגות ושפיכות דמים.
הנה ידוע ומפורסם הנאמר והנכתב על ידי גדולי ישראל האמיתיים, שחייבו להשלים את לימוד הפרד"ס (פשט, דרוש, רמז, סוד) בכל יום ויום, כי אם מחסירים את חלק הסו"ד הרי נשאר פר"ד, וגורמים פירוד ח"ו בעולמות העליונים, והרי לימודם פגום, וכפי שנכתב בתיקוני הזוהר הקדוש (תיקון מ"ג) על מי שלא לומד ומי שלא אומר ללמוד – "טב ליה דלא אתברי בעלמא" ובתיקון ל' נכתב שהם "גורמים "ביזה חרב הרג ואבדן בעולם" ואדם זה מחוייב לבוא בגלגול, על זה שלא למד את סודות התורה.
- ובמבט מעמיק יוצא מדברי הרשב"י (תיקון מ"ג תיקון ל') "שכל מי שאינו לומד את ספר הזוהר הקדוש, הרי גורם הוא לביזה חרב הרג ואבדן לעולם, ואלו עבירות שבין אדם לחבירו שאפילו יום הכפורים אינו מכפר עליהם. ובאופן כזה אין באפשרותנו לקיים "עד שירצה את חבירו" מחמת שנאבדו כבר רח"ל, כמו שכתב בְּסֵפֶר זוֹהַר מַגְנָא וּמַצְלָא, וּבְסֵפֶר סוֹד ה', וְעוֹד, וְכֵן כָּתַב הגוב"י הַג"ר מְנַחֵם מֶענְכִין הַלְפְּרִין זצ"ל: הָעֲנִיִּים וְהַהֲרוּגִים בִּזְמַן הַגָּלוּת תּוֹבְעִים בְּבֵית דִּין שֶׁל מַעְלָה אֶת הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁלֹּא לָמְדוּ קַבָּלָה, וּמַעֲנִישִׁים אוֹתָם עַל כָּךְ: וְזֶה לְשׁוֹן בַּעַל הגוב"י עַל 'עֵץ חַיִּים' (בַּהַסְכָּמָה שֶׁנָּתַן להג"ר חַיִּים שָׁאוּל דוויק זצ"ל עַל סִפְרוֹ 'איפה שלימה' [הצדיק הקדוש רבי חיים שאול הכהן דוויק, זי"ע, מכונה גם ה"שד"ה" נולד י"ד בחשוון ה'תרי"ח – ונלב"ע ד' בטבת ה'תרצ"ג היה רב, דיין וראש ישיבה, רבה הראשי של ארם צובא שבסוריה, ומגדולי המקובלים בדורו]). מִי שֶּׁאֵינוֹ לוֹמֵד נִסְתָּר וְחָכְמַת סֵפֶר הַזֹּהַר, תִּסְמַרְנָה שַׂעֲרוֹתָיו וּבְשָׂרוֹ יֵעָשֶׂה חִדּוּדִין חִדּוּדִין בְּהַעֲלוֹתוֹ עַל לִבּוֹ כִּי עֲנִיּוּתָא דְּיִשְׂרָאֵל, הַגְּזֵרוֹת וְהַמִּלְחָמוֹת, הַמְּשִׁיסוֹת וְהַהֲרֵגוֹת, הוּא בְּעַצְמוֹ גּוֹרֵם לָזֶה. וּבַפָּמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה הֶעָנִי יְחַיְּבוּ עַל דַּלּוּתוֹ וְשִׁפְלוּתוֹ, וְהֶהָרוּג עַל הֲרִיגָתוֹ, וְכָל זֶה נִקְרָא חֲטָאִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ. אֲשֶׁר גַּם יוֹם הַכִּפּוּרִים אֵין מְכַפֵּר עֲלֵיהֶם, אוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַדִּין וְהַתּוֹכֵחָה, עכ"ל.
- ואנו רק שליחים של כל גדולי ישראל לְהַצָּלַת עַם יִשְׂרָאֵל מִפְּצָצַת אָטוֹם, כְּמוֹ שאמחז"ל, (שַׁבָּת נה, יַלְקוּט שׁוֹפְטִים רמז, סח, מִדְרַשׁ רַבָּה אֵיכָה נב. וְעַיֵּן חָפֵץ חַיִּים בְּמִכְתָּב כ"ה), עָלָיו לָדַעַת כִּי בְּנַפְשׁוֹ הוּא, וְיִתְבַּע חַס וְשָׁלוֹם עַל זֶה.
- הַזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ מְגַלֶּה אֶת הָאֱמֶת מִי נִמְנָה אִם עוֹשֵׂי מִצְוָה, וּמִתְקַבֵּץ וְאוֹמֵר מִי לַה' אֵלַי!!!
- האם ידעתם?: כי בפרסום לימוד הזוהר אתם מצילים את עם ישראל? כמו שהגה"צ הַמְּקֻבָּל רַבִּי יְהוּדָה לֵיבּ אַשְׁלַג בַּעַל מְחַבֵּר סֵפֶר הַסֻּלָּם עַל הַזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ, רָאָה שֶׁמִּלְחֶמֶת הִיטְלֶער ימ"ש פָּרְצָה עַל הָעוֹלָם, וּפָחֲדוּ מְאֹד שֶׁתַּגִּיעַ לְאַרְצֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים ח"ו. עַל כֵּן אָמַר, הֱיוֹת וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי כּוֹתֵב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, בְּסִפְרָא דָּא יִפְקוּן מִגָּלוּתָא, הִתְחִיל לְתַרְגֵּם הַזּוֹהַר בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ כְּדֵי שֶׁכָּל יְהוּדִי יוּכַל לְהָבִין וְלִלְמֹד אֶת הַזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ, וְאָמַר שֶׁבְּיוֹם שֶׁיָּצָא לָאוֹר הַסֵּפֶר הָרִאשׁוֹן עַל הַזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ יִהְיֶה לָרָשָׁע מַפָּלָה גְּדוֹלָה, וְכָךְ הָיָה בְּיוֹם שֶׁיָּצָא לָאוֹר הַכְּרָךְ הָרִאשׁוֹן מִסֵּפֶר הַזּוֹהַר, אָז הָיָה לוֹ לְהָרָשָׁע מַפָּלָה וְנִגְמְרָה הַמִּלְחָמָה שֶׁל הִיטְלֶער ימ"ש. וְלֹא הִצְלִיחַ זְמָמוֹ לְהַגִּיעַ לְאַרְצֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה.
- האם ידעתם?: שֶׁאָנוּ זְקוּקִים לְרַחֲמֵי שְׁמַיָּא, וְיֵשׁ כִּמְעַט אֶחָד וַחֲצִי בִּלְיוֹן עֲרָבִים שֶׁכֻּלָּם רוֹצִים לְחַסֵּל אֶת 15מִלְיוֹן יְהוּדִים ח"ו, וְאָנוּ בְּטוּחִים, שֶׁאִם יִלְמְדוּ אֶת הַזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ בְּכָל יוֹם וָיוֹם עֶשֶׂר עַד 15 דַּקּוֹת, וְכָךְ כָּל אֶחָד יִגְמֹר כָּל הַזּוֹהַר בְּשָׁנָה אַחַת, בְּוַדַּאי נִנָּצֵל מֵחֶבְלֵי מָשִׁיחַ, כְּמוֹ שֶׁכָּתְבוּ גְּדוֹלֵי הָרַבָּנִים שֶׁל חַבְרֵי הַבַּדַּ"ץ עֵדָה הַחֲרֵדִית בִּירוּשָׁלַיִם עיה"ק בִּשְׁנַת תרפ"א כְּהַבְטָחַת רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי ע"ה שֶׁבְּסִפְרָא דָּא יִפְקוּן מִן גָלוּתָא בְּרַחֲמֵי.
כ"ק מרן האדמו"ר מהאלמין שליט"א כתב 42 ספרים על הערב רב, ושואלים אותנו כל הזמן איך יכולים באמת לדעת מיהו הערב רב האמיתי? איך יכול כל בן אדם פשוט לדעת ברגע אחת מיהו הערב רב? מה המודד חום הכי הקל על זה? האם בן אדם שהתחבר לערב רב יכול לעשות תשובה על זה?
נלמוד קודם מספר הערב רב והמסתעף חלק 17
הערב רב קופצים להורות אף על פי שלא הגיעו להוראה לעשות להם שם גדול
| יב. |
אדם הראשון חטא בשביל הנשמות שהיו כלולים בו מערב רב אינון גרמו לו לחטוא, וכן משה רבינו עליו השלום היה כל אותו הדור ששים רבוא, ורוחו מתפשט עליהם גם על הערב רב, ועל ידי כן בא לכלל טעות, והן ערב רב שרוצים להיות להם שם רב וגדול והם קופצים להורות, אף על פי שלא הגיעו להוראה, וכעס עליהם משה ובא לכלל כעס בא לכלל טעות, והכה בסלע וגרם שלא ימצאו הלכה פסוקה במקום אחד, ויצאו המים טיפין טיפין בקושיות ופירוקין.
(יהל אור בראשית כ"ח ע"ב, ד"ה ומשה בגינייהו)
כל עזי פנים ורשעים שבדור הן מהערב רב
| ג) |
כל הגלות וחורבן בית המקדש וכל הצרות הכל על ידי קיבול משה רבינו עליו השלום לערב רב, וכל עזי פנים ורשעים שבדור הן מנהון ר"ל מנשמתין דילהון שהן גלגול דילהון וזה שאמר בגמרא (ביצה ל"ב ע"ב) הני מערב רב קאתי, (תיקוני זוהר צ"ז ע"א, ד"ה ועלייהו)
רוב מתתקע"ד דורות הם עכשיו בעקבתא דמשיחא
| ד) |
רוב מאותן תתקע"ד דורות שבהן היה בונה עולמות ומחריבן, הוא עכשיו בסוף הימים בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגי, ואמרו (חגיגה י"ד ע"א) שהן עזי פנים שבדור, והם הערב רב, (תיקוני זוהר חדש כ"ז ע"א, ד"ה ודא ממלל, ועיין ספר ד"צ ג' ע"א)
הגר"א מווילנא זי"ע
ביאור חמשה מיני הערב רב – לא יהיה הגאולה עד שיעברו מן העולם
| חמשה |
מיני ערב רב: א': בעלי מחלוקת ובעלי לשון הרע.
ב'. הרודפים אחר התאווה כמו זנות וכדומה.
ג'. הרמאים שמראים עצמם כצדיקים, ואין לבם שלם.
ד' הרודפים אחר הממון, והמחלוקת תחילה כי המחלוקת כנגד כולם, והם הנקראים עמלקים, ואין בן דוד בא עד שיעברו מן העולם, ועליהם נאמר (דברים כ"ה י"ט) תמחה את זכר עמלק כמבואר בזוהר, (אדרת אליהו, פרשת דברים).
אָמַר הַצָּעִיר מֵעִיר. הַדַּל בְּאַלְפֵי חַיִּים וִיטַאל בֶּן לַאֲדוֹנִי אָבִי הָרַב יוֹסֵף וִיטַאל זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא:
בִּהְיוֹתִי בֶּן שְׁלֹשִׁים לְכֹחַ תָּשַׁש כֹּחִי יָשַׁבְתִּי מִשְׁתּוֹמֵם. וּמַחְשְׁבוֹתַי תְּמֵהִים. כִּי עָבַר קָצִיר כָּלָה קַיִץ וַאֲנַחְנוּ לֹא נוֹשַׁעְנוּ. רְפוּאָה לֹא עָלְתָה לְמַחֲלָתֵנוּ. אֵין מָזוֹר לִבְשָׂרֵנוּ. וְלֹא עָלְתָה אֲרוּכָה לְמַכָּתֵנוּ לְחֻרְבַּן בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ. הַנֶּחֱרָב זֶה הַיּוֹם אֶלֶף וְת"ק וְד' שָׁנִים (1504) אוֹי לָנוּ כִּי פָּנָה הַיּוֹם יוֹם אֶחָד שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא אֶלֶף שָׁנִים וְגַם נָטוּ צִלְלֵי עֶרֶב שֶׁהֵם ת"ק וְד' שָׁנִים יוֹתֵר מֵחֲצִי הַיּוֹם הַב'. וְכָלוּ כָּל הַקִּצִּין וַעֲדַיִן בֶּן דָּוִד לֹא בָּא. וְנוֹדַע אֶת אֲשֶׁר אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כָּל דּוֹר שֶׁלֹּא נִבְנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו כְּאִלּוּ נֶחֱרָב בְּיָמָיו. וָאֶתְּנָה אֶת פָּנַי לַחֲקֹר וְלָדַעַת מַה זֶּה וְעַל מַה נִּתְאָרֵךְ קִצֵּנוּ וְגָלוּתֵנוּ. וּמַדּוּעַ לֹא בָּא בֶּן יִשַׁי.
וּמָצָאתִי אָוֶן לִי וַאֲנִינָה בְּקִרְבִּי וְלִבִּי דָּוַי. מִמַּאֲמָר אֶחָד הוּבָא בְּסֵפֶר הַתִּקּוּנִים תִּקּוּן ל' (דַּף ע"ז:). וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: תִּנְיָינָא כְּתִיב וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת וְגוֹ', מַאי וְרוּחַ, אֶלָּא בְּוַדַּאי בְּזִמְנָא דִשְׁכִינְתָּא נָחֲתַת בְּגָלוּתָא, הַאי רוּחַ נָשִׁיב עַל אִינוּן דְּמִתְעַסְּקֵי בְּאוֹרַיְיתָא, בְּגִין שְׁכִינְתָּא דְאִשְׁתַּכְּחַת בֵּינַיְיהוּ, וְהַאי רוּחַ אִתְעֲבִיד קָלָא, וְיֵימָא הָכִי אִינוּן דְּמִיכִין דְּשִׁינְתָא בְּחוֹרֵיהוֹן, סְתִימִין עַיְינִין אֲטִימֵי לִבָּא, קוּמוּ וְאִתְעָרוּ לְגַבֵּי שְׁכִינְתָּא, דְּאִית לְכוֹן לִבָּא בְּלָא סֻכְלְתָנוּ לְמִנְדַּע בֵּיהּ, וְאִיהוּ בֵּינַיְכוּ.
וְרָזָא דְמִלָּה קוֹל אוֹמֵר קְרָא. כְּגוֹן קְרָא נָא הֲיֵשׁ עוֹנֶךָּ וְגוֹ' וְהִיא אוֹמְרָה מָה אֶקְרָא כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר כֹּלָּא אִינוּן כִּבְעִירָה דְּאָכְלִין חָצִיר, וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה, כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִי לְגַרְמַיְיהוּ הוּא דְּעָבְדִי.
וּבְּהַהוּא זִמְנָא מָצָאתִי כָּתוּב (תִּקּוּנֵי זֹהַר תִּקּוּן ל'): וַיִּזְכּוֹר כִּי בָשָׂר הֵמָּה רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב (תְּהִלִּים עח לט), דָא אִיהוּ רוּחוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, וַי לוֹן מָאן דְּגָרְמִי דְּיוֹזִיל לֵיהּ מִן עָלְמָא וְלָא יְתוּב לְעָלְמָא, דְּאִלֵּין אִינוּן דְּעָבְדִי לְאוֹרַיְיתָא יַבָּשָׁה, וְלָא בָעָאן לְאִשְׁתַּדְלָא בְּחָכְמַת הַקַּבָּלָה וְגָרְמִין דְּאִסְתַּלַּק נְבִיעוּ דְחָכְמָה דְאִיהִי יוּ"ד מִינָהּ, וְאִשְׁתְּאָרַת בֵּי"ת יְבֵישָׁה, וַי לוֹן דְּגָרְמִי עֲנִיּוּתָא וְחַרְבָּא וּבִיזָה וְהֶרֶג וְאַבְּדָן בְּעָלְמָא, וְהַאי רוּחַ דְּאִסְתַּלַּק דְּאִיהוּ רוּחוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ כְּמָה דְאִתְּמַר, וְאִיהוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְאִיהוּ רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת הַשֵּׁם (יְשַׁעְיָה יא ב).
פִּקּוּדָא תִּנְיָינָא וַיֹּאמֶר אֱלֹהִי"ם יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר (בְּרֵאשִׁית א ג), וּבְגִין דָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (שִׁיר ב ז) הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלָיִם אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ כוּ' דְאִיהוּ רְחִימוּ בְּלֹא פְּרָס, וְלֹא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, וְיִרְאָה וְאַהֲבָה עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס אִיהִי שִׁפְחָה, וְתַחַת שָׁלֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ וְגוֹ' תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ, וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִירְתָּהּ (מִשְׁלֵי ל לא). עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.
וְהִנֵּה מַה שֶּׁכָּתַב בִּתְחִלַּת דְּבָרָיו וַאֲפִילּוּ כָּל אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְתָא כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִי לְגַרְמַיְהוּ וְכוּ'. עִם הֱיוֹת שֶׁפְּשָׁטוֹ מְבֹאָר, וּבִפְרָט בִּזְמַנֵּנוּ זֶה בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים אֲשֶׁר הַתּוֹרָה נַעֲשֵׂית קַרְדֹּם לַחֲתֹךְ בָּהּ אֵצֶל קְצָת בַּעֲלֵי תּוֹרָה אֲשֶׁר עִסְקָם בַּתּוֹרָה עַל מְנַת לְקַבֵּל פְּרָס וְהַסְּפֵקוֹת יְתֵרוֹת, וְגַם לִהְיוֹתָם מִכְּלַל רָאשֵׁי יְשִׁיבוֹת, וְדַיָנֵי סַנְהֶדְרָאוֹת, לִהְיוֹת שְׁמָם וְרֵיחָם נוֹדֵף בְּכָל הָאָרֶץ וְדוֹמִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם לְאַנְשֵׁי דּוֹר הַפְלָגָה הַבּוֹנִים מִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַּשָּׁמַיִם, וְעִקַּר סִבַּת מַעֲשֵׂיהֶם הִיא מַה שֶּׁכָּתַב אַחַר כָּךְ הַכָּתוּב וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם. כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר הַזֹּהַר בְּפָרָשַׁת בְּרֵאשִׁית (דַּף כ"ה:) וְזֶה לְשׁוֹנוֹ עַל פָּסוּק אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, שֶׁחֲמִשָּׁה מוֹנִים יֵשׁ בָּעֵרֶב רַב, וּמִן הַג' מִינִים, מֵהֶם הוּא הַנִּקְרָא כַּת גִּבּוֹרִים, דְּעָלַיְיהוּ אִתְּמַר הֵמָּה הַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם, וְאִינּוּן מִסִּטְרָא דְּאִלֵּין דְּאִתְּמָר בְּהוֹן (בְּרֵאשִׁית יא) הָבָה נִבְנָה לָנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְגוֹ' וְנַעֲשֶׂה לָנוּ שֵׁם בְּבִנְיָן בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְשַׁוְיָין בְּהוֹן סֵפֶר תּוֹרָה וְעֲטָרָה עַל רֵישֵׁיהּ, וְלֹּא לִשְׁמָהּ, אֶלָּא לְמֶעְבַּד לוֹן וְכוּ'. וְהִנֵּה עַל הַכַּת הַזֹּאת אָמְרוּ בַּגְּמָרָא: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ נֹחַ לוֹ שֶׁנֶּהֶפְכָה שִׁלְיָתוֹ עַל פָּנָיו וְלֹא יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם.
וְאָמְנָם הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה מַרְאִים תִּימָה וַעֲנָוָה בְּאָמְרָם כִּי כָּל עִסְקָם בַּתּוֹרָה הוּא לִשְׁמָהּ:
וְהִנֵּה הֶחָכָם הַגָּדוֹל הַתַּנָּא רַבִּי מֵאִיר עָלָיו הַשָּׁלוֹם הֵעִיד עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא כָּךְ הוּא בְּאָמְרוֹ לְשׁוֹן כְּלָלוּת כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה וְכוּ' וּמְגַלִּים לוֹ רָזֵי תּוֹרָה וְנַעֲשֶׂה כְּנָהָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק וְהוֹלֵךְ וּכְמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר מֵאֵלָיו בִּלְתִּי הִצְטָרְכוֹ לִטְרֹחַ וּלְעַיֵּן בָּהּ וּלְהוֹצִיא טִפִּין טִפִּין שֶׁל מֵימֵי הַתּוֹרָה מִן הַסֶּלַע, הִנֵּה זֶה יוֹרֶה שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ כְּהִלְכָתָהּ, וּמִי זֶה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִזְּלוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת בִּרְאוֹתוֹ הַמִּשְׁנָה הַזֹּאת וְרוֹאֶה חֶסְרוֹנוֹ וּפְחִיתוּתוֹ.
הַאָמְנָם אַף עַל פִּי שֶׁלִּכְאוֹרָה אֶפְשָׁר לְפָרֵשׁ לְשׁוֹן הַמַּאֲמָר עַל אֹפֶן זֶה [הַגָּהָה – אֶפְשָׁר כַּוָּנָתוֹ עַל לְקַנְטֵר כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הַתּוֹסְפוֹת (פְּסָחִים נ:) אב"ן ח"ן. וּבְעֵץ חַיִּים כְּתַב יָד שֶׁל הֶחָסִיד בַּעַל יְסוֹד וְשֹׁרֶשׁ הָעֲבוֹדָה גָּרַס אֶפְשָׁר לְפָרֵשׁ כוּ' עַל עַם הָאָרֶץ וְלֹא עַל תַּלְמִיד חָכָם כוּ']. עִם כָּל זֶה דָּבָר קָשֶׁה מְאֹד מְאֹד לוֹמַר וְכִי בְּשׁוּפְטָנִי עָסְקִינַן וְלֹא בִּכְלָלוּת כָּל הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וְהָרְאָיָה עַל זֶה אָמְרוֹ דֶּרֶךְ כְּלָלוּת: וַאֲפִילּוּ כָּל אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְתָא כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִי לְגַרְמַיְהוּ עַבְדֵי, וְאֵין לוֹמַר דְּמִלַּת כָּל הִיא יְתֵרָה וּמְשַׁבַּשְׁתָּא, שֶׁהֲרֵי מִקְרָא דּוֹרֵשׁ וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר וְחַסְדּוֹ אֶלָּא וְכָל חַסְדּוֹ, לִרְמֹז כִּי כָּל הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה הַנִּקְרֵאת תּוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ הֵם דּוֹמִים בַּחֶסֶד הַהוּא אֶל צִיץ הַשָּׂדֶה מִשּׁוּם דִּלְגַרְמַיְהוּ עַבְדֵי. אֲבָל בֵּאוּר לָשׁוֹן הַנִּזְכָּר לְעֵיל יוּבַן רֵאשִׁיתוֹ מֵאַחֲרִיתוֹ בְּאָמְרוֹ וְיִרְאָה וְאַהֲבָה עַל מְנַת לְקַבֵּל פְּרָס אִיהִי שִׁפְחָה וְתַחַת שָׁלֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ.
וְהָעִנְיָן יוּבַן בְּמָה שֶׁכָּתַב בְּסֵפֶר הַזֹּהַר בְּפָרָשַׁת בְּרֵאשִׁית (דַּף כז:). וּבְגִין דָא אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדוֹ דָּא מִשְׁנָה אִתְּתָא דְּהַהוּא נַעַר וְאִיהוּ שִׁפְחָה דִשְׁכִינְתָּא, וְאִי זָכוּ יִשְׂרָאֵל אִיהִי עֵזְר לוֹן בְּגָלוּתָא מִסִּטְרָא דְּהֶתֵּר טָהוֹר כָּשֵׁר, וְאִי לֹא אִיהִי כְּנֶגְדוֹ מִסִּטְרָא דְטָמֵא פָּסוּל אָסוּר וְכוּ' דְּלֵית יִחוּדָא עַד דְּעֵרֶב רַב יִתְמָחוּן מֵעָלְמָא. וּבְגִין דָא אִתְקְבַר משֶׁה לְבַר מֵאַרְעָא קַדִּישָׁא, וּקְבוּרְתָּא דִּילֵיהּ אִיהִי מִשְׁנָה דְּשָׁלְטָא עַל מַטְרוֹנִיתָא דְּאִיהִי קַבָּלָה לְמשֶׁה, וּמַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא מִתְפָּרְשָׁא מִבַּעֲלָהּ, וּבְּגִין דָּא תַּחַת שָׁלשׁ רָגְזָה אֶרֶץ תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ דָּא עַבְדָא יְדִיעָא, וְשִׁפְחָה דָּא מִשְׁנָה, וְנָבָל כִּי יִשְׂבַּע לָחֶם דָּא עֵרֶב רַב.
הִנֵּה מְבֹאָר כִּי תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה כְּלוּלָה וְנִמְצֵאת בְּכָל אַרְבַּע עוֹלָמוֹת אֲבִּי"עֲ [אֲצִילוּ"ת בְּרִיאָ"ה יְצִירָ"ה עֲשִׂיָּ"ה] וּבִהְיוֹתָהּ בְּעוֹלַם הָאֲצִילוּת אָז נִקְרְאָה קַבָּלָה, כִּי שָׁם הִיא מֻפְשֶׁטֶת מִכָּל הַלְּבוּשִׁים הַנִּקְרָא פְּשָׁט מִלְּשׁוֹן פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַמַּלְבּוּשִׁים הַחִיצוֹנִי, שֶׁהוּא עַל גַּבֵּי עוֹר אָדָם הַמִּתְפַּשֵּׁט מֵעָלָיו לִפְעָמִים, וְזֶהוּ עִקַּר מִלַּת פְּשָׁט.
וְאָמְנָם בְּעוֹלַם הָאֲצִילוּת אֲשֶׁר שָׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה כַּנִּזְכַּר בְּמִדְרְשֵׁי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, וְגַם בְּדִבְרֵי הַמְתַרְגֵּם עַל פָּסוּק דּוֹדִי צַח וְאָדֹם, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וְגוֹ', הַנִּדְרָשׁ לְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל בְּרִיאַת הָעוֹלָם, שֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַבִּיט בַּתּוֹרָה וּבוֹרֵא עוֹלָמוֹת, וְאֵין סָפֵק כִּי לֹא כְּמַעֲשֵׂה אָדָם הָרִאשׁוֹן וְלֹא כְּמַעֲשֵׂה דִּבְנֵי חֹרִי וּכְמַעֲשֵׂה אֲתוֹנוֹ דְּבִלְעָם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, בִּהְיוֹתָם כִּפְשׁוּטָם הָיָה מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בָּהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲלָפִים שָׁנָה קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם וּבוֹרֵא בָּהֶם עוֹלָמוֹת, עכ"ל.
ובימינו כבר רואים, שהבעל דבר הוציא את טלפיו שער החמישים של הסטרא אחרא, ואין לנו עצה אלא לגלות את שער החמישים של הקדושה, כמו שכתב האור החיים הקדוש, שלפני ביאת המשיח יתגלה שער החמישים של הקדושה, ומשמים הכינו תרופה למכה, הוא התנא האלוקי הרשב"י זי"ע אשר בהיטמנו במערה י"ג שנה בפרישות נוראה מכל חיי עולם הזה, זכה לעשות תיקונים נוראים ונפלאים במיוחד לדור האחרון שלפני ביאת המשיח, ועל זה נאמר למשה רבינו (שמות פרק טז לג) "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי יְדֹוָד לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם", כמו שמובא בספרים הקדושים, ותורתו מגן לנו ממש, כי כל הדבקים בזוהר הקדוש זוכים לחיים נצחיים פה בעולם הזה, ובעלמא דאתי כי הוא חייך ואורך ימיך, ויזכו לחיים כל הכתוב לחיים למענך אלוקים חיים. ובזה יתקרב ק"ץ [קן ציפור היכלא דמשיח בגן עדן העליון] הגאולה כמו שהבטיח משה רעיא מהימנא בספרא דא יפקון מגלותא ברחמי במהרה בימינו אמן כן יהי רצון.
ועכשיו נלמד קצת מספר כי לא ידח ממנו נדח חלק יב
פרקים יא – יד
פרק יא
בו יבואר קצת מהלכות מכנה שם לחבירו ומלבין פני חבירו ברבים ובמספר לשון הרע, והשומע ממנו מקבל עונש יותר גדול מהאומרו
מבואר בחז"ל: כל היורדים לגהנום עולים חוץ משלשה, הבא על אשת איש המלבין פני חבירו ברבים והמכנה שם רע לחבירו, וגדולי ישראל נענשו על זה דשמעו פעם אחת זילותא דתלמיד חכם ושתקו, וכל שכן אם בייש אחד לתלמיד חכם בפניו שיש חיוב עצום מאד מאד על כל השומעים לתבוע קלונו תיכף, ואם לאו ענוש יענשו מאד על זה, ואף אם יהיה זה שמבזהו מי שיהיה, והארבעה ועשרים דברים שמנדין אותו עד שישוב בתשובה (רמב"ם הל' ת"ת ו, יד). והקורא לחבירו עבד, חייב נדוי (קידושין כח.) הקורא לחבירו עבד יהא בנידוי, ממזר סופג את הארבעים רשע יורד עמו לחייו.
והמרגל בחבירו עובר בלא תעשה שנאמר לא תלך רכיל בעמיך ואף על פי שאין לוקין על דבר זה עון גדול הוא וגורם להרוג נפשות רבות מישראל. ואף על פי שהוא אמת, הרי זה מחריב את העולם, יש עון גדול מזה עד מאד והוא בכלל לאו זה והוא לשון הרע, והוא המספר בגנות חבירו אף על פי שאומר אמת, אבל האומר שקר נקרא מוציא שם רע על חבירו, אבל בעל לשון הרע זה שיושב ואומר כך וכך עשה פלוני, וכך וכך היו אבותיו, וכך וכך שמעתי עליו, ואמר דברים של גנאי על זה אמר הכתוב יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות, שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע כנגד כולם ועוד אמרו חכמים כל המספר בלשון הרע כאילו כופר בעיקר שנאמר אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו ועוד אמרו חכמים שלשה לשון הרע הורגת האומרו והמקבלו וזה שאומר עליו והמקבלו יותר מן האומרו.
פרק יב
שלושה שיורדים לגיהנם ואינם עולים, ואלו הן: הבא על אשת איש, המלבין פני חבירו ברבים, והמכנה שם רע לחבירו.
בגמרא במסכת בבא מציעא (דף נח:) אמר רבי חנינא, כל היורדים לגיהנם עולים (כל הרשעים שדנים אותם בשמים לגיהנם, סוף דבר שאחרי איזה זמן שקצבו להם לפי מעשיהם, הם עולים ויוצאים מגיהנם, כנזכר בהלכות כבוד אב ואם, שאין דנים אדם לגיהנם יותר משנים עשר חודש). חוץ משלושה שיורדים לגיהנם ואינם עולים, ואלו הן: הבא על אשת איש, המלבין פני חבירו ברבים, והמכנה שם רע לחבירו.
והקשו בגמרא, מכנה היינו מלבין, כלומר לשם מה שנינו גם "המלבין פני חבירו ברבים", וגם "המכנה שם לחבירו"? והלא כל מכנה שם לחבירו ממילא הוא מלבין פני חבירו ברבים.
ותירצו בגמרא, שאפילו באופן שהמכונה בשם, רגיל שמכנים אותו כך, ואינו מתבייש בכך, כגון אדם שכל העולם קוראים לו "הצהוב" וכדומה, מכל מקום יש איסור לכנותו בשם זה, מכיון שהמכנה מתכוין לביישו, וכל העושה כן אינו עולה מגהינם לעולם.
וברור הדבר ששורש האיסור בכינוי שם רע לחבירו, הוא מכלל איסור "אונאת דברים". וכן פסק מרן בשלחן ערוך בזו הלשון: יזהר שלא לכנות שם רע לחבירו, אף על פי שהוא רגיל באותו כינוי, אם כוונתו לביישו, אסור.
ומכאן יש להתעורר אודות אלו הנוהגים לכנות חבריהם בשמות שונים, ובפרט אצל הנערים בבתי הספר וכיוצא בזה, שרגילים הרבה פעמים בעוון זה, כאשר מתחיל להשתרש כינוי כלפי אחד מבני הכיתה, ויש בזה איסור חמור כמבואר, וכמה פעמים נגרם בשל כך צער ועגמת נפש, ולעתים אף נזק ממש, לאלו שנתכנו בכינויי גנאי כאלה ואחרים, והעוון רובץ על הראשונים שהחלו בדבר מגונה זה, ואשרי מי ששם סוף לענין רע כזה.
עיין ב"מ נח: כל היורדים לגהנום עולים חוץ משלשה, הבא על אשת איש המלבין פני חבירו ברבים והמכנה שם רע לחבירו, ושואלת הגמרא מכנה היינו מלבין, ומתרצת אע"ג דדש ביה וברש"י כבר הורגל בכך שמכנים אותו כן ואין פניו מתלבנות ומ"מ זה להכלימו מתכוין,
אולם ברמב"ם הלכות תשובה על דברים שאם רגיל בהם אין לו חלק לעולם הבא דבר ראשון נקט המכנה שם לחבירו [היינו ממציא השם] והקורא לחבירו בכינויו, ועין בכ"מ וכן במהרש"א ב"מ שם שהבינו ברמב"ם דהאיסור כינוי הוא גם בשם שאינו בוש ממנו [ועין עוד ס' היראה לרבינו יונה להדיא כן].
ולדעתי לדבריהם הקדושים של הרמב"ם ורבינו יונה יש סיוע גדול מד' רשב"י בזוהר פ' משפטים שכתב בטעם האיסור החמור של מכנה שם לחבירו, 'משום שישראל קודש הם וכיון שקודש הם אסור לכנותם בשם של גנאי' ומי שמכנה שם לחבירו עונשו גדול עיי"ש, הרי שהדבר תלוי בקדושת ישראל ולא בכוונה לבייש, [בפרט שהרי כבר אינו מתבייש כמבואר בגמרא].
פרק יג
המבזה תלמיד חכם וכל שכן דיין העיר, ואפילו שלא בפניו, יש חיוב גדול עליו לתבוע עלבונו ולנקום בעדו, ובית דין מנדין על זה
בשו"ת מהר"ם גלאנטי סימן לג להצה"ק רבי משה גלאנטי זצ"ל
שאלה: מי שרגיל להתלוצץ על בני אדם ולהוציא להם שמות כשמות הפלילים של הישמעאלים: שי"ך צאלק איל דין, ולאחרים שי"ך שאקיף. אם הוא חייב נידוי עד שובו מדרכיו, אם לאו. יורנו מורנו ורבינו כדת מה לעשות, ויאיר עינינו באור תורתו ושכרו כפול מן השמים.
תשובה: דבר זה אינו ממניין הארבעה ועשרים דברים שמנדין אותו עד שישוב בתשובה (רמב"ם הל' ת"ת ו, יד). ולא מצינו כי אם הקורא לחבירו עבד, חייב נדוי.
הקורא לחבירו ממזר, יורד עמו לחייו; אבל ליצנות כזה לא מצינו.
אבל הוא נמנה מכלל 'כת הליצנים' שאינה מקבלת פני שכינה, והמתלוצץ נופל בגיהינום; וראוי לכל ירא שמים לגעור בו, ולביישו ברבים. ואם לא ישמע ויחדל, מכין אותו מכת מרדות; שעובר על דברי נביאים וחכמים: 'ועתה אל תתלוצצו' (ישעיהו כח, כב), וגורם שיסלק שכינה מישראל.
ובפרט ליצנותא כזה, לקרוא שמות הבעלים שמות דמסאבותא ומסלק שם הקדושה ממנו. וכבר כשהוא עושה פעם או פעמים מקרב הכסילים הוא, ואין לו כל כך אשם; אבל מי שרגיל בכך, ואזיל לשיטותיה מכנה שם רע לחבירו, והוא לא יהיה לו חלק לעולם הבא.
ואם אחר התראה אחת או שתים חוזר על קיאו, אז יש רשות לבית דין לנדותו כפי צורך השעה; כיון שבכוונה מכווין לעבור על דברי תורה. ואם ישמע ויתחרט וישוב מדרכו, ורפא לו.
נאם הצעיר משה גאלנטי
ובספר "ויוסף אברהם" (אות י"ט שם) מוסיף בזה וז"ל: ואפילו כששומע מאדם אחר שמבזה תלמיד חכם וכל שכן דיין העיר ואפילו שלא בפניו יש חיוב גדול עליו לתבוע עלבונו ולנקום בעדו, וכמו שכתוב כאן שבית דין מנדין על זה. ומצינו בגמרא (ב"מ דף פ"ד, וסנהדרין דף מ"ד ברש"י ד"ה דבעיא) שגדולי ישראל נענשו על זה דשמעו פעם אחת זילותא דתלמיד חכם ושתקו, וכל שכן אם בייש אחד לתלמיד חכם בפניו שיש חיוב עצום מאד מאד על כל השומעים לתבוע קלונו תיכף, ואם לאו ענוש יענשו מאד על זה, ואף אם יהיה זה שמבזהו מי שיהיה.
ונמצא בספר קורא הדורות מהרב ר' דוד איש ירושלים ז"ל מעשה נורא מענין זה, וז"ל: כתוב בסוף מחזור האשכנזים שישראל אחד איש בליעל נתקוטט עם הרב ר' יוסף בן לב ז"ל (הוא המחבר שו"ת מהר"י בן לב) בשאלונקי על ענין פסק דין שכתב נגדו, והכהו על הלחי בשוק בפני כל העם, ולא היה מי שימחה בידו, ואין דובר אליו דבר על ענין זה, מפני היות האיש הבליעל ההוא עשיר גדול, ותקיף ואלם מאד, והרב היה שם בעת הזאת לפני חנות של בשם אחד ושמו אברהם קטלאנו, קרע הרב את בגדיו, ואמר בקול גדול שומו שמים על זאת!!!
ובלילה ההוא (שנת ה' אלפים ש"ה ד' לחודש אב) נכנס הבושם בחנות כו', והאור נאחז ונתרבה הלהב, וקם שריפה גדולה ונשרפו כמו חמשת אלפים בתים מבני ישראל במשך ו' שעות, כי מן השמים נלחמו הרוחות הנושבות, ונשרפו כמו מאתיים נפשות ובתי כנסיות ובתי מדרשות הרבה וספרים אין קץ, לא נראה צרה גדולה כזאת, ואנשים היו מבריחים רכושם מהאש רחוק כמטחוי קשת בשדות, ועם כל זה הלך האש עליהם ושרפם, ואחר כך עלה הנגף בעם והיו מתים בכל יום הרבה נפשות מישראל עד שהגיעו ביום אחד שנקברו ביום ההוא שי"ד מתים כמנין השם שד"י, ומהיום ההוא והלאה הי' הנגף הולך ונתמעט עד שנעצרה המגפה עכ"ל עם הוספות מסדר הדורות מהגאון מהגאון ר' יחיאל ממינסק ז"ל.
והנה ממעשה זו התעוררות גדול יוצא לנו להיזהר מאד מלשמוע עלבון תלמיד חכם ולשתוק, אבל מכל מקום ודאי שצריך לזהר בזה משום כעס בלב ולא יהיה רק נראה ככועס. עכ"ל, שם.
היוצא לנו מזה, מוסר השכל שכולם יעיינו בגמרא (ב"מ דף פ"ד, וסנהדרין דף מ"ד ברש"י ד"ה דבעיא) שגדולי ישראל נענשו על זה דשמעו פעם אחת זילותא דתלמיד חכם ושתקו, וכל שכן אם בייש אחד לתלמיד חכם בפניו שיש חיוב עצום מאד מאד על כל השומעים לתבוע קלונו תיכף, ואם לאו ענוש יענשו מאד על זה, ואף אם יהיה זה שמבזהו מי שיהיה.
וראה מה שכתב הרמב"ם יד החזקה הלכות דעות פרק ז' [ומובא בחק לישראל יום ד' פרשת תולדות]:
(א) המרגל בחבירו עובר בלא תעשה שנאמר לא תלך רכיל בעמיך ואף על פי שאין לוקין על דבר זה עון גדול הוא וגורם להרוג נפשות רבות מישראל לכך נסמך לו ולא תעמוד על דם רעך צא ולמד מה אירע לדואג האדומי:
(ב) אי זהו רכיל זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך אמר פלוני, כך וכך שמעתי על פלוני, אף על פי שהוא אמת, הרי זה מחריב את העולם, יש עון גדול מזה עד מאד והוא בכלל לאו זה והוא לשון הרע, והוא המספר בגנות חבירו אף על פי שאומר אמת, אבל האומר שקר נקרא מוציא שם רע על חבירו, אבל בעל לשון הרע זה שיושב ואומר כך וכך עשה פלוני, וכך וכך היו אבותיו, וכך וכך שמעתי עליו, ואמר דברים של גנאי על זה אמר הכתוב יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות.
(ג) אמרו חכמים שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע כנגד כולם ועוד אמרו חכמים כל המספר בלשון הרע כאילו כופר בעיקר, שנאמר אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו, ועוד אמרו חכמים שלשה לשון הרע הורגת האומרו, והמקבלו, וזה שאומר עליו, והמקבלו יותר מן האומרו.
פרק יד
מי שחטא בחטא אחד מאה פעמים
בספר שערי קדושה בא"ד: ונראה לי, שאם נאמר, מי שחטא בחטא אחד מאה פעמים, יעשה מסדרי תשובה מאה פעמים, אם כן נעלת דלת בפני בעלי תשובה, שחטא זמן רב ולא יספיק לו כל ימי חייו, ואם נאמר שיעשה רק פעם אחת הוא דבר המתנגד אל השכל, שיהיה משפט אחד למי שחטא מאה פעמים, וסוף דבריהם הם: מי שקיים דרכי תשובה והסגופים ב' פעמים, כמו שאמרנו בסדרי תשובה ודיו, מההיא דאמר רב הונא כיון שעבר אדם עבירה ושנה נעשה לו כהיתר, ולמדנו מזה שעיקר החטא הוא בב' פעמים הראשונות, ואחר כך נעשה לו כהיתר גמור. נמצא שדומה קצת לשוגג ואינו ראוי להחמיר עליו כל כך על שאר פעמים כמו בב' פעמים הראשונות, עד כאן לשונו בקיצור, וגם דבריו קשה להולמם:
א במה שכתב ואין ראוי להחמיר וכו', אם כן עדיין אין סוף וקצבה לדבר עד כמה תכבד העבודה.
ב איך משמע מדברי רב הונא שאמר אחר ב' פעמים הראשונות יהיה כשוגג? לכן הנכון כמו שאמרנו, ואם לבך נוקף למי שחטא בלי מספר לחטא אחד, שיהא די בג' פעמים סגופים ותענית, תצרף לדברים אלה, מה שאמר בעל "חוט השני", שמקל ביותר ובכלל מאתיים מנה.
איך שהציע את דבריו אלה לפני כבוד הרבנים והגאונים דמדינת ליטא ולפני שאר הרבנים גדולי ישראל
כתב הרב בעל "קנה חכמה" (בספריו הקדושים ה"ה בספרי כ"ח וס' ד"ח): איך שהציע את דבריו אלה לפני כבוד הרבנים והגאונים דמדינת ליטא ולפני שאר הרבנים גדולי ישראל והסכימו לדבריו, ומה שאמר השל"ה, לעשות סגופים ותענית על כל פעם שנהנה מהעבירה, והביא ראיה מדברי הרמב"ם: הבא על כל אחד מכל עריות, ביאות הרבה, חייב כרת או מתות בית דין על כל ביאה וביאה, וכן על השוגג חייב חטאת על כל ביאה וביאה, ולכן צריך לעשות תשובה על כל פעם שחטא, אבל לא מצינו לא בתורה ולא בנביאים ולא בגמרא ולא בדברי הרמב"ם, שהתשובה היא סגופים ותענית, לומר שיסגף עצמו כל כך פעמים כמספר הפעמים שחטא, אך זאת מצאנו שהתשובה היא עזיבת חטא והחרטה ווידוי וקיום חבילות של מצוות, וזה לא שייך לומר, שמי שחטא ק' פעמים איזה חטא, שיתחרט עליו ק' פעמים, וגם לא מצינו שיתחייב לעשות חבילות של מצוות ק' פעמים, והתענית והסגופים הם אינם עיקרי התשובה רק להתיך הזוהמא, כמו שאמרנו, ולפי זה כאשר מצאנו בעזרת השם דרך נכונה בראיות מוכחות להתיך הזוהמא על ידי סגופים ותענית, פחות ממספר שחטא די, ואין צריך יותר.
ובספר שערי קדושה מרבי חיים וויטאל חלק ב שער ח השער השמיני:
שלשה יורדים לגיהנם ואינם עולים לעולם, הבא על אשת איש והמכנה שם רע לחבירו אף על גב דמורגל בו ואינו מתביש אלא שהוא מתכוין להכלימו, ושניהם יש להם חלק לעולם הבא, אך המלבין פניו ממש, אין לו חלק לעולם הבא.
ארבעה דברים אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קימת לעולם הבא, עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים, ולשון הרע שקולה כשלשתם, ולא עוד אלא שאין לו חלק לעולם הבא. גדולה מכל העבירות, המוציא זרעו לבטלה ששופך דמי זרעיות עצמו עד סוף העולם וגם כל העבירות נתקנים בתשובה אבל זו אין לה תשובה כנזכר בספר הזוהר פרשת ויחי (רי"ט ע"ב) ויש גורסים אי לא בחילא דתיובתא יתיר ותדיר:
עבירות שבין אדם לחבירו קלות מכל עבירות שבין אדם למקום ובבחינה אחרת חמורות מכולם כי אין להם שום תקנה עד שירצה את חבירו וימחול לו בין באונאת דברים בין באונאת ממון.
רבי חיים ויטאל ז"ל שער הגלגולים הקדמה כב:
והנה הבא על אשת איש, אשר מיתתו בחנק, מתגלגל בריחיים, שנותנים בהם החטים, וטוחנים על ידי המים המגלגלים הריחים, ושם נידונים האיש והאשה ההיא, בסוד תטחן לאחר אשתי:
ספר אמונה ובטחון לחזו"א – פרק א המדרגה השביעית: חומר הכרת אות קכא:
והחלק השני – שנכרתים מן העולם הזה והעולם הבא, כגון העובד עבודה זרה, והעושה עבירות בפרהסיא, והבוזה את התורה כגון המבזה את לומדיה ואוהבי השם יתברך, והמפר ברית בשר. ואנו מבארים היטב ענין הכתות ההן במדרגה העשירית.
שם באות קמד: הנה בארנו ענין "והנפש אשר תעשה ביד רמה", עתה נבאר "כי דבר ה' בזה". אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין צ"ט א): "כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר" – זה האומר אין תורה מן השמים, והמגלה פנים בתורה, והמבזה תלמידי חכמים, והמבזה את המועדות, כי אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא.
קמה: ופירוש המגלה פנים בתורה – האיש אשר העיז פניו לדבר על התורה דברים אשר לא כן, ואומר: חנם נכתבו בתורה אלה הפסוקים וספירות הענינים האלה! ומגאותו וגאונו אומר בלבו, כי אחר שאין ידו משגת לבוא עד תכונת טעם הדברים, כי אין סתר למו. ונאמר (דברים לב, מז): "כי לא דבר רק הוא מכם", ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ירושלמי כתובות סוף פרק ח): אם רק הוא – מכם, שאינכם יודעים לפרש טעם הדבר. וכן כל העוזב דבר אחד מדברי התורה ולא יודה עליו – הנה זה מגלה פנים בתורה, כגון האומר: מה הועילו אצלנו לומדי תורה? אם חכמו חכמו לנפשם ולא נחלה לנו בשכרם! והנה כחשו במה שכתוב בתורה (בראשית יח, כו): "ונשאתי לכל המקום בעבורם".
קמז: וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין צט, ב): כי המבזה תלמיד חכם הוא בוזה דבר ה' ואין לו חלק לעולם הבא, יש לדבר שרש בשכל ועיקר במחקר. והנה אנחנו מציעים לענין טוב טעם ודעת.
קמח: הנה אלה טעמים נכבדים חזקים כראי מוצק. ויש עוד טעם נכבד עולה על כולם, ואליו רמזנו בפתח דברינו בענין הכתות הרעות הנזכרות. כי הדבר ידוע כי מדרכי קידוש השם יתברך להודיע בכל מבטא שפתים, ובכל אשר ירמזון עינים, ובכל הנהגה ופועל ידים, כי יסוד לנפש האדם וצבי עדיו והטוב והעיקר והתועלת והיקר אשר בו – עבודת השם יתברך ויראתו ותורתו, כמו שכתוב (קהלת יב): "כי זה כל האדם". ודבר זה כבוד השם יתברך. והמבזים לתלמיד חכם ויראתו, מבטלים הידיעה הזאת ומראים ההפך בהנהגתם, וכאילו אומרים אמור כי אין העבודה עיקר, וכי שרש הדבר נמצא מבלתי עבודת השם יתברך, והם מחללים את התורה, על כן יאבדו מתוך הקהל ויכלו בפיהם, כי הם עובדים את ה' מבלי עסק התורה. הלא הדבר ידוע, כי אין העבודה מתקיימת בלתי על ידי לומדי התורה אשר יהגו בה יומם ולילה, כי הם יורו דעה ויודעי בינה לעיתים לדעת מה יעשה ישראל, והם יעמידוה בישראל לבלתי תשכח מפי זרעם, ובמקום שאין עוסקי תורה ירבו המכשולים וישר בעדם אין, על כן יכבדו עבדי השם יתברך את חכמי התורה לכבוד השם יתברך, ולהודיע כי עבודתו לבדה עיקר הנמצא.
ואחרי אשר התברר שהכל ברא השם יתברך לכבודו, חייב האדם לשום לבו בכל עת לכבד את ה' ולקדשו בכל דבריו ולרוממו, להודות לו ולברכו תמיד, כמו שנאמר (תהלים לד, ב): "אברכה את ה' בכל עת תמיד תהלתו בפי", וכאשר יתיצב בתוך העם וידבר עם חביריו, יתבונן בינה וידקדק וישגיח בכל מוצא שפתיו, לקדש את ה' בדבריו, ולדבר בשבח עבודתו ותהלת יראתו, ולשבח עבדיו ויראיו, ויזכה בזה בהגיון לבו ומבטא שפתיו בלא יגיעה ופועל כפים, זכות גדולה עד לשמים, כי זה מעיקרי יצירת האדם.
ונאמר (משלי כז, כא): מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו", פירושו: מעלות האדם לפי מה שיהלל, אם הוא משבח המעשים הטובים והחכמים והצדיקים, תדע ובחנת כי איש טוב הוא ושרש הצדק נמצא בו, כי לא ימצא את לבו רק לשבח את הטוב והטובים תמיד בכל דבריו, ולגנות את העבירות ולהבזות בעליהן, מבלי מאוס ברע ובחור בטוב. ואם יתכן כי יש בידו עונות נסתרים, אבל מאוהבי הצדק הוא, ולו שרש בבחירה, והוא מעדת מכבדי ה'. והמשבח מעשים מגונים או מהלל רשעים – הוא הרשע הגמור והמחלל את עבודת השם יתברך.