תשובה לשאלת אברך בדרשת האדמור מהאלמין אצל הצדיק הקדוש המזכה הרבים הגדול מרן רבי אמנון יצחק שליט"א יחיד בדורו במצוות תוכחה ומגדולי המחזירים בתשובה

השאלה:

איך אפשר להגיד שהבשר טרף ? הלא עד אחד נאמן באיסורין!

עד אחד נאמן באיסורין הוא כלל בהלכה היהודית, שמשמעותו שמספיק   יהודי נאמן אחד לקבוע האם דבר מסוים כשר או אסור, לדוגמה חתיכה ספק של חלב ספק של שומן ואדם אחד מעיד שהיא של שומן‏..

תשובה:

שכתבנו בשנת תשכ"ו-כ"ז לערך:

 ממכשולי ההשגחה וסמכותה

בו יבואר העזיבה הגדולה בעניני ההכשרים וההשגחה,

ואיך שבעוונותינו הרבים גם שומרי תורה ומצוות

ותמימי דרך נלכדים בפח מוקש דיצרא דמאכלות אסורות,

מסיבת אי ידיעה וחסרון התבוננות, ד׳ ירחם.

להורדה:

נפש ישעיה פרק ח מכשולי ההשגחה והוספות חדשות לשואל ששאל בשעת הדרשה אצל הצדיק רבי אמנון שליטא )

 ..

פרק ח' מספר נפש ישעיה

על מאכלות אסורות עם הוספות חדשות

תשובה לאברך ששאל בדרשה שדרשתי אצל הצדיק הקדוש מזכה הרבים הגדול-מרן רבי אמנון יצחק שליט"א יחיד בדורו במצוות תוכחה ומגדולי המחזירים בתשובה

השאלה: איך אפשר להגיד שהבשר טרף הלא עד אחד נאמן באיסורין?

תשובה שכתבנו בשנת תשכ"ו-כ"ז לערך עם הוספות חדשות:

א. ממכשולי ההשגחה וסמכותה

בו יבואר העזיבה הגדולה בעניני ההכשרים וההשגחה, ואיך שבעוונותינו הרבים גם שומרי תורה ומצוות ותמימי דרך נלכדים בפח מוקש דיצרא דמאכלות אסורות, מסיבת אי ידיעה וחסרון התבוננות, ד׳ ירחם.

אמרו חז"ל בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, מה נאמר ומה נדבר, עניני הכשרות ומצות התלויים בה נעשית למרמס כף רגל רחמנא ליצלן, והם מהמצות שאדם דש בעקביו, ותורת כל אחד בידו, ומקלו יגיד לו אם לעבור עליהם או להזהר בהם, ואף רוב ישראל הכשרים והתמימים, הרוצים להיזהר (ולהישמר מאיסור, טועים ומוטעים ונכשלים באיסור על ידי סמיכתם בקנה רצוץ ורעוע על הכשרים והשגחות ממינים שונים, המכריזים בקול גדול ובאותיות מזהירות גדולים ״כשר למהדרין מן המהדרין״.

אמנם ידוע להוי לכם כי ענין ההשגחה ונתינת ההכשרים, דבר קשה הוא מאד, ורבות הניסיונות, ובפרט במדינה זו, ובבתי החרושת הגדולים ביותר, אשר מלבד כי הרב המשגיח והמכשיר צריך להיות ירא את ד' מאד, וידע אשר נפשות ישראל והחיים והמוות נתונים בידו, כמאמר חז״ל ויראה הדיין כאילו גיהינום פתוחה מתחתיו.

ב. אולם חוץ לזה צריך שיהיה גם חכמתו מרובה, להיות בקי ומכיר בכל פרטי הדברים המסתעפים בענייני השגחתו, גם להיות ערום ביראה, וידע בדרכי לבן הארמי, ושלא יאמרו אין חכמים בקיאים במעשי ידינו, ואין תם ראוי להיות מועד ומעיד על סמכות ההשגחה והכשרים, כי רבו המכשלות והשגגות, כאשר נביא להלן, ועולה על כולנה צריך לבקש עזר אלקי וסייעתא דשמיא, שלא יצא מכשול מתחת ידו בשוגג ובאונס, אבל ודאי שאין זה בלבד מספיק, אלא צריך להשים נפשו בכפו, ויביט באלף עינים, ויתבונן בכל חושיו וידיעתו שלא יכשלו אלפים מישראל על ידו.

ובעוונותינו הרבים רובם ככולם, אף מבתי ישראל הכשרים סומכים על רבנים מכשירים, אשר כל מגמתם רק אל בצע כסף, ואינם עושים אלא לפנים, נכנס ויוצא לכסות עיניים בהעברה. בעלמא, ומביט וצופה זעיר שם זעיר שם, ולפעמים מיראת בעל בית החרושת או מיראת הפסד ממון, או מחסרון יראה האמיתית, אינו נכנס בשבע חקירות ובדיקות לידע כל סוגי התערובות שמכניסים במאכלות אלו, והרבה פעמים יהיה בו מתערובת נבילות וטריפות ואיסורי דאורייתא, ולפעמים אף אם יתוודע לו שיש בו איזה תערובות או חשש תולעים וכדומה משאר איסורים, אבל אינו יכול לעמוד בניסיון להפסיד ממון רב וסומך על היתרים רעועים[א] להתיר מטעם ביטול, כי כל האיסורים שבעולם בטלים לגבי ממון, ובאם לא יכשיר הוא, יבוא אחר במקומו ויהיו המכשולים גדולים יותר, והיצר הרע מטעהו בכוונת לשם שמים, ובין כך ובין כך ויצא העגל הזה, ובני ישראל הכשרים אוכלים ומתפטמים באיסורי המאכלות על ידו בלא יודעים רחמנא ליצלן.

ג. וגלוי וידוע ליודעי בינה, שבעונותינו הרבים רובם מהמכשירים והמשגיחים נוטלים שכרם לא עבור ההשגחה המדויקת, אלא אחד מתנאי ובעל בתי החרושת אל המשגיחים, שיעלימו עיניהם ולא יראו ולא ישמעון ולא ידברון, ואז אם יראו ישומו יד לפה ולא ידברו, וכל צורך ההשגחה הוא רק לכסות עינים, להטעות את דעת הקהל שיסמכו על כשרות המאכלים, בידעם שהרב המכשיר פרקו נאה וזקנו מגודל ויצא לו שם ומוניטין בעולם השפל, שכל אחד מכתיר את עצמו בכתר הרבנות, ומחשיב את עצמו כגדולים אשר בארץ, ומי יאמר לו מה תעשה, ודי בזה להטעות דעת הקהל, אשר בלאו הכי רצונם להשיג כוחא דהתירא, וטענת היצר על לשונם, כי הדורות חלושים ואי אפשר להחמיר טובא, ואם הרב פלוני מכשיר אני אוכל לשובע על אחריותו, ואם אכשל בדבר איסור הוא ילקה עבורי בבית דין של מעלה שלמעלה.

אמנם דע אחי חביבי, הגם כי כנים דבריך שהוא ילקה תחלה, על שחטא והחטיא וגרם לאחרים מכשול, אולם גם אותך ידרשו וישאלו בבית דין שלמעלה, האם חקרת ודרשת היטב אם ראוי לסמוך על השגחתו, ואם יודע ובקי בטוב ההשגחה ומשים עיונו עליו להיות נכנם בעובי הקורה, או אם רק סחור סחור אזיל ולכרמא לא יקרב, ואם אותו שאתה סומך עליו ומאמין לדבריו באיסורי דאורייתא, אם היה בא אצלך ללוות ממך כמה מאות דינרי זהב, האם היית מאמין לו בפשטות כל כך בלי דרישה וחקירה, ולמה לא תהיה בן הגבירה כבן השפחה, ומתיירא אני שגם אתה תלקה עמו, כמו שהמשילו חז״ל (שהקדוש ברוך הוא) שהרכיב האדון החיגר על הסומא ושניהם לוקין כאחד.

ד. והנה ידעתי גם ידעתי שתטעון ותאמר עד אחד נאמן באיסורין, ואין צריך לדרוש ולחקור אחריו, אבל דע לך שהלכה זו מוטעת היא בידך, ואם למדת לא פירשו לך, דהלכה פסוקה (ברמ״א יו״ד סי׳ קכ״ז ס״ג) דכל היכא דאתחזק איסורא כגון טבל, או חתיכת בשר שאינה מנוקרת, אין העד נאמן עליו להתירו, אלא אם כן בידו לתקנו[ב], והרבה מן המאכלים שבקופסאות אתחזק איסורו, ואין בידו של המכשיר לתקנו, כי לא יניחו לו להסיר תערובת האיסור הנצרך להטעים המאכל, ומילתא דעבידא לטעמא הוא, ובעל כרחך חותם בטבעת המלך, ובשופר גדול יתקע, והרצים יוצאים דחופים להכריז בקול גדול, פלוני הרב נזקק ליתן הכשר ויאכלו ענווים וישבעו כתאוות לבם, ודרך זו כבושה להאכיל רבבות מישראל במאכלות האסורות בעונותינו הרבים.

ועוד דהרי אמרה תורה על פי שנים עדים יקום דבר בין בדיני ממונות ובין בדיני נפשות, ואף על פי כן בית דין מצווין מן התורה לחקור ולדרוש על אמיתת עדותן, והקרובין והנוגעים בעדותן פסולים לעדות, ועל כל פנים החיוב לחקור ולדרוש מי הוא העד המעיד ואם נאמן הוא, או שמא מחמת נגיעת הממון מזייף עדותו, ומעיד על האסור שהוא היתר, ועל הטרפות שהוא כשרה, כאשר אירע ונתברר כזה פעמים אין מספר בעונותינו הרבים, על כן האיש אשר יראת ד' נוגע בלבבו, לא יקל לסמוך על הכשרים של מאן דהו, כי אם יודע ברור שאפשר לסמוך עליהם, ולא יוציאו מכשול מתחת ידיהם בשום אופן.

ה. לזה בבית ישראל ראיתי שערורי' שרבים מבני עמנו קונים קופסאות של כל מיני מאכל, ומעדנים וממתקים למינים שונים המעוטפים בנייר צבוע ובאותיות גדולות "כשר" ולפעמים אין עליו חתימת הרב המכשיר כלל, ואף אם יש עליו איזה שם לא נודע מי הוא, ואם עדיין הוא בחיים חיותו, ומזדמן פעמים אין מספר כי הרב החתום על ההכשר כבר נפטר לעולמו עשרות בשנים, והסוחר עדיין מוכר על כשרותו, ואין מי שימחה בידו, ולפעמים מדפיסים על ההכשר איזה שם בדוי, אשר מעולם לא הי׳ ולא נברא ולא ראה אור לעולמים, גם זה לקהל הקונים הרוצים להטעות את עצמם, באמרם כתוב עליו אשורית כשר, ודי בזה, ובעוונותינו הרבים הרבנים נותנים יד לפה ואין מי יגדור גדר ויעמוד בפרץ.

ו. אמנם אף בבתי החרדים הבודקים למזונות אחר סמכות ההכשר, ומי זה ואיזהו הנותן השגחה והכשר, אבל בדבר זה נפרץ הגדר במילואו, ורבים מדמיין אותו להיתר גמור, להאכיל ילדים קטנים עד בני שתים ושלש כל מיני מטעמים שנמכרים בקופסאות ולהשקותם חלב עכו״ם שיש בו גם חשש תערובת איסור, וגם לרבות מיני ״קענדי ושאקאלאד״, ולפעמים אף מעשה אופה, ורוב אלו המאכלים סמכות כשרותן מסופקת, ולפעמים אינם אפי׳ בגדר הספק וקרובה יותר אל צד הוודאי בלתי כשר, ובפרט בענין הסימילעקס וכדומה שנותנים לילדים, אשר חקרתי בזה על פי רבנים מפורסמים יודעי דבר, ואמרו שיש גם כן בזה חשש נבלות וטרפות ובשר בחלב, וכן בענין הצלוחיות לילדים (דזשארס) ומיני דגן (סיריעלס) מכל מיני חברות וכו', אשר רבנים מפורסמים אומרים שיש עליהם חששות הרבה, ודבר זה צריך לפנים ולראי', מאחר שרובם ככולם נעשים בבתי חרושת של אי שומרי תורה ומצוות, ובלי פקוח והשגחה כלל, ברור שיש להסתפק בהם על חשש תערובת איסור, ובפרט כי דבר ידוע וגלוי לכל, דעל פי הרוב באלו המאכלים הנעשים ביחוד לילדים קטנים, ניתן בהם וויטמינים שונים ומשונים לחזק בריאות הילדים, וגם דברים העשויים לטעמא, להטעים המאכל לחיך אוכליהם, ומי יודע להבחין ולברר כשרותן של כל אלה הדברים שהם מעשה רוקח, וכל סוג וחלק מהם מרוקח בכמה רפואות ותוצרות שונות למיניהן, אשר אי אפשר לעמוד על מקורן ותכליתן, זולת בנבואה או ברוח הקודש, ובפרט שבעלי בתי החרושת אינם מגלים פרטי החלקים כי אם בשמות כלליים, אשר יקראו אותם דרך משל וויטאמין 12 ועוד מספרים כאלה, אבל שמם הפרטי הוא סוד מסחרי ולא ניתן להתגלות, אם כן איפוא האיך יתכן לסמוך על כשרותם בלי ידיעה בתחלה וסוף מה הושם בהם.

למרות כל אלה נוכל לומר בבירור, שמסתפקים מאלו המאכלים אף בבתי החרדים ביותר, ומאכילים לילדיהם מאיסורי המאכלות רחמנא ליצלן, בלי שום שאלה והתבוננות כלל ונעשה אצלם כהיתר גמור מטעם עבר ושנה, וגם שהוא מילתא דדשו בי׳ רבים, ורבים עברו ונכשלו ואין פוצה פה ומצפצף, ומדשתקו רבנן שמע מינה דניחא להו, ואין איש שם על לב להתרחק ולפרוש מן האיסור, והם דברים העומדים ברומו של עולם, ובני אדם מזלזלים בהם.

ז. על כן ראיתי להעתיק מה שכתב הרמ״א ז״ל ביורה דעה (סי׳ פ"א ס״ז) וז״ל: וכן לא תאכל המינקת אפי׳ ישראלית דברים אסורים, וכן התינוק בעצמו, כי כל זה מזיק לו בזקנותו, וכתב על זה בפרי חדש (ס״ק כ״ו) וז״ל: ולפי שבזמננו זה אין נזהרים בענינים אלו, על כן רוב הבנים יוצאים לתרבות רעה חס וחלילה, ורובם עזי פנים שבדור, ואין יראת ד׳ נוגע ללבבם, ואף אם יוכיחו על פניהם לא יקבלו מוסר, ולפיכך צריך להזהר בזה עכ״ל. והטו״ז והש״ך כתבו על דברי הרמ״א הנ״ל דכל זה אף במינקת שמכח סכנה צוו לה הרופאים לאכול דברים האסורים, מכל מקום מחויב האב לשכור מינקת אחרת ישראלית, מפני שאכילת האיסור מזיק לילד בעת זקנותו שיצא לתרבות רעה ומטמטם את הלב וגורם טבע רעה עכ״ל.

וכמו כן הרעיש עוז הגאון הקדוש בני יששכר בספרו אגרא דפרקא (אות קכ״ו) בשם מורו ורבו מרמ״מ זלל״ה, על מה שהוא מן התימה שאנחנו רואים כמה פעמים שהילדים בעת שהם קטנים הולכים לבית רבם ומתמידים בלימודם ומתפללים בכוונה ועונין אמן יהא שמי׳ רבא, ומיישריים אורחותיהם, ואחר כך כשמתגדלים מתהפכים חס וחלילה למדות גרועות ומבטלים התורה והתפלה וכיוצא בדברים הרעים כאלו, מאין מתהוים דבר זה, הלא התורה שלמדו בקטנותם בהבל שאין בו חטא, הי׳ מן הראוי שיעמוד בעת זקנותם למשען להם, שלא יוסיפו לחטוא, כי מצוה גוררת מצוה. ואמר הוא ז״ל בעבור שאבותיהם האכילו אותם ממין גזל ונתפסו במאכלות אסורות, וזה שב להם בשר מבשרם, ועל ידי זה נולד בהם תאוות רעות ומידות גרועות רחמנא ליצלן, וכך כתוב בספר הקדוש מחזיק ברכה על דברי הרמ״א הנ״ל וזה לשונו: וצריך אביו ואמו להפריש התינוק ממאכלות אסורות, וזה גורם שיצאו לתרבות רעה, וזה דור דור שוא שאינם נזהרים בזה וכיוצא בזה, ומשום הכי יוצאים תולדות הבנים עזי פנים ואין יראת ד׳ על פניהם עכ״ל.

ח. בספר ויגד יעקב על התורה פרשת ויקרא, אל תשקצו את נפשותיכם, יש לומר לרבות בניכם, כמבואר בזוהר הקדוש שמות (דף קכ״ח) לענין בב״ח, דפגם של מאכלות אסורות נמשך גם על הבנים רחמנא ליצלן, ועיין באור החיים דמייתי כאן לשון הגמ׳, דעמי הארץ הם שרץ ובניהם שקץ, ופירש האור החיים הקדוש דעל ידי אכילת שרצים נעשה הוא עצמו שרץ, עיין שם ועל פי הזוהר הקדוש יובן גם הא דסיימו בגמ' עלה ובנותיהם שקץ, ה׳ ישמרנו.

ומובא בירושלמי דחגיגה (פ״ב ה״א) דאלישע (אחר) יצא לתרבות רעה, על כשהיתה אמו מעוברת בו, היתה עוברת על בתי עכו״ם, והריחה מאותו המין, והי' אותו הריח מפעפע בגופה כארס של נחש, וכתב הקרבן עדה שמאותו ריח נפסק מזגו והי' מתאו' לדבר עבירה, וכתב הגהות האשר״י (בפ״ב דמס' ע״ז) וז״ל: להזהיר את המיניקות שלא יאכלו נבילות וחזיר, וכל שכן שאין להאכילם דברים טמאים, וראי׳ מאחר, שאמו אכלה ממין עבודת כוכבים, וזה גרם לו לעת זקנתו שיצא לתרבות רעה (מא״ז ע״כ) התבונן מזה עד היכן הדברים מגיעים.

ט. ובמדרש הגדול (שמיני י״א מ״ב) לא תאכלום יכול יאכילם לקטנים תלמוד לומר לא יאכלו כל שקץ שמשקצים את הנפש, ואני מזהיר אתכם אל תשקצו את נפשותיכם עכ״ל, גם דרשו ז״ל בספרא לא יאכל לחייב את המאכילן כאוכל.

והנה להעתיק כל מה שנמצא בדברי רז״ל בענין הזהירות באיסורי המאכלות, קצרה היריעה מהכיל אפי' מקצתם, אמנם לסיום הענין ראיתי לנכון להעתיק עוד מה שכתוב בספר מסילת ישרים (פרק י״א) וז״ל: הנה כל בר ישראל שיש לו מוח בקדקודו, יחשוב איסורי המאכל כמאכלים הארסיים, או כמאכל שנתערב בו דבר ארסי, כי הנה אם דבר זה יארע, היקל אדם על עצמו לאכול ממנו, אם ישאר לו בו איזה בית מיחוש, ואפי׳ חששה קטנה, ודאי שלא יקל, ואם יקל לא יהי׳ נחשב אלא לשוטה גמור, אך איסור המאכל כבר ביארנו שהוא ארס ממש ללב ונפש הישראלי, אם כן מי איפוא יהי' המקיל במקום חששא של איסור אם בעל שכל הוא, עד כאן לשון המסילת ישרים.

ועתה עורו נא והתבוננו בנפשכם, מי הוא אשר יהין עוז בנפשו להאכיל לבניו ובנותיו הקטנים יוצאי ירכו החביבים עליו יותר מנפשו, ממאכלים אשר מעורב בהם ארס מדברים הממיתים, או אפי׳ ספק וספק ספיקא של ארס וחשש סכנה כל דהו, ובודאי כל אשר לו יתן האדם בעד נפש בניו להצילם מחשש סכנה, ויברח להמלט מכל אלה יותר מהבורח מן הארי, ואם כן איפוא איך לא נשמר להציל את בניו וילדיו ממאכלות האסורות ומחלב עכו״ם, אשר רז״ל העידו והגידו שהוא מאכל ארסיי לנפשם הנקי', מוליד תאוות רעות ומדות מגונות ורוח הטומאה ורוח זנונים וכו׳ וכו' ודבריהם הקדושים אמיתיים, ונאמנים עלינו דבריהם, ובודאי צריך לשמור מאד ולהזהר בזה.

וראיתי בספרים לפרש דזהו מה שאומרים בוידוי, סרנו ממצותיך וממשפטיך הטובים ולא שווה לנו, רחמנא ליצלן שמצותיך ומשפטיך טובים לא היו שוים ודומים אצלינו בערך צרכי גופנו.

ואליכם הרבנים החשובים אטיף מלתי, אנא עורו נא תעוררו נא להשיב רבים מעון בענין זה הנפרץ במילואו, וברור כי הרבה אפשר לתקן בזה וברית כרותה על דברים היוצאים מן הלב שיתקבלו על לב שומעיהם.

י. דברות קודש מכבוד קדושת מרן קודש הקדשים הגאון הקדוש מסאטמאר שליט״א באסיפה להחזקת הדת בשנת תשכ״א. נעתיק פה קטע אחד מתוך דבריו הקדושים בלולים בהלכה ואגדה ודברי מוסר חוצבים להבות אש כנתינתן מסיני.

ואזכירה נא פרט א' שאפשר שיבוא לכלל מעשה, והוא אחת מפירצות הדור שפרצו רחמנא ליצלן בשורש גדול. וצריך לומר שכאן באמריקה ישנם יהודים תמימים שרוצים לקיים מצוה של תפילין ומזוזה, והנה רובא דרובא של מזוזות ותפילין הנם פסולים לגמרי, ויוצא מזה שהמתפלל בהם מעולם לא הניח תפילין, והקובען בפתחו מעולם לא קיים מצות מזוזה, ואילו ידעו היו מרעישים על זה בעצמם. היה מעשה וראיתי שאחד בא לבדוק תפילין, ואמר לו הסופר שהתפילין פסולין מתחילת הכתיבה ופרץ בבכי ואמר, הראביי שהביא לו התפילין בעד ה׳ דולר, אילו היה דורש ממני עוד עשרה בודאי הייתי נותן. והנה מוציאים על עשיית משתה בר מצוה כמה אלפים דולר, אשר למחר כבר נשכח הכל, אבל בעד תפילין אם דורשין עוד עשרה דולר ממנו שהיא מצוה לכל ימי חייו, אומר שחומסין ממנו. כבר הורגל אצל ההמון שאינם רוצים לדעת שענין של מצוה עולה בממון. אם מכניס רהיטים בביתו, אפילו אם יעלו כמה מאות, הרי הוא מסכים, והמזוזה שהיא לכל ימי חייו אם יבקשו עוד כמה פרוטות, יאמר שרימוהו.

ויש צורך לתקן כזה הפירצה ובעוונותינו הרבים מביאין מזוזות שאינם אפילו של קלף ועשויות מבד. ומביאין חבילות חבילות של סחורה וגם איזה הכשר עליהן וראיתי בעיני בבני ברק שהביאו מזוזה שעושים שם כסיטונות בחזקת כשר, ומשכו מהם חוטי בד ופשתן. ולוקחים שם סתם בעלי מלאכה, שאינם אפילו סופרים, אלא העיקר שיעשו מספר גדול למען יהי' בזול.

ולצערי עלי לומר, שהמנהיגים אשמים בזה, כי אינם שואלים כלל את הסתם יהודי אם רצונו בתפילין ובמזוזות כשרים, רק אומרים לו קנה תפילין, קנה מזוזות, למען הרבות הכנסתה של א״י, ואינם מזהירין כלל שיקחו מסופרים כשרים, ומכשילים בזה מאות ואלפים יהודים, שברצונם להיות יהודים. ויוצא שלא הי׳ להם מזוזה מעולם, ואם בירכו, הרי בירכו ברכות לבטלה.

והנה אמרו חז״ל שאנשי כנסת הגדולה התענו כ״ד תעניות שסופרי תפילין ומזוזות לא יתעשרו. ובאמת מה איכפת להם לחז״ל אם הסופרים יהיו עשירים, והי׳ להם להתפלל שלא יפסקו מלכתוב עיין שם. אלא אם יראו שמתעשרים מכתיבת סת״ם, הרי הכל ירוצו להיות סופרים, ויכנס הענין בגדר מסחר, ומכיון שנעשה מסחר מיד פסקה הכשרות והסמכות. וזכורני שבעירי עיר גדולה של חכמים וסופרים, היו בס״ה ב׳ וג׳ סופרים שהי׳ אפשר לסמוך עליהם, והי׳ בכלל עניים כרגיל. לדאבון לב במדינה זו, הכל הוא ענין של מסחר והתחרות זה בזה במחירים זולים, בבל תשמישי קדושה, והעיקר לעשות הרבה ולהכניס הרבה, ולא לדקדק בלל באופן כשרות העשי' וכן רואים בהשגחות בכשרות שנותנים על עניינים שהמכשולים רבים וגסים בהס, וכל מכשיר אומר על חברו שעושה שלא כדין ואינו בר סמכא. והאסון הוא משום שכל הכשרות נכנסה לענין של מסחר, ואז ממילא אזלה לה הסמכות.

עמדתי על הפרט הזה שאפשר לתקן בו ומדינא חייבין לבדוק לכל הפחות פעם א׳ בשבוע. והגם שבבדיקה בלבד לא סגי להכשיר הכתובה בידי סופרים פסולין, אבל הצלה פורתא מיהא איכא, וינצלו הרבה ממכשולים. לדעתי מחובת כל הנאספים כאן להתאזר ולראות שלכל בית מדרש יביאו סופר כשר וירא שמים ויכריזו להביא אצלו לבדיקה התפילין והמזוזות ולתקן מה שאפשר לתקן ולהציל אלפי ישראל ממכשול הגס הזה. ויעשו מזה דבר גדול.

יא. מצוואת הגאון הצדיק בעל ערוגת הבושם זצ״ל על דבר ההכשרים בספר הכנה דרבה

מאוד מאוד אני מזהיר אתכם שתרחיקו עצמכם מאוד מאוד, שיסמכו אחרים על נאמנות שלכם. ולא לקבל עליכם השגחה על שום פאבריק, או מסחר יין ובשר מעושן וכיוצא בו ממסחרים ומכונות שיש בהם חשש איסור, הן מחשש חמץ בפסח הן משאר איסורין, וקל וחומר שלא לתת שום הכשר ותעודה, אם לא שבעל המכונה והפאבריק הוא בעצמו יהודי כשר ונאמן, שמצד עצמו נאמן באיסורין ואין צריך לו לעדות אלא במקום שאין מכירין, אבל זולת זה כלל וכלל לא. וכבר נודע למשגב גודל מכשולות היין והיי׳׳ש, וכן בבשר מעושן שנתגלו בעוונותינו הרבים, אשר רבים נוקשו ונלכדו בשתיית ואכילת איסור על ידי זה, והקולר תלוי בצוארן של נותני ההכשר. על כן הוו זהירין מליתן שום הכשר כי אם באופן הנזכר, ואם תתנסו בניסיון ממון בעניין הזה, או בשאר ענייניים כאלו וכיוצא בו, עמדו בניסיון ותכוונו לקיים מצות ואהבת את ה׳ אלקיך בכל מאודך. וה' יתברך הזן ומפרנס ומכלכל בריותיו ברחמים לא יעזבכם ולא יטשכם וקיימו בעצמכם מאמר הכתוב בטח בה׳ ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה. והוא יקיים בכם מאמר הכתוב והתענג על ה׳ ויתן לך משאלות לבכם וכו׳ ויהי׳ חלקנו עמהם.

יב. בשאלות ותשובות לבושי מרדכי יורה דעה חלק ג' סימן ז׳ וזה לשון קדשו ואחרי כל דברי הנ״ל הלא יראה כל בר דעת ירא שמים שצריך השגחה מעולה, ולא יזוזו המשגיחים מחדרי הפאבריק ויראו בעיניים פקוחות על כל מעשי האומנים, ולפי גודל הפאבריק צריך להרבות במשגיחים ירא שמים, ומפתחות החדרים יהי׳ בידם לעת לילה וביום בזמן שהם פנויים ממלאכתן. וגם צריך להיות איש חכים שמבין ערמומיות של הפאבריקאנטען, ופשיטא דאינו מהני ביוצא ונכנס עד כאן לשון קדשו, ועיין שם דבריו בענין זה.

אל תאמר אחי כי באם לא תוכל להזהר מכל אלו הדברים מסיבת חולשת גופך וכדומה מהסיבות, ולכן תחדל מכל וכל החומרות, אל תאמר כן, כי מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום שיהא ריחו נודף ביותר, חס וחלילה לומר כן, רק כל מה שתקדש עצמך אפילו המעט מן המעט ריוח גדול הרוחת בזה, ומקדשין אותך בזה הרבה למעלה ובעולם הבא כפירוש רש״י ז״ל בסוף פרשת שמיני (מספר שולחן הטהור).

יג. מכתב מכבוד קדושת אדמו״ר מורנו הרב ר' יוסף יצחק שניאורסאהן מליובאוויטש נוחו עדן זי״ע לאחד מחסידיו

ברוך ה', ז׳ מנחם אב תש׳׳ט, ברוקלין.

ידידי וו"ח אי"א מורנו הרב ר' אברהם אהרן שיחיה רובשקין שלום וברכה!

במענה על כתבו מכ"ז תמוז העבר אודות התייסדות חנות בשר עם בית חרושת לוואורשט עם שותפים יודעי מלאכת עשיית וואורשט, הוא דבר נכון במאד, ועדת חסידי חב״ד נזהרים בתקנה מסודרה מהוד כבוד קדושת רבינו הזקן והחמירו בהנהגה זו הוד כבוד קדושת אבותינו רבותינו הקדושים כל אחד בזמן נשיאותו אשר העוסק במכירת בשר או בתעשי׳ של בשר מעושן ובוואורשט, אשר גם אפילו המוחזק לירא אלקים יודע תורה ובעל מדות חסידות צריך למשגיח תמידי, ובודאי ישמרו לקיים הנהגה מסודרה זו, וה' יתברך יחזק את בריאות כולם ובני ביתם יחיו ויתן לכולם פרנסה טובה בהרחבה.

ידידם הדורש שלומם ומברכם בגשמיות וברוחניות

יוסף יצחק

                      ידוע בין חסידי גור שהי' אצל האדמו״ר הקדוש בעל חידושי הרי״מ זצ״ל. והמעשה שהי' כך הי', בין חסידיו בעירו הי' לו אחד גביר גדול שהי' נוהג משנים קדמוניות להביא לרבו לכבוד הפסח חבית שומן אווז. הגאון הקדוש מגור לא השתמש בשומן אחר רק בזה שהביא לו חסידו. והנה נתהפך הגלגל והגביר ירד מנכסיו ויהי לעני, ויתמרמר לפני חבריו שאין לו ממה לחיות. החסידים אמרו לו, הן אתה מומחה בעשיית שומן, עשה שומן ואנחנו נקנה ממך. העצה מצאה חן בעיניו ועשה כן והצליח בפרנסתו. לפני הפסח הביא שוב קדרה עם שומן אוז לרבו הקדוש. בעל חידושי הרי״מ שאלו, מה זה. החסיד השיב, הבאתי לרבי שומן כבכל שנה ושנה. הרבי אמר, טוב, אולם מי הוא המכשיר. החסיך התפלא מאוד ואמר, רבי, הן זה עשרים שנה שאני מביא שומן לרבנו והכל בסדר ועכשיו מדוע שואל אותי רבי למכשיר. ענה הרבי ואמר, עד עכשיו היית בעל הבית, אבל עכשיו נעשית לסוחר וזקוק אתה להשגחה…

יד. פה מקום אתי לעורר את הרבנים התמימים שמחזיקים את כל אדם בחזקת כשרות, אם רק יודעים בו שמניח תפילין ושומר שבת כדת, הם ממנים אותו למשגיח ונותנים המשרה על שכמו, ואין בודקין אחר ידיעותיו ודעותיו אם הוא ראוי לכך ויכול לעמוד בפני הרמאים, ישנם משגיחים שהם יראי השם ותמימי דרך השומרים לנפשם מאד, ומצוינים בכל תהלוכותיהם, מרחיקים עצמם מן הכיעור והדומה לו, ואף יודעים להשגיח על בני ביתם ולהדריכם בדרך הטוב והישר. אמנם בתמימות דרכם אין עולה על דעתם לחשוד אפילו את החשוד ומתרשלים לבדוק אחריו. ויש משגיחים קלים ועמי הארץ, ואינם יודעים בטיב כשרות ובדיני חמץ ומצה יותר מהאופה, והאופה או בעל החנות שבע רצון ממנו, שעומד שם משגיח בעל צורה וזקנו מגודל להראות חזותו לרבים, ומכשיל את כל הבאים לקנות שסומכין על זה האיש המצוין ההדור בלבושו, וחושבים שבודאי הכל על צד היותר טוב, והשם הטוב יכפר.

באמת אין בידינו להעמיד הדת על תלה, ואולם אין בזה די הצטדקות לישב בחיבוק ידים ולומר אני את נפשי הצלתי. ובתחבולות יעשו מלחמה לטכס עצה איך לחסום בעד עושי רשעה ומכשילי הרבים. ולכל הפחות לפרסם במודעות גדולות (מתאים לחוקי הממשלה). האיסור על מעשה אופה לפסח אם אינו משומר כדת, וחמור מאיסור חזיר.

ואפילו הנשאר אחר הפסח אסור. ושמפני חומר האיסור וגודל האחריות מנעו עצמם הבית דין מליתן השגחה על מעשה אופה לפסח.                                            (מס' שימושה של תורה)

טו. הנה נשאלתי אם מותר להחזיק משגיח על חלב, בכפר שאין דרים שם יהודים והוא יהי׳ מוכרח להתפלל שם בלא מנין

תשובה. הנה בערב ראש השנה אין פנאי להאריך על כן מוכרח אני לקצר, ותמצית תשובתי היא, דחלב שחלבו עכו״ם ואין ישראל רואהו הוא טריפה וכדי להציל אפי׳ איש אחד מישראל מאכילת טריפות מותר להתפלל כל ימיו בלא מנין, ואם אי אפשר לו להתפלל כלל אז פטור לגמרי מתפלה, כי עוסק במצוה פטור מן המצוה, ואין לך מצוה גדולה מזו מלהציל איש מישראל מאכילת טריפות, ומכל שכן להציל כמה מאות נפשות מאכילת טריפות. על כן חוב גמור מוטל על הקהל להוציא הוצאות ולשלוח יהודי שם להשגיח על החליבה ועל הפאסטערייזינג, וה' יתברך יהי׳ בעזרכם שלא תכשלו באכילת טריפות חס וחלילה, ומחמת טירדות שבת ויום טוב אקצר.

הרב לוי יצחק גרינוואלד, אב בית דין דקהל ערוגת הבושם, ברוקלין, נ. י.

טז. העתקנו ב' מכתבים דלהלן מירחון תורני "המאור", הכותבים מעידים בעדות ראי' על הכשלון והשערורי' השוררת בענין ההשגחה וסמכותה.

מכתב א'

הייתי בשבוע העבר במארקעט אחד בניו יורק, וראיתי כתוב בלשון המדינה, בכאן מוכרים כשר ולא כשר, והפאוויזין שלנו עומד תחת השגחת הגאון… ודברתי שם עם משגיחים ובעלי בתים, ואמרו לי ששם עושים ומאנאפאליערען גם כשר וגם טריפה ביחד, והרבנים המכשירים רק באים ולוקחים שכירות, ואינם משגיחים כלום.

והיאך המשגיח, אפילו בעינים לכל צד, יכול ליתן שם השגחה, בתוך השיחים ספרו לי גם כן שבהפאבריק הזו עובדים בשבת ויום טוב, וגם ביום הכיפורים, וילכו מדחי אל דחי, ספרו לי שגם בקייטערינג ביזנעס גם כן הדבר כך, שעושים סעודות של כשר וגם טריפה ביחד, ורבנים מכשירים באים ולוקחים טשעק גדול והולכים לביתם בלי בושה וכלימה.

מכתב ב'.

לבי עלי דוי למסור זאת לדפוס, הייתי פועל כמה שנים בימות הקיץ בקאנטרי במלון אחד אשר איני רוצה לפרסם שמו, לשם באים הרבה בני אדם חסידים, תלמידי חכמים, יראי השם, ושם אוכלים כל הזמן אשר הם שם, ביום שבת קודש בבוקר מבעיר איש אחד את הגאז ואחר כך נותנים את כל המאכלים על התנור לחממם, וגם אם חסר בשר, הם נותנים לבשל בשר עם הבשר אשר בישלו אתמול, האנשים אשר אוכלים שם אינם יודעים מזה, ואין לך חילול שבת גדול מזה, על כן עלה בדעתי לכתוב לכה"ג מזה ולפרסם את הדבר וליזהר שלא יאכל שום איש בשום האטעל, יהי' מי שיהי', אשר אין לו משגיח מיוחד, להיות עומד על המשמר, לפי דעתי בעלי ההאטעלן אין להם נאמנות, כטבח אשר אין לו נאמנות לשחוט ולמכור, כמה פעמים אמר לי בעל המלון שאתן את התבשיל על התנור ביום שבת קודש ולא רציתי לציית אותו, ואמרתי לו שאיני רוצה לחלל את השבת וענה לי שאני איני משגיח רק פועל ועלי לציית תיכף ומיד הנחתי את מקומו ואת פרנסתי והלכתי ביום א' לביתי.

יז. בדבר הקאקא קאלא לפני 50 שנה

נתברר על ידי דרישה וחקירה שהמשקה זאת נעשית עם גליצערין שתוצרו מחלבי נבלות וטריפות, כאשר העיד הגאב"ד מהר"א סילבער ז"ל שביקר בבית חרושת, ונתברר לו בירור גמור כנ"ל, והשומר נפשו יתרחק ממשקאות אלו, ולא יכניסם לביתו כלל, ויזהר שלא יתגאלו בניו הקטנים במאכלות אסורות.

סיפורי מעשיות

בענין משגיחים

ישבנו יחד אני עם כ״ק אדמו״ר בעל דרכי תשובה זצ״ל על ספסל בתוך היער. ושאלנו את כ״ק אודות ה״קאקוס־פוטער״ שמסתפקים ממנו למאכלי בשר, ולמה לא ניחוש כמו בחלב שקדים שצריכים להניח שקדים כשמבשלים אותו עם בשר דלא ליתי לאחלופי. והשיב לנו: מה לכם לשאול אותי שאלה זה הלא אי איישר חילי אבטליניה לגמרי. כי אני שלחתי את בני (בעל המחבר מנחת אלעזר) לעיר אוסט, מקום הפאבריק הגדול צערעס, ובבואו בבית המכונה וישאל: היכן הוא המשגיח? ויענו אותו: עתה הלך לביתו. הלך אחריו ויאמר לו: היכן המפתח מחדר הכשר? ויאמר שכחתי אותו בבית המכונה. ודי בזה.

ועוד לו יהי שעומד שם משגיח בתדירות, האיך אפשר להיות משגיח בפאבריק גדול אשר יוצאים ממנו 24 וואגאן סחורות הנעשים מחלב, בורית ונרות ועוד ועוד וקנים (ריירען) שופכים מזה ומזה מתהום ארצה ועד רום רקיע. ובעיני בשר אי אפשר להיות משגיח על זה. ועוד הסכמנו זה זמן לא כביר באסיפה כללית שלא ליתן שום הכשר רק לאנשים שיש להם בעצמם נאמנות בעניני כשרות, להם יתנו הכשר לכשיבואו במקום שאין מכירים אותם ויתנו עידיהן בכתב הכשר. ומה אוכל לעשות שאין לי כח לבטלו. ועוד אספר לכם זה זמן לא כביר רצה האדון… לעשות בית חרושת (פאבריק) בעיר טשאַפּ ורצו ליתן לי שני אלפים לשנה שאניח הבד״צ שלי ליתן לו הכשר ומשגיח, ולא נתתי מטעם הנ״ל. ועוד האיך אתן הכשר על דבר שאדמו״ר הקדוש משינאווע אסרו.

(מספר שיחות יקרים אות פ׳)

מעשה נורא שיכולין ליקח מוסר ממנו כמה צריכים להשגיח על הילדים שלא יתפגלו במאכלות אסורות רחמנא ליצלן

מובא בספר סיפורי חסידים, שהרב הקדוש ר' חיים מקאסוב זצ״ל סיפר מעשה נורא: פעם אחת באה אשה אחת לפני הבעל שם טוב זי״ע ובכתה לפניו היות שהיא לא עלינו חשוכת בנים, שיברך אותה שתלד בן זכר. והבטיח לה הבעש״ט זי״ע שבזו השנה תפקד בבן זכר. וכן הי' לתשעה חדשים ילדה בן זכר, ילד נחמד למראה וטוב תואר שאין דוגמתו. לסוף שנתיים נסעה אתו אל הבעל שם טוב זי״ע שיברך אותו, וכשבאה להבעל שם טוב לקח את הילד בידיו וחיבקו ונשקו ואחר כך נסעה לביתה. וכשבאתה לבית נפטר הילד לא עלינו. האשה צעקה מרה. ובכתה מאין הפוגות על פטירת הילד, ונסעה לבעל שם טוב וזעקה על פטירת הילד. ויען לה הבעל שם טוב: על תצטערי על פטירת הילד, והמעשה כך הי' מעשה במלך שלא היו לו בנים, והתייעץ עם יועציו בענין זה. ויאמרו לו רק היהודים יכולים לעזור לך בזה לפעול עבורך ישועה. ויתן צו ליהודים שיתפללו לה' שיהי' לו בן, ואם לא יולד לו בן בשנה זו, בל יראו ובל ימצאו במדינתו ויגרש אותם מארצו אנשים נשים וטף. ויתאספו כל היהודים בחרדה גדולה בבית הכנסת ויבכו ויצעקו במר נפש. והנה נשמה גדולה בשמים ששמעה צעקת בני ישראל, השתטחה לפני הקדוש ברוך הוא שהיא רוצה להיות בן להמלך למען הציל את היהודים מן הגזירה. בקשת הנשמה נתקבלה ובאותה שנה נפקדה המלכה בבן זכר נפלא. בהיגמל הילד התחילו לחנכו בלימודים, כי הי' מוחו נפלא וחריף. ויגדל הילד בלימוד ובכל מיני חכמות. ויקרא המלך כומר אחד מהכמרים ויורהו לקחת את הילד ולחנכו בלימודים. ויען הכומר שהוא מסכים להוראת המלך כמובן, אבל תנאי התנה: מכיוון שבכל יום צריך הוא עולה לשמים, הנה אז לא יכנס הילד אליו. ויסכים המלך על דבריו, ויקח הכומר את הילד וילמדהו כל מיני חכמות. פעם אחת נכנס אליו הילד בעת שהי׳ הכומר מתבודד, וירא והנה הוא לבוש טלית ותפילין ומתפלל. וישאל הילד: מה זאת? ויען הכומר ויאמר: מכיון שגילית סודי אגלה לך את האמת. דע לך כי יהודי אני ורוב שנותיי עברו עלי כך. לומד אני גמרא ומתפלל, והלימוד הוא מתוק מדבש. רק אבקשך על נפשי שלא תגלה חלילה דבר זה לשום ילוד אשה, כי באם חלילה וחס יודע למלך בטח ידונו אותי למיתה. ויבטיח הכומר לבן המלך שילמוד אתו בכל יום גמרא וספרי קודש של היהודים. ושמח מאוד לב הילד ללימודים אלה ואמר לכומר שהוא רוצה להתגייר, ויבקש ממנו עצה איך להביא הדבר לפועל. ויאמר לו הכומר שיבקש מאביו, היות שהוא רוצה ללמוד דרכי המדינה, לכן יתן לו רשות לנסוע לכל מקומות המדינה להתוודע עם השרים והמושלים, ואביו המלך נתן לו רשות על זה. ויברח בן המלך למדינה אחרת ובא אל היהודים. ושם הלך אל הרב ונתגייר ונעשה אחד מהצדיקים. כאשר נפטר בן המלך ובא לפני הבית דין של מעלה, לא מצאו בו שום נדנוד חטא, כי היתה נשמתו קדושה, ודנו אותו לגן עדן. ויבא מקטרג אחד ויאמר שיש לו ללמד חובה אחת עליו במה שינק מנוכרית שנתיים הראשונות מחייו. ואף שהי' זה מאונס, אבל גם זה דורש תיקון. ויצא פסק הדין שצריך להתגלגל שוב בעולם הזה ולהיוולד אצל בת ישראל ולינק ממנה שתי שנים ובזה יתקן הפגם הנ״ל. וסיים הבעל שם טוב להאשה: ועכשיו מה איכפת לך שילדת נשמה גדולה וקדושה זו, את צריכה לשמוח שנפל בחלקך דבר גדול כזה.

פעם אחת כשישב אצל השלחן ביום טוב וכפי המנהג אצל צדיקים שהחסידים מציגים משקה יין ומכריזין שם האיש המציג היין, ופתאם צוה למשמש שיקח היין בחזרה, ואמר כי מבואר במשנה מכשירין פרק א' דמשקה שתחלתו ברצון וסופו שלא לרצון הרי דבר זה מכשיר לקבל טומאה, והכי נמי משקה הזאת תחלתו ברצון כשמצוה ליתן הוא נותן ברצון, אבל סופו שלא לרצון כי בשעת התשלומין הוא אבק גזל כי אינו נותן ברצון ואגלאי מלתא למפרע שאינו נותן בלב שלם לכן אין רצוני בזה, והרגיש תיכף בהרגשת קדשו כי האיש המצוד. ליתן את היין בשמו אינו נותן ברצון, לכן צוה לסלק את היין מהשולחן.

(מס׳ אהל שלמה מהרב הצדיק מרדאמסק אות נח)

מעשה שהי׳, פעם אחת קנתה אשת אחד הגאונים מירושלים בשר מקצב ידוע למוסמך, והואיל ומובטח להם לצדיקים שאין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידיהם, ומונען מלהילכד באכילת איסור המטמא טומאת הנפש, עשה עמה הקדוש ברוך הוא נס ופתח את עיני׳ וראתה איזה שינוי מיוחד בבשר זה, ונתעורר לבה לעשות בירור על הבשר, והוברר לה כי הבשר שהקצב מכר לה הי׳ ממש בשר גמל. ואיך הגיע ליד הקצב הכשר הזה בשר גמל? הוא החליף בשר עם קצב אחר, וגם הקצב ההוא הי׳ ירא אלקים, וגם הוא לא ידע שמחליף עם בשר גמל, אלא שקיבל את הבשר ממישהו ולא חשד בכלום.

שוב אספר לך מעשה שהי׳ בירושלים, חברי ועד העיר האשכנזי התלוננו קשות על כשרות הבשר והפקוח של השחיטה הכללית בעיר הקודש ירושלים, ויסדו להם בשנת תרפ״ז שחיטה נפרדת עם השגחה חמורה ומדוקדקת ביותר. לשם כך לקחו להם משגיח תלמיד חכם גדול וירא שמים מאוד, בן ישיבה, העמידו אותו משגיח באטליז ומסרו את מפתחות האטליז בידו של המשגיח, והוא הי׳ יושב שם מבוקר עד ערב ופתיחת החנות וסגירתה על ידו. הם לפי תומם שהבשר שהם אוכלים הוא כשר בלי פקפוק אף למהדרין. ובאמת היש לך פקוח גדול מזה? ומה יכולים לעשות יותר מאשר להעמיד משגיח שיהי' באטליז כל זמן שהאטליז פתוח. ועל סמך הפקוח המדוקדק הזה העדיפו כל היראים והשלמים שבירושלים לקנות מחנות זו. אך לדאבון לבבם הרב הוברר להם אחרי זמן רב כי הם נכשלו קשות, שהיו קונים בחנות זו גם נבלות וטריפות, כי הקצב התאים לעצמו מפתח לחנותו, ובלילה, בשעה שהמשגיח הי׳ נח מעמל יומו בסיפוק רב כי על ידו זוכים כל היראים החרדים לדבר ד׳ המדקדקים בכשרות לחתיכת בשר כשר, הי׳ הקצב פותח את החנות ומכניס לתוכה חתיכות נבלות וטריפות, והי׳ מוכרן למחרת ביום לעיני המשגיח, שלא עלה על דעתו לחשוב שהקצב יעיז לעשות ככה.

(מספר גבול ראשונים פרק ג׳)

[ב] ) שאלה מעניינת!!

האם יש נאמנות להעיד, שהבשר וכו' כשר?
רבנים ומשגיחים הנותנים הכשרים ומקבלים מאות ומיליוני דולרים לשנה, וחלק מהם שותפים במסחר האם הם נאמנים על פי התורה?

תשובה!

[1
*כל הנוטל שכר להעיד, עדותו בטל, כמו הנוטל שכר לדון, ואינן צריכים הכרזה [שעדותו בטלה], אלא הדין והעדות בטל מעצמו. (רמ"א חושן משפט סימן ל"ד סעיף י"ח).

[2
*כל שעבר עבירה שחייבים עליה מלקות… לא שנה אם עבר לתיאבון … פסול לעדות. (שולחן ערוך חושן משפט סימן ל"ד סעיף ה').

[3
*היתה העבירה שעבר מדרבנן, פסול מדרבנן, הג"ה, ויש אומרים בדבר מדבריהם, בענין שעבר משום חימוד ממון. (שולחן ערוך ורמ"א שם סעיף ז').

[4
*כמו שעבר עבירה משום ממון, יעבור נמי להעיד שקר בשביל ממון, או הנאה שיהיה לו. (סמ"ע חושן משפט סימן ל"ד סעיף ו').

[5
*החשוד לדבר אחד, אינו חשוד לדברים אחרים, אבל כל מה שצריך לאותו דבר, חשוד גם עליו, כגון, מי שהיה חשוד למכור חלב במקום שומן, והיה מרגיל הנערים לבוא לקנות ממנו באגוזים שהיה נותן להם, קונסים אותו שלא ימכור אפילו אגוזים. (שולחן ערוך יורה דעה  הלכות מאכלי עכו"ם סימן קי"ט סעיף ד').

 [6
*החשוד על הדבר, אינו נאמן עליו אפילו בשבועה. (שולחן ערוך יורה דעה הלכות מאכלי עכו"ם סימן קי"ט סעיף ד').

[7
*המוכר דברים האסורים, מעבירים אותו ומשמתים (מנדים) אותו. (שולחן ערוך יורה דעה סימן קי"ט סעיף ט"ו).

סיכום הדברים

לפי הנ"ל כמעט כל הרבנים היום מקבלים הון תועפות בעד ההכשר שנותנים ובפרט על הבשר, ואין לך אפילו עד אחד כשר שיהיה נאמן ושתוכל לסמוך עליו,
ואיך הלומדים צועקים עד אחד נאמן באיסורין, ואין צריך לדרוש ולחקור אחריו, דע לך שאפילו הלכה זו מוטעת היא בידך, ואם למדת לא פרשו לך, דהלכה פסוקה (ברמ"א יורה דעה סימן קכ"ז סעיף ג'), דכל היכא דאתחזק איסורא כגון טבל, או חתיכת בשר שאינה מנוקרת, אין העד נאמן עליו להתירו, אלא אם כן בידו לתקנו,

ובשחיטות הגדולות לא רק שאין בידו של בעל המכשיר לתקנו, כי לא יניחוהו, אלא הוא שותף של בעל המסחר שחז"ל [1] אמרו עליו הכשר שבטבחים שותפו של עמלק, ובין כך ובין כך ויצא העגל הזה. ובני ישראל הכשרים אוכלים ומתפטמים באיסורי נבילות וטריפות חלב ודם רח"ל על סמך של הרע-בנים שהם לא רק שותפם של עמלק אלא הם העמלקים לבד, [ראה המראה מקומות בהערות].

 והשם יתברך יזכנו להיות חלקי ממזכי הרבים, ואולי אבנה גם אנכי ממנה, ואליכם אישים אקרא להגות בהלכות אלו ולפרסמם בכל העולם כי הם יסודי הדת, ולא הוספתי משלי כלום, והם רק דברי השולחן ערוך הראשונים כמלאכים ותורה יבקשו מפיהם, ודברים היוצאים מלבות קדושים, יכנסו בלבות בני ישראל גזע תרשישים, אמן.  

מסכת קידושין דף פב/א: טוב שברופאים לגיהנם והכשר שבטבחים שותפו של עמלק.

מסכת סופרים פרק חמשה עשר: טוב שברופאים לגיהנם והכשר שבטבחים שותפו של עמלק.

תלמוד ירושלמי מסכת קדושין דף מז/ב: טוב שברופאים לגיהנם כשר שבטבחים שותפו של עמלק.

תוספות יום טוב על מסכת קידושין פרק ד משנה יד: טוב שבטבחים. ספיקי טרפות באות לידו וחס על ממונו ומאכילן. עד כאן לשון רש"י.
ושותפו של עמלק לא ניחא. דמה ענין עמלק למאכיל טרפות. ולכן נראה לפרש טוב שבטבחים הוא אכזרי ומזגו רע. והוא שותפו של עמלק האכזרי שזינב כל הנחשלים. ולא היה אומה ולשון שנזדווגו בישראל אחר שיצאו ממצרים והנסים שנעשו להם. כי אם עמלק ראשונה. וזה מורה על אכזריות לבבו שלא שם אל לבו הנסים והנפלאות שנעשו לישראל והמכות של מצרים במצרים ועל הים אלא אכזריותו וזדונו הכריעו לכך כמו שכתוב (דברים כ"ה) ולא ירא אלקים.

המאירי על מסכת קידושין דף פ/ב: טוב שברופאים לגיהינם מפני שכמה פעמים שופך דמים מפני היאוש ושאינו משתדל כראוי במלאכת רפואתו או שאינו יודע לפעמים סבת החולי ודרך רפואתו ועושה עצמו בקי. כשר שבטבחים שותפו של עמלק פירשו גדולי הרבנים שמאכילים ספק טריפות מצד חסותם על ממונם ואיני יודע מה דמיון מזו לעמלק?

אלא שמפרשים בדבריהם מאליפז שנטל כל ממונו ליעקב ונמצא שכולם חומדי ממון, ועיקר הדברים לדעתי שהוא חשוד על הסירוס והוא מעשה המיוחד לעמלק כמו שאמרו בהגדה שהיה מסרס ומשליך ערלותיהם כלפי מעלה לבזות מצות מילה. וזהו ענין ויזנב בך, וזהו לדעתי אמרו הנחשלים אחריך מלשון ביעי חשילאתא, עכ"ל.

תוספות הרא"ש על מסכת קידושין דף פב/א: שותפו של עמלק – במדרש דריש, עמלק עם לק שהיה להוט אחר ישראל ככלב אחר הנבילה להכי מדמי ליה לטבח שחס על בהמותיו להכשיר נבלות.

תוספות יום טוב על מסכת קידושין פרק ד משנה יד: טוב שברופאים לגיהינום. אינו ירא מן החולי ומאכלו מאכל בריאים ואינו משבר לבו למקום ופעמים שהורג נפשות, ויש בידו לרפאות העני ואינו מרפא. טוב שבטבחים. ספיקי טרפות באות לידו וחס על ממונו ומאכילן. עד כאן לשון רש"י. ושותפו של עמלק לא ניחא. דמה ענין עמלק למאכיל טרפות. ולכן נראה לפרש טוב שבטבחים הוא אכזרי ומזגו רע. והוא שותפו של עמלק האכזרי שזינב כל הנחשלים. ולא היה אומה ולשון שנזדווגו בישראל אחר שיצאו ממצרים והנסים שנעשו להם. כי אם עמלק ראשונה. וזה מורה על אכזריות לבבו שלא שם אל לבו הנסים והנפלאות שנעשו לישראל והמכות של מצרים במצרים ועל הים אלא אכזריותו וזדונו הכריעו לכך כמ"ש (דברים כ"ה) ולא ירא אלקים.

..