ספר
דברי תורה
סדר ויקרא
הקדמה
בעזהשי"ת
הקדמת המעתיקים והמוציאים לאור
– א –
להורדה: דברי תורה סדר ויקרא- לחץ כאן: ספר דברי תורה סדר ויקרא
ברוך המקום ברוך הוא, אשר חבלים, היינו שתים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה (כמאחז"ל מדרש שוחר טוב תהלים ט"ז) נפלו לנו בנעימים, לנו התלמידים, חברים מקשיבים, אשר בצל כ"ק עט"ר שליט"א אנו חוסים, ולקחנו על שכמנו להוציא לאור לתועלת הרבים, כבקשת טובים וידידים, לחזק הברכים, באמרים היקרים, מאירות כספירים, ח"ב על ויקרא, במדבר, דברים ומועדים, אשר להם זכינו, בימי עלומינו, ויראו עינינו, וישמח לבנו, ותגל נפשינו, באור חדש אשר לנו האיר, בתורה ועבודה אור המאיר, מדי שבת בשבתו ומועד כהלכתו.
משימה כבידה נטלנו על שכמנו להעתיק הני מרגניתא טבין דמתאמרין בבי מדרשא מפי רבינו שליט"א, אף כי יודעים אנחנו שלא הגענו כלל לידי מדה זו, להיות דולה ומשקה מתורת עט"ר שליט"א לאחרים. אולם בכל זאת אמרנו אל לבנו לא נמנע הטוב – ואין טוב אלא תורה – ולא נחזיק טיבותא לנפשינו לבד. ומדי עסקינו בהעתקת וסידור החידושי תורה אשר רשמנו לעצמינו מפי השמועה, אמרנו להנות בהם בני אדם ולזכות את הרבים.
לפעמים לא יכלנו להעתיק הדברים כראוי, ובודאי לא ירדנו תמיד לעומק המכוון, והוא דבר המצוי תמיד, שא"א לקלוט כל הדברים מפאת סיבות שונות. אי לזאת בקשתנו שטוחה לפני כל לומד ומעיין שאם ימצא איזה טעות וגמגום בלשון או שנלקה בחסר ויתר, לא יאשים אותנו וידון אותנו לכף זכות, ובפרט אם ימצא איזו שגיאה וטעות הדפוס, שכבר אמר נעים זמירות ישראל "שגיאות מי יבין".
– ב –
מצאנו לנכון להביא כאן דברים ששמענו מעט"ר שליט"א בנוגע לחדש חידושי תורה וקביעתם בספר:
בספר חסידים (סימן תק"ל) כ' שהקב"ה גוזר מי יהי' חכם, ומה חכמתו וכו' וכמה ספרים יעשה, יש שגוזר עליו שיעשה ספר אחד או שנים וכו' וכל מי שגילה לו הקב"ה דבר ואינו כותבה ויכול לכתוב הרי גוזל מי שגילה לו כי לא גילה לו אלא לכתוב וכו' עכ"ל.
נראה להסביר מדוע חידושי תורה שהאדם מחדש הוא במקום קרבן, בהקדם דברי הראשית חכמה שער הקדושה פ"ד, שכתב וז"ל: כמו שצריך לפרות ולרבות במין הגשמי, כן צריך שיפרה וירבה גם ברוחני ולא יהי' שכלו שכל עקר שאינו מוציא פירות, ואל זה כוונו במאמר ודלא מוסיף יסיף, שלא יהי' אדם לומד היום מה שלמד אתמול ונמצא עוסק כל ימיו בהלכה אחת ואין בידו שום חידוש, ואם ח"ו אינו מוסיף כדי להוציא פירות, דומה לעץ יבש שאינו עושה פרי וכורתים אותו, מפני שאין בו כל תועלת ולא יצלח לשום דבר, רק יהי' לבער עכ"ל.
ובספר נשמת אדם פירש מה שאמר הכתוב פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם, ר"ל כי עיקר פרי צדיק הוא בתורה שנקרא "עץ חיים" כי מוליד חידושים בתורה והם הם עיקר תולדותיו באשר תולדות הגופניות אינם רק דברים ארציים, שאין להם תנועה עצמית רק השי"ת נותן בהם נשמה ורוח ויהי' לנפש חי', לא כן המה תולדות התורה, אם הוא מוליד דבר רוחני, נותן נפש רוח ונשמה למלאך, וזה שאמר ולוקח נפשות חכם, כי הוא מוליד נפשות רוחניות.
– ג –
מובא בזוה"ק שעל ידי חידושי תורה בוראים רקיעים חדשים, כל מלה דמתחדיש באורייתא עביד רקיע חדא.
ועיין מהר"ם שיף ליקוטי אגדה שמפרש הפסוק "האזינו השמים ואדברה", היינו השמים שנעשו ממה שאדברה, "ותשמע הארץ", ולאיזה ארץ אני אומר, "אמרי פי", שנעשית מאמרי פי, ולפי"ז לא המדרש עיקר, היינו "עקר" שלא יהי' המדרש עקר שאינו מוליד, רק יוליד בשכלו חידושים בתוה"ק.
עיין בבעל הטורים על הפסוק (דברים ז') לא יהי' בך עקר ועקרה, בגימטריא בדבר"י תור"ה, והוא כמו שאדם מצוה לפרות ולרבות, כן מצוה שיהי' תורתו עושה פרי, היינו שיחדש חידושי תורה וזה פרי, וכמו שהדין דמי שיש לו בן שאינו מוליד אינו יוצא מצות פו"ר, כן בד"ת ג"כ מי שחלק לו השי"ת בבינה וזכה לחדש חידושי דאורייתא עליו לתת זרע לזורע להולידה ולהצמיחה, שדברי חידושיו בהתורה המה פריו, שגם המה יעשו פרי ויולידו תולדות בהתורה, וזה א"א זולת אם ישלח דברו על פני תבל, ואז התלמידים לומדי תורה הבאים אחריו בידם לדלות תושי' ומזימה ממעין גנו, לחדש בסיבתו חידושי תורה, וזה יהי' כל פריו אשר ח"ו לא ישבות מעיינו, וכנחלים נטיו וכגנות עלי נהר ילכו יונקותיו עד עולם, ובזה לא יהי' עקר בדברי תורה, זולת יוליד ויצמיח פרי ישוה לו לטובה, עכ"ד.
ולפי"ז שהחידושי תורה שאדם מחדש הוא פריו, ואם העלם על מזבח הדפוס הרי הם בניו הרוחניים יובן שפיר שהחידושי תורה הם במקום קרבן, דבכל עת הרי הוא כאלו מקריב קרבן, דהא החידושין הם לנגד עיניו לעולם, לו ולכל העולם עד עולם.
– ד –
בגמרא יבמות (דף צ"ו) בשם ר"י א"ר וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמות, אלא אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע יה"ר שיאמרו דבר שמועה מפי בעוה"ז, דאמר ר"י משום רשב"י כל ת"ח שאומרים דבר שמועה מפיו בעוה"ז שפתותיו דובבות בקבר ע"כ. וכאלו בעל המימרא אומר אז דבר זה בעצמו, וכאלו לא ביטל מלימוד תורה גם בעולם העליון.
וכן מצינו בזוהר הק' בפ' ויחי (דף רי"ז) שבקש ר' יצחק מר' יהודה דכד תימא מילי דאורייתא ומתדכר מאינון מלין דאנא אמינא דתימא משמי בגין לאדכרא שמי ע"כ. ויובן שעי"ז נחשב כאלו בעל המימרא אומר בעת ההוא דבר זה בעצמו, ממילא נחשב כאלו מקריב אז הקרבן ע"י חידושיו.
– ה –
ידוע דברי הרמב"ם ז"ל בסוף הל' מזוזה שכתב: שאין לך דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולמים עי"ש. וכדי לבוא לידי הכרה וידיעה זו הי' מחסדו הגדול לתת לנו התורה והמצות, וכמו שכתב הרמב"ן בפרשת בא וזל"ק: וכוונת כל המצות שנאמין באלקינו ונודה אליו שהוא בראנו והוא כוונת היצירה שאין לנו טעם אחר ביצירה ואין לעליון בתחתונים חפץ מלבד זה שידע האדם ויודה לאלקיו שבראו עי"ש. וכן כתב הרמב"ם בספר המצות מצוה ר"ט, שעיקר היות בריאת אדם היא מפני החכמה כדי שיכיר בוראו, עי"ש.
העולה מזה שהתורה הקדושה מאירה עיני האדם להכיר האמת ולידע ולהודיע שכל העולם ומלואו וכל הצלחתה וכל עושרה וכל כבודה וכל תענוגה הכל הוא הבל ורעות רוח וכחלום יעוף עובר ולא קיים "בין לילה הי' ובין לילה אבד".
ובזוה"ק פ' ויחי (דף רכ"ג ע"ב) איתא תניא אמר ר' אלעזר אפילו אי בר נש קיים אלף שנין ההיא יומא דאסתליק דמי לי' כאלו לא אתקיים בר יומא חד עכ"ל.
וכבר צווח שלמה המלך ע"ה "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש", ואמרו רבותינו ז"ל תחת השמש אין יתרון בעמלו, אבל למעלה מן השמש שהיא התורה הקדושה יש יתרון, שהוא עמל קיים ונצחי שהוא מודיע לו את קונו ואת בוראו אשר בשבילה בא לעוה"ז, והוא הוא אשר חי וקיים לנצח ולנצח נצחים ועומד לעולם ולעולמי עולמים.
– ו –
מובא באלשיך הקדוש שיש תקנה להעלות כל מה שלמד לבחינת לשמה אף שלא הי' בכוונה רצוי' כמו דקיי"ל דשם שלא נכתב בקדושה מעביר עליו בקולמוס ומקדש, כ"כ כל תורה שלא למד לשמה יתפלל להשי"ת שיעלם ויקדשם לשמה ובזה יתוקן שיהי' הכל למפרע לשמה.
המהר"ל מפראג ז"ל בהקדמת ספרו תפארת ישראל מפרש שתפלת דוד המלך ע"ה אגורה באהלך עולמים, שביקש שיהי' לו זכות שישפיע תורה לאחרים. וע"ז אמר "יהיו לרצון אמרי פי", שיהיו מקבלים את דבריו, ובמדרש יהיו לרצון אמרי פי, שיעשו לדורות ואל יהיו קורין בהם כקורא בספר וכו', רק יהיו קורין בהם ונוטלין שכר כנגעים ואהלות. ולכך אמר יהיו לרצון אמרי פי אל הבריות והגיון לבי לפניך, ר"ל כל הלבבות דורש השי"ת וידעת שכוונתי לשם ה' ולכך ידריך אותי בדרך אמת, ה' צורי וגואלי, כלומר, כיון שאתה יצרתני אין אתה מואס ביצוריך, ואם מעשי גרמו להרחיק אותי, הרי אתה גואלי מכל דבר אף כי רחקתי, עד שאינו לרצון בכל התפלה אל מי שאינו מואס בשפלים ואינו מרחיק שיהי' רחוקים, שיהיו לרצון אמרי פי לפני כל ויורני דרך אמת ויסעדני בימין צדקו נצח אמן עכ"ל.
– ז –
המהרש"א בח"א (ב"ב י' ע"ב) אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, כתב וז"ל: כי עיקר הלימוד ושנעשה בו רושם הוא הלימוד הבא בכתיבת היד אשר על כן נקראו החכמים סופרים עכ"ל. ובפשטות זה עולה על מי שעוסק בתורה מחדש חידושים הן בשמעתתא הן באגדתא וכוונתו בזה לעשות קשוטין לאורייתא לשם יוצרו, ואף שלא כיון האמת בכולם, מ"מ הוא עכ"פ יגע בתורה וקב"ה חדי בפלפולא.
יהא רעוא מן קדם שמיא כאשר זכינו לסדר ולהעתיק את תורת אלקים חיים מעט"ר שליט"א, כן יחיינו ויקיימנו לשמוע וללמוד לשמור ולעשות את כל דברי התורה הזאת, ומאן יהיב לן נגרא דפרזלא ונשמעינך, ולאורו נסע ונלך לקבל פני משיח צדקנו ומלכנו בראשינו בב"א.
תלמידיו המתאבקים בעפר רגליו הטהורים
פרשת ויקרא
ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמור (א, א).
ויל"ד, דכיון שפתח הכתוב ויקרא אל משה, למה הוצרך לומר עוה"פ וידבר ה' אליו, הלא מובן ממילא שהדיבור הי' אליו?
ואפשר לתרץ בהקדם מ"ש מרן החתם סופר זי"ע לפרש ויקרא אל משה, א' זעירא, דזה כתב מרע"ה מדעתו מענוותנותו, כדאיתא בבעל הטורים. והנה ידוע כי מלאך אכתריא"ל (שם זה הובא בגמרא ברכות דף ז' ע"א, עיי"ש) גימטריא "בסתר", והוא יושב "בסתר" עליון. ומרומז בפסוק שם עולם אתן לו אשר "לא יכרת", הוא אותיות אכתריא"ל חסר א', והוא גימטריא אסת"ר, וחז"ל דרשו פסוק זה תחת הסרפד יעלה הדס זו אסתר והי' לה' לאות עולם לא יכרת זה מקרא מגילה (מגילה דף י' ע"ב), והחילוק כשהוא יושב בסתר אבל רואה ומשגיח עלינו בעינים יפות אבל אסתר הוא בחינת אסתיר פני (כדאיתא בגמרא חולין דף קל"ט ע"ב, אסתר מן התורה מנין, ואנכי הסתר אסתיר פני), על כן כשהיתה התשועה ע"י אסתר אמרה ואנכי תולעת ולא איש (כדאיתא במגילה דף ט"ו ע"ב שאסתר אמרה מזמור זה) אלא אשה כמבואר במדרש, אבל התשועה ע"י מרע"ה הוא בחינת יושב בסתר עליון וצופה ומביט בהשגחה פרטיות.
וכתב עוד וז"ל, אם תצרף תיבת ויקרא עם תיבת משה גימטריא "בסתר", והיינו ויקרא אל משה, פי' תצרף תיבת ויקרא אל תיבת משה, אמנם הוא החזיק עצמו רק בבחינת אסתר ע"כ רצה לחסר האל"ף ולכתוב ויקר אל משה ויהיה גימטריא אסת"ר, וע"כ כתב עכ"פ א' זעירא, עכל"ה.
ועפ"י דבריו הק' שויקר"א עם מש"ה גימטריא "בסתר", יתיישב מה שהקשינו מדוע הכפיל לומר עוה"פ וידבר ה' אליו, דכשקרא ה' אל משה רבינו ע"ה, חשב מרע"ה ברוב ענותנותו, כי בוודאי השי"ת קורא לאיש אחר שג"כ קוראים לו בשם משה, ומשה רצה להסתיר עצמו בין שאר העם, וע"ז ממשיך הכתוב "וידבר ה' אליו", שהקב"ה אמר לו "אליו", כוונתי אליך, ואליך אני רוצה לדבר, ולא לאחר, ומובן כפל הלשון.
והנה באור החיים הק' דיקדק מדוע לא נאמר "ויקרא ד' אל משה", להקדים שמו של הקב"ה לשמו של משה, רק אחר שכתב ויקרא אל משה כתב וידבר ד' אליו. ויש לומר דהנה מקרא מלא דיבר הכתוב (ישעי' ל"ג, ו) יראת ה' היא אוצרו, ופירשו בספה"ק דאוצר שייך לומר על דבר שאינו בנמצא כ"כ הרבה, והוא מכניסו לאוצר, והנה אצל הקב"ה לא שייך יראת שמים, כי אין לו ית' ממי לירא, ולזה אמה"כ יראת ה' הוא "אוצרו", כביכול, שהיראת שמים הוא אוצר גדול אצלו כי לעצמו כביכול אין לו הרבה יראת שמים דלא שייך אצלו לירא, וע"כ הקדים הכתוב ויקרא אל משה, ורק אחר כך הזכיר שמו של הקב"ה, לרמז שהקב"ה בגודל ענוותנותו מגדיל את הירא שמים וכותב שמו קודם לשמו של הקב"ה, וע"כ הקדים הכתוב שמו של משה, וכל זה מגודל ענוותנותו של הקב"ה.
ומה מאוד יומתק בזה המשך הכתוב, ויקרא אל משה, א' זעירא, דמרמז לענוה כנודע מספה"ק, וע"כ כתב א' זעירא, וראיה לזה שהקב"ה מחשב את העניו שמשפיל עצמו ומחזיק את עצמו כאי"ן, הוא מהמשך הפסוק, וידבר ה' אליו, חזינן מזה שהקב"ה הזכיר קודם שמו של משה ואח"כ שמו, כי הקב"ה אוהב את הענוים, ודו"ק.
ועי' בספה"ק צפנת פענח (פ' בשלח, ובצ"פ החדש הוא בדף קפד) לבאר ענין טהרת המצורע ע"י ולקח עץ ארז ואזוב (ויקרא י"ד), ודרשו חז"ל (תנחומא פרשת מצורע) שאם גס רוחו כארז ישפיל עצמו כאזוב ויתרפא וכו'. והקושיא הא איירי כאן בטהרת המצורע שכבר נתרפא והשפיל את עצמו, ולמה לי ארז. ועוד ב' הפכים בנושא אחד, דאם אזב למה ארז.
ומתרץ וז"ל, על פי משל ששמעתי ממורי זלה"ה מלך אחד ביקש רפואה שיחיה לעולם, ונתנו לו רפואה להרחיק הגאוה כו', וכל מה שנהג ענוה ביותר נכנס בלבו גאוה יותר שהוא מלך גדול ועניו ביותר, עד שבא רבו אצלו ולמדו לנהוג מלכות מבחוץ ובקרבו ישפיל דעתו על ידי שהראה לו בית הכסא שהוא מן האדם כו' ודפח"ח.
וכן שמעתי פירוש הפסוק (תהלים צ"ג) ה' מלך גאות לבש, הגאוה מדה מגונה וכו', לכך אמר לצורך הנהגת המלוכה צריך לבוש הגאוה כו', וכעין זה כתוב בספר יד יוסף (פ' תצוה דרוש חמישי) דף קס"ו ותלבש אסתר מלכות (אסתר ה'), מבחוץ לבשה כך, ובקרבה היתה אבודה והדיוטות כו' יעו"ש.
וזה שאמר ולקח עץ ארז להנהגת מלוכה ונשיאות יקח לבוש הגאוה, ובקרבו ישפיל דעתו כאזוב, וק"ל.
ונראה דזהו מה שכתוב במגילת אסתר (ח') ומרדכי יצא בלבוש מלכות וכו', ר"ל כאשר יצא להנהיג המדינה לבש הגאוה בלבוש מלכות להנהגת המלוכה, אבל בקרבו השפיל דעתו, וק"ל.
ובשולי הגליון בצפנת פענח שם הביא מספר דגל מחנה אפרים בדרוש לפורים בפסוק ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות, וז"ל, ע"ד ששמעתי בשם אא"ז זלל"ה על פסוק ה' מלך גאות לבש, שדקדק הא איתא בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו, והיכן נרמז כאן ענותנותו, ואמר ז"ל שהפירוש הוא כך, ה' מלך גאות לבש, היינו שהלבוש הוא רק גאוה, אבל באמת תוכן פנימיותו כביכול אתה מוצא ענותנותו, עיי"ש.
ועל פי זה יש ליישב עוד דקדוק, דהפסוק פתח לשון חיבה, ויקרא אל משה, וברש"י קריאה לשון חיבה עיי"ש, ואח"כ אמר וידבר ה' אליו, דיבור הוא לשון קשה, וצ"ב מדוע פתח בלשון חיבה וסיים בלשון דיבור שהוא קשה.
אך לדברי הצפנת פענח והדגמ"א יתבאר שפיר, דהקב"ה הוא תכלית הענוה וע"כ כתיב א' זעירא ללמדינו דבר זה, וע"כ קרא אל משה, דרך חיבה, להראות שהוא מחשיב מדת הענוה וע"כ אוהב את משה, אבל כדי להראות גם ענין ה' מלך גאות לבש, דלצורך הנהגת המלוכה צריך לפעמים לבוש הגאוה, ע"כ אמר וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמור, דיבור לשון קשה, דכשמדבר לישראל צריך להתנהג לפעמים במדת הגאוה, וע"כ אמר דיבור שהוא לשון קשה, ודו"ק.
פרשת צו
– א –
וידבר ה' אל משה לאמור, צו את אהרן ואת בניו לאמור זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו (ו', א-ב)
– א –
וברש"י (והיא מתורת כהנים) אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות, אמר רבי שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס.
ובסיום פרשת ויקרא כתיב, או מכל אשר ישבע עליו לשקר וגו' ונסלח לו על אחת מכל אשר יעשה לאשמה בה.
ויש לדקדק בפסוקים אלו ובדברי רש"י ז"ל:
א) מה ראה הכתוב לזרז דוקא גבי תורת העולה משום שיש בה חסרון כיס, הלא יש כמה מצוות שיש בהם חסרון כיס.
ב) מהו לשון רש"י "במקום" שיש בו חסרון כיס, הי"ל לכתוב בקיצור, ביותר לצריך לזרז כשיש בו חסרון כיס.
ג) תיבת "בו" מיותר, דהי"ל לכתוב כשיש חסרון כיס.
ד) בפסוק זאת תורת העולה, תיבת "זאת" נראית כמיותרת, דהי' יכול לומר "תורת העולה", כמו שאמר בפרשת תצוה ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך, ולא נאמר שם "זאת" התורה.
ה) תיבת "ביותר" מיותר לכאורה ברש"י, דהול"ל צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס.
ו) צ"ב הלשון "מיד ולדורות", מדוע דוקא בתורת העולה צריכים זירוז מיד ולדורות.
ז) מדוע דוקא בפרשת העולה הוצרך לזרז במקום שיש חסרון כיס.
– ב –
ואפשר לתרץ כל הקושיות בהקדם מ"ש בספה"ק אגרא דפרקא (אות קכ"א) שכתב וזל"ק: "אמר כבוד אדמו"ר הרב הקדוש מהרמ"מ (מרימנוב זצ"ל) על מה שהוא מן התימא שאנחנו רואין כמה פעמים הילדים בקטנותם הולכים לבית רבם ומתמידים בלימוד תורתם ומתפללים בכוונה ועונים אמן יהא שמי' רבא ואמן ומיישרים אורחותם, ואחר כך כשמתגדלים מתהפכים ח"ו במדות גרועות ומבטלים התורה והתפלה וכיוצא ומאין יתהווה זה, הרי התורה שלמדו בקטנותם והוא הבן שאין בו חטא היה מהראוי שתעמוד למשען להם ויוסיפו אומץ בנפשותם כי מצוה גוררת מצוה. ואמר הוא ז"ל שהוא על שאבותיהם האכילו אותם ממון גזל שסיגלו ע"י מו"מ שאינו באמונה ונתפטמו באיסורים ושב להם לבשר מבשרם ועי"ז נולדים תאות ומדות גרועות. והביא ראי' מזפק העוף על שנהנה מן הגזל לא נתקרב לגבי המזבח כי לא לרצון יהיה, והגם שהעוף לא נצטוה הנה השי"ת שונא החמס עד כאן דבריו" (של הרמ"מ מרימנוב).
ובאגרא דפרקא הוסיף על זה וז"ל: "והנה אף על פי כן אין טענה לאדם לפטור מן הדין באמרו שאבותיו גרמו לו לחטוא, כי כאשר יתגדל וישים אל לבו לא-ל אמונה הש"י יעזרהו להתם כל חלאה ולא יאונה אליו כל און, ואברהם אבינו יוכיח שנולד מטפת תרח ונתגדל אצלו, וכאשר שם לבו אל ה' והש"י מצא את לבבו נאמן אמר לו לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", עכלה"ק הנוגע לענינינו (עיין שם עוד באריכות).
– ג –
ולפי"ז מובן סמיכות סיום פרשת ויקרא דמיירי מגזילה (דכתיב שם או מכל אשר ישבע עליו לשקר וגו'), ואמר מכל אשר יעשה לאשמה בה, דיש אשם בהכסף שלוקח בגזילה, ולזה הסמיך כאן פרשת זאת תורת העולה, כי מקרא מלא דיבר הכתוב אני ה' שונא גזל בעולה (ישעי' ס"א) ואם האב מרויח כספו ע"י אשמות ופשעים יגרום בזה "לאשמה בה", שיהי' פגם האדם גם בהתולדות שלומדים, כי כח הפועל בנפעל והממון של גזל פועל בהבנים להטות מדרך הישר ח"ו.
– ד –
וזהו הסמיכות לפסוק זאת תורת העולה, ודקדקנו מה זה שאמר זאת. ואפשר לומר דזאת הוא מיעוט, ובא הכתוב למעט דרק תורה כזאת שאין בממון האב משום גזל, תהי' בגדר תורת העולה, שתהי' פרחת לעילא כי התורה שילמדו הבנים תהי' בדחילו ורחימו.
– ה –
ואפשר לומר עוד ברמז תיבת זא"ת (קושיא ד'), דאיתא בספה"ק דזא"ת גימטריא צו"ם קו"ל ממו"ן, שהם ג' אופנים של תשובה ותפלה וצדקה שמעבירין את רוע הגזירה, דשלשתם עולים למספר זא"ת כנודע. וזהו זא"ת תורת העולה, דאף אם התורה תהי' ביחד עם תשובה ותפלה וצדקה, מ"מ בא למעט שרק זאת תורת העולה, כי אם לא יזהר שיהי' ממונו באופן כשר אין התשובה ותפלה וצדקה שלו שוים כלום כמובן, ורק אם יזהר שלא לעבור על גזילה האמורה בסוף פרשה הקודמת, דוקא אז תעלה תורתו ותפילתו ותשובה וצדקה שלו כראוי.
– ו –
ומתורץ קושיא א' שהקשינו מה ראה הכתוב לזרז דוקא גבי תורת העולה משום שיש בה חסרון כיס, ולהנ"ל מיושב, דהכוונה במה שכתב רש"י ז"ל שיש בה חסרון כיס, הוא שיש חסרון בכיסו, ע"י שהכסף אינו ממקור טהור ולא הרויחו את הכסף ביושר ובצדק, ע"כ נכתב דבר זה דוקא גבי תורת העולה, דרק באופן שאין חסרון בהכיס, דוקא אז עולה התורה לשמים כראוי.
– ז –
ובזה יתיישב הדיוק השני ג"כ, שדקדקנו בתיבת במקום שיש בו חסרון כיס, אך לדברי האגרא דפרקא, כיון שהחסרון שיש בכסף שהרויח האב מוליד פגם בבניו שלימודים לא יעלה יפה, נרמז הדבר בתיבת במקום, דכשיש חסרון בכיס גורם פגם בכל המקום שהוא ביתו ובניו, דהכסף שהרויח שלא ביושר מוליד פגם במקום דירתו שבניו לא ילכו בדרך הישר ח"ו וכנ"ל.
ואפשר לרמז עוד בתיבת במקום, דע"י שאינו מתנהג כראוי בעניני ממונות, עי"ז פוגם נגד המקום ב"ה, שנקרא מקום על שם שהוא מקומו של עולם.
– ח –
וזהו הכוונה במ"ש רש"י ז"ל במקום שיש בו חסרון כיס (קושיא ג'), דהרמז בתיבת בו הוא שאם יש חסרון בהכיס שהכסף אינו ביושר, אז החסרון הוא בו, בבן שלומד תורה.
– ט –
וזהו שאמר ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס (קושיא ה', בתיבת ביותר), כי זהו חסרון הנוגע בין לאבות בין לבנים, כיון שהפגם נגרם גם להם, ע"כ צריכים לזרז על זה ביותר, כי אינו פגם הנוגע רק להאב.
– י –
ובזה יתיישב גם קושיא ו' שהקשינו בדברי רש"י ז"ל מיד ולדורות, דמהו הכוונה בזה. ולהנ"ל יובן, דרצה לומר שהזירוז נגד החסרון כיס (שרומז לכסף שהרוויח שלא ביושר כנ"ל) הוא ענין מיד ולדורות, שהכסף שאינו כשר מוליד פגם בין בהאבות (מיד) ובין בהבנים (ולדורות), דכיון שהוא מוליד פגם בין באב ובין בדורותיו, ע"כ צריכים ליזהר מאוד וביותר צריך הכתוב לזרז על זה.
– יא –
ובזה מיושב גם קושיא ז', מדוע הזהיר הכתוב על זה דוקא בתורת העולה, אך להנ"ל אתי שפיר, כי הלא כתיב אני ה' שונא גזל בעולה כנ"ל, וע"כ הזהיר ע"ז דוקא בעולה, כי העולה כולה לגבוה סליק, ויוכל האדם לחשוב דכיון דממילא עולה כולו לגבוה אין נפק"מ בזה אם הקרבן עולה נקנה ע"י כסף כשר או לאו, ע"כ הזהיר הכתוב ביותר גבי תורת העולה, ודו"ק.
– יב –
ובאמת כשמפריש כסף לצורך קרבן עולה לה' צריך לעשותו בשמחה, ולא יחשוב שעי"ז יהא לו חסרון כיס ח"ו, וצריך ליתן בפנים יפות, כמו שמבואר בשולחן ערוך האריז"ל (הלכות קריאה בחכמת הקבלה סעיף ט') וז"ל: כל מי שאינו עוזר בממונו לבעלי תורה יהי' בזמן התחיה כמו נפל ועליו נאמר וארץ רפאים תפיל וכו'.
– יג –
ועפי"ד האגרא דפרקא הנ"ל יש לפרש ג"כ תיבות היא העולה, דהלא האגרא דפרקא כתב שם עוד (והבאנו לשונו לעיל) דאף על פי כן אין טענה לאדם לפטור מן הדין באמרו שאבותיו גרמו לו לחטוא, כי כאשר יתגדל וישים אל לבו לא-ל אמונה הש"י יעזרהו להתם כל חלאה ולא יאונה אליו כל און, ואברהם אבינו יוכיח שנולד מטפת תרח ונתגדל אצלו וכאשר שם לבו אל ה' והש"י מצא את לבבו נאמן אמר לו לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", עכלה"ק הנוגע לענינינו (עיין שם עוד באריכות).
– יד –
וזהו שאמר הכתוב היא העולה, דאף אם הכסף שהרויח האב בא לו שלא בצדק ושלא ביושר, מ"מ אל יאמר הבן דא"כ מה לי לעשות, רק כדברי האגרא דפרקא שאם יתגדל וישים את לבו לקל אמונה אז השי"ת יעזרהו להתם כל חלאה מנפשו כנ"ל, וזהו היא העולה, דהבן יכול עדיין להתעלות אף לאחר מכן, ודו"ק.
– יד –
ועפי"ז יתבאר גם סיום הכתוב ואש המזבח תוקד בו, דהנה בספר קרני ראם (ח"א עמוד קכ"ו קכ"ו) הביא בשם חותנו שהרה"ק מגור בעמח"ס שפת אמת זצ"ל הי' דרכו לבחון בכל שבוע את בניו בילדותם, מה שלמדו במשך השבוע. פעם אחת שאלם, כתיב בפרשה ואש המזבח תוקד בו, מהו לשון בו, הלא המדובר על המזבח, והיה לו לומר "עליו". והשיב בנו הרה"ג מוה"ר מנחם מענדל זצ"ל הי"ד אבד"ק פאביניץ דתיבת בו קאי על הכהן, שאש המזבח צריך ליקוד בלבו של הכהן, ומביא שם שהשפת אמת אמר תירוץ זה בשלחנו הטהור לפני החסידים בשמו. (ובמ"א מובא שהבן היה בנו בעל האמרי אמת זצ"ל).
– טו –
ולדרכינו הנ"ל יש לומר עוד, דתיבת בו קאי על הבן שלומד תורה, דאף אם הי' חסרון כיס שהאב הרויח כספו שלא ביושר, וא"כ נעשה פגם גם בבן הלומד כנ"ל, מ"מ יכול להתעלות אח"כ, כמו שכתב האגרא דפרקא שם וכנזכר לעיל, וזהו ואש המזבח תוקד בו, בבן, דאין שום תירוץ להבן דא"כ כבר אפקיר את עצמי לגמרי ח"ו כיון שאבי הרויח כספו שלא ביושר וא"כ מה לי לעשות, אל יאמר כן, רק ואש המזבח, פי' אש הקדושה, עדיין תוקד בו, שיכול הוא לתקן הפגם שפגם אביו בהכסף, ודו"ק.
– טז –
ויש להוסיף עוד ע"ד הנ"ל לפימ"ש האגרא דפרקא דהבן יכול עדיין להתעלות אח"כ אף שאביו גרם פגם בנפשו ע"י הרווחת כסף שלא ביושר, דהנה מובא בשם הרה"ק רבי שלום מבעלז זי"ע, שכשנפרד ממנו הרה"ק רבי משה מלעלוב זי"ע בדרכו לארץ ישראל, אמר לו הרה"ק מבעלז על פסוק (תהלים קט"ו, י"ד) יוסף ה' עליכם עליכם ועל בניכם, ושאל מה הלשון הכפול כאן, אלא הענין הוא כשהאב הוא ירא ה' הוא ממשיך נשמה קדושה לצאצאיו, אבל אם הי' לפני ההולדה של צאצאיו בבחינה זו מובן שלא תועיל לו להמשיך אח"כ נשמה גבוה לצאצאיו כי אין אחר מעשה כלום. משא"כ אם האב יעשה תשובה אזי בכוחו לפעול גם אחרי הפעולה, שזהו כח התשובה. וזהו פירוש כפל הלשון, עליכם – עליכם ועל בניכם, כלומר כשיוסף ה' עליכם, ע"י התשובה, אז בכוחו להוסיף לא רק עליכם אלא גם על בניכם שנולדו מכבר, עכתודה"ק.
– יז –
ועל דרך זה יש לפרש גם לענינינו, דאף אם פגם האב בנפשות בניו ע"י שהרויח כסף שלא ביושר שמרומז בסוף פרשת ויקרא, מ"מ ע"י התשובה עדיין יכול להעלותם אח"כ שיהיו כשרים ועובדים את השי"ת כראוי, וכדברי האגרא דפרקא והרה"ק מבעלז הנ"ל.
וי"ל דע"כ נרמז דבר זה בפרשת העולה, דהנה מבואר בספה"ק נועם אלימלך כאן וזה לשון קדשו (בד"ה זאת תורת העולה היא העולה, בא"ד): דעולה הי' בא על הרהור הלב, ואמר הכתוב זאת תורת העולה, פי' הבא למדרגה הזאת שיהי' תורה שלך עולה פי' שתכפר על הרהור הלב, היא העולה על מוקדה פי' עוד תפעול התורה ההיא שתלמוד שתביאך אל אהבה והתלהבות גדול וכנ"ל שהתורה חשובה כנגד הכל, על המזבח ר"ל התורה הזאת היא למעלה מן המזבח שהקרבנות אינם מכפרים כולם על כל חטא כי אם כל אחד מכפר על חטא שלו, אבל התורה מכפרת על הכל ובזה התורה מעולה מן המזבח, ואש המזבח תוקד בו, ר"ל כמו שהי' בא אש על המזבח מן השמים, כן תוקד התלהבות אש בהצדיק הזה אשר יתנהג כנ"ל, עיי"ש עוד בדבריו הק' שם.
– יח –
ועל דרך זה י"ל דע"כ נרמז כאן לענינינו בפרשת העולה, דהעולה מכפרת על הרהור הלב, ע"כ אף אם בתחילה היו להאב מחשבות פסולות בעת שהרויח את הכסף ועי"ז נעשה הכסף שלא ביושר ובגזל ח"ו, מ"מ אם מקבל על עצמו לעשות תשובה מכאן ולהבא (דהעולה באה על הרהור הלב) יעזור לו השי"ת שמעתה ירויח כספו רק באופן הכשר, ואש המזבח תוקד בו, כדברי הנועם אלימלך דכמו שהי' בא אש על המזבח מן השמים, כן תוקד התלהבות אש באדם זה אשר יעשה תשובה על מה שהרויח כספו שלא ביושר, ודו"ק.
– יט –
ויש להוסיף דזהו מ"ש בסיום הענין אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, דמובא בספר י"ג אורות (סיפורים מכ"ק אדמו"ר מפשעווארסק שליט"א, עמוד ר"ג) בשם חותנו הרה"ק ר' איציקל זצ"ל שסיפר, שפעם הגיע הרה"ק ר' יוסף מקשאנוב זצ"ל מבית חותנו לבית זקינו הוא הרה"ק מצאנז זי"ע, ובעודנו עומד בחדר החיצון הגיד להנוכחים דברי תורה ששמע מחמיו. יצא רבינו מצאנז לחדר החיצון, קרא לו ושאל אותו מה הוא מדבר. ענה, שאומר דברי תורה בשם חותנו. אמר רבינו: הארך וואס איז תורה (שמע מה היא תורה) אש – א פייער, תמיד – שטענדיג, תוקד – זאל פלאקערן, על המזבח – אויפ'ן הארץ, לא תכבה – עס זאל נישט פארלאשן ווערן. והוסיף, אפילו מיד אחר עבירה חמורה (כלומר לבל יתייאש האדם לומר דמכיון שחטא כבר לא יוכל לשוב, רק אדרבה, ישוב ויתכפר לו) ע"כ.
– כ –
ולדרכינו יתבאר, דאפילו אם האב פגם בנפש בנו ע"י שהרויח כסף שלא בצדק, מ"מ אש תמיד תוקד על המזבח, יכול להלהיב את לב בנו לעבודת השי"ת אף אחר המעשה, כי על זה נאמר אח"כ לא תכבה, כדברי הרה"ק מצאנז, דאפילו מיד אחר עבירה חמורה יכול האדם לשוב ויתכפר לו, וא"כ כ"ש בזה שהבן בעצמו לא פגם אלא הפגם נעשה ממה שאביו הרויח כסף שלא ביושר, והבן.
– כא –
ועפי"ז יש לפרש הפסוק (דברים ט"ו, כ"ה-כ"ו) ונתתה בכסף וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום אשר יבחר ה"א בו, ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וגו'. ויל"פ בדרך רמז עפי"ד האגרא דפרקא הנ"ל, דצריך האדם לקיים וצרת הכסף בידך, שיהי' כסף שיש בו צורה, דהיינו שלא ירויח כספו שלא ביושר, ונתתה בכסף בכל אשר תאוה נפשך, שיהי' הכסף בכשרות, שהוא תאות הנפש, ולא ע"י גזל ח"ו, באופן שנפשו ונשמתו של האדם תאוה לכסף כשר כזה, ולזה סיים הפסוק בבקר ובצאן, צאן י"ל דמרמז לצאן קדשים אלו הבנים שלומדים תורה, דאם יהא כספו באופן כשר, אז יכניס רוח קדושה בצאן קדשים אלו הבנים, משא"כ אם ירויח כספו שלא ביושר, ודו"ק.
– כב –
ויש לפרש עוד מ"ש רש"י ז"ל כאן בפרשת צו ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס, דתיבת במקום יש לומר שמרמז על הצדיקים שדבוקים בהקב"ה שנקרא מקומו של עולם, וזהו במקום שיש בו חסרון כיס, דהצדיקים אין צריכים מאומה, ואף אם אין להם כסף ג"כ לא איכפת להם, כמו שהביא הגה"ק מקאמארנא זצ"ל העובדא מהרבי ר' זושא זי"ע שלא הי' לו מה לאכול וביקש מהקב"ה ונעשו לו כמין ב' דדים בפיו שבאחד הוציא חלב ובשני הוציא דבש, וכך התפרנס א"ע.
– כג –
וזהו שאמר הכתוב זאת תורת העולה, דכמו העולה היא כולה כליל להשי"ת, כמו כן הצדיקים הם בבחינת עולה שכולה כליל, שמקריבים א"ע להקב"ה כמו קרבן עולה.
– כד –
וזהו שאמר ר' שמעון ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס, שזהו זירוז לבני אדם הפשוטים שיראו ליתן לצדיק כל צרכו, כי עי"ז יוכל להעלותם (בחי' עולה) ג"כ להקב"ה.
– כה –
ובאופן אחר קצת יש לפרש מ"ש רש"י ז"ל ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס, פי' אפילו במקום שיש לו, שיש לאדם כסף, מ"מ חסרון כיס, נחסר ממנו בעצמו, כי הכסף וזהב אינו שלו אלא מעשים טובים שמסגל האדם הם שלו לעולם, צדקה וחסד שעושה והתורה שלומד, כמאמרם ז"ל אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב אלא תורה ומעשים טובים בלבד, והוא ע"ד הכתוב (במדבר ה', י') ואיש את קדשיו לו יהיו, פי' קדשי שמים של האדם, הם שלו, משא"כ עסקיו הגשמיים אינם שלו, כי לא ירד אחריו כבודו ולא יקח מכל זה מאומה לאחר מוע"ש, אלא תורה ומעשים טובים כאמור.
– כו –
וזהו כוונת הכתוב זאת תורת העולה היא העולה, דרק התורה (וקיום המצות) היא העולה לשמים עם נשמת האדם לאחר פטירתו מעולם הזה, ודו"ק.
– כז –
ובביאור המשך הכתוב היא העולה על מוקדה יש לומר, דבא הכתוב לרמז למה שאחז"ל שהקרבנות הם במקום האדם שהוא בעצמו הי' ראוי להיות קרבן מחמת חטאו, וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל בפרשת ויקרא עיי"ש.
– כח –
וזהו זאת תורת העולה היא העולה, דבאמת עיקר התורה שצריך האדם ללמוד מקרבן עולה הוא שבאמת היא העולה, דהי' מקום לומר שהאדם בעצמו יהי' הקרבן, אלא שהשי"ת ברוב רחמיו וחסדיו ציוה עליו להביא בהמה ולהקריבה במקומו, ולזה ממשיך הכתוב, דמתי העולה רצוי' לפני השי"ת, כשהוא על מוקדה, פי' כשהאדם עושה תשובה כראוי (שמרומז בעל מוקדה כנ"ל מהרה"ק מצאנז דתוקד על המזבח היינו שילהיב את לבבו לעשות תשובה להשי"ת), וכשאדם יחשוב שכל מה שעושים עם הקרבן היו צריכים לעשות אתו, אז באמת לבבו ישיב ושב ורפא לו. וזהו על המזבח, שהאדם המביא את הקרבן יחשוב בדעתו שבאמת הי' הוא ראוי להיות על המזבח, ואז ואש המזבח תוקד בו באדם כנ"ל.
– כט –
וזהו הרמז ג"כ במה שפתח הכתוב בתיבת זאת תורת העולה, דכבר כתבנו דזא"ת גימטריא ת"ח, מספר צו"ם קו"ל ממו"ן כנודע מספה"ק. ובא הכתוב לרמז, דחוץ ממה שהוא מביא קרבן לה', צריך להביא גם בחינת זאת שהוא התשובה – צו"ם קו"ל ממו"ן, דלא די במה שמקריב קרבן אלא שצריך לשוב מעמקי לבבו על חטאו שפגם נגד בוראו, וזהו זאת תורת העולה, רק אם העולה באה ביחד עם תשובה, אז היא העולה, דוקא אז חשובה באמת כקרבן עולה, ודו"ק.
– ל –
ועל דרך זה יש לפרש מאמה"כ (ויקרא י"ד, ב') זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן. דזא"ת גימטריא צו"ם קו"ל ממו"ן כנ"ל, ובא הכתוב לרמז דהמצורע שרוצה ליטהר מטומאתו, אז ראשית דרכו צריכה להיות זאת, שיחזור בתשובה על חטאו, ואז והובא אל הכהן, זה הקב"ה שנקרא כהן כמאמר הגמרא (סנהדרין ל"ט ע"א) אלקיכם כהן הוא, ודו"ק.
– לא –
ויש להוסיף עוד למה שכתבנו לעיל מדברי האגרא דפרקא שהכסף שהרויח האדם שלא ביושר גורם פגם בבניו, ועפי"ז פירשנו הסמיכות לסוף פרשת ויקרא בפרשת גזילה מכל אשר יעשה לאשמה בה. וכעת נראה להוסיף עוד על זה, דהנה איתא בספרים בשם הגה"ק בעל אוהב ישראל מאפטא זי"ע שאמר דתיבות לאשמ"ה ב"ה הם ראשי תיבות ל'א-ל א'שר ש'בת מ'כל ה'מעשים ב'יום ה'שביעי ע"כ.
ובספה"ק מאור ושמש (בד"ת לפרשת החודש, ד"ה בגמרא פסחים) מביא בזה הלשון: "גם שמעתי מהרב הקדוש רבינו מנחם מענדיל זצוק"ל מרימאנוב שהמנהג הי' מקודם כשסיים הקורא לקרות פרשת ויקרא שמסיימת "לאשמה בה" היו הקהל עונין אחריו לא-ל אשר שבת מכל המעשים ביום השביעי שהוא ר"ת לאשמה בה", ועיי"ש שהאריך בנועם שיח לבאר הדברים.
– לב –
ונראה לבאר הדברים, מדוע היו כל הקהל ממש עונין אחריו לא' אשר שבת וגו', בשביל מה הוצרכו כל הקהל לענות אחריו תיבות אלו. ואפשר לומר בזה, דהנה יום שבת קודש הוא המשפיע לכל הבריאה, כדאיתא בזוה"ק דכל ברכאין דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין.
ובאור החיים הקדוש (פרשת בראשית, ב', ג' על פסוק כי בו שבת וגו') כתב וז"ל: "כי העולם היה חסר הקיום עד שבאתה שבת ועמד העולם. ויש להעיר בזה שאותם ימים קודם שבאה שבת במה היה העולם עומד וכשם שהספיק לחיות באותן ימים בלא נפש השבת היה מתמיד והולך. אכן מצינו כי הקב"ה גילה הדבר במ"ש בעשרת הדברות (שמות כ' י"א) כי ששת ימים עשה ה' את השמים וגו', הרי גילה כי בשעת הבריאה לא ברא ה' כח בעולם זולת לעמוד ששת ימים לטעם הנודע לו, גם ידוע ליודעי אמת. ונתחכם ה' וברא יום אחד הוא יודע לה' ובו ביום חוז